Перейти к содержанию

די לחכימא ברמיזא

Материал из Хабадпедии

די לחכימא ברמיזא (בארמית: לחכם - די ברמז) הוא ביטוי המשמש בתורת החסידות לביאור השגת עניין באמצעות רמז, ובפרט השגת עומק שכלי שאינו מתגלה בהסבר מפורש. במאמרי חסידות מבואר ההבדל בין השפעה באמצעות אותיות הדיבור לבין השפעה ברמז, והביטוי משמש לביאור עניינים בתורה, בסדר השתלשלות ובעבודת ה'[1].

Источник выражения и его объяснение

על הפסוק בספר משלי "איוולת קשורה בלב נער, שבט מוסר ירחיקנה ממנו" אומר המדרש: "לחכימא ברמיזא, לשטיא בכורמיזא". הפתגם מבדיל בין החכם, המסתפק ברמז, לבין הכסיל הזקוק להכאה[2].

אדמו"ר הזקן מבאר שבשכל יש הבדל בין עצם העניין ופנימיותו לבין האופן שבו הוא מתגלה בהסבר למקבל. באמצעות רמז עשוי החכם לעמוד על עומק שכלי שהסברתו בדיבור מצריכה אריכות רבה, ואף על פנימיות שאינה מתלבשת בהסבר מילולי. הרמז עשוי להינתן בתנועת יד או עין, אף שהתנועה עצמה גשמית[3].

ההבדל מתבאר באמצעות שני אופני השפעה:

  • אור וכלי — הכלי מותאם לקבל את האור ולגלותו. כך אותיות הדיבור מותאמות לגילוי השכל, אך הגילוי שבאמצעותן הוא הארה ממנו.
  • התלבשות בלבוש — הלבוש אינו כלי המגלה את מהות הדבר, אך הדבר עצמו יכול להיות מלובש בו בהעלם. באופן זה מתבאר כיצד פנימיות השכל יכולה להתלבש ברמז, אף שהתנועה הגשמית אינה כלי שכלי.

לכן יש מעלה בכל אחד מהאופנים: בדיבור השכל מתגלה בהבנה מפורשת, ואילו ברמז יכולה להתלבש פנימיות עמוקה יותר, הנמצאת בו בהעלם[4].

אדמו"ר האמצעי מבאר בדרך זו כיצד שכל שאינו יכול להתגלות בדיבור עשוי להימסר באמצעות תנועת אצבע: הדיבור פועל ככלי לגילוי השכל, ואילו הרמז הוא לבוש שבו מתלבש השכל[5].

תפיסה כללית ותפיסה פרטית

הבדל נוסף הוא שבדיבור השכל נמסר בהדרגה: האותיות והתיבות מבטאות חלקים מן העניין, והבנתו הכוללת באה מתוך צירופם. ברמז, לעומת זאת, העניין עשוי להיתפס בסקירה כללית אחת. לפיכך, גם אריכות בדיבור אינה מבטיחה שהמקבל יעמוד על תמצית הכוונה באותו אופן שבו הוא עומד עליה באמצעות הרמז[6].

В Торе

אותיות התורה שבכתב

בתורה אור מבואר שהתורה שבכתב היא מבחינת מוחין דאבא, חכמה, ואילו תורה שבעל פה היא מבחינת מוחין דאימא, בינה. בהתאם לכך, החכמה שבתורה שבכתב אינה מתגלה באותיותיה כהסבר שכלי מפורט, אלא נרמזת בהן.

בכלל זה, צורות האותיות והתגים רומזות לאופני המשכת האורות. גם בסיפורי התורה יש להבחין בין הסיפור הגלוי, המכונה "לבושא דאורייתא", לבין הדינים והסודות המלובשים בו ונרמזים באותיותיו. על כך מתפרשת הבקשה "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" — לעמוד מתוך הרמזים על החכמה הגנוזה בתורה.

לפי ביאור זה, העובדה שהתוכן נרמז באותיות אינה מאפשרת להוסיף עליהן לפי הבנת הלומד; האותיות המדויקות הן הרומזות לאופן ההמשכה[7].

גופי תורה שניתנו ברמיזה

במאמר ד"ה "איתא במדרש רבה אמר רבי אחא" משנת תשל"ו מבאר הרבי את מאמר חז"ל שהרבה גופי תורה ניתנו ברמיזה. המשכת התורה ממקורה שלמעלה ממדידה והגבלה אל בחינת החכמה כרוכה בצמצום. בהקשר זה מובא הביטוי "די לחכימא ברמיזא", והרמז מבטא את אופן ההמשכה המצומצם. בהמשך מבואר שירידת התורה מאפשרת לה לפעול בעולם ולהתבטא במצוות פרטיות[8].

אדמו"ר המהר"ש מבאר את מעלת ניסוך המים, שנזכר בתורה שבכתב בדרך רמז ועיקרו בתורה שבעל פה. במסגרת ביאור זה נדרש מאמר חז"ל "ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה": דברי סופרים נמשכים מבחינת ה"סופר", שלמעלה מבחינת ה"ספר". לפי זה, הרמז הוא ביטוי למקור נעלה יותר מן המתגלה בפירוש. יחסו אל הדבר המפורש נמשל ליחס קוצו של יו"ד אל היו"ד עצמה, ועל כך מובא הביטוי "די לחכימא ברמיזא"[9].

הרבי מביא את הרמז כאחד מארבעה משלים לבחינת הרשימו[10], שהתוכן כולו נכלל בהעלם גדול ברמז, ואף החכם שאליו מכוון הרמז תופס אותו בדרך רמז[11].

В служении Б-гу

אדמו"ר הזקן משתמש בביטוי לביאור ההבדל בין ניגון המתלבש במילות שיר לבין ניגון של קולות ותנועות ללא צירופי אותיות. פנימיות החכמה היא למעלה מהתלבשות בדיבור, בדומה לכוונה עמוקה שהחכם משיגה אך אינו יכול לבטאה אלא ברמז. על יסוד זה מתבאר במאמר ההבדל בין שירת הכוהנים לשירת הלוויים: שירת הכוהנים הנידונה בו היא בקולות ללא צירופי אותיות, ואילו שירת הלוויים קשורה לבינה ולהשגה המתלבשת במילות המזמורים[12].

תוכחה בדרך רמז

אדמו"ר המהר"ש מבאר את פעולת התוכחה בדרך נסתר על בחינות חיה ויחידה שבנפש. בהקשר זה מתפרש "די לחכימא ברמיזא" שגם לבחינת חיה די ברמז כדי לעוררה. תוכחה זו נקשרת לגבורות דאבא ולגילוי האהבה המסותרת שבבחינות העליונות של הנפש. היא מתבארת במסגרת הפסוק "ודרך חיים תוכחות מוסר", כהכנה לגילוי הנמשך ממדרגה שלמעלה מסדר ההשתלשלות[13].

См. также

Литература

  • אדמו"ר הזקן, מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ט, ד"ה להבין שרש ענין יונתי, עמ' קלו–קלח.
  • אדמו"ר האמצעי, תורת חיים, שמות חלק א, פרשת וארא, ד"ה להבין שרש המצות, נו, א.
  • אדמו"ר המהר"ש, תורת שמואל תרל"ג, חלק ב, ד"ה ושאבתם מים, עמ' תקמד–תקמה.

Примечания

  1. ^ אדמו"ר הזקן, מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ט, ד"ה להבין שרש ענין יונתי, עמ' קלו–קלח.
  2. ^ מדרש משלי, פרשה כב, על משלי כב, טו. בהערות למאמרי חסידות מצוינים גם מקומות בספר הזוהר שבהם מופיע הביטוי, ובהם חלק א, כו, ב; וחלק ג, רכט, ב ורפ, ב. (ראו לדוגמא מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ו, חלק א, עמ' קכח, הערה 86; מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ט, עמ' קלו, הערה 92).
  3. ^ מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ט, ד"ה להבין שרש ענין יונתי, עמ' קלו.
  4. ^ שם, עמ' קלז; שם, עמ' קלח.
  5. ^ תורת חיים, שמות חלק א, פרשת וארא, ד"ה להבין שרש המצות, נו, א.
  6. ^ «Маамарей Алтер Ребе» 5569, стр. 138.
  7. ^ תורה אור, פרשת וארא, נט, א.
  8. ^ ד"ה איתא במדרש רבה אמר רבי אחא, שבת פרשת חיי שרה תשל"ו, סעיף ד, הנחה בלתי מוגה.
  9. ^ תורת שמואל תרל"ג, חלק ב, ד"ה ושאבתם מים, סעיף ד, עמ' תקמד–תקמה.
  10. ^ המשלים האחרים הם קיצור דברי הרב לתלמידו, תכנית בניין, וסימנים להלכות.
  11. ^ תורת מנחם, חלק נד, ד"ה חסידים ואנשי מעשה, שבת חול המועד סוכות תשכ"ט, סעיף ג, עמ' 132.
  12. ^ מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ו, חלק א, ד"ה להבין מאמר הזוהר פרשת ויצא על פסוק ויקח מאבני המקום, עמ' קכח.
  13. ^ תורת שמואל תרל"ב, חלק ב, ד"ה שמאלו תחת לראשי, עמ' תכז.

Сообщить об ошибке на этой странице