Перейти к содержанию

Облачение

Материал из Хабадпедии

התלבשות היא מושג בתורת החסידות המתאר את הימצאותו ופעולתו של אור, כוח או תוכן באמצעות כלי, כוח אחר או לבוש. בהתלבשות פנימית, העליון מתגלה ופועל בתחתון בהתאם לאופן קבלתו, כגון התלבשות כוחות הנפש באברי הגוף והתלבשות השכל במידות[1]. המונח משמש גם לתיאור התלבשות בלבוש נפרד, שבו התוכן נמצא בהעלם ואינו מתגלה כפי שמתגלה אור בכלי. לפיכך, במאמרי חסידות נידונים אופנים שונים של התלבשות, וההבדלים ביניהם נוגעים למידת הגילוי, להתאחדות המלביש והמלובש ולאופן פעולתם[2].

התלבשות פנימית

בהתלבשות פנימית יש התאמה בין הכוח המתגלה לבין הכלי המקבל אותו. הכלי מאפשר את גילויו של הכוח באופן מסוים: כוח הראייה מתגלה בעין, כוח השמיעה באוזן והשכל במוח. התאמה זו נמשלת ליחס שבין חומר לצורה - החומר מוכשר לקבל את הצורה ולהביאה לידי גילוי[3].

כאשר כוח עליון מתלבש בכוח תחתון, התחתון עשוי להוסיף לפעול לפי עניינו, אך פעולתו מתעלה מכוח העליון המלובש בו. כך בהתלבשות המוחין במידות: רגש האהבה והיראה הוא במידות, אלא שהשכל המלובש בהן הוא זה שמעניק להן את תוכן ואופן פעולתם, שאז הם באופן נעלה יותר מאשר מידות שלא מלובש בהן אור השכל[4].

אין כל ההתלבשויות הפנימיות שוות. אדמו"ר הרש"ב מבחין בין התלבשות אור בכלי, שבה גילוי האור הוא כמהות הכלי, לבין התלבשות כוח אחד בכוח אחר, שבה הכוח העליון עשוי להישאר במהותו ולהנהיג את הכוח התחתון[5].

В душе человека

כוחות הנפש באברי הגוף

בספר התניא מבאר אדמו"ר הזקן שהנשמה מחיה את הגוף כולו, אך כל אבר מקבל ממנה כוח וחיות המתאימים לתכונתו: העין לראות, האוזן לשמוע והרגליים להליכה. עיקר גילוי החיות הוא במוח, וממנו מתפשטת החיות לאברים.

התחלקות זו אינה התחלקות של עצם הנשמה לחלקים בעלי צורה גשמית. הנשמה מצד מהותה היא עצם רוחני המופשט מגדרי מקום ומידה גשמיים; ההתחלקות נוגעת לכוחות ולחיות הנמשכים ממנה ומתגלים באברים[1]. הכלי הגופני משפיע על אופן הגילוי, אך מקור הכוח הוא בנפש. לדוגמה, פרטי הראייה תלויים בתכונת העין, ואילו עצם פעולת הראייה נובעת מכוח הראייה שבנפש[5].

השכל במידות

התלבשות השכל במידות מתבטאת בכך שהרגש מתנהל בהתאם להבנה. במידות שכליות, האדם רוצה בדבר מפני שהשכל מחייב את טובתו, ונמנע ממנו כאשר השכל מחייב שאין לרצות בו.

השכל מנהיג את המידה, אך אין פירוש הדבר שהשכל עצמו נעשה רגש[5], בעבודת ה' מתבאר באמצעות התלבשות זו ההבדל בין אהבה ויראה טבעיות לבין אהבה ויראה שכליות. האחרונות הן מידות שתוכנן ואופן פעולתן מושפעים מן המוחין המלובשים בהן[4].

הרצון בשכל

הרצון מצד עצמו פועל בדרך של כוח עליון וגזירה, ואילו השכל פועל באמצעות טעם והבנה. בהתלבשות הרצון בשכל, הרצון מקבל טעם ובא לידי התיישבות ופירוט.

משל לכך הוא רצון האדם לבנות בית: הרצון הכללי מתפרט באמצעות השכל לתכנית הכוללת את מידות הבית, חדריו ואופן בנייתו. אף על פי כן, הרצון אינו נעשה שכל; הוא מוסיף להיות רצון, ואף עשוי להטות את השכל למצוא נימוקים המתאימים לו. השכל נחשב ביחס אליו לבוש, אף שיש בו גילוי פנימי של הרצון[5].

הנפש האלוקית בנפש הבהמית

התלבשות אינה מחייבת תמיד שליטה מלאה של המלובש במלביש. בהתלבשות הנפש האלוקית בנפש הבהמית אין לנפש האלוקית שליטה מוחלטת, וייתכן שהנפש הבהמית תתגבר עליה.

אדמו"ר הרש"ב מבאר ומבחין בין התלבשות שבה המלביש בטל למלובש ונגרר אחריו, לבין התלבשות שבה נשמרת למלביש מציאות העשויה להתנגד למלובש בו[5].

אור וכלי לעומת לבוש

גילוי בכלי

ביחס של אור וכלי, הכלי מוכשר לגילוי האור. כך המוח מוכשר לגילוי השכל, והעין לגילוי כוח הראייה. הגילוי המתקבל בכלי הוא הארה מן הכוח, בהתאם לאפשרות התגלותו באמצעות הכלי.

ההתאמה אינה זהות בין הרוחני לגשמי: האבר הגשמי אינו מהותו של הכוח הרוחני, אלא כלי המאפשר את גילוי פעולתו[3].

התלבשות בלבוש נפרד

בהתלבשות בלבוש נפרד, אין הכרח שהלבוש יהיה כלי המותאם לגילוי מהותו של המלובש. המשל הוא אדם הלבוש בבגד: האדם נמצא בתוך הלבוש, אף שהבגד אינו מגלה את מהותו כפי שכלי מגלה כוח.

בביאור זה יש מעלה לכל אחד מהאופנים: בכלי יש גילוי, אך הגילוי מוגבל לאופן קבלת הכלי; בלבוש נפרד עשויה להתלבש עצמיות הדבר, אלא שהיא נמצאת בו בהעלם[3].

השכל בדיבור וברמז

ההבדל בין כלי ללבוש משמש לביאור ההבדל בין השפעת שכל בדיבור לבין מסירתו ברמז. אותיות הדיבור מגלות את השכל בהסבר מפורש, ואילו תנועת יד או עין אינה כלי שכלי מעין אותיות ההסבר.

עם זאת, ברמז עשוי להתלבש עומק שכלי שאינו מתגלה בדיבור. זהו אחד מביאורי הביטוי "די לחכימא ברמיזא": פנימיות השכל מתלבשת ברמז בהעלם, והחכם עומד באמצעותו על הכוונה[6].

התלבשות ודרך מעבר

במאמרי חסידות מובחנים שני אופני המשכה מעליון לתחתון:

  • דרך התלבשות — העליון מתלבש בתחתון, והפעולה מתבצעת בהתאם לעניינו של התחתון, המתעלה באמצעות העליון.
  • דרך מעבר — ההשפעה עוברת באמצעות התחתון כדי להגיע ליעדה, אך הפעולה מיוחסת לעליון העובר דרכו.

גם דרך מעבר יכולה להיקרא בשם התלבשות במובן רחב. ההבחנה היא בין התלבשות גמורה לבין מעבר שאינו מכפיף את ההשפעה באותו אופן לתכונות המדרגה האמצעית[4].

בקונטרס אחרון מביא אדמו"ר הזקן דוגמה מיום טוב: חסד דאצילות מתלבש בחסד דבריאה, ומחיה את העולם הגשמי באמצעות מעבר חסד דיצירה ועשייה. המעבר בעולמות התחתונים נדרש כדי שההשפעה תפעל בגשמיות, אף שאין זו אותה התלבשות גמורה המתוארת ביחס לבריאה[7].

במאמר ד"ה "פדה בשלום" מתבאר באמצעות הבחנה זו ההבדל בין ברכה לתפילה: ההמשכה שבברכה מתלבשת במדרגות סדר ההשתלשלות ונמשכת בהתאם לעניינן; בתפילה מתוארת המשכה מן העליון עצמו, העוברת דרך המדרגות כדי לפעול למטה[8].

В порядке нисхождения миров

החיות המתלבשת בנבראים

בחינת ממלא כל עלמין היא החיות האלוקית המצטמצמת ומתלבשת בנבראים בהתאם לערכם. מכיוון שהנבראים מוגבלים בכמותם ובאיכותם, החיות המתגלה בהם באה לאחר צמצומים המאפשרים את קיומם כנבראים מוגבלים.

בשער היחוד והאמונה מבואר שהחיות מתלבשת בצירופי אותיות של עשרת המאמרות, ובחילופים ותמורות המורים על ירידתה ממדרגה למדרגה. כך יכולה להימשך חיות גם לנבראים שמדרגתם נמוכה יותר[9].

ריבוי הלבושים עשוי להעלים את החיות עד שלא ניכר בנברא שום קשר לאלוקות, אך האמת היא שגם בדבר הגשמי ישנה חיות אלוקית - והיא היא המהווה ומחיה אותו בכל עת[10].

התלבשות ואור מקיף

התלבשות פנימית מובחנת מהשפעה בבחינת מקיף. בלקוטי תורה מבואר שנפש, רוח ונשמה הן בבחינת אורות המתלבשים בכלים, כגון השכל השורה במוח; ואילו לבחינות חיה ויחידה אין כלים בנפש להשראתן באותו אופן.

גם השפעה מקיפה עשויה לעורר תוצאה פנימית. כך מתבארת חרדה המתעוררת באדם מחמת גילוי שאינו נתפס בו בפנימיות, על דרך מאמר חז"ל "אף על גב דאינהו לא חזו, מזלייהו חזי"[11].

התלבשות פרצופים

בעולם האצילות מתוארת התלבשות של פרצופים עליונים בתחתונים. בהמשך תער"ב מבואר שבאופן זה המלביש בטל למלובש, וההנהגה היא מכוח המדרגה העליונה המתלבשת בו.

לדוגמה מובאת התלבשות אריך אנפין באבא ואמא לצורך יציאת מצרים. ההמשכה היא מאריך אנפין, ואילו ההתלבשות באבא ואמא מאפשרת שתפעל באופן המכוון ליעדה[5].

אין ההתלבשות גורמת שינוי בעצמות

משל הנשמה בגוף אינו שווה לנמשל האלוקי בכל פרטיו. הנשמה המלובשת בגוף מתפעלת משינוייו, ואילו הקב"ה אינו מקבל שינוי משינויי העולמות.

אדמו"ר הזקן מדגיש שלמרות שאין הקב"ה צמצם עצמו וברא את העולמות ב"מקום החלל" (שנוצר כביכול מהתסלקותו, ולכן אינו 'נתפס' בעולמות), הנה יחד עם זאת אין הכוונה לצמצום כפשוטו - אלא הוא נמצא תוך תוך העולמות והנבראים בכל פרטיהם. [12].

בתורה ובעבודת ה'

Одеяния души

לנפש האלוקית שלושה לבושים: מחשבה, דיבור ומעשה של תורה ומצוות. כוחותיה מתלבשים בהם בהתאם לעניינם: כוחות השכל בהשגת התורה, והמידות בקיום המצוות בדיבור ובמעשה.

לבושים אלו מאפשרים לכלל כוחות הנפש להשתתף בעבודת ה', מעבר לעצם קיומם כשכל וכרגש[13].

התלבשות התורה בעניינים גשמיים

התורה מתלבשת בענייני העולם הגשמי ובאותיות הניתנות למחשבה, לדיבור ולמעשה, כדי שהאדם יוכל להשיגה ולעסוק בה. התלבשות זו מאפשרת לו להתקשר ברצונו ובחכמתו של הקב"ה.

אדמו"ר הזקן ממשיל זאת לחיבוק המלך כשהוא לבוש בבגדיו: הלבושים אינם שוללים את הדבקות במלך, משום שהוא עצמו מצוי בתוכם. כך, אף שהתורה עוסקת בעניינים גשמיים, העוסק בה מתקשר באלוקות המלובשת בה[14].

התלבשות בבחינת גלות

יש התלבשות שבה המלובש נמצא בבחינת גלות. באגרת הקודש סימן כה מבאר אדמו"ר הזקן את המשכת החיות האלוקית המחיה גם את הקליפות. חיות זו נמשכת מבחינת אחוריים, לאחר צמצומים ומסכים רבים, והתלבשותה בהן מתוארת כגלות השכינה.

בהקשר זה הוא מדייק בין לשון השראה לבין לשון התלבשות בבחינת גלות. מקור החיות האלוקי אינו הופך את המקבל לקדוש; אופן הקבלה עשוי להסתיר את מקורו ולהיות מנוגד לגילויו[15].

См. также

Примечания

  1. ^ 1 2 תניא, ליקוטי אמרים פרק נא; תורת מנחם, חלק כד, ד"ה פדה בשלום, י"ט כסלו תשי"ט, סעיף ה, עמ' 243.
  2. ^ מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ט, ד"ה להבין שרש ענין יונתי, עמ' קלז–קלח; המשך תער"ב, חלק ב, עמ' תתנו–תתנז.
  3. ^ 1 2 3 מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ט, עמ' קלז.
  4. ^ 1 2 3 תורת מנחם, חלק כד, ד"ה פדה בשלום, י"ט כסלו תשי"ט, סעיף ה, עמ' 243.
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 המשך תער"ב, חלק ב, עמ' תתנו; שם, עמ' תתנז.
  6. ^ «Маамарей Алтер Ребе» 5569, стр. 138.
  7. ^ תניא, קונטרס אחרון, ד"ה להבין מה שכתוב בפרי עץ חיים, קנח, א.
  8. ^ תורת מנחם, חלק כד, ד"ה פדה בשלום, י"ט כסלו תשי"ט, סעיף ה, עמ' 244.
  9. ^ תניא, שער היחוד והאמונה פרק ז.
  10. ^ תניא, ליקוטי אמרים פרק נא.
  11. ^ לקוטי תורה, במדבר, ביאור על ד"ה וידבר אלקים את כל הדברים האלה, יז, א.
  12. ^ והתיווך בין שני צדדים אלו שנראים כסתירה מוחלטת מבוארים בתניא ליקוטי אמרים - פרק מח, ובשער היחוד והאמונה פרק ז.
  13. ^ תניא, ליקוטי אמרים פרק ד.
  14. ^ תניא, ליקוטי אמרים פרק ד.
  15. ^ תניא, אגרת הקודש סימן כה, ובפרט הביאור בסיום האיגרת ללשון "שרתה" שבצוואת הריב"ש.

Сообщить об ошибке на этой странице