שבתי צבי
שַׁבְּתַי צְבִי (ט' באב? ה'שפ"ו – י' בתשרי ה'תל"ז) היה אחד ממשיחי השקר המפורסמים והמשפיעים ביותר בתולדות עם ישראל. התנועה שהקים, "השבתאות", טלטלה את העולם היהודי במאה ה-17, והשלכותיה הורגשו במשך דורות רבים לאחר מותו.
Биография
שבתי צבי נולד בעיר איזמיר (סמירנה) שבאימפריה העות'מאנית בשנת ה'שפ"ו. על פי המסורת השבתאית, הוא נולד ביום תשעה באב.
אביו, מרדכי צבי, היה סוחר עופות וסוכן עשיר ממוצא אשכנזי-רומניוטי (כנראה מפטרס שביוון). אמו קלרה הייתה בת למשפחה ספרדית. [1]
בצעירותו נחשב לעילוי. רבותיו העיקריים היו רבי יצחק די אלבה, והרב יוסף איסקפה, שהיה מחשובי הרבנים באיזמיר והסמיך אותו להוראה כבר בהיותו כבן 18. [2]
הנידוי מאיזמיר
שבתי צבי נמשך ללימוד הקבלה, ובפרט לקבלת האר"י, ואימץ אורח חיים סגפני של צומות וטבילות.[3]
הוא סבל מתנודות נפשיות קיצוניות (המוגדרות כיום כהפרעה דו-קוטבית). בתקופות של התעלות נפשית (אותן כינה "הארות") נהג להגות את השם המפורש באותיותיו ולבצע מעשים חריגים המנוגדים להלכה, שכונו "מעשים זרים".[4]
בעקבות התנהגותו ורמיזותיו הראשונות על היותו משיח, נודה וגורש מעירו על ידי רבני איזמיר, בראשות רבו יוסף איסקפה (בסביבות שנת ה'תי"א או ה'תי"ד). [5]
הנדודים
לאחר גירושו מאיזמיר, נדד ברחבי האימפריה העות'מאנית. מוקדי פעילותו ונדודיו כללו את סלוניקי, אתונה, קושטא (איסטנבול), ירושלים וקהיר.
במצרים זכה לתמיכתו הכלכלית של שר האוצר היהודי של הפחה, רפאל יוסף צ'לבי.
במהלך נדודיו נישא לשרה, פליטת פרעות ת"ח ות"ט מאוקראינה, שהעידה על עצמה מצעירותה כי נועדה להינשא למשיח. [6]
Лжемошиах
שנת המפנה הייתה ה'תכ"ה. שבתי צבי נסע לעזה כדי לקבל "תיקון לנפשו" ממקובל צעיר בשם נתן העזתי. [7]
במקום לרפא אותו, נתן העזתי "זיהה" את שבתי צבי כמשיח ושכנע אותו בכך. בחודש סיוון ה'ת"כ הוכרז שבתי צבי כמשיח באופן פומבי, ונתן העזתי החל לשמש כ"נביאו".[8]
נתן העזתי הפיץ אגרות לכל תפוצות ישראל. הבשורה הובילה להתלהבות המונית פנומנלית מתימן ועד אירופה, וקהילות שלמות החלו למכור את רכושן ולהתכונן לגאולה ולעלייה לארץ ישראל. [9]
המאסר וההתאסלמות
בשנת ה'תכ"ו הפליג שבתי צבי לקושטא, שם קיווה להסיר את כתרו של הסולטאן העות'מאני בדרך נס. עם הגיעו, נעצר מיד על ידי השלטונות. [10]
הוא נכלא במבצר גליפולי, שאותו כינו חסידיו "מגדל עוז", והמקום הפך למוקד עלייה לרגל למאמיניו.
בחודש אלול ה'תכ"ו הובא בפני הסולטאן מהמט הרביעי באדריאנופול. הועמדה בפניו הברירה: להוכיח את משיחיותו בנס, להיות מוצא להורג, או להתאסלם. להפתעת ושבר העולם היהודי, שבתי צבי בחר להתאסלם וקיבל את השם "עזיז מהמט אפנדי".
סוף חייו
לאחר ההתאסלמות נשבר המשבר השבתאי, אך גרעין מאמינים נותר נאמן לו והצדיק את ההתאסלמות בטיעונים קבליים ("ירידה לקליפות").
שבתי צבי המשיך לנהל אורח חיים כפול - מוסלמי כלפי חוץ ויהודי-שבתאי בסתר.
בשל פעילותו הדתית הכפולה, החליטו השלטונות העות'מאניים להגלות אותו לדולציניו (כיום אולצין שבמונטנגרו, אז באלבניה העות'מאנית). שם מת בגלות ביום הכיפורים, י' בתשרי ה'תל"ז, בהיותו בן 50.
Отношение наших Ребе к нему
בהתוועדות י"ב תמוז תשי"ז אמר הרבי:
ומבאר בהמאמר, ש"הגם דכל שנאתו של דוד הי' רק לשונאי ה', וכמ"ש הלא משנאיך ה' אשנא. מ"מ הלא כתיב יתמו חטאים מן הארץ, וארז"ל חטאים כתיב ולא חוטאים, והיינו שהחוטאים יעשו תשובה".
וכמדובר לעיל, שלכן ראינו בעבודת נשיאינו, ובפרט אצל בעל השמחה, שהתעסקו ("מ'האָט זיך אָפּגעגעבן") אפילו עם אלו שיש מקום לומר שהם נכללים בסוג הנ"ל.
וכידוע הסיפור שהבעש"ט בכה אודות שבתי צבי, באמרו, שכל זמן שישנו אבר שיש לו איזה חיבור, אפילו אם הוא אבר המדולדל, אזי יש לו תקוה, משא"כ לאחרי שנכרת משרשו. – והרי המדובר כאן אודות מי שהי' במעמד ומצב שאין למטה הימנו!
— תורת מנחם - התוועדויות, חלק כ'
ביחידות למנהלי ארגון "הלל" ביום כ"ג מנחם אב תשי"ט אמר הרבי:
בנוגע להשוואת תנועתו של שבתי צבי לתנועת החסידות הרי לכל תנועה המתייסדת על-ידי אדם מישראל יש נקודה משותפת כלשהי, שהרי היא נוסדה על ידי יהודי.
שבתי צבי הי' אמנם תלמיד-חכם לא רק בקבלה, אלא גם בהלכה אבל לאחר מספר שנים הוא סטה מהדרך הנכונה, ושיטתו הפכה לשיטה שלא זו בלבד שהיא סוטה מדרך היהדות, אלא היא ההיפך הגמור מדרך היהדות.
תורת החסידות והקבלה נקראות בזוהר בשם "פנימיות", ומזה גופא מובן שמוכרח להיות גם ענין של "חיצוניות". הקבלה אינה דבר שאפשר לפרקו לחלקים ולהשליך חלק אחד החוצה; אם מקבלים חלק אחד ממנה בהכרח לקבל גם את החלק השני. מי שמגיע למסקנא המנוגדת להלכה פירוש הדבר שהוא סוטה מהדרך.
אדם הגיוני מוכרח להגיע למסקנא שתורת הקבלה והחסידות מוכרחות שמי להתקיים, כי בלעדיהן חסר דבר מה; והוא הדין בעניננו שמקבל את תורת הקבלה ושולל את ההלכה, ה"ה שולל דבר שהוא חלק מתורת הקבלה עצמה; הוא שולל את הבסיס שעליו הוא עומד.
...
שבתי צבי שלל את ההלכה. בזמנו של שבתי צבי היתה קבוצה של כמרים "קתולים" שתרגמו כתבי-יד של תורת הקבלה ולמדו קבלה; אבל לימוד זה אינו נחשב לקבלה יהודית, שהרי ה"קתולים" לא הניחו תפילין, כשם שאדם יכול ללמוד קבלה ב"סורבון", ב"ברוקלין קאַלעדזש" או באוניברסיטה אחרת מבלי להניח תפילין. הקבלה האמיתית אינה יכולה להיות נפרדת מההלכה."
— תורת מנחם - התוועדויות, חלק כו
במכתב מחודש כסלו תשכ"ט בנוגע לאסונות שפקדו את עם ישראל בשנים ההם, קישר זאת הרבי עם ההתבטאות בלשון "אתחלתא דגאולה" בנוגע להקמת מדינה בישראל, וכך כתב:
והביאור הוא על דרך שראו בכל פעם שקם משיח שקר והסית ומשך את מישהו אחריו - נסתיים הדבר בקרבנות ר"ל. על דרך זה הוא גם בנוגע להרעיון שהגאולה כבר התחילה. [ואף שהמצב נסי והצלה וגדולה של מליונים מישראל, אבל אין זה הגאולה מהגלות הרביעי, ואדרבה על פי כל הסימנים זהו ירידה למטה יותר בחושך הכפול ומכופל דגלות זה, דאומרים לחושך אור וכו']. ועונש המר הוא דנפל עוד חלל בישראל ועוד קרבן באה"ק ת"ו ועוד, הי"ד.
— לקוטי שיחות, חלק ט"ו, הוספות לפרשת לך-לך
Литература
• ציצת נובל צבי, רבי יעקב ששפורטש.
• תורת הקנאות, רבי יעקב עמדין (היעב"ץ).