«Зоар» — арамейский текст по изданию «Сулам»
Sefaria: Zohar — Sulam Edition, Jerusalem 1945 (he)
Лицензия по данным Sefaria: текст оригинала
Источник версии: https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001329911/NLI
Скачано с https://www.sefaria.org 2026-11-14


=== Introduction ===

— 1 —
רבי חזקיה (נ"א: רבי אלעזר) בזהרי חמה ובנוסחת ארץ ישראל פתח, כתיב כשושנה בין החוחים. מאן שושנה, דא כנסת ישראל. בגין דאית שושנה ואית שושנה, מה שושנה דאיהי בין החוחים אית בה סומק וחוור, אוף כנסת ישראל אית בה דין ורחמי. מה שושנה אית בה תליסר עלין, אוף כנסת ישראל אית בה תליסר מכילין דרחמי דסחרין לה מכל סטרהא. אוף אלהים דהכא משעתא דאדכר אפיק תליסר תיבין לסחרא לכנסת ישראל ולנטרא לה.
ולבתר אדכר זמנא אחרא, אמאי אדכר זמנא אחרא, בגין לאפקא חמש עלין תקיפין דסחרין לשושנה. ואינון חמש, אקרון ישועות. ואינון חמש תרעין. ועל רזא דא כתיב, כוס ישועות אשא, דא כוס של ברכה. כוס של ברכה אצטריך למהוי על חמש אצבען ולא יתיר, כגוונא דשושנה דיתבא על חמש עלין תקיפין דוגמא דחמש אצבען. ושושנה, דא איהי כוס של ברכה, מאלהים תנינא עד אלהים תליתאה חמש תיבין. מכאן ולהלאה, אור דאתברי ואתגניז, ואתכליל בברית, ההוא דעאל בשושנה ואפיק בה זרעא. ודא אקרי עץ עושה פרי אשר זרעו בו. וההוא זרע, קיימא באות ברית ממש.
וכמה דדיוקנא דברית אזדרע בארבעין ותרין זווגין דההוא זרעא, כך אזדרע שמא גליפא מפרש, בארבעין ותרין אתוון דעובדא דבראשית.

— 2 —
בראשית. רבי שמעון פתח, הנצנים נראו בארץ. הנצנים, דא עובדא דבראשית. נראו בארץ, אימתי, ביום השלישי, דכתיב ותוצא הארץ, כדין נראו בארץ. עת הזמיר הגיע, דא יום רביעי, דהוה ביה זמיר עריצים. מארת, חסר. וקול התור, דא יום חמישי, דכתיב ישרצו המים וגו', למעבד תולדות. נשמע, דא יום ששי, דכתיב נעשה אדם, דהוה עתיד למקדם עשיה לשמיעה, דכתיב הכא נעשה אדם, וכתיב התם נעשה ונשמע. בארצנו, דא יום שבת, דאיהו דוגמת ארץ החיים.
דבר אחר, הנצנים, אלין אינון אבהן, דעאלו במחשבה, ועאלו בעלמא דאתי ואתגניזו תמן. ומתמן נפקו בגניזו ואטמירו גו נביאי קשוט. אתיליד יוסף, ואטמירו ביה. עאל יוסף בארעא קדישא ונציב לון תמן, וכדין נראו בארץ ואתגלו תמן. ואימתי אתחזון, בשעתא דאתגלי קשת בעלמא, דהא בשעתא דקשת אתחזי כדין אתגליין אינון. ובההיא שעתא עת הזמיר הגיע עדן לקצץ חייבין מעלמא. אמאי אשתזיבו, בגין דהנצנים נראו בארץ, ואלמלא דנראו לא אשתארון בעלמא, ועלמא לא אתקיים.
ומאן מקיים עלמא וגרים לאבהן דאתגליין, קל ינוקי דלעאן באורייתא, ובגין אינון רביין דעלמא, עלמא אשתזיב. לקבליהון, תורי זהב נעשה לך, אלין אינון ינוקי רביין עולמין, דכתיב ועשית שנים כרובים זהב.

— 3 —
בראשית. רבי אלעזר פתח, שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. שאו מרום עיניכם. לאן אתר, לאתר דכל עיינין תליאן ליה. ומאן איהו, פתח עינים. ותמן תנדעון, דהאי סתים עתיקא דקיימא לשאלה, ברא אלה. ומאן איהו, מ"י. ההוא דאקרי מקצה השמים לעילא, דכלא קיימא ברשותיה. ועל דקיימא לשאלה, ואיהו בארח סתים ולא אתגליא, אקרי מ"י, דהא לעילא לית תמן שאלה. והאי קצה השמים אקרי מ"י.
ואית אחרא לתתא ואקרי מ"ה. מה בין האי להאי, אלא קדמאה סתימאה דאקרי מ"י קיימא לשאלה, כיון דשאל בר נש ומפשפש לאסתכלא ולמנדע מדרגא לדרגא עד סוף כל דרגין, כיון דמטי תמן מ"ה, מה ידעת, מה אסתכלתא, מה פשפשתא, הא כלא סתים כדקדמיתא.
ועל רזא דנא כתיב, מה אעידך מה אדמה לך. כד אתחריב בי מקדשא, נפק קלא ואמר, מה אעידך ומה אדמה לך, בההוא מ"ה אעידך, בכל יומא ויומא אסהידת בך מיומין קדמאין, דכתיב העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ. מה אדמה לך, בההוא גוונא ממש, עטרית לך בעטרין קדישין, עבדית לך שלטנו על עלמא, דכתיב הזאת העיר שיאמרו כלילת יפי וגו'. קרינא לך ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה. מה אשוה לך. כגוונא דאנת יתבא, הכי הוא כביכול לעילא, כגוונא דלא עאלין השתא בך עמא קדישא בסדרין קדישין, הכי אומינא לך, דלא איעול אנא לעילא עד דיעלון בך אכלוסך לתתא. ודא איהו נחמה דילך, הואיל דדרגא דא אשוה לך בכלא. והשתא דאנת הכא, גדול כים שברך. ואי תימא דלית לך קיימא ואסוותא, מ"י ירפא לך, ודאי ההוא דרגא סתימאה עלאה, דכלא קיימא ביה, ירפא לך ויוקים לך.
מ"י קצה השמים לעילא, מ"ה, קצה השמים לתתא, ודא ירית יעקב, דאיהו מבריח מן הקצה אל הקצה, מן הקצה קדמאה דאיהו מ"י, אל הקצה בתראה דאיהו מ"ה, בגין דקאים באמצעיתא. ועל דא, מי ברא אלה.

— 4 —
אמר ר"ש, אלעזר בני פסוק מילך, ויתגלי סתימא דרזא עלאה דבני עלמא לא ידעין. שתיק ר' אלעזר. בכה ר"ש, וקאים רגעא חדא. א"ר שמעון, אלעזר, מאי אלה. אי תימא ככביא ומזלי, הא אתחזן תמן תדיר. ובמ"ה איתבריאו, כד"א בדבר ה' שמים נעשו. אי על מלין סתימין, לא לכתוב אלה, דהא איתגליא איהו.
אלא רזא דא לא אתגליא, בר יומא חד דהוינא על כיף ימא, ואתא אליהו ואמר לי, רבי ידעת מה הוא מי ברא אלה. אמינא ליה, אלין שמיא וחילהון, עובדא דקב"ה דאית ליה לבר נש לאסתכלא בהו, ולברכא ליה, דכתיב כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו' ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ.
א"ל, רבי: מלה סתימא הוה קמי קב"ה, וגלי במתיבתא עלאה, ודא הוא. בשעתא דסתימא דכל סתימין בעא לאתגליא, עבד ברישא נקודה חדא, ודא סליק למהוי מחשבה. צייר בה כל ציורין חקק בה כל גליפין.
ואגליף גו בוצינא קדישא סתימא גליפו דחד ציורא סתימאה קדש קדישין בניינא עמיקא דנפיק מגו מחשבה, ואקרי מי שירותא לבנינא קיימא ולא קיימא, עמיק וסתים בשמא. לא אקרי אלא מי. בעא לאתגלייא ולאתקרי בשמא דא, ואתלבש בלבוש יקר דנהיר, וברא אל"ה, וסליק אל"ה בשמא. אתחברון אתוון אלין באלין ואשתלים בשמא אלהים. ועד לא ברא אלה לא סליק בשמא אלהים. ואינון דחבו בעגלא, על רזא דנא אמרו אלה אלהיך ישראל.
וכמה דאשתתף מ"י באלה, הכי הוא שמא דאשתתף תדיר, וברזא דא אתקיים עלמא. ופרח אליהו ולא חמינא ליה. ומניה ידענא מלה דאוקימנא על רזא וסתרא דילה. אתא ר' אלעזר וכלהו חברייא ואשתטחו קמיה, בכו ואמרו, אלמלא לא אתינא לעלמא אלא למשמע דא די.

— 5 —
א"ר שמעון, על דא, שמיא וחיליהון במ"ה אתבריאו, דכתיב כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך וגו' וכתיב מ"ה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים, על השמים איהו לסלקא בשמא. בגין דברא נהורא לנהוריה, ואתלבש דא בדא וסליק בשמא עלאה. ועל דא בראשית ברא אלהים. דא אלהים עלאה, דהא מ"ה לא הוי הכי ולא אתבני.
אלא בשעתא דאתמשכן אתוון אלין אל"ה מלעילא לתתא, ואמא אוזיפת לברתא מאנהא, וקשיטא לה בקישוטהא. ואימתי קשיטא לה בקישוטהא כדקא חזי. בשעתא דאתחזון קמה כל דכורא, דכתיב אל פני האדון ה', ודא אקרי אדון, כד"א הנה ארון הברית אדון כל הארץ. כדין נפקת ה' ואעילת י', ואתקשיטת במאני דכורא לקבליהון דכל דכר בישראל.
ואתוון אחרנין משכן לון ישראל מעילא לגבי אתר דא: אלה אזכרה, אדכרנא בפומאי, ושפיכנא דמעאי ברעות נפשי, בגין לאמשכא אתוון אלין, וכדין אדדם מעילא עד בית אלהים, למהוי אלהים כגוונא דיליה. ובמאי בקול רנה ותודה המון חוגג. א"ר אלעזר, שתיקא דילי בנה מקדשא לעילא, ובנה מקדשא לתתא. ובודאי מלה בסלע, משתוקא בתרין. מלה בסלע, מה דאמרנא ואתערנא ביה, משתוקא בשתים מה דשתיקנא, דאברו ואיבנו תרין עלמין כחדא.
אמר ר' שמעון מכאן ולהלאה שלימו דקרא, דכתיב המוציא במספר צבאם, תרין דרגין אינון, דאיצטריך למהוי רשים כל חד מינייהו, חד דא דאתמר מ"ה, וחד מ"י, דא עלאה, ודא תתאה: דא עלאה רשים ואמר המוציא במספר צבאם, המוציא, ההוא דאשתמודע ולית כוותיה. כגוונא דא, המוציא לחם מן הארץ, המוציא, ההוא דאשתמודע, דא דרגא תתאה, וכלא חד. במספר שתין רבוא אינון דקיימין כחדא ואפיקו חילין לזינייהו דלית לון חשבנא.
לכלם, בין אינון שתין, בין כל חילין דילהון, בשם יקרא. מאי בשם יקרא. אי תימא דקרא לון בשמהתהון, לאו הכי הוא, דא"כ בשמו מבעי ליה. אלא בזמנא דדרגא דא לא סליק בשמא ואקרי מ"י, לא אוליד ולא אפיק טמירין לזיניה, אע"ג דכלהו הוו טמירין ביה, כיון דברא אל"ה, ואסתלק בשמיה, ואקרי אלהים, כדין בחילא דשמא דא, אפיק לון בשלימו, ודא הוא בשם יקרא, בההוא שם דיליה, קרא ואפיק כל זינא וזינא לאתקיימא בשלימותיה. כגוונא דא ראה קראתי בשם: אדכרנא שמי לאתקיימא בצלאל על קיום אשלמותיה.
מרוב אונים, מאי מרוב אונים, דא ריש דרגין, דסליקו ביה כל רעותין ואסתלקו ביה בארח סתים. ואמיץ כח, דא רזא דעלמא עלאה, דאסתלק בשם אלהים כדקאמרן. איש לא נעדר, מאינון שתין רבוא דאפיק בחילא דשמא, ובגין דאיש לא נעדר, בכל אתר דמיתו ישראל ואתענשו בחובייהו, אתמנון ולא אעדר מאינון שתין רבוא אפילו חד, בגין למהוי כלא דיוקנא חדא: כמה דאיש לא נעדר לעילא, אוף הכי לא נעדר לתתא.

— 6 —
בראשית רב המנונא סבא אמר, אשכחן אתוון בהפוכא, בית בקדמיתא ולבתר ב', היינו בראשית ברא, לבתר א' בקדמיתא ולבתר א', היינו אלהים את. אלא כד בעא קב"ה למעבד עלמא כל אתוון הוו סתימין, ותרין אלפין שנין עד דלא ברא עלמא, הוה מסתכל קב"ה ואשתעשע בהו.
כד בעא למברי עלמא, אתו כל אתוון קמיה מסופא ארישייהו. שריאת את ת למיעל ברישא, אמרה, רבון עלמין: ניחא קמך למברי בי עלמא, דאנא חותמא דגושפנקא דילך, אמת, ואת אתקריאת אמת, יאות למלכא למשרי באות אמת, ולמברי בי עלמא. אמר לה קב"ה יאות אנת וזכאה אנת, אלא לית אנת כדאי למברי בך עלמא. הואיל ואנת זמינא למהוי רשים על מצחין דגוברין מהימנין, דקיימו אורייתא מא' ועד ת', וברשימו דילך ימותון. ועוד, דאנת חותמא דמות, הואיל ואנת כך, לית אנת כדאי למברי בך עלמא. מיד נפקת.
עאלת את ש קמיה, אמרה קמיה: רבון עלמין, ניחא קמך למברי בי עלמא, דבי אתקרי שמך שד"י, ויאות למברי עלמא בשמא קדישא. אמר לה: יאות אנת וטב אנת וקשוט אנת, אבל הואיל ואתוון דזיופא נטלין לך למהוי עמהון לא בעינא למברי בך עלמא, דבגין דלא יתקיים שקרא אלא אי יטלון לך ק ר.
מכאן, מאן דבעי למימר שקרא יטול יסודא דקשוט בקדמיתא, ולבתר יוקים ליה שקרא, דהא את ש את קשוט איהו, את קשוט דאבהתן דאתייחדו בה. ק ר אתוון דאתחזיאו על סטרא בישא אינון, ובגין לאתקיימא נטלי את ש בגווייהו הוי קשר. כיון דחמאת הכי נפקת מקמיה.
עאלת את צ אמרה קמיה: רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דאנא, בי חתימין צדיקים, ואנת, דאתקריאת צדיק, בי רשים, דכתיב כי צדיק ה' צדקות אהב, ובי יאות למברי עלמא. אמר לה: צדי, צדי אנת, וצדיק אנת, אבל אנת צריך למהוי טמירא, לית אנת צריך לאתגליא כל כך, בגין דלא למיהב פתחון פה לעלמא. מ"ט, ציור איהי, אתיא י דשמא דברית קדישא ורכיב עלה ואתאחד בהדה. ורזא דא, כד ברא קב"ה לאדם הראשון דו פרצופין בראו. ובג"כ אנפוי דיו"ד מהדר לאחורא כגוונא דא ציור, ולא אתהדרו אנפין באנפין כגוונא דא ציור, אסתכל לעילא כגוונא דא ציור אסתכלת לתתא כגוונא דא ציור אמר לה קב"ה: תו, דאנא זמין לנסרא לך, ולמעבד לך אפין באפין, אבל באתרא אחרא תסתלק. נפקת מקמיה ואזלת.
עאלת את פ, אמרה קמיה: רבון עלמין, ניחא קמך למברי בי עלמא, דהא פורקנא דאנת זמין למעבד בעלמא, בי רשים, ודא הוא פדות, ובי יאות למברי עלמא. אמר לה: יאות אנת, אבל בך אתרשים פשע בטמירו, כגוונא דחיויא דמחי, ואעיל רישיה בין גופיה, הכי, מאן דחב, כפיף רישיה ואפיק ידוי. וכן ע עון, אע"ג דאמרה, דאית בי ענוה, אמר לה קב"ה לא אברי בך עלמא. נפקת מקמיה.
עאלת את ס, אמרה קמיה: רבון עלמין, ניחא קמך למברי בי עלמא, דאית בי סמיכא לנפלין, דכתיב סומך ה' לכל הנופלים. אמר לה: על דא אנת צריך לאתרך, ולא תזוז מניה, אי את נפיק מאתרך, מה תהא עלייהו דאינון נפילין, הואיל ואינון סמיכין עלך. מיד נפקת מקמיה.
עאלת את נ, אמרה קמיה רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דבי כתיב נורא תהלות, ותהלה דצדיקים נאוה תהלה. אמר לה: נו"ן, תוב לאתרך דהא בגינך תבת סמ"ך לאתרה, והוי סמיך עלה. מיד תבת לאתרה ונפקת מקמיה.
עאלת את מ אמרה קמיה: רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דבי אתקריאת מלך. אמר לה: הכי הוא ודאי, אבל לא אברי בך עלמא, בגין דעלמא אצטריך למלך, תוב לאתרך, אנת ו ל ו ך, דהא לא יאות לעלמא למיקם בלא מלך.
בההיא שעתא, נחתא מן קדמוהי את כ מעל כורסיה יקריה, אזדעזעת ואמרה קמיה: רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דאנא כבודך. וכד נחתת כ מעל כורסיה יקריה, אזדעזעו מאתן אלף עלמין ואזדעזע כרסייא, וכלהו עלמין אזדעזעו למנפל. אמר לה קב"ה: כ"ף, כ"ף, מה את עביד הכא, דלא אברי בך עלמא, תוב לאתרך, דהא בך כליה, כלה ונחרצה אשתמע, תוב לכרסייך והוי תמן. בההיא שעתא נפקת מקמיה ותבת לדוכתה.
עאלת את י, אמרה קמיה: רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דאנא שירותא דשמא קדישא, ויאות לך למברי בי עלמא. אמר לה: די לך דאנת חקיק בי, ואנת רשים בי, וכל רעותא דילי בך, סליק, לית אנת יאות לאתעקרא מן שמי.
עאלת את ט אמרה קמיה: רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דאנת, בי אתקריאת טוב וישר. אמר לה: לא אברי בך עלמא, דהא טובך סתים בגווך וצפון בגווך, הה"ד מה רב טובך אשר צפנת ליראך, הואיל וגניז בגווך, לית ביה חולקא לעלמא דא, דאנא בעי למברי, אלא בעלמא דאתי. ותו, דעל דטובך גניז בגווך, יטבעון תרעי דהיכלא. הה"ד טבעו בארץ שעריה. ותו ד ח לקבלך, וכד תתחברון כחדא, הא ח"ט, ועל דא אתוון אלין לא רשימין בשבטין קדישין, מיד נפקת מקמיה.
עאלת את ז, אמרה ליה: רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דבי נטרין בניך שבת, דכתיב זכור את יום השבת לקדשו. אמר לה: לא אברי בך עלמא, דאנת אית בך קרבא, וחרבא דשננא, ורומחא דקרבא, כגוונא דנון, מיד נפקת מקמיה.
עאלת את ו אמרה קמיה: רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דאנא את משמך. אמר לה: ואו, אנת ו ה, די לכון דאתון אתוון דשמי, דאתון ברזא דשמי, וחקיקין וגליפין בשמי, ולא אברי בכו עלמא.
עאלת את ד ואת ג, אמרו אוף הכי. אמר אוף לון, די לכון למהוי דא עם דא, דהא מסכנין לא יתבטלון מן עלמא, וצריכין לגמול עמהון טיבו. דל"ת איהו מסכנא, גימ"ל גמול לה טיבו, לא תתפרשון דא מן דא ודי לכון למיזן דא לדין.
עאלת את ב אמרה ליה: רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דבי מברכאן לך לעילא ותתא. אמר לה קב"ה: הא ודאי בך אברי עלמא, ואת תהא שירותא למברי עלמא.
קיימא את א לא עאלת. אמר לה קב"ה: אל"ף, אל"ף, למה לית אנת עאלת קמאי כשאר כל אתוון. אמרה קמיה: רבון עלמא, בגין דחמינא כל אתוון נפקו מן קמך בלא תועלתא, מה אנא אעביד תמן. ותו, דהא יהיבתא לאת בי"ת נבזבזא רברבא דא, ולא יאות למלכא עלאה, לאעברא נבזבזא דיהב לעבדו ולמיהב לאחרא. אמר לה קב"ה: אל"ף אל"ף, אע"ג דאת בי"ת בה אברי עלמא, את תהא ריש לכל אתוון, לית בי יחודא אלא בך. בך ישרון כל חושבנין, וכל עובדי דעלמא, וכל יחודא, לא הוי אלא באת אל"ף.
ועבד קב"ה אתוון עלאין רברבן ואתוון תתאין זעירין, ובגין כך בי"ת בי"ת, בראשית ברא. אל"ף אל"ף, אלהים את. אתוון מלעילא ואתוון מתתא, וכלהו כחדא הוו, מעלמא עלאה ומעלמא תתאה.

— 7 —
בראשית, רבי יודאי אמר, מאי בראשי"ת, בחכמ"ה. דא חכמ"ה דעלמא קיימא עלה לעאלא גו רזין סתימין עלאין. והכא אגליפו שית סטרין רברבין עלאין, דמנהון נפיק כלא, דמנהון אתעבידו שית מקורין ונחלין לעאלא גו ימא רבא. והיינו ברא שי"ת, מהכא אתבריאו. מאן ברא לון ההוא דלא אדכר, ההוא סתים דלא ידיע.

— 8 —
רבי חייא ורבי יוסי הוו אזלי בארחא, כד מטו לחד בי חקל, אמר ליה רבי חייא לרבי יוסי, הא דאמריתו ברא שית, ודאי הכי הוא, בגין דשית יומין עילאין גבי אורייתא ולא יתיר, אחרנין סתימין אינון.
אבל חמינן גו סתרי בראשית דאמר הכי. גליפי אגליף ההוא סתימאה קדישא גו מעוי דחד טמירו, דנקיד בנקודה דנעץ. ההוא גליפי אגליף וטמיר ביה, כמאן דגניז כלא תחות מפתחא חדא, וההוא מפתחא גניז כלא בהיכלא חדא, ואע"ג דכלא גניז בההוא היכלא, עקרא דכלא בההוא מפתחא הוי, ההוא מפתחא סגיר ופתח.
בההוא היכלא, אית ביה גניזין סתימין סגיאין אלין על אלין. בההוא היכלא, אית תרעין עובד סתימו, ואינון חמשין. אגליפו לארבע סטרין והוו ארבעין ותשע. חד תרעא לית ליה סטרא, לא ידיע אי הוא לעילא אי הוא לתתא, ובגין כך ההוא תרעא סתים.
גו אינון תרעין אית מנעולא חדא, וחד אתר דקיק לעאלא ההוא מפתחא ביה ולא אתרשים אלא ברשימו דמפתחא, לא ידעין ביה אלא ההוא מפתחא בלחודוי. ועל רזא דנא, בראשית ברא אלהים. בראשית, דא מפתחא דכלא סתים ביה, והוא סגיר ופתח, ושית תרעין כלילן ביה בההוא מפתחא דסגיר ופתח, כד סגיר אינון תרעין וכליל לון בגויה, כדין ודאי כתיב, בראשית, מלה גליא בכלל מלה סתימאה. ובכל אתר, בר"א, מלה סתימאה איהו, סגיר ולא פתח.

— 9 —
אמר רבי יוסי, ודאי הכי הוא, ושמענא לבוצינא קדישא דאמר הכי, דמלה סתימאה איהו ברא, סגיר ולא פתח. ובעוד דהוה סגיר במלה דברא, עלמא לא הוי ולא אתקיים, והוה חפי על כלא תה"ו, וכד שלטא האי תה"ו עלמא לא הוה, ולא אתקיים.
אימתי ההוא מפתחא פתח תרעין ואזדמן לשמושא ולמעבד תולדין, כד אתא אברהם. דכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ותנינן, באברה"ם, ומה דהוה כלא סתים במלת ברא, אתהדרו אתוון לשמושא, ונפק עמודא דעבד תולדין, אב"ר יסודא קדישא, דעלמא קיימא עליה.
כד האי אבר אתרשים במלת ברא, כדין רשים סתימאה עילאה רשימו אחרא לשמיה וליקריה, ודא איהו מ"י, וברא אלה. וגם כן שמא קדישא דאתברכא, דאיהו מ"ה, אתרשים ואפיק מן בר"א אב"ר. והוא רשים באלה מסטרא דא, ואב"ר מסטרא דא. סתימאה קדישא אל"ה קיימא, אב"ר קיימא. כד אשתלים דא אשתלים דא, גליף להאי אב"ר ה', גליף להאי אל"ה י'.
אתערו אתוון לאשלמא להאי סטרא ולהאי סטרא כדין אפיק ם' נטיל חד להאי סטרא וחד להאי סטרא, אשתלים שמא קדישא ואתעביד אלהים גם כן שמא דאברהם, כד אשתלים דא אשתלים דא. (וי"א דנטל קב"ה מ"י ושדי באל"ה, ואתעביד אלהי"ם. ונטיל קב"ה מ"ה ושדי באב"ר ואתעביד אברה"ם. ומלת מ"י רומז לחמשים שערי בינה, ואית בה יו"ד אות קדמאה דשמא קדישא, ומלת מ"ה רומז למנינא דשמא קדישא, ואית ביה אות תניינא דשמא קדישא יהו"ה. כד"א אשרי העם שככה לו וגו', תולה ארץ על בלי מ"ה, וכדין אתקיימו תרין עלמין, ביו"ד עלמא דאתי ובה"א עלמא דא. כלומר, במ"י ברא עולם הבא, ובמ"ה ברא עולם הזה. ודין הוא רמז עילא ותתא). וכדין עביד תולדות ונפק שמא שלים, מה דלא הוה קדם דנא, הה"ד, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, כלהו הוו תליין עד דאתברו שמיה דאברהם, כיון דאשתלים שמא דא דאברהם שמא קדישא אשתלים. הה"ד ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים.

— 10 —
אשתטח רבי חייא בארעא ונשק לעפרא, ובכה ואמר, עפרא עפרא, כמה את קשי קדל, כמה את בחציפו, דכל מחמדי עינא יתבלון בך, כל עמודי נהורין דעלמא תיכול ותידוק. כמה את חציפא, בוצינא קדישא דהוה נהיר עלמא שליטא רברבא ממנא דזכותיה מקיים עלמא, אתבלי בך. רבי שמעון נהירו דבוצינא, נהירו דעלמין, אנת בלי בעפרא ואנת קיים ונהג עלמא. אשתומם רגעא חדא, ואמר עפרא עפרא לא תתגאי, דלא יתמסרון בך עמודין דעלמא, דהא רבי שמעון לא אתבלי בך.
קם רבי חייא והוה בכי אזל, ורבי יוסי עמיה. מההוא יומא אתעני ארבעין יומין למחמי לרבי שמעון. אמרו ליה לית אנת רשאי למחמי ליה. בכה ואתעני ארבעין יומין אחרינין, אחזיאו ליה בחזווא לרבי שמעון ורבי אלעזר בריה, דהוו לעאן במלה דא דאמר רבי יוסי, והוו כמה אלפין צייתין למלוליה.
אדהכי, חמא כמה גדפין רברבין עלאין, וסליקו עלייהו רבי שמעון ורבי אלעזר בריה וסליקו למתיבתא דרקיעא, וכל אלין גדפין הוו מחכאן להו. חמא דמתהדרן ומתחדשן בזיוון ונהירו יתיר מנהורא דזיוא דשמשא.
פתח ר"ש ואמר, ייעול רבי חייא וליחמי, בכמה דזמין קב"ה לחדתא אנפי צדיקייא לזמנא דאתי. זכאה איהו מאן דעאל הכא בלא כסופא וזכאה מאן דקאים בההוא עלמא, כעמודא תקיף בכלא. וחמא דהוה עאל, והוה קם רבי אלעזר ושאר עמודין דיתבין תמן, והוא הוה כסיף, ואשמיט גרמיה, ועאל ויתיב לרגלוי דרבי שמעון.
קלא נפק ואמר, מאיך עינך לא תזקוף רישך, ולא תסתכל. מאיך עינוי, וחמא נהורא דהוה נהיר למרחוק. קלא אהדר כמלקדמין, ואמר עלאין טמירין סתימין, פקיחי עינא, אינון דמשטטין בכל עלמא, אסתכלו וחמו. תתאין דמיכין סתימין בחוריכון, אתערו.
מאן מנכון, די חשוכא מהפכן לנהורא, וטעמין מרירא למתקא, עד לא ייתון הכא. מאן מנכון, דמחכאן בכל יומא לנהורא דנהיר בשעתא דמלכא פקיד לאילתא, ואתייקר, ואתקרי מלכא מכל מלכין דעלמא. מאן דלא מצפה דא בכל יומא בההוא עלמא, לית ליה חולקא הכא.
אדהכי חמא כמה מן חברייא, סחרניה כל אינון עמודין דקיימין. וחמא דסליקו לון למתיבתא דרקיעא, אלין סלקין, ואלין נחתין, ועילא דכלהו חמא מארי דגדפי דהוה אתי.
והוא אומי אומאה, דשמע מאחורי פרגודא, דמלכא מפקד בכל יומא ודכיר לאילתא די שכיבת לעפרא, ובעט בעיטין בההוא שעתא בתלת מאה ותשעין רקיעין, וכלהו מרתתין וזעין קמיה. ואוריד דמעין על דא, ונפלי אינון דמעין רתיחין כאשא לגו ימא רבא, ומאינון דמעין קאים ההוא ממנא דימא, ואתקיים, וקדיש שמיה דמלכא קדישא, וקביל עליה למבלע כל מימוי דבראשית, ויכנוש להו לגויה, בשעתא דיתכנשון כל עממיא על עמא קדישא, וינגבון מיא, ויעברון בנגיבו.
אדהכי, שמע קלא דאמר, פנון אתר פנון אתר, דהא מלכא משיחא אתי למתיבתא דרבי שמעון, בגין דכל צדיקייא דתמן רישי מתיבתא. ואינון מתיבתי דתמן רשימין אינון. וכל אינון חברין די בכל מתיבתא, סלקי ממתיבתא דהכא למתיבתא דרקיעא. ומשיח אתי בכל אינון מתיבתי, וחתים אורייתא מפומייהו דרבנן. ובההיא שעתא אתי משיח מתעטר מן רישי מתיבתי בעטרין עילאין.
בההוא שעתא, קמו כל אינון חברייא, וקם ר' שמעון, והוה סליק נהוריה עד רום רקיע, אמר ליה רבי זכאה אנת, דאורייתך סלקא בתלת מאה ושבעין נהורין וכל נהורא ונהורא אתפרשת לשית מאה ותליסר טעמין סלקין ואסתחיין בנהרי אפרסמונא דכיא. וקב"ה איהו חתים אורייתא ממתיבתך, וממתיבתא דחזקיה מלך יהודה, ומגו מתיבתא דאחיה השילוני.
ואנא לא אתינא למחתם ממתיבתך, אלא מארי דגדפין אתי הכא, דהא ידענא דלא ייעול גו מתיבתי אחריתי, אלא במתיבתך. בההיא שעתא סח ליה ר' שמעון, ההוא אומאה דאומי מארי דגדפין. כדין אזדעזע משיח וארים קליה, ואזדעזעו רקיעין, ואזדעזע ימא רבא, ואזדעזע לויתן, וחשיב עלמא לאתהפכא, אדהכי חמא לר' חייא לרגלוי דרבי שמעון. אמר, מאן יהיב הכא בר נש לביש מדא דההוא עלמא. אמר רבי שמעון דא איהו רבי חייא, נהירו דבוצינא דאורייתא. אמר ליה, יתכנש הוא ובנוי, וליהוון ממתיבתא דילך. אמר רבי שמעון זמנא יתייהב ליה. יהבו ליה זמנא.
ונפק מתמן מזדעזע, וזלגן עינוי דמעין. אזדעזע רבי חייא, ובכה ואמר, זכאה חולקהון דצדיקייא בההוא עלמא, וזכאה חולקיה דבר יוחאי דזכה לכך. עליה כתיב להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא.

— 11 —
בראשית. ר' שמעון פתח, ואשים דברי בפיך. כמה אית ליה לבר נש לאשתדלא באורייתא יממא וליליא, בגין דקב"ה ציית לקלהון דאינון דמתעסקי באורייתא, ובכל מלה דאתחדש באורייתא, על ידא דההוא דאשתדל באורייתא, עביד רקיעא חדא.
תנן בההיא שעתא דמלה דאורייתא אתחדשת מפומיה דבר נש, ההיא מלה סלקא, ואתעתדת קמיה דקב"ה. וקב"ה נטיל לההיא מלה, ונשיק לה, ועטר לה בשבעין עטרין גליפין ומחקקן. ומלה דחכמתא דאתחדשא, סלקא ויתבא על רישא דצדיק חי עלמין. וטסא מתמן, ושטא בשבעין אלף עלמין, וסליקת לגבי עתיק יומין וכל מלין דעתיק יומין, מלין דחכמתא אינון ברזין סתימין עלאין.
וההיא מלה סתימא דחכמתא דאתחדשת הכא, כד סלקא אתחברת באינון מלין דעתיק יומין, וסלקא ונחתא בהדייהו, ועאלת בתמניסר עלמין גניזין דעין לא ראתה אלהים זולתך, נפקי מתמן, ושאטן ואתיין מליאן ושלמין, ואתעתדו קמי עתיק יומין. בההיא שעתא ארח עתיק יומין בהאי מלה וניחא קמיה, מכלא. נטיל לההיא מלה, ואעטר לה בתלת מאה ושבעין אלף עטרין. ההיא מלה טסת וסלקא ונחתא ואתעבידא רקיעא חדא.
וכן כל מלה ומלה דחכמתא, אתעבדין רקיעין קיימין בקיומא שלים קמי עתיק יומין, והוא קרי לון שמים חדשים: שמים מחודשים, סתימין דרזין דחכמתא עלאה. וכל אינון שאר מלין דאורייתא דמתחדשין, קיימין קמי קב"ה, וסלקין ואתעבידו ארצות החיים. ונחתין, ומתעטרין לגבי ארץ חד, ואתחדש ואתעביד כלא ארץ חדשה, מההיא מלה דאתחדש באורייתא.
ועל דא כתיב כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה, עומדים לפני וגו'. עשיתי לא כתיב, אלא עושה, דעביד תדיר מאינון חדושין ורזין דאורייתא, ועל דא כתיב ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטע שמים וליסוד ארץ. השמים לא כתיב, אלא שמים.
א"ר אלעזר מהו ובצל ידי כסיתיך. אמר ליה בשעתא דאתמסר אורייתא למשה, אתו כמה רבוא דמלאכי עלאין, לאוקדא ליה בשלהובא דפומהון, עד דחפא עליה קב"ה. והשתא דהאי מלה סלקא ואתעטרא וקיימא קמי קב"ה, איהו חפי על ההיא מלה, וכסי על ההוא בר נש, דלא ישתמודע לגבייהו, אלא קב"ה. ולא יקנאון לגביה, עד דאתעביד מההיא מלה, שמים חדשים וארץ חדשה. הה"ד ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ. מכאן דכל מלה דסתים מעינא, סלקא לתועלתא עלאה. הה"ד ובצל ידי כסיתיך. ואמאי אתחפי ואתכסי מעינא, בגין לתועלתא עלאה. הה"ד לנטוע שמים וליסוד ארץ, כמה דאתמר.
ולאמר לציון עמי אתה. ולאמר לאינון תרעין ומלין דמצויינין אלין על אלין, עמי אתה. אל תקרי עמי אתה, אלא עמי אתה, למהוי שותפא עמי, מה אנא במלולא דילי עבדית שמים וארץ, כד"א בדבר ה' שמים נעשו, אוף הכי את. זכאין אינון דמשתדלי באורייתא.
ואי תימא דמלה דכל ב"נ דלא ידע עביד דא. תא חזי, ההוא דלאו אורחיה ברזין דאורייתא, וחדש מלין דלא ידע על בורייהון כדקא יאות ההיא מלה סלקא, ונפיק לגבי ההיא מלה איש תהפוכות לשון שקר, מגו נוקבא דתהומא רבא, ודלג חמש מאה פרסי לקבלא לההיא מלה, ונטיל לה ואזיל בההיא מלה לגו נוקביה, ועביד בה רקיעא דשוא, דאקרי תהו.
וטס בההוא רקיעא, ההוא איש תהפוכות, שיתא אלפי פרסי בזמנא חדא, כיון דהאי רקיעא דשוא קאים, נפקת מיד אשת זנונים, ואתקיף בההוא רקיעא דשוא, ואשתתפת ביה. ומתמן, נפקת וקטלת כמה אלפין ורבוון, בגין דכד קיימת בההוא רקיעא, אית לה רשו ויכלתא למהוי טס כל עלמא ברגעא חדא.
ועל דא כתיב, הוי מושכי העון בחבלי השוא. העון, דא דכורא. וכעבות העגלה חטאה. מאן חטאה, דא נוקבא דאקרי חטאה. איהו משיך, ההוא דאקרי עון, באינון חבלי השוא, ולבתר, כעבות העגלה חטאה, לההיא נוקבא דאקרי חטאה, דתמן אתתקפת למהוי טס לקטלא בני נשא, ועל דא כי רבים חללים הפילה, מאן הפילה, דא ההיא חטאה דקטלת בני נשא. מאן גרים דא, תלמיד חכם דלא מטי להוראה ומורה, רחמנא לשזבן.
אמר רבי שמעון לחברייא במטותא מנייכו, דלא תפקון מפומייכו מלה דאורייתא דלא ידעתון ולא שמעתון מאילנא רברבא כדקא יאות, בגין דלא תהוון גרמין לההוא חטאה לקטלא אכלוסין דב"נ למגנא. פתחו כלהון ו אמרו, רחמנא לשזבן, רחמנא לשזבן.
תא חזי, באורייתא ברא קב"ה עלמא, והא אוקמוה, דכתיב ואהיה אצלו אמון, ואהיה שעשועים יום יום. ואיהו אסתכל בה זמנא, ותרין ותלתא וארבע זמנין, ולבתר אמר לון, ולבתר עביד בה עבידתא. לאולפא לבני נשא דלא ייתון למטעי בה. כד"א אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם.
ולקביל ארבע זמנין אינון, דכתיב, אז ראה, ויספרה, הכינה, וגם חקרה, ברא קודשא בריך הוא מה דברא. ועד לא אפיק עבידתיה, אעיל ארבע תבין בקדמיתא, דכתיב, ב'ראשית ב'רא א'להים א'ת, הא ארבע. ולבתר השמים. אינון לקביל ארבע זמנין דאסתכל קב"ה באורייתא עד לא יפיק עבידתיה לאומנותיה.

— 12 —
רבי אלעזר הוה אזיל למחמי לרבי יוסי ברבי שמעון בן לקוניא חמוי, ורבי אבא בהדיה, והוה טעין חד גברא אבתרייהו. אמר רבי אבא נפתח פתחין דאורייתא, דהא שעתא ועדנא הוא לאתתקנא בארחן.
פתח רבי אלעזר ואמר את שבתותי תשמורו. תא חזי, בשית יומין ברא קב"ה עלמא. וכל יומא ויומא גלי עבידתיה, ויהב חיליה בההוא יומא. אימתי גלי עבידתיה ויהב חיליה. ביומא רביעאה, בגין דאינון תלת יומין קדמאין כלהו הוו סתימין ולא אתגלו, כיון דאתא יומא רביעאה, אפיק עבידתא וחילא דכלהו.
דהא אשא ומיא ורוחא, אע"ג דאינון תלת יסודין עלאין, כלהו תליין ולא אתגלי עבידתא דלהון עד דארעא גלי לון, כדין אתידע אומנותא דכל חד מנייהו.
ואי תימא הא ביומא תליתאה הוה, דכתיב תדשא הארץ דשא, וכתיב ותוצא הארץ. אלא האי אע"ג דכתיב ביומא תליתאה, רביעאה הוה, ואתכליל ביומא תליתאה למהוי חד בלא פרודא. ולבתר יומא רביעאה אתגלי עבידתיה לאפקא אומנא לאומנותיה דכל חד וחד. בגין דיומא רביעאה איהו רגלא רביעאה דכרסייא עלאה.
וכל עבידתייהו דכלהו, בין יומין קדמאין ובין יומין בתראין, הוו תליין ביומא דשבתא. הדא הוא דכתיב ויכל אלהים ביום השביעי, דא שבת ודא הוא רגלא רביעאה דכרסייא.
ואי תימא אי הכי, מהו את שבתותי תשמורו, תרין. אלא שבת דמעלי שבתא ושבתא דיומא ממש לית לון פרודא.
אמר ההוא טייעא דהוה טעין בתרייהו, ומהו ומקדשי תיראו. אמר ליה דא קדושא דשבת. אמר ליה ומהו קדושא דשבת. א"ל דא קדושא דאתמשכא מלעילא. אמר ליה אי הכי עבידת לשבת דלאו איהו קדש, אלא קדושא דשריא עלוי מלעילא. אמר רבי אבא, והכי הוא, וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד. אדכר שבת לחוד וקדוש ה' לחוד. אמר ליה אי הכי מאן קדוש ה'. אמר ליה קדושא דנחתא מלעילא ושריא עליה. אמר ליה אי קדושא דאתמשכא מלעילא אקרי מכובד, אתחזי דשבת לאו איהו מכובד, וכתיב וכבדתו. אמר רבי אלעזר לרבי אבא: אנח להאי גברא דמלה דחכמתא אית ביה, דאנן לא ידענא בה. אמרו ליה: אימא אנת.
פתח ואמר, את שבתותי. את, לאסגאה תחום שבת, דאיהו תרין אלפין אמין לכל סטרא, ובגין כך אסגי את שבתותי, דא שבת עלאה ושבת תתאה, דאינון תרין כלילן כחדא, וסתימין כחדא.
אשתאר שבת אחרא דלא אדכר והוה בכסופא. אמרה קמיה: מארי דעלמא, מיומא דעבדת לי, שבת אתקרינא, ויומא לאו איהו בלא ליליא. אמר לה: ברתי, שבת אנת ושבת קרינא לך, אבל הא אנא מעטר לך בעטרא עלאה יתיר. אעבר כרוזא ואמר, מקדשי תיראו, ודא שבת דמעלי שבתא, דאיהי יראה, ושריא בה יראה. ומאן איהו, דקב"ה אכליל ואמר, אני ה'. ואנא שמענא מאבא דאמר הכי. ודייק, את לאסגאה תחום שבת. שבתותי, דא עגולא ורבוע דלגו, ואינון תרין. ולקביל אינון תרין, אית תרי קדושתי דאית לנו לאדכרא, חד ויכלו, וחד קדוש. ויכלו אית ביה תלתין וחמש תיבין, ובקדושא דאנן מקדשין, תלתין וחמש תיבין, וסליק כלא לשבעין שמהן דקודשא בריך הוא וכנסת ישראל אתעטר בהו.
ובגין דעגולא ורבועא דא, אינון שבתותי, כלילן תרוייהו בשמור, דכתיב תשמורו. דהא שבת עלאה הכא לא אתכליל בשמור אלא בזכור, דהא מלכא עלאה בזכור אסתיים. ועל דא אקרי מלכא דשלמא דיליה, ושלמא דיליה זכור איהו. ועל דא לית מחלוקת לעילא.
בגין דתרין שלומות לתתא, חד יעקב, וחד יוסף, ובגין כך כתיב תרי זמני שלום שלום לרחוק ולקרוב, לרחוק דא יעקב ולקרוב דא יוסף. לרחוק כד"א מרחוק ה' נראה לי ותתצב אחותו מרחוק. ולקרוב, כד"א חדשים מקרוב באו.
מרחוק, דא נקודה עלאה דקיימא בהיכליה, ועל דא כתיב תשמורו אתכליל בשמור. ומקדשי תיראו, דא נקודה דקיימא באמצעיתא, דאית לדחלא מנה יתיר מכלא, דענשיה מיתה, והיינו דכתיב מחלליה מות יומת. מאן מחלליה, מאן דעאל לגו חלל דעגולא ורבועא, לאתר דההוא נקודה שריא ופגים ביה מות יומת, ועל דא כתיב תיראו. וההיא נקודה אקרי אני, ועלה שריא ההוא דסתים עלאה דלא אתגליא, והיינו הוי"ה וכלא חד. נחתו ר"א ור' אבא ונשקוהו. אמרו, ומה כל חכמתא דא אית תחות ידך, ואת טעין אבתרין. אמרו ליה מאן אנת, אמר לון לא תשאלון מאן אנא, אלא אנא ואתון ניזל ונתעסק באורייתא, וכל חד יימא מלין דחכמתא לאנהרא אורחא.
אמרו ליה, מאן יהב לך למיזל הכא למהוי טעון בחמרי, אמר לון, יו"ד עבד קרבא בתרין אתוון, בכ"ף וסמ"ך, לאתקשרא בהדאי. כ"ף, לא בעא לאסתלקא ולאתקשרא, בתר דלא יכלא למהוי רגעא חדא אלא ביה. סמ"ך, לא בעא לאסתלקא, בגין לסעדא לאינון דנפלין, דהא בלי סמ"ך לא יכלין למהוי.
יו"ד אתא לגבאי יחידאה, נשיק לי, וגפיף לי, בכה עמי ואמר לי, ברי מה אעביד לך, אבל הא אנא אסתלק ואנא אתמלי מכמה טבין ואתוון טמירין עלאין יקירין, בתר כן איתי לגבך, ואנא אהוי סעיד לך, ואתן לך אחסנתא דתרין אתוון עלאין, יתיר מאלין דאסתלקו, דאינון יש, יו"ד עלאה, ושי"ן עלאה, למהוי לך אוצרין מלייא מכל, ובג"כ ברי, זיל והוי טעין חמרי. ועל דא אנא אזיל בכך.
חדו ר' אלעזר ור' אבא ובכו, ו אמרו: זיל רכיב, ואנן נטעין אבתרך. אמר לון, ולא אמרית לכון דפקודא דמלכא איהו, עד דייתי ההוא דטען חמרי. אמרו ליה, הא שמך לא אמרת לן, אתר בית מותבך מאי הוא. אמר לון, אתר בית מותבי איהו טב ועיילא לגבאי, ואיהו מגדל חד דפרח באוירא, רב ויקירא. ואינון דדיירין ביה בהאי מגדלא, קב"ה וחד מסכנא. ודא הוא אתר בית מותבי, וגלינא מתמן, ואנא טעין חמרי. אשגחו רבי אבא ור' אלעזר ביה, ואטעים לון מלוי דהוו מתיקין כמנא ודובשא. אמרו ליה שמא דאבוך אי תימא, ננשיק עפרא דרגלך. אמר לון, ואמאי, לאו אורח דילי בכך לאתגאה באורייתא.
אבל אבא דילי הוה דיוריה בימא רבא, ואיהו הוה חד נונא דהוה אסחר ימא רבא מסטרא דא לסטרא דא, והוה רב ויקירא ועתיק יומין, עד דהוה בלע כל שאר נונין דימא, ולבתר אפיק לון חיין וקיימין מליין מכל טבין דעלמא. ושאט ימא ברגעא חדא בתוקפיה, ואפיק לי כגירא בידא דגבר תקיף. וטמיר לי בההוא אתר דאמרית לכו. והוא תב לאתריה, ואגניז בההוא ימא.
אשגח ר' אלעזר במלוי. אמר ליה אנת הוא בריה דבוצינא קדישא, אנת הוא בריה דרב המנונא סבא, אנת הוא בריה דנהירו דאורייתא, ואנת טעין אבתרן. בכו כחדא ונשקוהו ואזלו אמרו ליה אי ניחא קמי מארנא לאודעא לן שמיה.
פתח ואמר, ובניהו בן יהוידע, האי קרא אוקמוה, ושפיר איהו. אבל האי קרא לאחזאה רזין עלאין דאורייתא הוא דאתא. ובניהו בן יהוידע, על רזא דחכמתא קא אתא, מלה סתימא איהו, ושמא גרים. בן איש חי, דא צדיק חי עלמין. רב פעלים, מארי דכל עובדין וכל חילין עלאין, בגין דכלהו נפקין מניה. ה' צבאות איהו, אות הוא בכל חיילין דידיה, רשים הוא ורב מכלא.
רב פעלים איהו מקבצאל, האי אילנא רב ויקירא, רב מכלא, מאן אתר נפק, מאן דרגא אתא, אהדר קרא ואמר מקבצאל, דרגא עלאה סתימאה דעין לא ראתה וגו', דרגא דכולא ביה, וכניש בגויה מגו נהורא עלאה, ומניה נפיק כלא.
ואיהו היכלא קדישא סתימא, דכל דרגין כנישין וסתימין בגויה. ובגופא דהאי היכלא קיימין כל עלמין, וכל חיילין קדישין מניה אתזנו וקיימי על קיומיהון.
הוא הכה את שני אריאל מואב, תרין מקדשין קיימין בגיניה, ואתזנו מניה, מקדש ראשון ומקדש שני, כיון דאיהו אסתלק נגידו דהוה נגיד מלעילא אתמנע, כביכול הוא הכה לון וחריב לון, ושצי לון.
וכרסייא קדישא נפלת, הה"ד ואני בתוך הגולה. ההוא דרגא דאקרי אני, הוא בתוך הגולה. אמאי, על נהר כבר, על נהר דנגיד ונפיק דפסיק מימוי ומבועוי, ולא אנגיד כד בקדמיתא. הה"ד ונהר יחרב ויבש, יחרב בבית ראשון, ויבש בבית שני. ובג"כ הוא הכה את שני אריאל מואב. מואב: דהוו מאב דבשמיא, ואתחרבו ואשתציאו בגיניה, וכל נהורין דהוו נהירין לישראל כלהו אתחשכו.
ותו הוא ירד והכה את הארי. בזמנין קדמאין, כד האי נהר הוה משיך מימוי לתתא, הוו קיימין ישראל בשלימו, דדבחין דבחין, וקרבנין לכפרא על נפשייהו, וכדין, הוה נחית מלעילא דיוקנא דחד אריה, והוו חמאן ליה ע"ג מדבחא, רביץ על טרפיה, אכיל קרבנין כגבר תקיף. וכל כלבין הוו מתטמרין מקמיה, ולא נפקי לבר.
כיון דגרמו חובין, איהו נחית לגו דרגין דלתתא, וקטיל לההוא אריה, דלא בעא למיהב ליה טרפיה כדבקדמיתא, כביכול קטיל ליה. הוא הכה את הארי ודאי, לתוך הבור, לעינהא דסטרא אחרא בישא. כיון דחמאת הכי, ההוא סטרא אחרא אתתקפת ושדרת לחד כלבא למיכל קרבנין. ומה שמיה דההוא אריה, אוריאל, דאנפוי אנפי אריה. ומה שמיה דההוא כלבא. בלאדן שמיה, דלאו איהו בכלל אדם, אלא כלבא ואנפי כלבא.
ביום השלג, ביומא דגרמו חובין, ודינא אתדן לעילא מעם בי דינא עלאה ועל דא כתיב לא תירא לביתה משלג, דא דינא עלאה, אמאי, בגין דכל ביתה לבוש שנים, ויכיל למיסבל אשא תקיפא. עד כאן רזא דקרא.
מה כתיב בתריה, והוא הכה את איש מצרי, איש מראה. הכא רזא דקרא אתא לאודעא, די בכל זמנא דישראל חבו, איהו אסתלק ומנע מנייהו כל טבין, וכל נהורין דהוו נהירין לון. הוא הכה את איש מצרי, דא נהורא, דההוא נהורא דהוה נהיר לון לישראל. ומאן איהו, משה. דכתיב ותאמרנה איש מצרי הצילנו וגו', ותמן אתיליד, ותמן אתרבי, ותמן אסתליק לנהורא עלאה.
איש מראה: כד"א ומראה ולא בחידות. איש, כד"א איש האלהים, כביכול, בעלה דההוא מראה, כבוד ה'. דזכה לאנהגא דרגא דא בכל רעותיה בארעא, מה דלא זכי בר נש אחרא.
וביד המצרי חנית. דא מטה האלהים דהוא אתמסר בידיה, כד"א ומטה האלהים בידי. ודא איהו מטה דאתברי ערב שבת בין השמשות וחקוק ביה שמא קדישא גליפא קדישא, ובהאי חב בסלע. כד"א ויך את הסלע במטהו פעמים. אמר ליה קב"ה: משה לא יהבית לך מטה דילי להאי, חייך לא יהא בידך מכאן ולהלאה.
מיד וירד אליו בשבט, בדינא קשיא. ויגזול את החנית מיד המצרי. דמההיא שעתא אתמנע מניה, ולא הוה בידיה לעלמין. ויהרגהו בחניתו. על ההוא חובא דמחא בההוא מטה, מת, ולא עאל לארעא קדישא, ואתמנע נהורא דא מישראל.
מן השלשים הכי נכבד: אלין שלשים שנה עלאין, דאיהו נטיל מנהון, ואנגיד לתתא, ומנייהו איהו הוה נטיל ואתקרב, ואל השלשה לא בא, אינון הוו אתיאן לגביה, ויהבי ליה ברעותא דלבא, ואיהו לא הוי אתי לגביהון.
ואף על גב דלא עאל במניינא וחושבנא דלהון. וישימהו דוד אל משמעתו. דלא אתפרש מלוחא דלביה לעלמין, לית פרודא להון לעלמין. דוד שם ליה לביה ואיהו לאו לדוד. בגין דתושבחן, ושירין ורחמין דסיהרא עביד לשמשא, איהי משיכת ליה לגבה למהוי דיוריה בהדה. ודא איהו וישימהו דוד אל משמעתו.
נפלו רבי אלעזר ורבי אבא קמיה. אדהכי והכי לא חמו ליה, קמו ואסתכלו לכל סטרין ולא חמו ליה. יתבו ובכו ולא יכילו למללא דא לדא. לבתר שעתא, אמר רבי אבא, ודאי הא דתנינן דבכל ארחא דצדיקייא אזלין, ומילי דאורייתא בינייהו, דאינון זכאין דההוא עלמא אתיאן לגביהון. ודאי דא הוא רב המנונא סבא דאתי לגבן מההוא עלמא, לגלאה לן מלין אלין, ועד לא נשתמודע ביה, אזל ליה ואתכסי מינן. קמו והוו בעו למטען לחמרי ולא אזלו, בעו למטען ולא אזלו, דחילו ואנחו לון לחמרי. ועד יומא, הוו קראן לההוא אתר, דוך דחמרי.
פתח רבי אלעזר ואמר. מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. כמה הוא טבא עלאה ויקירא דזמין קב"ה למעבד גבי בני נשא, לאינון זכאין עלאין דחלי חטאה דמשתדלי באורייתא, כד עאלין לההוא עלמא. טובך לא כתיב אלא רב טובך, ומאן איהו זכר רב טובך יביעו. ודא איהו ענוגא דחיין דנגדין מעלמא דאתי לגבי חי עלמין, דאיהו זכר רב טובך. ודאי איהו, ורב טוב לבית ישראל וגו'.
תו מה רב טובך, הכא אגליף רזא דחכמתא, וכל רזין אתכלילו הכא, מ"ה: כמה דאתמר. רב: דא אילנא ר"ב ותקיף. בגין דאית אילנא אחרא זוטא מניה, ודא הוא רב, ואעיל ליה ברום רקיעין.
טובך: דא אור דאתברי ביומא קדמאה. אשר צפנת ליראיך: בגין דגניז ליה לצדיקייא בההוא עלמא. פעלת: דא גן עדן עלאה. דכתיב מכון לשבתך פעלת ה' ודא הוא פעלת לחוסים בך.
נגד בני אדם, דא גן עדן דלתתא, דכל צדיקייא תמן קיימי ברוחא דאתלבש בלבוש יקר, כגוונא ודיוקנא דהאי עלמא, ודא איהו נגד בני אדם בההוא דיוקנא דבני אדם דהאי עלמא. וקיימי תמן, ופרחי באוירא וסלקו לגו מתיבתא דרקיעא בההוא ג"ע דלעילא, ופרחי ואסתחיין בטלי נהרי אפרסמונא דכיא ונחתי ושראן לתתא.
ולזמנין אתחזון נגד בני אדם למעבד לון נסין, כמלאכין עלאין, כגוונא דחזינא השתא נהירו דבוצינא עלאה. ולא זכינא לאסתכלא ולמנדע רזין דחכמתא יתיר.
פתח רבי אבא ואמר, ויאמר מנוח אל אשתו מות נמות כי אלהים ראינו, אע"ג דמנוח לא הוה ידע מאי עבידתיה, אמר, הואיל וכתיב כי לא יראני האדם וחי, ודאי אנן חזינן, ובג"כ מות נמות. ואנן חמינן וזכינן לנהורא דא דהוה אזיל בהדן, ונתקיים בעלמא. דהא קב"ה שדריה לגבן, לאודעא לן רזין דחכמתא דגלי, זכאה חולקנא.
אזלו, מטו לחד טורא, והוה נטי שמשא. שרו ענפין דאילנא דטורא לאקשא דא בדא, ואמרי שירתא. עד דהוי אזלי, שמעו חד קלא תקיפא דהוה אמר, בני אלהין קדישין אינון דאתבדרו ביני חייא דהאי עלמא, אינון בוציני בני מתיבתא, אתכנשו לדוכתייהו לאשתעשעא במאריכון באורייתא. דחילו אלין וקאימו בדוכתייהו ויתבי.
אדהכי נפיק קלא כמלקדמין, ואמר טנרין תקיפין פטישין רמאין, הא מארי דגוונין מרקמא בציורין קאים על אצטוונא, עולו ואתכנשו. בההיא שעתא שמעו קל ענפי דאילנין רב ותקיף, והוו אמרי קול ה' שובר ארזים. נפלו על אנפייהו רבי אלעזר ורבי אבא, ודחילו סגיא נפל עליהו, קאמו בבהילו ואזלו ולא שמעו מידי. נפקו מן טורא ואזלי.
כד מטו לבי רבי יוסי ברבי שמעון בן לקוניא, חמו לרבי שמעון בן יוחאי תמן, חדו. חדי רבי שמעון, אמר לון, ודאי ארחא דנסין ואתין עלאין קא עברתון, דאנא דמיכנא השתא, וחמינא לכו, ולבניהו בן יהוידע דקא משדר לכו תרין עטרין, על ידא דחד סבא, לאעטרא לכו. ודאי, בארחא דא קב"ה הוה. תו, דחמינא אנפייכו משניין. אמר רבי יוסי יאות אמרתון, דחכם עדיף מנביא. אתא רבי אלעזר ושוי רישי בין ברכוי דאבוי וסח עובדא.
דחיל רבי שמעון ובכה. אמר, ה' שמעתי שמעך יראתי. האי קרא חבקוק אמר, בשעתא דחמא מיתתיה, ואתקיים על ידא דאלישע. אמאי אקרי חבקוק. בגין דכתיב למועד הזה כעת חיה את חובקת בן. ודא בריה דשונמית הוה. ותרין חבוקין הוו, חד דאימיה, וחד דאלישע. דכתיב וישם פיו על פיו.
אשכחנא בספרא דשלמה מלכא, שמא גליפא דשבעין ותרין שמהן, אגליף עלוי בתבין. בגין דאתוון דאלפא ביתא דאגליף ביה אבוי בקדמיתא כד מית, פרחו מניה. והשתא דאלישע חבק ליה, אגליף ביה כל אינון אתוון דשבעין ותרין שמהן. ואתוון דאילין שבעין ותרין שמהן גליפין, אינון מאתן ושיתסר אתוון.
וכלהו אתוון אגליף ברוחיה אלישע, בגין לקיימא ליה באתוון דשבעין ותרין שמהן, וקרא ליה חבקוק. שמא דאשלים לכל סטרין, אשלים לחבוקין, כדאתמר, ואשלים לרזא דמאתן ושיתסר אתוון דשמא קדישא. בתבין אתקיים לאהדרא רוחיה, ובאתוון אתקיים כל גופיה על קיומיה, ועל דא אקרי חבקוק.
ואיהו אמר ה' שמעתי שמעך יראתי, שמענא מה דהוה לי דאטעימנא מההוא עלמא, ודחילנא. שרא למתבע רחמין על נפשיה ואמר ה' פעלך דעבדת לי בקרב שנים יהון חייהו, כמו, חייו. וכל מאן דאתקשר באינון שנים קדמוניות, חיין אתקשרו ביה. בקרב שנים תודיע, לההוא דרגא דלית בה חיין כלל.
בכה רבי שמעון ואמר, אוף אנא ממה דשמענא דחילנא לקב"ה. זקיף ידוי על רישיה, ואמר, ומה רב המנונא סבא נהירו דאורייתא, זכיתון אתון למחמי אפין באפין, ולא זכינא ביה. נפל על אנפוי, וחמא ליה מעקר טורין, מנהיר שרגין בהיכלא דמלכא משיחא. אמר ליה: רבי, בההוא עלמא, תהון שבבין מארי אולפנין, קמי קב"ה. מההוא יומא, הוה קרי לר' אלעזר בריה ולרבי אבא פני"אל, כמא דאת אמר כי ראיתי אלהים פנים אל פנים.

— 13 —
בראשית, רבי חייא פתח, ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם תהלתו עומדת לעד. ראשית חכמה, האי קרא הכי מבעי ליה סוף חכמה יראת ה', בגין דיראת ה' סוף חכמה איהי. אלא איהי ראשית לאעלא לגו דרגא דחכמתא עלאה, הה"ד פתחו לי שערי צדק. זה השער לה'. ודאי דאי לא ייעול בהאי תרעא, לא ייעול לעלמין. למלכא עלאה. דאיהי עלאה וטמיר וגניז, ועביד ליה תרעין אלין על אלין.
ולסוף כל תרעין עבד תרעא חד בכמה מנעולין, בכמה פתחין, בכמה היכלין, אלין על אלין. אמר כל מאן דבעי למיעל לגבאי, תרעא דא יהא קדמאה לגבאי, מאן דיעול בהאי תרעא יעול. אוף הכי, תרעא קדמאה לחכמה עלאה, יראת ה' איהי, ודא איהי ראשית.
ב', תרין אינון דמתחברין כחדא, ואינון תרין נקודין, חד גניזא וטמירא, וחד קיימא באתגליא. ובגין דלית להו פרודא, אקרון ראשית, חד ולא תרין, מאן דנטיל האי נטיל האי, וכלא חד, דהא הוא ושמיה חד, דכתיב וידעו כי אתה שמך ה' לבדך.
אמאי אקרי יראת ה', בגין דאיהו אילנא דטוב ורע, זכי בר נש, הא טוב, ואי לא זכי הא רע. ועל דא שרי בהאי אתר יראה, ודא תרעא לאעלא לכל טובא דעלמא. שכל טוב, אלין תרין תרעין דאינון כחדא. ר' יוסי אמר שכל טוב, דא אילנא דחיי, דאיהו שכל טוב בלא רע כלל. ועל דלא שריא ביה רע, איהו שכל טוב בלא רע.
לכל עושיהם, אלין חסדי דוד הנאמנים, תמכין אורייתא, ואינון דתמכין אורייתא כביכול אינון עבדין. כל אינון דלעאן באורייתא לית בהו עשיה בעוד דלעאן בה. אינון דתמכין לון אית בהו עשיה, ובחילא דא כתיב תהלתו עומדת לעד, וקיימא כורסייא על קיומיה כדקא יאות.

— 14 —
רבי שמעון הוה יתיב ולעי באורייתא, בליליא דכלה אתחברת בבעלה, דתנינן כל אינון חבריא דבני היכלא דכלה, אצטריכו בההיא ליליא, דכלה אזדמנת למהוי ליומא אחרא גו חופה בבעלה, למהוי עמה כל ההוא ליליא, ולמחדי עמה בתקונהא דאיהי אתתקנת, למלעי באורייתא, מתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובמדרשות דקראי, וברזי דחכמתא. בגין דאלין אינון תיקונין דילה ותכשיטהא. ואיהי ועולמתהא עאלת וקיימת על רישיהון, ואתתקנת בהו וחדת בהו כל ההוא ליליא. וליומא אחרא לא עאלת לחופה אלא בהדייהו, ואלין אקרון בני חופתא. וכיון דעאלת לחופתא, קב"ה שאיל עלייהו ומברך לון, ומעטר לון בעטרהא דכלה, זכאה חולקהון.
והוה רבי שמעון וכלהו חברייא מרננין ברנה דאורייתא, ומחדשן מלין דאורייתא כל חד וחד מנייהו, והוה חדי רבי שמעון וכל שאר חברייא. אמר לון רבי שמעון: בני, זכאה חולקכון, בגין דלמחר לא תעול כלה לחופה אלא בהדייכו, בגין דכלהו דמתקנין תקונהא בהאי ליליא וחדאן בה, כלהו יהון רשימין וכתיבין בספרא דדכרניא, וקב"ה מברך לון בשבעין ברכאן ועטרין דעלמא עלאה.
פתח רבי שמעון ואמר השמים מספרים כבוד אל וגו', קרא דא הא אוקימנא ליה. אבל בזמנא דא, דכלה אתערא למיעל לחופה ביומא דמחר, אתתקנת ואתנהירת בקישוטהא, בהדי חברייא דחדאן עמה כל ההיא ליליא, ואיהי חדאת עמהון.
וביומא דמחר כמה אוכלוסין חיילין ומשריין מתכנשין בהדה, ואיהי וכלהו, מחכאן לכל חד וחד דתקינו לה בהאי ליליא, כיון דמתחברן כחדא ואיהי חמאת לבעלה, מה כתיב, השמים מספרים כבוד אל. השמים, דא חתן דעאל לחופה. מספרים, מנהרין כזוהרא דספיר, דנהיר וזהיר מסייפי עלמא ועד סייפי עלמא.
כבוד אל, דא כבוד כלה דאקרי אל, דכתיב אל זועם בכל יום. בכל יומי שתא אקרי אל, והשתא, דהא עאלת לחופה, אקרי כבוד, ואקרי אל, יקר על יקר. נהירו על נהירו, ושלטנו על שלטנו.
כדין בההיא שעתא, דשמים עאל לחופה ואתי ונהיר לה, כל אינון חברייא דאתקינו לה, כלהו אתפרשי בשמהן תמן, הה"ד ומעשה ידיו מגיד הרקיע. מעשה ידיו, אלין אינון מארי קיימא דברית, אקרון מעשה ידיו, כד"א ומעשה ידינו כוננהו, דא ברית קיימא דחתים בבשרא דבר נש.
רב המנונא סבא אמר הכי, אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, דלא יהיב בר נש פומיה, למיתי להרהורא בישא, ויהא גרים למחטי לההיא בשר קדש דחתים ביה ברית קדישא. דאלו עביד כן משכין ליה לגיהנם, וההוא דממונה על גיהנם דומ"ה שמיה, וכמה רבוא דמלאכי חבלה בהדיה, וקאים על פתחא דגיהנם, וכל אינון דנטרו ברית קדישא, בהאי עלמא, לית ליה רשו למקרב בהו.
דוד מלכא בשעתא דאירע ליה ההוא עובדא, דחיל, בההיא שעתא סליק דומ"ה קמי קב"ה. ואמר ליה, מארי דעלמא כתיב בתורה, ואיש אשר ינאף את אשת איש, וכתיב ואל אשת עמיתך וגו', דוד דקלקל ברית בערוה מהו. אמר ליה קב"ה, דוד זכאה הוא, וברית קדישא על תקוניה קיימא, דהא גלי קדמי דאזדמנת ליה בת שבע מיומא דאתברי עלמא.
אמר ליה אי קמך גלי, קמיה לא גלי. אמר ליה, ותו בהיתרא הוה מה דהוה, דהא כל אינון דעאלו לקרבא, לא עאל חד מנייהו עד דאפטר בגט לאנתתיה. אמר ליה אי הכי, הוה ליה לאורכא תלת ירחי ולא אוריך. אמר ליה, במאי אוקים מלה, באתר דחיישינן דהיא מעוברת, וגלי קדמי דאוריה לא קריב בה לעלמין, דהא שמי חתים בגויה לסהדותא, כתיב אוריה, וכתיב אוריהו, שמי חתום בהדיה, דלא שמש בה לעלמין.
אמר ליה, מארי דעלמא, הא מה דאמרית, אי קמך גלי דלא שכיב בהדה אוריה, קמיה מי גלי, הוה ליה לאורכא לה תלת ירחי, ותו אי ידע דלא שכיב בהדה לעלמין, אמאי שדר לה דוד ופקיד עליה לשמשא באנתתיה, דכתיב רד לביתך ורחץ רגליך.
אמר ליה, ודאי לא ידע, אבל יתיר מתלת ירחי אוריך, דהא ארבע ירחי הוו, דהכי תנינן בחמשה ועשרים דניסן אעבר דוד כרוזא בכל ישראל, והוו עם יואב בשבעה יומין דסיון, ואזלו וחבלו ארעא דבני עמון: סיון ותמוז ואב ואלול, אשתהו שם. ובארבעה ועשרים באלול הוה מה דהוה מבת שבע, וביומא דכפורי מחל ליה קב"ה ההוא חובא. ואית דאמרי בז' באדר אעבר כרוזא, ואתכנשו בחמיסר דאייר, ובחמיסר באלול הוה מה דהוה מבת שבע, וביומא דכפורא אתבשר גם יי' העביר חטאתך לא תמות. מאי לא תמות, לא תמות בידא דדומה.
אמר דומה: מארי דעלמא, הא מלה חדא אית לי גביה, דאיהו אפתח פומיה ואמר חי ה' כי בן מות האיש העושה זאת, ואיהו דן לנפשיה. טרונייא אית לי עליה. אמר ליה, לית לך רשו, דהא אודי לגבאי ואמר חטאתי לה', ואע"ג דלא חב. אבל במה דחטא באוריה, עונשא כתבית עליה, וקבל. מיד אהדר דומ"ה לאתריה בפחי נפש.
ועל דא אמר דוד, לולי יי' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי. לולי ה' עזרתה לי, דהוה אפוטרופא דילי. כמעט שכנה וגו', מהו כמעט, כחוטא דקיק. כשיעורא דאית ביני ובין סטרא אחרא, כההוא שיעורא הות דלא שכנה דומה נפשי.
ובג"כ בעי לאסתמרא בר נש דלא יימא מלה כדוד, בגין דלא יכיל למימר לדומה, כי שגגה היא, כמה דהוה לדוד, ונצח ליה קב"ה בדינא. למה יקצוף האלהים על קולך, על ההוא קול דאיהו אמר. וחבל את מעשה ידיך, דא בשר קדש ברית קדישא דפגים ואתמשך בגיהנם על ידא דדומה.
ובג"כ ומעשה ידיו מגיד הרקיע, אלין אינון חברייא דאתחברו בכלה דא. ומארי קיימא דילה. מגיד ורשים כל חד וחד. מאן הרקיע. דא איהו הרקיע דביה חמה ולבנה וככביא ומזלי, ודא איהו ספר זכרון, איהו מגיד ורשים להו וכתיב להו, למהוי בני היכלא ולמעבד רעותהון תדיר.
יום ליום יביע אומר, יומא קדישא מאינון יומין עלאין דמלכא משבחין לון לחברייא, ואמרין, ההיא מלה דאמר כל חד לחבריה. יומא ליומא יביע ההוא אומר ומשבח ליה. ולילה ללילה, כל דרגא דאשלים בליליא, משבח דא לדא, ההוא דעת דכל חד מחבריה, ובשלימו סגי אתעבידו לון חברין ורחימין.
אין אומר ואין דברים בשאר מילין דעלמא. דלא אשתמעו קמי מלכא קדישא ולא בעי למשמע לון. אבל הני מילי, בכל הארץ יצא קום. עבדי משיחא אינון מלין, מדורי עלאי ומדורי תתאי. מאלין אתעבידו רקיעין, ומאלין ארץ מההיא תושבחתא. ואי תימא, דאינון מלין באתר חד. משטטא בעלמא, בקצה תבל מליהם.
וכיון דאתעבידא רקיעין מנהון, מאן שריא בהון, הדר ואמר לשמש שם אהל בהם, ההוא שמשא קדישא שוי מדוריה ומשכניה בהו, ואתעטר בהו.
כיון דשרי באינון רקיעין ואתעטר בהו, כדין, והוא כחתן יוצא מחפתו, חדי ורהיט באינון רקיעין, נפק מנייהו, ועאל ורהיט גו מגדלא חדא אחרא, באתר אחרא. מקצה השמים מוצאו, ודאי מעלמא עלאה, נפיק ואתיא, דאיהו קצה השמים לעילא. ותקופתו, מאן תקופתו, דא קצה השמים לתתא דאיהי תקופת השנה דאסחרא לכל סייפין. ואתקשרת מן השמים עד רקיעא דא.
ואין נסתר מחמתו דההיא תקופה דא, ותקופה דשמשא דאסחר בכל סטרא, ואין נסתר, לית דאתכסי מניה מכל דרגין עלאין, דהוו כלהו מסחרן ואתיין לגביה, וכל חד וחד לית מאן דיתכסי מיניה. מחמתו, בשעתא דאתחמם, ותב לגבייהו בתיובתא שלים. כל שבחא דא וכל עלויא דא, בגין אורייתא הוא, דכתיב תורת ה' תמימה.
שית זמנין כתיב הכא ה', ושית קראי מן השמים מספרים עד תורת יי' תמימה, ועל רזא דא כתיב בראשית, הא שית אתוון. ברא אלהים את השמים ואת הארץ, הא שית תיבין. קראי אחרנין לקבל שית זמנין ה', שית קראי בגין שית אתוון דהכא, שית שמהן בגין שית תבין דהכא.
עד דהוו יתבי, עאלו רבי אלעזר בריה ורבי אבא, אמר לון: ודאי אנפי שכינתא אתיין, ועל דא פני"אל קרינא לכו, דהא חמיתון אנפי שכינתא אפין באפין, והשתא דקא ידעתון וגלי לכו קרא דובניהו בן יהוידע, ודאי דמלה דעתיקא קדישא איהו, וקרא דאבתריה, וההוא דסתים מכלא אמרו.
והאי קרא איהו באתר אחרא כגוונא דא. פתח ואמר והוא הכה את האיש המצרי איש מדה חמש באמה, וכלא רזא חדא איהו, האי מצרי ההוא דאשתמודע, גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי וגו', רב ויקירא, כמה דגלי ההוא סבא.
והאי קרא במתיבתא עלאה אתמר, איש מדה כלא חד, איש מראה ואיש מדה כלא חד, בגין דאיהו שבת ותחומא. דכתיב ומדותם מחוץ לעיר, וכתיב לא תעשו עול במשפט במדה, ועל דא איש מדה איהו. ואיהו ממש איש מדה, איהו ארכיה מסייפי עלמא ועד סייפי עלמא. אדם הראשון הכי הוה. ואי תימא, הא כתיב חמש באמה. אינון חמש באמה מסייפי עלמא עד סייפי עלמא הוה.
וביד המצרי חנית, כד"א כמנור אורגים, דא מטה האלהים דהוה בידיה, חקיק בשמא גליפא מפרש, בנהירו דצרופי אתוון, דהוה גליף בצלאל ומתיבתא דיליה, דאקרי אורג, דכתיב מלא אותם וגו', חרש וחשב ורוקם וגו'. וההוא מטה הוה נהיר שמא גליפא בכל סטרין בנהירו דחכימין דהוו מגלפין שמא מפרש בארבעין ותרין גווני. וקרא מכאן ולהלאה, כמה דאמר, זכאה חולקיה.
תיבו יקרין תיבו, ונחדש תקון דכלה בהאי ליליא. דכל מאן דאשתתף בהדה בהאי ליליא, יהא נטיר עילא ותתא כל ההיא שתא, ויפיק שתא בשלם. עלייהו כתיב חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם טעמו וראו כי טוב יי'.

— 15 —
פתח ר"ש ואמר, בראשית ברא אלהים. האי קרא אית לאסתכלא ביה, דכל מאן דאמר אית אלהא אחרא אשתצי מעלמין, כמה דאתמר כדנה תאמרון להום אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו, יאבדו מארעא ומן תחות שמיא אלה. בגין דלית אלהא אחרא בר קודשא בריך הוא בלחודוי.
והאי קרא איהו תרגום, בר ממלה דסוף קרא. אי תימא בגין דמלאכין קדישין לא נזקקין לתרגום ולא אשתמודען ביה, מלה דא יאות היא למימר בלישנא קדישא, בגין דישמעון מלאכין קדישין, ויהון נזקקין לאודאה על דא. אלא ודאי בגין כך כתיב תרגום, דלא נזקקין ביה מלאכין קדישין, ולא יקנאון בב"נ לאבאשא ליה, בגין דבהאי קרא, בכללא אינון מלאכין קדישין, דהא אינון אלהים אקרון, ובכללא דאלהים הוו, ואינון לא עבדו שמיא וארקא.
וארקא, וארעא מבעי ליה. אלא בגין דארקא איהי חדא מאינון שבע ארעין דלתתא, ובההוא אתר אית בני בנוי דקין, לבתר דאתתרך מעל אפי ארעא נחית לתמן ועביד תולדות, ואשתבש תמן, דלא ידע כלום. ואיהו ארעא כפילא דאתכפל מחשוכא ונהורא.
ואית תמן תרין ממנן שליטין די שלטין, דא בחשוכא ודא בנהורא, ותמן קטרוגא דא בדא, ושעתא דנחית לתמן קין, אשתתפו דא בדא ואשתלימו כחדא. וכלא חזי דאינון תולדות דקין. ועל דא אינון בתרין ראשין, כתרין חיוון בר דכד ההוא נהורא שליט, נצח דיליה ונצח על אחרא. ועל דא אתכלילו די בחשוכא בנהורא והוו חד.
אינון תרין ממנן, עפרירא וקסטימון, ודיוקנא דלהון כדיוקנא דמלאכין קדישין בשית גדפין. חד דיוקנא כתור"א, וחד דיוקנא כנשרא. וכד מתחברן, אתעבידו דיוקנא דאדם.
כד אינון בחשוכא, מתהפכין לדיוקנא דנחש בתרין ראשין, ואזלין כחויא, וטאסין גו תהומא, ואסתחיין בימא רבא. כד מטאן לשלשלאה דעז"א ועזא"ל מרגיזין לון ומתערי לון, ואינון מדלגין גו טורי חשוכן, וחשבי דקודשא בריך הוא בעי למתבע לון דינא.
ואלין תרין ממנן שאטין בימא רבא, ופרחין מתמן, ואזלין בליליא לגבי נעמה אמהון דשדין, דטעו אבתרהא דחלין קדמאין, וחשבין למקרב לגבה. ואיהי דליגת שתין אלפין פרסין, ואתעבידת בכמה ציורין לגבי בני נשא, בגין דיטעון בני נשא אבתרה.
ואלין תרין ממנן פרחין ומשטטן בכל עלמא, ואהדרן לאתרייהו, ואינון מתערין לאינון בני בנוי דקין ברוחא דיצרין בישין, למעבד תולדות.
שמיא דשלטין תמן לאו כהני. ולא אולידת ארעא בחילא דלהון זרועא וחצדא כהני, ולא אהדרן אלא בכמה שנין וזמנין. ואינון אלהא די שמיא וארקא לא עבדו, יאבדו מארעא עלאה דתבל, דלא ישלטון בה, ולא ישטטון בה, ולא יהון גרמין לבני נשא לאסתאבא ממקרה ליליא. ועל דא יאבדו מארעא ומן תחות שמיא דאתעבידו בשמא דאל"ה, כמה דאתמר.
ועל דא האי קרא תרגום, דלא יחשבון מלאכי עלאי דעלייהו אמרין, ולא יקטרגו לן. ועל דא רזא דאל"ה, כמה דאתמר, איהו מלה קדישא דלא אתחלף בתרגום.

— 16 —
אמר ליה רבי אלעזר, האי קרא דכתיב מי לא יראך מלך הגוים כי לך יאתה, מאי שבחא איהו. אמר ליה: אלעזר ברי, האי קרא בכמה דוכתי אתמר, אבל ודאי לאו איהו הכי, דכתיב כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם, דהא אתא למפתח פומא דחייבין, דחשבין דקב"ה לא ידע הרהורין ומחשבין דלהון, ובגין כך אית לאודעא שטותא דלהון. דזמנא חדא אתא פילוסופא חדא דאומות העולם לגבאי, אמר לי, אתון אמרון דאלהכון שליט בכל רומי שמיא, כולהון חיילין ומשריין לא אדבקן ולא ידעי אתר דיליה. האי קרא לא אסגי יקריה כל כך, דכתיב כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך. מאי שקולא דא לבני נשא די לית לון קיומא.
ותו, דאתון אמרין, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם. אוף הכי, אנא אימא, בכל חכמי הגוים אין כמוהו, אבל בחכמי ישראל אית. אי הכי, אלהא דאית בחכמי ישראל כוותיה, לאו איהו עלאה שליטא. אסתכל בקרא, ותשכח דדייקנא כדקא יאות.
אמינא ליה, ודאי שפיר קא אמרת. מאן מחיה מתים, אלא קב"ה בלחודוי, אתא אליהו ואלישע, ואחיו מתייא. מאן מוריד גשמים אלא קב"ה בלחודוי, אתא אליהו, ומנע לון ונחית לון בצלותיה. מאן עבד שמיא וארעא, אלא קב"ה בלחודוי, אתא אברהם, ואתקיימו בקיומוהי בגיניה.
מאן מנהיג שמשא אלא קב"ה, אתא יהושע, ושכיך ליה ופקיד ליה דיקום על קיומיה ואשתכך, דכתיב וידום השמש וירח עמד. קב"ה גוזר גזר דין, אוף הכי משה גזיר גזר דין, ואתקיימו. ותו, דקב"ה גוזר גזרין, וצדיקיא דישראל מבטלין לון, דכתיב צדיק מושל יראת אלהים. ותו דאיהו פקיד לון למהך באורחוי ממש, לאתדמא ליה בכלא. אזל ההוא פילוסופא ואתגייר בכפר שחלים, וקרון ליה יוסי קטינאה. ואוליף אורייתא סגיא, ואיהו בין חכימין וזכאין דההוא אתר.
השתא אית לאסתכלא בקרא, והא כתיב כל הגוים כאין נגדו. מאי רבויא הכא. אלא מי לא יראך מלך הגוים, וכי מלך הגוים איהו ולאו מלך ישראל. אלא בכל אתר, קב"ה בעא לאשתבחא בישראל, ולא אתקרי אלא על ישראל בלחודוי, דכתיב אלהי ישראל, אלהי העברים. וכתיב כה אמר יי' מלך ישראל, מלך ישראל ודאי. אמרו אומות העולם, פטרון אחרן אית לן בשמיא, דהא מלכיכון לא שליט אלא עלייכו בלחודיכון, ועלנא לא שליט.
אתא קרא ואמר, מי לא יראך מלך הגוים, מלכא עלאה, לרדאה לון ולאלקאה לון ולמעבד בהון רעותיה. כי לך יאתה, לדחלא מנך לעילא ותתא. כי בכל חכמי הגוים, אלין שליטין רברבן די ממנן עלייהו. ובכל מלכותם, בההוא מלכו דלעילא, דהא ארבע מלכוון שליטין אית לעילא, ושלטין ברעותיה על כל שאר עמין. ועם כל דא, לית בהו דיעבד אפילו מלה זעירא, אלא כמה דפקיד לון, דכתיב וכמצביה עביד בחיל שמיא ודיירי ארעא. חכמי הגוים, אינון ממנן ורברבן דלעילא, דחכמתא דלהון מנייהו הוה. בכל מלכותם, מלכותא דשליט, כמה דאתמר. ודא הוא קרא כפשטיה.
אבל בכל חכמי הגוים, ובכל מלכותם. האי אשכחנא בספרי קדמאי, דאינון משריין וחיילין, אע"ג דאתפקדן על מלין דעלמא, ופקיד לכל חד למעבד עבידתא, מאן הוא דיעביד שום חד מנייהו כמוך, בגין דאנת רשים בעילויא, ואת רשים בעובדך מכלהו. ודא הוא מאין כמוך יי', מאן הוא סתימאה קדישא דיעביד ולהוי כמוך, עילא ותתא, ויהא דמי לך בכל עובדא דמלכא קדישא, שמים וארץ. אבל אינון תהו וחמודיהם בל יועילו. בקב"ה כתיב, בראשית ברא אלהים וגו', במלכותם כתיב והארץ היתה תהו ובהו.
א"ר שמעון לחברייא בני הלולא דא, כל חד מנכון יקשט קשוטא חד לכלה. אמר לרבי אלעזר בריה. אלעזר: הב נבזבזא חד לכלה דהא למחר אסתכל, כד יעול לחופה באינון שירין ושבחין, דיהבו לה בני היכלא לקיימא קמיה.

— 17 —
פתח רבי אלעזר ואמר מי זאת עולה מן המדבר וגו', מי זאת, כללא דתרין קדושין, דתרין עלמין בחבורא חדא וקשורא חדא, עולה, ממש למהוי קדש קדשין, דהא קדש קדשין מ"י, ואתחברא בזא"ת, בגין למהוי עולה דאיהי קדש קדשין. "מן המדבר", דהא מן המדבר ירתא למהוי כלה ולמיעל לחופה.
תו, מן המדבר איהי עולה, כד"א ומדברך נאוה. בההוא מדבר דלחישו בשפוון, איהי עולה. ותנינן, מאי דכתיב האלהים האדירים האלה, אלה הם האלהים המכים את מצרים, בכל מכה במדבר וכי כל דעבד לון קב"ה במדבר הוה, והא בישובא הוה. אלא במדבר, בדבורא, כד"א ומדברך נאוה וכתיב ממדבר הרים, אוף הכי עולה מן המדבר, מן המדבר ודאי, בההיא מלה דפומא איהי סלקא, ועאלת בין גדפי דאמא, ולבתר בדבורא, נחתא ושריא על רישייהו דעמא קדישא.
היך סלקא בדבורא, דהא בשירותא, כד ב"נ קאים בצפרא, אית ליה לברכא למאריה, בשעתא דפקח עינוי, היך מברך, הכי הוו עבדי חסידי קדמאי, נטלא דמייא הוו יהבי קמייהו, ובזמנא דאתערו בליליא, אסחן ידייהו, וקיימי ולעאן באורייתא, ומברכי על קריאתה. תרנגולא קרי, וכדין פלגות ליליא ממש, וכדין קב"ה אשתכח עם צדיקייא בגנתא דעדן, ואסיר לברכא בידין מסואבות ומזוהמות וכן כל שעתא.
בגין דבשעתא דבר נש נאים, רוחיה פרחא מיניה, ובשעתא דרוחיה פרחא מיניה, רוחא מסאבא זמין, ושריא על ידוי, ומסאב לון, ואסיר לברכא בהו בלא נטילה. ואי תימא אי הכי, הא ביממא דלא נאים ולא פרח רוחיה מניה, ולא שריא עליה רוחא מסאבא, וכד עאל לבית הכסא, לא יברך ולא יקרא בתורה אפילו מלה חדא, עד דיסחי ידוי. ואי תימא, בגין דמלוכלכים אינון, לאו הכי הוא, במה אתלכלכו.
אלא ווי לבני עלמא, דלא משגיחין ולא ידעין ביקרא דמאריהון, ולא ידעי על מה קיימא עלמא. רוחא חדא אית בכל בית הכסא דעלמא, דשריא תמן, ואתהני מההוא לכלוכא וטנופא, ומיד שרי על אינון אצבען דידוי דבר נש.

— 18 —
פתח רבי שמעון ואמר, כל מאן דחדי באינון מועדיא, ולא יהיב חולקיה לקב"ה, ההוא רע עין שטן שונא אותו וקא מקטרג ליה, וסליק ליה מעלמא, וכמה עקו על עקו מסבב ליה.
חולקיה דקב"ה, למחדי למסכני כפום מה דיכיל למעבד. בגין דקב"ה ביומייא אלין, אתי למחמי לאינון מאנין תבירין דיליה, ועאל עלייהו, וחמי דלא אית להון למחדי, ובכי עלייהו. סליק לעילא לחרבא עלמא.
אתאן בני מתיבתא קמיה, ואמרי רבון עלמא רחום וחנון אתקריאת. יתגלגלון רחמך על בנך. אמר לון: וכי עלמא לא עבידת ליה אלא על חס"ד, דכתיב אמרתי עולם חסד יבנה, ועלמא על דא קיימא. אמרי קמיה מלאכי עלאי, רבון עלמא, הא פלניא דאכיל ורוי, ויכיל למעבד טיבו עם מסכני ולא יהיב לון מידי. אתי ההוא מקטרגא ותבע רשו, ורדף אבתריה דההוא בר נש.
מאן לן בעלמא גדול מאברהם, דעבד טיבו לכל בריין. ביומא דעבד משתייא, מה כתיב, ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק. עבד אברהם משתייא, וקרא לכל רברבי דרא לההיא סעודתא. ותנינן, בכל סעודתא דחדוה, ההוא מקטרגא אזיל וחמי, אי ההוא ב"נ אקדים טיבו למסכני, ומסכני בביתא, ההוא מקטרגא אתפרש מההוא ביתא ולא עאל תמן, ואי לאו, עאל תמן, וחמי ערבוביא דחדוה בלא מסכני, ובלא טיבו דאקדים למסכני, סליק לעילא ומקטרגא עליה.
אברהם, כיון דזמין לרברבי דרא, נחת מקטרגא וקם על פתחא כגוונא דמסכנא, ולא הוה מאן דאשגח ביה. אברהם הוה משמש לאינון מלכין ורברבין. שרה אוניקת בנין לכולהו דלא הוו מהמנין כד איהי אולידת. אלא אמרו אסופי הוא ומן שוקא איתיאו ליה. בגין כך אתיין בנייהו בהדייהו, ונטלת לון שרה ואוניקת לון קמייהו. הה"ד מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה, בנים ודאי. וההוא מקטרגא על פתחא. אמרה צחוק עשה לי אלהים. מיד סליק ההוא מקטרגא קמי קב"ה, ואמר ליה רבון עלמא, את אמרת אברהם אוהבי, עבד סעודתא ולא יהב לך מידי, ולאו למסכני, ולא קריב קדמך אפילו יונה חד. ותו, אמרת שרה דחייכת בה.
אמר ליה קב"ה, מאן בעלמא כאברהם. ולא זז מתמן עד דבלבל כל ההיא חדוה, ופקיד קב"ה למקרב ליצחק קרבנא, ואתגזר על שרה דתמות על צערא דברה כל ההוא צערא גרים דלא יהיב מידי למסכני.

— 19 —
פתח רבי שמעון ואמר, מאי דכתיב ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה', ת"ח כמה הוא חילא תקיפא דאורייתא, וכמה הוא עלאה על כלא, דכל מאן דאשתדל באורייתא לא דחיל מעלאי ומתתאי, ולא דחיל ממרעין בישין דעלמא, בגין דאיהו אחיד באילנא דחיי ויליף מיניה בכל יומא.
דהא אורייתא תוליף לבר נש למיזל באורח קשוט, תוליף ליה עיטא היך יתוב קמיה מאריה, לבטלא ההיא גזרה, דאפילו אתגזר עליה דלא יתבטל האי גזרה, מיד אתבטל ואסתלק מניה ולא שריא עליה דבר נש בהאי עלמא. ובגין כך, בעי ליה לבר נש לאשתדלא באורייתא יממא ולילי, ולא יתעדי מינה, הדא הוא דכתיב והגית בו יומם ולילה, ואי אתעדי מינה דאורייתא או אתפרש מינה כאלו אתפרש מאילנא דחיי.
ת"ח עיטא לבר נש כד איהו סליק בליליא על ערסיה בעי לקבלא עליה מלכותא דלעילא בלבא שלים, ולאקדמא לממסר קמיה פקדונא דנפשיה, ומיד אשתזיב מכל מרעין בישין ומכל רוחין בישין ולא שלטין עליה.
ובצפרא, קם מערסיה, בעי לברכא למאריה, ולמיעל לביתיה ולמסגד קמי היכליה בדחילו סגיא, ובתר כן יצלי צלותיה, ויסב עיטא מאינון אבהן קדישין, דכתיב ואני ברב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך.
הכי אוקמוה, לא לבעי ליה לבר נש לאעלא לבי כנישתא, אלא אי אמליך בקדמיתא באברהם יצחק ויעקב, בגין דאינון תקינו צלותא לקמי קב"ה. הה"ד, ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, דא אברהם, אשתחוה אל היכל קדשך, דא יצחק. ביראתך, דא יעקב. ובעי לאכללא לון ברישא, ובתר כן ייעול לבי כנישתא, ויצלי צלותיה, כדין כתיב, ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

— 20 —
רבי פינחס הוה שכיח קמי דרבי רחומאי בכיף ימא דגנוסר. וב"נ רב וקשישא דיומין הוה, ועינוי אסתלקו מלמחמי. אמר לרבי פינחס, ודאי שמענא דיוחאי חברנא אית ליה מרגלית אבן טבא, ואסתכלית בנהורא דההיא מרגלית, נפקא כנהירו דשמשא מנרתקה, ונהרא כל עלמא.
וההוא נהורא קאים משמיא לארעא, ונהיר כל עלמא, עד דיתיב עתיק יומין, ויתיב על כרסייא כדקא יאות. וההוא נהורא כליל כלא בביתך, ומנהורא דאתכליל בביתך, נפיק נהירו דקיק וזעיר, ונפיק לבר ונהיר כל עלמא, זכאה חולקך. פוק ברי פוק, זיל אבתריה דההיא מרגלית דנהיר עלמא, דהא שעתא קיימא לך.
נפק מקמיה וקאים למיעל בההיא ארבא, ותרין גוברין בהדיה חמא תרין צפרין דהוו אתיין וטסין על ימא, רמא לון קלא ואמר, צפרין צפרין דאתון טאסין על ימא חמיתון דוך דבר יוחאי תמן, אשתהי פורתא אמר צפרין צפרין זילו ואתיבו לי. פרחו ואזילו, עאלו בימא ואזלי להון.
עד דנפק, הא אינון צפרין אתיין, ובפומא דחדא מנייהו פתקא חדא, וכתיב בגווה, דהא בר יוחאי נפק מן מערתא, ורבי אלעזר בריה. אזל לגביה, ואשכח ליה משניא, וגופיה מליא חלודין. בכה בהדיה, ואמר, ווי דחמיתיך בכך. אמר, זכאה חולקי דחמית לי בכך, דאלמלא לא חמיתא לי בכך לא הוינא בכך. פתח ר"ש בפקודי אורייתא ואמר, פקודי אורייתא דיהב קב"ה לישראל כלהו באורייתא בארח כלל כתיבי.

— 21 —
בראשית ברא אלהים. הדא היא פקודא קדמאה דכלא ואקרי פקודא דא יראת ה', דאקרי ראשית, דכתיב ראשית חכמה יראת ה'. יראת ה' ראשית דעת. בגין דמלה דא ראשית אקרי, ודא איהי תרעא לאעלא גו מהימנותא, ועל פקודא דא אתקיים כל עלמא.
יראה אתפרש לתלת סטרין, תרין מנייהו לית בהו עקרא כדקא יאות, וחד עקרא דיראה: אית ב"נ דדחיל מקב"ה בגין דייחון בנוהי ולא ימותון, או דחיל מעונשא דגופיה או דממוניה, וע"ד דחיל ליה תדיר. אשתכח יראה, דאיהו דחיל לקב"ה, לא שוי לעקרא. ואית בר נש דדחיל מן קב"ה בגין דדחיל מעונשא דההוא עלמא, ועונשא דגיהנם. תרין אלין לאו עיקרא דיראה אינון ושרשא דיליה.
ירא"ה דאיהי עקרא, למדחל ב"נ למאריה, בגין דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין, וכלא קמיה כלא חשיבין. כמה דאתמר, וכל דיירי ארעא כלא חשיבין. ולשואה רעותיה בההוא אתר דאקרי יראה.
בכה רבי שמעון ואמר, ווי אי אימא ווי אי לא אימא. אי אימא ינדעון חייבין היך יפלחון למאריהון אי לא אימא יאבדון חברייא מלה דא. באתר דיראה קדישא שרי, מלרע אית יראה רעה דלקי ומחי ומקטרג, ואיהי רצועה לאלקאה חייביא.
ומאן דדחיל בגין עונש דמלקיותא וקטרוגא, כמה דאתמר, לא שריא עליה ההיא יראת ה' דאקרי יראת ה' לחיים. אלא מאן שריא עליה, ההיא יראה רעה, ואשתכח דשריא עליה ההיא רצועה יראה רעה, ולא יראת ה'.
ובג"כ, אתר דאקרי יראת ה' ראשית דעת אקרי, וע"ד אתכליל הכא פקודא דא, ודא עקרא ויסודא לכל שאר פקודין דאורייתא. מאן דנטיר יראה נטיר כלא. לא נטיר יראה לא נטיר פקודי אורייתא, דהא דא תרעא דכלא.
ובג"כ כתיב בראשית דאיהי יראה, ברא אלהים את השמים ואת הארץ. דמאן דעבר על דא עבר על פקודי דאורייתא. ועונשא דמאן דעבר על דא, האי רצועה רעה אלקי ליה. והיינו והארץ היתה תהו ובהו, וחשך על פני תהום, ורוח אלהים. הא אלין ד' עונשין לאענשא בהון חייביא.
תהו דא חנק, דכתיב קו תהו חבל מדה. בהו דא סקילה, אבנין דמשוקעין גו תהומא רבא לעונשא דחייביא. וחשך דא שריפה, דכתיב ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך וההר בוער באש עד לב השמים חשך כו'. ודא אשא תקיפא דעל רישיהון דחייביא שרי לאוקדא לון.
ורוח, דא הרג בסייף, רוח סערה חרבא משננא היא מלהטא ביה. כד"א ואת להט החרב המתהפכת, ואקרי רוח. האי עונשא, למאן דיעבר על פקודי אורייתא, וכתיב לבתר יראה, ראשית, דאיהי כללא דכלא, מכאן והלאה, שאר פקודין דאורייתא.

— 22 —
פקודא תניינא, דא איהי פקודא, דפקודא דיראה אתאחדת בה, ולא נפקא מינה לעלמין, ואיהי אהב"ה, למרחם בר נש למאריה רחימו שלים. ומאן איהו רחימו שלים, דא אהבה רבה, דכתיב התהלך לפני והיה תמים, שלים ברחימותא. ודא הוא דכתיב ויאמר אלהים יהי אור, דא רחימו שלימותא דאקרי אהבה רבה, והכא איהו פקודא, למרחם בר נש למאריה כדקא יאות.
אמר רבי אלעזר, אבא, רחימתא בשלימו אנא שמענא ביה. אמר ליה אימא ברי קמי דרבי פינחס, דהא איהו בהאי דרגא קאים. א"ר אלעזר, אהבה רבה היינו אהבה שלימתא בשלימו דתרין סטרין, ואי לא אתכליל בתרין סטרין, לאו איהו אהבה כדקא יאות בשלימו.
ועל דא תנינן, בתרין סטרין אתפרש אהבה רחימו דקב"ה: אית מאן דרחים ליה מגו דאית ליה עותרא, אורכא דיומין, בנין סחרניה, שליט על שנאוי, ארחוי מתתקנן ליה, ומגו כך רחים ליה. ואי להאי יהא בהפוכא ויהדר עליה קב"ה גלגולא דדינא קשיא, יהא שניא ליה, ולא ירחם ליה כלל. ובג"כ רחימא דא, לאו איהו אהבה דאית ליה עקרא.
רחימו דאקרי שלים, ההוא דהוי בתרין סטרין, בין בדינא בין בטיבו ותקונא דארחוי. דרחים ליה למאריה כמה דתנינן, אפילו הוא נטיל נשמתך מינך, דא איהו רחימו שלים, דהוי בתרין סטרין. וע"ד אור דמעשה בראשית נפק ולבתר אגניז, כד אגניז, נפק דינא קשיא, ואתכלילו תרין סטרין כחדא, למהוי שלימו דא אהבה כדקא יאות.
נטליה רבי שמעון ונשקיה. אתא רבי פינחס ונשקיה וברכיה, ואמר, בודאי קב"ה שדרני הכא, דא הוא נהירו דקיק, ד אמרו לי דאתכליל בביתאי ולבתר נהיר כל עלמא. א"ר אלעזר, ודאי לא אצטריך לאתנשי ירא"ה בכל פקודין, כ"ש בפקודא דא, אצטריך יראה לאתדבקא בהאי היך אתדבקת אהבה, איהי בסטרא חד טב, כמה דאתמר, דיהב עותרא וטב, אורכא דחיי, בני, מזוני, כדין אצטריך לאתערא יראה, ולמדחל דלא יגרום חובא. ועל דא כתיב אשרי אדם מפחד תמיד, בגין דהא כליל ירא"ה באהב"ה.
והכי אצטריך בסטרא אחרא דדינא קשיא, לאתערא ביה יראה. כד חמי דדינא קשיא שריא עלוי, כדין יתער יראה, וידחל למאריה כדקא יאות ולא יקשה לביה. וע"ד כתיב ומקשה לבו יפול ברעה, בההוא סטרא אחרא דאקרי רעה. אשתכח יראה דאתאחדת בתרין סטרין, ואתכלילת מנייהו, ודא איהו אהבה שלימתא כדקא יאות.

— 23 —
פקודא תליתאה, למנדע דאית אלהא רברבא ושליטאה בעלמא, ולייחדא ליה בכל יומא יחודא כדקא יאות, באינון שית סטרין עלאין ולמעבד לון יחודא חדא בשית תבין דשמע ישראל, ולכוונא רעותא לעילא בהדייהו ועל דא אחד אצטריך לארכא ליה בשית תבין.
ודא הוא דכתיב יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד. יתכנשון דרגין דתחות שמיא, לאתאחדא ביה, למהוי בשלימו לשית סטרין כדקא יאות. ועם כל דא, בההוא יחודא, אצטריך לקשרא ביה יראה, דאצטריך לארכא בדל"ת דאחד, דדל"ת דאחד גדולה, והיינו דכתיב ותראה היבשה. דתתחזי ותתקשר דל"ת דאיהו יבשה, בההוא יחודאה.
ולבתר דאתקשר תמן לעילא, אצטריך לקשרא לה לתתא באכלוסהא בשית סטרין אחרנין דלתתא, בשכמל"ו, דאית ביה שית תבין אחרנין דיחודא. כדין, מה דהות יבשה, אתעבידת ארץ למעבד פירין ואיבין ולנטעא אילנין.
והיינו דכתיב, ויקרא אלהים ליבשה ארץ. בההוא יחודא דלתתא, ארעא רעוא שלים כדקא יאות. וע"ד כי טוב כי טוב תרי זמני, חד יחודא עלאה, וחד יחודא תתאה. כיון דאתאחיד בתרין סטרין, מכאן ולהלאה תדשא הארץ דשא. אתתקנת למעבד פירין ואיבין כדקא יאות.

— 24 —
פקודא רביעאה, למנדע דה' הוא האלהים כד"א וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי"ה הוא האלהים. ולאתכללא שמא דאלהים בשמא דהוי"ה, למנדע דאינון חד, ולית בהו פרודא.
והיינו רזא דכתיב, יהי מארת ברקיע השמים להאיר על הארץ, למהוי תרין שמהן חד, בלא פרודא כלל, לאתכללא מארת חסר בשמא דשמים, דאינון חד, ולית בהו פרודא. נהורא אוכמא בנהורא חיוורא לית בהו פרודא וכלא חד, ודא הוא עננא חיורא דיממא, ועננא דאשתא בליליא מדת יום ומדת לילה, ולאתתקן דא בדא לאנהרא, כמה דאתמר להאיר על הארץ.
ודא חובא דההוא נחש קדמאה, חבר לתתא ואתפרש לעילא, ובג"כ גרם מה דגרם לעלמא. בגין דאצטריך לאפרשא לתתא ולחברא לעילא, ונהורא אוכמא אצטריך לאתאחדא לעילא בחבורא חדא, ולאתאחדא לבתר באכלוסהא ביחודהא, ולאפרשא לה מסטרא בישא.
ועם כל דא, אצטריך למנדע דאלהים הוי"ה כלא חד בלא פרודא, הוי"ה הוא האלהים. וכד ינדע בר נש דכלא חד, ולא ישוי פרודא, אפילו ההיא סטרא אחרא יסתלק מעל עלמא, ולא אתמשך לתתא.
והיינו רזא דכתיב, והיו למאורות. הא קליפה בתר מוחא סלקא, מוחא אור, סטרא אחרא מות. אור בחבור דאתוון, מות בפרודא. וכד האי אור אסתלק מתמן, מתחברא אתוון דפרודא מות.
מאלין אתוון שריאת חוה, וגרמת בישא על עלמא. כמה דכתיב, ותרא האשה כי טוב. אהדרת אתוון למפרע, אשתאר מ"ו, ואינון אזלו ונטלו אות תי"ו בהדייהו, וגרמת מותא על עלמא, כמה דכתיב ותרא.
א"ר אלעזר, אבא הא אוליפנא מ"ם אשתארת יחידאה, וא"ו דאיהו חיין תדיר, אתהפכת ואזלת ונטלת תי"ו, דכתיב ותקח ותתן, ואשתלים תיבה דא ואתחברו אתוון. אמר ליה בריך אנת ברי, והא אוקימנא מלה דא.

— 25 —
פקודא חמישאה, כתיב ישרצו המים שרץ נפש חיה. בהאי קרא לפנינו בזהר המלה ותרא מחוברת לאות הקודמת, ושם בתרגום הסולם היא לא מובאת, אך בהמשך הביאור היא מובאת, וצ"ע אית תלת פקודין: חד למלעי באורייתא, וחד לאתעסקא בפריה ורביה, וחד למגזר לתמנייא יומין ולאעברא מתמן ערלתא. למלעי באורייתא ולאשתדלא בה, ולאפשא לה בכל יומא, לתקנא נפשיה ורוחיה.
דכיון דבר נש אתעסק באורייתא, אתתקן בנשמתא אחרא קדישא, דכתיב שרץ נפש חיה, נפש דההיא חיה קדישא, דכד בר נש לא אתעסק באורייתא, לית ליה נפשא קדישא, קדושא דלעילא לא שריא עלוי. וכד אשתדל באורייתא, בההוא רחישו דרחיש בה, זכי לההיא נפש חיה, ולמהדר כמלאכין קדישין.
דכתיב ברכו ה' מלאכיו, אלין אינון דמתעסקין באורייתא דאקרון מלאכיו בארעא. ודא הוא דכתיב, ועוף יעופף על הארץ, האי בהאי עלמא, בההוא עלמא תנינן, דזמין קב"ה למעבד לון גדפין כנשרין, ולאשטא בכל עלמא, דכתיב וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים.
והיינו דכתיב ועוף יעופף על הארץ. דא אורייתא דאקרי מים, ישרצון ויפקון רחשא דנפש חיה, מאתר דההיא חיה ימשכון לה לתתא. כמה דאתמר, וע"ד אמר דוד, לב טהור ברא לי אלהים למלעי באורייתא, וכדין, ורוח נכון חדש בקרבי.

— 26 —
פקודא שתיתאה, לאתעסקא בפריה ורביה. דכל מאן דאתעסק בפריה ורביה, גרים לההוא נהר למהוי נביע תדיר, ולא יפסקון מימוי, וימא אתמליא בכל סטרין, ונשמתין חדתין מתחדשן ונפקין מההוא אילנא, וחילין סגיאין אתרביאו לעילא בהדי אינון נשמתין. הה"ד ישרצו המים שרץ נפש חיה, דא ברית קיימא קדישא, נהר דנגיד ונפיק, ומיא דיליה אתרביאו, ורחשין רחשא ורבויא דנשמתין לההיא חיה.
ובאינון נשמתין דעאלין בההיא חיה, נפקי כמה עופי דפרחן וטאסן כל עלמא, וכד נשמתא נפקא להאי עלמא, ההוא עופא, דפרח ונפק בהדי האי נשמתא מההוא אילנא, נפק עמיה. כמה נפקן בכל נשמתא ונשמתא, תרין: חד מימינא וחד משמאלא. אי זכי אינון נטרין ליה, דכתיב כי מלאכיו יצוה לך. ואי לא, אינון מקטרגי עליה. אמר רבי פינחס, תלתא אינון דקיימי אפוטרופסין עליה דב"נ כד זכי. דכתיב אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו: אם יש עליו מלאך, הא חד. מליץ, תרי. אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו. הא תלת.
א"ר שמעון, חמש, דכתיב יתיר ויחננו ויאמר, ויחננו חד, ויאמר תרין. א"ל לאו הכי, אלא ויחננו, דא קב"ה בלחודוי, דהא לית רשו לאחרא אלא ליה. אמר ליה שפיר קא אמרת.
ומאן דאתמנע מפריה ורביה, כביכול, אזעיר דיוקנא דכליל כל דיוקנין, וגרים לההוא נהר דלא נגדין מימוי, ופגים קיימא קדישא בכל סטרין. ועליה כתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי. בי ודאי, דא לגופא. ונשמתיה לא עייל לפרגודא כלל, ואטריד מההוא עלמא.

— 27 —
פקודא שביעאה למגזר לתמניא יומין, ולאעברא זוהמא דערלתא בגין דההיא חיה, איהי דרגא תמינאה לכל דרגין, וההיא נפש דפרחא מינה, אצטריכא לאתחזאה קמה לתמניא יומין, כמה דאיהי דרגא תמינאה.
וכדין, אתחזי ודאי דאיהי נפש חיה, נפש דההיא חיה קדישא, ולא מסטרא אחרא ודא איהו ישרצו המים. בספרא דחנוך, יתרשמון מיא דזרעא קדישא רשימו דנפש חיה. ודא רשימו דאת יו"ד, דאתרשים בבשרא קדישא, מכל שאר רשומין דעלמא.
ועוף יעופף על הארץ. דא אליהו דטאס כל עלמא בד' טאסין, למהוי תמן בההוא גזירו דקיימא קדישא. ואצטריך לתקנא ליה כורסייא, ולאדכרא בפומיה, דא כרסייא דאליה"ו. ואי לאו, לא שארי תמן.
ויברא אלהים את התנינים הגדולים. תרין, אלין ערלה ופריעה, גזירו דערלה, ופריעה לבתר. ואינון דכר ונוקבא. ואת כל נפש החיה הרומשת, דא רשימו דא"ת קיימא קדישא, דאיהי נפש חיה קדישא, כדקאמרן. אשר שרצו המים, מיין עלאין, דאתמשכו לגבה דאת רשימו דא.
ובגין דא אתרשימו ישראל ברשימו קדישא ודכיו לתתא, כגוונא דאינון רשימין קדישין לאשתמודעא בין סטר קדישא לסטרא אחרא אוף ישראל רשימין, לאשתמודעא, בין קדושא, לעמין עכו"ם דאתיין מסטרא אחרא כמה דאתמר. וכמה דרשים לון, הכי רשים בעירי ועופי דלהון, לבעירי ועופי דעמין עכו"ם. זכאה חולקהון דישראל.

— 28 —
פקודא תמינאה, למרחם גיורא דעאל למגזר גרמיה ולעאלא תחות גדפוי דשכינתא. ואיהי אעילא לון תחות גדפהא לאינון דמתפרשן מסטרא אחרא מסאבא, ומתקרבין לגבה. דכתיב תוצא הארץ נפש חיה למינה.
ואי תימא, דהאי נפש חיה דכלילא בישראל, לכלא היא אזדמנת, הדר ואמר למינה. כמה אכסדרין ואדרין, דא לגו מן דא, אית לה להאי ארץ, דאיהי חיה, תחות גדפהא.
גדפא ימינא אית לה תרין אכסדרין, ומהאי גדפא, אתפרשן לתרין אומין אחרנין דאינון קריבין ביחודא לישראל, לאאלא לון לגו אכסדרין אלין. ותחות גדפא שמאלא, אית תרין אכסדרין אחרנין, ומתפרשן לתרין אומין אחרנין, דאינון עמון ומואב, וכלהון אקרון נפש חיה.
וכמה אדרין סתימין אחרנין, והיכלין אחרנין, בכל גדפא וגדפא. ומנייהו נפקו רוחין, לאפרשא לכל אינון גיורין דמתגיירין. ואקרון נפש חיה, אבל למינה. וכלהו עאלין תחות גדפוי דשכינתא, ולא יתיר.
אבל נשמתא דישראל, נפקא מגו גופא דההוא אילנא, ומתמן פרחין נשמתין לגו האי ארץ, גו מעהא לגו לגו, ורזא כי תהיו אתם ארץ חפץ. ועל דא, ישראל, בן יקיר דהמו מעהא עליה, ואקרון העמוסים מני בטן. ולא מגדפין לבר. ותו, גיורין לית לון חולקא באילנא עלאה, כ"ש בגופא דיליה. אבל חולקא דלהון בגדפין איהו ולא יתיר, וגיורא תחות גדפי שכינתא ולא יתיר, גירי הצדק אינון דתמן שראן ואתאחדן, ולא לגו, כמה דאתמר. ובגין כך תוצא הארץ נפש חיה למינה. ולמאן בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה, כלהו שאבין נפש מההיא חיה, אבל כל חד למינה כדקא חזי לה.

— 29 —
פקודא תשיעאה, למיחן למסכני, ולמיהב לון טרפא. דכתיב, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. נעשה אד"ם בשותפא, כלל דכר ונוקבא. בצלמנו עתירי, כדמותנו מסכני.
דהא מסטרא דדכורא עתירי, ומסטרא דנוקבא מסכני, כמה דאינון בשותפא חדא, וחס דא על דא, ויהיב דא לדא, וגמיל ליה טיבו, הכי אצטריך בר נש לתתא, למהוי עתירא ומסכני בחבורא חדא, ולמיהב דא לדא, ולגמלאה טובא דא לדא.
וירדו בדגת הים וגו', רזא דנא חמינן בספרא דשלמה מלכא, דכל מאן דחס על מסכני ברעותא דלבא, לא משתני דיוקניה לעלם מדיוקנא דאדם הראשון, וכיון דדיוקנא דאדם אתרשים ביה, שליט על כל בריין דעלמא בההוא דיוקנא. הה"ד ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו', כלהו זעין ודחלין מההוא דיוקנא דאתרשים ביה, בגין דדא הוא פקודא מעליא, לאסתלקא בר נש בדיוקניה דאדם, על כל שאר פקודין.
מנלן מנבוכדנצר. אע"ג דחלם ההוא חלמא, כל זמנא דהוה מיחן למסכני, לא שרא עליה חלמיה, כיון דאטיל עינא בישא דלא למיחן למסכני, מה כתיב עוד מלתא בפום מלכא וגו', מיד אשתני דיוקניה ואטריד מן בני נשא, ובג"כ נעשה אדם. כתיב הכא עשיה, וכתיב התם שם האיש אשר עשיתי עמו היום, בועז.

— 30 —
פקודא עשיראה, לאנחא תפילין ולאשלמא גרמיה, בדיוקנא עלאה. דכתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו. פתח ואמר ראשך עליך ככרמל. האי קרא אוקימנא. ואתמר, אבל ראשך עליך ככרמל, דא רישא עלאה, תפילין דרישא, שמא דמלכא עלאה קדישא יהו"ה, באתוון רשימין, כל את ואת פרשתא חדא, שמא קדישא גליפא בסדורא דאתוון כדקא יאות. ותנן כי שם י"י נקרא עליך ויראו ממך, אלין תפלין דרישא, דאינון שמא קדישא בסדורא דאתווי.
פרשתא קדמאה קדש לי כל בכור. דא י', דאיהי קדש, בוכרא דכל קודשין עלאין. פטר כל רחם בההוא שביל דקיק דנחת מן יו"ד. דאיהו אפתח רחמא למעבד פירין ואבין כדקא יאות, ואיהו קדש עלאה.
פרשתא תניינא, והיה כי יביאך. דא ה', היכלא דאתפתח רחמא דילה מגו יו"ד, בחמשין פתחין אכסדראין ואדרין סתימין דביה, דההוא פטר דעביד יו"ד, בהאי היכלא, למשמע בה קלא די נפקא מגו שופר דא, בגין דשופר דא הוא סתים בכל סטרין, ואתא יו"ד ופתח ליה, לאפקא מניה קלא וכיון דאפתח ליה, תקע ליה, ואפיק מניה קלא, לאפקא עבדין לחירו.
ובתקיעו דשופרא דא, נפקו ישראל ממצרים. וכך זמין זימנא אחרא לסוף יומיא. וכל פורקנא מהאי שופר אתיא. ובג"כ אית בה יציאת מצרים בפרשתא דא, דהא מהאי שופר אתי, בחילא דיו"ד דפתח רחמא דילה ואפיק קליה לפורקנא דעבדין, ודא ה', את תניינא דשמא קדישא.
פרשתא תליתאה, רזא דיחודא דשמע ישראל, דא ואו דכליל כלא, וביה יחודא דכלא, וביה אתייחדן, והוא נטיל כלא. פרשתא רביעאה, והיה אם שמוע, כלילו דתרין סטרין דאתאחדת בהו כנסת ישראל גבורה דלתתא. ודא ה' בתראה דנטלא לון, ואתכלילת מנהון.
ותפילין אתוון דשמא קדישא אינון ממש, ועל דא ראשך עליך ככרמל אלין תפילין דרישא. ודלת ראשך, ההיא תפלה של יד, דאיהי מסכנא לגבי עילא, אוף הכי שלימו אית לה כגוונא דלעילא.
מלך אסור ברהטים. קשיר איהו ואחיד באינון בתי, לאתאחדא בההוא שמא קדישא כדקא יאות. ועל דא, מאן דאתתקן בהו, איהו הוי בצלם אלהים. מה אלהים אתיחדא ביה שמא קדישא, אף הוא אתיחד ביה שמא קדישא כדקא יאות. זכר ונקבה ברא אותם. תפילין דרישא ותפלה של יד, וכלא חד.

— 31 —
פקודא חדסר, לעשרא מעשרא דארעא הכא אית תרין פקודין: חד, לעשרא מעשרא דארעא. וחד בכורי דפירי אילנא, דכתיב הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ. כתיב הכא, הנה נתתי. וכתיב התם ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בישראל. וכתיב וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא.

— 32 —
פקודא תריסר, לאייתאה בכורי דאילנא, דכתיב ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע. כל מאן דאתחזי לי, לכון אסירא למיכל. אתיר לון, ויהב לון כל מעשרא דיליה ובכורין דאילנין. נתתי לכם, לכם ולא לדרין דבתריכון.

— 33 —
פקודא תליסר. למעבד פורקנא לבריה לקשרא ליה בחיין. דתרין ממנן נינהו חד דחיין וחד דמותא, וקיימין עליה דב"נ. וכד יפרוק ב"נ לבריה, מידא דההוא מותא פריק ליה, ולא יכיל לשלטאה עליה. ורזא דא וירא אלהים את כל אשר עשה, בכלל. והנה טוב, דא מלאך חיים. מאד, דא מלאך המות. ועל דא, בההוא פורקנא אתקיים דא דחיים, ואתחלש ההוא דמות. בפורקנא דא, קני ליה חיים, כמה דאתמר, וההוא סטרא בישא שבק ליה, ולא אחיד ביה.

— 34 —
פקודא ארביסר, לנטרא יומא דשבתא, דאיהו יומא דנייחא מכל עובדי בראשית. הכא כלילן תרין פקודין, חד נטורא דיום השבת. וחד לקשרא ההוא יומא בקדושיה. לנטרא יומא דשבתא, כמא דאדכרנא ואתערנא עלייהו, דאיהו יומא דנייחא לעלמין, וכל עבידן ביה אשתכללו ואתעבידו, עד דאתקדש יומא.
כיון דאתקדש יומא, אשתאר בריאה דרוחין. דלא אתברי לון גופא. וכי לא הוה ידע קב"ה לאעכבא לקדשא יומא, עד דיתברון גופין להני רוחין. אלא אילנא דדעת טוב ורע, אתער ההוא סטרא אחרא דרע. ובעא לאתתקפא בעלמא, ואתפרשו כמה רוחין בכמה זיינין, לאתתקפא בעלמא בגופין.
כיון דחמא קב"ה כך, אתער מגו אילנא דחיי נשיבו דרוחא, ובטש באילנא אחרא, ואתער סטרא אחרא דטוב, ואתקדש יומא. דהא בריאו דגופין ואתערו דרוחין, בסטרא דטוב איהו בהאי ליליא, ולא בסטרא אחרא.
ואלמלא אקדים סטרא אחרא בהאי ליליא, עד דלא יקדים סטרא דטוב, לא יכיל עלמא למיקם קמייהו אפילו רגעא חדא. אבל אסוותא אקדים קב"ה, דדליג קמיה קדושא דיומא, ואקדים קמי סטרא אחרא, ואתקיים עלמא. ומה דחשיב סטרא אחרא לאתבני בעלמא לאתתקפא, אתבני בהאי ליליא סטרא דטוב ואתתקף, ואתבנון גופין ורוחין קדישין בהאי ליליא מסטרא דטוב. ובגין כך, עונתן דחכימין דידעי דא, משבת לשבת.
דהא כדין חמאת דא סטרא אחרא, דכמה דאיהי חשיבת למעבד עבידי סטרא דקדושה, אזלא ומשטטא בכמה חיילין וסטרין דילה, וחמאת כל אינון דקא משמשי ערסייהו בגלויא דגופיהון לנהורא דבוצינא, וכל אינון בנין דנפקין מתמן הוו נכפין. דשרו עלייהו רוחין מההוא סטרא אחרא. ואינון רוחין ערטילאין דחייביא דאקרון מזיקין, ושריאת בהו לילית וקטילת לון.
כיון דאתקדש יומא ושלטא קדושה על עלמא, ההוא סטרא אחרא אזעירת גרמה ואטמרת כל ליליא דשבתא ויומא דשבתא. בר מן אסימון וכל כת דיליה, דאזלי על שרגי בטמירו, למחמי על גלויי דשמושא, ולבתר אטמרון גו נוקבא דתהומא רבא כיון דנפק שבתא, כמה חיילין ומשריין פרחין ומשטטן בעלמא, ועל דא אתקן שיר של פגעים, דלא ישלטון על עמא קדישא.
לאן אתר משטטי בההוא ליליא, כד נפקי בבהילו, וחשבין לשלטאה בעלמא על עמא קדישא. וחמאן לון בצלותא, ואמרין שירתא דא, ובשירותא מבדלי בצלותא, ומבדלי על הכוס, פרחי מתמן, ואזלי ומשטטי ומטאן לגו מדברא. רחמנא לשיזבן מנייהו ומסטרא בישא.
תלתא אינון גרמין בישא לגרמייהו. חד, מאן דלייט גרמיה. תניינא, מאן דזרק נהמא או פרורין דאית בהו כזית. תליתאה, מאן דאוקיד שרגא במפקא דשבתא, עד לא מטו ישראל לקדושא דסדרא, דגרים לנורא דגיהנם לאדלקא בהאי נורא, עד לא מטא זמנייהו.
דחד דוכתא אית בגיהנם לאינון דקא מחללי שבתות, ואינון דענושין בגיהנם, לייטין ליה לההוא דאוקיד שרגא, עד לא מטא זמניה, ואמרי ליה הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר וגו' צנוף יצנפך צנפה כדור אל ארץ רחבת ידים.
בגין דלאו יאות הוא לאדלקא נורא כד נפיק שבתא, עד דמבדלי ישראל בצלותא ומבדלי על כסא, בגין דעד ההוא זמנא שבת הוא, וקדושה דשבת שליט עלנא ובשעתא דמבדילין על כסא, כל אינון חיילין, וכל אינון משריין דאתמנן על יומי דחול, כל חד וחד יתיב לאתריה ופולחניה דאתמני עליה.
בגין דכד עאל שבתא ואתקדש יומא, קדש אתער ושליט בעלמא, וחול אתעדי משולטנותא דיליה, עד שעתא דנפיק שבתא לא תייבין לאתרייהו. ואע"ג דנפיק שבתא, לא תייבין לאתרייהו עד זמנא דאמרי ישראל בא"י המבדיל בין קדש לחול, כדין קדש אסתלק, ומשריין דאתמניאו על יומי דחול מתערין ותייבין לאתרייהו כל חד וחד על מטריה דאתפקד עליה.
ועם כל דא, לא שלטין עד דיהון נהורין מרזא דשרגא, וכלהון אקרון מאורי האש, בגין דמרזא דעמודא דנורא ומיסודא דנורא אתיאן כלהו ושלטין על עלמא תתאה, וכל דא כד ב"נ אדליק שרגא עד לא שלימו ישראל קדושא דסדרא.
אבל אי איהו ממתין עד דישלימו קדושא דסדרא, אינון חייבין דגיהנם מצדיקין עלייהו דינא דקב"ה, ואינון מקיימי על ההוא ב"נ כל ברכאן דקא אמרי צבורא, ויתן לך האלהים מטל השמים ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה וגו'.
אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו י"י. ביום רע מבעי ליה, מאי ביום רעה. יומא דשלטא ההיא רעה למיסב נשמתיה, אשרי משכיל אל דל, דא הוא שכיב מרע, לאסאה ליה מחובוי גבי קב"ה. ד"א, דא יומא דדינא שריא על עלמא, אשתזיב מניה, כמא דאתמר, ביום רעה ימלטהו ה' יומא דאתמסר דינא לההוא רעה לשלטאה על עלמא.

=== Bereshit ===

— 1 —
בריש הורמנותא דמלכא, גליף גלופי בטהירו עלאה בוצינא דקרדינותא, ונפיק גו סתים דסתימו מרז"א דאי"ן סו"ף, קוטרא בגולמא נעיץ בעזקא לא חוור ולא אוכם ולא סומק ולא ירוק, ולא גוון כלל. כד מדיד משיחא, עביד גוונין לאנהרא לגו. בגו בוצינא, נפיק חד נביעו, דמניה אצטבעו גוונין לתתא.
סתים גו סתימין מרזא דאי"ן סו"ף, בקע ולא בקע, אוירא דיליה לא אתיידע כלל. עד דמגו דחיקו דבקיעותיה, נהיר נקודה חדא סתימא עלאה, בתר ההיא נקודה לא אתיידע כלל, ובגין כך אקרי ראשית, מאמר קדמאה דכלא.

— 2 —
והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. זהר סתימא דסתימין, בטש אוירא דיליה ואנהיר בהאי נקודה, וכדין אתפשט האי ראשית, ועביד ליה היכלא ליקריה, ולתושבחתיה. תמן, זרע זרעא דקודשא לאולדא, לתועלתא דעלמא, ורזא דא, זרע קדש מצבתה.
זהר, דזרע זרעא ליקריה, כהאי זרעא דמשי דארגוון טב, דאתחפי לגו, ועביד ליה היכלא דאיהו תושבחתא דיליה ותועלתא דכלא. בהאי ראשית, ברא ההוא סתימא דלא אתיידע להיכלא דא. היכלא דא אקרי אלהים.
ורזא דא, בראשית ברא אלהים. זהר, דמניה כלהו מאמרות אתבריאו ברזא דאתפשטותא דנקודה דזהר סתים דא. אי בהאי כתיב ברא, לית תווהא, דכתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו.
זהר, רזא דא בראשית, קדמאה דכלא שמיה, אהיה, שמא קדישא גליפא בסטרוי, אלהים גליפא בעיטרא. אש"ר, היכלא טמיר וגניז, שריאותא דרזא דראשית, אשר, ראש דנפיק מראשית.
וכד אתתקן לבתר נקודה והיכלא כחדא, כדין, בראשית כליל ראשיתא עלאה בחכמתא. לבתר אתחלף גוון ההוא היכלא ואקרי בית נקודה עלאה אקרי רא"ש. כליל דא בדא ברזא בראשית, כד איהו כלא כחדא בכללא חדא, עד לא הוי ישובא בביתא, כיון דאזדרע לתקונא דישובא, כדין אקרי אלהים טמירא סתימא.
זהר סתים וגניז, עד דבנין בגויה לאולדא, וביתא קיימא בפשיטו דתקונא דאינון זרע קדש. ועד לא אתעדיאת, ולא אתפשט פשיטו דישובא לא אקרי אלהים, אלא כלא בכללא בראשית, לבתר דאתתקן בשמא דאלהים, אפיק אינון תולדין מההוא זרעא דאזדרע ביה. מאן ההוא זרעא, אינון אתוון גליפן, רזא דאורייתא, דנפקו מההיא נקודה.
ההיא נקודה זרע בגו ההוא היכלא רזא דתלת נקודין: חל"ם שור"ק, חיר"ק, ואתכלילו דא בדא, ואתעבידו רזא חדא קול דנפיק בחבורא חדא. בשעתא דנפק, נפקת בת זוגיה בהדיה, דכליל כל אתוון, דכתיב את השמי"ם, קול ובת זוגו. האי קול דאיהו שמים. איהו אהי"ה בתראה. זהר דכליל כל אתוון וגוונין כגוונא דא.
עד הכא ידוד אלדינו ידוד, אלין תלתא דרגין, לקבל רזא דא עלאה, בראשית ברא אלהים. בראשית, רזא קדמאה. בר"א, רזא סתימא לאתפשטא מתמן כלא. אלהי"ם, רזא לקיימא כלא לתתא. את השמים, דלא לאפרשא לון, דכר ונוקבה כחדא.
א"ת, כד נטיל אתון כלהון, כללא דכלהו אתוון אינון רישא וסיפא. לבתר אתוסף ה"א, לאתחברא כלהו אתוון בה"א, ואתקרי את"ה. ועל דא ואת"ה מחיה את כלם. א"ת, רזא אדני, והכי אקרי. השמים דא יהו"ה, רזא עלאה.
וא"ת, תקונא דכר ונוקבא. וא"ת, רזא והוי"ה, וכלא חד. הארץ, דא אלהים, כגוונא עלאה למעבד פירין ואיבין. שמא דא כלילא בתלת דוכתי, ומתמן אתפרש שמא דא לכמה סטרין. עד הכא רזא דסתרא דסתרין, דגליף ובני וקיים בארח סתים, בסתרא דחד קרא.
מכאן ולהלאה בראשית ברא שי"ת, מקצה השמים ועד קצה השמים שית סטרין דמתפשטן מרזא עלאה באתפשטותא דברא, מגו נקודה קדמאה ברא אתפשטותא דחד נקודה דלעילא והכא אגליף רזא שמא דארבעין ותרין אתוון.

— 3 —
והמשכילים יזהירו, כגוונא דטעמי דמנגני, ובנגונא דילהון אזלין אבתרייהו אתוון ונקודי, ומתנענען אבתרייהו כחיילין בתר מלכיהון. גופא אתוון ורוחא נקודי, כלהו נטלו במטלניהון בתר טעמי וקיימי בקיומייהו. כד נגונא דטעמי נטיל, נטלי אתוון ונקודי אבתרייהו. כד איהו פסיק, אינון לא נטלין וקיימי בקיומייהו.
והמשכילים יזהירו, אתוון ונקודי. כזהר, נגונא דטעמי. הרקיע, אתפשטותא דנגונא, כגון אינון דמתפשטי בפשיטו, ואזלו בנגונא. ומצדיקי הרבים, אינון פסוקי דטעמי, דפסקי במטלניהון, דבג"כ אשתמע מלה. יזהירו, אתוון ונקודי, ונהרין כחדא במטלנין ברזא דסתימו, במטלנותא באינון שבילין סתימין. מהאי אתפשט כלא. והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע, אינון קיימין וסמכין דההוא אפריון. המשכילים, אינון קיימין וסמכין עלאין, דאינון מסתכלי בסכלתנו, בכל מה דאצטריך ההוא אפריון וסמכין דיליה. סתרא דא, כד"א אשרי משכיל אל דל. יזהירו, דאי לא יזהירו ולא נהרין, לא יכלין לעיינא ולאסתכלא בההוא אפריון בכל מה דאצטריך.
כזהר הרקיע, ההוא דקיימא על גבי אינון משכילים, דכתיב ביה ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא. זהר דההוא, נהיר לאורייתא. זהר, דנהיר לאינון ראשי דההיא חיה, ואינון ראשי אינון משכילים דנהרין תדיר, ומסתכלן לההוא רקיע לההוא נהירו דנפיק מתמן. ודא איהו נהירו דאורייתא דנהיר תדיר ולא פסיק.

— 4 —
והארץ היתה תהו ובהו וגו', היתה דייקא. מקדמת דנא תלגא גו מייא, נפקא מנה זוהמא בההוא חילא דתלגא במייא, ואקיש בה אשא תקיפא, והוה בה פסולת, ואתעדיאת ואתעבידת תה"ו. ומאתר דזוהמא, קינא דפסולת. ובה"ו, ברירו דאתבריר מגו פסולת, ואתיישב בה. חשך, רזא דאשא תקיפא. וההוא חש"ך חפי ע"ג ההוא תה"ו על גבי ההוא פסולת, ואתתקנת מיניה.
ורוח אלהים, רוח קודשא דנפיק מאלהים חיים, ודא מרחפת על פני המים. בתר דהאי רוח נשיב, אבריר דקיקו חד מגו ההוא פסולת, כטיסא דזוהמא. כד אבריר ואצניף ואצריף זמנא ותרין, עד דאשתאר ההוא זוהמא, דלית ביה זוהמא כלל.
כד האי תהו אבריר ואצריף, נפק מיניה רוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים, ההוא דחמא אליהו. אבריר בהו, ואצריף, ונפק מיניה רעש, דכתיב ואחר הרוח רעש. ואבריר חשך, ואכליל ברזא דיליה אש, דכתיב ואחר הרעש אש. אבריר רוח, ואתכליל ברזא דיליה קול דממה דקה.
תה"ו אתר דלית ביה גוון ולא דיוקנא, ולא אתכליל ברזא דדיוקנא, השתא איהו בדיוקנא, כד מסתכלן ביה לית ליה דיוקנא כלל. לכלא אית לבושא לאתלבשא בר האי.
בה"ו, להאי אית ליה ציורא ודיוקנא: אבנין משקעין גו גליפא דתהו, נפקי גו גליפא דמשקען תמן. ומתמן משכי תועלתא לעלמא, בציורא דלבושא, משכי תועלתא מעילא לתתא וסלקא מתתא לעילא.
ועל דא נקיבן ומפולמין, הני תליין באוירא. לזמנין תליין באוירא דסלקי מתמן לעילא, לזמנין מטמרין ביומא דעיבא, ומפיקי מיין מגו תהומא לאתזנא תה"ו מתמן, דהא כדין חדוה ושטותא דקא אתפשט תהו בעלמא.
חשך, הוא אשא אוכמא תקיף בגוון, אשא סומקא תקיף בחיזו, אשא ירוקא תקיף בציור, אשא חיוורא דכליל כלא. חשך תקיף בכל אשין, ודא אתקיף לתה"ו. חשך הוא אשא, ולאו איהו אשא חשוכא, בר כד אתקיף לתהו, ורזא דא ותכהנה עיניו מראות ויקרא את עשו וגו'. חשך פני רע דאסבר אנפין לרע, וכדין אקרי חשך, דשרי עליה לאתקפא ליה, ורזא דא וחשך על פני תהום.
רו"ח הוא קול דשארי על בהו ואתקיף ליה ואנהיג ליה בכל מה דאצטריך. ורזא דא קול יי על המים. וכן ורוח אלהים מרחפת על פני המים. אבנין משקען גו תהומי, דנפקי מייא מנהון, ועל דא אקרון פני המים. רוח אנהיג ואתקיף לאינון פנים פני תהום, דא כמה דאצטריך ליה ודא כמה דאצטריך ליה.
תה"ו, עליה שריא שם שד"י. בה"ו, עליה שריא שם צבאות. חשך עליה שריא שם אלהים. רוח, עליה שריא שם ידו"ד.
רוח חזק מפרק הרים לא ברוח ה' וגו', שמא דא לא הוי ביה, דהא שד"י שלטא עליה ברזא דתהו. ואחר הרוח רעש לא ברעש ה', דהא שם צבאות שלטא ביה, ברזא דבהו. ועל דא אקרי בהו, רעש, דלאו איהו בלא רעש.
ואחר הרעש אש לא באש ה', דהא שמא דאלהים שלטא ביה מסטרא דחשך. ואחר האש קול דממה דקה, הכא אשתכח שם ידו"ד. ארבע פרקין הכא, דאינון פרקי גופא ואברין ידיען, דאינון ארבעה, ואינון תריסר. והכא שמא גליפא דתריסר אתוון. דאתמסר לאליהו במערה.

— 5 —
ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. מהכא איהו שירותא לאשכחא גניזין, היך אתברי עלמא בפרט. דעד הכא הוה בכלל, ובתר, אתהדר כלל למהוי כלל ופרט וכלל.
עד הכא הוה כלא תלייא באוירא מרזא דאין סוף. כיון דאתפשט חילא בהיכלא עלאה רזא דאלהים, כתיב ביה אמירה, ויאמר אלהים. דהא לעילא לא כתיב ביה אמירה בפרט, ואע"ג דבראשית מאמר הוא, אבל לא כתיב ביה ויאמר.
דא ויאמר, איהו קיימא למשאל ולמנדע. ויאמר, חילא דאתרם, וארמותא בחשאי, מרזא דאין סוף ברישא דמחשבה. ויאמר אלהים, השתא אוליד ההוא היכלא, ממה דאתעדיאת מזרעא דקדש, ואוליד בחשאי. וההוא דאתילד אשתמע לבר, מאן דאוליד ליה אוליד בחשאי דלא אשתמע כלל, כיון דנפק מניה מאן דנפק אתעביד קול דאשתמע לבר.
יהי אור. כל מה דנפק ברזא דא נפק. יהי, על רזא דאו"א, דאיהו י"ה, ולבתר אתהדר לנקודה קדמאה, למהוי שירותא לאתפשטא למלה אחרא.
אור ויהי אור, אור דכבר הוה. אור דא רזא סתימא, אתפשטותא דאתפשט ואתבקע מרזא דסתרא דאויר עלאה סתימא. בקע בקדמיתא ואפיק חד נקודה סתימא מרזא דיליה, דהא אין סוף בקע מאוירא דיליה, וגלי האי נקודה י', כיון דהאי י' אתפשט, מה דאשתאר אשתכח אור, מההוא רזא דההוא אויר סתימאה.
כד אשתכח מניה נקודה קדמאה י', אתגלי לבתר עליה מטי ולא מטי, כיון דאתפשט נפק, ואיהו הוא אור דאשתאר מאויר, והיינו אור דכבר הוה והא קיימא. נפק ואסתלק ואתגניז ואשתאר חד נקודה מניה למהוי מטי תדיר באורח גניזו בההיא נקודה. מטי ולא מטי נהיר ביה באורח נקודה קדמאה דנפק מניה. ובגין כך כלא אחיד דא בדא. נהיר בהאי ובהאי.
כד סליק כלא סלקין ואתאחדן ביה. ואיהו מטי ואגניז באתר דאי"ן סו"ף. וכלא חד אתעביד. ההוא נקודה דאור אור איהו. ואתפשט ונהירו ביה שבע אתוון דאלפא ביתא, ולא אקרישו ולחים הוו, נפק חשך לבתר ונפקו ביה שבע אתוון אחרן דאלפא ביתא, ולא אקרישו וקיימו לחים. נפק רקיע דאפריש מחלוקת דתרין סטרין, ונפקו ביה תמניא אתוון אחרנין. כדין כ"ב. דלגו שבע אתוון דהאי סטרא ושבע דהאי סטרא ואתגליפו כלהו בההוא רקיע, והוו קיימי לחים. אקריש ההוא רקיע ואקרישו אתוון ואגלימו ואתציירו בציורייהו ואגליף תמן אורייתא לאנהרא לבר.
יהי אור, דהוא אל גדול, רזא דנפיק מאויר קדמאה. ויהי, רזא דחשך, דאקרי אלהים. אור, דאתכליל שמאלא בימינא. וכדין, מרזא דאל הוי אלהים, אתכליל ימינא בשמאלא ושמאלא בימינא.
וירא אלהים את האור כי טוב, דא עמודא דאמצעיתא. כי טוב אנהיר עילא ותתא ולכל שאר סטרין, ברזא ידו"ד, שמא דאחיד לכל סטרין. ויבדל אלהים וגו' אפריש מחלוקת למהוי כלא שלים.
ויקרא אלהים וגו' מהו ויקרא, קרא וזמין, לאפקא מהאי אור שלים דקיימא באמצעיתא, חד נהירו, דאיהו יסודא דעלמא, דעליה קיימין עלמין. ומההוא אור שלים עמודא דאמצעיתא, אתפשט יסודא חי עלמין, דאיהו יום מסטרא דימינא. ולחשך קרא לילה, קרא וזמין, ואפיק מסטרא דחשך חד נוקבא סיהרא דשלטא בליליא, ואקרי לילה. רזא דאדנ"י אדון כל הארץ.
עאל ימינא בההוא עמודא שלים באמצעיתא, כליל ברזא דשמאלא, וסליק לעילא עד נקודה קדמאה, ונטיל ואחיד תמן מלה דתלת נקודין, חל"ם שור"ק חיר"ק, זרע קדש. דהא לית זרעא דאזדרע בר ברזא דא, ואתחבר כלא בעמודא דאמצעיתא, ואפיק יסודא דעלמא, ובגין כך אקרי כל, דאחיד לכלא בנהירו דתיאובתא.
שמאלא להיט בתוקפא וארח, בכולהו דרגין ארח ריחא. ומההוא להיטו דאשא, אפיק ההיא נוקבא סיהרא, וההוא להיטו הוה חשך, בגין דהוה מחשך. ותרין סטרין אלין, אפיקו תרין דרגין אלין, חד דכר וחד נוקבא.
יסודא אחיד בעמודא דאמצעיתא, מההוא תוספת נהורא דהוה ביה, דכיון דההוא עמודא דאמצעיתא אשתלים, ועביד שלם לכל סטרין, כדין אתוסף ביה נהירו מעילא, ומכל סטרין, בחדוה דכלא ביה. ומההוא תוספת דחדוה, נפיק יסודא דעלמין ואקרי מוסף. מהכא נפקין כל חיילין לתתא ורוחין ונשמתין קדישין, ברזא ידו"ד צבאות אל אלהי הרוחות.
לילה אדון כל הארץ, מסטרא דשמאלא, מההוא חשך, ובגין דההוא חשך תיאובתיה לאתכללא בימינא, וחלש תוקפיה, אתפשט מניה האי לילה, כד שארי לאתפשטא האי לילה, עד לא אסתיים, ההוא חשך עאל ואתכליל בימינא וימינא אחיד ליה, ואשתאר בגריעו האי לילה.
וכמה דחשך תיאובתיה לאתכללא באור, הכי לילה תיאובתיה לאתכללא ביום. חשך גרע נהוריה, ובגין כך אפיק דרגא בגריעו, ולא בנהירו. חשך לא נהיר אלא כד אתכליל באור, לילה דנפק מניה, לא נהיר אלא כד אתכליל ביום. גריעו דלילה לא אשתלים אלא במוסף, מה דאתוסף הכא גרע הכא.
במוסף הוה ביה רזא דנקודה עלאה, ורזא דעמודא דאמצעיתא בכל סטרין, ובגין כך אתוסף ביה תרין אתוון. בליליא גריעו ביה אלין תרין, כדין קר"א, כתיב ויקרא, וגרע מניה ו' י' וכתיב קרא לילה. הכא רזא דשמא דשבעין ותרין אתוון גליפא דכתרא עלאה.

— 6 —
ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים וגו' הכא בפרט רזא לאפרשא בין מיין עלאין לתתאי, ברזא דשמאלא, הכא מחלוקת ברזא דשמאלא, דעד הכא רזא דימינא הוא, והכא הוא רזא דשמאלא. ובגין כך אסגיאו מחלוקת בין דא לימינא. ימינא איהו שלימא דכלא, ובגין כך בימינא כתיב כלא, דהא ביה תלייא כל שלימו. כד אתער שמאלא אתער מחלוקת, ובההוא מחלוקת אתתקף אשא דרוגזא, ונפיק מניה מההיא מחלוקת גיהנם, וגיהנם בשמאלא אתער ואתדבק.
חכמתא דמשה בהא אסתכל, ובעובדא דבראשית אשגח. בעובדא דבראשית הוה מחלוקת שמאלא בימינא, ובההוא מחלוקת דאתער ביה שמאלא, נפק ביה גיהנם ואתדבק ביה. עמודא דאמצעיתא דאיהו יום תליתאי עאל בינייהו, ואפריש מחלוקת ואסכים לתרין סטרין, וגיהנם נחית לתתא, ושמאלא אתכליל בימינא והוה שלמא בכלא.
כגוונא דא, מחלוקת קרח באהרן, שמאלא בימינא. אסתכל משה בעובדא דבראשית, אמר: לי אתחזי לאפרשא מחלוקת בין ימינא לשמאלא, אשתדל לאסכמא בינייהו, ולא בעי שמאלא. ואתקף קרח בתוקפיה.
אמר: ודאי גיהנם, בתוקפא דמחלוקת שמאלא, אצטריך לאתדבקא, הוא לא בעי לאתדבקא לעילא ולאתכללא בימינא, ודאי יחות לתתא בתוקפא דרוגזא דיליה.
ועל דא לא בעי קרח לאסכמא האי מחלוקת בידא דמשה, בגין דלא הוה לשם שמים, ולא חייש ליקרא דלעילא, ואכחיש עובדא דבראשית, כיון דחמא משה דהוה מכחיש עובדא דבראשית ואתדחא איהו לבר, כדין ויחר למשה מאד.
ויחר למשה, על דאכחישו ליה, דלא אסכים ההוא מחלוקת. מאד, על דאכחישו עובדא דבראשית. ובכלא אכחיש קרח, בעילא ובתתא. דכתיב בהצותם על ה', הא תתא, ועילא. ועל דא אתדבק במה דאתחזי ליה.
מחלוקת דאתתקן כגוונא דלעילא, וסליק ולא נחית, ואתקיים בארח מישר, דא מחלוקת דשמאי והלל. וקב"ה אפריש בינייהו, ואסכים לון. ודא הוה מחלוקת לשם שמים, ושמים אפריש מחלוקת, וע"ד אתקיים ודא הוה כגוונא דעובדא דבראשית. וקרח, בעובדא דבראשית אכחיש בכלא ופלוגתא דשמים הוה, ובעא לאכחשא מלי דאורייתא, ודאי באתדבקותא דגיהנם הוה, ועל דא אתדבק בהדיה.
ורזא דא בספרא דאדם. חשך כד אתער, אתער בתוקפיה וברא ביה גיהנם, ואתדבק בהדיה בההוא מחלוקת. כיון דשכיך רוגזא ותוקפא, אתער, מחלוקת כגוונא אחרא מחלוקת דרחימו.
ותרין מחלוקת הוו. חד שירותא וחד סיומא, ודא איהו ארחהון דצדיקייא שירותא דלהון בקשיו, וסופא דלהון בנייחא. קרח הוה שירותא דמחלוקת כפום רוגזא ותוקפא, ואתדבק בגיהנם. שמאי, סופא דמחלוקת. כד רוגזא בנייחא אצטריך לאתערא מחלוקת דרחימו, ולאסכמא על ידא דשמים.
ורזא דא, יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל, דא מחלוקת קדמאה אתערו דרוגזא ותוקפא בעא לאפרשא, ואתער גיהנם, עד דרוגזא ותוקפא אצטנן. וכדין ויעש אלהים את הרקיע וגו', אתער מחלוקת דרחימו וחביבו וקיומא דעלמא. וברזא דא מחלוקת שמאי והלל דתורה שבע"פ עאלת ברחימו גבי תורה שבכתב, והוו בקיומא שלים.
הבדלה איהו ודאי בשמאלא. כתיב הכא הבדלה, ויהי מבדיל, וכתיב ויבדל, וכתיב התם המעט מכם כי הבדיל וגו' וכתיב בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי. דהא ודאי לית הבדלה אלא בשני באתר שמאלא.
ואי תימא הבדלה בשני איהו ודאי, אמאי הבדלה בלוי דאיהו תליתאה, הבדלה בשמעון אצטריך דאיהו שני. אלא אע"ג דלוי איהו תליתאה. לדעתא דיעקב שני הוה, ולעולם בשני הוה, וכלא בארח מישר, בארח שלים כדקא יאות.
הבדלה במוצאי שבת, בין אינון דשליטין ביומי חול לשבת, וכד נפיק שבת, סלקא מגיהנם חד סטרא מעינא בישא דבעא לשלטאה בשעתא דאמרין ישראל ומעשה ידינו כוננה עלינו, ונפיק מההוא דרגא דאקרי שמאלא, ובעי לאתערבא בזרעא דישראל ולשלטאה עלייהו דישראל.
וישראל עבדי עובדא בהדס וביין, ואמרי הבדלה, ואתפרש מנייהו, ומאיך ההוא סטרא ועאל לדוכתיה בשאול, אתר דקרח וסיעתיה תמן, דכתיב וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה, ואינון לא נחתו תמן עד דעבדי ישראל הבדלה מנהון, דכתיב הבדלו מתוך העדה וגו'.
ולעולם הבדלה בשני דאיהו שמאלא. בשירותא ותוקפא ורוגזא, דאתער שמאלא במחלוקת, עד לא שכיך בנייחא, ואתברי ביה גיהנם, כדין אתבריאו כל אינון מלאכים דקטרגי למריהון לעילא ואכיל לון נורא ואתוקדו. וכן כל שאר אינון דמתבטלי, ולית לון קיומא ואתאכלו בנורא, כגוונא דא קרח לתתא, וכלא כגוונא דא.
יהי רקיע, אתפשט פשיטו דא מן דא: א"ל, קטפא ימינא, א"ל גדול אתפשט פשיטו מן גו מייא, לאשתלמא שמא דא א"ל, ולאתכללא בההוא פשיטו דא בדא, ואתפשט מאל אלקים, הי"ם אלין אתפשטו, ואתהפכו למהוי מיין תתאין, ימ"ה, ההוא פשיטו דאתפשט בשני, מיין עלאין הי"ם זה הי"ם גדול, הי"ם, מיין עלאין, הפוכא דאלין אתוון, ימ"ה, מיין תתאין. כיון דאתתקנו אתעבידו כלא כללא חדא. ואתפשט שמא דא בכמה דוכתי.
מיין עלאין דכורין, ומיין תתאין נוקבין. בקדמיתא הוו מים במים, עד דאתפרשו לאשתמודעא מיין עלאין ותתאין, דא אלקים ודא אדנ"י, ודא ה' עלאה וה' תתאה. מה כתיב ויעש אלקים את הרקיע. אתפשטותא דא נטל שמא דא, אלקים מיין עלאין. ומיין תתאין אדנ"י. ועם כל דא, כיון דאשתלימו מיין דכורין במיין נוקבין, שמא דאלקים אתפשט בכלא.
ואע"ג דאפריש בין מיין עלאין לתתאין, מחלוקת לא אתבטל עד יום תליתאי, ואסכים מחלוקת ואתישב כלא בדוכתיה כדקא יאות. ובגין מחלוקת דא, אע"פ דאיהו קיומא דעלמא, לא כתיב כי טוב בשני, דלא אשתלים עובדא, מיין עלאין ומיין תתאין הוו כחדא, ולא הוו תולדין בעלמא. עד דאתפרשו ואשתמודעו, ובגין כך עבדו תולדין.
ועם כל דא, אע"ג דהבדלה הוי בשני, ומחלוקת ביה הוה, יום תליתאי אסכים בכלא, דהוא שמא דאגליף בגליפוי, הו"ה, לאסתכמא מיין עלאין ומיין תתאין: ה' עלאה ה' תתאה, ו' בינייהו לאשלמא בתרין סטרין. וסימנא דא מי הירדן, מיין עלאין קמו נד אחד, מיין תתאין נחתו לימא, וישראל אזלי באמצעיתא.
חמש רקיעין כתיבי הכא, וחי העולמים אזיל בהו ואנהיג בהו, וכלהו כלילן דא בדא, ואלמלא האי מחלוקת דאסתכם ע"י דאמצעיתא, לא אתכלילו ולא אתיישרו דא בדא. חמש מאה שנין אינון, דאילנא דחיי דביק בהו למיעבד איבין ותולדין לעלמא, וכל מימוי דבראשית, דנגדין ואתמשכן מבראשית, אתפלגו תחותוי על ידיה. ודוד מלכא נקיט כלא, ואיהו פליג לבתר. דכתיב ויחלק לכל העם לכל המון וגו'. וכתיב תתן להם ילקוטון. וכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף וגו'.
בשעתא דאתער מחלוקת בתוקפא דשמאלא, אסגי ואתקף הורפילא דטיפסא, ונפקו מתמן טסירין, ואקרישו מיד בלא לחותא כלל, והוו דכר ונוקבא, ומנהון אתפרשו זיינין בישין לזנייהו, והכא תקיפו דרוח מסאבא בכל אנון תוקפין טסירין, ואינון רזא דערלה. אילין אתקפו בזיינין תקיפין, חד אפעה וחד נחש, ותרוייהו חד. אפעה אוליד לשבעין שנין, בחבורא חדא אתהדר כלא לשבע שנין דנחש.
הכא איהו רזא דגיהנם, דאקרי בשבע שמהן. יצה"ר בשבע שמהן אקרי, ובכמה דרגין אתפשט מסאבו מהכא לעלמא, וכלא מרזא דשמאלא טב וביש, ואיהו ישובא דעלמא. הכא שמא גליפא דתמני סרי אתוון, ממנא על גשמי רצון נדבה וברכה ישובא דעלמא.

— 7 —
ויאמר אלקים יקוו המים וגו', בארח קו למהוי בארח מישר, דהא מרזא דההיא נקודה קדמאה נפק כלא בסתימו, עד דמטי ואתכניש להיכלא עלאה, ומתמן נפיק בקו מישר לשאר דרגין עד דמטי לההוא אתר חד דכניש כלא בכלל דכר ונוקבא, ומאן איהו חי עלמין.
המים, דנפקי מלעיל מאת ה' עלאה. מתחת השמים, ו' זעירא וע"ד ו"ו חד שמים וחד מתחת השמים. כדין, ותראה היבשה, דא ה' תתאה, דא אתגלי וכל שאר אתכסי, ומגוי האי בתראה, אשתמע בסוכלתנו ההוא דאתכסי.
אל מקום אחד, בגין דהכא הוא קשורא דיחודא דעלמא עלאה ידו"ד אחד ושמו אחד, תרין יחודין: חד דעלמא עלאה לאתיחדא בדרגוי, וחד דעלמא תתאה לאתיחדא בדרגוי. קשורא דיחודא דעלמא עלאה עד הכא איהו, חי עלמין תמן אתבסים, ואתקשר עלמא עלאה ביחודא דיליה, ובגין כך אקרי מקום אחד, כל דרגין וכל שייפין מתכנשין תמן, והוו כלהו ביה חד בלא פרודא כלל. ולית דרגא דאתיחדן תמן ביחודא חד אלא האי, וביה אתכסיין כלהו בארח סתים בתיאובתא חד. עד הכא, בדרגא דא אתייחד עלמא דאתגלייא בעלמא דאתכסייא.
עלמא דאתגלייא אתייחד אוף הכי לתתא, ועלמא דאתגלייא איהו עלמא דתתא"ה, ואראה את ה', ויראו את אלקי ישראל, וכבוד ה' נראה, וירא כבוד ה', כמראה הקשת וגו' כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה', ודא איהו רזא ותראה היבשה.
כמראה הקשת, זה חי עלמין, וזהו את קשתי. נתתי בענן דא מלכות. נתתי, מן יומא דאתברי עלמא ביומא דעיבא, דאתחזי קשת, מראה דמות כבוד ה'. אתער שמאלא לאתתקפא, נפקת רחל ותקש בלדתה, מיכאל בסטרא דא רפאל בסטרא דא גבריאל בסטרא דא. ואינון גוונין דאתחזיין בההוא דמות חיור וסומק וירוק.
כן מראה הנגה סביב, נהירו דאתכסייא, בגלגולא דחיזו דעינא. הוא מראה דמות כבוד ה'. גוונין דאתיחדא יחודא תתאה לפום יחודא דאתיחד יחודא דלעילא.
ה' אלקינו ה', גוונין סתימין דלא אתחזיין ואתקשרן אל מקום אחד, יחודא חדא בעלאה. גוונין בקשת לתתא לאתיחדא בהו חוור סומק וירוק, כגוונין סתימין, ואנון יחודא אחרא רזא ושמו אחד, בשכמל"ו יחודא דלתתא, יחודא עלאה שמע ישראל ידו"ד אלקינו ידו"ד אחד. דא לקבל דא, הכא שית תיבין והכא שית תיבין.
יקוו מדידו דקו ומשחתא, משחתא, בוצינא דקרדינותא. דכתיב מי מדד בשעלו מים, ודא איהו יקוו המים, הכא שעורא דיוצר עלמין יו"ד ה"א וא"ו ה"א.
קדוש קדוש קדוש, דא איהו יקוו המים. ה' צבאות, דא איהו אל מקום אחד ברזא דשמא דא. מלא כל הארץ כבודו, דא ותראה היבשה, רזא גליפא שמא דיחודא כוז"ו במוכס"ז כוז"ו.

— 8 —
תדשא הארץ דשא עשב וגו' השתא אפיקת חילא באנון מיין דאתכנשו לאתר חד, ונגדן בגוויה גו טמירן סתימאה, ונפקין בגויה טמירין עלאין וחיילין קדישין, די כל אנון בני מהימנותא מתקנן לון בתקונא דמהימנותא, בההוא פולחנא דמאריהון.
ורזא דא מצמיח חציר לבהמה וגו' דא בהמה דרביעאה על אלף טורין. ומגדלין לה בכל יומא ההוא חציר, וחציר דא אנון מלאכין שליטין לפום שעתא, דאתבריאו בשני, וקיימין למיכלא דהאי בהמה, בגין דאית אשא אכלא אשא.
ועשב לעבודת האדם. עשב, דא אלין אופנין וחיות וכרובים, דכלהו מתקנן גו תקונייהו, וקיימין לאתתקנא בשעתא דבני נשא אתיין לפולחנא דמאריהון בקרבניהון ובצלותא, דדא איהו עבודת האדם, ועשב דא אזדמן ואתעתד לעבודת האדם, לאתתקנא בתקוניה כדקא יאות.
וכד אינון מתתקנן בההיא עבודת האדם, לבתר, ומנייהו נפקי מזוני וטרפין לעלמא, דכתיב להוציא לחם מן הארץ. ודא איהו עשב מזריע זרע, דהא חציר לא מזריע זרע איהו, אלא אזדמן למיכלא דאשא קדישא, ועשב לתקונא דעלמא.
וכל דא, להוציא לחם מן הארץ. כל תקונין דבני נשא, דקא מתקנא להאי עשב ארץ. דפולחנא דלהון למאריהון, לספקא על ידיהון מההיא ארץ, טרפא ומזוני להאי עלמא, ולאתברכן בני נשא מברכן דלעיל.
עץ פרי עושה פרי, דרגא על דרגא, דכר ונוקבא. כמה דעץ פרי אפיק חילא דעץ עושה פרי, אוף הכא אפיק איהו. ומאן איהו, אלין אנון כרובים ותמרות. מאי תמרות, אלין אנון דסלקי בתננא דקרבנא ומתתקני בהדיה ואקרון תמרות עשן. וכלהו קיימין בתקונייהו לעבודת האדם, מה דלא קיימא כן חציר, דהא אתעתד למיכל, דכתיב הנה נא בהמות אשר עשיתי עמך חציר כבקר יאכל.
עץ פרי עושה פרי. דיוקנא דכר ונוקבא, ודמות פניהם פני אדם. אלין לאו אנון כאנון כרובים, אלין אפי רברבן בדיקנא חתימא, כרובים אפי זוטרי כרביין. פני אדם, כל דיוקנין כלילן בהו, בגין דאינון אפין רברבין, ומצטיירין בהו ציורין גליפין כגלופי שמא מפרש, בארבע סטרי דעלמא מזר"ח מער"ב צפו"ן ודרו"ם.
מיכאל רשים רשימו לצד דרום, וכל אנפין מסתכלין לגבי פני אד"ם: פני ארי"ה, פני שו"ר, פני נש"ר. אדם איהו דכר ונוקבא, ולא אקרי אדם בר הני, ומניה אצטיירן ציורין, דרכב אלקים רבותים, דכתיב רכב אלקים רבותים אלפי שנאן.
שנאן, כללא דכלהו ציורין: שור, נשר, אריה. ן', דא איהו אדם פשיטו דאתכליל כחדא ברזא דכר ונוקבא, וכלהו אלפין ורבבן. כלהו נפקי מהני, רזא שנא"ן. ומהני דיוקנין מתפרשין כל חד וחד בסטרייהו כמה דאתחזי לון.
ואלין אינון דקא משלבן חד בחד, וכליל חד בחד למהוי כל חד וחד כלילן בחבריה שור נשר אריה אדם. אתנהגן ברזא דארבע שמהן גליפאן, סלקין לאתנהגא ולאסתכלא.
סליק לאתנהגא ולאסתכלא שור אנפי אדם. סליק שמא חד מתעטרא מחקקא ברזא דתרין גוונין, ואיהו א"ל. כדין אתהדר לאחורא, וכרסייא חקיק וגליף ליה, ואתרשים לאתנהגא ברזא דשמא דא.
סליק לאתנהגא ולאסתכלא נשר לאנפי אדם. סליק שמא אחרא מתעטרא מחקקא ברזא דתרין אנפין גוונין, לאתנהרא ולאסתכלא, בסליקו בעטורא דלעיל, ואיהו גדו"ל. כדין אתהדר לאחורא וכרסייא חקיק וגליף ליה, ואתרשים לאתנהגא ברזא דשמא דא.
סליק לאתנהגא ולאסתכלא אריה לאנפי אדם. סליק שמא אחרא, מתעטרא מתחקקא ברזא דתרין אנפין גוונין, לאתתקפא ולאתקשרא בתוקפא ואיהו גבו"ר. כדין אתהדר לאחורא, וכרסייא חקיק וגליף ליה, ואתרשים לאתנהגא ברזא דשמא דא.
אד"ם אסתכל בכלהו, וכלהו סלקין ומסתכלין ביה, כדין, כלהו אצטיירו בגלופייהו בציורא דא ברזא דשמא חד, דאקרי נור"א. וכדין כתיב עלייהו, ודמות פניהם פני אדם, כלהו כלילן בהאי דיוקנא והאי דיוקנא כליל לון.
ועל רזא דא, אקרי קב"ה האל הגדול הגבור והנורא. דהא שמהן אלין גליפין אינון לעיל, ברזא דרתיכא עלאה, כלילא בארבע אתוון ידו"ד, דאיהו שמא דכליל כלא. דיוקנין אלין מחקקן גליפן בכורסייא, וכורסייא גליפא מרקמא בהו, חד לימינא וחד לשמאלא, וחד לקמא וחד לאחורא, רשימא בארבע סטרין דעלמא.
כרסייא כד סלקא, רשימא בארבע דיוקנין אלין, אלין ארבע שמהן עלאין נטלין להאי כורסייא וכורסייא אתכליל בהו, עד דנקטא ולקטא נפשין וענוגין דכסופין. כיון דנקטא ולקטא אנון ענוגין וכסופין, נחתא מלייא, כאילנא דמלייא ענפין לכל סטר ומלי איבין.
כיון דנחתא, נפקי אלין ארבע דיוקנין מצטיירין בציורייהו, גליפן מנהרין נצצין מלהטין, ואנון זרעין זרעא על עלמא, כדין אתקרי עשב מזריע זרע: עשב, דאנון זרעין זרעא על עלמא.
נפקא דיוקנא דאדם דכליל כל דיוקנין, כדין כתיב עץ פרי עושה פרי למינו. אשר זרעו בו על הארץ. לא אפיק זרעא אלא לתועלתא על הארץ. אשר זרעו בו, דייקא, מכאן דלית רשו לבר נש לאפקא זרעא מניה לבטלא.
דשא דהכא, לאו איהו מזריע זרע, ובגין כך אתבטל, ולא קיימא בקיומא כהני אחרנין, דלית ליה דיוקנא לאצטיירא ולאתגלפא בדיוקנא וציורא כלל, אלא אתחזון ולא אתחזון. כל אנון דלא אצטיירו בציורא ודיוקנא, לית לון קיומא, קיימי לפום שעתא, ואתאכילו באשא דאכלא אשא, ומהדרין כמדלקדמין, וכן בכל יומא.
בר נש לתתא אית ליה דיוקנא וציורא, ולא איהו בקיומא כגוונא דהני דלעילא: ציורא ודיוקנא דלעיל, מצטיירין בציוריהון כמה דהוויין, בלא מלבושא אחרא לאצטיירא, ובגין כך אנון בקיומא תדיר. ציורא דאדם לתתא, מצטיירין בציורייהו במלבושא, ולא כגוונא אחרא, ובגין כך קיימין בקיומא זמן ועדן.
ובכל ליליא וליליא מתפשט רוחא מהאי מלבושא, וסלקא, וההוא אשא דאכלא אכיל ליה, ובתר אתהדר כמלקדמין, ומצטיירין בלבושייהו, ובגין כך לית לון קיומא, כאנון דיוקנין דלעיל. וע"ד כתיב חדשים לבקרים, בני נשא, דאנון חדשים בכל יומא ויומא מ"ט, רבה אמונתך, רבה איהו ולא זעירא.
רבה אמונתך ודאי, רבה, דיכלא לנטלא כל בני עלמא, ולאכללא לון בגוה, עלאה ותתאה, אתר רב וסגי איהו, דכליל כלא ולא אתמליא יתיר. ורזא דא, כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא וגו', אזלי לגבי ימא, וימא נטיל לון, ואכיל לון בגויה, ולא אתמלייא, ובתר אפיק לון כמלקדמין, ואזלי, ובגין דא רבה אמונתך.
ביומא דא, כתיב כי טוב, כי טוב, תרי זמני, בגין דיומא דא אחיד תרין סטרין, ואפריש מחלוקת, אמר להאי סטרא כי טוב, ולהאי סטרא כי טוב, ואסכים בינייהו. ובג"כ אית ביה תרין זמנין, ויאמר, ויאמר. הכא רזא דשמא דארבע אתוון, גליפא מחקקא, סליק לתריסר אתוון, בארבע דיוקנין, בארבע סטרין, רשים על כורסייא קדישא.

— 9 —
ויאמר אלקים יהי מארת וגו', מארת חסר, דאתברי אסכרה לרביי. דבתר דאתגניז נהירו אור קדמאה, אתברי קליפה למוחא, וההיא קליפה אתפשט ואפיק קליפה אחרא. כיון דנפקת, סלקא ונחתא, מטת לגבי אנפי זוטרי, בעאת לאתדבקא בהו, ולאצטיירא בגווייהו, ולא בעאת לאפרשא מנייהו, אפרש לה קב"ה מתמן, ונחית לה לתתא, כד ברא אדם, בגין לאתקנא האי, בהאי עלמא.
כיון דחמת לחוה דקא מתדבקא בסטרוי דאדם, דשפירו דלעילא, וחמאת דיוקנא שלים, פרחא מתמן, ובעאת כמלקדמין לאתדבקא באנפוי זוטרי, אינון נטרי תרעין דלעיל, לא שבקו לה, נזף קב"ה בה, ואטיל לה בשפולי ימא.
ויתבת תמן, עד דחטא אדם ואנתתיה, כדין אפיק לה קב"ה משפולי ימא, ושלטא על כל אינון רביי אפי זוטרא, דבני נשא, דאתחזון לאתענשא בחובי דאבוהון. ואיהי אזלא משטטא בעלמא, קריבת לתרעי ג"ע דארעא, וחמת כרובים נטרי תרעי דג"ע, ויתבא תמן לגבי ההוא להט החרב, בגין דהיא נפקת מסטרא דההוא להט.
בשעתא דההוא להט אתהפך, ערקת ומשטטת בעלמא, ואשתכחת רביי דאתחזון לאתענשא. וחייכת בהו, וקטילת לון, ודא איהו בגריעו דסיהרא, דאזעירת נהורא, ודא מארת, כד אתיליד קין לא יכלא לאתדבקא ביה, לבתר אתקריבת בהדיה ואולידת רוחין וטיסין.
אדם, מאה ותלתין שנין שמש ברוחין נוקבין, עד דאתת נעמה, ומגו שפירו דילה, טעו בני האלהים בתרה. עז"א ועזא"ל. ואולידת מנייהו, ומנה אתפשטו רוחין בישין, ושדין בעלמא, דאינון אזלין ומשוטטין בליליא, ואזלין בעלמא, וחייכן בבני נשא, ועבדי לון דאושדון קרי, ובכל אתר דאשכחן בני נשא ניימין יחידאין בביתא, שרן עלייהו, ואחידן לון, ומתדבקן בהו, ונטלי מנייהו תאובתא, ואולידן מנייהו, ותו פגעין ביה במרעין, ולא ידע, וכל דא בגריעו דסהרא.
מארת, כד אתתקנת סהרא, אתהפכן אתוון אמרת ה' צרופה, מגן הוא לכל החוסים בו, מגן הוא, על כל אנון רוחין בישין, וקסטירין, דמשוטטי בעלמא בגריעו דילה, לכל אנון דאחידן ביה בהימנותיה דקב"ה.
שלמה מלכא, כד נחית לעמקא דאגוזא דכתיב אל גנת אגוז ירדתי, נטל קליפה דאגוזא, ואסתכל בכל אנון קליפין, וידע דכל אנון ענוגין, דהנהו רוחין קליפין דאגוזא, לאו איהו, אלא לאתדבקא בבני נשא, ולאסתאב לון, דכתיב ותענוגות בני אדם שדה ושדות.
תו, תענוגי בני אדם, דמתענגי בשינתא דליליא, נפקא מנייהו שדה ושדות, וכלא אצטריך קב"ה למברי בעלמא, ולאתקנא עלמא בהו, וכלא מוחא לגו, וכמה קליפין חפיא למוחא וכל עלמא כהאי גוונא, עילא ותתא.
מריש רזא דנקודה עלאה, עד סופא דכל דרגין, כלהו איהו, דא לגו מן דא, ודא לגו מן דא, עד דאשתכח דהאי קליפה להאי, והאי להאי.
נקודה קדמאה, הוא נהירו פנימאה, דלית ליה שעורא, למנדע זכיכו ודקיקו ונקיו דיליה, עד דאתפשט פשיטו, וההוא פשיטו דההיא נקודה, אתעביד חד היכלא לאתלבשא ההיא נקודה, נהירו דלא ידיע לסגיאו זכוכא דליה.
היכלא, דאיהו לבושא לההוא נקודה סתימא, איהו נהירו דלית ליה שעורא, ועם כל דא, לאו דקיק וזכיך איהו, כההיא נקודה קדמאה טמיר וגניז, ההוא היכלא אתפשט פשיטו אור קדמאה, וההוא פשיטו איהו לבושא לההוא היכלא דקיק וזכיך פנימאה יתיר.
מכאן ולהלאה אתפשט דא בדא, ואתלבש דא בדא, עד דאשתכח, דא לבושא לדא, ודא לדא, דא מוחא ודא קליפה, ואע"ג דדא לבושא, אתעביד איהו מוחא, לדרגא אחרא, וכלא כגוונא דא, אתעביד הכי לתתא, עד כי בצלם דא, איהו בר נש בהאי עלמא, מוחא וקליפה, רוחא וגופא, וכלא איהו תקונא דעלמא.
כד הות סיהרא בשמשא בדבקותא חדא, הות סיהרא בנהירו. כיון דאתפרשא מן שמשא, ואתפקדת על חילהא, אזעירת גרמה אזעירת נהורא, ואתברון קליפין על קליפין. לגניזו דמוחא, וכלא תקונא דמוחא, וע"ד, יהי מארת חסר. וכל דא לתקונא דעלמא, ודא הוא דכתיב להאיר על הארץ.

— 10 —
ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים, ויעש רבויא ותקונא דכלא כדקא יאות. את שני המאורות הגדולים. בקדמיתא בחבורא חדא, רזא דא שמא שלים כחדא, ידו"ד אלקים, אע"ג דלא איהו באתגליא אלא בארח סתים.
הגדולים, דאתבריאו בשמא, דא כדא, לאתקרי בהו שמא דכלא, מצפץ מצפץ, אלין שמהן עלאין, דתליסר מכילן דרחמי. הגדולים, אלין אתרביאו, וסלקין לעילא, בגין, דאינון עלאין מרזא עלאה, וסלקין לתועלתא דעלמא, דאתקיימא בהון עלמין. כגוונא דא, שני המאורות, תרווייהו כחדא סליקו ברבותא חדא.
לא אתיישב סיהרא לגבי שמשא, דא אכסיף מקמי דא, סיהרא אמרה איכה תרעה, שמשא אמרה איכה תרביץ בצהרים, שרגא זעירא אכדין צהיר בצהרים, שלמה אהיה כעוטיה, אכדין אהוי בכסופא, כדין אזעירת גרמה למהוי רישא לתתאי, דכתיב צאי לך בעקבי הצאן, א"ל הקב"ה זילי ואזעירי גרמך.
ומתמן לית לה נהורא, בר משמשא, דבקדמיתא הווי יתבי כחדא בשקולא, לבתר, אזעירת גרמה, בכל אנון דרגין דילה, אע"ג דאיהי רישא עלייהו, דהא לית אתתא ברבויא, בר בבעלה כחדא, את המאור הגדול ידו"ד, ואת המאור הקטן אלקים, סוף כל דרגין, סופא דמחשבה. בקדמיתא אתרשים איהו לעילא, באתוון דשמא קדישא, את רביעאה דיליה, ולבתר אזעירת גרמה, לאתקרי בשמא דאלקים.
ועם כל דא, סלקא לכל סטרין לעיל באת ה' בחבורא דאתוון דשמא קדישא, לבתר אתפשטו דרגין, מסטרא דא, ומסטרא דא, דרגין דאתפשטו מסטרא דלעיל, אקרון ממשלת היום, דרגין דאתפשטון מסטרא דתתא, אקרון ממשלת הלילה.
ואת הכוכבים, שאר חילין ומשריין, דלית לון חושבנא, דכלהו תליין בההוא רקיע השמים. חי העולמים, דכתיב ויתן אותם אלקים ברקיע השמים להאיר על הארץ, דא ארץ עלאה, לתתא כדוגמא דא חי העולמים, ודא להאיר על הארץ, דא ארץ תתאה, כדוגמא דלעיל.
מלכותא דדוד, אתתקן ביומא דא, רגלא וסמכא רביעאה דכורסייא, אתתקנו אתוון, ואתיישבו על דוכתייהו. ועם כל דא, עד יום שתיתאה, דאתתקן דיוקנא דאדם, תקונא כדקא יאות, לא אתיישב בדוכתיה, וכדין אתתקן כורסייא עלאה, וכורסייא תתאה, ועלמין כלהו אתיישבו בדוכתייהו, ואתוון כלהו אתתקנן על גלגלוי בפשיטו דטופסירא דקוטרא.
ויומא רביעאה, איהו יומא מאיס מבונים, כד"א אבן מאסו הבונים, הה"ד בני אמי נחרו בי. דהא נהורא דא אזעירת גרמה ונהירו דילה, וקליפין אתקנו על דוכתייהו, כל אינון נהורין דנהרן, כלהו תליין בהאי רקיע השמים, לאתקנא בהו כורסייא דדוד.
אלין נהורין מציירן ציורא דלתתא, לאתקנא ציורא דכלהו דאנון בכללא דאדם, ציורא פנימאה. דכל ציורא פנימאה אקרי הכי. ומהכא, כל ציורא דאתכליל באתפשטותא דא, אקרי אדם, הה"ד אדם אתם, אתם קרוין אדם, ולא שאר עמין עכו"ם.
וכל רוחא אקרי אדם, רוחא דסטר קדישא, גופא דיליה לבושא איהו, וע"ד כתיב עור ובשר תלבישני וגו', בשרא דאדם לבושא איהו. ובכל אתר כתיב בשר אדם, אדם לגו, בשר לבושא דאדם, גופא דיליה.
סטרין דלתתא, דאתהתך בהתוכא דרוחא דא, אצטיירו מניה ציורין, דאתלבשן בלבושא אחרא, כגון ציורא דבעירי דכיין, שור שה כשבים, ושה עזים, איל וצבי ויחמור וגו', אנון דבעיין לאתכללא בלבושא דאדם. ההוא רוחא פנימאה דאינון סטרין, סליק בההוא שמא דאתקרי בה גופא דיליה, לבושא דההוא שמא. בשר שור, שור איהו פנימאה דההוא גופא, בשר דיליה לבושא, וכן כלהו.
כגוונא דא, בסטרא אחרא דלא קדישא, רוחא דאתפשט בשאר עמין עכו"ם נפקא מסטרא דלא קדישא, לאו איהו אדם, ובגין כך לא סליק בשמא דא, שמא דההוא רוחא טמא, לא סליק בשמא דאדם, ולית ביה חולקא, גופא דיליה לבושא דההוא טמא, בשר טמא. וטמא לגו, בשר לבושא דיליה, בג"כ בעוד דשרי ההוא רוחא בההוא גופא, אתקרי טמא נפק רוח מההוא לבושא, לאו אקרי טמא, ולא סליק ההוא לבושא בשמא.
סטרין לתתא, דאתהתך בהתוכא דרוחא דא, אצטיירן מניה ציורין, דאתלבשן בלבושא אחרא. כגון ציורי בעירי מסאבי, ואורייתא פתח בהו וזה לכם הטמא, כגון חזיר, ועופי ובעירי דההוא סטרא, רוחא סליק בההוא שמא, גופא לבושא דיליה, וגופא בשר חזיר אקרי, חזיר לגו, בשרא לבושא דיליה. ובג"כ אלין תרין סטרין, מתפרשן, אלין אתכלילו ברזא דאדם, ואלין אתכלילו ברזא דטמא כל זינא אזיל לזיניה, ואתהדר לזיניה.
נהורין עלאין דקא מנהרין, נהרין בההוא רקיע השמים וכו' לאצטיירא לתתא, ציורין כדקא חזי, דכתיב ויתן אותם אלקים ברקיע השמים וגו', ולמשול ביום ובלילה, שלטנו דתרין נהורין, דא איהו שלטנו כדקא חזי.
מאור גדול שלטנו ביממא, מאור קטן שלטנו בליליא, ורזא דא מהכא שלטנותא דדכורא ביממא, למלאה ביתיה, בכל מה דאצטריך, ולאעלא ביה טרפא ומזונא, כיון דעאל ליליא, ונוקבא נקיט כלא, לית שולטנו דביתא בר דנוקבא, דהא כדין שלטנו דילה, דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה, היא, ולא הוא. ממשלת היום דדכורא, ממשלת הלילה דנוקבא.
מאור גדול, דא הוא שמשא, ואית ביה תרין עשר פתחין, אית ביה תרי עשר שעתי, ושמשא שליט על יומא, מאור קטן, אית ביה תרי עשר פתחין, ודא סיהרא, ושלטא על ליליא, וליליא אית ביה תריסר שעתי, ועל דא ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, שמשא ותריסר פתחין אתעבידן י"ג מכילן דרחמי, ליל סיהרא ותריסר פתחין ואתעבידו י"ג, ואתעבידו שמשא וסיהרא חד ויום ולילה אחד, הה"ד ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, ורזא דא לעילא.
ואת הכוכבים, כיון דנוקבא פקידת ביתא, ואתכניסת לבעלה, לית שולטנו לביתא, אלא לעולמתן דאשתארן בביתא, לאתקנא כל תקוני ביתא, ובתר אתהדר ביתא, לשלטנו דדכורא, ביממא, כלא כדקא חזי.

— 11 —
ויעש אלקים את שני המאורות, דא מאור, ודא מאור, בגין כך אנון נהורין דסלקי לעילא, אקרון מאורי אור, ואנון נהורין דנחתו לתתא, אקרון מאורי אש, דאנון דרגין לתתא, ושלטי כל יומי דחול, וע"ד כד נפיק שבתא מברכין על שרגא, דהא אתיהיב לון רשו לשלטאה.
אצבען דבר נש, אינון סתרא דדרגין, ורזין דלעילא, ואית בהו פנימאין, ואחורים, אחורים אנון לבר, ואינון רמז לטופרין דאצבען, ובגין כך אית רשו לאסתכלא בטופרין במ"ש, דהא נהרין מההוא שרגא, ונהרין מההוא אש, לשלטאה.
אלין אתחזיין אצבען לגו, לא אית רשו לאתחזייא בההוא שרגא, דהא מלעילא נהרין, ואקרון פנים, פנימאין, ורזא דא וראית את אחורי, ופני לא יראו, דלא יסתכל בר נש במ"ש באצבען לגו, בשעתא דאמר בורא מאורי האש, וראית את אחורי, אלין פנים דלבר, דאתרמיזו בטופרי, ופני לא יראו, אלין אצבען לגו, אלין שלטי בשבתא, ואלין שלטי בחול.
וביומא דשבתא, קב"ה שליט בלחודוי, באנון פנים פנימאין, על כורסי יקריה, וכלהו אתכלילן ביה, ושלטנותא דיליה איהו, ובגין כך אחסין נייחא לכל עלמין, וירתין ירותא דיומא דא, עמא קדישא, דאקרון עמא חד בארעא. מאורי אור מסטרא דימינא, דאיהו אור קדמאה, דהוה ביומא קדמאה, דביומא דשבתא, נהרין אנון מאורי אור בלחודייהו, ושלטין, ומנייהו נהרין כלהו לתתא.
וכד נפיק שבתא, גניזין מאורי אור, דלא אתגליין, ומאורי האש שלטין, כל חד וחד על דוכתייהו. אימתי שלטין, במ"ש עד מעלי יומא דשבתא, ועל דא אצטריכו לאתנהרא מההוא שרגא במוצאי שבת.
והחיות רצוא ושוב, דלא יכיל עינא למשלט בהו, בגין דאינון רצוא ושוב, חיות דאתגליין אנון, דההוא אופן קאים בגווייהו, ומאן איהו דא מטטרו"ן, דאיהו רב ויקיר משאר אלין, ועלאה חמש מאה פרסי.
חיות דמטמרן, אנון תחות תרין אתוון עלאין דאתכסיין, י"ה, אתוון שליטין על ו"ה, אלין רתיכא לאלין, וההוא טמירא לכל טמירין דלא אתיידע כלל, שליט על כלא, ורכיב על כלא, חיות דאתגליין אנון לתתא, תחות אלין עלאין דמטמרן, ואתנהרן מנייהו, ונטלין בגינייהו.
חיות עלאין, כלהו כלילן ברקיע השמים, ועלייהו כתיב יהי מארת ברקיע השמים, והיו למאורות ברקיע השמים, כלהו תליין בההוא רקיע השמים, רקיע שעל גבי החיות, דא ההוא דכתיב ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח, דא ההוא קדמון.
דהא מתמן ולהלאה, לית מאן דיכיל לאסתכלא ולמנדע. מ"ט, משום דאיהו סתים במחשבה, ומחשבה דקב"ה, טמירא סתימא עלאה, מחשבה דבר נש, בכל עלמא, לא יכיל לאתדבקא ולמנדע לה, מלין דתליין במחשבה עלאה, לית מאן דיכיל לאתדבקא לון, מחשבה ממש עאכ"ו, לגו מן מחשבה מאן איהו דעביד רעיוני, דהא לית סוכלתנו למשאל, כל שכן למנדע.

— 12 —
אין סוף לית ביה רשומא כלל, ולא תליא שאלתא ביה, ולא רעיונא לאסתכלותא דמחשבה כלל. מגו סתימא דסתימא, מריש נחיתו דאין סוף, נהיר נהירו דקיק, ולא ידיע, סתים ברשימו כחדודא דמחטא, רזא סתימא דמחשבה. ולא ידיע, עד דאתפשט נהירו מניה, באתר דאית ביה רשימין דאתוון, כלהו מתמן נפקן.
בריש כלא א' רישא וסופא דכל דרגין, רשימו דאתרשים ביה דרגין כלהו, ולא אקרי אלא אחד, לאחזאה דאע"ג דאית ביה דיוקנין סגיאין, לאו איהו אלא חד. ודאי איהו את דעלאין ותתאין תליין ביה.
ראשיתא דאלף, טמירו דרזא דמחשבה עלאה, וההוא אתפשטו דההוא רקיע עלאה כלא סתים בההוא רישא, בגין דכד נפיק א' מהאי רקיע, בדיוקנא דרזא דרישא דמחשבה נפקא. בההוא אמצעיתא דאל"ף, שית דרגין כלילן ביה, רזא דכלהו חיות טמירין עלאין, דתליין מגו מחשבה.
חד נהירו דנהיר ואתגניז, דא נהירו דאת ב' דבראשית. חום היום, דהוה אברהם יתיב פתח האהל, דאיהי פתחא מתתא לעילא, וחום היום נהיר על ההוא פתחא ונהרא מתמן.
תנינא, נהירו דאזיל לאתחשכא לעת פנות ערב, רזא דצלותא דיצחק, לאתקנא האי דרגא, דכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, אסתכלותא דערב, וחשוכן כלהו לגביה. בהאי פנות ערב, אסתכל יעקב בההוא ממנא דעשו.
תליתאה, נהירו דכליל תרין אלין, נהירו דנהיר באסוותא, רזא דכתיב ביעקב ויזרח לו השמש וגו', ודאי כד אתכליל בההוא פנות ערב, מכאן ולהלאה והוא צולע על ירכו, דא איהו נצח ישראל.
על ירכו, ירכו כתיב ולא ירכיו, דא דרגא רביעאה, דלא אתנבי בר נש מתמן, עד דאתא שמואל, ועליה כתיב וגם נצח ישראל וגו', כדין אתקן, דהוה חלשא מכד אסתכן יעקב אבינו בממנא דעשו.
ויגע בכף ירכו, כד אתא לגבי דיעקב, נטל תוקפא מההוא פנות ערב, בדינא תקיפא, ויעקב הוה אתכליל ביה, ולא יכיל ליה, וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו, נטל תוקפא דדינא מתמן, בגין דירכא איהו לבר מגופא, דיעקב גופא הוה, וגופיה הוה כליל ברזא דתרין דרגין, ברזא דאקרי אדם, כיון דנטל תוקפא לבר מגופא, מיד ותקע כף ירך יעקב.
ולא אתנבי בר נש מתמן, עד דאתא שמואל, וע"ד נצח ישראל כתיב ביה, כי לא אדם הוא, יהושע אתנבי מהודו של משה, דכתיב ונתת מהודך עליו. הוד, ודא דרגא חמישאה. נצח ירכא שמאלא דיעקב, ובג"כ אתא דוד וכליל ליה בימינא, דכתיב נעימות בימינך נצח, ימינך לא כתיב אלא בימינך.
מ"ט אתחלש ירכא דיעקב, בגין דאתקרב ביה סטר מסאבא, ונקיט תוקפא מניה, ואתעכב עד שמואל, וע"ד אתא לאדכרא, דדא איהו ירכא דישראל, דכתיב וגם נצח ישראל, וע"ד כל מילוי הוו בדינא, בשירותא ובסופא.
ותו קב"ה כליל ליה לבתר בהוד, אימתי, לבתר דמשח מלכין. וע"ד שקיל איהו כמשה ואהרן, מה משה ואהרן בתרין סטרין דלעילא, אף הוא לתתא, כגוונא דאנון תרין סטרי, ומאן אנון נצח והוד, כגוונא דמשה ואהרן דלעילא: וכלהו דרגין אחידן דא בדא, דכתיב משה ואהרן בכהניו, ושמואל בקוראי שמו, דהא שית סטרין אתכלילו ואחידן דא בדא.

— 13 —
כמה דאלין אחידן, משה ואהרן ושמואל, אוף הכי אחידן יעקב משה ויוסף, יעקב מאריה דביתא, מית יעקב נטל משה ביתא, ומני לה בחייו, יוסף ע"י דיעקב ומשה הוה צדיק.
יעקב ביוסף נטל ביתא, דכתיב אלה תולדות יעקב יוסף, משה לא שמש בה, עד דנטל ליה ליוסף, כד נפקת שכינתא מן גלותא לא יכיל לאזדווגא בה, אלא ביוסף, דכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו, אמאי כתיב עמו, אלא גופא לא אזדווג בנוקבא, עד דאזדווג בהדי ברית, וע"ד משה נטל ליה ליוסף עמיה, כיון דהוה עמיה, שמש בנוקבא כדקא יאות, ובגין כך יעקב משה ויוסף כחדא אזלי.
יעקב מית, וגופיה אעלו ליה בארעא קדישא, יוסף מית, גופיה לא אתקבר בארעא קדישא, אלא גרמוי, משה לא האי ולא האי, אמאי, אלא יעקב בעלה קדמאה דמטרוניתא הוה, מית יעקב אזדווגא ביה במשה, ובעוד דהוה משה בהאי עלמא, מני לה כדקא יאות, ואיהו הוה בעלה תניינא.
יעקב אעילו ליה לארעא קדישא גופיה שלים, בגין דאיהו גופא, יוסף גרמוי ולא גופיה, בגין דגרמין אנון חיילין ומשריין דלעילא, וכלהו נפקי מההוא צדיק, וצדיק, צבאות אקרי, מ"ט, בגין דכל צבאות ומשריין עלאין מניה נפקין, וע"ד גרמוי דאנון צבאות אעלו בארעא.
משה הוה לבר, ולא עאל תמן, לא גופיה ולא גרמוי, אלא עאלת שכינתא בארעא בתר דמית משה, ואתהדרת לבעלה קדמאה, ודאי, איהו יעקב, מכאן נוקבא דאתנסיבת בתרין, בההוא עלמא אהדרת לקדמאה, משה הוה לבר, כיון דבעלה קדמאה הוה בארעא.
משה זכה בחייו, מה דלא זכה ביה יעקב, יעקב שמש בה בההוא עלמא, משה בהאי עלמא, ואי תימא דגריעו דמשה הוה, לאו הכי, אלא כד נפקי ישראל ממצרים, מסטרא דיובלא הוה, וכל אנון שתין רבבן מעלמא עלאה הוו, ובההוא דיוקנא אזלו במדברא, וחד מנהון לא עאלו בארעא, אלא בניהון תולדין דלהון, כדקא חזי, דאנון תקונא דסיהרא, וכל עובדי ארעא תקונא דסיהרא הוה.
משה שמש בסיהרא בעוד דאיהו בגופא ומני לה לרעותיה. כד אתפטר מהאי עלמא, סליק בסליקו עלאה, ברוחא קדישא, ואתהדר ברוחא ליובלא עלאה, ותמן אתדבק באנון שיתין רבוא דהוו דיליה, מה דלא הוה כן ליעקב, דהוא אתהדר ברוחא, לגו שמטה, מה דלא הוה כן בחייו, כיון דביתא אחרא הוה ליה.
וארעא קדישא בתקונא דלתתא אתתקנת בחילא דלעילא, וע"ד לא אתחזון למהוי כלהו כחדא, אנון דעלמא עלאה הוו בלחודייהו, כלהו ברוחא, ואנון דעלמא תתאה הוו בלחודייהו כלהו בגופא, ולא אתחזון למהוי אלין ואלין גו סיהרא, אלא אלין גו סיהרא, ואלין לבר, לנהרא אלין מגו אלין.
וכלהו דעאלו בארעא, דיוקנא דקדמאי הוו, ולא הוו בסליקו עלאה כוותייהו, בגין דלא יהא דרא, ולא הוה מקדמת דנא, כאנון קדמאי, דאתחזיא להון, זיו יקרא דמאריהון אפין באפין.
יעקב שמש בנשוי בגופא, לבתר אתדבק רוחא ברוחא, משה אתפרש מאתתיה, ושמש כד איהו בגופא, בההוא רוחא קדישא, לבתר אתדבק רוחא, ברוחא עלאה טמירא דלעילא, וכל דרגין הוו מתדבקן כלהו כחדא, רוחא דמשה דיובלא איהו, גופיה דשמטה, רוחא דיעקב לאתדבקא בשמטה, גופיה דנשוי הוה, בהאי עלמא.
כל אנון נהורין עלאין, בדיוקנא דלהון לתתא בארעא, וכלהו תליין ברקיע השמים הכא רזא דתרין שמהן כלילן כחדא, ושכלולא דלהון תלתא, ואתהדרן לחד, דא לקבל דא, ואיהו שמא גליפא מחקקא, כלילן בהאי ברזא דמהימנותא.

— 14 —
ויאמר אלקים נעשה אדם, סוד ה' ליראיו וגו', פתח ההוא סבא דסבין ואמר, שמעון שמעון, מאן הוא דאמר, נעשה אדם. ויאמר אלקים, מאי ניהו הכא, האי אלקים, אדהכי פרח ההוא סבא דסבין, ולא חמא ליה, וכמה דשמע ר"ש דהוה קרי ליה שמעון, ולא רבי שמעון, אמר לחברוי, ודאי האי הוא קב"ה, דאתמר ביה ועתיק יומין יתיב, הא כען איהו שעתא, למפתח בהאי רזא, דודאי הכא אית רזא, דלא אתיהיב רשו לאתגליא, וכען משמע, דרשותא אתיהיב לאתגליא.
פתח ואמר, למלכא, דהוה ליה כמה בניינין למבני, והוה ליה אומנא, וההוא אומנא, לא הוה עבד מדעם, אלא מרשו דמלכא, כד"א ואהיה אצלו אמון. מלכא ודאי איהו חכמה עלאה, לעילא, ועמודא דאמצעיתא, מלכא לתתא. אלקים אומנא לעילא, ודא אימא עלאה, אלקים אומנא לתתא, ודא שכינתא דלתתא.
ואתתא לית לה רשו למעבד מדעם, בלא רשו בעלה, וכל בניינין דהוו בארח אצילותא, הוה אמר אב"א באמירה, לגבי אמ"א, יהא כדין וכדין, ומיד הוה, כד"א, ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור, ויאמר הוה אמר לאלקים, יהי אור, מארי דבניינא איהו אומר, ואומנא עביד מיד, והכי כל בניינין בארח אצילותא, הוה אמר, יהי רקיע, יהי מארת וכלא אתעביד מיד.
כד מטא לעלמא דפרודא, דאיהו עולם הנבדלים, אמר אומנא, למארי בניינא נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, אמר מארי בניינא, ודאי טב הוא למעבד ליה, אבל עתיד הוא למחטי קמך, בגין דאיהו כסיל, הה"ד בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו.
איהי אמרה, בתר דחוביה תליא באמ"א ולא באב"א אנא בעינא למברי ליה בדיוקנא דילי, הדא הוא דכתיב, ויברא אלקים את האדם בצלמו. ולא בעא לאשתתפא ביה אב"א.
בזמנא דחב מה כתיב, ובפשעכם שלחה אמכם, אמר מלכא לאמ"א, ולא אמרית לך דעתיד הוא למחטי. בההוא זמנא, תריך ליה, ותריך אמא עמיה, ובגין דא כתיב בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו, בן חכם, דא אדם, דאיהו בארח אצילות, ובן כסיל, דא אדם דבריאה.
קמו כלהו חברייא, ואמרו, ר' ר' וכי אית פרודא בין אב"א ואמ"א, דמסטרא דאב"א, איהו בארח אצילות, ומסטרא דאמ"א בבריאה. אמר לון חברייא חברייא, לאו הכי הוא, דהא אדם דאצילותא, דכר ונוקבא הוה מסטרא דאבא ואמא, ודא איהו, ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור, יהי אור מסטרא דאבא, ויהי אור מסטרא דאמא, ודא איהו אדם דו פרצופין.
אבל להאי, לית ביה צלם ודמות אלא אמא עלאה, הוה ליה חד כנוי, דסליק לחושבן אלקים, וההוא כנוי איהו אור וחשך, ובגין ההוא חשך, דהוה בההוא כנוי, אמר אבא, דעתיד למחטי לאדם דבריאה, דאיהו אור לבוש עלאה.
והאי איהו אור דברא קב"ה, ביום ראשון, דגנזו לצדיקייא, וההוא חשך, דאתברי ביומא קדמאה לרשיעייא, כד"א ורשעים בחשך ידמו, ובגין ההוא חשך, דהוה עתיד למחטי לההוא אור, לא בעא אבא לאשתתפא ביה, ובגין דא אמר, נעשה אדם, בצלמנו ההוא אור, כדמותנו ההוא חשך, דאיהו לבושא לאור, כגוונא דגופא, דאיהו לבושא לנשמתא, הדא הוא דכתיב עור ובשר תלבישני. חדו כלהו, ואמרו זכאה חולקנא, דזכינא למשמע מלין דלא אשתמעו עד כען.

— 15 —
פתח עוד ר' שמעון ואמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי וגו', אמר, חברייא, שמעו מלין עתיקין, דבעינא לגלאה, בתר דאתיהיב רשו עלאה למימר, מאי ניהו דאמר ראו עתה כי אני אני הוא אלא, דא הוא, עלת על כל עלאין, ההוא דאתקרי עלת העלות, עלת מאלין עלות, דלא יעביד חד מאלין עלות שום עובדא, עד דנטיל רשות מההוא דעליה, כמה דאוקימנא לעילא בנעשה אדם.
נעשה, ודאי על תרין אתמר, דאמר דא לההוא דלעילא מניה נעשה, ולא עביד מדעם, אלא ברשו ואמירה, מההוא דלעילא מניה, וההוא דלעילא מניה, לא עביד מדעם, עד דנטיל עצה מחבריה. אבל ההוא דאתקרי עלת על כל עלות, דלית לעילא מניה, ולא לתתא שוה ליה, כד"א ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש, אמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי, דנטיל עצה מניה, כגוונא דההוא דאמר, ויאמר אלקים נעשה אדם.
קמו כלהו חברייא, ואמרו רבי, הב לנא רשו למללא בהאי אתר, אמרו, והא לא אוקמת לעילא דעלת העלות אמר לכת"ר נעשה אדם, אמר לון הוו שמעין אודנייכו, מה דפומכון ממללן, והא לא אמרית לכו השתא, דאית דאתקרי עלת העלות, ולאו איהו ההוא דאתקרי, עלת על כל עלות, דלעלת על כל עלות לית ליה תניינא, דנטיל עצה מניה, דאיהו יחיד קדם כלא, ולית ליה שותפו.
ובגין דא אמר, ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי, דנטיל עצה מניה, דלא אית ליה תניינא, ולא שותפא, ולא חושבנא, דאית אחד בשתוף, כגון דכר ונוקבא, ואתמר בהון כי אחד קראתיו, אבל איהו, חד, בלא חושבן ולא שתוף, ובגין דא אמר ואין אלקים עמדי. קמו כלהו, ואשתטחו קמיה, ואמרו זכאה בר נש דמאריה אסתכם עמיה, לגלאה רזין טמירין, דלא הוו מתגליין למלאכייא קדישייא.
אמר לון, חברייא, אית לן לאשלמא קרא, דכמה רזין טמירין, אית בהאי קרא אני אמית ואחיה וגו', אני אמית ואחיה, בספירן, אחיה, מסטרא דימינא חיי, ומסטרא דשמאלא מותא, ואי לא אסתכמן תרוייהו בעמודא דאמצעיתא, לא אתקיים דינא, דאנון במותב תלתא כחדא.
ולזמנין אסתכמו תלתא למעבד דינא, וייתי יד, דאיהי פשוטה לקבל שבים, דאיהו הוי"ה יוד הא ואו הא, ודא שכינתא, אתקרי יד ימין מסטרא דחסד, יד שמאל מסטרא דגבורה, יד הוי"ה מסטרא דעמודא דאמצעיתא, כד בר נש תב בתיובתא, האי יד שזיב ליה מן דינא, אבל כד דן עלת על כל העלות, אתמר ביה ואין מידי מציל.
ועוד, תלת זמנין אתמר בהאי קרא, אני אני אני, דאית בהון א' א' א' י' י' י' דאתרמיזו ביוד הי ואו הי. יוד הא ואו הא, ואית בהון ג' ווין ו' ו' ו' ואחיה ואני ואין, דאתרמיזו באלין שמהן.
ועם כל דא דהאי קרא, הא אוקמוה חברייא לגבי אלהים אחרים. כד"א ראו עתה כי אני אני הוא, דא קב"ה ושכינתיה, דאתמר בהו אני וה"ו. ואין אלהים עמדי, דא סמא"ל ונחש. אני אמית ואחיה, אני אמית בשכינתי, למאן דאיהו חייב, ואני אחיה בה, למאן דאיהו זכאי. ואין מידי מציל, דא יד הוי"ה דאיהו הוי"ה יוד הא ואו הא, ואיהו כוז"ו במוכס"ז כוז"ו. וכלא קשוט, אבל מה דאתמר לעילא עלת עלאה דאיהו עלת על כל העלות, והאי רזא לא אתמסר לכל חכימא ונביאה.
ת"ח, כמה עלות אנון סתימין, דאנון מתלבשין, ואנון מורכבין בספירן, וספירן מרכבה לגבייהו, דאנון טמירין ממחשבתא דבני נשא, ועלייהו אתמר כי גבוה מעל גבוה שומר וגו', נהורין מצוחצחין, אלין על אלין, ואלין דמקבלין אנון חשוכין מאחרנין דעלייהו, דמקבלין מנייהו, ועלת העלות לית נהורא קיימא קמיה, דכל נהורין מתחשכן קמיה.

— 16 —
ד"א נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, הא אוקמוה חברייא על מלאכי השרת דאנון אמרי האי קרא, אמר להו, בתר דהוו ידעין מה דהוה, ומה דעתיד למהוי, ואנון הוו ידעין דעתיד למחטי, אמאי בעו למעבד ליה.
ולא עוד, אלא דעזא ועזאל הוו מקטרגי עליה בזמנא דאמר שכינתא לקב"ה נעשה אדם אמרו מה אדם ותדעהו, מה את בעי למברי אדם, ותדעהו דעתיד למחטי קמך באתתא דיליה דאיהי חשך, דאור איהו דכורא, וחשך נוקבא שמאלא, חשך דבריאה, בההוא זמנא שכינתא אמרת לון, בהאי דאתון מקטרגין, אתון עתידים למנפל, כדכתיב ויראו בני האלקים את בנות האדם, כי טובות הנה וגו' וטעו בהון ואפיל לון שכינתא מקדושה דלהון.
אמרו חברייא, רבי רבי, אדהכי עזא ועזאל לא הוו משקרין במלולייהו דודאי בנוקבא עתיד אדם למחטי, אמר להו הכי אמרה שכינתא, אתון אזדמנתון לקטרגא קדמי יתיר מחילא דמרומא, אי אתון הויתון שפירין מאדם בעובדייכו, יאות לכו לקטרגא עליה, אבל איהו עתיד למחטי באתתא חדא, אתון בנשין סגיאין, חבתיכון יתיר מבני נשא, כמה דכתיב ויראו בני האלקים את בנות האדם וגו' את בת האדם לא נאמר, אלא את בנות האדם. ולא עוד, אלא אם אדם חב, הא אקדים ליה תשובה, לאהדרא למאריה לאתקנא במה דחב.
אמרו ליה חברייא, אי הכי אמאי כולי האי, א"ר שמעון לחברייא, אי לא דהוה הכי, דברא קב"ה יצרא טבא ובישא, דאנון אור וחשך, לא הוה זכו וחובה, לאדם דבריאה, אלא, דאתברי מתרווייהו. ובגין דא ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו'. אמרו ליה כולי האי אמאי, ולא הוה שפיר דלא אתברי, דלא למיחב ולגרמא כל מה דגרים לעילא, ולא הוה ליה, לא עונש ולא שכר.
אמר לון, מן הדין, הוה ליה למברייה כך, בגין דאורייתא בגיניה אתבריאת, דכתיב בה עונשא לרשיעייא, ואגרא לצדיקייא, ולא הוה אגרא לצדיקייא ועונשא לרשיעייא אלא בגין אדם דבריאה, לא תהו בראה לשבת יצרה. אמרו ודאי כען שמענא מה דלא שמענא עד השתא, דודאי לא ברא קודשא בריך הוא מלתא דלא איהו צריך.
ולא עוד, אלא אורייתא דבריאה איהו לבושא דשכינתא, ואי אדם לא הוה עתיד למברי, הות שכינתא בלא כסוייא כגוונא דעני. ובגין דא כל מאן דחב, כאלו אפשיט לשכינתא מלבושהא, והאי איהו עונשא דאדם.
וכל מאן דמקיים פקודין דאורייתא, כאלו הוא לביש לשכינתא בלבושהא, ובגין דא אוקמוה בכסויא דציצית ותפלין כי היא כסותו לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב, בגלותא, והא אוקמוה. ת"ח חשך איהו אוכמו דאורייתא, אור חיורו דאורייתא.

— 17 —
ואי צלותא לאו איהי שלימא, כמה מלאכי חבלה רדפין אבתרה, כד"א כל רודפיה השיגוה וגו', ובגין דא מצלין והוא רחום יכפר עון, דא סמאל דאיהו נחש. ולא ישחית, דא משחית. והרבה להשיב אפו, דא אף. ולא יעיר כל חמתו, דא חמה. בגין דלא ירדפון בתר צלותא. וכמה מלאכי חבלה תליין מנייהו שבעה ממנן אנון, ותליין מנייהו שבעין. ובכל רקיעא ורקיעא, אנון מקטרגין ותליין מנייהו אלף רבוא.
ואי צלותא סלקא שלימא, בעטופא דמצוה ותפילין על רישא ודרועא, אתמר בהו וראו כל עמי הארץ כי שם הוי"ה נקרא עליך ויראו ממך. שם ה' אוקמוה דאיהי תפילין דרישא, ומאן דחזי שם הוי"ה על רישא, בצלותא דאיהי אדנ"י, מיד כלהון ברחין. הה"ד יפול מצדך אלף וגו'.
ויעקב בגין דחמא ברוחא דקודשא דוחקא דגלותא בתראה בסוף יומייא, ויירא יעקב מאד ויצר לו ופליג עמא קדישא בגלותא לג' סטרין. כד"א וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה, ברישא, בגלותא דאדום, ואת לאה וילדיה אחרונים, ואת רחל ואת יוסף אחרונים. ובגין דחמא בתר כן עניותא וצערא דלהון, אמר ושבתי בשלום אל בית אבי, ואמר ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש.
ודוד, בגין גלותא אמר, רעב ועיף וצמא במדבר. בגין דחמא שכינתא חרבה יבשה, הוה נטל צערא בגינהא. לבתר דחמא דהדרין ישראל בחדוה, תקין עשר מיני נגונין, ובסוף כלהו אמר תפלה לעני כי יעטוף, והיא צלותא, דעטיף כל צלותין קדמהא, עד דייעול צלותא דיליה, בגין דא אקדים עני לכלהו.
מאן צלותא דעני, דא צלותא דערבית, דאיהי רשות בפני עצמה, בלא בעלה. ובגין דאיהי בלא בעלה, איהי ענייה יבשה, וצדיק עני יבש. דא זרעא דיעקב דאיהו ברשות כל אומין דעלמא, ודמיא לצלותא דערבית, דאיהי ליליא דגלותא.
וצלותא דשבת איהי צדקה לעני, כמה דאוקמוה מ"מ, שמש בשבת צדקה לעניים. ובגין דא צריך בר נש למהוי איהו, כעני לתרעא דמלכא, בצלותא דעמידה בכל שית יומין דחול, בגין שכינתא, ומתעטף לה בעטופא דמצוה דציצית כעני, ויהא בתפילין כאביון לגבי תרעא דאיהו אדנ"י, דהכי סליק לחושבן היכל. ודא איהו אדני שפתי תפתח.
וכד אפתח פומיה בצלותא דערבית, נשרא קא נחית ביומין דחולא לקבלא בגדפהא צלותא דליליא, ודא נוריא"ל. אתקרי אוריא"ל מסטרא דחסד, ונוריאל מסטרא דגבורה דאיהו נור דליק, דאתמר ביה נהר דינור וגו'.
ובצלותא דשחרית אריה נחית לקבלא צלותא, בדרועוי וגדפוי, דארבע גדפין לכל חיה דא מיכאל. ובצלותא דמנחה שור נחית לקבלא בקרנוי וגדפוי, ודא גבריאל.
ובשבת נחית קב"ה בג' אבהן לקבלא בת יחידא דיליה בהון. ודא רזא דשבת ש' ב"ת יחידא דיליה. בההוא זמנא חיוון עלאין דאתקריאו בשמא דהוי"ה, פתחין ואמרין שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם.
בההוא זמנא, מתפתחין שבעה היכלין: היכל קדמאה, היכלא דאהבה. תניינא, היכלא דיראה. תליתאה, היכלא דרחמי. רביעאה, היכלא דנבואה דאספקלריא דנהרא. חמישאה, היכלא דנבואה, דאספקלריא דלא נהרא. שתיתאה, היכלא דצדק. שביעאה היכלא דדין.
ועלייהו אתמר, בראשית, ברא שי"ת, אלהים היכלא שביעאה. והכי אנון ז' היכלין לתתא. ולקבלייהו שבעה קלין דהבו להוי"ה וי"ח אזכרות דביה, דבהון שט קב"ה בי"ח עלמין ברכב אלקים רבותים אלפי שנאן. דאנון י"ח רבוון עלמין. וכמה נטורי תרעין, אית להיכלין דמקבלין צלותין, וכל צלותא לא תעול אלא במדה במשקל.
ולית מאן דקאים קמי תרעא דצלותא, ועליה אתמר לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער. דאיהי תרעא דמלכא. בגין דצלותא איהי מצוה, ודא שכינתא, ואורייתא דא קב"ה, לא צריך הפסקה בינייהו. וצריך לסלקא תורה ומצוה ברחימו ודחילו.
דכל פקודין דעשה ולא תעשה, כלהו תליין מן שם הוי"ה. כמה דאוקימנא רזא דא, שמי עם י"ה שס"ה מצות לא תעשה, וזה זכרי עם ו"ה רמ"ח מצות עשה, והא הכא שס"ה ורמ"ח. ואנון רמ"ח תיבין בק"ש, ואתיהיבו מרחימו ודחילו דאת ה'. ובגין דא תקינו הבוחר בעמו ישראל באהבה. ואנון כלילן באברהם דאתמר ביה זרע אברהם אוהבי.
ישראל דסליק ביוד הא ואו הא. ורזא דמלה, ישראל עלה במחשבה להבראות. מחשבה חש"ב מ"ה וביה תשכח שמא קדישא. ובגין יעקב דאיהו ישראל, אתמר ויברא אלקים את האדם בצלמו, בדיוקנא דמאריה.
בני חיי ומזוני מסטרא דעמודא דאמצעיתא, דאיהו בני בכורי ישראל. ואיהו עץ החיים, ואיהו אילנא דמזון לכלא ביה. ובגין דא אנון ישראל מזונא דיליה, צלותא דחשיבא לקרבנא.
ובגלותא אתמר הבה לי בנים, ואם אין מתה אנכי, ושכינתא איהי קרבנא דקב"ה, מניה בימינא ושמאלא וגופא. וכד סלקא לגביה, צריך לאכללא עמיה, כל עשר ספירן, דלית קדושה פחות מעשרה, דאיהו קדושה דיליה, ובגין דא, כד בר נש בעי לסלקא צלותיה בכל תנועיה אי חיויא בעי לקטרגא לצלותא, צריך למעבד ליה קירטא, ורזא דמלה, זרקא מקף שופר הולך סגולתא.

— 18 —
פתח רבי שמעון ואמר, עלאין שמעו, תתאין אתכנשו, אלין מארי מתיבתא דלעילא ותתא. אליהו באומאה עלך, טול רשו ונחית הכא, דהא קרבא סגיאה אזדמן. חנוך ממנא נחית הכא, אנת, וכל מארי מתיבתא דתחות ידך, דלא ליקרא דילי עבידנא, אלא ליקרא דשכינתא.
פתח כמלקדמין, ואמר, זרקא, ודאי במיתך לסלקא צלותא לההוא אתר ידיע, כמה דההוא אבנא דקירטא, דאזדריקת לאתר ידיע, הכי צריך לסלקא מחשבתיה, בצלותיה בההיא תגא אבן מוכללת ומעוטרת, דאתמר בה כל הזוקף זוקף בשם, דצריך לסלקא לה תמן.
ובההוא אתר דסליק לה לגבי בעלה, אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, אע"ג דאתמר ביה ואתה תשופנו עקב, ההיא אבן, דאיהי י' דיעקב, דאתמר בה משם רועה אבן ישראל, לא יפסיק, וצריך לסלקא עד אין סוף, וכד נחית לה אתמר ביה, כל הכורע, כורע בברוך, דצריך לנחתא עד אין תכלית, ולא יפסיק מניה, לא לעילא ולא לתתא.
לזמנין איהו בעלה ו' בצדיק, בשית פרקין דתרין שוקין, נחת לגבה בתרין שוקין. לזמנא איהו בעלה ו' בתרין, שית פרקין דסליקת לגביה בתרין דרועין. לזמנין איהו בן אבא ואמא, בן י"ה, צריך לסלקא לעילא לה', וכד סלקת תמן. לזמנין איהי בהפוכא ו' ובין י' י' כגוונא דא א' צריך לסלקא לגבי דאתמר בה אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה.
וכד איהי סליקת לעילא, ברישא דכל רישין סלקא, ובגינה מלאכייא אמרין איה מקום כבודו, וכד סליקת לא' כגוונא דא ציור איהי תגא ברישיה דא' עטרה על רישיה, כתר, וכד נחתא נקודה לתתא, ואתעטרת, נחיתת ביה כגוונא דא א. וכד סליקת אתקרי תגא ברזא דטעמי, וכד נחיתת אתקריאת נקודה. וכד איהי כגוונא דא ו מתיחדת עמיה, וכד איהי תגא על רישיה, אתקריאת אות ז' כלילא מניה אות ברית דאיהי שביעאה דכלא.
ובודאי האי אבנא היא בניינא דכל עלמין, ובגין דא אבן שלמה וצדק יהיה לך. איהי מדה בין כל ספירה וספירה, דכל ספירה בה סליקת לעשר, שיעור דילה ו' ובה אתעבידת אמה, עשר אמות אורך, בין כל ספירה וספירה, ורזא דמלה, עשר אמות אורך הקרש, ובין כלא מאה, איהי י' בין פרק ופרק ויוד עשר זמנין, סלקא למאה. והפוכא דמאה, אמה.
כל מדה ומדה אתקרי עולם, ואנון י"ו, שעור ומדה, ו' שקל י' מדה דיליה ושעורא דמדה, חמש אמות אורך, וחמש אמות רוחב, ואנון לקבל שעורא דכל רקיע דמהלך ת"ק אורכיה ות"ק פותייה ואנון ה' ה'.
הרי לך שעור קומה באתוון הוי"ה. דאת ו' איהי רקיע השמים. חמש רקיעין דיליה, ה', אלין אתקריאו ה' שמים: ה' חמש רקיעין דכלילן בשמים. חמש עלאין שמי השמים. ואנון ה' ה' חמש בחמש. ו' רקיע שתיתאה ו' ה' לון, י' שביעאה לון. ואינון שבעה בשבעה, וסלקין י"ד. והכי אנון ארעין שבעה על גבי שבעה כגלדי בצלים, וכלהו רמיזן בתרין עיינין.
י' אתקרי עולם קטן, ו' עולם ארוך, וכל מאן דבעי למשאל שאלתין, לגבי עולם ארוך צריך לארכא ביה. וכל מאן דשאיל בעולם קצר צריך לקצרא. ועל דא אוקמוה במקום שאמרו לקצר אין אדם רשאי להאריך.
לקצר בצלותין אל נא רפא נא לה. בנקודה די'. להאריך ולהתנפל ואתנפל לפני ה' כראשונה מ' יום ומ' לילה, כלא מ"ם, י' נקודה באמצע, אתעביד מים, מסטרא דחסד צריך לארכא בצלותא.
ובשמא קדישא סליק הוי"ה ברביע לארכא בתנועה דא, דאיהו רזא דתקיעה, לקצר מסטרא דשברים, בינוני לא בקצירו ולא באריכו, בתרועה, דעמודא דאמצעיתא דאיהי שלשלת, דתרווייהו שקל הקדש.
לקביל רביע דסליק איהו חולם, שברים לקביל שבא, דא בעא לסלקא קלא, ודא בעא לנחתא לה. ובגין דא אנון שברים בחשאי, שכינתא תתאה וקלא לא ישתמע, כד"א וקולה לא ישמע. תרועה דא שלשלת אחיד בתרוייהו.
ואית כגוונא דרקיע המאריך ביה תיבה, ואיהי נקודה חיריק כגוונא דחלם, לית נקודה דלית כגוונא דילה בטעמי, סגול לגבי סגולתא, שבא לגבי זקף גדול כלהו תשכח לון נקודי לגבי טעמי למאן דידע רזין טמירין.
פתח ואמר, זרקא, מקף שופר, הולך סגולתא. פתח, נקודת ימין, ה' מלך. נקודת סגול, שמאלא, ה' מלך. באמצעיתא, ה' ימלוך לתתא. ר' אחא אמר, ה' מלך דא עלמא עלאה, ה' מלך דא תפארת, ה' ימלוך דא ארון הברית.

— 19 —
אלה תולדות השמים והארץ, הא אוקמוה, כל אתר דכתיב אלה פסל את הראשונים, ואלין תולדין דתהו, דאתרמיזו בקרא תניינא, והארץ היתה תהו, ואלין אנון דאתמר דקב"ה ברא עלמין ומחריבן, ובגין דא ארעא הוה תוהה ובוהה.
איך ברא קב"ה עלמין לחרבא לון, שפיר הוה דלא לברי לון. אלא ודאי הכא איכא רזא, מאי איהו ומחריבן, דקב"ה לא ישצי עובדי ידוי. ולא עוד אלא דא שמייא דאתמר בהו כי שמים כעשן נמלחו וגו' א"כ קב"ה עביד ומחי.
אלא רזא דמלה כדין הוא, דקב"ה ברא עלמא, וברייה באורייתא, כמה דאוקמוה בראשית דאתמר בה ה' קנני ראשית דרכו, ובהאי ראשית ברא ית שמיא וית ארעא, ואיהי סמיך לון ביה, בגין דברית כתיב ביה, בב'ר'אשי'ת', ואתמר ביה אם לא בריתי יומם ולילה וגו'. ואלין אנון דאתמר בהון השמים שמים לה' וגו', ואיהי ארץ החיים כלילא משבע ארעין דעלייהו אמר דוד מלכא אתהלך לפני ה' בארצות החיים.
וברא שמיא וארעא בתריה, על תהו, ולית תמן יסודא, דאיהו ברית דסמיך לון, בגין דא, קב"ה בעא למתן אורייתא לאומין דעלמא עעכו"ם, דאיהו ברית מילה ממש, ולא בעו לקבלא ליה, ואשתארת ארעא חרבה ויבשה.
ודא איהו יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה. יקוו המים דא אורייתא, אל מקום אחד, אלין ישראל, בגין דנשמתייהו תליין, מההוא אתר דאתמר ביה, ברוך כבוד ה' ממקומו. כבוד ה', שכינתא תתאה. ממקומו, שכינתא עלאה, וכיון דאנון נשמתייהו מתמן, שריא עלייהו ודאי הוי"ה, ואתמר בהון כי חלק הוי"ה עמו, ודא איהו יקוו המים אל מקום אחד.
ואורייתא איהי ישובא דעלמא, ואומין דעלמא עעכו"ם דלא קבילו לה אשתארו חרבין ויבשין, ודא איהו דקב"ה ברא עלמין ומחריבן, אלין דלא נטרי פקודי אורייתא, לא דישצי איהו עובדוי, כמה דחשבין בני נשא, ולמה ישצי לון לבנוי דאתמר בהון בהבראם בה' בראם.
ואלין אנון דמתגיירין מאומין דעלמא, בגינייהו נפלת ה' זעירא דאברהם, באלף חמישאה, דהוא ה', דאיהו חרב ויבש, חרב בבית ראשון, ויבש בבית שני.
ומשה, בגין דבעא לאעלא גיורין תחות גדפוי דשכינתא וחשיב דהוו מאלין דאתבריאו בה' והב בהון את ה' דאברהם, גרמו ליה ירידה כד"א לך רד כי שחת עמך, בגין דלא קבילו לאת ה' בדחילו דיו"ד וברחימו דה', נחית איהי מדרגיה דאיהו ו'.
ואת ו' נחתת עמיה בגין דלא יתאביד בינייהו, דעתיד איהו ברזא דגלגולא לאתערבא בינייהו בגלותא, בין ערב רב, דאינון נשמתייהו, מסטרא דאלין דאתמר בהון כי שמים כעשן נמלחו וגו'. ואלין אינון דלא בעא נח רחמי עלייהו, ואתמר בהון, וימחו מן הארץ, בגין דהוו מאלין דאתמר בהון תמחה את זכר עמלק. ומשה לא אסתמר ו' מנייהו, ואפיל ה' בינייהו. ובגין דא, איהו לא יעול לארעא דישראל עד דיתוב ה' לאתרה, ובגין דא נחת איהו מדרגיה, ונחית ביה ו', ובגין דא ה' נפלת ו' יוקים לה, ו' דמשה.
ובגין דה"א זעירא, ה' דאברהם דאיהי דהבראם, אתעזר איהו בגינה, ואתמר ביה מוליך לימין משה וגו', ואפיק לה מתמן בחילא דו', ואייתי לה עמיה, מיד שריא עליה י"ה, ואשתלים אומאה כי יד על כס י"ה מלחמה להוי"ה וגו', מאי מדר דר דא משה, דאתמר ביה דור הולך ודור בא, והא אוקמוה, דלית דור, פחות מס' רבוא, ודא משה, דאתמר ביה דאנתתא חדא ילדה ס' רבוא בכרס אחת.

— 20 —
וחמש מינין אנון בערב רב, ואנון: נפילים, גבורים, ענקים, רפאים, עמלקים. ובגינייהו נפלת ה' זעירא מאתרהא. בלעם ובלק מסטרא דעמלק הוו, טול ע"ם מן בלעם, ל"ק מן בלק, אשתאר בבל, כי שם בלל ה' שפת כל הארץ.
ואלין אנון דאשתארו מאלין, דאתמר בהון וימח את כל היקום, ומאלין דאשתארו מנהון בגלותא רביעאה, אנון רישין בקיומא סגי ואינון קיימין על ישראל כלי חמס, ועלייהו אתמר כי מלאה הארץ חמס מפניהם, אלין אנון עמלקים.
נפילים, עלייהו אתמר ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה, ואלין אנון מינא תניינא, מאלין נפילים מלעילא, דכד בעא קב"ה למעבד אדם, דאמר נעשה אדם בצלמנו וגו', בעא למעבד ליה רישא על עלאין, למהוי איהו פקיד על כלהו ולמהוי אנון פקידין על ידוי, כגוונא דיוסף דאתמר ביה ויפקד פקידים על הארץ.
אנון בעו לקטרגא ליה ואמרו מה אנוש כי תזכרנו וגו' דעתיד למחטי קמך. אמר לון קב"ה אי אתון הויתון לתתא כותיה, יתיר הויתון חבין מניה, מיד ויראו בני האלהים את בנות האדם וגו', חשקו בהון, וקב"ה אפיל לון לתתא בשלשלאן.
ואינון עזא ועזאל דמנייהו נשמתהון דערב רב, דאינון נפילים דאפילו גרמייהו לזנות בתר נשיא דאנון טבאן, ובגין דא אפיל לון קב"ה מעלמא דאתי, דלא יהא לון חולקא תמן, ויהיב לון אגרייהו בהאי עלמא כד"א ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו וגו'.
גבורים, מינא תליתאה, עלייהו אתמר המה הגבורים וגו', אנשי השם, ואינון מסטרא דאלין דאתמר בהון הבה נבנה לנו עיר ונעשה לנו שם. ובנין בתי כנסיות ומדרשות, ושויין בהון ס"ת, ועטרה על רישוי, ולא לשמא דהוי"ה אלא למעבד לון שם, הה"ד ונעשה לנו שם. ומסטרא אחרא מתגברין על ישראל דאנון כעפרא דארעא, וגזלין לון ואתברת עבידתא, ועלייהו אתמר והמים גברו מאד מאד על הארץ.
רפאים, מינא רביעאה, אם יחזון לישראל בדוחקא מתרפין מנייהו, ואית לון רשו לשזבא לון, ולא בעאן, ומתרפין מאורייתא, ומאלין דמשתדלין בה, למעבד טב עם עכו"ם, עלייהו אתמר רפאים בל יקומו, בזמנא דייתי פקידה לישראל אתמר בהון ותאבד כל זכר למו.
ענקים, מינא חמישאה, דאנון מזלזלין לאלין דאתמר בהון וענקים לגרגרותיך, ועלייהו אתמר רפאים יחשבו אף הם כענקים, שקילין דא לדא. אלין אנון דאהדרו עלמא לתהו ובהו, ורזא דמלה חרב בי מקדשא, והארץ היתה תהו ובהו, דאיהי עקרא וישובא דעלמא, מיד דייתי אור דאיהו קב"ה, יתמחון מן עלמא ויתאבדון, אבל פורקנא לאו איהי תליא אלא בעמלק עד דיתמחו דביה אומאה, והא אוקמוה.

— 21 —
ד"א, אלה תולדות השמים וגו'. אלין אנון, דאתמר בהון, אלה אלהיך ישראל, ביומא דיתמחון אלין, כאלו ההוא יומא עביד קב"ה שמיא וארעא, הה"ד ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים, בההוא זמנא יהא קב"ה עם שכינתיה, ויתחדש עלמא, הה"ד כי כאשר השמים החדשים, והארץ החדשה וגו', דא איהו ביום עשות.
בההוא זמנא, ויצמח הוי"ה אלקים מן האדמה כל עץ נחמד וגו', אבל בקדמיתא, עד דיתמחון אלין, לא נחית מטרא דאורייתא, וישראל דדמיין לעשבים ולאילנין לא יצמחון, ורזא דמלה וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה וגו', בגין דאדם אין, דאנון ישראל בבי מקדשא, לעבוד את האדמה בקרבנין.
ד"א, וכל שיח השדה, דא משיח ראשון, טרם יהיה בארעא. וכל עשב השדה טרם יצמח, דא משיח שני, ולמה, בגין דלית תמן משה, למפלח לשכינתא, דעליה אתמר, ואדם אין לעבוד את האדמה, ורזא דמלה לא יסור שבט מיהודה, דא משיח בן דוד, ומחוקק מבין רגליו, דא משיח בן יוסף, עד כי יבוא שיל"ה דא משה, חשבן דא כדא, ול"ו יקה"ת עמים, אתוון ולו"י קה"ת.
ד"א, וכל שיח השדה, אלין צדיקייא, דאנון מסטרא דצדיק חי עלמין. שיח ש' ח"י. ש תלת ענפין דאילנא, ואנון ג' אבהן, ומן ח"י עלמין.
לשון אחר, וכל עשב השדה, ע"ב שי"ן, תלת עלין דאינון ש יאהדונה"י, ואינון ע"ב. ענפין דתליין בהון, כחושבן ע"ב כלהו. לא אתאחדין באתרא, דאיהי שכינתא, עד דייתי ההוא דאקרי אד"ם, דאיהו יו"ד ה"א וא"ו ה"א, ודא איהו ואדם אין לעבוד את האדמה.
ובגין דא, אתמר ביה, וכל עשב השדה טרם יצמח, עד דיצמח צדיק, ומניה אמת מארץ תצמח, דאתמר ביה ותשלך אמת ארצה, ותלמידי חכמים, דאנון דשאין, לא צמחין בגלותא, עד דאמת מארץ תצמח, ודא משה דאתמר ביה תורת אמת היתה בפיהו, דלא יהא מאן דדריש לשכינתא כותיה, ובגין דא ואדם אין לעבוד.
ומיד דאיהו ייתי מיד וא"ד יעלה מן הארץ, א"ד מן אדנ"י סליק ליה ו' ואתעביד בה אדון כל הארץ, מיד והשקה את כל פני האדמה, מניה אתשקיין ישראל לתתא בע' אנפין דאורייתא.
ד"א, ואד יעלה מן הארץ, תרגומו, ועננא יסתלק מן ארעא, ההוא דאתמר בה כי ענן ה' על המשכן וגו', וביה מתשקיין תלמידי חכמים בארעא.
בההוא זמנא, וייצר הוי"ה אלקים את האדם, אלין ישראל. בההוא זמנא, קב"ה צייר לון בציורין דעלמא דין ועלמא דאתי. וייצר, בההוא זמנא, קב"ה עייל לון בשמיה, בציורא דב' יודי"ן י' י'. ו' בינייהו, דאינון סלקין לחשבון הוי"ה. ויהון מצויירין באנפוי, באנפין דילהון בתרין יודין, בחוטמא דילהון באת ו'.
ובגין דא אמר קרא כי מראש צורים אראנו. אלין אנון ציורין דשמא קדישא. ויהון מצויירין באנפייהו, בתרין לוחין יקירין דאנון י' י' דאיהו ו' חרות עלייהו.
ועוד צייר לון, לכל דור בבת זוגיה עלאה, דא י"ה. ואנון ו' יחודא דתרווייהו. וצייר לון באנון דציורא דלעילא, דאיהו ישראל, עמודא דאמצעיתא, כליל שכינתא עלאה ותתאה, דאנון ק"ש ערבית, וק"ש שחרית, ועלייהו אתמר עצם מעצמי ובשר מבשרי.
ומיד בההוא זמנא, נטע לון לישראל בגנתא דעדן קדישא, הה"ד ויטע ה' אלקים, אבא ואמא. גן, דא שכינתא תתאה. עדן, דא אמא עלאה. את האדם, דא עמודא דאמצעיתא, איהי תהא נטע דיליה, בת זוגיה, ולא תזוז מניה לעלם, ותהא עדונא דיליה, וישראל קב"ה נטע לון בההוא זמנא נטעא קדישא בעלמא, כד"א נצר מטעי מעשי ידי להתפאר.
ויצמח הוי"ה אלקים, אבא ואמא, כל עץ נחמד, דא צדיק. וטוב למאכל, דא עמודא דאמצעיתא, דביה הוא זמין מזון לכלא, דכלא ביה, ולא אתפרנס צדיק אלא מניה, ושכינתא מניה, ולא צריכין לתתאין, אלא כלהו נזונין לתתא על ידיה. דבגלותא לא הוה לשכינתא ולח"י עלמין מזונא, אלא בח"י ברכאן דצלותא, אבל בההוא זמנא, איהו יהא מזונא לכלא.
ועץ החיים, דהוא אילנא דחיי יהא נטיע בגו גנתא, דאתמר ביה ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. ושכינתא, לא שלטא עלה אילנא דסטרא אחרא, דאנון ערב רב, דאנון עץ הדעת טוב ורע, ולא תקבל בה עוד טמא, הה"ד ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. ובגין דא לא מקבלין גרים לימות המשיח. ותהא שכינתא, כגפנא, דלא מקבלא נטעא ממינא אחרא.
וישראל יהון כל עץ נחמד למראה, ויתחזר עלייהו שופרא, דאתמר ביה השליך משמים ארץ תפארת ישראל. ועץ הדעת טוב ורע, אדחיין מנייהו, ולא מתדבקין, ולא מתערבין בהון, דהא אתמר בישראל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, דאנון ערב רב, וגלי לון קב"ה, דביום אכלו ממנו, גרמו דאבדו ב' אבדין, דאנון בית ראשון ובית שני, דא איהו כי ביום אכלך ממנו מות תמות ב' פעמים, ואנון גרימו דצדיק יחרב ויבש, בבית ראשון דאיהי שכינתא עלאה. ובבית שני, דאיהי שכינתא תתאה, דא איהו ונהר יחרב ויבש. ונהר דא ו', יחרב בה' תתאה, בגין דאסתלק מניה נביעו די' לאין סוף.
ומיד דיפקון ישראל מן גלותא, עמא קדישא לחוד, מיד נהר דהוה חרב ויבש אתמר ביה ונהר יוצא מעדן, דא ו' להשקות את הגן, ונהר דא עמודא דאמצעיתא, יוצא מעדן, דא אמא עלאה, להשקות את הגן, דא שכינתא תתאה.
דבההוא זמנא אתמר במשה ובישראל אז תתענג על ה' בענג דאיהו: ע' עדן, נ' נהר, ג' גן. ואתקיים קרא, אז ישיר משה וגו', שר לא נאמר, אלא ישיר. ואתהפך לערב רב ענ"ג לנג"ע, ולאומין דעלמא עע"ז, כגוונא דפרעה ומצראי, דפרח בהון שחין אבעבועות. אבל לישראל יהא ענ"ג.
ודא איהו ונהר יוצא מעדן, להשקות את הגן, ומשם יפרד, והיה לארבעה ראשים, דאנון: חסד דרועא ימינא, ובההוא זמנא הרוצה להחכים ידרים, ומחנה מיכא"ל אתשקיין מניה, ועמיה מטה יהודה ותרין שבטין. גבורה דרועא שמאלא, ובההוא זמנא הרוצה להעשיר יצפין, ומחנה גבריא"ל אתשקיין מניה, ועמיה מטה דן ותרין שבטין. נצח שוקא ימינא ומנה אתשקיין משרייא דנוריא"ל, ועמיה מטה ראובן, ותרין שבטין עמיה. הוד שוקא שמאלא, דעלה אתמר ליעקב והוא צולע על ירכו, ומניה אתשקיין משרייא דרפאל, דאיהו ממנא על אסוותא דגלותא, ועמיה מטה אפרים וב' שבטין.
ד"א, ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים, אלין אנון ארבעה דנכנסו לפרדס. חד עאל בפישו"ן, דאיהו פי שונה הלכות. תניינא עאל בגיחו"ן ותמן הוא קבור, ההוא דאתמר ביה כל הולך על גחון, גבריאל, גבר אל, עליה אתמר לגבר אשר דרכו נסתרה ויסך אלוה בעדו, ולא ידע גבר ית קבורתיה, עד יומא הדין דאתגלייא תמן. ודא איהו רמז, ולחכימא ברמיזא.
תליתאה עאל בחדקל, חד קל, ודא לישנא חדידא קלא לדרשא. רביעאה עאל בפרת, דאיהו מוחא, דביה פריה ורביה. בן זומא ובן עזאי דעאלו בקליפין דאורייתא, הוו לקאן בהון. ר' עקיבא דעאל במוחא אתמר ביה דעאל בשלם, ונפק בשלם.

— 22 —
א"ר אלעזר, אבא, יומא חד הוינא בבי מדרשא, ושאילו חברייא, מאי ניהו דא"ר עקיבא לתלמידוי, כשתגיעו לאבני שיש טהור, אל תאמרו מים מים, שמא תסתכנון גרמייכו, דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. אדהכי, הא סבא דסבין קא נחית, אמר לון, רבנן במאי קא תשתדלון. אמרו ליה, ודאי בהא דא"ר עקיבא לתלמידוי כשתגיעו לאבני שיש וכו'. אמר לון, ודאי רזא עלאה אית הכא, והא אוקמוה במתיבתא עלאה, ובגין דלא תטעון נחיתנא לכו, ובגין דאתגליא רזא דא בינייכו דאיהי רזא עלאה, טמירא מבני דרא.
בודאי אבני שיש טהור, אנון דמנהון מיין דכיין נפקין, ואינון רמיזין באת א רישא וסופא, ו' דאיהו נטוי בינייהו, איהו עץ החיים, מאן דאכיל מניה, וחי לעלם, ואלין ב' יודי"ן, אינון רמיזין בוייצר, ואינון תרין יצירות, יצירה דעלאין, ויצירה דתתאין, ואנון חכמה בראש, וחכמה בסוף, תעלומות חכמה, ודאי אנון תעלומות מחכמה עלאה דתחות כתר עלאה.
ואנון לקבל ב' עיינין, דבהון תרין דמעין נחתו בימא רבא. ואמאי נחתו. בגין דאורייתא מתרין לוחין אלין הוה משה נחית לישראל, ולא זכו בהון, ואתברו ונפלו, ודא גרים אבודא דבית ראשון ושני. ואמאי נפלו. בגין דפרח ו' מנייהו, דאיהו ו' דוייצר, ויהיב לון אחרנין מסטרא דעץ הדעת טו"ר, דמתמן אתייהיבת אורייתא באסור והתר, מימינא חיי, ומשמאלא מותא.
ובג"ד א"ר עקיבא לתלמידוי, כשתגיעו לאבני שיש טהור, אל תאמרו מים מים, לא תהוו שקילין אבני שיש טהור לאבנין אחרנין, דאנון חיי ומותא, דמתמן לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו. ולא עוד אלא אתון תסתכנון גרמייכו, בגין דאלין דעץ הדעת טו"ר אנון בפרודא, ואבני שיש טהור אינון ביחודא בלא פרודא כלל. ואי תימרון דהא אסתלק עץ החיים מנייהו ונפלו, ואית פרודא בינייהו, דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, דהא לית תמן פרודא לעילא דאלין דאתברו מאנון הוו. אתו לנשקא ליה, פרח ואסתלק מנייהו.

— 23 —
ד"א, ונהר יוצא מעדן, בודאי לעילא בעץ חיים, תמן לית קליפין נוכראין, הה"ד לא יגורך רע, אבל בעץ דלתתא אית קליפין נוכראין ודאי, ואיהו נטוע בגנתא דעדן דזעיר אפין, דאיהו חנוך, מטטרו"ן, דג"ע דלעילא דקב"ה לית תמן ערטומא, למהוי תמן נפתל ועקש. ובגין דא, ונהר יוצא וגו', ויכילנא למימר במטטרו"ן, יוצא מעדן מעדון דיליה, להשקות את הגן, גן דיליה, פרדס דיליה, דתמן עאלו בן עזאי ובן זומא ואלישע, וקליפין דיליה, מסטרא דא טוב, ומסטרא דא רע, ודא אסור והתר, כשר ופסול, טומאה וטהרה.
קם חד סבא ואמר, ר' ר', הכי הוא ודאי, אבל עץ חיים לא אתקרי איהו, אלא הכא הוא רזא דמלה, וייצר: חד יצירה דטוב, וחד יצירה דרע, דא איהו עץ הדעת טוב ורע, עץ דא אדם זעירא מסטרא דחיים מניה, ומסטרא דמותא מניה, תמן ב' יצירות דיליה, דאנון אסור והתר, ועליה אתמר וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה.
ויפח באפיו נשמת חיים. דא שכינתא עלאה, עדן. תיובתא. ועלה אתמר ועץ החיים בתוך הגן, דא עמודא דאמצעיתא. הגן שכינתא תתאה, תלת קטירין אנון: נשמתא. רוחא. נפשא לגביה. ובהון ויהי האדם לנפש חיה, דאיהו מפיו ממש, אתקרי לשכינתא, דאיהי נשמת חיים. מיד דאמר מלין אלין סליק לעילא. א"ר שמעון, חברייא בודאי מלאכא הוה, ובודאי סמיך אית לנא, מכל אתר.

— 24 —
פתח קרא אבתריה, ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן וגו', ויקח מאן נטיל ליה, אלא נטיל ליה מד' יסודין, דאתמר בהון ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים, אפריש ליה מנהון, ושוי ליה בגנתא דעדן.
כגוונא דא, יעבד קב"ה לב"נ דאתברי מד' יסודין, בזמנא דתב בתיובתא, ומתעסק באורייתא, קב"ה נטיל ליה מתמן, ועלייהו אתמר, ומשם יפרד, אפריש נפשיה מתאוה דילהון, ושוי ליה בגנתא דיליה, דאיהי שכינתא. לעבדה בפקודין דעשה, ולשמרה בפקודין דלא תעשה, אי זכה לנטרא לה, איהו יהא רישא, על ד' יסודין, ואתעביד נהר דאתשקיין על ידיה, ולא על ידא אחרא, ואשתמודעין ביה, דאיהו רבון ושליט עלייהו.
ואי עבר על אורייתא, אתשקיין ממרירו דאילנא דרע, דאיהו יצר הרע, וכל אברין דאנון מד' יסודין, אתמר בהון, וימררו את חייהם וגו' וימררו במרירו דמרה, ולגבי אברין קדישין דגופא, דאנון מסטרא דטוב, עלייהו אתמר ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה וגו'. כגוונא דא, אמרו מארי מתניתין, וימררו את חייהם בעבודה קשה, בקושיא. בחומר, בקל וחומר. ובלבנים, בלבון הלכתא. ובכל עבודה בשדה, דא ברייתא. את כל עבודתם וגו' דא משנה.
אם תייבין בתיובתא, אתמר בהון, ויורהו ה' עץ, ודא עץ חיים, וביה וימתקו המים, ודא משה משיח, דאתמר ביה, ומטה האלקים בידי, מטה, דא מטטרו"ן, מסטריה חיים, ומסטריה מיתה. כד אתהפך למטה איהו עזר, מסטרא דטוב, כד אתהפך לחיויא, איהו כנגדו, מיד וינס משה מפניו.
וקב"ה מסר ליה בידא דמשה, ואיהו אורייתא דבע"פ, דביה אסור והתר, מיד דמחא ביה בטינרא, נטל ליה קב"ה בידיה, ואתמר ביה וירד אליו בשבט, למחאה ליה ביה, ושבט איהו יצר הרע, חויא, וכלא איהו בגלותא מחמת דיליה.
ועוד ומשם יפרד, זכאה איהו בר נש, דאשתדל באורייתא דבזמנא דנטיל ליה קב"ה, מהאי גופא, מד' יסודין, אתפרש מתמן, ואזיל למהוי רישא בד' חיוון, ואתמר בהון על כפים ישאונך וגו'.

— 25 —
ויצו ה' אלקים וגו', הא אוקמוה לית צו אלא ע"ז, דמתמן אלהים אחרים, ואיהי בכבד, דמנה תכבד העבודה, דאיהי ע"ז, ליה והכבד כועס, והא אוקמוה כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה. דא איהו ויצו.
על האדם, דא שפיכות דמים, כד"א באדם דמו ישפך, ודא מרה, חרבא דמלאך המות, כד"א ואחריתה מרה כלענה, חדה כחרב פיות. לאמר, דא גלוי עריות, ודא טחול. עליה נאמר אכלה ומחתה פיה וגו' דטחול לית לה פומא וערקין, ואתשקיא מעכירו דדמא אוכמא דכבד, ולא אשכחנא ליה פומא, ודא איהו אכלה ומחתה פיה וגו'. כל שופכי דמים ממרה אנון, דערקין דדמא דלבא, מיד דחזאן מרה, כלהון ברחין קדמה.
ועריין כלהו אתכסיין בחשוכא, בדם אוכמא דטחול, מאן דעבר על שפיכת דמא וע"ז וג"ע, גליא נשמתיה, בכבד מרה טחול, ודיינין ליה בגיהנם, ותלת ממנן עלייהו, משחית אף וחימה.
ט"ו עריין אנון, כחשבן י"ה, ושית אחרנין כחשבן ו'. קדם דגלו ישראל בגלותא, ושכינתא עמהון, מני קב"ה לישראל, ערות אמך לא תגלה. ודא גלותא, איהו גלוי ערותה דשכינתא, הה"ד ובפשעכם שלחה אמכם, ועל גלוי עריות גלו ישראל ושכינתא בגלותא, ודא איהי ערוה דשכינתא. והאי ערוה איהי לילית, אמא דערב רב, וערב רב אנון עריות דילה, ועריות דישראל דלעילא, דעליה אתמר ערות אביך לא תגלה.
ואנון אפרישין בין ה' ה', דלא אתקריב ו' בינייהו, הה"ד ערות אשה ובתה לא תגלה, ואנון שכינתא עלאה ותתאה, דבזמנא דערב רב דאנון נפילים, גבורים, עמלקים, רפאים, ענקים, בין ה' ה' לית רשו לקב"ה לקרבא בינייהו, ורזא דמלה ונהר יחרב ויבש, יחרב בה' עלאה, ויבש בה' תתאה, בגין דלא יתפרנסון ערב רב מן ו', דאיהו עץ החיים ובגין דא לית קריבו לו' בין ה' ה', בזמנא דערב רב בינייהו.
ולית רשו, לאת י' לקרבא בה' תניינא, הה"ד ערות כלתך לא תגלה. ואנון אפרישו בין ו' לה' עלאה, הה"ד ערות אשת אביך לא תגלה די' איהו אב, ה' אם, ו' בן, ה' בת. ובגין דא מני לגביה ה' עלאה, ערות אשת אביך לא תגלה. ערות אחותך בת אביך, דא ה' תתאה. את בת בנה ואת בת בתה, אנון ה"א ה"א דאנון תולדין דה'. ערות אחי אביך דא יו"ד דאיהו תולדה דאת י', ואיהו אח לוא"ו.
סוף סוף, בזמנא דערב רב מעורבין בישראל, לית קריבו ויחודא באתוון שם הוי"ה, ומיד דיתמחון מעלמא אתמר באתוון דקב"ה, ביום ההוא יהיה הוי"ה אחד ושמו אחד. ובג"ד אדם, דאנון ישראל, אית לון יחודא באורייתא, דאתמר בה עץ חיים היא למחזיקים בה, ואיהי מטרוניתא מלכות, דמסטרהא אתקריאו ישראל בני מלכים.
ובג"ד, אמר קב"ה, לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו, דא משנה, אתתא דההוא נער, ואיהי שפחה דשכינתא. ואי זכו ישראל, איהי עזר לון בגלותא, מסטרא דהתר, טהור, כשר. ואי לאו איהי כנגדו, מסטרא דטמא, פסול, אסור. טהור התר, כשר, איהו יצר הטוב. פסול, טמא, אסור, איהו יצר הרע.
ואתתא, דאית לה דם טוהר, ודם נדה, מסטרא דמשנה, איהי שויא ליה, ולאו איהי בת זוגיה, יחודא דיליה, דלית יחודא, עד דערב רב יתמחון מעלמא. ובג"ד אתקבר משה לבר מארעא קדישא, וקבורתא דיליה משנה איהי, ולא ידע גבר ית קבורתיה עד יומא הדין, קבורתא דיליה משנה, דשלטא על מטרוניתא, דאיהי קבלה למשה, ומלכא, ומטרוניתא מתפרשא מבעלה. בגין דא, תחת שלש רגזה ארץ וגו' תחת עבד כי ימלוך, דא איהו עבדא ידיעא, ושפחה דא משנה, ונבל כי ישבע לחם, דא ערב רב, עם נבל ולא חכם.

— 26 —
עוד פתח ואמר, ויצר ה' אלקים מן האדמה, כל חית השדה, וכל עוף השמים, ווי לעלמא, דאנון אטימין לבא, וסתימין עיינין, דלא מסתכלין ברזי דאורייתא, ולא ידעין דודאי חית השדה ועוף השמים, אינון עמי הארץ. ואפילו באלין דאנון נפש חיה, לא אשתכח בהון עזר לשכינתא בגלותא, ולא למשה דאיהו עמה, דבכל זמנא דגלת שכינתא, לא זז מנה.
א"ר אלעזר, והא מאן יהב עובדא דאדם, בישראל ובמשה. אמר ליה ברי, ואנת אמרת הכי, וכי לא אוליפת מגיד מראשית אחרית, אמר ליה, הכי הוא ודאי.
ובגין דא משה לא מית, ואדם אתקרי איהו, ובגיניה אתמר בגלותא בתראה, ולאדם לא מצא עזר, אלא כלהו כנגדו. וכן עמודא דאמצעיתא אתמר ביה, ולאדם לא מצא עזר, דאפיק שכינתיה מן גלותא, הה"ד ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ומשה איהו בדיוקניה ממש, דאתמר ביה לא מצא עזר כנגדו.
בההוא זמנא, ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם, ה' אלהים אבא ואמא, תרדמה דא גלותא, דאתמר ביה ותרדמה נפלה על אברם. ארמי ליה על משה, ויישן, לית שינה אלא גלותא. ויקח אחת מצלעותיו, מצלעותיו דמאן, אלא מאלין עולמין דמטרוניתא, נטלו אבא ואמא חד מנייהו, ואיהו סטרא חוורא, יפה כלבנה. ויסגור בשר תחתנה, דא בשר דאתמר ביה בשגם הוא בשר, בשר דמשה סומק, ועליה אתמר פני משה כפני חמה, ובגין דא יפה כלבנה ברה כחמה.
ד"א ויסגר בשר, בעאן לאגנא בה עליה, הה"ד ויסגר ה' בעדו. ד"א, ויסגר, כד"א לעומת המסגרת, מסגרת מתקיימת, דבה מטרוניתא יהיה סגור ששת ימי המעשה.

— 27 —
ויבן ה' אלהים את הצלע, הכא אתרמיז רזא דיבום, דאמרו ביה כיון שלא בנה שוב לא יבנה, הה"ד אשר לא יבנה את בית אחיו. אבל לגבי קב"ה אתמר ביה, ויבן ה' אלהים אבא ואמא, בני לה לגביה, הה"ד בונה ירושלם ה'. ו' דאיהו בן י"ה אבא ואמא, עלייהו אתמר ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם, דא עמודא דאמצעיתא. ויביאה אל האדם, אייתי ליה לגבי צלע, דנטיל מן ה', עולימא דילה.
ועלה אתמר ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב, ובגין דא בטורא דא אתבני בי מקדשא על ידא דקב"ה יהא קיימא לדרי דרין. ועליה אתמר גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, דקדמאה אתבני על ידא דבר נש והאי על ידא דקב"ה, ובגין דא אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו.
וכן אתמר במשה, ויבן ה' אלקים את הצלע, כד"א ולצלע המשכן השנית, צלע ודאי מסטרא דחסד חוור, מתמן אתקריאת סיהרא. ויסגר בשר תחתנה, בשר דאיהו סומק מסטרא דגבורה, ואתכליל בתרווייהו. בההוא זמנא, שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני.
זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, דא שכינתא, נערה המאורסה לגבי עמודא דאמצעיתא, אתמר בה זאת הפעם וגו' אנא ידענא דאיהי עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת ודאי יקרא אשה, מסטרא עלאה דאיהי אמא. כי מאיש לקחה זאת, מסטרא דאבא, דאיהו י', וכן משה בדיוקנא דיליה לתתא.
בההוא זמנא, יזכו ישראל, כל חד וחד לבת זוגיה, ודא איהו דכתיב ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם, וכתיב ונבאו בניכם ובנותיכם וגו', ואלין אנון נשמתין חדתין, דעתידין למהוי על ישראל כמה דאוקמוה אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף, ואז החדשות יבואו.
בההוא זמנא, מתעברין ערב רב מעלמא, ואתמר בישראל ובמשה כל חד בבת זוגייהו. ויהיו שניהם ערומים, האדם ואשתו ולא יתבוששו דאתעבר ערוה מעלמא, דאלין אנון דגרמו גלותא, ערב רב ודאי.

— 28 —
ועלייהו אתמר, והנחש היו ערום מכל חית השדה וגו', ערום לרע מכל חיוון דאומין דעלמא עעכו"ם, ואנון בנוי דנחש הקדמוני, דפתי לחוה, וערב רב ודאי אינון הוו זוהמא דאטיל נחש בחוה, ומההיא זוהמא נפק קין, וקטל להבל רועה צאן דאתמר ביה בשגם הוא בשר, בשגם זה הבל. בשגם ודאי איהו משה וקטיל ליה, ואיהו הוה ברא בוכרא דאדם.
ועם כל דא, משה בגין לכסאה על ערייתא דאבוהי, נטל בת יתרו דאתמר ביה ובני קיני חותן משה, והא אוקמוה, אמאי אתקרי קיני שנפרד מקין, כד"א וחבר הקיני נפרד מקין. ולבתר בעא לאהדרא ערב רב בתיובתא, לכסאה ערייתא דאבוהי, דקב"ה מחשבה טובה מצרפה למעשה, ואמר ליה קב"ה מגזעא בישא אנון, תסתמר מנייהו, אלין אנון חובה דאדם דאמר ליה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. אלין אנון חובה דמשה וישראל.
ובגינייהו גלו ישראל בגלותא, ואתתרכו מתמן, הה"ד ויגרש את האדם, ואדם ישראל ודאי, ומשה בגינייהו אתתרך מאתריה, ולא זכה למיעל בארעא דישראל, דבגינייהו עבר מאמר דקב"ה, וחב בסלע, דמחא ביה. דלא אמר ליה, אלא ודברתם אל הסלע, ואנון גרמו. ועם כל דא, מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, דאיהו לא קביל לון, ויהיב בהון אות ברית, אלא לכסאה ערייתא דאבוה, וקב"ה אמר ליה ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו. ובגינייהו אמר מי אשר חטא לי אמחנו מספרי דאנון מזרעא דעמלק דאתמר ביה תמחה את זכר עמלק. ואנון גרמא לתברא תרין לוחין דאורייתא.
ומיד, ותפקחנה עיני שניהם וידעו ישראל כי ערומים הם, בטונא דמצרים, דהוו בלא אורייתא, ואתמר בהו ואת ערום ועריה. ואיוב בגין דא אמר ב' זמני ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה מה דהוה משה, אתהפך לערב רב לשמה ולשנינה, אשוב שמה הכא רמיז דעתיד לאתחזרא בינייהו בגלותא בתראה, ואזיל בינייהו לשמה, ואיהו אמר ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך.
ובזמנא דאתברו תרין לוחין דאורייתא, ואורייתא דע"פ, אתמר בהון, ויתפרו עלה תאנה, אתכסו בכמה קליפין, מערב רב, בגין כי ערומים הם, דלא יתגלו עריתייהו וכסוייא דילהון כנפי ציצית. ורצועין דתפילין, עלייהו אתמר ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. אבל לגבי ציציות, ויתפרו עלי תאנה, ויעשו להם חגורות, דא איהו חגור חרבך על ירך גבור. ודא ק"ש דאתמר ביה רוממות אל בגרונם וגו' דא הוא ויעשו להם חגורות.

— 29 —
וישמעו את קול ה' אלקים וגו', כד קריבו לטורא דסיני. הה"ד השמע עם קול אלקים מדבר מתוך האש וגו', וערב רב מיתו ואנון הוו דאמרו למשה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות ואשכחו אורייתא, ואלין אנון עמי הארץ, דאתמר בהון ארור שוכב עם כל בהמה. בגין דאנון מסטרא דההוא חויא, דאתמר ביה, ארור אתה מכל הבהמה.
והא כמה ערבובין אנון בישין בעירן וחיוון. אבל אית ערבוביא מסטרא דנחש, ואית ערבוביא מסטרא דאומי עעכו"ם, דדמו לחיוון ובעירן דחקלא. ואית ערבוביא מסטרא דמזיקין דנשמתן דחייביא, אנון מזיקין דעלמא ממש. ואית ערבוביא דשדים ורוחין ולילין וכלא מעורבין בישראל. ולא אית בכלהו לטייא כעמלק, דאיהו חיויא בישא, אל אחר, איהו גילוי לכל עריין דעלמא. רוצח איהו ובת זוגיה סם מות, ע"ז. וכלא סמא"ל ואית סמא"ל ואית סמא"ל, ולאו כלהו שויין, אבל ההוא סטרא דחיויא איהו לטייא על כלא.
ויקרא ה' אלקים אל האדם ויאמר לו איכה. הכא רמיז ליה, דעתיד לחרבא בי מקדשא, ולמבכי בה איכה, הה"ד איכה ישבה בדד, א"י כ"ה. ולזמנא דאתי עתיד קב"ה לבערא כל זינין בישין מעלמא, כדכתיב בלע המות לנצח. כדין תב כלא לאתריה. כדכתיב ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

— 30 —
(בראשית) תנינן כל שלמה דאתמר בשיר השירים, במלכא דשלמא דיליה במלך סתם, בנוקבא. מלך תתאה בעלאה, ורזא דמלה, דירתא תתאה לעלאה, תרווייהו כחד, והיינו בית, דכתיב בחכמה יבנה בית, וכתיב אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון, אפריון דא תקונא דעלמא תתאה, מעלמא עלאה.
דעד לא ברא קב"ה עלמא, הוה סתים שמיה ביה, והוה הוא ושמיה סתים בגויה חד, ולא קיימא מלה, עד דסליק ברעותא למברי עלמא, והוה רשים ובני ולא קיימא עד, דאתעטף, בעטופא חד דזיהרא, וברא עלמא.
ואפיק ארזין עלאין, רברבין, מההוא נהורא זיהרא עלאה, ושוי רתיכו על תרין ועשרין אתוון רשימין, אתגליפו בעשר אמירן, ואתיישבו, הה"ד מעצי הלבנון, וכתיב ארזי לבנון אשר נטע.
עשה לו המלך שלמה, לו, לגרמיה. לו, לתקוניה. לו, לאחזאה יקרא עלאה. לו, לאודעא דאיהו חד, ושמיה חד, כמה דאת אמר, יהיה ה' אחד ושמו אחד, וכתיב וידעו כי אתה שמך ה' לבדך.
במטון דקלפוי קסטורין ידיעא. נטיף לסטרא דא לעילא נטיף לימינא, סטא לשמאלא נחית לתתא, וכן לארבע זויין. מלכו אתפרש לעילא ותתא ולארבע זויין, למהוי חד נהרא עלאה.
נחית לתתא, ועביד ליה ימא רבא, כמה דאת אמר כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא, דהא הוא כניש כלא, ושאיב ליה בגויה. כד"א אני חבצלת השרון שושנת העמקים, ואין שרון אלא אתר ימא רבא, דשאיב כל מימין דעלמא, דאפיק ושאיב, ונהיר דא בדא, באורחין ידיען. וכדין עלייהו כתיב בחכמה יבנה בית, וע"ד בית בראשית. אבל ביתא עלאה רברבא, ישובא דעלמא, מלך סתם, ביתא תתאה.
והמלך ישמח באלקים, עלאה, לאחדא ביה תחות רישיה, ולקרבא ליה בחדוה, למהוי כלא חד. והמלך ישמח באלקים, חדו נהורא דאפיק, דנפיק בחד שבילא, טמיר וגניז, ועייל ביה ב', תרין דאינון חד. על דא עלמא אשתכלל, בקיומא שלים.
והמלך ישמח באלקים, עלמא תתאה חדי, בעלמא עלאה סתימא, ההוא דשדר חיים לכלא, חיי מלכא אקרון, דא עקרא דביתא. ביתא דא, בני ביתא דעלמא, ובני עלמא. ודא הוא, בראשית ברא אלקים, ב' ראשית, ראשית חכמה, כד כניש כלא לגויה, ואתעביד ימא רבא, לשאבא כלא.
ימא דקאפו, מימוי שאיב, כל מימין דעלמא, וכניש לון לגויה, ומיין אזלין ושאטין, ואשתאבן ביה. ודא נפיק מגו עלאה, וסימניה דרזא דא, מבטן מי יצא הקרח דמימוי גלידין ביה, לשאבא אחרנין.
האי קרח, ימא דקפא, לא נגדין מימוי, אלא בשעתא דתוקפא דדרום מטי לגביה, ומקריב ליה בהדיה, כדין מיא דהוו גלידין בסטרא דצפון, משתרן ונגדין, דהא מסטרא דצפון גלידי מיא, ומסטרא דדרום, משתרן ונגדין. לאשקאה כל אינון חיות ברא, כד"א ישקו כל חיתו שדי וגו', ואלין אקרון הרי בתר, טורין דפרודא, דכלהו משתקיין, כד סטרא דדרום שארי לקרבא בהדיה, וכדין מיא נגדין, ובחילא דא עלאה דנגיד, כלא הוו ברבו בחדו.
כד מחשבה סליק ברעו, מטמירא דכל טמירין מטו מגויה חד נהר, וכד מתקרבין דא בדא, בחד שביל דלא ידיע לעילא ותתא, והכא הוא ראשיתא דכלא. וב' מלך סתם, מהאי ראשיתא אשתכלל ודמי דא לדא.
ברא אלקים את השמים, ואפיק קול מגויה, ודא אקרי קול השופר, והיינו ברא אלקים את השמים, דאיהו קול השופר, ושמים שליטין בחיי המלך עלאה, על ארעא, וסימניך בן ישי חי על האדמה, דחיים תליין בבן ישי, ובהו שליט בכלא, וארעא מיניה אתזנת, הה"ד ואת הארץ, וא"ו דאתוסף, לשלטאה במזוני על ארעא.
את לעילא, והוא חילא דכללא דעשרין ותרין אתוון, דאפיק א"ת א' ת' אלקים דא, ויהיב לשמים, כד"א בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו, והיינו את השמים, לאכללא דא בדא, ולחברא לון דא בדא, לאתקיימא כחדא, באנון חיי מלכא, מלך סתם לאתזנא מן שמים. ואת הארץ חבורא דדכר ונוקבא, דאתגליפו באתוון רשימין, וחיי מלכא דאתנגידו מן שמיא, דשמים נגדין לון לקיימא ארעא וכל אכלוסין דילה.
ורזא, דאלקים עלאה עבד שמים וארץ לקיומא, ואפיק לון כחדא, בחילא דלעילא ראשיתא דכלא. כגוונא דא, רזא עלאה נחית לתתא והאי בתראה עביד שמים וארץ לתתא.
ורזא דכלא ב', תרין עלמין נינהו, ובראו עלמין, דא עלמא עלאה, ודא עלמא תתאה, דא כגוונא דדא, דא ברא שמים וארץ, ודא ברא שמים וארץ, ועל דא ב', תרין עלמין נינהו, דא אפיק תרין עלמין, ודא אפיק תרין עלמין וכלא בחילא דראשית עלאה.
נחית עלאה בתתאה, ואתמלייא בארח דחד דרגא דשרי עלה, כגוונא דההוא שביל סתים וטמיר וגניז לעילא, בר דחד, שביל דקיק וחד ארח, ההוא דלתתא ארח, כד"א וארח צדיקים כאור נוגה. וההוא דלעילא שביל דקיק, כדכתיב נתיב לא ידעו עיט. ורזא דכלא הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה. וכתיב בים דרכך ושבילך במים רבים. עלמא עלאה כד אתמליא ואתעברא כנוקבא דמתעברא מן דכורא, אפיקת תרין בנין כחד, דכר ונוקבא, ואינון שמים וארץ, כגוונא עלאה.
ממימו דשמיא אתזן ארעא, ומימוי אשתדן בגווה, אלא דעלאי דכר, ותתאי נוקבא, ותתאי מן דכורא אתזנן, ומיין תתאין קראן לעלאין, כנוקבא דפתיחא לדכורא, ושדת מיא, לקבל מיא דדכורא למעבד זרעא, ונוקבא מן דכורא אתזנת, הדא הוא דכתיב, ואת הארץ, בתוספת ויו כמה דאתמר.
כתיב שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו', אתוון אתחקקו בעובדא דכלא, בעובדא דעלאה, ובעובדא דתתאה. לבתר, אתרשימו אתוון, ואתחקקו בקרא, ב' בראשית ברא, א' אלקים את. ב' ראשית ברא, ודאי כמה דאתמר, ב' ברא ודאי בחילא עלאה. ב' נוקבא, א' דכר כמה דב' ברא ודאי בחילא דלעילא, הכי א' אפיק אתוון. כללא דעשרין ותרין אתוון, השמים ה' אפיק שמים, למיהב ליה חיין ולאשרשא ליה.
ואת הארץ, ו' אפיק הארץ, למיהב לה מזונא ולאתקנא לה ולמיהב לה ספוקא דאתחזי לה. ואת הארץ, דנטיל וא"ו א"ת כללא דעשרין ותרין אתוון, ומתזן ארעא, וארעא כליל לון לגווה, כד"א כל הנחלים הולכים אל הים, והיינו רזא ואת הארץ, דכניש כלא לגווה, וקבלית לון הארץ. נטלא הארץ וא"ת, דא שמים וארץ כחדא. את השמים, רזא דשמים וארץ כחדא.
וקבילת לון לאתזנא. מטון מלה בקולפוי שכיחי. קוסטרא דקוטרא בארעא שכיח. כד אשא דמלהטא נגיד ואתער משמאלא, אחיד בה, וסלקא תננא, כד"א והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש, דא אשא ודא תננא. וכתיב ואת ההר עשן, מגו דאשא כד נחית, אחידן דא בדא, תננא באשא. וכדין בסטר שמאלא קיימא כלא. והיינו רזא, אף ידי יסדה ארץ. וימיני טפחה שמים. בחילא דימינא לעילא, כי האי גוונא אתעבידו שמיא, דאיהו דכר, ודכר מסטרא דימינא קא אתי, ונוקבא מסטרא דשמאלא.
שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, עד הכא אסתלקו מלין, דלא לשאלא, כדלעילא, דחכמה אשתכליל מאין, ולא קיימא לשאלא, דסתים ועמיק, לית דיקום ביה. כיון דאתפשט נהורא עמיקא, נהוריה קיימא בשאלתא, אע"ג דאיהו סתים מכלא דלתתא, וקראן ליה על פום שאילתא מי מי ברא אלה.
והיינו רזא דקאמרן, מבטן מי יצא הקרח, מבטן מי ודאי, ההוא דקיימא לשאלתא, ולית לשאלא מה לעילא מה לתתא, אלא לשאלא אתר דנפקן למנדע, ולא למנדע ליה, דהא לא יכלין, אלא קיימא לשאלתא ולא למנדע ביה.
בראשית, ב' ראשית, ראשית מאמר הוא, או נימא דבראשית איהו מאמר, אלא עד לא נפיק ואתפשט חיליה, וכלא סתים ביה, בראשית איהו, ומאמר איהו. כיון דנפיק ואתפשט מניה חילין, ראשית אקרי, והוא מאמר בלחודוי. מי שאילתא ההוא דברא אלה, לבתר כד אתפשט ואשתכלל, אתעביד י"ם, וברא לתתא. וכלא עביד כההוא גוונא ממש דלעילא, דא לקבל דא, ודא כגוונא דדא, ותרווייהו ב'.
כתיב עד שהמלך במסבו, במסבו לאתיישבא במלכו תתאה, ברזא דההוא חברותא ותפנוקא, דההוא חביבותא דבעדן עלאה, בההוא שביל דסתים וגניז, ולא אתידע, ואתמליא מניה, ונפקא בנחלין ידיען. נרדי נתן ריחו, דא מלכא תתאה, דברא עלמא לתתא, כגוונא דלעילא, וסליק ריחא טבא עלאה, לשלטאה, ולמעבד, ויכיל ושליט, ונהיר בנהורא עלאה.
בתרין גוונין אתברי עלמא, בימינא ובשמאלא, בשיתא יומין עלאין, שיתא יומין אתעבידו לאנהרא, כמה דאת אמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ. ואלין כרון ארחין, ועבדו שיתין נוקבין, לתהומא רבא, ואינון שיתין נוקבין לאעלאה מיא דנחלי גו תהומא, ועל דא השיתין מששת ימי בראשית נבראו, ואינון הוו שלמא דעלמא.
והארץ היתה תהו ובהו, סוספיתא דקמרי גו קולטוי, דהוה בקדמיתא ולא אתקיימת, היתה כבר. ולבתר, אתקיימת, בארבעין ותרין אתוון, אתגליף עלמא, ואתקיימת, וכלהו עטורא דשמא קדישא.
כד מצטרפין, סלקין אתוון לעילא, ונחתין לתתא, מתעטרין בעטרין, בארבע סטרי עלמא, ויכיל עלמא לאתקיימא, ואלין אתקיימין בעובדוי דעלמא. טופסרא דקילטא בהני שכיחי, כחותמא דגושפנקא, עאלו ונפקו את ואת, ואתברי עלמא, עאלו גו חותמא ואצטרפו ואתקיים עלמא.
בקולפי דחויא רברבא, מחו ועאלו תחות נוקבי דעפרא, אלף וחמש מאה אמין, לבתר תהומא רבא, הוה סליק בחשוכא, וחשוכא חפי כלא, עד דנפק נהורא, ובקע בחשוכא, ונפק ואתנהיר, דכתיב מגלה עמוקות מני חשך ויוצא לאור צלמות.
מיא אתקלו בתיקלא, אלף וחמש מאה, באצבען, תלת נטיפו גו תיקלא, פלגו מנייהו לקיומא, ופלגו דעאלו לתתא. אלין סלקין ואלין נחתין, כיון דסליקו, בסליקו דידא, קאים תיקלא באורח מישר, ולא סטא לימינא ולשמאלא, הה"ד מי מדד בשעלו מים וגו'.
כלא הוה ביה בארעא סתים ולא אתגלייא, וחילא ותקפא ומיא גלידין בגווה, ולא נגידו, ולא אתפשטו, עד דאנהיר עלה נהורא דלעילא, ונהורא מחאת בקולטוי, ואשתריאו חילה, הה"ד ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור, דא הוא אור קדמאה עלאה, דהוה מקדמת דנא.
ומהכא נפקו כל חילין ותוקפין, וארעא אתבסמת ואפיקת חילהא לבתר, כיון דנהיר ונחית, הוה אסתלק נהוריה מסייפי עלמא עד סייפי עלמא, כד אסתכל בחייבי עלמא אתגניז ואתטמיר ולא נפיק אלא בשבילוי סתימין דלא אתגליין.

— 31 —
וירא אלקים את האור כי טוב, תנן כל חלמא דקיימא בקיומא דכי טוב, שלמא הוא לעילא ותתא. חמי אתוון כפום ארחוי, כל חד וחד. חמא ט', טב ליה, טב לחלמיה, דהא אורייתא פתח ביה כי טוב, נהיר מסייפי עלמא לסייפי עלמא, ט', טב, טוב הוא, טב: נהירו באשלמותא.
ט' תשיעאה דכלא, את דאתנהיר מעלאה, ראשיתא ואתכליל ביה, ואתעביד בסתימו דנקודה, רזא די', דהיא נקודה חדא. ו' מחיליה נפיק, ביה אתעביד שמים. כד אסתיים בנקודה חד ואתגניז גו, אתנהרא ב'. מניה נפקו עלאה ותתאה, עלאה טמירא, תתאה אתגלייא, ברזא דתרין, וקיימא בחילא דלעילא.
ודא הוא טוב, אלין תלת אתוון, טו"ב, אתכלילו לבתר לצדיקא דעלמא, דכליל כלא לעילא ותתא, כד"א אמרו צדיק כי טוב, בגין דנהירו עלאה כלילא ביה, דכתיב טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, לכל כתיב, דא סתמא דמלה בגין לאנהרא יומא חד דנהיר לכלא, עלאה על כלא. עד כאן סתמא דמלין.

— 32 —
בראשית ברא אלקים, רזא דראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. דא חכמה עלאה, דאיהי ראשית. ב' ביתא דעלמא, לאתשקאה, מההוא נהר, דעייל ביה. רזא דכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ונהר דאכניש כלא, מעומקא עלאה, ולא פסיקו מימוי לעלמין, לאשקאה לגנתא.
וההוא עומקא עלאה בית ראשון, אסתיימו ביה אתוון, בחד שביל דקיק דגניז בגויה, ומגו ההוא עומקא, נפקו תרין חילין, דכתיב את השמים, שמים לא כתיב, אלא השמים, מגו ההוא עומקא דסתים מכלא. ואת הארץ, נהר דא אפיק להאי ארץ.
אבל בכללא דשמים הוה, ונפקו כחדא, מתדבקא בסטרוי, דא בדא. כד אתנהיר ראשיתא דכלא, שמים נטלו לה, ואותיבו לה באתרה, דכתיב ואת הארץ, ואת כללא דאתוון דאינון את.
כד אתהדרת ארעא למיתב באתרה, ואתפרש מסטרוי דשמים, הות תוהה ובוהה לאתדבקא בשמים כחדא, כקדמיתא, בגין דחמת לשמים נהירין, והיא אתחשכת, עד דנהורא עלאה נפק עלה, ואנהיר לה, ותבת באתרה, לאסתכלא בשמיא אפין באפין, וכדין אתתקנת ארעא, ואתבסמת.
נפק נהורא בסטר ימינא, וחשוכא בסטר שמאלא, ואפריש לון, לבתר, בגין לאתכללא דא בדא, הה"ד ויבדל אלקים בין האור ובין החשך, ואי תימא הוה הבדלה ממש, לא, אלא יום אתי מסטרא דנהורא, דאיהו ימינא, ולילה מסטרא דחשוכא, דאיהו שמאלא. וכד נפקו כחדא, אפריש לון. והבדלה הוה מסטרוי, לאסתכלא אפין באפין, ולאתדבקא דא בדא למהוו כלא חד.
ואיהו אקרי יום, וקרי ליה יום. ואיהי קרי לילה כד"א ויקרא אלקים לאור יום וגו'. מהו ולחשך, דא חשך דאחיד ללילה, דלית לה נהורא מגרמה, ואע"ג דאתא מסטרא דאשא דאיהי חשך, אבל חשך, עד דאתנהיר מסטרא דיום, יום נהיר ללילה, ולילה לא נהיר עד זמנא דכתיב ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה.

— 33 —
רבי אלעזר קפץ בקדמיתא, ודרש קול ה' על המים אל הכבוד הרעים ה' על מים רבים, קול ה', דא קול עלאה, דממנא על המים, דנגדין מדרגא לדרגא, עד דמתכנשי לאתר חד, בכנופיא חדא. ההוא קול עלאה משדר לאינון מיין בארחייהו, כל חד וחד כפום ארחיה, כהאי גננא דממנא על מיא, לשדר לון, לכל אתר ואתר, כדחזי ליה. כך קול ה' ממנא על מיא.
אל הכבוד הרעים, כד"א ורעם גבורותיו מי יתבונן, דא סטרא דאתיא מן גבורה ונפקא מניה. ד"א, א"ל הכבוד הרעים, דא ימינא, דנפקא מניה שמאלא, ה' על מים רבים, ה' דא חכמה עלאה דאקרי יו"ד. על מים רבים, על ההוא עומקא סתימאה דנפיק מניה. כד"א ושבילך במים רבים.

— 34 —
ר"ש פריש פלוגתא, ואמר, פתח קרא ואמר, כתיב לעמת המסגרת תהיינה הטבעות בתים לבדים, מאן ההוא מסגרת, דא הוא אתר סגיר דלא פתיחא, בר בשביל חד דקיק, דאתיידע בגניזו לגביה, ובגיניה אתמלי ורשים תרעין, לאדלקא בוצינין. ובגין דאיהו אתר גניז וסתים, אקרי מסגרת, ודא הוא עלמא דאתי, וההוא עלמא דאתי אתקרי מסגרת.
תהיינה הטבעות, אלין עזקאן עלאין, דאתאחדן דא בדא, מיא מרוחא, ורוחא מאשא, ואשא ממיא, כלהון אתאחדן דא בדא, ונפקן דא מן דא בהני עזקאן, וכלהון מסתכלן לגבי ההוא מסגרת, דביה מתאחד, לההוא נהרא עלאה, לאשקאה לון, ואתאחדן ביה.
בתים לבדים, הני עזקאן, מלאין אינון בתים, ואתרין לבדים, דאינון רתיכין דלתתא, בגין דדא אתי מסטרא דאשא, ודא מסטרא דמיא, ודא מסטרא דרוחא, וכן כלהו, בגין למהוי רתיכא לארונא, ועל דא מאן דמקרב יקרב באלין בדים, ולא במה דלגו, לך לך אמרין נזירא, סחור סחור לכרמא לא תקרב בר אינון דאתחזון לשמשא לגו, לון אתיהיב רשותא לאעלאה לשמשא ולקרבא, ועל דא כתיב והזר הקרב יומת.

— 35 —
בית דבראשית רברבא, רבי יוסי שאיל ליה ואמר, האי שיתא יומי בראשית דקא תנינן מאן אנון, אמר ליה, היינו דכתיב ארזי לבנון אשר נטע, כמה דאלין ארזין נפקין מן לבנון, הכי נמי אנון שיתא יומין, נפקין מן בראשית.
ואלין שיתא יומין עלאין קרא פריש לון, דכתיב לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו', כי כל, דא צדיק. בשמים, דא תפארת. ובארץ, דא כ"י, כתרגומו, די אחיד בשמיא ובארעא, כלומר, דיסודא דעלמא דאקרי כל, איהו אחיד בתפארת, דאקרי שמים, ובארץ, דאקרי כ"י.
ועל דא, בראשית, ב' ראשית, היא ב' בגין דאיהי תניינא לחושבנא. ואקרי ראשית, בגין דהאי כתרא עלאה טמירא, היא קדמאה, ועל דלא עייל בחושבנא, תניינא הוי ראשית. בגין דא ב' ראשית. ועוד, כמה דחכמה עלאה, איהי ראשית, חכמה תתאה, ראשית נמי הויא, ועל דא, לית לאפרשא ב' מן ראשית.
בראשית, מאמר קרינן ליה, והכי הוא, ושיתא יומין נפקין מינה, ואתכלילן ביה, ואלי אקרון, כגוונא דאלין אחרנין.
ברא אלקים, הה"ד, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, מאי להשקות את הגן, לאשקאה ולקיימא ליה, ולאסתכלא ביה, בכל מה דאצטריך. אלקים: אלקים חיים, דמשמע בראשית ברא אלקים, ודאי על ידא דההוא נהרא, בגין לאפקא כלא, ולאשקאה כלא.
את השמים, חבורא דכר ונוקבא כדקא חזי. לבתר האי, ביה אתברי עלמא לתתא, ביה יהיב חילא לכלא. את השמים, דמשמע דשמים אפיקו את, בחילא דרזא דאלקים חיים, בתר דראשית אפיק ליה.
כיון דהאי אפיק כלא, וכלא אתיישב בדוכתיה, כחד עזקא דא בתרייתא אתעבידת ראשית, ובהאי ראשית אפיק נהורין עלאין, ושרי נהרא, ושרי מיא לנגדא, לקבלא לתתא, ועל דא בראשית ודאי, ברא אלקים, ביה ברא עלמא תתאה, ביה אפיק נהורין, ביה יהיב חילא לכלא.
ר' יהודה אמר, על דא כתיב היתפאר הגרזן על החוצב בו, שבחא דמאן, לאו דאומנא הוא. כך בהאי ראשית, ברא אלקים עלאה את השמים, שבחא דמאן, דאלקים הוא.
אמר ר' יוסי האי דכתיב אשר לו אלקים קרובים אליו, קרובים, קרוב מבעי ליה, אלא אלקים עלאה, אלקים דפחד יצחק, אלקים בתראה, ובגיני כך קרובים, וגבורות סגיאין אנון, דנפקין מחד, וכלהו חד.
(תוספתא) בראשית ברא רמז לכתר חכמה. אלקים רומז לבינה את רומז לגדולה וגבורה. השמים דא הוא ת"ת. ואת רומז לנצח הוד יסוד, הארץ רומז למלכות (עד כאן תוספתא).

— 36 —
ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור, ודא איהו נהורא, דברא קב"ה בקדמיתא, והוא נהורא דעינא, והוא נהורא דאחזי קב"ה לאדם קדמאה. והוי חזי ביה, מסייפי עלמא ועד סייפי עלמא, והוא נהורא דאחזי קב"ה לדוד, והוה משבח ואמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, והוא נהורא דאחזי קב"ה למשה, וחמא ביה, מגלעד ועד דן.
ובשעתא דחמא קב"ה דיקומון תלתא דרין חייבין, ואינון: דרא דאנוש, ודרא דטופנא, ודרא דפלגה, גניז ליה, בגין דלא ישתמשון ביה, ויהב יתיה קב"ה למשה, ואשתמש ביה תלת ירחין, דאשתארון ליה, מיומי עבורא דיליה, כמא דאת אמר ותצפנהו שלשה ירחים.
ובתר תלת ירחין, עאל קמי פרעה, נטיל ליה קב"ה מניה, עד דקאים על טורא דסיני לקבלא אורייתא, והדר ליה ההוא נהורא, ואשתמש ביה כל יומוי, ולא יכלו בני ישראל, למקרב בהדיה, עד דיהב מסוה על אנפוי, כד"א וייראו מגשת אליו, ואתעטף ביה כטלית. הה"ד עוטה אור כשלמה.
יהי אור ויהי אור. כל מה דאתמר ביה ויהי, הוא בעלמא דין, ובעלמא דאתי. אמר רבי יצחק אור דברא קב"ה בעובדא דבראשית, הוה סליק נהוריה מסייפי עלמא עד סייפי עלמא, ואתגניז.
מאי טעמא אתגניז, בגין דלא יתהנון מניה חייבי עלמא ועלמין לא יתהנון בגיניהון, והוא טמיר לצדיקיא, לצדיק דיקא דכתיב אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. וכדין יתבסמון עלמין, ויהון כלא חד, ועד יומא דיהא עלמא דאתי הוא טמיר וגניז.
ההוא נהורא נפק מגו חשוכא, דאתגלפא בקלפוי דטמירא דכלא, עד דמההוא נהורא דאתגניז, אתגליף בשביל חד טמירא, לחשוכא דלתתא, ונהורא שארי ביה. מאן חשוכא דלתתא. ההוא דאקרי לילה, דכתיב ביה ולחשך קרא לילה.
וע"ד תנינן מאי דכתיב מגלה עמוקות מני חשך, ר' יוסי אומר אי תימא מחשך סתים אתגליין, הא חזינן דטמירין אנון, כל אנון כתרין עלאין, וקרינן עמוקות, מהו מגלה, אלא, כל אנון טמירין עלאין לא אתגליין, אלא מגו ההוא חשוכא, דאיהו ברזא דליליא. ת"ח, כל אנון עמיקין סתימין דנפקי מגו מחשבה, וקלא נטיל לון, לא אתגליין, עד דמלה מגלה לון, מאן מלה היינו דבור.
והאי דבור אקרי שבת, ובגין דשבת אקרי דבור, דבור דחול אסור בשבת. וכך הוה עביד ר"ש כד חמי לאמיה דהות משתעיא, הוה אמר לה, אמא שתוקי, שבת הוא ואסיר. בגין דדבור דא בעיא לשלטאה, ולא אחרא. והאי דבור דאיהו אתי מסטרא דחשך, מגלה עמוקות מגויה. ומשמע מני חשך, ההוא דאתי מסטרא דחשך, דכתיב מני דייקא.
אמר רבי יצחק, אי הכי, מאי דכתיב ויבדל אלקים בין האור ובין החשך. א"ל, אור אפיק יום, וחשך אפיק לילה, לבתר חבר לון כחדא, והוו חד, דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, דלילה ויום אקרון חד, והאי דכתיב ויבדל אלקים בין האור ובין החשך, דא בזמנא דגלותא דאשתכח פרודא.
א"ר יצחק, עד הכא דכורא באור, ונוקבא בחשוכא, לבתר מתחברן כחדא למהוי חד. במאי אתפרשאן. לאשתמודעא בין נהורא ובין חשוכא, מתפרשן דרגין, ותרווייהו כחד הוו, דהא לית נהורא אלא בחשוכא, ולית חשוכא אלא בנהורא. ואע"ג דאנון חד, אתפרשן בגוונין ועם כל דא אנון חד, דכתיב יום אחד.

— 37 —
ר"ש אמר, על ברית עלמא אתברי, ואתקיים, דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. מאן ברית דא צדיק, יסודא דעלמא, דאיהו רזא דזכור, וע"ד עלמא קיימא בברית, יומם ולילה כחדא, דכתיב, אם לא בריתי יומם ולילה, חקות שמים וארץ לא שמתי, חקות שמים דנגדין ונפקין מעדן עלאה.
פתח ואמר מקול מחצצים בין משאבים שם יתנו צדקות ה' וגו'. מקול מחצצים, דא קול יעקב, מחצצים כד"א איש הבינים. בין משאבים, דאיהו יתיב בין אנון דשאבין מיא מלעילא, והוא נטיל בתרין סטרין, וכליל להון בגויה.
שם יתנו צדקות ה'. תמן הוא אתר מהימנותא, לאתדבקא. שם יתנו צדקות ה', תמן ינקין צדקות ה' ושאבין. צדקות פרזונו, דא צדיק דעלמא, דאיהו קיים וקדיש, ואיהו שאיב ונטיל כלא, ומפזר לגבי ימא רבא, אינון מיין עלאין. בישראל, דישראל ירתו קיים דא. ויהביה לון קודשא בריך הוא ירותת עלמין.
כיון דישראל שבקו ליה, דהוו גזרין ולא פרעין, מה כתיב אז ירדו לשערים עם ה', ירדו לשערים, אינון שערי צדק, הוו יתבין לתרעי, ולא עאלין לגו, ובההוא זמנא כתיב ויעזבו את ה' וגו', עד דאתת דבורה, ונדיבת לון בהאי כמה דכתיב בפרוע פרעות בישראל וגו'.
וע"ד כתיב, חדלו פרזון בישראל, חדלו פרזון, דא הוא פרזונו דקא אמרן, חדלו פרזון קיים קדישא, דלא אתפרעון עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל, מאי אם, אלא אנא נחתית מיין עלאין מעילא, לקיימא עלמין, בישראל סתם, לעילא ותתא, לאחזאה, דעלמא לא אתקיים, אלא על קיימא דא, ורזא דכלא, וצדיק יסוד עולם כתיב.
תלת נפקי מחד, חד בתלת קיימא, עאל בין תרין, תרין ינקין לחד, חד יניק לכמה סטרין, כדין כלא חד. הדא הוא דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, יום דערב ובקר כליל כחדא. היינו רזא דברית יומם ולילה, וביה כלא חד.
(תוספתא) תנינן, מל ולא פרע את המילה, כאילו לא מל, בגין דתרין דרגין אינון, מילה ופריעה, זכור ושמור. צדיק וצדק, דכר ונוקבא, אות ברית, דא יוסף, וברית דא רחל, ואצטריך לחברא לון, ובמה מחבר לון, כד איהו גזיר, ופריע, ומאן דגזיר ולא פריע, כאלו עבדו בינייהו פרודא (עד כאן תוספתא).

— 38 —
ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים, ר' יהודה אמר, שבעה רקיעים אנון לעילא, וכלהו קיימא בקדושתא עלאה, ושמא קדישא בהו אשתכלל, ודא רקיעא הוא באמצעות מיא.
דא רקיע קיימא על גבי חיוותא אחרנין, ואיהו אפריש בין מיין עלאין למיין תתאין, ומיין תתאין קראין לעלאין, ומהאי רקיע שתאן לון, דא הוא דמפריש בינייהו, בגין דכלהו מיא ביה כלילן, ולבתר נחית לון להני חיוותא, ושאבין מתמן.
כתיב גן נעול אחותי כלה, גל נעול מעין חתום. גן נעול, דכלא אסתים ביה, דכלא אתכליל ביה. גל נעול דההוא נהר נגיד ונפיק, ועייל ביה, וכליל, ולא אפיק, וקרשי מיא ביה, וקיימי, מ"ט בגין דרוח צפון נשיב באנון מיא, ואתקרישו ולא נפקי לבר, עד דאתעביד קרח, ואלמלא סטרא דדרום, דאקיש תקפיה דהאי קרח, לא נפקי מניה מיא לעלמין.
וחיזו דההוא רקיעא עלאה, כחיזו דהאי קרח דמתקרשא ומכניס בגויה כל אנון מיין. כך ההוא עלאה, דעליה כניש כל אנון, מיין, ואפריש בין מיין עלאין למיין תתאין, והאי דאמרן יהי רקיע בתוך המים, במציעות, לאו הכי, אלא יהי כתיב, ההוא דהוי מניה במציעות מיא הוי, ואיהו לעיל, דקיימא על רישא דחיוותא.
א"ר יצחק אית קרומא, במציעות מעוי דבר נש, דאיהו פסיק מתתא לעילא, ושאיב מעילא, ויהיב לתתא, כך גוונא דא, רקיע איהו באמצעיתא, וקימא על אנון חיותא דלתתא, ואיהו פריש בין מיין עלאין לתתאין.

— 39 —
ת"ח, אנון מיין אעדו ואולידו חשוכא, ועל רזא דא כתיב והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים. רבי אבא פתח המקרה במים עליותיו וגו', במים, אלין מיין עלאין דכלא, דבהו תקין ביתא, כד"א בחכמה יבנה בית, ובתבונה יתכונן.
השם עבים רכובו. ר' ייסא סבא פליג, עבים ע"ב י"ם, עב דאיהו חשך, שמאלא, דקיימא על ים דא. המהלך על כנפי רוח, דא רוחא דמקדשא עלאה, ורזא דא שנים כרובים זהב, כתיב וירכב על כרוב ויעוף וידא על כנפי רוח, וירכב על כרוב, חד, לבתר איגלי על כנפי רוח. ועד דהאי אתער לא אתגלי בהאי.
רבי יוסי אמר כתיב ומים תכן במדה, במדה ממש אתקין להו, כד מטון לגווה, ואינון תקונא דעלמא, כד מטו מסטרא דגבורה. אמר רבי אבא כך הוו קדמאי אמרי, כד הוו מטאן להאי אתר, מרחשן שפוון דחכימין, ולא אמרין מדי בגין דלא יתענשון.
רבי אלעזר אמר, את קדמאה דאתוון הוה שטיא על אנפוי דקיטרא דכיא, ואתעטר מלרע מלעילא, וסליק ונחית, ומיא מתגלפי בגלופייהו, ומתיישבן בדוכתייהו, ואתכלילו חד בחד. וכן אתוון כלהו, כלילן דא בדא, ומתעטרן דא בדא, עד דאתבני עלייהו בניינא ויסודא.
וכד אתבניאו כלהו ואתעטרו, הוו מיין עלאין מתערבין במיין תתאין, ואפיקו ביתא דעלמא, ועל דא ב' אתחזי ברישא, ומיין סלקין ונחתין, עד דהאי רקיע הוה, ואפריש לון, ומחלוקת הוה בשני, דביה אתברי גיהנם, דאיהו נורא דדליק, כד"א אש אוכלה הוא, וזמין לאשראה על רישייהו דחייביא.
אמר רבי יהודה, מהכא כל מחלוקת דאיהו לשם שמים, סופה להתקיים, דהא הכא מחלוקת דאיהו לשם שמים הוה, ושמים בהאי אתקיים, לבתר דא, דכתיב ויקרא אלקים לרקיע שמים וגו'. בקטפירא דעיליתא בקסטייהו שכיחי ואתקיימו, דהא תנינן כתיב והבדילה הפרוכת לכם, בין הקדש ובין קדש הקדשים, דייקא, דהא איהו רקיע דמפרש בגו באמצעיתא.
ת"ח, כתיב לבתר, יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד, מתחת השמים ממש. אל מקום אחד, לאתר דאקרי אחד ואיהו ים תתאה, דהא איהו אשלים לאחד, ובלא איהו לא אקרי אחד, ומשמע דכתיב יקוו, דביה מתכנשין כלהו מיא כד"א כל הנחלים הולכים אל הים וגו'.
ר' ייסא אמר, אל מקום אחד, דא איהו אתר דכתיב ביה וברית שלומי לא תמוט, דהא איהו נטיל כלא, ושדי בימא, וביה אתתקנת ארעא, דכתיב ותראה היבשה, דא הוא ארץ, כד"א ויקרא אלקים ליבשה ארץ.
אמאי אקרי יבשה, אמר רבי יצחק, היינו דכתיב לחם עוני, לחם עני כתיב ובגין דאיהו לחם עני אקרי יבשה, ושאיב בגווה כל מימין דעלמא, ואיהי יבשה הוי, עד דאתר דא אמלי לה, וכדין נגדין מיא, אורח דאנון מקורות.
ולמקוה המים קרא ימים, דא הוא בית כנישות מיין דלעילא, דתמן מתכנשין כל מיא, ומתמן נגדין ונפקין. א"ר חייא מקוה המים דא צדיק, דכד מטא למקוה המים, כתיב וירא אלקים כי טוב, וכתיב אמרו צדיק כי טוב. ר' יוסי אמר ישראל מקוה איהו, דכתיב מקוה ישראל ה'.
רבי חייא אמר דא צדיק, היינו דכתיב קרא ימים, בגין דנחלין ומבועין ונהרין כלהו נטיל לון, ואיהו מקורא דכלא, ואיהו נטיל כלא, בגיני כך ימים, ועל דא וירא אלקים כי טוב, וכתיב אמרו צדיק כי טוב.
ובגין דאתרשים, איהו אפריש בין יומא קדמאה לתליתאה, ולא אתמר כי טוב בגווייהו, דהא ביומא תליתאה, עבדת ארעא איבין, מחילא דהאי צדיק, דכתיב ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא, עשב מזריע זרע עץ פרי, מאי עץ פרי דא עץ הדעת טוב ורע, דאיהו עביד איבין ופירין, עושה פרי דא צדיק יסוד דעלמא.
למינו, דכל בני נשא דאית לון רוחא קדישא, דאיהו איבא דההוא אילנא, רשים בהו, רשימא למינו, ומאי איהו, ברית קדש, ברית שלום, ובני מהימנותא למינו. למינו עאלין, ולא מתפרשן מניה, וצדיק עושה פרי הוא, וההוא אילנא אתעברת, ואפיקת ההוא פרי למינו, למינו דההוא עושה פרי, דיהוי כוותיה.
זכאה חולקיה, מאן דדמי לאמיה ולאבוי, ועל כן רשימא קדישא ביומא תמינאה, בגין דידמי לאמיה. וכד אתפרעת, ואתגלייא רשימא קדישא, בגין דידמי לאבוי, ועל דא עץ פרי, דא אמא, עושה פרי דא ברית קדש, אבוי, למינו דידמי ליה, ואתרשים ביה.
אשר זרעו בו על הארץ, זרעו בו, זרע בו, מבעי ליה, מאי זרעו בו, אלא זרע וא"ו בו. על הארץ, הכי הוא ודאי, דהא ההוא זרעא אשדי על ארעא. זכאה חולקיהון דישראל, דאינון קדישין ודמיין לקדישין. וע"ד ודאי כתיב ועמך כלם צדיקים, כלם צדיקים ודאי, דהא מהני נפקו ולהני דמיין. זכאין אינון בעלמא דין ובעלמא דאתי.
אמר רבי חייא, כתיב עושה ארץ בכחו, מאי עושה ארץ, דא קב"ה לעילא, בכחו, דא צדיק, מכין תבל בחכמתו, תבל דא ארץ דלתתא, בחכמתו דא צדק, דכתיב והוא ישפוט תבל בצדק, עושה ארץ, דא קב"ה, דהוא מתקין ארעא, ומתקין ארחוי, ובמה בכחו כדקאמרן.
רבי יהודה אמר, באתוון גליפן דרבי אלעזר, אית קוטרי דאתוון, כ"ב קטירין כחדא, תרין אתוון, דא סליק, ודא נחית. ודסליק נחית, ודנחית סליק, וסימן דא א"ך ב"ך א"ל.
רבי יוסי אמר טיפסא דשיקלא באמצעיתא קיימא, וסימן במדה במשקל וגו'. משקל לישן דקיימא באמצעיתא, ורזא דא שקל הקדש כתיב, ומאזנים ביה קיימן ואתקלו, מאן מאזנים, כד"א מאזני צדק, וכלהו קיימין במשקל, בשקל הקדש. רבי יהודה אמר בשקל הקדש, דא רוח הקדש.
אמר רבי יצחק, כתיב בדבר ה' שמים נעשו, וברוח פיו כל צבאם, בדבר ה' שמים נעשו, אלין שמיא דלתתא, דאתעבידו בדבר שמים דלעילא, ברוח דאפיק קלא, עד דמטי לההוא נהר דנגיד ונפיק, ולא פסקין מימוי לעלמין. וברוח פיו כל צבאם, כלהו תתאי קיימין ברוח דאיהו דכר.
משקה הרים מעליותיו מפרי מעשיך תשבע הארץ, משקה הרים מעליותיו, מאן עליותיו כדקאמרן, דכתיב המקרה במים עליותיו. מפרי מעשיך תשבע הארץ, רזא דההוא נהר דנגיד ונפיק לתתא, הדא הוא דכתיב עושה פרי אשר זרעו בו וגו' והא אתמר.
יהי מארת ברקיע השמים להאיר על הארץ. יהי מארת חסר, רבי חזקיה אומר, מאורת דשריא ביה תוקפא דדינא, קילטא דדינא. רבי יוסי אמר, יהי מארת לתתא, איהי סיהרא, דבה תליא אסכרה לרביי עלמא, ובה תליא מארת, בגין דאיהי נהורא זוטרא מכל נהורין, וזמנין דאתחשכא ולא מקבלא נהורא.
ברקיע השמים, דא הוא רקיעא דאיהו כללא דכלהו, בגין דנטיל כל נהורין, והוא נהיר להאי נהורא, דלא נהרא. והיא תליא ביה בגין דאתדבק בה ההוא מארה, וביה תליין לתתא כל אינון זיינין אחרנין בגין זעירו דנהורא.
רבי יצחק אמר ואפיק האי רקיעא, דלא נהיר וקרינן ליה מלכות שמים, וארץ ישראל, וארץ החיים. השמים איהו האי רקיע בגיני כך, יהי מארת חסר ו' מאי טעמא, דהא בלא וא"ו מותא הוא בעלמא.
יהי מארת, כלא ביה תליא, לאכללא לילית בעלמא. כתיב קטן וגדול שם הוא, וכתיב כי אם שם אדיר ה' לנו, ועל דא כתיב אך שם הרגיעה לילית ומצאה לה מנוח.
רבי אלעזר אמר, יהי מארת, אספקלריאה דלא נהרא מגרמה, אלא על ידא דנהורין עלאין דנהרין לה, כעששיתא, דלקטא נהורא דנהיר. כתיב, הנה ארון הברית אדון כל הארץ. הנה ארון, דא אספקלריאה דלא נהרא. הברית, אספקלריאה דנהרא. הנה ארון, דא היא מארת. ארון, תיבותא לאעלאה בגווה תורה שבכתב. הברית, דא שמשא דנהיר לה, ואיהי ברית בהדיה. ארון הברית דייקא, אדון כל הארץ. הברית דאיהו אדון כל הארץ.
ובגין דהאי, ארון איהו אדון, בגין שמשא דנהיר לה, ונהיר לכל עלמא, הכי אתקרי ומניה נקטא שמא, ואתקרי האי ארון, אדון, ברזא דאל"ף דל"ת נו"ן יו"ד. כמה דאמרינן, צדיק וצדק, כך אדו"ן אדנ"י דא בדא תליין.
תא חזי, ככבים ומזלות בברית קיימין, דאיהו רקיע השמים, דרשימין ביה וגליפין ביה ככבים ומזלות, וביה תליין לאנהרא. רבי ייסא סבא הוה אמר הכי, יהי מארת. דתלייא ברקיע השמים, ודא סיהרא דתלייא ביה. כיון דכתיב והיו למאורות, הא שמשא. ולמועדים, דהא זמנייא וחגין ירחין ושבתי, בהו תליאן והוו.
וכלא בעבידתא קדמאה עלאה, דשמיה קדישא אתאחיד ביה, ואיהו הוא כלא. שבעה ככבי אינון, לקבל שבעה רקיעין, וכלהו מדברי עלמא, ועלמא עלאה, עלייהו, ותרין עלמין נינהו, עלמא עלאה, ועלמא תתאה, תתאה כגוונא דלעילא, דכתיב מן העולם ועד העולם, מלך עלאה, ומלך תתאה.
כתיב ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד. ה' מלך לעילא. ה' מלך באמצעיתא. ה' ימלוך לתתא. רבי אחא אמר ה' מלך, דא עלמא עלאה, דאיהו עלמא דאתי. ה' מלך דא תפארת ישראל. ה' ימלוך, דא ארון הברית.
אתא זמנא אחרא דוד, ואהדר לון מתתא לעילא, ואמר ה' מלך עולם ועד. ה' מלך, לתתא. עולם באמצעיתא. ועד לעילא. דתמן ויעודא וקיומא ואשלימותא דכלא. מלך לעילא, ימלוך לתתא.
רבי אבא אמר, כל הני מאורות, כלהו מתחברן ברקיע השמים. להאיר על הארץ, לאנהרא על ארעא, מאן הוא רקיעא, דנהיר על ארעא, הוי אימא דא נהר דנגיד ונפיק מעדן, דכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן.
ת"ח כיון דסיהרא שלטא, ואתנהיר מההוא נהרא, דנגיד ונפיק, כל אנון שמיא דלתתא וחיליהון, כלהון אתוספן נהורא, וככביא דממנן על ארעא, כלהו שלטין ומגדלין צמחים ואילנין, ועלמא אתרבי בכלהו, ואפילו מיא ונוני ימא, כלהו ברבו יתיר, וכמה גרדיני נימוסין שאטן בעלמא, בגין דכלהו בחדוה, ברבו חילא. כד חדוה הוא בבי מלכא, אפילו אנון מבי תרעי, ואפילו אנון מדבי טרנשי כלהו חדן ושטאן בעלמא, ורביי דעלמא בעיין לאסתמרא.
רבי אחא אמר, ויתן אותם אלקים ברקיע השמים, וכד כלהון קיימין ביה, כדין חדוותא דא עם דא, כדין סיהרא אזעירת נהורא מקמי שמשא, כל מה דנטיל, בגין לאנהרא לה, הה"ד להאיר על הארץ.
רב יצחק אמר, כתיב והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים, כאור שבעת הימים, מאן שבעת הימים, אלין אינון שבעת יומין דבראשית. רבי יהודה אמר אלין אינון שבעת ימי המלואים.
מלואים ודאי, בגין דההוא זמנא, אתבסם עלמא, ואתהדר באשלמותיה, ולא אתפגים סיהרא, בגין חויא בישא, דכתיב ביה ונרגן מפריד אלוף, ואימתי יהא דא, בזמנא דכתיב בלע המות לנצח. וכדין כתיב ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

— 40 —
ישרצו המים שרץ נפש חיה למינה. אמר רבי אלעזר אלין מיין תתאין, דרחשין זיינין, כגוונא דלעילא, אינון עלאי, ואינון תתאי. רבי חייא אמר, עלאי אפיקו נפש חיה, ומאי ניהו, דא נפש דאדם קדמאה, כמה דאת אמר, ויהי האדם לנפש חיה.
ועוף יעופף על הארץ, אלין שליחי עלאין דאתחזון לבני נשא, בחיזו דבר נש, משמע דכתיב יעופף על הארץ, בגין דאית אחרנין, דלא אתחזון, אלא ברוחא ממש, לפום סכלתנו דבני נשא.
בגיני כך לא כתיב באלין למינהו, כאינון אחרנין דכתיב בהו ואת כל עוף כנף למינהו, בגין דאלין לא משניין ממינייהו לעלמין, כהני אחרנין דלא כתיב בהו למינהו ואי תימא, אית בהו דמשניין דא מן דא. הכי הוא ודאי, דהא אית בהו דמשניין אלין מאלין, בגיני כך כתיב ומשם יפרד.

— 41 —
ויברא אלקים את התנינים הגדולים, אלין לויתן ובת זוגו. ואת כל נפש החיה הרומשת, דא נפש דההיא חיה, דאיהי רומשת לד' סטרי עלמא, ומאן איהי חיה דאיהי רומשת, הוי אימא דא לילית.
אשר שרצו המים למיניהם, דמיין מגדלין לון. דכד אתי סטרא דדרום, שראן מיין, ונגדין לכל סטרין, וארבי ימא אזלין ועברין, כמה דאת אמר שם אניות יהלכון לויתן זה יצרת לשחק בו.
ואת כל עוף כנף למינהו, כמה דאת אמר, כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר. רבי יוסי אמר, כלהון משית גדפין, ולא משניין לעלמין, ובגיני כך כתיב למינהו, מאי למינהו לזיינא דלעילא, ואלין טאסן ושאטן עלמא בשית וחמאן עובדין דבני נשא, וסלקין לון לעילא, ועל דא כתיב גם במדעך מלך אל תקלל וגו'.
ר' חזקיה אמר, הרומשת, השורצת מבעי ליה. אלא כדאמרינן רמש ליליא, ועל דא, בו תרמוש כל חיתו יער, דכלהו שלטאן בשעתא דאיהי שלטא, ופתחין שירתא בתלת סטרין, דפלגו ליליא, וזמרי שירתא, ולא משתככי, ועל אלין כתיב המזכירים את ה' אל דמי לכם.
ר"ש קם ואמר, מסתכל הוינא דכד בעא קב"ה למברי אדם, אזדעזעו כל עלאין ותתאין, ויומא שתיתאה הוה סליק בדרגוי, עד דסלקא רעותא עלאה, ונהיר שירותא דכל נהורין.
ופתח תרעא דמזרח, דהא מתמן נהורא נפיק ודרום אחמי תוקפי דנהורא, דירית מרישא, ואתתקף במזרח. מזרח אתקיף לצפון, וצפון אתער, ואתפשט, וקרי בחיל סגי למערב, למקרב ולאשתתפא בהדיה, כדין מערב סלקא בצפון ואתקשר ביה. לבתר דרום אתיא ואחיד במערב, וסחרין ליה דרום וצפון דאלין גדרי גנתא. כדין מזרח קריב במערב, ומערב שריא בחדוה, ובעאת מכלהו ואמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. דלהוי כגוונא דא, בארבע סטרין ועילא ותתא, ומזרח אתדבק במערב ואפיק ליה, ועל דא תנינן אדם מאתר דבית המקדש נפק.
תו, נעשה אדם, קב"ה אמר לאלין, תתאי דאתו מסטרא דלעילא, רזא דשמא דא דסליק אדם, אדם מרזא סתימא עלאה, אדם: רזא דאתוון, דהא אדם כליל לעילא, וכליל לתתא, אד"ם: א' לעילא לעילא. ם סתימא, דאיהי ם מלםרבה המשרה. ד' תתאה, דסתימא במערב, ודא כללא דלעילא ותתא, אתתקן לעילא אתתקן לתתא.
אלין אתוון, כד נחתא לתתא כלהו כחדא, באשלמותיה, אשתכח דכר ונוקבא, ונוקבא בסטרוי אתדבקת, עד דאפיל עלויה שנתא ודמוך, והוה רמי באתר דבי מקדשא לתתא.
ונסר ליה קב"ה, ותקין לה, כמה דמתקנין לכלה, ואעלא ליה. הדא הוא דכתיב, ויקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר תחתנה. ויקח אחת דייקא. בספרי קדמאה אשכחנא, דא לילית קדמיתא, דהות עמיה, ואתעברת מניה.
ולא הות לקיבליה עזר, כמה דכתיב, ולאדם לא מצא עזר כנגדו, מאי עזר, סמך, עד ההוא שעתא דכתיב לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. ת"ח, אדם בתראה דכלא הוה, הכי אתחזי למיתי על עלמא שלים.

— 42 —
תו, אמר רבי שמעון, כתיב וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ וגו', וכל שיח השדה אלין אלנין רברבין לנטיעו לבתר, והוו זהירין.
ת"ח, אדם וחוה, דא בסטרא דדא אתבריאו, מ"ט לא אתבריאו אנפין באנפין, בגין דכתיב כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ, וזווגא לא אשתכח בתקוניה, כדקא יאות. וכד אתתקנו האי דלתתא, ואתהדרו אנפין באנפין, כדין אשתכח לעילא.
מנלן מן המשכן, דכתיב הוקם המשכן, בגין דמשכן אחרא אתקם עמיה, ועד לא אתקם לתתא, לא אתקם לעילא, אף הכא כד אתתקם לתתא, אתתקם לעילא, ובגין דעד כען לא אתתקן לעילא, לא אתבריאו אנפין באנפין, וקרא אוכח דכתיב כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ. ובגיני כך, ואדם אין, דלא הוה בתקוניה.
וכד אשתלימת חוה, אשתלים אדם, וקדם לכן לא אשתלים, ורזא דא, דעד כען לא אית את סמך בפרשתא, ואע"ג דחברייא אמרו, אבל סמ"ך דא עזר, ודא עזר דלעילא, דאתהדר לעילא אנפין באנפין, דכר ונוקבא אסתמך דא לקבל דא, ודאי, סמוכים לעד לעולם עשויים באמת וישר, סמוכים, דא דכר ונוקבא, דאינון סמוכים כחדא.
כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ, דהא דא בדא סמיך, עולם דא תתאה כד אתתקן, ואתהדרו אנפין באנפין, ואתתקנו, אשתכח סמך לעילא, דהא מקדמת דנא לא הוה עובדא בתקונא, בגין דלא המטיר ה' אלקים על הארץ, ודא בדא תלייא.
מה כתיב בתריה, ואד יעלה מן הארץ, דא תקונא דלתתא, לבתר והשקה את כל פני האדמה, ואד יעלה מן הארץ דא תיאובתא דנוקבא לגבי דכורא. ד"א מאי טעמא לא המטיר, בגין דלא אשתכח תקונא דיעלה מן הארץ, ועל דא, מן ארעא תתאה, אתער עובדא לעילא.
ת"ח תננא סליק מן ארעא בקדמיתא, ועננא אתער, וכלא אתחבר לבתר דא בדא, כגוונא דא תננא דקרבנא אתער מתתא, ועביד שלימו לעילא, ואתחבר כלא דא בדא, ואשתלימו, כגוונא דא לעילא, אתערותא שרי מתתא, ולבתר אשתלים כלא, ואלמלא דכנסת ישראל שריא באתערותא בקדמיתא, לא אתער לקבלה ההוא דלעילא, ובתאובתא דלתתא, אשתלים לעילא.
רבי אבא אמר, אמאי כתיב ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע, עץ החיים, הא תנינן, דמהלך חמש מאה שנין הוה, וכל מימוי דבראשית מתפלגין תחותוי, עץ החיים, במציעות דגנתא ממש, והוא נטיל כל מימוי דבראשית, ומתפלגין תחותוי.
דהא ההוא נהר דנגיד ונפיק, הוא שריא על ההוא גנתא, ועייל ביה, ומתמן מתפלגין מיא לכמה סטרין, ונטיל כלא ההיא גנתא, ולבתר נפקי מנה, ומתפלגין לכמה נחלין לתתא, כד"א ישקו כל חיתו שדי, כמה דנפקין מההוא עלמא עלאה, ואשקי לאנון טורין עלאין דאפרסמונא דכיא, לבתר כד מטאן לעץ החיים, מתפלגין תחותוי בכל סטר כפום ארחוי.
ועץ הדעת טוב ורע, אמאי אקרי הכי, דהא עץ דא לאו איהו באמצעיתא. אבל, עץ הדעת טוב ורע, מאי הוא, אלא בגין דינקא מתרין סטרין, וידע לון כמאן דיניק מתקא ומרירא, ובגין דינקא מתרין סטרין, וידע לון ושריא בגווייהו אקרי הכי, טוב ורע, וכל אנון נטיעין שריין עלייהו.
וביה אחידן נטיעין אחרנין עלאין, ואנון אקרון ארזי לבנון, מאן אנון ארזי לבנון, אנון שית יומין עלאין, ששת ימי בראשית דקאמרן, ארזי לבנון אשר נטע נטיעות ודאי, דאתקיימו לבתר.
מכאן ולהלאה סמך, מאי היא, ויסגור בשר תחתנה, בסטרוי הוה, והוה דא בסטרוי דדא, ודאי עקרן קב"ה, ושתיל לון, באתר אחרא, ואתהדרו אנפין באנפין, לקיומא, כגוונא דא סמיכן עלמין, עקרן קב"ה, ושתיל לון באתר אחרא, ואתקיימו בקיומא שלים.
ואמר ר' אבא, מנלן דאדם וחוה נטיעין הוו, דכתיב נצר מטעי מעשה ידי להתפאר, מעשה ידי דייקא, דלא אשתדלו בהון בריין אחרנין, וכתיב ביום נטעך תשגשגי, דבההוא יומא דאתנטעו בעלמא סרחו.
תנן, הנטיעות כקרני חגבים הוו, ונהורא דלהון דקיק, ולא הוו נהרין, כיון דאתנטעו ואתתקנו, אתרביאו בנהורא, ואקרון ארזי לבנון. ואדם וחוה, עד דאתנטעו, לא אתרביאו, בנהורא, ולא סליקו ריחא, ודאי אתעקרו ואשתילו ואתתקנו כדקא יאות.

— 43 —
ויצו ה' אלקים, הא תנינן, לית צו, אלא ע"ז. ה', זו ברכת השם. אלקים, אלו הדיינין. על האדם, זו שפיכת דמים, לאמר, זו ג"ע. מכל עץ הגן ולא גזל. אכל תאכל, ולא אבר מן החי, ושפיר.
מכל עץ הגן אכל תאכל, דשריא ליה כלא, דליכלינהו ביחודא, דהא חזינן אברהם אכל, יצחק ויעקב וכל הנביאים אכלו וחיו, אבל אילנא דא אילנא דמותא איהו, מאן דנטיל ליה בלחודוי מיית, דהא סמא דמותא נטיל, ועל דא, כי ביום אכלך ממנו מות תמות, בגין דקא פריש נטיעין.
רבי יהודה שאיל לר' שמעון, הא דתנינן, אדם הראשון מושך בערלתו הוה, מאי הוא. א"ל, דפריש ברית קדש מאתריה ומחולקיה, ודאי מושך בערלה הוה, ושבק ברית קדש, ודבק בערלה, ואתפתה במלה דנחש.
ומפרי העץ, דא אתתא. לא תאכל ממנו, בגין דכתיב רגליה יורדות מות, שאול צעדיה יתמוכו, ובהאי הוי פרי, דהא באחרא לא הוי פרי, כי ביום אכלך ממנו מות תמות, בגין דא אילנא דמותא הוי, כדקאמרן דכתיב רגליה יורדות מות.
ר' יוסי אמר, האי אילנא דקא אמרן הוה מתשקי מלעילא ואתרבי, והוה חדי, כד"א, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. הגן, דא אתתא, ונהר דא הוה עייל ביה, ואשקי ליה והוה כלא חד, דהא מתמן ולתתא איהו פרודא, דכתיב ומשם יפרד.

— 44 —
והנחש, ר' יצחק אמר דא יצר הרע. רבי יהודה אמר, נחש ממש. אתו לקמיה דר' שמעון, אמר לון, ודאי כלא חד, וסמא"ל הוה, ואתחזי על נחש, וצולמיה דנחש, דא איהו שטן. וכלא חד.
תנינא, בההיא שעתא נחת סמא"ל מן שמיא רכיב על נחש דא, וצולמיה הוו חמאן כל בריין וערקן מניה, ומטו לגבי אתתא במלין, וגרימו מותא לעלמא. ודאי בחכמה אייתי סמא"ל לווטין על עלמא, וחבל אילנא קדמאה, דברא קודשא בריך הוא בעלמא.
ומלה דא הוי תלי על סמא"ל, עד דאתא אילנא אחרא קדישא, דאיהו יעקב, ונטל מניה ברכאן, דלא יתברך סמא"ל לעילא ועשו לתתא. דהא יעקב דוגמא דאדם הראשון הוה, דיעקב שופריה דאדם הראשון הוה. ועל דא כמה דמנע סמא"ל ברכאן מאילנא קדמאה, הכי נמי מנע יעקב, דאיהו אילנא דוגמא דאדם, מסמא"ל ברכאן מלעילא ומתתא, ויעקב דידיה נטיל בכלא, ועל דא ויאבק איש עמו, כתיב.
והנחש היה ערום, דא יצר הרע, דא מלאך המות. ובגין דנחש איהו מלאך המות, גרם מותא לכל עלמא. ודא הוא רזא דכתיב, קץ כל בשר בא לפני, דא הוא קצא דכל בשרא, דנטיל נשמתא לכל בשרא ואקרי הכי.
ויאמר אל האשה אף, ר' יוסי אמר, באף פתח, ואף אטיל בעלמא. א"ל לאתתא, באילנא דא ברא קב"ה עלמא ודאי, אכלו מניה, והייתם כאלקים יודעי טוב ורע, דהא איהו הכי הוי, אלקים שמיה, עץ הדעת טוב ורע, ועל דא והייתם כאלקים יודעי וגו'.
אמר רבי יהודה, לא אמר הכי. דאלו אמר באילנא דא ברא קב"ה עלמא, יאות הוה, כי הוא כגרזן ביד החוצב בו, אבל לא אמר, אלא מאילנא דא אכל קב"ה, וכדין ברא עלמא, וכל אומן סני לחבריה, אכלו מניה ואתון תהון בראן עלמין. ועל דא, כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו וגו', ובגין דאיהו ידע דא, אפקיד לכו עליה, דלא תיכלו מניה.
אמר רבי יצחק, בכלא מלילו שקרא. בשירותא דאמרו, שקרא הוה, דכתיב אף כי אמר אלקים לא תאכל מכל עץ הגן, ולאו הכי, דהא כתיב מכל עץ הגן אכל תאכל, וכלהו שרא ליה.
אמר רבי יוסי, הא תנינן, דפקיד ליה קב"ה על ע"ז, דכתיב ויצו. ה', על ברכת השם. אלקים, על הדינין. על האדם, על שפיכת דמים. לאמר, על גלוי עריות, וכי כמה אנשי הוו בעלמא, דאיהו אצטריך דא, אלא ודאי כלא על האי אילנא הוה.
בגין דביה אחידן כל אלין פקודין, דכל מאן דנטיל ליה בלחודוי, עביד פרישו, ונטיל ליה באוכלוסין דלתתא דאחידן ביה. ונטיל ע"ז ושפיכות דמים וגלוי עריות. ע"ז, באנון רברבי ממנן. שפיכות דמים, בהאי אילנא תליין, דאיהו בסטר גבורה, וסמא"ל אתפקד על דא. גלוי עריות, אשה היא, ואנתתא אקרי, ואסיר לזמנא לאנתתא בלחודהא, אלא עם בעלה, דלא יהא חשיד בגלוי עריות. ועל דא, בכלהו אתפקד בהאי אילנא, כיון דאכל מניה, בכלהו עבר, דהא כלא אחיד ביה.
רבי יהודה אמר, ודאי מלה דא הכי הוא, דאסיר לאתיחדא עם אנתתא בלחודהא, אלא אם כן בעלה עמה. מה עבד ההוא רשע, אמר, הא מטיתי להאי אילנא, ולא מתי, אוף את קריב ומטי בידך ביה, ולא תמות, ומלה דא הוא אוסיף לה מגרמיה.
מיד, ותרא האשה כי טוב וגו'. במה חמאת. א"ר יצחק, ההוא אילנא סליק ריחין, כד"א כריח שדה אשר ברכו ה', ובגין ההוא ריח דהוה סליק, חמדת ליה למיכל מניה. ר' יוסי אמר, ראייה הוה. א"ל ר' יהודה, והא כתיב ותפקחנה עיני שניהם. א"ל, האי ראיה בשיעורא דאילנא נקטת ליה, דכתיב ותרא האשה דייקא.
ותרא האשה כי טוב, חמאת ולא חמאת כי טוב, חמאת כי טוב ולא אתיישבת ביה. מה כתיב לבתר, ותקח מפריו, ולא כתיב ותקח ממנו, והיא אתדבקת באתר דמותא, וגרימת לכל עלמא מותא, ואפרישת חיי מן מותא, ובחובא דא גרים פרישותא, לאפרשא אתתא מבעלה, דהא קול מדבור לא מתפרשן לעלמין, ומאן דמפריש קול מדבור, אתאלם ולא יכיל למללא, וכיון דאשתקיל מניה מלולא אתייהיב לעפרא.
אר"ש כתיב נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר. נאלמתי דומיה, האי קרא כנסת ישראל אמרו בגלותא. מ"ט, בגין דקול מדבר ליה לדבור, כיון דאיהי בגלותא, קול אתפרש מינה, ומלה לא אשתמע. ועל דא, נאלמתי דומיה וגו', מ"ט, בגין דהחשיתי מטוב, דלא אזיל קול בהדה. וישראל אמרי, לך דומיה תהלה. מאי דומיה, דא תהלה לדוד, דאיהי דומיה בגלותא, ושתיקא בלא קול. א"ר יצחק, מאי לך, בגינך איהי דומיה ושתיקא, דאסתלקא מנה קול.
ותקח מפריו, הא תנינן, סחטה ענבים ויהבת ליה, וגרימו מותא לכל עלמא. דהא אילנא דא, ביה שריא מותא, והוא אילנא דשלטא בליליא, וכד איהי שלטא, כל בני עלמא טעמו טעמא דמותא. אלא אינון בני מהימנותא מקדמי ויהבו ליה נפשייהו בפקדונא, ובגין דאיהו בפקדונא, אתהדרו נפשאן לאתרייהו, ועל דא, ואמונתך בלילות כתיב.
ותפקחנה עיני שניהם, רבי חייא אמר, דהא אתפקחו למנדע בישין דעלמא, מה דלא ידעו עד השתא. כיון דידעו ואתפקחו למנדע ביש, כדין ידעו כי ערומים הם, דאבדו זהרא עלאה דהוה חפי עלייהו, ואסתלק מנייהו, ואשתארו ערומים מניה.
ויתפרו עלה תאנה, אתדבקו לאתחפאה באינון צולמין, דההוא אילנא דאכלו מניה, דאקרון טרפי דאילנא. ויעשו להם חגורות, ר' יוסי אמר, כיון דידעו מהאי עלמא ואתדבקו ביה, חמו, דהאי עלמא מתדבר, על ידא דאינון טרפין דאילנא, ועבדו להון תוקפא, לאתתקפא בהו בהאי עלמא. וכדין ידעו כל זייני חרשין דעלמא, ובעו למחגר זיינין באינון טרפי אילנא, בגין לאגנא עלייהו.
רבי יהודה אמר, כדין תלת עאלו בדינא, ואתדנו, ועלמא תתאה אתלטייא, ולא קיימא בקיומיה, בגין זוהמא דנחש, עד דקיימו ישראל בטורא דסיני.
לבתר אלביש לון קב"ה בלבושין, דמשכא אתהני מנייהו, הה"ד כתנות עור, בקדמיתא הוו כתנות אור, דהוו משתמשין בהו בעלאין דלעילא, בגין דמלאכי עלאין הוו אתיין לאתהנא מההוא נהורא הה"ד ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו, והשתא דחבו, כתנות עור, דעור אתהני מנייהו ולא נפשא.
לבתר אולידו, ברא קדמאה, ברא דזוהמא הוה, תרין אתו עלה דחוה, ואתעברת מנייהו, ואולידת תרין, דא נפק לזיניה, ודא נפק לזיניה. ורוח דילהון אתפרשו דא לסטרא דא, ודא לסטרא דא. דא דמי לסטרוי ודא דמי לסטרוי.
מסטרא דקין, כל מדורין דסטרא דזיינין בישין, ורוחין ושדין וחרשין אתיין. מסטרא דהבל, סטרא דרחמי יתיר, ולא בשלימו. חמר טב בחמר ביש ולא אתתקן בהדיה, עד דאתא שת, ואתייחסו מניה, כל אינון דרין דזכאי עלמא, וביה אשתיל עלמא, ומקין אתיין כל אינון חציפין ורשעים וחייבי עלמא.
א"ר אלעזר, בשעתא דחב קין, הוה מסתפי, בגין דחמא קמיה, זיני משריין מזיינין, ואתיין לקטלא ליה, וכד אהדר בתשובה, מאי קאמר, הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר. מאי מפניך אסתר אלא אהא סתיר מבניינא דילי, רבי אבא אמר, כד"א ולא הסתיר פניו ממנו, ויסתר משה פניו, וע"ד ומפניך אסתר, מאינון פנים דילך, אהא נסתר, דלא ישגחון בי, ועל דא והיה כל מוצאי יהרגני.

— 45 —
וישם ה' לקין אות לבלתי וגו', מאי אות, אות א מעשרין ותרין אתוון דאורייתא, יהב עליה לאגנא עליה. אמר ר' יהודה, מאי דכתיב ויהי בהיותם בשדה, מאי בשדה דא אתתא, ועל דא קם וקטיל ליה, דהא מסטרא דא ירית לקטלא, מסטרא דסמא"ל דגרים מותא לכל עלמא. וקני קין להבל על נוקביה. ר' חייא אמר, הא חזינן דכתיב ויחר לקין מאד ויפלו פניו, על דלא אתקביל קרבניה. אמר ליה הכי הוא, וכלא הוה לקבליה.
ואמר רבי יהודה, מאי דכתיב הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ. אלא הכי קאמר, הלא אם תיטיב עובדך שאת, מאי שאת, כדכתיב יתר שאת, דהא בוכרא שבחא אית ליה בכלא תדיר. ותלייא בעובדוהי, ועל דא אם תיטיב שאת, ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ.

— 46 —
מאי לפתח, דא פתחא דלעילא, דמניה נפקין דינין על עובדין בישין דעלמא. פתח, כד"א פתחו לי שערי צדק, ולההוא פתח, חטאת רובץ, דא מלאך המות, והוא זמין לאתפרעא מינך.
ת"ח, בראש השנה אתיליד אדם, בראש השנה, ודאי רזא לעילא ותתא ר"ה לעילא, ר"ה לתתא. בראש השנה עקרות נפקדות, מנלן דבראש השנה הוה, דכתיב וה' פקד את שרה, וה' דייקא, דא ר"ה, ובגין דנפיק אדם מר"ה נפיק בדינא, ועלמא קיימא בדינא, ובגיני כך לפתח ודאי. חטאת רובץ בגין לאתפרעא מינך, ואליך תשוקתו, עד דתשתצי.
ואתה תמשול בו, רזא הוא, דכתיב ואתה מחיה את כלם, מכאן אמרו, לא שליט קב"ה, אלא בזמנא דישתצון חייבי עלמא. ועל דא כיון דמלאך המות ישצי לון, כדין קב"ה שליט עלוי, דלא יפוק לאבאשא עלמא, דכתיב ואתה תמשל בו, ואתה דייקא.
אמר רבי יצחק בקוטרא דפלגא קפסירא שכיח. רבי יהודה אמר, ואתה תמשל בו בתיובתא.

— 47 —
רבי יוסי אמר כד הוו אינון דרין דקין אזלין בעלמא, הוו מטרטשי ארעא, והוו דמיין לעלאי ותתאי, א"ר יצחק עז"א ועזא"ל, כד נפלו מאתר קדושתייהו מלעילא, חמו בנת בני נשא, וחטאו, ואולידו בנין, ואלין הוו נפילים, דכתיב הנפילים היו בארץ.
ר' חייא אמר, בנוי דקין, הוו בני אלהים, דהא כד אתא סמא"ל על חוה, אטיל בה זוהמא ואתעברת, ואולידת לקין, וחיזו דיליה, לא הות דמי לשאר בני נשא, וכל אינון דאתיין מסטרא דיליה, לא הוו אקרון אלא בני האלהים.
ר' יהודה אמר ואפילו אינון נפילים הכי אקרון. המה הגבורים, שתין הוה בארעא, כחושבן דלעילא, כתיב הכא המה הגבורים אשר מעולם, וכתיב התם ששים גבורים סביב לה, רבי יוסי אומר המה הגבורים אשר מעולם ממש, מעולם דייקא, אנשי השם, מאי שם, דא הוא עולם דקאמרן, אנשי השם דייקא, כתיב הכא אנשי השם וכתיב התם בנקבו שם, וכתיב ויקוב בן האשה הישראלית את השם.
רבי חייא אמר, מעולם ממש הוו, ומעולם דלתתא נטל לון קב"ה, כד"א זכר רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה, מעולם ודאי, ומעולם דלתתא, נטיל לון קב"ה ואנון אבהן קדמאי למהוי רתיכא קדישא לעילא, אוף הכא המה הגבורים אשר מעולם, מעולם ודאי נטיל לון קב"ה, ר' יצחק אמר מעולם דא מטתו שלשלמה דכתיב ששים גבורים סביב לה. ר' אחא אמר כלהו בני האלקים אקרון.
(תוספתא) ארז"ל בשעתא דברא קב"ה לאדם, ברא ליה בגינתא דעדן, וצוהו על שבע מצות, חב, ואתגרש מגינתא דעדן, ותרי מלאכי שמיא, עזא ועזאל, אמרו קמי קב"ה, אלו הוינא אנן בארעא, הוינא זכאין, א"ל קב"ה, וכי אתון יכלין על יצרא בישא, אמרו קמיה יכלין, מיד אפיל לון קב"ה, כד"א הנפילים היו בארץ, וכתיב הגבורים וגו', ובשעתא דנחתו לארעא, עאל בהו יצרא בישא, שנאמר ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו, חבו ואתעקרו מקדושתייהו, עד כאן.
ת"ח, כלהון נטיען הוו סתימין רשימין דקיקין באתרא חד, לבתר עקרן קודשא בריך הוא, ואשתיל לון באתר אחרא, ואתקיימו.

— 48 —
רבי ייסא שאל, מאי דכתיב זה ספר תולדות אדם, ביום ברוא אלקים אדם, בדמות אלקים עשה אותם, זכר ונקבה בראם, ויברך אותם. א"ל רבי אבא, רזא עלאה הוא. תנינן, תלת ספרין פתיחן בר"ה, חד דצדיקים גמורים וכו'. ספר עלאה, דהא מניה נפק כלא, נפיק מניה כתיבה. ספר אמצעיתא, כללא דעילא ותתא, דתורה שבכתב, אדם קדמאה. ספר תליתאה דאקרי תולדות אדם, ודא איהו דצדיקים גמורים, הה"ד זה ספר תולדות אדם, דא צדיק ודאי דעביד תולדות. ביום ברוא אלקים אדם, בדמות אלקים, דהא ודאי כדין אתתקן כלא לעילא ותתא ואתקיימו בדוגמא חדא. זכר ונקבה בראם סתם, חד אתכליל בחד.
מתניתין, כתיב מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב. דא הוא ספר תולדות אדם, דרהיט בההוא מגדל. האי מגדל מאי עבידתיה. אלא דא הוא מגדל דוד, ודא הוא מגדל עז שם ה' וכלא חד. הכא ידיעא לבני מהימנותא, דא הוא ודאי ספר תולדות. ציור
ואמר ר' אבא, ספר ודאי נחתו ליה לאדם הראשון וביה הוה ידע חכמתא עלאה. וספרא דא, מטא לבני אלהין, חכימי דרא, ומאן דזכי לאשגחא ביה, ידע ביה חכמה עלאה, ומשגיחין ביה וידעין ביה. וספרא דא נחית ליה. מארי דרזין, ותלת שליחן ממנן קמיה.
ובשעתא דנפק אדם מגנתא דעדן, אחיד בההוא ספרא, כד נפיק טס מניה. צלי ובכי קמי מאריה ואתיבו ליה כמלקדמין, בגין דלא תתנשי חכמתא מבני נשא וישתדלון למנדע למאריהון.
וכן תנינן, ספר הוה ליה לחנוך, ודא ספר, מאתר דספרא דתולדות אדם הוה, ודא הוא רזא דחכמתא, דהא מארעא אתנטיל. הה"ד, ואיננו כי לקח אותו אלקים. והוא הנער, כדכתיב חנוך לנער על פי דרכו.
וכל גנזי עלאי אתמסרן בידיה, ודא מסיר ויהיב ועביד שליחותא. ואלף מפתחן אתמסרן בידיה, ומאה ברכאן נטיל בכל יומא, וקשיר קשירין למאריה. מעלמא נטיל ליה קב"ה לשמושיה, הדא הוא דכתיב כי לקח אותו אלקים.
ומן דא אתמסר ספרא, דאקרי ספרא דחנוך. בשעתא דאחיד ליה קב"ה. אחמי ליה כל גנזי עלאי, אחמי ליה אילנא דחיי, בגו מציעות גנתא, וטרפוי, וענפוי, וכלא חמינן בספריה. זכאין אינון חסידי עלאין דחכמתא עלאה אתגלי להו, ולא אתנשי מנייהו לעלמין, כד"א סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם.

— 49 —
ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר וגו'. רבי אחא אמר, בההוא זמנא, הוה ההוא נהרא דנגיד ונפיק, אפיק רוחא עלאה מאילנא דחיי, ואריק באילנא דשרייא ביה מותא, ואתמשכן רוחין בגווייהו דבני נשא יומין סגיאין. עד דסלקו בישין, ואתעתדו לפתח. כדין אסתלק רוחא עלאה מההוא אילנא, בשעתא דפרח נשמתין בבני נשא, הה"ד לא ידון רוחי באדם לעולם, למיהב לעולם בשעתא דפרחו נשמתין בבני נשא.
בשגם הוא בשר. רבי אלעזר אמר, בשגם, דא משה, דאיהו נהיר לסיהרא, ומחילא דא, קיימין בני נשא בעלמא יומין סגיאין. והיו ימיו מאה ועשרים שנה. רמז למשה דעל ידיה תורה אתיהיבת, וכדין יריק חיין לבני נשא מההוא אילנא דחיין, וכך הוה, אלמלא דחבו ישראל, הה"ד חרות על הלחות, חרות ממלאך המות. דהא אילנא דחיי הוה משיך לתתא.
ועל דא, בשגם דאיהו בשר, קיימא מלה לארקא רוחא דחיי. בשגם אחיד לתתא, אחיד לעילא. ועל דא תנינן, משה לא מית אלא אתכניש מעלמא, והוה נהיר לסיהרא, דהא שמשא אע"ג דאתכנש מעלמא, לא מית אלא עאל ואנהיר לסיהרא, כך משה.
ד"א. בשגם הוא בשר. במשיכו דרוחא בבני נשא זמנא רבה, אתהדר למהוי בשר, לאתמשכא בתר גופא, ולאשתדלא בעובדין דהאי עלמא.
אמר ר' יצחק, כל דרין דאשתכללו משת, כלהו צדיקי וחסידי. לבתר אתפשטו ואולידו ואוליפו אומנותא דעלמא, לשצאה ברומחין וסייפין, עד דאתא נח, ואתקין לון תקונא דעלמא, ולמפלח ולאתקנא ארעא, דהא בקדמיתא לא הוו זרעין וחצדין, לבתר אצטריכו להאי, דכתיב עוד כל ימי הארץ וגו'.
ר' אלעזר אמר, זמין קב"ה לתקנא עלמא, ולאתקנא רוחא בבני נשא, בגין דיורכון יומין לעלמין, הה"ד כי כימי העץ ימי עמי וגו'. וכתיב, ובלע המות לנצח, ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ, כי ה' דבר.

— 50 —
אמר ר' שמעון הא תנינן, דכד ברא קב"ה עלמא, גליף בגילופי דרזא דמהימנותא, גו טהירין, ברזין עלאין, וגליף לעילא, וגליף לתתא, וכלא ברזא חדא, ועביד עלמא תתאה, כגוונא דעלמא עלאה, ודא קאים לקביל דא, למהוי כלא חד, ביחודא חדא, ובגין כך קב"ה גליף גליפי דאתוון עילא ותתא, ובהו ברא עלמין.
ות"ח כגוונא דעבד קב"ה עלמא, הכי נמי ברא ליה לאדם קדמאה. פתח ואמר והמה כאדם עברו ברית וגו', דהא קב"ה אעטר ליה בעטרין עלאין, וברא ליה בשית סטרין דעלמא, למהוי שלים בכלא, וכלא זעאן ודחלן מקמיה, דהא כד אתברי אדם, אתברי בדיוקנא עלאה, והוו מסתכלן בההוא דיוקנא, וזעאן ודחלן מקמיה.
ולבתר אעיל ליה קב"ה בגנתא דעדן, לאתעדנא תמן בעדונין עלאין, והוו מלאכין עלאין סחרין ליה, ומשמשין קמיה, ורזין דמריהון הוו אודעין ליה. ת"ח, בשעתא דאעיל ליה קב"ה לגנתא דעדן, הוה חמי ואסתכל מתמן, כל רזין עלאין, וכל חכמתא, בגין למנדע ולאסתכלא ביקרא דמריה.
שבעה היכלין מדורין אינון לעילא, דאינון רזא דמהימנותא עלאה, ושבעה היכלין אינון לתתא כגוונא דלעילא, ואינון שית כגוונא עלאה, וחד טמיר וגניז איהו לעילא. וכל אלין אינון ברזא עלאה, בגין דכל הני היכלין, אית בהו כגוונא דלעילא, ואית בהו כגוונא דלתתא, למהוי כליל בדיוקנא דרזא דלעילא, ובדיוקנא דרזא דלתתא, ובהו הוה דיוריה דאדם.
ולבתר דאתתרך מגנתא דעדן, אתקין לון קב"ה לנשמתהון דצדיקיא, לאשתעשעא בהו, כדקא חזי, מזיוא דיקרא עלאה. וכל חד וחד, אתתקן כגוונא דלעילא, וכגוונא דלתתא, כמה דאוקימנא.

— 51 —
היכלא קדמאה, אתר דאיהו מתתקן לתתא, למהוי כגוונא דלעילא, והא אתערו חברייא, נמוסי דגנתא דעדן, כמה דאיהו ברזא עלאה. ולא שלטא ביה עינא, בר נשמתהון דצדיקייא, למהוי גליפן לעילא ותתא, ולאסתכלא מתמן. ברזא דמריהון. ובענוגא דלעילא.
ואלין אינון צדיקיא, דלא אחלפו יקרא דמריהון, בגין דחלא אחרא. כתיב אשת חיל עטרת בעלה, רזא דמהימנותא, לאתדבקא בר נש במריה, ולדחלא מניה תדיר, ולא יסטי לימינא ושמאלא, והא אוקימנא, דלא יהך בר נש, בתר דחלא אחרא, דאקרי אשת זנונים, ובגין כך כתיב לשמרך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה.
היכלא דא, קאים בדיוקנא דרזא עלאה, בגין דכד נשמתין דצדיקיא נפקי מהאי עלמא, עאלין גו אלין היכלין, די בגנתא דעדן דלתתא, ותמן יתבין כל חד וחד, כל ההוא זמנא דאצטריכא נשמתא למיתב תמן.
ובכל היכלא והיכלא, אית דיוקנין, כגוונא דלעילא. ודיוקנין כגוונא דלתתא, ותמן אתלבשת נשמתא בלבושין כגוונא דהאי עלמא, ואתעדנת תמן כל ההוא זמנא דאצטריכת, עד דמטו זמנא לסלקא לאתר עלאה כמה דאצטריך. ומגו ההוא מאנא דאתלבשת ביה, חמאת דיוקנין עלאין, לאסתכלא ביקרא דמריהון.
בהאי היכלא, אית נהורין עלאין, לאסתכלא, ונשמתהון דאינון גיורין דאתגיירו, קיימין תמן, ועאלין תמן, לאסתכלא ביקרא עלאה, ומתלבשן תמן בלבושא חדא דנהורא, דנהיר ולא נהיר. וההוא היכלא מקפא מאבן טבא ודהבא.
ותמן איהו פתחא חדא. דנחית לקבל פתחא דגיהנם, מתמן מסתכלן בכל אינון חייבי, דלא עאלו בברית קיימא קדישא, ואתתרכו באינון מלאכי חבלה, דטרדי לון בנורא דדליק, ואינון חמאן וחדאן על דאתגיירו.
ותלת זמנין ביומא, נהרין מגו נהירו עלאה, ומשתעשען תמן, ועילא מנהון, עובדיה ואונקלוס גיורא, ושאר גיורין דאתגיירו, כגוונא דא לעילא, כד זכאן לסלקא נשמתהון לאתעטרא תמן.

— 52 —
היכלא תניינא, היכלא דא, קיימא לגו מהאי היכלא קדמאה והאי פתחא איהו סמיך לגו מערתא דאבהן, והאי היכלא נהיר מקדמאה, הכא אית כל אבנין יקירין דמקפן ליה.
בגו דהאי היכלא, אית נהירו חד, כליל מכל גוונין, ואיהו נהיר מעילא לתתא. בהאי היכלא קיימין אינון, דסבלו יסורין ומרעין בהאי עלמא, בגין לאתתקנא, והוו מודן ומשבחן למריהון כל יומא, ולא הוו מבטלין צלותייהו לעלמין.
לגו מהאי היכלא, קיימין כל אינון דמקדשין בכל חילא שמא דמריהון, ואתיבו אמן יהא שמיה רבא מברך בכל חילא, ואלין אינון קיימין לגו, בגו האי היכלא, וההוא נהורא דכליל כל גוונין נהיר לון. מההוא נהירו קיימין וחמאן נהורין אחרנין, דאתאחדן ולא אתאחדן בגווייהו. ועילא מנהון משיח, דאיהו עאל וקאים בינייהו, ונחית לון.

— 53 —
איהו נטיל מהאי היכלא, ועאל בהיכלא תליתאה, ותמן כל אנון בני מרעין וכאבין יתיר, וכל אינון דרדקי דבי רבן דלא אשלימו יומין, וכל אינון דעצבין על חרוב בי מקדשא והוו אושדין דמעין, כלהון קיימין בההוא היכלא, ואיהו מנחם לון.

— 54 —
ונטיל מהאי היכלא, ועאל בהיכלא רביעאה, ותמן כל אינון אבלי ציון וירושלם, וכל אינון קטולי דשאר עמין עכו"ם ואיהו שרי ובכי, וכדין כל אינון נשיאין דזרעא דדוד, כלהו אחידן ביה, ומנחמין ליה.
שארי תניינות ובכי, עד דקלא נפיק, ומתאחד בההוא קלא, וסליק לעילא, ואשתהי תמן עד ריש ירחא. וכד נחית נחתין עמיה כמה נהורין וזיוין, מנהרין לכל אינון היכלין, ואסוותא ונהורא לכל אינון קטולין, ובני מרעין ומכאובין דסבילו עמיה דמשיח.
וכדין פורפירא לביש, ותמן חקיקין ורשימין כל אינון קטולי דשאר עמין עכו"ם בההוא פורפירא, וסליק ההוא פורפירא לעילא, ואתחקק תמן גו פורפירא עלאה דמלכא, וקב"ה זמין לאלבשא ההוא פורפירא ולמידן עמין, דכתיב ידין בגוים מלא גויות. עד די אתא ונחים לון, ונחתין עמיה נהורין ועדונין, לאתעדנא, וכמה מלאכין ורתיכין עמיה, כל חד וחד במלבושא, לאתלבשא בהו כל אינון נשמתין דקטולין, ותמן מתעדנין כל ההוא זמנא דאיהו סליק ונחית.
לגו מהאי היכלא, קיימא גו דרגא עלאה, אינון עשרה רברבין ממנן, רבי עקיבא וחברוי, וכלהו סלקי בסליקו, גו אספקלריאה דלעילא, ונהרין בזיו יקרא עלאה, עלייהו כתיב עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו.

— 55 —
בהיכלא חמישאה, קיימין כל אינון מאריהון דתיובתא שלימתא, דתבו מחטאיהון ואתנחמו בהו, ונפקת נשמתייהו בדכיו, וכל אינון דקדישו שמא דמריהון, וקבילו עלייהו מותא, ובתרעא דהאי היכלא, קאים מנשה מלך יהודה, דקביל ליה קב"ה בתיובתא שלימתא, וחתר ליה חתירא לקבלא ליה.
ולגו מהאי היכלא, קיימין כל אינון מאריהון דתיובתא תקיפא, דנשמתהון נפקת בשעתא דאתמרמרו על עובדיהון, ואלין מתעדנין בעדונא עלאה, בכל יומא ויומא. ותלת זמנין ביומא, נהירו עאל בההוא היכלא, דמתעדנין ביה כל חד וחד כדקא חזי ליה. וכל חד נכוה, מנהירו דחופה דחבריה, בין לתתא בין לעילא.
האי היכלא קיימא על אינון היכלי תתאי, ואפלו צדיקים גמורין לא יכלין לאעלאה בגו האי היכלא, ולמיקם ביה, והאי איהו דרגא עלאה על כלא, בר דרגא דחסידי דאיהו דרגא עלאה על כלא.

— 56 —
האי היכלא שתיתאה: היכלא דא היכלא דחסידי, היכלא דא, היכלא עלאה על כלא, והאי הוא היכלא דקיימא על כלא. היכלא דימינא, לית מאן דיקים ביה, אלא אינון חסידים קדישין, וכל אינון דמרחמי למריהון ברחימו סגי. ולפתחא דהאי היכלא, קיימא כל אינון דמיחדי יחודא דמריהון בכל יומא ואלין עאלין בהאי היכלא, וזמינין לסלקא בקדמיתא.
ועילא מהאי פתחא אברהם, ימינא דקב"ה, ולפתחא אחרא קיימא יצחק, דאתעקד על גבי מדבחא, והוה קרבנא שלים קמיה דקב"ה. ולפתחא אחרא לגו, קיימא יעקב שלימא, ותריסר שבטין סחרניה, ושכינתא על רישייהו.
וכד ישראל בעקו אתערו תלת אבהן, ומתערי לה לשכינתא לאגנא עלייהו, וכדין איהי סלקא ואתעטרא לעילא, ואגנא עלייהו דישראל. וכמה דאית היכלין לתתא בגנתא דעדן, הכי נמי לעילא אית היכלין מתקנן, דאינון רזא דמהימנותא.

— 57 —
וכל הני היכלין, כלהו מתקשרן ומתעטרן בחד היכלא דאיהו היכלא שביעאה, והאי היכלא איהו גניז וסתים מכל שאר היכלין. באמצעיתא דהאי היכלא קאים חד עמודא, דאיהו בגוונין סגיאין: ירוק, חוור, סומק, אוכם. וכד נשמתין סלקין, אינון עאלין גו האי היכלא, מאן דאתחזי להאי גוון סליק ביה, ומאן דאתחזי להאי גוון סליק ביה. כל חד וחד כדקא חזי ליה.
ואלין שית היכלין אינון למדורא כדאמרן, ושביעאה לאו איהו למדורא. ושית, כלא ברזא דשית, ועל דא כתיב ברא שית. שית דרגין לעילא, שית דרגין לתתא, וכלא רזא חדא.

— 58 —
תא חזי, בראשית, רבי יהודה אמר, תרין בתין הוו, בית ראשון ובית שני, דא עלאה ודא תתאה, תרין ההי"ן אינון, דא עלאה ודא תתאה, וכלהו חד, ב' עלאה פתחא תרעין לכל סטרא, דהכי הוא דכליל דא בדא. ראשית, כדין הוא ראשית לאעלא בחושבנא דבנינא, רבי יצחק אמר למנינא.
אמר רבי אלעזר, בראשית דא כללא, דיוקנא דכל דיוקנין כלילן ביה, דא רזא דכתיב הוא מראה דמות כבוד ה', חיזו דאתחזון ביה שית אחרנין, ודא הוא בראשית ברא שית, ת"ח, כד עאלין בהאי חיזו שית גוונין, היא אתקינת גרמא לאחזאה לון ולמפעל בהו אומנותא דעלמא, ואי תימא דהאי אומנותא דעלמא, מדרגא דא הוא, כתיב ברא שית, שבחא דשית איהו, דעבדי אומנותא בהאי.
רבי יוסי פתח הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע, וקול התור נשמע בארצנו, הנצנים: דא הוא רזא דשית דרגין. נראו בארץ בגין דאינון דיוקנין לאתחזאה בהאי דרגא. עת הזמיר הגיע: דהא כדין משבח ומהדר, כמה דאת אמר למען יזמרך כבוד ולא ידום, ובגין כך אקרי מזמור, כמה דתנינן דכתיב מזמור לדוד, דשארת עליה שכינתא ברישא, ודא הוא עת הזמיר הגיע. רבי חייא אמר, דהא כדין מטא זמנא לשבחא.
רבי אבא אמר, עלמא עלאה סתים, וכל מלוי סתימין, בגין דקיימא ברזא עלאה, יומא דכל יומין, וכד ברא ואפיק, אפיק אלין שית, ובגין דאיהו סתים, דכל מלוי סתימין, אמר בראשית, ברא שית יומין עלאין, ולא אמר מאן ברא להון, בגין דאיהו עלמא עלאה סתימא.
ולבתר גלי ואמר עבידתא תתאה, ואמר מאן ברא ליה, בגין דאיהו עלמא דקיימא באתגלייא, ואמר ברא אלקים את השמים ואת הארץ, ולא כתיב ברא סתים, ברא את השמים, בגין דאיהו עלמא באתגליא, ואמר ברא אלקים, אלקים ודאי שמא באתגליא, קדמאה בסתימא דאיהו עלאה, תתאה באתגליא. למהוי תדיר עובדא דקודשא בריך הוא סתים וגליא. ורזא דשמא קדישא הכי הוא סתים וגליא.
את השמים, לאסגאה שמים תתאי לתתא, ואת הארץ לאכללא ארץ דלתתא, ולאסגאה כל עובדהא כגוונא דלעילא.

— 59 —
והארץ היתה תהו ובהו: כדקאמרן, והארץ דא ארץ עלאה, דלית לה נהורא מגרמה. היתה: בקדמיתא כבר הות, כדקא יאות, והשתא תהו, ובהו, וחשך. היתה דייקא, לבתר אזעירת גרמה ואזעירת נהורא. תהו, ובהו, וחשך, ורוח: ארבע יסודי עלמא דאשתכללו בה.

— 60 —
ד"א, ואת הארץ כדקאמרן, לאסגאה ארעא דלתתא, דאיהי אתעבידת בכמה מדורין, כלא כגוונא עלאה, ודא הוא, והארץ היתה תהו ובהו וחשך ורוח. אלין אינון מדורי ארעא: ארץ, אדמה, גיא, נשיה, ציה, ארקא, תבל. וגדול שבכולם תבל, דכתיב והוא ישפוט תבל בצדק.
אמר רבי יוסי, מאן הוא ציה, א"ל דא הוא אתר דגיהנם, כד"א ציה וצלמות. ורזא דא כתיב, וחשך על פני תהום, דא רזא אתר דגיהנם, דא הוא ציה, אתר דמלאך המות, כדקאמרן, דאיהו מחשיך אנפייהו דברייתא, ודא הוא אתר דחשך עלאה.
תהו דא נשיה, דלא אתחזייא בה חיזו כלל, עד דאתנשי מכלא. ועל דא אתקרי נשיה. ובהו דא ארקא אתר דלא אתנשי. ר' חייא אמר דא גיא. ורוח אלקים מרחפת דא לקבל תבל דאתזן מרוח אלקים, וכלא כחד הוא.

— 61 —
כגוונא דא, אית לארץ עלאה, שבעה מדורין אינון לעילא, דרגא על דרגא, ובכלהו מדורין מלאכי עלאי אלין על אלין. הכי נמי לתתא, וכלא אחיד דא בדא למהוי כלא חד. שבעה מדורין אינון לעילא, והא ארץ עלאה אחידת לון, וכלהו קיימין בה, ובכלהון קיימא תושבחתא דקב"ה. דרגין פרישן דא מן דא. ואתרין פרישן דא מן דא.
מדורא קדמאה, לתתא, הוא אתר בי חשוך דלא נהיר, והוא מתתקן למדורי רוחי וקסטירי ועלעולי תקיפין דלא אתחזיין, ולא אית ביה נהורא, ולא חשוכא, ולא דיוקנא כלל. ותמן לא ידעין ביה ידיעא כלל, דלאו ביה צורה גו כלל כורסייא.
ועל ההוא אתר ממנא חד מלאכא טהריאל שמיה, ועמיה שבעין ממנן מעופפין ואתמחון מזיקי שביבין, ולא קיימין, ולא אתחזון, ולא משתכחי. וכד אתי צפרא כלהו מתחדשן ולא קיימי, כד מטאן לגבי ההוא אתר, אבדין ולא משתכחין, ועאלין בחד נוקבא דתהומא. ולא אתחזון, כד אתרמיש ליליא אתמחון מאינון שביבין עד דמטי צפרא.
מדורא תניינא: הוא אתר דנהיר יתיר, ואיהו חשוך, אבל לא חשוך כההוא קדמאה, והוא מתתקן למדורי מלאכין עלאין, די ממנן על עובדיהון דבני נשא, ולמסטי להון בההוא ארח בישא דאינון אזלין. וההוא אתר אתחזי יתיר מן קדמאה, ואלין מלאכין אית להון קרבא עם בני נשא, ומתזנן מריחא ובוסמא דלתתא, לסלקא בתועלתא, ולאנהרא יתיר.
ועלייהו חד ממנא קדומיא"ל שמיה, ואלין פתחין שירתא ומשתככי, ואזלין לון, ולא אתחזון, עד דישראל לתתא פתחי ואמרי שירתא, כדין קיימן בדוכתייהו, ואתחזן נהירין יתיר, תלת זמנין ביומא מקדשי קדושתא. וכד ישראל עסקי באורייתא, כלהון טאסין וסהדי סהדותא לעילא, וקודשא בריך הוא חייס עלייהו.
מדורא תליתאה: הוא אתר דשביבין וקטורין, ותמן נגידו דנהר דינור, דנגיד ונפיק, ואיהו בי מוקדא דנפשייהו דרשיעייא, דמתמן נחית אשא על רישייהו דרשיעייא, ותמן מלאכי חבלה דטרדי להו.
ותמן אשתכח דלטורייא עלייהו דישראל לזמנין, ולאסטאה לון. בר בזמנא דנסבי אסוותא לדחייא ליה, וחד ממנא עלייהו מסטרא דשמאלא. כלהו מסטרא דחשך, כמה דאת אמר וחשך על פני תהום, וסמא"ל חייבא אשתכח תמן.
מדורא רביעאה: הוא אתר דנהיר, ותמן הוא נהירו למלאכי עלאי, די בסטר ימינא. ופתחו שירתא וסיימי, ולא אזלין לאעברא כהני קדמאי, דפתחין שירתא ומתוקדן ומתעברן בנור דליק, ותבין ומתחדשין כמלקדמין, והני קיימין בדוכתייהו ולא מתעברן. והני מלאכי דרחמי דלא משניין לעלמין.
ועלייהו כתיב עושה מלאכיו רוחות וגו'. ואלין עבדין שליחותייהו בעלמא, ולא אתחזון לבני נשא בר בחזווא, או בסטרא אחרא בסכלתנו סגי. וחד מלאכא ממנא עלייהו פדא"ל שמיה. וביה פתיחין מפתחן דרחמי, לאינון דתייבין לגביה דמאריהון, ופתחין תרעין לאעברא צלותהון ובעותהון.
מדורא חמישאה: הוא מדורא דנהיר בנהירו יתיר מכלהו קדמאי, ואית ביה מלאכין מנהון אשא, ומנהון מיא. לזמנין אשתכחו ברחמי, ולזמנין אשתכחו בדינא. אלין בסטרא דא, ואלין בסטרא דא, לזמנין נהרין אלין, וחשכין אלין, ואלין ממנן לזמרא למאריהון, אלין בפלגות ליליא, ואלין כד סליק נהורא. וחד ממנא עלוהי קדשיא"ל שמיה.
כד אתפלג ליליא, ואתער רוח צפון וקב"ה אתי לאשתעשעא עם צדיקייא בגנתא דעדן, כדין רוח צפון אקיש, ומטא לאינון דממנן בפלגות ליליא, לזמרא, וכלהו מזמרין ופתחין שירתא. וכד אתי צפרא ומתחבר קדרותא דצפרא בנהורא, כדין כלהו אחרנין אמרין שירתא, וכל ככבי רקיעא וכל שאר מלאכין מסייעין לון, כמה דכתיב ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלקים, עד דישראל נטלי שירתא ותושבחתא אבתרייהו.
מדורא שתיתאה: הוא, מדורא עלאה קריב למלכו שמיא. וביה ארבין, ונהרין, ונחלין, דמתפלגין מן ימא, וכמה נונין אינון, דמרחשן לארבע סטרי עלמא, ועילא מנהון סרכין ממנן, וחד ממנא עלייהו ואוריאל שמיה, והוא ממנא על כל אלין תתאין.
וכלהו נטלי בשעתי ורגעי כד נטלי ארבי לסטרא דא ולסטרא דא, כד נטלי ארבי לסטר דרום ממנא דקיימא עלייהו, לההוא סטרא, הוא מיכאל דאתא מימינא. וכד נטלי ארבי לסטר צפון, ממנא דקיימא עלייהו לההוא סטרא, הוא גבריאל דאתי מסטרא דשמאלא. וכד נטלי ארבי לסטר מזרח הא תמן איהו ממנא, דקיימא עלייהו, לההוא סטרא רפאל שמיה, והוא לימינא. וכד נטלי ארבי לסטר מערב, ממנא דקיימא עלייהו, לההוא סטרא, הוא אוריאל ואיהו לבתראה.
מדורא שביעאה: הוא מדורא עלאה על כלא. ותמן לא אשתכחו בר נשמתהון דצדיקייא דתמן מתעדנין בההוא זיהרא עלאה, ומתעדנין בעדונין ותפנוקין עלאין, ותמן לא אשתכחו בר אינון זכאין, וגנזי שלום ברכה ונדבה, כלא הוא כגוונא עלאה, והא אמרו חברייא.
כדין הוא לארץ דלתתא, בשבעה מדורין, וכלהו כגוונא דלעילא. ובכלהו אית זינין כחיזו בני נשא, וכלהו מודן ומשבחן לקב"ה, ולית מאן דידע יקריה, כאינון דאינון במדורא עלאה, ואלין חזאן יקריה כדקא יאות, למפלח ליה, ולשבחא ליה, ולאשתמודע יקריה.
ועלמא דא עלאה, דאיהו תבל, לא קיימא בקיומיה, אלא בגיניהון דצדיקייא, דאינון גופין קדישין. כגוונא דלעילא לא קיימא ההוא מדורא שביעאה, אלא לנשמתהון דצדיקייא, הכי נמי האי מדורא שביעאה לתתא, לא קיימא אלא לגופיהון דצדיקייא, למהוי כלא חד דא כגוונא דדא.

— 62 —
ת"ח אר"ש ז' מדורין אינון דקאמרן, ובגו אינון אית ז' היכלין, מאינון רזי מהימנותא, לקבל ז' רקיעין עלאין, ובכל היכלא והיכלא אית רוחין עלאין.היכלא קדמאה: הכא אית רוחא, דאתמנו על נשמתהון דגרין דאתגיירו, ורחמיא"ל שמיה, ואיהו נטיל לון ואתהנון מזיו יקרא דלעילא.
היכלא תניינא: אית רוחא חדא אהינא"ל שמיה, ודא קיימא על כל אינון נשמתין דרביי, דלא זכו בהאי עלמא למלעי באורייתא, ואיהו קיימא עלייהו ואוליף לון.
היכלא תליתאה: בהאי אית רוחא חדא אדרהינא"ל שמיה, ואיהו קיימא על נשמתהון דאינון דאהדרו בתיובתא, ולא אהדרו, כגון דחשיבו ועד לא אהדרו בהו מיתו אלין טרדין לון בגיהנם ולבתר עאלין לון להאי רוחא ממנא, ונטיל לון, וחמדן לאתהנאה מזיו יקרא דמאריהון, ולא אתהנון. ואלין אקרון בני בשר, ועלייהו כתיב והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני אמר ה'.
היכלא רביעאה: הכא קיימא חד רוחא גדריהא"ל שמיה, דא קיימא על כל אינון נשמתין דקטולי דשאר עמין לעאלא לון, גו פורפרא דמלכא, ואתרשימו תמן, עד יומא דינקום לון קב"ה דכתיב ידין בגוים מלא גויות מחץ ראש על ארץ רבה.
היכלא חמישאה: הכ א קיימא חד רוחא, דאקרי אדיריא"ל ודא קיימא על כל אלין נשמתין, דאתקיימו בההוא סטרא, ואלין אינון לעילא מכלהו, די במדורא דא, עלאה על כלא ומיכאל רב ממנא על כלהו קיימא ביה, וכמה אלף ורבבן, כלהו קיימין תחותיה בההוא סטרא, ותמן מתעדנין אינון נשמתין דחסידי, בההוא נהורא עלאה דנגדא מעלמא דאתי.

— 63 —
ת"ח אר"ש מאן הוא דידע לסדרא צלותא דמריה כמשה, בשעתא דאצטריך ליה, לסדרא צלותיה באריכות סדר, ובשעתא דאצטריך ליה לקצרא הכי נמי. אר"ש הא אשכחנא בספרי קדמאי, סדורא דרזי דרזין, בקשורא חדא, זמנין דאצטריך לסדרא צלותיה כדקא יאות, ולקשרא קשרין, לבסומי למאריה כדקא יאות, ולמנדע ליחדא יחודא שלימתא, למקרע רקיעין, ולאפתחא תרעין ופתחין דלא יהא מאן דימחי בידיה.
זכאין אינון צדיקיא, דאנון ידעי למפתי למאריהון, ולבטולי גזרין, ולאשראה שכינתא בעלמא, ולנחתא ברכאן, ולמעדי מאריהון דדינין דלא ישלטון בעלמא. קם ר"ש ואמר, מי ימלל גבורות ה' וגו', מאן יגלי עפרא מעינך אברהם חסידא, ימינא דקב"ה, דגלי לך רזא דרזין, ושריאת צלותין בעלמא, ואתגליין לך היכלי דמלכא עלאה.
שבעה היכלין קדישין אינון, ואינון קיימין בתרעין בקיומא, ובכל חד וחד עאל צלותא דיחודא, דמאן דידע לבסומי למאריה, וליחדא יחודא בשלימו, דידע לאעלא בכלהו, ולקשרא קשרין אלין באלין, רוחא ברוחא, רוחא תתאה ברוחא עלאה, כתיב ה' בצר פקדוך צקון לחש מוסרך למו.

— 64 —
היכלא קדמאה: כתיב ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, וכעצם השמים לטהר. רזא דרזין, רוח דאקרי ספירא כספירו דאבן טבא, נציץ לתרין סטרין, נהורא חד סליק ונחית, וההוא נהורא חוור, נציץ לכל סטר: עילא ותתא ולארבע סטרי עלמא, נהוריה תליין סתים וגלייא.
מנהורא דא מתפרשין ד' נהורין, לד' סטרין, וכלהו נהורין חד נהורא, כבוצינא דשרגא דדליק, ונציץ נהורין לחיזו דעיינין דבני נשא, ואינון נהורין דשרגא, סלקין ונחתין אזלין ותייבין, מגו ההוא אשא דנהורא דשרגא דדליק, וכלהו חד נהורא, הכי נמי אלין. ונציצין כלהו נהורין, כחיזו דנחשא בטישא בסומקא, כמה דאתמר, ונוצצים כעין נחשת קלל. דא הוא לימינא.
לשמאלא, אית רוחא דאקרי לבנה, ודא אתכליל ברוחא קדמאה, ועאל דא בדא, נהוריה סומק וחוור כחדא, בגין דנפקא מאינון נהורין קדמאין. כד אתו נהורין דדא, מטו בנהורין קדמאין ואתכלילו ביה, ואינון חד, ואתחזון נהורי קדמאי בלחודייהו. ולא אתגליין אינון אחרנין, ולא אתידעו דעאלו בגווייהו, ואתטמרו ביה. כד"א ולא נודע כי באו אל קרבנה וגו' ודא הוא רוחא ברוחא דאינון חד, נהורין בנהורין דאינון חד. והכא אינון תרין רקיעין תתאין מאינון רקיעין דאקרון שמי השמים.
מתרין רוחין אלין מנצצן, אתבריאו אינון אופנין, דאינון קדישין, דדינייהו כדינא דחיות, כדכתיב מראה האופנים ומעשיהם וגו', ודא הוא דכתיב, ודמות החיות מראיהן כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים. היא מתהלכת בין החיות, מאן היא, דא רוחא קדישא, אתר דנפקו מניה, ואיהי נהיר לון, דכתיב ונוגה לאש, ומן האש יוצא ברק.
כד אתכליל רוחא ברוחא, נפיק מנייהו, נהירו דחד חיוותא רמיא על ד' אופנין, והא דיוקנא דיליה כאריה, שליט על אלף ותלת מאה רבוא דאופנין אחרנין, גדפהא דנשרא, האי אתמנא על אינון אופנים, בד' גלגלים, נטלין כל חד וחד, מאינון ארבע, בכל גלגלא וגלגלא תלת סמכין ואינון תריסר סמכין בד' גלגלין, רוחא דא שלטא על כלא, מהכא נפקו, ודא רוחא קיימא לכלהו, מינה אתזנו.
אלין ד' אופנים, ד' אנפין לכל חד וחד, וכל אינון אנפין, אסתכיין לארבע סטרין דההוא חיותא דקיימא עלייהו. כד נטלין אלין ארבע תחות ההוא חיותא, עאלו דא בדא, ומשלבן דא בדא. כד"א מקבילות הלולאות אשה אל אחותה, לאתכללא חדא בחדא ולאעלא דא בדא. כד נטלין אינון גלגלין, אשתמע קל נעימותא, בכל אינון חילין דלתתא לזינייהו.
תחות היכלא דא, מתפרשין חילין לבר, לכמה סטרין דרקיעין דלתתא, עד דמטו לככבא דשבתאי, כלהו אסתכיין להיכלא דא מתמן אתזנו כל אלין די בהיכלא דא, כלהו אסתכו לההוא רוחא, דכתיב אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו לא יסבו בלכתן, ודא הוא היכלא דאקרי לבנת הספיר.
רוחא דא דכליל רוחא אחרא תניינא, סלקא ונחתא נהוריה, דלא שכיך לעלמין, כנורא דשמשא גו מיא, לית מאן דקאים עליה, בר רעותיה דבר נש זכאה, בההוא צלותא, דעאלת בההוא היכלא, וסלקא לקשרא קשרין בשלימו, בשרותא דרוח דא כדקא חזי. כדין נהורא אתעטף ביה, וחדי בה וסלקא עמה לאתקשרא בקשורא דהיכלא תניינא, לאתכללא רוחא דכליל ברוחא אחרא עלאה דעליה.
ורוחא דא דכליל, כליל ביה ההיא חיוותא, וכל אינון אופנין וגלגלין, ואתאחדן ביה, כגוונא דאתאחדא אשא במיא, ומיא באשא, דרום בצפון, צפון בדרום, מזרח במערב, ומערב במזרח, הכי אתאחדן כלהו דא בדא, ואתקשרן דא בדא. ההוא רוחא סלקא לאתקשרא, וההיא חיותא אסתכייא לעילא, לגבי היכלא תניינא ואסתכיין דא בדא.
באמצעיתא דהיכלא דא, נעיץ חד עמודא, דסלקא עד אמצעיתא דהיכלא אחרא, ואיהו נקיב ונעיץ מתתא לעילא, לאתדבקא רוחא ברוחא, וכן עד לעילא מכלהו, למהוי כלהו רוחא חדא, כד"א ורוח אחד לכל.

— 65 —
היכלא תניינא: כתיב וכעצם השמים לטוהר, הכא איהו ההוא רוחא דאקרי זהר, וקיימא בחוורתא תדיר, דלא אתערבו גווניו באחרא, ואיהו עצם דלא אשתני לעלמין. דא לאו איהו באתגליא הכי, לאתנצצא כאחרא, דא קשי לאתגליא. כסתימו דעינא, דכד מתגלגלא אזדהר, ונציץ בגלגולא, ודא אוף הכי, בגין דכד ההוא רוחא קדמאה סלקא, מגלגל בגלגולא, וגלי ליה, ואתקשר בהדיה, בקשורא דחוורתא דעינא גו גוון אחרא דאיהו דקיק מניה דשארי עלוי.
מתגלגלא רוחא דא, מגו רוחא דלתתא, נהורא דלתתא אסחר לגלגלא נהורא דא ואתנהיר, ולא יכיל לאתנהרא עד דאחיד תתאה ביה ואתקשר בהדיה, וכדין אנהיר ואחיד בנהורא דלתתא, דהוא כליל, ולא אשתני כלל, אלא אתגליא בגיניה, בגלגולא דיליה.
וכד נהורא דא מתגלגלא, נטיל נהורא אחרא לסטר שמאלא, ואתגלגלא בהדיה, ואסתחר עמיה, ורזא דא כתיב חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן. זכאה איהו מאן דידע לגלאה נהורין.
רוחא אחרא אתכליל בהדיה ואסתחר ונהיר סחרניה, בגוון תכלא וחוור, ההוא חוור אתקשר בחוור דא, וההוא תכלא אתקשר בסומקא דנהורא תתאה, דלסטר שמאלא, ואתכלילו דא בדא, והוו חד, ואקרון עצם השמים, וכל מה דלתתא, וההוא היכלא דלתתא, כלא אתכליל הכא, ובגין דכלא אתכליל הכא, אתקרי עצם השמים.
מכללא דנהורין אלין אתבריאו אינון שרפים, דשית גדפין, כד"א שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד, כלהו בשש, בגין דכלהו מעצם השמים. אלין אינון דאוקידו לאינון דלא חיישי על יקרא דמאריהון, ורזא דאשתמש בתגא חלף. מאן דקארי ותני שית סדרי משנה, דא הוא מאן דידע לסדרא ולקשרא קשורא יחודא דמאריה, כדקא יאות, אלין אינון דמקדשין שמא קדישא דמאריהון בכל יומא תדיר.
כד מתגלגלן נהורין, נפק מנייהו נהירו דחד חיוותא, דאיהי קיימא ורמיא, על ד' חיוון, שליטין על קמאי, דכלילו לון בגווייהו, ובאלין כד נטלין אתכפיין שרפים תתאי, נחשים דנפקי מגו ההוא נחש שרף, דגרים מותא לכל עלמא.
אלין חיוון אנפי נשר, מסתכלן לגבי ההוא חיותא, נשרא עלאה דעלייהו, כד"א דרך הנשר בשמים, רוחא דא שלטא על כלא, ההיא חיוותא דרמיא על כלהו אסתכייא לעילא, וכלהו לגביה.
כלהו כד נטלין מזדעזעין כמה חיילין, מנהון נהירין מנהון מתתברי מקיומיהון, ואוקידון לון בנורא, ואתיין ומתחדשן כמלקדמין, כלהו עאלין תחות ההוא חיותא, מסתתרין תחות גדפהא, לאכללא לון לעילא.
אינון ד' חיוון סלקין כד רוחא אזדהר בגו ההוא חיוותא. ארבע גלגלין לכל חד וחד, גלגלא חדא אסתכי לסטר מזרח, תלת סמכין נטלין ליה, ואסתכיין לאמצעיתא. וגלגלא חדא אסתכי לסטר מערב, ותלת סמכין נטלין ליה ואסתכיין לאמצעיתא. וגלגלא חדא אסתכי לסטר דרום ותלת סמכין נטלין ליה ואסתכיין לאמצעיתא. וגלגלא אחרא אסתכי לסטר צפון ותלת סמכין נטלין ליה ואסתכיין לאמצעיתא. וכלהו סמכין תריסר, נטלין מגו אמצעיתא. וההוא אמצעיתא סגיר ופתח. וכל גלגלא וגלגלא כד נטלא קלא אשתמע בכלהו רקיעין.
אלין ארבע חיוון כלהו מתלבשן דא בדא, ועאלין אינון אופנים דלתתא, בגו אלין חיוון דלעילא, כלילן אלין באלין, רוחא דא דאתכליל באינון רוחין, מלהטא וסלקא לאתאחדא לעילא. ולאתקשרא ברעותא דבר נש זכאה, בההיא צלותא דצלי, דכד סלקא ועאלת בההוא היכלא נטיל כלא, וכלהו נטלין בהדה, ואתכלילו דא בדא, עד דאתכלילו בההוא רוחא. וההוא רוחא נטלא ברעותא דקשורא דיחודא דצלותא דמיחדא כלא, עד דמטו כלהו להיכלא תליתאה, כלילן דא בדא כדקדמאי, אשא במיא, ומיא באשא, רוחא בעפרא ועפרא ברוחא, מזרח במערב, מערב במזרח, צפון בדרום, דרום בצפון. והכי הני כלהו מתקשרן דא בדא, ומתאחדן דא בדא, ומשלבן דא עם דא, וכן כמה חיילין ומשריין דאתאחדו לתתא ואתערבו באינון תתאי עד דמטו לככבא דצדק, ותמן כמה ממנן על עלמא.
וכד רוחא דא דאתכליל מכלהו, וכלהו כלילן ביה, סליק ואתאחד ועאל בגו היכלא תליתאה, עד דאתאחד ברוחא דתמן, בגו ההוא עמודא דקאים באמצעיתא, וכדין כלא אשתלים עד הכא, כדקא יאות. וכלהו רוחא חדא, כליל מכלא, ושלים מכלא, כד"א ורוח אחד לכל, הכא הכרעה לאתדבקא במאריה.

— 66 —
היכלא תליתאה: היכלא דא, איהו היכלא, דההוא רוחא דאקרי נגה, רוחא דא, איהו דכייא, בריר מכלהו, לית ליה גוון דאתחזי ביה, לאו חוור, ולאו ירוק, ולאו אוכם, ולא סומק. ובגין כך אקרי טוהר, דכייא, ברירא מכל אלין תתאין, ואע"ג דאיהו דכייא מכלא, לא אתחזי, עד דאלין תתאי מתגלגלן ואחידן ביה, ועאלין בגויה. כיון דעאלין בגויה, כדין אחזי נהוריה, ולא גוון חד מכלהו.
כד אשתלם האי רוחא, מכלהו תתאי, אפיק מניה נהורא, דכליל בתלת נהורין. אינון תרין נהורין, סלקין ונחתין ונצצין. בההוא נצוצא אתחזון עשרין ותרין נהורין, משניין דא מן דא, וכלהו חד נהורא, ועאלין בגו ההוא חד נהורא, וההוא נהורא כליל לון.
ולא נהיר, בר בזמנא דאלין נהורין דלתתא סלקין, וההוא רעותא דצלותא נטיל לכלהו, כדין ההוא נהורא נפיק מגו ההוא רוחא, אתנהיר ההוא נהורא, ואפיק אלין תרין נהורין, נצצין, ואתחזון כחושבן כ"ב אתוון דאורייתא. לבתר מתהדרין וכלילן בההוא נהורא.
כל אינון נהורין תתאי, כלהון כלילן בהני נהורין, וכלהו בנהורא דא. האי נהורא איהו כליל בגו ההוא רוחא, וההוא רוחא, קיימא בהיכלא תליתאה דא, ולא קאים לאתישבא, אלא בגו היכלא רביעאה, דתיאובתיה לסלקא לגויה.
אלין נהורין דנפקו מגו ההוא רוחא, כד מנצצין, מתחברן כלהו נהורין דנצצן, בשעתא דנפקי מגו ההוא נהורא חדא, ודחקין לאתנצצא, נפקי מנייהו חד חיותא קדישא רברבא, דיוקנהא כחיזו דכל אינון שאר חיותא, דיוקנא דאריה ודיוקנא דנשר כלילן כחדא, ואתעבידו בה חד דיוקנא מנייהו.
תחות האי חיותא, אית ד' אופנין עלאין, כחיזו דתרשיש, מרקמן בכלילו דכל גוונין. ושית מאה אלף רבוא, כלהו בגוויהו, ואלין ד' אופנים בתמניא גדפין כלהו. וכלהו נפקין מגו נהירו דההוא חיותא, דשלטא עלייהו, בשעתא דנציץ ההוא נהורא, מפקא חיילין חיילין אלין.
ואלין ד' דתחותה קיימין בד' סטרין דעלמא, בד' אנפין כל חד וחד, תרין אנפין מסתכלן לגבי ההוא חיותא, ותרין אנפין מחפיין בגדפייהו, מאינון נהורין דנצצן דלא יכלין לאסתכלא.
בכל זמנא דנטלי אלין, בד' גלגלין ותריסר סמכין כקדמאי, אתעביד מההוא זיעא דלהון, כמה חיילין ומשריין, דכלהו משבחין ומזמרי דלא משתככי לעלמין, ולאלין לית לון שעורא.
ארבע פתחין אית להיכלא דא, לארבע סטרין דעלמא, עשר ממנן בכל פתחא ופתחא, ובזמנא דכלהו די בגו היכלין דלתתא, ואינון היכלין סלקין ברעו דצלותא דכייא, כלהו פתחין פתחין, עד דכלילן כלהו, אלין באלין, ומשלבין אלין באלין, ועאלין כלהו, ממנן גו ממנן, משריין גו משריין, אופנים בחיות, וחיות באופנים באלין אופנים, נהורין בנהורין רוחא ברוחא, עד דעאלו ברוחא דא.
בהיכלא דא, אית דוכתא חדא, כחיזו דדהבא דנציץ, ותמן גניזין כמה חיילין ומשריין, דלא סלקין ולא מתעטרין לעילא, אלא, בשעתא דכל אלין קשרין קשירן, והיכל נטיל לאתעטרא, כלהון נפקין מליין בדינא, ואקרון מארי תריסין שליחן בעלמא, מגו מארי דינין די בהיכלא רביעאה, בהאי דוכתא תליין, בארבע סטרין, שית מאה אלף רבוון מגינים דדהבא לכל סטר וסטר, וכן לתתא מנייהו שורין מקפן ואינון שתין.
וכל הני מגינים, כלהו מגיחין קרבין סייפין ורומחין לבר, בכל אינון שליחי דינין דעלמא, עד דמטו דרגין בדרגין לככבא דמאדים, וכדין היכלא סלקא ואתעטרת בההוא רוחא בכל אינון חיילין, ואשתאר ההוא דוכתא באתריה, וההוא דוכתא אקרי תא הרצים, אינון שליחין מרהטי לאשלמא דינין ופרענין בכל סטרי עלמא.
כד סלקא צלותא נטיל כל הני נהורין ומשריין וקשר קשרין ואתכלילו כלהו כחדא, עד דאתקשר רוחא ברוחא ואינון חד, ועאלו גו ההוא עמודא לאתכללא ברוחא דהיכלא רביעאה. זכאה חולקיה מאן דידע רזא דמאריה וארים דגליה באתר דאצטריך.
ותא חזי כלא אצטריך דא לדא, ודא לדא, לאשלמא דא עם דא ולאתנהרא דא בדא, עד דסליק כלא לאתר דאצטריך שלימו. מתתא בקדמיתא ומלעילא לבתר, וכדין איהו שלימו בכל סטרין ואשתלים כלא כדקא יאות.
מאן דידע רזין אלין ועביד שלימו, דא איהו מתדבק במאריה ובטיל כל גזרין קשין, ואיהו אעטר למאריה ומשיך ברכאן על עלמא, ודא איהו בר נש דאקרי צדיקא עמודא דעלמא, וצלותיה לא אהדר ריקנייא, וחולקיה בעלמא דאתי ואיהו בחושבן בני מהימנותא.
ת"ח כל הני היכלין, וכל הני חיותא וכל הני חילין וכל הני נהורין וכל הני רוחין, כלהו אצטריכו דא לדא בגין לאשתלמא מתתא ולאשתלמא לבתר מלעילא. אלין היכלין אינון מתדבקין דא בדא.
וכלהו כגוונין דעינא מתדבקין דא עם דא, כל מה די בגווייהו, אינון כההוא חיזו דמתחזיא בסתימו, כד מתגלגלא עינא, ואתחזי ההוא זהרא נציץ. וההוא מה דלא אתחזי בההוא גלגולא, איהו ההוא רוחא דשלטא על כלא. ובגין כך קיימא דא בדא, דרגין על דרגין עד דאתעטר כלא כדקא יאות.
ותא חזי, אלמלא כל אינון גוונין דעינא, דאתחזיין כד אסתים עינא ואתגלגלא בגלגלא, לא אתחזון אינון גוונין דזהרן, ואלמלא אינון גוונין, לא אתדבק ההוא דסתים דשלטא עלייהו. אשתכח דכלא תלייא דא בדא, ואתקשר דא בדא.
כד אתכליל כלא כחדא בהיכלא תליתאה, ורעותא דצלותא סלקא לאתעטרא בהיכלא רביעאה, כדין כלא חד, ורעותא חדא, וקישורא חדא. הכא השתחואה לאתרצאה במאריה.

— 67 —
היכלא רביעאה: היכלא דא, איהו משניא מכלהו, ארבע היכלין לדא, דא לגו מן דא, וכלהו חד היכלא, הכא איהו רוחא, דאקרי זכות, באתר דא מתהפך זכות דכל בני עלמא, רוחא דא נטיל כלא.
מניה נפקו שבעין נהורין, כלהו מנצצן, וכלהו בעגולא, דלא מתפשטי כאלין אחרנין, מתדבקין דא בדא, ונהירין דא בדא אחידן דא בדא. כל זכיין דעלמא, קמי אלין נהורין קיימין. מכלהו נפקי תרין נהורין שקולין כחדא, דקיימי קמייהו תדירא.
לקבל אלין, אינון שבעין רברבן ממנן לבר, דסחרין כל ארבע היכלין. שבעין נהורין אלין, ותרי נהורין דקיימין קמייהו, כלהו פנימאין, גו לגו, ורזא דא דכתיב בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים.
לקמי נהורין אלין עאלין כל זכו, וכל עובדין דעלמא, לאתדנא תרין נהורין אלין, אינון סהדי סהדותא, בגין דאית שבעה עיני ה' דמשטטי בכל ארעא, כל מה דאתעביד בעלמא אתרשים בההוא עובדא ממש, וההוא זכותא ממש, וקיימי בקיומייהו, ואלין תרין נהורין חמאן בהו, ומסתכלן, וסהדי קמי אלין ע' נהורין. אלין ע' גזרי גזרין, ודייני דינין, הן לטב הן לביש, והכא איהו אתר דזכותא.
רוחא דא, ביה אתרשימו, אתוון תלת דאינון יה"ו דכד אלין אתוון מתדבקן בהאי אתר, באתדבקותא דדכורא ונוקבא, כדין אתרשימו ביה, ולא אתעדון מתמן. לבתר נפק חד נהורא, נהיר לארבע סטרין, האי נהורא אפיק תלת אחרנין, דאינון תלת בתי דינא, דדיינין דינין אחרנין, במלין דעלמא, בעותרא במסכנו, במרעין בשלימו, בכל אינון שאר מלין, דעלמא אתדן בהו. חד היכלא, לאינון ע' קדמאי לגו, תלתא לאלין תלתא אחרנין.
סלקא האי רוחא, וכליל כל אינון דלתתא, ואפיק חד חיוותא קדישא מתלהטא, ועיינין לה, כעיני אינשא, לאשגחא באלף אלפין ורבוא רבוון חיילין, מאריהון דדינא, כלהו נטלין פתקין, ופתחין וסגרין בעלמא, ואשלימו דינא.
תחות האי חיותא, ד' שרפים, מלהטן, כלהו כחזור ושושן, ושביבי דאשא סלקין. ע"ב גלגלין לכל חד, מלהטן באשא. כד נטלין אתעביד (דניאל ז') נהר חד די נורא. אלף אלפין משמשין לההוא נורא, מתמן נפקי כמה חיילין, כד גלגלין נטלין, כמה אינון רבוא רבוון דיקומון מנייהו, בגו ההוא נורא. תחות היכלא תניינא, נפקי חיילין דמזמרין, ואתיין לקרבא הכא, ואתוקדון כלהו.
כל אינון ממנן דעלמא דאתמנון לשלטאה, מהכא נפיק דינהון לשלטאה, מגו ההוא רוחא דאתרשים בתלת אתוון, ומהכא מעברין קיומייהו מעלמא, ואתדנו בהאי נורא דנגיד ונפיק. כלא אתמסר בהאי היכלא, בגין דאתרשימו בתלת אתוון הכא, האי רוחא, אתכליל בהו. ההוא חיוותא, אפיק חיילין ומשריין, דלית להון חושבנא.
כל דינין דעלמא, מהאי היכלא נפקי, הן לטב הן לביש, בר תלת: בני, חיי ומזוני. דלא אתייהב רשו באתר דא, דהא בההוא נהר עלאה, דכל נהורין נגדין מניה, קיימא מלה. באמצעיתא דהיכלא דא, הוא אתר מתקנא לקבל רוחא דלעילא, בגו רוחא דא, ודא סלקא בהו.
תרין עשר פתחין אינון להיכלא דא. בכל פתחא ופתחא כל אינון סרכין וממנן, דאינון מכרזי לאודעא לתתא, כל אינון דינין דזמינין לנחתא לתתא, כמא דאת אמר קרא בחיל, וכן אומר גודו אילנא וגו'.
ומגו כרוזי אלין, נטלי מלה כל מאריהון דגדפין, עד דאודעי מלה לרקיע דחמה, ומתמן כד נפיק שמשא, נפיק מלה, ואתשטייא בעלמא, עד דמטי לההוא חיויא דרקיעא, דכל ככבי דרקיעא גלידו ביה, דאיהו באמצעיתא דרקיעא.
ושמעין מלה, ונקטין לה אינון סרכין דתחות, ואינון דממנן על ההוא חיויא, ומתמן אתפשט לעלמא, ואפילו רוחין ושדין, ואפילו עופי שמיא, מודעי ליה בעלמא כרוזין. תבין וסתמין פתחין. לא סלקא רוחא ברוחא, עד דכלהו רוחין תתאי כלהו חד, בהדי האי רוחא, וכלהו אתכלילן ועאלין דא בדא, עד דאתעביד כלא חד.
בר נש כד איהו בבי מרעיה, הכא אתדן, הן לחיים, הן למות, חיין תלייא לעילא, אי אתדן הכא לחיים, יהבי חיין מלעילא, ואי לא, לא יהבין. זכאה חולקיה מאן דאתדבק במאריה, ויעול ונפיק. הכא קידה באנפין בארעא, לאתגברא על דינא, על האי היכלא אתמר אל אמונה ואין עול וגו'.

— 68 —
היכלא חמישאה, היכלא דא, היכלא דברקא זהיר, דאיהו רוחא דמזהיר נהיר לאינון תתאי, רוחא דא איהו כליל, ופתח וסגיר, נהיר ונציץ לכל סטרין. מנציצו דא, נהיר חד נהורא כעין ארגוונא, נהורא דא, כליל כל גוונין דנהרין נהורא חוור, ואוכם, סומק, וירוק. אתכלילן אלין באלין, אתרקים חוור בסומק, אוכם בירוק, לבתר חוור באוכם, ואתעביד חד חיוותא מרקמא, ואתכליל בה, ירוק וסומק, דיוקנהא כדיוקנא דבר נש, דכליל כל דיוקנין.
מינה נפקו ד' סמכין דאינון חיוון רברבן, על אלין דלתתא, חד אקרי אופן, דאיהו תרין, בגין דכד אתחזי האי, אתנהיר אחרא בגוויה, דביק דא בדא, עאל דא בדא, לבתר עאל אחרא דא בדא, ואתחזון ד' רישין, לד' סטרין דעלמא, וכלהו חד גופא, ואלין אינון דכתיב בהו כאשר יהיה האופן בתוך האופן, וכלהו אלין קשורין דא בדא, כחיזו דחיוון עלאין, דלא מתפרשין לעלמין, האי חיותא. דארבע גוונין מרקמן, אחידן אלין באלין לד' סטרין. מהכא, כד נטלא חיותא דא, נטלא לתרין סטרין.
האי רוחא דברקא, אתכליל בתרין רוחין, רוחא דא דברקא, אפיק חד חיותא וכל אינון נהורין. רוחא אחרא אתנהיר מניה, דאקרי רוחא מלהטא.
נהרין מניה תרין נהורין דאינון ארבע. ואלין נהורין מתהפכין בגוונין, והכא איהו להט החרב המתהפכת, אלין אינון נהורין דמתהפכן שננא דחרבא. ואילו קיימי על היכלא דלתתא, בגין דהאי להט החרב, קיימא על אינון ע' נהורין דבי דינא מהכא, כל אינון דיינין דדייני דינא, חרבא תלייא על רישייהו מלעילא.
האי להט החרב, דאלין אינון נהורין דלסטר שמאלא, אפיקו חד חיותא אחרא, דקיימא על ד', דלא קימי בקיומייהו, תרי מימינא, ותרי משמאלא, כד רוחא דחיותא האי עאל באלין, נציץ מנייהו תרי ניצוצין מלהטן, ונפקי מהאי היכלא לבר, ומתהפכי תדיר. אלין ניצוצין מלהטן, לזמנין נוקבי, לזמנין גוברי, לזמנין רוחין, לזמנין עירין קדישין.
מ"ט בגין דכד אתכליל האי חיוותא בחיוותא קדמאה, מגו תקיפו דאתכלילן דא בדא, נפקא חד נצוצא מלהטא תדיר, דלא אתדעך לעלמין, ושאטא ואזלא אבתרייהו דאינון תרין ניצוצין.
והשתא אינון גוברין, ועבדין שליחותא בעלמא, ועד לא מסיימי מתדעכי, וההוא ניצוצא בטש בהו, ונהיר לון, ואתחדשון כמלקדמין, ואינון נוקבי, ואזלי ושאטן, ועד לא מסיימי מתדעכי, והאי ניצוצא בטש בהו, ונהיר לון, ואתהדרן כמלקדמין, בגין דההוא ניצוצא כליל מכלא, כליל מד' גוונין, ובגין דא אינון מתהפכין לכל הני גווני.
רוחא דא, אתכליל ברוחא אחרא, כדקאמרן, ואתחזון תרין כחדא, ולא כאחרנין קדמאין, דכד אתכליל דא בדא, לא אתחזי בר חד, והכא אתחזון תרין, וקימי בחביבותא, כלילן מכלהו תתאי, ואע"ג דאינון תרין, אינון חד. כד אתפשט, רוחא ברוחא, ואתחזון בחביבותא, כלילן מכלהו תתאי, דא הוא רזא, דכתיב שני שדיך כשני עפרים תאומי צביה הרועים בשושנים.
וכד תרין רוחין מתפשטן, דא בדא בחביבותא, כדין אתהדר האי היכלא, ואקרי היכל אהבה, היכלא דרחימותא, היכלא דא, קאים תדיר בקיומיה, אתגניז ברזא דרזין, למאן דאצטריך לאתדבקא ביה. והכא כתיב אתן את דודי לך.
לבתר כד נהרין, תרין רוחין דאינון חד, נפקי כמה חיילין, לכמה סטרין, אלפין ורבוון דלית לון שעורא, מנהון אקרון דודאים, מנהון גפנים, מנהון רמונים, עד דמטו כמה חיילין לבר, עד ההוא ככבא דאקרי נגה, וכלהו בחביבו דלא מתפרשין לעלמין, בהכא כתיב אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. הכא השתחואה ופרישו דידין לאתדבקא ברחימו דמאריה.

— 69 —
היכלא שתיתאה: הכא הוא רוחא דאקרי חוט השני רזא דכתיב כחוט השני שפתותיך, האי היכלא אקרי היכל הרצון, הכא רוחא דאיהו רעוא, דכל הני רוחין תתאין רהטין אבתריה, לאתדבקא ביה, בנשיקה ברחימותא.
האי רוחא אתכליל בשית, וקיימא בשית, אתכליל בשית דלתתא בהדיה, וקיימא בשית עלאין, ובגין כך, האי רוחא אפיק תריסר נהורין, כלילן כלהו מתתא ומלעילא, הני תריסר נהורין, אינון חדון לסלקא לעילא, ולקבלא כל אינון דלתתא.
היכלא דא, דאיהו רצון, רעוא דכלא, מאן דקשר קשרין, וסליק לון הכא, דא הוא דאפיק רצון מה' בחביבותא. בגו היכלא דא, אתכניש משה, ברחימו דנשיק נשיקי רחימותא, האי הוא היכלא דמשה, רוחא דא, רוחא דרחימותא, רוחא דיחודא, דאמשיך רחימו לכל סטרין.
אינון תריסר נהורין, סלקין ולהטין, מנציצו דלהון נפקי, ארבע חיוון קדישין, רחימי דאהבה, אלין אקרון חיות גדולות, לאתחברא אינון זוטי, לאתכללא בהו דכתיב חיות קטנות עם גדולות.
אלין אחידן דא בדא, לד' סטרין, כאגוזא דמתחברא לד' סטרין, ובג"כ אקרי היכלא דא גנת אגוז, דכתיב אל גנת אגוז ירדתי, מאי אל גנת אגוז, בגיניה דגנת אגוז, ירדתי, דאיהו היכלא דרחימו, לאתדבקא דכורא בנוקבא.
אלין ארבע, מתפרשן לתריסר, תלת תלת לכל סטר, כל אינון תתאי כלילן בהו, ובהו קיימין רוחין ברוחין, נהורין בנהורין, כלהו אלין באלין, עד דאתעבידו חד, וכדין האי רוחא דכליל מכלהו, סלקא לאתעטרא ברוחא דלעילא, ההוא דאקרי שמים, וזמין ליה, לאתחברא בהדיה, כיון דאתקשרו כלהו דלתתא בהדיה, אמר ישקני מנשיקות פיהו, וכדין איהו חדוה לאתקשרא רוחא ברוחא, ולאשתלמא דא בדא, כדין איהו שלימו בחבורא חדא.
כיון דהאי רוחא אתחבר בהדיה, ואשתלים דא בדא, ואתנהירו דא בדא בכל שלימו, כדקא חזי, בהאי רעותא דצלי ב"נ זכאה, דסליק כולא כדקא חזי, עד ההוא אתר לחברא רחימו דא בדא, כדין כל אינון היכלין, וכל אינון רוחין דאתכלילו בהאי, כל חד וחד מאינון רוחין והיכלין, דאינון בכללא דשמים, כל חד וחד נטיל ההוא היכלא, וההוא רוחא דאתחזי ליה, לאתחברא בהדיה, ולאשתלמא בהדיה, כדקא יאות. בגין דההוא רוחא שתיתאה דאקרי רצון, סליק לון לגבייהו, בההוא יחודא.
והכי אתחברן: שמים דאיהי רוחא קדישא לעילא, נטיל היכלא דא, רוחא דא דאקרי רצון, לאתנשקא דא בדא, לאתחברא דא בדא, לאשתלמא דא בדא, ורזא דא וישק יעקב לרחל וגו'.
אברהם, דאיהו ימינא לעילא, נטיל רוחא דאקרי אהבה, לאתקשרא דא בדא לאתחברא דא בדא, למהוי חד, וסימניך, הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, ושפירו דאתתא באינון שדים.
יצחק, דאיהו שמאלא, נטיל ההוא היכלא דבי דינא, דכל דינין מתערין מתמן, רוחא דאקרי זכותא, לאתחברא דא בדא, ולאשתלמא דא בדא, למהוי כלא חד כדקא יאות. שאר נביאים נטלין תרין היכלין, תרין רוחין, נוגה וזהר ברזא דכתיב חמוקי ירכיך וגו' לאתקשרא אלין באלין למהוי חד.
יוסף הצדיק, עמודא דעלמא, נטיל היכלא דספיר, רוחא דאקרי לבנת הספיר, ואע"ג דכתיב ותחת רגליו, בגין יקרא דמלכא, והכי הוא ודאי. ולבתר עמודא דא נטיל יתיר, דאיהו רזא דרזין, באתר דהיכלא שביעאה. עד הכא מתחברן דרגין, ומתחברן דא בדא, לאשתלמא דא עם דא, למהוי כלהו חד, כלא כדקא חזי. וכדין ה' הוא האלקים וגו'. זכאה חולקיה בעלמא דין, ובעלמא דאתי, מאן דידע לקשרא לון, ולאתדבקא במאריה.
הכא הכרעה והשתחואה, וקידה, ופרישו דכפין, ונפילה דאפין. לאמשכא רעותא דרוחא עלאה, נשמתא דכל נשמתין, דאיהו תליא לעילא עד אין סוף, דמניה נפקי נהירו וברכאן לאשלמא כלא מלעילא כדקא יאות. ולמהוי כלא בשלימו, מתתא ומלעילא, וכל אנפין נהירין בכל סטרין כדקא יאות. כדין כל גזרי דינין מתבטלין, וכל רעותא אתעביד לעילא ותתא. ועל דא כתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. וכתיב אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלקיו.

— 70 —
היכלא שביעאה: היכלא דא, לאו ביה דיוקנא ממש, כלא איהו בסתימו. גו רזא דרזין, פרוכתא דפריסא. קיימין כלהו היכלין, דלא לאתחזאה תרין כרובים. לגו מן דא קיימא כפורתא, דיוקנא דקדש קודשין, בגין כך היכלא דא אקרי קדש הקדשים. האי קדש הקדשים, אתר מתתקנא, לההוא נשמתא עלאה, כללא דכלא, עלמא דאתי לגבי האי עלאי.
דהא כד מתחברן, כלהו רוחי דא בדא, ואשתלימו דא עם דא, כדקא חזי, כדין אתער רוחא עלאה נשמתא דכלא, לגבי עילא, סתימא דכל סתימין, לאתערא על כלא, לאנהרא לון מעילא לתתא, ולאשלמא לון לאדלקא בוצינין.
וכד כלא בשלימו, בנהירו דכלא, ונחית נהירו עלאה, כדין האי היכלא שביעאה, איהו היכלא סתימאה, בסתימו דכלא, לקבלא ההוא קדש הקדשים, נהירו דנחית, ולאתמליא מתמן, כנוקבא דמתעברא מן דכורא, ואתמלייא, ולא אתמלייא אלא מהאי היכלא, דמתתקנא לקבלא ההוא נהירו עלאה, ורזא דא, היכלא שביעאה, איהו אתר דחבורא דזווגא, לאתחברא שביעאה בשביעאה, למהוי כלא חד שלימו, כדקא חזי.
ומאן דידע לקשרא יחודא דא, זכאה חולקיה, רחים לעילא, רחים לתתא, קב"ה גזיר ואיהו מבטל. סלקא דעתין, דאיהו מקטרגא במאריה, לאו הכי, אלא בגין דכד איהו קשיר קשירין, וידע ליחדא יחודא, וכל אנפין נהירין, וכל שלימו אשתכח, וכלא אתברכא כדקא יאות, כל דינין מתעברין ומתבטלין, ולא אשתכח דינא בעלמא. זכאה חולקיה בעלמא דין, ובעלמא דאתי, דא הוא לתתא דכתיב ביה וצדיק יסוד עולם, דא הוא קיומא דעלמא, בכל יומא קארי עלוי כרוזא ואתה תגיל בה' בקדוש ישראל תתהלל.
כגוונא דא קרבנא סלקא תננא, ומסתפקין כל חד וחד, כדקחזי ליה, וכהני ברעותא, ולואי בבסימו דשירתא, דא אתכליל בדא, ועיילי היכלא בהיכלא, רוחא ברוחא, עד דמתחברן בדוכתייהו כדקא חזי ליה, שייפא בשייפא, ואשתלימו דא בדא, ואתייחדו דא בדא, עד דאנון חד. ונהרין דא בדא.
כדין נשמתא עלאה דכלא, אתיא מלעילא, ונהיר לון, והוו נהירין כלהו בוצינין בשלימו, כדקא חזי, עד דההוא נהורא עלאה אתער, וכלא אעיל לגבי קדש הקדשים, ואתברכא ואתמלייא כבירא דמיין נבעין, ולא פסקין, וכלהו מתברכאן לעילא ותתא.
הכא רזא דרזין, ההוא דלא אתיידע, ולא אעיל בחושבנא, רעותא דלא אתפס לעלמין, בסים לגו לגו בגווייהו, ולא אתיידע ההוא רעותא, ולא אתפס למנדע, וכדין כלא רעותא חדא, עד א"ס, וכלא איהו בשלימו, מתתא ומלעילא, ומגו לגו. עד דאתעביד כלא חד.
האי רעותא, לא אעיל לגו, אע"ג דלא אתיידע, עד דכלא אשתלים, ואתנהיר בקדמיתא בכלהו סטרין, כדין בסים ההוא רעותא, ולא אתפס לגו בגו בסתימו, וכדין זכאה חולקיה מאן דיתדבק במאריה, בההיא שעתא. זכאה איהו לעילא, זכאה איהו לתתא, עליה כתיב ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך.
ת"ח, כיון דכלהו אשתלימו דא בדא, ואתקשרו דא בדא, בקשורא חדא, ונשמתא עלאה נהיר לון מסטרא דלעילא, וכלא נהורין אינון בוצינא חדא, בשלימו, כדין רעוא חדא דמחשבה אתפס, נהירו דלא אתפס ולא אתיידע, בר ההוא רעו דמחשבה תפיס, ולא ידע מה תפיס, אלא דאתנהיר ואתבסם, ההוא רעו דמחשבה, ואתמליא כלא, ואשתלים כלא, ואתנהיר ואתבסם כלא, כדקא יאות. ועל דא כתיב אשרי העם שככה לו וגו'.
מאן דזכי לאתדבקא במאריה, כהאי גוונא, ירית עלמין כלהו, רחימא לעילא, רחימא לתתא, צלותיה לא אהדרא ריקניא, דא אתחטי קמי מאריה, כברא קמי אבוי, ועביד ליה רעותא בכל מה דאצטריך, ואימתיה שליט על כל בריין, איהו גזיר וקב"ה עביד. עליה כתיב ותגזר אמר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור.
ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור וגו', א"ר יצחק מכאן דעקרן קב"ה להני נטיען, ושתיל לון, משמע דכתיב יהי. ר' יהודה אומר, אור שכבר היה, תנן משמע דכתיב ויהי אור, והיה לא כתיב, אלא ויהי. וכד אסתכל קב"ה באינון דרין דרשיעייא. גניז ליה לצדיקייא, הה"ד אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, והא אתמר ויאמר אלקים יהי אור הה"ד מי העיר ממזרח וגו'.
וירא אלהים את האור כי טוב, מאי ראה א"ר חייא כדקאמרן, חמא בעובדייהו דרשיעייא וגניז ליה. ר' אבא אמר וירא אלקים את האור כי טוב לגנוז אותו. וירא אלקים את האור, דסליק נהוריה מסייפי עלמא עד סייפי עלמא, וכי טוב הוא לאגנזא ליה דלא יהנון מניה חייבי עלמא.
אמר רבי שמעון, וירא אלקים את האור כי טוב, דלא ישתכח ביה רתחא, כתיב הכא כי טוב, וכתיב התם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל, וסופא דקרא ויבדל אלקים בין האור ובין החשך, ובג"כ לא אשתכח ביה רתחא, ואף על גב דשתף לון קודשא בריך הוא כחדא.
ת"ח, נהירו עלאה, למהוי נהיר האי אור, ומההוא נהירו, חדו לכלא ביה, והוא ימינא לאתעטרא גולפוי גליפין בהדיה, והא אתמר כתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך, מה רב טובך, דא אור קדמאה דגניז קודשא בריך הוא ליראיך, לצדיקים, לאנון דחלי חטאה כדקאמרן.

— 71 —
ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, ויהי ערב מסטרא דחשך, ויהי בקר, מסטרא דאור, ומגו דאנון משתתפי כחדא, כתיב יום אחד, רבי יהודה אמר, מאי טעמא, בכל יומא ויומא כתיב, ויהי ערב ויהי בקר. למנדע, דהא לית יום, בלא לילה, ולית לילה בלא יום, ולא אבעון לאתפרשא.
אמר רבי יוסי, ההוא יום דנפק אור קדמאה, אתפשט בכלהו יומי, דכתיב בכלהו יום. אמר רבי אלעזר, משמע דכתיב בכלהו בקר, ולאו בקר אלא מסטרא דאור קדמאה. ר"ש אמר, יומא קדמאה, אזיל עם כלהו, וכלהו ביה, בגין לאחזאה דלאו בהו פרודא, וכלא חד.
ויאמר אלקים יהי אור, יהי: אתפשטותא דהאי אור לתתא, ואלין אינון מלאכין דאתבריאו ביומא קדמאה, אית לון קיומא, לאתקיימא לסטר ימינא. וירא אלקים את האור כי טוב, את לאתכללא אספקלריאה דלא נהרא עם אספקלריאה דנהרא דאתמר כי טוב, אר"א, את: לאתכללא ולאסגאה כלהו מלאכין דאתיין מסטרא דאור דא, וכלהון נהרין כקדמיתא בקיומא שלים.
יהי רקיע בתוך המים, א"ר יהודה בהאי אתפרשו, מיין עלאין ממיין תתאין. רקיע: פשיטותא דמיין, והא אתמר, ויהי מבדיל, בין מיין עלאין לתתאין.
ויעש אלקים את הרקיע, דעביד ביה עבידתא, בסגיאו עלאה, ויהי רקיע לא כתיב, אלא ויעש, דאסגי ליה, ברבו סגיא.
א"ר יצחק, בשני אתברי גיהנם, לחייבי עלמא, בשני אתברי מחלוקת, בשני לא אשתלים ביה עבידתא, ובג"כ לא כתיב ביה כי טוב, עד דאתא יום תליתאה, ואשתלים ביה עבידתא, בג"כ כי טוב תרי זמני, חד על אשלמות עבידתא דיום שני, וחד לגרמיה. ביום תליתאי אתתקן יום שני, ואתפרש ביה מחלוקת, וביה אשתלימו רחמי על חייבי גיהנם, ביומא תליתאה משתככין שביבין דגיהנם, בגיני כך אתכליל ביה יום שני, ואשתלים ביה.
ר' חייא הוה יתיב קמיה דר"ש, א"ל האי אור ביום ראשון, וחשך ביום שני, ואתפרשו מיא, ומחלוקת הוה ביה, אמאי לא אשתלים ביום ראשון, דהאי ימינא כליל לשמאלא, א"ל על דא הוה מחלוקת, ותליתאה בעי למיעל בינייהו, לאכרעא ולאסגאה בהו שלם.

— 72 —
תדשא הארץ דשא, אתחברותא דמיין עלאין בתתאין, למעבד פרין, מיין עלאין, ועבדי איבין, ותתאי קראן לון לעלאין, כנוקבא לגבי דכורא, בגין דמיין עלאין דכורין, ותתאי נוקבין.
רבי שמעון אמר, כל דא הוא לעילא, והוא לתתא, א"ר יוסי אי הכי אלקים דקא אמרן מאי אלקים, אלקים חיים לעילא, ואי תימא לתתא אלקים סתם. אלא לתתא איהו תולדות כמה דאת אמר, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ואמרינן בה' בראם, וההוא לעילא, אבהן דכלא הוא, איהי עבידתא, ועל דא ארעא עבדת תולדות, דהא היא מתעברא כנוקבא מן דכורא.
ר' אלעזר אמר, כל חילין הוו בארעא, ולא אפיקת חילהא, ואינון תולדותיה, עד יום הששי, דכתיב תוצא הארץ נפש חיה, ואי תימא והא כתיב ותוצא הארץ דשא, אלא אפיקת תקון חילהא לאתיישבא כדקא יאות, וכלא הוה גניז בה עד דאצטריך, דהא בקדמיתא כתיב צדייא וריקניא כתרגומו, ולבתר אתתקנת, ואתיישבת וקבילת זרעא, ודשאין ועשבין ואילנין כדקא יאות, ואפיקת לון לבתר. ומאורות הכי נמי לא שמשו נהורא דלהון עד דאצטריך.

— 73 —
יהי מארת ברקיע השמים, לאכללא חויא בישא, דאטיל זוהמא, ועבד פרודא, דלא משמש שמשא בסיהרא. מארת לווטין, ועל דא גרים דאתלטייא ארעא, דכתיב ארורה האדמה, ובגין כך מארת כתיב.
חד, יהי מארת דא סיהרא, רקיע השמים דא שמשא, ותרווייהו בכללא חדא, לאזדווגא לאנהרא עלמין, לעילא ותתא, משמע דכתיב על הארץ, ולא כתיב בארץ, דמשמע לעילא ותתא, חושבן דכלא בסיהרא הוא.
ר"ש אמר, גימטריאות וחשבון תקופות ועבורין, כלא הוא בסיהרא, דהא לעילא לאו איהו. א"ל ר' אלעזר, ולא, והא כמה חושבנין ושיעורין קעבדי חברייא. א"ל, לאו הכי, אלא חושבנא קיימא בסיהרא, ומתמן יעול בר נש למנדע לעילא, א"ל והא כתיב והיו לאותות ולמועדים. א"ל, לאתת כתיב, חסר. א"ל הא כתיב והיו. א"ל הויין כלהון דיהוון ביה כאסקופא דא, דאתמליא מכלא, אבל חושבנא דכלא בסיהרא הוא.
ת"ח, נקודה חד אית, ומתמן שירותא לממני, דהא מה דלגו דההיא נקודה, לא אתידע, ולא אתייהב לממני, ואית נקודה לעילא סתים, דלא אתגליא כלל, ולא אתידע, ומתמן שרותא לממני, כל סתים ועומקא, הכי נמי אית נקודה לתתא דאתגליא, ומתמן הוא שרותא לכל חושבנא, ולכל מנין, ועל דא, הכא הוא אתר לכל תקופות, וגימטריאות, ועבורין, וזמנין, וחגי, ושבתי. וישראל דדבקי בקב"ה עבדי חושבן לסיהרא, ואנון דבקין ביה, וסלקין ליה לעילא, דכתיב ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו'.
ישרצו המים שרץ נפש חיה, אמר רבי אלעזר, הא אוקמוה, דאינון מיין רחישו ואולידו כגוונא דלעילא, והא אתמר. ועוף יעופף על הארץ, יעוף מבעי ליה, מהו יעופף.
א"ר שמעון רזא הוא, ועוף דא מיכאל, דכתיב ויעף אלי אחד מן השרפים. יעופף דא גבריאל, דכתיב והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מעף ביעף. על הארץ, דא אליהו, דאשתכח תדיר בארעא, ולא מסטרא דאבא ואמא אשתכח, דאיהו בד' טאסין, דכתיב ורוח ה' ישאך על אשר לא אדע, ורוח ה' חד, ישאך תרין, על אשר תלת, לא אדע ארבע.
על פני, דא מלאך המות, דהוא אחשיך פני עלמא, וכתיב ביה וחשך על פני תהום, רקיע השמים, כדאמרן, עולה ומסטין וכו'. אמר רבי אבא, והא מלאך המות בשני אתברי, אלא, על הארץ, דא רפאל, דאיהו ממנא לאסוותא דארעא, דבגיניה אתרפיאת ארעא, וקיים בר נש עלה, ורפי לכל חיליה, על פני רקיע השמים דא אוריאל. וכלא הוא בקרא.
ובגין כך, כתיב בתריה, ויברא אלקים את התנינים הגדולים, אמר רבי אלעזר אלין אינון שבעין ממנן רברבן, על שבעין עמין, ובגין כך אתבריאו כלהו, למהוי שליטאן על ארעא.
ואת כל נפש החיה הרומשת, אלין אינון ישראל, דאינון נפש ודאי דההוא חיה, ואקרון גוי אחד בארץ. אשר שרצו המים למיניהם, דאינון משתדלין באורייתא. ואת כל עוף כנף למינהו, אלין צדיקייא דבהון, ובגין כך אינון נפש חיה. ד"א ואת כל עוף כנף כדקא אתמר, אלין אינון שלוחי עלמא.
אמר רבי אבא, נפש חיה אינון ישראל, בגין דאינון בני דקב"ה ונשמתהון קדישין מניה אתיין. נפשאן דשאר עמין עעכו"ם מאן אתר הוא, אמר רבי אלעזר, מאינון סטרי שמאלא, דמסאבי לון, אית לון נשמתין, ובגין כך כלהו מסאבין, ומסאבין למאן דקרב בהדייהו.
ויאמר אלקים תוצא הארץ נפש חיה וגו', כלהון שאר חיוון אחרנין כל חד וחד כפום זיניה, וא"ר אלעזר, האי מסייע למה דאמרן, נפש חיה אלין ישראל, דאינון נפש חיה קדישא עלאה. בהמה ורמש וחיתו ארץ, אלין שאר עמין עעכו"ם, דלאו אינון נפש חיה, אלא כדקאמרן.
נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, דאתכליל בשית סטרין, כליל מכלא, כגוונא דלעילא, בשייפי מתקנן, ברזא דחכמתא, כדקא יאות, כלא תקונא עלאה. נעשה אדם, רזא דכר ונוקבא, כלא בחכמתא קדישא עלאה. בצלמנו כדמותנו, לאשתכללא דא בדא, למהוי הוא יחידאי בעלמא, שליט על כלא.

— 74 —
וירא אלקים את כל אשר עשה, והנה טוב מאד, הכא אתתקן, מה דלא אתמר כי טוב בשני, בגין דאתברי ביה מותא, והכא אתמר והנה טוב מאד. ואזלא כמה דאמרי חבריא, והנה טוב מאד זה מות.
וירא אלקים את כל אשר עשה, והנה טוב מאד, וכי לא חמא ליה קודם, אלא כלא חמא ליה קב"ה, ומאן דאמר את כל, לאסגאה כל דרין דייתון לבתר כן, וכן כל מה דיתחדש בעלמא, בכל דרא ודרא, עד לא ייתון לעלמא. אשר עשה דא כל עובדין דבראשית, דתמן אתברי יסודא ועקרא לכל מה דייתי ויתחדש בעלמא לבתר כן. ובגין כך חמא ליה קב"ה, עד לא הוה, ושוי כלא בעובדא דבראשית.
יום הששי מאי שנא בכלהו יומי דלא אתמר בהו ה"א, אלא הכא כד אשתכלל עלמא, אתחברת נוקבא בדכורא, בחבורא חד, ה' בששי למהוי כלא חד. ויכלו אשתכללו כלא חד, אשתכללו מכלא, ואשתלימו בכלא.

— 75 —
ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, רבי אלעזר פתח מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, ת"ח קב"ה ברא לבר נש בעלמא, ואתקין ליה למהוי שלים בפולחניה, ולאתתקנא ארחוי, בגין דיזכי לנהורא עלאה, דגניז קב"ה לצדיקייא, כד"א עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו.
ובמה יזכי ליה לבר נש לההוא נהורא, באורייתא. דכל מאן דאשתדל באורייתא בכל יומא, יזכי למהוי ליה חולקא בעלמא דאתי, ויתחשב ליה כאלו באני עלמין, דהא באורייתא אתבני עלמא ואשתכלל, הה"ד ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, וכתיב ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום, וכל דאשתדל בה, שכליל עלמין, וקיים ליה, ות"ח, ברוחא עביד קב"ה עלמא, וברוחא מתקיימא, רוחא דאינון דלעאן באורייתא, וכל שכן רוחא דהבל דרביי דבי רב.
מה רב טובך, דא טובא דאתגניז. ליראיך, לאינון דחלי חטאה. פעלת לחוסים בך, מאי פעלת, דא עובדא דבראשית. רבי אבא אמר, דא ג"ע, דהא באומנותא עביד ליה קב"ה בארעא, כגוונא דלעילא. לאתתקפא ביה צדיקייא, הה"ד פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, דהא הוא נגד אדם ואחרא נגד עלאין קדישין. אר"ש גן עדן לעילא ונגד בני אדם הוי, לאתכנשא ביה צדיקייא דעבדי רעותא דמאריהון.
ויכלו, דכלו עובדין דלעילא ועובדין דלתתא, השמים והארץ, לעילא ותתא. רבי שמעון אמר עובדא ואומנותא דאורייתא שבכתב, ועובדא ואומנותא דתורה שבעל פה. וכל צבאם, אלין פרטי דאורייתא, אפין דאורייתא, שבעים פנים לתורה. ויכלו, דאתקיימו ואשתכללו דא בדא, שמים וארץ פרט וכלל, וכל צבאם רזי דאורייתא, דכיאן דאורייתא מסאבן דאורייתא.

— 76 —
ויכל אלקים ביום השביעי, דא תורה שבעל פה, דאיהו יום שביעי, וביה אשתכלל עלמא, דאיהו קיומא דכלא. מלאכתו אשר עשה, ולא כל מלאכתו, דהא תורה שבכתב, אפיק כלא, בתוקפא דכתב דנפק מחכמתא.
תלת זמנין הכא ביום השביעי, ויכל אלקים ביום השביעי, וישבות ביום השביעי ויברך אלקים את יום השביעי, הא תלת, ויכל אלקים, ביום השביעי, דא תורה שבעל פה, דעם יום השביעי דא, אשתכלל עלמא כדקא אמרן.
וישבות ביום השביעי, דא יסודא דעלמא, בספרא דרב ייבא סבא דא יובלא, ועל כך כתיב הכא מכל מלאכתו, דכלא נפיק מניה. ואנן, דא יסודא כדקאמרן דהא נייחא ביה הוה, יתיר מכלא.
ויברך אלקים את יום השביעי, דא כהן גדול, דמברך לכלא, והוא נטיל ברישא, דתנן כהן נוטל בראש, וברכאן ביה שריין לברכא. ואקרי שביעי. רבי ייסא סבא אמר, הני תרי, חד ביסודא דעלמא איהו, וחד בעמודא דאמצעיתא.
וכן ויקדש אותו, למאן, לההוא אתר, דאת קיימא, ביה שריא, כד"א והראני אותו ואת נוהו, ובהאי אתר שריין כל קדושין לעילא, ונפקי מניה לכנסת ישראל, למיהב לה תפנוקא, לחם פנג, ואזלא הא כמה דכתיב מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך. מאשר, דא קיים שלים, שמנה לחמו, דהוה לחם עוני, אתהדר למהוי לחם פנג. והוא יתן מעדני מלך, מאן מלך דא כנסת ישראל, הוא יהיב כל תפנוקין דעלמין, וכל קדושין דנפקין מלעילא מהאי אתר נפקין. ועל דא ויקדש אותו, ההוא את קיימא.

— 77 —
כי בו שבת, ביה נייחא דכלא, דעלאין ותתאין, ביה שבתא לנייחא, אשר ברא אלקים מכללא דזכור נפקא שמור, לאתקנא עבידתא דעלמא. לעשות, דא אומנא דעלמא, למעבד עבידתא דכלא.
תו, פריש ר' שמעון מלה ואמר, כתיב שומר הברית והחסד, שומר, דא כנסת ישראל, הברית, דא יסודא דעלמא, והחסד דא אברהם, דכנסת ישראל היא שומר הברית והחסד, ואקרי שומר ישראל, דא הוא נטיר פתחא דכלא, ביה תליין כל עבידן דעלמא ודאי. אשר ברא אלקים לעשות, לשכללא לאתקנא כלא, כל יומא ויומא, ולאפקא רוחין ונשמתין ואפלו רוחין ושדין.
ואי תימא דלאו אינון תקונא דעלמא, לאו הכי, דהא אינון לתקונא דעלמא הוו, ולאלקאה בהו לחייבי עלמא, דאנון אזלין לקבלייהו לאוכחא להו, ומאי דאזיל לשמאלא, אתאחיד בסטרא שמאלא לקבלייהו, בגיני כך לתקונא הוו. תא חזי מה כתיב בשלמה והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם מאן נגעי בני אדם אלין אינון מזיקין.
תא חזי, בשעתא דאתבריאו, אתקדש יומא, ואשתארו רוחא בלא גופא, ואלין אינון בריין דלא אשתכללו, ומסטר שמאלא אינון זוהמא דדהבא, ועל דא, בגין דלא אשתכללו ואינון פגימין, שמא קדישא לא שריא בהו, ולא אתדבקו ביה, ודחילו דלהון משמא קדישא איהו, וזעין ודחלין מניה, ושמא קדישא לא שריא באתר פגים.
ותא חזי, האי ב"נ דאתפגים דלא שבק בר בהאי עלמא, כד נפק מניה, לא אתדבק בשמא קדישא, ולא עאלין ליה בפרגודא, בגין דאיהו פגים ולא אשתלים, ואילנא דאתעקר, בעיא נטיעא זמנא אחרא, בגין דשמא קדישא אשתלים בכל סטרין, ופגימו לא אתדבק ביה לעלמין.
ות"ח, הני בריין, פגימין אינון, מעילא ומתתא, ובגיני כך לא מתדבקן לעילא, ולא מתדבקן לתתא, ואלין דכתיב בהו אשר ברא אלקים לעשות, דלא אשתלימו עילא ותתא. ואי תימא הא רוחין אינון, אמאי לאו אשתלימו לעילא, אלא כיון דלא אשתלימו לתתא בארעא, לא אשתלימו לעילא, וכלהו מסטר שמאלא קא אתיין, ומתכסיין מעינא דבני נשא, וקיימי לקבלייהו לאבאשא לון. תלת לון כמלאכי השרת, ותלת לון כבני נשא, והא אוקמוה.
בתר דאתבריאו רוחין, אשתארו אינון רוחין, בתר רחייא דנוקבא דתהומא רבא, ליליא דשבתא ויומא דשבתא, כיון דנפק קדושתא דיומא, ולא אשתלימו, נפקו לעלמא, ושטאן לכל סטרין, ובעיא עלמא לאתנטרא מנייהו. דהא כדין כל סטר שמאלא אתער, ואשא דגיהנם מלהטא, וכל אינון דבסטר שמאלא, אזלין ושטאן בעלמא, ובעאן לאתלבשא בגופא, ולא יכלין, כדין בעינא לאסתמרא מנייהו ואתקינו שיר דפגעים, בכל שעתא דדחילו דלהון שריא בעלמא.

— 78 —
ת"ח כד אתקדש יומא במעלי שבתא, סוכת שלום שריא, ואתפריסת בעלמא, מאן סוכת שלום, דא שבתא, וכל רוחין ועלעולין ושדין, וכל סטרא דמסאבי כלהו טמירין, ועאלין בעינא דריחייא דנוקבא דתהומא רבא, דהא כיון דאתער קדושתא על עלמא, רוח מסאבא לא אתער בהדיה, ודא עריק מקמיה דדא.
וכדין עלמא בנטירו עלאה. ולא בעינן לצלאה על נטירו, כגון שומר את עמו ישראל לעד אמן, דהא דא ביומא דחול אתתקן, דעלמא בעיא נטירו, אבל בשבת, סוכת שלום אתפריסא על עלמא, ואתנטיר בכל סטרין, ואפילו חייבי גיהנם נטירין אינון, וכלא בשלמא אשתכחא, עלאין ותתאין, ובג"כ בקדושא דיומא מברכינן הפורס סכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלם.
אמאי על ירושלם, אלא דא היא מדורא דההיא סכה, ובעינא לזמנא לההיא סכה, דאתפרסת עלנא, ולמשרא עמנא, ולמהוי עלנא כאמא דשרייא על בנין, ובג"ד לא דחלין מכל סטרין, וע"ד הפורס סוכת שלום עלינו.
ת"ח, בשעתא דישראל מברכין ומזמנין להאי סכת שלום, אושפיזא קדישא, ואמרי הפורס סכת שלום, כדין קדושתא עלאה נחתא, ופריסת גדפהא עלייהו דישראל, ומכסיא לון כאמא על בנין, וכל זינין בישין, אתכנישו מעלמא, ויתבי ישראל תחות קדושתא דמאריהון, וכדין דא סכת שלום, יהיב נשמתין חדתין לבנהא, מאי טעמא בגין דביה נשמתין שריין, ומניה נפקין וכיון דשריא, ופריסת גדפהא על בנהא, אריקת נשמתין חדתין לכל חד וחד.
תו, אמר רבי שמעון, על דא תנינן שבת, דוגמא דעלמא דאתי איהו, הכי הוא ודאי, ועל דא, שמיטה ויובל, דוגמא דא בדא, ושבת ועלמא דאתי הכי הוא, וההוא תוספת דנשמתא, מרזא דזכור קא אתיא, על האי סכת שלום, דנטיל מעלמא דאתי, ודא תוספת יהבת לעמא קדישא, ובההוא תוספת, חדאן, ויתנשי מנייהו כל מלין דחול, וכל צערין, וכל עאקין, כד"א ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך ומן העבדה הקשה וגו'.
ובליליא דשבתא, בעי ב"נ לאטעמא מכלא, בגין לאחזאה, דהאי סכת שלום, מכלא אתכלילת, ובלבד דלא יפגים, מיכלא חדא ליומא, ואית דאמרי תרין, לתרין סעודתי אחרנין דיומא, ושפיר, וכל שכן אי סליק יתיר ליומא, ויכיל למטעם ממיכלין אחרנין, ולזעירי בתרי תבשילין סגיא, ואוקמוה חבריא.
נר של שבת, לנשי עמא קדישא אתייהיבת לאדלקא, וחברייא הא אמרו, דאיהי כבתה בוצינא דעלמא, ואחשיכת ליה כו' ושפיר. אבל רזא דמלה, האי סכת שלום מטרוניתא דעלמא היא, ונשמתין דאינון בוצינא עלאה, בה שריין, ועל דא מטרוניתא בעיא לאדלקא, דהא בדוכתהא אתאחדת ועבדת עובדא.
ואתתא בעיא בחדוה דלבה ורעותא, לאדלקא בוצינא דשבת, דהא יקרא עלאה היא לה, וזכו רב לגרמה, למזכי לבנין קדישין, דיהון בוצינא דעלמא, באורייתא, ובדחלתא, ויסגון שלמא בארעא, ויהיבת לבעלה אורכא דחיין, בגין כך בעיא לאזדהרא בה.
ת"ח, שבת, ליליא ויומא, זכור ושמור, איהו כחדא, ועל דא כתיב זכור את יום השבת לקדשו, וכתיב שמור את יום השבת, זכור לדכורא שמור לנוקבא, וכלא חד. זכאין אינון ישראל, חולקיה דקב"ה, עדביה ואחסנתיה, עלייהו כתיב אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלקיו.

— 79 —
ויבן ה' אלקים את הצלע אשר לקח מן האדם וגו', א"ר שמעון כתיב אלקים הבין דרכה והוא ידע את מקומה. האי קרא גוונין סגיאין אית ביה, אלא מהו אלקים הבין דרכה, כד"א ויבן ה' אלקים את הצלע, דא תורה שבע"פ, דאית בה דרך, כד"א הנותן בים דרך, בגיני כך אלקים הבין דרכה.
והוא ידע את מקומה, מאן מקומה, דא תורה שבכתב, דאית בה דעת. ה' אלקים, שם מלא, לאתקנא לה בכלא, וע"ד אתקריאת חכמה, ואתקריאת בינה, בגין דהוה בשם מלא, ה' אלקים, בכלא בשלימו בתרי שמהן.
את הצלע, דא אספקלריאה דלא נהרא, כד"א ובצלעי שמחו ונאספו. אשר לקח מן האדם, בגין דהא מתורה שבכתב נפקת. לאשה, לאתקשרא בשלהובא דסטר שמאלא, דהא אורייתא מסטרא דגבורה אתיהיבת. לאשה, למהוי אש ה' קטיר כחדא.
ויבאה אל האדם, בגין דלא בעיא לאשתכחא בלחודהא, אלא לאתכללא ולאתחברא בתורה שבכתב, כיון דאתחברת בהדיה, הוא יזון לה, ויתקן לה, ויתן לה מה דאצטריך, היינו דכתיב, ואת הארץ, והא אוקימנא.
מכאן אוליפנא, מאן דאנסיב ברתיה, עד לא תיעול לבעלה, אבוה ואמה מתקנין לה, ויהבין לה כל מה דאצטריך, כיון דאתחברת בבעלה, הוא יזון לה, והוא יתן לה מה דבעיא. ת"ח, בקדמיתא כתיב, ויבן ה' אלקים את הצלע, דאבא ואמא אתקינו לה, ולבתר, ויבאה אל האדם, לאתקשרא כלא כחדא, ולאתחברא חד בחד, והוא יהיב לה מה דאצטריך.
ד"א, אלקים הבין דרכה, כד ברתא בבי אמא, היא אסתכלא בכל יומא, בכל מה דבעיא ברתה, דכתיב אלקים הבין דרכה, כיון דחברת לה בבעלה הוא יהיב לה כל מה דבעיא, ויתקן עובדהא, הדא הוא דכתיב, והוא ידע את מקומה.

— 80 —
כתיב וייצר ה' אלקים את האדם. הכא אשתכלל בכלא, בימינא ובשמאלא, והא אוקימנא דאתכליל ביצר הטוב, אבל וייצר ה' אלקים, ביצר טוב וביצר רע, אמאי, אלא יצר טוב ליה לגרמיה, יצר הרע, לאתערא לגבי נוקבי. רזא דמלה, מכאן אוליפנא דצפון אתער תדיר לגבי נוקבא, ואתקשר בהדה, ובגין כך אתקריאת אשה.
ות"ח יצר טוב ויצר הרע, בגין דאתייהבת נוקבא בינייהו ואתקשרא בהדייהו, ולא מתקשרא עד דיצר הרע אתער לגבה. ומתקשרן דא בדא, וכיון דמתקשרן דא בדא, כדין אתער יצר טוב, דאיהו חדוה, ואייתי לה לגביה.

— 81 —
את האדם, הא אוקימנא. אבל דכר ונוקבא כחדא, מתפרשן למהוי אפין באפין. מה כתיב עפר מן האדמה. השתא קיימא לאתקנא. ת"ח, אתתא כד אתחברת בבעלה, אתקריאת על שם בעלה, איש אשה, צדיק צדק, איהו עופר, ואיהי עפר, איהו צבי ואיהי צביה, צבי היא לכל הארצות.
כתיב לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך אשר תעשה לך. אצל מזבח, וכי לעילא מניה, או באתר אחרא מאן שרייה, אלא הא אוקימנא, אשר, דא בעלה, דאתתא אתקריאת על שום בעלה, אשרה, ועל דא כתיב לבעל ולאשרה, בגין כך כתיב לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלקיך, לקבל אתר דההוא מזבח ה', דהא מזבח ה' איהו קיימא על דא, ועל דא לקבלה, לא תטע לך אשרה אחרא.
ת"ח, בכל אתר, כל אינון פלחי שמשא, אקרון עובדין לבעל, ואינון דפלחין לסיהרא איקרון עובדי אשרה, ועל דא, לבעל ולאשרה, ואשרה אתקרי על שום בעלה אשר. אי הכי אמאי אתעבר שמא דא, אלא אשרה על שום דכתיב באשרי כי אשרוני בנות, והוא דלא אשרוה שאר עמין, וקיימא אחרא תחותה, ולא עוד, אלא דכתיב כל מכבדיה הזילוה ובג"כ אתעבר שמא דא, ובגין דלא יתתקפון אינון דעבדי שאר עמין עעכו"ם, וקרינן מזבח, דאיהו מאדמה, דכתיב מזבח אדמה וגו', בגיני כך עפר מן האדמה.
ויפח באפיו נשמת חיים, אתכליל נשמת חיים בההוא עפר כנוקבא דמתעברא מן דכורא דהא מתחברן, ואתמליא האי עפר מכלא, ומאי איהו רוחין ונשמתין, ויהי האדם לנפש חיה, השתא אתתקן וקיים אדם לאתקנא ולמיזן לנפש חיה.

— 82 —
ויבן ה' אלהים, אוף הכי נמי בשם מלא, דהא אבא ואמא אתקינו לה, עד לא אתת לבעלה. את הצלע, כד"א שחורה אני ונאוה בנות ירושלם, אספקלריאה דלא נהרא, אבל אבא ואמא אתקינו לה, לאתפייסא בעלה בהדה.
ויבאה אל האדם, מהכא אוליפנא דבעאן אבא ואמא דכלה, לאעלה ברשותיה דחתן, כד"א את בתי נתתי לאיש הזה וגו', מכאן ואילך בעלה ייתי לגבה, דהא ביתא דילה הוא, דכתיב ויבא אליה, ויבא גם אל רחל, בקדמיתא ויבאה אל האדם, דעד הכא אית לאבא ולאמא למעבד, לבתר איהו ייתי לגבה, וכל ביתא דילה הוא, ויטול רשות מינה.
וע"ד אתערנא, דכתיב ויפגע במקום וילן שם, דנטיל רשו בקדמיתא, מכאן אוליפנא, דמאן דמתחבר באנתתיה, בעי למפגע לה, ולבסמא לה במלין, ואי לאו לא יבית לגבה בגין דיהא רעותא דלהון כחדא בדלא אניסו.
וילן שם כי בא השמש, לאחזאה, דאסיר ליה לבר נש, לשמשא ערסיה ביממא. ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, הכא אוליפנא, דאפילו יהון למלכא ערסי דדהבא, ולבושי יקר למיבת בהו, ומטרוניתא תתקין ליה ערסא, מתתקן באבנין, ישבוק דיליה, ויבית במה דאיהי תתקין, דכתיב וישכב במקום ההוא.
ת"ח, מה כתיב הכא, ויאמר האדם זאת הפעם וגו', הא בסימו דמלין, לאמשכא עמה חביבותא, ולאמשכא לה לרעותיה, לאתערא עמה רחימותא, חמי כמה בסימין אינון מלין, כמה מלי דרחימותא אינון, עצם מעצמי ובשר מבשרי, בגין לאחזאה לה דאינון חד, ולא אית פרודא בינייהו בכלא.
השתא שרי לשבחא לה, לזאת יקרא אשה, דא היא דלא ישתכח כוותה, דא היא יקרא דביתא, כלהון נשין גבה כקופא בפני בני נשא, אבל לזאת יקרא אשה, שלימו דכלא, לזאת ולא לאחרא, כלא הוא מלי רחימותא, כמא דאת אמר רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה.
על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד כלא לאמשכא לה ברחימו, ולאתדבקא בהדה, כיון דאתער לגבה כל מלין אלין, מה כתיב, והנחש היה ערום וגו', הא אתער יצר הרע לאחדא בה, בגין לקשרא לה בתיאובתא דגופא, ולאתערא לגבה מלין אחרנין דיצר הרע אתענג בהו.
עד לבתר מה כתיב, ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעינים, ותקח מפריו ותאכל. קבילת ליה ברעותא, ותתן גם לאישה עמה, הא כדין היא אתערא לגביה בתיאובתא לאתערא ליה רעותא ורחימו, דא מלה לאחזאה עובדא לבני נשא כגוונא דלעילא.
אמר רבי אלעזר, אי הכי, במאי נוקים ליה לעילא, יצר הרע דאחיד בה בנוקבא. אמר ליה, הא אתערא, אלין לעילא ואלין לתתא, יצר טוב ויצר רע, יצר טוב מימינא, ויצר רע משמאלא, ושמאלא לעילא, אחיד בנוקבא, לקשרא לה כחדא בגופא, כד"א שמאלו תחת לראשי וגו', ועל דא, מלין אתפרשן לעילא ותתא, עד הכא, מכאן ולהלאה מלין בזוטרא דזיפתא לזעיריה דטינקין לפרשא מלה. והא אתערו ביה חברייא.

— 83 —
ר"ש הוה אזיל לטבריה, והוו עמיה ר' יוסי ורבי יהודה ור' חייא, אדהכי חמו ליה לרבי פנחס דהוה אתי, כיון דאתחברו כחדא, נחתו ויתבו תחות אילנא חד, מאילני טורא, אמר רבי פנחס, הא יתיבנא, מאלין מלי מעלייתא דאת אמר בכל יומא בעינא למשמע.
פתח רבי שמעון ואמר, וילך למסעיו מנגב ועד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה בין בית אל ובין העי. וילך למסעיו, למסעו מבעי ליה, מאי למסעיו, אלא תרין מטלנין אינון, חד דידיה, וחד דשכינתא, דהא כל בר נש בעי לאשתכחא דכר ונוקבא, בגין לאתקפא מהימנותא, וכדין שכינתא לא אתפרשא מניה לעלמין.
ואי תימא, מאן דנפיק לאורחא, דלא אשתכח דכר ונוקבא, שכינתא אתפרשא מניה, תא חזי, האי מאן דנפיק לארחא, יסדר צלותא קמי קב"ה, בגין לאמשכא עליה שכינתא דמריה עד לא יפוק לארחא, בזמנא דאשתכח דכר ונוקבא. כיון דסדר צלותיה ושבחיה, ושכינתא שרייא עליה, יפוק, דהא שכינתא אזדווגת בהדיה, בגין דישתכח דכר ונוקבא, דכר ונוקבא במתא, דכר ונוקבא בחקלא, הה"ד צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו.
ת"ח, כל זמנא דבר נש אתעכב באורחא, בעי לנטרא עובדוי, בגין דזווגא עלאה לא יתפרש מניה, וישתכח פגים בלא דכר ונוקבא, במתא אצטריך כד נוקביה עמיה, כ"ש הכא דזווגא עלאה אתקשרת ביה, ולא עוד, אלא דהא זווגא עלאה נטיר ליה בארחא, ולא מתפרשא מניה, עד דיתוב לביתיה.
בשעתא דעאל לביתיה, בעא לחדתא דביתהו, בגין דדביתהו גרמא ליה, ההוא זווגא עלאה, כיון דאתא לגבה, בעי לחדתא לה, בגין תרין גווני, חד בגין חדותא דההיא זווגא, חדוותא דמצוה היא, וחדוותא דמצוה, חדוותא דשכינתא איהו.
ולא עוד אלא דאסגי שלום סתם, הה"ד וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא. וכי אי לא פקיד לאתתיה, חטא איהו, הכי הוא ודאי, בגין דגרע יקר זווגא עלאה, דאזדווגת ביה ודביתהו גרמא ליה.
וחד דאי מתעברא אתתיה, זווגא עלאה אריקת בה, נשמתא קדישא, דהאי ברית אקרי ברית דקב"ה, ועל דא בעי לכוונא, בחדוותא דא כמה דבעי בחדוותא דשבת, דאיהו זווגא דחכימין, ועל דא, וידעת כי שלום אהלך, דהא שכינתא אתיא עמך, ושריא בביתך, וע"ד ופקדת נוך ולא תחטא, מאי ולא תחטא, לשמשא קמי שכינתא, חדוותא דמצוה.
כגוונא דא, תלמידי חכמים, דמתפרשן מנשייהו, כל אינון יומין דשבתא, בגין לאתעסקא באורייתא, זווגא עלאה אזדווג בהו, ולא מתפרשא מנייהו, בגין דישתכח דכר ונוקבא. כיון דעאל שבת, בעיין תלמידי חכמים, לחדתא לדביתהו, בגין יקר זווגא עלאה, ולכוונא לבייהו, ברעותא דמאריהון כמה דאתמר.
כגוונא דא, האי מאן דאתתיה ביומי מסאבו דילה, ונטיר לה כדקא יאות, כל אינון יומין, זווגא עלאה אזדווג בהדיה, דישתכח דכר ונוקבא, כיון דאתדכיאת אתתיה, בעי לחדתא לה, חדוה דמצוה, חדוה עלאה, וכלהו טעמי דקא אמרן בחד דרגא סלקין. סתמא דמלה כל אינון בני מהימנותא, בעיין לכוונא, לבא ורעותא בהאי.
ואי תימא, אי הכי, שבחא הוא דבר נש, כד נפיק לארחא, יתיר מן ביתיה, בגין זווגא עלאה דאזדווגת בהדיה. תא חזי, בזמנא דבר נש הוא בביתיה, עקרא דביתא דביתהו, בגין דשכינתא לא אתעדי מן ביתא, בגין דביתהו, כמה דתנינן, דכתיב ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, דשרגא אתדלקת, מאי טעמא, בגין דשכינתא אתת לביתא.
רזא דמלה, אמא עלאה לא אשתכחת גבי דכורא, אלא בזמנא דאתתקנת ביתא, ואתחברו דכר ונוקבא, כדין אמא עלאה, אריקת ברכאן, לברוכי לון. כגוונא דא אמא תתאה, לא אשתכחת לגבי דכורא, אלא בזמנא דאתתקנת ביתא, ואתי דכר לגבה דנוקביה, ואתחברו כחדא, כדין אמא תתאה, אריקת ברכאן לברכא לון.
וע"ד בתרי נוקבין, אתעטר דכורא בביתיה, כגוונא דלעילא. והיינו רזא דכתיב, עד תאות גבעות עולם, האי ע"ד, תיאובתא דגבעות עולם ביה, נוקבא עלאה, לאתקנא ליה, ולאעטרא ליה, ולברכא ליה. נוקבא תתאה, לאתחברא ביה, ולאתזנא מניה.
וכגוונא דא לתתא, כד דכורא אנסיב, תאות גבעות עולם לגביה, ואתעטר בתרי נוקבי, חד עלאה וחד תתאה, עלאה לארקא עליה ברכאן, תתאה לאתזנא מניה, ולאתחברא בהדיה, וב"נ בביתיה, תאות גבעות עולם לגביה, ואתעטר בהו.
כד נפיק בארחא, לאו הכי, אימא עלאה אתחברת בהדיה, ותתאה אשתארת. כד תב לביתיה, בעי לאתעטרא בתרי נוקבי כדקאמרן. אמר ר' פנחס אפילו בקליפי סנפורי קטרא לא פתחי עטרא קמך.

— 84 —
א"ר שמעון, כגוונא דא אורייתא קאים בין תרי בתים, כמה דכתיב לשני בתי ישראל וגו'. חד סתימא עלאה, וחד אתגליא יתיר, עלאה, קול גדול, דכתיב קול גדול ולא יסף.
והאי קול פנימאה איהו, דלא אשתמע, ולא אתגליא, ודא הוא, כד נביע בי גרון, אפיק ה' בחשאי, ונביע תדיר ולא פסק, ואיהו דקה פנימאה, דלא אשתמע לעלמין.
ומהכא נפקא אורייתא, דאיהו קול יעקב, והאי אשתמע, דנפקא מההיא דלא אשתמע, ולבתר אתאחיד דבור בהדיה, ונפק לבר, מחיליה ומתקפיה, וקול דיעקב דאיהו אורייתא, אחיד בין תרי נקבי, אחיד בהאי פנימאה דלא אשתמע, ואחיד בהאי דלבר דאשתמע.
תרין אינון דלא אשתמעו, ותרין אינון דאשתמעו. תרין דלא אשתמעו, דא הוא חכמה עלאה סתימאה, דקיימא במחשבה, דלא אתגליא ולא אשתמע. לבתר נפקא ואתגליא זעיר בחשאי, דלא אשתמע, ההוא דאקרי קול גדול, דהוא דק ונפיק בחשאי.
תרין אינון דאשתמעו, אינון דנפקי מהכא, קול דיעקב, ודבור דאתאחיד בהדיה. האי קול גדול, דאיהו בחשאי ולא אשתמע, איהי בית לחכמה עלאה, וכל נוקבא בית אקרי, והאי דבור בתראה, איהו בית לקול דיעקב, דאיהו אורייתא. ועל דא אורייתא שריא בבי"ת, בי"ת ראשית.
פתח ואמר, בראשית ברא אלקים, היינו דכתיב ויבן ה' אלקים את הצלע. את השמים, היינו דכתיב ויביאה אל האדם. ואת הארץ, כד"א ועצם מעצמי, ודאי האי איהי ארץ החיים.

— 85 —
תו, פתח ר' שמעון ואמר נאם ה' לאדוני שב לימיני עד אשית אויביך הדום לרגליך. נאם ה' לאדוני, דרגא עלאה, לדרגא תתאה קאמר, שב לימיני, לאתקשרא מערבית בדרומית, שמאלא בימינא, בגין לתברא חיליהון, דשאר עמין עעכו"ם. נאם ה' לאדוני, נאם ה', דא יעקב. לאדוני, דא ארון הברית אדון כל הארץ.
ד"א נאם ה', דא יובלא. לאדוני, דא שמיטה. דכתיב בה אהבתי את אדוני. שב לימיני, דהא ימינא ביובלא שריא, ושמיטה בעי לאתקשרא בימינא.
ת"ח, שמיטה דא, לא אתקשר בקיומא שלים, בימינא ובשמאלא, מיומא דאשתכחת, כד בעיא לאתקשרא, אושיט דרועא שמאלא לקבלה, וברא עלמא דין, ובגין דהוא מסטרא דשמאלא, לית ביה קיומא, עד זמנא דאלף שביעאה, דבההוא יומא לחוד, אתקשר כדין בימינא, וכדין תהוי בין ימינא ושמאלא, בקיומא שלים, וישתכחון שמים חדשים, וארץ חדשה, וכדין לא תעדי מתמן לעלמין.
אי הכי במאי נוקים שב לימיני, אלא עד זמנא ידיעא, דכתיב עד אשית אויביך הדום לרגליך, ולא תדיר. אבל בההוא זמנא, לא תעדי מתמן לעלמין, דכתיב כי ימין ושמאל תפרוצי, למהוי כלא חד.

— 86 —
תא חזי, את השמים, דא שכינתא עלאה. ואת הארץ, דא שכינתא דלתתא, באתחברותא דדכר ונוקבא כחדא. והא אתמר כמה דאתערו ביה חברייא עד כען.
בעו למיזל, קמו, אמר ר"ש, מלה הכא גבן, פתח רבי שמעון ואמר, תרי קראי כתיבי, כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא. וכתיב התם ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום. הני קראי אוקימנא להו, בכמה אתר, ואתערו בהו חברייא. תא חזי, כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא, הא אתמר, מלה דא, בגו חברייא, דאית אשא אכלא אשא, ואכיל לה ושצי לה, בגין דאית אשא תקיפא מאשא, ואוקמוה.
אבל תא חזי, מאן דבעי למנדע חכמתא דיחודא קדישא, יסתכל בשלהובא דסלקא מגו גחלתא, או מגו בוצינא דדליק, דהא שלהובא לא סלקא אלא כד אתאחיד במלה גסה.
תא חזי, בשלהובא דסלקא, אית תרין נהורין, חד נהורא חוורא, דנהיר, וחד נהורא דאתאחיד בה, אוכמא או תכלא. ההוא נהורא חוורא איהו לעילא, וסלקא באורח מישור. ותחותיה, ההוא נהורא תכלא או אוכמא, דאיהו כרסיא לההוא חוורא.
וההוא נהורא חוורא, שארי עלויה, ואתאחידו דא בדא, למהוי כלא חד, וההוא נהורא אוכמא, או גוון תכלא, דאיהו לתתא, הוא כרסיא דיקר, לההוא חוורא. ועל דא רזא דתכלתא.
והאי כרסיא תכלא אוכמא, אתאחד במלה אחרא לאתדלקא, דהוא מתתא, וההוא אתער ליה, לאתאחדא בנהורא חוורא.
ודא תכלא אוכמא, לזמנין אתהדר סומקא, וההוא נהורא חוורא דעליה, לא אשתני לעלמין, דהא חוורא הוא תדיר. אבל האי תכלא אשתני לגוונין אלין, לזמנין תכלא או אוכמא, ולזמנין סומקא.
והאי אתאחיד לתרין סטרין, אתאחיד לעילא, בההוא נהורא חוורא. אתאחיד לתתא, בההוא מלה דתחותוי, דמתקנא ביה לאנהרא ולאתאחדא ביה.
ודא אכלא תדיר, ושצי לההוא מלה דשויין ליה, דהא בכל מה דאתדבק ביה לתתא, ושריא עלוי ההוא נהורא תכלא, שצי ליה, ואכיל ליה, בגין דאורחוי הוא לשיצאה, ולמהוי אכיל, דהא ביה תליא שצו דכלא, מותא דכלא, ובגיני כך איהי אכיל, כל מה דאתדבק ביה לתתא.
וההוא נהורא חוורא דשריא עלוי, לא אכיל ולא שצי לעלמין, ולא אשתני נהוריה. וע"ד אמר משה, כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא, אוכלה ודאי, אכיל ושצי כל מה דשריא תחותוי. ועל דא אמר ה' אלהיך, ולא אלקינו, בגין דמשה, בההוא נהורא חוורא דלעילא הוה, דלא שצי ולא אכיל.
ת"ח, לית ליה אתערותא, לאתדלקא האי נהורא תכלא, לאתאחדא בנהורא חוורא, אלא על ידי ישראל, דאינון מתדבקן ביה תחותוי.
ות"ח, אע"ג דאורחיה דהאי נהורא תכלא אוכמא, לשיצאה כל מה דאתדבק ביה תחותוי, ישראל מתדבקן ביה תחותוי, וקיימן בקיומא, הה"ד ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים. בה' אלקיכם, ולא אלקינו, בההוא נהורא תכלא אוכמא, דאכיל ושצי, כל מה דאתדבק ביה תחותיה, ואתון מתדבקן ביה וקיימי, דכתיב חיים כלכם היום.
ועל נהורא חוורא, שרייא לעילא נהורא סתימא דאקיף ליה. ורזא עלאה הכא. וכלא תשכח בשלהובא דסליק, וחכמתין דעליונין ביה. אתא רבי פנחס ונשקיה, אמר בריך רחמנא דאיערענא הכא, אזלו עמיה דרבי פנחס תלת מילין.
אהדרו רבי שמעון וחברייא. אמר רבי שמעון, הא דאמרן רזא דחכמתא איהו ביחודא קדישא, דבג"כ ה"א בתראה דשמא קדישא, איהו נהורא תכלא אוכמא, דאתאחיד ביה"ו, דהוא נהורא חוורא דנהיר.
ת"ח, לזמנין האי נהורא תכלא ד', ולזמנין ה', אלא בזמנא דלא מתדבקן ביה ישראל לתתא, לאדלקא ליה, לאתאחדא בנהורא חוורא, איהו ד' ה' ד' ה' ד'. ולזמנא דמתערי ליה, לאתחברא עם נהורא חוורא, כדין אקרי ה'.
מנלן, דכתיב כי יהיה נערה בתולה, נער כתיב, בלא ה', מ"ט בגין דלא אתחברת בדכורא, ובכל אתר דלא אשתכחו דכר ונוקבא, ה"א לא אשתכח, וסלקא מתמן, ואשתאר ד'.
דהא איהי כל זמנא דאתחבר בנהורא חוורא דנהיר, אקרי ה'. דהא כדין כלא אתחבר כחדא, איהי אתדבקת בנהורא חוורא, וישראל מתדבקן בה, וקיימא תחותה, לאדלקא לה, וכדין כלא חד.
ודא הוא רזא דקרבנא, דתננא דסליק, אתער ליה, להאי נהורא תכלא לאדלקא, וכד אתדלק, אתחבר בנהורא חוורא, ושרגא דליק ביחודא חד.
ובגין דארחיה דהאי נהורא תכלא לשיצאה, ולמהוי אכיל כל מה ה' ד' ה' דאתדבק ביה תחותיה, כד רעוא אשתכח, ושרגא דליק בחבורא חד, כדין כתיב ותפול אש ה' ותאכל את העולה וגו'. וכדין אתיידע, דההיא שרגא דליק בחבורא חד, וקשורא חד. נהורא תכלא אתדבק בנהורא חוורא, ואיהו חד. אכיל תחותיה תרבין ועלוון, דמשמע דהא לא אכיל תחותיה, אלא בזמנא דאיהו סליק, וכלא אתקשר ואתחבר בנהורא חוורא, וכדין שלמא דעלמין כלהו, וכלא אתקשר ביחודא חד.
ולבתר דסיים לשיצאה תחותיה, האי נהורא תכלא. מתדבקן ביה תחותיה, כהני וליואי וישראל. אלין בחדוה דשיר, ואלין ברעותא דלבא, ואלין בצלותא. ושרגא דליק עלייהו, ואתדבקו נהורין כחד, ונהירין עלמין, ומתברכין עלאין ותתאין.
וכדין ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום. ואתם, אתם מבעי ליה, אלא ו' לאוספא, על תרבין ועלוון, דאינון מתדבקין ביה, ואכלין ושצאן. ואתון מתדבקן ביה, בההוא נהורא תכלא אוכמא דאכלא, ואתון קיימין, הדא הוא דכתיב חיים כלכם היום.
כל גוונין טבין לחלמא, בר מתכלא, דאיהו אכיל ושצי תדיר, ואיהו אילנא דביה מותא, ושריא על עלמא תתאה, ובגין דכלא שריא תחותיה, איהו אכיל ושצי.
ואי תימא, הכי נמי שריא, בשמיא לעילא, וכמה חילין אינון לעילא, וכלהו קיימי. תא חזי, כל אינון דלעילא בההוא נהורא תכלא אתכללן. אבל תתאי לאו הכי, דאינון מלה גסה, עלמא דקיימא ושריא עליה, ובג"כ אכיל ושצי לון, ולית לה מלה אחרא לתתא בעלמא, דלא אשתצי, בגין דנהורא תכלא שצי, לכל מה דקיימא עליה.

— 87 —
בארבעין וחמש גווני זיני נהורין, אתפליג עלמא, שבעה מתפלגין, לשבעה תהומין. כל חד בטש בתהומא דיליה, ואבנין מתגלגלין בגו תהומא. ועייל ההוא נהורא, באינון אבנין, ונקב לון, ומיא נפקו בהו, ושקעין כל חד וחד, על תהומא, וחפייא לתרין סטרין.
נפקו מיא באינון נוקבין, ועאל נהורא ובטש לארבע סטרי תהומא, מתגלגלא נהורא בחברתה, ואערעו בחד. ופלגין מיין.
ואחידן כל אינון שבעה בשבעה תהומי, וכראן בחשוכי תהומא. וחשוכי אינון אתערבי בהון, וסלקין מיא ונחתין, ומתגלגלין באינון נהורין, ואתערבו כחדא. נהורין, וחשוכין, ומיין. ואתעבידו מנייהו נהורין דלא אתחזאן, חשוכאן.
בטש כל חד בחבריה, ומתפלגין לשבעין וחמש צנורי תהומא, ובהו נגדן מיא. כל צנורא וצנורא סליק בקליה, ואזדעזען תהומין, וכד ההוא קלא אשתמע, כל תהומא קרי לחבריה ואמר, פליג מימך ואעול בך. הדא הוא דכתיב תהום אל תהום קורא לקול צנוריך.
תחות אלין, תלת מאה ושתין וחמשה גידין, מנהון חוורין, מנהון אוכמין, מנהון סומקין, אתכלילו דא בדא, ואתעבידו גוון חד. אינון גידין אתרקימו בשבע עשרה רשתות. וכל חד, רשת גידין אקרי, אתרקימו דא בדא, ונחתין בשפולי תהומי. תחות אלין, תרין רשתין קיימין, כחיזו דפרזלא, ותרין רשתין אחרנין כחיזו דנחשא.
תרין כרסוון קיימי עלייהו, חד מימינא, וחד משמאלא, כל אינון רשתין מתחברן כחדא, ומיין נחתין מאינון צנורין, ועאלין באלין רשתין. אינון תרין כרסוון, חד כרסייא דרקיעא אוכמא, וחד כרסייא דרקיעא ססגונא.
אלין תרין כרסוון, כד אינון סלקין, סלקין בההוא כרסייא דרקיעא אוכמא, וכד נחתין, נחתין בההוא כרסייא דרקיעא ססגונא.
אלין תרין כרסוון, חד מימינא, וחד משמאלא. וההוא כרסייא דרקיעא אוכמא, מימינא. וההוא כרסייא דרקיעא ססגונא, משמאלא. כד סלקין בכרסייא דרקיעא אוכמא, מאיך כרסייא דרקיעא שמאלא, ונחתין ביה.
מתגלגלין כרסוון, חד בחד. נקטין כל אינון רשתין בגווייהו, ועאלין לון, בשפולא דתהומא תתאה, קאים חד כרסייא, וסליק לעילא מכל אינון תהומי, וקאים כרסייא אחרא, לתתא דכל תהומי. בין תרין כרסוון אלין, מתגלגלין כל אינון תהומי, וכל אינון צנורין אתנעצו בין תרין כרסוון אלין.
שבעין וחמש צנורין אינון, שבעה, אינון עלאי דכלא, וכל אינון אחרנין אחידן בהו. וכלהו נעיצי בגלגלוי דהאי כרסייא, בסטרא דא ונעיצין בגלגלוי דהאי כרסייא, בסטרא דא.
בהון מיין סלקין ונחתין, אינון דנחתין כראן בתהומי, ובקעי לון. אינון דסלקין עאלין, באינון נוקבי אבנין, וסלקין ומליין לשבע ימין, עד כאן שבעה גווני נהורין ברזא עלאה.
שבעה נהורין אחרנין, מתפלגין לשבעה ימים. וימא חד כליל לון, ההוא ימא חד, איהו ימא עלאה, דכלהו שבע ימין כלילן ביה.
שבעה נהורין אלין, עאלין לגו ההוא ימא, ומחאן ליה לימא, לשבעה סטרין. וכל סטרא וסטרא אתפלג לשבעה נחלין. כדכתיב והכהו לשבעה נחלים וגו', וכל נחלא ונחלא אתפלג לשבעה נהרין. וכל נהרא ונהרא אתפלג לשבעה ארחין. וכל אורחא ואורחא אתפלג לשבעה שבילין. וכל מימוי דימא כלהון עאלין לגווייהו.
שבעה נהורין סלקין ונחתין לשבעה סטרין, שבעה נהורין עלאין, עאלין לגו ימא. שתא אינון, ומחד עלאה נפקי. כמה דנטיל ימא, הכי פליג מימוי לכל אינון ימין, לכל אינון נהרין.
חד תנינא לתתא, בסטר שמאלא, שאט בכל אינון נהרין. אתי בסטר, קשקשוי כלהון תקיפין כפרזלא. ומטי לשאבא, ושאיב אתרה. וכל אינון נהורין אתחשכן קמיה, פומיה ולישניה מלהטא אשא חדוד לישניה, כחרבא תקיפא.
עד דמטי למיעל למקדשא, גו ימא. וכדין סאיב מקדשא, ואתחשכן נהורין. ונהורין עלאין סלקין מן ימא, כדין ימא מתפלגין מימוי, בסטר שמאלא, וימא קאפי, ולא נגדין מימוי.
ועל דא רזא דמלה, כמה דכתיב, והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה ה' אלקים. רזא דחויא בישא, נחית מעילא לתתא, והוא שאט על אפי מיין מרירן, ונחית לאפתי לתתא, עד דיפלון גו רשתוי.
האי חויא היא מותא דעלמא. והוא עאל במעוי דסתים דבר נש, הוא לסטר שמאלא, ואית חויא אתרא דחיי, בסטר ימינא, תרוייהו אזלי עמיה דבר נש. כמה דאוקמוה.
[א] מכל חית השדה, דהא כל שאר חיון דחקלא, לית בהו חכים לאבאשא כהאי, בגין דאיהו זוהמא דדהבא. ווי למאן דאתמשיך אבתריה. דאיהו גרים ליה מותא, ולכל דאתיין אבתריה, והא אוקמוה.[ב] אדם, אתמשיך אבתריה לתתא, ונחית למנדע, בכל מה דלתתא, כמה דנחית הכי אתמשיך רעותיה, וארחוי אבתרייהו, עד דמטין להאי חויא, וחמו תיאובתיה דעלמא, ושטו אורחוי באתר דא. כדין קם ואתמשיך איהו אבתרייהו דאדם ואתתיה, ואתדבק בהו, וגרים להו מותא, ובכל דרי דאתו אבתריה. עד דמטו ישראל, לטורא דסיני, לא פסק זוהמא דיליה מעלמא, והא אתמר.

— 88 —
כיון דחטו, ואתדבקו באילנא דשריא ביה מותא לתתא. מה כתיב, וישמעו את קול ה' אלקים מתהלך בגן. מהלך אין כתיב כאן, אלא מתהלך ת"ח, עד לא חטא אדם, הוה סליק וקאים בחכמה דנהירו עלאה. ולא הוה מתפרש מאילנא דחיי. כיון דאסגי תיאובתא למנדע, ולנחתא לתתא, אתמשך אבתרייהו, עד דאתפרש מאילנא דחיי, וידע רע ושבק טוב, ועל דא כתיב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע. מאן דאתמשך בתר רע, לית ליה דירה, עם אילנא דחיי.
ועד לא חטאו, הוו שמעין קלא מלעילא, והוו ידעי חכמתא עלאה, וקיימי בקיומא דזיהרא עלאה, ולא דחלי. כיון דחטאו, אפילו קלא דלתתא, לא הוי יכלין למיקם ביה.
כגוונא דא, עד לא חבו ישראל, בשעתא דקיימו ישראל על טורא דסיני, אתעבר מנייהו זוהמא, דהאי חיויא, דהא כדין בטול יצר הרע הוה מעלמא, ודחו ליה מנייהו. וכדין אתאחידו באילנא דחיי, וסלקו לעילא, ולא נחתו לתתא.
כדין הוו ידעין וחמאן אספקלריאן עלאין, ואתנהרין עינייהו, וחדאן למנדע ולמשמע, וכדין חגר לון קב"ה חגורין דאתוון דשמיה קדישא, דלא ייכול לשלטאה עלייהו, האי חויא, ולא יסאב לון כקדמיתא.
כיון דחטאו בעגל, אתעבר מנייהו כל אינון דרגין, ונהורין עלאין, ואתעברו מנייהו אינון חגירו מזיינין, דאתעטרו משמא עלאה קדישא, ואמשיכו עלייהו חויא בישא, כמלקדמין, וגרמו מותא, לכל עלמא.
ולבתר מה כתיב וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו. ת"ח, מה כתיב בקדמיתא, וירא ישראל את היד הגדולה. וכלהו חמאן זהרין עלאין, ומתנהרין באספקלריא דנהרא, דכתיב וכל העם רואים את הקולות, ועל ימא הוו חמאן ולא דחלין, דכתיב זה אלי ואנוהו, לבתר דחטו פני הסרסור לא הוו יכלין למחמי, דכתיב וייראו מגשת אליו.

— 89 —
ת"ח, מה כתיב בהו, ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. דאתעבר מנייהו אינון מזיינן, דאתחגרו בהון בטורא דסיני. בגין דלא ישלוט בהו ההוא חויא בישא, כיון דאתעבר מנייהו, מה כתיב ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה.
אמר רבי אלעזר, מאי האי קרא, לגבי האי, אלא, כיון דידע משה דאתעברו מנייהו דישראל אינון זיינין עלאין, אמר, הא ודאי מכאן ולהלאה חויא בישא ייתי לדיירא בינייהו, ואי יקום מקדשא הכא בינייהו, יסתאב. מיד ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה. בגין דחמא משה, דהא כדין ישלוט חויא בישא, מה דלא הוה מקדמת דנא.
וקרא לו אהל מועד, וכי לא הוה בקדמיתא אהל מועד. אלא, בקדמיתא אהל סתם, השתא אהל מועד. מאי מועד, ר' אלעזר אמר לטב ורבי אבא אמר לביש. ר' אלעזר אמר לטב: מה מועד דאיהו יום חדוה, דסיהרא דאתוספא ביה קדושה, לא שלטא ביה פגימותא. אוף הכא, קרא לה, בשמא דא, לאחזאה דהא אתרחיק אהל מבינייהו, ולא אתפגים. וע"ד וקרא לו אהל מועד כתיב.
ורבי אבא אמר לביש: דהא בקדמיתא הוה אהל סתם, כד"א אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח. והשתא אהל מועד. בקדמיתא, למיהב חיין ארוכין לעלמין, דלא ישלוט בהו מותא. מכאן ולהלאה אהל מועד, כד"א ובית מועד לכל חי, השתא אתייהיב ביה זמנא וחיין קצובין לעלמא, בקדמיתא לא אתפגים, והשתא אתפגים. בקדמיתא, חברותא וזווגא דסיהרא בשמשא דלא יעדון. השתא, אהל מועד זווגא דלהון מזמן לזמן, ובגיני כך, וקרא לו אהל מועד, מה דלא הוה קודם.
רבי שמעון הוה יתיב ליליא חד ולעי באורייתא, והוו יתבי קמיה רבי יהודה, ורבי יצחק, ורבי יוסי. אמר רבי יהודה, הא כתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, וקאמרינן דגרמו מותא עלייהו, מההוא זמנא ולעילא, ושליט בהו ההוא חויא בישא, דאעדו ליה מנייהו בקדמיתא. ישראל תינח. יהושע דלא חטא אעדי מניה ההוא זיינא עלאה דקבל עמהון בטורא דסיני או לא.
אי תימא דלא אעדי מניה, אי הכי אמאי מית כשאר בני נשא. אי תימא דאתעדי מניה, אמאי. והא לא חטא, דהא איהו עם משה הוה, בשעתא דחבו ישראל. ואי תימא דלא קביל ההוא עטרא בטורא דסיני, כמה דקבילו ישראל, אמאי.
פתח ואמר, כי צדיק ה' צדקות אהב ישר יחזו פנימו. האי קרא אמרו ביה חברייא מאי דקאמרו. אבל כי צדיק ה', צדיק הוא, ושמיה צדיק ובגיני כך, צדקות אהב.
ישר: איהו ישר כד"א צדיק וישר. ועל דא, יחזו פנימו, כל בני עלמא, ויתקנו ארחייהו, למיהך בארח מישר, כדקא יאות. ת"ח, כד דאין קודשא בריך הוא עלמא, לא דן ליה אלא לפום רובן דבני נשא.
ות"ח, כד חב אדם באילנא דאכל מניה, גרם לההוא אילנא, דשרי ביה מותא לכל עלמא. וגרים פגימו לאפרשא אתתא מבעלה. וקאים חובה דפגימו דא בסיהרא, עד דקיימו ישראל בטורא דסיני. כיון דקיימו ישראל בטורא דסיני, אתעבר ההוא פגימו דסיהרא, וקיימא לאנהרא תדיר.
כיון דחבו ישראל בעגלא, תבת כמלקדמין סיהרא לאתפגמא, ושלטא חויא בישא, ואחיד בה, ומשיך לה לגביה. וכד ידע משה דחבו ישראל, ואתעבר מנייהו אינון זיינין קדישין עלאין, ידע ודאי דהא חויא אחיד בה בסיהרא, לאמשכא לה לגביה, ואתפגימת, כדין אפיק לה לבר.
וכיון דקיימא לאתפגמא, אע"ג דיהושע קאים בעטרא דזיינין דיליה כיון דפגימו שריא בה, ואתהדרת כמה דאתפגימת בחובא דאדם, לא יכיל ב"נ לאתקיימא בר משה, דהוה שליט בה, ומותיה הוה בסטרא אחרא עלאה. ועל דא, לא הוה רשו בה, לקיימא ליהושע תדיר, ולא לאחרא, ועל כך, אהל מועד קרי ליה, אהל דהא שריא ביה, זמן קציב לכל עלמא.
ועל דא רזא דמלה, אית ימינא לעילא, ואית ימינא לתתא. אית שמאלא לעילא, ואית שמאלא לתתא. אית ימינא לעילא, בקדושה עלאה. ואית ימינא לתתא, דאיהו בסטרא אחרא.
אית שמאלא לעילא, בקדושה עלאה, לאתערא רחימותא, לאתקשרא סיהרא באתר קדישא לעילא לאתנהרא. ואית שמאלא לתתא, דאפריש רחימותא דלעילא, ואפריש לה מלאנהרא בשמשא, ולאתקרבא בהדיה. ודא הוא סטרא דחויא בישא.
דכד שמאלא דא דלתתא אתערת, כדין משיך לה לסיהרא, ואפריש לה מלעילא, ואתחשכת נהוראה, ואתדבקת בחויא בישא. וכדין שאיבת מותא לתתא לכלא, ואתדבקת בחויא ואתרחקת מאילנא דחייא.
וע"ד גרים מותא לכל עלמא, ודא הוא, דכדין אסתאבת מקדשא, עד זמן קציב, דאתקנת סיהרא ותבת לאנהרא, ודא הוא אהל מועד. ועל דא, יהושע לא מית, אלא בעיטא של נחש דא דקריב ופגים משכנא, כדקדמיתא.
ודא הוא רזא, דכתיב ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל. דאע"ג דאיהו נער לתתא, לקבלא נהורא, לא ימיש מתוך האהל. כמה דאתפגים דא, הכי נמי אתפגים דא. אע"ג דזיינא קדישא הוה ליה, כיון דאתפגים סיהרא, הכי הוא ודאי, לא אשתזיב בלחודוי מניה, מההוא גוונא ממש.
ת"ח, כגוונא דא כיון דחב אדם, נטל קב"ה מניה אינון זייני אתוון, נהירין קדישין, דאעטר ליה קב"ה. וכדין דחלו, וידעו דהא אתפשטו מנייהו, הה"ד וידעו כי ערומים הם. בקדמיתא הוו מתלבשן באינון כתרי יקר מזיינין, דאינון חירו מכלא. כיון דחבו, אתפשטו מנייהו. וכדין ידע, דהא מותא קרי לון, וידעו דאתפשיטו מחירו דכלא, וגרמו מותא לון ולכל עלמא.

— 90 —
ויתפרו עלה תאנה. הא אוקימנא, דאוליפו כל זייני חרשין וקוסמין, ואחידו בהאי דלתתא. כמה דאתמר. וההיא שעתא אתגרע זקיפו וקומה דאדם מאה אמין. וכדין אתעביד פרודא, וקאים אדם בדינא, ואתלטיא ארעא. והא אוקימנא.

— 91 —
ויגרש את האדם, א"ר אלעזר לא ידענא מאן עביד תרוכין למאן, אי קב"ה עבד תרוכין לאדם, אי לא. אבל מלה אתהפיך, ויגרש את, את דייקא. ומאן גרש את, האדם. האדם ודאי גרש את.
ובגין דא כתיב, וישלחהו ה' אלהים מג"ע, אמאי וישלחהו, בגין דגרש אדם את, כדקאמרן. וישכן: איהו אשרי לון באתר דא, דאיהו גרים, וסתים אורחין ושבילין, ואשרי דינין על עלמא, ואמשיך לווטין, מההוא יומא ולעילא.
ואת להט החרב המתהפכת. כל אינון דשריין בקוזפי דינין על עלמא, דמתהפכין לגוונין סגיאין, בגין לאתפרעא מעלמא. לזמנין גוברין, לזמנין נשין, לזמנין אשא מלהטא, ולזמנין רוחין, דלית מאן דקאים בהו. וכל דא, לשמור את דרך עץ החיים, דלא יוסיפון לאבאשא כקדמיתא.
להט החרב. אינון דמלהטאן אשא וקוסטירי על ראשיהון דרשיעיא וחייביא, ומתהפכין גוונין לכמה זיינין, לפום ארחייהו דבני נשא. ועל דא להט, כמא דאת אמר ולהט אותם היום הבא וגו'. והא אתמר.
החרב: דא חרב לה'. כד"א חרב לה' מלאה דם וגו'. א"ר יהודה, להט החרב, כל אינון קסטרין דלתתא, דמתהפכין מדיוקנא לדיוקנא, כלהון ממנן על עלמא לאבאשא, ולאסטאה לון לחייבי עלמא, דעברין על פקודי דמאריהון.
ת"ח, כיון דחב אדם, אמשיך עליה כמה זיינין בישין, וכמה גרדיני נמוסין, ודחיל מכלהו, ולא יכיל לקיימא עלייהו. שלמה ידע חכמתא עלאה, ושוי ליה קב"ה עטרא דמלכותא, והוו דחלי מניה כל עלמא. כיון דחב אמשיך עליה כמה זיינין בישין, וכמה גרדיני נמוסין ודחיל מכלהו, וכדין יכילו לאבאשא ליה, ומה דהוה בידיה נטלו מניה.
ועל דא במה דאזיל ב"נ, ובההוא ארחא דאתדבק ביה, הכי משיך עליה, חילא ממנא, דאזיל לקבליה. כך אדם הוה משיך עליה חילא אחרא מסאב דסאיב ליה ולכל בני עלמא.
ת"ח כד חב אדם, משיך עליה חילא מסאבא, וסאיב ליה ולכל בני עלמא, והאי הוא חויא בישא, דאיהו מסאב וסאיב עלמא. דתנינן כד אפיק נשמתין מבני נשא, אשתאר מניה גופא מסאב, וסאיב ביתא, וסאיב לכל אינון דמקרבין ביה. הדא הוא דכתיב הנוגע במת וגו'.
וע"ד, כיון דאיהו נטיל נשמתא, וסאיב גופא, כדין אתייהיב רשו, לכל אינון סטרי מסאבן לשריא עלוי. דהא ההוא גופא אסתאב, מסטרא דההוא חויא בישא, דשריא עלוי. וע"ד, בכל אתר דההוא חויא בישא שארי מסאב ליה, ואסתאב.
ות"ח, כל בני עלמא בשעתא דניימי על ערסייהו בליליא, וליליא פריש גדפהא על כל בני עלמא, טעמי טעמא דמותא, ומגו דטעמי טעמא דמותא, האי רוחא מסאבא שטיא על עלמא, וסאיב עלמא ושריא על ידוי דבר נש ואסתאב.
וכד אתער, ואתהדר ליה נשמתיה, בכל מה דיקרב בידוי, כלהו מסאבי, בגין דשריא עלייהו רוח מסאבא, וע"ד לא יסב ב"נ מנוי לאלבשא, ממאן דלא נטיל ידוי, דהא אמשיך עליה ההוא רוח מסאבא, ואסתאב, ואית ליה רשו, להאי רוח מסאבא, לשריא בכל אתר, דאשתכח רשימו מסטריה.
ועל דא, לא יטול ידוי, ב"נ, ממאן דלא נטיל ידוי. בגין דאמשיך עליה ההוא רוח מסאבא, וקביל ליה האי דנטל מיא מניה. ואית ליה רשו לשריא עלוי דבר נש. בגין כך בעי בר נש לאסתמרא בכל סטרוי, מסטרא דהאי חויא בישא, דלא ישלוט עלוי. וזמין קב"ה לעלמא דאתי לאעברא ליה מעלמא, הה"ד ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. וכתיב בלע המות לנצח וגו'.

— 92 —
והאדם ידע את חוה אשתו וגו'. רבי אבא פתח מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. האי קרא, כמה גוונין אית ביה, והכי הוא כל מלוי דאורייתא, כמה גוונין בכל חד וחד, וכלהו יאות.
והכי אינון, וכל אורייתא מתפרשא בשבעין אנפין, לקביל שבעין סטרין, ושבעין אנפין, והכי הוא בכל מלה ומלה דאורייתא, וכל מאי דנפיק מכל מלה ומלה, כמה גוונין אתפרשן מניה לכל סטרין.
ת"ח כד ב"נ אזיל בארח קשוט, הוא אזיל לימינא, ואמשיך עליה, רוחא קדישא עלאה מעילא. והאי רוח סליק ברעותא קדישא, לאתאחדא לעילא, ולאתדבקא בקדושה עלאה, דלא אתעדי מניה.
וכד בר נש אזיל באורח ביש, וסטי אורחוי, הוא אמשיך עליה רוח מסאבא דלסטר שמאלא, וסאיב ליה, ואסתאב ביה, כד"א ולא תטמאו בהם ונטמתם בם. אתא לאסתאבא מסאבין ליה.
ות"ח, בשעתא דבר נש אזיל בארח קשוט, ואמשיך עליה רוחא קדישא עלאה ואתדביק ביה, ברא דיוליד ויפוק מניה לעלמא, הוא משיך עליה קדושה עלאה, ויהא קדיש בקדושה דמאריה, כמה דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים וגו'.
וכד איהו אזיל בסטר שמאלא, ואמשיך עליה רוח מסאבא, ואתדבק ביה, ברא דיפוק מניה לעלמא, הוא אמשיך עליה רוח מסאבו, ויסתאב במסאבו דההוא סטרא.
וע"ד כתיב, מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה. כד איהו באתדבקות ימינא, סלקא היא לעילא. וכד איהו באתדבקות שמאלא, ההוא סטר שמאלא, דאיהו רוח מסאבו, נחית מעילא לתתא, ושוי דיוריה בבר נש, ולא אעדי מניה. וברא דאוליד בההוא מסאבו איהו הוי בריה, מההוא רוח מסאב, איהו ההוא ברא.
אדם אתדבק בההוא רוח מסאב, ואתתיה אתדבקא ביה בקדמיתא, ונטלת וקבילת ההוא זוהמא מניה. אוליד בר, האי ברא, ברא דרוח מסאבא איהו. ועל דא, תרין בנין הוו, חד מההוא רוח מסאב, וחד כד תב אדם בתיובתא, ובגיני כך, האי מסטרא מסאבא, והאי מסטרא דכייא.
רבי אלעזר אמר, בשעתא דאטיל נחש ההוא זוהמא בה בחוה, קבילת ליה, וכד אשתמש עמה אדם, אולידת תרין בנין, חד מההוא סטרא מסאבא, וחד מסטרא דאדם. והוי דמי הבל, בדיוקנא דלעילא, וקין בדיוקנא דלתתא. ובגין כך אתפרשו ארחייהו דא מן דא.
ודאי קין, ברא דרוח מסאבא הוה, דאיהו חויא בישא הוה. ובגין דקין אתא מסטרא דמלאך המות, קטיל ליה לאחוי. והוא בסטרא דיליה, ומניה כל מדורין בישין, ומזיקין ושדין ורוחין אתיין לעלמא.
אמר רבי יוסי, קין קינא דמדורין בישין, דאתו מסטרא דמסאבא לעלמא. ולבתר אייתיאו קרבנא. דא אקריב מסטרא דיליה, ודא אקריב מסטרא דיליה. הה"ד ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה וגו'. ר' שמעון אמר, ויהי מקץ ימים, מאי מקץ ימים, דא הוא קץ כל בשר. ומאן איהו דא מלאך המות.
וקין מההוא קץ ימים אייתי קרבנא, דייקא דקאמר מקץ ימים, ולא אמר מקץ ימין. ובג"כ כתוב בדניאל ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך. א"ל לקץ הימים או לקץ הימין. א"ל לקץ הימין. וקין מקץ הימים אייתי.
ויבא קין מפרי האדמה. כד"א ומפרי העץ. אמר ר' אלעזר, מפרי האדמה, כד"א אוי לרשע רע כי גמול ידיו וגו'. גמול ידיו. דא מלאך המות. יעשה לו, דאתמשך עלייהו, ויתדבק בהו לקטלא לון ולסאבא לון. ועל דא קין אקריב מסטרא דיליה.
והבל הביא גם הוא מבכורות. לאסגאה סטרא עלאה, דאתיא מסטר קדושתא. ובגיני כך, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה. לא קביל ליה קב"ה. ועל דא ויחר לקין מאד ויפלו פניו. דהא לא אתקבילו אנפוי, אינון אנפין דסטרוי, וקביל ליה להבל.
ובגיני כך כתוב, ויהי בהיותם בשדה. בשדה דא אתתא, כד"א כי בשדה מצאה, וקין קני על נוקבא יתירה, דאתילידת עם הבל. דכתיב, ותוסף ללדת והא אתמר.

— 93 —
הלא אם תיטיב שאת, כמה דאתמר. אבל שאת, כדאמר רבי אבא, שאת: תסתלק לעילא, ולא תיחות לתתא. אמר רבי יוסי האי מלה השתא אתמר, ויאות הוא. אבל הכי שמענא, שאת: יסלק מינך, וישבוק לך, אתדבקותא דא, דרוח מסאבא.
ואי לא, לפתח חטאת רובץ. מאי לפתח, דא דינא עלאה, דאיהו פתחא דכלא. כד"א פתחו לי שערי צדק. חטאת רובץ. ההוא סטרא דאתדבקת ביה, ואתמשכת עלך, יהא נטיר לך, לאתפרעא מנך, כתרגומא.

— 94 —
א"ר יצחק, ת"ח, בשעתא דקטיל קין להבל, לא הוה ידע היך יפיק נשמתיה מניה, והוה נשיך ליה בשיניה כחויא. והא אוקמוה חבריא. ביה שעתא לייט ליה קב"ה, והוה אזיל לכל סטרי עלמא, ולא הוה אתר דמקבל ליה, עד דאטפח על רישיה ותב קמי מאריה. וקבילת ליה ארעא, במדורא לתתא.
ר' יוסי אמר, ארעא קבילת ליה, למיהך בה. דכתיב, וישם ה' לקין אות. ר' יצחק אמר, לאו הכי, אלא, לתתא קבילת ליה ארעא, במדורא חדא דתחותה. דכתיב, הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה. מעל פני האדמה גורש, אבל לתתא לא גורש.
ובאן אתר קבילת ליה ארעא, בארקא. וכל אינון דדיירי תמן. עליהון כתיב יאבדו מארעא ומתחות שמיא אלה. ותמן שוי מדוריה, והיינו דכתיב, וישב בארץ נוד קדמת עדן.
(תוספתא) כיון דאמר קין, גדול עוני מנשא. מחל ליה קב"ה, פלגו מעונשיה. בגין דגזר עליה בקדמיתא, ואמר ליה, נע ונד תהיה בארץ. והשתא, אשתאר בנוד בלחודוי. הה"ד ויצא קין מלפני ה' וגו'. כלומר, דכד נפק מן קדם ה' הוה, בגין למהוי נד בארעא, ולא נע.
ועוד אמרו, כד נפק קין, מן קדם ה', אמר לו אדם, ברי, מה אתעביד על דינך. אמר לו קין, אבא, כבר אתבשרית, דמחל לי קב"ה, בנוד בלחודוי. אמר לו, היאך הוא. אמר לו, בגין דתבית, ואודית קמיה. אמר אדם, וכי דין הוא רב ותקיף חילא דתשובה, ואנא לא ידיעת. שרא לשבחא למריה, ולאודאה ליה, פתח ואמר, מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה'. כלומר, טוב לשבחא ולאתבא ולאודאה קמיה קב"ה (ע"כ תוספתא).
ואמר רבי יצחק, מההיא שעתא דקטיל קין להבל, אתפרש אדם מאתתיה. תרין רוחין נוקבין, הוו אתיין ומזדווגן עמיה, ואוליד רוחין ושדין דשאטן בעלמא.
ולא תקשי לך האי, דהא בר נש, כד איהו בחלמיה, אתיין רוחין נוקבין וחייכן עמיה, ומתחממן מניה, ואולידין לבתר. ואלין אקרון נגעי בני אדם. ולא מתהפכן, אלא לדיוקני בני נשא ולית לון שערין ברישא. ועל דא כתיב בשלמה, והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם. ואפילו כהאי גוונא, רוחין דכורין אתיין לנשי עלמא, ומתעברן מנייהו, ואולידן רוחין, וכלהון נגעי בני אדם אקרון.
בתר מאה ותלתין שנין, אתלבש אדם בקינויא, ואתחבר באתתיה, ואוליד בר, וקרא שמו שת. רזא, דסופא דאתוון בקיטרי גליפן. רבי יהודה אמר, רזא דרוחא דאתאביד, דאתלבש בגופא אחרא בעלמא. הדא הוא דכתיב כי שת לי אלקים זרע אחר תחת הבל.
ואמר רבי יהודה, כתיב ויולד בדמותו כצלמו, משמע דבנין אחרנין לא הוו בדיוקנא דיליה, ודא בדמותו כצלמו, בתיקונא דגופא, ובתיקונא דנפשא, בארח מישר. כמה דאמר ר"ש, משמיה דרב ייבא סבא. בנין אחרנין, באתדבקותא דזוהמא דנחש, וההוא דרכיב ביה דאיהו סמא"ל הוו, ובגיני כך לא הוה בדיוקנא דאדם. ואי תימא, הא אמרת, דהבל מסטרא אחרא הוה. הכי הוא. אבל תרווייהו, לא הוו בדיוקנא דלתתא.
אמר ר' יוסי, והא כתיב, והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין. ולא כתיב ויולד את קין. ואפילו בהבל לא כתיב ויולד, אלא ותוסף ללדת את אחיו את הבל. ודא הוא רזא דמלה. אבל בהאי מה כתיב ויולד בדמותו כצלמו.
רבי שמעון אמר, מאה ותלתין שנין, אתפרש אדם מאתתיה. וכל אינון מאה ותלתין שנין, הוה אוליד רוחין ושדין בעלמא. בגין ההוא חילא דזוהמא, דהוה שאיב ביה. כיון דחסיל מניה ההוא זוהמא, תב וקני לאנתתיה, ואוליד בר. כדין כתיב, ויולד בדמותו כצלמו.
ת"ח, כל ב"נ דאזיל לסטר שמאלא וסאיב ארחוי, כל רוחי מסאבי, משיך על גרמיה. ורוח מסאב אתדבק ביה, ולא אעדי מניה. ואתדבקותא דההוא רוחא מסאב, הוי בהאי ב"נ, ולא באחרא, ובגיני כך, אתדבקותא דלהון לאו איהו, אלא באינון דמתדבקין בהו. זכאין אינון צדיקיא, דאזלי בארח מישר, ואינון זכאי קשוט. ובניהון זכאין בעלמא. ועלייהו כתיב כי ישרים ישכנו ארץ.
אמר ר' חייא, מאי דכתיב, ואחות תובל קין נעמה. מאי איריא הכא, דקאמר קרא דשמה נעמה. אלא, בגין דטעיין בני נשא אבתרה, ואפילו רוחין ושדין. רבי יצחק אמר, אינון בני האלהים עזא ועזאל, טעו בתרה.
רבי שמעון אמר, אמן של שדים הות, דמסטרא דקין נפקת, והיא אתמנת עם לילית באסכרה דרביי. אמר ליה רבי אבא, והא אמר מר, דהיא אתמנת לחייכא בבני נשא. א"ל, הכי הוא ודאי, דהא איהי אתיית וחייכאת בהו בבני נשא. ולזמנין דאולידת רוחין בעלמא מנייהו. ועד כאן איהי קיימת לחייכא בהו בבני נשא.
א"ל רבי אבא, והא אינון מתין כבני נשא, מאי טעמא, איהי קיימת עד השתא. א"ל, הכי הוא. אבל לילית ונעמה, ואגרת בת מחלת דנפקת מסטרא דלהון כלהו קיימות עד דיבער קב"ה, רוח מסאבא מעלמא. דכתיב ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ.
אמר ר"ש, ווי לון לבני נשא, אינון דלא ידעין ולא משגיחין, ולא מסתכלין, וכלהו אטימין, דלא ידעין כמה מלייא עלמא מבריין משניין, דלא אתחזון, וממלין סתימין, דאלמלא אתייהב רשו לעינא למחזי, יתמהון בני נשא, היך יכלין לאתקיימא בעלמא.
ת"ח, האי נעמה, אימא דשדין הות, ומסטרה אתיין, כל אינון שדין, דמתחממן מבני נשא, ונטלי רוח תיאובתא מנייהו, וחייכת בהון, דעבדי לון בעלי קריין. ובגין דבעל קרי, אתי מסטרא דרוח מסאבא, בעי לאסחאה גרמיה, לאתדכאה מניה, והא אוקמוה חבריא.
זה ספר תולדות אדם: לדיוקני. א"ר יצחק, אחמי קב"ה לאדם, דיוקני דכל אינון דרין דייתון לעלמא. וכל חכימי עלמא, ומלכי עלמא, דזמינין לקיימא עלייהו דישראל. מטא למחמי, דוד מלכא דישראל. דאתייליד ומית. א"ל, משנין דילי, אוזיף ליה ע' שנין. וגרעו מאדם ע' שנין, וסליק לון קודשא בריך הוא לדוד.
ועל דא שבח דוד ואמר, כי שמחתני ה' בפעלך במעשי ידיך ארנן. מאן גרם לי חדוה בעלמא, פעלך. דא הוא אדם קדמאה, דאיהו פעלו דקב"ה, ולא פעלו דבשר ודם. מעשה ידיו דקב"ה ולא מבני נשא. ועל דא, גרעו אינון שבעין שנין מאדם, מאלף שנין דהוה ליה לאתקיימא בהו.
ואחמי ליה קב"ה, כל חכימי דרא ודרא, עד דמטא לדריה דרבי עקיבא, וחמי אורייתא דידיה וחדי. חמי מיתתיה ועציב, פתח ואמר ולי מה יקרו רעיך אל מה עצמו ראשיהם.
זה ספר, ספר ודאי. והא אוקימנא, דכד הוה אדם בגנתא דעדן, נחית ליה קב"ה ספרא, על ידא דרזיא"ל, מלאכא קדישא, ממנא על רזי עלאין קדישין. וביה גליפין, גלופי עלאין, וחכמה קדישא, ושבעין ותרין זיני דחכמתא, הוו מתפרשן מניה, לשית מאה ושבעין גליפין דרזי עלאה.
באמצעיתא דספרא, גליפא דחכמתא, למנדע אלף וחמש מאה מפתחן, דלא אתמסרן לעלאי קדישי. וכלהו אסתימו ביה בספרא, עד דמטא לגבי דאדם, הוו מתכנשי מלאכי עלאי, למנדע ולמשמע, והוו אמרי, רומה על השמים אלקים על כל הארץ כבודך.
בה שעתא, אתרמיז לגביה הדרניא"ל מלאכא קדישא, ואמר ליה: אדם אדם, הוי גניז יקרא דמארך, דלא אתייהיב רשותא לעלאי, למנדע ביקרא דמרך, בר אנת. והוה עמיה טמיר וגניז, ההוא ספרא, עד דנפק אדם מגנתא דעדן.
דהא בקדמיתא, הוה מעיין ביה, ומשתמש כל יומא בגינזיא דמריה, ואתגליין ליה רזין עלאין, מה דלא ידעו שמשי עלאין. כיון דחטא, ועבר על פקודא דמאריה, פרח ההוא ספרא מניה. והוה אדם טפח על רישוי, ובכי, ועאל במי גיחון עד קדליה, ומיא עבדין גופיה חלדין חלדין, ואשתני זיויה.
בשעתא ההיא, רמז קב"ה לרפאל, ואתיב ליה ההוא ספרא. וביה הוה משתדל אדם, ואנח ליה לשת בריה. וכן לכל אינון תולדות. עד דמטא לאברהם, וביה הוה ידע לאסתכלא ביקרא דמאריה. והא אתמר. וכן לחנוך, אתייהב ליה ספרא, ואסתכל מניה, ביקרא עלאה.

— 95 —
זכר ונקבה בראם. רבי שמעון אמר, רזין עלאין, אתגליין בהני תרי קראי. זכר ונקבה בראם, למנדע יקרא עלאה, רזא דמהימנותא, דמגו רזא דנא אתברי אדם.
ת"ח, ברזא דאתבריאו שמים וארץ, אתברי אדם. בהו כתיב, אלה תולדות השמים והארץ. באדם כתיב, זה ספר תולדות אדם. בהו כתיב בהבראם, באדם כתיב, ביום הבראם.
זכר ונקבה בראם. מהכא, כל דיוקנא דלא אשתכח ביה, דכר ונוקבא, לאו איהו דיוקנא עלאה כדקא חזי. וברזא דמתניתין אוקימנא.
ת"ח, בכל אתר דלא אשתכחו, דכר ונוקבא כחדא, קב"ה לא שוי מדוריה בההוא אתר. וברכאן לא אשתכחו, אלא באתר דאשתכח דכר ונוקבא. דכתיב, ויברך אותם ויקרא את שמם אדם, ביום הבראם, ולא כתיב ויברך אותו, ויקרא את שמו אדם, דאפילו אדם, לא אקרי, אלא דכר ונוקבא כחדא.
רבי יהודה אמר, מיומא דאתחרב בי מקדשא, ברכאן לא אשתכחו בעלמא, ואתאבידו בכל יומא. דכתיב הצדיק אבד. מאי אבד, אבד ברכאן דהוו שריין ביה, כמה דכתיב ברכות לראש צדיק. וכתיב אבדה האמונה. כגוונא דא כתיב, ויברך אותם, וכתיב ויברך אותם אלקים.
משת אתייחסו כל דרי עלמא וכל אינון צדיקי קשוט, דהוו בעלמא. אמר רבי יוסי, אלין אתוון בתראין דהוו באורייתא, אשתכחו בתר דעבר אדם על אתוון דאורייתא כלהו. ובתיובתיה לקמי מאריה, אחיד באלין תרין. ומכדין, אתהדרו אתוון למפרע, בסדר תשר"ק.
ובג"ד, קרא לההוא ברא דאתיליד ליה, דאיהו בדמותו כצלמו, שת. דאינון סיומא דאתוון, ולא אתתקנו אתוון, עד דקיימו ישראל על טורא דסיני, וכדין אהדרו אתוון על תקונייהו, כיומא דאתבריאו שמים וארץ. ואתבסם עלמא, וקיימא על קיומיה.
ר' אבא אמר, יומא דעבר אדם על פקודא דמאריה, בעיין שמים וארץ, לאתעקרא מאתרייהו. מ"ט, בגין דאינון לא קיימו, אלא על ברית דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. ואדם עבר ברית, שנאמר והמה כאדם עברו ברית.
ואלמלא דגלי קמי קב"ה, דזמינין ישראל לקיימא על טורא דסיני, לקיימא האי ברית, לא אתקיים עלמא. רבי חזקיה אמר, כל מאן דאודי על חטאיה, קודשא בריך הוא שביק ליה, ומחיל על חוביה.
ת"ח, כד ברא קב"ה עלמא, עבד האי ברית, וקיימא עליה עלמא. מנלן, דכתיב ברא שית, דא ברית דעלמא קימא עליה. שית, דמניה, נגידין ונפקי ברכאן לעלמא, ועליה אתברי עלמא. ואדם עבר על האי ברית, ואעבר ליה מאתריה.
האי ברית, אתרמיזת באת יו"ד, את זעירא, עקרא ויסודא דעלמא. כד אוליד בר, אודי על חטאו, וקרא שמיה ש"ת, ולא אדכר ביה יו"ד, למהוי שית, בגין דעבר עליה. ובג"כ, קב"ה מניה אשתיל עלמא, ואתייחסו כל דרא זכאה דעלמא.
ות"ח, כד קיימו ישראל על טורא דסיני, עאל בין תרין אתוון אלין, רזא דברית. ומאן איהו, בי"ת. ועאל בין תרין אתוון דאשתארו, ויהיב ליה לישראל. וכד עאל בי"ת, רזא דברית, בין תרין אתוון אלין, דאינון שי"ן תי"ו, ואתעבידו שבת, כד"א ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם, כמה דהוה שירותא דעלמא, לאתייחסו בהו כל דרי עלמא, מאלין תרין אתוון ש"ת. הוו תליין, עד דאשתכלל עלמא, כדקא יאות, ועאל בינייהו ברית קדישא, ואשתכלל בשלימו, ואתעבידו שבת.
א"ר יוסי, אלין תרין אתוון, אשתכללו באת בי"ת. וכד אתהדר אתוון למפרע, מן יומא דאתייליד שת, אהדרו אתוון בכל דרא ודרא, עד דמטי ישראל לטורא דסיני, ואתתקנו.
אמר רבי יהודה, לתתא אתהדרו, וכל דרא ודרא הוה גפיף עלמא באתוון, ולא מתיישבין בדוכתייהו. כד אתייהבת אורייתא לישראל, אתתקן כלא. ר' אלעזר אומר, ביומי אנוש, הוו חכימין בני נשא, בחכמה דחרשין וקוסמין, ובחכמתא למעצר לחילי דשמיא. ולא הוה בר נש מיומא דנפק אדם מגנתא דעדן, ואפיק עמיה חכמתא דטרפי אילנא, דאשתדל בה, דהא אדם ואתתיה, ואינון דנפקו מניה, עד דאתא אנוש, שביקו לה.
כד אתא אנוש, חמא לון, וחמא חכמתהון משניין עלאין, ואשתדלו בהון, ועבדין עבידתין, וחרשין וקוסמין, ואוליפו מנהון, עד דאתפשטת ההיא חכמתא, בדרא דמבול. וכלהו הוו עבדי עבידתייהו לאבאשא.
והוו מתתקפי לגבי נח, באינון חכמתן, ואמרי דלא יכיל דינא דעלמא לאשראה עלייהו, דהא אינון עבדי חכמתא, לדחייא לכל אינון מארי דדינא. ומאנוש שריאו כלהו לאשתדלו באלין חכמתן. הה"ד אז הוחל לקרא בשם ה'.
ר' יצחק אמר, כל אינון זכאין דהוו בהו לבתר, בההוא דרא, כלהו הוו משתדלי למחאה בהו, כמו ירד מתושלח וחנוך, ולא יכילו, עד דאתפשטו חייבין, מרדי במאריהון, ואמרי מה שדי כי נעבדנו.
וכי האי טפשותא הוו קא אמרי. אלא, בגין דהוו ידעי כל אינון חכמתן, וכלהו ממנן דעלמא, דאתפקדן עלייהו, והוו מרחצן בהו. עד דאתיב קב"ה עלמא כדקא הוה, דהא בקדמיתא הוה מים במים. ולבתר אתיב ליה לעלמא כדקדמיתא, ולא אתחריב מכלא, דהא ברחמין אשגח עלייהו, דכתיב ה' למבול ישב, ולא כתיב אלקים.
ביומוי דאנוש, אפילו ינוקי דההוא דרא, כלהו הוו משגחן בחכמתאן עלאין, והוי מסתכלן בהו. א"ר ייסא, אי הכי טפשין הוו, דלא הוו ידעין דזמין קודשא בריך הוא לאיתאה עלייהו מי טופנא, וימותון בהו.
א"ר יצחק, מנדע ידעי, אבל אחידו טפשותא בלבייהו, דאינון הוו ידעי ההוא מלאכא דממנא על אשא, וההוא דממנא על מיא, והוו ידעין למעצר לון, דלא יכלין למעבד דינא עלייהו. ואינון לא הוו ידעין דקודשא בריך הוא שליט על ארעא, ומניה ייתי דינא על עלמא.
אלא הוו חמאן, דעלמא אתפקד בידא דאינון ממנן, ובהו כל מלי עלמא. ובגיני כך, לא הוו מסתכלן ביה בקב"ה, ולא משגיחין בעבידתיה, עד דארעא אתחבלת. ורוח קודשא אכריז בכל יומא, ואמר יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם.
ואוריך קב"ה לון כל ההוא זמנא, דאינון זכאין: ירד ומתושלח וחנוך קיימין בעלמא. כיון דאסתלקו מעלמא, וכדין אנחית קודשא בריך הוא דינא עלייהו ואתאבידו. כמא דאת אמר וימחו מן הארץ.

— 96 —
ויתהלך חנוך את האלקים ואיננו כי לקח אותו אלקים. ר' יוסי פתח עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו. האי קרא אתמר. אבל תא חזי, כך ארחוי דקב"ה, בשעתא דבר נש אתדבק ביה, והוא אשרי דיוריה עליה, וידע דלבתר יומין יסרח, אקדים ולקיט ריחיה טב מניה, וסליק ליה מעלמא.
הה"ד עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו. עד שהמלך: דא קב"ה. במסבו: דא ההוא בר נש דאתדבק ביה, ואזיל בארחוי. נרדי נתן ריחו: אינון עובדין טבין דביה, דבגינהון יסתלק מעלמא, עד דלא מטא זמניה.
ועל דא הוה שלמה מלכא אמר, יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים וגו'. יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים, כמה דאוקימנא, דבגין דעובדיהון טבין, קב"ה סליק לון מעלמא, עד לא מטא זמנייהו, ועביד בהון דינין. ויש רשעים אשר מגיע אליהם כמעשה הצדיקים, דקב"ה אוריך לון יומין, ואוריך רוגזיה בהו. וכל דא, כמה דאתמר, אלין בגין דלא יסרחון, ואלין בגין דלהדרו לגביה, או בגין דיפוק מנייהו בנין דמעלי.
תא חזי, חנוך זכאה הוה, וקב"ה חמא ליה דיסרח לבתר, ולקיט ליה עד לא יסרח, הה"ד וללקוט שושנים. בגין דיהבי ריחא טב, לקיט לון קב"ה עד לא יסרחו. ואיננו כי לקח אותו אלקים. ואיננו: לארכא יומין כשאר בני נשא, דהוו אורכי יומין. מ"ט, בגין דלקח ליה קב"ה, עד לא מטי זמניה.
ר"א אמר, חנוך נטיל ליה קב"ה מארעא, ואסקיה לשמי מרומים ואמסר בידיה כל גנזי עלאין. ומ"ה מפתחן סתרי גליפין, דבהו משתמשי מלאכי עלאי. וכלהו אתמסרו בידיה. והא אוקימנא.

— 97 —
וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו, רבי יהודה פתח, כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע. האי קרא אתמר ואוקמוה. אבל ת"ח, מאן דאתדבק ביצר הרע ואתמשיך אבתריה, ויסתאב הוא, ויסאבון ליה, כמה דאתמר.
כי רבה רעת האדם. כל בישין הוו עבדי, ולא אשתלים חובייהו, עד דהוו אושדין דמין למגנא על ארעא. ומאן אינון. דהוו מחבלין ארחייהו על ארעא. הה"ד רק רע כל היום. כתיב הכא רק רע, וכתיב התם ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה'.
אמר רבי יוסי, וכי רע לאו איהו רשע. א"ל לא. רשע: אפילו ארים ידיה לגבי חבריה. אע"ג דלא עביד ליה מידי, אקרי רשע. כמה דכתיב ויאמר לרשע למה תכה רעך. הכית לא כתיב, אלא תכה.
אבל רע לא אקרי אלא מאן דמחבל ארחיה, וסאיב גרמיה, וסאיב ארעא, ויהיב חילא ותוקפא לרוח מסאבא דאקרי רע. דכתיב, רק רע כל היום. ולא עאל בפלטרין, ולא חמי אפי שכינתא. בגין דבהאי אסתלק שכינתא מעלמא.
מנלן, מיעקב. דכד אסתלק שכינתא מניה, חשיב דבנוהי הוה פיסול, דבגינייהו אתתקף בעלמא רוחא מסאבא, וגרע נהורא מן סיהרא, ופגים לה. ואי תימא, אמאי. בגין דדא סאיב מקדשא, ואסתלקא שכינתא מעלוי דיעקב. כל שכן ההוא דמסאב ארחיה, וסאיב גרמיה, דהוא אתקיף ליה לרוחא מסאבא, ובגין כך, כד אסתאב, אקרי רע.
ת"ח, כד בר נש אסתאב, לא יתפקד מעם קב"ה לטב. ובכל זמנא אתפקיד מההוא דאתקרי רע, לביש. הה"ד ושבע ילין בל יפקד רע. כד אזיל בארח מישר, כדין בל יפקד רע. ועל דא כתיב, רק רע כל היום. וכתיב לא יגורך רע. ודא אקרי רע, ולא אקרי רשע. וכתיב גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי.

— 98 —
וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו. ר' יוסי פתח, הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה. הוי מושכי העון: אלין בני נשא דחטאן קמי מאריהון, בכל יומא, ואתדמן בעינייהו אינון חובין, דאינון כחבלי השוא. וחשבין דההוא עובדא דעבדין, וההוא חובא דעבדין, דלאו איהו כלום, ולא אשגח בהו קב"ה, עד דעבדין לההוא חובא תקיף ורבי, כעבות העגלה, דאיהו תקיף, דלא יכיל לאשתצאה.
ותא חזי, כד עביד קב"ה דינא בחייבי עלמא, אע"ג דאינון חטאן קמי קב"ה, וארגזין ליה כל יומא, לא בעי לאובדא להו מעלמא. וכד אשגח בעובדיהון, אתנחם עלייהו, על דאינון עובדי ידוי, ואוריך לון בעלמא.
ובגין דאינון עובדי ידוי, נטיל נחמה, ואתנחם עלייהו, וחייס עלייהו. וכד בעי למעבד בהו דינא, כביכול עציב. דכיון דעובדי ידוי אינון, עציב עלייהו. כמא דאת אמר ודחוון לא הנעל קדמוהי.
כתיב הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו. אמר רבי יוסי, תא חזי, ויתעצב אל לבו כתיב. אל לבו עציב, ולא לאתר אחרא. לבו: כד"א כאשר בלבבי ובנפשי יעשה. רבי יצחק אמר, וינחם ה', כד"א וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו.
ר' ייסא אמר, לטב. רבי חזקיה אמר, לביש. ר' ייסא אמר לטב: כמה דאתמר, דקב"ה נחים על דאינון עובדי ידוי, וחייס עלייהו. ויתעצב: בגין דאינון חטאן קמיה.
ורבי חזקיה אמר, לביש: דכד קב"ה בעי לאובדא לחייבי עלמא, נטיל נחומין עלייהו, וקביל ניחומין כביכול, כמאן דמקבל ניחומין על מה דאביד. כיון דקבל ניחומין, ודאי דינא אתעבד, ולא תליא מלתא בתשובה.
אימתי תליא בתשובה, עד לא קביל תנחומין עלייהו, הא קביל תנחומין עלייהו, לא תלייא מלתא בתשובה כלל. ודינא אתעביד. וכדין אוסיף דינא על דינא, ואתקיף לההוא אתר דדינא, למעבד דינא, ואוביד לון לחייביא מן עלמא. וכלא בקרא, דכתיב וינחם ה', קבל תנחומין. ולבתר ויתעצב אל לבו. יהב תוקפא לדינא, למעבד דינא.
רבי חייא אמר, וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ. נטל תנחומין וחדוה, כד עבד קב"ה לאדם בארעא, דאיהו כגוונא עלאה, וכל מלאכי עלאי, משבחן ליה לקודשא בריך הוא, כד חמי ליה, בדיוקנא עלאה. ואמרו ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו.
לבתר, כד חטא אדם, אתעצב קב"ה על דחטא, דיהב פתחון פה, למלאכי השרת, דאמרו קמיה בקדמיתא, כד בעא למברי ליה. מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו.
אמר רבי יהודה, ויתעצב אל לבו. בגין דבעי למעבד בהו דינא, שנאמר בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו לה' כי לעולם חסדו. ואמר רבי יצחק, אמאי לא כתיב הכא כי טוב, אלא, בגין דאוביד עובדי ידוי, קמייהו דישראל.
כגוונא דא, כד הוו ישראל עברין ימא. אתו מלאכי עלאי למימר שירה קמיה קב"ה, בההוא ליליא. א"ל קב"ה, ומה עובדי ידי טבעין בימא, ואתון אמרין שירה. כדין ולא קרב זה אל זה כל הלילה. אוף הכא, בכל זמנין, דאיבוד רשיעיא איהו מעלמא, כדין עציבו אשתכח עלייהו.
רבי אבא אמר, בשעתא דחב קמי קב"ה אדם, ועבר על פקודוי, כדין אשתכח עציבו קמיה. אמר ליה קב"ה, אדם, ווי דחלשת חילא עלאה. בהאי שעתא אתחשכת נהורא חד. מיד תריך ליה מגנתא דעדן.
אמר ליה, אנא אעלית לך לגנתא דעדן, לקרבא קרבנא, ואת פגימת מדבחא, דלא אתקרב קרבנא. מכאן ולהלאה, לעבוד את האדמה. וגזר עליה מיתה. וחס עליה קב"ה, וגניז ליה בשעתא דמית סמיך לגנתא.
מה עבד אדם, עבד מערתא חדא, ואתטמר בה, הוא ואתתיה. מנא ידע. אלא, חמא חד נהורא דקיק, עייל בההוא אתר, דנפיק מגנתא דעדן, ותאב תיאובתיה לקבריה. ותמן הוא אתר, סמוך לתרע דגנתא דעדן.
תא חזי, לא אסתלק בר נש מעלמא, עד דחמי ליה לאדם הראשון. שאיל ליה, על מה אזיל מעלמא, והיך נפיק. הוא אמר ליה, ווי, דבגינך נפקנא מעלמא. והוא אתיב ליה, ברי, אנא עברית על פקודא חדא, ואתענשית בגינה. חמי את, כמה חובין, וכמה פקודין דמארך עברת.
אמר רבי חייא, עד כדו יומא, קאים אדם הראשון וחזי באבהן, תרין זמנין ביומא. ואודי על חובוי, ואחמי לון ההוא אתר דהוה ביה, ביקרא עלאה, ואזיל וחמי כל אינון צדיקייא, וחסידי דנפקו מניה. וירתו לההוא יקרא עלאה דבגנתא דעדן. ואבהן כלהון, אודן ואמרין, מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון.
רבי ייסא אמר, כלהו בני עלמא, חמאן ליה לאדם הראשון, בשעתא דמסתלקי מן עלמא, לאחזאה סהדותא, דבגין חובוי דבר נש, איהו אסתלק מעלמא, ולא בגיניה דאדם. כמה דתנינן אין מיתה בלא חטא.
בר אינון תלתא, דאסתלקו בגין ההוא עיטא דנחש הקדמוני. ואלין אינון: עמרם, לוי ובנימין. ואית דאמרי, אוף נמי ישי. דלא חבו, ולא אשתכח עלייהו חובא דימותון ביה, בר דאדכר עלייהו ההוא עיטא דנחש. כדאמרן.
תא חזי, כלהון דרין דהוו ביומוי דנח, כלהו אפשיטו חובין, על עלמא באתגליא, לעיניהון דכלא. רבי שמעון, הוה אזיל יומא חד, בפילי דטבריה. חמא בני נשא דהוי מקטרי בקיטרא דקשתא בקולפא דקנסיר. אמר, ומה חובא דא באתגליא, לארגזא למריהון. יהיב עינוי בהו, ואתרמיו לגו ימא, ומיתו.
תא חזי, כל חובא דאתעביד באתגליא, דחי לה לשכינתא מארעא, וסליקת דיורה מעלמא. אלין הוו אזלין ברישא זקיף, ועבדי חובייהו באתגלייא, ודחו לה לשכינתא מעלמא, עד דקב"ה דחא לון, ואעביר לון מניה. ועל דא כתיב הגו רשע לפני מלך וגו'. הגו סגים מכסף וגו'.

— 99 —
ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר וגו'. אמר רבי אלעזר ת"ח, כד ברא קב"ה עלמא, עבד להאי עלמא, לאשתמשא כגוונא דלעילא. וכד בני עלמא אינון זכאין, דאזלי בארח מישר, קב"ה אתער רוחא דחיי דלעילא עד דמטו, אינון חיין, לאתר דיעקב שריא ביה.
ומתמן נגדי אינון חיין, עד דאתמשיך ההוא רוחא, להאי עולם, דדוד מלכא שריא ביה. ומתמן נגדי ברכאן לכלהו אינון תתאי. וההוא רוחא עלאה, אתנגיד ואתמשיך לתתא. ויכלין לאתקיימא בעלמא.
ובגיני כך, לעולם חסדו. דא הוא עולם, דדוד מלכא. ובג"כ כתיב לעלם בלא וא"ו. דהא כד ההוא רוחא אתנגיד לההוא עולם. מתמן נפקי ברכאן וחיין לכלא, לאתקיימא. השתא דחבו בני נשא, אסתלק כלא. בגין דלא ימטי ההוא רוחא דחיי להאי עולם, לאתהנאה מניה תתאי, ולאתקיימא ביה.
בשגם הוא בשר. בגין דלא יתרק האי רוחא להאי עולם. מ"ט, דלא לאסגאה נחש, תתאה דדרגין, דיתתקף ביה רוחא דקדושא דלא יתערב ברוח מסאב. בשגם הוא בשר, דא נחש קדמאה דיתברך. בג"כ הוא בשר: כד"א קץ כל בשר בא לפני, ואמר ר"ש, דא מלאך המות. והיו ימיו מאה ועשרים שנה. אוריכו דקוסטירא דקיטרא.

— 100 —
הנפילים היו בארץ. תני רבי יוסי, אלין עזא ועזאל. כמה דאתמר, דאפיק לון קב"ה מקדושתא דלעילא. ואי תימא והיך יכלו לאתקיימא בהאי עלמא. אמר רבי חייא, אלין הוו מאינון דכתיב ועוף יעופף על הארץ. והא אתמר, דאלין אתחזו לבני נשא, כחזו דלהון. ואי תימא, היך יכלין לאתהפכא. הא אתמר דאתהפכן לכמה גוונין. ובשעתא דנחתי אגלימו באוירא דעלמא, ואתחזון כבני נשא.
והני, עזא ועזאל, דמרדו לעילא, ואפיל לון קב"ה, ואגלימו בארעא, ואתקיימו ביה, ולא יכילו לאתפשטא מניה. ולבתר טעו בתר נשי עלמא. ועד כען יומא דא, אינון קיימי ואולפי חרשין לבני נשא. ואולידו בנין, וקרו להו ענקים, גברין. ואינון נפילים, אקרון בני אלהים. והא אתמר.

— 101 —
ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה. רבי יוסי פתח, כי לא מחשבותי מחשבותיכם. ת"ח כד בר נש בעי לנקמא מאחרא, שתיק ולא אמר מידי, דאילו אודעיה, יסתמר, ולא יכיל ליה.
אבל קב"ה לאו הכי עביד. לא עביד דינא בעלמא, עד דאכריז ואודע להו, זמנא, תרין ותלתא. בגין, דלא איתאי דימחי בידיה, דיימא ליה מה עבדת, ולא יסתמר מניה, ולא יכיל לקיימא קמיה.
ת"ח ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה. אודע לון, על ידא דנח, ואתרי בהון כמה זמנין, ולא שמעי. בתר דלא שמעו, אייתי עליהון דינא, ואוביד לון מעל אפי ארעא.
ת"ח, מה כתיב ביה בנח, ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשנו. מנא הוה ידע. אלא, בשעתא דלייט קב"ה עלמא, דכתיב, ארורה האדמה בעבורך. אמר אדם קמי קב"ה, רבונו של עולם: עד מתי יהא עלמא בלטיותא. אמר ליה עד דיתיליד לך בן מהול, כגוונא דילך.
והוו מחכאן, עד שעתא דאתיליד נח. וכיון דאתייליד, חמא ליה גזיר, רשים באת קדישא. וחמא שכינתא מתדבקא בהדיה. כדין קרא שמיה על מה דעביד לבתר.
בקדמיתא, לא הוו ידעי למזרע, ולמחצד, ולמחרש. והוו עבדי פולחנא דארעא בידייהו. כיון דאתא נח, אתקין אומנותא להו, וכל מאנין דצריכין לתקנא ארעא, למעבד פירין. הדא הוא דכתיב זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה. דאיהו, אפיק ארעא, ממה דאתלטייא. דהוו זרעין חטין, וקצרין גובין ודרדרין. ובגיני כך, כתיב, איש האדמה.
רבי יהודה אמר, איש האדמה, כד"א איש נעמי. בגין, דאקרי צדיק, ואפיק לה לארעא, בקרבנא דעבד, ממה דאתלטייא. דכתיב לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם. ובגין דא, אקרי איש האדמה. ועל דא קרא ליה שמא, על מה דייתי.

— 102 —
רבי יהודה פתח, לכו חזו מפעלות אלקים אשר שם שמות בארץ. האי קרא אוקמוה ואתמר. אבל, לכו חזו וגו'. דאלו הוו מפעלות יוד הא ואו הא, שם קיום בארץ, אבל בגין דהוו מפעלות שמא דאלקים, שם שמות בארץ.
א"ל רבי חייא, השתא אתערת להאי, לאו אנא הכי אמינא ליה, בגין דבין שמא דא, ובין שמא דא, כלא הוא שבחא. אבל, אנא אמינא ליה, כמה דאתערו חבריא. דשוי שמהן שמות בארץ, שמות ממש.
ר' יצחק אמר, כלא הוא ואפילו מה דא"ר יהודה, שפיר קאמר. דאלו יהא עלמא בשמא דרחמי, יתקיים עלמא, אבל, בגין דאתברי עלמא על דינא, וקימא על דינא, שם שמות בארץ. ושפיר הוא, דאלמלא כך, לא יכיל עלמא לאתקיימא, מקמי חוביהון דבני נשא.
ת"ח, נח כד אתייליד, קרון ליה על שמא דנחמה. ולהוי שמא גרים. אבל קב"ה לאו הכי. נח בהפוך אתוון, חן. כד"א ונח מצא חן. א"ר יוסי, חן, היינו נח. בצדיקייא, שמיהון גרים לטב. בחייביא, שמיהון גרים לביש. בנח, כתיב ונח מצא חן בעיני ה'. בער בכור יהודה, אתהפכו אתווי לביש, ער רע. רע בעיני ה'.
ת"ח, כיון דאתייליד נח, חמא עובדיהון דבני נשא, דאינון חטאן קמי קב"ה, והוה גניז גרמיה, ואשתדל בפולחנא דמאריה. בגין דלא למהך באורחייהו. וכ"ת, במה אשתדל. בההוא ספרא דאדם. וספרא דחנוך. והוה אשתדל בהו למפלח למריה.
ת"ח, דהכי הוא, דהא נח, מנא הוה ידע, לקרב קרבנא למריה. אלא, בגין דאשכח חכמתא, על מה מתקיים עלמא, וידע דעל קרבנא מתקיים. ואלמלא קרבנא, לא הוו קיימי עלאי ותתאי.
רבי שמעון הוה אזיל בארחא, והוו עמיה רבי אלעזר בריה, ורבי יוסי, ורבי חייא. עד דהוה אזלי, א"ר אלעזר לאבוהי, ארחא מתקנא קמן, בעינן למשמע מלי דאורייתא.
פתח ר"ש ואמר, גם בדרך כשהסכל הולך לבו חסר וגו'. כד ב"נ בעי לאתקנא ארחיה קמי קב"ה. עד לא יפוק לארחא, בעי לאמלכא ביה, ולצלי קמיה על ארחיה. כמה דתנינן, דכתיב צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. דהא שכינתא לא אתפרשא מניה.
ומאן דאיהו לא מהימנא במריה, מה כתיב ביה, וגם בדרך כשהסכל הולך לבו חסר, מאן לבו, דא קב"ה, דלא יהך עמיה בארחא, וגרע מן סייעתיה בארחיה. בגין דההוא בר נש, דלא מהימן ביה במאריה, עד לא יפוק בארחא, לא בעי סיעתא דמאריה.
ואפילו בארחא, כד איהו אזיל, לא אשתדל במלי דאורייתא. ובגיני כך, לבו חסר, דלא אזיל בהדיה דמריה, ולא אשתכח בארחיה. ואמר לכל סכל הוא. אפילו כד שמע מלה דמהימנותא דמאריה, הוא אמר, דטפשותא הוא, לאשתדלא ביה.
כהאי דשאילו לבר נש, על את קיימא, דרשימו בבשריה דבר נש, ואמר לאו איהו מהימנותא. שמע רב ייבא סבא, ואסתכל ביה, ואתעביד תלא דגרמי. ואנן בהאי אורחא, בסייעתא דקב"ה, בעינן למימר מלי דאורייתא.
פתח ואמר, הורני ה' דרכך אהלך באמתך יחד לבבי ליראה שמך. האי קרא קשיא, דהא תנינן, כלא היא בידא דקב"ה, בר למהוי זכאה, או חייבא. ודוד היך תבע דא מעם קודשא בריך הוא.
אלא, דוד הכי קאמר, הורני ה' דרכך. ההוא ארח מישור, ומתקנא, לגלאה עיני, ולמנדע ליה, ולבתר, אהלך באמתך. איהך בארח קשוט, ולא אסטי לימינא ולשמאלא. יחד לבבי. מאן לבבי. כד"א צור לבבי וחלקי. וכל דא, אנא תבע, ליראה את שמך, לאתדבקא בדחלתך, לאסתמרא אורחי כדקא יאות. ליראה שמך. אתר חולקי, דביה שריא דחלתא למדחל.
ת"ח, כל בר נש, דדחיל ליה לקב"ה, שריא עמיה מהימנותא כדקא יאות. דהא ההוא ב"נ שלים בפולחנא דמריה. ומאן דלא שריא ביה דחלא דמריה, לא שרייא עמיה מהימנותא. ולאו איהו כדאי למהוי ליה חולקא, בעלמא דאתי.
תו, פתח ואמר, וארח צדיקים כאור נוגה הולך ואור, עד נכון היום. זכאין אינון צדיקיא, בעלמא דין ובעלמא דאתי, דקב"ה בעי ביקריהון. ת"ח, מה כתיב, וארח צדיקים כאור נוגה, מאי כאור נוגה כההוא נהורא דנהיר, דברא קב"ה, בעובדא דבראשית, דא הוא דגניז לון לצדיקיא לעלמא דאתי. הולך ואור, דאיהו סליק בנהוריה תדיר, ולא גרע מניה.
אבל, בחייביא מה כתיב, דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו. לא ידעו, וכי לא ידעין. אלא חייביא, אזלי בעקימו דארחא, בהאי עלמא, ולא בעאן לאסתכלא, דזמין קב"ה למידן להו בההוא עלמא ולאעלאה לון, בדינא דגיהנם, ואינון צווחין ואמרין ווי לן: דלא אוריכנא אודנין, ולא אציתנא, בההוא עלמא. ובכל יומא, אמרי ווי דא.
ת"ח, זמין קב"ה לאנהרא לון לצדיקיא לעלמא דאתי, ולמיהב לון, אגר חולקהון, אתר דעינא לא שלטא, למיקם עליה. כד"א עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו. וכתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי. וכתיב ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם. זכאין אינון צדיקיא, בעלמא דין ובעלמא דאתי. עלייהו כתיב צדיקים לעולם יירשו ארץ. וכתיב אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך. ברוך ה' לעולם אמן ואמן. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.סליק פרשת בראשית

=== Noach ===

— 1 —
רבי חייא פתח, ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. זכאין אינון ישראל, דמשתדלי באורייתא, וידעי ארחין דאורייתא, דבגינה יזכון לעלמא דאתי.
ת"ח, כל ישראל אית לון חולקא לעלמא דאתי. מאי טעמא, בגין דנטרין ברית דעלמא אתקיים עליה, כד"א אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. ועל דא, ישראל דנטרי ברית, וקבילו ליה, אית לון חולקא בעלמא דאתי.
ולא עוד, אלא בגין כך אקרון צדיקים, מכאן אוליפנא, כל מאן דנטיר האי ברית, דעלמא אתקיים עליה, אקרי צדיק. מנא לן, מיוסף, בגין דנטר ליה לברית עלמא, זכה דאקרי צדיק, ועל כך, ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ.
רבי אלעזר אמר, אלה בכל אתר פסל את הראשונים. תנינן וכו', מה כתיב לעילא בפרשתא דבראשית, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד וגו'. ההוא נהר דנגיד ונפיק, ועייל לגנתא, ואשקי ליה משקיו דלעילא, ועביד ליה נייחא, ועביד איבין, ורבי זרעין, והוא כדין נייחא לכלא, ודא נייחא ליה לגנתא, ודא עביד נייחא ביה, כד"א כי בו שבת, וכתיב וישבות ביום השביעי, ודא רזא דמלה, דא עביד תולדות ולא אחרא.
ת"ח, כגוונא דא, נח לתתא, קיימא קדישא הוה, דוגמא דלעילא, וע"ד אקרי איש האדמה, ורזא אוליפנא, דהא נח אצטריך לתיבה, לאתחברא בה, ולקיימא זרעא דכולא, דכתיב לחיות זרע.
מאן תיבה, דא ארון הברית. ונח ותיבה לתתא, הכי הוו, כדוגמא דלעילא. נח כתיב ביה ברית, דכתיב והקימותי את בריתי אתך וגו', ועד דאתקיים ביה ברית, לא עייל לתיבותא, דכתיב והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה, וכדין הוה תיבה ארון הברית.
תיבה ונח, כלא כגוונא דלעילא, ובגין דהאי ברית לעילא הוא עביד תולדות, כגוונא דא נח, איהו עביד תולדות. בגיני כך אלה תולדות נח.
נח איש צדיק, הכי הוא ודאי, כגוונא דלעילא, ועל דא וצדיק יסוד עולם כתיב, וארעא על דא אתקיימת, דהא איהו, עמודא דעלמא קיימא עליה. ומאן איהו, דא צדיק, ונח אקרי צדיק לתתא.
ורזא דכלא, את האלהים התהלך נח דייקא, דלא אתפרש מניה לעלמין, ולמהוי הוא בארעא, כגוונא דלעילא, איש צדיק, יסודא דעלמא, ברית שלום שלמא דעלמא, איש האדמה ודאי, ועל דא, ונח מצא חן בעיני ה'.
תמים היה בדורותיו, מאי בדורותיו, אלין אינון דנפקו מניה, הוא אשלים לכלהו, והוא הוה שלים מכלהו, תמים היה דאתייליד מהול, דכתיב התהלך לפני והיה תמים. בדורותיו, ולא בדרין דעלמא, דהא מניה נפקו תולדות בעלמא.
ת"ח, נח אתחזי מיומא דאתברי עלמא, למהוי בתיבה בחבורא חד, ולמיעל בה. ועד לא אתחברו כחדא, לא הוה עלמא כדקא יאות, לבתר מה כתיב ומאלה נפצה כל הארץ, מהו נפצה, כמה דאת אמר ומשם יפרד, דמתמן אשתכח פרודא, ואתבדרו תולדות לכל סטרין.
וכלא חד, כדוגמא חדא, בגיני כך, אלה תולדות נח, אלה ודאי, דהא יסודא דעלמא איהו, דעביד תולדות, לקיימא בארעא. אתא רבי אבא ונשקיה, אמר אריא בחיליה טינרא נקיב ותבר. כך הוא ודאי. ות"ח משיעורא דתיבותא, אוף נמי הכי הוא.
(תוספתא) למה נח נח תרי זמני, אלא כל צדיק וצדיק די בעלמא אית ליה תרין רוחין, רוחא חד בעלמא דין, ורוחא חד בעלמא דאתי והכי תשכח בכלהו צדיקי, משה משה. יעקב יעקב. אברהם אברהם. שמואל שמואל. שם שם. בר מיצחק דלא כתיב ביה, כמה דכתיב בהו, בגין דיצחק בשעתא דאתקרב על גבי מדבחא, נפקת נשמתיה דהות ביה בהאי עלמא, וכיון דאתמר ביה באברהם ברוך מחיה המתים, תבת ביה נשמתיה דעלמא דאתי. בגין דא תשכח דלא ייחד קב"ה שמיה אלא על יצחק, בגין דאתחשב כמת, ועל דא רמז קרא ואמר הן בקדושיו לא יאמין וגו'.
ד"א אלה תולדות, בגין דהוה צדיק שבח ליה תרי זמני. תמים היה בדורותיו, אבל בדרין אחרנין אינו נחשב לכלום, כמו דרא דאברהם, ודרא דמשה ודרא דדוד. דבר אחר חמי מאי עבד בדרא דכלהו חייבים, קל וחומר אלו היה בדרא דכולהו צדיקים. (עד כאן).

— 2 —
רבי אלעזר פתח, לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ, האי קרא, הא אתמר ואוקמוה, אבל לכו חזו, מאי חזו כד"א חזות קשה הוגד לי, בעובדוי, דקב"ה עביד, אתגלי נבואה עלאה לבני נשא. אשר שם שמות, שמות ודאי, דהא שמא גרים לכלא.
כתיב ויקרא את שמו נח לאמר זה וגו', אמאי הכא לאמר, ואמאי זה, אלא לאמר, דא אתתא, זה, דא צדיק, כתיב הכא זה ינחמנו, וכתיב התם זה ה' קוינו לו. זכאין אינון צדיקיא דרשימין ברשימו דגושפנקא דמלכא, למהוי בשמיה רשימין, ואיהו שוי שמהן בארעא כדקא יאות.
כתיב ויקרא את שמו נח, וכתיב ויקרא שמו יעקב, אמאי לא כתיב את. אלא התם דרגא אחרא, והכא דרגא אוחרא, כדכתיב ואראה את ה', ואראה ה' לא כתיב, אלא את ה', אוף הכא בנח, ויקרא את שמו נח, ויקרא שמו יעקב, דרגא דיליה, קב"ה ממש, קרא ליה יעקב, אבל הכא את, לאתכללא שכינתא.

— 3 —
אלה תולדות נח וגו', רבי יהודה פתח טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט. טוב איש דא קודשא בריך הוא, דאקרי טוב כמה דכתיב טוב ה' לכל, וכתיב ה' איש מלחמה, להאי כל חונן ומלוה, לאתר דלית ליה מדיליה, וההוא אתר מניה אתזן. יכלכל דבריו במשפט, דהא ההוא דבר לא אתזן, אלא במשפט, כמה דאת אמר צדק ומשפט מכון כסאך.
דבר אחר טוב איש, דא צדיק, דכתיב אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. רבי יוסי אמר דא נח, דכתיב נח איש צדיק. רבי יצחק אמר דא שבחא דשבת, דביה פתח טוב, דכתיב טוב להודות לה'.
רבי חייא אמר כלא חד וכלהו מלה חדא אמרו, ודא עביד תולדות בעלמא, תולדות דעלמא מאן אינון, אלין נשמתהון דצדיקיא דאינון איבא דעובדוי דקודשא בריך הוא.
רבי שמעון אמר, בשעתא דקב"ה מתעטר בעטרוי, מתעטר מעילא ומתתא, מעילא, מאתר דעמיקא דכלא, מתעטר מתתא, במה, בנשמתהון דצדיקיא, כדין אתוסף חיים מעילא ומתתא, ואתכלל אתר מקדשא מכל סטרין, ובירא אתמליא, וימא אשתלים, וכדין יהב לכלא.

— 4 —
כתיב שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך, אמאי בורך בקדמיתא, ולבתר בארך, דהא בור לא אקרי אלא ריקניא דלא נביע, באר: מיין דנבעין, אלא כלא אתר חד הוא, אלא אתר דמסכני אחידן ביה, אקרי בור, דלית ליה מדיליה, אלא מה דיהבין בגויה, ומאן איהו דלי"ת.
לבתר אתעביד באר, דאיהו נביע, ומליא מכל סטרין, ומאן איהו ה"א אתמליא מעילא, ונביע מתתא, אתמליא מעילא כמה דאמרן, ונביע מתתא, מנשמתהון דצדיקיא.
דבר אחר, שתה מים מבורך: דא דוד מלכא, דכתיב ביה מי ישקני מים מבור בית לחם. ונוזלים: דא אברהם. מתוך: דא יעקב, דאיהו באמצעיתא. בארך: דא יצחק, דאקרי באר מים חיים. הא בהאי קרא אשתכח רתיכא קדישא עלאה מאבהן, ודוד מלכא אתחבר עמהון.
תיאובתא דנוקבא לגבי דכורא, לאו איהו, אלא כד עייל רוחא בה, ואשדת מייא לקבלא, מיין עלאין דכורין, כך כנסת ישראל, לא אתערת תיאובתא לגבי קודשא בריך הוא, אלא ברוחא דצדיקיא דעאלין בגווה, וכדין נבעין מייא מגווה, לקבלא מיין דדכורא וכלא אתעביד תיאובתא חדא, וצרורא חדא, וקשורא חדא, ודא הוא רעוא דכלא, וטיולא דמטייל קודשא בריך הוא בנשמתהון דצדיקייא.
תא חזי, כל אינון תולדות דגנתא דעדן, לא נפקין מצדיק, אלא כד עייל בהאי תבה בחבורא חדא, וכלא גניזין בה. ולבתר מינה נפקין. אוף הכא נח איש צדיק, לא אפיק תולדות למפרי בעלמא, עד דעאל לתיבה, ואתכנש כלא בה, והוו גניזין בה, ולבתר מנה נפקו למפרי בעלמא, ולאתקיימא בארעא, ואלמלא דנפקו מגו תיבה, לא אתקיימו בעלמא.
וכלא כגוונא דלעילא, מגו תיבה נפקי לעילא, מגו תיבה נפקי לתתא, דא כגוונא דא והכא אתקיים עלמא ולא מקדמת דנא, דבגיני כך כתיב ונוזלים מתוך בארך. וכתיב ויולד נח שלשה בנים.

— 5 —
ותשחת הארץ לפני האלקים, אמר רבי יהודה, כיון דכתיב ותשחת הארץ, אמאי לפני האלקים, אלא כיון דעבדו חוביהון באתגליא, לעיניהון דכלא, כדין לפני האלקים כתיב.
רבי יוסי אמר, אנא אפכא אמרית, ותשחת הארץ לפני האלקים, בקדמיתא לפני האלקים, דלא הוו עבדי באתגלייא, לפני האלקים עבדו, ולא לפני בני נשא, ולבסוף עבדו באתגליא, הה"ד ותמלא הארץ חמס, דלא הוה אתר בכל ארעא, דלא הוה באתגליא, ובגין כך, בתרי גווני אמר קרא.
אלה תולדות נח, רבי אבא אמר, מיומא דעבר אדם על פקודא דמריה, כל בני עלמא דאתילידו לבתר, אקרון בני האדם, ולא לשבחא אקרון הכי, אלא כמאן דאמר, בנוי דההוא דעבר על פקודא דמריה.
כיון דאתא נח, אקרון בני עלמא על שמיה דנח, תולדות נח, לשבחא. דקאים לון בעלמא, ולא תולדות דאדם, דאעבר לון מעלמא, וגרים מותא לכלהו.
אמר ליה רבי יוסי, אי הכי, הא כתיב לבתר וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם, בני האדם כתיב, ולא כתיב בני נח, אמר ליה, בגין דאדם חטא קמי מריה, טב ליה דלא אברי, ולא יכתוב עליה האי קרא.
אלא תא חזי, כתיב בן חכם ישמח אב, כד ברא טב, כל בני עלמא דכרין ליה לאבוי לטב, וכד איהו ביש, כלא דכרין ליה לאבוי לביש. אדם בגין דחטא ועבר על פקודא דמריה, כד אתו אינון דמרדו במריהון, מה כתיב, אשר בנו בני האדם, בנוי דאדם קדמאה, דמרד במריה, ועבר על פקודיה.
ובגיני כך, אלה תולדות נח, אלה ולא קדמאי, אלה דנפקו ועאלו גו תיבה ואפיקו תולדין לעלמין, ולא תולדות אדם דנפק מגנתא דעדן, ולא אפיק לון מתמן.

— 6 —
תא חזי, אלו אפיק אדם תולדות, מגנתא דעדן, לא ישתצון לדרי דרין, ולא אתחשך נהורא דסיהרא לעלמין, וכלהו הוו קיימין לעלמין, ואפילו מלאכי עלאי, לא קיימי קמייהו, בנהורא וזיוא וחכמתא, כמא דאת אמר בצלם אלקים ברא אותו, אבל כיון דגרים חטאה, ונפק איהו מגנתא דעדן, ועבד תולדות לבר, לא אתקיימו בעלמא, ולא הוי כדקא חזי.
אמר רבי חזקיה, וכי היך יכלין למעבד תולדות תמן, דהא אלמלא לא אתמשיך עליה יצר הרע וחטא, אתקיים איהו בעלמא בלחודוי, ולא יעביד תולדות. כגוונא דא, אלמלא דחבו ישראל בעגלא, ואמשיכו עלייהו יצר הרע, לא עבדו תולדות לעלמין, ולא ייתון דרין אחרנין לעלמא.
אמר ליה אלמלא לא חטא אדם, לא עביד תולדות כגוונא דא מסטרא דיצר הרע, אבל עביד תולדות מסטרא דרוחא קדישא, דהשתא לא עביד תולדות אלא מסטרא דיצר הרע, ובגין דכל תולדות דבני נשא, כלהו מסטרא דיצר הרע, בגין כך לית לון קיום, ואי אפשר לון לאתקיימא, דסטרא אחרא אתערב בהו.
אבל אלמלא לא חטא אדם, ולא אתתרך מגנתא דעדן, הוה עביד תולדות מסטרא דרוח קודשא דקדישין, כמלאכי עלאין קיימין לדרי דרין כגוונא דלעילא, כיון דחטא ואוליד בנין לבר מגנתא דעדן, ולא זכה לאפקא לון מגנתא, לא אתקיימו, אפילו לאשתרשא בעלמא דא, עד דאתא נח דאיהו צדיק, ועאל בתיבה, ומן תיבה נפקו כל דרין דעלמא, ומתמן אתבדרו לכל ארבע רוחי עלמא.

— 7 —
וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה. אמאי נשחתה, בגין כי השחית כל בשר את דרכו, כמה דאתמר. רבי חייא פתח קרא ואמר, וירא אלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה, תא חזי, בשעתא דבני נשא זכאן, ונטרי פקודי דאורייתא, כדין ארעא אתתקפת, וכל חידו אשתכחת בה, מאי טעמא בגין דשכינתא שריא על ארעא, וכדין כלא עלאי ותתאי בחדוה.
וכד בני נשא מחבלן ארחייהו, ולא נטרי פקודי אורייתא, וחטאן קמי מאריהון, וכדין כביכול דחיין לה לשכינתא מעלמא, ואשתארת ארעא מחבלא, דהא שכינתא אתדחייא, ולא שריא עלה, וכדין אתחבלת, מאי טעמא אתחבלת, בגין דשריא רוחא אחרא עלה דמחבלא עלמא ועל דא אמרינן דישראל יהבי עוז לאלקים, דמקיימין עלמא, אלקים דא שכינתא, ואם חס ושלום אי ישראל ישתכחו חייבין, מה כתיב רומה על השמים אלקים וגו' משום דרשת הכינו לפעמי. כפף נפשי בסבת חמס ושנאת חנם, כרו לפני שוחה וגו', כגוונא דדור המבול, דבגין חמס דהות ביניהון, הוה ביניהון שנאה ודבבו.
יכול אף דארעא דישראל כן, והא תנינן, ארעא דישראל לא שריא עלה רוחא אחרא, ולא ממנא אחרא, בר קודשא בריך הוא בלחודוי. תא חזי דארעא דישראל הכי הוא, דלא שריא עלה ממנא ולא שליחא אחרא, בר קודשא בריך הוא בלחודוי. אבל שעתא חדא שריא עלה, לחבלא בני נשא, מנלן מדוד, דכתיב וירא דוד את מלאך ה' וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים, וכדין אתחבלת ארעא.
אמר רבי אלעזר, אפילו בההיא שעתא, קודשא בריך הוא הוה, כתיב הכא מלאך ה', וכתיב התם המלאך הגואל אותי, וכתיב ויסע מלאך האלקים, הן לטב והן לביש, קודשא בריך הוא שליט עלה, לטב: בגין דלא אתמסרא תחות שאר ממנן, וכל דיירי עלמא יכספון מן עובדייהו. לביש בגין דלא יחדון אינון לשלטאה עלה.
ואי תימא והא כתיב כי ראתה גוים באו מקדשה, וחריבו ביתא, ואי לאו שלטין אינון ממנן, לא אתחרב מקדשא, תא חזי כתיב כי אתה עשית, וכתיב עשה ה' את אשר זמם.
תא חזי, כתיב וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה. נשחתה ודאי, כמה דאתמר. הכי נמי וירא אלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה, דהא כדין ארעא קראת לעילא, וסלקא בסליקו עלאה, ומקשטא אנפהא, כנוקבא דמקשטא לגבי דכורא, הכי נמי ארעא, דהא גדילת בנין זכאין למלכא.
והכא דלא תבו דרא דטופנא, מה כתיב, וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה וגו', כאתתא דאסתאבת ואסתירת אנפהא מבעלה, ובזמנא דאסגיאו חובי בני נשא באתגליא, ארעא שויתא אנפהא כנוקבא דלית לה כסופא מכלא, כמה דאת אמר והארץ חנפה תחת יושביה, ועל דא וירא כי נשחתה ודאי, מאי טעמא בגין כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ.

— 8 —
רבי אלעזר אזל לגביה דרבי יוסי ב"ר שמעון בן לקוניא חמוי, כיון דחמא ליה, אתקין ליה תופסיתא דקומרא, במטון דקולפא, ויתיבו. א"ל חמוי, אפשר דשמעת מאבוך, האי דכתיב עשה ה' אשר זמם בצע אמרתו אשר צוה מימי קדם.
אמר ליה הא אוקמוה חבריא, בצע אמרתו דבזע פורפירא דיליה, אשר צוה מימי קדם, דהא פורפירא פקיד לה, מאינון יומי קדמאי עלאי, וביומא דאתחריב בי מקדשא, בזע לה, בגין דהאי פורפירא איהי יקרא דיליה, ותיקונא דיליה, ובזע ליה.
אמר ליה עשה ה' אשר זמם, וכי מלכא חשיב לאבאשא לבנוי, עד לא ייתון למחטי. אמר ליה, למלכא דהוה ליה, מאן יקר, ובכל יומא הוה דחיל עליה, דלא יתבר, והוה מסתכל ביה, ותקין בעינוי, ליומין אתא בריה, וארגיז ליה למלכא, נטל מלכא ההוא מאן יקר, ותבר ליה, הדא הוא דכתיב עשה ה' אשר זמם.
תא חזי, מן יומא דאתבני בי מקדשא, הוה קב"ה מסתכל ביה, וחביב עליה סגי, והוה דחיל עלייהו דישראל דיחטון, ויחרב בי מקדשא, וכן בכל זמנא דהוה אתי לגבי בי מקדשא, הוה לביש ההוא פורפירא, לבתר דגרמו חובין, וארגיזו קמי מלכא, אתחרב בי מקדשא, ובזע ההיא פורפירא, היינו דכתיב עשה ה' אשר זמם בצע אמרתו.
האי אמרתו, בקדמיתא יתבא בראש אמיר, והא אתעטרו עטרא לרישא, ואילן נאה לפניו, ואיהי מימי קדם ודאי. וכדין עציבו קמיה, בבתי בראי ודאי, והן אראלם צעקו חוצה.
ויקרא ה' צבאות ביום ההוא וגו'. היינו בזמנא דאתחריב בי מקדשא, אבל בזמנא אחרא, לית חדוה קמי קב"ה כזמנא דאתאבידו חייבי עלמא, ואינון דארגיזו קמיה, הה"ד ובאבוד רשעים רנה. וכן בכל דרא ודרא, דעביד דינא בחייבי עלמא, חדוה ותושבחתא קמי קב"ה.
ואי תימא, הא תנינן, דלית חדוה קמי קב"ה, כד איהו עביד דינא בחייביא. אלא תא חזי, בשעתא דאתעביד דינא בחייביא, חדוון ותושבחן קמיה, על דאתאבידו מעלמא, והני מילי, כד מטא ההוא זמנא, דאוריך לון, ולא תאבן לגביה מחובייהו, אבל אי אתעביד בהו דינא, עד לא מטא זמנייהו, דלא אשתלים חובייהו, כד"א כי לא שלם עון האמורי עד הנה, כדין לית חדוה קמיה, ובאיש קמיה על דאתאבידו.
ואי תימא, איהו, עד לא מטו זמנייהו, אמאי עביד בהו דינא. אלא אינון גרמין בישא לגרמייהו, דהא קב"ה לא עביד בהו דינא, עד לא מטא זמנייהו, אלא, בגין דמשתתפי בהדייהו דישראל, לאבאשא לון, ובגין כך עביד בהו דינא, ואוביד לון מעלמא בלא זמנא, ודא הוא דאבאיש קמיה. ובג"כ אעבר מצראי בימא, ואוביד שנאיהון דישראל בימי יהושפט. וכן כלהו, דהא בגיניהון דישראל אתאבידו בלא זמנא.
אבל כד אשתלים זמנא דאוריך לון, ולא תבו, כדין חדוה ותושבחתא קמיה על דאתאבידו מעלמא. בר בזמנא דאתחריב בי מקדשא, דאף על גב דאשתלים זמנא דלהון, דארגיזו קמיה, לא הוה חדוה קמיה, ומההוא זמנא, לא הוה חדוה לעילא ותתא.

— 9 —
כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה וגו'. רבי יהודה אמר הני ארבעים יום וארבעים לילה, מאי עבידתייהו, אלא, ארבעים יום לאלקאה חייבי עלמא, וכתיב ארבעים יכנו לא יוסיף, לקבל ארבע סטרי עלמא, לכל חד עשרה, בגין דב"נ מארבע סטרי עלמא אתברי, ועל דא ומחיתי את כל היקום, ואצטריך ארבעים לאלקאה ולאתמחי עלמא.
רבי יצחק הוה שכיח קמיה דר"ש, א"ל האי קרא דכתיב ותשחת הארץ לפני האלקים, אי בני נשא חטאן, ארעא במה. א"ל, בגין דכתיב כי השחית כל בשר את דרכו, כמה דאתמר, כגוונא דא, ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה. אלא בני נשא חטאן, ואי תימא ארעא במה, אלא עקרא דארעא בני נשא אינון, ואינון מחבלין ארעא, והיא אתחבלת, וקרא אוכח, דכתיב וירא אלקים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ.
תא חזי, כל חטאוי דבר נש, כלהו חבלותא דיליה, תליין בתשובה, וחטאה דאושיד זרעא על ארעא, ומחבלא ארחיה, ואפיק זרעא על ארעא, מחביל ליה, ומחביל ארעא. ועליה כתיב נכתם עונך לפני, וכתיב ביה כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, בר בתשובה סגי. וכתיב ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וימיתהו ה', והא אתמר.
א"ל אמאי דאין קב"ה עלמא במיא, ולא באשא, ולא במלה אחרא. א"ל רזא הוא, דהא אינון חבילו ארחייהו, בגין דמיין עלאין ומיין תתאין לא אתחברו דכר ונוקבא כדקא יאות, מאן אינון דחבילו ארחייהו, כגוונא דא מיין דכורין ונוקבי. ועל דא אתדנו במיא, במה דאינון חבו.
ומיין הוו רתיחן ופשטו משכא מנייהו, כמה דחבילו ארחייהו במיין רתיחן, דינא לקבל דינא, הה"ד נבקעו כל מעיינות תהום רבה, הא מיין תתאין. וארובות השמים נפתחו, דא מיין עלאין. מיין עלאין ותתאין.
רבי חייא ורבי יהודה, הוו אזלי בארחא, ומטו לגבי טורין רברבן, ואשכחו ביני טוריא, גרמי בני נשא, דהוו מאינון בני טופנא, ופסעו תלת מאה פסיען, בגרמא חדא. תווהו, אמרו, היינו דאמרו חברנא, דאינון לא הוו מסתפי מדינא דקב"ה, כמה דכתיב ויאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו. מה עבדו, הוו סתימין ברגלייהו, מבועי תהומא, ומיין נפקין רתיחן, ולא יכילו למיקם בהו, עד דהוו נשמטין, ונפלו בארעא ומייתין.

— 10 —
ויולד נח שלשה בנים וגו'. אמר רבי חייא לרבי יהודה, תא ואימא לך מלי דשמענא בהאי, מתל, לבר נש דאעיל לנוקבא איבא דמעהא בזמנא חדא, ונפקי תרין או תלתא בנין, חד מתפרשא מאחרא, באורחוי, בעובדוי, דא זכאה, ודא חייבא, ודא בינוני, אוף הכא נמי, תלת קטרי דרוחא אזלין, ושטאן, ואתכלילן בתלת עלמין.
תא חזי, נשמתא נפקאת, ואעיל בין טורי פרודא, ואתחבר רוחא בנשמתא, נחית לתתא, אתחבר נפש ברוח, וכלהו אזלי ומתחברין דא עם דא, אמר רבי יהודה, נפש ורוח כלילן דא עם דא, נשמתא שריא בארחוי דבר נש, והיא מדורא טמירא דלא אתיידע אתרהא.
אתא בר נש לאתדכאה, מסייעין ליה בנשמתא קדישא, ודכאן ליה, ומקדשין ליה, ואקרי קדוש. לא זכה, ולא אתי לאתדכאה, תרין דרגין פתחין, דאינון נפש ורוח ביה, נשמתא קדישא לית ביה. ולא עוד, אלא דאי יסתאב מסאבין ליה, וסיועא דלעילא אעדיו מיניה. מכאן ולהלאה, כל חד לפום ארחיה.
(תוספתא) קטורי רמאי דקסטורי דההוא סטרא אנן פתיחן עיינין, פתיחן אודנין, קל מן קליא נחית מעילא לתתא, מתבר טורין וטנרין, מאן אינון דחמאן ולא חמאן, אטימין אודנין, סתימין עיינין, לא חמאן ולא שמעין, לא ידעין בסכלתנו, חד דכלילא בתרין בגווייהו, דחיין ליה לבר.
אינון מתדבקן ביה באינון תרי. חד אומנא דאומנא, לא שריא בגווייהו, לא עאלין בין ספרי קדישין, כל אינון דאומנא דא לא שריא בגווייהו, לא אכתבו בספרי דכרנייא, אתמחון מספרא דחיי, כמא דאת אמר ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו.
וי לון כד יפקון מהאי עלמא, ווי לון, מאן יתבע לון, כד יתמסרון בידא דדומה, ויתוקדון בנורא דדליק ולא יפקון מניה, בר בריש ירחי ושבתי, כד"א והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות לפני אמר ה'. לבתר כרוזא דבסטר צפון אכריז עלייהו ואמר ישובו רשעים לשאולה וגו'. כמה חבילי טריקין אתכנשו עלייהו, בארבע סטרין אשא מלהטא בגי בן הנם.
תלת זמנין ביומא מתפקדן, ולא עוד אלא בזמנא דישראל אתיבו בקול רם אמן יהא שמיה רבא מברך, קב"ה אתמלי רחמין, וחייס על כלא, ורמיז למלאכא דממנא על תרעי דגיהנם, סמריאל שמיה, ותלת מפתחן בידיה, ופתח תלת תרעין דבסטר מדברא, וחמאן נהורא דהאי עלמא, אתא תננא דנורא, וסתים אורחין.
כדין תלת ממנן, דתחות ידייהו תלת מגרופין, מנשבן בידייהו, ואתיבו תננא לאתרייהו. ורווחין לון שעתא ופלגות שעתא, ולבתר תייבין לאשייהו. וכן תלת זמנין ביומא, ובכל זמנין דאמרי ישראל אמן יהא שמיה רבא מברך וכו' אינון רווחין לון. זכאין אינון צדיקייא דאורחיהון מנהרא בההוא עלמא, לכל סטרין, כד"א ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום (עד כאן לשון התוספתא).

— 11 —
רבי אבא אמר בגיהנם אית מדורין על מדורין, תניינין תליתאין עד שבע, והא אוקמוה חברייא. וזכאין אינון צדיקיא, דאינון מסתמרין מחובי חייביא, ולא אזלי בארחייהו, ולא מסתאבי בהו, וכל מאן דאסתאב, כד אזיל לההוא עלמא, נחית לגיהנם, ונחית עד מדורא תתאה.
ותרין מדורין אינון, דסמיכין דא עם דא, שאול ואבדון. מאן דנחית לשאול דיינין ליה תמן, ומקבל ענשיה, וסליקו ליה למדורא אחרא עלאה, וכן דרגא בתר דרגא, עד דאנון סלקין ליה. אבל מאן דנחית לאבדון, לא סלקין ליה לעלמין, ובג"כ אקרי אבדון, דהא אביד הוא מכלא.
ת"ח, נח זכאה, הוה אתרי בבני דריה, ולא הוו שמעי ליה, עד דקב"ה אייתי עלייהו דינא דגיהנם. מאי דינא דגיהנם, אשא ותלגא, מייא ואשא, דא צנינא ודא רתיחא. וכלהו בדינא דגיהנם אתדנו, ואתאבידו מעלמא.
ולבתר, אתקיים עלמא כדקא חזי ליה, ועאל נח בתיבה, ואעיל בה כל זינא וזינא דעלמא. ודאי נח עץ עושה פרי הוה, ונפקו מן תיבה כל זייני עלמא, כגוונא דלעילא.
ת"ח, כד האי עץ עושה פרי אתחבר בעץ פרי, כל אינון זיינין דלעילא, חיוון רברבן וזעירן, וכמה זיינין, וכל חד לזיניה, כד"א חיות קטנות עם גדולות. כגוונא דא נח בתיבה, וכלהו נפקו מן תיבותא, ואתקיים עלמא כגוונא דלעילא. ובגיני כך נח איש האדמה אקרי. נח איש צדיק אקרי, והא אוקמוה.
רבי חייא אמר, תלת מאה שנין, עד לא אתי טופנא, הוה נח אתרי בהו, על עובדיהון, ולא הוו שמעין ליה, עד דקב"ה אשלים זמנא דאוריך לון, ואתאבידו מעלמא. ת"ח, מה כתיב לעילא ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה, ובנות יולדו להם, והוו אזלין ערטילאין לעיניהון דכלא, מה כתיב ויראו בני האלקים את בנות האדם וגו', ודא הוה יסודא ועקרא למיגד בחוביהון, עד דגרים לון לאשתצאה מעלמא. ובגין כך אתמשכאן בתר יצר הרע, ובגזעוי ושרשוי, ודחו מהימנותא קדישא מבינייהו, ואסתאבו, כמה דאתמר. בגין כך קץ כל בשר בא לפני לאלפא קטיגורייא עלייהו.

— 12 —
ויאמר אלקים אל נח קץ כל בשר בא לפני. רבי יהודה פתח הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני. אמר דוד קמי קב"ה תרין קצין אינון, חד לימינא וחד לשמאלא, ואינון תרין אורחין למהך בהו בני נשא לההוא עלמא. קץ לימינא, דכתיב לקץ הימין, וקץ לשמאלא, דכתיב קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר אבן אופל וצלמות. מאי ולכל תכלית הוא חוקר, מאן הוא חוקר, אלא ההוא קץ לשמאלא דמחשיך אפיהון דברייתא.
קץ לימינא, כדקאמרן, דכתיב לקץ הימין. א"ל קב"ה לדניאל, ואתה לך לקץ ותנוח. א"ל מנוחה בהאי עלמא, או בההוא עלמא, א"ל בההוא עלמא, כד"א ינוחו על משכבותם. א"ל בזמנא דיקומון מעפרא, איקום בינייהו, או לאו, א"ל ותעמוד, א"ל הא ידענא די יקומון כתות כתות, מנהון דזכאי קשוט, ומנהון דחייבי עלמא, ולא ידענא עם מאן מנהון איקום, א"ל לגורלך. אמר ליה, הא אמרת ואתה לך לקץ, אית קץ לימינא, ואית קץ לשמאלא, ולא ידענא לאן קץ, לקץ הימין, או לקץ הימים. א"ל לקץ הימין.
אוף הכא, דוד א"ל לקב"ה הודיעני ה' קצי, מה איהו חולק עדבי, ולא נח דעתיה עד דאתבשר דיהוי לימינא, דכתיב שב לימיני. ת"ח אוף קב"ה א"ל לנח, קץ כל בשר בא לפני, מאן איהו, דא קץ, דאחשך אפייהו דברייתא, דאיהו קץ כל בשר.
בא לפני. מכאן אוליפנא, חייבי עלמא מקדימין ליה, ומשכן ליה עלייהו, לאחשכא לון, דכיון דיהבי ליה רשותא, נטיל נשמתא, ולא נטיל עד דיהבי ליה רשותא, ועל דא בא לפני, למיטל רשו לאחשכא אפייהו דבני עלמא, ובגיני כך, והנני משחיתם את הארץ. ועל דא, עשה לך תיבת עצי גופר, בגין לאשתזבא, ולא יכיל לשלטאה עלך.
ת"ח תנינן, בזמנא דמותא אית במתא או בעלמא, לא יתחזי בר נש בשוקא, בגין דאית ליה רשו למחבלא לחבלא כלא. בגיני כך א"ל קב"ה, בעי לך לאסתמרא, ולא תחזי גרמך, קמי דמחבלא, דלא ישלוט עלך.
ואי תימא מאן יהיב הכא מחבלא, דהא מיין הוו ואתגברו. ת"ח, לית לך דינא בעלמא, או כד אתמחי, או כד אתמסר עלמא בדינא, דלא אשתכח ההוא מחבלא, דאזיל בגו אינון דינין דאתעבידו בעלמא. אוף הכי הכא, טופנא הוה, ומחבלא אזיל בגו טופנא, ואיהו אקרי הכי דאתכליל בשמא דא. ועל דא, אמר קב"ה לנח, לטמרא גרמיה, ולא יתחזי בעלמא.
ואי תימא האי תיבותא אתחזי בגו האי עלמא, ומחבלא אזיל בגוויה. כל זמנא דלא יתחזי אפי דב"נ קמי מחבלא, לא יכיל לשלטאה עליה. מנלן ממצרים, דכתיב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, מאי טעמא, בגין דאיהו אשתכח, ויכיל הוא לחבלא, ולא אצטריך לאתחזאה קמיה. בגין כך הוה גניז נח, וכל אינון דעמיה בתיבותא, ומחבלא לא יכיל לשלטאה עלייהו.
רבי חייא ורבי יוסי הוו אזלי בארחא, אערע בהני טורי דקרדו, חמו רשימין בקיעין בארחא, דהוו מן יומי דטופנא, א"ל רבי חייא לר' יוסי, הני בקיעין דהוו מיומוי דטופנא, וקב"ה שביק לון לדרי דרין, בגין דלא יתמחי חוביהון דרשיעיא קמיה.
דכך ארחוי דקב"ה, לזכאין דעבדין רעותיה, בעי דידכרון להו לעילא ותתא, ולא יתנשי דוכרניהון לדרי דרין לטב. כגוונא דא לרשיעייא דלא עבדין רעותיה, בגין דלא יתנשי חובייהו, ולאדכרא ענשייהו ודכרניהון לביש לדרי דרין. היינו דכתיב נכתם עונך לפני וגו'.

— 13 —
פתח רבי יוסי ואמר, צהלי קולך בת גלים הקשיבי לישה עניה ענתות. האי קרא אוקמוה חבריא, אבל האי קרא על כנסת ישראל אתמר. צהלי קולך בת גלים, ברתיה דאברהם אבינו. הכי אוקמוה, בת גלים כדכתיב גל נעול. גלים אינון נהורין דמתכנשי ואזלי ועאלין לגווה, ומליין לה כדכתיב שלחיך פרדס רמונים.
הקשיבי לישה. כד"א ליש אובד מבלי טרף, ליש דכר, לישה נוקבא. אמאי אקרי ליש, אי משום דכתיב ליש גבור בבהמה או משום דכתיב ליש אובד מבלי טרף. אלא כלא איהו ליש: גבורה תתאה, ודאתי מגבורה עלאה; ליש אובד מבלי טרף, בשעתא דאינון נחלין מסתלקין ולא עאלין לגווה, כדין אתקרי לישה, דאבידת מבלי טרף, דכתיב ליש אובד מבלי טרף ובני לביא יתפרדו.
ומה דאמר, לישה, היינו עניה ענתות, מסכנא דמסכנותא, כד"א מן הכהנים אשר בענתות, וכתיב ענתת לך על שדיך. מאי איריא. אלא כל זמנא דדוד מלכא הוה קיים, אסתלק אביתר בעותרא ובכלא, לבתר א"ל שלמה ענתות לך על שדיך.
אמאי קרי ליה שלמה הכי, אלא אמר ליה ביומך הוה אבא במסכנו, והשתא לך על שדיך. השתא אית לומר, אמאי אקרי אביתר ענתות, אי תימא דהוה מן ענתות, הא תנינן דכתיב וימלט בן אחד לאחימלך בן אחיטוב ושמו אביתר, והוא מנוב הוה, דהא נוב עיר הכהנים הוה. ואע"פ דאמרו דהיא נוב היא ענתות, ואמאי אקרי ענתות, בגין דנחתת למסכנו, ואתאביד קרתא על ידא דשאול, ואתאבידו כהני. אלא ענתות כפר הוה, ולאו הוא נוב, ועל דא קרי ליה אביתר ענתות, בגין דאמר וכי התענית בכל אשר התענה אבי, ומקרתא דנוב הוה, ועל מסכנו דדוד דהוה ביומוי, אקרי ליה הכי.
אמר רבי חייא במסכנותא הוה עלמא, מיומא דעבר אדם, על פקודי קב"ה, עד דאתא נח, וקריב קרבן, ואתיישב עלמא. אמר ר' יוסי לא אתיישב עלמא ולא נפקא ארעא מזוהמא דנחש, עד דקיימו ישראל על טורא דסיני, ואתאחידו באילנא דחיי, כדין אתיישב עלמא.
ואלמלא דהדרו ישראל וחאבו קמיה קב"ה, לא הוו מתין לעלמין, דהא אתפסק מנייהו זוהמא דנחש. כיון דחבו, כדין אתברו אינון לוחי קדמאי, דהוו בהו חירו דכלא, חירו דההוא נחש, דאיהו קץ כל בשר.
וכד קמו ליואי, לקטלא קטלא, כדין אתער חויא בישא, והוה אזיל קמייהו, ולא יכיל לשלטאה בהו, בגין דהוו ישראל מזדרזין כלהו בחגירו מזיינן, ולא יכיל ההוא נחש לשלטאה בהו. וכיון דאמר למשה ועתה הורד עדיך מעליך. אתייהיב רשו להאי נחש לשלטאה עלייהו.
ת"ח, מה כתיב, ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חרב. ויתנצלו וינצלו מבעי ליה. אלא, ויתנצלו, על ידא דאחרא, בגין דאתייהיב רשו לנחש לשלטאה. את עדים מהר חורב, דקבלו מטורא דחורב, כד אתייהיב אורייתא לישראל.
אמר רבי חייא נח דהוה צדיק, אמאי לא הוה בטיל מותא מעלמא. אלא, בגין דעד לא סלקת זוהמא מעלמא. ועוד דאינון לא הוו מהימנין ביה בקב"ה, וכלהו אחידן בטרפי אילנא לתתא, ומתלבשאן ברוח מסאבא.
ותו, לבתר אוספו למחטי ולמהך בתר יצר הרע, כד בקדמיתא, ואורייתא קדישא דאיהי אילנא דחיי, אכתי לא נחית לה קב"ה בארעא. ותו דאיהו אמשיך ליה בעלמא לבתר, דכתיב וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה. והא אתמר.

— 14 —
עד דהוו אזלי, חמו חד יודאי דהוה אתי, אמר רבי יוסי, האי בר נש יודאי איהו, ואתחזי. כד מטא גבייהו, שאילו ליה, אמר לון, שליחא דמצוה אנא, דהא אנן דיירי בכפר דראמין, ומטי זמנא דחג, ואנן צריכין לולב, וזינין דעמיה, ואנא אזיל לקטעא לון למצוה, אזלו כחדא.
אמר להו ההוא יודאי, הני ארבע מינין דלולב, דבכלהו אתאן לרצויי עלמא, שמעתון אמאי אנן צריכין לון בחג. א"ל כבר אתערו בהו חברייא, אבל אי מלה חדתא איהו תחות ידך אימא לה.
אמר לון, ודאי ההוא אתר דאנן דיירי ביה, הוא זעיר, וכלהו עסקי באורייתא. ואית עלן צורבא מרבנן, רבי יצחק בר יוסי מחוזאה שמיה, ובכל יומא ויומא אמר לן מלין חדתין באורייתא. ואמר, דהא בחג זמנא הוא, לשלטאה. אזי עבר על נפשנו המים הזידונים, ברוך ה' שלא נתננו טרף לשניהם, וכי אית שינים למים. אלא אינון שאר עמין. אינון רברבין ממנן על שאר עמין עכו"ם ומתברכאן מסטרייהו דישראל, וקרינן לון מים הזידונים, כמא דאת אמר המים הזידונים.
ובגין לשלטאה עלייהו אתינא ברזא דשמא קדישא, באינון ארבע מינין שבלולב, לרצויי ליה לקב"ה, ולשלטאה עלייהו ברזא דשמא קדישא, ולאתערא עלן מיין קדישין, לנסכא על גבי מדבחא.
תו אמר לון, בר"ה אתערותא קדמאה איהו בעלמא. מאי אתערותא קדמאה, דא בי דינא דלתתא, דאתער למידן עלמא, וקב"ה יתיב על עלמא בדינא, ודאין עלמא.
ושלטא האי בי דינא, למידן עלמא, עד יומא דכפורי, דנהרין אנפהא, ולא אשתכח חויא דלטורא בעלמא, דאיהו אתעסק במה דאתיין ליה ההוא שעיר, דאיהו מסטרא דרוח מסאבא, כדקא חזי ליה. ובגין דאתעסק בההוא שעיר, לא קריב למקדשא.
ושעיר דא כההוא שעיר דר"ח דאתעסק ביה, ואנהירו אנפהא דמקדשא. ועל דא ישראל כלהו, משכחין רחמי קמי קב"ה, ואתעבר חובייהו. ורזא חדא, אמר לון, ולא אתייהיב רשו לגלאה, בר לחסידי קדישין עליונין חכימין. אמר רבי יוסי מאן איהו, אמר לון, עד לא בדיקנא בכו.
אזלו, לבתר אמר לון, כד סיהרא אתקריבת בשמשא, אתער קב"ה סטרא דצפון, ואחיד בה ברחימו, ומשיך לה לגביה, ודרום אתער מסטרא אחרא, וסיהרא סלקא ומתחברא במזרח, וכדין ינקא מתרין סטרין, ונטיל ברכאן בחשאי, וכדין אתברכא סיהרא, ואתמליא. והכא אתקריבת אתתא בבעלה.
כמה דאית רזא דיוקנא שייפי דאדם, ותיקונוי. הכי נמי אית רזא דדיוקני דשייפי נוקבא, ותקוני דנוקבא. וכלא פריש בגוון. הכי נמי אית לעילא, אחיד בה, ואתער לקבל ברחימו, ה"נ אית לתתא, רזא ותקונא דאדם תתאה אחרא, תחות סיהרא.
כמה דדרועא שמאלא לעילא אחיד בה, ואתער לקבלה ברחימו, הכי נמי אית לתתא, האי נחש, איהו דרועא שמאלא דרוח מסאבא, ואחיד ביה מאן דרכיב ביה, וקרבא לגבי דסיהרא, ומשיך לה בינייהו דקוטפא ואסתאבת.
וכדין ישראל לתתא, מקרבין שעיר. וההוא נחש, אתמשך אבתריה דההוא שעיר, וסיהרא אתדכיאת, וסלקאת לעילא, ואתקשרת לעילא, לאתברכא, ונהירין אנפהא, מה דאתחשכת לתתא.
כדין הכא ביומא דכפורי, כיון דההוא חויא בישא, אתעסק בההוא שעיר, סיהרא אתפרשת מניה, ואתעסקת לאולפא עלייהו סניגוריא, וסוככת עלייהו, כאמא על בנין, וקב"ה בריך לון מלעילא, ומחיל לון.
לבתר, ישראל כד מטו לחג, מתערי סטרא דימינא לעילא, בגין דיתקשר ביה סיהרא, ויתנהירו אנפהא כדקא חזי. וכדין פלגת חולקא דברכאן, לכל אינון ממנן דלתתא, דיתעסקון בחולקהון, ולא ייתון לינקא ולקרבא בסטרא דחולקהון דישראל.
כגוונא דא לתתא, כד שאר עמין אתברכון, כלהון אינון מתעסקין באחסנת חולקהון, ולא הוו אתיין לאתערבא בהדייהו דישראל, ולחמדא חולק אחסנתהון, ובגין כך ישראל, אינון משכין ברכאן לכל אינון ממנן, בגין דיתעסקון בחולקהון, ולא יתערבון בהדייהו.
וכד סיהרא אתמלי ברכאן לעילא, כדקא יאות, ישראל אתיין וינקין מנה בלחודייהו. ועל דא כתיב ביום השמיני עצרת תהיה לכם, מאי עצרת, כתרגומו, כנישו. כל מה דכנישו, מאינון ברכאן עלאין, לא ינקין מניה עמין אחרנין, בר ישראל בלחודייהו, ובגין כך כתיב, עצרת תהיה לכם, לכם ולא לשאר עמין, לכם ולא לשאר ממנן.
ועל דא אינון מרצין על המים, למיהב לון חולק ברכאן, דיתעסקון ביה, ולא יתערבון לבתר, בחדוותא דישראל, כד ינקין ברכאן עלאין. ועל ההוא יומא כתיב, דודי לי ואני לו, דלא אתערב אוחרא בהדן.
למלכא דזמן רחימוי בסעודתא עלאה, דעביד ליה ליומא רשימא. הא רחימוי דמלכא ידע, דמלכא אתרעי ביה. אמר מלכא השתא אנא בעי למחדי עם רחימאי, ודחילנא דכד אנא בסעודתא, עם רחימאי, יעלון כל אינון קסטורי ממנן, ויתיבון עמנא לפתורא, למסעד סעודתא דחדוה, עם רחימאי. מה עבד, אקדים ההוא רחימוי קוסטורין דירוקי, ובשרא דתורי, ואקריב קמייהו דאינון קסטורי ממנן למיכל. לבתר יתיב מלכא עם רחימוי, לההיא סעודתא עלאה, מכל עדונין דעלמא. ובעוד דאיהו בלחודוי, עם מלכא, שאיל ליה כל צרכוי, ויהיב ליה. ואחדי מלכא עם רחימוי, בלחודוהי, ולא אתערבין אחרנין בינייהו. כך ישראל, עם קב"ה, בגין כך כתיב ביום השמיני עצרת תהיה לכם.
אמרו רבי יוסי ור' חייא, קב"ה אתקין אורחא קמן. זכאין אינון דמשתדלי באורייתא. אתי נשקוהו. קרא עליה ר' יוסי וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך. כד מטו בי חקל, יתיבו. אמר ההוא בר נש, מאי שנא דכתיב וה' המטיר על סדום ועל עמורה וגו'. ומאי שנא בטופנא, דכתיב אלקים אלקים בכל אתר, ולא כתיב וה'.
אלא תנינן בכל אתר דכתיב וה' הוא ובית דינו. אלקים סתם, דינא בלחודוי. אלא בסדום אתעביד דינא, ולא לשיצאה עלמא, ובגין כך אתערב איהו בהדי דינא. אבל בטופנא, כל עלמא שצי, וכל אינון דאשתכחו בעלמא.
ואי תימא נח ודעמיה. סתים מעינא הוה, דלא אתחזי, ועל דא כל מה דאשתכח בעלמא שצי ליה, ועל דא וה' באתגליא, ולא שצי כלא. אלקים בעי סתימו, ובעי לאסתמרא, דהא כלא שצי, ועל דא אלקים בלחודוי הוי.
ורזא דא ה' למבול ישב, מהו ישב, אלמלא קרא כתיב, לא יכלינן למימר, ישב בלחודוי, דלא אתיא עם דינא, כתיב הכא ישב, וכתיב התם בדד ישב, בלחודוי.
ובגין דנח הוה סתים מעינא, לבתר כד אתעביד דינא, ושצי עלמא, ונח רוגזיה, מה כתיב, ויזכר אלקים את נח וגו'. דהא כד שצי עלמא, לא אדכר דסתים מעינא הוה.
ורזא אוליפנא, קב"ה סתים וגליא. גליא: הוא בי דינא דלתתא. סתים: הוא אתר דכל ברכאן נפקי מתמן. ובגין כך כל מלוי דבר נש, דאינון בסתימו, ברכאן שריין עלוי. וכל דאינון באתגליא, ההוא אתר דבי דינא שריאן עלוי, בגין דאיהו אתר באתגלי, וההוא דאקרי רע עין, שליט עליה, וכלא הוא ברזא עלאה, כגוונא דלעילא.
בכה רבי יוסי ואמר, זכאה דרא דרבי שמעון שריא בגויה, דהא זכותא דיליה אזמין לן בטורי, מלין עלאין כאלין. אמר רבי יוסי האי בר נש לאודעא לן מלין אלין קא אתי, ושדריה קב"ה לגבן. כד אתו וסדרו מלין קמיה דר' שמעון, אמר, ודאי שפיר קא אמר.

— 15 —
רבי אלעזר, הוה יתיב יומא חד קמיה דר"ש אבוי. א"ל האי קץ כל בשר, אתהני מאינון קרבנין דהוו ישראל מקרבין על גבי מדבחא או לא. אמר ליה כלא הוו מסתפקי כחדא, לעילא ותתא.
ותא חזי, כהני וליואי וישראל, אינון אקרון אדם, בחבורא דאינון רעותין קדישין דסלקין מגווייהו. ההוא כשבא או אמרא, או ההיא בהמה דקרבין, אצטריך עד לא יתקריב על גבי מדבחא, לפרשא עלה כל חטאין וכל רעותין בישין, לאתודאה עלה. וכדין ההיא אתקרי בהמה בכלא, בגו אינון חטאין ובישין והרהורין.
כגוונא דקרבנא דעזאזל, דכתיב והתודה עליו את כל עונות בני ישראל וגו'. הכי נמי הכא, וכד סלקא על גבי מדבחא, מטו לה על חד תרין, ובגין כך, דא סלקא לאתריה, ודא סלקא לאתריה, דא ברזא דאדם, ודא ברזא דבהמה, כמה דאת אמר אדם ובהמה תושיע ה'.
חביתין, וכל שאר מנחות, לאתערא רוחא קדישא, ברעותא דכהני ושירתא דליואי, ובצלותא דישראל. ובההוא תננא ושמנא וקמחא דסליק מתרוון ומסתפקין כל שאר מארי דדינין, דלא יכלין לשלטאה בההוא דינא דאתמסר לון וכלא בזמנא חדא. ת"ח, כלא אתעביד ברזא דמהימנותא לאסתפקא דא בדא, ולאסתלקא לעילא, מאן דאצטריך, עד אין סוף.

— 16 —
אמר רבי שמעון ארימת ידאי בצלותין לעילא, דכד רעותא עלאה, לעילא לעילא, קיימא על ההוא רעותא, דלא אתידע, ולא אתפס כלל לעלמין, רישא דסתים יתיר לעילא, וההוא רישא אפיק מאי דאפיק, ולא ידיע, ונהיר מאי דנהיר, כלא בסתימו.
רעו דמחשבה עלאה למרדף אבתריה, ולאתנהרא מניה. חד פריסו אתפריס, ומגו ההוא פריסא, ברדיפו דההיא מחשבה עלאה, מטי ולא מטי. עד ההוא פריסא, נהיר מה דנהיר. וכדין איהו מחשבה עלאה, נהיר בנהירו סתים דלא ידיע, וההוא מחשבה לא ידע.
כדין בטש האי נהירו דמחשבה דלא אתיידע, בנהירו דפרסא דקיימא, דנהיר ממה דלא ידיע ולא אתיידע, ולא אתגלייא. וכדין דא נהירו דמחשבה דלא אתיידע בטש בנהירו דפריסא, ונהרין כחדא, ואתעבידו תשע היכלין.
והיכלין, לאו אינון נהורין, ולאו אינון רוחין, ולאו אינון נשמתין, ולא אית מאן דקיימא בהו. רעותא, דכל תשע נהורין, דקיימי כלהו במחשבה, דאיהו חד מנייהו בחושבנא, כלהו למרדף בתרייהו, בשעתא דקיימי במחשבה ולא מתדבקן ולא אתיידעו, ואלין לא קיימי לא ברעותא, ולא במחשבה עלאה תפסין בה, ולא תפסין. באלין קיימי כל רזי דמהימנותא, וכל אינון נהורין מרזא דמחשבה עלאה כלהו אקרון אין סוף. עד הכא מטו נהורין ולא מטון, ולא אתיידעו, לאו הכא רעותא, ולא מחשבה.
כד נהיר מחשבה, ולא אתיידע ממאן דנהיר, כדין אתלבש ואסתים גו בינה, ונהיר, למאן דנהיר ואעיל דא בדא, עד דאתכלילו כלהו כחדא.
וברזא דקרבנא כד סליק, כלא אתקשר דא בדא, ונהיר דא בדא, כדין קיימי כלהו בסליקו, ומחשבה אתעטר באין סוף. ההוא נהירו דאתנהיר מניה מחשבה עלאה, אקרי אין סוף. ומניה אשתכח וקיימא ונהיר למאן דנהיר, ועל דא כלא קאים. זכאה חולקיהון דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי.
ת"ח האי קץ כל בשר, כמה דקשורא אשתכח לעילא בחדו, אוף הכי נמי לתתא, בחדוותא ורעותא, לאסתפקא כלא לעילא ותתא, ואימא קיימא עלייהו דישראל כדקא יאות.
ת"ח בכל רישי ירחא וירחא, כד סיהרא מתחדשא יהבין ליה להאי קץ כל בשר, חולקא חדא יתיר על קרבנין, לאתעסקא ביה, וישתמש בחולקיה, ויהא סטרא דישראל בלחודייהו, בגין דיתאחדון במלכיהון, ודא איהו שעיר, בגין דאיהו בחולקא דעשו דכתיב ביה שעיר, הן עשו אחי איש שעיר. ועל דא איהו אשתמש בחולקיה. וישראל אינון משתמשין בחולקיהון, ובגין כך כתיב כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו.
תא חזי, האי קץ כל בשר כל רעותיה לאו איהו, אלא בבשרא תדיר, ובגין כך תקונא דבשרא תדיר לגביה, ועל דא אקרי קץ כל בשר. וכד איהו שליט, שליט על גופא ולא על נשמתא, נשמתא סלקא לאתרא ובשרא אתיהיב לאתר דא. כגוונא דא, בקרבנא, דרעותא סלקא לאתר חד, ובשרא לאתר חד.
וב"נ דאיהו זכאה, איהו קרבנא ממש לכפרה, ואחרא דלאו איהו זכאה, לאו איהו קרבנא, בגין דביה מומא, דכתיב כי לא לרצון וגו'. ועל דא צדיקיא כפרה אינון דעלמא, וקרבנא אינון בעלמא. ת"ח, ויאמר אלקים לנח, קץ כל בשר בא לפני, למיטל רשו לאחשכא אפייהו דבני עלמא, ובגיני כך הנני משחיתם את הארץ.
ת"ח, מה כתיב ונח בן שש מאות שנה וגו', וכי אמאי אתא חושבנא דא לממני, אלא אילו לא הוה נח בן שש מאות שנה, לא ייעול לתיבותא, ולא יתחבר בהדה, כיון דאשתלים בשש מאות שנה, כדין אתחבר בהדה.
ועל דא, מן יומא דאשתלים חובייהו דבני עלמא, אוריך לון קב"ה, עד דאשתלים נח, בשש מאות שנה, ואשתלים דרגיה כדקא יאות, והוה צדיק שלים וכדין עאל לתיבותא, וכלא כגוונא דלעילא. ונח בן שש מאות שנה. כמה דאמרן. ובגיני כך לא אתמר כבן שש מאות שנה.

— 17 —
תו פתח ואמר, ואני הנני מביא את המבול מים. מ"ט הנני, כיון דאמר ואני. אלא אני הנני, כלא מלה חדא היא. ת"ח בכל אתר אני, אתעביד גופא לנשמתא, ודאי, דמקבלא ממה דלעילא, ובגין כך, אתרמיז באת קיימא, דכתיב אני הנה בריתי אתך, אני דקיימא באתגליא, מזומנת למנדע. אני, כרסיא למה דלעילא. אני, דעבידנא נוקמין לדרי דרין. ואני, כליל דכר ונוקבא כחדא, לבתר אתרשים בלחודוי, דאזדמן למעבד דינא. הנני מביא את המבול מים.
כיון דאמר, מביא את המבול, לא ידענא דאיהו מים, אלא את המבול, לאסגאה מלאך המות, דאע"ג דמיא הוו, מחבלא אזיל בעלמא, לשיצאה באינון מיין.
אני ה'. הכי תנינן, נאמן אנא, לשלמא אגר טוב לצדיקיא, ולאתפרע מרשיעיא, ובגין כך, אבטח לון קרא לצדיקיא, באני, לשלמא אגר טב דלהון, לעלמא דאתי. ואגזים לרשיעיא, לאתפרע מנייהו לעלמא דאתי, באני.
לשחת כל בשר, כמה דאוקימנא, דדא הוא מחבלא דעלמא. ועל דא כתיב ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף. ודא הוא לשחת כל בשר, מסטרא דקץ כל בשר בא לפני. דהא כיון דמטא זמנא, דאוריך לון קב"ה, עד דאשלים נח לשש מאות שנה, כדין לשחת כל בשר. אמר הכי אוליפנא משמיה דרבי יצחק דאמר לן.

— 18 —
פתח ואמר, אמרתי לא אראה יה יה בארץ החיים לא אביט אדם עוד עם יושבי חדל. אמרתי לא אראה יה, כמה אטימין אינון בני נשא, דלא ידעין ולא משגיחין במלי דאורייתא, אלא מסתכלי במלוי דעלמא, ואתנשי מנייהו רוחא דחכמתא.
דכד בר נש אסתלק מהאי עלמא, ויהיב חושבנא למאריה, מכל מה דעבד בהאי עלמא, בעוד דאיהו קאים רוחא וגופא כחדא, וחמי מה דחמי, עד דאזיל לההוא עלמא, ופגע ליה לאדם הראשון, יתיב לתרעא דגנתא דעדן, למחמי כל אינון, דנטרו פקודי דמאריהון, וחדי בהו.
וכמה צדיקיא סחרניה דאדם, אינון דאתמנעו מארחא דגיהנם, וסטו לגבי ארחא דגן עדן. ואילין אקרון יושבי חדל. ולא כתיב יושבי חלד, בגין דלא הוו כמו חולדה דגררא, ומנחא, ולא ידעא למאן שבקא, אלא יושבי חדל. כד"א חדלו לכם מן האדם וגו'. דאתמנע לון מארחא דגיהנם ואתקיפו בהו לאעלא להו בגנתא דעדן.
ד"א יושבי חדל אינון מריהון דתשובה, דמנעו גרמייהו מאינון חובין דחייביא, ובגין דאדם הראשון, תב בתיובתא קמי מאריה, יתיב על אינון דאתמנעו מחוביהון, ואינון בני חדל, כד"א אדעה מה חדל אני. ובגין כך איהו יתיב לתרעא דגנתא דעדן, וחדי בהו בצדיקייא, דאתיין בההוא אורחא דגנתא דעדן.
ת"ח, מה כתיב, אמרתי לא אראה יה, וכי מאן יכיל למחמי יה. אלא סופא דקרא אוכח, דכתיב יה בארץ החיים, תא חזי, כד סלקין נשמתין לאתר צרורא דחיי, תמן מתהנן, בזהרא דאספקלריאה דנהרא, דנהיר מאתר עלאה דכלא, ואילו לא מתלבשא נשמתא, בזהרא דלבושא אחרא, לא תיכול לאתקרבא למחמי ההוא נהורא.
ורזא דמלה, כמה דיהבי לנשמתא, לבושא דמתלבשא ביה, למיקם בהאי עלמא. הכי נמי יהבי לה לבושא, דזהרא עלאה, למיקם ביה בההוא עלמא, ולאסתכלא בגו ההוא אספקלריאה דנהרא, מגו ההוא ארץ החיים.
תא חזי, משה לא יכיל לקרבא לאסתכלא, במה דאסתכל, אלא כד אתלבש בלבושא אחרא, כד"א ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר. ותרגום במציעות עננא. ואתלבש בה, כמאן דאתלבש בלבושא, ובג"ד, ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים, וכתיב ויבא משה בתוך הענן וגו'. ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה. ויכיל לאסתכלא במה דאסתכל.
כגוונא דא, מתלבשין נשמתהון דצדיקיא, בההוא עלמא, בלבושא, כגוונא דההוא עלמא, דלא יתנהג אלא בלבושא, כגוונא דא. וקיימי לאסתכלא בנהורא דנהיר, בההוא ארץ החיים. וזהו יה, יה בארץ החיים. דהוה סביר דלא יזכי לההוא נהורא, ולההוא אסתכלותא, בגין דנהרא דנגיד, פסיק ליה, ולא אוליד. לא אביט אדם עוד, דא אדם קדמאה כמה דאתמר.
וכל דא למה, בגין דאמר ליה נביאה, כי מת אתה, בהאי עלמא, ולא תחיה, לההוא עלמא, בגין דמאן דלא אוליד בנין בהאי עלמא, כד נפיק מניה, מתרכין ליה, מכל מה דאמרן, ולא שריא למחמי בההוא נהורא דנהיר. ומה חזקיה, דהוה ליה זכות אבות, ואיהו זכאה צדיקא וחסידא כך, כל שכן מאן דלית ליה זכות אבות וחטי קמי מאריה.
האי לבושא דקאמרן, איהו מה דאמרו חברייא, חלוקא דרבנן, דאתלבישו בההוא עלמא. זכאה חולקיהון דצדיקייא, דגניז לון קב"ה, כמה טבין ועידונין, לההוא עלמא, עלייהו כתיב, עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו.

— 19 —
ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ, ר' יהודה פתח, המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם, וכי באתר אחרא לא רבו בני ישראל את ה', מ"ש הכא דקאמר המה מי מריבה, ולא אחרנין. אלא הני מי מריבה הוו ודאי, דיהבו חילא ותוקפא למאריהון דדינא לאתתקפא, בגין דאית מיין מתוקין, ואית מיין מרירן, אית מיין צלילן, ואית מיין עכירן, אית מיין שלם, ואית מיין קטטו. וע"ד המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה', דאמשיכו עלייהו, למאן דלא אצטריך, ואסתאיבו ביה, הדא הוא דכתיב ויקדש בם.
א"ל רבי חזקיה, אי הכי, מאי ויקדש, ויקדשו מבעי ליה, אלא מלה אסתליקת, ויקדש, אתפגם מאן דלא אצטריך, כביכול, דאתפגימת סיהרא. ויקדש לאו לשבחא איהו הכא. ואני הנני מביא את המבול, כמה דאוקימנא, לאייתאה מחבלא עלייהו, כמה דאינון אסתאבו ביה.
אמר רבי יוסי, ווי לון לרשיעיא, דלא בעאן לאתבא, קמי קב"ה על חוביהון בעוד דאינון בהאי עלמא, דכד ב"נ אתיב, ואתנחם על חובוי, קב"ה מחיל ליה. וכל אינון דמתתקפין בחובייהו, ולא בעי לאתבא קמי קב"ה על חוביהון, לבתר ינפלו לגיהנם ולא יסקון ליה מתמן לעלמין.
ת"ח, בגין דאתקיפו לבייהו, כל אינון דרא דנח, ובעו לאחזאה חובייהו באתגליא, קב"ה אייתי דינא עלייהו, בההוא גוונא. א"ר יצחק, ואפילו כד חטי ב"נ באתכסיא, קב"ה רחמן, ואי תב ב"נ לגביה, חפי עליה, ומחיל ליה ושביק ליה, ואי לא, גלי ליה לעיני כלא, מנלן, מסוטה.
והכי נמי אתמחון אלין חייביא מארעא באתגלייא, והיך אתמחון. אלא דהוו נפקי מייא, והוו רתיחן, מן תהומא, וסלקי ואעבר מנייהו משכא, וכיון דאעבר מנייהו משכא, הכי נמי בשרא, ולא אשתארו אלא בגרמייהו לחוד, לקיימא דכתיב וימחו מן הארץ. וכל אינון גרמי, אתפרדן דא מן דא, ולא אשתארו כחדא, ומכלא אתעברו מעלמא. רבי יצחק אמר, וימחו מן הארץ, מאי וימחו, כד"א ימחו מספר חיים, מכאן אוליפנא דלית לון תחיה לעלמין, ולא יקומון בדינא.

— 20 —
והקימותי את בריתי אתך, אמר ר' אלעזר, מהכא קיומא דברית לעילא, כקיומא דברית לתתא, משמע דכתיב אתך. וא"ר אלעזר, מכאן אוליפנא, דכד זכאין אינון בעלמא, אתקיים עלמא לעילא ותתא.
א"ר שמעון מלה סתים איהו, כד אתערותא דדכורא לגבי נוקבא, כד איהו מקני לה. ת"ח, רזא דמלה, כד צדיקא איהו בעלמא, מיד שכינתא לא אתעדיאת מניה, ותיאובתא דילה ביה, כדין תיאובתא דלעילא לגבה ברחימו, כתיאובתא דדכורא לנוקביה, כד איהו מקני לה, ועל דא והקימותי את בריתי אתך. אתער תיאובתא בגינך. כגוונא דא ואת בריתי אקים את יצחק.
והקימותי את בריתי אתך, למהוי את בריתי בעלמא, ולבתר ובאת אל התיבה, דאלמלא לאו איהו צדיק, לא ייעול לתיבותא, דהא לא אתחבר לתיבה, בר צדיק, ובגיני כך, ובאת אל התיבה, והא אתמר.
אמר רבי אלעזר, בכל זמנא, דבני נשא, יתאחדון בברית דא, ולא ישבקון ליה, לית עם ולישן בעלמא, דייכול לאבאשא לון, ונח אתקיף בברית דא, ונטר ליה, בגיני כך, קב"ה נטר ליה. וכל בני דריה לא נטרו ליה, בגין כך קב"ה אעבר לון מעלמא, והא אתמר, בההוא חובא ממש, דאינון חאבו, בההוא גוונא אתמחון מעלמא.

— 21 —
רבי יהודה הוה שכיח קמיה דר"ש, והוו עסקי בהאי קרא דכתיב וירפא את מזבח ה' ההרוס. מאי וירפא, ת"ח, בימי אליהו, ישראל כלהו שבקו ליה לקב"ה, ושבקו ברית קיימא דלהון, כד אתא אליהו וחמא דקא שבקו בני ישראל האי ברית קיימא, ואעברו מנייהו האי ברית.
כיון דחמא אליהו כך, אתא לאתקנא מלה לדוכתיה, כיון דקריב מלה לדוכתיה, אתסי כלא, הה"ד וירפא את מזבח ה' ההרוס, דא ברית קיימא, דהוה שביק מעלמא. וכתיב ויקח אליהו שתים עשרה אבנים למספר שבטי בני יעקב, דא הוא תקונא דמזבח ה'.
אשר היה דבר ה' אליו לאמר ישראל יהיה שמך. מ"ט אדכר הכא ישראל, אלא ודאי ישראל יהיה שמך, ודאי לאסתלקא לעילא, ולאתבא ברית קיימא לאתריה, והיינו דכתיב כי עזבו בריתך בני ישראל, ובגין כך, את מזבחותיך הרסו.
ת"ח, כל זמנא דישראל נטרו קיימא קדישא, כדין עבדי קיומא, לעילא ותתא. וכד שבקי להאי ברית, כדין לא אשתכח קיום לעילא ותתא. דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, ובגין כך, וירפא את מזבח ה' ההרוס. וכי רפואה איהו. הכי הוא ודאי, דהא מקיים לההוא אתר, דמהימנותא תליא ביה.
ת"ח, אוף הכי פנחס, בשעתא דקני לעובדא דזמרי, אתקין להאי ברית באתריה, ובגין כך כתיב, הנני נותן לו את בריתי שלום. וכי ס"ד, דבגין פנחס הוה, ומה קטטא הוה ליה לפנחס, בהאי ברית, אלא הכא אתקשר מלה בדוכתיה, הנני נותן לו את בריתי, ומה אתן לו שלום, לאתחברא ברית באתריה. ועל דא הנני נותן לו את בריתי. ומה, שלום, דאיהו אתריה לאתחברא בהדיה, מה דאתפרש מניה בחובייהו, בגיניה אתחבר ביה, ועל דא, הואיל והוא אתקין מלה בדוכתיה, מכאן ולהלאה, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלקיו וגו'.
א"ר שמעון, לית לך מלה בעלמא, דקב"ה קני לה, כמו חובא דברית, כד"א חרב נוקמת נקם ברית. ות"ח לא אשתלים חובא דדרא דטופנא אלא בגין דחבו בחבילו דארחייהו על ארעא. ואע"ג דהוו מקפחי דא לדא, כדכתיב ותמלא הארץ חמס, וכתיב כי מלאה הארץ חמס מפניהם, מכל מקום, ותשחת הארץ לפני האלקים, והנני משחיתם, מדה כנגד מדה, הנני משחיתם בחובא דחבלותא.
ואית דאמרי, דלא אשתלים קסטייהו, אלא בחובא דחמס, דהוו מקפחין דא לדא דהוו בישין לשמים ולבריות. ת"ח כמה אינון ממנן מלעילא, דאתפקדן על קלי דאינון דמסרי דינא על חבריהון, על מה דעבדי לון, ועל דא כתיב כי מלאה הארץ חמס מפניהם. ובגין כך כתיב, והנני משחיתם את הארץ.

— 22 —
ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך, אר"ש אמאי בכלהו אלקים והכא ה', מאי שנא הכא דאתמר ה', שמא עלאה דרחמי. אלא רזא איהו, דאוליפנא, לאו אורח ארעא, לקבלא אתתא אושפיזא בהדה אלא ברשו דבעלה.
אוף הכי נח, בעא לאעלא בתיבותא, לאתחברא בהדה, ולאו הוה יאות עד דבעלה דתיבה, יהב ליה רשו לאעלאה, דכתיב בא אתה וכל ביתך אל התבה. ובגין כך אקרי הכא ה', בעלה דתיבה, וכדין עאל נח ואתחבר בהדה. וכן אוליפנא, דלית ליה רשו לאושפיזא למיעאל לביתא, אלא ברשו בעלה, מאריה דביתא, הדא הוא דכתיב לבתר, ויבא נח וגו'.
תא חזי, מה כתיב כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. מכאן אוליפנא, דלא יקבל ב"נ אושפיזא בביתיה, אי איהו חשיד ביה דאיהו חייבא, אלא אי קאים בעינוי לזכאה, דלא חשיד בעינוי כלל, הה"ד בא אתה וכל ביתך אל התבה, מאי טעמא בגין כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה.
ואוליפנא, דאי יהיב ליה רשו בלחודוי, ולא יהיב רשו לכל אינון דאתיין עמיה, לא ייעול לון לביתא, הה"ד בא אתה וכל ביתך אל התבה, לכלא יהיב רשותא למיעל. ומקרא דא אוליפנא, רזא דאורחוי דארעא.

— 23 —
רבי יהודה פתח, לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה. הא תנינן, לדוד מזמור, דאמר שירתא, ולבתר שארת עליה רוח קדשא, מזמור לדוד, דשארת עליה רוח קדישא, ולבתר אמר שירתא.
לה' הארץ ומלואה, האי קרא על ארעא דישראל אתמר, דאיהי ארעא קדישא. ומלואה, דא שכינתא, כד"א כי מלא כבוד ה' את בית ה', וכתיב וכבוד ה' מלא את המשכן. מהו מלא ולא מילא. אלא מלא ודאי, דאתמליא מכלא, דאתמליא מן שמשא, סיהרא שלים בכל סטרין. מלא, מכל טובא דלעילא, כאסקופא דא, דאתמליא מכל טובא דעלמא, ועל דא כתיב לה' הארץ ומלואה. תבל ויושבי בה, דא שאר ארעאן.
ד"א לה' הארץ ומלואה. דא ארעא קדישא עלאה, דקב"ה אתרעי בה. ומלואה, אלין נשמתהון דצדיקייא, אתמליא מנייהו, מחילא דעמודא חד, דעלמא קיימא עליה.
ואי תימא על חד קיימא, ת"ח מה כתיב כי הוא על ימים יסדה. כי הוא, מאן הוא, דא קב"ה, כד"א הוא עשנו. וכתיב כי הוא לקצות הארץ יביט.
על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה, אלין שבעה עמודים דקיימא עלייהו, ומליין לה. היא אתמליא מנייהו, היך אתמליא מנייהו, בשעתא דאסגיאו זכאין בעלמא, כדין ארעא דא עבדת פירין, ואתמליא מכלא.
ובשעתא דאסגיאו חייבין בעלמא, כדין כתיב אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש. אזלו מים מני ים, דא ארעא קדישא, דאמרן דאשתקיא משקיו עלאה, ונהר יחרב ויבש, ההוא עמודא חד, דקאים עלה, לאתנהרא מניה, ונהר יחרב ויבש, כמא דאת אמר הצדיק אבד.

— 24 —
ואמר רבי יהודה, בההוא זמנא דאתאבידו אינון חייבין מעלמא, קב"ה אסתכל על עלמא, ולא חמא מאן דאגין עליה. ואי תימא הא נח, דהוה ליה לאגנא על דריה, ולאפקא מניה תולדין לעלמא, הה"ד כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. בדור הזה דייקא.
רבי יוסי אמר, בדור הזה, דא שבחא דיליה, דהוה בההוא דרא חייבא, ואשתכח כולי האי איש צדיק תמים, ואפילו בדרא דמשה, אבל לא הוה יכיל לאגנא על עלמא, בגין דלא אשתכחו עשרה בעלמא, כד"א אולי ימצאון שם עשרה, ולא אשתכחו תמן. או הכא, לא אשתכחו עשרה, אלא הוא, ותלת בנוי, ונוקבייהו, ולא הוו עשרה.
רבי אלעזר שאיל ליה לר"ש אבוי, הא תנינן, בשעתא דעלמא אתמליא חובי בני נשא, ודינא נפק, ווי לההוא זכאה דאשתכח בעלמא, דאיהו אתפס בחובוי דחייביא בקדמיתא. נח איך אשתזיב, דלא אתפס בחובייהו. א"ל הא אתמר, דקב"ה בעא לאפקא מניה תולדין לעלמא מגו תיבותא. ותו דהא דינא לא יכלא לשלטאה עלוי, בגין דהוה טמיר וגניז בתיבה, ואתכסייא מעינא.
ות"ח כתיב בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף ה'. ונח בקש צדק, ועאל בגווה דתיבותא, ואסתתר ביום אף ה'. ועל דא, דינא לא יכיל לשלטאה, ולקטרגא ליה.
הכא אתרמיז לאינון קדישי עליונין, למנדע ברזא דאתוון קדישין עלאין, הפוכא דאתוון כ"ב לאתמחי לאינון חייביא. ועל דא, וימחו מן הארץ. וכתיב, בא אתה וכל ביתך.

— 25 —
רבי יצחק פתח, מוליך לימין משה זרוע תפארתו, בוקע מים מפניהם לעשות לו שם עולם. דא זכותא דאברהם, דאיהו ימינא, ממשה, תפארת דמשה. ובג"כ בוקע מים מפניהם. דהא זכותא דאברהם בוקע מים איהו. וכל דא למה, לעשות לו שם עולם.
ת"ח, מה בין משה לשאר בני עלמא, בשעתא דא"ל קב"ה למשה ועתה הניחה לי וגו' ואעשה אותך לגוי גדול וגו'. מיד אמר משה, וכי אשבוק דינהון דישראל בגיני. השתא יימרון כל אינון בני עלמא, דאנא קטלית לון לישראל, כמה דעבד נח.
דכיון דאמר ליה קב"ה, דישזיב ליה בתיבותא, דכתיב ואני הנני מביא את המבול מים וגו'. וכתיב ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה. ואני הנני מקים את בריתי וגו'. ובאת אל התבה. כיון דאמר ליה דישתזיב הוא ובנוי, לא בעא רחמין על עלמא, ואתאבידו. ובגין כך אקרון מי המבול על שמיה. כד"א כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח.
אמר משה, השתא יימרון בני עלמא, דאנא קטילת לון, בגין דאמר לי, ואעשה אותך לגוי גדול. השתא טב לי דאימות, ולא ישתצון ישראל, מיד ויחל משה את פני ה' אלקיו. בעא רחמין עלייהו, ואתער רחמי על עלמא.
ואמר רבי יצחק, שירותא דבעא רחמי עלייהו, מאי קאמר, למה ה' יחרה אפך בעמך. וכי מלה דא איך אמר לה משה למה, והא עבדו כו"מ, כד"א עשו להם עגל מסכה, וישתחוו לו ויאמרו אלה וגו'. ומשה אמר למה. אלא הכי אוליפנא, מאן דמרצה לאחרא, לא בעי למעבד ההוא חובא רב, אלא יזעיר ליה קמיה. ולבתר יסגי ליה קמיה אחרא, דכתיב אתם חטאתם חטאה גדלה.
ולא שביק ליה לקב"ה, עד דמסר גרמיה למותא. דכתיב ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. וקב"ה מחיל לון דכתיב וינחם ה' על הרעה וגו'. ונח לא עבד כן, אלא בעא לאשתזבא ושביק כל עלמא.
ובכל זמנא דדינא שריא על עלמא, רוח קודשא אמר ווי, דלא אשתכח כמשה. דכתיב ויזכור וגו', איה המעלם מים וגו'. דכתיב ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי. דהא איהו בצלותא, סליק לון מן ימא. ובגין דשוי גרמיה, בצלותא עלייהו דישראל בימא, אקרי המעלם מים, דאיהו אסיק לון מן ימא.
איה השם בקרבו את רוח קדשו. דא איהו משה, דאשרי שכינתא בינייהו דישראל. מוליכם בתהמות. כד אתבקעו מיא, ואזלו בגו תהומי ביבשתא, דגלידו מיא, בגין דאמסר גרמיה על ישראל.
אמר רבי יהודה, אף על גב דזכאה הוה נח, לאו איהו כדאי דקב"ה יגין על עלמא, בגיניה. תא חזי, משה לא תלה מלה בזכותיה, אלא בזכות אבהן קדמאי, אבל נח לא הוה ליה, במאן דיתלי בזכותא, כמשה.
אמר רבי יצחק, ועם כל דא, כיון דאמר ליה, קב"ה, והקמתי את בריתי אתך. הוה ליה למבעי רחמי עלייהו, וקרבנא דאקריב לבתר, דיקריב ליה מן קדמת דנא, דלמא ישכך רוגזא מעלמא.
אמר רבי יהודה, מאי הוה ליה למעבד, דהא חייבי עלמא, הוו מרגיזין קמי קב"ה, ואיהו יקריב קרבנא. אלא ודאי נח, דחיל על גרמיה הוה, בגין דלא יערע ביה מותא, בגו חייבי עלמא, דהוה חמי עובדיהון בישא כל יומא, והיך מרגזן קמי קב"ה כל יומא.
רבי יצחק אמר, כל זמנא דחייבי עלמא אסגיאו, זכאה דאשתכח בינייהו, הוא אתפס בקדמיתא. דכתיב וממקדשי תחלו. ותנינן אל תקרי ממקדשי, אלא ממקודשי. ונח היך שזיב ליה קב"ה בין כל אינון חייביא. אלא בגין, דיפקון מניה, תולדין בעלמא דהוה צדיק כדקא יאות.
ותו, דאיהו אתרי בהו כל יומא ויומא, ולא קבילו מניה, וקיים בנפשיה, קרא דכתיב, ואתה כי הזהרת רשע וגו'. וכתיב ואתה את נפשך הצלת. מכאן כל מאן דאזהר לחייבא, אע"ג דלא קביל מניה, הוא שזיב ליה לגרמיה, וההוא חייבא אתפס בחוביה. ועד כמה יזהר ליה, עד דימחי ליה. הא אוקמוה חבריא.
רבי יוסי הוה שכיח קמיה דר"ש יומא חד, א"ל, מאי חמא קב"ה לשיצאה כל חיות ברא, ועוף שמיא, עמהון דחייביא, אי בני נשא חטאן, בעירי ועופי שמיא ושאר בריין, מה חטו. א"ל, בגין דכתיב כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. כלהו, הוו מחבלי ארחייהו, שבקי זיניהו ודבקו בזינא אחרא.
ת"ח, אינון חייבי עלמא, גרמו הכי לכל בריין, ובעון לאכחשא עובדא דבראשית, ואינון גרמו לכל בריין, לחבלא אורחייהו, כמה דאינון מחבלן. אמר קב"ה, אתון בעיתו לאכחשא עובדי ידי אנא אשלים רעותא דלכון, ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה. אהדר עלמא למיין, כמה דהוה בקדמיתא, מיין במיין, והא אתמר. מכאן ולהלאה, אעביד בריין אחרנין בעלמא, כדקא יאות.

— 26 —
ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו. רבי חייא פתח ואמר, אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'. כמה אינון בני נשא אטימין לבא, סתימין עיינין, דלא משגיחין ולא ידעין, ביקרא דמאריהון, דכתיב ביה, הלא את השמים ואת הארץ אני מלא. היך בעון בני נשא, לאסתתרא מחובייהו, ואמרי מי רואנו, ומי יודענו. וכתיב והיה במחשך מעשיהם. לאן יתטמרון מקמיה.
למלכא, דבנה פלטרין, ועבד תחות ארעא טמירין פצירין, ליומין מרדו בני פלטרין במלכא, אסחר עלייהו מלכא בגייסוי, מה עבדו, עאלו וטמירו גרמייהו, תחות נוקבי פסירין. אמר מלכא, אנא עבדית לון, ומקמאי אתון בעאן לאתטמרא. הה"ד אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'. אנא הוא דעבדית, נוקבי פסירין ועבדית חשוכא ונהורא, ואתון איך יכלין לאתטמרא קמאי.
ת"ח, כד ב"נ חטי קמי מאריה, ואמשיך גרמיה לאתכסיא, קב"ה עביד ביה דינא באתגליא. וכד ב"נ אדכי גרמיה, קב"ה בעי לאסתרא ליה, דלא יתחזי ביום אף ה'. דודאי אבעי ליה לאיניש דלא יתחזי קמי מחבלא, כד שריא על עלמא, דלא יסתכל ביה, דהא כל אינון, דיתחזון קמיה, אית ליה רשו לחבלא.
והיינו דקאמר ר' שמעון, כל ב"נ דעיניה בישא, עינא דמחבלא שריא עלוי, ואיהו מחבלא דעלמא אקרי. ולבעי ליה לאיניש לאסתמרא מניה, ולא לאתקרבא בהדיה, דלא יתזק, ואסיר למקרב בהדיה באתגליא. ומשום הכי, מאיש רע עין בעי לאסתמרא מניה. מקמי מלאך המות על אחת כמה וכמה.
מה כתיב בבלעם ונאם הגבר שתם העין. דעינא בישא הוה ליה, ובכל אתר דהוה מסתכל ביה, הוה אמשיך עליה רוח מחבלא. ובג"כ הוה בעי לאסתכלא בהו בישראל, בגין דישצי, בכל אתר דעיניה הוה מסתכל. מה כתיב, וישא בלעם את עיניו. דזקיף עינא חד. ומאיך עינא חד, בגין לאסתכלא בהו בישראל, בעינא בישא.
ת"ח, מה כתיב, וירא את ישראל שוכן לשבטיו. וחמא דשכינתא חפיא עלייהו, ורביעא עלייהו, מתתקנא בתריסר שבטין תחותה, ולא יכיל לשלטאה עלייהו עיניה. אמר, איך איכול להון, דהא רוח קדישא עלאה, רביעא עלייהו, וחפת לון בגדפהא. הה"ד כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו. מי יקימנו מעלייהו, בגין דיתגליין, ושלטא עינא עלייהו.
ועל דא קב"ה בעא לחפיא לנח, לאסתתרא מעינא, דלא יכיל רוח מסאבא לשלטא עליה, בגין דלא יתחבל. והא אתמר. ויבא נח, כמה דאתמר, לאסתתרא מעינא. מפני מי המבול, דמיין דחקו ליה. אמר רבי יוסי, חמא מלאך המות דהוה אתי, ובגין כך עאל לתיבותא.
ואסתמר בה, תריסר ירחי. ואמאי תריסר ירחין, פליגי בה, ר' יצחק ור' יהודה, חד אמר י"ב ירחין, דכך איהו דינא דחייביא. וחד אמר, לאשלמא צדיק דרגין תריסר, ושאר דרגין דאתחזי לאפקא מן תיבה.
ר' יהודה אמר, שיתא ירחי אינון במיא, ושיתא ירחי באשא. והא הכא מייא הוו, אמאי תריסר ירחי. אמר רבי יוסי, בתרי דינין דגיהנם אתדנו, במיא ואשא. במיא: דמיין דנחתו עלייהו מלעילא, הוו צנינין כתלגא. באשא: דמיין דנפקי מתתא, הוו רתיחן כאשא. ועל דא בדינא דגיהנם אתדנו, באשא ומייא, עד דאשתציאו מעלמא. ונח, הוה מסתתר בתיבותא, ואתכסי מעינא, ומחבלא לא קריב לגביה, ותיבותא איהו הוה שטיא על אנפי מיא. כמא דאת אמר וישאו את התבה ותרם מעל הארץ.
ארבעים יום לקו. דכתיב ויהי המבול ארבעים יום על הארץ וגו'. וכל שאר זמנא אתמחון מעלמא. הה"ד וימחו מן הארץ. ווי לון לאינון חייביא, דהא לא יקומון לאחייא בעלמא למיקם בדינא. הה"ד וימחו. כד"א שמם מחית לעולם ועד. דאפלו למיקם בדינא לא יקומון.

— 27 —
וישאו את התבה ותרם מעל הארץ. רבי אבא פתח, רומה על השמים אלקים על כל הארץ כבודך. ווי לון לחייביא. דאינון חטאן, ומרגיזין למאריהון בכל יומא, ובחובייהו דחיין לה לשכינתא מארעא, וגרמין דתסתלק מעלמא, ושכינתא אקרי אלקים, ועלה כתיב, רומה על השמים אלקים.
ת"ח, מה כתיב, וישאו את התבה, דדחיין לה לבר. ותרם מעל הארץ דלא שרייא בעלמא, ואסתלקת מנה. וכד אסתלקת מעלמא, הא לית מאן דישגח בעלמא. ודינא שלטא כדין עלוי. וכד יתמחון חייבי עלמא, ויסתלקון מניה, שכינתא אהדרת מדורה בעלמא.
א"ל רבי ייסא, אי הכי, הא ארעא דישראל דאתמחון חייביא, דהוו בההוא זמנא, אמאי לא אהדרת שכינתא לאתרה, כדבקדמיתא. א"ל בגין דלא אשתארו בה, שאר זכאי עלמא. אלא בכל אתר דאזלו, נחתת, ושויאת מדורה עמהון. ומה בארעא נוכראה אחרא, לא אתפרשא מנייהו, כל שכן אי אשתארו בארעא קדישא.
והא אתמר, בכל חובין, דחייבי עלמא, דחיין לה לשכינתא, חד מנייהו מאן דמחבל אורחיה על ארעא, כדאמרן. ובגין כך, לא חמי אנפי שכינתא, ולא עאל בפלטרין. ועל דא כתיב באלין, וימחו מן הארץ. אתמחון מן כלא.
תא חזי, בההוא זמנא דזמין קב"ה, לאחייאה מתייא, כל אינון מתין דישתכחון לבר, בשאר ארעין נוכראין, קב"ה יברא לון גופייהו, כדקא חזי. דהא גרמא חד, דאשתאר ביה בבר נש, תחות ארעא. ההוא גרמא יתעביד כחמירא בעיסה, ועליה יבני קודשא בריך הוא כל גופא.
ולא יהיב לון קב"ה נשמתין, אלא בארעא דישראל. דכתיב הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל, דיתגלגלון תחות ארעא, ולבתר מה כתיב, ונתתי רוחי בכם וחייתם וגו'. דהא בארעא דישראל יקבלון נשמתין, כל אינון בני עלמא. בר אלין דאסתאבו וסאיבו ארעא, באלין כתיב, וימחו מן הארץ. מן הארץ דייקא ואע"ג דאקשו ואפליגו קדמאי על דא. וימחו, כד"א ימחו מספר חיים.
א"ל רבי שמעון, ודאי לית לון חולקא בעלמא דאתי, דכתיב וימחו מן הארץ. וכתיב, לעולם ירשו ארץ. אבל יקומון בדין, ועלייהו כתיב ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם. ופלוגתא בהא, אבל כלא כמה דאוקמוה חברייא.

— 28 —
וימח את כל היקום אשר על פני האדמה. ר' אבא אמר, לאכללא כל אינון שליטין דשלטין, ממנן על ארעא, ודא הוא, היקום אשר על פני האדמה. דכד עביד קב"ה דינא בבני עלמא, אעבר לאינון שליטין, דממנן עלייהו בקדמיתא, ולבתר לאינון דיתבי תחות גדפייהו, דכתיב, יפקוד ה' על צבא המרום במרום. ולבתר על מלכי האדמה על האדמה.
והיך מתעברן קמיה, אלא אעבר לון בנורא דדליק, הה"ד כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא אל קנא. אשא דאכיל אשא, ההוא יקום דעלייהו באשא. ואינון דיתבי תחותייהו במיא. ובגיני כך, וימח את כל היקום אשר על פני האדמה. ולבתר מאדם ועד בהמה עד רמש ועד עוף השמים וימחו מן הארץ. כל אלין דלתתא. וישאר אך נח. אך למעוטי, דלא אשתארו בעלמא, בר נח ודעמיה בתיבותא. רבי יוסי אומר, חגיר הוה, דאכיש ליה אריא. והא אוקמוה.

— 29 —
ויזכר אלקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה. רבי חייא פתח ערום ראה רעה ונסתר. האי קרא, אתמר על נח, דעאל לתיבותא, ואסתתר בה. ועאל לגו תיבותא, בזמנא דמייא דחקו ליה. והא אתמר, דעד לא עאל לתיבותא, חמא ליה למלאך המות, דאזיל בינייהו, ואסחר לון. כיון דחמא ליה, עאל לתיבה, ואסתתר בגוה, הה"ד ערום ראה רעה ונסתר. ראה רעה, דא מלאך המות, ונסתר מקמיה, הה"ד מפני מי המבול.
רבי יוסי אמר, ערום ראה רעה ונסתר. אהדר על מה דאתמר בזמנא דמותא שריא בעלמא, בר נש חכים יסתר, ולא יקום לבר, ולא יתחזי קמי מחבלא. בגין דכיון דאתייהיב ליה רשו, יחבל כל אינון דישתכחון קמיה ויעברון קמיה באתגלייא, וסופא דקרא, ופתאים עברו ונענשו. עברין קמיה, ואתחזיין קמיה, ונענשו. ד"א עברו, עברו פקודא דמאריהון, ונענשו. ד"א, ערום ראה רעה ונסתר, דא נח. ופתאים עברו ונענשו אלין בני דריה.
כיון דאסתתר ואשתהי תמן כל ההוא זמנא. לבתר, ויזכר אלקים את נח. אר"ש ת"ח, בשעתא דדינא אתעביד, לא כתיב ביה זכירה כיון דאתעביד דינא, ואתאבידו חייבי עלמא, כדין כתיב ביה זכירה. דהא כד דינא שריא בעלמא, אתחברותא לא אשתכח, ומחבלא שריא על עלמא.
כיון דאתעבר דינא, ואשתכיך רוגזא, תב כלא לאתריה. ובגין כך כתיב הכא, ויזכר אלקים את נח. דביה שריא זכור, דנח, איש צדיק כתיב ביה.
כתיב אתה מושל בגאות הים בשוא גליו אתה תשבחם. בשעתא דימא קפיץ בגלגלוי, ותהומי סלקי ונחתי, קב"ה שדר חד חוטא, מסטרא דימינא, ומשיך גלגלוי, ושכיך זעפיה, ולית מאן דידע ליה.
יונה נחת לימא, ואזדמן ליה ההוא נונא, ובלע ליה, היך לא נפקת נשמתיה מניה, ולא פרחא מיד. אלא, בגין דקב"ה שליטא בההוא גאותא דימא.
וההוא גאותא דימא, הוא חד חוטא דשמאלא, דסליק ליה לימא לעילא, וביה אסתלק. ואי לאו ההוא חוטא, דמטי ליה מסטרא דימינא, לא סלקא לעלמין, דכיון דההוא חוטא נחית לימא, וימא אתאחיד בה, כדין אתערין גלגלוי, ושאגן למטרף טרפא. עד דקב"ה אתיב ליה לאחורא. ותבין לאתרייהו.
הה"ד בשוא גליו אתה תשבחם. תשבחם, לאינון גלי ימא, תשבחם: תתבר לון, לאתבא לאתרייהו. ד"א, תשבחם ממש, שבחא הוא לון, בגין דסלקין בתיאובתא למחמי. מכאן כל מאן דכסיף לאסתכלא ולמנדע, אף על גב דלא יכיל, שבחא איהו דיליה, וכלא משבחן ליה.
אמר רבי יהודה, נח כד הוה בתיבה, דחיל הוה, דלא ידכר ליה קב"ה לעלמין. וכיון דאתעביד דינא, ואתעברו חייבא עלמא, כדין מה כתיב ויזכר אלקים את נח.
רבי אלעזר אמר, ת"ח בשעתא דדינא שריא בעלמא, לא ליבעי, ליה לאינש דידכר שמיה לעילא, דהא אי אדכר שמיה, ידכרון חובוי, וייתון לאשגחא ביה.
מנלן, משונמית, דההוא יומא, יום טוב דראש השנה הוה, וקב"ה דאין עלמא. וכדין אמר לה אלישע, היש לדבר לך אל המלך. דא קב"ה. דכדין אקרי מלך, מלך הקדוש, מלך המשפט. ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת. לא בעינא דידכרון לי וישגחון בי, אלא בתוך עמי. מאן דעייל רישיה בין עמא, לא ישגחון עליה, למידן ליה לביש, בגיני כך אמרה בתוך עמי.
ת"ח, נח, בשעתא דרוגזא שריא בעלמא, לא אדכר, כיון דדינא אתעבר, מה כתיב, ויזכר אלקים את נח. השתא אדכר שמיה. ד"א ויזכר אלקים את נח. כמה דאת אמר ואזכר את בריתי.

— 30 —
רבי חזקיה, הוה אזיל מקפוטקיא ללוד, פגע ביה רבי ייסא, א"ל תווהנא עלך, דאת בלחודך. דהא תנינן, דלא יפוק בר נש יחידאי באורחא. א"ל רביא חד אזיל בהדאי, ואיהו אתי אבתראי. א"ל ועל דא תווהנא, איך אזיל בהדך, מאן דלא תשתעי ביה מלי דאורייתא, דהא תנינן, כל מאן דאזיל בארחא, ולאו עמיה מלי דאורייתא, אסתכן בנפשיה. א"ל הכי הוא ודאי.
אדהכי מטא ההוא רביא, א"ל רבי ייסא, ברי, מאן אתר אנת, א"ל מקרתא דלוד, ושמענא דהאי ב"נ חכים, אזיל תמן, וזמינא גרמאי, לפולחניה, ולמיהך בהדיה.
א"ל ברי ידעת מלי דאורייתא, א"ל ידענא, דהא אבא הוה אוליף לי בפרשת קרבנות, וארכינא אודנאי למאי דהוה אמר, עם אחי, דאיהו קשישא מנאי, אמר ליה רבי ייסא, ברי, אימא לי.
פתח ואמר, ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח. ויבן נח מזבח, דא איהו מזבח דאקריב ביה אדם קדמאה. נח אמאי קריב עולה, דהא עולה לא סלקא, אלא בגין הרהורא דלבא, ונח, במה חב. אלא נח הרהר ואמר, הא קב"ה גזר דינא על עלמא דיתחרב, דילמא בגין דשזיב לי, כל זכותא פקע לי, ולא ישתאר לי זכו בעלמא. מיד ויבן נח מזבח לה'.
ההוא מזבח דאקריב ביה אדם הראשון הוה. אי הכי, אמאי ויבן. אלא, בגין דחייבי עלמא, גרמו דלא קיימא בדוכתיה, כיון דאתא נח כתיב ביה ויבן.
ויעל עולות. עלת כתיב, חדא. כתיב עלה הוא אשה ריח ניחח לה'. עולה סלקא דכר, ולא סלקא נוקבא, דכתיב זכר תמים יקריבנו. אמאי כתיב אשה, דהא אש בעי לאשתכחא תמן.
אלא, אע"ג דעולה אתקריב דכר, ולאתריה אתקריב, נוקבא לא בעיא לאתפרשא מניה, אלא בה אתקריב, בגין לחברא דא בדא. דסלקא נוקבא לגבי דכורא, לאתחברא כחדא. ואף על גב דאשה לשום אישים.
נח אצטריך ליה, למקרב עולה, דאיהו, באתר דדכורא עבד ליה קב"ה, לאתחברא ולאעלאה בתיבה. ועל דא, אקריב עולה. עולה הוא אשה. אש ה', דאתחבר שמאלא בנוקבא, דהא נוקבא מסטרא דשמאלא, קא אתיא, דאתדבק דא בדא, ובגין כך אקרי נוקבא אשה. אשה קטירו דרחימו, דאחיד בה שמאלא, לסלקא לה לעילא, ולאתקשרא כחדא. ובגין כך, עולה הוא אשה, קשירו דדכר ונוקבא, דא בדא.

— 31 —
וירח ה' את ריח הניחח. וכתיב, אשה ריח ניחוח. אשה, הכי שמענא תננא ואשא מחברין כחדא, דהא לית תננא, בלא אשא, כמה דכתיב והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש.
ת"ח, אש נפיק מלגיו, ואיהו דק, ואחיד במלה אחרא לבר, דלאו איהו דק הכי. ואתאחדן דא בדא, וכדין תננא סלקא, מאי טעמא, בגין דאתאחיד אשא, במלה דרגיש. וסימנך, חוטמא דנפיק ביה תננא, מגו אשא.
וע"ד כתיב, ישימו קטורה באפך. בגין דאהדר אשא לאתריה, וחוטמא אתכניש, בההוא ריחא לגו לגו, עד דאתאחיד כלא, ותב לאתריה, ואתקריב כלא לגו מחשבה, ואתעביד רעותא חדא. וכדין ריח ניחח דנח רוגזא ואתעביד נייחא.
דהא תננא אתכניש, ועייל וקמיט באשא, ואשא אחיד בתננא, ועיילי תרווייהו לגו לגו, עד דנח רוגזא. וכד אתאחיד כלא דא בדא, ונח רוגזא, כדין הוא נייחא, וקשירו חד, ואתקרי נייחא. נייחא דרוחא. חדוותא דכלא כחדא. נהירו דבוצינין. נהירו דאנפין. ובג"כ כתיב, וירח ה' את ריח הניחח. כמאן דארח וכניש כלא, לגו אתריה.
אתא ר' ייסא ונשקיה. אמר, ומה כל הדין טבא, אית תחות ידך ולא ידענא ביה. אמר, אהדרנא מן אורחא, ונתחבר בהדך. אזלו, אמר רבי חזקיה, ארחא דא, בהדי שכינתא נהך, דהא מתקנא קמן. אחיד בידא דההוא ינוקא, ואזלו. אמרו ליה, אימא לן קרא חד, מאינון דאמר לך אבוך.
פתח ההוא ינוקא ואמר, ישקני מנשיקות פיהו, דא הוא תאובתא עלאה, דיפוק רעותא מפומא. ולא נפיק מחוטמא, כד אשא נפקא, דהא כד אתחבר פומא לנשקא נפיק אשא, ברעותא, בנהירו דאנפין, בחדוה דכלא, באתדבקותא דנייחא.
ובג"כ כי טובים דודיך מיין. מההוא יין, דמחדי ונהיר אנפין, וחייכין עיינין, ועביד רעותא. ולאו מיין דמשכר, ועביד רוגזא, ואחשיך אנפין ולהטאן עיינין, יין דרוגזא.
ועל דא, בגין דחמר דא טב, נהיר אנפין, וחדי עיינין, ועביד תיאובתא דרחימו, מקריבין ליה כל יומא, על גבי מדבחא. שעורא דמאן דשתי ליה, חדי ליה, ועביד ליה נייחא, דכתיב ונסכו רביעית ההין. ובג"כ, כי טובים דודיך מיין. מההוא יין, דאתער רחימותא ותיאובתא.
וכלא, כמה דלתתא, אתער רחימותא דלעילא. תרין שרגין כד אתדעך נהורא דלעילא, בתננא דסליק, מההוא דלתתא, אתדליק ההוא דלעילא. א"ר חזקיה, הכי הוא ודאי, דעלמא עלאה, תליא בתתאה, ותתאה בעלאה ומזמנא דאתחריב בי מקדשא, ברכאן לא אשתכחו לעילא ותתא. לאחזאה דדא בדא תליא.
ואמר רבי יוסי, ברכאן לא אשתכחו, ולווטין אשתכחו, דהא יניקו דכלא, בההוא סטרא נפקי. מאי טעמא, בגין דישראל לא שריין בארעא, ולא פלחי פולחנא דאצטריך, לאדלקא בוצינין, ולאשתכחא ברכאן, ובגין כך לא משתכחי לעילא ותתא, ועלמא לא יתיב בקיומיה כדקא יאות.
וא"ר חזקיה, לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם. מאי הוא, א"ר ייסא הכי שמענא מרבי שמעון, דאמר כל זמנא דאשא דלעילא אוסיף לתקפא, תננא דאיהו דינא דלתתא, אתקיף רוגזא, ושצי כלא. בגין דכד נפיק אשא, לית ליה פסק, עד דישתלים דינא. וכד דינא דלתתא לא אוסיף לאתתקפא בדינא דלעילא, עביד דינא ופסיק, ולא ישתלם דינא לשיצאה. ובגין כך כתיב לא אוסיף. למיהב תוספת, לאתתקפא דינא דלתתא.
אמר ההוא ינוקא, שמענא, בגין דכתיב, ארורה האדמה בעבורך. דהא בההיא שעתא דאתלטיא ארעא, בחובא דאדם. אתייהיב רשו לשלטאה עלה, ההוא חויא בישא, דאיהו מחבלא דעלמא, ושצי בני עלמא. מההוא יומא דקריב נח קרבנא, וארח ליה קב"ה, אתייהיב רשו לארעא, לנפקא מתחות ההוא נחש, ונפקא ממסאבא. ועל דא מקריבין ישראל קרבנא לקב"ה, בגין לאנהרא אפי ארעא. א"ר חזקיה, יאות הוא, והאי הוה תלי עד דקיימו ישראל על טורא דסיני.
אמר ר' ייסא, קב"ה אזעיר לה לסיהרא, ושלטא ההוא נחש, אבל בגין חובא דאדם, אתלטייא, בגין למילט עלמא. בההוא יומא, נפקת ארעא מההיא קללה, וקיימא סיהרא בההיא גריעותא, בר בשעתא דקורבנא אשתכחו בעלמא, וישראל יתבין על ארעהון. אמר רבי ייסא לההוא ינוקא, מה שמך, א"ל אבא. א"ל אבא תהא בכלא, בחכמה ובשנין. קרא עליה ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך.
א"ר חזקיה, זמין קב"ה לאעברא רוח מסאבא מן עלמא, כמה דכתיב ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ. וכתיב בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי ה' דבר.
וזמין קב"ה לאנהרא לסיהרא, ולאפקא לה מחשוכא, בגין ההוא חויא בישא. כמה דכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים. מאי אור, ההוא אור, דגניז ליה קב"ה, בעובדא דבראשית.

— 32 —
ויברך אלקים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו וגו'. רבי אבא פתח ואמר ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה. ברכת ה' דא שכינתא, דאיהי אתפקדא על ברכאן דעלמא, ומנה נפקי ברכאן לכלא.
תא חזי מה כתיב בקדמיתא, ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התבה וגו'. כמה דאתמר, דמאריה דביתא יהב ליה רשו למיעאל. לבתר אתתא אמרה ליה לנפקא. בקדמיתא עאל ברשותא דבעלה, לסוף נפק ברשו דאתתא. מכאן אוליפנא, מאריה דביתא יעיל, ואתתא תפיק, הה"ד וידבר אלקים אל נח לאמר צא מן התבה. דרשו הוה בידהא, לאפקא ליה לאושפיזא, ולא לאעלא ליה.
כיון דנפק, יהב מתנן לה, בגין דאיהי בביתא, וביתא בידהא. ואינון מתנן דיהב לה, בגין לאסגאה לה רחימותא בבעלה. מכאן אוליפנא אורח ארעא לאושפיזא. וע"ד לבתר דיהב לה מתנן, לאסגאה לה רחימותא בבעלה, ברכא ליה, דכתיב ויברך אלקים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו וגו'. ובג"כ כתיב ברכת ה' היא תעשיר. ודאי כמה דאתמר.
ולא יוסיף עצב עמה. רזא, דכתיב בעצבון תאכלנה, עצבון: עציבו ורוגזא בלא נהירו דאנפין. כד אתחשך סיהרא, וברכאן לא משתכחי. בעצבון: סטרא דרוחא אחרא, דאמנע ברכאן מעלמא, ובג"כ ולא יוסיף עצב עמה. ודא הוא רזא דכתיב לא אוסיף לקלל עוד את האדמה.

— 33 —
ומוראכם וחתכם יהיה. מכאן ולהלאה, יהא לכון דיוקנין דבני נשא, דהא בקדמיתא לא הוו דיוקנין דבני נשא. ת"ח, בקדמיתא כתיב בצלם אלקים עשה את האדם. וכתיב בדמות אלקים עשה אותו. כיון דחטו אשתנו דיוקנייהו, מההוא דיוקנא עלאה, ואתהפכו אינון למדחל מקמי חיוון ברא.
בקדמיתא, כל בריין דעלמא, זקפן עיינין, וחמאן דיוקנא, קדישא עלאה, וזעאן ודחלין מקמיה. כיון דחטו אתהפך דיוקניהו, מעינייהו, לדיוקנא אחרא. ואתהפך דבני נשא זעין ודחלין קמי שאר בריין.
ת"ח, כל אינון בני נשא, דלא חטאן קמי מאריהון, ולא עברין על פקודי אורייתא. זיו דיוקנא דלהון, לא אשתני מחיזו דדיוקנא עלאה. וכל בריין דעלמא, זעין ודחלין קמיה. ובשעתא דבני נשא עברין על פתגמי אורייתא, אתחלף דיוקנא דלהון, וכלהו זעין ודחלין מקמי בריין אחרנין, בגין דאתחלף דיוקנא עלאה, ואתעבר מנייהו, וכדין שלטי בהו חיות ברא, דהא לא חמו בהו, ההוא דיוקנא עלאה כדקחזי.
ועל כך, השתא כיון דעלמא אתחדש כמלקדמין, בריך לון, ברכה דא, ושליט לון על כלא, כד"א וכל דגי הים בידכם נתנו. ואפילו נוני ימא. ר' חייא אמר, בידכם נתנו. מקדמת דנא. דכד ברא קב"ה עלמא מסר כלא בידהון, דכתיב, ורדו בדגת הים ובעוף השמים וגו'.
ויברך אלקים את נח, רבי חזקיה פתח, לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. האי קרא אוקמוה, אבל קרא דא, ברזא דחכמתא אתמר. דהא תנינן, בעשרה זיני שבחא, שבח דוד לקב"ה, וחד מנייהו משכיל. והוא דרגא חד מאינון עשרה. ודוד אתקין גרמיה עד לא ישרי עלוי האי דרגא.
אשרי נשוי פשע: דהא בשעתא דקב"ה, אתקיל חובי וזכוון דבני נשא, דההוא תיקלא, דבסטר חובין מסתלקין, ואינון אוחרנין, זכיין דאינון בתיקלא אחרא, מכריעין לתתא, דא הוא נשוי פשע.
כסוי חטאה: בשעתא דדינא שריא בעלמא, דיהא מחפיא, דלא ישלוט עלוי מחבלא, כמה דהוה לנח, דכסי ליה קב"ה, מההוא חטאה, דאמשיך עליה אדם על עלמא. דכיון דחטאה דא, אנגיד אדם על עלמא, שאר בריין שלטאן, ובר נש דחיל מנייהו, ועלמא לא אתקין בתקוניה. ובג"כ, כד נפק נח מתיבותא, קב"ה ברכיה. דכתיב, ויברך אלקים את נח ואת בניו וגו'.
ואתם פרו ורבו. בהני ברכאן, לא אשתכחו נוקבי, אלא את נח ואת בניו, אבל נוקבי לא אמר קרא. א"ר שמעון, ואתם כללא דדכורי ונוקבי כחדא. ותו, את נח, לאסגאה נוקביה. ואת בניו, לאסגאה נוקבי דלהון.
ובגין כך כתיב, ואתם פרו ורבו. למעבד תולדות. מכאן ולהלאה שרצו בארץ. והכא יהיב לון קב"ה שבע פקודי אורייתא. לון ולכל דאתו אבתרייהו, עד דקיימו ישראל בטורא דסיני, ואתייהב לון כל פקודי אורייתא כחדא.

— 34 —
ויאמר אלקים לנח וגו'. זאת אות הברית אשר אני נותן ביני וביניכם וגו'. את קשתי נתתי בענן. נתתי מקדמת דנא. ר"ש פתח וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא. מה כתיב לעילא, ואשמע את קול כנפיהם כקול מים רבים כקול שדי בלכתן. אלין ארבע חיוון רברבן עלאין קדישין, דההוא רקיע מתתקנא עלייהו. וכלהו גדפייהו מתחבראן דא בדא, לחפייא גופייהו.
ובשעתא דאינון פרשי גדפייהו, אשתמע קול גדפין דכלהו, דאמרי שירתא, הה"ד כקול שדי. דלא אשתכיך לעלמין. כמה דכתיב למען יזמרך כבוד ולא ידום. ומאי אמרי, הודיע ה' ישועתו לעיני הגוים גלה צדקתו.
קול המלה כקול מחנה, כקול משרייתא קדישא, כד מתחברן כל חילין עלאין לעילא. ומאי אמרי, קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו. אהדרו לדרום, אמרו קדוש, אהדרו לצפון אמרו קדוש. אהדרו למזרח, אמרו קדוש. אהדרו למערב, אמרו ברוך.
והאי רקיע קאים על רישיהון. ובכל אתר דאיהי אזלא, אסחרו אפין לההיא סטרא, דאתכלילו אנפין ביה. אסחרו אנפין לארבע זויין, וכלהו מסתחרין לתתא.
ברבועא דיליה, אתגליפת בארבע אנפין, אנפי אריה. אנפי נשרא. אנפי שור. אנפי אדם. גליף בכלהו, אדם. אנפי אריה, אדם. אנפי נשר, אדם. אנפי שור, אדם. כלהו כלילן ביה. ובגין כך כתיב, ודמות פניהם פני אדם.
והאי רקיע דאתרבע, כלהו גוונין כלילן ביה, ארבע גוונין אתחזיין ביה, גליפין בארבע ארבע. בארבע גליפין, רשימין טהירין, עלאין ותתאין. כד מתפרשאן גוונין דאינון ארבע, סלקין תריסר. גוון ירק. גוון סומק גוון חוור, גוון ספיר, דאתכלילו מכל גוונין. הה"ד כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה'. חיזו דגוונין דכלא. ובגין כך, את קשתי נתתי בענן.
מאי קשתי, כמה דאתמר ביוסף, דכתיב ותשב באיתן קשתו. בגין דיוסף צדיק אקרי, ובגין כך, קשתו: דא ברית דקשת, דאתכליל בצדיק, דברית, דא בדא אתאחיד. ובגין דנח הוה צדיק, קיימא דיליה קשת.
ויפוזו. מאי ויפוזו, אנהירו בחמידו דכלא. כד"א הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים. אתנהירו בנהירו עלאה, כד נטר ברית. ובגין כך, אקרי יוסף הצדיק. על דא, אקרי הקשת ברית, כליל דא בדא.
ודא זהרא יקרא עלאה, חיזו דכל חיזו. חזו כחיזו טמירין, גוונין טמירין. גוונין דלא אתגליין. ולית רשו לאסתכלא בעינא בקשת, כד אתחזי בעלמא, דלא יתחזי קלנא בשכינתא. וכן גוונין דקשת הוא חיזו סוסטיפא קטירא, כחיזו יקרא עלאה, דלא לאסתכלא.
וכיון דארעא חמאת להאי קשת, קיימא קדישא, אתקיימת בקיומא. ועל דא, והיתה לאות ברית בין אלקים וגו'. האי דאמרן, דאלין תלת גוונין, וחד דאתכליל בינייהו, כלהו רזא חדא. ובגו עננא סלקא לאתחזאה.
וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר. האי היא אבן שתיה, דאיהי נקודה חדא, דכל עלמא. וקיימא עלה קדש הקדשים. ומאי היא כרסייא קדישא עלאה, דאיהי ממנא על אלין ארבע. דמות כסא, בארבע סמכין, ודא הוא תורה שבעל פה.
ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. דא הוא תורה שבכתב. מכאן דתורה שבכתב ישוון יתה, על תורה שבעל פה. בגין דהאי כרסייא לדא, כמראה אדם. דאיהו דיוקנא דיעקב, דאיהו יתיב עלה.

— 35 —
רבי יהודה, קם ליליא חד למלעי באורייתא, בפלגו ליליא, בבי אושפיזא, במתא מחסיא. והוה תמן בביתא, חד יודאי, דאתא בתרי קסירא דקטפירא. פתח רבי יהודה ואמר, והאבן הזאת אשר שמתי מצבה. יהיה בית אלקים. דא היא אבן שתיה, דמתמן אשתיל עלמא, ועלה אתבני בי מקדשא.
זקף רישיה, ההוא יודאי וא"ל האי מלה איך אפשר, והא אבן שתיה עד לא אתברי עלמא הות, ומינה אשתיל עלמא, ואת אמרת והאבן הזאת אשר שמתי מצבה. דמשמע דיעקב שוי לה השתא, דכתיב ויקח את האבן אשר שם מראשותיו. ותו, דיעקב בבית אל הוה, והאי אבנא הוה בירושלם.
רבי יהודה, לא אסחר רישיה לגביה, פתח ואמר הכון לקראת אלקיך ישראל. וכתיב הסכת ושמע ישראל. מלי דאורייתא בעיין כוונה. ומלין דאורייתא, בעאן לאתתקנא בגופא ורעותא כחדא. קם ההוא יודאי, ואתלבש, ויתיב לגביה דרבי יהודה, ואמר זכאין אתון צדיקיא, דמשתדלי באורייתא יומא ולילי.
א"ל רבי יהודה, השתא דכוונת גרמך, אימא מילך, דנתחבר כחדא. דהא מלי דאורייתא בעיין תקונא דגופא, ותקונא דלבא. ואי לאו, בערסאי שכיבנא ובלבאי אמרנא מלין. אלא הא תנינן, דאפילו חד דיתיב ולעי באורייתא שכינתא אתחברת בהדיה, ומה שכינתא הכא, ואנא שכיב בערסאי. ולא עוד, אלא דבעיין צחותא.
ותו, דכל בר נש, דקם למלעי באורייתא, מפלגו ליליא, כד אתער רוח צפון, קב"ה אתי לאשתעשעא עם צדיקיא בגנתא דעדן. והוא וכל צדיקייא דבגנתא, כלהו צייתין לאלין מלין דנפקי מפומיה. ומה קב"ה, וכל צדיקייא, מתעדנין למשמע מלי דאורייתא בשעתא דא. ואנא אהא שכיב בערסאי. אמר ליה, השתא אימא מילך.
א"ל, שאילנא על מה דאמרת בפסוקא דא, והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים, דדא אבן שתיה. היך אפשר, דהא אבן שתיה, עד לא אתברי עלמא הות, ומנה אשתיל עלמא, ואת אמרת, אשר שמתי, דמשמע דיעקב שוי לה השתא. וכתיב ויקח את האבן אשר שם מראשותיו.
ותו, דיעקב בבית אל הוה, ואבנא דא הות בירושלם. א"ל כל ארעא דישראל אכפל תחותוי, וההוא אבן תחותיה הות. א"ל, אשר שם כתיב. וכתיב, והאבן הזאת אשר שמתי מצבה. א"ל אי ידעת מלה אימא לה.
פתח ואמר, אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך. דוד מלכא, חביבותא ודבקותא דיליה, בהאי אבן הוה. ועלה אמר אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. וכד בעא לאסתכלא, בחיזו יקרא דמריה, נטל להאי אבן בידיה, בקדמיתא, ולבתר עייל.
בגין דכל מאן דבעי, לאתחזאה קמי מריה, לא אעיל אלא בהאי אבן. דכתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש. ודוד משבח גרמיה, ואמר אני בצדק אחזה פניך. וכל אשתדלותיה דדוד, לאתחזאה בהאי אבן, כדקא יאות, לגבי דלעילא.
תא חזי, אברהם אתקין צלותא דצפרא ואודע טיבו דמאריה בעלמא. ואתקין ההיא שעתא, בתקונהא כדקא יאות. דכתיב וישכם אברהם בבקר. יצחק, אתקין צלותא דמנחה. ואודע בעלמא, דאית דין ואית דיין, דיכול לשזבא ולמידן עלמא.
יעקב, אתקין צלותא דערבית, ובגין צלותא דא, דאתקין מה דלא אתקין ב"נ מקדמת דנא, כדקא יאות. בג"כ, שבח גרמיה, ואמר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה. דעד ההיא שעתא, לא שוי לה אחרא כוותיה.
ובגין כך, ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה. מאי מצבה, דהוה נפילה, ואוקים לה. ויצוק שמן על ראשה. דהא ביעקב תליא מילתא, למעבד יתיר מכל בני עלמא.
אתא רבי יהודה ונשקיה, א"ל, וכל האי ידעת ואת משתדל בסחורתא, ומנח חיי עלמא. א"ל דהוה דחיקא לי שעתא, ואית לי תרין בנין, וקיימין כל יומא בבי רב, ואנא אשתדלנא על מזונייהו, ולמיהב לון אגר למורייהו, בגין דישתדלון באורייתא.
פתח ואמר, ושלמה ישב על כסא דוד אביו ותכון מלכותו מאד. מאי שבחא דא. אלא, דאתקין אבן שתיה, ושוי עלה קדש הקדשים, וכדין, ותכון מלכותו מאד.
וכתיב, וראיתיה לזכר ברית עולם. דהא קב"ה, תיאובתא דיליה בה תדיר, ומאן דלא אתחזי בה, לא אעיל קמי מאריה. וע"ד כתיב, וראיתיה לזכר ברית עולם.
וראיתיה. מאי וראיתיה, רזא הוא, כד"א והתוית תיו על מצחות וגו'. לאתחזאה עלייהו. ואיכא דאמרי, דא רשימו דאת קדישא, די בבשרא.
א"ר יהודה, ודאי כלא הוא. אבל, האי קשת דאתחזי בעלמא, ברזא עלאה קיימא. וכד יפקון ישראל מן גלותא, זמינא האי קשת לאתקשטא בגוונוי, ככלה דא, דמתקשטא לבעלה.
א"ל ההוא יודאי, כך אמר לי אבא, כד הוה מסתלק מעלמא, לא תצפי לרגלי דמשיחא, עד דיתחזי האי קשת בעלמא, מתקשטא בגווני נהירין, ויתנהיר לעלמא. וכדין צפי ליה למשיח.
מנלן, דכתיב וראיתיה לזכר ברית עולם. והשתא דאתחזיא בגוונין חשוכין, מתחזיא לדוכרנא, דלא ייתי מבול. אבל בההיא זמנא אתחזייא בגוונין נהירין, ומתקשטא בתקונא ככלה דמתקשטא לבעלה. וכדין לזכר ברית עולם. וידכר קב"ה להאי ברית, דאיהו בגלותא, ויקים לה מעפרא, הה"ד ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם. וכתיב ועבדו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם אשר אקים להם, אשר אקים מעפר, כד"א אקים את סכת דוד הנופלת. וע"ד וראיתיה לזכר ברית עולם, ולאקמא לה מעפרא.
ואמר הכי אבא, דבגין כך, אדכר באורייתא, פורקנא דישראל, ודכורנא דילה. ודא הוא דכתיב אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך.

— 36 —
ויהיו בני נח היוצאים מן התבה. רבי אלעזר אמר, כיון דכתיב ויהיו בני נח. אמאי אמר היוצאים מן התבה. וכי בנין אחרנין הוו ליה, דלא נפקי מן תיבותא.
אמר ליה רבי אבא, אין. דהא לבתר, אולידו בנוי בנין. דכתיב, ואלה תולדות שם וגו'. ואינון לא נפקי מגו תיבותא. ובג"כ כתיב, היוצאים מן התבה שם חם ויפת.
רבי שמעון אמר, אילו הוינא שכיח בעלמא, כד יהיב קב"ה ספרא דחנוך בעלמא, וספרא דאדם, אתקיפנא, דלא ישתכחון ביני אנשא, בגין דלא חיישו כל חכמאן לאסתכלא בהו, וטען במלין אחרנין, לאפקא מרשו עלאה, לרשו אחרא. והשתא הא חכימי עלמא ידעין מלין, וסתמין לון, ומתתקפי בפולחנא דמאריהון.
והאי קרא, אשכחנא ברזא דרזין. דכד אתער חדוה דכל חדוון, טמירא סתימא, סבתא דסבתין, אנהיר מניה נהירו דקיק. חדוה דכל חדוון, נהיר לימינא, במשח רבות עלאה. ונהיר לשמאלא בחדווה דחמרא טב, נהיר לאמצעיתא בחדווה דתרין סטרין. רוח אתער, ורוח סלקא, ואתייהיב ברוחא.
דבקן דא בדא. תלת עאלין בתלת. מגו תלת, נפקא חד ברית, ודבקא בברית. אתעברת רוח דסלקא, מתעברת מניה. כד אתייהיבת בתרין סטרין, אתדבקו רוחא ברוחא, ומתעבראן מתלת בנין. ונח ותיבה, נפקו מנייהו תלתא, כגוונא דתלתא עלאין, ואלין אינון דנפקו מגו תיבותא: שם וחם ויפת. שם: דבסטר ימינא, חם: דבסטר שמאלא. יפת: ארגוונא דכליל לון.
וחם הוא אבי כנען. זוהמא דדהבא, תחות קסטיפין. אתערותא דרוחא מסאבא, דנחש קדמאה. ובג"כ, רשים ואמר, וחם הוא אבי כנען. דאייתי לווטין על עלמא. ההוא כנען, דאתלטיא. ההוא כנען, דאחשיך אנפי בריין.
ובג"כ, לא נפיק מגו כללא דכלהו, אלא דא. דכתיב, וחם הוא אבי כנען. ההוא דאחשיך עלמא, ולא כתיב בכללא דא, ושם הוא אבי כך, או יפת הוא אבי כך, אלא מיד קפץ ואמר, וחם הוא אבי כנען. ודאי.
ועל דא, כד אתא אברהם, מה כתיב, ויעבר אברם בארץ. דעד לא הוה קיומא דאבהן, ולא אתו זרעא דישראל בעלמא, דיפוק שמא דא, וייעול שמא עלאה קדישא. כד הוו זכאין ישראל, אקרי ארעא, על שמא דא, ארץ ישראל. כד לא זכו, אקרי ארעא על שמא אחרא, ארץ כנען.
ועל דא, כתיב ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. דאיהו אייתי לווטין על עלמא. ובנחש מה כתיב ארור אתה מכל הבהמה. היינו דכתיב עבד עבדים. ועל דא כתיב, שם חם ויפת. תלת אלין בני נח היוצאים מן התיבה כדקאמרינן.

— 37 —
שלשה אלה בני נח. קיומא דכל עלמא, קיומא דרזא עלאה. ומאלה נפצה כל הארץ. היינו רזא דתלת גוונין עלאין. דכד ההוא נהר דנגיד ונפיק, אשקי לגנתא, בחילא דתלת אלין עלאין. ומתמן אתפרשן גוונין דלתתא, כל חד וחד כליל בחבריה, לאחזאה דיקרא דקב"ה, אתפשט לעילא ותתא, ואיהו חד, בעלאי ותתאי.
אמר רבי אלעזר, תלת גוונין אלין, בכל אינון דאתיין, מסטר דקדושה, ומחיזו דתלת גוונין אלין, מתפרשאן לכל אינון דאתיין מסטרא דרוחא אחרא. וכד תסתכל ברזא דדרגין, תשכח היך מתפרשן גוונין, לכל אינון סטרין, עד דעיילין לתתא, ברזא דאינון שבעה ועשרין צנורין, דדשי. דחפיין לתהומי.
וכלא ידיעא לחכימין עליונין. זכאה חולקהון דצדיקייא, דקב"ה אתרעי ביקריהון, וגלי לון סתרין עלאין דחכמתא, עלייהו כתיב סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם.
פתח רבי אלעזר ואמר: ה' אלקי אתה ארוממך אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אמן. כמה אית לון לבני נשא, לאסתכלא ביקרא דקב"ה, ולשבחא ליקריה. בגין דכל מאן דידע לשבחא למאריה, כדקא יאות, קב"ה עביד ליה רעותיה. ולא עוד, אלא דאסגי ברכאן לעילא ותתא.
ועל דא מאן דידע לשבחא ליה למאריה, וליחדא שמיה, חביב הוא לעילא, וחמיד לתתא. וקב"ה משתבח ביה. ועליה כתיב, ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

— 38 —
ויחל נח איש האדמה ויטע כרם. ר' יהודה ור' יוסי. חד אמר, מגן עדן אתתרכת, ונציב לה הכא. וחד אמר בארעא הות, ועקר לה, ושתל לה, ובההוא יומא, עבדת איבין וניצת לבלבין, וענבים והוה סחיט לה, ושתי מן חמרא ורוי.
רבי שמעון אמר, רזא דחכמתא, איהו הכא, בהאי קרא. כד בעא נח למבדק בההוא חובא, דבדק אדם הראשון. לאו לאתדבקא ביה, אלא למנדע, ולאתקנא עלמא, ולא יכיל. סחט ענבים למבדק בההוא כרם. כיון דמטא להאי, וישכר ויתגל. ולא הוה ליה, חילא למיקם. ובג"כ, ויתגל: גלי פרצה דעלמא, דהוה סתים. בתוך אהלה, כתיב בה"א. וע"ד כתיב, ואל תקרב אל פתח ביתה. בתוך אהלה, דההוא כרם.
כגוונא דא, בני אהרן, דתנינן שתויי יין הוו. וכי מאן יהיב לון חמרא, בההוא אתר למשתי. אי ס"ד, דאינון חציפין הוו, דרוו חמרא. לאו הכי, אלא ודאי, מההוא חמרא רוו. דכתיב, ויקריבו לפני ה' אש זרה. כתיב הכא, אש זרה, וכתיב התם לשמרך מאשה זרה. וכלא חד מלה.
וכן כגוונא דא, וישת מן היין וישכר ויתגל. ועל דא, אתער חם אבי כנען, כמה דאתמר. ואתייהיב אתר לכנען לשלטאה, ומאי דהוה הדין צדיק, ברזא דברית, סרסו. ותניא דאעבר מיניה ההוא קיומא.
ובגין כך אמר, ארור. דהא לווטין, אתערו בקדמיתא, על ידיה בעלמא. עבד עבדים יהיה. כד"א ארור אתה מכל הבהמה וגו'. כלא יתתקן לזמנא דאתי, והוא לא יתתקן. וכלא יפקון לחירו, והוא לא יפוק. ורזא איהו לאינון דידעי ארחוי, ושבילי דאורייתא.

— 39 —
פתח ואמר, כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד. כמה אית לון לבני נשא, לאסתמרא מחובייהו, מקמי קב"ה. דהא לבתר דחטא בר נש, רשים הוא, חוביה לעילא, ולא אתמחק, בר בתוקפא דתיובתא סגיא. כד"א כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית נכתם עונך לפני.
ת"ח, כיון דחב ב"נ קמי קב"ה זמנא חדא, עביד רשימו. וכד חב ביה זמנא תניינא, אתתקף ההוא רשימו יתיר. חב ביה זמנא תליתאה, אתפשט ההוא כתמא, מסטרא דא לסטרא דא, כדין כתיב, נכתם עונך לפני.
ת"ח, דוד מלכא, כיון דחב קמי קב"ה, על עסקא דבת שבע, חשיב, דההוא חובא, אתרשים עליה לעלמין. מה כתיב, גם ה' העביר חטאתך לא תמות. אעבר ההוא רשימו מקמיה.
א"ל רבי אבא, והא תנינן דבת שבע, דיליה דדוד מלכא הות מן יומא דאתברי עלמא, אמאי, יהבה קב"ה לאוריה החתי, מן קדמת דנא.
א"ל, הכי אורחוי דקב"ה, אע"ג דאתתא אזמינא ליה לבר נש, למהוי דיליה, אקדים אחרא ונסיב לה, עד דמטא זמניה דהאי. כיון דמטא זמניה, אתדחייא האי דנסיב לה, מקמי האי אחרא, דאתי לבתר, ואסתלק מעלמא. וקשי קמיה קב"ה לאעברא ליה מעלמא, עד לא מטי זמניה, מקמי האי אחרא.
ורזא דבת שבע, דאתייהיבת לאוריה החתי בקדמיתא, פוק ודוק, אמאי אתיהיבת ארעא קדישא לכנען, עד לא ייתון ישראל. ותשכח מלה דא. וכלא רזא חדא איהו, ומלה חדא.
ת"ח, דוד, אע"ג דאודי על חוביה, ותב בתיובתא, לא אעדי לביה ורעותיה מאינון חובין דחב, ומההוא חובא דבת שבע, בגין דדחיל עלייהו תדיר, דילמא גרים חד מנייהו, ויקטרג עליה בשעתא דסכנה. ובגין כך, לא אנשי לון, מיניה ומרעותיה.
ד"א, כי פשעי אני אדע. כלהו דרגין, דתליין בהו חובי בני נשא, אני אדע. וחטאתי נגדי תמיד. דא פגימו דסיהרא, דלא נפקא מסאובתא, עד דאתא שלמה, ואתנהירת באשלמותא. וכדין אתבסם עלמא, ויתיבו ישראל לרחצן. דכתיב וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו. ועם כל דא, וחטאתי נגדי תמיד. ולא אתפסק מעלמא. עד דייתי מלכא משיחא, לזמנא דאתי. כמה דאתמר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ.

— 40 —
הוא היה גבור ציד לפני ה' על כן יאמר כנמרוד גבור ציד לפני ה'. ת"ח, הוא הוה גבר תקיף. לבושוי דאדם הראשון הוה לביש. והוה ידע למיצד צידה דברייתא בהו.
אמר רבי אלעזר, נמרוד הוה מפתי לברייתא, למיהך בתר פולחן דע"ז. והוה שליט באינון לבושין, ונצח בני עלמא. והוה אמר דאיהו שליטא בעלמא, ופלחין ליה בני נשא. ואמאי אקרי שמיה נמרוד. דמרד במלכא עלאה. דלעילא. דמרד בעלאי, ומרד בתתאי.
באינון לבושין, שליט על כל בני עלמא, ומלך בהו. ומרד במאריה. ואמר, דאיהו שליטא דעלמא, והוה מפתי לברייתא אבתריה, עד דמשך בני נשא, למיפק מבתר פולחנא דמארי עלמא. אמר ר"ש באילין לבושין, ידעי בהו חברייא רזא עלאה.

— 41 —
מתניתין. ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. ר' שמעון פתח, והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו. והבית בהבנותו. וכי לא הוה בני ליה שלמה, וכלהו אומנין, דהוו תמן, מהו בהבנותו.
אלא, כך הוא, כמה דכתיב, מקשה תעשה המנורה. אם היא מקשה, מהו תעשה. אלא, ודאי כלא באת וניסא אתעביד איהו מגרמיה. כיון דשראן למעבד עבידתא אוליף לאומנין למעבד בה, מה דלא הוו ידעין מקדמת דנא.
מ"ט, בגין דברכתא דקב"ה, שרא על ידייהו, וע"ד כתיב, בהבנותו, איהי אתבני מגרמיה, דהוא אולפא אולפן לאומנין, היאך שראן למעבד, ולא אסתלק מעינייהו רשימו דההוא עבידתא ממש, ומסתכלאן ביה ועבדי, עד דאתבני כל ביתא.
אבן שלמה מסע נבנה. שלמה כתיב, חסר יוד, אבן שלמה ודאי. מסע: דאתנטיל ואתייא ושרייא עלייהו, ואתעביד עבידתא. מסע: דאנטיל ידן למעבד, דלא מדעתייהו. כתיב הכא מסע. וכתיב התם ולמסע את המחנות.
ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע. בגין, דשמיר בזע כלא, ולא אשתמע מלה, דלא אצטריכו לשאר מאנין למעבד. וכלא באת וניסא הוה.
אמר רבי שמעון, כמה חביבין אינון מלי דאורייתא. זכאה חולקיה, מאן דאתעסק בהו, וידע למיהך בארח קשוט. והבית בהבנותו. כד סלקא ברעותא דקב"ה, למעבד יקרא ליקריה, סלקא מגו מחשבה רעותא, לאתפשטא, ואתפשטת מאתר דאיהי מחשבה סתימא, דלא אתיידע.
עד דאתפשטת ושרייא לבי גרון, אתר דאיהו נביע תדיר, ברזא דאיהו רוח חיים. וכדין כד אתפשטת ההיא מחשבה, ושריא באתר דא, אקרי ההיא מחשבה, אלקים חיים. דכתיב הוא אלקים חיים.
עוד בעא, לאתפשטא ולאתגליא, מתמן נפקו, אשא ורוחא ומיא, כלילן כחדא, ונפק יעקב, גבר שלים, ואיהו קול חד דנפיק ואשתמע. מהכא, מחשבה דהוה סתימא בחשאי, אשתמע לאתגליא.
עוד, אתפשטת האי מחשבה, לאתגליא. ובטש האי קול ואקיש בשפוון, וכדין נפקא דבור, דאשלים כלא, וגלי כלא. אשתמע דכלא איהו ההיא מחשבה סתימא דהות לגו, וכלא חד.
כיון דמטא אתפשטותא דא, ואתעביד דבור בתקיפא דההוא קלא, כדין, והבית בהבנותו. כאשר נבנה לא כתיב, אלא בהבנותו, בכל זמנא וזמנא. אבן שלמה, כמה דאתמר. וכתיב בעטרה שעטרה לו אמו.
מסע: דנפקא מלגו, ושריא ונטיל לבר, נפקא מלעילא, ושריא ונטיל לתתא. ומקבות והגרזן כל כלי ברזל: אלין שאר דרגין תתאין, דכלהו תליין ביה, ולא אשתמעו, ולא אתקבלן לגו, כד איהי סלקא לאתאחדא לעילא, ולינקא מתמן. ודא הוא בהבנותו.
וכדין כד איהי ינקא, כלהו קיימי בחדוותא, וינקין ואתמליין ברכאן. וכדין, קיימין עלמין כלהו, ברזא חדא, ביחודא חד, ולא הוי בהו בכלהו עלמין פרודא. לבתר דנטלי חולקהון כל חד וחד, כלהו מתפשטן ומתפרשן לסטרייהו, למה דאתמנן.

— 42 —
ת"ח, ויהי כל הארץ שפה אחת וגו'. לבתר מה כתיב, ויהי בנסעם מקדם. מההוא קדמאה דעלמא. וימצאו בקעה בארץ שנער. דהא מתמן, מתפרשן לכל אינון סטרין, ואיהו ריש מלכו לאתבדרא.
ואי תימא, הא כתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד. ודאי הכי הוא, דכיון דנטלי מתמן, הוי פרודא, וכד אינון כנישין תמן לינקאה לא הוי פרודא. וכד נטלין הוי פרודא, דכתיב ויהי בנסעם מקדם, וימצאו בקעה. כמה דאתמר.
ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. דהא כדין עלמא, ביסודא ועקרא ושרשא חדא, ומהימנותא חדא, ביה בקב"ה. מה כתיב, ויהי בנסעם מקדם. מקדמאה עקרא דעלמא, מהימנותא דכלא. וימצאו בקעה. מציאה אשכחו, ונפקו בה מתחות מהימנותא עלאה.
ת"ח, נמרוד מה כתיב ביה, ותהי ראשית ממלכתו בבל. דהא מתמן נטל לאתאחדא ברשו אחרא. והכא, וימצאו בקעה בארץ שנער. מתמן נטלו בלבייהו, לאפקא מרשותא עלאה, לרשו אחרא.
ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם. ר' חייא פתח, והרשעים כים נגרש וגו'. וכי אית ים נגרש. אין. דכד ימא נפקא מתקוניה, ואזיל בלא חבלא, כדי נגרש ואתתרך מאתריה, כמאן דרוי חמרא, ולא יתיב על בורייה, וסלקא ונחתא. מ"ט בגין, כי השקט לא יוכל ויגרשו מימיו רפש וטיט. דמפקו מימוי, כל ההוא טינא דימא, וכל טנופא לשפוותיה.
כגוונא דא, אינון רשעים, דנפקא מארחא דתקנא, ואזלי כרוי חמרא, בלא תקונא, דנפקי מאורח מישר, לאורח עקים. מ"ט בגין, כי השקט לא יוכל. דהא עקימו דארחייהו גרים לון, למהך בלא תקונא, ובלא שכיכו.
ולא עוד, אלא, דכל רוגזא דידהו, בשעתא דאמרי מלה מפומייהו, ההוא מלה, רפש וטיט. כלהו מפקי טנופא וגיעולא, מפומייהו לבר, עד דמסתאבי, ומסאבי לון.
ת"ח, ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים. לית הבה: אלא הזמנה בעלמא. נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים. כלהו בעיטא בישא, אתו לסרבא ביה, בקב"ה. בשטותא אתו בטפשו דלבא.
אמר ר' אבא, שטותא נסיבו בלבייהו. אבל בחכמה דרשיעו אתו, בגין לנפקא מרשו עלאה, לרשו אחרא, ולאחלפא יקריה, ליקרא נוכראה. ובכלא אית רזא דחכמתא עלאה.
הבה נבנה לנו עיר ומגדל. ת"ח, כד מטו להאי בקעה, דאיהו רשו נוכראה, ואתגלי להו, אתר דשלטנותא דא תקיע בגו נוני ימא. אמרו, הא אתר, למיתב ולאתתקפא לבא, לאתהנאה ביה תתאי. מיד הבה נבנה לנו עיר. נתקין באתר דא, עיר ומגדל.
ונעשה לנו שם. אתר דא יהא לן לדחלא, ולא אחרא, ונבנה לאתר דא, עיר ומגדל. למה לן לסלקא לעילא, דלא ניכול לאתהנאה מנה. הא הכא אתר מתקנא. ונעשה לנו שם. דחלא למפלח תמן. פן נפוץ: לדרגין אחרנין, ונתבדר לסטרי עלמא.
(סתרי תורה) קומטורא דהרמנא, ממללן בלשון הקדש, דמה"ש אשתמודען ביה, ולא הוו ממללין בלישן אחרא. בגין כך כתיב ועתה לא יבצר מהם וגו'. דאלמלי משתעאן בלישן אחרא דמלאכי עלאי לא הוו אשתמודען ביה, גרע חשיבו דאינון חשבין למעבד. בגין, דעובדא דשדין, לאו איהו אלא ברגעא חדא, לחזו בני אנשא, ולא יתיר.
ודברים אחדים. דהוו ידעין דרגין עלאין, כל חד וחד, על בורייה, ולא אתחלף להו דרגא. ובגין כך כתיב, ודברים אחדים. ובגין כך, אתיעטו בעיטא בישא, עיטא דחכמתא, דכתיב הבה נבנה לנו עיר ומגדל.
כלא ברזא דחכמתא הוא, ובעו לאתקפא בארעא, סטרא אחרא, ולמפלח פולחנא דיליה. בגין דהוו ידעין, דהא כל דינין בישין, מתמן נחתין לעלמין. ובעיין לדחויי דרגא דקדשא.
עיר ומגדל: דא חכמתא עלאה. הוו ידעי דשמא קדישא, לא אתתקף בארעא, אלא בעיר ומגדל. עיר: דכתיב עיר דוד היא ציון וגו'. מגדל: דכתיב כמגדל דוד צוארך. ובחכמתא עבדו, למהוי שלטנא דסטרא אחרא בארעא, דדחייא אדון כל הארץ מאתריה. ולמהוי דיורא לסטרא אחרא בארעא.
ונעשה לנו שם. כמה דאחידא איהו שם לעילא, נתקיף לה ביננא, למהוי שם בארעא. פן נפוץ. ידיעא הוו ידעין, דיתבדרון מעל אפי ארעא. ובגין כך, הוו מתיחדין למעבד עבידתא דא בחכמא.
סטרא אחרא, איהו דכר ונוקבא, תוקפא דזוהמא דדינא קשיא. וכמה דאדם חב בהו, ואתקפו בגיניה על עלמא. אוף הכי אינון עבדין דאתתקף יתיר, דכתיב אשר בנו בני האדם. בנוי דאדם קדמאה, דאייתי ואשליט סטרא אחרא על עלמא, סטרא בישא. כמה דסטרא דקדושה, לאו שלטניה בהאי עלמא, אלא בעיר ומגדל. אוף הכי חשיבי אינון, למבני עיר ומגדל, למשלט האי סטר בישא בעלמא.
וירד ה' לראות, נחת האי שמא דקדישא, למחזי עובדיהון דבניינא דבנו. ואינון הוו ממללן בלשון קדש, לגבי כל אינון דרגין קדישין, והוו מצליחין. כיון דנחתת קדושה, אתבלבלו כל אינון דרגין, עלאין נחתו, ותתאין סליקו, ולא הוו קיימין בארח מישר, כמה דהוו. ולבתר בלבל לישנהון בע' לישן, ואתבדרו לכל סטרי עלמא.
חד ממנא הוא ברקיעא, וביה קיימין כל מפתחן, דעובדי עלמא. ואיהו קיימא זמין, בשעתי ורגעי דיומא. ואינון הוו ידעין ברזא דחכמתא, גנזא דהאי ממנא. והוו פתחי וסגרי, ומצלחי בעובדיהון, במימרא דפומהון. כיון דאתבלבל מימרא דלהון, כלא אתמנע מנייהו.
ואתר מתקן אשכחו, בההוא בקעה. סתרא דסתרין. וימצאו בקעה. אתר מתקן להאי סטרא בישא דבעו אנון לאתקפא ואתמנעו. תוקפא דההוא סטרא הוה תליא לאתפרעא בההיא בקעה, עד דנטלא תמן חילין ומשיריין, כגוונא דאינון דבנו קרתא ומגדלא. ואתיהיבו כלהו בידהא, ואתקטלו תמן.
אנון, דלא בעו למיפק בקץ הימין, אתבהילו ונפלו בקץ הימים. בההוא אתר, דאתחלש תקפא בקדמיתא, בהאי בקעה. וע"ד כתיב, והיא מלאה עצמות.
ואתתקפת בההוא צולמא, דאקים נבוכדנצר. ואתבר תוקפא לבתר, באנון גרמין, ובההוא צולמא דאינון קדמאי קיימו, וקמו על רגליהון. וההוא צולמא אתבר.
וכדין ידעו כל עמין דעלמא, דלית אלוה בר קב"ה בלחודוי. ותו דאתקדש שמיה, על ידא דחנניה מישאל ועזריה. וכלא בחד יומא, וע"ד כתיב והקדישו את קדוש יעקב וגו' (עד כאן סתרי תורה).
וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל. דא הוא חד מאינון עשר זמנין, דנחתא שכינתא לארעא. וכי מה הוא לראות, ולא הוה ידע מקדמת דנא. אלא, לראות: לאשגחא בדינא. כד"א, ירא ה' עליכם וישפט.
את העיר ואת המגדל. הכא אית לאסתכלא, דהא לא כתיב, לראות את בני האדם, אלא, לראות את העיר ואת המגדל. אמאי. אלא, בשעתא דאשגח קב"ה בדינא, בקדמיתא ישגח בדרגא דלעילא, ולבתר בדרגא דלתתא. בקדמיתא בעלאי, ולבתר בתתאי. ובגין דהאי מלה מטא לעילא, אשגחותא דלעילא הוה ביה בקדמיתא. דכתיב, לראות את העיר ואת המגדל.
אשר בנו בני האדם. מאי בני האדם, בנוי דאדם קדמאה. דמרד במריה, וגרם מותא לעלמא. אשר בנו בני האדם, בניינא ודאי, אמרו ובעו למבני לעילא.

— 43 —
רבי שמעון פתח כה אמר ה' אלקים שער החצר הפנימית הפונה קדים יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח. האי קרא אית לאסתכלא ביה, ואיהו רזא, כמה דאתמר, יהיה סגור ששת ימי המעשה. אמאי.
אלא, אלין ימי חול, דתרעא דא יהיה סגור. דלא לאשתמשא חול בקודשא. וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח. דהא כדין, שמושא דקודשא בקודשא. וכדין, אתנהיר סיהרא לאתחברא בשמשא.
תא חזי, תרעא דא, לא אתפתח באינון שתא יומי דחול. בגין דהא באינון יומי דחול, עלמא תתאה אתזן, ושלטין כל אנון שית יומין דחול על עלמא. בר בארעא דישראל.
ואינון דשלטי, לא שלטי בארעא קדישא. בגין, דהשער הזה, איהו סגור. אבל ביום השבת וביום החדש, כלהו מתעברן, ולא שלטין. בגין, דהשער הזה, איהו פתוח, ועלמא איהו בחדוה, ואתזן מתמן, ולא אתייהיב עלמא לרשו אחרא.
ואי תימא, דכל אינון שית יומין, אינון שלטין בלחודייהו. תא חזי. הפונה קדים: עד לא יקומון לשלטאה, איהו אסתכל תדיר בעלמא. אבל לא אתפתח לאתזנא עלמא מקודשא, בר ביומא דשבתא, וביומא דחדשא. וכלהו יומין, כלהו אתדבקן ביומא דשבתא, ואתזנו מתמן. דהא ביומא דשבתא כלהו תרעין פתיחן, ונייחא אשתכח לכלא, לעלאי ותתאי. ת"ח. וירד ה' לראות. נחת מקודשא לחול, לאשגחא במה דבנו, וקיימו קיומא לאתערא על עלמא, לדחלא לון.
רבי יצחק, הוה יתיב קמיה דר"ש, א"ל, מה חמו אלין, דעבדו שטותא דא, למרדא ביה בקב"ה, וכלהו, בעיטא חדא אתקיימו בדא. א"ל, הא אתמר, דכתיב, ויהי בנסעם מקדם. אתנטילו מעילא לתתא. אתנטילו מארעא דישראל, ונחתו לבבל. אמרו, הא הכא אתר למדבק.
ונעשה לנו שם וגו'. ויתדבק סיועא דלתתא, באתר דא. בגין דכד דינא אתי לאשראה בעלמא, הא אתר דא לקבליה. ומהכא אתהני עלמא, ויתזן. דהא לעילא, דחיקו איהו לאתזנא עלמא מניה. ולא עוד, אלא, אנן נסק לרקיעא, ונגח ביה קרבא, דלא יחות טופנא בעלמא. כדבקדמיתא.

— 44 —
ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכלם. בגין דכלהו כחדא, בייחודא דכלהון יעבדון ויצלחון בעובדייהו. יתבדרון דרגין, כל חד לסטריה. ובגין כך, יתבדרון כל הני דלתתא. מה כתיב ויפץ ה' אותם משם.
ואי תימא, לישנהון אמאי אתבלבל. אלא, בגין דכלהון ממללין בלשון הקודש. ההוא לישנא, קא עביד לון סיועא, בגין, דבעובדא, ובמלולא דפומא, תליין מלין אלין, לאדבקא כוונה דלבא, ובדא עבדי סיועא לההוא אתר, דבעי לאוקמא.
ועל דא אתבלבל לישנהון, דלא יכילו לאתתקפא רעותהון, בלשון הקודש. כיון דאתחלף לישנהון, לא אצלחו בעובדא. בגין דחילא דלעילא, לא ידעי, ולא אשתמודעי בר בלשון הקדש. וכד אתבלבל לישנא דלהון, אתחלש חיליהון, ואתבר תוקפא דלהון.
ת"ח, דהא מלה דאמרי תתאי בלשון הקדש, כלהו חילי שמיא ידעי ביה, ואתתקפי ביה. ולישן אחרא לא ידעין, ולא אשתמודעי ביה. ועל דא, אלין, כיון דאתבלבל לישנא דלהון, מיד ויחדלו לבנות העיר. דהא אתבר חילייהו, ולא יכילו למעבד מדי, ברעותא דלהון.
להוי שמיה די אלהא מברך מן עלמא ועד עלמא די חכמתא וגבורתא די לה היא. דהא בגין דאנחית קב"ה רזי דחכמתא לעלמא, אתקלקלו ביה בני נשא. ובעו לאתגרא ביה.
יהב חכמתא עלאה לאדם הראשון, ובההיא חכמה דאתגלי ליה, ידע דרגין, ואתדבק ביצר הרע, עד דאסתלקו מניה מבועי דחכמתא. ולבתר תב קמי מאריה. ואתגליין ליה מנייהו, ולא כקדמיתא. לבתר, בההוא ספרא דיליה, ידע חכמאן, ולבתר, אתו בני נשא, וארגיזו קמיה.
יהב חכמתא לנח, ופלח בה לקב"ה, לבתר מה כתיב, וישת מן היין וישכר ויתגל. כמה דאתמר. יהב חכמתא לאברהם, ופלח בה לקב"ה. לבתר, נפק מניה ישמעאל, דארגיז קמי קב"ה. וכן יצחק, נפק מניה עשו. יעקב נסב תרין אחתן.
יהב חכמתא למשה, מה כתיב ביה, בכל ביתי נאמן הוא. ולא הוה כמשה שמש מהימן, בכלהו דרגין, ולא סטא לביה, בתיאובתא דחד מנייהו, אלא קאים במהימנותא עלאה, כדקא יאות.
יהב חכמתא עלאה לשלמה מלכא. לבתר, מה כתיב ביה במשלי שלמה, המשא נאם הגבר לאיתיאל לאיתיאל ואכל. אמר שלמה אתי אל, וחכמתא דיליה הוא. ואוכל: ואיכול למעבד רעותי. לבתר ויקם ה' שטן לשלמה וגו'.
ת"ח, בגין זעירו דחכמתא, דאשכחו אלין מההוא חכמה דקדמאי, אתגרו ביה בקב"ה, ובנו מגדל, ועבדו כל מה דעבדו, עד דאתבדרו מאנפי ארעא, ולא אשתאר בהו חכמה, למעבד מדי.
אבל לזמנא דאתי, קב"ה יתער חכמתא בעלמא, ויפלחון ליה בה. הה"ד ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי. לאו כקדמאי, דחבילו ביה עלמא. אלא ועשיתי את אשר בחקי תלכו ואת משפטי תשמרו ועשיתם.
ר' יוסי ור' חייא, הוו אזלי בארחא. א"ל ר' יוסי לר' חייא, נפתח באורייתא ונימא מלה. פתח רבי יוסי ואמר כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך. כי ה' אלקיך מתהלך, מהלך מבעי ליה. אלא, כד"א מתהלך בגן לרוח היום. ודא הוא אילנא, דאכל מניה אדם הראשון. מתהלך: נוקבא. מהלך: דכר.
ודא הוא, דאזיל קמייהו דישראל, כד הוו אזלי במדברא. דכתיב, וה' הולך לפניהם יומם וגו'. הוא דאזיל קמיה דב"נ כד אזיל באורחא, דכתיב צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. ודא הוא, דאזיל קמיה דב"נ בשעתא דאיהו זכי. ולמה, להצילך ולתת אויביך לפניך. לאשתזבא בר נש בארחא, ולא ישלוט ביה אחרא.
ובג"כ לבעי ליה לב"נ לאסתמרא מחובוי. ולדכאה לגרמיה. מאי דכיו. דא דכתיב והיה מחנך קדוש. מאי קדוש, קדושים מבעי ליה, אלא, מחנך קדוש: אלין שייפי גופא. דגופא אתחבר ואתתקן בהו. ובג"כ, והיה מחנך קדוש. ולא יראה בך ערות דבר.
מאי ערות דבר. דא מלתא דעריין, דדא הוא מלה דקב"ה מאיס בה יתיר מכלא. כיון דאמר ולא יראה בך ערות, אמאי דבר. אלא, הני חייבי עלמא, דגעלי ומסאבי גרמייהו, במלה דלהון דנפקי מפומייהו, והא איהו ערות דבר.
וכל כך למה. בגין דאיהו אזיל קמך, ואי את עביד כדין, מיד ושב מאחריך. דלא יזיל בהדך, וייתוב מאחריך, ואנן הא אזלינן קמיה, בארחא, נתעסק במלי דאורייתא. דהא אורייתא אתעטרא על רישיה דבר נש, ושכינתא לא אעדיאת מניה.
פתח ר' חייא ואמר, ויאמר ה' הן עם אחד ושפה אחת לכלם וגו' ת"ח, מה כתיב, ויהי בנסעם מקדם. מאי מקדם. מקדמונו של עולם. וימצאו. ויראו מבעי ליה, מאי וימצאו. אלא מציאה אשכחו תמן, מרזי דחכמתא מקדמאי, דאתנער תמן, מן בני טופנא, ובה אשתדלו למעבד, בההיא עבידתא דעבדו, לסרבא ביה בקב"ה, והוו אמרי בפומא, ועבדי עבידתא.
חמי, מה כתיב, הן עם אחד ושפה אחת לכלם. בגין, דאינון בלבא חד, ורעותא חד, וממללי בלשון הקדש. ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. ולית מאן דימנע עובדא דלהון. אבל מאי אעביד, אבלבל לון דרגין דלעילא, ולישן דלהון לתתא. וכדין אתמנע עובדא דלהון.
ומה, בגין דהוו ברעותא ולבא חד, וממללי בלשון הקדש כתיב, לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, ודינא דלעילא, לא יכיל לשלטאה בהו. אנן, או חברייא דמתעסקין באורייתא, ואנן בלבא חד, ורעותא חד, על אחת כמה וכמה.
א"ר יוסי, מכאן לאינון מארי דמחלוקת, לית לון קיומא. דהא כל זמנא, דבני עלמא, אלין עם אלין, ברעותא חדא, ולבא חד, אע"ג, דמרדי ביה בקב"ה, לא שלטא בהו דינא דלעילא. כיון דאתפלגו, מיד, ויפץ ה' אותם משם וגו'.
א"ר חייא, אשתמע, דכלא במלה דפומא תלייא. דהא, כיון דאתבלבל, מיד ויפץ ה' אתם משם. אבל בזמנא דאתי, מה כתיב, כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד. וכתיב והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

=== Lech Lecha ===

— 1 —
לך לך מארצך וגו'. ר' אבא פתח ואמר, שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה. שמעו אלי אבירי לב: כמה תקיפין לבייהו דחייביא, דחמאן שבילי ואורחי דאורייתא, ולא מסתכלן בהו, ולבייהו תקיפין, דלא מהדרין בתיובתא לגבי מריהון, ואקרון אבירי לב. הרחוקים מצדקה: דמתרחקי מאורייתא.
רבי חזקיה אמר, דמתרחקי מקב"ה, ואינון רחיקין מניה, ובגין כך, אקרון אבירי לב. הרחוקים מצדקה. דלא בעאן לקרבא לגבי קב"ה. בגין כך, אינון רחוקים מצדקה. כיון דאינון רחוקים מצדקה, רחוקים אינון משלום. דלית לון שלום. דכתיב אין שלום אמר ה' לרשעים. מ"ט בגין דאינון רחוקים מצדקה.
ת"ח, אברהם בעי לקרבא לקב"ה, ואתקרב. הה"ד אהבת צדק ותשנא רשע. בגין דאהב צדק, ושנא רשע, אתקרב לצדקה, ועל דא כתיב, אברהם אוהבי. מ"ט אוהבי, בגין דכתיב, אהבת צדק. רחימותא דקב"ה, דרחים ליה אברהם, מכל בני דריה, דהוו אבירי לב, ואינון רחוקים מצדקה, כמה דאתמר.

— 2 —
ר' יוסי פתח, מה ידידות משכנותיך ה' צבאות. כמה אית לון לבני נשא, לאסתכלא בפולחנא דקב"ה. דהא כל בני נשא, לא ידעי ולא מסתכלי על מה קאים עלמא. ואינון על מה קיימין. דכד ברא קב"ה עלמא, עבד שמיא, מאש וממים מתערבין כחדא, ולא הוו גלדי. ולבתר אגלידו, וקיימו ברוחא עלאה. ומתמן שתיל עלמא, לקיימא על סמכין. ואינון סמכין, לא קיימין, אלא בההוא רוחא. ובשעתא דההוא רוחא אסתלק, כלהו מרפפין וזעין, ועלמא ארתת. הה"ד המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון. וכלא קאים על אורייתא, דכד ישראל משתדלי באורייתא, מתקיים עלמא, ואינון קיימין, וסמכין קיימין באתרייהו, בקיומא שלים.
ת"ח. בשעתא דאתער פלגות ליליא, וקב"ה עאל לגנתא דעדן, לאשתעשעא עם צדיקיא. כלהו אילנין דבגנתא דעדן, מזמרן ומשבחן קמיה. דכתיב, אז ירננו עצי היער מלפני ה' וגו'.
וכרוזא קארי בחיל, ואמר, לכון אמרין קדישין עליונין, מאן מנכון, דעייל רוחא באודנוי, למשמע. ועינוי פקחין למחמי. ולביה פתוח למנדע. בשעתא, דרוחא דכל רוחין, ארים בסימו דנשמתא, ומתמן, נפיק קלא דקליא, חילין אתבדר לארבע סטרי עלמא.
חד סליק, לסטר חד. חד נחית לההוא סטר. חד עייל, בין תרין. תרין מתעטרן בתלת. תלת עיילי בחד. חד אפיק גוונין. שית מנהון, לסטר חד. ושית מנהון, נחתי לההוא סטר. שית עיילי בתריסר. תריסר מתערין בעשרין ותרין. שית, כלילן בעשרה. עשרה קאים בחד.
ווי לאינון דניימי שינתא בחוריהון, לא ידעי ולא מסתכלאן איך יקומון בדינא, דחושבן אתפקד, כד אסתאב גופא, ונשמתא שטיא, על אנפי דאוירא דטיהרא, וסלקא ונחתא, ותרעין לא מתפתחן, מתגלגלן כאבנין בגו קוספיתא. ווי לון, מאן יתבע לון, דלא יקומון בעדונא דא, בגו דוכתי דענוגי דצדיקיא, אתפקדון דוכתייהו. אתמסרון בידא דדומה, נחתי ולא סלקי. עלייהו כתיב, כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה.
בההיא שעתא אתער שלהובא חד מסטר צפון, ובטש בארבע סטרי עלמא, ונחית ומטי, בין גדפי דתרנגולא. ואתער ההוא שלהובא ביה, וקרי. ולית מאן דאתער, בר אינון זכאי קשוט, דקיימי ואתערו באורייתא. וכדין קב"ה, וכל אינון צדיקייא, דבגו גנתא דעדן, צייתי לקליהון. כד"א, היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני.

— 3 —
(סתרי - תורה) תאנא. בתוקפא דהרמנו דמלכא, אנציב חד אילנא רבא ותקיף. גו נטיען עלאין, נטיע אילנא דא. בתריסר תחומין, אסתחר. בארבע סטרין דעלמא, פרישא רגליה.
ת"ק פרסי מטלנוי, כל רעותין, דאינון פרסין, ביה תליין. כד אתער האי, כלהו מתערין בהדיה, לית מאן דנפיק מרעותיה. לבתר, כלהו ברעותא חדא בהדיה.
קם מלעילא, נחית במטלנוי לגו ימא. מניה, ימא אתמליא. איהו מקורא דכל מיין דנבעין. תחותיה מתפלגין כל מימוי דבראשית. שקיו דגנתא, ביה תליין.
כל נשמתין דעלמא, מניה פרחין. נשמתין אלין עאלין בגנתא, לנחתא להאי עלמא. נשמתא כד נפקא, אתברכא בשבע ברכאן, למהוי אבא לגופא, בסליקו עלאה. הה"ד ויאמר ה' אל אברם. הא נשמתא עלאה אבא לגופא בסליקו דדיוקנא עלאה.
כד בעיא לנחתא להאי עלמא, אומי לה קב"ה למיטר פקודי אורייתא, ולמעבד רעותיה. ומסר לה מאה מפתחאן דברכאן, דכל יומא, לאשלמא לדרגין עלאין, כחושבן לך לך. דהא כלהו אתמסר לה, בגין לאתקנא בהו לגנתא, ולמפלח לה ולנטרא לה. מארצך, דא גנתא דעדן.
ומולדתך, דא גופא, דאתקרי אילנא דחיי, דאיהו תריסר שבטין עלאין. ומבית אביך, דא שכינתא. אביך, דא קב"ה. שנאמר גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע וגו', ואין אביו אלא קב"ה. ואין אמו אלא כנסת ישראל. אל הארץ אשר אראך. דא איהו האי עלמא. (עד כאן סתרי תורה)

— 4 —
ויאמר ה' אל אברם. מה כתיב לעילא וימת הרן על פני תרח אביו וגו'. מאי איריא הכא, אלא עד ההוא יומא, לא הוה בר נש, דמית בחיי אבוי, בר דא. דכד אתרמי אברם לנורא, אתקטיל הרן, ובגין דא, נפקו מתמן.
ת"ח, מה כתיב, ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן וגו'. ויצאו אתם מאור כשדים. ויצאו אתם. אתו מבעי ליה. דהא כתיב ויקח תרח וגו'. מאי, ויצאו אתם. אלא, תרח ולוט, עם אברהם ושרה נפקו, דאינון הוו עקרא למיפק מגו אינון חייביא. דכיון דחמא תרח, דאברהם בריה, אשתזיב מגו נורא, אתהדר למעבד רעותיה דאברהם, ובגין כך ויצאו אתם תרח ולוט.
ובשעתא דנפקו, מה כתיב, ללכת ארצה כנען. דרעותא דלהון הוה למיהך תמן. מכאן אוליפנא, כל מאן דאתער לאתדכאה, מסייעין ליה. ת"ח דהכי הוא. דכיון דכתיב, ללכת ארצה כנען, מיד ויאמר ה' אל אברהם לך לך, ועד דאיהו אתער בקדמיתא, לא כתיב לך לך.
ת"ח. מלה דלעילא לא אתער, עד דאתער לתתא בקדמיתא, על מה דתשרי ההיא דלעילא. ורזא דמלה, נהורא אוכמא, לא אתאחיד בנהורא חוורא, עד דאיהי אתערית בקדמיתא. כיון דאיהי אתערית בקדמיתא. מיד נהורא חוורא שרייא עלה.
וע"ד כתיב אלקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקט אל. בגין דלא יתפסק נהורא חוורא מעלמא, לעלמין. וכן המזכירים את ה' אל דמי לכם. בגין, לאתערא לתתא, במה דישרי אתערותא דלעילא. וכן כיון דאתער בר נש, אתערותא בקדמיתא, כדין אתער אתערותא דלעילא. ת"ח, כיון דכתיב ויצאו אתם מאור כשדים וגו', מיד ויאמר ה' אל אברם וגו'.

— 5 —
ויאמר ה' אל אברם לך לך. אמר ר' אלעזר, לך לך: לגרמך, לאתקנא גרמך. לאתקנא דרגא דילך. לך לך. לית אנת כדאי למיקם הכא, בין חייבין אלין.
ורזא דמלה, לך לך. דהא קב"ה, יהיב ליה לאברהם, רוחא דחכמתא, והוה ידע ומצרף סטרי דיישובי עלמא, ואסתכל בהו, ואתקל בתיקלא, וידע חילין די ממנן על סטרי יישובא.
כד מטא לגו נקודה דאמצעיתא דיישובא, תקיל בתיקלא ולא הוה סליק בידיה, אשגח למנדע חילא די ממנא עלה, ולא יכיל לאתדבקא ברעותיה.
תקיל כמה זמנין, וחמא, דהא מתמן אשתיל כל עלמא. אשגח וצרף ותקל למנדע, וחמא, דהא חילא עלאה, דעלה לית ליה שעורא עמיק וסתים. ולאו איהו כגווני דסטרי דרגי דישובא.
אשגח ותקיל, וידע, דהא כמה דמההיא נקודה אמצעיתא דישובא, מניה אשתיל כל עלמא, לכל סטרוי. הכי נמי ידע, דהא חילא דשרי עלה, מתמן נפקו כל שאר חילין, דממנן על כל סטרי עלמא, וכלהו ביה אחידן. כדין ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען.
עוד אשגח ותקיל וצריף, למיקם על ברירא דמלה, דההוא אתר, ולא הוה ידע, ולא יכיל למיקם עלה לאתדבקא. כיון דחמא תוקפא דהאי אתר, ולא יכיל למיקם עליה, מיד ויבאו עד חרן וישבו שם.
מאי טעמא דאברהם. אלא, דאיהו הוה ידע וצריף בכל אינון שלטנין מדברי עלמא, בכל סטרו דישובא. והוה תקיל וצריף אינון דשלטין בסטרי דישובא מדברי ככביא ומזליהון, מאן אינון תקיפין, אלין על אלין, והוה תקיל כל ישובי דעלמא, והוה סליק בידוי. כד מטא להאי אתר, חמא תקיפו דעמיקין, ולא יכיל למיקם ביה.
כיון דחמא קב"ה, אתערותא דיליה, ותיאובתא דיליה, מיד אתגלי עליה, ואמר ליה, לך לך. למנדע לך, ולאתקנא גרמך.
מארצך. מההוא סטרא דישובא דהוית מתדבק ביה. וממולדתך מההוא חכמה, דאת משגח, ותקיל תולדתא דילך, ורגעא ושעתא וזמנא, דאתיילידת ביה, ובההוא כוכבא, ובההוא מזלא.
ומבית אביך. דלא תשגח בביתא דאבוך. ואי אית לך שרשא לאצלחא בעלמא, מביתא דאבוך, בגין כך לך לך, מחכמה דא ומאשגחותא דא.
תא חזי. דהכי הוא, דהא נפקו מאור כשדים, והוו בחרן, אמאי יימא ליה לך לך מארצך וממולדתך. אלא עקרא דמלתא, כמה דאתמר. אל הארץ אשר אראך. אראך, מה דלא יכילת למיקם עליה, ולא יכילת למנדע חילא דההיא ארעא, דאיהו עמיק וסתים.

— 6 —
ואעשך לגוי גדול וגו'. ואעשך, בגין דכתיב, לך לך. ואברכך, בגין דכתיב, מארצך. ואגדלה שמך, בגין דכתיב, וממולדתך. והיה ברכה, בגין דכתיב, ומבית אביך.
ר"ש אמר, ואעשך לגוי גדול, מסטרא דימינא. ואברכך, מסטרא דשמאלא. ואגדלה שמך, מסטרא דאמצעיתא. והיה ברכה, מסטרא דארעא דישראל. הא הכא כרסייא, דארבע סמכין, דכלהו כלילן ביה באברהם. מכאן ולהלאה, ברכאן לאחריני, דמתזני מהכא, דכתיב, ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה.

— 7 —
ר' אלעזר, הוה יתיב קמיה דר"ש אבוי, והוי עמיה, ר' יהודה, ורבי יצחק, ורבי חזקיה. א"ל ר' אלעזר לר"ש אבוי, האי דכתיב, לך לך מארצך וממולדתך. כיון דכלהו נפקו למהך, אמאי לא אתמר ליה דכלהו יפקון.
דהא אף על גב דתרח הוה פלח לע"ז, כיון דאתער באתערותא טב למיפק בהדיה דאברהם, וחמינן דקב"ה אתרעי בתיובתא דחייביא, ושרא למיפק, אמאי לא כתיב לכו לכם. אמאי לאברהם בלחודוי לך לך.
א"ל ר"ש, אי תימא, דתרח כד נפק, מאור כשדים, בגין לאהדרא בתשובה הוה, לאו הכי, אלא כד נפק, לאשתזבא נפק, דהוו כלהו בני ארעיה, בעאן למקטליה. כיון דחזו, דאשתזיב אברהם, הוו אמרי ליה לתרח, אנת הוא דהוית מטעי לן, באלין פסילין, ומגו דחלא דלהון, נפק תרח, כיון דמטא לחרן, לא נפק מתמן לבתר, דכתיב וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט. ואילו תרח לא כתיב.
פתח ואמר, וימנע מרשעים אורם וזרוע רמה תשבר. האי קרא אוקמוה, אבל, וימנע מרשעים אורם, דא נמרוד ובני דריה, דנפק אברהם מנייהו דהוה אורם. וזרוע רמה תשבר, דא נמרוד.
ד"א, וימנע מרשעים אורם, דא תרח ובני ביתיה. אורם: דא אברהם. האור, לא כתיב, אלא אורם, דהוה עמהון. וזרוע רמה תשבר. דא נמרוד, דהוה מטעי אבתריה, כל בני עלמא. ובגין כך כתיב לך לך. בגין, לאנהרא לך, ולכל אינון דיפקון מינך, מכאן ולהלאה.
תו פתח ואמר. ועתה לא ראו אור בהיר הוא בשחקים ורוח עברה ותטהרם. ועתה לא ראו אור, אימתי, בשעתא דאמר קב"ה לאברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך. בהיר הוא בשחקים. דבעא קב"ה לאדבקא ליה לאברהם, בההוא אור דלעילא, ולאנהרא תמן.
ורוח עברה ותטהרם. דהא לבתר תבו בתיובתא, תרח וכל בני מאתיה בני מאתיה, דכתיב, ואת הנפש אשר עשו בחרן. תרח: דכתיב ואתה תבא אל אבותיך בשלום וגו'.
(סתרי תורה) ואעשך לגוי גדול, האי ברכתא חדא. ואברכך, תרין. ואגדלה שמך, תלת. והיה ברכה, ארבע. ואברכה מברכיך, חמש. ומקללך אאור, שית. ונברכו בך כל משפחות האדמה, הא שבע. כיון דאתברכו באלין שבע ברכאן, מה כתיב, וילך אברם כאשר דבר אליו ה'. לנחתא להאי עלמא, כמה דאתפקדא.
מיד וילך אתו לוט. דא איהו נחש דאתלטיא, ואתלטיא עלמא בגיניה, דאיהו קאים לפתחא, לאסטאה לגופא, ולא תפעול נשמתא, פולחנא דאתפקדת, עד דיעברון עלה בהאי עלמא, י"ג שנין, דהא מתריסר שנין ולעילא, נשמתא אתערת, למפלח פולחנא דאתפקדת, הה"ד ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה. שבע וחמש תריסר אינון.
וכדין אתחזיאת נשמתא בהאי עלמא. דאיהי אתיא מחמש שנים, דאינון ת"ק פרסי דאילנא דחיי. ושבעים שנה, דא איהו ההוא אילנא ממש, דאיהו שביעאה לדרגין, ושבעין שנה אתקרי.
כדין נפקת מההוא זוהמא דנחש, ועאלת בפולחנא קדישא, הה"ד, בצאתו מחרן, מההוא רוגזא ותוקפא דההוא נחש, דהוה אסטי ליה עד השתא לגופא, ושלטא עלוי.
באילנא, שלטא ערלה תלת שנין. בבר נש, תלת סרי שנין, דאקרון שני ערלה, כיון דאעברו על גופא אינון שנין, ואתעברת נשמתא, למפלח פולחנא קדישא, פקידת לגופא, לרעותא טבא, לכפוף לההוא נחש, דהא לא יכיל לשלטאה כמה דהוי.
דכתיב, ויקח אברם את שרי אשתו וגו', דא גופא, דאיהי לגבי נשמתא, כנוקבא לגבי דכורא. ואת לוט בן אחיו, דא נחש, דלא אעדי כל כך מן גופא, בגין דדבקותא דגופא, לא אעדיו כל כך מניה, אבל אתערותא דנשמתא אלקי ליה תדיר, ואתרי ביה, ואוכח ליה, וכפיף ליה, על כרחיה, ולא יכיל לשלטאה.
ואת כל רכושם אשר רכשו, אלין עובדין טבין דעביד בר נש, בהאי עלמא, באתערותא דנשמתא. ואת הנפש אשר עשו בחרן. ההוא נפש, דהות בקדמיתא בדבקותא בחברותא דההיא ערלה, בהדי גופא, ואתקין לה לבתר, דהא לבתר דתליסר שנין ולעילא, דנשמתא אתערת, לאתקנא לגופא, תרווייהו מתקנין לההוא נפש, דמשתתפא בתוקפא דנחש, ותאובתיה בישא, הה"ד ואת הנפש אשר עשו בחרן.
ועם כל דא, נשמתא אתקיפת ביה, בההוא נחש, לתברא ליה, בתוקפא בשעבודא דתשובה, הדא הוא דכתיב ויעבור. (עד כאן סתרי תורה)

— 8 —
וילך אברם כאשר דבר אליו ה'. א"ר אלעזר, ת"ח, דהא לא כתיב ויצא אברם כאשר דבר אליו ה'. אלא וילך. כד"א לך לך. דהא יציאה בקדמיתא עבדו, דכתיב, ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען. והשתא כתיב וילך, ולא כתיב ויצא.
כאשר דבר אליו ה'. דאבטח ליה בכלהו הבטחות. וילך אתו לוט, דאתחבר עמיה, בגין למילף מעובדוי, ועם כל דא לא אוליף כולי האי. א"ר אלעזר זכאין אינון צדיקייא, דאולפי ארחוי דקב"ה, בגין למיהך בהו, ולדחלא מניה, מההוא יומא דדינא, דזמין בר נש למיהב דינא וחושבנא לקב"ה.
פתח ואמר, ביד כל אדם יחתום לדעת כל אנשי מעשהו. האי קרא אוקמוה. אבל ת"ח, בההוא יומא, דאשלימו יומוי דבר נש לאפקא מעלמא, ההוא יומא, דגופא אתבר, ונפשא בעיא לאתפרשא מניה. כדין, אתייהיב רשו לבר נש למחמי, מה דלא הוה ליה רשו למחמי, בזמנא דגופא שלטא, וקאים על בורייה.
וכדין קיימי עליה תלת שליחן, וחשבי יומוי וחובוי, וכל מה דעבד בהאי עלמא, והוא אודי על כלא בפומיה. ולבתר הוא חתים עליה בידיה. הדא הוא דכתיב, ביד כל אדם יחתום.
ובידיה כלהו חתימין למידן ליה, בהאי עלמא, על קדמאי, ועל בתראי, על חדתי ועל עתיקי. לא אתנשי חד מינייהו, הה"ד לדעת כל אנשי מעשהו. וכל אינון עובדין דעבד בהאי עלמא, בגופא ורוחא. הכי נמי יהיב חושבנא בגופא ורוחא, עד לא יפוק מעלמא.
ת"ח, כמה דחייביא, אקשי קדל בהאי עלמא, ה"נ, אפילו בשעתא דבעי לנפקא מהאי עלמא, אקשי קדל. בג"כ זכאה הוא ב"נ, דיליף בהאי עלמא ארחוי דקב"ה, בגין למיהך בהו. וחייבא, אע"ג דאסתכל בהני צדיקייא, אקשי קדל, ולא בעי למילף.
ובג"כ אית ליה לצדיקא, למתקף ביה, ואע"ג דחייבא אקשי קדל הוא, לא ישבוק ליה, ואית ליה לאתקפא בידיה, ולא ישבוק ליה, דאי ישבוק ליה יהך ויחריב עלמא.
ת"ח, מן אלישע דדחה לגחזי. וכן באברהם כל זמנא דהוה לוט בהדיה, לא אתחבר בהדי רשיעיא, כיון דאתפרש מניה, מה כתיב ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן, וכתיב ויאהל עד סדום. מה כתיב בתריה, ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד.
א"ר אבא, האי דאמרת וילך אברם, ולא כתיב ויצא אברם, שפיר הוא. אבל, סופא דקרא, מה כתיב, בצאתו מחרן. א"ר אלעזר, מחרן כתיב, וההיא יציאה מארץ מולדתו הות בקדמיתא.

— 9 —
ויקח אברם את שרי אשתו. מהו ויקח, אלא, אמשיך לה במלי מעלייתא, בגין דלית ליה רשו לב"נ לאפקא אתתיה, למיהך בארעא אחרא בלא רעותא דילה. וכן הוא אומר קח את אהרן. קח את הלוים. ובג"כ ויקח אברם. משיך לה במלין, ואודע לה ארחיהון דאינון בני דרא, כמה בישין. ובגין כך ויקח אברם את שרי אשתו.
ואת לוט בן אחיו. מה חמא אברהם לדבקא עמיה לוט. אלא בגין דצפה ברוח הקדש, דזמין למיפק מניה דוד. ואת הנפש אשר עשו בחרן. אלין גרים וגיורות דאתקינו נפשייהו, אברהם מגייר גוברין, ושרה מגיירת נשין. ומעלה עליהון כאלו עבדו להון.
א"ר אבא אי הכי, כמה בני נשא הוו, אי תימא דכלהו אזלו עמיה. א"ר אלעזר אין. ובגין כך כלהו בני נשא, דהוו אזלין עמיה, כלהו אקרון עם אלקי אברהם. והוה מעבר בארעא, ולא הוה דחיל. דכתיב ויעבר אברם בארץ.
א"ל ר' אבא, אי הוה כתיב, והנפש אשר עשו בחרן. הוה אמינא הכי, אלא, ואת הנפש כתיב, את לאסגאה, זכותא דכלהו נפשאן, דהוו אזלי עמיה, דכל מאן דמזכה לאחרא, ההוא זכותא תליא ביה, ולא אעדי מניה. מנלן, דכתיב, ואת הנפש אשר עשו בחרן. זכותא דאינון נפשן הוה אזיל עמיה דאברהם.
לך לך. א"ר שמעון, מאי טעמא דגלויא קדמאה דאתגלי קב"ה עליה דאברהם, פתח בלך לך, דהא עד הכא, לא מליל עמיה קב"ה, מ"ט פתח לך לך. אלא, הא קאמרו, דרמז בחושבניה מאה, דהא למאה שנין אתייליד ליה בר.
אבל ת"ח, כל מה דעביד קב"ה בארעא, כלא רזא דחכמתא איהו, בגין דאברהם לא הוה דביק ביה בקב"ה, כדין כדקא חזי. אמר ליה לך לך, ודא רמז לההוא אתר דבעי לאתקרבא בהדיה דקב"ה, ואיהו דרגא קדמאה לאעלא לקודשא בריך הוא, בגין כך לך לך.
והאי דרגא לא יכיל אברהם לאתאחדא ביה, עד דייעול לארעא דתמן יקבל ליה לההוא דרגא. כגוונא דא כתיב וישאל דוד בה' לאמר האעלה באחת מערי יהודה, ויאמר ה' עלה. ויאמר אנה אעלה, ויאמר חברונה. וכי כיון דמית שאול, ומלכותא אתחזי לדוד, אמאי לא קביל מלכותא מיד על כל ישראל.
אלא כלא רזא דחכמתא איהו, בגין דדוד לית ליה לקבלא מלכותא, אלא עד דיתחבר באבהן, דאינון בחברון, וכדין בהו יקבל מלכותא. וע"ד אתעכב תמן שבע שנין, בגין דיקבל מלכותא כדקא יאות, וכלא ברזא דחכמתא ובגין דיתקן מלכותיה. כגוונא דא, אברהם לא עאל בקיומא דקודשא בריך הוא, עד דעאל לארעא.
חמי מה כתיב ויעבר אברם בארץ. ויעבר, וילך מבעי ליה, אלא, הכא הוא רמז שמא קדישא, דאתחתים ביה עלמא, בע"ב אתוון, גליפן דכלהו בשמא דא. כתיב הכא ויעבר, וכתיב התם ויעבר ה' על פניו ויקרא.

— 10 —
בספרא דר' ייסא סבא, כתיב הכא ויעבר אברם בארץ. וכתיב התם אני אעביר כל טובי. והוא רמז לקדושה דארעא, דאתי מאתר עלאה, כדקא חזי.
עד מקום שכם עד אלון מורה. מסטרא דא לסטרא דא, כדקא חזי והכנעני אז בארץ. הא אתמר, דעד כדין, שלטא חויא בישא דאתלטיא, ואייתי לווטין על עלמא, דכתיב ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. וכתיב ארור אתה מכל הבהמה וגו'. ותמן אתקריב אברהם לגבי קב"ה, מה כתיב, וירא ה' אל אברם. הכא אתגלי ליה, מה דלא הוה ידע, ההוא חילא עמיקא לשלטא על ארעא. ובגין כך וירא, מה דהוה מתכסי מניה.
וכדין ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו, כיון דאמר לה', מהו הנראה אליו. אלא הכא אתגלי ליה, ההוא דרגא, דשלטא על ארעא, ועאל ביה, ואתקיים ביה.
ויעתק משם ההרה, מתמן ידע הר ה'. וכלהו דרגין דנטיעין בהאי אתר. ויט אהלה, בה"א כתיב, פריש פרישו, וקביל מלכו שמיא, בכלהו דרגין דאחידן ביה. וכדין ידע דקב"ה שליט על כלא. וכדין בנה מזבח.
ותרין מדבחן הוו, בגין דהכא אתגלי ליה, דהא קב"ה שליט על כלא. וידע חכמה עלאה, מה דלא הוה ידע מקדמת דנא. ובנה תרין מדבחן, חד לדרגא דאתגליא וחד לדרגא דאתכסיא, ת"ח, דהכי הוה, בקדמיתא כתיב, ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו וגו'. ולבתר כתיב, ויבן שם מזבח לה' סתם, ולא כתיב הנראה אליו. וכלא רזא דחכמתא איהו.
וכדין אתעטר אברהם מדרגא לדרגא, עד דסליק לדרגיה, הה"ד ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה. דא דרום, דהוא חולקיה דאברהם. הלוך ונסוע. דרגא בתר דרגא עד דסליק לדרום, ותמן אתקשר כדקא יאות, וסליק לדרגיה לדרום.
כיון דאתעטר אברהם בדרגוי, בארעא קדישא, ועאל בדרגא קדישא, כדין מה כתיב, ויהי רעב בארץ. דלא הוו ידעי ידיעה, לקרבא לגבי דקודשא בריך הוא.
ויהי רעב בארץ. דעד כען לא הוה חילא דעל ארעא, יהיב תוקפא ומזונא על ארעא, בגין דעד לא אתקדשת ולא קיימא בקיומא. כיון דחמא אברהם, דהא ההוא חילא דממנא על ארעא, לא יהיב תוקפא וחילא קדישא כדקחזי, כדין וירד אברם מצרימה לגור שם.
מנא ידע אברהם. דכתיב לזרעך נתתי את הארץ הזאת. כדין ידע אברהם, דהא ארעא לא אתתקנא בתקונא קדישא, אלא בדרגין קדישין, דיפקון מניה. וכדין ידע אברהם, רזא דחכמתא, דארעא לא תתקן בקדושה, אלא כדאמרן.
(גליון) קב"ה רמיז חכמתא עלאה, באברהם וביצחק. אברהם דא נשמתא לנשמתא, ואיהי נשמה דא היא שרה. לוט דא הוא נחש, ובת זוגיה דההוא סמא"ל. רוח קדישא דא יצחק. נפש קדישא דא רבקה. יצר הרע, דא רוח הבהמה, וע"ד אמר שלמה בחכמתיה, מי יודע רוח בני האדם העולה היא וגו'. נפש הבהמית, דא נפש מסטרא דיצר הרע.
ועל דא אמרו דאיהי נשמתא לנשמתא, אתערא לגברא ביראה ובחכמתא. נשמתא אתערא לאיניש בבינה. הה"ד ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וגו'. נשמתא אתערי בתשובה, דאתקרי בינה, ואקרי שרה. ורוח הוא הקול ואתקרי דעת, ואתערי לאיניש די סליק קליה באורייתא ואתקרי תורה שבכתב, ונפש השכלית אתער מניה עובדין טבין.
ובדוגמא דא, ברא גופא, מארבע יסודות: אש, ורוח, ועפר, ומים. כגוונא דהוא נשמתא לנשמתא, נשמה, ורוח, ונפש. מים דא דכר, ודא הוא מים מתיקי דקדושה, ואית מים המאררים, דאינון יצר הרע. אית אשא קדישא נוקבא, ואית אשא נוכראה, אש זרה. ועל דא כתיב, ואל יבא בכל עת אל הקדש. דאיהי נוקבתא מן יצר הרע. רוח קדישא איהו דכר, אית רוח מסאבא, דא יצר הרע, שנאמר כי משרש נחש יצא צפע. אית עפר קדישא, ואית עפר מסאבא.
ועל דא, נשמתא דאיהי תשובה, דתקיפת ביה בההוא נחש, לתברא ליה, בשעבודא דתשובה, ואמשיך ליה לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ואינון ארבע יסודי מתפשטין לכ"ב אתוון, אחה"ע, בומ"ף, גיכ"ק, דטלנ"ת, זסשר"ץ. עד כאן גליון.
(סתרי תורה) ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם. דא בי כנישתא, אתר דדיורא דשכינתא תמן, כד"א ואני נתתי לך שכם אחד. דא שכינתא דאתחזי ליה, הואיל ואתקרי צדיק, דהא צדק לאו דיורה אלא בהדי צדיק, ודא הוא עד מקום שכם. עד אלון מורה. אלו בתי מדרשות, דאולפין ומורים תמן תורה ברבים.
והכנעני אז בארץ. כדין אתבסם ואתתקן יצר הרע בגופא בעל כרחיה. דסגיאין שמהן אית ליה, ובגיני כך אדכר בשמהן סגיאין. אז בארץ. ודאי ואתכפיא בהאי, בגין דכדין איהו גופא, בזמנא דלא אתעבר מניה ההוא נחש כל כך, בגין דבקותא דגופא, כדין הכנעני אז בארץ. אמאי אקרי כנעני, דאסחר גופא לדינין בישין.
ונשמתא קיימא בהאי עלמא כדקא יאות, בגין למזכי בה לבתר כד נפקת מהאי עלמא, אי זכאת סלקא לאתרה דנפקת מתמן, דכתיב אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה, וכתיב אל המקום אשר היה שם אהלה בתחלה. אהלה בה"א.
והשתא איהי קיימא בין לסלקא לעילא, ובין לנחתא לתתא. בין בית אל ובין העי. אי זכאת, סלקא אל מקום המזבח אשר עשה שם וגו'. מאן עשה, ומאן מזבח. אלא, אשר עשה שם, דא קב"ה. דאיהו עבד תמן האי מזבח, ואתקין לה על תריסר אבנין, למספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ה' אליו לאמר ישראל יהיה שמך ודאי.
ומזבח דא עשה שם בראשונה, כד אתברי עלמא עלאה טמירא לכל עלמין, ומיכאל כהנא רבא, קאים ומקריב עלה, קרבנין דנשמתין. כיון דנשמתא סלקא תמן מה כתיב, ויקרא שם אברם בשם ה'. נשמתא קארי תמן, ואצרירא בצרורא דחיי.
וכל דא אי זכאה בהאי עלמא, לאתקנא גופא כדקא יאות, ולאכפיא תוקפא דההוא לטייא, עד דאתפרשא מניה. מה כתיב, ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט. דבכל יומא ויומא, בהאי עלמא, אינון סיען ומנהיגין דנשמתא, ואינון סיען ומנהיגין דיצר הרע, אינון בקטרוגא, מקטרגין אלין באלין, וכל שייפין דגופא בצערא בינייהו, בין נשמתא, וההוא נחש, דקא מגיחין קרבא בכל יומא.
מה כתיב, ויאמר אברם אל לוט. נשמתא אהדרא לגבי יצר הרע, ואמר ליה אל נא תהי מריבה ביני וביניך ובין רועי ובין רועיך, סטרין דילי וסטרין דילך. כי אנשים אחים אנחנו. יצר טוב ויצה"ר קריבין דא בדא, דא לימינא ודא לשמאלא.
הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי. סגיאין חייביא אינון בעלמא, זיל ושוט אבתרייהו, ואתפרש מעמי. אם השמאל ואימינה וגו'. ואוכח ליה, ואעיק ליה, בכמה קרבין דעביד בהדיה בכל יומא, עד דכתיב ויפרדו איש מעל אחיו.
כיון דמתפרשין דא מן דא, מה כתיב, אברם ישב בארץ כנען. אתישבת נשמתא באינון צדיקייא, בישובא טב בשלם. ולוט ישב בערי הככר, ההוא לטיא מקטרגא, אזיל לקטרגא, ולאתחברא באתר דחייביא תמן. דכתיב ויאהל עד סדום. מה כתיב בתריה, ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד. תמן שריא ושוי דיוריה בינייהו, לאתחברא בהו, לאסטאה לון ולאובדא לון, בעובדין בישין.
כיון דאשתארת נשמתא בלא מקטרגא, ואתדכי גופא מההוא זוהמא, מיד קב"ה אשרי דיוריה בהדיה, וירית אחסנתא עלאה ותתאה, ואית ליה נייחא בין צדיקייא, וההוא לטיא בין אינון רשיעייא, חטאן בהדיה עד דלא הוה פורקנא לחובייהו.
מה כתיב וישמע אברם כי נשבה אחיו. וישמע אברם, דא נשמתא, דאשתארת בדכיו בגופא. כי נשבה אחיו, דא יצר הרע, דנשבה בין אינון חייביא בחובין סגיאין. וירק את חניכיו ילידי ביתו. אלין אינון צדיקיא דלעאן באורייתא דאינון שייפי דגופא, זריזין למיהך בהדיה י"ח ושלש מאות, אלין רמ"ח שייפין דגופא, ושבעין דרזא דנשמתא, דנפקא מתמן. בכלא אזדרז למהך תמן, לגבי אינון חייביא, לאתבא לון מחוביהון.
מה כתיב, וירדף עד דן. רדיף אבתרייהו, ואודע לון דינא דההוא עלמא, ועונשא דגיהנם, ולא יהיב דמיכו לעיניה, ביממא ובליליא, עד דאוכח לון לאינון חייבין, ואתיב לון בתיובתא לגבי קב"ה. מה כתיב וישב את כל הרכוש, אתיב לון בתיובתא שלימא כדקא יאות.
וגם את לוט אחיו וגו', אפילו לההוא יצר הרע אתקיף בהדיה, עד דאכפייה בעל כרחיה ואמתיק ליה, כדקא חזי. כלא אתיב בתיובתא שלימתא כדקא יאות, בגין דלא אשתכך יממא וליליא, עד דאוכח לון ורדף לון על ההוא חובא דחאבו, עד דתאבו בתיובתא שלימתא כדקחזו.
אהדרנא למלי קדמאי דפרשתא. כתיב מצאוני השומרים הסובבים בעיר וגו', תנן, עבד קב"ה, ירושלם לעילא, כגוונא דירושלם דלתתא, בשורין, ומגדלין, ופתחין פתיחין. ואינון חומות דתמן, אית עלייהו נטרין, דנטרי תרעי דאינון חומות, דכתיב על חומותיך ירושלם הפקדתי שומרים וגו'. ומיכאל כהנא רבא, עלאה מכלהו נטרי תרעי דאינון חומות.
נשמה כד נפקת מהאי עלמא, אי זכאת, עאלת בגנתא דעדן דארעא, דנטע קב"ה לרוחיהון דצדיקייא, כגוונא דההוא גנתא דעדן דלעילא, ותמן כל צדיקיא דעלמא.
וכד נשמתא נפקת מהאי עלמא, עאלת במערתא דכפלתא, דתמן איהי פתחא דג"ע. פגעת באדם הראשון, ובאינון אבהן דתמן, אי זכאת איהי, חדאן בה, ופתחין לה פתחין, ועאלת. ואי לא, דחיין לה לבר. ואי זכאת, עיילת לגנתא דעדן, כיון דעיילת, יתבא תמן בגנתא, ואתלבשת תמן, בלבושא דדיוקנא דהאי עלמא, ואתעדנת תמן.

— 11 —
סתרא דסתרין, לחכימי לבא אתמסר, תלת דרגין אינון, דאחידן דא בדא, ואלין אינון: נפש, רוח, ונשמה. נפש, איהו חילא, דגופא אתבני מניה. דכד בר נש אתער בהאי עלמא, לאזדווגא בנוקביה, כל שייפי מסתכמי ומתתקני לאתהנאה תמן, וההוא נפש ורעותא דיליה, אסתכם ביה בההוא עובדא, ומשיך ליה לההוא נפש, ואעיל ליה תמן בההוא זרעא דאושיד.
ומגו רעותא ומשיכו דנפשא, דמשיך תמן, אתמשך חילא אוחרא תמן, מאינון דרגין דאתקרון אישים. ועאל כלא במשיכו דההוא זרעא, ואתבני מניה גופא. ודא איהו חילא קדמאה תתאה, דאינון תלת.
ובגין דהאי נפש אקריב, בדבקותא ויסודא דגופא, קרבנא, דאתקריב לכפרא על נשמתא, אתיהיבת חולקא לאינון דרגין דאישים. ובגין דמשיכו דחולקא דההוא נפש אתי מנייהו. והיינו דכתיב את קרבני לחמי לאשי. בגין דהוא כפרה דנפש, נטלי חולקיהון. וכד מית ב"נ בהאי עלמא, ההיא נפש לא אתעדי מן קברא לעלמין. ובחילא דא, ידעי מתייא ומשתעו דא עם דא.
רוח, איהו דמקיים לנפש בהאי עלמא. ואיהו משיכו דאתערותא דנוקבא לגבי דכורא, כד אינון בתיאובתא חדא, וכדין אתערת לגבי דכורא בתיאובתא דילה, להאי רוח. כגוונא דנוקבא דלתתא אשדיאת זרעא בתיאובתא לגבי דכורא. וסתרא דא והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה.
והאי רוח נפקא מהאי עלמא, ואתפרשת מנפש, עאל לגנתא דעדן, דבהאי עלמא, ואתלבש תמן גו אוירא דגנתא. כמה דמתלבשי מלאכי עלאי, כד נחתין להאי עלמא, בגין דאינון מההוא רוח הוו, דכתיב עושה מלאכיו רוחות וגו'.
ובמציעות גנתא, אית עמודא חדא, מרקמא בכל גוונין. וההוא רוח, כד בעא לסלקא, אתפשט תמן מההוא לבושא, ועאל גו ההוא עמודא וסליק לעילא, גו ההוא אתר דנפקת מניה, כדכתיב והרוח תשוב וגו'.
ונטיל לה מיכאל כהנא רבא, ומקריב לה קרבן בוסמין, קמי קב"ה, ויתבא תמן ומתעדנא, בההוא צרורא דחיי, דעין לא ראתה אלקים זולתך וגו'. לבתר נחתא לגו גנתא דארעא, ומתעדנא בכל עדונין, ואתלבשת בההוא לבושא, ויתבא תמן בעטורא, על חד תרין מכמה דהות בקדמיתא.
נשמה, היא חילא עלאה על כל אלין, ואיהי מחילא דדכורא, רזא דאילנא דחיי. ודא סלקא לעילא מיד. וכל הני תלת דרגין מתקשרין כחדא דא בדא. וכד מתפרשן, כלהו סלקין, ותבין לההוא אתר דנפקו מניה.
כד האי רוחא נפקת מהאי עלמא, ועאלת בגו מערתא דאדם ואבהן תמן, אינון יהבין לה פנקס סימנא, ועאלת לגבי גנתא דעדן. קריבת תמן ואשכחת כרובים וההוא להט החרב המתהפכת. אי זכאת, חמאן פנקס סימנא, ופתחין לה פתחא, ועאלת. ואי לא, דחיין לה לבר.
ויתבא תמן כל ההוא זמנא דיתבא, מתלבשא תמן בדיוקנא דהאי עלמא. ובריש ירחי ושבתי, כד בעאת לסלקא, צדיקייא דבגנתא דעדן, יהבין לה פנקס סימנא, וסלקת בההוא עמודא, ופגעת באינון נטרי חומות ירושלם, אי זכאה, פתחין לה פתחא ועאלת. ואי לא, נטלין מינה ההוא פנקס ודחיין לה לבר. תבת לגנתא, ואמרה מצאוני השומרים הסובבים בעיר וגו'. נשאו את רדידי מעלי. דא איהו פנקס סימנא, דנטלי מניה, שומרי החומות, אלין אינון נטרי חומות ירושלם (עד כאן סתרי תורה).

— 12 —
וירד אברם מצרימה לגור שם. מ"ט למצרים. אלא, בגין דשקיל לגן ה'. דכתיב, כגן ה' כארץ מצרים, דתמן שקיל ונחית חד נהרא, דאיהו לימינא, דכתיב שם האחד פישון הוא הסובב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב.
ואברהם, כיון דידע, ועאל בהימנותא שלימתא, בעא למנדע כל אינון דרגין, דאתאחדן לתתא. ומצרים הוה נטיל מימינא, ובג"כ, נחת למצרים. ות"ח, כפנא לא אשתכח בארעא, אלא כד מסתלקי רחמי מן דינא.
ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה. אמר ר"א, כאשר הקריב, כאשר קרב, מבעי ליה, מאי כאשר הקריב. אלא כדכתיב, ופרעה הקריב, דאיהו אקריב להו לישראל, לתיובתא. אוף הכא הקריב, דאקריב גרמיה לקב"ה, כדקא יאות. לבא מצרימה. לאשגחא באינון דרגין, ולאתרחקא מנייהו, ולאתרחקא מעובדי מצרים.
א"ר יהודה, תא חזי, בגין דנחת אברהם למצרים בלא רשו, אשתעבידו בנוי במצרים, ארבע מאה שנין, דהא כתיב, וירד אברם מצרימה. ולא כתיב רד מצרים, ואצטער כל ההוא ליליא בגינה דשרה.
ויאמר אל שרה אשתו הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. וכי עד ההיא שעתא לא הוה ידע אברהם, דאשה יפת מראה הות. אלא, הא אוקמוה, דעד ההיא שעתא, לא אסתכל בדיוקנא דשרה, בסגיאות צניעותא דהות ביניהון, וכד קריב למצרים, אתגלייא איהי, וחמא בה.
ד"א במה ידע. אלא על ידא דטורח אורחא, ב"נ מתבזה, והיא קיימא בשפירו דילה, ולא אשתני. ד"א הנה נא ידעתי, דחמא עמה שכינתא. ובגין כך, אתרחץ אברהם, ואמר אחותי היא.
ומלה דא אסתלק, לתרי גוונין. חד כמשמעו. וחד כדכתיב אמר לחכמה אחתי את. וכתיב אמרי נא אחתי את. וכתיב ואת תדבר אלינו. למען ייטב לי בעבורך, כלפי שכינה אמר, בעבורך ייטב לי קב"ה. וחיתה נפשי בגללך. בגין דבדא יסתלק ב"נ, ויזכה לאסתלקא לאורחא דחיי.
אמרי נא אחותי וגו'. ר' ייסא אמר, ידע הוה אברהם דכלהו מצראי שטיפין אינון בזמה, וכיון דכל האי ידע, אמאי לא דחיל על אתתיה, דלא אהדר מארחא, ולא ייעול לתמן. אלא בגין דחמא שכינתא עמה.

— 13 —
ויהי כבא אברם מצרימה ויראו המצרים את האשה כי יפה היא מאד. א"ר יהודה, בתיבה אעיל לה, ופתחו לה, למיסב מנה קוסטונא. כיון דאתפתח, הוה נהורא, כנהורא דשמשא, הה"ד כי יפה היא מאד.
מאי מאד. אלא, דחמו בתיבה נהורא אחרא, אפיקו לה וחמו לה, כמלקדמין, הה"ד ויראו אותה שרי פרעה, כיון דכתיב, ויראו המצרים את האשה. מאי ויראו אותה שרי פרעה. אלא דאפיקו לה, וחמו לה, כמלקדמין. וכדין ויהללו אותה אל פרעה וגו'.
א"ר יצחק. ווי לאינון חייביא דעלמא, דלא ידעין ולא משגיחין בעבידתיה דקב"ה, ואנון לא מסתכלי דכל מה דהוי בעלמא, מעם קב"ה איהו, דאיהו ידע בקדמיתא, מה דלהוי בסופא, דכתיב מגיד מראשית אחרית. ואיהו אסתכי ועביד עבידן בקדמיתא, בגין לסלקא לון, לבתר יומין.
ת"ח, אלמלא דאנסיבת שרי לגבי פרעה, לא אלקי הוא, ואלקאותא דא גרים אלקאותא לבתר כן, דילקון מצרים בנגעים גדולים, כתיב הכא נגעים גדולים, וכתיב התם ויתן ה' אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים, מה להלן עשר מכות, אף כאן עשר מכות. כמה דעביד קב"ה נסין וגבורן לישראל ליליא, אוף הכא עבד לה קב"ה לשרה נסין וגבוראן ליליא.
ר' יוסי פתח ואמר, ואתה ה' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי. אמר דוד אע"ג דכל בני עלמא, ייתון לאגחא בי קרבא, ואתה ה' מגן בעדי. ת"ח, כתיב מגן בעדי. אמר דוד לקב"ה, רבש"ע, מפני מה לא עבדי בי חתימה דברכה, כמה דחתמי ברכה באברהם, דכתיב אנכי מגן לך, ואמרי מגן אברהם.
א"ל קב"ה לדוד, אברהם כבר בחנתיו וצרפתיו, וקאים קמאי בקיומא שלים. א"ל דוד, א"ה בחנני ה' ונסני צרפה כליותי ולבי. כיון דעבד ההיא מלה דבת שבע, אדכר דוד קמיה, על מה דאמר, אמר בחנת לבי פקדת לילה צרפתני בל תמצא זמותי בל יעבר פי.
אמר, אנא אמינא, בחנני ה' ונסני, ואנת בחנת לבי. אנא אמינא צרפה כליותי, ואת צרפתני, בל תמצא, לא אשכחת לי כדקא יאות. זמותי בל יעבר פי. מאן יתן והאי מלה דחשבית, דלא יעבר לי פומאי.
ועם כל דא, חתמין ביה ברכה, דקאמרן מגן דוד. ובג"כ אמר דוד ואתה ה' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי, ודאי דרגא דא יקרא דילי, דאנא מתעטרנא ביה.
ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו. ת"ח, קב"ה איהו מגן לצדיקייא, דלא ישלטון בהו בני נשא, וקב"ה אגין על אברהם דלא ישלטון ביה ובאתתיה.
ת"ח, שכינתא לא אתעדי מינה דשרה, כל ההוא ליליא, אתא פרעה למקרב בהדה, אתא מלאך ואלקי ליה, כל אימת דאמרה שרה אלקי, הוא מלקי, ואברהם הוה מתקיף במאריה, דהא שרה לא יכלין לשלטאה עלה, הה"ד וצדיקים ככפיר יבטח. והכא נסיונא הוא, דלא הרהר אבתריה דקודשא בריך הוא.
א"ר יצחק, ת"ח, דבגין כך לא פקיד קב"ה לנחתא למצרים, אלא הוא עצמו מגרמיה נחת, בגין דלא יהא פתחון פה לבני עלמא, דאמר ליה כן, ולבתר אצטער על אתתיה.
ר' יצחק פתח ואמר צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגא צדיק כתמר יפרח. מפני מה אקיש צדיק לתמר. מה תמר, כיון דגזרין ליה לא סליק עד זמן סגיא, אוף הכי צדיק, כיון דאתאביד מעלמא, לא סליק אחר תחותוי עד זמן סגיא.
כתמר יפרח, מה תמר לא סליק אלא דכר ונוקבא. אוף הכי צדיק, לא סליק אלא דכר ונוקבא, דכר צדיק, ונוקבא צדקת, כגוונא דאברהם ושרה.
כארז בלבנון ישגא. מה ארז בלבנון עלאה על כלא, וכלא יתבי תחותוי, אוף הכי צדיק, הוא עלאה על כלא, וכלא יתבי תחותוי. ועלמא לא קיימא אלא על צדיק חד, דכתיב וצדיק יסוד עולם. ועליה קאים עלמא, ובגיניה אסתמיך, ועליה אשתיל.
ר' יהודה אמר, והא תנינן, דעל שבעה סמכין עלמא קיימא, דכתיב חצבה עמודיה שבעה. א"ל ר' יוסי, הכי הוא ודאי, אבל כלהו אחרנין בשביעאה קיימי, דאיהו סמכא דעלמא ואיהו צדיק. ודא אשקי ורוי עלמא וזן כלא. ועליה כתיב אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. וכתיב טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו.
אמר ר' יצחק, הא כתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. דא הוא סמכא דעלמא קאים עליה, ואיהו אשקי לגנתא, וגנתא אשתקי מניה, ומניה עבידא פירין. וכלהו פירין פרחין בעלמא, ואינון קיומא דעלמא, קיומא דאורייתא, ומאן נינהו, נשמתהון דצדיקייא, דאינון פרי עובדוי דקודשא בריך הוא.

— 14 —
ובגין כך בכל ליליא וליליא, נשמתהון דצדיקייא סלקן, וכד אתפלג ליליא, קב"ה אתי לגנתא דעדן לאשתעשעא בהו. במאן. א"ר יוסי בכלהו. בין אינון דמדוריהון בההוא עלמא, בין אינון דיתבי במדוריהון בהאי עלמא, בכלהו משתעשע בהו קודשא בריך הוא, בפלגות ליליא.
ת"ח, עלמא דלעילא, אצטריך לאתערותא דעלמא תתאה, וכד נשמתהון דצדיקייא נפקי מהאי עלמא, וסלקי לעילא, כלהו מתלבשי בנהורא דלעילא, בדיוקנא יקר, ובהו קב"ה משתעשע, ותאיב לון, דאנהו פרי עובדוי. וע"ד אקרון ישראל, דאית לון נשמתין קדישין, בנין לקב"ה, כד"א בנים אתם לה' אלקיכם, בנים ודאי, איבא דעובדוי.
אמר ר' ייסא, ואפילו אינון דבהאי עלמא, האיך. א"ל, בגין דבפלגות ליליא, כל אינון זכאי קשוט, כלהו מתערי למקרי באורייתא, ולמשמע תושבחן דאורייתא, והא אתמר, דקב"ה וכל אינון צדיקיא דבגו גנתא דעדן, כלהו צייתין לקליהון, וחוטא דחסד אתמשך עלייהו ביממא, דכתיב יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי.
ועל דא תושבחן דסלקין בליליא קמיה, דא תושבחתא שלים. ת"ח, בשעתא דישראל הוו סגירין בבתיהון, כד קטל קב"ה בכוריהון דמצראי, הוו אמרי הלילא ותשבחן קמיה.
ת"ח דדוד מלכא, הוה קם בפלגות ליליא, דאי תימא דהוה יתיב או שכיב בערסיה, והוה אמר שירין ותושבחן, לא, אלא כמה דכתיב חצות לילה אקום להודות לך. אקום: ודאי בעמידה, לאתעסקא בשירין ותושבחן דאורייתא.
ובגין כך, דוד מלכא, חי לעלמין, ואפילו ביומי מלכא משיחא, איהו מלכא. דהא תנן מלכא משיחא, אי מן חייא הוא, דוד שמיה, ואי מן מתייא הוא, דוד שמיה, ואיהו הוה אתער בצפרא עד לא ייתי, דכתיב עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר.

— 15 —
ת"ח, כל ההוא ליליא, דשרה הות לגביה דפרעה, אתו מלאכי עלאי, לזמרא ליה לקב"ה, בשירין ותושבחן, א"ל קב"ה, כלכו זילו ועבידו מכתשין רברבין במצרים, רשימו למאן דאנא זמין למעבד לבתר. מה כתיב וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים וגו'.
ת"ח, מה כתיב, ויקרא פרעה לאברם וגו'. מנא הוה ידע, דהא לא כתיב הכא, כמה דאתמר באבימלך, דכתיב, ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא וגו', והכא לא אמר ליה מדי.
אמר רבי יצחק, הא כתיב על דבר שרי אשת אברם. דהכי הוו אמרי ליה, על דבר שרי אשת אברם. דהא לא הוה ממליל עמיה, כמה דממליל באבימלך, אלא במלה דא אתמר, ולא יתיר, מכתשא דא, על דבר שרי אשת אברם איהי, ולא הוה מליל עמיה, כדין ידע דהא אתתיה דאברהם איהי, מיד ויקרא פרעה לאברם ויאמר וגו'.
ויצו עליו פרעה אנשים. למה, בגין דלא יקרב בר נש בהו, לאבאשא לון. וישלחו אותו. לוייה עבדו ליה, בכל ארעא דמצרים. א"ל קב"ה הכי אנת זמין למעבד לבנוי, את תוזיף לון מארעך, דכתיב ויהי בשלח פרעה את העם. דאוזיף לון מכל ארעיה.
א"ר אבא, כל כך למה אזדמן ליה לאברהם, ולמאי אצטריך. אלא, בגין לגדלא שמיה דאברהם ושרה בעלמא, דאפילו במצרים, דאינון חרשי עלמא, ולא הוה יכיל בר נש לאשתזיב מנייהו, אתגדל אברהם, ואסתליק לעילא, הדא הוא דכתיב ויעל אברם ממצרים, לאן אתר, הנגבה.
אמר רבי שמעון, תא חזי, כלא רזא דחכמתא איהו, וקא רמז הכא בחכמתא, ודרגין דלתתא, דקא נחית אברהם לעומקייא דלהון, וידע לון, ולא אתדבק בהו, ותב לקמי מריה.
ולא אתפתא בהו, כאדם, דכד מטא לההוא דרגא, אתפתא בנחש, וגרים מותא לעלמא. ולא אתפתא כנח, דכד נחת ומטא לההוא דרגא, מה כתיב, וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה. אהלה כתיב בה"א.
אבל באברהם מה כתיב, ויעל אברם ממצרים. דסליק ולא נחית, ותב לאתריה, לדרגא עלאה, דאתדבק ביה בקדמיתא. ועובדא דא הוה, בגין, לאחזאה חכמתא, דאתקיים בקיומא שלים, כדקא חזי ליה, ולא אתפתא, וקם בקיומא ותב לאתריה. הנגבה: דא דרום, דרגא עלאה, דאתאחיד ביה בקדמיתא, דכתיב הלוך ונסוע הנגבה. אוף הכא הנגבה, אתר דאתדבק ביה בקדמיתא.
ת"ח, רזא דמלה, אי אברם לא ייחות למצרים, ולא יצטרף תמן בקדמיתא. לא יהא חולק עדביה בקב"ה. כגוונא דא לבנוי, כד בעא קב"ה למעבד ליה עמא חדא, עמא שלים, ולקרבא לון לגביה, אי לא נחתו בקדמיתא למצרים, ולא יצטרפון תמן, לא הוו עמא יחידא דיליה.
כגוונא דא, אי לא אתייהיבת ארעא קדישא לכנען בקדמיתא, וישלוט בה, לא הות ארעא חולקיה ועדביה, דקב"ה. וכלא רזא חדא.

— 16 —
ר"ש הוה אזיל בארחא, והוה עמיה ר' אלעזר בריה, ורבי אבא ורבי יהודה. עד דהוו אזלי, אר"ש, תווהנא, היך בני עלמא לא משגיחין, למנדע מלי דאורייתא, ועל מה קיימי. פתח ואמר, נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך. האי קרא אוקמוה, ואוקימנא ליה, אבל ת"ח, נפשא דב"נ, כד סליק לערסיה, נפקת מניה, וסלקא לעילא. ואי תימא, דכלהו סלקאן. לאו כל חד וחד חמי אפי מלכא, אלא נפשא סלקא, ולא אשתאר בה בהדי גופא, בר חד רשימו דקסטא דחיותא דלבא.
ונפשא אזלא ובעיא לסלקא. וכמה דרגין לדרגין לסלקא, שטאת, והיא אתערעת בהני קומרין טהירין דמסאבותא, אי היא דכיאת, דלא אסתאבת ביממא, סלקא לעילא. ואי לאו דכיאת, אסתאבת בינייהו, ואתדבקת בהו, ולא סלקא יתיר.
ותמן מודעי לה מלין, ואיהו אתדבקת מאינון מלין, דזמן קריב. ולזמנין דחייכין בה, ומודעין לה מלין כדיבין. וכדין אזלא כהאי גוונא כל ליליא, עד דיתער ב"נ, ותאבת לאתרה. זכאין אינון צדיקייא, דגלי לון קב"ה, רזין דיליה בחלמא, בגין דיסתמרון מן דינא. ווי לאינון חייבי עלמא, דמסאבין גרמייהו ונפשייהו.
ת"ח, אינון דלא אסתאבו, כד סלקי בערסייהו, נפשא סלקא ועאלת בין כל הני דרגין בקדמיתא, וסלקא ולא אתדבקת בהו. ולבתר אזלא ושטאת, וסלקא כפום אורחה.
ההיא נפשא דזכת לסלקא, אתחזיאת קמיה דסבר אפי יומין, ואתדבקת ברעותא לאתחזאה בתיאובתא עלאה, למחמי בנועם מלכא, ולבקרא בהיכליה. ודא הוא בר נש דאית ליה חולקא תדיר בעלמא דאתי.
ודא היא נפשא, דכסיפא דילה, כד סלקא, בקב"ה, ולא אתדבקת בהני זינין טהירין אחרנין, והיא אזלת בתר זינא קדישא, באתרא דנפקת מתמן. ובג"כ כתיב נפשי אויתיך בלילה. בגין למרדף בתרך ולא לאתפתאה בתר זינא אחרא נוכראה.

— 17 —
ת"ח, נפשי: דא נפש דאיהי שלטא בלילה, ולמרדף בתר דרגא. רוח ביום, דכתיב נפשי אויתיך בלילה, דא נפש דאיהי שלטא בלילה, אף רוחי בקרבי אשחרך. דא רוח דאיהו שלטא ביממא.
ואי תימא, דתרין דרגין אינון בפרודא. לאו הכי, דהא דרגא חד אינון, ואינון תרין, בחבורא חד. וחד עלאה, דשלטא עלייהו, ואתדבק בהו, ואינון ביה, ואתקריאת נשמה.
וכלהו דרגין סלקאן ברזא דחכמתא, דכד מסתכלן אלין דרגין, יסתכל ב"נ, בחכמה עלאה, והאי נשמה עייל בהו, ומתדבקן בה, וכד האי שלטא, כדין ההוא ב"נ, אקרי קדוש, שלים מכלא, רעותא חדא לגבי קב"ה.
נפש: איהו אתערותא תתאה, ודא סמיכא בגופא, וזנת ליה, וגופא אחיד בה, והיא אתאחדת בגופא. לבתר אתתקנת, ואתעבידת כרסייא לאשראה עלה רוח, באתערותא דהאי נפש. דאתאחידת בגופא, כמה דכתיב עד יערה עלינו רוח ממרום.
לבתר דמתקני תרווייהו, זמינין לקבלא נשמה, דהא רוח אתעביד כרסייא לגבי נשמה, לאשראה עליה, והאי נשמה, איהי סתימא, עלאה על כלא, טמירא דכל טמירין.
אשתכח, דאית כרסייא לכרסייא, וכרסייא לגבי עלאה עלייהו. וכד תסתכל בדרגין, תשכח רזא דחכמתא בהאי מלה. וכלא הוא חכמתא לאתדבקא בהאי גוונא מלין סתימין.
ת"ח, נפש איהי אתערותא תתאה, דאתדבקא ביה בגופא. כגוונא דנהורא דבוצינא, דנהורא תתאה, דאיהי אוכמא אתדבקת בפתילה, ולא אתפרש מנה, ולא אתתקנת אלא בה. וכד אתתקנת בפתילה, אתעבידת כרסייא לנהורא עלאה חוורא, דשרייא על ההוא נהורא אוכמא.
לבתר כד מתתקנן תרווייהו, אתעבידת ההוא נהורא חוורא כרסייא לנהורא סתימאה, דלא אתחזי ולא אתיידע, מה דשרא על ההוא נהורא חוורא. וכדין, נהורא שלים. וכך הוא בר נש, דאיהו שלים בכלא. וכדין אקרי קדוש, כד"א לקדושים אשר בארץ המה וגו'.
כגוונא דא ברזא עלאה. ת"ח בשעתא דעאל אברהם לארעא, אתחזי ליה קב"ה, כמה דאתמר, דכתיב לה' הנראה אליו, וקביל תמן נפש ובנה מזבח לההוא דרגא. לבתר הלוך ונסוע הנגבה, דקביל רוח. לבתר דסליק לאתדבקא גו נשמה, כדין ויבן שם מזבח לה' סתם, דא היא נשמה, דאיהי סתימא דכל סתימין.
לבתר ידע דבעי לאצטרפא ולאתעטרא בדרגין, מיד וירד אברם מצרימה, ואשתזיב מתמן. ולא אתפתא גו אינון טהירין, ואתצריף ותב לאתריה. כיון דנחת ואתצריף, מיד ויעל אברם ממצרים, סליק ודאי ותב לאתריה, ואתדבק במהימנותא עלאה, דכתיב הנגבה.
מכאן ולהלאה ידע אברהם, חכמתא עלאה, ואתדבק בקב"ה, ואתעביד ימינא דעלמא. כדין ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב. כבד מאד, בסטרא דמזרח. במקנה, בסטרא דמערב. בכסף מסטרא דדרום. בזהב מסטרא דצפון.
אתו ר' אלעזר ור' אבא וכלהו חבריא, ונשקו ידוי. בכה ר' אבא ואמר ווי ווי כד תסתלק מן עלמא, מאן ינהיר נהורא דאורייתא, זכאה חולקהון דחברייא דשמעין מלין דאורייתא אלין מפומך.

— 18 —
אמר רבי שמעון, תא חזי, מה כתיב, וילך למסעיו. למפקד אתריה ודרגוי. למסעיו, למסעו כתיב, מאן מסעו. דא דרגא קדמאה, דאתחזי ליה בקדמיתא, כתיב הכא מסעו, וכתיב התם אבן שלמה מסע נבנה. והא אוקימנא, אבן שלמה ודאי. מסע כמה דאתמר.
וילך למסעיו. כל אינון דרגין, דרגא בתר דרגא, כמה דאתמר. מנגב ועד בית אל, לאתקנא אתריה, ולחברא לון ביחודא שלים. דהא מנגב ועד בית אל, אשתכח רזא דחכמתא, כדקא יאות.
אל המקום אשר היה שם אהלה בתחלה אהלה בה"א, מאן אהלה, דא בית אל, אבן שלמה כדאמרן. תו רשים ואמר, אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה. דכתיב לה' הנראה אליו. וכדין ויקרא שם אברם בשם ה'. כדין אתדבק במהימנותא שלימתא.
ת"ח, בקדמיתא סליק מתתא לעילא, דכתיב וירא ה' אל אברם, וכתיב לה' הנראה אליו. ודא הוא דרגא קדמאה, כדאמרן אבן שלמה. ולבתר הלוך ונסוע הנגבה. דרגא בתר דרגא, עד דאתעטר בדרום, חולקיה ועדביה. לבתר סתים מלה, כד סליק, ואמר לה' סתם, דא עלמא עלאה. ומתמן נטיל בדרגין, ונחית מעילא לתתא, ואתדבק כלא באתריה, כדקא יאות.
והכא כד תסתכל בדרגין, תשכח רזא דחכמתא עלאה, מה כתיב, וילך למסעו מנגב, מסטרא דימינא, שירותא דעלמא עלאה, סתימא עמיקא לעילא, עד אין סוף, ונחית דרגא בתר דרגא, מנגב ועד בית אל מעילא לתתא.
וכתיב, ויקרא שם אברם בשם ה'. אדבק יחודא באתריה, כדקא יאות, דכתיב, אל מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה, מאי אשר עשה שם. דסליק לה מתתא לעילא. והשתא נחית בדרגין מעילא לתתא, בגין דהוא לא תעדי מאינון דרגין עלאין, ואינון לא יעדון מנה, ויתיחד כלא ביחודא חדא כדקא יאות.
כדין אתעטר אברהם, והוה חולק עדביה דקב"ה ודאי. זכאין אינון צדיקייא, דמתעטרי ביה, בקב"ה. והוא, מתעטר בהון. זכאין אינון בעלמא דין, וזכאין אינון בעלמא דאתי. עלייהו כתיב ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ. וכתיב ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום.
אזלו, כד מטו בחד בי חקל, יתבו. פתח ר' שמעון ואמר, פנה אלי וחנני וגו'. האי קרא אית לאסתכלא ביה, והא אוקימנא ליה, בכמה אתר. אבל בהאי קרא, מלין סתימין אית ביה, פנה אלי. וכי דוד אמר פנה אלי וחנני.
אלא, בגין דרגא דיליה, דאיהו אתעטר ביה קאמר, תנה עזך לעבדך. תנה עזך, דא עז עלאה, כדכתיב ויתן עז למלכו. מאן מלכו. דא מלך סתם, מלכא משיחא. אוף הכא לעבדך, דא מלכא משיחא, כדאמרן מלך סתם.
והושיעה לבן אמתך. וכי לא הוה בריה דישי איהו, עד דאיהו אמר בשמא דאמיה, ולא בשמא דאבוי. אלא, הא אוקימנא, דכד ייתי ב"נ לקבל מלה עלאה לאדכרא, בעי למהך במלה דאיהו ודאי. ועל דא, אדכר לאמיה, ולא לאבוי. ותו, הא תנינן דדא מלך כדקאמרן.

— 19 —
אמר ר' שמעון, ת"ח, מה כתיב, ויהי ריב בין רעי מקנה אברם, רב כתיב, חסר יוד, דבעא לוט למהדר לפולחנא נוכראה, דפלחי יתבי ארעא, וסופיה דקרא אוכח, דכתיב והכנעני והפריזי אז יושב בארץ.
ומנלן דלוט אהדר לסרחניה, לפולחנא נוכראה, דכתיב, ויסע לוט מקדם. מאי מקדם, מקדמונו של עולם. כתיב הכא, ויסע לוט מקדם, וכתיב ויהי בנסעם מקדם, מה להלן נטילו מקדמונו של עולם אוף הכא כן.
כיון דידע אברהם, דלוט להכי נטי לביה. מיד ויאמר אברם אל לוט וגו' הפרד נא מעלי. לית אנת כדאי לאתחברא בהדאי. כדין אתפרש אברהם מניה, ולא בעא למיהך ולאתחברא עמיה, דכל מאן דיתחבר לחייבא, סופיה למיהך אבתריה, ולאתענש בגיניה.
מנלן, מיהושפט, דאתחבר עם אחאב, ואלמלא זכו דאבהן, אתענש תמן, דכתיב ויזעק יהושפט. וכדין אשתזיב, דכתיב ויסיתם אלקים ממנו.
וע"ד לא בעא אברם למיהך בהדיה דלוט. ועם כל דא, לא בעא לוט, למהדר מסורחניה, אלא ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן. ויסע לוט מקדם. אתנטיל מן קדמאה דעלמא, ולא בעא לאתדבקא במהימנותא שלימתא, כאברהם.
אברם ישב בארץ כנען. לאתדבקא באתרא דמהימנותא, ולמנדע חכמתא, לאתדבקא במאריה. ולוט ישב בערי הככר ויאהל עד סדום, עם אינון חייבין דעלמא, דנפקו מגו מהימנותא, דכתיב, ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד. כל חד אתפרש לארחיה, כדקא יאות. בג"כ זכאין אינון חברייא, דמשתדלי באורייתא יממא וליליא, וחברותא דלהון בקב"ה. ועלייהו כתיב ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום.

— 20 —
וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו וגו'. ר' אבא פתח ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה' וגו', ווי למאן דאסתתר מקמי קב"ה, דכתיב ביה הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה'. והוא אתי למערק מקמיה.
אלא, כתיב יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה. יונתי: דא כנסת ישראל. בחגוי הסלע: דא ירושלם, דאיהי סלקא על כל עלמא. מה סלע, איהי עלאה ותקיפא על כלא, אוף ירושלם איהי עלאה ותקיפא על כלא. בסתר המדרגה: דא אתר דאקרי בית קדש הקדשים, לבא דכל עלמא.
ובג"כ כתיב בסתר המדרגה, בגין דתמן הות שכינתא מסתתרא, כאתתא דאיהי צנועה לבעלה, ולא נפקא מביתא לבר. כמה דאת אמר, אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך וגו'. כך כנסת ישראל לא שרייא לבר מאתרהא, בסתירו דדרגא, אלא בזמנא דגלותא, דאיהו בגו גלותא, ובגין דאיהי בגלותא, שאר עמין אית לון טיבו ושלוה יתיר.
ת"ח, בזמנא דישראל שריין על ארעא קדישא, כלא הוה מתתקן כדקא יאות, וכרסייא שלים עלייהו, ועבדי פולחנא, ובקע אוירין דעלמא, וסליק ההוא פולחנא לעילא לאתריה, בגין דארעא לא אתתקנת לפולחנא, אלא לישראל בלחודייהו. ובג"כ, שאר עמין עעכו"ם, הוו מתרחקי, דלא הוו שלטין בה כדהשתא, בגין דלא אתזנו אלא מתמצית.
ואי תימא, הא חמינן כמה מלכין הוו, דשליטין בזמנא דבית המקדש קיים על עלמא. ת"ח, בבית ראשון, עד לא סאיבו ישראל ארעא, לא הוו שלטין שאר עמין עעכו"ם, אלא, אתזנו מתמצית, ובה הוו שלטין, ולאו כל כך. כיון דחבו ישראל, וסאיבו ארעא, כדין כביכול, דחו לה לשכינתא מאתרה, ואתקרבת לדוכתא אחרא, וכדין שלטין שאר עמין, ואתייהיב לון רשו לשלטאה.
ת"ח, ארעא דישראל, לא שליט עלה ממנא אחרא, בר קב"ה בלחודוי. ובשעתא דחאבו ישראל, והוו מקטרין לטעוון אחרנין, בגו ארעא, כביכול אדחייא שכינתא מאתרה, ומשכי ומקטרי לאתקשרא טעוון אחרן גו שכינתא, וכדין אתייהיב לון שלטנותא, בגין דקטרת קטרא הוא לאתקטרא. וכדין, שלטו שאר עמין, ובטלו נביאים, וכל אינון דרגין עלאין לא שלטו בארעא.
ולא אעדיו שלטנותא דשאר עמין, בגין דאינון משכו לשכינתא לגבייהו. וע"ד בבית שני, הא שולטנותא משאר עמין, לא אעדיו, וכ"ש בגלותא, דשכינתא בשאר עמין, אתר דשאר ממנן שלטין, ובגין כך כלהו ינקין מן שכינתא, דאתקריבת גביהו.
ועל דא, בזמנא דישראל, הוו שראן על ארעא, ופלחי פולחנא דקב"ה, שכינתא הות צנועה בינייהו, ולא נפקת מגו ביתא לבר באתגלייא. ובג"כ, כל אינון נביאים דהוו בההוא זמנא, לא נטלו נבואה אלא באתרה כדקאמרן. ובג"כ, יונה הוה ערק לבר מארעא קדישא, דלא יתגלי עליה נבואה, ולא יהך בשליחותא דקב"ה.
ואי תימא, הא חמינן דאתגלייא שכינתא בבבל, דאיהו לבר. הא אוקימנא, דכתיב היה היה, דהוה, מה דלא הוה מן קדמת דנא, מיומא דאתבני בי מקדשא, וההיא נבואה לשעתא הות.
וכתיב, על נהר כבר. נהר דכבר הוה, מיומא דאתברי עלמא, ושכינתא אתגלייא תדיר עליה, דכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד וגו'. ודא איהו חד מינייהו.
ותמן אתגלייא שכינתא, לפום שעתא דאצטריכו לה ישראל, לפום צערייהו. אבל בזמנא אחרא לא אתגלייא, ובג"כ יונה, בגין דלא תשרי עלוי שכינתא, ולא תתגלי עליה, אזל מארעא קדישא, וערק. הה"ד מלפני ה'. וכתיב כי ידעו האנשים כי מלפני ה' הוא בורח.
ת"ח כמה דשכינתא לא אתגליא, אלא באתרא דאתחזי לה, אוף הכי לא אתחזי ולא אתגליא, אלא בב"נ דאתחזי לה. דהא מן יומא דסליק על רעותיה דלוט, לאתהפכא בסרחניה, אסתלקת רוחא קדישא מאברהם. וכד אסתלק לוט מניה, מיד שרא רוח קודשא בדוכתיה. הדא הוא דכתיב, וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו וגו'.
ת"ח, כיון דחמא אברהם, דלוט הוה תב לסרחניה, הוה דחיל אברהם, אמר דילמא ח"ו, בגין חברותא דדא, אבידנא בגיניה חולקא קדישא, דאעטר לי קב"ה. כיון דאתפרש מניה, א"ל שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם.
מאי מן המקום אשר אתה שם. דאתדבקת ביה בקדמיתא, ואתעטרת בהימנותא שלימתא. צפונה, ונגבה, וקדמה, וימה. אלין אינון מסעיו, דהוו בקדמיתא, דכתיב וילך למסעיו. וכתיב הלוך ונסוע הנגבה. אלין דרגין עלאין, דאתעטר במהימנותא שלימתא בקדמיתא.
וכדין אתבשר, דלא יעדי מניה ומן בנוי לעלמין, דכתיב כי את כל הארץ אשר אתה רואה. מאי אשר אתה רואה. דא דרגא קדמאה דאתגליא ליה, כד"א לה' הנראה אליו. ובג"כ אשר אתה רואה, בגין דדרגא דא קדמאה, אתכליל מכלהו דרגין, וכלהו אתחזון ביה, ובג"כ, כי את כל הארץ אשר אתה רואה וגו'.

— 21 —
ר' אלעזר אערע בבי אושפיזא בלוד, והוה עמיה רבי חזקיה. קם בליליא למלעי באורייתא, קם רבי חזקיה גביה, א"ל ר' אלעזר, בקיסטרא דקוסטא, חברייא שכיחי.
פתח ר' אלעזר ואמר, כתפוח בעצי היער וגו'. כתפוח, דא קב"ה דאיהו חמיד ומתעטר בגוונוי, מכל שאר אילנין, דלא אית דדמי ליה. רשים איהו מכלא, רשים הוא, דלית אחרא כוותיה.
בגיני כך, בצלו חמדתי. בצלו: ולא בצלא אחרא. בצלו: ולא בצלא דשאר ממנן. חמדתי, אימתי, מן יומא דהוה אברהם בעלמא, דאיהו חמיד ורחים ליה לקב"ה באהבה. כד"א אברהם אוהבי. ופריו מתוק לחכי, דא הוא יצחק, דאיהו איבא קדישא.
ד"א, בצלו חמדתי וישבתי, דא יעקב. ופריו מתוק לחכי, דא יוסף הצדיק, דעבד פירין קדישין בעלמא. וע"ד כתיב אלה תולדות יעקב יוסף. דכל אינון תולדות דיעקב ביוסף הצדיק קיימי, דעביד תולדות. ובג"כ, אקרון ישראל, על שמא דאפרים, דכתיב הבן יקיר לי אפרים וגו'.
ד"א כתפוח בעצי היער. דא אברהם. דדמי ליה לתפוח, דסליק ריחין, ואתרשים במהימנותא שלימתא, על כל בני דריה, ואתרשים חד לעילא, ואתרשים חד לתתא, דכתיב אחד היה אברהם.
מאי טעמא הוה אחד. דלא הוה אחרא בעלמא, די סליק למהימנותא דקב"ה, בר איהו. א"ל ר' חזקיה, והא כתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן. א"ל עד כען, אינון לא הוו בדרגין עלאין, דאתעטר בהו אברהם.
לבתר א"ל, תו שמענא, דלא אקרי אברהם אחד, עד דאסתלק ביצחק ויעקב. כיון דאסתלק ביצחק ויעקב, והוו כלהו תלתהון אבהן דעלמא, כדין אקרי אברהם אחד. וכדין הוא תפוח בעלמא. רשים מכל בני עלמא. אמר ליה שפיר קא אמרת.
ד"א, כתפוח בעצי היער, דא קב"ה. כן דודי, דא קב"ה. בצלו, דא קב"ה. חמדתי וישבתי, ביומא דאתגלי קב"ה, על טורא דסיני, וקבילו ישראל אורייתא, ואמרו נעשה ונשמע.
ופריו מתוק לחכי. אלין מלין דאורייתא, דכתיב בהו ומתוקים מדבש ונופת צופים. ד"א ופריו מתוק לחכי, אלין נשמתהון דצדיקיא, דכלהו איבא דעובדוי דקודשא בריך הוא, וקיימי עמיה לעילא.
ת"ח, כל נשמתין דעלמא, דאינון איבא דעובדוי דקב"ה, כלהו חד, ברזא חד, וכד נחתי לעלמא, כלהו מתפרשין, בגוונין דכר ונוקבא, ואינון דכר ונוקבא מחוברין כחדא.
ות"ח, תיאובתא דנוקבא לגבי דכורא, עביד נפש. ורעותא דתיאובתא דדכורא, לגבי נוקבא, ואתדבקותא דיליה בה, אפיק נפש, וכליל תיאובתא דנוקבא, ונטיל לה. ואתכליל תיאובתא תתאה, בתיאובתא דלעילא, ואתעבידו רעותא חדא, בלא פרודא.
וכדין כליל כלא נוקבא, ואתעברת מן דכורא, ותיאובתין דתרווייהו מתדבקן כחדא, ועל דא, כלא כליל דא בדא. וכד נשמתין נפקין, דכר ונוקבא כחדא נפקין.
לבתר, כיון דנחתי, מתפרשן דא לסטרא דא, ודא לסטרא דא, וקב"ה מזווג לון לבתר. ולא אתייהיב זווגא לאחרא, אלא לקב"ה בלחודוי, דאיהו ידע זווגא דלהון לחברא לון כדקא יאות.
זכאה הוא ב"נ, דזכי בעובדוי ואזיל באורח קשוט. בגין דאתחבר נפש בנפש, כמה דהוה מעיקרא. דהא אי זכי בעובדוי, דא הוא ב"נ שלים כדקא יאות, ובג"כ כתיב, ופריו מתוק לחכי. דהוא בתקונא מברך, לאתברכא מניה עלמא, בגין דכלא בעובדין דבר נש תליא, אי זכי אי לא זכי.
א"ר חזקיה, הכי שמענא, דכתיב ממני פריך נמצא. קב"ה אמר לה לכנסת ישראל, ממני ודאי, פריך נמצא, פריי נמצא, לא כתיב, אלא פריך, ההוא תיאובתא דנוקבא, דעביד נפש, ואתכליל בתוקפא דדכורא, ואתכליל נפש בנפש, ואתעבידו חד, כליל דא בדא, כדאמרן. לבתר אשתכחו תרווייהו בעלמא, ודא בחילא דדכורא, אשתכח איבא דנוקבא.
ד"א בתיאובתא דנוקבא, אשתכח איבא דדכורא, דאי לאו תיאובתא דנוקבא לגבי דכורא, לא אתעבידו פירין לעלמין, הה"ד ממני פריך נמצא.

— 22 —
ויהי בימי אמרפל מלך שנער וגו'. רבי יוסי פתח, מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו וגו'. האי קרא אוקמוה חברייא. אבל האי קרא ברזא דחכמתא איהו. דהא תנינן, שבעה רקיעין עבד קב"ה לעילא, וכלהו לאשתמודע יקרא דקב"ה, וכלהו קיימין לאודעא רזא דמהימנותא עלאה.
ת"ח אית רקיעא עלאה סתים, לעילא מנייהו, דאינון שבעה, ודא הוא רקיעא דדבר לון ונהיר לון לכלהו, ודא לא אתיידע, וקיימא בשאלתא, דלא ידיעא, בגין דאיהו סתים ועמיק, וכלא תווהין עליה, ובג"כ אקרי מי, כמה דאוקמוה דכתיב מבטן מי יצא הקרח, ואתמר. והאי הוא רקיעא עלאה, דקיימא על כל אינון שבעה.
ואית לתתא רקיעא, דאיהו תתאה מכלהו ולא נהיר. ובגין דאיהו תתאה דלא נהיר, ההוא רקיעא דעלייהו, אתחבר ביה, ואלין תרין אתוון, כליל לון בגויה, ואקרי ים, דההוא רקיעא עלאה, דאקרי מי.
בגין דכל אינון רקיעין אחרנין, אתעבידו נחלין, ועאלין לגביה, וכדין איהו ים עלאה, ועבד איבין ונונין לזנייהו, ועל דא אמר דוד זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדולות.
ועל דא כתיב מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו. מי העיר ממזרח דא אברהם. צדק יקראהו לרגלו, דא הוא רקיעא תתאה דכלהו רקיעין, דאתעביד ים. יתן לפניו גוים. מאן האי. הוא רקיעא תתאה דאמרן, דעביד נוקמין, ואפיל שנאין. ובהאי אשתבח דוד ואמר ואיבי נתתה לי ערף ומשנאי אצמיתם.
יתן לפניו גוים. אלין אינון עמין דהוה רדיף עליהון אברהם, וקב"ה הוה קטיל לון. ומלכים ירד, אלין ממנן רברבן דלעילא. דכד עביד קודשא בריך הוא דינא בעלמא, בכלא עביד דינא, בעילא ותתא.
ירדפם יעבור שלום ארח ברגליו לא יבוא. ירדפם, דא אברהם. דאברהם הוה רדיף לון וקב"ה הוה עבר קמיה, וקטיל לון. דכתיב יעבור שלום, דא קודשא בריך הוא דאקרי שלום.
ארח ברגליו לא יבוא. וכי סלקא דעתך, דהוה אברהם אזיל בגו ענני או בגו סוסוון ורתיכין. אלא ארח ברגליו לא יבוא, דלא הוה אזיל קמיה דאברהם, לא מלאכא, ולא שליחא, אלא קב"ה בלחודוי, דכתיב ארח ברגליו, מאן רגליו, אלין מלאכין דאינון תחותוי דקב"ה, כד"א ועמדו רגליו ביום ההוא וגו'.
ד"א, מי העיר ממזרח. ת"ח, בשעתא דקב"ה אתער עלמא, לאייתאה לאברהם, ולקרבא ליה לגביה, האי אתערותא, בגין דזמין יעקב למיפק מניה, ולקיימא תריסר שבטין, כלהו זכאין קמיה דקודשא בריך הוא.
צדק יקראהו לרגלו. דקב"ה הוה קרי ליה תדיר, מן יומא דאתברי עלמא, כד"א קורא הדורות מראש. ובג"כ, צדק יקראהו, ודאי. לרגלו: לאתחברא ביה בפולחניה, ולקרבא ליה לגביה. כד"א העם אשר ברגליך.
ד"א מי העיר ממזרח. דמתמן שרותא דנהורא לאנהרא. בגין, דדרום ההוא תוקפא דנהורא דיליה, מגו מזרח איהו, ועל דא מי העיר ההוא נהורא דדרום, ממזרח. בגין דאיהו נטיל ואתזן בקדמיתא, ותיאובתא דההוא רקיעא עלאה, למיהב ליה למזרח.
צדק יקראהו לרגלו. דא מערב, דאיהו קרי ליה תדיר ולא שכיך. כד"א אלקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל. בגין דמערב אתער תדיר לגביה. יתן לפניו גוים ומלכים ירד. דהא מניה קביל תוקפא לאכנעא כל אינון עמין דעלמא.
רבי יהודה אמר מי העיר ממזרח, דא אברהם. דלא נטיל אתערותא לגבי קב"ה אלא ממזרח, בגין דחמא שמשא דנפיק בצפרא, מסטרא דמזרח, נטיל אתערותא לנפשיה דאיהו קב"ה, אמר דא הוא מלכא דברא יתי, פלח ליה כל ההוא יומא. לרמשא, חמא שמשא דאתכניש, וסיהרא נהרא. אמר דא הוא ודאי, דשליט על ההוא פולחנא דפלחית כל האי יומא, דהא אתחשך קמיה ולא נהיר. פלח ליה כל ההוא ליליא.
לצפרא, חמא דאזלא חשוכא, ואתנהיר סטרא דמזרח, אמר ודאי כל אלין, מלכא אית עלייהו, ושליט דאנהיג לון. כיון דחמא קב"ה, תיאובתא דאברהם לגביה, כדין אתגלי עלוי, ומליל עמיה, דכתיב צדק יקראהו לרגלו. דמליל עמיה, ואתגלי עליה.
רבי יצחק פתח דובר צדק מגיד מישרים. קב"ה, כל מלוי אינון בקושטא, ועביד מישרים, במה עביד מישרים. בגין, דכד ברא קב"ה עלמא, לא הוה קאים, והוה מתמוטט להכא ולהכא. א"ל קב"ה לעלמא, מה לך דאת מתמוטט. א"ל רבונו של עולם, לא יכילנא למיקם, דלית בי יסודא, על מה דאתקיים.
א"ל הא אנא זמין למיקם בך חד צדיק, דאיהו אברהם, די ירחים לי. מיד קאים עלמא בקיומיה, הה"ד אלה תולדות השמים והארץ בהבראם; אל תקרא בהבראם אלא באברהם. באברהם מתקיים עלמא.
אמר רבי חייא, מגיד מישרים. דהא אתיב ליה עלמא לקב"ה, ההוא אברהם זמין הוא דיפקון מניה בנין דיחריבו מקדשא, ויוקידו אורייתא. אמר ליה, זמין חד ב"נ למיפק מניה, דאיהו יעקב, ויפקון מניה תריסר שבטין, כלהו זכאין. מיד אתקיים עלמא בגיניה הה"ד מגיד מישרים.
רבי אלעזר אמר, הא אתערנא, וידבר, ויגד, ויאמר, כלהו לטעמייהו מתפרשן, וידבר: איהו באתגליא, דרגא לבר, דלא איהו דרגא פנימאה, כאינון דרגין עלאין, ודא איהו דובר צדק.
ויגד: איהו רמז לדרגא פנימאה עלאה, דשלטאה על דבור, ודא הוא מגיד מישרים, מאן מישרים, דא דרגא עלאה דיעקב שרייא ביה. הדא הוא דכתיב אתה כוננת מישרים, ובג"כ מגיד כתיב, ולא כתיב דובר.
א"ר יצחק, והא כתיב, ויגד לכם את בריתו. א"ל הכי הוא ודאי איהו דרגא דשלטא על תתאה, דאיהו דובר צדק. וכלא איהו לאסתכלא הכא. ת"ח, דאע"ג דדבור איהו תתאה, לא תימא, דלא עלאה איהו, אלא ודאי דבור מלייא איהו מכלא, ודרגא עלאה איהו. וסימניך כי לא דבר רק הוא מכם.
רבי אלעזר, הוה אזיל לבי חמוי, והוו עמיה רבי חייא, ורבי יוסי, ורבי חזקיה. אמר ר"א, הא חמינא דאתערותא דלעילא לאו איהו, אלא כד אתער לתתא, דהא אתערותא דלעילא, בתיאובתא דלתתא תלייא.

— 23 —
פתח ואמר, אלקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל. דא הוא אתערותא דלתתא. בגין לשלטאה. אמר דוד, אלקים אל דמי לך, לאתערא לגבי עלאה, ולאתחברא גבי ימינא.
מאי טעמא, בגין כי הנה אויביך יהמיון וגו', כי נועצו לב יחדיו עליך ברית יכרותו, ובגין כך, אלהים אל דמי לך, לאתערא לגבי עילא, דהא כדין אתערת ימינא, וקטירת לה בהדה. וכד אתקשרת בימינא, כדין אתבר שנאין, דכתיב, ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב.
ותא חזי, בשעתא דאתחברו כל אינון מלכין, לאגחא קרבא עליה דאברהם, אתייעטו לאעברא ליה מן עלמא, וכיון דשלטו בלוט, בר אחוה דאברהם, מיד אזלו, דכתיב ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם וילכו. מ"ט, בגין, דדיוקניה דלוט הוה דמי לאברהם, ובגין כך וילכו, דכל ההוא קרבא, בגיניה הוה.
מאי טעמא. בגין, דהוה אברהם אפיק בני עלמא מפולחנא נוכראה, ואעיל לון, בפולחנא דקב"ה. ותו, קב"ה אתער לון בעלמא, בגין לגדלא שמא דאברהם בעלמא ולקרבא ליה לפולחניה.
ורזא דמלה, כיון דאברהם אתער למרדף אבתרייהו, כדין אלקים אל דמי לך, עד דאתקשר כלא באברהם, וכד אתקשר כלא באברהם, כדין אתברו כלהו מלכין מקמיה, כדקא אמרן, דכתיב ימינך ה' תרעץ אויב וגו'.

— 24 —
ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין. רבי שמעון פתח ואמר ויהי בשלם סכו וגו'. ת"ח, כד סליק ברעותא דקב"ה למברי עלמא, אפיק חד שלהובא דבוצינא דקרדינותא, ונשף זיקא בזיקא, חשכאת ואוקידת. ואפיק מגו סטרי תהומא, חד טיף, וחבר לון כחד, וברא בהו עלמא.
ההוא שלהובא סליק, ואתעטרא בשמאלא, וההוא טיף סליק ואתעטר בימינא, סלקו חד בחד, אחלפו דוכתי, דא לסטרא דא, ודא לסטרא דא, דנחית סליק, ודסליק נחית.
אתקטרו דא בדא, נפיק מבינייהו רוח שלים. כדין אינון תרין סטרין, אתעבידו חד, ואתייהיב בינייהו, ואתעטרו חד בחד. כדין אשתכח שלם לעילא, ושלם לתתא, ודרגא אתקיים.
אתעטרת ה"א בוא"ו, וא"ו בה"א, כדין סלקא ה"א, ואתקשרא בקשורא שלים. כדין ומלכי צדק מלך שלם. מלך שלם ודאי, מלך איהו דשליט בשלימו, אימתי איהו מלך שלם, ביומא דכפורי דכל אנפין נהירין.
ומלכי צדק. דא עלמא בתראה. מלך שלם, דא עלמא עלאה. דאתעטר חד בחד, בלא פרודא, תרין עלמין כחדא, ואפילו עלמא תתאה, כלא חד מלה איהו. הוציא לחם ויין, דתרין אלין ביה. והוא כהן לאל עליון משמש עלמא לקבל עלמא. והוא כהן, דא ימינא. לאל עליון, עלמא עלאה. ובגין כך, בעי כהנא, לברכא עלמא.
ת"ח, ברכאן נטיל האי עלמא תתאה, כד אתחבר בכהנא רבא. כדין, ויברכהו, ויאמר ברוך אברם לאל עליון. הכי הוא ודאי. כגוונא דא בעי כהנא לתתא, לקשרא קשרין, ולברכא האי דוכתא, בגין דיתקשר בימינא, לאתקשרא תרין עלמין כחד.
ברוך אברם. רזא דמלה, תקונא דברכאן איהו. ברוך אברם, כמה דאמרינן ברוך אתה. לאל עליון, ה' אלקינו. קונה שמים וארץ, מלך העולם. והאי קרא, רזא דברכאן איהו. ויברכהו, מתתא לעילא. וברוך אל עליון, מעילא לתתא. ויתן לו מעשר מכל. לאתדבקא באתר דקשורא אתקשר לתתא.
עד דהוו אזלי, אערע בהו ר' ייסא וחד יודאי בהדיה. והוה אמר ההוא יודאי, לדוד אליך ה' נפשי אשא. לדוד, וכי אמאי לא כתיב, מזמור לדוד, או לדוד מזמור.
אלא, בגין דרגיה קאמר לדוד, תושבחתא דאמר בגיניה. אליך ה' נפשי אשא. אליך ה', לעילא. נפשי: מאן נפשי. דא דוד, דרגא קדמאה דקאמרן. אשא: אסלק. כד"א אשא עיני אל ההרים. בגין, דכל יומוי דדוד, הוה משתדל לסלקא דרגיה, לאתעטרא לעילא, ולאתקשרא תמן בקשורא שלים, כדקא יאות.
כגוונא דא, לדוד ברכי נפשי את ה', בגין דרגיה קאמר, ומאי אמר, ברכי נפשי את ה'. את: לאתקשרא בקשורא לעילא. וכל קרבי, מאן קרבי. אלין שאר חיון ברא, דאקרון קרבים, כד"א ומעי המו עליו ד"א, ברכי נפשי, בגיניה קאמר. את ה', דא שלימו דכלא, את ה' כללא דכלא.
א"ל ר"א לרבי ייסא, חמינא לך, דהא עם שכינתא קאתית ואתחברת. א"ל, הכי הוא ודאי, ותלת פרסי הוא דאזילנא בהדיה, ואמר לי כמה מילי מעלייתא, ואנא אגירנא ליה ליומא דא, ולא ידענא דאיהו בוצינא דנהיר כדחמינא השתא.
א"ל רבי אלעזר, לההוא יודאי, מה שמך, א"ל יועזר. א"ל יועזר ואלעזר יתיבן כחדא. יתבו גבי חד טנרא בההוא חקל. פתח ההוא יודאי ואמר, אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני וחטאתיך לא אזכור, מאי טעמא, תרי זמני, אנכי אנכי.
אלא, חד בסיני. וחד בשעתא דברא עלמא. דכתיב, אנכי ה' אלקיך, דא הוא בסיני. וחד כד ברא עלמא, דכתיב, אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי. הוא בגין לאחזאה, דלא הוי פרודא בין עילא ותתא.
מוחה פשעיך. מעביר פשעיך לא כתיב, אלא מוחה, בגין דלא יתחזון לעלמין. למעני. מאי למעני, בגין אינון רחמין דתליין בי. דכתיב כי אל רחום ה' אלקיך וגו'.
ד"א, מוחה פשעיך למעני. ת"ח, חייבי עלמא עבדין פגימותא לעילא, דכד אינון חובין סלקין, רחמין, ונהירו עלאה, ויניקו דברכאן, לא נחית לתתא, והאי דרגא לא נטיל ברכאן דלעילא, לינקא לתתא. ובג"כ למעני, בגין דלא יתמנעון ברכאן לינקא לכלא.
כגוונא דא, ראו עתה כי אני אני הוא, לאחזאה דלא הוי פרודא, בין עילא ותתא. כמה דאתמר.
ת"ח, כגוונא דא, כד אשתכחו זכאין בעלמא, אתערו ברכאן לעלמין כלהו. כיון דאתא אברהם, אתער ברכאן לעלמא. דכתיב ואברכך. והיה ברכה, מאי והיה ברכה. רמז דישתכחון בגיניה ברכאן, לעילא ותתא. דכתיב ונברכו בך וגו' וכתיב ואברכה מברכיך.
אתא יצחק, אודע לכלא, דאית דין ואית דיין לעילא, לאתפרעא מרשיעיא, ואיהו אתער דינא בעלמא, בגין דידחלון ליה לקב"ה, כל בני עלמא. אתא יעקב, ואתער רחמי בעלמא, ואשלים מהימנותא בעלמא, כדקא חזי.
ביומי דאברהם מה כתיב, ומלכי צדק מלך שלם, דאתעטרת כרסייא בדוכתיה, וכדין אשתכח מלך שלם, בלא פגימו כלל. הוציא לחם ויין דאפיק מזונין לעלמין, כלהו כדקא חזי. הוציא לחם ויין, דלא אתמנעו ברכאן מכלהו עלמין, הוציא: כד"א תוצא הארץ, מדרגין דלעילא אפיק מזונין וברכאן לעלמין כלהו.
והוא כהן לאל עליון. דאשתכח כלא, בשלימו עלאה, כדקא חזי. לאתחזאה כמה דחייביא עבדי פגימו בעלמא, ומנעי ברכאן. הכי נמי, בגין זכאין אתיין ברכאן לעלמא, ובגינייהו אתברכאן כל בני עלמא.
ויתן לו מעשר מכל. מאי מעשר מכל, מאינון ברכאן, דנפקי מכל. בגין דאיהו אתר, דכל ברכאן דנחתי לעלמא, מתמן נפקי. ד"א, ויתן לו מעשר מכל. קב"ה יהב ליה מעשרא. ומאן איהו, דא דרגא, דכל פתחין דמהימנותא, וברכאן דעלמא, ביה קיימי. ואיהו מעשר, ואיהו חד מעשרה, ואיהו עשרה ממאה. מכאן ולהלאה עאל אברהם, בקיומא דלעילא, כדקא חזי. אמר ליה רבי אלעזר שפיר קא אמרת.
א"ל ר' אלעזר, מאי עבידתך. א"ל קרינא דרדקי באתרי, השתא אתא ר' יוסי דכפר חנין למתא, וסליקו לון מגבאי, ואותבו לון לגביה. והוו יהבין לי כל בני מתא אגרא, כההוא זמנא דדרדקי הוו גבאי. ואסתכלנא בנפשאי, דלא אתחזי לי לאתהני מנייהו למגנא, ואגירנא גרמאי בהדי דהאי חכים. אמר רבי אלעזר, ברכאן דאבא אצטריכו הכא.
קמו. אתו קמיה דר"ש, והוה יתיב ולעי כל יומא קמיה דר"ש. ויומא חד, הוה עסיק בנטילת ידים קמיה, אמר, כל מאן דלא נטיל ידוי כדקא יאות, אע"ג דאתענש לעילא, אתעניש לתתא. ומאי עונשיה לתתא, דגרים ליה לגרמיה מסכנותא. כמה דעונשיה, כך הכי הוא זכי, מאן דנטיל ידוי כדקא יאות. דגרים לגרמיה ברכאן דלעילא, דשראן ברכאן על ידוי כדקא יאות, ואתברך בעותרא.
לבתר אקדים ר"ש, חמא ליה, דאנטל ידוי במיא, ונטיל לון, בשיעורא סגייא דמיין. אר"ש מלא ידיו מברכותיך. וכך הוה, מההוא יומא ולהלאה, אתעתר, ואשכח סימא, והוה לעי באורייתא, ויהיב מזונא למסכני כל יומא, והוה חדי עמהון ומסבר לון אנפין נהירין. קרא עליה ר"ש, ואתה תגיל בה' בקדוש וגו'.

— 25 —
אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם וגו'. ר' יהודה פתח אני לדודי ועלי תשוקתו. הא אוקמוה, אבל באתערותא דלתתא, אשתכח אתערותא לעילא, דהא לא אתער לעילא, עד דאתער לתתא. וברכאן דלעילא לא משתכחי, אלא במה דאית ביה ממשא, ולאו איהו ריקניא.
מנלן. מאשת עובדיהו, דאמר לה אלישע הגידי לי מה יש לך בבית, דהא ברכאן דלעילא, לא שריין על פתורא ריקניא, ולא באתר ריקניא. מה כתיב, ותאמר אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן. מאי אסוך. אלא א"ל, שיעורא דהאי משחא, לאו איהי, אלא כדי משיחת אצבעא זעירא.
אמר לה, נחמתני. דהא לא ידענא, היאך ישרון ברכאן דלעילא, בדוכתא ריקניא, אבל השתא דאית לך שמן, דא הוא אתר, לאשתכחא ביה ברכאן. מנלן דכתיב כשמן הטוב וגו'. וסיפיה מה כתיב, כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם. ובאתרא דא שראן ברכאן.
ואי תימא כטל חרמון שיורד על הררי ציון, ולא כתיב שמן אלא טל. אלא, איהו שמן, ואיהו טל. ההוא טל, איהו, דאטיל קב"ה ממשחא עלאה. דההוא שמן נפק לסטרא דימינא.
תרין אינון: יין ושמן. ואזלו לתרין סטרין, יין לסטר שמאלא, שמן, לסטר ימינא. ומסטרא דימינא, נפקי ברכאן לעלמא, ומתמן אתמשח מלכותא קדישא. ובגין דשמן הוה אתתקן לתתא בקדמיתא, שמן אזדמן לעילא, אריקו דברכאן.
ת"ח, מאתערותא דהאי שמן דלעילא, קאי לארקא על דוד ושלמה, לאתברכא בנוי. מנ"ל, דכתיב, ויעמד השמן. כתיב הכא ויעמד. וכתיב התם שרש ישי, אשר עמד לנס עמים.
ת"ח, משלחן דלחם הפנים, דברכאן נפקין מתמן, ומזונא לעלמא, לא בעי לאשתכחא ריקניא, אפילו רגעא חדא, בגין דלא יסתלקון ברכאן מתמן, אוף הכי לא מברכין על שלחן ריקניא, דהא ברכאן דלעילא, לא שריין על שלחן ריקניא.
ת"ח, מה כתיב אני לדודי ועלי תשוקתו. אני לדודי בקדמיתא, ולבתר ועלי תשוקתו. אני לדודי, לאתקנא ליה דוכתא בקדמיתא, ולבתר, ועלי תשוקתו.
ד"א אני לדודי. דהא תנינן שכינתא לא אשתכחת עמהון דחייביא, כיון דאתי בר נש לאתדכאה, ולמקרב גבי דקב"ה, כדין שכינתא שריא עליה. הה"ד אני לדודי בקדמיתא, ועלי תשוקתו לבתר. אתי בר נש לאתדכאה, מדכאין ליה.
ת"ח, אחר הדברים האלה, דרדף אברהם בתר אלין מלכין, וקטיל לון קב"ה, הוה אברהם תוהא, אמר דילמא ח"ו, גרענא ההוא אגרא, דהוינא אהדר בני נשא לגבי קב"ה, ואחידנא בהו, לקרבא לון לגביה, והשתא אתקטילו בני נשא על ידי. מיד א"ל קב"ה, אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה וגו'. אגרא קבילת עלייהו, דהא כלהו לא יזכון לעלמין.

— 26 —
היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר. מאי במחזה. אלא, בההוא חיזו, דרגא דכל דיוקנין אתחזיין ביה. אר"ש ת"ח, עד לא אתגזר אברהם, הוה חד דרגא מליל עמיה, ומאן איהו, דא מחזה, דכתיב מחזה שדי יחזה.
כיון דאתגזר, הוו כלהו דרגין שראן על האי דרגא, וכדין מליל עמיה, הה"ד, וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, ועד לא אתגזר, לא הוו אינון דרגין שראן עלוי למללא.
ואי תימא, דהא בקדמיתא כתיב, וירא ה' אל אברם, וכתיב, ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה. וכתיב ויבן שם מזבח. הא הכא אינון דרגין עלאין. והשתא אמרן דעד לא אתגזר, לא הוו אינון דרגין עלאין, שראן על האי דרגא למללא עמיה.
ת"ח, בקדמיתא יהב קב"ה חכמה לאברהם, למנדע חכמה לאתדבקא ביה, וידע רזא דמהימנותא, אבל למללא עמיה, לא הוה, אלא האי דרגא תתאה בלחודוי. כיון דאתגזר, כלהו דרגין עלאין הוו שראן על האי דרגא תתאה, בגין למללא עמיה, וכדין אסתלק אברהם בכלא. כמה דאתמר.
ת"ח, עד לא אתגזר בר נש, לא אתאחיד בשמא דקב"ה, כיון דאתגזר, עאל בשמיה, ואתאחיד ביה. ואי תימא אברהם, דאתאחיד ביה, עד לא אתגזר. הכי הוה, דאתאחיד ביה ולא כדקא יאות, דהא מגו רחימותא עלאה דרחים ליה קודשא בריך הוא קריב ליה.
לבתר פקיד ליה, דיתגזר, ואתייהיב ליה ברית. קשורא דכלהו דרגין עלאין. ברית קשורא לאתקשרא כלא כחדא, לאכללא דא בדא, ברית קשורא, דכלא אתקשר ביה, ובג"כ אברהם עד לא אתגזר. מלוי לא הוה עמיה, אלא במחזה. כמה דאתמר.
ת"ח. בשעתא דברא קב"ה עלמא. לא אתברו אלא על ברית. כד"א בר"א - שי"ת ברא אלקים, והיינו ברית, דעל ברית קיים קב"ה עלמא וכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, דהא ברית קשורא איהו, דיומא וליליא לא מתפרשאן.
אמר רבי אלעזר, כד ברא קב"ה עלמא, על תנאי הוה, דכד ייתון ישראל, אם יקבלון אורייתא יאות, ואם לאו הרי אנא אהדר לכו, לתהו ובהו. ועלמא לא אתקיים, עד דקיימו ישראל, על טורא דסיני, וקבילו אורייתא, וכדין אתקיים עלמא.
ומההוא יומא ולהלאה, קב"ה ברי עלמין, ומאן אינון, זווגין דבני נשא. דהא מההוא זמנא, קב"ה מזווג זווגין, ואומר בת פלוני לפלוני, ואלין אינון עלמין דהוא ברי.
(סתרי תורה) אחר הדברים האלה וגו'. אלין פתגמי אורייתא, דכתיב את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם. מה להלן פתגמי אורייתא, אוף הכא פתגמי אורייתא. בתר דאשתדל ב"נ בהאי עלמא, בדברים האלה, קב"ה מבשר ליה, ואקדים לה לנשמתא שלם, הה"ד אל תירא אברם אנכי מגן לך. מכל זיינין בישין דגיהנם.
שכרך הרבה מאד. בגין דכל מאן דאשתדל באורייתא בהאי עלמא, זכי ואחסין ירותא אחסנתא בעלמא דאתי, כמה דכתיב להנחיל אוהבי יש. מאי יש. דא עלמא דאתי. ואוצרותיהם אמלא, בהאי עלמא, מעותרא ומכל טיבו דעלמא, מאן דאזיל לימינא, זכי לעלמא דאתי. ומאן דאזיל לשמאלא, הא עותרא בעלמא דין.
ר' אבא כד אתא מהתם, הוה מכריז, מאן בעי עותרא, ומאן בעי אורכא דחיי בעלמא דאתי, ייתי וישתדל באורייתא. הוו מתכנשין כולי עלמא לגביה. רווק חד הוה בשיבבותיה. יומא חד אתא לגביה, א"ל ר', בעינא למלעי באורייתא, כדי שיהיה לי עותרא. א"ל הא ודאי. א"ל מה שמך. א"ל יוסי. אמר לון לתלמידוי דיקרון ליה ר' יוסי מארי דעותרא ויקרא. יתיב ואתעסק באורייתא.
ליומין, הוה קאים קמיה, א"ל ר', אן הוא עותרא. אמר שמע מינה, דלא לשם שמים קא עביד, ועאל לאדריה, שמע חד קלא דהוה אמר, לא תענשיה, דגברא רבא ליהוי. תב לגביה, אמר ליה, תיב ברי תיב, ואנא יהיבנא לך עותרא.
אדהכי, אתא גברא חד, ומאנא דפז בידיה, אפקיה ונפל נהורא בביתא. א"ל רבי בעינא למזכי באורייתא, ואנא לא זכינא, ובעינא מאן דישתדל באורייתא בגיני. דהא אית לי עותרא סגי, דקא שבק לי אבא, דכד יתיב על פתוריה, הוה מסדר עליה, תליסר כסי מאלין. ובעינא למזכי באורייתא, ואנא יהיבנא עותרא.
א"ל לההוא רווק, תשתדל באורייתא, ודא יהיב לך עותרא, יהב ליה ההוא כסא דפז. קרא עליה ר' אבא, לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז. יתיב ולעא באורייתא, וההוא בר נש הוה יהיב ליה עותרא.
ליומין עאל חמידו דאורייתא במעוי, יומא חד הוה יתיב, והוה בכי. אשכחיה רביה דהוה בכי. א"ל על מה קא בכית. א"ל, ומה מנחנא חיי דעלמא דאתי, בגין האי, לא בעינא אלא למזכי לגבאי. א"ל השתא ש"מ דהא לשם שמים קא עביד.
קרא ליה לההוא גברא, א"ל טול עותרך והב ליה ליתמי ולמסכני, ואנא יהיבנא לך חולק יתיר באורייתא, בכל מה דאנן לעאן. אהדר ליה ר' יוסי ההוא כסא דפז, ועד יומא לא אעדי שמיה ומן בנוי בן פזי, והיינו ר' יוסי בן פזי, וזכה לכמה אורייתא, הוא ובנוי. דלית לך אגר טב בעלמא כמאן דלעי באורייתא.
אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר וגו'. בכל אתר דכתיב באורייתא במחזה, דא שמא דאתגלי לאבהן, ומאן איהו. שדי, שנאמר וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי. כד"א אשר מחזה שדי יחזה. ודא איהו חיזו דכל חזוון עלאין אתחזיין מגויה, כהאי מראה, דכל דיוקנין אתחזיין ביה, וכלא חד. מראה מחזה חד הוא, דא תרגום, ודא לשון הקודש.
א"ר יוסי, סגיאין אינון באורייתא, וע"ד הוה ליה רשו לאונקלוס, לתרגם בההוא לישנא דגלי קב"ה באורייתא. ולישנא דא סתים איהו מגו מלאכי עלאה. במחזה, דהוה סתים ממלאכי עלאי דלא ידעי בדא, כד ממליל ביה באברהם.
מ"ט, בגין דאברהם לא הוה מהול, והוה ערל, סתים בשרא. ובגין כך הוה סתים מנייהו, בלשון תרגום. כגוונא דא בלעם, דכתיב אשר מחזה שדי יחזה. סתים הוה מלה מגו מלאכי השרת, בגין דלא יהא לון פטרא, דקב"ה ממלל בההוא ערל מסאבא. דהא מלאכי קדישי לאו נזקקין בלשון תרגום.
אי תימא דלא ידעי, והא גבריאל אוליף ליוסף ע' לשון, ותרגום חד מע' לשון הוא. אלא מנדע ידעי, אבל לא נזקקין תנן, דלא חיישי ולא משגיחין עליה, דהא מאיס איהו קמייהו, מכל שאר לשון.
ואי תימא, הואיל ומאיס איהו ממלאכי עלאי, אמאי תרגום אונקלוס אורייתא בהאי לשון, ויונתן בן עוזיאל המקרא. אלא מאיס הוא קמייהו, והכי אצטריך דלית קנאה למלאכי עלאי בהדייהו דישראל יתיר, ועל דא תרגום תורה ומקרא כך, ולאו מאיס איהו, דהא בכמה דוכתי כתב קב"ה באורייתא הכי.
ובג"כ סתים איהו מגו מלאכי עלאי קדישי. ועל דא אתגלי ביה באברהם באורח סתים, דלא ישגחון ביה מלאכין קדישין, ולא יהא לון פטרא, דקודשא בריך הוא אתגלי על בר נש ערל.
אימתי אתגלי ליה באתגליא דמלאכי עלאי, כד יהיב ליה ברית קיימא קדישא, דכתיב וידבר אתו אלקים לאמר. אלקים שמא דקודשא, ולא כתיב במחזה, שמא באתגלייא.
לאמר. מאי לאמר, לאמר ולאכרזא בכל לשון, דלא תהא באתכסיא, לאו בלישנא אחרא, אלא בלישנא דכלא משתעיין בה, דיכלי למימר דא לדא, ולא יכלי לקטרגא ולמימר פטרא, ועל דא וידבר אתו אלקים לאמר. אלקים, ולא מחזה. בגין דהוה מעייל ליה בברית קיימא קדישא, וקריב ליה לגביה.
ר' יהודה אמר, בג"כ את ה' לא אתייהב ליה עד דאתגזר. מ"ט. דאיהי ממש ברית אקרי. וע"ד כיון דעאל בברית, כדין אתייהיבת ליה את ה"א. דכתיב, אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים ולא יקרא עוד שמך אברם וגו'.

— 27 —
אחר הדברים האלה. רבי חייא הוה אזיל למחמי לרבי אלעזר, פגע ביה רבי חגאי, א"ל האי ארחא דמתקנא קמיה דמר, לאן איהו אזיל. א"ל למחמי לרבי אלעזר. א"ל ואנא נמי איזיל בהדך. א"ל, אי תיכול למסבר סברא למאי דתשמע, זיל. ואי לאו תוב אבתרך. א"ל, לא ליחוש מר להאי, דהא אנא שמענא כמה רזי דאורייתא, ויכילנא למיקם בהו.
פתח ר' חגאי ואמר מאי דכתיב את קרבני לחמי לאשי וגו'. את קרבני, דא קרבן בשרא, דאתקרב לכפרא, דמא על דמא, בשרא על בשרא, בגין דכל קרבנין לאו מתקרבין אלא על בשרא, לכפרא על בשרא.
והכי שמענא, אי ב"נ חטא, בהמה מה חטאת, דקב"ה אמר אדם כי יקריב מכם קרבן וגו'. אמאי. אלא קב"ה עביד רוח בני נשא, ורוח הבהמה, ואפריש דא מן דא. ובג"כ רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה וגו'. ודאי מתפרש דא מן דא.
עד לא חטא אדם, מה כתיב, ויאמר אלקים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו', וכתיב לכם יהיה לאכלה, ולא יתיר. כיון דחטא, ויצר הרע אשתאיב בגופא דיליה, ובכל אינון תולדין, עבד בהו דינא.
ולבתר אתא נח, וחמא דהא גופא אתבני מאתרא דיצה"ר אקריב קרבן, כמה דאקריב אדם, מה כתיב וירח ה' את ריח הניחח וגו'. כי יצר לב האדם רע מנעוריו. אמר קב"ה, מכאן ולהלאה, הואיל וגופא אשתאיב מההוא יצה"ר יתענג גופא כמה דאתחזי ליה, ייכול בשרא. כירק עשב נתתי לכם את כל.
כד אכיל בשרא, מההוא בשרא אתענג בשרא דיליה, ואתערב דא בדא, ואתרבי גופא מניה, ומההוא ענג, גופא חטא בכמה חטאין. אמר קב"ה כפרה על גופא בשרא. בשרא אכיל, ובשרא אתרבי מיניה, וביה חטא, בג"כ לכפרא על גופיה בשרא. ובשרא דאכיל בשרא, עביד דמא לגופא, בג"כ דמא דאשתאר מההוא בשרא לבר, אתעתד לכפרא על דמא, דאתעביד מההוא בשרא דיליה, דכתיב כי הדם הוא בנפש יכפר.
כתיב קרבני, וכתיב קרבנכם, דכתיב תקריבו את קרבנכם, מה בין האי להאי. אלא קרבני, כגון שלמים דאתיין על שלום. קרבנכם: כגון חטאות ואשמות דאתיין על חטא ואשם, בג"כ את קרבני: בשרא. לחמי: נהמא וחמרא. ריח: דא קטורת. ניחחי: דא נחת רוח, דעביד כהנא ברעותא דשמא קדישא, וליואי, ברעותא דשיר ושבחה.
תשמרו להקריב לי במועדו. במועדו מאי הוי, אי תימא בכל יומא בבקר ובערב, מאי איהו במועדו. אלא מועדו, דשלטא בההוא זמנא רעוא. רעו דאשתכח לעילא בדרגא ידיעא. ועל דא כתיב במועדו.
כד קרבן אתקריב, כלא נטלין חולקא, ואתבדרן קליפין לכל סטרא, וייחודא אתקריב ואתייחד, ובוצינין אתנהרין, ואשתכח רעוא ורעו בכל עלמין, וקב"ה אשתכח ברזא דיחודא חדא כדקא חזי. אתא ר' חייא ונשקיה, אמר ליה, יאות אנת ברי מני, למיהך למחמי ליה.
אזלו, כד מטון לגביה, חמא לון יתבי על תרעא, א"ל לשמשא, זיל ואימא לון, האי כרסייא דתלת קיימין, מהו כל אחד. אמרו ליה, זיל ואימא ליה למר, דלאו למגנא אמר דוד מלכא דאיהו רביעאה, אבן מאסו הבונים. א"ל זיל ואימא לון דאן געלו ביה בדוד, דאיהו אמר אבן מאסו הבונים.
אהדר רבי חייא רישיה לגבי ר' חגאי, ואמר ליה שמעת בהאי מדי. אמר שמענא, בהאי קרא דכתיב בני אמי נחרו בי שמוני וגו'. דהאי קרא שלמה מלכא אמרו, ועל דוד מלכא אתמר, כד דחו ליה אחוהי מנייהו.
ותו שמענא, מאי חמא קב"ה למיהב מלכותא ליהודה מכל אחוהי, אלא אתוון דשמיה חקיקן ביה, וקב"ה יהב יקרא לשמיה, ובג"כ אחסין מלכותא. ותו שמענא, יהודה הא אתוון דשמיה ודאי, ד' ליתיה אמאי. אלא דא דוד מלכא, דאתקשר בשמיה מכל בני עלמא, דכתיב, ובקשו את ה' אלקיהם ואת דוד מלכם וגו', הא דוד קשיר בשמיה, תו, דאיהו קשר של תפלין, ודאי ד' דוד מלכא, ובג"כ דוד אתקשר בשמיה.
עאלו, כיון דעאלו יתיבו קמיה, אשתיק רבי אלעזר, ואינון אשתיקו. עאל ר' אלעזר לאדריה, שמע חד קלא דהוה אמר, זיל ואימא לון מה דאינון בעיין דכשרין אינון. אהדר לגבייהו. אמר לון, אית מאן דשמע מלה לימא לי. אמרו ליה אנן מחכאן לאנהרא מגו צחותא דבוצינא עלאה וסברא נסבר.
פתח ואמר וה' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ. כד בעי קב"ה למברי עלמא, אסתכל גו מחשבה, רזא דאורייתא, ורשים רשומין, ולא הוה יכיל למיקם עד דברא תשובה, דאיהי היכלא פנימאה עלאה, ורזא סתימא, ותמן אתרשימו ואתציירו אתוון בגלופייהו.
כיון דאתברי דא, הוה מסתכל בהאי היכלא, ורשים קמיה ציורין דכל עלמא, דכתיב הס מפניו כל הארץ. רשים קמיה רשומין וציורין דכל עלמא. בעי למברי שמים, מה עבד, אסתכל באור קדמאה ואתעטף ביה, וברא שמים. דכתיב עוטה אור כשלמה, ואחר כך נוטה שמים כיריעה.
אסתכל למעבד עלמא תתאה, עבד היכלא אוחרא, ועאל ביה, ומניה אסתכל ורשים קמיה כל עלמין לתתא, וברא לון. הה"ד וה' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ. הס מפניו: ה"ס רשים קמיה, כל נקודין דכל עלמא, דאינון שתין וחמש, כחושבן ה"ס, שתין אינון, וחמש אינון, וכלהו רשים קמיה, כד ברא עלמא. בג"כ יקרא דקב"ה לאו איהו, אלא לאינון דידעין ארחוי, ומהכין בה באורח קשוט, כדקא יאות.
אדהכי דהוה משתעי בהדייהו, אתא נורא ואסחר ליה, ואינון יתבו לבר. שמעו חד קלא דהוה אמר, אי קדישא, הביאני המלך חדריו, בכל אינון אידרין, דסבר דאנפין עולימא קדישא אתמסרו מפתחן דלהון בידיה, וכלהו מתקנן לך, ולאינון דבגינך. ובחייך קדישא כל חילא דשמיא, נגילה ונשמחה בך.
כד חמו אלין הכי, אזדעזעו, ודחילו סגי נפל עלייהו, אמרי לית אנן חזיין להאי, נפוק מכאן, ונהך לאורחין, יתבו תמן כל ההוא יומא, ולא יכילו למחמי ליה, ואמרו לית רעותא דקב"ה, דניתיב הכא, נפקו מתמן ואזלי.

— 28 —
עד דהוו אזלי, פתח רבי חייא ואמר ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו וגו'. זכאין אינון ישראל מכל שאר עמין דעלמא, דקב"ה אתרעי בהו מכל שאר עמין, ועבד לון חולקיה ואחסנתיה, ועל דא יהיב לון אורייתא קדישא, בגין דכלהו הוו ברעותא חדא על טורא דסיני ואקדימו עשיה לשמיעה.
כיון דאקדימו עשייה לשמיעה, קרא קב"ה לפמליא דיליה, אמר לון, עד הכא אתון הויתון יחידאין קמאי בעלמא, מכאן ולהלאה הא בני בארעא חברים בהדייכו בכלא. לית לכו רשו לקדשא שמי, עד דישראל יתחברון בהדייכו בארעא, וכלהו תהוון כחדא חברים לקדשא שמי, בגין דאקדימו עשיה לשמיעה, כגוונא דמלאכי עלאי עבדי ברקיעא, דכתיב ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמע בקול דברו. עושי דברו בקדמיתא, ולבתר לשמע.
דבר אחר, ברכו ה' מלאכיו. אלין אינון צדיקיא בארעא, דאינון חשובין קמי קב"ה, כמלאכי עלאי ברקיעא, בגין, דאינון גבורי כח, דמתגברי על יצריהון כגבר טב דמתגבר על שנאיה. לשמוע בקול דברו. דזכאן בכל יומא למשמע קלא מלעילא, בשעתא דאצטריכו.
השתא מאן יכיל למיקם בהדייהו, דאינון קדישין עליונין, זכאין אינון דיכלי למיקם קמייהו, זכאין אינון דיכלי לאשתזבא מקמייהו, אשגחותא דקב"ה עלייהו בכל יומא, היך אנן יכילן למיעל קמייהו. ועל דא כתיב אשרי תבחר ותקרב, וכתיב אשרי אדם עוז לו בך וגו'. (עד כאן סתרי תורה)

— 29 —
ת"ח, אנכי מגן לך. אנכי, דא הוא דרגא קדמאה, דאתאחיד ביה בקדמיתא. ויאמר אברם, אדני ה' מה תתן לי. אדני: אלף דלת נון יוד. אלקים יוד הא ויו הא. אלא רזא דמלה, חבורא דתרין עלמין כחדא, עלמא תתאה, ועלמא עלאה.
מה תתן לי ואנכי הולך ערירי. דלית לי בר, ואוליפנא דכל מאן דלית ליה ברא בהאי עלמא, אקרי ערירי. כד"א ערירים יהיו. ואברהם על מה אמר מלה דא, דאמר מה תתן לי, כביכול כאילו לא האמין ביה בקודשא בריך הוא.
אלא, א"ל קב"ה אנכי מגן לך, בהאי עלמא. שכרך הרבה מאד, בעלמא דאתי. מיד אתער אברהם ברזא דחכמתא, ואמר מה תתן לי, דהא ידענא, דלא קביל אגר למיעל ביה בההוא עלמא, ב"נ דלא אוליד בר, וע"ד אמר מה תתן לי ואנכי הולך ערירי, דהא לא תתן לי דלא זכינא ביה. מכאן, דב"נ דלא זכי בבנין בהאי עלמא, לא זכי בההוא עלמא, לאעלא גו פרגודא.
ואברהם הוה חמי באצטגנינות דיליה דלא יוליד. מה כתיב ויוצא אותו החוצה וגו'. א"ל קב"ה לא תסתכל בהאי, אלא ברזא דשמי, יהא לך בר. הה"ד כה יהיה זרעך. רזא דשמא קדישא, דמתמן אתקשר ליה בדא, ולא מסטרא אחרא.
כה: דהוא תרעא לצלותא, בה ישכח ברכה, בה ישכח ב"נ שאלתיה. כה: ההוא סטרא דאתייא מסטרא דגבורה, דהא מסטרא דגבורה קא אתא יצחק. וההוא סטרא דגבורה כה אקרי, דמתמן אתיין איבין ופירי לעלמא, ולא מסטרא דלתתא, דככביא ומזלות.
כדין והאמין בה'. אתדבק לעילא, ולא אתדבק לתתא. והאמין בה', ולא בככביא ומזלי. והאמין בה', דאבטח ליה דיסגי אגריה לעלמא דאתי. והאמין בה', בההוא דרגא דאתייהיב ליה, דמתמן ייתי ליה זרעא לאולדא בעלמא.
ויחשבה לו צדקה. ויחשבה לו: דאע"ג דאיהי דינא כאילו היא רחמי האי כה. ד"א, ויחשבה לו צדקה, דקשיר קשרא עלאה בתתאה, לחברא לון כחדא.
ת"ח, הא אתערו אברהם מוליד, אברם אינו מוליד, וכי תימא דהא אוליד ישמעאל בעוד דאיהו אברם. אלא ההוא ברא דאבטח ליה קב"ה לא אוליד, בעוד דאיהו אברם, דהא בעוד דאיהו אברם, אוליד לתתא, כיון דאתקרי אברהם, ועאל בברית, כדין אוליד לעילא, ובג"כ אברם אינו מוליד בקשורא עלאה, אברהם מוליד, כמה דאמרן ואתקשר לעילא ביצחק.

— 30 —
ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וגו'. רבי אבא פתח כי מי אל מבלעדי ה' ומי צור וגו'. דוד מלכא אמר האי קרא כי מי אל מבלעדי ה'. מאן הוא שליטא או ממנא דיכול למעבד מדי מבלעדי ה', אלא מה דאתפקד מעם קב"ה, בגין דכלהו לא ברשותייהו קיימי, ולא יכלי למעבד מדי. ומי צור: ומאן איהו תקיף דיכול למעבד תוקפא וגבורה מגרמיה, מבלעדי אלקינו. אלא כלהו בידא דקב"ה, ולא יכיל למעבד מדי בר ברשותיה.
ד"א, כי מי אל מבלעדי ה'. דקב"ה כלא ברשותיה, ולא כמאן דאתחזי בחיזו דככביא ומזלי, דכלהו אחזיין מלה, וקב"ה אחלף ליה לגוונא אחרא. ומי צור זולתי אלקינו. הא אוקמוה, דלית צייר כמה דקב"ה, דאיהו צייר שלים, עביד וצייר דיוקנא גו דיוקנא, ואשלים לההוא דיוקנא בכל תקוניה, ואעיל בה נפש עלאה, דדמי לתקונא עלאה, בג"כ לית צייר כקודשא בריך הוא.
ת"ח, מההוא זרעא דב"נ, כד אתער תיאובתיה לגבי נוקביה, ונוקביה אתערת לגביה, כדין מתחברן תרווייהו כחדא, ונפק מנייהו בר חד, דכליל מתרין דיוקנין כחד, בגין דקב"ה צייר ליה בציורא דאתכליל מתרווייהו. וע"ד בעי ב"נ לקדשא גרמיה בההוא זמנא, בגין דישתכח ההוא דיוקנא בציורא שלים כדקא חזי.
א"ר חייא ת"ח, כמה אינון רברבין עובדוי דקב"ה, דהא אומנותא וציורא דב"נ איהו כגוונא דעלמא, ובכל יומא ויומא קב"ה ברי עלמא, מזווג זווגין כל חד וחד כדקא חזי ליה, והוא צייר דיוקניהון עד לא ייתון לעלמא.
ת"ח, דאמר ר"ש, כתיב זה ספר תולדות אדם. וכי ספר הוה ליה. אלא אוקמוה דקב"ה אחמי ליה לאדם הראשון, דור דור ודורשיו וכו'. היאך אחמי ליה, אי תימא דחמא ברוח קודשא, דאינון זמינין למיתי לעלמא. כמאן דחמא בחכמתא, מה דייתי לעלמא, לאו הכי. אלא חמא בעינא, כלהו. וההוא דיוקנא דזמינין למיקם ביה בעלמא, כלהו חמא בעינא, מ"ט, בגין דמיומא דאתברי עלמא, כלהו נפשאן דזמינין למיקם בבני נשא כלהו קיימין קמי קב"ה, בההוא דיוקנא ממש, דזמינין למיקם ביה בעלמא.
כגוונא דא, כל אינון צדיקייא בתר דנפקין מהאי עלמא, כלהו נפשאן סלקן, וקב"ה אזמין לון דיוקנא אחרא לאתלבשא בהו, כגוונא דהוו בהאי עלמא, בג"כ כלהו קיימין קמיה, וחמא לון אדם הראשון בעינא.
ואי תימא, בתר דחמא לון, לא קיימי בקיומייהו. ת"ח כל מלוי דקב"ה, בקיומא אינון, וקיימו קמיה עד דנחתו לעלמא, כגוונא דא כתיב כי את אשר ישנו פה וגו'. הא אוקמוה דכלהו בני נשא דזמינין למהוי בעלמא, כלהו אשתכחו תמן.
הכא אית לאסתכלא, דהא כתיב, את אשר איננו פה וגו', ומשמע הנהו דיפקון מאינון דקיימו תמן, בגין דכתיב עמנו היום, ולא כתיב עמנו עומד היום. אלא ודאי כלהו קיימו תמן, אלא דלא אתחזו לעינא, בג"כ כתיב עמנו היום, אף על גב דלא אתחזון.
ואי תימא, מ"ט לא אתחזון הכא, כמה דאתחזון לאדם הראשון, דחמא לון עינא בעינא, והא הכא אתחזי יתיר. אלא, הכא כד אתייהיבת אורייתא לישראל, חיזו אחרא, ודרגין עלאין, הוו חמאן ומסתכלאן עינא בעינא, והוו תאיבין לאסתכלא ולמחמי ביקרא דמריהון, ובג"כ חמו יקרא עלאה דקודשא בריך הוא בלחודוי, ולא מאחרא.
וע"ד, כלהו בני נשא דזמינין לקיימא בעלמא, כלהו קיימי קמי קב"ה, באינון דיוקנין ממש, דזמינין לקיימא ביה, הה"ד גלמי ראו עיניך ועל ספרך וגו'. גלמי ראו עיניך. מ"ט, בגין דדיוקנא אחרא עלאה הוי כהאי, ובג"כ כתיב ומי צור זולתי אלקינו. מאן צייר טב, דצייר כלא כקודשא בריך הוא.
ד"א, כי מי אלוה. דא רזא דמלה, דהא אל כללא הוא, דאתכליל מכלהו דרגין, ואי תימא, דהא אל איהו דרגא אחרא, בגין דכתיב אל זועם בכל יום. תא חזי, דהא לית אל מבלעדי ה', דלאו איהו בלחודוי, ולא אתפרש לעלמין. וע"ד כתיב כי מי אל מבלעדי ה' וגו' ומי צור וגו'. דהא צור לאו איהו בלחודוי, אלא כלא חד, כדכתיב וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים וגו'.

— 31 —
ת"ח, עד לא אתגזר אברהם, הוה ממליל עמיה מגו מחזה בלחודוי, כמה דאתמר, דכתיב היה דבר ה' אל אברם במחזה וגו'. במחזה: בההוא חיזו דרגא דכל דיוקנין אתחזיין ביה, כמה דאתמר. והאי מחזה איהו רזא דברית.
ואי תימא, דבגין כך אקרי מחזה, בגין דאיהו דרגא חיזו דכל דיוקנין אתחזיין ביה, הא אמרת בקדמיתא, דעד לא אתגזר אברהם, לא הוה ממליל עמיה בר האי דרגא, דלא שראן עלוי דרגין אחרנין, והשתא אמרת במחזה, חיזו דכל דרגין עלאין, והא עד לא אתגזר כתיב, היה דבר ה' אל אברם במחזה.
אלא, האי דרגא, חיזו דכל דרגין עלאין איהו, ובחיזו דדרגין עלאין אתתקן. ואע"ג דבההוא זמנא דאברהם לא הוה גזיר, האי דרגא בחיזו דדרגין עלאין איהו, ובכל אינון גוונין איהו קאים. וחיזו דאינון גוונין קיימי תחותיה, חד מימינא, גוון חוור. חד משמאלא, גוון סומק. חד דכליל מכל גוונין, ואיהו חיזו, דכל גוונין עלאין דקיימי עליה. ועל דא בהאי חיזו קאים עליה דאברהם, ומליל עמיה, ואע"ג דלא אתגזר. כיון דאתגזר, מה כתיב, וירא ה' אל אברם.
ת"ח, מחזה שדי כתיב בבלעם, ובאברהם כתיב מחזה סתם, מה בין האי להאי. אלא, מחזה שדי, אלין דלתתא מניה, ואינון חיזו דיליה. מחזה סתם, מחזה דא הוא ה', דכל דיוקנין עלאין אתחזיין ביה, ובגין כך כתיב באברהם, מחזה סתם, ובבלעם מחזה שדי.
ועל דא עד לא אתגזר אברהם, הוה ליה האי דרגא כדאמרן. כיון דאתגזר, מיד וירא ה' אל אברם וגו'. אתחזון כלהו דרגין, על האי דרגא, והאי דרגא מליל עמיה, כדקא חזי בשלימו. ואברהם אתקטר מדרגא לדרגא, ועאל בברית קיימא קדישא, כדקא חזי בשלימו.
ת"ח, כיון דאתגזר אברהם, נפק מערלה, ועאל בקיימא קדישא, ואתעטר בעטרא קדישא, ועאל בקיומא, דעלמא קאים עליה, וכדין אתקיים עלמא בגיניה. בגין דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. וכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. בה"א בראם, באברהם. וכלא ברזא חדא קאים.
ובשעתא דקב"ה אחמי ליה לאדם, כל אינון דרין דעלמא, וחמא לון כל חד וחד, כל דרא ודרא, כלהו קיימי בגנתא דעדן, בההוא דיוקנא דזמינין לקיימא בהאי עלמא, ות"ח, הא אתמר, כיון דחמא ליה לדוד, דלאו ביה חיים כלל, תוה, ואיהו יהיב ליה מדיליה ע' שנין, בג"כ הוו ליה לאדם, תשע מאות ותלתין שנין, ואינון שבעין אסתלקו ליה לדוד.
ומלה דא רזא דחכמתא איהו, דדוד לית ליה בר שבעין שנין, מאדם קדמאה, וכלא רזא דחכמתא איהו. וכל מה דלתתא כלא איהו ברזא דלעילא.

— 32 —
ות"ח, בכל אינון דיוקנין דנשמתין דעלמא. כלהו זווגין זווגין קמיה, לבתר, כד אתיין להאי עלמא, קב"ה מזווג זווגין. אמר ר' יצחק, קודשא בריך הוא אמר בת פלוני לפלוני.
א"ר יוסי, מאי קא מיירי, והא כתיב אין כל חדש תחת השמש. אמר ר' יהודה, תחת השמש כתיב, שאני לעילא. אמר רבי יוסי, מאי כרוזא הכא, והא אמר ר' חזקיה אמר רבי חייא, בההיא שעתא ממש, דנפיק ב"נ לעלמא, בת זוגו אזדמנת לו.
אמר רבי אבא, זכאין אינון צדיקייא, דנשמתהון מתעטרין קמי מלכא קדישא, עד לא ייתון לעלמא, דהכי תנינן, בההיא שעתא דאפיק קב"ה נשמתין לעלמא, כל אינון רוחין ונשמתין, כלהו כלילן דכר ונוקבא, דמתחברן כחדא.
ואתמסרן בידא דההוא ממנא, שליחא דאתפקד על עדואיהון דבני נשא, ולילה שמיה. ובשעתא דנחתין ואתמסרן בידוי, מתפרשין. ולזמנין דא אקדים מן דא, ואחית להו בבני נשא.
וכד מטא עידן דזווגא דלהון, קב"ה דידע אינון רוחין ונשמתין, מחבר לון כדבקדמיתא, ומכרזא עלייהו. וכד אתחברן, אתעבידו חד גופא חד נשמתא, ימינא ושמאלא כדקא חזי. ובגין כך אין כל חדש תחת השמש.
ואי תימא הא תנינן, לית זווגא, אלא לפום עובדוי וארחוי דבר נש. הכי הוא ודאי, דאי זכי, ועובדוי אתכשרן, זכי לההוא דיליה, לאתחברא ביה, כמה דנפיק.
אמר ר' חייא, מאן דאתכשרן עובדוי, באן אתר יתבע ההוא זווגא דיליה. א"ל הא תנינן, לעולם ימכור אדם כו' וישא בת ת"ח. דתלמיד חכם, פקדונא דמאריה, אתפקדן בידיה.
תאנא ברזא דמתניתא, כל אינון דאתו בגלגולא דנשמתין, יכלין לאקדמא ברחמי זווגא דלהון. ועל האי אתערו חברייא, שמא יקדמנו אחר ברחמים. ושפיר קאמרו, אחר דייקא, ועל כן קשין זווגין קמיה דקודשא בריך הוא. ועל כלא ודאי כי ישרים דרכי ה' כתיב.
ר' יהודה שלח ליה לר' אלעזר, אמר הא רזא דמלה ידענא, אינון דאתו בגלגולא דנשמתין, מאן אתר להו זווגא. שלח ליה, כתיב מה נעשה להם לנותרים לנשים וגו'. וכתיב, לכו וחטפתם לכם וגו'. פרשתא דבני בנימין אוכח, ועל האי תנינן, שמא יקדמנו אחר ברחמים.
אמר ר' יהודה האי הוא ודאי, דקשין זווגין קמי קב"ה. זכאה חולקהון דישראל, דאורייתא אוליף להו אורחוי דקב"ה, וכל טמירין וגניזא דגניזין קמיה.
ודאי כתיב תורת ה' תמימה וגו'. זכאה חולקיה מאן דישתדל באורייתא, ולא יתפרש מינה, דכל מאן דיתפרש מאורייתא, אפילו שעתא חדא, כמה דאתפרש מחיי דעלמא. דכתיב כי הוא חייך וארך ימיך. וכתיב ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך.

— 33 —
ויהי אברם בן תשעים שנה וגו'. ר' יוסי פתח, ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ וגו'. זכאין אינון ישראל, מכל שאר עמין, דקב"ה קרא לון צדיקים. דתניא מאה ועשרין וחמש אלפי מארי דגדפין, דאזלין וטאסין כל עלמא, ושמעין קלא, ואחדין ליה לההוא קלא.
כמה דתנינן, לית לך מלה בעלמא, דלית לה קלא, ואזלא וטאסא ברקיעא, ואחדין לה מארי דגדפין וסלקין ההוא קלא, ודיינין לה, הן לטב, הן לביש. דכתיב כי עוף השמים יוליך את הקול וגו'.
אימתי דיינין לההוא קלא. רבי חייא אמר, בשעתא דב"נ שכיב ונאים, ונשמתיה נפקת מניה, והיא אסהידת ביה בב"נ, וכדין דיינין לההוא קלא. הה"ד משכבת חיקך שמר פתחי פיך. מ"ט משום דהיא אסהידת בבר נש. רבי יהודה אמר, כל מה דב"נ עביד בכל יומא, נשמתיה אסהידת ביה בבר נש בליליא.
תאנא אמר ר' אלעזר, בתחלת שעתא קמייתא בליליא, כד נשף יממא, ועאל שמשא, מארי דמפתחן דממנן על שמשא, עאל בתריסר תרעין דפתיחין ביממא, בתר דעאל בכלהו, כל אינון תרעין סתימין.
כרוזא קאים, ושרי לאכרזא, קאים מאן דקאים, ואחיד לאינון מפתחן. בתר דסיים כרוזא, כל אינון נטורי עלמא מתכנשין וסלקין, לית מאן דפתח פטרא, כלא משתככין. כדין דינין דלתתא מתערין, ואזלין ושאטין בעלמא, וסיהרא שארי לאנהרא.
ומארי דיבבא תקעין ומיללין, תקעין תניינות. כדין מתערי שירתא, ומזמרין קמי מאריהון, כמה מארי תריסין קיימו בקיומייהו, ואתערין דינין בעלמא, כדין בני נשא ניימין, ונשמתא נפקת, ואסהידת סהדותא, ואתחייבת בדינא, וקב"ה עביד חסד בבר נש, ונשמתא תבת לאתרה.
בפלגות ליליא, כד צפורין מתערין, סטרא דצפון אתער ברוחא, קם בקיומיה, שרביטא דבסטר דרום, ובטש בההוא רוחא, ושכיך ואתבסם, כדין אתער קודשא בריך הוא בנמוסוי, לאשתעשעא עם צדיקיא בגנתא דעדן.
בההוא שעתא, זכאה חולקיה דב"נ דקאים לאשתעשע באורייתא, דהא קב"ה, וכל צדיקיא דבגנתא דעדן, כלהו צייתין לקליה. הדא הוא דכתיב היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני.
ולא עוד, אלא דקב"ה משיך עליה חד חוטא דחסד, למהוי נטיר בעלמא, דהא עלאין ותתאין נטרין ליה. הה"ד, יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי.
א"ר חזקיה, כל מאן דאשתדל בהאי שעתא באורייתא, ודאי אית ליה חולקא תדיר בעלמא דאתי. אמר ר' יוסי, מ"ט תדיר. א"ל הכי אוליפנא, דכל פלגות ליליא, כד קב"ה אתער בגנתא דעדן, כל אינון נטיען דגינתא אשתקיין יתיר, מההוא נחלא, דאקרי נחל קדומים, נחל עדנים, דלא פסקו מימוי לעלמין, כביכול ההוא דקאים ואשתדל באורייתא, כאילו ההוא נחלא אתרק על רישיה, ואשקי ליה, בגו אינון נטיען דבגנתא דעדן.
ולא עוד, אלא הואיל וכלהו צדיקייא, דבגו גנתא דעדן, צייתין ליה, חולקא שויין ליה, בההוא שקיו דנחלא, אשתכח דאית ליה חולקא תדיר, בעלמא דאתי.
רבי אבא הוה אתי מטבריה, לבי טרוניא דחמוי, ור' יעקב בריה הוה עמיה, אערעו בכפר טרשא. כד בעו למשכב, אמר ר' אבא, למריה דביתא, אית הכא תרנגולא. א"ל מארא דביתא, אמאי. א"ל, בגין דקאימנא בפלגות ליליא ממש.
א"ל, לא אצטריך, דהא סימנא לי בביתא, דהדין טקלא דקמי ערסאי, מלינא ליה מיא, ונטיף טיף טיף, בפלגות ליליא ממש, אתרקו כלהו מיא, ואתגלגל האי קיטפא, ונהים, ואשתמע קלא בכל ביתא, וכדין הוא פלגות ליליא ממש. וחד סבא הוה לי, דהוה קם בכל פלגות ליליא, ואשתדל באורייתא, ובגיני כך, עבד האי.
אמר ר' אבא, בריך רחמנא דשדרני הכא. בפלגות ליליא נהים, ההוא גלגלא דקיטפא, קמו רבי אבא ורבי יעקב. שמעו לההוא גברא, דהוה יתיב בשפולי ביתא, ותרין בנוי עמיה, והוה אמר, כתיב חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך, מאי קא חמא דוד, דאיהו אמר חצות לילה, ולא בחצות לילה. אלא, ודאי לקודשא בריך הוא אמר הכי.
וכי קב"ה הכי אקרי. אין, דהא חצות לילה ממש, קב"ה אשתכח, וסיעתא דיליה, וכדין היא שעתא דעייל בגנתא דעדן, לאשתעשעא עם צדיקיא.
אמר רבי אבא, לרבי יעקב, ודאי נשתתף בשכינתא, ונתחבר כחדא, קריבו ויתיבו עמיה, אמרו ליה, אימא מלה דפומך, דשפיר קאמרת. מנא לך האי. אמר לון, מלה דא, אוליפנא מסבאי.
ותו הוה אמר, דתחלת שעתי קמייתא דליליא, כל דינין דלתתא מתערין, ואזלין ושאטין בעלמא. בפלגות ליליא ממש, קב"ה אתער בגנתא דעדן, ודינין דלתתא לא משתכחן.
וכל נימוסין דלעילא, בליליא לא אשתכחו, אלא בפלגות ליליא ממש. מנלן, מאברהם, דכתיב ויחלק עליהם לילה. במצרים, ויהי בחצי הלילה. ובאתרין סגיאין באורייתא הכי אשתכח. ודוד הוה ידע.
ומנא הוה ידע. אלא, הכי אמר סבא, דמלכותא דיליה בהאי תליא. וע"ד קאים בההיא שעתא, ואמר שירתא, ולהכי קריה לקב"ה חצות לילה ממש אקום להודות לך וגו'. דהא כל דינין תליין מהכא, ודינין דמלכותא מהכא משתכחין וההיא שעתא, אתקטיר בה דוד, וקם. ואמר שירתא. אתא רבי אבא ונשקיה, א"ל ודאי הכי הוא, בריך רחמנא, דשדרני הכא.
ת"ח, לילה דינא בכל אתר, והא אוקימנא מלה, והכי הוא ודאי, והא אתער קמי דרבי שמעון. אמר ההוא ינוקא, בריה דההוא גברא, אי הכי, אמאי כתיב חצות לילה. א"ל, הא אתמר, בפלגות ליליא, מלכותא דשמיא אתערת. אמר אנא שמענא מלה. א"ל, ר' אבא, אימא ברי טב דהא מלה דפומך, קלא דבוצינא להוי.
אמר, אנא שמענא, דהא לילה דינא דמלכותא איהו, ובכל אתר דינא הוא, והאי דקאמר חצות, בגין דינקא בתרי גווני, בדינא וחסד, וודאי פלגותא קדמיתא, דינא הוא, דהא פלגותא אחרא, נהירו אנפהא בסטרא דחסד. ועל דא חצות לילה כתיב ודאי.
קם רבי אבא, ושוי ידוי ברישיה, וברכיה, אמר ודאי, חשיבנא דחכמתא לא אשתכח בר באינון זכאי דזכו בה. השתא חמינא, דאפילו ינוקי בדרא דרבי שמעון, זכו לחכמתא עלאה. זכאה אנת רבי שמעון. ווי לדרא דאנת תסתלק מניה. יתבו עד צפרא, ואשתדלו באורייתא.
פתח ר' אבא ואמר, ועמך כלם צדיקים וגו'. מלה דא הא אוקמוה חברייא, מ"ט, כתיב, ועמך כלם צדיקים, וכי כלהו ישראל צדיקי נינהו. והא כמה חייבין אית בהו בישראל, כמה חטאין, וכמה רשיעין, דעברין על פקודי אורייתא.
אלא, הכי תנא ברזא דמתניתין, זכאין אינון ישראל, דעבדין קרבנא דרעוא לקב"ה, דמקריבין בנייהו לתמניא יומין לקרבנא, וכד אתגזרו, עאלו בהאי חולקא טבא דקב"ה, דכתיב וצדיק יסוד עולם. כיון דעאלו בהאי חולקא דצדיק, אקרון צדיקים, ודאי כלם צדיקים.
וע"כ לעולם יירשו ארץ. כדכתיב פתחו לי שערי צדק אבא בם. וכתיב זה השער לה' צדיקים יבאו בו. אינון דאתגזרו, ואקרון צדיקים. נצר מטעי. נצר מאינון נטיעין דנטע קב"ה בגנתא דעדן, האי ארץ חד מנייהו, ועל כן אית להו לישראל חולקא טבא, בעלמא דאתי. וכתיב צדיקים יירשו ארץ. לעולם יירשו ארץ. מהו לעולם. כמה דאוקימנא במתניתא דילן, והא אתמר האי מלה בין חברייא.

— 34 —
ותאנא, מאי קא חמא קרא, דלא אקרי אברהם עד השתא. אלא, הכי אוקימנא, דעד השתא לא אתגזר, וכד אתגזר, אתחבר בהאי ה', ושכינתא שריא ביה, וכדין אקרי אברהם.
והיינו דכתיב, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. ותאנא בה' בראם. ותאנא באברהם. מאי קאמרי, אלא דא חסד, ודא שכינתא, וכלא נחית כחדא, ולא קשיא מלה, והאי והאי הוי.
א"ר יעקב לר' אבא, האי ה' דהבראם זעירא, וה' דהלה' רברבא, מה בין האי להאי. א"ל דא שמיטה ודא יובלא. ובגין כך זמנין דסיהרא קיימא באשלמותא, וזמנין בפגימותא, ובאנפהא אשתכח ואשתמודע, וכלא שפיר והאי איהו ברירה דמלה.

— 35 —
אמר רבי אבא, זכאין אינון ישראל, דקב"ה אתרעי בהון, מכל שאר עמין, ויהיב לון את קיימא דא, דכל מאן דאית ביה האי את, לא נחית לגיהנם, אי איהו נטיר ליה, כדקא יאות, דלא עייל ליה ברשותא אחרא, ולא משקר בשמיה דמלכא, דכל מאן דמשקר בהאי, כמאן דמשקר בשמיה דקודשא בריך הוא. דכתיב, בה' בגדו כי בנים זרים ילדו.
תו, אמר ר' אבא, בזמנא דבר נש אסיק בריה, לאעליה להאי ברית, קרי קב"ה לפמליא דיליה, ואמר, חמו מאי בריה עבדית בעלמא. ביה שעתא אזדמן אליהו וטאס עלמא בד' טאסין, ואזדמן תמן.
ועל דא תנינן דבעי בר נש לתקנא כרסייא אחרא ליקרא דיליה, ויימא דא כרסייא דאליהו, ואי לאו לא שרי תמן. והוא סליק, ואסהיד קמי קודשא בריך הוא.
ת"ח, בקדמיתא כתיב מה לך פה אליהו וגו'. וכתיב קנא קנאתי לה' כי עזבו בריתך בני ישראל וגו'. א"ל, חייך בכל אתר דהאי רשימא קדישא, ירשמון ליה בני בבשרהון, אנת תזדמן תמן, ופומא דאסהיד דישראל עזבו, הוא יסהיד דישראל מקיימין האי קיימא. והא תנינן, על מה אתענש אליהו קמי קב"ה, על דאמר דלטורא על בנוי.
אדהכי, הוה אתי נהורא, דיומא והוו אמרי מלי דאורייתא. קמו למיזל. א"ל ההוא גברא, במה דעסקיתו בהאי ליליא, אשלימו. אמרי מאי הוא. א"ל דתחמון למחר אנפוי דמריה דקיימא, דהא דביתאי, בעאת בעותא דא מנייכו. וגזר קיימא דברי דאתייליד לי, למחר ליהוי הלולא דיליה. א"ר אבא, האי בעותא דמצוה איהו, ולמחמי אפי שכינתא ניתיב.
אוריכו כל ההוא יומא, בההוא ליליא, כנש ההוא גברא, כל אינון רחימוי, וכל ההוא ליליא, אשתדלו באורייתא, ולא הוה מאן דנאים. א"ל, ההוא גברא במטו מנייכו, כל חד וחד, לימא מלה חדתא דאורייתא.
פתח חד ואמר, בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'. מאי קא חמו דבורה וברק דפתחו בהאי קרא. אלא הכי תנינן, לית עלמא מתקיימא, אלא על האי ברית, דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה וגו'. דהא שמיא וארעא על דא קיימין.
בגין כך, כל זמנא דישראל מקיימין האי ברית, נמוסי שמיא וארעא קיימין בקיומייהו, וכל זמנא דח"ו ישראל מבטלין האי ברית, שמיא וארעא לא מתקיימין, וברכאן לא משתכחין בעלמא.
ת"ח, לא שליטו שאר עמין על ישראל, אלא כד בטילו מנייהו קיימא דא. ומה בטילו מנייהו. דלא אתפרען, ולא אתגליין. וע"ד כתיב ויעזבו בני ישראל את ה' וגו'. וימכור אותם ביד סיסרא, ויעזבו את ה' ממש. עד דאתת דבורה, ואתנדבת לכל ישראל, במלה דא, כדין אתכנעו שנאיהון תחותייהו.
והיינו דתנינן, דאמר קב"ה ליהושע, וכי ישראל אטימין אינון, ולא אתפרעו ולא אתגלייא, ולא קיימין קיימא דילי, ואת בעי לאעלא להו לארעא, ולאכנעא שנאיהון. שוב מול את בני ישראל שנית. ועד דאתפרעו ואתגלייא האי ברית, לא עאלו לארעא, ולא אתכנעו שנאיהון. אוף הכא, כיון דאתנדבין ישראל, בהאי את, אתכנעו שנאיהון תחותייהו, וברכאן אתחזרו לעלמא, הה"ד בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'.
קם אחרא, פתח ואמר, ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. למאן למשה. א"ל קב"ה, וכי את אזיל לאפקא ית ישראל ממצרים, ולאכנעא מלכא רב ושליטא, ואת אנשיית מנך קיימא, דברך לא אתגזר, מיד ויבקש המיתו.
תאנא, נחת גבריאל בשלהובא דאשא, לאוקדיה, ואתרמיז חד חיויא מתוקדא לשאפא ליה, בגויה. אמאי חיויא. א"ל קב"ה, את אזיל לקטלא חיויא רברבא ותקיפא, וברך לא אתגזר. מיד אתרמיז לחד חיויא לקטלא ליה.
עד דחמת צפורה, וגזרת לברה, ואשתזיב. הה"ד ותקח צפורה צור. מהו צור. אלא אסוותא. ומאי אסוותא, דכתיב ותכרות את ערלת בנה דנצנצא בה רוח קודשא.
קם אחרא ואמר, ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו ויאמר וגו'. וכי אמאי קרי להו, והא קריבין הוו גביה. אלא בשעתא דאמר לון אני יוסף אחיכם. תווהו, דחמו ליה במלכו עלאה. אמר יוסף, מלכו דא, בגין דא רווחנא ליה, גשו נא אלי. ויגשו, דאחזי להו האי קיימא דמילה, אמר, דא גרמת לי מלכו דא, בגין דנטרית לה.
מכאן אוליפנא, מאן דנטיר להאי את קיימא, מלכו אתנטרת ליה. מנלן, מבעז, דכתיב חי ה' שכבי עד הבקר. דהוה מקטרג ליה יצריה, עד דאומי אומאה, ונטיר להאי ברית, בגין כך זכה דנפקו מניה מלכין שליטין, על כל שאר מלכין, ומלכא משיחא, דאתקרי בשמא דקודשא בריך הוא.
פתח אידך ואמר, כתיב אם תחנה עלי מחנה וגו'. הכי תאנא, בזאת אני בוטח. מהו בזאת, דא את קיימא, דזמינא תדיר גבי ב"נ, ואתרמיזא לעילא, ובגיני כך אתמר בזאת, כמה דכתיב זאת אות הברית. זאת בריתי. וכלא בחד דרגא. ותאנא, זה וזאת בחד דרגא אינון, ולא מתפרשן.
ואי תימא, אי הכי הא שאר בני עלמא, הכי, אמאי דוד בלחודוי, ולא אחרא. אלא, בגין דאחידא ביה, ואתרמיזא ביה, והוא כתרא דמלכותא.
ת"ח, בגין דהאי זאת, לא נטר ליה, דוד מלכא כדקא חזי, מלכותא אתעדי מניה, כל ההוא זמנא. והכי אוליפנא, האי זאת אתרמיזא במלכותא דלעילא, ואתרמיזא בירושלם קרתא קדישא.
בההוא שעתא דדוד עבר עליה, נפק קלא ואמר, דוד במה דאתקטרת תשתרי. לך טרדין מירושלם, ומלכותא אתעדי מינך. מנ"ל, דכתיב הנני מקים עליך רעה מביתך. מביתך דייקא, והכי הוה, במה דעבר ביה אתענש, ומה דוד מלכא הכי, שאר בני עלמא על אחת כמה וכמה.
פתח אידך ואמר לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי. תאנא. במה זכאן ישראל, דלא נחתי לגיהנם, כשאר עמין עכו"ם, ולא אתמסרן בידוי דדומה, בהאי את.
דהכי תאנא, בשעתא דב"נ נפיק מעלמא, כמה חבילי טהירין אתפקדן עליה. זקיפין עינא וחמאן האי את, דהוא קיימא דקודשא, אתפרשן מניה. ולא אתייהיב בידוי דדומה לנחתא לגיהנם, דכל מאן דאתמסר בידוי, נחית לגיהנם ודאי.
ומהאי את, דחלין עלאין ותתאין, ודינין בישין לא שלטין ביה בב"נ, אי איהו זכי לנטורי ליה, להאי את, בגין דהוא אתאחיד בשמא דקודשא בריך הוא.
כיון דדוד מלכא לא נטר את קיימא דא כדקא חזי, אתעדי מניה מלכותא, ואתטריד מירושלים. מיד דחיל, דסבר דייחתון ליה מיד, וימסרון ליה בידוי דדומה, וימות בההוא עלמא, עד דאתבשר ביה, דכתיב גם ה' העביר חטאתך לא תמות. ביה שעתא פתח ואמר לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי.
פתח אידך ואמר מאי האי דאמר דוד והראני אותו ואת נוהו. מאן יכיל למחמי ליה לקב"ה. אלא הכי תנינן, בההיא שעתא דאתגזר עליה ההוא עונשא, ודוד ידע דעל דלא נטר האי את כדקא יאות, אתענש בהאי, דכלא כחדא אחידא, וכלא מתרמיז בהאי את, ולא אקרי צדיק, מאן דלא נטר ליה כדקא יאות, הוה בעי בעותיה, ואמר והראני אותו ואת נוהו.
מאי אותו. דא את קיימא קדישא, דהא דחילנא דאתאביד מנאי. מ"ט. בגין דתרין אלין מלכותא וירושלם בהאי אחידן, ובג"כ תלי בבעותיה אותו ואת נוהו, דיתהדר מלכותא דהאי את לאתריה. וכלא חד מלה.
פתח אידך ואמר ומבשרי אחזה אלוה. מאי ומבשרי, ומעצמי מבעי ליה. אלא מבשרי ממש. ומאי היא. דכתיב ובשר קדש יעברו מעליך. וכתיב והיתה בריתי בבשרכם. דתניא בכל זמנא דאתרשים ב"נ, בהאי רשימא קדישא, דהאי את, מניה חמי לקב"ה, מניה ממש, ונשמתא קדישא אתאחידת ביה.
ואי לא זכי, דלא נטיר האי את, מה כתיב מנשמת אלוה יאבדו. דהא רשימו דקב"ה לא אתנטיר. ואי זכי ונטיר ליה, שכינתא לא אתפרש מניה.
אימתי מתקיימא ביה, כד אתנסיב, והאי את עייל באתריה, אשתתפו כחדא ואקרי חד שמא, כדין חסד עלאה שרייא עלייהו. באן אתר שרייא. בסטרא דדכורא. ומאן חסד, חסד אל, דאתי ונפק מחכמה עלאה, ואתעטר בדכורא, ובג"כ אתבסמת נוקבא.
תו תנינן, אלוה: הכי הוא, א"ל נהירו דחכמתא. ו' דכר. ה' נוקבא. אשתתפו כחדא, אלוה אקרי. ונשמתא קדישא מהאי אתר אתאחדת, וכלא תליא בהאי את.
וע"ד כתיב, ומבשרי אחזה אלוה. דא שלימותא דכלא, מבשרי ממש, מהאי את ממש. וע"ד זכאין אינון ישראל קדישין, דאחידן ביה בקב"ה, זכאין אינון בעלמא דין, ובעלמא דאתי, עלייהו כתיב ואתם הדבקים בה' וגו' ובגין כך חיים כלכם היום.
א"ר אבא, ומה בכל כך אתון חכימין, ואתון יתבין הכא, אמרו ליה אי צפוראה יתעקרו מאתרייהו לא ידעין לאן טאסן, הה"ד כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו.
ואתרא דא זכי לן לאורייתא, והאי אורחא דילן. בכל ליליא, פלגותא אנן ניימין, ופלגותא אנן עסקין באורייתא. וכד אנן קיימין בצפרא, ריחי חקלא, ונהרי מיא, נהרין לן אורייתא, ואתיישבת בלבן.
ואתר דא הא דיינוה לעילא זמנא חדא, וכמה סרכי תריסין, אסתלקו בההוא דינא, על עונשא דאורייתא, וכדין אשתדלותא דילן יממא, וליליא באורייתא הוא, ואתרא דא, קא מסייעא לן, ומאן דאתפרש מכאן כמאן דאתפרש מחיי עלמא.
זקיף ידוי רבי אבא, ובריך לון. יתבו עד דנהר יממא, בתר דנהר יממא, אמרו לאינון דרדקי דקמייהו, פוקו וחמו, אי נהר יממא, וכל חד לימא מלה חדתא דאורייתא, להאי גברא רבא.
נפקו וחמו, דנהר יממא, אמר חד מנייהו, זמין האי יומא, אשא מלעילא. אמר אחרא, ובהך ביתא. אמר אחרא, חד סבא הכא, דזמין האי יומא לאתוקדא בנורא דא, אמר ר' אבא, רחמנא לישזבן.
תווה, ולא יכיל למללא, אמר קוטרא דהורמנא, בארעא אתפסת. וכך הוה, דההוא יומא, חמו חברייא, אפי שכינתא, ואסתחרו באשא, ור' אבא אתלהיטו אנפוי כנורא, מחדוותא דאורייתא.
תאנא, כל ההוא יומא לא נפקו כלהו מביתא, וביתא אתקטר בקיטרא, והוו חדתאן מלי בגווייהו, כאלו קבלו ההוא יומא אורייתא, מטורא דסיני. בתר דאסתלקו, לא הוו ידעי, אי הוא יממא ואי ליליא. א"ר אבא, בעוד דאנן קיימין, לימא כל חד מינן, מלה חדתא דחכמתא, לאקשרא טיבו למאריה דביתא, מריה דהלולא.
פתח חד ואמר אשרי תבחר ותקרב ישכן חצריך וגו'. בקדמיתא חצריך, לבתר ביתך, ולבתר היכלך. דא פנימאה מן דא, ודא לעילא מן דא. ישכן חצריך בקדמיתא, כד"א והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו.
נשבעה בטוב ביתך לבתר, כד"א בחכמה יבנה בית. החכמה יבנה בית, לא כתיב, דאי כתיב הכי הוה משמע דחכמה בית אקרי, אלא כתיב בחכמה יבנה בית, היינו דכתיב, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן וגו'.
קדוש היכלך, לבתר, דא הוא שלימא דכלא, דהכי תנינן, מהו היכל. כלומר ה"י כ"ל, האי והאי, וכלא אשתלים כחדא.
רישא דקרא מה מוכח, דכתיב אשרי תבחר ותקרב ישכן חצריך. האי מאן דאקריב בריה קרבנא קמי קב"ה, רעוא דקב"ה, בההוא קרבנא, ואתרעי ביה, וקריב ליה, ושוי מדוריה בתרין אדרין, ואחיד להאי ולהאי, דאינון תרין אתקשרו כחדא. דכתיב ישכן חצריך. חצריך ודאי תרי.
בגיני כך, חסידי קדמאי סבאן דהכא, כד מקריבין בנייהו לקרבנא דא, פתחי ואמרי, אשרי תבחר ותקרב ישכן חצריך. אינון דקיימי עלייהו אמרי, נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך. לבתר מברך אשר קב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. ואינון דקיימי עלייהו אמרי, כשם שהכנסתו לברית וכו'.
ותנינן, בקדמיתא לבעי ב"נ רחמין עליה, ולבתר על אחרא, דכתיב וכפר בעדו בקדמיתא, ולבתר ובעד כל קהל ישראל. ואנן אורחא דא נקטינן, והכי שפיר וחזי לקמאן.
א"ר אבא, ודאי כך הוא ויאות מלה, ומאן דלא אמר הכי, אפיק גרמיה מעשרה חופות דזמין קב"ה למעבד לצדיקיא, בעלמא דאתי, וכלהו מתקשרן בהאי. ובגיני כך, עשרה מלי דמהימנותא אית בהאי קרא, אשרי תבחר ותקרב וגו', וכל מלה ומלה חד חופה אתעביד מנה.
זכאה חולקיכון בעלמא דא, ובעלמא דאתי, דהא אורייתא מתקשרא בלבייכו, כאילו קיימיתו בגופייכו בטורא דסיני, בשעתא דאתיהיבת אורייתא לישראל.
פתח אידך ואמר מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך וגו'. תאנא, כל מאן דקריב בריה לקרבנא דא, כאילו אקריב כל קרבנין דעלמא, לקמיה דקב"ה, וכאילו בני מדבחא שלימתא קמיה.
בגיני כך, בעי לסדרא מדבחא, במאנא חד מלייא ארעא, למגזר עליה האי קיימא קדישא, ואתחשיב קמי קב"ה, כאילו אדבח עליה עלוון וקרבנין, עאנא ותורי.
וניחא ליה יתיר מכלהו, דכתיב וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך וגו'. בכל המקום אשר אזכיר את שמי. מהו אזכיר את שמי. דא מילה, דכתיב בה סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם.
האי מזבח אדמה ודאי כמה דאמינא. בתריה מה כתיב, ואם מזבח אבנים תעשה לי. רמז לגיורא כד אתגייר, דאיהו מעם קשי קדל, וקשי לבא, האי אקרי מזבח אבנים.
לא תבנה אתהן גזית. מה הוא. דבעי לאעלא ליה בפולחנא דקב"ה, ולא יגזר יתיה, עד דינשי פולחנא אחרא דעבד עד הכא, ויעדי מניה ההוא קשיו דלבא.
ואי אתגזר, ולא אעדי מניה ההוא קשיא דלבא, למיעל בפולחנא קדישא דקב"ה, הרי הוא כהאי פסילא דאבנא, דגזרי ליה מהאי גיסא, ומהאי גיסא, ואשתאר אבנא כדבקדמיתא. בג"כ לא תבנה אתהן גזית. דאי אשתאר בקשיותיה, כי חרבך הנפת עליה ותחלליה, כלומר, ההוא גזירו דאתגזר לא מהניא ליה.
בגיני כך, זכאה חולקיה דמאן דאקריב האי קרבנא בחדוותא ברעוא קמי קב"ה, ובעי למחדי בהאי חולקא, כל יומא, דכתיב וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו ותסך עלימו ויעלצו בך אהבי שמך.
פתח אידך ואמר, ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא ה' וגו' אני אל שדי התהלך לפני וגו'. האי קרא אית לעיינא ביה, וקשיא בכמה אורחין, וכי עד השתא לא אתגלי ליה קב"ה לאברהם, אלא האידנא כד מטא להני יומין, וירא ה' אל אברם, ולא קודם. והכתיב ויאמר ה' אל אברם. וה' אמר אל אברם. ויאמר לאברם ידוע תדע וגו'. והאידנא מני חושבן יומין, וכד מני להו, כתיב וירא ה' אל אברם, אשתמע דעד השתא לא אתגלי עלוי. ועוד דכתיב בן תשעים שנה ותשע שנים בקדמיתא שנה, ולבסוף שנים.
אלא הכי תאנא, כל אינון יומין לא כתיב וירא, מ"ט, אלא כל כמה דהוה אטים וסתים, קב"ה לא אתגלי עליה כדקחזי. האידנא אתגלי עליה, דכתיב וירא. מ"ט. משום דבעא לגלי ביה האי את כתרא קדישא.
ועוד דבעא קב"ה לאפקא מניה זרעא קדישא, וקדישא לא להוי, בעוד דאיהו אטים בשרא, אלא אמר השתא דהוא בן תשעים שנה ותשע שנים, וזמן קריב הוא דינפוק מניה זרעא קדישא, להוי הוא קדישא בקדמיתא, ולבתר ינפוק מניה זרעא קדישא. בג"כ מני יומוי בהאי, ולא בכל הני זמני קדמיתא.
תו תשעים שנה, דכל יומוי קדמאי לא הוו שנים אלא כחד שנה, דלא הוו יומוי יומין, השתא דמטא להאי, שנים אינון, ולא שנה.
ויאמר אליו אני אל שדי. מאי משמע, דעד השתא לא קאמר אני אל שדי. אלא הכי תאנא, עבד קב"ה כתרין תתאין דלא קדישין לתתא, וכל אינון דלא אתגזרו יסתאבון בהון.
ורשימין בהון, ומאי רישומא אית בהון דאתחזי בהו שי"ן דל"ת, ולא יתיר, ובג"כ אסתאבון בהו, ואתדבקון בהו. בתר דאתגזרו, נפקין מאלין, ועאלין בגדפוי דשכינתא, ואתגליא בהו יו"ד רשימא קדישא, את קיימא שלים, ואתרשים בהו שד"י, ואשתלים בקיומא שלים, ועל דא כתיב בהאי, אני אל שדי.
התהלך לפני והיה תמים, שלים, דהשתא את חסר ברשימא דשי"ן ודל"ת, גזר גרמך, והוי שלים, ברשימא דיו"ד. ומאן דאיהו ברשומא דא, אתחזי לאתברכא בשמא דא, דכתיב ואל שדי יברך אותך.
מהו אל שדי. ההוא דברכאן נפקן מניה, הוא דשליט על כל כתרין תתאין, וכלא מדחלתיה דחלין ומזדעזעין, בג"כ מאן דאתגזר, כל אינון דלא קדישין אתרחקן מניה, ולא שלטין ביה. ולא עוד אלא דלא נחית לגיהנם, דכתיב ועמך כלם צדיקים וגו'.
א"ר אבא, זכאין אתון בעלמא דין ובעלמא דאתי, זכאה חולקי דאתינא למשמע מלין אלין מפומיכון, כלכו קדישין, כלכו בני אלהא קדישא, עלייכו כתיב זה יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתב ידו לה' ובשם ישראל יכנה. כל חד מנכון אחיד ואתקשר במלכא קדישא עלאה, ואתון רברבן ממנן תריסין מההיא ארץ, דאקרי ארץ החיים, דרברבנוהי אכלין ממנא דטלא קדישא.
פתח אידך ואמר אשריך ארץ שמלכך בן חורין ושריך בעת יאכלו. וכתיב אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבקר יאכלו. הני קראי קשיין אהדדי. ולא קשיין, האי דכתיב אשריך ארץ, דא ארץ דלעילא, דשלטא על כל אינון חיין דלעילא. ובג"כ אקרי ארץ החיים, ועלה כתיב ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד. וכתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה. לא תחסר כל בה דייקא. וכל כך למה, משום דכתיב שמלכך בן חורין דא קב"ה. כד"א בני בכורי ישראל.
בן חורין, מהו בן חורין, כד"א יובל הוא קדש תהיה לכם. וכתיב וקראתם דרור בארץ. דהא כל חירו מיובלא קא אתי, בג"כ בן חורין. ואי תימא בן חורין, ולא כתיב בן חירות. הכי הוא ודאי, בן חירות מיבעי ליה.
אלא במתניתא סתימאה דילן תנינא, כד מתחברן יו"ד בה' כדין כתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. ולא תימא כד מתחברן, אלא מתחברן ודאי. ובג"כ בן חורין כתיב, וע"ד אשריך ארץ שמלכך בן חורין ושריך בעת יאכלו, בחדוותא בשלימו ברעוא.
אי לך ארץ שמלכך נער, האי ארץ דלתתא. דתניא כל שאר ארעי דשאר עמין עכו"ם אתיהיבו לרברבין תריסין דממנן עלייהו, ועילא מכלהו ההוא דכתיב ביה, נער הייתי גם זקנתי. ותאנא האי קרא שרו של עולם אמרו. וע"ד כתיב אי לך ארץ שמלכך נער. ווי לעלמא דמסטרא דא ינקא, וכד ישראל בגלותא, ינקין כמאן דיניק מרשותא אחרא.
ושריך בבקר יאכלו. ולא בכולי יומא. בבקר, ולא בזמנא אחרא דיומא. דתניא בשעתא דחמה זורחת, ואתיין וסגדין ליה לשמשא, רוגזא תלי בעלמא, בשעתא דמנחה, רוגזא תלייא בעלמא. מאן גרים האי, משום דמלכך נער, ההוא דאקרי נער.
ואתון זכאי קשוט, קדישי עליונין, בני מלכא קדישא, לא ינקין מהאי סטרא, אלא מההוא אתר קדישא דלעילא, עלייכו כתיב ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום.
פתח רבי אבא ואמר, אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו וגו' ויעזקהו ויסקלהו וגו'. הני קראי אית לאסתכלא בהו, אמאי כתיב שירה, תוכחה מבעי ליה. לידידי, לדודי מבעי ליה. כמה דכתיב שירת דודי. כרם היה לידידי בקרן בן שמן. אסתכלנא בכל אורייתא, ולא אשכחנא אתרא דאקרי קרן בן שמן.
אלא הני קראי הא אוקמוה חברייא בכמה גוונין, וכלהו שפיר והכי הוא. אבל אשירה נא לידידי, דא יצחק, דהוה ידיד, ואקרי ידיד עד לא יפוק לעלמא.
אמאי ידיד. דתנינן רחימו סגי הוה ליה לקב"ה ביה, דלא אתעביד, עד דלא אתגזר אברהם אבוה, ואקרי שלים, ואתוסף ליה ה"א לאשלמותא. וכן לשרה האי ה"א אתיהיבת לה.
הכא אית לאסתכלא, ה' לשרה שפיר, אבל לאברהם, אמאי ה"א ולא יו"ד, י' מבעי ליה, דהא הוא דכר הוה. אלא רזא עלאה הוא, סתים בגוון, אברהם סליק לעילא, ונטיל רזא מה"א עלאה, דאיהו עלמא דדכורא, ה"א עלאה וה"א תתאה, האי תליא בדכורא והאי בנוקבא ודאי.
דכתיב כה יהיה זרעך. ותנא זרעך, זרעך ממש, דהוה שארי למיעל בהאי קיים, ומאן דשארי למיעל, בהאי קיים עאל. ובגיני כך גיורא דאתגזר גר צדק אקרי, בגין דלא אתא מגזעא קדישא דאתגזרו, ועל דא מאן דעאל בהאי, שמיה כהאי.
אברהם, בג"כ כתיב ביה כה יהיה זרעך, זרעך ממש, ואתמסר ליה ה"א. אתחברו תרין ההי"ן כחדא, ואולידו לעילא, ומאי דנפק מנייהו, הוא יו"ד, בגיני כך, יו"ד את רישא דיצחק, דכר. מכאן שארי דכורא לאתפשטא, וע"ד כתיב כי ביצחק יקרא לך זרע. ביצחק, ולא בך. יצחק אוליד לעילא, דכתיב תתן אמת ליעקב. יעקב אשלים כלא.
ואי תימא, וכי אברהם בהאי אתאחיד, ולא יתיר, והא כתיב חסד לאברהם. אלא חולקא דיליה כך הוא, בגין דעביד חסד עם בני עלמא, אבל לאולדא, הכא אחיד, ומהכא שארי. וע"ד לא אתגזר אברהם, אלא בן תשעים ותשע שנה. ורזא דמלה הא אתיידע, ואוקימנא, במתניתא דילן.
ובג"כ יצחק, דינא קשיא, נפק לאחדא לחולקיה ולאולדא וחסד אקרי. וע"ד יעקב אשלים כלא, מהאי סטרא, ומהאי סטרא, מסטרא דאחידו אברהם ויצחק לחולקיהון לעילא, הוא שלימותא. מסטרא דאתיהיב להו לאולדא מתתא לעילא הוא שלימותא. וע"ד כתיב ישראל אשר בך אתפאר. ביה אתאחידו גוונין מעילא ומתתא.
וע"ד כתיב הכא שירה, דכתיב אשירה נא לידידי. שירה ודאי, דהא אקרי לאולדא, דכר, דהא אקרי ידיד, עד לא יפוק לעלמא.
ואית דאמרי, אשירה נא לידידי דא אברהם, כד"א מה לידידי בביתי. ואברהם ירית ירותא דאחסנת חולקא דא, אבל מה דאמינא, דדא יצחק הכי הוא.
שירת דודי לכרמו. דא קב"ה, דאקרי דודי. דכתיב דודי צח ואדום, ידידי אחיד בדודי, דכר. ומניה אתנטע כרם, דכתיב, כרם היה לידידי.
בקרן בן שמן. מאי בקרן בן שמן. אלא, במה נפיק האי כרם, ובמה אתנטע, חזר ואמר בקרן. מאי קרן. דכתיב בקרן היובל. בקרן היובל שארי. והאי קרן אתאחיד בההוא דכר, דאקרי בן שמן.
מהו בן שמן. כד"א בן חורין. ותרווייהו חד מלה, שמן דמתמן נגיד משחא ורבו, לאדלקא בוצינין, ובג"כ בן שמן. ודא שמן ורבו נגיד ונפיק ואדליק בוצינין, עד דנטיל ליה, וכניש ליה, האי קרן, ודא אקרי קרן היובל. בגיני כך, לית משיחותא דמלכותא, אלא בקרן, וע"ד אתמשך מלכותא דדוד, דאתמשח בקרן, ואתאחיד ביה.
ויעזקהו, כהאי עזקא דאסתחר לכל סטרין. ויסקלהו, דאעדי מניה ומחולקיה, כל אינון רברבין, כל אינון תריסין, כל אינון כתרין תתאין, והוא נסיב ליה להאי כרם לחולקיה, דכתיב כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו.
ויטעהו שורק, כד"א ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת. כל"ה כתיב בה"א. מכאן שארי אברהם לאולדא לעילא, ומהאי נפק זרע אמת. כלה זרע אמת, ודאי, היינו דכתיב, כה יהיה זרעך, וכלא חד מלה. זכאה חולקהון דישראל, דירתו ירותא קדישא דא.
סופיה דקרא ויבן מגדל בתוכו. מהו מגדל. כד"א מגדל עז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב, בו ירוץ צדיק ודאי.
וגם יקב חצב בו. דא תרעא דצדק, כד"א פתחו לי שערי צדק. מאי משמע, דכל בר ישראל דאתגזר, עייל בתרווייהו וזכי לתרווייהו.
ומאן דקריב בריה לקרבנא דא, עייל ליה בשמא קדישא, ועל את דא, מתקיימין שמיא וארעא. דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. והאי מאריה דהלולא דא, זכה לכלא, למחזי קודשא בריך הוא אנפין באנפין בהאי יומא.
זכאה חולקנא, דזכינא להאי יומא, וזכאה חולקך עמנא, והאי ברא דאתייליד לך קרינא עליה כל הנקרא בשמי וגו' יצרתיו אף עשיתיו. וכתיב וכל בניך למודי ה' וגו'. אוזפוה לרבי אבא תלת מילין.
אמרו ליה האי מאריה דהלולא אושפיזך זכה לכולי האי, בגין דקיים קיומא דמצוה. אמר מאי היא. אמר ההוא גברא, דביתאי, אתת אחי הוות, ומית בלא בנין, ונסיבנא לה, ודא הוא ברא קדמאה דהוה לי מנה, וקרינא ליה בשמא דאחי דאתפטר. א"ל מכאן ולהלאה קרי ליה אידי, והיינו אידי בר יעקב. בריך לון רבי אבא ואזיל לארחיה.
כד אתא, סדר מלין קמיה דר' אלעזר, ודחיל למימר לר' שמעון. יומא חד הוה קמיה דר"ש, וא"ר שמעון, מאי דכתיב ויפל אברם על פניו וידבר אתו אלקים לאמר אני הנה בריתי אתך. משמע דעד דלא אתגזר הוה נפיל על אנפוי, ומליל עמיה, בתר דאתגזר קאים בקיומיה ולא דחיל. אני הנה בריתי אתך, דאשכח גרמיה גזיר.
א"ל ר' אבא, אי ניחא קמיה דמר דלימא קמיה, מאינון מלי מעלייתא דשמענא בהאי, א"ל אימא. א"ל דחילנא דלא יתענשו על ידאי. א"ל ח"ו משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה'. סח ליה עובדא, וסדר קמיה כל אינון מלין.
א"ל וכי כל הני מלי מעלייתא הוו טמירין גבך, ולא אמרת להו. גוזרנא עלך דכל תלתין יומין אלין תלעי ותנשי. ולא כתיב אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות. וכך הוה. אמר, גוזרנא, דבאורייתא, דא יגלון לבבל ביני חברייא.
חלש דעתיה דרבי אבא, יומא חד חמא ליה רבי שמעון, א"ל טופסרא דלבך באנפך שכיח, א"ל לא על דידי הוא, אלא על דידהו. א"ל ח"ו דאתענשו, אלא בגין דמלין אתגליין בינייהו כל כך, יגלון ביני חברייא, ילפון אינון ארחין, ואתכסיין מלין בגווייהו. דהא מלין לא אתגליין אלא ביננא, דהא קב"ה אסתכים עמנא, ועל ידנא אתגליין מלין.
אמר רבי יוסי, כתיב אז יבקע כשחר אורך וגו'. זמין קב"ה לאכרזא על בנוי, ויימא, אז יבקע כשחר אורך וארכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך וכבוד ה' יאספך.

=== Vayera ===

— 1 —
רבי חייא פתח, הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו. הנצנים נראו בארץ, כד ברא קב"ה עלמא, יהב בארעא כל חילא דאתחזי לה. וכלא הוה בארעא, ולא אפיקת איבין בעלמא, עד דאתברי אדם. כיון דאתברי אדם, כלא אתחזי בעלמא, וארעא גליאת איבהא וחילהא דאתפקדו בה.
כגוונא דא, שמים לא יהבו חילין לארעא, עד דאתא אדם. הה"ד, וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח, כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ, ואדם אין לעבד את האדמה. אטמרו כל אינון תולדין ולא אתגלון, ושמיא אתעכבו, דלא אמטירו על ארעא, בגין דאדם אין, דלא אשתכח, ולא אתברי, וכלא אתעכב בגיניה. כיון דאתחזי אדם, מיד הנצנים נראו בארץ, וכל חיילין דאתטמרו, אתגליאו ואתיהיבו בה.
עת הזמיר הגיע, דאתתקן תקונא דתושבחן לזמרא קמי קב"ה, מה דלא אשתכח עד לא אתברי אדם. וקול התור נשמע בארצנו. דא מלה דקב"ה, דלא אשתכח בעלמא, עד דאתברי אדם, כיון דאשתכח אדם כלא אשתכח.
בתר דחטא, כלא אסתלק מעלמא, ואתלטיא ארעא. הה"ד ארורה האדמה בעבורך וגו'. וכתיב כי תעבד את האדמה לא תסף תת כחה לך וגו'. וכתיב וקוץ ודרדר תצמיח לך.
אתא נח ותקן קרדומין ופצירי בעלמא. ולבתר וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה. אתו בני עלמא וחבו קמיה דקב"ה, ואסתלקו חילין דארעא כמלקדמין, והוו קיימי עד דאתא אברהם.
כיון דאתא אברהם, מיד הנצנים נראו בארץ, אתתקנו ואתגלו כל חילין בארעא. עת הזמיר הגיע, בשעתא דאמר ליה קב"ה דיתגזר, כיון דמטא ההוא זמנא דברית אשתכח ביה באברהם, ואתגזר, כדין אתקיים ביה, כל האי קרא, ואתקיים עלמא, ומלה דקב"ה הוה באתגלייא ביה, הה"ד וירא אליו ה'.
רבי אלעזר פתח האי קרא, בתר דאתגזר אברהם. דעד לא אתגזר לא הוה מליל עמיה אלא מגו דרגא תתאה, ודרגין עלאין לא הוו קיימי על ההיא דרגא. כיון דאתגזר, מיד הנצנים נראו בארץ, אלין דרגין תתאין דאפיקת ואתקינת האי דרגא תתאה.
עת הזמיר הגיע אלין ענפוי דערלה. וקול התור נשמע בארצנו. דא קול דנפיק מגו ההוא פנימאה דכלא, וההוא קול נשמע, ודא קול דגזר מלה למללא ועביד לה שלימו.
ת"ח, דעד לא אתגזר אברהם, לא הוה עליה, אלא האי דרגא כדאמרן, כיון דאתגזר, מה כתיב, וירא אליו ה'. למאן, דהא לא כתיב, וירא ה' אל אברם. דאי לאברם, מאי שבחא הכא יתיר מבקדמיתא, עד לא אתגזר, דכתיב וירא ה' אל אברם.
אלא, רזא סתימא איהו, וירא אליו ה'. לההוא דרגא דמליל עמיה, מה דלא הוה מקדמת דנא, עד דלא אתגזר. דהשתא, אתגלי קול, ואתחבר בדבור, כד מליל עמיה.
והוא יושב פתח האהל. והוא, ולא גלי מאן. אלא, הכא גלי חכמתא, דכלהו דרגין שרו על האי דרגא תתאה, בתר דאתגזר אברהם. ת"ח, וירא אליו ה'. דא הוא רזא דקול דאשתמע, דאתחבר בדבור, ואתגלי ביה.
והוא יושב פתח האהל. דא עלמא עלאה, דקאים לאנהרא עליה. כחום היום. דהא אתנהיר ימינא, דרגא דאברהם אתדבק ביה. ד"א כחום היום. בשעתא דאתקריב דרגא לדרגא, בתיאובתא דדא לקבל דא.
וירא אליו. אמר רבי אבא, עד לא אתגזר אברהם, הוה אטים. כיון דאתגזר, אתגלי כלא, ושרא עליה שכינתא בשלימו כדקא יאות. תא חזי. והוא יושב פתח האהל. והוא: דא עלמא עלאה, דשרי על האי עלמא תתאה, אימתי, כחום היום. בזמנא דתיאובתא דחד צדיק למישרי ביה.
מיד, וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, מאן אינון שלשה אנשים. אלין אברהם יצחק ויעקב, דקיימי עליה דהאי דרגא, ומנייהו יניק ואתזן.
כדין וירא וירץ לקראתם. דתיאובתא דהאי דרגא תתאה, לאתחברא בהו, וחדוותא דילה, לאתמשכא אבתרייהו. וישתחו ארצה. לאתתקנא כרסייא לגבייהו.
ת"ח, עבד קב"ה לדוד מלכא, חד סמכא מכרסייא עלאה, כאבהן. ואע"ג דאיהו כרסייא לגבייהו, אבל, בזמנא דאתחבר בהו, איהו חד סמכא, לאתתקנא בכרסייא עלאה. ובגין כך, נטל מלכותא בחברון, דוד מלכא, שבע שנין, לאתחברא בהו. והא אתמר.
(תוספתא) וירא אליו ה' באלוני ממרא. אמאי באלוני ממרא, ולא באתר אחרא. אלא, בגין דיהיב ליה עיטא, על גזירו דקיימא דיליה. בשעתא דאמר קב"ה לאברהם למגזר, אזל אברהם לימלך עם חברוי, אמר ליה ענר, אנת בן תשעין שנין ואת מעיק גרמך.
א"ל ממרא, דכרת יומא דרמו לך כשדאי באתון דנורא. וההוא כפנא דעבר על עלמא, דכתיב ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה. ואינון מלכין דרדפו בתריהון, ומחית יתהון, וקב"ה שזבינך מכלא, ולא יכיל בר נש למעבד לך ביש. קום עביד פקודא דמרך. א"ל קב"ה: ממרא. אנת יהבת ליה עיטא למגזר, חייך, לית אנא מתגלי עליה אלא בפלטרין דילך, הה"ד באלוני ממרא (עד כאן תוספתא).

— 2 —
(מדרש הנעלם) רבנן פתחי בהאי קרא, לריח שמניך טובים שמן תורק שמך וגו'. ת"ר האי נשמתא דבר אינש, בשעתא דסלקא מארעא לרקיעא, וקיימא בההוא זיהרא עלאה דאמרן, קודשא בריך הוא מבקר לה.
ת"ש. א"ר שמעון בן יוחאי, כל נשמתא דצדיקייא, כיון דקיימא באתר שכינתא יקרא, דחזיא למיתב, קב"ה קרי לאבהתא, ואמר לון, זילו ובקרו לפלניא צדיקא דאתא, ואקדימו ליה שלמא, מן שמי. ואינון אמרין, מארי עלמא, לא אתחזי לאבא למיזל למיחמי לברא, ברא אתחזי למיחמי ולמחזי ולמתבע לאבוי.
והוא קרי ליעקב, ואמר ליה, אנת דהוה לך צערא דבנין, זיל וקביל פני דפלניא צדיקא דאתא הכא, ואנא איזיל עמך. הה"ד מבקשי פניך יעקב סלה. מבקש לא נאמר, אלא מבקשי. א"ר חייא, מרישיה דקרא משמע דכתיב זה דור דורשיו וגו'.
א"ר יעקב א"ר חייא, יעקב אבינו הוא כסא הכבוד. וכן תאנא דבי אליהו, יעקב אבינו הוא כסא בפני עצמו, דכתיב, וזכרתי את בריתי יעקוב, ברית כרת קב"ה ליעקב לבדו, יותר מכל אבותיו, דעביד ליה כסא הכבוד בר מן קדמאה.
רבי אליעזר הוה יתיב, והוה לעי באורייתא. אתא לגביה, ר' עקיבא, אמר ליה, במאי קא עסיק מר. א"ל בהאי קרא דכתיב וכסא כבוד ינחילם. מהו כסא כבוד ינחילם. זה יעקב אבינו, דעביד ליה כרסי יקר בלחודוי, לקבלא אולפן נשמתא דצדיקיא.
וקב"ה אזיל עמיה, בכל ריש ירחא וירחא. וכד חמי נשמתא, יקר אספקלריאה שכינתא דמאריה, מברכת וסגדת קמי קב"ה, הה"ד ברכי נפשי וגו'.
א"ר עקיבא, קב"ה קאים עלוהי, ונשמתא פתח ואמר, ה' אלקי גדלת מאד וגו', כל הפרשה עד סיומא, דקאמר יתמו חטאים וגו'. ועוד א"ר עקיבא, ולא דא בלחודוי, אלא, משבחת ליה, על גופא דאשתאר בעלמא דין, ואמר ברכי נפשי את ה' וכל קרבי וגו'.
וקב"ה אזיל. מנא לן האי. מהאי קרא דכתיב, וירא אליו ה' באלוני ממרא, זה יעקב. מהו ממרא. משום דאחסין מאתן עלמין מעדן, והוא כסא. א"ר יצחק, ממרא בגימטריא מאתן ותמנין וחד, הוה מאתן דעדן, דכתיב ומאתים לנוטרים את פריו, ותמנין וחד, דהוא כסא. ובג"כ אתקרי וירא אליו ה' באלוני ממרא. ועל שום דא, נקרא ממרא.
א"ר יהודה, מהו באלוני. ר"ל תוקפוי, הה"ד אביר יעקב. והוא יושב פתח האהל. הה"ד ה' מי יגור באהלך וגו'. כחום היום. דכתיב, וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה.
אמר רבן יוחנן בן זכאי, בההיא שעתא אזיל קב"ה, ובגין דשמעין אבהתא אברהם ויצחק, דקב"ה אזיל לגביה, תבעין מן יעקב למיזל עמהון, ולאקדמא ליה שלם.
ואינון קיימין עלוהי. ממאי. דכתיב, וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו. שלשה אנשים: אלין אבהתא, אברהם יצחק ויעקב, דקיימין עלוהי, וחמו עובדין טבין דעבדין. וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה. משום דחמי שכינת יקרא עמהון. הה"ד, על כן עלמות אהבוך.
דבר אחר, וירא אליו ה' באלוני ממרא. רבנן פתחי בהאי קרא, בשעת פטירתו של אדם. דתניא, אמר רבי יהודה, בשעת פטירתו של אדם, הוא יום הדין הגדול, שהנשמה מתפרדת מן הגוף. ולא נפטר אדם מן העולם, עד שרואה את השכינה. הה"ד, כי לא יראני האדם וחי. ובאין עם השכינה שלשה מלאכי השרת, לקבל נשמתו של צדיק. הה"ד וירא אליו ה' וגו'. כחום היום. זה יום הדין הבוער כתנור, להפריד הנשמה מן הגוף.
וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים. המבקרים מעשיו מה שעשה, והוא מודה עליהם בפיו. וכיון שהנשמה רואה כך, יוצאת מן הגוף, עד פתח בית הבליעה, ועומדת שם, עד שמתודה, כל מה שעשה הגוף עמה, בעולם הזה. ואז נשמת הצדיק, היא שמחה במעשיה, ושמחה על פקדונה. דתאנא, א"ר יצחק, נשמתו של צדיק מתאוה, אימתי תצא מן העולם הזה, שהוא הבל, כדי להתענג בעולם הבא.

— 3 —
ת"ר, כשחלה רבי אליעזר הגדול, ההוא יומא ע"ש הוה, ואותיב לימיניה הורקנוס בריה, והוה מגלי ליה, עמיקתא ומסתרתא, והוא לא הוה מקבל בדעתיה מלייא, דחשיב כמטורף בדעתיה הוה. כיון דחמא דדעתא דאבוי מתישבא עלוי, קביל מניה, מאה ותמנין ותשעה רזין עלאין.
כד מטא לאבני שיש, דמתערבי במיא עלאה, בכה רבי אליעזר ופסק למימר. אמר, קום התם ברי. א"ל, אבא למה. אמר ליה, חזינא, דאוחית חלף מן עלמא. א"ל, זיל ואימא לאמך, דתסתלק תפלאי, באתר עלאה, ובתר דאסתלק מן עלמא, ואיתי הכא למחמי להון, לא תבכי. דאינון קריבין עלאין, ולא תתאין. ודעתא דבר נש, לא ידע בהו.
עד דהוו יתבי, עאלו חכימי דרא, למבקר ליה, אוליט להו, על דלא אתו לשמשא ליה. דתנינן, גדולה שמושה יותר מלימודה. עד דאתא רבי עקיבא, א"ל, עקיבא עקיבא, למה לא אתית לשמשא לי. א"ל רבי לא הוה לי פנאי. ארתח, אמר, אתמהה עלך, אי תמות מיתת עצמך. לטייה, דיהא קשה מכלהון מיתתיה.
בכי רבי עקיבא, ואמר ליה, רבי, אוליף לי אורייתא. אפתח פומיה רבי אליעזר, במעשה מרכבה. אתא אשא, ואסחר לתרויהון. אמרו חכימיא ש"מ, דלית אנן חזיין וכדאין לכך, נפקו לפתחא דברא, ויתיבו תמן הוה מה דהוה, ואזל אשא.
ואוליף בבהרת עזה, תלת מאה הלכות פסוקות, ואוליף ליה רי"ו טעמים, דפסוקי דשיר השירים. והוו עינוי דר' עקיבא, נחתין מיא. ואתחזר אשא כקדמיתא. כד מטא להאי פסוקא סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים כי חולת אהבה אני. לא יכיל למסבל רבי עקיבא, וארים קליה בבכייתא וגעי, ולא הוה ממלל מדחילו דשכינתא, דהות תמן.
אורי ליה כל עמיקתא, ורזין עלאין, דהוה ביה בשיר השירים. ואומי ליה אומאה, דלא לישתמש בשום חד פסוק מניה. כי היכי דלא ליחריב עלמא קב"ה בגיניה. ולא בעי קמיה דישתמשון ביה ברייתי, מסגיאות קדושתא דאית ביה. לבתר נפיק ר"ע, וגעי, ונבעין עינוי מיא, והוה אמר ווי רבי, ווי רבי, דאשתאר עלמא יתום מנך. עאלו כל שאר חכימיא גביה, ושאלו ליה, ואתיב להון.
הוה דחיק ליה לר"א, אפיק תרי דרועוי, ושוינון על לביה. פתח ואמר, אי עלמא, עלמא עלאה חזרת לאעלא, ולאגנזא מן תתאה, כל נהירו ובוצינא. ווי לכון תרי דרעי, ווי לכון תרי תורות, דישתכחון יומא דין מן עלמא. דא"ר יצחק, כל יומוי דר' אליעזר, הוה נהירא שמעתא מפומיה כיומא דאתיהיבת בטורא דסיני.
אמר אורייתא גמרית, וחכמתא סברית, ושמושא עבדית. דאלו יהון כל בני אינשא דעלמא סופרים, לא יכלין למכתב, ולא חסרי תלמידי מחכמתי, אלא ככוחלא בעינא. ואנא מרבותי, אלא כמאן דשתי בימא. ולא הוה אלא למיתן טיבותא לרבוהי יתיר מניה.
והוו שאלין מניה, בההוא סנדלא דיבום, עד דנפק נשמתיה, ואמר טהור. ולא הוה תמן ר"ע. כד נפק שבתא, אשכחיה ר' עקיבא דמית, בזע מאניה, וגריר כל בשריה, ודמא נחית ונגיד על דיוקניה. הוה צוח ובכי נפק לברא ואמר שמיא שמיא, אמרו לשמשא ולסיהרא, דנהירותא דהות נהיר יתיר מנהון, הא אתחשך.
אמר ר' יהודה, בשעה שנשמת הצדיק רוצה לצאת, שמחה, והצדיק בטוח במיתתו, כדי לקבל שכרו, הה"ד וירא וירץ לקראתם, בשמחה, לקבל פניהם. מאי זה מקום, מפתח האהל, כדקא אמרן. וישתחו ארצה לגבי שכינה.
ר' יוחנן פתח ואמר, עד שיפוח היום ונסו הצללים סוב דמה לך דודי לצבי או לעפר האילים. עד שיפוח היום וגו', זו אזהרה לאדם בעודו בעולם הזה, שהוא כהרף עין. ת"ח מה כתיב ואלו חיה אלף שנים פעמים וגו'. ביום המיתה, כל מה שהיה, נחשב כיום אחד אצלו.
אמר רבי שמעון, נשמתו של אדם מתרה בו, ואומרת, עד שיפוח היום, וידמה בעיניך כהרף עין, בעודך בעולם הזה. ונסו הצללים: הה"ד כי צל ימינו עלי ארץ. בבקשה ממך, סוב דמה לך דודי לצבי וגו'.
ד"א. עד שיפוח היום וגו'. אר"ש בן פזי, זו אזהרה לאדם, בעודו בעולם הזה, שהוא כהרף עין. מה הצבי קל ברגליו, אף אתה היה קל כצבי או כעופר האילים, לעשות רצון בוראך, כדי שתנחל העולם הבא, שהוא הרי בשמים, הנקרא הר ה', הר התענוג, ההר הטוב (עד כאן מדרש הנעלם).

— 4 —
(סתרי תורה) א] ח הורמנותא דמלכא, אתחזי בתלת גוונין, גוון חד, חיזו דאתחזי לעינא מרחיק, ועינא לא יכיל לקיימא בברירו דחזי, בגין דאיהו מרחוק, עד דנטיל עינא, חיזו זעיר, בקמיטו דיליה. וע"ד כתיב מרחוק ה' נראה לי.
גוון תניין: חיזו דהאי עינא, בסתימו דיליה, דהאי גוון לא אתחזי לעינא, בר בסתימו זעיר, דנקיט ולא קיימא בברירו, סתים עינא, ופתח זעיר, ונקיט ההוא חיזו, וגוון דא אצטריך לפתרונא, לקיימא על מה דנקיט עינא, ועל דא כתיב מה אתה רואה.
גוון תליתאה: הוא זהר אספקלריאה, דלא אתחזי ביה כלל, בר בגלגולא דעינא, כד איהו סתים בסתימו. ומגלגלין ליה בגלגולא, ואתחזאי בהאי גלגולא, אספקלריאה דנהרא. ולא יכיל לקיימא בההוא גוון, בר דחזי זוהר מנהרא בסתימו דעינא.
ועל דא כתיב היתה עלי יד ה'. ויד ה' עלי חזקה. וכלהו מתפרשן מנביאי קשוט. בר משה, מהימנא עלאה, דזכה לאסתכלא לעילא, במה דלא אתחזי כלל. עליה כתיב, לא כן עבדי משה וגו'.
וירא אליו. אתחזי ואתגלי ליה שכינתא, גו אינון דרגין דאתחברו בסטרוי, מיכאל לסטר ימינא. גבריאל לסטר שמאלא. רפאל לקמא. אוריאל לאחורא. ועל דא, אתגליא עליה שכינתא, בהני אלוני צולמין דעלמא, בגין לאחזאה קמייהו ברית קדמאה רשימו קדישא, דהוה בכל עלמא, ברזא דמהימנותא.
והוא יושב פתח האהל. מאן פתח האהל. דא אתר דאקרי ברית, רזא דמהימנותא. כחום היום. דא רזא דאתדבק ביה אברהם, תוקפא דסטרא דימינא, דרגא דיליה.
פתח האהל. רזא דתרעא דצדק, פתחא דמהימנותא, דכדין עאל ביה אברהם, בההוא רשימא קדישא. כחום היום. דא צדיק, דרגא דחבורא חדא, דעאל ביה מאן דאתגזר, ואתרשים ביה, רשימא קדישא, דהא אתעבר, מערלה, ועאל בקיומא דתרין דרגין אלין, דאינון רזא דמהימנותא.
והנה שלשה אנשים וגו'. אלין תלת מלאכין שליחן, דמתלבשן באוירא, ונחתי להאי עלמא, בחיזו דבר נש. ותלת הוו, כגוונא דלעילא, בגין דקשת לא אתחזי, אלא בגוונין תלתא: חוור, וסומק, וירוק. והכי הוא ודאי.
ואלין אינון שלשה אנשים, תלתא גוונין, גוון חוור, גוון סומק, גוון ירוק. גוון חוור: דא מיכאל, בגין דאיהו סטרא דימינא. גוון סומק: דא גבריאל, סטרא דשמאלא. גוון ירוק: דא רפאל. והני אינון תלת גוונין דקשת, דקשת לא אתחזי אלא עמהון, ובג"כ, וירא אליו, גלוי שכינה, בתלת גוונין אלין.
וכלהו אצטריכו: חד, לאסיא מן המילה, ודא רפאל, מארי דאסוון. וחד לבשרא לשרה, על ברא, ודא איהו מיכאל. בגין דאיהו אתמנא לימינא, וכל טבין וברכאן בידיה אתמסרן, מסטרא דימינא.
וחד להפכא לסדום, ודא איהו גבריאל, דאיהו לשמאלא. ואיהו ממנא על כל דינין דעלמא, מסטרא דשמאלא, למידן ולמעבד על ידא דמלאך המות, דאיהו מארי דקטולא דבי מלכא.
וכלהו עבדו שליחתהון, וכל חד וחד כדקא חזי ליה. מלאך גבריאל, בשליחותא לנשמתא קדישא, ומלאך המות בשליחותיה, לנפשא דיצר הרע, ועם כל דא נשמתא קדישא לא נפיק, עד דחזי שכינתא.
כד חמא לון מתחברן כחדא, כדין חמא שכינתא בגוונהא, וסגיד. דכתיב וישתחו ארצה. כגוונא דיעקב, שנאמר וישתחו ישראל על ראש המטה לשכינה.
ולגבי שכינתא אמר, בשמא אדנ"י, ולגבי צדיק אדון. דהא כדין אקרי אדון כל הארץ, כד אתנהרא מצדיק, ואתנהרא בגוונהא, דהא בגין דא, אשתלים לעילא.
מהכא, דחיזו דלתתא, משיך משיכו מלעילא, דהא גוונין אלין משכין משיכא מלעילא, מאינון מקורין עלאין. אדנ"י משכא מלעילא, באלין תלת גוונין דאתלבש בהו, ובהו נטלא כל מה דנטלי מלעילא.
ובגין דאינון חבורא דילה, וסמכין דילה, בכלא אתמר שמא אדנ"י. דהא שמא דא אתגלי ליה, כליל ברזין עלאין, אתגלי ליה באתגליא מה דלא הוות מקדמת דנא, דלא הוה גזיר. ועד דאתגזר לא בעא קב"ה לאפקא מניה זרעא קדישא, כיון דאתגזר, מיד נפק מניה זרעא קדישא.
ובגין כך, אתגלי עליה שכינתא, באינון דרגין קדישין. והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע. זהר: זהרא דזהרין בדליקו זהרא. זהר: דאנהיר דאדליק, ונציץ לכמה סטרין.
זהר: סליק ונחית. זהר: נציץ לכל עיבר. זהר: נגיד ונפיק. זהר: דלא פסיק לעלמין. זהר: דעביד תולדין.
זהר: טמיר וגניז, נציצו דכל נציצין ודרגין, כלא ביה, נפיק וטמיר, סתים וגליא. חזי ולא חזי. ספרא דא, מבועא דבירא, נפיק ביממא, טמיר בליליא, אשתעשע בפלגות ליליא, בתולדין דאפיק.
זהר: דזהיר ואנהיר לכלא, כללא דאורייתא, ודא איהו דאתחזי, וכל גוונין סתימין ביה, ואתקרי בשמא דאדנ"י. תלת גוונין אתחזי לתתא, מהאי, תלת גוונין לעילא, מאלין עלאין אתמשך כלא דלא אתחזי. ונציץ בתריסר נציצין וזהירין דנציצין מניה. תליסר אינון, ברזא דשמא קדישא, וגו רזא דאין סוף, הוי"ה אקרי.
כד אתחבר זהר תתאה אדנ"י, בזהר עלאה הוי"ה, אתעביד שמא סתים, דביה ידעי נביאי קשוט, ומסתכלאן לגו זהרא עלאה, ודא יאקדונקי. חיזו טמירין, דכתיב כעין החשמל מתוך האש.
מתניתין עלאין רמאין טבין דימינא. תשע נקודין דאורייתא, נפקין ומתפלגין באתוון, ואתוון בהו נטלין מטלנוי דקיקין ברזי. פלטין אלין תשע, שליטין אינון אתוון אתוון, מנייהו אתפשטו, אשתארו נקודין לאענאה לון. לא נטלין, בר כד אינון נפקין.
אלין אינון ברזא דאין סוף, כלהו אתוון מטללן ברזא דאין סוף. כמה דאינון נטלין לון, הכי נמי נטלי אלין סתימין אתוון, גליין ולא גליין, הני טמירין, על מה דשריין אתוון.
תשע שמהן, גליפן בעשר, ואינון: קדמאה אהיה. יו"ד ה"א. אהיה אשר אהיה. הוי"ה. אל. אלקים. הוי"ה. צבאות. אדון. שדי.
אלין אינון עשר שמהן גליפן בסטריהון. וכל הני שמהן, אתגליפו, ועאלין בחד ארון הברית, ומאן איהו, שמא דאתקרי אדנ"י. ודא אתגלי השתא לאברהם.
מיכאל שמא דימינא, דקא אחיד ומשמשא לשמא דא, יתיר מאינון אחרנין, בכל אתר דרזא דהאי שמא תמן, מיכאל תמן, אסתליק האי, מיכאל אסתליק, אלקים בהדי שדי.
בקדמיתא שלשה אנשים, ואגלימו בציורא דאוירא, והוו אכלי, אכלי ודאי, דאשא דלהו אכל ושצי כלא, ואעביד נחת רוח לאברהם. אינון אשא ודאי, וההוא אשא אתכסי בציורא דאוירא, ולא אתחזי, וההוא מיכלא אשא מלהטא, ואכלא ליה, ואברהם מקבל נחת רוח מהאי.
כיון דאסתלק שכינתא, מה כתיב, ויעל אלקים מעל אברהם, מיד מסתלק בהדיה מיכאל, דכתיב ויבאו שני המלאכים סדומה וגו'. שלשה כתיב בקדמיתא, והשתא תרין, אלא מיכאל דאיהו ימינא, אסתליק בהדי שכינתא.
מלאך דאתחזי למנוח, נחת ואיגלים באוירא, ואתחזי ליה, ודא איהו אוריאל. מה דלא נחת באלין דאברהם, נחת הכא בלחודוי, לבשרא למנוח, דאתי מדן.
ובגין דלא חשיב כאברהם, לא כתיב דאכל, דהא כתיב אם תעצרני לא אוכל בלחמך. וכתיב ויהי בעלות הלהב מעל המזבח ויעל מלאך ה' בלהב המזבח וגו'. והכא ויעל אלקים מעל אברהם. בגין דביה אסתליק מיכאל, ואשתארו רפאל וגבריאל.
ועלייהו כתיב, שני המלאכים סדומה. בערב בשעתא דדינא תליא על עלמא. לבתר אסתלק חד, ואשתכח גבריאל בלחודיה. בזכותיה דאברהם אשתזיב לוט, ואיהו אוף הכי זכי בהו, וע"ד אתו לגביה (ע"ד ס"ת).

— 5 —
ר' אבא פתח ואמר, מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו. ת"ח, כל בני עלמא לא חמאן על מה קיימי בעלמא, ויומין אזלין וסלקין, וקיימי קמי קב"ה, כל אינון יומין, דבני נשא קיימי בהו בהאי עלמא, דהא כלהו אתבריאו וכלהו קיימי לעילא, ומנלן דאתבריאו, דכתיב ימים יוצרו.
וכד מטאן יומין לאסתלקא מהאי עלמא, כלהו קריבין קמי מלכא עלאה, הה"ד ויקרבו ימי דוד למות. ויקרבו ימי ישראל למות.
בגין דכד ב"נ איהו בהאי עלמא, לא אשגח ולא אסתכל, על מה קאים, אלא כל יומא ויומא חשיב כאילו הוא אזיל ברקנייא, דהא כד נשמתא נפקת מהאי עלמא, לא ידעת לאן אורחא סלקין לה, דהא אורחא לסלקא לעילא לאתר דנהירו דנשמתין עלאין נהרין, לא אתיהיב לכלהון נשמתין, דהא כגוונא דאיהו אמשיך עליה בהאי עלמא, הכי אתמשכת לבתר דנפיק מניה.
ת"ח, אי ב"נ אתמשיך בתר קב"ה ותיאובתא דיליה אבתריה בהאי עלמא, לבתר כד נפיק מניה, איהו אתמשיך אבתריה, ויהבין ליה אורח לאסתלקא לעילא, בתר ההוא משיכו דאתמשיך ברעותא, כל יומא בהאי עלמא.
א"ר אבא, יומא חד אערענא בחד מתא, מאינון דהוו מן בני קדם, ואמרו לי מההיא חכמתא דהוו ידעין מיומי קדמאי, והוו אשכחן ספרין דחכמתא דלהון, וקריבו לי חד ספרא.
והוה כתיב ביה, דהא כגוונא דרעותא דב"נ איכוון ביה בהאי עלמא, הכי אמשיך עליה רוח מלעילא, כגוונא דההוא רעותא דאתדבק ביה, אי רעותיה איכוין במלה עלאה קדישא, איהו אמשיך עליה לההיא מלה, מלעילא, לתתא לגביה.
ואי רעותיה, לאתדבקא בסטרא אחרא, ואיכוין ביה, איהו אמשיך לההיא מלה מלעילא לתתא לגביה. והוו אמרי דעקרא דמלתא תלייא במלין, ובעובדא, וברעותא לאתדבקא, ובדא אתמשך מלעילא לתתא ההוא סטרא דאתדבק בה.
ואשכחנא ביה, כל אינון עובדין ופולחנין דככביא ומזלי, ומלין דאצטריכו לון, והאיך רעותא לאתכוונא בהו, בגין לאמשכא לון לגבייהו.
כגוונא דא, מאן דבעי לאתדבקא לעילא, ברוח קודשא, דהא בעובדא ובמלין, וברעותא דלבא לכוונא בההיא מלה, תלייא מלתא לאמשכא ליה לגביה, מעילא לתתא, ולאתדבקא בההיא מלה.
והוו אמרי, כמה דבר נש אתמשך בהאי עלמא, הכי נמי משכין ליה, כד נפיק מהאי עלמא. ובמה דאתדבק בהאי עלמא, ואתמשך אבתריה, הכי אתדבק בההוא עלמא, אי בקודשא בקודשא, ואי במסאבא במסאבא.
אי בקודשא, משכין ליה לגבי ההוא סטר, ואתדבק ביה לעילא, ואתעביד ממנא שמשא, לשמשא קמי קב"ה, בין אינון שאר מלאכין. כמה דהכי אתדבק לעילא, וקאים בין אינון קדישין, דכתיב ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה.
הכי נמי כגוונא דא, אי במסאבא, משכין ליה לגבי ההוא סטר, ואתעביד כחד מנייהו, לאתדבקא בהו, ואינון אקרון נזקי בני נשא. ובההיא שעתא דנפיק מהאי עלמא, נטלין ליה ושאבין ליה בגיהנם, בההוא אתר דדייני לון לבני מסאבא, דסאיבו גרמייהו ורוחייהו, ולבתר אתדבק בהו. ואיהו נזקא, כחד מאינון נזקי דעלמא.
אמינא לון, בני, קריבא דא למלין דאורייתא, אבל אית לכו לאתרחקא מאינון ספרין, בגין דלא יסטי לבייכו לאלין פולחנין, ולכל אינון סטרין דקאמר הכא, דילמא חס ושלום תסטון מבתר פולחנא דקב"ה.
דהא כל ספרים אלין, אטעיין לון לבני נשא, בגין דבני קדם חכימין הוו, וירותא דחכמתא דא, ירתו מאברהם, דיהב לבני פלגשים, דכתיב ולבני הפלגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם. ולבתר אתמשכו בההיא חכמה לכמה סטרין.
אבל זרעא דיצחק חולקא דיעקב, לאו הכי, דכתיב ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. דא חולקא קדישא דמהימנותא, דאתדבק ביה אברהם. ונפק מההוא עדבא, ומההוא סטרא יעקב. מה כתיב ביה והנה ה' נצב עליו. וכתיב ואתה יעקב עבדי וגו'. בגיני כך בעי ליה לב"נ, לאתמשכא בתר קודשא בריך הוא, ולאתדבקא ביה תדיר, דכתיב ובו תדבק.
ת"ח מי יעלה בהר ה' וגו'. ולבתר אהדר ופירש. נקי כפים. דלא עביד בידוי טופסא, ולא אתתקף בהו במה דלא אצטריך. ותו, דלא אסתאב בהו, ולא סאיב בהו לגופא, כאינון דמסאבין גרמייהו בידין לאסתאבא, ודא הוא נקי כפים. ובר לבב, כגוונא דא דלא אמשיך רעותיה ולביה, לסטרא אחרא, אלא לאתמשכא בתר פולחנא דקודשא בריך הוא.
אשר לא נשא לשוא נפשי. נפשו כתיב, נפשי קרי, והא אוקמוה נפשי דא נפש דוד, סטרא דמהימנותא. נפשו דא נפש דבר נש ממש. בגין דכד יפוק מהאי עלמא, ונפשיה יסתלק בעובדין דכשרין, על מה דיתקיים בהו, למיהך בין כל אינון קדישין, כד"א אתהלך לפני ה' בארצות החיים. ובגין דלא נשא לשוא נפשי, ישא ברכה מאת ה' וגו'.

— 6 —
ת"ח, בתר דאתגזר אברהם, הוה יתיב וכאיב, וקב"ה שדר לגביה תלת מלאכין באתגליא, לאקדמא ליה שלם. ואי תימא, דהא באתגליא, וכי מאן יכיל למחמי מלאכין, והא כתיב עושה מלאכיו רוחות וגו'.
אלא ודאי חמא לון, דנחתי לארעא, כגוונא דבני נשא, ולא יקשה לך האי, דהא ודאי אינון רוחין קדישין, ובשעתא דנחתי לעלמא, מתלבשין באוירי וביסודי דגולמין, ואתחזו לבני נשא ממש, כחיזו דיוקנא דלהון.
ות"ח אברהם חמא לון, כחיזו בני נשא, ואע"ג דהוה כאיב ממילה, נפק ורהט אבתרייהו, בגין דלא למגרע מה דהוה עביד מקדמת דנא.
אר"ש ודאי כחיזו דמלאכין חמא לון, ממה דכתיב, ויאמר אדני באל"ף דל"ת, שכינתא הוה אתיא, ואלין הוו סמיכין דילה, וכרסייא לגבה, בגין דאינון גוונין תלת דתחותא.
וחמא השתא בגין דאתגזר, מה דלא הוה חמי מקדמת דנא, עד לא אתגזר, בקדמיתא לא הוה ידע, אלא דאינון בני נשא, ולבתר ידע דאינון מלאכין קדישין, ואתו בשליחותא לגביה. בשעתא דאמרו ליה אי"ה שרה אשתך, ובשרו ליה בשורת יצחק.
אליו: אתוון נקודות אי"ו, וסימן אי"ו רמז למה דלעילא, רמז לקב"ה. ויאמר הנה באהל, כתיב הכא הנה באהל, וכתיב התם אהל בל יצען וגו'. ת"ח, כיון דנקוד אי"ו, אמאי כתיב לבתר איה. אלא, בגין דחבורא דדכר ונוקבא כחדא, רזא דמהימנותא. כדין אמר, ויאמר הנה באהל, תמן הוא קשורא דכלא ותמן אשתכח.
איה וגו'. וכי לא הוו ידעי מלאכי עלאי, דשרה הנה באהל, אמאי כתיב איה. אלא לא ידעי בהאי עלמא, אלא מה דאתמסר להו למנדע. ת"ח, ועברתי בארץ מצרים אני ה'. וכי כמה שליחין ומלאכין אית ליה לקב"ה, אלא בגין דאינון לא ידעי בין טפה דבוכרא, לההוא דלא בוכרא, בר קב"ה בלחודוי.
כגוונא דא, והתוית תו על מצחות האנשים. ואמאי צריכין. אלא, בגין דאינון לא ידעי, אלא מה דאתמסר לון למנדע. כגון כל אינון מלין דזמין קב"ה לאייתאה על עלמא. ומ"ט, בגין דקב"ה אעבר כרוזא בכלהו רקיעין, בההיא מלה דזמין לאיתאה על עלמא.
כגוונא דא, בשעתא דמחבלא אשתכח בעלמא, בעי בר נש לאתכסיא בביתיה, ולא יתחזי בשוקא, בגין דלא יתחבל, כד"א ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. מנייהו דיכיל לאסתתרא, אין, אבל מקמי קב"ה, לא בעי לאסתתרא, מה כתיב אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'.
איה שרה אשתך. דלא בעו לומר קמה, כיון דאמר הנה באהל, מיד ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך וגו', ת"ח אורח ארעא, דעד לא אזמין אברהם קמייהו למיכל, לא אמרו ליה מדי, בגין דלא יתחזי דבגין ההיא בשורה, קא אזמין להו למיכל, בתר דכתיב ויאכלו, כדין אמרו ליה ההיא בשורה.
ויאכלו, סלקא דעתך, וכי מלאכי עלאי אכלי, אלא, בגין יקרא דאברהם, אתחזי הכי. אמר ר' אלעזר ויאכלו ודאי, בגין דאינון אשא דאכיל אשא, ולא אתחזי, וכל מה דיהב לון אברהם אכלי, בגין דמסטרא דאברהם אכלי לעילא.
ת"ח, כל מה דאכיל אברהם, בטהרה איהו קא אכיל, ובג"כ אקריב קמייהו, ואכלי, ונטיר אברהם בביתיה דכיא ומסאבותא, דאפילו בר נש דאיהו מסאב, לא הוה משמש בביתיה, עד דעביד ליה טבילה, או עביד ליה לנטרא שבעה יומין, כדקא חזי ליה, בביתיה, והכי הוא ודאי.
ת"ח כתיב איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה וגו'. מאי תקנתיה, והיה לפנות ערב ירחץ במים. אערע ביה טומאה אחרא, כגון זיבה, או סגירת נדה, דהוו תרי מסאבו, לא סגיא ליה בההיא טבילה, בין דאערע ביה קרי, קודם דקביל טומאה אחרא, בין דאערע ביה לבתר.
ואברהם ושרה הוו מתקני טבילה לכלהו, איהו לגברי ואיהי לנשי. מ"ט אעסק אברהם לדכאה לבני נשא, בגין דאיהו טהור, ואקרי טהור, דכתיב מי יתן טהור מטמא לא אחד. טהור דא אברהם דנפק מתרח.
רבי שמעון אמר, בגין לתקנא ההוא דרגא דאברהם, ומאן איהו מים. בג"כ, אתקין לדכאה בני עלמא במיא. ובשעתא דאזמין למלאכין, שירותא דמלוי, מה כתיב, יוקח נא מעט מים. בגין לאתתקפא בההוא דרגא דמיין שראן בה.
ובגיני כך, הוה מדכי לכל בני נשא מכלא, מדכי לון מסטרא דע"ז, ומדכי לון מסטרא דמסאבא, וכמה דאיהו מדכי לגוברין, ה"נ שרה מדכאת לנשין, ואשתכחו כלהו דאתיין לגבייהו דכיין מכלא.
ת"ח, אילנא נטע אברהם, בכל אתר דדיוריה תמן, ולא הוה סליק בכל אתר כדקא יאות, בר בשעתא דדיוריה בארעא דכנען. ובההוא אילנא הוה ידע מאן דאתאחיד ביה בקודשא בריך הוא, ומאן דאתאחיד בע"ז.
מאן דאתאחיד בקב"ה, אילנא הוה פריש ענפוי וחפי על רישיה ועביד עליה צלא יאה, ומאן דאתאחיד בסטרא דע"ז, ההוא אילנא הוה אסתלק, וענפוי הוו סליקין לעילא. כדין הוה ידע אברהם, ואזהיר ליה ולא אעדי מתמן, עד דאתאחיד במהימנותא דקודשא בריך הוא.
והכי מאן דאיהו דכיא, מקבל ליה אילנא. מאן דאיהו מסאב לא מקבל ליה. כדין ידע אברהם ומדכי לון במיא.
ומעיינא דמייא הוה תחות ההוא אילנא, ומאן דצריך טבילה, מיד מיין סלקין לגביה, ואילנא אסתלקין ענפוי, כדין ידע אברהם דאיהו מסאבא, ובעי טבילה מיד, ואם לאו, מיא נגיבן, כדין ידע דבעי לאסתאבא ולאסתמרא שבעה יומין.
ת"ח, דאפילו בשעתא דאזמין לון למלאכין, אמר לון, והשענו תחת העץ. בגין למחמי ולמבדק בהו, ובההוא אילנא הוה בדיק לכל בני עלמא, ורזא בגין קב"ה קא אמר דאיהו אילנא דחיי לכלא, ובג"כ, והשענו תחת העץ, ולא תחת עבודה זרה.
ות"ח כד חב אדם, בעץ הדעת טוב ורע חב, דכתיב ומעץ הדעת וגו'. ואיהו ביה חב, וגרם מותא לעלמא. מה כתיב, ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים וגו'. וכד אתא אברהם, באילנא אחרא אתקין עלמא, דהוא אילנא דחיי, ואודע מהימנותא לכל בני עלמא.
(מדרש הנעלם) אמר רבי חייא אמר רב, אי הוינא מסתכלין בפרשתא דא, נסתכל בחכמתא, אי עניינא דנשמתא היא, לאו רישא סופא, ולאו סופא רישא. ואי עניינא לפטירת איניש מעלמא היא, נסתור כל פרשתא, או נוקים פרשתא בהאי או בהאי. מהו יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם וגו'. ואקחה פת לחם וגו'. וימהר אברהם האהלה אל שרה וגו'. ואל הבקר רץ אברהם וגו'. ויקח חמאה וחלב וגו'.
כד אתא רב דימי, אמר, לא מצאה הנשמה תועלת לגוף, אלמלא מה שרמז בכאן, רמז הקרבנות. בטלו הקרבנות, לא בטלה התורה, האי דלא אעסק בקרבנות, ליעסק בתורה, ויתהני ליה יתיר.
דאמר רבי יוחנן, כשפירש הקב"ה הקרבנות, אמר משה, רבש"ע, תינח בזמן שיהיו ישראל על אדמתם, כיון שיגלו מעל אדמתם מה יעשו, אמר לו, משה, יעסקו בתורה ואני מוחל להם בשבילה, יותר מכל הקרבנות שבעולם, שנאמר זאת התורה לעולה למנחה וגו'. כלומר זאת התורה, בשביל עולה, בשביל מנחה, בשביל חטאת, בשביל אשם.
א"ר כרוספדאי, האי מאן דמדכר בפומיה, בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, עניינא דקרבניא ותקרובתא, ויכוון בהו, ברית כרותה הוא, דאינון מלאכיא דמדכרין חוביה, לאבאשא ליה, דלא יכלין למעבד ליה, אלמלא טיבו.
ומאן יוכח, האי פרשתא יוכח, דכיון דאמר והנה שלשה אנשים נצבים עליו, מהו עליו, לעיין בדיניה, כיון דחמא נשמתא דצדיקיא כך, מה כתיב, וימהר אברהם האהלה וגו'. מהו האהלה. בית המדרש. ומהו אומר מהרי שלש סאים, ענין הקרבנות, ונשמתא מתכוונת בהו, הה"ד ואל הבקר רץ אברהם. וכדין נייחא להו, ולא יכלין לאבאשא ליה.
רבי פנחס פתח קרא, דכתיב והנה החל הנגף בעם, וכתיב ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה וגו'. וכתיב ותעצר המגפה. כתיב הכא מהר, וכתיב התם מהרי שלש סאים. מה להלן קרבן לאשתזבא, אף כאן קרבן לאשתזבא.
א"ר פנחס, זמנא חדא הוינא אזלי בארחא, וערעית ביה באליהו, אמינא ליה, לימא לי מר מלה דמעלי לברייתא, א"ל, קיים גזר קב"ה, ועאלו קמיה כל אלין מלאכיא, דממנן לאדכרא חובי דב"נ, די בעדנא דידכרון בני אנשא קרבניא דמני משה, ושוי לביה ורעותיה בהו, דכלהו ידכרון ליה לטב.
ועוד בעדנא דיערע מותנא בבני אנשא, קיימא אתגזר, וכרוזא אעבר על כל חילא דשמיא, דאי ייעלון בנוהי בארעא, בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ויימרון ברעות נפשא ולבא, עניינא דקטורת בוסמין, דהוו להו לישראל, דיתבטל מותנא מנייהו.
א"ר יצחק בוא וראה, מה כתיב, ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטרת. א"ל אהרן למה. אמר כי יצא הקצף מלפני ה' וגו'. מה כתיב וירץ אל תוך הקהל והנה החל הנגף בעם. וכתיב ויעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה. ולא יכיל מלאכא דמחבלא, לשלטאה ונתבטלא מותנא.
ר' אחא אזל לכפר טרשא, אתא לגבי אושפיזיה, לחישו עליהו כל בני מתא, אמרו גברא רבא אתא הכא, נזיל לגביה, אתו לגביה, אמרו ליה לא חס על אובדנא, אמר להו מהו. אמרו ליה, דאית שבעה יומין, דשארי מותנא במאתא, וכל יומא אתתקף ולא אתבטל.
אמר להו, ניזיל לבי כנישתא, ונתבע רחמי מן קדם קב"ה. עד דהוו אזלי אתו ואמרו, פלוני ופלוני מיתו, ופלוני ופלוני נטו למות. אמר להו רבי אחא, לית עתא לקיימא הכי, דשעתא דחיקא.
אבל אפרישו מנכון ארבעין בני נשא, מאינון דזכאין יתיר, עשרה עשרה לארבעה חולקין, ואנא עמכון, עשרה לזווייתא דמאתא, ועשרה לזווייתא דמאתא, וכן לארבע זווייתא דמאתא, ואמרו ברעות נפשכון עניינא דקטרת בוסמין, דקב"ה יהב למשה, ועניינא דקרבנא עמיה.
עבדו כן תלת זמנין, ואעברו בכל מאתא, לארבע זווייתא, והוו אמרין כן, לבתר אמר להו, ניזיל לאינון דאושיטו למימת, אפרישו מנייכו לבתיהון, ואמרו כדין, וכד תסיימו אמרון אלין פסוקייא ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש וגו' ויקח אהרן וגו'. ויעמד בין המתים וגו'. וכן עבדו ואתבטל מנייהו.
שמעו ההוא קלא דאמר, סתרא סתרא קמייתא, אוחילו לעילא, דהא דינא דשמיא לא אשרי הכא, דהא ידעי לבטלא ליה, חלש לביה דרבי אחא, אדמוך, שמע דאמרי ליה, כד עבדת דא, עביד דא, זיל ואימא לון דיחזרון בתשובה, דחייבין אינון קמאי. קם ואחזר להו בתשובה שלימתא, וקבילו עלייהו דלא יתבטלון מאורייתא לעלם, ואחליפו שמא דקרתא, וקארון לה מאתא מחסיא.
א"ר יהודה, לא די להם לצדיקים, שמבטלין את הגזרה, אלא לאחר כן, שמברכין להם, תדע לך שכן הוא, דכיון שהנשמה אומרת לגוף, מהרי שלש סאים וגו'. וכל אותו הענין, ומבטל את הדין, מה כתיב ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה. הרי ברכה.
כיון שרואים אותה המלאכים, שזה לקח עצה לנפשו, מה עושים, הולכים אצל הרשעים, לעיין בדינם, ולעשות בהם משפט. הה"ד ויקומו משם האנשים וישקיפו על פני סדום, למקום הרשעים, לעשות בהם משפט.
דאמר רבי יהודה כך דרכו של צדיק, כיון שרואה שמעיינין בדינו, אינו מתאחר לשוב ולהתפלל ולהקריב חלבו ודמו לפני צורו, עד שמסתלקין בעלי הדין ממנו.
דכיון שאמר וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, מה כתיב בנשמה, וימהר אברהם האהלה אל שרה. בחפזון ובמהירות, בלא שום העכבה, מיד ממהרת הנשמה אצל הגוף, להחזירו למוטב, ולבקש במה שיתכפר לו, עד שמסתלקין ממנו בעלי הדין.
ר' אליעזר אומר, מ"ד ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה ארח כנשים. אלא, כיון שהנשמה עומדת במעלתה, והגוף נשאר בארץ מכמה שנים, באים בימים. שנים וימים הרבה, וחדל לצאת ולבא ולעבור ארח כשאר כל אדם, אתבשר להחיות הגוף.
מהו אומר, אחרי בלותי היתה לי עדנה, אחרי בלותי בעפר מהיום כמה שנים, היתה לי עדנה וחדוש, ואדוני זקן, שהיום כמה שנים, שיצאת ממני, ולא הפקידני.
וקב"ה אמר, היפלא מה' דבר למועד. מהו למועד. אותו הידוע אצלי להחיות המתים. ולשרה בן. מלמד שיתחדש כבן שלש שנים.
אמר רבי יהודה ברבי סימון, כיון שהנשמה ניזונית מזיוה של מעלה, קב"ה אומר לאותו המלאך הנקרא דומ"ה, לך ובשר לגוף פלוני, שאני עתיד להחיותו, למועד שאני אחיה את הצדיקים לעתיד לבא. והוא משיב, אחרי בלותי היתה לי עדנה. אחרי בלותי בעפר, ושכנתי באדמה, ואכל בשרי רמה, וגוש עפר, תהיה לי חדוש.
קב"ה אומר לנשמה, הה"ד ויאמר ה' אל אברהם וגו'. היפלא מה' דבר למועד הידוע אצלי, להחיות את המתים, אשוב אליך אותו הגוף שהוא קדוש, מחודש כבראשונה, להיותכם מלאכים קדושים. ואותו היום עתיד לפני לשמח בהם, הה"ד יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו (ע"כ מדה"נ).

— 7 —
ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה. א"ר יצחק, שוב אשוב, שוב ישוב מבעי ליה, דהא מפתחא דא למפקד עקרות, בידא דקב"ה איהו, ולא בידא דשליחא אחרא.
כמה דתנינן, תלת מפתחות אינון, דלא אתמסרו בידא דשליחא, דחיה, ותחיית המתים, וגשמים. והואיל דלא אתמסרו בידא דשליחא, אמאי כתיב שוב אשוב. אלא ודאי קב"ה דהוה קאים עלייהו, אמר מלה, בג"כ כתיב ויאמר שוב אשוב אליך.
ות"ח, בכל אתר דכתיב ויאמר סתם, או ויקרא סתם, הוא מלאכא דברית, ולא אחרא. ויאמר: דכתיב ויאמר אם שמע תשמע וגו'. ויאמר, ולא קאמר מאן הוא. ויקרא: דכתיב ויקרא אל משה, ולא קאמר מאן הוה. אמר: דכתיב ואל משה אמר וגו'. ולא אמר מאן הוה. אלא בכל הני מלאכא דברית הוה. וכלא בקב"ה אתמר. ובג"כ, כתיב ויאמר שוב אשוב אליך וגו'. והנה בן וגו'.

— 8 —
והנה בן לשרה אשתך. מ"ט לא כתיב והנה בן לך, אלא בגין דלא יחשוב דהא מן הגר איהו, כדבקדמיתא. רבי שמעון פתח ואמר, בן יכבד אב ועבד אדוניו. בן יכבד אב, דא יצחק לאברהם.
אימתי כביד ליה, בשעתא דעקד ליה על גבי מדבחא, ובעא למקרב ליה קרבנא, ויצחק בר תלתין ושבע שנין הוה, ואברהם הוה סבא, דאילו הוה בעיט ברגלא חד, לא יכיל למיקם קמיה, ואיהו אוקיר ליה לאבוי, ועקד ליה כחד אימרא, בגין למעבד רעותיה דאבוי.
ועבד אדוניו: דא אליעזר לאברהם. כד שדר ליה לחרן, ועבד כל רעותיה דאברהם, ואוקיר ליה, כמה דכתיב וה' ברך את אדוני וגו'. וכתיב ויאמר עבד אברהם אנכי. בגין לאוקיר ליה לאברהם.
דהא בר נש דהוה מייתי כסף וזהב, ואבני יקר וגמלין, ואיהו כדקא יאות, שפיר בחיזו, לא אמר דאיהו רחימא דאברהם, או קריבא דיליה. אלא אמר, עבד אברהם אנכי, בגין לסלקא בשבחא דאברהם, ולאוקיר ליה בעינייהו.
וע"ד בן יכבד אב ועבד אדוניו. ואתון ישראל בני, קלנא בעינייכו לומר דאנא אבוכון, או דאתון עבדין לי. ואם אב אני איה כבודי וגו'. בג"כ והנה בן: דא הוא בן ודאי, ולא ישמעאל. דא הוא בן דאוקיר לאבוי כדקא חזי.
והנה בן לשרה אשתך. בן לשרה, דבגיניה מיתת, דבגיניה כאיבת נפשה, עד דנפקת מינה. והנה בן לשרה. לאסתלקא בגיניה, בשעתא דקב"ה יתיב בדינא על עלמא. דכדין וה' פקד את שרה וגו'. דהא מדכרי לשרה בגיניה דיצחק. וע"ד איהו בן לשרה. והנה בן לשרה. דהא נוקבא נטלא לברא מן דכורא.
ושרה שומעת פתח האהל והוא אחריו. מאי והוא אחריו, והיא אחריו מבעי ליה. אלא רזא איהו, ושרה שומעת, מה דהוה אמר פתח האהל, דא דרגא תתאה פתחא דמהימנותא. והוא אחריו. דאודי ליה, דרגא עלאה. מן יומא דהות שרה בעלמא, לא שמעת מלה דקב"ה, בר ההוא שעתא.
ד"א, דהות יתבא שרה פתח האהל, בגין למשמע מלין, והיא שמעת האי מלה דאתבשר בה אברהם. והוא אחריו. אברהם, דהוה יתיב אחורוי דשכינתא.
ואברהם ושרה זקנים באים בימים. מאי באים בימים. שעורין דיומין דאתחזי כדין להו, חד מאה, וחד תשעים, עאלו ביומין, שעורא דיומין, כדקא יאות. באים בימים. כד"א כי בא היום, דאערב יומא למיעל.
חדל להיות לשרה ארח כנשים. וההיא שעתא חמאת גרמה בעדונא אחרא. ובג"כ אמרה ואדוני זקן. דהא איהו לא כדאי לאולדא, בגין דאיהו סבא.

— 9 —
ר' יהודה פתח, נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ. ת"ח קב"ה אסתלק ביקריה, דאיהו גניז וסתים, בעלויא סגיא. לאו איתי בעלמא, ולא הוה מן יומא דאתברי עלמא, דיכיל לקיימא על חכמתא דיליה, ולא יכיל לקיימא ביה.
בגין דאיהו גניז וסתים, ואסתלק לעילא לעילא, וכלהו עלאי ותתאי לא יכלין לאתדבקא, עד דכלהו אמרין ברוך כבוד ה' ממקומו. תתאי אמרי דאיהו לעילא, דכתיב על השמים כבודו. עלאי אמרי דאיהו לתתא, דכתיב על כל הארץ כבודך. עד דכלהו עלאי ותתאי, אמרי ברוך כבוד ה' ממקומו. בגין דלא אתיידע, ולא הוה מאן דיכיל לקיימא ביה, ואת אמרת נודע בשערים בעלה.
אלא ודאי, נודע בשערים בעלה. דא קב"ה. דאיהו אתידע ואתדבק, לפום מה דמשער בלביה, כל חד, כמה דיכיל לאדבקא ברוחא דחכמתא. ולפום מה דמשער בלביה, הכי אתידע בלביה. ובגיני כך, נודע בשערים, באינון שערים. אבל דאתידע כדקא יאות, לא הוה מאן דיכיל לאדבקא ולמנדע ליה.
רבי שמעון אמר, נודע בשערים בעלה. מאן שערים. כד"א שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם. ובגין אלו שערים, דאינון דרגין עלאין, בגינייהו אתידע קב"ה. ואי לא, לא יכלין לאתדבקא ביה.
ת"ח, דהא נשמתא דב"נ, לאו איהו מאן דיכיל למנדע לה, אלא בגין אלין שייפין דגופא, ואינון דרגין דעבדין אומנותא דנשמתא, בג"כ אתידע ולא אתידע. כך קב"ה, אתידע ולא אתידע. בגין דאיהו נשמתא לנשמתא, רוחא לרוחא, גניז וטמיר מכלא, אבל באינון שערים, דאינון פתחין לנשמתא אתידע קודשא בריך הוא.
ת"ח, אית פתחא לפתחא, ודרגא לדרגא, ומנייהו ידיע יקרא דקב"ה. פתח האהל, דא הוא פתחא דצדק. כד"א פתחו לי שערי צדק וגו'. דא פתחא קדמאה, לאעלא ביה, ובהאי פתחא, אתחזון כל שאר פתחין עלאין, מאן דזכי להאי, זכי למנדע ביה, ובכלהו שאר פתחין, בגין דכלהו שראן עליה.
והשתא דפתחא דא לא אתידע, בגין דישראל בגלותא, וכלהו פתחין אסתלקו מניה, ולא יכלין למנדע ולאתדבקא. אבל בזמנא דיפקון ישראל מן גלותא, זמינין כלהו דרגין עלאין, למשרי עליה כדקא יאות.
וכדין ינדעון בני עלמא, חכמתא עלאה יקירא, מה דלא הוו ידעין מקדמת דנא. דכתיב ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'. כלהו זמינין לאשראה על האי פתחא תתאה, דאיהו פתח האהל. וכלהו זמינין לאשראה על מלכא משיחא, בגין למידן עלמא. דכתיב ושפט בצדק דלים וגו'.
בגיני כך, כד אתבשר אברהם, האי דרגא הוה אמר, כמה דאתמר, דכתיב ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה. ויאמר, לא כתיב מאן הוה, ודא הוא פתח האהל. ועל דא, ושרה שומעת, האי דרגא דהוה מליל עמיה, מאן דלא הוה שמעת מקדמת דנא. דכתיב ושרה שומעת פתח האהל, דהוה מבשר ואמר, שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך.
ת"ח, כמה הוא חביבותא דקב"ה, לגביה דאברהם, דהא לא נפק מניה יצחק עד דאתגזר, לבתר דאתגזר אתבשר ביה ביצחק, בגין דאיהו כדין זרעא קדישא, ועד לא אתגזר, לאו איהו זרעא קדישא. וכדין איהו, כמה דכתיב אשר זרעו בו למינהו.
ות"ח עד לא אתגזר אברהם, ההוא זרעא דיליה לא הוה קדישא, בגין דנפק בגו ערלה, ואתדבק בערלה לתתא. לבתר דאתגזר, נפק ההוא זרעא בגו קדישא, ואתדבק בקדושה דלעילא, ואוליד לעילא, ואתדבק אברהם בדרגיה כדקא יאות. ת"ח, כד אוליד אברהם ליצחק, נפק קדישא כדקא יאות. והאי מיא אעדו, ואולידו חשוכא.
רבי אלעזר שאיל יומא חד, לר"ש אבוי, א"ל האי דקרא ליה קב"ה יצחק, דכתיב, וקראת את שמו יצחק, אמאי, דהא אתחזי דעד לא נפק לעלמא, קרא ליה יצחק.
א"ל הא אתמר, דאשא נטל מיא, דהא מיא מסטרא דגבורה קא אתיין. ודא שאיל, ללואי דאינון בדיחין לההוא סטרא, במאני זמר ותשבחן, לקביל האי סטרא, בג"כ יצחק איהו חדוה, בגין דאתי מההוא סטרא, ואתדבק ביה.
ת"ח, יצחק בדיחותא, חדוה דאחלף מיא באשא, ואשא במיא. וע"ד אקרי הכי. ובג"כ קב"ה קרי ליה הכי, עד לא יפוק לעלמא, שמא דא, ואודע ליה לאברהם.
ות"ח, בכלהו אחרנין שבק לון קב"ה, למקרי לון שמהן, ואפילו נשי הוו קראן לבנייהו שמהן, אבל הכא לא שבק קב"ה לאמיה, למקרי ליה שמא, אלא לאברהם, דכתיב וקראת את שמו יצחק, אנת ולא אחרא, בגין לאחלפא מיא באשא, ואשא במיא, לאכללא ליה בסטריה.

— 10 —
כיון דאתבשר אברהם ביצחק, מה כתיב ויקומו משם האנשים וישקיפו על פני סדום. ר"א אמר, ת"ח, כמה אנהג קב"ה טיבו עם כל בריין, וכל שכן, לאינון דאזלי באורחוי, דאפילו בזמנא דבעי למידן עלמא, איהו גרים למאן דרחים ליה, למזכי במלה, עד לא ייתי ההוא דינא לעלמא.
דתנינן, בשעתא דקב"ה רחים ליה לב"נ, משדר ליה דורונא, ומאן איהו מסכנא, בגין דיזכי ביה. וכיון דזכי ביה, איהו אמשיך עליה, חד חוטא דחסד, דאתמשך מסטר ימינא, ופריש ארישיה, ורשים ליה, בגין דכד ייתי דינא לעלמא, ההוא מחבלא יזדהר ביה, וזקיף עינוי וחמא לההוא רשימו וכדין אסתלק מניה, ואזדהר ביה. בגיני כך, אקדים ליה קב"ה במה דיזכי.
ות"ח, כד בעי קב"ה לאיתאה דינא על סדום, אזכי קודם לאברהם, ושדר ליה דורונא למזכי עמהון, בגין לשזבא ללוט בר אחוה מתמן, הה"ד ויזכר אלקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה. ולא כתיב ויזכר אלקים את לוט, דהא בזכותיה דאברהם אשתזב. ומאי ויזכר, דדכיר ליה מאי דאזכי קודם, עם אינון תלת מלאכין.
כגוונא דא, ב"נ דיזכי בצדקה עם בני נשא, בשעתא דדינא שריא בעלמא, קב"ה אדכר ליה לההיא צדקה דעבד. בגין דבכל שעתא דזכי ב"נ, הכי אכתיב עליה לעילא, ואפילו בשעתא דדינא שריא עלוי, קב"ה אדכר ליה, לההוא טיבו דעבד, וזכה עם בני נשא. כד"א וצדקה תציל ממות. בגיני כך, אקדים ליה קב"ה לאברהם, בגין דיזכי, וישזיב ללוט.
וישקיפו על פני סדום. ת"ח, ויקומו משם האנשים. מההיא סעודה דאתקין לון אברהם, וזכה בהו. אע"ג דמלאכין הוו, זכה בהו, וכל ההוא מיכלא, לא אשתאר מניה כלום בגיני דאברהם, ולמזכי ביה, דהא כתיב ויאכלו, באשא דלהון אתאכיל.
ואי תימא, הא תלת מלאכין הוו, האי אשא, והאי מיא, והאי רוחא. אלא, כל חד וחד כליל בחבריה, ובגיני כך, ויאכלו. כגוונא דא ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו. אכילה ודאית אכלו, דאתזנו מן שכינתא, אוף הכא ויאכלו. גרמו לאתזנא מההוא סטרא דאברהם אתדבק ביה, ובג"כ, לא אשארו ממה דיהיב לון אברהם כלום.
כגוונא דא בעי ליה לב"נ, למשתי מההוא כסא דברכה, בגין דיזכי לההיא ברכה דלעילא. אוף אינון אכלו, ממה דאתקין לון אברהם, בגין דיזכון לאתזנא מסטרא דאברהם. דהא מההוא סטרא, נפיק מזונא לכלהו מלאכי עלאי.
וישקיפו: אתערותא דרחמי לשיזבא ללוט. כתיב הכא וישקיפו, וכתיב התם השקיפה ממעון קדשך. מה להלן לרחמי, אוף הכא לרחמי.
ואברהם הולך עמם לשלחם. למעבד לון לויה. א"ר ייסא אי תימא דאברהם ידע דמלאכין אינון, אמאי אעביד לון לויה. אלא אמר ר' אלעזר, אע"ג דהוה ידע, מה דהוה רגיל למעבד עם בני נשא, עבד בהו, ואלוי לון. בגין דכך אצטריך ליה לב"נ למעבד לויה לאושפיזין, דהא כלא בהאי תליא.
ובעוד דאיהו הוה אזיל עמהון, אתגלי קב"ה עליה דאברהם, דכתיב וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה. וה': הוא ובית דיניה, בגין דקודשא בריך הוא הוה אזיל עמהון.
ת"ח כד ב"נ עביד לויה לחבריה, איהו אמשיך לשכינתא לאתחברא בהדיה. ולמהך עמיה באורחא לשזבא ליה. ובג"כ בעי ליה לב"נ ללוויי לאושפיזא, בגין דחבר ליה לשכינתא, ואמשיך עליה לאתחברא בהדיה.

— 11 —
בג"כ וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה. ר' חייא פתח כי לא יעשה ה' אלקים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים. זכאין אינון זכאי עלמא, דקב"ה אתרעי בהו, וכל מה דאיהו עביד ברקיעא, וזמין למעבד בעלמא, על ידי דזכאין עביד ליה, ולא כסי מנייהו לעלמין כלום.
בגין דקב"ה בעי לשתפא בהדיה לצדיקיא. בגין דאינון אתיין, ומזהרין לבני נשא, לאתבא מחובייהו, ולא יתענשון מגו דינא עלאה, ולא יהא לון פתחא דפומא לגביה. בגיני כך, קב"ה אודע לון רזא, דאיהו עביד בהו דינא. תו בגין דלא יימרון, דהא בלא דינא עביד בהו דינא.
אמר רבי אלעזר, ווי לון לחייביא, דלא ידעין ולא משגיחין, ולא ידעין לאסתמרא מחובייהו. ומה קב"ה די כל עובדוהי קשוט, ואורחתיה דין, לא עביד כל מה דעביד בעלמא, עד דגלי להו לצדיקייא, בגין דלא יהא לון פתחא דפומא לבני נשא. גבי בני נשא לא כ"ש דאית לון למיעבד מלייהו דלא ימללון בני נשא סטיא עליהון. וכן כתיב והייתם נקיים מה' ומישראל.
ואית לון למיעבד, דלא יהא לון פתחון פה לבני נשא, ויתרון בהון, אי אינון חטאן, ולא משגחי לאסתמרא, דלא יהא ליה למדת דינא דקב"ה, פתחא דפומא לגבייהו. ובמה, בתשובה ועובדין דכשרן.
ת"ח, וה' אמר המכסה אני מאברהם. א"ר יהודה, קב"ה יהב כל ארעא לאברהם, למהוי ליה אחסנת ירותא לעלמין. דכתיב כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה וגו'. וכתיב שא נא עיניך וראה. ולבתר קב"ה אצטריך לאעקרא אתרין אלין. אמר קב"ה, כבר יהבית ית ארעא לאברהם, והוא אבא לכלא, דכתיב כי אב המון גוים נתתיך. ולא יאות לי לממחי בנין, ולא אודע לאבוהון, דקרית ליה אברהם אוהבי. ובג"כ אצטריך לאודע ליה, בג"כ וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה.
אמר רבי אבא, ת"ח, ענותנותא דאברהם, דאע"ג דאמר ליה קב"ה, זעקת סדום ועמורה כי רבה. ועם כל דא דאוריך עמיה, ואודע ליה, דבעי למעבד דינא בסדום, לא בעא קמיה לשזבא ליה ללוט, ולא יעביד ביה דינא. מ"ט, בגין דלא למתבע אגרא מן עובדוי.
ועל דא שלח קב"ה ללוט, ושזיב ליה, בגיניה דאברהם. דכתיב ויזכר אלקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה וגו'.
מאי אשר ישב בהן לוט. הא אתמר. אבל בגין דכלהו חייבין, ולא אשתכח מכלהו, דאית ליה מידי דזכו, בר לוט. מכאן אוליפנא, בכל אתר דדיירין ביה חייבין, חריב איהו.
אשר ישב בהן לוט. וכי בכלהו הוה יתיב לוט, אלא בגיניה הוו יתבי, דלא אתחרבו. ואי תימא בזכותיה, לא. אלא בזכותיה דאברהם.
א"ר שמעון, ת"ח, דשמושא דעביד בר נש לזכאה, ההוא שמושא, אגין עליה בעלמא. ולא עוד, אלא דאף על גב דאיהו חייבא, אוליף מאורחוי ועביד לון.
ת"ח, דהא בגין דאתחבר לוט בהדיה דאברהם, אע"ג דלא אוליף כל עובדוי, אוליף למעבד טיבו עם בריין, כמה דהוה עביד אברהם, ודא הוא דאותיב לכל אינון קרתי, כל ההוא זמנא דיתבו, בתר דעאל לוט בינייהו.
א"ר שמעון, ת"ח, דשכינתא לא אעדי מניה דאברהם, בההיא שעתא דקב"ה אמר ליה, א"ל ר"א, והא שכינתא הוה מליל עמיה, דהא בדרגא דא אתגלי עליה קב"ה, דכתיב וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי. אמר ליה הכי הוא ודאי.
ות"ח מה כתיב, ויאמר ה' זעקת סדם ועמרה כי רבה. בקדמיתא וה' אמר, ולבסוף ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה וגו'. דא איהו דרגא עלאה, דאתגלי ליה על דרגא תתאה.
(מדרש הנעלם) וה' אמר המכסה אני מאברהם וגו'. מה כתיב למעלה, ויקומו משם האנשים וישקפו על פני סדם. לעשות דין ברשעים, מה כתיב אחריו המכסה אני מאברהם.
א"ר חסדא, אין הקב"ה עושה דין ברשעים, עד שנמלך בנשמתן של צדיקים, הה"ד מנשמת אלוה יאבדו, וכתיב המכסה אני מאברהם. אמר הקב"ה, כלום יש לי לעשות דין ברשעים, עד שאמלך בנשמות הצדיקים, ואומר להם, הרשעים חטאו לפני, אעשה בהם דין, דכתיב ויאמר ה' זעקת סדם ועמרה כי רבה וחטאתם וגו'.
א"ר אבהו, הנשמה עומדת במקומה, והיא יראה להתקרב אליו, ולומר לפניו כלום, עד שיאמר למטטרו"ן, שיגישנה לפניו, ותאמר מה שרצתה, הה"ד, ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע חלילה לך וגו'.
אולי יש חמשים צדיקים וגו' הנשמה פותחת ואומרת, רבש"ע, שמא נתעסקו בנ' פרשיות של תורה, ואע"פ שלא נתעסקו לשמה, שכר יש להם לעוה"ב, ולא יכנסו לגיהנם. מה כתיב בתריה, ויאמר ה' אם אמצא בסדם חמשים צדיקים וגו'.
והא יתיר אינון פרשיות, נ"ג הוו. אלא, א"ר אבהו, חמשה ספרים הם בתורה, ובכל אחד ואחד נכללים עשרת הדברות, עשרה מאמרות, שבהם נברא העולם, חשוב עשרה בכל חד מנהון, הוא חמשים.
עוד פותחת הנשמה ואומרת, רבש"ע, אע"פ שלא נתעסקו בתורה, שמא קבלו עונשם, על מה שחטאו, בב"ד, ונתכפר להם. שנאמר ארבעים יכנו לא יוסיף. וממה שנתביישו לפניהם, דיים להתכפר להם, שלא יכנסו לגיהנם. מה כתיב אחריו, לא אעשה בעבור הארבעים.
עוד פותחת ואומרת, אולי יש שם שלשים, אולי יש ביניהם צדיקים, שהשיגו שלשים מעלות, הרמוזים בפסוק ויהי בשלשים שנה והם כלולים בל"ב נתיבות. שהם כ"ב אותיות, וי"ס. לפעמים הם כלולים לשמונה.
עוד פותחת ואומרת, אולי ימצאון שם עשרים, שמא יגדלו בנים לתלמוד תורה, ויש להם שכר, לעשרת הדברות, שתי פעמים בכל יום, דאמר ר' יצחק כל המגדל בנו לתלמוד תורה, ומוליכו לבית רבו, בבקר ובערב, מעלה עליו הכתוב כאלו קיים התורה, ב' פעמים בכל יום. מה כתיב, ויאמר לא אשחית בעבור העשרים.
עוד פותחת ואומרת, אולי ימצאון שם עשרה. אומרת רבונו של עולם, שמא היו מאותם העשרה הראשונים של ביהכ"נ, שנוטל שכר כנגד כולם, שבאים אחריהם, מה כתיב ויאמר לא אשחית בעבור העשרה.
כל זה יש לנשמת הצדיק, לומר על הרשעים, כיון שלא נמצא בידם כלום, מה כתיב, וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם. ואברהם שב למקומו. מהו למקומו. למקום מעלתו הידועה.
אמר רבי, מצוה לו לאדם להתפלל על הרשעים, כדי שיחזרו למוטב. ולא יכנסו לגיהנם. דכתיב ואני בחלותם לבושי שק וגו'. ואמר רבי, אסור לו לאדם להתפלל על הרשעים שיסתלקו מן העולם, שאלמלא סלקו הקב"ה לתרח מן העולם, כשהיה עובד ע"ז, לא בא אברהם אבינו לעולם, ושבטי ישראל לא היו, והמלך דוד, ומלך המשיח, והתורה, לא נתנה, וכל אותם הצדיקים, והחסידים, והנביאים, לא היו בעולם. אמר ר' יהודה, כיון שרואה הקב"ה, שלא נמצא ברשעים כלום, מכל אותם העניינים, מה כתיב, ויבאו שני המלאכים סדומה וגו'. (עד כאן מדרש הנעלם)

— 12 —
ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה. למאן קאמר. אי תימא לאינון מלאכין, מאן חמא מליל עם דא, ופקיד לדא. אלא, לאברהם קאמר, דברשותיה קיימין אינון אתרי. ד"א, לאינון מלאכין.
מה דאתמר לאברהם, מה טעמא עשו, עשה מבעי ליה, מאי עשו, אלא דא אברהם, ושכינתא לא אעדי מניה. מה דאתמר למלאכין, בגין דהוו זמינין תמן, והוו משתכחין למעבד דינא, ועל דא עשו.
ד"א עשו, כתרגומו עבדו. וכי לא הוה ידע קב"ה, דאיהו אמר ארדה נא ואראה, והא כלא אתגלי קמיה. אלא, ארדה נא מדרגא דרחמי, לדרגא דדינא, והיינו ירידה. ואראה: ראייה דא היא לאשגחא עליהון, במאן דינא ידין לון.
אשכחן ראייה לטב, ואשכחן ראייה לביש. ראייה לטב: דכתיב וירא אלקים את בני ישראל וידע. ראייה לביש: דכתיב ארדה נא ואראה. לאשגחא עלייהו בדינא, ועל דא אמר קב"ה, המכסה אני מאברהם.

— 13 —
ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום. מאי טעמא ברכה דא הכא. אלא, בגין לאודעא דאפילו בשעתא דקב"ה יתיב בדינא על עלמא, לא אשתני. דהא יתיב בדינא על דא, וברחמי על דא, וכלא ברגעא חדא ובשעתא חדא.
א"ר יהודה, והא כתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון. זמנין דאיהו עת רצון, וזמנין דלאו איהו עת רצון. זמנין דשמע, וזמנין דלא שמע. זמנין דאשתכח, וזמנין דלא אשתכח. דכתיב דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב.
אמר ר' אלעזר, כאן ליחיד, כאן לצבור. כאן לאתר חד, וכאן לכולי עלמא. בגיני כך בריך ליה לאברהם דאיהו שקיל ככל עלמא, דכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. ותנינן באברהם.
יהיה. בגימטריא שלשים. הכי תנינן, תלתין צדיקים, אזמין קודשא בריך הוא, בכל דרא ודרא לעלמא. כמה דאזמין לאברהם.
פתח ואמר, מן השלשים הכי נכבד ואל השלשה לא בא וגו'. מן השלשים הכי נכבד, אלין אינון תלתין צדיקים, דאזמין קודשא בריך הוא לעלמא, ולא יבטל לון מניה. ובניהו בן יהוידע, כתיב ביה מן השלשים הכי נכבד. איהו חד מנייהו. ואל השלשה לא בא. דלא שקיל לתלתא אחרנין, דעלמא קאים עלייהו.
ואל השלשה לא בא. למהוי במניינא כחד מנייהו. באינון תלתין זכאין, זכה למיעל בחושבנא, אבל ואל השלשה לא בא, דלא זכה לאתחברא בהו ולמהוי עמהון בחולקא חדא. יהיה: כמה דתנינן, תלתין הוה. ובגין כך, קודשא בריך הוא ברכיה, באינון תלתין צדיקים.

— 14 —
תא חזי, אמר ליה קב"ה לאברהם, זעקת סדום ועמורה כי רבה, דהא סליקת קדמי, מה דאינון עבדין לכל עלמא, דכל עלמא מנעי רגלייהו דלא למיעל בסדום ועמורה. דכתיב פרץ נחל מעם גר הנשכחים מני רגל דלו מאנוש נעו. פרץ נחל מעם גר: פרצה הוה פריץ נחל, לאינון בני עלמא דעאלו לתמן, דכלהו, דחמאן למאן דהוו יהבי, למיכל ולמשתי לבר נש אחרא, שדיין ליה בעומקא דנהרא, ואיהו דנטיל ליה הכי נמי.
ועל דא כלהו בני עלמא, הוו נשכחים מני רגל, דמנעי רגלייהו לא למיעל תמן, ומאן דעאל, דלו מאנוש נעו, דהוו דלי גופא בכפנא, לא הוו יהבי ליה למיכל ולמשתי, ואשתני דיוקניה משאר בני עלמא דכתיב דלו מאנוש נעו. כתיב הכא נעו. וכתיב התם נעו מעגלותיה. הכי נמי הוו סטאן מעגלין ואורחין, דלא למיעל תמן. ואפילו עופי שמיא הוו מנעי למיעל תמן, דכתיב נתיב לא ידעו עיט וגו'. ובגיני כך, כולי עלמא הוו צווחין על סדום ועל עמורה, ועל כלהו קרתי, דכלהו כגוונא חדא הוו.
זעקת סדום ועמורה כי רבה, א"ל אברהם, אמאי. אמר ליה, וחטאתם כי כבדה מאד. בגיני כך, ארדה נא ואראה הכצעקתה. הכצעקתם מבעי ליה, דהא כתיב זעקת סדום ועמורה, ותרי קרתי הוו, אמאי הכצעקתה. אלא הא אקמוה.
ת"ח בסטרא דתותי קלא דברדא, סלקין קוטרי, כלהו בכתפא. מתכנשי בחד טיף, ועאלין בגו נוקבי דתהומא רבא אתעבידו חמש בחד. חד איהו כד איכא צלילין, קלין, דכלהו אתעבידו חד. קלא דסליק מתתא, עאל בינייהו, ואתמשכו כחד.
וההוא קלא סלקא ונחתא, תבעא דינא לאתמשכא לתתא. כד האי קלא סלקא למתבע דינא, כדין אתגלי קודשא בריך הוא לאשגחא בדינא.
אמר רבי שמעון, הכצעקתה. מאן הכצעקתה, דא גזרת דינא, דתבעא דינא כל יומא. דהכי תנינן כמה שנין קיימא גזרת דינא, ותבעא מקמי קב"ה, על דזבינו אחוי דיוסף ליוסף. בגין דגזרת דינא, צווחת על דינא, ועל דא, הכצעקתה הבאה אלי.
מה הבאה אלי, דא הוא רזא, כד"א בערב היא באה ובבקר היא שבה. ודא הוא הבאה אלי תדיר. כגוונא דא, קץ כל בשר בא לפני. והא אתמר. עשו כלה הא אתמר.

— 15 —
ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע. אמר ר' יהודה מאן חמא אבא דרחמנותא כאברהם. ת"ח, בנח כתיב ויאמר אלקים לנח קץ כל בשר בא לפני וגו'. עשה לך תבת עצי גפר. ואשתיק, ולא אמר ליה מידי, ולא בעא רחמי. אבל אברהם, בשעתא דאמר ליה קב"ה, זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו'. ארדה נא ואראה וגו'. מיד כתיב ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע.
א"ר אלעזר אוף אברהם, לא עבד שלימו כדקא יאות. נח לא עביד מידי, לא האי ולא האי. אברהם תבע דינא כדקא יאות, דלא ימות זכאה עם חייבא. ושארי מחמשים, עד עשרה, עבד ולא אשלים, דלא בעא רחמי בין כך ובין כך, דאמר אברהם לא בעינא למתבע אגר עובדוי.
אבל מאן עבד שלימו כדקא יאות, דא משה. דכיון דאמר קב"ה סרו מהר מן הדרך וגו'. עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו. מיד מה כתיב, ויחל משה את פני ה' אלקיו וגו'. עד דאמר ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. ואע"ג דכלהו חטו, לא זז מתמן, עד דאמר ליה סלחתי כדברך.
אבל אברהם לא אשגח אלא אי אשתכח בהו זכאי, ואם לאו לא. ועל דא לא הוה בעלמא בר נש, דיגין על דריה, כמשה, דאיהו רעיא מהימנא.
ויגש אברהם ויאמר, אתקין גרמיה למתבע דא. אולי ימצאון שם חמשים. שרא מחמשים, דאיהו שירותא למנדע, עד עשרה, דאיהו עשיראה, סופא דכל דרגין.
אמר ר' יצחק עד עשרה, אלין עשרה יומין, דבין ראש השנה ליום הכפורים. בגין כך שרא מחמשים עד עשרה. וכיון דמטא לעשרה, אמר, מכאן ולתתא לאו הוא אתר דקיימא בתשובה, בגיני כך לא נחת לתתא מעשרה.

— 16 —
ויבאו שני המלאכים סדומה בערב וגו'. אמר ר' יוסי, תא חזי, מה כתיב לעילא, וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם. דהא כיון דאתפרש שכינתא מאברהם, ואברהם תב לאתריה, כדין ויבאו שני המלאכים סדומה בערב, דהא חד אסתלק בשכינתא, ואשתארו אינון תרין.
כיון דחמא לוט לון, רהט בתרייהו. מאי טעמא, וכי כל אינון דהוו אתיין, איהו אעיל לון לביתיה, ויהיב לון למיכל ולמשתי, ובני מתא היך לא קטלין ליה, דהא לברתיה עבדו דינא.
ומאי הוא, דברתיה דלוט, יהבת פתא דנהמא לחד עניא, ידעו בה, שפוה דובשא, ואותבוה בריש איגרא, עד דאכלוה צרעי.
אלא בגין דהוה בליליא, חשיב דלא יסתכלון ליה בני מתא, ועם כל דא, כיון דאעלו לביתא, אתכנשו כלהו, ואסחרו לביתא.
א"ר יצחק, אמאי רהט לוט אבתרייהו, דכתיב וירא לוט וירץ לקראתם. ר' חזקיה ור' ייסא. חד אמר, דיוקנא דאברהם חמא עמהון. וחד אמר שכינתא אתיא עלייהו. כתיב הכא וירא לוט וירץ לקראתם, וכתיב התם וירץ לקראתם מפתח האהל. מה להלן חמא שכינתא, אוף הכא חמא שכינתא.
וע"ד, וירא לוט וירץ לקראתם, ויאמר הנה נא אדני באל"ף דל"ת נו"ן יו"ד. סורו נא, גשו נא מבעי ליה, מאי סורו נא. אלא לאהדרא לון סחרניה דביתא, בגין דלא יחמון לון בני מתא, ולא יעלון באורח מישר לביתא, ובגין כך, סורו נא.
ר' חזקיה פתח כי הוא לקצות הארץ יביט תחת כל השמים יראה. כמה אית לון לבני נשא, לאסתכלא בעובדוי דקב"ה, ולאשתדלא באורייתא יממא ולילי, דכל מאן דאשתדל באורייתא, קב"ה אשתבח ביה לעילא, ואשתבח ביה לתתא, בגין דאורייתא, אילנא דחיי איהי, לכל אינון דעסקין בה, למיהב לון חיין בעלמא דין, ולמיהב לון חיין בעלמא דאתי.
ת"ח כי הוא לקצות הארץ יביט. למיהב לון מזונא, ולספקא לון מכל מה דאצטריכו, בגין דאיהו אשגח בה תדיר, דכתיב תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה.
בגין דארץ דא, מה כתיב בה, ממרחק תביא לחמה. ולבתר איהי יהבת מזונא וטרפא, לכל אינון חיון ברא, דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה.
וע"ד כי הוא לקצות הארץ יביט תחת כל השמים יראה. לכלהו בני עלמא, למיהב לון מזונא וספוקא, לכל מה דאצטריך כל חד וחד, דכתיב, פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון.
ד"א כי הוא לקצות הארץ יביט. לאסתכלא עובדוי דבר נש, ולאשגחא בכל מה דעבדי בני נשא בעלמא. תחת כל השמים יראה. מסתכל וחמי לכל חד וחד.
ת"ח כיון דחמא קב"ה, עובדין דסדום ועמורה, שדר לון לאינון מלאכין, לחבלא לסדום. מה כתיב, וירא לוט, חמא לשכינתא, וכי מאן יכיל למחמי שכינתא, אלא, חמא זהרא חד דנהיר, דקא סלקא על רישייהו. וכדין ויאמר הנה נא אדני באל"ף דל"ת, כמה דאתמר. ובגין שכינתא, ההוא נהירו דנהיר, קאמר סורו נא אל בית עבדכם.
ולינו ורחצו רגליכם. לא עבד הכי אברהם, אלא בקדמיתא אמר ורחצו רגליכם, ולבתר ואקחה פת לחם וגו'. אבל לוט אמר, סורו נא אל בית עבדכם ולינו. ולבתר ורחצו רגליכם והשכמתם והלכתם לדרככם. בגין דלא ישתמודעון בהו בני נשא.
ויאמרו לא כי ברחוב נלין. בגין דכך הוו עבדי אורחין דעאלין תמן, לא הוה בר נש דיכנוש לון לביתא, ועל דא, אמרו לא כי ברחוב נלין, מה כתיב ויפצר בם מאד וגו'.
ת"ח, כד קב"ה עביד דינא בעלמא, שליחא חדא עביד ליה, והשתא חמינן תרי שלוחי, אמאי, וכי לא סגי בחד. אלא חד הוה, ומה דאמר תרי, חד הוה לאפקא ליה ללוט, ולשזבא ליה, וחד למיהפך לקרתא, ולחבלא ארעא, ובגין כך אשתאר חד.

— 17 —
(מדרש הנעלם) רבי פתח, בהאי קרא, ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל. אמר רבי, חזי הוית בההוא עלמא, ולית עלמא קאים, אלא באינון דשליטין על רעותא דלבהון. שנאמר עדות ביהוסף שמו וגו'. אמר רב יהודה, למה זכה יוסף לאותה המעלה והמלכות, בשביל שכבש יצרו. דתנינן כל הכובש את יצרו, מלכותא דשמיא אחיל עליה.
דאמר ר' אחא, לא ברא הקב"ה ליצה"ר, אלא לנסות בו בני אדם. ומי בעי קב"ה לנסותא בבני נשא. אין. דאמר ר' אחא, מנ"ל, מדכתיב כי יקום בקרבך נביא וגו'. ובא האות והמופת וגו'. כי מנסה ה' אלקיכם וגו'.
ולמה בעי נסותא, דהא כל עובדוי דבר נש אתגלי קמיה, אלא שלא לתת פתחון פה לבני אדם, ראה מה כתיב ולוט יושב בשער סדום דהוה יתיב לנסותא לברייתא. א"ר יצחק, מאי דכתיב והרשעים כים נגרש וגו'. אפילו בשעת דינו של רשע הוא מעיז פניו, ואזי הוא ברשעתו קיים, ראה מה כתיב טרם ישכבו וגו'.
אמר ר' יצחק, כשם שברא קב"ה ג"ע בארץ, כך ברא גיהנם בארץ. וכשם שברא ג"ע למעלה, כך ברא גיהנם למעלה. גן עדן בארץ, דכתיב ויטע ה' אלקים גן בעדן וגו'. גיהנם בארץ, דכתיב ארץ עפתה כמו אפל וגו'.
ג"ע למעלה, דכתיב והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך. וכתיב והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה. גיהנם למעלה דכתיב ואת נפש איביך יקלענה בתוך כף הקלע.
ג"ע למטה כדקאמרן. ג"ע למעלה, לנשמתן של צדיקים גמורים, להיות נזונין מאור הגדול של מעלה. גיהנם למטה, לאותם הרשעים שלא קבלו ברית מילה, ולא האמינו בהקב"ה ודתו, ולא שמרו שבת, ואלו הם עכו"ם, שנדונים באש, שנאמר מהאש יצאו והאש תאכלם וגו'. וכתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים וגו'.
גיהנם למעלה, לאותם פושעי ישראל שעברו על מצות התורה, ולא חזרו בתשובה, שדוחים אותם לחוץ, עד שיקבלו עונשם. והולכים וסובבים כל העולם, שנאמר סביב רשעים יתהלכון.
ושם נדונים שנים עשר חדש לאחר כן, מדורם עם אותם שקבלו ענשם במותם כל אחד ואחד כפי המקום הראוי לו. והרשעים של עכו"ם, נדונים תמיד באש ובמים, ושוב אינם עולים, שנאמר ואשם לא תכבה.
משפט הרשעים בגיהנם, כמה דכתיב, וה' המטיר על סדם ועל עמרה גפרית ואש וגו'. ושוב אינם עולים, ולא יקומו ליום הדין, שנאמר אשר הפך ה' באפו ובחמתו, באפו: בעולם הזה. ובחמתו: בעולם הבא.
אמר ר' יצחק להאי גוונא אית ג"ע למעלה, ואית ג"ע למטה. אית גיהנם למטה, ואית גיהנם למעלה. אמר ר' יעקב, הרשעים שקלקלו ברית מילה שבהם, וחללו שבת בפרהסיא, וחללו את המועדות, ושכפרו בתורה, ושכפרו בתחיית המתים, וכדומה להם, יורדים לגיהנם שלמטה, ונדונים שם ושוב אינם עולים.
אבל יקומו ליום הדין, ויקומו לתחיית המתים, ועליהם נאמר ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם וגו'. ועליהם נאמר והיו דראון לכל בשר. מה דראון, דיי ראון, שהכל יאמרו דיי בראייתם, ועל הצדיקים שבישראל נאמר, ועמך כלם צדיקים וגו'. (ע"כ מדה"נ).

— 18 —
וה' המטיר על סדם ועל עמרה וגו', ר' חייא פתח, הנה יום ה' בא אכזרי וגו'. הנה יום ה' בא, דא בי דינא לתתא. בא: כמה דאתמר הבאה אלי, בגין דלא עביד דינא, עד דעאל, ונטיל רשו, כגוונא דא, קץ כל בשר בא לפני.
ד"א הנה יום ה' בא. דא הוא מחבלא לתתא, כד נטיל נשמתא. בגיני כך אכזרי, ועברה, לשום הארץ לשמה. דא סדום ועמורה, וחטאיה ישמיד ממנה. אלין יתבי ארעא.
מה כתיב בתריה, כי ככבי השמים וכסיליהם וגו'. דהא מן שמיא אמטר עליהון אשא, ואעבר לון מן עלמא. לבתר מה כתיב, אוקיר אנוש מפז וגו'. דא אברהם, דקודשא בריך הוא סליק ליה, על כל בני עלמא.
ר' יהודה אוקים לון להני קראי ביומא דאתחרב בי מקדשא, דבההוא יומא, אתחשכו עלאי ותתאי, ואתחשכן שמיא וככביא. ר' אלעזר, מוקים להני קראי, ביומי דיוקים קב"ה לכנסת ישראל מעפרא, וההוא יומא, יתידע לעילא ותתא, דכתיב והיה יום אחד הוא יודע לה'. וההוא יומא, יומא דנוקמא איהו, דזמין קב"ה לנקמא משאר עמין עובדי עכו"ם.
וכד קב"ה יעביד נוקמין בשאר עמין עעכו"ם, כדין אוקיר אנוש מפז. דא מלכא משיחא, דיסתלק ויתייקר על כל בני עלמא, וכל בני עלמא יפלחון ויסגדון קמיה, דכתיב לפניו יכרעו ציים וגו', מלכי תרשיש וגו'.
ת"ח, אע"ג דנבואה דא, אתמר על בבל, בכלא אתמר. דהא חמינן בהאי פרשתא, דכתיב כי ירחם ה' את יעקב. וכתיב ולקחום עמים והביאום אל מקומם.
וה' המטיר על סדום. דא דרגא דבי דינא לתתא, דנטיל רשו מעילא. ר' יצחק אמר דעביד דינא ברחמי. דכתיב, מאת ה' מן השמים. בגין לאשתכחא, דינא ברחמי, ואי תימא מאי רחמי הכא, דכתיב, ויהי בשחת אלקים את ערי הככר ויזכר אלקים את אברהם וגו', ולבתר נפקו מניה תרין אומין שלמין, וזכה דנפיק מניה דוד ושלמה מלכא.
חמי מה כתיב ויהי כהוציאם אותם החוצה ויאמר וגו'. ת"ח בשעתא דדינא שרי בעלמא, הא אתמר דלא ליבעי לב"נ לאשתכחא בשוקא, בגין דכיון דשריא דינא, לא אשגח בין זכאה וחייבא, ולא בעי לאשתכחא תמן. והא אתמר דבג"כ אסתים נח בתיבה, ולא ישגח בעלמא בשעתא דדינא יתעביד. וכתיב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. עד דיתעביד דינא. ובג"כ ויאמר המלט על נפשך אל תביט אחריך וגו'.
ר' יצחק ור' יהודה הוו אזלי בארחא. אמר ר' יהודה לר' יצחק, דינא דעביד קב"ה במבול, ודינא דסדום, תרווייהו דינין דגיהנם הוו. בגין דחייבי גיהנם, אתדנו במיא ובאשא.
אמר ר' יצחק, סדום בדינא דגיהנם אתדן, דכתיב, וה' המטיר על סדם ועל עמרה גפרית ואש מאת ה' מן השמים. דא מסטרא דמייא ודא מסטרא דאשא. דא ודא הוא דינא דגיהנם, וחייבין דגיהנם בתרין דינין אלין אתדנו.
א"ל, דינא דחייבי דגיהנם, תריסר ירחי, וקב"ה סליק לון מגיהנם, ותמן מתלבנין, ויתבין לתרעא דגיהנם וחמאן אינון חייבין דעאלין, ודנין לון תמן, ואינון תבעי רחמי עלייהו. ולבתר, קב"ה חייס עלייהו, ואעיל לון לדוכתא דאצטריך לון. מההוא יומא ולהלאה, גופא אשתכך בעפרא, ונשמתא ירתא אתרה כדחזי לה.
ת"ח, דהא אתמר, דאפילו אינון בני טופנא, לא אתדנו, אלא באשא ומיא. מייא קרירן נחתי מלעילא, ומייא רתיחן סלקי מתתא כאשא. ואתדנו בתרי דינין, בגין דדינא דלעילא, הכי הוה, בג"כ בסדום גפרית ואש.
א"ל, אי יקומון ליום דינא, א"ל הא אתמר. אבל אלין דסדום ועמורה, לא יקומון, וקרא אוכח, דכתיב גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח וגו'. אשר הפך ה' באפו ובחמתו. אשר הפך ה': בעלמא דין. באפו: בעלמא דאתי. ובחמתו: בזמנא דזמין קב"ה לאחייא מתייא.
א"ל ת"ח, כמה דארעא דלהון אתאביד לעלם ולעלמי עלמיא, הכי נמי אתאבידו אינון, לעלם ולעלמי עלמיא. ות"ח, דינא דקב"ה, דינא לקבל דינא, אינון לא הוה תייבין נפשא דמסכנא, במיכלא ובמשתיא, אוף הכי קב"ה לא אתיב לון נפשייהו לעלמא דאתי.
ות"ח, אינון אתמנעו מצדקה, דאקרי חיים, אוף קב"ה, מנע מנייהו חיים, בעלמא דין, ובעלמא דאתי. וכמה דאינון מנעו אורחין ושבילין מבני עלמא, ה"נ קב"ה מנע מנייהו אורחין ושבילין דרחמי, לרחמא עלייהו בעלמא דין, ובעלמא דאתי.
ר' אבא אמר, כלהו בני עלמא יקומון, ויקומון לדינא. ועלייהו כתיב ואלה לחרפות ולדראון עולם. וקב"ה מארי דרחמין איהו, כיון דדן להו בהאי עלמא, וקבילו דינא, לא אתדנו בכלהו דינין.
א"ר חייא כתיב וישלח את לוט מתוך ההפכה וגו'. מהו בהפך את הערים אשר ישב בהן לוט. אלא, בכלהו עבד דיוריה לוט, דכתיב ולוט ישב בערי הככר ויאהל עד סדום. ולא קבילו ליה, בר דמלך סדום קביל ליה בסדום, בגיניה דאברהם.
(סתרי תורה) תוספתא. קטורי רמאי, הורמני דבדורי, חכימין, בסכלתנו יסתכלון למנדע, בשעתא דרישא חוורא אתקין כרסייא, ע"ג סמכין דאבנין דמרגליטן טבן.
בין אינון אבנין, אית חד מרגליטא, שפירא בחיזו, יאה בריוא, קומטרא דקיטרא, דמלהטא בע' גוונין, אינון ע' גוונין מלהטן לכל סטר.
אלין ע', מתפרשאן מגו ג' גוונין. אלין זיקין, בזיקין דנציצין לד' סטרי עלמא, הכא איתא זיקא תקיפא, דסטר שמאלא, דאתאחיד בשמיא. אינון גוונין שבעין, דינא יתיב וספרין פתיחו.
מהכא נפקי גירין, וסייפין, ורומחין, ואשא דקוסטרא. ואתאחיד אשא תקיפא, דנפקא משמים ביה, וכד אתאחד אשא עלאה, באלין דלתתא, לית מאן דיכיל לאתבר רוגזא ודינא.
עיינין להטין כטיסין דנורא, נחית בהו לעלמא. ווי מאן דאערע ביה, חגיר חרבין, איהו חרבא שננא בידיה, לא חייס על טב ועל ביש, דהא פסקא דאינון שבעין, ברשו דאתאחיד ההוא סטרא דשמיא, נחית בידא שמאלא.
בכמה דינין אתהפך, בכמה גוונין הפוך בכל יומא, איהו אקרי כרם זלת, דמתקנא לגבי בני אדם. כל גוונין דכלי זעמו דקב"ה, ביה אתחזיין. ואינון יתבין ברומי דעלמא, ובני נשא בסכלותא דלהון, לא משגחי בהון.
גפרית ואש, התוכא דמיא ואשא, דמתהתכי מן שמיא אתאחדו דא בדא, ונחת על סדום. ווי לחייביא דלא משגיחין על יקרא דמאריהון.
עשרה שמהן, גליפן בהורמנותא דמלכא, עשר אינון, וסלקין לחושבן סגי. שבעין גוונן, מלהטי לכל סטר. נפקי מגו שמהן דאגליף רזא דע' שמהן דמלאכייא. דאינון ברזא דשמיא.
ואינון: מיכאל, גבריאל, רפאל, נוריאל. קמץ: קדומיאל, מלכיאל, צדקיאל. פתח: פדאל, תומיאל. חסדיאל. צרי: צוריאל, רזיאל, יופיאל. סגול: סטוטריה, גזריאל, ותריאל, למאל. חרק: חזקיאל, רהטיאל, קדשיאל. שבא: שמעאל, ברכיאל, אהיאל. חלם: חניאל, להדיאל, מחניאל. שרק: שמשיאל, רהביאל, קמשיאל. שרק: שמראל, רהטיאל, קרשיאל.
אהניאל. ברקיאל. גדיאל. דומיאל. הדריאל. ודרגזיה. זהריאל. חניאל. טהריאל. יעזריאל. כרעיאל. למדיאל. מלכיאל. נהריאל. סניה. ענאל. פתחיאל. צוריאל. קנאל. רמיאל. שעריאל. תבכיאל.
תפוריא. שכניאל. רנאל. קמריה. צוריה. פסיסיה. עיריאל. סמכיאל. נריאל. מדוניה. לסניה. כמסריה. יריאל. טסמסיה. חניאל. זכריאל. ודריאל. הינאל. דנבאל. גדיאל. בדאל. אדירירון. אדני על כלהו.
כד מתחברן כלהו כחדא, ברזא חדא, בחילא עלאה, כדין אקרי וידוד, כלא בכללא חדא. מאת יי' מן השמים, שמא קדישא, דאתגלף בע' שמהן אחרנין, רזא דשמים. ואלין אינון שבעין, דשלטין על אילין ע' דינין, רזא דויהו"ה, ואלין שבעין שמהן בקדושה יהו"ה שמים.
אלין נטלין מאלין, וידוד נטיל מאת ידוד, דא מן דא. ואלין תליין מאלין, תתאין בעלאין, וכלא קשורא חדא. ובהאי קב"ה אשתמודע ביקריה. שמים דאינון ע', רזא ידוד, דא איהו, ברזא דשבעין ותרין שמהן, ואלין אינון דנפקי מן ויסע, ויבא, ויט.
וה"ו, יל"י, סי"ט, על"ם, מה"ש, לל"ה, אכ"א, כה"ת, הז"י, אל"ד, לא"ו, הה"ע. חלק ראשון. יז"ל, מב"ה, הר"י, הק"ם, לא"ו, כל"י, לו"ו, פה"ל, נל"ך, יי"י, מל"ה, חה"ו. חלק שני. נת"ה, הא"א, יר"ת, שא"ה, רי"י, או"ם לכ"ב, וש"ר, יח"ו, לה"ח, כו"ק, מנ"ד. חלק שלישי. אנ"י, חע"ם, רה"ע, יי"ז, הה"ה, מי"ך, וו"ל, יל"ה, סא"ל, ער"י, עש"ל, מי"ה. חלק רביעי. וה"ו, דנ"י, הח"ש, עמ"ם, ננ"א, ני"ת, מב"ה, פו"י, נמ"מ, יי"ל, הר"ח, מצ"ר. חלק חמישי. ומ"ב, יה"ה, ענ"ו, מח"י, דמ"ב, מנ"ק, אי"ע, חב"ו, רא"ה, יב"מ, הי"י, מו"ם. חלק ששי. בשכמל"ו.
ואלין אינון שבעין שמהן, דשלטין על שבעין דרגין תתאין, רזא וידוד. אלין שבעין שמהן ידוד, רזא דאקרי שמים, שבעא רקיעין אינון, דסלקין לשבעין שמהן, שמא קדישא, ודא איהו וידוד המטיר, מאת ידוד מן השמים.
סתרא דסתרין לחכימין אתמסר, שמא דא דאקרי שמים, מניה אתברי סתרא, דאקרי אדם. חשבן שייפי גופא, דאינון חושבן מאתן וארבעין ותמניא שייפין.
חשבן אתווהי מאתן ושית סרי, שמא דא דאיהו רזא וסתרא כללא דכל אורייתא, בכ"ב אתוון ועשר אמירן, בגין דהא שמא דא, מאתן ושית סרי אתוון, ותלתין ותרין שבילין דאתכלילן ביה, הא מאתן וארבעין ותמניא שייפין דגופא.
רזא דאקרי אדם, דשליט על כרסייא, רזא דשבעין דלתתא, וסתרא דא, דכתיב ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, ודא הוא סתרא דכתיב ויי' המטיר על סדום וגו'. מאת יי' מן השמים. וכלא חד, ומלה חדא, וסתרא חדא, לחכימי לבא אתמסר זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי.
סדום גזר דינא דלהון, על דמנעו צדקה מנייהו, כד"א ויד עני ואביון לא החזיקה. ובגין כך, דינא לא הוה, אלא מן שמים, צדקה ושמים כלא חד, וכתיב כי גדול מעל שמים חסדך, ובגין דתליא צדקה בשמים, דינא הוא משמים, דכתיב מאת יי' מן השמים.
דינא דישראל מהאי אתר, דכתיב ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום. ואקרי ירושלם, אחות לסדום, כד"א הנה זה היה עון סדום אחותך, ודינהון הוה מן שמיא, דינא חדא כסדום, על דמנעו צדקה מנייהו. בר דדא אתהפך, ודא אתחרב, דא אית לה תקומה, ודא לית לה תקומה (ע"כ ס"ת).

— 19 —
ותבט אשתו מאחריו, מאחריה מבעי ליה, אלא מבתר שכינתא, ר' יוסי אמר, מבתריה דלוט, דמחבלא אזיל אבתריה, וכי אבתריה אזיל, והא הוא שדר ליה, אלא בכל אתר דהוה אזיל לוט, אתעכב מחבלא לחבלא, וכל אתר דאזיל כבר, ושביק לאחוריה, הוה מהפך ליה מחבלא.
ובגין כך, אמר ליה, אל תבט אחריך, דהא אנא אחבל בתרך, ועל דא כתיב, ותבט אשתו מאחריו. וחמת מחבלא, כדין ותהי נציב מלח. דהא בכל זמנא דמחבלא, לא חמי אנפוי דבר נש, לא מחביל ליה, כיון דאתתיה אהדרת אנפהא, לאסתכלא אבתריה, מיד ותהי נציב מלח.

— 20 —
רבי אלעזר ורבי יוסי, הוו קיימי יומא חד, ועסקי בהאי קרא, אמר רבי אלעזר, כתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה. האי בה בה, תרי זמני, אמאי. אלא הא אתמר, דקודשא בריך הוא, פליג כל עמין וארעאן לממנן שליחן, וארעא דישראל, לא שליט בה מלאכא, ולא ממנא אחרא, אלא איהו בלחודוי, בגין כך אעיל לעמא דלא שליט בהו אחרא, לארעא דלא שליט בה אחרא.
תא חזי, קודשא בריך הוא, יהיב מזונא תמן בקדמיתא, ולבתר לכל עלמא. כל שאר עמין עכו"ם במסכנות, וארעא דישראל לאו הכי, אלא ארץ ישראל אתזן בקדמיתא, ולבתר כל עלמא.
ובג"כ ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם. אלא בעתירו, בספוקא דכלא. תאכל בה, ולא באתר אחרא. בה בקדישו דארעא. בה שריא מהימנותא עלאה. בה שריא ברכתא דלעילא, ולא באתר אחרא.
ת"ח כתיב כגן יי' כארץ מצרים. עד הכא לא אתידע, גן יי' אי הוא ארץ מצרים, ואי איהו ארץ סדום, ואי איהו גן יי', דאקרי גן עדן. אלא, כגן יי' דאית ביה ספוקא, ועדונא דכלא, הכי נמי הוה סדום, והכי נמי מצרים. מה גן יי', לא אצטריך בר נש לאשקאה ליה, אוף מצרים לא אצטריך אחרא לאשקאה ליה, בגין דנילוס איהו אסיק, ואשקי לכל ארעא דמצרים.
ת"ח מה כתיב והיה אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ אל ירושלם וגו'. דא הוא עונשא דלהון, דאתמנע מנהון מטרא, מה כתיב, ואם משפחת מצרים לא תעלה ולא באה וגו'. חמי דלא כתיב, ולא עליהם יהיה הגשם, בגין דלא נחית מטרא למצרים, ולא אצטרכן ליה, אלא עונשא דלהון מה הוא, דכתיב וזאת תהיה המגפה אשר יגוף ה' את כל הגוים וגו'. בגין דמצרים לא צריכין למטרא, אוף סדום, מה כתיב ביה, כי כלה משקה, כל עדונין דעלמא הוו בה, ועל דא לא בעאן דבני נשא אחרנין יתעדנון בה.
רבי חייא אמר, אינון הוו חייבין מגרמייהו, וממונהון, דכל בר נש דאיהו צר עינא לגבי מסכנא, יאות הוא דלא יתקיים בעלמא. ולא עוד, אלא דלית ליה חיים לעלמא דאתי. וכל מאן דאיהו וותרן לגבי מסכנא יאות הוא דיתקיים בעלמא, ויתקיים עלמא בגיניה, ואית ליה חיים ואורכא דחיי לעלמא דאתי.

— 21 —
ויעל לוט מצוער וישב בהר הוא ושתי בנותיו עמו וגו'. מאי טעמא. בגין דחמא דהוה קריב לסדום, ואסתלק מתמן.
רבי יצחק פתח והוא מסבות מתהפך בתחבולתו לפעלם וגו'. קב"ה, מסבב סבובין דעלמא, ואייתי קומרין טהירין, למעבד עובדוי ולבתר מהפך לון, ועביד לון כגונא אחרא.
ובמה בתחבולותיו, עביד תחבולין, ומסבב סבובין, לאפכא לון, ולאו כאינון קדמאי. לפעלם, בגין פעלם דבני נשא, כמה דאינון עבדין עובדין, הכי מהפך לון. כל אשר יצום על פני תבל ארצה. בגין דעובדין דבני נשא, מהפך לאינון מסבות, בכל מה דאיהו פקיד לון על פני תבל וגו'.
רבי אלעזר אמר, והוא מסבות מתהפך. הקב"ה מסבב סבובין, ואייתי, עובדין בעלמא לאתקיימא, ולבתר דחשיבו בני נשא דיתקיימון אינון עובדין, קב"ה מהפך לון לאינון עובדין, מכמה דהוו בקדמיתא.
בתחבולותיו. בתחבולתו כתיב, כהאי אומנא דעביד מאנין דחרסא, בעוד דההיא טיקלא, אסתחרת קמיה, חשיב למעבד כגוונא דא, עביד. חשיב למעבד כגוונא אחרא, עביד. מהפך מאנא דא למאנא דא, בגין דההוא טיקלא אסתחרת קמיה.
כך קב"ה, מהפך עובדוי, דאיהו עביד. בתחבולתו חסר יו"ד, ומאן איהו, דא בי דינא לתתא, דאיהו טקלא, דאסתחרת קמיה, ועל דא, מהפך מאנין, ממאנא דא, למאנא אחרא.
וכל דא כפי פעלם דבני נשא, אי מטיבין בני נשא עובדיהון, ההוא טקלא דסחרא, אסחרת לון לימינא, וכדין אתעבידו עובדין בעלמא, לאוטבא לון כדקא יאות. וטיקלא אסחרת תדיר, ולא שכיך, בההוא סטרא דימינא, ועלמא מתגלגלא ביה.
אתו בני נשא לאבאשא תחבולתו, דאסחר תדיר, והוה קיימא באסחרותא דימינא, קב"ה אסחר ליה בסטרא דשמאלא, ומהפך מסבות ומאנין, דהוו בקדמיתא, לההוא סטר שמאלא.
וכדין טקלא אסחרא, ואתעבידו עובדין בעלמא, לאבאשא לון לבני נשא. וטקלא אסחר לההוא סטרא, עד דבני נשא תייבין לאוטבא עובדיהון. וטקלא קיימא בעובדין דבני נשא. ועל דא בתחבולתו לפעלם ולא קיימא תדיר.
תא חזי, קב"ה גרם סבובין ועובדין בעלמא, בגין למעבד כלא כדקא יאות. וכלא נפקא מעקרא ושרשא דלעילא. אקריב אברהם לגביה, נפק מניה ישמעאל, דלא הוה אברהם גזיר, כד נפק מניה, בגין דאיהו לתתא, ולא אשתלים באת קיימא קדישא.
לבתר קב"ה סבב סבובין בתחבולותיו, ואתגזר אברהם, ועאל בברית, ואשתלים בשמיה, ואקרי אברהם, וה' עלאה אעטרת ליה, ברזא דמים מרוח.
כיון דרזא אשתלים, ואתגזר, נפק מניה יצחק, והוה זרעא קדישא, ואתקשר לעילא, ברזא דאש ממים, ועל דא כתיב, ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת. ולא אתקשר בההוא סטרא אחרא.
תא חזי, לוט נפקו מניה, ומבנתיה תרין אומין, מתפרשן, ואתקשרו בההוא סטרא, דאתחזי לון, ועל דא קב"ה מסבב סבובין, ומגלגל גלגולין בעלמא, דיתעביד כלא כדקא יאות, ויתקשר כלא באתריה.
ת"ח, יאות הוה ללוט, דקב"ה יפיק מניה ומאתתיה, תרין אומין אלין. אלא בגין לאתקשרא באתרייהו, דאתחזי להו. ואתעבידו מגו יינא, וההוא יינא, אזדמן להון במערתא, ההיא ליליא, ודא הוא רזא דאתעבידו, כמה דאת אמר וישת מן היין וישכר. והא אתמר ואוקמוה.
ת"ח, מואב ועמון, אינון קראן לון שמהן, מואב מאב. ר' יוסי אמר, בכירה בחציפו אמרה, מואב מאבא הוא. והצעירה גם היא ילדה בן ותקרא שמו בן עמי. בצניעו, אמרה בן עמי, בר עמי, ולא אמרה ממאן הוה.
ת"ח, בקדמיתא כתיב, ולא ידע בשכבה ובקומה. בוא"ו, ונקוד על וא"ו, בגין דסיועא דעילא הוה אשתכח בההוא עובדא, דזמין מלכא משיחא לנפקא מניה, ובג"כ, אשתלים הכא בוא"ו. ובאחרא, כתיב ובקמה חסר וי"ו בגין דלא נפק מינה חולקא לקב"ה, כהאי אחרא, ועל דא כתיב בהאי אחרא קשישא, ובקומה בוא"ו מלא, ונקוד עלה.
ר' שמעון אמר לא ידע, דזמין קב"ה לאוקמא מינה, דוד מלכא ושלמה, וכל שאר מלכין, ומלכא משיחא. תו ובקומה דכתיב ברות, ותקם בטרם יכיר איש את רעהו וגו'. ובההוא יומא הוה לה קימה ודאי אתחבר עמה בעז, להקים שם המת על נחלתו, ואתקם מנה כל הני מלכין וכל עלויא דישראל. ולא ידע בשכבה, דכתיב ותשכב מרגלותיו עד הבקר. ובקומה, דכתיב ותקם בטרום (בטרם) יכיר איש את רעהו וגו'. בגין כך ובקומה נקוד וא"ו.
תא חזי, ענותנותא דאברהם, דהא אפילו בקדמיתא, כד בעא קב"ה למעבד דינא בסדום, לא בעא מניה רחמי על לוט, לבתר דכתיב, וירא והנה עלה קיטר הארץ כקיטר הכבשן. לא תבע עליה דלוט, ולא אמר עליה לקב"ה כלום, אוף הכי קב"ה, לא אמר ליה מדי, בגין דלא יחשב אברהם דקב"ה גרע מזכותיה כלום.
ואי תימא, דאברהם לא הוה חשיב ליה ללוט בלביה כלום, הא מסר נפשיה, למיהך לאגחא קרבא, בחמשה מלכין תקיפין, כד"א וישמע אברם כי נשבה אחיו וגו'. וכתיב ויחלק עליהם לילה. וכתיב וישב את כל הרכש וגם את לוט אחיו ורכשו השיב וגו'. אבל ברחימותא דרחים לקב"ה, וחמא עובדוי דלוט, דלא כשרן כדקא יאות, לא בעא אברהם, דבגיניה ישבוק קב"ה כלום מדיליה, ובגיני כך, לא תבע עליה רחמי, לא בקדמיתא ולא בסופא.
(מדרש הנעלם) ויעל לוט מצוער וגו'. אמר רבי אבהו, בא וראה מה כתיב ביצר הרע, תדע לך, שאינו מתבטל לעולם מבני אדם, עד אותו זמן, דכתיב והסרתי את לב האבן וגו'. שאף על פי שרואה בני אדם נדונין בגיהנם, הוא בא וחוזר לו אצל בני אדם, הדא הוא דכתיב ויעל לוט מצוער. מצערה של גיהנם, משם עולה לפתות בני אדם.
אמר רבי יהודה, שלש הנהגות, יש באדם: הנהגת השכל והחכמה, וזו היא כח הנשמה הקדושה. והנהגת התאוה, שהיא מתאוה בכל תאות רעות, וזהו כח התאוה. וההנהגה, המנהגת לבני אדם, ומחזקת הגוף, והיא נקראת נפש הגוף. אמר רב דימי, זהו כח המחזיק.
אמר רבי יהודה, בא וראה, לעולם אין יצר הרע שולט, אלא באלו ב' כחות אלין דאמרן: נפש המתאוה, היא הרודפת אחר יצר הרע לעולם, משמע, דכתיב ותאמר הבכירה אל הצעירה אבינו זקן. נפש המתאוה, היא מעוררת את האחרת, ומפתה אותה, עם הגוף, להדבק ביצר הרע, והיא אומרת, לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה עמו. מה יש לנו בעולם הבא, נלך ונרדוף אחר יצר הרע, ואחר תשוקת חמדת העולם הזה, ומה עושות, שתיהן מסכימות להדבק בו, מה כתיב ותשקין את אביהן יין. מתפטמות, להתעורר ליצר הרע, באכילה ובשתיה.
ותקם הבכירה ותשכב את אביה. כשאדם שוכב על מטתו בלילה, נפש המתאוה היא המעוררת ליצר הרע, ומהרהרת בו, והוא דבק בכל הרהור רע, עד שמתעברת מעט שמביא בלב האדם, אותה המחשבה הרעה, ודבקה בו, ועדיין יש בלבו, ולא נגמר לעשותה, עד שזאת התאוה, מעוררת לכח הגוף כמתחלה, להדבק ביצר הרע, ואז הוא תשלום הרעה, הה"ד ותהרין שתי בנות לוט מאביהן.
אמר רבי יצחק, מעולם אין יצר הרע מתפתה, אלא באכילה ושתיה, ומתוך שמחת היין, אז שולט באדם. בצדיק, מה כתיב ביה, צדיק אכל לשבע נפשו. ואינו משתכר לעולם, דא"ר יהודה, האי צורבא מרבנן, דמרוי, קרינא עליה, נזם זהב באף חזיר. ולא עוד, אלא שמחלל שם שמים. מנהג הרשעים מהו, והנה ששון ושמחה. היין אז שולט באדם, הרג בקר ושחט צאן וגו'. עליהם אמר הכתוב הוי משכימי בבקר שכר ירדפו וגו'. כדי לעורר ליצר הרע, שאין יצר הרע מתעורר אלא מתוך היין, הדא הוא דכתיב ותשקין את אביהן יין.
אמר רבי אבהו, מה כתיב ולא ידע בשכבה ובקומה. כלומר, יצר הרע אינו משגיח בה, בשכבה בעולם הזה, ובקומה לעולם הבא, אלא מתעורר עם כח הגוף, לעבוד תאותו בעולם הזה. דאמר ר' אבהו, בשעה שנכנסין הרשעים בגיהנם, מכניסים ליצר הרע, לראות בהן, הדא הוא דכתיב, ולוט בא צערה, לצערה של גיהנם, ונפק ליה מתמן, לנסותא לברייתא, כדקאמרן. הדא הוא דכתיב, ויעל לוט מצוער, מצערה של גיהנם.
וישב בהר, אמר ר' יצחק, משמע דכתיב בהר, מלמד שהוא שם מושבו, במקום הר, גוף שהוא חרב כהר, דלית ביה טיבותא, וב' בנותיו עמו. אלו הב' כחות, דאמרן. כי ירא לשבת בצוער, יראה וחרדה נופלת עליו בשעה שרואה צער גיהנם, שמצערין לרשעים, וחושב ששם ידון, כיון שרואה שאינו נדון שם, יוצא והולך לפתות בני אדם אחריו.
רב הונא כד הוה דריש, לאזדהרא לבני אדם, הוה אמר להו, בני, אסתמרו משליחא של גיהנם, ומאן הוא, זהו יצר הרע, שהוא שליח של גיהנם.
רבי אבא אמר, מאי דכתיב לעלוקה שתי בנות הב הב. אלו שתי בנות לוט דאמרן, שהיא נפש המתאוה, ונפש המשתתפת בגוף, הרודפת אחר יצר הרע לעולם. אמר ר' יהושע, כתיב הכא בלוט, כי ירא לשבת בצוער, וכתיב התם לעלוקה שתי בנות הב הב. יר"א בגימטריא הוא עלוק"ה. אמר ר' יצחק, אי ירא הוא, למאי אתי למטעי ברייתא, אלא כך דרך כל עושה עולה, כשרואה הרע, מתירא לפי שעה, מיד חוזר לרשעתו, ואינו חושש לכלום, כך יצר הרע, בשעה שרואה דין ברשעים, ירא, כיון שיוצא לחוץ, אינו חושש כלום.
רבי אבא אמר, מ"ד ותאמר הבכירה אל הצעירה אבינו זקן. מאי אבינו זקן. זהו יצר הרע, שנקרא זקן, שנאמר מלך זקן וכסיל. שהוא זקן, שנולד עם האדם, דתנינן, אמר רבי יהודה אמר רבי יוסי, אותה נפש המתאוה, אומרת לאחרת, אבינו זקן, נרדוף אחריו, ונדבק בו, כשאר כל הרשעים שבעולם. ואיש אין בארץ לבא עלינו, אין איש צדיק בארץ, ואין איש שליט על יצרו, הרבה רשעים בארץ, לית אנן בלחודנא חייבין, נעשה כדרך כל הארץ, שהם חייבים, שעד היום דרך כל הארץ הוא. לכה נשקה את אבינו יין, נשמח בעולם הזה, נאכל ונשתה, ונרוה חמרא, ונדבק באבינו, ביצה"ר, ונשכבה עמו. ורוח הקודש צווחת ואומרת, גם אלה ביין שגו ובשכר תעו.
אמר רבי יהודה, תא חזי, מה כתיב, ותשקין את אביהן יין. דרך הרשעים לטעות אחרי היין, לפנק ליצה"ר ולעוררו, ועד שהוא שמח בשכרותו, שוכב על מטתו. מיד ותקם הבכירה ותשכב את אביה, היא מזומנת עמו, ומתאוה ומהרהרת בכל הרהורים רעים, ויצר הרע מתחבר עמה ונדבק בה, ואינו משגיח בה מה הוא ממנה. בשכבה ובקומה. בשכבה בעולם הזה. ובקומה לעתיד לבא. בשכבה, בעולם הבא, כשתתן דין וחשבון. ובקומה, ליום הדין, דכתיב ורבים מישני אדמת עפר יקיצו וגו'. בשום ענין מאלו, אין משגיח בה יצר הרע, אלא דבק בה, והיא נדבקת בו, ולאחר כן, מעוררת לאחרא, לאחר שההרהור גדול, נדבק ביצר הרע, באה האחרת, ונדבקת בו.
ותשקין את אביהן יין. כמו כן, לעורר ליצר הרע, ונדבקת בו, ואזי תשלום הרעות לעשות, ומתעברות שתיהן, מיצר הרע, הדא הוא דכתיב, ותהרין שתי בנות לוט מאביהן. עד שיצא לפועל מעשיהן, זו יולדת רשעתה, וזו יולדת רשעתה, וכן דרכם של רשעים, בענין זה, עם יצר הרע, עד שהורג לאדם ומוליכו לגיהנם ומכניסו שם, ואח"כ עולה משם לפתות לבני אדם, כמו כן. ומי שמכיר בו, נצול ממנו, ואינו מתחבר עמו.
אמר רבי יצחק, משל למה הדבר דומה, לכת לסטים, שהיו אורבים בדרכים, לגזול ולהרוג לבני אדם, ומפרישים מהם אחד, שיודע להסית לבני אדם ולשונו רך, מה עביד, מקדים והולך לקבלם, ונעשה כעבד לפניהם, עד שמאמינים הטפשים בו, ובוטחים באהבתו ובשיחתו, ושמחים עמו, ומוליכם בחלק דבריו, באותו הדרך שהלסטים שם, כיון שמגיע עמהם לשם הוא הראשון שהורג בם, לאחר שנותנם ביד הלסטים להרגם, ולקחת ממונם ואינון צווחין ואמרין, ווי דאציתנא לדין ולרכיכא דלישניה, לאחר שהרגו אלה, עולה משם ויוצא לפתות לבני אדם, כמתחלה. הפקחים מה הם עושים, כשרואים לזה, יוצא לקראתם ומפתה להם, מכירין בו, שהוא צודה את נפשם והורגים אותו, והולכים בדרך אחרת. כך הוא יצר הרע, יוצא מכת הלסטים, עולה מגיהנם לקבלא דבני נשא, ולפתות להם בחלק מתק דבריו, הדא הוא דכתיב, ויעל לוט מצוער וישב בהר וגו'. כמו לסטים, לארוב לבני אדם, מה עושה, עובר לפניהם, והטפשים מאמינים בו ובאהבתו, שהוא הולך לפתותם, ועובד להם כעבד, שנותן להם נשים יפות אסורות, נותן להם בני אדם להרע, מפרק מהם עול תורה, ועול מלכות שמים. הטפשים רואים כך, בוטחים באהבתו, עד שהולך עמהם, ומוליכם באותו דרך שהלסטים שם, בדרך גיהנם, אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, כיון שמגיע עמהם לשם, הוא הראשון שהורג להם, ונעשה להם מה"מ, ומכניסן לגיהנם, ומורידין להון מלאכי חבלה, ואינון צווחין ואמרין, ווי דאציתנא לדין, ולא מהניא לון. לאחר כן עולה משם, ויוצא לפתות לבני אדם. הפקחין כשרואין אותו, מכירים אותו, ומתגברים עליו, עד ששולטין עליו, וסאטין מזה הדרך, ולוקחין דרך אחרת להנצל ממנו.
רב יוסף כד הוה נחית לבבל, חמא אינון רווקיא, דהוו עיילי ונפקי ביני נשי שפירין, ולא חטאן, אמר לון לא מסתפו אלין מיצה"ר, אמרו ליה, לא מקונדיטון בישא קאתינא, מקדושתא דקדישא אתגזרנא, דאמר רב יהודה אמר רב, צריך אדם לקדש עצמו בשעת תשמיש, ונפקי מניה בני קדישי, בני מעלי, דלא מסתפו מיצה"ר. שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים.
ר' אבא אמר, מאי דכתיב ואת שבתותי קדשו, אלא אין עונתן של ת"ח, אלא משבת לשבת, ומזהר להו, דהואיל דתשמיש המטה דמצוה הוא, קדשו. כלומר, קדשו עצמכם בשבתותי, בההוא תשמיש דמצוה אמר רב יהודה אמר רב, האי מאן דעייל לקרתא, וחמי נשי שפירן ירכין עינוי, ויימא הכי סך ספאן, איגזר איגזרנא קרדינא תקיל פוק פוק, דאבוי קדישא דשבתא הוא. מ"ט דחמימות דארחא שלט ביה, ויכיל יצה"ר לשלטא עלוי (עד כאן מדרש הנעלם).

— 22 —
(סתרי תורה) ויעל לוט מצוער וגו', מגו הורמנותא דמלכא, אתפרשא מסטרא דימינא, חד התוכא דקטורא דגולפא, מתדבקא בגו התוכא דדהבא, מסטרא דשמאלא, בגו מסאבו, דיוריה. ואתעביד קטורא חדא דאילנא.
כד בעא יצחק לאתערא בעלמא, בתוקפיה דדינא קשיא, אתתקף, ופריש דרגין מקיומייהו, ואתתקף אברהם, ופריש ההוא דקטורא חדא דאילנא, מגו ההוא מסאבו.
ההוא נחש קדמאה, עאל באנביה דההוא אילנא, ואיהו חמרא דשתא, ואוליד תרין דרגין, קטורין דא בדא. ואינון דרגין דסחרן בסטר מסאבו, חד אקרי מלכו"ם, וחד אקרי פעו"ר.
דא עיטא דאתכסיא, ודא עיטא דאתגליא. פעור דאתגליא איהו, וכל עובדוי באתגליא, מלכו"ם דאתכסיא איהו, וכל עובדוי באתכסיא. מאלין תרין אתפרשן זינין סגיאין לזנייהו, וסחרן ימא רבא, ולכל אלין סטרי מסאבו, וכל חד וחד שף לדוכתיה.
כגוונא דא איהו לתתא, לוט אתפרש מאברהם, ושוי דיוריה באנשי סדום, כד אתער דינא בהו, אדכר לאברהם, ושלח ליה מתמן, ואתפריש מנייהו.
יין אשקיאו ליה בנתיה, ואולידו בהו תרין אומין, חד אקרי עמון, וחד אקרי מואב, חד באתגליא, וחד באתכסיא. עמון דרגא דיליה מלכו"ם, עיטא דאתכסיא, מואב דרגא דיליה פעו"ר, כלא באתגליא.
כגוונא דא בנתיה, דא אמרת בן עמי, ברא אית לי מעמי, ולא אמרת ממאן הוא, בגין כך, איהו הוה באתכסיא. דא אמרת מואב, מאב הוא דנא, מאבא אולידת ליה, דרגא דיליה פעו"ר מלה באתגליא.
ובתרין אלין, אחיד דוד מלכא לבתר, מן מואב אתת רות, ונפק מנה דוד מלכא. מן עמון אתעטר דוד מלכא, בהאי עטרא, דאיהי סהדותא לזרעא דדוד, דכתיב ויתן עליו את הנזר ואת העדות. והאי הות מן מלכם, דרגא דבני עמון, דכתיב ויקח את עטרת מלכם.
מלכם, דרגא דבני עמון הוא, דכתיב ותהי על ראש דוד, ומתמן הוה סהדותא לבנוי לעלמין, ובה אשתמודע מאן דאיהו מן בנוי דדוד דאתחזי למלכא ודאי, דאמרין מן דוד הוא. דאפילו אתיליד בההוא יומא, יכיל הוה למסבל ההיא עטרא על רישיה, דהות משקל ככר זהב, ואבן יקרה הות. וב"נ אחרא לא יכיל למסבלא. ודא הוא דכתיב ביואש ויתן עליו את הנזר ואת העדות.
ובתרין דרגין אתאחיד דוד מלכא, ואינון תוקפא דמלכותיה, לאתתקפא על שאר עמין, דאי לא אתכליל בסטרא דלהון, לא יכיל לאתתקפא עלייהו, כל דרגין דשאר עמין כלילן ביה בדוד, לאתגברא ולאתתקפא עלייהו.
ויעל לוט מצוער וישב בהר. כתיב לעלוקה שתי בנות הב הב. אלין שתי בנות דיצר הרע, דאינון מתערין ליה, לשלטא בגופא. חדא איהי נפש, דאתרביאת תדיר בגופא. וחדא איהי נפש, דכסיפת בתיאובתין בישין, ובכל כסופין בישין דהאי עלמא. דא איהי בכיר"ה ודא איהי צעיר"ה.
ויצה"ר לא אתחבר תדיר, אלא בתרין אלין, בגין לפתאה לבני נשא ובגין דיהמנון ליה לאובדא להו, לאתר גירין דמותא, ויפלחון ליה. כד"א עד יפלח חץ כבדו.
ללסטים דמקפחי בטוריא, וטמירו גרמייהו באתר דחיל דטוריא, וידעין דהא בני נשא אתטמרן גרמייהו, למיהך באינון דוכתי, מה עבדי, ברירו מנייהו ההוא דחדידא בלישניה מכלא, ההוא דידע למפתי בני נשא, ויפוק מבינייהו, ויתיב באורח מישר, דכל בני עלמא עברין תמן, כיון דמטא לגבייהו, שרי לאתחברא תמן (עד כאן סתרי תורה).

— 23 —
ויסע משם אברהם ארצה הנגב. כל מטלנוי הוו לסטרא דדרומא, יתיר מסטרא אחרא, בגין דהא בחכמתא עבד, לאתדבקא בדרומא.
ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא. תנינן לא ליבעי ליה לבר נש לסמכא על ניסא, ואי קב"ה ארחיש ניסא לב"נ, לא אית ליה לסמכא על ניסא זמנא אחרא, בגין דלאו בכל שעתא ושעתא אתרחיש ניסא.
ואי ייעול ב"נ גרמיה באתר דנזקא אשתכח לעינא, הא פקע כל זכותיה דעבד בקדמיתא, ואוקמוה. כד"א קטונתי מכל החסדים ומכל האמת וגו'. ואברהם כיון דסליק ממצרים, ואשתזיב זמנא חדא, השתא אמאי אעיל גרמיה בצערא כקדמיתא, ואמר אחותי היא.
אלא אברהם לא סמיך על גרמיה כלום, וחמא שכינתא תדיר בדיורה דשרה, ולא אעדי מתמן, ובגין דהות תמן, אסמיך אברהם ואמר אחותי היא, כמה דכתיב אמר לחכמה אחתי את, ובגין כך אמר אחותי היא.
ויבא אלקים אל אבימלך וגו'. וכי קב"ה אתא לגבייהו דרשיעיא, כמה דכתיב ויבא אלקים אל בלעם. ויבא אלקים אל לבן. אלא ההוא ממנא שליחא דאתפקדא עלייהו הוה, בגין דכלהו כד עבדי שליחותא, נטלי שמא דא, ומסטרא דדינא קא אתיין. וע"ד, ויבא אלקים אל אבימלך בחלום הלילה ויאמר לו הנך מת על האשה אשר לקחת וגו'.
ר"ש פתח ואמר שפת אמת וגו'. שפת אמת תכון לעד. דא אברהם, דכל מלוי בקדמיתא ובסופא הוו באמת. ועד ארגיעה לשון שקר. דא אבימלך.
באברהם נאמר, ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחתי הוא. דא בקדמיתא, דאמר בגין שכינתא דהות עמה דשרה, אחותי היא, ואברהם בחכמתא עבד.
מ"ט, בגין דאברהם, מסטרא דימינא איהו, אמר אחותי היא ורזא, כד"א אחתי רעיתי יונתי תמתי. ועל דא, אברהם קרא לה תדיר אחותי, בגין דאתדבק בהדה, ולא יתעדון דא מן דא לעלמין.
לסוף מה כתיב, וגם אמנה אחתי בת אבי הוא אך לא בת אמי. וכי הכי הוה. אלא, כלא בגין שכינתא קאמר, אחותי היא בקדמיתא, דכתיב אמר לחכמה אחתי את. ולבתר וגם אמנה. מאי וגם, לאתוספא, על מה דקאמר בקדמיתא. אחותי בת אבי היא. ברתיה דחכמה עלאה, ובגין כך אתקרי אחותי, ואתקרי חכמה. אך לא בת אמי. מאתר דשירותא דכלא, סתימא עלאה. ועל דא, ותהי לי לאשה. באחוה בחביבותא, דכתיב וימינו תחבקני. וכלא רזא דחכמתא איהו.
תא חזי, בקדמיתא כד נחתו למצרים, הכי קאמר, בגין לאתדבקא בגו מהימנותא, וקרא לה אחותי, בגין דלא יטעון גו אינון דרגין דלבר. אוף הכא אחותי, בגין דלא אתעדי מגו מהימנותא, כדקא יאות.
דהא אבימלך, וכל אינון יתבי ארעא, הוו אזלי בתר פולחנא נוכראה, ואיהו אתדבק גו מהימנותא, ובגין כך, עאל לתמן, ואמר אחותי, מה אחות לא אתפרש מאחא לעלמין, אוף הכא. דהא אתתא יכילת לאתפרשא, אבל אחות לא אתפרש, דהא תרין אחין לא יכלין לאתפרשא, לעלמין ולעלמי עלמין.
ובגין כך אמר אברהם אחותי היא, דהא כלהון הוו להוטין גו טהרי ככביא ומזלי, ופלחי לון, ואברהם הוה מתדבק גו מהימנותא, ואמר אחותי, דלא נתפרש לעלמין. וסימניך ולאחותו הבתולה. דאתמר לכהן, אתרא דאברהם שריא ביה.
כתיב את יי' אלהיך תירא אתו תעבד ובו תדבק ובשמו תשבע. האי קרא אוקמוה. אבל ת"ח, ליי' אלהיך תירא, לא כתיב, אלא את יי', מאי את, דא דרגא קדמאה, אתר דחלא דקב"ה, ובג"כ כתיב תירא, דתמן בעי בר נש לדחלא קמי מאריה, בגין דאיהו דינא.
ואותו תעבוד. דא דרגא עלאה, דקיימא על האי דרגא תתאה, ולא מתפרשאן לעלמין, את ואותו, דא בדא דבקין, ולא אתפרשן. מאי ואותו. דא אתר ברית קדישא. אות לעלמין, דהא פולחנא לא שריא באת, ולאו איהו למפלח, אלא למדחל, אבל פולחנא איהו לעילא, ובגין כך ואותו תעבוד.
ובו תדבק. באתר דאיהו דבקותא לאתדבקא, דאיהו גופא, דשרי באמצעיתא. ובשמו תשבע, אתר שביעאה דדרגין. וסימניך ואת דוד מלכם אשר אקים להם.
בגין כך אתדבק אברהם במהימנותא, כד נחת למצרים, וכד אזל לארעא דפלשתים. לב"נ, דבעא לנחתא גו גובא עמיקא, דחיל דלא יכיל לסלקא מגו גובא, מה עבד, קשר חד קשרא דחבל לעילא מן גובא, אמר, הואיל דקשירנא קשרא דא, מכאן ולהלאה אעול תמן. כך אברהם, בשעתא דבעא לנחתא למצרים, עד לא ייחות תמן, קשר קשרא דמהימנותא בקדמיתא, לאתתקפא ביה, ולבתר נחת.
אוף הכי נמי, כד עאל לארעא דפלשתים. בג"כ שפת אמת תכון לעד. ועד ארגיעה לשון שקר, דא אבימלך, דאמר בתום לבבי ובנקיון כפי. וכד אהדרו ליה, מה כתיב, גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת ולא כתיב נקיון כפים.
ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא. ר' יהודה פתח ואמר, רגלי חסידו ישמר וגו'. חסידו כתיב, חד, ודא אברהם, דקב"ה נטיר ליה תדיר, ולא אעדי נטירו מניה לעלמין. ומה דאמר רגלי, דא אתתיה, דקודשא בריך הוא שדר שכינתיה עמה, ונטר לה תדיר.
ד"א רגלי חסידיו ישמר. חד, דא אברהם, דקב"ה אזיל עמיה תדיר, בגין דלא ייכלון לנזקא ליה. ורשעים בחשך ידמו. אלין אינון מלכין. דקטל קודשא בריך הוא בההוא ליליא, דרדף בתרייהו.
הה"ד בחשך ידמו, דא ליליא, דאתקשר בחשוכא, וקטל לון, ואברהם רדיף, וליליא קטיל לון, הה"ד ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם. ויחלק עליהם לילה, דא קב"ה דפליג רחמי מן דינא, בגין למעבד נוקמין לאברהם, ובגין כך ורשעים בחשך ידמו. ויכם, ויכום מבעי ליה. אלא, דא קודשא בריך הוא. כי לא בכח יגבר איש. דאיהו ואליעזר, הוו בלחודייהו.
ר' יצחק אמר, והא תנינן באתר דנזקא שכיח, לא יסמוך ב"נ על ניסא, ולא הוה אתר דנזקא אשתכח כהאי, דאברהם אזיל בתר חמשה מלכין למרדף בתרייהו, ולאגחא קרבא. אמר ר' יהודה כד אזיל אברהם להאי, לא אזל לאגחא קרבא, ולא סמך על ניסא, אלא צערא דלוט, אפקיה מביתיה, ונטיל ממונא למפרק ליה, ואי לאו, דימות בהדיה גו שביה. כיון דנפק חמא שכינתא דנהרא קמיה, וכמה חילין סחרניה, בההיא שעתא רדף בתרייהו וקודשא בריך הוא קטיל לון, הדא הוא דכתיב ורשעים בחשך ידמו.
ר' שמעון אמר, רזא איהו, רגלי חסידו ישמר, דא אברהם. וכד נפק אשתתף יצחק בהדיה, ונפלו קמיה, ואי לאו דאשתתף יצחק בהדיה דאברהם, לא אשתציאו, הה"ד ורשעים בחשך ידמו. כי לא בכח יגבר איש. אע"ג דחילא אשתכח תדיר בימינא, אי לא הוה בסטרא דשמאלא, לא אתדחיין קמיה.
ד"א רגלי חסידו ישמר, בשעתא דב"נ רחים ליה לקב"ה, קב"ה רחים ליה, בכל מה דאיהו עביד, ונטיר ארחוי, כד"א יי' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם.
ת"ח כמה חביבותיה דאברהם, לגבי קב"ה, דבכל אתר דהוה אזיל, לא הוה חייס על דיליה כלום, אלא, בגין לאתדבקא ביה בקב"ה, ובגין כך רגלי חסידיו ישמר. ודא היא אתתיה, דכתיב ואבימלך לא קרב אליה. וכתיב כי על כן לא נתתיך לנגע אליה.
בפרעה מה כתיב, וינגע יי' את פרעה וגו' על דבר. איהי אמרה, וקב"ה הוה מחי, ובג"כ רגלי חסידו ישמר. ורשעים בחשך ידמו, אלין פרעה ואבימלך, דקודשא בריך הוא עבד בהו דינין בליליא. כי לא בכח יגבר איש. מאן איש, דא אברהם, דכתיב ועתה השב אשת האיש וגו'.

— 24 —
ויי' פקד את שרה כאשר אמר וגו'. רבי חייא, פתח ואמר, ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך יי' והשטן עומד על ימינו לשטנו. האי קרא אית לאסתכלא ביה. ויראני את יהושע הכהן הגדול, דא יהושע בן יהוצדק. עומד לפני מלאך יי', מאן מלאך יי'. דא אתר צרורא דנשמתיה דצדיק צרירא ביה, וכל אינון נשמתין דצדיקיא קיימין תמן, ודא הוא מלאך יי'.
והשטן עומד על ימינו לשטנו. דא יצר הרע, דאיהו משוטט ואזיל בעלמא, לנטלא נשמתין, ולאפקא רוחין, ולמסטי לון לברייתא, לעילא ותתא. ודא הוא בשעתא דאטיל ליה נבוכדנצר לאשא, עם אינון נביאי השקר, והאי הוה מסטין לעילא, בגין דיתוקד עמהון.
דהכי הוא אורחוי, דלאו איהו מקטרג, אלא בזמנא דסכנה ובזמנא דצערא שריא בעלמא, ואית ליה רשו, למסטי ולמעבד דינא אפילו בלא דינא, כד"א ויש נספה בלא משפט. מהו לשטנו, דהוה אמר, או כלהו ישתזבון, או כלהו יתוקדון. דהא בשעתא דאתייהיב רשותא למחבלא לחבלא, לא אשתזיב זכאה מן חייביא.
ובגין כך בשעתא דדינא שרייא במתא, בעי בר נש לערקא, עד לא אתפס תמן, דהא מחבלא כיון דשרי, הכי נמי עביד לזכאה כחייבא. וכל שכן דהוו תלתיהון כחד, והוה תבע דיתוקדון כלהו, או ישתזבון כלהו. בגין דכד אתעביד ניסא, לא אתעביד פלגו ניסא, ופלגו דינא, אלא כלא כחדא, או ניסא או דינא.
אמר לו ר' יוסי, ולא, והא בזמנא דבקע קב"ה ימא לישראל, הוה קרע ימא לאלין, ואזלין ביבשתא, ומייא הוו תבין מסטרא אחרא, וטבעין לאלין, ומתין, ואשתכח ניסא הכא, ודינא הכא כלא כחדא.
א"ל, ודא הוא דקשיא קמיה, דכד קב"ה עביד דינא וניסא כחדא, לאו באתר חד, ולא בביתא חדא, ואי אתעביד, קשיא קמיה, דהא לעילא, לא אתעביד כלא, אלא בשלימו כחדא, או ניסא, או דינא באתר חד, ולא בפלגו.
בג"כ, לא עביד קב"ה דינא בחייביא, עד דאשתלימו בחובייהו הה"ד כי לא שלם עון האמרי עד הנה. וכתיב בסאסאה בשלחה תריבנה. ועל דא, הוה אסטין ליה ליהושע, דיתוקד בהו, עד דאמר ליה, יגער יי' בך השטן. מאן אמר ליה, דא, מלאך יי'.
ואי תימא ויאמר יי' אל השטן יגער יי' בך וגו'. תא חזי הכי נמי למשה בסנה, דכתיב וירא מלאך יי' אליו בלבת אש. וכתיב וירא יי' כי סר לראות. לזמנין מלאך יי', ולזמנין מלאך, ולזמנין יי'. ובגין כך, אמר ליה יגער יי' בך השטן, ולא אמר הנני גוער בך.
תא חזי, כגוונא דא, ביומא דאשתכח דינא בעלמא, וקב"ה יתיב על כרסייא דדינא, כדין אשתכח האי שטן, דאסטי לעילא ותתא, ואשתכח איהו לחבלא עלמא, וליטול נשמתין.

— 25 —
רבי שמעון הוה יתיב ולעי באורייתא, והוה משתדל בהאי קרא. ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר וגו'. וערפו שם את העגלה בנחל. ודינא איהו בקופיץ לערפא לה. אמר ליה רבי אלעזר האי למאי אצטריך.
בכה ר' שמעון ואמר, ווי לעלמא, דאתמשך בתר דא, דהא מן ההוא יומא, דההוא חויא בישא, דאתפתה ביה אדם, שליט על אדם ושליט על בני עלמא, איהו קאים למסטי עלמא, ועלמא לא יכיל לנפקא מעונשיה עד דייתי מלכא משיחא, ויוקים קב"ה לדמיכי עפרא, דכתיב בלע המות לנצח וגו'. וכתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. ואיהו קאים על עלמא דא, למיטל נשמתין דכל בני נשא.
ותא חזי, הא כתיב כי ימצא חלל וגו', תא חזי כל בני עלמא, ע"י מלאך המות נפקא נשמתייהו, אי תימא דב"נ דא, על ידא דההוא מלאך המות, נפק נשמתיה, לאו הכי, אלא מאן דקטיל ליה, אפיק נשמתיה, עד לא מטא זמניה, לשלטאה ביה ההוא מלאך המות.
ובגין כך ולארץ לא יכפר וגו', ולארץ דילן. ולא די לון דקאים איהו למסטי עלמא למגנא, ולקטרגא תדיר, כ"ש דגזלין מיניה מה דאית ליה לנטלא. וקב"ה חייס על בנוי, ובג"כ, קרבין על האי עגלא, בגין לתקנא עמיה מה דאתנטיל ההיא נשמתא דב"נ מניה, ולא ישתכח מקטרגא על עלמא.
ורזא עלאה תנינן הכא, שור, פרה, עגל, עגלה, כלהו ברזא עלאה אשתכחו, ובגין כך, בדא מתקנין ליה. ודא הוא דכתיב ידינו לא שפכה את הדם הזה וגו', לא שפכה, ולא גרימנא מיתתיה. ובדא לא אשתכח מקטרגא עלייהו, ובכלא יהיב קודשא בריך עיטא לעלמא.

— 26 —
תא חזי, כגוונא דא, ביום ר"ה ויום הכפורים, דדינא אשתכח בעלמא, איהו קאים לקטרגא, וישראל בעיין לאתערא בשופר, ולאתערא קול, דכליל באש"א ומי"א ורוח"א, ואתעבידו חד, ולאשמעא ההוא קול, מגו שופר.
וההוא קול, סלקא עד אתר דכרסייא דדינא יתבא, ובטש בה, וסלקא, כיון דמטא האי קול מתתא, קול דיעקב אתתקן לעילא, וקב"ה אתער רחמי, דהא כגוונא דישראל מתערי לתתא, קול חד, כליל באש"א ורוח"א ומי"א, דנפקי כחדא, מגו שופר, הכי נמי אתער לעילא שופר, וההוא קול דכליל באש"א ומי"א ורוח"א אתתקן, ונפק דא מתתא ודא מעילא, ואתתקן עלמא, ורחמי אשתכחו.
וההוא מקטרגא אערבב, דחשיב לשלטאה בדינא, ולקטרגא בעלמא, וחמי דמתערי רחמי, כדין אערבב, ואתשש חיליה, ולא יכיל למעבד מדי, וקב"ה דאין עלמא ברחמי. דאי תימא דדינא אתעביד, לאו הכי, אלא אתחברו רחמי בדינא, ועלמא אתדן ברחמי.
תא חזי, כתיב תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו דאתכסיא סיהרא, דהא כדין, שלטא האי חיויא בישא, ויכיל לנזקא עלמא, וכד מתערי רחמי, סלקא סיהרא, ואתעברת מתמן, ואיהו אתערבב, ולא יכיל לשלטאה, ואתעבר, דלא יתקרב תמן. ועל דא, ביום ר"ה, בעי לערבבא ליה, כמאן דאתער משנתיה ולא ידע כלום.
בי"ה בעי לנייחא, ולמעבד ליה נייחא דרוחא, בשעיר דקרבין ליה, וכדין אתהפך סניגוריא, עלייהו דישראל. אבל ביומא דר"ה, אתערבב, דלא ידע ולא יכיל למעבד כלום. חמי אתערותא דרחמי סלקין מתתא ורחמי מלעילא וסיהרא סלקא בינייהו, כדין אתערבב ולא ידע כלום ולא יכיל לשלטאה.
וקב"ה דן להו לישראל ברחמי, וחייס עלייהו, ואשתכח להו זמנא כל אינון י' יומין, דבין ר"ה ליום הכפורים, לקבלא כל אינון דתייבין קמיה, ולכפרא לון מחובייהו, וסליק לון ליומא דכפורי.
ועל דא, בכלא קב"ה פקיד לון לישראל, למעבד עובדא, בגין דלא ישלוט עלייהו מאן דלא אצטריך, ולא ישלוט עלייהו דינא, ויהון כלהון זכאין בארעא, כרחימו דאבא על בנין, וכלא בעובדא ובמלין תליא, והא אוקימנא מלין.

— 27 —
(מדרש הנעלם) וה' פקד את שרה כאשר אמר. ר' יוחנן פתח, בהאי קרא, ראשך עליך ככרמל ודלת ראשך כארגמן מלך אסור ברהטים. עשה קב"ה שלטונים למעלה, ושלטונים למטה, כשנותן קב"ה מעלה לשרים של מעלה נוטלים מעלה המלכים של מטה, נתן מעלה לשרו של בבל, נטל מעלה נבוכדנצר הרשע, דכתיב ביה, אנת הוא ראשה די דהבא, והיו כל העולם, משועבדים תחת ידו, ובנו ובן בנו, הה"ד ראשך עליך ככרמל, זהו נבוכדנצר הה"ד תחתוהי תטלל חיות ברא. ודלת ראשך כארגמן, זהו בלשצר, דאמר ארגוונא ילבש. מלך אסור ברהטים, זהו אויל מרודך, שהיה אסור, עד שמת אביו נבוכדנצר, ומלך תחתיו.
אמר ר' יהודה, למאי אתא, האי טעם בשיר השירים. אלא אמר ר' יהודה, שבעה דברים נבראו, קודם שנברא העולם, ואלו הן וכו', כסא הכבוד, שנאמר נכון כסאך מאז מעולם אתה. וכתיב, כסא כבוד מרום מראשון. שהוא היה ראש, הנקדם לכל, ונטל, הקב"ה, את הנשמה הטהורה, מכסא הכבוד, להיות מאירה לגוף, הדא הוא דכתיב, ראשך עליך ככרמל, זהו כסא הכבוד, שהוא ראש על הכל. ודלת ראשך כארגמן, זו היא הנשמה, הנטלת ממנו. מלך אסור ברהטים, זהו הגוף, שהוא אסור בקבר, וכלה בעפר, ולא נשאר ממנו, אלא כמלא תרווד רקב, וממנו יבנה כל הגוף. וכשפוקד הקדוש ברוך הוא את הגוף, הוא אומר לארץ, שתפליט אותו לחוץ, דכתיב וארץ רפאים תפיל.
אמר רבי יוחנן, המתים שבארץ, הם חיים תחלה, הדא הוא דכתיב יחיו מתיך, נבלתי יקומון, אלו שבחוצה לארץ. הקיצו ורננו שוכני עפר, אלו המתים שבמדבר. דאמר רבי יוחנן, למה מת משה, בחוצה לארץ. להראות לכל באי עולם, כשם שעתיד הקדוש ברוך הוא, להחיות למשה, כך עתיד להחיות לדורו, שהם קבלו התורה. ועליהם נאמר, זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה.
דבר אחר, הקיצו ורננו שוכני עפר, אלו הם האבות. והמתים בחוצה לארץ, יבנה גופם, ומתגלגלים תחת הארץ, עד ארץ ישראל, ושם יקבלו נשמתם, ולא בחוצה לארץ, הדא הוא דכתיב, לכן הנבא ואמרת אליהם הנה אנכי פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל. מה כתיב אחריו, ונתתי רוחי בכם וחייתם.
רבי פנחס אמר, הנשמה נטלה מכסא הכבוד, שהוא הראש, כדקאמר ראשך עליך ככרמל. ודלת ראשך כארגמן. זו היא הנשמה שהיא דלת הראש. מלך אסור ברהטים, הוא הגוף, שהוא אסור בקברים, זהו הגוף, וזהו שרה, וזהו מלך. וקודשא בריך הוא פוקדה, למועד אשר דבר אליו, הה"ד וה' פקד את שרה כאשר אמר. פוקד את הגוף, לזמן הידוע שבו יפקוד הצדיקים.
אמר רבי פנחס, עתיד הקב"ה, ליפות לגוף הצדיקים לעתיד לבא, כיופי של אדם הראשון כשנכנס לגן עדן, שנאמר ונחך ה' תמיד וגו' והיית כגן רוה. אמר רבי לוי, הנשמה בעודה במעלתה, ניזונת באור של מעלה, ומתלבשת בו, וכשתכנס לגוף לעתיד לבא, באותו האור ממש תכנס, ואזי הגוף יאיר, כזוהר הרקיע, הה"ד, והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, וישיגו בני אדם דעה שלימה, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה'. מנ"ל הא, ממה דכתיב, ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך. זה אור של מעלה. ועצמותיך יחליץ, זה פקידת הגוף. והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. זהו דעת הבורא יתברך, ואזי ידעו הבריות, שהנשמה הנכנסת בהם, שהיא נשמת החיים, נשמת התענוגים, שהיא קבלה תענוגים מלמעלה, ומעדנות לגוף, והכל תמהים בה, ואומרים מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים. זו היא הנשמה, לע"ל.
א"ר יהודה תא חזי שכך הוא, דכתיב מלך אסור ברהטים. וכתיב בתריה מה יפית ומה נעמת. ואמר ר' יהודה, באותו זמן, עתיד הקב"ה לשמח עולמו, ולשמוח בבריותיו, שנאמר ישמח ה' במעשיו. ואזי יהיה שחוק בעולם, מה שאין עכשיו, דכתיב אז ימלא שחוק פינו וגו'. הה"ד ותאמר שרה צחוק עשה לי אלהים. שאזי עתידים בני אדם לומר שירה, שהוא עת שחוק. רבי אבא אמר, היום שישמח הקב"ה עם בריותיו, לא היתה שמחה כמותה, מיום שנברא העולם, והצדיקים הנשארים בירושלים, לא ישובו עוד לעפרם, דכתיב והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו. הנותר בציון ובירושלם דייקא.
אמר רבי אחא, אם כן זעירין אינון, אלא כל אינון דאשתארו בארעא קדישא דישראל, דינא דלהון, כירושלם, וכציון לכל דבר, מלמד דכל ארץ ישראל בכלל ירושלם היא, ממשמע דכתיב וכי תבאו אל הארץ, הכל בכלל.
ר' יהודה בר' אלעזר, שאל לרבי חזקיה, אמר לו, מתים שעתיד הקב"ה להחיותם, למה לא יהיב נשמתהון, באתר דאתקברו תמן, וייתון לאחייא בארעא דישראל. אמר לו, נשבע הקב"ה, לבנות ירושלם, ושלא תהרס לעולמים, דאמר ר' ירמיה, עתיד הקב"ה לחדש עולמו, ולבנות ירושלם, ולהורידה בנויה מלמעלה, בגין שלא תהרס, ונשבע שלא תגלה עוד כנסת ישראל, ונשבע שלא יהרס בנין ירושלם, שנאמר לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה. ובכל מקום, שאתה מוצא לא לא, היא שבועה, הה"ד ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול. ולא יהיה עוד מבול וגו'. וכתיב אשר נשבעתי מעבר מי נח. מכאן שלא לא שבועה, ומן לאו אתה שומע הן. ועתיד הקב"ה לקיים עולמו, קיום שלא תגלה כנ"י, ולא תהרס בנין בהמ"ק, לפיכך, אין מקבלין נשמתן, אלא במקום קיים לעולמים, כדי שתהיה הנשמה קיימת בגוף לעולמים, ודא הוא דכתיב, הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו וגו'.
א"ר חזקיה, מהכא, הוא קדוש, ירושלם קדוש, הנותר בה קדוש, הוא קדוש, דכתיב קדוש ה' צבאות. וכתיב בקרבך קדוש. ירושלם קדוש, דכתיב וממקום קדוש יהלכו. הנותר בה קדוש, דכתיב והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו. מה קדוש הראשון קיים, אף השאר קדוש קדוש קיים.
א"ר יצחק, מאי דכתיב, עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם ואיש משענתו בידו מרוב ימים. מאי טיבותא דא למיזל כדין, דכתיב ואיש משענתו בידו. אלא אמר רבי יצחק, עתידים הצדיקים לעתיד לבא, להחיות מתים כאלישע הנביא, דכתיב וקח משענתי בידך ולך. וכתיב ושמת משענתי על פני הנער. א"ל קב"ה, דבר שעתידים לעשות הצדיקים, לעתיד לבא, אתה רוצה עכשיו לעשות, מה כתיב וישם את המשענת על פני הנער ואין קול ואין עונה ואין קשב. אבל הצדיקים לעתיד לבא, עלה בידם, הבטחה זו, דכתיב ואיש משענתו בידו, כדי להחיות בו את המתים, מהגרים שנתגיירו מאו"ה, דכתיב בהו כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנה יקולל. א"ר יצחק, סופיה דקרא מוכיח, דכתיב מרוב ימים.
דבר אחר, ותאמר שרה צחוק עשה לי אלהים. כתיב שמחו את ירושלם וגילו בה כל אהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. אמר רבי יהודה, לא היתה שמחה, לפני הקדוש ברוך הוא, מיום שנברא העולם, כאותה שמחה, שעתיד לשמוח עם הצדיקים, לעתיד לבוא. וכל אחד ואחד, מראה באצבע, ואומר הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו. וכתיב זמרו ה' כי גאות עשה מודעת זאת בכל הארץ.
רבי יוחנן אמר, לא חזינן מאן דפריש האי מלה כדוד מלכא, דאמר תסתיר פניך יבהלון וגו'. מכאן שאין הקב"ה עושה רעה לשום אדם, אלא כשאינו משגיח בו, הוא כלה מאליו, דכתיב תסתיר פניך יבהלון תוסף רוחם יגועון וגו'. ואח"כ תשלח רוחך יבראון וגו'. ואח"כ יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו. ואזי השחוק בעולם, דכתיב אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה. הה"ד, ותאמר שרה צחק עשה לי אלהים לשמוח בישועתו.
רבי חייא אמר, תא חזי, עד שהגוף עומד בעה"ז, הוא חסר מן התשלום, לאחר שהוא צדיק, והולך בדרכי יושר, ומת ביושרו, נקרא שרה בתשלומו, הגיע לתחיית המתים הוא שרה, כדי שלא יאמרו שאחר הוא שהחיה קב"ה. לאחר שהוא חי, ושמח עם השכינה, ומעביר הקב"ה, היגון מן העולם, דכתיב בלע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים וגו'. אזי נקרא יצחק, בשביל הצחוק והשמחה, שיהיה לצדיקים לעתיד לבא.
רבי יהודה אתא לההוא אתר דכפר חנן, שדרו ליה תקרובתא, כל בני מאתא, עאל לגביה ר' אבא, א"ל אימתי ליזיל מר, א"ל, אפרע מה דיהבו לי בני מאתא ואיזיל, אמר ליה, לא ליחוש מר להאי תקרובתא, לאורייתא הוא דעבדו, ולא יקבלו מנך כלום, אמר ליה, ולא מקבלי מלי דאורייתא, אמר אין. אתו כל בני מאתא. א"ל רבי יהודה, כלהון מארי מתיבתא, אמר ליה, ואי אית מאן דלא יאות למיתב הכא ליקום וליזיל. קם רבי אבא, ואבדיל מנייהו עשרה, די יקבלון מניה, אמר להו, תיבו בהדי גברא רבא דנא, ואנא ואינון נקבל למחר, ונתיב עמיה. אזלו. ואינון עשרה דאשתארו עמיה, יתיבו, ולא אמר כלום, אמרו ליה, אי רעותיה דמר, נקבל אפי שכינתא. אמר להו, והא רבי אבא לית הכא, שדרו בהדיה ואתא.
פתח ואמר, וה' פקד את שרה כאשר אמר. מאי שנויא הוה הכא, הוה ליה למימר וה' זכר את שרה. כמה דאמר ויזכר אלהים את רחל. דאין פקידה, אלא על מה דהוה בקדמיתא. אלא בקדמיתא הוה, דכתיב שוב אשוב אליך כעת חיה, ועל אותו ענין נאמר, שפקד עכשיו, משמע דכתיב כאשר אמר, דאלמלא לא נאמר כאשר אמר, לימא זכירה, אבל פקד ההיא מלה דאמר, למועד אשוב אליך.
לבתר אמר הכי, האי צדיק, דזכי למיסק, לההוא יקר עלאה, דיוקניה מתפתח בכרסי יקריה, וכן לכל צדיק וצדיק, דיוקניה לעילא, כד הוה לתתא, לאבטחא לההיא נשמתא קדישא.
והיינו דאמר רבי יוחנן, מאי דכתיב שמש ירח עמד זבלה, דזהרן גופא ונשמתא, דקיימין באדרא קדישא עלאה דלעילא, כדיוקנא דהוה קאים בארעא, וההיא דיוקנא ממזונה הנאת נשמתא, וההיא, עתידה לאתלבש, בהאי גרמא, דאשתאר בארעא, וארעא מתעבר מניה, ופלט טיניה לברא, ודא הוא דאתקרי קדושה.
וכד קיימא דיוקנא ההיא דלעילא, אתא בכל ירחא לסגדא, קמי מלכא קדישא בריך הוא, דכתיב והיה מדי חדש בחדשו. והוא מבשר ליה, ואמר למועד אשוב אליך, לההוא זמן דעתיד לאחיא מיתיא, עד דאתפקדת לההוא זמנא, כמה דאתבשר, הה"ד וה' פקד את שרה כאשר אמר. וההוא יומא, דחדי קב"ה בעובדוי, הה"ד ישמח ה' במעשיו.
א"ל ר' אבא, לימא לן מר, על פרשתא, לבתר אמר, יאות לכון למפתח פרשתא דא. פתח ואמר, ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם וגו'. ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת וגו'. הכא אית לאסתכלא האי אומנא, דאפיק כספא, ממקורא דארעא, מאי עבד, בקדמיתא, מעייל ליה בנור דליק, עד דנפיק מניה כל זוהמא דארעא, והא אשתארת כספא, אבל לא כספא שלימתא, לבתר מאי עביד, מעייל ליה בנורא, כדבקדמיתא, ומפיק מניה סטייפי, כד"א הגו סיגים מכסף וגו'. וכדין, הוא כספא שלימתא, בלא ערבוביא.
כך הקב"ה, מעייל האי גופא תחות ארעא, עד דמתרקב כוליה, ונפיק מניה כל זוהמא בישא, ואשתאר ההוא תרווד רקב, ואתבני גופא מניה, ועד כען הוא גופא לא שלים.
לבתר, ההוא יומא רבא, דכתיב והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה. מתטמרן כלהו בעפרא כדבקדמיתא, מן קדם דחילו ותקיפו דקודשא בריך הוא, הה"ד ובאו במערות צרים ובמחלות עפר מפני פחד ה' ומהדר גאונו וגו'. ונפיק נשמתייהו, ומתעכל ההוא תרווד רקב, ואשתאר גופא דאתבני תמן נהורא, דיליה כנהורא דשמשא, וכזהרא דרקיעא, דכתיב והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע וגו'. וכדין כספא שלים, גופא שלימא, בלא ערבוביא אחרניתא.
דאמר ר' יעקב, גופא דנהיר, ירמי קב"ה מלעילא, דכתיב כי טל אורות טליך. וכתיב הנה ה' מטלטלך וגו'. וכדין יתקרון, קדישין עלאין, דכתיב קדוש יאמר לו. ודא הוא, דאתקרי תחיית המתים דבתרייתא, ודא הוא נסיונא בתרייתא, ולא יטעמון עוד טעמא דמותא, דכתיב בי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר עשית וגו' כי ברך אברכך וגו'. ובההוא זמנא, מצלו צדיקייא. דלא יתנסון בדא יתיר.
מה כתיב וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל וגו'. אלין שאר חייבי עלמא. דאתקרון אילים, כד"א אילי נביות ישרתונך ומתרגמינן רברבי נביות. אחר נאחז בסבך וגו'. כד"א וכל קרני רשעים אגדע וילך אברהם ויקח את האיל וגו'. דאינון מזומנין, לאתנסאה בכל נסיונא בישא, וישתארון הצדיקים, לעלמא דאתי, כמלאכין עלאין קדישין, ליחדא שמיה, ובג"כ כתיב, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד וגו'.
א"ל רבי יהודה מכאן ולהלאה, אצלחו פתחא. עאל יומא אחרא, עאלו קמיה כל בני מתא, אמרו ליה, לימא לן מר, מלייא דאורייתא, בפרשתא דקרינן בה יומא דשבתא, וה' פקד את שרה. קם ביני עמודי, פתח ואמר וה' פקד את שרה וגו'. ג' מפתחות בידו של הקב"ה, ולא מסרם לא ביד מלאך, ולא ביד שרף, מפתח של חיה, ושל גשמים, ושל תחיית המתים. בא אליהו, ונטל השנים, של גשמים ושל תחיית המתים. וא"ר יוחנן, לא נמסר ביד אליהו, אלא אחת. דאמר ר' יוחנן, כשבקש אליהו, להחיות בן הצרפית, א"ל קב"ה, לא יאות לך, למיסב בידך, שתי מפתחות, אלא תן לי מפתח הגשמים, ותחיה המת. והיינו דכתיב לך הראה אל אחאב וגו'. ואתנה מטר. לא אמר, ותן מטר, אלא ואתנה.
והא אלישע הוו ליה. אין. לקיים פי שנים ברוחו של אליהו, אלא, שלשתם לא מסרם הקב"ה, ביד שליח, דאמר רבי סימון, בא וראה כחו של הקב"ה, בפעם אחת מחיה מתים, ומוריד שאול ויעל, מזריח מאורות, ומוריד גשמים, מצמיח חציר, מדשן יבולים, פוקד עקרות, נותן פרנסות, עוזר דלים, סומך נופלים, זוקף כפופים, מהעדא מלכין, ומהקם מלכין, והכל בזמן אחד, וברגע אחד, ובבת אחת, מה שאין שליח, לעולם יכול לעשותו.
תניא אמר רבי יוסי, כל מה שעושה הקב"ה, אינו צריך לעשות, אלא בדבור, דכיון דאמר, ממקום קדושתו יהא כך, מיד נעשה. בא וראה כח גבורתו של הקב"ה, דכתיב בדבר ה' שמים נעשו. דאמר ר' יוחנן מאי דכתיב ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך וגו'.
אי הכי, יקרא סגיאה הוא למצראי, דלא דמי מאן דתפש מלכא, למאן דתפש הדיוטא. ועוד אין לך אומה מזוהמת בכל טומאה, כמו המצרים, דכתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם וגו'. שהם חשודים על משכב זכור, והם באים מחם, שעשה מה שעשה לאביו, וקלל אותו, ולכנען בנו. וכי לא היה להקב"ה, מלאך, או שליח, לשגר לעשות נקמה במצרים, כמו שעשה באשור, שהיה בנו של שם, דכתיב ובני שם עילם ואשור. ושם היה כהן גדול ונתברך, שנאמר ברוך ה' אלהי שם. והיה לשם הגדולה והברכה על אחיו. וכתיב בם, ויצא מלאך ה' ויכה במחנה אשור. ועל ידי שליח נעשה, כ"ש המצרים, שהם מזוהמים, יותר מכל אומה, ואמר אני ולא מלאך.
אלא אמר רבי יהודה, מכאן למדנו כח גבורתו של הקב"ה, ומעלתו, שהוא גבוה על הכל. אמר הקדוש ברוך הוא, אומה זו של מצרים, מזוהמת ומטונפת, ואין ראוי לשגר מלאך, ולא שרף, דבר קדוש בין רשעים ארורים מטונפים, אלא אני עושה, מה שאין יכול לעשות מלאך, ולא שרף, ולא שליח. שאני אומר ממקום קדושתי, יהא כך, ומיד נעשה, מה שאין המלאך יכול לעשותו. אבל הקב"ה, ממקום קדושתו, אומר יהא כך, ומיד נעשה, מה שהוא רוצה לעשות. ולפיכך לא נעשית נקמה זו, ע"י מלאך ושליח, בשביל קלון המצרים, ולהראות גדולתו של מקום, שלא רצה שיכנס ביניהם דבר קדוש, ועל הדרך הזה נאמר, אני ולא מלאך, אני יכול לעשותו ולא מלאך.
כיוצא בו אמר רבי יהודה, מאי דכתיב ויאמר ה' לדג. וכמה צדיקים וחסידים מישראל, שלא דבר עמהם הקב"ה, ובא לדבר עם הדג, דבר שאינו מכיר ויודע. אלא אמר ר' יהודה, כיון שעלתה תפלתו של יונה, לפני הקב"ה, ממקום קדושתו אמר, בשביל שיקיא הדג את יונה אל היבשה, למ"ד לדג, כמו בשביל, כלומר, ויאמר ה' בשביל הדג, שיקיא את יונה אל היבשה, ממקום קדושתו אמר הקב"ה יהא כך, ומיד נעשה, מה שאין שליח, יכול לעשותו.
תניא אמר רבי שמעון, מפתח של חיה, בידו של הקב"ה היא, ובעוד שהיא יושבת על המשבר, הקדוש ברוך הוא, מעיין באותו הולד, אם ראוי הוא לצאת לעולם, פותח דלתות בטנה ויוצא, ואם לאו סוגר דלתותיה, ומתו שניהם. אי הכי, לא יצא רשע לעולם. אלא הכי תנינן, על שלש עבירות נשים מתות וכו'. ואמר רבי יצחק, למה אשה מפלת פרי בטנה. אלא אמר רבי יצחק, הקדוש ברוך הוא רואה אותו העובר, שאינו ראוי לצאת לעולם, ומקדים להמיתו במעי אמו, שנאמר הנפלים היו בארץ בימים ההם. הנפלים כתיב, בלא יו"ד ראשונה. ולמה, בשביל שאחרי כן, באו בני האלהים אל בנות האדם, וילדו להם בזנות, וירבו ממזרים בעולם.
המה הגבורים אשר מעולם. שאין גבור ופריץ ועריץ, כמו הממזר. אנשי השם, שהכל יכירו, לקרותו השם הידוע ממזר, דכיון שרואים מעשיו, שהוא פריץ ועריץ וגבור, הכל יקראוהו אותו שם. ומה דא"ר שמעון הקב"ה מעיין באותו הולד. אין לך רשע בעולם, מאותם הרשעים היוצאים לעולם, שאין הקב"ה מעיין בו, ורואה אם אותו הגוף, יניח בן צדיק וכשר, או שיציל לאדם מישראל ממיתה משונה, או שיעשה טובה אחת, ובשביל כך הקדוש ברוך הוא מוציאו לעולם.
ביומוי דרבי יוסי, הוו אינון פריצי, דהוו משדדי בטורייא, עם פריצי אומות העולם, וכד משכחי בר נש, ותפשי ליה לקטליה, הוו אמרין ליה, מה שמך, אי הוה יודאי, הוו אזלין עמיה, ומפקין ליה מן טורייא, ואי הוה בר נש אחרינא, קטלי ליה, והוה אמר רבי יוסי, אתחזון אינון, בכל האי, למיעל לעלמא דאתי.
ת"ר, ג' דברים הללו, אינן באן לעולם אלא בקולות, קול חיה, דכתיב בעצב תלדי בנים. וכתיב וישמע אליה אלהים. קול גשמים, דכתיב, קול ה' על המים. וכתיב כי קול המון הגשם. קול תחיית המתים, דכתיב קול קורא במדבר. מאי בעי הכא קלא במדברא. אלא אמר רבי זריקא אלין אינון קלייא, לאתערא מתי מדבר, ומכאן דהוא הדין לכל העולם. א"ר יוחנן, הא תנן, כשנכנס אדם לקבר, נכנס בקולות. כשיקומו בתחיית המתים, אינו דין שיקומו בקולי קולות.
א"ר יעקב, עתידה בת קול, להיות מתפוצצת, בבתי קברות, ואומרת, הקיצו ורננו שוכני עפר, ועתידים לחיות, בטל של אור גדול של מעלה, דכתיב כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל, אכי"ר (ע"כ מדרש הנעלם).
ויי' פקד את שרה כאשר אמר, דכתיב, למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן. ותנינן פקד את שרה, פקידה לנוקבא, זכירה לדכורא ובגין כך, ויי' פקד את שרה כאשר אמר, דכתיב שוב אשוב אליך כעת חיה וגו', מהכא משמע דאמר, ויאמר שוב אשוב אליך, ויאמר סתם, דאיהו הוה, ולא שליחא אחרא.

— 28 —
ויעש יי' לשרה וגו'. כיון דאמר ויי' פקד את שרה, מהו ויעש יי' לשרה. אלא הכי תנינן דאיבא דעובדוי דקב"ה, מההוא נהר דנגיד ונפיק מעדן איהו, ואיהו נשמתהון דצדיקייא, ואיהו מזלא, דכל ברכאן טבאן, וגשמי ברכאן, נזלי מניה, ומתמן נפקי, דכתיב להשקות את הגן, דאיהו מזיל, ומשקה מעילא לתתא, בגין דבני בהאי מזלא תליין, ולא באתר אחרא.
ועל דא כתיב, ויי' פקד את שרה, פקידה בלחודוי. ויעש יי' לשרה. עשייה איהו, לעילא מהאי דרגא, כמה דאתמר דהא במזלא תלייא, ועל דא, כאן פקידה, וכאן עשייה. ובג"כ אמר יי' ויי', וכלא חד.
רבי אלעזר, פתח ואמר, הנה נחלת יי' בנים שכר פרי הבטן. הנה נחלת יי', אחסנתא לאתאחדא ביי', דלא יתעבר מינה לעלמין, דבר נש דזכי לבנין בהאי עלמא, זכי בהו למיעל לפרגודא, בעלמא דאתי. בגין, דההוא ברא דשביק ב"נ, וזכי ביה בעלמא דא, איהו יזכי ליה לעלמא דאתי וזכי לאעלא ביה, לנחלת יי'.
מאן נחלת יי', דא ארץ החיים. והכי קרא לה לארץ ישראל, דאיהי ארץ החיים. דוד מלכא, קרא ליה נחלת יי' דכתיב כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת יי' לאמר לך עבד אלהים אחרים, ובגין כך, הנה נחלת יי' בנים. מאן אזכי ליה, לבר נש. בנין. אי זכי בהו בהאי עלמא, שכר פרי הבטן, אגרא וחולקא טבא, בההיא עלמא, בההוא איבא דמעוי, איהו דזכי בר נש, בההוא עלמא, בהו.
תא חזי הנה נחלת יי' בנים. ירותא ואחסנתא, דאיבין דעובדוי דקב"ה מלעילא, איהו מאילנא דחיי, דהא מתמן זכי בר נש לבנין, כד"א ממני פריך נמצא. מה כתיב, אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבושו וגו'. אשרי בעלמא דין, ואשרי בעלמא דאתי.
לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער. מאן אויבים בשער. אלין מאריהון דדינין, דכד נשמתא נפקת מהאי עלמא, כמה אינון מריהון דדינין, דזמינין קמיה, עד לא ייעול לדוכתיה, בשער. בההוא תרעא, דייעול תמן, בגין דמשכונין, שביק בהאי עלמא, ובגיניהון יזכי בההוא עלמא, ועל דא, לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער.
רבי יהודה ורבי יוסי, הוו אזלי בארחא, א"ל רבי יהודה לרבי יוסי, פתח פומך, ולעי באורייתא, דהא שכינתא אשתכחת גבך, דכל זמן דבמלי דאורייתא לעאן, שכינתא אתיא ומתחברא וכל שכן באורחא, דשכינתא קדמא ואתיא ואזלא קמייהו דבני נשא, דזכאן במהימנותא דקב"ה.

— 29 —
פתח רבי יוסי ואמר, אשתך כגפן פריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך. אשתך כגפן פריה, כל זמנא, דאתתא בירכתי ביתא, ולא נפקא לבר, היא צנועה, ואתחזי לאולדא בנין דכשרן. כגפן, מה גפן, לא אתנטעא אלא בזינה, ולא בזינא אחרא. כך אתתא דכשרא, לא תעבד נטיען בבר נש אחרא. מה גפן, לא אית ביה רכיבה מאילנא אחרא, אוף הכי אתתא דכשרא הכי נמי.
חמי מה אגרה, בניך כשתילי זיתים. מה זיתים לא נפלי טרפייהו, כל יומי שתא, וכלהו קשורין תדיר. אוף הכי בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך.
מה כתיב בתריה, הנה כי כן יברך גבר ירא יי'. מאי הנה כי כן יברך גבר. הנה כן מבעי ליה. אלא לאסגאה מלה אחרא, דאוליפנא דא מנה, דכל זמנא דשכינתא הוה צניעא באתרה, כדקא חזי לה, כביכול, בניך כשתילי זיתים, אלין ישראל כד שראן בארעא. סביב לשלחנך. דאכלי ושתאן, וקרבין קרבנין וחדאן קמי קב"ה, ומתברכן עלאין ותתאין בגינייהו.
לבתר דשכינתא נפקת, אתגלו ישראל, מעל פתורא דאבוהון, והוו ביני עממיא, וצווחין כל יומא, ולית דאשגח בהו, בר קב"ה, דכתיב ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו'. וחמינן, כמה קדישין עלאין, מיתו בגזרין תקיפין, וכל דא, בגין עונשא דאורייתא, דלא קיימו ישראל, כד הוו שראן בארעא קדישא.
חמי מה כתיב, תחת אשר לא עבדת את יי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל. האי קרא, איהו רזא תחת, אשר לא עבדת בשמחה בזמן דכהני הוו קרבין קרבנין ועלוון, ודא היא בשמחה. ובטוב לבב, אלין ליואי. מרוב כל, אלו ישראל, דהוו אמצעיים בינייהו, ונטלי ברכאן מכל סטרין.
דכתיב הרבית הגוי לו הגדלת השמחה. אלין כהני. שמחו לפניך כשמחת בקציר, אלו ישראל, דקב"ה בריך לון, עבורא דחקלא, ויהבי מעשרא מכלא. כאשר יגילו בחלקם שלל. אלין ליואי, דנטלא מעשרא, מגו אדרא.
ד"א הרבית הגוי. אלין ישראל דמהימנותא דקב"ה עלייהו, כדקא חזי. לו הגדלת השמחה. דא איהו דרגא, רישא עלאה דאברהם דאתדבק בה, דאיהו גדול, וחדוה ביה אשתכח.
שמחו לפניך בשעתא דסלקין לאתדבקא בך. כשמחת בקציר. דא כנסת ישראל, דשמחת בקציר דיליה הוה. כאשר יגילו בחלקם שלל. כאשר יגילו, אלין שאר חילין, ורתיכין לתתא, בזמנא דמחלקי שלל, וטרפי טרפא, בראשיתא דכלא.

— 30 —
ר' יהודה פתח ואמר, עת לעשות ליי' הפרו תורתך. עת לעשות ליי' מהו. אלא, הא אוקמוה. אבל עת: דא כנסת ישראל, דאקרי עת. כמה דאת אמר, ואל יבא בכל עת אל הקדש. מאי ואל יבא בכל עת. כמה דאת אמר, לשמרך מאשה זרה. ודא הוא ויקריבו לפני יי' אש זרה וגו'. מאי טעמא עת. בגין, דאית לה עת וזמן לכלא, לקרבא, לאתנהרא, לאתחברא כדקא יאות. כד"א ואני תפלתי לך יי' עת רצון.
לעשות ליי'. כמה דכתיב, ויעש דוד שם. דכל מאן דאשתדל באורייתא, כאילו עביד ותקן, האי עת, לחברא לה בקב"ה. וכל כך למה, בגין דהפרו תורתך, דאילו לא הפרו תורתך, לא אשתכח פרודא דקודשא בריך הוא מישראל לעלמין.
אמר ר' יוסי, כגוונא דא כתיב, אני יי' בעתה אחישנה. מהו בעתה. בעת ה' דתקום מעפרא, כדין אחישנה. אמר רבי יוסי, ועם כל דא, יומא חד, איהי כנסת ישראל, גו עפרא ולא יתיר.
אמר ר' יהודה, הכי אמרו. אבל ת"ח, רזא דאוליפנא, בשעתא דכנסת ישראל אתגלייא מאתרה, כדין אתוון דשמא קדישא, כביכול אתפרשו. דאתפרשא ה"א, מן וא"ו, ובגין דאתפרשו, מה כתיב, נאלמתי דומיה, בגין דאסתלק, וא"ו מן ה"א, וקול לא אשתכח, כדין דבור אתאלם.
ובגין כך, היא שכיבת בעפרא, כל ההוא יומא דה"א. ומאן איהו, אלף חמשאה, ואע"ג דאקדימת בגלותא, עד לא ייעול ההוא אלף חמשאה, רזא דה"א.
וכד ייתי אלף שתיתאה דאיהו רזא דוא"ו, כדין וא"ו יוקים לה"א. בזמנא שית זמנין עשר, וא"ו סלקא בי', וא"ו נחתא בה"א.
אשתלים וא"ו גו עשר, שית זמנין, כדין הוו שתין, לאקמא מעפרא, ובכל שתין ושתין, מההוא אלף שתיתאה, אתתקף ה"א, וסלקא בדרגוי, לאתתקפא. ובשית מאה שנין לשתיתאה, יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא, ומבועי דחכמתא לתתא, ויתתקן עלמא, לאעלא בשביעאה. כבר נש, דמתתקן ביומא שתיתאה, מכי ערב שמשא, לאעלא בשבתא. אוף הכי נמי. וסימניך בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו'. נבקעו כל מעיינות תהום רבה.
א"ל רבי יוסי, כל דא, אריכו זמנא יתיר, מכמה דאוקמוה חברייא, דאיהו יומא חד, גלותא דכנסת ישראל, ולא יתיר, דכתיב נתנני שוממה כל היום דוה. א"ל, הכי אוליפנא מאבא, ברזין דאתוון דשמא קדישא, וביומי דשני עלמא, וביומי דבראשית, וכלא רזא חדא איהו.
וכדין יתחזי קשתא בעננא, בגווני נהירין, כאתתא דמתקשטא לבעלה, דכתיב וראיתיה לזכר ברית עולם. והא אוקמוה ושפיר הוא. וראיתיה: בגוונין נהירין כדקא יאות.
וכדין לזכור ברית עולם. מאן ברית עולם. דא כנסת ישראל ויתחבר וא"ו בה"א, וייקים לה מעפרא, כד"א ויזכר אלהים את בריתו. דא כנסת ישראל. דאיהי ברית, כד"א והיתה לאות ברית וגו'.
כד יתער וא"ו, לגבי ה"א, כדין אתין עלאין, יתערון בעלמא. ובנוי דראובן, זמינין דיתערון קרבין, בכל עלמא, וכנסת ישראל יוקים לה מעפרא, וידכר לה קודשא בריך הוא.
וישתכח קב"ה לגבה, גו גלותא כחושבן וא"ו, שית זמנין י'. עשר זמנין שית שנין, וכדין תיקום, ויתפקד עלמא, למעבד נוקמין, ומאן דאיהו מאיך יתרמי.
א"ל ר' יוסי, שפיר קאמרת, בגין דאיהו גו רזא דאתוון. ולית לן לאתערא, חושבן וקצין אחרנין, דהא בספרא דרב ייבא סבא אשכחן, חושבן דא, דכתיב אז תרצה הארץ. והוא רזא דוא"ו, דכתיב, וזכרתי את בריתי יעקוב. ודא הוא ו"ו, כלא כחדא, ועל דא אזכור, ולבתר והארץ אזכור, דא כנסת ישראל. תרצה: תתרעי ארעא, לגבי קודשא בריך הוא.
אבל יומא חד, דאמרו חברייא, ודאי כלא הוא גניז, קמי קב"ה, וכלא אשתכח ברזא דאתוון, דשמא קדישא, דהא גלותא, באינון אתוון, גלי לון רבי ייסא הכא, והשתא באינון אתוון אתגליין, וגלי לון.
א"ל ת"ח, דאפילו כד אתפקדא שרה, מהאי דרגא, לא פקיד לה, אלא ברזא דוא"ו, דכתיב ויי' פקד את שרה וגו'. בגין דכלא ברזא דוא"ו איהו, ובהא כליל כלא, וביה אתגליא כלא, בגין דכל מלה דאיהי סתימא, איהי גלי כל סתים, ולא אתי מאן דאיהו באתגליא, ויגלי מה דאיהו סתים.
א"ר יוסי, כמה אית לן לאתמשכא גו גלותא, עד ההוא זמנא, וכלא תלי ליה קב"ה, כד יתובון בתיובתא, אי יזכו, ואי לא יזכו כמה דאתמר בהאי קרא, דכתיב אני יי' בעתה אחישנה. זכו אחישנה, לא זכו בעתה.
אזלו עד דהוו אזלי, א"ר יוסי, אדכרנא השתא, דהא באתר דא יתיבנא, יומא חד עם אבא, ואמר לי ברי, זמין אנת, כד מטון יומך, לשיתין שנין, לאשכחא בהאי אתר סימא, דחכמתא עלאה, והא זכינא לאינון יומין, ולא אשכחנא, ולא ידענא, אי הני מלין דקאמרן, או ההיא חכמתא, דאיהו אמר.
ואמר לי כד ימטון קולפין דנורא, גו טהירי ידך, אתאביד מינך. אמינא ליה אבא במה ידעת. א"ל, בהני תרין צפורין, דאעברו על רישך ידענא.
אדהכי, אתפרש ר' יוסי, ועאל גו מערתא חדא, ואשכח ספרא חד, דהוה נעיץ גו נוקבא דטנרא, בסייפי מערתא, נפק ביה.
כיון דפתח ליה, חמא שבעין ותרין גליפין דאתוון, דאתמסרו לאדם הראשון, ובהו הוה ידע, כל חכמתא דעלאין קדישין, וכל אינון דבתר ריחיא, דמתגלגלן בתר פרוכתא, גו טהירין עלאין, וכל אינון מלין, דזמינין למיתי לעלמא, עד יומא, דיקום עננא, דבסטר מערב, ויחשיך עלמא.
קרא לרבי יהודה, ושרו למלעי, בההוא ספרא, לא ספיקו למלעי, תרי או תלתא סטרין, דאינון אתוון, עד דהוו מסתכלין, בההיא חכמה עלאה, כיון דמטו, למלעי בסתירו דספרא, ומשתעו דא עם דא, נפק שביבא דאשא, ועלעולא דרוחא, ובטש בידיהון, ואתאביד מנייהו. בכה ר' יוסי ואמר דילמא ח"ו, חובה איהו גבן, או דלאו אנן זכאין, למנדע ליה.
כד אתון לגבי דר' שמעון, אשתעו ליה עובדא דא, אמר לון, דילמא בקץ משיחא דאינון אתוון, הויתון משתדלי, אמרו ליה, דא לא ידעינן, דהא כלא אתנשי מינן. אמר לון רבי שמעון. לית רעותא דקב"ה בדא, דיתגלי כל כך לעלמא, וכד יהא קריב ליומי משיחא, אפילו רביי דעלמא, זמינין לאשכחא טמירין דחכמתא, ולמנדע ביה קצין, וחושבנין, ובההוא זמנא, אתגליא לכלא, הה"ד, כי אז אהפך אל עמים וגו'. מהו אז. בזמנא דתיקום כנסת ישראל מעפרא, ויוקים לה קב"ה, כדין אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם יי' ולעבדו שכם אחד.
ת"ח, אע"ג דאברהם כתיב ביה, ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה. וכל מטלנוי, הוו לדרומא, ואתקשר ביה, לא סליק לדוכתיה כדקא יאות, עד דאתיליד יצחק, כיון דאתיליד יצחק, אסתלק לאתריה, ואיהו אשתתף בהדיה, ואתקשרו דא בדא.
בג"כ, איהו קרי ליה יצחק, ולא אחרא, בגין לשתפא מיא באשא, דכתיב ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו אשר ילדה לו שרה יצחק, מאן הנולד לו, אש ממים.

— 31 —
ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק. אמר רבי חייא, מיומא דאתיליד יצחק, והוה ישמעאל בביתא דאברהם, לא אסתלק ישמעאל בשמא, באתר דדהבא שריא, סוספיתא לא אדכר קמיה, ובג"כ את בן הגר המצרית, גבר דלא יתחזי לאדכרא, קמיה דיצחק.
אמר רבי יצחק, ותרא שרה, בעינא דקלנא, חמאת ליה שרה דלא חמאת ליה בעינא, דאיהו ברא דאברהם, אלא דאיהו ברא, דהגר המצרית, ובג"כ ותרא שרה: דשרה חמאת ליה בעינא דא, ולא אברהם, דאילו באברהם, לא כתיב את בן הגר, אלא את בנו.
ת"ח לבתר מה כתיב, וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו. ולא כתיב, על אודות בן הגר המצרית. בג"כ, ותרא שרה את בן הגר המצרית. ולא חמאת דאיהו בריה דאברהם.
רבי שמעון אמר, האי קרא, תושבחתא דשרה איהו, בגין דחמאת ליה, דקא מצחק לכו"ם, אמרה, ודאי לאו ברא דא, ברא דאברהם, למעבד עובדוי דאברהם, אלא ברא דהגר המצרית איהו, אהדר לחולקא דאמיה, בג"כ, ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק.
וכי ס"ד, דקני לה שרה, או לברה, אי הכי, לא אודי קב"ה עמה, דכתיב כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. אלא, בגין דחמאת ליה בכו"ם, ואמיה אולפא ליה נמוסי דכו"ם, בגין כך, אמרת שרה, כי לא יירש בן האמה הזאת, אנא ידענא, דלא ירית לעלמין, חולקא דמהימנותא, ולא יהא ליה, עם ברי חולקא, לא בעלמא דין, ולא בעלמא דאתי, ובגין כך אודי עמה קודשא בריך הוא.
וקב"ה, בעא לאפרשא בלחודוי, זרעא קדישא כדקא יאות, דבגין כך, ברא עלמא, דהא ישראל, סליק ברעותא דקב"ה, עד לא יברי עלמא, ובגין כך, נפק אברהם לעלמא, ועלמא מתקיים בגיניה, ואברהם ויצחק קיימו, ולא אתיישבו בדוכתייהו, עד דנפק יעקב לעלמא.
כיון דנפק יעקב לעלמא אתקיימו, אברהם ויצחק, ואתקיים כל עלמא, ומתמן נפק עמא קדישא לעלמא, ואתקיים כלא, כגוונא קדישא, כדקא יאות, ובג"כ, א"ל קב"ה, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע, ולא בישמעאל.
מה כתיב לבתר, ותלך ותתע במדבר באר שבע. כתיב הכא ותתע וכתיב התם הבל המה מעשה תעתועים. וקב"ה, בגיניה דאברהם, לא שביק לה, ולברה.
ת"ח, בקדמיתא כד אזלת מקמה דשרה, מה כתיב, כי שמע יי' אל ענייך. והשתא דטעאת בתר כו"ם, אע"ג דכתיב, ותשא את קולה ותבך. מה כתיב, כי שמע אלהים אל קול הנער. ולא כתיב כי שמע אלהים את קולך.
באשר הוא שם. הא אוקמוה, דלאו בר עונשא הוא, לגבי בי דינא דלעילא, דהא בי דינא דלתתא, ענשין מתליסר שנין ולעילא, ובי דינא דלעילא, מעשרים שנין ולהלאה. ואע"ג דחייבא הוה, לאו בר עונשא איהו. והא אוקמוה, ודא הוא דכתיב, באשר הוא שם.
א"ר אלעזר, אי הכי, מאן דאסתלק מעלמא, עד לא מטון יומוי, לעשרין שנין, מאן אתר אתענש, בגין דהא מתליסר שנין ולתתא, לאו בר עונשא איהו, אלא בחטאוי דאבוי, אבל מתליסר שנין ולעילא מהו. א"ל, קב"ה חס עליה, דלימות זכאי, ויהיב ליה אגר טב, בההוא עלמא, ולא לימות חייב, דיתענש בההוא עלמא, ואוקמוה.
א"ל אי חייבא הוא, ולא מטון יומוי, לעשרין שנין, מהו, כיון דאסתלק מעלמא, במאי הוא עונשיה. א"ל בדא אתקיים ויש נספה בלא משפט. דכד עונשא נחית לעלמא, איהו אערע בלא כונה, לעילא ותתא, בההוא מחבלא, ויתענש, כד לא אשגחו עליה מלעילא.
ועליה כתיב עוונותיו ילכדנו את הרשע. א"ת לאסגאה, מאן דלא מטון יומוי, לאתענשא, עוונותיו ילכדנו ולא בי דינא דלעילא, ובחבלי חטאתו יתמך, ולא בי דינא דלתתא בגין כך כתיב כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם.

— 32 —
ר"ש פתח ואמר וזכרתי את בריתי יעקוב, מלא בוא"ו, אמאי. אלא, בתרין סטרין איהו, רזא דחכמתא, חדא, דאיהו רזא דרגא דחכמתא אתר דשרי ביה יעקב. אבל האי קרא, על גלותא דישראל אתמר, דכד אינון גו גלותא, ההוא זמנא דיתפקדון, יתפקדון ברזא דוא"ו. ואיהו באלף שתיתאה.
ופקידה ברזא דוא"ו, שית רגעי, ופלג עידן. ובזמנא דשתין שנין, לעבורא דדשא, באלף שתיתאה, יקים אלה שמיא, פקידו לברתיה דיעקב. ומההוא זמנא, עד דיהא לה זכירה, שית שנין ופלגא. ומההוא זמנא, שית שנין אחרנין, ואינון שבעין ותרין ופלגא.
בשיתין ושית, יתגלי מלכא משיחא בארעא דגליל, וכד ככבא דבסטר מזרח, יבלע שבע ככביא מסטר צפון, ושלהובא דאשא אוכמא, תהא תליא ברקיעא שיתין יומין, וקרבין יתערון בעלמא, לסטר צפון, ותרין מלכין יפלון, באינון קרבין.
ויזדווגון כלהון עממיא, על ברתיה דיעקב, לאדחייא לה מעלמא. ועל ההוא זמנא כתיב, ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע, וכדין, יסתיימון נפשין מגופא, ובעיין לאתחדשא, וסימניך כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה וגו', כל נפש, ששים ושש.
בשבעין ותלת, כל מלכי עלמא, יתכנשון לגו קרתא רבתא דרומי, וקב"ה, יתער עלייהו, אשא וברדא, ואבני אלגביש, ויתאבדון מעלמא, בר אינון מלכין, דלא ימטון לתמן, ויהדרון לאגחא קרבין אחרנין. ומההוא זמנא, מלכא משיחא, יתער בכל עלמא, ויתכנשון עמיה, כמה עמין, וכמה חיילין, מכל סייפי עלמא, וכל בני ישראל, יתכנשון בכל אינון אתרי.
עד דאשתלימו אינון שנין למאה, כדין, וא"ו יתחבר בה"א, וכדין והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה ליי' וגו'. ובני ישמעאל זמינין בההוא זמנא לאתערא עם כל עמין דעלמא, למיתי על ירושלם, דכתיב ואספתי את כל הגוים אל ירושלם למלחמה וגו'. וכתיב יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על יי' ועל משיחו. וכתיב יושב בשמים ישחק יי' ילעג למו.
לבתר וא"ו זעירא, יתער, לאתחברא, ולחדשא נשמתין, דהוו עתיקין, בגין לחדתא עלמא, כמה דכתיב, ישמח יי' במעשיו. וכתיב יהי כבוד יי' לעולם. לאתחברא כדקא יאות. ישמח יי' במעשיו, לנחתא לון לעלמא, ולמהוי כלהון בריין חדתין, לחברא עלמין כלהו כחד.
זכאין אינון, כל אינון, דישתארון בעלמא בסייפי אלף שתיתאה, למיעל בשבתא, דהא כדין, איהו יומא חד לקב"ה בלחודוי לאזדווגא כדקא יאות, ולמלקט נשמתין חדתין, למהוי בעלמא, עם אינון דאשתארו בקדמיתא, דכתיב והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלם.

— 33 —
ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני. רבי יהודה, פתח ואמר, אתה הוא מלכי וגו' דא הוא שלימו, דכל דרגין כחדא, דא בדא.
צוה ישועות יעקב, כל אינון שליחן, דעבדי שליחותא בעלמא דליהוי כלהו, מסטרא דרחמי, ולא להוו מסטרא דדינא, בגין דאית מארי שליחן, מסטרא דרחמי, ומסטרא דדינא קשיא. אינון שליחן, דאתיין מסטרא דרחמי, לא עבדי שליחותא דדינא בעלמא כלל.
ואי תימא, הא מלאכא, דאתגלי ליה לבלעם, הא תנינן, שליחא דרחמי הוה, ואתהפך לדינא. לא. לעולם לא אשתני, אלא שליחא דרחמי הוה, לאגנא עלייהו דישראל, ולמהוי סניגוריא עלייהו, ולקבליה, הוא דינא, וכך אורחוי דקב"ה, כד אוטיב לדא, ההוא טיבו, דינא לדא. כך הא שליחא דרחמי, הוה להו לישראל, ולבלעם אתהפך לדינא. בג"כ צוה ישועות יעקב, אמר דוד, פקיד על עלמא, כד ישתלחון שליחאה, די להויין מסטרא דרחמי.
רבי אבא אמר, צוה ישועות יעקב, דאינון גו גלוותא, וישתכח פורקנא להון, גו גלותהון. ת"ח, תושבחן דאבהן, יעקב הוה, ואלמלא יצחק, לא אתא יעקב לעלמא, ובגין כך, צוה ישועות יעקב דא יצחק, דכיון דאשתזיב יצחק, ישועות יעקב הוו.
ויהי אחר הדברים האלה, ר' שמעון אמר, הא תנינן, ויהי בימי, על צערא אתמר, ויהי אע"ג דלא כתיב בימי, טפסי דצערא אית ביה. ויהי אחר, בתר דרגא תתאה, דכל דרגין עלאין, ומאן איהו, דברים, כד"א, לא איש דברים אנכי.
ומאן הוה בתר דרגא דא, והאלהים נסה את אברהם. דאתיא יצר הרע, לקטרגא קמי קב"ה. הכא אית לאסתכלא, והאלהים נסה את אברהם. את יצחק מבעי ליה. דהא יצחק, בר תלתין ושבע שנין הוה, והא אבוי, לאו בר עונשא דיליה הוה, דאלמלא אמר יצחק, לא בעינא, לא אתענש אבוי עליה, מאי טעמא, והאלהים נסה את אברהם, ולא כתיב נסה את יצחק.
אלא, את אברהם ודאי, דבעי לאתכללא בדינא, דהא אברהם, לא הוה ביה דינא כלל, מקדמת דנא, והשתא אתכליל מיי"א באש"א. ואברהם, לא הוה שלים, עד השתא, דאתעטר למעבד דינא, ולאתקנא ליה באתריה.
וכל יומוי, לא הוה שלים, עד השתא דאתכליל מי"א באש"א, ואש"א במי"א, ובג"כ והאלהים נסה את אברהם, ולא את יצחק, דאזמין אברהם, לאתכללא בדינא, וכד עביד דא, עאל אש"א במי"א, ואשתלים דא עם דא. ודא עביד דינא, לאתכללא דא בדא, וכדין יצר הרע, אתא לקטרגא עליה דאברהם, דלא אשתלים כדקא יאות, עד דיעביד דינא ביצחק, דיצר הרע, אחר הדברים איהו, ואתא לקטרגא.
ותא חזי, רזא דמלה, אע"ג דקאמרן דאברהם כתיב, ולא יצחק, יצחק נמי אתכליל ביה, בהאי קרא, רזא דכתיב, והאלהים נסה את אברהם. נסה לאברהם, לא כתיב, אלא את אברהם, את דייקא, ודא יצחק. דהא בההיא שעתא, בגבור"ה תתאה שריא, כיון דאתעקד, ואזדמן בדינא, על ידא דאברהם, כדקא יאות, כדין אתעטר באתריה, בהדיה דאברהם, ואתכלילו אש"א במי"א, וסליקו לעילא, וכדין אשתכח מחלוקת כדקא יאות, מיא באשא.
מאן חמא אבא רחמנא, דאתעביד אכזר. אלא, בגין לאשתכחא מחלוקת מיא באשא, ולאתעטרא באתרייהו, עד דאתא יעקב, ואתתקן כלא, כדקא יאות, ואתעבידו תלתא אבהן שלמין, ואתתקנו עלאי ותתאי.
ויאמר קח נא את בנך. וכי היאך יכיל אברהם, דאיהו סבא. אי תימא, בגין דיצחק, לא נפיק מרשותיה כלל, יאות. אבל, כד"א קח את אהרן ואת אלעזר בנו. אלא, בגין לאמשכא לון במלין, ולאדכרא לון, לרעותא דקב"ה, אוף הכא קח במלין. את בנך את יחידך אשר אהבת. הא אוקמוה. ולך לך אל ארץ המוריה, כד"א אלך לי אל הר המור. לאתקנא באתרא דיתחזי.

— 34 —
ביום השלישי ויש"א אברה"ם א"ת עיניו וירא את המקום מרחוק. ביום השלישי, הא אוקמוה, אלא, כיון דאתמר, ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים, מאי טעמא, ביום השלישי וירא את המקום מרחוק. אלא, בגין דכתיב, כי ביצחק יקרא לך זרע. ודא הוא יעקב, דנפק מניה. והאי הוא ביום השלישי.
וירא את המקום מרחוק. כד"א מרחוק יי' נראה לי. וירא את המקום. דא הוא יעקב, דכתיב ויקח מאבני המקום. אסתכל אברהם, ביום השלישי דאיהו דרגא תליתאה, וחמא ליה ליעקב, דזמין למיפק מניה. מרחוק, כמה דאמרן, מרחוק, ולא לזמן קריב.
אמר ליה רבי אלעזר, מאי שבחא איהו לאברהם, כד אסתכל, וחמא דזמין למיפק, מניה יעקב. דהא כד אזיל למיעקד ליה ליצחק, לאו שבחא כל כך איהו דיליה.
א"ל ודאי חמא ליה ליעקב, דהא מקדמת דנא, ידע אברהם חכמתא, ואסתכל השתא, ביום השלישי, דאיהו דרגא תליתאה, למעבד שלימו, וכדין חמא ליה ליעקב, דכתיב וירא את המקום. אבל השתא, קיימא ליה מלה מרחוק, בגין דאזיל למיעקד ליה ליצחק, ולא בעא להרהר אבתריה דקודשא בריך הוא.
מרחוק: חמא ליה, גו אספקלריאה דלא נהרא בלחודוי, ובגין כך, חמא ליה, ולא אתגלי כלא, דאלו אספקלריאה דנהרא, הוה שכיח, על האי אספקלריאה דלא נהרא, אתקיים עליה אברהם, כדקא יאות, אבל מרחוק בלחודוי הוה, מרחוק.
מאי טעמא אסתלק, מהאי מלה, אספקלריאה דנהרא בגין דהאי, דרגא דיעקב הוה, ובגין דיעקב עד לא אתייליד, לא אשתכח השתא על האי דרגא. ותו, בגין דיהך ויקבל אגרא. וירא את המקום מרחוק. דא יעקב, כמה דאתמר מרחוק, דלא זכה ביה.
ויבאו אל המקום אשר אמר לו האלהים וגו'. רמיז הכא, דאע"ג דאתו לההוא ראייה, וחמא ליעקב, אמר אברהם, ודאי קב"ה ידע בגוונא אחרא דאתחזי, מיד ויבן שם אברהם את המזבח וגו'.
מה כתיב לעילא, ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי, הא אוקמוה. אבל מאי טעמא, לא אתיב ליה מיד. אלא, בגין דהא אסתלק, מרחמי דאבא על ברא, ובגין כך, כתיב הנני בני, הנני דאסתלקו רחמי, ואתהפך לדינא.
ויאמר אברהם, ולא כתיב, ויאמר אביו. דהא לא קאים עליה כאבא, אלא בעל מחלוקת, הוה ביה. אלהים יראה לו השה. יראה לנו מבעי ליה, מאי יראה לו. אלא, א"ל אלהים יראה לו לגרמיה, כד איהו יצטריך, אבל השתא בני, ולא אמרא. מיד וילכו שניהם יחדו.
רבי שמעון, פתח ואמר, הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון. הן אראלם, אלין מלאכי עלאי. צעקו, בההיא שעתא, ובעו לקיימא, על ההיא מלה, דכתיב, ויוצא אותו החוצה. בגין כך, צעקו חוצה.
מלאכי שלום. אלין אינון מלאכין אחרנין, דהוו זמינין, למיהך קמיה דיעקב, ובגיניה דיעקב, אבטח לון שלימו קב"ה, דכתיב ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים. ואלין אקרון מלאכי שלום, כלהו בכו, כד חמו ליה לאברהם, דעקיד ליה ליצחק, ואזדעזעו עלאי ותתאי, וכלהו עליה דיצחק.

— 35 —
ויקרא אליו מלאך יי' וגו', פסיק טעמא בגוויהו, דלאו אברהם בתראה, כקדמאה, בתראה שלים, קדמאה לא שלים, כגוונא דא, שמואל שמואל, בתראה שלים, קדמאה לא שלים. בתראה נביא, קדמאה לא נביא. אבל משה משה, לא פסיק, בגין דמיומא דאתייליד, לא אעדי מניה שכינתא. אברהם אברהם: רבי חייא אמר, בגין לאתערא ליה, ברוחא אחרא, בעובדא אחרא, בלבא אחרא.
ר' יהודה אמר, אתבריר יצחק, ואסתליק ברעותא, קמי קב"ה, כריחא דקטרת בוסמין, דקרבין כהנייא קמיה, תרין זמנין ביומא, ואשתלים קרבנא. דהא צערא דאברהם הוה, בשעתא דאתמר ליה, אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה. חשיב דקרבניה לא אשתלים, ולמגנא עבד וסדר כלא, ובנה מזבח. מיד וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר וגו'.
הא תנינן הוא איל דאתברי בין השמשות הוה. ובן שנתו היה, כד"א כבש אחד בן שנתו. והכי אצטריך, ואת אמרת בין השמשות. אלא אתפקד חילא, לאזדמנא ההוא אימרא, בשעתא דאצטריך ליה לאברהם. כמה דכל אינון מלין, דהוו בין השמשות, אתמנא חילא, לאזדמנא ההוא מלה בשעתא דאצטריך ליה. הכי נמי, האי איל, דאתקריב תחותיה דיצחק.

— 36 —
פתח ואמר בכל צרתם לא צר ומלאך פניו הושיעם וגו'. תא חזי, בכל צרתם דישראל, כד אזדמן לון עאקן, כתיב לא באל"ף, וקרי בוא"ו, בגין דקב"ה עמהון בעקו. לא באל"ף, אתר עלאה יתיר, אף על גב, דלאו בההוא אתר, רוגזא ועקו, להתם לעילא, מטא עקתא דישראל. לא באל"ף, כד"א הוא עשנו ולא אנחנו. כתיב באל"ף, וקרי בוא"ו.
ומלאך פניו הושיעם. והא איהו עמהון, בההוא עקו, ואת אמרת הושיעם. אלא מושיעם לא כתיב אלא הושיעם, מקדמת דנא, דאיהו זמין, בההוא עקו, למסבל עמהון. תא חזי, בכל זמנא דישראל אינון בגלותא, שכינתא עמהון בגלותא, והא אוקמוה, דכתיב ושב יי' אלהיך את שבותך ורחמך וגו'.
ד"א ומלאך פניו הושיעם, דא שכינתא, דאיהי עמהון בגלותא ואת אמרת דאיהו הושיעם. אלא הכי הוא ודאי, דאלין אינון, משכנותיו דקב"ה בגלותא, ובגין דשכינתא עמהון, קב"ה אדכר לון, לאוטבא לון, ולאפקא לון מן גלותא, דכתיב ואזכר את בריתי, בקדמיתא, ולבתר ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי.
וגם ראיתי. לאסגאה ראיה אחרא, דאיהו קדמאה דכלא, וכתיב ויזכר אלהים את בריתו, דא שכינתא. את אברהם, לאברהם מבעי ליה, אלא את אברהם, דא הוא, חברותא וזווגא דילה, באבהן. את אברהם, דא הוא, מערבית דרומית. את יצחק, דא הוא, צפונית מערבית. ואת יעקב, דא הוא, זווגא חדא, כללא חדא, זווגא שלים, כדקא יאות.
כגוונא דא, את השמים, דא הוא, כללא מדת לילה ביום. ואת הארץ, דא מדת יום בלילה כחדא. אוף הכא, בכלהו את, וביעקב ואת, למהוי כלא, זווגא חדא, דלא מתפרשין דכר ונוקבא לעלמין. וזמין קב"ה, לאכרזא בכל עלמא, ולאשמעא קל, דיימא, ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע.ברוך י' לעולם אמן ואמן.

=== Chayei Sara ===

— 1 —
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. רבי יוסי, פתח ואמר, וישאו את יונה ויטלהו אל הים ויעמד הים מזעפו. הכא אית לאסתכלא, מ"ט, ארעישת ימא, עליה דיונה, ולא ארעישת עליה ארעא, כיון דהוה אזיל, בגין דלא תשרי עליה שכינתא, ימא אמאי אחיד ביה, כד הוה אזיל.
אלא, ודאי מלה באתריה הוה. ים, תנן, ים דמיא לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד, ובגין כך, ימא אחיד ביה ונטל ליה, מקמי ימא ערק.
וישאו את יונה ויטלהו אל הים. אוליפנא, כד הוה נטלי ליה וטבעי ירכוי בימא, הוה ימא שכיך, זקפין ליה, אתרעיש ימא, כל מה דטבעי ליה, הכי אשתכיך ימא, עד דאיהו אמר, שאוני והטילני אל הים, מיד וישאו את יונה ויטלהו אל הים.
כיון דאתרמי בים פרחה מניה נשמתיה וסלקא עד כרסייא דמלכא, ואתדנת קמיה, ואהדרת ליה נשמתיה, ועאל בפומא דההוא נונא, ומית נונא לבתר אתקיים ההוא נונא, ואוקמוה.
תא חזי, בשעתא דבר נש סליק בערסיה, כל ליליא וליליא נשמתיה נפקת מניה, ואתדנת קמי בי דינא דמלכא, אי זכאה לאתקיימא, אתהדרת להאי עלמא.
ודינא הוא בתרין גוונין, דהא לא דיינין ליה לבר נש, על בישין דאיהו עתיד וזמין למעבד, דכתיב כי שמע אלהים וגו' באשר הוא שם. ולא תימא, דדנין ליה על טבין דעביד לחוד, אלא לאוטבא ליה על אינון טבין דהשתא, כמה דאתמר, ודנין ליה על זכיין דאיהו זמין למעבד, ובגינייהו אשתזיב, אע"ג דאיהו השתא חייבא. בגין דקב"ה עביד טיבו, עם כל בריין, וכל ארחוי דאיהו עביד, לאוטבא לכלא, ולא דאין לב"נ, על בישין דאיהו זמין למעבד, ובגין כך אתדן בר נש, קמי קודשא בריך הוא.
ת"ח, כיון דאטילו ליה ליונה בימא, מה כתיב, ויעמד הים מזעפו. הים עלאה, מאי ויעמד, דקאים בקיומיה, כדקא יאות, בעמידה איהו, כד רוגזא שכיך, בשעתא דדינא שריא בעלמא, ההוא בי דינא, איהו כאתתא דמתעברא, וקשיא לאולדא, וכד אולידת שכיך רוגזא. הכי נמי, כד דינא שריא בעלמא לא שכיך ולא נח, עד דאתעביד דינא בחייביא, כדין הוא נייחא דיליה, למיקם בדוכתא שלים, ולמיקם בקיומיה, הה"ד ובאבד רשעים רנה. והא אוקימנא.
באבד רשעים רנה. והכתיב החפץ אחפץ מות הרשע. והא לית נייחא קמי קב"ה, כד אתעביד דינא ברשיעייא. אלא, כאן קודם דאשתלים קיסטא, כאן לבתר דאשתלים קיסטא.

— 2 —
(תוספתא) ויהיו חיי שרה. גופא דמתניתין, אנן קריבין הוינא, שמענא קלא מתהפך מעילא לתתא, אתפשטת בעלמא, קל מתבר טורין, ומתבר טנרין תקיפין, עלעולין רברבין סלקין, אודננא פתיחן.
הוה אמר במטלנוי קוץ קוציתא, דמיכן דמימין שינתא בחוריהון, קיימין בקיומיהון. מלכא דממלל, נטרי תרעין, שליטא דחילין סגיאין, קם בקיומיה.
כלהו לא מרגשן, ולא ידעי דספרא פתיח, ובשמא אכתוב, ודומה קאים, ונטיל בחושבנא, ודיירי עפרא תייבין לבר, וקריב טב לאתמנאה בהו, לא תאיבין גלגולא והפוך.
נפלין ולא קיימין, אתמחון חייבין מספרא דדומה, מאן יתבע לון, ומאן יתיב בחושבנהון, ווי לון, ווי לחייהון, ווי לרגשיהון, בגינהון אתקרי, ימחו מספר חיים וגו' (עד כאן תוספתא).

— 3 —
ויהיו חיי שרה. מאי שנא הכא שרה, דכתיב מיתתה באורייתא, מכל נשי דעלמא, דלא כתיב הכי מיתתהון באורייתא. אמר רבי חייא, ולאו, והכתיב ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה. וכתיב ותמת שם מרים וגו'. וכתיב, ותמת דבורה מינקת רבקה. וכתיב ותמת בת שוע אשת יהודה.
אמר ר' יוסי, בכלהו לא כתיב, כמה דכתיב בשרה, דאתמר, ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. דהא בכלהו, לא אתמנון יומין ושנין, כמו לשרה. בכלהו לא כתיב פרשתא חדא בלחודהא, כמו לשרה. אלא, רזא איהו, בגין ההוא דרגא, דכל יומין ושנין דב"נ, ביה תליין.
פתח ואמר, ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד. ויתרון ארץ בכל היא ודאי, דהא מתמן נפקין רוחין ונשמתין, ותועלתא לעלמא. מלך לשדה נעבד, מאן מלך, דא קודשא בריך הוא. לשדה נעבד, כד איהו אתתקן כדקא יאות. ומלך, דא מלך עלאה, דאתחבר לשדה, כד איהו נעבד. מאן שדה. דא שדה אשר ברכו ה'. דכתיב כריח שדה אשר ברכו ה'. דכד איהו נעבד ואתתקן, בכל מה דאצטריך ליה, כדקא יאות, כדין מלך עלאה אתחבר עמיה.
רבי אלעזר אמר, מלך לשדה נעבד. כמה גווני, רזין עלאין הכא. מלך: דא שכינתא, דלא שריא בביתא, לאתתקנא בה, אלא בזמנא דאתנסיב בר נש, ואזדווג באנתתיה, לאולדא ולמעבד איבין, ואיהי אפיקת נשמתין, לאשראה בה, ובגין כך לשדה נעבד, ולא לאחרא.
דבר אחר, מלך: דא אשה יראת ה', כד"א אשה יראת ה' היא תתהלל. לשדה נעבד, דא אשה זרה, כד"א לשמרך מאשה זרה. בגין דאית שדה, ואית שדה. אית שדה, דכל ברכאן וקדושין, ביה שריין, כמה דאת אמר, כריח שדה אשר ברכו ה'. ואית שדה, דכל חירוב ומסאבו, ושיצאה, וקטולין, וקרבין, ביה שריין. והאי מלך, זמנין דאיהו נעבד להאי שדה, דכתיב, תחת שלש רגזה ארץ וגו', תחת עבד כי ימלוך, וגו', ושפחה כי תירש גבירתה. והאי מלך, אתכסיא נהוריה ואתחשך עד דאתדכי, ואתחבר לעילא.
ובגין כך שעיר דר"ח, בגין דאתפרש ההוא שדה ממלכא קדישא, ולא שריין בהאי שדה ברכאן, מהאי מלך. וכד איהו נעבד להאי שדה. כדין כתיב, כי בשדה מצאה וגו'. כי בשדה כמה דאתמר.
תא חזי, אתת חוה לעלמא, אתדבקת בהאי חויא, ואטיל בה זוהמא. וגרמא מותא לעלמא, ולבעלה. אתת שרה, ונחתת וסלקת, ולא אתדבקת ביה, כד"א ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו. אתא נח לעלמא, מה כתיב, וישת מן היין וישכר ויתגל וגו'.
ובגין דאברהם ושרה, לא אתדבקו ביה, בג"כ שרה זכתה לחיין עלאין, לה, ולבעלה, ולבנהא בתראה, הה"ד הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם. ועל דא, ויהיו חיי שרה, דזכתה בהו בכלהו, ולא כתיב בכלהו נשי, ויהיו חיי חוה, וכן בכלא, היא אתדבקת בחיין, ועל דא דילה הוו חיין.

— 4 —
(תוספתא) זכאה איהו, מאן דאזעיר גרמיה, בהאי עלמא, כמה איהו רב ועלאה, בההוא עלמא. והכי פתח רב מתיבתא, מאן דאיהו זעיר, איהו רב. מאן דאיהו רב, איהו זעיר. דכתיב ויהיו חיי שרה וגו'. מאה, דאיהו חושבן רב, כתיב ביה שנה, זעירו דשנין, חד, אזעיר ליה. שבע דאיהו חושבן זעיר, אסגי ליה ורבי ליה, דכתיב שנים. ת"ח, דלא רבי קב"ה, אלא לדאזעיר, ולא אזעיר, אלא לדרבי, זכאה איהו, מאן דאזעיר גרמיה בהאי עלמא, כמה איהו רב בעלויא. לההוא עלמא (עד כאן).
מאן דפסק יתפסק. מאן דקצר, יתקצר. מאן דקצר, יתארך. ר"ל, מאן דפסק מלין דאורייתא, על מלין בטלין, יתפסקון חיוהי מהאי עלמא, ודיניה קיימא בההוא עלמא. מאן דקצר אמן, ולא מאריך גו נייחא, יתקצר מחיין דהאי עלמא. מאן דאמר אחד, אצטריך לחטפא אל"ף, ולקצר קריאה דיליה, ולא יעכב בהאי אות כלל, ומאן דיעביד דא יתארכון חייו.

— 5 —
ויהיו חיי שרה. אינון חיין, כלהו לעילא, מאה שנה לעילא. ועשרים שנה לעילא, ושבע שנים לעילא, כלהו הוו כדקא יאות. אמר רבי שמעון, ת"ח, רזא דמלה, מאי שנא בכלהו, דאמר שנה שנה, ובאינון שבע, דאמר שנים. דכתיב מאה שנה ועשרים שנה ולבתר שבע שנים.
אלא מאה שנה, כללא דכלא תמן, דאתכליל אתר עלאה, כלא כחדא, ברזא דמאה ברכאן, בכל יומא. וכן עשרים שנה, דאתכליל עלאה סתימא דכל סתימין, ובגין כך כתיב שנה רזא דיחודא, דלא אתפרש מחשבה ויובלא לעלמין.
שבע שנים: אלין אתפרשן, ונפקאן מכללא סתימאה דלעילא. ואע"ג דכלא יחודא חדא, אבל מתפרשן, בדינא ורחמי, בכמה סטרין ואורחין, מה דלא הוי הכי לעילא. ובג"כ כתיב שנה, רזא דיחודא, דלא אתפרש לעלמין. וכלהו אקרון חיים, ויהיו חיי שרה, דהוו ממש, דאתבריאו ואתקיימו לעילא.
אמר רבי חייא, הא אוקמוה, דהא כד אתעקד יצחק, בר תלתין ושבע שנים הוה, וכיון דאתעקד יצחק, מיתת שרה, דכתיב ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה. מאין בא, מהר המוריה, בא מלמעקד ליה ליצחק, ואינון תלתין ושבע שנין, מיומא דאתייליד יצחק, עד שעתא דאתעקד, אינון הוו חיי שרה ודאי, כחושבן ויהיו, בגימטרי"א תלתין ושבע שנין הוו, כמה דאתמר, מדאתיליד יצחק עד דאתעקד.

— 6 —
רבי יוסי פתח, מזמור שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו. האי קרא, אוקמוה חבריא, דפרות אמרוה. כמה דכתיב וישרנה הפרות בדרך. מאי וישרנה, דהוו אמרי שירתא חדתא. ומאי שירה אמרו. מזמור שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה.
הכא אית לאסתכלא, דכל מה דברא קב"ה בעלמא, כלהו אמרי תושבחן ושירתא קמיה, בין לעילא בין לתתא, ואי תימא, דאינהו מגרמייהו אמרי שירתא דא, הכי הוא ודאי, דרזא עלאה איהו, אבל הני, ארונא הוה על גבייהו, וכיון דארונא אשתקיל עלייהו, ושויוה לעילא, אינון שרירו שירתא, דהא כיון דאתנטיל מנייהו ארונא, הוו געאן, כאורח שאר פרות דעלמא, ולא אמרו שירתא, ודאי ארונא דעל גבייהו עביד לון לזמרא.
מזמור. הא אוקימנא ואתמר בכלא כתיב, מזמור לדוד, או לדוד מזמור, והכא לא אמר דוד כלל, אלא מזמור. דרוח קודשא, זמין לזמרא ליה לזמנא דיוקים קודשא בריך הוא לישראל מעפרא, וכדין שירו לה' שיר חדש, כדין איהו חדש, דהא שירתא כהאי, לא אתמר מיומא דאתברי עלמא.
א"ר חייא, כתיב אין כל חדש תחת השמש. והכא שירתא דא, איהי חדש, ואיהי תחת השמש, דהא תחות שמשא להוי, ומאי איהו, דא סיהרא, וכדין הוי חדש תחת השמש. מאי טעמא, בגין כי נפלאות עשה. ומאן אינון נפלאות, האי דכתיב הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו. הושיעה לו, למאן לההוא דרגא, דאמר שירתא דא, בגין דבהו אסתמיך בימינא ובשמאלא. הושיעה לו ימינו ודאי, לההוא דרגא, דהאי מזמור, אימתי, בזמנא דיקומון מתי עלמא, ויתערון מעפרא, כדין יהא חדש, מה דלא אתעביד בהאי עלמא.
רבי יוסי אמר, בזמנא דיעביד קב"ה נוקמין בעלמא, בגינייהו דישראל, כדין יתאמר שירתא, דהא לבתר יתערון מעפרא מתי עלמא, ויתחדש עלמא, בקיום שלים, דלא ליהוי כקדמיתא דשליט מותא בעלמא בגין דחויא גרים מותא בעלמא לכלא, ואסתאב עלמא, ואתחשיך אנפוי.

— 7 —
תא חזי, כתיב ואיבה אשית בינך ובין האשה, מאי ואיבה. כדכתיב חלפו עם אניות אבה. דהא כמה ארבין שטאן גו ימא רבא, ואית ארבין וספינן, מתפרשן דא מן דא, ואינון ארבין דהאי נחש שאט בגווייהו, אקרון אניות אבה.
בינך ובין האשה. דא אשה יראת ה'. ובין זרעך, אלין שאר עמין עעכו"ם. ובין זרעה, אלין ישראל. הוא ישופך ראש, דא קב"ה, דזמין לבערא ליה מעלמא, דכתיב בלע המות לנצח. וכתיב ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ.
ראש, דא לזמנא דאתי דיתערון מתיא, דהא כדין להוי עלמא רא"ש, דיתקיים ברא"ש, דאיהו עלמא עלאה. ואתה תשופנו עקב. דא בהאי עלמא, השתא דאיהו עקב, ולאו איהו בקיומא, וההוא חויא נשיך לעלמא, ואחשיך אנפוי בריין.
ת"ח, יומין דבר נש אתבריאו, וקיימו באינון דרגין עלאין, כיון דמסיימו לאתקיימא באינון דרגין, דכתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו', מכאן ולהלאה, לית דרגא לאתקיימא. ובגין כך, ורהב"ם עמל ואון. ואינון כלא הוו.
אבל אינון יומין דצדיקיא הוו ואתקיימו, כד"א, ויהיו חיי שרה. וכן ואלה ימי שני חיי אברהם. ואי תימא, הכי נמי כתיב בישמעאל, דכתיב שני חיי ישמעאל. אלא בתשובה אהדר, ועל דא קרי ביומוי, ויהיו.

— 8 —
(מדרש הנעלם) ויהיו, רבנן פתחי בהאי קרא, לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים. ת"ר, היוצא לדרך, יתפלל שלש תפלות: תפלה שהיא חובה של יום. ותפלת הדרך, על הדרך שהוא עושה. ותפלה, שיחזור לביתו לשלום. ולימא להו להני שלשה, אפלו באחד, יכיל למעבדיה, דתנינן כל שאלותיו של אדם, יכיל למכללינהו, בשומע תפלה.
אמר רבי יהודה, כל עובדוי דבר נש, כתיבין בספרא, הן טב, הן ביש, ועל כלהון, עתיד למיתן דינא, דתנינן, אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב, גלמי ראו עיניך, אותם הדברים שעשה הגולם, שאינו משגיח בעולם הבא, כולם ראו עיניך, שעיינת בהם. ועל ספרך כולם יכתבו, ליתן עליהם דין וחשבון, לעולם הבא, הלכך, יקדים אדם תפלתו תמיד, ויועיל ליה.
אמר רבי יצחק אין אדם עושה עבירות אלא מי שהוא גולם ולא אדם, והיינו ההוא דלא מסתכל בנשמתא קדישא, אלא כל עובדוי, כהאי בעירא, דלא משגחת ולא ידעת. אמר רבי בא, וכי גולם, מתקרי דוד, דאמר האי פסוקא. אמר לו רבי יצחק, אדם הראשון אמרו, גלמי ראו עיניך, קודם שזרקת בי נשמה, ראו עיניך, למעבד בדיוקני, בני נשא דדמו לי. ועל ספרך כלם יכתבו, מאן אינון. ימים יוצרו, כהאי צורה דידי. ולא אחד בהם, דלא אשתאר חד מנהון.
אמר רבי בא, למה. אמר ליה ת"ח, כלהו דדמי ליה, או ברמיזא דיליה, לא מתו במיתת נפשהון, וכלהו לקו, בההוא עניינא ממש. ת"ח, אמר רבי יהודה, דיוקניה דאדם הראשון, ושפירותיה, הוה כזהרא דרקיעא עלאה, דעל גבי שאר רקיעי, וכההוא נהורא, דגניז קב"ה, לצדיקייא לעלמא דאתי, וכל אינון דהוו רמיזא ביה מדיוקניה דאדם הראשון, ביה לקו ומיתו.
דכך אורחוי דקב"ה, יהיב עותרא לבר איניש, למה, למיזן עניין, ולמעבד פקודוי. לא עביד האי, ואתגאי בההוא עותרא, ביה ילקי, דכתיב עשר שמור לבעליו לרעתו. יהיב ליה בנין, למה, למילף להו אורחוי דקב"ה, ולמיטר פקודוי, כדאמור באברהם, כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה וגו'. לא עביד האי ומתגאה בהו, בהו לקי, דכתיב לא נין לו ולא נכד בעמו וגו'. וכן כהאי גוונא, כד יהיב קודשא בריך הוא, משפירותא טבא עלאה דאדם הראשון להו, למה, בגין למיטר פקודוי, ולמעבד רעותיה, לא עבדו כדין, אלא אתגאו ביה. ביה לקו, בהאי שפירותא.
אמר רב יהודה, כד ברא קב"ה, אדם הראשון, הוה גולם, עד לא זריק ביה נשמתא, וקרא לההוא מלאכא, דהוא ממונה על דיוקנא דבני נשא, ואמר לו, עיין, וצר בדיוקנא דדין, שיתא בני נשא, הה"ד ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת, כלומר שיתא.
א"ר יצחק, מההוא עפרא ממש, דאתברי אדם הראשון, נסיב קב"ה, לאתבראה אלין שיתא, וקרא ליה שת, שיתא, הה"ד ויולד בדמותו כצלמו, מאותה העיסה, שנברא הגולם שלו, ועל כך נאמר, גלמי ראו עיניך, ועיינת בו, לעשות דדאמו ליה. ועל ספרך כלם יכתבו, מאן אינון, כלהו דלא נטרו, מאי דיהב קודשא בריך הוא לון, ואתטרדו מן עלמא.
תנן התם, אמר רב יהודה אמר רב אשכחנא, דתלת מטרן הוי ליליא, וכל חד וחד, אית עניינא, דקודשא בריך הוא, בבר נש. כד נפיק נשמתיה מניה, ואשתאר ההוא גולמא, נאים על ערסיה, ונשמתיה סלקא בכל ליליא, קמי קודשא בריך הוא, א"ר יצחק, אי זכאה היא, חדאן עמה, ואי לא דחיין לה לבר.
אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב השבעתי אתכם בנות ירושלם אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני. אמר רבי פנחס אמר רבי יהודה, השבעתי אתכם בנות ירושלם, הנשמה אומרת לאותם הנשמות, הזוכות ליכנס לירושלם של מעלה, והם הנקראות בנות ירושלם, על שזוכות ליכנס שם, ולפיכך הנשמה אומרת להם, השבעתי אתכם בנות ירושלם אם תמצאו את דודי, דא קודשא בריך הוא. רב אמר, זה זיו אספקלריאה של מעלה. מה תגידו לו שחולת אהבה אני, ליהנות מזיו שלו, ולהסתופף בצלו. רב הונא אמר, שחולת אהבה אני, אותה התשוקה, והכסוף שכספתי בעולם על הכל, לפיכך אני חולה.
רבי יהודה אמר, זו אהבה, שאוהבת הנשמה לגוף, דכיון שנשלם קצו של גוף, אותם הימים שנגזרו עליו, כמה דאת אמר ויהיו חיי שרה, מה כתיב, ויקם אברהם מעל פני מתו וגו'. אמר רב יהודה אמר רב, מה כתיב בפסוק קודם זה, דכתיב ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען.
רבי יצחק אמר רבי יוחנן, ברא קודשא בריך הוא לאדם, והכניס בו ארבעה דברים, הנחלקים בגוף. אמר רבי יהודה, המחוברים בגוף. רבי יצחק אמר, הנחלקים בגוף, שהם חולקים להתפרש, כל אחד ליסודו, כשיוצא האדם מן העולם הזה. רבי יהודה אמר, המחוברים בגוף, בחייו, משמע מקרא דכתיב, ותמת שרה, זה הגוף. בקרית ארבע, אלו הארבע יסודות. היא חברון, שהיו מחוברים בגופו, בחייו. בארץ כנען, בעולם הזה, הבוחר אדם בזמן מועט.

— 9 —
ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה. היינו דתנן, כל שבעת הימים, נפשו של אדם, פוקדת לגופו, ומתאבלת עליו, הדא הוא דכתיב, אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. כהאי גוונא, ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה. ויבא אברהם, זו היא הנשמה. לספד לשרה, זה הגוף.
אמר רבי יצחק, בשעה שהנשמה זוכה, ועולה למקום מעלתה, הגוף שוכב בשלום, וינוח על משכבו, הדא הוא דכתיב, יבא שלום ינוחו על משכבותם הלך נכחה. מאי הולך נכחה. אמר רבי יצחק, הנשמה הולך נכחה, למקום העדן, הגנוז לה. מאי משמע. אמר רבי יהודה, מהאי משמע, נכחה כתיב, בה"א. ובשעה שאינה זוכה, והיא ראויה לקבל עונשה, הולכת משוממת, ומבקרת בכל יום לגוף, ולקבר.
א"ר יוסי, האי קוליתא דקרדינותא, כד אזיל בסריחותא לכאן ולכאן, אזל ומבקר לה לאתרה, תריסר ירחי. כך נשמתא, ההיא דאתחזיא לקבלא ענשא, אזלה לבר בעלמא, ומפקדת לה לאתרה, תריסר ירחי, בבתי קברי ובעלמא.
אמר רבי יהודה, תא חזי דכתיב ויקם אברהם מעל פני מתו וגו', א"ר אבא, והא תנן, דכד נשמתא היא בתשלומא עלאה, ניתוסף בה ה' ונקראת אברהם, בתשלומא עלאה. והכא את אמר, דכד ליתא זכאה כל כך, דכתיב ויקם אברהם. עבדת מאן דיתיב בכרסייא, נחית בגו זוטר תתאה.
אלא הכי גזרנא, ויקם אברהם מעל פני מתו, דאמר ר' בו אמר רבי זריקא, כשהנשמה ראויה לעלות למקום עדנה, קודם מגינה על הגוף הקדוש, שיוצאת משם, ואח"כ עולה, למקום מעלתה, הה"ד ויקם אברהם מעל פני מתו, זהו הגוף.
וידבר אל בני חת, אלו שאר גופות הצדיקים, שהם חתחתים ונהלמים בעולם, למען יראת קונם, חתים על שהם שוכני עפר, ואמאי צריכה להו, אמר ר' יהודה, כלא במניינא כתיבין, ועל דהוי גופא במניינא עמהון.
ומה א"ל, בדרך פיוס ובדרך כבוד, גר ותושב אנכי עמכם וגו', דהאי גופא, יהוי במניינא חד עמכון בחבורא דא. א"ר, ראה מה כתיב ויענו בני חת את אברהם וגו'. כמו כן, בדרך כבוד, בדרך פיוס הדא הוא דכתיב שמענו אדוני נשיא אלהים אתה בתוכנו.

— 10 —
מאי נשיא אלהים אתה. אמר ר' פנחס, קודם שיצא הצדיק מן העולם, בת קול יוצאת בכל יום, על אותם הצדיקים בגן עדן, הכינו מקום לפלוני שיבא לכאן. ועל כן הם אומרים, מאת אלהים מלמעלה, אתה נשיא, בכל יום בתוכנו, במבחר קברינו, במבחר הצדיקים, בחבורת הצדיקים המובחרים, מנה אותו, הכניסהו בחשבון עמנו, ואיש ממנו לא ימנע, את המנין, כי כולנו שמחים בו, ומקדימים לו שלום.
אמר רבי יוסי בן פזי, תא חזי, כיון שהנשמה פוגעת בהם, ותדון, לאחר כך, פוגעת לאותו המלאך, הממונה עליהם, דתנן, מלאך ממונה, על בתי קברי, ודומה שמו, והוא מכריז ביניהם, בכל יום, על הצדיקים, העתידים ליכנס ביניהם, ומיד פוגעת בו, כדי לשכן הגוף, בהשקט, ובבטחה, ובמנוחה, ובהנאה, הדא הוא דכתיב, וידבר אל עפרון.
אמר רבי ייסא, זה המלאך הנקרא דומה, ולמה נתכנה שמו עפרון, על שהוא ממונה על שוכני עפר, והופקדו בידו, כל פנקסי הצדיקים, וחבורות החסידים, השוכנים בעפר, והוא עתיד להוציאם בחשבון.
ותאנא אמר רבי אלעזר, לעתיד לבא, כשיפקוד הקב"ה להחיות המתים, יקרא למלאך הממונה על הקברות, ודומה שמו ויתבע ממנו מנין כל המתים, הצדיקים והחסידים, ואותם גרי הצדק, ושנהרגו על שמו, והוא מוציאם בחשבון, כמו שנטלם בחשבון, הדא הוא דכתיב המוציא במספר צבאם וגו' איש לא נעדר.
ותאנא, אמר רבי שמואל ברבי יעקב, נפשות הרשעים, נתונות בידו של מלאך זה, ששמו דומה, להכניסם בגיהנם, ולדון שם, וכיון שנמסרות בידו, שוב אינן חוזרות, עד שיכנסו לגיהנם, וזה יראת דוד שנתיירא, כשעשה אותו עון, שנאמר לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי. אמר רבי ייסא, הנשמה פוגעת לו, להכניס אותו גוף, עם שאר גופות הצדיקים, בחשבונם, הדא הוא דכתיב וידבר אל עפרון וגו'.
אמר רבי תנחום, המלאך קודם ואומר לו. ראה מה כתיב למעלה, ועפרון יושב בתוך בני חת, שחתו לשכון בעפר, והוא מקדים ואומר לו, להכניס אותו הגוף, בחשבון הצדיקים, הה"ד ויען עפרון החתי את אברהם באזני בני חת לכל באי שער עירו לאמר. מאי לכל באי שער עירו. רב נחמן אמר, אינון דעאלו, בכתב חושבן פנקסיה דאמר רב נחמן, והכי אתגזר, בחשבון על ידוי דדומה, עאלין בבתי קברי, ובחושבן פתקא, זמין לאפקא לון, והוא ממונה על דיירי עפרא.
מהו השדה נתתי לך והמערה אשר בו. אמר רבי יוסי, הפקדא דשלוה, ומנוחה רבה. אמר ר' שלום בר מניומי, אין לך כל צדיק וצדיק מאותם העוסקים בתורה, שאין לו מאתים עולמות וכסופין בשביל התורה, הה"ד ומאתים לנוטרים את פריו, ומאתים, על שמוסרים עצמם בכל יום, כאילו נהרגו על קדושת שמו, נצחו, כהאי פסוקא למסור נפשו על קדושת שמו, מעלה עליו הכתוב כאלו נהרג בכל יום עליו, הה"ד כי עליך הורגנו כל היום. אמר רב נחמן, כל המוסר נפשו בהאי פסוקא, נוחל ארבע מאות עולמות לעולם הבא. אמר רב יוסף, והא תנן מאתים. אמר רב נחמן מאתים על התורה, ומאתים על שמסר עצמו בכל יום, על קדושת שמו. (עד כאן מדרש הנעלם)

— 11 —
ותמת שרה בקרית ארבע. ר' אבא אמר, כגוונא דא, לא הוו בכל נשי עלמא, דהא אתמר חושבן יומהא, ושנהא, וקיומהא בעלמא, וההוא אתר דאתקברת ביה. אלא לאחזאה, דלא הוה כשרה, בכל נשי עלמא.
ואי תימא הא מרים, דכתיב ותמת שם מרים ותקבר שם. בגין לאחזאה סרחנא דישראל קא אתא, דהא מייא לא אזלי להו בישראל, אלא בזכותא דמרים. אבל לא אתמר במיתתה, כמה דאתמר בשרה.
רבי יהודה פתח אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו, האי קרא אוקמוה חברייא, אבל אית לן לאסתכלא ביה, דזכאין אינון ישראל, דקודשא בריך הוא יהב לון אורייתא, למנדע כל אורחין סתימין, ולאתגלייא לון רזין עלאין.
והא אתמר, אשריך ארץ, דא ארץ החיים, בגין דמלכא דילה, אזמין לה כל ברכאן, דאתברכא מאבהן עלאין, רזא דוא"ו, דאיהו קיימא לארקא עלה ברכאן תדיר, ואיהו בן חורין, בן יובלא, דאפיק עבדין לחירו, ברא דעלמא עלאה, דאפיק תדיר כל חיין, וכל נהירו, וכל משח רבות, וכלא אנגיד האי ברא בוכרא, להאי ארץ, כד"א בני בכרי ישראל, ובגין כך, אשריך ארץ.
ומה דאתמר אי לך ארץ שמלכך נער, כמה דאוקמוה, דהאי ארץ תתאה, ועלמא תתאה, לא ינקא אלא מגו שלטנותא דערלה, וכלא מההוא מלכא דאקרי נער, כמה דאוקמוה. ווי לארעא דאצטריך לינקא הכי.
תא חזי האי נער לית ליה מגרמיה כלום, בר כד נטיל ברכאן לזמנין ידיען, וכל זמנין דאתמנעו מניה, ואתפגים סיהרא, ואתחשך, וברכאן אתמנעו מניה, ווי לעלמא, דאצטריך לינקא בההיא שעתא. ועוד בכמה דינין אתדן האי עלמא, עד לא ינקא מניה, דכלא בדינא אתקיים ואתעבד ואוקמוה.
תא חזי, ותמת שרה בקרית ארבע, רזא איהו, בגין דלא הוה מיתתה, על ידא דההוא נחש עקימאה, ולא שלט בה כשאר בני עלמא. דאיהו שליט בהו, ועל ידיה, מתו בני עלמא, מיומא דגרים לון אדם, בר מש"ה ואהר"ן ומרי"ם, דכתיב בהו על פי ה'. ובגין יקרא דשכינתא, לא כתיב במרים על פי ה'.
אבל בשרה, כתיב בקרית ארבע, רזא דקרית ארבע, ברזא עלאה ולא על ידא אחרא, בקרית ארבע ולא בנחש. בקרית ארבע היא חברון, דאתחבר דוד מלכא באבהן, ועל דא לא הוה מיתתה בידא אחרא, אלא בקרית ארבע.
תא חזי, כד יומין דבר נש, אתקיימו בדרגין עלאין, אתקיים בר נש בעלמא, כיון דלא אתקיים בדרגין עלאין, נפקי ונחתי לתתא, עד דקריבו להאי דרגא דמותא שריא ביה, וכדין נטיל רשו לאפיק נשמתא, וטאס עלמא בזמנא חדא, ונטיל נשמתא, וסאיב ליה לגופא, ואשתאר מסאבא. זכאין אינון צדיקיא דלא אסתאבו, ולא אשתאר בהו מסאבותא.

— 12 —
ותא חזי, באמצעות דרקיעא, אתקטר חד אורחא קסטרירא. ואיהו חויא דרקיעא, דכל ככבין דקיקין, כלהו קטירין ביה, וקיימי ביה, תלי תלין, ואינון ממנן בסתירו עובדי בני עלמא.
כגוונא דא, כמה חבילי טהירין, נפקי לעלמא, מהאי חויא עלאה קדמאה, דאתפתא ביה אדם, וכלהו ממנן בסתירו עובדי עלמא, ובגין כך, אתי בר נש לאתדכאה, מסייעין ליה מלעילא, וסיועא דמאריה סחרא ליה, ואסתמר ואקרי קדוש.
אתי בר נש לאסתאבא, כמה חבילין טהירין אזדמנו ליה וכלהו שריין ביה, ומסחרין ליה, ומסאבין ליה, ואקרי טמא, וכלהו אזלי, ומכרזי קמי, טמא טמא, כמה דאת אמר וטמא טמא יקרא. וכלהו קטירין בההוא חיויא קדמאה, וסתירין בכמה עובדי עלמא.
ר' יצחק ורבי יוסי, הוו אזלי מטבריא ללוד. אמר ר' יצחק, תווהנא על ההוא רשע דבלעם, דכל עובדוי דההוא רשע, הוו מסטרא דמסאבא. והכא אוליפנא רזא חדא, דכל זיני נחשיא דעלמא, כלהון מתקטרן ונפקין, מההוא נחש קדמוני, דאיהו רוח מסאבא מזוהמא, ובגין כך, כל חרשין דעלמא, אקרון על שמא דא, נחשים, וכלהו מהאי סטרא נפקי. ומאן דאתמשך בהאי הא אסתאב.
ולא עוד, אלא דבעי לאסתאבא, בגין לאמשכא עליה ההוא סטרא דרוח מסאבא. דהא תנינן, כגוונא דאתער בר נש, הכי נמי אמשיך עליה מלעילא, אי איהו אתער בסטרא דקדושה, אמשיך עליה קדושה מלעילא ואתקדש. ואי איהו אתער, בסטרא דמסאבא, הכי אמשיך עליה רוח מסאבא, ואסתאב. דהא אתמר, על מה דתנינן, אתי בר נש לאסתאבא, מסאבין ליה.
בגין כך ההוא רשע דבלעם, בגין לאמשכא עליה רוח מסאבא, מההוא נחש עלאה, הוה אסתאב בכל ליליא באתניה, והוה עביד עמה עובדי אישות, בגין לאסתאבא, ולאמשכא עליה רוח מסאבא, וכדין עביד חרשוי ועובדוי.
ושירותא דעובדוי הוי, נטיל נחש, מאינון חויין, וקטיר ליה קמיה, ובזע רישיה, ואפיק לישניה ונטיל עשבין ידיען, ואוקיד כלא, ועביד מניה קטרתא חדא, לבתר נטיל רישא דההוא חויא, ובזע ליה לארבע סטרין, ועביד מניה קטרתא אחרא.
ועביד עגולא חד, והוה אמר מלין, ועביד עובדין אחרנין, עד דאמשיך עליה רוחין מסאבין, ואודיעין ליה, מה דאצטריך, ועביד בהו עובדוי, כפום מה דאינון ידעי, מסטרא דההוא חויא דרקיעא. מתמן אתמשך בעובדוי וחרשוי, עד דאמשיך עליה רוח, מההוא נחש קדמאה.
ומהכא הוה ידע, ידיען, וחרשין, וקוסמין. ובגין כך כתיב ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים, נחשים ודאי, ועקרא ושרשא במסאבותא איהו, כמה דאתמר, ולבתר שירותא דכלא, לאו איהו אלא בנחש.

— 13 —
אמר רבי יוסי, אמאי כל זייני חרשין וקוסמין, לא אשתכחו אלא בנשייא. אמר ליה, הכי אוליפנא, מדאתא נחש על חוה, הטיל בה זוהמא בה אטיל, ולא בבעלה. אמר, הכי הוא ודאי. אתא רבי יוסי, ונשקיה לרבי יצחק, אמר כמה זמנין שאילנא האי מלה, ולא זכינא בה, אלא השתא.
אמר ליה, כל הני עובדין וכל מה דידע בלעם, מאן אתר אוליף ליה. אמר ליה, מאבוי. אבל, באינון הררי קדם, דאיהו ארץ קדם, אוליף כל חרשין וכל זיני קוסמין, בגין דבאינון טורי, אינון מלאכי עז"א ועזא"ל דאפיל לון קב"ה מן שמיא, ואינון קטירין, בשלשלאי דפרזלא, ואודיעין חרשין לבני נשא, ומתמן הוה ידע בלעם, כמה דאת אמר מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם.
א"ל, והא כתיב ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים וישת אל המדבר פניו. א"ל, סטרא תתאה דאתיא מרוח מסאבא דלעילא, הוא רוח מסאבא, דשליט במדברא, כד עבדו בני ישראל ית עגלא, בגין לאסתאבא בהדיה, דאיהו תתאה, ובכלא עבד חרשוי בגין דיכול לאעקרא לון לישראל, ולא יכיל.
אמר רבי יוסי, האי דאמרת בקדמיתא, דכד נחש אתא על חוה אטיל בה זוהמא, שפיר, אבל הא תנינן, דכד קאימו ישראל, על טורא דסיני, פסק מנייהו זוהמא. ישראל דקבילו אורייתא, פסק מנייהו זוהמא, אבל שאר עמין עעכו"ם, דלא קבילו אורייתא, לא פסקא זוהמא מנייהו.
אמר ליה שפיר קאמרת, אבל תא חזי, אורייתא לא אתייהיבת אלא לדכורי, דכתיב וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. דהא נשי, פטירין מפקודי אורייתא.
ועוד, דאהדרו כלהו לזוהמתן כקדמיתא, בתר דחטו, ואתתא קשיא לאתפרשא זוהמא מנה, יתיר מגברא, ובגין כך, אשתכחו נשין בחרשיא, ובזוהמא דא, יתיר מגוברין. דהא נשיא מסטרא דשמאלא קא אתיין ואתדבקו בדינא קשיא, וסטרא דא, אתדבק בהו, יתיר מגוברין, כמה דאתמר, בגין דאתיא מסטרא דדינא קשיא, וכלא אתדבק ואזיל בתר זיניה.
תא חזי, דהכי הוא, כמה דאמינא, דבלעם הוה אסתאב בקדמיתא, בגין לאמשכא עליה רוחא מסאבא. כגוונא דא, אתתא ביומי דמסאבו דילה, אית ליה לבר נש לאסתמרא מנה, בגין דברוח מסאבא אתדבקת ובההוא זמנא, אי איהי תעביד חרשין, אצלחו בידהא, יתיר מזמנא אחרא דהא רוח מסאבא שריא עמה, ועל דא, בכל מה דקריבת אסתאב, כל שכן מאן דקריב בהדה. זכאין אינון ישראל, דקודשא בריך הוא, יהיב לון, אורייתא, ואמר לון, ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב לגלות ערותה אני ה'.
אמר ליה, האי מאן דאסתכל, בצפצופוי דעופי, אמאי אקרי נחש. א"ל דהא מההוא סטרא קאתי, דרוח מסאבא, שריא על ההוא עופא, ואודע מלין בעלמא. וכל רוח מסאבא, בנחש אתדבקו, ואתיין לעלמא, ולית מאן דישתזיב מניה בעלמא, דהא איהו אשתכח עם כלא, עד זמנא, דזמין קב"ה לאעברא ליה מעלמא, כמה דאתמר, דכתיב בלע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים וגו'. וכתיב ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ וגו'.

— 14 —
רבי יהודה אמר, אברהם ידע, בההיא מערתא סימנא, ולביה ורעותיה תמן הוה, בגין דמקדמת דנא עאל לתמן, וחמא לאדם וחוה, טמירין תמן. ומנא הוה ידע, דאינון הוו. אלא חמא דיוקניה, ואסתכל ואתפתח ליה, חד פתחא דגנתא דעדן תמן, וההוא דיוקנא דאדם, הוה קאים לגביה.
ותא חזי, כל מאן דאסתכל, בדיוקנא דאדם, לא אשתזיב לעלמין ממיתה, בגין דהא בשעתא דבר נש אסתלק מעלמא, חמי ליה לאדם, ובההוא זמנא מית. אבל אברהם אסתכל ביה, וחמא דיוקניה, ואתקיים, וחמא נהורא דנהיר במערתא, וחד שרגא דליק, כדין תאיב אברהם, דיוריה בההוא אתר ולביה ורעותיה הוה תדיר במערתא.
תא חזי, השתא אברהם בחכמתא עבד בזמנא דתבע קברא לשרה, דהא כד תבע, לא תבע למערתא בההוא זמנא, ולא אמר דבעי לאתפרשא מנייהו, אלא אמר, תנו לי אחוזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני. ואי תימא דלא הוה עפרון תמן, תמן הוה, דכתיב ועפרון יושב בתוך בני חת, ואברהם לא אמר ליה בההיא שעתא כלום.
אלא מה דאמר לון, אמר כמה דכתיב וידבר אל בני חת וגו'. וכי סלקא דעתך דאברהם בעא לאתקברא בינייהו בין מסאבין, או דתאובתיה הוה עמהון, אלא בחכמה עבד.
וילפינן אורח ארעא הכא, במה דעבד אברהם, דהא בגין דתאובתיה ורעותיה הוה בההיא מערתא, אע"ג דהוה תמן, לא בעא למשאל ליה מיד, ההוא רעותא דהוה ליה במערתא, ושאיל בקדמיתא, מה דלא אצטריך ליה, לאינון אחרנין, ולא לעפרון.
כיון דאמרו ליה, קמי עפרון, שמענו אדני נשיא אלהים אתה בתוכנו וגו', מה כתיב ועפרון ישב בתוך בני חת, ישב כתיב, משירותא דמלין דאמר אברהם, תמן הוה, כדין אמר שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צחר ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו וגו'. ואי תימא בגין יקרא דילי יתיר מנייכו, אנא עביד, דלא רעינא בכו, בתוככם, בגין לאתקברא בינייכו, דרעינא בכו, בגין דלא אתפרש מנייכו.

— 15 —
(תוספתא) רבי יוסי ב"ר יהודה, אזיל למיחמי לר' חייא, א"ל, לימא מר, אי שמע האי פרשתא, היך אמרו מארי מתניתא, דפרשוה בעניינא דנשמתא. אמר, זכאה חולקיהון דצדיקיא, בעלמא דאתי, דכך היא אורייתא בלבהון, כמבועא רבא דמיא, דאע"ג דמסתימין ליה, מסגיאות מייא, פתחין מבועין דנבעין לכל עיבר.
ת"ש, ר' יוסי, רחימא את, אנא אימא לך בהאי פרשתא, לעולם אין גוף האדם נכנס בחשבון הצדיקים, על יד דומה, עד שתראה הנשמה פנקס סימנה, שנותנין לה הכרובים בג"ע. א"ר יוסי, אנא שמענא, דהא נשמתא, בתר דעיילת תמן, היא אזלת לסלקא לאתרה לעילא, ולא למיחת לתתא, אבל קודם שתעלה ותכנס, נעשית אפטרופוס הגוף, על יד דומה, ומראה לו, שראוי הוא לקבל שכר ארבע מאות עולמות.
א"ר חייא, הא רבי אלעזר אמר, דהא דומה ידע קודם, משום דמכרזי עלה בגנתא דעדן. אבל אנא כך שמענא, די בעדנא דיהבין ליה פנקסא, חזר על גופא, לאעיל ליה בפתקא דצדיקיא, על ידוי דדומה. הדא הוא דכתיב, אך אם אתה לו שמעני נתתי כסף השדה קח ממני. מהו כסף השדה, דא כסופא דעלמין ארבע מאות, דיהבין ליה לאחסנא.
רב יוסף, כד הוה שמע פרשתא דא, ממאריהון דמתיבתא, הוה אמר, מאן דאיהו עפרא, מאי קא זכי להאי, מאן יזכה, ומאן יקום הדא הוא דכתיב מי יעלה בהר ה' וגו'.
אמר רבי אבא, תא חזי, מאי דכתיב, וישמע אברהם אל עפרון וישקל אברהם לעפרון את הכסף, דא הוא כסופא רבתא, דאינון עלמין וכסופין. ארבע מאות שקל כסף, ארבע מאות עולמות, והנאות, וכסופין. עובר לסוחר, רב נחמן אמר, שיעבור כל שערי שמים, וירושלים של מעלה ואין מוחה בידה.
תא חזי, מה כתיב, ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו, ונמנה, עם שאר הצדיקים בחבורתם, מפתקא דממנא על ידוי דדומה. א"ר יצחק, הכי גמירנא, כל אינון דכתיבין בידוי דדומה, וממנן על ידוי, יקומון לזמנא דזמין לאחיא דיירי עפרא, ווי להון לרשיעיא דלא כתיבין על ידוי בפתקא, שיאבדו בגיהנם לעלמין, ועל דא נאמר ובעת ההיא ימלט עמך כל הנמצא כתוב בספר (עד כאן תוספתא).
רבי אלעזר אמר, בשעתא דעאל אברהם במערתא, היך עאל. בגין דהוה רהיט אבתריה דההוא עגלא, דכתיב ואל הבקר רץ אברהם וגו', וההוא בן בקר, ערק עד ההוא מערתא, ועאל אבתריה, וחמא מה דחמא.
תו בגין דאיהו צלי כל יומא ויומא, והוה נפיק עד ההוא חקל, דהוה סליק ריחין עלאין, וחמא נהורא דנפיק מגו מערתא, וצלי תמן, ותמן מליל עמיה קודשא בריך הוא, ובגין כך בעא ליה, דתיאובתיה הוה בההוא אתר תדיר.
ואי תימא אי הכי, אמאי לא בעא לה עד השתא. בגין דלא ישגחון עליה, הואיל ולא אצטריך ליה, השתא דאצטריך ליה, אמר הא שעתא למתבע ליה.
תא חזי, אי עפרון הוה חמי במערתא, מה דהוה חמי אברהם בה, לא יזבין לה לעלמין, אלא ודאי לא חמא בה ולא כלום, דהא לית מלה אתגליא, אלא למאריה, ובגין כך, לאברהם אתגלייא, ולא לעפרון, לאברהם אתגלייא, דיליה הוה לעפרון לא הות אתגליא ליה, דלא הוה ליה חולקא ביה. ובגין כך, לא אתגלי לעפרון כלום, ולא הוה חמי אלא חשוכא, ועל דא זבין לה.
ומה דלא תבע אברהם בקדמיתא, דיזבין ליה זבין, דהא אברהם לא קאמר, אלא ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו וגו', בכסף מלא יתננה לי וגו', ואיהו אמר השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה וגו'. בגין דכלא הוה מאיס עליה דעפרון, דלא ידע מה היא.
ות"ח, כד עאל אברהם במערתא, בקדמיתא חמא תמן נהורא, ואתרמי עפרא קמיה, ואתגלי ליה תרין קברין, אדהכי אסתלק אדם בדיוקניה, וחמא ליה לאברהם, וחייך, וביה ידע אברהם, דתמן הוא זמין לאתקברא.
א"ל אברהם, במטו מינך, קוסטרא קטיר אית הכא. אמר ליה, קב"ה טמרני הכא, ומההוא זמנא עד השתא, אתטמרנא כגילדא דקירטא, עד דאתית אנת בעלמא, השתא מכאן ואילך, הא קיומא לי, ולעלמא, הוה בגינך.
חמי מה כתיב, ויקם השדה והמערה אשר בו, קימה ממש הוה ליה, מה דלא הוה ליה עד השתא. רבי אבא אמר, ויקם השדה, ודאי קימה ממש, דקם ואסתלק קמיה דאברהם, בגין דעד השתא, לא אתחזי תמן כלום, והשתא מה דהוה טמיר, קם ואסתליק, וכדין קם כלא בנמוסוי.
אמר רבי שמעון, בשעתא דעאל אברהם במערתא, ואעיל שרה תמן, קמו אדם וחוה, ולא קבילו לאתקברא תמן, אמרו ומה אנן בכסופא קמי קודשא בריך הוא, בההוא עלמא, בגין ההוא חובא דגרימנא, והשתא יתוסף לן כסופא אחרא, מקמי עובדין טבין דבכו.
אמר אברהם, הא אנא זמין קמי קודשא בריך הוא, בגינך דלא תכסיף קמיה לעלמין. מיד ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו, מאי ואחרי כן. בתר דקביל אברהם עליה מלה דא.
אדם עאל בדוכתיה, חוה לא עאלת, עד דקריב אברהם, ואעיל לה לגבי אדם, וקביל לה בגיניה, הה"ד ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו, לשרה לא כתיב, אלא את שרה, לאסגאה חוה, וכדין אתיישבו בדוכתייהו כדקא יאות, הה"ד אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ותנינן באברהם. תולדות השמים והארץ, דא אדם וחוה, אלה השמים והארץ לא כתיב, אלא תולדות השמים והארץ, ולא תולדות בר נש. ואינון אתקיימו בגיניה דאברהם. ומנא לן דאתקיימו בגיניה דאברהם. דכתיב ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם, ועד דאתא אברהם, לא אתקיימו אדם וחוה בדוכתייהו, בההוא עלמא.
ר' אלעזר שאיל לרבי שמעון אבוי, אמר, האי מערתא לאו איהו כפילתא, דהא כתיב מערת המכפלה וקרא קרי לה לבתר, מערת שדה המכפלה, מכפלה קא קרי ליה לשדה.
אמר ליה, הכי קארי ליה, מערת המכפלה, כמה דאת אמר, ויתן לי את מערת המכפלה, אבל ודאי, חייך, לאו מערתא איהו מכפלה, ולאו שדה אקרי מכפלה, אלא האי שדה ומערתא, על שום מכפלה אקרון, שדה המכפלה ודאי, ולא מערתא, דהא מערתא בשדה איהי, וההוא שדה קאים במלה אחרא.
תא חזי, ירושלם כל ארעא דישראל אתכפל תחותה, ואיהי קיימא לעילא ותתא, כגוונא דא, ירושלם לעילא ירושלם לתתא, אחידא לעילא, ואחידא לתתא, ירושלם לעילא אחידת בתרין סטרין, לעילא ותתא, ובגין כך, כפלתא היא.
ועל דא, האי שדה מההיא כפלתא איהו, דביה שריא. כגוונא דא כתיב כריח שדה אשר ברכו ה', לעילא ותתא, ובג"כ שדה המכפלה ודאי ולא שדה כפול.
תו, רזא דמלה, שדה המכפלה ודאי, מאן מכפלה, ה' דבשמא קדישא, דאיהי מכפלה. וכלא קיימא כחד, ובגיניה קאמר, באורח סתים, ה' מכפלה, דלא הוי בשמא קדישא, את אחרא מכפלה, בר איהי.
ואף על גב דמערתא כפלתא הוה, ודאי, דאיהי מערתא, גו מערתא, אבל על שום אחרא, אקרי מערת שדה המכפלה, כמה דאתמר. ואברהם ידע, וכד אמר לבני חת, כסי מלה, ואמר ויתן לי את מערת המכפלה, על שום דאיהי מערתא כפלתא, ואורייתא לא קרי לה, אלא מערת שדה המכפלה כדקא יאות.
וקודשא בריך הוא, עבד כלא לאשתכחא האי עלמא, כגוונא דלעילא, ולאתדבקא דא בדא, למהוי יקריה לעילא ותתא, זכאה חולקיהון דצדיקיא, דקודשא בריך הוא אתרעי בהו, בהאי עלמא ובעלמא דאתי.

— 16 —
ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. רבי יהודה פתח, אשרי תבחר ותקרב ישכן חצריך, האי קרא אתמר, אבל זכאה הוא בר נש, דאורחוי אתכשרן קמי קודשא בריך הוא ואיהו אתרעי ביה, לקרבא ליה לגביה.
תא חזי, אברהם אתקריב לגביה, ותיאובתיה דיליה הוה כל יומוי בהאי, ולא אתקריב אברהם ביומא חדא, או בזמנא חדא, אלא עובדוי קריבו ליה בכל יומוי, מדרגא לדרגא, עד דאסתלק בדרגוי.
כד הוה סיב, ועאל בדרגין עלאין כדקא חזי, דכתיב ואברהם זקן, וכדין בא בימים, באינון יומין עלאין, באינון יומין ידיעאן ברזא דמהימנותא. וה' ברך את אברהם בכל, דמתמן נפקין כל ברכאן, וכל טיבו.
זכאין אינון מאריהון דתשובה, דהא בשעתא חדא, ביומא חדא, ברגעא חדא, קריבין לגבי קודשא בריך הוא, מה דלא הוה הכי אפילו לצדיקים גמורים, דאתקריבו גבי קודשא בריך הוא בכמה שנין. אברהם לא עאל באינון יומין עלאין, עד דהוה סיב, כמה דאתמר. וכן דוד, דכתיב והמלך דוד זקן בא בימים. אבל מאריה דתשובה, מיד עאל, ואתדבק ביה בקודשא בריך הוא.
ר' יוסי אמר, תנינן, אתר דמאריהון דתשובה קיימי ביה, בההוא עלמא, צדיקים גמורים לית לון רשו לקיימא ביה, בגין דאינון קריבין למלכא יתיר מכלהו, ואינון משכי עלייהו ברעותא דלבא יתיר, ובחילא סגיא לאתקרבא למלכא.

— 17 —
תא חזי, כמה אתרין מתוקנין ליה לקודשא בריך הוא בההוא עלמא, ובכלהו בי מותבי לון לצדיקים. כל חד וחד לפום דרגיה כדקא חזי ליה.
כתיב אשרי תבחר ותקרב ישכן חצריך, דקודשא בריך הוא קריב לון לגביה, דסלקין אינון נשמתין מתתא לעילא, ולאתאחדא באחסנתיהון, דאתתקנן להו. ישכן חצריך, אלין אתרין ודרגין לבר, ומאן אינון, כד"א ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. והאי הוא, דרגא בין קדישין עלאין.
ומאן דזכאין לדרגא דא, אינון שליחן דמארי עלמא, כאינון מלאכין, ועבדין שליחותא תדיר ברעותא דמאריהון, בגין דאלין תדיר בקדושה ולא אסתאבו.
כגוונא דא, מאן דאסתאב בהאי עלמא, איהו משיך עליה רוח מסאב, וכד נפק נשמתיה מניה, מסאבין ליה, ומדוריה בין אינון מסאבין, ואלין אינון מזיקין דעלמא. כמה דאתמשך בר נש גרמיה בהאי עלמא, הכי הוא מדוריה, ואתמשך בההוא עלמא, ואינון רוחי מסאבי מסאבין ליה, ואעלין ליה לגיהנם.
ת"ח מאן דאתקדש, ונטיר גרמיה בהאי עלמא, דלא אסתאב, מדוריה בההוא עלמא, בין אינון קדישין עלאין, ועבדין שליחותא תדיר, ואלין קיימי בחצר, כמא דאת אמר את חצר המשכן.
ואית אחרנין, דאינון לגו יתיר, דלאו אינון בחצר, אלא בביתא, כד"א נשבעה בטוב ביתך. אמר דוד, נשבעה בטוב ביתך, כיון דאמר ישכן חצריך, אמאי כתיב נשבעה בטוב ביתך, ישבע בטוב ביתך מיבעי ליה, כמה דכתיב ישכן. אלא הא תנינן, לית ישיבה בעזרה, אלא למלכי בית דוד בלחודייהו.
ואית אתר לחסידי עליונין, דעיילי לגו, ומאי אינון, כדכתיב והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו וגו'. וכמה מדורין על מדורין, ונהורין על נהורין, מתפרשן בההוא עלמא, וכל חד אכסיף מנהורא דחבריה, כמה דעובדין אתפרשן בהאי עלמא, הכי נמי, דוכתין ונהורין, מתפרשן בההוא עלמא.
ותא חזי, הא אתמר, דאפילו בהאי עלמא, כד בר נש נאים על ערסיה, ונשמתין אצטריכו לאתשוטטא בעלמא, ונפקו מגו גופא, לאו כל נשמתא ונשמתא, סלקא ושטיא, למחזי ביקר סבר אפי דעתיק יומין, אלא כמא דאתמשיך תדיר, וכפום עובדי, הכי נשמתיה סלקא.
אי אסתאב, איהו נאים ונשמתא נפקא, וכל אינון רוחין מסאבין נקטין לה, ואתדבקת בהו באינון דרגין תתאין דשטיין בעלמא, ואינון מודיעין לה מלין דאינון קריבין למיתי בעלמא, ולזמנין דמודעין לה, מלין כדיבן, וחייכן בה, והא אוקמוה.
ואי זכי בר נש, כד איהו נאים ונשמתיה סלקא, אזלא ושטיא, ובקעא בין אלין רוחין מסאבין, וכלהו מכריזין ואמרין פנון אתר, פנון, לאו דא מסטרנא, ואיהי סלקא בין אינון קדישין, ומודעי לה מלה חדא דקשוט.
וכד נחתא, כל אינון חבילין טריקין, בעאן לאתקרבא בהדה, למנדע ההיא מלה, ואינון מודעין לה, מלין אחרנין, וההיא מלה דנטלא גו אינון קדישין, בין אינון אחרנין, איהו כעבורא גו תיבנא. והאי איהו דזכי יתיר, בעוד דאיהו קאים, ונשמתא קיימא, בהאי עלמא.
כגוונא דא כד נפקין נשמתין מגופא מהאי עלמא, בעאן לסלקא, וכמה תרעין חבילי טהירין קיימי, אי אינון מסטרייהו, כלהו אחדין בהו, באינון נפשאן, ומסרי לון בידא דדומה, לאעלא לון בגיהנם.
ולבתר סלקן ואחדן בהו, ואינון נטלי להון, ומכרזי בהו, אלין אינון דעברו על פקודי דמאריהון, וכן שטיין בכל עלמא. ולבתר מהדרי להו לגיהנם, וכן עד תריסר ירחי. לבתר תריסר ירחי, משתככי, בההוא אתר דאתחזי לון, אינון נשמתין דזכו, סלקי לעילא, כמה דאתמר, וזכאן בדוכתייהו.
תא חזי, זכאין אינון צדיקיא, דאתגניז להו, כמה טבין לההוא עלמא, ולית אתר פנימאה בכל אינון, כאינון דידעי רזא דמאריהון, וידעי לאתדבקא בהו, בכל יומא על אלין כתיב עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו.
מאי למחכה לו, כד"א חכה את איוב בדברים. ואלין אינון דדחקין למלה דחכמתא, ודייקין לה, ומחכאן לה, למנדע ברירא דמלה, ואשתמודעא למאריהון, אלין אינון דמאריהון משתבח בהון בכל יומא, אלין אינון, דעאלין בין עלאין קדישין, ואלין עאלין כל תרעי דלעילא, ולית מאן דימחי בידהון, זכאה חולקיהון בעלמא דין, ובעלמא דאתי.
תא חזי, אברהם עאל למנדע ולאתדבקא במאריה כדקא יאות, לבתר דאקדים עובדוי בקדמיתא, וזכה באינון יומין עלאין, ואתברך מאתר דכל ברכאן נפקי מתמן, דכתיב וה' ברך את אברהם בכל. מאי בכל. אתר דנהרא, דלא פסקי מימוי לעלמין.
אמר רבי חייא, תא חזי, דאברהם לא בעא לאתערבא בנשי עלמא, ולאתדבקא בשאר עמין עעכו"ם, בגין דנשייא דשאר עמין עכו"ם, אינון סאבין, לגוברייהו, ולאינון דמתדבקין בהון, בגין דכד אברהם ידע חכמתא, ידע עקרא ושרשא, ומאן אתר נפקי ושטיין רוחי מסאבין בעלמא, ועל דא אומי לעבדיה, דלא יסב אתתא לבריה, משאר עמין.

— 18 —
(מדרש הנעלם) ואברהם זקן בא בימים וגו'. מתניתין. אמר רבי אלעזר, על כל פנים כך הוא, דהאי מתניתין שפיר, דאתעביד נשמתא, ההוא דכתיב ביה, והנה אופן אחד בארץ אצל החיות לארבעת פניו, כדאמור בההיא מתניתא קמייתא.
אמר ליה רבי אבא, לימא לן מר, מההיא מתניתין, אמר ליה, הכי אתפרש, בתלת עשר מכילן דרחמי, בפרשתא דיליה, אבל הכא אית לן למימר. פתח ואמר, אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאמה וגו'. אמר רבי אלעזר, מאי היא, דאנן קרינן הכא, בשיר השירים, לישנא דנוקבתא, והתם באורייתא, לישנא דדכורא.
אלא א"ר אלעזר, הכא בתורה, נקרא בלשון זכר, אצל הגוף, מפני שהגוף, אצל הנשמה, כאשה אצל הזכר, והנשמה לגבי מעלה, כנקבה בפני הזכר, וכל אחד מעלתו יורש.
תנן התם, בארבעה פעמים בשעה, בכל יום, עדן מנטף על הגן, ויוצא מאותם הטפות נהר גדול, המתחלק לארבעה ראשים, ושמנה וארבעים טפות, מנטף בכל יום, ומשם שבעים אילני הגן, הה"ד ישבעו עצי ה'. ר' תנחום אמר מהכא, משקה הרים מעליותיו, איזו היא עליה, זהו עדן. ועדן באיזה מקום הוא. ר' יהודה אמר, למעלה מערבות הוא. ר' יוסי אמר בערבות הוא, דהא תנן, שם גנזי חיים טובים ברכה ושלום, ונשמתן של צדיקים, הוא העליון. עדן למטה, מכוון כנגדו גן בארץ, ונוטל ממנו שפע בכל יום.
א"ר אבהו, שמנה וארבעים נביאים, עמדו להם לישראל, וכל אחד נטל בחלקו, תמצית טפה אחת מאותם טפות של עדן, שהם שמנה וארבעים טפות. ומה אם כל נביא, שנטל טפה אחת מהן, היתה מעלתו ברוח הקודש, על כל השאר, אדם הראשון, שהיה מקבל משמנה וארבעים לא כל שכן, מכאן אתה למד, כמה היתה חכמתו.
רבי בא אמר רב כהנא, וכי מאין היה להם לנביאים, מאותם הטפות, אלא הכי תנן, בכל טפה וטפה, היוצאת מעדן, רוח חכמה יוצא עמו, ועל כן אתגזר במתניתין, אית מיא מגדלן חכימין, ואית מיא מגדלן טפשין, ואינון מיא דמגדלן חכימין, אינון מיא, הוו מטפין דעדן.
דא"ר יוסי, מיא דביה טפין יתבין, מכל אינון ארבע נהרי, קדמאה הוא, דכתיב שם האחד פישון. מאי שם האחד פישון. המיוחד מכולם פישון, והוא הנופל בארץ מצרים, ולפיכך, היתה חכמת מצרים יותר מכל העולם.
ומשנגזרה גזרה, שאבדה חכמת מצרים, נטל קב"ה, אותם טפין וזרק לון בההוא גנא, בההוא נהרא דגנתא דעדן, דכתיב, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. וזה היה מוליד ארבעה אחרים, והאחד המיוחד, הנולד ממנו, פישון היה. משנטלו אלו הטפות שלא יצאו מהגן, אבדה החכמה ממצרים.
ומאותו הרוח שהיה יוצא מעדן, המצו כל נביא ונביא, והיינו דכתיב, מתהלך בגן לרוח היום. וגנוז זה בגן עדן, לעתיד לבוא, וזה הוא הנהר, שראה יחזקאל בנבואתו. וע"כ אמר הכתוב כי מלאה הארץ דעה את ה' וגו'. שאותם מים, תמיד מגדלים הידיעה בעולם.

— 19 —
ת"ר, כל נשמתן של צדיקים, למעלה בעדן הן, ומה ממה שיורד מעדן, ישגא החכמה בעולם, לעומדים בו, ונהנין מהנאותיו וכסופיו, על אחת כמה וכמה.
אמר רבי יצחק כיון שהנשמה זוכה, ליכנס בשערי ירושלים של מעלה, מיכא"ל השר הגדול, הולך עמה, ומקדים לה שלום. מלאכי השרת, תמהים בו, ושואלים עליה, מי זאת עולה מן המדבר. מי זאת, עולה בין העליונים, מהגוף החרב, שדומה להבל, דכתיב אדם להבל דמה. הוא משיב ואומר, אחת היא יונתי תמתי, אחת היא, מיוחדת היא. אחת היא לאמה וגו', לאמה. זו היא כסא הכבוד, שהיא אם לנשמה, ויולדת לה, שנגזרה ממנה.
ראוה בנות ויאשרוה, אלו שאר הנשמות, שהן במעלתן למעלה, והם הנקראות בנות ירושלים. אמר רבי יוסי, הא חזרנא על מה דאמרן, אלו נקראות בנות ירושלים, והאחרות נקראות בנות לוט. ראוה בנות ויאשרוה, שאר הנשמות, משבחות לה, ואומרות שלום בואך. מלכות ופלגשים ויהללוה מלכות אלו האבות, שהם מלכות. ופלגשים: הן גירי הצדק, כולם משבחות, ומקלסות אותה, עד שנכנסת למעלה, ואזי הנשמה במעלתה, ומתקיימא אריכות הימים, הה"ד, ואברהם זקן בא בימים. נכנס באריכות הימים, לעוה"ב.
רבי אבא סבא, קם על רגלוי, ואמר, מנוחה ושלום גרמין יהא לך רבי שמעון בן יוחאי, דחזרת עטרה ליושנה. דתנינן במתניתא קדמאה, דכיון שהנשמה היא בתשלומה, באתר עלאה, לא תבאת לגופא אלא אתבריאן מנה, נשמי אחרנין, דנפקי מנה, ואיהי אשתארת בקיומא, עד דאתא רשב"י ודרש, ומה אם בעולם הזה, שהוא הבל, והגוף שהוא טפה סרוחה, נכנסת בו, אותה הנשמה. לעתיד לבא, שיצרפו כולם, ויהיה הגוף מובחר, בקיום ותשלום יותר, אינו דין להכנס אותה הנשמה בו, בכל התשלומין, והעלויין שבה.
אמר רבי אחא, אותה הנשמה ממש, ואותו הגוף ממש, עתיד הקב"ה, להעמידן בקיומן לעתיד לבא, אבל שניהם יהיו שלמים, בתשלום הדעת, להשיג מה שלא השיגו בעולם הזה.
ואברהם זקן בא בימים וגו'. ר' בו א"ר יוחנן, באותו העולם: שהוא ימים, ולא בעולם הזה, שהוא לילה. אמר ר' יעקב, באותם העולמות, שהם ימים, באותם ההנאות והכסופין, שהוא נוחל. וה' ברך את אברהם בכל. באותו המשרה שנתן לו הקב"ה משמו, שהיא אות ה"א שבו נברא העולם.
ותניא, אמר ר' יוחנן, מטטרון שר הפנים, שהוא נער, עבד מרבו, האדון המושל עליו, ממונה על הנשמה, בכל יום, להספיק לה, מאותו האור שנצטוה, והוא עתיד למיסב, חושבן פתקא, בבתי קברי, מן דומה, ולאחזאה ליה קמי מאריה, והוא זמין, למעבד חמיר, ההוא גרמא, תחות ארעא, לתקנא לגופייא, ולקיימא לון בשלימותא דגופא, בלא נשמתא, דקודשא בריך הוא ישדר לה לאתרה.
אמר ר' יצחק, באותה שעה, מה כתיב, ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל וגו'. מהו אל עבדו, אי בחכמתא דא נסתכל, מהו אל עבדו, אמר רבי נהוראי, לא נסתכל, אלא במה שאמר עבדו, עבדו של מקום. הקרוב לעבודתו, ומאן איהו, זה מטטרון, כדקאמרן, דאיהו עתיד ליפות לגוף בבתי קברי.
הדא הוא דכתיב, ויאמר אברהם אל עבדו, זה מטטרון, עבדו של מקום. זקן ביתו, שהוא תחלת בריותיו, של מקום. המושל בכל אשר לו, שנתן לו קודשא בריך הוא, ממשלה, על כל צבאותיו.
ותאנא, אר"ש א"ר יוסי אמר רב, כל צבאותיו של אותו עבד, נוטלים אור, ונהנין מזיו הנשמה, דתאנא אור הנשמה, לעה"ב, גדול מאור הכסא. והא מהכסא נטלה הנשמה. אלא זה לפי הראוי לו, וזה לפי הראוי לו. רב נחמן אמר גדול מאור הכסא ממש, דכתיב, דמות כמראה אדם עליו מלמעלה מאי עליו על זהרו.
וכשהוא הולך לעשות שליחותו, כל צבאותיו והמרכבה שלו נזונין מאותו הזוהר. הדא הוא שהנשמה אומרת לו, שים נא ידך כלומר סיעתך, תחת ירכי, זהו אור הנשפע מן הנשמה עליהם.
אמר רבי יהודה ברבי שלום, כך קבלנו, בשעה שזה הולך בשליחותו של מקום, קודשא בריך הוא, מניע כל צבאותיו של מעלה, באות אחת משמו. אמר רב הונא, כך ירכ"י בגימטריא ר"ם. כלומר הנשמה אומרת, שים נא ידך, סיעתך, תחת מעלתו של רם ונשא המושל על הכל. ולאחר שצוה סיעת עליונים, תחת ידו, אני משביעך, שבועה גדולה בו.
אמר רבי יצחק, אלהי השמים ואלהי הארץ. הואיל ואמר בה' שהוא הכל, למה נאמר, אלהי השמים, אמר רבי יהודה שהוא אדון על הכל, בבת אחת, וברגע אחד הוא מניע לכל, וכלם כאין נגדו. רבי יצחק אומר, על שתים אותיות משמו, להורות, שהוא הכל ואין אחר בלתו.
ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ. אמר רב הונא, ואי הוינא עמהון, דמארי מתניתא, כד גלו רזא דנא, לא איפרשנא מנהון הכי, דהא אנא חזי, עמיקין סגיאין בפומייהו, דגלו ולא אתחזיין לכל איניש. תא חזי, שבועת קיימא דא, אומי לה נשמתא, דכתיב אשר לא תקח אשה לבני.
א"ר יצחק, מהכא משמע, שהואיל ואתה הולך בשליחות זה, לא תקח אשה לבני, כלומר שלא תקח גוף לבני, ליכנס בגוף אחר, בגוף זר, בגוף שאינו ראוי לו, אלא בההוא ממש, שהוא שלי, בההוא ממש, שיצאתי ממנו, הדא הוא דכתיב כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך.
אמר ר' יוסי, מהו ולקחת אשה לבני ליצחק. אמר רבי יצחק, אותו הגוף שנצטער עמי באותו העולם, ולא היה לו הנאה וכסוף בו, מפני יראת קונו, אותו הגוף ממש, תקח ליצחק עמו בהאי שמחת הצדיקים, ליצחק עמו בשמחת הקב"ה, ליצחק עמו דעכשיו עת שחוק בעולם, הה"ד אז ימלא שחוק פינו וגו'.
אמר רבי יהודה בר יצחק, ת"ש, אין מלאך אחד עושה אלא שליחות אחד ולא ב' שליחות בבת אחת. ותניא, אמר רבי אבא, מלאך אחד, אשר קסת הסופר במתניו, עתיד להרשים כל אחד ואחד, על מצחו, ולאחר כן, השר הגדול, הולך לתקן כל אחד ואחד, ולהעמידו לקבל נשמתו, הה"ד הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה, מאי לפניך. לפני שליחותך.
רבי אליעזר אזל למחמי לרבן יוחנן בן זכאי רביה, וההוא יומא ריש ירחא הוה, כד מטא גביה, אמר ליה, בירא דלסריין, ומליין ליה, והוא נביע מדידיה יתיר, מאי בעא הכא.
אמר ליה חייב אדם להקביל פני רבו. אמר ליה, לאו על כך אמרית. אלא אנא חמי באנפך, דמלה חדתא אית גבך, מאינון עמיקים, דאת עתיד למתבע.
א"ל, חמינא האי אור הראשון, דמטלנוי עשרה, ובעשרה נטיל, וברזא דעשרה נהיג לכלא, ובאתוותא דעשרה עביד עובדוי. ותאנא, עשרה פתקין, עשרה מפתחן דבי קצרי בידוי, ופתקין עשרה, נטיל בגינתא דעדן, לאתקנא ארעא, על גופיהון דצדיקיא.
אמר ליה, אליעזר ברי, חמית הוית יתיר ממלאכא קדישא, דעלמא בעשרה אתברי, בעשרה אתנהיג, כרסייא קדישא, בעשרה, אורייתא הוא בעשרה, מטלנוי בעשרה, עלמין עלאין בעשרה, וחד עלאה על כלא בריך הוא.
ואימא לך מלה, דעתיה דמארי דמתניתא הוה בהאי, מה כתיב, ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדניו וילך. אמר ליה, רבי, זכינא לפסוקא דא, אבל וכל טוב אדניו בידו מהו. אמר ליה, הוא שמיה דמאריה, דאזיל גבי, לאעלא ליה, ולאנהגא ליה, אמר דא ודאי הוא, כי שמי בקרבו.
תנן, אמר רבי אבהו, תא חזי, מאן דידע שמיה על בורייה, ידע דהוא ושמיה חד הוא, קב"ה ושמיה חד, דכתיב ה' אחד וגו'. כלומר השם והוא אחד.
אמר רבי אבא, אית לאסתכלא בפרשתא דא, ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים. אמר רבי אבא, מחוץ לעיר, דא הוא בי קברי. אל באר המים, דתניא, הנקדמים בבתי קברי אותם שנשאו ונתנו בתורה, דהא תנן, כשנכנס אדם לקבר, מה דשאלו ליה תחילה, אם קבע עתים לתורה, דכתיב והיה אמונת עתך וגו'. וכשיצא אינו דין להקימם בתחלה.
אמר רבי אבא, לעת ערב, זהו יום ששי, שהוא ערב השבת, שאז הזמן לקיימא מתייא, מאי משמע, דתנן, שיתא אלפי שנין הוי עלמא והוא אלף הששי, שהוא סיום הכל, והיינו לעת ערב, זמן סיום הכל. לעת צאת השואבות, אלו הם תלמידי חכמים, השואבים מימיה של תורה, שהוא עת לצאת ולהתנער מן העפר.
וא"ר אבא, עוד יש לדעת, דתנן, אותם המתעסקים לדעת את בוראם בעוה"ז, ונשמתם בתשלומה, לעה"ב זכו לצאת משבועת הנשמה, הולך לדעת מי הוא גופה ממש, ומאי הוא. הנה אנכי נצב על עין המים, אע"ג שתלמיד חכם הוא, הולך אחר התשלום, דכתיב והיה העלמה היוצאת לשאוב ואמרתי אליה השקיני נא מעט מים מכדך, אמור לי רמז ידיעתו ממה שהשגת.
ואמרה אלי גם אתה שתה, אף אתה עבד כמוני, ולא נתחלף לי ידיעתך, בידיעתו של מקום ברוך הוא, וצריך אתה להשיג שאתה נברא כמוני.
וגם לגמליך אשאב, כלומר ידיעת השגתי, שלא השיגו סיעתך וידעתי כי מעלה יש לי עליך, והיאך נברא אתה מזיו הנתון אצלך. אם הוא אומר סימן זה, יהי מסור בידי, על כל דברים אלו, ואדע שהיא האשה, הוא הגוף, מאותה הנשמה השבועה שהשביעני.
ויהי הוא טרם כלה לדבר וגו'. רבי יצחק אמר רבי יהודה, בעוד שכל העניינים, הוא רוצה לנסות על הגוף, מאי כתיב, והנה רבקה יוצאת, זהו הגוף קדוש, שנתעסק בד"ת, וכתת גופו להשיג ולדעת את קונו. אשר ילדה לבתואל, אמר רב יהודה, בתו של אל. בן מלכה, בן מלכה של עולם. אשת נחור אחי אברהם. חברת השכל, גוף שנדבק בשכל, והיא אח הנשמה. וכדה על שכמה, משא החכמה עליה.
וירץ העבד לקראתה, זה מטטרון. ויאמר הגמיאיני נא מעט מים מכדך, אמור לי רמז חכמתא, בידיעת בוראך, ממה שעסקת בעולם שיצאת ממנו. אמר רבי אבא, כדפרשינן, אחר כל זה מה כתיב, ואשים הנזם על אפה והצמידים על ידיה, א"ר אבא, אותם העצמות שנפזרו לכאן ולכאן, הוא צומד אותם, ושוקלם זה על זה, כמה דאת אמר ועצמותיך יחליץ.
אמר רבי אבא, באותה שעה, אותו הגוף עומד בארץ ישראל, ושם נכנס בו נשמתו. אמר רבי יוחנן, מי מוליך הגוף לארץ ישראל, אמר רבי זירא, קודשא בריך הוא עושה מחילות תחת הארץ, והם מתגלגלים והולכים לארץ ישראל, הדא הוא דכתיב וארץ רפאים תפיל.
אמר רבי יצחק, גבריאל מוליך אותם לארץ ישראל, מנ"ל, דכתיב התלכי עם האיש הזה, וכתיב התם והאיש גבריאל. אמר רבי יוסי, מאי דכתיב, ולרבקה אח ושמו לבן. א"ר יצחק, אין יצה"ר בטל מן העולם אף על פי שכלו לא נמצא קצתו נמצא.
תא חזי בתחלה כשהיה מוטל בעה"ז נקרא לוט, לעה"ב יבטל מן העולם, אבל לא כולו ונקרא לבן, לא מנוול כבראשונה, אלא כמאן דסחי מנוולו. לבן למאי אצטריך. א"ר שמעון, למעבד פריה ורביה אצטריך, דאמר ר"ש, אם אין יצר הרע נמצא, פריה ורביה אינו מצוי.
ת"ש, כיון שהגוף נבנה ועומד בקיומו, מאי כתיב וישלחו את רבקה אחותם וגו'. מאי ואת מניקתה זה כח התנועה. רבי יצחק אמר זה כח הגוף.
רבי אבהו פתח בהאי קרא, אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבאי וגו', אמר רבי אבהו, כיון שהגוף נבנה על קיומו, ומביאין אותו, לקבל נשמתו, לארץ ישראל, הנשמה ממתנת אליו, ויוצאת לקראתו, כמה דאת אמר ויצא יצחק לשוח בשדה. הדא הוא דכתיב אתי מלבנון כלה. זו היא הנשמה. תשורי מראש אמנה, היינו דכתיב וישא עיניו וירא.
אמר ר' יהודה, אם היא הנשמה, תינח אברהם כדקאמרן, אבל יצחק מהו. אמר ר' אבהו, הא חברייא אמרו, דעכשיו אתקרי יצחק, על שום חדוותא סגיאה דבעלמא.
אמר ר' אבהו, בתחלה נקראת הנשמה אברהם, והגוף שרה עכשיו נקראת הנשמה יצחק והגוף רבקה. תנן במתניתין, אמר ר' שמעון, ארבעים שנה קודם קיום הגוף, ממתנת הנשמה לגוף בארץ ישראל. באיזה מקום, במקום המקדש.
אמר ר' אבהו, תא חזי, ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו. אוהב לאותו הגוף, ומתנחם עמו והוא עת לשחוק והחדוה בעולם.
אמר רבי יהודה, הא כל פרשתא דא אתברר לן, אבל לא יכילנא למנדע מהו, ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה. ולשקולא דדעתא כל פרשתא דא ליסתורי.
כד אתא רב דימי, אמר האי פרשתא דא שמענא, ולא אדכרנא, אמרו, דעלאין תקיפין, לא זמנוה לגלאה, ואנן מאי נימא. קם רבי יהודה ואמר, ממתיבתא דחברנא, מארי מתניתא גליא.
קמו ואזלו, הוא ורבי ייסא ורבי חייא, אשכחוה לרבי אלעזר ברבי שמעון, והוה מגלה רזין דתפילין, עאלו קמיה, ואמרו במאי אתעסק מר, אמר לון, טעמא דתפילין אמינא, דהא זכאה הוא בר נש, דמנח תפילין, וידע טעמא דידהו.
אמרו אי ניחא קמיה דמר, לימא לן מלה. אמרו, שמענא מאבוך, דקודשא בריך הוא, ברחימו סגיאה דהוה ליה עם ישראל, אמר לון למעבד ליה בי משכנא, כגוונא דרתיכא עלאה דלעילא, וייתי דיוריה עמהון, הה"ד ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ושמענא מאבוך דהכא סתים טעמא דתפילין, בהאי פסוקא.
א"ל ת"ח, כגוונא עלאה, אתעבד מקדש ברתיכוי קדישין, ובתר כן, אשרי קודשא בריך הוא דיוריה עמהון, כעניינא דא, וכגוונא דא, אתערו חברייא מארי מתניתא בטעמא דתפלין, למהוי ההוא גברא דוגמא דרתיכי עלאין, רתיכא תתאה, רתיכא עלאה, למיתי מלכותא דיליה, וישרי דיוריה עלויה.
ותנינן, אית ביה, רזין עלאין, ודוגמיהון, ואית ביה תלת רתיכין, דוגמת עלאין קדישין, רזין דתלת אתוותא, דשמהן קדישי, עלאין תלת, רתיכין, תלתא אתוותא, ארבע פרשיות שליט על ארבע, ועל כך, רזא דשי"ן דתלת כתרין, ושי"ן דארבע כתרין, תלתא מלכין שליטין בגופא, תפילין עלוי קודשא בריך הוא לעילא, אלין תפילין דרישא, תפילין דדרועא ארבע פרשיין.
לבא, רכיב דוגמא דרתיכא תתאה, ותתאה רכיב. עוד תנינן, דא רכיבא דדרועא לתתא. ולבא רכיב דוגמא דאיהו לתתא, ואתמסרון בידיה לאעלאה לון כל חילי שמיא, כך לבא הוא רכיב לתתא, ואתמסרו בידוי כל אברי גופא.
ועילא מניה ארבע פרשיין על מוחא דרישא איהו, אבל קב"ה, שליטא עלאה מלכא מכלא. ורזא דחכמתא דא, הוא, כגוונא דמקדשא דכתיב, ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה, ועלייהו דיוריה דמלכא, בארבע אתוון, תרין רתיכין.
וכהאי גוונא, לבא ומוחא, לבא מכאן, ומוחא מכאן, ועלייהו מדוריה דקודשא בריך הוא, בארבע פרשיין. א"ר אלעזר, מכאן ולהלאה רזי דכתרי אתוותא, ופרשיין בגופייהו ורצועותיהון, הלכה למשה מסיני, ורמיזא דלהון אתגלי, וטעמא דכלא בתלת עשר מכילן.
אמר רבי יהודה אלמלא לא אתינא, אלא בדיל רזא דא דיי. אמרו ליה, זכאה חולקך לעלמא דאתי דכל רז לא אניס לך. אמרו ליה אתינא קמיה דמר, למנדע רזא דהאי פסוקא, ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה.
אמר, פירושא דהאי פסוקא, כמה דגלו חברנא, מארי מתניתין, דכד נשמתא ייתי בההוא גופא קדישא דילה, הא מילייא הוו, על חייביא, דיקומון ויכשרון עובדין, ויתן להו מזיוא יקרא דיליה, דינדעון, ויתובון, ויזכון זכותא שלימתא.
וכד חמא שלמה דא הוה סגי ואמר ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו וממקום קדוש יהלכו, שיבאו ויחיו, ממקום קדוש. ותנינן, א"ר אבא א"ר יוחנן, כתיב היהפך כושי עורו ונמר חברברתיו, כך הרשעים, שלא זכו לשוב בעולם הזה, ולהקטיר מעשים טובים, לעולם לא יקטירו בעולם הבא. ראה מה כתיב, ויוסף אברהם ויקח אשה, ושרוצה לעשות להם נשמה לגופם, ולקרבם בתשובה, כד"א ואת הנפש אשר עשו בחרן.
אמר רבי אלעזר, תא חזי, מה כתיב, ותלד לו את זמרן ואת יקשן, הרבה מעשים רעים, עד שנגרשים מן העולם, דכתיב וישלחם מעל יצחק בנו. ועליהם נאמר ורבים מישני אדמת עפר יקיצו וגו', ועל האחרים נאמר והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע וגו'.
אמר, רבי יהודה האי משמע על פרשתא, ומשמע דאותו זמן נקרא אברהם ובמקומו נקראת יצחק, כדקאמרן, הה"ד ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו וישב יצחק עם באר לחי ראי. עם ידיעת החי, שהוא חי העולמים, לדעת ולהשיג, מה שלא השיג בעולם הזה הה"ד כי מלאה הארץ דעה את ה' (עד כאן מדרש הנעלם).
רבי יצחק פתח ואמר, וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. תא חזי, כד ברא קודשא בריך הוא לאדם, נטל עפריה מאתר דמקדשא, ובנה גופיה מארבע סטרין דעלמא, דכלהו יהבו ליה חילא, לבתר אתרק עליה רוחא דחיי, כד"א ויפח באפיו נשמת חיים וגו'. לבתר קם וידע דאיהו מעילא ותתא, וכדין אתדבק וידע חכמה עלאה.
כגוונא דא, כל בר נש דעלמא, איהו כליל מעילא ותתא, וכל אינון דידעין לאתקדשא בהאי עלמא כדקא יאות, כד אולידו בר, משכין עליה רוח קדישא, מאתר דכל קדישי נפקין מניה, ואלין אקרון בנין לקב"ה, בגין דגופא אתעביד בקדושה כדקא יאות, הכי נמי יהבין ליה רוחא מאתר עלאה קדישא כדקא חזי, והא אתמר.
ת"ח, בשעתא דזמין בר נש, למיהב חושבן עובדוי, עד לא יפוק מעלמא, ההוא יומא, יומא דחושבן איהו, דגופא ונשמתא יהבי חושבנא. לבתר נשמתא אתפרשא מיניה, וגופא תב לארעא, וכלא תב לאתריה דאתנסיב מתמן, והא אוקמוה, עד זמנא דקב"ה זמין לאחייא מתייא, כלא גניז קמיה.
וההוא גופא ממש, וההיא נשמתא ממש, זמין קב"ה לאתבא לעלמא כמלקדמין, ולחדתא אנפי עלמא, הה"ד יחיו מתיך נבלתי יקומון. וההיא נשמתא ממש, גניזא קמי קב"ה, ותבת לאתרה, כפום ארחהא. כד"א והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. ולזמנא דזמין קב"ה לאחייא מתייא זמין איהו לארקא טלא מרישיה עלייהו, ובההוא טלא יקומון כלא מעפרא.
הה"ד כי טל אורות טלך. מאי טל אורות, אורות ממש, מאינון נהורין דלעילא, דבהון זמין לארקא חיין לעלמא, בגין דאילנא דחיי, יריק חיין דלא פסקין לעלמין, דהא השתא פסקין, בגין דהא חויא בישא שלטא, ואתכסי סיהרא, ובגין כך, כביכול פסקין מימוי, וחיין לא שלטין בעלמא כדקא יאות.
ובההוא זמנא, ההוא יצר הרע, דאיהו חויא בישא, יסתלק מעלמא, ויעבר ליה קב"ה, כמה דאת אמר ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ. ולבתר דאיהו יתעבר מעלמא, סיהרא לא אתכסיא, ונהרא דנגיד, ונפיק, לא יפסקון מבועוי, וכדין כתיב והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים וגו'.
אמר ר' חזקיה, אי תימא, דכל גופין דעלמא, יקומון ויתערון מעפרא, אינון גופי דאתנטיעו בנשמתא חדא, מה תהא מנייהו. א"ר יוסי, אינון גופין, דלא זכו ולא אצלחו, הרי אינון כלא הוו, כמה דהוו עץ יבש בההיא עלמא, הכי נמי בההוא זמנא, וגופא בתראה, דאתנטע ואצלח, ונטל שרשוי, כדקא יאות, יקום.
ועליה כתיב והיה כעץ שתול על מים וגו', והיה עלהו רענן וגו'. דעבד איבין, ונטע שרשין, ואצלח כדקא יאות. ועל ההוא גופא קדמאה, דלא עבד איבין, ולא נטע שרשין, כתיב והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבא טוב וגו'. כי יבא טוב, דא תחיית המתים.
ויתנהיר ההוא נהורא, דזמין לאנהרא להו לצדיקיא, דהוה גניז קמיה, מיומא דאתברי עלמא, דכתיב, וירא אלהים את האור כי טוב. וכדין, זמין קב"ה לאחייא מתייא, וכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה וגו', וכדין יתגבר טוב בעלמא, וההוא דאתקרי רע, יתעבר מעלמא, כדאמרן. וכדין אינון גופין קדמאי, להוו כלא הוו.
אמר רבי יצחק זמין קב"ה לארקא עלייהו, על אינון גופין, רוחין אחרנין, ואי זכאן בהון, יקומון בעלמא כדקא יאות, ואי לאו, יהון קטמא, תחות רגליהון דצדיקיא, דכתיב ורבים מישני אדמת עפר יקיצו וגו'. וכלא אתקם, ואתעתד קמי קב"ה, וכלהו במניינא הוו, כד"א המוציא במספר צבאם וגו'.
תא חזי, הא אתמר, כל אינון מתין דבארעא דישראל, יקומון בקדמיתא, בגין, דקב"ה יתער עלייהו, ויוקים לון, עלייהו כתיב יחיו מתיך, אלין אינון די בארעא דישראל. נבלתי יקומון, אלין אינון דבגו ארעאן אחרנין, דלא כתיב בהו תחייה, אלא קימה. דהא רוחא דחיי, לא תשרי אלא בארעא קדישא דישראל, ובגין כך, כתיב בהו, יחיו מתיך, ואינון דלבר, יתברי גופא דלהון, ויקומון גופא, בלא רוחא, ולבתר יתגלגלון תחות עפרא, עד דימטון לא"י, ותמן יקבלון נשמתא, ולא ברשו אחרא, בגין דיתקיימון בעלמא כדקא חזי.
רבי אלעזר ורבי ייסא, הוו יתבי ליליא חד, ועסקי באורייתא. אמר רבי אלעזר, תא חזי, בשעתא דקודשא בריך הוא, זמין לאחייא מתייא, כל אינון נשמתין דיתערון קמיה, כלהו קיימין, דיוקנין דיוקנין קמיה, בההוא דיוקנא ממש, דהוו בהאי עלמא, ונחית לון קודשא בריך הוא, ויקרי לון בשמהן, כמה דאת אמר לכלם בשם יקרא. וכל נשמתא תיעול לדוכתה, ויקומון בקיומא בעלמא כדקא חזי, וכדין יהא עלמא שלים, ועל ההוא זמנא כתיב, וחרפת עמו יסיר וגו', מאי וחרפת עמו יסיר. דא יצר הרע, דאחשיך אנפי בריין, ושליט בהו.
אמר רבי יוסי, הא חמינן, כל זמנא דבר נש קאים ברוחא דא. לאו איהו מסאב, נפקא נשמתיה מניה, איהו מסאב. אמר ליה ודאי הכי הוא והכי אתמר, דהא ההוא יצר הרע, כד נטיל רוחא דבר נש, סאיב ליה ואשתאר גופא מסאב, ושאר עמין עעכו"ם, כד אינון בחייהון אינון מסאבין, דהא מסטרא מסאבא אית לון נשמתין, וכד אתריק מניה ההוא מסאבו, אשתאר גופא בלא מסאבו כלל.
בגין כך מאן דאתדבק באתתא דשאר עמין עעכו"ם, אסתאב איהו. וההוא ברא דאתיליד ליה, יקבל עליה רוח מסאבא. ואי תימא, הא בסטרא דאבוי מישראל קא אתיא, אמאי יקבל עליה רוח מסאבא. תא חזי, דהא בקדמיתא אסתאב אבוי, בשעתא דאתדבק בההיא אתתא, דאיהי מסאבא, וכיון דאב איהו אסתאב, בההיא אתתא דאיהי מסאבא, כל שכן דאיהו ברא דאתיליד מנה, יקבל עליה רוח מסאבא. ולא עוד, אלא דעבר על אורייתא דכתיב, כי לא תשתחוה לאל אחר כי ה' קנא שמו, בגין דקני על האי ברית קדישא.

— 20 —
אמר רבי אלעזר, תא חזי, דהא אתמר, דכיון דידע אברהם אבינו חכמתא, בעא לאתפרשא מכל שאר עמין, ולא לאתדבקא בהו, ובגין כך כתיב, ואשביעך בה' אלקי השמים ואלקי הארץ אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני וגו', מבנות הכנעני ודאי רזא איהו, כד"א ובעל בת אל נכר. אשר אנכי יושב בקרבו, אנכי דייקא, כתיב הכא אשר אנכי, וכתיב התם אנכי עשיתי ארץ. וכל דא, בגין דלא לאסתאבא בהו.
תא חזי, האי מאן דאעיל האי ברית קדישא, בההיא אתתא דשאר עמין עעכו"ם, גרים לאסתאבא אתר אחרא, ועל דא כתיב תחת שלש רגזה ארץ וגו'. ואע"ג דאומי ליה בהאי ברית, לא אבטח ביה אברהם, עד דצלי צלותיה קמי קב"ה, ואמר ה' אלקי השמים וגו' הוא ישלח מלאכו, ודאי דא מלאך הברית, בגין דיתנטיר האי ברית, ולא יתחלל בין אינון עמין.
רק את בני לא תשב שמה. מ"ט, בגין דידע אברהם, דהא בכלהו, לא הוה מאן דאשתמודע ליה לקב"ה, בר איהו בלחודוי, ולא בעא דלהוו מדוריה דיצחק בינייהו, אלא דיהא מדוריה עמיה, ויצחק יוליף מניה תדיר ארחוי דקב"ה ולא יסטי לימינא ולשמאלא. ועל דא לא בעא אברהם דלהוי מדוריה דיצחק תמן.
אמר רבי ייסא, ודאי זכותיה דאברהם, אערע קמיה דההוא עבדא, דההוא יומא נפק, וההוא יומא מטא לעינא דמיא, דכתיב ואבא היום אל העין. והא אוקמוה.

— 21 —
רבי אלעזר פתח ואמר, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. כמה אינון בני נשא טפשין, דלא ידעין, ולא מסתכלין, לאשתדלא באורייתא, בגין דאורייתא, כל חיין וכל חירו, וכל טוב, בעלמא דין ובעלמא דאתי. חיין אינון בעלמא דין, דיזכון ליומין שלמין, בהאי עלמא, כד"א את מספר ימיך אמלא. וליומין אריכין בעלמא דאתי. בגין דאינון חיין שלימין, אינון חיין דחידו חיי בלא עציבו, חיין דאינון חיין, חירו בעלמא דין, חירו דכלא, דכל מאן דאשתדל באורייתא, לא יכלין לשלטאה עלוי כל עמין דעלמא.
ואי תימא אינון בני שמד. גזרה היא מלעילא, כגון רבי עקיבא וחברוי, וכך סליק במחשבה. חירו דמלאך המות, דלא יכיל לשלטאה עלוי, והכי הוא ודאי, דאי אדם הוה אתדבק באילנא דחיי, דאיהו אורייתא, לא גרים מותא ליה ולכל עלמא. ובגין כך, כד יהב קב"ה אורייתא לישראל, מה כתיב בה חרות על הלוחות והא אוקמוה. ואלמלא אינון לא חטו ושבקו אילנא דחיי, לא גרמו מותא לעלמא כמלקדמין. וקב"ה אמר אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם. חבלתון גרמיכון, אכן כאדם תמותון וגו'. ועל דא, כל מאן דאשתדל באורייתא, לא יכיל לשלטאה עלוי ההוא חויא בישא, דאחשיך עלמא.
אמר רבי ייסא, אי הכי, משה אמאי מית, דאי הכי כיון דלא חב לא ימות. אמר ליה, ודאי מית, אבל לא שלטא ביה קאמרינן, אלא לא מית על ידוי, ולא אסתאב ביה, ולא מית ודאי, אלא אתדבק בשכינתא, ואזיל לחיי עלמא.
והאי חי אקרי, כמה דאוקימנא, דכתיב, ובניהו בן יהוידע בן איש חי וגו'. ועל דא, כל מאן דאשתדל באורייתא, חירו אית ליה מכלא, בעלמא דין, משעבודא דשאר עמין עעכו"ם, חירו בעלמא דאתי, בגין דלא יתבעון מניה דינא בההוא עלמא כלל.
תא חזי, באוריתא כמה רזין עלאין סתימין, אית בה, בגין כך כתיב יקרה היא מפנינים. כמה גניזין טמירין אית בה, ועל דא כד אסתכל דוד, ברוחא דחכמתא, וידע כמה פליאן נפקין מאורייתא, פתח ואמר, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך.

— 22 —
תא חזי, ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת. יוצאת, באה מבעי ליה, מאי יוצאת. דקב"ה אפיק לה, מכל אינון בני מתא, דכלהו חייבין, והיא יוצאת מכללא דלהון. ותרד העינה, כתיב בה"א, רזא איהו, דאערעת תמן בירא דמרים, ובגין כך, כתיב העינה בה"א, וסליקו לה מיא.
דבר אחר, והנה רבקה יוצאת, כמה דכתיב, יוצאות לשאוב מים, אמאי יוצאות, ולא הולכות, ולא באות. אלא בגין דטמירין הוו כל יומא, ובההיא שעתא, נפקין לשאבא מיא, וסימנא נקיט בידיה.
תא חזי, כד מטא עבדא לחרן ואשכח לה לרבקה לעת ערב, הוה עידן צלותא דמנחה. בההיא שעתא, דמטא יצחק לצלאה צלותא דמנחה, בההיא שעתא מטא עבדא לגבה דרבקה. ובההיא שעתא, דמטא יצחק, לצלותא דמנחה כמלקדמין, מטאת רבקה לגביה. לאשתכחא כלא באתריה דאצטריך, כדקא יאות, וכלא מטא ברזא דחכמתא, ועל דא, אתא ההוא עבדא, לבאר המים, רזא דכתיב מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון. ואוקימנא, וכלא רזא איהו.

— 23 —
רבי שמעון הוה אתי לטבריה והוה עמיה רבי אבא. אמר רבי שמעון לרבי אבא, נזיל, דהא אנן חמינן, דבר נש חד, ימטי השתא לגבן ומלין חדתין בפומיה, ואינון מלין דאורייתא. אמר רבי אבא, הא ידענא, דבכל אתר דמר אזיל, קודשא בריך הוא משדר ליה מלאכין, טסין בגדפין לאשתעשעא ביה.
עד דהוו אזלי, סליק רבי שמעון עינוי, וחמא בר נש, דהוה רהיט ואזיל. יתבו רבי שמעון ורבי אבא. כד מטא גבייהו, אמר ליה רבי שמעון, מאן אנת. אמר ליה יודאי אנא, ומקפוטקיא קאתינא, ואנא אזילנא אטיטריה דבר יוחאי, דאתמנון חבריא במלין ידיען, ושדרוני גביה. אמר ליה אימא ברי. אמר ליה אנת בר יוחאי. אמר ליה אנא בר יוחאי.
אמר ליה הא אוקימנא דלא יפסיק בר נש בצלותיה, ביניה לבין כותלא, כמה דכתיב ויסב חזקיהו פניו אל הקיר וגו'. ומאן דצלי, אסיר למעבר ארבע אמות סמיך ליה, ואוקמוה להני ארבע אמות לכל סטר, בר לקמיה. ואוקמוה, דלא יצלי בר נש, אחורי רביה וכו' ואתמנון בכל הני מילי.
פתח ואמר שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש. מאי טעמא שמעה, ולא שמע, באתר חד כתיב שמע ה' וחנני וגו', ובאתר אחרא שמעה. אלא, בכל אתר, לזמנין שמע לדכורא, ולזמנין שמעה לנוקבא. שמעה: כמה דאת אמר שמעה ה' צדק וגו'. שמע: כד"א שמע ה' וחנני. שמע בני. הסכת ושמע.
והכא שמעה תפלתי ה', בגין דהאי דרגא, דמקבלא כל צלותין דעלמא. והא תנינן, דעבדא מנייהו עטרה, ושוי לה ברישא דצדיק חי עולמים, דכתיב ברכות לראש צדיק. ועל דא שמעה תפלתי ה'.
שמעה תפלתי ה', דא צלותא די בלחש. ושועתי האזינה, דא צלותא, דארים בר נש קליה בעקתיה, כד"א ותעל שועתם אל האלקים. ומהו שועתם, אלא דבצלותיה, ארים קליה, וזקיף עינוי לעילא, כד"א ושוע אל ההר. וצלותא דא מתבר תרעין, ודפיק לון לאעלא צלותיה. אל דמעתי אל תחרש, דא אעיל קמי מלכא, ולית תרעא דקאים קמיה, ולעולם לא אהדרו דמעין בריקניא.
תו הא כתיב הכא תלת דרגין, תפלה, שועה, דמעה, לקביל אלין תלת אחרנין: כי גר אנכי עמך, לבתר תושב, לבתר ככל אבותי, עקרא דעלמא.
תא חזי, צלותא דבר נש מעומד, בגין דתרי צלותא נינהו: חד מיושב, וחד מעומד, ואינון חד. לקביל תרין דרגין: תפלה של יד ותפלה של ראש. לגבי יום ולילה, וכלא חד. אוף הכא, תפלה מיושב לגבי תפלה של יד, לאתקין לה כמה דאתקין לכלה, וקשיט לה לאעלא לחופה, הכי נמי מקשטין לה, ברזא דרתיכאה ומשירייהא, יוצר משרתים ואשר משרתיו, והאופנים וחיות הקדש וכו'.
ועל דא צלותא מיושב כיון דעאלת לגבי מלכא עלאה, ואיהו אתי לקבלא לה, כדין אנן קיימין קמי מלכא עלאה, דהא כדין דכורא אתחבר בנוקבא, ובגין כך לא יפסיק בין גאולה לתפלה.
ובגין דבר נש קאים קמי מלכא עלאה, נטל ארבע אמות לצלותיה, ואוקמוה דבשיעורא דסורטא דיוצר כלא. וכל מה דאתי בסטרא דדכורא, בעי ליה לאיניש למיקם בקיומיה ואזדקף. כגוונא דא, כד איהו כרע כרע בברוך, וכד איהו זקיף, זקיף בשם, בגין לאחזאה שבחא דדכורא על נוקבא.
ותא חזי, דהא אוקמוה, לא יצלי בר נש אחורי רביה, ואתמר, כמה דכתיב, את ה' אלקיך תירא. את לאכללא דבעי למדחל מרביה כמורא דשכינתא, ודחילו דתלמיד, רביה איהו. בגין כך, בשעתא דצלותא, לא ישוי ההוא מורא לקמיה, אלא מורא דקב"ה בלחודוי, ולא מורא אחרא.
ותא חזי, צלותא דמנחה, אתקין ליה יצחק. ודאי כמה דאתקין אברהם צלותא דצפרא, לקבל ההוא דרגא דאתדבק ביה. וכן יצחק, אתקין צלותא דמנחה, לקבל ההוא דרגא דאתדבק ביה. וע"ד צלותא דמנחה, מכי נטי שמשא לנחתא בדרגוי לסטר מערב.
דהא עד לא נטה שמשא לצד מערב, אקרי יום, מצפרא עד ההוא זמנא, דכתיב חסד אל כל היום. ואי תימא עד חשכה, ת"ח, דכתיב אוי נא לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב. כי פנה היום, לקבל צלותא דצפרא, דכתיב חסד אל כל היום, דהא כדין, שמשא איהו לסטר מזרח, כיון דנטה שמשא, ונחתא לסטר מערב, הא כדין איהו זמן צלותא דמנחה, וכבר פנה היום, ואתי צללי ערב, ואתער דינא קשיא בעלמא.
ופנה היום, דאיהו דרגא דחס"ד, ונטו צללי ערב, דאינון דרגא דדינא קשיא, וכדין אתחרב בי מקדשא, ואתוקד היכלא. וע"ד תנינן, דיהא ב"נ זהיר בצלותא דמנחה, דאיהו זמנא דדינא קשיא, שרייא בעלמא.
יעקב אתקין צלותא דערבית, דהא איהו אתקין לה, וזן לה, בכל מה דאצטריך, ודאי, וא"ו אתקין לה"א, וה"א אתזנת מן וא"ו, דלית לה נהורא מגרמה כלל.
ובג"כ, תפלת ערבית רשות, דהא אתכלילת בצלותא דיומא, בגין לאתנהרא, והשתא לאו זמנא איהו. ואוקימנא לה, דהא לא אתגליא נהורא דיממא, דינהיר לה, ואיהי שלטא בחשוכא, עד זמנא דפלגות ליליא, דאשתעשע קב"ה עם צדיקיא, בגנתא דעדן, וכדין איהו זמנא לאשתעשעא בר נש באורייתא, כמה דאתמר.
תא חזי, דוד אתא, ואמר אלין תלת זמנין דצלותי, דכתיב ערב ובקר וצהרים, הא תלתא, ואיהו לא צלי, אלא תרי מנייהו, דכתיב אשיחה ואהמה, ולא יתיר, דא לצלותא דצפרא, ודא לצלותא דמנחה, בגין כך אשיחה ואהמה דייקא, בצפרא, דאיהו שעתא דחסד, סגי ליה בחסד באשיחה, ובמנחה, דהוא שעתא דדינא קשיא, בעי המייה, ובגין כך ואהמה, ולבתר כד אתפליג ליליא, הוה קם בשירין ותושבחן, כדקא יאות, דכתיב ובלילה שירה עמי, והא אתמר.
קם ר' שמעון ואזלו. אזל ההוא ב"נ בהדיה, עד טבריה. עד דהוו אזלו, אמר רבי שמעון, תא חזי, תפלות כנגד תמידין, תקנום רבנן דאנשי כנסת הגדולה, בגין דאשכחן תרי, דכתיב את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. ואינון מתקרבין בהני תרי זמני דיומא, דאינון זמנין לצלותא.
אמר ההוא גברא הא בקדמיתא, אבות תקנום להני צלותי, ומה דאתקינו אברהם ויצחק, הוא עקרא, ומה דאתקין יעקב, דאיהו שבחא דאבהן, אמאי איהו רשות, ולא עקרא כהני.
אמר רבי שמעון, הא אתמר. אבל תא חזי, הני תרי זמני, דתרי צלותי לאו אינון, אלא לחברא ליעקב בעדביה, כיון דאתחברו דא בדא, אנן לא צריכין יתיר, דכיון דאתיהיבת אתתא בין תרין דרועין, ואתחברת בגופא, לא אצטריך יתיר, ועל דא אנן בעינן לאתערא תרין דרועין, בגין דאתיהיבת בינייהו, כיון דאיהי בינייהו, גופא ואתתא מלייהו בלחישו, דלא לאדכרא.
ובגין כך, יעקב משמש במרום תנינן, מאי במרום. כמה דאת אמר ואתה מרום לעולם ה'. וכלא איהו רזא לידעי מדין. אתו רבי אבא, וההוא יודאי, ונשקו ידוי. אמר רבי אבא, עד יומא דין, לא קאימנא במלה דא, בר השתא. זכאה חולקי, דזכינא למשמע ליה.

— 24 —
ויביאה יצחק האהלה שרה אמו. א"ר יוסי, האי קרא קשיא, האהלה, לאהל שרה אמו מבעי ליה, מאי האהלה. דאהדרת תמן שכינתא, בגין דכל זמנא דשרה קיימא בעלמא, שכינתא לא אעדי מינה, ושרגא הוה דליקת, מערב שבת לערב שבת, והוה נהיר כל אינון יומי דשבתא, בתר דמיתת, כבתה ההיא שרגא, כיון דאתת רבקה, אהדרת שכינתא, ושרגא אדליקת. שרה אמו: דדמיא לשרה בכל עובדהא.
רבי יהודה אמר כמה דדיוקניה דיצחק, הוה כדיוקניה דאברהם, וכל מאן דחמי ליצחק, אמר דא אברהם, וודאי, אברהם הוליד את יצחק, הכי נמי רבקה, דיוקנה ממש הות דיוקנא דשרה, ובגין כך שרה אמו ודאי.
אמר רבי אלעזר, בכלא הכי הוא, אבל תא חזי, רזא איהו, דאף על גב דשרה מיתת, דיוקנה לא אעדי מן ביתא ולא אתחזי תמן, מיומא דמיתת, עד דאתת רבקה, כיון דעאלת רבקה, אתחזיאת דיוקנא דשרה, דכתיב ויביאה יצחק האהלה וגו', מיד שרה אמו אתחזיאת תמן, ולא הוה חמי לה בר יצחק בלחודוי, כד אעיל תמן, ועל דא וינחם יצחק אחרי אמו. דאמו אתחזיאת ואזדמנא בביתא, ועל דא לא כתיב אחרי מיתת אמו, אלא אחרי אמו.
רבי שמעון אמר, מאי שנא דכתיב ביה ביצחק, ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה. כיון דאמר ותהי לו לאשה, לא ידענא דהוא רחים לה, דהא כל בני עלמא רחמי לנשייהו. מאי שנא ביצחק, דכתיב ביה ויאהבה.
אלא ודאי אתערותא דרחימו דדכורא לגבי אתתא, לאו איהו אלא שמאלא, דכתיב שמאלו תחת לראשי. וחשך ולילה כחד אינון, ושמאלא אתער רחימו תדיר, לגבי נוקבא, ואחיד בה, ועל דא אף על גב דאברהם רחים לה לשרה, לא כתיב ביה ויאהבה, אלא ביצחק. ואי תימא ויאהב יעקב את רחל, סטרא דיצחק, דהוה ביה, קעביד ליה.
תא חזי, אברהם כד חמא לשרה, הוה מחבק לה, ולא יתיר, אבל יצחק דאיהו בעלה, אחיד בה, ושוי דרועיה תחות רישה, דכתיב שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. לבתר אתא יעקב, ושמש ערסא, ואוליד תריסר שבטין, כלא כדקא יאות.
ותא חזי, אבהן כלהו ברזא חדא אזלו, וכלהו שמשו בארבע נשין, כל חד מנייהו. אברהם בארבע: שרה, והגר, ותרי פלגשים. דכתיב ולבני הפלגשים אשר לאברהם, פלגשים תרי, הא ארבע.
יצחק ברזא דארבע, דסטירו דרבקה, דכתיב ויקח את רבקה חד, ותהי לו לאשה תרי, ויאהבה תלת, וינחם יצחק אחרי אמו הא ארבע. לקבל דא, הוו ליעקב, ארבע נשין. וכלא ברזא חדא.
רבי חייא אמר, אברהם ויצחק, שמשו כל חד באתתא חדא, ברזא דקודשא. אברהם בשרה, יצחק ברבקה, ולקבל תרווייהו, הוי ארבע נשין ליעקב, בתרין חולקין. רבי שמעון אמר סליקו מלין לאתרייהו. דהא כלא ברזא קדישא אתעבד, וכלא ברזא חדא.

— 25 —
ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה. קטורה דא היא הגר. דהא תנינן, בתר דאתפרשא הגר מניה דאברהם, וטעת בתר גלולי דאבוה, לבתר, אתקשרא בעובדין דכשרן, ובגין כך, אשתני שמה, ואקרי קטורה, בעובדין דכשרן, ושדר אברהם, ונסבה ליה לאנתו. מכאן דשנוי שמא מכפר חובין, ועל דא אשתני שמה.
ויוסף אברהם, מאי ויוסף, אי תימא דעל שרה איהו דאוסיף, לאו הכי. אלא ביומהא דשרה, אזדווג בהדה זמנא חדא, ולבתר תריך לה, על עסקי דישמעאל, ולבתר ויוסף כמלקדמין, זמנא אחרא, על מה דנסיב לה בקדמיתא. וכפום דשני עובדהא, הכי נמי שני שמה.
תא חזי, דאמר רבי אלעזר, ויביאה יצחק האהלה שרה אמו. דאתגליא דיוקנא דשרה, ויצחק אתנחם, אחרי דאתגליא אמו, ודיוקנהא הוה חמי כל יומא. ואברהם אע"ג דאינסיב, לא עאל בההוא ביתא, ולא אעיל לה להאי אתתא תמן, בגין דשפחה לא תירש גבירתה. ובאהל דשרה, לא אתחזי אתתא אחרא, אלא רבקה.
ואברהם אף על גב דהוה ידע דדיוקנא דשרה אתגלייא תמן, שבקיה ליצחק ההוא אהל, למחמי דיוקנא דאמיה כל יומא. יצחק, ולא אברהם, הדא הוא דכתיב ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. את כל אשר לו דייקא, דא ההוא דיוקנא דשרה בההוא משכנא.
דבר אחר, ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, רזא דמהימנותא עלאה, לאתדבקא, יצחק בדרגא דחולקיה כדקא יאות. תא חזי, הכא אתכליל אשא במיא ודאי, אשא נטיל מיא, משמע ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, דא מיא דאתכליל באשא. ובקדמיתא, אתכליל כחדא אשא במיא. אימתי, בשעתא דעקד ליה ליצחק, למעבד ביה דינא, כדין אתכליל אשא במיא. והשתא אתכלילו מיא באשא, למהוי כלא רזא דמהימנותא עלאה.

— 26 —
ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות. מאי מתנות. אלין סטרי דרגין תתאין, דאינון שמהן דסטרי רוח מסאבא, בגין לאשלמא דרגין, ואסתלק יצחק על כלא, במהימנותא עלאה כדקא חזי.
בני הפילגשים אלין הוו בני קטורה, פלגש בקדמיתא, ופלגש השתא. ר' חייא אמר, פילגשים ממש. וישלחם מעל יצחק בנו, דלא לשלטאה לגביה דיצחק. בעודנו חי, בעוד דהוה אברהם חי וקיים בעלמא, דלא יקטרגון ליה לבתר, ובגין דיתתקן יצחק בסטר דינא קשיא עלאה, לאתתקפא על כלהו, וכלהו אתכפיין קמיה. קדמה אל ארץ קדם, בגין דתמן אינון סטרי חרשי מסאבי.
תא חזי, כתיב ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם. אלין אינון דהוו מבני בני פילגשים דאברהם, והא אוקימנא, דהא באינון הררי קדם, אינון דאולפין חרשין לבני נשא, ומההיא ארץ קדם, נפקו: לבן, ובעור, ובלעם בנו, וכלהו חרשי, והא אוקמוה.

— 27 —
רבי חזקיה פתח ואמר, מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים הלא ה' וגו'. תא חזי, מזמנא דאתחרב בי מקדשא, ברכאן לא שריין בעלמא, ואתמנעו, כביכול, אתמנעו מעילא ותתא, וכל אינון שאר דרגין, תתאין מתתקפי ואזלי ושלטי עלייהו דישראל, בגין דאינון גרמו בחובייהו.
האי קרא לא אתיישבן מליה, דכתיב מי נתן למשיסה יעקב כיון דאמר מי נתן למשיסה יעקב וישראל, מהו חטאנו לו, חטאו לו מבעי ליה, ואי אמר חטאנו לו, מאי ולא אבו, ולא אבינו מבעי ליה.
אלא, בשעתא דאתחרב מקדשא, ואתוקד היכלא, ועמא אתגלי, בעיא שכינתא לאתעקרא מדוכתה, ולמיהך עמהון בגלותא, אמרה איהך בקדמיתא למחמי ביתאי והיכלאי, ואפקוד על דוכתי דכהני וליואי, דהוו פלחין בביתאי.
אמר רבי אלעזר, בההיא שעתא, אסתכלת כנסת ישראל לעילא, וחמאת דבעלה אסתלק מנה לעילא לעילא, נחתת לתתא, עאלת בביתא, ואסתכלת בכל אינון דוכתי, ואשתמע קלא, לעילא לעילא, ואשתמע קלא לתתא, הדא הוא דכתיב קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה וגו', ואוקמוה.
כיון דעאלת בגלותא, אסתכלת בעמא, וחמאת דדחקי לון, ורמסי לון בגלותא, בין רגלייהו דשאר עמין, כדין אמרת מי נתן למשיסה יעקב וגו'. ואינון אמרין, הלא ה' זו חטאנו לו. והיא אמרת ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו.
ובשעתא דזמין קודשא בריך הוא, למפקד על עמיה, כנסת ישראל תיתוב מן גלותא בקדמיתא, תהך לביתא, בגין דבית המקדש יתבני בקדמיתא, ויימא לה קודשא בריך הוא, קומי מעפרא. היא תבת ואמרה, לאן אתר איהך, ביתאי חרב, היכלי אתוקד בנורא. עד דקודשא בריך הוא, יבני בי מקדשא בקדמיתא, ויתקין היכלא, ויבני קרתא דירושלם, ולבתר יוקים לה מעפרא. הדא הוא דכתיב, בונה ירושלים ה' וגו'. בונה ירושלים בקדמיתא, ולבתר נדחי ישראל יכנס, ויימא לה התנערי מעפר קומי שבי ירושלים וגו'. ויתכניש גלותהון דישראל. הדא הוא דכתיב בונה ירושלים ה' בקדמיתא, ולבתר נדחי ישראל יכנס. וכדין הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם, דא תחיית המתים. וכתיב ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו וגו'. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

=== Toldot ===

— 1 —
ואלה תולדות יצחק וגו'. פתח ר' חייא ואמר מי ימלל גבורות יי' ישמיע כל תהלתו, ת"ח, כד בעא קב"ה וסליק ברעותא קמיה למברי עלמא, הוה מסתכל באורייתא, וברא ליה, ובכל עובדא ועובדא דברא קב"ה בעלמא, הוה מסתכל באורייתא, וברא ליה, הדא הוא דכתיב, ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום אל תקרי אמון, אלא אומן.
כד בעא למברי אדם אמרה תורה קמיה, אי ב"נ יתברי, ולבתר יחטי, ואנת תידון ליה, אמאי יהון עובדי ידך למגנא, דהא לא ייכול למסבל דינך, אמר לה קב"ה, הא אתקינת תשובה, עד לא בראתי עלמא, אמר קב"ה לעלמא, בשעתא דעבד ליה, וברא לאדם, א"ל עלמא עלמא, אנת ונימוסך, לא קיימין אלא על אורייתא. ובג"כ בראתי ליה לאדם בך, בגין דיתעסק בה. ואי לאו, הא אנא אהדר לך, לתהו ובהו וכלא בגיניה דאדם קיימא, הה"ד אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי. ואורייתא קיימא ומכרזא קמייהו דבני נשא, בגין דיתעסקו וישתדלו בה ולית מאן דירכין אודניה.
ת"ח כל מאן דאשתדל באורייתא איהו קיים עלמא, וקיים כל עובדא ועובדא על תקוניה כדקא יאות, ולית לך כל שייפא ושייפא דקיימא ביה בבר נש, דלא הוי לקבליה בריה בעלמא. דהא כמה דבר נש איהו מתפלג שייפין, וכלהו קיימין דרגין על דרגין מתתקנין אלין על אלין וכלהו חד גופא, הכי נמי עלמא, כל אינון בריין כלהו שייפין שייפין, וקיימין אלין על אלין, וכד מתתקנן כלהו, הא גופא ממש. וכלא כגוונא דאורייתא, דהא אורייתא כלא, שייפין ופרקין, וקיימין אלין על אלין, וכד מתתקנן כלהו, אתעבידו חד גופא. כיון דאסתכל דוד בעובדא דא, פתח ואמר מה רבו מעשיך יי' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך.
באורייתא אינון כל רזין עלאין חתימין, דלא יכלין לאתדבקא, באורייתא כל אינון מלין עלאין, דאתגליין ולא אתגליין, באורייתא אינון כל מלין דלעילא ולתתא, כל מלין דעלמא דין, וכל מלין דעלמא דאתי באורייתא אינון, ולית מאן דישגח וידע לון, ובגין כך כתיב, מי ימלל גבורות יי' ישמיע כל תהלתו.
ת"ח אתא שלמה ובעא למיקם על מלוי דאורייתא, ועל דקדוקי אורייתא, ולא יכיל, אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. דוד אמר, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. תא חזי כתיב בשלמה וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף. והא אוקמוה. דחמשה ואלף טעמים, הוו בכל משל ומשל דהוה אמר. ומה שלמה, דאיהו בשר ודם, כך הוו במלוי. מלין דאורייתא דקאמר קב"ה, על אחת כמה וכמה, דבכל מלה ומלה, אית בה כמה משלים, כמה שירין, כמה תושבחן, כמה רזין עלאין, כמה חכמאן, ועל דא כתיב מי ימלל גבורות יי'.
תא חזי, מה כתיב לעילא, ואלה תולדות ישמעאל, דאינון תריסר נשיאין, לבתר אמר ואלה תולדות יצחק, ס"ד, דכיון דכתיב ביה בישמעאל דאוליד תריסר נשיאין, ויצחק אוליד תרין בנין, דדא אסתלק, ודא לא אסתלק, על דא כתיב מי ימלל גבורות יי', דא יצחק, ויצחק אפיק ליה ליעקב, דהוה איהו בלחודוי, יתיר מכלהו, דאוליד תריסר שבטין, קיומא דלעילא ותתא, אבל יצחק לעילא בקדושה עלאה וישמעאל לתתא, ועל דא כתיב, מי ימלל גבורות יי' ישמיע כל תהלתו, דא יעקב כד אתדבק שמשא בסיהרא, כמה ככביא נהירין מנייהו.
ואלה תולדות יצחק בן אברהם. אמר רבי יוסי, מאי שנא דעד הכא, לא כתיב בן אברהם, והשתא אמר, אלא אע"ג דכתיב ויברך אלהים את יצחק בנו, השתא דמית אברהם, דיוקניה הוה ביה, ואשתאר ביה ביצחק, דכל מאן דחמי ליצחק, הוה אמר דא אברהם ודאי, והוה סהיד ואמר אברהם הוליד את יצחק.
ר' יצחק קם ליליא חד למלעי באורייתא, ור' יהודה קם בקסרוי, בההיא שעתא. אמר ר' יהודה, איקום ואיזיל לגבי רבי יצחק, ואלעי באורייתא ונתחבר כחדא אזל עמיה חזקיה בריה, דהוה רביא, כד קריב אבבא, שמע ליה לרבי יצחק, דהוה אמר, ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו וישב יצחק עם באר לחי רואי, האי קרא, לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה, מאי שנא דקב"ה אצטריך לברכא ליה ליצחק, בגין דאברהם לא ברכיה. מאי טעמא, משום דלא יתברך עשו, וע"ד סליקו אינון ברכאן לקב"ה, ואוקמוה. וישב יצחק עם באר לחי ראי, מאי לחי ראי, אלא דאתחבר בה בשכינתא, בירא דמלאך קיימא אתחזי עלה, כתרגומו ובגין כך ברכיה.
אדהכי, בטש ר' יהודה אבבא, ועאל, ואתחברו, אמר ר' יצחק, השתא זווגא דשכינתא בהדן. אמר רבי יהודה, האי באר לחי רואי דקאמרת שפיר, אבל במלה אשתמע. פתח ואמר מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון, האי קרא אתמר אבל הא אוקמוה, מעין גנים דא אברהם באר מים חיים דא יצחק, ונוזלים מן לבנון דא יעקב. באר מים חיים דא יצחק, היינו דכתיב וישב יצחק עם באר לחי ראי. ומאי באר, דא שכינתא, לחי דא חי העולמים, צדיק חי העולמים ולית לאפרשא לון, חי הוא בתרי עלמין, חי לעילא, דאיהו עלמא עלאה, חי לגבי עלמא תתאה, ועלמא תתאה בגיניה קיימא ונהרא.
ת"ח, סיהרא לא אתנהירת, אלא כד חזיא ליה לשמשא, וכיון דחזיא ליה, אתנהיר. וע"ד האי באר לחי רואי ודאי, וכדין אתנהרא, וקיימא במיין חיין, לחי ראי, בגין לאתמליא ולאתנהרא מהאי חי.
תא חזי, כתיב ובניהו בן יהוידע בן איש חי דהוה צדיק, ונהיר לדריה, כמה דחי דלעילא, נהיר לעלמא, ובכל זמנא, האי באר, לחי אסתכל וחמי, בגין לאתנהרא, כדקאמרן. וישב יצחק עם באר לחי ראי. היינו דכתיב בקחתו את רבקה, ויתיב בהדה, ואתאחיד עמה, חשך בלילה, דכתיב שמאלו תחת לראשי. ותא חזי, יצחק בקרית ארבע הוה בתר דמית אברהם, מהו וישב יצחק עם באר לחי רואי, דאזדווג ביה, ואחיד ביה בההוא בירא, לאתערא רחימותא כדקאמרן.
פתח רבי יצחק ואמר, וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם. וזרח השמש, דא שמשא, דנהיר לסיהרא, דכד אתחזי בהדה, כדין נהרא, ואתנהיר וזרח, מאתר עלאה, דקיימא עליה, מתמן זרח תדיר. ובא השמש, לאזדווגא בהדה דסיהרא. הולך אל דרום, דאיהו ימינא, ושוי תוקפיה ביה, ובגין דתוקפיה ביה, כל חילא דגופא בימינא הוא, וביה תליא. ולבתר סובב אל צפון, נהיר לסטרא דא, ונהיר לסטרא דא. סובב סובב הולך הרוח, בקדמיתא כתיב שמש, והשתא רוח. אלא כלא חד, ורזא חדא, וכל דא, בגין דסיהרא אתנהרא מניה, ויתחברון תרווייהו.
תא חזי, כד אתא אברהם לעלמא חביק לה לסיהרא וקריב לה, כיון דאתא יצחק אחיד בה, ואתקיף בה כדקא יאות, ומשיך לה ברחימו, כמה דאתמר, דכתיב שמאלו תחת לראשי. כיון דאתא יעקב, כדין אתחבר שמשא בסיהרא, ואתנהיר, ואשתכח יעקב שלים בכל סטרין, וסיהרא אתנהירת, ואתתקנת בתריסר שבטין.
פתח רבי יהודה ואמר הנה ברכו את יי' כל עבדי יי' וגו'. האי קרא אוקמוה, אבל תא חזי, הנה ברכו את יי', ומאן אינון, דיתחזון לברכא ליה לקב"ה, כל עבדי יי', בגין דכל בר נש בעלמא מישראל, אע"ג דכלא יתחזון לברכא ליה לקב"ה, ברכתא דבגינייהו יתברכון עלאין ותתאין מאן היא, ההיא דברכין ליה עבדי יי', ולא כלהו. ומאן אינון דברכתהון ברכתא, העומדים בבית יי' בלילות, אלין אינון דקיימו בפלגות ליליא, ואתערי למקרי באורייתא, אלין קיימי בבית יי' בלילות, דהא כדין קב"ה אתי לאשתעשעא עם צדיקיא בגנתא דעדן. ואנן קיימי הכא לאתערא במלי דאורייתא, נימא במלי דיצחק, דאנן ביה.

— 2 —
פתח רבי יצחק ואמר. ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה וגו'. בן ארבעים שנה, אמאי אתא לממני הכא, דהוה בן ארבעים שנה, כד נסיב לה לרבקה. אלא ודאי, הא אתכליל יצחק בצפון ודרום, באשא ומיא, וכדין, הוה יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה. כמראה הקשת, ירוק חוור סומק. בת שלש שנים אחיד בה כד אחיד בה ברבקה, וכד אוליד, אוליד בן ששים, לאולדא כדקא יאות, בגין דיפוק יעקב שלם, מבן ששים שנה כדקא יאות, וכלהו אחיד להו יעקב לבתר, ואתעביד גבר שלים.
בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי, מאי אכפת לן כולי האי, דהא כבר אתמר ובתואל ילד את רבקה וגו', והשתא אמר בת בתואל הארמי, ולבתר מפדן ארם, ולבתר אחות לבן הארמי. אלא אוקמוה, דהות בין רשעים ואיהי לא עבדת כעובדייהו, דהות בת בתואל ומפדן ארם, ואחות לבן, וכלהו חייבין לאבאשא, והיא סלקא עובדין דכשרן, ולא עבדת כעובדייהו.
השתא אית לאסתכלא, אי רבקה הות בת עשרין שנין, או יתיר, או בת שלש עשרה, כדין הוא שבחא דילה, דלא עבדת כעובדייהו, אבל עד כען בת שלש שנים הות, מאי שבחא דילה. א"ר יהודה בת שלש שנים הות, ועבידת לעבדא כל ההוא עובדא.
אמר רבי יצחק, אע"ג דכולי האי עבדת, לא ידענא עובדהא אי אינון כשראן, או לאו. אלא, תא חזי, כתיב כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות. כשושנה: דא כנסת ישראל, דאיהי בין אוכלוסהא, כורדא בין כובין ורזא דמלה, יצחק אתי מסטרא דאברהם דאיהו חסד עלאה, ועביד חסד עם כל בריין, ואע"ג דאיהו דינא קשיא. ורבקה אתת מסטרא דדינא קשיא, ואסתלקת מבינייהו, ואתחברת ביצחק, דהא רבקה מסטרא דדינא קשיא אתיא, ואע"ג דאיהי מסטרא דדינא רפיא הות, וחוטא דחסד תלי בה, ויצחק דינא קשיא, ואיהי רפיא, כשושנה בין החוחים הוו. ואי לאו דאיהי רפיא, לא יכיל עלמא למסבל דינא קשיא דיצחק. כגוונא דא, קב"ה מזווג זווגין בעלמא, חד תקיף וחד רפיא, בגין לאתתקנא כלא, ויתבסם עלמא.

— 3 —
פתח רבי יהודה אבתריה ואמר, ויעתר יצחק ליי' לנכח אשתו. מהו ויעתר, דקריב ליה קרבנא, וצלי עלה. ומה קרבנא קריב. עולה קריב, דכתיב ויעתר לו יי', כתיב הכא ויעתר לו יי', וכתיב התם ויעתר אלהים לארץ וגו', מה להלן קרבן, אף כאן קרבן. כתיב ויעתר יצחק, וכתיב ויעתר לו, דנפק אשא מלעילא, לקבלא אשא דלתתא.
ד"א ויעתר יצחק, דצלי צלותיה, וחתר חתירה לעילא, לגבי מזלא על בנין, דהא בההוא אתר תליין בנין, דכתיב ותתפלל על ה', וכדין ויעתר לו יי', אל תקרי ויעתר לו, אלא ויחתר לו, חתירה חתר ליה קב"ה, וקביל ליה, וכדין ותהר רבקה אשתו.
תא חזי, עשרין שנין, אשתהי יצחק עם אתתיה, ולא אולידת, עד דצלי צלותיה בגין דקב"ה אתרעי בצלותהון דצדיקיא, בשעתא דבעאן קמיה צלותהון, על מה דאצטריכו, מאי טעמא, בגין דיתרבי ויתוסף רבות קודשא, לכל מאן דאצטריך בצלותהון דצדיקייא.
תא חזי, אברהם לא צלי קמי קב"ה, דיתן ליה בנין, אע"ג דשרה עקרה הות. ואי תימא, הא כתיב, הן לי לא נתת זרע, ההוא לאו בגין צלותא הוה אלא כמאן דמשתעי קמי מריה. אבל יצחק, צלי על אתתיה, בגין דהא איהו הוה ידע, דלאו איהו עקר, אלא אתתיה, דיצחק הוה ידע ברזא דחכמתא, דיעקב זמין למיפק מניה, בתריסר שבטין, אבל לא ידע, אי בהאי אתתא, אי באחרא, ועל דא לנכח אשתו, ולא לנכח רבקה.
אמר ההוא רביא, בריה דרבי יהודה, אי הכי אמאי לא רחים ליה יצחק ליעקב, כל כך כמו לעשו, הואיל והוה ידע דזמין איהו לקיימא מניה תריסר שבטין. א"ל שפיר קאמרת, אלא כל זינא רחים ליה לזיניה, ואתמשיך ואזיל זינא בתר זיניה.
תא חזי, עשו נפק סומק, כמה דכתיב ויצא הראשון אדמוני כלו וגו', ואיהו זינא דיצחק, דאיהו דינא קשיא דלעילא, ונפק מניה עשו, דינא קשיא לתתא, דדמיא לזיניה, וכל זינא אזיל לזיניה, ועל דא רחים ליה לעשו יתיר מיעקב, כמה דכתיב ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. כתיב הכא כי ציד בפיו, וכתיב התם על כן יאמר כנמרד גבור ציד לפני יי'.

— 4 —
א"ר יצחק, כתיב ויתרצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרש את יי', לאן אתר אזלת. לבי מדרשא דשם ועבר. ויתרצצו הבנים בקרבה, דתמן הוה ההוא רשע דעשו אגח קרבא ביה ביעקב. ויתרצצו: אתברו כמה דאמרינן, רצץ את מוחו. אתברו דא עם דא, ואתפלגו. ת"ח, דא סטרא דרוכב נחש, ודא סטרא דרוכב על כרסיא שלימתא קדישא, בסטרא דשמשא, לשמשא בסיהרא.
ותא חזי, בגין דאתמשך עשו אבתריה דההוא נחש, אזיל עמיה יעקב בעקימא, כנחש, דאיהו חכים, ואיהו אזיל בעקימו, כד"א והנחש היה ערום וגו', חכים. ועובדוי דיעקב לגביה, הוו ליה כנחש, והכי אצטריך ליה, בגין לאמשכא ליה לעשו, בתריה דההוא נחש, ויתפרש מניה, ולא יהא ליה חולקא עמיה בעלמא דין ובעלמא דאתי. ותנינן, בא להרגך, אקדים אנת וקטליה. כתיב, בבטן עקב את אחיו דאשרי ליה לתתא, בההוא עקב, הה"ד וידו אוחזת בעקב עשו, דשוי ידוי על ההוא עקב, לאכפיא ליה.
ד"א וידו אוחזת, דלא יכיל למיפק מניה מכל וכל, אלא וידו אוחזת בעקב עשו, דא סיהרא, דאתכסיא נהורא, בגין עקב דעשו, ועל דא אצטריך ליה, למיהך עמיה בחכמתא, בגין לדחייא ליה לתתא, ויתדבק באתריה.
ויקרא שמו יעקב. קב"ה קרי ליה יעקב ודאי. תא חזי, כתיב הכי קרא שמו יעקב, נקרא שמו לא כתיב, אלא קרא שמו, ויעקבני, ודאי חמא ליה קב"ה, דהא ההוא חויא קדמאה, איהו חכים לאבאשא, כיון דאתא יעקב, אמר הא ודאי חכים לקבליה, ובגין כך קרא ליה יעקב.
הא אוקימנא בכל אתר, ויקרא סתם, האי הוא דרגא בתראה, כמה דכתיב, ויקרא אל משה וגו'. והכא ויקרא שמו יעקב, בכל אתר, שמיה לא אקרי על ידא דב"נ, באתר אחרא מה כתיב, ויקרא לו אל אלהי ישראל קב"ה קרא ליה ליעקב אל. א"ל אנא אלהא בעלאי, ואנת אלהא בתתאי.
ותא חזי, יעקב הוה ידע, דעשו הוה ליה לאתדבקא, בההוא חויא עקימא, ועל דא, בכל עובדוי, אתמשך עליה, כחויא עקימא אחרא, בחכמתא בעקימו, והכי אצטריך. ואתייא דא, כי הא דאמר רבי שמעון, מאי דכתיב, ויברא אלהים את התנינים הגדולים, דא יעקב ועשו. ואת כל נפש החיה הרומשת, אלין שאר דרגין דבינייהו, ודאי אתעביד יעקב חכים, לקבליה דההוא חויא אחרא, והכי אצטריך.
ובגין כך, בכל ירחא וירחא, חד שעיר, בגין לאמשכא ליה לאתריה ויתפרש מן סיהרא, וכן ביומי דכפורי, לאקרבא ההוא שעיר, ודא בחכמה, לשלטאה עליה, ולא יכיל לאבאשא, דכתיב, ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה, ואוקמוה דדא עשו, דאיהו שעיר, וכלא בחכמה וברמאות לגביה. מאי טעמא, משום דכתיב, ועם עקש תתפתל, בגין דאיהו חויא בישא, עקים, רוחא חכים לאבאשא, אסטי לעילא, ואסטי לתתא.
ובגין כך, ישראל מקדמין, וחכמין ליה בחכמה, בעקימו, בגין דלא יכיל לאבאשא, ולשלטאה. ועל דא, יעקב דאיהו ברזא דמהימנותא, כל עובדוי לגבי דעשו, בגין דלא יהב דוכתא ליה, לההוא חויא, לסאבא מקדשא ולא יקריב לגביה ולא ישלוט בעלמא, ועל דא, לא אצטריך ליה לאברהם, לאתנהגא בעוקמא, ולא ליצחק, בגין דעשו, דאיהו סטרא דההוא חויא, עד לא אתא לעלמא. אבל יעקב, דאיהו מאריה דביתא, איבעי ליה, לקיימא לקבליה דההוא חויא, דלא יהיב ליה שלטנותא כלל, לסאבא בי מקדשא דיעקב, ועל דא, אצטריך ליעקב, יתיר מכל בני עלמא, ובגין כך, ישראל קדישין, אתברירו חולק עדביה דקב"ה, דכתיב, כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו.

— 5 —
(מדרש הנעלם) ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. רבי יצחק פתח, הדודאים נתנו ריח וגו'. ת"ר, לעתיד לבא, הקב"ה מחיה את המתים, וינער אותם מעפרם, שלא יהיו בנין עפר, כמות שהיו בתחלה, שנבראו מעפר ממש, דבר שאינו מתקיים, הה"ד וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה.
ובאותה שעה יתנערו מעפר, מאותו הבנין, ויעמדו בבנין מקויים, להיות להם קיומא, הה"ד התנערי מעפר קומי שבי ירושלם, יתקיימו בקיומא. ויעלו מתחת לארץ, ויקבלו נשמתם בארץ ישראל. באותה שעה, יציף קב"ה, כל מיני ריחין שבג"ע עליהם, הה"ד הדודאים נתנו ריח.
אמר רבי יצחק, אל תקרי הדודאים, אלא הדודים, זהו הגוף והנשמה, שהם דודים ורעים זה עם זה. רב נחמן אמר, דודאים ממש, מה הדודאים מולידים אהבה בעולם, אף הם מולידים אהבה בעולם. ומאי נתנו ריח, כשרון מעשיהם, לדעת ולהכיר לבוראם.
ועל פתחינו: אלו פתחי שמים, שהם פתוחים להוריד נשמות לפגרים. כל מגדים: אלו הנשמות. חדשים גם ישנים: אותם שיצאו נשמתם מהיום כמה שנים, ואותם שיצאו נשמתם מימים מועטים, וזכו בכשרון מעשיהם, להכנס בעולם הבא, כלם עתידים לירד בבת אחת, להכנס בגופות המוכנים להם.
אמר רבי אחא בר יעקב, בת קול יוצאת ואומרת, חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך. צפנתי אותם, באותם העולמות. לך: בשבילך, בשביל שאתה גוף קדוש ונקי. ד"א הדודאים, אלו מלאכי שלום. נתנו ריח, אלו הנשמות, שהם ריח העולם. נתנו: שבקו, כד"א ולא נתן סיחון את ישראל.
דתאנא אמר רבי יהודה, שלש כתות של מלאכי השרת, הולכים בכל חדש ובכל שבת, ללוות לנשמה עד מקום מעלתה. ובמאן נוקים על פתחינו כל מגדים. אמר רבי יהודה, אלו הן הגופות, שהם עומדים בפתחי קברות לקבל נשמתן. ודומ"ה נותן פתקא דחשבנא, והוא מכריז ואומר, רבונו של עולם, חדשים גם ישנים, אותם שנקברו מכמה ימים, ואותם שנקברו מזמן מועט, כלם צפנתי לך, למיפק להו בחושבנא.
אמר רב יהודה אמר רב, עתיד הקב"ה, לשמוח באותו זמן, עם הצדיקים, להשרות שכינתו עמהם, והכל ישמחו באותה שמחה, הה"ד ישמח ה' במעשיו. א"ר יהודה, עתידים הצדיקים באותו זמן, לברא עולמות, ולהחיות מתים. אמר ליה רבי יוסי, והתנן אין כל חדש תחת השמש. א"ל רבי יהודה, ת"ש, בעוד שהרשעים בעולם, וירבו, כל העולם אינו בקיום, וכשהצדיקים בעולם, אזי העולם מתקיים. ועתידים להחיות מתים, כדקאמרן, עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם ואיש משענתו בידו מרוב ימים, כדכתיב לעיל.
באותו זמן, ישיגו הצדיקים דעת שלמה, דאמר רבי יוסי, ביומא דיחדי קודשא בריך הוא בעובדוי, זמינין אינון צדיקיא, למנדע ליה בלבהון, וכדין יסגי סכלתנו בלבהון, כאילו חזו ליה בעינא, הדא הוא דכתיב, ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה וגו'. ושמחת הנשמה בגוף, יתר מכולם, על שיהיו שניהם קיימים, וידעו וישיגו את בוראם, ויהנו מזיו השכינה, וזהו הטוב הגנוז לצדיקים לעתיד לבא. הה"ד, ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אלו הם תולדות השמחה, והשחוק, שיהא בעולם באותו זמן. בן אברהם, היא הנשמה הזוכה לכך, ולהיות שלימה במעלתה. אברהם הוליד את יצחק, הנשמה מולידה השמחה והשחוק הזה בעולם.
א"ר יהודה לרבי חייא, הא דתנינן דעתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים לעתיד לבא, מאי היא. אמר ליה, עד לא אזלית קמי אינון מלאכין קדישין, מארי מתניתין, הכי שמיע לי, כיון דשמעית הא דאמר רבי אלעזר, אתישבא בלבאי, דא"ר אלעזר, סעודת הצדיקים לעתיד לבא, כהאי דכתיב ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. ודא הוא דתנן ניזונין. ואמר רבי אלעזר באתר חד תנינן נהנין, ובאתר אחרא תנינן ניזונין, מאי בין האי להאי. אלא הכי אמר אבוי, הצדיקים שלא זכו כל כך, נהנין מאותו זיו, שלא ישיגו כל כך, אבל הצדיקים שזכו, נזונין, עד שישיגו השגה שלמה. ואין אכילה ושתיה אלא זו, וזו היא הסעודה והאכילה. ומנא לן הא, ממשה, דכתיב ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה. מ"ט לחם לא אכל, ומים לא שתה. מפני שהיה נזון מסעודה אחרת, מאותו זיו של מעלה, וכהאי גוונא סעודתן של צדיקים לעתיד לבא.
אמר רבי יהודה סעודת הצדיקים לעתיד לבא, לשמוח בשמחתו, הה"ד ישמעו ענוים וישמחו. רב הונא אמר מהכא, וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו. אמר רבי יצחק, האי והאי איתא לעתיד לבא. ותאנא אמר רבי יוסי, יין המשומר בענביו, מששת ימי בראשית, אלו דברים עתיקים, שלא נגלו לאדם, מיום שנברא העולם, ועתידים להתגלות לצדיקים לעתיד לבא, וזו היא השתיה ואכילה, ודאי דא היא.
אמר רבי יהודה ברבי שלום, א"כ מהו לויתן, ומהו השור, דכתיב, כי בול הרים ישאו לו. אמר רבי יוסי, והא כתיב בעת ההיא יפקוד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים. הא הכא תלתא, אלא רמז הוא, דקא רמז על מלכוותא. אמר רבי תנחום לית למימר, על מה דאמרו רבנן, ודאי כך היא.
אמר רבי יצחק, אנא הוינא קמיה דרבי יהושע, ושאילנא האי מלה, אמרנא האי סעודתא דצדיקיא לעתיד לבא, אי כך הוא, לא אתיישבא בלבאי, דהא אמר רבי אלעזר, סעודת הצדיקים לעתיד לבא, כהאי גוונא דכתיב, ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. אמר רבי יהושע שפיר קאמר רבי אלעזר, וכך הוא.
עוד אמר רבי יהושע, האי מהימנותא, דאמרו רבנן לרובא דעלמא, דזמינין אינון בהאי סעודתא דלויתן וההוא תורא, ולמשתי חמרא טב, דאתנטר מכד אתברי עלמא, קרא אשכחו ודרשו, דכתיב ואכלתם לחמכם לשובע, דאמר רבי זירא, כל מיני פיתוי, פתה הקב"ה לישראל, להחזירם למוטב, ודא הוא יתיר מכלהון, דאמר להו ואכלתם לחמכם לשובע. ובקללות, ואכלתם ולא תשבעו, ודא קשיא להו מכלהו. מ"ט, דכתיב מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים וגו'. אמר רבי זירא, מלמד, דמשום האכילה מסרו נפשם למות בידם. כיון שראה הקב"ה תאותם, אמר להם, אם תשמעו לקול המצות, ואכלתם לשובע כדי להניח דעתם. כה"ג, חמו רבנן דגלותא אתמשך, אסתכמו על קראי דאורייתא, ואמרו דזמינין למיכל ולמחדי בסעודתא רבה, דזמין קודשא בריך הוא למעבד להו, וע"ד רובא דעלמא סבלו גלותא בגין ההיא סעודתא.
אמר רבי יוחנן, לית לן לסתור מהימנותא דכלא, אלא לקיימא ליה, דהא אורייתא אסהידת עלוי, דהא אנן ידעין מהימנותא דצדיקיא, וכסופא דלהון מאי היא, דכתיב נגילה ונשמחה בך, ולא באכילה. נזכירה דודיך מיין. וההיא סעודתא דזמינין בה, יהא לן חולק למהני מנה, וזו היא השמחה והשחוק. ואלה תולדות יצחק, שיצחקו הצדיקים לעתיד לבוא, אברהם הוליד את יצחק, זכות הנשמה, מוליד השחוק הזה, והשמחה בעולם.

— 6 —
ויהי יצחק בן ארבעים שנה. רבי בו בשם רבי יוסי, פתח ואמר, ישקני מנשיקות פיהו וגו', בכמה מעלות נברא העולם, דתנינן אמר רבי אחא בר יעקב כל מה שברא קב"ה בעולמות שלו, חוץ ממנו, היו בשתוף. ומי אמר רבי אחא הכי, חס ושלום, דהא במלה דא יסגי פלוגתא בעלמא, דאי תימא הכי, המלאכים שהם נבראים רוח הקדש ממש, יאמר שיש שתוף בהם, הא כל אפייא דדהון ודידן שויין.
אמר רבי אבא, במלה דא יסגי פלוגתא בעלמא, דהא תנן במתניתין דידן, דכל דעבד קב"ה, עבד כגון גופא ונשמתא. ואי תימא דהא לית גופא למלאכים, כך הוא, אבל לית אינון יכלין למעבד עבידתא, עד שישתתף בהו ההיא נשמתא קדישא, דהיא סיועא דלעילא, ובהאי גווני כל מאי דעביד אצטריך לההיא סיועא דלעילא מניה.
אמר רבי יוסי, בההיא שעתא דזמין קודשא בריך הוא לאחיא מתיא, והא סופא כל עקתין, בארבעים להוי. וגזר קיים, ארבעים יכנו לא יוסיף. סוף הליכתם של ישראל במדבר, בשנת הארבעים. ארבעים שנה, קודם תחיית הגוף, ממתנת לו הנשמה בארץ ישראל. בשנת הארבעים יקומון הגופות מעפרא. בארבעים נכלא הגשם, הה"ד ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום, וכתיב ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח. זמן גאולתם של ישראל, בשנת הארבעים הוא. ובחמשים אתא ישוב עלמא, דהיא היובל. החזרת הנשמה לגוף, בשנת הארבעים, שהמתינה לו בארץ ישראל, הדא הוא דכתיב ויהי יצחק בן ארבעים שנה, שהמתין לגוף. בקחתו את רבקה, בהכנסתה בגוף המזומן לו. באותה שעה, בהכנסתה בו, אין תאותם וכסופם, אלא ליהנות מזיו השכינה, וליזון מזיוה, הה"ד ישקני מנשיקות פיהו. א"ר אבא, ישקני יפרנסני, שאין פרנסתן אלא ליהנות וליזון מזיוה של מעלה. א"ר יוסי סופיה דקרא מוכח, דכתיב כי טובים דודיך מיין.
בת בתואל בת בתו של אל. רב הונא אמר, לא כך הוא, ואנא הוית בכרכי הים, ושמענא דהוו קראן לההוא גרמא דשדרה, ההוא דאשתאר בקברא מכל גופא, בתואל רמאה, שאלית עליה, אמרו דהוא כרישא דחויא, דאיהו רמאה, וההוא גרמא הוא רמאה, מכל שאר גרמי.
דתאנא אמר רבי שמעון, ההוא גרמא, למה אשתאר בקיומא, יתיר מכל שאר גרמי. משום דאיהו רמאה, ולית סביל טעמא דמזונא דבני נשא כשאר גרמי, ובגיני כך הוא תקיף מכל גרמי, והוא ליהוי עקרא, דגופא אתבני מניה. הדא הוא דכתיב בת בתואל הארמי.
ותאנא אמר רבי שמעון, הוא רמאי, ומעולם רמאי, ושכן יצר הרע, דאיהו רמאי. הדא הוא דכתיב בת בתואל הארמי גרמא רמאה. מפדן ארם, מצמד רמאין, כדתנן פדנא דתורא שהוא צמד. אחות לבן, אחות יצר הרע הארמי. כדתנן, בתחלה שהיה מנוול בחטאות בזה העולם, נקרא לוט. לעתיד לבא, שלא יהא מנוול כדבקדמיתא, כמאן דסחי ומטביל מסאבותיה, קראן ליה לבן. על כל פנים אין יצר הרע בטל מן העולם.
ת"ש, דהכי אנן אוקימנא במתניתא. שתי בנות לוט, שהן שתי כחות הגוף, המעוררות ליצר הרע, עכשיו שאינו מנוול כ"כ, ונטבל מלכלוכו, נקרא לבן, ואותן שתי בנות אינן בטלות ממש, הה"ד וללבן שתי בנות. א"ר יוסי כך הוא, תמן כתיב בכירה וצעירה, והכא כתיב גדולה וקטנה.
א"ר יוסי, אבל אינן בכח לעשות רע, ולהתעורר ליצה"ר כמתחלה. משמע דכתיב שם הגדולה לאה, שלאה מכחה ומרשעתה, ושם הקטנה רחל, שאין בה כח המתעורר, כמה דאת אמר וכרחל לפני גוזזיה נאלמה. אמר רב הונא, זה יצה"ר, ושתי בנותיו, מתחלפות מכמות שהיו בראשונה. בתחלה לוט, מקולל מנוול, עכשיו לבן, מלובן, שאינו מקולל ומנוול בניוולו כבראשונה. בתחלה שתי בנותיו חזקות, כל אחת ואחת בכחה, ועכשיו שם הגדולה לאה: לאה בלא כח, לאה בלא חזוק. לאה ממעשיה הראשונים. ושם הקטנה רחל, כדקאמרן, ולא כמות שהיו בראשונה.
א"ר אחא בר יעקב, תא חזי, מה כתיב, ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא. אמר רבי אחא מפני מה היא עקרה, מפני שיצר הרע אינו נמצא בכחו בעולם, ועל כך אין נמצא פריה ורביה, זולתי בתפלה, מה כתיב, ויעתר לו ה', ותהר רבקה אשתו. כיון שמתעורר יצר הרע, נמצא פריה ורביה.
אמר רבי יוסי, אם כן מה הפרש בין העולם הזה, לאותו הזמן. ועוד דהא קרא קאמר דקודשא בריך הוא עביד. אמר רבי אחא, כך הוא, דקודשא בריך הוא אתער ליה לההוא עניינא, דצריך לזווגא, ולא לכל שעתא, דיהא תדיר עם בר נש כמו כען, דאיהו אשתכח תדיר וחטאן ביה בני נשא, אלא לההוא זווגא בלחודוי, ואתערותא ההיא, אתערותא דקודשא בריך הוא ליהוי. הדא הוא דכתיב, והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. מהו לב בשר. אמר רבי יהודה, לב להוציא בשר, ולא לדבר אחר.
רבי יצחק ברבי יוסי, הוה אתי מקפוטקיא ללוד, פגע ביה רבי יהודה, א"ל רבי יצחק, תאמר דחבירנא חכימי מתניתא, אתערו להאי עניינא, דיצר הרע יתנשי מן עלמא, בר ההיא שעתא לזיווגא. א"ל, חייך הכי אצטריך יצר הרע לעולם, כמטרא לעולם, דאלמלא יצר הרע, חדוותא דשמעתא לא ליהוי, אבל לא מנוולה כקדמיתא, למחטי ביה, הה"ד לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי וגו'. אמר רבי שמעון, הוא לבא, דמדוריה דיצר הרע ביה. רבי אליעזר אומר, לבא טבא, בניינא דגופא ונשמתא, ובגין כך כתיב ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך דהוא עקרא דכלא.
כד אתא רב כהנא אמר, הכי אמרין משמיהון דמארי מתניתא, תרי בניינין דגופא אינון, כבדא ולבא, דאמר רבי שמעון אמר רבי יהודה, כבדא ולבא, אינון מנהגי גופא בכל סטרי אברוי, מנהגא דרישא מוחא, אבל דגופא אינון תרין, וקדמאה הוא כבדא, תניינא לבא. והיינו דכתיב בפרשתא, ויתרוצצו הבנים בקרבה אלין תרין בנייני דגופא.

— 7 —
מאי טעמא ויתרוצצו. משום דלבא אתנשי מניה יצר הרע. ויתרוצצו וישליו מבעי ליה. אלא אמר רב הונא, ויתרוצצו וישברו, כלומר, נשבר כחם וחילם. אמר רבי יהודה, הגוף מהו אומר, אם כן למה זה אנכי, ולמה נבראתי. מיד ותלך לדרש את ה'.
ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך ושני לאמים וגו'. אלו השני גאים, הכבד והלב. רבי יוסי אמר, המוח והלב. רבי יהודה אמר, המוח אין בכלל זה, משמע דכתיב בבטנך, והמוח אין בבטן אלא בראש. ושני לאומים ממעיך וגו', ורב יעבוד צעיר, זהו הכבד, שהוא רב וגדול, והוא משמש לפני הלב, דאמר רבי יהודה, הכבד קולט הדם, ומשמש בו לפני הלב.
ויצא הראשון אדמוני. אמר רב כהנא, הכבד הוא הראשון והוא אדמוני, למה הוא אדמוני, על שבולע את הדם תחלה. רבי אליעזר אומר, למה נקרא שמו ראשון, על שהוא ראשון, לבלוע הדם, מכל המאכל, והוא ראשון לדם אבל לא ליצירה. ובמאן נוקים ורב יעבוד צעיר, על שהוא רב וגדול בשעורו מן הלב, והוא עובד ללב. אמר רבי אבא, למה אתא פרשתא דא, אלא לאחזאה לבני עלמא, דאף על גב דההיא שלימותא ליהוי בארעא, ארחיה וטבעיה דעלמא לא אשתני. רבי ייסא אמר בא וראה הכבד הוא הצד ציד והוא ציד בפיו, והלב הוא החושב, והוא יושב אהלים הה"ד ויזד יעקב נזיד, חושב מחשבות, נושא ונותן בתורה.
ויזד יעקב נזיד. רבי בא בשם רבי אחא אמר, לעולם טבעו של עולם אינו משתנה, בא וראה, מה כתיב, ויזד יעקב נזיד, כד"א אשר זדו עליהם, ותרגומו דחשיבו. כלומר, הלב חושב ומהרהר בתורה, בידיעת בוראו, מה כתיב, ויבא עשו מן השדה והוא עיף. הכבד שדרך טבעו, לצאת ולצוד ציד בפיו לבלוע, ואינו מוצא, נקרא עיף, והוא אומר ללב, עד שאתה מהרהר בדברים אלו בד"ת, הרהר באכילה ובשתיה, לקיים גופך, הה"ד, ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא מן האדם האדם הזה, כי כן דרכי לבלוע הדם, ולשגר לשאר האברים, כי עיף אנכי, בלא אכילה ושתיה. והלב אומר, תן לי הראשון והמובחר מכל מה שתבלע, תן לי בכורתך, הדא הוא דכתיב מכרה כיום את בכורתך לי, קונמיתא דתאיבא, עד שהלב מהרהר וחושב במאכל, בולע הכבד, דאלמלי ההוא כסופא והרהורא דלבא במאכל, לא יוכלו הכבד, והאברים לבלוע דאמר רבי יוסי, כן דרך העבדים, שאינם אוכלים עד שהאדון אוכל.
א"ר יוסי, כתיב לאחר כן, ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים, מהו עדשים, סגלגלין כגלגלתא, וגלגלא סביב בעלמא, כלומר, דלא אתנשי מארחיה. כך הוא ב"נ, בההוא זמנא אע"ג דכל ההוא טיבו, ויקר ושלימותא ליהוי, ארחיה דעלמא למיכל ולמשתי לא יתנשי.

— 8 —
מתניתין, תנן ארבע רוחות העולם מנשבן, ועתיד קב"ה להתעורר רוח אחד, לקיים הגוף, שיהא כלול מד' רוחות, הה"ד מארבע רוחות באי הרוח, בארבע לא כתיב, אלא מארבע רוחות העולם, שיהא כלול מארבעתם. ותאנא, אותו הרוח, הוא רוח המוליד, הוא הרוח האוכל ושותה ואין בין העולם הזה לימות המשיח, אלא שעבוד מלכיות בלבד, ואין בין עולם הזה, לתחיית המתים, אלא נקיות והשגת ידיעה. רב נחמן אמר ואריכות ימים.
אמר רב יוסף וכי ימות המשיח ותחיית המתים לאו חד הוא. א"ל לא, דתנן, בית המקדש, קודם לקבוץ גליות, קבוץ גליות, קודם לתחיית המתים, ותחיית המתים הוא אחרון שבכלם. מנ"ל דכתיב בונה ירושלם ה' נדחי ישראל יכנס הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם. זו היא תחיית המתים, שהיא הרפואה לשבורי לב, על מתיהם. בונה ירושלם תחלה, ואחריו נדחי ישראל יכנס, והרופא לשבורי לב אחרון על הכל.
תנן, מ' שנה קודם הקבוץ גליות, לתחיית המתים, כדאמרינן ויהי יצחק בן ארבעים שנה. האי מ' שנה, מאי עבידתייהו. אמר רב כהנא א"ר ברוקא, מקבוץ גליות עד תחיית המתים, כמה צרות, כמה מלחמות יתעוררו על ישראל, ואשרי הנמלט מהם, דכתיב בעת ההיא ימלט עמך כל הנמצא כתוב בספר. רבי יהודה אמר מהכא, יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים. רבי יצחק אמר מהכא, וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב. ובאותם הימים, יהיו ימים, אשר יאמרו אין לי בהם חפץ, ומשעה שיעברו הצרות עד תחיית המתים מ' שנה.
רב הונא אמר ת"ח כי ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר וגו' אשר לא שמעו בקול ה', כהאי גוונא הכא. א"ר יוסף, כל אלין חד מלה אמרו, ולסוף מ' שנה, שהצרות יעברו, והרשעים יכלו, יחיו המתים שוכני עפר, מ"ט, משום דכתיב לא תקום פעמים צרה, ודי להם במה שעברו. ומזמן תחיית המתים, יתיישב עלמא בישובו, הה"ד ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.
ר' אלעזר בן ערך, הוה יתיב, והוה קא מצטער בנפשוי טפי, עאל לקמיה רבי יהושע, א"ל, חיזו נהירו דבוצינא דעלמא למה חשוכן, אמר ליה, חיזו ודחילו סגי עאל בי, דהא אנא חמי מה דאתערו חברנא, מארי מתניתא, דשראת עלייהו רוח קדישין, וההוא דאתערו, דבשתיתאי יהא פורקנא שפיר, אבל אנא חמי אורכא יתירא, על אינון דיירא עפרא, דבאלף שתיתאי לזמן ארבע מאות ותמניא שנין מניה, יהיו קיימין כל דיירי עפרא בקיומיהון, ובגיני כך אתערו חבירנא, על פסוקא דקרא לון בני חת, ח"ת, דיתערון לח"ת שנה, והיינו דכתיב בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו, כשישתלם הזא"ת, שהוא חמשת אלפים וארבע מאות ותמניא, תשובו איש אל אחוזתו, אל נשמתו, שהיא אחוזתו ונחלתו.
א"ר יהושע לא תקשי לך האי, דהא תנינן ג' כתות הן, של צדיקים גמורים, ושל רשעים גמורים, ושל בינונים, צדיקים גמורים יקומון בקימה של מתי ארץ ישראל, מהיום כמה שנים, שהם קודמים בתחלה, בשנת הארבעים של קבוץ גליות, והאחרונים כלם, לזמן ארבע מאות ושמנה שנה, לאלף הששי, כדקאמרן. מאן יזכה להאי ארכא, מאן יתקיים בקיום דתיה בין האי זמנא, ועל דא אצטעירנא בנפשאי.
אמר ליה, רבי, הא תנינן, יהי אור, יהי ר"ז. חזר ואמר, בתשובה יתקדם כלא. אמר רבי יהושע, אי לאו דאמרת הכי, אחסימנא פומין, למצפי פורקנא כל יומא, דכתיב חסן ישועות, מהו ישועות, אלו המצפים ישועות בכל יום.
מאי הוא דעתוי דרבי אלעזר. היינו דכתיב, ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, משמע דכתיב מישני, אלו הם הצדיקים, הנקדמים בחייהם קודם זה. וכמה שנים הם נקדמים, רבי יהודה אומר מאתים ועשר שנים. רבי יצחק אומר, רד"י שנה, דכתיב ויר"ד מיעקב וגו'. יר"ד שנה, נקדמים הצדיקים, לשאר כל אדם. רב נחמן אמר, לפי השיעור שנבלה בעפר. א"ל רבי יוסי, אם כן הרבה תחיות הוו, אלא כל התחיות יהיו באותו הזמן והאי דאתמר בחזון ואמת הדבר וצבא גדול.
ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם. רבי אבהו פתח ואמר, עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו. דתנינן ארבע תקופות, וארבע זמנים משונים זו מזו, יעברו הצדיקים לעתיד לבא. האחד, אותו זמן ישגא החכמה בעולם, וישיגו השגה, מה שלא השיגו בזה העולם, דתנינן, אמר רבי פנחס, השגת הצדיקים לעתיד לבא, יותר ממלאכי השרת דכתיב כמים לים מכסים השני תתעסקון: (עד כאן מדרש הנעלם)

— 9 —
ז ויגדלו הנערים. סטרא דאברהם גרים לון לאתגדלא, וזכותיה סייע לון, הוא הוה מחנך לון במצות, דכתיב, כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו', לאסגאה יעקב ועשו. ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד וגו'. אמר רבי אלעזר, כל חד וחד, אתפרש לארחיה דא לסטרא דמהימנותא, ודא לסטרא דעבודה זרה.
וכן הוה במעוי דרבקה, דתמן כל חד אזיל לסטריה, דכד איהי אשתדלת בעובדין דכשרן, או עברת סמיך לאתר טב, למעבד פקודי דאורייתא, הוה יעקב חדי, ודחיק לנפקא, וכד הוות אזלא, סמיך לאתר ע"ז, ההוא רשע בטש לנפקא, ואוקמוה. ובג"כ, כד אתבריאו ונפקו לעלמא, כל חד אתפרש, ואזיל ואתמשך בדוכתיה. דאתחזי ליה, ועל דא, ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד וגו'.
ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, הא אוקמוה, דכתיב, איש יודע ציד איש שדה. וכתיב התם, הוא היה גבור ציד. איש שדה, לקפחא לון לבני נשא, ולקטלא לון, ואיהו אמר דעביד צלותא, וצייד ליה בפומיה. איש שדה, בגין דחולק עדביה, לאו איהי בישובא, אלא באתר חרוב, במדברא, בחקלא, ועל דא איש שדה.
ואי תימא, היך לא ידע יצחק, כל עובדוי בישין דעשו, והא שכינתא הות עמיה, דאי לא שריא עמיה שכינתא, היך יכיל לברכא ליה ליעקב, בשעתא דברכיה. אלא ודאי, שכינתא הות דיירא עמיה בביתא, ודיירא עמיה תדיר, אבל לא אודעא ליה, בגין דיתברך יעקב בלא דעתיה, אלא בדעתיה דקב"ה, והכי אצטריך, דבההיא שעתא דעאל יעקב קמי אבוהי, עאלת עמיה שכינתא, וכדין חמא בדעתוי יצחק, דאתחזי לברכא, ויתבריך מדעתא דשכינתא.

— 10 —
ת"ח זמנא חדא, הוה יתיב ר"ש, ושאר חברייא, עאל קמיה רבי אלעזר בריה, אמרו ליה לר' שמעון, מלתא רבתא בעינן למבעי קמך, בעניינא דיעקב ועשו, איך לא בעא יעקב, למיהב לעשו, תבשיל דטלופחין, עד דזבין ליה בכירותא דיליה, ועוד דאמר עשו ליצחק אבוהי, ויעקבני זה פעמים.
אמר לון, בהדין שעתא, אתון חייבים לקבלא מלקות, דהאמנתון לפתגמי דעשו, ושקרתון לפתגמי דיעקב, דהא קרא אסהד עליה, ויעקב איש תם, ותו כתיב תתן אמת ליעקב. אלא, כך הוא ענייניה דיעקב עם עשו, בגין דעשו הוה סני לבכירותא בקדמיתא, והוה בעי מניה דיעקב, דלסבה ליה אפילו בלא כסף, הה"ד ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה.
ויזד יעקב נזיד ויבא עשו מן השדה והוא עיף. אמר רבי אלעזר, ויזד יעקב, הא אוקמוה דהא בגין אבלותא דאברהם הוה, אבל ויזד יצחק נזיד מבעי ליה, אלא ויזד יעקב נזיד, דאיהו הוה ידע עקרא דיליה, בההוא סטרא דאתדבק ביה, ובג"כ עבד תבשילין סומקין, עדשים, תבשיל סומקא, דתבשילא דא, מתבר חילא ותוקפא דדמא סומקא בגין לתברא תוקפיה וחיליה, ובג"כ, עבד ליה בחכמתא, כההוא גוונא סומקא.
ועל ההוא תבשילא, אזדבן ליה לעבדא, וזבין בכירותיה ליעקב ובההיא שעתא ידע יעקב, דבגין שעיר חד, דיקרבון ישראל לגבי דרגא דיליה, יתהפך לעבדא לבנוי, ולא יקטרג לון, ובכלא אזל יעקב לגביה דעשו בחכמה, בגין ההוא דרגא חכים דעשו, ולא יכיל לשלטאה, ואתכפיא ולא אסתאב ביתיה ואיהו יגין עליה.
ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא מן האדם האדם הזה, אמאי כתיב תרי זמני האדום, אלא, בגין דכל מה דאית ביה אדום, כד"א ויצא הראשון אדמוני. ותבשילו אדום, דכתיב מן האדום האדום הזה, וארעא דיליה אדומה, דכתיב ארצה שעיר שדה אדום, וגוברין דיליה אדומין, דכתיב הוא עשו אבי אדום, ומאן דזמין לאתפרעא מניה אדום, דכתיב דודי צח ואדום, ולבושיה אדום, דכתיב מדוע אדום ללבושך, וכתיב מי זה בא מאדום.
א"ר יהודה, וכן בלבן אתחזי הכי, בגין דהא איהו חרשא הוה, כמה דכתיב נחשתי ויברכני יי' בגללך, ואע"ג דיעקב אקרי גבר שלים, בג"כ הוה שלים, עם מאן דאצטריך ליה למיהך עמיה ברחמי הוה אזיל, ועם מאן דאצטריך למיהך עמיה בדינא קשיא, ובעקימו, הוה אזיל, בגין דתרי חולקי הוו ביה, ועליה כתיב עם חסיד תתחסד, ועם עקש תתפתל. עם חסיד בסטרא דחס"ד, ועם עקש בסטרא דדינא קשיא, כלא כדקא יאות.

— 11 —
ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון וגו'. ר' יהודה פתח ואמר, יי' צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו. כמה עובדוי דקב"ה מתתקנן, וכל מה דאיהו עביד, כלא על דינא וקשוט, כמה דכתיב הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא.
ת"ח, לא דן קב"ה לאדם קדמאה, עד דפקיד ליה לתועלתיה, דלא יסטי לביה ורעותיה לארח אחרא, בגין דלא יסתאב. ואיהו לא אסתמר, ועבר על פקודי דמאריה, ולבתר כן דן ליה דינא.
ועם כל דא, לא דן ליה, כדקא חזי ליה, ואוריך עמיה רוגזיה, ואתקיים יומא חד, דאיהו אלף שנין, בר אינון שבעים שנים, דמסר ליה לדוד מלכא, דלא הוה ליה מגרמיה כלום.
כגוונא דא, לא דן ליה לב"נ, כעובדוי בישין דאיהו עביד תדיר, דאי הכי, לא יכיל עלמא לאתקיימא, אלא קודשא בריך הוא, אריך רוגזיה עם צדיקיא, ועם רשיעיא, יתיר מצדיקיא. עם רשיעיא, בגין דיתובון בתיובתא שלימתא, דיתקיימון בהאי עלמא, ובעלמא דאתי, כמה דכתיב חי אני נאם יי' וגו' אם אחפץ וגו' כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה. וחיה בעלמא דין, וחיה בעלמא דאתי, ועל דא אוריך רוגזיה לון תדיר. או בגין דיפוק מנהון גזעא טבא בעלמא, כמה דאפיק אברהם מתרח, דאיהו גזעא טבא, ושרשא וחולקא טבא לעלמא.
אבל קודשא בריך הוא מדקדק עם צדיקיא תדיר, בכל עובדין דאינון עבדין בגין דידע דלא יסטון לימינא ושמאלא, ובג"כ אבחין לון, לאו בגיניה, דהא איהו ידע יצרא ותוקפא דמהימנותא דלהון, אלא בגין לארמא רישיהון בגינייהו.
כגוונא דא, עבד ליה לאברהם, דכתיב והאלהים נסה את אברהם, מאי נסה, הרמת נס, כמה דאת אמר הרימו נס, שאו נס, ארים דגלא דיליה בכל עלמא, ואע"ג דהא אתמר, בגין דא קודשא בריך הוא ארים דגלא דאברהם, בעיניהון דכלא, הדא הוא דכתיב נסה את אברהם, אוף הכי קב"ה, בגין לארמא דגלא דצדיקיא, איהו בחין לון, לארמא רישייהו בכל עלמא.
צדיק יבחן, מאי טעמא, אמר רבי שמעון בגין דקודשא בריך הוא, כד אתרעי בהו בצדיקיא, מה כתיב, ויי' חפץ דכאו החלי. ואוקמוה. אבל בגין דרעותא דקודשא בריך הוא, לא אתרעי, אלא בנשמתא, אבל בגופא לא, דהא נשמתא, איהי דמיא לנשמתא דלעילא, וגופא לאו איהו חזי לאתאחדא לעילא, ואף על גב דדיוקנא דגופא ברזא עלאה איהו.
ות"ח, בזמנא דקב"ה אתרעי בנשמתיה דב"נ, לאתנהרא בה, מחי לגופא, בגין דתשלוט נשמתא, דהא בעוד דנשמתא עם גופא, נשמתא לא יכלא לשלטאה, דכד אתרע גופא, נשמתא שלטא. צדיק יבחן, מאי צדיק יבחן, כד"א אבן בחן, הכי נמי צדיק יבחן, אתקיף ליה, כהאי אבן בחן, דהיא פנת יקרת, הכי נמי צדיק יבחן.
ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו, מאי שנאה נפשו, ס"ד דקב"ה הוי דנפשו שנאה לההוא רשע. אלא, ההוא דרגא דכל נשמתין תליין ביה, שנאה נפשו דההוא רשע, דלא בעיא לה כלל, לא בעיא לה לא בעלמא דין ולא בעלמא דאתי, ובגין כך כתיב, ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו, ודאי. ד"א שנאה נפשו, כד"א נשבע אדני יהוה בנפשו, ובגין כך צדיק יבחן.
ת"ח, כד ברא קב"ה לאדם, פקיד ליה, לאוטבא ליה, יהב ליה חכמתא אסתלק בדרגוי לעילא, כד נחת לתתא, חמא תיאובתא דיצר הרע, ואתדבק ביה, ואנשי כל מה דאסתלק, ביקרא עלאה דמריה.
אתא נח, בקדמיתא כתיב נח איש צדיק תמים היה, ולבתר נחת לתתא, וחמא חמרא תקיף, דלא צליל, מחד יומא, ואשתי מניה, ואשתכר ואתגלי, כמה דכתיב, וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה.
אתא אברהם, אסתלק בחכמתא, ואסתכל ביקרא דמאריה, לבתר ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם כי כבד הרעב בארץ וגו', לבתר מה כתיב, ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו ולוט עמו הנגבה, ואסתלק לדרגיה קדמאה, דהוה ביה בקדמיתא, ועאל בשלם, ונפק בשלם.
אתא יצחק, מה כתיב, ויהי רעב בארץ, מלבד הרעב הראשון וגו'. ואזל יצחק ואסתלק מתמן לבתר בשלם, וכלהו צדיקייא, כלהו בחין לון קב"ה, בגין לארמא רישייהו, בעלמא דין ובעלמא דאתי.

— 12 —
וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחותי היא, כמה דאמר אברהם, בגין דשכינתא הוה עמיה, ועם אתתיה, ובגין שכינתא קאמר, דכתיב אמור לחכמה אחותי את, ועל דא אתתקף, ואמר אחותי היא. תו, אברהם ויצחק, הכי אתחזי, דודאי בגין קרא דכתיב אחותי רעיתי יונתי תמתי, ובג"כ ודאי, אתחזי לון לומר, אחותי היא, וע"ד אתתקפו צדיקייא ביה בקודשא בריך הוא.
ויהי כי ארכו לו שם הימים וגו'. את רבקה אשתו דייקא, דא שכינתא, דהות עמה דרבקה. ד"א, וכי ס"ד דיצחק הוה משמש ערסיה ביממא, דהא תנינן ישראל קדישין אינון, ולא משמשי ערסייהו ביממא, ויצחק דהוה קדיש הוה משמש ערסיה ביממא.
אלא, ודאי אבימלך חכים הוה, ואיהו אסתכל באצטגנינותא דיליה, דאיהו חלון, כתיב הכא בעד החלון, וכתיב התם בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא, מה להלן באצטגנינותא, אוף ה"נ באצטגנינותא, וחמא, דלא הוה, כמה דהוה אמר יצחק, אלא ודאי איהו מצחק עמה, ואיהי אתתיה. וכדין ויקרא אבימלך ליצחק ויאמר וגו'. רבי יוסי אמר, יאות הוה אבימלך למעבד ליצחק, כמה דעבד לאברהם, בר דהא אוכח ליה קב"ה בקדמיתא.
תא חזי, כתיב כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה, אמר רבי אבא, בג"כ אמר אחותי היא, בגין לאתדבקא בשכינתא, דכתיב אמור לחכמה אחותי את. מאי טעמא, בגין דבהו לא הוה מהימנותא, דאי מהימנותא, אשתכח בינייהו, לא הוה אצטריך, אבל מגו דלא הוה בינייהו מהימנותא, אמר הכי, ובג"כ אמר כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה, אין יראת אלהים, דא מהימנותא.
אמר רבי אלעזר, בגין דלא שריא שכינתא, לבר מארעא קדישא, ועל דא אין יראת אלהים במקום הזה, דלאו אתריה הוא, ולא שריא הכא, ויצחק אתתקף ביה במהימנותא, דחמא דהא שכינתא גו אתתיה שריא.

— 13 —
ויצו אבימלך את כל העם לאמר הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת. תא חזי, כמה אוריך להו קב"ה, לרשיעייא, בגין ההוא טיבו דעבד עם אבהן קמאי, דהא בגין דא לא שליטו בהו ישראל, עד לבתר דרין בתראין, יאות עבד אבימלך, דעבד טיבו עם יצחק, דא"ל הנה ארצי לפניך בטוב בעיניך שב.
רבי יהודה אמר, חבל עלייהו דרשיעייא, דטיבותא דלהון לאו איהו שלים, ת"ח, עפרון בקדמיתא אמר, אדוני שמעני השדה נתתי לך והמערה אשר בו לך נתתיה וגו'. ולבתר אמר, ארץ ארבע מאות שקל כסף וגו', וכתיב וישקול אברהם לעפרון וגו', עובר לסוחר. אוף הכא, כתיב בקדמיתא, הנה ארצי לפניך וגו'. ולבתר אמר לו, לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד. אמר ליה רבי אלעזר, דא הוא טיבו דעבד עמיה, דלא נסיב מדיליה אבימלך כלום, ושדריה בכל ממוניה, ולבתר אזל בתריה, למגזר עמיה קיים.
וא"ר אלעזר, יאות עבד יצחק, דהא בגין דידע רזא דחכמתא, אשתדל וחפר בירא דמיין, בגין לאתתקפא במהימנותא כדקא יאות, וכן אברהם, אשתדל וחפר בירא דמיא, יעקב אשכח ליה מתתקן, ויתיב עליה וכלהו אזלו בתריה, ואשתדלו, בגין לאתתקפא במהימנותא שלימתא כדקא יאות.
והשתא ישראל, אתתקפו ביה ברזי דפקודי אורייתא, כגון דכל יומא ויומא אתתקף בר נש בציצית, דאיהו מצוה, ובר נש אתעטף ביה. הכי נמי בתפלי, דמנח ארישיה ובדרועיה, דאינון רזא עלאה, כדקא חזי, בגין דקב"ה אשתכח ביה בבר נש, דאתעטר ביה בתפלוי, ואתעטף בציצית, וכלא רזא דמהימנותא עלאה.
ועל דא, מאן דלא אתעטף בהאי, ולא אתעטר לאתתקפא בתפלי בכל יומא, דמי ליה דלא שריא עמיה מהימנותא, ואתעדי מניה דחילו דמאריה, וצלותיה לאו צלותא כדקא יאות. ובגין כך אבהן הוו מתתקפי גו מהימנותא עלאה, בגין דבירא עלאה דרזא דמהימנותא שלימתא, שריא ביה.

— 14 —
ויעתק משם ויחפר באר אחרת וגו', רבי חייא פתח ואמר ונחך יי' תמיד והשביע בצחצחות נפשך ועצמתיך יחליץ וגו'. האי קרא אוקמוה ואתמר. אבל בהאי קרא, ביה אתתקפו מארי מהימנותא, דאבטח לון לעלמא דאתי. ונחך יי' תמיד, בהאי עלמא, ובעלמא דאתי. ונחך יי', כיון דאמר ונחך יי', אמאי תמיד. אלא דא תמיד דבין הערבים, דאיהו אתתקף תחות דרועיה דיצחק, ודא הוא חולקא לעלמא דאתי, מנלן מדוד דכתיב ינחני במעגלי צדק למען שמו.
והשביע בצחצחות נפשך, דא אספקלריא דנהרא, דכל נשמתין אתהנן, לאסתכלא ולאתענגא בגווה. ועצמתיך יחליץ, האי קרא, לאו רישיה סופיה, אי נשמתיה דצדיקא, סלקא לעילא מאי ועצמתיך יחליץ. אלא הא אוקמוה, דא תחיית המתים, דזמין קב"ה לאחייא מתיא, ולאתקנא לון לגרמוי דבר נש, למהוי כקדמיתא, בגופא שלים, ונשמתא אתוספת נהורא גו אספקלריאה דנהרא, לאתנהרא עם גופא, לקיימא שלים כדקא חזי.
ובגין כך כתיב, והיית כגן רוה. מאי כגן רוה, דלא פסקו מימוי עלאין, לעלם ולעלמי עלמין, והאי גינתא אתשקי מניה, ואתרוי מניה תדיר. וכמוצא מים, דא ההוא נהר, דנגיד ונפיק מעדן, ולא פסקין מימוי לעלמין.
ת"ח, בירא דמיין נבעין, האי איהו רזא עלאה, בגו רזא דמהימנותא, בירא דאית ביה מוצא מים, ואיהו בירא דאתמליא מההוא מוצא מים, ואינון תרין דרגין דאינון חד, דכר ונוקבא כחדא כדקא יאות.
ות"ח, ההוא מוצא מים, וההוא בירא, אינון חד, ואקרי כלא באר, דהא ההוא מקורא דעייל, ולא פסיק לעלמין, ובירא אתמלי. ומאן דאסתכל בבירא דא, אסתכל ברזא עלאה דמהימנותא, ודא הוא סימנא דאבהן, דמשתדלי לחפור בירא דמיא, גו רזא עלאה, ולית לאפרשא בין מקורא ובירא, וכלא חד.
ויקרא שמה רחובות. (רמיז, דזמינין בנוי, למפלח ולאתקנא האי בירא כדקא חזי, ברזא דקרבנין ועלוון. כגוונא דא, ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, אלין קרבנין ועלוון) ובגין דא, יתפשטון מבועוי לכל סטרין כד"א ויפוצו מעינתיך חוצה ברחבת פלגי מים, ובגין כך ויקרא שמה רחובות.
רבי שמעון פתח ואמר, חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה האי קרא איהו רזא עלאה. מאי חכמות, אלין חכמה עלאה, וחכמתא זעירא דאתכלילת בה בעלאה, ושריא בה.
בחוץ תרונה. ת"ח, חכמה עלאה, איהי סתימא דכל סתימין, ולא אתיידע, ולאו איהי באתגליא, כד"א לא ידע אנוש ערכה וגו', כד אתפשטת לאתנהרא, אתנהרא ברזא דעלמא דאתי, ועלמא דאתי אתברי מניה, כדתנן עלמא דאתי אתברי ביו"ד, ואתכסיא האי חכמה תמן, ואינון חד, בזמנא דאתעטר כלא ברזא דעלמא דאתי, כדקאמרן, כדין הוא חדוה, לאתנהרא, וכלא בחשאי, דלא אשתמע לבר לעלמין.
תו בעיא לאתפשטא, ונפיק מהאי אתר, אשא ומיא ורוחא, כמה דאתמר, ואתעביד חד קלא, דנפקא לבר ואשתמע, כמה דאתמר, כדין מתמן ולהלן איהו חוץ, דהא לגו בחשאי איהו, דלא אשתמע לעלמין, השתא דאשתמע רזא, אקרי חוץ, מכאן בעי בר נש לאתקנא בעבידתיה ולשאלא.
ברחובות, מאן רחובות, דא ההוא רקיעא, דביה כל ככביא דנהרין ואיהו מבועא דמימוי לא פסקין, כד"א, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ואיהו רחובות, ותמן תתן קולה, עלאה ותתאה, וכלא חד.
ובגין דא אמר שלמה, הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך וגו'. הכן בחוץ, כמה דאתמר. דכתיב בחוץ תרונה, דהא מכאן קיימא עבידא לאתתקנא, ומלה לשאלה, דכתיב, כי שאל נא לימים ראשונים וגו', ולמקצה השמים ועד קצה השמים.
ועתדה בשדה לך, דא שדה אשר ברכו יי'. ובתר דינדע בר נש רזא דחכמתא, ויתקין גרמיה בה, מה כתיב אחר ובנית ביתך, דא נשמתא דבר נש בגופיה, דיתתקן ויתעביד גבר שלים, ועל דא, כד חפר יצחק ועבד בירא בשלם, לההוא שלם קרי ליה רחובות, וכלא כדקא יאות. זכאין אינון צדיקיא, דעובדיהון לגבי קב"ה לקיימא עלמא. דכתיב כי ישרים ישכנו ארץ, ישכינו ארץ. והא אוקמוה.

— 15 —
ויהי כי זקן יצחק. אמר רבי שמעון כתיב, ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה, האי קרא אוקמוה ואתמר. אבל ת"ח, כל עובדוי דקב"ה, כלהו אינון מלין דקשוט, וכלא ברזא עלאה, וכל מלוי דאורייתא, כלהו מלי מהימנותא, ורזין עלאין, כדקא יאות.
ות"ח, לא זכה יצחק כאברהם, דלא סמו עינוי, ולא כהו. אבל רזא עלאה איהו הכא, רזא דמהימנותא, כמה דאתמר, דכתיב ויקרא אלהים לאור יום, דא אברהם, דאיהו נהורא דיממא, ונהורא דיליה אזיל ונהיר, ואתתקף בתקונא דיומא.
ובגין כך, מה כתיב, ואברהם זקן בא בימים, באינון נהורין דנהרין, ואיהו סיב, כד"א הולך ואור עד נכון היום, ובגין כך, ויקרא אלהים לאור יום. ולחשך קרא לילה, דא יצחק, דאיהי חשך, ואיהו אזיל לקבלא ליליא בגויה, ובג"כ, איהו כד סיב, מה כתיב, ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות. הכי הוא ודאי, דבעא לאתחשכא, ולאתדבקא בדרגיה כדקא יאות.
אתא רבי אלעזר בריה, ונשיק ידוי. א"ל שפיר. אברהם נהיר, מסטרא דדרגא דיליה, יצחק אתחשך, מסטרא דדרגא דיליה, יעקב אמאי, דכתיב ועיני ישראל כבדו מזקן. א"ל הכי הוא ודאי, כבדו כתיב, ולא כהו. מזקן כתיב, ולא מזקנו, אלא מזקן, מזקן דיצחק, מההוא סטרא כבדו. לא יוכל לראות, לאסתכלא כדקא חזי, אבל לא כהו. אבל יצחק, כהו ודאי מכל וכל, ואתעביד חשך, דהא כדין אתאחיד ביה לילה, ואתקיים ולחשך קרא לילה.

— 16 —
ויקרא את עשו בנו הגדול, דאתכלל מסטריה דדינא קשיא ויאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי. רבי אלעזר פתח ואמר, אשרי אדם עוז לו בך וגו', זכאה ב"נ, דאתתקף ביה בקב"ה וישוי תוקפיה ביה.
יכול כחנניה מישאל ועזריה, דאתתקפו ואמרו, הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין, יכול לשיזבותנא מגו אתון נורא יקידתא ומן ידך מלכא ישזיב. ת"ח, דאי לא ישזיב, ולא אתקיים עלייהו קב"ה, אשתכח שמיה דקב"ה, דלא יתקדש בעינייהו דכלא, כמה דאמרו. אלא, כיון דידעו דלא אמרו כדקא יאות, אהדרו ואמרו, והן לא ידיע להוי לך מלכא וגו'. בין ישזיב בין לא ישזיב ידיע להוי לך מלכא וגו'. ותנינן דמלה אודע להו יחזקאל, ושמעו וקבילו מניה, דקב"ה לא אתקיים עלייהו, בגין דיקבלון אגרא. וכדין אהדרו ואמרו, והן לא ידיע להוי לך מלכא וגו'.
אלא לא יתתקף ב"נ, דיימא קב"ה ישזבינני, או איהו עביד לי כך וכך, אבל ישוי תוקפיה ביה בקב"ה, דיסייע ליה, כד איהו אשתדל באינון פקודין דאורייתא, ולמיהך בארח קשוט, דכיון דאתי ב"נ לאתדכאה, מסייעין ליה ודאי, ובדא יתתקף ביה בקב"ה, דאיהו יסייע ליה, ויתתקף ביה, דלא ישוי תוקפיה באחרא, ובג"כ עוז לו בך. מסלות בלבבם, דיעביד לביה כדקא יאות, בלא הרהורא אחרא, אלא כהאי מסלה, דאיהי מתיישבא, לאעברא בכל אתר דאצטריך, הכי נמי.
ד"א אשרי אדם עוז לו בך, עז: כד"א יי' עז לעמו יתן, בגין דאצטריך ליה לב"נ, דיתעסק באורייתא לשמיה דקב"ה, דכל מאן דאתעסק באורייתא, ולא אשתדל לשמה, טב ליה דלא אתברי. מסלות בלבבם, מאי מסלות בלבבם, כד"א סולו לרוכב בערבות ביה שמו. דא ההיא אורייתא, דאיהו אשתדל בה, לארמא ליה לקב"ה, ולמעבד ליה חטיבא בעלמא.
ת"ח, יעקב כל עובדוי הוו לשמא דקב"ה, ובגין כך, קב"ה הוה עמיה תדיר, דלא אעדי מניה שכינתא, דהא בשעתא דקרא ליה יצחק, לעשו בריה, יעקב לא הוה תמן, ושכינתא אודעת לה לרבקה, ורבקה אודעת ליה ליעקב.
רבי יוסי אמר, תא חזי, אי ח"ו בההוא זמנא יתברך עשו, לא ישלוט יעקב לעלמין. אלא מעם קב"ה הוה, וכלא באתריה אתא, כדקא חזי. תא חזי, ורבקה אוהבת את יעקב כתיב, והא אתמר. ובג"כ, שדרת בגיניה דיעקב, הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך לאמר.
ועתה בני שמע בקולי וגו'. בההוא זמנא, ערב פסח הוה, ובעי יצר הרע לאתבערא ולשלטאה סיהרא. רזא דמהימנותא. וע"ד עבדת תרי תבשילין.
רבי יהודה אמר, רמז הכא, דזמינין בנוי דיעקב, לקרבא שני שעירים, חד ליי', וחד לעזאזל ביומא דכפורי. ובג"כ, קריבת שני גדיי עזים, חד בגין דרגא דלעילא, וחד בגין לכפייא דרגיה דעשו, דלא ישלוט עליה דיעקב, וע"ד שני גדיי עזים, ומתרוייהו טעים יצחק ואכיל.
ויבא לו יין וישת, ויבא לו יין, רמז רמיז, מאתר רחיק קריב ליה. רבי אלעזר אמר, רמז, מההוא יין דכל חדו אשתכח ביה, בגין לחדתא ליה ליצחק, דבעי חדוה, כדקא בעיין חדוה, לחדתא סטרא דליואי, ועל דא ויבא לו יין וישת.

— 17 —
ותקח רבקה את בגדי עשו וגו', אלין אינון לבושין דרווח עשו מנמרוד, ואלין לבושי יקר, דהוו מן אדם הראשון, ואתו לידא דנמרוד, ובהו הוה צד צידה, נמרוד, דכתיב הוא היה גבור ציד לפני יי' וגו', ועשו נפק לחקלא, ואגח ביה קרבא בנמרוד, וקטל ליה, ונסב אלין לבושין מניה, הה"ד ויבא עשו מן השדה והוא עיף, ואוקמוה, כתיב הכא והוא עיף, וכתיב התם כי עיפה נפשי להרגים.
ועשו הוה סליק לון לאינון לבושין, לגבה דרבקה, ובהו הוה נפיק וצד צידה, וההוא יומא לא נטל לון, ונפק לחקלא, ואתעכב תמן. וכד הוה לביש לון עשו, לא הוו סלקין ריחין כלל, כיון דלביש לון יעקב, כדין תבת אבדה לאתרה, וסליקו ריחין, בגין דשופריה דיעקב, שופריה דאדם הוה. ובג"כ אהדרו בההיא שעתא לאתרייהו, וסליקו ריחין.
אמר רבי יוסי, שופריה דיעקב דאיהו שופריה דאדם איך אפשר, והא תנינן, תפוח עקבו דאדם הראשון, מכהה גלגל חמה, ואי תימא דכך הוה יעקב. א"ל רבי אלעזר, ודאי הכי הוה, בקדמיתא עד לא חב אדם הראשון, לא הוו יכלין כל בריין לאסתכלא בשופריה, כיון דחטא, אשתני שופריה, ונתמאך רומיה, ואתעביד בר מאה אמין. ות"ח, שופריה דאדם הראשון, רזא איהו, דמהימנותא עלאה תליא בההוא שופרא, ובג"כ, ויהי נעם יי' אלהינו עלינו. וכתיב לחזות בנעם יי', ודא הוא שופריה דיעקב ודאי, וכלא רזא עלאה איהו.
וירח את ריח בגדיו ויברכהו. ת"ח, וירח את ריח הבגדים לא כתיב, אלא ריח בגדיו, כד"א עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה. ד"א וירח את ריח בגדיו ויברכהו. דכיון דאלביש לון יעקב, סליקו ריחין בההיא שעתא, ועד דלא ארח ריחין דלבושיה, לא ברכיה, דהא כדין ידע דאתחזי הוא לאתברכא, דאי לא אתחזי לאתברכא, לא סליקו כל הני ריחין קדישין בהדיה, הה"ד וירח את ריח בגדיו ויברכהו.
ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו יי'. ויאמר: מלה סתים הוא. אית דאמרי שכינתא הות, ואית דאמרי יצחק הוה. כריח שדה אשר ברכו יי', מאן שדה, דא שדה דתפוחים. שדה דאבהן עלאין סמיכו ליה ומתקנין ליה.

— 18 —
ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש. אמר רבי אבא, האי קרא אוקמוה, אבל ת"ח, שיר המעלות אל יי' בצרתה לי קראתי ויענני. כמה שירין ותושבחן, אמר דוד מלכא קמי קב"ה, וכלא בגין לאתקנא דרגיה, ולמעבד ליה שמא, כד"א ויעש דוד שם, ושירתא דא אמר כד חמא עובדא דא ליעקב.
רבי אלעזר אמר, יעקב אמר שירתא דא, בשעתא דאמר ליה אבוי, גשה נא ואמשך בני האתה זה בני עשו אם לא, כדין הוה יעקב בעאקו סגי, דדחיל דאבוי ידע ליה, ואשתמודע קמיה. מה כתיב ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות ויברכהו. כדין אמר, אל יי' בצרתה לי קראתי ויענני.
יי' הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה, דא הוא דרגא, דעשו שריא ביה, דאיהו שפת שקר. שפת שקר, בשעתא דאייתי ההוא חויא, לווטין על עלמא, ובחכימו, ובעקימו, אייתי לווטין, דאתלטיא עלמא.

— 19 —
ת"ח, בשעתא דאמר יצחק לעשו, וצא השדה וצודה לי צידה, בה"א, ואוקמוה, ונפק עשו, בגין דיתברך מיצחק, דקאמר ליה, ואברככה לפני יי', דאלו אמר ואברככה, ולא יתיר, יאות. כיון דאמר לפני יי', בההיא שעתא, אזדעזע כרסי יקרא דקב"ה, אמרה, ומה דיפוק חויא מאינון לווטין, וישתאר יעקב בהו.
בההיא שעתא, אזדמן מיכאל, ואתא קמיה דיעקב, ושכינתא בהדיה, וידע יצחק, וחמא לגן עדן, בהדיה דיעקב, וברכיה קמיה, וכד עאל עשו, עאל בהדיה גיהנם, ועל דא ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד, דחשב דלא הוה עשו בההוא סטרא, פתח ואמר, ואברכהו גם ברוך יהיה.
בגין כך, אזדמן יעקב, בחכמתא ובעקימו דאייתי ברכאן עליה דיעקב, דאיהו כגוונא דאדם הראשון, ואתנטלו מההוא חויא דאיהו שפת שקר. דכמה שקרא אמר, וכמה מלי דשקרא עבד, בגין לאטעאה ולאייתאה לווטין על עלמא, בגין כך, אתא יעקב בחכמה, ואטעי לאבוי, בגין לאייתאה ברכאן על עלמא, ולנטלא מניה, מה דמנע מעלמא, ומדה לקבל מדה הוה, וע"ד כתיב ויאהב קללה ותבואהו ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו. עליה כתיב, ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה. ואשתאר ביה לדרי דרין, ואתא יעקב ונטיל מניה ברכאן.
ומן יומוי דאדם, אזדמן יעקב, לנטלא מההוא חיויא, כל הני ברכאן, ואשתאר איהו בלווטין, ולא נפק מנייהו. ודוד אמר ברוח קודשא, מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה חצי גבור שנונים. מה איכפת ליה לההוא חויא בישא, דאייתי לווטין על עלמא, כמה דאמרו, נחש נושך וממית, ולית ליה הנאה מניה.
לשון רמיה: דרמי ליה לאדם ולאתתיה, ואייתי בישא עליה, ועל עלמא. לבתר אתא יעקב, ונטיל מדיליה כל אינון ברכאן. חצי גבור שנונים, דא עשו דנטר דבבו ליעקב, על אינון ברכאן, כד"א וישטם עשו את יעקב על הברכה וגו'.
ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ, הא מלעילא ומתתא בחבורא חדא. ורוב דגן ותירוש, הא אוקמוה, אבל כדכתיב ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. תא חזי, נער הייתי וגו' ואוקמוה, האי קרא שרו של עולם אמרו וכו'. ובגין כך אמר ורוב דגן ותרוש.
יעבדוך עמים בזמנא דשליט שלמה מלכא בירושלם, דכתיב וכל מלכי הארץ וגו' מביאים איש מנחתו וגו'. וישתחוו לך לאומים, בזמנא דייתי מלכא משיחא, דכתיב וישתחוו לו כל מלכים. רבי יהודה אמר, כלא בזמנא דייתי מלכא משיחא, כדכתיב וישתחוו לו כל מלכים כל גוים יעבדוהו.
הוה גביר לאחיך, הוה, ולא אמר היה, או תהיה. אלא דא רזא עלאה דמהימנותא, דאלין אתוון אנון רזי דמהימנותא, ה' לעילא, וא"ו באמצעיתא, ה' לבתר. ובגין כך אמר, הוה גביר לאחיך, לשלטאה עלייהו, ולרדאה לון, בזמנא דאתא דוד מלכא. רבי יוסי אמר, כלא איהו בזמנא דייתי מלכא משיחא, דהא בגין דעברו ישראל על פתגמי אורייתא, כדין ופרקת עלו מעל צוארך.
ויתן לך האלהים רבי יוסי אמר, כל הני ברכאן, מסטרא דחולקיה דיעקב הוו, ומדיליה נטל, ואלין ברכאן, הוה קא בעי יצחק לברכא ליה לעשו, ובגין כך עבד קב"ה, וגרם ליה ליעקב, לנטלא מדיליה.
תא חזי, בשעתא דההוא נחש, אייתי לווטין על עלמא, ואתלטיא ארעא, מה כתיב, ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך וגו', ארורה האדמה בעבורך וגו', דלא תהא עבדא פירין ואיבין כדקא יאות, לקבל דא, ומשמני הארץ. בעצבון תאכלנה, לקבל דא מטל השמים. וקוץ ודרדר תצמיח לך, לקבל דא, ורוב דגן ותירוש. בזעת אפך תאכל לחם, לקבל דא, יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים, דאינון יעבדון ארעא, ויפלחון בחקלא, כד"א ובני נכר אכריכם וכורמיכם. וכלא נטל יעקב, דא לקבל דא, ומדיליה נטל. וקב"ה גרים ליה ליעקב, דיטול הני ברכאן, לאתדבקא באתריה וחולקיה, ועשו לאתדבקא באתריה וחולקיה.
אמר ר' חזקיה, והא חמינן, דמשמני הארץ ומטל השמים, אינון ברכאן נטל עשו לבתר, כד"א, הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל.
אמר רבי שמעון, לאו האי כהאי, ולא דא כדא, כמה אתפרשאן דרגין, ביעקב כתיב, ויתן לך האלהים, ובדא כתיב יהיה. ביעקב כתיב, מטל השמים ומשמני הארץ, בעשו כתיב משמני הארץ וטל השמים, דהא לאו דא איהו כדא.
ודרגין אתפרשן כמה וכמה. בגין דבדא דיעקב כתיב ביה, ויתן לך האלהים מטל השמים, דא טל עלאה דנגיד מעתיק יומין, דאקרי טל השמים, השמים דלעילא, טל דנגיד בדרגא דשמים, ומתמן לחקל תפוחין קדישין. ומשמני הארץ, הארץ: דא ארץ החיים דלעילא, וירית לה בארעא דלעילא, ובשמים דלעילא. ולעשו בארעא דהכא לתתא, ובשמים דהכא לתתא. יעקב לעילא לעילא. עשו לתתא לתתא.
תו, יעקב לעילא ותתא, ועשו לתתא. ואע"ג דכתיב והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך. מהאי דהכא לתתא, אבל לעילא לא כלום, דכתיב כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו. תא חזי, בשעתא דשרו לנטלא ברכאן דלהון, יעקב ועשו. יעקב נטל חולקיה דלעילא, ועשו נטיל חולקיה לתתא.
רבי יוסי ברבי שמעון בן לקוניא אמר לרבי אלעזר, כלום שמעת מאביך, אמאי לא אתקיימו ברכאן, דברכיה יצחק ליעקב, ואינון ברכאן דבריך יצחק לעשו, אתקיימו כלהו.
א"ל, כל אינון ברכאן מתקיימי, וברכאן אחרנין דברכיה קב"ה ליעקב. אבל מיד, יעקב נטל לעילא, ועשו נטיל לתתא. לבתר, כד יקום מלכא משיחא, יטול יעקב לעילא ותתא, ויתאביד עשו מכלא, ולא יהא ליה חולקא ואחסנא ודוכרנא בעלמא, כד"א, והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש וגו'. בגין דיתאביד עשו מכלא, וירית יעקב תרין עלמין, עלמא דין ועלמא דאתי.
ובהאי זמנא כתיב ועלו מושיעים בהר ציון לשפט את הר עשו והיתה ליי' המלוכה. ההוא מלכו דעשו, דנטל בהאי עלמא, יהא ליה לקב"ה בלחודוי. וכי השתא לאו איהי מלכו מקב"ה אלא אע"ג דשליט קב"ה לעילא ותתא, הא יהב לון לשאר עמין, לכל חד וחד, חולק ואחסנתא בהאי עלמא, לאשתמשא ביה, ובההיא זמנא, יטול מכלהו מלכותא, ותהא דיליה כלא, דכתיב והיתה ליי' המלוכה, ליה בלחודוי, דכתיב והיה יי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד.
ויהי אך יצא יצא יעקב וגו'. רבי שמעון אמר, אך יצא יצא, תרי יציאות הללו למה. אלא חד דשכינתא, וחד דיעקב, דהא כד עאל יעקב, שכינתא עאלת עמיה, וקמי שכינתא אתברך, דיצחק הוה אמר ברכאן, ושכינתא אודי להו עלייהו. וכד נפק יעקב, שכינתא נפקת עמיה, הדא הוא דכתיב אך יצא יצא יעקב, תרי יציאות כחד.
ועשו אחיו בא מצידו. מן הציד לא כתיב, אלא מצידו, דאיהו צידה דיליה, דלא הוה ביה ברכה, ורוח הקודש צווחה ואמרה, אל תלחם את לחם רע עין.
ויעש גם הוא מטעמים וגו'. יקום אבי, דבוריה, הוה בעזות, בתקיפו רוחא, מלה דלית בה טעמא, יקום אבי. ת"ח, מה בין יעקב לעשו, יעקב אמר בכסיפו דאבוי, בענוה, מה כתיב ויבא אל אביו ויאמר אבי. מה בין האי להאי, אלא, דלא בעא לאזדעזעא ליה, מליל בלשון תחנונים, קום נא שבה ואכלה מצידי. ועשו אמר, יקום אבי, כמאן דלא מליל עמיה.
ת"ח, בשעתא דעאל עשו, עאל עמיה גיהנם, אזדעזע יצחק, ודחיל. דכתיב ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד. כיון דכתיב ויחרד יצחק חרדה גדולה, די, מהו עד מאד. אלא, דלא הוה דחילו ואימתא דנפל עליה דיצחק, רבתא, מיומי דאתברי, ואפי' בההיא שעתא, דאתעקד יצחק על גבי מדבחא, וחמא סכינא עליה, לא אזדעזע, כההיא שעתא, דעאל עשו, וחמא גיהנם דעאל עמיה, כדין אמר, בטרם תבא ואברכהו גם ברוך יהיה, בגין דחמית שכינתא דאודי על אינון ברכאן.
דבר אחר, יצחק אמר ואברכהו, נפק קלא ואמר, גם ברוך יהיה. בעא יצחק למילט ליה ליעקב, אמר ליה קב"ה, יצחק, גרמך אנת לייט, דהא כבר אמרת ליה, אורריך ארור ומברכיך ברוך.
ת"ח כלא אודו על אינון ברכאן, עלאי ותתאי, ואפילו איהו חולק עדביה דעשו, אודי עלייהו, וברכיה איהו, ואודי על אינון ברכאן, וסלקיה על רישיה לעילא.
מנלן, דכתיב ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני. ויאמר שלחני, בגין דאתקיף ביה יעקב. וכי היך יכיל ב"נ דאיהו גופא ובשרא, לאתתקפא ביה במלאכא, דאיהו רוח ממש, דכתיב עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט.
אלא, מכאן דמלאכי שליחי דקב"ה, כד אינון נחתין להאי עלמא גלימין, ואתגלימו, ומתלבשין בגופא, כגוונא דהאי עלמא, בגין דהכי אתחזי, דלא להשנאה ממנהגא דההוא אתר דאזיל תמן.
והא אתמר, דמשה כד סליק לעילא, מה כתיב ויהי שם עם יי' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה, בגין מנהגא, דלא להשנאה מההוא אתר דאזיל לתמן, ואינון מלאכין כד נחתו לתתא כתיב והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. וכן הכא, האי מלאכא, כד נחת לתתא, לא אתאבק עמיה דיעקב, אלא מגו דהוה אתלבש בגופא כגוונא דהאי עלמא. ועל דא אתאבק יעקב בהדיה, כל ההוא ליליא.
תא חזי, בגין דשלטנותא דהני, לאו איהו אלא בליליא ודאי, ובגין כך, שלטנותא דעשו, לאו איהו אלא בגלותא, דאיהו לילה, ועל דא בליליא אתתקף עמיה דיעקב, ואתאבק עמיה. וכד אתא צפרא, אתחלש חיליה, ולא יכיל, וכדין אתתקף יעקב, בגין דיעקב, שלטנותיה ביממא.
ובגין כך, כתיב משא דומה אלי קרא משעיר שמר מה מלילה שמר מה מליל. דהא כדין שולטנותיה דידיה דעשו, דאיהי שעיר, בלילה איהו, ובגין כך אתחלש, כד אתא צפרא, וכדין ויאמר שלחני כי עלה השחר.
ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני, כי אם ברכתני, כי אם תברכני מבעי ליה מאי כי אם ברכתני. אם אודית, על אינון ברכאן דברכני אבא, ולא תהא מקטרגא לי בגינייהו, מה כתיב, ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל וגו', אמאי ישראל, א"ל בעל כרחין אית לן לשמשא לך, דהא אנת אתעטרת בחילך, לעילא בדרגא עלאה, ישראל יהיה שמך ודאי.
כי שרית עם אלהים, מאי עם אלהים, ס"ד דעליה הוה אמר, אלא אמר ליה, שרית לאתחברא ולאזדווגא עם אלהים בחבורא, בזווגא דשמשא וסיהרא, וע"ד לא כתיב את אלהים, אלא עם אלהים, בחבורא וזווגא חדא.
ד"א, ויאמר: כד"א ויאמר אם שמוע תשמע לקול יי' אלהיך, אוף הכא, ויאמר לא יאמר עוד שמך יעקב כי אם ישראל, כדין אתעטר יעקב בדרגיה, למהוי כללא דאבהן. מה כתיב, ויברך אתו שם. מאי ויברך אתו שם, דאודי ליה על כלהו ברכאן, דברכיה אבוי.
רבי שמעון פתח ואמר, ברצות יי' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, תא חזי, כמה אית ליה לבר נש, לאתתקנא שבילוי, ביה בקב"ה, בגין למעבד פקודי דאורייתא, דהא אוקמוה, דודאי תרין מלאכין שליחן, אית לבר נש מלעילא, לאזדווגא בהדיה, חד לימינא, וחד לשמאלא, ואינון סהדין ביה בבר נש, בכל מה דאיהו עביד, אינון משתכחי תמן, וקרינן לון יצר טוב ויצר רע.
אתי בר נש לאתדכאה, ולאשתדלא בפקודי דאורייתא, ההוא יצר טוב דאזדווג ביה, כבר איהו אתתקף על ההוא יצר הרע, ואשתלים בהדיה, ואתהפיך ליה לעבדא. וכד בר נש אזיל לאסתאבא, ההוא יצר הרע, אתתקף ואתגבר על ההוא יצר טוב, והא אוקימנא, ודאי כד ההוא בר נש אתי לאתדכאה, כמה תקיפו אתתקף בר נש, כד אתגברא ההוא יצר טוב כדין אויביו ישלים אתו, דההוא יצר הרע אתכפיא קמיה דיצר טוב. ועל דא אמר שלמה, טוב נקלה ועבד לו, מאי ועבד לו, דא יצר הרע. וכדין כד אזיל בר נש בפקודי אורייתא, כדין גם אויביו ישלים אתו, דא יצר הרע, ודאתא מסטרוי.
תא חזי, בגין דיעקב, אבטח ביה בקב"ה, וכל ארחוי הוו לשמיה, על דא אויביו ישלים אתו. ודא סמאל, חילא ותוקפא דעשו, דאשלים עמיה דיעקב, ובגין דאשלים עמיה דיעקב, ואודי ליה על אינון ברכאן, כדין אשלים עמיה עשו, ועד דלא אשתלים עמיה יעקב, לגבי ההוא ממנא דאתפקד עליה, לא אשלים עמיה עשו, בגין כך, בכל אתר תוקפא דלתתא, תליא בתוקפא דלעילא.
ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד ויאמר מי איפה. מי איפה: מאי מי איפה, מי הוא זה מבעי ליה, אלא מי איפה, דקיימא שכינתא תמן, כד בריך ליה יצחק ליעקב, ועל דא אמר, מי איפה, מאן הוא דקאים הכא, ואודי על אינון ברכאן, דברכית ליה, ודאי גם ברוך יהיה. דהא קב"ה אסתכם באינון ברכאן.
רבי יהודה אמר, בגין ההיא חרדה דאחריד יעקב, ליצחק אבוי, אתענש יעקב, בעונשא דיוסף, דחרד חרדה כהאי, בשעתא דאמרו ליה, זאת מצאנו. יצחק אמר מי איפה. באיפה אתענש יעקב, דכתיב איפה הם רועים, ותמן יוסף אתאביד, ואתעניש יעקב. ואע"ג דקב"ה אסתכם על ידוי, באינון ברכאן, איהו אתענש באיפה, דכתיב איפה הם רועים. ומתמן אתאביד מניה, ואתענש כל ההוא עונשא.
ויחרד יצחק חרדה גדולה, מאי גדולה, כתיב הכא גדולה, וכתיב התם ואת האש הגדולה הזאת וגו', דעאל עמיה גיהנם. עד מאד. מאי עד מאד. כתיב הכא מאד, וכתיב התם והנה טוב מאד, דא מלאך המות, כדין אמר מי איפה.
כשמוע עשו את דברי אביו וגו'. אמר רבי חייא, כמה בישין עבדו אינון דמעין, דבכה ואפיק עשו קמי אבוי, בגין דיתברך מניה, בגין דהוה חשיב מלה דאבוי יתיר. הכי קרא שמו, יעקב. הכי קרא שמו, קרא שמו ההוא דקרא ליה, אפיק ציצא דרוקא, בגין קלנא. הכי נקרא שמו לא כתיב, אלא קרא שמו.
ויעקבני זה פעמים. זה. מהו זה, ויעקבני פעמים מבעי ליה. אלא, מלה חד הוי תרי זמני, בכורתי, אהדר ליה זמנא אחרא ברכתי, זה הוא תרי זמנין. כגוונא דא, כי עתה שבנו זה פעמים, מלה חד, תרין זמנין. חד דהא אהדרנא ליה, ולא נהוי בכסופא קמיה דההוא בר נש. שבנו: בשנו. אנן בכסופא מניה, וכבר אהדרנא.
כגוונא דא, אמר איוב, ותחשבני לאויב לך, אהדר איוב: אויב. ואוקמוה דכתיב אשר בסערה ישופני וגו', אמר לפניו, רבש"ע, שמא רוח סערה עברה לפניך. והכא בכורתי לקח והנה עתה אהדר מלה ונטיל ברכתי.
הן גביר שמתיו לך וגו', ולך איפה מה אעשה בני. ולך איפה, לית קיימא הכא, מאן דמסתכם עלך. מה אעשה בני. כדין, ברכיה בהאי עלמא, ואסתכל בדרגיה, ואמר ועל חרבך תחיה, דהא הכי אתחזי לך לאושדא דמין, ולמעבד קרבין, ועל דא אמר מה אעשה בני.
רבי אלעזר אמר, ולך איפה מה אעשה, כיון דאמר האי, אמאי בני. אלא אמר ליה, ולך איפה מה אעשה, דאנת בדינא ובחרבא ובדמא חזינא לך, ולאחיך בארח שלים. אלא בני, בני ודאי, אנא גרימנא לך, בגין דאנת בני. ועל דא על חרבך תחיה ואת אחיך תעבד. ועדיין לא אתקיים, דהא לא פלח ליה עשו ליעקב. בגין דיעקב לא בעא ליה השתא, ואיהו אהדר וקרא ליה אדני כמה זמני, בגין דאסתכל למרחוק, וסליק ליה, לסוף יומיא, כדקאמרן.
רבי חייא ורבי יוסי הוו אזלי בארחא, עד דהוו אזלי, חמו ליה לרבי יוסי סבא, דהוה אזיל בתרייהו יתבו, עד דמטא לגבייהו. כיון דמטא לגבייהו, אמרו השתא ארחא מתתקנא קמן, אזלו, אמר רבי חייא עת לעשות ליי'. פתח רבי יוסי ואמר, פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה. פיה פתחה בחכמה, דא כ"י, ותורת חסד על לשונה אלין אינון ישראל, דאינון לישנא דאורייתא, דמשתעי בה יומי ולילי.
פיה פתחה בחכמה, דא ב' דבראשית, ואוקמוה. ותורת חסד על לשונה דא אברהם, דביה ברא עלמא, וביה משתעי תדיר. ב' סתים מהאי גיסא, ופתיחא מהאי גיסא סתימא מהאי גיסא, כד"א וראית את אחורי. פתיחא מהאי גיסא, בגין לאנהרא אנפהא לגבי עילא, ופתיחא מהאי גיסא, בגין לקבלא מלעילא, ואיהי אכסדרה לקבלא. ובגין כך קיימא ברישא דאורייתא ואתמליא לבתר, פיה פתחה בחכמה, בחכמה ודאי, דכתיב בראשית ברא אלהים, כתרגומו. ותורת חסד על לשונה, דהא לבתר משתעי ואמר ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. פיה פתחה בחכמה, דא ה' דשמא קדישא, דכלא בה, ואיהי סתים וגליא, כלילא דעילא ותתא, רזא דעילא ותתא.
פיה פתחה בחכמה, בגין דאיהי סתימא דלא אתיידע כלל, דכתיב ונעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה. וכד שארי לאתפשטא, בחכמה דאתדבק בה, ואיהי בגווה, אפיקת קלא, דאיהי תורת חסד.
פיה פתחה בחכמה, דא ה"א בתראה, דאיהו דבור, ומלה תליא בחכמה. ותורת חסד על לשונה. דא קול דקיימא על דבור, לאנהגא ליה. ותורת חסד, דא יעקב, דאיהו על לשונה, לאנהגא מלה, ולאחדא לה, דהא לית דבור בלא קול, ואוקמוה.
פתח רבי חייא אבתריה ואמר, אני חכמה שכנתי ערמה ודעת מזמות אמצא. אני חכמה, דא כ"י. שכנתי ערמה, דא יעקב, דאיהו חכים, ודעת מזמות אמצא, דא יצחק, דהוה ליה דעת מזמות, לברכא ליה לעשו. ובגין דחכמה אשתתף בהדיה דיעקב, דאיהו ערמה, ודעת מזמות אמצא, דאתברך יעקב מאבוי, ושרו עליה כל אינון ברכאן, ואתקיימו ביה ובבנוי, לעלם ולעלמי עלמין.
מאינון אתקיימו בהאי עלמא, וכלהו יתקיימון, לזמנא דמלכא משיחא, דכדין יהון ישראל גוי אחד בארץ, ועם אחד לקב"ה, הה"ד ועשיתי אתם לגוי אחד בארץ. וישלטון לעילא ותתא, דכתיב וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה, דא מלכא משיחא, דכתיב וביומיהון די מלכיא אנון יקים אלה שמיא מלכו וגו'. וע"ד בעא יעקב, דיסתלקון ברכוי לההוא זמנא דאתי, ולא נטל לון לאלתר.
פתח רבי ייסא אבתריה ואמר, ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם יי' ואל תחת ישראל וגו'. האי קרא אוקמוה. אבל בההיא שעתא, דנפק יעקב מקמי אבוי, באינון ברכאן, אסתכל בנפשיה, אמר, הא אלין ברכאן, בעינא לסלקא לון לבתר, לאריכו יומין, והוה דחיל ומסתפי, נפק קלא ואמר, ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם יי' כי אתך אני, לא אשבוק לך בהאי עלמא. כי הנני מושעך מרחוק, לההוא זמנא דאנת סליק לון, לאינון ברכאן.
ואת זרעך מארץ שבים, דאע"ג דהשתא נטיל ברכוי עשו, וישתעבדון בבנך, אנא אפיק לון מידוי, וכדין ישעבדון בניך ביה. ושב יעקב, לאינון ברכאן, ושב יעקב, דא שכינתא. ושב יעקב ודאי. ושקט ושאנן, כמה דאוקמוה, מאינון מלכוון: מבבל, ממדי, ומיון, ומאדום. דאינהו הוו דאשתעבדו בהו בישראל. ואין מחריד, לעלם ולעלמי עלמיא.
אזלו, עד דהוו אזלי, א"ר יוסי, ודאי, כל מה דעביד קב"ה בארעא, כלא הוה ברזא דחכמתא, וכלא בגין לאחזאה חכמתא עלאה, להו לב"נ, בגין דילפון מההוא עובדא, רזין דחכמתא, וכלא אינון כדקא יאות, ועובדוי כלהו, אורחי דאורייתא, בגין דאורחי דאורייתא, אינון ארחי דקב"ה, ולית מלה זעירא, דלית בה כמה אורחין ושבילין, ורזין דחכמתא עלאה.
ת"ח, דהא רבי יוחנן בן זכאי הוה אמר, תלת מאה הלכות פסוקות, ברזא דחכמתא עלאה, בפסוק ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב, ולא גלי לון, אלא לרבי אליעזר, דהוה עמיה, בגין למנדע, דכמה רזין עלאין אינון, בכל עובדא ועובדא, דאיהי באורייתא, ובכל מלה ומלה, חכמתא איהי, ואורייתא דקשוט, בג"כ אינון מלין דאורייתא, מלין קדישין אינון, לאחזאה מינה נפלאות, כד"א, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך.
ת"ח, בשעתא דעקים ההוא חויא, לאדם ולאתתיה, דאקריב לאתתא, ואטיל בה זוהמא, ואתפתא ביה אדם, כדין אסתאב עלמא, ואתלטיא ארעא בגיניה, וגרים מותא לכל עלמא, וקיימא עלמא לאתפרעא מניה, עד דאתא אילנא דחיי, וכפי על אדם, וכפייא ליה לההוא נחש דלא ישלוט לעלמין, על זרעא דיעקב.
דהא בזמנא דאקריבו ישראל שעיר, הוה אתכפיא ההוא נחש ואתהפך לעבדא, כמה דאתמר. וע"ד אקריב יעקב לאבוי, תרין שעירין חד, לאכפיא לעשו, דאיהו שעיר, וחד, בגין דרגא דהוה תלי ביה עשו ואתדבק ביה ואתמר.
ובג"כ קיימא עלמא, עד דתיתי אתתא, כגוונא דחוה, ובר נש כגוונא דאדם, ויעקימו ויחכימו ליה לההוא חויא בישא וההוא דרכיב עליה וכלא אתמר.
פתח ואמר, ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה, והא אתמר ויעקב איש תם ישב אהלים. איש תם: גבר שלים, כתרגומו. ישב אהלים, אמאי איהו תם, בגין דאיהו ישב אהלים, דאחיד לתרין סטרין, לאברהם וליצחק. וע"ד, יעקב בסטרא דיצחק אתא לגביה דעשו, כמה דאתמר, דכתיב, עם חסיד תתחסד ועם עקש תתפל. וכד אתא עם ברכאן, בסיועא דלעילא קא אתא, בסיועא דאברהם ויצחק, ובג"כ בחכמתא הוה, כמה דאתמר.
ת"ח, כד יעקב אתער, לגבי סמא"ל, דרגא דעשו, וקביל עליה ליעקב, ויעקב נצח ליה, בכמה סטרין, נצח לחויא, בחכמתא, ובעקימו, ולא אתנצח, בר בשעיר. ואע"ג דכלא חד, נצח כמו כן לסמא"ל, בנצחונא אחרא, ונצחיה, הה"ד ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי לא יכול לו.
ת"ח, זכותיה דיעקב כמה הוה, דאיהו אתא, ובעא לאעברא ליה מעלמא, וההוא ליליא, הות ליליא דאתברי ביה סיהרא, ויעקב אשתאר בלחודוי, דלא הוה עמיה אחרא, דתנן לא יפוק ב"נ יחידאי בליליא, וכ"ש בליליא דאתבריאו ביה נהורין, דהא סיהרא איהי חסרא, דכתיב יהי מאר"ת חסר, וההוא ליליא, אשתאר בלחודוי, בגין דכד סיהרא חסרא, חויא בישא אתתקף ושלטא, וכדין אתא סמא"ל, וקטריג ליה, ובעא לאובדא ליה מעלמא.
ויעקב הוה תקיף בכל סטרין, בסטרא דיצחק, ובסטרא דאברהם, דאינון הוו תקיפו דיעקב. אתא לימינא חמא לאברהם, תקיף בתקיפו דיומא, בסטרא דימינא דחסד. אתא לשמאלא, חמא ליצחק, תקיף בדינא קשיא. אתא לגופא, חמא ליעקב, תקיף מתרין סטרין אלין, דסחרן ליה, חד מכאן, וחד מכאן, כדין, וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו דאיהו אתר לבר מגופא, ואיהו חד עמודא דגופא, כדין ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו וגו'.
כיון דאתער צפרא, ועבר ליליא, אתתקף יעקב, ואתחלש חיליה דסמא"ל, כדין אמר שלחני, דמטא זמנא, לומר שירתא דצפרא, ובעי למיזל, ואודי ליה, על אינון ברכאן, ואוסיף ליה ברכתא אחרא, דכתיב ויברך אתו שם.
ת"ח, כמה ברכאן, אתברך יעקב, חד דאבוי, בההוא עקימו, ורווח כל אינון ברכאן. וחד דשכינתא דבריך ליה קב"ה, כד הוה אתי מלבן, דכתיב ויברך אלהים את יעקב. וחד, דברכיה ליה ההוא מלאכא, ממנא דעשו. וחד, ברכה אחרא, דברכיה ליה אבוה, כד הוה אזיל לפדן ארם, דכתיב ואל שדי יברך אתך וגו'.
בההוא זמנא, דחמא יעקב גרמיה, בכל הני ברכאן, אמר, במאן ברכתא דמנייהו אשתמש השתא. אמר, בחלשא מנייהו אשתמש השתא, ומאן איהו, דא בתרייתא, דברכיה אבוה, ואע"ג דאיהי תקיפא, אמר, לאו איהי תקיפא, בשלטנותא דהאי עלמא כקדמאה.
אמר יעקב, אטול השתא דא ואשתמש בה, ואסלק כל אינון אחרנין, לזמנא דאצטריך לי, ולבנאי בתראי. אימתי, בזמנא דיתכנשון כל עממיא, לאובדא בני מעלמא, דכתיב כל גוים סבבוני בשם יי' כי אמילם. סבוני גם סבבוני וגו'. סבוני כדבורים וגו'. הא הכא תלתא, לגבי תלתא דאשתארו. חד, אינון ברכאן קדמאי, דאבוה. תרין, אינון ברכאן, דברכיה קודשא בריך הוא. תלת, אינון ברכאן, דברכיה ההוא מלאכא.
אמר יעקב, להתם אצטריכו, לגבי מלכין וכל עמין דכל עלמא, ואסליק לון להתם, והשתא לגבי דעשו, די לי בהאי. למלכא, דהוו ליה כמה לגיונין תקיפין, כמה מארי מגיחי קרבא, לאגחא קרבין, דזמינין לגבי מלכין תקיפין, לאגחא בהו קרבא. אדהכי שמע על לסטים חד קפחא, אמר, הני בני תרעי, יהכון תמן. א"ל, מכל לגיונין דילך, לית אנת משדר התם, אלא אלין. אמר, לגבי ההוא לסטים, די באלין, דהא כל לגיונותי, ומארי קרבא, אסתלק לגבי אינון מלכין תקיפין, ביומא דקרבא, דאצטריכו לי, ליהוו.
אוף הכי, יעקב אמר לגבי עשו, די לי השתא באלין ברכאן. אבל לההוא זמנא, דאצטריכו לבני, לגבי כל מלכין ושליטין דכל עלמא, אסלק לון.
כד ימטי ההוא זמנא, יתערון אינון ברכאן, מכל סטרין, ויתקיים עלמא על קיומיה כדקא יאות, ומההוא יומא ולהלאה, יקום מלכותא דא על כל שאר מלכו אחרא, כמה דאוקמוה, דכתיב תדק ותסף כל אלין מלכותא והיא תקום לעלמיא. והיינו ההיא אבנא, דאתגזרת מן טורא די לא בידין, כד"א משם רועה אבן ישראל, מאן אבן דא. דא כנסת ישראל, כמה דאת אמר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה וגו'.
ר' חייא אמר, מהכא שאר ישוב שאר יעקב, אלין ברכאן אחרנין, דאשתארו, וכתיב, והיה שארית יעקב בגוים בקרב עמים רבים בגוים כלהו, ולא בעשו בלחודיה, וכתיב והיה שארית וגו', כטל מאת יי'.
פתח ר' ייסא ואמר בן יכבד אב ועבד אדוניו, בן: דא עשו דלא הוה ב"נ בעלמא, דיוקיר לאבוי, כמה דאוקיר עשו לאבוי. וההוא יקירו דאוקיר ליה אשליט ליה בהאי עלמא.
ועבד אדוניו: דא אליעזר עבד אברהם ואוקמוה, דהא ב"נ דהוה אתי לחרן, בכמה עותרא, וכמה מתנן ונבזבזין, וגמלין טעינן, דלא אמר לבתואל ולבן, דאיהו רחימוי דאברהם, או ב"נ אחרא, דאתי בפיוסא דאברהם, אלא עד לא ימלל מלוי מה כתיב, ויאמר עבד אברהם אנכי, ולבתר אדני אדני, בגין דיוקיר ליה לאברהם, ההוא יקרא, וההוא טיבו, אוריך ליה לכמה זמנין.
כך עשו, ההוא יקרא דאוקיר ליה לאבוי, אוריך ליה כל הני זמנין דישלוט בעלמא דא, ואינון דמעין, אורידו לון לישראל בשעבודא דיליה עד דיתובון ישראל לקב"ה, בבכיה ובדמעין, דכתיב בבכי יבאו וגו', וכדין כתיב, ועלו מושיעים בהר ציון לשפט את הר עשו והיתה ליי' המלוכה. ברוך יי' לעולם אמן ואמן.

=== Vayetzei ===

— 1 —
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. ר' חייא פתח ואמר, וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם, האי קרא אוקמוה. אבל וזרח השמש, דא יעקב, כד הוה בבאר שבע. ובא השמש, כד אזל לחרן, דכתיב וילן שם כי בא השמש. ואל מקומו שואף זורח, דכתיב וישכב במקום ההוא.
ות"ח, שמשא אע"ג דנהיר לכל עלמא, מטלנוי בתרין סטרין אינון, כד"א הולך אל דרום וסובב אל צפון, בגין דדא ימינא, ודא שמאלא. ונגיד ונפיק כל יומא מסטרא דמזרח, ואזיל לסטרא דדרום, ולבתר לסטרא דצפון ומסטרא דצפון, לסטרא דמערב, וכדין שמשא אתכניש, ואזיל לגבי מערב. נפיק ממזרח: דכתיב ויצא יעקב מבאר שבע. ואזיל למערב: דכתיב וילך חרנה.
רבי שמעון אמר, נפיק מכללא דארעא דישראל, דכתיב ויצא יעקב מבאר שבע. ואזל לרשו אחרא, דכתיב וילך חרנה. נפיק ממזרח, דכתיב ויצא יעקב מבאר שבע, דא שמטה, דנטיל מעומקא עלאה, נהירו דנהיר, ואזיל למערב, דכתיב וילך חרנה, אתר דדינא ורוגזא תמן.
ר' יוסי, מוקי האי קרא, בגלותא, בקדמיתא הוה נחית נהירו מעומקא עלאה ויעקב הוה נטיל ליה, ואזיל לגבי באר שבע, באר דחפרוה שרים, דהוה נהיר מתמן, ואשלים לההוא באר בכל שלימו. וביומי דגלותא, נטיל מהאי באר שבע, ואזיל לגבי חרנה, דכתיב וילך חרנה, כלומר חרון אף, ומאי היא חרון אפו דקב"ה, דרגא בישא, ארעא דרשו אחרא.
אמר ר' חייא, כד אזיל שמשא למערב, האי מערב, אקרי מקומו דשמשא, כרסייא דיליה, אתר דשריא עליה, הה"ד ואל מקומו שואף זורח הוא שם, דאזיל לגביה, לאנהרא עליה, ונטיל כל נהורין, וכניש לון לגביה.
והיינו כמה דתנינן, קב"ה אנח תפלי, בגין דנטיל כל כתרין עלאין, ומאן נינהו, רזא דאבא עלאה, ורזא דאמא עלאה. ואינון תפלין שבראש כמה דתנינן כהן גדול נוטל בראש. ולבתר דנטיל אבא ואמא, נטיל ימינא ושמאלא, ואשתכח דנטיל כלא.
ר"א אמר, תפארת ישראל נטיל כלא, וכד אתמשכא כנסת ישראל לעילא, נטלא אוף הכא כלא, עלמא דדכורא דקב"ה, וכן עלמא דנוקבא דקב"ה, כמה דנפקי כל נהורין מהאי עלמא, הכי נמי נטיל כלא האי עלמא, דהא דא כגוונא דא, ובגין כך באר שבע דא יובלא, באר שבע דא איהי שמטה. ושמשא לא נהיר, אלא מיובלא, ובגין כך ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, דא מערב, דאיהי שמטה.
ר"ש אמר, ויצא יעקב מבאר שבע, דא מערב, שנת השמטה. וילך חרנה, דא שנת ערלה, בגין דנפק מרשו קדישא לרשו אחרא, דהוה עריק מאחוי, כמה דאתמר. וכד מטא לבית אל, דאיהו ברשו קדישא, מה כתיב ויפגע במקום.
מאן מקום. רבי חייא אמר, דא הוא מקומו דקאמרן, דכתיב ואל מקומו שואף. וילן שם כי בא השמש. כד"א שואף זורח הוא שם, דהא בגין לאנהרא ליה קאתיא.
ויקח מאבני המקום. אבני המקום לא כתיב, אלא מאבני המקום, אלין אינון אבני יקר, מרגלאן טבאן, דאינון תריסר אבנין עלאין, כמה דכתיב שתים עשרה אבנים, ותחות אלין, תריסר אלף, ורבוון, אבני פסילן, וכלהו אקרון אבנין, בגין כך מאבני המקום, ולא אבני המקום דא הוא מקום דקאמר.
וישם מראשתיו, מראשותיו דמאן. אלא מראשותיו דההוא מקום. מאי מראשותיו. אי תימא כמאן דשוי תחות רישיה, לא. אלא מראשותיו, לארבע סטרין דעלמא, תלת אבנין לסטר צפון, ותלת לסטר מערב, ותלת לסטר דרום, ותלת לסטר מזרח, וההוא מקום עלייהו לאתתקנא בהו.
וכדין וישכב במקום ההוא. וישכב, י"ב מרגלאן לתתא, וכל אינון דרגין דאינון על האי מקום הא אינון כ"ב, כיון דאתתקן ערסא, שכיב ביה, מאן שכיב ביה, שמשא. וע"ד כתיב ביעקב, וישב על המטה, דהא ליה אתחזי, ולא לאחרא, וע"ד וישכב במקום ההוא. ובג"כ כתיב, וזרח השמש ובא השמש.

— 2 —
(סתרי תורה) וזרח השמש ובא השמש. מאי קא חמא שלמה מלכא, דשירותא דספרא דחכמתא דיליה מהכא איהו. אלא אמר ר' אלעזר, שלמה מלכא, האי ספרא, אוקים ליה על שבע הבלים, ועלמא קאים עלייהו. ואינון עמודין וסמכין, קיומא דעלמא. דבג"כ אקרון הבלים, מה גופא, לא אתקיים בלא הבל, אוף הכי עלמא, לא אתקיים אלא על הבלים, דאמר שלמה מלכא. ואינון שבע, דכתיב: הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל, הא שבע.
ואי תימא, אי הכי דאינון מרגלאן טבאן דעלמא קיימא עלייהו, הא באתר אחרא כתיב הבלים בישין, ואינון סתירו דעלמא, כגון זה הבל וחלי רע הוא. זה הבל ורעות רוח. אלא ודאי אע"ג דהני שבע הבלים, דאינון קדישין קיומא דעלמא, אית לקבל הני ז' הבלים דכל דינין דעלמא נפקין, ומנייהו מתפשטין. ואקרון הבלים אחרנין, לאלקאה בני נשא, ולאתקנא לון, דיהכון בארח מישר, ואקרון הבל דשריא בהו חלי רע, הבל דאיהו רעות רוח. ואינון קיומא, דבגיניהון בני נשא אזלין בארח מישר, ודחילו מקב"ה, ועל דא סגיאין אינון הבלים דמתפשטי מהני שבע.
ושירותא דאיהו אמר, רזא דשמשא, דאיהו הבל, דקיים עלמא, ואיהו רזא לאעלא בר נש לגו מהימנותא עלאה דקב"ה. ובג"כ, כל מה דתחות האי דרגא, לאו איהו רזא דמהימנותא, וע"ד כתיב, ואין יתרון תחת השמש בכל אשר נעשה תחת השמש, דהא תחות האי, לא אצטריך לאתדבקא.
שמשא בסיהרא, חדא אינון בלא פרודא, וסיהרא אע"ג דאיהו תחות שמשא, כלא איהו שמשא, בלא פרודא. ותחות האי, כלא איהו רעות רוח, ואסיר לאתדבקא ביה.

— 3 —
ויצא יעקב, בקטרא דסתימו, מגו סתרא סתימא, נפקא זהר אספקלריאה דנהרא, כלילא מתרין גוונין, דמתחברן כחדא, כיון דאלין אתכלילו דא בדא, אתחזון ביה כל גוונין. ארגמן איהו, כל חיזו דנהורין, ביה כלילן. רצוא ושוב, אינון נהורין, לא מתעכבן למחמי, חבורא חדא אתחברן בההוא זהר.
בהאי זה"ר שארי מאן דשארי, שמא איהו, לההוא דסתים דלא ידיע כלל, קול יעקב אקרי, בהאי אתחזי מהימנותא דכלא. ההוא דסתים ולא ידיע כלל, בהאי שריא ידו"ד. שלימו דכל סטרין איהו, עלאה ותתאה, הכא אשתכח, יעקב שלימו דאבהן דאחיד מכל סטרין. זה"ר דא, על ברירו דשמא דא אקרי, דכתיב יעקב אשר בחרתיך. תרין שמהן אקרי, יעקב וישראל, בקדמיתא יעקב, ולבתר ישראל.
סתרא דסתרא דא, כד הוה בקדמיתא בהאי סופא דמחשבה, דאיהו פרושא דאורייתא דבכתב, ואיהי תורה שבעל פה, ועל דא אקרי באר, שנאמר הואיל משה באר את התורה, בא"ר איהו לההוא דאקרי שבע, דכתיב ויבנהו שבע שנים. והיינו קול גדול.
ודא סופא דמחשבה, בא"ר שבע איהו. ויעקב עאל בהאי רישא למהימנותא, כיון דאתדבק במהימנותא דא, אצטריך ליה לאתבחנא, בההוא אתר דאתבחינו אבהן דיליה, דעאלו בשלם ונפקו בשלם.
אדם עאל ולא אסתמר, ואתפתא אבתרה, וחטא בההיא אשת זנונים, נחש קדמאה. נח עאל, ולא אסתמר, ואתפתא אבתרה, וחטא, דכתיב וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה. אברהם עאל ונפק דכתיב וירד אברם מצרימה, וכתיב ויעל אברם ממצרים. יצחק עאל ונפק, דכתיב וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה, וכתיב ויעל משם באר שבע.
יעקב כיון דעאל במהימנותא, אצטריך למיעל מנחתא לההיא סטרא, בגין דמאן דאשתזיב מתמן איהו רחימא וברירא דקב"ה. מאי כתיב, ויצא יעקב מבאר שבע, סתרא דרזא דמהימנותא. וילך חרנה, סטרא דאשת זנונים, אשה מנאפת.

— 4 —
סתרא דסתרין, מגו דתוקפא דטיהרא דיצחק, מגו דורדיא דחמרא, נפק חד נעיצו קטירא, כליל חד דכר ונוקבא, סומקא כוורדא, מתפרשן לכמה סטרין ושבילין. דכורא אקרי סמא"ל, נוקביה כלילא בגויה תדיר. כמה דאיהו בסטר קדושה, הכי נמי בסטרא אחרא, דכר ונוקבא כלילן דא בדא. נוקבא דסמא"ל, נחש, אקרי: אשת זנונים, קץ כל בשר, קץ הימים.
תרין רוחין בישין מתדבקן כחדא. רוחא דדכורא דקיק. רוחא דנוקבא בכמה אורחין ושבילין מתפרשא, ומתדבקא בההוא רוחא דדכורא. קשיטת גרמה בכמה תכשיטין, כזונה מרחקא קיימת בריש אורחין ושבילין, לפתאה בני נשא.
שטיא דקריב בהדה, אתקיפת ביה, ונשקת ליה, מסכת ליה חמרא דדורדיא, דמרורת פתנים. כיון דשתי, אסטי אבתרה, לבתר דחמאת ליה סטי אבתרה, מאורחא דקשוט, אפשיטת גרמה, מכל אינון תקונין דהות מתתקנא לגבי דההוא שטיא.
תקונין דילה, לפתאה לבני נשא: שערהא מתקנין סומקן כוורדא, אנפהא חוורין וסומקין, באודנהא תליין שיתא תקונין אטונא דמצרים, תליין על קדלהא כל חילי דארעא דקדם, פיה מתתקנא בפתיחו דקיק יאה בתקונהא, לישנא חדידא כחרבא, שעיען מלהא כמשחא, שפווהא יאן סומקין כוורדא, מתיקו בכל מתיקו דעלמא, ארגוונא לבשת, אתתקנת בארבעין תקונין, חסר חד.
שטיא סטי אבתרהא, ושתי מכסא דחמרא, ועביד בה ניאופין, ואסטי אבתרה. מה עבדת, שבקת ליה נאים בערסא, וסלקת לעילא, ואלשינת עליה, ונטלא רשו, ונחתא, אתער ההוא שטיא, וחשב לחייכא בהדה כקדמיתא, והיא אעדיאת תקונהא מינה, ואתהדרת גיבר תקיף קאים לקבליה, לביש לבושא דנורא מלהטא, בדחילו תקיף מרתתא גרמא ונפשא. מלייא דעיינין דחלן, חרבא שננא בידיה, טיפין מרירן תליין מההוא חרבא, קטיל ליה לההוא שטיא, וארמי ליה לגו גיהנם.
יעקב נחת לגבה, ואזל לאתרה, שנאמר וילך חרנה, וחמא כל תקון ביתא, ואשתזיב מינה. דכורא דילה סמא"ל, אבאיש קמיה, ונחת לאגחא ביה קרבא, ולא יכיל ליה, דכתיב ויאבק איש עמו וגו'. כדין אשתזיב מכלא, ואשתלים בשלימו, ואסתלק בדרגא שלים, ואתקרי ישראל. כדין סליק בדרגא עלאה, ואשתלים בכלא, והוה עמודא דאמצעיתא, ועליה כתיב והבריח התכון וגו'.
מהו ויגע בכף ירכו, ליה לא יכיל, אבל נגע בכף ירכו, דאינהו נדב ואביהוא, דנפקו מן ירכו דאהרן, ועל יעקב כתיב והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה. (עד כאן סתרי תורה)

— 5 —
(תוספתא) בני עלמא, רחימי עלאה, הורמנא דבוריירי, קריבו שמעו, מאן חכימא בכו, מארי דעיינין בסוכלתנו, ליתי ולינדע, בשעתא דרישא חוורא נטיל תלת אתוון, וגליף לון, בגלופא בגלופין, חד א', חד י', וחד ן', ואתגליף אי"ן, א' רישא עלאה דכלא, טמירא דכל טמירין, י' סליקו דרעותא הוי, אשתכלל מרישא לעילא, ונחת לתתא, נפק ואפיק תלתין ותרין שבילין, עד דאתגליפו בין אבני יקר דמתלהטן. ואתקשרו באות נו"ן, דאיהו דכר ונוקבא, תרין רחימין. קשורא תקיפא, בהו אשתכללו, ושמא קדישא בהו אתקשר, מנייהו אשתכח מזונא לכלא, אשתכללו עלמין.
ועל דא אתגליף ן' פשוטה, כללא דתרין: נ' כפופה נוקבא חדא, י' דאיהי רעותא דאפיק שבילין, בטש בין אתוון, ועבד רקיעא דיעקב, בין תרין רוחין, ואטיל ביני שייפי מלולי, עד דנחת להאי נ', דאיהי כפופה, וחברו לה כחדא, צפון ודרום, לבתר אתקשרו כחדא. האי נ' כפופה, באר שבע אקרי, ואתמלי מיעקב, לאשקאה כל עדרי ענא, וע"ד ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. תו, מבאר שבע לעילא, דהא מינה נפיק, לבתר אזיל לאשקאה לחרנה, דאיהו בירא דלתתא, חרון אף ה', חרב ה', דינא, בי דינא, אלקים. וע"ד אלקים באו גוים בנחלתך. (עד כאן תוספתא)
רבי יצחק הוה יתיב יומא חד, קמי מערתא דאפיקותא, אעבר חד בר נש, ותרין בנין עמיה, והוה אמר חד לחד, דא תוקפא דשמשא, מסטרא דדרום איהו, ועלמא לא אתקיים אלא על רוח, בגין דרוח, איהו קיומא שלימו דכל סטרין, ואלמלא דאיהו קיימא בשלימו, לא יכיל עלמא לאתקיימא.
א"ל אחוה זעירא, אלמלא יעקב, לא אתקיים עלמא. ת"ח, בשעתא דייחדו בנוי יחודא דלעילא, ואמרו שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד, דא הוא שלימו עלאה, לאתיחדא ביחודא חד, כדין אתחבר יעקב אבוהון, ונטיל ביתיה, ויתיב ביה בחבורא חדא עם אבהן, לאתחברא דכר ונוקבא כחדא.

— 6 —
אמר רבי יצחק, אשתתף בהדייהו, ואשמע מאי קאמרי, אזל בהדייהו. פתח ההוא בר נש ואמר, קומה יי' למנוחתך אתה וארון עזך. קומה יי' למנוחתך, כמאן דאמר, יקום מלכא, לבי נייחא דמשכניה.
תרין אינון הוו דאמרו קומה יי', משה ודוד, משה אמר, קומה יי' ויפוצו אויביך. ודוד אמר, קומה יי' למנוחתך. מאי איכא בינייהו. אלא משה כמאן דפקיד לביתיה קאמר, משה פקיד לה, לאגחא קרבא, לקביל שנאוי. דוד זמין ליה לנייחא, כמה דמזמין למריה זמין למלכא ולמטרוניתא עמיה, הה"ד קומה יי' למנוחתך אתה וארון עזך, בגין דלא לאפרשא לון.
כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו. מכאן אוליפנא, דמאן דמזמן למלכא, ישני עובדוי בגין למיהב חדוה למלכא, אי ארחיה דמלכא, דחדאן ליה בדיחי הדיוטי, יסדר קמיה בדיחי רופינוס ופרדשכי, ואי לאו, לאו איהו בדיחותא דמלכא.
ת"ח, דוד זמין ליה למלכא ולמטרוניתא לנייחא, מה עבד, שני בדיחי דמלכא, בגין רופינוס. ומאן נינהו, דכתיב כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו, וחסידיך ירננו, לוייך ירננו מבעי ליה, דהא ליואי, אינון בדיחי מלכא, והשתא דוד דזמין ליה לנייחא, עבד כהני וחסידי, דליהוו אינון בדיחי מלכא.
א"ל קב"ה, דוד, לא בעינא לאטרחא עלך. אמר ליה דוד, מארי, כד אנת בהיכלך, את עביד רעותך, השתא דזמיננא לך, ברעותי קיימא מלה, לאקרבא אלין, דאינון חשיבי יתיר, אע"ג דלאו ארחייהו בהאי.
מכאן אוליפנא, דמאן דאיהו בביתיה, יסדר אורחיה ועובדיה כרעותיה, אי מזמנין ליה, יעביד רעותיה דאושפיזיה, כמה דמסדר עלוי, דהא דוד אחלף ליואי וסדר כהני, וקב"ה אוקים מלה כרעותיה.
אמר דוד, בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך סדורא דקא סדרנא, לא יתוב לאחורא. א"ל קב"ה, דוד, חייך, אפילו במאנין דילי לא אשתמש, אלא במאנין דילך. ולא זז קב"ה מתמן, עד דיהיב ליה נבזבזן ומתנן, דכתיב נשבע יי' לדוד אמת לא ישוב ממנה מפרי בטנך אשית לכסא לך. אתא רבי יצחק ונשקיה, אמר אי לא אתינא להאי ארחא, אלא למשמע דא דיי.

— 7 —
פתח חד בריה ואמר, ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, היינו דכתיב על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו. ד"א ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, רמז כד נפקו ישראל מבי מקדשא, ואתגלו ביני עממיא, כד"א ויצא מן בת ציון כל הדרה, וכתיב גלתה יהודה מעוני וגו'.
פתח אחרא זעירא ואמר, ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש וגו', מאי ויפגע במקום, למלכא דאזיל לבי מטרוניתא, בעי למפגע לה ולבסמא לה במלין, בגין דלא תשתכח גביה כהפקירא. ולא עוד, אלא דאפילו אית ליה ערסא דדהבא, וכסותותי מרקמאן באפלטייא, למיבת בהו, ואיהי מתקנא ערסיה באבנין, בארעא, ובקיסטרא דתיבנא, ישבוק דידיה, ויבית בהו, למיהב לה נייחא, ובגין דיהא רעותא דלהון כחדא, בדלא אניסו. כמה דאוליפנא הכא, דכיון דאזל לגבה מה כתיב, ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא, בגין למיהב לה נייחא, דאפילו אבני ביתא, רחימין קמיה, למיבת בהו.
בכה רבי יצחק, וחדי, אמר מרגלאן אלין, תחות ידייכו, ולא אזיל בתרייכו. אמרו ליה את תזיל לאורחך, ואנן ניעול למתא, להלולא דהאי ברי. אמר רבי יצחק, השתא אית לי למהך לארחי. אזיל ליה, וסדר מלין קמיה דרבי שמעון. אמר רבי שמעון ודאי שפיר קאמרו, וכלא בקב"ה אתמר. אמר, מלין אלין, מבני בנוי דרבי צדוק חלשא נינהו. מאי טעמא אקרי חלשא, בגין דארבעין שנין אתעני על ירושלם, דלא יתחרב ביומוי, והוה פריש על כל מלה ומלה דאורייתא, רזין עלאין, ויהיב בהו ארחא לבני עלמא, לאתנהגא בהו.
אמר רבי יצחק, לא הוו יומין זעירין, עד דאערענא בההוא בר נש, ובריה זעירא עמיה. אמינא ליה, אן הוא ברך אחרא. א"ל, עבידנא ליה הלולא, ואשתאר בדביתהו. כיון דאשתמודע בי, א"ל חייך, דלא זמיננא לך, להלולא דברי, בגין תלת מלין: חד, דלא ידענא בך, ולא אשתמודענא לך, דהכי מזמנין ליה לבר נש, כפום יקריה, ודילמא אנת גברא רבא, ואפגים יקרך. וחד, דילמא אנת אזיל בארחך בבהילו, ולא אטרח עלך. וחד, דלא תכסיף קמי אנשי דחבורא, דאורחא דילן, דכל אינון דאכלי לפתורא דחתן וכלה, כלהו יהבי נבזבזן ומתנן לון. אמינא ליה, קב"ה ידין לך לטב. אמינא ליה, מה שמך, א"ל צדוק זוטא. בההוא שעתא, אוליפנא מניה, תליסר רזין עלאין באורייתא, ומן בריה תלת, חד בנבואה, וחד בחלמא.

— 8 —
ואמר מה בין נבואה לחלמא. נבואה בעלמא דדכורא איהו, וחלמא בעלמא דנוקבא, ומהאי להאי, כשיתא דרגין נחתא. נבואה בימינא ובשמאלא, וחלמא בשמאלא. וחלמא מתפרשא לכמה דרגין לתתא, בגין כך חלמא איהו בכל עלמא, אבל כפום דרגיה, הכי חמי, כפום בר נש, הכי דרגיה, נבואה לא אתפשטא אלא באתריה.
תא חזי מה כתיב ויחלום והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עלים וירדים בו. פתח ואמר, היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים על נהר כבר ותהי עליו שם יד ה'. היה היה, נבואה לשעתא היתה, דאצטריך על גלותא בגין דשכינתא נחתת בהו בישראל בגלותא, וחמא יחזקאל מה דחמא, לפום שעתא, ואע"ג דלא אתחזי ההוא אתר להאי, בגיני כך היה היה. מאי היה היה. אלא היה לעילא, היה לתתא. דכתיב סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, נטיל לעילא ונטיל לתתא. היה היה, חד לעילא, וחד לתתא.
תא חזי, האי סלם בתרי עלמין אתתקף, בעילא ותתא. בארץ כשדים על נהר כבר. בארץ כשדים: באתר דגלותא שריא ביה, ועכ"ד על נהר כבר. מאי נהר כבר. אלא דהוה כבר, מקדמת דנא, דשכינתא שריא עלוי, דכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן וגו'. ודא הוא נהרא חד, מאינון ארבע נהרין, ובגין דשריא עלוי מקדמת דנא, והוה עלוי כבר, שריא ביה השתא, ואתגלי ליה ליחזקאל.
תא חזי ויחלום, וכי יעקב קדישא, דאיהו שלימא דאבהן, בחלמא אתגלי עלוי, ובאתר דא קדישא לא חמא אלא בחלמא. אלא יעקב בההוא זמנא, לא הוה נסיב, ויצחק הוה קיים. ואי תימא והא לבתר דאתנסיב כתיב וארא בחלום. תמן אתר גרים, ויצחק הוה קיים, ועל דא כתיב ביה חלום.
ולבתר דאתא לארעא קדישא, עם שבטין, ואשתלים להון עקרת הבית, ואם הבנים שמחה, כתיב וירא אלהים אל יעקב וגו'. וכתיב ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה, הכא לא כתיב ביה חלום דהא מדרגא אחרא עלאה הוה.
ת"ח, חלמא איהו ע"י דגבריאל, דאיהו לתתא, בדרגא שתיתאה מנבואה. מראה: על ידא דההוא דרגא, דההיא חיה, דשלטא בליליא. ואי תימא, הא כתיב גבריאל הבן להלז את המראה. הכי הוא ודאי, דמראה מלוי סתימין יתיר, ובחלמא פריש יתיר, ופריש סתימין דמראה, וע"ד אתפקד גבריאל, דיפרש מלוי דמראה, דאיהו סתים יתיר.
וע"ד כתיב במראה, וירא, וארא, מאי טעמא, בגין דמראה איהו, כהאי מראה, דאתחזי, כל דיוקנין בגויה, בגיני כך וארא, אחמית דיוקניה, באל שדי, דאיהו מראה, דאתחמי דיוקנא אחרא בגויה, וכל דיוקנין עלאין ביה אתחזון.
בגיני כך, יעקב בההוא זמנא, כתיב, ויחלם והנה סלם מצב ארצה, מהו סלם, דרגא דשאר דרגין ביה תליין, והוא יסוד דעלמא. וראשו מגיע השמימה, הכי הוא, לאתקשרא בהדיה. וראשו מגיע השמימה, מאן ראשו. ראשו דההוא סלם. ומאן איהו, דא דכתיב ביה ראש המטה, בגין דאיהו ראש להאי מטה ומנה נהיר. מגיע השמימה, בגין דאיהו סיומא דגופא, וקאים בין עלאה ותתאה, כמה דברית איהו סיומא דגופא, וקאים בין יריכין וגופא, ועל דא מגיע השמימה.
והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, אלין ממנן דכל עמין, דאינון סלקין ונחתין בהאי סלם, כד ישראל חטאן, מאיך האי סלם וסלקין אינהו ממנן, וכד ישראל מתכשרן עובדייהו, אסתלק האי סלם, וכלהו ממני נחתי לתתא, ואתעבר שולטנותא דלהון, כלא בהאי סלם קיימא. הכא חמא יעקב בחלמיה, שלטנותא דעשו, ושלטנותא דשאר עמין.
ד"א והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. במאן, בההוא ראשו, דההוא סלם. דכד אסתלק ראשו מניה, סלם אתכפיא וסלקין כלהו ממנן, וכד אתחבר ראשו בההוא סלם, אסתלק, וכלהו ממנן נחתין. וכלא חד מלה.
כתיב נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה ויאמר אלהים שאל מה אתן לך. ואי תימא הכא בחלום, וכי מה רשו אית ליה לחלום בהאי. אלא הכא אתכליל דרגא בדרגא, דרגא עלאה בדרגא תתאה, בגין דעד כען, שלמה לא הוה שלים, כיון דאשתלים, כתיב וה' נתן חכמה לשלמה. וכתיב ותרב חכמת שלמה. דקיימא סיהרא באשלמותא, ובי מקדשא אתבני. וכדין, הוה חמי שלמה, עינא בעינא חכמתא, ולא אצטריך לחלמא.
לבתר דחטא, אצטריך ליה לחלמא כקדמיתא, ועל דא כתיב הנראה אליו פעמים, וכי פעמים הוה ולא יתיר. אלא סטרא דחלמא הוה ליה פעמים, סטרא דחכמתא כל יומא הוה.
ועם כל דא, סטרא דחלמא, הוה יתיר על כל שאר בני נשא, בגין דאתכליל דרגא בדרגא, מרא"ה במרא"ה. והא השתא בסוף יומוי חשיך יתיר, ודא, בגין דחטא, וסיהרא קיימא לאתפגמא. מאי טעמא, בגין דלא נטיר ברית קדישא, באשתדלותיה בנשים נכריות. ודא הוא תנאי דעבד קב"ה עם דוד, דכתיב אם ישמרו בניך בריתי וגו'. גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך.
מאי עדי עד. היינו דכתיב, כימי השמים על הארץ. ובגין דשלמה לא נטר האי ברית כדקא יאות, שריא סיהרא לאתפגמא, ועל דא, בסופא אצטריך חלמא, וכן יעקב אצטריך ליה לחלמא כדאמרן.

— 9 —
והנה ה' נצב עליו וגו'. הכא חמא יעקב. קשורא דמהימנותא כחד. נצב עליו, כד"א נציב מלח. תלא, דכל דרגין קיימין כלהו כחד על ההוא סלם, לאתקשרא כלא בחד קשרא. בגין דאתיהיב ההוא סלם בין תרין סטרין, הה"ד אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק הארץ וגו', אלין אנון תרין סטרין, בימינא ושמאלא.
ד"א והנה ה' נצב עליו, עליה דיעקב, למהוי כלא רתיכא קדישא, ימינא ושמאלא, ויעקב בגוייהו, כנסת ישראל לאתקשרא, בינייהו, הה"ד אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק. מנלן דיעקב באמצעיתא, משמע דכתיב, אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, ולא כתיב אלהי יצחק אביך. דכיון דאתקשר ביה באברהם, אשתכח דאיהו באמצעיתא. ולבתר הארץ אשר אתה שוכב עליה, הא כלא רתיכא חדא קדישא. והכא חמא דיהוי שלימו דאבהן.
תא חזי, אלהי אברהם אביך, דכיון דאמר אברהם אביך, ודאי איהו באמצעיתא, ואלהי יצחק, הכא אתרמיז, דקשיר לתרין סטרין, ואחיד לון. קשיר לסטרא חד, דכתיב אברהם אביך. וקשיר לסטרא אחרא, דכתיב ואלהי יצחק, תוספת וא"ו לגבי יצחק, לאחזאה דיעקב אחיד לתרין סטרין.
ועד דיעקב לא אתנסיב, לא אתמר באתגליא יתיר, ואתמר באתגליא, למאן דידע אורחוי דאורייתא. לבתר דאתנסיב ואוליד, אתמר ליה באתגליא, הה"ד ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל. מהכא אוליפנא, מאן דלא אשתלים לתתא, לא אשתלים לעילא, שאני יעקב, דאשתלים לעילא ותתא, אבל לא באתגליא.
ואי תימא דאשתלים בההיא שעתא, לא. אלא חמא דישתלים לבתר זמנא. ואי תימא הא כתיב והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך. אלא, אשגחותא דקב"ה, ונטירו דיליה, לא אשתביק מניה דיעקב לעלמין, בכל מה דאצטריך ליה, בהאי עלמא, אבל בעלמא עלאה עד דאשתלים.

— 10 —
וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. וכי תווהא הוא דלא ידע. אלא מאי ואנכי לא ידעתי, כד"א ופני ה' לא חליתי. אמר, וכי כל האי אתגלי לי, ולא אסתכלנא למנדע אנכי, ולמיעל תחות גדפי דשכינתא, למהוי שלים.
ת"ח, כתיב ותאמר אם כן למה זה אנכי, כל יומא ויומא, חמאת רבקה נהורא דשכינתא, דהויא שכינתא במשכנהא, וצליאת תמן. כיון דחמאת עאקו דילה במעהא, מה כתיב ותלך לדרש את ה', נפקת מדרגא דא, לדרגא אחרא, דאיהו הוי"ה. בגיני כך אמר יעקב, וכי כל כך חמינא, ואנכי לא ידעתי, בגין דהוה בלחודוי, ולא עאל תחות גדפי דשכינתא.
מיד ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה. מלה דא לתרין סטרין איהו. מה נורא המקום הזה, חד על ההוא מקום דקאמר בקדמיתא. וחד על את קיימא קדישא, דלא בעיא לאתבטלא.
ואע"ג דאינהו תרי סטרי, חד הוא. אמר אין זה כי אם בית אלהים, אין זה, למהוי בטיל. אין זה, לאשתכחא בלחודוי, קיימא דיליה לאו איהו, אלא בית אלהים, לאשתמשא ביה, ולמעבד ביה פירין, ולארקא ביה ברכאן, מכל שייפי גופא, דהאי הוא תרעא, דכל גופא, הה"ד וזה שער השמים, דא תרעא דגופא ודאי, תרעא איהו, לארקא ברכאן לתתא, אחיד לעילא, ואחיד לתתא. אחיד לעילא, דכתיב וזה שער השמים. לתתא, דכתיב אין זה כי אם בית אלהים. ועל דא ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה, ובני נשא לא משגחן ביקרא דביה, למהוי ביה שלים, לעילא ותתא. אתא אבוי ונשקיה.
אמר רבי יצחק, כד מלין אינון שמענא מפומיה בכינא, ואמינא בריך רחמנא, דלא בטיל מעלמא, חכמתא עלאה. אזלינא עמהון עד תלת פרסי, עד דעאלנא עמהון למתא. לא ספיקו למיעל, עד דשדך ההוא בר נש לבריה, ואמרי ליה, מליך לא יהון לבטלה.
אמינא, הא דאמר רבי שמעון, דמלין אלין, כלהו ברזא דחכמתא נינהו, ולאחזאה מלין אחרנין. כד סדרנא מלין קמיה דר' שמעון, א"ל, לא תימא דמלין אלין, דינוקא נינהו, אלא מלין דרזין עלאין נינהו, וכלא ברזא דחכמתא רשימין.

— 11 —
(סתרי תורה) ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה. חלמא, מדרגא שתיתאה, מאינון דרגין תרין דנבואה עד ההוא דרגא, שית דרגין אינון, ועל דא, חלמא, חד משתין דרגין דנבואה. סלם, חמא בנוי דזמינין לקבלא אורייתא, בטורא דסיני. סלם: דא סיני. בגין דאיהו נעיץ בארעא, וחשיב בסליקו לשמיא. וכל רתיכין ומשריין עלאין, כלהו נחתי תמן בהדי קודשא בריך הוא, כד יהיב לון אורייתא.
וכלא חמא. חמא מטטרון, סבא דביתא, דשליט בכל דיליה. דאיהו קאי בשלטנו על עלמא. בשולטנו בשם שד"י. וסליק לעילא, בסליקו דשמא דמריה הוי"ה, אתר דיעקב אשתלים ביה לבתר. וראשו, דשם שדי, איהו י', ודא מגיע השמימה. כיון דמטי וסליק את דא, לההוא אתר, אשתלים ואתקרי בההוא שמא דמאריה הוי"ה.
והנה מלאכי אלקים עלים וירדים בו, אינון מלאכין קדישין, דקרבין למלכותא סלקין, ואינון אחרנין דלא קרבין, הם נחתי.
ותו, בו סלקי ונחתי, כד איהו סליק, סלקין בהדיה, כד נחית, נחתין בהדיה. מלאכי אלהים, תריסר מרגליטאן טבאן, ואינון: מיכאל, קדמיאל, פדא"ל, גבריא"ל, צדקיא"ל, חסדיא"ל, רפא"ל, רזיא"ל, סטורי"ה, נוריא"ל. יפיא"ל, ענא"ל, אלפי שנאן, שנא"ן: שו"ר, נש"ר, ארי"ה, ן' אדם כליל דכר ונוקבא. ואינון סלקי, כד איהו סליק, ואלין נחתי, כד איהו נחית.
ותו, כל אינון דשלטי בשלטנו דהאי עלמא, על ידיה סלקין, וכל אינון דנחתי על ידיה נחתי, כלהו בהאי סלם. הוי"ה שלטא על כלא, דכתיב והנה ה' נצב עליו. כד אתער, כתיב, אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים. בית אלהים ודאי. ואיהו תרעא לאעלא לגו, דכתיב פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה. זה השער לה'. זה שער השמים כלא חד. (עד כאן סתרי תורה)

— 12 —
וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי וגו', אמר רבי יהודה כיון דכל האי אבטח ליה קודשא בריך הוא, אמאי לא האמין, דאמר אם יהיה אלהים עמדי וגו', אלא, אמר יעקב, חלמא חלמנא, וחלמין מנייהו קשוט, ומנייהו לא קשוט, ואם יתקיים, הא ידענא דחלמא קשוט הוא, ועל דא אמר אם יהיה אלהים וגו', כמה דחלמנא, והיה יי' לי לאלהים, אנא אהא משיך ברכאן, ממבועא דנחלא דכלא, לאתר דא, דאקרי אלהים.
תא חזי ישראל דאיהו באמצעיתא כלא, נטיל הוא בקדמיתא, ממקורא דכלא, ולבתר דימטי ליה, מניה, נגיד ואמשיך להאי אתר, משמע דכתיב, והיה יי' לי בקדמיתא, ולבתר כלא לאלהים. כמה דאלהים, יהא נטיר ועביד לי, כל אלין טבאן, אוף אנא, אהא משיך ליה מאתר דילי, כל אינון ברכאן, ויתחבר קשרא דכלא ביה. אימתי, ושבתי בשלום אל בית אבי, כד אהא יתיב בדרגא דילי, ואהא יתיב בדרגא דשלום, לתקנא בית אבי, ושבתי בשלום דייקא, כדין והיה יי' לי לאלהים.
ד"א ושבתי בשלום אל בית אבי, דתמן הוא ארעא קדישא, תמן אשתלים. והיה יי' לי לאלהים. באתר דא, אסלק מדרגא דא, לדרגא אחרא כדקא יאות, ותמן אפלח פולחניה.
רבי חייא פתח ואמר, דברי עונות גברו מני פשעינו אתה תכפרם. הא קרא קשיא, דלאו סופיה רישיה, ולאו רישיה סופיה. אלא דוד בעא על גרמיה, ולבתר בעיא על כלא. דברי עונות גברו מני. אמר דוד, אנא ידענא בגרמי דחבנא, אבל כמה חייבין אינון בעלמא, דאתגברו חובייהו עלייהו, יתיר מני. הואיל וכן, לי ולהון, פשעינו אתה תכפרם.
תא חזי, בשעתא דחייבין סגיאין בעלמא, אינון סלקין, עד ההוא אתר, דספרי דחייביא אתפתחו, כד"א דינא יתיב וספרין פתיחו, וההוא ספר דינא עלה קיימא, בגיני כך, דברי עונות גברו מני, ועל דא פשעינו אתה תכפרם.
יעקב, כגוונא דא בגין כך לא הימין, אי תימא דלא הימין בקב"ה, לא. אלא, דלא הימין ביה בגרמיה, דילמא יחוב, וההוא חובא, ימנע ליה, דלא יתוב בשלם, ויסתלק נטירו מניה, ובגין כך, לא הימין בגרמיה. והיה יי' לי לאלהים, אפילו רחמי, כד איתוב בשלם, אשוי לקבלי לדינא, בגין דאנא פלח קמיה תדיר.
אמר רבי אחא, אמר יעקב, השתא לא אצטריכנא לדינא, כד איתוב לבית אבא, אתכלילנא בדינא, ואתקשר ביה. אמר רבי יוסי, לאו הכי, אלא אמר, השתא אם יהיה אלהים עמדי, דינא אצטריכנא לנטרא לי, עד דאיתוב בשלם לבית אבא, אבל כיון דאיתוב בשלם, אתכלילנא רחמי בדינא, ואתקשר בקשורא מהימנא, לאכללא כלא כחד. והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים. דהא כדין יהא כלא קשורא חדא, והאי אבן אתברכא מימינא ומשמאלא, אתברכא מעילא ומתתא, בגין דאתן מעשרא מכלא.
אמר רבי אבא, הא כתיב ויקח מאבני המקום. ואי תימא דאבנא דא, עלאה על כמה אבנין לאתר מותביה, למשרי עלייהו, והא כתיב והאבן הזאת אשר שמתי מצבה, עליונה מבעי ליה. בגין דאמר אין זה כי אם בית אלהים, הכא ארים לה, קמא עלאה, בגין דתלא כל שבחא דזה בה, דאין זה לקיימא כי אם בית אלהים. ושפיר. ועל דא אשר שמתי מצבה כתיב.
יהיה בית אלהים לעלמין, בית אלהים, בית יי' מיבעי ליה, כד"א לכונן את בית יי'. וכן בית יי' נלך. אלא, אתר דבי דינא איהו מתרין סטרין עלאין, מסטרא דיובלא, דאיהו אלהים חיים. ומסטרא דיצחק אלהים.
אמר רבי אלעזר, יובלא, אע"ג דדינין מתערין מינה, וכלהו רחמי, כל חידו מינה נפקין, והוא חדוותא דכלא. אלא בית אלהים, סטרא דדינא קשיא, אי לטב, בסטרא דשמאלא, אתער ביה רחימותא, כמה דאת אמר, שמאלו תחת לראשי. אי לביש, בסטרא דשמאלא, אתער ביה דינא קשיא, כמה דאת אמר, מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ, ודאי בית אלהים. רבי שמעון אמר, בית אלהים היינו דכתיב קרית מלך רב. אית מלך סתם, ואית מלך רב, ודאי עלמא עלאה, מלך רב איהו, ודא הוא קרית מלך רב.

— 13 —
רבי חייא ורבי חזקיה, הוו יתבי תחות אילני, דחקל אונו, אדמוך רבי חייא, חמא ליה לאליהו, אמר מקסטיטורא דמר, חקלא נהיר. אמר, השתא אתינא לאודעא, דירושלם קריב איהו לאתחרבא, וכל אינון קרתין דחכימיא, בגין דירושלם דינא איהו, ועל דינא קיימא, ועל דינא אתחרב, והא, אתיהיב רשו לסמא"ל עלה, ועל תקיפי עלמא, ואתינא לאודעא לחכימיא דילמא יורכון שני דירושלם, דהא כל זמנא דאורייתא אשתכח בה, היא קיימא, בגין דאורייתא אילנא דחיי דקיימי עלה. כל זמנא דאורייתא אתער לתתא אילנא דחיי לא אעדי לעילא, פסק אורייתא לתתא אילנא דחיי אסתלק מעלמא.
ועל דא, כל זמנא דחכימיא יחדון בה באורייתא, לא יכיל סמא"ל בהו, דהא כתיב הקול קול יעקב והידים ידי עשו, דא הוא אורייתא עלאה, דאקרי קול יעקב, בעוד דההוא קול לא פסק, דבור שלטא ויכלא, ועל דא לא אצטריך אורייתא למפסק. ואתער רבי חייא, ואזלו ואמרו מלה דא, לחכימיא.
אמר רבי ייסא, כלא ידעין דא, והכי הוא, דכתיב אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר, אלין אנון דמשתדלין באורייתא, קרתא קדישא קיימא עלייהו, ולא על גברין תקיפין דעלמא, היינו דכתיב אם ה' לא ישמר עיר וגו'.

— 14 —
וירא והנה באר בשדה וגו'. ר' יהודה פתח ואמר, מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו. האי קרא אתערו ביה חבריא. אבל מזמור לדוד, אמאי קאמר שירה, אי בגין דבריה איהו דקם עליה, קינה יתיר מבעי ליה, דהא אבאיש עלוי דבר נש זעיר מקריבוי, מדאחרא סגי. אלא, מזמור לדוד, אמר שירה, והכי בעי דוד, דחשיב דקב"ה סליק ליה חובוי, לההוא עלמא, כיון דחמא, דהכא בהאי עלמא, בעי למגביה מניה, חדי.
תו, דחמא דעלאי מניה הוו בעלמא, דקא ברחו, וכלהו בלחודייהו. יעקב ערק, דכתיב ויברח יעקב שדה ארם, וערק בלחודוי. משה ערק, דכתיב ויברח משה מפני פרעה, וערק בלחודוי. ודוד ברח, כל אינון שולטני ארעא, וכל אינון גיברי ארעא, ורישיהון דישראל, כלהו ערקין עמיה, וסחרין ליה, מימיניה ומשמאליה, לנטרא ליה מכל סטרין, כיון דחמא שבחא דא, אמר שירתא.
ואמר רבי יהודה, כלהו אערעו בהאי באר. ודוד אמאי לא אערע ביה. אלא, דוד מארי דבבו, הוה לקבליה, בההוא זמנא, ובגין כך, לא אערע ביה. ליעקב ומשה, בחדוה קביל לון האי באר, ובעא לאתקרבא בהדייהו, ועל דא כיון דחמא לון האי באר סליקו מיא לגבייהו, כאתתא דחדיאת עם בעלה.
ואי תימא הא אליהו ברח, ולא אערע ביה, אמאי. אלא, אליהו לתתא מן באר הוא, ולא לעילא, כמה דהוו משה ויעקב, ובגין כך, מלאך איהו, ועביד שליחותא, ובגין דיעקב ומשה, לעילא אינון מן הבאר, באר חדי לגבייהו, וסליק לקבלא לון, כאתתא דחדאת לגבי בעלה, ומקבלא ליה.
וירא והנה באר בשדה, רזא איהו, דחמא האי באר לעילא, דא כגוונא דא, כתיב שלשה עדרי צאן רובצים עליה, אי אינון שלשה, אמאי כתיב, ונאספו שמה כל העדרים. אלא, אינון שלשה: דרום, מזרח, צפון. דרום מהאי סטרא, וצפון מהאי סטרא, ומזרח בינייהו, ואלין קיימין על האי באר, ואחידן ליה, ומליין ליה, מאי טעמא, בגין, כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים. היינו דכתיב, ישקו כל חיתו שדי.
ונאספו שמה כל העדרים, היינו דכתיב, כל הנחלים הולכים אל הים. וגללו את האבן, מעבירין מינה תקיפו דדינא קשיא, ההוא דגליד וקריש, דכדין אקרי אבן, ולא נפקי מינה מייא לבר. וכד אינון נחלין אתיין, אתתקף דרום, דאיהו ימינא, ולא יכלא צפון למקרש מיין, כהאי נהרא, כד מימוי סגיאין, לא גלידין וקרשי מיא, כנהרא דמימוי זעירין.
ועל דא, כד אינון נחלין אתיין, אתתקף דרום, דאיהו ימינא, ומיין אשתריין, ונגדין ואשקיין עדרייא, כמה דאמרן דכתיב ישקו כל חייתו שדי. והשיבו את האבן על פי הבאר, למקומה, בגין דעלמא אצטריך דינא דילה, דתהוי בדינא, לאוכחא ביה חייביא.
ת"ח, יעקב כד הוה יתיב על בירא, וחמא מיא דסלקין לגביה, ידע דתמן תזדמן ליה אתתיה. וכן במשה, כד יתיב על בירא, כיון דחמא דמיא סלקין לגביה, ידע דאתתיה אזדמנת ליה תמן, והכי הוה ליה ליעקב, דתמן אזדמינת ליה אתתיה, כמה דכתיב עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן, ויהי כאשר ראה יעקב את רחל וגו'. משה, דכתיב ויבאו הרועים ויגרשום וגו', ותמן אזדמנת ליה צפורה, בגין דההוא באר גרמא לון.
ת"ח האי באר, שבע זמנין, כתיב בפרשתא דא, בגין דאיהו רמז לשבע. והכי אקרי באר שבע, באר דא, אדכר שבע זמנין, בפרשתא דא, דכתיב: וירא והנה באר בשדה. כי מן הבאר ההיא. והאבן גדולה על פי הבאר. ונאספו שמה כל העדרים וגו' מעל פי הבאר. והשקו את הצאן והשיבו את האבן על פי הבאר. וגללו את האבן מעל פי הבאר. ויגל את האבן מעל פי הבאר. הא שבעה. ובודאי דהכי הוא.
במשה לא כתיב אלא זמנא חדא, דכתיב וישב בארץ מדין וישב על הבאר. בגין דמשה, אתפרש מכל וכל, מביתא דלתתא, ויעקב לא אתפרש כלל. במשה חד, כמה דכתיב, אחת היא יונתי תמתי. אחת היא לאמה. ובגין כך משה מאריה דביתא הוה, ואסתלק לעילא, במשה כתיב וישב על הבאר, ביעקב וירא והנה באר בשדה, ולא כתיב וישב על הבאר.
(סתרי תורה) וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה. באר: דרגא דאדון כל הארץ. בשדה: חקל, תפוחין קדישין. שלשה עדרי צאן: תלת דרגין עלאין קדישין, מתתקנן על ההוא בירא, ואינון: נצ"ח והו"ד ויסודא דעלמא. ואלין משכין מיא מלעילא, ומליין להאי בירא.
בגין דההוא מקורא, יסודא דעלמא, כד שארי בגו ההוא בירא, עביד פירי, ונביע תדיר, ואתמליא ההוא בירא מניה. כיון דאתמליא, ודאי כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים, אלין אינון כל אוכלוסין, ומשריין קדישין, דכלהו שקיין ושתאן מההוא בירא, וכל חד וחד כמה דאתחזי ליה.
והאבן גדולה על פי הבאר. דא אבן, דמינה כשלי בני עלמא, אבן נגף וצור מכשול, דקיימא תדיר על פי האי באר, על מימריה, למתבע דינא דכל עלמא, דלא יחות מזונא וטב לעלמא.
ונאספו שמה כל העדרים, ונאספו שמה העדרים, לא כתיב, אלא כל העדרים, משריין קדישין לעילא, ומשריין קדישין לתתא, אלין בשירין ותושבחן לעילא, ואלין בצלותין ובעותין לתתא, אלין ואלין מיד וגללו את האבן מעל פי הבאר, מגנדרין לה, ומעברין לה מן קודשא ואסתליק מן דינא. מיד והשקו את הצאן, נטלו מלאכי עלאי לעילא, ונטלי ישראל לתתא.
לבתר והשיבו את האבן, על מימרא, דהאי באר, לאתעטרא קמיה, ולמתבע דינא דעלמא, לאתנהגא עלמא בדינא, והכי אצטריך דהא לא יכיל עלמא למיקם אלא על דינא, למהוי כלא בקשוט וזכו.
כיון דאשתלים יעקב, לא אצטריך להאי אבן סיועא אחרא, מה כתיב ויגש יעקב ויגל את האבן. ויגל וגללו, ולא כתיב ויסר והסירו. אלא וגללו, היינו ערבובא דשטן, דמערבבין ליה, דלא יכיל לקטרגא.
ויעקב בלחודיה, לא אצטריך לסיועא אחרא, אלא איהו בלחודיה, דהא שלימו דאבהתא הוה יעקב, דכיון דיכיל ביה בעשו בהאי עלמא יכיל לעילא. ובכלא אצטריך עובדא.
תרין עלמין אחסין יעקב, חד עלמא דאתגליא, וחד עלמא דאתכסיא כגוונא דלהון ממש, מחד נפקו שית שבטין, ומחד נפקו תרין שבטין. עלמא דאתכסיא אפיק שית סטרין, עלמא דאתגליא אפיק תרין, ואינון תרין כרובין דתחותה, ויעקב בין תרין עלמין אשתכח, בדיוקנא דלהון ממש, ובגין כך, כל מלוי דלאה, הוו באתכסיא, ודרחל באתגליא. (עד כאן סתרי תורה)
(תוספתא) וירא והנה באר בשדה. רבי אלעזר אמר, כתיב שמעו אלי רודפי צדק, אינון דתבעי רזא דמהימנותא, אינון דאתדבקו בקשורא דמהימנותא, אינון דידעין ארחוי דמלכא עלאה.
כד סליקו תרין, ונפקו לקדמות חד, מקבלין ליה, בין תרין דרועין. תרי נחתי לתתא, תרין אינון, חד בינייהו. תרין אלין מותבא דנביאי, אתר דינקי ביה, חד בינייהו, דאיהו אתחבר בכלא, הוא נטיל כלא.
ההוא בירא קדישא קאים תחותייהו, חקלא דתפוחין קדישין איהו. מהאי בירא מתשקיין עדריא, כל אינון רתיכין, כל אינון מארי גדפין. ג' קיימין רביעין על האי בירא, האי בירא מנייהו אתמלי, הה"ד כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים וגו'. דא, אדנ"י אתקרי, על דא כתיב, אדני אלהים אתה החילות, וכתיב והאר פניך על מקדשך השמם למען אדני. אדון כל הארץ, הה"ד הנה ארון הברית אדון כל הארץ. (עד כאן תוספתא)

— 15 —
דבר אחר ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, רבי אבא פתח ואמר, אשרי שמרי משפט עשה צדקה בכל עת. אשרי שומרי משפט, זכאין אינון ישראל, דקודשא ב"ה יהב לון אורייתא דקשוט, לאשתדלא בה יממא ולילי, דהא כל מאן דאשתדל באורייתא, אית ליה חירו מכלא, חירו מן מותא, דלא יכלא לשלטאה עליה, והא אוקמוה, בגין דכל מאן דאשתדל באורייתא, ואתאחיד בה, אתאחיד באילנא דחיי, ואי ארפי גרמיה מאילנא דחיי, הא אילנא דמותא שריא עלוי, ואתאחיד ביה, הה"ד, התרפית ביום צרה צר כחכה. התרפית: אי ארפי ידוי מאורייתא.
ביום צרה צר כחכה, מאי צר כחכה. צר כח כה, דהא איהי תדיר לימינא, ונטירו דילה תדיר על ב"נ, כד אזיל באורחוי דאורייתא, וכדין דחי ליה לרע לבר דלא יקרב לגביה דב"נ, ולא יכיל לקטרגא ליה. וכד ב"נ אסטי מארחוי דאורייתא, ואתרפי מנה, כדין צר כח כה, בגין דההוא רע, דאיהו שמאלא, שליט עליה דבר נש, ודחי ליה להאי כה לבר, עד דדחיק ליה אתר בעקו.
ד"א צר כחכה, דכד ב"נ אחיד בארחי דאורייתא, אתרחים לעילא, ואתרחים לתתא, ורחימא דקב"ה הוי, כד"א ויי' אהבו, דהוה רחימוי דקב"ה, ורחים ליה. וכד ב"נ אסטי מארחי דאורייתא, כדין צר כח כה, צר דיליה, ומארי דבבו איהו לגביה, ושליט עלוי ההוא דאקרי רע. עד דמקטרג ביה בהאי עלמא, ובעלמא דאתי.
ת"ח, האי רע, דאיהו יצר הרע, שליט על עלמא, בכמה סטרין, וכמה שלטנו אית ליה בעלמא, ואיהו חויא תקיפא, דחב ביה אדם, וכשלין ביה בני עלמא, ומשכי ליה עלייהו, עד דאפיק לון נשמתייהו.
ות"ח, כד איהו שליט, שליט על גופא, וכיון דעל גופא שליט, נשמתא נפקא מניה, בגין דגופא אסתאב, ונשמתא סלקא. ולא שליט עליה, עד דנטיל רשו. וכמה אינון דאתיין מסטריה, ושלטין על עלמא. והא תנינן דכל עובדין דעלמא דאתעבידו, ושלטי בהו, ואית ליה ממנן ושמשין, כלהו שמשין בעובדין דעלמא.
ועל דא איהו קץ דשמאלא, והא אוקמוה, דאית קץ לימינא, ואית קץ לשמאלא, והאי קץ דשמאלא, איהו קץ כל בשר. קץ כל בשר אקרי, קץ כל רוחא לא אקרי, ורזא דמלה, דא איהו קץ ודא איהו קץ, דא קץ על בשרא ודא על רוחא, בגין כך, דא פנימי, ודא חיצון. דא ימינא, ודא שמאלא. דא קדישא, ודא מסאבא. והא אוקמוה.
ות"ח, רזא עלאה קדישא דמהימנותא, רזא דעלמא דדכורא, ועלמא דנוקבא, וכל קדושא דקדישין ביה, וכל רזי דמהימנותא מהכא נפקו, וכל חיין, וכל חירו, וכל טבין, וכל נהורין מהכא אינון, וכל ברכאן וטלי נדבאן וכל רחימו דרחימותא כלא מסטרא דא, רזא דדרום.
מסטרא דצפון, מתפשטי דרגין, עד דמטא לתתא קסטופא דדהבא, בסטרא מסאבא, לכלוכא דמסאב, ואחיד להאי לעילא, ואחיד להאי לתתא, והכא מזדווגי דכר ונוקבא כחדא, ואינון רוכב נחש, רזא דדכר ונוקבא, ורזא דא עזאז"ל.
ומהכא מתפרשין דרגין, ונפקין כמה סטרין לעלמא, דמתפשטין מהכא, ושלטין על עלמא, וכלהו סטרי מסאבא, ורברבין ממנן, גו עלמא, תא חזי עשו כד נפק לעלמא, כוליה סומקא כורדא, בשערא כגוונא דשעיר, ומתמן אלופין, ממנן תריסין, דשלטין בעלמא, והא אוקמוה.
תא חזי, אשרי שמרי משפט, דנטרי מהימנותא, דקודשא בריך הוא, בגין דקודשא בריך הוא, איהו משפט, ובעי ליה לבר נש, לנטרא, דלא יסטי לאורחא אחרא, אלא דיהא נטיר משפט בגין דקודשא בריך הוא איהו משפט, דכל ארחוי משפט.
עושה צדקה בכל עת, וכי בכל עת, יכיל בר נש, למעבד צדקה. אלא, מאן דישתדל באורחוי דאורייתא, ועביד צדקה, עם אינון דאצטריכו לה, דכל מאן דעביד צדקה עם מסכנא, אסגי ההיא צדקה לעילא ותתא.
תא חזי, מאן דאשתדל בצדקה, ההיא צדקה דעביד, סליק לעילא, ומטא לעילא, לההוא אתרא דיעקב, דאיהו רתיכא עלאה, ואמשיך ברכאן, לההוא אתר, ממבועא דכל מבועין, ומההיא צדקה, אמשיך וארבי ברכאן, לכל אינון תתאי, ולכל רתיכין, ולכל חילין, וכלהו אתברכאן, ואתוספן נהורין, כדקא יאות, בגין דכלהו אקרו עת, ודא הוא דכתיב, עושה צדקה בכל עת.
תא חזי, בזמנא דהוו ישראל, בארעא קדישא, אינון הוו משכי ברכאן, מלעילא לתתא, וכד נפקו ישראל, מארעא קדישא, עאלו תחות רשו אחרא, וברכאן אתמנעו מעלמא.
תא חזי, יעקב הוה תחות רשו קדישא, כיון דנפק מארעא, עאל ברשו אחרא, ועד לא עאל תחות רשו אחרא, אתגלי עליה קודשא בריך הוא בחלמא, וחמא כל מה דחמא, ואזלו עמיה מלאכין קדישין, עד דיתיב על בירא, וכיון דיתיב על בירא, סליקו מיא לגביה, וכן הוה משה, דמתמן אזדמנת ליה אתתיה. רזא דמלה, בירא לא סלקא, אלא כד חמא קשרא דיליה, לאתחברא בהדיה.
ואמר רבי אבא, כל הני קראי קשיין אהדדי, בקדמיתא כתיב ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, ולבן בחרן הוה יתיב, אמאי נטיל מתמן, דכתיב וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. ומנלן דבחרן הוה דיוריה דלבן, דכתיב ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם ויאמרו מחרן אנחנו. ויאמר הידעתם את לבן בן נחור ויאמרו ידענו. משמע דדיוריה דלבן, בחרן הוה.
אלא, יעקב אמר, אנא בעינא למיעל בשכינתא, בגין דבעינא לאזדווגא. אבא כד אתנסיב, ושדר לעבדא, אשכח עינא דמיא, וכדין אזדמנת ליה לאבא אתתא, והא באתר דא, לא אשכחנא, לא עינא, ולא בירא, ולא מיא, ומיד וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם, ותמן אזדמנת ליה בירא, כדקאמרן, ואזדמנת ליה אתתיה.
רבי אלעזר אמר, חרן, תמן הוה ודאי, והאי בירא בחקלא הוה, דאי לאו הכי, אמאי כתיב ותרץ ותגד לאביה, אלא בגין דהוה סמיך למתא.
ואמר רבי אלעזר, יעקב דאזדמנת ליה על בירא אתתא, אמאי לא אזדמנת ליה לאה, דהא קיימא ליה ליעקב, כל אינון שבטין. אלא לאה, לא בעא קודשא בריך הוא, לזווגא ליה ליעקב באתגליא, דכתיב ויהי בבקר והנה היא לאה, דהא קודם לכן לא אתגליא מלה.
ותו, בגין לאמשכא עינא ולבא דיעקב, בשפירו דרחל, למעבד דיוריה תמן, ובגינה אזדווגת ליה לאה, ואוקימת כל אינון שבטין. במה ידע יעקב מאן היא רחל. אלא דאינון רעיין אמרו ליה, דכתיב והנה רחל בתו באה עם הצאן.

— 16 —
תא חזי מה כתיב, ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה, וכי מה דעתיה דיעקב, דלא קאמר עשר ירחין, או שתא חדא, אלא שבע שנים אמאי. אלא יעקב בחכמתא עבד, בגין דלא יימרון, דבגין תיאובתא דשפירו דרחל עבד, אלא בגין חכמתא, דסיהרא בת שבע שנין, היא, וכלהו שבע שנין עלאין, שרו עליה דיעקב, עד לא נסיב לה לרחל למיתב גבה כדקא יאות, דהא יעקב נטל כלהו בקדמיתא, ולבתר אתא לגבה, בגין לאשתכחא איהו שמים, ואיהי ארץ.
ורזא דמלה, ויהיו בעיניו כימים אחדים, מאי כימים אחדים, אלא, כלהו שבע שנין, שקיל לון בעינוי, כאינון עלאין, דאינון אחדין דלא מתפרשאן, וכלהו חד, דמתקשרן דא בדא. באהבתו אותה, לאשתכחא כגוונא עלאה.
תא חזי, דאפילו לבן רמז ליה באינון שבע, ולא ידע מאי קאמר, דפתח ואמר טוב, דכתיב טוב תתי וגו'. אמר רבי אבא, הכי הוא ודאי, פלח שבע שנין, לאזדווגא בשמטה. אמר רבי אלעזר, תא חזי, בכל אתר יובלא סתים, דלא אתגליא, ושמטה אתגליא.
תא חזי, בשעתא דיעקב פלח שבע שנין קדמאין, נפקא קלא ואמר, יעקב, מן העולם ועד העולם כתיב, עולם סתים דלעילא יובלא מתמן שירותא. דאלין דאינון סתימין, דלא אתגליא לון מן יובלא אינון, בגין כך אסתימו, מיעקב, דלא ידע, דחשב דהא מן שמטה אינון, ובגין דיעבד שירותא מעולם דלעילא, אתכסיין מניה, בגין דיובלא איהו סתים, ולבתר דעברו שני יובלא דאתכסייא, עבד שני שמטה דאתגליין, ואתעטר בתרין עלמין ואחיד לון.

— 17 —
ת"ח, לאה אולידת שית בנין וברתא חדא. והכי אתחזי, דהא שית סטרין, קיימין עלה ואלין שית, וברתא חדא, ברזא עלאה נפקא.
רחל אולידת תרין צדיקים. והכי אתחזי, הא שמטה, דבין תרי צדיקי יתבא לעלמין, דכתיב צדיקים יירשו ארץ, צדיק לעילא, וצדיק לתתא. צדיק לעילא, מניה נגדן מיין עלאין. צדיק לתתא, מניה נבעא נוקבא, מיא לגבי דכורא, בתיאובתא שלים. צדיק מסטרא דא, וצדיק מסטרא דא, כמא דדכורא לעילא, יתיב בין תרי נוקבי, הכי נמי נוקבא לתתא, יתבא בין תרי צדיקי.
ועל דא, יוסף ובנימין, תרין צדיקין נינהו. יוסף זכה למהוי צדיק לעילא בגין דנטר את קיימא. בנימין איהו צדיק לתתא, לאתעטרא שמטה, בין תרי צדיקי: יוסף הצדיק, ובנימין הצדיק.
וכי בנימין צדיק הוה, אין, דכל יומוי, לא חטא בהאי את קיימא. ואע"ג דלא אזדמן ליה עובדא כיוסף, אי הכי אמאי אקרי צדיק. אלא כל יומוי דיעקב הוה באבלא דיוסף, לא שמש ערסיה. ואי תימא דכד אתנטיל יוסף מיעקב, רביא הוה ולא נסיב, ואת אמרת דלא שמש ערסיה, אלא אע"ג דאזדווג לבתר לא בעא לשמשא ערסיה.
ואנן הכי תנן, בשעה דשאיל יוסף לבנימין, אמר ליה אית לך אינתו. א"ל אין. א"ל אית לך בנין, א"ל אין. והיך אקרון, א"ל על שום אחי וכו' גרא ונעמן וגו' דכתיב ובני בנימין בלע ובכר וגו', ואת אמרת דלא שמש.
א"ל אין, דהא בההיא שעתא לא הוו ליה, ואי תימא ובני בנימן בלע ובכר, כד עאלו למצרים, הכי הוא ודאי, דכל זמנא דאתאבל יעקב על יוסף לא שמש ערסיה, ואוליד בנין. ואמר בנימן, הא יוסף אחי, את קיימא דאבא הוה, דהא ברית סיומא דגופא איהו, כיון דאיהו אתאביד, אנא אהא נטיר אתריה דאחי.
ואי תימא הא בההוא זמנא דאתאביד לא הוה צדיק, דצדיק לא הוה עד דאערע עובדא ביה. אלא, כלהו הוו ידעי מיעקב, דיעקב הוה ידע, דאתר דא ירית יוסף, ובגיני כך אוריך בלבן כ"כ, עד דיסתיים גופא, ומאן הוא סיומא דגופא, ברית. ועל דא כתיב, ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו', דהא ודאי השתא אשתלים גופא, כיון דגופא אשתלים בעינא למיזל. ובגיני כך, בנימן ידע, ונטר אורחיה דאחוי.
כיון דאתא ליוסף, ואשתכח, בנימין הדר לביתיה, ושמש ערסיה ואוליד בנין. ועל דא קב"ה עביד ליה צדיק לתתא, ויוסף צדיק לעילא, ובגיני כך, רחל תרין בנין אולידת, ולאה שית בנין וברתא.
ועל דא, אינון שבע שנין קדמאי אתכסיין, דלא ידע בהו יעקב בגין דהוו דיובלא, ואינון דשמטה אתגליין, ובשמטה דאתגליא, פלח ליובלא דאתכסיא, דכתיב ויעבד יעקב ברחל שבע שנים. שבע שנים סתם, ברחל פלח שבע שנין עלאין, ואתאחיד בהו בתרי עלמין. מכאן אוליפנא, מגו דאתגליא, אתי בר נש לסתימאה.
ואי תימא, אי הכי דשנין קדמאי מיובלא אינון, הא ביובלא כתיב שבע שנים, שבע פעמים, שבע שנים שכיחי, שבע פעמים אן אינון. אלא, אינון שבעה יומין דנטר בהלולא דלאה אשלימו חושבנא, דהא כל יומא פעם אחת אקרי, דכתיב שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. וכל שבעה אשתלים בשבעה יומין, ז' בכל יומא, דאקרי פעם אחת.
וברחל לא הוה כן, דלא נטר ז' יומין, אלא שבע שנין דפלח לבתר. ואי תימא, אי הכי, שנין דשמטה הוה ליה למפלח קודם, ולבתר לאזדווגא בשמטה. אלא כיון דקביל עליה למפלח, כאילו פלח לון. אתא רבי אבא ונשקיה. אמר בריך רחמנא דזכינא להאי קרא, על ההוא אתר כתיב ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.

— 18 —
תו א"ר אלעזר, הא דאתמר, לאה אולידת שית בנין וברתא חדא, הכי הוא ודאי, רחל תרי בנין ודאי, בני שפחות ארבעה, תקונא דלהון היך קיימי. אלא אינון ארבע קשרים דאקרון אחורים, דכתיב וכל אחוריהם ביתה.
דהא בדרועא ימינא, תלת קשרין אבל קשרא חד באמצעיתא דאיהו רב ואיהו אחור, דאשתאר לבר. וכן חד בדרועא שמאלא, וכן חד בירכא ימינא, וכן חד בירכא שמאלא, וכד אתתקן כלא, אשתכחו כלהו ביתה, לקיימא קרא דכתיב וכל אחוריהם ביתה.
כל שאר קשורין, כלהו אתחזיין במישר ואלין נפקין, לבר מדרועין, ולבר מירכין, לאתחזאה בבני השפחות, דאף על גב דאינון במניינא, לא חשיבי כבני רחל ולאה. ובגיני כך נפקי לבר.
ד"א אלין אינון ארבע, דכל שאר קשרין נטלי בגינייהו, ואלין נטלי לון. אמר רבי אבא, הכי הוא ודאי, וע"ד כלא מתתקן כחדא.

— 19 —
וירא ה' כי שנואה לאה וגו'. ר' אלעזר פתח, מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללויה. מושיבי עקרת הבית, דא רחל, דאיהי עקרא דביתא. אם הבנים שמחה, דא לאה.
דבר אחר, מושיבי עקרת הבית, דא שמטה, דאיהי עקרא, דהאי עלמא, עליה אתדבר. אם הבנים שמחה, דא יובלא, דכל חידו, וכל חדוה דכלהו עלמין ביה תליין. והאי קרא, כללא דכלא הוא, בגין דהאי כליל כלא, ברזא קדישא, ועל דא, סיומא דקרא הללויה.
וירא ה' כי שנואה לאה, וכי אמאי היא שנואה, והא בני שנואה, לאו בני מעליא נינהו, וחזינן דכל אינון בני מעלי, מלאה נפקו, ואת אמרת כי שנואה לאה. אלא, ודאי יובלא איהו תדיר עלמא דאתכסיא, וכל מילוי לאו באתגליא נינהו, ובגין כך, יעקב אתכסיין מניה כל עובדוי.
תא חזי, עלמא תתאה באתגליא איהו, והוא שירותא דכלא, לסלקא בדרגוי, כמה דחכמה עלאה, הוא שירותא דכלא, הכי נמי עלמא תתאה, חכמה איהו, והיא שירותא דכלא, ובגין כך, קרינן אתה, בגין דאיהו שמטה, ואתגליא.
ועלמא עלאה, דאיהו יובלא, קרינא, הוא, דכל מלוי באתכסיא אינון. ורזא דמלה דלאה, דכתיב וישכב עמה בלילה הוא. וע"ד כתיב ועבד הלוי הוא. בגין לאמשכא מניה ברכאן לכלא. הוא: עלמא עלאה דאתכסיא תדיר, ויעקב במה דאתכסיא, לא אתדבק ברעותיה, אלא במה דאתגליא, ורזא דא דכתיב ודבק באשתו.
וירא ה' כי שנואה לאה. מהכא, דסאני ב"נ עריין דאמיה, ויתיחד ב"נ עם אמיה בכל אתר, ולא יתחשש, והא אתערו, בן מתיחד עם אמו. וכלא אתכסי מיעקב, דעלמא עלאה לא אתגליא כלל.

— 20 —
תא חזי, בגיניה דיעקב, אתקיים עלמא, ואי תימא הא בגיניה דאברהם, כד"א בהבראם, אל תקרי בהבראם אלא באברהם. אלא בגיניה דיעקב אתקיים אברהם, דכתיב כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם. ומקדמת דנא, הוה קודשא בריך הוא בני עלמין וחריב לון, כיון דאתא יעקב מניה אשתכללו עלמין, ולא אתחרבו כקדמיתא, הדא הוא דכתיב, כה אמר ה' בראך יעקב ויצרך ישראל וגו'.
ת"ח מה כתיב, בני בכורי ישראל, וכתיב שלח את בני ויעבדני, ישראל אקרי בן לקודשא בריך הוא, בגין דאתדבק ביה, כמה דאת אמר מה שמו ומה שם בנו כי תדע.
לאה, כד אולידת לראובן מה כתיב, ותקרא את שמו ראובן, ראובן סתם, בגין דאתכליל בתלת סטרין מתחברן כחדא שמעון ולוי. מאי טעמא לוי, כד"א ליות, חבורא דכל סטרין.
אמר רבי יהודה, מהכא, דכתיב יתר שאת ויתר עז, כתרגומו בכירותא, כהונתא, ומלכותא. ומלכו בסטרא דגבורה איהו, ועל דא ראובן סתם.
אמר רבי אבא ראו בן סתם, דאתכליל בשמעון ולוי. לאה הכי הוה דעתה. דכתיב הפעם ילוה אישי אלי כי ילדתי לו שלשה בנים. בגין דהוה תלתא דמתחברן כחדא.
ותא חזי, דהכא הוא, דהא רתיכא עלאה, אבהן ודוד מלכא דאתחבר בהו, וכלהו ארבע אינון רתיכין עלאין, רזא דשמא קדישא, ועל דא, ראובן שמעון לוי, לבתר יהודה דירית מלכו, ועל דא, כלהו באתר דא.
וכתיב הפעם אודה את ה' וגו' ותעמד מלדת, בגין דהכא אשתכללו ארבע סמכין. הפעם אודה את ה', מ"ט אמרה אודה את ה' בהאי, ולאו בכלהו. אלא מהכא, כל זמנא דכנסת ישראל בגלותא, שמא קדישא לאו שלים הוא, תא חזי, אף על גב דתלת בנין הוו עד דאולידת ליהודה, לא שלים כרסייא, ובגיני כך הפעם אודה את ה', ולא בכלהו, ועל דא ותעמד מלדת. מאי ותעמד, דקיימא כרסייא על סמכוהי.
ותעמד, דהא עד הכא, ותעמד ביחודא חד, מכאן ולתתא עלמא דפרודא איהו. ואי תימא אינון תרין בנין דאולידת לבתר, כגוונא דא. לא, דהא אינון תרין באלין אתחברו, בגין דשית סטרין דעלמא כחדא אינון.
ותא חזי, כלהו תריסר שבטין, תקוני דכנסת ישראל בהאי עלמא נינהו: לאתתקנא נהורא עלאה אוכמא כמה דאתחזי, ולאתבא עקרא דכלא לאתריה. כלהו עלמין כגוונא חד קיימי, ובהאי אשתכלל עלמא תתאה כגוונא דעלמא דלעילא.
יששכר זבולון, הכא אשתכללו שית בנין, שית סטרין דעלמא. כגוונא דא, בני השפחות אינון ארבע, ואתחברו באלין, ואלין ארבע קשרין דמתחברן בהו, ואוקמוה, ועל דא כתיב וכל אחריהם ביתה, אף על גב דבני שפחות נינהו, ביתה.
רבי חזקיה אמר, אי הכי, הא אתמר כל מה דאוליד עלמא תתאה, פרודא איהו, דהא כתיב ומשם יפרד, מה תימא ביוסף ובנימין, אי תימא דעלמא חד בהני, לאו איהו, דהא לא נפקו מעלמא עלאה, ועלמא תתאה מה דאולידת אולידת לתתא ולא לעילא, ואי הכי פרודא איהו.
אתא רבי אבא ונשקיה. אמר ליה מלה דא סתים איהו, דהא עלמא עלאה אתתקן בתריסר דאינון מדיליה. אבל תא חזי רזא דמלה, בכל זמנא צדיק מעלמא תתאה נפיק ועייל, ביה עייל, ומניה נפיק, ובגין כך, אתבני באתר דא, ועקרא הוא לעילא, ועקרא הוא לתתא, ובעלמא תתאה איהו תדיר, לעולם, כתיב ויהי בצאת נפשה כי מתה.
ת"ח בהאי עלמא תתאה, צדיק ביה עייל, ומניה נפיק, כד עייל, איהו ברזא דיוסף הצדיק, כד נפיק ברזא דבנימין הה"ד, ויהי בצאת נפשה כי מתה, מאן נפשה, דא צדיק דנפיק מנה.
ודא בנימין, נקרא בן אוני, דחשיבת דאולידת לתתא, בעלמא דפרודא, ואשתארו חד סרי באינון לעילא, מה כתיב ואביו קרא לו בנימין בן ימין, דהא אסתלק לעילא, בעלמא עלאה, דכד אתאביד יוסף, בנימין אשלים אתריה. וע"ד צדיק בעלמא תתאה עייל ונפק, בגין כך יוסף ובנימין וכלהו תריסר, כגוונא דלעילא ביחודא חד.

— 21 —
הפעם אודה את ה', רבי שמעון פתח ואמר, אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה. בכל לבב, בכל לב מבעי ליה. אלא, דוד ברזא עלאה דשמא קדישא, קא בעי ליה לאודאה ליה לקודשא בריך הוא, אודה ה' בכל לבב ביצר טוב וביצר רע, ואלין תרין סטרין, חד ימינא וחד שמאלא.
בסוד ישרים ועדה, אלין אינון שאר סטרין, דהאי עלמא, דהא לבב, כגוונא דדרום וצפון. בסוד ישרים: אלין אינון שאר סטרי עלמא, דאינון שית כגוונא דלעילא. ועדה: דא הוא אתר דיהודה, וכתיב ועדותי זו אלמדם.
וכתיב ויהודה עוד רד עם אל וגו'. כתיב אודך בכל לבי נגד אלהים אזמרך, הכא באתר חד קאמר, דכתיב נגד אלהים אזמרך. דהא לגבי האי דרגא קאמר שירתא, לחברא ליה בימינא.
ת"ח יהודה אחיד בכל סטרין, אחיד בדרום, ואחיד במזרח, דהא איהו מסטר שמאלא קא אתיא, ושירותיה בצפון, ואחיד בדרום, בגין דאיהו אזיל לימינא, ואתאחיד בגופא, בג"כ הפעם אודה את ה'. ותעמד מלדת, ותעמד, דקיימא בקיומא דקיימא כדקא יאות, דהא אתתקן כלא רתיכא קדישא.
ר' שמעון נפק לקרייתא, אזדמן ליה ר' אבא, ור' חייא, ור' יוסי, כיון דחמא לון, אמר חדתותי דאורייתא אצטריך הכא, יתבו תלתא אלין, כד בעא למיזל, פתח כל חד וחד קרא.
רבי אבא פתח ואמר וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו וגו', שא נא עיניך וראה וגו'. וכי לפום חיזו דאברהם ירית ארעא ולא יתיר, עד כמה חמי בר נש, תלת פרסי, או ארבע, או חמש פרסי, ואיהו אמר כי את כל הארץ אשר אתה רואה וגו'.
אלא, כיון דארבע סטרין דעלמא חמי, כל ארעא חמי, דהא ארבע סטרי דעלמא, כללא דכל עלמא. תו, זקף ליה קודשא בריך הוא על ארעא דישראל, ואחמי ליה, דאיהי קשירא בסטרי דעלמא, והוה חמי כלא. כגוונא דא, מאן דחמי ליה, לרבי שמעון, כל עלמא חמי, חדוותא דעילא ותתא.
פתח רבי חייא ואמר הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך, וכי ההוא אתר בלחודוי, אבטח ליה קב"ה, דהא ארבע אמין, או חמשא הוו, ולא יתיר. אלא, בזמנא ההוא, באינון ארבע אמין, כפיל ליה קב"ה, כל ארעא דישראל, אשתכח ההוא אתר, כללא דכל ארעא, ומה ההוא אתר איהו כללא דכל ארעא, רבי שמעון דאיהו בוצינא דכל ארעא, על אחת כמה וכמה, דשקיל ככל עלמא.
פתח רבי יוסי ואמר, הפעם אודה את ה', וכי בכלהו דאולידת, לא אתחזי לאודאה ליה לקב"ה, אלא בהאי. אלא יהודה איהו ברא רביעאה לכרסייא, ואיהו אשלים לכרסייא, ובגין כך, יהודה בלחודוי, תקונא דכרסייא וסמכא דכלהו סמכין. רבי שמעון דנהיר כל עלמא באורייתא וכמה בוצינין נהרין בגיניה, על אחת כמה וכמה.

— 22 —
(סתרי תורה) מתניתין. בני עליון, קדישי עליונין, בריכן דעלמא, מוחא דאגוזא, כנשו למנדע, הא צפרא נחית בכל יומא, אתער בגנתא. שלהובא דנורא, בגדפהא. בידהא, תלתא מגרופיין שנינן כחרבא. מפתחן גניזין, בידא ימינא.
קרי בחיל ואמר, מאן מנכון די נהירו אנפוי, די עאל ונפק ואתתקיף באילנא דחיי, מטא בענפוי, אחיד בשרשוי, אכיל מאיביה מתיק מדובשא, יהיב חיין לנפשא, אסוותא לגרמיה.
אסתמר, מהרהורא בישא, מהרהורא דמשקר באילנא דחיי, מסאיב נהרא ונחלא מקורא דישראל, דיהיב מותא לנפשא, ותבירו לגרמיה לית ליה קיומא כלל.
הרהורא דמסאיב ההוא מקורא דיליה, עביד אילנא דשקרא, בגין דההוא הרהורא סלקא, ואחלף נפשא תחות נפשא. אילנא דחיי אסתלק, ואילנא דמותא אתתקיף ביה, נפשא מתמן משיך.
ווי ליה, דאתעקר בההוא הרהורא, מגו אילנא דחיי, ואתדבק באילנא דמותא. ענפין לית ביה, לא חמא טבא לעלמין, יבשא איהו בלא לחותא כלל, אנביה מריר כלענה, עליה אתמר והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבא טוב וגו'.
בגין דהרהורא טבא סליק לעילא, אחיד באילנא דחיי, אתקיף בענפוי, אכיל מאנביה, כל קדושין וכל ברכאן נפקין מניה, אחסין חיין לנפשיה ואסוותא לגרמיה, עליה אתמר והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חום וגו'.
כל מלין דעלמא, אזלין בתר מחשבה והרהורא, וע"ד והתקדשתם והייתם קדושים, בגין דכל קדושין דעלמא אפיק ומשיך בהרהורא טבא.
מאן דאסתאב בהרהורא בישא, כד אתי לאזדווגא באתתיה ושוי רעותיה והרהוריה באתתא אחרא, וזרע זרעא בהרהורא אחרא, דא הוא דאחלף דרגין, עלאין דלעילא, דרגא דקודשא, בגין דרגא דמסאבא. כמה דהרהורא דיליה עביד חלופין לתתא, אוף הכי עבד חלופין לעילא.
כמה דגופא דההוא ברא דיוליד, אקרי בן תמורה, אוף הכי בנפשא בן תמורה אקרי. דהא לא משיך משיכו קדישא בההוא הרהורא, ונפשא דיליה אתחלף בדרגא אחרא.
יעקב שלימא דכלא, גלי קמי קב"ה דכל ארחוי בקשוט הוו, והרהורא דקשוט הרהר תדיר בכלא, בההוא ליליא דמשמש באתתיה בלאה, הרהורא דיליה ברחל הות, משמש בלאה וחשיב ברחל, ומקורא דיליה בההוא הרהורא דיליה אזלא.
ולאו לדעתא, דהא לא הוה ידע, בגין כך, לא סליק ראובן בשמא. קב"ה דהוה ידע, אחמי ליה, ואמר ראו בן דאתיליד בעלמא. וע"ד כתיב אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו, אל תקרי אראנו, אלא אראנו, דיסתכלון ביה, ובגין דאתגלי קמיה דקב"ה, דהא לאו לדעתא הוה ובארח קשוט הרהר ברעותיה יעקב, לא איפסל מגו שבטין קדישין, דאי לאו הכי הוה איפסל.
ובגין דהרהורא עקרא איהו, ועביד עובדא, קב"ה דהוה ידע ההוא הרהורא, באתר דאתדבקא. בההיא טפה קדמאה, אסתמר ליה בכירותא, דכתיב כי הוא הבכור וגו', נתנה בכורתו ליוסף, בההוא אתר דהרהורא אזלא ואתדבק בההיא טפה, תמן אתדבק ואתמסר ההוא בכורה, ואתנטילת בכורה מראובן, ואתמסר באתר דהרהורא אתדבק בה, ברחל הרהר ואתדבק רעותא, ברחל אתדבק בכירותא, וכלא אתהדר בתר הרהורא ומחשבה.
כגוונא דא, הרהורא ומחשבה, עביד עובדא, ואתמשך משיכו, בכל מה דאתדבק בר נש בסתרא, דכתיב לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, יבמה יבא עליה, והכא אצטריך הרהורא ורעותא לאתדבקא, ובההוא רעותא ומחשבה, משיך משיכו, ועביד עובדא דאצטריך, ולא ישתצי שמא דמיתא מעלמא.
וסתרא דא אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסף, דהא ודאי רעותא ומחשבה, משיך משיכו, ועביד עובדא בכל מה דאצטריך. ועל דא, בצלותא אצטריך רעותא והרהורא לכוונא, וכן בכל אינון פולחנין דקב"ה, הרהורא ומחשבה עביד עובדא, ומשיך משיכו בכל מה דאצטריך. (ע"כ ס"ת)

— 23 —
וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה. רבי יצחק פתח ואמר, מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קנינך. האי קרא אוקמוה, בכמה אתר. אלא, מאן יכיל לממני עובדוי דקב"ה. דהא כמה חילין ומשריין, משניין דא מן דא, דלית לון חושבנא, וכלהו בזמנא חדא, כמרזפא דאפיק זיקין לכל סטרין, בזמנא חדא, כך קב"ה, אפיק כמה זינין ומשריין, משניין דא מן דא, דלית לון חושבנא וכלהו בזמנא חדא.
תא חזי, בדבורא וברוחא כחדא, אתעביד עלמא, דכתיב בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם. בדבר ה': דא דבורא. וברוח פיו: דא רוחא. דא בלא דא לא אזיל, ואתכליל דא בדא, ונפיק מנייהו, כמה חילין, לחילין, ומשריין למשריין, וכלא בזמנא חדא.
ת"ח כד בעא קב"ה למברי עלמין, אפיק חד נהורא סתימאה, דמן ההוא נהורא, נפקין ונהרין כל אינון נהורין דאתגליין, ומההוא נהורא, נפקין ואתפשטו, ואתעבידו שאר נהורין ואיהו עלמא עלאה.
תו, אתפשט האי נהורא עלאה, ועביד אומנא, נהורא דלא נהיר, ועביד עלמא תתאה. ובגין דאיהו נהורא דלא נהיר, בעי לאתקשרא לעילא, בעי לאתקשרא לתתא, ובקשורא דלתתא, אתקשר לאתנהרא בקשורא דלעילא.
והאי נהורא דלא נהיר, בקשורא דלעילא, אפיק כל חילין, ומשריין, לזינין סגיאין, הדא הוא דכתיב מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית וגו'.
וכל מה די בארעא, הכי נמי לעילא. ולית לך מלה זעירא, בהאי עלמא, דלא תלייא במלה אחרא עלאה דאתפקדא עליה לעילא, בגין דכד אתער האי לתתא, אתער ההוא דאתפקדא עליה לעילא, דכלא אתאחד דא בדא.
תא חזי כתיב, תני נא לי מדודאי בנך. לאו דודאים אולידו לה לרחל, אלא קודשא בריך הוא, קא גלגל מלה, על ידי דאינון דודאים, בגין דיפוק יששכר, דאחיד באורייתא יתיר מכלהו שבטין, בגין דהא רחל אחידא ביה ביעקב, לא שבקת ליה לגבי לאה, הדא הוא דכתיב המעט קחתך את אישי, וכתיב לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך.
אינון גרמו, דיפוק יששכר לעלמא, בגין דסליק ריחא דאורייתא, קמי קודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב הדודאים נתנו ריח וגו'. וכתיב וישכב עמה בלילה הוא: הוא ודאי, והא אוקמוה, דעלמא עלאה: הוא, דסתים ולא גליא, בגין דהא אורייתא מעלמא עלאה נפקת.
ובכל אתר, עלמא עלאה: הוא, דלא אתגליא, והא אתמר, ועבד הלוי הוא, בגין לאמשכא מניה ברכאן לכלא, ויששכר ביה אתאחיד, ועל דא קרינן עץ החיים, אילנא דאינון חיין עלאין, דאקרי הוא ולא אתה.
ואי תימא דאלין דודאים פתחו מעהא דרחל. לאו, דהא כתיב, וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה, קודשא בריך הוא, ולא מלה אחרא, בגין דאינון דודאים, אע"ג דחילא דלהון לעילא, בההוא חילא דלהון, לא אתמני פקידא דבנין, דהא בנין במזלא תליין, ולאו במלה אחרא.
ואי תימא דהא אינון למגנא אתבריאו, לאו, דהא אפילו למלה דא, סיועא אינון לאינון דמתעכבי, ולאו אינון עקראן. ולא אתגזר עלייהו אלא במזלא.
(סתרי תורה) וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה וגו'. תנן, כוס של ברכה, לא אתברכא, אלא בסטר ימינא, ובגין כך, בעוד דאתער ימינא לגבי כוס של ברכה, שמאלא לא תסייע תמן, דהא ימינא, אשכח עילה בההוא כוס, לאתערא לגבי עלמא עלאה.
וסתרא דא, וילך ראובן, דא סטרא דדרום, בג"כ דגליה בדרום, דאיהו רישא לתריסר תחומין, ותיאובתיה דסטר דרום, לאשכחא עילה ותקרובא למטרוניתא לברכא לה.
מה כתיב, וימצא דודאים בשדה, אזל לחפשא בכל אינון גניזין דילה, ואשכח בהאי שדה, אינון דודאים, ועלייהו אתמר הדודאים נתנו ריח, ואינון תרין כרובים, דאינון תקונין דילה, לאתערא אתערו לעילא, דהא בכל אינון תקונין דהאי שדה, לית תקונא דיתער לגבי עילא, בר כרובים.
סטר דרום, אימתי אתער לגבה, לאשכחא עילה לברכה לה. בימי קציר חטים, בזמנא דפליגת חולק שללא לאוכלוסהא, וכלהו חצדי חקלא. מיד ויבא אותם אל לאה אמו, סליק ריחא, ואתערו דלהון לגבי עלמא עלאה, עלמא דאתכסיא, בגין דאתער ברכאן לעלמא תתאה.
וכד אתברכא, אינון דודאים נקטין, ויהבין לכל עלמין, דכתיב הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים. כד אינון נתנו ריח, ההוא ריחא נקיט ליה סטר דרום, לאתערא לגבי עלמא עלאה, מיד על פתחינו כל מגדים, וכל טובא לא חסיר מעלמא.
עלמא תתאה לא אתער לגבי עלמא עלאה, אלא כד אינון דודאים יהבין ריחא לימינא, כיון דאינון יהבין ריחא לימינא, וימינא אתער לגבי עלמא עלאה, מיד עלמא תתאה אתער לשאלא מה דאצטריך. מה כתיב, ותאמר רחל אל לאה תני נא לי מדודאי בנך, הב לי ברכאן, מההוא אתערו, דאינון דודאים, דאתער לגבי סטר ימינא.
כדין עלמא עלאה בחדוה, בשעשוע, אתיב לגבה, ואמרת המעט קחתך את אישי, כאמא לגבי ברתא. ואי הכי בעלה דעלמא עלאה יעקב איהו. לאו הכי, אלא תיאובתא דאבא תדיר, לאו איהו, אלא לגבי ברתא דנא, דהאי בת, רחימו דיליה לגבה תדיר, בגין דאיהי בת יחידאה בין שית בנין, ולכל אינון שית בנין, פליג לון חולקין ונבזבזן ומתנן, ולה לא פליג, ולית לה ירותא כלום, ועל כל דא, איהו אשגח בה בתיאובתא ורחימו יתיר מכלא.
ברחימו דיליה קרא לה בת, לא ספיק ליה דא וקרא לה אחות, לא ספיק ליה דא, קרא לה אם בשום אמיה, לא ספיק ליה דא, קרא לה בשמיה, דכתיב והחכמה מאין תמצא, חכמה ודאי. ועל דא, עלמא עלאה אמרת לגבה, המעט קחתך את אישי, דכל רחימו דיליה אתמשך לך לגבך ועל דא. בשעשועא ורחימו אימא לגבי ברתא.
מה אתיבת איהי, לכן ישכב עמך הלילה. בכל אתר לכן שבועה איהי. ישכב, מהו ישכב. אלא שכיבה בכל אתר תקונא דנוקבא לגבי דכורא, לאעלא בה ציורא דאתוון כלהו, ודא איהו ישכב, י"ש כ"ב. י"ש דא איהו עלמא עלאה, כ"ב רזא דאורייתא נקודה טמירא, דאתער לגבה כ"ב אתוון, ודא הוא ישכב, י"ש עלמא דאתי, דכתיב להנחיל אוהבי יש. כ"ב נקודה עלאה דאעיל כל כ"ב אתוון. רזא דכל אורייתא.
ודא הוא ישכב, ישכב עמך יעקב לא כתיב, אלא ישכב עמך. ההוא טמירא דאתחזי לאתערא לגבך, וכלא באתערו דאינון דודאים, וכלא כתיב ברחימו.
ויבא יעקב מן השדה בערב. ויבא יעקב, דא תפארת קדישא, מההוא שדה דנקיט כל ברכאן, דכתיב ביה אשר ברכו יי'. בערב, אמאי בערב, אלא בערב, דכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב. בזמנא דאתער יצחק אבוי לגבי האי שדה, ונקיט ליה, דהא יצחק לא אתער לגבי האי שדה, כיון דאסתלק יעקב מתמן בערב, שביק האי שדה ליצחק אבוי, ואיהו סליק בההיא זמנא לגבי עילא.
מה כתיב ותצא לאה לקראתו. אמא עלאה, לגבי ברא יחידא. ותאמר אלי תבוא, תחות גדפאי, לברכא לך, ולרוואה לך בתפנוקין ועדונין עלאין. הא עידן רעוא וענוגא למיהב לך נייחא דרוחא עלאה, לגבי ההוא שדה, עד לא יתוקד בתוקפא דיצחק.
כיון דנקטא ליעקב תחות גדפאה, כדין וישכב עמה בלילה הוא. הוא: דסתים מכלא. הוא: דכל ברכאן וכל קדושין נפקי מתמן. יעקב לא כתיב אלא הוא: מאן דאתחזי לאתערא לגבה.
ועד דלא זמין לגבה תחות גדפהא, מאן דנקיט אינון קדישאן וברכאן לא אתמלי מנקודה טמירא, ההוא עלמא עלאה. וע"ד דודאים מתערי כלא, וכלא כגוונא דרזא עלאה. ראובן מאי ראובן, קב"ה שוי שמהן בארעא, דכתיב לכו חזו מפעלות יי אשר שם שמות בארץ. (עד כאן סתרי תורה).
ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא וגו'. האי מלה חציפותא איהו. לאו איהו הכי, אלא מהכא אוליפנא, ענוותנותא דלאה, דלא אמרה קמי אחתה מדי, ואיהי אקדימת לאורחא, ואמרה ליה בחשאי, ואודעא ליה. דהא ברשותא דרחל הוה, דכתיב כי שכור שכרתיך, מרחל נטילת רשו, ובגין דלא יבאיש בעינאה דרחל, א"ל לבר, ולא בביתא.
ולא עוד אלא פתחא משכנא דלאה, נפקת לבר, ועיילת ליה ליעקב בפתחא דלבר, עד לא ייעול למשכנא דרחל. מאי טעמא, בגין דלא תימא מלה קמי דרחל, ולא תחציף קמי אחתהא. ולא עוד, אלא אמרה לאה, אי ייעול יעקב, במשכנא דרחל, לאו דין הוא לאפקיה מתמן, בג"כ אקדימת ליה לבר.
וכל האי למה, אלא לאה רוחא דקודשא אתערת בה, וידעת דכל הני שבטין עלאין, כלהו קדישין יפקון מנה, ודחקת שעתא, בחביבותא לקודשא בריך הוא, ובגין כך היא קראת לון שמהן, ברזא דחכמתא.
ר' חייא ור' יוסי, הוו אזלי באורחא, אמר רבי יוסי לר' חייא, בכל זמנא דאזלינן באורחא, ולעינן באורייתא, קב"ה מרחיש לן נסין, והשתא אורחא דא אריך לן, נתעסק באורייתא, וקב"ה יזדווג בהדן.
פתח רבי חייא ואמר, בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות, וכתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני, לחם עני כתיב, האי מלה אתערו בה חברייא. אבל ת"ח, כד הוו ישראל במצרים, הוו ברשותא אחרא, כד בעא קב"ה לקרבא לון לגביה, יהב לון אתר דלחם עני. לחם עני, מאן עני. דא דוד מלכא, דכתיב ביה כי עני ואביון אני.
והאי לחם עני אקרי מצה, נוקבא בלא דכורא, מסכנותא הוי, אתקריבו לגבי מצה בקדמיתא, כיון דקריבו לון יתיר, עייל לון קודשא בריך הוא, בדרגין אחרנין, ואתחבר דכורא בנוקבא. וכדין, מצה כד אתחברת בדכורא, אקרי מצוה, בתוספת וא"ו, הה"ד כי המצוה הזאת, בגיני כך, מצה בקדמיתא, ולבתר מצוה.
עד דהוו אזלי, שמעו חד קלא דאמר, טופסרא דקטנון, עקימן באורחא, סטו לעילא, לא תחתון בקוסטרא דקטרא דלתתא. אמר רבי יוסי, שמע מינה, דקב"ה בעי לנטרא אורחין. סליקו לעילא, ועאלו בחד טורא, בין טנרין תקיפין, אמרו, הואיל וקב"ה בעא באורחא דא, מלה נחמי, או ניסא אתרחיש לן.
אזלי, יתבי גבי בקיעי דטנרא. סליק לון חד בר נש, תווהו, א"ר יוסי מאן אנת. אמר מאנשי ארקא אנא, אמר ליה, ותמן אית בני נשא, אמר אין, וזרעין וחצדין, מנייהו בחיזו אחרא משניין מנאי, וסליקנא גבייכו, למנדע מנייכו, מה שמיה דארעא דאתון בה.
אמר ליה, ארץ, בגין דהכא ארץ החיים שריא, דכתיב ארץ ממנה יצא לחם, מהאי יצא לחם, בשאר ארעא לא יצא לחם, ואי נפיק, לאו משבעת המינין. אדהכי עאל לאתריה. תווהו, אמרו ודאי קב"ה בעי לאתערא לן במלה.
אמר רבי חייא, ודאי על האי קרא דאמרת, דכירנא דאוליפנא מסבאי, חד מלה עלאה, בפסח, דיהב לון קודשא בריך הוא לישראל לחם דא, מארעא דחיי, ולבתר לחם מן השמים, לחם דא, והא אוקימנא מלה.
תו הוה אמר, דבר נש, כד נפיק להאי עלמא, לא ידע מדי, עד דאטעים נהמא, כיון דאכיל נהמא, אתער למנדע ולאשתמודעא. כך כד נפקו ישראל ממצרים, לא הוו ידעי מדי, עד דאטעים לון קב"ה לחם מהאי ארץ, דכתיב ארץ ממנה יצא לחם, וכדין עאלו ישראל, למנדע, ולאשתמודעא ליה לקב"ה. וינוקא לא ידע, ולא אשתמודעא, עד דטעים נהמא דהאי עלמא.
ישראל לא ידעו, ולא אשתמודעו במלין דלעילא, עד דאכלו לחם עלאה, וכדין ידעו ואשתמודעו בההוא אתר, ובעא קב"ה דינדעון ישראל יתיר, בההוא אתר, דאתחזי להאי ארץ, ולא יכילו, עד דטעמו לחם, מההוא אתר, ומאן איהו, שמים, דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, וכדין ידעו ואסתכלו בההוא אתר, ועד דאכלו לחם מההוא אתר, לא ידעו מדי ולא אשתמודעו.
אתא ר' יוסי ונשקיה. אמר, ודאי על דא אתער לון קב"ה בהאי, ועל דא שירותא דישראל למנדע, לחם הוה. קמו ואזלו, עד דהוו אזלו, חמו תרי דרמוסקין, חד דכר וחד נוקבא. אמר רבי יוסי, לית לן מלה בעלמא, דלא הוי דכר ונוקבא, וכל מה די בארעא, הכי נמי בימא.
פתח רבי יוסי ואמר, ויבא יעקב מן השדה בערב ותצא לאה לקראתו וגו', ותצא לאה לקראתו, מנא ידעת. הא אמרו דגעא חמרא, ולאה ידעת, ונפקת ליה, וגרים ליה, דנפק מנה יששכר, הה"ד יששכר, חמור גרם, אל תקרי גרם, אלא גרם דחמרא גרמא ליה. אמרת לאה, ודאי ידענא דאי ייעול יעקב במשכנא דרחל, לית לי לאפקא ליה, אלא אוריך ליה הכא, וייעול במשכני.
כי שכר שכרתיך בדודאי בני, מאי בדודאי בני, בגין דניחא ליה ליעקב על דא, דאלין מסייעין לאולדא. ויעקב הוה ידע, דמלה לא קיימא בדודאים, אלא לעילא.
פתח ואמר, מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללויה. אמר רבי חייא רוחא דקודשא קאמר, מושיבי עקרת הבית, דא רחל. אם הבנים שמחה, דא לאה. מושיבי עקרת הבית, דא עלמא תתאה. אם הבנים שמחה, דא עלמא עלאה, בגיני כך הללויה.
א"ר יהודה, כל אלין שבטין, תקונין דלתתא אינון, וכלהו כגוונא דלעילא. ת"ח, כי שכר שכרתיך, לנסבא מניה גופא, ומאן איהו תורה. שכר שכרתיך, לך, לגופך ממש. שכר שכרתיך, לאולדא דיוקנך.
מהכא, מאן דלעי באורייתא, אחסין עלמא דאתי, ואחסין אחסנתא דיעקב. אחסין עלמא דאתי, דכתיב יששכר יש שכר, כי יש שכר לפעלתך. וכתיב להנחיל אהבי יש ואצרתיהם אמלא.
כי ילדתי לו ששה בנים. אמר רבי חזקיה, אלין עילא ותתא וארבע סטרין דעלמא. ומאן דאריך באחד, בעי ליה לאמלכא לקב"ה לעילא ותתא, ולארבע סטרי דעלמא, והיינו אחד.
א"ר חזקיה, כתיב על הרי בתר, וכתיב על הרי בשמים, מאן אינון הרי בשמים. אלין שית בנין דלאה, דאכללן שית אחרנין, ואינון תריסר, ואינון שית, בגין דכל חד כליל בחבריה, ולאה עלייהו, לקיימא אם הבנים שמחה הללויה.
ועל דא כתיב לא תקח האם על הבנים, בגין דאיהו עלמא דאתכסיא, ולא אתגליא, וע"ד שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך. בגין דאיהו עלמא דאתכסיא, ולא אתגליא כלל.
ואת הבנים תקח לך, היינו דכתיב כי שאל נא לימים ראשונים וגו' ולמקצה השמים ועד קצה השמים. וכל הני, אקרון הרי בשמים, מכאן ולתתא אקרון הרי בתר, דכתיב ומשם יפרד, והיה לארבעה ראשים, טורי דפרודא.
אמר רבי ייסא, בני השפחות, קשירו קשרין, ארבע קשרין, דאצטריכו לתקונא. ואמר רבי אלעזר, דבגין כך נפקי לבר אינון קשרין, ואע"ג דכלהו חד, ומכאן ולהלאה כלהו חד, באורח מישר ועל דא, כלהו שבטין סלקין בסהדותא דלעילא, הדא הוא דכתיב, ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל להודות לשם ה'.

— 24 —
ואמר רבי אלעזר, כתיב ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו', מה חמא יעקב למיהך לאורחיה, כך אתיליד יוסף, ועד לא אתיליד יוסף, לא בעא למיהך לאורחיה. אלא הא אוקמוה, דחמא דאתיליד שטנא דעשו.
ותא חזי, יוסף אשלים דוכתיה בתריה ויוסף זכי ליה, דאקרי צדיק, והכא סיומא דגופא. כיון דחמא יעקב, דאשתלים גופא, בעא גופא למהך לאורחיה, וסיומא דגופא הוא ברית. ועם כל דא בנימן אשלים חושבנא, דביה אשתלימו תריסר.
ואי תימא, וכי לא הוה ידע יעקב, דעד כען לא אשתלימו שבטין, אף על גב דאתיליד יוסף, מאי טעמא לא אוריך עד דיתיליד בנימין, וישתלימו שבטין. אלא, יעקב בחכמתא עבד, ומלה ידע, אמר, ודאי אי אשתלימו הכא כלהו שבטין, הא ידענא, דתקונא דלעילא שריא עלייהו כדקא יאות, ובארעא דא, לא ליבעי דישתלימו, אלא בארעא קדישא.
תא חזי, דהכי הוא, דכלהו תריסר שבטין, תקונא דעלמא תתאה נינהו, וכיון דאתיליד בנימין, מיתת רחל, ונטלא דוכתא האי עלמא תתאה, לאתתקנא בהו. וע"ד לא אתיליד בנימין, אלא בארעא קדישא, הדא הוא דכתיב, ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך, ותמן מיתת רחל ונטלא דוכתא, האי עלמא תתאה, לאתישבא בביתא שלימתא, וכל זמנא דרחל קיימא, עלמא תתאה לא אתתקנא בהו, מיתת רחל נטלא, ביתא בשלימו.
ואי תימא, לאה אמאי לא מיתת, בההוא זמנא. אלא בגין דביתא בעלמא תתאה איהו, וכלא מניה הוו לאתתקנא, ולאו מעלמא עלאה, ובג"כ לא מיתת בההיא שעתא. וכל עובדוי דלאה באתכסיא אינון, בגין דעלמא עלאה איהו באתכסיא, ולאו באתגליא, ובגין כך לא אדכר מיתתה דלאה, כמיתתה דרחל.
ותא חזי, דהכי הוא ודאי. בגין דעלמא עלאה, כל מלוי באתכסיא, ועלמא תתאה כל מלוי באתגליא בג"כ, אתכסיא לאה במערתא דכפלתא, ורחל בגלוייא דאורחא, דא בסתרא, ודא באתגליא. ובאתכסיא עלמא עלאה אתרשים, דכתיב ותאמר לאה באשרי כי אשרוני בנות, ובגין כך קראה שמיה אשר.
ובגין דא, כלא חד, דהא כלא הוי מעלמא עלאה. הכי נמי, ובכל אתר, תרין עלמין, דא באתגליא, ודא באתכסיא, ואנן לא מברכינן לקודשא בריך הוא, אלא בתרין עלמין, דכתיב ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם. בגיני כך, עלמא עלאה קרינן הו"א, וקרינן לעלמא תתאה, את"ה, בגין דאיהו ברוך מעלמא עלאה, על ידא דצדיק, הדא הוא דכתיב ברוך ה' מציון שוכן ירושלם וגו'. ודאי מציון איהו ברוך.
תא חזי, כגוונא דא ה' ה' תרין עלמין נינהו, דא באתגליא, ודא באתכסיא, ועל דא פסיק טעמא בגווייהו, ומעלמא דא, עד עלמא דא, כלא חד.
ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו', אמר רבי יהודה, תא חזי, שלימותא דיעקב, דלא בעא למיזל אלא ברשותיה דלבן. ואי תימא, זמנא אחרינא אמאי לא אזיל ברשותיה. אלא בגין דדחיל יעקב, דלא ישבוק ליה, וישתלימו תריסר שבטין, בארעא אחרא. ועל דא כיון דחמא, דמטא שעתא דבנימין, ברח, כמה דאת אמר, ויברח הוא, וכל אשר לו.
דכיון דאתיליד בנימין, אתקשרת שכינתא בכלהו שבטין, ונטלא ביתא בכלהו. ויעקב הוה ידע ברזא דחכמתא, דכד ישתלימו תריסר שבטין, דשכינתא תתקשט ותתקשר בהו, ורחל תמות, ואיהי נטלא ביתא.
תא חזי, הכי אוליפנא, עלמא תתאה אתחזי ליה ליעקב, כמה דאתחזי למשה, אלא דלא יכילת, עד דהוו תריסר שבטין בביתא, לאתקשרא בהו, וכדין אתדכיאת רחל, ונטלא איהי ביתא בכלהו שבטין, והות עקרא דביתא, וכדין מושיבי עקרת הבית ודאי.
אמר יעקב, הא מטא זמנא, דאשתלימו תריסר שבטין, ודאי עלמא דלעילא יחות הוא לביתא, לאתקשרא בהו, ומסכנותא דא אתדחייא קמיה, אי תמות הכא, לא אפוק מהכא לעלמין, ולא עוד, אלא בארעא דא, לא אתחזי לאשלמא ביתא, בגין כך ויהי כאשר ילדה וגו', עד לא אשתלימו שבטין.
שמע ר"ש, אמר, ודאי כל מלוי דרבי יהודה שפיר, ודא סליק על כלא. ואי תימא אמאי לא אזל ליה לאורחיה מיד, אלא, כל זמן דרחל לא מתעברא מבנימין, אתעכב תמן, כיון דמטא זמנא דבנימין, ערק, ולא בעא רשותא, בגין דלא יתעכב תמן, ויתחבר יעקב בכולהו שבטין, באתרא דאצטריך.
רבי אבא פתח, וילך משה וישב אל יתר חותנו וגו'. תא חזי, משה רעי ענא דיתרו חמוי הוה, ודיוריה הוה ביה, וכד בעי למיזל, לא אזל אלא ברשותא דידיה, ויעקב דהוה שלים, ודיוריה הוה תדיר עמיה דלבן, אמאי לא בעא רשותא מניה. אלא הא אתמר דלא יגלגל לבן, עמיה גלגולין, וישתאר תמן, דהא בקדמיתא אמר ליה, ומיד גלגל עליה גלגולין, ואשתאר תמן, והשתא דחיל מניה.
אבל יתרו, לא הוה הכי לגבי משה. בגין דלבן חרשא הוה, ובחרשא הוה כל עובדוי, לגבי דיעקב, והשתא לא בעא יעקב לאתעכבא תמן, דהא קב"ה א"ל שוב אל ארץ אבותיך וגו', וע"ד לא בעא לאתעכבא ולמישבק פקודא דמריה.

— 25 —
תא חזי כתיב ויזכר אלהים את רחל וגו', פתח ואמר, למנצח לבני קרח על עלמות שיר. האי קרא, אית לאסתכלא ביה, דרזא דחכמתא איהו, וכל הני שירין ותושבחן, דהוו אמרי בני קרח, כלהו מחדתין אינון שירין ותושבחן דהוו מלקדמין, וכן כל אינון שירין ותושבחן דאמר דוד, וכל אינון דהוו עמיה, כלהו הוו ברזא עלאה, ברזא דחכמתא.
תא חזי עבד קודשא בריך הוא עלמא תתאה כגוונא דעלמא עלאה, וכל אינון סדרין דסדרו דוד ושלמה בריה, וכל אינון נביאי קשוט כלהו סדרו כגוונא דלעילא.
תא חזי, כגוונא דאיכא משמרות בארעא, הכי נמי ברקיעא, דמזמרי למרייהו, ואמרי שירתא תדיר. וכלהו קיימין אלין לקבל אלין, וכלא בסדרן דשירין ותושבחן, והא אוקמוה חברייא.
עלמות שיר, מאי עלמות שיר. אלא כמה דאת אמר, ששים המה מלכות ושמונים פלגשים ועלמות אין מספר. מאי ועלמות אין מספר. כד"א היש מספר לגדודיו. ובגין דלית לון חושבנא, כתיב ועלמות אין מספר.
וכלהו שורין שורין, מסחרן סדרין, אלין לקביל אלין, לזמרא ולשבחא למריהון, ואלין אינון עלמות שיר. ובגין דאית עלמות דלא מזמרין כאלין, אלין אקרון עלמות שיר.

— 26 —
תלת סדרין מתפרשן לכל סטר, לד' סטרי עלמא, ובכל סדרא וסדרא, דאיהי לכל סטר, תלת סדרין אחרנין. סדרא קדמאה דלסטר מזרח, תלת סדרין אינון, ואינון תשעה סדרין, בגין דכל סדרא מאינון תלת, אית ליה תלת סדרין, ואשתכחו דאינון תשעה, וכמה אלף ורבבן תחותייהו.
הני סדרין תשעה, כולהו מתנהגי באתוון רשימין, וכל סדרא אסתכי לאינון אתוון רשימין, ומתחברן כלהו, ואמרי שירתא, וכד אינון אתוון פרחי גו אוירא דרוחא דממנא על כלא, כדין אינון נטלי, ושירתא אתבסם, וחד את אתבטש מתתא וההוא את סלקא ונחתא ותרין אתוון פרחי עלייהו, והאי את מתתא, סלקא סדרא מתתא לעילא, ואתחבר בהו, ואתעבידו תלת אתוון, כלהו לפום אתוון יה"ו, דאינון תלת גו אספקלריא המאירה. מאילין אתפרשו תלת סדרין, ואינון תרין אתוון, וההוא את דסלקא, מתחברא עמהון ואינון תלת.
תא חזי, אינון תרין אתוון עלאין, דסלקין באוירא, אינון כלילן דא בדא, רחמי בדינא, ובגין כך אינון תרין, ואינון מעלמא עלאה, ברזא דדכורא, והאי דסלקא ואתחברא עמהון איהי נוקבא, ואתכלילת בתרווייהו. כגוונא דנוקבא אתכלילת בתרי סטרי, בימינא ובשמאלא, ואתחברת בהו, הכי נמי האי את נוקבא, דאתחברת בתרי אתוון אחרנין, ואינון בתרין סטרין, אלין עלאין, ודא לתתא, וכלא איהו חד, דכר ונוקבא. דכד אתברי עלמא, דאינון אתוון מעלמא עלאה נינהו, דאינון אולידו כל עובדין לתתא, כגוונא דלהון ממש, ובגין כך מאן דידע לון ואזדהר בהו, רחים לעילא ורחים לתתא.
רבי שמעון אמר, אלין אתוון כלהו, דכר ונוקבא, לאתכללא כחדא ברזא דמיין עלאין ומיין תתאין, וכלא חד, ודא איהו יחודא שלים. ובגין כך, מאן דידע להו, ואזדהר בהו, זכאה איהו חולקיה בהאי עלמא, ובעלמא דאתי, בגין דאיהו עקרא דיחודא שלים כדקא יאות, תלת תלת מסטרא דא ומסטרא דא, ביחודא חדא בשלימו דכלא. וכלהו רזא דסדרא עלאה כדקא חזי, כגוונא דלעילא, דההוא סדרא תלת תלת ברזא חדא.
סדרא תניינא, דלסטר דרום, תלת סדרין אינון לההוא סטרא, וכל סדרא וסדרא תלת תלת, ואינון תשעה, כמה דאתמר. ואתוון אתפלגו הכי. לכל סטרי, לאתחברא כלא כחד, בגין דאית אתוון ברזא דנוקבא, ואתוון ברזא דדכורא, ואתחברו כלהו כחדא, והוו חד, ברזא דשמא קדישא שלים, ולגבייהו סדרין ממנן, תלת תלת, כמה דאתמר. וכלא נפקא מסדרא דאבהן דלעילא, כסדרא דאתתקנא אתוון דשמא קדישא יה"ו, כמה דאתמר. הני סדרין כלהו, מתנהגי באלין אתוון ידיען, ונטלי בהו, וכמה חילין ורבוון כלהו לתתא, דנטלי ואתנהגי בסדרא דא.
סדרא תליתאה, דלסטר צפון, בתלת סדרין אינון לההוא סטרא, ואינון תשעה, ובתלת סטרין תלת תלת לכל סטר, אינון תשעה, ואינון סדרין מתלת סטרין כמה דאתמר.
שבעה ועשרים, ברזא דאתוון דאינון שבעה ועשרין. ואע"ג דאינון תרין ועשרין, שלימו דאתוון אינון שבעה ועשרין. והכי סדורא דסדרין אלין, שבעה ועשרין, לתלת תלת סדרין לכל סטר, ואשתכחו אלין ג' מהאי סטרא דאינון ט', ואלין תלת מהאי סטרא דאינון תשעה, ואלין תלת דהאי סטרא דאינון תשעה. אשתכחו כלהו שבעה ועשרין.
ורזא דאלין שבעה ועשרין, אינון תשעה אתוון דאינון ברזא דנוקבי, לאתחברא בהו נוקבא, עם אינון תמני סרי סטרי אחרנין, ברזא דדכר, וכלא איהו כדקא חזי.
תא חזי, כגוונא דאינון אתוון עלאין דעלמא עלאה, הכי נמי אתוון אחרנין לתתא, אתוון עלאין רברבין, ואתוון תתאין זעירין, וכלא דא כגוונא דא, וכל הני רזין, ברזא דדכר ונוקבא, כלא חד בשלימו.

— 27 —
ויזכר אלהים את רחל, דהא במזלא תליא, ובגין כך כתיב בה זכירה. וה' פקד את שרה, לאו ממזלא הוה, ואי תימא דהא בנין במזלא תליין, ולא לתתא, הכא בשרה לאו במזלא הוה. אלא וה' כתיב, כלא כחדא.
אי הכי אמאי כתיב פקידה, אלא ודאי זכירה, הות מקדמת דנא, ואתמסר מפתחא דא לתתא, כמה דכתיב ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה למועד הזה וגו'. ולבתר כגוונא דא, וכיון דאדכר, ברזא דלעילא, לבתר אתמר ברזא דנוקבא פקידה, למהוי כללא דכלא כחדא.
ויזכר אלהים את רחל. ר' חייא פתח ואמר וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אתם ואזכר את בריתי. ואזכר הא זכירה, בגין דאיהו לעילא, דהאי מזלא דאיהו לעילא בדכורא, אתא על פקידה דאיהו בגלותא לתתא בנוקבא. כגוונא דא ויזכר אלהים את רחל, כמה דאת אמר ואזכר את בריתי.
תא חזי, כתיב פקד פקדתי אתכם, וכי פקד פקדתי, והא פקידה בנוקבא קיימא, ובההוא זמנא בגלותא הות, ואיהי אמרת פקד פקדתי. אלא הכא אית לאסתכלא, ורזא דחכמתא הכא ואיהי בגלותא היך אתחזי למשה הכא, והיך אמרת פקד פקדתי.
אלא הכי אוליפנא שמשא כד נהיר, איהו בשמיא, ותוקפיה וחיליה שלטא על ארעא בכל אתר. כגוונא דא מלא כל הארץ כבודו, בזמנא דמקדשא קאים, מלא כל הארץ כבודו, דא ארעא קדישא. והשתא דישראל בגלותא, איהי לעילא, ותוקפא סחרא להו לישראל, לאגנא עלייהו, ואע"ג דאינון בארעא אחרא.
ותא חזי שכינתא לתתא, ושכינתא לעילא. שכינתא לעילא בתריסר תחומי רתיכין קדישין, ותריסר חיון עלאין, שכינתא לתתא, בתריסר שבטין קדישין, וכדין אתכלילת שכינתא לעילא ותתא, וכלא, בחד זמנא כחדא, ואע"ג דבזמנא דישראל בגלותא לתתא, לא אתתקנת לעילא, הכי נמי לא אתתקנת, בגין דלתתא לא אתתקנת, ודא הוא בגלותא עמהון דישראל, דאיהי בגלותא עמהון.
במה אתתקנת, למלכא דמית בריה, מה עבד כפא ליה לערסיה על אבלא דבריה, ולא אתקין ליה לערסיה, אלא נטל כובין ודרדרין, ואטיל תחות ערסיה, ושכיב עליה, כך קב"ה, כיון דאתגלו ישראל, ואתחרב מקדשא, נטל כובין ודרדרין ושוי תחותיה, הדא הוא דכתיב וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה. בגין דישראל הוו בגלותא.
פקד פקדתי אתכם, מאן דלא קיימא ברשותיה, מה פקיד, ומה עביד אלא פקד מלעילא, פקדתי מלתתא, מאי טעמא, בגין דהאי זכירה הות עלה מקדמת דנא, דכתיב ואזכר את בריתי, כיון דכתיב ואזכר, הא זכירה אתמנא עלה, ובג"כ אמרת לבתר פקד פקדתי דהא סימנא נקטת מקדמת דנא. כגוונא דא שרה דכתיב וה' פקד את שרה. אבל הכא רחל, דלא אדכרת מקדמת דנא, לא אתמר בה פקידה, אלא זכירה, וכלא בזכירה איהו, ברזא דמזלא.
רבי יהודה ורבי חזקיה, הוו אזלי מקפוטקיא ללוד, והוה רבי יהודה רכיב, ורבי חזקיה על רגלוי, אדהכי נחת רבי יהודה, אמר מכאן ולהלאה נתעסק באורייתא, כמה דכתיב הבו גדל לאלהינו.
א"ל אלו הוינא תלתא, יאות הוא, דחד יימא, ותרין יתיבו ליה. א"ל, הני מלי בברכאן, בגין דאדכר חד שמא דקב"ה, ותרין יתיבו ליה. הה"ד כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו. כי שם ה' אקרא, דא חד דמברך, הבו גדל לאלהינו. אלין תרין אחרנין. אבל באורייתא אפילו תרי יתבי ויהבי רבו ותוקפא דשבחא דאורייתא לקודשא בריך הוא.
אמר ליה רבי חזקיה, לגבי ברכאן, אמאי תלת. אמר ליה, הא אוקמוה ואתמר, דכתיב הבו גדל לאלהינו. אבל רזא דמלה הכא, דהא כל רזין דברכאן הכי איהו, חד לברכא, ותרין לאתבא, בגין דיסלק שבחא דקודשא בריך הוא, ברזא דתלתא, חד מברך, ותרין דאודו, ודא הוא קיומא דברכאן, וברזא עלאה כדקא יאות, וברזא דתלת כמה דאוקמוה.
עד דהוו אזלי, א"ר יהודה, תנינן, אית זכירה לטב, ואית זכירה לביש, אית פקידה לטב, ואית פקידה לביש. אית זכירה לטב: כמה דאוקמוה, דכתיב וזכרתי להם ברית ראשונים וגו'. ויזכר אלהים את נח. ויזכר אלהים את בריתו. ואית זכירה לביש: דכתיב ויזכר כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב. פקידה לטב: דכתיב פקד פקדתי אתכם. פקידה לביש: דכתיב ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם. וכלהו רזין עלאין.
כל הני זכירה ופקידה לטב, אלין אינון דרגין ידיען, רזא דמהימנותא, דכר ונוקבא, רזא חדא, זכירה ופקידה, ואלין אינון לטב. זכירה ופקידה לביש, אלין אינון רזא דסטרא אחרא, דקיימא ברזא דאלהים אחרים, דכר ונוקבא כחדא, זכירה בהאי, ופקידה בהאי, ואלין אינון דקיימין תדיר לביש. ואלין לקביל אלין. מהכא נפקי כל רזי דמהימנותא, וכל קדושין עלאין, כמה דאוקמוה. ומהכא נפקי כל זינין בישין, וכל מותא, וכל סטרין וזינין בישין בעלמא ואוקמוה. ודא בהפוכא מן דא.
אמר רבי חזקיה, הכי הוא ודאי, זכאה איהו, מאן דחולקיה אתקיים בסטרא טבא, ולא ירכין גרמיה לסטרא אחרא, וישתזיב מנהון. אמר ליה רבי יהודה, הכי הוא ודאי, וזכאה מאן דיכיל לאשתזבא מניה מההוא סטרא, וזכאין אינון צדיקיא, דיכלי לאשתזבא מנייהו, ולאגחא קרבא בההוא סטרא. אמר רבי חזקיה במה. פתח ואמר, כי בתחבולות תעשה לך מלחמה וגו', מאן מלחמה, דא מלחמה דההוא סטרא בישא, דאצטריך ב"נ לאגחא ביה קרבא, ולשלטאה עלוי, ולאשתזבא מניה.
תא חזי, דיעקב הכי אשתדל לגבי עשו, בגין ההוא סטרא דיליה, לאתחכמא עלוי, ולמיזל עמיה בעקימו, בכל מה דאצטריך, בגין לשלטאה עלוי ברישא וסופא, וכלא כדקא יאות. ורישא וסופא כחדא, דא כגוונא דא, כמה דכתיב, בכרתי, ולבתר ברכתי, שירותא וסופא כחדא, דא כגוונא דא, בגין לשלטאה עלוי באורח מישר כדקא חזי ליה, ובג"כ זכאה איהו, מאן דאשתזיב מנייהו, ויכיל לשלטאה עלייהו.
ת"ח, זכירה ופקידה לטב, אינון כחדא ברזא דמהימנותא, וזכאה איהו מאן דאשתדל בתר מהימנותא, כד"א אחרי ה' ילכו כאריה ישאג וגו'. אמר רבי חזקיה הכי הוא ודאי.
ות"ח, ב"נ כד צלי צלותיה, לא יימא עליה זכרני ופקדני. בגין דאיכא זכירה ופקידה לטב, וזכירה ופקידה לביש, וזמינין לנטלא מלה מן פומא, ואתיין לאדכרא חובוי דבר נש ולענשא ליה. בר אי איהו זכאה שלים, דכד בדקי חובוי ההיא זכירה ופקידה לביש, לא ישכחון לון, כגון עזרא דאמר זכרה לי אלהי לטובה.
דהא בכל אתר, דבר נש צלי צלותיה, יכליל גרמיה בין סגיאין בכללא דסגיאין. ותא חזי שונמית, כד אמר לה אלישע, היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא. היש לדבר לך אל המלך, ההוא יומא, יום טוב דראש השנה הוה, וההוא יומא דמלכותא דרקיעא שלטא למידן עלמא, וקב"ה אקרי מלך המשפט בההוא זמנא. ובגין כך אמר לה, היש לדבר לך אל המלך.
מה כתיב, ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת. מאי קאמרה. לא בעינא, למהוי רשימאה לעילא, אלא לאעלאה רישאי בין סגיאין, ולא לאפקא מכללא דלהון. וכך בעי ליה לבר נש, לאתכללא בכללא דסגיאין ולא לאתייחדא בלחודוי, בגין דלא ישגחון עליה, לאדכרא חובוי כדקאמרן

— 28 —
פתח רבי יהודה ואמר הנגלו לך שערי מות ושערי צלמות תראה. האי קרא, קב"ה אמר ליה לאיוב, כד חמא, דאיוב דחיק גרמיה על דינוי דקב"ה. תא חזי, איוב אמר הן יקטלני לו איחל, כתיב לא באל"ף, וקרינן לו בוא"ו, וכלא איהו.
א"ל קב"ה, וכי אנא קטיל בני נשא, הנגלו לך שערי מות ושערי צלמות תראה, כמה תרעין אינון פתיחן בההוא סטרא. ומותא שלטא עלייהו, וכלהו סתימין מבני נשא, ולא ידעין אינון שערים.
ושערי צלמות תראה. מאן אינון שערי מות ומאן אינון שערי צלמות. אלא מות וצלמות כחדא אינון, וזווגא חדא אינון. מות הא אתמר, דא מלאך המות, והא אוקמוה. צלמות: צל מות. האי איהו מאן דרכיב עליה, ואיהו צלא דיליה, ותוקפא דיליה, לאזדווגא כחדא, בקשורא חד ואינון חד.
וכל אינון דרגין דנפקי מנייהו, ומתקשרן בהו אינון שערים דלהון, כמה דלעילא, כמה דאת אמר, שאו שערים ראשיכם וגו'. ואלין איקרו נהרין ונחלין, שית סטרין דעלמא. אוף הכי אינון שערי מות, ושערי צלמות מסטרא אחרא, דרגין ידיען דשלטין בעלמא, שערי מות, ושערי צלמות, דא נוקבא, ודא דכורא, ותרווייהו כחדא.
ועל דא, אמר קודשא ב"ה ליה לאיוב, בגין כל אינון מלין, דאיהו אמר כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה, וכל אינון שאר מלין. אמר קודשא ב"ה הנגלו לך שערי מות, למנדע דהא כלהו ברשותי, וכלהו זמינין לאתבערא מעלמא, דכתיב בלע המות לנצח וגו'.

— 29 —
תא חזי, ויזכר אלהים את רחל וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה. תרי זמנין, אלהים אלהים, אמאי. אלא, חד מעלמא דדכורא, וחד מעלמא דנוקבא, בגין דבמזלא תלייא מלתא.
וכד אתערת רחל בשמא דא, דכתיב יוסף ה' לי בן אחר, ידע יעקב, דאיהי אתחזייא לאשלמא כלהו שבטין, ולא תתקיים בעלמא, בגין כך בעא למיזל, ולא יכיל, וכד מטא זמנא דבנימין, ערק ואזל ליה, בגין דבארעא אחרא לא ישתלים ביתא, לאתקשרא עלמא קדישא ביה.
והיינו דכתיב ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך. מאי ואהיה עמך. אלא אמר ליה, עד הכא, רחל הות עמך עקרא דביתא, מכאן ולהלאה, אנא אהא עמך, ואטול ביתא בהדך, בתריסר שבטין. והיינו דכתיב, ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל. עלי הוה, ובגיני הוה מלה, דאתדחיא איהי, ואתיא דיורא אחרא, ונטלא ביתא בגיני לדיירא עמי.

— 30 —
ויאמר נקבה שכרך עלי ואתנה, מאי נקבה. אמר רבי יצחק, ההוא רשע אמר, אנא חמי, דיעקב לא אסתכל אלא בנוקבי, ובגין כך יפלח לי, אמר נקבה שכרך, הא נקבה, דאיהו שכרך, כד בקדמיתא. ואתנה, אימא מאן נקבה אסתכלת בה, ואתנה, ופלח לי בגינה.
ויאמר יעקב לא תתן לי מאומה, אמר יעקב חלילה, דהא אנא כל מה דעבידנא, לשם יקרא דמלכא קדישא עבידנא, ועל דא לא תתן לי מאומה, דהא לאו דעתאי בהאי, אלא אם תעשה לי הדבר הזה וגו'.
ויסר ביום ההוא את התישים. רבי אלעזר פתח ואמר, יי' מי יגור באהלך וגו', הא אוקימנא, ואוקמוה חברייא, הולך תמים, דא אברהם, דכד אתגזר, תמים אקרי. ופועל צדק, דא יצחק. ודובר אמת, דא יעקב. ודאי יעקב באמת אתדבק, אי הוא באמת אתדבק, מ"ט עבד עם לבן כגוונא דא.
אלא, יעקב בחין שעתא דמזליה הוה. דשרי ליה לאינש, למבחן שעתיה, עד לא יתוב לארעיה, ואי מזליה קאים במה דעביד שפיר, ואי לאו לא יושיט רגלוי, עד דיסלק לגביה.
ת"ח כתיב וענתה בי צדקתי ביום מחר וגו', דהא איהו לא עבד בגין דיטול מדיליה למגנא, אלא כלא בקושטא ושלימו דרעותא, ולא עוד אלא דאיהו נטיל רשו מלבן, וע"ד כתיב נחשתי ויברכני יי' בגללך. כמה חרשין וזינין עבד לבן, ובחין מזליה, בגיניה דיעקב, והוה אשכח בגיניה דיעקב, מאה עאנא כל ירחא, ומאה אמרין, ומאה עזין יתיר על עאניה.
ר' אבא אמר, אלף עאנין, ואלף אמרין, ואלף עזין, הוה מייתי ליה יעקב יתיר בכל ירחא וירחא, הה"ד כי מעט אשר היה לך לפני ויפרץ לרב ויברך יי' אותך לרגלי, וברכתא דלעילא לאו איהו, פחות מאלף, מכל זינא וזינא, מעאנין אלף אשתכח, מאמרין אלף אשתכח, מעזין אלף אשתכח, על כל מה דשריא ברכתא דלעילא, לא פחות מאלף, עד דבגיניה דיעקב, אסתלק לבן לכמה עותרא.
וכד בעא יעקב לנטליה אגריה, לא אשכח אלא עשרה מכל זינא וזינא, ויעקב חשיב ליה לעותרא סגי. חמי כמה נטיל מדיליה, ממה דהוה יהיב איהו בזכותיה ללבן. וכל דא דסליק ביה יעקב, לא הוה, אלא בזרוע דאינון מקלות, דשוי לגבי ענא.
ת"ח כמה טרח ההוא שלימא דיעקב, אבתריה דלבן. כתיב, וישם דרך שלשת ימים וגו', והוה אייתי ליה כל האי עותרא, ועם כל דא, לא בעא לבן דיהא אגריה דיעקב הכי, אלא נטל עשרה מן דא, ועשרה מן דא, ויהב ליה, ואמר ליה, טול הני, ואי יולידו כמה דאמרת, בהאי גוונא יהא אגרך, הה"ד ותחלף את משכורתי עשרת מונים, עשרה מן דא ועשרה מן דא, וכתיב ואביכן התל בי והחליף את משכורתי עשרת מונים. אשתדל בתר קב"ה, וברכיה. ומכל מה דשוי לבן עמיה דיעקב, אהדר במלוליה, ונטיל מיעקב כלא, עד דקב"ה חס עליה, ונטל מדיליה בזרוע.

— 31 —
אמר רבי אלעזר כל הני קראי, לאחזאה חכמתא קא אתיין, דתנינן מלין דלעילא, מנהון תליין בעובדא, ומנהון במלולא, ומנהון ברעותא דלבא. ומאן דבעי לאמשכא ברכאן, בצלותא, במלולא, ורעותא. ומנהון דלא בצלותא, אלא בעובדא תליין.
ת"ח יעקב שלים, כל מה דעבד, בחכמתא עביד, כתיב ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים בשקתות המים, כלא בחכמתא, לאמשכא ברכאן, ממבועא דכלא, לכלהו דרגין עלאין, דאינון חולקיה ועדביה.
את המקלות. מאן מקלות, אלין דרגין דאינון בי דינא. אשר פצל, דאעבר מנהון דינא. ברהטים: היינו דכתיב מלך אסור ברהטים, דהא מההוא מלך, אתיין ברכאן לכלהו עלמין.
ד"א מלך אסור ברהטים, מלך דא, אסור וקשור באינון רהטין עלאין, דמנייהו אשתקיין כלא, ממלך עלאה. בשקתות המים: אלין אינון, נחלין דנפקין ואתיין, עד דמטו לאתר דמתכנשי תמן. אשר תבאנה הצאן לשתות, כד"א ישקו כל חיתו שדי ישברו פראים צמאם. ובההוא אתר, דמתכנשי תמן מיא, כלהו אתיין לאשקאה מניה.
ויחמנה, מאי ויחמנה. ת"ח בשעתא דרוח צפון נשיב, מיין גלידין, ולא נגדין לבר, ולא אשתקיין, בגין דדינא תליא, וקרירו דצפון גליד מיא. וכד אתער רוח דרום, מתחממי מיא, ואתעבר גלידו דלהון, ונגדין, כדין אתשקיין כלא. בגין דחמימו דדרום, שראן מיא, וכלהו מתחממי וחדאן למשתי מההוא קרירו דצפון, דהוה לון בקדמיתא, הה"ד ויחמנה. ויחמנה, ולא כתיב ויחמו. אלא דאינון כלהו נוקבי.

— 32 —
ועל דא אתכוון יעקב, למעבד עובדא בחכמתא, ודא הוא דכתיב ויקח לו יעקב מקל לבנה לח וגו'. פתח ואמר כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגלתו, ת"ח כי יעקב בחר לו יה, עד כאן לא ידענא מאן בריר למאן, אי קב"ה בריר ליה ליעקב, אי יעקב בריר ליה לקב"ה. אלא ממה דגלי קרא, ידענא דקב"ה נטיל ליה ליעקב לעדביה, דכתיב כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו.
תא חזי, הכי נמי יעקב, בירר אחסנתיה ועדביה לחולקיה, וסליק לעילא מכל דרגין, ונטיל ליה לעדביה. מקל לבנה לח, היינו דרגא חוורא, דסטר ימינא. ולוז וערמון, היינו דרגא סומקא, דסטר שמאלא.
ויפצל בהן פצלות לבנות, דאעבר דינא מן דא, ואתחבר ליה בימינא, והוא עאל בינייהו, ונטיל לון כחדא ואתעביד כלא חד, בתרי גווני. ועם כל דא, מחשף הלבן, דיתגלי חוורא על סומקא. וכל דא למאי, לאמשכא לדרגא דא דעדביה ברכאן ממבועא דכלא, ולשואה לדרגא דא דאיהו תלתא כחדא.
ברהטים בשקתות המים, כמה דאוקימנא, וכדין בעובדא דא דחכמתא, נגדין ברכאן לתתא, ומתשקיין כלהו עלמין, ושריין עליה ברכאן, כמה דאוקמוה, דכתיב בבקר יאכל עד וגו', ולבתר מכאן, ולערב יחלק שלל, לאתברכא כלהו עלמין לתתא. ויעקב נטל חולקיה, מאינון ברכאן, דשריין עליה לתתא, בגין דאיהו חולקיה ועדבא דקודשא בריך הוא.
(סתרי תורה) ויקח לו יעקב מקל לבנה וגו', מתניתין, רעותא דעובדא, קטרי דמהימנותא, קל קלא דקליא, אתער מעילא לתתא, אנן פתיחין עיינין הוינן. גלגלא אסחר מעילא לכמה סטרין, קל נעימותא אתער. אתערו ניימין דמיכין, דשינתא בחוריהון, ולא ידעי, ולא מסתכלן, ולא חמאן אטימין אודנין, כבדין דלבא, ניימין, ולא ידעין. אורייתא קיימא קמייהו, ולא משגיחין ולא ידעי במה מסתכלן, חמאן ולא חמאן. אורייתא רמאת קלין אסתכלו טפשין, פתחו עיינין, ותנדעון. לית מאן דישגח, ולית מאן דירכין אודניה, עד מה תהוון בגו חשוכא דרעותייכו. אסתכלו למנדע, ואתגלי לכון נהורא דנהיר.
בזמנא דיעקב שלימא, מגו עאקו דארעא ורשו אחרא, בגו דרגין נוכראין, דחה לכלהו, ובריר חולק עדביה ואחסנתיה, נהורא מגו חשוכא, חכמתא מגו טפשותא, ואוקיר ליה למאריה, כד הוה קאים בגו רשותא דאל זר. ע"ד כתיב לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו. (ע"כ ס"ת)
(תוספתא) קוטרא דקוטרא דכיא, הוה סליק לגו לגו, עד לא אשכח אתר בית מותבא, ההוא אתר לאו אתר, לאו אשתכח לעילא ותתא, מכלא אתאביד, אבדון הוי מכלא, אבדון דכורא, סמא"ל דנפק מהתוכא דתוקפא דיצחק. ומות נוקבא דיליה, נחש קדמאה, אשת זנונים, דכתיב רגליה יורדות מות. ואלין תרין: אבדון ומות, שמעו תוקפא דהורמנו דמלכא.
רזא וסתרא סתימא עלאה טמיר מכלא, טמיר מרעיונין והרהורין, מניה נפק את י', נקודה עלאה. מהאי נקודה עלאה, נפק כלא, אמשיך ואפיק ה', אמא עלאה, דאשקי לכלא. מהאי נפיק ו', רזא דשית, דאחיד לכל סטרין, דאיהו: מקל לבנה לח, ולוז, וערמון.
תרין דרועין דאחידן ביה, אלין נפקי ואחידו בה"א תתאה, לחברא משכונא כחד, ולמהוי חד. כדין, תליסר מכילן, הוו חד. וחוורא אתגליף על גוונין וסליק על גוון כלהו, הה"ד מחשף הלבן, וכדין אקרי יי' אחד ושמו אחד. וכדין יי' רועי לא אחסר. וכתיב בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני נפשי ישובב וגו'. (ע"כ תוספתא)
(סתרי תורה) ויקח לו יעקב, בריר ליה לחולקיה לעדביה, מקל לבנה לח, סטרא דימינא, גוון חוור, לח: סטרא איהו דמים. ולוז: דא סטרא דשמאלא, סומקא כוורדא. וערמון: כליל דא בדא. וכלהו אחיד ימינא חוורא בגווניה, וסלקא בהו. דכתיב מחשף הלבן, דאע"ג דאחיד לתרין סטרין, נטל חולקיה לסטר ימינא, ואגליף בכלא, בהאי סטרא ובהאי סטרא, כדין אקרי גבר שלים, שלים בכלא.
מה כתיב בתריה, והיה בכל יחם הצאן המקשרות ושם יעקב את המקלות וגו'. סתרא דסתרין, לחכימי לבא אתמסר, בגו משריין עלאין קדישין אית דרגין עלאין, אלין על אלין, אלין פנימאין, ואלין לבר. אינון פנימאין מתקשרין במלכא קדישא, ומתקשרין בישראל, בנין קדישין לקב"ה, ואלין אקרון הצאן המקשרות, משריין דאינון מקשרות, עילא ותתא.
בשעתא דתיאובתא דלהון, לגבי זוהרא עלאה דלעילא, עמודא דאמצעיתא, יעקב שלימא נטל אינון מקלות, תפלין דרישא, ברהטים: אתר ודוכתא, לדיורי תפלין. ומהכא נטלי נהורא וזיווא, כל חילין ומשריין עלאין, אינון דמתקשרן לעילא, ומתקשרן לתתא, כיון דאינון נטלין מגו רהטין שקתות המים, כדין, אינון הוו מקורין ומבועין, לנחתא לתתא, ולמיהב לכלא.
ובג"כ, אפריש יעקב, בין דרגין עלאין קדישין, לדרגין אחרנין, דשאר עממין, כד"א וישת לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן. עדרים אפריש ליה לגרמיה, דלא יהא ליה חולק בשאר עממין, כמה דאפריש ליה, דרגי דמהימנותא לעילא, לחולקיה ועדביה, הכי אצטריך לאפרשא, דרגין דמשריין קדישין לתתא, לקשרא לון בהדיה, באינון היכלין דמטרוניתא.
וכלהו רשימין, ברשימו דמלכא עלאה. כמה דישראל, רשימין לתתא, בין כל שאר עממין, אוף דרגין דמשריין עלאין, רשימין אינון לחולקיה לקב"ה, בין כל שאר חילין, ומשריין עלאין. וע"ד בריר יעקב לחולקיה ועדביה, ברזא דמהימנותא, אוף הכי קב"ה, בריר ליה, מכל שאר חילין ומשריין דעלמא.
ומשריין עלאין, מתפרשאן אלין מאלין. בשעתא דזהרא דנורא בנהירו דשכינתא אתגליא, כל אינון דרגין אחרנין, אתכספן, ומתעטפי מההוא זהרא ולא יכלו לקרבא לגביה. וכל אינון דרגין קדישין, דאינון תקונא דיליה, בשעתא דאתגליא ההוא זהרא, מיד חדאן, וסלקן לאתקרבא בהדיה, ולאתקשרא לגביה, ואיהו בהו אתתקנת, וסתרא דא והיו העטופים ללבן והקשורים ליעקב.
ואצטריך לבררא ולאתפרשא דרגין קדישין דחולקיה. מאינון דרגין דשאר עמין, ובכלא אצטריך יעקב קדישא וע"ד קב"ה כתיב באורייתא, מהימנותא דיליה, בגו סתרי מלין אלין. זכאה חולקיה. (ע"כ ס"ת)

— 33 —
רבי ייסא, זוטא, הוה שכיח קמיה דר"ש, אמר ליה. האי דכתיב ברכות לראש צדיק, לצדיק מבעי ליה, מאי לראש צדיק. אמר ליה, ראש צדיק: דא היא עטרה קדישא, ואוקמוה. תו, ראש צדיק, דא יעקב, דאיהו נטיל ברכאן, ונגיד לון לצדיק, ומתמן אזדריקו לכל עיבר, ומתברכן כלהו עלמין.
אבל הא אוקימנא, ברכות לראש צדיק, צדיק אקרי, ההוא אתר דברית, דמניה נפקין מבועין לבר, נוקבא דקיסטא, דחמרא נפיק מניה איהו רישא, כך ראש צדיק, ההוא אתר, כד זריק מבועין לנוקבא, אקרי ראש צדיק. צדיק איהו ראש בגין דכל ברכאן ביה שריין.
תו, ההוא בר נש, דזכי למנטר את קיימא קדישא, ועביד פקודי דאורייתא, צדיק אקרי, ומרישיה ועד רגלוי הכי אקרי. וכד ברכאן נגדין לעלמא, שריין על רישיה, ומניה קיימי ברכאן לעלמא, בבנין קדישין זכאין דאוקים.
רבי ייסא תו שאיל ואמר, כתיב נער הייתי גם זקנתי וגו'. האי קרא אוקמוה דשרו דעלמא אמרו, איהו אמרו בחכמתא, יתיר ממה דחשבין בני נשא. אמר ליה, ברי יאות הוא, דהא ביחודא קדישא אתמר נער הייתי גם זקנתי.

— 34 —
והכי הוא. ולא ראיתי צדיק נעזב, דא הוא שבחא דיחודא, דלא אשתכח יום בלא לילה, דהא לילה ביה אשתכח תדירא, וצדיק אחיד לעילא, ואחיד לתתא.
וזרעו מבקש לחם, מאי הוא. אלא, בשעתא דזריק ואתנגיד זרעא, לא תבע לנוקבא, דהא בהדיה שריא, דלא אתפרשא מניה לעלמין, וזמינא היא לגביה, דהא זרעא לא נגיד, אלא בשעתא דנוקבא זמינא, ותיאובתא דתרווייהו כחדא בדבוקא חד דלא מתפרשן, וע"ד לא אצטריך למתבע עלה.
אמר ליה, ובזמנא דגלותא לאו הכי. א"ל זרעו כתיב, ולאו איהו, אימתי נפיק, כד נוקבא בדבוקא חד עם דכורא. ואי תימא לא ראיתי צדיק נעזב, בזמנא דגלותא מאי היא.
אלא, הא אחיד לעילא. ולא נעזב לעלמין, בזמנא אחרא, לא נעזב מנוקבא, אחיד לעילא, ואחיד לתתא, אחיד לעילא, בזמנא דגלותא. בזמנא אחרא, אחיד לתרין סטרין, לעילא ותתא, ולעולם אינו נעזב.

— 35 —
כתיב ויתן אתם אלהים ברקיע השמים, דא צדיק, ואף על גב דאתמר ברקיע השמים, אלא ברקיע השמים ודאי, דאיהו סיומא דגופא.

— 36 —
תא חזי תרין רקיעין אינון, ואינון שירותא וסיומא, דא כגוונא דא. שירותא רקיעא תמינאה, ביה שקיען כל ככביא, זעירין ורברבין, ודא הוא רקיעא עלאה סתימאה, דקאים כלא, ומניה נפיק כלא, ואיהו תמינאה, מתתא לעילא, והוא שירותא, לאפקא מניה כלא.
כך איהו רקיעא תמינאה מעילא לתתא, דביה שקיעין כל ככביא, כל נהורין ובוצינין. והוא נטיל כלא ודא סיומא דכלא. כמה דההוא רקיעא תמינאה, דאיהו שירותא דכלא, תליין ביה כל נהורין, ונטיל לון, ומניה נפקי, הכי נמי האי, איהו רקיעא תמינאה, תליין ביה כל נהורין, ונטיל לון, ומניה נפקו לכלהו עלמין.
שירותא וסיומא, כגוונא חד קיימי, ועל דא, איהו נהר דנגיד ונפיק, ולא פסקי מימוי לעלמין, כלא למהוי סיומא כשירותא, ובגין כך ויתן אתם אלהים ברקיע השמים, ולמה, להאיר על הארץ.
ואף על גב דאתמר כלא כגוונא חדא קיימי, ודא הוא ברירא דמלה, מה בין האי להאי. אלא, דא אוקים וזן לעלמא עלאה דאיהו ביה, ולכל אינון סטרין עלאין, ודא אוקים וזן לעלמא תתאה, ולכל אינון סטרין תתאין.
ואי תימא, עלמא דלעילא, מאן איהו, והא ההוא רקיעא תמינאה עלאה סתימאה, עלמא דלעילא איהו, והכי אקרי, דהא תרין עלמין נינהו כמה דאתמר. אלא, איהו עלמא עלאה, וכל אינון דנפקי מניה, על שמיה אקרון, ואינון דנפקי מעלמא תתאה, על שמיה אקרון, וכל האי והאי כלא חד, בריך הוא לעלם ולעלמי עלמין.

— 37 —
ת"ח ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע. מאן לבנון. הא אוקמוה ואתמר, האי קרא אשר שם צפרים יקננו חסידה ברושים ביתה. אשר שם צפרים יקננו, באן אתר. בלבנון. ואלין אינון תרין צפרים, דקאמרן בכמה אתר, ומאלין, אתפרשן כמה צפרין אחרנין, אבל אלין עלאין, ונפקין מלבנון, דאיהו לעילא, ורזא דמלה, וללבן שתי בנות וגו'.
חסידה ברושים ביתה, באינון שית בנין עלאין, שית סטרין דעלמא, כמה דאתמר. אמאי אקרי חסידה. אלא, האי עלמא עלאה, אע"ג דנוקבא איהי, קרינן לה דכר, דכד אתפשט, כל טיבו, וכל נהירו, מניה נפיק.
ובגין כך דאיהי חסידה, נפיק מינה חס"ד, דאיהו נהורא קדמאה, דכתיב ויאמר אלהים יהי אור. ועל דא ברושים ביתה. ברושים: אל תקרי ברושים, אלא בראשים. דהא עלמא אחרא, בתתאין ביתה, ואיהי בי דינא דעלמא. ולזמנין אקרי כגוונא דלעילא, בכל אינון שמהן.
ועל אתר דא כתיב, וינחם יי' ויתעצב אל לבו. חרון אף יי'. דהא באתר דא תליא. דהא כל מה דלעילא, כלא איהו בנהירו, חיין לכל סטרין, ועל דא תנינן, אין עצבות לפני המקום, לפני דייקא, ועל דא כתיב עבדו את יי' בשמחה באו לפניו ברננה. עבדו את יי' בשמחה, לקביל עלמא עלאה, באו לפניו ברננה לקביל עלמא תתאה. זכאין אינון ישראל, בעלמא דין ובעלמא דאתי, בגין כך כתיב, אשריך ישראל מי כמוך עם נושע ביי' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו וגו'.

— 38 —
ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים וגו'. פתח ר' אלעזר ואמר, אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא. אם חכמת חכמת לך, ת"ח, ווי לאינון חייבי עלמא, דלא ידעין, ולא משגיחין, במלי דאורייתא. וכד אינון משגיחין בה, בגין דלית לון סכלתנו, מלין דאורייתא דמיין בעינייהו, כאילו כלהו מלי ריקניא, ולית בהו תועלתא, וכלא בגין דאינון רקנין מדעתא וסכלתנו. דהא כל מילי דאורייתא, כלהו מלין עלאין ויקירין, וכל מלה ומלה כתיב בה יקרה היא מפנינים, וכל חפצים לא ישוו בה.
וכל אינון טפשין, אטימין דלבא, כד חמאן מלי דאורייתא, לא די לון דלא ידעי, אלא דאינון אמרי, דאינהו מלין פגימין, מלי דלית בהו תועלתא. ווי לון, כד יתבע לון קב"ה, עלבונא דאורייתא, ויתענשון עונשא דמרדי במאריהון.
מה כתיב באורייתא, כי לא דבר רק הוא מכם, ואי איהו רק מכם איהו, דהא אורייתא כלא, מלייא מכל אבנין טבין, ומרגלאן יקירין, מכל טבין דעלמא, כד"א וכל חפצים לא ישוו בה, והיך יימרון דאיהי ריקניא.
ושלמה מלכא אמר, אם חכמת חכמת לך, דכד יתחכם בר נש באורייתא, תועלתא דיליה איהו, דהא באורייתא לא יכיל לאוספא, אפילו את אחת. ולצת לבדך תשא, דהא אורייתא, לא יגרע משבחהא כלום, וליצנותא, דיליה איהו, ואשתאר ביה, לאובדא ליה מהאי עלמא ומעלמא דאתי.
ת"ח, כד אתוון עלאין, מתחברן כלהו, בהאי דרגא, סופא דכל דרגין קדישין עלאין, ואתמליא מנייהו, ואתברכא מעלמא עלאה, כדין, האי דרגא קיימא, לאשקאה לכלהו עדרין, כל חד וחד כדקא חזי ליה, וכל חד וחד אתשקי מן דינא ורחמי.
ת"ח, מה כתיב, ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים וגו', דיעקב בעא לאתקנא תפלה של ערבית, ולאנהרא לסיהרא, ולאשקאה ולברכא לה מכל סטרין, דכתיב ויצג את המקלות. אלין דינין וגבורן, דנפקי מגבורה דלעילא.
ויעקב כד בעא לאתקנא להאי דרגא, סליק לכל אינון דינין וגבורן מינה, ואוקים לון ברהטים, באינון רהטים ארבע, דקיימי תחות האי באר חפרוה שרים, דאתמליא מאינון נחלין ומבועין עלאין, בגין דכד נפקין מיין, מהאי באר קדישא, אלין ארבע נטלי כלא, ועל דא אקרון רהטים, ומתמן אתיין כלא למשתי.
ואינון דינין וגבורן, כלהו קיימי תמן, לנטלא לכל חד וחד כדקא חזי ליה. אשר תבאנה הצאן לשתות לנכח הצאן, אלין לקביל אלין. ויחמנה, מאי ויחמנה. דכד מתעטרן בדינא, מתחממין בההוא דינא, ואזלין ושאטין בעלמא, ומעייני בארחיהון דבני נשא, הן לטב הן לביש.
ת"ח, מה כתיב בתריה, ויחמו הצאן אל המקלות, בגין דאינון מקלות הוו מתחממן, ומשגיחין בדיני עלמא, ואתפקדן עליה, ואתדנו בני נשא עלייהו, כד"א בגזרת עירין פתגמא ומאמר קדישין שאלתא וגו'.
רבי חייא פתח ואמר, דבקה נפשי אחריך בי תמכה ימינך, האי קרא אית לאסתכלא ביה, דבקה נפשי אחריך, בגין דדוד מלכא, הוה מתדבק נפשיה תדיר, אבתריה דקב"ה, ולא חייש למלין אחרנין דעלמא, אלא לאתדבקא נפשיה ורעותיה ביה, וכיון דאיהו הוה מתדבק בקב"ה, הוה תמיך ביה ולא שבקיה. מכאן, לבר נש כד אתא לאתדבקא בקב"ה, קב"ה אחיד ביה, ולא שביק ליה.
ד"א דבקה נפשי אחריך, לאתעטרא דרגיה לעילא, דהא כד אתדבק ההוא דרגא בדרגין עלאין לסלקא בתרייהו, כדין ימינא אחיד ביה לסלקא ליה, ולחברא ליה, בחבורא חד כדקא יאות, כד"א ותאחזני ימינך, וכתיב וימינו תחבקני, ועל דא בי תמכה ימינך.
וכד אחיד ביה בקב"ה, כדין כתיב שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, ואיהו יחודא חד, וחבורא חד, וכד איהו חבורא חד, כדין אתמליא ההוא דרגא דיליה, ואתברכא.
וכד אתמליין כל אינון רהטין, אתמליין לארבע סטרין דעלמא, וכלהו עדרייא אשתקיין, כל חד וחד לסטריה. וכד אתא יעקב, לאתקנא האי דרגא, בריר ליה סטרא דימינא, דאתחזי ליה, וסטרא אחרא דלא אתחזי ליה אתפרשת מיניה, כמה דכתיב, וישת לו עדרים לבדו ולא שתם על צאן לבן. לבדו: הוה בלחודוי, דלא ישתמש בטעוון אחרנין דבסטרין אחרנין. זכאה חולקהון דישראל, דעלייהו כתיב כי עם קדוש אתה ליי' אלהיך ובך בחר יי' וגו'.
ותא חזי, יעקב איהו תושבחא דאבהן, ואיהו כללא דכלהו, ובגין דאיהו כללא דכלא, בג"כ איהו קאים לאנהרא לסיהרא, דיעקב איהו קאים לאתקנא לתפלת ערבית.
וכל ההוא תקונא, איהו כדקא חזי ליה, כל אינון סטרין קדישין כלהו בתקונא אתקין בסטרוי, ואפריש חולקיה, מחולקא דשאר עמין. אלין סטרין עלאין קדישין בקדושה עלאה. ואלין סטרין מסאבין, במסאבן דמסאבותא.
והא אוקימנא, דכתיב וישת לו עדרים לבדו. וישת לו: דאתקין תקונין למהימנותא. לבדו: כד"א ובך בחר יי' להיות לו לעם סגלה מכל העמים. ולא שתם על צאן לבן, דלא שוי חולקיה ועדביה עמהון.
ועל דא יעקב שלימו דאבהן, אתקין רזא דמהימנותא, ואפריש חולקיה ועדביה, מחולקא ועדבא דשאר עמין. ועל דא כתיב, ואתם הדבקים ביי' אלהיכם חיים כלכם היום.
רבי אבא אמר, זכאה חולקהון דישראל, דאינון עלאין על עמין עכו"ם, בגין דדרגא דלהון לעילא, ודרגין דעמין עכו"ם לתתא, אלין בסטרא דקדושה, ואלין בסטרא דמסאבא, אלין לימינא, ואלין לשמאלא.
כיון דאתחרב בי מקדשא, מה כתיב, השיב אחור ימינו מפני אויב, ובגין כך כתיב, הושיעה ימינך וענני. ושמאלא אתגבר ומסאבא אתתקף, עד דיבני קב"ה בי מקדשא, ויתקין עלמא על תקונוי, ויהדרון מליה כדקא יאות ויתעבר סטרא מסאבא מן עלמא. והא אתמר, דכתיב ואת רוח הטמאה אעביר מן הארץ וגו', וכתיב בלע המות לנצח וגו'.
וישתאר קב"ה בלחודוי, כמה דכתיב, והאלילים כליל יחלף, וכתיב ונשגב יי' לבדו ביום ההוא. הוא בלחודוי, כמה דכתיב, ואין עמו אל נכר, בגין דישתצי חילא מסאבא מעלמא, ולא ישתאר לעילא ותתא, אלא קב"ה בלחודוי, וישראל לפולחניה, עם קדיש, ויתקרי קדיש, דכתיב, והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלם. וכדין יהא מלכא יחידאי, לעילא ותתא, ועמא יחידאה לפולחניה, כמה דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.

— 39 —
רבי יצחק ור' ייסא, הוו אזלי בארחא, אמר רבי ייסא, הא שכינתא לגבן נתעסק במלי דאורייתא, דכל מאן דעסיק במלי דאורייתא וישתדל בה, זכי לאמשכא ליה בהדיה.
פתח רבי יצחק ואמר, חי יי' וברוך צורי וירום אלהי ישעי, האי קרא איהו רזא. חי יי', וכי לא ידענא דקב"ה אקרי חי, אלא אפילו צדיק, איהו אקרי חי, דהא חי, צדיק איהו לעילא, וצדיק איהו לתתא. לעילא קב"ה אקרי חי. לתתא צדיק אקרי חי, דכתיב ובניהו בן יהוידע בן איש חי, אמאי אקרי חי בגין דאיהו צדיק, דהא צדיק חי אקרי, חי העולמים. וברוך צורי, כלא חד, חי וברוך, דלא מתפרשי מהדדי, דכד מתחברין כחדא. אקרי באר מים חיים. דא נביע לגו, ודא אתמלייא מניה.
וירום אלהי ישעי, דא עלמא עלאה, דאיהו רם ונשא, רם על כלא, דהא מיניה נפיק כלא, וכל נביעו דנביע, לאתמלייא בירא, כדקא יאות, ומתמן אתברכא, לאנהרא לכל אינון דלתתא, וכד אתמלייא, כלא כדקא יאות, כדין וירום אלהי ישעי.

— 40 —
פתח רבי ייסא ואמר, לא יגרע מצדיק עיניו ואת מלכים לכסא וישיבם לנצח ויגבהו, ת"ח, כד חייביא לא שלטין בעלמא, ואתאבידו מיניה, כדין צדק איהו שליט בעלמא, הה"ד לא יחיה רשע ומשפט עניים יתן, מה כתיב בתריה, לא יגרע מצדיק עיניו, מהו עיניו, כד"א עיני יי' אל צדיקים.
ואת מלכים לכסא, אלין אינון מלכין שליטין, דאתאחדן לכסא, וישיבם לנצח, דאתקיימו בכרסייא, בקיומא שלים. ויגבהו, אמאי ויגבהו, לשלטאה בעלמא, ויתקיים, כרסייא על סמכוהי. דבר אחר ויגבהו, דנטלי כרסייא, וזקפין לה לעילא, לאתאחדא באתריה כדקא יאות, וכדין כלא יחודא חדא.
עד דהוו אזלי, חמו חד ב"נ, דהוה אתי, וחד ינוקא עמיה, רכיב על כתפיה, אמר רבי יצחק, ודאי האי ב"נ יודאי איהו, ובגין לזכאה לבני נשא קא אתי. אמר רבי ייסא, נזכה אנן בקדמיתא ביה.
כד מטא לגבייהו, אמר רבי ייסא אן קיסתא דטרימא בקירטוי דאורחא, אמר בגין דיזכון בני נשא, דהא תרין בנין אית לי, ואתא טורנא למתא, ואשתבו, והאידנא אזילנא, בגין דיזכון בהו בני נשא. זכו בהדיה, ויהבו ליה למיכל.

— 41 —
אדהכי פתח ההוא יודאי ואמר, את קרבני לחמי לאשי וגו'. קרבנא דקב"ה בכל יומא, בגין למיזן עלמא, ולמיהב ספוקא לעילא ותתא, דהא באתערותא דלתתא, אתער לעילא, ובדא מסתפקין כל חד וחד כדקא יאות.
את קרבני לחמי, הדא הוא דכתיב, אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי. לאשי: הדא הוא דכתיב, אכלו רעים וגו', ומה קב"ה פקיד לאתערא מזונא לעילא בגין לאתערא מזונא לתתא מההוא מזונא, מאן דיהיב מזונא לקיימא נפשא, על אחת כמה וכמה, דקב"ה בריך ליה, ויתער ליה מזונא דלעילא, ויתברך עלמא בגיניה.
אמר רבי יצחק, ודאי רזא דא כדקא חזי, ושפיר קאמר. אמר רבי ייסא, ודאי על דא אמרו, דלא יזלזל בר נש, לשום ב"נ אחרא בעלמא, בתרי גווני זכינא להאי בר נש.
פתח ואמר, האי קרא אמר רבי אלעזר את קרבני לחמי לאשי, את קרבני, רזא דכנסת ישראל, דכתיב את, את דייקא. קרבני: דא איהו קרבנא, וקשורא לאתקשרא. לחמי: דא מזונא, דאתי מלעילא, באתערותא דלתתא. לאשי: לאתכללא שאר חילין אחרנין, דאצטריכו לאתזנא, כל חד וחד כדקא חזי ליה. ריח ניחחי: דא רעותא וקשורא, דאתאחדא כלא, ברזא דעלמא עלאה.
תשמרו להקריב לי במועדו, מאן מועדו, בזמן דאתער אברהם, למעבד רעותיה, דכתיב וישכם אברהם בבקר. ובזמנא דאתעקד יצחק על גבי מדבחא, דההיא שעתא, בין הערבים הוה. ואמר רבי ייסא, אי הכי, האי דכתיב במועדו, במועדים מבעי ליה. א"ל, ההיא שעתא, אתכליל אשא במיא, ומיא באשא, ובגין כך כתיב במועדו.
ת"ח, בכל קרבנין, לא כתיב כמה דכתיב הכא, תשמרו להקריב לי. תשמרו: רזא דשמור, דאיהו צריכא לקרבא לגבי עילא, דכתיב תשמרו להקריב לי במועדו, בימינא ושמאלא, כמה דאתמר, באברהם ויצחק, וכלא ברזא עלאה.
אמר רבי ייסא אלמלא לא אתינא הכא, אלא למשמע מלין אלין, דיי. זכאין אינון ישראל, בעלמא דין, ובעלמא דאתי. על דא כתיב ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר.

— 42 —
ולבן הלך לגזז את צאנו וגו'. אמר רבי יוסי מאן תרפים, אלא ע"ז הוו, ואמאי אקרי תרפים, לגנאי הוה, כמה דתנינן במקום התורף. ומנלן דע"ז הוו, דכתיב למה גנבת את אלהי. וכתיב עם אשר תמצא את אלהיך וגו'. ולבן חרשא דכל חרשין דעלמא הוה, ובהאי הוה ידע בכל מאן דבעי למנדע.
אמר רבי חייא, בקסם אתעביד. רבי יוסי אומר, בנחש. אמר רבי יהודה, לא אתעבידו, אלא בשעתי ידיען. ואמאי אקרי תרפים. בגין דבטשי האי שעתא, והאי שעתא ארפי ידא, כמה דאת אמר רב עתה הרף ידך.
אומנא כד עביד ליה, ההוא דידע רגעי ושעתי קאים עליה, ואמר, השתא ארפי, והשתא עביד. ולא תשכח עבידתא דאצטריך דירפון מינה אלא האי. ואיהו מליל תדיר, ויהיב עיטין בישין לאבאשא לנפשיה דבר נש.
ורחל דחילת, בגין דיהב עיטא לאבאשא ליה ליעקב, ובגין בזיונא דע"ז, שוי לון תחותה, עד דלא יכיל למללא. דהא כד איהו מתתקן למללא, מכבדין ומרביצין קמיה, והשתא מה כתיב, ותשב עליהם. דכר ונוקבא הוו, ופולחנין סגיאין קא עבדין, עד לא ממללן. ובגיני כך, אתעכב לבן תלת יומין, דלא ידע דערק יעקב, דכתיב ויגד ללבן ביום השלישי כי ברח יעקב.
ואמר רבי יהודה, זמין גרמיה בתרין מלין, אזדרז בכל חרשין דהוה ליה, ואזדרז בזיינין, בגין לאובדא ליה מן עלמא, דכתיב ארמי אבד אבי. כיון דחמא קב"ה, דבעא לאובדא ליעקב, מה כתיב השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע. והיינו דכתיב יש לאל ידי לעשות עמכם רע. במה אתרחיץ, בחרשין דהוו בידיה.
תא חזי, לבן אזל ביומא חד, ארח שבעה ימים דאזל יעקב, בגין לאעקרא ליה מן עלמא. חד, על דאזל. וחד, על אינון תרפים. ואע"ג דרחל איהי עבדת, לאעקרא ליה לאבוה מבתר ע"ז, אתענשת, דלא רביאת ליה לבנימן, ולא קיימא בהדיה שעתא חדא, בגין צערא דאבוה, אף על גב דאתכוונת לטב.
רבי יצחק אמר, כל ההיא תוכחתא דהוה ליה ליעקב בלבן, אהדר ליה ללבן, לאודאה ליה לקב"ה, דכתיב ראה אלהים עד ביני וביניך. ת"ח, כתיב אלהי אברהם ואלהי נחור ישפטו בינינו, אהדר ההוא רשע לתקליה, כיון דאמר אלהי אברהם, אהדר ואמר ואלהי נחור.
וישבע יעקב בפחד אביו יצחק, מאי טעמא בפחד יצחק, ולא באלהי אברהם. אלא, דלא בעא לאטרחא לימינא, בגיניה דלבן. ולא עוד, אלא דלא לבעי ליה לאיניש, אע"ג דאומי בקושטא, לאומאה באתר עלאה דכלא.
א"ר יוסי, ודאי לקיומא כדקא יאות, אומי יעקב כך, והכי אתחזי, ויעקב אשגח במלה, אמר, הא איהו אמר אלהי אברהם, ושבק לאבא, אנא אשלים כלא, מיד וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. ד"א, לאתכללא בדינא, למיקם עליה דלבן.

— 43 —
ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים. רבי אבא פתח ואמר זכר ונקבה בראם וגו', כמה אית לן לאסתכלא במלי דאורייתא, ווי לון, לאינון אטימי לבא, וסתימין עיינין, הא אורייתא קארי קמייהו, לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי. מי פתי יסור הנה חסר לב אמרה לו, ולית מאן דישגח.
ת"ח, האי קרא, אית ביה רזין עלאין, איהו לגו, ואיהו לבר. זכר ונקבה בראם, אשתמע להאי גוונא, ואשתמע להאי גוונא, ואשתמע דשמשא וסיהרא בחבורא חדא אינון, דכתיב בראם, כמה דאת אמר שמש ירח עמד זבולה. ואשתמע, דאדם וחוה, כחדא אתבריאו, בזווגא חד, וכיון דאשתכחו בזווגא חד, מיד ויברך אתם, דלית ברכתא שריא, אלא באתר דאשתכחו דכר ונוקבא.
תא חזי, כד נפק יעקב למיהך לחרן, בלחודוי הוה, דלא אינסיב, מה כתיב ויפגע במקום וגו', ולא אתיבו ליה, אלא בחלמא, השתא דאנסיב, והוה אתי בכלהו שבטין, כביכול משריין עלאין, פגעין ביה, ואתחננו ליה, דכתיב ויפגעו בו, אינון אהדרו למפגע ביה. בקדמיתא איהו ויפגע במקום, השתא אינון ויפגעו בו.
בגין דבגיניה דיעקב, ובאינון שבטין, אתשקיין אינון, ממיא דימא רבא, ולא עוד, אלא בקדמיתא בלילה בחלמא. השתא בחיזו דעינא, וביממא. הה"ד ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה וגו'.
במה אשתמודע לון, אלא חמא, דאינון הוו, אינון דחמא בחלמא, בגיני כך קרא לון מחנים, משריין דאתחזו לעילא, ומשריין דאתחזו לתתא.
אמאי אתגליאו למפגע ליה. אלא שכינתא אזלא לגביה, לנטלא לביתיה, ומחכא ליה לבנימן, לנטלא ביתא עמיה דיעקב כדקא יאות, וכדין כתיב ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד. בילא"ו.
(סתרי תורה) ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים. מתניתין, תוקפי דהורמני, זקיפין מלעילא, ושננא דחרבא דמלהטא ממנא על כל חילין ומשיריין.
ההוא חרבא מלהטא, היא חרבא סומקא, דכתיב חרב ליי' מלאה דם, ההוא חרבא, דתליא ביה הפוכא, אינון דמהפכי לכמה גוונין, הוא נשיין, הוא גוברין, בסטרין סגיאין, מתפרשין גוונין אחרנין לכמה דרגין.
מסטרא דאילנא דחיי, נפקי אינון, דמתיחדי ביחודא בקשורא. קדישין אלין, אשתאבן תדיר מטל השמים, שמיה דאלקים, אתתקין בהו. בארבע סטרין דעלמא, אתעבידו סמכין דכרסייא, כלהו מרגליטין, שייפין וסמכין, לא מתפרשין לעלמא, מגו דא שמא, אינון קשורין דיעקב, דבריר לחולקיה, ומתקשרן בשמא דא, כלהו נפקו ביעקב.
כד נפק למיזל לארחיה, לארבע סטרין אקיפו ליה, לארבע זוויין דעלמא נטרו ליה, בשעתא קלה אתרגיש מאילנא לעילא, למיטר אילנא דלתתא, וכדין ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלקים זה. כדין ויקרא שם המקום ההוא מחנים.
אמר ר' יהודה, תא חזי שלמותיה דיעקב, דלא בעי למיזל אלא ברשותיה דלבן, ואי תימא, זמנא אחרא אמאי לא, אלא בגין דדחיל יעקב, דלא ישבוק ליה, וישתלימו תריסר שבטין בארעא אחרא, וע"ד כיון דחמא דמטא שעתא דבנימן, ברח, כד"א ויברח הוא וכל אשר לו. דכיון דאתיליד בנימן, אתקשר שכינתא בכלהו שבטין, ונטל ביתא בהו. ויעקב הוה ידע ברוחא דחכמתא, דכד ישתלימו תריסר שבטין, דשכינתא תתקשר בהו, ורחל תמות, ואיהי נטלא ביתא.
ותא חזי, הכי אוליפנא, עלמא תתאה, אתחזי ליה ליעקב, כמה דאתחזי ליה למשה, אלא דלא יכילת, עד דהוו י"ב שבטין בביתא, לאתקשרא בהו. וכדין, אתדחיית רחל, ונטלת איהי ביתא, בכלהו שבטין, והות עקרא דביתא, וכדין מושיבי עקרת הבית, אמר יעקב, הא מטא זמנא דישתלימו י"ב שבטין, וודאי עלמא דלעילא ייחות ליה לביתא, ואתקשרא בהו, ומסכנתא דא אתדחייא קמיה, אי תימות הכא, לא אפוק מכאן לעלמין. ולא עוד, אלא בארעא דא, לא אתחזי לאשלמא ביתא, בגין כך, ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף, עד לא ישתלימו שבטין.
שמע רבי שמעון, אמר, ודאי כל מלוי דרבי יהודה שפיר, ודא סליק על כלא. ואי תימא, אמאי לא אזל ליה לארחיה מיד. אלא, כל זמנא דרחל לא מתעברא מבנימן, אתעכב תמן, כיון דמטא זמנא דבנימן. ערק, ולא בעא רשותא, בגין דלא יתעכב תמן, ואתחבר יעקב בכלהו שבטין, באתר דאצטריך.

=== Vayishlach ===

— 1 —
וישלח יעקב מלאכים וגו'. רבי יהודה פתח, כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, האי קרא אוקמוה חברייא, דהא בשעתא דבר נש אתי לעלמא, מיד אזדמן בהדיה יצר הרע, דאיהו מקטרג ליה לבר נש תדיר, כד"א לפתח חטאת רובץ. מאי חטאת רובץ, דא יצר הרע.
ודוד הכי נמי קרייה חטאת, דכתיב וחטאתי נגדי תמיד, בגין דאיהו עביד ליה לבר נש כל יומא למחטי קמי מריה, ויצר הרע דא, לא אתעדי מבר נש, מיומא דאתיליד בר נש לעלמין. ויצר הטוב אתי לבר נש, מיומא דאתי לאתדכאה.
ואימתי אתי בר נש לאתדכאה, כד איהו בר תליסר שנין, כדין אזדווג בר נש בתרווייהו, חד מימינא, וחד משמאלא, יצר טוב לימינא, ויצר רע לשמאלא. ואלין אינון תרין מלאכין ממש, ממנן, ואינון משתכחין תדיר בהדיה דבר נש.
אתי ב"נ לאתדכאה, ההוא יצר הרע אתכפיא קמיה, ושליט ימינא על שמאלא, ותרווייהו מזדווגין, לנטרא ליה לב"נ, בכל ארחוי דהוא עביד, הדא הוא דכתיב כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך.
רבי אלעזר, מוקים ליה להאי קרא ביעקב, דקב"ה אזמין בהדיה מלאכין משריין ממנן, בגין דהא איהו אתי שלים, בשבטין עלאין, כלהו שלמין כדקא יאות, כמה דאתמר ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים, ואתמר. והכא כיון דאשתזיב מניה דלבן, והא אתפרש מניה כדין אזדווגת עמיה שכינתא, ואתו משריין קדישין לסחרא ליה, וכדין ויאמר יעקב כאשר ראם וגו'. ומאינון מלאכין שדר ליה לעשו, הה"ד וישלח יעקב מלאכים, מלאכים ממש הוו ודאי.
פתח רבי יצחק ואמר, כתיב חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם, הא אוקמוה. אבל באתר חד כתיב, כי מלאכיו יצוה לך, מלאכיו סגיאין, והכא חד, דכתיב חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם. אלא כי מלאכיו יצוה לך, אלין שאר מלאכין. מלאך ה' סביב, דא שכינתא, כד"א וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה. ובג"כ, חונה מלאך ה' סביב ליראיו, לאקפא ליה בכל סטרין, בגין לשזבא ליה. וכד שכינתא שריא בגויה דב"נ, כמה משריין קדישין, כלהו אזדמנו לתמן.
ת"ח, כד דוד מלכא אשתזיב מאכיש מלך גת, כדין אמר האי, בגין דשכינתא סחרא ליה, ואשתזיב מנייהו, מאכיש ומעמיה, כל אינון דאתקיפו ביה, מה כתיב, ויתהולל בידם, אמאי ויתהולל, וישתגע מבעי ליה, כד"א כי הבאתם את זה להשתגע עלי.
אלא, אהדר על ההוא מלה דאמר דוד בקדמיתא, דכתיב כי קנאתי בהוללים וגו'. א"ל קב"ה, חייך, עדיין אנת אצטריך להאי. כיון דעאל לבי אכיש, ואתקיפו ביה, מה כתיב ויתהולל בידם, כאינון הוללים דקני בקדמיתא, וכדין אתיא שכינתא, ושריא סחרניה דדוד.
ואי תימא שכינתא לא שריא אלא באחסנתיה, דאיהי ארעא קדישא. ודאי לא שריא, בגין לינקא מנה, אבל לאגנא שריא. והכא כד אתא יעקב מבי לבן, כלהו משריין קדישין סחרן ליה, ולא אשתאר בלחודוי.
א"ר חזקיה, אי הכי, אמאי כתיב, ויותר יעקב לבדו וגו'. אמר רבי יהודה, בגין דאעיל גרמיה לסכנה, והוה חמי לההיא סכנה בעינוי, אינון אתפרשו מניה, וכדין אמר קטנתי מכל החסדים ומכל האמת, אלין אינון משריין קדישין, דאתפרשו מניה.
רבי יצחק אמר, בגין לשבקא ליה עם ההוא ממנא דעשו, דברשותא עלאה הוה אתי. ואלין אזלי למימר שירתא, דמטא זמנייהו לשבחא ליה לקב"ה בההיא שעתא, ולבתר אהדרו. הה"ד קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך וגו', ועתה הייתי לשני מחנות, מחנה שכינתא וכל ביתיה, לשני מחנות, דהוה שלים מכל סטרין, מתרין חולקין, חוור וסומק.
רבי אלעזר אמר, הא אתמר, ההוא ליליא שולטנותא דסטרא דעשו הוה בההיא שעתא, דהא כתיב יהי מארת חסר, ובגין כך ויותר יעקב לבדו, דאשתאר יעקב דאיהו שמשא בלחודוי, דאתכסיא סיהרא מן שמשא, ואע"ג דנטירו דקב"ה לא אתעדי מניה מכל וכל, וע"ד לא יכול לו, דכתיב וירא כי לא יכול לו.
אסתכל לימינא, וחמא לאברהם, אסתכל לשמאלא, וחמא ליצחק, אסתכל בגופא, וחמא דאתכליל מסטרא דא, ואתכליל מסטרא דא, כדין ויגע בכף ירכו, בחד עמודא דסמיך לגופא, דאיהו לבר מן גופא.
ובג"כ חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם, אקיף ליה בכל סטרוי, בגין לשזבא ליה, וכד שרא שכינתא בגויה, כמה חילין ומשריין אתו בהדיה, ומאינון מלאכין שדר לגביה דעשו.
וישלח יעקב מלאכים, אמר רבי אבא, וכי אמאי אתער איהו לגביה דעשו, וטב הוה ליה לאשתוקי מניה. אלא, אמר יעקב, ידענא, דעשו חייש ליה ליקרא דאבא, ולעלם לא ארגיז קמיה, והא ידענא, הואיל ואבא קיים לא מסתפינא מניה, אבל השתא דאבא קאים, בעינא לאתפייס עמיה, מיד וישלח יעקב מלאכים לפניו.
וישלח יעקב מלאכים, ר"ש פתח ואמר, טוב נקלה ועבד לו ממתכבד וחסר לחם, האי קרא, על יצר הרע אתמר, בגין דאיהו מקטרגא תדיר לגבי בני נשא, ויצר הרע, איהו ארים לביה ורעותיה דבר נש בגאותא, ואזיל אבתריה, מסלסל שעריה וברישיה, עד דאיהו אתגאי עליה, ומשיך ליה לגיהנם.
אבל טוב נקלה, ההוא דלא אזיל אבתריה דיצר הרע, ולא אתגאי כלל, ומאיך רוחיה ולביה ורעותיה לגבי קב"ה, וכדין ההוא יצר הרע, מתהפך לעבד לו, דלא יכיל לשלטאה עלוי, וההוא בר נש שליט עלוי, כמה דאת אמר ואתה תמשל בו.
ממתכבד: כמה דאמרן דאיהו אוקיר גרמיה, מסלסל בשעריה, אתגאי ברוחיה, ואיהו חסר לחם, חסר מהימנותא, כד"א לחם אלהיו וגו' לחם אלהיהם הם מקריבים וגו'.
דבר אחר, טוב נקלה, דא יעקב, דמאיך רוחיה לגביה דעשו, בגין דלבתר ליהוי עבד לו, וישלוט עלוי, ויתקיים ביה, יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים וגו', ועדין לא הוה זמניה כלל, אלא בגין דסליק ליה יעקב לבתר יומיא, ועל דא הוה מיד נקלה, ולבתר, ההוא דאיהו מתכבד, יהא עבד לו, ההוא דאיהו חסר לחם, יהא עבדא, לההוא דיהבו ליה רוב דגן ותירוש.
ת"ח, על דא, בגין דידע יעקב, דאצטריך ליה השתא, אתהפך ליה נקלה. ויותר חכמה ועקימו עבד בדא, מכל מה דעבד לגבי דעשו, דאילו הוה ידע עשו חכמה דא, יקטיל ליה לגרמיה, ולא ייתי לדא, אבל כלא עבד בחכמתא, ועליה אמרה חנה, ה' יחתו מריביו וגו' ויתן עז למלכו וגו'.

— 2 —
ויצו אתם לאמר כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה. מיד פתח יעקב, לאתהפכא ליה לעבדא, בגין דלא יסתכל עשו באינון ברכאן דברכיה אבוי, דהא יעקב סליק לון לבתר, כדקא אמרן.
אמר רבי יהודה, מאי חמא יעקב דשדר ליה לעשו, ואמר עם לבן גרתי, וכי מה עביד בשליחותיה דעשו, מלה דא. אלא לבן הארמי, קליה אזיל בעלמא, דלא הוה ב"נ דישתזיב מניה דהוא הוה חרש בחרשין, ורב בקוסמין, ואבוי דבעור הוה, ובעור אבוי דבלעם, דכתיב בלעם בן בעור הקוסם, ולבן חכם בחרשין וקוסמין יתיר מכלהו, ועם כל דא לא יכיל ביעקב. ובעא לאובדא ליעקב, בכמה זיינין, הה"ד ארמי אובד אבי.
אמר רבי אבא, כולי עלמא הווי ידעי, דלבן הוה רב חכימין וחרשין וקוסמין, ומאן דבעי לאובדא בחרשוי, לא אשתזיב מניה, וכל מה דידע בלעם, מניה הוה. וכתיב ביה בבלעם כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר. וכולי עלמא הוו מסתפי מלבן ומחרשוי, ומלה קדמאה דשדר יעקב לעשו, אמר עם לבן גרתי. ואי תימא דזעיר הוה, ירח או שתא. לאו הכי, אלא ואחר עד עתה, עשרין שנין אתאחרית עמיה.
ואי תימא דלא סליק בידי כלום, ויהי לי שור וחמור, אינון תרין גזרי דינין, דכד מתחברן תרווייהו כחדא, לא מתחברן אלא לאבאשא עלמא, ובגין כך כתיב לא תחרש בשור ובחמור יחדו.
צאן ועבד ושפחה: אלין אינון כתרי תתאי דקטל קב"ה במצרים, בכור בהמה, בכור השבי, בכור השפחה, הה"ד צאן ועבד ושפחה. מיד מסתפי הוה עשו, ונפק לקדמותיה, ודחילו הוה ליה מיעקב, כמה דהוה ליה ליעקב מעשו.
לב"נ דהוה אזיל בארחא, עד דהוה אזיל, שמע על חד לסטים דהוה כמן בארחא, פגע ביה ב"נ אחרא. א"ל ממאן אנת, א"ל מפלוני לגיון אנא, א"ל סטי לך מגבאי, דכל מאן דקריב בהדאי, חד חויא אנא מייתי, וקטיל ליה. אזל ההוא ב"נ לההוא לגיון, א"ל חד ב"נ אתי, וכל מאן די קריב בהדיה, נשכיה חד חויא, דהוא מייתי ומיית.
שמע ההוא לגיון ודחיל. אמר, יאות דאזיל לקבליה, ואתפייס בהדיה. עד דחמא ליה ההוא ב"נ, אמר ווי, דהשתא יקטליניה ההוא לגיון, שארי סגיד וכרע לקבליה, אמר ההוא לגיון, אלמלא הוה ליה בידיה חויא לקטלא, לא סגיד כולי האי לקבלי, שארי לגיונאה לאתגאה, אמר הואיל וכל כך כרע לקבלי, לא אקטליניה.
כך אמר יעקב, עם לבן גרתי ואחר עד עתה, עשרין שנין אתאחרית עמיה, ואנא מייתי חויא, לקטלא בני נשא. שמע עשו, אמר ווי, מאן יקום קמיה, דהשתא יקטליניה יעקב בפומיה, שארי נפיק לקדמותיה, לאתפייסא עמיה.
כיון דחמא ליה, מה כתיב ויירא יעקב מאד ויצר לו, כיון דקריב בהדיה, שארי כרע וסגיד לקבליה, הדא הוא דכתיב, וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו. אמר עשו, אלמלא כל כך הוה עמיה, לא סגיד לקבלי, שארי לאתגאה.
ת"ח, מה כתיב בבלעם, ויבא אלהים אל בלעם לילה. בלבן כתיב, ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה ויאמר לו השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב וגו'. פן תדבר, פן תעשה ליעקב רעה מבעי ליה. אלא, לבן לא רדף אבתריה דיעקב, בחילא דגוברין, לאגחא ביה קרבא, דהא חילא דיעקב ובנוי, רב מניה, אלא למקטליה בפומיה, ולשיצאה כלא, הדא הוא דכתיב, ארמי אובד אבי, ובגין כך, פן תדבר, ולא כתיב פן תעשה. וכתיב יש לאל ידי לעשות, מנין הוה ידע, דיכלתא הוה בידיה. אלא, כמה דאתמר, אלהי אביכם אמש אמר אלי וגו'.
ודא הוא סהדותא, דפקיד קודשא בריך הוא לאסהדא, דכתיב וענית ואמרת לפני ה' אלהיך ארמי אובד אבי וגו'. וענית: כד"א לא תענה ברעך. ענה באחיו.
כתיב ביה בבלעם, ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים, דהכי הוא ארחיה, דאיהו הוה מנחש. בלבן כתיב, נחשתי, דאשגח בחרשוי ובקסמוי, בעסקא דיעקב, וכד בעא לאובדא ליעקב, בנחשא ובחרשא דיליה בעא לאובדיה, ולא שבקיה קודשא בריך הוא.
והיינו דאמר בלעם בר בריה, כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, מאן יכיל להון, דהא סבאי בעא לאובדא לאבוהון, בנחשים ובקסמים דיליה, ולא סליקא בידוי, דלא שבקיה ללטיא, הה"ד כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל.
ובכלהו עשרה זיני חרשין וקוסמין, דקוזטפי דכתרין תתאין, עבד לבן לקבליה דיעקב, ולא יכיל, הה"ד ותחלף את משכרתי עשרת מונים, דכלהו עבד לבן לקבליה, ולא סליקו בידוי לאבאשא ליה, דכתיב והחליף את משכרתי עשרת מונים, ולא נתנו אלהים להרע עמדי. מאי מונים, כתרגום זינין, וכתיב לשעירים אשר הם זונים אחריהם. מונים: מינים כמשמעו. ועשרה זינין אינון, דחרשין וקוסמין בכתרין תתאין, וכלהו עבד לקבליה.
עשרה זינין אינון: דכתיב, קוסם, קסמים, מעונן, ומנחש, ומכשף, וחובר חבר, ושואל אוב, וידעוני, ודורש אל המתים, הא עשרה אינון.
אמר רבי יוסי, נחש וקסם, תרי זיני אינון, ובדרגא חד סלקין, וכד אתא בלעם, בקסם עבד לקבליהון דישראל, והיינו דכתיב וקסמים בידם. ולקבליה דיעקב אתא לבן בנחש, האי והאי לא סליקו בידייהו, הדא הוא דכתיב, כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. כי לא נחש ביעקב, בקדמיתא, ביומוי דלבן. ולא קסם בישראל, לבתר, ביומוי דבלעם.
אמר בלעם לבלק, תא חזי, מאן יכיל להון, דכל קסמין וחרשין דבכתרין דילן, מקיזפא דמלכותא דלעילא, מתעטרן והוא אתקשר בהו, דכתיב יי' אלהיו עמו ותרועת מלך בו.
א"ר יהודה, ח"ו דהוה ידע בלעם בקדושה דלעילא כלל, דהא קב"ה, לא אתרעי בעם ולישן אחרא, דישתמש ביקריה, אלא בנוי קדישין, ואמר והתקדשתם והייתם קדושים, מאן דאינון קדישין, ישתמשון בקדושה, ישראל אינון קדישין, דכתיב כי עם קדוש אתה. אתה קדוש, ולא עם אחרא.
מאן דאינון מסאבין, מסאבו אזדמן לון לאסתאבא, עליה כתיב טמא הוא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, ומסאבא למסאבא קרי דכתיב וטמא טמא יקרא, מאן דאיהו טמא, לטמא יקרא, כלא אזיל בתר זיניה.
אמר רבי יצחק, יאות הוא ליעקב, דהוה קדישא, לומר דאסתאב בלבן ובחרשוי, או שבחא הוא דיליה. אמר ליה רבי יוסי, אע"ג דקאמר ר' יהודה, אנא מסייע לך, דהא כתיב אנכי עשו בכורך, וכי יאות הוא לצדיקא כיעקב למחלף שמיה בשמא דמסאבא, אלא אנכי, פסקא טעמא, ואמר אנכי: מאן דאנא, אבל עשו בכורך, והא אוקמוה.
אוף הכא, ויהי לי שור וחמור, לומר, לא תשוי לבך ורעותך לההיא ברכתא, דבריך לי אבא, דאתקיים בי, הוא בריך לי, הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך, בגין כך עבדך יעקב לאדני לעשו. הוא בריך לי ברוב דגן ותירוש, הא לא אתקיים בי, דלא אוצרנא לון, אלא ויהי לי שור וחמור צאן ועבד, רעי ענא בחקלא. הוא בריך לי מטל השמים ומשמני הארץ. הא לא אתקיים בי, בגין דהא עם לבן גרתי, כגיורא, דלא הוה לי ביתא חדא, כל שכן משמני הארץ. וכל דא, בגין דלא יסתכל ביה ביעקב, על אינון ברכאן, ויקטרג עמיה.
רבי אבא אמר, כתיב ביה ביעקב, איש תם יושב אהלים גבר שלים, בגין דאיהו יתיב בתרין משכנין עלאין, ואשלים להאי גיסא, ולהאי גיסא, ואיהו לא אמר דאסתאב בחרשוי, אבל על מה דקאמר רבי יהודה, בגין דלבוי שלים, על טיבו וקשוט דעביד ליה קב"ה, דכל עלמא ידעי עובדוי דלבן מאן אינון, ומאן יכיל לאשתזבא מקטרוגא דיליה, דבעי לאובדא לי, וקב"ה שזבני מניה. וכלא הוה, בגין דלא יסתכל ביה עשו, דאתקיימו ביה אינון ברכאן, ולא ינטר ליה דבבו, ועל דא כתיב, כי ישרים דרכי יי' וגו', וכתיב תמים תהיה עם יי' אלהיך.

— 3 —
וישובו המלאכים אל יעקב לאמר באנו אל אחיך אל עשו וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו. כיון דאמר באנו אל אחיך, לא ידענא דאיהו עשו, וכי אחין אחרנין הוו ליעקב. אלא באנו אל אחיך, ואי תימא, דהדר בתשובה, ואזיל בארח מתקנא, לאו הכי, אלא עשו הרשע כדמעיקרא. וגם הולך לקראתך, ואי תימא דאיהו בלחודוי אזיל, לאו, אלא ארבע מאות איש עמו.
וכל כך למה אמרו ליה, בגין דקב"ה אתרעי תדיר בצלותהון דצדיקיא, ומתעטר בצלותהון, כדאמרינן דההוא מלאכא דממנא על צלותהון דישראל, סנדלפון שמיה, נטיל כל אינון צלותין ועביד מנייהו עטרה לחי העולמים ואוקמוה, וכל שכן צלותהון דצדיקיא, דקב"ה אתרעי בהו, ואתעבדן עטרה, לאתעטרא באינון צלותין לקב"ה. ואי תימא, משריין קדישין הוו אתיין עמיה, אמאי דחיל. אלא צדיקייא לא סמכין על זכותייהו, אלא על צלותהון ובעותהון לגבי מאריהון.
ות"ח, דאמר ר"ש, צלותא דסגיאין, סליק קמי קב"ה, ומתעטר בההוא צלותא, בגין דסלקא בגוונין סגיאין, ואתכלילת מכמה סטרין, ובגין דאתכלילת מכמה גוונין, אתעבידת עטרה, ומנחא על רישא דצדיק חי העולמים, וצלותא דיחיד, לאו איהי כלילא, ולאו איהי אלא בגוון חד, ועל דא, צלותא דיחיד לאו איהו מתתקנא לאתקבלא כצלותא דסגיאין. ות"ח, יעקב כליל הוה, ועל דא צלותיה תאיב לה קב"ה. מה כתיב ויירא יעקב מאד ויצר לו
רבי יהודה פתח ואמר, אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה. זכאין אינון ישראל, דקב"ה אתרעי בהו, ויהב לון אורייתא דקשוט, בגין למזכי בה לחיי עלמא, דכל מאן דאשתדל באורייתא, קב"ה משיך עליה חיין עלאין, ואעיל ליה, לחיי עלמא דאתי, דכתיב כי הוא חייך וארך ימיך. וכתיב ובדבר הזה תאריכו ימים, חיין בהאי עלמא, וחיין בעלמא דאתי
רבי אלעזר אמר, כל מאן דאשתדל באורייתא לשמה, לאו מיתתיה על ידא דיצר הרע, בגין דאתתקיף באילנא דחיי, ולא ארפי מניה, ובגין כך, צדיקיא דמשתדלי באורייתא, לא מסתאבי גופא דלהון, דלא שרא עלייהו רוח מסאבא.
יעקב אילנא דחיי הוה, אמאי דחיל, דהא לא יכול לשלטאה עלוי. ועוד, דהא כתיב והנה אנכי עמך וגו', אמאי הוה דחיל. ותו דהא כתיב ויפגעו בו מלאכי אלהים, אי משריין קדישין הוו עמיה, אמאי הוה דחיל.
אלא, כלא יאות הוה, ויעקב לא הוה בעי למסמך על ניסא דקב"ה, בגין דחשיב דלאו איהו כדאי, דקב"ה יעביד ליה ניסא, מאי טעמא, בגין דלא פלח לאבוי ולאמיה כדקא יאות, ולא אשתדל באורייתא, ונטל תרי אחיות, ואף על גב דכלא אתמר, ועם כל דא, בעי ליה לב"נ למדחל תדיר, ולצלאה קמי קב"ה בצלותא, דכתיב אשרי אדם מפחד תמיד. והא אוקמוה.
תא חזי, צלותא דאבהן קיימו עלמא, וכל בני עלמא, עלייהו קיימי וסמכין, לעלם ולעלמי עלמין לא אתנשי זכותא דאבהן, בגין דזכותא דאבהן, איהו קיומא דעילא ותתא, וקיומא דיעקב, איהו קיומא שלים, יתיר מכלהו, ובגין כך, בשעתא דעאקו לבנוי דיעקב, קב"ה אחמי קמיה דיוקנא דיעקב, וחייס על עלמא, כד"א וזכרתי את בריתי יעקוב. יעקו"ב בוא"ו, אמאי בוא"ו, בגין דאיהו דיוקנא דיעקב ממש.
תא חזי, כל מאן דחמי ליה ליעקב, כמאן דאסתכל באספקלריאה דנהרא, והא אתמר. דשופריה דיעקב, כשופריה דאדם קדמאה. אמר רבי ייסא, אנא שמענא, דכל מאן דאסתכל בחלמיה, וחמא ליה ליעקב, מקסטר בקוספוי, חיין אתוספן ליה.
ר"ש אמר, הא אתמר, דדוד מלכא, עד לא הוה, לא הוו ליה חיים כלל, בר דאדם קדמאה, יהב ליה שבעין שנין מדיליה, וכך הוה קיומיה דדוד מלכא, שבעין שנין הוו. וקיומא דאדם קדמאה, אלף שנין חסר שבעין. אשתכחו בהני אלף שנין קדמאי, אדם הראשון, ודוד מלכא.
פתח ואמר חיים שאל ממך נתתה לו ארך ימים עולם ועד. חיים שאל ממך, דא דוד מלכא, דהא כד ברא קב"ה גנתא דעדן, אטיל ביה נשמתא דדוד מלכא, ואסתכל ביה, וחמי דלית ליה חיים מדיליה כלום, וקיימא קמיה כל יומא, כיון דברא אדם הראשון, אמר הא ודאי קיומיה, ומאדם קדמאה, הוו שבעין שנין, דאתקיים דוד מלכא בעלמא.
תו, אבהן שבקו ליה מחייהון, כל חד וחד, אברהם שבק ליה, וכן יעקב, ויוסף. יצחק לא שבק ליה כלום, בגין דדוד מלכא, מסטריה קא אתא.
ודאי אברהם שבק ליה חמש שנין, דהוה ליה לאתקיימא מאה ותמנין שנין, ואתקיים מאה ושבעין וחמש שנין, חסרין חמש. יעקב הוה ליה לאתקיימא בעלמא כיומי דאברהם, ולא אתקיים, אלא מאה וארבעין ושבע שנין, חסרים תמניא ועשרין. אשתכחו דאברהם ויעקב שבקו ליה מחייהון תלתין ותלת שנין. יוסף דאתקיים מאה ועשר שנין, הוה ליה לאתקיימא מאה וארבעין ושבע שנין, כיומי דיעקב, וחסר מנהון תלתין ושבע שנין. הא שבעין שנין, דשבקו ליה לדוד מלכא, לאתקיימא בהון, ובהו אתקיים דוד, בכל אינון שנין דשבקו ליה אבהן.
ואי תימא, יצחק אמאי לא שבק ליה כלום כהני, בגין דאיהו חשך, ודוד מסטרא דחשך קא אתא, ומאן דאיהו בחשך, לית ליה נהורא כלל, ולית ליה חיים, ובג"כ לא הוו לדוד חיים כלל. אבל אלין דהוו להון נהורא, נהירו ליה לדוד מלכא, ומנייהו אצטריך לאנהרא, ולמהוי ליה חיים, דהא מסטרא דחשך לית ליה חיים כלל, ועל דא לא אתא יצחק בחושבנא.
ואי תימא, יוסף אמאי יתיר מכלהו. אלא ודאי יוסף בלחודוי, ככלהו. בגין דאקרי צדיק, ודא הוא דאנהיר לסיהרא, יתיר מכלהו. ובג"כ, האי שבק ליה לדוד מלכא יתיר מכלהו חיין, דכתיב ויתן אתם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ.
ת"ח, יעקב, צלותיה אגין ליה מעשו, בגין דבעא לסלקא זכותיה, לבנוי אבתריה, ולא לאפקא ליה השתא לגביה דעשו. ועל דא, צלי צלותיה לקב"ה, ולא אסתמיך על זכותיה, לשיזבא ליה בגיניה.
ויאמר אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה. ת"ח, מה כתיב ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות. אמאי לשני מחנות. בגין דאמר, אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה.
תא חזי, שכינתא לא עדיאת מאהל לאה, ומאהל רחל, אמר יעקב, ידענא דהא נטירו לון לאלין מן קב"ה. מה עבד, וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה, אמר, אם יקטיל עשו, לאלין יקטיל, אבל אלין, לא מסתפינא מנייהו, בגין דשכינתא עמהון, ועל דא והיה המחנה הנשאר לפליטה. כיון דעביד האי, אתקין צלותיה עלייהו, מה כתיב, ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק יי' האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואטיבה עמך.
רבי יוסי פתח ואמר, תפלה לעני כי יעטף ולפני יי' ישפך שיחו. האי קרא אוקמוה בכמה אתר. אלא דוד מלכא אמר דא, כד אסתכל וחמא במלי דמסכנא, ואסתכל ביה, כד הוה אזיל וערק מקמי חמוי, אמר דא תפלה לעני, דא הוא צלותא, דבעי מסכנא קמי קב"ה, ודא צלותא, דאקדימת לכל צלותהון דעלמא.
כתיב הכא תפלה לעני, וכתיב התם תפלה למשה איש האלהים, מה בין האי להאי. אלא, דא תפלה של יד, ודא תפלה של ראש, ולית לאפרשא בין האי תפלה לעני, ובין תפלה למשה, ותרווייהו שקילין כחד.
ועל דא צלותא דעני, אקדימת קמי קב"ה, מכל צלותין דעלמא, בגין דכתיב, כי לא בזה ולא שקץ ענות עני וגו'. ת"ח, תפלה לעני, דא תפלה של יד, דעני אתדבק במסכנותיה, כמאן דלית ליה מגרמיה כלום.
דבר אחר, תפלה: דא משה. לעני: דא דוד. כי יעטף: כד אתכסיא סיהרא, ואתכסי שמשא מינה. ולפני ה' ישפך שיחו: בגין לאתחברא בהדי שמשא.
ת"ח, צלותא דכל בני נשא, צלותא. וצלותא דמסכנא, איהי צלותא דקיימא קמיה דקב"ה, ותבר תרעין ופתחין, ועאלת לאתקבלא קמיה, הה"ד והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני וכתיב שמע אשמע צעקתו. ולפני ה' ישפך שיחו, כמאן דמתרעם על דינוי דקב"ה.
אמר רבי אלעזר, צלותהון דצדיקייא חדוותא לכ"י לאתעטרא קמיה קב"ה, בג"כ, חביבא הוא יתיר קמיה קב"ה, ובג"כ קב"ה תאיב לצלותהון דצדיקייא בשעתא דאצטריך לון, בגין דידעי לרצויי למריהון.
מה כתיב ביה ביעקב, אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק ה' האומר אלי שוב וגו', אעטר ואקשר קשורא בקשורא חד, כדקא חזי. אלהי אבי אברהם, לימינא, ואלהי אבי יצחק, לשמאלא. האומר אלי, הכא תלי מלה, לאתעטרא לאתריה בינייהו. שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך.
קטנתי מכל החסדים, אמאי הוה אצטריך האי עם האי. אלא, אמר יעקב, את אבטחת לי לאוטבא עמי, ואנא ידענא, דכל עובדך כלהו על תנאי, הא אנא לית בי זכותא, דהא קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך, וכל מה דעבדת לי עד יומא, לאו בגין זכותאי הוה, אלא בגינך הוא דעבדת לי, וההוא טיבו וקשוט בגינך הוה. דהא כד עברנא בקדמיתא, דהוינא אזיל מקמי דעשו, יחידאי עברנא ליה לההוא נהרא, ואנת עבדית עמי טיבו וקשוט, והא אנא השתא, מעבר ליה בתרי משיריין, אינון תרין משיריין דפליג.
עד הכא סדורא דשבחא דמריה, מכאן ולהלאה בעא מה דאצטריך ליה. לאחזאה לכל בני עלמא, דאצטריך ליה לבר נש, לסדרא שבחא דמאריה בקדמיתא, ולבתר יבעי בעותיה, דהכי עבד יעקב, בקדמיתא סדר שבחא דמריה, ולבתר דסדר שבחא, אמר בעותיה דאצטריך ליה.
הה"ד הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אתו פן יבא והכני אם על בנים. מכאן, מאן דצלי צלותיה, דבעי לפרשא מלוי כדקא יאות. הצילני נא, ואי תימא, דהא שזבת לי מלבן. מיד אחי. ואי תימא, קריבין אוחרנין סתם, אחין אקרון. מיד עשו. מ"ט בגין לפרשא מלה כדקא יאות. ואי תימא, אנא אמאי אצטריך, כי ירא אנכי אתו פן יבא והכני. בגין לאשתמודעא מלה לעילא, ולפרשא לה כדקא יאות, ולא יסתים מלה.
ואתה אמרת היטב איטיב עמך וגו'. ואתה אמרת היטב איטיב, מאי ואתה. כד"א, ואתה מחיה את כלם, אוף הכא ואתה אמרת.
תא חזי, דוד מלכא אמר, יהיו לרצון אמרי פי: אלין מלין דאתפרשן. והגיון לבי: אלין מלין דסתימן, דלא יכיל בר נש לפרשא לון בפומיה, דא הוא הגיון, דאיהו בלבא, דלא יכיל לאתפרשא.
ועל דא אצטריך מלה, לאתפרשא בפומא, ומלה דתליא בלבא, וכלא רזא איהו, חד לקבל דרגא תתאה, וחד לקבל דרגא עלאה. מלה דאתפרשא, לקבל דרגא תתאה, דאצטריך לאתפרשא. ההוא דתליא בלבא, איהו לקבל דרגא פנימאה יתיר, וכלא כחדא איהו. ועל דא אמר יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך וגו'.
כגוונא דא אמר יעקב, בקדמיתא פריש מלה כדקא יאות, ולבתר סתים מלה, דאיהי תליא בהגיונא דלבא, דלא אצטריך לפרשא, דכתיב ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרב. הכא איהו מלה, דתליא בלבא, דלא אצטריך לפרשא. וכן אצטריך כדקאמרן, בגין ליחדא יחודא שלים, כדקא יאות. זכאין אינון צדיקיא, דידעי לסדרא שבחא דמאריהון כדקא יאות. ולמבעי בעותהון, ובגין כך כתיב, ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

— 4 —
ויותר יעקב לבדו וגו'. רבי חייא פתח ואמר לא תאנה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך, תא חזי, כד ברא קב"ה עלמא, עבד בכל יומא ויומא עבידתיה דאתחזי ליה, והא אוקמוה. ואתמר, ביומא רביעאה עבד נהורין, וכדין אתברי סיהרא חסר, נהורא דאזעירת גרמה, ובגין דאיהי מארת חסר וא"ו, אתיהיב דוכתא, לשלטאה כל רוחין ושדין, ועלעולין ומזיקין וכל רוחי מסאבי.
כלהו סלקין ושאטין בעלמא לאסטאה, ואתמנון בדוכתי דאתחריבו, ובחקלין תקיפין, ובמדברין חריבין. וכלהו מסטרי רוח מסאבא. והא אתמר, דהא רוח מסאבא דאתיא מנחש עקימאה, איהו רוח מסאבא ממש. ואיהו אתמנא בעלמא, לאסטאה בר נש לגביה, ועל דא יצר הרע שליט בעלמא.
ואיהו אתמני לגבייהו דבני נשא, ואשתכח עמהון, ובעקימו ובתסקופין אתי לגבייהו, לאסטאה לון, מארחוי דקב"ה, כמה דאסטי לאדם קדמאה, וגרים מותא לכל עלמא, הכי נמי אסטי להו לבני נשא, וגרים לון לאסתאבא.
ומאן דאתי לאסתאבא, איהו משיך עליה ההוא רוח מסאבא, ואתדביק בהדיה, וכמה אינון דזמינין לסאבא ליה, ומסאבין ליה, ואיהו מסאב וסאבין ליה בהאי עלמא, ובההוא עלמא. והא אתמר.
ובשעתא דאתי בר נש לאתדכאה, ההוא רוח מסאבא אתכפייא קמיה, ולא יכיל לשלטאה עלוי, וכדין כתיב, לא תאנה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך. אמר ר' יוסי, לא תאנה אליך רעה, דא לילית, ונגע לא יקרב באהלך, אלין שאר מזיקין, והא אוקמוה ואתמר.
רבי אלעזר אמר, הא אמרן, דלא יפוק בר נש יחידאה בליליא, וכל שכן, בזמנא דסיהרא אתבריאת, והוה חסרה, ואוקמוה. דהא כדין, רוחא מסאבא שלטא, ודא הוא רוח רעה, מאן רעה, דא חויא בישא. ונגע, דא הוא מאן דרכיב על חויא. רעה, ונגע, כחדא אינון.
ואע"ג דתנינן, דנגע אלין נגעי בני אדם, דנפקו מאדם, דהא כל אינון שנין דלא קריב אדם עם אתתיה, רוחי מסאבי הוו קא אתיין, ומתחממן מניה, ואולידן מניה, והני אקרון נגעי בני אדם.
והא אתמר, דכד בר נש בחלמיה, ולא שליט בגופיה, וגופא אשתכך, רוח מסאבא אתייא ושריא עליה, ואית זמנין, דרוחי נוקבין מסאבין, אתיין וקרבן בהדיה, ומשכין ליה בהדייהו, ומתחממן מניה, ואולידו לבתר רוחין ומזיקין, ולזמנין אתחזיין כחיזו בני נשא, בר דלית לון שערי ברישא.
ובכלא אית ליה לב"נ לאסתמרא מקמייהו, בגין דיהך בארחי דאורייתא, ולא יסתאב בהדייהו, דהא לית לך מאן דנאים בליליא בערסיה דלא טעים טעמא דמותא, ונפקת נשמתיה מניה, וכיון דאשתאר גופא בלא נשמתא קדישא, רוח מסאבא זמין ושריא עליה ואסתאב, והא אוקימנא מלה, דלית ליה לבר נש, לאעברא ידוי על עינוי בצפרא, בגין דהא רוחא מסאבא שריא עלייהו וכו', והא אתמר.
תא חזי, דהא יעקב, אף על גב דאתרחים קמיה קב"ה, בגין דאשתאר בלחודוי, רוחא אחרא הוה זמין לאזדווגא בהדיה.
רבי שמעון אמר, תא חזי, מה כתיב ביה בההוא רשע דבלעם, וילך שפי, מהו שפי, יחידאי. כמה דאת אמר שפיפון עלי ארח, כהאי חויא דאזיל יחידאי, וכמין עלי ארחין ושבילין, הכי נמי בלעם, הוה אזיל יחידאי, מאי טעמא, בגין לאמשכא עליה רוחא מסאבא, דכל מאן דאזיל יחידאי בזמנין ידיען, אפילו במתא, באתרין ידיען, משיך עליה רוחא מסאבא.
בג"כ, בכל זמנא, לא יהך בר נש יחידאי בארחא ובמתא, אלא באתר דבני נשא אזלין ותבין ומשתכחין תמן, ועל דא לא יהך בר נש יחידאי בליליא, הואיל ובני נשא לא משתכחי, והיינו טעמא, דלא תלין נבלתו על העץ, דלא לקיימא גופא מיתא בלא רוחא, על ארעא בליליא. בגין כך ההוא רשע דבלעם, הוה אזיל יחידאי, כהאי נחש, כמה דאוקמוה.

— 5 —
ויאבק איש עמו, מאי ויאבק. רבי שמעון אמר, מן אבק. אבק טפל לעפר, מה בין עפר לאבק. דא אבק דאשתאר מן נורא, ולא עבד איבין לעלמין. עפר: דכל איבין נפקי מניה, ואיהו כללא, בעילא ותתא.
אמר רבי יהודה, אי הכי, מאי מקים מעפר דל. א"ל כמשמעו, אבל בהאי גוונא, מקים מעפר דל, בגין דלית ליה מגרמיה כלום, ומההוא עפרא נפק דל, דלית ליה כלום, ומההוא עפר, כל איבין וכל טיבו דעלמא נפקי מניה, וביה אתעבידו כל עובדין דעלמא, כמה דכתיב הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר, ותנינן הכל היה מן העפר, ואפילו גלגל חמה. אבל אבק, לא עביד פירין ואיבין לעלמין, ובג"כ ויאבק איש, דאתיא בההוא אבק, ורכיב עליה, בגין לקטרגא ליה ליעקב.
עד עלות השחר, דאתעבר שולטנותיה ואתחלף, וכך הוא לזמנא דאתי, בגין דגלותא השתא, כליליא דמיא, ואיהו ליליא, ושלטא ההוא אבק על ישראל, ואינון שכיבי לעפרא, עד דיסתלק נהורא, ויתנהר יממא, וכדין ישלטון ישראל, ולהון יתיהיב מלכותא, דאינון קדישי עליונין, כד"א ומלכותא ושלטנא ורבותא די מלכות תחות כל שמיא יהיבת לעם קדישי עליונין מלכותה מלכות עלם וכל שלטניא לה יפלחון וישתמעון.

— 6 —
ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני. רבי יהודה פתח ואמר, מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה אימה כנדגלות. האי קרא אוקמוה ואתמר, אבל מי זאת הנשקפה, אלין אינון ישראל, בזמנא דקב"ה יוקים לון, ויפיק מן גלותא, כדין יפתח לון פתחא דנהורא, דקיק זעיר, ולבתר פתחא אחרינא, דאיהו רב מיניה, עד דקודשא בריך הוא יפתח לון תרעין עלאין, פתיחין לארבע רוחי עלמא.
וכן כל מה דעביד קב"ה לישראל, ולצדיקייא די בהו, הכי כלהו, ולאו בזמנא חדא. לב"נ דאתיהיב בחשוכא, ודיוריה הוה בחשוכא תדיר, כד יבעון לאנהרא ליה, בעיין לאפתחא ליה נהורא זעירתא, כעינא דמחטא, ולבתר רב מניה, וכדין בכל זמנא, עד דינהרון ליה כל נהורא, כדקא יאות.
כך אינון ישראל, כד"א מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה וגו'. וכן למאן דאתי אסוותא, לאו איהו בשעתא חדא, אלא זעיר זעיר, עד דיתתקף. אבל לעשו, לאו הכי, אלא בזמנא חדא נהיר ליה, ואתאביד מניה זעיר זעיר, עד דיתתקפון ישראל, וישיצון ליה מכלא, מעלמא דין ומעלמא דאתי. ובגין דנהיר בשעתא חדא, הוה ליה שציאו מכלא. אבל ישראל, נהורא דלהון זעיר זעיר, עד דיתתקפון, וינהיר לון קב"ה לעלמין.
וכלא שאלי לון ואמרי, מי זאת הנשקפה כמו שחר, איהו קדרותא דצפרא, ודא איהו נהורא דקיק. ולבתר יפה כלבנה, בגין דסיהרא, נהורא דילה נהיר יתיר משחר. ולבתר ברה כחמה, בגין דנהוריה, תקיף ונהיר יתיר מסיהרא. ולבתר אימה כנדגלות, תקיפא בנהורא תקיף, כדקא יאות.
ת"ח, בעוד דאתחשך יממא, ואתכסיא נהורא, ואתי צפרא, יתנהר בקדמיתא זעיר זעיר, עד דיתרבי נהורא כדקא יאות, דהא כיון דקב"ה יתער לאנהרא לה לכנסת ישראל, יתנהיר בקדמיתא כמו שחר, דאיהי אוכמא, ולבתר יפה כלבנה, ולבתר ברה כחמה. ולבתר אימה כנדגלות, כמה דאתמר.
ותא חזי, כיון דאסתליק צפרא, דהא לא כתיב כי בא השחר, אלא כי עלה, דהא בזמנא כי בא השחר, כדין אתתקף ההוא ממנא, ואכיש ליה ליעקב, בגין דההוא ממנא אכיש ליעקב, למיהב תקיפו לאתתקפא לעשו.
וכד סליק ההוא אוכמא דשחר, אתא נהורא, ואתתקף יעקב, דהא כדין מטא זמניה לאתנהרא, מה כתיב, ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צולע על ירכו. ויזרח לו השמש, דהא כדין זמנא לאתנהרא.
והוא צולע על ירכו. כדין איהו רמז, דהא בעוד דישראל בגלותא, וסבלין כאבין וצערין, וכמה בישין, כד אתנהיר לון יממא, וייתי לון נייחא, כדין יסתכלון, ויכאבון בגרמייהו, מכמה בישין וצערין, דסבלו, ויתמהו עלייהו, בגין כך ויזרח לו השמש. דההוא זמנא דנייחא, וכדין והוא צולע על ירכו, אתכאב וצעיר גרמיה, על מה דעבר.
ואיהו כד אסתלק קדרותא דשחרא, כדין אתתקף ואתאחיד ביה, דכד אתחלש חיליה, דלית ליה שולטנותא אלא בליליא, ויעקב שלטנותיה ביממא. ועל דא אמר, ויאמר שלחני כי עלה השחר, דהא אנא ברשותך קאימנא, והא אתמר ואוקמוה.

— 7 —
על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וגו', כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה, דאפילו בהנאה אסיר, ואפילו ליהביה לכלבא. ואמאי אקרי גיד הנשה. כלומר, גיד דאיהו מנשה לבני נשא, מפולחנא דמאריהון, ותמן הוא יצר הרע רביע.
וכיון דאתדבק עם יעקב, לא אשכח אתר דיכיל לאתגברא עליה דיעקב, בגין דכל שייפי גופא סייעי ליעקב, וכלהו הוו תקיפין, ולא הוו בהון חולשא. מה עבד, ויגע בכף ירכו בגיד הנשה, בזיניה, ביצר הרע דאיהו זיניה ואתריה, ומתמן אתי יצר הרע על בני נשא.
ובגין כך אמרה אורייתא, לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. כמה דאמרו חברייא, בשייפין דבר נש, דרמיז לעילא, אי טב טב, ואי ביש ביש. ובגין כך, כל שייפא מתקיף שייפא. ודאי גיד הנשה מתקיף ליצר הרע, דהוא זיניה, ובני ישראל לא יאכלו ליה, דלאו אינון מסטריה ומזיניה, אבל עמין עע"ז, יאכלו ליה, דאיהו מסטרא ומזינא דמלאכא דלהון, דאיהו סמא"ל, בגין לתקפא לבהון.
בגין דאית בבר נש, רמ"ח שייפין, לקבל רמ"ח פקודין דאורייתא, דאינון למעבד אתיהבו, ולקבל רמ"ח מלאכין, דאתלבשת בהון שכינתא, ושמא דלהון כשמא דמאריהון.
ואית בבר נש שס"ה גידין, ולקבלהון שס"ה פקודין, דלאו אינון, אתיהיבו למעבד, ולקבל שס"ה יומי שתא, והא תשעה באב חד מנהון, דאיהו לקבל סמא"ל, דאיהו חד מאינון שס"ה מלאכין, ובג"כ אמרה אורייתא, לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, א"ת לאסגאה תשעה באב, דלא אכלין ביה, ולא שתין.
ובגין כך חזא קב"ה כלא, ונרמז בהון רמז ליעקב, ויאבק איש עמו, בכל יומי שתא, ובכל שייפין דיעקב, ולא אשכח בר ההוא גיד הנשה, מיד תשש חיליה דיעקב, וביומי שתא אשכח יום תשעה באב, דביה אתתקף ואתגזר דינא עלנא, ואתחרב בי מקדשא, וכל מאן דאכיל בתשעה באב, כאילו אכיל גיד הנשה. ר' חייא אמר, אלמלא לא אתחלש חילא דא דיעקב, הוה אתקיים יעקב לגביה, ואתבר חילא דעשו, לעילא ותתא.
רבי שמעון פתח ואמר, כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד יי' ואראה ואפל על פני וגו'. האי קרא אתמר. אבל ת"ח, דהא כתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. מה בין משה לשאר נביאי עלמא. משה אסתכל באספקלריאה דנהרא, שאר נביאי, לא הוו מסתכלי, אלא באספקלריאה דלא נהרא. משה הוה שמע וקאים על רגלוי, וחיליה אתתקף, והוה ידע מלה על בורייה, כמה דכתיב ומראה ולא בחידות. שאר נביאי, הוו נפלי על אנפייהו, ואתחלש חילא דלהון, ולא הוו יכלי לקיימא על בורייה דמלה, מאן גרם לון דא, בגין דכתיב, כי נגע בכף ירך יעקב והוא צולע על ירכו.
וכל אינון נביאין, לא יכילו לקיימא, על מה דזמין קב"ה למעבד ליה לעשו, בר עובדיה נביאה, דהוה גיורא, דאתי מסטרא דעשו, דא קאים בקיומיה עליה דעשו, ולא אתחלש חיליה.
וע"ד כל שאר נביאי, אתחלש תוקפייהו, ולא הוו יכלין לאתקיימא, לקבלא מלה על בורייה כדקא יאות, מאי טעמא, בגין כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה, דנסיב ושאיב כל חילא דירכא, ועל דא אתבר חילא דירכא, ואשתאר צולע על ירכו, דהא כל נביאין דעלמא, לא יכילו לאדבקא ולקיימא ביה. ת"ח, נביאין כלהו, בר משה, לא קיימו בתוקפייהו כדקא חזי.
ומאן דלעי באורייתא, ולית מאן דסמיך ליה, ולא אשתכח מאן דאטיל מלאי לכיסיה לאתתקפא, על דא, אורייתא קא משתכחא בכל דרא ודרא, ואתחלש תוקפא דאורייתא כל יומא ויומא, בגין דלית לון לאינון דלעאן בה, על מה דסמכין, ומלכו חייבא אתתקף בכל יומא ויומא. ת"ח, כמה גרים חובא דא, ובגין דלית מאן דאסמיך לאורייתא כדקא יאות, אינון סמכין חלשין, וגרמין לאתתקפא, לההוא דלית ליה שוקין ורגלין לקיימא עלייהו.
פתח ואמר, ויאמר יי' אלהים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה וגו', על גחונך תלך. מאי על גחונך תלך. דאתברו סמכין דיליה, וקציצו רגלוי, ולית ליה על מה דקאים. כד ישראל לא בעאן לסמכא ליה לאורייתא, אינון יהבין ליה, סמכין ושוקין, לקיימא ולאתתקפא בהו.
ת"ח, כמה עקימו וחכימו, אתחכם בההוא ליליא, ההוא דרכיב נחש, לקבליה דיעקב, דהא איהו הוה ידע, דכתיב הקול קול יעקב והידים ידי עשו, ואי פסיק קלא דיעקב, כדין והידים ידי עשו, בגין כך, אסתכל לכל סטרין, לאבאשא ליה ליעקב, ולאפסקא קליה.
וחמא ליה תקיף בכלא. דרועין מסטרא דא ומסטרא דא, דאינון תקפין. גופא, דאתתקף בינייהו, וחמא תוקפא דאורייתא, ואתתקף בכלא, כדין וירא כי לא יכול לו. מה עבד, מיד ויגע בכף ירכו, דאתחכם לקבליה, אמר כיון דאתברו סמכין דאורייתא, מיד אורייתא לא אתתקף, וכדין יתקיים מה דאמר אבוהון, הקול קול יעקב והידים ידי עשו. והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך.
ובדא אתחכם לקבליה דיעקב, דהא בגין דיתבר חילא דאורייתא, אזיל ואתתקף עשו. וכד חמא דלא יכיל לה לאורייתא, כדין חליש תוקפא, דאינון דסמכין לה, וכד לא ישתכח מאן דסמיך לאורייתא כדין לא יהא קול קול יעקב, ויהון ידים ידי עשו.
וכד חמא יעקב הכי, כד סליק צפרא, אתקיף ביה, ואתגבר עליה, עד דאיהו בריך ליה, ואודי ליה על אינון ברכאן, ואמר ליה, לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, לאו יעקב בעקימו, אלא בגאותא ותוקפא, דלית מאן דיכיל לך.
ות"ח, מהאי נחש, כמה חילין מתפרשן לכל סטר, ואשתכחו בעלמא לגבי בני נשא. ובעינן לקיימא לההוא גיד הנשה, דאע"ג דקריב ביה ההוא דרכיב על חויא, קיים איהו, ואתקיים בגוון ולא אתבר.
וחילא בעינן לאתתקפא בעלמא, ולאחזאה כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל. וכד חמי, דהא לא אתבר, ולא אתאכיל ההוא אתר, כדין אתבר חיליה ותוקפיה, ולא יכיל לאבאשא לבנוי דיעקב. ועל דא, לא בעינן למיהב דוכתא לברייתא דעלמא, למיכל ליה, ולא לאתהנאה מיניה כלל.
ר' ייסא סבא דרש, כי נגע בכף ירך יעקב. כתיב הכא כי נגע בכף, וכתיב התם, כל הנוגע במת בנפש האדם וגו'. מה להלן מסאבא, אוף הכא נמי מסאבא, דסאיב ההוא אתר, ומאתר מסאבא, לית לן לאתהנאה מניה כלל, כ"ש באתר דקריב ההוא סטר מסאבא, ואורייתא לא קאמר, אלא כי נגע, וכתיב ויגע בכף ירכו, כד"א וכל אשר יגע בו הטמא יטמא, בריך רחמנא, דיהיב אורייתא לישראל, למזכי בה בעלמא דין ובעלמא דאתי, כמה דכתיב ארך ימים בימינה בשמאלה עשר וכבוד.

— 8 —
והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו. ר' אלעזר פתח ואמר, כי לא תשתחוה לאל אחר כי ה' קנא שמו. וכי יעקב דאיהו שלימא דאבהן, דאתבריר חולקא שלימתא לקב"ה, ואיהו אתקריב לגביה יתיר, היך סגיד ליה לההוא רשע דעשו, דאיהו בסטרא דאל אחר, ומאן דסגיד ליה, סגיד לאל אחר. אי תימא, בגין דאמרו תעלא בעדניה סגיד ליה, לאו הכי, דהא עשו כאל אחר הוה, ויעקב לא יסגוד לההוא סטרא ולההוא חולקא כלל.
אלא, כתיב ואמרתם כה לחי ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום. והא אתמר, דאסיר לאקדומי להו שלם לרשיעיא, וכיון דאסיר, היכי אשכחנא דדוד אמר האי קרא לנבל, אלא הא אוקמוה דלקב"ה קאמר, בגין לקשרא ליה לחי. וחשיב נבל דעליה קאמר.
כגוונא דא, וישתחו ישראל על ראש המטה, וכי לגבי דבריה סגיד. אלא לאתריה דשכינתא קא כרע וסגיד, אוף הכא, והוא עבר לפניהם, מאי והוא, דא שכינתא עלאה, דהוה אזלא קמיה, ודא הוא נטירו עלאה. כיון דחמא יעקב, אמר, הא עידן לסגדא לגביה דקב"ה, דהוה אזיל קמיה.
כרע וסגיד שבע זמנין, עד גשתו עד אחיו, ולא כתיב וישתחו לעשו, אלא כיון דחמא דהא קב"ה אזל קמיה, כדין סגיד לקבליה, בגין דלא למיהב יקר למסגד לאחרא בר מניה, וכלא איהו כדקא יאות. זכאין אינון צדיקייא, דכל עובדיהון דקא עבדי, בגין יקרא דמאריהון איהו, ובגין דלא יסטון לימינא ולשמאלא.

— 9 —
וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו. צוארו כתיב חסר. וישקהו ויבכו. ר' יצחק אמר, והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל ויגרשו מימיו רפש וטיט, האי קרא אתמר. ומלי דאורייתא, כמה רזין עלאין אית בהו, משניין דא מן דא וכלא חד.
והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל, דא עשו, דכל עובדוי ברשיעו ובחיובא, דהא כד אתא לגביה דיעקב, עובדוי לא הוו בשלם, ויפול על צוארו חד, צוארו דא ירושלם, דאיהו צוארו דכל עלמא. ויפל על צוארו, ולא על צואריו, בגין דתרין זמנין אתחריב בי מקדשא, חד מבבל, וחד מזרעיה דעשו, דאפיל גרמיה עליה זמנא חדא, וחריב ליה, ועל דא ויפל על צוארו, חד.
וישקהו נקוד לעיל, דלא נשקיה ברעותיה, ותנן מאי דכתיב ונעתרות נשיקות שונא, דא בלעם כד בריך לון לישראל, דהא לא בריך לון ברעותא דלבא, אוף הכא נעתרות נשיקות שונא, דא עשו.
אמר רבי יוסי, כתיב קומה ה' הושיעני אלהי כי הכית את כל אויבי לחי שני רשעים שברת. ותנן, אל תקרי שברת אלא שרבבת, דהא אסגיאו שינוי וחשיב לנשכא ליה וכו'.
ועל דא ויבכו, דא בכי ודא בכי, ואוקמוה חברייא. ת"ח כמה הוה לביה ורעותיה דעשו לגבי דיעקב, דהא אפילו בההוא שעתא, חשיב, לארך דיומין, למעבד ליה בישין ולקטרגא ליה, ועל דא ויבכו, דא הוה בכי, דלא הוה חשיב לאשתזבא מן ידוי, ודא הוה בכי, בגין דאבוי הוה קיים, ולא יכיל ליה.
אמר רבי אבא, ודאי אתחלש רוגזיה דעשו, בשעתא דחמא ליה ליעקב. מאי טעמא, בגין דהא אסתכם בהדיה ההוא ממנא דעשו, ועל דא לא יכיל עשו לשלטאה ברוגזיה, דהכי כל מלין דהאי עלמא, תליין לעילא, וכד אסתכמו לעילא בקדמיתא, אסתכמו לתתא, שלטנותא לאו איהו לתתא, עד דאיתיהיב שלטנותא לעילא, וכלא דא בדא תליא.

— 10 —
יעבר נא אדני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי וגו'. אמר רבי אלעזר, היינו דקאמרינן בקדמיתא, דיעקב לא בעא השתא, אינון ברכאן קדמאי דברכיה אבוי, ועדיין לא אתקיימו ביה אפילו חד מנייהו, בגין דסליק לון לסוף יומיא, בשעתא דאצטריכו לבנוי, לגבי כל עמין דעלמא.
ובגין כך, בשעתא דאמר עשו, נסעה ונלכה, ונפלוג האי עלמא כחדא, ונשלוט כחדא. מה אמר, יעבר נא אדני לפני עבדו, יקדים עשו שלטניה השתא בהאי עלמא. יעבר נא, כד"א ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם, אקדים אנת שולטנותך בקדמיתא בהאי עלמא, ואני אתנהלה לאטי, אנא אסלק גרמי, לההוא עלמא דאתי, ולסוף יומיא, לאינון יומיא דאזלין לאט.
לרגל המלאכה, מאן מלאכה. דא אספקלריא דלא נהרא, דבה אתעביד עבידתא דעלמא. אשר לפני, דא היא מן קדם ה', בכל אתר. ולרגל הילדים, דא הוא רזא דכרובים, לאחזאה רזא דמהימנותא, דאיהו אתדבק בהו.
עד אשר אבא אל אדני שעירה, אנא אסבול גלותא דילך, עד דייתי וימטי זמנא דילי, לשלטאה על הר עשו, כד"א ועלו מושיעים בהר ציון לשפט את הר עשו, וכדין והיתה לה' המלוכה.

— 11 —
ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכת על כן קרא שם המקום סכות. רבי חייא פתח ואמר, שיר המעלות לשלמה אם ה' לא יבנה בית וגו', אם ה' לא ישמר עיר וגו'. תא חזי בשעתא דסליק ברעותא דקב"ה, למברי עלמא, אפיק מבוצינא דקרדינותא, חד קטורא, ואתלהיט מגו חשוכא, ואשתאר בסליקו. ונחתא לתתא, ההיא חשכה, להיט במאה שבילין, אורחין דקיקין, רברבן, ואתעביד ביתא דעלמא.
האי ביתא, איהו גו אמצעיתא דכלא, כמה פתחין ואדרין ליה, סחור סחור דוכתין עלאין קדישין, תמן מקנני צפרי שמיא, כל חד וחד לזניה, בגוויה נפיק חד אילנא רברבא ותקיף, עפייה ואנביה סגי, מזונא לכלא ביה, ההוא אילנא סליק לענני שמיא, ואתטמר בין תלת טורין מתחות אילין תלת טורין, נפיק, סליק לעילא, נחית לתתא.
האי ביתא אתשקייא מניה, וגניז בגוויה כמה גנזין עלאין דלא אתידעו, בדא אתבני האי ביתא, ואשתכלל. ההוא אילנא אתגלייא ביממא, ואתכסיא בליליא, והאי ביתא שלטא בליליא, ואתכסיא ביממא.
בשעתא דעאל חשוכא ואתקטיר ביה, שלטא, וכל פתחין סתימין מכל סטרין, כדין כמה רוחין פרחין באוירא, תאיבין למנדע ולמיעל ביה, ועאלין בין אינון צפורין, ונטלין סהדותא, ושטיין, וחמאן מה דחמאן.
עד דאתער ההוא חשוכא דאתקטיר ביה, ואפיק חד שלהובא. ובטש בכל פטישין תקיפין, ופתח פתחין, ובקע טנרין, סלקא ונחתא ההוא שלהובא, ובטש בעלמא, ואתער קלין לעילא ותתא.
כדין חד כרוזא סליק ואתקטיר באוירא, וקרי, ההוא אוירא נפקא מגו עמודא דעננא דמדבחא פנימאה, וכד נפקא, אתפשט בארבע סטרי עלמא. אלף אלפין קיימין מסטרא דאיהו שמאלא, ורבוא רבוון קיימין מסטרא דאיהו ימינא, וכרוזא קאים בקיומיה. קרא בחיל ואכריז, כדין כמה אינון דמתקני שירתא, ופלחין פולחנא, ותרין פתחין פתיחו, חד לסטר דרומא, וחד לסטר צפון.
סלקא האי ביתא, ואתיהיבת ואתקטרת בין תרין סטרין, ושירין מזמרן, ותושבחן סלקין. כדין עאל מאן דעאל בלחישא, וביתא מתלהטא בשית נהורין, נהרין זיוא לכל סטר, ונהרין דבוסמא נפקין, ואתשקיין כל חיות ברא, כד"א ישקו כל חיתו שדי ישברו פראים צמאם וגו'. וזמרין עד דסלקא צפרא, וכד סלקא צפרא, כדין ככביא ומזלי שמיא וחיליהון, כלהון משבחן ואמרי שירתא, כד"א ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלהים.
תא חזי, אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו. אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר. אם ה' וגו', דא מלכא עלאה דאיהו בונה להאי ביתא תדיר, ואתקין ליה, אימתי, כד סלקין רעותין פולחנין מתתא כדקא יאות.
אם ה' לא ישמר עיר, אימתי, בשעתא דאתחשכא ליליא, וסטרין מזיינין שראן ושטאן בעלמא, ופתחין סתימין, ואתנטיר מכל סטרין, דלא יקרב ביה ערל ומסאבא, כד"א לא יוסיף יבא בך עוד ערל וטמא, דזמין קב"ה לאעברא לון מעלמא.
מאן ערל ומאן טמא. אלא כלא חד, ערל וטמא, דא הוא דאתפתא ביה ואזיל אבתריה אדם ואנתתיה, וגרימו מותא לכל עלמא. ואיהו דמסאיב האי ביתא, עד ההוא זמנא, דיעבר ליה קב"ה מעלמא, בג"כ אם ה' לא ישמר עיר שוא ודאי.
ת"ח ויעקב נסע סכתה, אתנטיל לקבלא חולקיה דמהימנותא. מה כתיב לעילא, וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה, וכתיב ויעקב נסע סכתה. אלא כל חד אתפרש לסטרא דיליה, עשו לסטרא דשעיר, מאן שעיר, דא היא אשה זרה אל נכר. ויעקב נסע סכתה, דא מהימנותא עלאה.
ויבן לו בית, כד"א בית יעקב. א"ר אלעזר, דאתקין תפלת ערבית כדקא יאות. ולמקנהו עשה סכת, שאר סכת לנטרא לון, ודא הוא חולקיה.
וכדין ויבא יעקב שלם. שלם מכלא, ואוקמוה. וכתיב ויהי בשלם סכו וגו', ואוקמוה, וכלא רזא חדא, כדין אתחבר עמיה מהימנותא, כד הוה שלים, כד אתעטר בדוכתיה דאתחזי ליה. וכדין האי סכה, אתעטרת בהדיה, דהוה שלים מאבהן, דהוה שלים מבנוי, ודא הוא שלם, שלם לעילא, שלם לתתא, שלם בשמיא, שלם בארעא. שלם לעילא: דאיהו כללא דאבהן, תפארת ישראל. שלם לתתא: בבנוי קדישין. שלים בשמיא, שלים בארעא, וכדין ויהי בשלם סכו, ואוקמוה.

— 12 —
מיד מה כתיב ותצא דינה בת לאה, ואוקמוה חברייא. ת"ח, כמה דרגין וסטרין מתפרשן לעילא, וכלהו משניין דא מן דא. חיוון משניין אלין מאלין, אלין מקטרגין לשלטאה על אלין, ולמטרף טרפין כל חד וחד לזיניה.
מסטרא דרוחא מסאבא כמה דרגין מתפרשין, וכלהו כמן לקטרגא, אלין לקביל אלין, דהא כתיב לא תחרש בשור ובחמר יחדו, דכד קא מתחברן מקטרגי עלמא.
ותא חזי, תיאובתא דדרגין מסאבין, לאו איהו, אלא לקטרגא בסטרין קדישין. יעקב דאיהו קדישא, כלהו כמן ליה, וקטרגו בהדיה. בקדמיתא נשכיה חויא, כמה דאת אמר ויגע בכף ירכו, השתא נשכיה חמור.
תמן איהו קאים לגבי חויא, השתא, שמעון ולוי, דאתו מסטרא דדינא קשיא, קיימו לגביה דחמור, ושליטו עלוי בכל סטרין, ואתכפיא קמייהו, כד"א ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חרב, ושמעון דהוה מזליה שור, אתא על חמור וקטרג ביה, בגין דלא יתחברון כחדא, ואשתכח איהו מקטרגא דיליה.
וכלהו אתי לקטרגא ליה ליעקב ואשתזיב, ולבתר איהו שליט עלייהו. לבתר אתא שור, ואשתלים בחמורים, דכלהו מסטרא דחמור, יוסף דאיהו שור, ומצרים דאינון חמורים, דכתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם.
ועל דא, לבתר, בני יעקב נפלו בין אינון חמורים, בגין דאזדווג שור בהדייהו, ונשכו לון גרמייא ובשרא, עד דאתער לוי כמלקדמין, ובדר לאינון חמורים, לכפיא לון, ותבר תוקפהון מעלמא, ואפיק לשור מתמן, הדא הוא דכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו.
ת"ח, כד אתא שמעון בקדמיתא על ההוא חמור, אתער עליהון דם דאתגזרו, ולבתר ויהרגו כל זכר. כגוונא דא, עבד קב"ה על ידא דלוי, דא משה, באינון חמורים במצרים, בקדמיתא דם, ולבתר ויהרג יי' כל בכור בארץ מצרים וגו', הכא בהאי חמור כתיב, ואת כל חילם ואת כל טפם ואת כל בהמתם וגו'. התם באינון חמורים כתיב, כלי כסף וכלי זהב ושמלות, וכתיב וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר וגו'.
ושמעון ולוי, דא קאים לגבי האי חמור, ודא קאים לגבי כל אינון חמורים, כלהו בעו לאשתתפא בהדיה דיעקב קדישא, ואתתקנו לנשכא ליה, ואיהו בבנוי קאים לגבייהו, וכייף לון תחותיה.
השתא דעשו נשיך ליה ולבנוי, מאן יקום לגביה. יעקב ויוסף, דא מסטרא דא, ודא מסטרא דא, דכתיב והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש וגו'.
ויסעו ויהי חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב. אמר רבי יוסי, כלהו הוו מתכנשי, וכד הוו חגרי זייני קרבא, הוו מרתתי, ושבקין לון, ובגין כך ולא רדפו אחרי בני יעקב.

— 13 —
הסירו את אלהי הנכר וגו'. הסירו את אלהי הנכר, אלין אינון דנטלו משכם, מאני כספא ודהבא, דהוה חקיק עלייהו טעוא דלהון. רבי יהודה אמר, טעוון הוו מכספא ודהבא, ויעקב אטמין לון תמן, בגין דלא יתהנון מסטרא דעבודה זרה, דאסיר ליה לבר נש, לאתהני מניה לעלמין.
רבי יהודה ורבי חזקיה הוו אזלי בארחא, אמר רבי חזקיה לרבי יהודה, מאי דכתיב ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו ומשקלה ככר זהב ואבן יקרה ותהי על ראש דוד. ותנינן, שקוץ בני עמון מלכם שמיה, ודא הוא עטרת מלכם. מ"ט ותהי על ראש דוד. ומאי טעמא כתיב שקוץ, דהא בשאר טעוון עממיא עע"ז כתיב אלהי העמים, אלהים אחרים, אל נכר, אל אחר, ובהאי אמר שקוץ חד.
א"ל ובכל טעוון עממייא עע"ז, הכי קרא לון קב"ה, דכתיב ותראו את שקוציהם ואת גלוליהם. ומה דאמר ויקח את עטרת מלכם דאיהו מלכום, הכי הוא ודאי, אלא איתי הגתי, עד דלא אתגייר, כדין איהו תבר לה לההוא עטרת, דאיהו מלכום, ההוא דיוקנא דחקיק עלה, ופגים לה, כדין איהו עבד לה היתר, לאתהני מנה, והות על רישיה. ותא חזי, שקוץ בני עמון, חד חויא, בסורטא, הוה חקיק על ההוא כתרא, ובגין כך אקרי שקוץ זוהמא.
רבי יצחק אמר, הסירו את אלהי הנכר, אלין שאר נשין, דהוו מייתי בגוייהו, כל נבזבזן דלהון, ועל דא כתיב, ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר, אלין נשין, כל נבזבזן, וכל טעוון דדהבא וכספא. ויטמון אותם יעקב בגין דלא יתהנון מסטרא דעבודה זרה כלל.
תא חזי, דיעקב גבר שלים בכלא הוה, והוה מתדבק ביה בקב"ה, מה כתיב ונקומה ונעלה בית אל ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי ביום צרתי ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי, מיד ויתנו אל יעקב. מכאן דבעי בר נש, לשבחא לקב"ה ולאודאה ליה, על נסין ועל טבאן דעבד עמיה, הה"ד ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי.
ת"ח, בקדמיתא כתיב ונקומה ונעלה בית אל וגו', אכליל בנוי בהדיה. ולבתר כתיב ואעשה שם מזבח, ולא כתיב ונעשה. דאפיק לון מכללא דא, מאי טעמא, בגין דעליה הוה מלה. יעקב אתקין תפלת ערבית ודאי, ואיהו עבד מדבחא, ועליה הוה מלה, ובגין דאיהו עבר כל אינון עקתין מן יומא דערק קמיה דאחוה, דכתיב ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי, ואינון אתו לבתר לעלמא, ועל דא לא אעיל לון בהדיה.
רבי אלעזר אמר, מכאן מאן דיתעביד ליה נסא, איהו בעי לאודאה. מאן דאכיל נהמא בפתורא, איהו בעי לברכא, ולא אחרא דלא אכיל מידי.

— 14 —
ויבן שם מזבח וגו', תא חזי, כתיב ויבן שם מזבח, ולא כתיב דאסיק עליה נסכין ועלוון, אלא בגין דאתקין ההוא דרגא, דאתחזי לאתתקנא. מזבח לה': לאתקנא דרגא תתאה, לחברא ליה בדרגא עלאה, וע"ד ויבן שם מזבח: דא דרגא תתאה. לה': דא דרגא עלאה. ויקרא למקום אל בית אל, שמא דא, כשמא עלאה, בגין דכד אתנהרא, כדין כאמה בתה, וכלא חד.
כי שם נגלו אליו האלהים, בגין דאינון לא אשתכחו, אלא בשכינתא, דהא שבעין הוו, דאינון משתכחי תדיר בהדי שכינתא, ושבעין קתדראי סחרניה דשכינתא, וע"ד כי שם נגלו אליו האלהים, באתרא דא דאתגליא, דהא כתיב והנה ה' נצב עליו.

— 15 —
ויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר אתו, רבי שמעון אמר מכאן דאתעביד רתיכא קדישא, בהדי אבהן. ותא חזי, יעקב איהו רתיכא קדישא עלאה, דקיימא לאנהרא לסיהרא, ואיהו רתיכא בלחודוי, הדא הוא דכתיב ויעל מעליו אלהים.
פתח ואמר, כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו. תא חזי, כמה אינון חביבין ישראל קמי קב"ה, דלית לך עם ולישן בכל עמין עע"ז דעלמא, דאית ליה אלהא דישמע לון, כמה דקב"ה זמין לקבלא צלותהון ובעותהון דישראל, בכל שעתא דאצטריך לון למשמע צלותא, דאינון בעאן, בגין ההוא דרגא דלהון.
תא חזי, יעקב קרי ליה קב"ה ישראל, דכתיב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, ויקרא את שמו, מאן ויקרא. דא שכינתא, כד"א ויקרא אל משה. ויאמר לו אלהים.
לעיל אוקימנא, ישראל, דהא אשתלים בכלא כדקא יאות, וכדין אסתלק בדרגיה, ואשתלים בשמא דא, ועל דא ויקרא את שמו ישראל והא אתמר.

— 16 —
רבי אלעזר ורבי יוסי הוו אזלי בארחא, אמר רבי יוסי לר' אלעזר, ודאי הא דאמרת דיעקב שלימא דאבהן איהו, ואיהו אחיד לכל סטרין וקרא שמיה ישראל, וכתיב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך. וכתיב ויקרא את שמו ישראל. אמאי אהדר קב"ה וקרא ליה יעקב בכמה זמנין, וכלא קרון ליה יעקב כמלקדמין, אי הכי, מהו ולא יקרא שמך עוד יעקב.
א"ל שפיר קא אמרת. פתח ואמר, ה' כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה, האי קרא אוקמוה. אבל ת"ח, כגבור יצא, גבור מבעי ליה. כאיש מלחמות, איש מלחמות מבעי ליה.
אלא הא אתמר, ה' בכל אתר, רחמי איהו ודאי. קב"ה ה' שמיה איהו, דכתיב אני ה' הוא שמי, וחמינן דלזמנין אתקרי שמיה אלקים, והוא דינא בכל אתר. אלא, בזמנא דאסגיאו זכאין בעלמא, ה' שמיה, ואתקרי בשמא דרחמי. ובזמנא דאסגיאו חייבין בעלמא, אלקים שמיה, ואתקרי בשמא דאלקים. כך, בזמנא דיעקב לא הוה בין שנאין, ולא הוה בארעא אחרא, קרי ליה ישראל, וכד הוה בין שנאין, או בארעא אחרא, קרי ליה יעקב.
א"ל, עדיין לא אתיישבא מלה, דכתיב לא יקרא, והא אנן קרינן ליה. ומאי דאמרת דכד הוה בין שנאין, או בארעא אחרא, קרי ליה יעקב, ת"ח, כתיב וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען, והא לא הוה בארעא אחרא.
א"ל, הא בקדמיתא אתמר, כמה דקב"ה, לזמנין אתקרי ה', ולזמנין אתקרי אלקים, הכי נמי, לזמנין אקרי ישראל, ולזמנין אקרי יעקב, וכלא בדרגין ידיען. ומה דאתמר לא יקרא שמך עוד יעקב, לאתישבא בשמא דא.
א"ל, אי הכי, הא כתיב ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם. א"ל, התם כתיב והיה, ועל דא קיימא בההוא שמא, אבל הכא לא כתיב והיה, אלא כי אם ישראל יהיה שמך, ולא כתיב והיה שמך ישראל, ואפילו בזמנא חדא סגי ליה, כ"ש דלזמנין כך ולזמנין כך. וכד אתעטרו בנוי בכהני וליואי, ואסתלקו בדרגין עלאין, כדין אתעטר בשמא דא תדיר.

— 17 —
עד דהוו אזלי, א"ל רבי יוסי לרבי אלעזר, הא אתמר דכד מיתת רחל, נטלא ביתא מאן דאצטריך, לאתתקנא בתריסר שבטין, כדקא יאות, אמאי מיתת רחל מיד, א"ל, הא למהוי שכינתא מתעטרא כדקא יאות, ולמהוי אם הבנים שמחה. וביה שריא לנטלא ביתא ולאתתקנא. וע"ד, בנימין הוא תדיר במערב, ולא בסטרא אחרא.
וביה שריא לאתתקנא, בתריסר שבטין, וביה שריא מלכותא דרקיעא, לאשתמודעא בארעא. ורזא דא, בכל שירותא, דאתיא לאשתמודעא, בקשיו איהו, ועל דא אית בה דינא דמותא, ומתמן אתישבת.
הכא כד בעא לאתתקנא, ולנטלא ביתא, אתעביד דינא ברחל, ובתר כן אתתקנת לאתישבא. כד בעא לאשתמודעא מלכותא בארעא, שריא בדינא, ולא אתישבת מלכותא בדוכתא כדקא יאות, עד דאתער דינא בשאול, לפום עובדוי, ולבתר אתישבת מלכותא ואתתקנת.
ת"ח, כל שירותא תקיף, ולבתר נייחא. בראש השנה, שירותא תקיף. דכל עלמא אתדן, כל חד וחד לפום עובדוי, ולבתר נייחא, סליחה וכפורי. בגין דשירותא איהו משמאלא, ועל דא דינוי תקיפין, ולבתר אתער ימינא, ועל דא הוי נייחא.
ולזמנא דאתי, זמין קב"ה, לאתערא בנייחא על שאר עמין עכו"ם, ולבתר יתתקף עלייהו בדינא קשיא, הה"ד ה' כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה יריע אף יצריח על אויביו יתגבר. ה' בקדמיתא, דאיהו רחמי, ולבתר כגבור, ולא גבור, ולבתר כאיש מלחמות, ולא איש מלחמות, לבתר אתגלי תוקפא עלייהו, ויתתקף לשיצאה לון, דכתיב יריע אף יצריח על אויביו יתגבר. וכתיב ויצא ה' ונלחם בגוים ההם כיום הלחמו ביום קרב. וכתיב מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו'.
ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן אוני ואביו קרא לו בנימין. רבי יהודה פתח ואמר, טוב ה' למעוז ביום צרה וידע חסי בו. זכאה חולקיה דבר נש, דאתתקף ביה בקודשא ב"ה, בגין דתוקפא דקודשא בריך הוא, איהו תוקפא, ואוקמוה. טוב ה', כד"א טוב ה' לכל. למעוז דא הוא תוקפא, דאית ביה ישועות. דכתיב ומעוז ישועות משיחו הוא. ביום צרה: ביומא דעקו, דעקין שאר עמין לישראל.

— 18 —
תא חזי, מה כתיב, התרפית ביום צרה צר כחכה. מאי התרפית. מאן דאתרפי ידוי מקב"ה, דלא לאתתקפא ביה. והיך יתקף ב"נ ביה בקב"ה. יתקיף באורייתא, דכל מאן דאתתקף באורייתא, אתתקף באילנא דחיי, כביכול, יהב תוקפא לכנסת ישראל לאתתקפא.
ואי הוא יתרפי מאורייתא, מה כתיב, התרפית, אי איהו אתרפי מן אורייתא, ביום צרה צר כחכה, ביומא דייתי ליה עקו, כביכול דחיק לה לשכינתא, דאיהו חילא דעלמא.
ד"א צר כחכה, ת"ח, בשעתא דבר נש אתרפי מאורייתא, ואזיל בארחא דלא כשרא, כמה בעלי דבבו זמינין ליה, למהוי ליה קטיגורין ביומא דעקו. ואפילו נשמתיה דב"נ, דאיהו חילא ותוקפא דיליה, איהו מארי דבבו לקבליה, דכתיב צר כחכה, בגין דאיהו צר לגביה.
אמר רבי אבא, בשעתא דב"נ אזיל בארחי דאורייתא, וכל ארחוי מתתקנן כדקא יאות, כמה סניגורין קיימין עליה, לאדכרא ליה לטב. פתח ואמר, אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כפר. הני קראי אית לאסתכלא בהו, וכי לא אתגלי כלא קמי קב"ה, דאיהו צריך למלאכא, דיימא קמיה טב או ביש.
אלא ודאי אצטריך, דכד אית ליה לבר נש סניגורין, לאדכרא זכו דידיה קמיה, ולא אית ליה קטיגורין, כדין ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כפר.
ת"ח, בהאי קרא תשכח ברירא דמלה, כתיב אם יש עליו מלאך, אי לא כתיב יתיר, יאות הוא. אבל מלאך מליץ אחד מני אלף כתיב, ומאן איהו. דא הוא מלאך, דממנא עמיה דב"נ, בסטר שמאלא, דכתיב יפל מצדך אלף, ודא הוא סטרא דשמאלא, דכתיב בתריה ורבבה מימינך.
אבל אחד מני אלף, דא הוא יצר הרע, דאיהו אחד מאנון אלף, דהוו לסטר שמאלא, בגין דאיהו סליק לעילא, ונטיל רשו. וע"ד, אי ב"נ אזיל בארח קשוט, ההוא יצר הרע, איהו עבד לו, כמה דאתמר דכתיב טוב נקלה ועבד לו, כדין איהו סליק, ואתעביד סניגורא, ואמר קמי קב"ה זכו עליה דב"נ. כדין קב"ה אמר, פדעהו מרדת שחת.
ועם כל דא, לא אהדר בריקניא, בגין דאתיהיב ליה אחרא, לשלטאה עלוי, וליטול נשמתיה מניה, בגין דאקדים חובוי דההוא בר נש, ואיהו כפר על האי, הדא הוא דכתיב מצאתי כפר למפדי ליה.
ד"א מצאתי כפר, ההוא זכו דאמרת, איהו עליה כפר, למפדי ליה. דלא יחות לגיהנם, ולא ימות. ועל דא מבעי ליה לב"נ, למיהך בארח קשוט, ובגין דיהא ליה ההוא קטיגורא, סניגורא.
כגוונא דא, ישראל ביומא דכפורי, דיהבי ליה שעיר, ואתעסיקו בהדיה, עד דאתהדר עבד להו, וסליק וסהיד סהדותא קמי קב"ה, ואתעביד להו סניגורא. ועל דא אמר שלמה, אם רעב שנאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים. ועל האי יצר הרע אתמר.
ובגין דא, ביום צרה, כד ב"נ אתרפי מאורייתא, כביכול דחיק ליה קב"ה, בהדיה דההוא יצר הרע, דאיהו אתעביד קטיגורא. צר כחכה: צר כח כה, בגין דאתקרב קמיה לקטרגא, ואתחלש חילא.
תא חזי, טוב יי' למעוז ביום צרה, מאי ביום צרה. דא יעקב כד אתא עליה עשו, לקטרגא ליה. ויודע חוסי בו, כד אתא עליה עקו דדינא.
ותא חזי, לית מקטרגא אשתכח עליה דבר נש, אלא בזמנא דסכנה, ותא חזי, בגין דיעקב אחר נדריה, דנדיר קמי קודשא ב"ה, אתתקף דינא על ידא דמקטרגא, דקטריג עליה דיעקב, ובעא דינא בשעתא דסכנה, דהות רחל בה, אמר קמיה קב"ה, והא יעקב נדר נדריה ולא שלים, והא איהו תקיף מכלא, בעותרא, ובבנין, בכל מה דאצטריך, ולא שלים נדריה דנדר קמך, ולא נסבת עונשא מניה, מיד ותלד רחל ותקש בלדתה. מאי ותקש. דאתקשי דינא לעילא, גבי מלאך המות.
ואתענש יעקב בהאי, מאי טעמא. בגין דכתיב, ואם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך, ועל דא מיתת רחל, ואתמסר דינא, על ידא דמלאך המות.
ותא חזי, בשעתא דאתא עשו, מה עבד, וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים, מאי טעמא, בגין דדחיל עלה דרחל, דלא יסתכל ההוא רשע, בשפירו דילה, ולא יקטרג ליה עלה.
תו, מה כתיב, ותגשן השפחות הנה וילדיהן ותשתחוין ותגש גם לאה וילדיה וישתחוו, נשין מקמי גוברין. אבל ברחל מה כתיב, ואחר נגש יוסף ורחל, ויוסף מקמי אמיה, ואיהו חפא עלה, ועל דא כתיב, בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, דאסגי גופיה, וחפא על אמיה. עלי עין: עלי עינא דההוא רשע.
והכא אתענשת על ידא דיצר הרע, דקטרג בשעתא דסכנה, ואתענש יעקב, על נדרא דלא שלים, ודא קשיא ליה ליעקב, מכל עקו דעברו עליה. ומנלן דבגיניה דיעקב הוה, דכתיב מתה עלי רחל: עלי ודאי, על דאחרית נדרי.
רבי יוסי אמר, כתיב קללת חנם לא תבא. ואוקמוה לו בוי"ו, דאי קללת צדיקא היא, אפילו דלא אתכון בה, כיון דנפקא מפומיה, נטל לה ההוא יצר הרע, וקטרג בה בשעתא דסכנה.
יעקב אמר, עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה. ואע"ג דאיהו לא הוה ידע, נטיל לה לההיא מלה ההוא שטן, דאשתכח גבייהו תדיר בבני נשא. ועל דא תנינן, לעולם לא יפתח בר נש פומיה לשטנא, בגין דנטיל ההיא מלה, וקטרג בה, לעילא ותתא, כל שכן מלה דחכם, או מלה דצדיקא, ועל תרין אלין אתענשת רחל.

— 19 —
ויהי בצאת נפשה כי מתה. אמר רבי אבא, וכי כיון דאמר ויהי בצאת נפשה, לא ידענא כי מתה. אלא אצטריך, בגין דלא אהדרת לגופא יתיר, ומיתת רחל מיתת גופא, בגין דאית בני נשא, דנפקי נשמתייהו ואהדרן לאתרייהו, וכד"א, ותשב נפשו אליו, ויצא לבם, נפשי יצאה בדברו, לא נותרה בו נשמה. אבל האי, נפקת נשמתה, ולא אתהדרת לאתרה, ומיתת רחל.
ותקרא שמו בן אוני. דקשיו דדינא דאתגזר עלה. ויעקב אהדר ליה, וקשיר ליה בימינא, בגין דמערב אצטריך לקשרא ליה לימינא, ואע"ג דאיהו בן אוני, סטרא דדינא קשיא, בן ימין איהו, דהא בימינא אתקשרת.
ואתקברת בארחא, כמה דאתמר, האי אתגליא מיתתה וקבורתה, אבל לאה לא אתגליא מיתתה וקבורתה. ואף על גב דהני ארבע אמהן רזא אית לון, והא אוקמוה.

— 20 —
ויצב יעקב מצבה על קבורתה, אמר רבי יוסי, מאי טעמא. בגין דלא אתכסיא אתרה, עד יומא דזמין קודשא בריך הוא, לאחייא מתייא, כמה דאתמר, עד היום, עד ההוא יומא ממש.
רבי יהודה אמר, עד יומא, דתהדר שכינתא בגלותהון דישראל, בההוא אתר, כד"א ויש תקוה לאחריתך נאם יי' ושבו בנים לגבולם. ודא אומאה, דאומי לה קב"ה. וזמינין ישראל, כד יתובון מן גלותא, לקיימא על ההיא קבורה דרחל, ולמבכי תמן, כמה דאיהי בכאת על גלותהון דישראל, ועל דא כתיב, בבכי יבאו ובתחנונים אובילם וגו'. וכתיב כי יש שכר לפעולתך. ובההיא שעתא, זמינת רחל, דאיהי בארחא, למחדי בהו בישראל, ועם שכינתא, ואוקמוה חברייא.

— 21 —
ויהי בשכן ישראל בארץ ההיא וילך ראובן וישכב את בלהה פלגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר. רבי אלעזר אמר, ויהי בשכן ישראל בארץ ההיא, דהא לאה ורחל מיתו, ונטלא ביתא מאן דנטיל.
וכי סלקא דעתך, דראובן אזיל ושכיב בהדה דבלהה. אלא, כל יומא דלאה ורחל, שכינתא שרייא עלייהו, והשתא דמיתו, שכינתא לא אתפרשת מן ביתא, ושריא בביתא במשכנא דבלהה, ואף על גב דשכינתא בעיא לנטלא ביתא כדקא יאות, אלמלא יעקב, לא אשתכח בזווגא דכר ונוקבא, לא שריא שכינתא באתגליא בביתא, ועל דא קיימא שכינתא במשכנא דבלהה.
ואתא ראובן, ובגין דחמא דבלהה ירתא אתרא דאמיה, אזל ובלבל ערסא, ועל דקיימא שכינתא עלה, כתיב ביה וישכב את בלהה. ר' ייסא אמר, דנאים על ההוא ערסא, ולא חייש ליקרא דשכינתא. ובגין כך, לא אתפגים מחושבנא דשבטין, ואתא קרא ועביד חושבנא, בגין כך כתיב, בכור יעקב ראובן, ואיהו עביד קרא רישא דכל שבטין.
ר' יהודה פתח ואמר, כי ישרים דרכי יי' וגו', כל ארחוי דקב"ה, כלהו ישרים, וארחוי קשוט, ובני עלמא לא ידעין, ולא משגיחין על מה אינון קיימין. ועל דא, וצדיקים ילכו בם, בגין דאינון ידעין ארחוי דקב"ה, ומשתדלי באורייתא, דכל מאן דאשתדל באורייתא, איהו ידע, ואזיל בהו, דלא סטי לימינא ולשמאלא.
ופושעים יכשלו בם, אלין אינון חייבין, דלא משתדלי באורייתא, ולא מסתכלן בארחוי דקב"ה, ולא ידעין לאן אורחי אזלין, ובגין דלא ידעי לאסתכלא, ולא משתדלי באורייתא, אינון כשלי בהו, באינון ארחוי, בהאי עלמא, ובעלמא דאתי.
ת"ח כל בר נש דאשתדל באורייתא כד נפיק מהאי עלמא, נשמתיה סלקא באינון ארחין ושבילין דאורייתא, ואינון ארחין ושבילין דאורייתא ידיען אינון, ואינון דידעי ארחוי דאורייתא בהאי עלמא, יהכון בהו בההוא עלמא, כד יפקון מהאי עלמא.
ואי לא אשתדלו באורייתא בהאי עלמא, ולא ידעין ארחין ושבילין, כד יפקון מהאי עלמא, לא ינדעון למיהך באינון ארחין ושבילין, וכשלין בהון, כדין יהך בארחין אחרנין, דלאו אינון ארחין דאורייתא, ויתערון ליה בכמה דינין, ואתענש בהו.
ומאן דאשתדל באורייתא, מה כתיב, בשכבך תשמר עליך והקיצות היא תשיחך. בשכבך: בקברא, אורייתא תצור עליך מדינא דההוא עלמא. והקיצות: כד קודשא בריך הוא, יתער רוחין ונשמתין, לאחייא מתייא, כדין היא תשיחך, היא תהא סניגוריא על גופא, בגין דיקומון אינון גופין, דאשתדלו באורייתא כדקא יאות, ואלין אינון דיקומון בקדמיתא לחיי עלמא, כד"א ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם וגו', ואלין אינון לחיי עולם, בגין דאתעסקו בחיי עולם, דאיהי אורייתא.
ותא חזי, כל אינון דאשתדלו באורייתא, ההוא גופא יתקיים, ואורייתא תגין עליה, מאי טעמא, בגין דבההיא שעתא, יתער קודשא בריך הוא חד רוחא, דכליל מארבע רוחין, וההוא רוחא דכליל מארבע רוחין, אזדמן לכל אינון דאשתדלו באורייתא, לאחייא לון בהאי רוחא, בגין דיתקיים לעלמין.
ואי תימא, הא כתיב, מארבע רוחות באי הרוח, אמאי לא אתקיימו, דהא כלהו מיתו כמלקדמין. תא חזי, ההוא זמנא, דאוקים קב"ה על ידא דיחזקאל, אינון מתייא, ההוא רוחא, אע"ג דהוה מארבע רוחייא, לא נחית לקיימא לון בקיומא, אלא לאחזאה, דזמין קב"ה לאחייא מתייא בההוא גוונא, ולקיימא לון ברוחא דאתכליל בהאי גוונא. ואע"ג דאהדרו גרמין, בההיא שעתא כמה דהוה. קב"ה בעא לאחזאה לכל עלמא, דאיהו זמין לאחייא מתייא, בגין דקב"ה, זמין לקיימא להו קיומא שלים בעלמא כדקא יאות, ואינון דאשתדלו באורייתא בהאי עלמא, היא קיימא עליה דבר נש, ואתעבידת סניגוריא, קמי דקודשא בריך הוא.
ר"ש אמר כל אינון מלין דאורייתא, וכל ההיא אורייתא, דאשתדל בה בר נש בהאי עלמא, אינון מלין, וההיא אורייתא, קיימא קמי קב"ה, ואמרת קמיה, והיא ארימת קלין, ולא אשתככת, ולההוא זמנא, איהי תשיח ותימא, כפום דאתדבק בר נש, ואשתדל בהאי עלמא, ועל דא אינון יקומון בקיומא שלים לחיי עלמא כדקאמרן, ובגין כך כי ישרים דרכי יי' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם.
ר' חייא פתח ואמר, ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל ואת אשר ישכבן את הנשים הצבאות פתח אהל מועד. וכי ס"ד, דכהני יי', דיעבדון עבידתא דא, והא מקדמת דנא אתמר, ופרישת אורייתא ההוא חובא דלהון, דכתיב כי נאצו האנשים את מנחת יי'. וכתיב ומשפט הכהנים מאת העם כל איש זובח זבח וגו', וכתיב גם בטרם יקטירון את החלב ובא נער הכהן ואמר לאיש הזובח תנה לצלות לכהן וגו'. וכתיב ואמר לו כי עתה תתן ואם לא לקחתי בחזקה. ועל דא ותהי חטאת הנערים גדולה מאד וגו'. וכל דא לא הוו נטלין, אלא מאינון חולקין, דהוו להו לכהני למיכל מניה, ועל דהוה קליל קרבנא בעינייהו אתענשו, והכא אמר את אשר ישכבון את הנשים הצובאות.
אלא, ח"ו דהוו עבדו עבירה דא, כ"ש באתרא קדישא ההוא, דלא יקומון כל ישראל ויקטלון להון. אלא, בגין דהוו מעכבי לון לאעלא למקדשא, ומחאן בידהון, דלא לאעלא למצלי צלותא, עד דקורבניא אתעבידו, בגין דאינון לא מייתין קרבנין למיטל חולקא מנייהו, ובגין כך מעכבין לון. ובגין כך, אינון נשים הוו בעאן מנייהו לאעלא תמן, ועל דא כתיב את אשר ישכבון את הנשים, דמעכבי לון כדקאמרן.
כגוונא דא וישכב את בלהה, חס ושלום דאיהו שכב עמה, אלא בגין דעכב לה לשמשא באבוי שמושא דמצוה, ודא הוא בלבולא דערסא. ועבד לקביל שכינתא עבידתא דא, דבכל אתר דשמושא דמצוה אשתכח, שכינתא שריא על ההוא אתר, ואשתכח תמן, ומאן דגרים לעכבא שמושא דמצוה, גרים דיסתלק שכינתא מעלמא, ועל דא כתיב כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה. ובגין דא כתיב וישכב את בלהה פלגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר, כלהו הוו במניינא, ולא גרע מזכותא דלהון כלום.
רבי אלעזר אמר, מ"ט בקדמיתא ישראל, ולבתר יעקב, דכתיב וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר. אלא, כד אתא ראובן, ובלבל ההוא ערסא, אמר, ומה תריסר שבטין הוו ליה לאבא לקיימא בעלמא, ולא יתיר, והשתא בעי לאולדא בנין, דילמא אנן פגימין, דאיהו בעי לאולדא אחרנין כמלקדמין. מיד בלבל ההוא ערסא, ואתעכב ההוא שמושא, כאילו עבד קלנא לגבי שכינתא, דשריא על ההוא ערסא. ועל דא כתיב, וישמע ישראל, דהא בשמא דא, אסתלק גו תריסר דאתכסיין, דאינון תריסר נהרי אפרסמונא דכיא.
ויהיו בני יעקב שנים עשר, אלין תריסר שבטין, דשכינתא אתתקנת בהו, ומאן אינון, אלין דאורייתא אהדרת, ועביד לון חושבנא כמלקדמין, כלהו קדישין, כלהו אתחזיין לגבי שכינתא, לאסתכלא בקדושה דמאריהון, דאילו עבד ההוא עובדא, לא ייתי ראובן במניינא.
ועם כל דא אתענש, דאתנטיל בכורתיה מניה, ואתיהיב ליוסף, כד"א ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף. ת"ח להוא שמה די אלהא מברך מן עלמא ועד עלמא די כל מעבדוהי קשוט וארחתיה דין, וכל מה דאיהו עביד, כלא איהו בחכמתא עלאה.
ת"ח, כמה גרים עובדא דבר נש, דהא כל מאי דאיהו עביד, כלא אתרשים וקיימא קמי דקב"ה, דהא יעקב בשעתא דעאל לגבה דלאה, כל ההוא ליליא, רעותיה ולביה הוה ברחל, דחשיב דרחל איהי, ומההוא שמושא וטפה קדמאה ומההוא רעותא, אתעברת לאה, ואוקמוה, דהא אלמלא דיעקב לא ידע, לא יסתליק ראובן בחושבנא. ועל דא לא אסתלק בשמא ידיעא, אלא שמיה סתם ראובן.
ועם כל דא, אהדר עובדא לאתריה, כמה דההוא רעותא קדמאה אתעבידת ברחל, ההוא רעותא אתהדרת בה, דהא בכורתיה אהדרת ליוסף בוכרא דרחל, אתר דרעותא הות ברחל, וכלא סליק באתריה, בגין דכל עובדוי דקודשא בריך הוא כלהו קשוט וזכו.

— 22 —
רבי חזקיה אשכחיה יומא חד לרבי יוסי, דהוה מסטמיט ספסינא גו קטרי דנורא, והוה סליק קטורא דתננא לעילא. א"ל, אלו קטורא דתננא דקרבנא, דהוה סליק על גבי מדבחא, הוה סליק תדיר כי האי גוונא, לא שריא רוגזא בעלמא, וישראל לא אתגלי מעל ארעא.
פתח ר' יוסי ואמר, מי זאת עלה מן המדבר כתימרות עשן מקטרת מר ולבונה מכל אבקת רוכל. מי זאת עולה. ת"ח, בזמנא דהוו ישראל אזלי במדברא, שכינתא אזלא קמייהו, ואינהו הוו אזלי אבתרה, דכתיב וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם וגו'. ובגין כך כתיב, כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר וגו'.
ושכינתא הות אזלא, וכלהו ענני יקר בהדה. וכד הוה שכינתא נטלה, הוו נטלין, כמה דכתיב ובהעלות הענן מעל האהל ואחרי כן יסעו בני ישראל וגו'. וכד איהי סלקא, ההוא עננא סלקא עד לעילא, וכל בני עלמא חמאן, ושאלי ואמרי, מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן.
ההוא עננא דשכינתא אתחזיא עשן, מ"ט איהי עשן, בגין דנורא דאדליק אברהם ויצחק בריה, הוה אחיד בה, ולא אעדי מינה, וכד אתאחדת ההוא נורא בגווה, הוה סליק תננא.
ועם כל דא, מקטרת מר ולבונה, מאי מקטרת, מתקטרא בתרין סטרין אחרנין, עננא דאברהם לימינא, עננא דיצחק לשמאלא, מכל אבקת רוכל, דא יעקב.
דבר אחר, מכל אבקת רוכל דא יוסף הצדיק, בגין דארונא דיוסף, הוה אזיל לגביה, אמאי רוכל, בגין דהוה רכיל לאחוי לגביה דאבוי. דבר אחר אמאי רוכל, אלא מה חנוני דא, קטירי דקוסטרי, ואבקי דפולמי, כלהו בידיה, הכי נמי יוסף, איהו קיומא דאורייתא, בגין דאיהו קיים לה, בגין דכל פקודי אורייתא, מתקשרן בנטירו דברית קדישא.
ועל דא, שכינתא מתקטרא, באברהם יצחק ויעקב ויוסף, כחדא אינון, ודיוקנא חדא להו, הדא הוא דכתיב, אלה תולדות יעקב יוסף. ובגין כך, מכל אבקת רוכל, בגין דמאתר דנהרא דנגיד ונפיק, אשתקייא כלא, ונהירו כל אנפין.
ות"ח, כד הוו ישראל בארעא, והוו מקריבין קרבנין, כלהו הוו מתקרבין לגבי קב"ה כדקא יאות, וכד קרבנא אתעביד, ותננא סליק בארח מישר, כדין הוו ידעי, דתננא דמדבחא אדליק בוצינא, דאתחזיא לאדלקא, וכל אנפין נהירין ובוצינין דלקין.
ומיומא, דאתחריב בי מקדשא, לית לך יומא ויומא, דלית ביה זעימו ורוגזא, כד"א ואל זועם בכל יום, ואתפרש חדוה מעילא ומתתא, וישראל אזלין בגלותא, ואינון ברשו דטעוון אחרנין, וכדין אתקיים קרא דכתיב, ועבדת שם אלהים אחרים.
וכל דא למה, בגין דכתיב, תחת אשר לא עבדת את יי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, מאי מרוב כל. הכא מרוב כל, והתם בחסר כל.
עד דיתער קב"ה ויפרוק לון מביני עממיא, כמא דאת אמר, ושב יי' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך יי' אלהיך שמה. וכתיב אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך וגו'.

— 23 —
ואלה תולדות עשו הוא אדום. תא חזי, בחיי יצחק, לא אתמנון בנוי דעשו, כמה דאתמנון בנוי דיעקב, דהא עד לא מית יצחק אתמנון, אבל בעשו מה כתיב, ויגוע יצחק וימת ויאסף אל עמיו זקן ושבע ימים ויקברו אתו עשו ויעקב בניו, בתריה מה כתיב ואלה תולדות עשו הוא אדום. מאי טעמא, בגין דהא בחולקיה ובאחסנתיה ועדביה, לאו איהו, אלא יעקב ובנוי. ובגין כך, יעקב ובנוי, אינון חולקיה דקב"ה, ועאלין בחושבנא. אבל עשו, דלאו איהו בחולקא דבסטר דמהימנותא, עביד חושבניה, לבתר דמית יצחק, ואתפרש חולקיה דאתר אחרא.
ת"ח, לבתר דמית יצחק, ועשו אתפרש לסטריה, מה כתיב ויקח עשו את נשיו וגו', מפני יעקב אחיו, דשבק ליה ליעקב, קרן וריוח, שעבודא דמצרים וארעא, וזבין ליה חולקיה מן מערתא דכפלתא, ואזל ליה מן ארעא, ומן מהימנותא, ומחולקיה, דאזל ליה מכלא.
תא חזי, כמה הוה חולקיה דיעקב טבא בכלא, בגין דלא אשתאר עשו בהדיה, ואתפרש מניה, ואזל ליה לחולקיה ולעדביה, ואשתאר יעקב אחיד באחסנת אבוי, ובאחסנת אבהתוי, ועל דא וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, מאי מפני יעקב אחיו. דלא בעא חולקיה, ואחסנתיה ועדבא דמהימנותא דיליה. זכאה חולקיה דיעקב, עליה כתיב, כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו.

— 24 —
ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל. רבי ייסא פתח ואמר, הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד. ת"ח, כד עבד קב"ה עלמא, ופלג ארעא, לשבעה תחומי, פליגין לקביל שבעין רברבין ממנן, וקב"ה פליג לון לשבעין עמין, כל חד וחד כדקא חזי ליה, כד"א בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים.
ומכלהו רברבן ממנן, דאתמסרו לשאר עמין, לא אית בהו בזוי קמיה, כממנא דעשו. מ"ט, בגין דסטרא דעשו, סטרא מסאבא איהו, וסטרא דמסאבא איהו קלנא קמיה קב"ה, מאינון דרגין זעירין, דבתר ריחיא, סריקתא דקוסטרי סומקי קא אתיא, ועל דא, הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד. דכתיב על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך. מאד: כד"א ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה.
ת"ח, בדרגין תתאין, אית דרגין על דרגין, כלהו משניין דא מן דא, וכלהו דרגין, קפטירין אלין, וקשירין אלין באלין, ומלכו אתפרש דא מן דא, ומלכו אתקשר במלכו. דא עייל, ודא סליק, אחידן בקשרא חדא.
ההוא קשרא, משחתא חדא ליה, ותלת קשרין לההיא משחתא. בכל קשרא וקשרא, חד עטרא, ובכל עטרא ועטרא, חד קפסורא.
ואתמנא בעטורא דלעילא, ואתמנא ונחית לתתא, עד דאתקשרו ביה ככביא ומזלי, כל חד וחד אתפרש ביה, חד ככבא, וחד מזלא, וכל ככביא זמינין אינון, באינון דרגין דלעילא. ועל דא, כל דרגא ודרגא, אתעטר באתרין ידיען כדקא חזי.
וכד מתפרשן דרגין, אשתכח קטורא דפוסתקא, עד דאתקשרא בסטרא דאתחזי לון, וסטרי דדרגי מסאבי, דאינון בסטר שמאלא, כלהו מתפרשן, לכמה ארחין ושבילין, מסטרי גבורן סומקן. ובג"כ, תליין גבורן לתתא, לאלף אלפין, ורבו רבבן, ועל דא הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד, כדקאמרן.
ת"ח, ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום, בארץ: בסטרא דדרגא דיליה, דאיהו דרגא דעשו, דכתיב עשו הוא אדום, וכלהו קאתו מסטרא דרוח מסאבא. לפני מלך מלך לבני ישראל, בגין דאינון דרגין דקיימין בי תרעי לתתא קדמאי, ובג"כ אמר יעקב, יעבר נא אדני לפני עבדו, בגין דרגין דיליה, קדמאין אינון לאעלא, ובגין כך, לפני מלך מלך לבני ישראל, דעד כען לא מטא זמנא דמלכו שמיא לשלטאה, ולאתאחדא בבני ישראל, ובגין כך אמר, יעבר נא אדני לפני עבדו.
וכד שלימו אלין דרגין בקדמיתא, לבתר אתער מלכו שמיא, לשלטאה על תתאי. וכד שרא, שרא בזעירא דכל שבטין, דאיהו בנימין, כד"א שם בנימין צעיר רודם וגו'. וביה שארי לאתערא מלכותא, לבתר אתא מלכותא באתריה ואתקיים בהדיה, דלא תעדי לעלמין.

— 25 —
רבי חייא פתח ואמר, ועתה שמע יעקב עבדי וישראל בחרתי בו. כה אמר ה' עשך ויצרך מבטן יעזרך אל תירא עבדי יעקב וישרון בחרתי בו. תא חזי, כמה אבטח לון קב"ה לישראל בכמה אתר, למזכי להו לעלמא דאתי, דהא לא אתרעי לחולקיה לכל עם ולישן, בר לישראל בלחודוי. ובג"כ, יהב לון אורייתא דקשוט. למזכי בה, ולמנדע ארחוי דקב"ה, בגין דירתון ארעא קדישא. דכל מאן דזכי בהאי ארעא קדישא, אית ליה חולקא לעלמא דאתי, כד"א ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ. והא אתמר.
תלת דרגין הכא, בקדמיתא יעקב, ולבתר ישראל, ולבתר ישורון. ת"ח, יעקב הא אוקמוה. ישראל, אוף הכי נמי. ואע"ג דדרגין אינון חד.
ישורון, אמאי אקרון ישראל בשמא דא. אלא, ישראל וישורון כלא חד, ישורון: כד"א ישר על אנשים, בגין דנטיל שורה, להאי סטרא, ולהאי סטרא, ובגין אינון תרין שורין, אקרי ישורון, ודא הוא ישראל.
ישראל, על דנטיל רבו ותוקפא מכלא. ישורון, על אינון חולקי תרין סטרין, תרין שורין, כדקא אמרן, וכלא חד.
ואינון שמהן כלהו, סלקי לחד. יעקב עבדי, זמנין דאיהו עבד, כעבדא דאית ליה פקודא דמאריה, ולמעבד רעותיה. וכן ישראל בחרתי בו, לאשראה עליה, וכלא ברזא עלאה איהו. כתיב בראך יעקב ויצרך ישראל, וכתיב כה אמר ה' עשך, כל אלין דרגין סלקין לחד, והא אתמר, בור"א, יוצ"ר. עוש"ה. וכלהו דרגין, אלין על אלין וכלהו חד.
זכאה חולקהון דישראל, דקב"ה אתרעי בהו, מכל עמין עעכו"ם, בגין דבכלהו כתיב, הבל המה מעשה תעתעים בעת פקדתם יאבדו, בשעתא דקב"ה זמין, לבערא לון מן עלמא, וישתאר הוא בלחודוי, כד"א ונשגב ה' לבדו ביום ההוא.

— 26 —
רבי יהודה פתח ואמר, אל תיראי תולעת יעקב מתי ישראל אני עזרתיך נאם ה' וגאלך קדוש ישראל. ת"ח, כל עמין עעכו"ם דעלמא, קב"ה יהב לון לממנן שלטנין ידיעין, כמה דאתמר. וכלהו אזלי בתר אלההון, כמה דכתיב כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו. וכלהו אושדין דמין, ומגיחין קרבא גזלין, קפחין ומנאפין ואתערבי בכמה עובדין לביש, ואתתקפו בחילהון לאבאשא.
וישראל, לית לון תוקפא וחילא לנצחאה לון בר בפומהון, כתולעתא דא, דלית לה תוקפא וחילא אלא בפומא, ובפומא מתבר כלא, ועל דא אקרון ישראל תולעת.
תו אל תיראי תולעת יעקב, מה תולעת, לית לבריה דעלמא כהאי תולעת דמשי דסיסטרא, דמנה נפקי כל לבושי יקר, טיסטרי דמלכין, לבתר זרע זרעין ומית, ולבתר מההוא זרעא דאשתאר מניה אתקיים כמלקדמין, והא איהו בקיומא. כך ישראל אינון כהאי תולעת, דאע"ג דמתין, יתהדרון ויתקיימון בעלמא כמלקדמין.
והא אתמר כי כחמר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל. מאי כחמר. אלא דא הוא חמר דההוא זכוכית, דאף על גב דאתבר, אתתקן, ואית ליה תקנה כמלקדמין.
מתי ישראל, דא אילנא דחיי, דבגין דישראל אינון אתדבקו באילנא דחיי, בגין כך יהא חיין להון, ויקומון מעפרא, ויתקיימון בעלמא, ויהון לעם חד, למפלח ליה לקב"ה, כד"א לקרא כלם בשם יי' לעבדו שכם אחד.

— 27 —
רבי אלעזר, ורבי יצחק, הוו אזלי בארחא, ומטא זמנא דק"ש, וקם ר' אלעזר וקרא ק"ש, וצלי צלותיה. לבתר, אמר ליה רבי יצחק, והא תנינן, דעד לא יפוק בר נש לארחא, אבעי ליה לנטלא רשו ממאריה, ולצלי צלותיה.
אמר ליה, בגין דכד נפיקנא, לא הוה זמן צלותא, ולא מטא זמנא דק"ש. השתא דשמשא נהיר, צלינא. אבל עד לא נפקנא לארחא, בעינא בעותא מניה, ואמלכנא ביה, אבל צלותא דא, לא צלינא.
דהא אנא אשתדלנא באורייתא מפלגות ליליא, וכד אתא צפרא, עד כען, לא הוה עדנא לצלי צלותא, בגין דההיא שעתא דקדרותא דצפרא אשתכח, אתתא משתעיא בבעלה, ואינון ברזא כחדא, דבעיא איהי למיהך למשכנא בעולמתהא דיתבי בהדה, ובגין כך לא בעי ליה לבר נש, למפסק מלייהו דמתחברן כחדא, ולאעלא מלה אחרא בינייהו.
והשתא דנהיר שמשא, הוא עדן צלותא לצלאה, כמה דאוקמוה, דכתיב ייראוך עם שמש. מהו עם שמש, לנטרא נהורא דשמשא בהדן, לאנהרא לה, דהא יראה בהדי שמשא אצטריך, ולא לאפרשא לון. וכד לא נהיר יממא, לאו הוא יראה בהדי שמשא, וצריכא לחברא לון כחדא. ודא הוא עם שמש.
אזלי, כד מטו חד בי חקל, יתבו. זקפו עינייהו, וחמא ליה לטורא, דהוו סלקו ברומיה, בריין משניין, דחיל רבי יצחק, אמר ליה רבי אלעזר, אמאי דחילת. אמר ליה, חמינא דהאי טורא איהו תקיף, וחמינא אלין בריין, דאינון משניין, ודחילנא דלא יקטרגו לון. א"ל, מאן דדחיל, מחטאוי דבידיה אית ליה למדחל. תא חזי, לאו אלין, מאינון בריין תקיפין, דהוו משתכחין בטוריא.

— 28 —
פתח ואמר, ואלה בני צבעון ואיה וענה וגו', הוא ענה אשר מצא את הימים וגו', האי קרא אוקמוה, אבל תא חזי, לאו אלין אינון, דכתיב בהו, האימים לפנים ישבו בה וגו', ובני עשו יירשום וגו'.
אבל אלין דקאמר קרא, אשר מצא את הימים במדבר, ימם כתיב. אלין הוו בריין משניין. דכד הוה אתרך קין, מעל אפי ארעא, כדכתיב הן גרשת אתי היום מעל פני האדמה ומפניך אסתר, וכתיב וישב בארץ נוד, ואוקמוה.
מבני בנוי, בסטרא דרוחין ועלעולין ומזיקין, ואלין קיימו, דהא כד בעא לאתקדשא יומא דשבתא, אתברון מההוא סטרא, רוחין, קיימין טסירין בלא גופא, ואלין לאו אינון מיומא דשבתא, ולא מיומא שתיתאה, ואשתארו אלין תרין יומין בהו בספקא, ובגין כך לא אתקיימו, לא מהאי, ולא מהאי.
ואזלו ואתפשטו בההוא סטרא דקין, ואגלימו בההוא סטרא, ולא אתגלימו לאתקיימא, ואקרון ימ"ם חסר, דלא אתקיימו, לא ביומא דא, ולא ביומא דא, ואתחזון לבני נשא. ואיהו אשכח לון, ואולפי ליה, לאייתאה ממזרין לעלמא. ואינון אזלי ביני טוריא, וקיימין בגופא, זמנא חדא ביומא, ולבתר מתפשטי מניה.
תא חזי, ענה דא, איהו ממזרא הוה, דאתא צבעון על אמיה ואוליד ממזרא, ודא אתא מסטרא דרוח מסאבא דאתדבק ביה. ובג"כ, אשכח לון, והוו אולפי ליה כל זינין דסטר מסאבא בגין דא.
ות"ח, אלין, אינון וכמה אחרנין, מתפרשן אלין מאלין, כלהו אתיין מההוא סטרא, ואזלי במדברא, ואתחזון תמן, בגין במדברא אתר חרוב, ואיהו בי מותבא דלהון. ועם כל דא, כל ב"נ, דאזיל באורחוי דקב"ה, ודחיל ליה לקב"ה, לא מסתפי מנייהו. אזלו ואעלו בטורא.
אמר רבי יצחק, כגוונא דא, כל אינון טורין חרובין, אתר בי מותבא דלהון. א"ל, הכי הוא, וכל אינון דמשתדלו באורייתא, עלייהו כתיב יי' ישמרך מכל רע ישמר את נפשך יי' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם.

— 29 —
פתח רבי אלעזר ואמר, הללויה אודה יי' בכל לבב בסוד ישרים ועדה, האי קרא אוקמוה, אבל ת"ח, דוד מלכא, כל יומוי, הוה משתדל בפולחנא דקב"ה, והוה קם בפלגות ליליא, ומשבח ומודה בשירין ותושבחן, בגין לאתתקנא דוכתיה במלכו דלעילא.
דכד אתער רוח צפון, בפלגות ליליא, הוה ידע, דקב"ה בההיא שעתא, יתער בגנתא דעדן, לאשתעשע עם צדיקייא, ואיהו הוה קם בההיא שעתא, ואתגבר בשירין ותושבחן, עד דסליק צפרא.
בגין, דכד קב"ה אשתכח בגנתא דעדן, הא אוקימנא, דאיהו, וכל צדיקייא דבגנתא, כלהו צייתין לקליה, כדכתיב חברים מקשיבים לקולך השמיעני. ולא עוד, אלא דחוטא דחסד, משיך עליה ביממא, כמה דאתמר, דכתיב יומם יצוה יי' חסדו ובלילה שירה עמי. ולא עוד, אלא דאינון מלין דאורייתא, דאיהו אמר, כלהו סלקין, ומתעטרין קמי קב"ה, ובג"כ, דוד מלכא, הוה משתדל בליליא בפולחנא דמאריה.
ת"ח, הללויה, בכל אינון שירין ותושבחן, דקאמר דוד, הא תנינן, דלעילא מכלהון, הוא הללויה, ואוקמוה, מאי טעמא, בגין דכליל שמא ושבחא כחדא. מאי שמא ושבחא. שמא: דא י"ה. שבחא מאן איהו, אלא דא כ"י, דאיהו מתקנא שבחא תדיר לקב"ה, ולא אשתככת, כד"א אלהים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקט אל. בגין, דסדורא דשבחא, איהי מסדרת, ומשבחת תדיר לגביה, ובגין כך שמא ושבחא כחדא.
אודה יי' בכל לבב, כמה דאוקמוה, ביצר הטוב וביצר הרע, בגין דאינון משתכחי תדיר לגביה דב"נ, כד"א בכל לבבך, ואוקמוה.
בסוד ישרים, אלין אינון ישראל, דכל דרגין בהו מתעטרן, כהני, וליואי, צדיקי וחסידי, ישרים. ועדה: כד"א נצב בעדת אל. ואינון רזא, דקודשא בריך הוא אתעטר בהו.
ובג"כ, בעי ב"נ, לשבחא ליה לקב"ה תדיר, בגין דאיהו אתרעי בשירין ותושבחן, ומאן דידע לשבחא ליה לקב"ה כדקא יאות, קב"ה קביל צלותיה, ושזיב ליה, הה"ד אשגבהו כי ידע שמי וגו' ארך ימים וגו'.

— 30 —
פתח ר' יוסי ואמר, אתה סתר לי מצר תצרני רני פלט תסובבני סלה, אתה סתר לי, דא קב"ה, דאיהו סתרא ומגן לב"נ, דאזיל בארחי דאורייתא, ואיהו אסתתר בצלא דגדפוי, דלא יכלין לאבאשא ליה. מצר תצרני, מעילא ומתתא, לעילא אית ליה לבר נש, מארי דבבו, לתתא אוף הכי נמי, ומאן איהו דא יצר הרע, דאיהו צר לעילא, וצר לתתא, ואלמלא יצר הרע, לא אשתכח מארי דבבו לבר נש בעלמא, בגין כך, מצר תצרני.
רני פלט תסובבני סלה, יסובבני סלה, מבעי ליה, מאי תסובבני. אלין אינון שירין, דאית בהו דרגין להצלה, תסובבני בהו, לשזבא לי בארחא. והאי קרא איהו כסדרא, ואיהו למפרע, מהאי גיסא, ומהאי גיסא.
ת"ח, באלין שירין ותושבחן דקאמר דוד, אית בהון רזין, ומלין עלאין, ברזי דחכמתא, בגין דכלהו ברוח קודשא אתאמרו, דהוה שרא רוח קודשא עליה דדוד, והוה אמר שירתא, ובג"כ, כלהו ברזי דחכמתא אתאמרו.
פתח ר' אלעזר ואמר, דחה דחיתני לנפל וה' עזרני, דחה דחיתני, דחה דחוני מבעי ליה, מאי דחה דחיתני. אלא, דא סטרא אחרא, דדחייא ליה לב"נ תדיר, ובעי לדחייא ליה, ולאסטאה ליה, מעם קב"ה, ודא הוא יצה"ר, דאשתכח לגביה ב"נ תדיר, ולקבליה אהדר דוד ואמר, דחה דחיתני לנפול, בגין דאיהו הוה אשתדל לגביה, בכל אינון עקתין, לאסטאה ליה מעם קב"ה, ועליה אמר דוד, דחה דחיתני לנפול, בגיהנם. וה' עזרני, דלא אתמסרנא בידך.
וע"ד אית ליה לב"נ לאזדהרא מניה, בגין דלא ישלוט עליה, וקב"ה כדין נטיר ליה בכל ארחוי. דכתיב אז תלך לבטח דרכך ורגלך לא תגוף בלכתך לא יצר צעדך ואם תרוץ לא תכשל. וכתיב וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום, אמר ר' יהודה, זכאין אינון ישראל, דקב"ה נטיר לון, בעלמא דין, ובעלמא דאתי, דכתיב ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

=== Vayeshev ===

— 1 —
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. רבי חייא פתח ואמר, רבות רעות צדיק ומכלם יצילנו יי'. ת"ח, כמה מקטרגין אית ליה לב"נ, מיומא דקב"ה יהב ביה נשמתא בהאי עלמא, דכיון דנפיק ב"נ לאוירא דעלמא, מיד אזדמן לאשתתפא בהדיה יצר הרע, כמה דאתמר, דכתיב לפתח חטאת רובץ וגו'. וכדין אשתתף בהדיה יצר הרע.
ות"ח דהכי הוא, דהא בעירי, מיומא דאתילידו, כלהו נטרי גרמייהו, וערקין מן גו נורא, ומן כל אתרין בישין. ובר נש, מיד אתי לארמא גרמיה גו נורא, בגין דיצר הרע שארי בגויה, ומיד אסטי ליה לארחא בישא.
ואוקימנא, דכתיב טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל אשר לא ידע להזהר עוד. טוב ילד: דא הוא יצר טוב, דהוא ילד, מיומין זעירין עמיה דב"נ, דהא מתליסר שנין ואילך, כמה דאתמר.
ממלך זקן וכסיל, ממלך: דא הוא יצר הרע, דאיהו אקרי מלך, ושליט בעלמא על בני נשא. זקן וכסיל, דאיהו זקן ודאי, כמה דאוקמוה, דכד אתיליד ב"נ ונפיק לאוירא דעלמא, איהו אזדמן עמיה דב"נ, וע"ד איהו מלך זקן וכסיל.
אשר לא ידע להזהר עוד, להזהיר לא כתיב, אלא להזהר, בגין דאיהו כסיל, ועליה אמר שלמה ע"ה, והכסיל בחשך הולך, דהא מסוסיתא דחשך קא אתיא, ולית ליה נהורא לעלמין.
רבי שמעון אמר, ת"ח, כתיב טוב ילד מסכן וחכם, מאן ילד מסכן, הא אוקמוה ואתמר, דאיהו יצר טוב, אבל טוב ילד, הה"ד נער הייתי גם זקנתי, ודא הוא נער, דאיהו ילד. מסכן: דלית ליה מגרמיה כלום. ואמאי אקרי נער. בגין דאית ליה חדתו דסיהרא, דמתחדשא תדיר, ותדיר איהו ילד מסכן, כמה דאמרן. וחכם: בגין דחכמה שריא ביה.
ממלך זקן, דא הוא יצר הרע, כמה דאתמר, דהא מן יומא דהוה, לא נפק ממסאבותיה לעלמין, ואיהו כסיל, דכל ארחוי אינון לארח בישא, ואזיל וסטי לבני נשא, ולא ידע לאזדהרא, ואיהו אתי עם ב"נ בתסקופין, בגין לאסטאה לון מארח טבא, לארח בישא.
ת"ח, על דא אקדים עם בר נש ביומא דאתיליד, בגין דיהימין ליה, דהא כד אתי יצר טוב, לא יכיל ב"נ למהימנא ליה, ודמי עליה כמטולא. כגוונא דא תנינן, מאן הוא רשע ערום, דא הוא מאן דאקדים לאטענא מלוי לקמי דיינא, עד לא ייתי חבריה מארי דדינא, כד"א צדיק הראשון בריבו וגו'.
כגוונא דא האי רשע ערום, כד"א והנחש היה ערום, והוא אקדים ושרי עמיה דב"נ, עד לא ייתי חבריה לאשראה עליה. ובגין דאיהו אקדים, והא אטעין טענתיה עמיה, כד אתי חבריה דאיהו יצר הטוב, אבאיש ליה לב"נ בהדיה, ולא יכיל לזקפא רישיה, כאילו אטעין על כתפיה כל מטולין דעלמא, בגין ההוא רשע ערום דאקדים עמיה, וע"ד אמר שלמה וחכמת המסכן בזויה, ודבריו אינם נשמעים, בגין דהא אקדים אחרא.
וע"ד, כל דיינא דקביל מבר נש מלה, עד לא ייתי חבריה, כאילו מקבל עליה טעווא אחרא למהימנותא, אלא ובא רעהו וחקרו, ודא הוא ארח דבר נש זכאה, דהא ב"נ זכאה, דא הוא דלא הימין לההוא רשע ערום דיצר הרע, עד דייתי חבריה דאיהו יצר טוב. ובגין דא, בני נשא אינון כשלין לעלמא דאתי.
אבל ההוא זכאה, דאיהו דחיל למאריה, כמה בישין סביל בהאי עלמא, בגין דלא יהימן, ולא ישתתף בההוא יצר הרע, וקב"ה שזיב ליה מכלהו, הה"ד רבות רעות צדיק ומכלם יצילנו יי'. רבות רעות לצדיק לא כתיב אלא צדיק, בגין דקב"ה אתרעי ביה, ובג"כ, קב"ה אתרעי בההוא ב"נ, ושזיב ליה מכלא, בהאי עלמא ובעלמא דאתי, זכאה חולקיה.
ת"ח, כמה בישין עברו עליה דיעקב, בגין דלא יתדבק בההוא יצר הרע, ויתרחק מחולקיה, ובג"כ סביל כמה עונשין, כמה בישין, ולא שקיט. פתח ואמר, לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רגז. ת"ח, כמה בישין סבלין צדיקיא בהאי עלמא, בישין על בישין, כאבין על כאבין, בגין למזכי לון לעלמא דאתי.
יעקב כמה סביל, בישין על בישין תדיר, כד"א לא שלותי: בביתא דלבן, ולא יכילנא לאשתזבא מניה. ולא שקטתי: מעשו, מההוא צערא דצער לי, ההוא ממנא דיליה, ולבתר דחילו דעשו. ולא נחתי: מן דינה, ומן שכם.
ויבא רגז: דא רוגזא וערבוביא דיוסף, דאיהו קשיא מכלהו, מגו רחימותא דיעקב לגבי דיוסף, דאיהו רזא דברית, עאל במצרים, בגין דלבתר כתיב, ואזכר את בריתי לאשתכחא שכינתא תמן בהדיה.
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען, רבי יוסי פתח הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק. הצדיק אבד, בזמנא דקב"ה אשגח בעלמא, ולא הוי עלמא כדקא יאות, ואזדמן דינא לשרייא על עלמא, כדין קודשא בריך הוא, נטיל זכאה דאשתכח בינייהו, בגין דישרי דינא על כלהו אחרנין, ולא ישתכח מאן דיגין עלייהו.
דהא כל זמנא דזכאה שארי בעלמא, דינא לא יכיל לשלטאה על עלמא. מנלן ממשה, דכתיב ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו וגו'. ובגין כך, קודשא בריך הוא, נטיל לזכאה מבינייהו, וסליק ליה מעלמא, וכדין אתפרע וגבי דיליה. סופיה דקרא, כי מפני הרעה נאסף הצדיק, עד דלא ייתי רעה לשלטאה על עלמא, נאסף הצדיק. דבר אחר, כי מפני הרעה: דא יצר הרע.
ת"ח, יעקב שלימו דאבהן הוה, ואיהו קאים לקיימא בגלותא, אבל מגו דאיהו צדיק, אתעכב דינא, דלא שלטא בעלמא, דהא כל יומי דיעקב, לא שרא דינא על עלמא, וכפנא אתבטלת.
ואוף הכי ביומוי דיוסף, דאיהו דיוקנא דאבוי, לא שרא גלותא, בגין דאיהו אגין עלייהו, כל יומוי. כיון דאיהו מת, מיד שרא עלייהו גלותא, כד"א וימת יוסף וגו', וסמיך ליה, הבה נתחכמה לו. וכתיב וימררו את חייהם בעבודה קשה בחמר ובלבנים וגו'.
כגוונא דא, בכל אתר דשריא זכאה בעלמא, בגיניה קודשא בריך הוא יגין על עלמא, וכל זמנא דאיהו קיים, דינא לא שריא על עלמא, והא אתמר.
תא חזי, וישב יעקב בארץ מגורי אביו, מאי מגורי אביו, כד"א מגור מסביב, דכל יומוי הוה דחיל והוה בדחילו. וישב יעקב בארץ מגורי אביו. רבי אלעזר אמר, דאתקשר ויתיב, בההוא אתר דאתאחיד בחשך. ארץ מגורי אביו דייקא. בארץ כנען, אתקשר אתרא באתריה. מגורי אביו: דא דינא קשיא. בארץ מגורי אביו, כמה דאתמר ההוא דינא רפיא, דאיהי ארץ, דאתאחיד מן דינא קשיא, וביה אתישב יעקב, ואתאחיד ביה.

— 2 —
אלה תולדות יעקב יוסף וגו', בתר דאתישב יוסף ביעקב, ואזדווג שמשא בסיהרא, כדין שרא למעבד תולדות. ומאן איהו דעביד תולדות. אהדר ואמר יוסף, דהא ההוא נהר דנגיד ונפיק, איהו עביד תולדות, בגין דלא פסקין מימוי לעלמין, ואיהו עביד תולדות בהאי ארץ, ומניה נפקין תולדות לעלמא.
דהא שמשא, אע"ג דאתקרב בסיהרא, לא עביד איבין, בר ההוא דרגא דאקרי צדי"ק, ויוסף איהו דרגא דיעקב למעבד איבין, ולאפקא תולדין לעלמא, ובגין כך כתיב, אלה תולדות יעקב יוסף.
אלה תולדות יעקב יוסף, כל מאן דהוה מסתכל בדיוקנא דיוסף, הוה אמר, דדא הוא דיוקנא דיעקב. ת"ח, דבכלהו בני יעקב, לא כתיב אלה תולדות יעקב ראובן, בר יוסף, דדיוקניה דמי, לדיוקנא דאבוי.
בן שבע עשרה שנה. אמר רבי אבא, רמז ליה קודשא בריך הוא דהא כד אתאביד מניה יוסף, בן שבע עשרה שנין הוה, וכל אינון יומין דאשתארו, דלא חמא ליה ליוסף, הוה בכי על אינון שבע עשרה שנין, וכמה דהוה בכי עליה, קודשא בריך הוא יהב ליה, שבע עשרה שנין אחרנין, דאתקיים בארעא דמצרים, בחדו ביקרא ובשלימו דכלא, בריה יוסף הוה מלכא, וכל בנוי קמיה הוו, אינון שבע עשרה שנין, הוו חיין לגביה, ובג"כ בן שבע עשרה שנה הוה איהו, כד אתאביד מניה.

— 3 —
רבי חייא פתח ואמר, לכן אנשי לבב שמעו לי חללה לאל מרשע ושדי מעול. כי פעל אדם ישלם לו וכארח איש ימצאנו. תא חזי, כד ברא קב"ה עלמא, עבד ליה על דינא, ועל דינא אתקיים, וכל עובדין דעלמא, אינון קיימין בדינא, בר דקב"ה בגין לקיימא עלמא ולא יתאביד, פריש עליה רחמי, ואינון רחמי מעכבי לדינא, דלא ישתצי עלמא, ועל רחמי אתנהיג עלמא, ואתקיים בגיניה.
ואי תימא דקודשא בריך הוא עביד דינא בבר נש בלא דינא, הא אתמר, דכד דינא שריא עליה דבר נש, כד איהו זכאה, בגין רחימותא דקב"ה ביה איהי, כמה דאתמר, דהא קב"ה רחים עליה ברחימו, לקרבא ליה לגביה, מתבר גופא, בגין לשלטאה נשמתא, וכדין אתקריב בר נש לגביה ברחימו, כדקא יאות. ונשמתא שלטא, וגופא אתחלש.
ובעיא גופא חולשא, ונפשא תקיפא, דאתתקף בתקיפו, וכדין איהו רחימא דקב"ה. כמה דאמרו חברייא, יהב קב"ה לצדיק צערא בעלמא דין, בגין למזכי ליה לעלמא דאתי.
וכד נשמתא חלשא, וגופא תקיפא, איהו שנאיה דקב"ה, דלא אתרעי ביה, לא יהיב ליה צערא בהאי עלמא, אלא אורחוי מתתקנן, והוא בשלימו יתיר, בגין דאי עבד צדקה, או טיבו, קב"ה משלם ליה אגריה בהאי עלמא, ולא יהוי ליה חולק בההוא עלמא, ודא הוא דתרגם אונקלוס ומשלם לשונאיו וגו', ומשלם לשנאוהי טבוון דאינון וגו', ובג"כ ההוא זכאה דאתבר תדיר, איהו רחימא דקב"ה, והני מילי, כד בדק ולא אשכח חובא בידיה, דאתענש עליה.
הכא אית לאסתכלא בכמה סטרין, חד, דהא חמינן דשכינתא לא שריא באתר עציבו, אלא באתר דאית ביה חדוה, אי חדוה לית ביה, לא שריא שכינתא בההוא אתר, כד"א ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים, דהא שכינתא, ודאי לא שריא באתר עציבו. מנלן, מיעקב, דבגין דהוה עציב עליה דיוסף, אסתלקת שכינתא מניה, כיון דאתא ליה חדוה דבשורה דיוסף, מיד ותחי רוח יעקב אביהם. הכא בהאי זכאה דאתבר, כיון דאיהו חלשא. ואתבר במכאובין, אן הוא חדוה, דהא איהו בעציבו, ולית עמיה חדוה כלל.
וחד, דהא חמינן, כמה רחימין הוו צדיקיא קמי קודשא בריך הוא, ולא אתברו במרעין, ולא במכאובין, ולא אתחלש גופא דלהון לעלמין, אמאי לאו אלין כאלין, דאלין אתברו, ואלין קיימי בגופייהו, כדקא יאות.
וא"ת, דהא אלין דקיימו בקימא כדקא יאות, בגין דאינון צדיקי בני צדיקי אינהו, כמה דאוקמוה, ואלין אחרנין, צדיקי, ולאו בני צדיקי. הא קא חמינן, צדיקי בני צדיקי, דהא אבוי דדין זכאה בר זכאה, ואיהו זכאה, אמאי אתבר גופיה במכאובין, וכל יומוי בצערא.
אלא הכא רזא איהו, דהא כל עובדוי דקב"ה בקשוט וזכו כי פעל אדם ישלם לו וכארח איש ימציאנו. אשכחנא בספרי קדמאי, רזא חדא, ולגביה רזא אחרא, חד דאיהו תרין, דהא אית זמנין, דסיהרא איהי בפגימו, ושריא בדינא, ושמשא לא אשתכח גבה, ובכל זמנא ובכל שעתא, אית לה לאפקא נשמתין בבני נשא, כמה דלקטא בקדמיתא, ואפיקת לון השתא, בזמנא דאיהי קיימא בדינא, האי מאן דנקיט לה בההוא זמנא, ליהוי תדיר בגרעותא, ומסכנותא אזלא לגביה, ואתבר תדיר בדינא, כל יומוי דבר נש, בין חייבא, בין זכאה, בר דצלותא, בטיל כל גזרי דינין, ויכיל לסלקא בצלותא.
וההוא זמנא דקיימא ההוא דרגא בשלימו, וההוא נהר דנגיד ונפיק אשתמש בה, כדין ההוא נשמתא, דנפקת ואתדבקת ביה בההוא ב"נ, ההוא בר נש אשתלים בכלא, בעותרא, בבנין, בשלימו דגופא.
וכלא בגין ההוא מזלא, דנגיד ונפיק, ואתחבר בההוא דרגא, לאשתלמא ביה, ולאתברכא מניה, ועל דא, כלא במזלא תליא מלתא. ועל דא תנינן, בני חיי ומזוני, לאו בזכותא תליא מלתא, אלא במזלא תליא מלתא, דהא בזכותא לאו איהו, אלא עד דאתמליא ואתנהיר מן מזלא.
ובגין כך, כל אינון דאתברו בהאי עלמא, ואינון זכאי קשוט, כלהו אתברו בהאי עלמא, ואתדנו בדינא, מ"ט, בגין דההיא נפשא גרמא להו, ועל דא, חייס עלייהו קודשא בריך הוא לעלמא דאתי.
רבי אלעזר אמר, כל מה דעביד קב"ה, בדינא איהו, בגין לדכאה לההיא נפשא, לאייתאה לה לעלמא דאתי, דכל עובדוי דקב"ה, אינון בדינא וקשוט, ובגין לאעברא מניה ההוא זוהמא, דקבילת בהאי עלמא, וע"ד אתבר ההוא גופא ואתדכיאת נפשא, ובגין כך, קב"ה עביד לההוא זכאה, דיסבול יסורין ומכאובין בהאי עלמא, ויתנקי מכלא ויזכה לחיי עלמא. ועל דא כתיב יי' צדיק יבחן ודאי והא אתמר.

— 4 —
ר"ש פתח, אך אל הפרכת לא יבא ואל המזבח לא יגש כי מום בו ולא יחלל את מקדשי כי אני יי' מקדשו. אך אל הפרכת לא יבא. ת"ח, בההיא שעתא דההוא נהר דנגיד ונפיק אפיק כל אינון נשמתין, ואתעברת נוקבא, כלהו קיימין לגו, בקורטא דלגו בסיטו קורטא.
וכד סיהרא אתפגים, בההוא סטרא דחויא בישא, כדין כל אינון נשמתין דנפקין, אע"ג דכלהו דכיין, וכלהו קדישין, הואיל ונפלו בפגימו, בכל אינון אתרי דמטו אינון נשמתין, כלהו אתברו, ואתפגימו בכמה צערין, בכמה כאבין, ואילין אינון דאתרעי בהו קב"ה, לבתר דאתברו, ואע"ג דנשמתין בעציבו, ולא בחדוון.
רזא דמלה שריין כגוונא דלעילא, גופא אתפגים, ונשמתא לגו כגוונא דלעילא, ודא כגוונא דדא, ובגין כך, אלין אינון דבעיין לחדתותי בחדתותא דסיהרא, ועל אלין כתיב והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות לפני אמר יי', כל בשר ודאי, דאלין יתחדתון בכלא. ובעיין לחדתותי בחדתותא דסיהרא.
ואלין אינון בשותפותא חדא בסיהרא, פגימין בההוא פגימו דילה, ובגין כך איהי שריא בגווייהו תדיר, דלא שבקא לון, כד"א ואת דכא ושפל רוח, וכתיב קרוב יי' לנשברי לב, לאינון דסבלי עם סיהרא ההוא פגימו, אינון קריבין לה תדיר, ועל דא להחיות לב נדכאים, באינון חיים דאתיין לה לאתחדתא, יהא לון חולקהון, אינון דסבלי עמה, יתחדתון עמה.
ואלין אקרון יסורין של אהבה, של אהבה אינון, ולא מניה דההוא ב"נ. של אהבה אינון, דאתפגם נהורא של אהבה זוטא, דאתדחייא מאהבה רבה. בגין כך אלין אינון חברים משותפים בהדה. זכאה חולקהון בעלמא דין, ובעלמא דאתי, דאינון זכו להאי, למהוי חברים בהדה, עלייהו כתיב למען אחי ורעי וגו'.

— 5 —
פתח ואמר, הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד. זכאה חולקהון דצדיקייא, דקב"ה גלי לון ארחי דאורייתא, למהך בהו. ת"ח, האי קרא רזא עלאה איהו, הנה ישכיל עבדי ואוקמוה. אבל ת"ח, כד ברא קב"ה עלמא, עבד לה לסיהרא, ואזער לה נהורהא, דהא לית לה מגרמה כלום, ובגין דאזעירת גרמה, אתנהרא בגין שמשא, ובתוקפא דנהורין עלאין.
ובזמנא דהוה בי מקדשא קיים, ישראל הוו משתדלין בקורבנין ועלוון, ופולחנין דהוו עבדין, כהני וליואי וישראלי, בגין לקשרא קשרין ולאנהרא נהורין.
ולבתר דאתחרב בי מקדשא, אתחשך נהורא, וסיהרא לא אתנהירת מן שמשא, ושמשא אסתלק מנה, ולא אתנהרא, ולית לך יומא, דלא שלטא ביה לווטין, וצערין וכאבין, כמה דאתמר.
ובההוא זמנא, דמטי זמנא דסיהרא לאתנהרא, מה כתיב, הנה ישכיל עבדי, עליה דסיהרא אתמר, הנה ישכיל עבדי, דא הוא רזא דמהימנותא. הנה ישכיל: דאתער אתערותא לעילא, כמאן דארח ריחא, ואתי לאתערא ולאסתכלא.
ירום: מסטרא דנהורא עלאה דכל נהורין. ירום: כד"א ולכן ירום לרחמכם. ונשא: מסטרא דאברהם. וגבה: מסטרא דיצחק. מאד: מסטרא דיעקב. ואף על גב דאוקמוה, וכלא חד ברזא דחכמתא.
ובההוא זמנא, יתער קב"ה אתערותא עלאה, לאנהרא לה לסיהרא כדקא יאות, כד"א והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים. ובגין כך יתוסף בה רוח עלאה, ובגין כך יתערון כדין כל אינון מיתיא דאינון גו עפרא.
ודא הוא עבדי, רזא דמפתחן דמאריה בידיה, כד"א ויאמר אברהם אל עבדו, דא סיהרא, כמה דאתמר, מטטרו"ן דאיהו עבד שליחא דמאריה.
זקן ביתו, כד"א נער הייתי גם זקנתי. המושל בכל אשר לו, בגין דכל גוונין אתחזון ביה, ירו"ק, וחוו"ר, וסומ"ק.
שים נא ידך תחת ירכי, דא הוא צדיק, רזא דמלה, קיומא דעלמא, דהא כדין, האי עבד ממנא ברזא עלאה, לאחייא לון לדיירי עפרא, ויתעביד שליחא ברוחא דלעילא, ולאתבא רוחין ונשמתין לאתרייהו, לאינון גופי דאתבלו ואתרקבו תחות עפרא.
ואשביעך ביי' אלהי השמים. ואשביעך, מאי ואשביעך. לאתלבשא ברזא דשבע נהורין עלאין, דאינון רזא דשלימו עלאה. אשר לא תקח אשה, דא הוא גופא דתחות עפרא, דאית ליה קיומא לאקמא מעפרא, דכל אינון דאתקברו בה, וזכו לאתקברא בארעא דישראל, אינון יתערון בקדמיתא, כמה דאוקימנא, דכתיב יחיו מתיך, בקדמיתא אלין מתין דארעא דישראל. נבלתי יקומון, אינון מתין דשאר ארעאן. ועל דא, לאינון גופיהון דישראל דאתקברו תמן, ולא לגופי דשאר עמין עע"ז, דאסתאבא ארעא מינייהו.
ועל דא אשר לא תקח אשה לבני. מאי לבני. דכל נשמתין דעלמא דנפקי מההוא נהר דנגיד ונפיק, אינון בנין לקב"ה, ועל דא אשר לא תקח אשה: דא גופא. לבני: דא נשמתא. מבנות הכנעני: אלין גופין דעמין עע"ז, דזמין קב"ה לנערא לון מארעא קדישא, כד"א וינערו רשעים ממנה. כמאן דמנער טליתא מזוהמא דילה.
כי אל ארצי ואל מולדתי תלך. ארצי: דא היא ארעא קדישא, דאיהו קדמאה לכל שאר ארעין, כמה דאתמר. וע"ד כי אל ארצי ואל מולדתי, כיון דאמר אל ארצי, מהו ואל מולדתי, אלא אל ארצי, כמה דאתמר, ואל מולדתי אלין אינון ישראל.
ת"ח, מה כתיב, ויקח העבד, כמה דאתמר. עשרה גמלים: אלין אינון עשרה דרגין, דהאי עבד שלטא עלייהו, כגוונא דלעילא. מגמלי אדניו: דאינון כההוא גוונא ממש, כמה דאתמר, והאי עבד שלטא ואתתקן בהו.
וכל טוב אדניו בידו: כל ההוא טיבו ריחין עלאין, דנפקי מגו אינון נהורין ובוצינין עלאין. וכל טוב אדוניו, ההוא שמושא דשמשא, דאתמשכא בה בסיהרא.
ויקם וילך אל ארם נהרים: דא אתר דארעא קדישא, דבכת תמן רחל, כד חריב בי מקדשא. ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים, לאתתקפא חילהא בתוקפהא כדקא יאות, עד לא תיעול לאקמא לון לאינון גופין.
לעת ערב, מאי לעת ערב. דא ערב שבת, דאיהו זמנא דאלף שתיתאה. לעת ערב: כד"א, ולעבודתו עדי ערב. וכתיב כי ינטו צללי ערב.
לעת צאת השואבות: דההוא זמנא, זמינין למיקם ולאחייא בקדמיתא, מכל שאר בני עלמא, אינון דשאבי מימוי דאורייתא, בגין דאתעסקו לשאבא ממימי דאורייתא, ואתתקפו באילנא דחיי, ואינון יפקון בקדמיתא, דאילנא דחיי גרמא לון דיקומון בקדמיתא, כמא דאתמר.
ובנות אנשי העיר יוצאות, מאי יוצאות. כד"א, וארץ רפאים תפיל, דזמינא ארעא למפלט מנה, כל גופין דאינון בגווה, ועל דא כתיב יוצאות. לשאוב מים: לנטלא נשמתא, ולקבלא לה כדקא יאות, מתקנא מאתרה, כדקא חזי.
והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה, בגין דהא אתמר, דכל אינון נשמתין דעלמא, דאתקיימו בהאי עלמא, ואשתדלו למנדע למאריהון ברזא דחכמתא עלאה, איהי סלקת ואתקיימת בדרגא עלאה, על כל אינון דלא אתדבקו, ולא ידעו, ואינון אתקיימון בקדמיתא. ודא הוא שאלתא, דקאים ההוא עבד למנדע ולמשאל, במה אתעסקת ההיא נשמתא, בהאי עלמא.
ואמרה אלי גם אתה שתה, אנת בעי למשתי ולאתשקיא בקדמיתא ובתרך וגם לגמליך אשקה, בגין דכל אינון שאר רתיכין, אע"ג דאתשקיין מהאי דרגא, כלהו אתשקיין מפולחנא דצדיקייא, דידעי פולחנא דמאריהון כדקא יאות. דצדיקייא ידעי לספקא לכל דרגא ודרגא כדקא יאות, ועל דא וגם לגמליך אשקה, ודאי היא האשה אשר הכיח יי' לבן אדני. ודאי ההיא איהו גופא, דאזדמן לההיא נשמתא עלאה.
תא חזי, דהא אתמר דתיאובתא דדכורא לגבי נוקבא, עביד נשמתא, ותיאובתא דנוקבא לגבי דכורא, סלקא ואתערב בהדה דלעילא, ואתכליל דא בדא, ועביד נשמתא, ובגין כך היא האשה, דא הוא גופא ודאי, דאיהו זמינא, לההוא רעותא דנשמתא, דנפקא מן דכורא.
ואינון גופין זמינין לאתערא בקדמיתא כדאמרן. ולבתר דאלין יקומון, יקומון כל אחרנין דבשאר ארעאן, ויתקיימון בקיומא שלים, ויתחדתון בחדתותא דסיהרא, ויתחדש עלמא כמלקדמין, וכדין כתיב בההוא זמנא ישמח יי' במעשיו.
ובגין כך, הנה ישכיל עבדי, לאהדרא נשמתין כל חד וחד לאתריה. ירום ונשא וגבה מאד, מסטרא דכל אינון דרגין עלאין כדקאמרן.
כאשר שממו עליך רבים כן משחת מאיש מראהו ותארו מבני אדם, תא חזי, דהא אתמר, דכד אתחרב בי מקדשא, ושכינתא אתגלי בגו ארען נוכראין בינייהו, מה כתיב, הן אראלם צעקו חצה מלאכי שלום מר יבכיון כלהו בכו על דא, וקשירו בכיה ואבלא, וכל דא עלה דשכינתא דאתגלייא מאתרה, וכמה דאיהי משתנית מכמה דהות, אוף הכי בעלה, לא נהיר נהוריה, ואשתני מכמה דהוה, דכתיב חשך השמש בצאתו, ועל דא כתיב כן משחת מאיש מראהו.
ד"א כן משחת מאיש מראהו, מהאי עבד, דאשתני דיוקניה וגווניה מכמה דהוה. ד"א כן משחת מאיש מראהו, כד"א אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. דהא מיומא דאתחרב בי מקדשא, לא קיימו שמים בנהורא דלהון, ורזא דמלה, ברכאן לא שריין, אלא באתר דאשתכחו דכר ונוקבא, ואוקמוה כד"א זכר ונקבה בראם ויברך אתם. ובגין כך משחת מאיש מראהו.
ודא הוא כמה דכתיב, הצדיק אבד, אבוד או נאבד, לא נאמר, אלא אבד, דלא שריין ברכאן, אלא באתר דאשתכחו דכר ונוקבא כחדא, כמה דאתמר.
בגין דא, בההוא זמנא, דלא אשתכח דכורא בהדה, וכדין כל אינון נשמתין דנפקי, כלהו הוי להו שנויא, מכמה דהוו בזמנא דשמשא אתחבר בסיהרא, כמה דאתמר. ועל דא אלה תולדות יעקב יוסף וגו' ואתמר.
והוא נער, בגין דלא מתפרשין לעלמין, צדי"ק וצד"ק כחדא אינון, כמה דאיהי אתקריאת בשמא דדכורא, הכי נמי אתקרי איהו, בשמא דילה, דכתיב והוא נער.
את בני בלהה ואת בני זלפה, בכלהו קיימא לחדתא לון כדקא יאות, ולאשתעשעא לון בחדוה דיליה. דכלהו ענפין, וכלהו עלין, כלהו אתברכין בחדוה דיליה.
אלה תולדות יעקב יוסף, כמה דאתמר, דכל דיוקנא דיעקב, הוה ביה ביוסף, וכל מה דאירע להאי, אירע להאי, ותרווייהו כחדא אזלי, ודא הוא רזא דאת ו"ו, דאזלי תרווייהו כחדא, בגין דאינון רזא חדא, ודיוקנא חדא.
ויבא יוסף את דבתם רעה, הא אוקמוה, דהוה אמר לאבוי עלייהו, דהוו אכלי שייפא מבעלי חיין, כד אינון חיין. ויבא יוסף את דבתם רעה, וכי הא במניינא הוו, אינון בני שפחות, היך הוו מזלזלין בהון בני לאה והיך הוו אכלין אבר מן החי, והוו עברין על פקודא דמאריהון, דהא פקיד על בני נח פקודא דא, כד"א אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, ואינון הוו אכלי ליה, ועברין על פקודא דמאריהון. אלא, יוסף הוה קאמר, ועל דא אתענש.
רבי יהודה אמר, את דבתם רעה, כמה דאוקמוה, דיהבי עינייהו בבנות ארעא, ודא הוא דבתם רעה לינקא לכל אינון דרגין דלא קדישין, דאתיין מסטרא מסאבא.

— 6 —
וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו ועשה לו כתנת פסים. רבי אלעזר פתח ואמר, לך עמי בא בחדריך וסגר דלתך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבר זעם. לך עמי בא בחדריך. תא חזי, כמה קב"ה רחים לו לישראל, ובגין רחימותא דלהון, דרחים לון על כל עמין עעכו"ם, אזהר לון, ובעי לנטרא לון, בכל מה דאינון עבדין.
תא חזי, תלת זמנין אית ביומא, דדינא שריא בעלמא, וכד אתי ההוא זמנא, מבעי ליה לבר נש, לאזדהרא, ולאסתמרא, דלא יפגע ביה ההוא דינא, ואינון זמנין ידיען, והא אוקמוה.
בגין דהא כד סליק צפרא, אברהם אתער בעלמא, ואחיד ליה לדינא לקשרא ליה בהדיה, ובשירותא דתלת שעי קמייתא, נטיל דינא מאתריה, לאתערא ביה ביעקב, עד דאתער צלותא דמנחה, דאהדר דינא לאתריה, ואתער דינא דלתתא, לאתקשרא בדינא דלעילא, דהא כדין אתקשר דינא בדינא, ובעי לאזדהרא.
תו, כד דינא אתער בעלמא, ומותא אשתכח במתא, לא ליבעי ליה לבר נש למיהך יחידאי בשוקא, והא אוקימנא מלי, אלא בעי לאסגרא גרמיה, דלא יפוק לבר, כמה דאוקמוה בנח, דאסגר גרמיה בתיבותא, דלא ישתכח קמי מחבלא.
ועל דא, לך עמי בא בחדריך, אסגר גרמך. וסגור דלתך בעדך, דלא יתחזי קמיה דמחבלא. חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, דבתר דאעבר דינא לית ליה רשו למחבלא לחבלא.
תא חזי, דקב"ה בגין רחימותא דאיהו רחים לון לישראל, וקריב לון לגביה, כל שאר עמין עכו"ם שנאין לון לישראל, בגין דאינון מתרחקין, וישראל קריבין.
ותא חזי, בגין רחימותא דרחים יעקב ליוסף יתיר מאחוי, אע"ג דכלהו הוו ליה אחין, מה כתיב ויתנכלו אותו להמיתו, כל שכן עמין עובדי עבודת כוכבים ומזלות לישראל.
תא חזי כמה גרים ליה ההוא רחימותא דרחים ליה יתיר, דגרם ליה דאתגלי מאבוי, ואתגלי אבוי בהדיה, וגרם להו גלותא, ולשכינתא דאתגליא בינייהו, ואע"ג דאתגזירת גזרה, ואוקמוה דבגין כתנת פסים דעבד ליה יתיר, מה כתיב ויראו אחיו.

— 7 —
ויחלם יוסף חלום וגו', רבי חייא פתח ואמר, ויאמר שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם יי' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו. ת"ח, כמה דרגין לדרגין עבד קב"ה, וכלהו קיימי דא על דא, דרגא על דרגא, דא לעיל מן דא, וכלהו ינקין אלין מן אלין, כדקא חזי לון, אלין מימינא ואלין משמאלא, וכלהו אתמנן אלין על אלין, כלא כדקא יאות.
ת"ח, כל נביאי דעלמא כלהו ינקי מסטרא חדא, מגו תרין דרגין ידיען, ואינון דרגין הוו אתחזיין בגו אספקלריא דלא נהרא, דכתיב במראה אליו אתודע, מאי הוא מראה, כמה דאתמר חיזו דכל גוונן אתחזיין בגווה, ודא היא אספקלריא דלא נהרא. בחלום אדבר בו, דא הוא חד משתין בנבואה, כמה דאוקמוה, ואיהו דרגא שתיתאה מההוא דרגא דנבואה, ואיהו דרגא דגבריאל, דממנא על חלמא, והא אתמר.
ת"ח, כל חלמא דאיהו כדקא יאות, מהאי דרגא קא אתיא, ועל דא, לית לך חלמא, דלא יתערבון עמיה מלין כדיבין, כמה דאוקימנא, ובג"כ, מנייהו קשוט, ומנייהו כדיבן, ולית לך חלמא, דלא אית ביה מהאי גיסא ומהאי גיסא.
ובגין דאית ביה בחלמא כלא כדאמרן, כל חלמין דעלמא, אזלין בתר פשרא דפומא, ואוקמוה דכתיב, ויהי כאשר פתר לנו כן היה, מ"ט, בגין דאית ביה בחלמא כדיבו וקשוט, ומלה שלטא על כלא, ובג"כ, בעי חלמא פשרא טבא. רבי יהודה אמר, בגין דכל חלמא, מדרגא דלתתא איהו, ודבור שלטא עליה, ובגין כך כל חלמא אזלא בתר פשרא.
פתח ואמר, בחלום חזיון לילה בנפל תרדמה על אנשים בתנומות עלי משכב אז יגלה אזן אנשים ובמסרם יחתם. ת"ח, כד סליק בר נש לערסיה, מבעי ליה, לאמלכא עליה מלכותא דשמיא בקדמיתא, ולבתר יימא חד פסוקא דרחמי, ואוקמוה חברייא, בגין דהא כד בר נש נאים על ערסיה, הא נשמתיה נפקא מניה, ואזלא ושטיא לעילא, כל חד וחד כפום ארחיה והכי סליקת, כמה דאתמר.
מה כתיב בחלום חזיון לילה, כד בני נשא שכבי בערסייהו ניימין, ונשמתא נפקת מנייהו, הה"ד בתנומות עלי משכב, אז יגלה אזן אנשים, וכדין קב"ה אודע לה לנשמתא, בההוא דרגא דקיימא על חלמא, אינון מלין דזמינין למיתי על עלמא, או אינון מלין, כפום אינון הרהורין דלביה, בגין דבר נש נטיל ארחא דתוכחי דעלמא.
בגין דהא לא מודעין ליה לבר נש, בעוד דאיהו קאים בתוקפא דגופא, כדקאמרן, אלא מלאכא אודע לנשמתא, ונשמתא לבר נש, וההוא חלמא איהו מלעילא, כד נשמתין נפקין מגופי, וסלקין כל חד וחד כפום ארחיה.
וכמה דרגין על דרגין, ברזא דחלמא, כלהו ברזא דחכמתא. ות"ח, חלום דרגא חדא, מראה דרגא חדא, נבואה דרגא חדא, וכלהו דרגין לדרגין אלין על אלין.
ויחלם יוסף חלום ויגד לאחיו ויוספו עוד שנא אתו, על חלומותיו. מהכא, דלא מבעי ליה לבר נש למימר חלמיה, בר לההוא בר נש דרחים ליה, ואי לאו, איהו גרים ליה, דאי ההוא חלמא מתהפך לגוונא אחרא, איהו גרים לסלקא.
תא חזי, דיוסף איהו אמר חלמא לאחוהי, ועל דא גרמו ליה לסלקא חלמיה, תרין ועשרין שנין דאתעכב, רבי יוסי אמר, מנלן, דכתיב ויוסיפו עוד שנא אותו, מאי שנא אותו, דגרמו ליה קטרוגין בדא.
מה כתיב ויאמר אליהם שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי, דבעא מנייהו דישמעון ליה. ואיהו אודע להו ההוא חלמא, דאלמלא אינון דאהפכו ליה לגוונא אחרא, הכי אתקיים, ואינון אתיבו ואמרו המלך תמלך עלינו אם משול תמשל בנו, מיד אמרו ליה פשרא דחלמא, וגזרו גזרה, ובגין כך ויוסיפו עוד שנא אותו.
ר' חייא ורבי יוסי, הוו שכיחי קמיה דר' שמעון, אמר רבי חייא, הא תנינן חלמא דלא אתפשר, כאגרתא דלא מתקריא, אי בגין דאתקיים ואיהו לא ידע, או דלא אתקיים כלל. אמר ליה אתקיים ולא אתיידע, דהא ההוא חלמא, חילא תליא עליה, ואיהו לא אתידע, ולא ידיע אי אתקיים, אי לא אתקיים.
ולית לך מלה בעלמא, דעד לא ייתי לעלמא, דלאו איהי תלייא בחלמא, או על ידא דכרוזא, דהא אתמר, דכל מלה ומלה עד לא ייתי לעלמא, מכרזי עליה ברקיע, ומתמן אתפשט בעלמא, ואתיהיב על ידא דכרוזא, וכלא בגין דכתיב כי לא יעשה יי' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים, בזמנא דנביאים אשתכחו בעלמא, ואי לאו, אע"ג דנבואה לא שריא, חכימי עדיפי מנביאים, ואי לא, אתיהיב בחלמא, ואי לאו, בצפרי שמיא משתכחי מלה, והא אוקמוה.

— 8 —
וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם. רבי שמעון אמר, לרעות צאן אביהם מבעי ליה, מאי א"ת. נקוד מלעילא, לאסגאה עמהון שכינתא, דאיהי עמהון שרייא, בגין דאינון הוו עשרה, דהא יוסף לא הוה עמהון, ובנימין איהו זעיר בביתא, ובגין כך אינון הוו עשרה, וכד אזלו, הות שכינתא בינייהו, ועל דא נקוד מלעילא.
ובג"כ בזמנא דזבינו ליה ליוסף, אשתתפו כלהו בהדי שכינתא, ואשתיפו לה בהדייהו, כד עבידו אומאה, ועד דאתגלייא מלה דיוסף, לא שריא שכינתא עליה דיעקב.
ואי תימא דשכינתא לא אשתכחת עמהון, ת"ח, דכתיב ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל להודות לשם יי', כלהו צדיקי וחסידי, קיומא דכל עלמא, קיומא אינון לעילא ותתא.

— 9 —
פתח ואמר שמחתי באומרים לי בית יי' נלך. האי קרא אוקמוה, דדוד הוה עם לביה למבני ביתא, כד"א ויהי עם לבב דוד אבי לבנות בית לשם יי' וגו'. ולבתר מה כתיב, רק אתה לא תבנה הבית כי אם בנך היוצא מחלציך הוא יבנה הבית לשמי, וכל ישראל הוו ידעי דא, והוו אמרו, אימתי ימות דוד, ויקום שלמה בריה ויבנה ביתא, וכדין עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, כדין ניסק ונקריב תמן קרבנין.
ועם כל דא, אע"ג דהוו אמרו אימתי ימות סבא דא, כדין שמחתי וחדוה הוה לי, בגין ברי, דהוו אמרי דברי יקום תחותי, למגמר פקודא למבני ביתא, כדין שרי ושבח לה, ואמר ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדו.
תנן, עבד קב"ה ירושלים לתתא, כגוונא דלעילא, ודא מתתקנא, לקבל דא, דכתיב מכון לשבתך פעלת יי'. הבנויה: דזמין קב"ה לנחתא לה ירושלים דלעילא כדקא יאות, ובגין כך הבנויה. שחברה לה יחדו, והא אוקמוה, שחברה שחברו מבעי ליה. אלא דאתחברת אמא בברתא, והוו כחדא, ואוקמוה.
ואתמר. ששם עלו שבטים, אלין אינון קיומא דעלמא, ותקונא דעלמא תתאה, ולא תימא דעלמא תתאה בלחודוי, אלא אפילו דעלמא עלאה, דכתיב שבטי יה עדות לישראל, לישראל דייקא, בגין דאינון קיומא לתתא, סהדותא אינון לעילא, וכלא להודות לשם יי', לאודאה שמיה דקב"ה, לכל סטרין, דכתיב להודות לשם יי'.

— 10 —
וימצאהו איש והנה תעה בשדה וישאלהו האיש לאמר מה תבקש. מה כתיב לעילא, ויאמר ישראל אל יוסף הלוא אחיך רעים בשכם לכה ואשלחך אליהם. וכי יעקב שלימא, דהוה רחים ליה ליוסף מכל בנוי, והוא ידע דכל אחוי הוו סנאין ליה, אמאי שדר ליה לגבייהו, אלא איהו לא חשיד עלייהו, דהוה ידע דכלהו הוו זכאין, ולא חשיד לון, אלא גרים קב"ה כל דא, בגין לקיימא גזרה דגזר בין הבתרים.
אשכחנא בספרי קדמאי, דבעיין אלין בני יעקב, לשלטאה עלוי, עד לא יחות למצרים, דאילו הוא יחות למצרים ואינון לא שלטו ביה בקדמיתא, יכלי מצראי לשלטאה לעלמין עלייהו דישראל, ואתקיימא ביה ביוסף, דאזדבן לעבדא, ואינון שלטו עלוי, ואע"ג דיוסף הוה מלכא לבתר, ומצראי הוו עבדין ליה, אשתכחו ישראל דשלטו על כלהו.
ת"ח, דיוסף דאיהו ברית עלאה, כל זמנא דאתקיים ברית, שכינתא אתקיים בהדייהו דישראל בשלם, כדקא יאות, כיון דאסתלק יוסף ברית עלאה מעלמא, כדין ברית, שכינתא, וישראל כלהו בגלותא נפקו, והא אוקימנא דכתיב, ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף, וכלא הוה מעם קודשא בריך הוא, כדקא יאות.
ת"ח, וימצאהו איש, דא גבריא"ל, ואוקמוה כתיב הכא וימצאהו איש, וכתיב התם והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה. והנה תועה, בכלא תועה, דאבטח על אחוי, דהוה מתבע אחוה דלהון, ולא אשכח, ותבע להו, ולא אשכח. ועל דא תועה בכלא, ועל דא וישאלהו האיש לאמר מה תבקש.

— 11 —
ויאמר את אחי אנכי מבקש וגו'. ויאמר האיש נסעו מזה וגו' ר' יהודה פתח, מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבזו לי. האי קרא אוקמוה חבריא, אבל האי קרא, כנסת ישראל אמרו למלכא דשלמא דיליה, מי יתנך כאח לי, כיוסף על אחוי, דאמר ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, יהב לון מזונא, וזן להו בכפנא. בגין כך מי יתנך כאח לי.
ד"א מי יתנך כאח לי, דא יוסף לגבה דשכינתא, דאתאחד עמה ואתדבק בהדה. יונק שדי אמי, דהא כדין אחוה ושלימו בהדייהו. אמצאך בחוץ, גו גלותא, דאיהו בארעא אחרא. אשקך, בגין לאתדבקא רוחא ברוחא. גם לא יבוזו לי, אף על גב דאנא בארעא אחרא.
תא חזי, דיוסף אע"ג דאחוי לא הוו ליה כאחין, כד נפל בידייהו, איהו הוה לון כאחא, כד נפלו בידיה, והא אוקמוה דכתיב וינחם אותם וידבר על לבם, בכלא דבר על לבייהו.

— 12 —
ותא חזי מה כתיב, ויאמרו איש אל אחיו, דא שמעון ולוי, דאינון הוו אחין ודאי בכלא, בגין דקא אתו מסטרא דדינא קשיא, ובגין כך, רוגזא דלהון, איהו רוגזא דקטלא בעלמא, כד"א ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה.
ת"ח רזא דמלה, אית רוגזא ואית רוגזא. אית רוגזא דאיהו מברכא מעילא ומתתא, ואקרי ברוך, כמה דאתמר דכתיב ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ, והא אוקמוה. ואית רוגזא, דאיהי אתלטיא לעילא ותתא, כמה דאתמר דאקרי ארור, דכתיב ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה. ארור אפם כי עז.
ועל רזא דא, אית תרין טורין, דכתיב ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל, לקביל אלין תרין דרגין, ועל דא, דא אקרי ארור ודא אקרי ברוך, ושמעון ולוי אינון מסטרא דדינא קשיא, ומן סטרא דדינא קשיא תקיפא, נפקת רוגזא דאתלטיא.
ותא חזי, מסטרא דדינא קשיא, נפקי רוגזא לתרי סטרין, חד דאתברך, וחד דאתלטיא. חד ברוך, וחד ארור. כגוונא דא, מסטרא דיצחק, נפקו תרין בנין, חד מבורך וחד דאתלטיא לעילא ותתא, דא אתפרש לסטריה, ודא אתפרש לסטריה, דא דיוריה בארעא קדישא, ודא דיוריה בטורא דשעיר, דכתיב איש יודע ציד איש שדה. דא אתריה באתר דמדברא וחרבא ושממה, ודא יושב אהלים. וכלא כגונא דאצטריך.
ובג"כ, תרין דרגין אינון: ברוך וארור, דא לסטריה, ודא לסטריה, מהאי נפקין כל ברכאן דעלמין לעילא ותתא, וכל טיבו, וכל נהירו, וכל פורקן, וכל שזבותא. ומהאי נפקין, כל לווטין, וכל חרבא, וכל דמא, וכל שממא, וכל בישין, וכל מסאבו דעלמא.
ר"ש פתח ואמר, ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה', האי קרא אוקמוה. אבל ת"ח רזא דמלה הכא, דהא לית לך בר נש בעלמא, דלא טעים טעמא דמותא בליליא, ורוח מסאבא שריא על ההוא גופא, מאי טעמא, בגין דנשמתא קדישא, אסתלקת מניה דבר נש, ונפקת מניה. ועל דנשמתא קדישא נפקת ואסתלקת מניה, שריא רוחא מסאבא על ההוא גופא, ואסתאב.
וכד נשמתא אתהדרת לגופא, אתעבר ההוא זוהמא, והא אתמר דידוי דבר נש, זוהמא דמסאבו אשתאר בהו, ועל דא לא יעבר ידוי על עינוי, בגין דההוא רוח מסאבא שריא עלוי, עד דנטיל לון, וכד נטיל ידוי כדקא חזי, כדין אתקדש, ואקרי קדוש.
והיך בעי לאתקדשא. בעי חד כלי לתתא, וחד כלי מלעילא, בגין דיתקדש מההוא דלעילא, וההוא דלתתא דיתיב בזוהמא דמסאבו ביה, ודא כלי לקבלא מסאבו, ודא לאתקדשא מניה, דא ברוך, ודא ארור, ולא בעיין אינון מיין דזוהמא, לאושדא לון בביתא, דלא יקרב בהו בר נש, דהא בהו מתכנשי סטרא דלהון, ויכיל לקבלא נזקא מאינון מיין מסאבין.
ועד דיתעבר זוהמא מן ידוי, לא יברך, ואוקימנא. ובגין כך, בר נש עד לא יקדש ידוי בצפרא, אקרי טמא, כיון דאתקדש אקרי טהור, ובגין כך, לא יטול, אלא מן ידא דאדכי בקדמיתא, דכתיב והזה הטהור על הטמא דא אקרי טהור, ודא אקרי טמא.
בגין כך, חד כלי לעילא, וחד כלי לתתא, דא קדישא, ודא מסאבא. ומאינון מיין אסיר למעבד בהו מידי, אלא בעי לאושדא לון, באתר דבני נשא לא עברין עלייהו, ולא יבית לון בביתא, דהא כיון דאתושדן בארעא, רוחא מסאבא אשתכח תמן, ויכיל לנזקא, ואי חפר לון מדרון תחות ארעא דלא יתחזון, שפיר.
ולא יהיב לון לנשי חרשיא, דיכלון לאבאשא בהו לבני נשא, בגין דאינון מיין דאתלטיין, וקב"ה בעי לדכאה לון לישראל, ולמהוי קדישין, דכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם.

— 13 —
ויקחהו וישלכו אתו הברה והבור רק אין בו מים. רבי יהודה פתח ואמר, תורת ה' תמימה משיבת נפש. כמה אית לון לבני נשא לאשתדלא באורייתא, דכל מאן דאשתדל באורייתא, להוי ליה חיים בעלמא דין, ובעלמא דאתי, וזכי בתרין עלמין, ואפילו מאן דאשתדל באורייתא, ולא ישתדל בה לשמה, כדקא יאות, זכי לאגר טב בעלמא דין, ולא דיינין ליה בההוא עלמא.
ותא חזי, כתיב ארך ימים בימינה בשמאלה עשר וכבוד. ארך ימים, בההוא דאשתדל באורייתא לשמה, דאית ליה ארך ימים בההוא עלמא, דביה אורכא דיומין, ואינון יומין, אינון יומין ודאי, תמן איהו רחצנו דקדושא דלעילא, דאתרחיץ בר נש בהאי עלמא לאשתדלא באורייתא, לאתתקפא בההוא עלמא, בשמאלה עושר וכבוד, אגר טב ושלוה אית ליה בהאי עלמא.
וכל מאן דישתדל באורייתא לשמה, כד נפיק מהאי עלמא, אורייתא אזלא קמיה, ואכרזת קמיה, ואגינת עליה, דלא יקרבון בהדיה מאריהון דדינא. כד שכיב גופא בקברא, היא נטרת ליה. כד נשמתא אזלא לאסתלקא למיתב לאתרה, איהי אזלא קמה דההיא נשמתא, וכמה תרעין אתברו מקמה דאורייתא, עד דעאלת לדוכתה, וקיימא עליה דב"נ, עד דיתער, בזמנא דיקומון מתייא דעלמא, ואיהי מלפא סניגורא עליה.
הה"ד בהתהלכך תנחה אתך בשכבך תשמר עליך והקיצות היא תשיחך. בהתהלכך תנחה אתך, כמה דאתמר. בשכבך תשמר עליך, בשעתא דשכיב גופא בקברא, דהא כדין בההוא זמנא, אתדן גופא בקברא, וכדין אורייתא אגינת עליה. והקיצות היא תשיחך, כמא דאתמר, בזמנא דיתערון מתי עלמא מן עפרא. היא תשיחך, למהוי סניגוריא עלך.
רבי אלעזר אמר, היא תשיחך. מאי היא תשיחך. בגין, דאע"ג דהשתא יקומון מעפרא, אורייתא לא יתנשי מנהון, דהא כדין ינדעון כל ההיא אורייתא דשבקו, כד אסתלקו מהאי עלמא, ההיא אורייתא נטירא מההוא זמנא, ותיעול במעייהו כמלקדמין, ואיהי תמלל במעייהו
וכל מלין מתתקנן יתיר מכמה דהוו בקדמיתא, דהא כל אינון מלין, דאיהו לא יכיל לאדבקא לו כדקא יאות, ואיהו אשתדל בהו, ולא אתדבק בהו, כלהו עאלין במעוי מתתקנן, ואורייתא תמלל ביה, הה"ד והקיצות היא תשיחך. רבי יהודה אמר, כגוונא דא, כל מאן דאשתדל באורייתא בהאי עלמא, זכי לאשתדלא בה לעלמא דאתי, והא אתמר.
ת"ח, ההוא ב"נ דלא זכי לאשתדלא בהאי עלמא באורייתא, ואיהו אזיל בחשוכא, כד נפיק מהאי עלמא, נטלין ליה, ועאלין ליה לגיהנם, אתר תתאה, דלא יהא מרחם עליה, דאקרי בור שאון, טיט היון, כד"א, ויעלני מבור שאון מטיט היון ויקם על סלע רגלי כונן אשורי.
ובגין כך, ההוא דלא אשתדל באורייתא בהאי עלמא, ואתטנף בטנופי עלמא, מה כתיב, ויקחהו וישליכו אתו הבורה, דא הוא גיהנם, אתר דדיינין להו, לאינון דלא אשתדלו באורייתא, והבור רק, כמה דאיהו הוה רק, מאי טעמא, בגין דלא הוה ביה מים.
ותא חזי כמה הוא עונשא דאורייתא, דהא לא אתגלו ישראל מארעא קדישא, אלא בגין דאסתלקו מאורייתא, ואשתבקו מינה, הה"ד, מי האיש החכם ויבן את זאת וגו', על מה אבדה הארץ וגו'. ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו'. רבי יוסי אמר מהכא, לכן גלה עמי מבלי דעת.
בגין כך, כלא קיימא על קיומא דאורייתא, ועלמא לא אתקיים בקיומיה, אלא באורייתא, דאיהו קיומא דעלמין, עילא ותתא, דכתיב, אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי.
ויקחהו וישליכו אותו הבורה, רמז, על דארמיאו ליה לגו מצראי, אתר דלא אשתכח רזא דמהימנותא כלל. רבי יצחק אמר, אי נחשין ועקרבין הוו ביה, אמאי כתיב בראובן, למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו, וכי לא חייש ראובן להאי, דהא אינון נחשין ועקרבין ינזקון ליה, ואיך אמר להשיבו אל אביו, וכתיב למען הציל אותו.
אלא, חמא ראובן, דנזקא אשתכח בידייהו דאחוי, בגין דידע כמה שנאין ליה, ורעותא דלהון לקטלא ליה, אמר ראובן, טב למנפל ליה לגו גובא דנחשין ועקרבין, ולא יתמסר בידא דשנאוי, דלא מרחמי עליה. מכאן אמרו, יפיל ב"נ גרמיה לאשא, או לגובא דנחשין ועקרבין, ולא יתמסר בידא דשנאוי.
בגין, דהכא אתר דנחשים ועקרבים, אי איהו צדיקא, קב"ה ירחיש ליה ניסא, ולזמנין דזכו דאבהן מסייעין ליה לב"נ, וישתזיב מנייהו, אבל כיון דיתמסר בידא דשנאוי, זעירין אינון דיכלין לאשתזבא.
ובגין כך אמר למען הציל אותו מידם. מידם דייקא, ולא כתיב למען הציל אותו ותו לא, אלא אמר ראובן, ישתזיב מן ידייהו, ואי ימות בגובא ימות, ובגין כך כתיב וישמע ראובן ויצילהו מידם.
ת"ח, כמה חסידותיה דראובן, דבגין דידע, דשמעון ולוי, שותפותא וחכימותא וחברותא דלהון קשיא אינון, דכד אתחברו בשכם, קטלו כל דכורא, לא די לון, אלא דנטלין נשין וטף, וכספא ודהבא, וכל בעירי, וכל מאני דיקר, וכל מאן דאשתכח בקרתא, ולא די כל דא, אלא דאפילו כל מה דבחקלא נטלו, דכתיב ואת אשר בעיר ואת אשר בשדה לקחו.
אמר, ומה קרתא רבתא כי האי, לא אשתזיב מנהון, אלמלא רביא דא יפול בידייהו, לא ישארון מניה אומצא בעלמא, ועל דא אמר, טב לאשתזבא מנייהו, דלא ישארון מניה אשתארותא בעלמא, ולא יחמי אבא מניה כלום לעלמין.
והכא, אי ימות, לא יכלין ליה, וישתאר כל גופיה שלים, ואתיב ליה לאבא שלים, ועל דא למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו, אע"ג דימות התם. ובגין כך אמר הילד איננו, ולא אמר איננו חי, אלא אמר איננו אפילו מת.
ת"ח, מאי דעבד, דאיהו בחכמתא הוה, שתיף גרמיה בהדייהו, דכתיב לא נכנו נפש, ולא כתיב לא תכוהו, ואיהו לא הוה תמן, כד אזדבן יוסף, דהא כלהו משמשי לאבוהון, כל חד וחד יומא חד, וההוא יומא דראובן הוה, וע"ד בעא, דבההוא יומא דהוה שמושא דיליה, לא יתאביד יוסף, ובג"כ כתיב, וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו. והנה אין יוסף דייקא, אפילו מית, מיד וישב אל אחיו ויאמר הילד איננו.
ואפילו ראובן, לא ידע מההוא זבינא דיוסף, והא אוקמוה דאשתתיף בהו שכינתא, וע"ד, לא ידע ראובן, מההוא זבינא דיוסף, ולא אתגלייא ליה, עד ההוא זמנא, דאתגלי יוסף לאחוהי.
ת"ח, כמה גרים ליה לראובן, בגין דאיהו אשתדל לאחייא ליה ליוסף, מה כתיב, יחי ראובן ואל ימות וגו'. דהא בגין דא אע"ג דידע דאשתקיל בכירותיה מניה, ואתיהיב ליוסף, אשתדל לאחייא ליה, וצלי משה ואמר, יחי ראובן ואל ימות, ואתקיים בעלמא דין, ואתקיים בעלמא דאתי. מאי טעמא, בגין דא, ובגין דעבד תשובה מההוא עובדא. דכל מאן דעביד תשובה, קודשא בריך הוא קיים ליה, בעלמא דין, ובעלמא דאתי.
ת"ח, מה כתיב ויקחו את כתנת יוסף וגו', הא אוקמוה, דבגין דדמא דשעיר, דמיא לדמא דב"נ. אבל ת"ח, אע"ג דמלה אתיא כדקא חזי, קב"ה מדקדק בהו בצדיקייא, אפילו כחוט השערה.
יעקב עבד עובדא כדקא יאות, במאי בגין דאקריב לגבוי אבוי שעיר, דאיהו סטרא דדינא קשיא, ועם כל דא, בגין דאיהו אקריב שעיר, ואכחיש ליה לאבוי, דאיהו סטרא דיליה, אתענש בהאי שעיר אחרא, דאקריבו ליה בנוי דמא דיליה.
באיהו כתיב, ואת עורות גדיי העזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צואריו, בגין כך ויטבלו את הכתנת בדם, אקריבו ליה כתונתא, לאכחשא ליה, וכלא דא לקבל דא, איהו גרים דכתיב ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד, בגין כך גרמו ליה, דחרד חרדה, בההוא זמנא, דכתיב הכר נא הכתנת בנך הוא אם לא.
רבי חייא אמר, ביה כתיב, האתה זה בני עשו אם לא. ליה כתיב, הכתנת בנך הוא אם לא. ובג"כ, קב"ה מדקדק בהו בצדיקיא, בכל מה דאינון עבדין.
רבי אבא אמר, כיון דחמו כלהו שבטין, ההוא צערא דאבוהון, אתנחמו וודאי, ויהיבו גרמייהו עליה דיוסף, דיפדון ליה, אלמלא ישכחון ליה, כיון דחמו דלא יכילו, אהדרו לגביה דיהודה, ואעברו ליה מעלייהו, בגין דאיהו הוה מלכא עלייהו, אעברוהו מעלייהו, מה כתיב ויהי בעת ההוא וירד יהודה וגו'.

— 14 —
רבי יהודה פתח ואמר, וירעם בשמים יי' ועליון יתן קולו ברד וגחלי אש. ת"ח, כד ברא קב"ה עלמא, אתקין ליה שבעה סמכין, על מה דקיימא, וכלהו סמכין, קיימי בחד סמכא יחידאי, והא אוקמוה דכתיב חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה, ואלין כלהו, אינון קיימי בחד דרגא מנייהו, דאקרי צדיק יסוד עולם.
ועלמא כד אתברי, מההוא אתר אתברי, דאיהו שכלולא דעלמא ותקונוי, דאיהו חד נקודה דעלמא, ואמצעיתא דכלא, ומאן איהו, ציון, דכתיב מזמור לאסף אל אלהים יי' דבר ויקרא ארץ ממזרח שמש עד מבואו. ומאן אתר, מציון, דכתיב מציון מכלל יופי אלהים הופיע, מההוא אתר, דאיהו סטרא דשכלולא דמהימנותא שלימתא כדקא יאות, וציון תקיפו ונקודה דכל עלמא, ומההוא אתר אשתכלל כל עלמא ואתעביד, ומגויה כל עלמא אתזן.
ות"ח, וירעם בשמים ה' ועליון יתן קולו וגו', כיון דאמר וירעם בשמים ה' אמאי כתיב ועליון יתן קולו, הא הכא רזא דמהימנותא דאמינא דציון איהו שכלולא ושפירו דעלמא, ועלמא מניה אתזן, בגין דתרין דרגין אינון, ואינון חד, אינון: ציון וירושלם, דא דינא, ודא רחמי, ותרוייהו חד, מהכא דינא ומהכא רחמי.
מעילא לעילא נפקא קול דאשתמע, לבתר דההוא קול נפקא ואשתמע, נפקי דינין, וארחי דדינא ורחמי נפקין ומתפרשן מתמן, וירעם בשמים ה', דא בי דינא ברחמי. ועליון: אע"ג דלא אשתכח ולא אתיידע, כיון דההוא קול נפיק, כדין אשתכח כלא, דינא ורחמי, הה"ד ועליון יתן קולו, כיון דיתן קולו, כדין ברד וגחלי אש, מיא ואשא.
ת"ח, בשעתא דאתיליד יהודה, מה כתיב, ותעמד מלדת, בגין דדא הוא יסודא רביעאה מאינון ארבע, דאינון רתיכא עלאה, סמכא חד, מאינון ארבע סמכין, מה כתיב ביה, ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו דהוה מלכא עלייהו, מאי טעמא, בגין דיוסף נחתו ליה למצרים כדקאמרן.

— 15 —
וירא שם יהודה בת איש כנעני. וכי כנעני הוה, אלא הא אוקמוה חברייא. ותהר ותלד בן ויקרא את שמו ער, תלת בנין הוו ליה ליהודה, ולא אשתארו מנייהו בר חד, ודא הוא שלה.
רבי אלעזר, ורבי יוסי, ורבי חייא, הוו אזלי בארחא. אמר רבי יוסי לרבי אלעזר, אמאי כתיב בבנוי דיהודה בקדמאה, ויקרא את שמו ער, ובתרין אחרנין כתיב, ותקרא את שמו אונן, ותקרא את שמו שלה
א"ל תא חזי, האי פרשתא רזא עלאה איהו, וכלא איהו כדקא חזי. וירד יהודה מאת אחיו, דהא אתכסיא סיהרא, ונחתת מדרגא דתקנא, לגו דרגא אוחרא דאתחבר ביה חויא, כד"א ויט עד איש עדלמי ושמו חירה.
ותהר ותלד בן ויקרא את שמו ער, ואיהו רע, וכלא חד, דאתיא מסטרא דיצר הרע. ובגין כך כתיב, ויקרא את שמו, ולא כתיב ויקרא שמו ביעקב כתיב, ויקרא שמו, דקב"ה קרא ליה יעקב, והכא א"ת, לאסגאה דרגא אחרא דזוהמא דמסאבא אתיליד, ודא הוא ער רע, וכלא חד.
לבתר לא אתבסם אתרא, עד דאתא שלה, דהוה עקרא דכלהו. מה כתיב ויהי ער בכר יהודה רע בעיני ה', כתיב הכא רע, וכתיב התם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, רע: דאושיד דמין, אושיד זרעא על ארעא, ובגין כך וימיתהו ה', מה כתיב בתריה, ויאמר יהודה לאונן בא אל אשת אחיך וגו'.

— 16 —
ויאמר יהודה לאונן בא אל אשת אחיך וגו'. רבי שמעון פתח ואמר העירותי מצפון ויאת ממזרח שמש יקרא בשמי ויבא סגנים כמו חמר וכמו יוצר ירמס טיט. ת"ח, כמה אינון בני נשא טפשין, דלא ידעין ולא מסתכלין למנדע ארחוי דקב"ה, דהא כלהו ניימין, דלא מתערי, שינתא בחוריהון.
ת"ח, קב"ה עבד ליה לבר נש, כגוונא דלעילא, כלא איהו בחכמתא, דלית לך שייפא ושייפא בב"נ, דלא קיימא בחכמתא עלאה, דהא כיון דאתתקן כל גופא, בשייפוי כדקא יאות, קב"ה אשתתף בהדיה, ואעיל ביה נשמתא קדישא, בגין לאולפא ליה לבר נש, למהך בארחוי דאורייתא, ולמיטר פקודוי, בגין דיתתקן בר נש כדקא יאות.
ובגין דאית ביה נשמתא קדישא, מבעי ליה לבר נש, לאסגאה דיוקנא דמלכא עלאה בעלמא. ורזא דא, דהא ההוא נהר דנגיד ונפיק, לא פסקן מימוי לעלמין, ועל דא מבעי ליה לבר נש, דלא יפסיק נהרא ומקורא דיליה בהאי עלמא. וכל זמנא דבר נש לא יצלח בהאי עלמא קב"ה עקר ליה, ונטע ליה בכמה זמנין כמלקדמין.
ת"ח מה כתיב, העירותי מצפון ויאת, העירותי: דא אתערותא, דזווגא דבר נש בהאי עלמא, דאיהו אתערותא מסטרא דצפון. ויאת: דא היא נשמתא קדישא, דאתיא מלעילא, וקב"ה משדר לה מלעילא, אתיא בהאי עלמא, ועאלת בגו בני נשא, כדקאמרן.
ממזרח שמש: דא אתר דההוא נהר דנגיד ונפיק, דמתמן נפקת נשמתא, ואתנהירת. ויבא סגנים. אלין אינון חילין דעלמא, דאתיין בגין ההוא אתערותא דנשמתין. כמו חומר כגוונא דאתער בר נש, בגופא.
דהא בגין דא, קב"ה עביד זווגין, ואטיל נשמתין בעלמא, וחברותא אשתכח לעילא ותתא, ומקורא דכלא הוא ברוך. ובג"כ, קב"ה עבד ליה לבר נש, בגין לאשתדלא בארחוי, ולא יפסיק מקוריה ומבועא דיליה לעלמין.
וכל מאן דפסיק מקוריה, כד נפיק מהאי עלמא, ההוא בר נש לא עאל בפרגודא, ולא נטיל חולק בההוא עלמא. ת"ח, כתיב לא תהו בראה לשבת יצרה, דקב"ה בגין דא עבד ליה לבר נש כדקא יאות, כדאמרן, וקב"ה, עבד טיבו עם עלמא. תא חזי, מה כתיב, ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה, רזא, דנשמתא אתת לאתתקנא, כמלקדמין.
תא חזי, ההוא גופא, מה כתיב, וה' חפץ דכאו החלי אם תשים אשם נפשו יראה זרע יאריך ימים וחפץ ה' בידו יצלח. וה' חפץ דכאו, האי קרא אית לאסתכלא ביה, אמאי חפץ, בגין דיתדכי. אם תשים אשם, אם ישים אשם מבעי ליה, מאי אם תשים. אלא לנשמתא אהדר מלה, אי ההיא נשמתא בעיא לאתתקנא כדקא יאות, יראה זרע, בגין דההיא נשמתא אזלת ושאטת, ואיהי זמינא לאעלא בההוא זרע, דאתעסק בה בר נש בפריה ורביה, וכדין יאריך ימים, וחפץ ה' דא אורייתא, בידיה אצלח.
ת"ח, אע"ג דבר נש אשתדל באורייתא יממא וליליא, ומקוריה ומבועיה קיימא ביה למגנא, לית ליה אתר לאעלא לפרגודא, והא אתמר, דבירא דמיא, אי ההוא מקורא ומבועא לא עאל ביה, לאו איהו באר, דבירא ומקורא כחדא אינון, ורזא חדא איהו ואוקימנא.
כתיב, שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שנה. ת"ח, כמה חביבין אינון מלי דאורייתא, דכל מלה ומלה דאורייתא, אית ביה רזין עלאין קדישין, והא אתמר, דכד יהב קב"ה אורייתא לישראל, כל גניזין עלאין קדישין, כלהו יהב להו באורייתא, וכלהו אתיהיבו להו לישראל, בשעתא דקבילו אורייתא בסיני.
ת"ח, שוא לכם משכימי קום, אלין אינון יחידים דאשתכחו דלאו אינון דכר ונוקבא כדקא יאות, ואקדמן בצפרא לעבידתיהו, כמה דאת אמר, יש אחד ואין שני וגו', ואין קץ לכל עמלו. מאחרי שבת: מאחרין נייחא, כמה דאת אמר, כי בו שבת, בגין דאתתא לגבי בר נש, איהי נייחא לגביה ודאי.
אוכלי לחם העצבים, מאי לחם העצבים, דכד בר נש אית ליה בנין, ההוא נהמא דאכיל, אכיל ליה בחדוה, וברעותא דלבא, וההוא דלית ליה בנין, ההוא נהמא דאכיל, איהו נהמא דעציבו. ואלין אינון אוכלי לחם העצבים ודאי.
כן יתן לידידו שנה, מאי יתן לידידו, דא הוא דמקוריה מברך, דקב"ה יהב ליה שינה בההוא עלמא, כד"א ושכבת וערבה שנתך. בגין דאית ליה חולקא בעלמא דאתי, בגין דההוא בר נש שכיב, ויתהני בההוא עלמא דאתי כדקא יאות.
יש אחד ואין שני וגו'. יש אחד: דא הוא בר נש דאיהו יחידאי בעלמא, לא יחידאי כדקא יאות, אלא דאיהו בלא זווגא. ואין שני: דלית עמיה סמך. גם בן דיוקים שמיה בישראל לא שבק. ואח לאייתאה ליה לתקונא.
ואין קץ לכל עמלו, דאיהו עמל תדיר, דאקדים יממא וליליא. גם עינו לא תשבע עשר, ולית ליה לבא לאשגחא, ולמימר למי אני עמל, ומחסר את נפשי מטובה. ואי תימא דבגין דייכול וישתי יתיר, ויעבד משתיא בכל יומא תדיר, לאו הכי, דהא נפשא לא אתהני מניה, אלא ודאי איהו מחסר לנפשיה, מטיבו דנהורא דעלמא דאתי, בגין דדא היא נפשא חסרא, דלא אשתלימת כדקא יאות. ת"ח, כמה חס קב"ה על עובדוי, בגין דקא בעי דיתתקן, ולא יתאביד מההוא עלמא דאתי, כדקאמרן.
רבי חייא בעא, האי דאיהו זכאה שלימא, ואשתדל באורייתא יומי ולילי, וכל עובדוי לשמא דקב"ה, ולא זכה לבנין בהאי עלמא, כגון דאשתדל בהו ולא זכה, או דהוו ליה ומיתו, מה אינון לעלמא דאתי. א"ל רבי יוסי, עובדוי, וההיא אורייתא, קא מגינן עליה, לההוא עלמא.
אמר רבי יצחק, עלייהו, ועל אינון זכאי קשוט, עלייהו כתיב, כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי, מה כתיב בתריה ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת, בגין דאלין אית לון חולקא לעלמא דאתי. אמר ליה רבי יוסי, יאות הוא ושפיר.
ת"ח, זכאה שלים דהוו כל אלין ביה, ואשתלים כדקא יאות, ומית בלא בנין, והא קא ירית דוכתיה בההוא עלמא, אתתיה בעיא ליבומי, או לא. אי תימא דלבעי ליבומי, הא בריקניא איהו, דהא אתריה קא ירית בההוא עלמא.
אלא, ודאי בעיא ליבומי, בגין דלא ידעינן אי הוה שלים בעובדוי אי לאו. והיא אי אתייבמת, לא הוה בריקניא, בגין דאתר אית ליה לקב"ה, דהא בר נש הוה בעלמא, ומית בלא בנין, ופורקא לא הוי ליה בעלמא, כיון דמית האי זכאה שלים, ואתתיה אתייבמת, ואיהו אתריה ירית, אתא ההוא בר נש ואשתלים הכא, ובין כך ובין כך, קב"ה אתר זמין ליה לעלמא, עד דיימות האי זכאה שלים, וישתלים איהו בעלמא, הה"ד כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול וגו'.
ודא הוא דתנינן, בנין זמינין אינון לצדיקיא במיתתהון, בחייהון לא זכו, ובמיתתהון זכו, ובגין כך כל עובדוי דקב"ה כלהו קשוט וזכו, וחייס על כלא.
פתח ואמר טובים השנים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם, אלין אינון דמתעסקין בהאי עלמא, לאולדא בנין, דאינון בנין דשבקו, בגיניהון אית לון אגר טב בהאי עלמא, ובגיניהו ירתין אבהן דלהון, חולקא בההוא עלמא, ואוקמוה.
ת"ח, קב"ה נטע אילנין בהאי עלמא, אי אצלחו יאות, לא אצלחו, אעקר לון, ושתל לון, אפילו כמה זמנין, ובגין כך, כל ארחוי דקב"ה, כלהו לטב ולאתקנא עלמא.
בא אל אשת אחיך ויבם אותה, דהא יהודה וכלהו שבטין, הוו ידעי דא, ועקרא דמלתא, והקם זרע, בגין דההוא זרע, אצטריך לאתתקנא מלה, ולמגלם גולמא, לתקונא, דלא יתפרש גזעא משרשיה כדקא יאות, הדא הוא דכתיב ואדם על עפר ישוב.
וכד מתתקן לבתר כדקא יאות, אלין משתבחין בההוא עלמא, בגין דקב"ה אתרעי בהו, ובגין כך כתיב, ושבח אני את המתים שכבר מתו דייקא, מן החיים אשר המה חיים עדנה. מאי עדנה, כד"א אחרי בלותי היתה לי עדנה. וכתיב ישוב לימי עלומיו.
וטוב משניהם את אשר עדן לא היה אשר לא ראה את המעשה הרע אשר נעשה תחת השמש. וטוב משניהם את אשר עדן לא היה, דלא שב לימי עלומיו, ולא אצטריך לאתתקנא, ולא סביל חובין קדמאי, בגין דקב"ה יהב ליה אתר מתקנא בההוא עלמא, כדקא יאות.
ת"ח, מה כתיב, ובכן ראיתי רשעים קבורים וגו', כמה דאתמר, בגין דקב"ה עביד טיבו, ולא בעא לשצאה עלמא, אלא כמה דאתמר, וכל ארחוי כלהו קשוט וזכו, לאוטבא להו בהאי עלמא, ובעלמא דאתי. זכאה חולקהון דצדיקייא, דאינון אזלי בארח קשוט, עלייהו כתיב, צדיקים ירשו ארץ.

— 17 —
וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אתו. רבי חייא פתח בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך וגו'. ת"ח, כמה אתחזי ליה לב"נ, לאזדהרא מחובוי ולאזדהרא בעובדוי קמי קב"ה, בגין דכמה שליחן וכמה ממנן אינון בעלמא, דאינון אזלין ושייטן, וחמאן עובדיהון דבני נשא, וסהדין עלוי, וכלא בספרא כתיבין.
ות"ח, בכל אינון חובין דאסתאב בהו ב"נ בהאי עלמא, דא איהו חובא דאסתאב ביה ב"נ יתיר בהאי עלמא, ובעלמא דאתי, מאן דאושיד זרעיה בריקניא, ואפיק זרעא למגנא, בידא או ברגלא ואסתאב ביה, כמה דאת אמר כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע.
בג"ד, לא עאל לפרגודא, ולא חמי סבר אפי עתיק יומין, כמה דתנינן, כתיב הכא לא יגורך רע, וכתיב ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה', ובג"כ כתיב, ידיכם דמים מלאו. זכאה חולקיה דב"נ דדחיל למאריה, ויהא נטיר מאורח בישא, וידכי גרמיה, לאשתדלא בדחילו דמאריה.
ת"ח, בבקר זרע את זרעך, האי קרא אוקמוה, בבקר: דא הוא, בזמנא דבר נש אתקיים בחיליה, ויהא בעולימו, כדין אשתדל לאולדא בנין, באיתתא דחזיא ליה, דכתיב בבקר זרע את זרעך.
דהא כדין זמנא איהו, כד"א, כחצים ביד גבור כן בני הנעורים, בגין דיכיל למילף להו ארחוי דקב"ה, ויהא ליה אגרא טבא לעלמא דאתי, דכתיב אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבשו כי ידברו את אויבים בשער. לא יבושו בההוא עלמא, בזמנא דמאריהון דדינא ייתון לקטרגא עלוי, דלית לך אגרא טבא בההוא עלמא, כההוא דאוליף ליה לבריה דחילו דמריה, בארחוי דאורייתא.
ת"ח, מה אמר באברהם דכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, ועל דא ההוא זכו קיימא ליה בההוא עלמא, לגבי כל מאריהון דדינא.
ובג"כ בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך אפילו ביומי דזקנה, דאיהו זמנא דסיב ב"נ, מה כתיב אל תנח ידך, לא ישבוק מלאולדא בהאי עלמא, מאי טעמא, בגין דלא תדע איזה יכשר הזה או זה לפני האלהים, בגין דיקומון בגיניה בההוא עלמא.
ועל דא כתיב, הנה נחלת ה' בנים, דא צרורא דנשמתא, סטרא דעלמא דאתי, ולהאי נחלה. מאן זכי ליה לבר נש לאעלא בההוא נחלת ה', בנים, אינון בנין, זכאן ליה לנחלת ה', ועל דא זכאה ההוא בר נש, דזכי לון דיוליף לון ארחוי דאורייתא, כמה דאתמר.

— 18 —
ותסר בגדי אלמנותה מעליה וגו', תא חזי, תמר בת כהן הות, וכי ס"ד דאיהי אזלא בגין לאזנאה עם חמוה, דהא איהי צניעותא אשתכחת בה תדיר. אלא איהי צדקת הות, ובחכמה עבדת האי, דהא איהי לא אפקרת גרמה לגביה, אלא בגין דידיעה ידעת, וחכמתא אסתכלת, וע"ד איהי אתת לגביה, למעבד טיבו וקשוט, ועל דא אתת ואשתדלת בעסקא דא.
תא חזי, בגין דאיהי ידעת ידיעה, ואשתדלת בעסקא דא, קב"ה עבד סיועא תמן בההוא עובדא, ואתעברת מיד, וכלא הוה מניה. ואי תימא, אמאי לא אייתי קב"ה אינון בנין מאתתא אוחרא, אמאי מן דא. אלא, ודאי איהי אצטריכא לעובדא דא, ולא אתתא אחרא.
תרין נשין הוו, דמנייהו אתבני זרעא דיהודה, ואתו מנייהו דוד מלכא, ושלמה מלכא, ומלכא משיחא. ואלין תרין נשין, דא כגוונא דדא, תמר ורות, דמיתו בעלייהו בקדמיתא, ואינון אשתדלו לעובדא דא.
תמר אשתדלת לגבי חמוה, דאיהו קריב יתיר לבנוי דמיתו, מאי טעמא איהי אשתדלת לגביה, דכתיב כי ראתה כי גדל שלה והיא לא נתנה לו לאשה. ובגין דא, אשתדלת בעובדא דא, לגבי חמוה.
רות מית בעלה, ולבתר אשתדלת בעובדא דא, לגביה דבעז, דכתיב, ותגל מרגלותיו ותשכב, ואשתדלת בהדיה, ולבתר אולידת ליה לעובד. ואי תימא אמאי לא נפיק עובד מאתתא אחרא, אלא ודאי היא אצטריכת ולא אתתא אחרא. ומתרין אלין אתבני ואשתכלל זרעא דיהודה, ותרווייהו בכשרות עבדו, למעבד טיבו עם אינון מיתייא, לאתתקנא עלמא לבתר.
ודא הוא כמה דאתמר, ושבח אני את המתים שכבר מתו, דהא כד הוו חיין בקדמיתא לא הוה בהו שבחא, ותרווייהו אשתדלו למעבד טיבו וקשוט עם אנון מיתייא, וקב"ה סייע בההוא עובדא, וכלא הוה כדקא יאות, זכאה איהו מאן דאשתדל באורייתא יממא וליליא, כד"א, והגית בו יומם ולילה למען תשמר לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכיך וגו'.

— 19 —
ויוסף הורד מצרימה ויקנהו פוטיפר וגו'. מאי הורד. דאסתכם קב"ה בההוא עובדא, לקיימא גזרה דיליה דגזר בין הבתרים, דכתיב ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו'. ויקנהו פוטיפר לסטר חטאה קנה ליה.
פתח ואמר, האמר לחרס ולא יזרח ובעד כוכבים יחתם. ת"ח שבעה ככביא עבד קב"ה ברקיעא, וכל רקיעא ורקיעא, אית ביה כמה שמשין ממנין, לשמשא ליה לקודשא בריך הוא.
בגין דלית לך שמשא, או ממנא, דלית ליה פולחנא ושמושא למאריה, וקיימי כל חד וחד, על ההוא שמושא דאתפקדא ביה, וכל חד ידע עבידתיה לשמשא.
מנהון משמשי בשליחותא דמריהון, ואתפקדן בעלמא על כל עובדיהון דבני נשא, ומנהון דקא משבחין ליה, ואינון אתפקדן על שירתא, ואע"ג דאינון אתפקדן בהאי, לית לך כל חילא בשמייא, וככבין ומזלי, דכלהו לא משבחן ליה לקודשא בריך הוא.
דהא בשעתא דעאל ליליא, כדין אתפרשן תלת סטרין משריין, לתלת סטרי עלמא, ובכל סטרא וסטרא, אלף אלפין, ורבוא, רבבן וכלהו ממנן על שירתא.
תלת משריין אינון, וחד חיותא קדישא ממנא עלייהו, וקיימא עלייהו, וכלהו קא משבחן ליה לקב"ה, עד דאתי צפרא, כד אתי צפרא, כל אינון דבסטר דרום, וכל ככביא דנהרי, כלהו משבחן, ואמרי שירתא לקב"ה, כד"א, ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלהים. ברן יחד ככבי בקר, אלין ככביא דבסטר דרום, כד"א וישכם אברהם בבקר. ויריעו כל בני אלהים, אלין אינון, דבסטר שמאלא, דאתכלילו בימינא.
וכדין צפרא נהיר, וישראל נטלי שירתא, ומשבחן ליה לקב"ה, ביממא, תלת זמנין ביממא, לקבל תלת זמנין דליליא, וקיימין אלין לקביל אלין, עד דיסתלק יקרא דקב"ה, ביממא ובליליא כדקא יאות, וקב"ה אסתלק בהו בשית אלין.
ההוא חיותא קדישא, דקיימא עלייהו לעילא, קיימא על ישראל לתתא, בגין לאתקנא כלא כדקא יאות, מה כתיב בה, ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. ותתן טרף לביתה אלין אינון משיריין דלעילא, וחק לנערותיה, אלין משריין דישראל לתתא, ובג"כ יקרא דקב"ה אסתלק מכל סטרין, מעילא ומתתא. ועל דא כלא הוא ברשותיה קיימא, וכלא איהו ברעותיה.
האומר לחרס ולא יזרח. רבי שמעון אמר, דא יוסף. ובעד כוכבים יחתום, אלין אינון אחוי, דכתיב בהו, ואחד עשר כוכבים משתחוים לי. ד"א האומר לחרס, דא יעקב, בשעתא דאמרו לו הכר נא. ולא יזרח, בשעתא דאסתלקת שכינתא מניה. ובעד ככבים יחתום, בגין בנוי, אתחתם ואסתים נהורא דיליה, שמשא אתחשך, וככביא לא נהירו, בגין דיוסף אתפרש מאבוי. ות"ח מההוא יומא דההוא עובדא דיוסף, אתפרש יעקב משמושא דערסא, ואשתאר אבלא, עד ההוא יומא דאתבשר בשורה דיוסף.

— 20 —
ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדוניו וגו'. רבי יוסי פתח, כי ה' אהב משפט ולא יעזב את חסידיו לעולם נשמרו. האי קרא אוקמוה באברהם, את חסידיו, חסידו כתיב, והא אתמר.
ת"ח, בכל אתר דצדיקיא אזלי, קב"ה נטיר לון, ולא שביק לון. דוד אמר, גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי שבטך ומשענתך וגו', בכל אתר דצדיקיא אזלי, שכינתא אזלא עמהון, ולא שביק לון.
יוסף אזל בגיא צלמות, ונחתו ליה למצרים, שכינתא הות עמיה, הה"ד, ויהי ה' את יוסף, ובגין דהות עמיה שכינתא, בכל מה דהוה עביד, הוה מצלח בידיה. דאפילו מאי דהוה בידיה, והוה תבע ליה מאריה בגוונא אחרא, הוה מתהפך בידיה, לההוא גוונא דרעותא דמאריה הוה רעי ביה, כד"א וירא אדוניו כי ה' אתו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו, מצליח בידו ודאי, כי ה' אתו.
ת"ח, וידע אדניו כי ה' אתו לא כתיב, אלא וירא אדניו, דהא בעינוי הוה חמי, עובדא דנסין בכל יומא, דקב"ה עביד בידיה, ועל דא ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף. קב"ה נטיר לון לצדיקיא, ובגינהון נטר לון לרשיעיא, דהא רשיעיא מתברכין בגינהון דצדיקיא. כגוונא דא, כתיב ויברך ה' את בית עובד אדום הגתי בעבור ארון האלקים.
צדיקיא, אחרנין מתברכין בגינייהו, ואינון לא יכלו לאשתזבא בזכותייהו, והא אוקמוה. יוסף אתברך מאריה בגיניה, ואיהו לא יכיל לאשתזבא בזכותיה מניה, ולנפקא לחירו.
ולבתר אעיל ליה בבית הסהר, כד"א ענו בכבל רגלו ברזל באה נפשו, עד דלבתר קב"ה אפיק ליה לחירו, ושלטיה על כל ארעא דמצרים. ובג"כ כתיב, ולא יעזב את חסידיו לעולם נשמרו, חסידו כתיב ואתמר, וקב"ה אגין עלייהו דצדיקיא, בעלמא דין ובעלמא דאתי, דכתיב וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו ותסך עלימו ויעלצו בך אוהבי שמך.

— 21 —
ויהי אחר הדברים האלה ותשא אשת אדניו את עיניה אל יוסף. רבי חייא פתח ואמר, ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. ת"ח, כמה אצטריך ליה לבר נש לאסתמרא מחובוי, ולמיהך בארח מתתקנא, בגין דלא יסטי ליה ההוא יצר הרע, דאיהו מקטרגא ליה כל יומא ויומא, כמה דאתמר.
ובגין דאיהו מקטרגא ליה תדיר, בעי בר נש לאתתקפא עליה, ולאסתלקא עליה, באתר תקיפו, דבעי למהוי גבר עליה, ולאשתתפא באתר דגבורה, בגין דכד ב"נ אתקף עליה, כדין איהו בסטר גבורה, ואתדבק ביה לאתתקפא, ובגין דההוא יצר הרע תקיף, בעי ב"נ דיהא תקיף מיניה.
ואלין בני נשא דאתתקפו עליה, אקרון גבורי כח, לאשתכחא זינא עם זיניה, ואלין אינון מלאכיו דקב"ה, דאתיין מסטרא דגבורה קשיא, לאתתקפא עליה, גבורי כח עושי דברו. ברכו ה' מלאכיו, כיוסף, דאקרי צדיק וגבור ונטר ברית קדישא דאתרשים בגויה.
רבי אלעזר אמר, ויהי אחר הדברים האלה, מאי היא, הא אוקמוה, אתר דא דיצה"ר מקטרג, דאיהו דרגא אחר הדברים. בגין דיוסף יהב ליה דוכתא לקטרגא, דהוה יוסף מסלסל בשעריה, ואתקין גרמיה, וקשיט ליה, כדין אתיהיב דוכתא ליצה"ר לקטרגא, דאמר ומה אבוי דאיהו מתאבל עליה, ויוסף מקשיט גרמיה, ומסלסל בשעריה, כדין אתגרי ביה דובא וקטריג ליה.
ויהי אחר הדברים האלה. תא חזי, בזמנא דקב"ה אשגח ביה בעלמא, למידן יתיה, ואשכח חייבין בעלמא, מה כתיב, ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה, וכדין ואבדתם מהרה, דהא בגין חובין דבני נשא, שמיא וארעא אתעצרו, ולא נהגי נמוסיהון כדקא יאות.
ותא חזי, אינון דלא נטרו להאי קיימא דקודשא, גרמי פרישו בין ישראל לאבוהון דבשמיא, בגין דכתיב וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם, וכתיב ועצר את השמים ולא יהיה מטר. דהאי איהו כמאן דסגיד לאלהא אחרא, דמשקר בהאי את קיימא קדישא.
וכד קיימא קדישא אתנטיר בעלמא כדקא יאות, כדין קב"ה יהיב ברכאן לעילא, לאתרקא בעלמא, כד"א, גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה. גשם נדבות, דא גשם דרעותא, כד אתרעי קב"ה בכנסת ישראל, ובעי לארקא לה ברכאן, כדין נחלתך ונלאה אתה כוננתה.
נחלתך: אינון ישראל, דאינון אחסנתיה דקב"ה, כד"א, יעקב חבל נחלתו. ונלאה: דא כנסת ישראל, דאיהי נלאה בארעא אחרא, דאיהי צחיא למשתי, וכדין איהי נלאה. וכד ההוא גשם דרעותא אתיהיב, כדין אתה כוננתה.
ועל דא, שמיא וארעא, וכל חיליהון, כלהו קיימא על קיומא דא, דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. ובגין כך, בעי לאזדהרא בדא, והא אוקמוה. ובגין כך כתיב, ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה, ובתריה כתיב ותשא אשת אדניו את עיניה אל יוסף.

— 22 —
ויהי כדברה אליו יום יום. רבי אלעזר פתח ואמר, לשמרך מאשת רע וגו', זכאין אינון צדיקיא, דידעי ארחוי דקב"ה, למיזל בהו, בגין דאינון משתדלי באורייתא יממא וליליא, דכל מאן דאשתדל באורייתא יומי ולילי, אחסין תרין עלמין: עלמא עלאה, ועלמא תתאה. אחסין האי עלמא, אף על גב דלא אתעסק בה בר נש לשמה, ואחסין ההוא עלמא עלאה, כד אתעסק בה בר נש לשמה
תא חזי, מה כתיב ארך ימים בימינה בשמאלה עשר וכבוד, ארך ימים בימינה, מאן דאזיל לימינא דאורייתא, ארכא דחיין איהו לעלמא דאתי, דזכי תמן ליקרא דאורייתא, דאיהו יקרא וכתרא, לאתעטרא על כלא, דכתרא דאורייתא בההוא עלמא איהו. בשמאלה עשר וכבוד, בהאי עלמא, דאף על גב דלא אתעסק בה לשמה, זכי בהאי עלמא בעותרא ויקרא.
דהא רבי חייא, כד אתא מהתם, לארעא דישראל קרא באורייתא, עד דהוו אנפוי נהירין כשמשא, וכד הוו קיימין קמיה כל אינון דלעאן באורייתא, הוה אמר, דא אשתדל באורייתא לשמה, ודא לא אשתדל לשמה, והוה צלי על ההוא דאתעסק לשמה, דליהוי הכי תדיר, ויזכי לעלמא דאתי, וצלי על ההוא דלא אתעסק בה לשמה, דייתי לאתעסקא בה לשמה, ויזכי לחיי עלמא.
יומא חד, חמא חד תלמיד, דהוה לעי באורייתא, ואנפוי מוריקן, אמר ודאי מהרהר בחטאה איהו דנא, אחיד ליה לקמיה, ואמשיך עליה במלין דאורייתא, עד דאתיישב רוחיה בגויה, מן ההוא יומא ולהלאה, שוי על רוחיה, דלא ירדף בתר אינון הרהורין בישין, וישתדל באורייתא לשמה.
אמר רבי יוסי, כד חמי ב"נ דהרהורין בישין אתיין לגביה, יתעסק באורייתא, וכדין יתעברון מניה. אמר רבי אלעזר, כד ההוא סטרא בישא אתי למפתי ליה לבר נש, יהא משיך ליה לגבי אורייתא, ויתפרש מניה.
תא חזי, דהא תנינן, דכד האי סטרא בישא. קיימא קמיה דקב"ה, לאסטאה על עלמא, בגין עובדין בישין. קב"ה חס על עלמא, ויהיב עיטא לבני נשא, לאשתזבא מניה, ולא יכיל לשלטאה עליהון, ולא על עובדיהון, ומאי איהו עיטא, לאשתדלא באורייתא, ואשתזבו מניה, מנלן, דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר, מה כתיב בתריה לשמרך מאשת רע מחלקת לשון נכריה.
ודא הוא סטרא מסאבא, סטרא אחרא, דאיהי קיימא תדיר קמיה קב"ה, לאסטאה על חוביהון דבני נשא, וקיימא תדיר לאסטאה לתתא לבני נשא. קיימא תדיר לעילא, בגין לאדכרא חוביהון דבני נשא, ולאסטאה לון על עובדיהון, ובגין דאתיהיבו ברשותיה, כמה דעבד ליה לאיוב.
וכן קיימא עלייהו לאסטאה, ולאדכרא חוביהון, בכל מה דעבדו, באינון זמנין דקב"ה קיימא עלייהו בדינא, כדין קאים לאסטאה לון, ולאדכרא חוביהון, וקב"ה חס עלייהו דישראל, ויהב לון עיטא לאשתזבא מניה, ובמה, בשופר ביומא דראש השנה, וביומא דכפורי בשעיר המשתלח, דיהבין ליה, בגין לאתפרשא מנייהו, ולאשתדלא בההוא חולקיה, והא אוקמוה.
תא חזי, מה כתיב, רגליה יורדות מות שאול צעדיה יתמוכו. וברזא דמהימנותא מה כתיב דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ואלין אינון ארחין ושבילין דאורייתא, וכלא חד, האי שלום, והאי מות, וכלא הפוכן דא מן דא.
זכאה חולקהון דישראל, דאינון מתדבקין ביה בקב"ה כדקא חזי, ויהיב לון עיטא לאשתזבא מכל סטרין אחרנין דעלמא, בגין דאינון עמא קדישא לאחסנתיה וחולקיה, ועל דא יהיב לון עיטא בכלא. זכאין אינון בעלמא דין, ובעלמא דאתי.
ת"ח, כד האי סטרא בישא, נחת ושאט בעלמא, וחמי עובדין דבני נשא, דאינון כלהו סטאין ארחייהו בעלמא, סליק לעילא, ואסטין לון, ואלמלא דקב"ה חייס על עובדי ידוי, לא ישתארון בעלמא.
מה כתיב ויהי כדברה אל יוסף יום יום. כדברה: דסלקא וסאטי בכל יומא ויומא, ואמר קמי קב"ה, כמה בישין, כמה דלטורין, בגין לשיצאה בני עלמא.
מה כתיב, ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה. ולא שמע אליה, בגין דאיהו חייס על עלמא. לשכב אצלה, מהו לשכב אצלה. בגין לנסבא שלטנו, לשלטאה על עלמא, ושלטנו לא שלטא, עד דאתיהיב ליה רשו.
ד"א לשכב אצלה: כד"א ולאיש אשר ישכב עם טמאה. להיות עמה: למיהב לה רבו, וברכאן, וסייעתא, דאלמלא סיועא הוה לה מלעילא, לא אשתאר בעלמא אפילו חד, אבל בגין דקב"ה חייס על עלמא, אשתאר עלמא בקיומיה.
ר' אבא אמר, כלא איהו ארחא חדא, אבל יצה"ר, הוא דקא אזיל ומפתי לון לבני נשא, בגין לאסטאה ארחייהו, ולאתדבקא בהו, בכל יומא ויומא, ובכל עידן ועידן, סטי ליה לב"נ, מארחא דקשוט, בגין לדחייא ליה, מארחא דחיי, לאמשכא ליה לגיהנם.
זכאה איהו, מאן דעביד ונטיר ארחוי ושבילוי, בגין דלא יתדבק ביה, היינו דכתיב ויהי כדברה אל יוסף יום יום ולא שמע אליה, כמה דאיהי אמרת ליה בכל יומא, דהא רוח מסאבא, יצר הרע, איהו מפתי ליה לב"נ, בכל יומא, לשכב אצלה, גו גיהנם, ולאתדנא תמן, להיות עמה.
תא חזי, כד ב"נ אתדבק בההוא סטרא, אתמשך אבתרה, ואסתאב עמה בהאי עלמא, ואסתאב עמה בעלמא אחרא. תא חזי, האי סטרא מסאבא, מנוולא איהו, לכלוכא איהו, כדכתיב, צא תאמר לו, צואה ממש, וביה אתדן מאן דאסטי ארחוי מן אורייתא, וביה אתדנו אינון חייבין דעלמא, דלית לון מהימנותא בקודשא בריך הוא.
מה כתיב ויהי כהיום הזה ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית שם בבית. ויהי כהיום הזה: יומא דיצה"ר שלטא בעלמא, ונחתא לאסטאה לבני נשא. אימתי, יומא דאתי בר נש לאתבא בתיובתא על חובוי, או לאשתדלא באורייתא, ולמעבד פקודי דאורייתא, וכדין בההוא זמנא נחתא, בגין לאסטאה לבני עלמא.
ויבא הביתה לעשות מלאכתו, בגין לאשתדלא באורייתא, ולמעבד פקודי דאורייתא, דאיהו מלאכתו דבר נש בהאי עלמא, וכיון דעבידתא דב"נ בהאי עלמא, הוא עבידתא דקב"ה, בעי ליה לב"נ, למהוי תקיפא כאריא בכל סטרוי, בגין דלא ישלוט עלוי סטרא אחרא, ולא יכיל למפתי ליה, מה כתיב ואין איש, לית גבר דיקום לקבליה דיצר הרע, ויגח ביה קרבא כדקא יאות.
מאי אורחיה דיצר הרע, כיון דחמי דלית בר נש קאים לקבליה, ולאגחא ביה קרבא, מיד, ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי. ותתפשהו בבגדו, בגין דכד שליט יצה"ר עליה דבר נש, אתקין ליה, וקשיט ליה לבושוי, מסלסל בשעריה, הה"ד ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי: אתדבק עמי.
מאן דאיהו זכאה, אתתקף לקבליה, ואגח ביה קרבא, מה כתיב, ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה, ישבוק ליה, ויתתקף לקבליה. ויערוק מניה, בגין לאשתזבא מניה, ולא ישלוט עלוי.
אמר רבי יצחק, זמינין אינון צדיקיא, למחמי ליצר הרע, כחד טורא רברבא, ויתמהון, ויימרון איך יכילנא לאכפיא, ליה לטורא רברבא הדין עלאה. וזמינין רשיעיא, למחמי ליה ליצר הרע, דקיק כחוטא דשערא, ויתמהון ויימרון, היך לא יכילנא לאכפיא לחוטא דשערא כדא דקיק, אלין יבכון, ואלין יבכון, וקב"ה יבער ליה מעלמא, ויכוס ליה לעינייהו, ולא ישלוט עוד בעלמא, ויחמון צדיקיא ויחדון, כד"א, אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך.

— 23 —
ויהי אחר הדברים האלה חטאו משקה מלך מצרים וגו'. ר' יהודה פתח הישאג אריה ביער וטרף אין לו היתן כפיר קולו ממעונתו בלתי אם לכד. הישאג אריה ביער, ת"ח כמה אית לון לבני נשא, לאשגחא בפולחנא דקב"ה, דכל מאן דאשתדל באורייתא, ובפולחנא דקב"ה, דחלתיה ואימתיה הוא על כלא.
דהא כד ברא קב"ה עלמא, עבד כל בריין דעלמא, כל חד וחד בדיוקניה כדקא חזי ליה, ולבתר ברא ליה לבר נש, בדיוקנא עלאה, ושלטיה על כלהו, בדיוקנא דא, דכל זמנא דבר נש קאים בעלמא, כל אינון בריין דעלמא זקפין רישא, ומסתכלן בדיוקנא עלאה דבר נש, כדין כלהו דחלין וזעין מקמיה, כד"א ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים וגו', והני מילי, כד מסתכלן וחמאן ביה, האי דיוקנא, ונשמתא ביה.
אמר ר' אלעזר, אע"ג דנשמתא לאו ביה, צדיקיא לא משתניין, מכמה דהוה דיוקנהון בקדמיתא, וכד בר נש לא אזיל בארחוי דאורייתא, האי דיוקנא קדישא אתחלף ליה, וכדין חיות ברא, ועופא דשמיא, יכלין לשלטאה עליה, בגין דאתחלף ליה האי דיוקנא קדישא, אתחלף ליה האי דיוקנא דבר נש.
ות"ח, קב"ה אחלף עובדין דלעילא ותתא, בגין לאהדרא מלין לאתרייהו, ולאשתכחא רעותיה בכל עובדי דעלמא. דניאל לא אשתני דיוקניה, כד אפילו ליה בגובא דאריותא, ובגין כך אשתזיב. א"ר חזקיה, אי הכי, הא כתיב אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני, משמע דבגין מלאכא דאסגר לפומייהו, לא אתחבל.
א"ל, בגין דא לא אתחבל, דהא ההוא דיוקניה דבר נש זכאה, איהו מלאכא ממש, דסגיר פומא, וקשיר לון, לנטרא ליה, דלא יחבלון ליה, ובגין כך, אלהי שלח מלאכיה, ההוא דכל דיוקנין דעלמא מתחקקן ביה, ואיהו אתקיף דיוקני בי, ולא יכילו לשלטאה בי, וסגר פומייהו, וע"ד שלח מלאכיה ודאי.
והאי מלאכא, ההוא דכל דיוקנין מתחקקן ביה. דכתיב ידין בגוים מלא גויות, איהו דלא אשתני קמיה כל דיוקנין דעלמא, ועל דא מבעי ליה לב"נ, לאסתמרא ארחוי ושבילוי, בגין דלא יחטא קמיה דמאריה, ויתקיים בדיוקנא דאדם.
ת"ח, יחזקאל נטר פומיה ממאכלי דאיסורי, דכתיב ולא בא בפי בשר פגול, זכה ואקרי בן אדם. דניאל מה כתיב ביה, וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו, זכה הוא, ואתקיים בדיוקניה דאדם, בגין דכל מלין דעלמא, כלהו דחלין מקמי דיוקנא דאדם, דאיהו שליטא על כלהו, ואיהו מלכא על כלא.
א"ר יוסי, בגין דא, אצטריך ליה לב"נ, לאסתמרא מחובוי, ולא יסטי לימינא ולשמאלא. ועם כל דא, בעי ליה לב"נ, למבדק בחובוי, בכל יומא ויומא, דהא כד ב"נ קאים מערסיה, תרין סהדין קיימין קמיה, ואזלי בהדיה, כל יומא.
בעי בר נש למיקם, אינון סהדי אמרין ליה, בשעתא דאפתח עינוי, עיניך לנכח יביטו ועפעפיך יישירו נגדך. קם ואתקין רגלוי למהך, אינון סהדין אמרין ליה, פלס מעגל רגלך וגו'. ועל דא כד אזיל ב"נ, בכל יומא, בעי ליה לאסתמרא מחובוי.
בכל יומא ויומא, כד אתי ליליא, בעי לאסתכלא, ולמבדק, בכל מה דעבד כל ההוא יומא, בגין דייתוב מנייהו, ויסתכל בהו תדיר, בגין דייתוב קמי מאריה, כמה דאת אמר וחטאתי נגדי תמיד, בגין דייתוב מנייהו.
ות"ח, בזמנא דהוו ישראל בארעא קדישא, לא אשתכח בידייהו חובא, כמה דאוקמוה, בגין דאינון קרבנין, דהוו מקרבין בכל יומא, הוו מכפרי עלייהו. השתא דאתגלון ישראל מארעא, ולית מאן דמכפר עלייהו, אורייתא היא מכפרא עלייהו, ועובדין דכשרן, בגין דשכינתא עמהון בגלותא, ומאן דאיהו לא מסתכל בארחוי דקב"ה, גרים לשכינתא לאתכפיא בגו עפרא, כד"א ישפילנה ישפילה עד ארץ וגו'.
א"ר יצחק, וכן מאן דאשתדל באורייתא, ובעובדין דכשרן, גרים לה לכנ"י, לארמא רישא בגו גלותא. זכאה חולקיהון, דאינון דמשתדלי באורייתא יממא ולילי.
ת"ח, גלגל קב"ה גלגולין בעלמא, בגין לארמא רישא דצדיקייא, דהא בגין דירים יוסף רישיה בעלמא, על דאשתכח זכאה קמיה, ארגיז רבונא על עבדוי, כד"א חטאו משקה מלך מצרים והאופה לאדוניהם למלך מצרים, וכלא בגין לארמא רישא דיוסף זכאה. ות"ח, על ידא דחלמא, אתכפייא מעם אחוי, ועל ידא דחלמא אתרבי על אחוי, ואתרבי על כל עלמא.
ויחלמו חלום שניהם איש חלומו בלילה אחד איש כפתרון וגו', ת"ח, דהא אתמר דכל חלמין אזלין בתר פומא, יוסף כד פשר להו חלמא, אמאי פשר להאי פישרא טבא, ולהאי פישרא בישא. אלא, אינון חלמין עליה דיוסף הוה, ובגין דידע מלה על עקרא ושרשא דילה, בגין כך פשר חלמא להו כמה דאצטריך. לכל חד וחד פשר להון פישרא, לאהדרא מלה על אתריה.
מה כתיב ויאמר אליהם יוסף הלא לאלהים פתרונים ספרו נא לי, מאי טעמא, בגין דהכי מבעי ליה למפשר חלמא, לפקדא פישרא לקב"ה, בגין דתמן איהו קיומא דכלא, וביה קיימא פישרא.
ת"ח, הא אתמר, דדרגא דחלמא לתתא איהו, ואיהו דרגא שתיתאה, בגין דהא מאתר דנבואה שריא, עד האי דרגא דחלמא, שיתא דרגין אינון, וסלקא פישרא מדרגא דחלמא, לדרגא אחרא. חלמא איהו דרגא דלתתא, ופישרא קיימא עלייהו, ופישרא קיימא בדבור, ועל דא בדבור קיימא מלה, דכתיב הלא לאלהים פתרונים, הלא לאלהים ודאי.

— 24 —
תא חזי מה כתיב ויספר שר המשקים את חלומו ליוסף וגו'. רבי אלעזר פתח ואמר, ויהי בעברם ואליהו אמר אל אלישע שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך ויאמר אלישע ויהי נא פי שנים ברוחך אלי. הכא אית לאסתכלא, והאי קרא תווהא איהו, ואליהו אמר אל אלישע שאל מה אעשה לך, וכי ברשותיה קיימא, והא ברשותיה דקב"ה איהו. ותו, דאלישע הכי נמי איהו הוה ידע, מאי טעמא אמר, ויהי נא פי שנים ברוחך אלי.
אלא ודאי, מאן דאחיד בשמיא וארעא, וכל עלמין, היך לא יהא ברשותיה דא, ודאי אליהו, ושאר צדיקים, קב"ה עביד רעותהון דצדיקייא תדיר, דכתיב, רצון יראיו יעשה, וכל שכן דההוא רוחא קדישא, די עליה, ירית ליה לצדיקא דאלישע, דהוה שמשא דיליה, והא קב"ה א"ל ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתיך, ועל דא הוה ליה לאלישע לירתא ליה.
פי שנים ברוחך, מאי פי שנים ברוחך אלי, וכי סלקא דעתך, דעל חד תרין שאיל, ומה דלא הוה ברשותיה, היך שאל מיניה. אלא, איהו לא שאיל רוח על חד תרין, אלא הכי שאל מיניה, בההוא רוחא דהוה ליה, דיעביד תרין נמוסין בעלמא, בההוא רוחא.
מה כתיב ויאמר הקשית לשאול אם תראה אותי לקח מאתך יהי לך כן ואם אין לא יהיה. מאי טעמא אם תראה אותי. אלא, אמר ליה, אם תיכול למיקם על עקרא דרוחא דשבקנא לך, בשעתא דאתנסיבנא מינך, יהא לך כדין, דהא כל ההוא עקרא דרוחא בשעתא דיסתכל ביה, כד חמי ליה לאליהו, יהוי דביקותא ביה, כדקא יאות.
תא חזי, האי מאן דאסתכל במה דאוליף מרביה, וחמי ליה בההוא חכמתא, יכיל לאתוספא בההוא רוחא יתיר. תא חזי, דהא יוסף בכל מה דאיהו עביד, הוי חמי ברוחא דחכמתא, לההוא דיוקנא דאבוי, הוה מסתכל. ובגין כך הוה מסתייעא ליה מלתא, ואתוספא ליה רוחא אחרא, בנהירו עלאה יתיר.
בשעתא דאמר ליה ההוא רשע, והנה גפן לפני, אזדעזע יוסף, דלא הוה ידע על מה תיתי מלה, כיון דאמר ובגפן שלשה שריגים, מיד אתער רוחיה, ואתוסף בנהירו, ואסתכל בדיוקנא דאבוי, כדין אתנהיר רוחיה, וידע מלה.
מה כתיב, ובגפן שלשה שריגים. אמר יוסף, הא ודאי בשורה דחדוה בשלימו איהו, מאי טעמא, בגין דהאי גפן על כנסת ישראל אתחזי ליה, ואתבשר יוסף בהאי. ובגפן שלשה שריגים: אלין אינון תלתא דרגין עלאין, דנפקי מהאי גפן, כהני ליואי וישראלי.
והיא כפורחת עלתה נצה, דהא בגיניהון, סלקא כנסת ישראל, ואתברכת מעם מלכא עלאה. הבשילו אשכלותיה ענבים, אלין אינון צדיקיא דעלמא, דאינון כענבים מבושלים כדקא חזי. ד"א הבשילו אשכלותיה ענבים, דא הוא יין דאתנטיר בענבייהו, מששת ימי בראשית.
עד הכא אתבשר יוסף בחלמיה, מכאן ולהלאה חלמא איהו דיליה, בגין דאית חלמין ליה, ולאחרנין. ואקח את הענבים, דאיהו ליה לגרמיה.
תנינן, האי מאן דחמי ענבין חוורין בחלמא, סימן יפה לו, אוכמי לא, מאי טעמא, בגין דאיהו רזא דתרין דרגין ידיען, אינון אוכמי וחוורי, האי איהו טב, והאי איהו דלא טב, וכלהו ענבין ברזא דמהימנותא תליין, וע"ד מתפרשן בחכמתא, הן לטב, הן לביש, אלין צריכין רחמי, ואלין אשגחותא דרחמי.
ת"ח, אדם הראשון, אנתתיה סחטא ליה ענבין, וגרימת ליה מותא, ולכל ישראל, ולכל עלמא. נח אתא להני ענבין, ולא אתנטר כדקא יאות, מה כתיב, וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה, בה"א. בני אהרן, שתו חמרא מנייהו, וקריבו קרבנא בההוא חמרא, ומיתו, והא אתמר. ובג"כ כתיב, ענבימו ענבי ראש אשכלות מרורות למו, בגין דאינון ענבין גרמי האי.
חמא ענבין, דאינון טבין, בההוא כרם, דקא סלקין נייחא וריחא בדרגין שלימין, כדקא יאות. וע"ד יוסף ידע מלה, ואסתכל בעקרא, ופשר חלמא על בורייה. בגין דאתבשר בההוא חלמא, כדקא יאות. ובגין כך פשר פשרא לטב, ואתקיים הכי.
מה כתיב. וירא שר האופים כי טוב פתר ויאמר אל יוסף אף אני בחלומי והנה שלשה סלי חרי על ראשי. ת"ח, ארורין אינון רשיעיא, דכל עובדיהון כלהון לביש, וכל אינון מלין דאינון אמרין, כלהו לביש, ולאבאשא.
כיון דפתח פומיה באף, מיד דחיל יוסף, וידע דכל מלוי אינון לאבאשא, ובשורה דביש בפומיה. והנה שלשה סלי חרי על ראשי, כדין ידע יוסף, דאתבשר על חריבו דבי מקדשא, וישראל בגלותא, דיתגלון מארעא קדישא.
חמי מה כתיב, ובסל העליון מכל מאכל פרעה מעשה אופה והעוף אוכל אותם מן הסל מעל ראשי אלין אינון שאר עמין, דמתכנשי עלייהו דישראל, וקטלי לון, וחרבי ביתייהו, ומפזרי לון לארבע סטרי דעלמא, וכלא אסתכל יוסף, וידע דההוא חלמא על ישראל, כד יהון בחיובא קמי מלכא, מיד פשר ליה פשרא לביש, ואתקיים ביה.
ות"ח, תרין דרגין אלין, דקא חמא האי, וחמא האי, דא חמא כד סליק, וקא שליט דרגא עלאה, ואתנהיר סהרא. ודא חמא, דאתחשך ושליט עלה חיויא בישא, ובג"כ אסתכל יוסף בההוא חלמא, ופשר ליה פשרא לביש. וע"ד, כלא בפישרא קיימא, ודא ודא חמו, באלין תרין דרגין, דשליט דא, ושליט דא.

— 25 —
רבי יהודה פתח, לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי, האי קרא אוקמוה, אבל לב טהור, כד"א, ונתת לעבדך לב שומע וגו', וכתיב וטוב לב משתה תמיד, ובגין כך לב טהור ודאי.
ורוח נכון חדש בקרבי, דא הוא רוח נכון ודאי כד"א, ורוח אלקים מרחפת על פני המים, ואתערו, זה רוחו של משיח, ואתערו, ורוח חדשה אתן בקרבכם, וצלי דוד, ההוא רוח נכון, חדש בקרבי.
בגין דאית מסטרא אחרא, לב טמא, ורוח עועים, דאסטי לבני עלמא, ודא הוא רוח טומאה, דאקרי רוח עועים, כד"א, ה' מסך בקרבה רוח עועים, ועל דא ורוח נכון חדש בקרבי. מאי חדש. דא חדושא דסיהרא, בשעתא דאתחדש סיהרא, דוד מלך ישראל חי וקיים ובגין כך חדש.
רבי אלעזר, ורבי יוסי הוו אזלי בארחא, אמר רבי יוסי לר' אלעזר, האי דכתיב, ויצא הרוח ויעמד לפני ה' ויאמר אני אפתנו ויאמר ה' אליו במה ויאמר אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו ויאמר תפתה וגם תוכל צא ועשה כן. ותנינן, דהוה רוח נבות היזרעאלי, וכי נשמתין, כיון דסלקין וקיימין לעילא, אינון יכלין לאתבא בהאי עלמא, ומלה תמיהה, דאמר אצא והייתי רוח שקר בפי וגו'.
ותו מ"ט אתענש עליה אחאב, דהא דינא דאורייתא, דשוי שמואל, קמייהו דישראל, הכי הוא. דכתיב, את שדותיכם וכרמיכם וזיתיכם הטובים יקח, ואי אחאב נטל ההוא כרם בנבות, דינא הוה. ותו דהוה יהיב ליה כרמא אחרא, או דהבא, ולא בעא.
א"ל יאות שאלת, ת"ח, האי רוח דקאמרו דאיהו רוח דנבות, הכא אית לאסתכלא, וכי רוחא דנבות, יכיל לסלקא ולקיימא קמיה דקב"ה, למתבע שקרא, דכתיב ויצא הרוח. ואי צדיקא הוא, איך יבעי שקרא בההוא עלמא, דאיהו עלמא דקשוט, ומה בהאי עלמא, לא בעי זכאה שקרא, בההוא עלמא לא כ"ש. ואי לאו זכאה איהו, היך יכיל לקיימא קמי קודשא בריך הוא.
אלא ודאי נבות לאו זכאה הוה כ"כ, לקיימא קמי קב"ה, אלא רוחא אחרא הוה, דשלטא בעלמא, דדא הוא רוחא דקיימא תדיר, וסלקא קמי קב"ה, ודא הוא דאסטי לבני עלמא בשקרא, ומאן דאיהו רגיל בשקרא, אשתדל תדיר בשקרא, ועל דא אמר אצא והייתי רוח שקר וגו', וע"ד קב"ה א"ל צא, ועשה כן, פוק מהכא, כמה דאוקמוה דכתיב, דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. ובגין דא איהו רוח שקר ודאי.
ותו. על מה דקטל ליה לנבות, ונטל כרמא דיליה, קטולא אמאי קטיל ליה. אלא על דקטיל ליה בלא דינא אתענש. קטל ליה בלא דינא, ונסיב כרמא דיליה. ובג"כ כתיב, הרצחת וגם ירשת, וע"ד אתענש. ותא חזי, כמה אינון בני נשא בעלמא, דאסטי לון האי רוח שקרא בשקרא, ושליט איהו בעלמא, בכמה סטרין, ובכמה עובדין והא אוקימנא מלי.
וע"ד, דוד מלכא בעא לאסתמרא מניה, ובעא לאפקא מגו מסאבו, דכתיב לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי, דא הוא רוח נכון, ואחרא איהו רוח שקר, וע"ד תרין דרגין אינון, חד קדישא, וחד מסאבא.
פתח ואמר, וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחנהו וכי עצום עושה דברו וגו', האי קרא אוקמוה. אבל וה', בכל אתר הוא ובי דיניה. נתן קולו דא הוא קלא, דכתיב, קול דברים, וכתיב התם, לא איש דברים, מאן איש דברים. כד"א איש האלקים. לפני חילו. אלין אינון ישראל.
כי רב מאד מחנהו: כד"א היש מספר לגדודיו, דכמה ממנן ושליחן אית ליה לקב"ה, וכלהו קיימי לאסטאה עלייהו דישראל. ועל דא קב"ה אזדמן קמייהו דישראל, בגין לנטרא להו, ולא יכילו לקטרגא להו.
כי עצום עושה דברו, מאן עצום, דא הוא זכאה, ההוא דאשתדל באורייתא קדישא, יממא ולילי. ד"א, כי עצום, דא הוא מקטרגא, דאשתכח קמי קב"ה, ואיהו תקיפא כפרזלא. תקיפא כטינרא. עושה דברו: דנטיל רשות מלעילא ונטיל נשמתא מתתא.
כי גדול יום ה' ונורא מאד ומי יכילנו, דאיהו שליט על כלא, ועלאה ותקיפא על כלהו, וכלהו תחות שלטניה. זכאין אינון צדיקייא דקב"ה אתרעי בהו תדיר, לזכאה לון לעלמא דאתי, ולמחדי להו בחידו דצדיקייא, דזמינין למחדי ביה בקב"ה, דכתיב, וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו ותסך עלימו ויעלצו בך אוהבי שמך. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

=== Miketz ===

— 1 —
ויהי מקץ, רבי חייא פתח ואמר, קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר אבן אפל וצלמות, האי קרא אתמר, קץ שם לחשך, דא איהו קץ דשמאלא, דאיהו שאט בעלמא, ושאט לעילא, וקיימא קמי קב"ה, ואסטי, וקטריג על עלמא, והא אתמר. ולכל תכלית הוא חוקר, דהא כל עובדוי לאו אינון לטב, אלא לשיצאה תדיר, ולמעבד כליה בעלמא.
אבן אפל וצלמות, דא אבן נגף, דבה כשלין חייבין, וקיימא בהאי דאקרי, ארץ עפתה כמו אפל. ת"ח אית ארץ חיים לעילא, והאי איהו ארץ ישראל. ואית ארץ לתתא ונקרא אפל וצלמות, אפל דנפקא מארץ עפתה. מאי אבן אפל וצלמות, דא הוא קץ, דאיהו מסטרא דחשך, זוהמא דדהבא, והא אתמר.
תא חזי, כמה אית לון לבני נשא, לאסתכלא בפולחנא דקב"ה, ולאשתדלא באורייתא, יממא ולילי, בגין דינדעון ויסתכלון בפולחניה, דהא אורייתא איהי מכרזא בכל יומא קמיה דבר נש ואמרה, מי פתי יסור הנה חסר לב ואמרה לו, והא אוקימנא מלי.
וכד בר נש אשתדל באורייתא, ואתדבק בה, זכי לאתתקפא באילנא דחיי, דכתיב עץ חיים וגו'. ותא חזי, כד בר נש אתתקף באילנא דחיי בהאי עלמא, אתתקף ביה לעלמא דאתי, דהא כד נשמתין נפקין מהאי עלמא, הכי אתתקנן להו דרגין לעלמא דאתי.
ת"ח, אילנא דחיי, איהו בכמה דרגין מתפרשן דא מן דא, וכלהו חד. דהא באילנא דחיי, אית דרגין אלין על אלין, ענפין, ועלין, קליפין, גופא דאילנא, שרשין. וכלא הוא אילנא. כגוונא דא, כל מאן דאשתדל באורייתא, איהו אתתקן ואתתקף באילנא דחיי.
וכל בני דמהימנותא ישראל, כלהון מתתקפין באילנא דחיי, כלהו אחידין באילנא ממש, מנהון בההוא גופא דביה, מנהון אחידן בענפין, מנהון בעלין, מנהון בשרשין, אשתכחו דכלהו אחידן באילנא דחיי. ואינון דמשתדלין באורייתא כלהו אחידן בגופא דאילנא. ובגין כך, מאן דאשתדל באורייתא, איהו אחיד בכלא, והא אוקמוה ואתמר.
ויהי מקץ, מאי מקץ. רבי שמעון אמר, אתר דלית בה זכירה. ודא הוא קץ דשמאלא, מאי טעמא, בגין דכתיב כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך. וכי הכי אתחזי ליה ליוסף צדיקא, דאיהו אמר כי אם זכרתני אתך. אלא כיון דאסתכל יוסף בחלמיה, אמר ודאי חלמא דזכירה איהו, ואיהו טעה בהאי, דהא ביה בקודשא בריך הוא הוי כלא.
וע"ד אתר דהוה ביה נשיו קם קמיה, מה כתיב ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. כיון דאמר ולא זכר שר המשקים, מהו וישכחהו. אלא וישכחהו, אתר דאית ביה שכחה, ודא הוא קץ דסטרא דחשך. שנתים ימים, מאי שנתים. דתב דרגא, לדרגא דאית ביה זכירה.
ופרעה חולם והנה עומד על היאר, דא חלמא דיוסף הוה, בגין דכל נהר דיוסף הצדיק איהו, ורזא דא הוי, האי מאן דחמי נהר בחלום, חמי שלום, דכתיב הנני נוטה אליה כנהר שלום.

— 2 —
ויהי מקץ שנתים. רבי חייא פתח ואמר, מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה, תא חזי, כד ברא קב"ה עלמא עלאה, אתקין כלא כדקא יאות, ואפיק נהורין עלאין מנהרין לכל סטרין, וכלא איהו חד, וברא שמים דלעילא, וארץ דלעילא, לאתתקנא כלהו כחדא, לתועלתא דתתאי.
ת"ח, מלך במשפט יעמיד ארץ, מאן מלך. דא קב"ה. במשפט: דא יעקב, דאיהו קיומא דארעא, ועל דא ו' אתזן מן ה' עלאה, ה' תתאה אתזנת מן ו', דקיומא דארעא איהו במשפט, דהא משפט יעמיד ארץ בכל תקונוי, וזן לה.
ד"א, מלך: דא קב"ה. במשפט: דא יוסף, יעמיד ארץ: דכתיב וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף, ובגין דקב"ה אתרעי ביה ביעקב, עבד ליה ליוסף שליטא על ארעא.
רבי יוסי אמר, מלך: דא יוסף. במשפט יעמיד ארץ: דא יעקב, דהא עד לא אתא יעקב למצרים, לא הוה קיומא בארעא, מגו כפנא. כיון דאתא יעקב למצרים, בזכותיה אסתלק כפנא, ואתקיים ארעא.
ד"א מלך במשפט יעמיד ארץ: דא דוד מלכא, דכתיב ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו, ואיהו קיים ארעא, ובזכותיה קיימא לבתר דנא. ואיש תרומות יהרסנה: דא רחבעם.
תא חזי, קב"ה בגיניהון דצדיקיא, אע"ג דפורענותא אתגזר על עלמא, מתעכבא בגיניהון, ולא שלטא על עלמא. כל יומוי דדוד מלכא, אתקיימא ארעא בגיניה, לבתר דמית אתקיימא בזכותיה, דכתיב וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי. כגוונא דא, כל יומוי דיעקב, וכל יומוי דיוסף, לא שלטא פורענותא בעלמא.
תא חזי מלך במשפט יעמיד ארץ: דא יוסף. ואיש תרומות יהרסנה: דא פרעה, דהא בגין דאקשי לביה לגבי דקב"ה, חריב ארעא דמצרים, ובקדמיתא על ידא דיוסף אתקיים ארעא, בההוא חלמא דחלם, דכתיב ויהי מקץ שנתים ימים וגו'.
ויהי מקץ וגו'. ר' אלעזר פתח ואמר, חי ה' וברוך צורי וירום אלהי ישעי. אלוהי כתיב, בוי"ו. האי קרא אית לאסתכלא ביה, חי ה': דא חי צדיקא יסודא דעלמא, דאקרי חי דעלמין. וברוך צורי: דא הוא דכתיב ברוך ה' צורי, ודא עלמא דאתקיים עליה צדיקא דא. וירום אלהי ישעי. וירום: דא עלמא עלאה. אלוהי בוא"ו: דא שמים, כד"א השמים שמים לה'.
ת"ח ברוך אדנ"י יום יום יעמס לנו, ברוך אדנ"י, באל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, והאי קרא רזא דחכמתא איהו. יום יום: אלו שנתים ימים, כד"א ויהי מקץ שנתים ימים. ופרעה חולם והנה עומד על היאור, רזא איהו, כמה דאתמר דא יוסף, דנהר דא, יוסף הצדיק הוא.
והנה מן היאור עולות שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר ותרעינה באחו. והנה מן היאור, דהא מנהר דא אתברכאן כל אינון דרגין דלתתא, בגין דההוא נהר דנגיד ונפיק, איהו אשקי וזן לכלא, ויוסף איהו נהר, לאתברכא כל ארעא דמצרים בגיניה.
ות"ח, ההוא נהר שבע דרגין אתשקיין ואתברכן מניה, ואלין אינון יפות מראה ובריאות בשר. ותרעינה באחו: בחבורא באחוותא דלא אשתכח בהו פרודא, וכלהו לשבחא קיימין, דהא כל הני דרגין שבע דקאמרן, רזא איהו, כד"א ואת שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך וגו'. וע"ד שבע פרות יפות מראה, ולקבל דא כתיב, שבעת הסריסים המשרתים את פני המלך וגו'.
רבי יצחק אמר, שבע פרות הטובות, דרגין אינון עלאין על אחרנין. ושבע הפרות הרעות, דרגין אחרנין דלתתא. אלין מסטרא דקדושה, ואלין מסטרא דמסאבא.
שבע השבלים, רבי יהודה אמר, אלין קדמאי, אינון טבין, בגין דאינון מסטרא דימינא, דכתיב ביה כי טוב, ואלין בישין אינון לתתא מנייהו. שבע השבלים אינון מסטרא דדכיו, ואלין מסטרא דמסאבו, וכלהו דרגין קיימין אלין על אלין, ואלין לקבל אלין, וכלהו קא חמא פרעה בחלמיה.
א"ר ייסא, וכי לההוא חייבא דפרעה אחזיין ליה כל הני. א"ל ר' יהודה, כגוונא דלהון חמא, דכמה דרגין על דרגין, אלין לקבל אלין, ואלין על אלין, ואיהו חמא באינון דרגין דלתתא.
והא תנינן, דהא כמה דאיהו בר נש, הכי אחזיו ליה בחלמיה, והכי חמי, ונשמתא הכי סלקת לאשתמודעא, כל חד וחד כפום דרגיה כדקא חזי ליה, ובגין כך פרעה חמא כדקא חזי ליה, ולא יתיר.
ויהי מקץ וגו', רבי חזקיה פתח ואמר לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. ת"ח, כל מה דעבד קב"ה לתתא, לכלא שוי זמנא וזמן קצוב, זמן שוי לנהורא ולחשוכא, זמנא שוי לנהורא דשאר עמין, דאינון שלטין השתא על עלמא. וזמנא שוי לחשוכא, דאיהו גלותא דישראל, תחות שלטנותא דלהון. זמנא שוי קב"ה לכלא, בג"כ לכל זמן ועת לכל חפץ. מאי ועת לכל חפץ. זמנא ועדן הוא לכלא, לכל ההוא רעותא דאשתכח לתתא.
ד"א ועת לכל חפץ, מאי עת. כדכתיב עת לעשות ליי' הפרו תורתך. וכתיב ואל יבא בכל עת אל הקדש. ואיהו דרגא ממנא, והא אוקמוה. ובג"כ עת איהו ממנא, לכל חפץ תחת השמים. ויהי מקץ שנתים ימים, מסטרא דההוא קץ דחשך, חמא פרעה בחלמיה, ומתמן ידע ואתגלי ליה ההוא חלמא.

— 3 —
ויהי בבקר ותפעם רוחו וישלח ויקרא את כל חרטמי מצרים ואת כל חכמיה וגו'. ותפעם רוחו. מאי ותפעם. רבי יוסי אמר, הא אוקמוה, בפרעה כתיב ותפעם, ובנבוכדנצר כתיב ותתפעם. ואוקמוה, דהא בפרעה כתיב ותפעם, בגין דהוה ידע חלמא, ופשרא לא הוה ידע, אבל נבוכדנצר, חמא חלמא, וחמא פשרא, ואתנשי כלא מניה.
אבל ת"ח, ותפעם רוחו, כד"א לפעמו, דהוה אתי רוחא ואזיל, ואתי ואזיל ולא הוה מתיישבא עמיה עדיין כדקא יאות, ועל דא כתיב ותחל רוח יי' לפעמו, דכדין הוה שירותא, אוף הכא רוחיה אתער ביה, ואזיל ואתער, ולא הוה מתישבא עמיה למנדע. נבוכדנצר ותתפעם רוחו, באתערותא הוה אתער על חד תרין, ואזלין, ותייבין, ודא הוא כד"א כפעם בפעם, פעם בהאי, ופעם בהאי, ולא מתישבא דעתיה ורוחיה.
וישלח ויקרא את כל חרטומי מצרים, אלין חרשין. ואת כל חכמיה, אלין חכימין בטיירא. וכלהו הוו מסתכלן למנדע ולא יכילו לאדבקא.
אמר רבי יצחק, אע"ג דאתמר דלא אחזיין ליה לבר נש אלא בההוא דרגא דיליה, שאני למלכים, דאחזיין לון מלין עלאין, ומשניין מבני נשא אחרנין, כמה דמלכא דרגיה עלאה על כל שאר אחרנין, הכי נמי אחזיאו ליה בדרגא עלאה על כל שאר אחרנין, כד"א את אשר האלהים עושה הראה את פרעה. אבל לשאר בני נשא לא גלי לון קב"ה, מה דאיהו עבד, בר לנביאי, או לחסידי, או לחכימי דרא. והא אוקמוה.
ת"ח, כתיב אותי השיב על כני ואותו תלה, מכאן דחלמא אזיל בתר פישרא. השיב על כני מאן, אלא דא יוסף. ואותו תלה, בההוא פישרא דקא פשר ליה, וכתיב ויהי כאשר פתר לנו כן היה.

— 4 —
וישלח פרעה ויקרא את יוסף ויריצהו מן הבור וגו'. רבי אבא פתח ואמר, רוצה יי' את יראיו את המיחלים לחסדו. כמה קב"ה, אתרעי בהו בצדיקיא, בגין דצדיקיא אינון עבדין שלמא לעילא, ועבדי שלמה לתתא, ואעלין כלה בבעלה, ובגין כך קב"ה אתרעי בהו, באנון דדחלין ליה ועבדין רעותיה.
למיחלים לחסדו, מאן אינון מיחלים לחסדו, הוי אימא אינון דמשתדלי באורייתא בליליא, ואשתתפו בהדי שכינתא, וכד אתי צפרא, אינון מחכאן לחסדו. והא אוקמוה, בזמנא דבר נש אשתדל באורייתא בליליא, חוטא דחסד אתמשיך עליה ביממא, כדכתיב יומם יצוה יי' חסדו ובלילה שירה עמי. מאי טעמא יומם יצוה יי' חסדו, משום דבלילה שירה עמי. ובגין כך, רוצה יי' את יראיו כתיב, ולא ביראיו, כמאן דרעי ברעותיה לאחרא, ואתרעי ליה לאתפייסא בהדיה, ובגין כך רוצה יי' את יראיו, ולא ביראיו.
כגוונא דא, יוסף הוה עציב בעציבו דרוחא, בעציבו דלבא, דהוה אסיר תמן. כיון דשדר פרעה בגיניה מה כתיב, ויריצוהו אתפייסו ליה, ואהדרו ליה מלין דחדוה, מלין למחדי לבא, בגין דהוה עציב מן בירא. ת"ח, בקדמיתא נפל בבירא, בבירא אסתלק לבתר.
רבי שמעון אמר, עד לא אירע ליוסף ההוא עובדא, לא אקרי צדיק. כיון דנטר ההוא ברית קיימא, אקרי צדיק, וההוא דרגא דברית קדישא אתעטר בהדיה, ומאי דהוה בבור בקדמיתא, אסתלק בהדיה, וכתיב ויריצהו מן הבור, אסתלק מן דא, ואתעטר בבאר מים חיים.
וישלח פרעה ויקרא את יוסף, לקרא ליוסף מבעי ליה. אלא ויקרא את יוסף: דא קב"ה, דכתיב עד עת בא דברו אמרת יי' צרפתהו. עד עת בא דברו, הה"ד ויקרא את יוסף, כתיב הכא ויקרא את יוסף, וכתיב התם ויקרא אל משה. ויגלח ויחלף שמלותיו, בגין יקרא דמלכא, והא אוקמוה.
ר' אלעזר פתח, ויבא ישראל מצרים ויעקב גר בארץ חם. ת"ח, דקב"ה מגלגל גלגולין בעלמא, ומקיים אסרין וקיומין, בגין לקיימא קיומא וגזרה דאיהו גזיר.
דהא תנן, אלמלא חביבו ורחימו דרחים קב"ה לאבהן, הוה אתחזי לנחתא יעקב למצרים בשלשלי דפרזלא. וברחימו דלהון, שלטיה ליוסף בריה, ועבד ליה מלכא דשליטא על כל ארעא, ונחתו כלהו שבטין ביקרא, ויעקב כמלכא.
ת"ח, מה כתיב ויבא ישראל מצרים ויעקב גר בארץ חם, כיון דכתיב ויבא ישראל מצרים, לא ידענא דיעקב גר בארץ חם, אמאי אצטריך הא. אלא, ויבא ישראל מצרים: דא קב"ה. ויעקב גר בארץ חם: דא יעקב, דהא בגיניה דיעקב ובנוי, אתא שכינתא למצרים, וקב"ה גלגל גלגולין, ואחית ליה ליוסף בקדמיתא, דבזכותיה אתקיים ברית בהדיה, ושלטיה על כל ארעא.
מה כתיב, שלח מלך ויתירהו מושל עמים ויפתחהו. ר' שמעון אמר, כתיב יי' מתיר אסורים וגו', והכא כתיב, שלח מלך ויתירהו, אמאי מושל עמים ויפתחהו. אלא, שלח מלך: דא קב"ה. מושל עמים: דא קב"ה. שלח מלך, מלך עלאה. שלח ויתירהו, ומאן איהו דשלח, דא מלאך הגואל, דאיהו מושל עמים, דאיהו מושל על תתאי. וכלא מעם קודשא בריך הוא איהו.
ויריצהו חסר וא"ו, ומאן איהו, דא קב"ה. בגין דהא לית מאן דאסיר ופתח, בר קב"ה, דכתיב יסגר על איש ולא יפתח. וכתיב והוא ישקיט ומי ירשיע ויסתר פנים ומי ישורנו ועל גוי ועל אדם יחד, דהא כלא ביה, וכתיב וכמצביה עבד בחיל שמיא ודארי ארעא ולא איתי די ימחי בידיה ויאמר ליה מה עבדת, ובגין כך כתיב ויריצהו מן הבור וגו'.
מאי ויריצהו. כד"א יעתר אל אלוה וירצהו, כגוונא דא ויריצהו מן הבור, ולבתר ויבא אל פרעה. ד"א ויריצהו, דאמשיך עליה חוטא דחסד, למיהב ליה חנא קמיה דפרעה, אלהים יענה את שלום פרעה, בגין לאקדמא ליה שלום, ולמפתח בשלום.
רבי אבא אמר, ת"ח, בההוא רשע דפרעה, דאיהו אמר, לא ידעתי את ה', ופרעה חכים הוה מכל חרשוי, אלא ודאי שמא דאלהים הוה ידע, דהא כתיב הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו. ובגין דמשה לא אתא לגביה אלא בשמא דה', ולא בשמא דאלהים, ודא הוה קשיא קמיה מכלא, דאיהו הוה ידע דהא שמא דא איהו שליט בארעא, ובשמא דה' לא הוה ידע, ועל דא קשיא קמיה שמא דא.
ודא הוא דכתיב ויחזק ה' את לב פרעה, דמלה דא הוה אתקיף לביה, ואקשי ליה, ועל דא משה לא אודע ליה מלה דשמא אחרא, אלא שמא דה' בלחודוי, ואוקמוה.
פתח ואמר מי כה' אלקינו המגביהי לשבת וגו' מי כה' אלקינו המגביהי לשבת, דאסתלק מעל כרסי יקריה, ולא אתגלי לתתא, בשעתא דלא אשתכחו זכאין בעלמא, הא איהו אסתלק מנייהו, ולא אתגלי להו. המשפילי לראות, בשעתא דזכאין אינון דאשתכחו בעלמא. קב"ה נחית בדרגוי לקבלהון דתתאי, לאשגחא על עלמא, לאוטבא להו.
דהא כד זכאין לא אשתכחו בעלמא, איהו אסתלק, ואסתיר אנפין מנייהו, ולא אשגח עלייהו, בגין דצדיקייא אינון יסודא וקיומא דעלמא, דכתיב וצדיק יסוד עולם.
ועל דא קב"ה לא גלי שמיה קדישא, בר לישראל בלחודוי, דאינון חולק עדביה ואחסנתיה, ועלמא פליג ליה קב"ה, לממנן תריסין, והא אתמר דכתיב בהנחל עליון גוים וגו'. וכתיב כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו.
רבי חייא ורבי יוסי הוו אזלי בארחא, א"ר יוסי לרבי חייא תווהנא על האי דקאמר שלמה, כל מלוי סתימין ולא אתיידעון, דהא קהלת סתים סתימין.
פתח ואמר כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר לא תשבע עין לראות ולא תמלא אזן משמוע כל הדברים יגעים, וכי כל הדברים יגעים אינון למללא, דקאמר לא יוכל איש לדבר. ולא תשבע עין לראות. ולא תמלא אזן משמוע, מ"ט אלין. אלא בגין דתרין מנהון, ואינון עיינין ואודנין, לא קיימין ברשותיה דבר נש, ופומא איהו ברשותיה, וכל אלין תלת לא יכלין לאשלמא כלא, ולאדבקא כלא.
אמר ר' חייא, הכי הוא, דדבורא דבר נש לא יכיל למללא, ועיינין למחמי, ואודנין למשמע, ואין כל חדש תחת השמש. ות"ח אפילו בריין וקסטורין, דעבד קב"ה תחת השמש, לא יכלין למללא כל מלין דעלמא, ועינא לא יכיל. למשלט ולמחמי, ואודנא למשמע. ובג"כ שלמה דהוה ידע כל מלה, הוה אמר דא.
ות"ח, כל עובדין דעלמא, בכמה קסטרין תליין, וכל בני עלמא לא ידעין, ולא משגיחין על מה קיימי בעלמא, ואפילו שלמה מלכא, דהוה חכים מכל בני עלמא, לא יכיל לקיימא בהו.
פתח ואמר, את הכל עשה יפה בעתו גם את העולם, נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלקים וגו'. ת"ח, זכאין אינון דמשתדלי באורייתא וידעי לאסתכלא ברוחא דחכמתא. את הכל עשה יפה בעתו, כל עובדין דעבד קב"ה בעלמא, בכל עובדא ועובדא, אית דרגא ממנא על ההוא עובדא בעלמא, הן לטב הן לביש. מנהון דרגין לימינא, ומנהון דרגין לשמאלא, אזיל בר נש לימינא, ההוא עובדא דעביד, ההוא דרגא ממנא לההוא סטרא, ועביד ליה סיועא, וכמה אינון דמסייעי ליה. אזל בר נש לשמאלא, ועביד עובדוי, ההוא עובדא דעביד, ממנא איהו לההוא סטרא, וקא מקטרג ליה, ואוביל ליה לההוא סטרא, ואסטי ליה. ובג"כ, ההוא עובדא דעביד בר נש כדקא חזי, ההוא ממנא דסטר ימינא, קא מסייע ליה, ודא הוא בעתו, יפה בעתו, דההוא עובדא מתקשרא בעתו, כדקא חזי ליה.
גם את העולם נתן בלבם. כל עלמא, וכל עובדוי דעלמא, לאו אינון אלא ברעותא דלבא, כד סליק ברעותא דבר נש. זכאין אנון צדיקיא דאמשיכו עובדין טבין, לאוטבא לון, ולכל עלמא, ואינון ידעין לאתדבקא בעת שלום, ובחילא דצדקה דעבדין לתתא, אינון משכין לההוא דרגא דאקרי כל, לאנהרא בעתו.
ווי לון לחייביא, דלא ידעין עת דההוא עובדא, ולא משגיחין למעבד עובדיהון בעלמא על תקונא דאצטריך ליה לעלמא, ולאתקנא עובדא בההוא דרגא דאתחזי ליה, מאי טעמא, בגין דלא ידעין.
ועל דא אתייהב כלא ברעותהון דבני נשא, דכתיב מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלקים מראש ועד סוף, ובגין כך דאינון עובדין לא אתעבידו לאתקנא בדרגייהו כדקחזי, דיתכליל עובדא דא בדרגא דא, כלא כתקונא אלא כפום רעותא דבר נש, מה כתיב בתריה ידעתי כי אין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו. ידעתי כי אין טוב בם, באינון עובדין, דלא אתעבידו כדקא יאות, כי אם לשמוח, בכל מה דייתי עלוי, ולמיהב הודאה לקב"ה, ולעשות טוב בחייו, דהא אי ההוא עובדא גרים ליה בישא, בגין ההוא דרגא דקא ממנא עלוי, אית ליה למחדי ביה, ולאודאה עליה, דאיהו גרים ליה לנפשיה, ואיהו אזיל בלא ידיעא, כציפרא דא בגו קוסטירא.
וכל דא מנלן, דכתיב כי גם לא ידע האדם את עתו, כדגים שנאחזים במצודה רעה וכצפרים האחזות בפח כהם יוקשים בני האדם לעת רעה כשתפול עליהם פתאום. כי גם לא ידע האדם את עתו. מאי עתו, עתו דההוא עובדא דקא עביד, כמה דאת אמר, את הכל עשה יפה בעתו, ובג"כ אינון כצפרים האחוזות בפח. ובג"כ זכאין אינון דמשתדלי באורייתא, וידעי אורחוי ושבילוי דאורייתא דמלכא עלאה, למיהך בה בארח קשוט.
ותא חזי, לעולם אל יפתח בר נש פומיה לביש, דאיהו לא ידע מאן נטיל ההיא מלה, וכד לא ידע בר נש אתכשל בה, וצדיקיא כד פתחי פומייהו כלהו שלם. ת"ח, יוסף כד שרא למללא לפרעה, מה כתיב, אלהים יענה את שלום פרעה. אמר רבי יהודה, הא אתמר, דקב"ה חס על שלמא דמלכותא, כד"א ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים ואוקמוה.

— 5 —
רבי חייא אמר, פרעה בעא לנסאה ליה ליוסף, ואחלף ליה חלמא, ויוסף בגין דהוה ידע דרגין, אסתכל בכל מלה ומלה, ואמר כך חמיתא, כל מלה ומלה כדקא חזי.
הה"ד, ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך. אחרי הודיע אלהים, אחרי הוית בההיא שעתא דחלמית חלמא, תמן הוית שכיח. ובגין כך אמר את כל זאת ידעת חלמא היך הוה וידעת פשריה.
א"ר יצחק, אי הכי יוסף אמר כלא, חלמא ופשרא, כדניאל דאמר חלמא ופשריה. א"ל לאו האי כהאי, יוסף אסתכל מגו מלולא דפרעה, דהוה אמר בדרגין ידיען, וחמא ליה דקא טעה, וא"ל לאו הכי, אלא הכי הוא, בגין דדרגין כסדרן אתיין. אבל דניאל, לא אסתכל מגו מלולא דנבוכדנצר כלום. וכלא קאמר ליה חלמא ופשריה.
מה כתיב בדניאל, אדין לדניאל בחזוא די ליליא רזא גלי. בחזוא די ליליא, מאן חזוא די ליליא, דא גבריאל, דאיהו חזוא חיזו מן חיזו.
ת"ח, מה כתיב והנה כבוד אלקי ישראל בא מדרך הקדים וקולו כקול מים רבים והארץ האירה מכבודו. מה כתיב בתריה, וכמראה המראה אשר ראיתי בבאי לשחת את העיר ומראות כמראה אשר ראיתי אל נהר כבר ואפל אל פני. כל אלין מראות, אינון שית, דאינון מראות, וחיזו דחזוא, חיזו אית ליה, לאתחזאה ביה גוונין דלעילא, ואתחזון בההוא חיזו, ואית חיזו לחיזו, וחיזו לחיזו, דא על דא, וכלהו קיימין בדרגין ידיען ושלטי, ואקרון חיזו דליליא, ובהו מתפרשין כל חלמין דעלמא, ואלין אינון כגוונא דלעילא, עלייהו.
ובגין כך, דניאל בחזוא דליליא רזא גלי. אתגלי לא כתיב, אלא רזא גלי, חד מאלין דרגין, גלי ליה ההוא חלמא ופשריה. אבל יוסף, מגו מלוי דפרעה, אסתכל בדרגין עלאין וקאמר.
ובגין כך פקדיה על כל ארעא דמצרים, בגין דקב"ה, מדיליה דיוסף קא יהיב ליה, פומא דלא נשק לעבירה, כתיב ועל פיך ישק כל עמי. ידא דלא קריב לעבירה, כתיב ויתן אותה על יד יוסף. צואר דלא קריב לעבירה, כתיב וישם רביד הזהב על צוארו. גופא דלא קריב לעבירה, וילבש אתו בגדי שש. רגל דלא רכיב לעבירה, כתיב וירכב אתו במרכבת המשנה אשר לו. המחשבה דלא חשב, נקרא נבון וחכם. לב שלא הרהר, ויקראו לפניו אברך. וכלא מדיליה נטל.
מה כתיב, ויצא יוסף מלפני פרעה ויעבר בכל ארץ מצרים. אמר רבי חזקיה, מאי טעמא ויעבור בכל ארץ מצרים. בגין לשלטאה, דמכרזי קמיה הכי, ובגין למכנש עבורא, בכל אתר ואתר. רבי אלעזר אמר, כנש יוסף עיבור, בכל אתר, בגין דלא יתרקב.
אמר רבי שמעון, כל מה דעבד קב"ה, כלא איהו לגלגלא גלגולין, בגין דבעי לקיימא קיומא. ת"ח, כד ברא קב"ה עלמא, אייתי כל מה דאצטריך עלמא בקדמיתא, ולבתר אייתי ליה לב"נ לעלמא, ואשכח מזונא.
כגוונא דא, קב"ה אמר לאברהם, ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וגו', ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. כד אתא יוסף לארעא דמצרים, לא אשתכח בה רכוש גדול. גלגל גלגולין, ואייתי כפנא על עלמא, וכל עלמא הוו מייתין כספא ודהבא למצרים, ואתמלי כל ארעא דמצרים כספא ודהבא. לבתר דאתתקן כלא רכוש גדול, אייתי יעקב למצרים.
דהכי ארחי דקב"ה, בקדמיתא בארי אסוותא, ולבתר מחי. כך בקדמיתא אתקין רכוש גדול, ולבתר אייתי לון לגלותא. וע"ד גלגל גלגולין, ואייתי כפנא על כל עלמא, בגין דליהוו מייתין כספא ודהבא כל עלמא למצרים.
תא חזי, בגין יוסף דאיהו צדיק, איהי גרים עותרא כספא ודהבא, לנטלא ישראל, כדכתיב ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל. ומן ידא דצדיק אתא דא לישראל, וכלא למזכי לון לעלמא דאתי.
פתח ואמר, ראה חיים עם אשה אשר אהבת וגו'. תא חזי, האי קרא ברזא עלאה איהו, ואוקמוה. ראה חיים: אלין חיין דעלמא דאתי, דזכאה הוא בר נש דזכי ביה כדקא יאות.
עם אשה אשר אהבת: דא כנסת ישראל, בגין דבה כתיב אהבה, דכתיב ואהבת עולם אהבתיך. אימתי. בשעתא דסטרא דימינא אחיד בה, דכתיב על כן משכתיך חסד.
כל ימי חיי הבלך. בגין דאיהי אתקשרת בחיים, ואיהי עולם דחיין שריין ביה. דהא עלמא דא, לא שריין ביה חיים, בגין דאינון תחת השמש, ולא מטאו הכא אינון נהורין דההוא שמשא, ואסתלקו מעלמא, מיומא דאתחריב בי מקדשא, דכתיב חשך השמש בצאתו וגו'. מאי חשך השמש, דסליק נהוריה, ולא נהיר, כד"א הצדיק אבד וגו'.
כי הוא חלקך בחיים. דא הוא שמשא בסיהרא, ובעינן למיעל סיהרא בשמשא ושמשא בסיהרא, דלא לאפרשא לון, ודא הוא חולקא דבר נש, למיעל בהו לעלמא דאתי.
מה כתיב בתריה, כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה, האי קרא אית לאסתכלא ביה, כל אשר תמצא ידך לעשות, וכי הותרה רצועה, למעבד בר נש כל מה דיכיל. אלא, לעשות בכחך כתיב, מאי בכחך. דא נשמתיה דב"נ, דאיהי חילא דב"נ, למזכי בה לעלמא דין, ולעלמא דאתי.
ד"א בכחך: דא היא אשה דקאמרן, דאיהי חילא לאתתקפא בה, בעלמא דין, ובעלמא דאתי, ובעי בר נש למזכי בה בהאי עלמא, בהאי חילא, בגין דיתתקף בה בההוא עלמא.
מאי טעמא. בגין דלבתר דיפוק בר נש מהאי עלמא, לית ביה חילא למעבד מדי, ולומר השתא מכאן ולהלאה אעביד עובדין טבין, דודאי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר וגו'. אי לא זכי בר נש בהאי עלמא, לא יזכי ביה לבתר בההוא עלמא, ואוקמוה מאן דלא אתקין זוודין למיהך מהאי עלמא, לא ייכול בההוא עלמא, ואית עובדין טבין דעביד בר נש בהאי עלמא, דייכול מנייהו הכא, וכלא אשתאר לעלמא דאתי, ולאתזנא מנייהו.
תא חזי, יוסף זכה בהאי עלמא, וזכה בעלמא דאתי, בגין דבעא לאתאחדא באשה יראת יי', כד"א וחטאתי לאלהים, ובגין כך זכה למשלט בהאי עלמא, וזכה לון לישראל.
מה כתיב וילקט יוסף את כל הכסף, והכי אתחזי, דהא ההוא נהר דנגיד ונפיק, איהו לקיט כלא, וכל עותרא ביה קיימא. ודא היא רזא דכתיב, ויתן אתם אלהים ברקיע השמים, וכלא איהו כדקא יאות, ודאי יוסף בעי למשלט על מלכותא.
ות"ח, כתיב וירכב אותו במרכבת המשנה, מאן מרכבת המשנה. קב"ה עביד ליה לצדיק שליטא, בגין דהא מניה אתזן עלמא, ואצטריך לאתזנא, וקב"ה אית ליה רתיכא עלאה, ואית ליה רתיכא תתאה, רתיכא תתאה איהי מרכבת המשנה, ויוסף צדיק אקרי וליה אתחזי למהוי רכיב על מרכבת המשנה אשר לו לקב"ה, וכלא איהו ברזא עלאה, למהוי כגוונא דלעילא.
ת"ח, ויקראו לפניו אברך, מאי אברך. קשירו דאתקשר שמשא בסיהרא, וכלא כרעין לקבל אתר דא. ונתון אותו על כל עלמא, וכלהו אודן לגביה, ובגין דא כלא ברזא עלאה איהו.
ת"ח, קב"ה עבד מלכותא דארעא, כעין מלכותא דרקיעא, וכלא דא כגוונא דא. וכל מה דאתעביד בארעא קיימא קמי קב"ה בקדמיתא. ת"ח, מלכותא קדישא, לא קביל מלכותא שלימתא, עד דאתחבר באבהן, בגין דקב"ה עבד לה למלכו עלאה, לאתנהרא מרזא דאבהן.
וכד יוסף הצדיק נחת למצרים בקדמיתא, איהו משיך לה לשכינתא לבתר עמיה, דהא שכינתא לא אזלא אלא בתרא דצדיק, ובג"כ אתמשך יוסף למצרים בקדמיתא, ונטיל כל עותרא דעלמא כדקא יאות, ולבתר נחתת שכינתא למצרים, וכלהו שבטין בהדה.
ובגיני כך, יוסף דנטר ליה לברית, זכה לאתעטרא באתריה, וזכה למלכותא דלעילא, ולמלכותא דלתתא, ועל דא כל מאן דנטר ברית קדישא, כאילו קיים אורייתא קדישא כולה, דהא ברית שקיל ככל אורייתא.

— 6 —
וירא יעקב כי יש שבר במצרים ויאמר יעקב לבניו וגו'. ר' חייא פתח ואמר, משא דבר יי' על ישראל נאם יי' נוטה שמים ויוסד ארץ ויוצר רוח אדם בקרבו, האי קרא אית לאסתכלא ביה, משא דבר יי', בכל הני אתר דקאמר משא, משא אמאי. אלא, בכל אתר דאיהו על דינא דשאר עמין ואמר משא, לטב. בכל אתר דאיהו על ישראל ואמר משא, לביש.
בכל אתר דאיהו על דינא דשאר עמין, לטב, בגין דמשא מטולא איהו, כביכול מטולא איהו עליה דקב"ה, שלום דעמין עכו"ם, וכד אתגזר דינא עלייהו מעבר מניה ההוא מטולא דאיהו סביל עלייהו. בכל אתר דדינא אתגזר עלייהו דישראל, ואמר משא, כביכול מטולא איהו עליה דקב"ה, ובגין כך, משא מהאי גיסא, ומהאי גיסא, מטולא איהו.
כיון דאמר נוטה שמים ויוסד ארץ, אמאי אצטריך ויוצר רוח אדם בקרבו, וכי לא הוינא ידעי, דאיהו יוצר רוח אדם, אלא לאחזאה דרגא ידיעא, דכל רוחין ונשמתין דעלמא, בההוא דרגא קיימין.
ר"ש אמר, האי קרא קשיא, אי אמר ויוצר רוח אדם ולא יתיר יאות, אבל בקרבו מהו. אלא רזא איהו בתרין סטרין, דהא מההוא נהר דנגיד ונפיק, מתמן נפקי ופרחי נשמתין כלהו, ואתכנישו באתר חד, וההוא דרגא איהו יוצר רוח אדם בקרבו, והאי כאתתא דאתעברא מן דכורא, וההוא ולדא, צרת לה במעהא. עד דאצטייר כלא בציורא שלימו במעהא, כך ויוצר רוח אדם בקרבו, בקרבו קיימא, עד דאתברי בר נש בעלמא ויהב ליה.
ד"א, ויוצר רוח אדם בקרבו, בקרבו דאדם ממש. בגין דכד אתברי ב"נ, וקב"ה יהב ליה נשמתיה, ונפיק לאוירא דעלמא, ההוא רוחא דבגויה, לא אשכח גופא לאתפשטא בגויה, וקיימא בסטרא חד בגויה.
וכד בר נש אתפשט גופיה, ההוא רוחא אתפשט, ויהיב ביה חילא, וכן כגוונא דגופא אתרבי, הכי רוחא יהיב חילא ביה, לאתתקפא בר נש בהדיה, ובגין כך יוצר רוח אדם בקרבו ממש.
ואי תימא יוצר רוח אדם מהו, בגין דההוא רוחא, אצטריך חילא דלעילא יתיר לאסתייעא בהדיה, ועל דא קב"ה איהו יוצר רוח אדם בקרבו, ויהיב ליה סיועא בבר נש.
ת"ח, כד ההוא רוחא אצטריך סיועא, כגוונא דאיהו ההוא בר נש, וכגוונא דההוא גופא אתתקן, הכי נמי ההוא רוחא מתקנין ליה, ואוספין ליה רוחא לאתתקנא, ודא הוא יוצר רוח אדם בקרבו.
ות"ח כיון דאתאביד יוסף מאבוי, יעקב אביד ההוא תוספת רוחא דהוה ליה, ואסתלקת מניה שכינתא, לבתר מה כתיב ותחי רוח יעקב אביהם, וכי עד השתא מית הוה. אלא ההוא תוספת רוחא אסתלק מניה שכינתא, ולא הוה בגויה, בגין דעצבונא דהוה ביה גרמא ליה, לא הוה רוחיה בקיומיה, ובגין כך ותחי רוח יעקב אביהם.
והכא כתיב וירא יעקב, דעד כען לא אתבשר, מנא הוה ידע, אלא וירא יעקב, דחמא לכל דיירי ארעא דאזלי למצרים, ומייתן עבורא.
ר' יצחק אמר, ת"ח, דוד מלכא, זכה לאתחברא באבהן, וירית דוכתיה בגווייהו. הה"ד, אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה.
ר' ייסא ור' חזקיה הוו אזלי מקפוטקיא ללוד, והוה עמהון חד יודאי, במטול דקפטירא דחמרא, עד דהוו אזלי אמר ר' ייסא לר' חזקיה, אפתח פומך, ואימא חד מלה, מאינון מילי מעלייתא דאורייתא, דאת אמר בכל יומא קמי בוצינא קדישא.
פתח ואמר, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. דרכיה דרכי נעם, אלין ארחין דאורייתא, דמאן דאזיל בארחי דאורייתא, קב"ה אשרי עליה נעימותא דשכינתא, די לא תעדי מניה לעלמין. וכל נתיבותיה שלום, דכלהו נתיבין דאורייתא כלהו שלם, שלם ליה לעילא, שלם ליה לתתא, שלם ליה בעלמא דין, שלם ליה בעלמא דאתי.
אמר ההוא יודאי, איסירא בקיסטרא בהאי קרא אשתכח, אמרו ליה מנין לך, אמר לון מאבא שמענא, ואוליפנא הכא בהאי קרא מלה. פתח ואמר, האי קרא בתרין גוונין איהו, ובתרין סטרין, קרי ביה דרכים, וקרי ביה נתיבות, קרי ביה נעם, וקרי ביה שלום. מאן דרכים, ומאן נתיבות. מאן נעם, ומאן שלום.
אלא דרכיה דרכי נעם. היינו דכתיב הנותן בים דרך, דהא בכל אתר דאקרי באורייתא דרך, הוא אורח פתיחא לכלא, כהאי ארחא, דאיהו פתיח לכל בר נש, כך דרכיה דרכי נעם, אילין דרכים דאינון פתיחן מאבהן, דכראן בימא רבא, ועאלין בגויה, ומאינון אורחין מתפתחין לכל עיבר ולכל סטרי עלמא.
והאי נעם: הוא נעימו דנפק מעלמא דאתי, ומעלמא דאתי נהרין כל בוצינין, ומתפרשן לכל עיבר, וההוא טיבו וההוא נהורא דעלמא דאתי, דינקין אבהן, אקרי נעם. ד"א, עלמא דאתי אקרי נעם, וכד אתער עלמא דאתי, כל חדו, וכל טיבו, וכל נהורין, וכל חירו דעלמא אתער, ובגיני כך אקרי נעם.
ועל דא תנינן, חייבין דגיהנם, בשעתא דעאל שבתא, נייחין כלהו, ואית להו חירות ונייחא. בשעתא דנפיק שבתא, אית לן לאתערא חידו עלאה עלנא, דנשתזיב מההוא עונשא דחייביא דאתדנו מההיא שעתא ולהלאה. ואית לן לאתערא ולימא, ויהי נעם יי' אלקינו עלינו, דא הוא נעם עלאה, חידו דכלא, ועל דא דרכיה דרכי נעם.
וכל נתיבותיה שלום, מאן נתיבותיה. אלין אינון שבילין דנפקין מלעילא, וכלהו נקיט לון ברית יחידאי, דאיהו אקרי שלום, שלמא דביתא, ואעיל לון לימא רבא, כד איהו בתוקפיה, וכדין יהיב ליה שלמא, הה"ד וכל נתיבותיה שלום. ת"ח, יוסף ברית שלום הוה, והוה במצרים מלכא, ושליט על ארעא, ויעקב בגין דאסתלק מניה שכינתא, לא הוה ידע.
ועם כל דא, יעקב הוה ליה תברא, בגין למזבן עבורא במצרים, וחמא דאיהו תבירא על תבירא, דיחתון בנוי למצרים, ויאמר יעקב לבניו למה תתראו, בגין דלא תחמון גופייכו, אלא כרעבין, כגוברין דלית לון שבעא.
אמר ר' חזקיה, ודאי רזא הכא, דהא בכל זמנא דצערא איהו בעלמא, לא בעי בר נש, לאחזאה גרמיה בשוקא, בגין דלא יתפס בחובוי, ועל דא אמר למה תתראו, והא אתמר.
ד"א וירא יעקב כי יש שבר במצרים, עבור ממש, דהא קב"ה ע"ד שדר כפנא בעלמא, בגין לנחתא ליעקב ובנוי לתמן, ועל דא חמא בני ארעא, דהוו מייתין מתמן עבור.
וירא יעקב כי יש שבר במצרים, בשעתא דמית יצחק, אתו יעקב ועשו למפלג, ועשו נפק מחולקיה דארעא ומכלא, ויעקב דיסבול גלותא יטול כלא, ועל דא חמא, ההוא תבירא דהוה ליה במצרים, הוא ובנוי, למסבל גלותא, ועל דא ויאמר יעקב לבניו למה תתראו. מקמי דינא דלעילא, דלא ישתכח עלייכו מקטרגא. ויאמר הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה, הא אוקמוה רד"ו, חושבן דא הוו ישראל במצרים.

— 7 —
ויוסף הוא השליט על הארץ וגו', ר' ייסא פתח ואמר, ועתה ירום ראשי על אויבי סביבותי ואזבחה באהלו זבחי תרועה אשירה ואזמרה ליי'. ת"ח, כד קב"ה אתרעי ביה בבר נש, זקיף ליה על כל בני עלמא, ועביד ליה רישא דכלא, וכלהו שנאוי אתכפיין תחותוי.
דוד מלכא, שנאו ליה אחוי, דחו ליה מנייהו, קב"ה ארים ליה, על כל בני עלמא. אתא חמוי ערק מקמיה, קב"ה ארים ליה על כל מלכותיה, וכלהו הוו כרעין וסגדין קמיה. ויוסף דחו ליה אחוי, לבתר כלהו כרעו וסגידו קמיה, הה"ד ויבאו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה.
ד"א, ועתה ירום ראשי, מאי ועתה, כמו ואתה. ר' יהודה אמר, הא אתמר, עת דאיהו דרגא עלאה, ומאן איהו ההוא עת. דא ה"א, ואקרי עתה, ועתה: דא איהו ובי דיניה.
ירום ראשי, לארמא לה, ביקרא ומלכותא. על אויבי סביבותי, אלין שאר מלכי ארעא. ואזבחה באהלו, דא ירושלם, באהלו דא אהל מועד. זבחי תרועה, למשמע כל עלמא. אשירה ואזמרה, מההוא סטרא דתרועה היא, דהא מתמן, מההוא סטרא דתרועה, היא אתיא שירה ותושבחתא.
ד"א, ועתה ירום ראשי, דא כנסת ישראל. על אויבי סביבותי, דא עשו וכל אפרכין דיליה. ואזבחה באהלו, אלין ישראל. זבחי תרועה, דכתיב זבחי אלקים רוח נשברה, בגין לאעברא דינא מעלמא. אשירה ואזמרה, לאודאה ולשבחא לקב"ה, בלא פסיקו לעולם.
ד"א, ועתה ירום ראשי, בכלא, יצר טוב על יצר רע, דכתיב על אויבי סביבותי, דא יצר הרע, דאיהו סחרניה דבר נש, ואיהו שנאיה בכלא. ואזבחה באהלו זבחי תרועה, דא אורייתא, דאתיהיבת מסטרא דאשא, כדכתיב מימינו אש דת למו, דהא בגין אורייתא, ירום רישיה, ואתברו כל שנאוי קדמוי, כדכתיב תכריע קמי תחתי.
ד"א ועתה ירום ראשי, לאתכללא באבהן, דהא דוד מלכא, אית ליה לאתדבקא באבהן, וכדין יתרומם וסליק לעילא, ואיהו בחד קשורא בהו. על אויבי סביבותי, אלין אינון דבסטר שמאלא, כלהו מארי דינין, דמתכונין לחבלא, וכדין שמשא אתחבר בסיהרא, והוי כלא חד.
ת"ח, כתיב ויוסף הוא השליט על הארץ, דא שמשא דשליט בסיהרא, ונהיר לה, וזן לה. הוא המשביר לכל עם הארץ, דהא ההוא נהר דנגיד ונפיק, מניה אתזנו כלהו, ומתמן פרחין נשמתין לכלא, ובגין דא כלהו סגדין לגביה דההוא אתר, דהא לית לך מלה בעלמא, דלא תלי במזלא ואוקמוה.

— 8 —
ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו. רבי אלעזר פתח ואמר, למה אירא בימי רע עון עקבי יסבני. ת"ח, תלת אינון דדחלין ולא ידעין ממה דחלין, ואוקמוה, אבל אית מאן דדחיל, ולא ידע ממה איהו דחיל, בגין אינון חטאי, דלא ידע דאינון חטאין, ולא אשגח בהו, ואיהו דחיל מימי רע.
מאן אינון ימי רע, אלין אינון יומין דאינון אזדמנן בההוא רע, ומאן אינון, דא יצר הרע, דאיהו אקרי רע, ואית ליה יומין ידיען, דאתיהיב ליה רשו בעלמא, לאסטאה לכל אינון דמסאבי ארחייהו, דמאן דאתי לאסתאבא מסאבי ליה. ואלין אינון אקרון ימי רע, ואלין ממנן על אינון חובין דדשין בהו בני נשא בעקבייהו.
תא חזי, כל אינון דמסאבי ארחייהו, כמה חבילי טהירין, אזדמנן לגבייהו, ומסאבי להו. בארחא דבעי בר נש למיהך, בההוא ארחא מדברין ליה ממש, אתי בר נש לאתדכאה, כמה אינון דמסייעין ליה.
הא תנינן, דכד בר נש קם בצפרא, בעי לאסחאה ידוי, מגו נטלא דמיא, דאיהו מאנא ליטול מניה מיא, מגו מאן דאסחי ידוי בקדמיתא, כמה דאוקמוה. ותא חזי, בגין נטלא דא, אוקימנא מלה.
ותו, דבעיא ליה לבר נש, לנטלא ידא ימינא בשמאלא, בגין לשלטאה ימינא על שמאלא, ויסתחי ימינא מן שמאלא, ובגין כך איהו נטילא, ועל דא, מאן דנטיל ידוי, יטול ימינא בשמאלא, לאשלטא ימינא על שמאלא, בגין דלא יהיב דוכתא ליצר הרע לשלטאה כלל, והא אוקימנא.
ת"ח, בשעתא דדינא בישא שלטא, לא אתיב ידיה מלאבאשא, ובשעתא דימינא שלטא על עמין עעכו"ם, לתברא לון, חייס קב"ה עלייהו, ולא שצי לון.
ובגין כך, כל מאן דאיהו חטי, באינון חטאין דדש בהו ברגלוי, לא ידע בהו, ודחיל תדירא. דוד מלכא הוה אסתמר תדיר, מחובין אלין, וכד הוה נפיק לקרבא, הוה מפשפש לון, ועל דא לא דחיל לאגחא עמהון קרבא.
ות"ח, ארבע מלכין הוו, מאן דשאיל דא, לא שאיל דא. דוד אמר, ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם. מאי טעמא, בגין דהוה אסתמר מאלין חובין, ולא יהיב דוכתא לשנאוי לשלטאה, ועל דא בעי למרדף אבתרייהו תדיר, ולא ירדפון אינון אבתריה למתבע חובוי ויפול בידייהו.
אסא הוה דחיל יתיר, אף על גב דהוה מפשפש בחטאוי, ולא כדוד מלכא, איהו בעי למרדף אבתרייהו, ולא יגיח לון, ויקטול לון קודשא ב"ה. וכך הוה, דכתיב וירדפם אסא והעם אשר עמו וגו', וכתיב ויגוף ה' את הכושים לפני אסא ולפני יהודה וינוסו הכושים. דוד מה כתיב ביה ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם, אבל אסא איהו רדיף וקב"ה מחי.
יהושפט מלך יהודה, אוף הכי נמי הוה שאיל, ואמר, לא יכילנא למרדף, ולא לקטלא, אלא אנא אזמר, ואת קטיל לון, בגין דלא הוה מפשפש כל כך כאסא. וקב"ה עבד ליה הכי, דכתיב ובעת החלו ברנה ותהלה נתן ה' מארבים על בני עמון מואב והר שעיר הבאים ליהודה וינגפו.
חזקיה מלך יהודה, אוף הכי נמי אמר, אנא לא יכילנא, לא לזמרא, ולא למרדף, ולא לאגחא קרבא, בגין דדחיל מאלין חובין דקאמרן, מה כתיב, ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים, וחזקיה הוה יתיב בביתיה, ושכיב בערסיה, וקודשא בריך הוא קטיל לון.
ומה צדיקים אלין, הוו דחלין מאלין חובין, שאר בני עלמא על אחת כמה וכמה. בגין כך, אית ליה לבר נש לאסתמרא מאלין חובין, ולפשפשא בהון כדקאמרן, בגין דלא ישלטון עלוי אינון ימי רע, דלא מרחמי עליה.
ת"ח, ויכר יוסף את אחיו, בשעתא דנפלו בידיה, איהו רחים עלייהו, בגין דאיהו שלים, והם לא הכירוהו, דאינון שמעון ולוי, אתו מסטרא דדינא קשיא, ועל דא לא רחימו עליה, דהא כל אינון מאריהון דדינא קשיא, לא מרחמי עלייהו דבני נשא, בשעתא דנפלי בידייהו.
ובג"כ אמר דוד, למה אירא. יראתי לא כתיב, אלא אירא, דאית לי למדחל מאינון ימי רע, כדקאמרן. עון עקבי יסבני, מאן עקבי, אלין אינון ברזא דמהימנותא, דכתיב, וידו אוחזת בעקב עשו, דא הוא עקיבא, ואינון עקיבין דמסתכלין בהו תדיר, בההוא חובא דדש ביה בר נש תדיר בעקבוי.
ת"ח, מה כתיב הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה. בחבלי השוא: דדש ביה בעקבא, ולא חייש עליה, ולבתר אתתקף ואתעביד כעבות העגלה, ואתתקף ההוא חטאה, ואסטי ליה בהאי עלמא, ובעלמא דאתי.
זכאין אינון צדיקייא, דידעין לאסתמרא מחוביהון, ואינון מפשפשין תדיר בעובדייהו, בגין דלא ישתכח עלייהו מקטרגא בהאי עלמא, ולא יסטון עלייהו לעלמא דאתי, דהא אורייתא מתקנא להו ארחין ושבילין למיהך בהו, דכתיב דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום.

— 9 —
ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם וגו'. רבי חייא פתח ואמר, בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך. ת"ח, קב"ה עבד ליה לב"נ, דיזכי ליקרא דיליה, ולשמשא קמיה תדירא, ולאשתדלא באורייתא יממא ולילי, בגין דקודשא בריך הוא אתרעי בה באורייתא תדיר.
וכיון דברא קב"ה לאדם, יהב קמיה אורייתא, ואוליף ליה בה למנדע ארחהא. מנלן, דכתיב אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה. ולבתר, ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה. כיון דאסתכל בה, ולא נטיר לה, עבר על פקודא דמאריה, ואתפס בחוביה.
וכל אינון דעברו על מלה חדא דאורייתא, אתפסו בה. שלמה מלכא, דאתחכם על כל בני עלמא, עבר על מלה חדא דאורייתא, וגרים ליה לאתעברא מלכותיה מניה, ולאתפלגא מלכותא מן בנוי, מאן דאעבר על אורייתא על אחת כמה וכמה.
ויוסף דהוה ידע אורייתא, ואחוי נפלו בידיה, אמאי גלגל עלייהו כל גלגולא דא, והא איהו ידע אורייתא דאוליף ליה אבוי. אלא, ח"ו דיוסף גלגל עלייהו גלגולין לנקמא מנייהו, אלא כל דא לא עבד, אלא לאייתאה לאחוה בנימן לגביה, דתיאובתיה הוה לגביה, ואיהו לא שבק לאחוי למנפל, דהא כתיב ויצו יוסף וימלאו את כליהם בר וגו', וכל דא בגין דלא ינפלון.
ר' יהודה אמר, כד ברא קב"ה לסיהרא, הוה אסתכל בה תדיר, כדכתיב, תמיד עיני ה' אלהיך בה, אשגחותא דיליה בה תדיר, וכתיב אז ראה: דהא שמשא באשגחותא דיליה בה, אתנהיר. ויספרה, מאי ויספרה, כמה דאת אמר מקום ספיר אבניה.
הכינה: דאיהי יתבא בתקונא, בתריסר תחומין, מתפלגא בשבעין קסירין, אתקין לה בשבעה סמכין עלאין, לאתנהרא וליתבא על שלימו. וגם חקרה: לאשגחא עלה תדיר, זמנא בתר זמנא, דלא פסיק לעלמין.
ולבתר אזהר ליה לב"נ, ואמר, ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה, דהאי מתעטרא על תתאי, לדחלא, ולמנדע ליה לקב"ה בגינה. וסור מרע בינה, ברירו מפסלותא, דלא למקרב בהדיה, וכדין אשגחותא דבינה, למנדע ולאסתכלא ביקרא דמלכא עלאה.
רבי יוסי קם בליליא חד, לאשתדלא באורייתא, והוה תמן עמיה חד יודאי, דאערע ביה בההוא ביתא. פתח ר' יוסי ואמר, לא יועילו אוצרות רשע וצדקה תציל ממות. לא יועילו אוצרות רשע, אלין אינון דלא משתדלי באורייתא, ואזלי בתר מלי דעלמא, ולמכנש אוצרין דחיובא, מה כתיב ואבד העשר ההוא בענין רע, בגין דאינון אוצרות רשע.
וצדקה תציל ממות, אלין דמשתדלי באורייתא, וידעין אורחהא לאשתדלא בה, דהא אורייתא עץ חיים אקרי, ואתקריאת צדקה, דכתיב וצדקה תהיה לנו. דבר אחר, וצדקה תציל ממות, דא צדקה ממש, ובתרין גוונין איהו, ובתרין סטרין, קרי ביה אורייתא, וקרי ביה צדקה, וכלא חד.
אמר ההוא יודאי, וקרי ביה שלום, אמר רבי יוסי, הכי הוא ודאי דאקרי שלום. קם ההוא יודאי, ואשתתף בהדיה, פתח ההוא יודאי ואמר, עובד אדמתו ישבע לחם ומרדף רקים ישבע ריש. האי קרא קשיא, וכי שלמה מלכא דאיהו חכים מכל בני עלמא, היך אמר דישתדל בר נש למפלח ארעא, ולאשתדלא אבתריה, וישבוק חיי עלמא.
אלא רזא איהו. פתח ואמר, ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, ואוקמוה ברזא דקרבנין איהו. ת"ח, לעבדה: דא מלכא עלאה. ולשמרה: דא מלכא תתאה. עלמא עלאה, ועלמא תתאה. לעבדה ברזא דזכור, ולשמרה ברזא דשמור.
ובג"כ, עובד אדמתו דא גן עדן, דאצטריך למעבד ולמפלח, ולאמשכא לה ברכאן מלעילא, וכד אתברכא ואתמשכא לה ברכאן מלעילא, איהו נמי אתברך בהדה. ת"ח, דכהנא דמברך, מתברך. כד"א ואני אברכם. ובגין כך, עובד אדמתו ישבע לחם, דא הוא מזונא דלעילא. ומרדף רקים: מאן דיתדבק בסטרא אחרא, דאיהו מרדף רקים. ישבע ריש ודאי. אמר רבי יוסי, זכאה אנת, דזכית להאי מלה.
תו פתח ואמר קרא אבתריה, איש אמונות רב ברכות, דא הוא בר נש, דמהימנותא דקב"ה ביה, כגון רבי ייסא סבא, דאע"ג דהוה ליה מיכלא דההוא יומא למיכל, לא הוה מתקין ליה, עד דשאיל מזוניה קמי מלכא קדישא, לבתר דצלי צלותיה, ושאיל מזוניה קמי מלכא, כדין הוה מתקין, והוה אמר תדיר, לא נתקין, עד דינתנון מבי מלכא.
ואץ להעשיר לא ינקה, בגין דלא בעא לאשתדלא באורייתא, דאיהי חיין דעלמא דין, וחיין דעלמא דאתי, השתא דאיהי שעתא לאשתדלא באורייתא, נשתדל.
פתח ההוא גברא ברזא דחלמא ואמר, ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם וגו'. ויזכור יוסף את החלומות, וכי יוסף אמאי אדכר לון אינון חלומות דחלם להו. ומה סגיא ליה אלו לא אדכר להו, דהא יוסף חכים הוה, וכתיב כל ערום יעשה בדעת וכסיל יפרש אולת.
אבל, כיון דחמא דאינון אתו, וסגדי ליה אפין על ארעא, כדין אדכר ממה דחלם להו, כד הוה עמהון, דכתיב והנה קמה אלמתי וגם נצבה והנה תסבינה אלמותיכם ותשתחוינה לאלמתי, בשעתא דחמא דכרעין אחוי קמיה, דכתיב ויבאו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה, כדין ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם, דהא חמא דהוו קיימי.
תו, ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם, אדכר לון, בגין דלית נשיו קמי קב"ה, דהא חלמא דאיהו טבא, בעי ב"נ לאדכרא ליה, דלא יתנשי, וכדין אתקיים, דהא כמה דאתנשי קמיה דבר נש, הכי אתנשי עליה.
ת"ח, חלמא דלא אתפשר, כאגרתא דלא מתקריא, ות"ח, בגין דלא אדכר, כמאן דלא ידע ליה, ועל דא, מאן דאתנשי מניה חלמא, ולא ידע ליה, לא קיימא עליה לאתקיימא, ובגין דא, יוסף הוה דכיר חלמיה, בגין לאתקיימא, בגין דלא יתנשי חלמא מניה לעלם, והוה מחכה ליה תדיר. ויאמר אליהם מרגלים אתם, איהו דכיר חלמא, אבל מלה לא אמר לון, אלא מרגלים אתם.
פתח ר' יוסי ואמר, כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברים. כי בא החלום ברוב ענין, הא אוקמוה דכמה אינון סמיכין בחלמא, וממנן דרגין על דרגין, עד דחלמין מנהון קשוט כלהו, ומנהון דאית בהון קשוט וכדיבו. אבל לאינון זכאי קשוט, לא אתגלי לון מלין כדיבן כלום אלא כלהו קשוט.
ת"ח, דניאל מה כתיב ביה, אדין לדניאל בחזוא די ליליא רזא גלי, וכתיב דניאל חלם חזה וחזוי ראשה על משכביה באדין חלמא כתב. ואי אית ביה מלין כדיבן, אמאי איכתיב בין כתובים. אלא אינון זכאי קשוט, בשעתא דנשמתהון סלקין, לא מתחברן בהו, אלא מלין קדישין, דאודעין ליה מלי דקשוט, מלין קיימן, דלא משקרן לעלמין.
ואי תימא, הא תנן, דדוד מלכא, לא חמא חלמא טבא, הא אשתמע דהוה חמי דוד מלין דלא קשוט. אלא ודאי, כל יומוי הוה משתדל לאושדא דמין, ואגח קרבין, וכל חלמוי לא הוו, אלא חלמין בישין, חורבא ושוממותא ודמא ואושידו דדמין, ולא חלמא דשלם.
ואי תימא, לבר נש טב אחזיאו ליה חלמא בישא, הכי הוא ודאי, כל אינון בישין דזמינין לאתדבקא, על אינון דעברי על פתגמי דאורייתא, ואינון עונשין דזמינין לאתענשא בההוא עלמא, כלהו חמי, בגין דכל שעתא יהא דחילו דמריה עליה, והא אתערו, דכתיב והאלקים עשה שייראו מלפניו, זה חלום רע. ועל דא, לההוא זכאה, אחזיו ליה חלמא בישא, כמה דאתמר.
ת"ח, דהא תנינן, דההוא בר נש, דחמי חלמא, בעי ליה למפתח פומיה ביה, קמי בני נשא דרחמי ליה, בגין דיסתלק רעותא דלהון לגביה לטב, ויפתחון פומייהו לטב, וישתכח רעותא ומלה כלא לטב. רעותא דאיהי מחשבה, שרותא דכלא, ומלה דאיהי סיומא דכלא. ועל דא אשתכח דהא שלימו איהו ברזא עלאה, ובגין כך אתקיים כלא, ובעינן רחימין דבר נש לאתקיימא בההוא פשרא טבא, וכלא איהו כדקא יאות.
ובגין כך, קב"ה אודע ליה לבר נש, כל חד וחד, בההוא דרגא דיליה, כמה דאיהו, ובההוא גוונא דכל חד וחד אמר דיהא חלמא. אמר ההוא יודאי, ודאי דחלמא לאו איהו אלא לבר נש זכאה, דאיהו חמא חלמא כדקא חזי.
ות"ח, דכד בר נש נאים על ערסיה, נשמתיה נפקא ושטיא בעלמא לעילא, ועאלת באתרא דעאלת, וכמה חבילי טהירין, קיימין ואזלין בעלמא, ופגעין בה בההיא נשמתא, אי זכאה היא, סלקא לעילא וחמאת מה דחמאת, ואי לאו, אתאחדת בההוא סטרא, ומודיעין לה מלין כדיבן, או מלין דזמינין למיתי לזמן קריב, וכד אתער ההיא נשמתא דביה, איהי מודעא ליה מה דחמאת.
ועל דא, לבר נש דלאו איהו זכאה, מודיעין ליה חלמא טבא, דלאו איהו קשוט, כלא בגין לאסטאה ליה, מההוא ארח קשוט, כיון דאיהו אסטי אורחיה מארח קשוט, מסאבין ליה. דכל מאן דאתי לאתדכאה, מדכאין ליה, ומאן דאתי לאסתאבא, מסאבין ליה, הא ודאי אתמר הכי.
יתבו עד דסליק צפרא, אמר רבי יוסי, ודאי לא זכר שמיה דיוסף, באינון דגלים, דכתיב דגל מחנה אפרים, ולא כתיב דגל מחנה יוסף, בגין דאתגאי על אחוי, והא אתמר.
אמר ההוא יודאי, ודאי שמענא, דיוסף איהו בעלמא דדכורא, וכלהו שבטין בעלמא דנוקבא אינון, ועל דא לא אתכליל יוסף עמהון, בגין דאיהו בעלמא דדכורא עמהון.
מה כתיב, כלנו בני איש אחד נחנו, נחנו, אנחנו מבעי ליה. אמאי חסר א'. אלא, בגין דרזא דברית לא אשתכח עמהון, אסתלק מתמן א', דהא א' דכורא איהו, ועל דא ב' איהי נוקבא, א' דכורא. ובגין דא, אסתלק א' מתמן, ואשתארו אינון נוקבי, לגבי שכינתא.
ולבתר אמרו, כנים אנחנו, אתוסף א', אמרו ולא ידעי מה קאמרו, בגין דיוסף אשתכח תמן, ואשלימו מלה, ואמרו אנחנו, מנלן, דכתיב ויאמרו שנים עשר עבדיך אחים אנחנו, ויוסף איהו בחושבנא, כד עאל בחושבנא, אמרו אנחנו, וכד לא עאל בחושבנא, אמרו נחנו.
אמר רבי יוסי, כל הני מלין דקאמרן הכא, קב"ה אתרעי בהו, דהא שכינתא לא אעדי מהכא, כדכתיב אז נדברו יראי יי' איש אל רעהו ויקשב יי' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי יי' ולחושבי שמו.

— 10 —
ויאסוף אותם אל משמר שלשת ימים. אמר רבי אלעזר, הני תלת יומין אמאי. אלא הני תלת יומין, לקביל תלת יומין דשכם, דכתיב ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים.
ת"ח מה כתיב ביה, ויאמר אליהם יוסף ביום השלישי זאת עשו וחיו. לאחזאה, דלא עבד איהו, כמה דאינון עבדו בשכם, דגרמו לאנשי שכם לקבלא עלייהו האי זאת, רזא דברית, ולבתר דעבדו קיומא דא, קטילו לון, ולא אשתאר מנהון חד, ואיהו מה כתיב, זאת עשו וחיו, מ"ט בגין דאת האלקים אני ירא, נטיר קיימא, וכל גלגולא דא לא הוה, אלא בגיניה דבנימין.
ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו וגו'. ויאמרו איש אל אחיו: דא שמעון ולוי, כמה דהוה בקדמיתא, דכתיב ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא, מה להלן שמעון ולוי, אוף הכא שמעון ולוי.
תא חזי, מאן איש. ומאן אחיו. אלא איש: דא שמעון, כתיב הכא איש, וכתיב התם והנה איש מבני ישראל בא, מה להלן משמעון, אוף הכא נמי שמעון. ובגין דאהדר בתשובה, בכה ואתנחם על דא, ואמר ללוי, אבל אשמים אנחנו, על דא אתבני מזליה שור, כגוונא דמזליה דיוסף שור, דכתיב בכור שורו הדר לו, ומזליה דשמעון שור איהו.

— 11 —
ועל דא ויקח מאתם את שמעון, בגין דלא יקטרג בהדיה דלוי, בגין דשמעון ולוי, כד מתחברן תרוייהו, יכלי לקטרגא. ויאסור אותו לעיניהם, הא אוקמוה, לעיניהם אסרו, ולבתר דנפקו הוה מאכיל ליה, ומשקי ליה.
ואי תימא דרעותא דיוסף איהו, בגין דכתיב אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים, אי הכי יוסף דאיהו זכאה, היכי עביד הכי, דהא כתיב כי גחלים אתה חותה על ראשו ויי' ישלם לך.
אלא, ח"ו דיוסף להכי הוא דחייש, אלא כבר נש לאחוי, הכי נמי הוה עביד, אתנהיג עמיה באחוה, ולא בגוונא אחרא, ולא עמיה בלחודוי, אלא עם כל אחוי, כמה דכתיב ויצו יוסף וימלאו את כליהם בר ולהשיב כספיהם איש אל שקו ולתת להם צדה לדרך ויעש להם כן, בגין לאנהגא עמהון באחוה.
רבי יוסי פתח ואמר, אם שלמים וכן רבים וכן נגזו ועבר ועניתיך לא אענך עוד, האי קרא אוקמוה, דכד עמא כלהו אית בהו שלם, ולא אית בהו מארי דבבו, קב"ה חייס עלייהו, ודינא לא שלטא בהו, ואע"ג דכלהו פלחי לכו"ם, ואינון בשלם, דינא לא שליט עלייהו, ואוקמוה דכתיב חבור עצבים אפרים הנח לו.
וכן נגזו ועבר, מאי וכן נגזו, ונגזו מבעי ליה. אלא, דא הוא רישא דקרא דאיהו שלם, אוף הכא שלם, ומאי איהו, דא צדקה, בגין דצדקה דא הוא שלום, ומאן דאסגי בצדקה, אסגי שלם לעילא, ואסגי שלם לתתא, ובגין כך וכן נגזו ועבר, דגזזי ממונהון בצדקה. ועבר, ועברו מבעי ליה, מאי ועבר. אלא דא הוא דינא דרוגזא, כד"א עד יעבר זעם, עבר דינא מעלייהו.
ד"א, כה אמר יי' אם שלמים, אלין ישראל, דקב"ה יהב לון ברית קיימא לנטרא ליה תדיר, ולמהוי ביה בר נש שלים בכל סטרין לעילא ותתא. ואי לא נטיר ליה בר נש תדיר, הא איהו פגים, פגום בכלא, מנלן, דכתיב התהלך לפני והיה תמים, מאי תמים. שלים. דעד לא אתקיים ביה ברית, איהו פגים.
ובגין כך אם שלמים וכן רבים, אם שלמים דנטרי פקודא דא, למהוי שלימין, דלא יהון פגימין, וכן רבים: יפשון ויסגון ביה, בגין דנשמתין לא נפקי לעלמא, אלא בהאי ברית. וכן נגזו, האי אם שלמים דנטרי ליה תדיר, נגזו מאן דאתגזר וקבל עליה קיימא דא. ועבר, מאי ועבר. ההוא זוהמא דערלה, דהוה ביה בקדמיתא.
ד"א כה אמר יי' אם שלמים וכן רבים, אלין בני יעקב, דהא כל זמנא דהוו לגביה דיוסף, אינון שלמים, דקיימי בהדיה דברית. וכן נגזו, דאזלו ושבקו ליה ליוסף ולשמעון. ועבר, כדין דינא שריא בגינייהו, כד"א ועבר יי' לנגוף את מצרים.
ת"ח, אית דינא קשיא, ואית דינא רפיא. דינא קשיא תקיף, דינא רפיא חלש, וכד ינקא האי דינא רפיא, מדינא קשיא, כדין אתתקף, ואיהו תקיף.
בשעתא דאתעביד דינא על ישראל, אתעביד בהאי דינא רפיא, ולא אתתקף בההוא דינא קשיא, וכד דינא אתעביד עלייהו דעמין עעכו"ם, אתתקף האי דינא רפיא, בדינא קשיא דלעילא, בגין לאתתקפא, הה"ד, ועבר ה' לנגוף את מצרים. ועבר: דאתמלי עברה וזעמא, ואתתקף בדינא קשיא, אוף הכא ועבר. ות"ח, בשעתא דמתכנשי עשרה בבי כנישתא, וחד מנייהו אשתמיט, כדין קודשא בריך הוא ארגיז עליה.
ד"א וכן נגזו, כד מתעברי מנייהו אינון עובדין בישין, כדין ועבר, מאי ועבר, ר' שמעון אמר בזמנא דנשמתא נפקת מהאי עלמא, בכמה דינין אתדנת, עד לא תיעול לאתרה, לבתר, כל אינון נשמתין אית לון למעבר, בהך נהר דינור דנגיד ונפיק, ולאסתחאה תמן, ומאן איהו דיקום תמן, ויעבר בלא דחילו, כד"א מי יעלה בהר ה' וגו', ונשמתא דזכאה אעבר בלא דחילו ויקום במקום קדשו.
ומאן דאשתדל בצדקה בהאי עלמא, ויתן מממוניה בצדקה, כדין ועבר בההוא אתר, ולא דחיל, וכרוזא קרי לה לההיא נשמתא, ועניתיך לא אענך עוד, מאן דזכה למעבר בהאי, לית ליה דינא יתיר כלל.
תא חזי, כל דא דיוסף עם אחוי, וכל הני מילי, אמאי אצטריך, אלא אורייתא דקשוט, איהי אורייתא, וכל ארחהא ארחין קדישין, ולית לך מלה באורייתא דלאו אית בה רזין עלאין וקדישין, וארחין לבני נשא לאתתקפא בהו.
פתח ואמר, אל תאמר אשלמה רע וגו'. תא חזי, קב"ה עביד ליה לבר נש, לאתתקפא בה באורייתא, ולמיהך בארח קשוט, ולסטר ימינא, ולא יהך לסטר שמאלא. ובגין דבעי להו למיהך לסטר ימינא, אית לון לאסגאה רחימו דא עם דא, ולא יהא דבבו דא עם דא, בגין דלא לאכחשא ימינא, דאיהו אתר דישראל מתדבקן ביה.
ותא חזי, בג"כ איהו יצר טוב ויצר רע, וישראל בעיין לאתתקפא ליצר טוב על יצר רע, באינון עובדין דכשרן, ואי סטי בר נש לשמאלא, כדין אתתקף יצר רע על יצר טוב, ומאן דהוה פגים, אשלים ליה בחטאוי, דהא לא אשתלים דא מנוולא, אלא בחטאין דבני נשא.
ובג"כ בעי בר נש לאזדהרא, דלא ישתלים ההוא יצר רע בחטאוי, ויסתמר תדיר, דהא יצר טוב בעי לאשלמא ליה בשלימות תדיר, ולא יצר הרע. ובגין כך אל תאמר אשלמה רע קוה אל ה' ויושע לך.
ד"א אל תאמר אשלמה רע, כדכתיב ומשלמי רעה תחת טובה, למאן דשלים ליה טובה, דלא ישלים ליה רע, בגין דכתיב משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו, אפילו למאן דאשלימו ליה בישין, לא אית ליה לאשלמא בישא, חלף ההוא בישא דשלימו ליה, אלא קוה לה' ויושע לך.
והאי קרא אוקמוה, ביוסף זכאה, דלא בעא לאשלמא בישא לאחוי, בשעתא דנפלו בידוי. קוה לה' ויושע לך, בגין דהוא הוה דחיל לקב"ה, דכתיב זאת עשו וחיו וגו', ואיהו תדיר הוה מחכה לקב"ה.
ר' אבא פתח ואמר, מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה. מים עמוקים עצה בלב איש, דא קב"ה, בגין דאיהו עביד עצות, דאייתי טעמין לגלגלא גלגולין על עלמא על ידא דיוסף, לקיימא ההוא גזרה, דגזר כפנא על ארעא. ואיש תבונה ידלנה, דא יוסף, דגלי אינון עמיקין, דגזר קודשא בריך הוא על עלמא.
ת"ח, יוסף לא די ליה דאיהו לא שלים בישא לאחוי, אלא דעבד עמהון טיבו וקשוט, וכך ארחיהון דזכאי תדיר, בגין דא קב"ה חייס עלייהו תדיר, בעלמא דין ובעלמא דאתי.
מים עמוקים עצה בלב איש, דא יהודה, והא אוקמוה, בשעתא דאתקריב לגביה דיוסף, על עסקא דבנימין. ואיש תבונה ידלנה דא יוסף.
ר' אבא הוה יתיב אתרעא דאבבא דלוד, חמא חד בר נש דהוה אתי, ויתיב בחד קולטא דתלא דארעא, והוה לאי מארחא, ויתיב ונאים תמן, אדהכי חמי חד חויא, דהוה אתי לגביה, נפק קוסטפא דגורדנא, וקטיל ליה לחויא. כד אתער ההוא בר נש, חמא ההוא חויא לקבליה, דהוה מית, אזדקף ההוא בר נש, ונפל ההוא קולטא לעומקא דתחותוי ואשתזיב.
אתא ר' אבא לגביה, א"ל אימא לי מאן עובדך, דהא קב"ה רחיש לך אלין תרין נסין, לאו אינון למגנא.
א"ל ההוא בר נש, כל יומאי לא אשלים לי בר נש בישא בעלמא, דלא אתפייסנא בהדיה, ומחילנא ליה. ותו, אי לא יכילנא לאתפייסא בהדיה, לא סליקנא לערסי, עד דמחילנא ליה, ולכל אינון דמצערו לי, ולא חיישנא כל יומא לההוא בישא דאשלים לי. ולאו די לי דא, אלא דמההוא יומא ולהלאה, אשתדלנא למעבד עמהון טבא.
בכה ר' אבא ואמר, יתיר עובדוי דדין מיוסף, דיוסף הוו אחוי ודאי, והוה ליה לרחמא עלוי, אבל מה דעביד דא, יתיר הוא מיוסף, יאות הוא דקודשא בריך הוא ירחיש ליה ניסא על ניסא.
פתח ואמר, הולך בתם ילך בטח ומעקש דרכיו יודע. הולך בתום ילך בטח, דא ההוא בר נש, דאזיל בארחין דאורייתא. ילך בטח, דלא יכילו נזקי דעלמא לאבאשא ליה. ומעקש דרכיו יודע, מאן יודע. דא הוא מאן דאסטי מארחא דקשוט, ובעי גבי דחבריה. יודע, מהו יודע: ישתמודע איהו בעיניהון דכל מארי דדינא, דלא יתאביד מנייהו דיוקנא דההוא בר נש, בגין לאייתאה ליה לאתרא דינקמון מניה, ובגין כך יודע.
ותא חזי, ההוא דאזיל בארח קשוט, קב"ה חפי עליה, בגין דלא אתידע, ולא אשתמודע, לגבי מאריהון דדינא, אבל מעקש דרכיו יודע, וישתמודע לגבייהו. זכאין אינון בני נשא דאזלי בארח קשוט, ואזלי לרוחצן על עלמא, דלא דחלי אינון בעלמא דין, ולא בעלמא דאתי.

— 12 —
וייראו האנשים כי הובאו בית יוסף. ר' יוסי אמר, ווי לון, לבני נשא, דלא ידעי ולא מסתכלין בארחי דאורייתא, ווי לון, בשעתא דקב"ה ייתי למתבע לון דינא על עובדיהון, ויקום גופא ונפשא, למיהב חושבנא מכל עובדיהון, עד לא יתפרשון נפשא מן גופא.
וההוא יומא, יומא דדינא איהו, יומא דספרין פתיחן, ומאריהון דדינא קיימין, בגין דההוא זמנא קיימא נחש בקיומיה, לנשכא ליה, וכל שייפי מתרגשין לגביה, ונשמתא אתפרשא מן גופא, ואזלא ושטיא, ולא ידעת לאן ארחא תהך, ולאן אתר סלקין לה.
ווי לההוא יומא, יומא דרוגזא ונאיצו ההוא יומא, בג"כ אבעי ליה לב"נ, לארגזא יצריה כל יומא, לאדכרא קמיה ההוא יומא, דייקום בדינא דמלכא, דקא עאלין ליה תחות ארעא לאתרקבא, ונשמתא אתפרשא מניה.
ותנן, לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, וישתדל אבתריה, אי אזיל מניה יאות, ואי לאו ישתדל באורייתא, דהא לית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא. אי אזיל מוטב, ואי לאו ידכר ליה יומא דמותא, בגין לתברא ליה.
הכא אית לאסתכלא, דהא דא הוא יצר הרע, ודא הוא מלאך המות, וכי מלאך המות מתבר מקמי יומא דמותא, והא איהו קטולא דבני נשא הוי, ואשתמע דחדוה הוא דיליה, ובגין כך אסטי לון לבני נשא תדיר, בגין לאמשכא לון לדא.
אלא ודאי מה דאתמר דידכור ליה בר נש ההוא יומא דמותא, ודאי הכי הוא, בגין דמתבר לבא דבר נש, דהא יצר הרע לא שריא, אלא באתר דאשתכח חדוה דחמרא, וגסותא דרוחא, וכד אשתכח רוחא תבירא, כדין אתפרש מניה, ולא שריא בהדיה, ובגין כך בעי לאדכרא ליה יומא דמותא, ויתבר גופיה, ואיהו אזיל ליה.
תא חזי, יצר טוב בעי חדוה דאורייתא, ויצר רע חדוה דחמרא, וניאופין וגסותא דרוחא, ובגין כך בעי בר נש לארגזא תדיר, מההוא יומא רבא, יומא דדינא, יומא דחושבנא, דלית ליה לבר נש לאגנא עליה, אלא עובדוי דכשרן, דאיהו עביד בהאי עלמא, בגין דיגינו עליה בההיא שעתא.
תא חזי, וייראו האנשים כי הובאו בית יוסף, ומה כלהו הוו גיברין, כלהו תקיפין, וחד עולימא דאייתי לון לביתא דיוסף, דחלו. כד ייתי קב"ה למתבע ליה לדינא לבר נש, על אחת כמה וכמה.
בגין כך, בעי ליה לבר נש, לאזדהרא בהאי עלמא, לאתתקפא ביה בקב"ה, וישוי ביה רוחצניה, דאע"ג דאיהו חטי, אי יהדר מניה, בתיובתא שלימתא, הא תקיף איהו, ויתתקף ביה בקב"ה, כאילו לא חטא.
דהא שבטין, בגין דחטו על גניבת יוסף, הוו דחלין, דאלמלא לא חטו, לא הוו דחלין כלל, בגין דחובוי דבר נש מתברין לביה, ולית ליה חילא כלל, מ"ט, דהא ההוא יצר הטוב אתבר עמיה, ולית ליה חילא לאתתקפא על ההוא יצר הרע. ועל דא כתיב, מי האיש הירא ורך הלבב, הירא מחובין דבידוי, דאינון תבירא דלבא דבר נש.
ותא חזי, לכמה דרין אתפרע קב"ה, מאינון חובין דשבטין, דהא לא אתאביד מקמיה דקב"ה כלום, ואתפרע מדרא לדרא, ודינא קיימא קמיה תדיר, עד דאתפרע, ושרי דינא באתר דאצטריך.
מנלן, מחזקיהו. חזקיהו חב ההוא חובא, דגלי סתירין דקב"ה, לשאר עמין עעכו"ם, דלא הוה אצטריך לגלאה, וקב"ה שדר ליה לישעיהו, ואמר ליה, הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך ואשר אצרו אבותיך עד היום הזה וגו'.
תא חזי, כמה גרים ההוא חובא, בגין דגלי מה דהוה סתים, דכיון דאתגלי, אתייהיב דוכתא לאתר אחרא דלא אצטריך, לשלטאה עליה, בגין כך לאו ברכה שריא, אלא באתר סתים. ואוקמוה, מה דאיהו סתים, ברכה שריא עלוי, כיון דאתגלי אתייהיב דוכתא, לאתר אחרא לשלטאה עלוי.
כתיב כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה ואוקמוה. אבל כל מכבדיה הזילוה, דא הוא מלכות בבל, דהא מתמן אשתדר דורון לירושלם דכתיב בעת ההיא שלח מרודך בלאדן בן בלאדן מלך בבל ספרים ומנחה אל חזקיהו.
ומה כתיב בהו, שלם לחזקיהו מלך יהודה, ושלם לאלהא רבא ושלם לירושלם, כיון דנפק פתקיה מניה, אהדר ללביה ואמר, לא יאות עבדית לאקדמא שלמא דעבדא, לשלמא דמאריה, קם מכורסיה, ופסע ג' פסיען, ואהדר פתקיה, וכתב אחרנין תחותייהו, וכתב הכי, שלם לאלהא רבא, שלם לירושלם, ושלם לחזקיה, ודא הוא מכבדיה.
ולבתר הזילוה, מ"ט הזילוה. בגין כי ראו ערותה, דאחזי לון חזקיה, דאלמלא כך לא הזילוה לבתר. מגו דהוה זכאה חזקיהו יתיר, אתעכב מלה מלאייתאה, ולא אתא ביומוי, דכתיב כי יהיה שלום ואמת בימי. ולבתר פקיד ההוא חובא, לבנוי אבתריה.
כגוונא דא, ההוא חובא דשבטין, קאים עד לבתר, בגין דדינא דלעילא, לא יכיל לשלטאה עלייהו, עד דאשתכח שעתא לאתפרעא, ואתפרע מינייהו, ובגין כך, כל מאן דאית חובין בידוי, דחיל תדיר, כד"א ופחדת לילה ויומם וגו', ועל דא וייראו האנשים כי הובאו וגו'.

— 13 —
וישא עיניו וירא את בנימין אחיו בן אמו וגו'. רבי חייא פתח ואמר, תוחלת ממושכה מחלה לב ועץ חיים תאוה באה, דא הוא דתנן, דלית ליה לבר נש, לאסתכלא בבעותיה לגבי קב"ה, אי אתי, אי לא אתי, מ"ט. בגין דאי איהו אסתכל ביה, כמה מאריהון דדינא, אתו לאסתכלא ביה בעובדוי.
ורזא איהו, דהא ההוא אסתכלותא, דאיהו מסתכל בההוא בעותא, גרים ליה למחלת לב, מאי מחלה לב. דא איהו מאן דקאים תדיר, עליה דבר נש, לאסטאה לעילא ותתא.
ועץ חיים תאוה באה, תנינן, מאן דבעי דקב"ה יקבל צלותיה. ישתדל באורייתא, דאיהי עץ חיים, וכדין תאוה באה, מאן תאוה. דא הוא דרגא דכל צלותין דעלמא בידיה, ועאיל לון קמי מלכא עלאה. כתיב הכא באה, וכתיב התם בערב היא באה, ודא הוא תאוה באה, באה קמי מלכא עלאה, לאשלמא רעותא דההוא בר נש.
ד"א תוחלת ממושכה מחלה לב, דא הוא אתר, דאתייהיב ההיא מלה, באתר אחרא, דלא אצטריך, ואתמשכא עד דאתייהיב מידא לידא, ולזמנין דלא ייתי, מ"ט, בגין דאתפשטא ואתמשכא בכל אינון ממנן, לנחתא ליה לעלמא.
ועץ חיים תאוה באה, דא הוא תוחלת, דלא אתמשכא בגין אינון ממנן רתיכין, אלא דקב"ה יהיב ליה לאלתר, בגין דכד אתמשכא בין אינון ממנן רתיכין, כמה אינון מאריהון דדינא, דאתייהיב לון רשותא, לעיינא ולאסתכלא בדיניה, עד לא ינתנון ליה, ומה דנפיק מבי מלכא ואתייהיב ליה לב"נ, בין דזכי, בין דלא זכי, אתייהיב מיד, ודא הוא עץ חיים תאוה באה.
ד"א תוחלת ממושכה, דא יעקב, דאתמשכא ליה תוחלתא דיוסף עד זמן אריך. ועץ חיים תאוה באה, דא הוא בנימן, דהא מזמנא דתבע ליה יוסף, עד ההוא זמנא דאתא לגביה, לא הוה אלא זמנא זעיר, דלא אתמשכא ההוא זמנא, הה"ד וישא עיניו וירא את בנימין אחיו בן אמו. מאי בן אמו. דדיוקניה דאמיה הוה ביה, והוה דמי דיוקניה לדיוקנא דרחל, בג"כ כתיב וישא עיניו וירא את בנימין אחיו בן אמו.
רבי יוסי אמר, והא כתיב בקדמיתא, וירא יוסף אתם את בנימן, והשתא כתיב, וישא עיניו וירא את בנימין אחיו, מאי ראיה הכא. אלא חמא ברוחא דקודשא לבנימן, דחולקיה הוה עמהון בארעא, ובחולקיה דבנימן ויהודה תשרי שכינתא, דהא חמא ליה ליהודה ובנימן דבחולקהון הוה מקדשא, ודא הוא וירא יוסף אתם את בנימין, ליה חמא עמהון, ויוסף דהוה אחוה לא חמא עמהון, בההוא חולקא.
אוף הכא, וישא עיניו וירא את בנימין אחיו בן אמו. מה כתיב בתריה, וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות ויבא החדרה ויבך שמה.
רבי חזקיה פתח ואמר, משא גיא חזיון מה לך איפה כי עלית כלך לגגות. ת"ח, הא אוקמוה, בזמנא דאתחריב בי מקדשא, והיו מוקדין ליה בנורא, סליקו כל אינון כהני על כותליהון דמקדשא, וכל מפתחין בידייהו, ואמרו, עד הכא הוינא גזברין דילך, מכאן ואילך טול דילך.
אבל ת"ח, גיא חזיון: דא שכינתא, דהות במקדשא, וכל בני עלמא, מינה הוו ינקין, יניקו דנבואה. דאע"ג דכל נביאין, קא הוו מתנבאין מאתר אחרא, מגווה הוו ינקין נבואתהון, וע"ד אתקרי איהי גיא חזיון. חזיון: הא אוקמוה, דאיהו חיזו, דכל גוונין עלאין.
מה לך איפה כי עלית כלך לגגות, דהא כד אתחרב מקדשא, שכינתא אתאת, וסליקת בכל אינון אתרין, דהוה מדורה בהו בקדמיתא, והות בכת על בית מדורה, ועל ישראל דאזלו בגלותא, ועל כל אינון צדיקי וחסידי, דהוו תמן ואתאבידו, ומנלן, דכתיב כה אמר יי' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה, והא אתמר. וכדין קב"ה שאיל לה לשכינתא, ואמר לה, מה לך איפה כי עלית כלך לגגות.
מהו כלך, דהא כי עלית סגיא, מהו כלך. לאכללא בהדה כל חילין וכל רתיכין אחרנין, דכלהו בכו עמה, על חרבן בי מקדשא.
ובג"כ מה לך איפה, אמרה קמיה, וכי בני בגלותא, ומקדשא אתוקדא, ואנא מה לי הכא, שריאת ואמרת, תשואות מלאה עיר הומיה קריה עליזה חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי וגו'. והא אוקימנא, דקב"ה אמר לה, כה אמר יי' מנעי קולך מבכי וגו'.
ותא חזי, מיומא דאתחריב בי מקדשא, לא הוה יומא, דלא אשתכח ביה לווטין, בגין דכד בי מקדשא הוה קיים, הוו ישראל פלחין פולחנין וקרבין עלוון וקרבנין, ושכינתא שריא בבי מקדשא עלייהו, כאמא דרביעא על בנייא, והוו כל אנפין נהירין, עד דאשתכחו ברכאן לעילא ותתא, ולא הוה יומא, דלא אשתכח ביה ברכאן וחדוון, והוו ישראל שראן לרחצן בארעא, וכל עלמא הוה אתזן בגינייהו.
השתא דאתחריב בי מקדשא, ושכינתא עמהון בגלותא, לית לך יומא דלא אשתכח ביה לווטין, ועלמא אתלטיא, וחדוון לא אשתכחו לעילא ותתא.
וזמין קב"ה, לאקמא לה לכנסת ישראל מעפרא, כמה דאתמר, ולמחדי עלמא בכלא, כד"א והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי וגו' וכתיב בבכי יבואו ובתחנונים אובילם. כמה דבקדמיתא, דכתיב בכה תבכה בלילה ודמעתה על לחיה, הכי נמי לבתר, בבכי יתהדרון, דכתיב בבכי יבאו וגו'.

— 14 —
הבקר אור והאנשים שלחו המה וחמוריהם, רבי אלעזר אמר, הכא אית לאסתכלא, אי אינון הוו אזלי ואשתדרו, מה לן למכתב באורייתא, המה וחמוריהם. אלא בגין דכתיב, ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו, בגין כך, והאנשים שלחו המה וחמוריהם, בגין דלא ישתארון אינון וחמוריהון, כדקאמרו.
פתח ואמר, וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמורו וגו', ההוא בקר דאברהם הוה נהיר, לקיימא עלייהו בזכותיה, כדין זכותא דאברהם קיימא עלייהו, ואזלו בשלם, ואשתזיבו מן דינא, בגין דההיא שעתא, קיימא עלייהו דינא, לאתפרעא מנייהו, בר דזכותא דההוא בקר דאברהם, אגין עלייהו, ואשתלחו מן דינא, דלא שליט עלייהו בההוא זמנא.
רבי יהודה פתח, וכאור בקר יזרח שמש, דא הוא נהורא, דההוא בקר דאברהם. יזרח שמש: דא הוא שמשא דיעקב, דכתיב ויזרח לו השמש. בקר לא עבות, דההוא בקר לא איהו עבות כל כך, אלא מנגה ממטר, נגה ממטר: איהו מטרא דאתי מסטרא דיצחק, דההוא מטרא אפיק דשא מארץ.
ד"א וכאור בקר, בההוא נהירו דבקר דאברהם, יזרח שמש: דא הוא יעקב, דנהירו דיליה, כנהירו דההוא בקר. בקר לא עבות, בגין דההוא בקר, לאו איהו חשוך, אלא נהיר, דהא בשעתא דאתי בקר, לא שלטא דינא כלל, אלא כלא נהיר, בסטרא דאברהם. מנגה ממטר: דא הוא סטרא דיוסף הצדיק, דאיהו אמטיר על ארעא, לאפקא דשאה, וכל טיבו דעלמא.
אמר ר"ש, תא חזי, בשעתא דליליא עאל, ופריש גדפוי על עלמא, כמה גרדיני טהירין, זמינין לנפקא, ולשלטאה בעלמא, וכמה מאריהון דדינין, מתערין בכמה סטרין לזנייהו, ושלטי על עלמא, כיון דאתי צפרא ונהיר, כלהו מסתלקי, ולא שלטי, וכל חד וחד עאל לדוכתיה, ותב לאתריה.
כד"א הבקר אור, דא בקר דאברהם. והאנשים שלחו, אלין מאריהון דדינא, דהוו שלטין בליליא. המה וחמוריהם אינון גרדיני נימוסין, דאתיין מסטרא דמסאבא, דלאו אינון קדישין, ולא שלטין, ולא אתחזון, מכי אתי צפרא. ואינון מסטרא דאינון חמרי, גרדיני נימוסין דקאמרו.
דהא לית לך דרגין עלאין. דלא איתאי בהו ימינא ושמאלא, רחמי ודינא, דרגין על דרגין קדישין, מסטרא דקדושה, ומסאבין, מסטרא דמסאבא, וכלהו דרגין על דרגין, אלין על אלין.
ובכל אתר דבקר דאברהם אתער בעלמא, כלהו מתעברי, ולא שלטי, בגין דלית לון לקיימא בסטר ימינא, אלא בסטר שמאלא. וקב"ה עבד יממא וליליא, לאנהגא כל חד וחד לסטריה כדקא חזי ליה, זכאה חולקיהון דישראל, בעלמא דין, ובעלמא דאתי.
רבי חייא פתח ואמר, וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. ת"ח, זמין קב"ה לאנהרא לון לישראל, ההוא שמשא, דגניז קב"ה, מיומא דאתברי עלמא, מקמי רשיעי דעלמא, כמה דכתיב, וימנע מרשעים אורם.
וההוא נהורא גניז ליה קב"ה, דכד נפק בקדמיתא, הוה נהיר מסייפי עלמא, ועד סייפי עלמא, כיון דאסתכל בדריה דאנוש ובדריה דמבול, ובדריה דהפלגה, ובכל אינון חייביא, גניז ליה לההוא נהורא.
כיון דאתא יעקב, ואתדבק בההוא ממנא רברבא דעשו, ואכיש ליה בירכא דיליה, והוה נכי, כדין מה כתיב, ויזרח לו השמש, מאן שמש ההוא שמשא דגניז, בגין דאית ביה אסותא, לאתסאה ליה מארכובתיה, ולבתר אתסי בההוא שמשא, דכתיב, ויבא יעקב שלם, שלם בגופיה דאתסי.
ועל דא, זמין קב"ה, לגלאה ההוא שמשא, ולאנהרא ליה לישראל, דכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה, מאי שמש צדקה. דא שמשא דיעקב, דאתסי ביה. ומרפא בכנפיה, דההוא שמשא, יתסון כלהו, בגין דהא בזמנא דיקומון ישראל מעפרא, כמה חגרין, וכמה סומין, יהון בהון, וכדין קב"ה ינהיר לון ההוא שמשא לאתסאה בה, דכתיב ומרפא בכנפיה.
וכדין, יתנהיר ההוא שמשא, מסייפי עלמא, עד סייפי עלמא, ולישראל יהא אסוותא, ועמין עעכו"ם ביה יתוקדון, אבל לישראל מה כתיב, אז יבקע כשחר אורך וארכתך מהרה תצמח והלך לפניך צדקך כבוד יי' יאספך.

— 15 —
אהדרנא למילי קדמאי: וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב וגו'. ר' יצחק פתח, והיה שארית יעקב בגוים בקרב עמים רבים כטל מאת ה' כרביבים עלי עשב אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם. ת"ח, בכל יומא ויומא, כד נהורא סלקא, אתער חד ציפרא, באילנא דגנתא דעדן, וקרי תלת זמנין, ושרביטא יזדקף, וכרוזא קרי בחיל, לכון אמרין, הורמני דבוריירי, מאן מנכון דחמי ולא חמי. דקיימא בעלמא, ולא ידעי על מה קיימי, לא משגיחין ביקרא דמאריהון, אורייתא קיימא קמייהו, ולא משתדלי בה, טב לון דלא יברון, על מה יקומון, בלא סכלתנו. ווי לון, כד יתערון יומי דרע עלייהו, ויטרדון להון מעלמא.
מאן אינון יומין דרע, אי סלקא דעתך דאינון יומי דסיבו, לאו הכי, דהא יומי דסיבו, אי זכה בבנין, ובני בנין, יומי דטב אינון, מאן אינון יומין דרע.
אלא אינון, כמה דאתמר, דכתיב וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה, לאו אינון יומין דסיבו, אלא רזא דמלה, כד ברא קב"ה עלמא, ברא ליה באתוון דאורייתא, וכל את ואת עאלת קמיה, עד דאתקיימו כלהו אתוון באת בי"ת. וכל אינון אלפא ביתות, דאתגלגלו אתוון, כלהו קיימי למברי עלמא.
כיון דאתגלגלו, ואתחברו תרין אתוון אלין ט"ר כחדא, סלקא טי"ת, ולא אתיישבת, עד דגער בה קב"ה, ואמר לה טי"ת טי"ת, על מה את סלקא, ולא אתיישבת בדוכתיך, אמרה קמיה, וכי עבדת לי למהוי את ברישא דטוב, דהא אורייתא פתח בי כי טוב, היך אנא מתחברא לאתיישבא באת רע.
אמר לה, תוב לאתריך, דהא את צריך לה, דהא ב"נ דאנא בעי למברי בכון, תרווייכו אתכליל כחדא, ויתברי, אבל את לימינא, ואיהי לשמאלא. וכדין, תבו ואתיישבו דא בדא כחדא.
בההיא שעתא פריש לון קב"ה, וברא לון לכל חד וחד, יומין ושנין ידיען, אלין לימינא ואלין לשמאלא. אלין דימינא, אתקרון ימי הטוב, ואלין דשמאלא אתקרון ימי הרעה, וע"ד אמר שלמה, עד אשר לא יבאו ימי הרעה, דאלין מסחרין ליה לב"נ, בחובוי דאיהו עביד. כיון דאתברון יומין דטוב, ויומין דרע, כדין תבו ואתיישבו, לאתכללא בהו בבר נש.
ובגיני כך אמר דוד, למה אירא בימי רע עון עקבי יסבני, ימי רע ודאי, ורזא דא, אלין אקרון ימי רעב, שנין דרעב, ואלין אקרון ימי שבע, שני שבע.
ורזא דמלה, דלא לאפקא מבועא דברית קדישא, ביומי רעב, בשנת הרעב, ובג"כ יוסף דאיהו רזא דברית, סתים מבועיה בשנת הרעב, ולא יהב ליה דוכתא לאסגאה בעלמא, ודא בעי ליה לב"נ, דכד שלטא שנת הרעב, דיסתים מבועא דברית קדישא דיליה, בגין דלא יהב ליה דוכתא לאסגאה בעלמא.
רבי שמעון אמר, רזא דא איהו רזא עלאה, בההיא שנת הרעב, כיון דאיהי שלטא, בעי לאסתמא מבועיה, בגין דאי לא סתים ליה, גרים לאמשכא רוחא לההוא ולדא מההוא סטרא, ויהיב דוכתא לההוא סטרא, למפשי בעלמא, סטרא דמסאבא בסטרא דקודשא, ותו רזא, דכתיב תחת שלש רגזה ארץ וגו'.
ובג"כ, יוסף צדיקא, רזא דברית, סליק וסתים מבועיה, בשנת הרעב, דלא לאתערבא בהדה כלל, ולמיהב לה דוכתא, ומאן דאפתח מבועיה בההוא זמנא, עליה כתיב בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם וגו'. דהא אלין אקרון בנים זרים ודאי. בה' בגדו ודאי. ובג"כ, זכאה חולקהון דישראל קדישין, דלא אתחלפו דוכתא קדישא, בדוכתא מסאבא.
וע"ד כתיב, וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב, דהא מההוא זמנא דשלטא שנת הרעב, אסתים מבועיה, וסליק מקוריה, דלא למיהב בנין לסטרא מסאבא, ולא לאחלפא דוכתא דקודשא, בדוכתא דמסאבא, ובעי ב"נ לחכאה למאריה דקודשא, כד ייתי וישלוט כדכתיב וחכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב וקויתי לו.
זכאין אינון צדיקיא, דידעין אורחוי דקב"ה, ונטרי פקודי דאורייתא, למיהך בהו, דכתיב, כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם. וכתיב ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום.
ובג"ד, קב"ה אזהר להו לישראל לאתקדשא, דכתיב והייתם קדושים כי קדוש אני. מאן אני. דא קודשא בריך הוא, מלכות שמים קדישא. מלכותא אחרא דעעכו"ם, אקרי אחר, דכתיב כי לא תשתחוה לאל אחר כי ה' קנא שמו.
ות"ח, אני: שלטנו דעלמא דין, ועלמא דאתי, וכלא ביה תליא. אחר: סטרא מסאבא, אחר, סטרא אחרא בסטרא מסאבא, ושולטנו דיליה בהאי עלמא, ולית ליה בעלמא דאתי כלום, ובג"ד מאן דאתדבק בהאי אני, אית ליה חולקא בעלמא דין, ובעלמא דאתי.
ומאן דאתדבק בהאי אחר, אתאביד מההוא עלמא, ולית ליה חולקא בעלמא דאתי, ואית ליה חולקא בהאי עלמא, במסאבו, בגין דההוא מלכו אחרא עעכו"ם, כמה אינון תריסין גרדינין ממנן ביה, לשלטאה בהאי עלמא.
ובגיני כך, אלישע אחר, דנחת ואתדבק בהאי דרגא, אתטריד מההוא עלמא דאתי, ולא אתייהיב ליה רשו למהדר בתיובתא, ואתטריד מההוא עלמא, ועל דא אקרי אחר.
ובג"כ, בעי ב"נ לאתפרשא מכל סטרין, דלא לאסתאבא, בההוא סטרא, למזכי בהאי עלמא, ובעלמא דאתי, וע"ד, דא ברכה, ודא קללה, דא שבע, ודא רעב, כלא בהפוכא דא מן דא. והא אוקימנא.
ובג"כ, בההוא זמנא דשנת הרעב, לית ליה לב"נ, לאתחזאה בשוקא, ולא לאפתחא מבועיה לאולדא, למיהב בנין לאל אחר, והא אתמר.
זכאה איהו ב"נ, דאסתמר למיהך בארח קשוט, ולאתדבקא במאריה תדיר, דכתיב ובו תדבק. ובשמו תשבע, ובו תשבע לא כתיב, אלא ובשמו, מאי תשבע. כמה דאוקימנא, למהוי מתדבק ברזא דמהימנותא.
שבעה דרגין לעילא עלאין על כלא, רזא דשלימו דמהימנותא, ורזא דשבעה דרגין דלתתא מנייהו, דאינון חבורא חד, וקשורא חד, אלין באלין, למהוי כלהו חד, ובג"כ כתיב, שבעת ימים ושבעת ימים, י"ד יום, וכלא חד, וקשורא חד, וע"ד כתיב ובשמו תשבע, מלעילא ומתתא.
ומאן דמייחד אלין באלין, עליה כתיב יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים, אלין אוצרין דלעילא ותתא. שבעת ימים ושבעת ימים כלהו חד, דכתיב את אוצרו הטוב את השמים, אוצרו חד, ואיהו את השמים, שבעה ושבעה מוצקות, ואינון חד.
רבי חייא ורבי יוסי, הוו אזלי בארחא, אדהכי חמו חד ב"נ, דהוה אתי, מתעטף בעטופא דמצוה, וכלי זיינין קטורין תחותוי, אמר רבי חייא, ב"נ דין, חד מתרין אית ביה, או זכאה שלים איהו, או לרמאה בני עלמא איהו.
אמר ליה רבי יוסי, הא חסידי עליונין אמרו, הוי דן לכל ב"נ לזכו. הא תנינן, בר נש דנפיק לארחא, יתכוין לתלת מלין, לדורון, לקרבא, לצלותא. מנלן מיעקב, דהא לתלת אלין אתכוון, וזריז גרמיה לדורון, לקרבא, לצלותא. והאי ב"נ, אזיל בארחא איהו, הא ביה עטופא דמצוה, לצלותא. והא ביה כלי זיינין, לקרבא. כיון דתרין אלין אית ביה, תליתאי לא למרדף אבתרה.
כד קריב לגבייהו, יהבו ליה שלם, ולא אתיב לון. אמר רבי חייא, הא חד מאינון תלת, דאתחזיין למהוי ביה, לית ביה, דהא לא אתקין גרמיה לדורון, ובדורון שלמא כליל ביה. אמר רבי יוסי, דילמא איהו משתדל בצלותיה, או מרחיש תלמודיה. בגין דלא יעקר ליה.
אזלי כחדא, ולא מליל ההוא ב"נ, בהדייהו. לבתר אשתמיטו רבי חייא ורבי יוסי, ואשתדלו באורייתא. כיון דחמא ההוא ב"נ, דהוו משתדלי באורייתא, קריב לגבייהו, ויהיב לון שלם.
אמר לון, רבותי, במה חשדתון לי, כד יהביתו לי שלם, ולא אתיבנא לכו, א"ל ר' יוסי, דילמא צלותא הוית אמר, או מרחיש בתלמודך. אמר לון, קודשא בריך הוא ידין לכו לכף זכו.
אבל אימא לכו, יומא חד הוינא אזיל בארחא, אשכחנא חד ב"נ, ואקדימנא ליה שלם, וההוא גברא הוה לסטים, וקם עלי, וצער לי, ואלמלא דאתתקפנא ביה אצטערנא. מההוא יומא נדרנא, דלא לאקדמא שלם, בר לב"נ זכאה, אלא אי ידענא ביה בקדמיתא, בגין דיכיל לצערא לי, ויתתקף בי בחילא, בגין דאסיר לאקדמא שלם לב"נ חייבא, דכתיב אין שלום אמר ה' לרשעים.
וההיא שעתא דחמינא לכו, ויהביתו לי שלם, ולא אתיבנא לכו, חשידנא לכו, בגין דלא חמינא בכו מצוה דאתחזי לבר, והוינא כמו כן מהדר תלמודאי, אבל השתא דחמינא בכו, דאתון זכאין, הא ארחא מתתקנא קדמי.
פתח ואמר, מזמור לאסף אך טוב לישראל אלהים לברי לבב. ת"ח, קב"ה עבד ימינא, ועבד שמאלא, לאנהגא עלמא, חד אקרי טוב, וחד אקרי רע, ובתרין אלין אתכליל בר נש, ואתקריב בכלא.
וההוא רע דאיהו שמאלא, אתכלילו ביה עמין עעכו"ם, ואתיהב בסטרא דלהון, בגין דאינון ערלי לבא, וערלי בשרא, ולאתחללא ביה. אבל בישראל מה כתיב, אך טוב לישראל.
ואי תימא לכלהו, לאו, אלא לאינון דלא אתחללי בהדי ההוא רע, דכתיב לברי לבב, בגין דדא טוב, ודא רע, טוב לישראל בלחודייהו, ורע לעמין עעכו"ם. אך טוב לישראל, בגין לאדבקא ביה, ובהאי אתדבקו ישראל, ברזא עלאה, ברזא דמהימנותא, למהוי כלא חד. אמר רבי יוסי זכאין אנן, דלא שבשנא בך, והא קב"ה שדרך לגבן.
אמר רבי יוסי, בגין דטוב הוא לישראל, ישראל אית לון חולקא בעלמא דין, ובעלמא דאתי למחמי עינא בעינא חיזו יקרא, כמה דכתיב, כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

=== Vayigash ===

— 1 —
ויגש אליו יהודה וגו', רבי אלעזר פתח, כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך. האי קרא אוקמוה, אבל תא חזי, כד ברא קודשא בריך הוא עלמא, כל יומא ויומא, עביד עבידתא, כדקא חזי, בכל יומא ויומא כמה דאצטריך, כיון דאתא יומא שתיתאה, ואצטריך למברי אדם, אתת אורייתא קמיה, אמרה האי אדם דאת בעי למברי, זמין הוא לארגזא קמך, אלמלא לא תאריך רוגזא, טב ליה דלא יתברי. אמר לה קב"ה, וכי למגנא אתקרינא ארך אפים.
אלא, כלא באורייתא אתברי, וכלא באורייתא אשתכלל. בגין דעד לא ברא קב"ה עלמא, אתיין כל אתוון קמיה, ועאלו כל חד וחד למפרע.
עאלת תי"ו, אמרה קמיה, רעותך למברי בי עלמא, א"ל לאו, דבך זמינין כמה צדיקיא למימת, דכתיב והתוית תיו על מצחות האנשים וגו'. ותנינן, דכתיב וממקדשי תחלו אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי ובגין כך עלמא לא יתברי בך.
עאלו תלת אתוון: שין, קוף, ריש, כל חד וחד בלחודוי. א"ל קב"ה, לאו אתון כדאי למברי בכו עלמא, דהא אתון אתוון דאתקרי בכו שקר, ושקר לאו איהו כדאי למיקם קמאי, והא אוקמוה.
ועלו פ"א צד"י, וכן כלהו, עד דמטו אתוון לאת כ"ף, כיון דנחת כ"ף מעל כתרא, אזדעזעו עלאי ותתאי כו', עד דאתקיים כלא באת בי"ת, דאיהו סימן ברכה, וביה אשתכלל עלמא ואתברי.
ואי תימא, דאל"ף איהו רישא דכל אתוון, יאות איהו, אלא בגין דאתקרי ביה ארור, ובג"ד לא אתברי ביה עלמא, אע"ג דאל"ף איהו את דרזא עלאה, בגין דלא למיהב דוכתא לסטרא אחרא, דאקרי ארור, לא אתברי ביה עלמא, ואשתכלל בבי"ת עלמא, וביה אתברי.
ת"ח, כי אתה אבינו, בגין דהאי עלמא, בהאי דרגא אשתכלל ואתברי, ובר נש ביה אתברי, ונפק לעלמא.
כי אברהם לא ידענו, דהא אע"ג דביה קיומא דעלמא, לא אשתדל עלן, כמה דאשתדל על ישמעאל, דאמר לו ישמעאל יחיה לפניך. וישראל לא יכירנו, בגין דכל ברכאן דאצטריך לברכא לבנוי, שבק להאי דרגא לברכא כלהו.
אתה ה' אבינו, דהא אנת קיימת עלן תדיר לברכא, ולאשגחא עלן, כאבא דאשגח על בנין, בכל מה דאצטריך לון. גואלנו מעולם שמך, דהא אנת הוא גואל, דהכי אתקרי המלאך הגואל, ודא גואלנו מעולם שמך, שמך ודאי. תנינן אין מפסיקין בין גאולה לתפלה, כמה דלא מפסיקין בין תפלה של יד, לתפלה של ראש, דבעי למחזי דכלא חד, והא אוקמוה.

— 2 —
רבי יצחק ורבי יהודה, הוו יתבי ליליא חד ולעאן באורייתא, אמר ר' יצחק לרבי יהודה, הא תנינן דכד ברא קב"ה עלמא, עבד עלמא תתאה, כגוונא דעלמא עלאה. וכלא דא לקבל דא. ואיהו יקריה לעילא ותתא.
אמר רבי יהודה, הכי הוא ודאי, וברא אדם על כלא, הה"ד אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי, אנכי עשיתי ארץ ודאי, מ"ט עשיתי ארץ, בגין דאדם עליה בראתי, דאיהו קיומא דעלמא, למהוי כלא בשלימו חד.
פתח ואמר, כה אמר האל ה' בורא השמים ונוטיהם רוקע הארץ וצאצאיה נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה. האי קרא אוקמוה, אבל כה אמר האל ה' בורא השמים ונוטיהם, דא קב"ה, לעילא לעילא, דאיהו בורא השמים, ואתקין ליה תדיר, בכל זמנא. רוקע הארץ וצאצאיה, דא ארעא קדישא, צרורא דחיי. נותן נשמה לעם עליה. הארץ דא היא דיהבה נשמה וגו'.
אמר רבי יצחק, כלא איהו לעילא, דהא מתמן נפקא נשמתא דחיי, להאי ארץ. והאי ארץ, נקטא נשמתא למיהב לכלא, בגין דההוא נהר דנגיד ונפיק, איהו יהיב ועייל נשמתין להאי ארץ, ואיהו נקטא לון, ויהבא לכלא.
ת"ח, כד ברא קב"ה ליה לאדם, אכניש עפריה, מארבע סטרין דעלמא, ועבד גרמיה באתר דמקדשא לתתא, ואמשיך עליה נשמתא דחיי מבי מקדשא לעילא.
ונשמתא איהי כלילא בתלת דרגין, ועל דא תלת שמהן אינון לנשמתא, כגוונא דרזא עלאה, נפ"ש, רו"ח, נשמ"ה. נפש, הא אוקמוה, דאיהי תתאה מכלא. רוח, איהו קיומא, דשלטא על נפש, ואיהו דרגא עלאה עלה, לקיימא עלה בכלא, כדקא חזי. נשמה, איהי קיומא עלאה על כלא, ושלטא על כלא, דרגא קדישא, עלאה על כלהו.
ואלין תלת דרגין, כלילן בהו בבני נשא, לאינון דזכאן לפולחנא דמאריהון. דהא בקדמיתא אית ביה נפש, ואיהו תקונא קדישא לאתתקנא בה בר נש. כיון דאתי בר נש לאתדכאה בהאי דרגא, אתתקן לאתעטרא ברוח, דאיהו דרגא קדישא. דשריא על נפש לאתעטרא ביה בר נש, ההוא דזכי.
כיון דאסתלק בהו: בנפש ורוח, ועאל ואתתקן בפולחנא דמאריה כדקא יאות, כדין שריא עליה נשמה, דרגא עלאה קדישא, דשלטא על כלא, בגין לאתעטרא בדרגא עלאה קדישא, וכדין איהו שלימא דכלא, שלים בכל סטרין, למזכי בעלמא דאתי, ואיהו רחימא דקב"ה, כד"א להנחיל אוהבי יש, מאן אינון אוהבי, אלין אינון דנשמתא קדישא בהו.
אמר ר' יהודה, אי הכי הא כתיב, כל אשר נשמת רוח חיים באפיו וגו'. א"ל הכי הוא ודאי, דהא לא אשתאר בהו, מכל אינון דהוו בהו נשמתא קדישא, כגון חנוך, ירד, וכלהו צדיקיא, בגין לאגנא על ארעא, דלא ישתצי בגינייהו, הה"ד כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו, כבר מתו, ואסתלקו מעלמא, ולא אשתאר מנהון מאן דיגין על עלמא, בההוא זמנא.
ת"ח, כלא אינון דרגין, אלין על אלין, נפ"ש, רו"ח, נשמ"ה, דרגא על דרגא, נפש בקדמיתא, ואיהי דרגא תתאה, כדקאמרן. רוח לבתר, דשריא על נפש, וקיימא עלה. נשמה, דרגא דסלקא על כלא, ואוקמוה.
נפש: דא נפש דוד, ואיהי דקיימא לקבלא נפש, מההוא נהר דנגיד ונפיק. רוח: דא רוח דקיימא עליה דנפשא, ולית קיומא לנפש, אלא ברוח, ודא איהו רוח, דשריא בין אשא ומיא, ומהכא אתזן האי נפש.
רוח, קיימא בקיומא דדרגא אוחרא עלאה, דאקרי נשמה, דהא מתמן נפקי נפש ורוח. מתמן אתזן רוח, וכד נטיל רוח, כדין נטלא נפש, וכלא חד, ואתקריבו דא בדא, נפש אתקריב ברוח, ורוח אתקריב בנשמה, וכלא חד.
תא חזי, ויגש אליו, תקרובתא דעלמא בעלמא, לאתאחדא דא בדא, למהוי כלא חד, בגין דיהודה איהו מלך, ויוסף מלך, אתקריבו דא בדא, ואתאחידו דא בדא.

— 3 —
ר' יהודה פתח ואמר, כי הנה המלכים נועדו, דא יהודה ויוסף, בגין דתרווייהו מלכים, ואתקריבו דא בדא, לאתווכחא תרווייהו כחדא בגין דיהודה אתערב ביה בבנימן, והוה ערב לגביה דאבוי ביה, בהאי עלמא, ובעלמא דאתי. ועל דא אתקריב קמיה דיוסף, לאתווכחא עמיה, על עסקא דבנימן, דלא למהוי בנדוי, בהאי עלמא, ובעלמא דאתי, כד"א אנכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לאבי כל הימים, בהאי עלמא, ובעלמא דאתי.
ועל דא, כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו, אתרגיזו כחדא, ואתרגיזו דא בדא, בגיניה דבנימן. מה כתיב, המה ראו כן תמהו נבהלו נחפזו רעדה אחזתם שם, לכל אינון דהוו תמן.
חיל כיולדה, בגין דהוו דחלין, לקטלא, ולאתקטלא, וכלא בגיניה דבנימן, דהא יוסף אזדבן בגיניה דיהודה, ואתאביד מאבוי. והשתא אתערב ביה בבנימין, ודחיל דלא יתאביד, ובגין כך ויגש אליו יהודה.
ד"א, כי הנה המלכים נועדו, דא יהודה ויוסף, דאזדמנו לאתוכחא דא עם דא, לאתוכחא תרווייהו כחדא, בגין דיהודה הוה מלך, ויוסף הוה מלך, ותרווייהו אתו כחדא, לאתוכחא דא עם דא. דא על בנימן, ודא על בנימן.
כי הנה המלכים, אמר ר' יהודה, רזא דמהימנותא הכא, דהא כד רעותא אשתכח, וקשורא אתעטר כחדא, כדין תרין עלמין מתקשרן כחדא, ואזדמנן כחדא. דא לאפתחא אוצרא, ודא ללקטא ולמכנש בגויה, וכדין כי הנה המלכים נועדו, תרין עלמין קדישין, עלמא עלאה, ועלמא תתאה.
עברו יחדיו, רזא דמלה, דכד מתחברן כחדא, כדין עברו יחדיו, בגין דכל חיובין דעלמא, לא אתעברן לאתכפיא, עד דמתחברן כחדא, כדכתיב ועובר על פשע, וע"ד עברו יחדיו, עברו: אינון חובין אתכפרו, בגין דהא כדין כל אנפין נהירין, וכל חובין אתעברו.
ר' חייא אמר, רזא דא בתקונא דקרבנא איהו, דהא כד קרבנא אתקריב, וכלא מסתפקין, וכל חד וחד כדקא חזי ליה, כדין אתקשר כלא כחדא, וכל אנפין נהירין, וקשורא חד אשתכח, וכדין המלכים נועדו, ואזדמנו כחדא, לכפרא על חובין, לאעברא עלייהו, וכדין המלכים נועדו, ואתקשרן כחדא. עברו יחדיו, לאנהרא כל אנפין, ולמהוי כלא רעותא חדא.
המה ראו כן תמהו, ס"ד דאינון מלכים. אלא אלין מאריהון דדינין, דחדוה דלהון למעבד ההוא דינא, דאתפקדו עליה, וכדין, כד מלכים אזדמנו תרווייהו ברעותא חדא, כדין המה ראו ההוא רעותא דתרין עלמין, כן תמהו נבהלו נחפזו, בגין דכלהו מארי דדינא אתכפיין ומתעברן מעלמא, ולא יכלי לשלטאה, וכדין מתעברין קיומיהון, מעברין שלטנהון.
ר' אלעזר אמר ויגש אליו יהודה, מ"ט יהודה. בגין דהכי אצטריך, דאיהו ערב, כד"א כי עבדך ערב את הנער, ורזא דמלה, יהודה ויוסף הכי אצטריכו לאתקרבא כחדא, בגין דיוסף איהו צדיק, יהודה איהו מלך, ועל דא ויגש אליו יהודה, בגין דקורבא דלהון, דאתקריבו כחדא, גרם כמה טבין לעלמא, גרם שלמא לכלהו שבטין, גרם שלמא בינייהו, גרם ליעקב דאתקיים רוחא דיליה, כד"א ותחי רוח יעקב אביהם, ועל דא קריבו דדא עם דא אצטריך, בכלהו סטרין, לעילא ותתא.

— 4 —
ר' אבא פתח ואמר, יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב. האי קרא רזא דמהימנותא איהו. יפה נוף: דא איהו יוסף הצדיק, דכתיב ביה, ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה. משוש כל הארץ: איהו חדוה וחדו, לעילא ותתא. הר ציון ירכתי צפון, בגין דבחולקיה קאים משכנא דשילה, הר ציון דא ירושלם. ירכתי צפון, הכי הוא ודאי לעילא ותתא.
קרית מלך רב, אתר איהו מתקנא, לקביל מלך רב, דא מלכא עלאה דכלא, קדש הקדשים, דהא מתמן אתיא כל נהירו, וכל ברכאן, וכל חידו דכלא, דהא מתמן נהרין כל אנפין, ובי מקדשא אתברכא מתמן, וכד איהי מתברכא, מתמן נפקי ברכאן לכל עלמא, דהא כל עלמא מתמן אתברכא.

— 5 —
ר' יהודה ור' יוסי, אערעו בכפר חנן, עד דהוו יתבי בי אושפיזייהו, אתא חד בר נש, וחד מטולא דחמרא קמיה, ועאל בביתא. אדהכי, אמר ר' יהודה לרבי יוסי, הא תנינן, דדוד מלכא הוה מתנמנם כסוס, ושינתיה זעיר, היך הוה קם בפלגות ליליא, האי שעורא זעיר איהו, ולא הוה אתער אפילו בתלתות ליליא.
אמר ליה, בשעתא דעאל ליליא, הוה יתיב עם כל רברבי ביתיה, ודאין דינא, ועסיק במלי דאורייתא, ולבתר הוה נאים שינתיה עד פלגות ליליא, וקם בפלגות ליליא, ואתער, ואשתדל בפולחנא דמאריה, בשירין ותושבחן.
אדהכי אמר ההוא בר נש, וכי האי מלה דקאמריתו, הכי הוא, רזא דמלה הכא, דהא דוד מלכא חי וקיים, לעלם ולעלמי עלמין, ודוד מלכא, הוה נטיר כל יומוי, דלא יטעם טעם מיתה, בגין דשינתא חד משתין במיתה איהו, ודוד בגין דוכתיה דאיהו חי, לא הוה נאים, אלא שיתין נשמי, דעד שתין נשמי חסר חד, איהו חי, מתמן ולהלאה, טעים ב"נ, טעמא דמותא, ושליט ביה סטרא דרוח מסאבא.
ודא הוה נטיר דוד מלכא, דלא יטעם טעמא דמותא, ושליט ביה סטרא דרוחא אחרא, בגין דשתין נשמי חסר חד, איהו רזא דחיים דלעילא, עד שתין נשמי, דאינון שתין נשמי עלאין, ואילין רזא דלהון, דתליין בהון חיי, ומכאן ולתתא, רזא דמותא הוא.
וע"ד, דוד מלכא, הוה משער שעורא דליליא, בגין דיתקיים בחיים, דלא ישלוט ביה טעמא דמותא. וכד אתפליג ליליא, הוה דוד מתקיים באתריה, בגין דכד אתער פלגו ליליא, וכתרא קדישא אתער, בעא דלא לאשכחא ליה לדוד, מתקשר באתר אחרא, באתר דמותא.
בגין דכד אתפליג ליליא, וקדושה עלאה אתער, ובר נש דנאים בערסיה, ולא אתער לאשגחא ביקרא דמאריה, הא איהו אתקשר ברזא דמותא, ומתדבק באתר אחרא, ועל דא, דוד מלכא, הוה קאים לאשגחא ביקרא דמאריה תדיר, חי לגבי חי, ולא נאים בשינתא, לטעמא טעמא דמותא, ובגין כך, הוה מתנמנם כסוס, שתין נשמי, ולא בשלימו.
אתו רבי יהודה ורבי יוסי, ונשקוה. אמרו ליה, מה שמך. א"ל חזקיה, א"ל, יתיישר חילך ויתתקף אורייתך. יתיבו, אמר רבי יהודה, הואיל ושרית, אימא לן מהני רזין עלאין דקאמרת.
פתח ואמר, ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה. תא חזי, כד ברא קב"ה עלמא, חמא דלא יכיל לאתקיימא, עד דברא אורייתא, בגין דמנה נפקין כל נמוסין עלאין ותתאין, ובה קיימי עלאי ותתאי, הה"ד ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, דהא בחכמה קיימין כל קיומין דעלמא, וכלהו נפקי מגוה.
ד"א ה' בחכמה יסד ארץ, עלמא עלאה לא אתברי, אלא מגו חכמה, ועלמא תתאה לא אתברי, אלא מגו חכמה תתאה, וכלהו נפקן מגו חכמה עלאה, ומגו חכמה תתאה. כונן שמים בתבונה. כונן, מאי כונן. אלא, כונן כל יומא ויומא, ולא פסיק, ולא אתתקן בזמנא חדא, אלא בכל יומא ויומא אתקין ליה.
והיינו רזא דכתיב, ושמים לא זכו בעיניו. וכי ס"ד, דגריעותא איהו משמים, אלא חשיבו משמים איהו, בגין חביבו ורעו סגיא, דקב"ה רעי בהו, וחביבותיהו לגביה, דהא אע"ג דאיהו מתקין לון כל יומא ויומא, לא דמי בעינוי דאינון מתתקנן כדקא יאות, בגין דרחימותא דלהון לגביה, ורעותיה לאנהרא לון תדיר, בלא פסיקו, דהא עלמא דאתי, אפיק נהורין זהירין, כל יומא ויומא תדיר בלא פסיקו, בגין לאנהרא לון תדיר, ועל דא לא זכו בעיניו, לא זכו בלחודוי לא כתיב, אלא לא זכו בעיניו, ובגין כך, כונן שמים בתבונה.
מאן שמים. דא הוא רזא דאבהן, ורזא דאבהן דא הוא יעקב, דאיהו כללא דלהון, בגין דיעקב תושבחתא דאבהן איהו, ואיהו קיימא לאנהרא על עלמא.
ובגין דאיהו אסתלק גו עלמא דאתי, נפק מניה ענפא חדא, שפירא בחיזו, וכל נהורין מיניה נפקין, וכל שבעא, ומשח רבו, לאנהרא לארעא, ומאן איהו. דא יוסף הצדיק, דאיהו יהיב שבעא לכל עלמא, ועלמא מניה אתזן. ובגין כך, קב"ה כל מה דעבד בעלמא, כלא איהו ברזא עלאה, וכלא כדקא חזי.
אדהכי, אתא רבי אלעזר, כיון דחמא לון, אמר ודאי שכינתא הכא, במאי עסקיתו. אמרו ליה, כל עובדא. אמר, ודאי שפיר קאמר, אבל אינון שתין נשמי, ודאי שתין נשמי אינון דחיין, בין לעילא בין לתתא, מכאן ולהלאה, איכא שתין נשמין אחרנין, דאינון כלהו מסטרא דמותא, ודרגא דמותא עלייהו, ואקרון דורמיטא, וכלהו טעמא דמותא.
ובגין כך, דוד מלכא, הוה איהו מתדבק באינון שתין נשמין דחיין, ומתמן ולהלאה לא נאים כלל, הה"ד אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה, ועל דא, שפיר קאמר, בגין דיקום דוד חי, בסטרא דחי, ולא בסטרא דמותא. יתבו כלהו, ואשתדלו באורייתא, ואתחברו כחדא.
פתח רבי אלעזר ואמר, ה' אלקי ישועתי יום צעקתי בלילה נגדך. ת"ח, דוד מלכא, הוה קם בפלגות ליליא, ואשתדל באורייתא, בשירין ותושבחן, לחדוה דמלכא ומטרוניתא, ודא הוה חדוה דמהימנותא בארעא, בגין דהאי איהו שבחא דמהימנותא, דאתחזי בארעא.
דהא לעילא פתחי בחדוה שירתא, כמה מלאכין עלאין, בכמה זינין, דקא משבחן בליליא בכל סטרין. כה"ג לתתא בארעא, מאן דמשבח ליה לקוב"ה בארעא בליליא, רעי ביה קב"ה, וכל אינון מלאכין קדישין, דקא משבחן ליה לקב"ה, כלהו צייתין לההוא דקא משבח ליה בליליא בארעא, דהאי תושבחתא איהו בשלימו, לסלקא יקרי דקב"ה מתתא, ולזמרא בחדוה דיחודא.
תא חזי, דוד מלכא כתב, ה' אלהי ישועתי וגו', ה' אלהי ישועתי, אימתי איהו ישועתי. בההוא יומא, דאקדמית תושבחתא בליליא לגבך, כדין איהו ישועתי ביממא.
ות"ח, דהא בליליא, מאן דמשבח למאריה, בתושבחתא דאורייתא כדין אתקף בתקיפו ביממא, בסטרא דימינא, דהא חוטא חד, נפקא מסטרא דימינא, וכדין אתמשך עליה, ואתתקף ביה, וע"ד אמר ה' אלהי ישועתי יום צעקתי וגו'.
ובג"כ אמר, לא המתים יהללו יה. לא המתים, בגין דאצטריך לשבחא, חי לחי. ומת לחי לאו הכי, דכתיב לא המתים יהללו יה, ואנחנו נברך יה, דהא אנן חיין, ולית לן חולקא בסטרא דמותא כלל. חזקיהו אמר, חי חי הוא יודך כמוני, בגין דחי אתקרב לחי. דוד מלכא איהו חי, וקורבא דיליה לחי העולמים. ומאן דאתקריב לגביה, איהו חי, דכתיב ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום, וכתיב, ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבצאל.

— 6 —
פתח ההוא יודאי אבתריה, ואמר, ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך, וכי לא מברכינן ליה לקב"ה, עד לא ניכול, והא אית לן לאקדומי בצפרא, ולסדורי שבחא דיליה כדקא יאות, ולברכא בשמיה, עד לא יברך לאחרא בעלמא, וכתיב לא תאכלו על הדם, אסור ליה למיכל, עד לא יברך למאריה, והשתא כתיב ואכלת ושבעת וברכת.
אלא, דא ברכתא דצלותא דיחודא, ודא ברכתא דמזונא, לאחזאה לגבי דרגא דמהימנותא, שבע כדקא יאות. וכדין בעי לברכא ליה כדקא יאות, דההוא דרגא דמהימנותא, יתרוי, ויברך, ויתמלא חידו מחיין דלעילא, כמה דאצטריך, בגין למיהב לן מזוני.
דהא קשין מזונא דבר נש קמי קב"ה, כקריעת ים סוף, מ"ט. בגין, דמזונא דעלמא דלעילא הוא, דתנן בני חיי ומזוני וכו', ובגין כך, קשיין קמיה מזוני דעלמא, דהא במזלא תליא מילתא, דמניה נפקי מזוני, וחיי, ובני, ובגין כך קשין קמיה מזוני דעלמא, דהא לאו ברשותיה קיימא, עד דיתברך איהו.
כגוונא דא זיוגין דעלמא, קשין קמיה, וכלא בגין דרקיע וילון, לא משמש כלום. וכ"ש אלין מלין דקיימין לעילא באתר אחרא, ועל דא אצטריך לאתברכא.
ת"ח כל זווגין דעלמא, קשין קמיה האי דרגא, בגין דכד האי זווגא קדישא אשתכח, כל נשמתין נפקין, מגו האי מזלא לעילא, דאיהו ההוא נהר דנגיד ונפיק, וכד תיאובתא אשתכח מלרע לעילא, כדין פרחין נשמתין, ואתייהיבו כלהו כלילן דכר ונוקבא כחדא, בהאי דרגא. ולבתר איהו פריש לון, כל חד וחד לאתריה כדקא חזי ליה. ולבתר קשין קמי האי דרגא, לחברא לון כקדמיתא, בגין דלא מתחברן, בר כאינון ארחי דב"נ וכלא לעילא תליין.
ועל דא קשין קמיה כקריעת ים סוף, דהא קריעת ימא, לאתפתחא ביה שבילין, לעילא איהו, וכמה דמתפתחין שבילין ואורחין ביה, הכי אתבקע ואתפתח.
ובג"כ, כלא תליא לעילא, ובעינן לברכא ליה, ולמיהב ליה תוקפא מתתא, בגין דיתברכא מלעילא, ויתתקף כדקא חזי, ועל דא כתיב, וברכת את ה', את דייקא.
ולגבי האי אתר, אצטריך לאחזאה קמיה, שבעא ונהירו דאנפין, ולגבי סטרא אחרא, בזמנא דאיהי שלטא בעלמא, בעי לאחזאה קמיה כפנא, דההוא דרגא רעב איהו, ואתחזי לאחזאה קמיה כפנא, ולא שובעא, הואיל ושבע לא שלטא בעלמא, ועל דא, ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך. אמר רבי אלעזר, הכי הוא ודאי, והכי אצטריך.
אמר רבי יהודה, זכאין אינון צדיקייא, דקורבא דלהון איהו שלמא בעלמא, בגין דידעי ליחדא יחודא, ומקרבי קורבא, לאסגאה שלמא בעלמא, דהא יוסף ויהודה עד לא אתקריבו דא עם דא, לא הוה שלמא, כיון דאתקריבו יוסף ויהודה כחדא, כדין אסגיאו שלמא בעלמא, וחידו אתוסף לעילא ותתא, כמה דקורבא דיהודה ויוסף, וכלהו שבטין אשתכחו כחדא ביה ביוסף, וההוא קורבא אסגי שלמא בעלמא, כמה דאוקימנא דכתיב ויגש אליו יהודה.

— 7 —
ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו וגו', רבי חייא פתח ואמר, פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד. תא חזי, קודשא בריך הוא ברא עלמא, ואשליט עליה לאדם, דיהא מלכא על כלא.
והאי בר נש, מתפרשן מניה בעלמא, כמה זינין, מנהון צדיקיא, ומנהון רשיעיא, מנהון טפשין, ומנהון חכימין, וכלהו אתקיימו בעלמא, עתירין ומסכנין. וכלהו בגין למזכי אלין באלין, למזכי צדיקיא עם רשיעיא, למזכי חכימין עם טפשין, למזכי עתירין עם מסכנין דהא בגין כך, זכי בר נש לחיי עלמא, ואתקשר באילנא דחיי. ולא עוד, אלא דהא צדקה דאיהו עביד, קאים לעלמין, דכתיב וצדקתו עומדת לעד.
פזר נתן לאביונים. רבי אלעזר אמר, כד ברא קב"ה עלמא, קאים ליה על סמכא חד, וצדיק שמיה, והאי צדיק איהו קיומא דעלמא, ודא איהו דאשקי, וזן לכלא. דכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים.
ומשם יפרד, מהו יפרד. אלא, ההוא מזונא ומשקיא דההוא נהר, נטיל גנתא כלא, ולבתר אתבדר ההוא משקיא, לד' סטרין דעלמא, וכמה אינון דמצפאן לאתשקייא ולאתזנא מתמן, כד"א עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו. ובג"כ פזר נתן לאביונים, דא צדיק. צדקתו עומדת לעד, דא כנ"י. דבגין כך, איהי קיימא ברזא דשלם, בקיומא שלים רשע יראה וכעס, דא מלכות עכו"ם.
תא חזי, מלכות שמים, איהי בי מקדשא, לקיימא כל מסכני, בגו צלא דשרותא דשכינתא, וצדיק דא איהו אקרי גבאי צדקה, למיחן ולמיזן לכלא, דכתיב פזר נתן לאביונים, בגין כך, גבאי צדקה, נטלי אגרא, לקביל כלהו דיהבי צדקה.
ת"ח, ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים, אלין אינון, כל דקיימי, לאתזנא ולאתשקייא מניה. ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו. אתו: דא כנסת ישראל. אחיו: אלין שאר רתיכין חיילין, דכתיב בהו למען אחי ורעי. ד"א ולא עמד איש אתו, בזמנא דקב"ה אתי לאזדווגא בכנ"י. בהתודע יוסף אל אחיו, בזמנא דקב"ה הוה מתחבר בהו בישראל, בגין דאינון נטלי בלחודייהו, ולא חבורא דעמין עעכו"ם בהדייהו, בגין כך ביום השמיני עצרת תהיה לכם, דהא בזמנא דא, איהו קב"ה בלחודוי, בחבורא חדא עם ישראל, דכתיב בהו אחי ורעי כמה דאוקמוה.
רבי ייסא פתח קרא, בזמנא דקב"ה יוקים לה לכנסת ישראל מעפרא, ויבעי לאנקמא נקמתא מעממיא עעכו"ם, כדין כתיב ומעמים אין איש אתי, וכתיב הכא, ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו, כמה דאת אמר וינטלם וינשאם כל ימי עולם.
ולא יכול יוסף להתאפק, רבי חזקיה פתח ואמר, שיר המעלות אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים, האי קרא אוקמוה ואתמר, אבל תא חזי, אליך נשאתי את עיני, וכתיב אשא עיני אל ההרים. אלא, דא לעילא, ודא לתתא. אשא עיני אל ההרים, דא לעילא, בגין לאמשכא ברכאן מעילא לתתא, מאלין הרים עלאין, לאמשכא מנייהו ברכאן לכנסת ישראל, דאתברכא מנייהו. אליך נשאתי את עיני, למצפי ולחכאה לאנון ברכאן דנחתו מתמן לתתא.
היושבי בשמים, דכל תוקפהא, וחילאה, וקיומהא, איהו בשמים, בגין דכד יובלא, אפתח מבועי דכל אינון תרעין, כלהו קיימי בשמים, וכיון דשמים נטיל כל אינון נהורין דנפקי מיובלא, כדין איהו זן ואשקי לה לכנסת ישראל, על ידא דצדיק חד.
וכיון דדא אתער לגבה, כמה אינון דקיימן בכל סטרין, לאתשקאה ולאתברכא מתמן, כד"א הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם. וכדין, איהי סלקא ברזא דרזין כדקא חזי, ומקבלא עדונין מבעלה כדקא יאות, וכלהו דקיימין בכל סטרין עמדי בלחודייהו, כד"א ולא עמד איש אתו, דכתיב ויקרא הוציאו כל איש מעלי, ולבתר דאיהי מקבלא עדונין מבעלה, כלהו אתשקיין לבתר, ואתזנו, כד"א ישקו כל חיתו שדי ישברו פראים צמאם.

— 8 —
רבי יוסי פתח קרא באליהו, דכתיב ויקרא אל ה' ויאמר ה' אלהי הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות להמית את בנה. תא חזי, תרי הוו דקאמרין מלין לקביל קב"ה, משה ואליהו, משה אמר, למה הרעות לעם הזה. ואליהו אמר, הרעות להמית את בנה, ותרוייהו מלה חדא קאמרו.
מ"ט. אלא רזא איהו, משה אמר, למה הרעות, מאי טעמא. אלא, בגין דאתיהיב רשו לסטרא אחרא לשלטאה עלייהו דישראל, הרעות: יהבת רשו לסטרא אחרא דרע, למשלט עלייהו. אליהו אמר הרעות יהבת רשו לסטרא דרע, ליטול נשמתא דדא, ודא הוא הרעות, וכלא רזא חדא.
תא חזי, אליהו אמר, הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה, בגין דקב"ה אמר ליה לאליהו, הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך, וכל מאן דזן ומפרנס למאן דאצטריך ליה, וכ"ש ביומא דכפנא, הא אתאחיד באילנא דחיי, וגרים ליה חיים ולבנוי, והא אוקימנא. והשתא אליהו אמר, כל מאן דקיים נפשא בעלמא, זכי ליה חיים, וזכי לאתאחדא באילנא דחיי, והשתא שלטא אילנא דמותא סטרא דרע, על האלמנה דאנת פקדת למיזן לי, בגין כך הרעות.
ואי תימא דרע לא אתעביד לבר נש מעם קב"ה. ת"ח, בזמנא דבר נש אזיל לימינא, נטירו דקב"ה תדיר לגביה, ולא יכיל סטרא אחרא לשלטאה עליה, והאי רע אתכפיא קמיה, ולא יכיל לשלטאה. וכיון דנטירא דקב"ה אתעברא מניה, בגין דאיהו אתדבק ברע, כדין ההוא רע, כיון דחמי דלאו עמיה נטירו, כדין שליט עליה, ואתי לשיצאה ליה, וכדין אתיהיב ליה רשו, ונטיל נשמתיה.
משה אמר למה הרעות, דאתיהיב ליה רשו לסטרא דרע, למשלט עלייהו דישראל, למהוי בשעבודא דיליה. דבר אחר למה הרעות, דחמא כמה מנהון דהוו מתין, ואתמסרו בסטרא דרע.
תא חזי, בשעתא דטוב אתער, דאיהו ימינא, כל חידו, וכל טיבו, וכל ברכאן משתכחן, וכלא בחשאי איהו, כמה דאוקמוה, דאמרי בשכמל"ו בחשאי, ורזא דא בגין דאיהו כדין יחודא כדקא חזי.
אמר רבי חייא, וכי אליהו, כיון דאיהו גזר, וקודשא בריך הוא מקיים, ואיהו גזיר על שמיא, דלא לאחתא מטרא וטלא, היך דחיל איהו מאיזבל, דשדרת ליה, דכתיב כי כעת מחר אשים את נפשך כנפש אחד מהם, ומיד דחיל וערק על נפשיה.
א"ל רבי יוסי, הא אוקמוה, דצדיקיא, לא בעאן לאטרחא למאריהון, באתר דנזקא אשתכחת לעינא. כגוונא דשמואל, דכתיב איך אלך ושמע שאול והרגני, א"ל עגלת בקר תקח בידך, בגין דצדיקיא, לא בעאן לאטרחא למאריהון, באתר דנזקא אשתכח. אוף הכי אליהו, כיון דחמא דנזקא אשתכח, לא בעי לאטרחא למאריה.
א"ל אנא מלה שמענא, דהא באליהו לא כתיב ביה ויירא וילך אל נפשו, אלא וירא, ראיה חמא, ומה חמא, אלא חמא, דהא מכמה שנין אזל בתריה מלאך המות, ולא אתמסר בידיה, והשתא וילך אל נפשו, מאי וילך אל נפשו, אזל לקיומא דנפשא, ומאן איהו אילנא דחיי לאתדבקא תמן.
תא חזי, כלהו כתיב את נפשו, והכא כתיב אל נפשו, ורזא דא שמענא, דאמר ר"ש, כל נשמתין דעלמא, כלהו נפקי מההוא נהר דנגיד ונפיק, וכלהו נקיט לון, ההוא צרורא דחייא, וכד נוקבא אתעברת מן דכורא, כלהו בתיאובתא דתרין סטרין, בתיאובתא דנוקבא לגבי דכורא, וכד תיאובתא דדכורא נפקא ברעותא, כדין אינון נשמתין בקיומא יתיר, בגין דכלא בתיאובתא ורעו דאילנא דחייא. ואליהו, בגין דהוה מההוא רעותא, יתיר מבר נש אחרא, אתקיים.
ובגין כך אל נפשו כתיב, ולא כתיב את נפשו, דהא את נפשו דא היא נוקבא. ואי תימא ואל האשה אמר, כללא דדכר ונוקבא, כד היא בגו דכורא, כדין ואל האשה אמר. את האשה, נוקבא בלחודהא, ולא דדכורא. כגוונא דא אל נפשו, דכר בלחודוי, את נפשו נוקבא בלחודהא ולא כלילו דדכורא. ובגין דאיהו מסטרא דדכורא, יתיר מכל בני עלמא, אתקיים בקיומיה יתיר, ולא מית כשאר בני עלמא, בגין דכלא איהו מאילנא דחיי, ולא מגו עפרא, ובגין דא אסתלק לעילא, ולא מית כארח כל בני עלמא, דכתיב ויעל אליהו בסערה השמים.
תא חזי, מה כתיב והנה רכב אש וסוסי אש וגו', דהא כדין אתפשט גופא מן רוחא, ואסתלק דלא כשאר ארח בני עלמא, ואשתאר מלאכא קדישא, כשאר קדישי עליונין, ועביד שליחותא בעלמא, והא אוקמוה, דנסין דעבד קודשא בריך הוא בעלמא, על ידיה אתעבידן.
ותא חזי, מה כתיב וישאל את נפשו, בקדמיתא וילך אל נפשו, כמה דאתמר בקיומא, והכא את נפשו למות, אילנא דביה שריא מותא, ותמן אתגלי עליה קב"ה, כמה דכתיב צא ועמדת בהר. מה כתיב בתריה, ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה, דא הוא אתר פנימאה דכלא, דמניה נפקין כל נהורין.
מה כתיב ויהי כשמע אליהו וילט פניו באדרתו והנה אליו קול ויאמר מה לך פה אליהו ויאמר קנא קנאתי, א"ל קב"ה עד מתי אתה מקנא לי, טרקת גלא דלא יכיל לשלטאה בך מותא לעלמא, ועלמא לא יכיל למסבלך עם בני, א"ל כי עזבו בריתך בני ישראל וגו'. אמר ליה חייך, דבכל אתר דבני יקיימו קיים קדישא, אנת תהא זמין תמן.
ת"ח, מה גרם ההיא מלה דאליהו, דכתיב והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל וכל הפה אשר לא נשק לו. אמר ליה קב"ה, מכאן ולהלאה, דלא יכיל עלמא למסבלך עם בני, ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתיך, יהא נביאה אחרא לגבי בני, ואת תסתלק לאתרך.
ות"ח, כל ההוא בר נש, דמקני ליה לקב"ה, לא יכיל מלאכא דמותא לשלטאה ביה, כשאר בני נשא, ויתקיים ביה שלם, והא אוקמוה, כמה דאתמר בפנחס, לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום.

— 9 —
ויפול על צוארי בנימן אחיו ויבך ובנימן בכה על צואריו. רבי יצחק אמר, הא אוקמוה, דבכה על מקדש ראשון ועל מקדש שני.
פתח ואמר, כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגבורים. כמגדל דוד, מאן מגדל דוד. דא מגדל דוד ודאי, דבנה ליה דוד, וסליק ליה גו ירושלים. אלא כמגדל דוד, דא ירושלם דלעילא, דכתיב ביה, מגדל עז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב, מאן נשגב. אלא ההוא מגדל נשגב, בגין דביה ירוץ צדיק.
צוארך: דא בית מקדשא דלתתא, דאיהו קאים בתקונא דשפירו, כקדלא לגופא. מה צואר, איהו שפירו דכל גופא, הכי נמי בי מקדשא, איהו שפירו דכל עלמא.
בנוי לתלפיות, תלא דכל בני עלמא הוו מסתכלן ביה, והכי אוקמוה, תלפיות: תל דכל פיות דעלמא משבחן ומצלאן לגביה.
אלף המגן תלוי עליו, אלין אלף תקונין, דמתקנין ביה כדקא יאות. כל שלטי הגבורים, דכלהו קא אתיין מסטרא דדינא קשיא.
מה צואר כל תקונין דאתתא ביה תליין, כך במקדשא, כל תקונין דעלמא, ביה תליין ושריין. והא אוקמוה, דכתיב על צוארינו נרדפנו, על בי מקדשא, דאיהו צואר ושפירו דכל עלמא. נרדפנו, יגענו, למבני ליה תרין זמנין, ולא הונח לנו, דהא לא שקבוה לן, ואתחרב ולא אתבני לבתר.
מה צואר, כיון דאשתצי, כל גופא אשתצי עמיה, הכי נמי בי מקדשא, כיון דאיהו אשתצי ואתחשך, כל עלמא הכי נמי אתחשך, ולא נהיר שמשא, ולא שמיא וארעא וככביא.
בגין כך, בכה יוסף על דא. ולבתר דבכה על דא, בכה על שבטין דאתגלו, כד אתחריב בי מקדשא, כלהו שבטין אתגלו מיד, ואתבדרו ביני עממיא, הה"ד וינשק לכל אחיו ויבך עליהם, עליהם ודאי.
על כלם בכה, על בי מקדשא דאתחריב תרין זמנין, ועל אחוי עשרת השבטים, דאתגלו בגלותא, ואתבדרון ביני עממיא. ואחרי כן דברו אחיו אתו, ולא כתיב ויבכו, דהא איהו בכה, דנצנצה ביה רוחא קדישא, ואינון לא בכו, דלא שרא עלייהו רוח קודשא.

— 10 —
והקל נשמע בית פרעה. רבי אבא פתח ואמר נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' לבי ובשרי ירננו אל אל חי. ת"ח, כל בר נש דצלי צלותיה, קמי מאריה, אצטריך ליה, לאקדמא ליה ברכאן, בכל יומא ויומא, ולצלי צלותיה קמי מאריה, בזמנא דאצטריך.
בצפרא, לאחדא בימינא דקב"ה. במנחה, לאחדא בשמאלא. וצלותא ובעותא, אצטריך ליה לבר נש, בכל יומא ויומא, בגין לאתאחדא ביה, ואוקימנא, מאן דצלי צלותיה, קמי מאריה, אצטריך ליה, דלא למשמע קליה בצלותיה, ומאן דאשמע קליה בצלותיה, צלותיה לא אשתמע.
מ"ט. בגין דצלותא, לאו איהי ההיא קלא דאשתמע, דההוא קול דאשתמע לאו היא צלותא. ומאן איהי צלותא. דא קלא אחרא, דתליא בקלא דאשתמע, ומאן הוא קלא דאשתמע. דא ההוא קול דהוא בוא"ו, קלא דתליא ביה, דא ההוא קל בלא וא"ו.
ובגין כך, לא אצטריך ליה לבר נש, למשמע קליה בצלותיה, אלא לצלאה בלחש, בההוא קלא דלא אשתמע, ודא היא צלותא דאתקבלת תדיר, וסימניך והקל נשמע, קל בלא וא"ו, נשמע. דא היא צלותא דהיא בחשאי, דכתיב בחנה, וקולה לא ישמע, דא היא צלותא דקב"ה קביל, כד אתעביד גו רעותא, וכוונה, ותקונא כדקא יאות, וליחדא יחודא דמריה כדקא יאות בכל יומא.
רבי אלעזר אמר, קלא בחשאי, דא היא קלא עלאה, דכל קלין נפקין מתמן. אבל קל בלא ו', דא היא צלותא דלתתא, דאיהי אזלא לאסתלקא בוא"ו, ולאתחברא ביה.
ת"ח, והקל נשמע, דא הוא קל בלא וא"ו, דא היא קלא, דבכאת על מקדש ראשון, ועל מקדש שני. נשמע: כמה דאת אמר, קול ברמה נשמע. ברמה, מאי ברמה. דא הוא עלמא עלאה, עלמא דאתי, וסימניך מן הרמה ועד בית אל, מן העולם ועד העולם, הכא ברמה, דא עלמא עלאה, דהא בההיא שעתא, די ברמה נשמע, כדין מה כתיב, ויקרא ה' אלקים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד וגו'.
והקל נשמע, לעילא לעילא. מ"ט. בגין, דוא"ו אתרחק ואסתלק מניה, וכדין רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו. כי איננו, כי אינם מבעי ליה. אלא כי איננו, והא אוקימנא, כי איננו: דבעלה לא אשתכח עמה, דאלמלא בעלה ישתכח עמה, תתנחם עלייהו, דהא כדין בנהא, לא יהון בגלותא, ובגין דאיננו, לאו איהי מתנחמא על בנהא, בגין דבנהא אתרחקו מנה, על דאיננו עמה.
ת"ח בית פרעה, דא הוא סימניך לעילא, ביתא דאתפרעו ואתגליין מניה כל נהורין, וכל בוצינין, כל מה דהוה סתים, מתמן אתגלי, ובג"כ, קב"ה אפיק כל נהורין, וכל בוצינין, בגין לאנהרא לההוא קול, דאקרי קל בלא וא"ו.
ת"ח כד יקים קב"ה להאי קל מעפרא, ויתחבר בוא"ו, כדין כל מה דאתאביד מנייהו בזמנא דגלותא, יתהדר ויתעדנון בנהורין עלאין, דאתוספן מגו עלמא עלאה, כד"א והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם.

— 11 —
ואתה צויתה זאת עשו קחו לכם מארץ מצרים וגו'. רבי חייא פתח, שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש וגו'. ת"ח, כד אתחרב בי מקדשא, וגרמו חובין, ואתגלו ישראל מארעא, אסתלק קב"ה לעילא לעילא, ולא אשגח על חרוב בי מקדשא, ועל עמיה דאתגלו, וכדין שכינתא אתגלייא עמהון.
כד נחת, אשגח על ביתיה דאתוקד, אסתכל על עמיה, והא אתגלי, שאל על מטרוניתא, ואתתרכת, כדין ויקרא ה' אלקים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגר שק, והיא גם היא מה כתיב בה, אלי כבתולה חגרת שק על בעל נעוריה, כד"א כי איננו, בגין דאסתלק מינה, ואשתכח פרודא.
ואפילו שמיא וארעא, כלהו אתאבלו, דכתיב אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. מלאכי עלאי, כלהו אתאבלו עליה, דכתיב הן אראלם צעקו חצה מלאכי שלום מר יבכיון. שמשא וסיהרא אתאבלו, וחשכו נהוריהון, דכתיב חשך השמש בצאתו וגו', וכלא עלאי ותתאי, בכו עלה ואתאבלו. מ"ט, בגין דשלטא עלה סטרא אחרא, דשלטא על ארעא קדישא.
פתח ואמר, ואתה בן אדם כה אמר ה' אלקים לאדמת ישראל קץ בא הקץ על ארבע כנפות הארץ, האי קרא רזא עלאה איהו, לאדמת ישראל קץ מאי איהו, וכי אדמת ישראל קץ היא. אלא הכי הוא ודאי ואתמר, קץ איהו לימינא, קץ איהו לשמאלא. קץ לימינא: דכתיב לקץ הימין. קץ לשמאלא: דכתיב, קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר, ודא הוא, קץ כל בשר, כמה דאתמר.
קץ דימינא, היינו דכתיב לאדמת ישראל קץ. בא הקץ, דא קץ דשמאלא. קץ דימינא: דא קץ דיצר הטוב. קץ דשמאלא: דא קץ דיצר הרע, ודא איהו, דכד חובין גרמו ואתגברו, אתגזר ואתייהיב שלטנא למלכות הרשעה לשלטאה, ולחרבא ביתיה ומקדשיה, ודא הוא דכתיב, כה אמר ה' אלקים רעה אחר רעה הנה באה, וכלא חד.
ובג"כ, אתאבלו עלאי ותתאי, על דאתייהיב שלטנו להאי קץ דשמאלא, ובגין כך, כיון דמלכו קדישא, מלכות שמים אתכפיא, ומלכות חייבא אתגבר, אית ליה לכל בר נש, לאתאבלא עמה, ולאתכפיא עמה, ובגין דכד איהי יזדקפא, ועלמא יתחדי, יתחדי איהו בהדה, דכתיב שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה.
תא חזי, כתיב בהו במצרים, עגלה יפיפיה מצרים, ורזא דעגלה דא, הוו ישראל תחות שלטניה, כמה זמנין, וכמה שנין, ובגין דזמינין ישראל לשלטאה לבתר עלה, אתרמיז לון השתא עגלות.
רבי אלעזר אמר, רמז רמז ליה יוסף ליעקב, על עגלה ערופה, דהא בההוא פרקא אתפרש מניה. ואוקמוה, עגלה ערופה, דאיהי אתיא על דאשתכח קטולא, ולא אתיידע מאן קטיל ליה, ובגין דלא ישלטון על ארעא רוחין בישין דלא אצטריכו, יהבין האי עגלה לתקונא, בגין דלא ישתמודעון לגביה, ולא ישלטו עלייהו.
ת"ח, כל בני נשא כלהו עברין ע"י דמלאך המות, בר מהאי, דאקדימו ליה בני נשא, עד לא ימטי זמנא, לשלטאה ביה, וליטול רשו, דהא לא שליט בבר נש, עד דנטיל רשו.
ובג"כ, אית ליה דינא לשלטאה, על ההוא אתר, כמה דאת אמר, לא נודע מי הכהו, ה"נ אית ליה דינא דלא אתיידע, בגין לקטרגא על ההוא אתר, וע"ד ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר וגו'. בגין לאעברא דיניה דההוא אתר, ולאתתקנא דלא ישלוט ביה מקטרגא, ולאשתזבא מניה.
תא חזי, יוסף כד אתפרש מאבוי, בלא לויה, ובלא אכילה אשתדר, והוה מה דהוה, וכד אמר יעקב, טרוף טורף יוסף, אמר כי ארד אל בני אבל שאולה, דאנא גרימנא ליה. ותו, דהוינא ידע דאחוי סניין ליה, ושדרנא ליה, ורמז קא רמיז ליה.
א"ל רבי יהודה, אינון עגלות ע"פ פרעה שדר לון, דכתיב ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה. א"ל, דיוקא דמלה, דכתיב ואתה צויתה זאת עשו. ואתה צויתה דייקא, ובג"כ כתיב בה"א, משמע דיוסף תבע לון, ובג"כ ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה. ויעקב לא אתקיים במלה, עד דחמא לון, דכתיב וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ותחי רוח יעקב אביהם.
אר"ש, בקדמיתא ותחי רוח יעקב, ולבתר ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי. אלא בקדמיתא קרי ליה אורייתא יעקב, בגין שותפותא, דאשתתפו שכינתא בההוא חרם, כד אזדבן יוסף, והשתא דשכינתא סלקא, כדין איהו, ותחי רוח יעקב אביהם, ודא הוא רזא דשכינתא, ובתר דאיהי קיימא בקיומא, כדין דרגא דלעילא, אתעבר לגבה, דרגא דאיהו ישראל. מכאן, דדרגא דלעילא, לא אתער לעילא, עד דאתער בקדמיתא לתתא, דהא הכא ותחי רוח יעקב בקדמיתא, ולבתר ויאמר ישראל.
ויאמר אלקים לישראל במראת הלילה, במראת כתיב. תא חזי, ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק בקדמיתא, בגין לאתערא שמאלא, ברזא דרחימו, וכדין ויאמר אלקים לישראל במראות הלילה, בהאי דרגא דקאמרן, דאיהי מראות הלילה.
ויאמר אנכי האל אלקי אביך, מאי טעמא. בגין דסטרא דקדושה דלעילא, הכי הוא, דהא סטרא דמסאבא, לא אדכר שמא דקב"ה, וכל סטר דקדושה אדכר בשמיה. אנכי ארד עמך מצרימה וגו', מכאן, דשכינתא נחתת עמיה בגלותא, ובכל אתר דישראל אתגלו, שכינתא אתגליא עמהון, והא אוקמוה.
ת"ח, כמה עגלות הוו. שית. כד"א שש עגלות צב. ד"א, שיתין הוו, וכלא רזא חדא. בקדמיתא כתיב בעגלות אשר שלח יוסף, ולבסוף אשר שלח פרעה. אלא, כלהו דשדר יוסף, הוו בחושבנא כדקא חזי, ואינון דשדר פרעה יתיר מנייהו, לא הוו ברזא דא, ולא הוו בחושבנא.
ואלין ואלין קאתו, בגין כך, אשר שלח יוסף, אשר שלח פרעה, וכד יפקון ישראל מן גלותא מה כתיב, והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה' וגו'.

— 12 —
ויאסור יוסף מרכבתו, ר' יצחק פתח ואמר, ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא נטוי על ראשיהם מלמעלה, האי קרא אוקמוה, אבל תא חזי, אית חיה, לעיל מן חיה, ואית חיה קדישא, דקיימא על ריש חיותא.
ואית חיה עלאה, לעילא על כל שאר חיותא, והאי חיה שלטא על כלהו, בגין דכד האי חיותא, יהבא ונהרא לכלהו, כדין כלהו נטלין למטלנוי, ויהיבת דא לדא, ושלטא דא על דא.
ואית חיותא לעילא על תתאי, על שאר חיותא לתתא, וכלהו אתזנו מינה, וד' סטרי דעלמא רשימין בה, אנפין נהירין ידיען לכל סטר, ואיהי שלטא על ד' סטרי, והא אוקמוה, דאינון ג' לסטר דא, וג' לסטר דא, וכן לד' סטרין דעלמא.
ואית רקיע לעיל מן רקיע, והאי רקיע דשלטא עלייהו, כלהו מסתכלן לגביה, מה כתיב, ותחת הרקיע כנפיהם ישרות אשה אל אחותה וגו', בגין, דכלהו שלטין על מה דאתפקדו, ושליחו דקוסטא דקופטרא בהו.
ואינון לכל סטר תשעה, לד' סטרין דעלמא, ואינון ל"ו בחושבנא, וכד מתחברן כלהו, אתעבידו רשימא חדא, ברזא דשמא חדא, ביחודא שלים כדקחזי.
וכד מתתקני לגבי כרסיא, מה כתיב וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, והא אוקימנא דהאי אבן טבא בכרסיא, דקיימא על ד' קיימין, ועל ההוא כרסיא דיוקנא דאדם, לאתחברא ביה כחדא, ולאתברכא כדקא יאות.
וכד איהי מתתקנא לגביה דאדם, למהוי כלא רתיכא חדא, להאי אדם, כדין כתיב, ויאסור יוסף מרכבתו דא צדיק, ויעל לקראת ישראל אביו גשנה. לקראת ישראל: דא רזא דאדם. גשנה: תקרובתא חדא, לאתקרבא כחדא, בקרבנא חדא, ויחודא חדא.
וירא אליו, דכד אתחזי שמשא בסיהרא, כדין נהיר סיהרא, ואנהיר לכלהו דלתתא, וכן כגוונא דא, כל זמנא דקדושה דלעילא, שרא על מקדשא דלתתא, אתנהיר בי מקדשא, וקיימא בשלימותיה, וכד אסתלק מניה, ואתחריב בי מקדשא, כדין, ויבך על צואריו עוד, דבכון כלא, על מקדשא דאתחריב. עוד, מאי עוד. דא גלותא בתראה.
כדין כיון דחמא יעקב ואסתכל, דהא תקונא דלתתא, אשתכלל כגוונא דלעילא, כדין אמר אמותה הפעם וגו'. כי עודך חי, דאתקיימת ברזא דברית קדישא, דאקרי חי העולמים, ובגין כך כי עודך חי. וע"ד בקדמיתא אמר, רב עוד יוסף בני חי, דאצטריך למיקם ברזא דחי, והא אתמר.
תא חזי, מה כתיב, ויברך יעקב את פרעה, אמר רבי יוסי, פרעה אע"ג דאוקמוה ברזא אוחרא, סמך דקא סמכינן בעלמא.
אבל תא חזי, לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי, תא חזי, אית רתיכין לשמאלא, ברזא דסטרא אחרא, ואית רתיכין לימינא, ברזא דלעילא דקדושה, ואלין לקבל אלין, אלין דרחמי, ואלין דדינא.
וכד קב"ה עבד דינא במצראי, כל דינא דעביד, כההוא גוונא, דאינון רתיכין ממש, וכגוונא דיליה דההוא סטרא ממש, מה ההוא סטרא קטיל ואפיק נשמתין, אוף קב"ה עביד בההוא גוונא ממש, דכתיב ויהרג ה' כל בכור, וכן כלא במצרים, בההוא גוונא ממש, ובגין כך דמיתיך רעיתי, כגוונא דילה ממש לקטלא, דכתיב כי אני ה' אני הוא ולא אחר. ולזמנא דאתי מה כתיב, מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו'.
תא חזי, מה כתיב וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד. ויאחזו בה, אחסנת עלמין. ויאחזו בה, דהא להון אתחזי, כמה דאוקמוה. ויפרו וירבו מאד, ודאי, דהא צערא לא שראת בהו, וקיימי בתפנוקי עלמא, ובגין כך ויפרו וירבו מאד. ברוך יי' לעולם אמן ואמן.

=== Vayechi ===

— 1 —
ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה וגו'. אמר רבי יוסי, לבא חמא בנבואה, במצרים, דיהון בנוהי בכמה גלוון, עד הכא, ועד עדנא דקץ משיחא.
ולא מטא לנבואה דויחי, אלא במצרים, והיא נבואתא מעלייתא, לא אתנביאו דכוותה, ולא מטא להו שום איניש מן בני נביאה, אלא הוא ומשה, במשה כתיב, כי לא יראני האדם וחי. ביעקב כתיב, ויחי יעקב. ויחי: נבואתה דנחתא מאספקלריאה דנהרא.
בעי למימר נבואן דגלותא דערען לבנוהי בארעא דכנען, ובכל ארעא דאתותב בה, מארעא דמצרים הוה תביר לביה, דכתיב כי יש שבר במצרים.
וע"ד מטא ויחי יעקב במצרים, ולא הוה חדי, כי בארעא ההיא ספיקן דעמין, ספרין דכורסי יקרא, ולא מטא להון שום איניש, לא מן עלאה, ולא מן תתאה, אלא ח"י. ורזא דא, כי לא יראני האדם וחי.
כמה הוא רזא עלאה בדא קרא, ואנן חברייא תמיהין עלייהו, על ויחי דדכור עמיה יעקב, הוה ליה למימר קמי ישראל. ישראל מנין, דכתיב קדש ישראל לה' ראשית וגו'. בני בכורי ישראל. רבי אלעזר בריה דרבי שמעון אמר, וכי לא אמר קרא, וימכר את בכורתו ליעקב.
אמר רבי שמעון אבוה, בעידנא דהוו ישראל קשיטין וזכאין ועבדין זכו, ולא הוו רתיתין ישראל, אלא יעקב לחודיה. בדין טבאן דעבדין, הוה למעבד להו טבאן סגיאין דא בדא.
מדחבו, ואתגליאו על חוביהון, ועל עובדיהון בישין, לא הוו סבלין יתיה, דלא יהויין לעלמא, בקושטא על חוביהון, ועל דא אתי מכילתא דרחמי ודינא לחוד, ישראל, ויהבית יתהון בארעא גלותהון.
יאות בעי ברי, אבל איניש מסתכל וינדע יתיה, יעקב דמתלף עם ויחי, קדש. ועל דנא רזא אמרין, יעקב בחר יתיה ספירא בכורסי יקרא.
רבי שמעון פתח ואמר, ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. לב נדכאים: דא יעקב, כד"א, תחות מן דרגא נחיתת עלוהי נביאין ברכאן במצרים.
תנא א"ר אבא, לבא חמא, דיעקב דהוה במצרים לית נבואתיה מעליותא. ארעא סגיאה.
תא חזי, לא זכי לברך לחד מבנוהי, ולא הוה בידיה רוחא לברך, אלא במצרים, כד בריך יתהון כל חד וחד ברזא. ורזא וירא יעקב כי יש שבר במצרים ויאמר יעקב לבניו למה תתראו. תא חזי, דלא איתייהיבת נבואתא, אלא לתבירי לבא, כד"א רדו שמה ושברו לנו משם ונחיה ולא נמות.
אמר רבי יוסי, תחות כרסי יקרא קדישא, יעקב ספיר, דאיהי מכילתא דדינא לסטריה, אתא אמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל. את משכח, דיעקב חזא לסטריה מכילתא דדינא, ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל וגו', ורזא דמלה אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב.
רבי שמעון אמר, כד אתגליאו מן ירושלם, ואעדיאו תדירא, וסאיב מסנאה ית היכלא, בעדנא ההיא לא סובלת מלכותא לישראל על חוביהון, אלא ישראל, בגין דהיא מתרי גיסא: רחמי ודינא.
ומלה דלא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כד אתפריש בסביריה, ישראל יעקב עלאה דא מן דא, ובגינהון הוה חוטרא דמשה גליפא מתרין סטרוי משמיה קדישא, חד רחמי בדינא, וחד דינא בדינא.
ורזא לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, מדאנן בגלותא, דחיקן בין שנאי, ואסתליקת מטרוניתא מן מלכא, ואתרחיקת מניה, הוא ישרי שכינתא ביננא ויפרקיננא, ורזא כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו ה' צבאות. ויחי חי, כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי.
בנין עלאה, שת"י רגלי חי, לי' רבתא י' זעירתא, לח' תיו, ו"י לו', ו"ד לי', הדא הוא דנפיק מעלאה.
תחות כרסיה יקרא, מאבן טבא, בארץ מצרים, היינו דכתיב ונגף ה' את מצרים וגו', ב' פרישא. כי טל אורות טלך א' פרישא.
ובגין דא מתלף כחדא, ב' פרישא גלותא, א' פרישא קדמייתא. תא חזי, מאי דכתיב בית יעקב לכו ונלכה באור ה', בגלותא, אתוון דאתגזר עליהון, על חוביהון, בקושטא בדינא הוו, באורייתא תקנתא, ותפקון מן חמרא טינא, דהיא גלותא, ותהכו לנהרא דיי'.
א' ר"ץ בארץ, אתצפי אתא בתיגנא דסיפרא דאורייתא. ואינון אתפלגין בארץ, לא' ר"ץ. את משכח בתיגנא דספרא דאורייתא, ר"ץ מתלפין כחדא גלותא. מאי גלותא דמצראי ארבע מאה שנין הוה אמר לאברהם, דיהא גלותא לבנוהי במצראי, וכי הוית מניתא יתהון מאתן ותשעין שנין הוו.
ת"ח וימת יוסף בן מאה ועשר שנים. ר"ש פתח ואמר, הנה העלמה הרה ויולדת בן וקראת שמו עמנואל, עדוי ולידה, דאתמלי לגלויאן, ועקתן סגיאין, ועדן בישין, ואע"ג דיהו באלין מטרוניתא אזדעזעת ואתרחקת מן בעלה, תהא עמנא בגלותא, בן מאה ועשר הוה גלופא דאתוסף, יתרעי למימר והוה עבר מן גלותא מאה ועשר שנין, ומאתן ותשעין, הוי ארבע מאה שנין, ולא אתמני גלותא דיעקב, אלא מדמית יוסף, והיינו דא ע"ג דא דאמר ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם וגו'.
ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה, הכא רזא בגלותא במניינא, תקונתא יהון בנייא דאתגליין במכילתא דדינא, תלתא גלוון, קדמאה דמצראי, דאתמתל בשבע שנין. רבי חייא פתח ואמר, השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות וגו'.
ר' שמעון אמר, מהכא, מרחוק ה' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך וגו', הכא רזא בגלותא תקנתא יהון בנוהי דישראל, משתרי גלייא, ויתרעי למימר, יהון בניא קדישא, דאתגלוון על חוביהון בדינא שנין סגיאין יהא, שבע כחטאתיכם, כי שבעתים יוקם קין, בגלותא קדמאה דמצראי, דהיא זעירא.
תניינא, גלותא דשופטים, דאתמתל לארבעים שנין, בשבע דאינהו סגיאי מניה.
תליתאי, גלותא דאנן ביה, אריכא, דאתמתל למאה שנין, לארבעין.

— 2 —
ויקרבו ימי ישראל למות. רבי חזקיה אמר, חמא דא עקתא דגלותא, דהוה ערען לבנוהי, קריבא אנפשיה ודחיקת לממת, לא אשתאר חי, כד הוה נחית מדרגין, בדיל חוביהון דישראל, לא נחית עמהון בגלותא, זכאה חולקהון, דאי לא נחית עמהון בגלותא, אשתארן ביני עממיא, ואת אמרת מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה. ואין עונה: דא ישראל, באתי ואין איש: דא שכינה. הקצור קצרה ידי מפדות ואם אין בי כח להציל הן בגערתי אחריב ים אשים נהרות מדבר, קב"ה יהב חולקא לישראל, דלא ישלוט רברבנא אחרא בהון, נחתו לגלותא שכינתא עמהון והוא רחיק ממטרוניתא.

— 3 —
ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך, חקר ית בנוהי כלהון, ואמר להון, עקתן סגיאין, בישין רברבין, חמית למיעל לבריכון, אשכחן רחמי עלאי.
ואי אתון בעאן למיפק מכל עקתא, קיימו לי, והבו ביננא רבון עלמא ותעבדון קשוט ודינא, ותהוי כאבהתכון, ופקידי בכל דר ודר דייתי בתריכון, ואי אתון בעאן למעבד הכי, תפקון מכל עקתא דייתי עליכון.
רבי שמעון אמר, והציגו בשער משפט אולי יחנן ה' אלהי צבאות שארית יוסף. דאתקריאו בנוהי ישראל כלהון יוסף.
ואי תעבדון הכי, לא תקברון חד מן ברי, אלא אתי תתובון לארעכון בשלמא.
הה"ד שים נא ידך תחת ירכי, מהו ידך. פתח ואמר חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך, סייפא דקאי בה חסד ואמת, תרין ספירן ספירן, ולא שבקין דא לדא, וע"ד אמר חסד ואמת יקדמו פניך, פני ה' חלקם, ואי הוו טבאן בנוהי, ועבידו מה דקיימו, לא מית חד מבנייהו במצראי, דכל טב וטב דגזיר שמא דאלהא על אינשא, לא הוי, אלא על דיהון טבין, ואי לא, לא, כמה דאמר דוד, למען יקים ה' את דברו אשר דבר עלי לאמר אם ישמרו בניך את דרכם ללכת לפני באמת. ואי לא, לא מייתי ברכאן דאמר עליהון.
תא חזי, כמה הוא עדיף רוחא דאבא מרוחא דברא, דרוחא דאבא הוא רוחא דברא, רוחא מרוחא סלקא, ואי סייעת אוירא אחרא ברוחא, לא נפיק שלים, דהא חסיר הוא, בהאי אוירא, והיינו פרה למד מדבר באות נפשה שאפה רוח.
תנא רב המנונא סבא אזל לקפוטקייא, עאל לקמייהו, רב ייסא סבא, א"ל במאי עסקיתו, ווי ליה, ווי לנפשיה, אי אשתלף רוחא דמסאבא דאשתכח עמיה, ואורית ליה לבריה, והאי איהו דקב"ה לית ליה חולקא, שביק ליה חולקא, שביק ליה לשיצאה ליה לעלמא דאתי. א"ל מנ"ל הא, א"ל הכא אוליפנא, דהאי ירותא בישתא, אחסנין כלהו בנו אי לא יתובון, דהא לית מלה קיימא קמי תשובה. ואנא הכי אוליפנא, דהא אסוותא דא, יהבו לי זמנא חדא, דהוינא רשים באנפי, ויומא חד הוינא אזיל בארחא, וערענא בחד זכאה, ועל ידוי אתעבר מנאי, ההוא רשימא, א"ל מה שמך, א"ל אלעזר, וקרינא ליה אלעזר אחרא, א"ל בריך רחמנא דחמינא לך, זכאה חולקך בעלמא דין, ובעלמא דאתי.
ויאמר השבעה לי וגו'. רבי חזקיה פתח ואמר, נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו, קיים קב"ה, דיפוק לישראל מן גלותא דלהון, ודא קיים להון, קיים, דלא ישבוק לון בארע שנאיהון.
ויאמר שלחני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני. מאן ברכתני. יהב לון גלותא, וקיים לון, דיפקון מניה.
תנא, זמין קב"ה לבריהון דישראל, דיהון כל חד וחד תחות כרסיה, ויהון מעליין מכל עלאי, בגין דא תשכח וא"ו אריכא, קיים קב"ה לשלמותא דו' דרא ובגין שתא וישתחו ישראל על ראש המטה, סגיד ישראל, דליתי משיחא, בסוף מניינא דא, ותשרי שכינתא עמהון.

— 4 —
ויהי אחר הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה וגו'. מתניתין, א"ר חזקיה, לא אתא קרא לאשמועינן דעבד, אלא אתא קרא לאתיא מה דיהוי בסוף גלותא, כל אלין לסוף מניינא דאתמני, צבי למימר דייתי משיחא, ויימא ליה אבוך דבשמייא בהיל לסבר אפך, ספין לקצא דמשיחא, יהא רעוא מן אלהא דשמיא, דיסב בריה דאסגיאו בגלותא, ומדאתנשיאו בהו, דנשי יתהון קב"ה בחוביהון בקושטא.
כד אתא רבי אבא אמר, לאו לדרשא קא אתינא, חשוב רזא דמלתא יוסף ה' לי בן אחר, כדפרישנא לעיל, האי שמיה קדישא ביוסף, יה"ו יאמר, הא אבוך מארי עלמא דאתי, למעבד טבא לבריה, דיפקון מן גלותא דלהון, ואי את לא רעי בקושטך, רבועא ידו"ד אחד יעבד יתך, וידעי דתיתוב מטרוניתא לאתרא.
דאבהתנא אינון רתיכין דלעילא, ויעל אלקים מעל אברהם, אבהן שוקי עלמא, תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, תנא דייתי משיחא.

— 5 —
רבי יוסי פתח ואמר, והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור, רוצה למימר, תרין מערעין בישין דאתן לבנוהי למהוי בגלותא בארע שנאיהון, ולא יסתכי בהון, כמה שנין סגיאין, על חוביהון בקושטא, הכי יזנח יתהון בארע שנאיהון. ויסב בנייהו דארע להון בישין אלין, וידבר להון לארע טב כפירושא דקרא.
והוה תרי רברבן סגיאין מעלייאן הוה מטרקן תחות כרסי יקרא, דאפטרופא דישראל מכילתא חמישאה, בדיל דיהון בגלותא כל עדנא הדין, וארע דנשי יתהון בארע שנאיהון.
והוא תרין מכילתן, בתרין ספין, נפק חדא ומליל לקבל רבון עלמא, ויהיב ליה רשו דימלל כל מאן דבעי, וחזי בישראל מן גיסא חדא למגזר בהון בישראל, דיפקון מן גלותא, בדין אבהתהון. ומן גיסא אחרינא, רעא למגזר עליהון, בדיל חוביהון, דאמרו עלייהו בישא סגיאה הא ד' מכילתן, ולא הוה בהון מכילתא חמישאה אפטרופא דישראל, ומלילו כל דרעו.
עד דמטא לוותהון מכילתא חמישאה, והוה בכרסי יקרא מן שמא קדישא, ואמר על בנוהי דישראל טב, ולא הוו רתיין תרין מכילתן קמייתא למללא קמיה, בדין מכילתא חמישאה, דאתמתל לליליא, ונפק לנהורא דלהון, וע"ד פתח, והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור.
תנינא ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה, והתם אמר וחשך על פני תהום, וקשיא דידיה אדידיה. אתא רבי אלעזר לר"ש אבוי, וא"ל אבא מארי, מאי דא. א"ל, מבראשית עד ו' דורות ברא ידו"ד אחד, צבי למימר, ו' דשמיה, יהב ביה רוח חכמה, עד הכא לא הוה מנדע מהו חשך. קם רבי אלעזר ונשק ידוי דאבוי.
קם ר' אבא ושאל, מאי חשך. אסתחרו חבריא ולא מטו מאי דשאלו. עבדו עובדא, ומטא קלא מן קדם רבון עלמא, בהא קרא, ארץ עיפתה וגו' צלמות ולא סדרים, ותופע כמו אופל, גיהנם מקמי דאתברי עלמא, הוה גניז לרשיעיא, ווי להון לחייביא, דיהון כד יעביד אלהא ית אלין, כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח יי' וכבודו עליך יראה. זכאה חולקהון דישראל, דקב"ה לא ברא להון דא, אשרי העם שככה לו אשרי העם שיי' אלהיו.

— 6 —
ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף בא אליך. רבי יוסי אמר, מלאכא הוא, דהוה עתיד למימר טב על בני ישראל, כד יתיבון לקב"ה, בכל עקתהון, כד ייתי קצא דמשיחא, בכל עקתא דתיתי עליהון, יימרון למכילתא בריך אתי לותך, ויתפרקון טבאי.
זכאה חולקהון דישראל, דאתקריאו בנוי דקב"ה, דאינון כמלאכייא, ויריעו כל בני אלקים, הוי"ה מאי.
ת"ח, מנין שקרא קב"ה ליעקב א"ל, את תהא בתתאה, ואנא אהא אלהא בעלאה. מאי קא מיירי. ויעל אלהים מעל אברהם, אבהתן אינון רתיכאן דקב"ה. תנא, תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, הא תרין ספירן, בתרין רתיכן, רברבן עלאין.
תליתאה יצחק, מאי וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. ובגין פחד יצחק דהוה ספירה, וקב"ה דהוא כרסי יקרא רתיכא עלאה, וספירה דיצחק היא מעלאה, מפרשא יתיר מכל ספירן דאבהתא, הה"ד וישבע יעקב בפחד אביו יצחק.
ר' אבא פתח ואמר, אלהי אברהם ואלהי נחור ישפטו בינינו אלהי אביהם, וישבע יעקב בפחד אביו יצחק, מהאי קרא את יכיל למנדע דא.

— 7 —
ויתחזק ישראל וישב על המטה, ורזא דקרא, בעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך והיתה עת צרה. ר"ש אמר, דא גבורת ידא דמיכאל רברבא. וישב על המטה: כמה ליה הוה מקדמת דנא סגיד. למאן הוה סגיד, סגיד לערסא, הוה ערסא פתיחא מניה. למהולתא הוה סגיד, דהא הות חביבא מיניה.
כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר, כד אסתלק זיויה מניה על חוביהון, לא הוה ליה למיקם קמיה, ואתרכת מטרוניתא מן מלכא, בדיל דלא יכלא לשבקא לה לברהא בין עמין למקטלהון, והוה בארעא קדישא הוא, בהא דיהון עמין נוכראין מן עמיה. צבי למימר, עאל שכינתא ביניהון בגלותא, ועדנא דלא הוה בארעא, והיא בארע עממין, בזיוא דישראל, אסתמרו עממיא די בסחרניהון.
תאנא, אמר רבי יוסי, תרין רברבין הוו תחות כרסי יקרא קדישא, והא שמיה חד מאינון, ערסא, דהוה שרי בגזיה דהיכלא. והא אנן בגלותא, לא אשתאר ביננא אלא דא דזיניה, והוא חתום מן שמיה דקודשא בריך הוא.
הה"ד הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך וגו', לא למללא הכי, אלא עלמא דאתי, כד פרישנא באתריה והיא צררא בארחא, אנא שרינא שכינתא ביניכון לנטרא לכון בגלותא והיא נטרת יתכון, עד דתיתי יתכון לארעכון, כמה דהויתון מקדמת דנא. אשר הכינותי, מותבן הוה מקדמת דנא.
דא שכינתא מן מטטרו"ן. ואתרכת מטרוניתא מן מלכא, עד דתיתוב לאתרהא, ורזא כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים הנה ערשו ערש ברזל הלא הוא ברבת בני עמון, כדפרישנא באתריה.
וארחא, דאתמתל לגלותא, נטר יתהון בגלותא, על עקתא דתתי עליכון, עד דייתי וייעול יתכון לארעא, דקיים לאבהתכון דאתנטרת.
רברבא תנינא הוא, דהוא תחות כרסי קדישא, דשרי בגזיה דהיכלא הוא נוריאל. דהא רברבא דישראל דאתמני עליהון, בכל עידן דהות מטרוניתא עם מלכא, הוה נפיק ועאל קדמיהון, מטטרו"ן. והוא, קביל פולחנהון לקב"ה, כנורא. כד אתבטיל נורא ואתגליאו, אסתלק זיוה, ואסתלקא מטרוניתא מן מלכא.
ר' שמעון פתח ואמר ליני הלילה והיה בבקר אם יגאלך טוב יגאל, אמר ר' יוסי, שליט רחמי על דינא. וירא אלקים את האור כי טוב, טוב ואור שוין, דהוא מבועוי דנחלין, דנפק מנהון ימא ונחלא דבעלמא.
תנא אמר ר"ש, זמנא חדא סליקנא ונחיתנא לאנהרא במבועי דנחלין, וסליק בתראי ר' אבא, אמר לי במאי עסקיתו, א"ל בהאי קרא דכל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא, מזיויה אתבריאו כל רברבייא דמן עלמא, ומן זיויה אתנביעו כל נחלייא, נחלייא דאינון בהאי קרא, דלא מלא בהאי גלותא, דהא חשוכא ואפלה, חבתא דאמא עביד להו, ואי לאו, נחלא לא עביד לברתיה. הא לא הוה שלים עד דייתי גיסא אחרא, דלא הוה בגלותא.

— 8 —
ושמהן דאתקריאת יד, היא מבועא לכלא, ותשכח יד הוי"ה, הן לא קצרת יד הוי"ה, דלא אדכר ידא אלא בשמא.
אתא רבי אלעזר, ושאל לר"ש אבוי, ובכה וא"ל, גלי לי האי רזא אבא מארי. א"ל בהאי קרא אתגלי לך, כי יד על כס יה מלחמה ליי', כס בגין הוי"ה, שליט רחמי על דינא. צבי למימר, יהא רעוא דיהא לעלמא באתר גבורה, יד רבתא דהות במצרים, ואי לאו הוו בדיני.
וכד ייתי משיחא, ייתי בחדתו בידא רבתא, ויגח קרבא בעמלק. בחוזק יד הוציאך ה' ממצרים, וכד ייתי שמא דיד בתוקפא ידא לחודיה, הוא בדינא, דיגיח קרבא בעמלק, ליתי משיחא. ר' אלעזר מסייע, ויצא יי' ונלחם בגוים ההם כיום הלחמו ביום קרב.
ת"ח כמה היא ידא רבתא דמטא להאי ידא עלאה, ובדא ידא נפקו ממצרים, בגין דמניניהון שוין, מני י' לי', ד' לד', שוין דא לדא, שמא דידא רבתא, ושמא דידא עלאה, דיפקון כחדא, אינון שוין באתוותהון דמנייניהון כמנייניהון, דקבלא תרין יד, תרין כחדא.
כיצד לא אתמנעו דא מן דא, ולא שוין. אתפרש תרין אלין דבאתוותהון יד סייעאן בעניינא, תרין לא בעיניהון מתפרש. מאלין אתבריאו שמיא וארעא ודעמיה. (בעגול העליון) י' לי', ד' לד'.(בעגול ב' שבתוך העליון בימין העגול) י' לי', ו' לו' לד' ד'. (ובשמאלו) לד' ד', לל' ל', לת' ת'.(בעגול ג' שבתוך הב' בימין העגול) ד' לד' ל' לל' לת' ת'. (ובשמאלו) לל' ל', למ' מ', לד' ד', לת' ת', לו' ו'.(במרכז אלו העגולים) ו' למעלה, (ומתחתיו) י"ה י"ה (ומתחתיהם) שדי, (ומתחתיו) מרכבה דאבהן ישראל.ואינון ספירא קדמאה: דהיא כתרא עלאה. בכל מקום עיני ה' צופות רעים וטובים. דעבד כמה אתוון בארעא דמצרים.

— 9 —
ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי נראה אלי בלוז בארץ כנען. ר' אבא אמר, לוז דא ירושלם עלאה, דאשראה שכינתא בינהא, אמר יעקב עלאה לתתא, הב לי ברכתא דהוא בעי, לאנפיש יתכון אנא, ולמיתן ית ארעא לבניכון. לוז זו ירושלם עלאה, קב"ה, הב ברכתא דהווין ברכה דא על ידיה, בארעא קדישא, אבל ברא, לארעא אחרא, לא יהא ברכתא.
ר' אלעזר פתח ואמר, מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו, קב"ה קרא לישראל אחים ורעים, מאי ברכתא יהב לון, דיהון האי עמא דכיא תחות ידיה, ולמהוי עליהון נטיר.
זכאה חולקהון דהאי עמא דכיא, דהוא עליהון, דאקרי בנים חביבים יתיר מעלאה, כתיב בנים אתם לה', כלא בדיל דא. מאי הוא, בדיל דאשתלים שמא בחותמא דלהון, דאינון גזירין.
ת"ח, באנפוי דאינשא שמא דקב"ה, וחסרא יו"ד מניה, ולא אשתלים, אתא אברהם וחבב לקב"ה, וא"ל בך אשתלים שמא, ואתגזר, ואשתלים שמא ביו"ד דמילה. באנפוי דאנשא שי"ן דשד"י, וד', חסר יו"ד, אשתלים ביו"ד דמילה, וכדין אקרון בנים לה', בנין קדישין.
וכד מסאבין ליה להאי את קיימא קדישא, ועאיל ליה לרשו אחרא, סליק מניה האי קדושא דחותמא, והוא כמה דחריב עלמא, וסאיב חותמא, דאשתלים ביה שמא דקודשא בריך הוא, והא הוא חריב עלמא.
ר' אבא הוה אזיל מקפוטקיא, והוה עמיה רבי יוסי, עד דהוו אזלי, חמו חד ב"נ דהוה אתי, ורשימא חד באנפוי, אבל ווי לון לחייביא, דימותון בלא תשובה, דלא יעדי מניה רשימא, לא בעלמא דין, ולא בעלמא דאתי.

— 10 —
ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך. רבי אבא פתח ואמר, האי קרא לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו. וכי איניש דאמר טב לב"נ כוותיה. אי לא ישלים מה דאמר, אפוהי מתביישן, עאכ"ו מן עלאי לב"נ, דאי לא מייתי כל טב דאמר על בנוהי, אנפוהי מתביישן.
אמר קב"ה ליה, אנא ישראל עלאה, דאנא מפשינך ואסגינך. האי ברכתא דיהיב לי, ואתן ית ארעא הדא לבריכון, לא הוה בארעא, לא הוה עמהון. כד ייתי קיצא דמשיחא וישתלים, אמר קב"ה, לא עתה יבוש יעקב, כען אנפוי דיעקב דלעילא, לא מתביישן מדאמר להון ונתתי, ארי עד כען לא הוו בידיה, והוו אנפוהי מתביישן, כען דיליה מסתייע מן קדם מארי שמיא וארעא.
כמה דאמרינן, אגחנא דעמלק, כד ישתלים קיצא, לא יהא אלא בתקוף ידא, כמה דהוית ביום קרב, ויצא ה' ונלחם בגוים ההם, דידיה ולא אחרא.

— 11 —
ועתה שני בניך הנולדים לך, דא ישראל לתתא, דאתריהון בגלותא, בנוי דקב"ה, דאתיילידו ביני עממיא. תנא א"ר יוסי, ישראל, כד יהון בארעא קדישא דישראל, דר בארעא, כד ייתי משיחא, יהון עם אחוהון דילהון באתריהון, דלא אתקרי גלות, אלא למאן דאיהו דר בארעא נוכראה, אינון אתקריין גליין.
וזכרתי את בריתי יעקוב, וא"ו יתירה, תיתי וא"ו דאסתלקת כד אתחריב ביתא, ותהא סיועא ליעקב, כד יהא דא, ויהא לברא קדישא ארעא אחסנת עלם, ויהון בנוהי בארעהון, דדארו מקדמת דנא, זכאה חולקהון.
כען בריא, דהוה ערען להון, דאתגליאו מן לבר לארעא ואתנשיאו, ואנפישו, ויימא יעקב עלאה לתתא, ברי דילך דאינון לבר לארעא דאתיילידו בגלותא, בכל ארעא וארעא, עד דאנא איעול למצראי, ואעביד להון דינא, על חוביהון, לאו אנא מסקית ברך, דאתבריאו בגלותא, לבר לארעא בארעא רחיקא, ואע"ג דאינון סגיאין, ואתנשיאו, דילי אינון, כד חזיתי דא גלותא דלהון, ואסיתי לכיביהון, ושמעית קליהון. ראובן: כי ראה ה' את עניי. שמעון: כי שמע ה' כי שנואה אנכי, וחשיב בלבך, כאילו יהויין קדמי אינון, ומדנתוב ממצראי, מלמעבד דינא, נסיק יתהון מארע גלותא.
רבי אבא אמר, מהכא והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה', צבי למימר, כד יהא קב"ה בדינא במצראי, בעדנא ההיא ייתון כל עממיא מנחה, כד שמעו שמועה דקב"ה, היינו ונהרו אליו כל הגוים.
תנא, אמר רבי שמעון, עתיד קב"ה למיעבד לכל זכאה וזכאה, חופה בירושלם, קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה, כד תיתוב מטרוניתא למלכא, ועביד לה ארוסין, הה"ד צאינה וראינה וגו' ביום חתונתו וביום שמחת לבו. ביום חתונתו זה מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו.
ומולדתך אשר הולדת אחריהם לך יהיו, דא ישראל לתתא, לאבהן, דאינון רתיכין, תהא שמהתהון ברזא דאתיילידו לבתר דנן, על שמא דאחיהון יהון אתקרון באחסנא דלהון.
תאנא, אמר רבי שמעון, ומולדתך: דא ירושלם דלתתא, מולדת בית בפרשת עריות, ירושלם לתתא, גוברין דאתיילידו דא ירושלם, בתר דנא, דיתובון עלמא למארי שמיא בירושלם, כד אתגיירו לא אתקרון אלא על שמהן, דהוא בר ישראל, ולא יתקרון כד אבהתהון, גיורא מקפוטקיא, אלא בשמא ישראל.
לך יהיו: צבי למימר, על שמיהון דישראל יתקרון, על שם אחיהון יקראו בנחלתם, וכד תבו יתחסנון אלין עם ישראל בארעא, ויסב כל שבטא ושבטא, דידיה וגוברין מנהון, כל חדא לפום מנייניה.

— 12 —
ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בדרך וגו', רבי אבא פתח, כה אמר ה' קול ברמה נשמע וגו', מה כתיב בתריה, כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך וגו' ושבו בנים לגבולם לא אמר וישובו, אלא ושבו, כבר שבו.
ת"ח אמר רבי אלעזר, בשעתא דיהא דינא על טורא, תתעטר מטרוניתא על טורא, והיא סברת דבניהון אבדין בדינא, ורזא רני עקרה לא ילדה פצחי רנה וצהלי וגו', תנא, סגיין יהון בני כרסייא, מן דידה, הה"ד כי רבים בני שוממה מבני בעולה, תיתוב מטרוניתא לבעלה, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.
מן קדמת דנא, תימא מטרוניתא לקב"ה בנייא דילי אן. יימא לה בדינא. היא תסבר דאבדין בדינא, ובכה על דינא לבניא דידה, כי ארי סגי אית לך למיסב מני בדלהון, דהות עמהון, והא תבו מארעא דשנאה.
וכי לא הוה ידע יוסף דמתה אמיה, תמן הוה עמה כד מתה. אלא יאמר ישראל עלאה, כד ניתי מפרקניהון דישראל, תתער מטרוניתא, ותתער כ"י, ותגח קרבא עם עממין, וימותון מנהון, ויתקרבון בזעיר למיתי ארעא, יימר לה קב"ה, כד היא בכה, לא תדחלי, אגרא להון בנייא דמיתן על שמי, אחרנין הא תבו, אינון יתובון לחיי מיתייא.
מתה עלי רחל, מתה על ייחוד שמא דקב"ה, וע"ד אתמר בעוד כברת ארץ לבא, דמיתו על ייחוד שמא דקב"ה, לבר לארעא, בארעא דא, לא ימות חד מנהון.
תנא, א"ר אבא, עתידין ישראל לאגחא קרבא בארחא דאפרת, וימותון עמא סגיא מנהון, ובתר כן לחיי מיתיא יקומון, ויתיר שלטנא יהא לכון דמיתין בארחא הדין, מכל דיהא קדמיהון בירושלם.
ולמה אתקרי שמא דאתרא קדישא, דאתרא הדין לחם, בדיל דהוא מן שמא דקב"ה ביה, דימותון תמן על שמיה, י"ד: דימותון תמן על שמיה י"ה, לחם בגלותא, בדיל דהוא מן שמיה דקב"ה.

— 13 —
וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה. רבי אבא פתח ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה, מאי קא מיירי, ישראל לתתא, חזי דייתון בנוהי דישראל קדמיה, כד ייתון מעילם ומשנער ומחמת ומאיי הים ואכנשו כלהו ויהון סגיאין, תימא שכינתא מאן אינון כלהון, ולא בהון פסול מבני נוכראה, יימרון ליה, אנחנא כלנא מברך, ולית בנא נוכראה בהדן, דיתפרשון דא מן דא וכרת להון כחדא, ויתגיירון, יתובון גיורין עם ישראל, ויהון כחדא.
תנא, קשים גרים לישראל כספחת בעור החי, לארעהון. כתיב כי ירחם ה' את יעקב ובחר עוד בישראל ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב, כד יתובון לארעהון בריא, ויהויין רחימו בהון, יהיה ה' אחד ושמו אחד, יתלוון גיורין עם ישראל ויהוויין להון כעומקא בבשריהון.
וכל כך למה. ת"ש, אמר רבי שמעון, על תחומין דארעא, דכל חד יהא רעוא למידר בארעא דישראל, ותסתער דיורין. כתיב ויתדותיך חזקי, צבי למימר, סיכיא דהויין עמך מעקרא, אתקיף יתהון, וסייע יתהון יתיר משאר עממין, כביכול, דאת סכי לאתתקפא יתהון, בכל עממיא אחרא. ויהון סגיאין.

— 14 —
ויאמר יוסף אל אביו בני הם אשר נתן לי אלקים בזה, רבי שמעון תאני, מהכא, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, יאמר ישראל לתתא, כד ישראל עליהון לעילא, בני אינון, דיהב לי קב"ה אורייתא, כמה יתהון ונימוסיהון קשיטין, בנימוסי אורייתא דאתיהיבת להון. ת"ח כד יהון ישראל תחות גדפי שכינתא, אורייתא דלהון אתקריאת זה, הה"ד זה אלי ואנוהו, ובכל עדן דלא הוה דוד ממלל תחות גדפי שכינתא דא מלתא, אלא אתנבי מה דליהוי, אתקרינא זאת.
רב נחמן אמר מהכא, אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי וגו' בזאת אני בוטח, זאת דא אורייתא תהא לייתי משיחא, ובג"ד, וקול התור נשמע בארצנו, על מה אתמתלת אורייתא לגוזלא, מה גוזלא קליה ערב, אף פתגמי אורייתא קליה ערב, ודא קלא יהא לייתי משיחא, ליומא דדינא.
תנא הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו. הנצנים: דא אבהתן דמרכבה, דמן עלמא יקומון ויתחזו.
עת הזמיר הגיע, תושבחתא דישבחון ליואי, כד יתובון לפולחניהון כדבקדמיתא. וקול התור, אשר נתן לי אלקים בזה, פתגמי דאורייתא, דאינון ערבין כקלא דתורא, דא ז"ה.
מאי קא מיירי, ורזא דמלתא, בעדנא דלא תהויין תחות גדפי שכינתא, א' דלזאת נחית, והוא מתחות לכלא, וסליקת ה', דזה אלי ואנוהו, מדחרב ביתא, דה"א, לא יכלא לדור ולמהוי בין עממין עכו"ם, ה"א קדישא חתוכא מן שמא. כד יתובון ישראל לארעהון, ה"א קדישא דהוא חתוכא מן שמא דקב"ה, תיתוב בזה ויפוק מיומא דדינא, והא' תקבל תקנתא. ה"א אלף: ה"א עדיפת בקדושה, א' עדיפת לאתוון.
ר' אבא פתח ואמר, מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן, זה תור: שוין כביכול, ז' לר', ר' לת', ו' לה', זרתא דקב"ה, בשית מאה ושבעין שנין, מהכא מן שמיא, ועד ארעא, כיצד ז"ה תו"ר, זרת ו"ה ה"ו תר"ז, אתקדמת ה' לו'. ואתקדמת ו' לת', ת' לר', ר' לז', רבוע יהיה כפול זרת ארכו וזרת רחבו כפול.
ויאמר קחם נא אלי ואברכם, יאמר מדהוו בפתגמי אורייתא מתעסקין, והוה דא מכילתא בין חכימיהו, אברכינון, ורזא ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב. ויאמר למה זה תשאל לשמי, מה עניינא דא, לעניינא קדמיתא דקמיה, כדפרישנא באתריה.
ורזא אחרא, וישאל יעקב וגו' ויאמר למה זה תשאל לשמי ויברך אותו שם, הא לא עתיד, אלא בזכותא דזה, לברכהון.
ורזא סגיאה תנינא, באתרה דהאי קרא, אבל לא אתינא לקמך, אלא לאשמועינן האי קרא דאמרנא, מקמיה דאמינא לך דאתקריאת אורייתא זה, כתיב זה סיני מפני ה' אלהי ישראל, כד אתייהיבת אורייתא על ידא דמשה, כי זה משה האיש זה אלי ואנוהו, אורייתא הוה נחתת, מן קמי אלהא דישראל.

— 15 —
ועיני ישראל כבדו מזקן וגו', תאני ר' חזקיה, דא ישראל לתתא, ובגין דא, לא את משכח דכוותיה, וכד יהון בגלותא כל זמנא חרובא הדין, סיבו, לא יכלין למחזי אפי שכינתא, עד דתיתי רוחא אחרא בהון.
מקדמת דנא אסתאיבו בארע עממיא, ולא הוו בנימוסי אורייתא. כמה דיהון כהיל למיהך, ותבו עדנא סגי ביני נכראין, דרא בתר דרא, ואוליפו מן ארחיהון, כד יתובון אפי שכינתא לארעהון, בקדמיתא לא יכלין למחמי אפי שכינתא, עד דיהיב קב"ה רוחא דיליה להון.
ר' חייא פתח, ואת רוחי אתן בקרבכם, לבתר ועשיתי את אשר בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם, מן בתר דיהב רוחין בכון וקדושה, בנימוסי תהכון ותתהכון.
לא יוכל לראות, רבי אבא פתח ואמר, באור פני מלך חיים ורצונו כעב מלקוש, כד יסברון אפי שכינתא דקב"ה, ויתעסקון באינון רתיכין דמנהון חיוון דעלמא.
ת"ח, לא תשכח בהני קראי כלהון לישנא, אלא לאיניש, ולא את משכח בהני קראי בקב"ה, בגין כד יתובון לארעהון, ויהב קב"ה רוח חכמתא בהון, לישנא דלהון תהויין תדיר בקב"ה, גם לשוני כל היום תהגה צדקתך. (עד כאן סתרי תורה)

— 16 —
ויחי יעקב וגו', ר' חייא פתח ואמר, ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ וגו', זכאין אינון ישראל, יתיר מכל עמין עכו"ם, דקב"ה קרא לון צדיקים. לאחסין לון ירותת עלמין בעלמא דאתי, לאתענגא בההוא עלמא, כמה דכתיב אז תתענג על ה'. מאי טעמא. בגין דמתדבקין בגופא דמלכא, דכתיב ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום.
רבי יצחק פתח ואמר, ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ, האי קרא רזא עלאה איהו, בין מחצדי חקלא, דהא ברזא דאגדתא, תני רבי שמעון, דאחסנת ירותא עלאה. דההיא ארץ, לית מאן דירית לה, בר ההוא דאקרי צדיק, דהא מטרוניתא ביה אתדבקת לאתבסמא, וצדיק ירית למטרוניתא ודאי.
אוף הכא, בחביבותא דקב"ה לישראל, אמר ועמך כלם צדיקים, ובג"כ לעולם יירשו ארץ, אתחזון לירית למטרוניתא, מאי טעמא אקרון צדיקים, ומ"ט ירתין למטרוניתא. בגין דאתגזרו, כמה דתנינן, כל מאן דאתגזר, ועייל בהאי אחסנא, ונטיר להאי ברית, עאל ואתדבק בגופא דמלכא, ועאל בהאי צדיק, ובגיני כך אקרון צדיקים, ועל דא לעולם יירשו ארץ. מאי ארץ. דא ארץ החיים.
אהדר ואמר, נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. נצר מטעי: ענפא מאינון ענפין, דנטע קב"ה, כד ברא עלמא, דכתיב ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם, והאי ארץ חד מנייהו, בגיני כך נצר מטעי מעשה ידי להתפאר.
ד"א ועמך כלם צדיקים, דא יעקב ובנוי, דנחתו למצרים בין עם קשי קדל, ואשתכחו כלהו זכאין, ובג"כ כתיב, לעולם יירשו ארץ דמתמן סליקו לירית ארעא קדישא.
ויחי יעקב בארץ מצרים, אמאי פרשתא דא סתימא. רבי יעקב אמר, בשעתא דמית יעקב, אסתימו עיניהון דישראל. רבי יהודה אמר, דכדין נחתו לגלותא, ואשתעבידו בהון.
רבי שמעון אמר, מה כתיב לעילא, וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד. וכתיב ויחי יעקב, דלא אתחזי לאפרשא בין דא לדא, מה אינון קיימי בתפנוקין דמלכין, וקבילו ענוגא וכסופין לגרמייהו, אוף יעקב נמי, קיים בתפנוקי מלכין, בענוגא וכסופא לגרמיה, לא אתפרש דא מן דא.
והכא אקרי ויחי. דהא כל יומוי לא אקרי ויחי, בגין דכל יומוי בצערא הוו, בצערא אשתכחן, עליה כתיב, לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רגז. בתר דנחת למצרים, אקרי ויחי: חמא לבריה מלכא, חמא לכל בנוי זכאין צדיקין, וכלהו בתענוגי ותפנוקי עלמא, והוא יתיב ביניהון כחמר טב דיתיב על דורדייה, כדין אקרי ויחי יעקב, ולא פריש בין ויפרו וירבו מאד לויחי יעקב והכי אתחזי.
שבע עשרה שנה, מאי טעמא שבע עשרה שנה. אלא אר"ש, כל יומוי דיעקב בצערא הוו, בצערא אעבר לון בקדמיתא, כיון דחמא ליוסף, והוה קאים קמיה, כד יעקב מסתכל ביוסף, הוה אשתלים בנפשיה, כאילו חמא לאמיה דיוסף, דשפירו דיוסף דמי לשפירו דרחל, והוה דמי בגרמיה, כמה דלא אעבר עליה צערא ביומוי.
וכד יוסף אתפרש מניה, כדין אתקיים, לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רגז, דדא קשיא ליה ליעקב מכל מה דעבר, ובזמנא דאתפרש יוסף מניה, מה כתיב, יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה וגו', וכל יומין דיעקב, לא הוה ליה צערא כהאי, והוה בכי כל יומא, לאינון שבע עשרה שנה דיוסף.
מאי קאתיבו ליה, ויוסף ישית ידו על עיניך, הא לך שבע עשרה שנה אחרנין, בענוגין ותפנוקין והנאות וכסופין, הה"ד ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה וגו'. תנא כל אינון שנין, שכינתא יקרא דקב"ה, עמיה אשתכחא, ובגין כך חיים אקרון.
ת"ח, כתיב ותחי רוח יעקב אביהם, אתחזי דהא בקדמיתא מית הוה ההוא רוחא דיליה, ולא הוה מתכוין לקבלא רוחא אחרא, דהא רוחא דלעילא, לא שריא בריקניא. אמר רבי יוסי, שכינתא לא שריא, אלא באתר שלים, ולא באתר חסר, ולא באתר פגים, ולא באתר עציב, אלא באתר דאתכוון, באתר חדו, ובג"כ, כל אינון שנין דיוסף אתפרש מאבוי, ויעקב הוה עציב, לא שריא ביה שכינתא.
תנא אמר רבי אלעזר, אמר רבי אבא, כתיב עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה, לאפקא, דלית פולחנא דקב"ה, אלא מגו חדוה. דאמר רבי אלעזר לית שכינתא שריא, מגו עצבות, דכתיב ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן, מנגן מנגן תלת זימני אמאי. בגין לאתערא רוחא משלימותא דכלא, דהוא רוח שלימא.
אמר רבי אבא, תמן תנינן, מארבע סטרין כלא אשתכח, וכל שרשין דעלאין ותתאין בהו אחידן, ותנא, דא עייל, ודא נפיק, דא סתים, ודא פריש, אתאחד חד בחברתה, ואינון אבהן דכלא.
ר"ש אמר, רק באבותיך חשק ה', כתיב באבותיך, ממש תלתא, ומשמע דכתיב רק, רק ממש, ומאלין מתפרשן ומתאחדן כל שאר אחרנין, וסלקין שמא לאתעטרא.

— 17 —
תנא אמר ר' יוסי, מן יומא דאסתליק ר"ש מן מערתא, מלין לא אתכסיין מן חבריא, ורזין עלאין הוו מסתכלן, ואתגליין מבינייהו, כאלו אתייהיבו ההיא שעתא בטורא דסיני, בתר דשכיב כתיב, ויסכרו מעיינות תהום וארובות השמים, והוו חברייא מרחשן מלי, ולא מתקיימי בהו.
דיומא חד הוה יתיב ר' יהודה, אפתחא דטבריה, וחמא תרי גמלי, דסלקי קטפירא מעלוי דכתפין, נפל מטולא דקטפירא, ואתו צפרי ועד לא מטו עלייהו, אתבקעו.
לבתר אתו כמה צפרין, והוו אזלי עלייהו, ושרו לון בטרטישא, ולא מתבקעין, והוו צווחין לון, ולא הוו מתפרשן, שמעו חד קלא, עטרא דעטרין בקדרין שריא, ומריה לבר.
עד דהוה יתיב, עבר חד גברא, אשגח בהו, אמר, לא קיים דא, הא דכתיב וירד העיט על הפגרים וישב אותם אברם. אמר רבי יהודה, והא עבידנא ולא אתפרשן, אהדר רישיה ההוא גברא ואמר, עד לא מריט דא, רישיה דמריה, ועד לא גליש למטרוניתא. רהט אבתריה תלת מלין, ולא אמר ליה, חלש דעתיה דרבי יהודה.
יומא חד, אדמוך תחות אילנא, וחמא בחלמיה, ד' גדפין מתתקנן, וסליק רבי שמעון עלייהו, וס"ת עמיה, ולא שביק כל ספרי רזין עלאין ואגדתא, דלא סליק לון בהדיה, וסליק להון לרקיעא, וחמא דמתכסיא מעינא, ולא אתגליא.
כד אתער, אמר, ודאי מדשכיב ר' שמעון, חכמתא אסתלקת מארעא, ווי לדרא, דהאי אבנא טבא, דהוו מתחזן מניה, וסמכין עליה עלאין ותתאין, אתאביד מנייהו.
אתא לגביה דר' אבא, סח ליה, סליק רבי אבא ידוי על רישיה, ובכה ואמר, ר"ש ריחייא דטחנין מניה מנא טבא כל יומא, ולקטין ליה, כמה דכתיב, הממעיט אסף עשרה חמרים, והשתא ריחייא ומנא אסתלקו ולא אשתאר בעלמא מיניה, בר כמה דכתיב, קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן והנח אותו לפני ה' למשמרת. ואלו באתגלייא לא כתיב, אלא למשמרת: לאצנעותא. השתא מאן יכיל לגלאה רזין, ומאן ינדע לון.
לחיש ליה לרבי יהודה בלחישו, ודאי ההוא גברא דחמית, אליהו הוה, ולא בעא לגלאה רזין, בגין דתנדע שבחא דר"ש, דהוה ביומוי, ויבכון דרא עלוי. א"ל, די למבכי בכיה עליה.
ר' יהודה, הוה בכי כל יומא עלוי, דהא אערא עמיה באדרא קדישא דר"ש, ושאר חברייא, א"ל ווי דלא אסתלקנא ההוא יומא עם אינון תלתא דאסתלקו, ולא לחמי דרא דא, דהא אתהפך.
א"ל, רבי אימא לי, כתיב והם יקחו את הזהב ואת התכלת ואת הארגמן ואת תולעת השני ואת השש, ואילו כסף לא כתיב, והא כתיב זהב וכסף, א"ל והא נמי נחשת, דכסף ונחשת בחשבנא הוו, והכא לא. אלא אי לא דגלי בוצינא קדישא באתריה, לא אצטריכנא לגלאה.

— 18 —
פתח ואמר, לי הכסף ולי הזהב נאם ה', היינו דכתיב השמים שמים לה'.
בכמה אתר אסתכלנא באלין מאני דקודשא, דכתיב בגדי קדש הם, וכתיב ועשו בגדי קדש, מאי קדושה הכא, אלא הכי תנינן, קדושה אינון בכל אתר. וכתיב בגדי קדש הם. ועשית בגדי קדש, כגוונא דלעילא.
דתניא כהן גדול לעילא, כהן גדול לתתא, לבושין דיקר לעילא, לבושין דיקר לתתא, ומה דלא אמר כסף ונחשת, לאתר אחרא אסתליקו, דכתיב כל עמודי החצר סביב מחושקים כסף וגו', וכתיב ואדניהם נחשת, דאינון מאני שמושא, לאשתמשא משכנא בהו.
אבל הכא באלין לבושין דיקר, לא בעי לאשתמשא בהו ב"נ אחרא, בר מכהנא רבא, דרבו משח קודשא על רישיה, דכתיב ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת, דבאינון לבושין דמי לגוונא דלעילא.

— 19 —
תניא, ויקרבו ימי ישראל למות א"ר יהודה, ווי לעלמא, דהא בני נשא לא חמאן ולא שמען, ולא ידעין דהא כל יומא ויומא, קלא דכרוזא אשתמע, במאתן וחמשין עלמין.
תנא, עלמא חדא, אשתמודע לעילא, וכד כרוזא נפיק, ההוא עלמא מזדעזעא ומתחלחלא, נפקי תרין צפרין, דאסתלקו מההוא עלמא, דמדוריהון תחות אילנא דחיזו דחיי ומותא ביה.
נפקא חד צפורא לסטר דרומא, וחד צפורא לסטר צפונא, וחד צפורא כד נהיר יממא, וחד כד אתחשך יממא, כל חד וחד קרי ומכרזא, מה דשמעין מההוא כרוזא.
לבתר בעו לאסתלקא לאתרייהו, ומשתמטי רגלייהו, בנוקבא דתהומא רבא, ומתלכדן בגויה, עד דאתפליג ליליא. כד אתפליג ליליא, כרוזא קרי, וכצפרים האחזות בפח כהם יוקשים בני האדם.
א"ר יהודה, בשעתא דמתלכדן רגלוי דבני נשא, ויומוי אתקריבו, ההוא יומא, אתקרי יום ה', לאתבא רוחיה ליה. תנא בההיא שעתא, פקדא ההוא כתרא קדישא, על רוחיה, ומאן איהו, דכתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה. והיא כתרא שביעאה דכלא.
ואם מסטרא דגבורה קאתי, כתיב, ואם בגבורות שמנים שנה, דכתרא דגבורה תמינאה הוי, מכאן ולהלאה, לית אתר לאתמשך, כמה דאת אמר, ורהבם עמל ואון, באתר דלא הוי יסודא, בניינא לא אתקיים.
א"ר יהודה, זכאין אינון צדיקיא, כד קב"ה בעא לאתבא רוחיה ליה, ולשאבא ההוא רוחא בגויה. דתניא, בשעתא דקב"ה בעא לאתבא רוחיה ליה, אי זכאה הוא ההוא רוחא, מה כתיב, והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה.
ואי לא אשתכח זכאה, ווי לההוא רוחא, דבעי לאסתחאה בנורא דדליק, ולאתתקנא בגין לאשתאבא בגופא דמלכא, ואי לא אתתקנת, ווי לההוא רוחא, דמתגלגלא כאבנא בקוספיתא, דכתיב ואת נפש איביך יקלענה בתוך כף הקלע. תניא, אי ההוא רוחא זכי, כמה טבין גניזין ליה בההוא עלמא, דכתיב עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו.
א"ר יוסי, כד ההוא בר נש אתקריבו יומוי, תלתין יומין מכריזי עלוי בעלמא ואפילו צפרי שמיא מכריזין עלוי, ואי זכאה הוא, תלתין יומין מכריזין עלוי בין צדיקיא, בגינתא דעדן.
תנא, כל אינון תלתין יומין, נשמתיה נפקת מניה בכל ליליא, וסלקת וחמאת דוכתה בההוא עלמא, וההוא ב"נ לא ידע, ולא אשגח, ולא שליט בנשמתיה, כל אינון תלתין יומין, כמה דהוה בקדמיתא, דכתיב אין אדם שליט ברוח לכלא את הרוח וגו'. א"ר יהודה, מכד שראן אינון תלתין יומין, צלמא דב"נ אתחשך, ודיוקנא דאתחזי בארעא אתמנעת.

— 20 —
ר' יצחק, הוה יתיב יומא חד, אפתחא דר' יהודה, והוה עציב, נפיק ר' יהודה, אשכחיה לתרעיה, דהוה יתיב ועציב, א"ל מאן יומא דין משאר יומין.
א"ל, אתינא לגבך, למבעי מינך תלת מלין: חד, דכד תימא מלי דאורייתא, ותדכר מאינון מלין דאנא אמינא, דתימא לון משמי, בגין לאדכרא שמי. וחד דתזכי ליוסף ברי באורייתא. וחד, דתיזיל לקברי כל ז' יומין, ותבעי בעותיך עלי.
א"ל מנין לך. א"ל, הא נשמתי אסתלקת מיני בכל ליליא, ולא אנהיר לי בחלמא, כמה דהוה בקדמיתא, ועוד דכד אנא מצלינא, ומטינא לשומע תפלה, אשגחנא בצולמי דילי בכותלא, ולא חמינא ליה, ואמינא דהואיל וצלמא אתעבר ולא אתחזי, דהא כרוזא נפיק וכריז, דכתיב אך בצלם יתהלך איש, כל זמנא דצולמא דבר נש לא יתעבר מניה, יתהלך איש, ורוחיה אתקיימא בגויה, אתעבר צולמא דבר נש ולא אתחזי, אתעבר מהאי עלמא.
א"ל ומהכא, דכתיב כי צל ימינו עלי ארץ. א"ל, כל אלין מלין דאת בעי עבידנא, אבל בעינא מינך דבההוא עלמא, תבריר דוכתאי גבך, כמה דהוינא בהאי עלמא. בכה רבי יצחק ואמר, במטו מינך, דלא תתפרש מנאי כל אלין יומין.
אזלו לגביה דרבי שמעון, אשכחוהו דהוה לעי באורייתא, זקיף עינוי ר"ש, וחמא לרבי יצחק, וחמא למלאך המות דרהיט קמיה, ורקיד קמיה. קם רבי שמעון, אחיד בידיה דרבי יצחק, אמר, גוזרנא, מאן דרגיל למיעל, יעול. ומאן דלא רגיל למיעאל, לא ייעול. עאלו רבי יצחק ורבי יהודה, קטיר מלאך המות לבר.
אשגח ר"ש, וחמא, דעד כען לא מטא עדנא, דהא עד תמניא שעתי דיומא הוה זמנא, אותביה קמי ר"ש, והוה לעי ליה באורייתא. אר"ש לרבי אלעזר בריה, תיב אפתחא ומה דתחמי, לא תשתעי בהדיה, ואי יבעי למיעאל הכא, אומי אומאה דלא ליעול.
אמר ר"ש לרבי יצחק, חמית דיוקנא דאבוך יומא דא, או לא. דהא, תנינן, בשעתא דבר נש אסתלק מעלמא, אבוי וקריבוי משתכחין תמן עמיה, וחמא לון ואשתמודע לון, וכל אינון דהוה מדוריה גבייהו בההוא עלמא בדרגא חד, כלהו מתכנשי ומשתכחי עמיה, ואזלין עם נשמתיה, עד אתר דתשרי באתריה. אמר, עד כען לא חמינא.
אדהכי קם ר' שמעון ואמר, מארי דעלמא, אשתמודע רבי יצחק לגבן, ומאנון שבעה עיינין דהכא הוא, הא אחידנא ביה, והב לי. נפק קלא ואמר, כורסייא דמאריה קריבא בגדפוי דר' שמעון, הא דידך הוא, ועמך תייתיה, בזימנא דתיעול למשרי בכורסיך. אמר ר"ש ודאי.
אדהכי, חמא רבי אלעזר, דהוה אסתליק מלאך המות, ואמר, לית קופטרא דטיפסא, באתר דרבי שמעון בן יוחאי שכיח. אמר רבי שמעון לרבי אלעזר בריה, עול הכא, ואחיד ביה ברבי יצחק, דהא חמינא ביה דמסתפי, עאל רבי אלעזר, ואחיד ביה. ורבי שמעון אהדר אנפיה ולעי באורייתא.
ניים רבי יצחק, וחמא לאבוי, א"ל ברי, זכאה חולקך, בעלמא דין, ובעלמא דאתי, דהא בין טרפי אילנא דחיי דגנתא דעדן, אתיהיב אילנא רבא ותקיף בתרין עלמין, ר"ש בן יוחאי הוא, דהא הוא אחיד לך בענפוי, זכאה חולקך ברי.
אמר ליה אבא, ומה אנא התם, אמר ליה תלת יומין הוו דחפו אדרא דמשכבך, ותקינו לך כיון פתיחן, לאנהרא לך מארבע סטרין דעלמא, ואנא חמינא דוכתיך וחדינא, דאמינא זכאה חולקך ברי. בר דעד כען, ברך לא זכי באורייתא.
והא השתא הוי זמינין למיתי גבך, תריסר צדיקיא דחברייא, ועד דהוינא נפקי, אתער קלא בכלהו עלמין, מאן חברין דקיימין הכא, אתעטרו, בגיניה דרבי שמעון, שאלתא שאיל, ואתייהיב ליה.
ולא דא בלחודוי, דהא שבעין דוכתי מתעטרן הכא דיליה. וכל דוכתא ודוכתא, פתחין פתיחן לשבעין עלמין, וכל עלמא ועלמא, אתפתח לע' רהיטין, וכל רהיטא ורהיטא, אתפתח לשבעין כתרין עלאין, ומתמן אתפתחו ארחין לעתיקא, סתימאה דכלא, למחמי בההוא נעימותא עלאה דנהרא, ומהניא לכלא, כמה דאת אמר, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו, מהו ולבקר בהיכלו, היינו דכתיב בכל ביתי נאמן הוא.

— 21 —
אמר ליה אבא, כמה זמנא יהיבו לי בהאי עלמא, א"ל לית לי רשותא, ולא מודעי ליה לבר נש, אבל בהלולא רבא דר' שמעון, תהא מתקן פתוריה, כד"א צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו.
אדהכי אתער רבי יצחק, והוה חייך, ואנפוי נהירין, חמא רבי שמעון, ואסתכל באנפוי, א"ל מלה חדתא שמעתא, אמר ליה ודאי, סח ליה, אשתטח קמיה דרבי שמעון.
תאנא, מההוא יומא, הוה רבי יצחק אחיד לבריה בידיה, ולעי ליה באורייתא, ולא הוה שבקיה. כד הוה עאל קמיה דרבי שמעון, אותביה לבריה לבר, ויתיב קמיה דרבי שמעון, והוה קרי קמיה ה' עשקה לי ערבני.
תנא, בההוא יומא תקיפא ודחילו דבר נש, כד מטי זמניה לאסתלקא מעלמא, ארבע סטרין דעלמא קיימין בדינא תקיפא, ומתערין דינין מארבע סטרי עלמא. וארבע קשורין נצאן, וקטטותא אשתכח בינייהו, ובעיין לאתפרשא כל חד לסטרוי.
כרוזא נפיק ומכרזא בההוא עלמא, ואשתמע במאתן ושבעין עלמין, אי זכאה הוא, כלהו עלמין חדאן לקדמותיה, ואי לאו ווי לההוא בר נש, ולחולקיה.
תנא, בההוא זמנא דכרוזא כריז, כדין נפק חד שלהובא מסטר צפון, ואזלא ואתוקד בנהר דינור, ומתפרשא לארבע סטרי עלמא, ואוקיד נשמתהון דחייביא.
ונפק ההוא שלהובא, וסלקא ונחתא בעלמא, וההוא שלהובא מטא בגדפוי דתרנגולא אוכמא, ובטש בגדפוי, וקרי, בפתחא בין תרעי.
זמנא קדמאה קרי ואמר, הנה יום ה' בא בוער כתנור וגו'. זמנא תניינא קרי ואמר, כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שחו. וההיא שעתא, יתיב בר נש בעובדוי, דסהדין קמיה, והוא אודי עלייהו. זמנא תליתאה, כד בעיין לאפקא נשמתיה מניה, קרי תרנגולא ואמר, מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה וגו'.
אמר רבי יוסי, תרנגולא אוכמא למאי נפקא. אמר ליה רבי יהודה, כל מה דעבד קב"ה בארעא, כלהו רמיז בחכמה, בר דבני נשא לא ידעי, הה"ד מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך, ומשום דאתעבידו בחכמה, כלהו רמיזין בחכמה.
ותרנגולא אוכמא, תנינן, לית דינא שריא, אלא באתר דהוא זיניה, ואוכמא מסטרא דדינא קאתי, ובגין כך, בפלגות ליליא ממש, כד רוחא דסטרא דצפון אתער, חד שלהובא נפיק, ובטש תחות גדפוי דתרנגולא, וקרי. וכ"ש בתרנגולא אוכמא, דאתכוון יתיר מאחרא.
אוף הכא, בשעתא דדינא דבר נש יתער, שארי וקרי ליה, ולית דידע ליה, בר ההוא בר נש דשכיב, דתנינן בשעתא דבר נש שכיב, ודינא שריא עליה, לנפקא מהאי עלמא, אתוסף רוחא עלאה ביה, מה דלא הוה ביומוי, וכיון דשריא עלוי ואתדבק ביה, חמי מה דלא זכה ביומוי, משום דאתוסף ביה ההוא רוחא, וכד אתוסף ביה וחמא, כדין נפיק מהאי עלמא, הה"ד תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון. כדין כתיב, כי לא יראני האדם וחי, בחייהון לא זכאן, במיתתהון זכאן.
תאנא, בשעתא דבר נש מית, אתיהיב ליה רשותא למחמי, וחמי גביה, קריבוי וחברוי מההוא עלמא, ואשתמודע להו, וכלהו גליפין בדיוקניהון, כמה דהוו בהאי עלמא, אי זכאה ההוא בר נש, כלהו חדאן קמיה, ומקדמי ליה שלם.
ואי זכאה לא הוי, לא אשתמודען גביה, בר מאינון חייביא, דטרדין לון בכל יומא בגיהנם, וכלהו עציבין, ופתחין בווי, ומסיימין בווי, וסליק עינוי, וחמא לון כטיסא דמסתלקא מן נורא, אוף הכי הוא פתח ווי.
תניא, בשעתא דנפק נשמתיה דבר נש, אזלין כלהו קריבוי וחברוי דההוא עלמא עם נשמתיה, ומחזיין ליה אתרא דעדונא, ואתרא דעונשא, אי זכאה הוי, חמי דוכתיה, וסליק ויתיב, ואתעדן בעדונא עלאה דההוא עלמא. ואי לא הוי זכאה, אשתארת ההיא נשמתא בהאי עלמא, עד דאטמיר גופא בארעא. כיון דאטמר, כמה גרדינין דנמוסין אחדן ביה, עד דמטא לדומ"ה, ועאלין ליה במדורוי דגיהנם.
אמר ר' יהודה, כל ז' יומין, נשמתא אזלא מביתיה לקבריה, ומקבריה לביתיה, ואתאבלת עלוי דגופא, דכתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. אזלא ויתבא בביתיה, חמי לכלהו עציבין ומתאבלא.
תנא, בתר ז' יומין, גופא הוי כמה דהוה, ונשמתיה עאלת לדוכתא, עאלת למערתא דכפלתא, חמאת מה דחמאת, ועאלת לאתר דעאלת, עד דמטת לג"ע, וערעת לכרובים, ושנן דחרבא, די בג"ע דלתתא. אי זכאה הוא דתיעול, עאלת.
תאנא, ארבע סמכין זמינין, וחד דיוקנא דגופא בידייהו, מתלבשא ביה בחדוותא ויתיבת בההוא מדורא דג"ע דלתתא, עד זמנא דאתגזר עלה, לבתר כרוזא קרי.
ועמודא דתלת גווני אזדמן, וההוא עמודא אתקרי, מכון הר ציון דכתיב וברא ה' על מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן וגו'. סלקא בההוא עמודא, לפתחא דצדק, דציון וירושלם ביה.
אי זכי לסלקא יתיר, טב חולקיה ועדביה, לאתדבקא בגו גופא דמלכא, ואי לא זכי לסלקא יתיר, כתיב והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו, ואי זכי לסלקא יתיר, זכאה הוא, דזכי ליקרא דמלכא, ולאתעדנא בעדונא עלאה, דלעילא מאתר דאקרי שמים, דכתיב אז תתענג על ה', על ה' דייקא. זכאה חולקיה דמאן דזכי לחסד דא, דכתיב כי גדול מעל שמים חסדך.
וכי על השמים הוא, והא כתיב כי גדול עד שמים חסדך. אמר ר' יוסי, אית חסד, ואית חסד, חסד עלאה, וחסד תתאה, חסד עלאה מעל שמים הוא. חסד תתאה, הוא דכתיב, חסדי דוד הנאמנים, ובהני כתיב עד שמים.

— 22 —
תניא, אמר ר' יצחק, כתיב אם הבנים שמחה הללויה, אמא ידיעא, הבנים מאן אינון. אמר ר"ש, הא תנינן, תרין בנין אית לקב"ה, חד דכר וחד נוקבא. דכר, יהביה ליעקב, דכתיב בני בכורי ישראל, וכתיב, ישראל אשר בך אתפאר. בת, יהבה לאברהם, דכתיב, וה' ברך את אברהם בכל, בת היתה לו לאברהם, ובכל שמה.
ואמא רביעא עלייהו, דינקא להו, ועל האי כתיב, לא תקח האם על הבנים. ותנינן, לא יסגי ב"נ חובוי לתתא, בגין דיסתלק אמא מעל בנין, וכתיב, אמך היא לא תגלה ערותה, ווי למאן דגלי ערייתא.
וכד תייבין בני עלמא, ואסגין בזכותא קמי קב"ה, ואמא תבת וכסיא על בנין, כדין אתקרי תשובה. מאי תשובה. דא תשובה דאמא, דתבת בקיומהא, וכדין כתיב אם הבנים שמחה, אם הבנים ודאי. וע"ד, לא לפטר איניש מפריה ורביה, עד דאוליד בן ובת.
תניא אמר ר' יצחק, כתיב לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו, תיאובתא דצדיקיא למחמי דא, ואת אמרת על ה'. אמר ר"ש, כלא חד, משמע דכתיב נעם ה', דאתיא מעתיקא קדישא להאי שמים, ותיאובתא דצדיקיא כך הוא ודאי, ועל השמים כתיב, אז תתענג על ה'. זכאה חולקיה מאן דזכי. ודאי זעירין אינון.

— 23 —
תנינן, אר"ש, כתיב בני אמי נחרו בי שמוני נוטרה את הכרמים, בני אמי, כמה דכתיב, השליך משמים ארץ, דכד בעא קב"ה למחרבא ביתיה דלתתא, ולאגלאה ישראל ביני עממיא, אעבר קב"ה מקמיה להאי ארץ, ואתרחקא מניה, כדכתיב ותתצב אחותו מרחוק. וכד האי ארץ אתרחקא משמים דלעילא, האי ארץ דלתתא אתחרבא, וישראל אתפזרו ביני עממיא, אמרה כ"י, מאן גרים לי האי, ומאן עביד לי האי, בני אמי דנחרו בי, ואתרחקו מני, בני אמי ודאי.
רבי יוסי הוה אזיל בארחא, והוה עמיה רבי חייא בר רב, עד דהוו אזלי, אמר רבי יוסי לרבי חייא, חמיתא מה דאנא חמית. אמר ליה, חמינא גברא חד בנהרא, וצפרא חד על רישיה, ועלעא בפומיה דצפורא, ואכלא ורפסא ברגלוי, וההוא גבר רמי קלין וצווח, ולא ידענא מאי קאמר.
אמר, נקרב גביה, ונשמע. אמר מסתפינא למקרב. א"ל, וכי ב"נ הוא באתר דא, אלא רמיזא דחכמתא, דרמיז לן קב"ה. קריבו גביה, שמעו דהוה אמר, עוטרא עוטרא, תרין בנין שריין לבר, לא נח ולא נייחא, עד דצפרא בקיסרא רמיו.
בכה ר' יוסי ואמר, היינו דתנינן, בני אמי נחרו בי וגו', מ"ט. בגין דכרמי שלי לא נטרתי.
אמר ודאי גלותא אתמשך, ועל דא צפרי שמיא לא אעדיו, עד די שלטנותא דעמין עעכו"ם אעדיאו מן עלמא, ואימתי. עד דימטי יומא, דקב"ה אתער דינוי בעלמא, דכתיב והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה.
עד דהוו אזלין, שמעו חד קלא דהוה אמר, אוקידא דקופטירא מטא בדינוי, נפק חד שלהובא, ואוקיד לההוא צפורא. אמר ודאי, כמה דכתיב, ויהיבת ליקדת אשא.

— 24 —
א"ר יוסי, לא אגלי קב"ה לישראל, אלא בזמנא דלא אשתכח מהימנותא בינייהו, כד אתמנע מהימנותא בינייהו, כביכול, הכי אשתכח בכלא, דכתיב וכפר בריתכם את מות.
א"ר חייא, מאי דכתיב, בלע המות לנצח. א"ל, כד יתער קב"ה ימינא דיליה, אתמנע מותא מן עלמא, ולא יתער האי ימינא, אלא כד יתערון ישראל בימינא דקב"ה, ומאי ניהו תורה, דכתיב בה, מימינו אש דת למו, בההוא זמנא, ימין ה' עושה חיל וגו', לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה.

— 25 —
תנא, ההוא זכאה דקב"ה אתרעי ביה, וכרוזא קרי עליה, ל' יומין, ביני צדיקייא בגנתא דעדן, כלהו צדיקיא חדאן, כלהו צדיקייא אתיין, ומעטרן דוכתיה דההוא צדיקא, עד דייתי למידר דיוריה בינייהו.
ואי חייבא הוא, כרוזא קרי עליה בגיהנם תלתין יומין, וכלהו חייביא, כלהו עציבין.
כלהו פתחין ווי, דהא דינא חדתא אתער השתא, בגיניה דפלניא כמה גרדינין דנמוסין מזדמנין לקבליה, ולאקדמא ליה ווי, אוי לרשע אוי לשכנו, וכלהו פתחין ואמרין, אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו. מאי גמול ידיו. אמר ר' יצחק. לאכללא, מאן דזני בידוי, לאפקא ולחבלא זרעיה בריקניא.
דהא תנינן, כל מאן דאפיק זרעיה בריקניא, אקרי רע, ולא חמי אפי שכינתא, דכתיב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, וכתיב ויהי ער בכור יהודה רע, אוף הכא, אוי לרשע רע, ווי לההוא חייבא דאיהו רע, דעבד גרמיה רע, כי גמול ידיו יעשה לו, לאכללא, מאן דזני בידוי, לאפקא ולחבלא זרעיה בריקניא, ולהאי טרדין בההוא עלמא יתיר מכלא.
ת"ח, דהא כתיב אוי לרשע, כיון דכתיב אוי לרשע, אמאי רע. אלא כמה דאמינא, דעבד גרמיה רע. וכתיב לא יגורך רע. וכלהו סלקין, והאי לא סליק, ואי תימא שאר חייבין דקטלו בני נשא. ת"ח, כלהו סלקין, והוא לא סליק, מ"ט, אינון קטילו בני נשא אחרא, והאי קטיל בנוי ממש, אושיד דמין סגיאין. ת"ח, בשאר חייבי עלמא, לא כתיב וירע בעיני ה', וכאן כתיב, וירע בעיני ה' אשר עשה. מ"ט, משום דכתיב ושחת ארצה.
תנן, אמר ר' יהודה, לית לך חובא בעלמא דלא אית ליה תשובה, בר מהאי, ולית לך חייביא דלא חמאן אפי שכינתא, בר מהאי, דכתיב לא יגורך רע כלל. א"ר יצחק, זכאין אינון צדיקייא, בעלמא דין, ובעלמא דאתי, עלייהו כתיב, ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ. מאי לעולם יירשו ארץ, א"ר יהודה, כמה דכתיב אתהלך לפני ה' בארצות החיים.

— 26 —
ויחי יעקב בגוייהו. ע"ד לבעי ליה לבר נש דלא לאתערבא צולמא דיליה בצולמא דעכו"ם, בגין דהאי קדישא, והאי מסאבא.
תא חזי, מה בין ישראל לעמין עכו"ם, דישראל כד אשתכח ב"נ מית הוא מסאב לכל גופא, וביתא מסאבא, וגופא דעכו"ם, לא מסאיב לאחרא, וגופיה לא מסאבא כד איהו מית, מ"ט.
ישראל בשעתא דאיהו מית כל קדושי דמאריה מתעברן מניה, אתעבר מניה האי צולמא קדישא, ואתעבר מניה האי רוח קודשא, אשתאר גופא מסאבא.
אבל עכו"ם עובד ע"ז, לית הכי, דבחיי מסאב בכל סטרין, צולמא דיליה מסאבא, ורוחא דיליה מסאבא, ובגין דסואבותי אלין שריין בגויה, אסיר למקרב לגביה, כיון דמית, נפקי כל אלין מסאבותא ואשתאר גופא בלא מסאבותא לסואבא.
ואע"ג דגופא דלהון מסאב, בין בחייהון ובין במיתתהון, אבל בחייהון דכל אינון מסאבין אשתכחי לגבייהו, אית לון חילא לסואבא לאחריני, במיתתהון דנפקי כל אינון מסאבין מנייהו, לא יכלין לסאבא. ודישראל, יכיל לסאבא לאחריני, בגין דכל קדישין נפקין מניה ושרא עליה סטרא אחרא.
ת"ח, האי צלם קדישא, כד אזיל ב"נ ואתרבי, ואתעביד מהאי פרצופא דיוקנה דיליה, אתעביד צולמא אחרא, ומתחברן כחדא, ודא נטיל לדא, בשעתא דאשתכחו תרין צולמין, נטיר הוא ב"נ, וגופא דיליה בקיומא, ורוחיה שריא בגויה.
בשעתא דקריבו יומוי, מתעברן מניה, ודא סליק לדא, ואשתאר בר נש בלא נטירו, כדין עד שיפוח היום ונסו הצללים: תרי.
תא חזי, כד אתער דינא בעלמא, דקב"ה יתיב על כרסי דדינא למידן עלמא, בעי ב"נ לאתערא תשובה, דייתוב מחיובא, דהא ההוא יומא, פתקין כתיבו, ומשתכחי כלהו באחמתא הא כתיבין, אי זכי ב"נ דייתוב קמי מאריה, קרעין פתקין דעליה.
לבתר קב"ה זמין קמיה דב"נ, יומא דכפורי יומא דתשובה, אי תב מחטאוי טב. ואי לא, פקיד מלכא למחתם פתקין, ווי דהא תשובה בעיא לאסתלקא מניה.
אי זכי בתשובה, ולא שלימתא כדקא יאות, תליין ליה עד ההוא יומא בתראה דעצרת, דהוא תמינאה לחג, ואי עבד תשובה שלימתא לקמי מאריה, אתקרעו. ואי לא זכי, אינון פתקין נפקין מבי מלכא, ואתמסרן בידוי דסנטירא, ודינא מתעביד, ופתקין לא מהדרן תו לבי מלכא.
כדין צולמין אתעברו מניה, ולא משתכחין עמיה, כיון דמתעברן מניה, הא ודאי טופסקא דמלכא יעבר עליה, ויטעום כסא דמותא. ובההוא ליליא דחגא בתראה, סנטירין זמינין, ופתקין נטלין, בתר דנטלי לון, צולמין מתעברן, ולא משתכחין בהו ידי, ואי משתכחין בהו ידי, דינא גריעא, או יעבר עלוי דינא מרעין בישין, בגריעותא דלהון, והא אוקימנא להא.
ובספרי קדמאי אמרי יתיר, כד רישא אגרע, וישתכח גופא, בריה, או אנתתיה, ישתכחו, והוא יסתלק. וה"מ, כד לא אהדר כל ההוא זמנא בתיובתא, אבל אי אהדר, טעמא דמותא יטעם, ויתסי.
ואי גופא לא אתחזי, וישתכח רישא, אינון סלקין, והוא אתקיים. וה"מ, כד בריה זעירא ברשותיה.
ואי ידוי פגימו, עבידתא דידוי פגימין. רגלוי, מרעין רדפין עליה. ערק צולמא ואהדר, ערק ואהדר, עליה כתיב, בבקר תאמר מי יתן ערב, והאי כד נהרא סיהרא, וליליא אתתקן בנהורא.
אבל זכאי חסידי, בכל יומא ויומא מסתכלי בלבייהו, כאלו ההוא יומא מסתלקי מעלמא, ועבדין תיובתא שלימתא קמי מאריהון, ולא יצטרכון למלה אחרא, זכאה חולקהון, בעלמא דין, ובעלמא דאתי.

— 27 —
ת"ח כל הנקרא בשמי, כמה עלאין עובדי מלכא קדישא, דהא באינון עובדי דאיהו עביד לתתא, קטיר לון במלין עלאין דלעילא, וכד נטלין לון לתתא, ועבדי בהו עובדא, אתער ההוא עובדא דלעילא דקטיר בה, כגון אזובא, עץ ארז, והא אוקימנא מלי.
ואית מנייהו דאחידן בשמא קדישא, כגון לולב, ואתרוג, הדס, וערבה, דכלהו אחידן בשמא קדישא, לעילא. ועל דא תנינן, לאחדא לון, ולמעבד בהו עובדא, בגין לאתערא חדוה ההוא דאחיד ביה. ועל דא תנינן, במלין ועובדא בעיין לאחזאה מלה, בגין לאתערא מלה אחרא.
הה"ד כל הנקרא בשמי ולכבודי: לאתערא יקרי. בראתיו: לייחדא לי. יצרתיו: למעבד ביה עובדא. אף עשיתיו: לאתערא ביה חילא דלעילא.
ד"א, כל הנקרא בשמי: היינו דכתיב פרי עץ הדר. ולכבודי בראתיו: היינו כפות תמרים. יצרתיו: היינו וענף עץ עבות. אף עשיתיו: היינו וערבי נחל.
ותקונא דהאי, דאמר קרא, ולקחתם לכם ביום הראשון, דייקא, דהוא חמישאה על עשור.
אבל ביום הראשון, ההוא יום ראשון מאן הוא. אלא יום דנפיק ראשון, לנטלא במבועוי דמיין נביעין, ואנן בעיין לאמשכא ליה לעלמא.
מתל למלכא דקטר בני נשא בקטרוי, אמיה מטרוניתא אתת, ואפיקת לון לחירות, ומלכא אשגח ליקרא דילה, ויהב לון בידהא. אשכחת לון כייפין וצחין, אמרת, הא אפיקת לון לחירו, אייתי לון מיכלא ומשתייא.
כך, הא יוה"כ אפיק לכלא לחירו, ואנן כפני מזונא קאימנא, וצחינן למשתיא, היא אעטרת למלכא בעטרוי. בהאי יומא ידענא, דהא מיין נביעין עמה שריין, שאילנא למשתייא, למאן דאפיק לון לחירו, ועל דא קרינן ליה יום ראשון.
דא בספרא דאגדתא ושפיר הוא. אבל בהאי יומא, לאברהם שירותא דכלא, אי בענני יקר הוא שירותא, אי במיא הוא שירותא, דאברהם שארי למחפרי בירי דמיא.
פרי עץ הדר: דא בירא דיצחק, דיצחק אהדר ליה לקב"ה וקרא ליה עץ הדר, פרי דהאי עץ הדר ידיעא. כפות תמרים: דכתיב, צדיק כתמר יפרח, ולא אשתכח בינייהו פרודא, וע"ד לא כתיב וכפות, אלא כפות, בגין דלא סליק דא בלא דא, ובהאי אתמליא האי באר, מבאר מים עלאין נביעין, ההוא אתמלי בקדמיתא, ומניה אתמלייא בירא, עד דאיהו נביעו לכלא.
וענף עץ עבות: דא ענפא דאילנא רברבא, דאתקיף ואשתרשא בשרשוי, אתעביד אילנא עלאה על כלא, דאחיד בכל סטריה, ענף דאיהו עץ עבות, עץ דאחיד לעבות, דהא מהאי נטל יסודא דעלמא, ואתמליא לארקא בבירא, האי הוא עלמא ארקא דשקיותא.
וערבי נחל: תרי אינון, תרין נחלין דמייא אתכניש בהו, לארקא לצדיק. ד"א, וערבי נחל: אלין אינון גבורן, דאחידן ביה ביצחק, דאתיין מסטרא דההוא נחל עלאה, ולא מסטרא דאבא. בג"כ, כלא יאי, ולא בסימא לפירין, ולא עביד פירין.
וערבי נחל: תרין קיימין, דגופא קיימא עלייהו, אבל וערבי נחל ודאי, כמה דאתמר, ואלין אינון כלהו לארקא מייא לבירא.
ד"א, ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר: דא אברהם. כפת תמרים: דא יצחק. וענף עץ עבות: דא יעקב. וערבי נחל: אלין אינון תרין דרגין דאמרן.
ומאן דמתני האי, בגין דעץ עבות דא יעקב, דאחיד לכלהו חלקין, ודאי דא יעקב. אבל הא אוקימנא, פרי עץ הדר, דא בירא דיצחק, דא גבורה תתאה. כפת תמרים. כפת חסר, קשורא דאתקשר בבירא, כד"א כפיתו בסרבליהון, בגין דאלין לא סלקין דא בלא דא. וענף עץ עבות, ענפא הוא עלאה, דאתעביד עץ עבות, ואחיד לכל סטרא, כמה דאתמר. ערבי נחל דא יצחק, בכל סטרי, דאחידן בסטרא דנחלא, ולא בסטרא דאבא. דתנינן, אע"ג דבהאי נחל דינא לא אשתכח ביה, דינין מתערין מניה.
ורב המנונא סבא פריש, וערבי נחל, אינון תרין קיימין דקאמרן, דמייא נפקי מנייהו, ושפיר. אבל תא חזי, הא חזינן דתרין דרגין אלין דקיימי על דרגא דצדיק, איבא וכנישו דברכאן נפקי מנייהו, וערבי נחל לא נפקי מנייהו, איבא, ולא טעמא, ולא ריחא, והא אוקימנא וכלא שפיר.
ועל דא אתרוג בשמאלא, לקביל לבא, לולב בימינא, כפת בכלא, וקטיר בכלא, דהא צדיק כפות הוא בכל סטרין, וקטיר בכלא. ודא הוא קשורא דמהימנותא.
ובספרא דאגדתא שפיר קאמר, דכל אלין אינון אושפיזין, דזמינין עמא קדישא בהאי יומא, דבעיין לאשכחא להו, כיון דזמין לון, ובהו בעי ב"נ למלכא בעותיה, זכאין אינון ישראל דידעין ארחוי דמלכא קדישא, וידעין ארחוי דאורייתא, למהך באורח קשוט, למזכי בהו בעלמא דין ובעלמא דאתי.
ביומא דא נפקי ישראל, בסימנין רשימין מגו מלכא, בגין דאינון נצחין דינא, ומאי סימנין אינון, סימני מהימנותא, חותמא דמלכא עלאה. לתרי בני נשא, דעאלו קדם מלכא לדינא ולא ידעי עלמא מאן מנייהו נצח, נפק חד לגיון מבי מלכא, שאילו לו, אמר לון, מאן דיפוק ובידוי סימנין דמלכא, הוא נצח.
כך, כולי עלמא עאלין לדינא, קדם מלכא עלאה, ודאין לון מיומא דר"ה ויום הכפורים, עד חמש סרי יומין לירחא, ובין כך אשתכחו ישראל זכאין כלהו בתיובתא, טרחין בסכה ולולב ואתרוג, ולא ידעי מאן נצח דינא, מלאכי עלאי שאלו מאן נצח דינא. קב"ה א"ל, אינון דמפקי בידייהו סימנין דילי, אינון נצחין דינא.
בהאי יומא, נפקי ישראל ברשימו דמלכא, בתושבחתא דהלילא, עאלין בסכה, אתרוג בשמאלא, לולב בימינא, חמאן כלהו, דישראל רשימין ברשימין דמלכא קדישא, פתחי ואמרי, אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו.
עד כאן חדוותא דכלא, חדוותא דאושפיזין, ואפילו אומות העולם חדאן בחדוותא, ומתברכין מנה, ועל דא קרבנין בכל יומא עלייהו, לאטלא עלייהו שלם, ויתברכון מינן. מכאן ולהלאה, יומא חד, דמלכא עלאה, דחדי בהו בישראל, דכתיב ביום השמיני עצרת תהיה לכם, דהא יומא דא מן מלכא בלחודוי, חדוותא דיליה בישראל, למלכא דזמין אושפיזין וכו'.

— 28 —
ר"ש פתח ואמר, אני חבצלת השרון שושנת העמקים, כמה חביבה כנסת ישראל קמי קב"ה, דקב"ה משבח לה, והיא משבחת ליה תדיר, וכמה משבחין ומזמרין אזמינת ליה תדיר לקב"ה, זכאה חולקהון דישראל, דאחידן ביה בעדבא דחולקא קדישא, כמה דכתיב כי חלק ה' עמו וגו'.
אני חבצלת השרון, דא כנסת ישראל, דקיימא בשפירו דנוי בגנתא דעדן. השרון: דהיא שרה ומשבחת למלכא עלאה.
ד"א אני חבצלת השרון, דבעיא לאשקאה משקיו דנחלא עמיקא, מבועא דנחלין, כד"א והיה השרב לאגם. שושנת העמקים: דקיימא בעמיקתא דכלא. מאן אינון עמקים. כד"א ממעמקים קראתיך ה'. חבצלת השרון. חבצלת, מההוא אתר, דשקיו דנחלין נפקין, ולא פסקין לעלמין. שושנת העמקים: שושנה מההוא אתר דאקרי עמיקא דכלא, סתים מכל סטרין.
ת"ח בקדמיתא ירוקא כחבצלת, דטרפין דילה ירוקין, לבתר שושנת סומקא בגוונין חוורין. ששנה בשית טרפין, ששנת: דאשתניאת מגוונא לגוונא, ושניאת גוונהא.
ששנת: בקדמיתא חבצלת, בעדנא דבעיא לאזדווגא ביה במלכא, אקרי חבצלת, בתר דאתדבקת ביה במלכא באינון נשיקין, אקרי ששנת, בגין דכתיב שפתותיו שושנים. ששנת העמקים דהיא משנייא גוונהא, זמנין לטב, וזמנין לביש, זמנין לרחמי, זמנא לדינא.
ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים. ת"ח, דהא בני נשא לא מסתכלין, ולא ידעין, ולא משגיחין, בשעתא דברא קב"ה לאדם, ואוקיר ליה ביקירו עלאה, בעא מניה לאתדבקא ביה בגין דישתכח יחידאי, ובלבא יחידאי, ובאתר דדבקותא יחידאי, דלא אשתני, ולא מתהפך לעלמין, בההוא קשורא יחידא, דכלא ביה אתקשר, הדא הוא דכתיב ועץ החיים בתוך הגן.
לבתר סטו מארחא דמהימנותא, ושבקו אילנא יחידאי, עלאה מכל אילנין, ואתו לאתדבקא, באתר דמשתני, ומתהפך מגוונא לגוונא ומטב לביש ומביש לטב, ונחתי מעילא לתתא, ואתדבקו לתתא, בשנויין סגיאין, ושבקו אילנא יחידאה, עלאה מכל אילנין, הה"ד אשר עשה האלקים את האדם ישר וגו'.
ודאי כדין אתהפך לבייהו, בההוא סטרא ממש, זמנין לטב, זמנין לביש, זמנין לרחמי, זמנין לדינא, בהאי מלה דאתדבקו בה ודאי, בקשו חשבונות רבים, ואתדבקו בהו.
א"ל קב"ה, אדם, שבקת חיי ואתדבקת במותא. חיי: דכתיב ועץ החיים בתוך הגן, דאקרי חיים, דמאן דאחיד ביה, לא טעים מותא לעלמין. אתדבקת באילנא אחרא, הא ודאי מותא הוא לקבלך, הה"ד רגליה יורדות מות, וכתיב ומוצא אני מר ממות את האשה, ודאי באתר דמותא אתדבק, ושבק אתר דחיי, בגין כך אתגזר עליה, ועל כל עלמא, מותא.
אי הוא חטא, כל עלמא מה חטו. אי תימא, דכל עלמא אכלי מאילנא דא, ואתרמי לכלא. לאו הכי. אלא בשעתא דאדם קאים על רגלוי, חמי ליה בריין כלהו, ודחילו מקמיה, והוו נטלין אבתריה, כעבדין בתר מלכא, והוא אמר לון, אנא ואתון, באו נשתחוה ונכרעה וגו'. ואזלו כלהו אבתריה, כיון דחזו דאדם סגיד להאי אתר, ואתדבק ביה, כלהו אתמשכו אבתריה וגרים מותא לכל עלמא.
וכדין אשתני אדם לכמה גוונין, זמנין דינא, זמנין רחמי זמנין מותא, זמנין חיי, ולא קאים בקיומא תדיר בחד מנייהו, בגין דההוא אתר גרים ליה. ועל דא אקרי, חרב המתהפכת: המתהפכת מסטרא דא, לסטרא דא, מטב לביש, מרחמי לדינא, משלם לקרבא, מתהפכת היא בכלא, טב ורע דכתיב ועץ הדעת טוב ורע.
ומלכא עלאה, לרחמא על עובדוי, אוכח ליה, וא"ל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו וגו', והוא לא קביל מניה, ואתמשך בתר אתתיה, ואתתרך לעלמין, דהא אתתא לאתרא סלקא ולא יתיר, ואתתא גרים מותא לכלא.
ת"ח, לעלמא דאתי כתיב, כי כימי העץ ימי עמי, כימי העץ, ההוא דאשתמודעא, ביה זמנא, כתיב, בלע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ וגו'.

— 29 —
ויקרבו ימי ישראל למות. תאנא, א"ר חייא, כתיב ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, התם בקיומיה יעקב, והכא במיתתיה ישראל, דכתיב ויקרבו ימי ישראל למות. א"ר יוסי, הכי הוא ודאי, דהא לא כתיב ויקרב יום ישראל למות, אלא ימי, וכי בכמה יומי מית ב"נ, והא בשעתא חדא, ברגעא חדא, מית ונפיק מעלמא.
אלא הכי תאנא, כד קב"ה בעי לאתבא רוחיה ליה, כל אינון יומין דקאים ב"נ בהאי עלמא, אתפקדן קמיה, ועאלין בחושבנא, וכד אתקריבו קמיה למיעל בחושבנא, מית ב"נ, ואתיב קב"ה רוחיה ליה, ההוא הבל דאפיק ונפח ביה, אותביה לגביה.
זכאה חולקיה דההוא ב"נ, דיומוי אתקריבו גבי מלכא. בלא כסופא, ולא דחי יומא מנייהו לבר, דישכח בההוא יומא, דאתעביד ביה חובא, בגין כך, כתיב בצדיקיא קריבה, משום דקריבו יומוי קמי מלכא, בלא כסופא.
ווי לרשיעיא, דלא כתיב בהו קריבה, והיך יקרבון יומי קמי מלכא, דהא כל יומוי בחובי עלמא אשתכחו, ובגיני כך לא יקרבון קמי מלכא, ולא יתמנון קמיה, ולא ידכרו לעילא, אלא אינון שציאן מגווייהו, עלייהו כתיב, דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו.
והכא ויקרבו ימי ישראל ודאי, בלא כסופא, בשלימותא, בחדוותא שלים, ובגיני כך, ימי ישראל, דהוה שלים יתיר ישראל מיעקב. ואי תימא, והא כתיב ויעקב איש תם: שלים. שלים הוה, ולא שלים בדרגא עלאה כישראל.
תניא, אמר רבי יוסי, בשעתא דיומוי דבר נש אתפקידן קמי מלכא, אית זכאה דאתפקדן יומוי, ורחיקין מקמי מלכא, ואית זכאה, דכד מתפקדן יומוי, קריבין וסמיכין למלכא, ולא מתרחקין, בלא כסופא עאלין, וקריבין למלכא, זכאה חולקהון, הה"ד ויקרבו ימי ישראל למות.

— 30 —
ויקרא לבנו ליוסף, אמר רבי יצחק, וכי שאר שבטין לאו בנוי אינון. אלא אמר רבי אבא, יוסף בנו הוה יתיר מכלהו, דתנינן בשעתא דאנתתיה דפוטיפר דחקת ליה ליוסף, מה כתיב, ויבא הביתה לעשות מלאכתו ואין איש מאנשי הבית. האי קרא הכי מבעי ליה, ואין איש בבית מהו מאנשי הבית. אלא לאכללא דיוקנא דיעקב, דהוה תמן, ואשתכח תמן, ובגיני כך מאנשי הבית, אבל איש אחרא הוה תמן. כיון דסליק יוסף עינוי, וחמא דיוקנא דאבוי, יתיב בקיומיה, ותב לאחורא.
ת"ח, מה כתיב, וימאן ויאמר אל אשת אדניו. א"ל קב"ה את אמרת וימאן ויאמר. חייך, וימאן ויאמר אחרא, ייתי לברכא לבנך, ויתברכון ביה, הדא הוא דכתיב וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי.
כיון דאמר ידעתי בני, אמאי אמר ידעתי אחרא. אלא, אמר ידעתי בני, בזמנא דקיימת בגופך דאת ברי, כד חמית דיוקנא דילי, ותבת בקיומך, ובגיני כך כתיב, ידעתי בני, ידעתי, על מה דאמרת דדא הוא בוכרא, גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל, והכא בגין כך כתיב, ויקרא לבנו ליוסף, לבנו ליוסף ממש.
ד"א ויקרא לבנו ליוסף, דבדיוקנא חד הוו מתחזיין, דכל מאן דחמי ליוסף, הוה אסהיד דבריה דיעקב הוה. רבי יוסי אמר, כלא הכי הוא. ועוד דיוסף זן ליה ולבנוי בסבותיה, ובגיני כך בנו ממש, יתיר מכלהו. ויקרא לבנו ליוסף אמאי ליוסף, ולא לאחרא. משום דרשותא הוה בידיה לסלקיה מתמן.
רבי יוסי אמר, כיון דיעקב הוה ידע דבנוי ישתעבדון בגלותא תמן במצרים, אמאי לא אתקבר תמן, בגין דיגין זכותיה על בנוי, אמאי בעא לאסתלקא מתמן, והא כתיב כרחם אב על בנים, אן הוא רחמנותא.
אלא, הכי תאנא, בשעתא דהוה נחית יעקב למצרים, הוה דחיל, הוה אמר, דילמא ח"ו ישתצון בני ביני עממיא, ודילמא קב"ה יסלק שכינתיה מיני כקדמיתא, מה כתיב וירא אלקים אל יעקב וגו'. אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם. ומה דאמרת דילמא אסלק שכינתי מבינך, אנכי ארד עמך מצרימה.
אמר עוד, דחילנא דילמא אתקבר תמן, ולא אזכה עם אבהתי, א"ל ואנכי אעלך גם עלה. אעלך: ממצרים. גם עלה: לאתקבראה בקברא דאבהתך.
בגיני כך, בעא לסלקא גרמיה ממצרים, חד, דלא יעבדון מניה דחלא, דהא חמא דקב"ה זמין לאתפרעא מדחליהון. וחד, דחמא דשכינתא ישוי מדוריה בין בנוי בגלותא, וחד, בגין דיהא גופיה דייר בין גופייהו דאבהתוי לאתכללא בינייהו, ולא יתמני עם חייביא דמצראי.
ותנינן, גופא דיעקב, אתמשיך משופרוי דאדם הראשון, והוה דיוקניה דיעקב, דיוקנא עלאה קדישא, דיוקנא דכורסיא קדישא, ולא בעא לאתקברא ביני חייביא, ורזא דמלה, דבאבהן לית פרודא כלל, ועל דא כתיב ושכבתי עם אבותי.
ויקרא לבנו ליוסף, בנו: בחד דיוקנא דאנפין, בגין דברעותא דרוחא ולבא, אוליד ליה יתיר מכלהו. ת"ח, מה כתיב המעט קחתך את אישי, דכל רעותא דיעקב ברחל הוה, ובגין כך ויקרא לבנו ליוסף.
תאנא, ר' שמעון פתח ואמר, הנסתרות לה' אלקינו וגו'. הנסתרות לה' אלקינו, ת"ח, כמה אית ליה לבר נש, לאזדהרא מחובוי, ולאסתכלא דלא יעבר על רעותיה דמאריה, דתנינן, כל מה דבר נש עביד בהאי עלמא, בספרא כתיבו אינון עובדין, ועאלין בחושבנא קמי מלכא קדישא, וכלא אתגלייא קמיה, הה"ד אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'. אי הכי, איך לא יסתמר בר נש מלמיחב קמיה דמאריה, ותנינן, אפילו ההוא מה דחשיב בר נש ואסתלק ברעותיה, כלא אשתכח קמי קודשא בריך הוא, ולא אתאביד מניה.
ת"ח, בההוא ליליא דעאלת לאה לגביה דיעקב, ויהבת ליה אינון סימנין, דיהב יעקב לרחל, סליק ברעותיה דאיהי רחל, ושמש שמושא בה, וההיא טפה קדמיתא דיעקב הות, דכתיב כחי וראשית אוני, וסבר דאיהי רחל. קב"ה דאיהו גלי עמיקתא ומסתרתא, וידע מה בחשוכא, סליק ההוא רעותא לאתריה, ובכירותא דראובן אסתלק ליוסף. מאי טעמא, משום דהא דרחל הות, ההיא טפה קדמיתא דנפקת מיעקב, ובגין דהות דילה, ההוא בכירותא ממש דראובן, ירית יוסף, ורחל ירתה לההוא דילה.
ובגין כך, רזא דמלה, לא אסתלק ראובן בשמא כשאר שבטין, אלא ראובן, כלומר חמו בר: ראו בן סתם, והאי בן לא אתידע שמיה, ועל דא לא קריא לאה בני בהאי שמא, ולא אקרי ראו בני, דהא לאה ידעת עובדא.
ותנינן, גלי קמי קב"ה, דיעקב לאו רעותיה למיחב קמיה בהאי, ולא אסתכל ברעותא באתתא אחרא בההיא שעתא, כשאר חייבי עלמא, ועל כך כתיב ויהיו בני יעקב שנים עשר, דהא בנייהו דשאר חייבי עלמא, דעבדין ההוא עובדא, בשמא אחרא אקרון. והא ידיעא מלה דא לגבי חבריא, ובגיני כך ויקרא לבנו ליוסף, בנו ממש, משירותא וסיומא בנו הוה.
תאנא, א"ר יוסי, במה אומי ליה יעקב ליוסף, דכתיב שים נא ידך תחת ירכי. אלא בההוא את קיימא, דהוה רשים בבשריה, דדא חשיבותא דאבהן יתיר מכלא, והאי ברית, רזא דיוסף איהו.
אר"ש, באברהם וביעקב, כתיב, שים נא ידך תחת ירכי, תחות ירכי, כלומר, בההוא אתר דרמיזא בשמא קדישא, ואפיק זרעא קדישא מהימנא לעלמא. ביצחק לא כתיב, בגין דנפיק מניה עשו.
תו, מ"ט הכא, שים נא ידך תחת ירכי אל נא תקברני במצרים. אלא אמר ליה יעקב ליוסף, בהאי רשימא קדישא אומי לי, דאפיק זרעא קדישא מהימנא לעלמא, ואתנטיר, ולא אסתאב לעלמין, דלא יתקבר בין אינון מסאבין, דלא נטרו ליה לעלמין, דכתיב בהו, אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם.
ואי תימא, הא יוסף דנטיר ליה על כלא, אמאי אתקבר בינייהו. אלא תנינן, כתיב היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים על נהר כבר, והא תנינן, דשכינתא לא שריא אלא בארעא דישראל, אמאי הכא שכינתא. אלא על נהר כבר כתיב, וכתיב ותהי עליו שם יד ה'. אוף הכא, יוסף במיא אתרמי ארונא דיליה, אמר קב"ה, אי יוסף אסתלק מהכא, גלותא לא אתקיים, אלא תהא קבורתיה באתר דלא יסתאב, ויסבלון בני ישראל גלותא.
תאנא, אמר רבי יוסי, חמא יעקב, דהא בכלא אתתקן לכרסיא קדישא באבהן, אמר, אי הכי יתקבר, היך גופא דא אחידא באבהתא, ואפילו מערתא דאתקבר תמן אקרי כפילתא, בגין דכל מלה דכפילתא הוא תרין וחד, אוף מערתא תרין וחד.
ות"ח אבהתא זכו לאתקברא תמן, אינון וזווגייהו. יעקב הוא ולאה, מ"ט רחל לא, והא כתיב ורחל עקרה, דאיהי עקרא דביתא. אלא, לאה זכתה ביה, לאפקא שית שבטין, מגזעא קדישא בעלמא יתיר, ובגיני כך, אתייהבת עמיה לזווגא במערתא.
א"ר יהודה לאה כל יומהא, הות בפרשת אורחין קיימא, ובכת בגיניה דיעקב, כד שמעת דאיהו צדיקא, וצלותא אקדמת ליה, והיינו דכתיב ועיני לאה רכות, כמה דאוקימנא, דמקדמת ויתבת בפרשת אורחין למשאל.
רחל לא נפקת לאורחין לעלמא. בגיני כך זכתה לאה לאתקברא עמיה. ורחל קימת קבורתה בפרשת אורחין ואתקברת תמן, הה"ד ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל, מהו עלי. עלי ודאי, כלומר בגיני, בארץ כנען בדרך: בגיני מיתת בדרך, דלא נפקת בגיני לעלמין כאחתה.
בג"כ, לאה דנפקת ובכת בפרשת אורחין בגיניה דיעקב, זכתה לאתקברא עמיה. רחל דלא בעאת למיפק ולמשאל בהדיה, בג"כ קבורתה בפרשת אורחין. ורזא דמלה, הא אוקימנא ואתמר, דא באתגליא, ודא באתכסיא.
ות"ח, דתניא, דמעין סגיאין שדיאת ההיא צדקת לאה, בגין למהוי חולקיה דיעקב, ולא בההוא רשע דעשו, והיינו דתנינן, כל בר נש, דאושיד דמעין קמיה דקב"ה, אע"ג דאתגזר עליה עונשא, יתקרע, ולא יכיל ההוא עונשא לשלטאה ביה. מנלן, מלאה, דהא לאה אתגזר למהוי חולקא דעשו, והיא בבעותא אקדימת ליה ליעקב, ולא אתייהיבת ליה לעשו.
אמר רבי חייא, ושכבתי עם אבותי וגו'. רבי יצחק פתח ואמר, מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש. בכמה אתר אתמר דאסתכלנא במלוי דשלמה ואתחזי מלוי סתימין, אבל כלהו מלי דשלמה, כלהו אקרון בחכמתא.

— 31 —
דתניא כתיב, ותרב חכמת שלמה, ביומוי דשלמה מלכא, קיימא סיהרא באשלמותא, והיינו דכתיב, ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם, תמן תנינן, מאן אינון בני קדם, הא אוקמוה, אבל חכמת בני קדם, היא חכמתא דירתו מאברהם.
דתניא כתיב, ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. מאי את כל אשר לו. דא חכמתא עלאה דהוה ידע בשמא קדישא דקב"ה, ומשמע את את כל אשר לו, דהוה דיליה. כדתנינן בההיא בת דהות ליה לאברהם, ובכל שמה.
ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וגו'. דיהב להו. מילין ידיעאן, בכתרין תתאין, ובאן אתר אשרי לון, אל ארץ קדם. ומתמן יריתו בני קדם חכמתא, והיינו דכתיב מחכמת כל בני קדם.
תאנא יומא חד הוה אתי רבי שמעון מקפוטקיא ללוד, והוה עמיה ר' אבא, ור' יהודה, ר' אבא הוה לאי, והוה רהיט אבתריה דר' שמעון, דהוה רכיב, אמר רבי אבא, ודאי אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.
נחת ר' שמעון, א"ל, ודאי כתיב, ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה, ודאי חכמתא לא מתיישבא, אלא כד ב"נ יתיב, ולא אזיל, אלא קאים בקיומיה. והא אוקימנא מלי על מה כתיב ואשב. השתא בנייחא תלייא מילתא. יתבו.
אמר רבי אבא, כתיב ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים. מאי היא חכמת שלמה. ומאי היא חכמת מצרים. ומאי היא חכמת כל בני קדם. א"ל ת"ח בכמה אתר אוקמוה בההוא שמא, דסיהרא כד אתברכא מכלא, כתיב ותרב. ביומוי דשלמה, דאתרביאת ואתברכת וקיימא באשלמותא.
ותנינן, אלף טורין מתרברבין קמה, וכלהו נשיבא חד הוו לקמה. אלף נהרין סגיאין לה, ובגמיעא חדא גמעא לון.
טופרהא מאחדא לאלף ושבעין עיבר. ידהא אחידן, לארבע ועשרין אלף עיבר, לית דנפיק מנה לסטר האי, ולית דנפיק מנה לסטר אחרא. כמה וכמה אלף תריסין, מתאחדין בשערהא.
חד עולימא, דאורכיה מרישא דעלמא, לסייפי דעלמא, נפיק בין רגלהא, בשתין פולסי דנורא מתלבש, בגווני דא אתמנא על תתאי מארבע סטרהא. דא איהו נער, דאחיד שית מאה ותלת עשר מפתחן עלאין, מסטרא דאמא, וכלהו מפתחן עלאין, בשננא דחרבא דחגיר בחרציה תליין.
ההוא נער, קרון ליה חנוך בן ירד, באינון ברייתי, דכתיב חנוך לנער על פי דרכו. ואי תימא מתניתין היא, ולא ברייתא, במתניתא דילן אוקימנא מילי, והא אתמר, וכלא מלתא חדא אסתכלו. תחותיה תטלל חיות ברא, דתניא, כמה דישראל קדישא עלאה, אקרי בן לאמיה, דכתיב כי בן הייתי לאבי רך ויחיד לפני אמי, וכתיב בני בכורי ישראל, הכי נמי לתתא, דא אקרי נער לאמיה, דכתיב כי נער ישראל ואוהבהו, ובכמה גוונין אקרי בן ירד, והא אוקימנא. אבל ת"ח בן ירד ממש, דתנינן, עשר ירידות ירדה שכינה לארעא, וכלהו אוקמוה חברייא ואתמר. ותחות האי, כמה חיותא קיימין, דאקרון חיות ברא ממש.
תחות אינון חיוותא, מתאחדן שערהא דסיהרא, דאקרון ככביא דשרביטא, דשרביט ממש, מארי דמדין, מארי דמתקלא, מארי דקשיו, מארי דחוצפא. וכלהו אקרון מארי דארגוונא, ידהא ורגלהא אחידן בהאי, כאריה תקיפא דאחיד על טרפיה, וע"ד כתיב וטרף ואין מציל.
טופרהא: כל אינון דאדכרין חובי בני נשא, וכתבין ורשמין חובייהו, בתקיפו דדינא קשיא, וע"ד כתיב חטאת יהודה כתובה בעט ברזל בצפורן שמיר. מהו שמיר. ההוא דרשים ונקיב אבנא, ופסיק לה לכל סטרא.
זוהמא דטופרהא: כל אינון דלא מתדבקין בגופא דמלכא, וינקין מסטרא דמסאבותא, כד שארי סיהרא בפגימו.
ובגין דשלמה מלכא ירתא לסיהרא בשלימותא, בעי לירתא לה בפגימותא, וע"ד אשתדל למידע, בדעתא דרוחין ושדין, למירת סיהרא בכל סטרא.
וביומוי דשלמה מלכא, בכלא אתנהיר סיהרא, הה"ד ותרב חכמת שלמה, ותרב דייקא. מחכמת כל בני קדם, רזא עלאה הוא, כמה דכתיב, ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום וגו'. ואלין אקרון בני קדם, דכלהו לא אתקיימו, בר מהאי דכלילא דכר ונוקבא, דאקרי הדר, דכתיב וימלוך תחתיו הדר וגו'.
ותאנא, דאע"ג דאתקיימת, לא אתנהירת באשלמותא, עד דאתא שלמה, דאתחזי לקבלהא, כמה דאוקימנא, דבג"כ אמיה בת שבע הות.
ומכל חכמת מצרים: דא חכמה תתאה, דאקרי שפחה דבתר ריחיא, וכלא אתכלילת האי חכמה דשלמה, חכמת בני קדם, וחכמת מצרים. א"ר אבא, בריך רחמנא, דשאילנא קמך מלה דא, דהא בכל הני מילי זכינא. אמר ר"ש, מלין אלין, הא אוקימנא לון, והא אתמרו.
תאנא, מה יתרון לאדם בכל עמלו, יכול אף עמלה דאורייתא, ת"ל שיעמול תחת השמש. שאני עמלה דאורייתא, דלעילא מן שמשא הוא. רבי חייא אמר, אף עמלה דאורייתא, דאיהו עמל בגיניהון דבני נשא, או בגין יקרא דיליה, האי תחת השמש כתיב, דהא לא סליק לעילא. תניא אמר ר' אלעזר, אפילו אי ב"נ קיים אלף שנין, ההוא יומא דאסתלק מעלמא, דמי ליה כאילו לא אתקיים בר יומא חד.

— 32 —
ושכבתי עם אבותי, זכאה חולקהון דאבהתא, דקב"ה עביד לון רתיכא קדישא לעילא, ואתרעי בהו, לאתעטרא עמהון, הה"ד רק באבותיך חשק ה' וגו'. א"ר אלעזר, יעקב הוה ידע, דהא עטורא דיליה באבהתיה הוא, דהא עטורא דאבהן עמיה הוא, והוא עמהון. ועל דא באתוון גליפין תנינן, ש תלת קשרין, תרין קשרין חד מהאי סטרא, וחד מהאי סטרא, וחד דכליל לון. ודא הוא דתנינן, והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה, וההוא קשרא דבאמצעיתא, אחיד להאי סטרא, ולהאי סטרא. ועל האי כתיב, ושכבתי עם אבותי ודאי.
ושכבתי עם אבותי וגו', רבי יהודה פתח ואמר, החרשים שמעו והעורים הביטו לראות. החרשים שמעו, אלין בני נשא, דלא צייתין למלולי אורייתא, ולא פקחין אודנייהו, למשמע לפקודי דמאריהון. והעורים: דלא מסתכלין למנדע על מה אינון קיימין, דהא בכל יומא ויומא כרוזא נפיק וקרי, ולית מאן דישגח.
דתניא, אינון יומין דב"נ כד אתברי, בההוא יומא דנפק לעלמא, כלהו קיימין בקיומייהו, ואזלין וטאסין בעלמא, נחתין ואזהרן לב"נ, כל יומא ויומא בלחודוי, וכד ההוא יומא אתי, ואזהר ליה, ובר נש עביד בההוא יומא, חובא קמי מאריה, ההוא יומא סליק בכסופא, ואסהיד סהדותא, וקאים בלחודוי לבר.
ותאנא, בתר דקאים בלחודוי, יתיב, עד דבר נש עביד מניה תשובה. זכה, תב ההוא יומא לאתריה. לא זכה, ההוא יומא נחית, ואשתתף בההוא רוחא דלבר, ותב לביתיה, ואתתקן בדיוקניה דההוא בר נש ממש, בגין לאבאשא ליה, ודייר עמיה בביתא. ואית דדיורא לטב אי הוא זכי. ואי לאו, דיוריה עמיה לביש.
בין כך ובין כך, אתפקדן אינון יומין וחסרים, ולא עאלין במניינא דאינון דאשתארו. ווי לההוא בר נש, דגרע יומוי קמי מלכא קדישא, ולא שביק לעילא יומין, לאתעטרא בהו בההוא עלמא, ולאתקרבא בהדייהו קמי מלכא קדישא.
ת"ח, כד קריבו אינון יומין קמי מלכא קדישא, אי הוא זכאה, האי, בר נש דנפיק מעלמא, סליק ועאל באינון יומין, ואינון לבושי יקר, דמתלבשא ביה נשמתיה. ואינון יומין הוו, דזכה בהו, ולא חב בהו.
ווי לההוא דגרע יומוי לעילא, דכד בעאן לאלבשא ליה ביומוי, אינון יומין דפגים איהו בחובוי, חסרין מההוא לבושא, ואתלבש במנא חסרא. כ"ש אי סגיאין אינון, ולא להוי ליה לב"נ במה דאתלבש בההוא עלמא, כדין ווי ליה, ווי לנפשיה, דדיינין ליה בגיהנם, על אינון יומין, יומין על יומין, יומין על חד תרין. דכד נפיק מהאי עלמא, לא אשכח יומין דאתלבש בהו, ולא הוי ליה לבושא במה דאתכסי. זכאין אינון צדיקיא, דיומיהון כלהון טמירין אינון לגביה דמלכא קדישא, ואתעביד מנייהו לבושי יקר, לאתלבשא בהו, בעלמא דאתי.
תנינן ברזא דמתניתין, מאי דכתיב, וידעו כי ערומים הם, ידיעה ידעי ממש, דההוא לבושא דיקר, דאתעביד מאינון יומין, גרע מנייהו, ולא אשתאר יומא מאינון יומין לאתלבשא ביה. הה"ד גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו. ימים יוצרו. ימים יוצרו ודאי, ולא אחד בהם, דהא לא אשתאר חד מנייהו לאתלבשא בהו. עד דאשתדל אדם, ועבד תשובה, וקב"ה קביל ליה, ועביד ליה מאנא לבושא אחרנין, ולא מן יומוי, הה"ד ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם.
ת"ח, באברהם דזכה, מה כתיב בא בימים, משום דזכה. כד אסתלק מהאי עלמא, באינון יומין ממש דיליה, עאל ואתלבש בהו, ולא גרע מההוא לבוש יקר כלום, דכתיב בא בימים. באיוב מה כתיב, ויאמר ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה, דהא לא אשתאר לבושא לאתלבשא ביה.
תנא, זכאין אינון צדיקיא, דיומיהון זכאין, ואשתארו לעלמא דאתי, וכד נפקין, מתחברן כלהו, ואתעבידו לבושי יקר, לאתלבשא ביה, ובההוא לבושא, זכאן לאתענגא מענוגא דעלמא דאתי, ובההוא לבושא, זמינין לאחייא ולמיקם. וכל אינון דאית להו לבושא יקומון, הה"ד ויתיצבו כמו לבוש. ווי לאינון חייבי עלמא, דיומיהון בחוביהון חסרין, ולא אשתאר מנייהו, במה דאתכסיין, כד יפקון מעלמא.
תאנא, כל אינון זכאין, דזכו לאתלבשא בלבוש יקר ביומיהון, מתעטרן בההוא עלמא, מעטורי דמתעטרי בהו אבהן, מההוא נחל דנגיד ונפיק לגנתא דעדן, הה"ד ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך וגו'. ואינון חייבי עלמא, דלא זכו לאתלבשא בלבושא דיומיהון, עלייהו כתיב והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבא טוב ושכן חררים במדבר.
אמר רבי יצחק, זכאה חולקיה דיעקב, דרחצנו יתיר הוה ליה, דכתיב ושכבתי עם אבותי. דאזכי בהו ולא באחרא. דאזכי בהו, לאתלבשא ביומין דיליה, וביומין דלהון.
רבי יהודה אמר, כתיב וירח את ריח בגדיו ויברכהו. בגדיו. בגדי עשו מבעי ליה. דהא לאו דידיה הוו, אלא דעשו הוו הנהו בגדים, דכתיב ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות, בגדי עשו כתיב, והכא ריח בגדיו, דיעקב משמע.
אלא, הכי אוקימנא, וירח: כלומר, אסתכל להלאה, וארח ריחא דלבושוי דההוא עלמא, כדין ברכיה. ועל דא כתיב, ראה ריח בני כריח שדה, דא הוא חקל דתפוחין קדישין, אמר, הואיל וזכית באינון לבושי יקר, ויתן לך האלקים מטל השמים, מאי משמע, בגין דבההוא חקל דתפוחין קדישין, נטיל טלא כל יומא, מההוא אתר דאקרי שמים, דכתיב מטל השמים.
אמר רבי יוסי, בכלא ברכיה, מטל השמים ומשמני הארץ. מ"ט, בגין דוירח את ריח בגדיו. בגדיו ממש, כמה דאוקימנא. תנא, אלף וחמש מאה ריחין, סלקין בכל יומא מג"ע, דמתבסמי בהו אינון לבושין דיקר דההוא עלמא, דמתעטרן מן יומוי דבר נש.
אמר רבי יהודה, כמה לבושין אינון. אמר רבי אלעזר, טורי דעלמא, על דא פליגו, אבל תלתא אינון. חד דמתלבשי בההוא לבושא, רוחא דבגנתא דעדן דארעא. וחד יקרא מכלא, דמתלבשא ביה נשמתא בגו צרורא דחיי, בין פורפירא דמלכא. וחד לבושא דלבר, דקאים ולא קאים, אתחזי ולא אתחזי, בהאי מתלבשא ביה נפשא, ואזלא ושטא בעלמא.
ובכל ריש ירחי ושבתא, אזלת ואתקשרת ברוחא דבגנתא דעדן דארעא, דקיימא בין פרגודא יקירא, ומניה אוליף וידע מה דידע, ושט ואודע ליה בעלמא.
תנא, בתרין קשורין אתקשר נפשא, בכל ריש ירחא ושבתא, בקשורא דרוחא, די בין ריחי בוסמין דבגנתא דעדן דארעא, ומתמן אזיל ושאט, ואתקשר עם רוחא בנשמתא דצרירא בצרורא דחיי, ומתרויא ומתזנת מאינון זיוין יקרין, דהאי סטרא, ודהאי סטרא, הה"ד ונחך ה' תמיד תמיד דייקא.
והשביע בצחצחות נפשך. מהו בצחצחות. אלא צחותא חד, כד אתקשר ברוחא דבגנתא דלתתא, צחותא דלגו מן צחותא, כד מתקשרן בנשמתא דלעילא, בצרורא דחיי, והיינו בצח חד, צחות תרין, דאינון לעילא לעילא, ביקירו דנשמתא ודאי, כלומר צחצחות, מאן ירית דא, נפשך. נפשך ממש. זכאה חולקהון דצדיקייא.
אר"ש, כד אנא בין אינון חברייא דבבל, מתכנשי גבאי, ואולפי מלי באתגלייא, ואינון עיילי לון בגושפנקא דפרזלא תקיפא, סתימא מכל סטרין. כמה זמנין אוליפנא לון ארחוי דגנתא דמלכא, אורחוי דמלכא.
כמה זמנין אוליפנא לון, כל אנון דרגין דצדיקיא, דבההוא עלמא, וכלהו מסתפי למימר מלין אלין, אלא לעאן בגמגומא, בגיני כך פסילוסין אקרון, כההוא פסילותא דמגמגם בפומיה.
אבל לזכותא דאיננא להו, הואיל ומסתפי, דהא אוירא קדישא, ורוחא קדישא, אתעדי מנייהו, וינקי מאוירא ורוחא דרשותא אחרא. ולא עוד אלא דקשת אתחזי עלייהו, ולאו אינון כדאי למחמי סבר אנפוי דאליהו, כל שכן סבר אנפין אחרנין.
אבל דא מהניא להו, דאנא שכיח בעלמא ואנא סמכא בעלמא, דהא בחיי לא יתיב עלמא בצערא, ולא אתדן בדינא דלעילא, בתראי לא יקום דרא כדרא דא. וזמין עלמא דלא ישתכח מאן דיגין עלייהו, וכל אנפין חציפין ישתכחון בין לעילא בין לתתא, לעילא: בחובייהו דלתתא, וחציפותא דלהון.
וזמינין בני עלמא, דצווחין, ולית מאן דישגח עלייהו, יהדרון רישא לכל סטרי עלמא, ולא יתובון באסוותא. אבל חד אסותא אשכחנא להו בעלמא, ולא יתיר, בההוא אתר דישתכחון אינון דלעאן באורייתא, ואשתכח בינייהו ספר תורה דלא משתקר ביה, כד מפקי האי, בגיניה מתערי עלאי ותתאי. וכל שכן אי אכתיב ביה שמא קדישא כדקא חזי, והא אוליפנא מלה.
ווי לדרא דאתגלייא בינייהו ספר תורה, ולא מתערי עליה לעילא ותתא. מאן אתער עליה בשעתא דעלמא בצערא טפי, ואצטריך עלמא למטרא, ואצטריך לאגלאה ספר תורה יתיר בדוחקא דעלמא.
דכד עלמא בצערא, ובעאן בני נשא רחמין עלי קברי, כלהו מתין מתערין עליה, דהא נפשא אקדימת ומודעא לרוחא, דהא ס"ת אשתכח בגלותא, דאיגלי בדוחקא דעלמא, וחייא אתאן ובעאן רחמי.
כדין רוחא מודעא לנשמה, ונשמה לקב"ה, וכדין קב"ה אתער, וחס על עלמא, ודא על גלותא דס"ת מאתריה, וחייא אתין למבעי רחמי על קברי מתיי. ווי לדרא, אי אצטריך ס"ת לאגלאה ליה מאתר לאתר, אפילו מבי כנישתא לבי כנישתא, דהא לא אשתכח בינייהו על מה ישגחון עלייהו.
ודא לא ידעין כלהו בני נשא, דהא שכינתא כד אתגלייא, גלותא בתראה, עד לא תסתלק לעילא, מה כתיב מי יתנני במדבר מלון אורחים. לבתר בזמנא דדחקא אשתכח טפי בעלמא, תמן אשתכחת, ובגלותא דס"ת, תמן היא, וכלא מתערין עליה, עלאי ותתאי.
אמר רבי שמעון, אי הני בבלאי טפשאי, ינדעון מלין דרזי דחכמתא, על מה קאים עלמא, וסמכוי על מה קא מתרגשן, כד ישתכח בדוחקא, ינדעון שבחא דרב ייבא סבא. כד אשתכח בינייהו, ולא הוו ידעי שבחיה. והא אשכחנא מלוי מתקשרן במלוי דשלמה מלכא, ברזא עלאה דחכמתא, ואינון לא הוו ידעי שבחיה.
והשתא אזלין בתר מלי דחכמתא, ולית מאן דקאים עלה, ולית מאן דקרי. ועם כל דא, אית בינייהו פקחין בעבורא דשתא, ובקביעותא דירחי, אע"ג דלא אתייהיב להו, ולא אתמסר בידייהו.
תנינן, תריסר ירחי, האי נפש איהי מתקשרא בגופא בקברא, ואתדנו בדינא כחדא, בר ההיא נפש דצדיקייא, כמה דאוקמוה, וזמינא בקברא, וידע בצערא דיליה, ובצערא דחיי ידע, ולא אשתדלת עלייהו.
ולבתר תריסר ירחי, אתלבש בלבושא חד, ואזיל ושאט בעלמא, וידע מן רוחא מה דידע, ואשתדל צערא לעלמא, ולמבעי רחמי. ולמנדע צערא דחיי.
ומאן אתער לכל האי, בזמנא דאית זכאה, דאודע להו כדקא יאות, וההוא זכאה אשתמודע בינייהו. דתניא, זכאה כד אשתאר בעלמא, בין חייא, ובין מיתיא אשתמודע, דהא כל יומא מכרזי עליה בינייהו, וכד צערא טפי בעלמא, והוא לא יכיל לאגנא על דרא, הוא אודע להו צערא דעלמא.
וכד לא אשתכח זכאה דמכרזי עליה בינייהו, ולא אשתכח מאן דאתער להו בצערא דעלמא, אלא ס"ת. כדין עלאי ותתאי מתערין עליה, וצריכין כלא דישתכחון בההיא זמנא בתשובה, ואי לא משתכחי, הא מארי דדינא אתערון עלייהו, ואפילו רוח דגנתא דעדן, מתערין עלייהו, בגיניה דספר תורה, כדאתמר.
תאנא, ושכבתי עם אבותי: בגופא, בנפשא, ברוחא, בנשמתא, ברתיכא חדא, בדרגא עלאה. א"ר יהודה, כמה אטימין מכלא בני עלמא, דלא ידעי, ולא משגיחי, ולא שמעי, ולא מסתכלי במלי דעלמא. והיך קב"ה משתכח עלייהו ברחמין, בכל זמן ועידן, ולית מאן דישגח.
תלת זמנין ביומא, עאל רוחא חדא במערתא דכפלתא, ונשיב בקברי אבהתא, ואתסיין כל גרמין, וקיימי בקיומא, וההוא רוחא נגיד טלא מלעילא, מרישא דמלכא, אתר דמשתכחי אבהן עלאי. וכד מטי ההוא טלא מנייהו, מתערין אבהן דלתתא.
ותאנא, נחית ההוא טלא בדרגין ידיען, דרגא בתר דרגא, ומטי לגן עדן דלתתא. ומההוא טלא, אתסחי בבוסמין דגנתא דעדן, ואתער רוחא חדא, דכליל בתרין אחרנין וסליק ושאט ביני בוסמין, ועייל בפתחא דמערתא, כדין מתערין אבהן, אינון וזיווגן, ובעאן רחמי על בנוי.
וכד אשתכח עלמא בצערא, בגין דאינון דמיכין על חובי עלמא, וההוא טלא לא אתנגיד, ולא אשתכח, עד דאתער ס"ת, כדקא חזי בעלמא, ונפשא אודעא לרוחא, ורוחא לנשמתא, ונשמתא לקודשא בריך הוא, כדין, יתיב מלכא בכרסייא דרחמי, ונגיד מעתיקא קדישא עלאה, נגידו דטלא דבדולחא, ומטי לרישא דמלכא, ומתברכין אבהן, ונגיד ההוא טלא, לאינון דמיכין, וכדין מתחברן כלהו, וחייס קודשא בריך הוא על עלמא. ותאנא, לא חייס קודשא ב"ה על עלמא, עד דאודע לאבהן ובגינייהו עלמא אתברכא. א"ר יוסי, ודאי הכי הוא, והא אשכחנא מלי בספרא דשלמה מלכא, ההוא עלאה, דקרא ליה עיטא דחכמתא דכלא.
ורב המנונא, הכי גלי ואמר, דהא אחזיו ליה, דיתיר עבדת רחל, דקיימא בפרשת אורחין, בכל זמנא דאצטריך עלמא, מכלהו, ורזא דמלה, ארון וכפורת וכרובים, בחולקא דבנימן, דאתיליד באורחא, ושכינתא על כלא.

— 33 —
וישתחו ישראל על ראש המטה, מאן ראש המטה. דא שכינתא. אר"ש, ח"ו. אלא לדידיה כרע וסגיד. ת"ח, מטה: דא שכינתא. דכתיב הנה מטתו שלשלמה. ראש המטה מאן הוא. דא יסודא דעלמא, דהוא רישא דערסא קדישא. על ראש: דא ישראל, דקאים על ראש המטה, בגיני כך, ישראל לדידיה קא סגיד.
ואי תימא, הא בההוא זמנא, לא הוה מרע, דהא לבתר כתיב, ויהי אחר הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה, ובשעתא דסגיד, לא הוה חולה, ועל דידע, דהא בההוא זמנא, סליק בדרגא עלאה קדישא כרסייא שלימתא, בגיני כך סגיד לההוא רתיכא, כרסייא עלאה, שלימו דאילנא רברבא ותקיף, דאקרי על שמיה. ועל דא, וישתחו ישראל על ראש המטה, על ראש המטה ודאי, דהא אסתלק לאתריה ואתעטר בעטרוי דמלכא קדישא.
ויאמר השבעה לי וישבע לו וישתחו ישראל על ראש המטה, רבי חייא פתח ואמר, כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. הא תנינן, שלמה מלכא, ירית סיהרא מכל סטרוי, וביומוי קיימא בשלמותא, ההיא סיהרא דאתברכא מכלא, וכד בעא למיקם על נימוסי אורייתא, אמר אמרתי אחכמה וגו'.
אמר רבי יהודה, יעקב אמר, ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם, תמן תנינן, מאן דנפק נשמתיה, ברשותא אחרא, וגופא דיליה אתקבר בארעא קדישא, עליה כתיב ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה, ויעקב אמר וקברתני בקבורתם, ונשמתיה נפקא ברשותא אחרא.
א"ר יהודה, שאני יעקב, דשכינתא הות אחידת ביה, ואתדבקת ביה, הה"ד אנכי ארד עמך מצרימה, לדיירא עמך בגלותא. ואנכי אעלך גם עלה, לאזדווגא בי נשמתך, ולאתקברא גופך בקברי אבהתך, מאי קא מיירי, אע"ג דקא נפקת נשמתיה ברשותא אחרא.
ויוסף ישית ידו על עיניך, יוסף ודאי, דהא הוא בוכרא דהרהורא דלבא, בוכרא דטפה קדמאה הות, כדאתמר. ובגין דידע קב"ה טמירא דא, אתבשר ליה ביוסף, דהא כל רחימותא ביה תליא.
ישית ידו על עיניך, מאי קא מיירי. א"ר ייסא, בגין יקרא דיעקב, ולאתבשרא דהא יוסף קיים, וישתכח עליה במיתתיה. רבי חזקיה אמר, מלה אוליפנא, ודחילנא לגלאה, ובעובדי עלמא חכמתא אשתכח. אתא רבי אבא, בטש ביה, אמר אימא מילך, וזיין זיינך, ביומוי דרבי שמעון מלין אתגליין.
אמר, אוליפנא מפרקין דרב ייסא סבא, בנמוסי עלמא, בר נש דזכי לבר בהאי עלמא, ליבעי ליה לנגדא עפרא על עינוי כד אתקבר, ודא הוא יקרא דיליה, לאחזאה דעלמא אסתים מניה, והוא ירית ליה לעלמא תחותוי.
בגין דעינוי דבר נש, חיזו דעלמא ביה אתחזי, וכל גוונין הכי אינון דאסחרו, חוורא דביה, הוא ימא רבא אוקינוס, דאסחר כל עלמא בכל סטרי, גוונא אחרא הוא יבשתא, דאפיקו מיא, ויבשתא קאים בין מיא, הכי הוא גוונא בין מיא.
גוונא אחרא תליתאה, היא במציעותא דביה, דא ירושלם, דהיא אמצעותא דעלמא. גוונא רביעאה, היא חיזו דכל עינא, ואקרי בת עין, דבההוא בת עין, אתחזי פרצופא, וחיזו יקרא מכלא דא ציון, דאיהי נקודה אמצעותא מכלא, דחיזו דכל עלמא תמן אתחזי, ותמן שריא שכינתא, דהיא שפירו דכלא, וחיזו דכלא, ועינא דא הוא ירותת עלמא. ובגיני כך, האי שביק ליה, והאי נטיל ליה, וירית ליה.
א"ל שפיר קאמרת, אבל מלה סתימא איהו יתיר, ובני עלמא לא ידעין, ולא מסתכלן, דהא בשעתא דבר נש נפיק מעלמא. נפשא דיליה טמירא עמיה, ועד לא נפקת, עינוי דב"נ חמו מה דחמו, כמה דאוקימנא דכתיב כי לא יראני האדם וחי. בחייהון לא חמאן, אבל במיתתהון חמאן.
ועינוי פקיחן מההוא חיזו דחמא, ואינון דקיימין עליה, בעא לשואה ידא על עינוי, ולאסתמא עינוי, בגין ההוא דאוליפנא ברזא דנמוסי עלמא, דבשעתא דאשתארו עינוי פקיחן, מההוא חיזו יקירא דחמא, אי זכי לבר, ברא קדים לשואה ידיה על עינוי ולאסתמא לון, כמה דכתיב ויוסף ישית ידו על עיניך. בגין, דהא חיזו אחרא דלא קדישא אזדמנת לקבליה, ועינא דחמא השתא חיזו קדישא עלאה, לא יסתכל בחיזו אחרא.
ועוד, דההוא נפש סמיכת לקבליה בביתא, ואי אשתאר עינא פקיחא, וההוא חיזו אחרא ישרי על עינוי, בכל מה דאסתכל אתלטיא, ולאו יקרא דעינא הוא, וכל שכן מקריבוי, וכל שכן מן מיתא, דלאו יקרא דיליה לאסתכלא במה דלא אצטריך, ולאשריא על עינוי מלה אחרא, לבתר אתכסיא בעפרא, והא אתערו חבריא על דינא דקברא מהו. ויקרא הוא, דיסתים עינא מן כלא, על ידא דבריה דשבק בעלמא.
תא חזי, כל שבעה יומין, נפשא אזלא מביתא לקברא, ומקברא לביתא, ואתאבלת עליה, ותלת זמנין ביומא, אתדנו כחדא נפשא וגופא, ולית מאן דידע בעלמא, וישגח לאתערא לבא.
לבתר, גופא אתטריד, ונפשא אזלא ואסתחיא בגיהנם, ונפקא ושטא בעלמא, ומבקרא לקבריה, עד דמתלבשא במה דאתלבשא.
לבתר תריסר ירחי, נייחין כלא, גופא שביק בעפרא. נפשא אתצריר ואתנהיר ברוחא, במאנא דאתלבש. רוחא אתענג בגנתא דעדן. נשמתא סלקא לצרורא דענוגא דכל ענוגין. וכלא אתקשר דא בדא לזמנין ידיען.
תא חזי, ווי לון לבני נשא, דלא מסתכלין, ולא ידעין, ולא אשתמודען, על מה קיימי, ויתנשי מנייהו, למעבד פקודי אורייתא. דאית פקודי אורייתא, דעבדי לבוש יקר לעילא, ואית פקודי אורייתא, דעבדי לבוש יקר לתתא, ואית פקודי אורייתא, דעבדי לבושי יקר להאי עלמא, וכלא אצטריכן ליה לב"נ, ומן יומוי ממש, כלהו מתתקנן, כמה דאוקימנא.
רבי יהודה סבא, אתרגיש בדעתיה יומא חד, ואחזו ליה בחלמיה, חד דיוקנא מנהורא דיליה, תקיף, דאזדהר לארבע סטרין, א"ל מאי האי. א"ל, לבושא דילך הוא, לדיורא דהכא, ומההוא יומא הוה חדי.
א"ר יהודה, כל יומא ויומא, רוחין דצדיקייא יתבין בלבושיהון, שורין שורין בגנתא דעדן, ומשבחן לקב"ה, ביקרא עלאה, הה"ד אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך. א"ר אבא, בקדמיתא מה כתיב וישתחו ישראל וגו', כמה דאוקימנא, מאן מטה, דא כ"י. ראש המטה: דא צדיק. על ראש המטה: דא מלכא קדישא, דשלמא כלה דיליה, כמה דכתיב הנה מטתו שלשלמה. דיעקב לדידיה קא סגיד, לההוא דקאים על ראש המטה, ישראל שמיה, בגיני כך, וישתחו ישראל על ראש המטה.
לבתר, כיון דידע יעקב, דהא בדרגא עלאה אשתלים, ודרגא דיליה הוא לעילא עם אבהתא, והוא בלחודוי תקונא שלימתא, אחסין לביה, וחדי ואתתקף ברעותא עלאה דקב"ה ביה, מה כתיב ביה ויתחזק ישראל וישב על המטה, על המטה ממש, דהא בדרגא עלאה יתיר אשתלם, זכאה חולקיה.

— 34 —
תאנא, אמר ר' יהודה, במתניתא דילן אוקימנא, הא דתנינן בארבעה פרקים בשנה העולם נדון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון, ובחג נדונין על המים, הא אוקימנא מלי, ורזא דמתניתא אוקימנא, בפסח על התבואה וכו', לקביל רתיכא עלאה, רזא דאבהן, ודוד מלכא. בפסח על התבואה, דהכי הוא ממש, והא אוקימנא מלה דא, על מה אתייא מצה בפסח, והא דינא הוא, דינא דמלכותא דינא, ודא שירותא, דשריאו ישראל למיעל בחולקא קדישא דקב"ה, ולבערא מנייהו חמץ, דאיהו טעוון אחרנין, די ממנן על עמין עעכו"ם, דאקרון אלהים אחרים, אלהי נכר, ואקרון חמץ, יצר הרע, ולמיעל במצה, חולקא קדישא דקב"ה. בגין כך, בפסח נדונין על התבואה, ואוקימנא דעלמא אתדן על דינא דה"א.
בעצרת על פירות האילן. פירות האילן, פירות האילנות מבעי ליה, מאן פירות האילן. אלא, דא הוא אילנא רברבא ותקיף לעילא. פירות האילן, כמה דכתיב, אני כברוש רענן ממני פריך נמצא.
בראש השנה עוברין לפניו כבני מרון, תנא ראש השנה, דא הוא רישא דשתא דמלכא, ומאן הוא ראש השנה, דא יצחק, דאקרי ראש, דאיהו חד רישא דמלכא, אתר דאקרי שנה, בגיני כך כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, ועל דא תנינן, בראש השנה, דהא ברישא דשתא שארי יצחק.
ובחג נדונין על המים, דא הוא שירותא דימינא דמלכא, ועל דא חדוותא דמיא אשתכח בכלא, בשעתא דנסכי מיא, ושאבי לון, בגין דמים דא ידיעא. ועל דא בארבעה פרקים אלין, כלא משתכחין.
אמר רבי יוסי, כד יסתכלון מלי, כלא אשתכח בהני פרקין, אברהם יצחק ויעקב, דוד מלכא, ובהני עלמא אתדן, ובארבע פרקין בני נשא אתדנו, ביומין דאשתכחו בעלמא, ובכל יומא ויומא, ספרין פתיחן, ועובדין כתיבין, ולית מאן דישגח, ולית מאן דירכין אודניה, ואורייתא אסהידת ביה בכל יומא, וקלא קרי בחילא, מי פתי יסור הנה חסר לב אמרה לו, ולית מאן דיצית לקליה.
תאנא בשעתא דבר נש קאים בצפרא, סהדין קיימין לקבליה, וסהדין ביה, והוא לא אשגח. נשמתא אסהידת עליה, בכל עדן, ובכל שעתא, אי אצית יאות, ואי לאו, הא ספרין פתיחין, ועובדין כתיבין. אמר ר' חייא, זכאין אינון צדיקייא, דלא מסתפו מן דינא, לא בעלמא דין, ולא בעלמא דאתי, הה"ד וצדיקים ככפיר יבטח. וכתיב צדיקים יירשו ארץ.

— 35 —
רבי חזקיה פתח ואמר ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם וגו', האי קרא אוקמוה, אבל דא יומא דדינא קשיא, דאפקי ליה לב"נ מהאי עלמא. דתניא, זמנא דמטא, דבר נש נפיק מהאי עלמא, ההוא זמנא יומא דדינא רבא, דאתחשך שמשא מן סיהרא, כמה דכתיב, עד אשר לא תחשך השמש, דא נשמתא קדישא, דאתמנעת מבר נש, תלתין יומין, עד לא יפוק מעלמא, וחמא דצולמא דאתמנעת מניה ולא אתחזי.
מאי טעמא אתמנעת מניה. בגין דנשמתא קדישא סלקת, ואתעברת מניה, ולא אתחזי. דלא תימא, דכד מית בר נש ואתחלש, האי נשמתא אתעברת מניה, אלא כד איהו בחייו, בתוקפיה, אתעברת מניה האי נשמתא, ולא נהרא לרוחא, ורוחא לא נהיר לנפשא, כדין צולמא אתעברת מניה, ולא נהיר ליה. מההוא יומא, כלא מכרזי עליה, ואפילו צפרי שמיא. מאי טעמא. בגין דנשמתא הא סלקא מניה, ורוחא לא נהיר לנפשא, כדין נפשא אתחלשת, ומיכלא וכל תיאובתא דגופא, סלקא מניה ואתעבר.
ואמר רבי יהודה, ואפילו כל זמנא דנפיל איניש בבי מרעיה, ולא יכיל לצלאה, נשמתא אתעברת וסלקא מניה, וכדין לא נהיר רוחא לנפשא, עד דדיינין דיניה דבר נש. ואי דיינין ליה לבר נש לטב, כדין נשמתא אתהדרת לאתרה, ונהירא לכלא. הא בזמנא דקיימא מלה בדינא. ובזמנא דלא קיימא מלה בדינא, תלתין יומין אקדימת נשמתא לכלא, וצולמא אתעבר מניה.
תאנא, בזמנא דדיינין ליה לבר נש לעילא, סלקין לנשמתיה לבי דינא, ודיינין על מימרהא, והיא אסהידת בכלא, ואסהידת בכל רעיוני דבר נש, ובעובדין לא אסהידת, דהא כלהו בספרא כתיבין. וכלהו דיינין ליה לב"נ, בההיא שעתא דדיינין ליה לב"נ לעילא, כדין דחקא דגופא אשתכח, יתיר משאר זמנייא.
אי דיינין ליה לטב, כדין ארפין מניה. וזיעא אתבקע על גופא, ונשמתא אהדרת לבתר, ונהרא לכלא. ולא סליק בר נש מבי מרעיה לעלמין, עד דדיינין דיניה לעילא. ואי תימא, הא כמה חייבי עלמא, כמה רשיעי עלמא, קיימין בקיומייהו. אלא, קב"ה אשגח בדיניה דב"נ, אע"ג דהשתא לא זכי, והוא חמי דהא לבתר זכי, דאין ליה לטב. או לזמנין דאוליד בר, דיהוי זכאה בעלמא, וע"ד קב"ה דאין ליה לטב.
וכל עובדוי ודינוי דקב"ה לטב, ובכלא אשגח, כמה דכתיב חי אני נאם ה' וגו' אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו. ובגין דא, כל אינון חייבי עלמא, דקיימין בקיומייהו, קב"ה דאין לון לטב.
ולזמנין, דאינון מרעין אשתלימו זמנייהו, מלמשרי תמן, כד"א וחלאים רעים ונאמנים, דעבדו מהימנותא, דכד שריאן עליה דבר נש מסתלקי מניה לבתר דאשלימו זמנייהו, בין לצדיקייא, בין לחייביא, וכלא אתעבד בדינא כדקאמרן.
וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה, אמר ר' יצחק, האי קרא קשיא, דכתיב וירא ישראל, וכתיב ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות, אי לא יוכל לראות, מהו וירא ישראל. אלא דחמא ברוח קודשא, אינון בני יוסף, דאינון ירבעם וחביריו, דירבעם עבד תרין עגלי זהב, ואמר אלה אלהיך ישראל. ובגין כך, מי אלה, מאן הוא דזמין למימר אלה אלהיך לטעוון אחרן, ובגין כך וירא ישראל את בני יוסף.
מכאן, דצדיקייא חמאן עובדא למרחוק, וקב"ה מעטר לון בעטרא דיליה, מה קב"ה חמי למרחוק, כמה דכתיב וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, דקודשא בריך הוא חמא כל עובדין, עד לא יעבד לון, וכלהו אעברו קמיה.
כגוונא דא, כל דרין דעלמא, מסייפי עלמא, עד סייפי עלמא, כלהו אתעתדו וקיימו קמיה עד לא ייתון לעלמא, הה"ד קורא הדורות מראש, עד לא אתברי עלמא. בגין דכל נשמתין דנחתין לעלמא, עד לא ייחתון, כלהו קיימי קמיה דקודשא בריך הוא, בדיוקנא דקיימי בהאי עלמא, ואקרון בשמהן, דכתיב לכלם בשם יקרא.
אוף הכי צדיקייא, קודשא ב"ה אחמי לון כל דרין דעלמא, עד לא ייתון וישתכחון בעלמא. מ"ל מאדם דהוה קדמאה. דקב"ה אחמי ליה כל אינון דרין עד לא ייתון, כדכתיב זה ספר תולדות, דתנינן, אחמי ליה, כל אינון דרין דזמינין למיתי לעלמא. וכן למשה, דכתיב ויראהו ה' את כל הארץ, דקב"ה אחמי ליה, כל דרין דעלמא, וכל אינון מנהיגי עלמא, וכל שאר נביאי, עד לא ייתון לעלמא.
אוף הכא, וירא ישראל את בני יוסף, חמא למרחוק, ואזדעזע, ואמר מי אלה, והאי קרא אשלים לתרין סטרין, להאי סטרא, ולהאי סטרא. וע"ד אתיב יוסף ואמר, בני הם אשר נתן לי אלהים בזה. ומנ"ל דקב"ה אחמי ליה ברוחא דקודשא. דכתיב והנה הראה אתי אלקים גם את זרעך. גם, לאסגאה אינון דנפקין מניה כדקאמרן.

— 36 —
ויברך את יוסף ויאמר האלקים אשר וגו', בהאי קרא אית לאסתכלא ביה, ויברך את יוסף, דלא אשכחן הכא ברכה דבריך ליה ליוסף אלא לבנוי, אי לבנוי, ויברכם מבעי ליה, מהו ויברך את יוסף, ולא אשכחן הכא דאתבריך יוסף.
א"ר יוסי, את דייקא, כתיב את יוסף, ברכתא דבנוי הוה, וכד אתברכאן בנוי, איהו מתברך, דברכתא דבנוי דבר נש ברכתיה איהי.
א"ר אלעזר, ויברך את יוסף, את דייקא, דבריך לאת קיימא, רזא דברית דנטר יוסף, ובג"כ אקרי צדיק, את דיוסף, רזא דברית דקיימא בהדיה דיוסף.
האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו. האלקים: דא רזא דברית קדישא, קיימא קדישא. אבותי לפניו, דייקא לפניו, דאינון קדמאי עלאי, מקמי רזא דנא, אברהם ויצחק, דהא מנהון אתזן וינקא ההוא אתר.
האלקים הרועה אותי, מאי טעמא זמנא אחרא האלקים. אלא רזא עלאה איהו, והכא בריך לההוא אתר, ברזא דאלקים חיים, מקורא דחיי, דמניה נפקין ברכאן, ובגין דא אדכר גרמיה בהאי אתר, ואמר האלקים הרועה אותי, בגין דכל ברכאן דנגדי ממקורא דחיי, יעקב נטיל לון, וכיון דנטיל לון איהו, האי אתר נטל ברכאן, וכלא איהו תלייא בדבורא, ועל דא ויברך את יוסף כתיב.
בגין כך, בכל אתר דברכאן אצטריכו לברכא, בעי קודשא בריך הוא לאתברכא בקדמיתא, ולבתר אתברכו אחרנין, ואי קודשא בריך הוא לא אתבריך בקדמיתא, אינון ברכאן לא מתקיימין.
ואי תימא, הא יעקב, דברכיה אבוה, ולא ברכיה לקב"ה בקדמיתא. ת"ח, בשעתא דבריך יצחק ליעקב, לא ברכיה, עד דבריך לקב"ה בקדמיתא, כיון דבריך לקב"ה בקדמיתא, ברכיה ליעקב. מנ"ל, דכתיב ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה', הכא קיים ברכה לקב"ה, דכתיב אשר ברכו ה', אתברך בקיומא דברכאן, ולבתר כתיב בתריה, ויתן לך וגו'. כיון דההוא שדה אתקיים בקיימא דברכאן, דנפקי מיניה ברכאן, לבתר דאיהו אתקיים בברכוי. כגוונא דא בריך יעקב בקדמיתא לקב"ה, ולבתר בריך לבנוי. ת"ח, בצפרא בעי ב"נ לאקדמא ברכאן לקב"ה, ולבתר לשאר בני עלמא, והא אוקימנא דכתיב בבקר יאכל עד וגו'.
ות"ח, כד בעא יעקב לברכא לאינון בני יוסף, חמא ברוח קודשא, דזמין לנפקא מאפרים ירבעם בן נבט, פתח ואמר מי אלה. מאי שנא דאמר בעבודה דא דסטרא דע"ז אלה אלהיך ישראל. אלא רזא איהו, כל אינון סטרין דההוא חויא בישא, ומסטרא דההוא רוח מסאבא ההוא חויא ואית מאן דרכיב עליה, וכד מזדווגן, אקרון אלה. ואינון מזדמנין בעלמא, בכל אינון סטרין דלהון.
ורוח דקודשא אקרי זאת, דאיהו רזא דברית, רשימא קדישא דאשתכח תדיר בב"נ, וכן זה אלי ואנוהו, זה ה'. אבל אלין, אקרון אלה, ועל דא כתיב אלה אלהיך ישראל.
ובג"כ כתיב גם אלה תשכחנה, ואנכי רזא דזאת, לא אשכחך, וכתיב על אלה אני בוכיה, דההוא חובא גרמא לון למבכי כמה בכיין. ד"א על אלה אני, מ"ט. בגין דאתייהיב רשו לאתר דא לשלטאה על ישראל, ולחרבא בי מקדשא, ובגין דאתייהיב לון רשו לשלטאה, אני בוכיה, דא רוח קודשא דאקרי אני.
ואי תימא, הא כתיב אלה דברי הברית. הכי הוא ודאי, דכל אלין לא מתקיימי, אלא מגו אלה, דתמן כל לווטין שריין, כמה דאוקימנא דאיהו ארור, ובגין דא אקדים ואמר אלה, דקיימא למאן דעבר דברי הברית.
אלה המצות אשר צוה ה', בגין דכל פקודא דאורייתא לאתדכאה ב"נ, ולא יסטי מאורחא דא, ויסתמר מתמן, ויתפרש מנייהו. ואי תימא אלה תולדות נח. הכי הוא ודאי, דהא נפק חם, דאיהו אבי כנען, וכתיב ארור כנען ואיהו רזא דא דאלה.
וע"ד כתיב ויאמרו אלה אלהיך ישראל, וכל הני התוכא סוספיתא דדהבא. אהרן קריב דהבא, דאיהו סטרא דיליה, דכליל איהו בתוקפא דאשא, וכלא חד, וסטרא דא דהבא ואשא. רוח מסאבא, דאשתכח תדיר במדברא, אשכח אתר בההוא זמנא, לאתקפא ביה.
ומה דהוו ישראל דכיין מההוא זוהמא קדמאה דאטיל בעלמא, דגרים מותא לעלמא, כד קמו על טורא דסיני, לבתר אהדרו, וגרים לו כמלקדמין, לסאבא לון, ולאתתקפא עלייהו, וגרים לון מותא, ולכל עלמא, לדריהון בתרייהו, הה"ד אני אמרתי אלקים אתם וגו' אכן כאדם וגו'.
וע"ד כד חמא יעקב לירבעם בן נבט דעבד כו"ם, ואמר אלה אלהיך, אזדעזע, ואמר מי אלה, כד בעא לבתר לברכא לון, בריך ליה לשכינתא בקדמיתא, ולבתר בריך לבנוי, כיון דבריך לקב"ה בקדמיתא, לבתר מההוא אתר דבריך בקדמיתא, בריך לון, הה"ד המלאך הגואל אותי מכל רע וגו'.

— 37 —
רבי יהודה פתח ואמר, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה'. הא אוקמוה, דלא לצלי ב"נ אלא סמוך לכותלא, ולא יהא מלה חציץ ביניה לבין כותלא, דכתיב ויסב חזקיהו פניו אל הקיר. מאי שנא בכלהו דצלי צלותא, דלא כתיב בהו ויסב פניו אל הקיר, דהא די ליה דיימא ויתפלל אל ה', דהא מאן דמצלי צלותא, איהו כוון דעתיה כדקא יאות, דהא כתיב במשה, ויתפלל משה אל ה', ויצעק משה אל ה' ולא כתיב ויסב פניו, הכא בחזקיהו, מ"ט ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, ולבתר ויתפלל.
אלא רזא דמלה איהו, דתנינן, חזקיה בההוא זמנא לא הוה נסיב, ולא הוה ליה אנתו, ולא אוליד בנין, מה כתיב ויבא אליו וגו' כי מת אתה ולא תחיה, ותנינן כי מת אתה בעה"ז, ולא תחיה בעולם הבא, מ"ט. בגין דלא אוליד בנין.
דכל מאן דלא אשתדל לאולדא בנין בהאי עלמא, לא מתקיים בעלמא דאתי, ולא יהא ליה חולקא בההוא עלמא, ואתתרכת נשמתיה בעלמא, ולא אשכחת נייחא באתר דעלמא, ודא הוא עונשא דכתיב באורייתא, ערירים ימותו, ומתרגמינן בלא ולד, בגין דמאן דאיהו בלא ולד, כד אזיל בההוא עלמא. מית הוא תמן, מית בעלמא דין, ובעלמא דאתי, וע"ד כתיב כי מת אתה ולא תחיה.
ולא עוד, אלא דשכינתא לא שריא עלוי כלל, כדין כתיב ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, אוליפנא דשוי רעיונוי, וכוון אנפוהי למיסב אתתא, בגין דתשרי עלוי שכינתא, רזא דקיר.
ובג"כ כתיב לבתר, ויתפלל אל ה', מכאן אוליפנא, דמאן דאית ביה חובא, ובעי למבעי רחמי עלוי, יכוין אנפוי ורעיונוי, לאתקנא גרמיה מההוא חובא, ולבתר יבעי צלותא, כד"א נחפשה דרכינו ונחקורה בקדמיתא, ולבתר ונשובה. אוף הכא, כיון דידע חזקיהו חוביה, מה כתיב ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, שוי אנפוי לאתקנא לגבי שכינתא, דהא לגבי אתר דא חב.
בגין דשכינתא כל נוקבי דעלמא קיימין בסתרהא. מאן דאית ליה נוקבא, שריא איהי לגביה, ומאן דלית ליה, לא שריא לגביה. ועל דא אתקן גרמיה לגבה לאתקנא, ושוי עליה לאתנסבא, ולבתר ויתפלל אל יי'.
קיר: דא הוא אדון כל הארץ, ודא שכינתא, כד"א הנה ארון הברית אדון כל הארץ. קיר: כד"א מקרקר קיר ושוע. קרקורא ונהימא דקיר, דאיהו אדון, כד אתחריב בי מקדשא, כד"א רחל מבכה על בניה, והא אוקימנא, ובגין כך ויסב חזקיהו פניו אל הקיר.
ת"ח, בצלותא מה כתיב, אנא יי' זכר נא את אשר התהלכתי לפניך, רמז הכא, דנטר ברית קדישא, ולא סאיב ליה, ונטר ליה כדקא יאות. כתיב הכא התהלכתי לפניך, וכתיב התם התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי ביני וביניך, דנטר ברית קדישא כדקא יאות. באמת ובלב שלם, דאתכוון בכל אינון רזי מהימנותא דכלילן באמת.
והטוב בעיניך עשיתי, דסמך גאולה לתפלה, והא אוקימנא. והא אוקמוה חברייא, דאתכוון ליחדא יחודא כדקא יאות, ובגין כך, ויבך חזקיהו בכי גדול, דלית תרעא דקיימא קמי דמעין. גאולה: דא הוא מלאך הגואל, דדא איהו דאשתכח בכל פרוקא דעלמא, והא אוקימנא.

— 38 —
המלאך הגואל אותי מכל רע. ר' אלעזר אמר, כיון דבריך יעקב ואתכוון מתתא לעילא, כדין אמשיך מעילא לתתא, דכתיב האלקים הרועה אותי, כיון דאיהו נטיל, יהיב ברכאן להאי אתר, כיון דאמטי ברכאן להאי אתר, כדין פתח ואמר המלאך הגואל וגו'.
פתח ואמר כי הכרובים פורשי כנפים אל מקום הארון וגו'. תא חזי, כרובים באת ובניסא הוו קיימי, תלת זמנין ביומא הוו פרשי גדפיהון, וסככי על ארונא לתתא, דכתיב פורשי כנפים, פרושי לא כתיב, אלא פורשי.
ות"ח קב"ה עביד לתתא כגוונא דלעילא, כרובים: דיוקנא דלהון כחיזו רביין, וקיימין תחות האי אתר, מימינא ומשמאלא, ואלין אתברכן בקדמיתא, מהנהו ברכאן דנגדן מעילא, ומהכא נגדי ברכאן לתתא.
וע"ד כתיב המלאך הגואל אותי מכל רע. אותי: דנטיל ברכאן מגוונין דלעילא, וכיון דאיהו נטיל, יברך את הנערים, דא רזא דכרובים, דמנייהו נגדי ברכאן מעילאי לתתאי.
המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים וגו'. ר' חייא פתח ואמר, בית והון נחלת אבות. וכי נחלת אבות אינהו, והא קב"ה יהיב כלא לב"נ. אלא, דכיון דאחסין ביתא לבר נש וממונא, לזמנין דיחסין כלא לבריה, ויהא אחסנא דאבות. אבל ומיי' אשה משכלת, בגין דאתתא, כד אחסין לה ב"נ, מעם קב"ה אחסין לה, דהא לא יחסין לה קב"ה לב"נ, אלא כד מכריזין עליה ברקיעא.
דקב"ה מזווג זווגין, עד לא ייתון לעלמא. וכד זכו בני נשא לפום עובדיהון, הכי יהבי לון אתתא, וכלא אתגליין קמיה דקב"ה, ולפום עובדין דזכאין, הכי מזווג זווגין.
ולזמנין דקא סליקו בקליטין, ואסטי ההוא ב"נ ארחיה, סליק זווגיה לאחרא, עד דיכשר עובדוי, וכד יכשר עובדוי, או דמטי זמניה, אתדחי גבר מקמי גבר, ואתי האי ונטיל דיליה. ודא קשי קמי קב"ה מכלא לדחיא בר נש מקמי גברא אחרא, ובגין כך קב"ה איהו יהיב אתתא לב"נ, ומניה אתיין זווגין. וע"ד ומיי' אשה משכלת.
בגין כך, קב"ה יהיב כלא לבר נש. ואי תימא אשה משכלת ולא אחרא. ת"ח, אע"ג דקב"ה אזמין טבאן לב"נ למיהב ליה, והוא אסטי ארחוי מעם קב"ה לגבי סטרא אחרא, מההוא סטרא אחרא דאתדבק ביה, ייתי ליה מאן דייתי, בכל קטרוגין, וכל בישין, ולא אתיין ליה מעם קב"ה, אלא מההוא סטרא בישא דאתדבק ביה, באינון עובדין דעבד.
ועל דא, אתתא דלאו איהי משכלת, קרא ע"ד שלמה, ומוצא אני מר ממות את האשה. בגין דחובוי דב"נ, הוא משיך עליה, באינון עובדין דעבד. ועל דא כד קב"ה אתרעי ביה בבר נש, בגין עובדוי דכשרן, איהו אזמין ליה אנתו דאיהי משכלת, ופריק ליה בפורקן, מגו סטרא אחרא.
ועל דא אמר יעקב, המלאך הגואל אותי מכל רע. מאי מכל רע, דלא אזדמנת לי אתתא, דאיהי מגו סטרא אחרא, ולא אערע פסול בזרעי, דכלהו צדיקי ושלימי בשלימו, בגין דאתפרק מכל רע, ויעקב לא אתדבק בההוא סטרא אחרא כלל.
ועל דא, המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים. מ"ט אתחזו לאתברכא, בגין דנטיר יוסף, את קיימא קדישא, ועל דא אמר יוסף בני הם אשר נתן לי אלקים בזה, אחמי ליה רזא דברית דנטר ליה, ובגין דנטר ליה אתחזו לאתברכא ואתחזי איהו לברכאן סגיאין, בגין דא לכלהו יהב ברכא חד, וליוסף ברכאן סגיאין, משמע דכתיב ברכות אביך גברו על ברכות הורי וגו', ברכות שדים ורחם תהיין לראש יוסף.
ר' יהודה פתח ואמר, אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים, האי קרא אוקמוה, אבל ת"ח, צלותא דב"נ דאתכוון בה, איהו לעילא לעומקא עלאה, דמתמן נגדי כל ברכאן וכל חירו, ומתמן נפקי לקיימא כלא.
ועל דא יתיר יו"ד, בגין דלא פסיק יו"ד, מאתר דא לעלמין, ובגין דא כתיב, היושבי בשמים, אחיד לעילא, ברזא דחכמתא עלאה, ואחיד לתתא דיתיב על כרסיא דאבהן, יתיב על כרסיא דאקרי שמים, ובגין כך היושבי בשמים כתיב.
ומהכא, כד ברכאן נגדי מעילא מעומקא דא, כלהו נטיל לון האי אתר דאקרי שמים, ומהאי נגדי לתתא, עד דמטו לצדיקייא קיימא דעלמא, ומהכא מתברכין כל אינון חיילין, וכל אינון משריין לזנייהו, והא אוקמוה.
ת"ח, בשבעין ותרין נהורין, אסתלק עטרא דכל משריין, עגולא דעלמא, בשבעין דוכתי, חד עגולא לכלהו, בגו ההוא עגולא נקודה חדא דקיימא באמצעיתא, מהאי נקודה, אתזנת כל ההוא עגולא, בית קדש הקדשים, איהו אתר לההוא רוחא דכל רוחין, אתטמר בגויה, האי טמירו איהו בגו חילהא, טמירא איהו בגו לגו, כד סלקא דא, כלא סלקין אבתרה, הה"ד משכני אחריך נרוצה.

— 39 —
ר' חזקיה ור' יוסי ור' יהודה הוו אזלי באורחא, א"ר יוסי, כל חד וחד מינן, לימא מלי דאורייתא. פתח ר' יהודה ואמר, אל תזכר לנו עונות ראשונים מהר יקדמונו וגו'. ת"ח, קודשא בריך הוא, ברחימותא דישראל, רחים לון, דאינון עדביה ואחסנתיה, לא מסתכל אחרא בדינייהו, בר איהו בלחודיה, וכיון דאיהו מסתכל בדינייהו, אתמלי עלייהו רחמין, בגין דאיהו כאב דרחים על בנים, כד"א כרחם אב על בנים רחם ה' וגו'. וכיון דאשתכח לון חובין, מעבר לון ראשון ראשון, עד דאעבר לון לכלהו מקמיה, וכיון דאעבר לון מקמיה, לא אשתאר עלייהו חובין למיהב שלטנו לסטרא אחרא דדינא עלייהו.
אתי למיחב קמיה כדבקדמיתא, אינון חובין קדמאי דאעבר מקמיה חשיב עלייהו, וע"ד כתיב אל תזכר לנו עונות ראשונים מהר יקדמונו רחמיך וגו'. דאי רחמיך לא יקדימו עלייהו דישראל, לא יכלין לקיימא בעלמא. בגין, דכמה אינון מארי דדינא קשיא, מארי תריסין, וכמה דלטורין דקיימי עלייהו, דישראל לעילא, ואלמלא דאקדים קודשא ב"ה רחמים עלייהו דישראל, עד לא ישגח בדיניהון, לא יכלין לקיימא בעלמא. ועל דא מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאד, דלותא דעובדין טבין, דלותא דעובדין דכשרן.
תא חזי אלמלי יסגלון ישראל עובדין דכשרן קמי קודשא בריך הוא, לא הוו קאימו עליה עמין עעכו"ם בעלמא, אבל ישראל אינון גרמין לשאר עמין עכו"ם לזקפא רישייהו בעלמא, דאלמלי ישראל לא יהון חטאן קמי קודשא בריך הוא שאר עמין עכו"ם אתכפיין קמייהו.
ותא חזי, אלמלא דאמשיכו ישראל בעובדין בישין, לסטר אחרא בארעא קדישא, הא אתמר, דלא שלטו שאר עמין עעכו"ם בארעא קדישא, ולא אתגלו מעל ארעא, ועל דא כתיב, כי דלונו מאד, דלית לן עובדין דכשרן כדקא חזי, ובגין כך כי דלונו מאד מהר יקדמונו רחמיך.

— 40 —
רבי יוסי פתח ואמר, עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, וכתיב עבדו את ה' בשמחה באו לפניו ברננה. תא חזי, כל ב"נ דאתי למפלח ליה לקודשא בריך הוא, בצפרא ובפניא בעי למפלח ליה לקב"ה.
בצפרא, כד סליק נהורא, ואתערותא דסטר ימינא אתער בעלמא, כדין בעי בר נש, לאתקשרא בימינא דקב"ה, ולמפלח קמיה בפולחנא דצלותא. בגין דצלותא אחסין תוקפא לעילא, ואמשיך ברכאן מעומקא עלאה, לכלהו עלמין, ומתמן אמשיך ברכאן לתתאי, ואשתכחו עלאין ותתאין מתברכאן, בההוא פולחנא דצלותא.
פולחנא דצלותא, דקא בעי בר נש למפלח קמי קודשא בריך הוא, בשמחה וברננה, לאכללא לכנסת ישראל בינייהו, ולבתר לייחדא יחודא כדקא חזי, דכתיב דעו כי ה' הוא אלקים, דא רזא דיחודא ברזא דפולחנא.
ועם כל דא, בעי בר נש למפלח קמיה דקב"ה בחדוה, ולאחזאה חדוה בפולחניה, ואלין תרין שמחה ורננה, לקבל תרין אלין, תרין צלותין, תרין קורבנין ליומא לקבל תרין אלין, דאינון שמחה ורננה, שמחה בצפרא, ורננה ברמשא, ועל דא את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים.
ועל דא, צלותא דערבית רשות איהי, בגין דההיא שעתא מחלק טרפא לכל חילהא, ולאו שעתא לאדכרא אלא למיהב מזונא. ביממא היא מתברכת מתרין סטרין אלין, בצפרא וברמשא מגו שמחה ורננה, ובליליא פליג ברכאן לכלא כדקא חזי, הה"ד ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וגו'.

— 41 —
פתח רבי חזקיה ואמר, תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב. אמאי מנחת ערב ולא צלותא דצפרא, דלא כתיב תכון תפלתי בבקר. אלא הכי אתמר, תכון תפלתי קטרת לפניך, קטרת לא אתיא אלא על חדוה, הה"ד שמן וקטרת ישמח לב. וע"ד כהנא כד אדליק בוצינין, הוה מקריב קטרת, כד"א בהטיבו את הנרות יקטירנה ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה. בצפרא: על חדוה, דשעתא גרים. ברמשא: למחדי סטר שמאלא, והכי אתחזי. ולעלם לא אתי אלא על חדוה.
ותא חזי קטרת מקשר קשרין, ואחיד לעילא ותתא, ודא אעבר מותא וקטרוגא ורוגזא, דלא יכיל לשלטאה בעלמא, כמה דכתיב ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטרת והולך מהרה וגו'. לבתר דא כתיב וירץ וגו', ויכפר על העם, וכתיב ויעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה. בגין דלא יכלין כל סטרין בישין וכל מקטרגין למיקם קמי קטרת, ועל דא איהו חדוה דכלא וקשורא דכלא.
ובשעתא דמנחה, דדינא שריא בעלמא, אתכוון דוד בההוא צלותא, דכתיב תכון תפלתי קטרת לפניך וגו'. והאי צלותא דסליק, יעבר רוגזא דדינא קשיא, דשליט השתא בהאי זמנא, בההוא קטרת, דדחי ואעבר קמיה כל רוגזא, וכל קטרוגא דעלמא, היינו דכתיב מנחת ערב, דדינא תליא בעלמא.
ת"ח, כד אתחרב בי מקדשא, בשעתא דאתוקד, זמן מנחה הוה, ועל דא כתיב, אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב. מאן צללי ערב. אינון מקטרגין דעלמא, ורוגזי דדינין, דזמינין בההיא שעתא. וע"ד תנינן, דבעי בר נש לכוונא דעתיה, בצלותא דמנחה. בכלהו צלותא בעי בר נש לכוונא דעתיה, ובהאי צלותא יתיר מכלהו, בגין דדינא שריא בעלמא. וע"ד זמן צלותא דמנחה, יצחק תקין ליה, והא אוקמוה.

— 42 —
עד דהוו אזלי, אעלו בחד טורא, א"ר יוסי, האי טורא דחלא, נהך ולא נתעכב הכא, בגין דטורא דחילא הוא. אמר רבי יהודה, אי הוה חד, הוה אמינא הכי, דהא תנינן דמאן דאזיל יחידאי באורחא אתחייב בנפשיה, אבל תלתא לא, וכל חד וחד מינן, אתחזי דלא תעדי מינן שכינתא.
א"ר יוסי, הא תנינן דלא יסמוך בר נש על נסא. מנלן. משמואל, דכתיב איך אלך ושמע שאול והרגני, והא אתחזי שמואל יתיר מינן. אמר ליה, אפילו הכי, איהו הוה חד, והזיקא אשתכח לעינא. אבל אנן תלתא, והזיקא לא אשתכח לעינא. דאי משום מזיקין. הא תנינן, דלתלתא לא מתחזי, ולא מזקי, ואי משום לסטים, לא משתכחי הכא, דהא רחיק מיישובא האי טורא, ובני נשא לא משתכחי הכא, ברם דחילו הוא, דחיוון ברא דמשתכחין הכא.
פתח ואמר המלאך הגואל אותי מכל רע, האי קרא אית לאסתכלא ביה, הגואל, אשר גאל מבעי ליה, מאי הגואל. בגין דהוא משתכח תדיר לגבי בני נשא, ולא אעדי מב"נ זכאה לעלמין. תא חזי, המלאך הגואל אותי דא שכינתא, דאזיל עמיה דב"נ תדיר, ולא אעדי מניה, כד ב"נ נטיר פקודי אורייתא. וע"ד יזדהר בר נש, דלא יפוק יחידאי באורחא, מאי יחידאי. דיזדהר ב"נ למטר פקודי דאורייתא, בגין דלא תעדי מניה שכינתא, ויצטרך למיזל יחידאי, בלא זווגא דשכינתא.
תא חזי, כד נפיק בר נש לאורחא, יסדר צלותא קמי מאריה, בגין לאמשכא עליה שכינתא, ולבתר יפוק לאורחא, וישכח זווגא דשכינתא, למפרק ליה באורחא, ולשזבא ליה, בכל מה דאצטריך.
מה כתיב ביעקב, אם יהיה אלקים עמדי, דא זווגא דשכינתא. ושמרני בדרך הזה, למפרק לי מכלא, ויעקב יחידאי הוה בההוא זמנא, ושכינתא אזלת קמיה, כל שכן חברייא דאית בינייהו מלין דאורייתא, על אחת כמה וכמה.
א"ר יוסי, מאי נעביד, אי נתעכב הכא, הא יומא מאיך למיעל, אי נהך לעילא, טורא רב איהו, ודחילו דחיוון חקלא דחילנא. א"ר יהודה, תווהנא עלך ר' יוסי. א"ל הא תנינן דלא יסמוך בר נש על ניסא, דקב"ה לא ירחיש ניסא בכל שעתא. א"ל ה"מ יחידאי, אבל אנחנא תלתא, ומלי אורייתא ביננא, ושכינתא עמנא, לא דחילנא.

— 43 —
עד דהוו אזלי, חמו לעילא בטורא, טנרא חד, וחד מערתא בגווה. א"ר יהודה, ניהך וניסק לההוא טינרא, דאנא חמי חדא מערתא תמן. סליקו לתמן, וחמו ההיא מערתא. א"ר יוסי, דחילנא, דילמא ההיא מערתא אתר דלחיוון איהו, ולא יפגעו לון הכא.
א"ר יהודה לר' חזקיה, הא חמינא דר' יוסי דחיל איהו, אי תימא בגין דאיהו חטאה, דכל מאן דדחיל, חטאה איהו, דכתיב פחדו בציון חטאים, הא לאו איהו חטאה, וכתיב וצדיקים ככפיר יבטח. א"ר יוסי, בגין דנזקא שכיח.
א"ל אי נזקא שכיח, הכי הוא, אבל הכא לא אשתכח נזקא, ולבתר דאנן ניעול למערתא, לא ליעול נזקא, לצערא לן. עאלו למערתא, א"ר יהודה, נפלוג ליליא לתלת משמרות דהוי ליליא, כל חד וחד מנן, ליקום על קיומיה, בהני תלת סטרי ליליא, ולא נדמוך.
פתח ר' יהודה ואמר, משכיל לאיתן האזרחי, האי תושבחתא אברהם אבינו אמרה בשעתא דאשתדל בפולחנא דקב"ה, ועביד חסד עם בני עלמא, דישתמודעון כלא לקב"ה, דקב"ה שליט על ארעא. ואקרי איתן. בגין, דאתקף בתקיפו ביה בקב"ה.
חסדי ה' עולם אשירה, וכי מסטרא דחסידים אתיין לזמרא, אלא הכא אתכליל סטרא דשמאלא בימינא, וע"ד קב"ה נסי לאברהם, ובחין ליה, והא אתמר דיצחק בר תלתין ושבע שנין הוה בההוא זמנא, מאי נסה את אברהם, נסה את יצחק מבעי ליה. אלא נסה את אברהם, דישתכח בדינא, ולאתכללא בדינא, דישתכח שלים כדקא יאות, וע"ד חסדי ה' עולם אשירה.
ד"א חסדי ה' עולם אשירה, אינון חסדים, דקב"ה עביד עם עלמא. לדור ודור אודיע אמונתך בפי, טיבו וקשוט, דעביד עם כלא. לדור ודור אודיע אמונתך, דא מהימנותא דקב"ה דאודע אברהם בעלמא, ואדכר ליה בפומא דכל בריין, ועל דא אודיע אמונתך בפי.
וקב"ה אודע ליה לאברהם רזא דמהימנותא, וכד ידע רזא דמהימנותא, ידע דאיהו עיקרא וקיומא דעלמא, דבגיניה אתברי עלמא, ואתקיים, הה"ד כי אמרתי עולם חסד יבנה וגו'. דכד ברא קב"ה עלמא, חמא דלא יכיל למיקם, עד דאושיט ימינא עליה ואתקיים, ואי לאו דאושיט ימינא עליה, לא אתקיים, בגין דעלמא דא בדינא אתברי, והא אוקימנא.
ואתמר בראשית, ורזא כללא חדא, תרין גוונין הכא, בראשית, אע"ג דאמרן שירותא מתתא לעילא, ראשית הכי נמי מעילא לתתא, וקאמרינן ב' ראשית, כדקאמרינן בית קדש הקדשים, דהאי אתייהיבת לההוא ראשית, ומלה כלילא איהי כחדא.
ובהאי בי"ת אתברי עלמא דא, ולא אתקיים אלא בימינא, והא אוקמוה בהבראם: באברהם כתיב, ובגין כך, אמרתי עולם חסד יבנה. ובנינא קדמאה דעלמא, ההוא נהורא דיומא קדמאה, הוה ביה לקיימא. ולבתר ביומא תניינא, בשמאלא. ובהנהו אתקן שמים, וכתיב שמים תכין אמונתך בהם.
ד"א שמים תכין אמונתך בהם, שמים באינון חסדים אתקנו, ורזא דאמונה אתקנת בהו, דלית תקונהא אלא מגו שמים.
כרתי ברית לבחירי, דא הוא רזא דמהימנותא. ד"א, דא איהו צדיק דמיניה נפקין ברכאן לכלהו תתאי, וכל חיוון קדישן, כלהו אתברכאן, מן ההוא נגידו דנגיד לתתאי, ובגין כך כתיב, כרתי ברית לבחירי.
נשבעתי לדוד עבדי, דא רזא דמהימנותא, דאיהו קיימא תדיר בצדיק דא, קיומא דעלמא, דלא יתבדרון לעלמין, בר בזמנא דגלותא, דנגידו דברכאן אתמנעו, ורזא דמהימנותא לא אשתלים, וכל חדוון אתמנעו. וכד עייל ליליא, מההוא זמנא, חדוון לא עאלו קמי מלכא.
ואע"ג דחדוון לא אתערו, אבל לבר קיימי ומזמרי שירתא, וכד אתפליג ליליא, ואתערותא סלקא מתתא לעילא, כדין קב"ה אתער כל חילי שמיא לבכיה, ובעט ברקיעא, ואזדעזען עלאי ותתאי.
ולית נייחא קמיה, בר בזמנא דמתערי לתתא באורייתא, כדין, קב"ה, וכל אינון נשמתין דצדיקיא, כלהו צייתין וחדיין לההוא קלא וכדין נייחא, קמיה אשתכח. בגין דמיומא דאתחריב מקדשא לתתא, אומי קב"ה, דלא ייעול בגו ירושלם דלעילא, עד דיעלון ישראל לירושלם דלתתא, דכתיב בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר, והא אוקמוה חברייא.
וכל אינון מזמרי, קיימי לבר, ואמרי שירתא, בתלת פלגי ליליא, וכלהו משבחן בתושבחתן ידיעאן, וכלהו חילי שמיא, כלהו מתערי בליליא, וישראל ביממא, וקדושה לא מקדשי לעילא, עד דמקדשי ישראל לתתא, וכדין כל חילי שמיא מקדשי שמא קדישא כחדא. וע"ד ישראל קדישין, מתקדשין מעלאי ותתאי כחדא, הה"ד קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם.
פתח ר' יוסי ואמר, על מה אדניה הטבעו, האי קרא קב"ה א"ל, בגין דכד ברא עלמא, לא ברא ליה אלא על סמכין, דאינון ז' סמכין דעלמא, כד"א חצבה עמודיה שבעה, ואינון סמכין לא אתיידע על מה קיימין.
בגין דאיהו רזא עמיקא סתימא דכל סתימן, ועלמא לא אתברי, עד דנטל אבנא חדא, ואיהו אבנא דאתקרי אבן שתיה, ונטל לה קב"ה, וזרק לה לגו תהומא, ואתנעיץ מעילא לתתא, ומניה אשתיל עלמא, ואיהי נקודה אמצעיתא דעלמא, ובהאי נקודה קיימא קדש הקדשים, הה"ד או מי ירה אבן פנתה, כד"א אבן בחן פנת יקרת, וכתיב אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה.
ת"ח, האי אבן, אתכרי מאשא ומרוחא וממיא, ואתגליד מכלהו, ואתעביד אבנא חדא, וקיימא על תהומי, ולזמנין נבעין מניה מיא, ואתמליין תהומי, והאי אבנא קיימא לאת באמצעיתא דעלמא, והאי איהו אבן דקיים ואשתיל יעקב, שתילו וקיומא דעלמא, הה"ד ויקח יעקב אבן וירימה מצבה.
והאבן הזאת אשר שמתי מצבה וגו', וכי האי אבן שוי ליה יעקב, והא האי אבן אתברי בקדמיתא, כד ברא קב"ה עלמא. אלא דשוי לה קיומא דלעילא ותתא, ועל דא אשר שמתי מצבה כתיב, מאי אשר שמתי. דכתיב יהיה בית אלקים, דשוי מדורא דלעילא הכא.
ת"ח האי אבן אית עלה שבעה עינים, כד"א על אבן אחת שבעה עינים, על מה אתקריאת שתייה. חד דמנה אשתיל עלמא. וחד, שתייה. שת יה, דשוי קב"ה לה, לאתברכא מנה עלמא, בגין דעלמא מנה מתברכא.
ות"ח בשעתא דעאל שמשא, הני כרובים דקיימין בהאי דוכתא, והוו יתבי באת, הוו אקשן גדפייהו לעיל, ופרשי לון, ואשתמע קול נגונא דגדפייהו לעילא, וכדין שראן לנגנא אינון מלאכין, דאמרי שירתא בשירותא דליליא, בגין דיסלק יקריה דקב"ה, מתתא לעילא. ומאי שירתא הוו אמרו, ההוא נגונא דגדפייהו דכרובים, הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' וגו', שאו ידכם קדש וגו', וכדין איהו שירתא לאינון מלאכי עלאי לזמרא.
במשמרתא תניינא, הני כרובים אקשי גדפייהו לעילא, ואשתמע קול נגונא דלהון, וכדין שראן לנגנא אינון מלאכין דקיימין במשמרתא תניינא, ומאי שירתא הוו אמרי בהאי שעתא, נגונא דגדפייהו דכרובים, הבוטחים בה' כהר ציון לא ימוט וגו'. וכדין איהו שירותא לאינון דקיימי בהאי משמרה תניינא לנגנא.
במשמרה תליתאה, הני כרובים אקשו גדפייהו, ואמרי שירתא, ומאי היא. הללויה הללו עבדי ה' וגו', יהי שם ה' מבורך וגו', ממזרח שמש וגו'. כדין אינון מלאכין דקיימי במשמרה תליתאה, כלהו אמרי שירתא.
וכלהו כוכבי ומזלי דברקיעא, פתחי שירתא, כמה דכתיב, ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלקים. וכתיב הללוהו כל כוכבי אור, דהא אינון ככבי דנהורא, מנגנן על נהורא.
כד אתי צפרא, וכדין נטלי שירתא אבתרייהו דישראל לתתא, וסלקא יקריה דקב"ה, מתתא ומלעילא, ישראל לתתא ביממא, ומלאכי עלאי לעילא, בליליא, וכדין אשתלים שמא קדישא בכל סטרין.
והאי אבן דקאמר, כלהו מלאכי עלאי, וישראל לתתא, כלהו אתקפו בהאי אבן, ואיהי סלקא לעילא, לאתעטרא גו אבהן ביממא. ובליליא, קב"ה אתי לאשתעשעא עם צדיקיא בגנתא דעדן.
זכאין אינון כל דקיימי בקיומייהו, ומשתדלין באורייתא בליליא, בגין דקב"ה, וכל אינון צדיקייא דבגנתא דעדן, שמעו קלייהו דבני נשא, אינון דמשתדלי באורייתא, כמה דכתיב היושבת בגנים וגו'.
ת"ח, האי אבן, איהו אבן טבא, ודא הוא רזא דכתיב ומלאת בו מלואת אבן ארבעה טורי אבן. ואלין אינון סדרין דאבן טבא, אשלמותא דאבן יקרה, בגין דאית אבן אחרא. דכתיב והסירותי את לב האבן וגו', וכתיב ואת רוחי אתן בקרבכם. והאי איהו אבן בחן פנת יקרת ואוקמוה.
ועל רזא דא כתיב, לוחות האבן, דאינון לוחות אתגזרו מהכא, וע"ד אקרון על שמיה דהאי אבן, והאי הוא רזא דכתיב, משם רועה אבן ישראל כמה דאתמר.
פתח ר' חזקיה ואמר, והאבנים תהיין על שמות בני ישראל שתים עשרה, אלין אבני יקרין עלאין, דאתקרון אבני המקום, כד"א ויקח מאבני המקום. והא אוקמוה. והאבנים על שמות בני ישראל, כמה דאית י"ב שבטים לתתא, הכי נמי לעילא תריסר שבטין, ואינון תריסר אבנין יקירין, וכתיב ששם עלו שבטים וגו', עדות לישראל דא ישראל, רזא דלעילא, וכלהו להודות לשם ה', וע"ד והאבנים תהיין על שמות בני ישראל.
וכמה דאית י"ב שעי ביממא, הכי אית י"ב שעי בליליא, ביומא לעילא, בליליא לתתא, כלא דא לקבל דא, הני י"ב שעי דבליליא מתפלגי לתלת פלגאן, וכמה ממני תריסין קיימי תחותייהו, דרגין על דרגין, כלהו ממנן בליליא, ונטלי טרפא בקדמיתא.
וכדין כד אתפליג ליליא, קיימין תרין סדרין מסטרא דא, ותרין סדרין מסטרא אחרא, ורוחא עלאה נפק בינייהו, וכדין כל אינון אלנין דבגנתא דעדן, כלהו פתחי שירתא, וקב"ה עאל בגנתא דעדן, הה"ד אז ירננו וגו' כי בא לשפוט את הארץ, כמה דכתיב, ושפט בצדק דלים. בגין דמשפט עאל בינייהו ואתמליא מניה גן עדן.
ורוחא דצפון אתער בעלמא, וחדוה אשתכח ונשיב ההוא רוחא באינון בוסמין, וסלקין ריחין לעילא, ומתעטרין צדיקיא בעטרייהו, ומתהנן מגו זיוא דאספקלריאה דנהרא.
זכאין אינון צדיקיא, דזכאן לההוא נהורא עלאה, וההוא נהורא דאספקלריאה דנהרא, נהיר לכל סטרין, וכל חד וחד מאלין צדיקיא, נטיל לחולקיה כדקא חזי ליה, והוה נטיל כל חד וחד כפום עובדוי דעבד בהאי עלמא, אית מנהון דמתכספי, מההוא נהירו דנטיל חבריה יתיר ונהיר, והא אוקמוה.
חולקיה דליליא, מכד שארי ליליא למיעל. כמה גרדיני נמוסין מתערין, ושטאן בעלמא, ופתחין סתימין, ולבתר כמה זינין לזנייהו, כמה דאוקימנא. וכדין כד אתפליג ליליא, סטרא דצפון נחית מעילא לתתא, ואחיד ביה בליליא, עד תרין חולקין דליליא.
ולבתר סטרא דדרום אתער, עד דאתי צפרא, וכד אתי צפרא, כדין דרום וצפון אחידו ביה, וכדין אתאן ישראל לתתא, סלקין לה בצלותהון ובעותהון לעילא, עד דסלקא ואתגניזת בינייהו, ונטלא ברכאן מרישא דכל רישין.
ואתברכא מההוא טלא דאתמשכא מלעילא, ומההוא טלא פריש לכמה סטרין, וכמה רבוון אתזנו מניה מההוא טלא, ומניה עתידין לאחייא מיתייא, הה"ד הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך, טלא מאינון נהורין עלאין דנהרין לעילא.

— 44 —
עד דהוו יתבי אתפליג ליליא, א"ל ר' יהודה לר' יוסי, השתא רוחא דצפון אתער, וליליא אתפלג, והשתא עדנא דקודשא ב"ה תאיב לקלהון דצדיקיא בהאי עלמא, אינון דמשתדלי באורייתא, השתא קב"ה ציית לן, בהאי אתר, לא נפסוק מלי דאורייתא.
פתח ואמר, המלאך הגואל אותי מכל רע, הא אתמר ואוקמוה. אבל תא חזי, כתיב הנה אנכי שולח מלאך וגו', דא הוא מלאך דאיהו פרוקא דעלמא, נטירו דבני נשא, והאי איהו דאזמין ברכאן לכל עלמא, בגין דאיהו נטיל לון בקדמיתא, ולבתר איהו אזמין לון בעלמא, ובגין דא כתיב, הנה אנכי שולח מלאך לפניך. ושלחתי לפניך מלאך.
והאי איהו מלאך, דלזמנין דכר, ולזמנין נוקבא, והכי איהו, דבזמנא דאיהו אזמין ברכאן לעלמא, כדין איהו דכר, ואקרי דכר. כדכורא דאזמין ברכאן לנוקבא. הכי איהו אזמין ברכאן לעלמא. ובזמנא דקיימא בדינא על עלמא, כדין אקרי נוקבא, כנוקבא דאיהי עוברא, הכי איהו אתמלי מן דינא, וכדין אקרי נוקבא. ועל דא לזמנין אקרי דכורא, ולזמנין אקרי נוקבא, וכלא רזא חדא.

— 45 —
כגוונא דא כתיב, ואת להט החרב המתהפכת, מלאכין אית שלחון בעלמא, דמתהפכין לכמה גוונין, לזמנין נוקבי, לזמנין דכורי, לזמנין דינא, לזמנין רחמי, וכלא בחד גוונא. כגוונא דא האי מלאך, בגוונין סגיאין איהו, וכל גוונין דעלמא, כלהו איתנהו בהאי אתר. ורזא דא כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה'. וכמה דאית ביה כל אינון גוונין, הכי נמי אנהיג לכל עלמא.
(תוספתא) רחימי עלאי, מארי דסכלתנו אסתכלו, הורמני ידיען בקולפי דסיכתא, קריבו למנדע, מאן מנכון מארי דעיינין בסכלתנו, וידע בשעתא דסליק ברעותא דרזא דרזין, לאפקא תלת גוונין כחדא כלילן, ואינון: חוור וסומק וירוק, תלת גוונין כחדא אשתליבאן דא עם דא, מזדווגן דא עם דא, מגרופיא תתאה אצטבע, ונפקא מגו גוונין אלין.
וכל גוונין אלין, אתחזון בהאי, חיזו איהו לאסתכלא, כעינא דבדולחא אתחזי בשעתא, כגוונא דבטש בגווה, הכי אתחזי לבר, אלין תלת גוונין סחרן להאי, וגוונא אזלא סלקא ונחתא, קסטורין דקטרא קביעי בגווה.
גוונין סחרין כלילן כחדא, סלקין לה לעילא ביממא, ונחתא בליליא, שרגא דדליק אתחזי בליליא, ביממא אסתתרת נהורא, טמירא במאתן וארבעין ותמניא עלמין, כלהו אזלין לגווה מלעילא לתתא, גו תלת מאה ושתין וחמש שייפין גניזא ואתכסיא לתתא.
מאן דמפשפש לאשכחא לה, יתבר גדפין קליפין טמירין, ויפתח תרעין, מאן דזכי למיחמי, יחמי גו ידיעה וסכלתנו, כמאן דחמי בתר כותלא. בר מן משה נביאה, מהימנא עלאה, דהוה חמי ליה עינא בעינא, לעילא באתר דלא אתיידע.
מאן דלא זכי, דחו ליה לבר, כמה חבילי טהירין אזדמנו לגביה, אזדמנן נפקי עליה, ואפקו ליה דלא יסתכל בענוגא דמלכא, ווי לון לאינון חייבין דעלמא, דלא זכאן לאסתכלא, כד"א ולא יבאו לראות כבלע את הקדש וגו'.
אמר רבי יהודה, מסתכל הוינא, והא מגו זהירין אלין, מסתכלן נשמתהון דצדיקיא, כד אתדבקו בהאי אתר, מגו זהירין אלין מסתכלין נשמתהון דצדיקיא. אינון גוונין, סלקין ואתכלילן כחדא. זכאה איהו מאן דידע לאכללא וליחדא כלהו כחדא, לאתקנא כלא באתר דאצטריך לעילא לעילא, וכדין אתנטיר בר נש בהאי עלמא, ובעלמא דאתי. (ע"כ תוספתא)

— 46 —
פתח רבי יוסי ואמר, ועז מלך משפט אהב אתה כוננת מישרים וגו', ועז מלך משפט אהב, דא קב"ה. ועז מלך: תוקפא דאתקף קב"ה, לאו איהו אלא במשפט, דהא במשפט אתקיים ארעא, כד"א מלך במשפט יעמיד ארץ.
ובגין כך, ועז מלך משפט אהב, ולא אתתקנת כנסת ישראל אלא במשפט, בגין דמתמן אתזנת, וכל ברכאן דנטלא, מתמן נטלא. ובגין כך ועז מלך משפט אהב, כל תאיבו, וכל רחימו דילה לקביל משפט. אתה כוננת משרים, רזא דתרין כרובים לתתא, דאינון תקונא ויישובא דעלמא, והא אתמר.

— 47 —
רבי חזקיה פתח ואמר, הללויה הללו עבדי ה' הללו את שם ה', האי קרא אית לאסתכלא ביה, כיון דאמר הללויה, אמאי הללו עבדי ה', ולבתר הללו את שם ה'. אלא הכי תנינן, מאן דמשבח לאחרא, אצטריך לשבחא ליה כפום יקריה, וכפום יקריה הכי אצטריך שבחיה, ותנינן מאן דמשבח לאחרא, בשבחא דלית ביה, הוא גלי גנותיה, וצבי לגלאה ליה, ועל דא, מאן דעביד הספדא על בר נש, אצטריך כפום יקריה, ולא יתיר, דמגו שבחיה אתי לגנותיה, ובכלא שבחא אצטריך כפום יקריה.
ת"ח, הללויה: הכא אית שבחא עלאה דמארי דכלא, אתר דלא שלטא ביה עינא למנדע ולאסתכלא, דאיהו טמירא דכל טמירין, ומאן איהו. י"ה, שמא עלאה על כלא.
ובג"כ הללויה: שבחא ושמא כחדא, כלילן כחדא, והכא סתים מלה דאמר הללויה, ולא אמר מאן הללויה, למאן אמרו הללו, אלא כמה די"ה סתים, הכי שבחא דשבוחי סתים אינון, דמשבחי לא ידענא מאן אינון, והכי אצטריך למהוי כלא סתים, ברזא עלאה, ולבתר דסתים ברזא עלאה, גלי ואמר, הללו עבדי ה' הללו את שם ה', בגין דדא איהו אתר, דלא סתים, כההוא עלאה טמירא דכל טמירין, דא הוא אתר דאקרי שם, כד"א אשר נקרא שם שם ה'.
קדמאה סתים דלא גליא, תניינא סתים וגליא, ובגין דקיימא באתגלייא, אמר אינון דקא משבחי לההוא אתר מאן אינון, וקאמר דאינון עבדי ה', דאתחזון לשבחא לאתר דא.
יהי שם ה' מבורך, מאי שנא דקאמר יהי. אלא יהי, רזא דאמשכותא מההוא אתר עלאה, דאיהו סתים דקאמרן, דאיהו י"ה, עד רזא דברית, דאיהו יו"ד תתאה, כגוונא דיו"ד עלאה, שירותא כסופא.
ובגין כך יהי, רזא דאמשכותא מטמירא דכל טמירין, עד דרגא תתאה, ובמלה דא אתקיים כל עובדא דבראשית, כד"א יה"י רקיע, יה"י מאורות, יה"י אור.
בכל אינון עובדין דלעילא כתיב יהי, בכל אינון עובדין דלתתא, לא כתיב יה"י, בגין דרזא דא דאיהו אמשכותא מרזא עלאה, סתימין דכל סתימין, לא אתקיים אלא במלין עלאי דלעילא, ולא אתמר באינון מלין תתאין דלתתא.
ובדא מתברך שמא קדישא בכלא, ועל דא כתיב יהי שם יי' מבורך וגו', ממזרח שמש עד מבואו, דא אתר עלאה, דקא נהיר מניה שמשא, ונהיר לכלא, ודא הוא אתר דרישא עלאה סתימאה.
ועד מבואו: דא הוא אתר קשרא, דאתקשר ביה מהימנותא כדקא חזי, ומתמן נפקן ברכאן לכלא, ועלמא מהכא אתזן, כמה דאתמר, ובגין כך קיימא האי אתר לאתזנא מעילא, ולאתברכא מתמן, וכלא קיימא באתערותא דלתתא, דמתערי אינון עבדי יי', כד מברכי שמא קדישא, כדקאמרן. ובגין כך דאיהו באתגלייא, כתיב הללו עבדי יי' הללו את שם יי'.
אדהכי הוה נהיר צפרא, נפקו מן מערתא, ובההוא ליליא לא דמיכו, אזלו בארחא, כד נפקו מאינון טורין, יתבו וצלו צלותא, מטו לחד כפר, ויתבו תמן כל ההוא יומא, בההוא ליליא נמו, עד דהוה פלגות ליליא קמו, לאתעסקא באורייתא.

— 48 —
פתח רבי יהודה ואמר ויברכם ביום ההוא לאמור בך יברך ישראל וגו', ויברכם ביום ההוא, מאי ביום ההוא, דהא סגי דקאמר ויברכם. ותו, כל לאמר כתיב חסר, והכא לאמר בוי"ו כתיב, מאי שנא.
אלא רזא איהו, ויברכם ביום ההוא, מאי ביום ההוא, רזא דדרגא דאתמנא על ברכאן לעילא. יום ההוא: יום מההוא אתר עלאה, דאקרי הוא, והאי יום ההוא, דלית פרודא בין יום ובין הוא, ובכל אתר היום ההוא, דא תרין דרגין, דרגא עלאה ותתאה דאינון כחדא.
ובגין כך, כד בעא יעקב לברכא לבנוי דיוסף, בריך לון ביחודא דלעילא ותתא כלהו כחדא, בגין דיתקיים ברכתהון, ולבתר כליל כלא כחדא, ואמר בך יברך ישראל. מאי בך. ודאי דא רזא דיחודא, בקדמיתא מתתא לעילא, ולבתר נחית לאמצעיתא, ולתתא. לאמור בוא"ו הא אמצעיתא. ולבתר נחית לתתא בך. והכי הוא יאות כדקא חזי, מתתא לעילא, ומעילא לתתא.
בך יברך ישראל, מאי ישראל, ישראל סבא, יבורך ישראל לא כתיב, אלא יברך, דהא ישראל נטיל ברכאן מלעילא, ולבתר איהו מברך לכלא, בהאי דרגא תתאה דייקא, דקאמר בך יברך ישראל לאמר.
ישימך אלהים כאפרים וכמנשה, אקדים ליה לאפרים בקדמיתא, בגין דאפרים על שמא דישראל אקרי. מנ"ל. מהא, דכד שבטא דאפרים נפק, עד לא אשתלים זמנא דשעבודא דמצרים, דחקו שעתא ונפקו מן גלותא, קמו עליהון שנאיהון וקטלו לון, וכתיב בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה, משמע דכתיב כל בית ישראל המה, ועל דא אקדים לאפרים קדם מנשה. בגין כך אפרים מטוליה לסטר מערב, ומטלנוי הוה.
ת"ח, ברכתא דבריך לבני יוסף, אמאי אקדים לון ברכאן, עד לא יברך לבנוי. אלא מכאן, דחביבותא דבני בנוי, חביב עליה דב"נ יתיר מבנוי, ובגין כך, אקדים חביבותא דבני בנוי קודם לבנוי, לברכא לון בקדמיתא.
ויברכם ביום ההוא לאמר, ר' יוסי פתח ואמר, יי' זכרנו יברך יברך את בית ישראל וגו', יי' זכרנו יברך: אלין גוברין. יברך את בית ישראל: אלין נשין. בגין דדכורין בעיין לאתברכא בקדמיתא, ולבתר נשין, ונשין לא מתברכן אלא מברכתהון דדכורין, דכד דכורין מתברכן כדין נשין מתברכן. ואי תימא מהא, דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו, דבעי לכפרא עליה בקדמיתא, ולבתר על ביתיה, בגין דמתברכא מניה.
ת"ח, דנשין לא מתברכן אלא מגוברין, כד אתברכן אינון בקדמיתא, ומהאי ברכתא מתברכן. אלא במאי אוקימנא יברך את בית ישראל, אלא קב"ה יהב תוספת ברכאן לדכורא דנסיב, בגין דמתברכא מיניה אתתא וכן בכל אתר, יהיב קב"ה תוספת ברכאן לדכורא דנסיב, בגין דמתברכא מההוא תוספת דברכאן. כיון דאנסיב ב"נ יהיב ליה תרין חולקין, חד ליה וחד לנוקביה, ואיהו, נטיל כלא, חולקיה וחולק נוקביה.
ת"ח ויברכם ביום ההוא, לבתר לאמור בוא"ו, הכא אתרמיזא ברא בוכרא, בני בכורי ישראל, וכתיב ואפרים בכורי הוא, ועל דא תוספת וא"ו.

— 49 —
ר' חזקיה פתח, גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו וגו', האי קרא אוקמוה בכמה אתר. אבל ת"ח, כל אינון נשמתין דהוו מיומא דאתברי עלמא, כלהו קיימי קמי קב"ה עד לא נחתו לעלמא, בההוא דיוקנא ממש דאתחזון לבתר בעלמא, וההוא חיזו דגופא דבר נש דקאים בהאי עלמא, הכי קאים לעילא.
ובשעתא דנשמתא דא זמינא לאחתא בעלמא, ההיא נשמתא בההיא דיוקנא ממש דקיימא בהאי עלמא, הכי קאים קמי קב"ה, ואומי לה קב"ה דיטור פקודי אורייתא, ולא יעבר על קיימין.
ומנ"ל דקיימין קמיה, דכתיב חי יי' אשר עמדתי לפניו, עמדתי ודאי, והא אוקמוה. ובג"כ גלמי ראו עיניך, עד לא יתחזי בעלמא. ועל ספרך כלם יכתבו, דהא כל נשמתין, בההוא דיוקנא דלהון, כלהו בספרא כתיבין. ימים יצרו, הא אוקמוה יצרו ודאי, ולא אחד בהם, בהאי עלמא למיקם בקיומא דמאריהון, כדקא חזי.

— 50 —
ת"ח, יומין דב"נ, כד זכי בהאי עלמא בעובדין טבאן, יומין דיליה אתברכאן לעילא, מההוא אתר דאיהו מדת יומוי. פתח ואמר הודיעני יי' קצי ומדת ימי מה היא וגו', האי קרא אוקמוה, אבל ת"ח, קצי: דא קץ הימין, דאיהו מתקשר ביה בדוד. ומדת ימי מה היא, דא איהו דאתמני ממש על יומוי.
א"ר יהודה, הא שמענא מר' שמעון, דהאי קרא אתמר, על אינון יומין דאתגזרו עלוי מאדם קדמאה, דאינון ע'. דהא אתמר, דחיין כלל לא הוו ליה, אלא דיהיב ליה אדם מאינון יומין דיליה, שבעין שנין.
ורזא דא, וילון לא משמש כלום, וסיהרא לא נהרת מגרמה כלל, ושבעין שנין נהרין לה, בכל סטרהא. ואינון חיי דוד סתם. ועל דא בעא דוד לקב"ה, למנדע רזא דא, על מה לית לה חיין לסיהרא מגרמה, ולמנדע עקרא דילה.
ומדת ימי מה היא, דא הוא דרגא עלאה סתימא, דאיהו קיימא על כל אינון יומין, דאינון חיין דילה, אתר דנהיר לכלא. אדעה מה חדל אני: אמר דוד: אנדע על מה חדל אנא נהורא מגרמי, ואתמנע מני, כשאר כל אינון נהוראין עלאין דאית לון חיין לכלהו, ואנא על מה אנא חדל, ועל מה אתמנע מני. ודא הוא דבעא דוד למנדע, ולא אתייהיב ליה רשותא למנדע.

— 51 —
ת"ח, כל ברכאן עלאין, כלהו אתמסרו להאי דרגא, לברכא לכלא. ואע"ג דלית לה נהורא מגרמה, כל ברכאן, וכל חידו, וכל טיבו, כלהו קיימין בה, ומנה נפקי, ועל דא אתקריאת כוס של ברכה. ואקרי ברכה ממש, כמה דכתיב ברכת ה' היא תעשיר, ועל דא כתיב ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה.
ובגין כך אית לה בכלהו שיור, ומכלהו אתמליא, ומכלהו אית בה, ואתברכא מכל אינון ברכאן עלאין, ואתמסרו לה ברכאן לברכא, מנלן, דאמר רבי יצחק, יעקב בריך לבנוי דיוסף, מאתר דא דכל ברכאן אתמסרו בידיה לברכא, כד"א והיה ברכה, מכאן ולהלאה ברכאן אתמסרו בידך.
תא חזי, כגוונא דא אנן מברכן ומשבחין לשמא דא, וע"ד הלילא, דאינון יומין דקאמרי הלילא. דאמר רבי חייא בהלילא צריכין ג' דרגין, חסידים, צדיקים, וישראלים. חסידים, מסטרא דימינא, צדיקים מסטרא דשמאלא, וישראל מכל אינון סטרין, בגין דישראל כלילן מכלהו, ועל דא אסתלק תושבחתא דקודשא בריך הוא מכלא, וכן בכל אתר דישראל משבחן ליה לקודשא בריך הוא מתתא, אסתלק יקריה בכלא.

— 52 —
(תוספתא) קל גלגלא מתגלגלא מתתא לעילא, רתיכהא טורקהא אזלין ומתגלגלי. קל נעימותא סלקא, ונחתא, אזלא ושטיא בעלמא. קל שופרא נגיד בעומקי דדרגי אסחר גלגלא סחרנהא.
יתבין תרין מגרופין, מימינא ומשמאלא, בתרין גוונין משתאבין דא בדא, דא חוור ודא סומק, ותרווייהו סחרין גלגלא לעילא, אסחר לימינא חוורא סלקא, ואסחר לשמאלא סומקא נחתא. וגלגלא אסחר תדיר ולא שכיך.
תרין צפרין סלקין, דקא מצפצפן, חד לסטר דרום, וחד לסטר צפון. פרחין באוירא צפצופא, וקל נעימו דגלגלא מתחברן כחדא, כדין מזמור שיר ליום השבת. וכל ברכאן נגדין בלחישו בדא נעימו, מגו רחימו דקול שופרא.
לקבלא אינון ברכאן, נחתין מלעילא לתתא, ואתגניזו כחדא בגו עומקא דבירא, נביעו דבירא דלא פסקא בלחישו, עד דאתמליא ההוא גלגלא סחרא.
אינון תרין מגרופין סחרן, חד דימינא, קרא בחיל ואמר, זהירו דזהרין דסלקא ונחתא, תרי אלפי עלמי"ן אזדהרו. עלמא דאמצעיתא בגווייהו, אזדהר בזוהרא דמארך. כל אינון מארי דעיינין, אסתכלו ופקחו עיניכון, ותזכון להאי נהירו, להאי עדונא, אלין אינון ברכאן דנגדי מלעילא, מאן דזכי, גלגלא סלקא אסחר לימינא, ואנגיד ואמשיך לההוא דזכי, ואתעדן מאלין ברכאן עלאין דזהרן, זכאין אינון דזכאן בהו.
וכד לא זכי, גלגלא אסחר, וההוא מגרופא דלסטר שמאלא, אסחר ונחת לתתא, ואמשיך דינא על האי דלא זכי, וקלא נפקת, ווי לאינון חייבין דלא זכו. מההוא סטרא, נפיק אשא דשלהובא דדליק, דשארי על רישיהון דחייביא. זכאין אינון, כל אינון דאזלו באורח קשוט בהאי עלמא, למזכי לההוא נהורא עלאה, ברכאן דצחצחן, כמה דאת אמר והשביע בצחצחות נפשך (עד כאן תוספתא).

— 53 —
ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו וגו', רבי אבא פתח ואמר, פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם, האי קרא אוקמוה, ואקשו ביה חברייא, פנה, הקשיב מבעי ליה, או שמע, מאי פנה.
אלא כל צלותין דעלמא צלותין. וצלותא דיחיד, לא עאל קמי מלכא קדישא, אלא בחילא תקיפא. דעד לא עאלת ההיא צלותא לאתעטרא בדוכתה, אשגח בה קב"ה, ואסתכי בה, ואסתכי בחובוי ובזכותיה דההוא ב"נ, מה דלא עביד כן בצלותא דסגיאין, דצלותא דסגיאין כמה אינון צלותין דלא מן זכאין אינון, ועאלין כלהו קמי קודשא בריך הוא, ולא אשגח בחובייהו.
בג"כ, פנה אל תפלת הערער, מהפך ואסתכי בה, ואסתכי בה במה רעותא אתעביד, ומאן ההוא ב"נ דצלי צלותא דא, ומאן אינון עובדוי. בג"כ, ליבעי ליה לב"נ, דלצלי צלותא בצבורא. מאי טעמא, בגין דלא בזה את תפלתם, אע"ג דלאו כלהו בכוונה ורעותא דלבא.
ד"א פנה אל תפלת הערער, דא יחידאי דאתכליל בסגיאין. ומאן הוא יחידאי דאתכליל בסגיאין, הוי אימא דא יעקב, דאיהו כליל בתרין סטרין, וקרא לבנוי, וצלי צלותיה עלייהו. מאן צלותא דיתקבלון בשלימו לעילא, צלותא דלא ישתצון בגלותא.
בהאי שעתא דיעקב קרא לון, אסתלק מניה שכינתא, והא אוקמוה. ות"ח, בשעתא דיעקב הוה קארי לבנוי, אזדמנו אברהם ויצחק תמן, ושכינתא על גבייהו. ושכינתא הוה חדי ביה ביעקב, לאתחברא באבהן, לאתקשרא עם נפשייהו כחד, למהוי רתיכא.
בשעתא דפתח יעקב, ואמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, באחרית: דא שכינתא, כביכול יהב עציבו ביה, ואסתלק. ולבתר אהדרו לה בנוי, ביחודי דמילייהו, ופתחו ואמרו שמע ישראל וגו'. בההיא שעתא קאים לה יעקב, ואמר בשכמל"ו, ואתיישבת שכינתא בדוכתה.
ויקרא יעקב, מאי קריאה הכא. אלא קריאה, לקיימא דוכתייהו, לקיימא לון לעילא ותתא. ת"ח, בכל אתר קריאה בהאי גוונא, דכתיב ויקרא משה להושע בן נון יהושע, לקיימא דוכתיה, באתר דאצטריך, ולקשרא ליה. וכן ויקרא שמו יעקב. וכתיב ויקרא לו אל אלהי ישראל, קב"ה קיים ליה לאתר דא בשמא דא. קריאה לקיומא קא אתיא.
אי תימא ויקראו אל אלקים, קראתי מצרה לי אל ה', הכי הוא ודאי, לקשרא ולקיימא קיומא לעילא, ומאן איהו, סדורא דשבחא דמאריה, וכל אינון מלין דבעאן קמי מאריה, קיומא יהיב ליה למאריה, דאחזי דביה תליא כלא, ולא באתר אחרא, הא כלא קיים קיומא. כה"ג ויקרא יעקב אל בניו, קיים לון בקיומא שלים. כגוונא דא ויקרא אל משה, אתקיים בקיומיה.
אמר רבי יצחק, א' דויקרא, אמאי היא זעירא. א"ל, אתקיים משה בשלימו, ולא בכלא, דהא אסתלק מאתתיה. בספרי קדמאי אמרי לשבחא, ואנן הכי תנינן, מאי דאסתלק לעילא, יתקשר לעילא ולתתא, וכדין, איהו שלים. תו, אל"ף זעירא מאתר זעירא הוה, זעירא דאיהו רב באתחברותיה לעילא.
ויאמר, מאי ויאמר. הא אוקמוה, ואמרת בלבבך, אמירה בחשאי. האספו, אספו מבעי ליה, כד"א אספו לי חסידי. אלא קים לן האספו מאתר דלעילא הוא. האספו בקשורא שלים ביחודא חד. ואגידה לכם, מאי ואגידה, רזא דחכמתא איהו.
רבי יוסי שאיל לר"ש, א"ל, ואגידה, או ויגד, או ויגידו, וכן כלהו, דתנינן דרזא דחכמתא איהי, אמאי במלה דא איהו רזא דחכמתא. א"ל, בגין דאיהו מלה דאתיא בגימ"ל דל"ת בלא פרודא, והאי איהו רזא דחכמתא. מלה דאתיא בשלימו ברזא דאתוון, הכי הוא, כד אינון בחכמתא, אבל דל"ת בלא גימ"ל, לאו הוא שלימו, וכן גימ"ל בלא דל"ת. דהא דא בדא אתקשרו בלא פרודא, ומאן דאפריש לון, גרים לגרמיה מותא, ורזא דא חובא דאדם.
בג"כ, הוא מלה דרזא דחכמתא, ואע"ג דאית יו"ד לזמנין בין גימ"ל לדל"ת, לאו הוי פרודא, וכלא קשורא חדא, וע"ד מלה דא הכי הוא ודאי, ואגידה לכם, רזא דחכמתא, בעא לגלאה סופא דכל עובדיהון דישראל.
ואי תימא, דלא גלי מאי דבעא לגלאה, א"ה אמאי כתיב באורייתא מלה דיעקב שלימא, ואתפגים לבתר, ולא אשתלים מלה. אלא ודאי אשתלים, כל מה דאצטריך לגלאה גלי וסתים, אמר מלה וגלי לבר וסתים לגו. ומלה דאורייתא לא אתפגם לעלמין.
וכלא הוא סתים ביה באורייתא, בגין דאורייתא הוא שלימו דכלא, שלימו דלעילא ותתא, ולא אית מלה או את באורייתא פגימו, ויעקב כל מה דאצטריך ליה למימר אמר, אבל גלי וסתים, ולא פגים מכל מה דבעא אפילו אות אחת.
רבי יהודה ור' יוסי, הוו יתבי יומא חד אפתחא דלוד. אמר רבי יוסי לרבי יהודה, הא דחמינן דיעקב בריך לבנוי, חמינן ממה דכתיב, ויברך אותם, אבל אן ברכתא דלהון. א"ל כלא ברכאן אינון דבריך להו, כגון, יהודה אתה יודוך אחיך. דן ידין עמו. מאשר שמנה לחמו. וכן כלהו.
אבל מה דבעי לגלי לון לא גלי, דבעא לגלאה להו את הקץ. והא אוקמוה, דאית קץ לימינא, ואית קץ לשמאלא, ובעא לגלאה לון את הקץ, בגין לאסתמרא ולאתדכאה מערלה. ומאן דגלי לון אתידע ואתגלי, עד דעאלו לארעא קדישא, אבל מלין אחרנין לאו אינון באתגלייא, וסתימין אינון באורייתא, בהאי פרשתא דיעקב, ובאינון ברכאן.

— 54 —
פתח ואמר, ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני, מאי קא חמא יעקב למפתח בראובן, ליפתח ביהודה, דאיהו קדמאה לכל משריין, ואיהו מלכא, וחמינן דלא ברכיה וסליק ברכאן מניה, עד דאתא משה וצלי צלותא עליה, כמה דאת אמר יחי ראובן ואל ימות.
אבל ודאי ברכיה, וסלקא ההוא ברכתא לאתריה. לבר נש דהוה ליה בר, כד מטא זמניה לאסתלקא מעלמא, אתא מלכא עליה, אמר, הא כל ממונא דילי, ליהוי בידא דמלכא נטיר לבראי. כד חמי מלכא דברי אתחזי, יהיב ליה. כך יעקב אמר, ראובן בכרי אתה, רחימא דמעיי אנת, אבל ברכאן דילך יסתלקון בידא דמלכא קדישא, עד דיחמי בך, בגין דאזלת לקבל אפך וגו', כתרגומו.
ראובן בכורי אתה וגו'. רבי אלעזר פתח ואמר, ויאמר אלי הנבא אל הרוח וגו'. כמה אטימין אינון בני נשא, דלא ידעין ולא משגיחין ביקרא דמלכא, דהא אורייתא אכריז עלייהו בכל יומא, ולית מאן דציית אודניה לקבליה. האי קרא קשיא, כיון דכתיב הנבא אל הרוח, אמאי זמנא אחרא הנבא בן אדם ואמרת אל הרוח.
אלא מכאן אוליפנא רזא דחכמתא, תרין קיימין הכא, חד לאתערא מתתא לעילא, דאי לא מתערין לתתא, לא מתערין לעילא, ובאתערותא דלתתא אתער לעילא. הנבא אל הרוח מתתא לעילא. הנבא בן אדם ואמרת אל הרוח, מעילא לתתא.
דהא אפילו לעילא, באתערותא דלתתא, נקיט ההוא עלאה מעלאה מניה. כגון האי קרא, כה אמר ה' מארבע רוחות באי הרוח, מארבע רוחות, דא דרום ומזרח וצפון ומערב, ורוח אתיא ממערב, באתחברותא דאלין אחרנין, כד"א כרוה נדיבי העם וגו'.
ומהכא נפקין רוחין ונשמתין לבני עלמא לאצטיירא בהו. ופחי: כד"א ויפח באפיו נשמת חיים, תא חזי, נקיט מהאי גיסא, ויהיב בגיסא אחרא, ועל דא כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא. אמאי איננו מלא, בגין דנקיט ויהיב, אעיל ואפיק.
רבי אלעזר שאיל שאלתא לר"ש, אמר, הואיל וקב"ה גלי קמיה, דבני נשא ימותון, אמאי נחית נשמתין לעלמא, ואמאי אצטריך ליה. א"ל שאילתא דא קמייהו דרבנן שאילו כמה וכמה, ואוקמוה. אבל קב"ה יהיב נשמתין דנחתין להאי עלמא, לאשתמודעא יקריה, ונקיט לון לבתר, אי הכי אמאי נחתו.
אלא, רזא דא, הכי הוא. פתח ואמר, שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך, הא אוקימנא, בור: אתר דלא נביע מגרמיה, ואימתי נבעין הני מיא, בשעתא דאשתלים נשמתא בהאי עלמא, כד סלקא לההוא אתר דאתקשר ביה, כדין הוא שלים, מכל סטרין מתתא ומעילא.
וכד נשמתא סלקא, כדין אתער תיאובתא דנוקבא לגבי דכורא, וכדין נבעין מיא מתתא לעילא, ובור, אתעביד באר, מיין נביעאן, וכדין אתחברותא ויחודא ותיאובתא ורעוא אשתכח, דהא בנשמתא דצדיקא אשתלים ההוא אתר, ואתער חביבותא ורעותא לעילא, ואתחבר כחד.
ראובן בכרי אתה, הכי הוא ודאי, טפה קדמאה דיעקב הוה, ורעותיה באתר אחרא הוה כמה דאתמר. תא חזי, ראובן וכלהו שבטין תריסר, כלהו אתאחדן בשכינתא, וכד חמא יעקב לשכינתא על גביה, קרא לבנוי תריסר לאתחברא בה.
ותא חזי, ערסא שלימתא לא אשתכח, מן יומא דאתברי עלמא, כההיא שעתא דבעא יעקב לאסתלקא מעלמא, אברהם מימיניה, יצחק משמאליה, יעקב הוה שכיב בינייהו, שכינתא קמיה. כיון דחמא יעקב כך, קרא לבנוי, ואחיד לון סחרניה דשכינתא, וסדר לון בסדורא שלים.
מנ"ל דסדר לון סחרניה דשכינתא, דכתיב האספו, וכדין אשתכח תמן שלימו דכלא, וכמה רתיכין עלאין סחרנייהו. פתחי ואמרי, לך ה' הגדולה והגבורה וגו', כדין אתכניש שמשא לגביה דסיהרא, ואתקריב מזרח במערב, הה"ד ויאסוף רגליו אל המטה, ואתנהיר סיהרא, ואשתכח בשלימו, וכדין ודאי תנינן, יעקב אבינו לא מית. כיון דחמא יעקב סטרא שלים, מה דלא אשתכח הכי לבר נש אחרא, חדי, ושבח ליה לקב"ה, ופתח ובריך לבנוי, כל חד וחד כדקא יאות ליה.

— 55 —
ר' יוסי ורבי ייסא הוו אזלי בארחא, אמר ר' ייסא הא ודאי תנינן, כל בנוי דיעקב אתקנו בסדורא שלים, ואתברכו כל חד וחד כדקא יאות ליה, מאי קא נימא בהאי קרא, דכתיב מאשר שמנה לחמו וגו'. א"ל לא ידענא, בגין דלא שמענא ביה מבוצינא קדישא, אלא אנת ואנא ניזיל לגבי בוצינא קדישא. אזלי כד מטו לגבי דרבי שמעון, אמרו מלה, ושאילו שאילתא, אמר לון, ודאי רזא דחכמתא הוא.
פתח ואמר, אשר ישב לחוף ימים ועל מפרציו ישכון, אמאי יתיב תמן. אלא מאן דיתיב בשפתא דימא, אשתמש בתפנוקי עלמא, והכא אשר דא פתחא עלאה דצדיק כד אתברכא לארקא ברכאן בעלמא. והאי פתחא אשתמודע תדיר ברכאן דעלמא, ואקרי אשר, ודא הוא עמודא מאינון דקאים עלמא עלייהו.
וההוא אתר דאקרי לחם עוני, מההוא אתר אתקין, הה"ד מאשר שמנה לחמו, מה דהוה לחמא דמסכנא, אתהדר לחם פנג. בגין דאריק וארמי ביה ברכאן ותפנוקין, וסופא דקרא אוכח, והוא יתן מעדני מלך. מאן מלך, דא כנסת ישראל, דמנה אתזן בתפנוקי עלמא, ודא יהיב להאי מלך כל ברכאן, כל חידו, וכל טיבו, הוא יהיב, ומנה נפקי. אמרו, אי לא אתינא לעלמא, אלא למנדע דא טב לן.

— 56 —
ראובן בוכרא דיעקב הוה, אמר רבי חייא, ליה הוה אתחזי כלא, ואתעבר מינה כלא, ואתיהיב מלכו ליהודה, בכירותא ליוסף, כהונתא ללוי, הה"ד פחז כמים אל תותר: לא תשתאר בהו. ומה דאמר כחי וראשית אוני, הכא ברכיה ופקדיה לקודשא בריך הוא.
לרחימא דמלכא, יומא חד אעבר בריה בשוקא, אמר למלכא, דא הוא ברי, ודאי רחימא דנפשאי, שמע מלכא, וידע דהא שאיל על בריה. כך יעקב, אמר ראובן בכורי אתה כחי וגו', הכא פקדיה למלכא.
פחז כמים אל תותר, הכא אמר מה דאערע ליה, דלא אשתאר בארעא, ושדי ליה לבר מארעא. לקבל דא, חד ממנא מסטרא דמשכנא לעילא, די ממנא תחות ידא דמיכאל, ואמרי לה תחות ידא דגברי"אל. ומיכאל הוא רישא בכל אתר מסטרא דחס"ד, וגבריאל מסטרא דשמאלא דגבור"ה. ויהודה עד רד עם אל, סטר גבורה, בי דינא אקרי, וסמיך ליה ראובן, אע"ג דמלכו הוה דיהודה, ראובן סמוך לקבליה הוה.
אר"ש, זמינין אינון בני ראובן, לאגחא תרין קרבין בגו ארעא. ת"ח, כתיב כחי, בגלותא דמצרים. וראשית אוני, דאינון הוו קדמאין לגבי אחוהון לקרבא. יתר שאת, לגלותא דאשור, דמתמן גלו בני גד ובני ראובן קדמאי מכלהו, וסבלי כמה בישין, וכמה ענויין סבלו, ולא תבו עד כען.
ויתר עז לזמנא דמלכא משיחא יתער בעלמא, אינון יפקון ויגחון קרבין בעלמא, וינצחון, ויתקפון על עממיא, ובני עלמא ידחלון מנייהו וירתתון קמייהו, ויחשיבו לאתגברא במלכותא, ולא ישתארון ביה, הה"ד פחז כמים אל תותר, מ"ט לא ישתארון ביה, ואפילו בסטרא חד דעלמא, בגין כי עלית משכבי אביך, דזמינין לאעלא ולאגחא קרבין בגו ארעא קדישא, משכבי אביך דייקא, זו ירושלם.
ת"ח, בארבע סטרי עלמא, אתבדרו בני ראובן בגלותא, לקבליהון דכל ישראל, דאתגלו בגלותא ארבע זמנין, בארבע סטרי עלמא, הה"ד, כחי חד, וראשית אוני תרי, יתר שאת תלת, ויתר עז ארבעה. כגוונא דא זמינין אינון לאגחא קרבא בארבע סטרי עלמא, ולמשלט בקרבייהו על כלא, וינצחון עממין סגיאין, וישלטון עלייהו.
פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך, הכא אתרמיז על הרהורא קדמאה דהוה ליה ליעקב. בהאי טפה קדמאה ברחל, דאלמלא הרהורא דההיא טפה הוה באתרה, אשתאר ראובן בכלא, אבל פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך, עלית, בהרהורא אחרא, אז חללת וגו'.
דבר אחר, פחז כמים אל תותר, דהא כד יגחון קרבא בני ראובן בעלמא, וינצחון עממין סגיאין, לא ישתארון במלכותא, מ"ט, כי עלית משכבי, דזמינין לאגחא קרבא בארעא קדישא דייקא, דכתיב כי עלית משכבי אביך דא ירושלים. משכבי, משכב מבעי ליה. אלא, אביך דא ישראל סבא, משכבי אביך ולא משכב, בגין דהא בתרי זמני אתבני ירושלם, ותליתאה לזמנא דמלכא משיחא. ועל דא משכבי אביך. והכא אתגלייא ברכה, ומאי דהוה בההוא זמנא, ומא דהוה כד עאלו ישראל לארעא, ומה דיהא בזמנא דמלכא משיחא בעובדא דראובן.

— 57 —
שמעון ולוי אחים, אמר ר' יצחק, הכא אחיד לון, בסטרא שמאלא דשכינתא. דחמא עובדין דדינא קשיא, דלא יכיל עלמא למסבל. אמר ר' יוסי, ברכתא דלהון אן היא. אמר רבי יצחק, שמעון לא אתחזי להאי, דחמא ליה כמה עובדין בישין. ולוי דאתי מסטרא דדינא קשיא, וברכתא לא תליא ביה, ואפילו כד אתא משה, לא תלי ברכתיה ביה, דכתיב ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה, בקב"ה תלייא.
ת"ח כתיב זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדולות. זה הים גדול, דא שכינתא, דקיימא עליה דיעקב, כד בעא לאסתלקא מעלמא. ורחב ידים, דהא כל עלמא אמלי ואשתלים ואתצמצם תמן. שם רמש ואין מספר, דכמה מלאכי עלאי וקדישאי אשתכחו תמן. חיות קטנות עם גדולות, אלין אינון י"ב שבטין, בנוי דיעקב, דאשתכחו בהון בשלימו, חד אילה, וחד זאב, וחד ארי, וחד טלה. אמר רבי יצחק, אריה חד, וטלה חד, חד זאב, וחד גדי, וכן כלהו, לאשתכחא חיות קטנות עם גדולות.
רבי יהודה אמר, כלהו שפיר, אבל יהודה אריה, שמעון שור, והא אוקמוה חברייא דהוו משגיחין דא לקבל דא, דא מימינא, ודא משמאלא. לתורא דעובדוי בישין, אמרו נצייר אקונין דאריה בקופטיה, ויסתכל בדא וידחל מניה, כך שמעון שור, יהודה אריה.
שמעון לא זכה לברכאן, אלא טפל ליה משה ביהודה, כתיב הכא שמע ה' קול יהודה, וכתיב התם כי שמע ה' כי שנואה אנכי. א"ר יהודה, שמעון ולוי, אבוהון סליק לון למשה. א"ל ר' יוסי, מ"ט אבוהון סליק לון למשה. א"ל, אף אנן נסליק ליה לבוצינא קדישא עלאה.
אתו שאלו ליה לר"ש, אמר כמה חביבין מלין אטפח בידוי ובכה, אמר מאן יגלי לך מהימנא קדישא, אסתלקת בחייך על בני נשא, אסתלקת במותך, ואסתים דיוקנך. מפתחן דמארך אתמסרו בידך תדיר.
ת"ח, יעקב הוה ליה ארבע נשין, ואוליד בנין מכלהו, ואשתלים בנשוי. כד בעא יעקב לאסתלקא, שכינתא קיימי עלוי, בעא לברוכי לאלין, ולא יכיל, מקמי שכינתא דדחיל, אמר, היך אעביד, דהא תרווייהו מסטרא דדינא קשיא קא אתיין, אי אתקיף בשכינתא לא יכילנא, דהא ארבע נשין הוו לי, ואשתלימנא בהון, אלא אסלק לון למארי דביתא, דהא ביתא ברעותיה קיימא, ומה דבעי יעביד.
כך יעקב אמר, חולקין דנשין ובנין הא נסבית בהאי עלמא, ואשתלמנא, היך אתקיף במטרוניתא יתיר, אלא אסלק מלין למארי מטרוניתא, והוא יעבד מה דבעי, ולא ידחל.
ת"ח מה כתיב, וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים, מאריה דביתא, מאריה דמטרוניתא. כמה דכתיב אישה יקימנו ואישה יפרנו. דהא כלת משה כתיב. ועל דא, משה בריך מאן דבעא ולא דחיל, כדאוקימנא. ובגין כך אמר יעקב, הא חמינן דבני אלין בסטרא דדינא קשיא, ייתי מאריה דביתא ויברך לון.
משה ודאי איש האלקים היה, ורעותיה עביד בביתיה, כד"א אישה יקימנו. הה"ד ויאמר משה קומה ה'. ואישה יפרנו, הה"ד ובנחה יאמר שובה ה'. ודאי רעותיה עבד מאריה דביתא ולית דימחי בידיה. כבר נש דגזר על אנתתיה, ועבדא רעותיה. ועל דא יעקב אע"ג דהוה אחיד באילנא דחיי, לא הוה מארי דביתא, אלא לתתא, משה הוא לעילא, בגין כך סליק לון למאריה דביתא.
בסודם אל תבא נפשי וגו', ר' אבא פתח ואמר סוד יי' ליראיו וגו'. סוד יי' ליראיו, רזא עלאה דאורייתא, לא יהיב קב"ה אלא לאינון דחלי חטאה. ומאן דאינון דחלי חטאה אתגלי לון רזא עלאה דאורייתא, ומאן איהו, רזא עלאה דאורייתא, הוי אימא, דא את קיימא קדישא, דאקרי סוד ה' ברית קדש.
שמעון ולוי, אטרחו גרמייהו על האי סוד, באנשי שכם, דיגזרון גרמייהו ויקבלוי עלון האי סוד. וקרא אסהיד במרמה. תו בעובדא דזמרי בן סלוא, דפסל האי סוד. ויעקב אמר בסודם אל תבא נפשי. מאי נפשי. דא נפשא דעאלת ואתאחדת בברית עלאה לעילא, ואקרי נפש צרורא דחיי.
בקהלם אל תחד כבודי. הא אוקמוה, כד"א ויקהל עליהם קרח. אל תחד כבודי, דא כבוד ישראל סתם. וע"ד לא בריך לון אבוהון, בגין דסליק לון למשה. ר' חייא אמר מהני קראי משמע דלא אתאחיד דא בדא, ואצטריך הכי. וע"ד אית ביה כלא, ולית לך דרא בעלמא, דלא נחתא דינא דלהון לקטרגא בעלמא ואסגיאו מהדרי על פתחייהו דבני נשא, הא לך כלא.

— 58 —
יהודה אתה יודוך אחיך ידך בערף אויביך וגו'. ר' יוסי פתח עשה ירח למועדים וגו'. עשה ירח בגין לקדשא ביה ריש ירחין, וריש שתין. ולעלמין סיהרא לא נהיר אלא משמשא, וכד שמשא שליט, סיהרא לא שלטא, כד אתכניש שמשא, כדין סיהרא שלטא, ולית חושבן לסיהרא אלא כד אתכניש שמשא.
ותרווייהו עבד קב"ה לאנהרא, הה"ד ויתן אתם אלקים ברקיע השמים להאיר על הארץ וגו'. והיו לאותות, אלין שבתות, דכתיב כי אות היא. ולמועדים, אינון י"ט. ולימים, אלין רישי ירחין. ולשנים, אלין רישי שנין. דלהוון אומות העולם עבדין חשבן לשמשא, וישראל לסיהרא.
ואזלא הא, כי הא דאמר ר' אלעזר, כתיב הרבית הגוי לו הגדלת השמחה. הרבית הגוי, אלין ישראל, דכתיב בהו כי מי גוי גדול. וכתיב גוי אחד בארץ. לו: בגיניה. הגדלת השמחה, דא סיהרא, דאתרביאת בנהורא בגיניהון דישראל. אומות העולם לשמשא, וישראל לסיהרא, הי מנייהו עדיף. ודאי סיהרא לעילא, ושמשא דאומות העולם, תחות האי סיהרא הוא, וההוא שמשא מהאי סיהרא נהיר. חמי מה בין ישראל, להו. ישראל אחידו בסיהרא, ואשתלשלו בשמשא עלאה, ואתאחדו באתר דנהירא משמשא עלאה, ומתדבקן ביה, דכתיב ואתם הדבקים ביי' אלהיכם חיים כלכם היום.

— 59 —
יהודה אתה וגו'. ר' שמעון אמר, מלכו ליהודה אתקיים, והיינו דאמרינן, מאי דכתיב, הפעם אודה את ה', בגין דאיהו רביעאה, אודה את ה', בגין דאיהו רגלא רביעאה לכרסיא. יה"ו, דא רשימא דשמא עלאה, ובמה אשתלים, בה"א, והיינו ה"א בתראה דשמא קדישא, שמא קדישא שלים באתווי, וקשר דאחיד לון, על דא יודוך אחיך, דמלכו לך אתחזיא לאתקיימא ודאי. ויהודה עד רד עם אל ועם קדושים נאמן, מאן קדושים, אלין קדושים עליונין, דכלהו אודן לגביה, ושויוה נאמן, בגין כך הוא קדמאה בכולא, הוא מלכא על כלא.
ר"ש פתח ואמר, כל כבודה בת מלך פנימה. כל כבודה, דא כנ"י, כבודה: בגין דאיהו כבוד, דא על דא, דא דכר, ודא נוקבא, ואתקרי כבודה. בת מלך, היינו בת שבע, בת קול דאיהו קול גדול, והאי מלך עלאה הוא. פנימה: בגין דאית מלך דלאו איהו לגו כוותיה, והאי כבודה בת מלך.
ממשבצות זהב לבושה, בגין דאתלבשת ואתאחדת בגבורתא עלאה, והאי, אוף נמי מלך אקרי, ובגינה קיימא ארעא, אימתי, בשעתא דאתאחדת במשפט, כד"א מלך במשפט יעמיד ארץ. ודא קרינן מלכו דשמיא, ויהודה אתאחיד בה, וירית מלכותא דבארעא.
ר' יהודה ור' יצחק הוו קאזלי בארחא. אמר ר' יצחק, נפתח במלי דאורייתא וניזיל. פתח ר' יצחק ואמר, ויגרש את האדם וישכן מקדם לג"ע וגו'. האי קרא אוקמוה חברייא. אבל ויגרש, כב"נ דגריש לאנתתיה, את האדם דייקא.
ת"ח, רזא דמלה, אדם במה דחטא אתפס, וגרים מותא ליה ולכל עלמא, וגרים לההוא אילנא דחטא ביה, תירוכין, לאתרכא ביה, ולאתתרכא בבנוי לעלמין. הה"ד ויגרש את האדם, את דייקא, כמה דכתיב ואראה את ה', אוף הכי את האדם.
וישכן מקדם לג"ע וגו', האי לתתא. וכמה דכרובים לעילא, אית כרובים לתתא, והאי אילנא אשרי עלייהו. ואת להט החרב המתהפכת, אינון טפסי דשלהובי דאשא, מההוא חרבא דמתלהטא. המתהפכת, דא האי חרבא, דינקא בתרין סטרין, ואתהפכא מסטרא דא לסטרא אחרא. ד"א המתהפכת, דא להט אינון טפסי דשלהובא דקאמרן, דמתהפכן, לזמנין גוברין ולזמנין נשין ומתהפכן מדוכתייהו לכלא, וכל דא, לשמור את דרך עץ החיים. מאן דרך. כד"א הנותן בים דרך.
אמר ר' יהודה שפיר, והכי הוא ודאי, דגרים אדם לההוא אילנא דחטא ביה לאתרכא, ואפילו שאר בני עלמא נמי, כד"א ובפשעיכם שלחה אמכם, אבל שפיר קאמרת, דהא מדוכתיה משמע, דכתיב ויגרש את האדם, בגין דדא שלימו דאדם הוא.
ומההוא יומא אתפגים סיהרא, עד דאתא נח ועאל בתיבותא. אתו חייביא ואתפגים. עד דאתא אברהם, וקיימא בשלימו דיעקב ובנוי. ואתא יהודה ואחיד ביה, ואתקף במלכותא, ואחסין ליה אחסנת עלמין, הוא וכל בנוי בתרוי, הה"ד יהודה אתה יודוך אחיך. ודאי בשעתא דקיימו ישראל על ימא, דכלהו אודו ליה, ונחתו אבתריה בימא.
ידך בערף אויביך, כד"א יהודה יעלה. ישתחוו לך בני אביך, כללא דכל אינון שאר שבטין, בגין דא בני אביך, ולא בני אמך, בני אביך, הא כלהו שאר שבטין, דאף על גב דאתפליג לתרין מלכוון, כד הוו סלקין לירושלם, הוו סגידין וכרען למלכא דבירושלם, בגין דמלכותא דירושלם, ממלכותא קדישא מניה הוה.
ישתחוו לך, ולא כתיב וישתחוו, דאי כתיב וישתחוו, לאוספא לשאר עמין, וישתחוו לא כתיב, אלא בזמנא דייתי מלכא משיחא, דכתיב שרים וישתחוו, השתא דאמר ישתחוו, לאחזאה דישראל כלהו בלחודייהו, כלהו יפלחון לרישא דגולה, לראש דבבל, ולא שאר עמין.
גור אריה יהודה, בקדמיתא גור, ולבתר אריה, ורזא דמלה בקדמיתא נער, ולבתר איש, יי' איש מלחמה. מטרף בני עלית, מאי מטרף. לאכללא מלאך המות, דאיהו קיימא על טרף, לשיצאה בני עלמא, ולא משזיב, כד"א וטרף ואין מציל. ומההוא טרף אסתלקת שכינתא.
כרע: בגלותא דבבל. רבץ: בגלותא דאדום. כאריה: דאיהו תקיפא. וכלביא: דאיהו תקיפא יתיר, כך ישראל תקיפין אינון דבני עלמא עעכו"ם, מפתין ודחקין לון, ואינון קיימי בדתיהון ובנימוסיהון כאריה וכלביא.
כך שכינתא, דאע"ג דכתיב, נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, היא תקיפא כאריה וכלביא בהאי נפילה. מה אריה ולביא לא נפלין, אלא בגין למטרף טרפא, ולשלטאה, דהא מרחיק ארח טרפיה, ומשעתא דארח נפל, ולא קם עד דדליג על טרפיה ואכיל לה, כך שכינתא לא נפלה אלא כאריה וכלביא, בגין לנקמא מעמין עעכו"ם, ולדלגא עלייהו, כמא דאת אמר צועה ברוב כחו.
מי יקימנו, הוא לא יקום לנקמא מנייהו נוקמא זעירא, אלא מי יקימנו. מי כד"א, מי ירפא לך, והוא איהו עלמא עלאה, דביה שלטנותא לאתקפא לכלא. וכתיב, מבטן מי יצא הקרח ואוקמוה.
לא יסור שבט מיהודה וגו', אוקמוה חבריא, אבל עד כי יבא שיל"ה בה"א, בגין דשאר בו', לאחזאה הכא רזא דשמא קדישא י"ה, באתר אחרא שילו בלא ה', באתר אחרא שלה בלא י', והכא שיל"ה ביו"ד ה"א, רזא דשמא קדישא עלאה, דשכינתא תקום בשמא די"ה ואיהו רזא מ"י, כדקאמרינן.

— 60 —
אסרי לגפן עירה ולשרקה בני אתנו וגו'. רבי חייא פתח, ה' ישמרך מכל רע ישמור את נפשך, כיון דאמר ה' ישמרך מכל רע, אמאי ישמור את נפשך. אלא ה' ישמרך מכל רע, בהאי עלמא. ישמור את נפשך בההוא עלמא.
שמירה דהאי עלמא הוא, למהוי נטיר ב"נ, מכמה זינין בישין מקטרגין, דאזלין לקטרגא בני נשא בעלמא, ולאתדבקא בהו. בההוא עלמא מאי הוא, כמה דאמרן, כד נפיק ב"נ מהאי עלמא, אי איהו זכי, נשמתא דיליה סלקא ואתעטרת באתריה. ואי לא, כמה חבילין טריקין אזדמנן, לאנגדא ליה לגיהנם, ולאמסרא ליה בידא דדומה, דאתמסרא לממנא על גיהנם, ותליסר אלף רבוא ממנן עמיה, וכלהו אזדמנן על נפשייהו דחייביא.
תא חזי, שבעה מדורין אית ביה בגיהנם, ושבעה פתחין. ונשמתא דחייביא עאלת, וכמה טריקין, טהירין, נטורי תרעי, ועלייהו חד ממנא בכל תרעא ותרעא, ונשמתהון דחייביא אתמסרון לאינון ממנן, על ידא דדומה, כיון דאתמסרן בידייהו, סתמין תרעין דאשא דמלהטא.
דהא תרעין בתר תרעין הוו, תרעין כלהו פתיחין וסתימין, אינון דלבר פתיחין, דלגו סתימין. ובכל שבת ושבת כלהו פתיחין, ונפקין חייביא עד אינון פתחין דלבר, ופגעין נשמתין אחרנין, דמתעכבין בפתחין דלבר. כד נפק שבתא, כרוזא קאי בכל פתחא ופתחא, ואמר ישובו רשעים לשאולה וגו'. ת"ח, נשמתין דצדיקייא, קב"ה נטיר לון, דלא יתמסרון בידא דדומה, דהוא ממנא, הה"ד, ישמר צאתך ובאך וכתיב ישמור את נפשך.
אסרי לגפן עירה. מאי גפן, דא כנסת ישראל, כד"א גפן ממצרים תסיע. וכתיב אשתך כגפן פוריה, אשתך, כהאי גפן קדישא. א"ר יוסי, האי גפן, דמברכינן ביה בורא פרי הגפן. בורא, היינו דכתיב, עץ עושה פרי. פרי הגפן, דא עץ פרי. עושה פרי, דכר, עץ פרי דא נוקבא. בגיני כך, בורא פרי הגפן דא דכר ונוקבא כחדא.
אסרי לגפן עירה, דא מלכא משיחא, דזמין לשלטאה על כל חילי עממיא, חילין די ממנן על עמין עעכו"ם, ואינון תוקפא דלהון לאתתקפא, וזמין מלכא משיחא לאתגברא עלייהו.
בגין דהאי גפן, שליט על כל אלין כתרין תתאין, דשלטי בהו עממיא עעכו"ם, האי נצח לעילא. ישראל, דאינון שרקה, ישיצון וינצחון חילין אחרנין לתתא, ועל כלהו יתגבר מלכא משיחא. הה"ד עני ורוכב על חמור ועל עיר. עיר וחמור תרין כתרין אינון, דשלטי בהו עממיא עעכו"ם, ואינון מסטר שמאלא סטרא דחול.
ומה דאמר עני, וכי מלכא משיחא עני אקרי. אלא הכי אמר ר"ש, בגין דלית ליה מדיליה וקרינן ליה מלך המשיח. דא הוא סיהרא קדישא לעילא, דלית לה נהורא אלא משמשא.
מלכא משיחא דא, ישלוט בשלטניה, יתייחד בדוכתיה, וכדין הנה מלכך יבא לך סתם. אי לתתא עני הוא, דהא בסטרא דסיהרא הוא. אי לעילא עני, אספקלריא דלא נהרא. לחם עני. ועם כל דא, רוכב על חמור ועל עיר, תוקפא דעמין עעכו"ם, לאכפייא תחותיה, ויתתקף קודשא בריך הוא בדוכתיה.
כבס ביין לבושו, כד"א מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה, וכתיב פורה דרכתי לבדי וגו'. כבס ביין דא סטר גבורה, דינא קשיא, למהוי על עממיא עעכו"ם, ובדם ענבים סותה, דא אילנא לתתא, בי דינא דאקרי ענבים, ויינא אתמסר בדם ענבים, בגין לאתלבשא בתרווייהו, לתברא תחותיה כל שאר עמין עעכו"ם ומלכין דעלמא.
ר' יוסי פתח ואמר אסרי לגפן עירה. וכתיב ובגפן שלשה שריגים והיא כפורחת עלתה נצה. ת"ח, כמה אטימין אינון בני נשא, דלא ידעין ולא משגיחין ביקרא דמאריהון, ולא מסתכלי במלי דאורייתא, ולא ידעי ארחייהו במה יתפסון, דכתיב דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו.
בזמנא קדמאה הות נבואה שריא עלייהו דבני נשא, והוו ידעין ומסתכלי למנדע ביקרא עלאה. כיון דפסקא נבואה מנייהו, הוו משתמשי בבת קול. השתא פסקא נבואה ופסקא בת קול, ולא משתמשי בני נשא אלא בחלמא.
וחלמא דרגא תתאה הוא לבר, דהא תנינן חלמא אחד מששים לנבואה. מאי טעמא, בגין דאתייא מדרגא שתיתאה לתתא, והא אתמר. ת"ח, חלמא לכלא אתחזי, בגין דחלמא מסטר שמאלא אתייא, ונחית בכמה דרגין, ואתחזי חלמא, אפילו לחייביא. ואפילו לעכו"ם.
בגין דזמנין, נקטין חלמא ושמעין הני זיני בישין, ומודעין לבני נשא, מנייהו דחייכן בבני נשא, ומודיעין לון מלין כדיבין. ולזמנין מלין דקשוט דשמעין. ולזמנין דאינון שלוחין לחייביא, ומודעי לון מלין עלאין.
האי רשע מאי כתיב ביה, חמא חלמא דקשוט, דכתיב ובגפן שלשה שריגים. מאי גפן. דא כנסת ישראל, דכתיב הבט משמים וראה ופקוד גפן זאת. משמים, דהא מאתר דא אתרמי, כד"א השליך משמים ארץ. ופקוד גפן זאת, גפן דהיא זאת, ודאי.
שלשה שריגים, כד"א שלשה עדרי צאן רובצים עליה. והיא כפורחת, דכתיב, ותרב חכמת שלמה, דאתנהיר סיהרא. עלתה נצה, דא ירושלם דלתתא. ד"א עלתה נצה, לעילא, ההוא דרגא דקיימא עלה ויניק לה, כד"א אשר זרעו בו על הארץ. הבשילו אשכלותיה ענבים, לנטרא בהו יין דמנטרא.
חמי כמה חמא ההוא רשע, מה כתיב, וכוס פרעה בידי ואקח את הענבים ואשחט אותם. הכא חמא ההוא כוס תרעלה, יניקא דבי דינא, דנפיק מאינון ענבים דאתייהיב לפרעה ושתי ליה, כמה דהוה בגיניהון דישראל. כיון דשמע יוסף דא, חדי, וידע מלה דקשוט בהאי חלמא. בגיני כך פשר ליה חלמא לטב, על דבשר ליוסף בהאי.
ת"ח, אסרי לגפן עירה, דאתכפיין תחות האי גפן כל אינון חילין תקיפין דעמין עע"ז, כדאמרן, בגין האי גפן, אתקשר ואתכפייא ההוא חילא דלהון. ואתמר.
ר' שמעון אמר, אית גפן, ואית גפן. אית גפן קדישא עלאה, ואית גפן דאקרי, גפן סדום, ואית גפן נכריה בת אל נכר. בגין כך כתיב גפן זאת, ההיא דאקרי כלה זרע אמת. שורק אלו ישראל, דנפקי מהאי גפן. כד חבו ישראל, ושבקו להאי גפן, מה כתיב, כי מגפן סדום גפנם וגו'. ובגין כך אית גפן ואית גפן.
ר' יהודה ור' יצחק הוו אזלי בארחא. א"ר יהודה לר' יצחק, ניזיל בהאי חקל, דהוא ארח מישר יתיר. אזלו. עד דהוו אזלי, אמר רבי יהודה, כתיב לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים. האי קרא, רבי חזקיה חברנא אוקים ביה, דאמר, דינא דחייבי דגיהנם תריסר ירחין, פלגא מנייהו בחמה ופלגא מנייהו בתלגא.
בשעתא דעאלין לנורא, אינון אמרי דא הוא ודאי גיהנם, עאלין לתלגא, אמרי דא חריפא דסיתוא דקב"ה. שראן ואמרין וה, ולבתר אמרין ווי. ודוד אמר ויעלני מבור שאון מטיט היון ויקם וגו'. מאתר דאמרי וה, ולבתר ווי.
והיכן משתלמי נפשייהו, בשלג, כד"א, בפרש שדי מלכים בה תשלג בצלמון. יכול אף ישראל כן, ת"ל לא תירא לביתה משלג. מ"ט. בגין דכל ביתה לבוש שנים. אל תקרי שנים אלא שנים: כגון מילה ופריעה, ציצית ותפילין, מזוזה ונר חנוכה כו'.
ת"ח, לא תירא לביתה משלג, דא כנסת ישראל, דאיהי כל ביתה לבוש שנים, כמה דאמרן, דכתיב חמוץ בגדים וגו', לבושא דדינא קשיא, לאתפרעא מעמין עע"ז, וזמין קב"ה למלבש לבושא סומקא, וחרבא סומקא, ולאתפרעא מן סומקא. לבושא סומקא, דכתיב, חמוץ בגדים, וכתיב מדוע אדום ללבושך. סייפא סומקא, דכתיב חרב לה' מלאה דם. ולאתפרעא מן סומקא, דכתיב כי זבח לה' בבצרה וגו'. תו, כי כל ביתה לבוש שנים דהא מסטרא דדינא קשיא קא אתייא.
א"ר יצחק, ודאי הכי הוא, אלא כל ביתה לבוש שנים, מאי שנים, אלין שנים קדמוניות, בגין דאיהי אתכלילת מכלהו, וינקא מכל סטרין, כדכתיב כל הנחלים הולכים אל הים.
עד דהוו אזלי, פגעו ביה בההוא ינוקא, דהוה אזיל לקפוטקיא בקסטירא דחמרא, וחד סבא רכיב. אמר ההוא סבא לההוא ינוקא, ברי, אימא לי קראיך. אמר ליה, קראי לאו חד הוא, אלא חות לתתא, או ארכב לקמך, ואימא לך. אמר ליה, לא בעינא, אנא סבא ואנת רביא, דאתקל גרמי בהדך. אמר ליה, אי הכי אמאי שאלת קראי. אמר ליה, בגין דניזיל באורחא. אמר תיפח רוחיה דההוא סבא, דהוא רכיב ולא ידע מלה, ואמר דלא יתקל בהדי, אתפרש מההוא סבא, ואזיל ליה באורחא.
כד מטו ר' יהודה ור' יצחק, קריב לגבייהו שאילו ליה, וסח לון עובדא, אמר ליה ר' יהודה, שפיר קא עבדת, זיל בהדן, וניתיב הכא, ונשמע מלה מפומך. אמר לון, לאי אנא, דלא אכילנא יומא דין. אפיקו נהמא, ויהיבו ליה. אתרחיש לון ניסא, ואשכחו חד נביעא דמיא דקיק תחות אילנא, שתי מנייהו, ואינון שתו ויתיבו.
פתח ההוא ינוקא ואמר, לדוד אל תתחר במרעים אל תקנא בעושי עולה. לדוד, אי שירתא לא קאמר, אי תפלה לא קאמר, אלא בכל אתר לדוד סתם, רוח הקדש אמרו.

— 61 —
אל תתחר במרעים. מאי אל תתחר במרעים, אל תתחבר מבעי ליה. אלא אל תעביד תחרות במרעים, בגין דלא ידעת יסודא דגרמך, ולא תיכול ליה, דילמא איהו אילנא דלא אתעקר לעלמין, ותדחי קמיה.
ואל תקנא בעושי עולה, דלא תשגח בעובדיהון, ולא תיתי לקנאה עלייהו, דכל מאן דחמי עובדיהון, ולא קני לקב"ה, אעבר על תלת לאוין, דכתיב לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. לא תעשה לך פסל וכל תמונה. לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ה' אלהיך אל קנא.

— 62 —
בג"כ, בעי ליה לב"נ לאתפרשא מנייהו, ולמסטי אורחיה מנייהו, על דא אתפרשנא וסטינא ארחאי. מכאן ולהלאה דאשכחנא לכו, אימא הני קראי קמיכון. פתח ואמר, ויקרא אל משה, הכא אל"ף זעירא אמאי, בגין דהאי קריאה לא הוה בשלימו. מאי טעמא דהא לא הוה אלא במשכנא, ובארעא אחרא, בגין דשלימו לא אשתכח אלא בארעא קדישא.
תו, הכא שכינתא, התם שלימו דדכר ונוקבא: אדם שת אנוש. אדם: שלימו דכר ונוקבא, הכא, נוקבא. תו סיפא דקרא, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר, בגין כך אל"ף זעירא.
תו אל"ף זעירא, מתל למלכא, דהוה יתיב בכרסיה, וכתרא דמלכותא עליה, אקרי מלך עלאה, כד נחית ואזל לבי עבדיה, מלך זוטא אקרי, כך קב"ה, כל זמנא דאיהו לעילא על כלא, מלך עלאה אקרי, כיון דנחית מדוריה לתתא, מלך איהו, אבל לאו עלאה כקדמיתא, בגין כך אל"ף זעירא.
ויקרא: הכי תנינן, זמין ליה להיכליה. מאהל מועד. מאן אהל מועד. אהל דביה תליין מועד וחגא ושבתא לממני, כד"א והיו לאותות ולמועדים, ביה שריא חושבנא לממני. ומאן איהו, סיהרא, כמא דאת אמר אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח.
לאמר, מאי לאמר. בגין לגלאה, מה דהוה סתים לגו. ובכל אתר לאמר, כד"א וידבר ה' אל משה לאמר, דאתייהיב רשו לגלאה. אבל כלא חד הוא, ושפיר הוא, בגין דהא אתמני לסיהרא ההיא מלה, מאתר דמשה קיימא.
וידבר ה', לעילא. אל משה, באמצעיתא. לאמר, בתרייתא, אתר, דאית רשו לגלאה. תו, ויקרא אל משה מה כתיב לעילא, ויביאו את המשכן אל משה וגו'. אמאי אל משה. הכי אמרו, בגין דמשה חמא ליה בטורא, וקב"ה אחמי ליה בחיזו דעינא, כד"א כאשר הראה אותך בהר, וכתיב כמראה אשר הראה ה' את משה וגו'. וכתיב וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר, השתא אייתיאו ליה, בגין דיחמי, אי איהו כההוא משכנא דחמא.
אבל אמאי ויביאו את המשכן אל משה. אלא, למלכא דבעא למבני פלטרין למטרוניתא, פקיד לאומנין היכלא דא בדוך פלן, והיכלא דא בדוך פלן, הכא אתר לערסא, והכא אתר לנייחא. כיון דעבידו לון אומנין, אחמיו למלכא. כך ויביאו את המשכן אל משה, מארי דביתא, איש האלקים, כיון דאשתכלל היכלא, מטרוניתא זמינת למלכא להיכלא, זמינת לבעלה עמה, בגין כך ויקרא אל משה.
ובגין דמשה מארי דביתא איהו, מה כתיב, ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה, משה דאיהו מארי דביתא, עביד הכי, מה דלית רשו לבר נש אחרא למעבד הכי.
וידבר ה' אליו, דרגא אחרא עלאה, וכדין בשעתא דאזדמן משה למיעל, כדין פתח ואמר, אדם כי יקריב מכם. מאי אדם הכא. אלא כד אתחברו שמשא וסיהרא כחדא, פתח ואמר אדם. כדכתיב, שמש ירח עמד זבולה, עמד, ולא עמדו.
כי יקריב מכם, הכא אתרמיז, מאן דיעביד פולחנא דקרבנא שלים, דישתכח דכר ונוקבא. משמע דכתיב מכם, דישתכח בחיזו דלכון. קרבן לה' דאקריב כלא, לאתאחדא כחדא, לעילא ותתא.
מן הבהמה, לאחזאה אדם ובהמה, כלא כחדא. מן הבקר ומן הצאן, אלין רתיכין, דאינון דכיין, דכיון דאמר מן הבהמה, יכול מכלא, בין דכיין, בין מסאבן, הדר ואמר מן הבקר ומן הצאן.
תקריבו את קרבנכם. קרבני מבעי ליה, מאי קרבנכם. אלא בקדמיתא קרבן לה', והשתא קרבנכם. קרבן לה' אדם. קרבנכם מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן: לאחזאה יחודא מתתא לעילא, ומעילא לתתא. מתתא לעילא, היינו קרבן לה'. מעילא לתתא, היינו קרבנכם.
למלכא, דאיהו יתיב בטורסקא עלאה, לעילא לעילא, וכרסיא אתתקן על ההוא טורסקא, ומלכא עלאה על כלא. בר נש דקריב דורונא למלכא, בעא לסלקא מדרגא לדרגא, עד דסליק מתתא לעילא לאתר דמלכא יתיב, עלאה על כלא, וכדין ידעין דהא סלקין דורונא למלכא, וההוא דורונא דמלכא איהו. נחית דורונא מעילא לתתא, הא ידעין דההוא דורונא דמלכא נחית מעילא, לרחימא דמלכא, דאיהו לתתא.
כך בקדמיתא, אדם סליק בדרגוי מתתא לעילא, וכדין קרבן לה'. מן הבהמה מן הבקר, נחית בדרגוי מעילא לתתא, וכדין קרבנכם. בגיני כך כתיב, אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי, היינו אדם וקרבן לה'. אכלו רעים, היינו מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן, וכדין תקריבו את קרבנכם.
אתו ר' יצחק ורבי יהודה, ונשקוה על רישיה, אמרו, בריך רחמנא דזכינא למשמע דא, ובריך רחמנא, דלא אתאבידו מלין אלין בההוא סבא. קמו ואזלו, עד דהוו אזלי, חמו חד גפן נטיע בחד גנא.
פתח ההוא ינוקא ואמר, אסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו האי קרא רזא עלאה הוא. אסרי, אסר מבעי ליה. עירה, עיר מבעי ליה. אלא רזא הוא, לדרדקי דאינון בבי רב, לאסתמרא מההוא גירא דעיר, ושמא קדישא אתכליל תמן י"ה.
וכמה דהכא אתרמיז שמא קדישא, הכי נמי ולשרקה, שורק מבעי ליה. בני בן מבעי ליה. שורק, כדכתיב ואנכי נטעתיך שורק. בן, כד"א בן אתונות. אמאי שורקה, ואמאי בני.
אלא, כמה דאית שמא קדישא לאכפיא לעיר, הכי נמי, אית שמא קדישא, לאכפיא חילא אחרא, דאיהי חמרא, דאלמלא דשמא קדישא אתרמיז הכא, הוו מטרטשי עלמא, י"ה בחילא דא, וי"ה בחילא דא, לאסתמרא עלמא מנייהו, ולאסתמרא בר נש, דלא ישלטון ביה בעלמא.
אסרי לגפן, מאי גפן. דא כנסת ישראל, אמאי אתקריאת גפן. אלא מה גפן, לא מקבלא עלה נטיעא אחרא, הכי נמי כנסת ישראל, לא מקבלא עלה אלא לקב"ה, ובגין כנסת ישראל, אתכפיין קמה כל חילין אחרנין, ולא יכלין לאבאשא, ולשלטאה בעלמא, וע"ד אטיל קרא שמא קדישא בינייהו, בהאי גיסא ובהאי גיסא. בני אתונו, דאתעקר בגין ההוא שורק, כמה דאת אמר, ואנכי נטעתיך שורק וגו'.
כבס ביין לבושו וגו', כבס, כובס מבעי ליה. אלא כבס, מיומא דאתברי עלמא, ומאן איהו דא מלכא משיחא. ביין: סטר שמאלא. ובדם ענבים: סטר שמאלא. לתתא. וזמין מלכא משיחא לשלטאה לעילא על כל חילין אחרנין דעמין עעכו"ם, ולתברא תוקפיהון מעילא ומתתא.
ד"א כבס ביין לבושו, כגוונא דהאי חמרא, אחזי חידו, וכוליה דינא, הכי נמי מלכא משיחא, יחזי חדו לישראל, וכוליה דינא לעמין עעכו"ם. כתיב ורוח אלקים מרחפת על פני המים, דא רוחא דמלכא משיחא, ומן יומא דאתברי עלמא, אסחי לבושיה בחמרא עלאה.
חמי מה כתיב בתריה, חכלילי עינים מיין ולבן שנים מחלב, דא חמרא עלאה, דאורייתא דמרוי, מניה שתי. ולבן שנים מחלב, דהא אורייתא יין וחלב, תורה שבכתב, ותורה שבעל פה.
כתיב ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן, ודאי מאתר דאתקרי שמן. ת"ח, שירתא דחמרא חדוה, הוא אתר דכל חידו מניה נפקא. וסופיה דינא, מ"ט. בגין דסופא דיליה, אתר כנישו דכלא, דינא הוא, וביה אתדן עלמא, ועל דא שירותא חדוה, וסופא דינא, בגיני כך, להצהיל פנים משמן. מאתר דכל חדוה מניה נפקא.
ולחם לבב אנוש יסעד, מאן לחם. אלא לחם עלמא סעיד, ואי תימא, דביה תלייא סעידו דעלמא בלחודוי, לאו הכי, דהא ליליא בלא יומא, לא אשתכח, ולא בעי לאפרשא לון. ומאן דאפריש לון, יתפרש מחיין, והיינו דכתיב, למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם. בגין דלא בעי לאתפרשא.
ואי תימא, דוד היך קאמר ולחם לבב אנוש יסעד, הואיל ולא תלייא ביה בלחודוי סעידו דעלמא. אלא דייקא דמלה, ולחם, וא"ו איתוסף, כמו וה', ועל דא, כלא אשתכח כחדא.
ת"ח, מאן דמברך על מזונא, לא יברך על פתורא ריקניא, ובעי נהמא לאשתכחא על פתורא, וכסא דחמרא בימינא, מאי טעמא, בגין לקשרא שמאלא בימינא, ונהמא דיתברך מנייהו, ולאתקשרא בהו, ולמהוי כלא חד קשורא, לברכא שמא קדישא כדקא יאות. דהא לחם אתקשר ביין, ויין בימינא, וכדין ברכאן שריין בעלמא, ופתורא אשתלים כדקא יאות.

— 63 —
א"ר יצחק, אלמלא לא אזדמן לן אורחא דא אלא למשמע מלין אלין, די לן. א"ר יהודה, יאות הוא להאי ינוקא, דלא ינדע כל האי, ואנא מסתפינא עליה, אי יתקיים בעלמא בגין האי. א"ר יצחק ולמה. א"ל, בגין דהאי רביא יכיל לאסתכלא, באתרא דלית רשו לבר נש לאסתכלא ביה, ומסתפינא עלוי, דעד לא ימטי לפרקוי, ישגח ויסתכל ויענשון ליה.
שמע ההוא ינוקא, אמר לא מסתפינא מעונשא לעלמין, דהא בשעתא דאסתליק אבא מעלמא, בריך לי וצלי עלי. וידענא דזכותא דאבא יגין עלי. אמרו ליה ומאן הוא אבוך. אמר בריה דרב המנונא סבא, נטלו ליה, וארכבוה על כתפייהו, תלת מילין.
קרו עליה, מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק וגו'. אמר לון ההוא ינוקא, מלה אתא לידייהו, פרישו לה. אמרו ליה, קב"ה זמין לן ארחא דחיי, אימא אנת.
פתח ואמר, מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק. האי קרא, אסמכתא אית לן ביה, מהאוכל, דא צדיק, דכתיב צדיק אוכל לשובע נפשו, צדיק אוכל ודאי, ונטיל כלא, אמאי, לשובע נפשו, למיהב שבעא, לההוא אתר דאקרי נפשו דדוד. יצא מאכל, דאלמלא ההוא צדיק, לא יפוק מזונא לעלמין, ולא יכיל עלמא לקיימא. ומעז יצא מתוק, דא יצחק, דבריך ליעקב בטל השמים ומשמני הארץ.
תו, אע"ג דכלא חד, אלמלא תוקפא דדינא קשיא, לא נפקא דבש. מאן דבש. דא תורה שבעל פה, דכתיב ומתוקים מדבש ונפת צופים. מעז: דא תורה שבכתב, דכתיב ה' עז לעמו יתן. יצא מתוק, דא תורה שבעל פה.
אזלו כחדא תלת יומין, עד דמטו לטורסא דקירא דאמיה, כיון דחמאת לון אתקנית ביתא, ויתבו תמן תלת יומין אחרנין. ברכוהו, ואזלו, וסדרו מלין קמיה דרבי שמעון. אמר, ודאי ירותת אורייתא אחסין, ואלמלא זכותא דאבהן יתענש מלעילא, אבל קב"ה לאינון דאזלין בתר אורייתא, אחסינו לה אינון ובנייהו לעלמין, הה"ד ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך וגו'.

— 64 —
זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות וירכתו וגו'. ר' אבא פתח, חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך. וכי דא הוד והדר, למיזן זיינא, ולאזדרזא בהאי. מאן דאשתדל באורייתא, ואגח קרבא באורייתא, וזריז גרמיה בה, דא הוא שבחא, דא הוא הוד והדר, ואת אמרת חגור חרבך.
אלא, ודאי עקרא דמלה, את קיימא קדישא, יהב קב"ה, ורשים ליה בבני נשא. בגין דינטרון ליה, ולא יפגמון ליה בפגימו להאי רשימא דמלכא, ומאן דפגים ליה, הא קאים לקבליה חרב נקמת נקם ברית, לנקמא נוקמא דברית קדישא, דאתרשים ביה, והוא פגים ליה.
ומאן דבעי לנטרא האי אתר, יזדרז ויתקן גרמיה, וישוי לקבליה, בשעתא דיצרא בישא יתקף עלוי, להאי חרב דקיימא על ירך, לאתפרעא ממאן דפגים האי אתר, וכדין חגור חרבך על ירך גבור, גבור איהו, גבור אתקרי. ועל דא הודך והדרך.
ד"א חגור חרבך על ירך גבור. מאן דנפיק בארחא, יתקן גרמיה בצלותא דמאריה, ויזדרז בהאי צדק, חרב עלאה, בצלותא ובעותין עד לא יפוק לארחא, כדכתיב צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו.
תא חזי, זבולון נפיק תדירא לשבילין, וארחין, ואגח קרבין, ואזדרז בהאי חרב עלאה, בצלותא ובעותין, עד לא נפיק בארחא, וכדין נצח עמין, ואתתקף עלייהו. ואי תימא יהודה, הא אתתקן בהאי, לאגחא קרבין, ותקונין, בהאי חרב, אמאי זבולון. אלא, תא חזי, הני תריסר שבטין, כלהו תקונא דמטרוניתא הוו.
תרין תקונין דנוקבי אמר שלמה בשיר השירים, חד לרעיא עלאה יובלא, וחד לכלה, שנת השמיטה. חד תקונא לעילא, וחד תקונא לתתא. עובדא דבראשית, הכי הוא נמי, בהני תרי אתרי, חד עובדא לעילא, וחד עובדא לתתא, וע"ד פתיחא דאורייתא בב', עובדא דלתתא, כגוונא דלעילא, דא עבד עלמא עלאה, ודא עבד עלמא תתאה. כגוונא דא, תרין תקונין דנוקבי קאמר שלמה, חד לעילא, וחד לתתא, חד לעילא, בתקונא עלאה דשמא קדישא, חד לתתא, בתקונא תתאה כגוונא דלעילא.
תא חזי, זכאה חולקיה דיעקב קדישא, דזכה להאי. והא אתמר מיומא דאתברי עלמא, לא אשתכח ערסא שלימתא כערסיה דיעקב. ובשעתא דבעא לאסתלקא מעלמא, כדין הוה שלים, בכל סטרוי, אברהם מימיניה, יצחק משמאליה, הוא באמצעיתא, שכינתא קמיה, כיון דחמא יעקב האי, קרא לבנוי, ואמר לון האספו, בגין דישתכח תקונא דלעילא ותתא.
ת"ח רזא דמלה, תרין תקונין אשתכחו תמן, חד עלאה, וחד תתאה, למהוי כלא שלים כדקא יאות. תקונא עלאה, תקונא סתים וגליא, דהא תקונא דיובלא איהו, ההוא דאמר שלמה בשיר השירים כדקאמרן, רישא סתים הוה דלא אתגלייא הכא, ולא יאות לאתגלייא. דרועין וגופא אתגליין, והא ידיעין. שוקין סתימו ולא אתגליין. מ"ט, בגין דנבואה לא שריא אלא בארעא קדישא. ותקונא דא סתים וגלייא.
תקונא אחרא תתאה, תקונא דכלה דקאמר שלמה בשיר השירים, האי תקונא דאתגלייא יתיר, ותקונא דא בתריסר שבטין דאינון תחותה, ותקונא דגופא דילה.

— 65 —
פתח ר' אבא ואמר, ויעש את הים מוצק וגו'. וכתיב עומד על שני עשר בקר שלשה פונים צפונה ושלשה פונים ימה ושלשה פונים נגבה וגו' והים עליהם מלמעלה וגו'. וכתיב ואת הבקר שנים עשר תחת הים. עומד על שני עשר בקר, הכי הוא ודאי, דדא ים מתקנא בי"ב בתרין עלמין, בתריסר לעילא רתיכין ממנן, לעילא בתריסר, לתתא תריסר שבטין. כיון דחמא יעקב תקונא עלאה, וחמא שכינתא קאים לקבליה, בעא לאשלמא תקונהא, קרא לבנוהי תריסר, ואמר לון האספו, אתקינו גרמייכו לאשלמא מהימנותא.
ת"ח, תריסר שבטין, בד' דגלין, בד' סטרין, שלשה פונים צפונה ושלשה פונים ימה ושלשה פונים נגבה ושלשה פונים מזרחה והים עליהם. והכי הוא ודאי תלת שבטין לכל סטר, לד' רוחי עלמא, ותלת שבטין לדרועא דימינא, ותלת שבטין לדרועא דשמאלא, ותלת שבטין, לירכא ימינא, ותלת שבטין לירכא שמאלא, וגופא דשכינתא עלייהו, הה"ד והים עליהם.
מאי טעמא תלת שבטין לדרועא, ותלת שבטין לירכא, וכן לכלא. אלא רזא דמלה, תלת קשרין אינון בדרועא ימינא, ותלת בשמאלא, ותלת בירכא ימינא, ותלת קשרין בירכא שמאלא, אשתכחו תריסר קשרין לארבע סטרין, וגופא עלייהו. אשתכחו תריסר עם גופא כגוונא דלעילא. מנ"ל, דכתיב כל אלה שבטי ישראל שנים עשר, וזאת, בגין דבה אשתלים חושבנא, כמה דאתמר והים עליהם מלמעלה.
שבעה עיני ה' אינון שבעה עיני העדה. שבעין סנהדרין. שערהא: כמה דכתיב, כל הפקודים למחנה יהודה מאת אלף וגו'. כל הפקודים למחנה ראובן, וכן לכלהו.
ואי תימא, במצרים בסליקו דיעקב מעלמא, דאשתכח שלימו בההיא שעתא, כולי האי אן הוא. ודאי שבעין נפשין הוו, וכל אינון דאולידו בשבע עשרה שנין, דלית לון חושבנא, כמה דכתיב ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד, וכתיב עצמו משערות ראשי. זכאה חולקיה דיעקב שלימא, דהוא אשתלים לעילא ותתא.
אמר ר' אלעזר, ודאי הכי הוא, אבל בתקונא עלאה דיובלא, היך אשתכח כולי האי. א"ל, אריא, כיון דסדר רגלוי למיעאל בכרמא, מאן איהו דעייל בהדיה.
פתח רבי אלעזר ואמר, והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש. האי תקונא עלאה, הוא כלא חד, לא הוי ביה פרודא, כהאי תתאה, דהא כתיב ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. ואע"ג דאית ביה פרודא, כד יסתכלון מלי, כלא סלקא לחד.
אבל האי תקונא עלאה דיובלא, קיימא על תריסר, כהאי תתאה, ואע"ג דאיהו חד, האי חד אשלים לכל סטר, בהאי סטר, ובהאי סטר. אינון שית סטרין עלאין תריסר הוו. דכל חד אוזיף לחבריה, ואתכליל מניה, ואשתכחו תריסר, וגופא, וכלא קיימא על תריסר. מאן גופא, דא יעקב, והא אתמר, אלא רישא וגופא בחד קיימי.
תו תריסר, תלת קשרין דדרועא ימינא חס"ד חסדים. תלת קשרין דדרועא שמאלא גבור"ה גבורות. תלת קשרין בירכא ימינא, נצ"ח נצחים. תלת קשרין בירכא שמאלא, הו"ד והודות. הא תריסר. וגופא קיימא עלייהו הא תליסר. תו, בתליסר מכילן אורייתא אתפרש, וכלא חד, מעילא לתתא ביחודא, עד ההוא אתר דקיימא על פרודא.
שבעה עינין עלאין, אלין דכתיב, עיני ה' המה משוטטים דכורין, דהא אתר דדכורא איהו. הכא עיני ה' משוטטות, בתקוני שכינתא לתתא, אתר דנוקבא. שבעה עינין עלאין, לקביל הא דכתיב, לך ה' הגדולה והגבורה וגו'. האי אתר, אשלים לכל סטר.
תו שערא, כמה דכתיב, מי ימלל גבורות ה'. הה"ד, עצמו משערות ראשי. וכתיב חסדי ה' כי לא תמנו וגו'. ותקונין אלין אסתלקו לאתר אחרא. ואע"ג דהכא אתמר טפי, ואסתליק במתקלא עלאה ותתאה, ושלמה מלכא אמרן, ואצטריכנא לפרשא לון. זכאה חולקהון דצדיקיא יתיר, דידעין ארחא דקב"ה, והכא כלא אתגלייא לידעי מדין.

— 66 —
א"ר יהודה, זבולן ויששכר תנאי עבדו, חד יתיב ולעי באורייתא, וחד נפיק ועביד פרקמטיא, ותמיך ליששכר, דכתיב ותומכיה מאושר. והוה פריש בימי למעבד פרקמטיא, וחולקיה הכי הוה, דהא ימא הוה אחסנתיה.
ובגיני כך קרי ליה ירך. דרכיה דירך לנפקא ולמיעל, הה"ד, שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך. לחוף ימים ישכון, באינון פרישי ימים, למעבד פרקמטיא. לחוף ימים, אע"ג דחד ימא הוה ליה באחסנתיה, בתרין ימין שרייא.
ר' יוסי אמר, כל שאר ימין, הוו מהדרן קרפולין בימא דיליה. והוא לחוף אניות, אתר דכל ארבין משתכחין למעבד סחורתא. וירכתו, אמר ר' חזקיה, ירכתיה דיליה מטי על ספר צידון, ותחומא פריש לההוא אתר, ופרקמטיא דכל מארי סחורתא, סחרין ותייבין בסחורתיהו לההוא אתר.
רבי אחא אמר, כתיב ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח, וכי אמאי מלח. אלא בגין דאיהו ממרק ומבשם מרירא לאטעמא, ואי לאו הוי מלחא, לא יכיל עלמא למסבל מרירא. הה"ד כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל. וכתיב צדק ומשפט מכון כסאך.
ומלח איהו ברית, דעלמא קיימא ביה, דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. בגין כך, אקרי ברית אלהיך, ואקרי ים המלח, וימא אקרי על שמיה.
ר' חייא אמר, כתיב כי צדיק ה' צדקות אהב, דא מלחא בימא. ומאן דפריש לון, גרים לגרמיה מיתה, בג"כ כתיב, לא תשבית מלח, דהא דא בלא דא לא אזלא.
אמר ר' אחא, ים חד הוא, ואקרי ימים. אלא אתר אית בימא דאיהו מיין צלילן, ואתר דאית ביה מיין מתיקן, ואתר דאית ביה מיין מרירן, בג"כ ימים קרינן, וע"ד לחוף ימים. אמר ר' אבא, כל שבטא ושבטא, וכל חד וחד קשרא חד, מאינון קשרין דמתחברן בגופא.
ר' אבא הוה יתיב ליליא חד, וקם למלעי באורייתא, עד דהוה יתיב, אתא רבי יוסי, ובטש אפתחא, אמר סיפטא בטופסרא קפטלאי שכיחי.
יתבו ולעו באורייתא. אדהכי קם בריה דאושפיזא, ויתיב קמייהו, אמר לון מאי דכתיב והחייתם את אבי ואת אמי וגו'. וכתיב ונתתם לי אות אמת. מאי קא בעאת מנייהו. א"ר אבא יאות שאלת, אבל אי שמעת מידי אימא ברי. אמר תו שאלתא, דהא אינון יהבו לה מה דלא בעאת מנייהו, דכתיב, את תקות חוט השני הזה תקשרי בחלון וגו'.
אלא הכי אוליפנא, היא בעאת סימנא דחיי, דכתיב והחייתם את אבי וגו', ואמרה, סימנא דחיי לא שרייא, אלא באות אמת, ומאי איהו אות אמת, דא את ו', בגין דביה שריין חיין. הכי אוליפנא, סימנא דמשה קא בעאת, ואינון אמאי יהבו לה תקות חוט השני.
אלא אינון אמרי, משה הא אסתלק מעלמא, דהא אתכניש שמשא, והא מטא זמנא דסיהרא למשלט, סימנא דסיהרא אית לן למיהב לך, ומאי איהו. תקות חוט השני הזה, כד"א כחוט השני שפתותיך, סימנא דיהושע יהא גבך, בגין דשולטנותא דסיהרא השתא. קמו ר' אבא ור' יוסי ונשקוהו. אמרו. ודאי זמין אנת למהוי ריש מתיבתא, או גברא רבא בישראל, ומנו. רבי בון.
תו שאיל ואמר, בנוי דיעקב כלהו תריסר שבטין, אתסדרו לתתא כגוונא דלעילא, אמאי אקדים בברכאן, זבולון ליששכר תדיר, והא יששכר אשתדלותיה באורייתא, ואורייתא אקדים בכל אתר, אמאי אקדים ליה זבולון בברכאן, אבוי אקדים ליה, משה אקדים ליה.
אלא זבולון זכה, על דאפיק פתא מפומיה, ויהב לפומיה דיששכר, בגיני כך אקדים ליה בברכאן. מהכא אוליפנא, מאן דסעיד למריה דאורייתא, נטיל ברכאן מעילא ותתא. ולא עוד אלא דזכי לתרי פתורי, מה דלא זכי ב"נ אחרא, זכי לעותרא דיתברך בהאי עלמא, וזכי למהוי ליה חולקא בעלמא דאתי. הה"ד זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות. כיון דכתיב לחוף ימים, אמאי והוא לחוף אניות. אלא, לחוף ימים, בעלמא דין. לחוף אניות, בעלמא דאתי, כד"א שם אניות יהלכון וגו'. דתמן הוא נגידו דעלמא דאתי.

— 67 —
פתח ואמר, השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני. וכי מאן קריב למלכא ככנסת ישראל, דאיהי אמרת אם תמצאו את דודי מה תגידו לו. אלא בנות ירושלים, אלין אינון נשמתהון דצדיקייא דאינון קריבין למלכא תדיר, ומודעין למלכא בכל יומא עסקוי דמטרוניתא.
דהכי אוליפנא, בשעתא דנשמתא נחתת לעלמא, כנסת ישראל, עאלת עלה בקיומא דאומאה, דיחוי למלכא, ויודע ליה רחימותא דילה לגביה, בגין לאתפייסא בהדיה.
ובמה, בגין דחיובא על ב"נ ליחדא שמא קדישא בפומא, בלבא בנפשא, ולאקשרא כלא, כשלהובא דאתקשרא בטיפסא, ובההוא יחודא דעביד, גרים לאתפייסא מלכא במטרוניתא, ואודע ליה למלכא רחימותא דילה לגביה.
ד"א בנות ירושלם, אלין תריסר שבטין. דתנינן ירושלם על תריסר טורין קיימא. ומאן דאמר על שבעה, לא קאמר לאשלמא שלימו, ואע"ג דכלא חד, דאית שבעה, ואית ד', ואית תריסר, וכלא חד.
ודאי על תריסר טורין קיימא, תלת טורין לסטרא דא, ותלת טורין לסטרא דא, וכן לארבע זוויין, וכדין אתקרי חיה. כד"א היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל. ואלין אקרון בנות ירושלים, בגין דקיימא עלייהו. ואינון סהדי סהדותא למלכא על כנסת ישראל, הה"ד, שבטי יה עדות לישראל להודות לשם יי'. אמר רבי יהודה, זכאה חולקהון דישראל, דידעי אורחוי דקב"ה, עלייהו כתיב, כי עם קדוש אתה ליי' אלהיך ובך בחר יי' וגו'.

— 68 —
יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים. אמר רבי אלעזר, וכי יששכר חמור אקרי. אי בגין דאשתדל באורייתא, נקרייה ליה סוס או אריה, או נמר, אמאי חמור. אלא אמרו, בגין דחמור נטיל מטולא, ולא בעיט במאריה כשאר בעירי, ולא אית ביה גסות הרוח, ולא חייש למשכב באתר מתתקן. אוף הכי יששכר, דאשתדלותיה באורייתא, נטיל מטולא דאורייתא, ולא בעיט ביה בקב"ה, ולא אית ביה גסות הרוח, כחמור, דלא חייש ליקרא דיליה, אלא ליקרא דמריה. רובץ בין המשפתים, כדאמרינן ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל.
ד"א יששכר חמור גרם רובץ וגו'. פתח ואמר, לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא יי' מעוז חיי ממי אפחד, כמה חביבין אינון מלין דאורייתא, כמה חביבין אינון דמשתדלי באורייתא, קמי קב"ה, דכל מאן דאשתדל באורייתא, לא דחיל מפגעי עלמא, נטיר הוא לעילא, נטיר הוא לתתא. ולא עוד, אלא דכפית לכל פגיעי דעלמא, ואחית לון לעומקי דתהומא רבא.
ת"ח, בשעתא דעאל ליליא, פתחין סתימין, וכלבי וחמרי שריין ושטאן בעלמא, ואתייהיבת רשו לחבלא, וכל בני עלמא ניימי בערסייהו, ונשמתהון דצדיקייא סלקין לאתענגא לעילא. כד אתער רוח צפון, ואתפליג ליליא, אתערותא קדישא אתער בעלמא, ואתמר בכמה דוכתי.
זכאה חולקיה דההוא ב"נ, דאיהו קאים בההיא שעתא, ואשתדל באורייתא, כיון דאיהו פתח באורייתא, כל אינון זינין בישין אעיל לון בנוקבי דתהומא רבה, וכפית ליה לחמור, ונחית ליה בטפסרי דתחות עפרא, דזוהמי קסרא.
בגיני כך, יששכר, דאשתדלותיה באורייתא, כפית ליה לחמור, ונחית ליה. מההוא גרם המעלות, דאיהו סליק לנזקא עלמא, ושוי מדוריה בין המשפתים, בין זוהמי דטפסרי דעפרא.
ת"ח, מה כתיב, וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד. וירא מנוחה כי טוב, דא תורה שבכתב. ואת הארץ כי נעמה, דא תורה שבע"פ. ויט שכמו לסבול, למסבל עולא דאורייתא, ולדבקא בה יומי ולילי. ויהי למס עובד, למהוי פלח לקודשא בריך הוא, ולאתדבקא ביה, ולאתשא גרמיה בה.
ר"ש ור' יוסי ור' חייא, הוו קא אזלי מגלילא עלאה לטבריה, אר"ש, ניהך ונשתדל באורייתא, דכל מאן דידע לאשתדלא באורייתא, ולא אשתדל, אתחייב בנפשיה. ולא עוד אלא דיהבין ליה עולא דארעא, ושעבודא בישא, דכתיב ביששכר, ויט שכמו לסבול, מהו ויט, סטא. כד"א ויטו אחרי הבצע. מאן דסטא ארחיה וגרמיה, דלא למסבל עולא דאורייתא, מיד ויהי למס עובד.
פתח ר"ש ואמר, להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. זכאין אינון בני עלמא, אינון דמשתדלי באורייתא, דכל מאן דאשתדל באורייתא, אתרחים לעילא, ואתרחים לתתא, ואחסין בכל יומא, ירותא דעלמא דאתי, הה"ד, להנחיל אוהבי יש. מאי יש. דא עלמא דאתי דלא פסק מימוי לעלמין, ונטל אגר טב עלאה, דלא זכי ביה ב"נ אחרא, ומאי איהו. י"ש. ובגיני כך, רמיז לן שמא דיששכר דאשתדל באורייתא, יש שכר. דא הוא אגרא דאינון דמשתדלי באורייתא, י"ש.
כתיב חזה הוית עד די כרסוון רמיו ועתיק יומין יתיב וגו' חזה הוית עד די כרסוון רמיו, כד אתחרב בי מקדשא, תרי כרסוון נפלו, תרי לעילא, תרי לתתא. תרי לעילא, בגין דאתרחיקת תתאה מעלאה, כרסייא דיעקב אתרחיקת מכרסייא דדוד. וכרסייא דדוד נפלת, הה"ד השליך משמים ארץ. תרי כרסוון לתתא: ירושלם, ואינון מארי דאורייתא. וכרסוון דלתתא כגוונא דכרסוון דלעילא, מריהון דאורייתא היינו כרסייא דיעקב. ירושלם היינו כרסייא דדוד, ועל דא כתיב, עד די כרסוון, ולא כרסיא. כרסוון סגיאין נפלו, וכלהו לא נפלו, אלא מעלבונה דאורייתא.
ת"ח, כד אינון זכאי קשוט משתדלי באורייתא, כל אינון תוקפין דשאר עמין, דשאר חילין, וכל חילין דלהון, אתכפיין, ולא שלטי בעלמא, וישראל אזדמן עלייהו לסלקא לון על כלא, ואי לא, חמור גרמא לון לישראל למיהך בגלותא, ולמנפל ביני עממיא, ולמשלט עלייהו. וכל דא אמאי, בגין וירא מנוחה כי טוב, ומתקנא קמיה, ויכיל למרווח בגינה כמה טבין וכמה כסופין, וסטא אורחיה דלא למסבל עולא דאורייתא, בג"כ ויהי למס עובד.
כתיב הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים חדשים גם ישנים וגו'. הדודאים נתנו ריח, אלין אינון דאשכח ראובן. כד"א, וימצא דודאים בשדה, ולא אתחדשן מלי דאורייתא, אלא על ידוי בישראל, כד"א ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וגו'.
ועל פתחינו כל מגדים, אינון גרמו למהוי על פתחינו, על פתחי בתי כנסיות ובתי מדרשות, כל מגדים. חדשים גם ישנים, כמה מלי חדתאן ועתיקין דאורייתא, דאתגליין על ידייהו, לקרבא לישראל לאבוהון דלעילא, הדא הוא דכתיב לדעת מה יעשה ישראל.
דודי צפנתי לך, מהכא אוליפנא כל מאן דאשתדל באורייתא כדקא יאות, וידע למחדי מלין, ולחדתותי מלין כדקא יאות, אינון מלין סלקין עד כרסייא דמלכא, וכנסת ישראל פתח לון תרעין, וגניז לון. ובשעתא דעאל קב"ה לאשתעשעא עם צדיקייא בגנתא דעדן, אפיקת לון קמיה, וקב"ה מסתכל בהו וחדי, כדין קב"ה מתעטר בעטרין עלאין, וחדי במטרוניתא, הה"ד, חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך. ומההיא שעתא, מלוי כתיבין בספרא, הדא הוא דכתיב, ויכתב ספר זכרון לפניו.
זכאה חולקיה, מאן דאשתדל באורייתא כדקא יאות, זכאה הוא בהאי עלמא, וזכאה הוא בעלמא דאתי. עד הכא שולטנותא דיהודה, דרועא דאתכליל בכלא, בחילא דכל סטרין, תלת קשרין דדרועא, לאתגברא על כלא.

— 69 —
דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. רבי חייא אמר, האי קרא הכי אית ליה למימר, דן ידין לשבטי ישראל, או דן ידין לשבטי ישראל כאחד, מהו דן ידין עמו. ולבתר כאחד שבטי ישראל.
אלא דן, הוא דכתיב ביה, מאסף לכל המחנות, דהוא ירכא שמאלא, ואזיל לבתרייתא. תא חזי כיון דיהודה וראובן נטלין, ליואי וארונא פרשין דגלין, ונטיל דגלא דאפרים דאיהו למערב, ירכא ימינא נטיל, בקפסירי קסטא. ואי תימא, זבולן דאיהו עאל, ונפיק, דכתיב ביה, שמח זבולן בצאתך, וכתיב וירכתו וגו'. אלא ודאי, יהודה אתכליל מכלא.
תא חזי, מלכו דלעילא אתכליל מכלא, ויהודה איהו מלכו תתאה. כמה דמלכו עלאה אתכליל מכלא, הכי נמי מלכו תתאה, אתכליל מכלא, מגופא מירכא, בגין לאתגברא בתוקפיה.
כתיב מימינ"ו א"ש ד"ת למו, אורייתא מסטרא דגבורה אתייהיב, וגבורה אתכליל בימינא, ובגופא, וירכא, ובכלא. הכי נמי סדרא קדמאה, יהודה איהו, מלכו דאתי מסטר גבורה, ואתכליל בימינא, בגופא, ובירכא, בכלא אתכליל. כמה דמלכו דלעילא, אתכליל מכלא.
סדרא תניינא ראובן, דאיהו לסטר דרום, ודרום איהו ימינא, וכל חילא דימינא, יהודה נטיל ליה, בגין דראובן אתעביר מניה מלכו, כד"א פחז כמים אל תותר, ונטיל ליה יהודה, ואתגבר בתוקפא דימינא, דהוה מראובן, וכן כתיב בדוד, נאם יי' לאדני שב לימיני. בגין דשמאלא אתכליל בימינא, ואתתקף בחיליה, הה"ד, ימין יי' עושה חיל וגו'. יהודה וראובן תרין דרועין הוו.
סדרא תליתאה, אפרים, דאיהו ירכא ימינא, ונטלא קמי שמאלא תדיר, ודן דאיהו ירכא שמאלא, נטיל לבתרייתא, ועל דא הוא המאסף לכל המחנות לצבאותם, ואזיל לבתרייתא.
יהודה נטיל חילא בתרין דרועין, בגין דראובן דאיהו ימינא, אתאביד מניה בכירותא כהונתא ומלכותא, ועל דא כתיב ביהודה, ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה.
תא חזי, כתיב ויעש המלך שלמה כסא שן גדול. כרסייא דשלמה, עבד ליה כגוונא דלעילא, וכל דיוקנין דלעילא עבד הכא. ועל דא כתיב, וישב שלמה על כסא ה' למלך, מלך מלה סתימא הוא. וכן ושלמה ישב על כסא דוד אביו ותכון מלכותו מאד, דקיימא סיהרא באשלמותא.
דן ידין עמו בקדמיתא, ולבתר שבטי ישראל כאחד: כיחודו של עולם כמה דהוה בשמשון, דאיהו יחידאי עביד דינא בעלמא, ודאין וקטיל כחדא, ולא אצטריך סמך.
דן ידין עמו. ר' יצחק אמר, דן, היינו חויא, כמין על אורחין ושבילין. ואי תימא דעל שמשון בלחודוי הוא. אוף הכי נמי לעילא, דא הוא נחש זוטא מאסף לכל המחנות, וכמין לאורחין ושבילין. לבתר, חילין ומשיריין מהכא נפקי, אינון דכמאן לבני נשא, על חובין, דראמין להו לאחורא, בתר כתפייהו. אמר רבי חייא, נחש הקדמוני לעילא, עד דלא יתבסם בחמרא דחידו.
נחש עלי דרך. ת"ח, כמה דאית דרך לעילא, הכי נמי אית דרך לתתא, ומתפרשא ימא, לכמה אורחין בכל סטר. ואית אורחא חד, דאתי ואסגי ימא, ורבי נונין בישין לזנייהו, כמה דאפיקו מיין לתתא, נונין טבין, נונין בישין, נוני עורדעניא, כגוונא דא, נונין בישין לזנייהו.
וכד משתמשי מארחא דימא, אתחזון רכבין על סוסייהו. ואלמלא דהאי חויא, דאיהו כניש לכל משיריין, כמין לסוף ארחין, ובדר לון לאחורא, הוו מטשטשי עלמא. מסטרא דהני נפקין חרשין לעלמא. תא חזי, בבלעם כתיב, ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים, בגין דאינון קיימין ללחשא בחרשי עלמא.
חמי מה כתיב, יהי דן נחש עלי דרך. מאי עלי דרך. אלא נחש, מאן דאשתדל אבתריה, אכחיש פמליא דלעילא, ומאי איהו, ההוא דרך עלאה דנפק מלעילא, כד"א הנותן בים דרך וגו'. נחש, מאן דאשתדל אבתריה, כאילו אזיל על ההוא דרך עלאה לאכחשא ליה, בגין דמההוא דרך, אתזנו עלמין עלאי.
ואי תימא, דן, אמאי איהו בדרגא דא, אלא כדכתיב, ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים, הכי נמי הנושך עקבי סוס וגו', בגין לנטרא ליה לכל משיריין. אמר רבי אלעזר, תקונא דכורסייא איהו, תא חזי, כרסייא דשלמה מלכא, חד חויא מרפרף, בקטורי שרביטא לעילא מאריותא.
כתיב ותחל רוח ה' לפעמו במחנה דן וגו'. תא חזי, שמשון נזיר עולם הוה, ופריש עלמא איהו, ואתגבר ביה חילא תקיפא, והוא הוה חויא בהאי עלמא, לקבל עמין עכו"ם, דהא אחסנת חולקא דברכתא דדן אבוהי ירית, דכתיב יהי דן נחש עלי דרך וגו'.
אמר ר' חייא, נחש ידיעא, שפיפון מאי ניהו. א"ל, רזא דתקונא דחרשין, דנחש איהו שפיפון, הכי נמי ההוא רשע דבלעם, בכלא הוה ידע. תא חזי, כתיב וילך שפי, לזמנין בהאי, ולזמנין בהאי.
ואי תימא דן, לאו דרגיה בהאי. הכי הוא ודאי, אלא אתמנא על דרגא דא, למהוי סטרא בתרייתא, ושבחא איהו דיליה, ממנן דמלכא בהאי, וממנא על האי, ויקרא איהו לכל אינון ממנין. וכרסייא דמלכא, בכל אינון ממנן אתתקן, בכל הני ממנן תחותייהו מתפרשן אורחין ודרגין, הן לטב, הן לביש, וכלהו אתאחדן בהני תקוני דכרסייא, ובגיני כך דן לסטר צפון, בנוקבא דתהומא רבא, דסטר צפון כמה חבילי טריקין אזדמנן תמן, וכלהו טפסירא דקסטרא לאבאשא עלמא.
בגיני כך צלי יעקב ואמר, לישועתך קויתי ה'. בכל שבטים לא קאמר לישועתך אלא בהאי. בגין דחמא ליה תוקפא תקיפא דחויא, מרחשא דינא לאתגברא.
ר' יוסי ור' חזקיה, הוו אזלי למחמי לר"ש בקפוטקיא, אמר רבי חזקיה, האי דאמרינן לעולם יסדר בר נש שבחא דמריה, ולבתר יצלי צלותיה, האי מאן דלביה טריד, ובעי לצלאה צלותיה, ואיהו בעקו, ולא יכיל לסדרא שבחא דמריה כדקא יאות, מאי הוא.
א"ל, אע"ג דלא יכיל לכוונא לבא ורעותא, סדורא ושבחא דמריה אמאי גרע, אלא יסדר שבחיה דמאריה, אע"ג דלא יכיל לכוונא, ויצלי צלותיה. הה"ד תפלה לדוד שמעה ה' צדק הקשיבה רנתי, שמעה ה' צדק בקדמיתא, בגין דאיהו סדורא דשבחא דמריה. ולבתר הקשיבה רנתי האזינה תפלתי. מאן דיכיל לסדרא שבחא דמריה, ולא עביד, עליה כתיב, גם כי תרבו תפלה אינני שומע ידיכם וגו'.
כתיב את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. תפלות כנגד תמידין תקנום. ת"ח, באתערותא דלתתא, אתער הכי נמי לעילא, ובאתערותא דלעילא, הכי נמי לעילא מניה, עד דמטי אתערותא לאתר דבעיא בוצינא לאדלקא ואדליק, ובאתערותא דתננא דלתתא, אדליק בוצינא לעילא, וכד האי אדליק, כלהו בוצינין אחרנין דלקין, ומתברכאן מניה כלהו עלמין. אשתכח, דאתערותא דקרבנא תקונא דעלמא, וברכאן דעלמין כלהו.
הא כיצד, שארי תננא לסלקא, אינון דיוקנין קדישין דממנן על עלמא אתתקנן לאתערא, ומתערין לדרגין בכסופא דלעילא, כד"א הכפירים שואגים לטרף וגו'. אלין אתערין לדרגין עלאין דעלייהו, עד דמטי אתערותא, עד דבעי מלכא לאתחברא במטרוניתא.
ובכסופא דלתתא, נבעין מיין תתאין, לקבלא מיין עלאין, דהא לא נבעין מיין עלאין, אלא באתערותא דכסופא דלתתא, וכדין תיאובתא אתדבק, ונבעין מיין תתאין לקבל מיין עלאין, ועלמין מתברכאן, ובוצינין כלהו דליקן, ועלאין ותתאין משתכחי בברכאן.
ת"ח, כהני וליואי, מתערי לאתחברא שמאלא בימינא. אמר ר' חזקיה, כלא הכי הוא ודאי, אבל הכי שמענא, כהני וליואי, דא אתער שמאלא, ודא אתער ימינא, בגין דאתחברותא דדכורא לגבי נוקבא, לאו איהו אלא בשמאלא וימינא, כד"א שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. וכדין אתחבר דכר בנוקבא, ותיאובתא אשתכח, ועלמין מתברכין, ועלאי ותתאי בחידו.
ועל דא, כהני וליואי, מתערי מלה לתתא, לאתערא כסופא וחביבותא לעילא, דכלא תליא בימינא ושמאלא, אשתכח דקרבנא יסודא דעלמא, תקונא דעלמא, חידו דעלאין ותתאין. אמר ר' יוסי ודאי שפיר קא אמרת, והכי הוא, והכי שמענא מלה, ואנשינא לה, ואנא שמענא הא, וכלא בחד סלקא.
השתא צלותא באתר דקרבנא, ובעי ב"נ לסדרא שבחא דמריה כדקא יאות, ואי לא יסדר, לאו צלותיה צלותא. ת"ח סדורא שלים דשבחא דקב"ה, מאן דידע ליחדא שמא קדישא כדקא יאות, דבהאי מתערין עלאין ותתאין, ונגדי ברכאן לכלהו עלמין.
א"ר חזקיה, לא אשרי קב"ה לישראל בגלותא ביני עממיא, אלא בגין דיתברכון שאר עמין בגיניהון, דהא אינון נגדין ברכאן מלעילא לתתא כל יומא.
אזלו, עד דהוו אזלי, חמו חד חויא דהוה קמסחר בארחא. סטו מארחא. אתא ב"נ אחרא לגבייהו, קטיל ליה חויא. אהדרו רישייהו, וחמו ליה, לההוא ב"נ דמית. אמרו, ודאי ההוא נחש, שליחותא דמריה קא עביד. בריך רחמנא דשזביננא.
פתח רבי יוסי ואמר, יהי דן נחש עלי דרך. אימתי הוה דן נחש, ביומוי דירבעם, דכתיב ואת האחד נתן בדן אמאי אתייהיב תמן עלי דרך. על ההוא ארח, דיתמנע דלא יסלקון לירושלם. ודא דן, הוה לון נחש לישראל עלי דרך, עלי דרך ודאי, כד"א ויועץ המלך וגו'. שפיפון עלי ארח. דעקיץ לון לישראל. וכלא לא הוה אלא עלי דרך, ועלי אורחא, לאתמנעא מישראל דלא יסלקון לירושלם, למיחג חגייהו, ולקרבא קרבנין ועלוון, למפלח תמן.
ת"ח בשעתא דמטו ברכאן לידא דמשה, לברכא לכלהו שבטים, חמא לדן דהוה קטיר בחויא, אהדר קטר ליה באריא, הדא הוא דכתיב ולדן אמר דן גור אריה יזנק מן הבשן. מ"ט, בגין דיהא שירותא וסופא דד' דגלין קטיר ביהודה דאיהו מלכא, כד"א, גור אריה יהודה, והוא שירותא דדגלין, וסופא דדגלין דן, דכתיב דן גור אריה וגו', למהוי שירותא וסופא קטיר בחד אתר.
לישועתך קויתי ה', רבי חייא אמר, כד"א והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים. אמר ר' אחא, וכי אמאי קויתי והא סליק הוה יעקב מעלמא בההוא זמנא מכמה שנין, אמאי אמר דאיהו מחכה לההוא ישועה. אלא ודאי רזא דמלה, כדכתיב, והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, ישראל סתם. אוף הכא והוא יחל להושיע את ישראל, ישראל סתם. בגיני כך אמר, לישועתך קויתי ה'. אמר ר' חייא. ודאי הכי הוא, ושפיר. זכאה חולקהון דצדיקייא, דידעי לאשתדלא באורייתא, למזכי בה לחיין דלעילא. כד"א כי הוא חייך וארך ימיך לשבת על האדמה וגו'.

— 70 —
גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב. רבי ייסא אמר, מגד אשתמע, דהא חילין יפקון לאגחא קרבא, משמע דכתיב גד, בכל אתר גימ"ל דל"ת, חילין ומשריין נפקי מנייהו. דהא גימ"ל יהיב, ודל"ת לקיט. ומהכא כמה חילין, וכמה משיריין, תליין בהו.
ת"ח, ההוא נהר דנגיד ונפיק מעדן, לא פסקין מימוי לעלמין, והוא אשלים למסכני, ועל דא, קיימי כמה חילין, וכמה משיריין, ואתזנו מהכא. ועל דא גד, דא אפיק ויהיב, ודא לקיט ונקיט, ואתזן ביתא, וכל אנשי ביתא.
א"ר יצחק, אלמלא דהוי גד מבני שפחות, שעתא קיימא ליה לאשלמא יתיר מכלא, הה"ד בא גד קרי, וכתיב בגד חסר אל"ף, דהא שעתא קיימא בשלימו, ואסתלק מניה, הה"ד, אחי בגדו כמו נחל, בגין דההוא נהר דנגיד, אסתלק בההיא שעתא, וכתיב בגד חסר אל"ף, ועל דא, לא זכה בארעא קדישא ואסתלק מינה.
ר' יהודה אמר, מנין לראובן דהוה כהאי גוונא, כדכתיב פחז כמים אל תותר דאסתלקו מיין, ולא נגידו, והא אתמר במה אפגים. ותרווייהו לא זכו בארעא קדישא, וחילין ומשיריין אפיקו לאחסנא להו לישראל ארעא. ת"ח, מה דאתפגים בגד, אשתלים באשר, הה"ד מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך. השתא אשלים גימ"ל לדל"ת.

— 71 —
ר' אלעזר ורבי אבא, אשתמיטו במערתא דלוד, דעאלו קמי תוקפא דשמשא, דהוו אזלי בארחא. אמר רבי אבא נסחר האי מערתא במלי דאורייתא. פתח ר' אלעזר ואמר, שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך וגו', רשפיה רשפי אש שלהבת יה, האי קרא אתערנא ביה, אבל ליליא חד הוה, כד הוינא קאים קמי אבא, ושמענא מניה מלה, דלית שלימו ורעותא וכסופא דכנסת ישראל בקב"ה, אלא בנשמתהון דצדיקייא, דאינון מתערי נביעו דמיא תתאי, לקבלי עלאי, ובההיא שעתא שלימו דרעותא וכסופא בדביקו חדא, למעבד פירין.
ת"ח, בתר דאתדבקו דא בדא, והיא קבילת רעותא, היא אמרת שימני כחותם על לבך, אמאי כחותם. אלא ארחיה דחותם, כיון דאתדבק באתר חד, אע"ג דאתעדי מיניה, הא אשתאר רשימו בההוא אתר, ולא אעדי מניה, דכל רשימו, וכל דיוקנא דיליה, ביה אשתאר. כך אמרה כנסת ישראל, הא אתדבקנא בך, אע"ג דאתעדי מינך ואזיל בגלותא, שימני כחותם על לבך, בגין דישתאר כל דיוקני בך, כהאי חותם דישתאר כל דיוקניה, בההוא אתר דאתדבק ביה.
כי עזה כמות אהבה, תקיפא היא, כפרישו דרוחא מן גופא. דתנינן, בשעתא דב"נ מטי לאסתלקא מן עלמא וחמי מה דחמי, רוחא אזלא בכל שייפי דגופא וסליק גלגלוי, כמאן דאזיל בימא בלא שייטין, סליק ונחית ולא מהנייא ליה, אתא ואישתאיל מכל שייפי גופא, ולית תקיפו כיומא דפריש רוחא מן גופא. כך תקיפו דרחימו דכנ"י לגבי קב"ה, כתקיפו דמותא, בשעתא דבעי רוחא לאתפרשא מן גופא.
קשה כשאול קנאה, כל מאן דרחים, ולא קשיר עמיה קנאה, לאו רחימותיה רחימותא, כיון דקני, הא רחימותא אשתלים. מכאן אוליפנא דבעי ב"נ לקנאה לאנתתיה, בגין דיתקשר עמה רחימותא שלים, דהא מגו כך לא יהיב עינוי באינתו אחרא. מהו קשה כשאול. אלא, מה שאול קשיא בעינייהו דחייבין למיחת ביה, כך קנאה קשיא בעינייהו דמאן דרחים וקני, לאתפרשא מרחימותא.
ד"א קשה כשאול קנאה, מה שאול, בשעתא דנחתין לון לחייביא ביה, מודיעין לון חובייהו על מה נחתין ליה, וקשיא להו. כך, מאן דקני, הוא תבע על חוביה, וחשיב כמה עובדין, וכדין קשורא דרחימותא אתקשר ביה.
רשפיה רשפי אש שלהבת יה, מאן שלהבת יה, דא שלהובא דאתוקדא ונפקא מגו שופר, דאיהו אתער ואוקיד, ומאן איהו, שמאלא. הה"ד שמאלו תחת לראשי. דא אוקיד שלהובא דרחימו דכנסת ישראל, לגבי קודשא בריך הוא.
ובגיני כך, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. דהא כד אתי ימינא דאיהו מים, אוסיף יקידו דרחימותא, ולא כבי שלהובא דשמאלא, כד"א וימינו תחבקני, האי איהו מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, וכן כלא כהאי גוונא.
עד דהוה יתבי, שמעו קליה דרבי שמעון, דהוה אתי באורחא, הוא ורבי יהודה ורבי יצחק. קריב למערתא, נפקו רבי אלעזר ורבי אבא. אמר רבי שמעון, מכותלי דמערתא חמינא, דשכינתא הכא. יתבו. אמר ר' שמעון במאי עסקיתו. אמר ר' אבא, ברחימותא דכנסת ישראל לגבי קב"ה, ור"א פריש האי קרא בכנסת ישראל, שימני כחותם על לבך וגו'. אמר ליה, אלעזר ברחימו עלאה וקשירו דחביבותא אסתכלת.
אשתיק רבי שמעון שעתא, אמר בכל אתר בעייא שתיקו, בר שתיקו דאורייתא. גינזא חדא אית לי גניזא, ולא בעינא דיתאביד מנייכו, והיא מלה עלאה, ואשכחנא לה בספרא דרב המנונא סבא.
תא חזי, בכל אתר דכורא רדיף בתר נוקבא, ואתער לגבה רחימותא, והכא אשכחנא, דהיא אתערת רחימותא ורדפה אבתריה, ואורחיה דעלמא, דלית שבחא דנוקבא, למרדף בתריה דדכורא. אלא, מלה סתימא היא, ומלה עלאה דבי גנזייא דמלכא.

— 72 —
תא חזי, תלת נשמתין אינון, ואינון סלקין בדרגין עלאין ידיען, ועל דאינון תלתא ארבע אינון. חד נשמתא עלאה דלא אתפס, ולא אתער ביה גזברא דקרטיטאה עלאה, כל שכן תתאה. והאי נשמתא לכל נשמתין, והוא סתים, ולא אתגליא לעלמין, ולא אתיידע, וכלהו ביה תליין.
והאי אתעטף בעטופא דזהרא דכרמלא, בגו זהירותא ונטיף טפין טפין מרגלאן. ואתקשרו כלהו כחד, כקשרין דשייפי דגופא חד. והוא אעיל בגווייהו, ואחזי בהו עבידתיה. הוא ואינון חד הוא, ולית בהו פרישו. האי נשמתא עלאה טמירו דכלא.
נשמתא אחרא, נוקבא דמטמרא בגו חילהא, והיא נשמתא להו, ומנייהו אחידא גופא, לאחזאה בהו עבידתא לכל עלמא, כגופא דאיהו מאנא לנשמתא, למעבד ביה עבידתא, ואלין כגוונא דאינון קשירין טמירין דלעילא.
נשמתא אחרא, היא, נשמתהון דצדיקייא לתתא. נשמתהון דצדיקייא אתיין מאינון נשמתין עלאין, מנשמתא דנוקבא, ומנשמתא דדכורא. ובגין כך, נשמתין דצדיקייא עלאין, על כל אינון חילין ומשריין דלעילא.
ואי תימא, הא עלאין אינון מתרין סטרין, אמאי נחתין להאי עלמא, ואמאי אסתלקו מניה. למלכא דאתייליד ליה בר, שדר ליה לחד כפר, למרבה ליה, ולגדלא ליה, עד דיתרבי, ויולפון ליה ארחי דהיכלא דמלכא. שמע מלכא, דהא בריה רב ואתרבי. מה עבד ברחימו דבריה, משדר לה למטרוניתא אמיה בגיניה, ואעיל להיכליה, וחדי עמיה כל יומא.
כך קב"ה, אוליד בר במטרוניתא, ומאי איהו נשמתא עלאה קדישא, שדר ליה לכפר, להאי עלמא, דיתרבי ביה, ויולפון ליה אורחי דהיכלא דמלכא, כיון דידע מלכא דהא בריה אתרבי בהאי כפר, ועידן הוא למייתי ליה להיכליה. מה עבד ברחימו דבריה, משדר למטרוניתא בגיניה ואעיל ליה להיכליה. נשמתא לא סלקא מהאי עלמא, עד דאתת מטרוניתא בגינה, ואעילת לה בהיכלא דמלכא, ויתיבת תמן לעלמין.
ועם כל דא, אורחא דעלמא, דאינון בני כפר, בכאן על פרישו דבריה דמלכא מנייהו. חד פקח הוה תמן, אמר לון על מה אתון בכאן, וכי לאו בריה דמלכא איהו, ולא אתחזי למידר יתיר בינייכו, אלא בהיכלא דאבוי. כך משה, דהוה פקח, חמא בני כפר דהוה בכאן. על דא אמר, בנים אתם ליי' אלהיכם לא תתגודדו.
ת"ח, אילו הוו ידעין כלהו צדיקייא האי, הוו חדאן ההוא יומא דמטי לון לאסתלקא מהאי עלמא, וכי לאו יקרא עלאה הוא, דמטרוניתא אתת בגינייהו, ולאובלא לון להיכלא למלכא, למחדי בהו מלכא כל יומא, דהא קב"ה לא אשתעשע אלא בנשמתהון דצדיקיא.
ת"ח, אתערותא דרחימו דכנ"י, לגבי קב"ה, נשמתהון דצדיקיא לתתא, מתערין לה, בגין דאינון אתיין מסטרא דמלכא, מסטרא דדכורא, ואתערותא דא מטי לנוקבא מסטרא דדכורא, ואתער רחימותא. אשתכח, דדכורא אתער חביבו ורחימותא לנוקבא, וכדין נוקבא אתקשרת ברחימותא, לגבי דכורא.
כהאי גוונא, תיאובתא דנוקבא, למשדי מיין תתאין לקבל מיין עלאין, לאו איהו, אלא בנשמתהון דצדיקיא. זכאין אינון צדיקיא בהאי עלמא, ובעלמא דאתי, דעלייהו קיימין עלאין ותתאין. ועל דא וצדיק יסוד עולם כתיב סתם.
ורזא דכלא, צדיק, איהו יסודא דלעילא, ואיהו יסודא לתתא, וכנסת ישראל אתכלילת מצדיק, מלעילא ומתתא, צדיק מהאי סטרא, וצדיק מהאי סטרא, ירתין לה, הה"ד צדיקים ירשו ארץ. ירשו ארץ ודאי. ת"ח, צדיק אחסין לה להאי ארץ, ואריק עלה ברכאן בכל יומא, ויהיב לה תפנוקין ועדונין, בנגידו עלאה דנגיד עלה, והא אוקימנא מלה.
ורזא דכתיב מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך. ועם כל דא, מלה אחרא, כמה דכתיב, ראוה בנות ויאשרוה, ועל דא אמרה לאה, באשרי כי אשרוני בנות וכלא שפיר. ותא חזי מעלמא דאתי, אתמשיך ונגיד להאי צדיק, למיהב תפנוקין ועדונין להאי ארץ, דאיהו לחם עוני, ואתעביד לחם פנג, הדא הוא דכתיב, מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך ודאי, והא אוקימנא.
ת"ח, מאשר שמנה לחמו. דא הוא אתר דכלא מאשרין ליה, ומאי איהו. עלמא דאתי, דעלאי ותתאי מאשרין ליה, ומכספין ליה. שמנה לחמו, מאן. עד כאן לא פריש מאן הוא אתר. אלא, אית לחם, ואית לחם, כמה דאית אילנא, ואית אילנא, אית אילנא דחיי, ואית אילנא דתלייא ביה מותא. אית לחם דאקרי לחם עוני, ואית לחם דאקרי לחם פנג. ומאן איהו. דא ו', ודא הוא לחמ"ו: לח"ם ו', ועל דא כתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, מן השמים ודאי.
ועל דא, מאשר שמנה לחמו, לחם ו', דהא מיניה אתזן האי אילנא, והוא מעטרא ליה, כדכתיב בעטרה שעטרה לו אמו. וכד איהו נקיט, ודאי הוא יתן מעדני מלך. ומאן מלך. דא כנסת ישראל, דהא מניה אתזנת, והוא יהיב לה על ידא דצדיק, דרגא קדישא את קיימא. ומהכא לשאר דרגין דלתתא, וכלהו כגוונא דלעילא.
בספרא דרב המנונא סבא, אמר הכי, מאשר שמנה לחמו, דא לחם שבת, דאיהו פנג, על חד תרין, כדכתיב לקטו לחם משנה. מאי לחם משנה. אלא, תרי לחם: לחם מן השמים, ולחם מן הארץ, דא הוא לחם פנג, ודא הוא לחם דמסכנא, ובשבת אתכליל לחם תתאה, בלחם עלאה, ואתברך האי, בגיני האי, ואיהו לחם משנה.
ותו הוה אמר, לחם משנה דשבת, נקיט משבת עלאה, דאיהו נגיד ואנהיר לכלא, ואתחבר לחם בלחם, ואיהו משנה. ובכל אתר, רזא דלחם, נוקבא היא, בגין כך שמנה כתיב ולא שמן. וכתיב כי אם הלחם אשר הוא אוכל, דא אנתתיה.
ואי תימא והלחם אזל מכלינו, ולא כתיב אזלת. שאר מזונא לחם קרינן ליה, ואשתמודען מלין, מאן הוא שאר מזונא, ומאן הוא לחם ממש. לחם דלעילא, בכל אתר דכר, לחם תתאה, בכל אתר נוקבא. ואנן אשכחינא דזמנין כתיב דכר, ולזמנין נוקבא, וכלא חד מלה, האי כהאי, ושפיר כלא.
תא חזי, אשר, רשים לעילא, ורשים לתתא, בתקוני כלה, וכלהו תריסר שבטין ימא קאים עלייהו, ואתתקן בהו, הה"ד והים עליהם מלמעלה. ורזא דמלה, אתתקן לעילא, ואתתקן לתתא בארעא. אתתקן לעילא בתקונין ידיען, כגוונא דעלמא עלאה. ואתתקן לתתא בהני תריסר שבטין כגוונא דלעילא וע"ד שכינתא לעילא ושכינתא לתתא בגינייהו דישראל, ובתריסר שבטין אתכלילת ואתתקנת. אשר בתקונהא קיימא, כשאר שבטין.
ואי לאו דגלי משה, לא אתיידע, דכתיב וטובל בשמן רגלו. לאחזאה אן הוא קשרא דיליה באתריה, דאיהו נגיד ההוא משח רבות מלעילא, בגיני כך כתיב, ברוך מבנים אשר וגו'.

— 73 —
ר"ש פתח ואמר, נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר. הא אתמר, דעלמא עלאה עלמא דדכורא איהו, כיון דסלקא מלה מכנסת ישראל ולעילא, כלא הוא דכר. מנלן, מעולה, אמאי אתקרי עולה, בגין דסלקא לעילא מן נוקבא. ובגיני כך, עולה זכר תמים יקריבנו וגו'.
אמאי תמים, וכי פיסקי פיסקי בעינן ליה, דאמר תמים, מהו תמים. אלא, כדכתיב התהלך לפני והיה תמים. אימתי תמים, בשעתא דאתגזר, דהא דכורא לא הוי, ולא אשתמודע, אלא בההוא אתר דאקרי תמים, ומאן איהו, דא את קיימא, דביה אשתמודע דכורא מן נוקבא, כדכתיב איש צדיק תמים היה. בגיני כך זכר תמים, דאשתמודע ביה האי שייפא, ולא יסרסון ליה.
ואי תימא, הא כתיב, נקבה תמימה. הכי הוא ודאי, כמה דאקרי צדיק תמים, כך אקרי צדק תמימה. בגין דכלא, נטלא מניה, בגיני כך, עולה דסלקא מן נוקבא לדכורא, ומהאי אתר ולעילא, כלא הוא דכורא. ומן נוקבא ולתתא, כלא הוא נוקבא, והא אוקימנא.
ואי תימא, הכי נמי נוקבא דלעילא. אלא, סיומא דגופא אחזי על כל גופא דאיהו דכר, רישא דגופא נוקבא, עד דנחית לסיומא, וכד סיומא אתחזי, הא עביד כלא דכר. אבל הכא, רישא וסופא נוקבא, דהא כל תקון גופא נוקבא.
תא חזי, חד רזא עלאה אית במלה דא, דהא חמינן דיעקב בריך ליוסף בגו אחוהי, כיון דמני קב"ה ארבע דגלים בשכינתא, בתריסר שבטין לאתתקנא בהו, גרע מנייהו ליוסף, ושוי לאפרים באתריה. מ"ט אסתלק יוסף מנייהו, אי תימא בגין חובוי, לאו הכי, דהא זכאה איהו.
אלא, רזא דמלה, יוסף רשימא דדכורא הוה, דכתיב בן פורת יוסף בן פורת עלי עין. וכתיב משם רועה אבן ישראל, מתמן אתזן, האי אבן ישראל. אבן: דא כנסת ישראל, ועלה אמר דוד אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. ובגין דיוסף איהו רשימו דדכורא, אקרי יוסף הצדיק, דהא איהו צדיק ודאי, משם רועה אבן ישראל.
ובגין דכל תקוני שכינתא אינון נוקבן, אסתלק יוסף מתמן, ואתמני תחותיה אפרים, ואיהו נוקבא לתקונהא. ובגין דאיהו הכי, אתמני לסטר מערב, אתר דנוקבא שריא, וההוא רשימו דאיהו דכורא, אסתלק מתקונהא, בגין דאיהו עלמא דנוקבא, ולא עלמא דדכורא, וכל תקונהא בעיין נוקבי.
ובגין כך, יוסף דאיהו צדיק, אסתלק מתקונהא, ואתמני אפרים תחותיה. וע"ד, כלהו תריסר שבטין, תקוני שכינתא אינון, וכלהו בעיין כגוונא דלעילא, בר דרגא דצדיק, דאיהו עביד כל שייפין דכר, ולא בעי לאכחשא ליה.
נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר, היינו דכתיב ומדברך נאוה, בגין דקול מדבר ליה לדבור, ולית קול בלא דבור, וההוא קול אשתלח מאתר עמיקא דלעילא, ושליח מקמיה, לאנהגא לדבור, דהא לית קול בלא דבור, ולא דבור בלא קול, ודא כלל דצריך לפרט, ופרט דצריך לכלל, ודא קול נפקא מדרום, ומדבר למערב, ירית לתרין סטרין, ודא הוא דכתיב, ולנפתלי אמר וגו', ים ודרום ירשה, לעילא דכר, לתתא נוקבא, בגין כך נפתלי אילה שלוחה נוקבא לתתא. כגוונא דא דכר לעילא, דכתיב הנותן אמרי שפר, הנותן כתיב, ולא הנותנת.

— 74 —
תא חזי, מחשבה ראשיתא דכלא, ובגין דאיהי מחשבה, איהי לגו סתימא ולא אתיידע. כך אתפשט האי מחשבה יתיר, אתיא לאתר דרוחא שריא, וכד מטי לההוא אתר אקרי בינ"ה, והא לאו סתים כדקדמיתא, ואע"ג דאיהו סתים, האי רוחא אתפשט, ואפיק קלא, כליל מאשא ומיא ורוחא, דאינון צפון ודרום ומזרח. והאי קלא, כללא דכל שאר חילין, וקלא דא מדבר לדבור, ודא יהיב מלה בתקונא, בגין דקול אשתלח מאתר דרוחא, ואתי לדברא מלה, לאפקא מלין תריצין.
וכד תסתכל בדרגין, הוא מחשבה, הוא בינה, הוא קול, הוא דבור, וכלא חד, והיא היא מחשבה, ראשיתא דכלא, ולא הוי פרוד, אלא כלא חד, וקשורא חד, דאיהו מחשבה ממש אתקשר באין, ולא אתפרש לעלמין, ודא הוא ה' אחד ושמו אחד. ועל דא, הנותן אמרי שפר כתיב, דא גופא.

— 75 —
סיומא דגופא, דא דכתיב בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, אמאי תרי זמני. אלא בן פורת לעילא. בן פורת לתתא. ואמאי לאו איהו בן פורת לתתא, בתקוני מטרוניתא. בגין דבנות צעדה, למהוי עלי שור, דבעיין בנות לתקונהא ולא בנים. כד"א רבות בנות עשו חיל וגו'. רבות בנות עשו חיל, אלין תריסר שבטין.
ת"ח, מלכותא קדישא, לא קביל מלכותא קדישא שלימתא, עד דאתחבר באבהן, וכד אתחבר באבהן, אתבני בניינא שלימא מעלמא עלאה, דאיהו עלמא דדכורא, ועלמא עלאה אקרי ז' שנין, בגין דכלהו ז' שנין ביה.
וסימניך ויבנהו שבע שנים, דא עלמא עלאה, ולא כתיב בשבע שנים, כד"א כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, ולא כתיב בששת וכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם: באברהם. ואברהם, ז' ימים אקרי, וביה אתבני עלמא עלאה, ואלין אקרון עלמא דדכורא.
כגוונא דא לתתא, אית ז' שנין, רזא דעלמא תתאה, ורזא דא, דכתיב ז' ימים וז' ימים י"ד יום. דכיון דאמר שבעת ימים ושבעת ימים, לא ידענא דארביסר אינון. אלא, לאחזאה עלמא עלאה, ועלמא תתאה. ואינון שבעת ימים ושבעת ימים. אלין דכורין, ואלין נוקבין. אלין נוקבי האי עלמא עלייהו, דכתיב רבות בנות עשו חיל, אלין תריסר שבטין, דאינון עשו חיל, כדכתיב כל הפקודים למחנה יהודה וגו', וכן כלהו.
ואי תימא רבות, והא תריסר אינון, ולא יתיר, בר ההוא חיל דעבדו, מאי רבות. אלא כמה דכתיב, זעקת סדום ועמורה כי רבה, כמו גדלה. וכן רבות גדולות, עלאין, ורברבין על כלא. ואלין אקרון חיות גדולות. עשו חיל, ההוא חיל דעבדו דסמיכין עלייהו, אקרון חיות קטנות, עם גדולות, לאתחברא כחדא, לאתתקנא בהו מטרוניתא, למחדי בהו עלאין ותתאין, כד"א לויתן זה יצרת לשחק בו, בגיני כך רבות בנות עשו חיל.
ועל דא בנות צעדה עלי שור. בנות צעדה, צעדות מבעי ליה, אלא ההוא עין דכתיב לעילא, ומאן איהו, עין משפט, ואיהו קאים עלי עין, ואיהו עין, צעדה, ופסעת למיטל בנות לתקונהא, והיינו בנות צעדה, ולא בנים, בנות צעדה, אסתכלת לתקונהא, ולא בנים. וימררוהו ורבו, באסתכלותא דרחימו לגביה, כדכתיב הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבוני. ועל דא וישטמוהו בעלי חצים.
ותשב באיתן קשתו דא קשת. מה קשת. דא בת זוגו. באיתן: תוקפא אלבישת עלוי, דלא אחלשת חילא, דהא ידעת דיוסף לא יסטי בההוא דרגא, דאת קיימא דיליה, לימינא ולשמאלא.
ויפזו, מאי ויפזו. אלא כדכתיב הנחמדים מזהב ומפז רב. וכתיב ותמורתה כלי פז. אתייקרו דרועוי במרגליתא עלאה. מידי אביר יעקב, מאינון תרין סטרין, דאתקיף בהו יעקב. משם רועה אבן ישראל, מתמן אתזן ההוא אבן יקרא, כדקאמרן. תו, מאינון תריסר סטרין, אתזן ההוא אבן יקרא, דאינון צפון ודרום, והיא אתייהבת בינייהו, ואתברכא מנייהו, ואתזנא מנהון על ידא דצדיק.
ת"ח, ליוסף אתוסף ליה ברכה אחרא, כד"א מאל אביך ויעזרך וגו', האי קרא קשיא, מאל אביך, אל אביך יעזרך מבעי ליה. מאי מאל אביך ולבתר יעזרך. ואת שדי, ואל שדי מבעי ליה, כמה דכתיב ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש. ויברכך, יברכך מבעי ליה.
אלא אחסין ליה לעילא ותתא. אחסין ליה לעילא, מאל אביך, דאיהו אחסנא עלאה, אתר דאקרי שמים. ויעזרך, בגין דלא יחליף האי אתר, לאתר אחרא, וסיועא דיליה ליהוי מאתר דא, ולא מאחרא.
ואת שדי, מהו ואת שדי, אלא, איהו דרגא אחרא תתאה, דהא תנינן, בכל אתר את ה', דא שכינתא, כמו וארא את ה', את לרבות. ואת לאכללא יום בלילה, ולילה ביום, כדכתיב ואת שד"י, דהא מתמן נפקין ברכאן לברכא עלמין.
תו, אמאי לא קאמר ואל שדי, דהא ה"נ משמע כדקאמרינן, דכתיב ואל שדי יתן לכם רחמים, כלא אתר חד הוא, אמאי שבק ל' וכתב ת'. אלא רזא איהו, דכד אינון שבילין נפקין מעילא, כללא דאורייתא, אחסין שמים, כד"א את השמים, כללא דכ"ב אתוון. ומהכא נפקי לתורה שבע"פ דאקרי ארץ, כדקאמרינן ואת הארץ, כללא דכ"ב אתוון. ושמים כליל כלא כחדא, וכדין מתעטרא סיהרא בכלא, ויתבא באשלמותא, וברכאן נגדין כדין מתמן, ועל דא ואת שדי.
ויברכך, בגין דיהא ליה קיום תדיר ויתיר, דהא בכל אתר דאית ביה וא"ו, תוספת אית ליה, וקיומא. עד כאן כלל, ולבתר עביד פרט, דכתיב ברכות שמים וגו'.
ברכות אביך גברו על ברכות הורי. ברכות אביך גברו ודאי, דהא יעקב אחסין שבחא דכלא, יתיר מאבהן, דהא הוא שלים הוה בכלא. וכלא יהב ליה ליוסף, מ"ט. בגין דהכי אתחזי, דהא צדיק כלא נטיל, ואחסין כלא כחדא, וכל ברכאן ביה שריין. הוא אריק ברכאן מרישא לעילא, וכל שייפי גופא כלהו אתתקנן, לארקא ביה ברכאן, וכדין אתעביד נהר דנפיק מעדן.
מאי מעדן, אלא, בכל שעתא דכל שייפין יתבין בקשורא חדא, ואינון בעדונא דתיאובתא מרישא לעילא ולתתא, וכלהו מעדונא ותיאובתא דלהון, מריקין ביה, ואתעביד נהר דנגיד ונפיק מעדן ודאי. תו מעדן מחכמה עלאה, נגיד כלא לאתמשכא, ועביד נהרא, ואתמשכא עד דמטי להאי דרגא, וכדין כלא בברכאן, וכלא חד.
עד תאות גבעות עולם, תיאובתא דאינון גבעות עולם. ומאי נינהו. תרי נוקבי, חד לעילא, וחד לתתא, דכל חד אקרי עולם. ותיאובתא דכל שייפי גופא, באינון תרין אמהן. תיאובתא לינקא מאמא עלאה. תיאובתא לאתקשרא באמא תתאה. ותיאובתא דכלא חד, בגין כך כלהו, תהיינה לראש יוסף וגו', לאתברכא ההוא דרגא דצדיק, ולנטלא כלא, כדקא חזי.
זכאין אינון דאקרון צדיקים, דהא צדיק לא אקרי, אלא מאן דנטיר האי דרגא, האי את קיימא קדישא. זכאין אינון בעלמא דין, ובעלמא דאתי. נפקו מן מערתא, אמר ר' שמעון, כל חד וחד לימא מלה, וניהך בארחא.

— 76 —
פתח ר' אלעזר קרא אבתריה, בנימין זאב יטרף וגו'. בנימין זאב יטרף, זאב אמאי. אלא בגין דהכי אתרשים בכרסייא, דהא כל חיוון רברבין זעירין רשימין תמן, כמה דכתיב חיות קטנות עם גדולות. וכרסייא דעבד שלמה, הכי אתרשים, כגוונא דלעילא.
תו זאב יטרף, דהא מזבח בחולקיה הוה. ומזבח איהו זאב. דאי תימא בנימין איהו זאב, לאו הכי, אלא מזבח דהוה בחולקיה, הוא זאב, דהוה אכיל בשרא כל יומא ובנימין הוה זן ליה, בגין דהא בחולקיה הוה, כביכול איהו מפרנס וזן להאי זאב. תו זאב יטרף, זאב יזון. ומאן איהו, אילין מארי דבבו, דאינון קיימי לעילא לקטרגא, וכלהו אתהנו ואתתקנן מקרבנא, ומתערי אתערותא לעילא.
בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל. מאי בבקר יאכל עד. אלא בצפרא, דאברהם אתער בעלמא, ושעתא דרעוא אשתכח, קרבנא עביד אתערותא ונייחא וסלקא עד ע"ד, ההוא אתר, דכתיב ושבת עד ה' אלהיך.
תו בבקר, מאי בבקר, דא אברהם כדקאמרן, דכתיב וישכם אברהם בבקר, בזמנא דרעוא אשתכח, בההיא שעתא לא הוה אכיל קרבנא אחרא, ומאן הוה אכיל, ההוא אתר דאקרי ע"ד, ואיהו כרסייא עלאה, דאיהו עדי עד, כדכתיב עדי עד וגו'.
וזמן אכילה, בצפרא דע"ד הוא, והאי עד, לעילא, דכתיב בטחו ביי' עדי עד. ובבקר, היינו קרבן לה', ודאי. יאכל עד, ולא אחרא.
תננא סליק, ואתערותא דרחימו קשיר, ואתער לעילא וקיימא דא לקבל דא, ונורא דליק, ואנהיר בהאי אתערותא דלתתא. וכהנא אתער, וליואי משבחן, ואחזיין חידו, וכדין חמרא אתנסך, לאתקשרא במיא, וחמרא נהיר ואחזי חידו, בגיני כך, חמרא טב לתתא, לאחזאה חידו, לחמרא אחרא דלעילא, וכלא אתער, לאתקשרא שמאלא בימינא.
ולחם דאיהו סלת, מלכותא דאתער אתערותא, נקטין לה שמאלא בימינא, ומקשרי לה בגופא, וכדין נגיד משחא עלאה, ולקטא ליה, על ידא דצדי"ק. וע"ד בעי למעבד אתערותא דסלת במשחא, ואתקשר כלא כחדא, וכדין עדונא ונייחין דיחודא חד, ולקטין עדונא ונייחא דיחודא, כל אינון כתרין, ואתקשר דא בדא, ואתנהיר סיהרא, ואתקשרא בשמשא, ויתיב כלא בעדונא.
וכדין קרבן ליי', ולא לאחרא, ועל דא, בבקר יאכל עד, ולא לאחרא, יאכל עד, ויתעדן ויתקשר בקשוריה בקדמיתא. אימתי, בבקר. דבעי לאתברכא שמא קדישא בקדמיתא, ולבתר יתברכון אחרנין.
ועל דא, אסיר ליה לב"נ לברכא לחבריה בצפרא, עד דיברך לקב"ה, דאיהו בעי לאתברכא ברישא, והיינו בבקר יאכל עד. ולבתר יתברכון אחרנין, ולערב יחלק שלל. דהא קרבנות דהוה ברישא, כלא אתקרב לקב"ה, ואתערותא סלקא תמן. ובגין דהא הוא אתברך, הוה מקשר קשרין לכל שאר חילין עלאין, ומפליג לון ברכאן, לכל חד וחד כדקא חזי ויאות ליה, ומתבסמן עלמין, ואתברכאן עלאין ותתאין.
והיינו רזא דכתיב, אכלתי יערי עם דבשי וגו', בקדמיתא, לבתר פליג לכלהו, ואמר אכלו רעים שתו ושכרו דודים. אריק ברכאן לכלהו, ומפליג לון, לכל חד וחד כדקא חזי ליה, ועל דא ולערב יחלק שלל. דהא שמא קדישא יתברך בקדמיתא, והשתא פליג ברכאן לכלהו עלמין. דלא תימא דקרבנא מתקריב לון, ולא לשום חילא אחרא, אלא כלא מתקרב לקב"ה, והוא אריק ברכאן, ומפליג ברכאן לכלהו עלמין, ובגין כך קרבן ליי', ולא לאחרא.
אמר ר"ש, ברי, שפיר קא אמרת. תו אתערותא אחרא דקרבנא, כלא בגין לאמשכא ברכאן, ולאתערא ברכאן, דיתברכון כלהו עלמין. בקדמיתא קרבן ליי', ולא לאחרא, השתא תקריבו את קרבנכם, דיתקשרון כלהו עלמין כחדא, ויתחברן ויתברכון עלאי ותתאי.

— 77 —
פתח רבי אבא, ואמר קרא אבתריה, כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וגו', כל אלה שבטי ישראל, אלה שבטי ישראל מבעי ליה, מאי כל אלה. אלא, לאחברא לון, באתר דכל ברכאן מריקין תמן. שנים עשר. שנים עשר ודאי, קשרין דתקוני מטרוניתא, ואיהי אתחברת בהדייהו, הה"ד שנים עשר. וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם, דהא באתר דא, דבור שריא.
תו אשר דבר, הכא קשרא חד, לאתחברא מתתא לעילא, ומעילא לתתא. מתתא, באלין תריסר שבטין, וזאת, אתחברא בהדייהו. אשר דבר, הא חבורא דכר ונוקבא, קשורא לתרין סטרין, מתתא ומלעילא, לסוף קשר לון באתר דלעילא, דכר ונוקבא כחדא. הה"ד איש אשר כברכתו וגו'. מאי כברכתו. אלא כברכתו בת זוגו. איש אשר כברכתו תרווייהו כחדא.
פתח ואמר, יברכך יי' מציון וראה בטוב ירושלם וגו', יברכך יי' מציון, דמניה נפקין ברכאן, לאשקאה לגינתא, והוא כליל כל ברכאן, ויהיב לה, ולבתר וראה בטוב ירושלם. לאחזאה דכל ברכאן אתיין מדכר ונוקבא. כגוונא דא יברכך יי' וישמרך. יברכך יי' מדכורא. וישמרך מנוקבא. יברכך יי' מזכור. וישמרך משמור. וכלא חד מלה, בגין דמתרווייהו נפקין ברכאן לעלמין. ועל דא, איש אשר כברכתו ברך אותם.

— 78 —
ר' יהודה פתח קרא ואמר, ויכל יעקב לצוות את בניו וגו'. ויכל יעקב לצוות את בניו, לצוות, לברך מבעי ליה. אלא דפקיד לון לגבי שכינתא, לאתקשרא בהדה. תו, דפקיד לון על עסקי מערתא, דהיא קריבא לגן עדן, דתמן הוא אדם הראשון קבור.
ת"ח, ההוא אתר אקרי קרית ארבע. מ"ט. בגין דתמן אתקברו ארבע זוגות: אדם וחוה. אברהם ושרה. יצחק ורבקה. יעקב ולאה. הא קושיא הכא, דתנינן, אבהן אינון רתיכא קדישא, ורתיכא לאו פחות מארבע, ותנינן קב"ה אחבר למלכא דוד בהדייהו, ואתעבידו רתיכא שלימתא, הה"ד, אבן מאסו הבונים וגו'. דדוד מלכא אתחבר למהוי רתיכא שלימתא בהדייהו. אי הכי דוד בעיא לאתקברא בגו אבהן, ויהוי קרית ארבע בהדיה, מ"ט לא אתקבר בהדייהו.
אלא, דוד מלכא אתר מתתקן הוה ליה כדקא יאות, ומאן הוא. ציון, לאתחברא ליה כחדא. ואדם דאתקבר בגו אבהן, הא אינון אתקברו בהדיה, בגין דאיהו מלך קדמאה הוה, ואתעבר מניה מלכו, ואתיהב לדוד מלכא, ומיומוי דאדם, אתקיים דוד מלכא, דאדם אלף שנין אתגזר עלוי, ואתעברו מניה שבעין שנין, יומוי דדוד מלכא, והוא יהיב לון, ואבהן היך יקומון עד דייתי דוד מלכא, אלא זכה לאתריה, כדקא חזי ליה, בגיני כך לא אתקבר לגבי אבהן.
תו, אבהן באתר דדכורא שריין, ודוד באתר דנוקבא, ואבהן נוקבן אתקברו בהדייהו. ודוד אתקבר ואתחבר באתר דדכורא, מלה כדקא חזי ליה.

— 79 —
ויאסוף רגליו אל המטה, בגין דהא איהו באתר דחיין יתיב. כד בעא לאסתלקא מעלמא, נחית רגלוי לגבי מטה, ואתכניש ואסתלק מעלמא, הדא הוא דכתיב ויגוע ויאסף אל עמיו.
פתח ואמר, נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה', מלה דא הא אוקמוה חברייא, אבל ת"ח, אית מדורין תתאין, ואית מדורין עלאין, בעלאין לאו שריין תמן, ומאן אינון, אינון בתי גואי, ובתי בראי. אינון אקרון חצרות ה', בגין דאינון קיימי ברחימו ותיאובתא לגבי נוקבא. ת"ח, כד נשמתא סלקא אתער כלא לגבי נוקבא, דהא איהי אתאחדת בתיאובתא שלימתא ואתקשרת ביה.
יעקב לא מית, בג"כ לא אתמר ביה מותא, אלא ויגוע ויאסף אל עמיו. חמי מה כתיב, ויאסוף רגליו אל המטה, דאתכניש שמשא לגבי סיהרא, שמשא לא מית, אלא אתכניש מעלמא, ואזיל לגבי סיהרא.
ת"ח, בשעתא דאתכניש יעקב, אתנהיר סיהרא, ותיאובתא דשמשא עלאה אתער לגבה, בגין דשמשא כד סליק, אתער שמשא אחרא, ואתדבק דא בדא, ואתנהיר סיהרא.
אמר ר"ש, שפיר קא אמרת, אבל הא אתמר, דעלאה עלמא דדכורא, אתקשר בתתאה, דאיהו עלמא דנוקבא, ותתאה אתקשר בעלאה, וכלא דא כגוונא דא.
והא אתמר תרין עלמין נינהו, כדכתיב מן העולם ועד העולם. ואע"ג דתרין נוקבי נינהו, חד מתתקן בדכורא, וחד בנוקבא. דא שבע, ודא בת שבע. דא אם, ודא אם, דא אקרי אם הבנים. ודא אקרי אם שלמה, כדכתיב צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה וגו'. במלך שלמה, במלך דכל שלמא דיליה. דא אם שלמה, כדכתיב, בת שבע אם שלמה.
וכתיב ותרב חכמת שלמה. חכמת שלמה, דא אם שלמה, דכתיב דברי למואל מלך משא אשר יסרתו אמו. דברי למואל מלך, האי קרא לאו אתיידע מהו סתימא דיליה. אלא, דברי למואל מלך: דברים דאתמר בגין אל דאיהו מלך, ומאן איהו. דא אל זועם בכל יום. ואל שדי. כמה דאתמר.
למואל כד"א למו פי. למואל מלך, דאיהו בת שבע. משא אשר יסרתו אמו, כד אתגלי עלוי בגבעון, בחלמא דליליא.
ת"ח יעקב אתכניש לגבי סיהרא, ועביד בה פירין לעלמא. ולית לך דרא בעלמא, דלא אית ביה איבא דיעקב, בגין, דהא איהו אתער אתערותא לעילא, בגין דכתיב, ויאסוף רגליו אל המטה, דאיהו מטתיה דיעקב ודאי.
זכאה חולקיה דיעקב, דהא אשתלים לעילא ותתא, דכתיב ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' וגו' כי אתך אני. כי אתי אתה לא אתמר, אלא כי אתך אני, והא אתמר.

— 80 —
רבי יצחק פתח ואמר, ויבאו עד גרן האטד וגו', וכתיב וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגרן האטד וגו'. הני קראי אית לאסתכלא בהו, מאי איכפת לן דאינון אתו עד גרן האטד. ומ"ט אתכנת אבלותא דא למצרים, דהא אבל ישראל מבעי ליה, מ"ט למצרים.
אלא, הכי אמרו, כל ההוא זמנא דהוה יעקב במצרים, אתברך ארעא בגיניה, ונילוס הוה נפיק ואשקי ארעא, ועוד דפסק כפנא בגיניה דיעקב. ועל דא, מצראי עבדו אבלותא, ואתכני עלייהו.
פתח ואמר, מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו, האי קרא אוקמוה. אבל מהו ימלל ידבר מבעי ליה. ואי תימא דארחיה דקרא הכי הוא, דהא קראי אינון הכי. לא. דכלהו לאחזאה מלה קא אתיין. אוף הכא, לאחזאה מלה קא אתיא, מי ימלל: כדכתיב וקטפת מלילות. גבורות ה', בגין דסגיאין אינון, דהא כל גזרא דדינא, מתמן קא אתיא, ועל דא, מאן איהו דיסלק ויעבר גזרה חדא, מאינון גבוראן דעביד קודשא בריך הוא.
תו, מי ימלל, וידבר, כלא חד. ידבר, דהא כמה וכמה גבוראן אינון, דלית לון חושבנא, כמה מארי דדינין, כמה מארי תריסין, כמה גרדיני נמוסין, ומלולא לא יכיל למללא לון.
ובמה ידיען, כלהו בהגדה, דאית ביה רזא דחכמתא, דהא במלולא ובאמירה לא יכיל למללא לון. למנדע לון, אבל בהגדה ידיען, כמה דכתיב, דור לדור ישבח מעשיך וגבורותיך יגידו, ברזא דא ידעין, אבל גבורתך דהיא גבורה תתאה, ידברו, דכתיב וגבורתך ידברו.
ישמיע כל תהלתו, דסגיאין אינון דינין, דאשתמודען ומתחברן בתהלה, וכמה חילין, וכמה משיריין דמתחברן בה, כדכתיב, היש מספר לגדודיו, ועל דא, מאן יכיל לאשתמע כל תהלתו.
ת"ח, מצראי כלהו חכימין הוו, ומסטרא דגבורה קא נפקי, כמה חילין וכמה משיריין, וכמה דרגין על דרגין, עד דמטו לגבי דרגין תתאין, ומצראי הוו חרשין וחכימין בהו, וידעין סתימין דעלמא, ואסתכלו הא, דבזמנא דיעקב קיים בעלמא, לא אית עמא דשלטא על בנוי, וידעו דהא ישתעבדו בהו בישראל זמנין סגיאין.
כיון דמית יעקב חדו, אסתכלו מה יהא בסופא, עד דמטו לגורן האטד, דאיהו גזרא דדינא שליטא, אט"ד בגי' יד, כד"א וירא ישראל את היד הגדולה וגו', כיון דמטו לאתר דא, חמו גבוראן דנפקי מהאי אטד. אמאי אקרי אטד. אלא, מה אטד נפקי כובין להאי סטרא ולהאי סטרא, הכי נמי י"ד, נפקי מינה אצבעאן, להאי סטרא ולהאי סטרא, וכל אצבעא ואצבעא סליק בכמה גבוראן, בכמה דינין, ובכמה נמוסין, כדין ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד על כן קרא שמה אבל מצרים, ודאי אבל כבד זה למצרים, ולא לאחרא.
ר"ש פריש פרשתא. נפקי מגו מערתא, אמר חמינא דיומא דין ינפול ביתא במתא, ויעדרון תרי רומאי מקטרגין. אי אנא במתא לא ינפול ביתא. אהדרו לגו מערתא יתבו.

— 81 —
פתח ר"ש ואמר, צהלי קולך בת גלים וגו' צהלי קולך, האי קרא לכנסת ישראל אתמר, בגין דאיהי משבחת ליה לקב"ה, בקלא משבחא, ועל דא צהלי קולך. מהכא אוליפנא, כל מאן דבעי לשבחא לקב"ה בקלא, בעיא ליה קלא נעימותא, דיערב לאחרנין דשמעין ליה, ואי לאו, לא יקום לארמא קלא.
ת"ח, ליואי דאתיין מסטרא דא, דכתיב, ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה וגו'. מ"ט. בגין דקליה נמיך, ולא יערב לאודנין, כשאר חברוי, כדין מעברין ליה מהאי צבא העבודה דלעילא, דקיימין לנגנא לגבי האי עבודה, וליקרא שמא קדישא כדקא חזי.
חילין לעילא, חילין ומשריין לגבי תתאי, לשבחא שמא קדישא, ולזמרא לון. ובגיני כך ישוב מצבא העבודה, ובגין דכנ"י קא משבחא ליה לקב"ה, אמר קרא, צהלי קולך בת גלים, בת אבהן.
תו, בת גלים, עלמא דאתי אקרי גלים, בגין דכלא קיימא ביה, ואתכליל ביה תלי תלים, ונפקא מניה לכלא. תו בת גלים, כדכתיב, גל נעול, וכל אינון גלים ומבועין, כלהו נפקי מעלמא דאתי, וכנסת ישראל איהי בת גלים.
ת"ח, האי קרא קשיא, בקדמיתא כתיב צהלי קולך, דהוא בגין לזמרא ולארמא קלא, ולבתר כתיב, הקשיבי, אי הכי אמאי צהלי קולך, כיון דכתיב הקשיבי. אלא, צהלי, בגין לשבחא ולזמרא. ת"ח, אי ישראל שראן לשבחא ולזמרא לקב"ה, כדין כתיב הקשיבי, מ"ט, בגין דישראל אינון משבחן ומזמרן בגינה לקב"ה, ועל דא כתיב צהלי קולך, וכתיב הקשיבי.
לישה: בגין דאתיא מסטרא דגבורה, כד"א ליש גבור בבהמה. והאי לישה, גבורה, לתברא חילין ותוקפין. עניה ענתות, בגין דאיהי אספקלריא דלא נהרא, עניה ודאי, לית לה נהורא לסיהרא מגרמה, אלא מה דיהיב לה שמשא.
ענתות איהו חקל, כפר חד, ושריין ביה כהני מסכני, דאהדרן על פתחין, ולית מאן דישגח בהו, בגין דכל אינון בני ההוא כפרא, קליסין הוו בעיניהו דעמא, וביתייהו ריקניין יתיר מכל עמא, בר מה דיהבין לון, כמסכני קליסין דעמא. בגין כך, סיהרא לית לה נהורא מגרמה, אלא בשעתא דאתחבר עמה שמשא אתנהיר.
ת"ח, דכתיב, ולאביתר הכהן אמר המלך ענתות לך על שדך כי איש מות אתה. וכי על דזמין ליה אדוניהו, איש מות אקרי. אלא, בגין דהוה מאתר מסכנא, דאידבק ביה סיהרא, דאיהי עניה ענתות.
ואי תימא, וכי התענית בכל אשר התענה אבי, בגיני כך זכאה דלא קטיל ליה. אלא אביתר, בגין דהוה מאתר מסכנא, זכה ביה דוד, עד לא סליק למלכו, כד הוה מכמאן ליה שאול, והוי ארחוי כמסכנא, אביתר כגוונא דא, ולזמנא דשלט שלמה, סיהרא קיימא באשלמותא, והוה בחדוותא דעתירו, דכלא הוה ליה, לא זכה ביה אביתר.
ודאי שדה ענתות, רזא דמלה הוה, וירמיה דקני ליה, כלא הוה, בגין לאחסנא רזא עלאה. ת"ח, כך שלטא סיהרא, שדה תפוחים אקרי, כך איהו במסכנו, שדה ענתות. בגיני כך, תושבחתא דלתתא, עביד ליה עתירו, ושלימותא.
כמה דדוד, כל יומוי אשתדל למעבד שלימו לה, ולנגנא זמרי, לזמרא ולשבחא לתתא, וכד דוד אסתליק מעלמא, שביק לה בשלימו, ושלמה נטל לה בעותרא, בשלימותא, דהא סיהרא נפקא ממסכנו, ועאלת לעותרא, דבהך עותרא, שלט על כל מלכי ארעא.

— 82 —
ועל דא אין כסף נחשב בימי שלמה. אלא כלא דהב, דאתרבי דהב, ובההוא זמנא כתיב, ועפרות זהב לו, דהא עפר דלעילא, הוה מסתכל ביה שמשא, ובאסתכלותא דשמשא ותוקפיה, עפרא עביד ואסגי דהב.
ת"ח, מטורי דנהירו, דתוקפא דשמשא תמן, עפרא דארעא ביני טורי, כלהו עבדי דהב, ואלמלא חיוון בישין דרביאו תמן, בני נשא לא הוו מסכני, בגין דתוקפא דשמשא אסגי דהב.
בג"כ, ביומוי דשלמה, אין כסף נחשב למאומה, דהא תקיפא דשמשא אסתכל בעפרא, ואסגי ליה דהב. ועוד דההוא עפרא סטרא דדינא איהו, כד אסתכל ביה שמשא, נטל תוקפא ואתרבי דהבא. כיון דאסתכל שלמה בה, שבח ואכריז ואמר, הכל היה מן העפר וגו'.
וע"ד שלמה לא אצטריך לנגנא כדוד, אלא שירתא דאיהו רחימי דעותרא, דהוא נהירו ורחימו דכל תושבחן דעלמא ביה הוו, תושבחתא דמטרוניתא כד יתבא בכרסייא לקבליה דמלכא קאמר.
כתיב ויתן המלך את הכסף בירושלם כאבנים, בגין דכלא הוה דהב, ועפרא אתקשר בשמאלא, בסטרא דרחימו, כד"א שמאלו תחת לראשי, ושמשא אתדבק בהדה, ולא אתעדי מינה.
שלמה טעה בהאי, דהא חמא דאתקריב סיהרא בשמשא, וימינא מחבקא, ושמאלא תחות רישא, כיון דאתקריבו דא בדא, אמר הא אתקריבו כחדא, ימינא מה הכא, דהא ימינא לאו איהו אלא בגין לקרבא, כיון דאתקריבו דא בדא למאי אצטריך, מיד אין כסף נחשב בימי שלמה.
א"ל קב"ה, אנת דחית ימינא, חייך, אנת תצטרך לחסד בני נשא, ולא תשכח. מיד סטא שמשא מלקבל סיהרא, וסיהרא שריא לאתחשכא, והוה שלמה מהדר על פתחין, ואמר, אני קהלת, ולא הוה מאן דיעבד עמיה חסד, מ"ט, בגין דדחה ימינא, ולא חשיב ליה, הה"ד, אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה.
וע"ד, כל דאסגי תושבחן לגבי קב"ה, אסגי שלמא לעילא, בגיני כך הקשיבי לישה. כתיב ליש אובד מבלי טרף וגו', ליש היינו לישה, כדכתיב, חק חקה. אובד: כדכתיב, ובאו האובדים. מבלי טרף: בגין, דאיהי תבעה עליה למיהב, כדכתיב, ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה.
ובני לביא יתפרדו. בגין, דכלהו חיילין, כד איהי יהיבת, להון טרף, כלהו מתחברן כחד, וינקין כחד. וכד איהי יתבא מבלי טרף, דגרם גלותא, ודאי בני לביא יתפרדו, מתפרשן כלהו, לכמה סטרין וארחין, בגין לאשכחא למעבד דינא. וע"ד, בזמנא דקרבנא אתעביד, כלא מתתקנן, ומתקרבין כחדא, כדקאמרן, השתא דקרבנא לא אתעביד, ודאי בני לביא יתפרדו, ובגיני כך, לית לן יום דלא אשתכח ביה דינא, דהא לא מתערין עלאין ותתאין בשלימו עלאה כדקאמרן.
ת"ח, השתא צלותא דב"נ, אתער שלימו, לעילא ותתא, ובברכתא דבריך לקב"ה, מתברכין עלאין ותתאין. וע"ד בצלותא דישראל מתברכאן עלמין. מאן דמברך ליה לקב"ה, יתברך. מאן דלא בריך לקב"ה, לא יתברך. הדא הוא דכתיב כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו.

— 83 —
רב המנונא סבא, כסא דברכתא לא יהיב ליה לב"נ אחרא לברכא, אלא איהו אקדים ונטיל ליה בתרי ידוי ומברך. והא אמרן, דבעי לנטלא ליה בימינא ובשמאלא, ואע"ג דכלא אתערו ביה, שפיר הוא, אבל כסא דברכה הכי אצטריך כוס, דכתיב כוס ישועות אשא, דהא בהאי כוס, אתנגידו ברכאן, מאינון ישועות דלעילא, והוא נטיל לון, וכניש לון לגביה, ותמן אתנטיר חמרא עלאה, ואתכניש בההוא כוס, ובעינן לברכא ליה בימינא, ובשמאלא, וחמרא דאיהו בהאי כוס כניש, דיתברכון כחדא, ובעינן לברכא פתורא, דלא תהא ריקניא מנהמא וחמרא כלא כחדא.
ת"ח, כנסת ישראל, כוס של ברכה אקרי, וכיון דאיהו כוס של ברכה, בעינן ימינא ושמאלא לנטלא ליה, וההוא כוס אתייהיב בין ימינא ושמאלא, ובעי דאתמליא חמרא, בגין חמרא דאורייתא, דאיהו נפיק מעלמא דאתי.
ות"ח, כוס של ברכה, בהאי אתגליין מלין עלאין, הכא דאנן במערתא, אימא הכא אתגלייא רזא דרתיכא קדישא, כוס של ברכה בעי לקבלא ליה בימינא ושמאלא, דא צפון ודרום, וכוס של ברכה דיהא נטיל ברכה מנייהו. מאן כוס של ברכה, דא מטתו שלשלמה, דבעינן דאתייהיב בין צפון לדרום, ובעי לאנחא לה בימינא, וגופא דיתתקן בהדייהו, וישגח ביה בההוא כוס, לברכא ליה בארבע ברכאן, בגין דכתיב, תמיד עיני ה' אלהיך בה וגו'. אשתכח בכוס של ברכה, רזא דמהימנותא, צפון ודרום ומזרח ומערב, הא רתיכא קדישא כדקא חזי ליה.
ופתורא בנהמא, בגין דיתברכא ההוא לחם דלתתא, ויתברך לחם עוני, ויהא לחם פנג, והא אוקימנא. וישתכח דכנסת ישראל מתברכא בד' סטרי עלמא, לעילא ותתא. וכוס של ברכה, לאתחברא דוד מלכא באבהן, ויתברך לתתא, דיתברך פתורא דב"נ, לאשתכחא ביה מזונא תדיר.

— 84 —
קמו כלהו ונשקו ידוי, אמרו בריך רחמנא דאעילנא הכא, ושמענא מלין אלין. נפקו מן מערתא, ואזלו, כד עאלו במתא, חמו עיטרא דבני נשא דמיתו, דנפל ביתא עלייהו, יתבו וחמו דקא ספדי לאינון דמיתו, עם אינון רומאי.
פתח רבי שמעון ואמר, ויבאו עד גרן האטד, מאן גרן האטד. אלא, הכא אתרמיז שלטנותא דמצראי דאתעדי. גרן האטד, דא ממנא שולטנא דמצראי, דאתעדי מקמי שולטנותא דישראל, דהא חמו גורן כד"א מלובשים בגדים בגרן, וע"ד ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד וגו'.
על כן קרא שמה אבל מצרים עד היום הזה, דודאי ממצרים הוה, אוף הכא לאו דיודאי נינהו אלין בכיין, אע"ג דמיתו ביה יודאי, ואלין יודאי, אלמלא הוו יודאי, לא מיתו, וכיון דמיתו, קב"ה מכפר חובייהו.
אמר ר"ש ת"ח, דיעקב אע"ג דנפקת נשמתיה במצרים, לאו ברשותא אחרא נפקת, מ"ט, כמה דאתמר דלא הוה מיומא דאתברי עלמא, ערסא שלימתא, כההוא ערסא דיעקב. בשעתא דהוה סליק מעלמא נשמתיה מיד אתקשר באתריה, והא אוקימנא.

— 85 —
ת"ח, כד הוה עאל יעקב במערתא, כל ריחין דגנתא דעדן אשתכח במערתא, ומערתא סלקא נהורא, ושרגא חד דליק. וכד עאלו אבהן לגבי דיעקב למצרים, לאשתכחא עמיה, אסתלק נהורא דשרגא, כיון דעאל יעקב במערתא, הדרא שרגא לאתריה, כדין אשתלים מערתא מכל מה דאצטריך.
ועד יומי עלמא, לא קבילת מערתא ב"נ אחרא, ולא תקבל. ונשמתין דזכאן אעברן מקמייהו בבי מערתא, בגין דיתערון, וחמין זרעא דשבקו בעלמא, ויחדו קמי קודשא בריך הוא.
אמר ר' אבא, חניטא דיעקב מאי איהו, א"ל זיל שאיל לאסיא. ת"ח, כתיב ויצו יוסף את עבדיו את הרופאים לחנוט את אביו ויחנטו הרופאים את ישראל, ס"ד כשאר בני נשא הוה חניטא דא. אי תימא בגין אורחא הוא דעבדו, הא כתיב וימת יוסף בן וגו' ויישם בארון במצרים, הא לא אזלו עמיה בארחא, דהא תמן אתקבר, וכתיב ויחנטו אותו.
אלא, ארחא דמלכין אינון, בגין לקיימא גופייהו, חנטי לון במשח רבות, עלאה על כל משחין, מעורב בבוסמין, ושאיב ליה בגופא, יומא בתר יומא, בההוא משחא טבא, ארבעין יומין, דכתיב וימלאו לו ארבעים יום כי כן ימלאו ימי החנוטים. בתר דאשתלים דא, קיימא גופא שלים זמנין סגיאין.
בגין דכל ההוא ארעא דכנען, וארעא דמצרים, מכלה גופא ומרקב ליה לזמן זעיר, מכל שאר ארעא, ובגין לקיימא גופא עבדי דא, ועבדי חניטא דא מגו ומברא. מגו דשוין ההוא משחא על טבורא, והוא עאל בטבורא לגו, ואשתאיב במעוי, וקאים ליה לגופא מגו ומברא לזמנין סגיאין.

— 86 —
ויעקב הכי הוה בקיומא דגופא, והכי אצטריך, דגופא דאבהן איהו, והוה בקיומא בגופא ונפשא. כגוונא דא ליוסף, דאיהו דוגמא דגופא, ובקיומא דגופא ונפשא הוא. בקיומא דגופא, דכתיב ויחנטו אותו, בקיומא דנפשא, דכתיב ויישם בארון במצרים.
ותנינן תרי יודי"ן אמאי. אלא, יוסף נטר ליה ברית לתתא, ונטיר ליה ברית דלעילא, אסתלק מעלמא, אתשוי בתרי ארוני, בארון לתתא, ובארון לעילא. ארון דלעילא מאן איהו. אלא, כד"א הנה ארון הברית אדון כל הארץ, דארון דלעילא ארון הברית אקרי, דהא לא ירית ליה אלא מאן דנטר ברית, ובגין דיוסף נטר ליה לברית, אתשוי בתרי ארוני.
ויישם בארן במצרים, הכי הוא ודאי. וקרא אוכח רזא אחרא דאף על גב דנפקת נשמתיה ברשו אחרא, אתקשר בשכינתא, הדא הוא דכתיב, ויישם בארון, לעילא ולתתא, בגין דהוה צדיק, דכל צדיק ירית ארעא קדישא עלאה, כד"א ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. ברוך ה' לעולם אמן ואמן. סליק ספר בראשית

=== Shemot ===

— 1 —
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו, והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. והמשכילים: אלין אינון דמסתכלי ברזא דחכמתא. יזהירו: נהרין, ונצצין בזיוא דחכמתא עלאה. כזהר: נהירו ונציצו דנהרא דנפיק מעדן. ודא איהו רזא סתימא, דאקרי רקיע. ביה קיימין כוכביא ומזלי שמשא וסיהרא, וכל אינון בוצינין דנהורא.
זהר דהאי רקיע נהיר בנהירו על גנתא. ואילנא דחיי קיים במציעות גנתא. דענפוי חפיין על כל אינון דיוקנין ואילנין ובוסמין דבגנתא, במאנין דכשרן. ותטללין תחותיה כל חיות ברא. וכל צפרי שמיא ידורון תחות אינון ענפין.
זהר איבא דאילנא, יהיב חיין לכלא. קיומיה לעלם ולעלמי עלמין, סטרא אחרא לא שריא ביה, אלא סטרא דקדושה. זכאה חולקיהון אינון דטעמין מניה, אינון קיימין לעלם ולעלמי עלמין. אלין אקרון משכילים, וזכאן חיין בהאי עלמא, וחיין בעלמא דאתי.
זהר אילנא דא, זקפא לעילא לעילא. חמש מאה פרסי הלוכיה, שתין רבוא איהו, בפשיטותיה. בהאי אילנא, קיימא חד זהרא, כל גוונין קיימין ביה אינון גוונין סלקין ונחתין, לא מתישבי בדוכתא אחרא בר בההוא אילנא.
כד נפקי מניה לאתחזאה בגו זהר דלא נהרא, מתישבן ולא מתישבן, קיימן ולא קיימן, בגין דלא מתישבן באתר אחרא. מאילנא דא נפקי תריסר שבטין דמתחמן ביה, ואינון נחתו בהאי זהר דלא נהרא, לגו גלותא דמצרים, בכמה משיריין עלאין, הה"ד ואלה שמות בני ישראל וגו'.

— 2 —
רבי שמעון פתח, היה היה דבר ה', היה היה תרי זמני אמאי. ותו אית לשאלה, אי יחזקאל נביאה מהימנא הוה, אמאי גלי כל מה דחמא, מאן דמלכא אעיל ליה בהיכליה אית ליה לגלאה רזין דחמי. אלא ודאי יחזקאל נביאה מהימנא הוה, וכל מה דחמא במהימנותא איהו, וברשותא דקב"ה גלי כל מה דגלי, וכלא אצטריך.
אמר ר"ש, מאן דרגיל למסבל צערא אע"ג דאתי לפום שעתא צערא, סביל מטלנוי, ולא חייש, אבל מאן דלא רגיל בצער, והוה כל יומוי בתפנוקין ועידונין, ואתי ליה צערא, דא איהו צערא שלים, ועל דא אצטריך למבכי.
כך ישראל, כד נחתו למצרים, רגילין בצערא הוו, דהא כל יומוי דההוא זכאה אבוהון בצערא הוה, ועל דא סבלו גלותא כדקא יאות. אבל גלותא דבבל ההוא הוה צערא שלים, ההוא הוה צערא דעלאין ותתאין בכאן עליה.
עלאין: דכתיב, הן אראלם צעקו חוצה וגו'. תתאין: דכתיב, על נהרות בבל שם ישבנו וגו' כלהון בכו על גלותא דבבל. מ"ט. בגין דהוו בתפנוקי מלכין דכתיב בני ציון היקרים וגו'.
דתנן אמר רבי יצחק, מאי דכתיב על ההרים אשא בכי ונהי. אלא, אלין אינון טוריא רמיא דעלמין. ומאן אינון טוריא רמיא, אינון, בני ציון היקרים המסולאים בפז והשתא הוו נחתין בגלותא, בריחיא על קדליהון וידיהון מהדקן לאחורא. וכד עאלו בגלותא בבבל, חשיבו דהא לית להו קיומא לעלמין, דהא קב"ה שביק לון, ולא ישגח בהון לעלמין.
ותנינן, אמר רבי שמעון, בההיא שעתא קרא קודשא בריך הוא לכל פמליא דיליה, וכל רתיכין קדישין, וכל חיליה ומשרייתיה, ורברבנוי, וכל חילא דשמיא, ואמר לון, מה אתון עבדין הכא, ומה בני רחימאי בגלותא דבבל, ואתון הכא, קומו חותו כלכון לבבל, ואנא עמכון. הדא הוא דכתיב, כה אמר ה' למענכם שלחתי בבלה וגו'. למענכם שלחתי בבלה, דא קודשא בריך הוא. והורדתי בריחים כולם, אלין כל רתיכין ומשריין עלאין.
כד נחתו לבבל, אתפתחו שמיא, ושראת רוח נבואה קדישא על יחזקאל, וחמא כל מה דחמא, ואמר לון לישראל, הא מאריכון הכא, וכל חילי שמיא ורתיכו, דאתו למידר ביניכון. לא הימנוהו, עד דאצטריך לגלאה כל מה דחמא, וארא כך, וארא כך. ואי גלי יתיר, מה דגלי כלא אצטריך. כיון דחמו ישראל כך, חדו. וכד שמעו מלין מפומיה דיחזקאל, לא חיישו על גלותהון כלל, דהא ידעו דקב"ה לא שביק לון. וכל מה דגלי ברשותא גלי.
ותנינן בכל אתר דישראל גלו תמן שכינתא גלתה עמהון, והכא בגלותא דמצרים מה כתיב, ואלה שמות בני ישראל וגו'. כיון דכתיב בני ישראל, מהו את יעקב, הבאים אתו אצטריך למימר. אלא, אלה שמות בני ישראל אינון רתיכין ומשריין עלאין, דנחתו עם יעקב, בהדי שכינתא, בגלותא דמצרים.

— 3 —
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו. רבי חייא פתח אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי תשורי מראש אמנה מראש שניר וחרמון ממעונות אריות מהררי נמרים. האי קרא על כנסת ישראל אתמר, בשעתא דנפקו ישראל ממצרים, וקריבו לטורא דסיני לקבלא אורייתא, אמר לה קודשא בריך הוא, אתי מלבנון: מן ההוא עדונא עלאה קא אתאת. כלה: שלימתא, כהאי סיהרא דאשתלימת מן שמשא בכל נהורא ונציצו, אתי מלבנון תבואי, בגין לקבלא בניך אורייתא.
תשורי מראש אמנה, תשורי: כד"א ותשורה אין להביא. תקביל תקרובתא על בניך. מראש אמנה: מראשיתא דעאלו במהימנותא עלאה, ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, והוו במתקלא חדא כמלאכין עלאין, דהכי כתיב בהו, ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. כדין קבילת כנסת ישראל תשורה.
מראש שניר וחרמון: דא טורא דסיני, דקריבו לגביה, ואתעתדו תחותיה. דכתיב, ויתיצבו בתחתית ההר. ממעונות אריות: אלין בני שעיר דקב"ה זמין לון באורייתא, ולא בעו לקבלה. מהררי נמרים: אלין בני ישמעאל, דכתיב ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתא מרבבות קדש.
מאי ואתא מרבבות קדש. דתנינן, כד בעא קב"ה למיהב אורייתא לישראל, אתו משריין דמלאכין עלאין, פתחו ואמרו, ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים, בעאן דיתיהיב לון אורייתא.
אמר לון קב"ה, וכי אית בכון מותא, דכתיב, אדם כי ימות באהל. וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת. חטא אית בינייכו, וכי אתון בעאן לדינין. אית בנייכו גזל, או גנבה, דכתיב, לא תגנוב. אית בינייכו נשין דכתיב, לא תנאף. אית בינייכו שקרא, דכתיב, לא תענה ברעך עד שקר. אית בינייכו חמדה, דכתיב, לא תחמוד. מה אתון בעאן אורייתא. מיד פתחו ואמרו, ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ. ואלו אשר תנה הודך על השמים לא כתיב. וע"ד ואתא מרבבות קדש, כדין מימינו אש דת למו.
ר' יוסי אוקים להאי קרא, כד נחתא שכינתא בגלותא דמצרים. ור"ש אמר, האי קרא, על רזא דיחודא דמהימנותא אתמר, אתי מלבנון כלה, קול אמר לדבור אתי, בגין דהא קול אתי לדבור, ומדבר לה בהדיה, למהוי כחדא בלא פרודא כלל. בגין דקול איהו כלל, דבור איהו פרט. וע"ד כלל אצטריך לפרט, ופרט אצטריך לכלל. דהא לית קול בלא דבור, ולית דבור בלא קול. וע"ד אתי מלבנון כלה וגו', דעקרא דתרוייהו מלבנון קא אתיין.
תשורי מראש אמנה: דא איהו גרון, דמתמן נפקא רוחא לאשלמא כלא, מרזא דלבנון סתים וגניז. מראש שניר וחרמון: דא איהי לישנא רישא ואמצעיתא, דמחתכא לדבור. ממעונות אריות: אלין אינון שינים. מהררי נמרים: אלין אינון שפוון, שלימו דאשתלים בהו דבור.

— 4 —
ואלה שמות בני ישראל. רבי חייא פתח, אל תלחם את לחם רע עין ואל תתאו למטעמתיו. אל תלחם את לחם רע עין, בגין דנהמא או הנאה דההוא בר נש דהוי רע עין, לאו איהו כדאי למיכל ולאתהני מניה. דאי כד נחתו ישראל למצרים, לא יטעמון נהמא דמצראי, לא אשתבקו בגלותא, ולא יעיקון לון מצראי.
אמר ליה רבי יצחק, והא גזרא אתגזר. א"ל, כלא איהו כדקא יאות, דהא לא אתגזר במצרים דווקא, דהא לא כתיב כי גר יהיה זרעך בארץ מצרים, אלא בארץ לא להם, ואפילו בארעא אחרא.
אמר ר' יצחק, מאן דאיהו בעל נפש, דמיכליה יתיר משאר בני נשא, או מאן דהוא אזיל בתר מעוי, אי אערע בההוא רע עין, יכוס גרמיה ולא ייכול מנהמא דיליה, דלית נהמא בישא בעלמא, בר מההוא לחם רע עין, מה כתיב כי לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לחם כי תועבה היא למצרים, הא לך לחם רע עין.

— 5 —
תלתא אינון דדחיין שכינתא מעלמא, וגרמין, דדיוריה דקודשא בריך הוא לא הוי בעלמא, ובני נשא צווחין ולא אשתמע קליהון. ואלין אינון מאן דשכיב בנדה, בגין דלית מסאבו תקיף בעלמא בר מסאבו דנדה. מסאבו דנדה קשיא מכל מסאבו דעלמא, אסתאב איהו, וכל דמתקרבין בהדיה יסתאבון עמיה, בכל אתר דאזלין אתדחייא שכינתא מן קמייהו.
ולא עוד, אלא דגרים מרעין בישין על גרמיה, ועל ההוא זרעא דיוליד, דכיון דיקרב ב"נ לגבי נדה, ההוא מסאבו דליג עלוי, וישתאר בכל שייפין דיליה, זרעא דיוליד בההוא שעתא, משכין עלוי רוח מסאבו. וכל יומוי יהא במסאבו, דהא בנינא ויסודא דיליה איהו במסאבו רב ותקיף מכל מסאבא דעלמא, דמיד דקריב ב"נ לגבי נדה, ההוא מסאבו דליג עלוי, דכתיב, ותהי נדתה עליו.
מאן דשכיב בבת אל נכר, דאעיל ברית קודש ואת קיימא ברשו אחרא, דכתיב, ובעל בת אל נכר. ותנינן, לית קנאה קמי קב"ה, בר קנאה דברית קדישא, דאיהו קיימא דשמא קדישא, ורזא דמהימנותא. מה כתיב ויחל העם לזנות אל בנות מואב מיד ויחר אף ה' בישראל.
רישי עמא דידעו ולא מחו בידייהו, אתענשו בקדמיתא, דכתיב, קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש. רבי אבא אמר, מאי נגד השמש. נגד הברית דאקרי שמש, ועליה אתמר כי שמש ומגן ה' אלהים. שמש ומגן: דא ברית קדישא. מה שמש זרח ואנהיר על עלמא, אוף הכי ברית קדישא זרח ואנהיר גופא דב"נ. מגן: מה מגן איהו לאגנא עליה דב"נ, אוף הכי ברית קדישא מגן עליה דב"נ, ומאן דנטיר ליה, לית נזקא בעלמא, דיכיל למקרב בהדיה ודא הוא נגד השמש.
רישי עמא, יתפסון בכל דרא ודרא בחובא דא, אי ידעין ולא מקנאין ליה. בגין דחובא דא עלייהו, לקנאה ליה לקב"ה בהאי ברית, מאן דאעיל קדושה דא ברשותא אחרא, עליה כתיב לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ה' אלהיך אל קנא וכלא קנאה חדא. וע"ד אתדחייא שכינתא מקמיה. מאן דמשקר בברית קדישא דחתים בבשריה דב"נ, כאילו משקר בשמא דקב"ה, מאן דמשקר חותמא דמלכא, משקר ביה במלכא, לית ליה חולקא באלהא דישראל, אי לא בחילא דתיובתא תדיר.
ר' יוסי פתח ואמר, וישכחו את ה' אלהיהם וגו', ויעזבו את ה'. מאי וישכחו ויעזבו. דדחו מנייהו ברית קיימא קדישא, הוו גזרין ולא פרעין, עד דאתת דבורה ונדיבת בהאי לכל ישראל כמה דכתיב, בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'.
מאן דקטיל בנוי, ההוא עוברא דמתעברא אתתיה, וגרים לקטלא ליה במעהא, דסתיר בניינא דקב"ה ואומנותא דיליה. אית מאן דקטיל ב"נ, והאי קטיל בנוי.
תלתא בישין עביד דכל עלמא לא יכיל למסבל, ועל דא עלמא מתמוגגא זעיר זעיר, ולא ידיע, וקב"ה אסתלק מעלמא, וחרבא וכפנא ומותנא אתיין על עלמא. ואלין אינון: קטיל בנוי, סתיר בניינא דמלכא, דחיא שכינתא, דאזלא ומשטטא בעלמא, ולא אשכחת נייחא. ועל אלין, רוחא דקודשא בכיה. ועלמא אתדן בכל הני דינין. ווי לההוא ב"נ, ווי ליה, טב ליה דלא יתברי בעלמא.
זכאין אינון ישראל, דאע"ג דהוו בגלותא דמצרים, אסתמרו מכל הני תלתא, מנדה, ומבת אל נכר, ומקטול זרעא, ואשתדלו בפרהסיא בפריה ורביה. דאף על גב דגזרה אתגזרת כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, לא אשתכח ביניהון מאן דקטיל עוברא במעהא דאתתא, כ"ש לבתר. ובזכותא דא נפקו ישראל מן גלותא.
מנדה: דתני רבי חייא מאי דכתיב ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראות הצובאות. מפני מה זכו נשין להאי, בגין דאסתמרו גרמייהו בגלותא דמצרים, דלבתר דאתדכיין הוו אתיין מתקשטן ומסתכלן במראה בבעליהון, ומעוררן לון בפריה ורביה.
מבת אל נכר, דכתיב, יצאו כל צבאות ה' וגו'. וכתיב שבטי יה עדות לישראל. עדות לישראל ודאי. ואלה שמות בני ישראל. שבטי בני ישראל. דבר אל בני ישראל.
ואי תימא והא כתיב והוא בן איש מצרי. הא ודאי חד הוה, ופרסמו קרא, דכתיב, והוא בן איש מצרי וגו' ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן. פריה ורביה, דכתיב ובני ישראל פרו וישרצו וירבו וגו'. ומכל הני אסתמרו ישראל. בני ישראל עאלו, בני ישראל נפקו, הה"ד ואלה שמות בני ישראל וגו'.

— 6 —
ואלה שמות בני ישראל. רבי אלעזר ורבי יוסי הוו אזלי באורחא, עד דהוו אזלי, אמר רבי אלעזר לרבי יוסי, אפתח פומך, וינהרון מילך. אמר ליה, ניחא קמיה דמר, דאשאל מלה חדא דקשיא לי. הא שמענא מבוצינא קדישא, דהוה אמר, ואלה שמות בני ישראל, ישראל סבא. כל אינון חילין ומשריין דהוו נחתין לגלותא בהדי יעקב, דכתיב, את יעקב. מהו דכתיב איש וביתו באו. אמר ליה, ודאי הכי הוא. אלא הא תנינן, כל דמקבל מאחרא, איהו ביתא מההוא דיהיב, ועל דא איש וביתו באו.
פתח רבי אלעזר ואמר, ויהי ככלות שלמה לבנות את בית ה' ואת בית המלך וגו'. וכי כיון דאמר את בית ה', מהו ואת בית המלך. אי בגין שלמה אתמר, לאו הכי. אלא את בית ה' דא בית המקדש, ואת בית המלך דא קדש הקדשים.
בית ה' דאיהו בית המקדש, כגון: עזרות ולשכות ובית האולם והדביר, דא בית המקדש, ודאי אקרי בית ה'. בית המלך: דא קדש הקדשים, דאיהו פנימאה דכלא, המלך סתם. מלך דא, אע"ג דאיהו מלך עלאה, איהו נוקבא לגבי נקודה עלאה, סתימא דכלא. ואע"ג דאיהו נוקבא, איהו דכורא לגבי מלך דלתתא. ובגין כך כלא כגוונא דא. ועל דא תתאי, ברזא דא כתיב בהו, איש וביתו באו.
ואלה שמות, רבי יוסי פתח ואמר, גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום. גן נעול: דא כנסת ישראל שהיא גן נעול. דאמר רבי אלעזר, מה הגן הזה צריך לשמור, לעדור, ולהשקות, ולזמור. כך כנסת ישראל, צריכה לעדור, ולשמור, ולהשקות, ולזמור, ונקראת גן, ונקראת כרם, מה הכרם הזה צריך לעדור ולהשקות ולזמור ולחפור, כך ישראל, הדא הוא דכתיב, כי כרם ה' צבאות בית ישראל וכתיב, ויעזקהו ויסקלהו וגו'.

— 7 —
(תוספתא) מתניתין: אמר רבי שמעון, אנן פתחין עיננא, חמאן, גלגלי רתיכתא קדישתא נטלין במטלנוי, וקל שירתא בסימא לאודנין, יאה ללבא, סלקא ונחתא, אזלא ולא נטלא, מזדעזעין אלף אלפין, ורבוא רבבן ופתחין שירתא מלרע לעילא.
לקל נעימותא ההוא, קיימין מאן דקיימין, ומתכנפין בכנופיא לסטרא דימינא, ארבע מאה וחמשין אלפין מארי דעיינין. חמאן ולא חמאן, קיימין בקיומיהון. תרין סטרין אחרנין אתחוורו בגיניהון. ולסטרא דשמאלא מאתן וחמשין אלפין.
אינון מאריהון דיבבא, מיבבין ומיללין מאתר בית מותביהון, פתחין בדינא ומסיימין בדינא. מיבבין תניינות, ודינא יתיב, וספרין פתיחו. ביה שעתא, סליק מאריה דדינא, דקאים עליהון, ויתיב בכורסייא דדינא, ושירתא אשתכך, עד לא תסתיים דינא.
סחרן מארי דעיינין דלסטרא ימינא, ועמהון תמניסר אלפין אחרנין תקעין, ולא מיבבין ולא מיללין פתחין שירתא, מזדעזען מאתן וחמשין אלפין מארי דיבבא.
תקע תניינות ולא מיבבין נטיל פטרונא, מההוא כורסייא ויתיב בכורסייא דוותרנותא. ביה זמנא הוא מדכר שמא קדישא עלאה רבא, דבההוא שמא חיים לכלא.
פתח ואמר זמנא חדא יו"ד ה"א וא"ו ה"א כד"א ויקרא בשם יהוה. פתחין כקדמיתא מארי גלגלי קדישין. ואלף אלפין, ורבוא רבבן, ואמרי שירתא, משבחין ואמרין, בריך יקרא דה' מאתר בית שכינתיה.
אתיא ההוא גנתא, דאיהי טמירא במאתן וחמשין עלמין, הוא שכינתא יקרא בזיוה, דנפיק מזיוא לזיוא, וזיוה נגיד מניה, לד' סטרין רישין, לקיימא, מההוא זיוא אתמשך לכלהו דאינון לתתא, וההיא אקרי גנתא דעדן.
פתח תניינות ההוא סבא, פטרונא דכלא ומדכר שמיה יו"ד ה"א וא"ו ה"א, וכלהו פתחי בתליסר מכילן דרחמי. מאן חמי כל אלין תקיפין, ראמין דראמין, תקיפין דתקיפין, רתיכין קדישין, ושמיא, וכל חילהון, מזדעזעין ומתחלחלן באימתא סגיא, משבחן שמא קדישא, ואמרין שירתא. זכאין אינון נשמתהון דצדיקייא, דאינון בההוא עדונא, וידעין דא, על האי איתמר מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה וגו'. (ע"כ תוספתא)

— 8 —
אמר רבי שמעון, כד נחתת שכינתא למצרים, נחתת חיה חדא, דשמה ישראל, בדיוקנא דההוא סבא, וארבעין ותרין שמשין קדישין עמיה, וכל חד וחד את קדישא עמיה, משמא קדישא, וכלהו נחתן עם יעקב למצרים, הדא הוא דכתיב, ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב. א"ר יצחק, ממשמע דקאמר בני ישראל, ואחר כך את יעקב, ולא נאמר אתו.
שאל רבי יהודה לרבי אלעזר בר"ש, כיון דשמעת מאבוך, פרשת ואלה שמות ברזא עלאה, מאי קאמר איש וביתו באו. אמר ליה, ההוא מלה דהוה אמר אבא, אינון הוו מלאכין עלאין, דאינון לעילא על תתאי מנהון, היינו דכתיב איש וביתו באו, והכי אמר אבא, כל אינון מלאכין דבדרגא עלאה, אקרון גוברין דוכרין, ואינון דבדרגא תתאה מנהון, אתקרון נוקבתא בית, דאתתא נוקבא דמקבלא מן דכורא.
רבי יצחק הוה קאים קמיה דרבי אלעזר בר רבי שמעון, אמר ליה שכינתא נחתת למצרים עם יעקב. א"ל ולא, והא כתיב אנכי ארד עמך. אמר ליה תא חזי, שכינתא נחתת למצרים את יעקב ושית מאה אלפין רתיכין קדישין עמה, והיינו דכתיב כשש מאות אלף רגלי, תנינן שית מאה אלפין רתיכין קדישין נחתו עם יעקב למצרים, וכלהו סליקו מתמן, כד נפקו ישראל ממצרים. הדא הוא דכתיב, ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה כשש מאות אלף רגלי וגו'. שש מאות לא נאמר, אלא כשש מאות, כגוונא דנפקו אלין, כך נפקו אלין.
ותא חזי רזא דמלה, בעדנא דנפקו אלין רתיכין קדישין, משירייתא קדישתא, חמו ישראל וידעו, דהוו מתעכבין בגיניהון, וכלהו בהילו דעבדו ישראל, בגיניהון הוה, והיינו דכתיב ולא יכלו להתמהמה, הוה ליה למימר ולא רצו להתמהמה אבל לא כתיב אלא ולא יכלו. ואתיידעו ממש, דכלהו בני ישראל, הוו בני ישראל דרקיעא, והיינו דכתיב, בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב, ועל דא לא נאמר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה אתו, אלא ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב, הבאים מצרימה בקדמיתא ועם מי, את יעקב.
א"ר יהודה, ק"ו, ומה כד אשתזיב יעקב מלבן, כתיב, ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים. כד נחת בגלותא, וקודשא ב"ה אמר, אנכי ארד עמך מצרימה, לאו דינא, הואיל ופטרונא נחתא דייחתון שמשוי עמיה, היינו דכתיב הבאים מצרימה את יעקב. רבי יעקב דכפר חנן אמר משמיה דר' אבא, מאן אינון בני ישראל דהכא. אינון דאתקרון בני ישראל ממש.
ר' אבא פתח ואמר, לכו חזו מפעלות יי' אשר שם שמות בארץ. אל תקרי שמות. אלא שמות. ואזלא הא כהא דאמר ר' חייא, כגוונא דרקיעא, עבד קב"ה בארעא, ברקיע אית שמהן קדישין, בארעא אית שמהן קדישין.
אמר רבי יהודה בההוא יומא דנחת יעקב למצרים, נחתו עמיה שתין רבוא דמלאכי עלאי. ר' יהודה פתח, הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב וגו' קוזמיטין דגליפין בקלדיטא, סחרן בדוכתיה קוזמיטין בשביעאה, גליפין בשתיתאה, הה"ד, ששים גבורים סביב לה.
הנה מטתו: דא איהי שכינתא. שלשלמה: מלכא דשלמא דיליה. ששים גבורים סביב לה: אלין אינון שתין רבוא דמלאכי עלאי, דאינון מחילא דשכינתא, דנחתת עם יעקב למצרים. מגבורי ישראל: ישראל דלעילא, הה"ד ואלה שמות בני ישראל וגו', איש וביתו באו: אינון ונימוסיהון.
ר' חייא הוה אזיל מאושא ללוד, והוה רכיב על חמרא, והוה ר' יוסי עמיה, נחית ר' חייא, ושקליה בידוי לר' יוסי, א"ל, אי בני עלמא ידעין יקרא סגיאה דיעקב, בשעתא דא"ל קב"ה, אנכי ארד עמך מצרימה, הוו מלחכי עפרא, תלת פרסי קריב לקבריה, דהכי מפרשי מרנא רברבי עלמא, מאריהון דמתניתא, כתיב ויצא משה לקראת חותנו, אהרן חמא למשה דנפק, ונפק עמיה, ואלעזר ונשיאי וסבי נפקו עמיה, ראשי אבהן, ומערעי כנשתא, וכל ישראל נפקו עמהון, אשתכחו דכל ישראל כלהו, נפקו לקבליה דיתרו, מאן חמא למשה דנפיק ולא יפוק, לאהרן ולרברבי דנפקי, ולא יפוק. אשתכח, דבגין משה נפקו כולהון. ומה, אי בגין משה כך, בגין קב"ה, כד אמר אנכי ארד עמך מצרימה, עאכ"ו.
עד דהוו אזלי, פגע בהו ר' אבא. א"ר יוסי, הא שכינתא הכא, דחד ממאריהון דמתניתין עמנא. אמר ר' אבא, במאי עסקיתו. א"ר יוסי, בהאי קרא, דכתיב אנכי ארד עמך מצרימה וגו'. כד נחת יעקב למצרים, דכתיב, ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את אוליף, דכלהו נחתו עם יעקב למצרים.
א"ל ר' אבא, ודא לחוד הות. פתח ואמר היה היה דבר יי' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים על נהר כבר. תלת פלוגתן הכא. חדא, דתנינן, אין שכינה שורה בחוצה לארץ. וחדא, דלא הוה מהימן כמשה, דכתיב ביה, בכל ביתי נאמן הוא, והוא, גלי ופרסם כל גנזייא דמלכא. וחדא, דאתחזי כמאן דלא שלים בדעתיה.
אלא הכי אסיקנא במתניתא דילן, ח"ו דהא יחזקאל נביאה שלימא הוה, וברשותא דקב"ה גלי כל מה דגלי. וכלהו אצטריך דיגלי ויפרסם, על חד תרין ממה דגלי, דהכי תנן, מאן דרגיל למסבל צערא וכו'. וכלא אצטריך, ומעלמין לא שביק קב"ה לישראל בגלותא, עד דהוה אתי למידר דיוריה עמהון, כל שכן ביעקב, דהוה נחית בגלותא, וקב"ה ושכינתיה, וקדישין עלאין, ורתיכין, דנחתו כלהו עם יעקב, הה"ד הבאים מצרימה את יעקב.
ר' אבא פתח ואמר, אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי ת"ח ווי לון בני נשא, דלא ידעין, ולא משגיחין בפולחנא דמאריהון, דתניא א"ר יצחק, בכל יומא ויומא בת קול נפקת מטורא דחורב, ואמר, ווי לון לבני נשא מפולחנא דמאריהון, ווי לון לבני נשא מעלבונה דאורייתא. דאמר ר' יהודה, כל מאן דאשתדל באורייתא בהאי עלמא, ומסגל עובדין טבין ירית עלמא שלימא. וכל מאן דלא אשתדל באורייתא בהאי עלמא, ולא עביד עובדין טבין, לא ירית לא האי ולא האי. והא תנן, אית מאן דירית עלמיה כפום אתריה, וכפום מה דחזי ליה. א"ר יצחק, לא תנן, אלא מאן דלית ליה עובדין טבין כלל.
א"ר יהודה, אלמלי הוו ידעין בני נשא, רחימותא דרחים קב"ה לישראל, הוו שאגין ככפיריא למרדף אבתריה. דתניא, בשעתא דנחת יעקב למצרים, קרא קב"ה לפמליא דיליה אמר להון, כלכון חותו למצרים, ואנא איחות עמכון. אמרה שכינתא רבונא דעלמא, אית צבאות בלא מלכא, אמר לה, אתי מלבנון כלה, מלבנון: מאתרא דעדן, דמלובן בכל עובדוי. כלה: דא שכינתא, דהיא כלה בחופה. ואזלא הא כהא דתניא א"ר יהודה, מאי דכתיב, ויהי ביום כלת משה, כלת כתיב, ביומא דעאלת כלה לחופה, ושכינתא דא היא כלה.
אתי מלבנון תבואי, מאתר בי מקדשא דלעילא. תשורי מראש אמנה, מרישא דמאן. מראשיהון דבני מהימנותא. ומאן נינהו. יעקב ובנוי. מראש שניר וחרמון, דאינון עתידין לקבלא אורייתא דילי, מטורא דחרמון, ולאגנא עלייהו בגלותהון. ממעונות אריות: אלין אינון עמין עעכו"ם, דדמיין לאריוותא ונמרין, דמענין להון בכל פולחנא דקשיו.
ר' אבא אמר, אתי מלבנון כלה וגו'. וכי מלבנון אתת, והלא ללבנון עולה. אלא א"ר אבא, בשעתא דנחתת שכינתא למצרים, נחתו בהדה שתין רבוא של מלאכי השרת, וקב"ה בקדמיתא הה"ד ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם.
ר' יצחק אמר, אתי מלבנון כלה, דא איהי שכינתא. אתי מלבנון תבאי, מאתר בי מקדשא דלעילא. תשורי מראש אמנה, מאתר בי מקדשא דלעילא, ומאתר בי מקדשא דלתתא דאמר ר' יהודה, מעולם לא זזה שכינתא מכותלי דמערבא, דבי מקדשא, דכתיב, הנה זה עומד אחר כתלנו. והוא ראש אמנה לכל עלמא. מראש שניר וחרמון מאתרא דאורייתא נפקת לעלמא, ולמה. לאגנא על ישראל, ממעונות אריות: אלין עמין עעכו"ם. ר' יודן אומר, ממעונות אריות: אלין אינון ת"ח, דעסקי באורייתא במעונות המדרשות, ובבתי כנסיות, דאינון אריון ונמרים באורייתא.

— 9 —
ר' חייא הוה יתיב קמיה דר"ש, א"ל, מה חמת אורייתא לממני בנוי דיעקב, דאינון תריסר בקדמיתא, ולבתר כן שבעים דכתיב כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים. ומ"ט שבעים ולא יתיר. א"ל, לקביל ע' אומין, דאינון בעלמא, ואינון הוו אומה יחידאה לקבל כלהון.
ותו א"ל, ת"ח, קלדיטין דנהרין ענפין יתבין במטלניהון, ממנן על שבעין עממין, נפקין מתריסר גליפין קטורין דאסתחרן במטלניהון, למתקלן לארבע רוחי עלמא, הה"ד, יצב גבולות עמים למספר בני ישראל. והיינו דכתיב, כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם, לאחזאה דאינון קיימין בגין ישראל. בארבע לא נאמר, אלא כארבע. כמה דאי אפשר לעלמא בלא ארבע רוחות כך אי אפשר לעלמא בלא ישראל.

— 10 —
ויקם מלך חדש. ר' אבא פתח אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור, זכאין אינון ישראל, דקב"ה אתרעי בהו מכל שאר עמין, וקריב לון לגביה, דכתיב, ובך בחר יי' להיות לו לעם סגולה וגו', וכתיב כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו, ישראל מתדבקין ביה בקב"ה, דכתיב ואתם הדבקים ביי' אלהיכם חיים כולכם היום.
וע"ד זכאין אינון קמיה, בגין דאינון זרעין על כל מים. מאי על כל מים. דזרעין לצדקה. ומאן דזרע לצדקה, כתיב ביה כי גדול מעל שמים חסדך. מעל שמים: על כל מים איהו הוי, ומאן איהו מעל שמים. דא עלמא דאתי. וישראל זרעי זרעא על כל מים.
בספרא דרב ייבא סבא הכי אמר, כתיב בגזרת עירין פתגמא ומאמר קדישין שאלתא, כל דינין דהאי עלמא, וכל גזרין, וכל שאלתין, כלהו קיימי בחד היכלא, דתמן ע"ב סנהדרין מעיינין בדינין דעלמא. וההוא היכלא אקרי היכל זכותא, בגין, דכד דיינין דינא, מהפכין בזכותא דבר נש בקדמיתא.
מה דלאו הכי, בדרגא דההוא סטרא אחרא, דתמן איהו אתר דאקרי חוב"ה, בגין דכל עובדוי דההוא אתר, דנחש אשת זנונים, לא איהו אלא למהפכא בחובה דב"נ, ולמלשן עבדא למאריה.
אינון דהיכלא דזכותא, אקרון מים מתוקים, מים צלולין. אינון דהיכלא דחובה, אקרון מיין מרירין, מי המרים המאררים. בההוא היכלא דזכותא, לא קיימי אלין תלת: בני, חיי, ומזוני. ולאו בההוא אתר דחובה, לא במים מתיקן וצלילן, ולאו במים מרירין מלטטין.
ועל דא, ישראל זרעי על כל מים, זרעא קדישא דאולידו על כל מים, איהו, דהא לאו נכון זרעא דילהון אלא לעילא. וע"ד אוקמוה מ"מ, בני חיי ומזוני, לאו בזכותא תליא מלתא, אלא במזלא קדישא תליא מלתא, ואתר דא על כל מיא איהו.
משלחי רגל השור והחמור, דלא אית לון בההוא סטרא בישא כלום, ומשדרן מנייהו כל חולקין בישין, ומתדבקין בההוא סטרא טבא, דכל קדושין עלאין, שור וחמור כד מזדווגן כחדא, תרין פגעין בישין אינון לעלמא. שור: סטרא דדינא קשיא איהו, ואתדבקותא דסטר קדישא איהו. חמור: כד אזדווג בהדיה, דאיהו מסטרא אחרא, תרין פגעין בישין אינון לעלמא.
ועל דא, שמעון תוקפא דדינא קשיא הוה ביה, וכד מזדווגן כחדא, לא יכיל עלמא למסבל, ובגין כך, לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. ועל דא, שדר יעקב לעשו מלה דא, דכתיב, ויהי לי שור וחמור. ואי לאו דמאיך יעקב גרמיה, דחילו סגיא נפל ביה בעשו.

— 11 —
ויקם מלך חדש על מצרים. בספרא דרב המנונא סבא הכי אתמר, מאי דכתיב ויקם מלך חדש על מצרים, ת"ח, כל עמין דעלמא, וכל מלכין דעלמא, לא אתתקפו בשולטניהון, אלא בגינייהו דישראל, מצרים לא הוו שלטין על כל עלמא, עד דאתו ישראל, ועאלו תמן בגלותא, כדין אתתקפו על שאר עמין דעלמא. בבל לא אתתקפו על כל עמין דעלמא, אלא בגין דישראל דלהויין בגלותהון. אדום לא אתתקפו על כל עמין דעלמא אלא בגיניהון דישראל, דלהויין בגלותהון. דהא עמין אלין בשפלותא הוו בשאר עמין, ומאיכין הוו מכלהו, ובגין ישראל אתתקפו.
מצרים: דכתיב מבית עבדים. עבדים אקרון ממש, דהא מצרים בשפלותא דשאר עמין הוו. בבל: דכתיב, הן ארץ כשדים זה העם לא היה. אדום: דכתיב הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד.
וכלהו לא נטלו תוקפא אלא בגיניהון דישראל. דכד ישראל בגלותהון מיד מתתקפי על כל שאר עמין דעלמא. מ"ט, בגין דישראל אינון בלחודייהו, לקבל כל עמין דעלמא. כד עאלו ישראל בגלותא דמצרים, מיד הוה קימה למצרים, ואתתקף שולטנותא דלהון לעילא על כל שאר עמין, דכתיב ויקם מלך חדש על מצרים, ויקם: קימה הוה לון, דאתתקף וקם ההוא ממנא שולטנא דמצרים, ואתייהיב ליה תוקפא ושלטנותא, על כל ממנן דשאר עמין דהא בקדמיתא אית שולטנותא לההוא ממנא דלעילא, ולבתר לעמא דיליה דלתתא. ובגין כך, ויקם מלך חדש על מצרים. דא הוא ממנא דלהון, חדש הוה, דעד יומא הדין לא הוה ליה שולטנא על שאר עמין, והשתא אתקם לשלטאה על כל שאר עמין דעלמא, וכדין אתקיים תחת שלש רגזה ארץ תחת עבד כי ימלוך.
ר' חייא אמר, תלתין יומין עד לא ייתי תוקפא לעמא בארעא, או עד לא תיתי תבירו לעמא בארעא, מכרזי בעלמא ההוא מלה, ולזמנין דאתמסר ההוא מלה בפומא דרבייא, ולזימנין לאינון בני נשא דלית בהו דעתא ולזמנין דההוא מלה אתמסר בפומא דעופי ומכריזי בעלמא, ולית מאן דישגח בהו. כד עמא זכאין, אתמסר ההוא מלה לאינון רישין זכאין דעלמא, בגין דיודיעו לון, ויתובון למאריהון, וכד לאו אינון זכאין, הוי כדקאמרן.
ר' אלעזר, הוה יתיב יומא חד אתרעא דלוד, והוה יתיב עמיה רבי אבא, ורבי יהודה, ורבי יוסי. א"ר יוסי אימא לכו, מה דחמית יומא דא בצפרא קמית בנהורא, חמית חד עופא, דהוה טאיס זקף לעילא תלת זמני, ומאיך חד, והוה אמר, עלאי עלאי, ביומא דא טסי רקיעין תלת ממנן זקפין שלטנין על ארעא, חד יתיב דלא יתיב, אעברו ליה בנורא דדליק, מעברין קיימיה, מעברין שלטניה, תלת סמכין שליטין עלאין, קיימין על עלמא.
רמינא לההוא עופא קלא, אמינא ליה עופא עופא, אימא לי תלת דקיימין ממנן, וחד דמעברין שלטניה, מאן אינון. רמא לי תלת גירין אלין מגדפא ימינא, ודין חד משמאלא, ולא ידענא מאי רמיזא.
נסיב להו רבי אלעזר, נחית להו לנחירוי, נפק דמא מנחירוי. אמר, ודאי תלת שלטני עממין קיימין ברומי בארעא, וזמינין למעבד גזרין בישין לישראל, מסטרא דרומאי. נסיב ההוא גירא דמגדפא שמאלא, ארח, ונפק אשתא אוכמא מניה, אמר שלטנא דמצראי אעדיאו וזמין חד מלכא דרומאי, לאעברא בכל ארעא דמצרים, ולמנאה במצרים רברבי תריסין, וסתיר בנין, ובני סתירין. רמא לון ר' אלעזר לארעא, נפלו אלין תלת על חד דמסטרא שמאלא.
עד דהוו יתבי, אעבר חד ינוקא, והוה קארי משא מצרים הנה ה' רוכב על עב קל ובא מצרים. אעבר תניינא חבריה, ואמר, וארץ מצרים תהיה שממה. אעבר תליתאה חבריה, ואמר, ואבדה חכמת מצרים. חמו ההוא גירא דגדפא שמאלא דאתוקד, ותלת אחרנין דהוו עליה לא אתוקדן.
א"ר אלעזר, האי דעופא, והאי דדרדקי, כלא הוא חד, וכלא נבואה עלאה הוא, ובעא קב"ה לאחזאה לן, סתרי עלאי דהוא עביד, הה"ד כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים.
וחכימי עדיפי מנביאי בכל זמן, דהא לנביאי לזמנין שרת עלייהו רוח קודשא, ולזמנין לא, וחכימין לא אעדי מנהון רוח קודשא אפילו רגעא חדא, דידעין מה די לעילא ותתא, ולא בעו לגלאה. א"ר יוסי כלא חכמתא, וחכמתא דר' אלעזר יתיר מכלהו. רבי אבא אמר, אלמלא לא הוו חכימין, לא הוו ידעין בני נשא, מהו אורייתא, ומה פקודוי דמארי עלמא, ולא אתפרשא רוחא דבני נשא, מרוחא דבעירא.
א"ר יצחק, כד אייתי קב"ה דינא על עמא, בקדמיתא עביד דינא, בההוא ממנא דממנא עלייהו לעילא, דכתיב יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה.
במאי דינא אתדן ההוא ממנא דלעילא. אעברו ליה בההוא נהר דינור דנגיד ונפיק, וכדין אעדיו ההוא שולטנותא דיליה, ומיד מכריזי עליה ברקיעא, שולטנותא דממנא פלניא אעדיו מניה, עד דמטי ההוא קלא בכל אינון רקיעין עד דמטי באינון דשלטין בהאי עלמא, ונפיק קלא ואכריז בכל עלמא, עד דמטי לעופי ולינוקי, ולאינון טפשין דבני נשא דלא ידעין.
ויקם מלך חדש. רבי חייא אמר, מלך חדש, חדש ממש הוה. רבי יוסי אמר דהוה מחדש גזירין, דלא חדש מלכא אחרא מקדמת דנא. אשר לא ידע את יוסף. כל ההוא טיבו, דעבד יוסף בארעא דמצרים, דכתיב, ויבא יוסף את כל הכסף ביתה פרעה. וקיים לון בשני כפנא, כל האי לא דכיר, ועבד גרמיה דלא ידע ביה.
רבי יוסי ורבי יהודה, הוו יתבי ולעאן באורייתא קמיה דר"ש, אמר רבי יהודה, האי דכתיב ויקם מלך חדש על מצרים, ותנינן, דאיהו קם מגרמיה, מה דהוה שפל, קם, ולא אתחזי למלכא, ובעותרא קם. אמר רבי שמעון, כלא הכי הוא, כגוונא דאחשורוש דלא אתחזי למלכא, וקם מגרמיה, וקם בעותרא, ובעא לאובדא לישראל מעלמא, אוף הכא, האי לא אתחזי למלכא, וקם מגרמיה, ובעא לאובדא לישראל מעלמא, דכתיב ויאמר אל עמו וגו', הבה נתחכמה לו וגו', וכד הוה קם מלכא לעילא, קם מלכא לתתא.

— 12 —
רבי אלעזר ורבי אבא ורבי יוסי, הוו אזלי מטבריא לצפורי, עד דהוו אזלי, פגע בהו חד יודאי, פתח ואמר, משא מצרים הנה ה' רוכב על עב קל ובא מצרים ונעו אלילי מצרים מפניו. ת"ח, כל מלכין דעלמא, וכל עמין דעלמא, לא חשיבי כלום קמי קב"ה, דכתיב, וכל דיירי ארעא כלא חשיבין וכמצביה עביד בחיל שמיא. והכא במצרים, אף על גב דכל אינון גבוראן, ודרעא מרממא גלי קודשא ב"ה במצרים, מה כתיב הנה ה' רוכב על עב קל ובא מצרים. מאי שנא, בכל עמין דעלמא, דלא הוה הכי, דהא קב"ה גזר גזרה ואתעביד, והכא איהו אתא, דכתיב ובא מצרים. וכתיב, ועברתי בארץ מצרים וגו' אני ה'.
אלא, בגין דמלכא הוה אתי, לאפקא למטרוניתא דהוות תמן. ובגין יקרא דמטרוניתא הוה אתי. ועל דא הוה קב"ה בעי ביקרה, ואתי לגבה לאקמא לה, ולמיהב לה ידא, ולזקפא לה, כמה דזמין קב"ה למעבד בסוף גלותא דאדום.
אמר רבי ייסא, אי הכי, דבגין דמטרוניתא הוה, הא בגלותא דבבל, מטרוניתא תמן הות, אמאי לא הוה כך. אמר ליה, הא תנינן, דחטאה גרם, דנטלו נשים נכריות, ואעילו ברית קיימא קדישא ברשותא אחרא. ובגין כך אתאבידו מנהון נסין, ואתוון, דאתחזי למעבד להו, מה דלא הוה הכי בגלותא דמצרים, דכלהו הוו שבטי יה, בני ישראל עאלו, בני ישראל נפקו.
בגלותא דאדום, בעי קב"ה לאתיקרא בעלמא, ולמיתי איהו לאקמא למטרוניתא, ולנערא לה מעפרא. ווי למאן דיערע תמן קמיה, בשעתא דיימא התנערי מעפר קומי שבי ירושלים התפתחי מוסרי צוארך. מאן הוא מלכא ועמא דייקום קמיה.
ונעו אלילי מצרים מפניו, אלילי מצרים, לאו על אבנין ואעין אתמר, אלא על כל אינון דרגין ממנן עלאין, ועל אינון פולחנין תתאין דלהון. ובכל אתר דגלו ישראל, קודשא בריך הוא בעי עלייהו, ואתקביל מאינון עמין.
ת"ח, מה כתיב, כה אמר ה' מצרים ירד עמי בראשונה לגור שם ואשור באפס עשקו, תורעמא דאתרעם קודשא בריך הוא על אשור, ואמר, חמו מה עבד לי אשור, דהא מצרים דאנא עבדית בהו כל אינון דינין, ועמי נחתו תמן, לדיירא ביניהון, וקבלום מצראי בינייהו, ויהבון לון שפר ארעא ארץ גושן, ואע"ג דאעיקו לון בגלותא, לא אעדו ארעא מנהון, דכתיב, רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל וגו'. ומיטב ארעא דמצרים הוה, דכתיב במיטב הארץ בארץ רעמסס. ותו, דלא אעדו מדלהון כלום, דכתיב וממקנה בני ישראל וגו'. ועכ"ד אתדנו בכמה דינין.
אבל אשור באפס עשקו, אטיל לון בארעא דסייפי עלמא, ונטל לון ארעא דלהון. ומה מצראי, דעבדי כל הני טבאן לישראל, אתדנו בכל אינון דינין. אשור ואדום ושאר עמין, דמעיקין לון, וקטלין לון, ונטלין לון ממוניהון, עאכ"ו דקב"ה בעי ליקרא שמיה עלייהו, דכתיב והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי. התם במצרים במלכא חד, והכא בכל מלכין דעלמא.

— 13 —
רבי שמעון זקף ידוי ובכה, ואמר, ווי מאן דיזדמן בההוא זמנא, וזכאה חולקיה מאן דיזדמן וישתכח בההוא זמנא, ווי מאן דיזדמן בההוא זמנא, בגין דכד ייתי קודשא בריך הוא לפקדא לאיילתא, יסתכל מאן אינון דקיימין בהדה, בכל אינון דמשתכחי עמה, בכל עובדוי דכל חד וחד, ולא ישתכח זכאי. דכתיב, ואביט ואין עוזר. וכמה עקתין על עקתין לישראל.
זכאה מאן דיזדמן וישתכח בההוא זמנא, בגין דההוא דיתקיים בההוא זמנא במהימנותא, יזכה לההוא נהירו דחדוה דמלכא. ועל ההוא זמנא כתיב, וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב וגו'.
לבתר דאינון עקתין מתערי על ישראל, וכל עמין ומלכיהון יתייעטון כחדא עלייהו, ומתערי כמה גזירין בישין, כלהו סלקי בעיטא חדא עלייהו, וייתון עקתא על עקתא, בתרייתא משכחן קמייתא. כדין יתחזי חד עמודא דאשא, קאים מעלא לתתא, ארבעין יומין, וכל עמין דעלמא חמאן ליה.
בההוא זמנא, יתער מלכא משיחא, לנפקא מגו גנתא דעדן, מההוא אתר דאתקרי ק"ן צפו"ר, ויתער בארעא דגליל, וההוא יומא דיפוק לתמן, יתרגז כל עלמא, וכל בני עלמא מתחבאין גו מערתי וטנרי, דלא יחשבון לאשתזבא. ועל ההוא זמנא כתיב, ובאו במערות צורים ובמחלות עפר מפני פחד ה' ומהדר גאונו בקומו לערוץ הארץ.
מפני פחד ה', דא ההוא רגיזו דכל עלמא. ומהדר גאונו דא משיח. בקומו לערץ הארץ, כד יקום ויתגלי בארעא דגליל, בגין דאיהו הוא אתר קדמאה דאתחרבא בארעא קדישא, ובג"כ, יתגלי תמן קדמאה לכל אתר, ומתמן יתער קרבין לכל עלמא.
לבתר ארבעין יומין, דעמודא יקום מארעא לשמיא, לעיניהון דכל עלמא, ומשיח יתגלי, יקום מסטר מזרח, חד כוכבא מלהטא בכל גוונין, ושבעה כוכבין אחרנין דסחרן לההוא כוכבא, ויגיחון ביה קרבא בכל סטרין, תלת זמנין ביומא, עד שבעין יומין, וכל בני עלמא חמאן.
וההוא כוכבא, יגיח בהו קרבא, בטיסין דנורא, מלהטין מנצצין לכל עבר, ובטש בהו, עד דבלע לון, בכל רמשא ורמשא, וביומא אפיק לון. ויגיחון קרבא לעיניהון דכל עלמא, וכן בכל יומא, עד שבעין יומין. לבתר שבעין יומין, יתגניז ההוא כוכבא, ויתגניז משיח, עד תריסר ירחין, ויתהדר ההוא עמודא דאשא כמלקדמין, וביה יתגניז משיח, וההוא עמודא לא יתחזי.
לבתר תריסר ירחין, יסלקון ליה למשיח, בההוא עמודא, לגו רקיעא, ותמן יקבל תוקפא ועטרא דמלכותא. וכד נחית, יתחזי ההוא עמודא דאשא כמלקדמין, לעיניהון דכל עלמא, ויתגלי לבתר משיח, ויתכנשון לגביה עמין סגיאין, ויתער קרבין בכל עלמא. ובההוא זמנא יתער קודשא בריך הוא גבורתיה לכל עמין דעלמא, ומלכא משיחא יתידע בכל עלמא, וכל מלכין דעלמא יתערון לאתחברא לאגחא קרבא ביה.
וכמה מפריצי יהודאין יתהפכו לאהדרא לגבייהו, וייתון עמהון, לאגחא קרבא על מלכא משיחא. כדין יתחשך כל עלמא חמש עשרה יומין, וסגיאין מעמא דישראל יהון מתין בההוא חשוכא. ועל דא כתיב, כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים.
פתח ואמר כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרוחים או ביצים והאם רובצת וגו', שלח תשלח את האם וגו'. האי קרא אוקימנא ליה, ואיהו חד מפקודי אורייתא גניזין, ואנן אית לן ביה רזי דאורייתא גניזין, שבילין וארחין ידיען לחברייא, באינון תלתין ותרין שבילין דאורייתא.
אמר רבי שמעון לרבי אלעזר בריה, אלעזר, בזמנא דיתער מלכא משיחא, כמה אתין ונסין אחרנין יתערון בעלמא. תא חזי, בגנתא דעדן דלתתא, אית אתר חד גניז וטמיר דלא אתידע, ואיהו מרקמא בכמה גוונין, וביה גניזין אלף היכלין דכסופין. ולית מאן דעייל בהו, בר משיח, דאיהו קאים תדיר בגנתא דעדן.
וכל גנתא מסחרא ברתיכין סגיאין דצדיקיא, ומשיח קאים עלייהו, ועל כמה חילין ומשיריין דנשמתין דצדיקיא תמן, ובראשי ירחי, ובזמני, ובשבתי, משיח עאל בההוא אתר לאשתעשעא בכל אינון היכלין.
לגו לגו מכל אינון היכלין, אית אתר אחרא טמיר וגניז דלא אתידע כלל, ואקרי עדן. ולית מאן דיכיל למנדע ביה. ומשיח אגניז לבר סחרניה דההוא אתר, עד דאתגלי ליה חד אתר. דאקרי קן צפור, ואיהו אתר דכריז עליה ההוא צפור. דאתער בגנתא דעדן בכל יומא.
ובההוא אתר, מרקמן דיוקנין דכל שאר עמין, דאתכנשו עלייהו דישראל לאבאשא לון. עאל בההוא אתר, זקיף עינוי, וחזי אבהן, דעאלין בחרבן בית אלהא, עד דחמי לרחל דדמעהא באנפהא, וקודשא בריך הוא מנחם לה, ולא צביאת לקבלא תנחומין, כמה דאת אמר, מאנה להנחם על בניה. כדין, משיח ארים קליה ובכי, ואזדעזע כל גנתא דעדן, וכל אינון צדיקיא דתמן געו ובכו עמיה.
געי ובכי זמנא תניינא, ואזדעזע ההוא רקיע דעל גבי גנתא, אלף וחמש מאה רבוא משריין עלאין, עד דמטי לגו כרסייא עלאה. כדין, קודשא בריך הוא רמיז לההוא צפרא, ועאל לההוא קן דילה, ויתבא לגבי משיח, וקרי מה דקרי, ואתער מה דאתער.
עד דמגו כרסייא קדישא, אתקרי תלת זמנין ההוא קן צפור, ומשיח, וכלא סלקין לעילא, ואומי לון קודשא בריך הוא, לאעברא מלכו חייבא מן עלמא, על ידא דמשיח, ולנקמא נקמין דישראל. וכל אינון טבוון, דזמין קודשא בריך הוא למעבד לעמיה. ותב ההוא קן צפור ומשיח לדוכתיה. ותב משיח ואתגניז גו ההוא אתר כמלקדמין.
ובזמנא דיתער קודשא בריך הוא לאתקנא עלמין, ואתנהירו אתוון דשמיה בשלימו, יו"ד בה"א, וא"ו בה"א, למהוי כלא בשלימו חד. כדין יתער חד ככבא דחילא, באמצע רקיעא, כגון ארגוונא, להיט ונציץ ביממא לעיניהון דכל עלמא.
ויקום חד שלהובא דאשא מסטרא דצפון, גו רקיעא, ויקום דא לקבל דא ארבעין יומין ויתבהלון כל בני עלמא. לסוף ארבעין יומין, יגחון קרבא, ככבא ושלהובא, לעיניהון דכלא, ויתפשט ההוא שלהובא ביקידו דאשא, מסטרא דצפון, גו רקיעא, ויחשוב למבלע ההוא ככבא, וכמה שליטין ומלכין ואומיא ועממיא, יתבהלון מהאי.
כדין יסתלק ההוא ככבא לסטר דרום, וישלוט על ההוא שלהובא, וההוא שלהובא יתבלע זעיר זעיר ברקיעא, מקמי ההוא ככבא, עד דלא יתחזי כלל. כדין, ההוא ככבא יעביד אורחין ברקיע, בתריסר תחומין, וקיימין אינון נהורין ברקיעא תריסר יומין.
לבתר תריסר יומין יזדעזעון כל בני עלמא, ויתחשך שמשא בפלגות יומא, כמה דאתחשך יומא דאתחרב בי מקדשא, עד דלא יתחזון שמיא וארעא. ויתער חד קלא ברעם וזיקין, ואתחלחלא ארעא מההוא קלא, וכמה חילין ומשיריין ימותון מניה.
וההוא יומא, יתער בקרתא דרומי רבתא, חד שלהובא דאשא, בההוא קלא דיתער בכל עלמא. ויוקיד כמה מגדלין, וכמה היכלין, וכמה מגדלין יפלון, וכמה פרדשכי ורברבי יפלון בההוא יומא, וכלהו יתכנשון עלה לביש. וכל בני עלמא לא יכלין לאשתזבא.
מההוא יומא, עד תריסר ירחין, יתיעטון כל מלכיא, ויגזרון כמה גזרות, וכמה שמדות על ישראל, ויצלחון בהון, כמה דאתמר, זכאה איהו מאן דיערע תמן, וזכאה איהו מאן דלא יערע תמן וכל עלמא יהא בערבוביא סגיא.
לסוף תריסר ירחי, יקום שבט מישראל, דא מלכא משיחא, דיתער גו גנתא דעדן. וכל אינון צדיקיא יעטרון ליה תמן, ויחגרון ליה מאני זיינא, באתוון רשימן דמאני דשמא קדישא.
וקלא יתפוצץ בענפי אילנין דגנתא, קרי בחיל, ואמר, אתערו קדישי עליונין, קומו מקמי משיחא, הא עדנא לאתחברא איתתא בבעלה, ובעלה בעי לנקמא ליה נוקמין דעלמא, ולאקמא לה, ולאנערה לה מעפרא.
כדין יקומון כלהו, ויחגרון ליה כמלקדמין מאני זייניה, אברהם מימיניה, יצחק משמאליה, יעקב קמיה, משה רעיא מהימנא, על כל אלין צדיקיא, אזיל ורקיד גו גנתא דעדן.
כיון דאתקן משיח, על ידא דצדיקיא בגנתא דעדן. יעול בההוא דוכתא דאקרי ק"ן צפו"ר כמלקדמין, וחמי תמן ההוא דיוקנא דחרבן בית מקדשא, וכלהו צדיקיא דאתקטלו ביה. כדין נטיל מתמן עשר לבושין, ואינון אקרון עשר לבושי קנאה. ויתגניז תמן ארבעין יומין, דלא אתגליא כלל.
לסוף ארבעין יומין, קלא חד יתער, ויתקרי מגו כורסייא עלאה, ההוא ק"ן צפו"ר במלכא משיחא דאתגניז ביה. וכדין סלקין ליה לעילא, וקודשא בריך הוא חמי ליה למלכא משיחא, מתלבש בלבושא נוקמא, וחגיר מאני זייני, נטיל ליה ונשיק ליה על רישיה.
כדין, מזדעזען ג' מאה ותשעין רקיעין, וארמיז קודשא בריך הוא לחד רקיעא מאינון דהוה גניז מששת ימי בראשית, ואפיק מחד היכלא דבההוא רקיעא חד כתרא גליפא, מחקקא בשמהן קדישין. בההוא עטרא אתעטר קודשא בריך הוא, כד עברו ישראל ית ימא, למיטל נוקמין מכל רתיכי פרעה ופרשוי, ואעטר ליה למלכא משיחא.
כיון דאתעטר ואתתקן בכל הני תקונין, נטיל ליה קב"ה ונשיק ליה כמלקדמין. מאן חמי, רתיכין קדישין, ומשריין עלאין, דסחרין ליה, ויהבין ליה מתנן ונבזבזן סגיאין, ויתעטר מכלהו.
עאל תמן בחד היכלא, וחמי כל אינון מלאכי עלאי, דאקרון אבלי ציון, אינון דבכו על חרבן בי מקדשא, ובכאן תדיר, ואינון יהבין ליה חד פורפירא סומקא, למעבד נוקמין. כדין, קודשא בריך הוא גניז ליה בההוא קן צפור, ואתכסי תמן תלתין יומין.
לבתר תלתין יומין, בההוא קן צפור, יחות מעטר בכל אינון תקונין מעילא ומתתא, כמה משריין קדישין סחרניה, ויחמון כל עלמא, חד נהירו, תלי מרקיעא לארעא, ויקום שבעה יומין, וכל בני עלמא יתמהון ויתבהלון, ולא ינדעון כלל, בר אינון חכימין, דידעין ברזין אלין, זכאה חולקיהון.
וכל אינון שבעה יומין יתעטר בארעא, בההוא ק"ן צפו"ר. באן אתר. בדרך, דא קבורת רחל, דאיהי קיימא בפרשת אורחין. ויבשר לה, וינחם לה, וכדין תקבל תנחומין, ותקום ותנשיק ליה.
לבתר יקום ההוא נהירו מההוא אתר, ושרי ביריחו קרתא דאילני. בכל עץ דא יריחו. או על הארץ, דא ירושלים. ויהא גניז בההוא נהירו דק"ן צפו"ר תריסר ירחי.
בתר תריסר ירחי, יזדקף ההוא נהירו בין שמיא וארעא, וישרי בארעא דגליל, דתמן הוה שרותא דגלותא דישראל. ותמן יתגלי מההוא נהירו דקן צפור, ותב לאתריה. וההוא יומא יזדעזע כל ארעא כמלקדמין, מסייפי שמיא עד סייפי שמיא, וכדין יחזון כל עלמא, דהא אתגלי מלכא משיחא, בארעא דגליל.
ויתכנשון ליה כל אינון דלעאן באורייתא, ואינון זעירין בעלמא, ובזכות ינוקי דבי רב, יתתקף חיליה לאתגברא, ורזא דא אפרוחים. ואי לא ישתכחון אלין, הא ינוקי דיתבין בתוקפא דאמהון וינקי, כד"א, גמולי מחלב עתיקי משדים. והיינו, או ביצים, דבגין אלין שריא שכינתא עמהון דישראל בגלותא.
דהא חכימין זעירין אינון דישתכחון בההוא זמנא, והיינו והאם רובצת על האפרוחים או על הבצים, לא תקח האם על הבנים. ויתעכב עד תריסר ירחין אחרנין. לבתר, ייתי בעלה, ויוקים לה מעפרא, כד"א, אקים את סכת דוד הנפלת.
בההוא יומא, מלכא משיחא שארי ויכנוש גלותא, מסייפי עלמא עד סייפי עלמא, כד"א אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו'. מההוא יומא, כל אתין ונסין וגבוראן דעבד קב"ה במצרים, יעביד לון לישראל, כד"א כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.
אר"ש, אלעזר ברי, כל אלין מלין תשכח ברזא דתלתין ותרין שבילין דבשמא קדישא, ועד דנסין אלין לא יתערון בעלמא, לא ישתלים רזא דשמא קדישא, ולא תתער לאהבה, כד"א השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות. בצבאות: דא מלכא משיחא דאקרי צבאות. או באילות השדה שאר חילין ומשריין דלתתא. אם תעירו ואם תעוררו את האהבה: דא ימינא דקב"ה, דאקרי אהב"ה. עד שתחפץ ההיא דשכיבת לעפרא, ויהא רעותא דמלכא בה. זכאה איהו מאן דיזכי לההוא דרא, זכאה איהו בעלמא דין, וזכאה איהו בעלמא דאתי.
ר' שמעון ארים ידוי בצלו לקב"ה, וצלי צלותיה, לבתר דצלי צלותיה, אתו ר' אלעזר בריה, ור' אבא ויתבו קמיה. עד דהוו יתבי קמיה, חמו חד נהירו דיממא דאתחשך, ואשתקע חד צנורא דשלהובא דאשא גו ימא דטבריה, ואזדעזע כל ההוא אתר.
אר"ש, ודאי השתא הוא עדנא, דקב"ה אדכר לבנוי, ואחית תרין דמעין לגו ימא רבא. וכד נחתין, פגעין בהאי צנורא דשלהובא דאשא, וישתקעו דא בדא בימא. בכה ר"ש ובכו חברייא.
אר"ש, הא אתערנא ברזי דאתוון דשמא קדישא, בסתרא דאתערותא דיליה, לגבי בנוי, אבל השתא, אית לי לגלאה, מה דלא אתיהיב רשו לב"נ אחרא לגלאה. אלא זכו דדרא דא, יקיים עלמא עד דייתי מלכא משיחא. אר"ש לר' אלעזר בריה ולרבי אבא, קומו בקיומייכו. קמו ר' אלעזר ור' אבא. בכה ר"ש זמנא אחרא, אמר ווי מאן יקום במה דחמינא גלותא יתמשך, מאן יכיל למסבל.
אוף איהו קם ואמר, ה' אלהינו בעלונו אדנים זולתך לבד בך נזכיר שמך. האי קרא אוקמוה. אבל בהאי קרא אית רזא עלאה, גו מהימנותא. ה' אלהינו: דא הוא שירותא דרזין עלאין, אתר דמתמן נפקין כל נהירו דשרגין כלהו לאדלקא. ותמן תליא כל רזא דמהימנותא, שמא דא שליט על כלא.
בעלונו אדנים זולתך. דהא עמא דישראל, לית מאן דשליט עליה בר שמא עלאה דא. והשתא בגלותא שליט עליה סטרא אחרא.
לבד בך נזכיר שמך. רזא דשמא קדישא, כללא דעשרין ותרין אתוון, וכנ"י לא מתברכא אלא מגו שמא דא דאקרי בך, כד"א אשר נשבעת להם בך. בך יברך ישראל. כי בך ארוץ גדוד. ובזמנא דשלימו אשתכח, לא הוה מתפרש דא מן דא. ואסיר לאפרשא דא מן דא, אתתא מבעלה, לאו ברעיוני, ולאו בדכירו, בגין דלא לאחזאה פרודא. והשתא בגלותא פרודא אשתכח, דמגו עאקו דכל זמנא וזמנא, אנן עבדין פרודא, לאדכרא ההוא שם, בר מבעלה, בגין דאיהי שכיבת לעפרא, והיינו לבד בך נזכיר שמך.
בר מבעלה, אנן דכרין להאי שם בפרודא, בגין דאנן רחיקין מינך, ושלטין אחרנין עלן, ושמך איהו בפרודא מן שמא דאקרי בך, והאי ביומי דגלותא.
בגין דגלותא קדמאה הוה מבית ראשון, ובית ראשון הוא רזא דה' קדמאה, ולקבל ע' שנין דילה, גלותא דבית ראשון הוה ע' שנין, ואינון ע' שנין לא אשתכחת אימא רביעא עלייהו, והוה פרודא מן שמא עלאה, רזא דה' עלאה. וכדין יו"ד, רזא עלאה, אסתלק לעילא לעילא לאין סוף, ובית ראשון עלאה קדישא, לא נביע נביעו דמיין חיין, דהא מקורא דילה אסתלק.
ואיהי ע' שנין בגלותא, בגין דאיהי ז' שנין אקרי, כד"א ויבנהו שבע שנים. ואי תימא, דשלטא מלכות בבל לעילא ברזא דע' שנין, ח"ו. אלא בזמנא דהוה בי מקדשא קיים, נהורא ונביעו דאמא עלאה, הוה נהיר ונחית לתתא. כיון דחטו ישראל, ואתחרב מקדשא, ושלטא מלכות בבל, הוה חפי, ואחשיך ההוא נהירו, ותתאי קדישין לא הוו נהירין.
כיון דתתאי לא הוו נהירין, בגין שלטנו דמלכותא דבבל, אסתלק ההוא נהורא, וההוא מבועא עלאה דהוה נביע רזא די', אסתלק לעילא לעילא באין סוף, כדין אינון ע' שנין לא הוו נהירין, בגין ההוא נהירו דאתמנע. ודא הוה ודאי גלותא דע' שנין.
כיון דאעדיאו שלטנו דבבל, ושריאת ה"א תתאה לאנהרא. ישראל כלהו, לא אהדרו לאדכאה למהוי סגולה שלימתא כמלקדמין, אלא זעיר זעיר, וכיון דשלימו לא אשתכח, כדין, י' נביעו עלאה לא נחית כ"כ לאנהרא, כמה דהוה כמלקדמין, אלא זעיר זעיר בערבוביא, דלא הוו דכיין כמלקדמין כמה דאתחזי, ועל כך נביעו עלאה, לא נביע, ולא נהיר, אלא דאהדר לאנהרא זעיר זעיר, מגו דחקא דשמא.
וע"ד, אתגרו בהו בישראל קרבין סגיאין, עד דהחשך יכסה ארץ, וה' תתאה אתחשך, ונפלת לארעא, ונביעו עלאה אסתלק כמלקדמין, בגין דמלכות אדום אתתקף, וישראל אהדרו לסרחנייהו.
וע"ד, ה' בית שני אתחרב, וכל אינון תריסר שבטין דילה, כחושבן משריין דלהון, אינון בגלותא דמלכות אדום. ונביעו עלאה, אסתלק מההוא נביעו, דקיימא עלה, כד"א, הצדיק אבד, אבד ההוא נביעו דמקורא עלאה, דהוה נגיד ומשיך מלעילא.
וכדין הוה פרודא בה"א, בית שני, ואיהי בגלותא דאדום, בכל אינון תריסר שבטין ומשריין דילהון, תריסר שבטין סלקין לחושבן סגי, ועל דרזא דה' הוה בהו, בכל ההוא חושבנא, גלותא אתמשך.
רזא דרזין לחכימי לבא אתמסר. י' שבטין אלף שנין, תרין שבטין מאתן שנין. שארו דמעין למנפל, פתח ואמר, בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה. לסוף תריסר שבטין דגלותא, ליליא יתחשך לישראל, עד דיתער וא"ו, לזמן שתין ושית שנין.
לבתר תריסר שבטין, דאינון אלף ומאתן שנין דגלותא, ולבתר שתין ושית שנין בחשוכא דליליא, כדין, וזכרתי את בריתי יעקב. דא אתערותא דאת ו', דאיהו נפש דבית יעקב. ורזא דא, כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה וגו' ששים ושש, ואיהו ו', נפש דבית שני, רזא דה' תתאה, ודא ו' רזא דששים ושש, ששים: לאתערותא דיעקב. ושש: לאתערותא דיוסף. וע"ד איהו ו"ו, דאנון תרין בחבורא חדא, ורזא חדא.
מתמן ולהלאה, יתער קב"ה לאינון נסין ואתין דקאמרן, ויתערון על ישראל אינון עקתין דקאמרן, וכדין, ואף את בריתי יצחק. ולבתר כד יגיח מלכא משיחא קרבין בכל עלמא בימינא דקב"ה, כד"א ימינך ה' נאדרי בכח. כדין, ואף את בריתי אברהם אזכור, ולבתר והארץ אזכור, דא ה' בתראה, בההוא זמנא כתיב, והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.
לסוף שתין ושית שנין אחרנין, דאינון מאה ותלתין ותרין שנין, יתחזון אתוון בשמא קדישא, גליפן בשלימו, עילא ותתא כדקא יאות. ורזא דא ה"ה עלאה ותתאה, וכל אינון שבילין, דאינון תלתין ותרין שנין דכלילן ברזא דאת ו"ה, ו"ה, רזא דשלימו דמאה ותלתין ותרין.
לסוף מאה ותלתין ותרין שנין אחרנין, יתקיים, לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה. ויתדכי ארעא קדישא. וקב"ה יתער מתייא דארעא קדישא, ויקומון חיילין חיילין בארעא דגליל.
וכדין יתער סתימו דנביעו עלאה את י', ויתקיימון תלתין ותרין שבילין בשלימו, לנגדא לתתא, ויתקיימון אתוון דשמא קדישא כלהו בקיומייהו ידו"ד, דעד כען לא יהון בשלימו.
עד זמן דינגיד ויתמשך ההוא נביעו עלאה, בחבורה דאתוון, גו ה' בתראה, ודא איהו לסוף תשלום מאה וארבעין וארבעה שנין אחרנין דישתלמון. ויתערון שאר מתי ישראל דבשאר ארעאן.
דישתכח כל דא בחשבן ח"ת, דאתיישיב עלמא ויתבסם, ויתעבר סטרא אחרא מעלמא. וה"א תתאה תתמלי מגו נביעו עלאה, ותתעטר ותתנהיר בשלימו. וכדין כתיב, והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים.
עד דיהא שבת לה', לאלקטא נפשין בתענוגי קדושא, כל ההוא אלף שביעאה, ודא איהו אתערותא דרוחין קדישין, דעמא דישראל, לאתלבשא לבתר שבת, בגופין אחרנין קדישין, לאתקרי קדישין, דכתיב, והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו. עד כאן מלין דרזין סתימין.

— 14 —
ויקם מלך חדש. ר' יוסי אמר, בכל יומא, קודשא בריך הוא עביד מלאכין שליחן על עלמא, דכתיב, עושה מלאכיו רוחות. עשה לא כתיב, אלא עושה, בגין דכל יומא ויומא עושה. ובההוא זמנא אתמנא ממנא חד על מצרים, ודא איהו דכתיב ויקם מלך חדש, חדש ודאי.
אשר לא ידע את יוסף: דהא מאתר דפרודא הוו, כד"א, ומשם יפרד וקדמאה מההוא פרודא, נהרא דמצרים איהו. ובגין כך אשר לא ידע את יוסף, אתר דכל יחודא שריא ביה, דאקרי צדיק.

— 15 —
ר' אלעזר ור' יוסי הוו אזלי באורחא, וקדימו בנהורא למיזל. חמו חד כוכבא דהוה רהיט מסטרא דא, וכוכבא אחרא מסטרא דא. א"ר אלעזר, השתא מטא זמנא דכוכבי בקר לשבחא למאריהון, ורהטי מדחילו ואימתא דמאריהון, לשבחא ולזמרא ליה, הה"ד, ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים. בגין דכלהו ביחודא חדא קא משבחן ליה.
פתח ואמר, למנצח על אילת השחר מזמור לדוד. אילת השחר: דכד נהירו אנפוי דמזרח, ואתפרשא חשוכא דליליא, חד ממנא אית לסטר מזרח, ומשיך חד חוטא דנהירו דסטר דרום, עד דאתי ונפיק שמשא, ובקע באינון כוי רקיעא, ואנהיר עלמא, וההוא חוטא אפריש חשוכא דליליא.
כדין אילתא דשחרא אתי, ואתי נהירו אוכמא בקדרו, לאתחברא ביממא, ונהיר יממא. ונהירו דיממא, כליל ושאיב בגויה, לההוא אילתא ועל האי אילתא, כד אתפרש מיומא, לבתר דכליל לה, אמר דוד שירתא, דכתיב למנצח על אילת השחר.
ומאי קא אמר אלי אלי למה עזבתני. דהא אתפרש אילתא דשחרא, מנהירו דיממא. עד דהוו אזלי, נהיר יממא, ומטא עידן צלותא, א"ר אלעזר, נצלי צלותא וניזיל, יתבו וצלו. לבתר קמו ואזלו.

— 16 —
פתח ר' אלעזר ואמר יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים וגו' אמרתי שגם זה הבל. האי קרא אוקמוה ואתמר, אבל יש הבל, שלמה מלכא עבד ספרא דא, ואוקים ליה על שבעה הבלים, דעלמא קיימא עלייהו.
ואינון שבעה עמודין סמכין דעלמא, לקבל שבעה רקיעים, ואלין אינון: וילו"ן. רקי"ע. שחקי"ם. זבו"ל. מעו"ן. מכו"ן. ערבו"ת. ולקבלייהו הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל.
כמה דאינון שבעה רקיעין, ואית אחרנין דדבקי בהו, ומתפשטי ונפקי מנייהו, הכי נמי אית הבלים אחרנין, דמתפשטי ונפקי מאלין, וכלהו אמר שלמה.
והכא רזא דחכמתא אית ביה. יש הבל, דנפקא מאינון הבלים עלאין, דעלמא קיימא עלייהו, ודא נעשה על הארץ, ואתקיים בקיומיה, ואתתקף בתוקפיה בעובדי ארעא, ובסליקו דסלקא מארעא, ודא אתמנא על ארעא, וכל תוקפא וקיומא דיליה, באינון נשמתין דצדיקיא, דאתלקיטו מארעא, כד אינון זכאין, עד לא סרחו, בעוד דיהבי ריחא טב, כגון חנוך, דכתיב ביה, ואיננו כי לקח אותו אלהים. ונטל ליה עד לא מטא זמניה, ואשתעשע ביה, וכן שאר זכאין דעלמא.
דתנינן, על תרין מלין, צדיקיא מסתלקי מעלמא, עד לא ימטי זמנייהו, חד, על חובי דרא, דכד אסגיאו חייביא בעלמא, אינון זכאין דמשתכחי בינייהו, אתפסון בחוביהון, וחד כד אתגלי קמי קב"ה דיסרחון לבתר, סליק לון מעלמא, עד לא מטא זמנייהו, הה"ד, אשר יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים, מטי עלייהו דינא דלעילא, כאילו עבדו חובין ועובדין דרשיעייא.
דהא זמנא חדא, שאיל רבי יוסי ב"ר יעקב, איש כפר אונו בזמנא דרבי עקיבא וחברוי אסתלקו מעלמא, ומיתו בההוא גוונא, לרבי מאיר, אמר ליה, וכי כתיב דא בכל אורייתא כלה, אמר ליה ולא, והא אמר שלמה, אשר יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים. מטי עלייהו דינא מלעילא, כאילו עבדו חובין ועובדין דרשיעייא. ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים, יתבי בשקט ושלם בהאי עלמא, דינא לא מטא עלייהו, כאילו עבדו עובדין דצדיקייא.
אמאי, אי בגין דאתגלי קמי קודשא בריך הוא, דיתובון בתיובתא, או דיפוק מנייהו זרעא, דיהא קשוט בעלמא, כגון תרח דנפק מניה זרעא דקשוט, אברהם. אחז, דנפק מניה חזקיהו. ושאר חייבין דעלמא. ובגין כך, בסטרא דא, ובסטרא דא, הבל דקאמרן, נעשה ואתתקף על הארץ, כדקאמרן.
ד"א יש הבל אשר נעשה על הארץ, כדקאמרן דאתתקף על עלמא. במאי, בגין דיש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים, מטאן לידייהו כאינון עובדין דחייביא, כגון בת עע"ז, או חד מאינון עובדין, דאינון ממעשה הרשעים, ואינון קיימי בקיומייהו, מדחילו דמאריהון, ולא בעאן לאסתאבא, כגון כמה זכאי קשוט דמטו לידייהו כעובדין אלין, ואינון גבורי כח, דעבדי רעותא דמאריהון, ולא חטאו. ועל דא, הבל נעשה על הארץ ואתתקף בתוקפיה.
ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים, מטי לידייהו חד מצוה, דאיהו עובדא דצדיקיא, וזכאן בה, ועבדין יתה. כגון לסטים מקפחא הוה משתכח בטורייא, בהדי אינון לסטים עע"ז, וכד הוה יודאי אעבר תמן, הוה משזיב ליה, ונטיר ליה מנייהו, והוה קרי עליה רבי עקיבא, יש רשעים אשר מגיע אליהם כמעשה הצדיקים.
וכגון ההוא חייבא, דהוה בשבבותיה דרבי חייא, דליליא חד פגע בה בההיא אתתא דהות אזלת לבי ברתה. בעא למתקף בה, אמרה ליה, במטו מינך, אוקיר למרך, ולא תחטא גבאי. שבקה ולא חב בה. הוי אומר, ויש רשעים אשר מגיע אליהם כמעשה הצדיקים אמרתי שגם זה הבל, כמה דאתתקף ההוא הבל, בהדי אינון צדיקיא, דמטו לידייהו עובדי דחייביא, ולא חטאן. אוף הכי, אתתקף בהדי אינון חייביא, דמטי לידייהו עובדי דאינון צדיקיא, ועבדי להו.
דתנינן עבד קודשא בריך הוא צדיקים ורשעים בעלמא. וכמה דאתייקר איהו בעלמא, בעובדי דצדיקיא, הכי נמי אתייקר איהו ברשיעייא, כד עבדי עובדא טבא בעלמא. כמה דאת אמר, את הכל עשה יפה בעתו. ווי לחייבא, כד עביד גרמיה רע, ואתתקף בחוביה, כמה דאת אמר, אוי לרשע רע וגו'. ציור
תו פתח ואמר, את הכל ראיתי בימי הבלי וגו'. האי קרא אוף הכי אוקמוה חברייא, אבל כד אתיהיב חכמה לשלמה, חמא כולא, בזמנא דשלטא סיהרא, יש צדיק דא עמודא דעלמא. אובד: כד"א, הצדיק אבד, בזמנא דגלותא בצדקו: בגין דהיא שכיבת לעפרא, צדק דא, כל זמנא דישראל בגלותא, איהי עמהון בגלותא, ובגין כך, צדיק אובד בצדקו. דהא לא מטאן לגביה אינון ברכאן עלאין.
ויש רשע מאריך ברעתו, דא סמאל, דאוריך שקט ושלוה לאדום, במאי ברעתו. בההיא רעה אתתיה, נחש תקיפא, דהא לא מטא עלייהו שקט ושלוה, אלא בגין דאתדבק בההיא נוקבא. כגוונא דא לשאר מלכוון, עד דקב"ה יקים מעפרא, לההיא סוכת דוד הנופלת, דכתיב אקים את סכת דוד הנפלת.

— 17 —
וילך איש מבית לוי. רבי יוסי פתח דודי ירד לגנו לערוגות הבושם וגו'. לגנו: דא כנסת ישראל, בגין דהיא ערוגת הבושם, דאיהי כלילא מכל זיני בוסמין וריחין דעלמא דאתי. בשעתא דקודשא בריך הוא נחית לגנתא דא, כל אינון נשמתהון דצדיקיא מתעטרן תמן, כלהו יהבי ריחא, כמד"א וריח שמניך מכל בשמים, אלין אינון נשמתהון דצדיקיא. דאמר רבי יצחק, כל אינון נשמתין דצדיקיא, דהוו בהאי עלמא, וכל אינון נשמתין, דזמינין לנחתא להאי עלמא, כלהו בגנתא דא קיימין.
בגנתא די בארעא, כלהו קיימין בדיוקנא וציורא דהוו קיימין בהאי עלמא, וסתרא ורזא דא אתמסר לחכימי. רוחא דנחית לבני נשא, דאיהו מסטרא דנוקבא, מתגלפא תדיר בגלופא כהאי חותם. ציורא דגופא דבר נש בהאי עלמא, בליט לבר, ורוחא אתגליף לגו. כד אתפשט רוחא מן גופא, ההוא רוח בליט בגנתא דארעא, בציורא ודיוקנא דגופיה ממש דבהאי עלמא, בגין דהוה תדיר כחותם.
ועל דא אמרה איהי, שימני כחותם, מה חותם גליף בגלופא לגו, ואתצייר בציורא בליטא לבר. אוף הכי איהי רוחא, דהוה מסטרא דילה, כהאי גוונא ממש בהאי עלמא, גליף בגלופא לגו, וכד אתפשט מן גופא, ועאל בגנתא דארעא, אוירא דתמן בליט ההוא גלופא לאתציירא לבר, ואתצייר בציורא בליטא לבר, כגוונא דציורא דגופא בהאי עלמא.
נשמתא, דאיהי מאילנא דחייא, אתצייר תמן לעילא, בההוא צרורא דחיי, לאתענגא בנועם יי', כמה דאת אמר לחזות בנועם יי' ולבקר בהיכלו.
וילך איש מבית לוי, דא גבריאל, כמד"א והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון וגו'. מבית לוי: דא כנ"י, דאתיא מסטרא דשמאלא. ויקח את בת לוי דא נשמתא.
דתנינן, בשעתא דאתייליד גופא דצדיק, בהאי עלמא, קודשא בריך הוא קרי ליה לגבריאל, ונטיל ההיא נשמתא די בגנתא, ונחתא לה להאי גופא דצדיקיא, דאתייליד בהאי עלמא, ואיהו אתפקד עלה ונטיר לה.
ואי תימא, ההוא מלאכא דאתמנא על רוחיהון דצדיקיא, לילה שמיה, ואת אמרת דאיהו גבריאל. הכי הוא ודאי, בגין דאתי מסטרא דשמאלא, וכל מאן דאתי מסטרא דשמאלא הכי אקרי.
וילך איש: דא עמרם. ויקח את בת לוי: דא יוכבד. ובת קול נחתת ואמרת ליה לאזדווגא בה, דהא קריב זמנא דפורקנא דישראל, על ידא דברא דאתיליד מנייהו.
וקב"ה סייע ביה, דתנינן, שכינתא שריא על ערסייהו ורעותא דלהון בדבקותא חדא הוה בה בשכינתא, וע"ד, לא אתעדי שכינתא מההוא ברא דאולידו לקיימא, דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים. ב"נ דמקדש גרמיה מלרע, קב"ה מקדש ליה לעילא. כמה דרעותא דלהון הוה בדבקותא דשכינתא, הכי אתדבקא שכינתא בההוא עובדא ממש דעבדו.
א"ר יצחק, זכאין אינון צדיקיא דרעותא דלהון בדבקותא דקב"ה תדיר, וכמה דאינון מתדבקין ביה תדיר, הכי נמי איהו אתדבק בהו, ולא שביק לון לעלמין. ווי לרשיעייא, דרעותא דלהון, ודבקותא דלהון, מתרחקא מניה. ולא די להו דמתרחקן מניה, אלא דמתדבקן בסטרא אחרא. תא חזי, עמרם דאתדבק ביה בקב"ה. נפיק מניה משה, דקודשא בריך הוא לא אעדי מניה לעלמין, ושכינתא אתדבקת בהדיה תדיר, זכאה חולקיה.
ותהר האשה ותלד בן ותרא אותו כי טוב הוא. מאי כי טוב הוא. אמר רבי חייא, דאתייליד מהול. בגין, דרזא דברית, טוב אקרי, דכתיב אמרו צדיק כי טוב.
רבי יוסי אמר, נהירו דשכינתא דנהיר ביה חמאת, דבשעתא דאתיליד אתמליא כל ביתא נהורא, דכתיב ותרא אותו כי טוב הוא, וכתיב וירא אלהים את האור כי טוב. ועל דא כי טוב הוא כתיב, וכלא הוה.

— 18 —
ותצפנהו שלשה ירחים, ג' ירחים מאי קא מיירי. אמר ר' יהודה, רמז הוא דקא רמז, דלא אשתמודע משה בזהרא עלאה, עד ג' ירחים. דכתיב בחדש השלישי, דהא כדין אתיהיבת תורה על ידוי, ושכינתא אתגליא, ושריא עלוי לעיניהון דכלא, דכתיב ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו יי', ולא יכלה עוד הצפינו, דעד ההוא שעתא, לא אשתמודע מלוליה בקודשא ב"ה, וכתיב משה ידבר והאלהים יעננו בקול.
ותקח לו תבת גומא, רמז על הארון, דלוחות קיימא עאלין בגויה, תיבת גומא, ארון הברית איהו. ותחמרה בחמר ובזפת דהא הארון הוה מחופה מלגו ומלבר. רבי יהודה אמר, דא היא אורייתא, דהחמירה קב"ה במצות עשה ובמצות לא תעשה.
ותשם בה את הילד, אלו ישראל, כד"א כי נער ישראל ואהבהו. ותשם בסוף, דלא הוו פקודי אורייתא חומרא למעבד, עד סוף, דעאלו ישראל לארעא, לסוף ארבעין שנין. על שפת היאור: על מימרא דאינון דמורים אורייתא וחוקה לישראל.
ד"א וילך איש, דא קודשא בריך הוא, דכתיב יי' איש מלחמה. מבית לוי, דא קב"ה, אתר דחכמה עלאה, וההוא נהר, מתחברן כחדא, ולא מתפרשין לעלמין. מבית לוי דאשרי לויתן לחידו בעלמא, הה"ד, לויתן זה יצרת לשחק בו. ויקח את בת לוי, דא קב"ה, אתר דנהירו דסיהרא נהיר.
ותהר האשה ותלד בן. האשה ודאי, כד"א לזאת יקרא אשה. בקדמיתא בת לוי, והכי הוא ודאי, וכי בת לוי בקדמיתא, והשתא אשה. אלא הכי הוא ודאי, והכי אוליפנא, אתתא עד לא אזדווגת, אתקריאת בת פלוני, בתר דאזדווגת אתקריאת אשה. והכא, בת, ואשה, וכלה, חד דרגא איהו.
ותצפנהו שלשה ירחים. אלין תלת ירחין, דדינא קשיא שריא בעלמא ומאי נינהו. תמוז, אב, טבת, מאי משמע. דעד לא נחת משה לעלמא, שכיח הוה איהו לעילא, ועל דא אזדווגת ביה שכינתא, מיומא דאתיליד. מכאן אמר רבי שמעון, רוחיהון דצדיקיא, שכיחין אינון לעילא, עד לא יחתון לעלמא.
ולא יכלה עוד הצפינו וגו'. מאי ותקח לו תבת גומא. דחפת ליה בסימנהא, למהוי נטיר מאינון נוני ימא, דשאטין בימא רבה, דכתיב שם רמש ואין מספר. והיא חפת ליה, למהוי נטיר מנייהו, בחפו יקירא, דתרין גוונין חוור ואוכם, ואנח ליה למשה בינייהו, דישתמודע עמהון, בגין דזמין לסלקא בינייהו זמנא אחרא, לקבלא אורייתא.
ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור. דא איהי דאתיא מסטרא דשמאלא דדינא קשיא, כמה דאת אמר, לרחוץ על היאור, על היאור דייקא, ולא על הים.
ואי תימא, והא כתיב, ומטך אשר הכית בו את היאור, ומשה לא מחא אלא ימא, וקרייה יאור. אלא יאור הוה דמחא אהרן ע"י דמשה, ושוויה קרא דאיהו עביד.
כה"ג, וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור. ואהרן הכהו. אלא על דאתא מסטרא דקודשא בריך הוא, קרייה קרא אחרי הכות ה', לבתר קרייה בשמא דמשה. ונערותיה הולכות על יד היאור, אלין שאר משריין דאתיין מסטרא דא.

— 19 —
ותפתח ותראהו את הילד. ותראהו ותרא מבעי ליה. מאי ותראהו. אמר רבי שמעון, לית לך מלה באורייתא, דלית בה רזין עלאין ויקירין. אלא הכי אוליפנא, רשימא דמלכא ומטרוניתא אשתכח ביה, ואיהו רשימא דוא"ו ה"א. ומיד ותחמול עליו וגו'. עד כאן לעילא, מכאן ולהלאה לתתא, בר מהאי קרא.
ותתצב אחותו מרחוק וגו'. ותתצב אחותו, אחותו דמאן. אחותיה, דההוא דקרא לכנסת ישראל אחותי. כמה דאת אמר, פתחי לי אחותי רעיתי. מרחוק: כמה דאת אמר מרחוק ה' נראה לי.
משמע, דאינון זכאין, עד לא נחתו לעלמא, אשתמודעאן אינון לעילא, לגבי כלא, וכל שכן משה. ומשמע נמי, דנשמתהון דצדיקיא, אתמשכו מאתר עלאה, כמה דאוקימנא. ורזא דמלה אוליפנא, דמשמע, דאב ואם אית לנשמתא, כמה דאית אב ואם לגופא בארעא, ומשמע, דבכל סטרין, בין לעילא, בין לתתא, מדכר ונוקבא אתיין כלא ומשתכחי. והא אוקמוה רזא, דכתיב, תוצא הארץ נפש חיה. הארץ: דא כנסת ישראל. נפש חיה: נפשא דאדם קדמאה עלאה, כמה דאתמר. אתא רבי אבא ונשקיה. אמר ודאי שפיר קאמרת, והכי הוא ודאי זכאה חולקיה דמשה נביאה מהימנא, על כל שאר נביאי עלמא.
ד"א ותתצב אחותו דא היא חכמה, כמה דאת אמר, אמור לחכמה אחותי את. אמר רבי יצחק, מעולם לא אתעדיאת גזרת דינא מעלמא, דהא בכל שעתא דהוו ישראל חטאן, הוה דינא מקטרגא עמהון, וכדין, ותתצב אחותו מרחוק. כמה דאת אמר מרחוק ה' נראה לי.

— 20 —
ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור. בשעתא דהוו פסקי ישראל מאורייתא, מיד ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור. הות נחתת מדת הדין, לאסתחאה מדמא דישראל, על עלבונה דאורייתא. ונערותיה הולכות על יד היאור, אלין אומיא, דאינון אזלין ורדפין אבתרייהו, על יד היאור, על סבת עלבונה דאורייתא, ואינון דמורים בה, דרפו ידייהו מינה.
א"ר יהודה, כל מלין דעלמא, תליין בתשובה, ובצלותא דצלי ב"נ לקב"ה, וכל שכן, מאן דאושיד דמעין בצלותיה, דלית לך תרעא, דלא עאלין אינון דמעי. מה כתיב ותפתח ותראהו את הילד. ותפתח, דא שכינתא, דקיימא עלייהו דישראל, כאימא על בנין, והיא פתחה תדיר בזכותיהון דישראל.
כיון שפתחה, ותראהו את הילד, ילד שעשועים. דאינון ישראל, דמתחטאן קמי מלכיהון בכלא, ומיד דמתחננן קמי קב"ה, הדרי בתשובה, ובכאן קמיה, כברא דבכי קמי אבוי, מה כתיב, והנה נער בוכה. כיון דבכי, אתעדו כל גזרין בישין דעלמא, מה כתיב ותחמול עליו, אתער עלוי ברחמים, ומרחם ליה.
ותאמר מילדי העברים זה, דאינון רכי לבא, ולא מילדי העכו"ם, דאינון קשי קדל, וקשי לבא. מילדי העברים רכי לבא מאבהן ומאמהן לאתבא קמי מאריהון. ותקרא את אם הילד. שהיתה בוכה, הה"ד, קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה וגו', הוא בוכה ואם הילד היא בוכה.
א"ר יהודה, לזמנא דאתי מה כתיב, בבכי יבואו ובתחנונים וגו'. מהו בבכי יבואו. בזכות בכי דאם הילד, שהיא רחל, יבואו ויתכנשון מן גלותא. ואמר רבי יצחק, פורקנא דישראל לא תליא אלא בבכי, כד ישתלמון ויכלון, בכי דמעות דבכה עשו קמי אבוי, דכתיב וישא עשו קולו ויבך. ואינון דמעין, אחיתו לישראל בגלותיה. כיון דיכלון אינון דמעין בבכיה דישראל, יפקון מגלותיה, הה"ד בבכי יבואו ובתחנונים אובילם.

— 21 —
ויפן כה וכה. חמא באלין ן' אתוון, דמיחדין ליה ישראל בכל יומא, שמע ישראל פעמים, דאית בהון כ"ה כ"ה תרי זמני, ולא חמא ביה. ויפן כה וכה וגו'. כה וכה, אמר רבי אבא, כה חמא, אי הוו ביה עובדין דכשרין. וכה אי זמין לנפקא מניה ברא מעליא, מיד וירא כי אין איש. חמא ברוח קודשא, דלא זמין לנפקא מניה ברא מעליא.
דאמר רבי אבא, כמה חייבין אינון בעלמא, דמפקי בני מעליא, יתיר מאינון זכאין. וההוא ברא מעליא דנפק מן חייבא, איהו מעליא יתיר, למהוי טהור מטמא. נהורא מגו חשוכא. חכמתא מגו טפשותא. ודא איהו מעליא מכלא.

— 22 —
וירא וירא דהכא, כלא ברוח קודשא אסתכל וחמא, ובגין כך אסתכל ביה וקטל ליה, וקב"ה סבב כלא, למהך לההוא בירא, כמה דאזל יעקב לגבי ההוא בירא, דכתיב, וישב על הבאר. ביעקב כתיב, וירא והנה באר. במשה כתיב, וישב בארץ מדין וישב על הבאר. בגין דמשה ויעקב, אע"ג דבדרגא חדא הוו, אסתלק משה בהאי יתיר מניה.
רבי יוסי ורבי יצחק הוו אזלי באורחא. אמר רבי יוסי, ההוא באר דחמא יעקב, וחמא משה, אי דא הוה ההוא בירא, דחפר אברהם ויצחק. א"ל לאו. אלא, בשעתא דאתברי עלמא, אתברי האי בירא. ובערב שבת בין השמשות, אתברי פומא דיליה, והאי איהו באר דחמו יעקב ומשה.
מתניתין. אינון דרדפי קשוט, אינון דתבעו רזא דמהימנותא. אינון דאתדבקו בקשורא מהימנא. אינון דידעין אורחוי דמלכא עלאה. קריבו שמעו.
כד סליקו תרין, ונפקו לקדמות חד, מקבלין ליה בין תרין דרועין. תרין נחתי לתתא תרין אינון, חד בינייהו. תרין אלין מותבא דנביאי ינקין בהו. חד בינייהו, חבורא איהו דכלא, איהו נטיל מכלא.
ההוא בירא קדישא, קאים תחותייהו, חקלא דתפוחין קדישין איהו מהאי בירא אתשקיין עדרייא, כל אינון רתיכין, כל אינון מארי דגדפין. תלת קיימין רביעין על האי בירא. האי בירא מנייהו אתמלי. אדנ"י אתקרי, על דא כתיב, אדני יי' אתה החלות וגו'. וכתיב והאר פניך על מקדשך השמם למען אדני, אדון כל הארץ, הה"ד הנה ארון הברית אדון כל הארץ. ביה גניז חד מקורא קדישא, דנביע ביה תדיר, ואמלי ליה, יי' צבאות אקרי. בריך הוא לעלם ולעלמי עלמין. (ע"כ תוספתא)
ולכהן מדין שבע בנות ותבאנה ותדלנה וגו'. א"ר יהודה, אי בירא דא, איהו בירא דיעקב, הא כתיב ביה, ונאספו שמה כל העדרים וגללו וגו'. והכא בנות יתרו לא אצטריכו להאי. אלא ותבאנה ותדלנה בלא טורח אחרא.
א"ר חייא, יעקב אעדי לה מן בירא, דהא כתיב, כד מתכנשי תמן כל עדרייא, והשיבו את האבן. וביעקב, לא כתיב וישב את האבן, דהא לא אצטריך לבתר כן, דהא בקדמיתא מיא לא הוו סלקין, כיון דאתא יעקב, סליקו מיא לגביה, וההוא אבנא, לא הוה על פום בירא, ובגין כך ותבאנה ותדלנה.
ר' אלעזר ור' אבא הוו אזלי מטבריא לצפרי. עד דהוו אזלי, פגע בהו חד יודאי, אתחבר בהדייהו, א"ר אלעזר, כל חד לימא מלה דאורייתא.

— 23 —
פתח איהו ואמר, ויאמר אלי הנבא בן אדם הנבא אל הרוח ואמרת אל הרוח וגו'. מהאי קרא ידענא, אתר דהרוח נפקא מניה, וכי יכיל הוה יחזקאל לנבאה על הרוח, והא כתיב אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח. אלא, בר נש לא יכיל לשלטאה ברוח, אבל קודשא בריך הוא איהו שליט בכלא, ועל מימריה הוה מתנבי יחזקאל. ותו דהא רוח הוה בגופא בהאי עלמא, ובגין כך אתנבי עליה, מארבע רוחות בואי הרוח, מההוא אתר דאתחם בסמכוי בארבע סטרין דעלמא.
דליג ההוא יודאי קמיה, אמר ליה רבי אלעזר, מאי חמית. אמר מלה חמינא. אמר ליה מאי היא. אמר ליה רוח בני אדם, אי אתלבש בג"ע בלבושא דדיוקנא בגופא דהאי עלמא, הוה ליה למכתב, כה אמר ה' מג"ע בואי הרוח, מהו מארבע רוחות.
א"ל, רוחא לא נחתא להאי עלמא, עד דסלקא מגנתא דארעא, לגו כורסייא, דקיימא על ארבע סמכין. כיון דסלקא תמן, אשתאבא מגו ההוא כורסייא דמלכא, ונחתא להאי עלמא, גופא אתנטיל מארבע סטרי עלמא, רוח אוף הכי אתנטיל מארבע סטרי דכורסייא, דמתתקנא עלייהו.
אמר ליה ההוא בר נש, דליגא דקא דליגנא קמייכו, מלה חמינא מהאי סטרא. בגין דיומא חדא הוינא אזיל במדברא, וחמינא אילנא חד דמרגג למחזי, וחד מערתא תחותיה, קריבנא גביה וחמינא ההיא מערתא, דסלקא ריחין מכל זיני ריחין דעלמא. אתתקפנא בגרמאי ואעילנא בההיא מערתא, ונחיתנא בדרגין ידיען בגו דוכתא חדא, דהוו ביה אלנין סגיאין וריחין ובוסמין, דלא יכילנא למסבל.
ותמן חמינא חד בר נש, ושרביטא חד בידיה. והוה קאים בחד פתחא, כיון דחמא לי, תוה וקם לגבאי. אמר לי, מה את הכא, ומאן את, אנא דחילנא סגיא, אמינא ליה, מארי מן חברייא אנא, כך וכך חמינא במדברא, ועאלנא בהאי מערתא, ונחיתנא הכא.
אמר לי, הואיל ומן חברייא אנת, טול האי קיטרא דכתבא, והב ליה לחברייא, אינון דידעין רזין דרוחיהון דצדיקיא, בטש בי בההוא שרביטא, ודמיכנא. אדהכי, חמינא כמה חילין ומשיריין גו שינתא, דהוו אתיין באורחא, לההוא דוכתא. וההוא גברא בטש בההוא שרביטא, ואמר באורחא דאילני זילו. אדהכי דהוו אזלי, פרחי באוירא וסלקי, ולא ידענא לאן אתר. ושמענא קלין דמשיריין סגיאין, ולא ידענא מאן איהו. אתערנא, ולא חמינא מידי, ודחילנא בההוא אתר.
אדהכי, חמינא לההוא בר נש, אמר לי, חמית מידי, אמינא ליה, חמינא גו שינתא כך וכך. אמר, בההוא אורחא אזלי רוחיהון דצדיקיא, גו גנתא דעדן לאעלא תמן. ומה דשמעת מנייהו, הוא, דקיימי בגנתא בדיוקנא דהאי עלמא. וחדאן ברוחיהון דצדיקיא דעאלין תמן.
וכמה דגופא אתבני בהאי עלמא, מקטורא דארבע יסודי, ואתצייר בהאי עלמא. אוף הכי רוחא, אתצייר בגינתא, מקטורא דארבע רוחין דקיימא בגנתא, וההוא רוחא, אתלבשת תמן, ומתציירת מנייהו, בציורא דדיוקנא דגופא, דאתצייר בהאי עלמא. ואלמלא אינון ארבע רוחין, דאינון אוירין דגנתא, רוחא לא מתציירא בציורא כלל, ולא אתלבשא בהו.
אינון ד' רוחין, קטירין אלין באלין כחדא, וההוא רוח אתצייר ואתלבש בהו, כגוונא דגופא אתצייר בקטורי, דד' יסודי עלמא. ובגין כך, מארבע רוחות בואי הרוח, מאינון ארבע רוחין דג"ע, דאתלבשא ואתציירת בהו, והשתא טול האי קיטרא דכתבא וזיל לארחך, והב ליה לחברייא.
אתא רבי אלעזר, ואינון חברייא, ונשקוהו ברישיה, א"ר אלעזר, בריך רחמנא, דשדרך הכא, דודאי דא הוא ברירא דמלה, וקב"ה אזמין לפומי האי קרא. יהב לון ההוא קיטרא דכתבא, כיון דנטל ליה רבי אלעזר, ופתח ליה, נפק אפותא דאשא, ואסחר ליה, חמא ביה מה דחמא, ופרח מן ידוי.
בכה ר' אלעזר, ואמר מאן יכול לקיימא בגנזייא דמלכא, ה' מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך. זכאה האי אורחא, וההיא שעתא דאערענא בך. ומההוא יומא הוה חדי רבי אלעזר, ולא אמר כלום לחברייא, עד דהוו אזלי, פגעו בחד בירא דמיא, קיימו עליה, ושתו מן מיא.

— 24 —
א"ר אלעזר, זכאה חולקיהון דצדיקיא, יעקב ערק מקמי אחוי, ואזדמן ליה בירא, כיון דבירא חמא ליה, מיא אשתמודעו למאריהון, וסלקין לגביה, וחדו בהדיה, ותמן אזדווגת ליה בת זוגיה. משה ערק מקמי פרעה, ואזדמן ליה ההוא בירא, ומיין חמו ליה, ואשתמודעו למאריהון, וסלקו לגביה, ותמן אזדווגת ליה בת זוגיה.
מה בין משה ליעקב, יעקב כתיב ביה, ויהי כאשר ראה יעקב את רחל וגו'. ויגש יעקב ויגל את האבן וגו'. משה מה כתיב ביה, ויבואו הרועים ויגרשום ויקם משה ויושיען וגו'. בודאי ידע הוה משה, כיון דחמא מיא דסלקין לגביה, דתמן תזדמן ליה בת זוגיה. ותו, דהא רוח קודשא, לא אתעדי מניה לעלמין וביה הוה ידע, דצפורה תהוי בת זוגיה. אמר משה, ודאי יעקב אתא להכא, ומיא סליקו לגביה, אזדמן ליה בר נש דאכניש ליה לביתיה, ויהב ליה כל מה דאצטריך. אנא אוף הכי.
אמר ההוא בר נש, הכי אוליפנא, דיתרו כומר לכו"ם הוה. כיון דחמא דכו"ם לית בה ממשו. אתפרש מפולחנא דילה. קמו עמא ונדוהו. כיון דחמא בנתיה, הוו מתרכן לון, דהא בקדמיתא אינון הוו רעאן עאניה. כיון דחמו משה ברוח קודשא, דעל מלה דכו"ם הוו עבדי, מיד ויקם משה ויושיען וישק את צאנם. ואתעביד קנאה לקודשא בריך הוא בכלא.
אמר ליה רבי אלעזר, אנת לגבן, ולא ידענא שמך. אמר, אנא יועזר בן יעקב. אתו חברייא ונשקוהו, אמרו, ומה אנת לגבן, ולא הוינן ידעין בך. אזלו כחדא כל ההוא יומא ליומא אחרא אזפוהו תלת מילין, ואזיל לאורחיה.
ותאמרן איש מצרי הצילנו. רבי חייא אמר, הא אוקמוה חברייא, דנצנצא בהו רוח קודשא, ואמרו, ולא ידעו מה אמרו. לבר נש, דהוה יתיב במדברא, והוו יומין דלא אכל בשרא. יומא חד אתא דובא לנטלא חד אימרא, ערק אימרא, ודובא אבתריה, עד דמטו לגבי ההוא בר נש למדברא, חמא אימרא, ואתקיף ביה ושחטיה ואכל בשרא.
ד"א ואלה שמות בני ישראל. רבי יהודה פתח ואמר, שחורה אני ונאוה וגו', שחורה אני ונאוה, דא כנסת ישראל, דהיא שחורה מן גלותא, ונאוה, דהיא נאוה באורייתא, ובפקודין, ובעובדין דכשרן. בנות ירושלם, דעל דא, זכאין לירתאה ירושלם דלעילא. כאהלי קדר, אף על גב דהיא קודרת בגלותא, בעובדין היא כיריעות שלמה, כיריעות, דמלכא דשלמא כלא דיליה.

— 25 —
רבי חייא רבא, הוה אזיל לגבי מאריהון דמתניתא, למילף מנייהו. אזל לגבי רבי שמעון בן יוחאי, וחמא פרגוד חד, דהוה פסיק בביתא. תוה רבי חייא, אמר, אשמע מלה מפומיה מהכא.
שמע דהוה אמר, ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האילים. כל כסופא דכסיפו ישראל מקב"ה הוא, דאר"ש, תאותם של ישראל, שיהיה הקב"ה לא הולך ולא מתרחק, אלא בורח כצבי או כעופר האילים.
מ"ט, אר"ש, אין חיה בעולם עושה כמו הצבי או כעופר האילים, בזמן שהוא בורח הולך מעט מעט, ומחזיר את ראשו למקום שיצא ממנו, ולעולם תמיד הוא מחזיר את ראשו לאחוריו. כך אמרו ישראל, רבש"ע, אם אנו גורמים שתסתלק מבינינו, יהי רצון, שתברח כמו הצבי או כמו עופר האילים, שהוא בורח ומחזיר את ראשו למקום שהניח, הה"ד, ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם. ד"א, הצבי כשהוא ישן, הוא ישן בעין אחת, והאחרת הוא נעור, כך אמרו ישראל להקב"ה, עשה כמו הצבי, שהנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל.
שמע רבי חייא ואמר, אי עלאין עסקין בביתא, ואנא יתיב אבראי, בכה. שמע ר"ש ואמר, ודאי שכינתא לברא, מאן יפוק. אמר רבי אלעזר בריה. אי אנא קלינא, לא קלינא דהא שכינתא ברא מננא, ליעול שכינתא, ותיהוי אשתא שלימתא. שמע קלא דאמר, עד לא סמכין אסתמכו, ותרעין לא אתתקנו, ומזוטרי דבוסמיא דעדן דכען הוא, לא נפיק ר' אלעזר.
יתיב רבי חייא, בכה ואתגנח, פתח ואמר, סוב דמה לך דודי לצבי או לעפר האילים. אתפתח תרעא דפרגודא, לא עייל רבי חייא, זקיף רבי שמעון עינוי ואמר, ש"מ אתיהיב רשותא למאן דאיהו אבראי ואנן לגו. קם רבי שמעון, אזל אשא מדוכתיה, עד דוכתא דרבי חייא, אמר רבי שמעון, קוזטיפא דנהורא דקליטרא לבר, ואנא הכא לגו, אתאלם פומיה דרבי חייא.
כיון דעאל לגו, מאיך עינוי, ולא זקיף רישיה. אמר רבי שמעון לרבי אלעזר בריה, קום אעבר ידך אפומיה, דלא ידע בהאי, דלא רגיל ביה. קם רבי אלעזר, אעבר ידיה אפומיה דרבי חייא, פתח פומיה רבי חייא, ואמר, חמא עינא מה דלא חמינא, אזדקף דלא חשיבנא, טב למימת באשא דדהבא טבא דליק.
באתר דשביבין זרקין לכל עיבר, וכל שביבא ושביבא, סליק לתלת מאה ושבעין רתיכין. וכל רתיכא, אתפרש לאלף אלפין, ורבוא רבוון, עד דמטו לעתיק יומין, דיתיב על כרסייא, וכרסייא מזדעזעא מניה, למאתן ושתין עלמין.
עד דמטא לאתר עדונא דצדיקייא, עד דאשתמע בכל רקיעין, וכל עלאין ותתאין, וכלהו בזמנא חדא, תווהין ואמרין, הדין הוא רבי שמעון בן יוחאי, דהוה מרעיש כלא, מאן יכיל למיקם קמיה. דין הוא רשב"י, דבשעתא דפתח פומיה למשרי למלעי באורייתא, צייתין לקליה, כל כרסוון וכל רקיעין וכל רתיכין, וכל אינון דמשבחי למריהון.
לית דפתחין ולית דמסיימין, כלהו משתכחין, עד לא אשתמע בכל רקיעיא דלעילא ותתא, פטרא. כד מסיים רבי שמעון למלעי באורייתא, מאן חמי שירין, מאן חמי חדותא, דמשבחין למריהון, מאן חמי קלין דאזלין בכלהו רקיעין. אתיין כלהו בגיניה דר"ש, וכרעין וסגדין קמי דמריהון, סלקין ריחין דבוסמין דעדן, עד עתיק יומין, וכל האי בגיניה דר"ש.
פתח רבי שמעון פומיה ואמר, שית דרגין נחתו עמיה דיעקב למצרים וכל חד וחד עשרה אלף רבוא. ולקבליהון שית דרגין לישראל. ולקבליהון שית דרגין לכרסייא דלעילא. ולקבליהון שית דרגין לכרסייא דלתתא. דכתיב שש מעלות לכסא. הה"ד רבבה כצמח השדה נתתיך וגו', הרי שית. ולקבליהון כתיב, ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו וגו'.
ת"ח, כל חד וחד סליק לעשרה, והוו שתין, ואינון שתין גברין דבסחרני שכינתא, ואינון שתין רבבן, דנפקו עם ישראל מגלותא, ודעאלו עם יעקב בגלותא.
א"ל ר' חייא, והא הוו שבעה, וסלקין לשבעין, א"ל ר' שמעון, שבעין לאו מהכא, ואי ס"ד שבעה, הא כתיב וששה קנים יוצאים מצדיה שלשה קני מנורה וגו'. וקנה האחד האמצעי לאו בחשבנא, דכתיב אל מול פני המנורה יאירו וגו'.

— 26 —
עד דהוו יתבי, אר"א לרבי שמעון אבוי, מה חמא קב"ה, לנחתא ישראל, למצרים בגלותא. א"ל חדא שאלתא את שאיל, או תרין. א"ל תרין. גלותא למה. ולמצרים למה. א"ל תרין אינון ואתחזרו לחד. א"ל קום בקיומך, בגינך יתקיים לעילא, משמך האי מלה, אימא ברי אימא.
פתח ואמר ששים המה מלכות ושמונים פילגשים. ששים המה מלכות, אינון גבריא דלעילא מחילא דגבורא דאתאחדן בגליפין, דחיותא קדישא דישראל. ושמונים פילגשים, ממנן בגליפוי דתחותוי. ועלמות אין מספר, כד"א היש מספר לגדודיו. ועם כל דא כתיב, אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאמה, דא היא שכינתא קדישא דנפקא מתריסר זיהרא, דזהרא דנהיר לכלא, ואיהי אתקרי אמא.
כגוונא דא עביד קב"ה בארעא, זריק לכל עמין לכל עיבר, ומני עליהן רבריבי, הה"ד אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים, והוא נסיב לחולקיה כנשיתא דישראל, הה"ד כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. וקרא לה אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאמה, דא היא שכינת יקריה, דאשרי ביניהון, אחת היא ומיוחדת ליה. ראוה בנות ויאשרוה, כד"א רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה. מלכות ופילגשים ויהללוה, אלין רברבי עמין דאתפקדן עלייהו.
ועוד רזא דמלה היא דתנן בעשרה מאמרות נברא העולם, וכד תסתכל תלתא אינון, ועלמא בהו אתברי, בחכמה ובתבונה ובדעת, ועלמא לא אתברי אלא בגיניהון דישראל, כד בעא לקיימא עלמא, עבד לאברהם ברזא דחכמה. ליצחק, ברזא דתבונה. ליעקב ברזא דדעת. ובהאי אתקרי, ובדעת חדרים ימלאו. ובההיא שעתא אשתכלל כל עלמא. ומדאתילידו ליעקב תריסר שבטין, אשתכלל כלא, כגוונא דלעילא.
כד חמא קב"ה חדוותא סגיאה דהאי עלמא תתאה, דאשתכלל כגוונא דלעילא, אמר, דילמא ח"ו יתערבון בשאר עממין, וישתאר פגימותא בכלהו עלמין. מה עבד קב"ה, טלטל לכלהו מהכא להכא, עד דנחתו למצרים, למידר דיוריהון בעם קשי קדל, דמבזין נמוסיהון, ומבזין להון לאתחתנא בהו, ולאתערבא בהדייהו, וחשיבו להון עבדין. גוברין געלן בהון, נוקבתא געלן בהון עד דאשתכלל כלא בזרעא קדישא, ובין כך ובין כך שלים חובא דשאר עמין, דכתיב כי לא שלם עון האמורי עד הנה. וכד נפקו, נפקו זכאין קדישין, דכתיב שבטי יה עדות לישראל. אתא ר' שמעון ונשקיה ברישיה, א"ל קאים ברי בקיומך, דשעתא קיימא לך.

— 27 —
יתיב ר' שמעון, ור' אלעזר בריה קאים ומפרש מלי דרזי דחכמתא, והוו אנפוי נהירין כשמשא. ומלין מתבדרין וטאסין ברקיעא. יתבו תרין יומין דלא אכלו ולא שתו, ולא הוו ידעין אי הוה יממא או ליליא. כד נפקו, ידעו דהוו תרין יומין דלא טעמו מידי. קרא על דא רבי שמעון, ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל וגו'. ומה אי אנן בשעתא חדא כך, משה, דקרא אסהיד ביה, ויהי שם עם ה' ארבעים יום וגו', על אחת כמה וכמה.
כד אתא רבי חייא קמיה דרבי, וסח ליה עובדא, תוה רבי, ואמר ליה ר' שמעון בן גמליאל אבוי, ברי, ר' שמעון בן יוחאי אריא, ורבי אלעזר בריה אריא, ולאו ר' שמעון כשאר אריוותא, עליה כתיב אריה שאג מי לא יירא וגו'. ומה עלמין דלעילא מזדעזעין מיניה, אנן עאכ"ו. גברא דלא גזר תעניתא לעלמין על מה דשאיל ובעי, אלא הוא גוזר, קב"ה מקיים. קב"ה גוזר, ואיהו מבטל. והיינו דתנן, מאי דכתיב מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים, הקב"ה מושל באדם, ומי מושל בהקב"ה, צדיק. דאיהו גוזר גזרה, והצדיק מבטלה.

— 28 —
תנן, אמר ר' יהודה, אין לך דבר בחביבותא קמי קב"ה, כמו תפלתן של צדיקים, ואף על גב דניחא ליה, זמנין דעביד בעותהון, זמנין דלא עביד.
ת"ר, זמנא חדא הוה עלמא צריכא למטרא, אתא רבי אליעזר, וגזר ארבעין תעניתא, ולא אתא מטרא, צלי צלותא, ולא אתא מטרא. אתא רבי עקיבא, וקם וצלי, אמר משיב הרוח, ונשב זיקא, אמר ומוריד הגשם, ואתא מטרא. חלש דעתיה דרבי אליעזר, אסתכל רבי עקיבא באנפוי.
קם רבי עקיבא קמי עמא ואמר, אמשול לכם משל, למה הדבר דומה, רבי אליעזר דמי לרחימא דמלכא, דרחים ליה יתיר, וכד עאל קמי מלכא, ניחא ליה, ולא בעי למיתן ליה בעותיה בבהילו, כי היכי דלא ליתפרש מניה, דניחא ליה דלישתעי בהדיה. ואנא דמי לעבדא דמלכא, דבעא בעותיה קמיה, ולא בעי מלכא דליעול לתרעי פלטרין, וכ"ש דלישתעי בהדיה, אמר מלכא, הבו ליה בעותיה בבהילו, ולא ליעול הכא. כך רבי אליעזר איהו רחימא דמלכא, ואנא עבדא, ובעי מלכא לאשתעי בהדיה כל יומא, ולא יתפרש מניה. ואנא, לא בעי מלכא דאעול תרעי דפלטרין. נח דעתיה דרבי אליעזר.
א"ל, עקיבא, תא ואימא לך מלתא, דאתחזיא לי בחלמא האי פסוקא, דכתיב, ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי. תא חזי, תריסר טורי אפרסמונא, עאל. ההוא דלביש חושנא ואפודא, ובעא מן קודשא בריך הוא, למיחס על עלמא ועד האידנא תלי איהו. אי הכי אמאי חלש דעתיה דרבי אליעזר. משום בני נשא, דלא ידעין בהאי.
אמר רבי אליעזר תמני סרי טורי אפרסמונא עלאין, עאלין נשמתהון דצדיקיא, וארבעין ותשעה ריחין, סלקין בכל יומא, עד ההוא אתר דאתקרי עדן, די לקבל דא, אתיהיבת אורייתא, במ"ט פנים טמא, ובמ"ט פנים טהור. מ"ט אתוון בשמהן דשבטי. מ"ט יומין לקבלא אורייתא. מ"ט יומין קדישין עלאין קיימין, למיטל רשותא בכל יומא מאבנין זהירין, דגליפאן בההוא חושנא.

— 29 —
וההוא דלביש חושנא, יתיב בכרסייא קדישא יקירא, דארבע סמכין קיימין מסתכלין בחושנא, על מימריה עאלין, ועל מימריה נפקין, זקפן עינין ומסתכלין לעילא, חמאן ציצא, דלהיט בשית מאה ועשרין עיבר, ושמא קדישא עלאה, גליף עלוי, מזדעזען ומתחלחלן. קטירי בסטרוי דימינא קדישא, דשמאלא נטיל בידוי סמכי שמיא, עליל לון, וגלי לון. הדא הוא דכתיב, ונגולו כספר השמים.

— 30 —
א"ל ר' עקיבא, מהו דכתיב, אל גנת אגוז ירדתי. א"ל תא חזי, ההוא גנתא נפקא מעדן, ודא היא שכינתא. אגוז: דא היא רתיכא עלאה קדישא, דאינון ארבע רישין דנהרין, דמתפרשן מן גנתא, כהאי אגוזא, דאינון ארבע רישין קדישין לגו. ומאי דאמר ירדתי, כמה דתנן, ירד פלוני למרכבה.
א"ל ר' עקיבא, אי הכי, הוה ליה למימר, לאגוז ירדתי, מהו אל גנת אגוז ירדתי. א"ל, משום דהיא שבחא דאגוזא. מה אגוזא, טמירא וסתימא מכל סטרוי, כך רתיכא דנפקא מגנתא, סתימא מכל סטרוי. מה אינון ארבע קרישין די באגוזא, מתחברן בהאי גיסא, ומתפרשן מהאי גיסא. כך רתיכא, מתחברן באחדותא בחדוותא בשלימותא, ומתפרש כל חד בעברוי, על מה דאתמני הה"ד, הוא הסובב את כל ארץ החוילה הוא ההולך קדמת אשור, וכן כולם.
אמר רבי עקיבא, האי לכלוכא דהיא בקליפוי דאגוזא, למאי רמיזא. אמר ליה, אע"ג דאורייתא לא גלי ליה, בהאי גלי.
ת"ח, שקדים, מנהון מרירן, ומנהון מתיקן, ורמיזא אית לון, אית מארי דדינא קשיא, ואית מארי דשירותא, אבל כל רמיזא דגלי באורייתא חזינן דדינא הוי, והכי הוא לירמיהו, אחזו ליה בדינא, דכתיב, מקל שקד אני רואה. מאי שקד. שקדים ממש. וכן במטה אהרן, ויגמול שקדים. ומן תיבותא ממש, אשתמע, דהוא דינא קשיא. דכתיב, וישקוד ה' על הרעה. וכן שוקד אני על דברי, וכן כולם. אמר ליה ר' עקיבא, משמע כל מה דעבד קודשא בריך הוא, למילף מניה חכמתא סגיאה, דכתיב כל פעל ה' למענהו. ר' אלעזר אמר מהכא, דכתיב, וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. מהו מאד. למילף מניה חכמתא עלאה.

— 31 —
א"ר יהודה, מאי דכתיב, גם את זה לעמת זה עשה האלהים. כגוונא דרקיעא, עבד קב"ה בארעא, וכלהו רמיזא למה דלעילא. דכד הוה חמי ר' אבא, חד אילנא, דאביה אתעביד עופא דפרח מניה, הוה בכי ואמר, אי הוו בני נשא ידעי למאי רמיזאן, הוו מבזען מלבושיהון עד טבוריהן, למאי דאתנשי חכמה מנהון. כ"ש בשאר מה דעבד קב"ה בארעא.
כדאמר ר' יוסי, אלנין, אינון דאתחזי מנהון חכמתא, כגון חרובא, דקל, פסתוקא, וכדומה לון, כלהו בחד רכיבא אתרכבו. כל אינון דעבדין פירין, בר מתפוחין, רזא חדא אינון, בר שבילין דאתפרשן.
כל אינון דלא עבדין פירין, ואינון רברבין, בר מערבין דנחלא, דאית להו רזא בלחודוי כגוונא דלעילא, מחד יניקא יניקו, וכל חד מאינון דאינהו זוטרי, בר מאזובא, מאימא חדא אתילידו.
כל עשבין דארעא, דאתמני עליהון רברבין תקיפין בשמיא. כל חד וחד רזא בלחודוי, כגוונא דלעילא, ובגין כך כתיב, שדך לא תזרע כלאים. דכל חד וחד עאל בלחודוי, ונפיק בלחודוי, הה"ד, הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ. וכתיב לכלם בשם יקרא. ומה בכל מה דבעלמא רזא בלחודוי ולא בעא קב"ה לגלאה לון, ולערבבא לון, וקראן בשמהן. בני יעקב דאינון שבטין קדישין, דאינון קיומא דעלמא, על אחת כמה וכמה, הה"ד ואלה שמות בני ישראל.

— 32 —
ר' יוסי בר' יהודה אמר, אילו נאמר אלה שמות, משמע דהכי הוא. השתא דכתיב ואלה שמות, משמע דעל הראשונים מוסיף, מה הראשונים בני יעקב, אף כאן בני יעקב.
א"ר יהודה, ח"ו, בשעתא דאמר קב"ה, אנכי ארד עמך מצרימה, ס"ד דשכינתא תיחות עמיה בההיא שעתא ממש, אלא, בשעתא דהות ירידה לבנוהי, נחתת שכינתא, הה"ד, אנכי ארד עמך מצרימה, ואנכי אעלך גם עלה, כל זמנא דיהוי לך עלייה, כביכו"ל עלייה אית לי, ובשעתא דיהוי לך ירידה, כביכו"ל אנכי ארד עמך. ועד דמית יוסף וכל אחוי, והות לון ירידה, קמת שכינתא ונחתת עמהון, כמה דנחתו אלין, כך נחתו אלין.
אמר ר' יוסי בר' יהודה, מה כתיב לעיל מניה, וימת יוסף בן מאה ועשר שנים וגו', בההיא שעתא דמית יוסף, וכלהו שבטין, והוה לון ירידה, נחתו בני ישראל בגלותא, ושכינתא ומלאכי עלאי נחתו עמהון, הה"ד, ואלה שמות בני ישראל, דאינון אתוספו על קדמאי למיחת בגלותא.
א"ל, אי הכי, יעקב הוה מית או לא. א"ל מית. א"ל, ומהו דכתיב הבאים מצרימה את יעקב, אי בחיי, אימא את יעקב, ואי בתר דמית, אפיק מתמן את יעקב. אלא תא חזי, לא אמר קרא היורדים מצרימה את יעקב, דעד כען לא הות ירידה ליעקב, אלא הבאים, אוליפנא דאתו עמיה דיעקב, ואזלו להון, עד דנחתו אלין בגלותא, נחתו אלין עמהון, הה"ד ואלה שמות וגו'.
ר' דוסתאי אמר, בכל יומא ויומא הוו אתיין, ואזלין לון, הה"ד הבאים מצרימה, ולא כתיב אשר באו, והיינו דכתיב הבאים מצרימה בקדמיתא את יעקב. ולבתר כד הות לון ירידה איש וביתו באו. ות"ח, בני יעקב כלהו הוו מתין בההוא זמנא ונחתו אלין ואלין.
רבי יוסי ורבי אלעזר אמרו, האי פרשתא מלין עלאין אית בה, דתנן, בשעתא דנחתו אלין רתיכין ומשריין קדישין, דיוקניהון דשבטין, דגליפין לעילא, כלהו עאלן למידר עמהון. הה"ד, איש וביתו באו, וכתיב ראובן שמעון לוי.
ד"א ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב וגו'. אתחזר פרשתא דא, למה דא"ר יוסי ברבי יהודה, וכלא הוה.
ות"ח, רבי אלעזר בן ערך, כד הוה מטי להאי פסוק, הוה בכי, דתניא, א"ר אלעזר בן ערך, בשעתא דאזלו ישראל בגלותא, אתכנשו כלהו נשמתהון דשבטין, למערתא דכפלתא, צווחו ואמרו: סבא סבא, כאבא דבנין לאו בלאותא דעלמא דין, בניך כלהו משתעבדין בקשיו עם אחרן, עבדין בהו נוקמין דעלמא.
בההיא שעתא, אתער רוחיה דההוא סבא, רשותא שאיל, ונחית, קרא קב"ה לכל רתיכוי ומשרייתיה, ומלכיהון בראשיהון. ונחתו כלהו עם יעקב ועם שבטוהי. שבטין נחתו חיין עם אבוהון, ושבטין נחתו מתים עם אבוהון, הה"ד ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו' וכתיב ראובן שמעון לוי וגו'. ות"ח, מתים הוו, ונחתו, וכתיב ויוסף היה במצרים. אמר רבי אבא, בהאי אתקרי כרחם אב על בנים.

— 33 —
רבי יהודה בר שלום, הוה אזיל באורחא, ורבי אבא הוה עמיה, עאלו לחד אתרא, ובתו תמן, אכלו, כד בעו למשכב, שוו רישיהון בההוא תלא דארעא, דהוה חד קברא תמן, עד דלא דמיכו, קרא חד קלא מן קברא, אמר זרעא לארעא אזלא, תריסר שנין הוה דלא אתערית, בר האידנא, דפרצופא דברי חמינא הכא.
א"ר יהודה, מאן את. א"ל יודאי אנא, ואנא יתיב נזיפא, דאנא לא יכילנא למיעל, בגין ההוא צערא דברי, דגנביה ההוא עכו"ם, כד איהו הוה זעירא, ואלקי ליה כל יומא, וצערא דיליה דחי לי למיעאל בדוכתאי, ובהאי אתרא לא אתערית, בר האידנא.
אמר ליה ואתון ידעין בצערא דחיי. א"ל, שרי קברי, אי לאו בעותא דילן על חיי, לא יתקיימון פלגות יומא בעלמא, והאידנא אתערית הכא, דהוו אמרין לי כל יומא, דלעגלא ייתי ברי הכא, ולא ידענא אי בחיי אי במותא.
א"ל רבי יהודה, מאי עבידתייכו בההוא עלמא. אתרגיש קברא, ואמר, אזילו קומו, דהאידנא ילקון לברי, תווהו, וערקו מתמן כפלגות מיל, יתבו עד דנהיר צפרא. קמו למיזל, חמו חד בר נש, דהוה רהיט וערק, והוה שתית דמא אכתפוי, אחדו ביה, וסח להו עובדא, אמרו ליה מה שמך. אמר להו, לחמא בר ליואי. אמרו, ומה ליואי בר לחמא הוה ההוא מיתא, ומסתפינא לאשתעויי יתיר בהדיה. לא אהדרו. אמר רבי אבא, האי דאמרו, דצלותהון דמתייא, מגינן על חיי. מנלן. דכתיב ויעלו בנגב ויבא עד חברון.
א"ר יהודה, ת"ח, תרין נדרין נדר קב"ה ליעקב. חד, דייחות עמיה למידר עמיה בגלותא, וחד דיסקיניה מקבריה, למחמי חדוותא דסייעתא קדישא דדיירי עם בנוהי, הה"ד, אנכי ארד עמך מצרימה אנכי ארד עמך בגלותא. ואנכי אעלך גם עלה, כד"א והעליתי אתכם מקברותיכם עמי. וכתיב ששם עלו שבטים וגו'.
ד"א ויקם מלך חדש על מצרים וגו', אר"ש, בההוא יומא, אתיהיב ליה רשותא לשרו של מצרים, על כל שאר עמין, דתנא, עד דלא מית יוסף, לא אתיהיב שלטנו לשלטנא דמצרים על ישראל, כיון דמית יוסף, כדין ויקם מלך חדש על מצרים, ויקם: כמאן דהוה מאיך וקם.

— 34 —
רבי יצחק פתח, עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו. עד שהמלך: דא קב"ה. הה"ד, כה אמר יי' מלך ישראל. וכתיב ויהי בישורון מלך. במסבו: בין כנפי הכרובים. נרדי נתן ריחו, דגרמו לאסתלקא מביניהון.
ד"א, עד שהמלך במסבו, בעוד דקב"ה הוה יהיב אורייתא לישראל, דכתיב ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל וגו'. בעוד דהוה כתיב אורייתא לישראל, שבקו ריחיהון טב, ואמרו אלה אלהיך ישראל.
ד"א עד שהמלך במסבו, בעוד דהוה קב"ה נחית על טורא דסיני, למיהב אורייתא לישראל, נרדי נתן ריחו, דכתיב נעשה ונשמע.

— 35 —
רבי תנחום אמר, כל אומה ואומה אית לה שר לעילא, וכד קב"ה יהיב שלטנותא לדין, אנחית לדין, וכד יהיב שלטנותא לההוא שר, לית ליה שלטנותא, אלא בגין ישראל, הה"ד היו צריה לראש.
רבי יצחק אמר, ישראל אינון לקביל כל שאר אומין דעלמא, מה שאר עמין אינון שבעים, אוף ישראל אינון שבעים, הה"ד, כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים. ומאן דשליט על ישראל, כאילו שליט על כל עלמא.
רבי אבא אמר מהכא, ובני ישראל פרו וישרצו וגו', הא שבעה. וכל דרגא לעשרה, הא שבעים. מה כתיב בתריה, ויקם מלך חדש על מצרים.
אמר רב הונא, אמאי אשתעבידו ישראל בכל האומין, בגין דישתאר בהון עלמא, דאינון לקביל כל עלמא, וכתיב, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ומה הוא חד, אוף ישראל חד, דכתיב גוי אחד בארץ. מה שמיה חד, ונתפרש בע', אוף ישראל חד, ונתפרש בשבעין.

— 36 —
רבי יהודה פתח, תחת שלש רגזה ארץ וגו', תחת עבד כי ימלוך, דתניא לית לך אומא מכיכא וקלילא ונבזית קמי קודשא בריך הוא, כוותייהו דמצראי, ויהיב לון קודשא בריך הוא שלטנותא בגינייהו דישראל. ושפחה כי תירש גבירתה, דא הגר, דאולידת לישמעאל, שעשה כמה רעות לישראל, ושלט בהם, ועינה אותם בכל מיני ענויין, וגזר עליהם כמה שמדות, ועד היום הם שולטים עליהם, ואינם מניחים להם לעמוד בדתם. ואין לך גלות קשה לישראל כמו גלות ישמעאל.
ר' יהושע הוה סליק לירושלם, והוה אזיל באורחא, חמא חד ערבאה, דהוה אזיל באורחא, ובריה עמיה. פגעו ביודאי חד. אמר לבריה, האי יודאי געלא, דמאיס ביה מריה. נוול ליה, ורקיק ליה בדיקניה ז' זמנין, דאיהו מזרעא דראמין, דאנא ידענא דמשעבדן בהו שבעין עממין, אזיל בריה ואחיד בדיקניה. אמר רבי יהושע ראמין ראמין, גוזרנא על עלאין, דיחתון לתתא. עד לא סיים אתבלעו באתריהון.

— 37 —
רבי יצחק פתח, עד שיפוח היום ונסו הצללים וגו', עד שיפוח היום, האי קרא על גלותא דישראל אתמר, דאינון ישתעבדון בגלותא, עד דיסתיים ההוא יומא דשלטנותא דאומין. דתנן, א"ר יצחק, אלף שנין הוא שלטנותא דכל אומין כחדא, עלייהו דישראל. ולית לך אומה דלא ישתעבד בהון. ויומא חדא, הוא לקבליה דכתיב, והיה יום אחד הוא יודע ליי' וגו'.
ד"א, עד שיפוח היום קדם דיפוח ההוא יומא דאומין. ונסו הצללים, אינון שולטנין דשלטו עלייהו. אלך לי אל הר המור, אמר קב"ה, אלך לי, לנערא האומות מירושלם דהוא הר המור, כמה דכתיב, בהר המוריה אשר בירושלם. ואל גבעת הלבונה, דא בי מקדשא די בציון, דכתיב ביה יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון וגו', כד"א, לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה. כהאי דאחיד בטלית, לנערא טנופא מנה.
א"ר יוסי, עתיד קב"ה לאתגלייא בירושלם דלתתא, ולדכאה יתה מטנופי עממיא, עד דלא תשתלים ההוא יומא דאומין. דא"ר חייא, לית שולטנו לאומין עלייהו דישראל, אלא יומא חדא לחוד, דהוא יומו של הקב"ה, והוא אלף שנים. הה"ד, נתנני שממה כל היום דוה. יומא חד לחוד, ולא יתיר.
א"ר יוסי, אי יתיר ישתעבדון, לא על פום גזרת מלכא הוא, אלא על דלא בעיין למיהדר לקבליה, וכתיב והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה וגו', וכתיב, אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך וגו'.

— 38 —
ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל. א"ר שמעון ת"ח, דהא על כל פנים מלאכא שלטונא דממנא על מצראי הוה, והכי הוא, דרובא דפרשתא לא אתמר, אלא מלך מצרים סתם, והיינו ממנא רברבא על מצראי. פרעה מלך מצרים, פרעה ממש.
א"ר שמעון, לפיכך כתיב, ויאמר כלומר אכניס בלבהון מלתא דא, כד"א, כי יי' אמר לו קלל את דוד. מחשבת הלב בלבד. וכן ויאמר המן בלבו, וכן ויאמר בלבו הלבן מאה שנה. אוף הכא נמי, אכניס מחשבתא בלבהון, דאמרו רב ועצום ממנו. מאי ממנו. ר"ל ממנא דילהון, אינון אמרו בלבייהו, דחילא ותוקפא דילהון, רברבא ותקיפא ממנו, משולטנא דילהון.
ר' יצחק אמר, כל אומין דעלמא, משכין תוקפא משריהון, וישראל נגדין חיליהון מקב"ה, ואינון אתקרון עמא דיי', ולא עמא דשולטניא. ר' יהודה אמר, הכא אתקרון עמו, דכתיב ויאמר אל עמו, והתם כתיב, ראה ראיתי את עני עמי, עמי ממש, ישראל אקרון עם יי', ושאר אומין אקרון, עמו דשולטנא דילהון דכתיב, כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם יי' אלהינו לעולם ועד.
אמר רבי אבא, האי פסוקא, הוה ליה למימר בני ישראל רב ועצום ממנו, מהו עם בני. אלא עם בני ישראל ממש, מההוא ישראל דלעילא, דחשיבו דעם בני ישראל הוו, ולא עם יי', וכתיב ויקוצו מפני בני ישראל, ולא כתיב מפני עם בני ישראל, אלא מפני בני ישראל ממש.
רבי יוחנן הוה קאים קמיה דר' יצחק, אמר, מה חמא בלק למימר, הנה עם יצא ממצרים, ולא אמר הנה עם בני ישראל. א"ל ר' יצחק, בלק מכשף גדול הוה, וכן דרך המכשפים לקחת הדבר שאין בו חשדא, וכן אין מזכירין לעולם שם אביו של אדם, אלא שם אמו, דבר שאין בו חשדא.
דכן דרך השדים, דמעיינים בההוא מלה דקאמרי להו, אי איהו כדיבא, מודיעין ליה מלין כדיבין, ואי הוא קשוט, כל מה דאמרין לזמנא זעירא קושטא הוא, כל שכן למעבד עבידתא. רבי אחא אמר, בלק אורחא דקלנא נקט, הנה עם יצא ממצרים, כלומר, דלית אנן ידעין ממאן אינון.
אמר רבי יוחנן, מפני מה עמא דרברבין נטירין, ועמא דקודשא בריך הוא לא נטירין. אמר רבי יצחק, לא דמי מסכנא לעתירא. מסכנא בעי לנטרא דיליה, עתירא לא נטיר דיליה, וכל שכן דישראל, אינון ממלכא דרחים קשוט ודינא. ודינא קדמאה עביד בגוברין דביתיה, דבעי דאינון להוון נטירין מחטאה יתיר מכלהו הדא הוא דכתיב, רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה וגו'.
רבי יוסי נפק לאורחא, והוה רבי אחא בר יעקב אזיל עמיה, עד דהוו אזלי שתיק רבי יוסי, והרהר במלי דעלמא. ורבי אחא הרהר במלי דאורייתא. חמא רבי יוסי חד חויא, דהוה רהיט אבתריה. אמר רבי יוסי לרבי אחא, חזית האי חויא דרהיט אבתראי. אמר ליה רבי אחא, אנא לא חמינא ליה. רהט רבי יוסי וחויא אבתרוי. נפל רבי יוסי, ודמא שתת ונחת מחוטמוי, שמע דהוו אמרין, רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה וגו', אמר רבי יוסי, ומה על שעתא חדא כך, מאן דמתייאש מנה על אחת כמה וכמה.
פתח ואמר, כי ה' אלהיך ברכך בכל מעשה ידך ידע לכתך וגו' המוליכך וגו', נחש שרף ועקרב וגו', נחש שרף למה הכא. אלא, לקחת עונשן מישראל, כל זמן שמתפרשין מן עץ החיים. דכתיב כי הוא חייך ואורך ימיך.
תא חזי, אמר רבי חייא, כתיב חושך שבטו שונא בנו וגו'. וכתיב אהבתי אתכם אמר ה'. וכתיב, ואת עשו שנאתי. מהו שנאתי, דכתיב חושך שבטו שונא בנו. כלומר שנאתי אותו, ועל כן חשכתי שבט מהם, כל שכן וכל שכן תלמידי חכמים, דלא בעי קב"ה דיתפרשון מעץ החיים אפילו רגעא חדא.
ויאמר אל עמו. יהב להון עיטא, למעבד עמהון בישא. אמר רבי תנחום, ידעון הוו מצראי באצטגנינות דלהון, שסופן למלקי בגין ישראל, ולכך אקדים שולטנא דלהון, למעבד עמהון ביש.
רבי יצחק פגע בההוא טורא, וחמא חד בר נש דהוה נאים תחות חד אילן. יתיב תמן, אדהוה יתיב, חמא ארעא דמתחלחלא, ואתבר ההוא אילנא, ונפל, וחמא בקיעין גומין בארעא, וארעא סלקא ונחתא.
אתער ההוא גברא, צווח לקבליה דרבי יצחק, ואמר ליה יודאי יודאי, בכי ונהים, דהאידנא מקימין ברקיעא חד רברבא ממנא שלטנא עלאה, והוא זמין למעבד עמכון ביש סגי, והאי רגשא דארעא בגיניכון הוה. דכל זמנא דרגשא ארעא, כד קם ממנא, דיעביד עמכון בישא.

— 39 —
תווה רבי יצחק ואמר, ודאי כתיב, תחת שלש רגזה ארץ, וכתיב תחת עבד כי ימלוך. ממנא דהוה תחות שלטנא אחרא, ומליך, ויהבין ליה שלטנא, וכ"ש כד שליט בישראל.
א"ר חמא בר גוריא, כד אנח לישראל תחות שלטנותא דאומין, יתיב וגעי ובכי, הדא הוא דכתיב, במסתרים תבכה נפשי. אמר רבי יוסי, במסתרים דווקא.
רבי יהודה עאל לגביה דרבי אלעזר, אשכחיה דהוה יתיב, וידיה בפומיה, והוה עציב. אמר ליה, במאי קא עסיק מר. אמר ליה דכתיב, באור פני מלך חיים. אי טרנא עציב, וכ"ש דגעי ובכי, שמשוי מאי עבדי, הדא הוא דכתיב, הן אראלם צעקו חוצה. מאי חוצה. מריהון בגו, ואינון לבר. מריהון בבתי גואי, ואינון בבתי בראי. בתי גואי מאי אינון. אמר רבי יצחק, אינון מעשרה כתרי מלכא.
מלאכי שלום מר יבכיון, וכי יש מלאכים שאינם של שלום. אמר ליה אין. תא חזי, אית מארי דדינא קשיא, ואית מארי דדינא דלא קשיא, ואית מארי דינא ורחמנותא. ואית מארי דרחמנותא דלית בהו דינא כלל. ואלין אתקרון מלאכי שלום. ועל אינון דלתתא, כתיב, אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. וכתיב ונמקו כל צבא השמים.
אי הכי, כל אינון שלטנין דממנן על שאר עמין, כד חמאן למריהון עציב, למאי עבדין פרוכא לבנוהי. א"ר אלעזר, לא עבדי אלא מאי דאתפקדו, ורעותא דמריהון עבדין.

— 40 —
ר' דוסתאי אמר בעדנא דאתמסרן בנוי דקודשא ב"ה, לשלטני עממין, מתכנפין תריסר בתי דינין, ומשתקען גו תהומא רבה, געי טרנא, געין, ורהיטן ונחתין תרין דמעין לשקיעא דימא רבה, הה"ד משפטיך תהום רבה. ומתגלגלן עלאין לתתא, אתבקען תתאין, ונחתין מאתן וארבעין דרגין הה"ד אריה שאג מי לא יירא.
תנא, בשעתא דמסר קב"ה לישראל לשרא דמצראי, גזר עלייהו ז' גזרות, שישעבדו בהון מצראי. הה"ד וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים וגו'. ולקבליהון שבעה לטב, ובני ישראל פרו, וישרצו, וירבו, ויעצמו, במאד, מאד, ותמלא הארץ אותם.

— 41 —
הבה נתחכמה לו. רבי יוסי אמר, אין הבה אלא לשון הזמנה, למעבד דינא. כמה דאת אמר, הבה נרדה. הבה תמים. אמר רבי יוחנן, הבה כולם, לשון הסכמה והזמנה. כמו הבה נבנה לנו עיר. הבו לכם עצה. הבו לה' בני אלים.
רבי יצחק אמר, הבה נתחכמה לו נהוי בהסכמת דינא לגביה. פן ירבה, ורוח הקדש אומרת כן ירבה, וכן יפרוץ. ומלאכי השרת הוו להו לשכים ולצנינים הה"ד, ויקוצו מפני בני ישראל. דהוו מתעקצי ממלאכי השרת, כהני קוצי דמתעקצי בהו אינשי.

— 42 —
א"ר יודאי א"ר יצחק, מה הוה מחשבתהון דמצראי, דממנע מישראל פריה ורביה, ושלטנא דממנא עליהון דאעיל בלבהון כך. אלא, אמר להון, הוו ידעין, דזמין ברא חדא למיפק מישראל, דיתעביד דינא באלהיהון על ידיה.
דאמר רבי יוחנן, בשעה שאמר משה, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים הלך דומה שרו של מצרים, ד' מאות פרסה. אמר ליה קב"ה, גזרה נגזרה לפני, דכתיב יפקד יי' על צבא המרום במרום וגו'. באותה שעה נטלה השררה ממנו, ונתמנה דומה שר של גיהנם, לידון שם נפשות הרשעים. ורבי יהודה אומר על המתים נתמנה.
אמר רבי חנינא, כתיב ובאלהיהם עשה יי' שפטים. וכי באלה של כסף, ושל זהב, ושל עץ, ושל אבן, יש שפטים. אלא אמר רבי יוסי, של כסף ושל זהב היו נתכים מאליהם, ושל עץ מתרקבין.
אמר רבי אלעזר, אלוה של מצרים שה היה, וצוה הקב"ה לעשות בו שפטים, לשרוף אותו באש, כמה דאת אמר, פסילי אלהיהם תשרפון באש. כדי שיהא ריחו נודף. ועוד, ראשו על כרעיו ועל קרבו. ועוד, שעצמותיו מושלכים בשוק. וזאת היתה למצרים קשה מכולן, הדא הוא דכתיב, שפטים.
אמר רבי יהודה באלהיהם ממש וזהו שר שלהם, לקיים, יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה. וכל זה היו יודעים החכמים שבהם, וכ"ש שר שלהם. על כן כתיב, הבה נתחכמה לו.
רבי יוחנן אמר, הרבה ע"ז היו במצרים, ונילוס אלוה שלהם היה, ובכלל אלהיהם היה הוא, ובכולם עשה ה' שפטים. אמר רבי אבא, הא דר' יוחנן דייקא, ופשיטא, משום דאלהיהם נלקים בתחלה, ואח"כ האומה, וכן נילוס נלקה בתחלה, והעצים והאבנים, הה"ד ויהי הדם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים, שהיו להם אלהות ממש. ואמר רבי יצחק, על צבא המרום במרום כתיב, ונילוס לא היה במרום. א"ר יוחנן, רוב מימיו כדוגמתן במרום. אמר רבי יצחק, שר שלהם נלקה בתחלה, ואח"כ שאר אלהיהם.
רבי שמעון ברבי יוסי אומר, לקות אומה של מצרים ממש, לא היה אלא בים, דכתיב, לא נשאר בהם עד אחד. וקודם זה, נעשה שפטים באלהיהם. וע"ד כתיב, הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה. ונתנבאו על העתיד, כפי מה שאירע להם. ונוסף גם הוא על שונאינו, נבאו על מחנות עליונים, שיהיו שרויים בתוכם. ונלחם בנו, נבאו על מה דכתיב ה' ילחם לכם וגו'. ועלה מן הארץ, כמה דאת אמר ובני ישראל יוצאים ביד רמה.

— 43 —
וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי. רבי אלעזר פתח, שיר השירים אשר לשלמה. תנא, כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, עלה בחפץ לפניו, וברא את השמים בימינו והארץ בשמאלו, ועלה בחפץ לפניו, לנהוג היום והלילה. וברא המלאכים הממונים בחסדו, ביום. וברא המלאכים הממונים לומר שירה בלילה. הדא הוא דכתיב, יומם יצוה יי' חסדו ובלילה שירה עמי. אלו מימין, ואלו משמאל, אלו מקשיבים שירת היום, שירתם של ישראל קדוש. רבי יצחק אמר, אותם שאומרים שירה בלילה, מקשיבים שירתם של ישראל ביום, הדא הוא דכתיב, חברים מקשיבים לקולך.
אמר רבי שמעון, כת אחת, כלולה משלש כתות, אומרת שירה בלילה. הה"ד, ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה.
אמר רבי אלעזר, עשרה דברים נבראו ביום ראשון, מהם מדת לילה, ומהם מדת יום, ועל מדת לילה כתיב, ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה. כד"א, אפו טרף. וכתיב, וטרף ואין מציל. וחק לנערותיה, כמה דאת אמר חק ומשפט. חקיו ומשפטיו. כי חק לישראל הוא משפט וגו'. מכאן שמה"ד שולטת בלילה.
ותנא, אלו האומרים שירה בלילה, אלו הם שרים על כל בעלי שיר. וכשפותחין החיים שירה, מוסיפים העליונים כח, לדעת ולהכיר ולהשיג מה שלא השיגו. שמים וארץ, מוסיפין כח בהאי שירה.
אמר רבי נחמיה, אשרי הזוכה לדעת באותו שיר, דתניא הזוכה באותו שיר, ידע בעניני התורה והחכמה, ויאזין ויחקור ויוסיף כח וגבורה במה שהיה, ובמה שעתיד להיות, ובזה זכה שלמה לדעת.
דתני רבי שמעון, דוד ע"ה, ידע בזה, ותקן שירים ותושבחות הרבה, ורמז בהם העתידות לבוא, והוסיף כח וגבורה ברוח הקודש. ידע בענייני התורה והחכמה, ואזן וחקר והוסיף כח וגבורה בלשון הקודש.
ושלמה זכה יותר באותו השיר, וידע החכמה, ואזן וחקר ותקן משלים הרבה, ועשה ספר מאותו השיר ממש, והיינו דכתיב, עשיתי לי שרים ושרות. כלומר, קניתי לי לדעת שיר, מאותן השירים העליונים, ואשר תחתם. והיינו דכתיב, שיר השירים, כלומר, שיר, של אותם שרים של מעלה. שיר, שכולל כל ענייני התורה והחכמה, וכח וגבורה, במה שהיה, ועתיד להיות, שיר שהשרים של מעלה משוררים.
א"ר אלעזר, אלו השרים, עמדו, עד שנולד לוי, אבל משנולד לוי ואילך אמרו שיר. כיון שנולד משה ונמשח אהרן, ונתקדשו הלוים, נשלם השיר, ועמדו על משמרותם.
ואמר רבי אלעזר, באותה שעה שנולד לוי, פתחו למעלה ואמרו, מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי. כיון שיצאו משבט לוי המשוררים של מטה, ונתקדשו כולם, ועמדו על משמרותם, ונתקדשו אלה לנוכח אלה, חברים כאחד, והעולמות אחד, ומלך אחד שוכן עליהם, בא שלמה, ועשה ספר מאותו שיר של אותם שרים, ונסתם החכמה בו.
א"ר יהודה, למה נקראו השרים של מטה לויים, על שנלוים ונחברים למעלה כאחד. והשומע, נלוה ונדבק נפשו למעלה. וע"כ אמרה לאה, ילוה אישי אלי. רבי תנחום אמר, שבכל נלוה זרע לוי עם השכינה, במשה ואהרן ומרים, ובכל זרעו אחריו, והם הנלוים אל ה' לשרתו.
ת"ח, בשעה שעמדו המשוררים למעלה, לא עמדו על משמרתם, עד שנולדו שלשה האחים: משה, אהרן, ומרים. תינח משה ואהרן, מרים למה. אמר רבי יוסי, הה"ד, ושרות. כד"א, ותען להם מרים.
תאנא, באותה שעה שנולד לוי, נטלו הקב"ה, ובחרו מכל אחיו והושיבו בארץ, והוליד לקהת, וקהת הוליד לעמרם, והוא הוליד לאהרן ומרים. פירש מאשתו, והחזירה, באותה שעה היו המשוררים של מעלה עומדים ומשוררים, גער בהם הקב"ה, ונשתכך השיר, עד שנטה קו ימינו, והושיט לעמרם.
מ"ט נקרא עמרם. שיצא ממנו עם רם על כל רמים, ולא נזכר שמו. מ"ט לא נזכר שמו. רבי יהודה אמר בשם רבי אבהו, מפני שבצנעא הלך, ובצנעא חזר לאשתו, כדי שלא יכירו בו, הה"ד וילך איש, ולא נאמר וילך עמרם בפרהסיא. ויקח את בת לוי, אף היא בצנעא חזרה, ולא נזכרה שמה.

— 44 —
וילך איש. רבי אבהו אמר, וילך איש, זה גבריאל. דכתיב, והאיש גבריאל. שהלך הוא והחזירה לעמרם. רבי יהודה אמר, עמרם ממש היה, ולא נזכר שמו, מפני שהליכה זו לא היתה ממנו להזדווג לאשתו, אלא מלמעלה.
רבי יצחק אמר, באהרן ומרים לא נאמר זיווג אבותם בתורה, ובמשה כתיב ויקח את בת לוי, להורות, שהשכינה נקראת על שם לוי. ולא היה עמרם ראוי להוליד למשה, עד שנטל חלק בשכינה, והוליד למשה. הדא הוא דכתיב, ויקח את בת לוי. ולפיכך כתיב, ותרא אותו כי טוב הוא.
רבי אלעזר אמר, זכה עמרם שיצא ממנו בן, שזכה לקול גדול, דכתיב והאלהים יעננו בקול. ועמרם זכה לבת קול, דכתיב ויקח את בת לוי. כלומר, בת קול. ולפיכך כתיב וילך. כלומר, שהלך למדרגה זו. תאנא, כשנולד משה, ייחד הקב"ה שמו עליו, דכתיב ותרא אותו כי טוב הוא. וכתיב, טוב ה' לכל. וכתיב, טעמו וראו כי טוב ה'.

— 45 —
ויהי בימים הרבים ההם. רבי יהושע דסכנין אמר, ויהי בימים הרבים ההם, סוף גלותם היה, שהיו ישראל משועבדים בכל עבודה. בימים הרבים ההם, שהיו רבים לישראל במצרים, וכיון שנשתלם קץ גלותם, מה כתיב, וימת מלך מצרים. מ"ט. שהורד שר מצרים ממעלתו, ונפל מגאותו. וכיון שנפל מלך מצרים, שהוא שר שלהן, זכר הקב"ה לישראל, ושמע תפלתם.

— 46 —
אמר רבי יהודה, בא וראה שכך הוא, שכל זמן שהשר שלהם נתנה לו שררה על ישראל, לא נשמע צעקתם של ישראל, כיון שנפל השר שלהם, כתיב וימת מלך מצרים, ומיד ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים. שעד אותה שעה לא נענו בצעקתם.
אמר רבי אלעזר, בא וראה רחמנותו של הקדוש ברוך הוא, כשהוא מרחם על ישראל, כופה למדה"ד, ומורידה, ומרחם עליהם. והיינו דתנן, שהקדוש ברוך הוא מוריד שתי דמעות לים הגדול. מאן אינון שתי דמעות. אמר רבי יוסי, לאו מלא ברירא היא, דהא א"ל לאובא טמיא, דהוא כדיב, ומליה כדיבן.
א"ר אלעזר, לאו בתר אובא טמיא אזלינן, דברירא דמלה הוא, דתנן, בעשרה כתרי מלכא, אית תרין דמעין לקב"ה, והן שתי מדות דין, שהדין בא משתיהן, כד"א, שתים הנה קוראותיך. וכשהקב"ה זוכר את בניו, הוא מוריד אותם לים הגדול, שהוא ים החכמה להמתיקן, והופך מדת הדין למדת רחמים, ומרחם עלייהו. א"ר יהודה, שתי דמעות, שמהם באים הדמעות, מהם בא הדין.
א"ר יהודה כתיב, והנה מצרים נוסע אחריהם. וא"ר יוסי זה שר של מצרים הוא, ואת אמרת וימת מלך מצרים, זה שר של מצרים. א"ר יצחק, האי מלה קא מסייע לההוא דלעילא, כתיב הכא והנה מצרים, וכתיב התם וימת מלך מצרים. מלמד דעכשיו לא היה מלך, דהורידוהו מגדולתו. ולפיכך כתיב, והנה מצרים, ולא כתיב מלך מצרים. ומה דאמר וימת. כד"א כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך.
א"ר יצחק א"ר יהושע, בא וראה, כל מלכי מצרים פרעה שמם. ובכאן לא נאמר אלא מלך מצרים סתם. ובמקומו פרעה, והוא פרעה ממש. ת"ח, בעוד דאית שולטנותא דלעילא, אית שולטנותא בעמא דלתתא, אתעדי שולטנותא דלעילא, אתעדי שולטנותא דלתתא.
א"ר יוסי, כתיב הנה יום בא ליי' וגו' והיה יום אחד הוא יודע ליי' וגו'. וכי שאר יומין לאו אינון דיליה. אלא אמר רבי אבא, מלמד, ששאר הימים, נתנים לשרים, ואותו יום, אינו של השרים, אלא של הקב"ה, כדי לעשות דין בעכו"ם. מפני שבאותו יום, יפלו כל השרים ממעלתם. וע"ד כתיב, ונשגב ה' לבדו ביום ההוא. שאותו יום לא יהיה מעלה לשרים.

— 47 —
א"ר אבא, כשהקב"ה עושה דין בשרים של מעלה, מה כתיב, כי רותה בשמים חרבי. וכי חרב אית ליי'. אלא אמר רבי יצחק, חרב אית ליה, דכתיב, חרב ליי' מלאה דם. וכתיב ובחרבו את כל בשר.
א"ר אבא, החרב הזה הוא הדין שעושה, דכתיב, וירא את מלאך ה' עומד בין הארץ ובין השמים וחרבו שלופה בידו. וכי חרב שלופה היתה ביד המלאך, אלא, שהיתה הרשות נתונה בידו לעשות דין.
והא אמר ריב"ל, אמר לי מלאך המות, אי לאו דחייסנא ליקרא דברייתא, פרענא להו בית השחיטה, כבהמה. א"ר אבא, כלא משום דאתייהיב רשותא בידיה, למעבד גמר דינא, הה"ד, וחרבו שלופה בידו, הרשות נתונה בידו לעשות דין. אי הכי מאי וישב חרבו אל נדנה. אמר רבי אבא, שנחזר הדין לבעל הדין, והרשות למי שהרשות שלו.

— 48 —
ויאנחו בני ישראל, ויתאנחו לא כתיב, אלא ויאנחו, כלומר, נתאנחו לו למעלה שהאנחה היתה בשבילם למעלה.
ר' ברכיה אמר, בני ישראל דלעילא הוו, ומאן אינון בני ישראל. אינון דאתקרון בני פולחנא. כלומר, אותם שהם מן העבודה של מעלה. ותעל שועתם אל האלהים, שעד אותה שעה לא עלתה שועתם לפניו.
א"ר יצחק כד עביד קב"ה דינא בפמלייא של מעלה, ההוא דינא מאי הוי. אמר רבי אלעזר, מעבר להו בההוא נהר דינור, ואעבר לון משולטניהון, ומני שולטנין אחרנין דשאר עמין. א"ל והא כתיב משרתיו אש לוהט. א"ל, אית אשא קשיא מאשא, ואית אשא דדחיא אשא.

— 49 —
אמר רבי יצחק, תלת ענייני הכא: אנחה, שועה, צעקה. וכל חד מתפרשא מאחרא. אנחה: כתיב, ויאנחו בני ישראל. צעקה: דכתיב, ויצעקו. שועה: דכתיב, ותעל שועתם. וכל חד בלחודוי מתפרשא, וכלהו עבדו ישראל. אמר רבי יהודה, צעקה ושועה עבדו, אנחה לא עבדו, משמע מדכתיב ויאנחו ולמעלה היתה האנחה בשבילם.
צעקה ושועה במאי אתפרשן, אמר רבי יצחק, אין לך שועה, אלא בתפלה. שנאמר, שמעה תפלתי יי' ושועתי האזינה. אליך יי' שועתי. שועתי אליך ותרפאני. צעקה שצועק ואינו אומר כלום. אמר רבי יהודה, הלכך גדולה צעקה מכולן, שצעקה היא בלב. הה"ד, צעק לבם אל יי'. צעקה וזעקה דבר אחד הוא, וזה קרובה להקב"ה, יותר מתפלה ואנחה, דכתיב כי אם צעוק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו.
אמר רבי ברכיה, בשעה שאמר הקב"ה לשמואל, נחמתי כי המלכתי את שאול למלך. מה כתיב, ויחר לשמואל, ויצעק אל יי' כל הלילה. הניח הכל, ולקח צעקה, משום דהיא קרובה לקב"ה יתיר מכלהו, הה"ד, ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי.
ת"ר, האי מאן דצלי ובכי וצעיק, עד לא יכיל למרחש בשפוותיה, האי צלותא שלימתא דהיא בלבא, ולעולם לא הדרא ריקניא. אמר רבי יהודה, גדולה צעקה, שקורע גזר דינו של אדם מכל ימיו.
רבי יצחק אמר, גדולה צעקה, שמושלת על מדת הדין של מעלה. רבי יוסי אמר, גדולה צעקה, שמושלת בעוה"ז ובעוה"ב. בשביל צעקה נוחל האדם העוה"ז והעוה"ב, דכתיב, ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילם.

— 50 —
ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו כהן מדין. רבי שמעון פתח, דודי לי ואני לו הרועה בשושנים. אר"ש, אוי להם לבריות, שאינם משגיחים ואינם יודעים, בשעה שעלה במחשבה לפני הקדוש ב"ה, לברוא עולמו, כל העולמות עלו במחשבה אחת, ובמחשבה זו נבראו כולם, הה"ד, כלם בחכמה עשית. ובמחשבה זו, שהיא החכמה, נברא העולם הזה, והעולם של מעלה.
נטה ימינו, וברא העולם של מעלה. נטה שמאלו, וברא העולם הזה, הה"ד, אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. קורא אני אליהם יעמדו יחדו. וכלם ברגע אחת נבראו, ועשה העולם הזה, כנגד העולם של מעלה. וכל מה שיש למעלה, כדוגמתו למטה. וכל מה שיש למטה, כדוגמתו בים. והכל אחד. ברא בעליונים המלאכים, ברא בעוה"ז בני אדם, ברא בים לויתן, כד"א לחבר את האהל להיות אחד.
כתיב באדם, כי בצלם אלהים עשה את האדם. וכתיב, ותחסרהו מעט מאלהים. אי בני נשא יקירין בעובדוי כל האי, ואינון מתאבדין מעפר דבירא, במה אתיין לשאבא מניה. ובחר בעליונים, ובחר בישראל, לעליונים לא קרא בנים, לתחתונים קרא בנים. הה"ד בנים אתם לה' אלהיכם. הוא קרא להם בנים, והם קראו לו אב, דכתיב כי אתה אבינו. וכתיב דודי לי ואני לו. הוא בחר בי, ואני בחרתי בו.
הרועה בשושנים, הוא רועה בשושנים, אע"פ שהקוצים סביב להם, ואין אחר יכול לרעות בשושנים כמותו. ד"א הרועה בשושנים, מה שושן זה הוא אדום, ומימיו לבנים, כך הקב"ה, מנהיג עולמו, ממה"ד למה"ר. וכתיב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו.
רבי אבא הוה אזיל באורחא, והוה עמיה רבי יצחק. אדהוו אזלי, פגע באינון ורדים, נטל חד רבי אבא בידוי והוה אזיל. פגע בהו רבי יוסי, אמר ודאי שכינתא הכא, ואנא חמינא בידוי דרבי אבא, למילף חכמתא סגיאה, דהא ידענא, דרבי אבא לא נטל האי, אלא לאחזאה חכמתא.
אמר רבי אבא, תיב ברי תיב. יתבו. ארח רבי אבא בההוא ורדא, אמר, ודאי אין העולם מתקיים אלא על הריח. דהא חזינא דלית נפשא מתקיימא אלא על ריחא. ועל דא, הדס במוצאי שבת.
פתח ואמר דודי לי ואני לו הרועה בשושנים. מי גרם לי, שאני לדודי ודודי לי, מפני שהוא מנהיג עולמו בשושנים. מה שושן יש בו ריח, והוא אדום, מוצקין אותו, והוא מתהפך ללבן, ולעולם ריחו לא זז. כך הקב"ה, מנהיג עולמו בדרך זה, שאלמלא כן לא יתקיים העולם בשביל האדם החוטא. והחוטא נקרא אדום, כמה דאת אמר, אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, מקריב קרבנו לאש שהוא אדום. זורק הדם, סביב למזבח שהוא אדום. מדת הדין אדום, מוצקין אותו, ועולה העשן כלו לבן, ואז האדום נהפך ללבן, נהפך מדת הדין למדת הרחמים.
ותא חזי, כל מדה"ד, אין צריך הריח שלו, אלא מצד אודם. והיינו דאמר רבי יהודה, מה דכתיב, ויתגודדו כמשפטם וגו' עד שפך דם עליהם. אלא היו יודעים, שלא ישיגו ממדת הדין כרצונם, זולתי באודם.
אמר רבי יצחק, ועוד, אודם ולבן נקרב לעולם, והריח עולה משתיהן. מה השושן אדום ולבן, כך ריח הקרבן. והקרבן, מאדום ולבן. בא וראה מריח הקטורת, שהשמנים, מהם אדומים, ומהם לבנים, כגון הלבונה, שהוא לבן, מר דרור אדום, והריח עולה מאדום ולבן. וע"כ מנהיג עולמו בשושנים, שהוא אדום ולבן. וכתיב להקריב לי חלב ודם.
כנגד זה, אדם מקריב חלבו ודמו, ומתכפר לו, זה אדום, וזה לבן. מה השושן שהוא אדום והוא לבן, אין מוצקין אותו לחזור כלו לבן, אלא באש. כך הקרבן אין מוצקין אותו לחזור כלו לבן, אלא באש. עכשיו, מי שיושב בתעניתו, ומקריב חלבו ודמו, אינו נצמק לחזור כלו לבן, אלא באש. דאר"י, מתוך תעניתו של אדם, מחלישין אבריו, וגובר עליו האש, ובאותה שעה, צריך להקריב חלבו ודמו באותו האש, והוא הנקרא מזבח כפרה.
והיינו דרבי אלעזר, כד הוה יתיב בתעניתא, הוה מצלי ואמר, גלוי וידוע לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שהקרבתי לפניך חלבי ודמי, והרתחתי אותם בחמימות חולשת גופי, יהי רצון מלפניך, שיהא הריח העולה מפי בשעה זו, כריח העולה מהקרבן באש המזבח, ותרצני.
נמצא, שאדם הוא מקריב בתעניתו החלב והדם, והריח שעולה מפיו, הוא מזבח כפרה, ולפיכך תקנו התפלה במקום הקרבן, ובלבד שיתכוין למה דאמרן. אמר רבי יצחק, מכאן ולהלאה כתיב, כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וטהר. אמר רבי יוסי, כשהיה בית המקדש קיים, אדם מקריב קרבנו בענין זה, ומתכפר לו. עכשיו, תפלתו של אדם מכפר לו במקום הקרבן, כי האי גוונא.
דבר אחר, דודי לי ואני לו הרועה בשושנים. מה השושנים קוצין מצויין בתוכם, אף הקדוש ברוך הוא, מנהיג עולמו בצדיקים ורשעים. מה השושנים, אלמלא הקוצים, אין השושנים מתקיימין. כך אלמלא הרשעים, אין הצדיקים ניכרים. דאמר רבי יהודה, במה הצדיקים ניכרים, מתוך שיש רשעים, דאלמלא רשעים אין הצדיקים ניכרים. ד"א הרועה בשושנים, המנהיג עולמו בשש שנים, והשביעית שבת לה'. ד"א בשושנים, באותם ששונים בתורה.

— 51 —
ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו כהן מדין. רבי חייא פתח ואמר, מזמור לדוד יי' רועי לא אחסר. כלומר, יי' רועי: יי' הרועה שלי. מה הרועה מנהיג את הצאן, ומוליכם למרעה טוב, למרעה שמן, במקום נחלי מים, מישר הליכתן בצדק ובמשפט. אף הקדוש ברוך הוא, כתיב בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני נפשי ישובב.
אמר רבי יוסי, דרך הרועה, לנהוג בצדק את צאנו, להרחיקם מן הגזל, להנהיגם במישור, והשבט בידו שלא יטו ימין ושמאל. כך הקדוש ברוך הוא, הוא רועה את ישראל להנהיגם במישור, ובכל עת השבט בידו שלא יטו ימין ושמאל.
דבר אחר ומשה היה רועה, אמר רבי יוסי, תדע לך, שכל זמן שהרועה חכם לנהל את צאנו, הוא מוכן לקבל עול מלכות שמים. אם הרועה שוטה, עליו נקרא תקוה לכסיל ממנו.
אמר רבי יהודה, משה חכם היה, ובקי לנהוג את צאנו. בא וראה, מדוד, שנאמר והנה רועה בצאן. ללמדך שדוד חכם גדול היה, והיה רועה צאנו כדין וכשורה. לפיכך, עשהו הקב"ה מלך על כל ישראל. ולמה צאן ולא בקר. אמר רבי יהודה, ישראל נקראים צאן. שנאמר, ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם. וכתיב, כצאן קדשים כצאן ירושלים.
מה הצאן, כשיקריבו על המזבח, בשבילם זוכה לחיי העולם הבא. כך המנהיג לישראל כדין וכשורה, בשבילם זוכה לחיי העולם הבא. ועוד, הרועה את הצאן, כשהצאן יולדת, הרועה נוטל אותם טלאים בחיקו, כדי שלא ילאו ויגעו, ומוליכם אחרי אמותם, ומרחם עליהם. כך המנהיג לישראל, צריך להנהילם ברחמים, ולא באכזריות. וכן אמר משה, כי תאמר אלי, שאהו בחיקך וגו'.
מה הרועה את הצאן, כשהוא רועה טוב, מציל את הצאן מן הזאבים, ומן האריות. כך המנהיג לישראל, אם הוא טוב, מצילן מן העכו"ם, ומדין של מטה, ומדין של מעלה, ומדריכן לחיי העולם הבא. כך משה, רועה נאמן היה, וראה הקב"ה, שכדאי הוא לרעות את ישראל, באותו הדין ממש, שהיה רועה את הצאן, לכשבים, כפי הראוי להן. והנקבות כפי הראוי להן,
ולפיכך כתיב, ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו, ולא שלו, דאמר רבי יוסי, וכי מה שנתן את צפורה בתו למשה, לא נתן לו צאן ובקר, והלא יתרו עשיר היה. אלא משה לא היה רועה את צאנו, כדי שלא יאמרו בשביל שהיה צאנו עמו, היה רועה אותן בטוב. ולכן כתיב את צאן יתרו חותנו, ולא את שלו. כהן מדין, רבי תנחום אמר, אף על גב שהיה עובד כו"ם, בשביל שעשה עמו חסד, היה רועה צאנו כדין וכשורה, במרעה טוב שמן ודשן.
וינהג את הצאן אחר המדבר. רבי יוסי אמר, משה, מיום שנולד, לא זזה ממנו רוח הקודש. ראה ברוח הקודש, שאותו מדבר היה קדוש, ומוכן לקבל עול מלכות שמים עליו. מה עשה, הנהיג את הצאן אחר המדבר. רבי יצחק אמר, אחר המדבר עכ"פ, ולא במדבר, שלא רצה שיכנסו בתוכו, אלא הרחיקם אחר המדבר.
ויבא אל הר האלהים חרבה, הוא לבדו בלא צאן. אר"י, האי אבנא, דמקבלא פרזלא, כד חמי ליה, מדלגא עילוי. כך משה והר סיני, כשנראו זה עם זה, דלג עליו. הה"ד, ויבא אל הר האלהים חרבה.
א"ר אבא, מוכנים היו מששת ימי בראשית, זה עם זה. ואותו היום, נתרגש ההר למול משה. וכיון שראהו שנכנס לתוכו, ודלג בו, עמד ההר. מלמד, ששמחים היו זה עם זה.
א"ר ינאי, יודע היה משה, שאותו הר, הר האלהים הוא. דכתיב ויבא אל הר האלהים. דתנן, מה ראה משה באותו הר, ראה עופות שהיו פורחים, ופורשים כנפיהם ולא היו נכנסים בו.
רבי יצחק אומר, ראה העופות פורחים וטסים משם, ונופלים לרגליו של משה, מיד הרגיש בענין, והעמיד את הצאן אחר המדבר, והוא נכנס לבדו.
וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה. רבי תנחום אומר, שעת המנחה היתה, שמדת הדין שולטת בו. רבי יוחנן אמר, והא כתיב, יומם יצוה יי' חסדו. מדת חסד קאמר, ולא מה"ד. אמר רבי יצחק, משיוצא האור, עד שנוטה לרדת, נקרא יום, והוא מדת חסד. משנוטה לרדת, נקרא ערב, והוא מה"ד. והיינו דכתיב, ויקרא אלהים לאור יום.
א"ר יוחנן, שעת המנחה הוא, מו' שעות ולמטה. דתניא ר' יצחק אומר, מ"ד בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם. בין הערבים, דהוא שעתא דדינא תאכלו בשר. וכתיב, הבשר עודנו בין שניהם ואף יי' חרה בעם. משום, דבין הערבים, דינא דמלכותא שליט. ובבקר תשבעו לחם, משום דאקרי חסד ההוא שעתא, וכתיב, חסד אל כל היום. וכתיב, ויקרא אלהים לאור יום. דאיהו מצפרא.
רבי תנחום אומר, דא סומק, ודא חוור. סומק: בין הערבים. דכתיב, בין הערבים תאכלו בשר. וחוורא: בצפרא. דכתיב, ובבקר תשבעו לחם. רבי יצחק אמר, כתיב, ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים וגו'. דהוא שעתא למעבד דינא. רבי יהודה אמר, ילפינן משני כבשים שבכל יום, האחד מתקרב כנגד מדת החסד, והב' כנגד מה"ד.
וא"ר יהודה, מ"ד, את הכבש האחד תעשה בבקר, ולא כתיב את הכבש הראשון, אלא את הכבש האחד, מיוחד, כנגד מדת החסד. דבכל מקום, שני, לא נאמר בו כי טוב.
רבי תנחום אמר, לפיכך, יצחק תקן תפלת המנחה, שהוא כנגד מה"ד. א"ר יצחק, מכאן, אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב. כי פנה היום: זה מדת החסד. כי ינטו צללי ערב: שכבר גבר מה"ד. אברהם תקן תפלת שחרית, כנגד מדת החסד.
ת"ר, בההיא שעתא דעאל משה לטורא דסיני, מ"ט אתגלי ליה בשלהובי אשתא, דהוא דינא. א"ר יעקב כעין שעתא הוה גרים. ר' יוסי אמר, כלא לחד גזעא אשתרשא. כתיב, ויבא אל הר האלהים חרבה. וכתיב, ובחרב הקצפתם את יי'. וכתיב, וירא מלאך יי' אליו בלבת אש מתוך הסנה. מתוך שהם עתידים להיות כסנה, כהאי דכתיב, קוצים כסוחים באש יצתו.

— 52 —
אמר ר' יהודה, מכאן למדנו, רחמנותו של מקום על הרשעים, דכתיב, והנה הסנה בוער באש, לעשות בהם דין ברשעים, והסנה איננו אוכל, אין בהם כליה. בוער באש, עכ"פ רמז, לאש של גיהנם. אבל הסנה איננו אוכל, להיות בהם כליה.
ד"א וירא מלאך יי' אליו בלבת אש. מ"ט למשה בלבת אש, ולשאר נביאים לא. א"ר יהודה, לאו משה כשאר נביאים. דתנן, מאן דקריב לאשא ביה אתוקד, ומשה קריב לאשא ולא אתוקד. דכתיב, ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים. וכתיב, וירא מלאך יי' אליו בלבת אש מתוך הסנה.
רבי אבא אמר, האי דמשה, אית לאסתכלא ביה בחכמתא עלאה, על מה כתיב, כי מן המים משיתיהו. מאן דאתמשך מן מיא, לא דחיל מנורא. דתניא אמר רבי יהודה, מאתר דאתגזר משה, לא אתגזר בר נש אחרא. א"ר יוחנן, בעשרה דרגין אשתכלל. דכתיב, בכל ביתי נאמן הוא. ולא נאמן ביתי. זכאה חולקיה דב"נ, דמריה אסהיד כדין עלוי.
אמר רב דימי, והא כתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. ואמר ריב"ל, בישראל לא קם, אבל באוה"ע קם, ומנו בלעם. א"ל, ודאי שפיר קאמרת, אשתיק. כד אתא רשב"י, אתו, שאילו קמיה האי מלה.
פתח ואמר, קוטיפא דקרנטי, אתערבא באפרסמונא טבא ח"ו. אלא, ודאי כך הוא, באוה"ע קם, ומנו בלעם. משה עובדוי לעילא, ובלעם לתתא. משה, אשתמש בכתרא קדישא דמלכא עלאה לעילא. ובלעם, אשתמש בכתרין תתאין דלא קדישין לתתא. ובההוא גוונא ממש כתיב, ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב. ואי סלקא דעתך יתיר, זיל שאיל לאתניה. אתא רבי יוסי, ונשק ידוי, אמר, הא חמרא דלבאי נפק לבר.
דהכא משמע, דאית עלאין ותתאין, ימינא ושמאלא, רחמי ודינא, ישראל ועכו"ם. ישראל, משתמשין בכתרין עלאין קדישין. עכו"ם, בכתרין תתאין דלא קדישין. אלין דימינא, ואלין דשמאלא, ועכ"פ, מתפרשין נביאי עלאי מנביאי תתאי. נביאי דקודשא, מנביאי דלאו דקודשא.
אמר רבי יהודה, כגוונא דהוה משה, פריש מכל נביאי, בנבואה קדישא עלאה. כך הוה בלעם, פריש משאר נביאי וחרשי, בנבואה דלאו קדישא לתתא. ועכ"פ משה הוה לעילא, ובלעם לתתא, וכמה דרגין ודרגין מתפרשין בינייהו.
אמר רבי יוחנן אמר רבי יצחק, משה הוה מהרהר ואומר, שמא ח"ו ישראל יכלו בהאי עבודה קשה, הדא הוא דכתיב, וירא בסבלותם. לפיכך, וירא מלאך יי' אליו בלבת אש וגו', וירא והנה הסנה בוער באש וגו'. כלומר, משועבדים הם בעבודה קשה, אבל והסנה איננו אוכל. זכאין אינון ישראל, דקודשא בריך הוא פריש לון מכל עמין, וקרא לון בנין, דכתיב בנים אתם לה' אלהיכם.

=== Vaera ===

— 1 —
וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני יי' וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי וגו'. רבי אבא פתח, בטחו ביי' עדי עד כי ביה יי' צור עולמים. בטחו ביי', כל בני עלמא בעיין לאתתקפא ביה בקודשא בריך הוא, ולמהוי רחצנו דלהון ביה.
אי הכי מהו עדי עד. אלא, בגין דיהא תקפא דבר נש, באתר דאיהו קיומא וקשורא דכלא, ואקרי עד, והא אוקמוה, כמה דאת אמר, בבקר יאכל עד. והאי עד, אתר דאחיד לכל סטרין, לסטרא דא, ולסטרא דא, לאתקיימא, ולאתקשרא קשרא, די לא תעדי.
והאי עד, תיאובתא דכלא ביה, כמה דאת אמר, עד תאות גבעות עולם. מאן אינון גבעות עולם. אלין אינון תרין אמהן נוקבי, יובל, ושמטה, דאקרון גבעות עולם. עולם: כמה דאת אמר, מן העולם ועד העולם.
ותיאובתא דילהון בהאי עד, דאיהו קיומא דכל סטרין. תיאובתא דיובלא לגבי דעד, לאעטרא ליה, ולנגדא עליה ברכאן, ולארקא עליה מבועין מתיקין, הדא הוא דכתיב, צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו. תיאובתא דשמטה, לאתברכא מניה, ולאתנהרא מניה. ודאי האי עד תאות גבעות עולם איהו.
בגין כך, בטחו ביי' עדי עד, דהא מתמן ולעילא, אתר טמיר וגניז איהו, דלא יכיל לאתדבקא. אתר הוא, דמניה נפקו ואצטיירו עלמין, הדא הוא דכתיב, כי ביה יי' צור עולמים והא אתר גניז וסתים, וע"ד בטחו ביי' עדי עד, עד הכא אית רשו לכל ב"נ לאסתכלא ביה, מכאן ולהלאה, לית ליה רשו לב"נ לאסתכלא ביה, דהא איהו גניז מכלא, ומאן איהו יה ידוד. דמתמן אצטיירו עלמין כלהו, ולית מאן דקאים על ההוא אתר.
א"ר יהודה, קרא אוכח עליה, דכתיב כי שאל נא לימים ראשונים וגו'. עד הכא אית רשו לב"נ לאסתכלא, מכאן ולהלאה לית מאן דיכיל למיקם עליה.
ד"א, בטחו ביי' עדי עד, כל יומוי דבר נש, בעי לאתתקפא ביה בקב"ה, ומאן דשוי ביה, בטחוניה ותוקפיה כדקא יאות, לא יכלין לאבאשא ליה, כל בני עלמא. דכל מאן דשוי תוקפיה בשמא קדישא, אתקיים בעלמא.
מאי טעמא, בגין דעלמא, בשמיה קדישא אתקיים. הה"ד כי ביה יי' צור עולמים: צייר עלמין. דהא בתרין אתוון, אתברון עלמין, עלמא דין, ועלמא דאתי. עלמא דא, בדינא אתברי, ועל דינא קיימא, הה"ד, בראשית ברא אלהים. מ"ט, בגין דיתנהגון בני נשא בדינא, ולא יפקון מאורחא לבר.
תא חזי כתיב וידבר אלהים אל משה, גזירת דינא דקיימא עליה, מה כתיב לעילא, וישב משה אל ה', ויאמר אדנ"י, באל"ף דל"ת נו"ן יו"ד. חמי תוקפא דמשה, בשירותא דנביאותיה, לא נח רוחיה בהאי אתר, אמר, אדני למה הרעתה לעם הזה וגו', ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך. מאן הוא דיימא כדין, אלא משה, דידע, דהא דרגא אחרא עלאה זמין ליה.
אמר רבי יצחק, בשירותא דאתיהיב ליה ביתא, פקיד לה, כבר נש דפקיד לביתיה, ואמר כל מאן דבעי בלא דחילו. אוף הכי משה, לביתיה קאמר, ולא דחיל.
דבר אחר וידבר אלהים, גזרת דינא, ויאמר אליו אני יי', דרגא אחרא דרחמי. והכא אתקשר כולא כחדא, דינא ורחמי. הדא הוא דכתיב, ויאמר אליו אני יי'. אמר רבי שמעון אי כתיב וידבר אלהים אל משה אני ה', הוינא אמר הכי. אלא לא כתיב, אלא וידבר אלהים אל משה בקדמיתא, ולבתר ויאמר אליו אני ה', דמשמע דרגא בתר דרגא.
ואמר רבי יוסי, משה, אלמלא דהוה מאריה דביתא, איש האלהים, אתענש על מה דאמר, אבל בגיני האי, לא אתענש. לבר נש דנפל ליה קטטה בדביתהו, ואמר לה מלין, שראת היא לאתרעמא, כיון דשארית מלה, הוה תמן מלכא, נטל מלכא מלה, והיא שתקת ופסקת למללא. אמר ליה מלכא, וכי לא ידעת דאנא הוא מלכא, ומקמאי מלילת מלין אלין. כביכול אוף הכי משה, וישב משה אל יי' ויאמר אדני למה הרעותה וגו'. מיד, וידבר אלהים אל משה, שארי לאתרעמא, מיד נטל מלכא מלה, ויאמר אליו אני יי' ולא ידעת דאנא הוא מלכא, ומקמאי מלילת מלין אלין.
וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי. אמאי שני שמא הכא מאלין דלעילא. אלא למלכא, דהוה ליה ברתא, דלא אתנסיבת, והוה ליה רחימא. כד בעי מלכא למללא בההוא רחימא, משדר לברתיה למללא עמיה, והוה מלכא על ידא דברתיה, ממליל עמיה. אתא זמנא דברתיה לאתנסבא. ההוא יומא דאתנסיבת, אמר מלכא, קרון לה לברתא, קרוספוניא מטרוניתא. ואמר לה, עד הכא, מלילנא על ידך למאן דמלילנא, מכאן ולהלאה אנא אימא לבעליך, והוא יימא למאן דאצטריך. ליומין, אמר לה בעלה מלין קמי מלכא. עד דהיא שראת למללא, נטל מלכא מלה, אמר ליה, ולאו אנא מלכא, דעד יומא דא לא מליל אינש עמי, אלא על ידא דברתי, ואנא יהיבנא לך ברתי, ומלילנא עמך באתגליא, מה דלא עבידנא לאחרא.
כך, וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, כד איהי בביתי ולא אתנסיבת, ולא מלילו עמי אנפין באנפין, כמה דעבידנא לך. ואת, בשירותא דמלולך, מלילת לברתי קמאי מלין אלין, אלא בגיני כך, וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי יי' לא נודעתי להם, למללא עמהון בדרגא דא דעמך מלילנא.
רבי יוסי פתח, לדוד מזמור ליי' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה. הארץ: דא ארעא קדישא דישראל, דאיהי קיימא לאתשקייא מניה, ולאתברכא מניה בקדמיתא, ולבתר מנה אתשקייא עלמא כלא. תבל ויושבי בה: דא שאר ארעאן, דשתאן מינה. מנא לן. דכתיב, והוא ישפוט תבל בצדק.
כי הוא על ימים יסדה, אלין שבעה עמודים, דארעא סמיכא עלייהו. ואינון שבעה ימים. וים כנרת שלטא עלייהו. א"ר יהודה, לא תימא דשלטא עלייהו, אלא דאתמלייא מנייהו. ועל נהרות יכוננה, מאן אינון נהרות. אלא, כד"א, נשאו נהרות קולם ישאו נהרות דכים, אינון נהרות, כד"א, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ובגין כך, ועל נהרות יכוננה.
תא חזי, האי ארץ, אקרי ארץ ישראל. יעקב דאיהו ישראל, אמאי לא שליט על דא כמשה, דהא כתיב וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ולא יתיר.
אלא, יעקב הא אוקימנא, נטל ביתא דלתתא, ואשתביק מניה ביתא דלעילא. ועם ביתא דלתתא, אתקין ביתא דלעילא, בתריסר שבטין, בשבעין ענפין, והא אוקמוה. משה, נטל ביתא דלעילא, ושביק ביתא דלתתא. וע"ד, כתיב ביעקב באל שדי. באל שדי מליל עמיה קב"ה, ולא יתיר. ושמי יי' לא נודעתי להם, למללא עמהון בדרגא דא דאיהו עלאה.
וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב. א"ר חייא, תושבחן דאבהן יעקב הוה, דהוא שלימו דכלא. בכלהו כתיב, אל אברהם, אל יצחק, וביה אתוסף את חד, דכתיב, ואל יעקב. אתוסף ביה ו', לאחזאה דאיהו שלימא יתיר מכלהו. ועם כל דא, לא זכה לאשתמשא ביה כמשה.
וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען. בגין דאתגזרו. דכל מאן דאתגזר, ירית ארעא. דהא לא ירית ארעא, אלא צדיק, וכל מאן דאתגזר, אקרי צדיק. דכתיב ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ. כל מאן דאתגזר, ונטיר האי את קיימא, אקרי צדיק. תא חזי מן יוסף, דכל יומוי לא אקרי צדיק, עד דנטיר ההוא ברית, את קיימא קדישא. כיון דנטר ליה, אקרי צדיק, יוסף הצדיק.

— 2 —
רבי שמעון הוה יתיב יומא חד, ורבי אלעזר בריה, ורבי אבא עמיה. א"ר אלעזר, האי קרא דכתיב, וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וגו'. מהו וארא, ואדבר מבעי ליה. אמר ליה, אלעזר ברי, רזא עלאה איהו.
תא חזי, אית גוונין דמתחזיין, ואית גוונין דלא מתחזיין. ואלין ואלין, אינון רזא עלאה דמהימנותא, ובני נשא לא ידעין ליה, ולא מסתכלין ביה. ואלין דמתחזיין, לא זכה בהו בר נש, עד דאתו אבהן, וקיימו עלייהו. ועל דא כתיב וארא, דחמו אינון גוונין דאתגליין.
ומאן גוונין דאתגליין. אינון דאל שדי, דאינון חיזו דגוונין עלאין, ואלין אתחזיין. וגוונין דלעילא, סתימין דלא אתחזיין, לא קאים איניש עלייהו, בר ממשה. ועל דא כתיב, ושמי יי' לא נודעתי להם, לא אתגליתי לון בגוונין עלאין. ואי תימא, דאבהן לא הוו ידעי בהו. אלא הוו ידעי, מגו אינון דאתגליין.
כתיב והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. והמשכילים יזהירו, מאן אינון משכילים. אלא דא הוא, ההוא חכם דיסתכל מגרמיה מלין, דלא יכילין בני נשא למללא בפומא, ואלין אקרון משכילים. יזהירו כזהר הרקיע, מאן הוא הרקיע. דא הוא רקיע דמשה, דקיימא באמצעיתא, והאי זהר דיליה, איהו סתים, ולא אתגלייא מגון דיליה קיימא על ההיא רקיעא דלא נהיר, דאתחזיין ביה גוונין, ואינון גוונין אע"ג דאתחזיין ביה, לא זהרי כזהרא בגין דאינון גוונין סתימין.
תא חזי, ארבע נהורין אינון. תלת מנייהו סתימין, וחד דאתגלייא: נהורא דנהיר. נהורא דזהרא. ואיהו נהיר כזהירו דשמיא בדכיו. נהורא דארגוונא, דנטיל כל נהורין. נהורא דלא נהיר אסתכל לגבי אלין, ונטיל לון. ואתחזיין אינון נהורין ביה, כעשישיתא, לקבל שמשא.
ואלין תלת דקאמרן, סתימין וקיימין על האי דאתגלייא. ורזא דא עינא. תא חזי, בעינא אית תלת גוונין, דאתגליין רשימין ביה, וכלהו לא מזדהרי, בגין דקיימי בנהורא דלא נהיר. ואלין אינון כגוונא דאינון סתימין דקיימי עלייהו. ואלין אינון דאתחזיין לאבהן, למנדע אינון סתימין דמזדהרין, מגו אלין דלא מזדהרי. ואינון דמזדהרי ואינון סתימין, אתגליין למשה, בההוא רקיעא דיליה. ואלין קיימי, על אינון גוונין דאתחזיין ביה בעינא.
ורזא דא סתים עינך, ואסחר גלגלך, ויתגליין אינון גוונין דנהרין, דמזדהרי, ולא אתייהיב רשו למיחמי, אלא בעיינין סתימין, בגין דאינון סתימין עלאין, קיימי על אינון גוונין דאתחזיין, דלא מזדהרי.
ועל דא קרינן, משה זכה באספקלריא דנהרא דקיימא על ההוא דלא נהרא. שאר בני עלמא, בההוא אספקלריא דלא נהרא. ואבהן הוו חמאן מגו אלין גוונין דאתגליין, אינון סתימין, דקיימי עלייהו דאינון דלא נהרין, וע"ד כתיב, וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, באינון גוונין דאתחזיין.
ושמי יי' לא נודעתי להם, אלין גוונין עלאין סתימין דזהרין, דזכה בהו משה לאסתכלא בהון. ורזא דא, דעינא סתים וגליא. סתים, חמי אספקלריא דנהרא, אתגלייא, חמי אספקלריא דלא נהרא. ועל דא, וארא, באספקלריא דלא נהרא, דאיהו באתגלייא, ביה כתיב ראיה. באספקלריא דנהרא דאיהו בסתימו, כתיב ביה ידיעה, דכתיב לא נודעתי. אתו רבי אלעזר ורבי אבא ונשקו ידוי. בכה רבי אבא, ואמר, ווי כד תסתלק מעלמא, וישתאר עלמא יתום מינך, מאן יכיל לאנהרא מלין דאורייתא.
פתח רבי אבא ואמר, ואמרתם כה לחי ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום. ואמרתם כה לחי, וכי דוד לא הוה ידע ביה בנבל, דאיהו אמר בגיניה, ואמרתם כה לחי, אלא, ההוא יומא, יומא טבא דר"ה הוה, וקב"ה יתיב בדינא על עלמא, ובגין קודשא בריך הוא קאמר, ואמרתם כה, לחי, לקשרא כה, לחי, דכל חיין ביה תליין. ואתה שלום, מאי ואתה, אתה מבעי ליה. אלא, ואתה כלא לקב"ה קאמר, בגין לקשרא קשרא דמהימנותא וכדקא יאות.
מכאן אוליפנא, דהא לבר נש חייבא, אסור לאקדמא ליה שלם, ואי אצטריך, יקדים ליה כדוד, דבריך ליה לקב"ה, ואתחזי דבגיניה קאמר. ואי תימא דרמאות הוה. לאו. דהא כל מאן דסליק ליה לקב"ה, ואתחזי דבגיניה קאמר, לאו רמאות הוא. ומאן דאקדים שלם לזכאה, כאילו אקדים ליה לקב"ה, כ"ש מר, דאיהו שלמא לעילא ותתא.

— 3 —
וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי יי' לא נודעתי להם. רבי חזקיה פתח, אשרי אדם לא יחשב ה' לו עון וגו'. כמה אינון בני נשא אטימין, דלא ידעין, ולא מסתכלן, על מה קיימין בעלמא. דהא קודשא ב"ה כד ברא עלמא, עבד ליה לבר נש בדיוקנא דיליה, ואתקין ליה בתקונוי, בגין דישתדל באורייתא, ויהך באורחוי.
דהא כד אתברי אדם, מעפרא דמקדשא דלתתא אתתקן וארבע סטרי דעלמא, אתחברו בההוא אתר דאקרי בי מקדשא. ואינון ארבע סטרין דעלמא, אתחברו בארבע סטרין, דאינון יסודין דעלמא, א"ש רו"ח ומי"ם ועפ"ר, ואתחברו ארבע סטרין אלין, בד' יסודין דעלמא, ואתקין מנייהו קב"ה חד גופא בתקונא עלאה. והאי גופא, אתחבר מתרין עלמין, מעלמא דא תתאה, ומעלמא דלעילא.
אר"ש, ת"ח, ד' קדמאי אינון רזא דמהימנותא. ואינון אבהן דכלהו עלמין. ורזא דרתיכא עלאה קדישא. ואינון ד' יסודין: א"ש רו"ח ומי"ם ועפ"ר. אלין אינון רזא עלאה. ומאינון נפקין, זה"ב וכס"ף ונחש"ת וברז"ל. ותחות אלין מתכאן אחרנין, דדמיין לון.
תא חזי. א"ש רו"ח ומי"ם ועפ"ר, אלין אינון קדמאי ושרשין דלעילא ותתא, ותתאין ועלאין עלייהו קיימין. ואלין אינון ארבע, לארבע סטרי עלמא, וקיימין בארבע אלין: צפו"ן, ודרו"ם, ומזר"ח, ומער"ב. אלין אינון ארבע סטרין דעלמא, וקיימין בארבע אלין. א"ש לסטר צפו"ן. רו"ח לסטר מזר"ח. מי"ם לסטר דרו"ם. עפ"ר לסטר מער"ב. וארבע אלין, בארבע אלין קטירין, וכלהו חד, ואלין עבדי ארבע מתכאן, דאינון זה"ב וכס"ף ונחש"ת וברז"ל הא אינון תריסר, וכלהו חד.
תא חזי, אש הוא בשמאלא, לסטר צפון, דהא אש, תוקפא דחמימותא ביה, ויבישו דיליה תקיף. וצפון בהפוכא דיליה הוא, ואתמזיג חד בחד ואיהו חד. מים לימינא, והוא לסטר דרום. וקודשא בריך הוא, לחברא לון כחדא, עביד מזגא דא כמזגא דא.
צפון איהו קר ולח, אשא חם ויבש. אחלף לון לסטר דרום. דרום, איהו חם ויבש. מים קרים ולחים. וקודשא בריך הוא מזיג לון כחד דנפקי מיא מדרום, ועאלין בגו צפון. ומצפון נגדי מיא. נפיק אשא מצפון, ועאל בתוקפא דדרום, ומדרום נפיק תוקפא דחמימותא לעלמא. בגין דקודשא בריך הוא אוזיף דא בדא, וכל חד וחד אוזיף לחבריה מדיליה כדקא חזי ליה. כגוונא דא רוח ומזרח, בגין דיוזיף כל חד לחבריה, ואתכליל דא בדא, לאתחברא כחד.
ת"ח, אשא מסטרא דא, מים מסטרא דא. ואינון מחלוקת. עאל רוח בינייהו, ואחיד לתרין סטרין. הדא הוא דכתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים. דהא אשא קאים לעילא בסטרא דא. ומים קיימי. רוחא אעיל בינייהו, ואחיד לתרין סטרין, ואפריש מחלוקת. עפר מיא קיימי עליה ורוחא ואשא ומקבלא מכלהו, בחילא דתלתא אלין דקיימי עלה.
ת"ח, רוח ומזרח. מזרח, חם ולח, רוח, חם ולח איהו, ובגיני כך, אחיד לתרין סטרין, דהא אש חם ויבש, ומים קרים ולחים, רוח איהו חם ולח, סטרא דאיהו חם, אחיד באשא. סטרא דאיהו לח, אחיד במיא. ועל דא אסכים בינייהו, ואפריש מחלוקת דאשא ומיא.
עפר איהו קר ויבש, וע"ד מקבל עליה כלהו, וכלהו עבדי ביה עבידתייהו, ומקבלא מכלהו, לאפקא בחיליהון מזונא לעלמא. בגין דבמערב אתאחיד עפרא, דאיהו קר ויבש. וסטרא דאיהו קר, אחיד בצפון דאיהו קר ולח, דהא קרירא אתאחיד בקרירא. בג"כ צפון אתאחיד במערב בסטרא דא. דרום דאיהו חם ויבש, בההוא יבישותא דיליה, אחיד ליבשותא דמערב בסטרא אחרא, ואתאחיד מערב בתרין סטרין.
וכן אתאחיד דרום במזרח, דהא חמימותא דדרום, אתאחיד ביה בחמימותא דמזרח. ומזרח אתאחיד בצפון דהא לחותא דיליה אתאחיד בלחותא דצפון. השתא אשתכח דרומי"ת מזרחי"ת. מזרחי"ת צפוני"ת. צפוני"ת מערבי"ת. מערבי"ת דרומי"ת וכלהו כלילן דא בדא, לאשתלשלא חד בחד.
כגוונא דא, צפון עביד דהבא. דמסטרא דתוקפא דאשא, אתעביד דהבא. והיינו דכתיב, מצפון זהב יאתה. דאש אתאחיד בעפר, ואתעביד דהבא. והיינו דכתיב, ועפרות זהב לו. ורזא דא, שנים כרובים זהב.
מים אתאחיד בעפר, וקרירותא בלחותא עביד כסף, השתא הא עפר אתאחיד בתרין סטרין, בזהב ובכסף, ואתייהיב בינייהו. רוחא אחיד למים, ואחיד לאש, ואפיק תרין כחד, דאיהו עין נחשת קלל. ועפר דקאמרן, כד איהו בלחודוי, ביבישו וקרירו דיליה, נפיק ברזל, וסימניך, אם קהה הברזל וגו'.
והאי עפר, אתאחיד בכלהו, וכלהו עבדין ביה כגוונא דלהון. ת"ח, בלא עפר, לית זהב וכסף ונחשת, דהא כל חד וחד אוזיף לחבריה מדיליה, לאתקשרא דא בדא. ואתאחיד עפר בכלהו, בגין דתרין סטרין אחידן ליה, אשא ומיא. ורוחא אתקריב ביה, בגין אלין תרין ועביד ביה עבידתא.
אשתכח, דכד אתחבר עפרא בהדייהו, עביד ואוליד עפרא אחרנין, כגוונא דלהון. כגוונא דזהב, אוליד עפרא סוספיתא ירוקא, דאיהו כגוונא דדהבא ממש. כגוונא דכסף, אוליד עופרת. כגוונא דנחשת עילאה, אוליד קסיטרא דאיהו נחשת זוטא. כגוונא דברזל, אוליד ברזל, וסימנך ברזל בברזל יחד.
תא חזי, אש רוח מים ועפר, כלהו אחידן דא בדא, ואתקשרן דא בדא. ולא הוי בהו פרודא. ועפר דא, כד איהו אוליד לבתר, לא מתקשרן דא בדא באינון עלאי, כמה דאת אמר, ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים, באלין הוי פרודא.
בגין דהא עפר, כד איהו אוליד בחילא דתלת עלאי, אפיק ארבעה נהרין, דתמן משתכחי אבני יקר, ובאתר חד אינון, דכתיב שם הבדלח ואבן השהם. ואלין אבני יקר אינון תריסר, ואינון לארבע סטרי עלמא, לקביל תריסר שבטין, דכתיב והאבנים תהיין על שמות בני ישראל שתים עשרה על שמותם. ואלין תריסר בקר, דאינון תחות ימא.
תא חזי, כל ארבעה סטרין עלאין דקאמרן, אף על גב דמתקשרן דא בדא, ואינון קיומא דלעילא ותתא, קיומא דעלמא יתיר רוח, בגין דכלא קיימא בגיניה, ונפשא לא קיימא אלא ברוחא, דאי גרע רוחא אפילו רגעא חדא, נפשא לא יכילת לאתקיימא, ורזא דא כתיב, גם בלא דעת נפש לא טוב. נפשא בלא רוחא לאו איהו טוב, ולא יכלא לאתקיימא.
ותא חזי, אינון תריסר דקאמרן, דאינון תריסר אבנין, אינון תריסר בקר, דתחות ימא. בגין כך, נטלו אינון תריסר נשיאים, כל הבקר לעלה שנים עשר פרים וגו'. וכלא רזא עלאה הוא, ומאן דישגח במלין אלין, ישגח ברזא דחכמתא עלאה, דעקר דכלא ביה.
אמר רבי שמעון, הא דאמר ר' חזקיה, דכד ברא קודשא בריך הוא לאדם, מעפרא דמקדשא דלתתא אתברי, מעפרא דמקדשא דלעילא אתייהיב ביה נשמתא. כמה דכד אתברי מעפרא דלתתא, אתחברו ביה תלת סטרא יסודי עלמא. הכי נמי כד אתברי מעפרא דלעילא, אתחברו ביה תלת סטרי יסודי עלמא, ואשתלים אדם. והיינו דכתיב, אשרי אדם לא יחשב יי' לו עון ואין ברוחו רמיה. אימתי לא יחשב יי' לו עון, בזמן דאין ברוחו רמיה.
תא חזי, משה אשתלים יתיר מאבהן, בגין דמליל עמיה קודשא בריך הוא, מדרגא עלאה יתיר מכלהו, ומשה פנימאה דבי מלכא עלאה הוה, ועל דא כתיב, וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וגו', והא אוקימנא מלי.

— 4 —
לכן אמר לבני ישראל אני יי' והוצאתי אתכם. רבי יהודה אמר, האי קרא אפכא הוא, דכתיב והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים בקדמיתא, ולבתר והצלתי אתכם מעבודתם, ולבתר וגאלתי אתכם, הוה ליה למימר מעיקרא וגאלתי אתכם, ולבתר והוצאתי אתכם. אלא, עקרא דכלא בקדמיתא, דבעא קב"ה לבשרא לון בשבחא דכלא בקדמיתא.
אמר רבי יוסי, והא שבחא דכלא, ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים, ואמר ליה לבתר. א"ל, בההוא זמנא, לית להו שבחא אלא יציאה. דחשיבי דלא יפקון מעבדותהון לעלמין, בגין דהוו חמאן תמן דכל אסירי דהוו בינייהו מקשרו לון בקשרא דחרשי, ולא יכלין לנפקא מבינייהו לעלמין. ובגין כך, מה דחביב עלייהו מכלא, אתבשרו ביה.
ואי תימא אע"ג דנפקו, הא דילמא יזלון בתרייהו לאבאשא לון, כתיב והצלתי אתכם מעבודתם. ואי תימא הא יפקון וישתזבון, ולא יהא לון פריקא, ת"ל וגאלתי אתכם בזרוע נטויה. ואי תימא לא יקבלם, הא כתיב ולקחתי. ואי תימא כשיקבלם לא יביאם לארץ, הא כתיב והבאתי אתכם וגו'.

— 5 —
(רעיא מהימנא) ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני יי' אלהיכם וגו'. פקודא דא קדמאה דכל פקודין. ראשיתא קדמאה דכל פקודין, למנדע ליה לקב"ה בכללא. מאי בכללא. למנדע דאית שליטא עלאה, דאיהו רבון עלמא, וברא עלמין כלהו, שמיא וארעא וכל חיליהון. ודא איהו בכללא. וסופא דכלא בפרט, למנדע ליה בפרט.
וכלל ופרט איהו רישא וסופא רזא דכר ונוקבא כחדא, ואשתכח בר נש בהאי עלמא, דאתעסק בכלל ופרט, בר נש בהאי עלמא איהו כלל ופרט. תקונא דהאי עלמא, איהו כלל ופרט. בג"כ, ראשיתא דכלא, למנדע דאית שליט ודיין על עלמא, ואיהו רבון כל עלמין. וברא ליה לבר נש מעפרא, ונפח באפוי נשמתא דחיי, ודא איהו באורח כלל.
כד נפקו ישראל ממצרים, לא הוו ידעי ליה לקב"ה, כיון דאתא משה לגבייהו, פקודא קדמאה דא אוליף לון, דכתיב, וידעתם כי אני יי' אלהיכם המוציא אתכם וגו'. ואלמלא פקודא דא, לא הוו ישראל מהימנין, בכל אינון נסין וגבורן דעבד לון במצרים. כיון דידעו פקודא דא באורח כלל, אתעבידו להון נסין וגבורן.
ולסוף מ' שנין, דקא אשתדלו בכל אינון פקודין דאורייתא, דאוליף לון משה, בין אינון דמתנהגי בארעא בין אינון דמתנהגי לבר מארעא, כדין, אוליף לון באורח פרט. הה"ד וידעת היום והשבות אל לבבך, היום דייקא, מה דלא הוה רשו מקדמת דנא. כי יי' הוא האלהים, דא באורח פרט, במלה דא, כמה רזין וסתרין אית בה. ודא, וההוא דקדמיתא, כלא מלה חדא, דא בכלל, ודא בפרט.
ואי תימא, הא כתיב, יראת יי' ראשית דעת. תירוצא, דא באורח פרט, למנדע מאן איהו יראת יי'. ואע"ג דאית ליה לבר נש לדחלא מניה, עד לא ינדע, אבל הכא כתיב ראשית דעת, למנדע ליה דהא איהו ראשיתא, למנדע ליה באורח פרט.
בגין כך, פקודא קדמאה למנדע ליה לקב"ה בכלל ופרט, ברישא ובסופא. ורזא דא אני ראשון ואני אחרון. אני ראשון בכלל, ואני אחרון בפרט. וכלא בכללא חדא, ורזא חדא. כיון דינדע דא בכלל, ישלים כל שייפוי. ומאן אינון. רמ"ח פקודין, דאינון רמ"ח שייפין דבר נש. כיון דאשתלים בהו על האי בכלל, כדין ינדע באורח פרט, דדא איהו אסוותא לכלהו, וינדע כל יומי שתא, דמתחברן למיהב אסוותא לכל שייפין.
ואי תימא, כל יומי שתא, היך יהבין אסוותא לכל שייפין. ודאי הכי הוא עילא ותתא, שתא ויומי דיליה, יהבין אסוותא לכל שייפין עילא ותתא, דשייפין אריקו ברכאן ליומי שתא כדין אסוותא וחיין תליין עלן מלעילא, ואתמליין מכלא. מאן גרים לון. יומי שתא.
אוף הכי נמי לתתא, כד בר נש ישלים גופיה באינון פקודין דאורייתא לית לך כל יומא דלא אתייא לאתברכא מניה, וכד אינון אתברכאן מניה, כדין חיין ואסוותא תליין עליה מלעילא. מאן גרים ליה. אינון יומי שתא. יומי שתא, כמה דאתברכאן מלעילא מרזא דאדם. הכי נמי אתברכאן מתתא מרזא דאדם.
זכאין אינון ישראל בהאי עלמא, באלין פקודין דאורייתא, דאקרון אדם, דכתיב. אדם אתם. אתם קרויים אדם, ועכו"ם לא אקרון אדם. ובגין דישראל אקרי אדם, אית לון לאשתדלא באינון פקודין דאורייתא, למהוי כלא חד, ברזא דאדם.
כד יהב קב"ה אורייתא לישראל על טורא דסיני, מלה קדמאה איהו אנכי, אנכי סלקא לרזין סגיאין. והכא איהו רזא דפקודא קדמאה, למנדע ליה בכללא. בגין דכתיב אנכי, הא קא רמיז, דאית אלהא שליטא עלאה על עלמא, כד"א כי יי' אלהיך אש אוכלה הוא, פקודא קדמאה בכלל. בפרט: בגין דכתיב, ה' אלהיך דא פרט, ודא כלל ופרט, פקודא קדמאה, דאצטריך למנדע ברישא ובסופא, כמה דאוקימנא. (ע"כ רעיא מהימנא).

— 6 —
וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח. מאי מקוצר רוח. א"ר יהודה, דלא הוו נפישי, ולא הוו לקיטי רוחא. א"ר שמעון, מקוצר רוח: דעד לא נפק יובלא, למיהב לון נפישו. ורוח בתראה, עד לא שלטא למעבד נימוסי, וכדין הוה עאקו דרוחא. ומאן איהו. רוח בתראה דקאמרן.

— 7 —
ת"ח, כתיב הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים, מאי ואני ערל שפתים. והא בקדמיתא כתיב לא איש דברים אנכי וגו' כי כבד פה וכבד לשון אנכי, וקב"ה הוה אותיב ליה, מי שם פה לאדם וגו', והוא אמר ואנכי אהיה עם פיך, ס"ד דלא הוה כן, והשתא אמר ואני ערל שפתים, אי הכי, אן הוא מלה דאבטח ליה קב"ה בקדמיתא.
אלא רזא איהו, משה קלא, ודבור דאיהו מלה דיליה, הוה בגלותא, והוה איהו אטים לפרשא מלין, ובגין דא אמר, ואיך ישמעני פרעה, בעוד דמלה דילי איהי בגלותא דיליה, דהא לית לי מלה. הא אנא קלא מלה גרע, דאיהי בגלותא, וע"ד, שתף קב"ה לאהרן בהדיה.
ת"ח, כל זמנא דדבור הוה בגלותא, קלא אסתלק מניה, ומלה הוה אטים בלא קול, כד אתא משה, אתא קול. ומשה הוה קול בלא מלה, בגין דהוה בגלותא, וכל זמנא דדבור הוה בגלותא, משה אזיל קלא בלא דבור, והכי אזיל עד דקריבו לטורא דסיני, ואתיהיבת אורייתא, ובההוא זמנא, אתחבר קלא בדבור, וכדין מלה מליל, הה"ד, וידבר אלהים את כל הדברים האלה. וכדין, משה אשתכח שלים במלה כדקא יאות, קול ודבור כחדא בשלימו.
ועל דא משה אתרעים, דמלה גרע מניה, בר ההוא זמנא דמלילת לאתרעמא עלוי, בזמנא דכתיב, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, מיד וידבר אלהים אל משה. תא חזי דהכי הוא דשרא מלה למללא ופסק לה, בגין דעד לא מטא זמנא דכתיב וידבר אלהים וגו'. ופסק ואשלים קלא, הה"ד ויאמר אליו אני ה'. בגין דדבור הוה בגלותא, ולא מטא זמנא למללא.
בגיני כך, משה לא הוה שלים מלה בקדמיתא, דאיהו קול, ואתי בגין דבור, לאפקא ליה מן גלותא. כיון דנפק מן גלותא, ואתחברו קול ודבור כחדא בטורא דסיני, אשתלים משה ואתסי, ואשתכח כדין קול ודבור כחדא בשלימו.
תא חזי, כל יומין דהוה משה במצרים, דבעא לאפקא מלה מן גלותא, לא מליל מלה, דאיהו דבור. כיון דנפק מן גלותא, ואתחבר קול בדבור, ההוא מלה דאיהו דבור, אנהיג ודבר לון לישראל, אבל לא מליל, עד דקריבו לטורא דסיני, ופתח באורייתא, דהכי אתחזי. ואי תימא, כי אמר אלקים פן ינחם העם, לא כתיב כי דבר, אלא כי אמר, דאיהו רעותא דלבא בחשאי, והא אוקימנא.
וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה'. ר' יהודה פתח, קמתי אני לפתוח לדודי ודודי חמק עבר וגו'. קמתי אני לפתוח לדודי, דא קלא. תא חזי, כנסת ישראל כד איהי בגלותא, קלא אסתלק מינה, ומלה אשתכך מינה, כמד"א נאלמתי דומיה. ואי אתער מלתא, מה כתיב, ודודי חמק עבר, דהא קלא אסתלק מינה, ופסקא מלה. ועל דא וידבר אלהים אל משה, שריאת למללא, ופסק ושתיק. לבתר אשלים קלא ואמר ויאמר אליו אני ה'.
וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב, ביעקב תוספת וא"ו, דאיהו שלימו דאבהן, כמה דאת אמר, אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, ביעקב תוספת וא"ו. אמר רבי יוסי, אי הכי, הא כתיב אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, הא ביצחק תוספת וא"ו.
אמר ליה, שפיר הוה, בגין דיעקב הוה קיים, ואכליל ליה ליעקב ביצחק, דאתחשכו עינוי, והוה כמת, דהא בעוד דב"נ איהו קיים בהאי עלמא, לא אדכר עלוי שמא קדישא, ועל דא אכליל ליה ביצחק. השתא דמית יעקב, אתא מלה באתריה. הה"ד וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב, בתוספת ו'.
באל שדי: אתחזינא להו, מגו אספקלריא דלא נהרא. ולא אתחזינא מגו אספקלריא דנהרא. ואי תימא דהא אשתמשו בנוקבא בלחוד ולא יתיר. תא חזי, דלא אתפרשן לעלמין, הה"ד וגם הקימותי את בריתי אתם, דהא ברית אתחבר עמה.
מקב"ה אית ליה לבר נש למילף, דהא איהו קאמר דלא פריש לון, דכתיב באל שדי, וכתיב וגם הקימותי את בריתי אתם, בגין לקיימא קיומא ביחודא חד, וגם הקימותי את בריתי אתם וגו'. הא אתמר, מאן דזכי לברית, ירית לארעא.

— 8 —
רבי חייא ורבי יוסי, הוו שכיחי יומא חד קמיה דרבי שמעון, פתח רבי שמעון ואמר, גורו לכם מפני חרב כי חמה עונות חרב למען תדעון שדון. שדין כתיב. גורו לכם מפני חרב, מאן חרב. דא חרב נוקמת נקם ברית, דהא האי חרב קאים לאסתכלא מאן דמשקר בברית, דכל מאן דמשקר בברית, נוקמא דנקמין מניה, האי חרב הוא.
הדא הוא דכתיב, כי חמה עונות חרב. מאי טעמא. בגין דמאן דמשקר בברית, פריש תיאובתא, ולא נטיל מאן דנטיל, ולא יהיב לאתריה, דהא לא אתער לגביה אתריה. וכל מאן דנטיר ליה להאי ברית, איהו גרים לאתערא להאי ברית לאתריה. ואתברכאן עלאין ותתאין.
מאן אתער האי ברית לאתריה. כד אשתכחו זכאין בעלמא. מנא לן, מהכא, דכתיב וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם. מאי מגוריהם. כמה דאת אמר גורו לכם מפני חרב. בגין דאיהו אתר, דאשדי מגור בעלמא, ועל דא גורו לכם מפני חרב.
אשר גרו בה, מיומא דאתקריבו לגבי קודשא בריך הוא, דחילו בה דחילו, ודחילו עלאה בה למיטר פקודוי. דאי בהאי לא ישדי דחילו על רישיה דבר נש, לא דחיל ליה לקודשא בריך הוא לעלמין בשאר פקודוי.
תא חזי, באתערותא דלתתא, כד אתערו ישראל לגבי קודשא בריך הוא, וצווחו לקבליה, מה כתיב, ואזכור את בריתי, דהא בברית הוי זכור. וכדין אתער תיאובתא, לאתקשרא כלא בקשורא חד. כיון דהאי ברית אתער, הא קשורא דכלא אתער. ואזכור את בריתי, לאזדווגא ליה באתריה. ועל דא, לכן אמור לבני ישראל אני ה'.

— 9 —
וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים. ר' יוסי אמר, אל בני ישראל לדברא לון בנחת כדקא חזי, ואל פרעה: לאנהגא ביה יקר, ואוקמוה.
אמר רבי ייסא, אמאי סמיך הכא אלה ראשי בית אבותם. אלא, אמר ליה קב"ה, דברו לון לבני ישראל בנחת, דאע"ג דאינון יתבי בפולחנא קשיא, מלכין בני מלכין אינון. ובגין כך, כתיב, אלה ראשי בית אבותם אלין דאת חמי, רישי בית אבהן אינון.
א"ר חייא, דכלהו לא שקרו נימוסיהון, ולא אתערבו בעמא אחרא אלין אינון דקיימו בדוכתייהו קדישא, ולא שקרו לאתערבא בהו במצראי. אמר רבי אחא, בגין לאייתאה למשה ולאהרן, דאינון אתחזון לאפקא להו לישראל, ולמללא לפרעה, ולרדאה ליה בחוטרא, בגין דבכל רישיהון דישראל, לא אשתכח כוותייהו.
תא חזי, ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה ותלד לו את פינחס אלה ראשי אבות הלוים. וכי אלה ראשי, והא הוא בלחודוי הוה. אלא, בגין דפינחס קיים כמה אלפין ורבוון מישראל, והוא קיים לראשי אבהן, כתיב ביה אלה.
תו, ותלד לו את פינחס אלה ראשי, אובדא דרישי דליואי אשתכח ביה, ומה דאינון גרעו ואתוקדו, הוא אשלים, ורווח כהונתא דילהון, ושריא ביה טסטוקא דתרווייהו. אובדא דרישי דליואי אשתכח ביה, ומאן נינהו. נדב ואביהוא. אינון פרישו את קיימא מאתריה, והוא אתא וחבר לון. בגין כך, אתייהיב ליה ירותא, ורוחא דתרווייהו. ואדכר הכא על מה דלהוי לבתר.
ואי תימא, אמאי אדכר הכא פינחס. אלא חמא קודשא בריך הוא לאהרן, בשעתא דאמר ואזכור את בריתי, דזמינין תרין בנוהי דאהרן לאפגמא ליה להאי ברית, והשתא דקא משדר ליה למצרים, בעא לאעברא ליה לאהרן, דלא למיהך בשליחותא דא. כיון דחמא קודשא בריך הוא, דקאים פינחס וקיים ליה להאי ברית באתריה, ואתקין עקימא דילהון, מיד הוא אהרן ומשה. אמר קב"ה, השתא הוא אהרן, איהו אהרן דקדמיתא.
הוא אהרן ומשה אשר אמר ה' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים וגו'. הוא אהרן ומשה. הם אהרן ומשה מבעי ליה. אלא, לאכללא דא בדא, רוחא במיא. הוא משה ואהרן: לאכללא מיא ברוחא, ועל דא כתיב הוא, ולא הם.

— 10 —
רבי אלעזר ורבי אבא, הוו שכיחי ליליא חד בבי אושפיזייהו בלוד, קמו לאשתדלא באורייתא. פתח רבי אלעזר ואמר, וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים. האי קרא הכי מבעי ליה. וידעת היום כי ה' הוא האלהים והשבות אל לבבך. תו, והשבות אל לבך מבעי ליה.
אלא, אמר משה, אי את בעי למיקם על דא, ולמנדע כי ה' הוא האלהים, והשבות אל לבבך וכדין תנדע ליה. לבבך: יצר טוב ויצר רע, דאתכליל דא בדא, ואיהו חד, כדין תשכח כי ה' הוא האלהים, דהא אתכליל דא בדא, ואיהו חד. ועל דא והשבות אל לבבך, למנדע מלה.
תו אמר רבי אלעזר, חייבין עבדין פגימותא לעילא. מאי פגימותא. דשמאלא לא אתכליל בימינא. דיצר רע לא אתכליל ביצר טוב, בגין חובייהו דבני נשא. ופגימו לא עבדי, אלא לון ממש, הדא הוא דכתיב, שחת לו לא בניו מומם. כביכול עבדי ולא עבדי. עבדי: דלא יתמשך עלייהו ברכאן דלעילא, כמה דאת אמר ועצר את השמים ולא יהיה מטר. ולא עבדי: דהא שמיא נטלי לון לגרמייהו ברכאן מאי דאצטריך, ולא נטלי לאמשכא לתתא. ודאי מומם דאינון חייבין איהו.
תו, לו בו', דלא אתכליל ימינא בשמאלא, בגין דלא יתמשכון ברכאן לתתא. לא באל"ף, דהא לא נטלי לאתמשכא לתתאי. מאן גרים דא. בגין דחייבין מפרישין יצר רע מיצר טוב, ומתדבקין ביצר רע.
תא חזי יהודה אתי מסטרא דשמאלא, ואתדבק בימינא, בגין לנצחא עמין, ולתברא חיליהון. דאי לא אתדבק בימינא, לא יתבר חיליהון. ואי תימא אמאי בימינא, והא שמאלא אתער דינין בעלמא.
אלא רזא דא, בשעתא דקודשא בריך הוא דן להו לישראל, לא דן להו אלא מסטרא דשמאלא, בגין דיהא דחי לון בשמאלא, ומקרב בימינא. אבל לשאר עמין, דחי לון בימינא, ומקרב לון בשמאלא. וסימניך גר צדק, דחי לון בימינא, כמה דכתיב, ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב. מקרב לון בשמאלא, כמה דאמרן.
בגיני כך, יהודה דאיהו מסטר שמאלא, אתדבק בימינא, ומטלנוי לימינא. ואינון דעמיה אתחברו כלהו לימינא. יששכר דלעי באורייתא, דאיהי ימינא, דכתיב, מימינו אש דת למו. זבולון דאיהו תמיך אורייתא, ימינא, כד"א שוק הימין. וע"ד יהודה אתקשר מסטרא דא ודא. צפון במים, שמאלא בימינא.
ראובן דחטא לגבי אבוי, שרא בימינא, ואתקשר בשמאלא, ואתדבק ביה. וע"ד, אינון דאשתכחו עמיה, אינון שמאלא. שמעון דאיהו שמאלא מסטרא דשור, דכתיב, ופני שור מהשמאל. גד שוקא שמאלא, כתיב גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב. הכא, אתדבק דרום באשא, ימינא בשמאלא.

— 11 —
וע"ד הא דאמרן והשבות אל לבבך, לאכללא לון כחדא, שמאלא בימינא. כדין תדע כי ה' הוא האלהים. א"ר אבא ודאי הכי הוא, והשתא ידיעא, הוא אהרן ומשה, הוא משה ואהרן, רוחא במיא, ומיא ברוחא, למהוי חד. וע"ד כתיב הוא.
ר' אבא פתח ואמר, ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. כהאי גוונא הכא אתרמיז יחודא קדישא, ואזהרה הוא לבר נש, ליחדא שמא קדישא כדקא יאות, ברחימו עלאה. בכל לבבך: דא ימינא ושמאלא דאקרי יצר טוב ויצר רע. ובכל נפשך: דא נפש דוד, דאתיהיבת בינייהו. ובכל מאדך לאכללא לון לעילא באתר דלית ביה שעורא. הכא הוא יחודא שלים למרחם ליה לקב"ה כדקא יאות.
תו, ובכל מאדך: דא יעקב, דאיהו אחיד לכל סטרין, וכלא הוא יחודא שלים כדקא יאות, בגיני כך, הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן, כלא הוא חד בלא פרודא.

— 12 —
כי ידבר אליכם פרעה לאמר. רבי יהודה פתח ואמר, מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי. וכתיב, חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך. תא חזי, דוד איהו מלכא דישראל, ואצטריך למידן עמא, לדברא לון לישראל, כרעיא דמדבר עאניה דלא יסטון מאורחא דקשוט. הא בלילה כתיב, חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך. ואיהו אתעסק באורייתא ובתושבחן דקודשא בריך הוא, עד דאתי צפרא.
ואיהו אתער צפרא, כמה דכתיב, עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר. כד אתי יממא, אמר האי קרא, מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי. מאי כל היום היא שיחתי. אלא, מכאן אוליפנא, דכל מאן דישתדל באורייתא, לאשלמא דינא על בורייה, כאילו קיים אורייתא כלא. בג"כ, כל היום היא שיחתי.
תא חזי, ביומא אשתדל באורייתא, לאשלמא דינין. בליליא, אשתדל בשירין ותושבחן, עד דאתי יממא. מ"ט. כל יומא אתעסק לאשלמא דינין, בגין לאכללא שמאלא בימינא. בליליא, בגין לאכללא דרגא דליליא ביממא.
ותא חזי, ביומי דדוד מלכא, הוה מקרב כל אינון חיתו שדי, לגבי ימא. כיון דאתא שלמה, נפק ימא ואתמלי, ואשקי להו. הי מנייהו אתשקיין בקדמיתא. הא אוקמוה. אלין תנינייא רברבין עלאין, דכתיב בהו, ומלאו את המים בימים.

— 13 —
א"ר אלעזר, בסטרא ימינא עלאה, נפקין תליסר מבועין עלאין, נהרין עמיקין, אלין סלקין, ואלין נחתין, עייל כל חד בחבריה. חד אפיק רישיה, ואעיל ליה בתרין גופין, חד גופא דנהרא נטיל מימין לעילא, אפריש לתתא אלף יאורין, נפקין לארבע סטרין.
מאינון נהרין מבועין תליסר, מתפרשן תליסר יאורין, עאלין ונטלי מיא, ארבע מאה ותשעין ותשעה יאורין ופלגא, מסטרא דא. וארבע מאה ותשעין ותשעה יאורין ופלגא, מסטרא דא בשמאלא. אשתאר פלגא מכאן, ופלגא מכאן, ואתעביד חד. דא אעיל בין יאורין, ואתעביד חויא.
רישא: סומקא כורדא. קשקשוי: תקיפין כפרזלא. גדפוי: גדפין שטאן ואתפרשן לכל אינון יאורין. כד סליק זנביה, מחי ובטש לשאר נונין, לית מאן דיקום קמיה.
פומיה: מלהטא אשא. כד נטיל בכל אינון יאורין, מזדעזען שאר תנינייא, וערקין ועאלין בימא. חד לשבעין שנין רביץ לסטרא דא. וחד לשבעין שנין רביץ לסטרא דא. אלף יאורין חסר חד אתמליין מניה. דא תנינא, רביץ בין אינון יאורין.
כד נטיל, נפק חד פסותא דאשא בקליפין, כלהו קיימין וזעפין בזעפוי, מתערבין אינון יאורין לעין תכלא אוכמא. וגלגלין נטלין לארבע סטרי דעלמא. זקיף זנביה, מחי לעילא, מחי לתתא, כלא ערקין קמיה.
עד דלסטר צפון, קם חד שלהובא דאשא, וכרוזא קרי, אזדקפו סבתין אתבדרו לד' זויין, הא אתער מאן דשוי קולא, על אנפוי דתנינא, כמה דאתמר, ונתתי חחים בלחייך וגו'. כדין כלהו אתבדרון. ונקטין ליה לתנינא, ונקבי אנפוי בסטר עלעוי, ועאלין ליה לנוקבא דתהומא רבא, עד דאתבר חיליה, כדין אהדרו ליה לנהרוי.
חד לשבעין שנין עבדין ליה כדין, בגין דלא יטשטש אתרין דרקיעין וסמכייהו. ועלייהו כלא אודן, ומברכאן ואמרין, בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו.
תנינייא עלאין לעילא קיימין אינון דמתברכאן, כמד"א ויברך אותם אלהים. אלין שלטין על כל שאר נונין, דכתיב ומלאו את המים בימים. ועל דא כתיב, מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית.

— 14 —
(תוספתא) אשכול הכופר דודי לי. אשכול: דא אימא עלאה. מה אשכול מתקשט בכמה עלין בכמה זמורות לישראל דאכלין ליה, הכי שכינתא עלאה, מתקשטת בכמה קשוטין דשמנה כלים, מכמה קרבנין, מכמה מיני תכשיטין דכפרה לבנהא, ואיהי קמת בהון קמי מלכא, ומיד וראיתיה לזכור ברית עולם. ויהיבת לן שאילתין דילה, באלין ברכאן דתקינו רבנן בצלותא, למשאל קמי מלכא.
בההוא זמנא, כל דינין דשכינתא תתאה, דאיהי דוד"י אדנ"י, מתהפכן לרחמי, כגוונא דא ידו"ד, לקיים אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, ידו"ד. אם יאדימו כתולע. דוד"י. כצמר יהיו, ידו"ד. כל דינין דדא, מתלבנין משכינתא עלאה.
ואיהי שכינתא דוד"י, להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים. ואוקמוה רבנן, דמהפכא זמנין רחמי, זמנין דינא פעמים אנשים, פעמים נשים. זמנין דינא, כגוונא דא דוד"י. זמנין רחמי, כגוונא דא ידו"ד. דהא איהו מסטרא דאילנא דחיי, כל דינין מתהפכין לרחמי. ומסטרא דעץ הדעת טוב ורע, כל רחמי מתהפכן לדינא, למידן בהו לאינון דעברי על פתגמי אורייתא.
ועץ דא בעלמא דאתי, דאיהו בינה, כל שמהן דדינא מתהפכין בה רחמי, ובגין דא אוקמוה רבנן, לא כהעולם הזה העולם הבא. ובגין דא, בינה, איהי להט החרב המתהפכת, דמתהפכת מדינא לרחמי לצדיקים, למיהב לון אגרא בעלמא דאתי. מלכות, להט החרב המתהפכת, מרחמי לדינא, למידן בה לרשיעייא בעלמא דין.
אבל מעץ הדעת טוב ורע, דאיהו כגוונא דמטה, זמנין דמהפכין הנשים לשדות, אנשים לשדים. ובגין דא, ויגד יעקב לרחל. ובגין דא, אוקמוה רבנן, דלית ליה לבר נש לשמשא עם אתתיה, עד דמספר עמה, שמא נתחלפה לו בשידה. בגין דלהט בעץ הדעת טוב ורע, מתהפכת מטוב לרע, ואי תימא דמכשפי פרעה, דכתיב ויעשו כן החרטומים בלטיהם. הוו מהפכין אינון מטות דלהון לנחשין. ומסטרא דאלין הפוכן יכלין לאתהפכא. (ע"כ תוספתא).

— 15 —
ואמרת אל אהרן קח את מטך. מאי טעמא מטה אהרן, ולא מטה משה. אלא, ההוא דמשה איהו קדישא יתיר, דאתגליף בגנתא עלאה בשמא קדישא, ולא בעי קודשא בריך הוא לסאבא ליה באינון חוטרין דחרשיא. ולא עוד, אלא לאכפייא לון לכל אינון דאתיין מסטרא דשמאלא, בגין דאהרן אתא מימינא, ושמאלא אתכפייא בימינא.
רבי חייא שאיל לרבי יוסי, הא גלי קמי קודשא בריך הוא, דאינון חרשין יעבדון תנינייא, מאי גבורתא איהו למעבד קמי פרעה תנינייא. א"ל, בגין דמתמן הוא שירותא לאלקאה, ומשירותא דתנינא שארי שולטניה, כדין, חדו כולהו חרשי, דהא ריש חכמתא דנחש דילהון הכי הוה. מיד אתהדר ההוא תנינא דאהרן לאעא יבישא, ובלע לון.
וע"ד תווהו, וידעו דשולטנא עלאה אית בארעא, דאינון חשיבו, דהא לתתא, בר מנייהו לא אית שלטנא למעבד מידי, כדין, ויבלע מטה אהרן, מטה אהרן דייקא, דאתהדר לאעא ובלע לון.
וע"ד עבד אהרן תרין אתין, חד לעילא, וחד לתתא. חד לעילא, תנינא עלאה דשלטא על אינון דלהון. חד לתתא, דשליט אעא על תנינא דילהון. ופרעה חכים הוה מכל חרשוי, ואסתכל דשלטנא עלאה שליט על ארעא, שליט לעילא שליט לתתא.
אמר רבי יוסי, אי תימא, חרשיא כל מה דעבדין לאו איהו אלא בחיזו דעינא, דהכי אתחזי, ולא יתיר, קא משמע לן ויהיו דייקא, דכתיב ויהיו לתנינים. ואמר רבי יוסי, אפילו אינון תניניא דילהון אהדרו למהוי אעיו, ואעא דאהרן בלע לון.
כתיב, הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו. מתמן שרותא לתתא בשולטנא דילהון. אבל חכמתא דילהון, לתתא מכלהו דרגין איהו.
תא חזי, חכמתא דילהון בדרגין תתאין, לאכפיין לון לאלין דרגין בדרגין עלאין, רישי שולטנותהון ועקרא דילהון, לתתא מההוא תנינא, ומשתלשלן בתנינא, דהא מתמן נטיל חילא דרגא עלאה דילהון. משמע דכתיב, אשר אחר הרחים.
רבי חייא, הוה יתיב יומא חדא, אבבא דתרעא דאושא. חמא ליה לרבי אלעזר חד קטפירא טאסא גביה, אמר ליה לרבי אלעזר, משמע, דאפילו באורחך כלא תאיבין למהך אבתרך. אהדר רישא וחמא ליה. אמר, ודאי שליחותא אית גביה. דהא קודשא בריך הוא בכלא עביד שליחותיה, וכמה שליחין אית ליה לקודשא בריך הוא, דלא תימא מלין דאית בהו רוחא בלחודייהו, אלא אפילו אינון מלין דלית בהו רוחא.
פתח ואמר, כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה. כמה אית ליה לבר נש לאזדהרא מחובוי, דלא יחטא קמי קודשא בריך הוא. ואי יימא מאן יסהיד ביה. הא אבני ביתיה ואעי ביתיה יסהידו ביה. ולזמנין דקודשא בריך הוא הוא עביד בהו שליחותא. תא חזי חוטרא דאהרן, דאיהו אעא יבישא, קודשא בריך הוא שירותא דנסין עבד ביה, ותרי שליחותי ביה אתעבידו. חד דאיהו אעא יבישא ובלע לאינון תנינייא דילהון. וחד דהא לשעתא אתהדר ברוחא ואתעביד בריה.
אמר רבי אלעזר, תפח רוחיהון, דאינון דאמרין, דלא זמין קודשא בריך הוא לאחייא מתייא, והיך יתעביד מנייהו בריה חדתא. ייתון ויחמון אינון טפשאין חייביא, רחיקין מאורייתא, רחיקין מניה, בידיה דאהרן הוה חוטרא, אעא יבישא, וקודשא בריך הוא לפום שעתא אהדר ליה בריה, משניא ברוחא וגופא. אינון גופין, דהוו בהו רוחין ונשמתין קדישין, ונטרו פקודי אורייתא, ואשתדלו באורייתא יממא ולילי, וקודשא בריך הוא טמיר לון בעפרא. לבתר, בזמנא דיחדי עלמא, על אחת כמה וכמה דיעבד להו בריה חדתא.
אמר רבי חייא, ולא עוד, אלא דההוא גופא דהוה, יקום. משמע דכתיב, יחיו מתיך, ולא כתיב יברא, משמע דבריין אינון אבל יחיו. דהא גרמא חד, ישתאר מן גופא תחות ארעא, וההוא לא אתרקב ולא אתבלי בעפרא לעלמין, ובההוא זמנא, קודשא בריך הוא ירכך ליה, ויעביד ליה כחמירא בעיסה, ויסתלק ויתפשט לארבע זויין ומניה ישתכלל גופא וכל שייפוי. וקודשא בריך הוא יהיב ביה רוחא לבתר. אמר ליה רבי אלעזר הכי הוא. ותא חזי, ההוא גרמא במה אתרכך. בטל. דכתיב, כי טל אורות טלך וגו'.

— 16 —
ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים על נהרותם על יאוריהם ועל אגמיהם ועל כל מקוה מימיהם ויהיו דם וגו'. אמר רבי יהודה, האי קרא אית לאסתכלא ביה, והיך יכיל למהך לכל הני אתרי. ותו, דהא כתיב וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור. את היאור כתיב, ואת אמרת על מימי מצרים על נהרותם על יאוריהם ועל אגמיהם.
אלא, מימי מצרים נילוס הוה. ומתמן אתמליין כל אינון שאר אגמין ויאורין ומבועין וכל מימין דילהון. ועל דא, אהרן לא נטה למחאה אלא לנילוס בלחודוי. ותא חזי דהכי הוא, דכתיב ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור.
אמר רבי אבא, תא חזי, מיין תתאין מתפרשאן לכמה סטרין, ומיין עלאין מתכנשי בבי כנישו מיא, דכתיב, ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד. וכתיב ולמקוה המים קרא ימים. האי קרא אוקמוה. ותא חזי, ההוא רקיעא דאית ביה שמשא וסיהרא כוכבייא ומזלי, דא איהו בי כנישות מיא רבא, דהוא נטיל כל מיין, ואשקי לארעא, דהיא עלמא תתאה, כיון, דנטל מיא בדר לון, ופליג לון לכל עיבר, ומתמן אתשקיין כלא.
ובזמנא דדינא שריא, עלמא תתאה לא ינקא מן ההוא רקיעא, וינקא מסטר שמאלא, וכדין אקרי חרב לה' מלאה דם. ווי לאינון דינקין כדין מינה, ואתשקיין מינה, דבההוא זמנא ימא ינקא מתרין סטרין, הוה אתפלג לתרין חולקין, חוור וסומק. וכדין שדי ליאורא חולקא דמצרים, ואלקי לעילא ואלקי לתתא. ועל דא שתאן ישראל מיא. ומצראי דמא.
אי תימא בגין גיעולא הוה ולא יתיר. תא חזי, שתאן דמא ועאל למעייהו, ואסתלק ובקע, עד דהוו מזבנין לון ישראל מיא בממונא, וכדין שתאן מיא. בגיני כך שירותא לאלקאה לון הוה דמא.
רבי יצחק פתח האי קרא, ארוממך אלהי המלך ואברכה שמך לעולם ועד. תא חזי, דוד לקביל דרגא דיליה קאמר, דכתיב אלהי דידי. בגין דבעא לסלקא שבחיה, ולאעלא ליה לנהורא עלאה, לאתערבא דא בדא, למהוי כלא חד. בגיני כך, ארוממך אלהי המלך וגו'.
דתנינן, כל יומוי דדוד, אשתדל לאתקנא כורסיה, ולאנהרא אנפהא, בגין דיגין עליה ואיתנהיר תדיר נהורא תתאה בנהורא עלאה, למהוי כלא חד. וכד אתא שלמה, אשכח עלמא שלים, וסיהרא דאתמליא, ולא אצטריך לאטרחא עלה לאנהרא.
ת"ח, בשעתא דבעי קב"ה למיסב נוקמין מעמין עובדי ע"ז, אתער שמאלא, ואתמליא סיהרא מההוא סטרא דמא. וכדין, נבעין מבועין ונחלין דלתתא, כל אינון דלסטר שמאלא דמא. וע"ד, דינא דילהון דמא.
ת"ח, כד האי דמא אתער על עמא, ההוא דמא דקטולין איהו דיתער עלייהו עמא אחרא וקטיל לון. אבל במצרים, לא בעא קב"ה לאייתאה עלייהו עמא אחרא לאתערא עלייהו דמא בגין דישראל הוו בינייהו, ולא יצטערון בגין דדיירין בארעא דילהון, אבל קב"ה מחא לון בדמא, בנהרין דלהון, דלא הוו יכלין למשתי.
ובגין דשולטנותא דלהון, שלטא בההוא נהרא, פקיד קב"ה לשולטנותא דלהון בקדמיתא, בגין דילקי דחלא דלהון בקדמיתא, בגין דנילוס חד דחלא דלהון הוה, וכן שאר דחלין דלהון נבעין דמא. הה"ד והיה דם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים.
ר' חייא קם ליליא חד למלעי באורייתא, והוה עמיה ר' יוסי זוטא, דהוה רביא. פתח ר' חייא ואמר, לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלהים את מעשיך. מאי קא חמא שלמה דאמר האי קרא.
אלא שלמה כל מלוי בחכמה הוו, והאי דאמר לך אכול בשמחה לחמך, בשעתא דבר נש אזיל באורחוי דקב"ה, קב"ה מקרב ליה לגביה, ויהיב ליה שלוה ונייחא, כדין נהמא וחמרא דאכיל ושתי, בחדוה דלבא, בגין דקב"ה אתרעי בעובדוי.
א"ל ההוא רביא, אי הכי, הא אמרת דכל מלוי דשלמה בחכמתא הוו, אן הוא חכמתא הכא. א"ל ברי תבשל בשולך, ותחמי האי קרא. א"ל עד לא בשילנא ידענא. א"ל מנ"ל.
א"ל קלא חד שמענא מאבא, דהוה אמר בהאי קרא, דשלמה קא אזהר ליה לב"נ, לאעטרא לה לכנ"י בשמחה, דאיהו סטרא דימינא, ואיהו נהמא, דיתעטר בחדוה. ולבתר, יתעטר בחמרא, דאיהו שמאלא, בגין דתשתכח במהימנותא דכלא, חדוותא שלימתא, בימינא ושמאלא, וכד תהוי בין תרווייהו כדין כל ברכאן שראן בעלמא. וכל דא, כד אתרעי קב"ה בעובדיהון דבני נשא, הה"ד כי כבר רצה האלהים את מעשיך. אתא ר' חייא ונשקיה, אמר, חייך ברי האי מלה שבקנא בגינך, והשתא ידענא, דקב"ה בעי לאעטרא לך באורייתא.
תו פתח ר' חייא ואמר, אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים. מ"ט אהרן ולא משה. אלא, אמר קב"ה, אהרן מיין קיימין בדוכתיה, ושמאלא בעי לנגדא מיין מתמן, אהרן דאתי מההוא סטרא יתער ליה, וכד שמאלא נקיט לון, אינון יתהדרון דמא.
ת"ח תתאה דכל דרגין מחא בקדמיתא. אר"ש מתתאה שרא קב"ה. וידא דיליה, מחא בכל אצבעא ואצבעא. וכד מטא לדרגא עלאה דכל דרגין, עבד איהו דיליה, ועבר בארעא דמצרים, וקטל כלא. ובגיני כך קטל כל בוכרין בארעא דמצרים, בגין דאיהו דרגא עלאה ובוכרא דכלא.
ות"ח, פרעה הוה שולטניה במיא, דכתיב התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו, בג"כ אתהפך נהריה בדמא בקדמיתא. לבתר צפרדעים דמשמטי לון בקלין טסירין מקרקרין בגו מעייהו, ונפקי מגו יאורא, וסלקי ביבשתא וראמין קלין בכל סטרין, עד דאינון נפלין כמתין בגו ביתא.
ורזא דמלה, כל אינון עשר אתין דעבד קב"ה, כלהו הוו מגו ידא תקיפא, וההוא ידא אתתקף על אינון דרגין כולהו שלטנותא דלהון, בגין לבלבלא דעתייהו, ולא הוו ידעי למעבד מידי. ת"ח, כל אינון דרגין דלהון, כיון דנפקי למעבד מידי, דאתחזי לכלא לא יכלין למעבד מידי. בגין ההוא ידא תקיפא דשריא עלייהו.

— 17 —
ושרץ היאור צפרדעים ועלו ובאו בביתך. ר' שמעון פתח ואמר, קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה וגו'. תא חזי, האי קרא אוקמוה בכמה אתרי. והאי קרא קשיא, רחל מבכה על בניה, בנהא דרחל יוסף ובנימין הוו ולא יתיר, ולאה שית שבטין הוו דילה, אמאי בכת רחל ולא לאה.
אלא הכי אמרו כתיב, ועיני לאה רכות. אמאי רכות. בגין דכל יומא נפקת לפרשת ארחין, ושאלת על עשו, והוו אמרין לה עובדוי דההוא רשע, ודחילת למנפל בגו עדביה, והות בכת כל יומא, עד דאתרככו עינהא.
וקב"ה אמר, אנת בכת בגין ההוא צדיקא, דלא תהוי בעדביה דההוא רשע. חייך, אחתך תקום בפרשת ארחין, ותבכי על גלותהון דישראל, ואת תקום לגו ולא תבכי עלייהו ורחל איהי בכת על גלותהון דישראל.
אבל האי קרא, איהו על מה דאמרן. אבל רזא דמלה, דרחל ולאה תרי עלמין נינהו. חד עלמא דאתכסיא, וחד עלמא דאתגליא. וע"ד, דא אתקברת ואתחפיאת לגו במערתא ואתכסיאת. ודא קיימא בפרשת ארחין באתגליא. וכלא כגוונא עלאה. ובגין כך לא אעיל לה יעקב במערתא, ולא באתר אחרא, דהא כתיב בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, ולא אעיל לה למתא. בגין דהוה ידע דאתרה הוה באתרא דאתגליא.
תא חזי, כנסת ישראל הכי אקרי, רחל. כמה דאת אמר, וכרחל לפני גוזזיה נאלמה. אמאי נאלמה. דכד שלטין שאר עמין, קלא אתפסק מינה, והיא אתאלמת.
ודא הוא דכתיב, קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים. קול ברמה נשמע דא ירושלים לעילא. רחל מבכה על בניה, כל זמנא דישראל אינון בגלותא, איהי מבכה עלייהו דאיהי אימא דלהון. מאנה להנחם על בניה. מ"ט. כי איננו. כי אינם מבעי ליה. אלא, בגין דבעלה דאיהו קול, אסתלק מינה, ולא אתחבר בהדה.
ות"ח, לאו שעתא חדא, איהי דבכת עלייהו דישראל, אלא בכל זמנא וזמנא דאינון בגלותא. ובגיני כך, קב"ה גרם לון קלא למצראי, דכתיב והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים אשר כמוהו לא נהיתה וגו'. וזמין לון קלין אחרנין, באינון עורדענין, דרמאן קלין במעייהו, והוו נפלי בשוקי כמתים.
ותעל הצפרדע, חדא הות, ואולידת, ואתמליית ארעא מינייהו. והוו כלהו מסרין גרמייהו לאשא, דכתיב ובתנוריך ובמשארותיך, ומאי הוו אמרו. באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה.ואי תימא, אי הכי, מאי אכפת להו למצראי, דעאלין לאשא כל אינון עורדענין. אלא, כלהו עאלין לאשא, ואזלין בתנורא ולא מתים. ואינון דמתים מאי קא עבדי, נהמא הוה בתנורא, ועאלין בגו נהמא, ומתבקעין, ונפקי מנייהו אחרנין, ואשתאבין בנהמא. אתו למיכל מינה, ההוא פתא אתהדר עורדעניא במעייהו, ורקדן, ורמאן קלין, עד דהוו מתים. ודא קשיא לון מכלא. תא חזי, כתיב ושרץ היאור צפרדעים ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מטתך. פרעה איהו אלקי קדמאה מכלהו, ויתיר מכלהו. להוי שמיה די אלהא מברך מן עלמא ועד עלמא, דהוא פקיד עובדין דבני נשא, בכל מה דעבדי.
כתיב ויראו אותה שרי פרעה ויהללו אותה אל פרעה ותקח האשה בית פרעה. האי קרא לדרשא הוא דאתא. תלת פרעה הכא. חד, בההוא זמנא. וחד, ביומוי דיוסף. וחד, ביומוי דמשה דאלקי בקולפוי.
פרעה קדמאה, בשעתה דאתנסיבת שרה לגביה, רמז לאומנין, וציירו ההוא דיוקנא באדריה, על ערסיה בכותלא, לא נח דעתיה, עד דעבדו דיוקנא דשרה בנסירו, וכד סליק לערסיה, סליק לה עמיה. כל מלכא דאתא אבתריה, הוה חמי ההוא דיוקנא מציירא ציורא, והוו עאלין קמיה בדיחין, כד סליק לערסיה הוה אתהני בההוא ציור. בגין כך, מלכא אלקי הכא יתיר מכלא. היינו דכתיב, ובחדר משכבך ועל מטתך. ולבתר, ובבית עבדיך ובעמך. ובכלהו לא כתיב על מטתם, אלא ליה בלחודיה.
ר' אבא פתח, כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת. האי קרא אתמר, ואמרי ליה חברייא. אבל ת"ח, כד אינון נחלין עאלין לגו ימא, וימא נקיט לון, ושאיב לון בגויה, בגין דקפאן מיא בגו ימא, וההוא גלידי שאיב כל מיא דעאלין ביה, ולבתר נפקין מיא בתוקפא דדרום, ואשקי ית כל חיות ברא, כמד"א ישקו כל חיתו שדי.
ותא חזי, ימא דקפא שאיב כל מיא, ואשתרי בתוקפא דדרום, כמה דאתמר, ובגין כך איננו מלא, ואתמר.
והא אתערו ביה חברייא. אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת. מאי טעמא הם שבים. בגין דההוא נהר דנגיד ונפיק מעדן לא פסיק לעלמין, והוא אפיק תדיר מיא לימא, ועל דא, מיין שבין ללכת, ותבין, ואזלין ותבין, ולא פסקין לעלמין. וכד איהו תב ללכת, בגין למהך לאשקאה לכלא, ואתי רוח צפון וקפי מיא, ורוחא דדרום דאיהו חמימא, שרי לון למהך לכל סטר. ועל דא, האי ימא יתיב בין תרי סטרי אלין, ובגינייהו קיימא, וארבין אזלין ונטלין לכל סטר.
ת"ח, כד מלכא, אתי לערסיה, בשעתא דאתפליג ליליא, רוחא דצפון אתער, דאיהו אתער חביבותא לגבי מטרוניתא, דאלמלא אתערותא דצפון, לא אתחבר מלכא בהדה, בגין דצפון שארי חביבותא, כמה דאתמר, שמאלו תחת לראשי. ודרום חביק ברחימו דכתיב וימינו תחבקני, כדין כמה בדיחין מתערין שירתא, עד דאתי צפרא, דכתיב, ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים.
וכד אתי צפרא, כלהו עלאי ותתאי אמרי שירתא, וישראל כגוונא דא לתתא, דכתיב, המזכירים את יי' אל דמי לכם. אל דמי לכם לתתא דייקא.
כד אתפליג ליליא, אינון דתיאובתא דילהון לאדכרא תדיר לקודשא ב"ה, לא יהבי שכיכו ללבא, וקיימין לאדכרא ליה לקודשא בריך הוא. כד סליק צפרא מקדימין לבי כנישתא, ומשבחאן ליה לקודשא ב"ה. וכן בתר פלגות יומא. וכן בליליא, כד אתחשך ואתדבק ליליא בחשוכא, ובת שמשא. על אלין כתיב המזכירים את יי' אל דמי לכם. ודא עמא קדישא דישראל.
ועל דא, אדכר לון קודשא ב"ה במצרים, וסליק על פרעה, אלין דלא משתככי יממא וליליא, ומאן אינון. אורדעניא, דקלהון לא משתכך תדיר, בגין דאתקיף בעמא קדישא, דלא משתככי יממא ולילי, לשבחא ליה לקודשא בריך הוא. ולא הוה ב"נ במצרים, דיכיל למשתעי בהדי הדדי. ומנייהו אתחבלת ארעא. ומקלהון הוו ינוקין ורביין מתין.
ואי תימא היך לא יכלין לקטלא לון. אלא, אי ארים בר נש חוטרא, או אבנא, לקטלא חדא, אתבקעת, ונפקין שית מינה, מגו מעהא, ואזלי וטרטשי בארעא, עד דהוי, מתמנע למקרב בהו.
תא חזי, כמה נהרין, כמה יאורין, נפקא מגו ימא עלאה, כד אתמשכן ומשתרן מיא, ומתפלגין כמה נחלין, לכמה סטרין, לכמה יאורין, לכמה נהרין. וחולקא דממנא דסטרא דמצרים אינון. מיין מרחשן אלין, דלית לך מיין דנפקין מגו ימא, דלא מפקי נונין לזינין.
מאן אינון נונין. אינון שליחן בעלמא, ממנן למעבד רעותא דמאריהון, ממנן ברוחא דחכמתא. וע"ד תנינן, אית מיין מגדלין חכימין. ואית מיין מגדלין טפשין. לפום אינון נהרין דמתחלקין לכל סטרין.
והכא נהרי דמצראי, מגדלין מארי דחרשין, נונין בסיטין, קפיטין בעשר דרגין דחרשין, דכתיב, קוסם, קסמים, מעונן, ומנחש, ומכשף, וחובר חבר, ושואל אוב, וידעוני, ודורש אל המתים. הא עשר זינין דחכמתא דחרשיא.
ובההוא זמנא, אושיט קב"ה אצבעא דידיה, ובלבל אינון נחלין נהרין דמצראי, ואתמנעו אינון נוני דחכמתא דילהון. חד אתהפך לדמא, וחד דסליקו נוני קלין, בלא תועלתא, ולא אתי עלייהו רוחא דאינון חכמתן.
ערוב: כי האי גוונא, דערבב לון זיני דחכמתא דילהון, ולא יכלין לאתדבקא, ולא עוד, אלא אפילו דהני דאשתכחו בארעא, מחבלן לון בארעא, ומחבלן אורחייהו. ערוב, מאי ערוב. ערבוביא. כמד"א ובגד כלאים. ערובין: שדך לא תזרע כלאים: זינין סגיאין בארמות ידא.
תא חזי, כמה חילין אתערו לעילא כחד, ובלבל לון קב"ה כחדא, בגין לבלבלא חילייהו תקיפא לעילא. וכל אינון גבורן דעבד קב"ה במצרים, בידא חדא הוה, דארים ידיה עלייהו, לעילא ותתא, ומתמן אתאבידת חכמתא דמצרים, דכתיב, ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר.
ותא חזי, כתיב, וסכסכתי מצרים במצרים. מצרים לעילא, במצרים לתתא. בגין דאינון חילין לעילא, ממנן על חילין דלתתא, ואתערבו כלהו. אתערבו לעילא, דלא הוו מצראי יכלי לאתקשרא בחרשייהו, באינון דוכתי דהוו מתקשרי בקדמיתא, דהא אתבלבלו. ועל דא אייתי עלייהו ערוב, חיוון דהוו מתערבי דא בדא.
כנים, דסלקא עפרא דארעא. ותא חזי, כל איבא דאתילידת בארעא, מחילא דלעילא ממנא דאזדרע עלה איהו, וכלא הוה כגוונא דלעילא.
ות"ח, שבעה רקיעין עבד קב"ה, כגוונא דא שבעה ארעאן. ואינון תחומין דמתפרשן בדוכתייהו. ז' רקיעין לעילא, שבעה תחומי ארעא לעילא, כהאי גוונא לתתא מתפרשן דרגין, ז' רקיעין, וז' תחומי ארעא. והא אוקמוהו חברייא, בז' ארעין כסופטא דא על דא.
ואינון ז' תחומי ארעא לעילא, כל חד וחד מתפרשן לעשר, ואינון מתפלגאן לע' ממנן, דממנן על שבעין עמין. וההוא ארעא, תחומא דכל עמא ועמא, סחרא לארעא קדישא דישראל. כד"א הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל ועשרה בגווייהו טמירין, ואינון ע' דסחרן ארעא קדישא. ודא הוא לעילא, כגוונא דא לתתא.
ות"ח, ההוא ארעא, תחומא דחולקא דמצראי, בההוא זמנא, אושיט קב"ה אצבעא דיליה, ואתילידו טפסירין בההוא תחומא, ואתיבשו כל אינון תחומין דרכיכו מיא, וכל ירוקא דמיין דנבעין. כדין לתתא, אתחזיאו קלמין מעפרא דארעא.
והא אתמר דאהרן הוה מחי. אבל בגין דא אהרן הוה מחי, לאחזאה דימינא דקודשא ב"ה תבר לשנאין, כד"א, ימינך יי' תרעץ אויב. כגוונא דא, זמין קב"ה לאייתאה על קרתא דרומי רבתא, דכתיב ונהפכו נחליה לזפת ועפרה לגפרית. ועל דא, כל עפר הארץ היה כנים בכל ארץ מצרים.

— 18 —
רבי יהודה ורבי חייא, הוו אזלי באורחא. אמר רבי חייא, חברייא כד אינון באורחא, בעיין למהך בלבא חד. ואי איערעו, או אזלי בגווייהו חייבי עלמא, או בני נשא דלאו אינון מהיכלא דמלכא, בעו לאתפרשא מנייהו. מנא לן. מכלב, דכתיב, ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי. מאי רוח אחרת. דאתפרש מאינון מאללין, דכתיב, ויעלו בנגב ויבא עד חברון. דאתפרש מאינון מאללין ואתא איהו בלחודוי לחברון, לאשתטחא על קברי אבהן.
וחברון, אתיהיב ליה חולק אחסנא לאתתקפא ביה, כמה דאת אמר, ולו אתן את הארץ אשר דרך בה. אמאי יהיבו ליה חברון. אי בגין דאשתטח בקברי אבהן לאשתזבא מההוא עיטא דילהון דאשתזיב. לא.
אלא, רזא דמלה שמענא. כגוונא דא כתיב, וישאל דוד ביי' לאמר האעלה באחת ערי יהודה ויאמר יי' אליו עלה ויאמר דוד אנה אעלה ויאמר חברונה. הכא אית לאסתכלא, כיון דהא מית שאול, ודוד ביומי דשאול אתמשח לקבלא מלכו. כיון דמית שאול אמאי לא אמליכו ליה לדוד, ולא קביל מלכו על כל ישראל, ואתא לחברון, ומלכו קביל על יהודה בלחודוי שבע שנים, ואתעכב תמן כל הני שבע שנים. ולבתר דמית איש בושת, קביל מלכו על כל ישראל בירושלים.
אלא, כלא הוא רזא קמי קודשא בריך הוא. תא חזי, מלכותא קדישא לא קביל מלכו שלימתא, עד דאתחבר באבהן. וכד אתחבר בהו, אתבני בבניינא שלימו, מעלמא עלאה, ועלמא עלאה אקרי שבע שנים, בגין דכלהו ביה.
וסימניך ויבנהו שבע שנים, דא עלמא עלאה. ולא כתיב ויבנהו בשבע שנים. כמה דאת אמר, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ. מאן ששת ימים, דא אברהם. דכתיב, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם באברהם. ואברהם ששת ימים אקרי. ובגין דאיהו ששת ימים, אתבני עלמא. בההוא גוונא ויבנהו שבע שנים.
ותא חזי, דוד בעא לאתבנאה במלכו שלימתא לתתא, כגוונא דלעילא, ולא אתבני, עד דאתא ואתחבר באבהן. וקאים שבע שנים לאתבנאה בגווייהו. לבתר שבע שנים, אתבני בכלא, אתמשכא מלכותיה די לא תעדי לעלמין. ואי לאו דאתעבד בחברון לאתחברא בדוכתיה, לא אתבני מלכותיה לאתמשכא כדקא יאות. כהאי גוונא כלב, אתנהיר ביה רוחא דחכמתא, ואתא לחברון, לאתחברא באבהן, ולדוכתיה אזל, ולבתר, דוכתיה הוה, וירית ליה.

— 19 —
רבי ייסא ורבי חזקיה, הוו אזלי מקפוטקיא ללוד, והוה עמהון חד יודאי במטול דקטפירא דחמרא. עד דהוו אזלי, א"ר ייסא לרבי חזקיה, אפתח פומך, ואימא חד מלה, מאינון מלי מעלייתא דאורייתא, דאת אמרת בכל יומא, קמי בוצינא קדישא.
פתח ואמר, דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום. דרכיה דרכי נעם, אלין אורחין דאורייתא, דמאן דאזיל באורחי דאורייתא, קודשא בריך הוא, אשרי עליה נעימותא דשכינתא, דלא תעדי מניה לעלמין. וכל נתיבותיה שלום, דכל שבילין דאורייתא, כולהון שלם. שלם ליה לעילא, שלם ליה לתתא. שלם ליה בעלמא דין, שלם ליה בעלמא דאתי.
אמר ההוא יודאי איסורא בקיסטרא, בהאי קרא אשתכח. א"ל מניין לך. אמר ליה, מאבא שמענא, ואוליפנא הכא בהאי קרא מלה טבא.
פתח ואמר, האי קרא בתרין גוונין איהי, ובתרין סטרין. קרי ביה דרכים, וקרי ביה נתיבות. קרי ביה נועם, וקרי ביה שלום. מאן דרכים. ומאן נתיבות. מאן נעם. ומאן שלום.
אלא, דרכיה דרכי נעם, היינו דכתיב, הנותן בים דרך. דהא כל אתר דאקרי באורייתא דרך, הוא אורחא פתיחא לכלא. כהאי אורחא דהוא פתיח לכל ב"נ. כך דרכיה, אלין דרכים דאינון פתיחן מאבהן, דכראן בימא רבא, ועאלין בגויה. ואינון אורחין מתפתחין לכל עיבר, ולכל סטרי עלמא.
והאי נעם, הוא נעימו דנפיק מעלמא דאתי, ונהיר לכל בוצינין, ומתפרשין לכל עיבר, וההוא טיבו, ונהורא דעלמא דאתי, דינקין אבהן, אקרי נעם. דבר אחר, עלמא דאתי, אקרי נעם. וכד אתער עלמא דאתי, כל טיבו, וכל חידו, וכל נהורין, וכל חירו דעלמא אתער. ובגיני כך, אקרי נעם.
ועל דא תנינן, חייבין דגיהנם, בשעתא דעאל שבתא, כלהו נייחין, ואית להו חידו, ונייחא בשבתא. כיון דנפיק שבתא, אית לן לאתערא חידו עלאה עלנא, דנשתזיב מההוא עונשא דחיביא, דאתדנו מההיא שעתא ולהלאה. ואית לן לאתערא ולימא, ויהי נעם יי' אלהינו עלינו. דא הוא נעם עלאה, חידו דכלא. ועל דא, דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום.
מאן נתיבותיה. אלין אינון נתיבות ושבילין, דנפקי מלעילא, וכלהו נקיט לון ברית יחידאי, דאיהו אקרי שלום, שלמא דביתא, ועאיל לון לימא רבא, כד איהו בתוקפיה. וכדין יהיב ליה שלם. הה"ד וכל נתיבותיה שלום. אתו רבי ייסא ור' חזקיה, ונשקו ליה, אמרו ומה כל הני מלין עלאין טמירין גבך, ולא ידענא. אזלו. כד מטו חד בי חקל, חמו בעירי דבי חקל מתין, אמרו ודאי דבר דבעירי אית באתר דא.

— 20 —
אמר ההוא יודאי, הא דאמריתו דקודשא ב"ה קטל במצרים, כל אינון עאני, כל אינון בעירי. תלת מותני הוו בבעירי. חד, דבר. וחד, אינון דקטיל ברד. וחד, אינון בוכרי דבעירי.
ומה הוה מותנא דילהון. אלא, הא, כתיב בקדמיתא, הנה יד יי' הויה במקנך אשר בשדה, אמאי בכלהו לא כתיב יד יי'. אלא, הכא איהו ידא בחמשה אצבעאן. דהא בקדמיתא כתיב, אצבע אלהים היא. והכא כלהו חמש אצבעאן, וכל אצבעא ואצבעא, קטל זינא חדא. וחמשה זינין הוו, דכתיב, בסוסים, בחמורים, בגמלים, בבקר, ובצאן. הא חמשה זינין, לחמשה אצבעאן, דאקרון יד. בגיני כך, הנה יד יי' הויה וגו' דבר כבד מאד. דהוו מתים מגרמייהו, ואשתכחן מתים.
בתר דלא אהדרו מצראי, אינון אתוון ממש, אהדרו וקטלו כל אינון דאשתארו. ודבר, אהדר ברד. מה בין האי להאי. אלא דא בניחותא, ודא בתקיפו דרוגזא. ותרין אלין, הוו באתר חד, בחמש אצבעאן.

— 21 —
תא חזי, דבר אתוון דהוו בניחותא, מותנא בנייחא, דהוו מתין מגרמייהו. ברד, דאתהדרו אתוון בתקוף רוגזא, וקטל כלא. יתבו בההוא חקל, חמו עאני דאתיין לאתר חד, ומתין תמן, קם ההוא יודאי לגבי ההוא אתר, וחמא תרין קטפירי, דמליין אקוסטרא.
פתח ואמר, כתיב ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה, האי מלה דרבי אלעזר, דאמר, ואעשך לגוי גדול, לקבל לך לך. ואברכך, לקבל מארצך. ואגדלה שמך, לקבל וממולדתך. והיה ברכה, לקבל ומבית אביך. ודא לקבל דא.
ר' שמעון אמר, רזא דחכמתא הכא. ואעשך לגוי גדול, לקבל סטר ימינא. ואברכך, לקבל סטר שמאלא. ואגדלה שמך, לקבל סטר אמצעיתא. והיה ברכה, לקבל סטר ארעא דישראל. וכלא רזא דרתיכא קדישא.
תא חזי, באתערותא דלתתא, אתער לעילא. ועד לא יתער לתתא, לא יתער לעילא, לאשראה עליה. מה כתיב באברהם, ויצאו אתם מאור כשדים. ויצאו אתם, ויצאו אתו מבעי ליה. דהא כתיב ויקח תרח את אברם בנו וגו'. מהו ויצאו אתם. אלא, תרח ולוט נפקו עם אברהם ושרה, דכיון דאשתזיב אברהם מן נורא, אתהדר תרח למעבד רעותיה. ובגין כך, ויצאו אתם. כיון דאינון אתערו בקדמיתא, א"ל קב"ה לך לך.
רבי שמעון אמר, לך לך. לתקונך לגרמך. מארצך, מההוא סטרא דישובא דאת תקיל, דאתילידת ביה. וממולדתך, מההוא תולדה דילך. ומבית אביך, דאת אשגח בשרשא דלהון. אל הארץ אשר אראך, תמן אתגלי לך, מה דאת בעי, ההוא חילא דממנא עלה, דאיהו עמיק וסתים. מיד, וילך אברם כאשר דבר אליו יי'. ואנן קא בעינן למהך מהכא למנדע רזא דחכמתא.

— 22 —
רבי יוסי ורבי חייא הוו אזלי באורחא. א"ר יוסי לרבי חייא, אמאי את שתיק, הא אורחא לא אתתקן, אלא במלי דאורייתא. אתנגיד רבי חייא, ובכה, פתח ואמר, ותהי שרי עקרה אין לה ולד ווי על דא, ווי על ההוא זמנא דאולידת הגר לישמעאל.
א"ל רבי יוסי, אמאי. והא אולידת לבתר, והוה לה ברא גזעא קדישא. א"ל, את חמי, ואנא חמינא, והכי שמענא מפומוי דר"ש מלה, ובכינא ווי על ההוא זמנא, דבגין דשרה אתעכבת, כתיב, ותאמר שרי אל אברם וגו' בא נא אל שפחתי וגו'. ועל דא, קיימא שעתא להגר, למירת לשרה גבירתה, והוה לה ברא מאברהם.
ואברהם אמר, לו ישמעאל יחיה לפניך, ואע"ג דקב"ה הוה מבשר ליה על יצחק, אתדבק אברהם בישמעאל, עד דקב"ה אתיב ליה, ולישמעאל שמעתיך וגו'. לבתר אתגזר, ועאל בקיימא קדישא, עד לא יפוק יצחק לעלמא.
ות"ח, ארבע מאה שנין, קיימא ההוא ממנא דבני ישמעאל, ובעא קמי קב"ה, א"ל, מאן דאתגזר אית ליה חולקא בשמך. א"ל אין. א"ל והא ישמעאל דאתגזר, אמאי לית ליה חולקא בך כמו יצחק. א"ל, דא אתגזר כדקא יאות וכתיקונוי, ודא לאו הכי. ולא עוד, אלא דאלין מתדבקין בי כדקא יאות, לתמניא יומין ואלין רחיקין מני עד כמה ימים. א"ל, ועם כל דא, כיון דאתגזר לא יהא ליה אגר טב בגיניה.
ווי על ההוא זמנא, דאתיליד ישמעאל בעלמא, ואתגזר. מה עבד קב"ה, ארחיק להו לבני ישמעאל, מדבקותא דלעילא, ויהב להו חולקא לתתא בארעא קדישא, בגין ההוא גזירו דבהון.
וזמינין בני ישמעאל, למשלט בארעא קדישא, כד איהי ריקניא מכלא, זמנא סגי, כמה דגזירו דלהון בריקניא בלא שלימו. ואינון יעכבון להון לבנ"י לאתבא לדוכתייהו, עד דאשתלים ההוא זכותא דבני ישמעאל.
וזמינין בני ישמעאל, לאתערא קרבין תקיפין בעלמא, ולאתכנשא בני אדום עלייהו, ויתערון קרבא בהו, חד על ימא, וחד על יבשתא וחד סמוך לירושלים, וישלטון אלין באלין, וארעא קדישא לא יתמסר לבני אדום.
בההוא זמנא, יתער עמא חד מסייפי עלמא, על רומי חייבא, ויגח בה קרבא תלת ירחין, ויתכנשון תמן עממיא, ויפלון בידייהו, עד דיתכנשון כל בני אדום עלה, מכל סייפי עלמא. וכדין יתער קב"ה עלייהו, הה"ד כי זבח ליי' בבצרה וגו'. ולבתר דא מה כתיב, לאחוז בכנפות הארץ וגו' וישיצי לבני ישמעאל מינה, ויתבר כל חילין דלעילא ולא ישתאר חילא לעילא על עמא דעלמא, אלא חילא דישראל בלחודוי. הה"ד, יי' צלך על יד ימינך.
בגין דשמא קדישא בימינא, ואורייתא בימינא, ועל דא בימינא תליא כלא ותנינן, דבעי לזקפא ימינא על שמאלא, כמה דאוקמוה. דכתיב, מימינו אש דת למו. ובזמנא דאתי, הושיעה ימינך וענני. ובההוא זמנא כתיב, כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם יי' לעבדו שכם אחד. וכתיב, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ברוך יי' לעולם אמן ואמן:

=== Bo ===

— 1 —
ויאמר יי אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו'. רבי יהודה פתח ואמר, אשרי העם יודעי תרועה יי' באור פניך יהלכון. כמה אצטריכו בני נשא, למהך בארחי דקודשא בריך הוא, ולמטר פקודי אורייתא, בגין דיזכון בה לעלמא דאתי, ולשזבא לון מכל קטרוגין דעילא ותתא. בגין, דהא כמה דאשתכחו מקטרגין בעלמא לתתא, הכי נמי אשתכחו מקטרגין לעילא דקיימי עלייהו דבני נשא.
אינון דעבדין פקודי אורייתא, ואזלי באורח מישר, בדחלא דמאריהון, כמה אינון סניגורין דקיימין עלייהו לעילא, כמה דאת אמר אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף וגו'. וכתיב ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כפר. בגין כך, זכאה איהו מאן דנטיר פקודי אורייתא.
אמר ליה רבי חייא, אי הכי, אמאי אצטריך הכא מלאך דליהוי סניגורא עליה דבר נש והא כתיב כי יי' יהיה בכסלך ושמר רגלך מלכד, וכתיב יי' ישמרך מכל רע. דהא חמי קודשא בריך הוא, כל מה דבר נש עביד בעלמא, הן טב הן ביש. וכן הוא אומר, אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם יי'.
אמר ליה רבי יהודה, כלא הכי הוא ודאי. אבל הא כתיב, וגע אל עצמו ואל בשרו. וכתיב, ותסיתני בו לבלעו חנם. לאחזאה דהא רשו אתמסר לסטרא אחרא לקטרגא, על מלין דעלמא, ולאתמסרא בידוי. וכל אלין ארחין טמירין קמי קודשא בריך הוא, ולית אנת כדאי למהך אבתרייהו, בגין דאינון נמוסין דקודשא בריך הוא, ובני נשא לאו אינון רשאין לדקדקא אבתרייהו, בר אינון זכאי קשוט דידעין רזי אורייתא, ואזלין בארחא דחכמתא למנדע אינון מלין סתימין דאורייתא.

— 2 —
רבי אלעזר פתח, ויהי היום ויבאו בני האלהים להתיצב על יי' ויבוא גם השטן בתוכם. ויהי היום: דא ראש השנה, דקודשא בריך הוא קאים למידן עלמא. כגוונא דא, ויהי היום ויבא שמה. ההוא יומא יום טוב דראש השנה הוה.
ויבאו בני האלהים, אלין רברבין ממנן שליחן בעלמא, לאשגחא בעובדין דבני נשא. להתיצב על ה': כמה דאת אמר, וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו. אבל להתיצב על ה' בהאי קרא אשכחנא רחימותא דקודשא בריך הוא עלייהו דישראל. בגין, דהני שליחן, דאינון ממנן לאשגחא על עובדין דבני נשא, אזלין ושאטין ונטלין אינון עובדין כלהו, וביומא דקאי דינא למיקם, למידן עלמא, אתעבידו קטיגורין למיקם עלייהו דבני נשא. ותא חזי, מכל עמין דעלמא, לא קיימין לאשגחא בעובדיהון, בר בישראל בלחודייהו, בגין דאלין בנין לקודשא בריך הוא.
וכד לא אשתכחו עובדין דישראל כדקא יאות, כביכו"ל אינון ממנן שליחן, כד בעאן לקיימא על אינון עובדין דישראל, על ה' ודאי קיימין, דהא כד ישראל עבדין עובדין דלא כשרן, כביכו"ל מתישין חילא דקודשא בריך הוא. וכד עבדין עובדין דכשרן, יהבין תוקפא וחילא לקודשא בריך הוא. ועל דא כתיב, תנו עז לאלהים. במה. בעובדין דכשרן. ועל דא, בההוא יומא, כלהו רברבן ממנן אתכנשו על ה'. על ה' ודאי, דהא כיון דעל ישראל אתכנשו, עליה אתכנשו.
ויבא גם השטן בתוכם, גם, לאסגאה עלייהו, דכלהו אתיין למהוי קטיגורין עלייהו דישראל, ודא אתוסף עלייהו, בגין דאיהו דילטורא רברבא מכלהו, קטיגורא מכלהו, כיון דחמא קודשא בריך הוא, דכלהו אתיין לקטרגא. מיד ויאמר יי' אל השטן מאין תבא. וכי לא הוה ידע קודשא בריך הוא, מאן הוה אתי. אלא לאייתאה עובדא לרעותיה.
ויאמר יי' אל השטן וגו' ויען השטן את יי' ויאמר משוט בארץ. מכאן אוליפנא, דישובא דארעא אתמסר לסטרין אחרנין, בר ארעא דישראל בלחודהא. כיון דאמר משוט בארץ, אשגח קודשא בריך הוא, דבעי למהוי דלטורא עלייהו דישראל. מיד, ויאמר יי אל השטן השמת לבך על עבדי איוב כי אין כמוהו בארץ.
חמא שעתא למיהב ליה חולקא, במה דיתעסק, ויתפרש מנייהו דישראל, והא אוקמוה, לרעיא דבעא למעבר עאניה בחד נהרא וכו', מיד אתעסק ביה ההוא שטן, ולא קטרג עלייהו דישראל.
ויען השטן את יי ויאמר החנם ירא איוב אלהים. לאו תווהא לעבדא דמאריה עביד ליה כל רעותיה, דיהא דחיל ליה, אעדי אשגחותך מניה, ותחמי אי דחיל לך ואם לאו.
ת"ח, בשעתא דעאקו, כד אתייהב חולקא חדא להאי סטר לאתעסקא ביה, אתפריש לבתר מכלא. כגוונא דא שעיר בר"ח. שעיר ביומא דכפורי. בגין דאתעסק ביה, ושביק להו לישראל במלכיהון, והכא, מטא זמנא למיטל חולקא דא, מכל זרעא דאברהם, בסטרא אחרא. כמה דאת אמר, הנה ילדה מלכה גם היא וגו' את עוץ בכורו וגו'.
ות"ח, בשעתא דאמר משוט בארץ, בעא מיניה, למעבד דינא בישראל, דהא דינא הוה ליה על אברהם, למתבע מקודשא בריך הוא. בגין, דלא אתעביד דינא ביצחק, כד אתקריב ע"ג מדבחא, דהא לא הוה ליה לאחלפא קרבנא דאזמין על מדבחא, באחרא, כמה דאת אמר, לא יחליפנו. והכא קאים יצחק על גבי מדבחא, ולא אשתלים מניה קרבנא, ולא אתעביד ביה דינא, ובעא דא מעם קודשא בריך הוא, כמה דבעא דיניה דיוסף לכמה דרין. וכל מה דבעא, באורח דינא בעא.
ומההוא זמנא דאשתזיב יצחק, ואתחלף קרבניה, זמין ליה קודשא בריך הוא, לההוא מקטרגא, האי לחולקיה, כמה דאת אמר הנה ילדה מלכה גם היא וגו' את עוץ בכורו. והכא, מטא למיטל חולקיה עליה, מכל זרעיה דאברהם, ולא יקרב בסטרא אחרא.
וכלא בדינא אתא. כמה דאיהו דן, הכי אתדן. בגין דאיוב מקריבי עיטא דפרעה הוה, וכד קם פרעה עלייהו דישראל, בעא לקטלא לון. אמר ליה לא, אלא טול ממונהון, ושלוט על גופיהון בפולחנא קשיא, ולא תקטול לון. אמר ליה קודשא בריך הוא, חייך, בההוא דינא ממש, תהא דאין, מה כתיב, אולם שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו וגו'. במה דאיהו דן, הכי אתדן. ואע"ג דבכל שאר הוה דחיל לקודשא בריך הוא.
ת"ח, מה כתיב, אך את נפשו שמור. ואתיהיב ליה רשו, למשלט על בשרא, בגין רזא דכתיב, קץ כל בשר בא לפני. ואוקמוה, בא לפני ודאי, ודא איהו קץ כל בשר, ולא רוחא. ואיתמר, דאיהו קץ דאתי מסטרא דחשך, כמה דאת אמר, קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר. ולכל בשרא, בגין דאית קץ אחרא, ואקרי קץ הימין, ודא איהו קץ אחרא, מסטרא דשמאלא, דאיהו חשך. וע"ד אתיהיב ליה רשו בעצמו ובשרו.
ותסיתני בו לבלעו. אי הכי, לאו בדינא הוה, אלא במימר ההוא מקטרגא, דאסית ליה, ואסטי ליה. אלא, כלא בדינא הוה, והכי אמר לו אליהוא, כי פעל אדם ישלם לו וכארח איש ימציאנו. והכי הוה כמה דאתמר, כמה דאיהו גזר, הכי אתגזר עליה.
והאי דאמר ותסיתני בו לבלעו חנם, ותסיתני לבלעו לא כתיב, אלא ותסיתני בו, ביה קיימא בדעתיה, דאיהו חשיב דהא תסיתני, כמה דאמר ועל עצת רשעים הופעת. כגוונא דא, ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו. ויפתוהו ויכזבו לו. לא כתיב, אלא ויפתוהו בפיהם. בפיהם קיימא מלה דא דהא אתפתה.
א"ר אבא, כלא הוא שפיר, אבל הכי אוליפנא, דתנן, סליק ואסטין. וכי איהו יכיל לאסטנא. אין. דהא איהו מלך זקן וכסיל, דכתיב טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל. וע"ד, יכיל לאסטנא לבר נש. מאי טעמא. בגין דאיהו מהימן על עובדוי דבני נשא.
ת"ח, האי בדינא דיחיד, אבל בדינא דעלמא, כתיב, וירד יי' לראות. ארדה נא ואראה. דלא אתייהיב מהימנותא אלא בידיה בלחודוי, דהא לא בעא לאובדא עלמא, על מימר דההוא מקטרגא, דתיאובתיה איהו תדיר לשיצאה. מנלן דכתיב, קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר. לשיצאה כלא, הוא חוקר. ודא איהו קץ כל בשר בא לפני, ודאי בגין לשיצאה.
ות"ח, ויהי היום ויבואו בני האלהים להתיצב על יי'. כמה דאתמר. וההוא יומא, קיימין תרין סטרין, לקבלא בני עלמא. כל אינון דאתיין קמי קודשא בריך הוא בתיובתא ובעובדין טבין, אינון זכין למהוי כתיבין לגביה דההוא סטרא דאיהו חיים, ואפיק תוצאות חיים. ומאן דאיהו מסטריה, אכתיב לחיים. וכל אינון דאתיין בעובדין בישין, אינון כתיבין לההוא סטרא אחרא דאיהו מותא, ואקרי מות, וביה שריא מותא.
ובההוא יומא, קיימין אלין תרין סטרין: חיים, ומות. אית מאן דאכתיב לסטרא דחיים. ואית מאן דאכתיב לסטרא דמות. ולזמנין דעלמא שריא באמצעיתא, אי קיימא חד זכאה בעלמא, דאכרע עלייהו, כלהו קיימין ואכתיבו לחיים. ואי חד חייבא אכרע עלמא, כלהו אכתיבו למיתה.
וההוא זמנא, עלמא הוה קיים באמצעיתא, וההוא מקטרגא בעא לאסטאה. מיד מה כתיב, השמת לבך על עבדי איוב כי אין כמוהו בארץ וגו'. כיון דאשתמודע איהו בלחודוי, מיד אתקיף ביה מקטרגא. וע"ד תנינן, דלא אצטריך ליה לבר נש לאתפרשא מכללא דסגיאין, בגין דלא יתרשים איהו בלחודוי, ולא יקטרגון עליה לעילא.
דכתיב בשונמית, ותאמר בתוך עמי אנכי יושבת. לא בעינא לאפקא גרמי מכללא דסגיאין, בתוך עמי יתיבנא, עד יומא דא, ובתוך עמי, בכללא חדא אשתמודע לעילא. והכא איוב, כיון דאשתמודע לעילא ואתרשים, מיד אתקיף ביה מקטרגא, ואמר החנם ירא איוב אלהים, כל מה דדחיל לך ואתתקף, לאו למגנא עביד, הלא אתה שכת בעדו ובעד וגו'. אבל טול כל האי טבא דאנת עבד ליה, ומיד אם לא על פניך יברכך. ישבוק לך, ויתדבק בסטרא אחרא, דהא השתא בפתורך איהו אכיל, סליק פתורך מניה, ונחזי ממאן איהו, ובאן סטרא יתדבק.
מיד, ויאמר יי אל השטן הנה כל אשר לו בידך. לאחזאה, דדחילו דאיוב לגביה דקודשא בריך הוא, הוה לנטרא עותריה. ומהכא אוליפנא, דכל אינון דדחלין ליה לקודשא בריך הוא, על עותרייהו, או על בנייהו, לאו איהו דחילו כדקא יאות. ועל דא קטרג ההוא מקטרגא ואמר, החנם ירא איוב אלהים הלא אתה שכת בעדו וגו' מעשה ידיו ברכת. ועל דא איהו דחיל לך, ואתייהיב ליה רשו לקטרגא ביה, ולאחזאה, דלא פלח איוב לקודשא בריך הוא ברחימו.
דכיון דאתנסי, נפק מאורחא, ולא קאים בקיומיה, מה כתיב, בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו. לא חטא בשפתיו אבל ברעותיה חטא, ולבתר חטא בכלא.
ואי תימא דלא אתנסי בר נש, הא כתיב ה' צדיק יבחן וגו'. ובגין כך אתנסי איוב. ואע"ג דלא קאים בקיומיה כדקא יאות, לא נפק מתחות רשותא דמריה לאתדבקא בסטרא אחרא.
וכמה הוה ההוא נסותא דיליה. תריסר ירחי, שולטנותא דההוא סטרא אחרא. כמה דתנינן, דינא דחייביא בגיהנם י"ב ירחי, ובגין דלא אתדבק בסטרא אחרא כתיב, ויי' ברך את אחרית איוב מראשיתו.
ר' שמעון אמר, האי דאיוב, לאו נסותא איהו דקב"ה, כנסותא דשאר צדיקיא, דהא לא כתיב והאלהים נסה את איוב, כמה דכתיב והאלהים נסה את אברהם. דאברהם, איהו בידיה אקריב לבריה יחידאי דיליה לגבי קב"ה, ואיוב לא יהיב כלום, ולא מסר ליה לקב"ה כלום.
ולא אתמר ליה, דהא גלי קמיה, דלא יכיל לקיימא ביה, אבל אתמסר בידא דמקטרגא. ובדינא דקודשא בריך הוא אתעביד, וקב"ה אתער דינא דא, לההוא מקטרגא לגביה, הה"ד השמת לבך על עבדי איוב וגו'.
פתח ואמר, ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה. מקץ ימים, ולא מקץ ימין. איהו דחה לקץ ימין, ואתקריב לקץ ימים. והא אוקימנא, ואתה לך לקץ. ואמר דניאל, לאן קץ, לקץ הימין, או לקץ הימים. עד דא"ל לקץ הימין. וע"ד דוד דחיל ואמר, הודעני יי' קצי ומדת ימי מה היא, או לקץ הימים או לקץ הימין. והכא מה כתיב ויהי מקץ ימים, ולא מקץ ימין, ובג"כ לא אתקבל קרבניה, דהא מסטרא אחרא הוה.
ת"ח, מה כתיב והבל הביא גם הוא. מאי גם הוא. לאסגאה דא בדא, קרבניה לקב"ה הוה כלא, ועקרא דקרבנא לקב"ה, ויהב חולקא לסטרא אחרא, כד"א ומחלביהן. וקין, עקרא עבד מקץ ימים, רזא דסטרא אחרא, ויהיב חולקא לקב"ה, ועל דא לא אתקבל.
באיוב מה כתיב, והלכו בניו ועשו משתה וגו', ושלחו וקראו לשלשת אחיותיהם לאכל ולשתות עמהם ויהי כי הקיפו ימי המשתה וגו', ובמשתיא בכל יומא מקטרגא שכיח, ולא יכיל ליה. מנא לן. דכתיב, הלא אתה שכת בעדו ובעד ביתו ובעד כל אשר לו מסביב. ולעולם לא יהיב חולקא כלל לגביה, דהא כתיב והעלה עולות מספר כולם. עולה סלקא לעילא לעילא, ולא יהיב חולקא לסטרא אחרא. דאלמלא יהב ליה חולקא, לא יכיל ליה לבתר, וכל מה דנטל מדיליה נטל.
ואי תימא אמאי אבאיש ליה קב"ה. אלא. דאלמלא יהב ליה חולקא, יפני ארחא ויסתלק מעל מקדשא, וסטרא דקדושה אסתליק לעילא לעילא. ואיהו לא עבד כן, וע"ד קב"ה תבע בדינא.
ת"ח, כמה דאיהו אתפרש, ולא אכליל טוב ורע, איהו דן ליה בההוא גוונא, יהיב ליה טוב, ולבתר רע, ולבתר אהדריה לטוב. דהכי אתחזי לב"נ, למנדע טוב, ולמנדע רע, ולאהדרא גרמיה לטוב. ודא איהו רזא דמהימנותא. ת"ח, איוב מעבדי פרעה הוה, ודא הוא דכתיב ביה, הירא את דבר יי' מעבדי פרעה.

— 3 —
אמר רבי שמעון, השתא אית לגלאה רזין, דאינון מתדבקין לעילא ותתא, מה כתיב בא אל פרעה, לך אל פרעה מבעי ליה, מאי בא. אלא, דעייל ליה קב"ה, אדרין בתר אדרין, לגבי תנינא חדא עלאה תקיפא, דכמה דרגין משתלשלין מניה. ומאן איהו. רזא דתנין הגדול.
ומשה דחיל מניה, ולא קריב אלא לגבי אינון יאורין, ואינון דרגין דיליה, אבל לגביה דחיל ולא קריב, בגין דחמא ליה משתרש בשרשין עלאין.
כיון דחמא קב"ה דדחיל משה, ושליחן ממנן אחרנין לעילא, לא יכלין לקרבא לגביה. אמר קב"ה, הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו. וקב"ה אצטריך לאגחא ביה קרבא, ולא אחרא. כמה דאת אמר, אני ה', ואוקמוה רזא דחכמתא דהתנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו לאינון מארי מדין, דידעין ברזין דמאריהון.
פתח ר"ש ואמר, ויברא אלהים את התנינם הגדולים ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם. האי קרא אוקמוה ליה. אבל ויברא אלהים את התנינים הוא רזא דא לויתן ובת זוגו. תנינם חסר כתיב, בגין דקטל לנוקבא, וסלקא קב"ה לצדיקיא. ואוקמוה.
התנים הגדול, תשע יאורין אינון, דאיהו רביץ בינייהו, וחד יאורא איהו, דמימוי שכיכין, וברכאן דמימין דגנתא, נפלין ביה תלת זמנין בשתא. וכד תרין זמנין, מתברך ההוא יאורא ולא כ"כ, וכד חד לאו הכי.
והאי תנינא, עאל בההוא יאורא, אתתקיף ואזיל ושאט, עאל גו ימא, ובלע נונין לכמה זינין, ושליט, ותב לההוא יאורא. אלין תשעה יאורין אזלין וסלקין וסחרניה כמה אילנין ועשבין לזנייהו. יאורא קדמאה.
נפקא מסטרא שמאלא, בחד צנורא דנגיד ונפיק, תלת טפין, וכל טפה וטפה אתפרש לתלת טפין, וכל טפה וטפה אתעביד מניה יאורא חד, ואלין אינון תשעה יאורין, דמתתקפין ואזלין ושטאן וסחרן בכל אינון רקיעין.
ממה דאשתאר מאינון טפין כד סיימין למיפק, אשתאר טפה חדא, דנפקא בשכיכו, נפל בינייהו, ואתעביד מניה יאורא חדא. האי יאורא איהו, ההוא דאמרן דאזלא בשכיכו.
האי יאורא, כד ההוא נהר דנגיד ונפיק, אפיק טפין אחרנין דברכאן, מסטרא דימינא, מה דאשתאר מאינון טפין, אשתאר טפה חדא בשכיכו מאינון ברכאן, ונפל בההוא יאורא דאיהו שכיך. והאי איהו יאורא דעדיף מכלהו.
כד נפקין ומתפרשן אינון ארבע נהרין דנפקין מגנתא דעדן, ההוא דאקרי פישון, נפיל בההוא יאורא ואתכליל ביה. וע"ד מלכות בבל, אתכליל בהאי. ופישון איהו מלכות בבל. מיאורא דא אתזנו ואתמליין כל אינון יאורין אחרנין.
בכל יאורא ויאורא, אזלא ושאט חד תנינא, ואינון תשע. וכל חד וחד נקיב נוקבא ברישיה, כד"א, שברת ראשי תנינים וגו'. ואפילו האי התנין הגדול הכי הוא, בגין דכלהו נפחין רוחין לגבי עילא ולא לתתא.
כתיב בראשית ברא אלהים. וכתיב ויברא אלהים את התנינים הגדולים, בכל עובדא דאינון עשר אמירן, קיימין לקבלייהו אינון עשר יאורין. וחד תנינא מתרפרפא ברוחא, לקבל כל חד וחד.
ועל דא, חד לשבעין שנין מזדעזע עלמא, בגין דהאי התנין הגדול כד הוא סליק סנפירוי ואזדעזע, כדין כלהו מזדעזען באינון יאורין, וכל עלמא מזדעזעא, וארעא מתחלחלת, וכלהו כלילן בהאי תנין הגדול.
והארץ היתה תוהו וגו', אמר רבי שמעון, עובדא דבראשית, חבריא לעאן ביה, וידעין ביה, אבל זעירין אינון דידעין לרמזא עובדא דבראשית, ברזא דתנין הגדול. וע"ד תנינן, דכל עלמא לא משתלשלא אלא על סנפירוי דדא.
ת"ח והארץ היתה תהו ובהו וגו', תנינן היתה, ואוקימנא. בגין דבהאי יאורא קדמאה דקאמרן, כד האי התנין הגדול עאל ביה, כדין אתמלייא, ושאטי ודעיך ניצוצין דאתלקטו באינון עלמין דאתחרבו בקדמיתא.
אינון תנינין אחרנין דקאמרן, הוו ולא הוו, אמאי. בגין דאתחלש חילייהו דלא יטשטשון עלמא, בר לשבעין שנין, חד זמנא, ואינון אתתקפו בחילא דההוא תנין הגדול, והאי איהו בלחודוי לאתתקפא. ואלמלא נוקביה קיימת לגביה, לא יכיל עלמא למסבל לון.
עד לא קטל קב"ה לנוקבא, הארץ היתה תהו. תהו היתה. ולבתר דקטל לה, הוה בהו, שראת לאתקיימא. וחשך על. עד לא הות נהירא עובדא דעבד.
מה עביד קב"ה, מחץ רישיה דדכורא לעילא, ואתכפיא, בגין דהא תהומא לתתא, לא הוה נהיר. מ"ט לא הוה נהיר, בגין דהאי התנין הגדול, הוה נשיב רוחא על תהומא, ואחשיך ליה, ולא מרפרפא לתתא.
ועבר רוחא אחרא דלעילא, ונשב ובטש בההוא רוחא, ושכיך ליה, הדא הוא דכתיב ורוח אלהים מרחפת על פני המים. והיינו דתנינן, דקודשא בריך הוא בטש רוחא ברוחא, וברא עלמא.
ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, נהיר נהירו דלעילא, ובטש על גבי רוחא דנשיב, ואסתלק מעל תהומא, ולא חפא ליה. כיון דתהומא אתנהיר, ואיהו אסתלק, כדין הוה נהירו.
דא נהיר על רישיה, ומיא הוו נפקי מגו אפותיה, ורוחא נשיב לעילא. ונהיר מנהירו דא, עד דהוה נחית נהוריה, מנצנצא לשבעין ותרין נהורין דשמשא, כיון דאינון נהורין אתרשימו בגו שמשא לתתא, הוו חייביא דעלמא ידעין בהו, והוו פלחין לשמשא. כיון דאסתכל קב"ה באינון חייביא, סליק נהוריה וגניז ליה. אמאי גניז ליה. בגין דההוא תנין, הוה סליק ונחית, ובטש באינון יאורין, עד דגנז ליה ולא אתגליא.
וזרע ליה זרועא בחד צדיק, דאיהו גננא דגנתא, וזרועא דזרע בגנתא, בגניזו בטמירו דהאי אור איהו.
כד האי התנין הגדול, חמי דצמח בגנתא זרועא דאור דא, כדין אתער לסטרא אחרא, לההוא נהר דאקרי גיחון. ואתפלגו מימוי דהאי גיחון, חד שבילא דיליה, איהו אזיל גו ההוא זרועא דאצמחא גו גנתא, ואנהיר ביה ברבו דזרועא דא, ואקרי גיחון.
ומגו ההוא רבו דזרועא דא, אסתלק לרבו דשלמה מלכא, כד אסתלק למלכו, דכתיב והורדתם אותו אל גיחון, וכתיב ומשח אותו שם. שם, ולא באתר אחרא, בגין דהוה ידע דוד מלכא דא, ומימוי אחרנין אסתלקו למלכו אחרא, ודא איהו מלכא דאיהו תקיפא.
והאי התנין הגדול, אתער ליה, ואסתלק סנפירוי דהאי תנין, בההוא נהר, לאתתקפא ביה. וכל אינון שאר יאורין כלהו, סלקין ונחתין בתקפא דהאי התנין הגדול, ותאב ועאל לההוא יאורא שכיכא, ואשתכך ביה.
וכדין, כד ההוא אור אתגניז לעיולא ליה ההוא גננא דקאמרן, כדין נפק חשך קדמאה, ובטש על רישיה, בההוא נוקבא דאתמתחא ביה, ואתפרש חד חוטא, בין ההוא נהירו דאור דא דאתגניז, ובין ההוא חשוכא דחשך דא, דכתיב, ויבדל אלהים בין האור ובין החשך.
האי תנין, תב בההוא פרישו דהאי חוטא דאפריש, ואפריש לאינון יאורין, גו חשוכא, ואתפרשו נונין לזנייהו אלין מאלין, בההוא פרישו.
וכד אתפרשו מיין עלאין קדישין. כל אינון יאורין אתפרשו, ועאלו לגו ההוא יאורא שכיכא דאתבריר מכלהו, ונפקין ועאלין ביה תלת זמנין ביומא.
וכל אינון נונין דמגדלן גו אינון יאורין, פרישן אלין מאלין, ואקרון לילות, ואלין אינון ראשין לכל אינון נונין דנפקין לבר, ואלין שלטין על כלהו. ואלין אקרון בכורי מצרים, ומהכא אתבדר לבר בוכרין, וכלהו אתזנו משקיו דאינון יאורין. והאי התנין הגדול, שלטא על כלהו.
וכלא בפרישו דמיין עלאין, דכתיב ויהי מבדיל בין מים למים, ואתרשימו מיין קדישין עלאין, ואתפרשו לעילא, ומיין תתאין, אתפרשו כלהו אלין מאלין, קדישין ודלא קדישין, וע"ד אקרון מלאכין עלאין פרישן, בגין דאתפרשו אלין מאלין לזנייהו.
ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע, רזא דא, כד האי התנין הגדול, הוה נשיב רוחא בההוא נוקבא, ומרפרפא לגבי עילא, כל אינון עשבין הוה מהפך לון ליבישו, עד דרוחא אחרא נשיב בההוא רוחא, ושכיך ליה לתתא, ועשבין צמחו כמלקדמין. ושלטין ומשבחן ואודן קמי קב"ה.
מסטר שמאלא, ולגו יאורא שכיכא, נפקין בעירין לזנייהו, ואזלין למקרב לגבי דאינון עשבין ולא יכלין, ותבין לאתרייהו. כל אלין יאורין אזלין ושאטין, עם ההוא תנינא דשליט בהו, וסחרין לאינון עשבין, ולא יכלין. בר לזמנין, דרוחא עלאה לא נשיב, ואיהו מרפרפא רוחא בההוא נוקבא דלעילא, כמה דאוקימנא, כדין שליט ההוא רוחא על אינון עשבין.
ויאורא שכיכא תב לאתריה, וסלקא ונחתא. ובגין דמימוי שכיכין, אזיל בשכיכו, והאי התנים הגדול סלקא לגבי אינון יאורין, ועשבין כלהו מגדלן סחרניה דההוא יאורא שכיכא ואלין מגדלין בכל עיבר, כדין סלקא ההוא תנינא ואתרבי בינייהו, ותב לכל אינון יאורין.
ויאמר אלהים יהי מארת ברקיע השמים, דא איהו נחש בריח. אמאי בריח. בגין דסגיר לתרין סטרין, ולא נפיק לעלמין אלא חד זמנא ליובלא.
ובספרי קדמאי, דא נחש עקלתון, דאיהו בעקימו תדיר, ואייתי לווטין על עלמא, כד האי קם, אתבר תוקפיה דההוא תנינא, ולא יכיל למיקם, עד דאביד גשמיה. בגין דקב"ה כפיף ליה גו ימא, כד עאל לגביה. ואיהו דרך על תקפיה דימא. ותקפיה דימא דא, איהו תנינא, כד"א ודורך על במתי ים.
וכד האי נחש קם, כדין מה כתיב, והרג את התנין אשר בים, דא איהו התנין הגדול. וע"ד כתיב, הנני עליך. ודא נחש, איהו מארת, בלווטין לכלא, בגין דאיהו תקיפא עליה, בתקפיה דההוא נהר רברבא, דאקרי חדקל, והא אוקימנא.
ההוא נחש איהי ביבשתא כד נפקין דא בדא, דא דביבשתא אתתקף תדיר, בגין דכל אורחוי ותקפוי ביבשתא איהו, ואכיל ארעא ועפרא תדיר, כד"א ועפר תאכל כל ימי חייך. דא גדיל בעפרא, ודא גדיל במיא. נחש דאתגדיל במיא, לאו תקיפא כהאי דאתגדיל ביבשתא, וע"ד כתיב מארת חסר.
ודא אזדמן לגבי ההוא דמיא. ואע"ג דאזדמן לגביה, לא אגח לגביה, אלא קב"ה בלחודוי, דקטיל ליה מגו ימא, כמה דאוקימנא בגין גסות רוחא דביה, כד"א אשר אמר לי יארי וגו'.

— 4 —
ועבר יי' לנגוף את מצרים וגו'. תנא א"ר יוסי, האי קרא קשיא, וכי וראה את הדם ואח"כ ופסח, דמשמע דסימנא הוא דעביד. ואי תימא בגין דמא דאיהו מצוה, אמאי לבר. ואמאי בתלת דוכתי דפתחא. והא כתיב הוא גלי עמיקתא וגו'. ומ"ט בעא דאתגליא דמא על המשקוף ועל שתי המזוזות.
אלא תנא, כתיב, וירא יי' וינאץ, וכתיב, וירא יי' כי רבה רעת האדם בארץ. ותנינן לא אתחזי אשגחותא דלעילא, אלא כד אתחזי לתתא עובדא דאתעבידו עובדא מניה ועד דעבדין עובדא לתתא לא משגיחין לאבאשא, בר הרהורא דע"ז, דכתיב השמרו לכם פן יפתה לבבכם. ומדאתעביד עובדא, אשגחותא דלעילא אתער, ובגין כך, כלא, בין לטב בין לביש, בעובדא תליא מלתא.
א"ר יוסי, כל שוקי מצרים, מליין טעוון הוו, ועוד דבכל ביתא וביתא, הוו שכיחי זינין, דמתקטרי בחרשייהו, באינון כתרין תתאין דלתתא, ומתערין רוח מסאבא בגווייהו.
ורזא דמלה תנא, כתיב, ולקחתם אגדת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות. אגודת אזוב למה. בגין לבערא רוח מסאבא מבינייהו, ולאחזאה בפתחייהו, בהני תלת דוכתי, מהימנותא שלימתא. חד הכא, וחד הכא, וחד בגווייהו בגין כך, ופסח יי' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף, משום דחמי שמא קדישא רשים על פתחא.
א"ר יהודה, אי הכי אמאי דמא, דהא תנינן, חוור וסומק וחד דכליל ביני גווני. א"ל, תרי דמי הוו, חד דמילה, וחד דפסחא. דמילה רחמי. דפסחא דינא.
א"ר יהודה, לאו הכי, אלא כמה דאוליפנא, דאחזר ההוא דמא קב"ה לרחמי, כאילו הוו חוור בגו גווני, הה"ד, ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי וגו'. ואע"ג דהוה סומקא, אתחזר לרחמי, דכתיב בדמיך חיי. ובג"כ, רשים פתחא בתלת סטרין, חד הכא, וחד הכא, וחד בינייהו.
תאני ר' חזקיה, תרין דמי אתחזו, לקבל תרי כתרין, דאתחזו לעילא בההיא שעתא. א"ר יוסי, חד כתרא דכלילא בתרין סטרין טמירין, ברחמי ודינא.
אמר רבי אבא, בכמה אתרין חס קודשא בריך הוא על בנוי: עבד בר נש ביתא, וקודשא בריך הוא אמר ליה, כתוב שמי, ושוי לפתחך, ואת שרי לגו ביתא, ואנא אותיב לבר בפתחך לנטרא לך. והכא אמר, רשים על פתחא רזא דמהימנותא דילי, ואת שרי לגו ביתך, ואנא נטיר לך לבר, דכתיב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, וכתיב וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות ופסח ד' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף.
תו אמר רבי אבא, כגוונא דשמא קדישא ה עבדו בההוא שעתא. מה שמא קדישא אתחזר בהאי שעתא דינא, אוף הכי אתחזר האי דמא בהאי שעתא דינא, דכתיב וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות, רשימא דכלהו סומקא, לאתחזאה, דהא אתחזר בדינא, למעבד נוקמין.
ורזא דמלה, כגוונא דהוי לעילא בההוא שעתא, כד בעי לאתחזאה לתתא, אי רחמי רחמי, ואי דינא דינא, הדא הוא דכתיב, וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם וגו'. ולזמנא דאתי כתיב, מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה. דזמין לאחזאה כלהו דינא למעבד נוקמין.
ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. מאי טעמא, משום דתנינן, אמר רבי יצחק, לא ליבעי ליה לאינש למיזל בשוקא, ולאשתכחא בשוקא, בזמנא דדינא תליא במתא, דכיון דרשותא אתייהיב למחבלא, מאן דפגע ביה אתזק. והכא משום דדינא אשתכח, לא בעיא לנפקא לבר.
תניא אמר רבי יוסי, בההוא ממש דאשתכח דינא למצראי, בההוא ממש אשתכח רחמי לישראל, הדא הוא דכתיב, וראיתי את הדם ופסחתי עליכם. וכן תנא, בכל אינון כתרין קדישין דלעילא, כמה דאשתכח דינא, אשתכח רחמי, וכלא בשעתא חדא. תנא רבי חזקיה, כתיב, ונגף יי' את מצרים נגוף ורפא. נגוף למצרים, ורפא לישראל. מאי ורפא. ממאי שנימולו צריכים רפואה.
ותנא, באותה שעה שנגפו מצראי, באותה שעה נתרפאו ישראל. דתניא אמר רבי יוסי, מ"ד, ופסח יי על הפתח, מאי על הפתח. ופסח יי' עליכם מבעי ליה. אבל על הפתח, על הפתח ממש זהו פתח הגוף. ואי זהו פתח הגוף. הוי אומר זו מילה.
רבי שמעון אמר, בשעתא דאתפלג ליליא, וכתרא קדישא אתער לגבה דכורא. ומאן דכורא. חסד עלאה, דמשמע, דדא בלא דא לא סלקא, ובגין דא, דא מחי, ודא מסי, וכלא בשעתא חדא.
וכתיב, ופסח יי על הפתח, הידוע. מאי הפתח, משום דאיהו פתחא ומשיכא דרוחא וגופא, ותא חזי, עד לא אתגזר אברהם, הוה אטים וסתים מכל סטרוי. מדאתגזר אתפתח מכלא, ולא הוי אטים וסתים כקדמיתא.
והיינו רזא דתנינן, והוא ישב פתח האהל. משום דאתגלייא יו"ד. מאי קא מיירי. אלא אמר רבי יצחק דהוא אשרי בגלויא דא, חסד בצדק. ודא הוא פתחא, דמשכנא עלאה קדישא, משמע דכתיב האהל, האהל הידוע.
אמר רבי אלעזר, כד אתגלייא האי יו"ד, אתבשר, ואתברך בפתח האהל, דהיא צדק, לאתבסמא בחס"ד. הדא הוא דכתיב, כחום היום, דהוא שעתא דשלטא חסד, חולקא דאברהם. ומ"ל דהאי פתח האהל, אתבסם לקבליה דאברהם. דכתיב, ויי ברך את אברהם בכל, דאתבסם בחס"ד, מדאתגלייא יו"ד.
אמר רבי אבא, והוא יושב פתח האהל, כמה דכתיב ויי ברך את אברהם בכל. דדא הוא פתחא קדישא, כתרא עשיראה. כחום היום, כמה דאתייהיב ליה כתרא דחסד, הדא הוא דכתיב כחום היום. כמה דיתיב בהאי, כך יתיב בהאי, דלא סליק האי בלא האי.
ד"א ועבר יי לנגוף את מצרים. מאי ועבר. דעבר על שורי דינא דכתרין, דהוו מתקשרי בכתרין אחרנין דלעילא, ושרא להו מקיומיהון, ועבר על אורחוי, בגין למעבד בהו דינא, ולנטרא להו לישראל, וכדין הוא, כל ועבר, ועברתי, ויעבר, דקודשא ב"ה אעבר על כל אורחוי, או לדינא, או לרחמי. הכא ועבר, בגין למעבד דינא, התם ויעבר, בגין לרחמא.

— 5 —
ויהי בחצי הלילה ויי' הכה כל בכור וגו'. ר' חייא ור' יוסי הוו אזלי מאושא ללוד, והוה רבי חייא רכיב בחמרא. אמר ר' יוסי, ניתיב הכא ונצלי, דהא מטא זמנא דצלותא דמנחה, ותנינן, לעולם יהא אדם זהיר בצלותא דמנחה. אמאי זהיר. משום דהיא שעתא דתליא דינא ובעי ב"נ לכוונא דעתיה. נחת ר' חייא וצלי.
עד דהוו אזלי, נטה שמשא למיעל. א"ר חייא לר' יוסי אמאי את שתיק. א"ר יוסי, מסתכל הוינא בדעתאי, דלית עלמא מתקיימא, אלא על רישיהון דעמא. אי רישי עמא זכאין, טב לעלמא, טב לעמא. ואי לא זכאין, ווי לעלמא, ווי לעמא.
א"ר חייא, ודאי כך הוא, מנלן. דכתיב, ראיתי את כל ישראל נפוצים על ההרים כצאן אשר אין להן רועה ויאמר יי לא אדנים לאלה ישובו איש לביתו בשלום. ישובו, ישבו מבעי ליה. לביתו, בביתו מבעי ליה. דהא באתרייהו קיימי.
אלא הכי תנינן, אי רישא דעמא לא זכי, עמא מתפסן בחוביה. מנלן. דכתיב, ויאמר דוד וגו' הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו, דוד חב, וישראל סבלו. ואי רישא דעמא מתפס בחוביה, עמא משתזבן. דהא דינא לא שריא עלייהו. דכתיב, ויאמר יי לא אדנים לאלה, כלומר, אלו לא הוו רישין לעמא, מהאי אורחא ישובו איש לביתו בשלום. כלהו משתזבן, אי רישיהון מתפסן. ואפילו יהושפט אתגזר עליה לאתענשא, משום דאתחבר באחאב. אי לאו ההוא צווחא, דכתיב, ויזעק יהושפט.
עד דהוו אזלי רמש ליליא, אמרו, מה נעביד, אי ניזיל חשך ליליא, אי ניתיב דחלא הוא. סטו מאורחא, יתבו תחות אילנא חד. ויתבו והוו אמרי מלי דאורייתא, ולא דמיכו.
בפלגות ליליא, חמו חד אילתא דעברא קמייהו, והות צוחת ורמיאת קלין. שמעו, קמו ר' חייא ור' יוסי ואזדעזעו. שמעו חד קלא דמכרזא ואמר, מתערין קומו. ניימין אתערו. עלמין, אזדמנו לקדמת מריכון. דהא מריכון מפיק לג"ע, דאיהו היכליה, לאשתעשעא עם צדיקיא. דכתיב, ובהיכלו כלו אומר כבוד.
א"ר חייא, השתא פלגו דליליא ממש. וקלא דא, הוא קלא דנפק, וכאיב אילתא דלעילא ותתא, דכתיב קול יי' יחולל אילות. זכאה חולקנא, דזכינא למשמע דא.
ותא חזי רזא דמלה, בשעתא דקב"ה אתחזי על גנתא, כל גנתא אתכנש, ולא מתפרש מעדן. ומהאי עדן מבועי נפקין, לכמה אורחין ושבילין, והאי גנתא, אתקרי צרורא דחיי, דתמן מתעדנין צדיקיא, מנהירו דעלמא דאתי. ובהאי שעתא, קודשא ב"ה אתגלי עלייהו.
יתבו ר"ח ורבי יוסי. אמר רבי יוסי, בכמה זמנין שאילנא, האי דכתיב, ויהי בחצי הלילה ויי' הכה כל בכור בארץ מצרים אמאי לא הוה ביממא, דיתגלי לכל פרסומי ניסא, ואמאי מיתו כל אינון חלשי דבתר רחייא, ואינון טלייא דבני עאנא, ולא מיתו מלכי ופרדשכי, וגוברין מגיחי קרבא, כמה דהוה בסנחריב, דכתיב ויצא מלאך יי' ויך במחנה אשור וגו', ותנינן, כלהו מלכין בני מלכין רופינוס ופרדשכי, התם אתחזי גבורתא דחד שליחא דיליה, יתיר מהאי, דהוה יאות למהוי דיליה יתיר.
אמר ליה יאות שאלת, ואנא לא שמענא מידי בהאי, ולא אימא, אבל הא זכינא לכל האי, וארחא אתתקן קמן. אנא שמענא דרשב"י מדכי שוקין דטבריה, ניזיל גביה. יתבו, עד דהוה נהיר יממא. כד סליק נהורא, קמו ואזלי. כד מטו גביה. אשכחוהו, דהוה יתיב, וספרא דאגדתא בידיה.
פתח ואמר, כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו. כיון דאמר, כל הגוים כאין נגדו, למה כתיב מאפס ותהו נחשבו לו. אלא אוליפנא, דעתייהו דכל עמין דעלמא, דמהימנותא דלהון הוא כאין, דלא אדבקו עלאין ותתאין, ושויין לקבלייהו מהימנותא דשטותא, אבל מאפס ותהו נחשבו לו, כהאי עלעולא, דסחרא ברוחא, ומתגלגלא בקיטא בריקניא, הה"ד וכל דיירי ארעא כלא חשיבין.
עוד פתח ואמר, בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, את דא ימינא דקב"ה, ואת דא שמאלא. אוליפנא, דסטא קב"ה ימיניה, וברא ית שמיא, וסטא שמאלא, וברא ית ארעא. הה"ד, אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קורא אני אליהם יעמדו יחדו.
מהו יעמדו יחדו. ס"ד שמיא וארעא לאו הכי, אלא ימינא ושמאלא דאינון א"ת וא"ת, והיאך יעמדו יחדו. בזאת ההיא, דשלטא בפלגות ליליא, דכלילא א"ת בזאת.
ותנינן, כתיב את הכל עשה יפה בעתו. א"ת, הא דאמרן. הכל, כד"א, ויי' ברך את אברהם בכל. ותאנא, דהיא כתרא דאתקרי זא"ת, דכלילא מא"ת וא"ת. ושלטא בפלגות ליליא, בתרין סטרוי, ברחמי ודינא, רחמי לישראל, ודינא לעמין עכו"ם.
פתח ר' חייא ואמר, אי ניחא קמיה דמר, דנימא חד מלה, על מה דאתינא. כתיב, ויהי בחצי הלילה ויי' הכה כל בכור בארץ מצרים. ומהאי דאמר מר, אשתמע דהאי פסוקא בההוא מלה אתא, ואנן אורחא אתתקנא קמן, למיתי למשאל קמך.
פתח ר"ש ואמר, מי כיי' אלהינו המגביהי לשבת וגו'. מי כיי' אלהינו, דסליק ואתעטר לאתישבא בכתרא עלאה קדישא, נהירו על כל בוציני דנהרו כתרין ועטרין. המשפילי לראות, דנחית בכתרוי, מכתרא לכתרא, מנזרא לנזרא, מנהירו לנהירו, מבוצינא לבוצינא. לאשגחא בעלאין ותתאין, הה"ד יי' משמים השקיף על בני אדם וגו'.
תא חזי, כתיב, ויהי בחצי הלילה. כחצי מבעי ליה, או כחצות, כגוונא דאמר משה. ואי כמה דאמרי חברנא, דלא יימרון אצטגניני פרעה, משה בדאי הוא. הא קושיא באתריה קיימא, בג' גווני, דאפילו ישראל יימרון הכי. חד, דאי הכי הוה ליה למימר ויאמר משה כחצות הלילה. אמאי קאמר, כה אמר יי' וגו'. כמה דלא אתכוון שעתא, דהא לא יתפסון במשה, אלא בפטרונא, בגין דאמר כה אמר יי' וגו'. תרי, דהא משה אמר, עד בכור השפחה אשר אחר הרחים, ולא הוה הכי, אלא עד בכור השבי אשר בבית הבור. עכ"פ אפילו ישראל נמי יימרון הכי, דהא לא אתבררון מלי. תלת, דאיהו אמר משמא דפטרונא כחצות, וכתיב ויהי בחצי הלילה.
ועוד, שאלתא דילכון, יתיר על מטול דלא יכיל בעירא למסבל. אמאי הוה בפלגות ליליא, ולא ביממא. ואמאי מיתו כל אינון חלשין דבתר רחיא. אלא כלא רזא עלאה הוא, בין מחצדי חקלא, וכלא אתכשר בנביאה מהימנא.
זכאה חולקיה דמשה, דעליה כתיב יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך על כן ברכך אלהים לעולם. אהבת צדק ותשנא רשע על כן משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחבריך. יפיפית מבני אדם: משת וחנוך. הוצק חן בשפתותיך: מנח ובניו. על כן משחך אלהים אלהיך: מאברהם ויצחק. שמן ששון: מיעקב. מחבריך: משאר נביאי. וכי גבר דסליק בדרגין עלאין דלא סליק ב"נ אחרא, לא ידע מה דאמר.
אלא הכי תנינן, האי כתרא דאקרי זא"ת, אתקרי אש"ה, כד"א, לזאת יקרא אשה. אמאי. משום כי מאיש לקחה זאת. מאן הוא איש. ההוא דאקרי זה. ודא הוא איש דכר, כד"א כי זה משה האיש. האיש הזה. ואקרי איש זה, וזה איש. וזאת, אתנסיבת מזה דאקרי זכר.
ובגין דא, איהי תמר דכר ונוקבא, דלא סליק דא בלא דא. תמר: כד"א, כתמרות עשן. מה עשן, סליק חוור ואוכם, אוף הכא, כלא כליל בה בפלגות ליליא, למעבד נימוסוי בחד שעתא, חוור לישראל, ואוכם לעכו"ם.
ובעוד דהאי ליליא לא אתפלג, לא עביד נימוסוי. מ"ל. מאברהם. דכתיב ויחלק עליהם לילה, דאתפלג למעבד נימוסוי. אוף הכא, משה אמר כחצות, כמפלג. דמשה ידע דלא יעביד נימוסוי, עד דאתפלג.
והכי הוה, דלא עביד ליליא נימוסוי, עד דאתפלג. בפלגות בתראה, עבד נימוסוי, הה"ד ויהי בחצי הלילה. מאי בחצי. בפלגות בתראה, בזמנא דאיהי שלטא, ואשתכח האי זאת, למעבד נמוסין תדירא, וכל נימוסא דאתעביד בליליא, בפלגותא בתראה אתעביד.
ויי' הכה כל בכור, ויי': הוא ובית דינו, ויי': הוא ונימוסוי. הכה כל בכור הכה, משה לא אמר אלא ומת וגו', מהו הכה. אלא, דאתער כה, כמה דאגזים משה, דכתיב והנה לא שמעת עד כה.
ותאנא, פרעה חכים הוה מכל חרשוי, ואסתכל בהאי זאת, דיעביד ביה דינא, וזמין לחרבא ארעיה, כמה דאמר משה, בזאת תדע כי אני יי'. ובאיהו מה כתיב, ויפן פרעה. מהו ויפן. דאפני לביה מהרהורא דא. כד"א, ויפן אהרן. ויבוא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת. גם לרבות האי דזמינא לחרבא ארעיה, ולא שוי לביה לקבליה דזא"ת.
כל בכור, אפילו דרגין עלאין ותתאין, אתברו משולטנהון, כל אינון דשלטין בחכמתא דלהון, דכתיב, בארץ מצרים. וכלהו דרגין, עלאין ותתאין, דאתברו משולטנהון, כלהו בפסוקא אתחזון, דכתיב מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הרחים וכל בכור בהמה, הא כלהו אתחזון בפסוקא.
סתמא דמלה, מבכור פרעה היושב על כסאו, כתרא תתאה דקוזמיטא דמלכותא דלעילא. עד בכור השפחה, כתרא שמאלא, תתאה מינה, דקוזמיטא מבתר ארבע רחיין, ארבע משיריין. משמע, משום דכתיב אחר הרחים, ולא מן הרחים. וכל בכור בהמה, תתאין מתתאין, נוקבא מנוקבתא, דאשתכחו באתני בבעירי וחמרי, ברברבי בזוטרי, ומקבלין מנהון גוברין ונוקבין. עד בכור השבי אשר בבית הבור, אינון דנפקין משפחה. די בהון עבדין לאסירי, דישתעבדון בהון לעלמין, ולא יפקון לחירו.
וברוחצנותא דאלין דרגין, סריבו מצראי, די בהון עבדו קשרא לישראל, דלא יפקון מן עבדותהון לעלמין. ובהאי אתחזי גבורתא ושלטנותא דקודשא בריך הוא, ודכרנא דא לא ישתצי מישראל לדרי דרין, דאי לא הוה חילא וגבורתא דקודשא ב"ה, כל מלכי עמין, וכל חרשי עלמין, וחכימי עלמין, לא יפקון לישראל מן עבדותא, דשרא קטרין דלהון, ותבר כל אינון כתרין, בגין לאפקא לון. על דא כתיב, מי לא יראך מלך הגוים כי לך יאתה כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך.
בכה ר"ש, ארים קליה ואתנח, אמר קנטורא דקיטפא אשתכח, חשבתון דשבח קב"ה כמה זמנין, אשר הוצאתיך מארץ מצרים, הוציאך יי' אלהיך ממצרים, ויוציאך יי' אלהיך משם, הוצאתי את צבאותיכם, זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים, הוציא יי' אתכם מזה.
אלא תאנא, י' כתרין, אינון לתתא, כגוונא דלעילא, וכלהו סתימין, בתלתא אלין דאמרן. ותלת קשרין קשירו בהו, על ג' דרגין אלין דבהו עבדו, דישראל לא יפקון משעבודהון לעלמין.
זכאין אתון אברהם יצחק ויעקב, דבזכותכון שריאו קטרין, וקודשא ב"ה דכר תלת קטרי מהימנותא דלכון הה"ד ויזכר אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. את אברהם, הא קשרא חדא, דאברהם. את יצחק, הא קשרא תניינא, דיצחק. ואת יעקב, הא קשרא תליתאה, שלימתא דיעקב.
תנא, כל זמנין וחגין ושבתין, כלהו דוכרנא להאי, ועל האי אתקיימו כלהו, דאלמלא האי, לא הוה נטורא דזמנין וחגין ושבתין. ובגיני כך, לא אשתצי דכרנא דמצרים מכל זמנין וחגין ושבתין. ת"ח דינא דא, הוא יסודא ושרשא דאורייתא, וכל פקודוי, וכל מהימנותא שלימתא דישראל.
ועוד אמאי לא הוה ביממא דשאילתו. תנינן, כתיב היום אתם יוצאים, וכתיב הוציאך יי' אלהיך ממצרים לילה. אלא תאנא, עקרא דפורקנא דישראל, לא הוה אלא בלילה, דליליא שרא קטרין, ועבד נוקמין, ויומא אפיק לון בריש גלי, הדא הוא דכתיב יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים. וכתיב ומצרים מקברים את אשר הכה יי' בהם כל בכור, דא הוא פרסומי ניסא.
אתו ר' חייא ור' יוסי, אשתטחו קמיה, ונשקו ידוי. ובכו ואמרו, גליפין עלאין ותתאין, זקפן רישא בגינך, עבד קודשא בריך הוא ירושלים לתתא, כגוונא דלעילא. עבד שורי קרתא קדישא ותרעוי. מאן דעייל, לא עייל, עד דיפתחון תרעין. מאן דסליק, לא סליק, עד דיתתקנון דרגין דשורי מאן יכיל למפתח תרעין דקרתא קדישא, ומאן יכיל לאתקנא דרגין דשורי, דא רשב"י, דאיהו פתח תרעין דרזי דחכמתא, ואיהו אתקין דרגין עלאין, וכתיב יראה כל זכורך את פני האדון יי'. מאן פני האדון יי', דא רשב"י, דמאן דאיהו דכורא מן דכרניא, בעי לאתחזאה קמיה.
אמר לון, עד השתא, לא סיימנא מלה דשאלתא דילכון, דהא תנינן, ויי' הכה כל בכור, כל בכור סתם, כדקאמרן. וכלא הוה כמה דאינון דמיתו, אינון קטורי קטרין, דהוו משתמשי בחרשייהו באינון כתרין. מנהון משתמשי בעלאי, ומנהון בתתאי, ואף על גב דכלהו תתאין אינון. וכל ארעא דמצרים מליא חרשין הוה. וכתיב כי אין בית אשר אין שם מת.
ואתעביד דינא בכלא, בשעתא דאתכנשו כלהו בבתיהון, ולא הוו מתפזרי במדברא ובחקלא, אלא כלהו אשתכחו בבתיהון, ועבד ליליא דינוי בכלא בההיא שעתא. ותנא הוה נהיר ליליא כיומא דתקופה דתמוז, וחמא כל עמא דינוי דקב"ה, הה"ד ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה.
ובשעתא דנפקו אשתכחו כלהון מתין בשוקין לעיניהון דכלא, בעיין לאקרבא להו ולא אשכחו, ודא אקשי להו מכלא. חמו לישראל נפקין לעיניהון בחד גיסא, וחמו למיתיהון באידך גיסא. ובכלא הוה פרסומי ניסא, דלא הוה כהאי מיומא דאתברי עלמא.
ות"ח, כתיב ליל שמורים הוא ליי' להוציאם וגו', הוא הלילה הזה ליי' שמורים לכל בני ישראל וגו', האי פסוקא קשיא כיון דאמר ליל, מהו שמורים, ולא שמור, שמור מבעי ליה. וכתיב הוא הלילה הזה, ליל קאמר בקדמיתא, ובתר לילה.
אלא הכי תנינן, כתיב, כי יהיה נערה בתולה. נער כתיב, מ"ט. משום דכל זמן דלא קבילת דכר, אתקרי נער, מדקבילת דכר, אתקרי נערה. אוף הכא, ליל עד לא קבילת דכר. ואע"ג דכתיב ביה שמורים דכר הוה זמין לאתחברא עמה ובשעתא דאתחבר עמה דכר, כתיב, הוא הלילה הזה ליי' שמורים. שמורים: דכר ונוקבא. ובגיני כך כתיב הלילה הזה.
ובאתר דאשתכחו דכר ונוקבא, לית שבחא אלא לדכורא. והכי שבחו ישראל בתושבחתייהו. לדכורא ולא לנוקבא, הה"ד, זה אלי ואנוהו. דלית שבחא באתר דדכורא ונוקבא אשתכחו, אלא לדכורא. ועל דא מחכאן ישראל, דכתיב זה יי' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו. משום דהכי זמין למעבד להו, דכתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.
ורזא דא הכי הוא, כגוונא דהכא ליל ולילה, כך זמין קב"ה למעבד להו, דכתיב שומר מה מלילה שומר מה מליל. מה להלן שמירה וליל, אוף כאן שמירה וליל. מה להלן שמירה ולילה, אוף כאן שמירה ולילה.
ולילה אתקרי אגב דכורא, הה"ד, אתא בקר וגם לילה. בקר: כד"א וישכם אברהם בבקר. דהוא מדתו ממש. וכתיב יי' בקר תשמע קולי, בקר ממש.
יתבו ר' חייא ור' יוסי, ואוליף להו רזא דתורת כהנים, והוו מהדרי בכל יומא ויתבי קמיה. חד יומא נפק ר"ש לבר, אזלו בהדיה, מטו לחד חקלא יתבו.

— 6 —
פתח ר"ש ואמר, תא חזי, כתיב, את הכל ראיתי בימי הבלי יש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו, שלמה דהות חכמתא יתירא על כלא, מאי קאמר בהאי קרא. אלא, שלמה רמז דחכמתא קא רמז. דהא חזינן אורחוי דקב"ה דלאו הכי, דהא כתיב, ולתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. אלא תרי ענייני נינהו, דקא רמז הכא.
דתנינן, כד עינוי דקב"ה בעאן לאשגחא בעלמא, ולעיינא ביה, כמה דכתיב כי יי' עיניו משוטטות בכל הארץ, ואשכחן חייבין בעלמא, ההוא צדיקא דאשתכח בדרא, אתפס בחובייהו. וחייביא מאריך קב"ה רוגזיה עמהון עד דיתובון. ואי לאו, לא ישתכח מאן דיתבע רחמי עליהון, הה"ד, יש צדיק אובד בצדקו, משום דההוא זכאה, אסתלק מעלמא.
בגיני כך תנינן, לעולם אל ידור אדם אלא במקום שאנשי מעשה דרים בתוכו. מאי טעמא. משום דווי להאי דמדוריה בין חייביא, דהוא אתפס בחובייהו, ואי דיוריה בין זכאין, אוטיבין ליה בגיניהון.
דהא רב חסדא, הוה דיוריה בקדמיתא ביני קפוטקאי, והוה דחיקא ליה שעתא, ומרעין רדפין אבתרוי. נטל ושוי מדוריה בין מארי תריסין דצפורי, וסליק, וזכה לכמה טבין, לכמה עותרא, לכמה אורייתא, ואמר, כל האי זכינא, על דעאלית בין אינון דקב"ה אשגח לאוטבא להו.
ד"א, את הכל ראיתי בימי הבלי. וכי שלמה, דדרגין עלאין דחכמתא הוו ביה, על כל בני דרא דכתיב ויחכם מכל האדם, דכתיב וישב שלמה על כסא יי' למלך, אמר בימי הבלי. וכתיב, הבל הבלים אמר קהלת.
ותנא, ז' שמות נקרא: שלמה. ידידי"ה, אגור. בן יק"א, איתיא"ל, למואל. קהלת. קהלת כנגד כלם. וכלם נקרא כעין של מעלה, קהלת כנופיא קדישא דבי עשרה, בגין כך קהל אין פחות מעשרה. וקהל אפילו מאה, וקהלת כללא דכלא, כמד"א קהלת יעקב.
ותאנא, שמותיו על שם החכמה אתקרון, ובגין כך ג' ספרין עבד, שיר השירים. קהלת. משלי. וכלהו לאשלמא חכמתא. שיר השירים לקבל דחסד. קהלת לקבל דדינא. משלי לקבל דרחמי. בגין לאשלמא חכמתא, והוא עבד כל מה דעבד בגין לאחזאה חכמתא, ולקבל דרגא עלאה, והוא אמר בימי הבלי הבל הבלים.
אלא, רזא דהבל יקירא הוא. והוא הבל דנפיק מפומא, ורזא דהבל דנפיק מפומא, קלא אתעביד מניה. ותאנא, אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן שלא חטאו. שלא חטאו ממש. והבל אתעביד ברוחא ומיא, וכל מה דאתעביד בעלמא בהבל אתעביד. ורזא דהאי הבל של תינוקות אתעביד קלא, ואתפשט בעלמא, ואינון נטורי עלמא, ונטורי קרתא, הה"ד אם יי' לא ישמר עיר וגו'.
ות"ח, הוא הבל, הוא קלא. מה בין האי להאי. הבל קאים בחילא, למיפק קלא. קלא ממש קאים בקיומה לאפקא מלה. וההוא הבל דהוה אחסנתיה דאבוי קרייה הבל, ומניה חזא כל מה דחזא. ואע"ג דסיועין סגיאין מעילא אחרנין הוו ליה, ולאשתמודעא מלה, אמר בימי הבלי. דמלה דא מתמן אתא.
ורזא דמלה הכל הבל את הכל ראיתי בימי הבלי, יש צדיק אובד בצדקו, דא הוא רזא דמלה, דגלי ופרסם, דכלא תליא בימי הבלי, כלומר בזמנא דהאי הבל ינקא מן דינא, בגין למעבד דינא, צדיק אובד בצדקו, ובזמנא דהאי הבל ינקא מרחמי. רשע מאריך ברעתו. ותרווייהו תליין בהאי הבל, ובג"כ כתיב בימי, ולא כתיב ביום. וכלא תליין בימי הבל דא. מאן דאערע בדינא, בדינא. מאן דאערא ברחמי, ברחמי.
ואי תימא יש צדיק אובד ולא קאמר אבוד. הכי הוא אובד ממש. דההוא דינא אובד לצדיק מעלמא ומדרא. ויש רשע מאריך ברעתו, מאריך ממש, דההוא דינא כד ינקא מרחמי, עביד רחמי לההוא רשע, ומאריך ליה.
עד דהוו יתבי חמו קטורא דהוה סליק לעילא ונחית לתתא. אמר אתעטרותא אתעטר בטינתא דארעא, מגו לעילא. אדהכי, סליק ההוא חקלא ריחא, מכל בוסמין, אמר ניתיב הכא, דשכינתא גבן אתקיים. בגין כך, כריח שדה אשר ברכו יי'.

— 7 —
פתח ואמר, וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני וגו', וירח את ריח בגדיו, משמע דאינון לבושין הוו סלקין ריחא טבא, דלא אתעדי מנהון ההוא ריחא. השתא אית לאסתכלא, כתיב, ריח בגדיו, וכתיב ריח בני, ולא אמר ריח הבגדים, אלא ריח בני. אלא תאנא, כיון שנכנס יעקב, נכנס עמו ג"ע. ותאנא, אותן הבגדים היו של אדם הראשון, דכתיב, ויעש יי' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, והוציאם מג"ע.
ואי תימא, דכתיב ויתפרו עלה תאנה דאינון הוו, אי הכי, אמאי כתיב ויעש ה' אלהים. וכתיב כתנות עור, הא לא הוו אלא עלה תאנה, אלא כתרגומו, לבושין דיקר והוו סלקין ריחין מבוסמא דעדן.
ותניא, בשם מלא אתעבידו, דכתיב ויעש ה' אלהים. מה דלא אתעבידו ביה שמיא וארעא. ולא. והא כתיב, ביום עשות יי' אלהים ארץ ושמים. לא קשיא האי כד אתעבידו, לא אתעבידו בשם מלא, בר כד אתקיימו, בשם מלא אתקיימו.
ומה דאמרו דאינון לבושין אתו לההוא רשע דעשו, דנסיב לו מן נמרוד הכי אוקימנא, וקשיא מלה, דאי הכי הא כתיב לאדם ולאשתו, לבושין לאדם, ולבושין לחוה. לבושין דחוה מה אתעבידו. ותו, דאי הכי במאי אתקברו, ס"ד דאינון שבקו וראמו מנהון זהרא עלאה, דיהיב לון קודשא בריך הוא.
אלא אינון לבושין דאתלבשו בהו אדם ואתתיה, לא אתלבש בהו ב"נ אחרא, דבאינון לבושין דמו כגוונא דלעילא ואי ס"ד, דאינון אתלבשו מגרמיהון בהו. תא חזי, כתיב וילבישם, דקב"ה אלביש לון, זכאה חולקהון.
כתיב. ה' אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת. וכתיב הוד והדר לפניו. וכתיב עוטה אור כשלמה וגו'. כיון דאתלבש עבד מה דעבד. מלמד, שנתעטף קודשא בריך הוא באור, וברא ית שמיא. אלא במאי אוקימנא החמודות אשר אתה בבית. החמודות: בגדי מלכות במשי וזהב, וארחא דעלמא דגנזי לון בבוסמין וריחין, ליקרא דלבושיהון.
תא חזי וירח את ריח בגדיו, בתחלה. וכד ארגיש, אמר ראה ריח בני, דידע דביה הוה תליא מלתא, דבגיניה סליק ריחא. כריח שדה אשר ברכו יי', וכי מניין הוה ידע יצחק ריח שדה אשר ברכו יי'.
אלא, תרין מלין אינון, וכלא הוא חד. דכתיב, ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב. וכי לא הוה ליה ביתא, או מקום אחר להתפלל. אלא אותה השדה היה אשר קנה אברהם סמוך למערה, דכתיב השדה אשר קנה אברהם מאת בני חת. ובשעתא דהוה יצחק עאל גביה, חמא שכינתא עליה, וסליק ריחין עלאין קדישין, ובגיני כך הוה מצלי תמן, וקבעיה לצלותיה.
ואברהם אמאי לא הוה מצלי תמן, משום דקביעותא דאתרא אחרא הוה ליה בקדמיתא, ומלה אחרא ריחא דחמא בהר המוריה. ולמה נקרא מוריה. ע"ש המר הטוב דהוה תמן.
וכלא הוה, וג"ע דעאל עמיה וברכיה. ובגין כך לא תלה מלה בלבושין, אלא ביעקב ממש, דחמא דביה הוה תליא מלה ואתחזי, וזכותיה סליק לאתברכא, ועאל עמיה ג"ע. ובג"כ כד אתרעם עשו, אמר גם ברוך יהיה.
אמר רבי יצחק, לא אצטריך אורייתא למכתב אלא מהחדש הזה לכם ראש חדשים. מאי טעמא. משום דשירותא דסיהרא הוי, וע"ד אורייתא הוה אצטריך למכתב מהכא, דהא בקב"ה אתקשר מלה.
ולא קשיא, דלא כתיב זאת, החדש הזאת, דהא זה וזאת כחד מתקשרין ובאתר דאית ביה דכר ונוקבא כחדא, לית שבחא אלא לדכורא, ועל דא ראשון הוא לכם לחדשי השנה, לחדשי השנה ודאי. אמר רבי יהודה, לכם תרי זמני למה. אמר רבי יצחק, מנייהו, אשתמע יתיר, כמה דכתיב, כי חלק ה' עמו. אתקשרותא דא לכם, ולא לשאר עמין.

— 8 —
דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה וגו', בעשור, אמאי בעשור. אמר רבי אבא, בזמנא דאנהיר יובלא לסיהרא, דכתיב ביובלא, בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא.
ויקחו להם איש שה לבית אבות, אמאי, בגין דבזמנא דא אצטריך למיגד ליה. דהא תנינן, במלתא דא אתבר כתרא תתאה, דמתאחדין ביה כל שאר כתרין תתאין, ועל דא פריש משה ואמר, משכו וקחו לכם צאן, כמה דכתיב, צאן ועבד ושפחה.
אמר קודשא בריך הוא, עבידו אתון עובדא לתתא, ואנא אתבר תקפיהון לעילא, וכמה דתעבדון בנורא אתון, דכתיב כי אם צלי אש, אנא אוף הכי אעביר אותו באש בנהר דינור.
אמאי אתנגיד בעשרה, ואתנכיס בארבעה עשר. אמר רבי אבא בדא אתקשרו ישראל ארבע מאה שנין. ואף על גב דארבע מאה שנין לא אשתעבידו בהו, מכל מקום, הואיל והוה זמין לאתקשרא בהו, אתחשיב עליה כאילו אשתעבידו בהו כל ת' שנין. בג"כ, מעכבין ליה ארבע יומין, קטירא ברשותייהו דישראל, ולבתר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים.
אמאי בין הערבים. בשעתא דדינא תליא, ובשעתא דאתמסר מלה דא ליה, על ידוי דאברהם, דכתיב ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו. אימה: כתרא חדא. חשכה: כתרא אחרא. גדולה: האי דהיא רברבא מכלא. ואע"ג דאוקימנא קרא דא על שאר שעבודייהו דישראל, וכלא הוה. כגוונא דא, כי מחה אמחה, אתון מתתא, ואנא מעילא.
תנא, לא נפקו ישראל ממצרים, עד דאתברו כלהו שלטונין דלעילא משולטניהון, ונפקו ישראל מרשותהון, ואעלו לרשותא קדישא עלאה בקודשא בריך הוא, ואתקטירו ביה, הדא הוא דכתיב, כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם. מאי טעמא עבדי הם. אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, דאפקית להו מרשותא אחרא, ועאלית לון ברשותי.

— 9 —
והיינו דאמר רבי שמעון, מאי דכתיב, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל מחמצת. אנא הכי אוקימנא, האי שאור, והאי מחמצת, דרגא חד אינון, וכלהו חד. רשו אוחרי, אינון שלטנין, דממנן על שאר עמין, וקרינן להו יצר הרע, רשותא אחרא, אל נכר, אלהים אחרים. אוף הכי, שאור, ומחמצת, וחמץ, וכלא חד. אמר קב"ה, כל הני שני, קיימתו ברשותא אחרא, עבדין לעם אחרא, מכאן ולהלאה דאתון בני חורין, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. כל מחמצת לא תאכלו. ולא יראה לך חמץ.
אמר רבי יהודה, אי הכי כל ימי שתא נמי, אמאי שבעת יומין, דכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, שבעת ימים, ולא יתיר. א"ל, כל זמנא דאתחייב בר נש לאתחזאה גרמיה בן חורין, הכי אצטריך, כל זמנא דלא אתחייב לא אצטריך.
למלכא דעבד לחד בר נש רופינוס, כל אינון יומין דסליק להאי דרגא, חדי, ולביש לבושי יקר, לבתר לא אצטריך. לשתא אחרא נטיר אינון יומין דסליק ליקירו דא, ולבש אינון לבושין, וכן כל שתא ושתא. כהאי גוונא ישראל, כתיב, שבעת ימים שאור לא ימצא, דאינון יומי חדוותא, יומין דסליקו ליקרא דא, ונפקו משעבודא אחרא. ובגין כך, נטרין בכל שתא ושתא, יומין דסליקו להאי יקר, ונפקו מרשותא אחרא, ועאלו ברשותא קדישא, ועל דא כתיב, שבעת ימים מצות תאכלו.

— 10 —
אמר רבי שמעון, מצת כתיב, כמד"א, מראת אלהים. ולמה אתקרי מצת. דינא. דינא קדישא. דינא דאתאחדא בשמא קדישא. דינא דלא הוה תקיפא כל ההוא זמנא בגווייהו דישראל, דהא קיימא סיהרא בפגימותא. ועל דקיימא סיהרא בפגימותא, לחם עני כתיב.
מ"ט קיימא בפגימותא. בגין דלא אתפרעו, ולא אתגליא האי את קדישא. גזירין הוו ולא אתפרעו, אימתי אתפרעו, בשעתא דכתיב, שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו, ואע"ג דאוקימנא האי קרא במלה אחרא, כלא הוה ויאות.
ואי תימא דבימי יהושע אתפרעו. לאו הכי, אלא אינון דכתיב וכל העם הילודים במדבר בדרך וגו'. בתר דאתפרעו, אמר קודשא בריך הוא, בקדמיתא אכלתון מצות, דקיימא סיהרא בפגימותא, ואקרי לחם עני, מכאן ולהלאה האי לחם מאתר אחרא להוי. מאי הוא. דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. לא מן סיהרא כההוא זמנא, אלא מן השמים ממש, כמה דכתיב ויתן לך האלהים מטל השמים.
וישראל קדישין, נטרין אינון יומין דעאלו תחות גדפוי דשכינתא, ונטרין ההוא נהמא דאתיא מסטרהא, וע"ד כתיב, את חג המצות תשמר וגו', וכתיב ושמרתם את המצות. מהו ושמרתם את המצות. כד"א, ושמרתם את בריתי. וכלא בחד דרגא סלקא ואתאחד.
ואי תימא משה היך לא פרע להו. אלא, בגין דלא יתעכבון ישראל תמן עד דיתסיאו, ועל דא כתיב, שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני. מ"ט לחם עני, משום כי בחפזון יצאת וגו' וכתיב ולא יכלו להתמהמה.
תא חזי, כד עאלו ישראל לארעא, עאלו גזירין ואתפרעו. ומה כתיב, ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם. מאי במסכנות. לחם עני. אמאי אקרי לחם עני. משום דקיימא סיהרא בפגימותא, ולא מתברכא משמשא, ולא מתנהרא מן שמשא, כמה דאת אמר, כי כל בשמים ובארץ, ולא אתנהרא מיובלא. מאי טעמא. משום דלא אתפרעו. אבל הכא, דאתגזרו ישראל ואתפרעו, לא תחסר כל בה כתיב, ועל דא לא במסכנות תאכל בה לחם. מאי טעמא. משום דלא תחסר כ"ל בה, כמה דחסרו ליה במצרים.
ובכל שתא ושתא דוכרנא דמצרים קא עבדי ישראל, ואכלי ולא אשתצי מדרי דרין. ובגין דלא אתפרעו הכא במצרים, חסרו ליה להאי כל, וקיימא סיהרא בפגימותא, ואקרי לחם עני, עני: כתרגומו מסכנות. ומאי דאכלו ליה תמן בארעא, בגין דוכרנא דמצרים הוה, והאי לדרי דרין, ולזמנא דאתי כתיב, לא יבא עוד שמשך וירחך וגו'.
תנא א"ר שמעון כתיב בעשור לחדש הזה ויקחו להם וגו', וכתיב אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא, אשתמע כמה דאתמר, דכתיב בעשור לחדש הזה. מאי קא מיירי. אלא בעשור, מלה דא בעשור תליא. לחדש הזה בחדש הזה מבעי ליה. אלא, כד אתא נימוסא להאי דרגא, כתיב לחדש הזה דיקא.
ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית. תנא תלת קשרין אינון, בכור בהמה, בכור השבי, בכור השפחה. דכל שאר מתקשרי בהו באלין תלת גווני דלעילא. ובהאי דאתקרי צאן, אתקשר כלא, וכלא כליל בצאן, אתקשר צאן בצאן, ולא יכיל לאתפרשא מקטרוי, ובהאי כלהו אתקשרו, וע"ד כתיב, והיה לכם למשמרת, קטירו ליה בקטירותא, ויהא אתמסר בידיכון ברשותכון, עד דתנכסו ליה, ותעבדון ביה דינא, ולזמנא דאתי כתיב מי זה בא מאדום. וכתיב, כי זבח ליי' בבצרה. וכתיב, והיה יי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד.

— 11 —
(רעיא מהימנא) וישא העם את בצקו טרם יחמץ וגו'. כ"ה פקודא דא, לבער חמץ. דהא פקודא דא, אתמסר להו לישראל וישא העם את בצקו טרם יחמץ. וכתיב שאור לא ימצא בבתיכם, והא אוקמוה חבריא, ורזא אוקימנא, בין חמץ ומצה בכמה דוכתי, דא יצר רע, ודא יצר טוב.
כ"ו פקודא בתר דא, לספר בשבחא דיציאת מצרים, דאיהו חיובא על בר נש, לאשתעי בהאי שבחא לעלמין. הכי אוקימנא, כל בר נש דאשתעי ביציאת מצרים, ובההוא ספור חדי בחדוה, זמין איהו למחדי בשכינתא לעלמא דאתי דהוא חדו מכלא, דהאי איהו בר נש דחדי במריה, וקב"ה חדי בההוא ספור.
ביה שעתא, כניש קודשא בריך הוא לכל פמלייא דיליה, ואמר לון, זילו ושמעו ספורא דשבחא דילי, דקא משתעו בני, וחדאן בפורקני. כדין כלהו מתכנשין, ואתיין ומתחברין בהדייהו דישראל, ושמעו ספורא דשבחא, דקא חדאן בחדוא דפורקנא דמריהון, כדין אתיין ואודן ליה לקודשא בריך הוא, על כל אינון נסין וגבורן ואודאן ליה על עמא קדישא דאית ליה בארעא, דחדאן בחדוה דפורקנא דמאריהון.
כדין אתוסף ליה חילא וגבורתא לעילא, וישראל בההוא ספורא יהבי חילא למאריהון, כמלכא, דאתוסף חילא וגבורתא, כד משבחין גבורתיה, ואודן ליה, וכלהו דחלין מקמיה, ואסתלק יקריה על כלהו. ובגין כך, אית לשבחא ולאשתעי בספור דא כמה דאתמר. כגוונא דא, חובה איהו על בר נש, לאשתעי תדיר קמי קודשא בריך הוא, ולפרסומי ניסא בכל אינון ניסין דעבד.
ואי תימא, אמאי איהו חובתא, והא קב"ה ידע כלא, כל מה דהוה, ויהוי לבתר דנא, אמאי פרסומא דא קמיה, על מה דאיהו עבד, ואיהו ידע. אלא ודאי אצטריך בר נש לפרסומי ניסא, ולאשתעי קמיה בכל מה דאיהו עבד, בגין דאינון מלין סלקין, וכל פמליא דלעילא מתכנשין, וחמאן לון, ואודאן כלהו לקב"ה, ואסתלק יקריה עלייהו עילא ותתא.
כגוונא דא, מאן דאשתעי ומפרט חטאוי על כל מה דעבד, אי תימא למאי אצטריך. אלא מקטרגא קאים תדיר קמי קודשא בריך הוא, בגין לאשתעי ולמתבע חובי בני נשא, ולמתבע עליהון דינא. כיון דאקדים בר נש, ומפריט חטאוי, כל חד וחד, לא אשאיר פטרא דפומא לההוא מקטרגא, ולא יכיל למתבע עליה דינא. דהא תדיר תבע דינא בקדמיתא, ולבתר משתעי ומקטרג פלוני עבד כך. ועל דא, אצטריך ליה לבר נש לאקדמא, ולפרט חטאוי.
כיון דמקטרגא חמי דא, לית ליה פטרא דפומא עליה, וכדין אתפרש מניה מכל וכל. אי תב בתיובתא יאות, ואי לאו, הא מקטרגא אשתכח עליה, ואמר פלוני דאתא לקמך בתוקפא דאפין, בעיט במריה, חובוי כך וכך. על דא יאות לאזדהרא בר נש בכל הני, בגין דישתכח עבדא מהימנא קמי קודשא בריך הוא.
כ"ז פקודא בתר דא, לאכול מצה בפסח, בגין דאיהו דוכרנא לדרי דרין, על רזא דמהימנותא. והא אוקמוה, דישראל נפקו בההוא זמנא מרזא דטעוון אחרן, ועאלו ברזא דמהימנותא. והא אוקמוה רזא דנא בכמה דוכתי.

— 12 —
ויאמר יי' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח וגו'. כ"ח פקודא דא, למשחט פסח בין הערבים, בי"ד בניסן, דוכרנא דההוא פסח דמצרים. ודא איהו חובתא על כלא, כמה דאת אמר, ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים.
פסח דא, אצטריך למהוי נטיר, מעשרה יומין ולהלאה, דכתיב בעשור לחדש הזה ויקחו להם וגו'. מאי טעמא. בגין דהא כדין שריאת סיהרא לאנהרא, מעשרה יומין והלאה, עד דאשתלים בחמיסר. וארביסר דליהוי נכיס, בשעתא דדינא תליא על עלמא.
רזא דא, לאעברא זוהמא, מקמי ברית קדישא, ולאתהנאה בההוא ריחא דנדיף טוי נור. ועל דא לא אתיא אלא על שבעא. ועל דא, וכל ערל לא יאכל בו. מאן דאית ביה ברית קדישא, ייכול ביה. מאן דלא אית ביה ברית קדישא, לא ייכול ביה. דהאי מבני ברית איהו לתברא תוקפא דחילא אחרא, לאעברא ערלה מקמי ברית. בגין כך, האי בבני ברית איהו למעבד, ולא בבני ערלה.
כד אתא קודשא בריך הוא למצרים, חמא דמא דההוא פסח, דהוה רשים על פתחא, ודמא דברית, היך הוו קיימין על פתחא, דכתיב, ולקחתם אגדת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם וגו'. אזובא, הא אוקימנא דאיהו מעבר רוחין בישין, וכל סטר רוח בישא, מעבר באתערותא דיליה, בפורקנא עלאה דישראל.
לזמנא דאתי, ייתי קודשא בריך הוא ליצר הרע ויכוס ליה. והשתא בפורקנא דא, כתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וגו'. דוכרנא דזמנא דאתי, בההוא פורקנא עלאה.
על שתי המזוזות ועל המשקוף בהאי רשימו דאת יו"ד, ובהאי רשימו דאת יו"ד, לאחזאה רשימו דברית קדישא, ואתבר ערלה מקמי דמא דברית, רשים על כלא, ואתא דמא על דמא. כד עבר ההוא משחית, הוה חמי דמא, ואזדקיף מביתא, כמה דאת אמר ולא יתן המשחית וגו'.
אי קודשא בריך הוא בלחודוי קטיל, אמאי כתיב ולא יתן המשחית, דמשמע דמשחית הוה אזיל ולא קודשא בריך הוא. אלא ודאי קודשא בריך הוא הוה קטיל, ומשחית הוה אזיל לאשכחא עילה לישראל, כיון דהוה חמי ההוא תבירו דערלה, בתרין סטרין, הוה ערק ואתפרש מנייהו.
ועל דקטל קב"ה כל אינון בוכרין דההוא סטרא, יהיב בוכרין דישראל לפורקנא, דלא ישכח עלייהו סטרא אחרא עילה כלל, ובכלא נטיר לון לישראל קב"ה, כאבא על בנין.
בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית וגו', פקודא כ"ט דא, למיכל האי פסח. על מצות ומרורין, מצות מצת כתיב. מאי האי לקבל האי, אלא לאחזאה גלותא דשכינתא עמהון דישראל, בההוא מרירו דלהון, דכתיב וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו'. וכד אכלין להאי פסח, לאחזאה כל האי דעבדו לון במצרים, בההוא גלותא ובההוא שעבודא.
מה כתיב ועצם לא תשברו בו, לאחזאה ביה קלנא, ובכל אינון טעוון דמצראי. דהא גרמין הוו רמאן בשוקא, ואתו כלבי והוו גררי לון מאתר לאתר, ודא קשיא לון מכלא, דהא גרמי אינון תקונא דגופא, ודמי לגוונא אחרא, וישראל רמאן לון בשוקא אורח קלנא, וע"ד כתיב ועצם לא תשברו בו, אתון לא תשברון, אבל כלבי הוו אתיין ומתברין ליה.
תו, מצראי הוו אתיין לבתר, והוו חמאן אינון גרמי דהוו נטלי כלבי מאתר לאתר, ומדקן לון, והוו מצראי טמני לון גו עפרא, בגין כלבי דלא ישכחון לון, ודא איהו בטולה דעכו"ם, יתיר, מסטרא דלהון. ובדא קב"ה אסתלק ביקריה, ואתכפיין כל חילין אחרנין, דהא כדין אתכפיין יתיר, כד בטילו אשתכח מסטרא דלהון, וע"ד ישראל לא מבטלי לון, דכתיב ועצם לא תשברו בו.

— 13 —
קדש לי כל בכור פטר כל רחם וגו'. פקודא דא לקדש בכור בהמה, ועם הארץ צריך תרין מילין, חד דיהא פדוי מתחות שלטנותא דיצר הרע, דאיהי אדון דיליה, כגוונא דאמר יעקב לעשו, יעבר נא אדני לפני עבדו. בהאי עלמא. אדון מצד חובין דנפישין על גופא, כמה דאוקמוה, חייבא, יצר הרע שופטו. זכאה, יצר הטוב שופטו. בינוני זה וזה שופטו. בינוני, היינו אח דיצר הרע, ואח דיצר הטוב, אחי יהי לך אשר לך.
וכד זכוון נפישין, רוחא תבר תרין משמרות, דחמור נוער, כלבים צועקים, וסליק למשמרת דשחר, דביה אדם ואתהדר בר נש אדון, הה"ד, ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה, וסליק לדרגא דאדם, דאתמר ביה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים וגו', ומוראכם וחתכם וגו'.
וכד זכוון בינונים, ויאבק איש עמו, זכוון וחובין מתחבקן לאגחא קרבא. מסטרא דזכוון, וירא כי לא יכול לו. מסטרא דחובין, ויגע בכף ירכו בגיד הנשה. נשה: לשון כי נשני אלהים את כל עמלי ואיהו לשון נשיה. חד מדורא מאינון שבעה ארעאן, מאן דנחית תמן אתנשי מניה אורייתא.

— 14 —
וקדם דייתי בר נש בהאי עלמא ויפוק מרחם אמיה, ויאבק איש עמו, דא גבריאל, בההוא אבק דעפר, דאתמר וייצר יי' אלהים את האדם עפר מן האדמה, ואוליף ליה שבעים לשון. ובג"ד, וייצר: חד יצר הטוב, דאוליף ליה שבעים לשון. וחד, יצר הרע דאביק עמיה. דאתמר, כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה, ואשכח מניה שבעין לשון, דאוליף ליה יצר הטוב.
וקדם כל דא, נחתין עמיה ארבעה מלאכין, דאתמר בהון כי מלאכיו יצוה לך. אי אית ליה זכות אבות, חד מיכאל, בזכות אברהם. ותניינא גבריאל, בזכות יצחק. ותליתאה דנחית עמיה נוריאל, בזכותא דיעקב. ורביעאה רפאל, בזכותא דאדם קדמאה. ויצר הטוב לעילא מניה.
ואי לית ליה זכות, אזלי עמיה ד', עון, משחית, אף, וחימה, ויצר הרע לעילא מנייהו, למידן ליה לעלמא דאתי. ובגין דא אוקמוה, רשע, יצר הרע שופטו. צדיק, יצר הטוב שופטו. בינוני, זה וזה שופטו. ובגין דא, אי איהו בינוני, גבריאל דאיהו יצר הטוב, וסמא"ל דאיהו יצר הרע, זה וזה שופטו.
דלכל בר נש דאית ביה ארבע יסודין, ארבע מלאכים נחתין עמיה מימינא, וארבע משמאלא. ארבע מימינא: מיכא"ל, גבריא"ל, רפא"ל, נוריא"ל. וארבע משמאלא: עו"ן, משחי"ת, א"ף, וחמ"ה. מסטרא דגופא, מטטרו"ן נחית עליה מימינא, וסמא"ל משמאלא.
ולית בר נש דלית ביה ארבע יסודין, אבל כפום יסודא דאקדים ביה, הכי מתחילין אלין ארבע. אי מזל דיליה ארי"ה, אקדים מיכא"ל, ואבתריה גבריא"ל ואבתריה נוריא"ל, ואבתרה רפא"ל. ואי מזליה שור, אקדים גבריא"ל, ואבתריה מיכא"ל, ואבתריה נוריא"ל, ואבתריה רפא"ל. ואי מזליה נשר, אקדים נוריא"ל, ואבתריה מיכא"ל, ואבתריה גבריא"ל, ואבתריה רפא"ל. ואי מזליה אד"ם. אקדים רפא"ל, ואבתריה מיכא"ל, ואבתריה גבריא"ל, ואבתריה נוריא"ל.
ואינון מסטרא דימינא, מסטרא דמיכאל, כלהו אנפין דיליה, אינון רחמי, בעל גמילות חסדים, אנפוי חוורין, והאי בר נש גמיל חסד. חסיד, וחכם, אי אשתדל באורייתא. ואי לאו, בהפך, מסטרא דיצר הרע, גזלן, טפש, לית ביה חסד. דלא עם הארץ חסיד.
מסטרא דגבריאל, ארבע אנפין דיליה דינא, מדת הדין על רשיעיא, ומתגרה בהו, כמה דאוקמוה, מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה. גבור ביצריה, ירא חטא, דיין יהא, אי יתעסק באורייתא, וגבור בתלמודיה. בהפוכא מסטרא דיצר הרע, מתגרה בצדיקיא, דינא קשה לון, גבור בעבירה, למעבד ליה, לאו דחיל חטאה הוא, וגוונין דאנפוי סומקין, עשו שופך דמים.
מאן דמזליה נש"ר, לאו רחמן סגי, ולאו מדת הדין סגי, אלא בינוני ביצר טוב במדת טבין דיליה, ובינוני ביצר רע במדות בישין, וליה אנפין חוורין וסומקין.
מאן דמזליה אדם, מסטרא דטוב, כליל מכל מדות טובות, חסיד, וחכם, וגבור בתורה, ירא חטא, ממולא בכל מדות טבין, וגוון אנפוי אוכמין. ומסטרא דיצר הרע, ממולא מכל מדות בישין.
ואי חובוי דבר נש נפישין, שלטין עליה כל משריין דיצר הרע, עד דיסתלקו מניה כלהו משריין דיצר טוב, ואמליך על אברין דיליה, סמא"ל וכל משרייתיה.
ואי נפישין זכווי, שלטין משריין דיצר הטוב, עד דיסתלקו מניה כל משריין דיצר הרע. ואמליך על כל אברין דיליה, משיריין דיצר הטוב, בההוא זמנא, שליט עליה שם ידו"ד.
ואם הוא בינוני, צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו, אלין מיימינים לזכות, ואלין משמאילים לחובה, ומאן דאלים גבר. ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין, לעולם יראה אדם עצמו כאילו כל העולם כולו תלוי בו.
ומסטרא דמיכאל, אתקרי בכור, דדרגיה כסף חוורו, ובגין דא, פדיון הבכור כסף, ה' סלעים, כחושבן ה' דאברהם, דאי יחכים בתורה יתוסף עליה י', דאיהו קדש, דביה צריך לקדש בכור בהמה, דהיינו קדש ישראל ליי'. וביה צריך לעשר ולדות, דכל ולד איהו מסטרא דבן י"ה, ואיהו ו'.
דכל חיון דאינון חיות הקודש, באתוון דשמא קדישא אתקריאו, הדא הוא דכתיב, כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו. אפילו כל בריין דאתבריאו בהון, ולית בריאה דלא אתרשים בהאי שמא, בגין לאשתמודעא למאן דברא ליה, והאי יו"ד, איהו דיוקנא דרישא דכל בריין. ה' ה': דיוקנא דה' אצבעאן דימינא, וה' דשמאלא. ו' דיוקנא דגופא.

— 15 —
ובגין דא אמר, ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש. לית בכל בריה דאשוה כוותי, ואף על גב דבראתי לה כדמות אתוון דילי, דאנא יכיל למחאה ההיא צורה, ולמעבד לה כמה זמנין, ולית אלוה אחרא עלי דיכיל לממחי דיוקני' ובג"ד כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים.
ואי יקשה ב"נ, דהא כתיב כי לא ראיתם כל תמונה. איהו יתרץ ליה, האי תמונה חזינא, דהא כתיב ותמונת ה' יביט. ולא בכל תמונה אחרא דברא ויצר באתווי, ובגין דא אמר, ואל מי תדמיוני ואשוה ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו.
ואפילו האי תמונה, לית ליה באתריה, אלא כד נחית לאמלכא על בריין, ויתפשט עלייהו, יתחזי לון לכל חד, כפום מראה וחזיון ודמיון דלהון, והאי איהו וביד הנביאים אדמה.
ובגין דא יימא איהו, אע"ג דאנא אדמה לכו בדיוקנייכו, אל מי תדמיוני ואשוה, דהא קדם דברא קב"ה דיוקנא בעלמא, וצייר צורה, הוה הוא יחידאי בלא צורה ודמיון, ומאן דאשתמודע ליה, קדם בריאה, דאיהו לבר מדיוקנא, אסור למעבד ליה צורה ודיוקנא בעלמא, לא באות ה', ולא באות י' ואפילו בשמא קדישא, ולא בשום אות ונקודה בעלמא, והאי איהו כי לא ראיתם כל תמונה, מכל דבר דאית ביה תמונה ודמיון לא ראיתם.
אבל בתר דעבד האי דיוקנא דמרכבה דאדם עלאה, נחית תמן, ואתקרי בההוא דיוקנא ידו"ד, בגין דישתמודעון ליה במדות דיליה, בכל מדה ומדה, וקרא: אל, אלהים, שדי, צבאות, אדי"ד. בגין דישתמודעון ליה, בכל מדה ומדה, איך יתנהג עלמא, בחס"ד ובדינא, כפום עובדיהון דבני נשא, דאי לא יתפשט נהוריה על כל בריין, איך ישתמודעון ליה, ואיך יתקיים, מלא כל הארץ כבודו.
ווי ליה, מאן דישוה ליה, לשום מדה, ואפילו מאלין מדות דיליה, כל שכן לבני האדם, אשר בעפר יסודם, דכלים ונפסדים. אלא דמיונא דיליה, כפום שלטנותיה על ההיא מדה, ואפילו על כל בריין. ולעילא מההיא מדה. וכד אסתליק מינה, לית ליה מדה, ולא דמיון, ולא צורה.
כגוונא דימא, דלית במיא דימא דנפקי מיניה, תפיסו כלל ולא צורה, אלא דאתפשטותא דמיא דימא על מאנא, דאיהו ארעא, אתעביד דמיון, ויכילנא למעבד חושבן תמן, כגון המקור דימא הא חד. נפיק מיניה מעין, כפום אתפשטותא דיליה מההוא מאנא, כעגולא דאיהי י', הא מקור חד, ומעין דנפיק מניה הא תרין.
לבתר עבד מאנא רברבא כגון מאן דעבד חפירא רברבא ואתמלי מן מיא, דנפיק מן מעיין. ההיא מאנא אתקרי ים, והוא מאנא תליתאה, וההוא מאנא רברבא, ואתפליג לז' נחלין, כפום מאנין אריכין, הכי אתפשט מיא מן ימא, לשבעה נחלין והא מקור, ומעיין, וימא, וז' נחלין, אינון י' ואי יתבר אומנא אלין מאנין דתקין, יהדרון מיא למקור, וישתארו מאנין תבירין יבשין בלא מיא.
הכי עלת העלות, עביד עשר ספירות, וקרא לכתר מקור, וביה לית סוף לנביעו דנהוריה. ובג"ד קרא לגרמיה אין סוף, ולית ליה דמות וצורה, ותמן לית מאנא למתפס ליה, למנדע ביה ידיעא כלל. ובג"ד אמרו ביה, במופלא ממך אל תדרוש, ובמכוסה ממך אל תחקור.
לבתר עבד מאנא זעירא, ודא י', ואתמליא מניה, וקרא ליה מעין נובע חכמה, וקרא גרמיה בה חכם, ולההוא מאנא קרא ליה חכמ"ה. ולבתר עבד מאנא רברבא, וקרא ליה ים, וקרא ליה בינה, והוא קרא לגרמיה מבין בה.
חכם מעצמו, ומבין מעצמו, כי חכמה איהי לא אתקריאת חכמה מגרמה, אלא בגין ההוא חכם דאמלי לה מנביעו דיליה. ואיהי לא אתקריאת בינה מגרמה, אלא ע"ש ההוא מבין דאמלי לה מניה. דאי הוה מסתלק מנה, אשתארת יבשה. הה"ד אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש.
לבתר והכהו לשבעה נחלים. ועבד ליה לז' מאנין יקירין, וקרא לון: גדול"ה. גבור"ה. ת"ת. נצ"ח. הו"ד. יסו"ד. מלכו"ת. וקרא גרמיה גדול בגדול"ה וחסי"ד. גבור, בגבור"ה. מפואר, בתפאר"ת. מארי נצחן קרבין, בנצ"ח נצחים. ובהו"ד קרא שמיה, הוד יוצרנו. וביסו"ד קרא שמיה צדיק. ויסו"ד, כלא סמיך ביה, כל מאנין וכל עלמין. ובמלכות, קרא שמיה מלך. ולו הגדול"ה והגבור"ה והתפאר"ת והנצ"ח וההו"ד כי כ"ל בשמים, דאיהו צדי"ק. ולו הממלכה: דאיהו מלכו"ת.
כלא ברשותיה, למחסר במאנין, ולאוספא בהון נביעו, ולמחסר כפום רעותיה בהון ולית עליה אלהא, דיוסיף ביה, או יגרע ביה.
לבתר עבד משמשין, לאלין מאנין, כרסייא בארבע סמכין. ושית דרגין לכרסייא. הא עשר. וכלא איהו כרסייא. כגון כוס דברכה, דתקינו בו עשרה דברים, בגין תורה דאתייהיבת בעשרה דברן. בגין עלמא דאיהו מעשה בראשית, דאתברי בעשרה מאמרות.
ותקין לכרסייא כתות לשמשא ליה, דאינון מלאכים. אראלים שרפים. חיות. אופנים. חשמלים. אלים. אלהים. בני אלהי"ם. אישי"ם. ולאלין עביד שמשין, סמא"ל, וכל כתות דיליה, דאינון כעננים למרכב בהון לנחתא בארעא, ואינון כסוסין לון.
ומנלן דעננים אקרון מרכב. הה"ד, הנה יי' רוכב על עב קל ובא מצרים. ודא ממנא דמצרים, ומיד דחזו דאלהא די הוא ממנא דלהון, חזו ליה כסוסיא, תחות מרכבתיה דקב"ה, מיד ונעו אלילי מצרים מפניו, ולבב מצרים ימס, נעו מאמונה דלהון, ולב דלהון נמס כדונג, מההיא אמונה, ואמרי, וכי עד כען אמונה ממנא דילן כסוסיא, הוה נע לבהון מאמונה דלהון, ונמס כדונג. ומנלן דימס לשון נמס כדונג איהו כד"א, היה לבי כדונג נמס בתוך מעי.

— 16 —
וכל פטר חמור תפדה בשה וגו'. פקודא דא לפדות פטר חמור, ולערוף פטר חמור, אם לא יפדה ליה. הה"ד ואם לא תפדה וערפתו. ורזא דא יצה"ר, יכול לאחזרא בתיובתא, ולבתר לאחזרא יצר הטוב, כמה דאוקמוה, אם זכה עזר, אם לא זכה כנגדו. בגין דאינון דיוקנא, חד דשה, וחד דחמור, ואי זכה לאחזרא בתיובתא, אע"ג דאיהו חמור עם הארץ, תפדה מן גלותא בשה, דאיהו שה פזורה ישראל. ואי לא הדר בתיובתא, וערפתו, שוי ליה עם קשה קדל, דעתידין לאתמחאה מן ספר חיים, דעלייהו אתמר, מי אשר חטא לי אמחנו מספרי.

— 17 —
והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך וגו' (ח) פקודא דא, פקודא דאקרי בגוונא אחרא, דלא אקרי מצוה, אלא קדושה, ואלין אינון תפילין. תפלה של יד, ותפלה של ראש. תקונא פארא שפירו דגוונין עלאין. וע"ד אקרון טוטפות, כד"א, ישראל אשר בך אתפאר.
וכתיב כי נער ישראל ואהבהו, ישראל זוטא. שמע ישראל, ישראל סבא, שפירו דגוונין, עילא ותתא. יוסף סליק ואתעטר בתרין גוונין בקדמיתא נע"ר, ובסופא צדי"ק. כמה יאן ביה גוונין למחזי, ורזא דא ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה. שפירא בתרין סטרין, בתרין דרגין, בתרין גוונין, עילא ותתא.
כתיב ועשית הישר והטוב. הישר: דא תפלה של יד, לאמשכא ליה בתפילין של ראש, לאתיחדא כחדא. ותפלה של יד, אקדים לשל ראש. ואצטריך דלא הוי פרודא בינייהו כלל.
מאן דמתעטרא בתפלין, קאים ברזא דגוונא עלאה וקאים באינון תרין רזין דקאמרן כיוסף, דאקרי נער, ואקרי צדיק, ברזא דעבד נאמן, ברזא דבן יחידאי. ואלין אינון תפלה של יד, ותפלה של ראש, ואינון כללא חדא בלא פרודא.
ארבע פרשיין דתפלין בד' בתים, באינון תפלין של ראש. וכמה דאינון ד' פרשיין באינון תפלין של ראש, אוף הכי כלהו בתפלין של יד בבית א'. דהא בתפלה של יד, לית לה מגרמה כלום, אלא מה דנקטא מלעילא. ורזא דא, כל הנחלים הולכים אל הים. ומגו דנקטא לון מלעילא, אקרי תפלה, ואתקדשת בקדושתהון אקרי קדושה. ואקרי תפלה וכדין אקרי מלכות, מלכות שמים שלימה.
ד' פרשיין, הא אוקימנא רזא דלהון, בכמה דוכתי. אבל פרשה קדמאה, קדש לי כל בכור, דא איהו רזא עלאה, דכליל כל ד' בתים, ברזא דנהירו עלאה, דנפקא מאין.
וכל אינון ד' אתרמיזו הכא, קדש: דא קדושה עלאה. רזא דחכמתא עלאה, דמתמן כלא אתקדש, ברזא דגניזו עלאה, דאתקרי קדש. לי: דא בינה, רזא דעלמא עלאה, היכלא פנימאה. כ"ל: רזא דחסד, בכל דוכתא, בין לעילא בין לתתא. בכו"ר: דא בן בכור, דכתיב, בני בכורי ישראל, והאי בן בכור, כליל כל סטרין, וכל גוונין. ובגין כך, קרא כליל כלהו ארבע, ברזא דחכמתא עלאה. אבל דא באורח כלל, למנדע דכלא כליל בהאי, אבל באורח פרט, כל חד בלחודוי, דא איהו פרשתא קדמאה, דכליל כל שאר פרשיין.
פרשה תניינא, והיה כי יביאך וגו', דא בינה, דהא בפרשתא דא, איהי יציאת מצרים, דהוה מסטרא דיובלא. וע"ד שירותא דילה והי"ה, דהא מלה דא איהי ביובלא. ובגין כך שמא דילה והי"ה, דלית והיה אלא באתר דא, דאיהו זמין לאתמשכא לתתא, ולאנהרא בוצינין, ולאשתכחא בדרגא תתאה, וכלא ברזא חדא. ובגין דאיהו באורח טמיר, לא אקרי באתגלייא בשמא דא, אלא אתמסר לחכימין למנדע. ועל דא אתרשים בשמא קדישא, במלה דא.
פרשה תליתאה, שמע, דא איהו רזא דימינא, דאקרי חסד עלאה. דאיהו קא מייחד יחודא דכלא לד' סטרין, וקודשא בריך הוא מסדר ביה, סדורא דכל עלמא, ודא איהו דקא מתפשט בכל סטרין, אפילו גו תהומי תתאי. בדא קודשא בריך הוא ברא עלמא, כד אתעטף קודשא בריך הוא בעטופא דזהרא, ודא דקא מייחד יחודא, ובגין כך, שמע סמיך לוהי"ה.
יחודא דכל יומא, איהו, יחודא למנדע ולשואה רעותא. יחודא דא הא אמרן בכמה דוכתי, יחודא דכל יומא, איהו יחודא דקרא, שמע ישראל יי' אלהינו יי' הא כלהו חד, ועל דא אקרי אחד. הא תלת שמהן אינון, היך אינון חד, ואף על גב דקרינן אחד, היך אינון חד.
אלא, בחזיונא דרוח קדשא אתיידע, ואינון בחיזו דעינא סתימא, למנדע דתלתא אלין אחד. ודא איהו רזא דקול דאשתמע, קול איהו חד, ואיהו תלתא גוונין, אשא ורוחא ומיא, וכלהו חד, ברזא דקול. אוף הכא: יי' אלהינו יי' אינון חד. תלתא גוונין, ואינון חד.
ודא איהו קול דעביד בר נש ביחודא, ולשוואה רעותיה ביחודא דכלא, מאין סוף עד סופא דכלא, בהאי קול דקא עביד בהני תלתא דאינון חד. ודא איהו יחודא דכל יומא, דאתגלי ברזא דרוח קודשא.
וכמה גוונין דיחודא אתערו, וכלהו קשוט. מאן דעביד האי עביד. ומאן דעביד האי עביד. אבל האי יחודא דקא אנן מתערי מתתא, ברזא דקול דאיהו חד דא הוא ברירא דמלה, האי בכללא, לבתר פרט, כדקאמרן.
פרשה רביעאה, הוא רזא דדינא קשיא, השמרו לכם. אלין אינון תפלין דרישא. ותפלין דדרועא, כגוונא דא בחד ביתא, והא אתערנא בהו, וכלהו רזא חדא.
קשרא דתפלין דרישא, איהו דל"ת, ועל דא כתיב, וראית את אחורי. וע"ד איהו לאחורא, ותמן אתקשר כלא בקשרא חדא.
ואיהי, כד מנחת אלין תפלין דדרועא לאתקשרא, אית קשרא אחרא, רזא דברית קדישא, רזא דא, כמה דאתער בכמה דוכתי, וכלא רזא חדא. זכאין אינון ישראל דידעין רזא דא, ואצטריך בר נש לאנחא לון כל יומא, למהוי בדיוקנא עלאה, ועליה כתיב, וראו כל עמי הארץ כי שם יי' נקרא עליך ויראו ממך. (ע"כ רעיא מהימנא).

=== Beshalach ===

— 1 —
ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים וגו'. רבי שמעון פתח, תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות. האי קרא קשיא, ואית לאסתכלא ביה, מ"ש תפלה לחבקוק הנביא, יתיר מכל שאר נביאי עלמא, דלא כתיב בהו תפלה לישעיה הנביא, או לירמיה, או ליחזקאל, או להושע, או לשאר נביאי עלמא.
אלא הכי תנינן, אלישע זכה בהאי עלמא מה דלא זכה נביאה אחרא, בר ממשה. תא חזי, מאי כתיב, ויהי היום ויעבור אלישע אל שונם ושם אשה גדולה. מאי אשה גדולה. אלא גדולה בעובדהא, דכל בני ביתא, משתבחין בה, והיא עקרא דביתא, ובגין דבעלה לא הוה שכיח בביתא, למהוי עקרא, לא הוה אדכר הוא, אלא היא.
ותו, ושם אשה גדולה: גדולה על כל שאר נשי עלמא, דהא שאר נשי עלמא, כד חמאן אושפיזא בביתא, מצטערן ביה, ודחקן ביה, כל שכן לאפקא עליה ממונא, והיא חדת ביה באושפיזא, ולאפקא עליה ממונא, כל שכן כיון דחמת ליה לאלישע חדת ביה לחדא. ועל דא, שבחא דכלא דאתתא היא, דהא אושפיזא דביתא דאתתא היא. ובגין כך ושם אשה גדולה, גדולה על שאר נשין.
ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא, במה ידעה. אלא הא אוקמוה חבריא, דשושיפא חוורא זריקת ליה בערסיה. ולא חמת ביה קרי מעולם, ולא אעבר זבובא בפתוריה.
הני מילי קשיין, אי תימא דלא חמת ביה קרי, הא סגיאין אינון בני נשא הכי בעלמא, מה שנויא הכא. ואי תימא דלא עבר זבובא בפתוריה. אמאי כתיב, הנה נא ידעתי, וכי היא ידעת, ולא אחרא, והא כל אינון דחמו ליה אכיל בפתוריה הוו ידעי.
אלא שפיר קאמרת, אבל הנה נא ידעתי, היא ידעה, ולא אחרא, בגין דהיא מתקנת ערסיה, בשעתא דשכיב בליליא, ובשעתא דקאים בצפרא. והאי דקאמרי דשושיפא חוורא זריקת ליה בערסיה, הכי הוה, ובה ידעה, דארחא דעלמא, כיון דקאים בר נש מערסיה, סליק שושיפא דנאים בה, ריחא מנוולא. והאי, בשעתא דסלקת ההוא שושיפא מערסיה, הוה סליק ריחין, כריחין דגנתא דעדן. אמרה אי לאו דקדישא הוא, וקדושה דמריה עליה, לא סליק ריחא קדישא הכי.
בגיני כך, בעי לאתפרשא מן ביתא, דלא אזדהר בר נש כל כך בביתא. אבל אמרת, נעשה נא עליית קיר קטנה ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה, ארבע אלין למה. אלא בגין דאינון תקונא דכנסת ישראל, דאתקריאת עליית קיר, והכי אתקריא, כמה דכתיב ויסב חזקיהו פניו אל הקיר.
מטה ושלחן וכסא ומנורה, לאו אינון כתיקון דשמושא, דהא כסא קא בעי בקדמיתא, ולבתר שלחן, לבתר מנורה, לבתר מטה, אמאי אקדימת מטה. בגין דהיא חביבה עליה יתיר מכלא, ואקדים בר נש מה דחביב עליה.
ויהי היום ויבוא שמה. ויהי היום, מאן הוא יומא דא. אלא כמה דאוקמוה. ות"ח. ההוא יומא, יומא טבא דראש השנה הוה, דאתפקדו ביה עקרות דעלמא, ואתפקדן ביה בני עלמא. קרא לשונמית ואמר, הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת. בגיני כך, אצטריכנא לעיינא יומא דא בדיני דעלמא, דקודשא בריך הוא דאין ביומא דא לעלמא, ובגין דאתפרשנא בלחוד באתר דא, אצטריכנא לאסתכלא ברגיזו דעלמא.
ומה לעשות לך היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא. וכי מלה דא למה אצטריכא לגבי אתתא, דלא נפקת ולא אזלת ולא עאלת בהיכלא דמלכא. אלא, יומא דא הוה גרים, דכל בני עלמא יתבין בדינא, ובההוא יומא אקרי קודשא בריך הוא מלך. המלך המשפט. אמר לה, אי את אצטריך לך לגבי מלכא עלאה, על עובדין די בידך.
ותאמר בתוך עמי אנכי ישבת. מאי קאמרת. אלא בשעתא דדינא תליא בעלמא, לא יתפרש בר נש בלחודוי, ולא יתרשים לעילא, ולא ישתמודעון ביה בלחודוי, דהא בזמנא דדינא תליא בעלמא, אינון דאשתמודעון ורשימין בלחודייהו, אע"ג דזכאין אינון, אינון אתפסן בקדמיתא. ועל דא, לא לבעי ליה לאיניש, לאתפרשא מבין עמא לעלם, דבכל זמנא רחמי דקודשא בריך הוא על עמא כלהו כחד. ובגיני כך אמרה, בתוך עמי אנכי ישבת, ולא בעינא לאתפרשא מנייהו, כמה דעבדנא עד יומא דין.
ויאמר גחזי אבל בן אין לה וגו'. אמר לה אלישע. הא ודאי שעתא קיימא, דהא יומא גרים. ויאמר למועד הזה כעת חיה את חובקת בן. ותהר האשה ותלד בן למועד הזה כעת חיה אשר דבר אליה אלישע. למועד ודאי. לבתר מית. מאי טעמא מית. אלא בגין דאתייהב לה, ולא לבעלה. ומאתר דנוקבא אתקשר, ומאן דאתקשר בנוקבא, מותא אזדמנת קמיה. מנא לן דלה אתיהיב, דכתיב את חובקת בן.
תא חזי, באברהם כתיב שוב אשוב אליך, ולא אליה, אליך ודאי, בך אתקשר, ולא בנוקבא. מאן דאתי מסטרא דנוקבא, מותא אקדים לרגלוי. ותעל ותשכיבהו על מטת איש האלהים, בגין דתמן חמת קדושה עלאה מכלא.
ויאמר לה השלום לך השלום לאישך השלום לילד. מכאן, דהיא עקרא דביתא, ולא עוד אלא דאיהי אזלת אבתריה, ולא בעלה. ויגש גחזי להדפה הא אוקמוה.
ויאמר איש האלהים הרפה לה. מאי שנא הכא דאמר איש האלהים, וכד הוה במתא אלישע. אלא הכא ודאי איש האלהים, דהכא הוא דוכתיה, ולא במתא, ולא בשעתא דהוו בני נביאי קמיה.
ויי' העלים ממני וגו', כמה דאת אמר ויי' המטיר על סדום ועל עמורה, דא בי דינא דלתתא. ולא הגיד לי, מאי טעמא לא ידע אלישע. אלא אמר קודשא בריך הוא, ומה אנא קטיל להאי, אי אימא ליה, לא ימות, דהא נבזבזא דיליה הוא. ודאי אית ליה למימת, דהא אתמר, דכתיב את חובקת בן, ומאתר דנוקבא גרים מותא, ובגיני כך לא אמר ליה.
ויאמר לגחזי חגור מתניך וקח משענתי בידך ולך. והא אוקמוה ואסתלק ניסא מניה. חי יי' וחי נפשך אם אעזבך, אמאי כיון דגיחזי הוה אזיל. אלא היא ידעת ארחוי דההוא רשע דגיחזי, דלאו איהו כדאי דישתכח ניסא על ידוי.
וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וגו'. אמאי, אלא דאשגח אלישע וידע דאתרא דא הוא דגרים, דאתקשר ביה השתא. וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו, לקשרא ליה באתרא אחרא עלאה, אתר דחיין אשתכחו ביה.
ולא יכיל לאעקרא ליה מאתר דאתקשר ביה בקדמיתא, אלא אתער רוחא חדא מלעילא, ואתקשר בהאי אתר, ואתיב ליה נפשיה. דאי לאו הכי לא הוה קאים לעלמין. ויזורר הנער עד שבע פעמים, ולא סליק יתיר, כמה דאת אמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה.
ודא הוא חבקוק נביאה, כמה דאת אמר את חובקת בן. אי הכי חבוק מבעי ליה, אמאי חבקוק תרי. אלא, חד דאמיה, וחד דאלישע, דאתחבק עמיה. ד"א תרי חבוקין הוו ביה, בין להאי סטרא בין להאי סטרא. חבוקא חדא, ההוא אתר דהוה תלי ביה בקדמיתא. חבוקא אחרינא דסליק ליה לדרגין עלאין יתיר, ובג"כ חבקוק תרי.
תפלה לחבקוק הנביא, מאי תפלה. אלא דא הוא אתר, דהוה קשיר ביה בקדמיתא, ודא הוא תפלה של יד. על שגיונות. דההוא יומא דאתקשר ביה, שגיונות דעלמא הוו תליין קמי קב"ה, וגבורה הוה שליט, וע"ד אתקשר ביה האי תפלה.
ד"א תפלה לחבקוק הנביא, תפלה לחבקוק: בגין חבקוק, דאיהו עביד בגיניה. יי' שמעתי שמעך יראתי וגו', ת"ח, כד הוה אתער עליה רוחא דנבואה על אתר דא דהוא תפלה, הוה אתי והוה דחיל ומזדעזע. מתלא אמרי, מאן דנשיך מכלבא, מקליה אזדעזע.
יי' פעלך בקרב שנים חייהו, מאן פעלך. אלא, עליה קאמר, דאיהו פעל דיליה. בקרב שנים חייהו. הב ליה חיין להאי פעלך, בקרב שנין עלאין. ד"א, חייהו דלא ימות כד בקדמיתא.
על שגיונות, מאי על שגיונות, על שגיאות מבעי ליה. כד"א שגיאות מי יבין. אלא שגיונות, כד"א שגיון לדוד. זיני תושבחן הוו קמייהו דנביאי, למישרי עלייהו רוח נבואה, כד"א ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה ולפניהם נבל ותוף וגו', וכתיב ועתה קחו לי מנגן וגו'. וכל שכן חבקוק, דאצטריך ליה יתיר מכלהון, לנייחא דרוחא, ולבסמא לההוא אתר, לאמשכא עליה רוח נבואה. וכן כלהו נביאי כהאי גוונא, בר ממשה דסליק על כל שאר נביאי דעלמא, זכאה חולקיה.
ת"ח, כד נפקו ישראל ממצרים, רוחיהון הוה תביר בגווייהו, והוו שמעין אינון תושבחן, ולא יכלין למחדי, ובשעתא דכלהו אוכלסין ורתיכין נפקו בשכינתא, כלהו ארימו תושבחן ושירין קמי קב"ה, ואתער קודשא בריך הוא רוחיהון דישראל, והוו שמעין אינון תושבחן, וקאים רוחיהון בגווייהו דלא פרחן.
בר נש כד איהו שביק פולחנא, כדין ידע תבירו דגרמוי, תבירו דרוחיה. כך ישראל, כד נפקו ממצרים, כדין טעימו טעמא דמותא, וקב"ה אסי לון, דכתיב ויי' הולך לפניהם יומם וגו'. וכל אורחין, הוו סלקין ריחין דאסותא, ועאלין לגופייהו ואתסיין, וקל תושבחן דהוו שמעין, הוו חדאן ונייחין ברוחיהון.
ופרעה וכל אינון אוכלוסין דיליה, הוו אזלי בתרייהו, לאוזפא לון, עד דנפקו מארעא דמצרים. וכן כל אינון רברבין דממנן עליהון, ועל שאר עמין, אוזיפו לה לשכינתא ולישראל כלהו, עד דשארו באיתם בקצה המדבר, הה"ד, ויהי בשלח פרעה את העם וגו'. כי קרוב הוא, כי קרוב הוא ההוא אומאה דאומי אבימלך לאבהן, על ההוא טיבו דעבדו פלשתים לאבהן, דכתיב כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי ועם הארץ אשר גרתה בה.

— 2 —
ויהי בשלח פרעה את העם, מה כתיב לעילא, ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו. תא חזי, נוקמא עלאה דעבד קוב"ה במצרים. תלת מותני הוו. חד, דעבדו בוכרין במצרים, דקטילו כל אינון דאשכחו. וחד, דקטל קוב"ה בפלגות ליליא. וחד, כד חמא פרעה מותנא בביתיה בבנוי ובעבדוי, קם וזריז גרמיה, וקטיל אפרכין וסרכין, וכל דאמליכו ליה לסרבא בעמא עד דאורייתא אסהידת עליה דאיהו קם בליליא ממש. כמה דליליא קטל בוכרין ועבד נוקמין, הכי קם פרעה בארעא דמצרים, וקטל ועבד נוקמין בסרכוי, ואפרכוי, ואמרכלוי, ובכל אינון רברבין הה"ד ויקם פרעה לילה, דקם לקטלא ולשיצאה.
אורחוי דכלבא, כד מחיין ליה באבנא, איהו אתי ונשיך לחבריה, כך פרעה, לבתר איהו הוה אזיל בשוקי, והוה מכריז ואמר, קומו צאו מתוך עמי, אתון קטלתון לכל בני מתא, אתון קטלתון סרכי ואפרכי וכל בני ביתי, הה"ד ויקרא למשה ולאהרן לילה. כיון דבידכון הוה כלא, וברכתם גם אותי, דלא תקטלון לי. ולבתר איהו בגרמיה אוזיף לון, ואפיק לון מארעא, הה"ד ויהי בשלח פרעה את העם וגו'.

— 3 —
ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף, לתקנא ארחא לאתריה. ר' יהודה אמר, מאי שנא כד הוו ישראל במצרים, דכתיב, שלח את עמי, כי אם מאן אתה לשלח את עמי, בני בכורי ישראל, ובההוא זמנא לא הוו גזירין, ולא אתקשרו ביה כדקא יאות. והכא דהוו גזירין, ועבדו פסחא, ואתקשרו ביה, קרי לון את העם.
אלא בגין ההוא ערב רב, דאתדבקו בהו, ואתערבו בהדייהו, קרי לון את העם סתם. כד"א, ויגוף יי' את העם על אשר עשו את העגל. ויקהל העם על אהרן. וירא העם כי בשש משה. וכן כלהו.
ר' יצחק ור' יהודה הוו אזלי מאושא ללוד, והוה עמהון יוסי טייעא, בקטירא דגמלי עטופירא בכתפייהו. עד דהוו אזלי, אשכח ההוא יוסי טייעא אנתו חדא דשאר עמין, דקטיר בירוקי חקלא, אשתמיט מנייהו ואתקיף בה, ואתא עלה. תווהו ר' יצחק ור' יהודה, אמרו ניתוב מארחא דא, דהא קוב"ה בעא לאחזאה לן, דלא נתחבר בהדיה. תבו מארחא, בדקו בתריה, ואשכחו דבריה דבת אל נכר הוה, ואבוה פסיל זרעא הוה. אמרו, בריך רחמנא דשזיב לן.
פתח ר' יצחק ואמר אל תתחר במרעים. מאן אינון מרעים, דלא כתיב חטאים, או רשעים. אלא מרעים, דאבאישין לגרמייהו, ולהני דמתחברן בהדייהו. ר' יהודה אמר, מרעים: ארחיק גרמך ממרעים דלא תהוון רעים וחברים כחדא, דלא יבאישו לך עובדוי, ותתפס בחטאוי.
ת"ח, אי לא הוו אינון ערב רב דאתחברו בהון ישראל, לא אתעביד ההוא עובדא, ולא מיתו מישראל, כל אינון דמיתו, ולא גרים לון לישראל כל מה דגרים. ות"ח, ההוא עובדא, וההוא חובה ממש, גרים גלותהון דישראל.
דתנינן, בעא קודשא בריך הוא, דישתכחון ישראל בההוא שעתא כמלאכי עלאי, ולמעבד להון חירין מכלא, חירין ממותא, ולמהוי חירין מן שעבודא דשאר עמין, כמד"א, חרות על הלוחות, אל תקרי חרות, אלא חירות.
כיון דאתעביד ההוא עובדא, גרימו כלא. גרימו מותא, גרימו שעבוד מלכוון, גרימו דאתברו אינון לוחי קדמאי, גרימו דמיתו מישראל, כמה אלפין מנייהו. וכל דא, בגין אתחברותא דאינון ערב רב, דאתחברו בהו.
אוף הכא, בגיניהון, לא אתקרון בני ישראל, ולא ישראל, ולא עמי, אלא העם סתם. ואי תימא וחמושים עלו בני ישראל. כד הוו סלקין ממצרים, ולא אתחברו בהדייהו אינון ערב רב, קרי לון בני ישראל, כיון דאתחברו בהדייהו, דכתיב וגם ערב רב עלה אתם, קרי לון העם.
רבי יוסי אקשי ואמר, כתיב כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. אי הכי, כל יומא הוו חמאן לההוא ערב רב. אמר רבי יהודה, ערב רב כתיב, ולא מצרים, דהא כמה שאר עמין הוו דיירי במצרים. ולא עוד אלא דכלהו אתגזרו, וכיון דאתגזרו, לא אקרון מצראי.
ועל פומא דמשה קבילו לון. והיינו מה דאמר הכתוב, לך רד כי שחת עמך סרו מהר מן הדרך אשר צויתם. צויתם כתיב. וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים, חד מחמשה הוו. ור' יוסי אומר חמשה מישראל, וחד מנייהו. רבי יהודה אומר, וחמשים: אחד מחמשים.
אר"ש, בגין דההוא יובלא סליק לון ממצרים, בגין כך וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים. ואי לאו, לא סליקו, ועל דא אתעכבו חמשין יומין לקבלא אורייתא. ומההוא אתר נפקת אורייתא, ואתיהיבת, ועל דא וחמשים חסר. דבגין דא עלו בני ישראל מארץ מצרים.
ויקח משה את עצמות יוסף וגו'. אמאי סליק גרמוי. אלא, בגין דהוה רישא לנחתא לגלותא. ולא עוד, אלא דאיהו סימנא דגאולה הוה ליה ואומי להו לישראל על דא, הה"ד כי השבע השביע את בני ישראל, והא אתמר.
זכאה חולקא דמשה, דישראל הוו עסקי למשאל ממונא ממצראי, ומשה הוה עסיק באומאה דיוסף. ואית דאמרי ארונא בנילוס הוה, ובשמא קדישא סליק ליה. ועוד אמר משה, יוסף, הגיע זמן פורקנא דישראל, ואמר עלה שור. וסליק. ואית דאמרי, בין מלכי מצראי הוה, ומתמן סליק. ואית דאמרי, בגין דלא יעבדון ליה ע"ז, שוו בנילוס וסרח בת אשר חויאת ליה למשה.

— 4 —
ויי' הולך לפניהם יומם. רבי יוסי פתח, למנצח על אילת השחר מזמור לדוד. כמה חביבא אורייתא קמיה דקודשא בריך הוא, דכל מאן דאשתדל באורייתא, רחים הוא לעילא, רחים הוא לתתא, קב"ה אצית ליה למלולוי, לא שביק ליה בהאי עלמא ולא שביק ליה בעלמא דאתי.
ואורייתא בעי למלעי בה ביממא ובליליא, דכתיב, והגית בו יומם ולילה. וכתיב אם לא בריתי יומם ולילה וגו'. תינח ביממא, בליליא אמאי. בגין דיהא שכיח לגבי שמא קדישא שלים. כמה דלית יומם בלא ליליא, ולאו איהו שלים, אלא דא עם דא, כך בעי אורייתא, לאשתכחא עמיה דב"נ יומא וליליא, למהוי שלימותא לגבי דב"נ יומם ולילה.
והא אתמר, דעקרא דליליא, מפלגותא ואילך. ואע"ג דפלגו קדמיתא בכללא דליליא הוא, אבל בפלגות ליליא, קודשא בריך הוא עאל בגנתא דעדן, לאשתעשעא עם צדיקיא, וכדין, בעי ליה לבר נש למיקם, ולמלעי באורייתא.
והא אתמר, דקוב"ה וכל צדיקיא דבגנתא דעדן, כלהו צייתין לקליה, הה"ד היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני. והא אוקמוה, היושבת בגנים: דא כנסת ישראל, דאיהי משבחת ליה לקודשא ב"ה, בשבחא דאורייתא, בליליא. זכאה חולקיה מאן דאשתתף בהדה, לשבחא ליה לקודשא ב"ה בשבחא דאורייתא.
וכד אתי צפרא, כ"י אתיא ומשתעשעא ביה בקב"ה, ואושיט לה לגבה שרביטא דחסד, ולא עלה בלחודהא, אלא עלה, ועל אינון דמשתתפין בהדה, והא אתמר דכתיב, יומם יצוה יי' חסדו ובלילה וגו'. ועל דא אילת השחר אקרי.
ואר"ש, בשעתא דבעי לאתנהרא צפרא, אתחשך ואתקדר נהורא, וקדרותא אשתכח. כדין אתחברת אתתא בבעלה, דתנינן, אשה מספרת עם בעלה, למשתעי בהדיה, ועאלת להיכליה.
לבתר כד בעי שמשא למיעל, אתנהיר ואתת ליליא, ונטיל ליה. כדין כל תרעין סתימין, וחמרין נערין, וכלבין נבחין, כד אתפלג ליליא, שארי מלכא למיקם, ומטרוניתא לזמרא, ואתי מלכא ואקיש לתרעא דהיכלא, ואמר פתחי לי אחותי רעיתי וגו'. וכדין משתעשע בנשמתהון דצדיקיא.
זכאה חולקיה דההוא, דאתער ההוא זמנא במלי דאורייתא, בגין דא, כל אינון דבני היכלא דמטרוניתא, כלהו בעיין למיקם בההוא זמנא, לשבחא למלכא וכלהו משבחן קמיה, ושבחא דסליק מהאי עלמא, דא דאיהו רחיק, דא ניחא ליה לקודשא בריך הוא מכלא.
כד אסתליק ליליא, ואתי צפרא, ואתקדר, כדין מלכא ומטרוניתא ברזא בחדוה, ויהיב לה מתנן, ולכל בני היכלה. זכאה חולקיה מאן דאיהו במניינא.
ויי' הולך לפניהם יומם. קודשא בריך הוא, ובית דיניה. אמר רבי יצחק, היינו דתנינן, שכינתא באבהתא נטלא. הולך לפניהם יומם: דא אברהם. בעמוד ענן: דא יצחק. לנחותם הדרך: דא יעקב. דכתיב ביה ויעקב הלך לדרכו. ולילה בעמוד אש להאיר להם: דא דוד מלכא.
וכלהו רתיכא עלאה קדישא, למהך ישראל בשלימותא דכלא, בגין דיחזון אבהן פורקנא דלהון, דכתיב ואנכי אעלך גם עלה, עם המרכבה. וכתיב ויי' הולך וגו', ללכת יומם ולילה. וכי אמאי הוו אזלי יומם ולילה, יהכון ביממא, ולא יהכון בליליא, כבני אנשא דערקין, כיון דקודשא בריך הוא נטיר לון, אמאי אזלין ביממא ובליליא. אלא, לאשתכחא בהו שלימותא דכלא, דלית שלימו אלא יומם ולילה.
א"ר אבא, הכי אוקימנא, ויי' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן: דא אברהם. ולילה בעמוד אש: דא יצחק. ואי הכי יעקב אן הוא. אלא במלה קדמאה אתמר, ותמן שארי, כמה דכתיב ויי'.
ולילה בעמוד אש, הוה נהיר, בסטרא דא ובדא. בגין דירדפון מצראי בתריהון, לאתייקרא שמא דקודשא ב"ה, ברתיכוי ופרשוי. בגין למיזל יממא וליליא, אספקלריא דנהרא, ודלא נהרא. ותו, בגין לאטעאה למצראי דימרון מקרה הוא, דכתיב נואלו שרי צוען, וכתיב משיב חכמים אחור, וע"ד אזלי ביממא ובליליא.
רבי אבא אמר, זכאה חולקהון דישראל, דקודשא בריך הוא אפיק לון ממצרים, למהוי חולקיה ואחסנתיה. ות"ח, בסטרא דיובלא, אשתכח חירו לישראל. וכן לזמנא דאתי, דכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו'.
ובגין ההוא יובלא עלאה, אתעכבו חמשין יומין, לקבלא אורייתא, ולמקרב לטורא דסיני. וכיון דאזלי ביממא, אזלי בליליא, למהוי כלא חד יומא, בין יממא וליליא, ולא אשתכח פרישו.
ולא עוד, אלא דכלהו בנייחא אזלין, לרעותא דנפשייהו, ביומא דקבילו אורייתא, הוו חמשין יומין שלמין, יומי ולילי כדקא יאות, דלית יום בלא לילה, ולית לילה בלא יום, ולילה ויום אקרי יום אחד. וכיון דאזלו חמשין יומין שלימין, כדין שארו עלייהו אינון נ' יומין דיובלא, ומסטרא דיובלא אתייהיב להו אורייתא, ובג"כ אזלין יומא וליליא.
וא"ר אבא, כתיב ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו, אמאי. הא אוקימנא, מאן דרחים לחייבא, הכי הוא. ות"ח, ביצחק אתכליל ליליא, וליליא לא בהיר, וע"ד ותכהין עיניו, וכלא חד.
ר' יצחק פתח ואמר, ויגד למלך מצרים כי ברח העם, ויגד, מאן קאמר ליה. אלא, הא אוקמוה. אבל חכמוי וחרשוי אתכנשו לגביה, ואודעוהו כי ברח העם. ואמאי קאמרו דא. אלא חמו בחכמתא דלהון, דהוו אזלי יממא וליליא, אמרו ודאי ערקין אינון. ולא עוד אלא דחמו דלא הוו אזלי באורח מישר, כמה דכתיב וישובו ויחנו לפני פי החירות.

— 5 —
ויקח שש מאות וגו'. שש מאות אמאי. א"ר יוסי, לקבל מניינא דישראל, דכתיב כשש מאות אלף רגלי. בחור: לקבל הגברים דאינון עקרא דכל ישראל. וכל רכב מצרים: שאר רתיכין, דאינון טפלין לאחורי, לקבל הטף דכתיב לבד מטף. וכלא עביד בעיטא דחרשוי וחכמוי. ושלישים על כלו, כלא בחכמתא, לקבל דרגין עלאין, תרין וחד. ר' יצחק אמר, כתרגומו, ומזרזין. זריזין הוו בכלא.
ויקח שש מאות רכב בחור. ר' חייא אמר, כתיב יפקוד יי' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה. בזמנא דקב"ה יהיב שלטנותא לרברבי עמין לעילא, יהיב להו לעמא דלהון לתתא. ובשעתא דנחית לון מדרגיהון דלעילא, נחית לון לעמא לתתא, ויקח שש מאות רכב בחור, הא ממנא דלהון, ואוקמוה, דדבר רתיכין דשאר עמין, וכלהו נפלו במשריתא דסיסרא לבתר. והיינו בחור, וכל רכב מצרים.
כתיב לססתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. תא חזי, כדוגמת סוסיא נוקבא, אתחזי להון לסוסיהון דפרעה, ואוקמוה. אלא לסוסתי ברכבי פרעה, תא חזי, פרעה בשעתא דהוה רדיף אבתרייהו דישראל, מה עבד, נטל סוסוון נוקבן, וכפת לון ברתיכוי בקדמיתא, וסוסין דוכראי כפת לון לאחוריהון, והוו מזיינין דוכרי לקבל נוקבי, ונוקבי לא בעאן, ואוחן למיזל. כיון דקריב לגבייהו דישראל, נטל נוקבי ושוי לון לאחורי, וסוסוון דוכרין לקדמין, לאבאשא לישראל, ולאגחא בהו קרבא.
כגוונא דא, ויי' הולך לפניהם יומם, לבתר חזרה שכינתא לאחוריהון דישראל, דכתיב ויסע מלאך האלהים וגו'. בגיני כך דמיתיך רעיתי.

— 6 —
ופרעה הקריב, והאי קרא הא אוקמוה. דאקריב לכל חילוי ורתיכוי, לאגחא קרבא. ותו ופרעה הקריב. רבי יוסי אמר, הא אתמר דקריב לון לתשובה. ופרעה הקריב.
כתיב יי' בצר פקדוך צקון לחש וגו'. בצר פקדוך: לא פקדין ישראל לקודשא בריך הוא, בשעתא דנייחא, אלא בשעתא דעקין להו, וכדין כלהו פקדין ליה. צקון לחש: וכלהו צלאן בצלותין ובבעותין, ואריקו קמיה צלותין. אימתי. מוסרך למו, בשעתא דפקיד לון קודשא בריך הוא ברצועוי. כדין קודשא בריך הוא קאים עלייהו ברחמי, וניחא קמיה ההוא קלא דלהון, בגין לאתפרעא מן שנאיהון, ואתמלי עלייהו ברחמי.
כמה דאוקימנא, מתל ליונה עם הנץ וכו', כך ישראל הוו קריבין לימא, והוו חמאן לימא קמייהו, אזיל וסעיר וגלגלוהי זקפין לעילא, הוו דחילין. זקפו עינייהו וחמו לפרעה ולמשירייתיה, ואבני גירין ובלסטראין, כדין וייראו מאד. מה עבדו, ויצעקו בני ישראל מאן גרים האי דקריבו ישראל לגבי אבוהון דלעילא, פרעה. הדא הוא דכתיב ופרעה הקריב, והא אתמר.
ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת יי'. אמר רבי שמעון זכאה חולקיהון דישראל, דהא רעיא כמשה אזיל בגווייהו. כתיב ויזכור ימי עולם משה עמו. ויזכור ימי עולם: דא קודשא בריך הוא. משה עמו: שקיל הוה משה ככל ישראל. ואוליפנא מהא, כי רעיא דעמא הוא ממש עמא כלהו, אי איהו זכי, עמא כלהו זכאן. ואי איהו לא זכי, עמא כלהו לא זכאן ואתענשו בגיניה, והא אוקמוה.
התיצבו וראו, לית לכו לאגחא קרבא, דהא קודשא בריך הוא, יגיח קרבא בגיניכון, כמה דאת אמר, יי' ילחם לכם ואתם תחרישון. תא חזי, ההוא ליליא, כנש קודשא בריך הוא לפמליא דיליה, ודאין דינייהו דישראל, ואלמלא דאקדימו אבהן עלייהו דישראל, לא אשתזיבו מן דינא. רבי יהודה אמר, זכותא דיעקב אגין עלייהו דישראל, הה"ד לולי יי' שהיה לנו יאמר נא ישראל, ישראל סבא.

— 7 —
יי ילחם לכם ואתם תחרישון. רבי אבא פתח אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי. זכאין אינון ישראל, דקב"ה אתרעי בהון, לאתדבקא בהו, מכל שאר עמין דעלמא, ומגו רחימותא דלהון, קריב לון לגביה, ויהב לון אורייתא, ויהב לון שבת, דאיהו קדישא מכל שאר יומין, ונייחא מכלא, וחדוה דכלא, ושקיל שבת, לקבל אורייתא כלא, ומאן דנטיר שבת, כאילו נטיר אורייתא כלא.
וקראת לשבת עונג, ענוגא דכלא, ענוגא דנפשא וגופא, ענוגא דעלאין ותתאין. וקראת לשבת, מאי וקראת. דיזמין ליה. כד"א, מקראי קדש, כלומר, זמינין, כמה דמזמנין אושפיזא לביתיה. וע"ד וקראת לשבת ענג, דיזמין ליה, כמה דמזמנין אושפיזא, בפתורא מתקנא, בביתא מתקנא כדקא יאות, במיכלא ובמשתיא כדקא יאות, יתיר על שאר יומין. וקראת לשבת מבעוד יום. לקדוש יי' מכובד: דא יום כפורים. תרי דאינון חד. וכבדתו מעשות דרכיך, כמה דאוקימנא.
ממצוא חפצך ודבר דבר, והא אתמר, בגין דההיא מלה סלקא, ואתער מלה דחול לעילא. מאן דמזמין אושפיזא, ביה בעי לאשתדלא, ולא באחרא.
תא חזי ההוא מלה דנפיק מפומיה דבר נש, סלקא ואתער אתערותא לעילא, אי לטב, אי לביש. ומאן דיתיב בענוגא דשבתא, אסיר ליה לאתערא מלה דחול, דהא פגים פגימו ביומא קדישא. מאן דיתיב בהילולא דמלכא, לא יתחזי למשבק למלכא, ויתעסק באחרא.
ובכל יומא בעי לאחזאה עובדא, ולאתערא אתערותא ממה דאצטריך. ובשבת, במלי דשמיא, ובקדושה דיומא בעי לאתערא, ולא במלה אחרא.
תא חזי, הכא כד אתקריב פרעה לאגחא קרבא בהו בישראל, בההיא זמנא, לא בעי קודשא בריך הוא, דיתערון ישראל אתערותא לתתא כלל, דהא אתערותא לעילא הוא, דהא אבהן אקדימו ואתערו אתערותא דא לעילא, וזכותא דלהון קאים קמיה, ולא בעא קודשא ב"ה דישראל יתערון לתתא כלל. הדא הוא דכתיב יי' ילחם לכם ואתם תחרישון. תחרישון ודאי, ולא תתערון מלה דלא אצטריך לכו, והכא אתכליל שמא קדישא באתוון רשימן, והא אתערו ביה חברייא.
רבי יוסי ורבי יהודה הוו אזלי בארחא. אמר רבי יוסי לרבי יהודה, ודאי תנינא, יי', בכל אתר רחמי, ואף על גב דאגח קרבא, ועביד דינא, ההוא דינא ברחימותא הוא. והכא חמינא, דכתיב יי' ילחם לכם, ולא אתחזי בההוא דינא רחמי כלל, דהא כתיב לא נשאר בהם עד אחד.
אמר ליה, מלה דא שמענא מרבי שמעון דאמר, דאפילו הכא דינא ברחמי הוה, דחפא עליהון ימא ומיתו, ולבתר אפיק לון ימא, וקודשא בריך הוא בעא ביקריהון, ואתקברו בארעא, ולא בעאת ארעא לקבלא לון, עד דאושיט לה קודשא בריך הוא ימיניה, וקבילת לון, הה"ד, נטית ימינך תבלעמו ארץ. ובגין דא, האי דינא ברחמי הוה.
ועל דא, לא בעא קודשא בריך הוא דיתערון ישראל מלה בעלמא, דאי יתערון ישראל מלה, לא יתערון שמא דרחמי, ולא יתעביד דינא ברחמי, הדא הוא דכתיב יי' ילחם לכם ואתם תחרישון, דלא תתערון מידי. דהא שמא דרחמי בעי לאתערא עלייהו, למעבד דינא ברחמי. ועל דא בעי, דלא תעבדון פגימו, ותתערון מלה אחרא.
אמר ליה, והא כתיב, ויצא יי' ונלחם בגוים ההם. אי הכי דא דינא ברחמי הוה. אמר ליה, הכי הוה ודאי, דינא הוא ברחמי, דמותא דלהון לא אשתכח כמותנא דשאר בני עלמא, אלא חס עלייהו קודשא בריך הוא, דלא יהון כמותנא דשאר בני עלמא, דקטילו לון, אלא בנחת בלא צערא, הא דינא ברחמי איהו.
ובכל אתר, שמא דא, דינא ברחמי איהו, בר אתר חד, דכתיב יי' כגבור יצא וגו'. וכי כגבור ולא גבור. אלא ישני לבושוי, וילבש לבושין אחרנין. כאיש מלחמות, ישני זיניה.
ועם כל דא, דינא הוא יתיר, אבל רחמי ביה, כמה דכתיב, כגבור, ולא גבור. כאיש מלחמות, ולא איש מלחמות. דודאי אף על גב דעביד דינא, חס על עובדוי, ועל דא, יי' ילחם לכם ודאי ואתם תחרישון. זכאה חולקהון דישראל, דקודשא בריך הוא בריר לון לחולקיה ואחסנתיה, דכתיב כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו.

— 8 —
ויאמר יי' אל משה מה תצעק אלי. מלה דא הא אוקמוה בספרא דצניעותא, ותמן הוא רזא דיליה, ויאמר יי' אל משה. ר' יהודה פתח ואמר, ויתפלל יונה אל יי' אלהיו ממעי הדגה, מה כתיב לעילא, וימן יי' דג גדול. וימן: כמד"א וימן להם המלך דבר יום ביומו. אשר מנה את מאכלכם.
אבל האי קרא הכי מבעי ליה, וימן יי' את יונה לדג, דהוא מנה הוא דמשדר ליה. אלא ודאי, ההוא דג הוא הוה מנה ליונה, לנטרא ליה מן שאר נוני ימא, ויהוי גניז בגויה. וכיון דאעליה בגויה, חמא יונה במעוי, פותיא דאתר דמעוי כמו היכלא רברבא, ותרין עינוי דההוא נונא, דנהרין כשמשא, ואבן טבא הוה במעוי, דנהיר ליה, והוה חמי כל מה די בימא ובתהומוי.
ואי תימא, אי הכי, מאי דכתיב קראתי מצרה לי, הא לא אתחזי, דכל האי רווחא הוה ליה. אלא ודאי, כיון דאחמי ליה ההוא נונא, כל מה די בימא ובתהומוי, מית, דלא יכיל תלת יומין למסבל. כדין עקת ליה ליונה.
דאמר רבי אלעזר, כיון דחמא יונה כל ההוא רווחא, הוה חדי. אמר קודשא בריך הוא, ומה תבעי יתיר, להא אעילנא לך הכא. מה עבד, קטל לההוא נונא ומית, וכל שאר נוני ימא, הוו סחרי סחרניה דההוא נונא, דא נשיך ליה מהאי גיסא, ודא נשיך ליה מהאי גיסא. כדין חמא יונה גרמוי בעקו, מיד ויתפלל יונה אל יי'.
בקדמיתא דג, והשתא דגה. כד"א, והדגה אשר ביאור מתה. וכדין כתיב, קראתי מצרה לי. ולא כתיב הייתי בצרה, או ישבתי בצרה, אלא קראתי, מההוא עקו דעאקין לי נוני ימא. מבטן שאול שועתי, דהא מית. ולא כתיב מבטן חי, או מבטן דג, אלא דודאי הוה מית.
כיון דצלי צלותיה, קביל ליה קודשא בריך הוא, ואחייה ליה להאי נונא, ואפיק ליה ליבשתא לעיניהון דכלא. דכתיב, ויאמר יי' לדג ויקא את יונה. וחמו כלהו, עבידתא דקודשא בריך הוא.
מה כתיב, ויתפלל יונה אל יי' אלהיו ממעי הדגה, לאתר דהוה קשיר ביה, משמע דכתיב יי' אלהיו, ולא כתיב ויתפלל אל יי' ולא יתיר, אלא יי' אלהיו. אוף הכא, ויאמר יי' אל משה מה תצעק אלי. אלי דייקא.
דבר אל בני ישראל ויסעו. ויסעו מלאסגאה מלין, לאו עידנא דצלותא השתא. ויסעו, וכי לאן אתר פקד לון דינטלון, דהא על ימא הוו שראן. אלא אהדר לעילא, דכתיב מה תצעק אלי, דהא כלהו באתר דא קיימי. וע"ד ויסעו, ינטלון מן דא, דלאו עדנא הוא.

— 9 —
ואתה הרם את מטך וגו'. הרם את מטך, די ביה רשים שמא קדישא, ארכין ידך בסטרא דשמא קדישא, וכיון דיחמון מיא שמא קדישא, יערקון מניה. ועל דא, ונטה את ידך, לסטרא חדא, דסטרין אחרנין דההוא מטה, אצטריך ליה למלין אחרנין.
אמר רבי אלעזר, חמינא, דזמנין אתקרי האי מטה, מטה האלהים, ולזמנין אתקרי מטה דמשה. אמר ר' שמעון בספרא דרב המנונא סבא, שפיר קאמר, דכלהו חד, בין תימא דקודשא בריך הוא, ובין תימא דמשה, והאי מטה, לאתערא סטרא דגבורה. ועל דא, ונטה את ידך, ידא דשמאלא, דאיהו בסטרא דגבורה.
אמר רבי שמעון, ווי לאינון דלא חמאן, ולא מסתכלין באורייתא, ואורייתא קארי קמייהו בכל יומא, ולא משגיחין. תא חזי, בסטרא דגבורה מתערי מיא בעלמא, ונפקי מיא, והשתא בעי קודשא בריך הוא לנגבא מיא, אמאי ונטה את ידך, דאיהו שמאלא.
אלא הרם את מטך, לנגבא מיא. ונטה את ידך, לאתבא מיא, לאתערא סטרא דגבורה, ולאתבא מיא על מצרים. ובגין כך, תרין מלין הכא, דכתיב הרם את מטך, ונטה את ידך על הים ובקעהו.
והא תהומי הוו. אלא קודשא בריך הוא, עבד ניסא גו ניסא, כד"א קפאו תהומות בלב ים. והוה אזלין ביבשתא בגו ימא, הה"ד ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה.

— 10 —
ויסר את אופן מרכבותיו. ר"ש פתח, וארא החיות והנה אופן אחד בארץ אצל החיות. האי קרא אוקמוה ואתמר. אבל ת"ח, קב"ה בכולא אתחזי שלטנותא דיליה, ושלטניה די לא תעדי לעלם ולעלמי עלמין.
ועביד שולטנותא באבהן, נטל לאברהם, וקיים ביה עלמא, דכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ואוקמוה. נטיל יצחק, ושתיל ביה עלמא, דאיהו קיים לעלמין, הה"ד ואת בריתי אקים את יצחק. נטל יעקב, ואותביה קמיה, ואשתעשע בהדיה, ואתפאר ביה, הה"ד ישראל אשר בך אתפאר.
ות"ח, יעקב אחיד באילנא דחיי, דלית ביה מותא לעלמין, דכל חיין בההוא אילנא אשתכללו, ויהב חיין לכל אינון דאחידן ביה. ובג"כ, יעקב לא מית. ואימתי מית, בשעתא דכתיב ויאסוף רגליו אל המטה. המטה. כד"א הנה מטתו שלשלמה, בגין דבהאי מטה כתיב, רגליה יורדות מות, ובג"כ ויאסוף רגליו אל המטה כתיב, כדין ויגוע ויאסף אל עמיו. ועבד קב"ה ליעקב שלימו דאבהן, הה"ד יעקב אשר בחרתיך.
ת"ח, כל משריין דלעילא, וכל אינון רתיכין, כלהו אחידן אלין באלין, דרגין בדרגין, אלין עלאין ואלין תתאין. וחיוותא קדישא עלייהו, וכלהו אוכלוסין ומשריין, כלהו נטלין תחות ידהא, על מימרהא נטלין, ועל מימרהא שראן.
ודא הוא חיותא, דכל שאר חיותא, אחידן בה ואשתלשלו בגינה כמה חיון לחיון. ואתאחדן דרגין בדרגין, וכלהו עלאין ותתאין אזלין ושאטין בימא, הה"ד זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר וגו'.
וכד סליק ימא גלגלוי, כלהו ארבין סלקין נחתין, וזעפא אשתכח, ורוחא תקיפא אזלא עליה בתקיפו. ונוני ימא מתבדרין לכל סטר, אלין למזרח, ואלין למערב, אלין לצפון, ואלין לדרום. וכל אינון בני עלמא, דחמאן רשימא עלייהו, נטלין לון, ובלעין לון בקפטירי עפרא.
וכל ארבין לא נטלין מאתרייהו, ולא סלקין ונחתין, בר מההוא שעתא, דאתי חד דברא בימא, וידע לאשלמא רוחא דזעפא דימא, כיון דסליק דא עליה דימא, שכיך מרוגזא, ונייחא אשתכח, וכדין כלהו ארבין אזלין בארח מישר, ולא סטאן לימינא ושמאלא, הה"ד, שם אניות יהלכון לויתן זה יצרת לשחק בו. זה דייקא. וכל נוני ימא מתכנשין לאתרייהו. וכל אינון חיוון חדאן עלה, וחיוון חקלא עלאה חדאן, הה"ד וכל חית השדה ישחקו שם.
ת"ח, כגוונא דלעילא, אית לתתא. כגוונא דלתתא, אית בימא. כגוונא דלעילא, אית לעילא בימא עלאה. כגוונא דלעילא אית לתתא. כגוונא דלתתא, אית בימא תתאה.
גופא דההוא ימא, הא אתערנא לחברנא, אורכא ופותיא, רישא ודרעין וגופא, כלא כמה דאצטריך, וכלא בשמיה אתקרי. וכגוונא דא לתתא לימא דתתא, הכי נמי רישא דימא, ודרועין דימא, וגופא דימא.
כתיב זבולון לחוף ימים ישכון. והא ימא חד הוה בעדביה אלא מאי לחוף ימים, ודאי אוקמוה חברייא ברזא עלאה. וירכתו על צידון, כד"א יוצאי ירך יעקב. זבולון שוקא דימינא דגופא הוה, וים כנרת הוה בעדביה, ומהכא אשתכח חלזון לתכלתא.
ת"ח, כמה רתיכין על רתיכין אשתכחו, וגלגלוי דרתיכא רהטין בבהילו, ולא מתעכבי אינון סמכי רתיכא, לנטלא עליהון. וכן כלהו. ת"ח, רתיכא די ממנא על מצראי, אוקמוה, רתיכא שלימתא לא אשתכח, דהא כתיב ויסר את אופן מרכבותיו, כמה רתיכין הוו, דהוו נטלין על חד סמיך גלגלא, דאתפקדו עלייהו, כיון דאתעבר האי משולטנותא דיליה, כלהו רתיכין אתעברו משולטניהון, ולא נטלו. כדין כלהו לתתא אתעברו משולטנותא, דכתיב על מצרים ועל פרעה ועל הבוטחים בו.
ובההוא זמנא, שלטנותא דמצרים שליט על כל שאר עמין, כיון דאתבר חילא דמצרים, אתבר חילא דשאר עמין. מנלן, דכתיב אז נבהלו אלופי אדום וגו'. וכתיב שמעו עמים ירגזון וגו'. בגין דכלהו הוו אחידן בפולחנא דמצרים, ואחידן במצרים לסיועא דלהון. ובההוא זמנא, כלהו בעאן לסיועא דמצרים, לאתתקפא. ועל דא, כיון דשמעו גבורן דעבד קב"ה במצרים, רפו ידיהון, ולא יכילו למיקם, ואזדעזעו כלהו, ואתברו משולטנתהון.
ודאי כד אתבר חילא דלהון לעילא, אתבר חילא דכל אינון דאחידן ביה, כיון דאתבר חילא דכלהו לעילא, כל הני דלתתא אתברו, בגין האי חילא דאתבר בקדמיתא. ובג"כ ויסר את אפן מרכבותיו כתיב. וינהגהו בכבדות, דהא כד דא אתבר, לא הוו אזלין.
תא חזי דהכי הוא, דלא כתיב ויסר את אופני מרכבותיו, או אופן מרכבתו, אלא ויסר את אופן מרכבותיו. בגין האי חילא, דכלהו הוו מתדבקן ביה.
ותו, ויסר את אופן מרכבותיו, תא חזי, זכאה חולקהון דישראל, דקודשא בריך הוא אתרעי בהו, לאתדבקא בהו, ולמהוי להו חולק, ולמהוי אינון חולקיה. הדא הוא דכתיב, ובו תדבקון. וכתיב ואתם הדבקים ביי' אלהיכם, ביי' ממש. וכתיב כי יעקב בחר לו יה. וכתיב כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו. דאפיק לון מזרעא קדישא, למהוי חולקיה, ועל דא יהב לון אורייתא קדישא עלאה, גניזא תרי אלפין שנין, עד לא יתברי עלמא, והא אתמר. ובגין רחימותא דיליה יהבא לישראל, למהך אבתרה, ולאתדבקא בה.
תא חזי, כל משיריין דלעילא, וכל אינון רתיכין, כלהו אחידן אלין באלין, דרגין בדרגין, אלין עלאין, ואלין תתאין, והא אוקמוה, דכתיב זה הים גדול. וחיותא קדישא עליה, וכלהו אוכלוסין ומשריין, כלהו נטלין תחות ידה, על מימרה נטלין, ועל מימרה שראן. בעדנא דהיא נטלא, כלהו נטילין, בגין דכלהו אחידן בה.
ות"ח, בשעתא דבעי קב"ה, לאעברא לאוכלוסין דפרעה לתתא אעבר בקדמיתא לההוא חילא דלהון, כמה דאוקימנא. מה עבד. אעבר וסליק ההוא אתר קדישא עלאה, דהוה מדבר לכל אינון רתיכין, כיון דהאי אסתליק, הנהו כלהו משיריין לא יכילו לדברא, כיון דאינון לא יכילו, ההוא ממנא דמצראי אעברו ליה משולטניה, ואעבר בנורא דדליק, וכדין שלטנותא דמצראי אתעדי. ועל דא, אנוסה מפני ישראל. מ"ט, בגין דחמו ממנא דמצרים אתוקד בנורא.
ר' יצחק אמר, בשעתא דקריבו ישראל לימא, קרא קב"ה לממנא רברבא דעל ימא, אמר ליה, בשעתא דעבדית אנא עלמא, מניתי לך על ימא, ותנאי אית לי על ימא, די יבזע מימוי מקמי בני. השתא מטא עדנא, דיעברון בני בגו ימא. לבתר מה כתיב, וישב הים לפנות בקר לאיתנו. מאי לאיתנו, לתנאו דהוה ליה בקב"ה כד ברא עלמא.
והוו ישראל שראן על ימא, והוו ישראל חמאן, גלגלי ימא סלקין ונחתין, זקפו עינייהו, וחמו לפרעה ולאוכלוסין דיליה, דחילו וצעקו. והא אתמר. הים ראה, מה חמא ימא. ארונא דיוסף קא חמא, וערק מקמיה. מ"ט, בגין דכתיב וינס ויצא החוצה. ועל דא הים ראה וינוס, וכתיב ויסר את אופן מרכבותיו וגו' אנוסה מפני ישראל. מאי טעמא. בגין דחמו ארעא דמצרים, כאלו אתוקד בנורא, כדין אמרו אנוסה מפני ישראל.
רבי חייא ורבי יוסי, הוו אזלי במדברא, אמר רבי חייא לרבי יוסי, תא ואימא לך, דכד קודשא בריך הוא בעי לאעברא שולטנותא דארעא, לא עביד, עד דאעבר שלטנותא דלהון ברקיעא, ולא אעבר שלטנא דלהון, עד דמני אחרא באתריה, בגין דלא יגרע שמושא דלהון ברקיעא, בגין לקיימא מה דכתיב, ולמן די יצבא יתנינה. א"ר יוסי, ודאי הכי הוא.
פתח ר' יוסי ואמר, יי' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ. יי' אדונינו: כד בעי קודשא ב"ה לתברא חילא דעמין עכו"ם, אתקיף דיניה עלייהו, ותבר לון, ואעבר מקמיה שולטנותא דלהון.
אשר תנה הודך על השמים, אשר נתת מבעי ליה, או תנה הודך, מהו אשר תנה הודך. אלא דא הוא רזא דנהרא עמיקא דכלא, ודוד בעא בעותיה, למנגד מניה על השמים, ודא הוא אשר. כד"א, אהיה אשר אהיה.
בשעתא דהאי נהרא עמיקתא דכלא, נגיד ונפיק על השמים, כדין כלא בחידו, ומטרוניתא אתעטרת במלכא, וכל עלמין כלהו בחידו, ושלטנותא דעמין עעכו"ם, אתעבר מקמי מטרוניתא, וכדין זקפין רישא כל מאן דאחידו בה.
אדהכי חמו חד ב"נ, דהוה אתי, וחד מטולא קמיה. א"ר חייא, נזיל, דלמא האי בר נש עעכו"ם הוא, או עם הארץ הוא, ואסיר לאשתתפא בהדיה בארחא. א"ר יוסי, ניתיב הכא, ונחמי, דלמא גברא רבא הוא.
אדהכי, אעבר קמייהו, א"ל, בדוקפא דמעברא דקוטיפא דהאי, חברותא אבעי, ואנא ידענא ארחא אחרא, ונסטי מהאי, ואנא בעינא דאימא לכו, ולא אתחייבנא בכו, ולא אעבר על מה דכתיב ולפני עור לא תתן מכשול, ואתון כסומין בארחא דא, ולא תסתכנו בנפשייכו. א"ר יוסי, בריך רחמנא דאוריכנא הכא, אתחברו בהדיה. אמר לון, לא תשתעו מידי הכא, עד דנעבר בהאי. סטו בארחא אחרא.
בתר דנפקו מההוא אתר, אמר לון, בההוא ארחא אחרא, הוו אזלי זמנא חדא, חד כהן חכם, וחד כהן עם הארץ בהדיה, קם ההוא ע"ה בההוא אתר עליה וקטליה. מההוא יומא כל מאן דאעבר בההוא אתר, מסתכן בנפשיה. והא מתחברין תמן משדדי טוריא, וקטלין וקפחין לבני נשא, ואינון דידעי לא עברי תמן, ובעי קב"ה דמא דההוא כהנא כל יומא.
פתח ואמר, עוד היום בנוב לעמוד וגו' הא אוקמוה אינון מארי מתיבתא. אבל אנא לא אמינא לכו הכי, אלא דרזא דמלה אוליפנא. עוד היום, מאן יומא דין. אלא, הכי כתיב, ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב. ורזא הוא, על כנסת ישראל, דאהרן הוא שושבינא דילה, לתקנא ביתה ולשמשא לה, ולמיעל לה למלכא לאזדווגא כחדא, מכאן ולהלאה, כל כהן דמשמש במקדשא, כגוונא דאהרן.
אחימלך כהנא רבא עלאה הוה, וכל אינון כהני בהדיה, כלהו הוו שושבינין דמטרוניתא, כיון דאתקטילו, אשתארת מטרוניתא בלחודהא, ואתאביד שושבינא דילה, ולא אשתכח מאן דמשמש קמה, ויתקן ביתה, ויחדי לה לאזדווגא עם מלכא. כדין מההוא יומא, אתעברא לשמאלא, וקיימא על עלמא, כמין על כלא, קטיל לשאול ולבנוי, אתאביד מינייהו מלכו, מיתו מישראל כמה אלפין וכמה רבוון. ועד כען, ההוא חובה הוה תלי, עד דאתא סנחריב וארגיז כלא.
ודא הוא עוד היום בנוב, דא הוא יומא עלאה, ומאן איהו. דא כ"י, דאבדת שושבינין דילה, ההיא דאשתארת בלא ימינא, לאתדבקא בשמאלא. דכהנא ימינא הוא. ובגין כך, עוד היום בנוב לעמוד.
תא חזי, כתיב גבעת שאול נסה, שאול אמאי הכא. אלא בגין דהוא קטיל לכהני, וגרים דרועא ימינא, לאתעקרא מעלמא. אוף הכא, מההוא יומא, לא אעבר ב"נ בההוא דוכתא, בגין דלא אסתכן בנפשיה. אמר ליה רבי יוסי לרבי חייא, ולא אמרית לך דלמא גברא רבא הוא.
פתח ואמר, אשרי אדם מצא חכמה. אשרי אדם, כגון אנן, דאשכחנא לך, וידענא מינך מלה דחכמתא. ואדם יפיק תבונה, כגון אנן, דאוריכנא לך לאתחברא בהדך. ודא הוא ב"נ דזמין ליה קב"ה נבזבזא בארחא, אנפוי דשכינתא, ועל דא כתיב, וארח צדיקים כאור נגה. אזלו.
פתח ההוא גברא ואמר לדוד מזמור ליי' הארץ ומלואה וגו'. לדוד מזמור באתר חד, ובאתר אחרא מזמור לדוד, מה בין האי להאי. אלא לדוד מזמור, שירתא דקאמר דוד, על כנסת ישראל. מזמור לדוד, שירתא דקאמר דוד, על גרמיה.
ליי' הארץ ומלואה. ליי': דא קודשא ב"ה. הארץ ומלואה: דא כנסת ישראל, וכל אוכלוסין דילה, דמתחברן בהדה, ואקרון מלואה ודאי הוא. כמה דאת אמר, מלא כל הארץ כבודו תבל ויושבי בה: דא הוא ארעא דלתתא, דאקרי תבל, ואחידת בדינא דלעילא, הדא הוא דכתיב והוא ישפט תבל בצדק, בין לחד, בין לעמא חד, בין לכל עלמא, מהאי דינא הוא אתדן.
תא חזי, פרעה מהאי דינא יניק, עד דאתאבידו הוא וכל עמיה. כיון דהאי דינא אתער עליה, ההוא ממנא דאתמנא עלייהו בשלטנותא, אתעדי ואתעבר, כדין כלהו דלתתא, אתאבידו, דכתיב ויסר את אופן מרכבותיו. מאי אופן מרכבותיו. מרכבותיו דפרעה. ומאן איהו ההוא אופן דלהון, ההוא ממנא דשליט עלייהו. ועל דא מיתו כלהו בימא. אמאי בימא, אלא ימא עלאה אתער עלייהו, ואתמחו בידהא. ובגין כך טבעו בים סוף כתיב. אמר רבי יוסי ודאי הכי הוא, ועל דא כתיב, טבעו בים סוף. סופא דדרגין.
רבי חייא אמר, וינהגהו בכבדות. בכבדות מהו. אלא מכאן אוליפנא, דבההוא דברותא דאתדבר ביה בר נש, מדברין ליה. בפרעה כתיב ויכבד לב פרעה. בההוא מלה, דבר ליה קב"ה, בכבדות ממש. אמר ליה קב"ה, רשע, את אוקיר לבך. אנא אדבר לך בהאי, על דא וינהגהו בכבדות.
ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל וגו'. ויאמר מצרים, דא ממנא דאתמני על מצראי. אמר רבי יוסי, האי מלה קשיא, כיון דאעברו ליה משולטנותיה, היך יכיל הוא למרדף אבתרייהו דישראל.
אלא ודאי הכי הוא. אבל דא ויאמר מצרים, מצרים דלתתא. כי יי' נלחם להם במצרים, מצרים דלעילא, דכיון דאתבר חילהון מלעילא, כדין אתבר חילא ותוקפא דלהון לתתא, הדא הוא דכתיב כי יי' נלחם להם במצרים. במצרים דיקא. דא הוא תוקפא דלהון דלעילא. ודא הוא דאוקמוה מלך מצרים סתם. הכא, ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל, דחמו דהא אתבר חיליהון, ותוקפא דלהון דלעילא.
תא חזי, כד אתערת האי כנסת ישראל, אתערו כל אינון דאחידן בה, וכלהו אחרנין דלתתא, וישראל לעילא מכלהו, דהא אינון נטלי לה בגופא דאילנא, והא אוקמוה. ובגיני כך ישראל אחידן בה, יתיר מכל עובדי כו"ם. וכד אינון מתערין, אתבר תוקפהון מאינון דשלטי עלייהו.
תא חזי, האי ממנא שלטנא דמצראי, דחיק לון לישראל, בכמה שעבודין, כמה דאוקמוה. לבתר דאתבר הוא בקדמיתא, אתברו אינון מלכוותא מלתתא, הה"ד כי יי' נלחם להם במצרים. נלחם להם ודאי.

— 11 —
(תוספתא) ויסע מלאך האלהים וגו'. (מתניתין) עד לא אשתכח אוירא דכיא, ולא נהירין, אבנין נקיבן הוו סתימאן. תלת רוחין דכלילן בתלת, הוו שקיען. ומיין סתימן תחות נוקבי. בשבעין ותרין אתוון אתהדרו לאתרייהו אינון אבנין.
בתר שבעין ותרין דרגין, וכן תלת זמנין, אתבקעו ואתנקיבו אבני, תחות צרורא דהוה חקיק, ואתכנפו דרגין, ואתעבידו כנופיא חדא.
לבתר אתפלגו, ואתעבידו תרין דרגין, פלגותא מיא אגלידו, ופלגותא אשתקעו. אלין סליקו, ואלין נחתו, מהכא שרא עלמא לאתפלגא.
צרורא אחרא אית לעילא, והוא גליפא בע"ב חתימן דגושפנקא תקיפא, ובהו שקיען גלגלוי דימא. כד נטלין, אתפלגו לארבע זויין. פלגו חדא סליק, ופלגו חדא נחית, פלגו חדא לסטר צפון, ופלגו חדא לסטר דרום. כד מתחברן כחדא, גומרין דלהטין קיימין, בלהט שננא דחרבא דמתהפכא.
חד קיימא נעיץ בגו ימא, דרגא שליחא דאפרכא עלאה, סליק בההוא קיימא לעילא לעילא, אסתכל למרחיק, קטורא דארבין דשאטין בימא. מאן חמי גלגלין דסלקין ונחתין ורוחא דנשיב בהו, ונוני ימא נגדין כל אינון ארבין לכל סטרי עלמא.
ההוא דרגא, כד נחית מההוא, קיימי אלף מימיניה, ואלף משמאליה, הוה תב ויתיב באתריה, כמלכא בכורסיה, ההוא דרגא דכד שאטי ימא לארבע סטרי עלמא, עמיה נפקת, ביה תבת, הוא תב בקיומא דמלכא.
כדין כרוזין נפקין, מאן מארי דעיינין, יזדקפאן לון לעילא לעילא. מאריהון דגדפין יקומון בקיומייהו. מארי דאנפין, חפיין לון, עד דנטיל במטלנוי. כדין ויסע מלאך האלהים. (עד כאן).

— 12 —
רבי חייא פתח, היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה. היתה כאניות סוחר, דא כנ"י. ממרחק תביא לחמה, כמה דאת אמר, הנה שם יי' בא ממרחק. תביא לחמה, בחד דרגא דשארי עלה, וביה אתמשכו כל אלין נחלין ומבועין דאזלין בימא, כמה דאת אמר, כל הנחלים הולכים אל הים וגו'.
אל מקום שהנחלים הולכים, אע"ג דכלהו נחלין אתמשכן בההוא דרגא, וההוא דרגא נחית לון לההוא ימא, לא תימא. דהא אריק לון, והא לא שריין ביה אחרנין, ולא נגדין ביה כמלקדמין, אהדר ואמר אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים, אל מקום דההוא דרגא דנחלין אזלין זמנא חדא, שם הם שבים ללכת, תמן אינון תייבין מההוא אתר עלאה, ולא פסקין לעלמין, ומתכנשי כלהו בההוא אתר. ולמה. ללכת. למהך לההוא אתר דימא, כמה דאתמר, מה שמיה דההוא דרגא. צדיק אקרי.
רבי יהודה אמר, כתיב שם אניות יהלכון לויתן זה יצרת לשחק בו. שם אניות יהלכון, בההוא ימא דאזלין ושאטין, עד דאתיין לאתחברא בההוא דרגא, כדין כתיב לויתן זה יצרת לשחק בו.
רבי יצחק אמר, לעילא לעילא יתיר, אית זווגא אחרא, דשארי בחביבותא, ולא מתפרש לעלמין. אמר רבי יהודה, מאן זכי לההוא זווגא. אמר ליה, מאן דאית ליה חולקא בעלמא דאתי. בעלמא דאתי דיקא.
אמר ליה, והא מהכא אוליפנא, דכתיב לויתן זה יצרת לשחק בו, משמע דקאמר זה, וזה וזאת ידיען אינון. אמר רבי אבא, תרווייכו שפיר קאמריתו, והא דרבי יהודה שפיר דיקא, וכלא זמין קודשא בריך הוא לאתענגא בהו לצדיקייא, הה"ד אז תתענג על יי'.
אמר רבי אבא, כמה אלפין, כמה רבבן דמשיריין קדישין, אית ליה לקודשא בריך הוא, מארי דאנפין עלאין, מארי דעיינין, מארי דזיינין, מארי דיללה, מארי דיבבא, מארי דרחמי, מארי דדינא, ועילא מנייהו אפקד למטרוניתא לשמשא בהיכלא קמיה.
לקביל אלין, אית לה למטרוניתא, משיריין מזיינין. בשתין אנפין משתכחו משריין מזויינין. וכלהו חגירן חרבא, קיימאן בסחרנהא, כמה נפקין, כמה עיילין. בשית גדפין טאסין כל עלמא. קמי כל חד וחד גומרין דנור דליק. לבושוי, מתלהטא אשא. בגבוי, שננא דחרבא מתלהטא בכל עלמא, לנטרא קמה. הה"ד ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים.
מאן דרך עץ החיים. דא היא מטרוניתא רבתא, דהיא ארחא, לההוא אילנא רברבא תקיף, אילנא דחיי. דכתיב הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל. ישראל דלעילא, כלם אחוזי חרב.
כד נטלא מטרוניתא, כלהו נטלין בהדה, הה"ד ויסע מלאך האלהים. וכי מלאך האלהים אתקרי. א"ר אבא אין. ת"ח, הכי א"ר שמעון, אתקין קב"ה קמיה, היכלא קדישא, היכלא עלאה, קרתא קדישא, קרתא עלאה. ירושלים עיר הקדש אקרי, מאן דעאל למלכא, לא עאל, אלא מההוא קרתא קדישא, נטיל ארחא למלכא, דארחא מהכא אתתקן.
הה"ד זה השער ליי' צדיקים יבואו בו. כל שליחותא דבעי מלכא מבי מטרוניתא נפקא, וכל שליחותא מתתא למלכא, לבי מטרוניתא עייל בקדמיתא, ומתמן למלכא. אשתכח דמטרוניתא איהי שליחא דכלא, מעילא לתתא, ומתתא לעילא. ועל דא, איהי שליחא דכלא, הה"ד ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל, ישראל דלעילא. מלאך האלהים, הה"ד ביה, ויי' הולך לפניהם וגו', והאי ללכת יומם ולילה, כמה דאוקמוה.
וכי יקרא הוא דמלכא, דמטרוניתא תזיל, והיא תגח קרבא, והיא אזלת שליחא. אלא, למלכא דאזדווג במטרוניתא עלאה, חמא מלכא יקירו דילה, על כל שאר מטרוניתא דעלמא, אמר כלהו משתכחין לחינתא, לקבל האי מטרוניתא דילי. היא סלקא על כלא, מה אעביד לה. אלא כל ביתא דילי יהא בידהא, אפיק מלכא כרוזא, מהכא כל מלין דמלכא בידא דמטרוניתא יתמסרון. מה עביד. אפקיד מלכא בידהא כל זיינין דיליה, כל אינון מארי מגיחין קרבא, כל אינון אבנין יקרין דמלכא, כל גנזייא דמלכא. אמר, מהכא, כל מאן דיצטריך למללא עמי, לא יכיל למללא עמי, עד דאודע למטרוניתא.
כך קב"ה, מסגיאות חביבותא ורחימותא דיליה בכ"י, אפקיד כלא ברשותה, אמר, הא כל שארי, לא משתכחי כלום לגבהא. אמר, ששים המה מלכות וגו', אחת היא יונתי תמתי. מה אעביד לה, אלא, הא כל ביתא דילי בידהא. אפיק מלכא כרוזא, מהכא כל מלין דמלכא, בידא דמטרוניתא יתמסרון. אפקיד בידהא כל זיינין דיליה, רומחין, וסייפין, קשתין, חצין, וחרבין, בלסטרין. קסטיראין, אעין, אבנין, כל אינון מארי מגיחי קרבא. הה"ד, הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים וגו' כלם אחוזי חרב מלומדי וגו'.
אמר מלכא, מכאן ולהלאה, קרבא דילי אתמסר בידך, זיינין דילי, מארי מגיחי קרבא בידך. מכאן ולהלאה את הוי נטרא לי, הה"ד, שומר ישראל. מכאן ולהלאה, מאן דאצטריך לי, לא יכיל למללא עמי, עד דאודע למטרוניתא, הה"ד, בזאת יבא אהרן אל הקדש. שליחא דמלכא בכלא, כמה דאוקימנא. אשתכח דכלא בידהא, ודא הוא יקרא דמטרוניתא. הדא הוא דכתיב, ויסע מלאך האלהים וגו', כמה דאתמר.
וילך מאחריהם, מ"ט מאחריהם. בגין דישתכחו לקמהא מארי מגיחי קרבא, מארי בלסטראות, מארי רומחין וסייפין, ואתגלון קמהא, דהא הוו אתיין משיריין אחרנין, לאגחא קרבא בישראל מלעילא, וע"ד וילך מאחריהם.
ותאנא, בההיא שעתא, אתא רברבא שלטנא דממנא על מצראי, וכנש שית מאה רתיכין מקטרגין, ועל כל רתיכא ורתיכא, שית מאה שלטנין ממנן קטיגורין, הה"ד ויקח שש מאות רכב בחור וגו'. וכי שש מאות רכב בחור, לא הוו רכבי מצרים, מ"ט וכל רכב מצרים. אלא הכי תאנא, הוה סמא"ל אוזיף ליה, שית מאה רתיכין מקטרגין לסייעא ליה. הה"ד ויקח שש מאות רכב בחור.
אימתי אשלים קב"ה לסמא"ל. בקרבא דסיסרא, דעקר קב"ה לכל אינון רתיכין, ואתמסרו בידא דמטרוניתא. הה"ד, נחל קישון גרפם נחל קדומים וגו'. ולזמנא דאתי, יתמסרו כלהו, הה"ד, מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו'. וע"ד וילך מאחריהם, דזמינא שכינתא בסוף יומיא לאעקרא לון מן עלמא.
ויסע עמוד הענן מפניהם, מאן עמוד הענן דא. רבי יוסי אמר, דא הוא עננא דאתחזי תדיר עם שכינתא. ודא הוא עננא דעאל משה בגויה. רבי אבא אמר, כתיב ויי' הולך לפניהם יומם, אלא סיועא דצדיק הוא, ופרישו דרשימו דיליה, וע"ד אזיל האי ענן יומם, וכתיב יומם יצוה יי' חסדו. ומסטרא דחס"ד אתא עננא דא, ודא חסד אתקרי, ועננא אחרא אזיל בליליא, ואתקרי עמוד אש.
רבי שמעון אמר, עמוד הענן יומם: דא אברהם. ועמוד האש לילה: דא יצחק. ותרווייהו אשתכחו בשכינתא, ומה דאמר רבי אבא, הכי הוא ודאי, דעל ידא דהאי דרגא, אשתכחו.
והאי ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם. ויסע: דנטיל מסטרא דחס"ד, ואתדבק בסטרא דגבורה, בגין דהא מטא שעתא לאתלבשא בדינא.

— 13 —
תא חזי, בההיא שעתא אשתלים סיהרא מכלא, וירתא שבעין ותרין שמהן קדישין, בתלת סטרין. סטרא חדא אתלבשא בעטרוי דחסד עלאה, בשבעין גליפין דנהירו דאבא עלאה, דאנהיר לה.
סטרא תניינא, אתלבשת ברומחי דגבור"ה, בשתין פולסי דנורא, ועשרה דילה דנחתו מסטרא דאמא עלאה בנימוסי גליפין.
סטרא תלתאי, אתלבשת בלבושי ארגונא, דלביש מלכא עלאה קדישא, דאקרון תפאר"ת, דירית ברא קדישא, בשבעין עטרין עלאין, מסטרא דאבא ואמא, והוא כליל להאי סטרא ולהאי סטרא.
ותרין עטרין מסטרא דאבא ואימא, ואינון שבעין ותרין שמהן. ותנינן מסטרא דחס"ד שבעין, ותרין סהדין. מסטרא דגבורא שבעין, ותרין סופרין. מסטרא דת"ת שבעין, ותרין גוונין לאתפארא.
ובהאי אתר, אתגליף חד בחד, ואסתליק שמא קדישא, רזא דרתיכא, והכא אתגליפו אבהתא, לאתחברא בחד, והוא שמא קדישא גליפא באתווי.
צרופא דאתוון אלין, אתוון קדמאי, רשימין כסדרן בארח מישר, בגין דכלהו אתוון קדמאי אשתכחו בחס"ד, למהך בארח מישר, בסדורא מתתקן.
אתוון תנייני, רשימין בגלגולא למפרע, בגין דכלהו אתוון תנייני, משתכחו בגבורה, לגלאה דינין וזינין דאתיין מסטרא דשמאלא.
אתוון תליתאי, אינון אתוון רשימן, לאחזאה גוונין, לאתעטרא במלכא קדישא. וכלא ביה מתחברן ומתקשרן, והוא אתעטר בעטרוי בארח מישר, ורשים להאי סטרא ולהאי סטרא, כמלכא דאתעטר בכלא.
הכא אתרשים שמא קדישא גליפא בע"ב תיבין, דמתעטרי באבהתא, רתיכא קדישא עלאה. ואי תימא, הני אתוון תליתאי, מ"ט לאו אינון כתיבין, מנהון בארח מישר כסדורן, ומנהון למפרע, לישרא להאי סטרא, ולהאי סטרא, דהא תנינן, אתה כוננת מישרים, קודשא בריך הוא עביד מישרים לתרי סטרי, וכתיב והבריח התיכון בתוך הקרשים וגו', דא קודשא בריך הוא. רבי יצחק אמר, דא יעקב, וכלא חד.
אלא, למלכא דאיהו שלים מכלא, דעתיה שלים מכלא, מה ארחיה דההוא מלכא. אנפוי נהירין כשמשא תדיר, בגין דאיהו שלים. וכד דאין, דאין לטב ודאין לביש. ועל דא בעי לאסתמרא מיניה. מאן דאיהו טפשא, חמי אנפוי דמלכא נהירין וחייכן, ולא אסתמר מיניה. ומאן דאיהו חכימא, אף על גב דחמי אנפוי דמלכא נהירין, אמר מלכא ודאי שלים הוא, שלים הוא מכלא, דעתיה שלים, אנא חמי דבההוא נהירו, דינא יתיב ואתכסיא, אע"ג דלא אתחזיא, דאי לאו הכי, לא יהא מלכא שלים, ועל דא בעי לאסתמרא.
כך קודשא בריך הוא, שלים תדיר בהאי גוונא ובהאי גוונא, אבל לא אתחזיא, אלא בנהירו דאפין. ובגין כך, אינון טפשין חייבין לא אסתמרן מניה. אינון חכימין זכאין, אמרין, מלכא שלים הוא, אף על גב דאנפוי אתחזיין נהירין, דינא אתכסיא בגויה, בגין כך בעי לאסתמרא מניה.
אמר רבי יהודה, מהכא, אני יי' לא שניתי. לא דליגנא לאתר אחרא, בי אתכליל כלא. הני תרי גווני בי אתכלילן, בגין כך כלא בארח מישר אתחזיא, ואף על גב דאתוון אחידן להאי סטרא ולהאי סטרא, כסדרן כתיבין.
ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם. עד כאן סטרא חד, חסד לאברהם. אמר רבי שמעון, אלעזר ברי, תא חזי רזא דא. כד עתיקא קדישא אנהיר למלכא, אנהיר ליה, ועטרין ליה, בכתרין קדישין עלאין, כד מטאן לגביה מתעטרי אבהתא, בשעתא דמתעטרי אבהתא, כדין הוא שלימו דכלא. כדין מטרוניתא, נטלא במטלנהא, בההוא שלימו דאבהתא. וכד מתעטרא מכלהון, כדין אתברכא, ורשותא דכלא בידהא.
עד כאן אתתקנו טורין ברזא דחסד לאסטאה לימינא ולשמאלא. עד כאן אתתקנו טורין למפרע ברזא דגבורה כלהו שמאלא כלילא בימינא. עד כאן כלילן טורין דמלכא קדישא בתפארת. לבתר מתחברן אבהן ואתעבידו שמא קדישא. הא כגוונא דא שמא קדישא גליפא באתווי רשימין ברתיכא עלאה קדישא עטורא דאבהן.
אמר רבי ייסא, אשכחנא ברזא דא בתקיעותא דרב המנונא סבא, תלת ובכן ובכן ובכן, לקבלי הני תלת. וכך הוא סדורא. א"ר יוסי, כלא אתכליל בהאי שמא קדישא, ואסתיים ביה, אשתכח דשלימו דרתיכא קדישא אית ביה.
אמר רבי שמעון, האי הוא שמא קדישא, עטורא דאבהן, דמתעטרא בגלופייהו, בחבורא כחדא. שלימו דרתיכא קדישא. ואתכליל בארבעין ותמניא תיבותא, דאיהו שלימו דכלא, ועקרא דשרשין.
תא חזי, גופא דאילנא, אנ"י אל"ף נו"ן יו"ד. רישא דכל ענפי אילנא, וה"ו. והא אתערו חבריא, כללא דענפין ונופא ושרשא, בארבעין ותמניא תיבין. והא אתרשים בתלת עלמין עלאין, ובג' עלמין תתאין.
לקבליה, קדוש קדוש קדוש ה' צבאות. קדוש לעילא. קדוש באמצעיתא. קדוש לתתא. קדוש חסד. קדוש גבורה. קדוש תפארת. וכלהו בשבעין ותרין אתגליפו, כמה דאתמר. בריך הוא, בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמין אמן.
אמר רבי יצחק, בשעתא דשרו ישראל על ימא, חמו לכמה אכלוסין, לכמה חיילין, לכמה משיריין, מעילא ותתא, וכלהו בכנופיא עלייהו דישראל, שריאו בצלו מגו עאקו דלהון.
ביה שעתא, חמו ישראל עאקו מכל סטרין, ימא בגלוהי דזקפן קמייהו. בתרייהו, כל אינון אכלוסין, כל אינון משיריין דמצרים, לעילא עלייהו כמה קטיגורין. שריאו צווחין לקב"ה.
כדין כתיב, ויאמר יי' אל משה מה תצעק אלי. ותאנא בספרא דצניעותא, אלי, דייקא, בעתיקא תליא כלא. ביה שעתא אתגלי עתיקא קדישא, ואשתכח רעוא בכלהו עלמין עלאין, כדין נהירו דכלא, אתנהיר.
אמר רבי יצחק, כדין, כד אתנהיר כלא כחדא, ועבד ימא נימוסין עלאין, ואתמסרו בידוי עלאין ותתאין. ובגיני כך, קשיא קמי קודשא בריך הוא כלא, כקריעת ים סוף, וכלא הכי אוקמוה. מאי טעמא. בגין דקריעת ים סוף בעתיקא תלייא.
אמר רבי שמעון, חד איילתא אית בארעא, וקב"ה עביד סגיא בגינה, בשעתא דהיא צווחת, קב"ה שמע עאקו דילה, וקביל קלה. וכד אצטריך עלמא לרחמי למייא, היא יהבת קלין, וקב"ה שמע קלה, וכדין חייס על עלמא, הה"ד כאיל תערוג על אפיקי מים.
וכד בעיא לאולדא, היא סתימא מכל סטרין, כדין אתייא ושויאת רישא בין ברכהא, וצווחת ורמת קלין, וקב"ה חייס עלה, וזמין לקבלה חד נחש, ונשיך בערייתא דילה, ופתח לה, וקרע לה ההוא אתר, ואולידת מיד. אר"ש בהאי מלה, לא תשאל ולא תנסה את יי', והכי דווקא.
ויושע יי' ביום ההוא את ישראל וגו', וירא ישראל את מצרים מת, ההוא שלטנא ממנא דמצראי, אחמי לון קודשא בריך הוא, דאעבר ליה, בנהר דינור, דהוה בשפתא דימא רבא. מת, מאי טעמא מת. כמה דאוקמוה, דאעברו ליה, מההוא שלטנותא דיליה.

— 14 —
וירא ישראל את היד הגדולה וגו'. רבי חייא אמר, הכא אשתלים ידא, וכלהו אצבען, ואשתלים ידא, דאתכליל ביה בימינא, דהכי תנינן, כלא בימינא אתכליל, ובימינא תליא, הדא הוא דכתיב, ימינך יי' נאדרי בכח ימינך יי' תרעץ אויב.
ואמר רבי יצחק, לא אשכחנא, מאן דאתקיף לביה, לגביה קודשא ב"ה, כפרעה. אמר רבי יוסי, סיחון ועוג הכי נמי. אמר ליה, לאו הכי. אינון לגביה דישראל אתתקפו, אבל לגביה דקב"ה, לא, כמה דאתקף פרעה רוחיה לקבליה, והוה חמי כל יומא גבוראן דיליה, ולא הוה תב.
א"ר יהודה א"ר יצחק, פרעה חכים מכל חרשוי הוה, ובכל אינון כתרין, ובכל אינון ידיען, אסתכל. ובכל סטרא דלהון, לא חמא פורקנא דלהון ישראל, ולא הוה תלי בחד מנייהו. ועוד, דהא בכלהו קשירו קשרא עלייהו דישראל, ופרעה לא סבר דאית קשרא אחרא דמהימנותא, דאיהו שליט על כלא. ועל דא הוה אתקיף לביה.
רבי אבא אמר, לא אתקיף לבא דפרעה, אלא שמא דא. דכד הוה אמר משה, כה אמר יי', דא מלה ממש, אתקיף לביה, הדא הוא דכתיב, ויחזק יי' את לב פרעה. דהא בכל חכמתא דיליה, לא אשתכח, דשמא דא שליט בארעא. ועל דא אמר, מי יי'. ולבתר אמר, יי' הצדיק. אמר רבי יוסי, לבתר אמר, חטאתי ליי' ההוא פומא דאמר דא, אמר דא.
רבי חזקיה פתח ואמר, אחת היא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה. האי קרא, אוקמוה ברזא דחכמתא. אחת היא, מאי אחת היא. הדא הוא דכתיב, אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאמה. ובהאי, קודשא בריך הוא דאין דינוי לתתא, ודאין דינוי לעילא בכלא.
וכד קודשא בריך הוא אתער דינוי, דאין דינוי בהאי כתרא, כדין כתיב, תם ורשע הוא מכלה. בגין דאינון צדיקייא, מתפסאן בחוביהון דרשיעיא, דכתיב ויאמר יי' למלאך המשחית בעם רב וגו', ועל דא אמר איוב מלה דא, ולא אגמר מלה, ואוקמוה טול הרב, רבי ייסא אמר, אחת היא: דא כנסת ישראל בגלותא דמצרים, דבגינה קטל קב"ה במצראי, ועבד בהו נוקמין, הה"ד תם ורשע הוא מכלה.
ר' חייא אמר, איוב לא אלקי, אלא בזמנא דנפקו ישראל ממצרים. אמר איוב, אי הכי, כל אפייא שוין, תם ורשע הוא מכלה. פרעה אתקיף בהו בישראל, ואמר מי יי' אשר אשמע בקולו, ואנא לא אתקיפנא בהו, ולא עבידנא מידי, תם ורשע הוא מכלה. הה"ד הירא את דבר יי' מעבדי פרעה, זה איוב.
ר' יהודה אמר, אינון אבני ברדא, דהוו נחתין, אתעכבו על ידוי דמשה, לבתר עבדו נוקמין, ביומי דיהושע. ולזמנא דאתי, זמינין לאחתא אינון דאשתארו, על אדום ובנותיה. א"ר יוסי, הה"ד, כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות.
דבר אחר וירא ישראל את היד הגדולה וגו', האי קרא לאו רישיה סיפיה, ולאו סיפיה רישיה. בקדמיתא וירא ישראל, ובתר וייראו העם את יי'. אלא אמר רבי יהודה, ההוא סבא דנחת עם בנוי בגלותא, וסביל עליה גלותא, ואעיל לבנוי בגלותא, הוא ממש חמא, כל אינון נוקמין, וכל גבוראן, דעבד קודשא בריך הוא במצרים, הה"ד וירא ישראל, ישראל ממש.
ואמר רבי יהודה, סליק קודשא בריך הוא להאי סבא, ואמר ליה, קום חמי בניך דנפקין מגו עמא תקיפא. קום חמי גבורן דעבדית, בגין בניך במצרים.
והיינו דאמר רבי ייסא, בשעתא דנטלי ישראל לנחתא בגלותא דמצרים, דחילו ואימתא תקיפא נפל עלוי. אמר ליה קודשא בריך הוא ליעקב, אמאי את דחיל, אל תירא מרדה מצרימה. ממה דכתיב אל תירא, משמע דחילו הוה דחיל.
אמר ליה, כי לגוי גדול אשימך שם. אמר ליה, דחילנא די ישיצון בני. אמר ליה, אנכי ארד עמך מצרימה. אמר ליה תו דחילנא, דלא אזכי לאתקברא ביני אבהתי, ולא אחמי פורקנא דבני, וגבוראן דתעביד להו. אמר ליה, ואנכי אעלך גם עלה, אעלך לאתקברא בקברי אבהתך. גם עלה, למחמי פורקנא דברך, וגבוראן דאעביד להו.
וההוא יומא דנפקו ישראל ממצרים, סליק ליה קודשא בריך הוא ליעקב, ואמר ליה, קום, חמי בפורקנא דברך, דכמה חילין וגבוראן עבדית להו, ויעקב הוה תמן, וחמא כלא, הה"ד וירא ישראל את היד הגדולה.
ר' יצחק אמר, מהכא, ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים. מאי בפניו. בפניו דא יעקב, דאעיל לכלהו תמן. רבי חזקיה אמר, ויוציאך בפניו, בפניו: דא אברהם. דכתיב, ויפל אברהם על פניו.
תא חזי, אברהם אמר, הלבן מאה שנה יולד וגו', אמר ליה קודשא בריך הוא, חייך, את תחמי כמה אכלוסין, וכמה חיילין דיפקון ממך. בשעתא דנפקו ישראל ממצרים, כל אינון שבטין, כל אינון רבוון, סליק קודשא בריך הוא לאברהם, וחמא לון, הה"ד ויוציאך בפניו. רבי אבא אמר כלהו אבהתא אזדמנו תמן בכל ההוא פורקנא. הדא הוא דכתיב ויוציאך בפניו. מאי בפניו, אלין אבהתא.
רבי אלעזר אמר, ויוציאך בפניו: דא יעקב. בכחו: דא יצחק. הגדול: דא אברהם. א"ר שמעון, וכן בגיניהון דאבהתא, אזדמן פורקנא תדיר לישראל, דכתיב וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור. אבהתא תינח, מהו והארץ אזכור. אלא, לאכללא עמהון דוד מלכא, דאיהו רתיכא באבהתא ואינון מתערין פורקנא תדיר לישראל.
וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה יי' במצרים. וכי השתא עשה, והא מקדמת דנא אתעביד, מאי את היד הגדולה אשר עשה יי'. אלא, יד לא אקרי פחות מחמש אצבעאן. הגדולה: דכלילן בה חמש אצבעאן אחרנין, ואתקרון כדין גדולה. וכל אצבעא ואצבעא, סליק לחושבנא רבא, וקב"ה עביד בהו ניסין וגבורן, ובהאי אתעקרו כלהו דרגין משלשוליהון.
מכאן אוליפנא דא, דבחמש אצבעאן קמאי, כתיב, ויחזק לב פרעה, כיון דאשתלמו אינון חמש, תו לא הוה מלה ברשותיה דפרעה, כדין כתיב ויחזק יי' את לב פרעה.
וע"ד וירא ישראל את היד הגדולה וגו', ויאמינו ביי'. וכי עד השתא לא האמינו ביי', והא כתיב ויאמן העם וישמעו וגו'. והא חמו כל אינון גבוראן דעבד להו קב"ה במצרים. אלא מאי ויאמינו, ההוא מלה דאמר ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו וראו וגו'.
ר' ייסא שאיל ואמר, כתיב וירא ישראל את מצרים מת, וכתיב לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. א"ר יוסי, מתין חמו להו. אמר ליה, אי כתיב לא תוסיפו לראותם חיים, הוה אמינא הכי. אמר ליה ר' אבא יאות שאילתא.
אלא תא חזי, כתיב מן העולם ועד העולם, ותנינן, עולם לעילא, ועולם לתתא. עולם דלעילא, מתמן הוא שירותא לאדלקא בוצינין. עולם דלתתא, תמן הוא סיומא, ואתכליל מכלא, ומהאי עולם דלתתא, מתערן גבורן לתתאי.
ובהאי עולם, עביד קב"ה אתין לישראל, ורחיש לון ניסא. וכד אתער האי עולם למעבד נסין, כלהו מצראי אשתקעו בימא, על ידא דהאי עולם, ואתרחיש לון לישראל ניסא בהאי עולם. וע"ד כתיב, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, עד דיתער ההוא עולם, ויתמסרון בדינוי, וכיון דאתמסרו ביה למתדן, כדין כתיב וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, הה"ד מן העולם ועד העולם, עד העולם דיקא. כדין כתיב, ויאמינו ביי' ובמשה עבדו.

— 15 —
אז ישיר משה. ר' יהודה פתח, בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו'. זכאה חולקהון דישראל, דקב"ה אתרעי בהו יתיר מכל שאר עמין. ומסגיאות רחימותא דרחים להו, אוקים עלייהו נביאה דקשוט, ורעיא מהימנא. ואתער עליה רוחא קדישא, יתיר מכל שאר נביאי מהימני, ואפיק ליה מחולקיה ממש, ממה דאפריש יעקב מבנוי לקודשא בריך הוא, שבטא דלוי, וכיון דהוה לוי דיליה, נטל ליה קב"ה, ואעטר ליה בכמה עטרין, ומשח ליה במשח רבות קדישא דלעילא, וכדין אפיק מבנוי, רוחא קדישא לעלמא, וזריז ליה בהימנויי קדישי, מהימנותא רבא.
תנא, בההיא שעתא דמטא זמניה דמשה נביאה מהימנא לאחתא לעלמא, אפיק קב"ה רוחא קדישא מגזרא דספירו דאבן טבא, דהוה גניז במאתן וארבעין ותמניא נהורין, ואתנהיר עליה. ואעטריה בשס"ה עטרין, קיימי קמיה, ואפקיד ליה בכל דיליה. ויהב ליה מאה ושבעין ותלת מפתחין. ואעטר ליה בחמש עטרין, וכל עטרא ועטרא סליק ואנהיר באלף עלמין דנהרין, ובוצינין דגניזין בגנזייא דמלכא קדישא עלאה.
כדין אעבריה בכל בוצינין דבגנתא דעדן, ואעליה בהיכליה, ואעבריה בכל חיילין וגייסין דיליה. כדין אזדעזעו כלהו, פתחו ואמרו, אסתלקו מסחרניה, דהא קב"ה אתער רוחא לשלטאה למרגז עלמין. קלא נפק ואמר, מאן הוא דין, דכל מפתחן אלין בידוי. פתח קלא אחרא ואמר, קבילו ליה בגווייכו, דא הוא דזמין לנחתא בין בני נשא, וזמינא אורייתא, גניזא דגנזייא, לאתמסרא בידוי, ולארעשא עלמין דלעילא ותתא על ידא דדין. ביה שעתא אתרגישו כלהו, ונטלין אבתריה, פתחו ואמרו, הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים.
כדין סלקא ההוא רוחא, וקיימא קמי מלכא. מ פתיחא, סליק ואתעטר בעטרוי, ואעטריה בתלת מאה ועשרין וחמש עטרין, ואפקיד מפתחוי בידוי. ש דאבהתא, אעטרו ליה בתלת עטרין קדישין, ואפקידו כל מפתחן דמלכא בידיה, ואפקידו ליה בהימנותא, מהימנא דביתא. ה סלקא ואתעטרא בעטרוי, וקבילת ליה מן מלכא.
כדין, נחת ההוא רוחא בארבין דשאטן, בההוא ימא רבא, וקבילת ליה לגדלא ליה למלכא, והיא יהבת ליה מתמן זיונין, לאלקאה לפרעה ולכל ארעיה. ובשבתא וברישי ירחי, סלקת ליה למלכא, כדין אקרי שמיה, באלין אתוון רשימין.
ובההיא שעתא, דנפק לנחתא לארעא, בזרעא דלוי, אתתקנו ארבע מאה ועשרין וחמש בוצינין למלכא, וארבע מאה ועשרין וחמש גליפין ממנן, אוזפוה לההוא רוחא לאתריה. כד נפק לעלמא, אתנהרא ה באנפוי, וביתא אתמלייא מזיותיה. ביה שעתא, קרא עליה קב"ה, בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך.
רבי יצחק אמר, ביה שעתא קטל קב"ה לרברבא ממנא דמצראי, וחמו ליה משה ובני ישראל, כדין אמרו שירה. הה"ד, וירא ישראל את מצרים מת, אז ישיר משה ובני ישראל.
אז ישיר משה ובני ישראל וגו'. רבי אבא פתח ואמר, אסתכלנא בכל תושבחן דשבחו לקב"ה, וכולם פתחו באז. אז אמר שלמה. אז ידבר יהושע. אז ישיר ישראל. מ"ט.
אלא הכי תאנא, כל נסין וכל גבורן דאתעבידו להו לישראל, כד אתנהיר נהירו דעתיקא קדישא בעטרוי, גליפין רשימין בא', בא' אנקיב בחשוכי, ונהיר לכל עיבר. וכד אתחבר נהירו דאל"ף ומטי לזיי"ן, מאן זיי"ן, דא חרב ליי' מלאה דם, כדין עביד נסין וגבוראן, בגין דאתחבר א' עם ז'. ודא הוא שירתא. שירתא היא דכל סטרין, ודא הוא אז ישיר.
ישיר, שר מבעי ליה. אלא מלה דא תליא, ואשלים לההוא זמנא, ואשלים לזמנא דאתי, דזמינין ישראל לשבחא שירתא דא. משה ובני ישראל, מכאן אוליפנא, דצדיקייא קדמאי, אע"ג דאסתלקו בדרגין עלאין דלעילא, ואתקשרו בקשורא דצרורא דחיי, זמינין כלהו לאחייא בגופא, ולמחמי אתיין וגבורן דקא עביד קב"ה לישראל, ולמימר שירתא דא, הה"ד אז ישיר משה ובני ישראל.
ר' שמעון אמר מהכא, יוסיף יי' שנית ידו לקנות את שאר עמו. לקנות: כד"א, יי' קנני ראשית דרכו. את שאר עמו: אלין אינון צדיקייא דבהון, דאקרון שאר, כד"א וישארו שני אנשים במחנה. ותנינן, לית עלמא מתקיימא אלא על אינון דעבדי גרמייהו שיריים.
ואי תימא, הואיל ואתקשרו בצרורא דחיי, ומתענגי בענוגא עלאה, אמאי יחית לון קב"ה לארעא. פוק ואוליף מזמנא קדמאה, דכל אינון רוחין ונשמתין, דהוו בדרגא עלאה דלעילא וקב"ה אחית להו לארעא לתתא. כל שכן השתא, דבעי קב"ה לישרא לעקימא, כד"א כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואי תימא, אינון דמיתו בעטיו דנחש. אפילו אינון יקומון, ויהון מארי דעיטא, למלכא משיחא.
ועל דא תנינן, משה זמין למימר שירתא לזמנא דאתי. מ"ט. בגין דכתיב, כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. אראנו, אראך מבעי ליה. אלא אראנו ממש, למאן דחמא בקדמיתא, יחמי ליה תניינות, ודא הוא אראנו, וכתיב אראנו בישע אלהים, ואראהו בישועתי. וכדין אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת ליי'.
שירתא דמטרוניתא לקב"ה. תנינן, כל בר נש דאמר שירתא דא בכל יומא, ומכוון בה, זכי למימרא לזמנא דאתי. דהא אית בה עלמא דעבר, ואית בה עלמא דאתי, ואית בה קשרי מהימנותא, ואית בה יומי דמלכא משיחא. ותלי עלה כל אינון תושבחאן אחרנין, דקאמרי עלאי ותתאי.
השירה שיר זה מבעי ליה. אלא שירתא, דקא משבחת מטרוניתא למלכא. ומשה מתתא לעילא קאמר, והא אוקמוה. ליי': בגין דאנהיר לה מלכא אנפהא, ר' יוסי אמר, דכל אינון משחין, דהוו נגדין, משיך מלכא קדישא לקבלה, בגיני כך משבחא ליה מטרוניתא.
אמר רבי יהודה, אי הכי, אמאי כתיב משה ובני ישראל, והא מטרוניתא בעיא לשבחא. אלא, זכאה חולקהון דמשה וישראל, דאינון הוו ידעין לשבחא למלכא, בגין מטרוניתא כדקא יאות, בגין דכל ההוא חילא וגבורה דילה, ירתא מן מלכא.
ר' חייא פתח ואמר, קומי רוני בלילה לראש אשמורות. קומי רוני: דא כנסת ישראל. בלילה: בגלותא. ר' יוסי אמר, בלילה: בזמנא דהיא שלטא ומתערא. לראש אשמורות, בראש מבעי ליה. אלא לראש, כמה דכתיב, על ראש המטה. ואוקימנא, ראש המטה, דא יסוד. אוף הכא לראש, דא יסוד, דמטרוניתא מתברכא ביה. ראש אשמורות: דא הוא רישא, דנצח והוד.
ר' יוסי אמר, דא הוא רישא דכתרי מלכא וסיומא. רבי אבא אמר, לראש אשמרות כתיב חסר, ודא הוא רישא, ראש המטה. וכלא במלכא קדישא עלאה אתמר, ודא הוא ליי'.
רבי ייסא אמר, השירה הזאת ליי', דא הוא נהרא דנפיק מעדן, דכל משחא ורבו נפיק מניה, לאדלקא בוצינין. ומשמע לבתר דכתיב אשירה ליי', דא הוא מלכא קדישא עלאה, ועל דא לא כתיב אשירה לו.
ויאמרו לאמר, לדרי דרין, בגין דלא יתנשי מנייהו לעלמין. דכל מאן דזכי להאי שירתא בהאי עלמא, זכי לה בעלמא דאתי, וזכי לשבחא בה ביומוי דמלכא משיחא, בחדוותא דכ"י בקב"ה. דכתיב לאמר, לאמר בההוא זמנא. לאמר בארעא קדישא, בזמנא דשרו ישראל בארעא. לאמר בגלותא. לאמר בפורקנא דלהון דישראל. לאמר לעלמא דאתי.
אשירה ליי' נשיר מבעי ליה, מאי אשירה. אלא בגין דהוו משבחן תושבחתא דמטרוניתא. ליי': דא מלכא קדישא. כי גאה גאה: דסליק ואתעטר בעטרוי, לאפקא ברכאן וחילין וגבוראן, לאסקא בכלא. כי גאה גאה: גאה בהאי עלמא, גאה בעלמא דאתי. כי גאה בההוא זמנא, גאה, בגין דיתעטר בעטרוי בחדוותא שלימותא.
סוס ורוכבו רמה בים, שולטנותא דלתתא, ושולטנותא דלעילא דאחידן בהו, אתמסרו בההוא ימא רבא, ושלטנותא רבא למעבד בהו נוקמין. ותנינן, לא עביד קב"ה דינא לתתא, עד דיעביד בשולטניהון לעילא, הה"ד, יפקוד יי' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה.
רמה בים, אמר ר' יהודה, ביה בליליא, אתער גבורא תקיפא, דכתיב ביה ויולך יי' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה. בההוא זמנא, בעאת מטרוניתא מן מלכא, כל אינון אכלוסין דלתתא, וכל אינון שולטנין דלעילא, דיתמסרון בידהא. וכלהו אתמסרו בידהא, למעבד בהו נוקמין, הה"ד סוס ורוכבו רמה בים. בים סתם, לעילא ותתא.

— 16 —
עזי וזמרת יה. רבי חייא פתח ואמר, אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה. כמה אצטריכו בני נשא ליקרא לקב"ה, בגין דקודשא ב"ה כד ברא עלמא, אסתכל ביה באדם למהוי שליט על כלא. והוה דאמי לעלאין ותתאין. נחת ליה בדמות יקירא, וחמו ליה בריין, כדין אתכנשו לגביה, וסגידו לקבליה, ואימתא ודחלא נפלת עלייהו מדחלתיה, הה"ד ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים.
עייליה לגנתיה דנטע, לנטריה למהוי ליה חדו על חדו, ולאשתעשע ביה. עבד ליה טרוצטבולין מחפיין באבני יקר, ומלאכין עלאין חדאן קמיה. לבתר פקיד ליה על אילנא חד ולא קאים בפקודא דמאריה.
אשכחנא בספרא דחנוך, דלבתר דסליק ליה קב"ה, ואחמי ליה כל גנזייא דמלכא, עלאי ותתאי, אחמי ליה אילנא דחיי, ואילנא דאתפקד עליה אדם, ואחמי ליה דוכתיה דאדם בגנתא דעדן. וחמא, דאלמלי נטיר אדם פקודא דא, יכיל לקיימא תדירא, ולמהוי תדירא תמן. הוא לא נטר פקודא דמאריה, נפק בדימוס ואתענש.
רבי יצחק אמר, אדם דו פרצופין אתברי, והא אוקימנא, ויקח אחת מצלעותיו, נסרו הקב"ה ואתעבידו תרין, ממזרח וממערב, הדא הוא דכתיב, אחור וקדם צרתני. אחור דא מערב, וקדם דא מזרח.
ר' חייא אמר, מה עביד קודשא בריך הוא, תקין לההוא נוקבא ושכליל שפירותה על כלא, ועיילה לאדם, הה"ד ויבן יי' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה. תא חזי, מה כתיב לעילא, ויקח אחת מצלעותיו. מאי אחת. כד"א אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאמה. מצלעותיו: מסטרוי. כד"א, ולצלע המשכן.
ר' יהודה אמר, קב"ה נשמתא עלאה יהב ביה באדם, וכליל ביה חכמתא וסכלתנו, למנדע כלא. מאן אתר יהב ביה נשמתא. ר' יצחק אמר, מאתר דשאר נשמתין קדישין קא אתיין.
ר' יהודה אמר, מהכא. דכתיב תוצא הארץ נפש חיה, מאן הארץ. מההוא אתר דמקדשא אשתכח ביה. נפש חיה, נפש חיה סתם, דא נפשא דאדם קדמאה דכלא.
ר' חייא אמר, אדם הוה ידע חכמתא עלאה, יתיר ממלאכי עלאי, והוה מסתכל בכלא, וידע ואשתמודע למאריה, יתיר מכל שאר בני עלמא. בתר דחב, אסתימו מניה מבועי דחכמתא, מה כתיב וישלחהו יי' אלהים מגן עדן לעבוד את האדמה.
ר' אבא אמר, אדם הראשון מדכר ונוקבא אשתכח, הה"ד ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותינו, ועל דא, דכר ונוקבא אתעבידו כחדא, ואתפרשו לבתר. ואי תימא, הא דאמר האדמה אשר לקח משם. הכי הוא ודאי, ודא היא נוקבא, וקב"ה אשתתף עמה, ודא הוא דכר ונוקבא, וכלא הוא מלה חדא.
ר' יוסי אמר, עזי וזמרת יה, אינון דכלילן דא בדא ולא אתפרשאן דא מן דא ולעלמין אינון בחביבותא, ברעותא חדא, דמתמן אשתכחו משיכן דנחלין ומבועין לאסתפקא כלא, ולברכא כלא, לא כדיבי מימי מבועין, כד"א וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו וע"ד ויהי לי לישועה, דבגיני כך, מלכא קדישא משיך ואחסין לתתא, ואתער ימינא למעבד נסין.
זה אלי ואנוהו. דא צדיק, דמניה נפקין ברכאן בזווג. ואנוהו: בההוא אתר דחביבותא אשתכח ביה, ודא הוא מקדשא. אלהי אבי וארוממנהו, משה קאמר דא, לגבי אתר דלואי אתיין מההוא סטרא וע"ד שלימותא דכלא הוא בההוא אתר.
ר' יצחק אמר, ויהי לי לישועה, דא מלכא קדישא, והכי הוא. ומנלן. מקרא אחרינא אשכחנא ליה, דכתיב כי עזי וזמרת יה יי' ויהי לי לישועה, ממשמע דקאמר יי' ויהי לי לישועה, דא מלכא קדישא.
עזי וזמרת יה וגו', ר' חזקיה פתח ואמר, בהאי קרא דכתיב, בכל עת אוהב הרע ואח לצרה יולד. בכל עת אוהב הרע, דא קב"ה, דכתיב ביה רעך ורע אביך אל תעזוב.
ואח לצרה יולד, בשעתא דיעיקון לך שנאך, קב"ה מה אמר, למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, דישראל, אקרון אחים ורעים לקב"ה. יולד מהו, וכי השתא יולד. אלא בשעתא דעקתא יולד בעלמא, אח יהא לקבלך, לשזבא לך מכל אינון דעקין לך.
רבי יהודה אמר, יולד: דמלכא קדישא יתער בהאי עז, לנקמא לך מאומין, לינקא לך מאימא, בההוא סטרא, כד"א, עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה. לאתערא גבוראן לקבל אומין עכו"ם.
ר' ייסא פתח ואמר, כמה אית ליה לבר נש לרחמא ליה לקב"ה, דהא לית ליה פולחנא לקב"ה, אלא רחימותא. וכל מאן דרחים ליה, ועביד פולחנא ברחימותא, קארי ליה לקב"ה רחימא. אי הכי, במאי אוקימנא הני קראי, רעך ורע אביך אל תעזוב. וכתיב הוקר רגלך מבית רעך.
אלא הא אוקמוה חברייא, האי קרא בעולות כתיב. השתא, רעך ורע אביך אל תעזוב, למפלח ליה, ולאתדבקא ביה, ולמעבד פקודוי. אל תעזוב ודאי. והא דאתמר הוקר רגלך מבית רעך. כלומר הוקר יצרך, דלא ירתח לקבלך, ולא ישלוט בך, ולא תעביד הרהורא אחרא. מבית רעך, מאן בית רעך. דא נשמתא קדישא, דאעיל בה רעך ויהבה בגוך.
ועל דא פולחנא דקב"ה, לרחמא ליה בכלא, כמה דכתיב ואהבת את יי' אלהיך. זה אלי ואנוהו, דכל ישראל חמו על ימא, מה דלא חמא יחזקאל נביאה, ואפילו אינון עוברי דבמעי אמהון, הוו חמאן ומשבחן לקב"ה, וכלהו הוו אמרין זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו, כד"א אלהי אברהם.
א"ר יוסי, אי הכי אמאי וארוממנהו, דהא אלהי אברהם לעילא הוא. אמר ליה, אפילו הכי אצטריך, וכלא חד מלה, וארוממנהו בכלא, לאכללא, מאן דידע ליחדא שמא קדישא רבא, דהא הוא פלחנא עלאה דקב"ה.
ר' יהודה הוה יתיב קמיה דר' שמעון, והוא קארי, כתיב קול צופיך נשאו קול יחדיו ירננו. קול צופיך, מאן אינון צופיך. אלא אלין אינון דמצפאן, אימתי ירחם קב"ה, למבני ביתיה. נשאו קול, ישאו קול מבעי ליה, מאי נשאו קול. אלא, כל בר נש דבכי, וארים קליה על חרבן ביתיה דקב"ה, זכי למה דכתיב לבתר יחדיו ירננו. וזכי למחמי ליה בישובא בחדוותא.
בשוב יי' ציון, בשוב יי' אל ציון מבעי ליה, מאי בשוב יי' ציון, אלא בשוב יי' ציון ודאי. תא חזי, בשעתא דאתחריב ירושלם לתתא, וכנסת ישראל אתתרכת, סליק מלכא קדישא לציון, ואנגיד ליה לקבליה, בגין דכנסת ישראל אתתרכת. וכד תתהדר כנסת ישראל לאתרה, כדין יתוב מלכא קדישא לציון לאתריה, לאזדווגא חד בחד, ודא הוא בשוב יי' ציון. וכדין זמינין ישראל למימר, זה אלי ואנוהו. וכתיב, זה יי' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו, בישועתו ודאי.

— 17 —
יי' איש מלחמה יי' שמו. רבי אבא פתח על כן יאמר בספר מלחמות יי' את והב בסופה ואת הנחלים ארנון. כמה אית לן לאסתכלא בפתגמי אורייתא, כמה אית לן לעיינא בכל מלהא, דלית לך מלה באורייתא, דלא אתרמיזא בשמא קדישא עלאה, ולית לך מלה באורייתא, דלית בה כמה רזין, כמה טעמין, כמה שרשין, כמה ענפין.
הכא אית לאסתכלא, ע"כ יאמר בספר מלחמות יי', וכי ספר מלחמות יי', אן הוא. אלא הכי אתערו חברייא, כל מאן דאגח קרבא באורייתא, זכי לאסגאה שלמא בסוף מלוי. כל קרבין דעלמא, קטטה וחרבנא. וכל קרבין דאורייתא, שלמא ורחימותא, הה"ד על כן יאמר בספר מלחמות יי' את והב בסופה, כלומר, אהבה בסופה. דלית לך אהבה ושלמא בר מהאי.
תו קשיא באתריה. ע"כ יאמר בספר מלחמות יי', בתורת מלחמות יי' מבעי ליה, מאי בספר. אלא רזא עלאה הוא, אתר אית ליה לקב"ה, דאקרי ספר כד"א, דרשו מעל ספר יי' וקראו. דכל חילין וגבורן דעביד קב"ה, בההוא ספר תליין, ומתמן נפקין.
את והב בסופה, מאן והב. אלא כל אינון חילין, וכל אינון גבוראן דעביד קב"ה, בההוא ספר תליין. וכד אגח קב"ה קרבוי, בחד אתר דאיהו בסופא דדרגין, ואקרי והב. כד"א לעלוקה שתי בנות הב הב. בסופה: בסוף דרגין אשתכח. בסופה: ים סוף אתקרי, ים דאיהו סוף לכל דרגין.
ואת הנחלים ארנון ועם נחלייא דאשתכחו ואתנגידו לגביה, מההוא אתר עלאה, דאקרי ארנון מאי ארנון. זווגא עלאה דחביבותא, דלא מתפרשאן לעלמין, כמה דאת אמר ונהר יוצא מעדן. ובדא, משתרשן שרשוי, ואתרביאו ענפיו, לאושטא קרבוי בכל אתר, לאושטא חילין וגבוראן, ולאתחזאה שולטנא רבא ויקירא דכלא.
ת"ח, כד מתערין גבוראן וקרבין דקב"ה, כמה גרדיני טהירין, מתערין לכל עיבר, כדין שננן רומחין, וסייפין, ומתערין גבוראן, וימא אתרגישת וגלגלוי סלקין ונחתין, וארבין דאזלין ושאטן בימא, לכל עיבר מסתלקין. שננא קרבא באבני בלסטראות, מארי דרומחין וסייפין, כדין חציך שנונים וקב"ה אתתקיף בחילוי, ולאתערא קרבא. ווי לאינון דמלכא קדישא יתער עלייהו קרבא. כדין כתיב, יי' איש מלחמה.
ומהכא, ומאינון אתוון, ומהאי קרא, נפקין טורי קרבא לאינון חייביא, לאילין מארי דבבו דחבו לקב"ה. ואתוון אתגליין לאינון מארי קשוט, והא אתפרשן מלין והא אתמר.
יי' איש מלחמה יי' שמו. כיון דכתיב יי' איש מלחמה, לא ידענא דיי' שמו. אלא, כמה דכתיב ויי' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת יי' מן השמים. וכלא בהאי ספר תליין, כד"א יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו.

— 18 —
תא חזי, בשעתא דקב"ה אתער קרבא בעלמא, עלאי ותתאי אתעקרו מאתרייהו, כמה דאוקימנא הה"ד מרכבות פרעה וחילו ירה בים. ולזמנא דאתי, זמין קב"ה לאגחא קרבא עלאה ותקיפא בעממיא, בגין לאוקרא שמיה, הה"ד ויצא יי' ונלחם בגוים ההם כיום הלחמו ביום קרב וכתיב והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי וגו'.
ר' יהודה פתח ואמר, ראוך מים אלהים ראוך מים יחילו וגו', בשעתא דעברו ישראל ית ימא, אמר קב"ה למלאכא די ממנא על ימא, פליג מימך. א"ל למה. א"ל בגין דבני יעברון בגווך. אמר ליה, פורקנא דקיטנא קשוט. מ"ש אלין מאלין.
א"ל על תנאי דא, עבדית לימא כד בראתי עלמא. מה עביד קב"ה, אתער גבורתא דיליה, ואתקמטו מיא. הה"ד ראוך מים אלהים ראוך מים יחילו. א"ל קב"ה, קטול כל אינון אכלוסין, לבתר ארמי לון לבר. לבתר חפי ימא עלייהו, הה"ד מרכבות פרעה וחילו ירה בים.
אמר רבי אלעזר, פוק חמי כמה רתיכין עבד קב"ה לעילא, כמה אכלוסין, כמה חיילין, וכלהו קשירין אלין באלין. כלהו רתיכין אלין לאלין, דרגין על דרגין, ומסטרא דשמאלא מתערין רתיכין דלא קדישין שליטין. וכלהו דרגין ידיען לעילא.
והא אתערנא בבכור פרעה, דהוא דרגא חד, דקטל קב"ה ותבר ליה משולשליה תקיפא, תחות שולטניה, כמה רתיכין וכמה חיילין דקוזמיטין מסטר שמאלא, מנהון אחידן באתר עלאה דשולטנותא דלהון, ומנהון אחידן במלכותא דלעילא. מנהון אחידן בתר ארבע חיון, כמה דאתמר.
וכלהו אתמסרו בידיה, בדינא דמלכותא, דאקרי ימא רבא, לתברא לון מדרגיהון, וכד אינון אתברו לעילא, כל אינון דלתתא אתברו, ואתאבידו בימא תתאה. הה"ד, מרכבות פרעה וחילו ירה בים. בים סתם.
ומבחר שלישיו טבעו בים סוף. ומבחר שלישיו, הא אתמר, ושלישים על כלו, כלהו דרגין תרין וחד. אלין על אלין. כגוונא עלאה הכי אתעבידו. וכלהו אתמסרו בידהא, לאתברא משולטניהון, אלין ואלין.
ת"ח, הא אתמר דכלהו עשר מחאן דעבד קב"ה במצרים, כלא הוה ידא חדא, דשמאלא אכליל בימינא. דעשר אצבען כלילן דא בדא, לקבל עשר אמירן, דקב"ה אתקרי בהו לבתר. לקבליה דכלא האי דימא, תקיף ורב ושליטא. כד"א, והאחרון הכביד. הה"ד מרכבות פרעה וחילו ירה בים וגו'. ולזמנא דאתי, זמין קב"ה לקטלא אכלוסין וקוזתורנטין וקונטיריסין וקלטירולסין דאדום הה"ד מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה.
מרכבות פרעה וחילו ירה בים. רבי יצחק פתח, לקול תתו המון מים בשמים ויעלה נשיאים מקצה הארץ ברקים למטר עשה ויוצא רוח מאוצרותיו. הא תנינן, שבעה רקיעין עבד קב"ה, ובכל רקיעא ורקיעא ככבין קביעין, ורהטין בכל רקיעא ורקיעא, ולעילא מכלהו ערבות.
וכל רקיעא ורקיעא בהלוכו מאתן שנין, ורומיה חמש מאה שנין. ובין רקיעא ורקיעא, חמש מאה שנין. והאי ערבות הלוכו באורכיה, אלף וחמש מאה שנין. ופותיה, אלף וחמש מאה שנין, ומזיוא דיליה, נהרין כל אינון רקיעין.
והא תנינן, לעילא מערבות, רקיע דחיות. פרסות דחיות קדישין ורומהון, ככלהו. לעילא מנהון קרסולין דחיות ככלהו. שוקי החיות, ככלהו. ארכובין דחיות, ככלהו. ירכין דחיות, ככלהו. עגבי דחיות, ככלהו. וגופא דחיות ככלהו. גדפייהו, ככלהו. וצואריהו, ככלהו. ראשי החיות, ככלהו. מאי ככלהו. כקבלי כלהו.
וכל שייפא ושייפא דבחיות, לקבל שבעה תהומין, ולקבל שבעה היכלין ולקבל מארעא לרקיע. ולקבל מרקיע לרקיע, ושיעורא דכלהו ורומהון עשרין וחמשה אלפין חולקין, משיעורא דקב"ה, כמה דאוקימנא.
ועוד רקיעא חד לעילא, מן קרני החיות, דכתיב ודמות על ראשי החיה רקיע. מלרע כמה רתיכין, בימינא ושמאלא.
מתחות ימא שראן כלהו נוני ימא, ושטאן, אתכנפו בזויהון ארבע, נחתין בדרגייהו, וכלהו רתיכין אקרון בשמהן. מתחות אלין, אזלין ושאטין אינון זעירין, דרגין על דרגין, דכתיב זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדולות. והא אוקימנא מלי.
מסטר שמאלא תתאה, קוזמיטא סטרא אחרא ואחידן מאינון דלעילא, ונחתו לאתברא מחילא תקיפא קדישא. כמה דאוקימנא, מרכבת פרעה וחילו וגו'.

— 19 —
ימינך יי' נאדרי בכח. אמר ר"ש, בשעתא דצפרא נהיר, ואילתא קיימא בקיומה, אתעברת בסטרהא, ועאלת במאתן היכלין דמלכא. בר נש דאשתדל בפלגות ליליא באורייתא, בשעתא דאתער רוחא דצפון, ותיאובתא דאילתא דא לאתערא בעלמא, אתי עמה לקיימא קדם מלכא, בשעתא דנהיר צפרא משכין עליה חד חוטא דחסד.
מסתכל ברקיעא, שריא עליה נהירו דסכלתנו דדעתא קדישא, ומתעטר ביה בר נש, ודחלין מניה כלא. כדין האי בר נש אקרי ברא לקב"ה, בר היכלא דמלכא. עאל בכל תרעוי, לית דימחי בידיה.
בשעתא דקרי להיכלא דמלכא, עליה כתיב, קרוב יי' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. מאי באמת. כמה דאוקימנא, תתן אמת ליעקב, דידע ליחדא שמא קדישא בצלותיה כדקא יאות. ודא פולחנא דמלכא קדישא.
ומאן דידע ליחדא שמא קדישא כדקא יאות, אוקים אומא יחידא בעלמא, דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ועל דא אוקימנא, כל כהן דלא ידע ליחדא שמא קדישא כדקא יאות, לאו פולחניה פולחנא. דהא כלא ביה תליא, פולחנא עלאה, ופולחנא תתאה. ובעי לכוונא לבא ורעותא, בגין דיתברכון עלאי ותתאי.
כתיב כי תבאו לראות פני. כל בר נש דאתי ליחדא שמא קדישא, ולא אתכוון ביה בלבא ורעותא ודחילו, בגין דיתברכון ביה עלאי ותתאי, רמאן ליה צלותיה לבר, וכלא מכריזי עליה לביש. וקב"ה קרי עליה כי תבאו לראות פני.
כי תבואו לראות מבעי ליה, מאי לראות פני. אלא כל אינון אנפין דמלכא, טמירין בעמקא לבתר חשוכא וכל אינון דידעין ליחדא שמא קדישא כדקא יאות מתבקעין כל אינון כותלי חשוכא, ואנפין דמלכא אתחזיין, ונהרין לכלא. וכד אינון אתחזיין ונהרין, מתברכין כלא עלאין ותתאין. כדין ברכאן אשתכחו בכלהו עלמין, וכדין כתיב לראות פני.
מי בקש זאת מידכם, מאי קא מיירי. אלא מאן דאתי ליחדא שמא קדישא עלאה, בעי ליחדא מסטרא דזאת. כמה דכתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש. בגין דיזדווגן כחדא, אינון תרין: צדיק וצדק, בזווגא חדא. בגין דיתברכון כלא מנייהו ואלין אקרון חצרך, כמה דכתיב, אשרי תבחר ותקרב ישכן חצרך.
ואי איהו אתי ליחדא שמא קדישא, ולא יתכוון ביה ברעותא דלבא, בדחילו ורחימו. קב"ה אמר, מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי. זאת ודאי, דהא לא אשתכח בהו ברכאן. ולא די דלא אשתכחו בהו ברכאן, אלא דשריא בהו דינא ואשתכח דינא בכלא.
ת"ח, ימינא דקב"ה, מניה מתערין כל נהירו, כל ברכאן, וכל חדו. ביה כליל שמאלא כמה דאית בבר נש ימינא ושמאלא, ושמאלא אתכליל בימינא, וימינא הוא כליל כלא. וכד אתער ימינא שמאלא אתער עמיה, דהא ביה אחיד ואתכליל.
ות"ח, בשעתא דארים בר נש ידיה בצלותא, מכוון באצבען דיליה לעילא. כמה דכתיב והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. דהא בימינא תליא כלא. וכתיב וישא אהרן את ידו, וכתיב חסר. וכדין אתכוון לברכה לעילא.
וקב"ה לאו הכי, בשעתא דארים ימינא לעילא, ווי להו לתתאי, דהא כל סייעתא וכל ברכאן אסתליקו מנייהו. מנלן. דכתיב נטית ימינך תבלעמו ארץ. מאי נטית ימינך. כתרגומו, ארימת ימינך. מיד תבלעמו ארץ. וכד ימינא אשתכח, שמאלא אשתכח עמיה, וכדין לא שלטין דינין בעלמא, מ"ט, בגין דימינא אשתכח עמיה. ואי ימינא אסתלקת, הא שמאלא אזדמנת, כדין דינין מתערין בעלמא, ודינא שריא בכלא.
ר"ש כד הוה מטי להאי קרא, הוה בכי, דכתיב השיב אחור ימינו. וכי אפשר דהשיב אחור ימינו. אלא בגין דאקדים שמאלא לנחתא בעלמא, וימינא אשתארת באתר אחרא.
אר"ש, כתיב הצדיק אבד. והא אוקימנא מלי, הצדיק נאבד לא כתיב, אלא הצדיק אבד. מכל אינון אנפי מלכא, לא אשתכח דאבד, אלא צדיק. אבד בתרי סטרי: חד, דלא שראן ביה ברכאן, כד בקדמיתא. וחד, דאתרחיקת מניה בת זוגיה דהיא כ"י. אשתכח, דצדיק אבד יתיר מכלא. ולזמנא דאתי כתיב, גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלם הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא. צדיק ומושיע לא כתיב, אלא צדיק ונושע הוא. הוא נושע ודאי. והא אתמר.
ימינך יי' נאדרי בכח. מאי נאדרי, נאדר מבעי ליה. אלא, בשעתא דשמאלא אתיא לאזדווגא בימינא, כדין כתיב נאדרי תרעץ, ולעולם הכי הוא בגין דשמאלא אשתכח בימינא, ואתכליל ביה.
אמר רבי שמעון, כמה דאוקימנא הכי הוא, דבר נש אשתכח דאתפלג. מ"ט. בגין לקבלא עמיה בת זוגיה, דיתעבידו חד גופא ממש. כך ימינך, אשתכח דאתפלג. מ"ט. בגין לקבלא עמיה שמאלא. והכי הוא כלא, חד בחד. ועל דא, בחד מחי ומסי, הה"ד ימינך יי' תרעץ אויב.
תא חזי, שירתא דא אתמר, על ההוא זמנא, ועל זמנא דאתי, ביומי דיתער מלכא משיחא, דכתיב, ימינך יי' תרעץ אויב, רעצת לא כתיב, אלא תרעץ. מה כתיב בקדמיתא, השיב אחור ימינו מפני אויב, בההוא זמנא היא, תרעץ אויב לזמנא דאתי.
וכלא הכי הוא, תהרוס קמיך, הרסת לא כתיב, אלא תהרוס. תשלח חרונך יאכלמו כקש, כלא לזמנא דאתי. ימינך יי' נאדרי בכח, בזמנא דא, בעלמא דין. ימינך יי' תרעץ אויב, בזמנא דמלכא משיחא. וברוב גאונך תהרוס קמיך, לביאת גוג ומגוג. תשלח חרונך יאכלמו כקש, לתחיית המתים. דכתיב, ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם.
בההוא זמנא, אמר רבי שמעון, זכאין אינון דישתארון בעלמא, ומאן אינון. תא חזי, לא ישתאר מבני עלמא, בר אינון גזירין, דקבילו את קיימא קדישא, ועאלו בקיימא קדישא, באינון תרין חולקין, כמה דאוקימנא. והוא נטיר ליה לההוא קיים, ולא עייליה באתר דלא אצטריך, אלין אינון דישתארון, ויכתבון לחיי עלמא.
מנלן. דכתיב, והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלם. משמע הנשאר בציון והנותר בירושלם, דכל מאן דאתגזר, באלין תרין דרגין עאל. ואי נטיר לההוא קיים כדקא חזי, ויזדהר ביה, עליה כתיב הנשאר בציון והנותר בירושלם. אלין ישתארון בההוא זמנא, ובהו זמין קב"ה לחדתא עלמא, ולמחדי בהו. על ההוא זמנא כתיב, יהי כבוד יי' לעולם ישמח יי' במעשיו.
ר' חייא הוה אזיל לגבי רבי אלעזר, אשכחיה, דהוה יתיב לגביה דרבי יוסי בר"ש בן לקונייא חמוי. עד דזקיף רישיה, חמא ליה לרבי חייא, אמר, ביום ההוא יהיה ישראל שלישיה למצרים ולאשור ברכה בקרב הארץ אשר ברכו יי' צבאות לאמר ברוך עמי מצרים ומעשה ידי אשור ונחלתי ישראל, וכי אשור ומצרים קריבין אינון לקב"ה.
אלא, על גלותא דיסקון ממצרים ומאשור אתמר, ואי אתמר על מצרים ועל אשור, על אינון חסידין דלהון, דאהדרו בתיובתא, ואשתארון למפלח לישראל ולמלכא משיחא, דכתיב וישתחוו לו כל מלכים. וכתיב, והיו מלכים אומניך וגו'.
א"ל, מאי דכתיב, דרכיה דרכי נעם א"ל כמה טפשין בני עלמא, דלא ידעין ולא משגיחין במלוי דאורייתא, דהא מלין דאורייתא אינון ארחא למזכי בההוא נעם יי' דכתיב דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום. דרכי נעם ודאי. מאי נעם. כמה דכתיב לחזות בנעם יי', והא אוקמוה, בגין דאורייתא, וארחוי, מההוא נעם אתיין, ואינון ארחין פרישן ביה, ועל דא דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום.
א"ר חייא, תנינן, בשעתא דקב"ה יהב אורייתא לישראל, נפק נהורא מההוא נעם, ואתעטר ביה קב"ה, ומההוא נעם אבהיקו זיוון דכלהו עלמין דכלהו רקיעין, דכלהו כתרין. על ההיא שעתא כתיב, צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה וגו'.
וההיא שעתא דאתבני מקדשא, אתעטר קב"ה בההוא עטרה, ויתיב בכרסייא דיליה, ואתעטר בעטרוי. ומההוא זמנא דאתחרב בי מקדשא, לא אתעטר קב"ה בעטרוי, וההוא נעם אתטמר ואתגניז.

— 20 —
א"ר אלעזר, בשעתא דעאל משה בגו עננא, כמה דכתיב, ויבא משה בתוך הענן, כבר נש דהוה אזיל באתר דרוחא. איערע ביה חד מלאכא רברבא, ותאנא, קמוא"ל שמיה. והוא ממנא על תריסר אלפין ממנן שליחן. בעא לאזדווגא ביה במשה, פתח משה פומיה, בתריסר אתוון גליפן דשמא קדישא דאוליף ליה קב"ה בסנה, ואתרחק מניה תריסר אלפין פרסין, והוה אזל משה בעננא, ועינוי מלהטן כגומרין דאשא.
עד דאיערע ביה חד מלאכא, רברבא ויקירא מן קדמאה, ותאנא הדרניא"ל שמיה, והוא עלאה על שאר מלאכין, אלף ושתין רבוא פרסין, וקליה אזיל במאתן אלף רקיעין, דמסתחראן באשא חיוורא. כיון דחמא ליה משה, לא יכיל למללא. בעא למשדי גרמיה מגו עננא.
א"ל קב"ה, משה, וכי אנת הוא דאסגית מלין עמי בסנה, דבעית למנדע רזא דשמא קדישא, ולא דחלת. והשתא את דחיל מחד משמשי. כיון דשמע משה קליה דקב"ה, אתתקף. פתח פומיה, בע"ב אתוון דשמא עלאה, כיון דשמע הדרני"אל אתוון דשמא קדישא, מפומיה דמשה, אזדעזע. קריב לגביה, א"ל, זכאה חולקך משה, דאתגלי לך, מה דלא אתגלי למלאכי עלאי.
והוה אזיל עמיה, עד דמטו לאשא תקיפא, דחד מלאכא די שמיה סנדלפון. ותאנא, סנדלפון עלאה הוא על שאר חברוי, חמש מאה שנין. והוא קאים בתר פרגודא דמאריה, וקשר ליה כתרין, מבעותהון דצלותא דישראל. ובשעתא דמטי האי כתר לרישיה דמלכא קדישא, הוא מקבל צלותהון דישראל. וכלהו חיילין ואכלוסין מזדעזעין, ונהמין ואמרין, בריך יקרא דיי' מאתר בית שכינתיה.
א"ל הדרניאל למשה, משה, לית אנא יכיל למהך עמך, דלא יוקיד לי אשא תקיפא דסנדלפון. ביה שעתא אזדעזע משה, עד דאתקיף ביה קב"ה במשה, ואותביה קמיה, ואוליף ליה אורייתא. וחפא ליה למשה, בההוא נהורא וזיוא דההוא נעם, והוו אנפוי דמשה נהירין בכל אינון רקיעין. וכל חילא דשמיא הוו מזדעזעין קמיה, בשעתא דהוה נחית באורייתא.
כיון דחבו ישראל לתתא, נטל קב"ה ממשה אל"ף חולקין מההוא זיוא. ביה שעתא, בעו מלאכין עלאין, וכל אינון אכלוסין, לאוקדא למשה, בשעתא דא"ל קב"ה לך רד כי שחת עמך. אזדעזע משה, ולא יכיל למללא, עד דאסגי בצלותין ובעותין קמי קב"ה.
א"ל קב"ה, משה, אתקיף בכורסייא דילי, עד דגער קב"ה בכל אינון אכלוסין, בכל אינון חיילין, ואתקיף משה בתרין לוחין דאבנין, ואחית לון לתתא. ודא הוא דכתיב, עיר גבורים עלה חכם ויורד עז מבטחה. ומההוא זיוא דאשתאר ביה, הוו מבהיקין אנפוי דמשה. ומה בהאי דאשתאר ביה לא הוי יכלין לאסתכלא באנפוי, בההוא דאסתלק מיניה עאכ"ו.
ר' חייא אמר, ימינך יי' נאדרי בכח, דא אורייתא. וע"ד, ימינך יי' תרעץ אויב. דלית מלה בעלמא דיתבר חיליהון דעמין עכו"ם, בר בשעתא דישראל מתעסקין באורייתא. דכל זמן דישראל מתעסקין באורייתא, ימינא אתתקף, ואתבר חילא ותוקפא דעעכו"ם. ובגיני כך אורייתא אקרית עז, כד"א יי' עז לעמו יתן.
ובשעתא דישראל לא מתעסקין באורייתא שמאלא אתתקף, ואתתקף חיליהון דעעכו"ם, ושלטין עלייהו, וגזרין עלייהו גזרין, דלא יכלין למיקם בהו. וע"ד אתגליאו בני ישראל, ואתבדרו ביני עממיא.
הדא הוא דכתיב על מה אבדה הארץ וגו', ויאמר יי' על עזבם את תורתי. דהא כל זמנא דישראל ישתדלון באורייתא, אתבר חילא ותוקפא דכל עע"ז, הה"ד ימינך יי' תרעץ אויב. א"ר אלעזר, ודאי הכי הוא, דכל זמנא דקליהון דישראל, אשתמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות וכו', כמה דתנינא הקול קול יעקב, ואי לאו הידים ידי עשו, והא אוקימנא.

— 21 —
וברב גאונך תהרוס קמיך. ר' חזקיה פתח ואמר, למה יי' תעמוד ברחוק תעלים לעתות בצרה, בשעתא דחובי עלמא גרמו, קב"ה סליק לעילא לעילא, ובני נשא צווחין ונחתין דמעין, ולית מאן דישגח עלייהו. מ"ט. בגין דאיהו סליק לעילא לעילא, ותשובה אתמנע מנייהו, כדין כתיב, וברב גאונך תהרוס קמיך.
ר' יצחק אמר, האי קרא, בשעתא דאתלבש קב"ה גאותא, על עממיא דיתכנשון עליה, כמה דכתיב, ורוזנים נוסדו יחד על יי' ועל משיחו. ותאנא זמינין אינון שבעין קסטורין מכל עיבר, לאתכנשא בההוא זמנא באוכלוסין דכל עלמא, ולמעבד קרבא על ירושלם קרתא קדישא, ולאחדא עיטין עליה דקב"ה. ומאי אמרי, נוקים על פטרונא בקדמיתא, ולבתר על עמיה, ועל היכליה.
כדין זמין קב"ה לחייכא עלייהו. דכתיב יושב בשמים ישחק יי' ילעג למו. בההוא זמנא ילבש קב"ה גאוותא עלייהו, וישיצינון מן עלמא, כמה דכתיב וזאת תהיה המגפה אשר יגף יי' את כל העמים אשר צבאו על ירושלם המק בשרו והוא עומד על רגליו.
רבי אבא אמר משמיה דרב ייסא סבא, והכי אר"ש, זמין קב"ה לאחייא לכל אינון מלכין, דעקו לישראל ולירושלם, לאנדריאנוס, ללופינוס, ונבוכדנצר, ולסנחריב, ולכל שאר מלכי עמין, דחריבו ביתיה, ולשלטאה לון כקדמיתא, ויתכנשון עמהון שאר עמין, וזמין קב"ה לאתפרעא מנייהו באתגלייא, סחרני ירושלם. הה"ד, וזאת תהיה המגפה אשר יגף יי' את כל העמים אשר צבאו על ירושלם. אשר יצבאו לא כתיב, אלא אשר צבאו. כדין כתיב, וברב גאונך תהרוס קמיך, ודא לזמנא דאתא משיחא, כתיב, ושירתא דא שירתא דעלמין היא.
וברוח אפיך נערמו מים, בההוא זמנא. ובגין כך אית בההוא זמנא, ולזמנא דמלכא משיחא, ולזמנא דגוג ומגוג. נצבו כמו נד, לזמנא דעלמא דאתי, דאיהו חדוותא דכל עלמין.

— 22 —
אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל. אמר אויב, דא ההוא ממנא רברבא על מצראי, בשעתא דאתיהיב ליה שלטנותא על ישראל, חשיב דישיצינון תחות שלטניה. אלא דדכר קב"ה טורי עלמא, דהוו מגינין עלייהו. ולא תימא דא בלחודוי, אלא כל אינון רברבין דממנן על כל עעכו"ם, וכד אתייהיב להו רשותא ושלטנותא על ישראל, כלהו בעאן דישיצון ישראל תחותייהו.
ועל דא, אינון עמין דתחות שולטניהון דאינון ממנן, כלהו גזירין גזרין לשיצאה לון, אלא דקב"ה דכר טורי עלמא, ואגין עלייהו. וכד חמא משה דא, שרא לשבחא לקב"ה, ואמר מי כמוכה באלים יי'.

— 23 —
אמר ר"ש, אילנא חד רברבא עלאה, תקיפא, ביה אתזנו עלאין ותתאין. והוא אתחם בתריסר תחומין, אתתקף בארבע סטרי עלמא, דאתחברן בדוכתייהו. שבעין ענפין סלקין בגויה, ואתזנו מניה, בעקר שרשוי ינקין אינון סחרניה, ואינון ענפין דמשתכחין באילנא.
כד מטי עדן שלטניה דכל ענפא וענפא, כלהו בעאן לשיצאה כלא גופא דאילנא, דאיהו עקרא דכלהו ענפין, ההוא דשליט עלייהו, וישראל אחידן ביה. כד מטא עלייהו שלטנותא דההוא גופא דאילנא, חולקא דישראל. בעי לנטרא לון, ולמיהב שלמא בכלהו. ועל דא שבעים פרי החג, למיהב שלמא לשבעין ענפין דבגו אילנא.
ועל דא מי כמוכה באלים יי'. מאי באלים. אילנא. כד"א, כי יבושו מאילים אשר חמדתם. דהוא אילנא, דהוו פלחין לחד דפוסא, דמחקקין בגויה. ואקרי אלים אילנא, מי כמכה דיעביד כעובדך וירחם על כלא. מי כמכה בכל ההוא סחרניה דאילנא דאע"ג דאיהו שלטא, נטיר לכלא, נטיר לכל שאר, ולא בעיא למעבד עמהון גמירא. מי כמכה נאדר בקדש, בההוא חילא עלאה דאקרי קדש. נאדר בקדש ממש, ואקרי כח יי' נעם יי', והא אוקימנא מילי.
מי כמכה באלים יי'. ר' יוסי פתח ראיתי את כל המעשים אשר נעשו תחת השמש והנה הכל הבל ורעות רוח. שלמה מלכא, דאסתלק בחכמתא יתירא על כל בני עלמא, היך אמר דכל עובדין הבל ורעות רוח. יכול אף מעשה הצדקה, והא כתיב והיה מעשה הצדקה שלום. אלא הא אוקמוה, כל המעשים אשר נעשו תחת השמש כתיב. שאני מעשה הצדקה, דאיהו לעילא מן שמשא.
והנה הכל הבל ורעות רוח, מאי קא מיירי. אי תימא הכל הבל כמה דאוקימנא, דאיהו ברזא דחכמתא, כד"א הבל הבלים אמר קהלת, ואינון הבלים קיומא דעלמא דלעילא ותתא. מאי תימא בהאי, דכתיב הכא, הכל הבל ורעות רוח.
אלא הכי אוקמוה, והכי הוא. ת"ח, בשעתא דעובדין מתכשרן לתתא, ובר נש אשתדל בפולחנא דמלכא קדישא, ההוא מלה דעביד, הבל אתעביד מיניה לעילא. ולית לך הבל, דלית ליה קלא, דסליק ואתעטר לעילא, ואתעביד סניגורא קמי קב"ה.
וכל אינון עובדין דאשתדל בהו בר נש, דלאו אינון פולחנא דקב"ה, ההוא מלה דעביד, הבל יתעביד מיניה, ואזלא ושאטת בעלמא. וכד נפקת נשמתיה דבר נש, ההוא הבל מגלגלא ליה בעלמא, כאבנא בקוספיתא, כמה דכתיב, ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע.
מאי יקלענה. ההוא הבל דמגלגל ליה סחרניה בעלמא, כדין כל מלין דמתעבדין דלאו אינון פולחנא דקב"ה, הבל יתעביד מנייהו, איהו תבירא דרוחא, דמתבר לרוחא דסליק ונחית ומתגלגל בעלמא, הה"ד הבל ורעות רוח.
אבל ההיא מלה דאיהי פולחנא דמריה דא סליק לעילא מן שמשא, ואתעביד מניה הבל קדישא, ודא הוא זרעא דזרע בר נש בההוא עלמא, ומה שמיה. צדקה. דכתיב, זרעו לכם לצדקה.
האי מדבר ליה לבר נש, כד תיפוק נשמתיה מיניה, וסלקא לה באתרא דכבוד דלעילא אשתכח לאתצררא בצרורא דחיי, הה"ד והלך לפניך צדקך בגין לדברא לך, לסלקא לך, לאתר דאקרי כבוד יי'. דכתיב, כבוד יי' יאספך.
כל אינון נשמתין, דההוא הבל קדישא מדבר להו, ההוא דאקרי כבוד יי', כניש לון בגויה, ואתצרירן ביה. ודא אקרי נייחא דרוחא. אבל אחרא ורעות רוח אקרי. זכאין אינון צדיקייא, דכל עובדיהון לעילא מן שמשא וזרעין זרעא דצדקה, למזכי לון לעלמא דאתי, ועל דא כתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה.
אמר רבי שמעון, ת"ח, בקדמיתא כד אתבני בי מקדשא לתתא, לא אתבני אלא בדינא ורוגזא, כמה דכתיב, כי על אפי ועל חמתי וגו' בגין דבאתר דדינא שריא. לזמנא דאתי, זמין קב"ה למבני ליה, ולאתקנא ליה בדרגא אחרא עלאה דאקרי צדקה, דכתיב בצדקה תכונני. בגין כך אתקיים, ושמיה ממש צדק יתקרי. מנלן. דכתיב וזה שמו אשר יקראו יי' צדקנו.

— 24 —
נטית ימינך תבלעמו ארץ. הא אתמר, ארימת ימינך. אמר רבי יצחק, הא אתערו ביה חברייא, דכד אפיק קב"ה למצראי מתין מתחות מיא, אמר לארעא, כניש לון בגווך, ולא בעאת, עד דאושיט קב"ה ימינא לקבלה, ואומי לה, כדין בלעתינון ארעא, הה"ד תבלעמו ארץ. אמר ר' אלעזר, נטית ימינך: לאפרשא לה משמאלא וכדין אתעביד בהו דינא.
נחית בחסדך עם זו גאלת, כמה דכתיב כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם כי ימינך: דא גדולה. נהלת בעזך דא דכתיב וזרועך, דא גבורה. אל נוה קדשך, דא דכתיב, ואור פניך כי רציתם, דא צדיק. וכלהו משתכחי בקרא.
תפול עליהם אימתה ופחד. אימתה, אימה מבעי ליה, מאי אימתה. דהא לית לך את או מלה חדא באורייתא, דלא אית בה רזין עלאין. מאי אימתה. אמר רבי שמעון, כלומר דחילו דשכינתא.
כהאי גוונא, תבאמו ותטעמו בהר נחלתך וגו', תביאמו ותטעמו, תביאם ותטעם מבעי ליה, מאי תביאמו. אלא רוחא דקודשא אמר, על אינון דרא בתראה, דגזר יהושע, ואתגליא בהו גלויא דרשימא קדישא דשמיה דקב"ה, דאלין אחידן ביה בו', ואלין אתחזיאו למירת ארעא. כמה דכתיב ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ. דכל מאן דאתגזר, ואתגליא ביה רשימא קדישא, ונטיר ליה, אקרי צדיק, בגין כך, לעולם יירשו ארץ.
וע"ד תביאמו, ו' יתירה, תביאמו לאינון דאחידן בו'. ותטעמו כד"א נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. לאינון דאחידן בו', ולאינון בתראי, אתער מלה. ולית לך מלה באורייתא, או את זעירא באורייתא, דלית בה רזין עלאין, וטעמין קדישין, זכאה חולקהון דידעין בהו.

— 25 —
(רעיא מהימנא) פקודא למבני מקדשא לתתא, כגוונא דבי מקדשא דלעילא, כד"א, מכון לשבתך פעלת יי'. דאצטריך למבני בי מקדשא לתתא, ולצלאה בגויה צלותא בכל יומא, למפלח ליה לקב"ה, דהא צלותא אקרי עבודה.
וההוא בי כנשתא, אצטריך למבני ליה בשפירו סגיא, ולאתקנא ליה בכל תקונין, דהא בי כנשתא דלתתא, קיימא לקבל בי כנשתא דלעילא.
בית המקדש לתתא, איהו קאים כגוונא דבית המקדש דלעילא, דקאים דא לקבל דא. וההוא בי מקדשא, כל תקונוי, וכל פולחנוי, וכל אינון מאנין, ושמשין, כלהו אינון כגוונא דלעילא. משכנא דקא עבד משה במדברא, כלא הוה כגוונא דלעילא.
בי מקדשא דבנא שלמה מלכא, הוא בי נייחא כגוונא עלאה, בכל אינון תקונין, למהוי בתקונא דלעילא, בי נייחא ואחסנתא. הכי בי כנשתא, אצטריך בכל תקוני שפירו, למהוי כגוונא עלאה, למהוי בית צלותא, לאתקנא תקונין בצלותא, כמה דאוקמוה.
וההוא בי מקדשא דליהוי ביה חלונות, דכתיב וכוין פתיחן. כגוונא דלעילא, וע"ד משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים. ואי תימא אפילו בחקלא, בגין דרוחא להוי סליק. לאו הכי, דהא אנן צריכין בית וליכא. לאשתכחא בית לתתא, כגוונא דבית עלאה, לנחתא דיורא עלאה לדיורא תתאה.
ותו דההוא צלותא, וההוא רוחא, אצטריך לסלקא, ולנפקא מגו עאקו, בארח מישר, לקבל ירושלם. ועל דא כתיב, מן המצר קראתי יה, דאצטריך אתר דחיק בעאקו, לשדרא בגויה ההוא רוחא, דלא יסטי לימינא ולשמאלא. ובחקלא לא יכיל קלא לשדרא ליה הכי, דהא כגוונא דא קלא דשופר, אתדחייא לבר בארח מישר, מגו אתר דחיק, ואזיל ובקע רקיעין, וסליק בסליקו, לאתערא רוחא לעילא.
ואי תימא, הא כתיב, ויצא יצחק לשוח בשדה. שאני יצחק, דמלה אחרא הוה ביה, מה דלא הוה בכל עלמא. ותו דהאי קרא לאו להכי אתא, דודאי בשדה אחר לא הוה מצלי והא אוקימנא. (ע"כ רעיא מהימנא).
תניא אמר רבי אבא, זכאה חולקהון, דאינון דזכאן למימר שירתא דא בהאי עלמא, דזכאן למימר לה בעלמא דאתי. ושירתא דא, אתבני בעשרין ותרין אתוון קדישן גליפן, ובעשר אמירן, וכלא אתרשים בשמא קדישא, וכלא שלימותא דשמא קדישא, והא אתערנא מלי.
א"ר שמעון, בההיא שעתא דהוו קיימין ישראל על ימא, והוו אמרי שירתא, אתגלי קב"ה עלייהו, וכל רתיכוי וחילוי, בגין דינדעון למלכיהון, דעבד לון כל אינון נסין וגבוראן, וכל חד וחד ידע ואסתכל, מה דלא ידעו ואסתכלו שאר נביאי עלמא.
דאי תימא דלא ידעין ולא אדבקו חכמתא עלאה, מן שירתא דא תחמי, דכלהו בחכמתא אסתכלו, וידעו מלין ואמרו. דאי לאו הכי, איך אמרו כלהו מלין אחידן, דלא סטו אלין מאלין, ומה דאמר דא, אמר דא, ולא אקדים מלה דא, למלה דא, אלא כלהו בשקולא חדא, ורוחא דקדושא בפומא דכל חד וחד, ומלין אתמרו כלהו כאלו נפקין מפומא חד. אלא ודאי כולהו בחכמתא עלאה אסתכלו, וידעו מילין עלאין, ורוחא דקודשא בפום כל חד וחד.
ואפילו אינון דבמעי אמהון, הוו אמרי שירתא כלהו כחדא, והוו חמאן כלהו, מה דלא חמא יחזקאל נביאה. ועל כך הוו כלהו מסתכלי, כאלו חמאן עינא בעינא. וכד סיימו מלין, כלהו מתבסמאן בנפשייהו, ותאבון למחמי ולאסתכלא, ולא הוו בעאן לנטלא מתמן, מסגיאות תיאובתא.
בההיא שעתא, אמר משה לקב"ה, בניך מסגיאות תיאובתא לאסתכלא בך, לא בעאן לנטלא מן ימא. מה עבד קב"ה, אסתים יקריה לבר למדברא, ותמן אתגלי ולא אתגלי. אמר לון משה לישראל, כמה זמנין אמינא לנטלא מתמן, ולא בעיתון, עד די אחזי לון זיוא יקרא דקב"ה במדברא, ומיד הוו תאבין.
ולא נטלו, עד דאחיד בהו משה ואחמי לון זיוא יקרא דקב"ה במדברא, כדין מסגיאות תיאובתא ורעותא לאסתכלא, אנטיל לון משה, הה"ד ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור. מאי מדבר שור. מדברא, דהוו בעאן לאסתכלא ביה, זיוא יקרא דמלכא קדישא, ועל דא אקרי מדבר שור: אסתכלותא שם.

— 26 —
וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. ואין מים אלא תורה, שנאמר הוי כל צמא לכו למים. אמר רבי ייסא, וכי מאן יהב להו אורייתא הכא, והא עד כען לא אתיהיבת לון אורייתא.
אמר רבי אלעזר, אינון נפקו למדברא לאסתכלא, קב"ה נטל זיוא יקרא דיליה מתמן, ואינון אזלו לאסתכלא ביה, ולא אשכחוהו. ואוליפנא דקב"ה תורה אקרי, ואין מים אלא תורה, ואין תורה אלא קב"ה.
אמר רבי שמעון, עד דהוו אזלי במדברא, אתגלי עלייהו רשותא אחרא, דשאר עמין, ההוא דשליט במדברא, ואערעו בהו תמן. חמו ישראל, דלא הוה ההוא זיוא יקרא דמלכיהון, הדא הוא דכתיב, ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה. מ"ט. כי מרים הם, לא אתבסם נפשייהו כקדמיתא. ולא עוד אלא דאתי לקטרגא עלייהו.
מה כתיב, ויצעק אל יי' ויורהו יי' עץ, ואין עץ אלא תורה, דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה. ואין תורה, אלא קב"ה. רבי אבא אמר, אין עץ אלא קב"ה, דכתיב כי האדם עץ השדה, עץ השדה ודאי, דא עץ שדה דתפוחין קדישין. וכד אתגלי זיו יקרא דמלכהון עלייהו, כדין וישלך אל המים וימתקו המים. מאי וימתקו המים. דקטיגורא אתעביד סניגורא.
אמר רבי אבא, תא חזי בקדמיתא כד עאלו ישראל בקיימא דקב"ה, לא עאלו כדקא יאות. מאי טעמא. בגין דאתגזרו ולא אתפרעו, ולא אתגלייא רשימא קדישא. כיון דמטו הכא, מה כתיב, שם שם לו חק ומשפט. תמן עאלו ישראל בתרין חולקין קדישין, בההוא גלויא דאתגליא רשימא דלהון, ואקרון חק ומשפט. חק: כמה דאת אמר ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. ומשפט: כמה דאתמר משפט לאלהי יעקב. ושם נסהו, בההוא את קדישא. כד"א, כי חק לישראל הוא. בספרא דרב ייבא סבא, אמר מלה על ההוא חוטרא קדישא.

— 27 —
ויאמר אם שמוע תשמע לקול יי' אלהיך. ויאמר, מאי ויאמר. לא כתיב מאן קאמר דא. אלא קב"ה אמר. רבי חזקיה אמר, שמעינן אמירה סתם, מאמירה סתם. דכתיב ואל משה אמר עלה אל יי'. אמר, לא כתיב מאן קאמר. אוף הכא ויאמר סתם, ולא כתיב מאן קאמר.
אמר רבי יוסי, משמע דכתיב, ויצעק אל יי' ויורהו יי' עץ, מהכא משמע ויאמר, ומשמע מאן אמר מלה. לקול יי' אלהיך, לקולי מבעי ליה. אלא לההוא קול דעאלו ביה.
אמר רבי אבא, בתר דאתגליא בהו רשימא קדישא, עאלו בתרין חולקין קדישין, כמה דאתמר, וכיון דעאלו באלין תרין, עאלו באלין תרין חולקין אחרנין, דכד יסתלקון באלין תרין אחרנין, יתחברון באלין, ולא ממנעי ברכאן, ובג"כ, באלין מטו ברכאן, עד מלכא קדישא.
ומאתריה דקרא אשתמע מלה, דכתיב, ויאמר אם שמוע תשמע. ויאמר: דא מלכא קדישא. ומאי קאמר, אם שמוע תשמע לקול יי' אלהיך, כד"א כי יי' אלהיך אש אוכלה הוא, דא כנסת ישראל. והישר בעיניו תעשה: דא צדיק. והאזנת למצותיו: דא נצח. ושמרת כל חקיו: דא הוד. כיון דעאלו באלין, הא מטו למלכא קדישא. לבתר מה כתיב, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני יי' רופאך. כי אני יי': דא מלכא קדישא.
אשתמע, דכל מאן דנטיר להאי רשימא קדישא, מניה סליק עד מלכא קדישא עלאה. מאי משמע. משמע אינון תרין, דאתכנש בהו זרעא, ומשח רבות קודשא, דשדיין ליה בפום אמה, אתקשרו כחדא, ומלכא עלאה עלייהו, ואתקשרו ביה. ועל כך, מאן דעאל באלין תרין, ונטיר לון, אתקשר בתרין אחרנין, ועאל בהו, וכדין מטי למלכא קדישא.
אמר רבי יצחק, ודאי מאן דזכי בצדיק, זכי בנצח והוד, ואלין אינון תלתא, דאתברכא בהו כנסת ישראל. ומאן דזכו בהו, זכי במלכא קדישא, ועאל בכלהו ארבעה.
ולקבלי ארבעה אלין, נטירו להאי רשימא קדישא, מארבע מלין: נטירו דכנסת ישראל, אסתמרותא דנדה. נטירו דצדיק, אסתמרותא דשפחה. נטירו דנצח, אסתמרותא דבת עכו"ם. נטירו דהוד, אסתמרותא דזונה. ועל דא לקול יי' אלהיך, דא כנסת ישראל.
במה זכאן ישראל לקבלא אפי שכינתא, באסתמרותא מן נדה. ועל דא כתיב, ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב לגלות ערותה. מאי לגלות ערותה דא כנסת ישראל. ובהאי אחידן ומתקשרן מלין אחרנין, דכנסת ישראל אתקשרת בהו. והא אוקמוה מלי.
והישר בעיניו תעשה: דא צדיק. כמה דכתיב, עיני יי' אל צדיקים, לאסתמרא משפחה. והא אוקימנא מלי. דכתיב ושפחה כי תירש גבירתה, דגרים לצדיק דאתדבק בשפחה. והאזנת למצותיו: דא נצח, לאסתמרא דלא יעול רשימא דא בבת אל נכר, ולא ישקר ביה בנצח. דכתיב, וגם נצח ישראל לא ישקר. ומאן דנטיר האי, קיים מצותיו, דכתיב כי לא תשתחוה לאל אחר. ושמרת כל חקיו: דא הוד, לאסתמרא מן זונה.
ואזלא הא, כמה דתנינן, אמר רבי יהודה, מאי דכתיב חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך. אלא, כל מאן דמזרז גרמיה, ושוי דחילו דחרבא שננא תקיפא לקבליה. על ירך, מאי על ירך. דא רשימא קדישא. כד"א, שים נא ידך תחת ירכי.
ד"א חגור חרבך, כלומר, זרז ואתקיף יצרך בישא, דאיהו חרבך. על ירך, על ההוא רשימא קדישא לנטרא ליה. ואי נטר ליה, כדין אקרי גבור, וקב"ה אלביש ליה בלבושוי, ומאן לבושוי דקב"ה. הוד ונצח. דכתיב, הוד והדר לבשת. אוף הכא הודך והדרך, וכדין אתדבק בר נש במלכא קדישא כדקא יאות.
מכאן ולהלאה, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני יי' רופאך. דא מלכא קדישא, ועל דא אזהר לון על ההוא מלה ממש, דיהב ורשים בהו, ולא יתיר ועד כען לא אתייהיבת להו אורייתא, אלא כיון דכתיב, שם שם לו חק ומשפט, מיד ויאמר אם שמוע תשמע וגו'.
תא חזי, כד בעא קב"ה לאזהרא לישראל, על אורייתא, בכמה מלין משיך להו, בכמה משיכן דחביבותא, כבר נש דמשיך בריה לבי רב. ות"ח, לא בעא קב"ה למיהב להו אורייתא, עד דקריבו בהדיה. ובמה קריבו בהדיה, בגלויא דרשימא דא, כמה דאתמר.
אמר ר' יהודה, לא קריבו ישראל לטורא דסיני, עד דעאלו בחולקא דצדיק, וזכו ביה. מנלן, דכתיב ביום הזה באו מדבר סיני, ביום הזה ממש דייקא. וכתיב ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו וגו'.

— 28 —
ויאמר יי' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. רבי יהודה פתח ואמר, אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו יי'. האי קרא אוקימנא ליה, בשעתא דבר נש שכיב בבי מרעיה, הא אתפס באטרוניא דמלכא, רישיה בקולרא, רגלוי בכופסירין, כמה חילין נטרין ליה, מהאי גיסא, ומהאי גיסא. שייפוי כלהו בדוחקא, מגיחין אלין באלין. מיכלא אתעדי מניה.
בההוא זמנא, פקדין עליה אפוטרופא, למילף עליה זכות קמי מלכא, דכתיב אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף. בההיא שעתא, זכאה חולקיה דב"נ דעאל עליה, ואוליף ליה ארחא, לשיזבותיה מן דינא. הה"ד אשרי משכיל אל דל.
והיך יכיל לשזבא ליה, למילף ליה ארחוי דחיי, לאתבא לקמי מאריה, כדין אתעביד אפוטרופוסא עליה לעילא. מאי אגריה. ביום רעה ימלטהו יי'. ד"א, אשרי משכיל אל דל, כמה תקיפא אגרא דמסכנא, קמי קב"ה.
א"ר חייא, תווהנא על האי קרא דכתיב, כי שומע אל אביונים יי', וכי אל אביונים שומע ולא לאחרא. א"ר שמעון, בגין דאינון קריבין יתיר למלכא, דכתיב, לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. ולית לך בעלמא, דאיהו תביר לבא כמסכנא. תו אמר רבי שמעון, תא חזי, כל אינון בני עלמא, אתחזיין קמי קב"ה, בגופא ונפשא, ומסכנא לא אתחזי אלא בנפשא בלחודוי, וקב"ה קריב לנפשא יתיר מגופא.
מסכנא חד הוה בשיבבותיה דר' ייסא, ולא הוה מאן דאשגח ביה, והוא הוה אכסיף, ולא תקיף בבני נשא, יומא חד חלש, עאל עליה רבי ייסא, שמע חד קלא דאמר, טילקא טילקא, הא נפשא פרחא גבאי, ולא מטו יומוי. ווי לבני מתיה דלא אשתכח בהו דיתיב נפשיה לגביה. קם רבי ייסא, שדי בפומיה, מיא דגרגרין, אפותא דקונטא אתבזע זיעא באנפוי, ותב רוחיה לגביה.
לבתר אתא ושאיל ליה, אמר חייך רבי, נפשא נפקת מנאי, ומטו לה קמי כורסייא דמלכא, ובעת לאשתארא תמן, אלא דבעא קב"ה לזכאה לך, ואכריזו עלך, זמין הוא רבי ייסא, לסלקא רוחיה, ולאתקשרא בחד אדרא קדישא דזמינין חברייא לאתערא בארעא, והא אתקינו תלת כרסיאן, דקיימן לך ולחברך. מההוא יומא הוו משגיחין ביה בני מתיה.
תו, מסכנא אחרא אעבר קמיה דר' יצחק, והוה בידיה פלג מעה דכסף. אמר ליה לרבי יצחק, אשלים לי ולבני ולבנתי נפשאן. אמר ליה והיך אשלים נפשייכו, דהא לא אשתכח גבאי בר פלג מעה. אמר ליה, בדא אשלימנא, בפלג אחרא דאית גבאי, אפקיה ויהביה ליה.
אחזיאו ליה בחלמיה, דהוה אעבר בשפתא דימא רבא, ובעאן למשדייה בגוויה, חמא לרבי שמעון, דהוה אושיט ידוי לקבליה, ואתי ההוא מסכנא ואפקיה, ויהביה בידוי דרבי שמעון, ואשתזיב. כד אתער, נפל בפומיה, האי קרא, אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו יי'.
ותא חזי, כל יומא ויומא, נטיף טלא מעתיקא קדישא לזעיר אפין, ומתברכאן כל חקל תפוחין קדישין. ומההוא טלא אנגיד לאינון דלתתא, ומלאכין קדישין אתזנו מניה, כל חד וחד כפום מיכליה, הה"ד לחם אבירים אכל איש, ומההוא מזונא אכלו ישראל במדברא.
א"ר שמעון, כמה בני נשא מתזנין בהאי זמנא מניה, ומאן אינון. אלין חברייא דמשתדלי באורייתא, יומי ולילי. וכי סלקא דעתך מההוא מזונא ממש. לא. אלא כעין ההוא מזונא ממש, דשקיל על חד תרין.
תא חזי, ישראל כד עאלו ואתדבקו במלכא קדישא, בגין גלויא דרשימא קדישא, כדין זכו למיכל נהמא אחרא עלאה, יתיר ממה דהוה בקדמיתא. בקדמיתא כד נפקו ישראל ממצרים, עאלו בנהמא, דאקרי מצה, והשתא זכו, ועאלו למיכל נהמא אחרא עלאה יתיר, מאתר עלאה, דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. מן השמים ממש. ובההוא זמנא אשתכח להו לישראל. מאתר דא. חברייא דמשתדלי באורייתא, מאתר אחרא עלאה יתיר אתזנו. מאי הוא. כמה דכתיב החכמה תחיה בעליה. אתר עלאה יתיר.
א"ל ר' אלעזר, אי הכי, אמאי חלשא נפשייהו יתיר משאר בני עלמא, דהא שאר בני נשא, בחילא ותוקפא יתיר אתחזון לאשתכחא. אמר ליה יאות שאילתא.
תא חזי, כל מזוני דבני עלמא מלעילא קא אתיין. ההוא מזונא דאתי מן שמיא וארעא, דא מזונא דכל עלמא, והוא מזונא דכולא, והוא מזונא גס ועב. וההוא מזונא דאתי יתיר מעילא, הוא מזונא יתיר דקיק, קאתיא מאתר דדינא אשתכח, ודא הוא מזונא דאכלו ישראל כד נפקו ממצרים. מזונא דאשתכח להו לישראל, בההוא זמנא במדברא, מאתר עלאה דאקרי שמים, הוא מזונא יתיר דקיקא, דעייל יתיר לנפשא מכלא, ומתפרש יתיר מגופא, ואקרי לחם אבירים.
מזונא עלאה יתיר מכלא, הוא מזונא דחברייא, אינון דמשתדלי באורייתא, דאכלי מזונא דרוחא ונשמתא, ולא אכלי מזונא דגופא כלל, והיינו מאתר עלאה יקירא על כלא, ואקרי חכמה. בגיני כך חליש גופא דחברייא, יתיר מבני עלמא, דהא לא אכלי מזונא דגופא כלל. ואכלי מזונא דרוחא ונשמתא, מאתר רחיקא עלאה, יקירא מכלא. ובגיני כך ההוא מזונא דקיק מן דקיקא, יתיר מכלא. זכאה חולקהון, הה"ד החכמה תחיה בעליה. זכאה חולקא דגופא, דיכיל לאתזנא במזונא דנפשא.
א"ל ר' אלעזר, ודאי הכי הוא. אבל בהאי זמנא, איך אשתכחי מזוני אלין. א"ל ודאי יאות שאילתא. ת"ח, ודא הוא ברירו דמלה, מזונא קדמאה, הוא מזונא דכל עלמא, ההוא דאתיא מן שמיא וארעא, והוא מזונא דגופא.
מזונא דהוא עלאה מניה, ההוא דאיהו דקיקא יתיר, ואתא מאתר דדינא שריא, דאקרי צדק, ודא הוא מזונא דמסכני. ורזא דמלה, מאן דאשלים למסכנא, אשלים ליה את חד, ואתעביד צדקה, ורזא דא גומל נפשו איש חסד. גמילות חסדים משמע, דהא בדינא שריא, ואשלים ליה חסד, כדין הוא רחמי.
מזונא עלאה יתיר מאלין, הוא מזונא עלאה ויקירא, מאתר דאקרי שמים, והוא דקיק מכלהו, והוא מזונא דבני מרעי, הה"ד יי' יסעדנו על ערש דוי כל משכבו הפכת בחליו. יי', דייקא, מ"ט, בגין דהני בני מרעי, לא אתזני אלא בההוא דקב"ה ממש.
מזונא עלאה קדישא ויקירא דא הוא מזוני דרוחין ונשמתין, והוא מזונא דאתר רחיקא עלאה, מההוא אתר דאקרי נועם יי'.
ויקירא מכלא הוא, מזונא דחברייא דמשתדלי באורייתא, והוא מזונא דאתי מחכמה עלאה. מ"ט מאתר דא. בגין דאורייתא נפקא מחכמה עלאה, ואינון דמשתדלי באורייתא, עיילי בעקרא דשרשהא, ועל דא, מזונא דלהון, מההוא אתר עלאה קדישא קא אתיא.
אתא ר' אלעזר, ונשיק ידוי. אמר, זכאה חולקי דקאימנא במלין אלין. זכאה חולקהון דצדיקייא, דמשתדלי באורייתא יממא ולילי, דזכי לון בהאי עלמא, ובעלמא דאתי, דכתיב כי הוא חייך ואורך ימיך.
הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. רבי יוסי פתח, פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. מה כתיב לעילא, עיני כל אליך ישברו. כל אינון בני עלמא, מצפאן וזקפאן עיינין לקב"ה, בגין כך, כל אינון בני מהימנותא בעאן בכל יומא ויומא, לשאלא מזונייהו מקב"ה, ולצלאה צלותהון עליה.
מ"ט. בגין דכל מאן דמצלי צלותיה לגבי קב"ה על מזוניה, גרים דיתברך כל יומא על ידוי, ההוא אילנא דמזון דכלא ביה. ואע"ג דאשתכח עמיה, בעי למשאל קמי קב"ה, ולצלאה צלותא על מזונא כל יומא, בגין דישתכחו על ידוי ברכאן כל יומא ויומא לעילא, ודא הוא ברוך יי' יום יום.
ועל דא, לא לבעי ליה לאינש לבשלא מזונא, מן יומא ליומא אחרינא, דלא לעכב יומא ליומא אחרא. הה"ד ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו. יום ביומו, דייקא. בר מערב שבת לשבת, כמה דאוקימנא. וכדין אשתכח קב"ה מלא ברכאן בכל יומא. וכדין כתיב פותח את ידך וגו'. מאי רצון. ההוא רצון דאשתכח מעתיקא קדישא, ונפיק מניה רצון, לאשתכחא מזוני לכלא. ומאן דשאיל מזוני בכל יומא ויומא, ההוא אקרי ברא מהימנא, ברא דבגיניה משתכחן ברכאן לעילא.
ר' אבא פתח ואמר, רוצה יי' את יראיו את המיחלים לחסדו, כמה אית להו לבני נשא למהך בארחוי דמלכא קדישא, ולמהך בארחוי דאורייתא, בגין דישתכחון ברכאן לכלהו, לעלאי ולתתאי.
דתניא, מאי דכתיב, ישראל אשר בך אתפאר. אתפאר ודאי. מאי משמע. דבגין ישראל לתתא, קב"ה מתפאר לעילא. ומאי פארא דיליה. דאתחבש בתפילין, דמתחברא גווני לאתפארא.
תאנא, רוצה יי' את יראיו, רוצה יי' ביראיו מבעי ליה. מאי רוצה יי' את יראיו, אלא רוצה יי' את יראיו, כלומר, אפיק האי רצון, ומתרעי בהו קב"ה, ליראיו דדחלין ליה. ומאן אינון יראיו דאפיק לון האי רצון. הדר ואמר, את המיחלים לחסדו, אינון דמצפאן ומחכאן בכל יומא ויומא, למבעי מזונייהו מן קב"ה, משמע דכתיב את המיחלים לחסדו.
רבי ייסא סבא, לא אתקין סעודתא בכל יומא, עד דבעא בעותיה קמי קב"ה, על מזוני. אמר, לא נתקין סעודתא, עד דתתיהיב מבי מלכא. לבתר דבעי בעותיה קמי קב"ה, הוה מחכה שעתא חדא, אמר הא עידן דתתיהיב מבי מלכא, מכאן ולהלאה אתקינו סעודתא. ודא הוא ארחא, דאינון דחלי קב"ה, דחלי חטאה.
אינון חייביא דאזלין עקימין בארחי אורייתא, מה כתיב בהו. הוי משכימי בבקר שכר ירדפו. וע"ד רוצה יי' את יראיו את המיחלים לחסדו. לחסדו דייקא. ובהא אשתמודען אינון בני מהימנותא בכל יומא ויומא, הדא הוא דכתיב, ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו. יום ביומו קאמר, ולא דבר יום ליום אחר.
וכל כך למה. למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, בכאן אשתמודען אינון בני מהימנותא, דכל יומא ויומא אינון אזלי בארח מישר באורייתא. רבי יצחק אמר מהכא, צדיק אוכל לשובע נפשו, בתר דשבע נפשיה מלצלי ולמקרי באורייתא.
רבי שמעון אמר, תא חזי, עד לא יהב קב"ה אורייתא לישראל, אבחין בין אינון בני מהימנותא, ובין אינון חייביא דלאו אינון בני מהימנותא, ולא קיימין באורייתא. ובמה אבחין לון. במן. כמה דאתמר אנסנו. וכל אינון דאשתכחו דאינון בני מהימנותא, רשים ליה קב"ה, ברשימו דכתרא דחס"ד, כד"א המיחלים לחסדו, וע"ד למען אנסנו. וכל אינון דלא משתכחי בני מהימנותא, אעדי מנייהו כתרא עלאה דא. ומנא אכריז ואמר, ובטן רשעים תחסר. ועם כל דא לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר.
תאנא, בההוא שעתא אשתלימו ישראל לתתא, כגוונא דלעילא, כמה דאוקימנא, דכתיב, ויבואו אלימה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים וגו'. ואתתקף אילנא קדישא, בתריסר תחומין, בארבע סטרי עלמא. ואתתקף בשבעין ענפין, וכלא כגוונא דלעילא.
בההיא שעתא, נטיף טלא קדישא, מעתיקא סתימאה, ומליא לרישיה דזעיר אנפין, אתר דאקרי שמים. ומההוא טלא דנהורא עלאה קדישא, הוה נגיד ונחית מנא לתתא. וכד הוה נחית, הוה מתפרש גלידין גלידין, ואקריש לתתא. הדא הוא דכתיב דק ככפור על הארץ.
כל אינון בני מהימנותא, נפקי ולקטי, ומברכאן שמא קדישא עליה. וההוא מנא, הוה סליק ריחין דכל בוסמין דגנתא דעדן, דהא ביה אתמשך ונחית לתתא. שויה לקמיה, בכל טעמא דאיהו בעי, הכי טעים ליה, ומברך למלכא קדישא עלאה.
וכדין מתברך במעוי, והוה מסתכל וידע לעילא, ואסתכי בחכמה עלאה, ועל דא אקרון דור דעה. ואלין הוו בני מהימנותא, ולהון אתיהיבת אורייתא לאסתכלא בה, ולמנדע ארחהא.
ואינון דלא אשתכחו בני מהימנותא, מה כתיב בהו, שטו העם ולקטו. מאי שטו. שטותא הוו נסבי לגרמייהו, בגין דלא הוו בני מהימנותא. מה כתיב בהו. וטחנו ברחים או דכו במדוכה וגו'. מאן אטרח לון כל האי. אלא דאינון לא הוו בני מהימנותא.
כגוונא דא, אינון דלא מהימני ביה בקב"ה, לא בעאן לאסתכלא בארחוי, ואינון בעאן לאטרחא גרמייהו כל יומא בתר מזונא, יממא ולילי, דלמא לא סליק בידייהו פתא דנהמא. מאן גרים לון האי. בגין דלאו אינון בני מהימנותא.
אוף הכא, שטו העם ולקטו, שטו בשטותא דגרמייהו, ובעאן לאטרחא עליה, הדא הוא דכתיב, וטחנו ברחים. בתר כל טרחא דא, לא סליק בידייהו, אלא דכתיב והיה טעמו כטעם לשד השמן. ולא יתיר. מאן גרים לון האי, בגין דלא הוו בני מהימנותא.
אמר רבי יוסי, מאי לשד השמן. איכא דאמרי, דליש במשחא, כתרגומו. ואיכא דאמרי, מה השד אתחזר לכמה גוונין, אוף מנא, אתחזר לכמה גוונין. רבי יהודה אמר, לשד השמן, יניקא דמשחא.
רבי יצחק אמר, איש לפי אכלו לקטו. וכי מאן דאכיל קמעא, לקיט קמעא, ומאן דאכיל יתיר, לקיט יתיר, והא כתיב ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר. אלא לפום אינון דאכלין לקטין. משמע אכלו, מאן דהוה אכיל ליה, ובגיני כך לא כתיב אכילתו.
מאי קא מיירי. אחיד בר נש בעבדא, או באמתא, ואמר דהוא דיליה. אתא חבריה, ואמר, האי עבדא דילי הוא. קריבו לקמיה דמשה לדינא, אמר לון כמה נפשאן בביתך, וכמה נפשאן בביתיה דדין, אמר כך וכך. וההוא שעתא אמר לון משה, לקטו מחר, וכל חד מנייכו ייתי לגבאי. למחר, נפקו ולקטו, ואתיין קמי משה, שוויין קמיה מנא, הוה מדיד ליה. אי ההוא עבדא דדין, אשכח ההוא עומרא דעבדא, בהאי מנא. דהא חד עומרא לכל נפש ונפש מביתיה. מדיד לדין, ואשתכח חסרא, ההוא מיכלא דעבדא, בההוא מנא דיליה, וחד עומרא לכל נפש ונפש מביתיה. אמר עבדא דדין הוא, הה"ד איש לפי אכלו לקטו וכתיב עמר לגלגלת מספר נפשתיכם.
אמר ר' ייסא, כתיב, ערב וידעתם כי יי' הוציא אתכם מארץ מצרים ובקר וראיתם את כבוד יי'. ערב וידעתם, במאי ינדעון. אלא הכי תאנא, בכל יומא ויומא אשתכחו נימוסי קב"ה, בצפרא, אתער חסד בעלמא. בההוא זמנא דאקרי ערב, תליא דינא בעלמא, והא אוקמוה, דבגיני כך, יצחק תקן תפלת המנחה. ועל דא, ערב וידעתם, כד אתער דינא בעלמא, תנדעון, דבההוא דינא אפיק יי' יתכון ממצרים. ובקר וראיתם את כבוד יי' דהא בההוא זמנא אתער חסד בעלמא ויתן לכו למיכל.
ר' חייא אמר איפכא, מה כתיב לעילא, בשבתנו על סיר הבשר וגו'. ביה שעתא, אתער ערב, דההוא זמנא דאתער דינא, אתער נמי חסד בעלמא. הה"ד, וידעתם כי יי' הוציא אתכם מארץ מצרים. תנדעון ההוא חסד דעבד עמכון, בזמנא דדינא ואפיק יתכון מארעא דמצרים. ובקר וראיתם את כבוד יי', כבוד יי' הא ידיע. וכ"כ למה. בשמוע יי' את תלנותיכם וגו'.
אמר ר' ייסא, לא שני קב"ה נימוסוי, בר דאינון חייבי עלמא שניין לון, ומהפכי רחמי לדינא, כמה דאתמר.
תאני ר' אלעזר, מהאי מנא זמינין צדיקייא למיכל לעלמא דאתי, ואי תימא בהאי גוונא. לא. אלא יתיר, דלא הוה כן לעלמין. מאי איהו. כמה דאוקימנא דכתיב לחזות בנעם יי' ולבקר בהיכלו. וכתיב עין לא ראתה אלהים זולתך וגו'.
ראו כי יי' נתן לכם השבת. ר' חזקיה פתח שיר המעלות ממעמקים קראתיך יי'. שיר המעלות סתם, ולא פריש מאן אמרו. אלא שיר המעלות, דזמינין כל בני עלמא למימר, דזמין האי שיר למימריה לדרי עלמא.
ומאי הוא ממעמקים קראתיך. הכי תאנא, כל מאן דמצלי צלותא קמי מלכא קדישא, בעי למבעי בעותיה, ולצלאה מעמקא דלבא, בגין דישתכח לביה שלים בקב"ה, ויכוין לבא ורעותא. ומי אמר דוד הכי, והא כתיב, בכל לבי דרשתיך. ודא קרא סגי, מאי בעי ממעמקים.
אלא הכי תאנא, כל בר נש דבעי בעותיה קמי מלכא, בעי לכוונא דעתא ורעותא, מעיקרא דכל עקרין, לאמשכא ברכאן מעמקא דבירא, בגין דינגיד ברכאן ממבועא דכלא. ומאי הוא. ההוא אתר דנפיק מניה, ואשתכח מניה, ההוא נהר, דכתיב ונהר יוצא מעדן. וכתיב נהר פלגיו ישמחו עיר אלהים. ודא אקרי ממעמקים. עמקא דכלא, עמקא דבירא, דמבועין נפקין ונגדין לברכא כלא. ודא הוא שרותא לאמשכא ברכאן מעילא לתתא.
א"ר חזקיה, כד עתיקא סתימאה דכל סתימין, בעי לזמנא ברכאן לעלמין, אשרי כלא, ואכליל כלא, בהאי עמיקא עלאה, ומהכא שאיב ואתנגיד נהרא דנחלין ומבועין אתנגידו מניה, ומתשקיין מניה כלהו. ומאן דמצלי צלותיה, בעי לכוונא לבא ורעותא, לאמשכא ברכאן מההוא עמיקא דכלא, בגין דיתקבל צלותיה, ויתעביד רעותיה.
ויאמר משה אליהם איש אל יותר ממנו עד בקר. א"ר יהודה, בכל יומא ויומא, מתברך עלמא מההוא יומא עלאה, דהא כל שיתא יומין מתברכאן מיומא שביעאה. וכל יומא יהיב מההוא ברכה דקביל בההוא יומא דיליה.
וע"ד משה אמר, איש אל יותר ממנו עד בקר. מ"ט. בגין דלא יהיב, ולא יוזיף יומא דא לחבריה, אלא כל חד וחד שליט בלחודוי, בההוא יומא דיליה. דהא לא שליט יומא ביומא דחבריה.
בגיני כך, כל אינון חמשא יומין שליטין ביומייהו, ואשתכח ביה, מה דקבילו, ויומא שתיתאה אשתכח ביה יתיר. ואזלא הא, כהא דאמר רבי אלעזר, מאי דכתיב יום הששי, ולא אתמר הכי בכל שאר יומין. אלא הכי אוקמוה, הששי. דאזדווגא ביה מטרוניתא. לאתקנא פתורא למלכא, ובג"כ, אשתכחו ביה תרין חולקין, חד ליומיה, וחד לתקונא, בחדוותא דמלכא במטרוניתא.
וההוא ליליא, חדוותא דמטרוניתא במלכא, וזווגא דלהון, ומתברכאן כל שיתא יומין, כל חד וחד בלחודוי. בגין כך, בעי בר נש לסדרא פתוריה בליליא דשבתא, בגין דשארי עליה ברכאן מלעילא, וברכתא לא אשתכח על פתורא ריקניא, בג"כ, ת"ח דידעין רזא דא, זווגא דלהון מע"ש לע"ש.
ראו כי יי' נתן לכם השבת, מאי שבת. יומא דביה נייחין שאר יומין, והוא כללא דכל אינון שיתא אחרנין, ומניה מתברכין. רבי ייסא אמר, וכן נמי כנסת ישראל אקרי שבת, בגין דאיהי בת זוגו, ודא היא כלה. דכתיב ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם. לכם ולא לשאר עמין, הה"ד ביני ובין בני ישראל. ודא היא אחסנת ירותת עלמין לישראל. וע"ד כתיב, אם תשיב משבת רגלך וגו' ובאתריה אוקימנא מלי.
כתיב אל יצא איש ממקומו ביום השביעי. ממקומו. תנינן, מההוא מקום דאתחזי למהך. ורזא דמלה דכתיב, ברוך כבוד יי' ממקומו, ודא איהו מקום. ודא איהו רזא דכתיב, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. אתר ידיעא קרינן ליה מקום דאשתמודעא יקרא עלאה.
ובגין כך, אזהרותא לבר נש, דקא מתעטרא בעטורא קדישא דלעילא, דלא יפוק מניה בפומיה מלולא דחול, בגין דאי יפוק מניה, קא מחלל יומא דשבתא, בידוי בעובדתא. ברגלוי, למהך לבר מתרין אלפין אמין. כל אלין חלולא דשבתא אינון.
אל יצא איש ממקומו, דא איהו אתר יקירא דקדושה, דהא לבר מניה, אלהים אחרים נינהו. ברוך כבוד יי', דא כבוד דלעילא. ממקומו, דא כבוד דלתתא. דא איהו רזא דעטרא דשבת, בגין כך אל יצא איש ממקומו. זכאה חולקיה מאן דזכי ליקרא דשבתא זכאה איהו בעלמא דין ובעלמא דאתי.

— 29 —
ויאמר יי' אל משה עבור לפני העם וגו'. רבי חייא פתח, חונה מלאך יי' סביב ליראיו ויחלצם. זכאין אינון צדיקייא, דקב"ה אתרעי ביקריהון, יתיר על דיליה. תא חזי, כמה אינון בני עלמא, דמחרפי ומגדפי לעילא, כגון סנחריב חרף וגדף, ואמר מי בכל אלהי הארצות וגו'. וקב"ה מחיל, ולא תבע מניה. כיון דאושיט ידיה על חזקיה, מה כתיב ויצא מלאך יי' ויך במחנה אשור וגו'.
ירבעם בן נבט הוה פלח לע"ז, ומקטר לה, ומזבח לה, וקב"ה לא תבע מניה. וכד אתא עדו נביאה, ואתנבי עליה, ואושיט ירבעם ידא לקבליה, מה כתיב ותיבש ידו וגו', ולא יכל להשיבה אליו.
פרעה חרף וגדף, ואמר מי יי' וגו'. וקב"ה לא תבע מניה, עד דסריב בהו בישראל, דכתיב עודך מסתולל בעמי. הנה יד יי' הויה במקנך וגו', וכן בכל אתר, קב"ה תבע עלבונא דצדיקייא יתיר על דיליה.
הכא משה, אמר עוד מעט וסקלוני, אמר ליה קב"ה, משה לאו עידן הוא למתבע עלבונך, אלא עבור לפני העם, ואחמי מאן יושיט ידוי לקבלך, וכי ברשותייהו את קאים, או ברשותי.

— 30 —
ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת. מ"ט. משום דמחקק בנסין הוה, ושמא קדישא עלאה רשימא ביה. בקדמיתא נחש, כמה דאתמר, דרך נחש עלי צור. נחש, הא אתידע דאתער צור. באן אתר אתגלי, הכא אתגלי דכתיב הנני עומד לפניך שם על הצור. ומאן צור. כד"א הצור תמים פעלו, ותמן ידע משה היך קאים נחש עלי צור. והא אוקימנא מלי.
א"ר יהודה, אי לישתיק קרא יאות שאילתא. אלא הא כתיב, והכית בצור ויצאו ממנו מים. אמר ליה, ודאי הכי הוא, דלית לך כל שמא ושמא, מאינון שמהן קדישין דקב"ה, דלא עבד נסין וגבוראן, ואפיק כלא דאצטריך לעלמא, כ"ש לאפקא הכא מיא.
א"ל, אי הכי, הא כתיב, הן הכה צור ויזובו מים. מאן מחי לשמיה. א"ל, פטישא חריפא, בקטרוי ידיע, ואת שאיל דא. אלא תא חזי, בכל אתר צור גבורה, וכד בעי קב"ה למחאה, או לאלקאה, אתער גבורה דא וההוא גבורה מחי ולקי, ודא הוא דכתיב, הן הכה צור ויזובו מים. ואי לאו דאתער צור, ולקי באתר דאצטריך, לא נביעין מיא.
א"ל, אי הכי, הא כתיב, צור ילדך תשי. ותנינן מאי תשי, כלומר חלשת ליה. א"ל ודאי הכי הוא, דאלמלי ינדעון חייביא, דהאי צור זמינא לאתערא לקבלייהו, ולאלקאה לון, ימנעון מלמיחב קמיה, אלא חלשא איהי בעינייהו, הואיל ולא מסתכלי בה, ולא מסתכלי בארחייהו, ועל דא צור ילדך תשי.
ר' אבא אמר, אית צור, ואית צור, מסטרא דצור עלאה, נפק צור אחרא. ומאי צור עלאה. צור דכל צורים. ומאי איהו, ההוא דאולידת לישראל, דכתיב צור ילדך תשי. דהא מסטרא דצור עלאה דלעילא, נפקא צור אחרא. מסטרא דאימא, נפקא גבורה.
ואזלא הא כהא דא"ר אלעזר, כתיב מי ימלל גבורות יי'. מאי גבורות יי'. לאכללא אימא עלאה דכלא, דאע"ג דלאו איהי דינא, מסטרהא אשתכח, דהא מסטרהא גבורה אשתכח, ובגיני כך צור עלאה אקרי. ותשכח אל מחוללך, דא נהירו דאבא. מאי ניהו. חסד עלאה, דאיהו נהירו דאבא.
תו אמר רבי אבא, מים בכל מקום, הא ידיעא, וקב"ה בהאי צור אתער לארקא מיא, דהא לא אתחזי, ודא הוא את וניסא דקב"ה. ועל דא שבח דוד ואמר, ההפכי הצור אגם מים וגו'. ומשמע ההפכי, דהא לאו ארחוי דצור בכך.
ועל דא, בצור עלאה, אפיק מיא מאתר דלתתא. ומה שמיה דההוא דלתתא. סלע. דכתיב והוצאת להם מים מן הסלע. ובמה אפיק האי סלע מיא. בחילא דצור דלעילא.
ר"ש אמר, הצור תמים פעלו מאי משמע הצור תמים פעלו. דאתהפך צור, למעבד פעלו דתמים. ומאי איהו. אברהם. דכתיב ביה התהלך לפני והיה תמים. ודא הוא ההפכי הצור אגם מים, ומשמע תמים פעלו, ודא אברהם.
בשעתא דא, אתהדר הצור, תמים. בשעתא אחרא תניינא, כד בעא משה לאפקא מיא בהאי צור, בחובייהו דישראל, לא אתהדר תמים, כקדמיתא. ביה זמנא, אתרעם משה ואמר, צור ילדך תשי. כלומר, חלשת ליה ממה דהוה בקדמיתא, דבגינך לא אשתכח תמים השתא, ואתעביד דינא, מה דלא הוה ביומי ילדך, כלומר עולימך.

— 31 —
א"ר אבא, מאי דכתיב היש יי' בקרבנו אם אין. וכי טפשין הוו ישראל דלא ידעי מלה דא, והא חמו שכינתא קמייהו, וענני כבוד עלייהו דסחרון לון, ואינון אמרו היש יי' בקרבנו אם אין, גוברין דחמו זיו יקרא דמלכיהון על ימא, ותנינן, ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, אינון אשתכחו טפשין, ואמרו היש יי' בקרבנו אם אין.
אלא הכי קאמר ר"ש, בעו למנדע, בין עתיקא סתימאה דכל סתימין, דאקרי אין. ובין זעיר אפין דאקרי יי'. ועל דא, לא כתיב היש יי' בקרבנו אם לא, כמה דכתיב הילך בתורתי אם לא. אלא היש יי' בקרבנו אם אין.
אי הכי אמאי אתענשו. אלא על דעבידו פרודא, ועבידו בנסיונא, דכתיב ועל נסותם את יי'. אמרו ישראל, אי האי נשאל בגוונא חד. ואי האי נשאל בגוונא אחרא. וע"ד מיד ויבא עמלק.

— 32 —
ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. רבי יוסי פתח, אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור. אשריכם זורעי על כל מים, תמן תנינן, כמה מים וכמה מים משתכחין. זכאין אינון ישראל, דלית זרעא להו, אלא על המים, דכתיב ויחנו שם על המים, אינון דהוו תחות ענפי אילנא דקב"ה.
דתניא, אילנא אית לקב"ה, והוא אילנא רברבא ותקיפא, וביה אשתכח מזונא לכלא. והוא אתחם בתריסר תחומין, במתקלא, ואתתקף בארבע רוחי עלמא. וע' ענפין אחידן ביה וישראל משתכחי בגופא דההוא אילנא. ואינון שבעין ענפין סחרנא דלהון.
והיינו דכתיב, ויבאו אלימה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים, והא אוקמוה, ואתמר בכמה אתר. מאי ויחנו שם על המים. אלא בההוא זמנא, שליטו על אינון מיא, דאינון תחות ענפין דאילנא, דאקרון המים הזידונים. וע"ד אשריכם זורעי על כל מים.
משלחי רגל השור והחמור, אינון תרין כתרי שמאלא, דאחידן בהו עמין עכו"ם, דאקרון שור וחמור. והיינו דכתיב ויהי לי שור וחמור. בגין דלבן חכים הוה בחרשין ובאינון כתרין תתאין, ובאינון בעא לאובדא ליעקב, כמה דכתיב ארמי אובד אבי, והא אתמר. וכשישראל זכאין, משלחי להו, ולא יכלי לשלטאה עלייהו, הה"ד משלחי רגל השור והחמור דלא שלטי בהו.
א"ר אבא, כד מזדווגי כחדא, לא יכלי בני עלמא למיקם בהו, ועל דא כתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. יחדיו דייקא. ותנינן, לא יהיב איניש דוכתא לזינין בישין, דהא בעובדא דב"נ, אתער מה דלא אצטריך. וכד מזדווגי כחדא, לא יכלין למיקם בהו. מבין סטרא דלהון נפיק מתקיפותא דלהון דאקרי כלב, ודא חציפא מכלהו, הה"ד ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. אמר קב"ה, אתון אמרתון, היש יי' בקרבנו אם אין, הרי אני מוסר אתכם לכלב. מיד ויבא עמלק.
ר' יהודה אמר, ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד. וכי ראשית גוים עמלק, והלא כמה לישנין ועמין ואומין הוו בעלמא, עד לא אתא עמלק.
אלא, כד נפקו ישראל ממצרים, דחילו ואימתא נפלה על כל עמין דעלמא מישראל, הה"ד שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת. ולא הוו עמא, דלא הוה דחיל מגבוראן עלאין דקב"ה, ועמלק לא הוה דחיל, הה"ד, ולא ירא אלהים. לא דחיל למקרב לגבך. ועל דא ראשית גוים.
קדמאה דאתו לאגחא קרבא בישראל עמלק הוה. ובגיני כך ואחריתו עדי אובד, דכתיב כי מחה אמחה את זכר עמלק. וכתיב, תמחה את זכר עמלק, הה"ד ואחריתו עדי אובד. עדי אבדו מבעי ליה. אלא עד דייתי קב"ה ויאבד ליה, דכתיב כי מחה אמחה וגו'. אמר ר' אלעזר, ת"ח, אע"ג דהצור תמים פעלו, ועבד עמהון חסד לאפקא לון מיא, לא שבק דידיה, דהא כתיב ויבא עמלק.
ר' אבא פתח ואמר, יש רעה חולה ראיתי תחת השמש. כמה בני נשא אטימין לבא, בגין דלא משתדלי באורייתא. יש רעה חולה, וכי יש רעה דהיא חולה, ויש רעה דלאו היא חולה. אלא ודאי יש רעה חולה, דתנינן, מסטרא דשמאלא, נפקי כמה גרדיני נימוסין, דבקען באוירא.
וכד בעיין למיפק, אזלין ואשתאבין בנוקבא דתהומא רבה, לבתר נפקין ומתחברן כחדא, ובקעין אוירין, ושאטין בעלמא, ומתקרבין לגבייהו דבני נשא, וכל חד אקרי רעה, כד"א לא תאונה אליך רעה. מאי לא תאונה. בגין דאתיא בתסקופא על בני נשא.
חולה אמאי היא חולה. כד שריא האי על בני נשא, עביד לון קמצנין מממוניהון, אתיין גבאי צדקה גביה, היא מחאת בידיה. א"ל לא תיפוק מדידך. אתיין מסכני, היא מחאת בידיה. אתי הוא למיכל מממוניה, מחאת בידיה, בגין לנטרא ליה לאחרא. ומן יומא דשריא עליה דבר נש, היא חולה, כהאי שכיב מרע דלא אכיל ולא שתי. ועל דא היא רעה חולה.
ושלמה מלכא צווח בחכמתא ואמר, איש אשר יתן לו האלהים עשר ונכסים וכבוד וגו'. האי קרא, לאו רישיה סיפיה, ולאו סיפיה רישיה, כתיב איש אשר יתן לו האלהים עשר ונכסים וכבוד וגו', מאי ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו. אי הכי, לאו ברשותיה הוא דב"נ.
אלא, אי כתיב ולא יעזבנו האלהים לאכול ממנו, הוינא אמר הכי. אלא ולא ישליטנו, דבגין דהוא הימניה לההיא רעה, ואחיד בה. קב"ה לא שלטיה עליה, לאתבראה תחותיה, על דהוא אתרעי בה, ואחיד בה.
וכל ארחוי כשכיב מרע, דלא אכיל ולא שתי, ולא קריב לממוניה, ולא אפיק מיניה, ונטיר ליה עד דהוא יפוק מעלמא, וייתי אחרא, ויטול ליה, דהוא בעליו.
ושלמה מלכא צווח ואמר, עשר שמור לבעליו לרעתו. מאן בעליו. דא אחרא דירית ליה. ולמה זכה האי אחרא למהוי בעליו דההוא עתרא. בגין דהאי הימין לההיא רעה, ואתרעי בה ואתדבק בה. בג"כ, האי אחרא דלא אתדבק בההיא רעה, זכה למהוי בעליו דההוא עתרא הה"ד לרעתו, כלומר בגין רעתו דהוה מתדבק בה, רווח ליה האי.
ד"א יש רעה חולה, האי מאן דיתיב בחולקא טבא, בבית אבוי, והוא אזיל לקבל אבוי, בתסקופי מלין, הא אתדבק בההוא רעה חולה, כבר נש שכיב מרע דכל ארחוי בתסקופא, דא בעינא, ודא לא בעינא, ובגין האי עותרא אתדבק בר נש ברעה חולה, ואתענש בהאי עלמא, ובעלמא דאתי, ודא הוא עושר שמור לבעליו לרעתו.
כך ישראל, קב"ה נטיל לון על גדפי נשרין, אסחר לון בענני יקרא, שכינתיה נטיל קמייהו, נחת לון מנא למיכל, אפיק לון מייא מתוקין, ואינון הוו אזלין עמיה בתסקופין. מיד ויבא עמלק.
ויבא עמלק, א"ר שמעון, רזא דחכמתא הכא, מגזרת דינא קשיא, קא אתיא קרבא דא. וקרבא דא אשתכח לעילא ותתא. ולית לך מלה באורייתא, דלא אית בה רזין עלאין דחכמתא, דמתקשרין בשמא קדישא. כביכול, אמר קב"ה, כד ישראל אינון זכאין לתתא, אתגבר חילא דילי על כלא. וכד לא אשתכחו זכאין, כביכול, מתישין חילא דלעילא, ואתגבר חילא דדינא קשיא.
ת"ח, בשעתא דחבו ישראל לתתא, מה כתיב, ויבא עמלק וילחם עם ישראל, אתא לקטרגא דינא ברחמי. דכלא אשתכח לעילא ותתא. ברפידים: ברפוי ידים, דרפו ידיהון מאורייתא דקב"ה, כמה דאוקימנא. אמר ר' יהודה, תרי זמני אגח קרבא עמלק בישראל, חד הכא. וחד דכתיב, וירד העמלקי והכנעני וגו'.
אמר ר' שמעון, לעילא ותתא. קטרוגא דקודשא בריך הוא הוה, לעילא, כמה דאתמר. לתתא בקב"ה הוה, דהוו נסבי לגברי, וגזרי לון ערלתא דרשימא קדישא, ונטלי להו וארמו לון לעילא, ואמרי טול לך מה דאתרעית. ועכ"פ דקב"ה הוה כלא.
ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק. וכי מה חמא משה, דסליק גרמיה, מהאי קרבא קדמאה דקב"ה פקיד. אלא משה זכאה חולקיה, דאסתכל וידע עקרא דמלה. אמר משה, אנא אזמין גרמי לההוא קרבא דלעילא, ואנת יהושע זמין גרמך לקרבא דלתתא.
והיינו דכתיב, והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל: ישראל דלעילא. ובגין כך סליק משה גרמיה מקרבא דלתתא, בגין לאזדרזא בקרבא דלעילא, ויתנצח על ידוי.
אמר ר' שמעון, וכי קלה היא בעיניך, קרבא דא דעמלק. תא חזי, מן יומא דאתברי עלמא, עד ההוא זמנא, ומההוא זמנא, עד דייתי מלכא משיחא, ואפילו ביומוי דגוג ומגוג, לא ישתכח כוותיה. לאו בגין חיילין תקיפין וסגיאין, אלא בגין דבכל סטרין דקב"ה הוה.
ויאמר משה אל יהושע, אמאי ליהושע, ולא לאחרא, והא בההוא זמנא רביא הוה, דכתיב ויהושע בן נון נער, וכמה הוו בישראל תקיפין מניה. אלא משה בחכמתא אסתכל וידע. מאי חמא. חמא לסמאל דהוה נחית מסטרא דלעילא, לסייעא לעמלק לתתא. אמר משה, ודאי קרבא הכא תקיפא אתחזי.
יהושע בההוא זמנא בדרגא עלאה יתיר אשתכח. אי תימא דבשכינתא אשתכח בההוא זמנא לאו הכי, דהא במשה אתנסיבת ואתאחדת, אשתכח יהושע דאתאחד לתתא מינה. ובמה. אמר ר' שמעון, בההוא אתר, דאתקרי נע"ר.
והיינו דא"ר יהודה, מאי דכתיב עיניך תראינה ירושלם נוה שאנן אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח. ירושלם: ירושלם דלעילא, דאקרי אהל בל יצען, דלא ישתכח יתיר למהך בגלותא, ודא הוא רזא דכתיב, ויהושע בן נון נער. נער ודאי. לא ימיש מתוך האהל, ההוא דאקרי אהל בל יצען. מלמד דבכל יומא ויומא, הוה יניק משכינתא, כמה דההוא נער דלעילא, לא ימיש מתוך האהל, ויניק מניה תדירא. כך האי נער דלתתא לא ימיש מתוך האהל, ויניק מנה תדירא.
בגין כך, כד חמא משה, לסמאל, נחית לסייעא לעמלק, אמר משה, ודאי האי נער יקום לקבליה, וישלוט עליה, לנצחא ליה. מיד ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק, דילך האי קרבא דלתתא, ואנא אזדרז לקרבא דלעילא. בחר לנו אנשים, זכאין בני זכאין, דיתחזון למהך עמך.
אר"ש, בשעתא דנפיק יהושע נער. אתער נער דלעילא, ואתתקן בכמה תיקונין בכמה זיינין, דאתקינת ליה אמיה, לקרבא דא, לנקמא נוקמא דברית. והיינו דכתיב, חרב נוקמת נקם ברית, ודא הוא רזא דכתיב, ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב. לפי חרב ודאי, ולא לפום רומחין וזיינין, אלא בחרב ודאי היא, האי דאקרי חרב נוקמת נקם ברית.
ומשה אתתקן לקרבא דלעילא, וידי משה כבדים: כבדים ממש, יקירין, קדישין, לא אסתאבן לעלמין. יקרין דאתחזון לאגחא בהו קרבא דלעילא. ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה, בגין דישראל שריין בצערא, ויהא עמהון בצעריהון.
ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד ויהי ידיו אמונה וגו', מאי תמכו בידיו. אמונה. וכי על דאהרן וחור תמיכו לידוי, הוו ידוי אמונה. אלא, משה כלא בחכמתא עביד מה דעביד. אהרן וחור, דא מסטרא דיליה, ודא מסטרא דיליה, וידוי באמצעיתא, וע"ד ויהי ידיו אמונה, מהימנותא. אהרן בגין דיתער סטרא דיליה, וחור בגין דיתער סטרא דיליה, והוו אחידן בידוי מכאן ומכאן, דאשתכחא סיועא דלעילא.
והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. כאשר ירים: דזקיף ימינא על שמאלא, ואתכוון בפרישו דידוי. וגבר ישראל: ישראל דלעילא. וכאשר יניח ידו וגבר עמלק, בשעתא דישראל לתתא, משתככין מצלותא, לא יכלין ידי משה למיקם בזקיפו, וגבר עמלק. מכאן אוליפנא, אע"ג דכהנא פריש ידוי, בקרבנא, לתקנא גרמיה בכלא, ישראל בעיין לאשתכחא בצלותהון, עמיה.
תאנא, בקרבא דא דעמלק, אשתכחו עלאין ותתאין, ועל דא, ויהי ידיו אמונה, בהימנותא כדקא חזי. ויהי ידיו אמונה. ויהיו ידיו מבעי ליה. אלא, בגין דתליא כלא בימינא, כתיב ויהי. וכתיב ידיו, בגין דהוא עקרא דכלא. וכתיב, ימינך יי' נאדרי בכח ימינך יי' תרעץ אויב.
ויאמר יי' אל משה כתב זאת זכרון בספר וגו'. תא חזי, מה כתיב לעילא, ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב. ויחלש, ויהרוג מבעי ליה. אלא, ויחלש, כמה דאתמר, חולש על גוים. יהושע הוה חולש עלייהו, וההוא חרב נוקמת נקם ברית קטיל לון, דכתיב לפי חרב כמה דאתמר.
כתב זאת זכרון, זאת דיקא. ושים באזני יהושע, דהא הוא זמין לקטלא מלכין אחרנין. כי מחה אמחה. מחה: לעילא. אמחה: לתתא. זכר, דוכרנא דלעילא ותתא.
אמר רבי יצחק, כתיב כי מחה אמחה, וכתיב תמחה את זכר עמלק. אלא, אמר קב"ה, אתון מחון דוכרניה לתתא, ואנא אמחה דוכרניה לעילא.
אמר רבי יוסי, עמלק עמין אחרנין אייתין עמיה, וכלהו דחילו לקרבא בהו בישראל, בר איהו. ובגין כך, יהושע הוה חולש עלייהו. רבי ייסא אמר, ויחלש יהושע, דתבר חילא דלהון מלעילא.
ויבן משה מזבח ויקרא שמו יי' נסי. ויבן משה מזבח, לקבל ההוא דלעילא. ויקרא שמו ההוא משה יי' נסי. מאי יי' נסי. בגין דאנקים נקמתא דההוא רשימא קדישא דישראל, ומההוא זמנא אתקרי, חרב נוקמת נקם ברית.
רבי יוסי אמר, ויבן משה מזבח, מזבח לכפרא עלייהו. ויקרא שמו. שמו דמאן. אמר רבי חייא שמיה דמדבחא ההוא. יי' נסי: כד"א, ושם נסהו. וכלא מלה חד, על דאתפרעו ישראל, ואתגלייא ההוא את קיימא, רשימא קדישא. מכאן אוליפנא, דכיון דאתגזר בריה דבר נש, ואתגלייא ביה את רשימא קדישא קיימא. ההוא אקרי מזבח לכפרא עליה. ומה שמיה. יי' נסי.
כגוונא דא יעקב, בנה מדבחא, דכתיב ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל. למאן. לההוא אתר דאקרי מזבח. ומאן שמיה. אל אלהי ישראל.

— 33 —
אמר רבי יוסי, מאי דכתיב, ויראו את אלהי ישראל וגו'. וכי מאן יכיל למחמי ליה לקב"ה, והא כתיב כי לא יראני האדם וחי. והכא אמר ויראו. אלא דאתגליא קשת עלייהו בגוונין נהירין, והכי תנינן, כל מאן דאסתכל בקשת, כמאן דמסתכל בשכינה, ולאסתכלא בשכינתא אסיר.
ועל דא, אסיר ליה לאיניש, לאסתכלא באצבעייהו דכהני, בשעתא דפרסי ידייהו. אסור לאסתכלא בקשת. מאן קשת. אמר רבי אבא, בקשת סתם אמר ליה מאי בקשת סתם א"ל בקשת דלעילא, ובקשת דלתתא.
בקשת דלעילא, בגוונוי. דכל מאן דיסתכל בגוונוי, כאילו אסתכל באתר דלעילא, ואסיר לאסתכלא ביה, דלא יעביד קלנא בשכינתא. קשת דלתתא מאי היא. ההוא את קיימא, דאתרשים ביה בבר נש, דכל מאן דיסתכל ביה, עביד קלנא לעילא.
אמר רבי יצחק, אי הכי והכתיב שים נא ידך תחת ירכי, דהוה אומי ליה בהאי את. א"ל, אנח להו לאבהן דעלמא, דלית אינון כשאר בני עלמא. ועוד, שים נא ידך תחת ירכי כתיב, ולא כתיב ראה תחת ירכי, בג"כ אסיר לאסתכלא בקשת סתם, כמה דתנינן.
תאנא, ויראו את אלהי ישראל, דאתגליא קשת עלייהו, בגוונין שפירין נהירין, מלהטן לכל עיבר, משמע דכתיב, את אלהי ישראל ולא כתיב ויראו אלהי ישראל. אמר רבי יוסי, נהורא דבוצינא דשכינתא. ומאי ניהו. ההוא דאקרי נער, דמשמש לשכינתא, במקדשא. ובגין כך, את דייקא.
ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, דאתרשים ביה תחות דוכתיה, חד לבינתא מאינון לבנין דהוו בנין במצרים, דתנינן, אתתא חדא אולידת במצרים, והוה אתיין סרכי פרעה, ועאלת ליה בחד לבינתא, ואתא פס ידא ואחיד ליה, ואתרשים תחות רגלוי דשכינתא, וקיימא קמיה, עד דאתוקד בי מקדשא דלתתא, דכתיב, ולא זכר הדום רגליו.
ר' חייא אמר, לבנת הספיר: נהירותא דספיר, קלדיטי בקנדיטי גליפין עלאין דלעילא, דמתלהטא לשבעין ותרין עברי, הה"ד ויסדתיך בספירים. וכעצם השמים. מאי עצם השמים. א"ר אבא, מה עצם השמים, גליפא בשבעין ותרין ענפין, פרחין מלהטן בכל עיבר. אוף הכא, חיזו דההוא עצם השמים כחיזו שמיא ממש. רבי יהודה אמר, כלא אתרשים בההוא נהירו, דחיזו דמתגלפא מסטרא דשכינתא.
אמר רבי חזקיה, אי הכי, והא שתין אינון, בסחרניה דשכינתא, דכתיב ששים גבורים סביב לה. א"ל הכי הוא ודאי. אלא אינון שתין, אתנהירו בתריסר תחומין, ולא אעדיאו מסחרנותהא לעלמין. דתנינן, תריסר תחומין, גליפין עלאין, במתקלא סליקו, באילנא קדישא רבא ותקיף. וכלהו נהירין במטרוניתא, כד אתחברת במלכא. ודא הוא עצם השמים, עצם השמים ממש. וכל אינון נהירין שבילין, מנהרין ביה, בנהירו דמטרוניתא.
ותאנא, נהירו דאלין שתין, דסחרנהא, רשימין ביה בההוא נע"ר, וקרינן להו שתין פולסי דנורא, דאתלבש בהו מסטר דשכינתא, מתלהטן בדינא, הה"ד ששים גבורים סביב לה.

— 34 —
תאנא, ויבן משה מזבח כמה דאמינא. ויקרא שמו ה' נסי. ה' נסי ממש. אמאי. בגין דעמלק נטל כל אינון דהוו גזירין, ולא אתפרעו, וגזר לון ושדי להו לעילא, ואמר טול מה דאתרעית ביה. ביה שעתא מה כתיב. ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר. מדר דר חסרין, מדיורין דלעילא, ומדיורין דלתתא.
א"ר יהודה, בכל דרא ודרא, בכל דרין דאתיין לעלמא, לית לך דר דלית בהו מההוא זרעא בישא, וקב"ה אגח בהו קרבא. ועלייהו כתיב יתמו חטאים מן הארץ וגו'. מן הארץ: בעלמא דין, ובעלמא דאתי. ביה זמנא כתיב, ברכי נפשי את ה' הללויה.

=== Yitro ===

— 1 —
וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה וגו'. רבי חזקיה פתח ואמר, וישא אהרן את ידו. כתיב ידו חד, בגין דבעי לארמא ימינא על שמאלא, והא אוקימנא רזא.
אשכחנא בספרא דשלמה מלכא, דכל מאן דארים ידוי לעילא, ולאו אינון בצלותין ובעותין, האי איהו בר נש, דאתלטייא מעשרה שולטנין ממנן. ואינון עשרה שליטין אשר היו בעיר. אלין אינון עשרה די ממנן על פרישו דידין לעילא לנטלא ההוא צלותא, או ההיא ברכתא, ויהבי ביה חילא, לאתיקרא שמא קדישא, ואתברך מתתא. כיון דמתתא אתברך, מההוא פרישו דידין לעילא, כדין אתברכא מעילא, ואתיקר מכל סטרין.
ואלין עשרה ממנן, זמינין לנטלא מאינון ברכאן דלעילא, ולארקא לתתא, ולברכא לההוא דמברך ליה, דכתיב ואני אברכם.
בג"כ, יסתמר בר נש, בשעתא דירים ידוי לעילא, למהוי בצלו, או בברכאן או בבעותא, ולא ירים ידוי למגנא, בגין דאלין עשרה אינון זמינין, ומתערין לגבי ההוא פרישו דידין, ואי הוא למגנא, אינון עשרה לטיין ליה, במאתן וארבעין ותמניא לווטין. והאי איהו דכתיב ביה, ויאהב קללה ותבואהו.
וכדין, רוח מסאבא שריא על אינון ידין, דאיהו ארחיה למשרי על אתר ריקניא, וברכתא לא שריא באתר ריקניא. וע"ד כתיב, הרימותי ידי אל ה' אל עליון, דמתרגמינן בצלו.
ובהאי פרישו דידין, אית רזין עלאין, בשעתא דאתפרישו, ואזדקפו לעילא, אוקיר בר נש לקב"ה, בכמה רזין עלאין. אחזי ליחדא רזא דעשר אמירן, בגין ליחדא כלא, ולאתברכא שמא קדישא כדקא חזי, ואחזי ליחדא רזא דרתיכין פנימאין, ורתיכין דלבר, בגין דיתברך שמא קדישא בכל סטרין, ויתיחד כלא כחדא, עילא ותתא.
פתח ואמר, ולא יראו פני ריקם, דא איהו רזא דזקיפו דאצבען, כד זקיף לון בר נש לעילא, דבעי דלא לאזדקפא בריקניא, אלא בצלו ובבעותין ובברכאן. וע"ד ולא יראו פני ריקם. ולא יראו לפני לא כתיב, אלא פני, רזא דזקיפו דאצבען, דלא אצטריכו לזקפא למגנא, כמה דאתמר.
עשרה שליטין דקאמרן, אינון עשר אמירן לתתא, ברזא דאתוון רשימין כגוונא דלעילא, ואלין קיימין בקדמיתא על ההוא זקיפן דאצבעאן. ובהא כל סטרא דקדושה אתאחד לעילא, לארמא. כדין כל סטרין אחרנין אתכפיין כלהו, ואודן למלכא קדישא.
ת"ח, ברזא דקדושה איהו מלך, וכהן ומשמש תחותיה, בין לעילא בין לתתא. אית מלך לעילא, דאיהו רזא דקדש הקדשים, ואיהו מלך עלאה, ותחותיה אית כהן רזא דאור קדמאה, דקא משמש קמיה, ודא איהו כהן דאקרי גדול, סטרא דימינא.
אית מלך לתתא, דאיהו כגוונא דההוא מלך עלאה, ואיהו מלך על כלא דלתתא. ותחותיה אית כהן דמשמש ליה, רזא דמיכאל כהנא רבא, דאיהו לימינא. ודא איהו רזא דמהימנותא שלימתא, סטרא דקדושה.
בסטרא אחרא, דלאו איהו סטרא דקדושה, אית רזא דאיהו מלך, והא אוקימנא דאקרי מלך זקן וכסיל, ותחותיה אית כהן און, ודא הוא רזא דכתיב, ויאמר אפרים אך עשרתי מצאתי און לי. בגין דחילא דא, שלטא על ההוא עובדא דעבד ירבעם. ואלמלא דאשכח חילא דא, לא יכיל לאצלחא בההוא עובדא.
רזא דמלה, בשעתא דהאי מלך והאי כהן אתכפיין, ואתברו, כדין כל סטרין אחרנין אתכפיין, ואודן ליה לקב"ה, כדין קב"ה שליט בלחודוי עילא ותתא, כד"א, ונשגב יי' לבדו ביום ההוא.
כגוונא דא, ורזא דא ממש, עבד קב"ה בארעא, דתבר מלך זקן וכסיל, ודא הוא פרעה, בשעתא דאתא משה לפרעה, ואמר, אלהי העברים נקרא עלינו, פתח ואמר, לא ידעתי את יי', ובעא קב"ה דיתיקר שמיה בארעא, כמה דאיהו יקירא לעילא. כיון דאלקי ליה ולעמיה, אתא ואודי ליה לקב"ה.
ולבתר אתבר ואתכפייא ההוא כהן און, יתרו, דמשמש תחותיה, עד דאתא ואודי ליה לקב"ה, ואמר ברוך יי' אשר הציל אתכם וגו', עתה ידעתי כי גדול יי' וגו', ודא הוא כהן און, סטרא אחרא, דאיהו סטר שמאלא. ודא איהו רזא דאמרה רחל, כד חמאת דמיתת, כמה דכתיב, בן אוני. ובגין דא אוחי יעקב, ואמר בן ימין, ולא בן אוני, סטר ימינא, ולא שמאלא.
וכיון דההוא מלך וכהן אודו לקודשא בריך הוא, ואתברו קמיה, כדין אסתלק קודשא בריך הוא ביקריה על כלא, עילא ותתא, ועד דאסתלק קב"ה ביקריה, כד אודן אלין קמיה, לא אתייהיבת אורייתא. עד לבתר דאתא יתרו, ואודי ואמר, עתה ידעתי כי גדול יי' מכל האלהים. ברוך יי' אשר הציל אתכם וגו'. כדין אסתלק קב"ה ביקריה, עילא ותתא, ולבתר יהב אורייתא בשלימו, דשלטנו על כלא.
ר"א פתח ואמר, יודוך עמים אלהים יודוך עמים כלם, ת"ח, דוד מלכא קם ושבח ואודי למלכא קדישא. והוא אשתדל באורייתא, בההיא שעתא כד רוח צפון אתער, והוה בטש באינון נימין דכנורא, וכנורא הוה מנגן ואמר שירה וכו', ומה שירה הוה קאמר.
תא חזי, בשעתא דקב"ה אתער לגבי כל אינון רתיכין, למיהב לון טרפא, כמה דאוקימנא דכתיב, ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. כדין, כלהו בחדו, פתחי ואמרי, אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה. כד רוח צפון אתער ונחית לעלמא, נשיב ואמר, לדעת בארץ דרכך בכל גוים ישועתך. כנור בשעתא דאיהו מנגנא ביה בההוא רוחא, פתח ואמר יודוך עמים כלם. דוד כד הוה קם ואתער עליה רוח קדשא, פתח ואמר, ארץ נתנה יבולה יברכנו אלהים אלהינו יברכנו אלהים וייראו אותו כל אפסי ארץ. בגין לאמשכא טיבו דקודשא בריך הוא, מעילא לתתא. לבתר אתא דוד ברוח קדשא, וסדר לון כחדא, אסתכל בכלא האי קרא דכנורא, דשלימו דיקרא דקב"ה עילא ותתא.
בשעתא דשאר עמין אתכפיין, אתיין ואודאן ליה לקב"ה, כיון דאינון אתכפיין, ואודן ליה, כדין אשתלים יקרא דקב"ה עילא ותתא. בשעתא דאתא משה לפרעה ואמר ליה, יי' אלהי העברים נקרא עלינו וגו', פתח איהו ואמר לא ידעתי את יי'.
ובעא קב"ה, דיתייקר שמיה בארעא, כמה דאיהו יקירא לעילא. כיון דאלקי ליה ולעמיה, אתא ואודי ליה לקב"ה, דכתיב, יי' הצדיק. איהו דהוה מלכא קרופינוס דכל עלמא, כיון דאיהו אודי, כל שאר מלכין אודון, דכתיב, אז נבהלו אלופי אדום.
אתא יתרו, כומרא עלאה ורברבא, רב ממנא דכל טעוון אחרנין, ואודי ליה לקב"ה, ואמר, עתה ידעתי כי גדול יי' מכל האלהים, כדין אסתלק ואתייקר קב"ה ביקריה עילא ותתא, ולבתר יהב אורייתא בשלימו דשלטנו על כלא.
אר"ש לר' אלעזר בריה, ע"ד כתיב, יודוך עמים אלהים יודוך עמים כולם. אתא ר' אלעזר ונשיק ידוי. בכה ר' אבא ואמר, כרחם אב על בנים. מאן ירחם על ר' אלעזר, ולאשלמא מלוי, בר רחימו דמר, זכאה חולקנא, דזכינא למשמע מלין אלין קמיה, דלא נכסוף בהו לעלמא דאתי.
אמר רבי אבא, הא כהן און לא כתיב ביתרו, כהן מדין כתיב. א"ל, כלא איהו חד. בקדמיתא חמוי דיוסף, כהן און אקרי. ולבתר חמוי דמשה, כהן מדין. וכלא רזא חדא, דהא אלין תרין משה ויוסף. בדרגא דרזא חדא קיימין, ברזא דאת ו"ו, תרין ווין כחדא. ומה דאתמר כהן מדין, רזא דא אשת מדינים.
ארים ידוי על רישיה ר' אבא ובכה, אמר, נהירו דאורייתא סלקא השתא עד רום רקיע דכרסייא עלאה, לבתר דיסתלק מר מעלמא, מאן ינהיר נהירו דאורייתא. ווי לעלמא דישתאר יתום מינך. אבל מלין דמר יתנהירו בעלמא עד דייתי מלכא משיחא וכדין כתיב, ומלאה הארץ דעה את יי' וגו'.
וישמע יתרו כהן וגו', רבי חייא אמר, האי קרא אית לאסתכלא ביה, בקדמיתא כתיב, את כל אשר עשה אלהים למשה, ולבתר כתיב כי הוציא יי'. אלא רזא דא את כל אשר עשה אלהים, דא שמא דאגין על משה ועל ישראל, ולא אתעדי מנייהו בגלותא. ולבתר, שמא עלאה אפיק לון ממצרים. דהא שמא קדישא דאפיק לון, ברזא דיובלא הוה.
ד"א את כל אשר עשה אלהים למשה, כד אתרמי לנהרא, וכד שזיב ליה מחרבא דפרעה. ולישראל עמו, דכתיב, וישמע אלהים את נאקתם. וכתיב וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ.
וישמע יתרו כהן מדין. רבי יוסי פתח, פדות שלח לעמו צוה לעולם בריתו קדוש ונורא שמו. מאי שנא, בכל שאר קראי, דבכלהו, תרין תיבין מאלפא ביתא, ובהאי קרא, ובקרא דאבתריה, תלת תלת. אלא, בגין לאשלמא שית סטרין, בהאי אלפא ביתא, האי לקבל תלת פורקנין דישראל, בר פורקנא קדמאה. קרא אחרא, לקבל תורה נביאים וכתובים. וכלא תליא בהאי חכמה.
פדות שלח לעמו, כד פריק קב"ה לישראל, מגלותא דמצרים, ועבד לון נסין וגבורן. צוה לעולם בריתו, כד אתא יתרו, וקביל ליה קודשא בריך הוא, וקריב ליה לפולחניה. ומתמן, אתקריבו כל אינון גיורין, תחות גדפוי דשכינתא. מתמן ולהלאה, קדוש ונורא שמו. דהא כדין אתקדש שמיה דקב"ה, דהא יתקדש שמא קדישא, כד אתבר ואתכפיא סטרא אחרא, כמה דהוה ביתרו.
וישמע יתרו וגו', וכי יתרו שמע, וכל עלמא לא שמעו, והא כתיב, שמעו עמים ירגזון. אלא, כל עלמא שמעו, ולא אתברו, ואיהו שמע ואתבר, ואתכפיא מקמיה דקב"ה, ואתקרב לדחלתיה.
רבי אבא אמר, בכמה אתר תנינן, דקב"ה, כל מה דעבד לעילא ותתא כלא איהו קשוט, ועובדא דקשוט. ולית לך מלה בעלמא דבעי בר נש לדחיא ליה מניה, ולאנהגא ביה קלנא, דהא כלהו עובדא דקשוט אינון, וכלא אצטריך בעלמא.
דהא זמנא חדא, הוה ר' אלעזר אזיל בארחא, והוה אזיל עמיה ר' חזקיה, חמו חד חויא, קם ר' חזקיה למקטליה. א"ל ר' אלעזר, שביק ליה לא תקטליניה. א"ל, והא מלה בישא איהו, דקטיל בני נשא. א"ל לר' חזקיה, והא כתיב אם ישוך הנחש בלא לחש. לא נשיך חויא לבר נש, עד דלחשין ליה מלעילא, ואמרי ליה זיל קטיל ליה לפלניא.
ולזמנין כמה דעביד האי, הכי נמי שזיב לבר נש, ממלין אחרנין, ועל ידוי ארחיש קב"ה ניסא לבני נשא, וכלא בידא דקב"ה תליא, וכלא איהו עובדי ידוי, ואצטריך עלמא להו, ואי לאו דאיצטריך לון עלמא, לא עבד לון קב"ה. וע"ד לא בעי בר נש לאנהגא בהו קלנא במלי דעלמא. במלוי ובעובדוי דקב"ה עאכ"ו.
פתח ואמר, וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. וירא אלהים: דא אלהים חיים. וירא: דאסתכל לאנהרא לון, ולאשגחא לון. את כל אשר עשה כלא בכללא חדא, עילא ותתא. והנה טוב: דא סטרא דימינא. מאד: דא סטרא דשמאלא, והא אוקמוה, טוב: דא מלאך חיים. מאד: דא מלאך המות. וכלא רזא חדא. רזא הוא, לאינון דמסתכלי ברזא דחכמתא.
וירא אלהים את כל אשר עשה. בכל עובדא דבראשית, כתיב, וירא אלהים כי טוב, והכא וירא אלהים את כל אשר עשה. אלהים לתתא, שליט על תתאי. אלהים לעילא, שליט על עלאי. דא איהו רזא דאלהים חיים, דאנהיר ואדליק כל אינון בוצינין עלאין ותתאין, ומתמן נפקין כל אינון נהורין לאנהרא.
(תוספתא) בטמירו דטמירין, אתרשים רשימו חד, דלא אתחזי ולא אתגליא. ההוא רשימו, רשים ולא רשים. מארי דסכלתנו, ופקחין דעיינין, לא יכלין למיקם ביה. איהו קיומא דכלא. ההוא רשימו איהו זעיר, דלא אתחזיא ולא אתגליא. קיימא ברעותא, לקיימא כלא. לנטלא מה דנטלא, ממה דלית ביה רשימו, ולא רעותא, דלא אתחזי.
ההוא רשימו בעא לאחפיא גרמיה, ועבד ליה לגרמיה, לאתטמרא ביה, חד היכלא. ההוא היכלא אפיק ליה מגרמיה, ומתח ליה במתיחו רב וסגיא לכל סטרין, אוקיר ליה בלבושי יקר, פתח ליה חמשין תרעין.
לגו בגו, אתטמר ואתגניז ההוא רשימו. כיון דאתגניז ביה, ועאל בגויה, אתמליא נהורא. מההוא נהירו, נבעין נהורין, ונצוצין נפקין מאינון תרעין, ונהרין כלא.
ההוא היכלא אתחפייא בשית יריען. אינון שית יריען, אינון חמש. לגו בגו אינון יריען, קיימא חד יריעא מרקמא, בההוא יריעה אתחפייא ההוא היכלא, מניה אשגח וחמא לכלא.
האי היכלא איהו פקיחא דעיינין, דלא ניים. איהו אשגח תדיר לאנהרא לתתא, מגו נהירו דההוא רשימו. ההוא סכלתנו, חכמתא טמירתא, רעו דרעותין הוי גניז וטמיר, ולא אתגליא, קיימא ולא קיימא. בריך הוא מטמיר דטמירו, בריך הוא לעלם ולעלמי עד, אמן. (ע"כ תוספתא)
תא חזי, יתרו הוא דיהב עיטא למשה, על תקונא דדינין, הכי אצטריך. ורזא דא דאודי ליה לקב"ה, וסדר קמיה תקונא דדינוי, לאחזאה מה דכתיב, כי המשפט לאלהים הוא, ולא לסטרא אחרא. ודינין לישראל אתייהיבו, ולא לאחרא, דכתיב חקיו ומשפטיו לישראל. ות"ח, לא ינהיג בר נש קלנא באחרא, ומלה דהדיוטא, מלה איהו. דהא במשה כתיב, וישמע משה לקול חותנו וגו'.
וישמע יתרו וגו'. פתח ואמר על כן אודך בגוים יי' ולשמך אזמרה. דוד מלכא אמר דא ברוח קדשא, בשעתא דחמא, דהא יקרא דקב"ה, לא אסתליק בסליקו ולא אתיקרא בעלמא, אלא מסטרא דשאר עמין. ואי תימא, הא קב"ה לא אתייקר בעלמא, אלא בגיניהון דישראל. הכי הוא ודאי, דהא ישראל אינון הוי יסודא דשרגא לאנהרא, אבל כד שאר עמין אתאן ואודן ליה, בשעבודא דיקרא דקודשא בריך הוא, כדין אתוסף יסודא דשרגא, ואתתקף על כל עובדוי בחבורא חדא, ושליט קב"ה בלחודוי עילא ותתא.
כגוונא דא, כל עלמא, דחילו ואימתא נפל עלייהו מקמי קב"ה. וכיון דאתא יתרו, דאיהו כומרא עלאה, דכל טעוון אחרנין, כדין אתתקף ושליט יקרא דקודשא בריך הוא על כלא.
בגין, דכל עלמא, כד שמעו שמע גבורתיה דקב"ה, זעו. וכלהו הוו מסתכלן ביתרו, דאיהו חכים ורב ממנא דכל טעוון דעלמא, כיון דחמו, דאיהו אתא ופלח ליה לקודשא בריך הוא, ואמר עתה ידעתי כי גדול יי' מכל האלהים, כדין כלהו אתרחקו מפולחניהון, וידעו דלית בהו ממשו. כדין אתייקר יקרא דשמא קדישא דקב"ה, בכל סטרין. ועל דא אתרשים פרשתא דא באורייתא, ושירותא דפרשתא הוה ביה ביתרו.
יתרו חד מחכימין דפרעה הוה. תלת חכימין הוו ליה לפרעה, חד יתרו, וחד איוב, וחד בלעם. חד יתרו: דלא הוה פולחנא וממנא ושמשא וככבא דשליט על שולטניה, דלא הוה ידע פולחנא דאתחזי ליה, וההוא שמושא דיליה. בלעם, הוה חרשא בכל מיני חרשין בין בעובדא בין במלה.
איוב הוה דחיל בדחילו, ובההוא דחילו הוה עקרא דיליה, בגין דמלה דלעילא, בין דקדושה, בין דסטרא אחרא, לא יכיל בר נש לאמשכא רוחא דלעילא לתתא ולמקרב גביה, אלא בדחילו. ויכוין לביה ורעותיה בדחילו ותבירו דלבא, וכדין ימשיך לתתא רוחא דלעילא ורעותא דאצטריך.
ואי לא ישוי לביה ורעותיה בדחילו לההוא סטרא, לא יכיל לאתדבקא ביה רעותיה, בר להני טופסי דקיקין, ולא בכלהו, בגין דאית בהו שלטנין, דאצטריך לגבייהו, רעותא דלבא ודחילו. כ"ש אינון מלין עלאין, דאצטריך דחילו ואימתא ורעותא יתיר.
יתרו אצטריך פולחניה דההוא סטרא תדיר, בין בזמנא דאצטריך ליה לבר נש, בין בזמנא דלא אצטריך ליה, בגין דההוא סטרא יהא דביק לגביה, בשעתא דאצטריך ליה. בלעם אתדבק באינון חרשין, כמה דאתמר.
איוב בסגיאו דההוא דחילו דיליה אהדר במצרים למדחל מקמיה דקב"ה, כד חמא אינון גבורן ונסין, דעבד קודשא בריך הוא במצרים. יתרו, לא אהדר בכל דא, עד דנפקו ישראל ממצרים, וכל אינון קשרין וטפסין דקשירו מצראי, לא הוו כלום, ונפקו. ולבתר דטבע לון בימא, כדין תב, ואהדר לפולחנא דקב"ה.
בלעם לא תב, ולא אהדר, דטנופא דסטרא אחרא הוה מתדבק ביה, ועם כל דא אסתכלותא דמרחיק הוה מסתכל, בגו ההוא טנופא ואתדבקותא דסטרא אחרא. דהא בסטרא אחרא אית נהירו דקיק חד, דנהיר סחרניה, כד"א ונגה לו סביב. ודא אסתכלותא זעיר הוה מסתכל מרחיק, ולא בכלהו מלין.
וכד הוה מסתכל מלה זעיר מההוא נהירו, כבתר כותלא הוה, אמר ולא ידע מאי קאמר. והוה מסתכל בההוא נהירו בסתימו דעינא, ואתגלגל עינא, וחזי בר נש נהורא סתימא, ולא חזי. ורזא דא שתום העין, ואוקמוה שתום: סתום, וכלא חד.
דהא לית סטרא אחרא, דלית ביה נהירו דקיק זעיר מסטרא דקדושה, כגוונא דרוב חלמין, דבסגיאות תבנא, אית חד גרעינא דחטין. בר אלין טפסי דקיקין חציפין, דכלהו מסאבי יתיר. ובהו הוה בלעם יודע.
זכאה חולקיה דמשה, דאיהו לעילא בכל קדושין עלאין, ואסתכל, במה דלא אתייהב רשו לבר נש אחרא בעלמא לאסתכלא. וכמה דבלעם הוה חמי נהירו זעיר דקיק כמבתר כותלא, מגו ההוא סטרא אחרא. אוף הכי משה, מגו נהירו עלאה רב וסגי, הוה חמי לתתא כמבתר כותלא, חד חשוכא דקיק, דאתחזי ליה. ולאו בכל זמנא, כמה דבלעם לא הוה מסתכל ההוא נהירו בכל זמנא.
זכאה חולקיה דמשה נביאה מהימנא, מה כתיב ביה, וירא מלאך יי' אליו בלבת אש מתוך הסנה. הסנה ודאי הוה בגו ההוא קדושה ואתדבק ביה. דכלא אתדבק דא בדא, טהור וטמא, לית טהור אלא מגו טמא.
ורזא דא, מי יתן טהור מטמא. קליפה ומוחא דא בדא סלקא. ודא קליפה לא יתעדי ולא יתבר, עד זמנא דיקומון מתין מעפרא, כדין יתבר קליפה, ונהירו ינהיר בעלמא בלא סתימו מגו מוחא. זכאין אינון צדיקיא בעלמא דין ובעלמא דאתי.

— 2 —
ואת שני בניה, אמר רבי חייא, וכי בניה ולא בניו של משה. אלא, בגין דאיהי אשתדלת אבתרייהו, בלא בעלה, קרא לון אורייתא בניה, ולא בניו. א"ר יוסי, אע"ג דבנוי דמשה הוו. מלה דקשוט בניה ודאי. ר' אלעזר אמר, הא משה הוה מזדווג באתר אחרא קדישא עלאה, ולאו יקרא דיליה למקרי לון בניו. השתא אף על גב דבנוי הוו, בגין יקרא דההוא אתר דאזדווג ביה, קרא לון בניה הכא, לבתר קרא לון בניו מ"ט, בגין דההוא שעתא דמטו, הוה משה ממלל בשכינתא. לבתר דאתפרש ונפק לגבי חמוי, כדין כתיב ויבא יתרו חתן משה ובניו ואשתו וגו'.
אמר ר' שמעון, אלעזר אלעזר, אנא חמינא בפרשתא דא, דאת שארי מלה כדקא יאות, וסיומא לאו הכי. ודאי בגין יקרא דשכינתא, אזדווגותא עלאה דאזדווג ביה במשה, כתיב בניה. ואי תימא, והא כתיב ויבא יתרו חתן משה ובניו ואשתו אל משה. כלא איהו כללא חדא. ובניו, בניו דיתרו, דהא לבתר דאתא משה לגביה, הוו ליה בנין.
והכי הוה ביעקב, דכיון דאתא לגביה דלבן, ושוי דיוריה ביה, הוו ליה בנין. אוף הכא משה, כיון דשוי דיוריה ביתרו, הוו ליה ליתרו בנין. וכל ביתיה אייתי עמיה, למיעל לון תחות גדפי דשכינתא, ויתרו אמר למשה, אני חותנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה עמה, ושני בניה כתיב, ולא כתיב ושני בניך. בנין הוו ליה ליתרו, דכתיב ובני קני חתן משה עלו מעיר התמרים ובנוי שבק עם משה.

— 3 —
ויבא יתרו חתן משה. פתח ואמר, והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר יי' וגו'. האי קרא אוקמוה בכמה אתר. אבל זמינין שאר עמין למהך ולכתתא רגלייהו, למיעל תחות גדפי דשכינתא. לכו ונעלה כל טעוון דעלמא אית לון ירידה, וקודשא בריך הוא מאן דאתדבק ביה, אית ביה עליה.
אל הר יי', דא אברהם, דכתיב אשר יאמר היום בהר יי' יראה, דהא אברהם קרי ליה הר. מה הר הפקירא לכל מאן דבעי בעלמא, אוף אתר דא קדישא, הפקירא לקבלא לכל מאן דבעי בעלמא. אל בית, דא יעקב, דקרא להאי אתר בית, דכתיב אין זה כי אם בית אלהים.
ד"א, הר ובית, אע"ג דכלא חד דרגא, סליקו לדא מן דא, הר, לשאר עמין, כד אתאן לאעלא תחות גדפוי. בית, לישראל, למהוי עמהון כאתתא בבעלה. בדיורא חד בחדווה, ורביעא עלייהו כאימא על בנין.
תא חזי, מה כתיב הכא ביתרו, ויבא יתרו חתן משה ובניו ואשתו אל משה וגו', כיון דכתיב אל משה, אמאי כתיב אל המדבר. אלא עקרא דכלא למה דהוה אתי, אל המדבר. ומאן איהו, הר אלהים, דדא איהו אתר לגיורי לאתגיירא. ועל דא כתיב, אל משה, אל המדבר, למשה, לגיירא לון, ולאעלא לון תחות גדפי שכינתא. אל המדבר הוו אתיין, דאיהו הר האלהים, למעבד נפשייהו.
ובגין כך קיימא ההוא אתר, ברזא דהר דכל מאן דאתי זכי ביה. ואקרי גר צדק. והא אוקימנא, גר, אף על גב דאתדבק באתר דא עלאה קדישא, כיון דשבק עמיה ואבהתוי. גר צדק אקרי, כמאן דשוי מדוריה באתר דלא ידע מקדמת דנא.

— 4 —
רבי יצחק ורבי יוסי, הוו יתבי יומא חד ולעאן באורייתא בטבריא. אעבר רבי שמעון, אמר לון במאי עסקיתו, אמרו ליה, בהאי קרא דאוליפנא מניה דמר, אמר לון מאי איהו. אמרו ליה, האי דכתיב זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו. והא אתמר, דאחמי קב"ה לאדם הראשון, כל אינון דרין דהוו זמינין למיתי לעלמא, וכל אינון פרנסין, וכל אינון חכימין, דהוו זמינין בכל דרא ודרא.
ורזא אוליפנא, זה ספר. אית ספר ואית ספר. ספר לעילא, ספר לתתא. ספר לתתא אקרי ספר הזכרון, ספר דההוא זכרון, ודא חד צדיק, ואקרי זה. ובגין דלא לאפרשא לון, דאינון תדיר כחדא ביחודא חדא, כתיב, זה ספר תרין דרגין דאינון חד, כללא דכר ונוקבא.
ודא איהו כללא חדא, דכל אינון נשמתין ורוחין דפרחין בבני נשא, כללא דכל תולדות, אינון ברזא תולדות אדם ודאי. דהא מההוא צדיק דקאמר, פרחין אינון נשמתין בתיאובתא חדא, ודא איהו שקיו דגנתא דאשקי ההוא נהר דנפיק מעדן, דכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. ודא איהו רזא דאדם, דכתיב תולדות אדם.
לבתר ביום ברוא אלהים אדם, דא אדם דלתתא, דהא תרין אדם כתיבי בהאי קרא, חד רזא דלעילא, וחד רזא דלתתא, אדם דאיהו רזא דלעילא, איהו בגניזו, דגניז קרא, בדכר ונוקבא ברזא חדא, דכתיב זה ספר, דא כללא דכר ונוקבא כחדא. כיון דעבדו תולדות כחדא, קרא לון אדם, דכתיב תולדות אדם.
לבתר דאתגלייא מלתא, מגו סתימו עלאה קדמאה דקרא, ברא אדם לתתא, דכתיב ביום ברוא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו. בדמות דאדם איהו כהאי חיזו דאתחזי דיוקנין ביה, ואינון דיוקנין לא קיימין בההוא חיזו בדיוקנא בקיומא, אלא מתעברן מיניה, אוף הכי בדמות אלהים.
ד"א, בדמות אלהים, דיוקנא דשייפין דכר ונוקבא, ברזא דאחור וקדם. אחור: ברזא דשמור. וקדם: ברזא דזכור. ובאלין תליין כל פקודי אורייתא, שית מאה ותליסר פקודי אורייתא, כללא דכלא. ותנינן, אחור לעובדא דבראשית, וקדם לעובדא דמרכבה. וכלא דא בדא תליא. בדמות אלהים, בההוא דיוקנא ממש, והא אוקים ליה מר.
תו, זה ספר תולדות אדם: לדיוקנין, ברזי דדיוקנין דב"נ, לאשתמודעא באינון תולדות דב"נ, דיוקנא דרזין דב"נ, בשערא, במצחא, בעיינין, באנפין. בשפוון, ובשרטוטי ידין, ובאודנין. באלין שבע בני נשא אשתמודען.

— 5 —
בשערא. האי מאן דשעריה קמיט, וסליק לעילא על רישיה, מאריה דרגיזו. לביה קמיט כטופסא, לאו כשראן עובדוי. בשותפו אתרחק מניה.
שערא שעיע יתיר, ותלי לתתא, טב איהו לשותפו. ורווחא אשתכח ביה. ואיהו בלחודוי לאו הכי. מארי דרזין איהו באינון רזין עלאין. ברזין זעירין לא קיימא בהו. עובדוי כשראן ולא כשראן.
ואי תלי לתתא, ולא שעיע, לביה לא דחיל, מאריה דזדונא איהו. כסיף בעובדין דכשרן, ויאן קמיה, ולא עביד. וכד איהו סיב, אהדר למהוי דחיל ויאן עובדוי. והני מילי, במילי דעלמא. אבל במילי דשמיא, יצלח מאן דיקרב ביה. לא יתגלון ליה רזין עלאין, אבל רזין זעירין טב איהו לנטרא לון, ממלה זעירא עביד רב, ומלוי אשתמעו. ורזא דא זי"ן, באינון אתוון דשיעורא דמר.
שערא אוכמא יתיר צהיב, אצלח בכל עובדוי במלי דעלמא, ובסחורא, ובדדמי לון. ותרן איהו, דא אצלח לחודוי. מאן דמתחבר בהדיה, לא אצלח ליומין סגיאין, אלא אצלח מיד, וההיא אצלחותא פרחא מניה. ורזא דא דאיהו בכללא דאת ז'.
שערא אוכמא דלא צהיב, לזמנין אצלח, לזמנין לא אצלח. דא איהו לשותפו ולאשתדלא בהדיה, טב לזמן קריב, ולא לזמן רחיק, דהא לזמן רחיק יחשוב מחשבין. ובגין דלא יתפרשון מניה, הוי טב לזמן קריב. דא יצלח באורייתא, אי ישתדל אבתרהא. ויצלחון ביה אחרנין. לית ליה רזא, לזמן רחיק. דחיק לבא איהו. יחמי בשנאוי. לא יכלין ליה שנאוי, ואיהו דחיק לבא, ואיהו ברזא דאת י', דלא קיימא בכללא דאת ז', אלא י' בלחודוי, ברזא דאתוון דקיקין.
שערא דמריט, יצלח בעובדוי, ורמאה איהו, כפין בביתיה. אתחזי דחיל חטאה לבר, לאו הכי לגו. דא עד לא סיב. אי שעריה מריט לבתר דסיב, אתהפך מכמה דהוה בקדמיתא, הן לטב הן לביש.
והני מילי שערא דמריט בין עינוי, ע"ג מוחא, באתר דאנח תפלין. ואי באתר אחרא דרישא, לאו הכי. ולאו איהו רמאה, אלא מאריה דלישנא בישא. בלחישו, בלא ארמות קלא. לזמנין דחיל חטאה איהו, לזמנין לא. ודא איהו ברזא דאת ז', כד כליל את י'.
עד הכא, רזין דשערא למרי מדין, דידעי ארחי ורזי דאורייתא, לאשתמודעא טמירו דבני נשא, דאינון בצלם אלהים סתום שמא, דאתפרש לכמה ארחין.

— 6 —
ברזא דמצחא, באת נ', דאיהו שלימו דאת זי"ן, לזמנין אתכלילת ברזא דאת ז', ולזמנין איהי בלחודהא. מצחא דאיהו דקיק וחד בלא עגולא. דא הוא בר נש דלא מתיישבא בדעתיה, חשיב דאיהו חכים, ולא ידע. אתבהיל ברוחיה. נשיך בלישניה כחויא.
קמיטין דמצחיה רברבן, ולאו אינון בזווגא. בשעתא דמליל אתעבידו אינון קמיטין במצחיה, ולאו בזווגא. רשימין אחרנין די במצחיה כלהו בזווגא. דא, בעי דלא לאזדווגא ליה, אלא זמנא זעירא, ולא זמנא סגי. כל מה דעבד וחשב, איהו לתועלתיה, ולא חייש לתועלתא דאחרנין. לאו איהו מארי דרזין כלל. דא איהו, הולך רכיל מגלה סוד, ולא חשיב מלוי כלל. דא איהו ברזא דאת נ' דכלילא באת ז', ולא אקרי נאמן רוח בקיומא.
מצחא דקיק בעגולא. דא איהו בר נש חכימא, במה דאסתכל. לזמנין אתבהיל ברוחיה. רחימו דיליה בחדוה. רחמן איהו על כלא, אסתכל במלין סגיאין. אי ישתדל באורייתא להוי חכים יתיר.
תלת קמיטין עלאין רברבין במצחיה בשעתא דאיהו מליל. תלת קמיטין קריב לעינא חד ותלת קמיטין על עינא אחרא. בכי בשעתא דארגיז. דא איהו טב יתיר מכמה דאתחזי. ארמי בתר כתפוי כל מלין דעלמא, בין בעובדוי, בין במלין אחרנין, ולא חייש. אצלח באורייתא. כל בר נש דישתדל בהדיה יתיר ממלין אחרנין דעלמא, לזמנין אתדבק רעותיה בקדשא בריך הוא, ולזמנין לא. בדינא לא אצלח. אתרחק איהו מן דינא. ורזא דא את נ' בלחודוי, דלא אתכלילת באת ז'. ובגין דלא אתכלילת באת ז', אתרחק מן דינא, ולא קאים ביה, ורחימותא איהו סטרא דיליה.
מצחא דאיהי בלא עגולא, ואיהי רברבא. האי איהו בר נש דכל זמנין כד קאים, וכד אזיל, כפיף רישיה. האי אתפליג לתרין סטרין, ואינון סטרי שגעונא. סטרא חדא איהו שגעונא דאתחזי, ובני נשא אחרנין ידעין שגעונא, דאשתמודעא קמי כלא. ואיהו טפשא.
במצחיה אית ד' קמיטין רברבין, לזמנין בשעתא דמליל קמיט לון במצחיה, ולזמנין דאתפשט מצחיה במשכיה, ולא אתחזון. אינון קמיטין אתחזון, קמיטין אחרנין רברבין בסטרא דעינוי, חייך למגנא. פומיה רברבא. לאו איהו בר נש לתועלתא. סטרא אחרא איהו. שגעונא דאתכסי ביה, ובני נשא לא מסתכלן ביה. ואיהו אתחכם במה דאשתדל, ואפילו באורייתא, אבל לא לשמה, אלא בגין לאתגאה בפני עמא. וכלא בלחישו ובגאות לבא, לאחזאה דאיהו זכאה ולאו הכי. כל מלוי לאו אינון לשמא דקב"ה, אלא בגין בני נשא. וחשיב מחשבין, ואנהיג גרמיה. כמנהגא דלבר, דיסתכלון ביה. האי איהו ברזא דאת נ', די בכללא דאת ז'.
מצחא דאיהי בעגולא רברבא, פקיחא איהו, דכרנו דכלא ביה. ידע בכל מה דאשתדל, אפילו בלא אומנא דיוליף ליה. אצלח בכל מה דאשתדל. ובממונא, לזמנין אצלח, לזמנין לא. ממלה זעירא אסתכל במלין סגיאין. נבון אקרי. לא חייש למלין דעלמא, ואפילו דינדע דיתכסיף בהו לא חייש לון, ולא שוי על לביה. רכיך לבא איהו.
תרין קמיטין עלאין רברבין במצחיה. חד קמיטא על עינא חד, וחד קמיטא על עינא אחרא. ואשתכחו תלת קמיטין רברבין במצחיה, באלין דעיינין, בר קמיטא תתאה, דאיהו אתפלג על עיינין. דא חשיב מחשבין לגו ולא לבר. בגין דלא חשיב לבני נשא בעובדוי, ודחיל איהו לפום שעתא, ולא יתיר. לפיוסא, אתפייסא בעובדוי דלבר מקמי ב"נ, לאו אינון, אלא לזמנין כרביא, ולזמנין בחכמה. דא איהו ברזא דאת נ', דאיהו בלחודוי, דלא אתכליל באת ז'. וחלשא איהו, דלא אתכליל באלין אתוון קדמאי, אלא אסתמיך לאת ס' לאתכללא ביה. ולא באתוון קדמאי. עד הכא רזין דחכמתא דמצחא.

— 7 —
ברזא דעיינין, ברזא דאת ס', בההוא גוונא דסחרא לבר, וכמה דיתבא עינא, דיתבא על שלימו, דלא שקיע, האי לאו רמאה היא, ורחיק מרמאותא, דלא אית ביה כלל.
גווני דעיינין אינון ד'. חוורו לבר, דסחרא עינא, כגוונא דכל בר נש. לגו מניה אוכמא דסחרא, ואתכליל חוורו ואוכמו כחדא. לגו מניה ירוקא. ואתכליל באוכמא. לגו מניה ההוא בת עינא, נקודא אוכמא. דא איהו בר נש דחייך תדיר, וחדי בחדו. וחשיב מחשבין לטב, ולא אשתלימו אינון מחשבין, בגין דסליק לון מיד מרעותיה. אשתדל במילי דעלמא. וכד אשתדל במילי דשמיא, אצלח. האי אצטריך לאתתקפא ביה לאשתדלא באורייתא, דהא יצלח בה.
גביני עינוי רברבין, וכסיין לתתא. באינון גוונין דעינא אית רשימין סומקין דקיקין בארכא. אינון רשימין אקרון אתוון זעירין דעינא. בגין דאינון גוונין דעינא. אי נהרין בנהירו, ההוא נהירו סליק אתוון לאתחזאה, לאינון מארי דמדין. באינון רשימין אחרנין דקיקין, והאי איהו באת ס', וכלילא באת ה'.
עיינין ירוקין דסחרין בחוורו, ומתערבין אינון ירוקין, בההוא חוורו. רחמנא איהו, ואיהו חשיב תדיר לתועלתיה, ולא חשיב לנזקא דאחרנין כלום.
גוונא אוכמא לא אתחזי ביה. חמיד איהו ולא מסטרא בישא. ואי סלקא בידיה מסטרא בישא, לא יתוב מניה. מהימנא איהו במה דאשתמודעא. ובמה דלא אשתמודעא לאו מהימנא איהו. מאריה דרזין איהו, במלה דאיהו רזא, עד דישמע לההוא רזא באתר אחרא. כיון דשמע ליה גלי כלא. ולאו עמיה רזא כלל, דכל מלוי לאו אינון בשלימו. גווני עינוי סחרן בחוורו ובירוקא. דא איהו ברזא דאת ה', ואתכליל באת ז', ובאת ס'.
עיינין צהיבין ירוקין, שגעונא אית ביה. ובגין שגעוניה איהו פום ממלל רברבן, ועביד גרמיה כבר נש רב, ברברבנו. ומאן דאתתקף ביה, נצח ליה. לא אתחזי לרזין דאורייתא, דהא לא שכיך בלביה, באינון רזין. דעביד גרמיה רב בהו. דא איהו ברזא דאת ה', ואתכליל באת ז' בלחודוי, ואתרחק מאת ס'. ובגין דאיהו עבד גרמיה ברברבנו, אתרחק מניה מאת ס', ולא אתקריב בהדיה. דא כד איהו מליל, עביד קמיטין סגיאין במצחיה.
עיינין חוורן, דסחרן זעיר בירוקא, מאריה דרוגזא, ורחמנא איהו לרוב זמנין. וכד אתמלי רוגזא, לית ביה רחימו כלל, ואתהפך לאכזריות. לאו איהו מאריה דרזין, דא איהו ברזא דאת ה', דאתכליל באת ס'.
עיינין ירוקין וחוורן כחדא, וזעיר מגוון אוכם בהו, דא איהי מאריה דרזין, ואצלח בהו. ואי שארי באצלחותא אצלח וסליק. שנאוי לא יכלין ליה, ואיהו שליט עלייהו בשולטנו, ואתכפיין קמיה. דא איהו ברזא דאת כ', דאתכליל ברזא דאת ס'. וע"ד איהו שליט, אי שארי ביה. עד הכא רזין דעיינין לאינון מארי דחכמתא.

— 8 —
רזא דאנפין, לאינון מארי דחכמתא פנימאה. דיוקנין דאנפין, לאו אינון ברשימין דלבר, אלא בגו רשימא דרזין פנימאין. דדיוקנין דאנפין, מתהפכן מגו דיוקנין דרשימו דאנפין, סתימין ברוחא דשריא לגו. ומגו ההוא רוחא, אתחזי לבר דיוקנין דאנפין, דאשתמודען לגבי אינון חכימין.
דיוקנין דאנפין אשתמודען מגו רוחא. רוחא אית בבר נש, דרזין דאתוון חקיקין ביה. וכלהו אתוון סתימין גו ההוא רוחא, ולפום שעתא סלקין רשימין דאינון אתוון לגו אנפין. וכמה דאינון אתוון סלקין, הכי אתחזון אנפין, בדיוקנין רשימין לפום שעתא, בחיזו דלא קיימא. בר אינון מארי דחכמתא דאתקיימן בהו, ולא אתנשי מנייהו.
ההוא אתר דאקרי עלמא דאתי, ומתמן נפקא רזא דאורייתא, בכלהו אתוון דאינון כ"ב אתוון, כללא דכלא. וההוא נהרא דנפיק מעדן, נטיל כלא. וכד פרחן מניה אינון רוחין ונשמתין, כלהו מצטיירן בציורא דאינון אתוון, והכי נפקי כלהו. ובג"כ, רוחא דבר נש דמצטיירא בציורא דאתוון, עביד ציורא באנפין.
א"ל ר"ש, אי הכי ציורא דאימא, לא מצטיירא גו ההוא רוחא, אמרו, הכי שמענא מניה דמר, דציורא דאתוון מסטרא דלעילא, וציורא דאימא מצטיירא בההוא רוחא לתתא. ציורא דאתוון אתגניזו לגו, וציורא דאימא בליט לבר.
ציורא דאימא, פני אד"ם, פני ארי"ה, פני שו"ר, פני נש"ר. ורוחא עביד ציורא דכלהו לבר לפום שעתא, בגין דכל מה דאיהו מסטרא דרוחא בלטא לבר, ואתחזי ואתגניז. וכל הני דיוקנין, אתחזיין, מתציירן בציורא דאתוון אע"ג דאינון גניזין. אלין ארבע דיוקנין אתחזיין לפום שעתא, לאינון מארי דעיינין, דידעין ברזא דחכמתא לאסתכלא בהו.
ציור"א קדמא"ה, כד אזיל בר נש בארח קשוט, אינון דידעין ברזין דמריהון מסתכלן ביה, בגין דההוא רוחא דלגו, מתתקנא ביה, ובליט לבר, ציורא דכלא. וההוא ציורא איהו ציורא דאדם, ודא איהו ציורא שלים יתיר מכל ציורין. ודא איהו ציורא, דאעבר לפום שעתא, קמי עינייהו דחכימי לבא. האי כד מסתכלן באנפוי לבר, אינון אנפין דקיימן קמיה, עיינין דלבא רחים לון.
ארבע סימנין דאתוון אית בהו, שורייקא חד בליט בשכיבו, בסטרא דימינא, ושורייקא חד דכליל תרין אחרנין דאחידן ביה, בסטרא דשמאלא. ואלין ד' סימנים, אינון ד' אתוון, דאקרון עדות וסימנא דא ע'. ההוא שורייקא דסטר ימינא, דבליט בשכיבו. ד' ואינון תרין אתוון דמתחברן ביה ו"ת, אינון ההיא שורייקא דכליל תרין אחרנין, ודא איהו רזא דכתיב עדות ביהוסף שמו דכל מאן דחמא ליה הוה רחים ליה בלבוי, וברחימו אשתלים.
זרעא דדוד מתהפכן ביה חיזו דגוונין, ובג"כ טעה שמואל, דכתיב אל תבט אל מראהו, בגין דסטרא אחרא הוה ביה באליאב, דלא הוה הכי בדוד, דיוקנין דדוד טמירין אינון, דהא דיוקנין דסטרא אחרא, אתכליל גו דיוקנין, וההוא דיוקנא דסטר אחרא אתחזי ביה בקדמיתא, דאעבר על עיינין לפום שעתא, ובהיל לבא ודחיל, ולבתר וטוב רואי ויי' עמו. ודא איהו עדות לגביה.
דיוקנא דא דאדם, כליל כל דיוקנין, וכלהו כלילן ביה, האי לא בהיל ברוחיה. בשעתא דרוגזיה איהו בנייחא, ומלוי בנייחא, ומיד אתפייס.
זרעא דדוד דאתחזי ביה ההוא דיוקנא בקדמיתא, דאעבר לפום שעתא על עיינין, ברוגזיה בנייחא, מיד אתפייס. אבל נטיר דבבו כנחש לסופא. בגין דההוא סטרא גרמא ליה, דסחרא בכל סטרין. אבל מוחא דבגו קליפה ולבא מתישרא, ויציבא דא לאינון זכאין. אבל חייבין לא מתעברן מההוא דיוקנא קדמאה בישא, ואתחברן ביה בכלא.
ציור"א תניינ"א, אי ההוא בר נש לא אזיל כל כך בארחא בישא, ואסטי מההוא ארחא, ותב למאריה, לא דהוא רגילא בארחוי דמתקנן, אלא איהו דהוה באינון אורחי מתעדי, וסטי מנייהו ותב למאריה. האי איהו רוחא טבא שארי למשרי עלוי, ולאתתקפא על זוהמא קדמאה דהוה ביה, ובליט לבר, באסתכלותא, דעיינין לפום שעתא, כחד דיוקנא דאריה דאתגבר, האי בשעתא דחמי ליה, ההוא חיזו גרים ליה לאעבר בלביה אריה דמתגברא לפום שעתא.
האי מסתכלן באנפוי לבתר, אינון אנפין דלבא לא רחים לון לפום שעתא, ומיד תב לביה ורחים ליה. כד מסתכלן ביה אכסיף, וחשיב דכלא ידעין ביה. אנפוי חפיין דמא לפום שעתא, מתהפכן לחוורא או לירוקא.
תלת שורייקן אית באנפוי. חד לימינא, דדא אתפשט באנפוי ואתאחיד ביה. חד דסלקא לחוטמיה לעילא, ותרין לשמאלא. וחד דאתפשט לתתא מאינון תרין, ואחיד בהאי ובהאי. ואלין אינון אתוון דמתחקקן באנפוי, ואינון בלטין דלא שכיבין. וכד מתיישבא וארגיל בארח קשוט, שכבין.
ורזא דאינון אתוון איהו קריב. דא הוה רחיק, והשתא אינון אתוון בלטין באנפוי, וסהדין ביה בבהילו. וסימנא דא ק' מסטר ימינא אתוון אחרנין מסטר שמאלא, ואע"ג דשורייקי אחרנין אתחזון באנפוי, לא בלטין לבר כהני. בר בזמנא דהוה אזיל בעקימו.
האי איהו זרעא דדוד, אתהפך מחיזו דא. בקדמיתא אתחזי בדיוקנא דאדם, ולבתר קיימא בדיוקנא דאריה, ואתפרש בדיוקנא דסטרא אחרא, ובכלא, מתהפכא משאר בני נשא.
ציור"א תלי"תאה, אי ההוא בר נש אזיל בארחא דלא מתתקנא, וסטי אורחוי מארחי דאורייתא, ההוא רוחא קדישא אסתלק מניה, ורוחא אחרא אתחזי ביה, ודיוקנא אחרא, ובליט לבר, באסתכלותא דעיינין דחכימי לבא, לפום שעתא דיוקנא דשור. בשעתא דחמאן ליה, מעברן בלבייהו ההוא דיוקנא, ואסתכלן ביה.
ג' קורטמי סומקי באנפוי, בסטרא דימינא, ואינון שורייקי סומקין דקיקין. ותלת בשמאלא, ואלין אינון אתוון דבלטין ביה. חד איהו שורייקא דקיק בעגולא, ותרין דקיקין אחרנין עליה, וכלהו בעגולא. וכדין שקיעין עינוי.
ורזא דאינון אתוון. חד איהו כ', תרין אחרנין ר"ת אינון. וכן לסטר שמאלא, וסימנא דא ההוא דכתיב, הכרת פניהם ענתה בם ואלין אתוון בלטין באנפין, על כל שאר שורייקין. ואי תב משמאלא לימינא, אתכפיא ההוא רוחא ואתתקף רוחא דקדשא, ואלין שורייקין שכיבו, ואחרנין בלטין לבר, כמה דאתמר.
זרעא דדוד איהו בהפוכא, אתחזיא בדיוקנא דאריה בקדמיתא, ולבתר אתהדר בדיוקנא דשור. תרין שורייקין אוכמין באנפוי, חד מימינא, וחד משמאלא, ואלין אינון אתוון, חד אקרי ד', וחד אקרי ע', וכלא מתהפכא משאר בני נשא.
ציור"א רביע"אה, דא איהו ציורא דבר נש, דקיימא תדיר לאתתקנא על רזא דמלקדמין, האי איהו חיזו לחכימי לבא בדיוקנא דנשר. ההוא רוחא דיליה איהו רוחא חלשא. האי לא אחזי באנפין אתוון דבלטין לבר, דהא אתאבידו מניה, ואשתקעו בזמנא אחרא דמלקדמין, דאסתלקו מניה, ועל דא לא בלטין ביה.
ורזא דיליה, עינוי לא נהרין בנציצו, כד איהו בחדוה. ובזמנא דספר שער רישיה ודיקניה. בגין דרוחיה לא נהיר ליה באתוון, ואשתקע נציצו דיליה דהוה בקדמיתא. לא קיימא באסתכלותא דאנפין לאסתכלא. ורזא דהאי ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה. זרעא דדוד, סוד יי' ליראיו ובריתו להודיעם.
ברוחא דבר נש, אצטיירו אתוון, כמה דאתמר, ואיהו בליט לון לבר, ואתמסר חכמתא דא לחכימי לבא למנדע ולאשתמודעא, רוחא קיימא ברזא דזה ספר, וכלא ברזא דא קיימא, בר חיזו דאנפין דאתדן בגוונא אחרא, כפום שולטנו דרוחא, או מאריה דרוחא. זכאין אינון חכימין דכלא אתמסר לון למנדע. עד הכא רזא דאנפין.

— 9 —
מכאן ולהלאה ברזא דשפוון, באת פ' דכליל ברזא דאת ס'. שפוון רברבן, דא איהו בר נש מליל בלישנא בישא, ולא אכסיף, ולא דחיל, מארי דמחלוקת, רכילא איהו בין האי להאי. ומשלח מדנים בין אחים. לאו איהו מאריה דרזין, וכד אשתדל באורייתא מכסה רזין, אבל מאריה דלישנא בישא, ולא שוי דחילו בלביה.
וסימנא דא, את פ' דכליל באת ר' ולא אתכליל באת ס'. האי איהו דאתחזי דאיהו זכאה, ולא דחיל חטאה איהו, ולא בעי לאשתדלא אבתריה, בגין דכל מלוי אינון בפומא ולא בגופא.
שפוון עתיקין בעתיקו, ולאו דקיקין. האי איהו בר נש מאריה דרוגזא יתיר. מאריה דזדונא. לא יכיל למסבל מלה. מארי דלישנא בישא בפרהסיא, בלא כסופא כלל. לזמנין אשתדל בליצנותא. האי איהו בר נש דבעי לאתרחקא מניה.
אתמלי דיקניה בשערא, ההוא, לישנא בישא, אורי עליה בפרהסיא, לית ליה כסופא. אשתדל במחלוקת. אצלח במלי דעלמא. חמי בשנאוי. דא איהו קורץ בעיניו, על דא אתמר העז איש רשע בפניו. דא איהו ברזא דאת פ' בלחודוי. דלא אתכליל באת ס' כלל. ולזמנין אתחבר באת ר' בהאי את ר' אתכליל.

— 10 —
ברזא דאודנין, מאן דאודנוי רברבין, טפשא בליביה ושגעונא ברוחיה. מאן דאודנוי זעירין, וקיימין על קיומא. פקיחא דלבא באתערותא איהו. צבי לאשתדלא בכלא. ורזא דא את י' דאתכליל בכל שאר אתוון.
עד הכא, רזין דדיוקנין דבר נש. מכאן ולהלאה, רזין אחרנין באתוון דמר, דלא קיימין גו פרצופא, אלא למנדע רזין דהאי פסוקא, גו דרגין עלאין, בזמנין ותקיפין דהאי עלמא, ולא זכינן בהו.
אמר ר' שמעון, בני, זכאין אתון בעלמא דין, ובעלמא דאתי, וזכאין עיני, דיזכון למיחמי דא, כד איעול לההוא עלמא דאתי. בגין נשמתי קרי לעתיק יומין, האי קרא, תערוך לפני שלחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה. וקב"ה קרי עלן, פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים.

— 11 —
אוף אינון פתחו ואמרו, כתיב וידי אדם מתחת כנפיהם, האי קרא אוקמוה חברייא, דאינון ידין לקבלא מאריהון דתיובתא דתבאן לגבי קב"ה. אבל ידי אדם, אלין אינון דיוקנין ורזין עלאין, דשוי קב"ה בבר נש, וסדר לון באצבען לבר ולגו. ובההוא כ"ף.
וקב"ה כד ברא ליה לבר נש, סדר ביה, כל דיוקנין דרזין עלאין, דעלמא דלעילא, וכל דיוקנין דרזין תתאין, דעלמא דלתתא, וכלא מתחקקא בב"נ, דאיהו קאים בצלם אלהים, בגין דאקרי יציר כ"ף.
ורזא דכ"ף, דאת דא דאקרי כ"ף, דכתיב, ויברא אלהים את האדם בצלמו, דא איהו רזא דאת כ"ף. את דא, אית ביה רזין עלאין, ודיוקנין עלאין. בהאי כ"ף תליין עשר אמירן מימינא ומשמאלא, חמש מימינא, וחמש משמאלא, ואינון חד ברזא חדא.
תנינן כתיב וגם אני אכה כפי אל כפי, דלהוו דא עם דא בפלוגתא ויסתלקו ברכאן מעלמא, הואיל וגאותא דישראל אתיהיבת לעמין. כד מתחברן כחדא, כתיב, כף אחת עשרה זהב מלאה קטרת רמז לחבורא חדא. וכד הוו בחבורא חדא, כתיב, ויברא אלהים את האדם בצלמו וגו'. ויברא אלהים דא סליקו דמחשבה ברזא פנימאה. את האדם: רזא דכר ונוקבא כחדא, בצלם אלהים רזא דכף.
כד אתברי אדם, מה כתיב ביה, עור ובשר תלבישני וגו'. אי הכי האדם מהו. אי תימא, דאינו אלא עור ובשר ועצמות וגידים, לאו הכי, דהא ודאי האדם לאו איהו אלא נשמתא. ואלין דקאמר עור ובשר עצמות וגידים, כלהו לא הוו אלא מלבושא בלחודוי, מאנין אינון דבר נש, ולאו אינון אדם. וכד האי אדם אסתלק, אתפשט מאנון מאנין דקא לביש.
עור דאתלבש ביה בר נש. וכל אינון עצמות וגידים, כלהו ברזא דחכמתא עלאה כגוונא דלעילא. עור כגוונא דלעילא, כמה דאוליף מר, באינון יריעות, דכתיב נוטה שמים כיריעה. עורות אלים מאדמים ועורות תחשים. אינון מלבושין דלעילא, דמסככי למלבושא, אתפשטותא דשמים, דאיהו מלבושא דלבר. יריעות אינון מלבושא דלגו, ואיהו קרומא דסכיך על בשרא.
עצמות וגידים, אינון רתיכין, וכל אינון חיילין, דקיימין לגו. וכלהו מלבושין לפנימאה, רזא דאדם עילאה, דאיהו פנימאה.
אוף הכי רזא לתתא, אדם איהו פנימאה לגו. מלבושין דיליה כגוונא דלעילא. עצמות וגידין, כגוונא דקאמרן באינון רתיכין ומשיריין. בשר איהו סכיך על אינון משיריין ורתיכין, וקיימא לבר, ודא רזא דאתמשכא לסטרא אחרא. עור דסכיך על כלא, דא איהו כגוונא דאינון רקיעין, דסכיכו על כלא. וכלהו מלבושין לאתלבשא בהו. פנימאה דלגו רזא דאדם. וכלא רזא, לתתא כגוונא דלעילא. ועל דא ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים, ורזא דאדם לתתא כלא איהו ברזא דלעילא.
בהאי רקיעא דלעילא, דמסכך על כלא, אתרשימו ביה רשימין, לאתחזאה ולמנדע באינון רשימין, דאתקביעו ביה מלין ורזין סתימין. ואינון רשימין דככביא ומזלי, דאתרשימו ואתקביעו בהאי רקיעא, דסכיך לבר. אוף הכי עור, דאיהו סכוכא לבר בבר נש, דאיהו רקיעא דסכיך על כלא, אית ביה רשימין ושרטוטין, ואינון ככביא ומזלי דהאי עור. לאתחזאה בהו, ולמנדע בהו, מלין ורזין סתימין, בככביא ומזליא, לעיינא בהו חכימי לבא, ולאסתכלא בהו למנדע אסתכלותא באנפין, ברזין דקאמרן, ורזא דא, הוברי שמים החוזים בככבים.
ודא איהו, כד אינון נהירין וקיימין, בלא רוגזא. בזמנא דרוגזא שלטא עליה דבר נש, דינא אחרא אתמסר למנדע ביה. במה דלא אתייהיב לשלטאה, למנדע בזמנא דדינא שלטא ברקיעא.
אבל אסתכלותא דאנפין על ארח קשוט, בשעתא דאנפין נהירין, וקיימא בר נש על קיומא, ואינון רשימין אתחזון בארח קשוט, דכדין בההוא אסתכלותא יכיל לאתדנא על בורייה יתיר, ואף על גב דבכלא כל אינון חכימין יכלין לאסתכלא.
שרטוטי ידין ושרטוטי אצבען, לגו, כלהו קיימין ברזין אחרנין, למנדע במלין סתימין. ואלין אינון ככביא, דנהירין לאסתכלא גו מזלי, בטסירין עלאין.
אצבען קיימי ברזין עלאין. טופרי אצבעאן, דקיימין דחפין לבר, הא אוקמוה באינון רזין, דהוו פנים דלבר, ובהו אית רזין, לאינון חרשין, דמסתכלי בטופרי, בנהירו דמלה אחרא, דשלטא בהו, ואינון חרשין קא מסאבי לההוא אתר.
בטופרין אית זמנין, דנהרין בהו ככבין חוורין דקיקין, ואלין אינון כתולדה דטלופחין, ואינון שקיעין כהאי מסמרא על לוחא. ולאו אינון כאינון חוורן אחרנין דלא שקיעין, אלא דקיימין לעילא. בהני דלא שקיעין, לית בהו ממשא. אבל הני דשקיעין חוורין כתולדה דטלופחין אית בהו ממשא, ואית סימנא טבא ליה לבר נש בהו, ויצלח בההוא זמנא. או גזרה אתגזר עליה ואשתזיב מינה.
שרטוטי ידין ברזין עלאין, באצבען לגו. בידין שרטוטין רברבין, שרטוטין זעירין דקיקין עלאין בימינא. באינון אצבען דבהו שרטוטין זעירין. באצבעא זעירא דימינא, אית רשימין דקיקין. אצבעא דא, קיימא תדיר על עובדין דבסטר אחרא.
בהאי אצבעא קיימין שרטוטין, אינון דאצבעא אתכפיל בהו. הני לאו אינון לאסתכלא, אלא אי אתוספן ביה. אי אתוספן תרין אוחרנין, על ההוא שרטוטא דאתכפל בהו. ארחא לא אזדמן ליה. ואי יעבד לא יצלח.
בר אי קיימן בארכא, בין רשימא, לרשימא, בזמנא דיתמשך משכא לאחורא, ואשתארו אינון רשימין דאשתמודען. האי יצלח בארחא. וסימן דא, תלת תלת בפותיא. וארבע בארכא. ורזא דא ז' מאתוון זעירין.
רשימא חד בארכא, ותרין תרין בפותיא. מארחא, ישמע מלין בזמן קריב, ולית ליה בהו תועלתא. ארבע רשימין בארכא, וד' רשימין בפותיא, ארחא אזדמן ליה בטרח סגי, ולסופא לתועלתיה. ורזא דא ז' מאתוון אמצעיין, דבין זעירין ורברבין.
חמש זעירין רשימין בפותיא לתתא, וארבע בפותיא לעילא, וארבע בארכא נייחא ליה בביתיה, ועצלא איהו. וארחא הות מתתקנא קמיה, ולא בעי למעבד. ואי יעבד, יצלח בההוא ארחא, אבל לא עביד ליה, ועצלא הוי ורזא דא ז' דאיהי פעוטה.
באצבעא דאמצעיתא, האי אצבעא קיימא, למעבד עובדא ההוא דחשיב. אי שרטוטא חדא קיימא בארכא, בין שרטוטי דפותיא, האי חשב מחשבין, ואסתלקן מניה, ודחיל ולא עביד, וההיא מחשבה לא אתעביד כלל.
אי תרין שרטוטין בארכא, דקיימין כד אתפשט משכא לאחורא. האי לאו ביה מחשבין, וחשיב מחשבין לפום שעתא, ואתעביד, ולא מחשבה דהרהר ביה כלל, אלא מחשבה דאיהו בבהילו וזעירא, אבל הרהורא ומחשבה לא.
ואי תלת רשימין בארכא. ובפותיא תרין או תלת, כד אתפשט משכא לאחורא. האי איהו ב"נ דאיהו פקיחא, וחשיב מחשבין, וכל אינון מחשבין דאינון לסטר קב"ה אתקיימן בידיה, ומחשבין אחרנין לאו הכי.
אי ארבע או חמשה בארכא, באתפשטו דמשכא כדקאמרן, כד שראן על פותיא, בתלת, או בארבע, או מתרין ולהלאה. דא בר נש דמחשבוי לאבאשא, ואשתבח בהו. ודיקני וגביני עינוי סומקין, מחשב לביש ואשתבח בהו. קצרא דיומין איהו. פקיחא איהו. ואכנע תדיר למכילן דביש. אצלח. ולסופא דיומין זעירין אסתלק מעלמא.
אסוותא להאי תיובתא. כדין אשתכחו תלת רשימין, או ארבע, ושריין על תרין. תלת רשימין או ד' בארכא ושריין על תרין בפותיא. דהא כפום מנהגא דבר נש, הכי מתחלפי שרטוטין, מזמן לזמן. ורזא דא המוציא במספר צבאם וגו', מרב אונים ואמיץ כח וגו'.
כמה דקב"ה אחלף חיילין וזמנין בככבי שמיא, יומא דא כך, וליומא אחרא כך. כפום דאדם דלגו כל עובדוי. הכי אתחזון בהאי רקיעא. והכי אתחזי בהאי משכא דהאי אדם תתאה. דאיהו רקיעא, עור דחפיא על כלא.
וכלא כפום גוונא דאדם דלגו, דהאי לזמנין קאים בדינא, לזמנין ברחמי, כההוא גוונא ממש אחזי לבר. לזמנין כהאי גוונא, ולזמנין כהאי גוונא. כגוונא דא לתתא בהאי אדם, כמה דאמרן, לזמנין כהאי גוונא, ולזמנין כהאי גוונא. ורזא דא את ז' אתכליל ביה את י'.
ורזין אלין באצבען דימינא, בזעירא וברברבא. וסימן כקטן כגדול תשמעון. אלו תרין אצבען ברזין אלין, והכי אינון ברזין דאוליפנא מניה דמר, ברזי דרב ייסא סבא. מכאן ולהלאה שרטוטין אחרנין, דאקרון כלהו תולדות, ואינון תולדות אדם, כמה דכתיב, תולדות השמים, והא אתמר, דכלא רזא דא. כגוונא דא תולדות אדם, בכל אינון דיוקנין דאנפין, ובכל אינון דקאמרן. ובאלין תולדות דשרטוטי ידין, דאתחזיין ברזין פנימאין, כמה דאתחזי.
זה ספר תולדות אדם, לשרטוטין, סימן זר"ה פס"ץ. רזין לחכימי לבא, רזהס"ף, חמש אתוון, בחמש תרעין, למנדע חכמה בסוכלתנו.
תרעא קדמאה, ר'. בידא אית שרטוטין דקיקין, ושרטוטין רברבין. וכלהו מתערבי דא עם דא. שרטוטין רברבין דאית בידא, כד אינון תרין בארכא, ותרין בפותיא, ואחידו דא בדא, דא איהו ברזא דאת ה', וברזא דאת ר' ודחי לאת ז', ונטיל אלין תרין אתוון. בפותיא נטיל ה', בארכא נטיל ר', וסימן דיליה ה"ר.
דא אית ליה בידא שמאלא כהאי גוונא באלין שרטוטין רברבין. אבל אינון שרטוטין זעירין דנטלא ימינא, לא נטלא שמאלא. דימינא נטלא, חד שרטוטא דקיק לעילא בארכא, וחד שרטוטא דקיק לתתא, דאחיד בין אינון תרין שרטוטין רברבן. בפותיא אית חד שרטוטא דקיק, דאחיד לתתא באינון תרין דשריא עליה. ובשמאלא לאו הכי, ורזא דיליה איהו בימינא, ולאו בשמאלא.
האי איהו בר נש, דלזמנין תאיב בביתא, ולזמנין בארחא, דא לא שכיך לביה בהאי ובהאי. כד איהו בביתא תאיב בארחא, וכד איהו בארחא, תאיב בביתא. אצלח תדיר בארחא, ולזמנין בביתא. דא אצלח באורייתא, וברזי דאורייתא אי אשתדל בהו. האי חמי בשנאוי, תועלתא לסגיאין ביה. עצלא איהו במלי דעלמא. אי אתער, אתערון לאוטבא ליה מלעילא. זכי במלוי. דא איהו חמידא ומפזר ממונא. טב עינא איהו. צלותיה אשתמע. נחית וסליק בממונא.
דא איהו דלזמנין מתבר לביה לגביה מאריה. וכדין אשתכחו תלת שרטוטין זעירין, דמעברן בההוא שרטוטא דקיק, דאתוסף על אינון תרין דפותיא, ורזא דא ה' דמתחברא עם ר'. דא ארחא, דא ביתא. דא חדוה, דא עציבו, דא תועלתא, דא עצלא, דא טב עינא, דא חמידא, ומפזר ממונא. דא מתבר לביה, ותב למאריה.
תרעא תניינא, ז'. בימינא, בקסטירו דקולטא, רשימין שכיחי, כד אשתכחו תלת שרטוטין רברבין בפותיא, ותרין רברבין בארכא, וחד מאינון דארכא, אחיד באינון תרין דפותיא, וחד אחרא לא אחיד בהו. האי אית פסלו בזרעיה, מסטרא דאבוי, או מסטרא דאמיה.
וכדין משתכחי לתתא מאינון תלת שרטוטין דפותיא, תרין שרטוטין דקיקין, דאחידן בהו לתתא. האי איהו בר נש, מתקן עובדוי, קמי בני נשא, ולביה לא קשוט. ולזמנא דסיב, אהדר לאתתקנא. כדין אשתכחו אינון תרין שרטוטין בארכא, אחידן באינון דפותיא, דא עם דא. ותרין אחרנין עמהון באמצעיתא, דקיקין, ודא בארכא. ותלת דקיקין בפותיא, ורזא דא ז' דמתחברא באת ר'.
וכד איהו סיב ותב כדקאמרן, אתתקן איהו ברזא דאת ר', ואתחבר באת ז'. לבתר כד האי אתתקן, איהו תדיר בלחישו, וכל עובדוי בלחישו. אבל לאו איהו בקיומא כדקא חזי בגין דההוא פסלו, עד לא אתייאשא ביה.
ולבתר דאתייאשא ההוא פסילו, כדין אשתכחו שרטוטין בידא ימינא, ארבע וחמש. ארבע בארכא, חמש בפותיא. ורזא דא ז', ואתחבר באת ה'. האי לזמנין אצלח, לזמנין לא אצלח. אצלח באורייתא, ולסוף יומוי, אצלח אפילו בממונא.
תרעא תליתאה, ה'. בימינא, כד אשתכחו חמש שרטוטין בפותיא, ותלת בארכא, ואשתכח ההוא שרטוטא דאמצעיתא מאינון תלת, דא איהו ברזא דאת ה', ואסתמיך באות ס'.
בזמנא דאשתכח ההוא שרטוטא דאמצעיתא, דעאל ואחיד גו אינון חמש שרטוטין דפותיא, דא איהו בר נש עציב ורגיז גו ביתיה, ובגו בני נשא לאו הכי. קמצן איהו בביתיה, ורגיז וכפין, ולזמנין לא. לבר מביתיה לאו הכי. אצלח בעובדי עלמא. כד אשתדל באורייתא אסתכיל זעיר ואתהדר בה. מהימנא איהו, אבל לאו כל זמנא. וההוא זמנא דלאו מהימנא, אחזי גוון קשוט, ולא קשוט בשלימו. בדינא יצלח. מהימנא איהו ברזין דאורייתא, דא איהו ברזא דאת ה', ואתחבר באת ס'.
ואי ארבע שרטוטין בפותיא, וחמש בארכא, תרין מאינון דארכא, עאלין גו אינון ארבע, דא איהו בר נש חדי בביתיה, ואתחזי עציב לבא לבר, ולאו הכי דכיון דמליל עם בני נשא, אחזי חדו ואתכוון במלוי.
תלת שרטוטין זעירין עאלין גו אינון דארכא, דא אית ליה חד רשימו אוכם בגופיה, ותלת שערין תליין בההוא רשימו, וההוא רשימו איהו כעגולא, וחד תבירא ברישיה. ולהאי רשימא, קראן ליה חכימי לבא, דידעין רזין אלין, ריש נשרא. רשימו דא, אתחזי לזמנין, בין כתפוי. ולזמנין, בדרועא ימינא. ולזמנין, על ידא ימינא באצבעוי.
אי רשימא דא ריש נשרא, איהו בארח מישר בתיקונוי, יסתלק לעותרא וליקרא. ואי ההוא ריש נשרא אתהפך לאחורא, יזכה לבנין לזמנין. אבל כד איהו סיב, יזכה לעותרא יתיר, וליקר סגיא, יתיר מעולמוי, ויצלח באורייתא, אי אשתדל בה.
ריש נשרא דא, אתחזי לזמנין אוכמא, ולזמנין גוון דלא סומק זעיר, דלא אצטבע כל כך. לזמנין בשערין לזמנין שעיע, וכלא חד סימנא איהו, ובחד דינא אתדן.
ואי ההוא גוון סומק אצטבע יתיר, וקאים בגווניה, זמן זעיר הוא דאצטבע, בגין דאלין גוונין, לזמנין קיימין נהירין, ולזמנין חשוכין. ואי אצטבע ההוא סומק ונהיר, כדין אית בידא שמאלא, תלת שרטוטין בארכא, ותלת בפותיא, וחד דקיק על אינון דפותיא, וחד דקיק על אינון דארכא. ובידא ימינא אתוסף חד בפותיא בלחודוי. האי בר נש שכיב בנדה, ולא תב מינה למאריה.
וכד תב בתיובתא, אשתארו אינון שרטוטין בידא שמאלא, וההוא דאתוסף בימינא, אתעדי מניה, ואתעדי ההוא סומקא, דלא אתחזי נהיר כל כך מניה. ולזמנין דאף על גב דתב, לא אעדיו מניה ההוא סומקא, עד זמן. האי איהו ברזא דאת ה', ואתעדי את ס', ועאל תחותוי את ץ', ואתחבר את ה' באת ץ'. האי בעי תקונא לנפשיה בבהילו. חכימא דלבא דחמי ליה, חובתא אית עליה, לומר ליה זיל אסי לנפשך.
ואי תלת שרטוטין בארכא, וחד בפותיא, דא איהו ברזא דאת ה' בלחודיה. ולזמנין אתחבר ברזא דאת ז'. האי איהו בר נש תאיב בתר בצעין דעלמא. ואי לאו, רדיף בתר נשין, ותיאובתיה נאופים. ואע"ג דתאיב לבצעין דעלמא, האי לא אעדיו מניה, ולא אכסיף. עינוי שקיעין ומליל בהו.
אי תב למאריה מתחלפי שרטוטין. תלת בפותיא וחד לארכא, ואינון תרין דקיקין קיימין בקיומא, כדין רעו דיליה יתיר באתתיה, ואתדבק בה. חד דקיק יתיר, עאל בין אינון תרין דקיקין. כדין אתחבר את ה' באת ז'.
ואי שרטוטא חד בארכא וארבע בפותיא, ותלת דקיקין קיימין על ההוא חד, וחד על אינון ארבע. על דרועא שמאלא, אית ליה תלת קסטרין דקיקין, דאתילידו ביה מיומין זעירין, וחד שערא תליא, בההוא חד דרישא. האי איהו רדיף בתר נאופא דאשת חבריה. מאריה דזדונא איהו. אגזים בעינא שמאלא, בלא מלולא כלל, ואשלים. ובגין דאיהו מאריה זדונא, לא חייש ליקרא דמאריה, לאתבא קמיה. לבתר קטיל חויא ליה, או בר נש סומקא.
ואי ארבע בארכא, ותלת בפותיא, ואינון דסלקין לעילא אעדיו מניה. האי, תבר לביה לגבי מאריה, ותב בתיובתא. כדין איהו ברזא דאת פ', ואתחבר באת ה'. על אלין, ועל אינון דכוותיה, כתיב, שלום שלום לרחוק ולקרוב.
עד הכא, כל אינון רזין דתולדות אדם, דאינון תולדות, דאתילידו ביה מזמן לזמן, כפום ארחוי דבר נש. זכאה חולקיהון דאינון דיתבין קמיה דמר, וזכו למשמע מפומיה רזין דאורייתא. זכאה אינון בהאי עלמא, וזכאין אינון לעלמא דאתי. אמר ר' שמעון, זכאין אתון חבריא, דכל רזין לא אניס לכו, כמה דוכתין עלאין אזדמנן לכו לעלמא דאתי.
פתח ואמר ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע, האי קרא אוקמוה. אבל ואתה תחזה, תבחר לא כתיב. אלא תחזה: לפום חיזו דעיינין. במאי. בדיוקנא דבר נש באלין שית סטרין דקאמרתון וכלא בהאי קרא. ואתה תחזה, חד, בשערא. מכל העם, תרין, במצחא. אנשי חיל, תלת, באנפין. יראי אלהים, ארבע, בעיינין. אנשי אמת, חמש, בשפוון. שונאי בצע, שית, בידין. בשרטוטיהון.
דאלין אינון סימנין, לאשתמודעא בהו בני נשא, לאינון דרוח חכמתא שריא עלייהו. ועכ"ד, משה לא אצטריך דא, אלא מה כתיב, ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל. בגין דרוחא קודשא הוה אתי לגביה, ואודע ליה, וביה הוה חמי כלא.
מנא לן, דכתיב כי יהיה להם דבר בא אלי. באים אלי לא כתיב, אלא בא אלי, דא רוח קודשא, דהוה אתי לגביה, וביה הוה ידע, ולא אצטריך לכל דא לאסתכלא ולעיינא, אלא לפום שעתא הוה ידע משה.
כה"ג, ידע שלמה מלכא, ידע בכורסייה, דרוח קודשא שריא עליה, דכל מאן דקריב לכורסייה, דחילו ואימתא נפיל עליה, וביה הוה דאין דינא בלא סהדין. בגין דדיוקנין הוו בכורסייה, וכל מאן דמקרב בשקרא, מכשכשא ההוא דיוקנא, והוה ידע שלמה מלכא, דבשקרא קאתי. בגין כך, אימתא דכורסיה הוה נפיל על כלא, וכלהו אשתכחו זכאין קמיה.
מלכא משיחא בריחא, כד"א והריחו ביראת יי' ולא למראה עיניו ישפוט וגו'. ותלת אלין, דנו עלמא, בלא סהדין והתראה. שאר בני עלמא על פום סהדין, על מימר אורייתא. חכימין דאשתמודען באינון דיוקנין, עלייהו לאזהרא לבני עלמא, ולמיהב אסוותא לבני נשא, ולאסי נפשייהו. זכאין אינון בהאי עלמא, וזכאין אינון בעלמא דאתי.

— 12 —
(רזא דרזין) ואתה תחזה מכל העם. זה ספר תולדות אדם. דא ספר מאינון ספרין, סתימין ועמיקין, אמר ר' שמעון, ארימית ידי בצלו למאן דברא עלמא, דאף על גב דבהאי קרא גלו קדמאי סתימין עלאין, אית לאסתכלא ולעיינא ברזין דספרא דאדם קדמאה, דמתמן אתמשכא ספרא גניזא דשלמה מלכא.
זה: דתליא ביה כלא. זה: אילנא דחיי. זה: ולא אחרא דגלי. זה: כמה דאת אמר, החדש הזה לכם ראש חדשים, זה ניסן ולא אחרא.
זה ספר, לאשגחא ולגלאה תולדות אדם, אילנא דגלי תולדות אדם. ועביד איבין לאפקא לעלמא. זה ספר, למנדע חכמתא סתימא ועמיקא, דאתמסר לאדם קדמאה, בדיוקנא דבני נשא, חכמתא דא אתמסר לשלמה מלכא, וירית לה וכתב בספריה.
אוליפנא, דמשה אתקשי בדא, עד דאתת שכינתא ואוליפת ליה, והיא חמאת וברירת לכל אינון גוברין דאתחזון בפרצופא, ותמן אוליף משה חכמתא דא, ועייל בגויה, הה"ד ואתה תחזה מכל העם. ההוא דכתיב ביה ואתה הוא ושנותיך לא יתמו. ואתה מחיה את כלם. ואתה יי' מגן בעדי.
ואתה תחזה, ותסתכל בהא. אנת, ולא אחרא, למנדע ולאסתכלא בשתין רבוא. בשית סטרין אית לאסתכלא. בדיוקנין דבני נשא, ולמנדע חכמתא על בורייה. ואלין אינון בשערא. בעיינין. בחוטמא. בשפוון. באפין. בידין. באינון שרטוטין דידין. ובשית סטרין אלין, כתיב ואתה תחזה.
ואתה תחזה, בשערא בקמיטין דמצחא, באלין קריצין דעל עיינין. מכל העם, בעיינין. בדוקין דעינא, ובקמיטין דתחות עינא. אנשי חיל, דבהו חילא למיקם בהיכלין דמלכא. בצהיבו דאפין. באפין, בקמיטו דאפין. ברשימו דבהו בדיקנא. שנאי בצע, בידין, בשרטוטי ידין, רשימין דבהו. וכלהו שית סטרין רמיזין הכא, דאתמסרו למשה, לאסתכלא ולמנדע חכמתא סתימאה, וחכמתא דא, ירתן זכאי קשוט כדקא יאות, זכאה חולקהון.
כתיב עור ובשר תלבישני וגו', כגוונא דא עבד קב"ה לעילא, דרגין על דרגין, אלין על אלין, סתימין גו סתימין, וחיילין ורתיכין, אלין על אלין, הכי עביד בכל אינון, ערקין וגידין, ואלין אינון גרמין, וקיימין בקיומא דדרגין עלאין, ואלין אקרון בשר, דרגין ושלטנותא דקץ כל בשר, וכל אינון דאתהנון מתננא דבשר, דריחין דקרבנין, ואחרנין דשלטין בבשר. ועילא מכלהו עור, משכא דחפי על כלא.
כגוונא דעבד קב"ה ככבים ומזלות במשכא דרקיעא, לאסתכלא בהו, ואינון אותות השמים, ולמנדע בהו חכמתא. הכי עבד קב"ה בבני נשא, רשימין וקמיטין בההוא פרצופא דאדם, כאינון ככבים ומזלות, למנדע ולאסתכלא בהו חכמתא סגיא, ולאתנהגא בהו גופא.
כמה דמתחלפי במשכא דרקיעא, חיזו דככביא ומזלי, לפום עובדין דעלמא, הכי מתחלפין חיזו דרשימין וקמיטין במשכא דב"נ, לפום עובדוי מזמן לזמן. ומלין אלין לא אתמסרו אלא לזכאי קשוט, למנדע ולאלפא חכמתא סגיא.
זה ספר תולדות אדם, מזמן לזמן, לפום עובדוי דאדם, הכי אתילידו, ואתרשימו ואתחלפו ביה רשימין מזמן לזמן. דהא בזמנא דרוחא קדשא שריא בגויה, הכי עביד תולדות, ואחזי רשימין ההוא רוח לבר.
ובזמנא דמתעברא וזז מניה רוח קדשא, ואתיא רוח מסאבא, וההוא רוח מסאבא הוא מכשכשא בגויה, ואחזי לבר חיזו ורשימין ידיעאן, דאשתמודען ביה בקמיטין במשכא לבר. ואע"ג דשערא ומצחא וחוטמא ועיינין, וכל אינון סימנין, קיימין על קיומייהו.
זר"ה פס"ץ, את דא דמתחלפא תדיר בהא חכמתא. באת זי"ן, מלה דקיימא בשערא הוה וסימניך זי"ן, ומאני קרבא דשמשון, בשערא. ודא הוא נזרא דאלהים עליה.
שערא דקיימא לאשתמודעא, ותליא. דא קיימא באת ז', ואתחבר ביה את צ'. דא עאל ואפיק ס'.
אי שערא דא תליא ואוכם, ובמצחא תלתא שרטוטין מסטרא דימינא, ותרין משמאלא, ולא מתחברן אלין באלין. בסטר ימינא אית תלתא רשימין דקיקין, דעברין עלייהו. ואינון שבילין למעבר על אינון שרטוטין אחרנין. ובסטר שמאלא חמש, וחד מניה זעיר בארכיה. דא קיימא בגו את ז' ואת ץ'. כדין תשכח קריצין תקיפין דעל חורי עינוי, דמתחברן דא בדא.
דא איהו בר נש מאריה דרוגזא, ולא בבהילו, ונייחא דיליה בעכובא. חשיב בגרמיה דאיהו חכים. ולאו הכי. זקיף רישא לאסתכלא תדיר. מארי מצותא לבר. בביתיה לאו הכי. אורייתא לא חשיב לאסתכלא בה. מלין דבני נשא חשיבין עליה כמטול, ואתיב מלין תקיפין עלייהו.
ואי מתפרשן קריצין דא מן דא, מטו ולא מטו, כדין תשכח במצחא לסטרא דימינא, תרין שרטוטין רברבין וחד זעירא, ותרין רשימין זעירין דעאלין בינייהו לפותיא. ולסטר שמאלא תרין, חד רברבא, וחד זעירא, וחד רשימו זעיר דעאל בחד ולא מטי לתניינא.
דא איהו מאריה דרוגזא, לפום שעתא אתמלי רוגזא, ולפום שעתא שכיך רוגזיה, ומארי קטטא בביתיה, ולאו ברוח נייחא. זמנא חדא ביומוי אתיב תוקפין לבני נשא. אסתכל לתתא. מצחיה קמיט ברוגזיה, ודמי ככלבא, ומיד שכיך ואתיב רכיכין. דא איהו בר נש, דרוחא דיליה ורעותא דיליה, לאשתדלא בסחורתא ומנדה בלו והלך ובאשתדלותיה, סליק לממונא. דהא אתחלף את ץ' באת ס'.
ואי מתפרשן קריצין דא מן דא, ושערין אחרנין עיילין בין דא לדא זעירין. דא נטיר דבבו סגי תדיר. טב איהו בביתיה. וחדי ועציב בבני נשא, דא קיימא בין ץ' ובין ס'. טמיר ממוניה. לא בעי לאגלויי, ולאתגלי בעובדוי. קמצן איהו. ושעריה גביל דא עם דא, ותלייא. לא חשיב גרמיה למלבש כדקא יאות. מה דלביש לא אתתקן ביה. מצחיה רברבא, תלת שרטוטין בימינא, וארבע בשמאלא תרין רשימין עיילין בינייהו.
דא כד מליל פשיט משכא דמצחא, ואינון שרטוטין לא אתחזון כל כך. כפיף רישיה אזיל. ימינא מניה שמאלא. שמאלא מניה ימינא. עציב תדיר אנינא איהו, מאריה דלישנא בישא. חשיב גרמיה חכים בכל עובדוי. מארי דבבו בכל אינון דמשתדלן באורייתא.
בדרועא שמאלא, אית ליה רשימא אוכמא, וד' שערין זעירין בה, ותרין רברבין דתליין ביה סומקין. שערא שעיע ותלי, ואיהו, לאו סומק, ולאו אוכם, מצחא דיליה לא רב ולא זעיר. דא קיימא בין את ס', ובין את ץ' כלילא באת ז'.
חד שרטוטא רב במצחיה, דאזלא בפותיא, מסטרא דא לסטרא דא. תרין שרטוטין אחרנין, אבל לא רשימין כ"כ, דהא לא קיימין מסטרא דא לסטרא דא, כהאי. ארבע קמיטין זעירין קיימין, בין תרין קריצין, על רישא דחוטמא לעילא.
דא איהו מאריה דחדוה, חכים, פקיח, וותרן בממוניה, בכל מה דאשתדל למנדע איהו חכים. לפום שעתא רגז, ולפום שעתא נח רוגזיה, לא נטר דבבו לעלמין. לזמנא טב, ולזמנא לאו הכי כ"כ, קאים במתקלא. כד תב למאריה, מאריה אחיד בידיה, וסליק ליקר סגיא. כלא צריכין ליה. את ס' אזלא לדידיה תדיר יתיר מאת ץ'. כל אינון דיעטין עליה עיטא בישא, לא מצליחין, ולא אתקיים ההוא עיטא, ולא יכלין לאבאשא ליה. אתחזי רמאה ולאו הכי הוא. את ס' ואת ץ' מגיחין עליה, ובג"כ סליק ונחית. כד תב למאריה, את ס' נצח, ואתעביד רעותיה בכלא. רחמן איהו. ובכי כד אתמלי רחמין.
חד רשומא אית ליה בדרועא ימינא, וקיימא פרצופא, ולית עליה שערין כלל. ואי שערא קמיטא, ולא תלי תחות אודנין, ואיהו קמיט לעילא מאודנין דא קיימא במלוליה.
מצחיה רב ולאו כ"כ. שרטוטין דיליה חמש. תלת עברין מסטרא דא לסטרא דא, ותרין לא עברין. מארי קטטה איהו, ובביתיה יתיר. כל עובדוי בבהילו, אתחזי טב, ולאו הכי. שבח גרמיה במה דלא אית ביה. דא קאים באת ז' לחוד, וסליק למרחיק באת צ' לחוד, מטי ולא מטי את ס' לית ביה כלל. וותרן במלוליה ולא יתיר, אעיל גרמיה במה דלא אתחזי ליה, מאן דאשתתף בהדיה, אצטריך לאסתמרא מחמידו דיליה, אבל אצלח איהו בהדיה.
שערא דתלי ולא שעיע, ושעריה רב. חמש שרטוטין ביה, דמטו ולא מטו דא לדא, עיינין דיליה צהיבין פקחין. דא כפיף רישיה. אתחזי טב וזכאה, ולאו הכי. שבח גרמיה. אי אשתדל באורייתא כבר נש רב. תקיף ביצריה. כד מליל, אקמיט חוטמיה ופשיט משכא דמצחיה. כל עובדוי לחיזו דבני נשא, אצלח בממונא, רמאה איהו בכל עובדוי. מארי דלישנא בישא. ידע לאסתמרא מבני נשא בכלא. שגעונא ביה, ואתכסי במה דאיהו עביד. אעיל קטטין בלחישו.
אודנוי רברבן, קיימין בקיומייהו תחות שערא, דא קיימא באת ץ' ואת ז', ובגין כך עובדוי לחיזו בני נשא. בין כתפוי תליין תלת שערין בלא רשימא כלל. מאן דאשתתף בהדיה לא אצלח. ואיהו אצלח ברמאותא דיליה, ואתחזי זכאה לאחרא, וחשיב דעבד לקבליה עובדי קשוט.
שערא קמיטא ותלי תחות אודנין, אי איהו רווק, חד שרטוטא במצחיה, ותלת קמיטין על רישא דחוטמין, בין קריצין דיליה. מאריה דחדוה איהו. פקיחא בכלא. רמאה. וותרן איהו עביד וותרנותא לאינון דמקרבין בהדיה. דא קיימא באת ס' ואת ז'. וכד הוי סיב, מתחלפן אתוון, את ז' ברישא, ואת ס' בהדיה. לאו איהו וותרן, אלא בביתיה. אצלח בממוניה. רמאה לא הוי. אעדי גרמיה מההוא ארחא.
על קריצא שמאלא, אית חד רישומא זעיר, דמחה ליה בר נש ביומי עולימוי, אטים עינא ימינא. חמש קמיטין על רישא דחוטמיה, בפותייה בין קריצי עינוי. שערא קמיטא זעיר על רישיה. קמיט דעיינין. דא איהו באת ז' בלחודוי. בלא סכלתנו. שגעונא בלביה. בהיל בעובדוי.
חד שרטוטא על מצחיה. וארבע אחרנין זעירין. לית ביה מהימנותא, לא ישתתף בר נש בהדיה, דלא יצלח. חייבא איהו למאריה בכל עובדוי. חד תולדותא זעירא אית ליה על ירכא שמאלא. לזמנין אתמחי, ולזמנין אתייליד. ואי ארבע שרטוטין על מצחיה, כל הני אית ביה, אבל לית בה תולדתא. ואי תלת רברבין ותלת זעירין, שפירו דשערא איהו, ואיהו באמצעיתא. ע"כ רזא דשערא.
מצחא מתפרשא בשערא, ומצחא מתפרשא בעיינין, עינא מתפרשא בשערא, לד' סטרין. בבת עינא, בגוונין דעינא, בחוורו דעינא, באוכמו דעינא. כל אסתכלותא לאסתכלא, בכל אינון סימנין דשית דקאמרן, לית להו אלא מי"ג שנין ולעילא, דאתפרשא רוח קדשא מרוח מסאבא. בר בשרטוטי בלחודוי, דשרטוטין בין זעירא ובין רב מתחלפי תדיר וכן בכלהו.
כתיב ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל וגו', דאילו על אינון סימנין אחרנין בעא ולא אשכח. וכן הבו לכם אנשים חכמים וידועים לשבטיכם. מאי ידועים. דאשתמודעאן באינון סימנין, ואשכח, בר נבונים דלא אשכח.
עינא ברזא דאת ר' ואת פ', דגבינין חוורין ושערא סומקא. אי גבינין דעינוי חוורין, דא הוא בר נש דאצטריכו בני נשא לאסתמרא מניה. כל מלוי ברמאותא. פקיחא איהו. נטיר דבבו. דא איהו באת ר' בלחודוי. ולא אתחבר בהדיה את פ'. את דא, אזלא ושאט עליה, ולא אתישבא ביה. עינוי דדא שקיעין, בהיל בעובדוי. וכן כל מאן דעינוי שקיעין, אצטריך לאסתמרא מניה בכל עובדין. רמאה איהו, וברמאותיה יהיב טעמא למלוי.
מצחא דיליה רב, ולא עגולא. תרין רשימין רברבין אזלין בפותיא דמצחיה, מסטר לסטר, וארבע זעירין. שערא דיליה תליא. קריר מוחא איהו. ועל דא פקיחא הוי אודנוי זעירין. בדרועוי שערא רב. נקיד איהו בנקודין דרשימין אוכמין. ואי רשימין סומקין, תב לזמנין למעבד טיבו, ואתקיים ביה זמנא זעירא, ולזמנין תב לקלקוליה. חמדן איהו.
זרעא דדוד בהפוכא. דוד מלכא ירית דא סומקא שפירא, למעבד דינא, ולמעבד שפירו דעובדוי. עינוי עינין דרחמי, יתבין על שלימו, סלקין חנא וחסדא. חד חוטא ירוקא אזיל בגווייהו. בשעתא דאגח קרבא, ההוא חוטא אתהפך ואתהוי סומקא כוורדא. נח רוגזיה בקרבא, תב ההוא חוטא כמלקדמין. נסין רברבין הוו בעינוי. הוו חדאן. תאיבין למחמי. נקודין בתלת גוונין, חדו דלבא הוו בלב כלא, חייביא דמסתכלין בהו, הוו זעין ודחלין, סלקין בלבייהו אימתא ודחילו.
מצחא דיליה רב עגולא בשפירו, וכל אתוון אתחזון וסלקין ביה, אלין סלקין ואלין נחתין. אינון דנחתין סלקין, יהבין דוכתא אלין לאלין. בגין כך רשימין דיליה סלקין בארכא לעילא. גבינין דעינוי רחמין לרחמנותא. לא אוכמין ולא סומקין, אלא בין תרין גוונין. בת עינא דלגו, אחזי כל דיוקנין דעלמא, חוטא סומקא סחרא ליה, וחדווא סחור סחור כלא.
שירותא, דחייבין מקרבין למחמי, אינון חייביא חמאן לון חייכאן, רחמי חנא וחסדא. לבתר תוקפא ודחילו ואמתנו ורוגזא. ועינוי יונים לגבייהו. מאי יונים. דעבדין לון אונאה לחייביא. כד"א לא תונו איש את עמיתו וכתיב עיניך יונים. מקרבן, ומרחקן. כל דיוקנין דעלמא כלהו כלילן באנפוי. שערא דרישיה, הוה רשים בגווני שבעה זיני דהבא.
חמינא בספרא דאדם קדמאה, דאמר הכי דיוקנין דמשיחא קדמאה, לסיהרא, גוון דיליה, זהב ירקרק באנפוי. גוון דיליה, זהב אופיר בדיקניה. גוון דיליה, זהב שבא בגבינוי. גוון דיליה זהב פרוים, בקריצין דעל עינוי. גוון דיליה, זהב סגור בשערא דרישיה. גוון דיליה, זהב מופז על חדוי בלוחא דעל לביה. גוון דיליה זהב תרשיש, על תרין דרועין. כל שבעה גוונין אלין, הוו רשימין, על כל אינון דוכתי דשערוי.
בדרועא ימינא, הוה חקיק ורשים רשומא חדא סתים מבני נשא, מגדל חקיק באריה. ואלף זעירא רשים בגויה, וסימנא דא אלף המגן תלוי עליו. כל זמנא דאגח קרבא, ההוא רשימא סלקא ובלטא, ועל מגדל מכשכשא האי אלף, וכדין אתתקף לאגחא קרבא. כד עאל בקרבא מכשכשא ההוא אריה, וכדין אתגבר כאריה, ונצח קרבין. וההוא מגדל אתרהיט, וסימניה בו ירוץ צדיק ונשגב. ונשגב דוד משנאוי דלא יכלין לגביה. ומן סמנין אלין ורשימין אלין, הוו רשימין בדרעיה שמאלא. רשומא דבר נש אחרא לאו כהאי.
עיינין צהיבין פקיעין, שגעונא בליביה. מצחא רב. שערוי סגיאין, תליין, רחיקין ממשכא דרישא. פקיחא איהו. פום ממלל רברבן. שפוון דיליה עתיקין מאריה דלישנא בישא.
במצחיה תלת שרטוטין, אי בעיניה תרין שורייקי סומקי, דא הוה באת ר' בלחודוי, ושורייקא זהיר לגבייהו. עבירה אזדמנת לגביה, ואשתזיב מינה.
ואי שורייקא חדא סומקא לגו בעינא, קיימא בארכא, ותרין זעירין תחותיה, וחד דאעבר בעינוי. דדין אית ליה עיטא בישא, באתתא אסורה, ועדין עיטא קיימא. כדין תשתכח במצחיה, חד שרטוטא לארכא. מקריצא ימינא חד שערא וארבע זעירין תחותיה, וחד דאעבר בינייהו לפותייה.
ואי יתפרש מההוא חטאה, תשכח בעיניה, תרין שורייקי דקיקין, אזלין בפותייה דעינא, ולא אעבר חד בינייהו, וכן במצחא. ומזמן דאתפרש מההוא חובה, הוא מזמן ט' יום, דהא מתמן ולהלאה, יתמחון רשימין אלין, ויתיילדו אחרנין.
עיינין דקיקין, ומתהפכן זעיר בסומקא. דא איהו פקיחא. כל מלוי בתיובתא. במצחוי תשכח רשימין תלת. חד רב, דאעבר מסטרא דא לסטרא דא. ותרין אחרנין דלא עברין. קריצין דעינוי רברבין. מאריה דקשיו איהו. כד מליל, קמיט בחוטמין, ברוגזיה, או בקשיו דלביה. זקיף שום ביש עליה. ביש בעיני דכלא. כלא שנאין ליה. אצלח לזמנין ולזמנין לא.
תלת שערין רברבין בחדוי על לביה. שפוון דיליה עתיקין, מאריה גאותא בשגעונא. לישנא בישא.
שערוי שעיעין רברבין וסגיאין. אנפוי אנפין אריכין זעיר, ועגולין זעיר, לזמנין אתחרט מכל מה דעבד ותב לקלקוליה. בעיניה תשכח שורייקי, תרין בעינא דימינא, וחד בעינא דשמאלא. אודנוי זעירין, קיימין בקיומא.
זרעא דדוד בהפוכא. זרעא דדוד כל סימנין אלין לטב, ולמעבד טיבו. בר שפוון רברבין, דכל מאן דשפוותיה רברבין, מאריה דלישנא בישא איהו, בין זכאה, בין חייבא. בר אי צדיק גמור הוא. ובזכיו דיליה נצח ונטיר גרמיה.
עיינין ירוקין, זעיר מגוון סומק אזיל בינייהו, במצחיה תרין רשומין, מסטרא דא לסטרא דא, וחד לעילא זעירא, וחד לתתא. איהו באת פ' ואת ר'. דא מצחיה רב בעגולא, איהו טב לכלא. יהיב מכל מה דאית ליה לכל בר נש. ותרן איהו. שערוי שעיע ותלי. בסטר ימינא אית ליה חוורו דשערי, מיומא דאתברי.
מתניתין. בני עלמא מאריהון דסכלתנו, פקיחין עיינין, מאריהון דמהימנותא, די הוה גניזא בכו. מאן מנכון דסליק ונחית. מאן די רוח אלהין קדישין ביה. ליקום ולינדע, בשעתא דסליק ברעותא דרישא חוורא, למברי אדם, בטש בגו בוצינא חדא, ובטש בוצינא בפשיטו דנהיר, וההוא פשיטו דבוצינא אפיק נשמתין.
אוף הכי בטש גו טנרא חדא תקיפא, ואפיק ההוא טינרא שלהובא חדא מלהטא, מרקמא בכמה גוונין, וההוא שלהובא סלקא ונחתא, עד דההוא פשיטו בטש ביה, ותב ואתישב בדוכתיה, ואתעביד רוחא דחייא.
וההוא רוחא אתתחם, ונטיל גוון חד משמשא. נחית לתתא, נטיל גוון חד מסיהרא. סטא לימינא, נטל גוון מייא, כליל בפומא דאריה חדא. סטא לשמאלא, נטל גוון אשא, כליל בפומא דחד שור, סומקא כוורדא. סטא לקמיה, נטל גוון רוחא, כליל בפומא דחד נשר רברבא, רב גדפין, מאריה דנוצה, כל גוונין ביה מתחמאן. סטא לאחורא, נטל גוון עפרא, כליל מד' סטרי עלמא. בפומא דאדם, וכל דיוקנין מסתכלן לגביה.
אתיישב ההוא רוחא בההוא עפרא, ואתלבש ביה. כדין ההוא עפרא, מכשכשא ונחת לתתא, וכנש עפרא מד' סטרין דעלמא, ואתעביד דיוקנא חדא ופרצופא, וההוא רוחא אתטמר מגו לגו. וההוא עפרא דאתכניש מד' סטרין בטש לגביה נפש כלילא ברוחא.
וההוא נפש איהו יסודא לעובדי גופא. כפום עובדין דההוא נפש בגופא, הכי אתחזי במשכא לבר. רוחא דא אתטמר לגו. וההוא אחזי לבר, סליק ונחית, ובטש באנפוי, ואחזי דיוקנין ורשימין. בטש במצחיה, אחזי דיוקנין ורשימין בטש בעינוי, ואחזי דיוקנין ורשימין. הה"ד הכרת פניהם ענתה בם.
בוצינא דאתמשך מניה מדידו, דחד חוטא ירוקא, שלהבותא דתהו. בטש בידוי בשעתא דבר נש נאים, ורשים רשימין ושרטוטין בידיה, וכפום עובדין דב"נ הכי אתרשים. ואלין אתוון מתהפכן מתתא לעילא, וידעי לון חברי קשוט, ברשימו דאתוון דבוצינא, וכל אלין חילין דלגו בב"נ, עבדין רשומין ושרטוטין אתוון מתהפכן. מאן דרקים דא, רקים בשפולי משכנא. כד"א, רקמתי בתחתיות ארץ. בריך הוא בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמין.
עיינין חוורא, ואברין סומקין, באתריה דנפיק מיניה, דא איהו באת פ' ואת ר' כלילא כחדא.
מצחיה רב, תלת שרטוטין סלקין במצחיה, שית זעירין אחרנין. סומק הוא ולא סומק, קיימא בין תרין גוונין. שעריה אוף הכי. אנפוי רברבן. שעריה קמיט, ולא כ"כ. תלי זעיר תחות אודנוי. טב איהו, מארי דמהימנותא, מארי דרוגזא תקיף, בשעתא דאתרגיז.
ההוא סומקא דתחות עינא, אתפשט בעיניה. רוגזיה ביש. בשעתא דמליל ברוגזיה סתים פומיה, ונפיק תננא מנחירוי. ולזמן זעיר נח רוגזיה, ולא כל רוגזיה, עד יומא אחרא, או תרין יומין. דא אצלח לזמנין, ולזמנין לא. אבל קאים תדיר באצלחותא, בין זעיר ובין רב.
ואי סומקא דפום עינא, זעיר כחוטא, ולא אתפשט בשעתא דרוגזיה בעינא, ואית ביה כל הני סימנין. חלשא בלבא. ואיהו דחיל מכלא, שינתיה לא אתיישב ביה. חשיב תדיר מחשבין ודחיל מכלהו. ואצלח לכלא. מאריה דגריע. לא חש לגיופא.
לזמנין תב בתיובתא ודחיל. ומגו דחילו, כדין תשכח בעיניה ימינא, ההוא סומקא דפום עינא, בסופא בשפולי עינא, וחד שורייקא דקיק סומק בעיניה שמאלא, ואי מתחלפי מה דימינא לשמאלא, ומה דשמאלא לימינא, כדין איהו בקלקוליה. ותב ותבר גזיזא דברדא, בגין לאעברא עבירה.
תרין קמיטין על רישא דעינא, ותלת לתתא. וברגליה שמאלא, באצבעא דאמצעיתא, שית שערין, ובזמנא אחרא חמש, והשתא שית, חד זעירא בינייהו. עיינין אוכמין, וקריצין דעל עינוי רברבין, סגיאין שערין, אלין על אלין, ואינון עיינין אוכמין וירוקא, אזיל בגווייהו, וההוא ירוקא אטבע יתיר. האי אית ליה חמש שרטוטין במצחא, תרין דעברין מסטר לסטר. ותלת דלא עברין וכו'. (עיין סוף הספר עכ"מ).

— 13 —
בחדש השלישי לצאת בני ישראל וגו', דשליט ביה אוריא"ל, רב ממנא, ותלת מאה ושתין וחמש רבוא משריין עמיה, כחושבן יומי שתא. וכלהו אית לון תלת מאה ושתין וחמש מפתחן נהורין, מההוא נהורא דנפקא מגו חשמל עלאה פנימאה גניז וסתים, די רזין דאתוון קדישין עלאין דשמא קדישא, תליין ביה.
ואיהו רזא דאיש תם, מאריה דביתא, איש האלהים. תם: דתמן סיומא וקשרא דתפילין, ויעקב איש תם הוה. ובדיוקניה, קיימא רזא דחשמל פנימאה עלאה טמיר וגניז. וכל נהורין סתימין עלאין נקיט איהו, ונפקי מניה, וכלהו משריין נקטי אינון מפתחן דההוא נהורא דנפיק מגו חשמל.
וההוא נהורא, כליל בתרין נהורין, ואינון חד. נהורא קדמאה, איהו נהורא חוורא, דלא שלטא ביה עינא, ודא איהו נהורא דגניז לצדיקייא. כד"א אור זרוע לצדיק וגו'. נהורא תניינא, איהו נהורא מנצצא מלהטא, כגוון סומק. ואתכלילו תרין נהורין כחד, והוו חד.
והאי אוריא"ל רב ממנא, וכל אינון משיריין, נטלי ההוא נהורא, ובגין דכליל בתרין, אקרי תאומי"ם. ועל דא שלטא ביה, ההוא מזלא דאקרי ברזא דיליה תאומים, וביה אתיהיבת אורייתא. ומכאן אתמשכאן דרגין לתתא, עד דסלקין בשמהן, לאנהרא עלמא.
כל שאר מזלי, לית לון פה ולשון, והאי אית ליה פה ולשון כלילן כחדא. ועל דא באורייתא, והגית בו יומם ולילה כתיב. יומם, לקבל לשון. לילה, לקבל פה. וכלא כליל כחדא. ובכלא סליק תאומים.
תומים כתיב, ועל רזא דא כתיב תומים, והנה תומים בבטנה. אי תימא דבגין תרווייהו קאמר. לאו הכי, דהא עשו לא סליק ברזא דא. אלא בגין יעקב קאמר, ושבחא דא, דהוה במעהא דההיא צדקת, קא משבח קרא. ובגין דהוה תמן ההוא רשע, אסתלק מתמן אלף.
וכלא רזא חדא. יעקב נטיל ברזא דיליה, תרין ירחין ניס"ן ואיי"ר, ואתכליל איהו ברזא דסיון, דאיהו תאומים. עשו, נטיל ברזא דיליה, תרין ירחין תמו"ז א"ב, ואיהו לא אשתכח, ואתאביד, דהא אלו"ל לאו דיליה הוא, ואפילו א"ב, ט' יום אינון דיליה, ולא יתיר, ואתאביד, ולא אשתכח, ולאו איהו ברזא דתאומים, אלא אתפרש לחודיה, וסטא לסטרא אחרא באפיסה ושממו, כד"א, האויב תמו חרבות לנצח.
ובגין דיעקב איהו תאומים, אתיהיבת אורייתא לבנוי בחדש תאומים, ואורייתא ברזא דתאומים, תורה שבכתב, ותורה שבע"פ. בחדש תליתאי, לעם תליתאי, בדרגין תליתאין, תורה תליתאי: תורה, נביאים, וכתובים. וכלא חד.
בחדש השלישי וגו'. פרשתא דא בהאי קרא אוקמוה ליה לעילא. תאני רבי חייא, בההוא זמנא דמטו ישראל לטורא דסיני, כניש להו קב"ה לזרעיין דישראל, ואשגח ליה בכלהו, ולא אשכח בכלהו זרעא דישראל פסלו, אלא כלהו זרעא קדישא, כלהו בני קשוט.
בההוא זמנא אמר קב"ה למשה, השתא אנא בעי למיהב אורייתא לישראל, משיך להו ברחימותא דאבהן, ברחימותא דרחימנא להו, ובאתוון דעבדית להו. ואת הוי לי שלוחא, ואתיב מלין אלין. אמר ר' יוסי אמר ר' יהודה, כך אמר קב"ה למשה, במלה דא הוי לי שליחא מהימנא, לאמשכא ישראל אבתראי.

— 14 —
ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו יי' מן ההר וגו'. ומשה עלה אל האלהים, לאתרא דפרישן גדפוי דשכינתא, כד"א ויט שמים וירד וגו'.
תאנא אמר ר' יהודה, כל זמנא דגלופי מלכא עלאה מתישרן באתרייהו, עלמין כלהו בחידו, וכל עובדין מתישרן בקיומייהו. כד"א, את מעשה יי' כי נורא הוא. מאי כי נורא הוא. אמר ר' אלעזר, שלימו דכלא. כד"א האל הגדול הגבור והנורא. מאי והנורא. דא יעקב. וכתיב, ויעקב איש תם, כתרגומו, גבר שלים. שלים בכלא. כך כל עובדין דקב"ה, שלימין בשלימו, בקיומא שלים.
תניא, רבי יוסי אומר, יומא חד הוה קאימנא קמיה דר' יהודה סבא, שאילנא ליה, מאי דכתיב, ויירא ויאמר מה נורא וגו'. מאי קא חמא, דקאמר דאיהו נורא. אמר לי, חמא שלימו דמהימנותא קדישא, דהוה שכיח בההוא אתר, כגוונא דלעילא. ובכל אתר דהוי שלימותא שכיח, אקרי נורא.
אמינא ליה, אי הכי, אמאי תרגומו דחילו, ולא שלים. אמר לי, לית דחילו אלא באתר דהוי שלימותא שכיח, ובכל אתר דהוי שלימותא שכיח, אתקרי נורא. דכתיב, יראו את יי' קדושיו כי אין מחסור ליראיו, ממשמע דקאמר כי אין מחסור, באתר דלית מחסור, שלימותא שכיח.
תאנא מי עלה שמים וירד, אמר ר' יוסי, דא הוא משה, דכתיב ומשה עלה אל האלהים. מי אסף רוח בחפניו, דא הוא אהרן. דכתיב, ומלא חפניו קטרת סמים דקה. מי צרר מים בשמלה, דא אליהו. דכתיב, אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי. מי הקים כל אפסי ארץ, דא הוא אברהם. דכתיב ביה, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם, אלא באברהם.
הוא תני האי, והוא אמר, מי עלה שמים, דא קב"ה. דכתיב ביה עלה אלהים בתרועה מי אסף רוח בחפניו, דא קב"ה, דכתיב אשר בידו נפש כל חי וגו'. מי צרר מים בשמלה דא קב"ה. דכתיב ביה צורר מים בעביו. מי הקים כל אפסי ארץ, דא קב"ה. דכתיב ביה, ביום עשות יי' אלהים ארץ ושמים. תו אמר, מי עלה שמים וירד וגו', אלין אינון ארבע קטירי עלמא, אש רוח מים ועפר.
אמר ר' ייסא, אתחזון מלוי דר' יוסי, דלא מתקיימאן. כד מטו מלין אלין לגביה דר' שמעון, אנח ידוי ברישיה דר' יוסי וברכיה, ואמר שפיר קא אמרת, והכי הוא. אמר ליה מנא לך. אמר הכי אוליפנא מאבא, דהוה אמר משמיה דרב המנונא סבא.
יומא חד הוה יתיב ר' שמעון בתרעא דצפורי, אמר ליה ר' ייסא, האי דאמר ר' יוסי, מי עלה שמים וירד וגו', זמנא חדא אמר, דא משה. לבתר אמר, דא קב"ה. לבתר אמר, אלין ד' קטירין אש רוח מים ועפר. וחמינא ליה למר דברכיה.
אמר ליה ודאי שפיר קא אמר, והכי הוא, וכלא חד מלה, וכלהו מלי אתקיימו בקב"ה, וכלהו בחד מתקלא סלקא. אתרגיש ר' ייסא במלוי דר' שמעון, ואמר ודאי האי הכי הוא, והכי אוליפנא מקמיה דמר זמנא אחרא. אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם, אלא באברהם. דכתיב, כי אמרתי עולם חסד יבנה.
וכלא שפיר. אבל סופא דקרא מאי קא מיירי דכתיב מה שמו ומה שם בנו כי תדע. מה שמו תינח, מה שם בנו מהו. אמר ליה, רזא דמלה הא אוליפנא לר' אלעזר ברי. אמר ליה, לימא לי מר, דהא בחלמי שאילנא קמיה דמר האי מלה, ואמר לי, ואנשינא לה. אמר ליה, אי אימא תדכר. אמר ליה ודאי. דהא מה דאוליפנא קמי דמר יומא דא אדכרנא.
א"ל רזא דמלה, היינו דכתיב בני בכורי ישראל וכתיב ישראל אשר בך אתפאר. וברזא עלאה, והאי אקרי בנו. אמר ינוח דעתיה דמר, דהא רזא דא ידענא. אדהכי, לא אדכר ר' ייסא, חלש דעתיה, אזל לביתיה, אדמוך, אחזיאו ליה בחלמא, חד ספרא דאגדתא, דהוה כתיב ביה, חכמה ותפארת במקדשו.
אתער, אזל לגביה דר"ש, נשק ידוי, אמר, הכי חמינא בחלמא. זמנא אחרא חמינא בחלמא, חד ספרא דאגדתא דאחזיו קמאי, והוה כתיב ביה, חכמה ותפארת במקדשו, חכמה לעילא, תפארת לתתא. במקדשו לגבייהו. והכי חמינא בחלמא זמנא חדא. והכי אשכחנא בפומאי. א"ל ר' שמעון, עד כען רביא אנת, למיעל בין מחצדי חקלא, והא כלא אחזיאו לך. ודא הוא דכתיב, מה שמו ומה שם בנו כי תדע. חכמה שמו, תפארת בנו.
ומשה עלה אל האלהים, זכאה חולקיה דמשה, דזכי ליקרא דא, דאורייתא אסהיד בגיניה כך. ת"ח, מה בין משה לשאר בני עלמא. שאר בני עלמא, כד סלקין, סלקין לעתרא, סלקין לרבו, סלקין למלכו, אבל משה כד סליק, מה כתיב ביה, ומשה עלה אל האלהים, זכאה חולקיה.
ר' יוסי אמר, מכאן אמרו חבריא, הבא ליטהר מסייעין אותו, דכתיב ומשה עלה אל האלהים. מה כתיב בתריה, ויקרא אליו יי'. דמאן דבעי לאתקרבא, מקרבין ליה.

— 15 —
ויקרא אליו יי' מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב וגו'. ר' יצחק פתח, אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך, זכאה חולקיה דההוא ב"נ, דקב"ה אתרעי ביה, וקריב ליה, למשרי בגו היכלא קדישא, דכל מאן דאיהו אתרעי ביה לפולחניה, רשים הוא מרשימין דלעילא, למנדע דהא הוא אתבחר מקמיה דמלכא קדישא עלאה, למשרי במדורוי. וכל מאן דאשתכח ביה ההוא רשימא, אעבר בכל תרעין דלעילא, ולית דימחי בידוי.
ר' יהודה אמר, זכאה חולקיה דמשה, דעליה כתיב אשרי תבחר ותקרב, וכתיב ביה ומשה נגש אל הערפל ונגש משה לבדו אל יי' והם לא יגשו. כה תאמר לבית יעקב: אלין נוקבי, ותגיד לבני ישראל: אלין דוכרין.
ר' שמעון אמר, כה תאמר, כד"א כה תברכו. וכתיב, וחסידיך יברכוכה, כלומר יברכו כה. כה תאמר לבית יעקב, באמירה. והיינו מסטרא דדינא. ותגיד לבני ישראל, כד"א, ויגד לכם את בריתו. וכתיב הגדתי היום ליי' אלהיך. לבני ישראל, דוכרין, דאתו מסטרא דרחמי.
א"ר יצחק, הואיל ואתינא להאי, מה הוא הגדתי היום ליי' אלהיך. ליי' אלהינו, מבעי ליה. אמר ליה ר' שמעון, וכי האי בלחודוי הוא. והא כתיב כי יי' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו'. אשר יי' אלהיך נותן לך. כי יי' אלהיך אש אוכלה הוא, וכלהו הכי.
אלא הכי תנינן, כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה. וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. מאי טעמא. משום דזרעא קדישא, לארעא קדישא סלקא. ושכינתא באתרה יתבא. והאי בהאי תליא. ומשה לא קאמר אלהיך, אלא לאינון דהוו זמינין למיעל לארעא קדישא, ולקבלא אפי שכינתא. ומה דלא אמר אלהינו, משום דהא משה לא זכה למיעל לארעא, ובגיני כך, אלהיך ודאי בכל אתר, משום דאינון הוו זמינין למיעל תמן.
א"ל ודאי הכי הוא. אבל הכא כתיב, ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום ליי' אלהיך, והא אינון בארעא שריין, מאי טעמא אלהיך, ולא אלהינו. אלא אינון בעיין לאחזאה ולאודאה, דבגיני דחסד עלאה, זכאן לכל האי, ושריין בארעא, ועאלן לההיא ארעא, ועבד עמהון כל אינון טבאן, ובגיני כך, הוו אמרי מלין אלין לכהן, דכתיב הגדתי היום ליי' אלהיך, משום דאתי מסטרא דחסד.
כה תאמר לבית יעקב, לההוא אתר דאתחזי להו. ותגיד לבני ישראל, בההוא אתר שלים דאתחזי להו, דהא יעקב וישראל, תרין דרגין אסתלקו, ובדרגא חד סלקין, אלא ישראל שלימותא דכלא אקרי. ותגיד לבני ישראל, לאחזאה חכמתא, ולאשתעי ברוח חכמתא, טיבו וקשוט דעבד לון קב"ה, דכתיב ויגד לכם את בריתו.
תניא, אמר ר' יוסי, זמנא חדא הוינא אזיל בארחא, והוה ר' חייא ברי עמי. עד דהוינא אזלין, אשכחנא חד גבר, דהוה לקיט בחקלא, עשבין לאסוותא. קריבנא לגביה, אמינא ליה, בר נש, קוטרא דקוטרי דעשבין למה. לא זקיף רישיה, ולא אמר מידי. אהדרנא זמנא אחרא ואמינא האי, ולא אמר מידי. אמינא ליה לרבי חייא ברי, או האי בר נש אטים אודנין, או שטיא, או חכימא. יתיבנא גבוי. לבתר לקיט אינון עשבין, ואחיד לון, וחפא עליהון טרפי גופנין.
אמר לן, אנא חמינא דיודאין אתון, ויודאין אמרי עלייהו, דאינון חכימין, אי לא דחייסנא עלייכו השתא, תהוון רחיקן מבני נשא כסגירא דא, דמרחקין ליה מכלא, דהא אנא חמינא, דריחא דחד עשבא דהוה קריב גביכון, עאל בגופייכו, ותהוון רחיקין תלתא יומין. אלא אכילו אלין תומי ברא ותתסון,
אכלנא מנייהו דהוו שכיחין קמן, ואדמכנא, ואתקטרנא בזיעא, עד עידן סגי. לבתר אתערנא, אמר לן ההוא גברא, השתא אלהכון עמכון, דאשכחתון לי, דהא אסוותא דגופיכון על ידי אשתלים.
עד דהוינא אזלין, אמר לון, כל בר נש בעי לאשתעי בבר נש אחרא, כפום ארחוי, דהא לנוקבא כפום ארחוי. לגברא כפום ארחוי. לגברא דגברי כפום ארחוי. אמינא לרבי חייא ברי, היינו דכתיב, כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל.
אמר לן, חמיתון דלא זקיפנא רישאי, ולא אשתעינא בהדייכו, משום דאבא חכימא בעשבין מכל בני דרא הוה. ואוליפנא מאבא ארחוי דכל עשבין, דבהון קשוט, ואנא בכל שתא מדוראי בינייהו.
והאי עשבא דחמיתון, דחפינא ליה בטרפי דגופנין אלין, בביתאי אית אתר חד, והוא לסטר צפון, ובההוא אתר נעיץ חד ריחיא, ומעינא דההוא ריחיא, נפיק חד גבר בתרין רישין, וחרבא שיננא בידיה ובכל יומא קא מצער לן. ואנא לקיטנא האי עשבא, וזילו אבתראי, ותחמון חיליה דהאי עשבא, ומה די אלהא עלאה גלי בעלמא, ולית מאן דידע ארחוי. בכלא.
אזילנא אבתריה, עד דהוינא אזלי בארחא, מאיך לחד נוקבא בעפרא, ושוי מההוא עשבא בנוקבא, נפק חד חויא ורישא דיליה סגי. נטל חד סנטירא, וקטיר ליה כחד גדיא. דחילנא. אמר לון זילו אבתראי.
עד דמטינא לביתיה. חמינא ההוא אתר בחשוכא, בתר חד כותלא. נטל חד שרגא ודליק דליקא סחרניה דההוא אתר דריחיא. אמר לון, ממה דתחמון לא תדחלון ולא תשתעון מידי.
אדהכי, שרי חויא מקטרוי, וכתש בקיסטא מההוא עשבא. ושוי ברישיה דחויא. עאל חויא בההוא עינא דרחייא, ושמענא קלא דכל אתר מזדעזעא. בעינן למיפק, אחיד בידנא ההוא גברא, אמר, לא תדחלון קריבו גבאי.
אדהכי, נפק חויא שתית דמא, נקיט ההוא גברא מההוא עשבא, ושוי ברישיה כבקדמיתא. עאל בההוא עינא דרחיא. לשעתא זעירא, חמינא, דנפיק מההוא עינא חד גברא בתרין רישין, וחויא שרייא סחרניה דקדלוי. עאל בההוא עינא דרחיא ונפק תלת זמני. הוא אמר, זקיטא זקיטא, ווי לאימיה דלההוא אתר אוביל ליה.
אדהכי, אתעקר ריחיא מאתריה, ונפקו, גברא וחויא, ונפלו ומיתו תרווייהו. ואנן דחילנא סגי. אמר לן ההוא גברא, דא הוא חילא דעשבא דאנא לקיטנא קמייכו, ובגיני כך לא אשתעינא בהדייכו, ולא זקיפנא רישאי, בשעתא דקריבתון גבאי.
אמר לון אילו ידעין בני נשא חכמתא, דכל מה דנטע קב"ה בארעא, וחילא דכל מה דאשתכח בעלמא, ישתמודעון חילא דמאריהון, בחכמתיה סגיאה. אבל לא טמיר קב"ה חכמתא דא מבני נשא, אלא בגין דלא יסטון מארחוי, ולא יתרחיצו בההיא חכמתא וינשון ליה.
כד אתינא, ואמינא הני מלי קמי דר"ש, אמר ודאי חכימא הוה. ות"ח, לית עשבא ועשבא דאתייליד בארעא, דלא הוה ביה חכמתא סגיאה, וחיליה בשמיא סגיא. תא חזי, מן אזובא. דבכל אתר דבעי קב"ה לדכאה לב"נ, באזובא מתדכי. מ"ט. משום דיתער חיליה דלעילא דאתפקדא עלוי, דהא ההוא חילא דאתפקדא עלוי כד אתערא, מבערא רוח מסאבא, ואתדכי בר נש. ועלך אמינא בריך רחמנא דשזבך.

— 16 —
אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים. מאי כנפי נשרים. א"ר יהודה ברחמי. דכתיב כנשר יעיר קנו וגו'. והיינו רזא דאמר ר' שמעון, דרך הנשר בשמים. מאי בשמים. ברחמי. מה נשר אשתכח ברחמי על בנוי, ודינא לגבי אחרנין. כך קב"ה אשתכח ברחמי לגבי ישראל, ודינא לגבי עמין עעכו"ם.
ר' אלעזר, הוה אזיל מקפוטקיא ללוד, והוה אזיל ר' יוסי ור' חייא עמיה, קמו בנהורא, כד נהיר יממא, והוו אזלי. אמר ר' חייא, חמינא האי קרא דכתיב, ופני אריה אל הימין לארבעתן ופני שור מהשמאל לארבעתן ופני נשר לארבעתן הא אריה בימינא, שור משמאלא, נשר באן אתר דוכתיה.
אמר ליה ר' אלעזר, באתרא דיעקב שריא. מ"ט. משום דנשר בכלא אשתכח, רחמי לבנוי, דינא לגבי אחרנין. כך קב"ה, אוביל לון לישראל ברחמי. ובדינא לגבי אחרנין, דכתיב ואשא אתכם על כנפי נשרים. וכתיב כנשר יעיר קנו.
מנלן דנשר רחמי אקרי. דכתיב דרך הנשר בשמים. בשמים ממש. ובגיני כך אריה לימינא. שור לשמאלא. נשר בינייהו ואחיד לון. אדם כליל כלהו, וכלא אתכלילן ביה, דכתיב ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה.

— 17 —
ויהי ביום השלישי וגו'. ר' אבא פתח, אחות לנו קטנה ושדים אין לה מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה. אחות לנו קטנה, דא כנסת ישראל, דאקרי אחות לקב"ה. ושדים אין לה, היינו דתנינן, בשעתא דקריבו ישראל לטורא דסיני, לא הוה בהון זכוון, ועובדין טבין, לאגנא עלייהו, דכתיב ושדים אין לה. דהא אינון תקונא ושפירו דאתתא, ולית שפירו דאתתא אלא אינון. מה נעשה לאחותנו. מה יתעביד מינה, בשעתא דקודשא בריך הוא, יתגלי בטורא דסיני, למללא בפתגמי אורייתא, ויפרח נשמתהון מנייהו.
אמר ר' יוסי. בההוא שעתא דקריבו ישראל לטורא דסיני, בההוא ליליא ונגהי, תלתא יומין דלא אזדווגו לאנתתייהו, אתו מלאכין עלאין, וקבילו לישראל באחוותא. אינון מלאכין לעילא, וישראל מלאכין לתתא. אינון מקדשין שמא עלאה לעילא, וישראל מקדשין שמא עלאה לתתא.
ואתעטרו ישראל בשבעין כתרין בההוא ליליא. ומלאכי עלאי הוו אמרי אחות לנו קטנה ושדים אין לה, דלית בהו זכוון ועובדין טבין. מה נעשה לאחותנו, כלומר מה יקר ורבו נעביד לאחתנא דא ביומא דקודשא בריך הוא יתגלי בטורא דסיני למיהב להו אורייתא.
ויהי ביום השלישי, כתיב היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה והיינו ביום השלישי. ר' שמעון אמר, בשעתא דקב"ה בעא לאתגלאה בטורא דסיני, קרא קב"ה לכל פמלייא דיליה, אמר לון, השתא ישראל רביין, דלא ידעין נימוסי, ואנא בעי לאתגלי עלייהו, אי אתגלי עלייהו בחילא דגבורה, לא יכלין למסבל. אבל אתגלי עלייהו ברחמי, ויקבלון נימוסי, הה"ד, ויהי ביום השלישי. ביום השלישי ודאי דאיהו רחמי. מנלן. דכתיב, ויט שמים וירד.
ובהאי אתגלי קב"ה לישראל, אקדים להו רחמי בקדמיתא. ולבתר אתייהיב להו אורייתא, מסטרא דגבורה. ביום השלישי, דהכי אתחזי להו, דבגיני כך ישראל אקרון.
בהיות הבקר, דכתיב, בקר לא עבות. הא אי הוה עבות קדרותא אשתכח, ולא אתגלייא חס"ד. ואימתי אתגלייא חס"ד. בבקר. כד"א, הבקר אור. דכד נהיר צפרא, חס"ד אשתכח בעלמא, ודינין מתעברן. ובזמנא דלא נהיר בקר, דינין עד כען לא מתעברן. דכתיב, ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלהים. כיון דאתעברן אינון ככביא ונהיר שמשא, ביה שעתא כתיב, בקר לא עבות. וחס"ד אתער בעלמא תתאה, בההיא שעתא כתיב, בהיות הבקר. וכיון דמתעברן ככביא בקר אשתכח.
אמר ר' יוסי, בהיות הבקר שארי קב"ה לאתגלאה בטורא דסיני. תאנא, בהיות הבקר, כד אתער זכותיה דאברהם, דכתיב ביה וישכם אברהם בבקר.

— 18 —
ויהי קלת וברקים, אמר רבי אבא, קלת כתיב חסר. תרין קלין דאהדרו לחד, דא נפקא מן דא, רוחא ממיא. ומיא מרוחא. תרין דאינון חד, וחד דאיהו תרי.
אמר רבי יוסי, קלת חד, ואיהו קלא רברבא תקיפא, דלא פסקת לעלמין, ההוא דכתיב ביה קול גדול ולא יסף, דהא שאר קלין אתפסקן, דתניא, בארבעה תקופין בשתא, קלא אתפסקת, וכדין דינין מתערין בעלמא. והאי קלא דכליל שאר קלין ביה, לא אתפסק לעלמין, ולא אתעבר מקיומא שלים ותוקפא דיליה. תאנא, האי קלא, קלא דקלין, קלא דכליל כל שאר קלין.
אמר ר' יהודה, לית קלא, אלא מסטרא דרוחא ומיא ואשא. וכלא עביד קלא, ואתכליל דא בדא, וע"ד כתיב קלת. וברקים, א"ר יוסי, היינו דכתיב, ברקים למטר עשה, שלהובא בעוטרי, קטירא דרחמי בחיבתא, דלא שכיחו.
תנא, ר' יהודה אומר, בסטר גבורה, אורייתא אתייהיבת. אמר רבי יוסי, אי הכי בסטר שמאלא הוי. אמר ליה, אתהדר לימינא. דכתיב מימינו אש דת למו. וכתיב ימינך יי' נאדרי בכח וגו'. אשכחן שמאלא דאתחזר לימינא, וימינא לשמאלא, הא גבורה לימינא.
וענן כבד על ההר וגו', עננא תקיף, דשקיע באתריה, דלא נטיל. וקל שפר חזק מאד, מגו דעננא תקיף הוה, נפיק ההוא קלא, כד"א ויהי כשמעכם את הקול מתוך החשך.
אמר רבי יהודה, תלת חשוכי הוו, דכתיב חשך ענן וערפל. וההוא קלא הוה נפיק פנימאה מכלהו. אמר רבי יוסי, פנימאה דכלא הוה, דביה כתיב, קול גדול ולא יסף.

— 19 —
אמר ר' אבא כתיב וכל העם ראים את הקולות. ראים, שמעים מבעי ליה. אלא הכי תנינן, אינון קלין, הוו מתגלפי בההוא חשוכא ועננא וקבלא, ומתחזיין בהו, כמה דאתחזי גופא, וחמאן מה דחמאן, ושמעין מה דשמעין, מגו ההוא חשוכא וקבלא ועננא, ומגו ההוא חיזו דהוו חמאן, הוו נהירין בנהירו עלאה, וידעין, מה דלא ידעו דרין אחרנין, דאתו בתרייהו.
וכלהו, הוו חמאן אפין באפין, הה"ד, פנים בפנים דבר יי' עמכם. ומאן הוו חמאן. תאני רבי יוסי, מנהירו דאינון קלן, דלא הוה קול, דלא הוה נהיר בנהירו, דמסתכלי ביה כל גניזין, וכל טמירין, וכל דרין דייתון עד מלכא משיחא. ובגיני כך כתיב וכל העם ראים את הקולת, ראים ראיה ממש.
אמר רבי אלעזר, וכל העם ראים. ראים: כמה דאמינא, דחמו מנהירו דאינון קלן, מה דלא חמו דרין בתראין אחרנין. את הקולת: כד"א, וארא את יי'. וארא יי', לא כתיב, אלא את יי'. אוף הכא, וכל העם ראים הקולת לא נאמר, אלא את הקולת.
כגוונא דא, את השמים ואת הארץ, דהא אתין דבאורייתא, לאסתכלא בחכמתא אתייהיבו. כבד את אביך ואת אמך כבד את יי' מהונך. וכלהו לאתכללא בהו מלה אחרא. אוף הכא, את הקולת, לאסגאה ההוא קלא אחרא לתתא, דכניש לון לגביה, מה דנפיק מנייהו, דביה חמאן ומסתכלן בחכמתא עלאה כל גנזין עלאין, וכל רזין טמירין וסתימין, מה דלא אתגלייא לדרין בתראין, דאתו בתריהון, ולא לדרין דייתון לעלמין, עד זמנא דייתי מלכא משיחא. דכתיב, כי עין בעין יראו בשוב יי' ציון. ואת הלפידים, בקדמיתא ברקים, והשתא לפידים. כלא חד. אבל מדאתתקנו בתקונוי לאתחזאה, אתקרון הכי.
ואת קול השופר. תאני רבי יצחק, כתיב אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי, כד"א, אנכי, ולא יהיה לך.
א"ר יהודה, קל בשפר מבעי ליה. השפר למה. אלא, ההוא קול דאקרי שופר. דכתיב, והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכפורים, בדא אתקרי שופר.
א"ר יוסי, מה שופר, אפיק קלא, אשא ורוחא ומיא, אוף הכא, כלא אתכליל בהאי, ומדא נפקין קלין אחרנין.
א"ר אלעזר, קול דנפיק משופר, דמשמע דשופר חד, וקול נפיק מניה, ושופר בקיומיה שכיח, ובגיני כך כתיב, קול השפר.
רבי יהודה אמר הכי, קול השפר, השפר כתיב חסר, כד"א, שפר קדם דריוש. מלכי ישפר עלך. שפר קדמי להחויא.
רבי שמעון אמר, קול השפר, אתרא דקלא נפיק מניה, אקרי שופר. תו אמר רבי שמעון, תא חזי, קול השופר: אתרא דקלא, היינו דכתיב, כי על כל מוצא פי יי' יחיה האדם. מאי מוצא פי יי'. דא קול השופר, הוא רב מכל שאר קלי תתאי, ותקיפא מכלהו, דכתיב וקול שפר חזק מאד, ועל כל שאר קלין לא אתמר חזק מאד. בהאי קול השופר תליא כלא, ודא הוא דאקרי קול גדול, דכתיב קול גדול ולא יסף. ואקרי קול דממה דקה, נהירו דבוציני, דהוא זך ודקיק, וזכיך ונהיר לכלא.
דממה, מהו דממה. אמר ר"ש, דבעי ב"נ למשתוקא מניה, ולמחסם פומיה. כד"א, אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום. דממה איהי שתוקא דלא אשתמע לבר. וירא העם וינעו ויעמדו מרחק, דחמו מה דחמו. וינועו כד"א וינועו אמות הספים מקול הקורא.
תאנא, מה כתיב ביה ביחזקאל, כד חמא גבורן נימוסי קב"ה, דכתיב, וארא והנה רוח סערה באה וגו', רוח סערה אמאי. א"ר יוסי, לתברא ארבע מלכוון. א"ר יהודה, תנינא, רוחא רבה, דאתער בנימוסי גבורה דלעילא. באה מן הצפון. מצפון לא כתיב אלא מן הצפון ההוא דאשתמודע לעילא, ההוא דטמיר וגניז לעילא.
ענן גדול ואש מתלקחת, דהוה אחיד ביה, ולא אחיד, אחיד בסטרוי, לאתערא דינא, דתנינן, תלת זמנין ביומא, ינקא ההוא דינא קשיא, בגרדינוי גליפין מסטרא דגבורה, הה"ד ואש מתלקחת. בגין לאתערא בעלמא.
ומה מבסם ליה, ההוא דכתיב ביה ונגה לו סביב. דההוא זיהרא דאסחר ליה מכל סטרוי, מבסם ליה, ומתקין ליה, בגין דלא להוי דינא קשיא, וייכלון בני נשא למסבליה.
ומתוכה כעין החשמל, תאנא, ומתוכה: ומגווה. כעין החשמל, מאי חשמל. א"ר יהודה, חיות אשא ממללא.
תאנא, א"ר יוסי, חשמל: מה דהוה לבא לאשא, דכתיב מתוך האש כעין החשמל. ולא החשמל. מתוך האש, מגו אשא דאיהי לגו באשא. כעין החשמל דאיהי בתר ארבע דרגין, דכתיב, רוח סערה, ענן גדול, ואש מתלקחת, ונגה לו סביב. ומתוכה כעין החשמל. מתוך האש, ההוא דכתיב ביה ואש מתלקחת.
תניא רבי יוסי בר רבי יהודה אמר, חמו ישראל הכא, מה דלא חמא יחזקאל בן בוזי, וכלהו אתדבקו בחכמתא עלאה יקירא. חמשה דרגין דקלין, חמו ישראל בטורא דסיני. ובחמשה דרגין אלין אתייהיבת אורייתא. דרגא חמישאה הוא, דכתיב קול השפר. יחזקאל לקבליהון חמא חמשה דרגין דאינון לבר מאלין, דאינון רוח סערה, ענן גדול, ואש מתלקחת, ונגה לו סביב, ועין החשמל.
אמר רבי אלעזר, בישראל כתיב, פנים בפנים דבר יי' וגו'. ביחזקאל כתיב, כעין, ודמות, כמאן דחמי בתר כותלין סגיאין, כמאן דחמי בר נש בתר כותלא. אמר רבי יהודה, מה דחמו ישראל, לא חמא נביאה אחרא, כ"ש מה דחמא משה, דלא חמא נביאה אחרא. זכאה חולקיה, דכתיב ביה, ויהי שם עם יי' ולא בחיזו אחרא, כמה דכתיב, ומראה ולא בחידות.
אמר רבי יוסי, ת"ח, כתיב, היה היה דבר יי', נבואה לשעתא היתה. ר' יהודה אומר, לקיומא הוא דאתא, דאצטריך למהוי בגיניהון דישראל, לאשתמודעא דהא לא שביק לון קב"ה, ובכל אתר דמתפזרין ישראל בגלותא, עמהון הוא שריא.
אמר רבי אלעזר, היה היה: דחמא ולא חמא, דקאים באינון מלין, ולא קאים. הה"ד וארא כעין חשמל, ולא חשמל, אבל ישראל, מה כתיב בהו, וכל העם ראים את הקולת, כל חד וחד חמא, כדקא חזי ליה.
דתניא, כל חד וחד הוו קיימין שורין שורין, תחומין תחומין, וכדקא אתחזי להו, חמו כל חד וחד. אמר ר"ש, רישי דעמא בלחודייהו, רישי דשבטין בלחודייהו. נוקבי בלחודייהו. ה' דרגין לימינא, וה' דרגין לשמאלא. הה"ד אתם נצבים היום כלכם לפני יי' אלהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש וגו', הא ה' דרגין לימינא. וה' דרגין לשמאלא מאן אינון. היינו דכתיב, טפכם, נשיכם, וגרך אשר בקרב מחניך, מחטב עציך, עד שאב מימיך. הא ה' דרגין לשמאלא.
כלהו דרגין אתתקנו כגוונא דלעילא. לקבליהון ירתו ישראל אחסנת עלמין, עשר אמירן, דבהו תליין כל פקודין, וכל זכוון, וכל ירותת אחסנא, דאינון חולקא טבא דישראל.
תאנא, בההיא שעתא דקב"ה אתגלי בטורא דסיני, הוו חמאן כל ישראל, כמאן דחמי נהורא בעשישתא, ומההוא נהורא הוה חמי כל חד וחד, מה דלא חמא יחזקאל נביאה.
מ"ט. משום דאינון קלין עלאין, אתגליאו בחד, כמה דאמינא, דכתיב, וכל העם רואים את הקולות. אבל ביחזקאל, שכינתא אתגלי ברתיכוי, ולא יתיר, והוה חמי, כמאן דחמי בתר כותלין סגיאין.
אמר רבי יהודה, זכאה חולקא דמשה, דכתיב ביה, וירד יי' על הר סיני ויקרא יי' למשה, זכאה דרא, דכתיב ביה, וירד יי' לעיני כל העם על הר סיני.
ת"ח, כתיב מימינו אש דת למו, דהא מימינא אתגלי מה דאתגלי. מה בין האי להאי. אמר ר' יוסי, הכא בסיני, רישא וגופא דמלכא, דכתיב ויט שמים וירד, ובאתר דאית רישא, אית גופא, אבל ביחזקאל כתיב ותהי עליו שם יד יי', דאתגלי ידא, ולא גופא. ותנינן, אפילו בידא, יד יי' עלאה, יד יי' תתאה.
ת"ח, כתיב נפתחו השמים ואראה מראת אלהים. מראת כתיב חסר, לאתחזאה דבגין שכינתא קאמר, דהא ואראה מראת חסר, מראה חד. אמר ר' ייסא, וכי שכינתא לאו כלא. אמר רבי יוסי, לא דמי רישא דמלכא, לרגלוי דמלכא, אע"ג דכלא הוי בגופא דמלכא.
תא חזי, בישעיהו כתיב, וארא את יי', ביחזקאל כתיב, ואראה מראת אלהים, הכא את, התם מראת. מה דחמא דא, חמא דא. זכאה חולקיה דמשה, דלא הוה נביאה מהימנא שלימא כוותיה.
וארא את יי', את דייקא. ואראה מראת אלהים, מראת דייקא. ובדרגא חד הוו. אי הכי, אמאי לא פריש ישעיה כולי האי. אמר רבי יוסי, דא כליל, דא פריש. מאי טעמא פריש כולי האי יחזקאל. אלא, כלא אצטריך בגיניהון דישראל, דינדעון חביבותא דחביב להו קב"ה, דשכינתיה ורתיכוי אתיין לדיירא בינייהו בגלותא.
א"ר חייא, בארץ כשדים, והא כתיב הן ארץ כשדים זה העם לא היה, אמאי אתגלי שכינתא תמן. אי תימא בגיניהון דישראל, הוה טב דתשרי שכינתא בגווייהו, ולא יתגלייא. אלא, הכי תאנא, אי לאו דאתגלייא לא הוו ידעין.
והא דאתגלייא, מה כתיב, על נהר כבר, על מיא, באתר דלא יסתאב, ולא שריא מסאבותא. וההוא נהרא, הוה חד מארבע נהרין, דנפקין מגנתא דעדן, דכתיב על נהר כבר. מאי כבר. דכבר הוה. מאתר דשכינתא שריא עלוי. וכתיב ותהי עליו שם יד יי', שם, ולא באתר אחרא.
אמר רבי חייא, כתיב ומתוכה דמות ארבע חיות וזה מראיהן דמות אדם להנה. תאנא ברזא עלאה, ארבע חיוון אית, דאינהו לגו בגו היכלא קדישא, ואינון קדמאי, עתיקין דעתיקא קדישא, כללא דשמא עלאה. ויחזקאל חמא, דמות דרתיכין עלאין, דהא הוא חמא, מאתר דלא הוה נהיר כל כך. תאנא, כגוונא דלעילא, אית לתתא מינייהו, וכן בכלהו עלמין, כולהו אחידן דא בדא, ודא בדא.
ואי תימא לעילא יתיר דחמא. תנינן, משה חמא באספקלריא דנהרא, וכלהו נביאי לא חמו אלא מגו אספקלריא דלא נהרא, דכתיב ואראה מראת אלהים. וכתיב אם יהיה נביאכם יי' במראה אליו אתודע וגו' לא כן עבדי משה וגו', וכתיב פה אל פה אדבר בו.

— 20 —
א"ר יוסי, ת"ח, דנביאין כלהו לגביה, כנוקבא לגבי דכורא, דכתיב פה אל פה אדבר בו ומראה. ולשאר נביאים כתיב, במראה אליו אתודע. במראה ולא מראת. כ"ש יחזקאל, דאפילו מראה לא כתיב ביה, אלא מראת חסר, וכ"ש דכתיב במשה, ולא בחידות, אלא כל מלה על בורייה. זכאה איהו דרא, דנביאה דא שרי בגווייהו.
א"ר יוסי ברבי יהודה, אפין באפין חמו ישראל זיו יקרא דמלכיהון, ולא הוה בהון סומין, וחגרין, וקטיעין, וחרשין. סומין, משמע דכתיב וכל העם רואים. חגרין, דכתיב ויתיצבו בתחתית ההר. קטיעין חרשין, נעשה ונשמע. ולזמנא דאתי כתיב אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם.
וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. רבי יהודה פתח, מי ימלל גבורות יי' ישמיע כל תהלתו. בכמה ארחין, אורייתא אסהידת בבר נש, דלא יחוב קמי מאריה. בכמה ארחין, יהיב ליה עיטא, דלא יסטי מארחוי לימינא ולשמאלא. בכמה ארחין יהיב ליה עיטא, היך יתוב קמי מאריה, וימחול ליה.
דתנן, שית מאה ותלת עשר זיני עיטא, יהיב אורייתא לבר נש, למהוי שלים במאריה, בגין דמאריה בעא לאוטבא ליה בעלמא דין ובעלמא דאתי. ויתיר בעלמא דאתי, דהא תנינן, כל מה דקודשא בריך הוא אשלים ליה לבר נש, מאינון טבאן דזכי בהו לעלמא דאתי אשתלים בהו. מאי טעמא. משום דעלמא דאתי דקודשא בריך הוא הוי.
והכי תנינן, האי עלמא לקבליה דעלמא דאתי, לא הוי אלא כפרוזדור לגבי טרקלין. וכד זכי ההוא זכאה, בדידיה זכי. דתניא, כתיב ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו. מ"ט. משום דיי' הוא נחלתו. זכאה חולקיה, מאן דזכי לאחסנא אחסנתא עלאה דא. זכי בה בעלמא דא, ובביתא דהאי עלמא. כך בעלמא דאתי, ובביתא עלאה קדישא, דכתיב ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם, זכאה חולקיה דההוא זכאה, דמדוריה עם מלכא בביתיה.
ר' שמעון אמר, זכאה חולקיה דההוא זכאה, דזכי להאי דכתיב, אז תתענג על יי', עם יי' לא כתיב, אלא על יי'. מאי על יי'. אתר דעלאין ותתאין אתמשכן מיניה, ותאבין לההוא אתר, דכתיב מאין יבא עזרי. וכתיב, ועד עתיק יומיא מטה וקדמוהי הקרבוהי. ותיאובתא וענוגא דצדיקיא, לאסתכלא לההוא זיוא, דכל זיוא מיניה נפקא, ואתמשכן מניה כל אינון כתרין.
תו אר"ש, תנינן בהאי קרא אז תתענג על יי', סופיה דקרא מה כתיב, והרכבתיך על במותי ארץ, על ההוא אתר דאקרי במתי ארץ, איהו לעילא מהאי ארץ, וההוא אתר דאקרי במתי ארץ, היינו שמים. והיינו דכתיב על במתי ארץ.
על יי' אמר ר' אבא, אז תשב לא כתיב, אלא אז תתענג על יי', היינו שמים. דכתיב, רומה על השמים אלהים. והרכבתיך על במתי ארץ, היינו ארץ החיים, ממשמע דכתיב על במתי, לאכללא ציון וירושלים, דאקרון במתי ארץ, והיינו שמים דלעילא, וארץ דלעילא. ומלה דאמר ר' שמעון, הכי הוא, וכלא חד, דכתיב ועד עתיק יומיא מטה וגו', וכל הני מילי לאתר חד סלקין.
אמר ר' אבא לר"ש, לימא לי מר, האי קרא כוליה, במאי אוקימנא ליה, דכתיב אז תתענג על יי' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך. אמר ליה, הא כלא אתמר, דתפנוקא ועדונא על יי' כתיב, אתר דאיהו לעילא. וכתיב ועד עתיק יומיא מטה וגו'. על במתי ארץ כמה דאתמר.
והאכלתיך נחלת יעקב אביך. כמה דכתיב ויתן לך האלהים מטל השמים וגו', והיינו נחלת יעקב. וברכתא דבריך יצחק ליעקב, על האי שמים קאמר. וברכיה בברכתא, דזמינין בנוי דיעקב, לאחיא בההוא טלא לזמנא דאתי, דכתיב ויתן לך האלהים. לך ולא לאחרא. מטל השמים, דביה זמינין מתיא לאחיא לזמנא דאתי, דנפיק מעתיקא לזעירא דאפין, ושריא בהאי שמים. אסתכל ר' אבא ואמר, השתא אשתמע כלא ואשתכח דברכתא דיצחק, עלאה ממאי דחשיבנא.
תאנא מי ימלל גבורת יי'. מי ימלל, מי ידבר מבעי ליה. אמר ר' חייא, כד"א, וקטפת מלילות בידך. גבורת יי', דסגיאין אינון, ונפקין מגבורה חד. ותאנא, חד גבורה עלאה, עטרא דעטרין, מתעטרא, ונפקין מיניה חמשין תרעין. מנהון ימינא, ומנהון שמאלא. וכל חד וחד גבורה אתקרי, וכל חד וחד מתעטרא, בקרדיטי גליפין נהורין, וכלהו אקרון גבורת יי'.
אמר רבי חייא, גבורת יי' חסר כתיב, דהא כלהו כלילן בדא. ישמיע כל תהלתו: דא הוא שכינת זיו יקריה דקב"ה, דכתיב ותהלתו מלאה הארץ.
אמר ר"ש, כתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן וגו', שם האחד פישון וגו'. הא אלין בשמהן אקרון. והני ארבע מההוא נהר דנפיק אתמשכן. מה שמיה דההוא נהרא דנפיק. אמר ר' שמעון, יובל שמיה. דכתיב, ועל יובל ישלח שרשיו, וכתיב ולא ימיש מעשות פרי. מאי טעמא לא ימיש, משום דעל יובל ישלח שרשיו. ועל דא כתיב וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. ובגין כך כתיב יוצא, יוצא ואינו פוסק.
תאנא א"ר שמעון כתיב וידבר אלהים את כל הדברים וגו', וידבר, בגין לאכרזא מילין. דתאנא, בשעתא דקודשא בריך הוא אתגלי, ושארי למללא, עלאין ותתאין אתחלחלו, ונפקו נשמתהון דישראל.
ותאנא ההוא מלה, הוה טאס מלעילא לתתא, ומתגלפא בארבע רוחי עלמא, וסלקא ונחתא. כד סלקא, אשתאבא מטורי דאפרסמונא דכיא, ואשתאבא בההוא טלא דלעילא, ואסחר בסחרניהון דישראל, ותבת בהון נשמתהון ואסחר ומתגלפא באתריה, בלוחי אבנא. וכן כל מלה ומלה.
אמר רבי שמעון, כל מלה ומלה הוה מליא בכל אינון טעמין, בכל אינון מלין גזרין, אגרין, ועונשין, רזין וסתרין כאסקופא דא, דאיהי מליא מכלא.
ובשעתא דהוה נפיק ההוא מלה, אתחזי חד. וכד הוה מתגלפא באתרוי אתחזון בההוא מלה, שבעין ענפין, דסלקין בגוה, וחמשין כתרין חסר חד מהאי גיסא, וחמשין חסר חד מגיסא אחרא כפטישא דא, בזמנא דאיהו בטש בטנרא. כמה דאת אמר וכפטיש יפוצץ סלע. והוו חמאן כל ישראל עינא בעינא, והוו חדאן.
וכלהו דרין בתראין כלהו אזדמנו לתמן, וכלהו קבילו אורייתא בטורא דסיני, דכתיב כי את אשר ישנו פה וגו', ואת אשר איננו פה עמנו היום. וכלהו כל חד וחד כדקא חזי ליה. וכלהו חמאן ומקבלין מלין.
אלהים: דא גבורא. את: דאתכליל בימינא, כמה דתנינן את השמים, דאיהו ימינא. ואת הארץ, דאיהו שמאלא. דכתיב, אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. וימינא דא הוא את. כל: לאכללא כל שאר כתרין. הדברים: מתקשרן דא בדא. האלה: כל אינון טעמין, כל אינון רזין, כל אינון סתרין, גזרין ועונשין.
לאמר: למהוי ירותא לכלא. דכתיב תורה צוה לנו משה מורשה וגו'. דאי תימא לגלאה מה דלא אצטריך לגלאה לכל ב"נ, כתיב אנכי יי' אלהיך. כמה דאנא טמירא וסתים, כך יהיו מלין אלין טמירין וסתימין בלבך.
ד"א וידבר אלהים, חד. את כל הדברים האלה לאמר הא חמש דרגין אחרנין. ר' יהודה אמר, וידבר אלהים: גבורה. את: ימינא. כל: דא ודא אמר ר' יצחק, לאכללא אברהם דכתיב ויי' ברך את אברהם בכל.
הדברים: לאכללא שאר כתרין דאתכסיין. האלה: אינון דאתגליין. וכתיב וכל העם ראים את הקולת. לאמר: דא הוא דכתיב, אשת חיל עטרת בעלה. וכתיב, לאמר הן ישלח איש את אשתו.
אמר ר' יצחק, אמאי אתיהיבת אורייתא באשא וחשוכא, דכתיב וההר בוער באש עד לב השמים חשך ענן וערפל. דכל מאן דישתדל באורייתא, אשתזיב מאשא אחרא דגיהנם, ומחשוכא דמחשכין כל שאר עמין לישראל, דבזכותיה דאברהם אשתזיבו ישראל מאשא דגיהנם.
דתניא אמר ליה קב"ה לאברהם, כל זמנא דבניך ישתדלון באורייתא, ישתזבון מאלין. ואי לא, הא נורא דגיהנם דשלטא בהו, וישתעבדון ביני עממיא. א"ל, בתרי קטורי לא מזדקפן מלין, אלא אי ניחא קמך, ישתזבון מנורא דגיהנם, וישתעבדון ביני עממיא, עד דיתובון גבך. אמר ליה יאות הוא ודאי, הה"ד אם לא כי צורם מכרם. מאן הוא צורם. דא הוא אברהם. דכתיב הביטו אל צור חצבתם. ויי' הסגירם, דא קב"ה, דאסתכם על ידוי.
אמר ר' יהודה, מיומא דנפקו ישראל ממצרים עד יומא דאתיהיבת אורייתא, חמשין יומין הוו. מ"ט אמר ר' יהודה, משום אינון שני דיובלא, דכתיב וקדשתם את שנת החמשים שנה.
תאנא, אר"ש, ההוא יובלא אפיק לון לישראל ממצרים. ואי תימא דיובלא ממש. אלא מסטרא דיובלא הוה, ומסטרא דיובלא אתער דינא על מצראי, ובגיני כך חמשין אלין דיובלא הוו.
תאנא, לקבל דא, חמשין זמנין אתמר ואדכר באורייתא, נמוסין דמצרים, ושבחי אינון כלהו, אשר הוצאתיך. ויוציאך. כי ביד חזקה הוציאך. וכלהו זמני, חמשין אינון, ולא יתיר, משום דכלא ביובלא אתעטר, ומסטרא דיובלא אתא כלא. ובגיני כך, אורייתא דאתי מגבורה, אתעטרת בימינא. דכתיב מימינו אש דת למו. ותניא חמשא קלין הוו. וכלהו אתחזיאו בהו, ואתכלילו בהו, ואתעטרו בדא.
אמר ר' שמעון, בההוא זמנא דקבילו ישראל אורייתא, יובלא דא אעטר בעטרוי לקב"ה, כמלכא דאתעטר בגו חיליה. דכתיב, צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו. מאן אמו. דא יובלא. ויובלא אתעטר, בחדוה ברחימו בשלימו. דכתיב אם הבנים שמחה. מאן אם הבנים. אר"ש דא יובלא.
א"ר יהודה, ע"ד כתיב, ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך. מאן אביך ואמך. א"ר יהודה, כמה דאוקמוה בספרא דצניעותא, דכתיב, ערות אביך וערות אמך לא תגלה ווי למאן דגלי ערייתהון.
תאנא, א"ר יצחק, בשעתא דקב"ה אתגלי בטורא דסיני, אזדעזע טורא. ובשעתא דסיני אזדעזע, כל שאר טורי עלמא אזדעזעו, והוו סלקין ונחתין, עד דאושיט קב"ה ידוי עלייהו, ואתישבו. וקלא נפקא ומכרזא, מה לך הים כי תנוס הירדן תסוב לאחור ההרים תרקדו כאילם וגו'.
ואינון תבאן ואמרין, מלפני אדון חולי ארץ. אמר ר' יצחק, מלפני אדון, דא אימא, דכתיב אם הבנים שמחה. חולי ארץ, דא אימא תתאה. מלפני אלוה יעקב, דא הוא אבא, דכתיב, בני בכורי ישראל. ועל האי כתיב בעטרה שעטרה לו אמו.
מהו בעטרה. א"ר יצחק, כמה דכתיב, ושאול ואנשיו עוטרים את דוד. משום דמתעטר, בחוורא בסומקא ובירוקא, בכל גוונין דכלהו כלילן ביה, ואסתחרן ביה. אמר ר' יהודה, בעטרה שעטרה לו אמו. מאן עטרה. דכתיב, ישראל אשר בך אתפאר. וכתיב ובית תפארתי אפאר.
אמר ר' יצחק, אורייתא אתיהיבת באשא אוכמא, על גבי אשא חוורא, לאכללא ימינא בשמאלא, ושמאלא דאתחזר ימינא, דכתיב מימינו אש דת למו.
א"ר אבא, בשעתא דתננא דסיני הוה נפיק, סליק אשא, ומתעטר בההוא תננא באתגלייא, כאתכלא דא, וסליק ונחית, וכל ריחין ובוסמין דבגנתא דעדן, הוה סליק ההוא תננא, בחיזו דחוור וסומק ואוכם, הה"ד, מקטרת מר ולבונה מכל אבקת רוכל.
ההוא תננא מאן הוה. אמר ר' יצחק, שכינתא דאתגלי לתמן, כד"א, מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן. אמר ר' יהודה, למה לך כולי האי הא קרא שלים הוא, דכתיב והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו יי' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן. זכאה עמא דחמאן דא, וידעין דא.

— 21 —
א"ר חייא, כד אתגליפו אתוון בלוחי אבנא, הוו מתחזיין בתרין סטרין, מסטרא דא, ומסטרא דא, ולוחין מאבן סנפירינון הוו, ואתגליפו ואתחפיין באשא חוורא, ואתוון הוו מאשא אוכמא, ומתגלפן בתרין סטרין, מסטרא דא ומסטרא דא.
אמר ר' אבא, לוחין הוו בעינייהו, ואתוון הוו טאסין, ומתחזיין בתרין אשין, אשא חוורא, ואשא אוכמא, לאתחזאה כחדא, ימינא ושמאלא, דכתיב ארך ימים בימינה בשמאלה וגו'. והא כתיב מימינו אש דת למו. אלא מסטרא דגבורה הוה, ואתכלילת בימינא. ובגין כך אשא חוורא ואשא אוכמא.
תאנא, כתיב והלחת מעשה אלהים המה וגו', א"ר יהודה, והלחת כתיב, חד. תרי הוו ומתחזיין חד. ועשר אמירן מתגלפי בהו. חמש כלילן בחמש, למהוי כלא ימינא. מעשה אלהים המה ודאי.
רבי יצחק אמר, של סנפירינון הוו, ותרין אבנין הוו. ואבנין הוו סתימאן. נשיב קב"ה ברוחא, ואתפשטו ואתגליפו תרין לוחין. ר' יהודה אמר, כעין סנפירינון הוו. משמע דכתיב מעשה אלהים המה.
אמר ליה, אי הכי, סנפירינון דא דהוא אבנא טבא יקירא משאר אבנין, לאו עובדא דקב"ה אינון. א"ל, במאי אוקימנא מעשה אלהים המה. המה דייקא. אלא ת"ח, כתיב והלחת מעשה אלהים. הלחת כתיב, ולא כתיב והאבנים מעשה אלהים המה.
אמר ר' שמעון, כלא חד הוא, אבל אלין תרין לוחין עד לא אתברי עלמא הוו, ואסתלקו מערב שבת, ועבד לון קב"ה, ועובדוי הוו.
ממה אתעבידו. תאנא, מההוא טלא עלאה, דנגיד מעתיקא קדישא. וכד נגיד ואתמשך לחקל דתפוחין קדישין, נטל קב"ה תרין כפורי מנייהו, ואתגלידו, ואתעבידו תרין אבנין יקירין. נשב בהו, ואתפשטו לתרין לוחין, הה"ד מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא. כמה דכתיב, כתובים באצבע אלהים.
תאנא, אצבע אלהים. ההוא אצבע סליק לעשרה. כמה דאתמר, אצבע אלהים היא. וכל אצבע ואצבע סליק לעשרה, עד דאתעביד ידא שלימתא, דכתיב וירא ישראל את היד הגדולה.
אמר ר' יהודה, חרות על הלחת, נקיבן הוו אבנין, ואתחזיאו לתרין סטרין, חרות גלופא דגליפין. אמר ר' אבא, מהאי סטרא אתחזי סטרא אחרא, ואתקרי מהכא, מה דכתיב בסטרא אחרא.
רבי אלעזר אמר, בנס הוו כתיבין, דכל בני נשא, הוו אמרין וסהדין, דהא מכתב אלהים הוא ודאי, דהא כל בני עלמא לא יכלין למנדע לון כמה דהוו.
לדעתייהו דאינון דאמרין, נקיבין הוו, מי כתיב חרות בלחת, על הלחת כתיב. אלא הכי תאנא, וחמשא קלין אינון לימינא, וחמשא לשמאלא. ואינון דשמאלא כלילן בימינא. ומן ימינא, אתחזון אינון דשמאלא, והכא כלא איהו ימינא, ואתכלילן אלין באלין, מאן דהוה בסטרא דא, חמי לסטרא אחרא, וקרי לון לאינון אתוון. דהא תנינן, שמאלא אתחזר ימינא, דכתיב מימינו אש דת למו, ובגין כך מכתב אלהים הוא ודאי.
הא כיצד, מאן דהוה מסטרא דא, הוה קרי בדא, אנכי יי' אלהיך. ומאלין אתוון הוה חמי, וקרי לא תרצח. הוה קרי לא יהיה לך. והוה חמי וקרי, לא תנאף. והוה קרי לא תשא את שם יי' אלהיך לשוא. והוה חמי וקרי לא תגנב. וכלא מסטרא דא, וכך לכלהו, וכדין מסטרא אחרא, וכלהו כלילן דא בדא כה"ג. הה"ד מכתב אלהים הוא. מכתב אלהים הוא ודאי.
וירד משה אל העם ויאמר אליהם. רבי יוסי אמר, מאי אמירא דא דכתיב ויאמר אליהם, ולא כתיב מאי קאמר. א"ר יצחק, תא חזי, ארחא דעלמא הוא, כד אתי חדוותא לבר נש, או כד אתי צערא, עד לא ידע מניה לא יכיל למסבל, דהא לבא אתפרח לשעתא. וכד ידע מניה, קאים בקיומיה, ויכיל למסבל. כל שכן הכא, דהא משה אמר לון כל מה דהוה לבתר, ואתקיף לבייהו במלין, ולא יכילו למסבל. כ"ש אי לא אמר לון מידי. ובג"כ ויאמר אליהם בקדמיתא, ואתתקף לבייהו. ולבתר וידבר אלהים.
ועם כל דא, לא יכילו למסבל, דהא תנינן, אמר ר' יהודה אמר ר' חייא אמר ר' יוסי, כד שמעו מלה דקב"ה, פרחת נשמתייהו, וסלקא נשמתייהו דישראל, עד כורסי יקרא דיליה, לאתדבקא תמן.
אמרה אורייתא קמיה דקודשא בריך הוא, וכי למגנא הוינא מתרי אלפי שנין, עד לא אתברי עלמא, למגנא כתיב בה, ואיש איש מבני ישראל ומן הגר הגר בתוכם ואל בני ישראל תדבר לאמר. כי לי בני ישראל עבדים. אן אינון בני ישראל. בה שעתא, אהדרת אורייתא נשמתייהו דישראל, כל חד וחד לאתריה. אורייתא אתקיפת, ואחידת בהו בנשמתייהו, לאהדרא להו לישראל הה"ד תורת יי' תמימה משיבת נפש. משיבת נפש ממש.
תאנא, כתיב וישב שלמה על כסא יי' למלך, כמה דכתיב, שש מעלות לכסא. ר' אבא אמר, דקיימא סיהרא באשלמותא. דתנינן, ביומוי דשלמה, קיימא סיהרא באשלמותא.
אימתי באשלמותא. דקיימא בחמשה עשר, כמה דתנינן, אברהם. יצחק. יעקב. יהודה. פרץ. חצרון. רם. עמינדב. נחשון. שלמון. בועז. עובד. ישי. דוד. שלמה. כד אתא שלמה, קיימא סיהרא באשלמותא. הה"ד, וישב שלמה על כסא יי' למלך. וכתיב שש מעלות לכסא. כלא כגוונא דלעילא.
ביומוי דצדקיה, קיימא סיהרא בפגימותא, ואתפגים. כד"א, וירח לא יגיה אורו. דתנינן, ביומוי דצדקיה, אתפגים סיהרא, ואתחשכו אנפייהו דישראל.
פוק וחשיב, רחבעם. אביה. אסא. יהושפט. יהורם. אחזיהו. יואש. אמציהו. עוזיהו. יותם. אחז. יחזקיהו. מנשה. אמון. יאשיהו. צדקיהו. וכד אתא צדקיהו אתפגים סיהרא וקיימא על פגימותא. דכתיב ואת עיני צדקיה עור. ביה זמנא השליך משמים ארץ. האי ארץ אתעברא מקמי שמים, ואתרחקת מניה, ואתחשכא האי ארץ.
תאנא, בשעתא דקיימו ישראל על טורא דסיני שארי סיהרא לאנהרא, דכתיב, ויט שמים וירד. מהו וירד. דקריב שמשא לגבי סיהרא, ושרי לאנהרא סיהרא. דכתיב דגל מחנה יהודה מזרחה.
בטורא דסיני, אתמנא יהודה, רופינס במלכותא, דכתיב, ויהודה עוד רד עם אל ועם קדושים נאמן. מהו ועם קדושים נאמן. כד אמר קב"ה לישראל, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, נאמן הוה יהודה לקבלא מלכותא, ושארי סיהרא לאנהרא.

— 22 —
אנכי יי' אלהיך אשר הוצאתיך וגו'. ר' אלעזר פתח, שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. שמע בני מוסר אביך: דא קב"ה. ואל תטוש תורת אמך: דא כנסת ישראל. מאן כ"י. דא בינה. כמה דכתיב, להבין אמרי בינה.
ר' יהודה אמר, מוסר אביך: דא היא חכמה. ואל תטוש תורת אמך: דא היא בינה. ר' יצחק אמר, הא והא, חד מלה אתפרשו. דתנינן, אורייתא מחכמה דלעילא נפקת. ר' יוסי אמר, מבינה נפקת, דכתיב להבין אמרי בינה, וכתיב ואל תטוש תורת אמך.
אמר ר' יהודה, אורייתא מחכמה ובינה אתכלילת, דכתיב, שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. ר' אבא אמר, בכלא אתכלילת, דכיון דבאלין תרין אתכלילת, אתכלילת בכלא. בחסד, בדינא ברחמי. בכלהו שלימותא דאצטריך מלה. אי מלכא ומטרוניתא מסתכמין, כלא מסתכמין. באתר דאלין משתכחין, כלא משתכחין.
ר' יוסי אמר, אנכי: דא שכינתא. כמה דכתיב, אנכי ארד עמך מצרימה. יי' אלהיך: ר' יצחק אמר, אנכי: דא שכינתא. ופסקא טעמא. כד"א אנכי עשו בכורך. יי' אלהיך: דא קב"ה. כמה דכתיב, מן השמים השמיעך את קולו. וכתיב אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. מן השמים מן השמים ממש דא קב"ה.
אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אשר: אתר דכלא מאשרין ליה. הוצאתיך מארץ מצרים: דא יובלא. כמה דתנינן, מסטרא דיובלא נפקו ישראל ממצרים. ובגין כך, חמשין זמנין אדכר יציאת מצרים באורייתא. חמשין יומין לקבלא אורייתא. חמשין שנין לחירו דעבדין.
מבית עבדים: כמה דכתיב הכה כל בכור בארץ מצרים. ותנינן אלין כתרין תתאין, דאתרחיצו בהו מצראי. כמה דאית ביתא לעילא, אית ביתא לתתא. ביתא קדישא לעילא, דכתיב, בחכמה יבנה בית. ביתא תתאה לתתא, דלא קדישא, כמה דכתיב מבית עבדים.
תאנא, בשעתא דאתמר אנכי, כל אינון פקודי אורייתא, דמתאחדן במלכא קדישא עלאה, בסטרא דא, כלהו הוה כלילן בהאי מלה.
כמה דתנינן, כל פקודי אורייתא, מתאחדן בגופא דמלכא. מנהון ברישא דמלכא, ומנהון בגופא, ומנהון בידי מלכא, ומנהון ברגלוי, ולית מאן דנפיק מן גופא דמלכא לבר. ובגין כך, מאן דפשע בחד פקודי אורייתא, כמאן דפשע בגופא דמלכא, כמה דכתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי. בי ממש. ווי לחייביא, דעברין על פתגמי אורייתא, ולא ידעין מאי קא עבדין.
דאמר ר' שמעון, ההוא אתר דאיהו חב לגביה, ההוא אתר ממש גלי חוביה. חב בקב"ה, קב"ה גלי חוביה, דכתיב יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. יגלו שמים עונו: דא קב"ה. וארץ מתקוממה לו: דא כ"י.
תניא, שמים גליין חוביה דבר נש. ובשעתא דאיהו גליא חוביה, ארץ עביד דינא דבר נש, דכתיב וארץ מתקוממה לו, למעבד דינא ביה. אמר ר' יוסי, תנינן משמיה דר' שמעון, בשעתא דאתיהיבת אורייתא, אימא ובנין בשלימותא אשתכחו, דכתיב אם הבנים שמחה.
אנכי יי' אלהיך. אנכי, כמה דתנינן, בת היתה לו לאברהם אבינו, היא שכינתא. ודא בת. יי' אלהיך, דכתיב בני בכורי ישראל. וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה, הא בן.
אשר הוצאתיך מארץ מצרים, דכתיב יובל היא קדש תהיה לכם, וכתיב אם הבנים שמחה. וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור, הא אימא ובנין. יתבא אימא יתבין בנין. כלהו בחדוה בשלימותא. וע"ד כתיב, אם הבנים שמחה. מתעברא אימא, כלהו מתעברן בדוכתייהו. וכתיב, לא תקח האם על הבנים. ותנינן, לא יעביד בר נש חובי לתתא, בגין דאתעבר אימא מעל בנין.
אמר ר' יצחק, כלא קב"ה. כלא הוא. כלא חד. ומלין אלין, למחצדי חקלא אתגליין. זכאין אינון בעלמא דין, ובעלמא דאתי.
תאני אמר ר' אלעזר, כתיב, בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. וכתיב, ביום עשות יי' אלהים ארץ ושמים. במאי אוקימנא הני קראי, הא תנינן, דתרווייהו כחדא אתבריאו. מלמד, שנטה הקב"ה קו ימינו וברא השמים, ונטה קו שמאלו, וברא את הארץ. בקדמיתא את השמים ואת הארץ, ולבתר ארץ ושמים.
תנן, כתיב, ביום ההוא אענה נאם יי' אענה את השמים והם יענו את הארץ. אענה את השמים, שמים ממש. דכתיב השמים כסאי. והם יענו את הארץ. הארץ ממש, דכתיב והארץ הדום רגלי. שמים שמים עלאין. וארץ ארץ עלאה. דתניא, כד אתקן שמים דא בתיקונוי, אתקן לקבליה דהאי ארץ, ותיאובתיה לקבלה, בחד דרגא דאקרי צדיק. כמה דכתיב וצדיק יסוד עולם, ואתדבק בהאי ארץ.
ומרישא דמלכא, עד ההוא אתר דשארי האי צדיק, אתי חד נהרא קדישא, משחא דרבות, ואטיל בסגיאות תיאובתא, בהאי ארץ קדישא, ונטל כלא האי ארץ. ולבתר, מהאי ארץ אתזן כלא, עילאי ותתאי. כדכורא דא, כד תיאובתיה לאתדבקא בנוקבא, דאפיק זרעא דרבות, מרישא דמוחא, בההוא אמה, ואטיל בנוקבא, ומניה מתעברא נוקבא, אשתכח, דכלהו שייפין דגופא, כלהו מתדבקן בנוקבא, ונוקבא אחידא כלא. כדוגמא דא תנינן, כל דאשלים לעשרה קדמאי דבי כנישתא, נוטל אגר כלהו. ר' יוסי אומר, לקבלי דכלהו.
ר' יצחק אמר, כתיב ויט שמים וירד, וכתיב וירד יי' לעיני כל העם על הר סיני, ויט שמים וירד, לאן נחת. אי תימא דנחת לסיני, על הר סיני כתיב ולא כתיב בהר סיני.
אלא, ויט שמים וירד, לאן נחת. אמר ר' יוסי, נחית בדרגוי, מדרגא לדרגא, ומכתרא לכתרא, עד דאתדבק בהאי ארץ, וכדין אתנהר סיהרא, וקיימא באשלמותא. הה"ד ויט שמים וירד, להאי ארץ. וכדין כתיב, על הר סיני. מה קיימא על הר סיני, הוי אימא דא שכינתא.
ר' אבא אמר מהכא, מפני אשר ירד עליו יי' באש. וכתיב כי יי' אלהיך אש אוכלה הוא. וכתיב, ויי' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים. ויי' המטיר דא הוא ארץ מאן אתר נטיל האי, סופיה דקרא מוכח, דכתיב מאת יי' מן השמים, מן השמים ממש. רבי חייא אמר מהכא, וידבר אלהים את כל. כל, כללא דכלא, דהא בהאי תליא כלא.

— 23 —
לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. רבי יצחק אמר, אלהים אחרים, לאפקא שכינתא. על פני, לאפקא אפי מלכא. דבהו אתחזי מלכא קדישא, ואינון שמיה. והוא אינון. הוא שמיה, דכתיב אני יי' הוא שמי. הוא ושמיה חד הוא. בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמיא.
תאני רבי שמעון, זכאין אינון ישראל, דקב"ה קרא לון אדם, דכתיב ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, אדם כי יקריב מכם. מאי טעמא קרא לון אדם. משום דכתיב ואתם הדבקים ביי' אלהיכם. אתם ולא שאר עמין עכו"ם. ובג"כ אדם אתם, אתם קרויין אדם, ואין עכו"ם קרויין אדם.
דתניא, אמר ר' שמעון, כיון דבר נש ישראל אתגזר, עאל בברית דגזר קב"ה באברהם, דכתיב ויי' ברך את אברהם בכל. וכתיב חסד לאברהם. ושארי למיעאל בהאי אתר. כיון דזכה לקיימא פקודי אורייתא, עאל ביה בהאי אדם, ואתדבק בגופא דמלכא, וכדין אקרי אדם.
וזרעא דישראל אקרון אדם. ת"ח, כתיב ביה בישמעאל, והוא יהיה פרא אדם. פרא אדם, ולא אדם. פרא אדם, משום דאתגזר, ושירותא דאדם הוה ביה, דכתיב וישמעאל בנו בן שלש עשרה שנה בהמולו את בשר ערלתו, כיון דאתגזר, עאל בהאי שירותא, דאקרי כל. הה"ד והוא יהיה פרא אדם, ולא אדם. ידו בכל, ידו בכל ודאי, ולא יתיר, משום דלא קביל פקודי אורייתא. שירותא הוה ביה, בגין דאתגזר, ולא אשתלים בפקודי אורייתא. אבל זרעא דישראל, דאשתלימו בכלא, אקרון אדם ממש, וכתיב כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו.
א"ר יוסי, בג"ד, כל פרצופין שרו, בר מפרצופא דאדם. ר' יצחק אמר, כד אתעבד, אתחזי דגליפא גו גליפין דאשלמותא. א"ר יהודה, היינו דאמרי אינשי קיטרוי בזיקא, בטפסא שכיחי.
רבי יהודה הוה אזיל מקפוטקיא ללוד, למחמי לרבי שמעון, דהוה תמן, והוה רבי חזקיה אזיל עמיה. אמר רבי יהודה לר' חזקיה, הא דתנינן, קמי ר' שמעון, והוא יהיה פרא אדם, ודאי כך הוא. ודא הוא ברירא דמלה. סופיה דקרא דכתיב, ועל פני כל אחיו ישכון. מהו ועל פני כל אחיו ישכון.
אמר ליה, לא שמענא, ולא אימא. דהא אוליפנא, כתיב וזאת התורה אשר שם משה. אשר שם משה, אתה יכול לומר. דלא שם משה, אי אתה יכול לומר.
פתח ר' יהודה ואמר, כי הוא חייך וארך ימיך. מאן דזכי באורייתא, ולא אתפרש מינה, זכי לתרין חיין, חד בעלמא דין, וחד בעלמא דאתי. דכתיב חייך, תרי. וכל מאן דיתפרש מינה, כמאן דמתפרש מן חיי, ומאן דמתפרש מר' שמעון, כאילו מתפרש מכלא.
ומה בהאי קרא דאיהו פתח פתחא, לא יכילנא למיעאל בה. פתגמי אורייתא דסתימין, על אחת כמה וכמה. ווי לדרא, דר' שמעון בן יוחאי יסתליק מניה. דכד אנן קיימין קמי דר' שמעון, מבועין דלבא פתיחין לכל עיבר, וכלא מתגליא. וכד אתפרשנא מניה. לא ידענא מידי, וכל מבועין סתימין.
אמר ר' חזקיה, היינו דכתיב, ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים. כבוצינא דא. דנהרין מינה כמה בוצינין, והוא בקיומיה שכיח. כך ר' שמעון בן יוחאי, מארי דבוצינין, הוא נהיר לכלא, ונהורא לא אעדי מניה, ואשתכח בקיומיה. אזלו עד דמטו לגביה.
כד מטו גביה, אשכחוהו, דהוה יתיב ולעי באורייתא, והוה אמר, תפלה לעני כי יעטף ולפני יי' ישפוך שיחו. כל צלותא דישראל צלותא, וצלותא דעני עלאה מכלהו. מאי טעמא. משום דהאי סלקא עד כורסי יקרא דמלכא, ואתעטר ברישיה. וקב"ה משתבח בההיא צלותא ודאי. תפלה דעני, תפלה אקרי.
כי יעטף. עטופא דא, לאו עטופא דכסו הוא, דהא לית ליה. אלא, כתיב הכא כי יעטף. וכתיב התם, העטופים ברעב. ולפני יי' ישפך שיחו, דיקבל קמי מאריה, ודא ניחא ליה קמי קב"ה, משום דעלמא מתקיימא ביה, כד לא אשתכחו שאר קיימי עלמא בעלמא. ווי למאן דההוא מסכנא יקבל עלוהי למאריה, משום דמסכנא קריב למלכא יתיר מכלהו, דכתיב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני.
ולשאר בני עלמא, זמנין דשמע, זמנין דלא שמע. מ"ט. משום דדיוריה דמלכא בהני מאני תבירי, דכתיב, ואת דכא ושפל רוח. וכתיב קרוב יי' לנשברי לב. לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה.
מכאן תנינן, מאן דנזיף במסכנא, נזיף בשכינתא, דכתיב ואת דכא ושפל רוח. וכתיב כי יי' יריב ריבם וגו'. בגין דאפוטרופא דלהון תקיפא, ושליטא על כלא, דלא אצטריך סהדי, ולא אצטריך לדיינא אחרא, ולא נטיל משכונא, כשאר דיינא. ומה משכונא נטיל, נשמתין דבר נש, דכתיב וקבע את קובעיהם נפש.
תו אמר תפלה לעני, כל אתר דאקרי תפלה, מלה עלאה היא, דהיא סלקא לאתר עלאה. תפלה דרישא, אינון תפלי דמלכא, דאנח להו.
ר' שמעון אסחר רישיה, וחמא לר' יהודה ולר' חזקיה, דמטו גביה. בתר דסיים אסתכל בהו. אמר להו, סימא הוה לכו ואתאביד מנייכו. אמרו ליה, ודאי דפתחא עלאה פתח מר, ולא יכילנא למיעאל בה.
אמר, מאי היא. אמרו ליה, והוא יהיה פרא אדם, וסופיה דקרא בעינא למנדע, דכתיב ועל פני כל אחיו ישכון, מהו על פני כל אחיו. דהא ברירא דכוליה קרא ידענא, והאי לא ידענא, דסיפיה דקרא, לא אתחזי כרישיה.
אמר לון, חייכון, כלא חד מלה היא, ובחד דרגא סלקא. תאנא, כמה פנים לפנים, אית ליה לקודשא בריך הוא. פנים דנהרין. פנים דלא נהרין. פנים תתאין. פנים רחיקין. פנים קריבין. פנים דלגו. פנים דלבר. פנים דימינא. פנים דשמאלא.
תא חזי, זכאין אינון ישראל קמיה דקב"ה, דאחידן באנפין עלאין דמלכא. באינון פנים דהוא ושמיה אחידן בהו, ואינון ושמיה חד הוא. ושאר עמין אחידן באינון פנים רחיקין, באינון פנים תתאין. ובגיני כך אינון רחיקין מגופא דמלכא, דהא חמינא כל אינון דמצרים, קריבוי דישמעאל, כמה אחין וקריבין הוו ליה, וכלהו הוו באנפין תתאין, באינון פנים רחיקין.
ובגיניה דאברהם, כד אתגזר ישמעאל, זכה, דשוי מדוריה וחולקיה באתר דשליטא על כל אינון פנים רחיקין ותתאין, על כל אינון פנים דשאר עמין. הה"ד ידו בכל, ובגיני כך על פני כל אחיו ישכון, כלומר, ישוי מדוריה וחולקיה לעילא מכלהו, דכתיב ידו בכל, דשלטא על כל שאר פנים דלתתא. ובג"כ על פני כל אחיו ודאי, דלא זכו כוותיה.
אתו רבי יהודה ור' חזקיה, ונשקו ידוי. א"ר יהודה, היינו דאמרי אינשי, חמרא בדרדיא, ונביעא דבירא, בקטירא דקיזרא אתעטר. ווי לעלמא, כד יסתלק מר מניה. ווי לדרא, דיתערע בההוא זמנא. זכאה דרא דאשתמודעון ליה למר. זכאה דרא דאיהו שרי בגויה.
אמר רבי חזקיה, הא תנינן, גיורא כד אתגזר, אקרי גר צדק, ולא יתיר. והכא אמר מר ידו בכל. אמר ר"ש, כלא אתקשר בחד. אבל גיורא תנינן. שאני ישמעאל, דלאו גיורא הוא. בריה דאברהם הוה, בריה דקדישא הוה. וכתיב ביה בישמעאל, הנה ברכתי אותו. כתיב הכא, ברכתי אותו. וכתיב התם, ויי' ברך את אברהם בכל. ועל כך כתיב, ידו בכל.
ובגיני כך כתיב, על פני כל אחיו ישכון. דאי שאר קריבוי אתגיירו אקרון גירי צדק, ולא יתיר, והוא יתיר ועלאה מכלהו. כ"ש אינון דלא אתגזרו, דקיימין באינון אפין רחיקין, באינון אפין תתאין. ואיהו, מדוריה לעילא מכל פנים דידהו, ומכל פנים דעמין עעכו"ם, הדא הוא דכתיב, על פני כל אחיו ישכון. א"ר יהודה, קב"ה בגין כך אכריז ואמר, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, דדא הוא מהימנותא דיליה.

— 24 —
לא תעשה לך פסל וכל תמונה. הא אתמר. ואמר רבי יוסי, כל פרצופין שרי, בר מפרצופא דאדם, דהא האי פרצופא שליט בכלא.
דבר אחר, לא תעשה לך פסל וכל תמונה. רבי יצחק פתח, אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. כמה אית ליה לבר נש לאזדהרא על פתגמי אורייתא, כמה אית ליה לאזדהרא דלא יטעי בהו, ולא יפיק מאורייתא מה דלא ידע, ולא קביל מרביה. דכל מאן דאמר במלי דאורייתא מה דלא ידע, ולא קביל מרביה, עליה כתיב לא תעשה לך פסל וכל תמונה. וקב"ה זמין לאתפרעא מניה, בעלמא דאתי, בזמנא דנשמתיה בעיא למיעאל לדוכתא, דחיין לה לבר, ותשתצי מההוא אתר דצרירא בצרורא דחיי דשאר נשמתין.
רבי יהודה אומר מהכא כמה דתנינן, למה יקצף האלהים על קולך. קולך: דא היא נשמתיה דבר נש. אמר רבי חייא, ע"ד כתיב, כי יי' אלהיך אל קנא. מ"ט. משום דקני לשמיה בכלא. אי בגין פרצופין מקני לשמיה, משום דמשקר בשמיה. אי משום אורייתא.
תנינן, אורייתא כלא שמא קדישא היא, דלית לך מלה באורייתא דלא כליל בשמא קדישא. ובגיני כך, בעי לאזדהרא, בגין דלא יטעי בשמיה קדישא, ולא ישקר ביה. ומאן דמשקר במלכא עלאה, לא עאלין ליה לפלטרוי דמלכא, וישתצי מעלמא דאתי.
אמר רבי אבא, כתיב הכא לא תעשה לך פסל וכל תמונה. וכתיב התם, פסל לך שני לחת אבנים. כלומר, לא תעשה לך פסל, לא תעבד לך אורייתא אחרא דלא ידעת, ולא אמר לך רבך. מאי טעמא. כי אנכי יי' אלהיך אל קנא, אנא הוא דזמין לאתפרעא מינך בעלמא דאתי, בשעתא דנשמתא בעיא למיעאל קמאי, כמה זמינין לשקרא בה, ולעיילא לה גו גיהנם.
תניא, אמר ר' יצחק, לא תעשה לך וגו', דבעי בר נש דלא לשקרא בשמא דקב"ה, דקשרא קדמאה דאתקשרו ישראל בקב"ה, כד אתגזרו. ודא הוא קיומא קדמאה דכלא, למיעאל בברית דאברהם, דהוא קשרא דשכינתא. ובעי בר נש, דלא לשקרא בהאי ברית, דמאן דמשקר בהאי ברית, משקר בקב"ה. מאי שקרא. הוא, דלא ייעול האי ברית ברשותא אחרא. כמה דאת אמר ובעל בת אל נכר.
ר' יהודה אמר מהכא, ביי' בגדו כי בנים זרים ילדו. מאן דמשקר בהאי ברית, משקר בקב"ה. משום דהאי ברית בקב"ה אחידא, וכתיב לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל וגו'.

— 25 —
לא תשתחוה להם ולא תעבדם. ר' אלעזר הוה אזיל בארחא, והוה ר' חייא עמיה. אמר ר' חייא, כתיב וראית בשביה אשת יפת תאר וגו', מאי טעמא. והא כתיב לא תתחתן בם. אמר ליה, בעוד דברשותייהו קיימי.
ותא חזי, לית לך אנתו בעמין עעכו"ם כשרה כדקא חזי. דתנינן, אמאי אסמיך פרשתא דא, לבן סורר ומורה. אלא בודאי, מאן דנסיב האי אתתא, בן סורר ומורה ירית מינה. מאי טעמא. משום דקשה למעבר זוהמא מינה, וכל שכן ההיא דאתנסיבת בקדמיתא, דדינא בדינא אתדבק, ואסתאבת בה, וקשיא זוהמא למעבר מינה, והיינו דאמר משה בנשי מדין, וכל אשה ידעת איש למשכב זכר הרגו.
זכאה חולקיה, דההוא בר נש דירית אחסנתא דא, ונטיר לה. דבההוא אחסנא קדישא אתדבק בר נש בקב"ה, כל שכן אי זכי בפקודי אורייתא, דהא פשיט מלכא ימיניה לקבליה, ואתדבק בגופא קדישא. ועל דא כתיב בהו בישראל, ואתם הדבקים ביי' אלהיכם. וכתיב בנים אתם ליי'. בנים אתם ממש. דכתיב בני בכורי ישראל. וכתיב ישראל אשר בך אתפאר.

— 26 —
לא תשא את שם וגו'. ר' שמעון פתח, ויאמר אליה אלישע מה אעשה לך הגידי לי מה יש לך בבית. אמר לה אלישע, כלום אית לך על מה דתשרי ברכתא דקודשא בריך הוא, דתנינן אסור ליה לבר נש, לברכא על פתורא ריקניא. מ"ט. משום דברכתא דלעילא, לא שריא באתר ריקניא.
ובגיני כך, בעי בר נש לסדרא על פתוריה, חד נהמא, או יתיר, לברכא עלוי. ואי לא יכיל, בעי לשיירא מההוא מזונא דאכל, על מה דיברך. ולא ישתכח דיברך בריקניא.
כיון דאמרה, אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן. אמר ודאי הא ברכתא שלימתא בהאי, דכתיב טוב שם משמן טוב. דשמא קדישא משמן נפקא, לאתברכא, לאדלקא בוצינין קדישין. מאי שמן דא. ר' יצחק אמר, כמה דאת אמר, כשמן הטוב על הראש וגו'. ר' אלעזר אומר, אלין טורי דאפרסמונא דכיא.
אמר ר' שמעון, טוב שם, כמה טבא שמא עלאה, דבוצינין עלאין קדישין, כד כלהו נהרין משמן טוב, כמה דאמינא. ואסיר ליה לבר נש, לאדכרא שמיה דקודשא בריך הוא בריקניא. דכל מאן דאדכר שמא דקב"ה בריקניא, טב ליה דלא אתברי.
ר' אלעזר אמר, לא אצטריך למדכר שמא קדישא אלא בתר מלה. דהא שמא קדישא, לא אדכר באורייתא, אלא בתר תרין מלין, דכתיב בראשית ברא אלהים.
רבי שמעון אמר, לא אדכר שמא קדישא, אלא על עולם שלם. דכתיב ביום עשות יי' אלהים ארץ ושמים. מכאן, דלא לאדכרא שמיה קדישא בריקניא. וכתיב לא תשא את שם יי' אלהיך לשוא.
ותנינן, אמר רבי יוסי, מהו ברכה. שמא קדישא. בגין דמיניה משתכח ברכתא לכל עלמא. וברכתא לא אשתכח על אתר ריקניא, ולא שרייא עלוי, הדא הוא דכתיב לא תשא את שם יי' אלהיך לשוא.

— 27 —
זכור את יום השבת לקדשו. רבי יצחק אמר, כתיב ויברך אלהים את יום השביעי, וכתיב במן ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו. כיון דלא משתכח ביה מזוני, מה ברכתא אשתכח ביה.
אלא הכי תאנא, כל ברכאן דלעילא ותתא, ביומא שביעאה תליין. ותאנא, אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה, משום דההוא יומא, מתברכאן מיניה כל שיתא יומין עלאין, וכל חד וחד יהיב מזוניה לתתא, כל חד ביומוי, מההיא ברכה דמתברכאן ביומא שביעאה.
ובגיני כך, מאן דאיהו בדרגא דמהימנותא, בעי לסדרא פתורא, ולאתקנא סעודתא בליליא דשבתא, בגין דיתברך פתוריה, כל אינון שיתא יומין, דהא בההוא זמנא, אזדמן ברכה, לאתברכא כל שיתא יומין דשבתא, וברכתא לא אשתכח בפתורא ריקניא. ועל כך, בעי לסדרא פתוריה בליליא דשבתא, בנהמי ובמזוני.
רבי יצחק אמר, אפילו ביומא דשבתא נמי. רבי יהודה אמר, בעי לאתענגא בהאי יומא, ולמיכל תלת סעודתי בשבתא, בגין דישתכח שבעא וענוגא בהאי יומא בעלמא.
רבי אבא אמר, לאזדמנא ברכתא באינון יומין דלעילא, דמתברכאן מהאי יומא. והאי יומא, מליא רישיה דזעיר אנפין, מטלא דנחית מעתיקא קדישא סתימא דכלא, ואטיל לחקלא דתפוחין קדישין, תלת זמני, מכד עייל שבתא, דיתברכון כלהו כחדא.
ועל דא בעי בר נש, לאתענגא תלת זמנין אלין, דהא בהא תליא מהימנותא דלעילא, בעתיקא קדישא, ובזעיר אפין, ובחקלא דתפוחין. ובעי בר נש לאתענגא בהו, ולמחדי בהו. ומאן דגרע סעודתא מנייהו, אחזי פגימותא לעילא ועונשיה דההוא בר נש סגי.
בגיני כך, בעי לסדרא פתוריה, תלת זמני, מכד עייל שבתא, ולא ישתכח פתוריה ריקניא, ותשרי ברכתא עליה, כל שאר יומי דשבתא. ובהאי מלה, אחזי, ותלי מהימנותא לעילא.
רבי שמעון אמר, האי מאן דאשלים תלת סעודתי בשבתא, קלא נפיק ומכרזא עליה, אז תתענג על יי', דא סעודתא חדא, לקבל עתיקא קדישא דכל קדישין. והרכבתיך על במתי ארץ, דא סעודתא תניינא, לקבל חקלא דתפוחין קדישין. והאכלתיך נחלת יעקב אביך, דא הוא שלימו דאשתלים בזעיר אפין.
ולקבלייהו בעי לאשלמא סעודתיה, ובעי לאתענגא בכלהו סעודתי, ולמחדי בכל חד וחד מנייהו, משום דאיהו מהימנותא שלימתא. ובגין כך, שבתא אתיקר, מכל שאר זמנין וחגין, משום דכלא ביה אשתכח, ולא אשתכח הכי בכלהו זמני וחגי. אמר רבי חייא, בג"כ, משום דאשתכח כלא ביה, אידכר תלת זמנין. דכתיב, ויכל אלהים ביום השביעי. וישבות ביום השביעי. ויברך אלהים את יום השביעי.
רבי אבא, כד הוה יתיב בסעודתא דשבתא, הוי חדי, בכל חד וחד, והוה אמר, דא היא סעודתא קדישא, דעתיקא קדישא סתימא דכלא. בסעודתא אחרא הוה אמר, דא היא סעודתא דקודשא ב"ה. וכן בכלהו סעודתי, והוה חדי בכל חד וחד. כד הוה אשלים סעודתי, אמר אשלימו סעודתי דמהימנותא.
רבי שמעון, כד הוה אתי לסעודתא, הוה אמר הכי, אתקינו סעודתא דמהימנותא עלאה, אתקינו סעודתא דמלכא, והוה יתיב וחדי. כד אשלים סעודתא תליתאה, הוו מכרזי עליה, אז תתענג על יי' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך.
אמר רבי אלעזר לאבוי, אלין סעודתי היך מתתקנין. אמר ליה, ליליא דשבתא, כתיב, והרכבתיך על במתי ארץ. ביה בליליא, מתברכא מטרוניתא, וכלהו חקל תפוחין, ומתברכא פתוריה דבר נש, ונשמתא אתוספת, וההוא ליליא, חדוה דמטרוניתא הוי. ובעי בר נש למחדי בחדוותא, ולמיכל סעודתא דמטרוניתא.
ביומא דשבתא, בסעודתא תניינא, כתיב אז תתענג על יי'. על יי' ודאי. דההיא שעתא אתגליא עתיקא קדישא, וכלהו עלמין בחדוותא, ושלימו וחדוותא דעתיקא עבדינן, וסעודתא דיליה הוא ודאי.
בסעודתא תליתאה דשבתא, כתיב והאכלתיך נחלת יעקב אביך. דא היא סעודתא דזעיר אפין, דהוי בשלימותא. וכלהו שיתא יומין, מההוא שלימו מתברכן. ובעי בר נש למחדי בסעודתיה, ולאשלמא אלין סעודתי, דאינון סעודתי מהימנותא שלימתא, דזרעא קדישא דישראל, די מהימנותא עלאה, דהא דילהון היא, ולא דעמין עעכו"ם. ובגיני כך אמר, ביני ובין בני ישראל.
ת"ח, בסעודתי אלין, אשתמודעון ישראל, דאינון בני מלכא. דאינון מהיכלא דמלכא, דאינון בני מהימנותא, ומאן דפגים חד סעודתא מנייהו, אחזי פגימותא לעילא, ואחזי גרמיה דלאו מבני מלכא עלאה הוא, דלאו מבני היכלא דמלכא הוא דלאו מזרעא קדישא דישראל הוא. ויהבין עליה חומרא דתלת מלין, דינא דגיהנם וגו'.
ותא חזי, בכלהו שאר זמנין וחגין, בעי בר נש לחדי, ולמחדי למסכני. ואי הוא חדי בלחודוי, ולא יהיב למסכני, עונשיה סגי, דהא בלחודוי חדי, ולא יהיב חדו לאחרא. עליה כתיב, וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם. ואי איהו בשבתא חדי, אע"ג דלא יהיב לאחרא, לא יהבין עליה עונשא, כשאר זמנין וחגין, דכתיב פרש חגיכם. פרש חגיכם קאמר, ולא פרש שבתכם. וכתיב חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי. ואלו שבת לא קאמר.
ובגיני כך כתיב, ביני ובין בני ישראל. ומשום דכל מהימנותא אשתכח בשבתא, יהבין ליה לבר נש נשמתא אחרא, נשמתא עלאה, נשמתא דכל שלימו בה, כדוגמא דעלמא דאתי. ובגיני כך אקרי שבת. מהו שבת. שמא דקודשא בריך הוא. שמא דאיהו שלים מכל סטרוי.
אמר רבי יוסי, ודאי כך הוא. ווי ליה לבר נש, דלא אשלים חדוותא דמלכא קדישא. ומאן חדוותא דיליה. אלין תלת סעודתי מהימנותא. סעודתי דאברהם יצחק ויעקב כלילן בהו. וכלהו חדו על חדו מהימנותא שלימותא, מכל סטרוי.
תאנא, בהדין יומא מתעטרן אבהן, וכל בנין ינקין, מה דלאו הכי בכל שאר חגין וזמנין. בהדין יומא, חייביא דגיהנם נייחין. בהדין יומא, כל דינין אתכפיין, ולא מתערין בעלמא. בהדין יומא אורייתא מתעטרא בעטרין שלימין. בהדין יומא, חדוותא ותפנוקא אשתמע, במאתן וחמשין עלמין.
תא חזי, בכל שיתא יומי דשבתא, כד מטא שעתא דצלותא דמנחה, דינא תקיפא שלטא, וכל דינין מתערין. אבל ביומא דשבתא, כד מטא עדן דצלותא דמנחה, רעוא דרעוין אשתכח, ועתיקא קדישא גליא רצון דיליה, וכל דינין מתכפיין, ומשתכח רעותא וחדו בכלא.
ובהאי רצון, אסתלק משה, נביאה מהימנא קדישא מעלמא. בגין למנדע, דלא בדינא אסתלק, וההיא שעתא ברצון דעתיקא קדישא נפק נשמתיה, ואתטמר ביה. בגין כך, ולא ידע איש את קברתו כתיב. מה עתיקא קדישא, טמירא מכל טמירין, ולא ידעין עלאין ותתאין. אוף הכא, האי נשמתא דאתטמר בהאי רצון, דאתגליא בשעתא דצלותא דמנחה דשבתא, כתיב ולא ידע איש את קברתו והוא טמיר מכל טמירין דעלמא, ודינא לא שלטא ביה. זכאה חולקיה דמשה.
תאנא, בהאי יומא, דאורייתא מתעטרא ביה, מתעטרא בכלא, בכל אינון פקודין בכל אינון גזרין ועונשין, בשבעין ענפין דנהורא, דזהרין מכל סטרא וסטרא. מאן חמי, ענפין דנפקין מכל ענפא וענפא, חמשא קיימין בגו אילנא, כלהו אנפין בהו אחידן. מאן חמי, אינון תרעין דמתפתחן בכל סטר וסטר, כלהו מזדהרין ונהרין, בההוא נהורא דנפיק ולא פסק.
קל כרוזא נפיק, אתערו קדישי עליונין, אתערו עמא קדישא, דאתבחר לעילא ותתא. אתערו חדוותא לקדמות מאריכון. אתערו בחדוותא שלימתא. אזדמנו בתלת חדוון, דתלת אבהן. אזדמנו לקדמות מהימנותא, דחדווה דכל חדוותא. זכאה חולקכון, ישראל קדישין, בעלמא דין ובעלמא דאתי. דא הוא ירותא לכון, מכל עמים עעכו"ם. ועל דא כתיב, ביני ובין בני ישראל.
אמר ר' יהודה, הכי הוא ודאי. וע"ד כתיב זכור את יום השבת לקדשו וכתיב קדושים תהיו כי קדוש אני יי'. וכתיב, וקראת לשבת ענג לקדוש יי' מכובד.
תאנא, בהאי יומא, כל נשמתיהון דצדיקייא, מתעדנין בתפנוקי עתיקא קדישא, סתימא דכל סתימין. ורוחא חדא מענוגא דההוא עתיקא קדישא מתפשטא בכלהו עלמין, וסלקא ונחתא, ומתפשטא לכלהו בני קדישין, לכלהו נטורי אורייתא, ונייחין בנייחא שלים, מתנשי מכלהו, כל רוגזין, כל דינין, וכל פולחנין קשין. הה"ד ביום הניח יי' לך מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה.
בגיני כך, שקיל שבתא לקבל אורייתא, וכל דנטיר שבתא, כאילו נטיר אורייתא כלא. וכתיב אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע. אשתמע, דמאן דנטיר שבת, כמאן דנטיר אורייתא כלא.
ר' יודאי שאיל ליה לר' שמעון, יומא חד דאערע עמיה בארחא, אמר ליה, ר', הא כתיב בפרשתא דא שבת, דאמר ישעיה, דכתיב כה אמר יי' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וגו', ונתתי להם בביתי ובחומותי וגו'. מה קא מיירי.
א"ל, קפוטקאה, חמרך קטרי בטיפסא, ונחית, דמלה דאורייתא בעי צחותא. או אפכי לאחורך, וזיל אבתראי, ותכוון לבך. א"ל, בגיניה דמר עבידנא ארחא, ובתריה דמר אסתכל בשכינתא.
א"ל, ת"ח, מלה דא הא אוקמוה חברייא, ולא פרישו מלה. כה אמר יי' לסריסים. מאן סריסים. אלין אינון חברייא, דמשתדלי באורייתא, ומסרסי גרמייהו כל שיתא יומין דשבתא, ולעאן באורייתא, ובליליא דשבתא מזרזי גרמייהו בזווגא דלהון, משום דידעי רזא עלאה, בשעתא דמטרוניתא אזדווגת במלכא.
ואינון חברייא דידעין רזא דא, מכוונין לבייהו למהימנותא דמאריהון ומתברכאן באיבא דמעיהון בההוא ליליא. ודא הוא דכתיב, אשר ישמרו, כמה דאת אמר, ואביו שמר את הדבר.
ואקרון סריסים ודאי, בגין לחכאה לשבתא לאשכחא רעוא דמאריהון, דכתיב ובחרו באשר חפצתי. מאי באשר חפצתי. דא זווגא דמטרוניתא. ומחזיקים בבריתי, כלא חד, בבריתי סתם. זכאה חולקיה דמאן דאתקדש בקדושה דא, וידע רזא דא.
תא חזי, כתיב ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת ליי' אלהיך וגו', כל מלאכתך, באינון שיתא יומי עבידתייהו דבני נשא ובגין האי מלה. לא מזדווגי חברייא, בר בזמנא דלא ישתכח מעבידתייהו דבני נשא, אלא עבידתיה דקב"ה. ומאי עבידתיה. זווגא דמטרוניתא, לאפקא נשמתין קדישין לעלמא.
ובג"כ, בהאי ליליא חברייא מתקדשי בקדושה דמאריהון, ומכווני לבייהו, ונפקי בני מעלי, בנין קדישין, דלא סטאן לימינא ולשמאלא, בנין דמלכא ומטרוניתא. ועל אלין כתיב, בנים אתם ליי' אלהיכם, ליי' אלהיכם ודאי. בגין דאלין אקרון בנין דיליה, בנין למלכא ולמטרוניתא.
והא דעתייהו דחברייא דידעין רזא דא, בדא מתדבקן. ובגין כך אקרון בנין לקב"ה. והני אינון דעלמא מתקיימא בגינייהו. וכד סליק עלמא בדינא, אסתכל קב"ה באינון בנוי, ומרחם על עלמא. ועל דא כתיב כלה זרע אמת. זרע אמת ודאי. מהו אמת. עזקא קדישא שלימתא. כד"א תתן אמת ליעקב. וכלא חד. ובגיני כך, זרע אמת ודאי.
אמר ליה ר' יודאי, בריך רחמנא דשדרני הכא, בריך רחמנא, דהא מלה דא שמענא מפומך. בכה רבי יודאי. אמר ליה ר' שמעון, אמאי קא בכית. אמר ליה, בכינא, דאמינא דווי לאינון בני עלמא, דארחיהון כבעירי, ולא ידעי ולא מסתכלי, דטב לון דלא אתבריאו. ווי לעלמא כד יפוק מר מניה, דמאן יכיל לגלאה רזין, ומאן ינדע לון, ומאן יסתכל בארחי אורייתא.
אמר ליה, חייך, לית עלמא אלא לאינון חברייא, דמשתדלי באורייתא וידעין סתימי אורייתא. ודאי בקשוט גזרו חברייא על עמא דארעא, דמחבלין ארחייהו, ולא ידעין בין ימינא לשמאלא, דהא אינון כבעירי, דיאות למעבד בהו דינא, אפילו ביום הכפורים. ועל בנייהו כתיב, כי בני זנונים המה, בני זנונים ממש.
אמר ליה, ר', האי קרא בעי לאתיישבא בארחוי. כתיב ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו. אתן להם מבעי ליה, מהו אתן לו.
אמר ליה, תא חזי, ונתתי להם בביתי, מהו ביתי. כמה דאת אמר בכל ביתי נאמן הוא. ובחומותי, כד"א על חומותיך ירושלם הפקדתי שומרים יד ושם, כלומר דישלפון נשמתין קדישין מדוכתא דא. וההוא יד, חולק באשלמותא. טב, מליא מבנין ומבנתן. שם עולם אתן לו, לההוא חולק שלים. אשר לא יכרת לדרי דרין. דבר אחר אתן לו לההוא דידע רזא דמלה, ויתכוון במה דבעי לכוונא.
תו אמר ר' שמעון, כתיב, לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. מאי טעמא. בגין דלא אתחזי דינא בהאי יומא. ואי תימא הא לגבוה סלקא. בכל מושבותיכם קאמר, ולא לגבוה. וההוא דסלקא לגבוה, לאכפיא לדינא אחרא סלקא. דתנינן, אית אשא אכלא אשא. ואשא דמדבחא, אכלא אשא אחרא.
ובגיני כך, אתגליא עתיקא קדישא בהאי יומא, מכל שאר יומין. ובזמנא דאתגליא עתיקא, לא אתחזי דינא כלל. וכל עלאין ותתאין משתכחין בחדוותא שלימתא, ודינא לא שלטא.
תאנא, כתיב כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ. ששת ימים ודאי, ולא בששת. והני יומין קדישין עלאין, אקרון יומי דשמא קדישא אתכליל בהו, ואינון אתכלילן ביה. זכאה חולקהון דישראל מכל עמין עעכו"ם, עלייהו כתיב, ואתם הדבקים ביי' אלהיכם חיים כולכם היום.

— 28 —
כבד את אביך ואת אמך. רבי חייא פתח, ונהר יוצא מעדן וגו'. ונהר, דא נביעו דמבועא, דנפיק תדיר ולא פסק. ומנהרא דמבועא דא, אתשקיא כל גנתא דעדן. וההוא נהרא דמבועא קדישא, אקרי א"ב. מאי טעמא. משום דאיהו נביעא לאתזנא לגנתא.
רבי אבא אמר, עדן ממש אקרי אב. משום דהאי עדן, משתכח מההוא אתר, דאקרי אין. ובגיני כך, אקרי אב. והא אוקימנא, מאתר דשארי לאתמשכא כלא, אקרי אתה, ואקרי אב. כמה דאת אמר, כי אתה אבינו.
ר' אלעזר אמר, כבד את אביך, דא קב"ה. ואת אמך, דא כנסת ישראל. את אביך, את דייקא, לאכללא שכינתא עלאה. רבי יהודה אמר, כבד את אביך, סתם. ואת אמך, סתם. דהא כלא הוה במניינא. את, לרבות כל מה דלעילא ותתא.
רבי יוסי אמר, האי דאמר רבי אבא, מאתר דשארי לאתמשכא כלא, אקרי אתה, שפיר. דהא אוליפנא, ההוא דטמיר ולא אית ביה שירותא, קרינן הוא. מאתר דשירותא אשתכח, קרינן אתה. ואקרי אב. וכלא חד. בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמיא אמן.
רבי חזקיה אמר, ודאי כלא חד. כבד את אביך, דא קב"ה. ואת אמך, דא כנסת ישראל. דהא תנן, אר"ש, כתיב בנים אתם ליי' אלהיכם, ההוא אתר דאקרי בנים. ובגיני כך סתימא דמלה, כבד את אביך ואת אמך, לאכללא כלא, דלעילא ותתא. ר' יצחק אמר, לאכללא ביה רביה, דהוא אעיל ליה לעלמא דאתי. אמר רבי יהודה, בכללא דקב"ה הוי.
תאנא, בהני חמש אמירן, כליל כלא. בהני חמש אמירן, אתגליפו חמש אחרנין, ודאי חמש גו חמש. הא כיצד. אנכי יי' אלהיך, לקבל לא תרצח. דתנינן, תרין אלין, בכללא חדא אתכלילן, דמאן דקטיל, אזעיר דמותא וצלמא דמאריה. דכתיב, כי בצלם אלהים עשה את האדם. וכתיב ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם.
אמר ר' חייא, כתיב שפך דם האדם באדם דמו ישפך וגו', מאן דשפיך דמא, כאלו אזעיר דמותא וצלמא דלעילא, כלומר, לא אזער דמותא דא, אלא דמותא אחרא, משמע דכתיב שפך דם האדם באדם דמו ישפך. באדם עלאה, מטי האי פגימותא, מההוא דמא דאושיד. מאי טעמא. משום כי בצלם אלהים עשה את האדם. ובגין כך, הא בהא תליא.
לא יהיה לך, לקבל לא תנאף דא משקר בשמא דקב"ה, דאתרשים ביה בבר נש. ובדא, כמה וכמה חובין וגזרין ועונשין, תליין. ומאן דמשקר בהאי, משקר ביה במלכא, דכתיב ביי' בגדו כי בנים זרים ילדו. וכתיב לא תשתחוה להם ולא תעבדם, והא בהא תליא.
לא תשא לקבל לא תגנוב. וכתיב חולק עם גנב שונא נפשו אלה ישמע ולא יגיד. ודאי הא בהא תליא, דהא גנבא לדא אזדמן, לאומאה בשקרא. מאן דעביד דא, עביד דא.
זכור את יום השבת, לקבל לא תענה ברעך עד שקר. דאמר ר' יוסי, שבת סהדותא אקרי. ובעי בר נש לסהדא, על הא דכתיב כי ששת ימים עשה יי' וגו'. ושבת כללא דכלא. ואמר ר' יוסי, מאי דכתיב תתן אמת ליעקב, כמה דאת אמר ושמרו בני ישראל את השבת, ומאן דאסהיד שקרא, משקר בשבת, דהיא סהדותא דקשוט, ומאן דמשקר בשבת, משקר באורייתא כלא. ובג"כ, הא בהא תליא.
כבד את אביך, לקבל לא תחמד אשת רעך. ואמר ר' יצחק, כבד את אביך, אביך ממש. דהא מאן דחמיד אתתא, ואוליד בר, ההוא אוקיר לאחרא, דלא אבוי. וכתיב כבד את אביך וגו', לא תחמד בית רעך שדהו. וכתיב הכא, על האדמה אשר יי' אלהיך נותן לך. ההוא דיהב לך, יהא דילך, ולא תחמד אחרא. ודאי הא בהא תליא.
ואלין חמש קדמאי, כלילן חמש אחרנין. ובגיני כך, מימינו אש דת למו. דכלא אתעביד ימינא. ועל דא, בחמשה קלין אורייתא אתייהיבת. אמר ר' יהודה, כלהו הוו חמש גו חמש. לקבליהון חמשה חומשי תורה.
תאני ר' אלעזר, באלין עשר אמירן, אתגליפו כל פקודי אורייתא, גזירין ועונשין. דכיא ומסאבא. ענפין ושרשין. אילנין ונטיעין. שמיא וארעא. ימא ותהומי. דהא אורייתא שמא דקב"ה הוי, מה שמא דקב"ה אתגליף בעשר אמירן, אוף אורייתא אתגליפא בעשר אמירן. אלין עשר אמירן אינון שמא דקב"ה. ואורייתא כלא שמא חד הוי, שמא קדישא דקב"ה ממש.
זכאה חולקיה, דמאן דזכי בה. מאן דזכי באורייתא, זכי בשמא קדישא. ר' יוסי אמר, בקב"ה ממש זכי, דהא הוא ושמיה חד הוא, בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמין אמן.

— 29 —
לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב. אמר ר' יוסי, מ"ט. משום דכתיב, לי הכסף ולי הזהב, אע"ג דלי הכסף ולי הזהב, לא תעשון אתי, אתי: כלומר אותי.
אמר ר' יצחק, כתיב מאין כמוך יי' גדול אתה וגדול שמך בגבורה וגו', גדול אתה, היינו לי הכסף. וגדול שמך בגבורה, היינו ולי הזהב. אלין תרין גוונין לא מתחזיין, ולא מתפארן, בר כד אינון גליפין באתר חד, באן אתר אתגליפו. בישראל. כאן אתחזון גוונין לאתפארא, כד"א ישראל אשר בך אתפאר.
ר' יהודה פתח, שוש אשיש בה' תגל נפשי באלהי וגו', זכאה חולקהון דישראל, מעמין עעכו"ם, דחדוותא ותפנוקא דלהון בקב"ה, דכתיב שוש אשיש ביי'. כיון דאמר ביי', אמאי כתיב באלהי. אלא הכי אמרו ישראל, אי ברחמי אתי עלנא, שוש אשיש ביי'. אי בדינא, תגל נפשי באלהי.
מ"ט. משום דאלין ביה אתגליפו, דכתיב כי הלבישני בגדי ישע. מהו בגדי ישע. גוונין, דאתגליפו לאסתכלא ביה. כד"א, ישעו וגו' אל יי'. ישע אסתכלותא הוא. מאן דבעי לאסתכלא בי, בגוונין דילי יסתכל. מאי טעמא. משום דכתיב מעיל צדקה יעטני, צדקה ממש, דגוונין ביה אתגליפו. כחתן יכהן פאר, הא גוונא חד. וככלה תעדה כליה, הא גוונא אחרא. וכד גוונין מתחברן, ביה שעתא אתחזיין, וכלהו תאיבין לאחזאה, ולאסתכלא ביה.
ר' יוסי אמר, שוש אשיש ביי', תרין חדוון. ביי': ברחמי. תגל נפשי, הא בדינא. אמר ר' יהודה, בכלא חדוה על חדוה. וחדוה דציון, זמין קב"ה לאחדאה לישראל, בחדוותא יתיר מכלא, דכתיב ופדויי יי' ישובון ובאו ציון ברנה וגו', ופדויי יי' ישובון, הא חד. ובאו ציון ברנה, הא תרי. ושמחת עולם על ראשם, הא תלת. ששון ושמחה ישיגו, הא ארבע. לקבליהון דארבע זמנין דאתפזרו ישראל ביני עממיא. וכדין כתיב ואמרתם ביום ההוא הודו ליי' קראו בשמו וגו'.

— 30 —
וידבר אלהים את כל הדברים האלה. כל הדברים, כללא דא, הוא כללא דכלא, כללא דלעילא ותתא.
אנכי, רזא דעלמא עלאה, ברזא דשמא קדישא יה"ו. אנכי, אתגליא ואתגניז. אתגליא ברזא קדישא דכרסייא, דסיהרא קיימא בשלימו כחדא, כד שמשא שלטא, וסיהרא אתנהירת, ולית לה שבחא, בר שבחא דנהורא דנהיר עלה.
אנכי, באשלמות רזין דשלימו דכורסייא לתתא, ואסתלקו חיון קדישין, ואיהי אתתקנת בתקונהא. וכד איהי שפירא בחיזו, ובעלה אתי לגבהא, כדין אקרי אנכי.
אנכי, רזא דכלא כחדא, בכללא דכל אתוון, בשבילי אורייתא, דנפקו מגו רזא עלאה, בהאי אנכי, תליין רזין עלאין ותתאין. אנכי, רזא למיהב אגר טב לצדיקיא, דקא מחכן ליה ונטרי פקודי אורייתא, בהאי, אית לון בטחונא כדקא חזי לעלמא דאתי, וסימניך אני פרעה.
אנכי ולא יהיה לך, אתמר ברזא דאורייתא, ודא איהו זכור ושמור. אנכי, רזא סתימא וגניז, בכל אינון דרגין דעלמא עלאה, בכללא חדא. וכיון דאתמר אנכי, אתחבר כלא כחדא, ברזא חדא.
אנכי, רזא דתרין כרסוון. אני כורסייא חדא. כ', כורסייא אחרא עלאה.
אנכי, דקא אתדכי מקדשא, ונוכראה לא אתקרב בהדיה, ומקדשא נהיר בלחודוי, דקא אתבטל בההיא שעתא יצר הרע מעלמא, וקב"ה אסתלק ביקריה בלחודוי, וכדין אתמר אנכי יי' אלהיך. רזא שלים, בשמא קדישא. א': ליחדא רזא דשמא קדישא בדרגוי, למהוי חד. בגין דרזא דיליה איהו ו'. נ': רזא למדחל מקב"ה, ולמנדע דאית דין ואית דיין, ואית אגר טב לצדיקייא ופורענות לרשיעיא, בגין דרזא דיליה ה' תתאה.
כ': לקדשא שמא קדישא בכל יומא, לאתקדשא בדרגין קדישין, ולצלאה צלותא לגביה בכל זמנא, לאסתלקא כתרא עלאה, רזא דכורסייא עלאה, על גבי חיוון עלאין, כדקא יאות, ורזא דיליה ה' עלאה.
י': לאשתדלא באורייתא יממא ולילי, ולמגזר גזירו, ברזא לתמניא יומין, ולקדשא בכרא. ולאנחא תפילין וציצית ומזוזה. ולממסר נפשא לגבי קב"ה, ולאתדבקא ביה. אלין אינון תריסר פקודין עלאין, דכלילן רל"ו פקודין אחרנין דאינון ברזא דאנכי, כללא דזכור. ואת דא, לא אתחלף באתר אחרא, דא בגין דאיהי י', רזא עלאה, כללא דאורייתא, ובאלין תריסר, אית תריסר מכילין דרחמי, דתליין מנייהו, וחד דשלטא למהוי תליסר.
לא יהיה לך, רזא דשמור, בתלת מאה ושתין וחמש פקודי אורייתא. ל': רזא דלא למיהב יקר ורבו לאלהא אחרא. ל': מגדלא דפרח וסליק באוירא, דלא יסטי לבא, למבני לה לאלהא אחרא, כמה דאית רזא, דבונא מגדלא. ל': דלא למפני בדיוקנא דע"ז, דלא להרהרא אבתרהא, דלא לסגדא, ולא לאכפיא גרמיה לאלהא אחרא.
א': דלא לחלפא יחודא דמריה, בגין טעוון אחרנין. א': דלא להרהרא דאית אלהא אחרא בר מניה. א': דלא למסטי בתר בידין ודכורו, ברזא דדיוקנא דאדם, ולא בדיוקנא אחרא. א': דלא למשאל מן מתייא, ולא למעבד חרשין. א': דלא יומי בפומוי, בשמא דאלהא אחרא. עד הכא, תריסר אחרנין, דאינון פקודי שמור. ובאלין תריסר, תליין תלת מאה וחמשין ותלת פקודי דשמור אחרנין, דכלילן באלין תריסר, ורזא דא אנכי.
אר"ש, תו תנינן, אנכי כללא דעילא ותתא, כללא דעלאין ותתאין, כללא דחיון קדישין, דכלילן ביה, כלא הוא ברזא דאנכי. לא יהיה לך לתתא, רזא דתריסר חיון תתאין.
לא תעשה לך פסל. פסלו מההוא אתר עלאה, מההוא אתר קדישא. פסל. פסולת דקדושא דאיהו רזא דטעוא אחרא. ורזא דא, כד"א וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון וגו'. וכל תמונה הה"ד ואש מתלקחת. כי אנכי יי' אלהיך, בגין לאתערא לבא לגבי עילא, ולא לנחתא לתתא ולא למקרב לתרע ביתא. אל קנא, דקנאה איהו בההוא אתר.
ורזא דא, תחת שלש רגזה ארץ. ואיהו לא תעשה לך, חד. פסל, תרין. וכל תמונה, תלת. וארץ דא, על דא אתרגיזת.
פקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים. אלנא חדא, דאינציב חדא, ותרין זמנין, ותלת זמנין, וארבע זמנין, ואתפקד על חובי קדמאי, אב ובן. שלישי ורביעי חד הוא כד לא אתתקן, ולא חייש לאתתקנא, וכן בהפוכא דדא, לאילנא דאיהו אתתקן כדקא חזי, וקאים על קיומיה ועושה חסד וגו'.

— 31 —
לא תשא, רזא דא הא אוקמוה חברייא. בגין דקב"ה כד שתיל עלמא, אטבע גו תהומי, צרורא חדא, חקיקא בשמא קדישא, ואטבע לה לגו תהומא. וכד מיא בעאן לסלקא, חמאן רזא דשמא קדישא, חקיק על ההוא צרורא, ותייבין ומשתקעין, והדרין לאחורא, ושמא דא קיימא עד יומא דא, גו תהומא.
ובשעתא דאומין בני נשא על קשוט, בקיומא דקשוט, ההוא צרורא סלקא, ומקבלא ההוא אומאה, ואהדר ואתקיים על תהומא, ועלמא אתקיים, וההוא אומאה דקשוט קיים עלמא.
ובשעתא דאומו בני נשא אומאה לשקרא, ההוא צרורא סלקא לקבלא לה לההיא אומאה, כיון דחזי דאיהו דשקרא. כדין ההוא צרורא דהוה סליק, תב לאחורא, ומיין אזלין ושטין, ואתוון דההוא צרורא, פרחן גו תהומי, ואתבדרן, ובעאן מיא לסלקא לחפייא עלמא, ולאהדרא ליה כמלקדמין.
עד דזמין קב"ה, לחד ממנא, יעזריא"ל, די ממנא על שבעין מפתחן, ברזא דשמא קדישא, ועאל לגביה דההוא צרורא, וחקיק ביה אתוון כמלקדמין, וכדין אתקיים עלמא, ואהדרו מיין לדוכתייהו. וע"ד כתיב לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא.
(רעיא מהימנא) פקודא י"ב, לאומאה בשמיה בארח קשוט. ומאן דאומי שבועה, הוא כליל גרמיה, באינון ז' דרגין עלאין, דשמא דקב"ה אתכליל בהו. והא שיתא אינון. ההוא ב"נ דאומי אומאה דקשוט ע"פ ב"ד, כליל גרמיה בהו, והוא שביעאה, לקיימא שמא קדישא בדוכתיה. וע"ד כתיב, ובשמו תשבע. ומאן דאומי אומאה למגנא ולשקרא, גרים לההוא אתר דלא יתקיים בדוכתיה.
אומאה לקיימא פקודא דמאריה, דא איהו שבועה דקשוט, כד ההוא יצר הרע מקטרג לבר נש, ומפתה ליה למעבר על פקודא דמאריה. דא איהו אומאה דמאריה אשתבח ביה, ואצטריך ליה לבר נש לאומאה במאריה על דא, ואיהו שבחא דיליה. וקב"ה משתבח ביה. כגון בועז, דכתיב חי יי' שכבי עד הבקר. דהא יצר הרע הוה מקטרג ליה, ואומי על דא.
נדר איהו לעילא, ואינון חיי מלכא, רזא דרמ"ח שייפין, ותריסר קטירין, כחושבן נד"ר. ועל דא חמיר משבועה. חיי דמלכא אלין, דיהיב חיין לכל אלין שייפין, ואקרון הכי בגין אינון חיין, ואינון חיין נחתין מעילא לתתא. לההוא מקורא דחיין. ומההוא מקורא נחתין לתתא, לכל אינון שייפין.
שבועה לקיימא דרגא דלתתא, רזא דשמא קדישא. ודא אקרי מלך עצמו, דרוחא עלאה וגופא דיליה, למשרי בגויה, ולדיירא ביה, כרוחא דשארי גו גופא. ובגין כך, מאן דאומי בקשוט, הוא מקיים לההוא אתר, וכד קאי האי אתר מקויים, מקיים כל עלמא. נדר שריא על כלא, על מצוה, ועל רשותא דלאו הכי בשבועה, והכי אוקמוה חברייא. (ע"כ רעיא מהימנא)

— 32 —
זכור את יום השבת לקדשו דא איהו רזא דברית קדישא. ובגין דבהאי ברית קיימין כל מקורין דשייפי גופא, ואיהו כלל כלא. כגוונא, דא שבת איהו כללא דאורייתא, וכל רזין דאורייתא ביה תליין, וקיומא דשבת, כקיומא דכל אורייתא, מאן דנטיר שבת, כאילו נטיר אורייתא כלא.
(רעיא מהימנא) פקודא כ"ד, למהוי דכיר יום השבת, כד"א זכור את יום השבת לקדשו. רזא דשבת, הא אוקימנא בכל אינון דוכתי, יומא דוכרנא דנייחא דעלמא ואיהו כללא דאורייתא. ומאן דנטיר שבת, כאילו נטיר אורייתא כלא. והא אתמר, דוכרנא דשבת, לקדשא ליה בכל זיני קדושין. מאן דאדכר למלכא, אצטריך לברכא ליה, מאן דאדכר שבת, צריך לקדשא ליה והא אתמר.
זכור לדכורא איהו. שמור איהו לנוקבא. יום שבת, רזא דכל מהימנותא, דתליא מרישא עלאה, עד סופא דכל דרגין, שבת איהו כלא.
תלת דרגין אינון, וכלהו אקרון שבת. שבת עלאה. שבת דיומא. שבת דליליא. וכלהו חד ואקרי כלא שבת. וכל חד, כד איהו שלטא, נטיל לחברוי, וזמין לון בהדיה, בההוא שולטנו דיליה. וכד האי אתי לעלמא כלהו אתיין וזמינין בהדיה.
כד אתי ליליא, זמין בהדיה לשבת דיממא, וזמין ליה בהיכליה, ואתטמר בהדיה. כיון דהאי אתיא, שבת עלאה אתמשך עליה, וכלהו גניזין בהיכלא דליליא ובג"ד סעודתא דליליא חמור כדביממא.
כד אתי יממא, זמין בהדיה לתרין אלין אחרנין, דרגא עלאה ודרגא תתאה, דא דאנהיר ליה, ודא דאתנהיר מניה. וכלא כחדא אקרי שבת, ושלטין ביומא דשבת. ואלין תלת דרגין, אינון כללא ורזא דכל אורייתא, תורה שבכתב, נביאים וכתובים. מאן דנטיר שבת, נטיר אורייתא כלא.

— 33 —
תרין מרגלן אינון, וחד סיכתא בהדייהו, בגווייהו, דקאים בין האי ובין האי. מרגלא עלאה לית ביה גוון, לית בה חיזו באתגלייא.
האי מרגלא, כד שארי לאתגלייא, נהרין, ז' אתוון גליפין, בלטין ונצצין ובקעין בקיעין וקסטירין, ונהרין כל חד וחד. ואינון ז' אתוון, אינון תרין שמהן מחקקין בההוא מרגלא. וביומא דשבת, נצצין ונהרין, ופתחין פתחין, ונפקי ושלטי. ואינון אדי"ד יד"ו, מתנצצי אתוון, ובנציצו דלהון, עאלין דא בדא, ונהרין דא בדא.
וכד עאלין דא בדא, נהרין דא מגו דא, בתרין גוונין. חד גוון חוור, וחד גוון סומק. ומאינון תרין גוונין, אתעבידו תרין שמהן אחרנין, עד דסלקין אתוון לשבע שמהן.
א' נפיק ונציץ, ועאל באת ו', ונהרין תרווייהו, בתרין גוונין, ואינון תרין שמהן, חד אקרי ידו"ד, וחד אקרי א"ל, ונהרין כחדא. ה' נפיק ונציץ, ועאל באת ה' ונהרין תרווייהו, בתרין גוונין, ואינון תרין שמהן, חד אקרי ידוד רזא דאלהים. וחד אקרי אלהים. ונהרין כחדא. י' עאל בי', ונהרין ונציצין כחדא, ועאלו דא בדא, ונהרין תרווייהו, גליפין מחקקן כחדא, ואינון זקפן רישא, נהירין מנצצין ענפין סלקין מהאי סטרא, ומהאי סטרא, ואינון חד סרי ענפין.
ואלין תרין אתוון דנהרן, מתחבקן דא בדא, אינון ידו"ד ידו"ד מצפץ מצפץ, ברזא דתליסר מכילן דרחמי. ואלין תרין אתוון, כד עאלין דא בדא, וכד מתחבקן דא בדא, זקפין רישא, ונהרן ומנצצן על כלא, באינון חד סרי ענפין, דנפקין בכל סטר.
ה' דאשתאר, איהי סלקא בשמא חד, לאתחברא בהדייהו, ואיהי אדני. וכל אלין שמהן, בלטין ונצצין ונפקי ושלטי בהאי יומא. כיון דאלין שלטי, נפק ההוא מרגלא עלאה, בלטא מנצצא. ומגו נציצו דילה, לא אתחזי בה גוון.
כד נפקא, בטש באלין שמהן, חד שמא מנייהו אדני, דאיהו שביעאה, מתעטרא ועאל במרגלא תתאה, ואתיישב שמא אחרא תחותיה, ואיהו י"ה. ואסתחר ההוא מרגלא עלאה ביה, ומתעטרא ההוא נציצו דנציץ בהאי שמא.
לבתר דבטש בהני שמהן, נפקין מינייהו שבעים ענפין לכל סטר, ומתחברן כלהו כחדא, ואתעביד רתיכא וכרסייא חדא, לההוא מרגלא עלאה, ושלטא בעטרוי, מלכא בכרסייא, ביומא דא, וחדי כלא. כיון דחדי כלא, יתיב מלכא על כרסייא, וסליק בשבעין ענפין כרסייא, כדקאמרן.
ואינון תרין אתוון, סלקין ונחתין, ונהרין ומתעטרין אתוון כ"ב, כללא דאורייתא. בטשי בתרי אתוון קדמאי, וסלקי לחד, בשית שבטין, ולחד בשית שבטין אחרנין. ואלין אינון י"ב שבטין דישראל עלאה.
תו, אלין תרין אתוון, סלקין ונחתין, ובטשי בתרין אתוון, דסיפא דכ"ב אתוון. וסלקי, חד בחמש דרגין, וחד בחמש דרגין. ואלין עשר אמירן לאכללא לכ"ב אתוון, י"ב שבטין בתרין אתוון, ועשר אמירן דתרין אתוון דסיפא, הא כ"ב אתוון, כללא דאורייתא. ורזא דא, ירית מרגלא עלאה, בההוא כרסייא דע"ב, ונהרין כ"ב אתוון.
מרגלא תתאה, בשעתא דיתיב מרגלא עלאה בההוא כורסייא דע"ב, ונהרין כ"ב אתוון. כדין ההוא מרגלא תתאה דהוא בחשוכא, מסתכל בההוא נהירו, בחילא דתוקפא דאינון אתוון, דאתרשים בהון, דאקרון אדני, וכדין אתנהיר וסליק ההוא נהורא, ונטיל כל אינון כ"ב אתוון עלאין, ושאיב לון ההוא מרגלא בגויה, ונהיר נהירו דנציץ לע"ב עיבר.
כיון דהאי מרגלא, נציץ ושאיב לאינון אתוון בהדה, כדין מרגלא עלאה אתמשך בהדייהו, ואתדבק מרגלא במרגלא, והוי כלא חד. ודא איהו רזא חדא דתושבחתא, והא אוקימנא.
אתוון, כד נצצין מהאי סטרא, ומהאי סטרא, דא איהו סיכתא די בגווייהו, בין מרגלא למרגלא, כדין אתעבידו רזא דשמא קדישא דמ"ב אתוון. בכלא רזא דשמא קדישא דע"ב אתוון, דרתיכא עלאה, וכלא, האי והאי, אתקרי שבת, ודא איהו רזא דשבת. (ע"כ רעיא מהימנא).
זכור רזא דדכורא איהו, רזא דדכורא דנקיט כל שייפי דעלמא עלאה. את יום השבת, לאסגאה מעלי שבתא, דאיהו לילה, ודא איהו את. לקדשו, דאצטריך קדושה מגו עמא קדישא, ולאתעטרא בהו כדקא חזי.
זכור, אתר דלית ליה שכחה, ולא קיימא ביה שכחה דהא לית שכחה באתר דברית עלאה, וכ"ש לעילא. ולתתא, אית שכחה, אתר דאצטריך לאדכרא, וע"ד כתיב, יזכר עון אבותיו וגו'. ואית תמן ממנן, דאדכרן זכיין דבר נש, וחובוי.
ולית שכחה קמי כרסייא קדישא, מה דאיהו קמיה. ומאן איהו קמיה. זכור. וכ"ש לעילא. בגין דכלא רזא דדכורא איהו, ותמן אתגליף רזא דשמא קדישא יד"ו. ולתתא, אצטריך לאתקדשא, ובמה אתקדש. בזכור, דהא מניה נטיל כל קדושן וכל ברכאן. ודא, כד מתעטרי מעלי שבתא, על עמא קדישא כדקא יאות, בצלותין ובבעותין, ובסדורא דחדוה.
ואי תימא, זכור, לא אצטריך לאתקדשא, דהא מניה נפקין כל קדושין דעלמא. לאו הכי. דהא דא אצטריך לאתקדשא ביממא, ודא אצטריך לאתקדשא בליליא, וכל קדושין נטלין לון ישראל לבתר, ואתקדשן בקדושי דקב"ה.

— 34 —
כבד את אביך ואת אמך, בכל זיני יקר, למחדי לון בעובדי דכשראן, כד"א גיל יגיל אבי צדיק, ודא איהו יקרא דאבוי ודאמיה.
(רעיא מהימנא) כבד את אביך ואת אמך. כבדהו בכסות נקייה, דהיינו כנפי מצוה, כבד את ה' מהונך, דא תורה ומצות. הה"ד, אורך ימים בימינה בשמאלה וגו'. דעני לאו איהו בר נש, אלא מן התורה ומן המצות, אשתמודע, דבתר דאוקמוה מארי מתניתין אין עני אלא מן התורה ומן המצות, דעתרא דבר נש אורייתא ומצות.
ובגין דא, כבד את יי' מהונך, ולא תשתדל באורייתא, כדי להתגדל בה. כמה דאוקמוה חברייא, ואל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא תאמר אקרא בעבור שיקראוני רבי, אלא גדלו ליי' אתי. כבד את יי' מהונך, כבן דאיהו חייב ביקרא דאבוי ואמיה.
בגין דאיהו משותף מתרין טפין, דמנהון נוצר בר נש. מטפה דאבוה, חוורו דעיינין, וגרמין ואברין. ומטפה דאמיה, שחור די בעיינין, ושערא ומשכא ובשרא. ורביאו ליה באורייתא, ועובדין טבין.
דבר נש חייב ללמד בנו תורה, דכתיב ושננתם לבניך. ואי לא אוליף ליה אורייתא ופקודין, כאילו עביד ליה פסל, ובגין דא לא תעשה לך פסל. ועתיד להיות בן סורר ומורה, ומבזה אבוי ואמיה, וגוזל מניה כמה ברכאן. דהואיל ואיהו עם הארץ, חשיד איהו על כלא, ואפילו על שפיכות דמים, וגילוי עריות, וע"ז. דמאן דאיהו עם הארץ. ואזיל לאתר דלא אשתמודעון ליה, ולא ידע לברכא, חשדינן ליה דאיהו עע"ז. (ע"כ רעיא מהימנא).
כבד את אביך כד"א כבד את יי' מהונך. מהונך: מממונך. מהונך: מחנך. בחדוה דנגונא, למחדי לבא, דהא דא חדוה דלבא, כגוונא דא נגונא דכל עלמא. עובדין דכשראן דההוא ברא, חדי לבא דאבוה ודאמיה. מהונך, מממונך לכל מה דאצטריכו.
כגוונא דבר נש אוקיר לקב"ה, הכי אצטריך לאבא ולאמא, בגין דשותפותא חדא אית לון בקב"ה עליה. וכמה דאצטריך למדחל לקב"ה, הכי אצטריך למדחל לאבוה ולאמיה, ולאוקיר לון כחדא, בכל זיני יקר.
למען יאריכון ימיך, בגין דאית יומין לעילא, דתליין בהו חיי בר נש בהאי עלמא. ואוקימנא על אינון יומין דבר נש בההוא עלמא לעילא, וכלהו קיימין קמי קב"ה, ובהו אשתמודען חיי דבר נש.
על האדמה אשר יי' אלהיך נותן לך. אבטחותא לאתהניא באספקלריא דנהרא, ורזא דא על האדמה, דא אספקלריא דנהרא, באינון יומין עלאין, דנהרין מגו מבועא דכלא.
מאי שנא, באלין תרין פקודין דאורייתא, דכתיב בהו למען יאריכון ימיך, בדא, ובשלוח הקן. אלא תרין פקודין אלין, כלהו תליין לעילא. אבא ואמא, רזא דזכור ושמור כחדא. ובגיני כך כתיב למען יאריכון ימיך. ובשלוח הקן, דכתיב שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך וגו', רזא דעלמא עלאה, דלא אתייהיב ביה רשו לאסתכלא, ואצטריך לשלח מגו שאלתא ואסתכלותא ביה.
ואת הבנים תקח לך, דכתיב, כי שאל נא לימים ראשונים וגו' מקצה השמים ועד קצה השמים. אבל לעילא מקצה השמים, שלח תשלח מרעיוניך למשאל.
ובדא כתיב, למען ייטב לך והארכת ימים, למען איטב לך לא כתיב, אלא למען ייטב לך. ויאריכון ימיך לא כתיב, אלא והארכת ימים. למען ייטב לך, ההוא אתר דאוטיב לכלא, ואיהו עלמא דסתים וגניז. והארכת ימים, כמה דכתיב, תקח לך, ברשותא דבר נש איהו.
ואי אזדמן ליה עובדא ויכוון ביה, זכאה איהו. ואף על גב דלא מכוין ביה, זכאה איהו, דעביד פקודא דמריה. אבל לא אתחשיב כמאן דעביד רעותא לשמה, ויכוין ביה, ברעותא דאסתכלותא ביקרא דמריה, כמאן דלא ידע למסבר סברא, דהא ברעותא תליא מלה לשמה. ובעובדא דלתתא לשמה, אסתלק עובדא לעילא, ואתתקן כדקא יאות.
כגוונא דא, בעובדא דגופא, אתתקן עובדא דנפשא, בההוא רעותא. דהא קודשא בריך הוא בעי לבא, ורעותא דבר נש. ואפילו הכי, אי לאו תמן רעותא דלבא דאיהו עקרא דכלא, על דא צלי דוד ואמר, ומעשה ידינו כוננה עלינו וגו'. דהא לית כל בר נש חכים, לשואה רעותא ולבא, לתקנא כלא ויעביד עובדא דמצוה. על דא צלי צלותא דא, ומעשה ידינו כוננה עלינו.
מאי כוננה עלינו. כוננה, ואתקין תקונך לעילא כדקא יאות. עלינו, אף על גב דלית אנן ידעי לשואה רעותא, אלא עובדא בלחודוי. מעשה ידינו כוננהו. למאן. לההוא דרגא דאצטריך לאתתקנא. כוננהו, בחבורא חדא באבהן, למהוי מתתקנא בהון, בהאי עובדא, כדקא יאות.

— 35 —
לא תרצח. לא תנאף. לא תגנב. לא. פסקא טעמא בכל הני תלת. ואי לא דפסקא טעמא, לא הוי תקונא לעלמין, ויהא אסיר לן לקטלא נפשא בעלמא, אע"ג דיעבור על אורייתא. אבל במה דפסקא טעמא, אסיר, ושרי.
לא תנאף. אי לאו דפסקא טעמא, אסיר אפילו לאולדא, או למחדי באתתיה חדוה דמצוה. ובמה דפסקא טעמא, אסיר ושרי. לא תגנב. אי לאו דפסקא טעמא, הוה אסיר אפילו למגנב דעתא דרביה באורייתא. או דעתא דחכם, לאסתכלא ביה. או דיינא דדאין דינא לפום טענה, דאצטריך ליה למגנב דעתא דרמאה, ולמגנב דעתא דתרווייהו, לאפקא דינא לנהורא. ובמה דפסקא טעמא, אסיר ושרי.
לא תענה ברעך עד שקר. הכא לא פסקא טעמא, בגין דאסיר הוא כלל כלל. ובכל מילי דאורייתא, קב"ה שוי רזין עלאין, ואוליף לבני נשא ארחא, לאתתקנא בה, ולמהך בה. כמה דאת אמר, אני יי' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך.
אוף הכי, לא תחמד, לא פסיק טעמא כלל. ואי תימא, אפילו חמודא דאורייתא אסיר, כיון דלא פסקא. ת"ח, בכלהו עבדת אורייתא כלל, ובהאי עבדת פרט. בית רעך שדהו ועבדו וגו', בכל מילי דעלמא. אבל אורייתא, איהי חמודת תדיר, שעשועים, גנזי דחיי, ארכא דיומין, בעלמא דין ובעלמא דאתי.
הני עשר אמירן דאורייתא, אינון כללא דכל פקודי אורייתא, כללא דעילא ותתא, כללא דכל עשר אמירן דבראשית. אלין אתחקקו על לוחי אבנין, וכל גנזין דהוו בהו, אתחזון לעיניהון דכלא, למנדע ולאסתכלא ברזא דתרי"ג פקודין דאורייתא דכלילן בהו, כלא אתחזי לעיינין, כלא איהו בסכלתנו, לאסתכלא בלבא דישראל כלהו, וכלא הוה נהיר לעינייהו.
בההוא שעתא, כל רזין דאורייתא, וכל רזין עלאין ותתאין, לא אעדי מינייהו. בגין דהוו חמאן עינא בעינא, זיו יקרא דמריהון, מה דלא הוה כההוא יומא, מיומא דאתברי עלמא, דקב"ה אתגלי ביקריה על טורא דסיני.
ואי תימא, הא תנינן דחמאת שפחה על הים, מה דלא חמא יחזקאל נביאה, יכול כההוא יומא דקאימו ישראל על טורא דסיני. לאו הכי. בגין דההוא יומא דקיימו ישראל על טורא דסיני, אעבר זוהמא מנייהו, וכל גופין הוו מצחצחן, כצחצחא דמלאכין עלאין, כד מתלבשן בלבושי מצחצחן, למעבד שליחותא דמריהון.
ובההוא מלבושא מצחצחא, עאלין לאשא, ולא דחלין. כגוונא דההוא מלאכא דמנוח, כד אתחזי ליה, ועאל בשלהובא, וסליק לשמיא, דכתיב, ויעל מלאך יי' בלהב המזבח. וכד אעבר מינייהו ההוא זוהמא, אשתארו ישראל גופין מצוחצחין בלא טנופא כלל, ונשמתין לגו כזוהרא דרקיעא, לקבלא נהורא.
הכי הוו ישראל, דהוו חמאן ומסתכלן גו יקרא דמריהון, מה דלא הוי הכי על ימא, דלא אתעבר זוהמא מנייהו בההוא זמנא. והכא בסיני דפסקא זוהמא מגופא, אפילו עוברין דבמעי אמן, הוו חמאן ומסתכלן ביקרא דמריהון. וכלהו קבילו כל חד וחד, כדקא חזי ליה.
וההוא יומא, הוה חדוה קמי קב"ה, יתיר מיומא דאתברי עלמא, בגין דיומא דאתברי עלמא, לא הוה בקיומא, עד דקבילו ישראל אורייתא, דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי.
כיון דקבילו ישראל אורייתא על טורא דסיני, כדין אתבסם עלמא, ואתקיימו שמיא וארעא, ואשתמודע קב"ה עילא ותתא, ואסתלק ביקריה על כלא. ועל ההוא יומא כתיב יי' מלך גאות לבש לבש יי' עז התאזר. ואין עז, אלא תורה. שנאמר יי' עז לעמו יתן יי' יברך את עמו בשלום.

=== Mishpatim ===

— 1 —
פתח ר' שמעון ואמר, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, תרגום, ואלין דיניא דתסדר קדמיהון. אלין אינון סדורין דגלגולא, דינין דנשמתין, דאתדנו כל חד וחד לקבל עונשיה.

— 2 —
כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשביעית יצא לחפשי חנם. חברייא, עידן הכא, לגלאה כמה רזין טמירין דגלגולא. כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד. כד נשמתא אתחייבת בגלגולא, אם היא מסטרא דההוא עבד מטטרון, דאיהו כליל שית סטרין, כתיב ביה שש שנים יעבד, גלגולין דילה לא מתחייבא אלא שית שנין, עד דאשלימת שש דרגין, מההוא אתר דאתנטילת.
אבל אם נשמתא היא מסטרא דשכינתא, דאיהי שביעית, ודאי מה כתיב, ובשביעית יצא לחפשי חנם, דצדיק, ודאי לית ביה מלאכה, כיון דלית ביה מלאכה, לית ביה שעבוד. ונשמתא דאיהי מתמן, אתמר בה ובשביעית יצא לחפשי חנם, לית בה שעבודא.
אדהכי, הא סבא נחת לגביה, א"ל, אי הכי, רבי, מה תוספת לנשמתא דאיהי מנה, דאתמר בה, לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך וגו'.
א"ל, סבא סבא, ואת שאיל דא, דודאי האי על נשמתא דצדיק אתמר, דאע"ג דאתחייב לאחתא בגלגולא בכל אלין, אפילו בעבד ואמה, ובעירן דאינון אופנים, או בכל חיון, דמנהון נשמתין דבני נשא, כתיב בה לא תעשה כל מלאכה. והאי איהו, לא תעבד בו עבודת עבד, בצדיק דאיהו יום השבת, לא תעבד בו עבודת עבד, דאיהו יום דחול.
אבל סבא סבא, שבת דאיהי בת יחידה, ואיהי בת זוגיה דצדיק, דאיהו שבת. מאי אם אחרת יקח לו. א"ל הא ודאי הבדלה, חולו של שבת, דאית אחרא דלא אתקריאת חולו של שבת, אלא חולו של טמאה שפחה. א"ל. והא חולו של שבת מאי היא. א"ל, דא אמתא, דאיהי גופא דבת יחידה דעלה אתמר, אם אחרת יקח לו.
תא חזי, נשמתא אית דאתקריאת אמה, ואית נשמתא דאתקריאת שפחה, ונשמתא אית דאתקריאת ברתא דמלכא. הכא אית איש, דאתמר ביה יי' איש מלחמה. ואית איש, דאתמר ביה והאיש גבריאל.
ובגין דא, נשמתא דאיהי מחייבא בגלגול, אם היא ברתא דקב"ה, אי תימא דאזדבן בגופא נוכראה, דתמן שלטנותא דיצר הרע דאיהו מסטרא דסמא"ל. ח"ו. דהא כתיב, אני יי' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן, דאיהו יצר הרע.
וההוא גופא, דשריא ברתא דמלכא, אי תימא דאזדבן בכתרין תתאין דמסאבו, חלילה וחס. עלה אתמר והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ. מאן גופא דברתא דמלכא. דא מטטרון. והאי גופא איהו אמה דשכינתא, אע"ג דאיהי נשמתא דאיהי ברתא דמלכא שבויה תמן, בגלגולא אתיא. מה כתיב בה, וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים.
ועוד וכי ימכור איש, דא קודשא בריך הוא. את בתו: אלו ישראל, דאינון מסטרא דבת יחידה, אתקריאו בתו. ואי תימא דיפקון, כגוונא דאלין מסטרא דעבד, דאיהו מטטרו"ן, דנפקו במנוסה ממצרים. לא תצא כצאת העבדים. הה"ד, כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון.
תא חזי, ב"נ כד אתיליד, יהבין ליה נפשא מסטרא דבעירא, מסטרא דדכיו, מסטרא דאלין דאתקרון אופני הקודש. זכה יתיר, יהבין ליה רוחא, מסטרא דחיות הקודש. זכה יתיר, יהבין ליה נשמתא, מסטרא דכרסייא. ותלת אלין, אינון אמה עבד ושפחה דברתא דמלכא.
זכה יתיר, יהבין ליה נפשא בארח אצילות, מסטרא דבת יחידה, ואתקריאת איהי בת מלך. זכה יתיר, יהבין ליה רוחא דאצילות. מסטרא דעמודא דאמצעיתא, ואקרי בן לקב"ה, הה"ד בנים אתם ליי' אלהיכם. זכה יתיר, יהבין ליה נשמתא, מסטרא דאבא ואמא. הה"ד, ויפח באפיו נשמת חיים. מאי חיים. אלא אינון י"ה, דעלייהו אתמר, כל הנשמה תהלל יה, ואשתלים ביה ידו"ד.
זכה יתיר, יהבין ליה ידו"ד בשלימו דאתוון, יו"ד ה"א וא"ו ה"א, דאיהו אדם, בארח אצילות דעילא, ואתקרי בדיוקנא דמאריה. ועליה אתמר, ורדו בדגת הים וגו'. והאי איהו שולטנותיה בכל רקיעין, ובכל אופנים ושרפים וחיוון, ובכל חיילין ותוקפין דלעילא ותתא. ובג"ד, כד ב"נ זכי בנפש מסטרא דבת יחידה, אתמר ביה, לא תצא כצאת העבדים.

— 3 —
רבי חייא ורבי יוסי אערעו חד ליליא במגדל דצור. אתארחו תמן וחדו דא בדא. אמר רבי יוסי, כמה חדינא דחמינא אנפי שכינתא, דהשתא בכל ארחא דא, אצטערנא בחדא סבא, טייעא, דהוה שאיל לי כל ארחא.
מאן הוא נחשא, דפרח באוירא, ואזיל בפרודא, ובין כך ובין כך, אית נייחא לחד נמלה, דשכיב בין שנוי. שרי בחבורא וסיים בפרודא. ומאי איהו נשרא, דקא מקננא, באילן דלא הוה. בנוי דאתגזלו, ולאו מן בריין. דאתבריאו באתר דלא אתבריאו. כד סלקין נחתין, כד נחתין סלקין. תרין דאינון חד, וחד דאינון תלתא. מהו עולימתא שפירתא, ולית לה עיינין, וגופא טמירתא ואתגליא, איהי נפקת בצפרא, ואתכסיאת ביממא. אתקשטת בקשוטין דלא הוו.
כל דא שאיל בארחא, ואצטערנא. והשתא אית לי נייחא. דאילו הוינא כחדא, אתעסקנא במלי דאורייתא, מה דהוינן במלין אחרנין דתהו. אמר רבי חייא, וההוא סבא טייעא, ידעת ביה כלום. אמר ליה, ידענא, דלית ממשו במלוי. דאילו הוה ידע, יפתח באורייתא, ולא הוה ארחא בריקנייא. אמר רבי חייא, וההוא טייעא אית הכא, דהא לזמנין באינון ריקנין, ישכח גבר זגין דדהבא. אמר ליה, הא הכא איהו, ואתקין חמריה במיכלא.
קרו ליה, ואתא לקמייהו. אמר לון, השתא תרין אינון תלת, ותלת אינון כחד. אמר רבי יוסי, לא אמינא לך, דכל מלוי ריקנין, ואינון בריקנייא. יתיב קמייהו.
אמר לון. רבנן, אנא טייעא אתעבידנא, ומיומין זעירין, דהא בקדמיתא לא הוינא טייעא, אבל ברא חד זעירא אית לי, ויהבית ליה בבי ספרא, ובעינא דישתדל באורייתא. וכד אנא אשכחנא חד מרבנן דאזיל בארחא, אנא טעין אבתריה. והאי יומא, חשיבנא דאשמע מלין חדתין באורייתא, ולא שמענא מדי.
אמר ר' יוסי, בכל מלין דשמענא דקאמרת, לא תווהנא, אלא מחד. או אנת בשטותא אמרת, או מלין ריקנין אינון. אמר ההוא סבא, ומאן איהי. אמר עולימתא שפירתא וכו'.
פתח ההוא סבא ואמר, יי' לי לא אירא מה יעשה לי אדם. יי' לי בעזרי וגו'. טוב לחסות ביי' וגו'. כמה טבין ונעימין ויקירין ועלאין מלין דאורייתא, ואנא היכי אימא קמי רבנן, דלא שמענא מפומייהו עד השתא, אפילו מלה חדא. אבל אית לי למימר, דהא לית כסופא כלל למימר מלי דאורייתא קמי כלא.
אתעטף ההוא סבא, פתח ואמר, ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל. האי קרא אקרא אחרא סמיך, ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל וכל זר לא יאכל בו. הני קראי כמשמען. אבל מלין דאורייתא מלין סתימין אינון.
וכמה אינון מלין דחכמתא דסתימין בכל מלה ומלה דאורייתא, ואשתמודען, אינון לגבי חכימין, דידעין ארחין דאורייתא. דהא אורייתא לאו מלין דחלמא אינון, דקא אתמסרן למאן דפשר לון, ואתמשכן בתר פומא, ועכ"ד אצטריכו למפשר לון לפום ארחוי. ומה אי מלין דחלמא אצטריכו למפשר לון לפום ארחוי, מלין דאורייתא דאינון שעשועין דמלכא קדישא, על אחת כמה וכמה דאצטריכו למהך בארח קשוט בהו, דכתיב כי ישרים דרכי יי' וגו'.
השתא אית למימר, ובת כהן, דא נשמתא עלאה, ברתיה דאברהם אבינו קדמאה לגיורין, ואיהו משיך, לה להאי נשמתא מאתר עלאה. מה בין קרא דאמר ובת איש כהן, ובין קרא דאמר ובת כהן, ולא כתיב איש. אלא, אית כהן דאקרי איש כהן, ולא כהן ממש. ועל ארחא דא, הוה כהן, והוה סגן, והוה כה"ג, והוה כהן דלאו איהו גדול. כהן סתם, רב ועלאה יתיר מאיש כהן. וע"ד אית נשמתא, ואית רוחא, ואית נפש.
ובת כהן כי תהיה לאיש זר, דא נשמתא קדישא, דאתמשכת מאתר עלאה, ועאלת לגו סתימו דאילנא דחיי. וכד רוחא דכהנא עלאה נשבא, ויהיב נשמתין באילנא דא, פרחין מתמן אינון נשמתין, ועאלין באוצר חד.
ווי לעלמא, דלא ידעין בני נשא לאסתמרא, דקא משכין משיכו בהדי יצר הרע, דאיהו איש זר, והאי בת כהן פרחת לתתא, ואשכחת בניינא באיש זר. ובגין דאיהו רעותא דמרה, עאלת תמן ואתכפיאת, ולא יכילת לשלטאה, ולא אשתלימת בהאי עלמא. כד נפקת מניה, היא בתרומת הקדשים לא תאכל, כשאר כל נשמתין, דאשתלימו בהאי עלמא.
תו אית בהאי קרא, ובת כהן כי תהיה לאיש זר. עלובתא איהי נשמתא קדישא, כי תהיה לאיש זר, דקא אתמשכת, על גיורא דאתגייר, ופרחת עליה מג"ע בארח סתים, על בניינא דאתבני מערלה מסאבא, דא הות לאיש זר.
ודא הוא רזא עלאה יתירא מכלא. בעמודא דקיימא לטקלין, גו אוירא דנשבת, אית טיקלא חדא בהאי סטרא, ואית טיקלא אחרא בהאי סטרא. בהאי סטרא מאזני צדק. ובהאי סטרא מאזני מרמה. והאי טיקלא, לא שכיך לעלמין, ונשמתין סלקין ונחתין עאלין ותבין, ואית נשמתין עשיקין, כד שלטא אדם באדם, דכתיב עת אשר שלט האדם באדם לרע לו, לרע לו ודאי.
אבל האי נשמתא, דהות לסטרא אחרא, איש זר, ואתעשקת מניה, דא איהי לרע לו. לו: לההוא איש זר, ואיהי בתרומת הקדשים לא תאכל, עד דעביד בה קב"ה מה דעביד, אתא קרא ואמר ובת כהן כי תהיה לאיש זר הכי הוא.
הכא אית רזא, היך מתעשקן נשמתין. אלא האי עלמא אתנהג כלא, באילנא דדעת טוב ורע. וכד אתנהגן בני עלמא בסטרא דטוב, טיקלא קיימא ואכרע לסטרא דטוב. וכד אתנהגן בסטרא דרע, אכרע לההוא סטרא. וכל נשמתין דהוו בההיא שעתא בטיקלא, הוה עשיק לון, ונטיל לון.
אבל לרע לו, דאינון נשמתין כפיין לכל מה דאשכחן מסטרא בישא, ושיצאן ליה. וסימנא לדא, ארונא קדישא, דאתעשק גו פלשתים, ושליטו ביה, לרע לון. אוף הכי. הני נשמתין אתעשקין מסטרא אחרא לרע לון.
מה אתעבידו מאינון נשמתין. חמינן בספרי קדמאי, דמנייהו הוו אינון חסידי אומות העולם. ואינון ממזרי תלמידי חכמים, דקדמן לכהנא רבא עמא דארעא, וחשוב בעלמא, אף על גב דעאל לפני ולפנים. בכה האי סבא רגעא חדא, תווהו חברייא, ולא אמרו מדי.
פתח ההוא סבא ואמר, אם רעה בעיני אדניה אשר לא יעדה והפדה לעם נכרי וגו'. האי פרשתא על רזא דא אתמר, וכי ימכר איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים אם רעה וגו'. מאריה דעלמא מאן לא ידחל מינך, דאנת שליט על כל מלכין דעלמא, כד"א מי לא יראך מלך הגוים כי לך יאתה וגו'.
כמה אינון בני נשא בעלמא, דקא משתבשן בהאי קרא, וכלהו אמרי, אבל קרא דא לא אתיישר בפומייהו. וכי קודשא בריך הוא מלך הגוים איהו, והלא מלך ישראל איהו, והכי אקרי, דהא כתיב, בהנחל עליון גוים וגו'. וכתיב כי חלק יי' עמו. וע"ד אקרי מלך ישראל. ואי תימא דאיהו מלך הגוים אקרי, הא שבחא דלהון דקב"ה מלך עלייהו, ולא כמה דאמרין דאתמסרין לשמשין ולממנן דיליה.
ותו סיפא דקרא, דכתיב כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך. כל האי, שבחא איהו לשאר עמין, ותווהא איהו, היך לא מסתלקי בהאי קרא לרום רקיעא. אלא, דקב"ה סמא עינייהו, ולא ידעי ביה כלל, דהא מה דאנן אמרי דכלהו אין, ואפס, ותהו. דכתיב כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו, הא עקרא עלאה רבא ויקירא שוי לון קרא דא.
אמר ליה ר' חייא והא כתיב מלך אלהים על גוים וגו'. אמר ליה, אנא חמינא דבתר כתלייהו הוית, ונפקת בהאי קרא לסייעא לון, הוה לי לאתבא בקדמיתא, על מה דאמינא. אבל כיון דאשכחנא לך בארחא, אעבר לך מתמן, ומתמן איהך לאעברא כלא.
ת"ח, כל שמהן, וכל כנויין דשמהן, דאית ליה לקב"ה, כלהו מתפשטן לארחייהו, וכלהו מתלבשין אלין באלין, וכלהו מתפלגין לארחין ושבילין ידיען. בר שמא יחידאה, בריר דכל שאר שמהן, דאחסין לעמא יחידאה, בריר מכל שאר עמין, ואיהו יו"ד ה"א וא"ו ה"א, דכתיב כי חלק יי' עמו. וכתיב ואתם הדבקים ביי' בשמא דא ממש, יתיר מכל שאר שמהן.
ושמא חד מכל שאר שמהן דיליה, ההוא דאתפשט ואתפלג לכמה ארחין ושבילין, ואקרי אלהים. ואחסין שמא דא, ואתפלג לתתאי דהאי עלמא, ואתפלג שמא דא, לשמשין ולממנן דמנהגי לשאר עמין. כד"א, ויבא אלהים אל בלעם לילה. ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה. וכן כל ממנא וממנא דאחסין לון קב"ה לשאר עמין, בשמא דא כלילן. ואפילו ע"ז בשמא דא אקרי. ושמא דא מלך על גוים, ולא ההוא שמא, דא ההוא דמלך על ישראל, דאיהו יחידאה, לעמא יחידאה, לעמא דישראל, עמא קדישא.
ואי תימא, על ארחא דא נוקים קרא דכתיב מי לא יראך מלך הגוים, דדא איהו שמא דקא מלך על גוים, אלהים, דהא דחילו ביה שריא ודינא ביה שריא. לאו הכי, ולאו על דא אתמר, דאי הכי אפילו ע"ז בכללא דא איהו.
אבל כיון דכתלא דהוית סמיך אבתריה, אתנסח, קרא קאים על קיומא, באסתכלותא זעיר. מי לא יראך מלך הגוים, ואי תימא דמלך הגוים על קודשא ב"ה אתמר, לאו הכי. אלא, מאן הוא מלך הגוים דלא יראך, דלא דחיל מינך, ולא יזדעזע מינך. מי מלך הגוים דלא יראך. כגוונא דא הללויה הללו עבדי יי' הללו את שם יי'. מאן דשמע ליה, לא ידע מאי קאמר, כיון דאמר הללויה, אוף הכי הללו עבדי יי', דהוה ליה למכתב, עבדי יי' הללו את שם יי'. אוף הכא. הוה ליה למכתב, מי ממלך הגוים דלא יראך. אלא כלא על תקוניה אתמר.
כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך, מהו מלה דאתפשט בינייהו בחכמתא דלהון, מאין כמוך, וכלהו אודאן על דא, כד חמאן בחכמתא דלהון עובדך וגבורתך, אתפשט מלה דא בינייהו, ואמרי מאין כמוך. בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם. מאין כמוך אמרי, ואתפשט בינייהו. חדו חברייא, ובכו ולא אמרו מדי. אוף הכי בכה איהו כמלקדמין.
פתח ואמר ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה וגו', חברייא אתערו, דבעאת שרה לפנאה ע"ז מביתא, וע"ד כתיב כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. הכא כתיב וכי ימכר איש את בתו, דא נשמתא בגלגולי על עובדין בישין דעלמא. לאמה: ההוא סטרא אחרא בגלגולא בישא דטיקלא, דאהדר, והא אתעשקת, לאפקא לה מתמן. ודאי לא תצא כצאת העבדים, כל אינון נשמתין דמתעשקן.
מאן אינון הכא. איהו רזא, אלין אינון נשמתין דינוקין זעירין, כד אינון ינקי מגו תוקפא דאמהון. וקב"ה חמי, דאי יתקיימון בעלמא, יבאשון ריחיהון, ויחמצון כחומץ דא. לקיט לון זעירין, בעוד דיהבי ריחא.
מה עביד. שביק לון לאתעשקא בידא דההיא אמה, ודא איהי לילית, דכיון דאתייהיבו ברשותה, חדאת בההוא ינוקא, ועשיקת ליה, ואפיקת ליה מעלמא, כד איהו יניק בתוקפא דאמיה.
ואי תימא, אינון נשמתין דיעבדון טב לעלמא. לאו הכי. דכתיב אם רעה בעיני אדניה, דיחמיץ ההוא גברא בה לבתר יומין, אי אתקיים בה. דא אתעשקת, ואחרא לא אתעשקת. ועל אלין כתיב, ואראה את כל העשוקים וגו' והיינו אם רעה בעיני אדניה.
אשר לא יעדה, לא באלף כתיב. אי תימא, דהא בההוא סטרא אחרא, אזמין לה קב"ה מיומא דהות. לא. והשתא בגלגולי טיקלא, לו יעדה בוא"ו. מה דלא הות מקדמת דנא.
והפדה, מאי והפדה. פריק לה קב"ה השתא, דסלקא ריחא, עד לא תחמיץ, וסליק לה לרומי מרומים, במתיבתא דיליה. ואי תימא כיון דאתעשקת מההוא סטרא אחרא, יהיב לה, כמה דאמרו לחסידי שאר עמין, ולאינון ממזרי ת"ח. אתא קרא ואוכח, לעם נכרי לא ימשול למכרה ודאי, בבגדו בה, דעשיק לה בעשיקו דגלגולא דטיקלא, אלא לישראל ודאי, ולא לאחרא. וכד נפקת מן טיקלא, לא תצא כצאת העבדים, אלא מתעטרא בעטרהא בארמא על רישיה.
ואי תימא, דהאי סטרא עאלת לה בההוא ינוקא. לאו הכי. אלא נטלת לה, וחדאת בהדה, ופרחת מן ידהא, ועאלת בההוא אתר, ואיהי פקידת לההוא ינוקא, וחדאת ביה, וחייכת ביה, ותאיבת לההוא בשר עד דלבתר נטיל קב"ה נשמתיה, והיא לגופא. ולבתר, כלא איהו ברשותא דקודשא בריך הוא.
ת"ח, לא תצא כצאת העבדים, מאי הוא. אלא, בשעתא דנפקת מן טיקלא וההוא סטרא בחדו, רשים לה לקב"ה, וחתים לה בחד גושפנקא, ופריש עלה לבוש יקר דיליה, ומאן איהו. שמא קדישא דאקרי אלוה. ודא הוא בבגדו בה, לבושא יקירא דמלכא פריש עלה וכדין איהי נטירא, דלא אתמסרת לעם נכרי, אלא לישראל לחוד.
ודא איהו דכתיב, כימי אלוה ישמרני, ועל רזא דא כתיב הכא, לעם נכרי לא ימשל למכרה בבגדו בה, בעוד דלבוש יקר דמלכא בה. כיון דבגדו בה, כתיב לעם נכרי לא ימשל למכרה.
מה רשו אית לההוא סטרא בה. ת"ח, כל בני עלמא כלהו, ברשותיה דמלכא קדישא, וכלהו אית לון זמנא בהאי עלמא, עד דאיהו בעי לסלקא לון מן עלמא, ודא לית ליה זמנא, וע"ד איהי חייכת בהו, וחדאת בהו.
תו, אזהרותא לבר נש אית בהני קראי, וכמה עיטין טבין עלאין אינון, בכל מילי דאורייתא, וכלהו קשוט, בארח קשוט, ואשתמודען לגבי חכימין, דידעי ואזלי בארח קשוט. בזמנא דבעא קב"ה למברי עלמא, סליק ברעותא קמיה, וצייר כל נשמתין דאינון זמינין למיהב בבני נשא לבתר, וכלהו אתציירו קמיה בההוא ציורא ממש, דזמינין למהוי בבני נשא לבתר, וחמא כל חד וחד.
ואית מנהון דזמינין לאבאשא ארחייהו בעלמא, ובשעתא דמטא זמנייהו, קרי קב"ה לההיא נשמתא, אמר לה, זילי עולי בדוך פלן. בגוף פלן. אתיבת קמיה, מאריה דעלמא, די לי בעלמא דא דאנא יתבא ביה, ולא איהך לעלמא אחרא, דישתעבדון בי, ואהא מלוכלכא בינייהו. אמר לה קב"ה, מן יומא דאתבריאת, ע"ד אתבריאת למהוי בההוא עלמא. כיון דחמאת נשמתא כך, בעל כרחה נחתת ועאלת תמן.
אורייתא דיהבת עיטא לכל עלמא חמאת הכי, אזהירת לבני עלמא, ואמרת, חמו כמה חס קב"ה עלייכו, מרגליתא טבא דהות ליה, זבין לכו למגנא, דתשתעבדון בה בהאי עלמא.
וכי ימכר איש: דא קב"ה. את בתו: דא נשמתא קדישא. לאמה: למהוי אמה משתעבדא בינייכו בהאי עלמא. במטו מנייכו, בשעתא דמטי זמנא לנפקא מהאי עלמא, לא תצא כצאת העבדים, לא תפוק מתטנפא בחובין, תפוק בת חורין, ברירה נקיה, בגין דיחדי בה מארה וישתבח בה ויהיב לה אגר טב, בצחצוחי דגנתא דעדן. כד"א והשביע בצחצחות נפשך, ודאי כד תפוק ברירה נקיה כדקא יאות.
אבל אם רעה בעיני אדניה, כד נפקת מלוכלכא בטנופי חובין, ולא אתחזיאת קמיה כדקא יאות, ווי לההוא גופא, דאתאביד מההיא נשמתא לעלמין. בגין, דכד נשמתין סלקין ברירן, ונפקין נקיין מהאי עלמא, כל נשמתא ונשמתא, עאלת בספרא דאחמתא דמלכא, וכלהו בשמהן, ואמר דא היא נשמתא דפלניא, זמינת תהא לההוא גופא דשבקת, וכדין כתיב, לו יעדה, בו'.
וכד נפקת רעה בעיני אדניה, דקא אסתאבא בחובין, ובטנופא דחטאין, כדין לא יעדה בא'. ואתאביד ההוא גופא מינה ואיהי לא אזדמנת לגביה בר ההיא דמארה אתרעי, ותב בתיובתא דגופא בה, כדין כתיב, והפדה. כד"א פדה נפשו מעבור בשחת. והפדה, האי איהו בבר נש, דעיטא דיליה, דיפרוק לה, ויתוב בתיובתא, ולתרין סטרין קאמר קודשא בריך הוא, והפדה בתיובתא. לבתר דתב בתיובתא, פדא לה מארחא דגיהנם.
לעם נכרי לא ימשל למכרה. מאן עם נכרי. עלובתא איהי נשמתא, דכד נפקת מעלמא, ובר נש אסטי ארחיה בהדה, היא בעאת לסלקא לעילא, גו משריין קדישין, בגין דמשריין קדישין קיימין בההוא ארחא דג"ע, ומשריין נוכראין קיימין בההוא ארחא דגיהנם.
זכתה נשמתא, וההוא נטירו, ופרישו דלבושא יקירא עלה. כמה משריין קדישין, קא מתעתדן לה, לאתחברא בהדה, ולמיעאל לה לג"ע. לא זכתה, כמה משיירין נוכראין מתעתדן למיעל לה בארחא דגיהנם. ואינון משריין דמלאכי חבלה זמינין למעבד בה נוקמין, אתא קרא ואוכח, לעם נכרי לא ימשל למכרה, אלין מלאכי חבלה. בבגדו בה, איהו נטירא, דקודשא בריך הוא עביד לה נטירא, דלא ישלוט בה עם נכרי, בההוא פריסו דנטירו עלה.
ואם לבנו ייעדנה, ת"ח כמה אית ליה לב"נ לאזדהרא דלא יסטי ארחוי בהאי עלמא, דאי זכה ב"נ בהאי עלמא, ונטיר לה לנשמתא כדקא יאות, האי איהו ב"נ דקב"ה אתרעי ביה, ואשתבח ביה בכל יומיא, בפמלייא דיליה, ואמר, חמו ברא קדישא דאית לי בההוא עלמא, כך וכך עביד, כך וכך עובדוי מתתקנן.
וכד האי נשמתא, נפקת מהאי עלמא, זכייא נקייה ברירה, קב"ה אנהיר לה בכמה נהורין, בכל יומא קארי עלה, דא היא נשמתא דפלניא ברי, נטירא ליהוי ליה לההוא גופא דשבק.
ודא הוא דכתיב, ואם לבנו ייעדנה כמשפט הבנות יעשה לה, מאי כמשפט הבנות. הכא אית רזא לחכימין, בגו טנרא תקיפא, רקיעא טמירא, אית היכלא חדא, דאקרי היכל אהבה. ותמן אינון גנזין טמירין, וכל נשיקין דרחימו דמלכא אינון תמן, ואינון נשמתין רחימאן דמלכא עאלין תמן.
כיון דמלכא עאל בההוא היכלא דמלכא, תמן כתיב, וישק יעקב לרחל, וקב"ה אשכח תמן לההיא נשמתא קדישא, קדים מיד ונשיק לה, וגפיף לה, וסליק לה בהדיה, ואשתעשע בה.
ודא הוא כמשפט הבנות יעשה לה, כדינא דאבא עביד לברתיה, דאיהי חביבא לגביה, דנשיק לה, וגפיף לה, ויהיב לה מתנן. כך קב"ה עביד, לנשמתא זכאה בכל יומא, כמה דכתיב כמשפט הבנות יעשה לה.
היינו דכתיב יעשה למחכה לו, כמה דהאי ברתא, אשלימת עשייה בהאי עלמא. אוף הכי קב"ה אשלים לה עשייה אחרא בעלמא דאתי, דכתיב, עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. והכא כתיב יעשה לה. ע"כ. ההוא סבא אשתטח, וצלי צלותא. בכה כמלקדמין.
ואמר אם אחרת יקח לו וגו', מאי אם אחרת, וכי נשמתא אחרא זמין קודשא בריך הוא לאתבא לצדיקייא בהאי עלמא, ולאו האי נשמתא דאשלימת בהאי עלמא רעותא דמארה, אי הכי לית אבטחותא לצדיקייא כלל. מאי אם אחרת יקח לו.
פתח ההוא סבא ואמר, וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. האי קרא אוקמוה חברייא, בחרבן בי מקדשא. וישוב העפר על הארץ כשהיה. הכא איהו מאי דכתיב, והכנעני אז בארץ, כשהיה ודאי. והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, מאי והרוח תשוב. דא שכינתא, דאיהי רוח קדישא. כד חמאת שכינתא, באינון עשר מסעות דקא נטלא, ולא בעון ישראל לאתבא בתיובתא קמי קודשא בריך הוא, ושלטא סטרא אחרא על ארעא קדישא, ואוקמוה חברייא.
תא חזי, רוחא דבר נש זכאה, אתעטר בדיוקנא בג"ע דלתתא, ובכל שבתי ומועדי ורישי ירחי, מתעטרן רוחי, ומתפשטן, וסלקין לעילא. כמה דעביד קב"ה, בההיא נשמתא עלאה קדישא לעילא, ה"נ עביד בהאי רוחא, לתתא בג"ע לתתא, דקא סלקת קמיה. ואמר דא איהי רוחא דפלניא גופא, מיד מעטרא לה קודשא בריך הוא להאי רוחא בכמה עטרין, ואשתעשע בה.
ואי תימא, דהא בגין רוחא דא, שביק קודשא בריך הוא מה דעביד לנשמתא. לאו הכי. אלא שארה כסותה וענתה לא יגרע, אלין אינון תלת שמהן עלאין, דעין לא ראתה אלהים זולתך.
וכלהו בעלמא דאתי ואתמשכו מתמן. חד מנייהו שארה, משיכו דנציצו ונהירו, דנהיר בארח סתים, מזונא דזן כלא, ואקרי ידו"ד בנקודת אלהים. שארה בהפוך אתוון, אשר ה', ודא מאשר שמנה לחמו, ודא הוא שארה.
כסותה: פרישו דמלכא. דא משיכו אחרא, דנהיר ונטיר לה תדיר, פרישו דלבושא דמלכא, דפרש עלה אלוה. דא בבגדו בה תדיר, דלא אתעדי מינה, והאי איהו כסותה.
וענתה, מאן איהו. דא משיכו דעלמא דאתי, דביה כלא. יי' צבאות איהו, ודא איהו דנהיר בכל נהורין סתימין עלאין דאילנא דחיי, דביה עונה טמירא, דמתמן נפקת. וכל דא בעדונא וכסופא דעלמא דאתי.
תלתא הני לא יגרע לה, כד איהי זכאת כדקא יאות. ואי לאו איהי כדקא יאות, הני תלתא גרעאן מנה, דלא יתעביד לה עטרה אפילו מחד מנייהו, תא חזי, מה כתיב, ואם שלש אלה לא יעשה לה, דלא זכאת בהו, ויצאה חנם אין כסף תפוק מקמיה, ודחיין לה לבר. אין כסף, לית לה כסופא, ולית לה עדונא כלל.
עד כאן אוכיחת אורייתא, דכל עיטין בה תליין, ויהיבת עיטא טבא לבני נשא. מכאן ולהלאה נהדר למלין קדמאין, בההוא נטירו עלאה, דקא פריש עלה קב"ה, בגין דלא תהא לעם נכרי, דהא בגדו בה, ונטירו איהו לה תדיר.
ואם לבנו ייעדנה כמשפט הבנות יעשה לה. אמר ההוא סבא, חברייא, כד תהכון לגבי ההוא טינרא דעלמא סמיך עליה, אמרו ליה, דידכר יומא דתלגא דאזדרעו פולין לחמשין ותרין גוונין, והדר אקרינן האי קרא, והוא יימא לכון.
אמרו במטו מינך מאן דשארי מלה הוא יימא. אמר לון, ודאי דידענא דזכאין אתון, ואית לרמזא לכון רמזא דחכימין, ועל מה דאנא אימא, כד תדכרון ליה סימנא דא, הוא ישלים על דא. השתא אית לומר, מאן הוא דאקרי בן לקודשא בריך הוא.
ת"ח כל ההוא דזכי לתליסר שנין ולהלאה, אקרי בן לכ"י. וכל מאן דאיהו מבן עשרין שנין ולעילא וזכי בהו, אקרי בן לקב"ה ודאי בנים אתם ליי' אלהיכם.
כד מטא דוד לתליסר שנין, וזכה בההוא יומא דעאל לארביסר, כדין כתיב, יי' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך. מ"ט. דהא מקדמת דנא לא הוה ליה ברא, ולא שראת עליה נשמתא עלאה, דהא בשני ערלה הוה, ובג"כ, אני היום ילדתיך, היום ודאי ילדתיך. אני, ולא סטרא אחרא, כמה דהוה עד השתא, אני בלחודאי. בר עשרין שנין, מה כתיב בשלמה, כי בן הייתי לאבי, לאבי ממש ודאי.
ואם לבנו ייעדנה. בר תליסר שנין ולהלאה, דהא נפקא מרשו דסטרא אחרא דאזדמנת ליה, מה כתיב כמשפט הבנות יעשה לה. מהו כמשפט הבנות. תנינן, בכל יומא ויומא, חמי קב"ה לההוא ינוקא דקאי ברשו דערלה, ואיהו נפיק מינה, ואתמשך לבי ספרא, ותבר לה, ואזיל לבי כנישתא, ותבר לה. מה עביד קב"ה לההיא נשמתא. אעיל לה לאדרא דיליה, ויהיב לה מתנן, ונבזבזן סגיאין, וקשיט לה בקשוטין עלאין, עד זמנא דאעיל לה לחופה בההוא בר, מתליסר שנין ולעילא.
אם אחרת יקח לו. הכא אית רזא דרזין, לחכימין אתמסרי, ואית לאודעא בקדמיתא מלה חדא. ת"ח, ביומא דשבתא בשעתא דאתקדש יומי, נפקי נשמתין מגו אילני דחיי, ומנשבן אינון נשמתין קדישין לתתאי, ונייחין בהו כל יומא דשבתא. ולבתר דנפיק שבתא, סלקין כלהו נשמתין ומתעטרן בעטרין קדישין לעילא. אוף הכי, קב"ה אזמין לההוא בר נש, ודא הוא נשמתא אחרת, ואע"ג דדא זמינא ליה, נשמתא דהות ליה בקדמיתא, שארה דקדמיתא, כסותה וענתה לא יגרע, כמה דאתמר.
בכה ההוא סבא כמלקדמין, ואמר איהו לנפשיה, סבא סבא, כמה יגעת לאדבקא מלין קדישין אלין, והשתא תימא לון ברגעא חדא. אי תימא דתיחס עלייהו על אינון מלין ולא תימא לון, הא כתיב אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות.
מאי אל תמנע טוב מבעליו. אלא, קב"ה וכ"י אינון הכא. דהא בכל אתר דמלין דאורייתא אמרין, קב"ה וכ"י אינון תמן, וצייתי לון. וכדין, ההוא אילנא דטוב ורע, בשעתא דאזלין מתמן, וצייתו אינון מלין, ההוא סטרא דטוב אתגבר, ואסתלק לעילא, וקב"ה וכ"י מתעטרן בההוא טוב, ואלין אינון בעליו דההוא טוב.
סבא סבא, את אמרת מלין אלין, ולא ידעת אי קב"ה הכא, ואי אלין דקיימי הכא זכאין למלין אלין. לא תדחל סבא, דהא הוית בכמה קרבין דגברין תקיפין, ולא דחילת, והשתא אנת דחיל, אימא מילך, דהא ודאי הכא איהו קב"ה וכ"י, וזכאין אינון אלין דהכא. ואי לאו הכי, לא אערענא בהו, ולא שרינא באלין מלין. אימא מלולך סבא, אימא בלא דחילו.
פתח ואמר, יי' אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת. יי' אלהי: דא שירותא דמהימנותא, סליקו דמחשבה, ועלמא דאתי, רזא חדא בלא פרודא. גדלת: דא שירותא, יומא קדמאה, ואינון יומין עתיקין, סטרא דימינא. מאד: דא הוא סטרא דשמאלא.
הוד והדר לבשת: אלין תרין בדי ערבות. עד הכא, כיון דמטא לגו אילנא דחיי, אתטמר, ולא אסתלק למהוי במניינא, בגין ההוא מאד. מאי מאד. שמאלא, דכל ענפין דלתתא ובכללא ענפא מרירא חדא. ועל דא אתטמר ההוא אילנא דחיי, ולא בעא למהוי במניינא דא, עד דאהדר כמלקדמין, ושבח בגוונא אחרא.
ואמר, עטה אור כשלמה דא שירותא דיומא קדמאה. נוטה שמים, הכא אתכליל שמאלא, ולא אמר מאד, אתכליל שמאלא בימינא, למהוי נהיר בכללא דשמים. המקרה במים עליותיו, הכא נפיק בחדוה ההוא אילנא דחיי, נהר דנפיק מעדן, ואשתרשו ביה במימוי אינון תרי בדי ערבות, דאינון גדלין במימוי, הה"ד המקרה במים עליותיו. מאן עליותיו. אלין בדי ערבות.
ודא הוא דכתיב, ועל יובל ישלח שרשיו. ודא הוא רזא דכתיב נהר פלגיו ישמחו עיר אלהים. מאן פלגיו. אלין אינון שרשיו. והכי אקרון, עליותיו, שרשיו, פלגיו, כלהו אשתרשו באינון מיין דההוא נהר.
השם עבים רכובו. דא מיכאל וגבריאל, אלין הם עבים. המהלך על כנפי רוח, למיהב אסוותא לעלמא, ודא איהו רפאל. מכאן ולהלאה עושה מלאכיו רוחות וגו'. סבא סבא, אי כל הני ידעת, אימא ולא תדחל, אימא מילך וינהרון מלין דפומך. חדו חברייא, והוו צייתין בחדוה למלוי קדישין. אמר אי סבא אי סבא, במה עיילת גרמך, עאלת בימא רבא, אית לך לשטטא ולנפקא מתמן.
אם אחרת יקח לו, כמה גלגולין עתיקין הכא, דלא אתגלון עד האידנא, וכלהו קשוט כדקא יאות, דלית לאסטאה מארח קשוט, אפילו כמלא נימא. בקדמיתא אית לאתערא, נשמתין דגיורין כלהו, פרחן מגו גנתא דעדן בארח סתים, כד מסתלקן מהאי עלמא, נשמתהון דקא רווחא מגו גנתא דעדן, לאן אתר תייבין.
אלא תנינן, מאן דנטיל ואחיד בנכסי גיורין בקדמיתא, זכי בהו. אוף הכי כל אינון נשמתין קדישין עלאין, דקא זמין לון קב"ה לתתא כדקאמרן, כלהו נפקין לזמנין ידיען. בגין לאשתעשעא בג"ע, ופגען באינון נשמתין דגיורין, מאן דאחיד בהו מאלין נשמתין, אחיד בהו וזכי בהו, ומתלבשן בהו, וסלקין. וכלהו קיימי בהאי לבושא ונחתו גו גנתא בלבושא דא. בגין דבגנתא דעדן, לא קיימאן תמן, אלא בלבושא, כל אינון דקיימי תמן.
אי תימא, דבגין האי לבושא, גרען אינון נשמתין מכל ענוגא דהוה לון בקדמיתא. הא כתיב, אם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע. בגנתא קיימי בלבושי דא, דקדמן לאחדא בהו וזכי בהו, וכד סלקין לעילא, מתפשטן מניה, דהא תמן לא קיימן בלבושא.
בכה ההוא סבא כמלקדמין, ואמר לנפשיה, סבא סבא, בודאי אית לך למבכי, בודאי אית לך לאושדא דמעין, על כל מלה ומלה, אבל גלי קמי קב"ה ושכינתיה קדישא, דאנא ברעו דלבא, ובפולחנא דלהון קאמינא, בגין דאינון בעליו דכל מלה, ומתעטרן בהו.
כל אינון נשמתין קדישין, כד נחתי להאי עלמא, בגין למשרי כל חד על דוכתייהו, דאתחזון בהו, לבני נשא. כלהו נחתי מתלבשן באינון נשמתין דקא אמרן, והכי עאלין בזרעא קדישא. ובמלבושא דא, קיימי לאשתעבדא מנייהו בהאי עלמא. וכד אשתאבן אינון מלבושין ממלין דהאי עלמא, אינון נשמתין קדישין, אתזנן מריחא דקא אריחא, מגו לבושיהון אלין.
קב"ה כל מלין סתימין דאיהו עביד, עאל לון באורייתא קדישא, וכלא אשתכח באורייתא, וההיא מלה סתימא גלי לה אורייתא, ומיד אתלבשא בלבושא אחרא, ואתטמר תמן, ולא אתגלי. וחכימין דאינון מליין עיינין, אע"ג דההיא מלה אסתים בלבושה, חמאן לה מגו לבושה, ובשעתא דאתגלי ההיא מלה עד לא תיעול בלבושא, רמאן בה פקיחו דעינא, ואע"ג דמיד אסתים, לא אתאביד מעינייהו.
בכמה דוכתין אזהר קודשא בריך הוא על גיורא, דזרעא קדישא, יזדהרון ביה, ולבתר נפיק מלה סתימא מנרתקה. וכיון דאתגלי אהדר לנרתקה מיד, ואתלבש תמן.
כיון דאזהר על גיורא בכל אינון דוכתין, נפק מלה מנרתקה ואתגלי, ואמר ואתם ידעתם את נפש הגר. מיד עאלת לנרתקה, ואהדרת בלבושה ואתטמרת, דכתיב כי גרים הייתם בארץ מצרים, דחשיב קרא, דבגין דאתלבש מיד, לא הוה מאן דאשגח בה. בהאי נפש הגר, ידעת נשמתא קדישא במלין דהאי עלמא, ואתהניאת מנייהו.
פתח ההוא סבא ואמר, ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר וגו', ענן דא מאי היא. אלא דא הוא דכתיב, את קשתי נתתי בענן. תנינן, דההוא קשת אשלחת לבושוי, ויהיב לון למשה, ובההוא לבושא סליק משה לטורא ומניה חמא מה דחמא, ואתהני מכלא. עד ההוא אתר, אתו אינון חברייא, ואשתטחו קמיה דההוא סבא, ובכו ואמרו, אלמלא לא אתינא לעלמא, אלא למשמע מלין אלין מפומך די לן.
אמר ההוא סבא, חברייא, לאו בגין דא בלחודוי שרינא מלה, דהא סבא כגיני, לאו במלה חדא עביד קיש קיש, ולא קרי, כמה בני עלמא בערבוביא בסכלתנו דלהון, ולא חמאן בארח קשוט באורייתא, ואורייתא קרי בכל יומא ברחימו לגבייהו, ולא בעאן לאתבא רישא.
ואע"ג דאמינא, דהא אורייתא מלה נפקא מנרתקה, ואתחזיאת זעיר, ומיד אתטמרת. הכי הוא ודאי. ובזמנא דאתגליאת מגו נרתקה ואתטמרת מיד, לא עבדת דא, אלא לאינון דידעין בה, ואשתמודעאן בה.
משל למה"ד, לרחימתא, דאיהי שפירתא בחיזו, ושפירתא בריוא, ואיהי טמירתא בטמירו גו היכלא דילה, ואית לה רחימא יחידאה, דלא ידעין ביה בני נשא, אלא איהו בטמירו. ההוא רחימא, מגו רחימא דרחים לה עבר לתרע ביתה תדיר, זקיף עינוי לכל סטר. איהי, ידעת דהא רחימא אסחר תרע ביתה תדיר, מה עבדת, פתחת פתחא זעירא בההוא היכלא טמירא, דאיהי תמן, וגליאת אנפהא לגבי רחימאה, ומיד אתהדרת ואתכסיאת. כל אינון דהוו לגבי רחימא, לא חמו ולא אסתכלו, בר רחימא בלחודוי, ומעוי ולביה ונפשיה אזלו אבתרה. וידע דמגו רחימו דרחימת ליה, אתגליאת לגביה רגעא חדא, לאתערא רחימו ליה. הכי הוא מלה דאורייתא, לא אתגליאת, אלא לגבי רחימאה. ידעת אורייתא, דההוא חכימא דלבא אסחר לתרע ביתה כל יומא, מה עבדת, גליאת אנפהא לגביה, מגו היכלא, וארמיזת ליה רמיזא, ומיד אהדרת לאתרה ואתטמרת. כל אינון דתמן, לא ידעי, ולא מסתכלי, אלא איהו בלחודוי, ומעוי ולביה ונפשיה אזיל אבתרה. וע"ד, אורייתא אתגליאת ואתכסיאת, ואזלת ברחימו לגבי רחימהא, לאתערא בהדיה רחימו.
ת"ח, ארחא דאורייתא כך הוא, בקדמיתא כד שריא לאתגלאה לגבי בר נש, ארמיזת ליה ברמיזו, אי ידע טב. ואי לא ידע, שדרת לגביה, וקראת ליה פתי. ואמרת אורייתא, לההוא דשדרת לגביה, אמרו לההוא פתי, דיקרב הכא, ואשתעי בהדיה. הה"ד, מי פתי יסור הנה חסר לב וגו'. קריב לגבה, שריאת למללא עמיה, מבתר פרוכתא דפרסא ליה, מלין לפום ארחוי, עד דיסתכל זעיר זעיר, ודא הוא דרשא.
לבתר, תשתעי בהדיה, מבתר שושיפא דקיק, מלין דחידה, ודא איהו הגדה. לבתר דאיהו רגיל לגבה, אתגליאת לגביה אנפין באנפין, ומלילת בהדיה כל רזין סתימין דילה, וכל ארחין סתימין, דהוו בלבאה טמירין, מיומין קדמאין. כדין איהו בר נש שלים, בעל תורה, ודאי מארי דביתא, דהא כל רזין דילה גליאת ליה, ולא רחיקת, ולא כסיאת מיניה כלום.
אמרה ליה, חמית מלה דרמזא דקא רמיזנא לך בקדמיתא, כך וכך רזין הוו, כך וכך הוא. כדין חמי, דעל אינון מלין לאו לאוספא, ולאו למגרע מנייהו. וכדין פשטיה דקרא, כמה דאיהו, דלאו לאוספא ולא למגרע אפילו את חד. וע"ד, בני נשא אצטריכו לאזדהרא, ולמרדף אבתרא דאורייתא, למהוי רחימין דילה, כמה דאתמר.
ת"ח אם אחרת יקח לו, גלגולין דמתגלגלן בהאי קרא, כמה רברבין ועלאין אינון, דהא כל נשמתין עאלין בגלגולא. ולא ידעין בני נשא ארחוי דקב"ה, והאיך קיימא טיקלא, והיך אתדנו בני נשא בכל יומא, ובכל עידן, והיך נשמתין עאלין בדינא, עד לא ייתון להאי עלמא, והיך עאלין בדינא, לבתר דנפקי מהאי עלמא.
כמה גלגולין, וכמה עובדין סתימין, עביד קב"ה בהדי כמה נשמתין ערטילאין, וכמה רוחין ערטילאין אזלין בההוא עלמא, דלא עאלין לפרגודא דמלכא. וכמה עלמין אתהפך בהו ועלמא דאתהפך בכמה פליאן סתימין. ובני נשא לא ידעין, ולא משגיחין, והיך מתגלגלין נשמתין, כאבנא בקוספיתא. כד"א, ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע.
השתא אית לגלאה, דהא כל נשמתין, מאילנא רברבא ותקיפא דהוא נהר דנפיק מעדן נפקי. וכל רוחין, מאילנא אחרא זעירא נפקין. נשמה מלעילא רוח מלתתא, ומתחברן כחדא, כגוונא דדכר ונוקבא. וכד מתחברן כחדא, כדין נהרין נהירו עלאה. ובחבורא דתרוייהו אקרי נר. נר יי' נשמת אדם. מהו נ"ר. נשמה רוח. ועל חבורא דתרוייהו כחדא אקרי נר, דכתיב נר יי' נשמת אדם.
נשמה ורוח: דכר ונוקבא לאנהרא כחדא, ודא בלא דא, לא נהרין, ולא אקרי נר, וכד מתחברן כחדא, אקרי כלא נר. וכדין אתעטף נשמה ברוח, לקיימא תמן לעילא, בהיכלא טמירא, דכתיב כי רוח מלפני יעטוף. יתעטף לא כתיב, אלא יעטוף. מ"ט. בגין דנשמות אני עשיתי, תמן לעילא בגנתא, בהיכלא טמירא, אתעטף ואתלבש נשמה ברוח, כמה דאתחזי.
וכיון דבההוא היכלא, לא הוי, ולא אשתמש אלא ברוח ונשמה, נפש לא אתי לתמן, אלא מתלבש בההוא רוח תמן, וכד נחתא לגו ג"ע דלתתא, אתלבש בההוא רוחא אחרא דאמינא, ההוא דנפיק מתמן, והוה מתמן, ובכלהו שריא בהאי עלמא, ואתלבש בהו.
ההוא רוח דנפיק מהאי עלמא, דלא אתרבי ולא אתפשט בהאי עלמא. אזלא בגלגולא, ולא אשכח נייחא, אתי בגלגולא בעלמא, כאבנא בקוספיתא, עד דישכח ההוא פרוקא דיפרוק ליה, ואייתי ליה בההוא מאנא ממש, דהוה איהו אשתמש ביה, ודביק ביה תדיר רוחיה ונפשיה, והות בת זוגיה, רוחא ברוחא, וההוא פרוקא בני ליה כמלקדמין.
וההוא רוחא דשבק ואתדבק בההוא מאנא, לא אתאביד. דהא לית מלה אפילו זעירא בעלמא, דלא הוי ליה אתר ודוכתא לאתטמרא ולאתכנשא תמן, ולא אתאביד לעלמין. ובג"כ, ההוא רוחא דשבק בההוא מנא, תמן הוא, ודאי רדיף בתר עקרא ויסודא דיליה, דקא נפיק מיניה, ואייתי ליה, ובני ליה בדוכתיה, באתר דההוא רוח בת זוגיה, דנפקת בהדיה, ואתבני תמן כמלקדמין. ודא איהו בריה חדתא השתא בעלמא, רוחא חדתא וגופא חדתא.
ואי תימא, רוח דא הוא מה דהוה. הכי הוא אבל לא אתבני, אלא בגין ההוא רוחא אחרא דקא שבק בההוא מאנא, הכא אית רזא דרזין. בספרא דחנוך, בניינא דא דאתבני, לא אתבני, אלא בההוא רוחא אחרא דשביק תמן, בההוא מאנא. וכד שארי לאתבנאה, דא משיך אבתריה דההוא רוח דאזיל ערטילאה, ומשיך ליה לגביה, ותמן תרי רוחות דאינון חד. לבתר, דא איהו רוח, ודא איהו נשמה, ותרווייהו חד.
אי זכה לאתדכאה כדקא יאות, תרווייהו אינון חד, לאתלבשא בהו נשמתא אחרא עלאה. כמה דאית לשאר בני עלמא, רוח, דזכאין בהו נשמתין, אינון דקדמן ואחידן בהו, ורוחא אחרא מלעילא. ונשמתא קדישא אתלבשא בהו. אוף הכי נמי, מדיליה ממש אית תרין רוחין, בגין לאתלבשא בהו נשמה עלאה.
יהא לדין גופא אחרא, דקא אתבני השתא חדתא, ההוא גופא קדמאה דשבק, מה אתעביד מניה. או האי בריקנייא, או האי בריקנייא. לפום סכלתנו דב"נ אשתמע, דהאי קדמאה דלא אשתלים בקדמיתא, אתאביד, הואיל ולא זכה. אי הכי, למגנא אשתדל בפקודי אורייתא, או אפילו בחד מנייהו. והא אנן ידעינן, דאפילו ריקנין שבישראל, כלהו מליין מצות כרמון. וגופא דא, אע"ג דלא אשתלים, לאתרבאה, ולמזכי ולמסגי בעלמא, פקודין אחרנין דאורייתא נטר, דלא אתאבידו מניה, וכי למגנא הוו.
חברייא חברייא, פקיחו עינייכו, דהא אנא ידענא, דהכי אתון סברין וידעין, דכל אינון גופין, ציונין אינון בריקנייא, דלא אית לון קיומא לעלמין. לאו הכי, וחס לן לאסתכלא באלין מלין.
פתח סבא ואמר, מי ימלל גבורות יי' ישמיע כל תהלתו. מאן הוא בעלמא, דיכיל למללא גבורן, דעביד קב"ה בעלמא תדיר. ההוא גופא קדמאה דשבק, לא אתאביד, וקיומא להוי ליה לזמנא דאתי. דהא עונשיה סבל בכמה זינין, וקב"ה לא מקפח אגרא דשום בריין דברא, בר אינון דנפקו מגו מהימנותא דיליה, ולא הוה בהו טב לעלמין. ובר מאינון דלא כרעו במודים, דהני קב"ה עביד מנייהו בריין אחרנין, בגין דלא יתבני ההוא גופא דיוקנא דבר נש, ולא יקום לעלמין. אבל הני לאו הכי.
מה עבד קב"ה. אי ההוא רוח, זכי לאתתקנא בהאי עלמא, בההוא גופא אחרא, מה עביד קב"ה. ההוא פרוקא דקא פריק ליה, ההוא רוח דיליה דקא אעיל תמן, ושתף וערב בההוא רוח דהוה בההוא מאנא, ודאי לא אתאביד, ומה אתעביד, דהא תלת רוחין תמן, חד, דהוה בההוא מאנא, ואשתאר תמן. וחד, ההוא דאתמשך תמן דהוה ערטילאה. וחד, ההוא דאעיל תמן ההוא פרוקא, ואתערב בהו. למהוי בתלת רוחין אי אפשר. ומה אתעביד.
אלא, כך אינון גבורן עלאין, דעביד קב"ה. ההוא רוחא דאעיל תמן ההוא פרוקא, ביה אתלבש ההיא נשמתא, באתר דלבושא דגיורי, וההוא רוחא ערטילאה, דתב תמן לאתבנאה, להוי לבושא לנשמתא עלאה. וההוא רוח דהוה בקדמיתא, דאשתאר בההוא מנא, פרח מתמן. וקב"ה אזמין ליה אתר, בגו רזין כוין דטנרא, דבתר כתפוי דג"ע, ואתטמר תמן. ואסתלק לההוא גופא קדמאה, דהוא בקדמיתא. ובההוא רוח יקום ההוא גופא, ודא איהו חד דאינון תרין, דקא אמינא.
אבל ההוא גופא, עד דלא יקום, עונשיה סגיא דהא בגין דלא זכה לאתרבאה, נחתי ליה לגו אדמה, דסמיך לארקא. ואתדן תמן. ולבתר סלקין ליה להאי תבל. השתא נחית, והשתא סליק, הא סליק, והא נחית, לית ליה שכיכו בר בשבתי, וביומין טבין וברישי ירחי.
ואלין דמיכין באדמת עפר, אדמת, מאדמה. עפר מתבל. ועל אלין כתיב, ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם. אי זכה ההוא רוחא ערטילאה, דתב כמלקדמין, לאתתקנא. זכאה איהו, דהא ההוא רוחא דאתמר ביה, דאתטמר בטנרא, יתתקן בההוא גופא קדמאה. ועל אלין כתיב אלה לחיי עולם ואלה לחרפות וגו'. כל אינון דלא זכו לאתתקנא.
ואלין אינון גבורן עלאין, דמלכא עלאה קדישא, ולא אתאביד כלום. אפילו הבל דפומא אתר ודוכתא אית ליה, וקב"ה עביד מינה מה דעביד. ואפילו מלה דבר נש, ואפילו קלא, לא הוי בריקנייא, ואתר ודוכתא אית להו לכלא.
האי דאתבני השתא, ונפק לעלמא בריה חדתא, לית ליה בת זוג. וע"ד לא מכריזי, דהא בת זוגיה אתאבידת מניה, בת זוגיה דהות ליה, אתעבידת אמיה, ואחוה אבוה.
סבא סבא, מה עבדת, טב הוה לך שתיקא, סבא סבא, הא אמינא דעאלת בימא רבא, בלא חבלין, ובלא דגלא, מה תעביד. אי תימא דתסלק לעילא, לא תיכול. אי תימא דתיחות לתתא, הא עמקא דתהומא רבא, מה תעביד. אי סבא אי סבא, לא אית לך לאהדרא לאחורא. בעדנין אלין, לא הוית, ולא אתרגילת, לאתחלשא בתוקפך, דהא ידעת, דבר נש אחרא בכל דרא דא, לא עאל בארבא בעמיקא דא דאנת תמן.
בריה דיוחאי ידע לאסתמרא ארחוי, ואי עאל בימא עמיקא, אשגח בקדמיתא, היך יעבר בזמנא חדא, וישוטט בימא, עד לא ייעול, ואנת סבא לא אשגחת בקדמיתא. השתא סבא, הואיל ואנת תמן, לא תחלש בתוקפך, לא תשבוק כל ארחך, למשטטא לימינא ולשמאלא, לארכא ולפותייא, לעמקא ולרומא, לא תדחל. סבא סבא, אתתקף בתקפך, כמה גברין תקיפין תברת בתקפיהון, וכמה קרבין נצחת.
בכה, פתח ואמר, צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו. האי קרא אוקמוה, והכי הוא. אבל צאינה וראינה, וכי מאן יכיל למחמי במלך שלמה, דהוא מלכא דשלמא דיליה, והא סתים הוא, מכל חילי מרומין דלעילא, בההוא אתר, דעין לא ראתה אלהים זולתך. ואת אמרת צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה. ותו, דהא כבוד דיליה, כלהו מלאכי עלאי שאלי ואמרי, איה מקום כבודו.
אלא, מה דאמר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה כתיב, ולא כתיב ובעטרה דכל מאן דחמי ההוא עטרה, חמי נעם מלכא דשלמא דיליה. שעטרה לו אמו, הא תנינן, קרי לה בת, וקרי לה אחות, קרי לה אם, וכלא איהו. וכלא הוי, מאן דיסתכל וינדע בהאי, ינדע חכמתא יקירא.
השתא מה אעביד, אי אימא, רזא סתימא דא, לא אצטריך לגלאה. אי לא אימא, ישתארון זכאין אלין, יתמין מהאי רזא, נפל ההוא סבא על אנפוי, ואמר, בידך אפקיד רוחי פדית אותי יי' אל אמת. מאנא דהות לתתא, היך יתעביד לעילא, בעלה דהוה לעילא, היך יתהפך והוה לתתא. בת זוגיה אתעבידת אמיה. תווהא על תווהא. אחוה אבוה. אי אבוה דקדמיתא, יפרוק ליה, יאות, אבל אחוה דליהוי אבוה, וכי לא תווהא איהו דא. עלמא בהפוכא איהו. ודאי עלאין לתתא, ותתאין לעילא.
אלא, להוא שמיה די אלהא מברך מן עלמא ועד עלמא די חכמתא וגבורתא דיליה היא. והוא מהשנא עדניא וזמניא וגו' ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא. תא חזי, מאן דשרי בנהורא, לא יכיל לאסתכלא ולמחמי בחשוכא. אבל קב"ה לאו הכי, ידע מה בחשוכא, אע"ג דנהורא עמיה שרא. מגו נהורא, אסתכל בחשוכא, וידע כל מה דתמן.
הכא, אית לאקדמא בקדמיתא, מלה חדא, דאמרו קדמאי, באינון חזוי ליליא. דתנן, מאן דאתי על אמיה בחלמא, יצפה לבינה. דכתיב, כי אם לבינה תקרא, הכא אית לאסתכלא, אי בגין דאיהי אם יאות, והוה ליה למכתב הכי, דמאן דחמא אמיה בחלמא, יזכי לבינה. אבל מאן דאתי על אמיה אמאי.
אלא רזא עלאה איהו, בגין דאתהפך וסליק מתתא לעילא. ברא הוה בקדמיתא, כיון דסליק לעילא, אתהפך אילנא, ואתעביד איהו מעלמא עלאה, ושליט עלה, וזכי לבינה.
בקדמיתא כד סליק אינש לי"ג שנין, מה כתיב, יי' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך, כדין איהו לתתא מינה. כיון דסליק עלה, האי איהו מעלמא עלאה. דהא אסתלק בדרגא דיוסף, ודא ודאי זכי לבינה.
אוף הכי האי מאנא, בקדמיתא איהו הוה בדרגא דיוסף, בעל אילנא תתאה, קיימא ברעותיה, ושליט עליה, דהא כל נוקבא, בדיוקנא דנוקבא אילנא תתאה קיימא. כיון דאיהו לא בעא לקיימא בההוא דרגא דיוסף, ולא אתקיים לשמשא ביה, ולאפשא בעלמא, ולמעבד תולדין, כדין נחית לתתא, ואתעבידת איהי אמיה. וההוא פרוקא, ירית ירותא דיוסף, דהוה הוא בקדמיתא ואיהו נחית לתתא.
כיון דנחית לתתא, כדין אתקיים ביה, יי' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך. אתהפך אילנא, מה דהוה תחותיה ואיהו שליט עליה, אתהדר ושליט ההוא אילנא עליה, ואיהו נחית לתתא. כיון דאיהו נחית לתתא, ההוא דירית ירותא אתר דיוסף, אבוי אקרי, אבוי הוי ודאי, כלא איהו על תקוניה ודאי כדקא יאות.
בקדמיתא הוה מעלמא דדכורא, והא אתעקר מתמן, והשתא איהו מעלמא דנוקבא. ומה דהוה איהו שליט עלה, שלטא איהי עליה, ואתהדר למהוי בעלמא דנוקבא. ועל דא לית ליה בת זוג כלל. ולא מכריזי עליה, על נוקבא. דהא מעלמא דנוקבא אתהדר איהו.
וההוא גופא קדמאה דשבק, אלמלא ינדעון ויסתכלון בני עלמא, צערא דאית ליה, כד יתעקר מעלמא דדכורא, ואתהדר לעלמא דנוקבא. ינדעון, דהא לית צערא בעלמא, כההוא צערא. בת זוג לית ליה, דהא לא קיימא באתר דדכורא. לא מכרזי עליה, על נוקבא, דהא מעלמא דנוקבא איהו. ואי אית ליה בת זוג, הוי ברחמי, אערעת בהדי נוקבא, דעד כען לא אית לה בר זוג. ועל דא תנינן, דילמא יקדמנו אחר ברחמים. אחר תנן. וכלא איהו על תקוניה.
ועל דא כתיב ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה. ובת כהן, הא אוקימנא מלה דא. אלמנה, מההוא גופא קדמאה. וגרושה, דלא עאלת לפרגודא דמלכא, דכל אינון דלא קיימי בעלמא דדכורא, לא אית להו ביה חולקא. הוא אשתמיט ואעקר גרמיה מעלמא דדכורא, לא אית ליה חולקא ביה ועל דא איהי גרושה. וזרע אין לה, דאי הוה לה זרע, לא אתעקר מניה, ולא הוה נחית לעלמא דנוקבא.
ושבה אל בית אביה, מאן בית אביה. דא עלמא דנוקבא, דההוא עלמא בית אביה אקרי, וההוא מאנא דהוה אתתקן לאשתמשא ביה, אתהפך ואיהו נחית לתתא, וההוא מאנא סליק לעילא. כנעוריה, כההוא זמנא דכתיב, אני היום ילדתיך, ילדתיך ודאי, ישוב לימי עלומיו, כמה דהוה מתליסר שנין ולעילא.
אי זכאת לאתתקנא, הואיל ושבה אל בית אביה, מלחם אביה תאכל, תתענג מההוא ענוגא. דעלמא דנוקבא, דאכלי מנהמא דאבירים, דנחית מלעילא. אבל לאסתכלא ולאתהני במה דאתהנון שאר צדיקייא, לא יכלא בגין דהוה זר לתמן. ועל דא לא אכיל קדש אבל אכיל תרומה, דאיהו יתיב בעלמא דנוקבא.
ומגו דאיהו מעלמא דנוקבא, לא אכיל ליה אלא בלילה, דכתיב, ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא. דהא קדש דאיהו מעלמא דדכורא, לא אתאכיל אלא ביום. בגיני כך קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה, שירותא עלאה דכל עלמא דדכורא, קדש איהו, ומה דסליק ביה. בקדש ישראל הוה, ובגיני כך קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה.
כד רוחין פקידאן, באינון זמנין דפקדין לבי קברי, אינון לא פקדין, דהא לא זכאן לעלמא דקדש, דכתיב וכל זר לא יאכל קדש. ואי לא זכה ההוא רוחא לאתתקנא כדקא יאות, כיון דאהדר בגלגולא, אפילו בההוא אתר, בתרומה לא אכיל, וזר אקרי, אפילו לעלמא תתאה ולא אכיל בה. עד הכא ברזא דא.
סבא סבא, כיון דשריאת לשטטא בימא רבא, זיל ברעותך, לכל סטרין דימא. השתא אית לגלאה, דהא אמינא, דהאי פרוקא כד אתי, עאל גבי ההוא מאנא, דקא אמינא, אעיל תמן, ודביק תמן רוחא דיליה בההוא מאנא ולא אתאביד כלום, אפילו הבל דפומא, יאות הוא וכך הוא. סבא סבא, אי תימא ותגלי, אימא בלא דחילו.
שאר בני נשא דעלמא, דקא מסתלקי מניה, והא ידענא, דרוח דיליה שביק בההיא אתתא דהות ליה, ורוחא אעיל תמן, מה אתעביד מההוא רוח. ואי נסבא האי אתתא, אוף הכי, מה אתעביד מההוא רוח דשבק בה בעלה קדמאה, דהא גבר אחרא אתי עלה.
לאתקיימא רוח ברוח לא אפשר, דהא האי דאתי עלה השתא, רוח אעיל בה. וכן ההוא קדמאה דאסתליק, רוח אעיל בה. ההוא קדמאה דאסתלק בנין הוו ליה, ודא דהשתא לאו פרוקא איהו, רוח דשבק ההוא קדמאה בההוא מאנא, ואתא האי אחרא ואעיל בה רוח, ודאי לא יכלי תרוייהו לאתקיימא בההוא גופא דאתתא כחדא, אי נימא דאתאביד, אי אפשר, מה אתעביד מניה.
אוף הכי אי איהי לא אתנסיבת, ההוא רוחא דשבק בה בעלה, מאי אתעביד מניה. אי נימא דאתאביד לאו הכי. כל דא צריך לגלאה השתא. סבא סבא, חמי מה עבדת, ובמה אעילת גרמך. קום סבא, ארים דגלך. קום סבא, ואשפיל גרמך קמי מארך.
פתח ההוא סבא ואמר, יי' לא גבה לבי ולא רמו עיני וגו'. דוד מלכא אמר דא, בגין דהוה מלכא עלאה, ושליטא על כל מלכין עלאין, ושליטין דאית ממזרח ועד מערב, ולא סליק על לביה לאסטאה מארחא, ותדיר שפיל לביה קמי מאריה, וכד הוה לעי באורייתא, הוה מתגבר כאריא, ועינוי תדיר מאיכין בארעא, מדחילו דמאריה. וכד הוה אזיל בין עמא, לא הוה ביה גסות רוחא כלל.
ועל דא כתיב, יי' לא גבה לבי וגו', לא גבה לבי, אע"ג דאנא מלכא שליטא על כל שאר מלכין דעלמא. ולא רמו עיני, בזמנא דאנא קיימא קמך, לעי באורייתא. ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני, בשעתא דאנא אזיל בין עמא. ואי דוד מלכא אמר הכי, שאר בני עלמא על אחת כמה וכמה. ואנא כמה אנא שפיל לבא, ומאיך עינא קמי מלכא קדישא. וחס לי, דבמלין קדישין דאורייתא, ירום לבאי. בכה ודמעוי נפלין על דיקניה.
אמר, סבא לאי בחילא, כמה שפיראן דמעין על דיקנך, כמה דהוה שפיר משחא טבא, כד הוה נחית על דיקנא דסבא טבא דאהרן. אימא מילך סבא דהא מלכא קדישא הכא. שאר בני נשא דעלמא, דקא אסתלקו מניה, ושבקו רוחא בההוא מאנא, דהוו משתמשי ביה, ואתנסיבת, ואתא אחרא ואעיל בההוא מאנא רוחא אחרא, מה אתעביד מההוא קדמאה, כמה דאתמר.
תא חזי, כמה עלאין גבוראן דמלכא קדישא, דקא עביד, ומאן יכיל למללא לון. כד האי בעלה תניינא, אתי ואעיל רוחא בההוא מאנא, רוחא קדמאה, מקטרגא בהאי רוח דעאל, ולא אתיישבן כחדא.
ובגיני כך, אתתא לא אתיישבת כדקא יאות, בהדי בעלה תניינא, בגין דרוחא קדמאה מכשכשא בה, וכדין איהי דכירת ליה תדיר, ובכאת עליה, או אתאנחת עליה, דהא רוחא דיליה, מכשכשא במעהא כחויא, ומקטרגא בהדי רוח אחרא, דעאל בה מבעלה תנינא. עד זמן סגי מקטרגין דא בדא.
ואי אעבר דא דעאל, לההוא דהוה קדמאה, דא קדמאה נפיק ואזיל ליה. ולזמנין, דדחי דא קדמאה לההוא תניינא, ואתעביד ליה מקטרגא, עד דאפיק ליה מעלמא. ועל דא תנינן, דמתרין ולהלאה, לא יסב בר נש להאי אתתא, דהא מלאך המות אתתקף בה, ובני עלמא לא ידעין, דהא רוחא כיון דאתתקף וקא נצח לההוא רוחא אחרא תניינא, מכאן ולהלאה לא יתערב בר נש אחרא בהדה.
חברייא, הא ידענא דבאתר דא אית לכו למקשי, ולימא אי הכי לא מית בדינא האי תניינא, ולא דיינין ליה מלעילא. תא חזי, כלא איהו בדינא, דינצח פלוני לפלוני או דלא יקטרג עליה פלוני לפלוני. ומאן דנסיב ארמלתא, כמאן דעאל בימא, ברוחין תקיפין, בלא חבלין, ולא ידע אי יעבר בשלם, אי יטבע גו תהומי.
ואי דא דעאל ההוא רוחא תניינא, אתתקיף ונצח לההוא קדמאה, ההוא קדמאה נפק מתמן ואזיל ליה. לאן אתר אזיל ליה, ומה אתעביד. סבא סבא מה עבדת. חשבת דתמלל זעיר, ונפקת להאי, הא עאלת באתר דלא עאל בר נש אחרא, מן יומא דדואג ואחיתופל עבדו בעיין אלין, באינון ארבע מאה בעיי, דהוו בעאן על מגדלא דפרח באוירא, ולא אתיב עלייהו בר נש, עד דאתא שלמה מלכא, ובירר לון כל חד וחד על תקוניה. סבא סבא, רזא עלאה דהוה טמירא, אתית לגלאה, מה עבדית.
סבא סבא, בקדמיתא הוה לך לנטרא ארחך, ותסתכל ברישך. אבל השתא, לאו שעתא לאתטמרא. סבא, אהדר בתקפך. ההוא רוח דנפק, לאן אזל. בכה ואמר, חבריא, כל הני בכיין דקא בכינא, לאו בגינייכו הוא, אלא דחילנא למארי עלמא, דגלינא ארחין סתימין, בלא רשו. אבל גלי קמי קב"ה, דלא ליקרא דילי עבידנא, ולא ליקרא דאבא, אבל רעותי לפולחנא דיליה, ואנא חמינא, יקרא דחד מנייכו, בההוא עלמא, ואחרא ידענא דהכי הוא. אבל לא גלי קמאי, והשתא חמינא.
תנינן, דחיין גברא מקמי גברא, בכמה ארחין סתימין אתדחיין. ההוא רוחא קדמאה, דאתדחי מקמי ההוא תניינא, לאן אזיל. ההוא רוחא, נפיק ואזיל, ומשטטא בעלמא, ולא ידיע, ואזיל לגו קברא דההוא בר נש, ומתמן משטטא בעלמא, ואתחזי בחלמא לבני נשא, וחמאן בחלמא דיוקנא דההוא בר נש, ואודע לון מלין לפום ארחיה דההוא רוח קדמאה, דקא אתמשך מניה, כמה דאיהו בההוא עלמא, הכי משטטא האי, ואודע בהאי עלמא.
והכי אזיל ומשטטא בעלמא, ופקדת תדיר לההוא קברא, עד זמנא דרוחות פקדן לגבי קברייהו דגופין. כדין, האי רוחא, אתחבר בההוא רוח דיליה, ואתלבש ביה, ואזיל ליה. כד עאל לדוכתיה, אתפשט מניה. ודוכתא אית ליה באינון היכלין דגן עדן, או לבר, לפום ארחוי דכל חד וחד, ותמן אתטמר.
וכד רוחין פקדן להאי עלמא, דמתין נזקקין לגבי חיין, לא נזקקין אלא בההוא משיכו דרוחא, וביה אתלבש רוחא אחרא. ואי תימא, אי הכי, תועלתא איהו לרוחא, והאי אתתא תועלתא עבדת לכלא. לאו הכי, דאלמלא לא אתנסיבת לגבי אחרא, והאי רוחא קדמאה לא מתדחייא מקמי האי גברא אחרא, תועלתא אחרא הוה ליה, בגוונא אחרא, ולא יהא לאי בעלמא, כמה דהוי, ולא יזדקק לגבי חיין דהאי עלמא, כמה דהוי משטטא הכא והכא.
אי הכי זווגא תניינא דהאי אתתא, לא הוי מלעילא. ואת אמרת דאתדחייא גבר מקמי גבר, ואמינא דהאי בעלה תניינא, דנסיב לאתתא דא, איהו בת זוגיה ממש. וההוא קדמאה לאו בר זוגיה ממש הוה. והאי תניינא דיליה הוה, וכד מטא זמניה, אתדחייא דא מקמיה. ודאי הכי הוא, דהא לא אתדחייא ההוא רוח קדמאה, דהוה בהאי אתתא. אלא בגין דהאי תניינא, דאיהו בר זוגה.
וכל אינון תניינין, דאתדחיין מקמי קדמאין. קדמאין הוו בני זוגייהו, ולא הני. ובגין כך, לא אית לון קיומא בהדייהו, ואתדחייא רוח תניינא מקמי רוחא קדמאה. ובגין כך, מאן דנסיב ארמלתא, קרינן עליה, ולא ידע כי בנפשו הוא. כי חנם מזורה הרשת וגו' ולא ידיע אי היא בת זוגיה ממש אי לאו.
ארמלתא דלא נסיבת, אע"ג דאתי בר זוגה, ואיהי לא בעאת לאתנסבא, קודשא בריך הוא לא כייף לה מן דינא, וקודשא בריך הוא אזמין לההוא בר נש אתתא אחרא, ולא עאלת בדינא כהאי בההוא עלמא, ואף על גב דלית לה בר, דהא אתתא לא אתפקדת אפריה ורביה, כמה דאוקמוה.
אתתא דא דלא אתנסיבת זמנא תניינא, ההוא רוח דשבק בה בעלה מה אתעביד מניה. יתיב תמן תריסר ירחי, ובכל ליליא וליליא, נפיק ופקדא לנפשא, ואתהדר לאתריה. לבתר תריסר ירחי, דקא אסתלק דינא דההוא גברא, דהא כל אינון תריסר ירחי, הא רוחא אתכפייא בעציבו כל יומא. לבתר תריסר ירחי, נפיק מתמן, ואזיל וקיימא לתרע גן עדן, ופקדא להאי עלמא, לגבי ההוא מאנא, דנפיק מניה. וכד האי אתתא אסתלקת מעלמא, ההוא רוח נפיק ואתלבש בההוא רוח דילה, וזכאת ביה לגבי בעלה, ונהרין תרווייהו, כדקא יאות, בחבורא חדא.
כיון דאתינא להאי אתר, השתא אית לגלאה ארחין סתימין, דמארי עלמא, לא ידעין בהו בני נשא. וכלהו אזלין בארח קשוט, כד"א כי ישרים דרכי יי' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. ובני נשא לא ידעין, ולא משגיחין, כמה אינון עלאין, עובדין דקודשא בריך הוא, וכמה משניין אינון, ובני עלמא לא ידעין, וכלהו בארח קשוט, דלא סטאן לימינא ולשמאלא.
הני דמתגלגלין, דקא אתתרכו בתרוכין מההוא עלמא, ולית לון בת זוג. בת זוג דקא מזדווגן בהאי עלמא, מאן אינון, אינון נשין, דקא מזדווגן בהדייהו בהאי עלמא. דהא לכלהו בני נשא, אית לון בת זוג, בר מהאי.
חמו השתא, כמה אינון רברבין ועלאין גבורן דיליה. תנינן, מאן דמתרך אתתיה קדמאה, מדבחא אחית עלוי דמעין. מדבחא אמאי. אלא, הא אמינא, דכל נשין דעלמא בדיוקנא דהאי מזבח קיימי, ועל דא ירתאן אינון שבע ברכאן, דכלהו מכנסת ישראל אינון. ואי איהו מתרך לה, אהדר אבנא דמדבחא עלאה לגרעונא. מ"ט. בגין דמתחברן תרוכין בהדי הדדי.
ורזא דא דכתיב, וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה וגו', ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר. ממשמע דאמר, והלכה והיתה לאיש, לא ידענא דליתיה ההוא דתריך לה, מאי אחר. אלא כמה דאתמר, אחר תנן, ואחר כתיב, ואחר קרינן ליה, דכתיב ומעפר אחר יצמחו. ותרוכין מתחברן כחדא, תרוכין דההוא עלמא, ותרוכין דהאי עלמא. ומה דהות האי אתתא, בדיוקנא עלאה, הא אשתעבדא לדיוקנא תתאה, קרינא ליה אחר.
וקרינן ליה אחרון, אחרון מנלן. דכתיב, ואחרון על עפר יקום. והכא כתיב ושנאה האיש האחרון. או כי ימות האיש האחרון. אחרון, שני מבעי ליה. ואי תימא, דלא תזדווג אפילו לעשרה, דא בתר דא. לאו הכי. וכי לבעלה דא תזדווג, ולא לאחרא, מאי אחרון.
אלא דא איהו האי אחר דקאמרן, ואיהו אחר, ואיהו אחרון. השתא אבנא מתגלגלא בקוספתא. אחר אמאי אקרי הכי דהא כל בניינא נפל, ואתהדר לעפרא, איהו הוה מה דהוה, ולא אחרא. אמאי קרינן ליה אחר. אוף הכי אמאי אקרי אחרון, וכי אחרון איהו, והא אי יתישר יאות, ואי לא, יהדר ויתגלגל ויתנטע כמלקדמין, אמאי אקרי אחרון.
אבל תא חזי, כתיב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, מאי טוב. תנינן, דא מלאך דטוב. מאד, דא מלאך המות. ולכלא קב"ה אזמין תקונוי.
ת"ח, כתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, נהר דא, לא שכיך לעלמין, מלאפשא ולמסגי ולמעבד פירין. ואל אחר אסתרס, ולית ליה תיאובתא לעלמין, ולא אפיש, ולא עביד פירין, דאלמלי עביד פירין, יטשטש לכל עלמא.
ובג"כ, בר נש דגרים לההוא סטר דיפוש בעלמא, אקרי רע, ולא חמי אפי שכינתא לעלמין, דכתיב לא יגורך רע. האי בר נש, דמתגלגלא בגלגולא, אי איהו עבר ואתדבק בההוא אל אחר, דלא עביד פירין, ולא אפיש בעלמא, בגין כך אקרי אחר, ושמא גרים ליה, איהו הוא, ואחר אקרי, אחר ודאי.
אחרון: מקדמאה ואילך, אחרון קרינן ליה, ואחרון אקרי. תניינא איהו, ומיד אקרי אחרון, והכי קרי ליה קב"ה אחרון, בגין דיתתקן למהוי אחרון, ולא יתוב כמלקדמין. תליתאה אוף הכי. וכן בכל זמנין, מקדמאה ואילך. הכי אקרי אחרון, והכי אצטריך למקרי אחרון, דאלמלא אתקרי מיד תניינא, הא פתיחו דפומא לאהדרא כמלקדמין, וההוא בניינא אסתתר.
מנלן. מבית שני דאקרי אחרון, דכתיב גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון. דהא מקדמאה ואילך, אחרון אקרי, דהא לא יהא פתיחו דפומא, דההוא בניינא ינפול, ויתהדר כמלקדמין.
אוף הכי דא, אחרון קרינן ליה. ובגין כך כתיב, לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה. לא יוכל, לא יקחנה מבעי ליה, מאי לא יוכל. אלא כיון דהאי אתתא אתדבקת באחר, ונחתת לאשתעבדא בדרגא תתאה, לא בעי קודשא בריך הוא, דאיהו יתוב מדרגא דיליה, למיהב איבא, ולאתדבקא בההוא דרגא דלאו דיליה.
ות"ח, אי האי אתתא לא אתנסיבת, אפילו תזנה בכל גוברין דעלמא, אי בעי בעלה יתוב לגבה, אבל אי אתדבקא בנשואין לאחר, דא לא יוכל לשוב לדרגא קדמאה, דהוה בקדמיתא לגבה. לא יוכל ודאי לאתבא לההוא דרגא לעלמין.
אחרי אשר הטמאה. תנינן, דהטמאה בלביה. אי הכי, אפילו אי תתרחק ותזנה בלא נשואין. אלא, כיון דאתדבקת לאחר, הא קבילת עלה חולקא דההוא סטרא, ובעלה קדמאה דאיהו מסטרא אחרא טבא דטוב, לא יהא ליה בה חולקא לעלמין, ולא יפיש כלל לההוא אתר. הא אם שלחה האיש האחרון, או כי ימות האיש האחרון, לקדמאה אסורא, אבל לשאר בני נשא, תשתרי. דילמא תשכח אתרא כמלקדמין, ואחרון יקום דיזדווג בהדה.
מאן דאית ליה בנין מאתתיה קדמיתא, ואעיל האי לגו ביתיה, ההוא יומא אתדבק בחרבא קשיא דמתהפכא, בגין תרין סטרין. חד, דהא תרין דחת לון לבר, והשתא איהו תליתאה. ותו, מאנא דאשתתף ביה אחר, היך ייתי איהו למיהב ביה רוחא דיליה, וישתתף בהדה, ויתדבק בה. לאו דאיהי אסורא, אבל ודאי שתופא בישא איהו לגרמיה.
רבי לויטס איש כפר אונו, הוה חייך ומתלוצץ על אתתא דא, כד חמי מאן דאזדוג בהדה, והוה אמר, ותשחק ליום אחרון כתיב, מאן דאתדבקת ביה באיש אחרון, חיוכא איהי לבתר.
השתא, אית לאהדרא ולעיינא, על אתר חד רב ועלאה, דהוה בעלמא, וגזעא ושרשא דקשוט, ואיהו עובד אבי ישי אבי דוד. דהא אתמר דאחרון הוה, היך נפק שרשא דקשוט, מגו אתר דא.
אלא, עובד אתתקן בתקונא עלאה, ואהדר שרשא דאילנא דקא אתהפך, על תקוניה, ואסתליק ביה, ואתתקן כדקא יאות, וע"ד אקרי עובד. מה דלא זכו הכי, שאר בני עלמא.
אתא איהו, פלח ואעדר עקרא ושרשא דאילנא, ונפק מאנפין מרירן, ואהדר ואתקן בנופא דאילנא אחרא עלאה, אתא ישי בריה, ואחסין ליה, ותקין ליה, ואתאחד בענפוי דאילנא אחרא עלאה, וחבר אילנא באילנא, ואסתבכו דא בדא. כיון דאתא דוד, אשכח אילנין מסתבכן ומתאחדן דא בדא, כדין ירית שלטנו בארעא, ועובד גרים דא.
בכה ההוא סבא ואמר, אי סבא סבא, ולא אמינא לך, דעלת בימא רבא, השתא אנת הוא גו תהומי רברבין, אתתקן לסלקא. סבא סבא, אנת גרמת דא, דאלמלא הוית שתיק בקדמיתא, הוה יאות לך, אבל השתא לא יכילת ולית מאן דאחיד בידך, אלא אנת בלחודך. קום סבא ואסתלק בסליקו.
עובד דא, אתתקן ונפק מגו חקל בישא, דגובין בישין. אתא ישי בריה, ואתקין ואעדר אילנא, ועכ"ד, דא רזא דרזין, ולא ידענא אי אימא, אי לא אימא. אימא מילך סבא, ודאי אימא, בדא ידיעאן כל שאר בני גלגולא. עובד עכ"ד אילנא אתקין. כד אתא דוד מלכא, באילנא תתאה דנוקבא אשתאר, ואצטריך לקבלא חיין מאחרא, ומה אי האי דאתתקן, ואתקין כלא, הכי. שאר בני עלמא דאתיין בגלגולא, דלא יכלין לאתתקנא הכי, עאכ"ו.
בכל סטרין אתהפך בגלגולא. פרץ הכי הוה. בעז הכי הוה. עובד הכי הוה. ובכלא נפיק אילנא מסטרא דרע, ואתדבק לבתר בסטרא דטוב. בקדמיתא, ויהי ער בכור יהודה רע. מחלון אוף הכי, ולאו כ"כ. אבל בהני אתעכל רע, ונפיק טוב לבתר, ההוא דכתיב ביה, וטוב ראי. ויי' עמו. הכא קיימא אילנא תתאה על תקוניה, ומלך אלהים על גוים.
בשירותא דכלא, מעקרא ויסודא עלאה, אשתרשו דרגין, ראובן שמעון לוי יהודה, מה כתיב ביה, הפעם אודה את יי', וכתיב ותעמוד מלדת. היינו רני עקרה לא ילדה. בגין דכד אתיליד יהודה, נפקת נוקבא מתדבקא בדכורא, ולא הות על תקונהא אנפין באנפין, ולא אתכשרת לאולדא. כיון דנסר לה קודשא בריך הוא ואתקין לה כדין אתכשרת לאתעברא ולאולדא.
ובספרא דחנוך, ותעמוד מלדת, לאו על לאה אתמר, אלא על רחל אתמר, ההיא דמבכה על בניה, ההיא דאשתרשת ביהודה: יה"ו ד"ה. ותעמוד מלדת, דהא לא אתתקנא.
בקדמיתא, דיוקנא דלעילא הוה כלא ראובן: או"ר ב"ן. ויאמר אלהים יהי אור, ימינא אור. שמעון שמאלא אור בההוא סיגא דדהבא בהדיה שם עון. לו"י: חבורא דכלא, לאתחברא מתרין סטרין. יהודה: נוקבא בהדי דכורא מתדבקת, יה"ו, דא דכורא. ד"ה, דא נוקבא דהות בהדיה.
ד"ה, אמאי ד"ה. אלא ד', באתדבקותא דרע בהדה, איהי דל"ת, מסכנא איהי, ואצטריך לאתבא בגלגולא, לאתעכלא ההוא רע, ולמתבלי בעפרא. ולבתר לצמחא בסטרא דטוב, ולנפקא ממסכנו לעתירו, וכדין ה'. ועל דא, יה"ו ד"ה.
פוק סבא, מגו תהומי, לא תדחל, כמה ארבין זמינין לך, בשעתא דתשוטט ימא, בגין לנייחא בהו. בכה כמלקדמין ואמר, מארי דעלמא, דילמא יימרון משריין עלאין, דאנא סבא, ובכי כינוקא. גלי קמך, דעל יקרך אנא עביד, ולא עבידנא על יקרא דילי, דהא בקדמיתא הוה לי לאסתמרא, דלא איעול בימא רבא, והשתא כיון דאנא ביה, אית לי לשטטא בכל סטרין, ולנפקא מניה.
יהודה אתה יודוך אחיך, היינו דאנן אמרין ברוך אתה. איהו ברוך ואיהי אתה, לכלהו בנוי לא אמר יעקב אתה, אלא לאתר דאצטריך. דא איהו אתה.
שמא דא, יודוך אחיך, כלהו אודן לך על שמא דא, ודאי אתה יודוך אחיך, על שמא דא, אסתלק ואתכפיא סטר אחרא, בגין דכד אתקרי ואדכר, הא נפקת סטרא אחרא בהדה. כיון דאמרי אתה, שלטנו ורברבנו אית לה, וסטרא אחרא אתכפייא, ולא אתחזיאת תמן. ודאי בשמא דא אתרשים ואתבריר מסטרא אחרא. ודא אסתלקו ושלטנו דיליה, ותבירו וביש לסטרא אחרא. כיון דיודוך אחיך על שמא דא, אתה, כדין ידך בערף אויביך, מיד אתכפיין לגבך, ושמא דא גרים.
ידענא חברייא ידענא, דהא אתה שמא דא, אתון אמרין לאתר אחרא עלאה, דכתיב אתה כהן לעולם, בימינא עלאה. שפיר איהו, דהא כיון דרבי שמעון אודן ליה עלאין ותתאין, וזכה לכלא, כל מה דאיהו אמר, הכי איהו ושפיר.
אבל כד תהוון מטאן לגביה, אמרו ליה, ואדכרו ליה, יומא דתלגא, כד זרענא פולין, לחמשין ותרין גוונין. דהא אתה כהן, הכא אתקשר כוס דברכה בימינא, בלא פרודא כלל. ובגין כך, אתה כהן לעולם, הכא אתקשר כוס בימינא, כדקא יאות.
ועל דא אמר קרא, יהודה אתה, להאי אתה יודוך אחיך, ולא כתיב יהודה יודוך אחיך, ולא יתיר, אלא על שמא דאת"ה. אתה, אתר דא, אצטריך לשמא דא, ולא אחרא.
יהודה, אבא קדמאה, ואבא תניינא, ולא הוה ביה חלופא לעלמין. ובג"כ פרץ אתתקף ביה בתוקפוי, מה דלא הוה הכי לכל בני עלמא. וע"ד בניינא דדוד, שארי חשבנא מפרץ, ולא מבעז, דהוה ביה שנויא. חברייא, אי תשגחון, לאו מלין בסתימו קא אמינא, ואע"ג דסתימין אינון.
וע"ד, יהודה רווח שמא דא, דאקרי אתה. קם על בוריה זמנא קדמאה, וזמנא תניינא, ולא אשתני לעלם. ובנוי דיהודה וזרעא דיליה, אודן ואמרין כי אתה אבינו. מה דלית הכי לשאר בני גלגולא לעלמין. שאר בני גלגולא, תרין אבהן, תרין אמהן, אית לון גוון לבניינא. ורזין אלין, בעמקי ימא, בלבא דתהומי אינון, מאן יכיל לאפקא לון. קום סבא, אתגבר ואתקף בתוקפך, אפיק מרגלן מגו תהומי.
בעז, אתחזי דהוה ביה שנויא, כד אוליד לעובד, דהא עובד בשנויא הוא. לאו הכי. אבצן הוא בעז, הוא אבא קדמאה, דלא עבד שנויא. ואי תימא, איהו הוה, ודאי כד אתער לעובדא דא, ביה הוה, מאן דהוא תקיף כאריא וכליתא ביה הוה. בגין דלא להוי שנויא ביה בדוד, ואתהדר מלה לעקרא קדמאה, בגין דיהא כלא מאבא חדא, ושלשלא חדא. וכלא חד, ולא הוה שנויא בגלגולא דזרעא דדוד. ועל דא, אתה מרישא ועד סופא, בלא שנוייא כלל.
השתא, נפקת סבא, מעמקי לבא דימא. יהודה אתה, ודאי מרישא ועד סופא ולא אתחזי לכל שאר בנין, לאתקרי אתה, אלא ליה בלחודוי. זכאה חולקיה דדוד, דהכי אתבריר, ואסתלק משאר עקרא דבני נשא בארעא.
יודוך אחיך, יודוך כל בני עלמא מבעי ליה, מ"ט אחיך. אלא ארח כל בני עלמא, לא מתיבמין לגלגולא, אלא מסטרא דאחין, ואחא אזדמן ליבומא, ואתה בגרמך, אזדמנת ליבומא. והכא כלהו אחיך יודוך, דלא ישתלשל מנייהו, ולא מחד מנייהו, שלשולא דמלכו, אלא אתה בלחודך. אתה, מרישא ועד סופא אתה עבדת, ומינך נפק, כל שלשולא וגזעא דאריה.
בניך, בני אריה, דלא אתעברו לשנויא דאחיך, לא אתחלפו לטלה, ולא לשור, ולא לגדי, ולא לשום דיוקנא אחרא, אלא אריה שארי למבני, ואריה סיים בניינא. כל שלשולך, בני אריה נינהו. דאלמלא אתא גלגולא מסטרא דאחוך, יתחלפון כל דיוקנין, ויתערבון אלין באלין. ועל דא יודוך אחיך, דלא הוה חד מנהון, בגלגולא דשלשלאה דבנך. ידך זקיף, דלא הוה בך ערבוביא אחרא מנייהו.
והיינו מטרף בני עלית, דלא הוה טרפא לאחרא על פתורך. כרע, במיתת ער. רבץ, במיתת אונן. לבתר אתגבר כארי, לאקמא לפרץ. וכלביא, לאקמא לזרח. מי יקימנו, דכתיב, ולא יסף עוד לדעתה. ותרגום ולא פסק. מי יקימנו, מאן הוא דיימא, אסורה אתתא דא. מאן הוא דיימא, הואיל ואשלימת ארחהא, לא אצטריכא לך יתיר, יבמה דא, כיון דאשלימת ארחהא, לא אצטריכת לך יתיר, ואתחזיאת לאתפרשא מינה, אבל מי יקימנו, ודאי מתמן ולהלאה איהי דיליה. דהא אפיק מאן דמכשכש במעהא.
רזא סתימא הכא, אחוה דבר נש אמאי. תו יהודה דהוה אבוי אמאי. אלא, ההוא דמכשכשא במעהא, חמי דמאן דהוה נטיר ליה, מקטרג ליה קטרוגין, בכל סטרין. בעי לאפקא. כיון דנפיק, זמין לאחרא ההוא רוח אחרא, ואתיין לאעלא כמלקדמין, עד דאתבני כמלקדמין, בחילא דקטרוגא תקיף דקא מקטרג באחוה. מתמן ולהלאה שריאת אתתא דא ליה.
זכאה חולקא דיהודה, בקדמיתא הוה גור. לבתר אריה, דקא אתגבר ואתפשט בחיליה אריה. וסיים בלביא. כל שאר בני עלמא לאו הכי, ועל דא יהודה כדקאמרן.
ראובן שמעון לוי, הא תלתא, כדקאמרן. יהודה אתחבר בהדייהו, וכלא כדקא יאות. יששכר זבולון, תרין ירכין. אתר דינקי נביאי קשוט. יששכר ירכא ימינא, כתיב ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וכתיב, שמח זבולון בצאתך, ובשעורא רברבא, כתיב, זבולון לחוף ימים ישכן והוא לחוף אניות. מ"ט. בגין דוירכתו על צידון. שיעורא דירך דידיה עד צידון.
בנימין, אשתאר לעילא בין ירכין, דהא יוסף הוה דיוקניה בארעא, ולאשתמשא בעלמא דא, ועמיה אשתמש משה, דכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו. בנימין אסתלק לעילא, בנימין צדיקו דעלמא.
מברכין לתתא, דן ונפתלי גד ואשר. בירכא שמאלא, דן עד פרקא דרגלא. פרקא דרגלא נפתלי. ובג"כ, נפתלי אילה שלוחה, קל ברגלוי. בירכא ימינא. גד, והוא יגוד עקב, עד פרקא דעקב. אשר פרקא דעקב ימינא. וטובל בשמן רגלו. וכתיב ברזל ונחשת מנעליך. כל אלין, אינון דיוקנין עלאין, דיוקנא דלעילא. ובגין דהוו בריין ממש בהאי עלמא, אתקנת בהו שכינתא, באלין תריסר פרקין, תריסר מתיחין, דאתמתחו מישראל ממש. דכתיב כל אלה שבטי ישראל שנים עשר. מתיחין דישראל, אלה אקרון. לאתמתחא שמא דמ"י, למהוי בניינא כדקא יאות, למהוי ישראל בכללא דשמא דאלהים. אל"ה איהו ישראל בכלל. מ"י חבר אלה בהדיה, והוה בניינא שלים על תקוניה, שמא חדא ממש.
הדא הוא דאמר ליה ליעקב, ההוא ממנא דעשו, דכתיב כי שרית עם אלהים, לעילא, בתקונא קדמאה, בבניינא קדמאה. כל אלה, ודאי בניינא קדמאה איהו.
ועל דא, לית שציאו לישראל, לעלם ולעלמי עלמין. וחס ושלום אלמלא ישתציאו, שמא דא לא הוי, הה"ד והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול. שמא גדול, דא, בניינא קדמאה, שמא קדמאה אלהים. והשתא דישראל אינון בגלותא, כביכול כל בניינא נפל. לזמנא דאתי, כד יפרוק קב"ה לבנוי מגלותא, מ"י ואל"ה דהוה בפרודא בגלותא, יתחברון כחדא, ושמא דאלהים יהא שלים על תקוניה, ועלמא יתבסם. הה"ד, מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארבתיהם.
ובגין דאיהו שמא חדא, לא כתיב מי ואלה, אלא מי אלה, שמא חדא, בלא פרודא, והוא אלהים. דהשתא בגלותא, אסתלק מי לעילא, כביכול אימא מעל בנין. ובנין נפלו. ושמא דהוה שלים, דהוא שמא עלאה רברבא קדמאה, נפיל.
ועל דא, אנן מצלן, ומקדשן בבתי כנסיות, על שמא דא, דיתבני כמה דהוה. ואמרי יתגדל ויתקדש שמיה רבא. אמן יהא שמיה רבא מברך. מאן שמיה רבא. ההוא קדמאה דכלא, בגין דלית ליה בניינא אלא בהדן. מ"י לא יתבני לעולם, אלא באלה. ועל דא, בההוא זמנא, מי אלה כעב תעופינה. ויחמון כל עלמא, דהא שמא עלאה אתתקן על תקוניה.
ואי שמיה רבא דא אתקן, ואתבני על תקוניה, הא ישראל שליטין על כלא, וכל שאר שמהן יתהדרון על תקונייהו, וישראל שליטין על כלא, דהא כלהו תליין בשמיה רבא, קדמאה לכל בניינין.
רזא דא, כד ברא קב"ה עלמין. קדמאה לכל בניינין, שמא דא אתבני. דכתיב שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, ברא שמיה על תקוניה, וכד ברא אלה, ברא ליה בכל חילין דיתחזון ליה, למהוי שמיה על תקוניה כדקא יאות, דכתיב המוציא במספר צבאם.
מאי במספר. אלא ברא חד דנהיר מסייפי עלמא עד סייפי עלמא, אית ליה לקב"ה, והוא אילנא רבא ותקיף. רישיה מטי לצית שמיא, וסופיה מתחן שרשוי, ואשתרשן בעפר קדישא, ומספר שמיה. ותליא בשמים עלאין, וחמש רקיעין תליין מניה, עד האי מספר, וכלהו נטלין שמא דא בגיניה דכתיב השמים מספרים, בגין האי מספר, כלהו שמים רווחין שמא דא בגיניה, ועל דא המוציא במספר צבאם, דאלמלא מספר דא, לא ישתכחון חיילין ותולדין לעלמין.
ועל דא כתיב, מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל, תרין אינון, דמנו עאנא, ועאלו בחושבנא על ידייהו, בגין דלא שלטא בהו עינא בישא. מי מנה עפר יעקב, הא חד, דעביד חושבנא. ומספר את רבע ישראל, הא מונה אחרא.
ועל תרין אלין לא שלטא בהו עינא בישא, דהא מי מנה לעפר יעקב, אלין אינון אבנין קדישין, אבנין מפולמין, דמנהון נפקי מיין לעלמא. ועל דא כתיב והיה זרעך כעפר הארץ. מה ההוא עפר, עלמא מתברך בגיניה. אוף הכי והתברכו בזרעך כל גויי הארץ. כעפר הארץ ממש. ומספר דאיהו מונה תניינא, מנה לרבע כל אינון נוקבין, מרגלן עלאין, דמטה דשכיב עליה ישראל.
ומתמן ולהלאה, איהו מונה לכלא, בגין דאיהו טוב עין. הדא הוא דכתיב, מונה מספר לככבים. מאן הוא מונה לככבים. מספר. מונה מספר לככבים, על ידוי עברין כלהו בחשבנא, ולזמנא דאתי, עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה, ולא ידעינן מאן הוא. אלא בגין דבההוא זמנא, יהא כלא ביחודא בלא פרודא, כלא ליהוי מונה חד.
קום סבא, אתער ואתגבר בחילך, ושוט ימא. פתח ואמר, מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל. בשעתא דיתער קב"ה לאחייא מתיא, הני דאתהדרו בגלגולא, תרין גופין ברוחא חדא, תרין אבהן, תרין אמהן, כמה גלגולין מתגלגלן על דא, אע"ג דאתמר, והכי הוא, אבל מי מנה עפר יעקב, ואיהו יתקין כלא, ולא יתאביד כלום, וכלא יקום.
והא אתמר, ורבים מישני אדמת עפר יקיצו. אדמת עפר הני, כמה דאתמר בספרא דחנוך, כד חברייא אסתכלו באינון אתוון דטסין באוירא ביה, ואינון אע"ד פמת"ר, היינו, אדמ"ת עפ"ר.
היינו ושבח אני את המתים שכבר מתו, אדמת עפר אינון אתוון וקלא אתער ואודע והכי אמר בבניינא תניינא. עפר, עפר קדמאה. אדמת תניינא, דאתתקן עקר קדמאה פסולת לגביה.
אדמת עפר כלהו, יקיצו. אלה דאתקנו, לחיי עולם. מאן עולם. דא עולם דלתתא דהא לא זכו למהוי בעולם דלעילא. ואלה דלא זכו, לחרפות ולדראון עולם. מאי לחרפות, אלא בגין דסטרא אחרא יתעבר מעלמא, וקב"ה אלין דהוו מנביעו דההוא סטרא, ישאר לון, לתווהא בהון כל בני עלמא.
כל דא מאן גרים, ההוא דלא בעי לאפשא בעלמא, ולא בעי לקיימא ברית קדישא, על דא גרים כל מה דגרים, וכל הני גלגולין דקא אמינא עלה עד הכא. עד כאן סבא. שתיק רגעא חדא, וחברייא הוו תווהין, ולא הוו ידעין, אי הוה יממא, אי הוה ליליא, אי קיימי תמן, אי לא קיימי.
פתח ההוא סבא ואמר, כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשביעית וגו'. קרא דא אוכח, על כל מה דאתמר. ת"ח, כל דכורא, קאים בדיוקנא, בעלמא דדכורא. וכל נוקבא קאים בדיוקנא, בעלמא דנוקבא. בעוד דאיהו עבדא דקב"ה אתדבק ביה, באינון שש שנים קדמוניות, ואי אעקר גרמיה מפולחניה, יעקר ליה קב"ה מאינון שש שנים, דעלמא דדכורא, ואתמסר לב"נ, דאיהו משית סטרין, יפלח ליה שית שנין, ויתעקר משית שנין דלעילא.
לבתר נחית מתמן, ואתמסר בעלמא דנוקבא. הוא לא בעא לקיימא בדכורא, נחית וקיימא בנוקבא. אתאת נוקבא, דאיהי שביעית, ונטלא ליה, הא מכאן ולהלאה, מעלמא דנוקבא איהו.
לא בעא לקיימא בה, ובפירוקא דילה, נחית לתתא, ואתדבק לתתא, ואתאחיד בסטרא אחרא. מכאן ולהלאה, אתעקר מעלמא דדכורא, ומעלמא דנוקבא. הא אתאחד, באינון עבדים דאינון מסטרא אחרא.
השתא כיון דהכי הוא, איצטריך פגם, ולמעבד ביה רשימו דפגם, דהא כל פגם דסטרא אחרא איהו, ומיובל ולהלאה אתהדר לגלגולא, ותב לעלמא כמלקדמין. ואתדבק בההוא עלמא דנוקבא, ולא יתיר. זכה עביד תולדין בעלמא דנוקבא, וכלהו רזא דכתיב בתולות אחריה רעותיה מובאות לך. וזכאה איהו כד אתתקן וזכי לכך.
ואי לא זכה אפילו בגלגולא דיובלא, הא איהו כלא הוה אתהדר, ולא אשלימו יומוי, לאתנסבא בעלמא, ולמעבד תולדין. מה כתיב, אם בגפו יבא בגפו יצא. אי יחידאי יעול בההוא עלמא בלא תולדין, ולא בעא לאשתדלא בהאי, ונפק מהאי עלמא יחידאי, בלא זרעא, אזיל כאבנא בקוספיתא, עד ההוא אתר דטנרא תקיפא, ועאל תמן ומיד נשב רוחא דההוא יחידאי, דקא אשתביק מנוקביה, ואזיל יחידאי, כחויא דלא אתחבר באחרא באורחא, ונשיב ביה.
ומיד נפק מגו ההוא אתר דטנרא תקיפא, הוא בלחודוי, ואזיל ומשטטא בעלמא, עד דקא אשכח פרוקא לאתבא. והיינו אם בגפו יבא בגפו יצא, האי דלא בעא לאתנסבא, למהוי ליה תולדין.
אבל אם בעל אשה הוא, דקא אתנסיב, ואשתדל באתתיה, ולא יכיל, ההוא לא אתתרך כההוא אחרא, לא ייעול יחידאי, ולא נפיק יחידאי, אלא אם בעל אשה הוא, קודשא בריך הוא לא מקפח אגר כל בריין, אע"ג דלא זכו בבני, מה כתיב ויצאה אשתו עמו. ותרווייהו אתיין בגלגולא, וזכיין לאתחברא כחדא כמלקדמין. והאי לא נסיב אתתא דתרוכין, אלא ההיא דאשתדל בה בקדמיתא, ולא זכו, השתא יזכו כחדא, אי יתקנון עובדין, וע"ד ויצאה אשתו עמו.
אם אדוניו יתן לו אשה וגו'. אהדר קרא למלין אחרנין, לההוא דנפיק יחידאי בלא נוקבא כלל, ויפרוק ליה ההוא דוכתא דאקרי שביעית. וההוא שביעית אקרי אדוניו, אדון כל הארץ איהו. אם דא אדוניו חס עליה, ואתיב ליה להאי עלמא יחידאי כמה דהוה, ויהיב ליה אתתא ההיא דמזבח אחיתת עלוי דמעין, ואתחברא כחדא. וילדה לו בנים או בנות האשה וילדיה תהיה לאדניה כמה דאתמר.
דהא אי תב, ואתקין ההוא אתר דפגים בחייוי, אתקבל קמי מלכא קדישא, נטיל ליה, ואתקין ליה על תקונוי לבתר. ודא אקרי בעל תשובה, דהא ירית מותביה, דההוא אתר, דההוא נהר דנגיד ונפיק, ואתקין גרמיה ממה דהוה בקדמיתא. כיון דאתתקן ותב בתיובתא, הא סליק על תקוניה. דלית מלה בעלמא, ולית מפתחא בעלמא, דלא תבר ההוא דתב בתיובתא.
מאי יצא בגפו. הא אתמר, אבל תו רזא אית ביה, יצא בגפו, כמה דאת אמר, על גפי מרומי קרת, מה להתם עלוייא וסליקו, אוף הכא עלוייא וסליקו, אתר דמריהון דתיובתא סלקין, אפילו צדיקים גמורים לא יכלין למיקם תמן. ובג"כ כיון דתב בתיובתא, קודשא בריך הוא מקבל ליה ודאי מיד.
תנינן, לית מלה בעלמא דקיימא קמי תשובה, ולכלא קודשא בריך הוא מקבל ודאי. ואי תב בתיובתא הא אזדמן לקבליה ארח חיים, ואף ע"ג דפגים מה דפגים, כלא אתתקן, וכלא אתהדר על תקוניה, דהא אפילו במה דאית ביה אומאה, קב"ה מקבל, דכתיב חי אני נאם יי' כי אם יהיה כניהו וגו' וכתיב כתבו את האיש הזה ערירי וגו'. ובתר דתב בתיובתא כתיב, ובני יכניה אסיר בנו וגו', מכאן דתשובה מתבר כמה גזרין ודינין, וכמה שלשלאין דפרזלא, ולית מאן דקיימא קמי דתיובתא.
ועל דא כתיב, ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי. אשר פשעו בי, לא כתיב, אלא הפושעים בי, דלא בעאן לאתבא, ולאתנחמא על מה דעבדו. אבל כיון דאתנחמו, הא מקבל לון קב"ה.
בגין כך, בר נש דא, אף על גב דפשע ביה, ופגים באתרא דלא אצטריך, ותב לקמיה, מקבל ליה, וחס עליה, דהא קודשא בריך הוא מלא רחמין איהו, ואתמלי רחמים על כל עובדוי, כד"א ורחמיו על כל מעשיו. אפילו על בעירי ועופוי מאטון רחמוי. אי עלייהו מאטון רחמוי, כל שכן על בני נשא, דידעין ואשתמודעאן לשבחא למאריהון, דרחמוי מאטון עלייהו, ושראן עלייהו. וע"ד אמר דוד, רחמיך רבים יי' כמשפטיך חייני.
אי על חייבין מאטון רחמוי, כ"ש על זכאין. אלא מאן בעי אסוותא, אינון מארי כאבין, ומאן אינון מארי כאבין. אלין אינון חייבין, אינון בעאן אסוותא ורחמי, דקב"ה רחמי עלייהו, דלא יהון שביקין מניה, ואיהי דלא אסתלק מנייהו, ויתובון לקבליה. כד מקרב קב"ה, בימינא מקרב. וכד דחי, בשמאלא דחי. ובשעתא דדחי, ימינא מקרב. מסטרא דא דחי, ומסטרא דא מקרב, וקב"ה לא שביק רחמוי מנייהו.
ת"ח, מה כתיב וילך שובב בדרך לבו. וכתיב בתריה, דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו ואשלם נחמים לו ולאבליו. וילך שובב, אע"ג דחייבין עבדין, כל מה דעבדין בזדון דאזלין בארחא דלבייהו, ואחרנין עבדין בהו התראה, ולא בעאן לצייתא לון. בשעתא דתבין בתיובתא, ונטלין ארחא טבא דתיובתא, הא אסוותא זמינא לקבליהו.
השתא אית לאסתכלא, אי על חייא אמר קרא, או על מתייא אמר קרא. דהא רישא דקרא, לאו איהו סיפא. וסיפא, לאו איהו רישא. רישא דקרא, אחזי על חייא. וסופיה אחזי על מתייא. אלא, קרא אמר, בעוד דבר נש איהו בחייו, והכי הוא, וילך שובב בדרך לבו, בגין דיצר הרע דביה, תקיף ואתתקף ביה, וע"ד אזל שובב, ולא בעי לאתבא בתיובתא.
קב"ה חמי ארחוי, דקא אזלין בביש, בלא תועלתא, אמר קב"ה, אנא אצטריכנא לאתקפא בידיה, הה"ד דרכיו ראיתי, דקא אזלין בחשוכא, אנא בעי למיהב ליה אסוותא הה"ד וארפאהו, קב"ה איהו אעיל בלביה ארחיה דתיובתא ואסוותא לנשמתיה. ואנחהו, מאי ואנחהו. כד"א לך נחה את העם. אנהיג ליה קב"ה בארח מישר, כמאן דאתקיף בידא דאחרא, ואפקיה מגו חשוכא.
ואשלם נחומים לו ולאבליו, הא אתחזי דמיתא איהו, אין ודאי מיתא איהו, וקיימא בחיין דהואיל ואיהו רשע, מיתא אקרי. מהו ואשלם נחומים לו ולאבליו. אלא קב"ה עביד טיבו עם בני נשא, דכיון דעאל מי"ג שנין ולהלאה, פקיד עמיה תרין מלאכין נטורין דנטרי ליה, חד מימיניה, וחד משמאליה.
כד אזיל בר נש בארח מישר, אינון חדאן ביה, ואתקיפו עמיה בחדוה, מכרזן קמיה ואמרין, הבו יקר לדיוקנא דמלכא. וכד אזיל בארח עקימו, אינון מתאבלן עליה, ומתעברן מניה. כיון דאתקיף ביה קב"ה, ואנהיג ליה בארח מישר, כדין כתיב, ואשלם נחמים לו ולאבליו. ואשלם נחומים לו בקדמיתא, דאיהו אתנחם על מה דעבד בקדמיתא, ועל מה דעבד השתא, ותב בתיובתא. ובתר כן ולאבליו, אינון מלאכין דהוו מתאבלן עליה כד אתעברו מניה, והשתא דאתהדרו בהדיה, הא ודאי נחומים לכל סטרין.
והשתא איהו חי ודאי. חי בכל סטרין, אחיד באילנא דחיי, וכיון דאחיד באילנא דחיי, כדין אקרי בעל תשובה, דהא כנסת ישראל, תשובה אוף הכי אקרי. ואיהו בעל תשובה אקרי. וקדמאי אמרו, בעל תשובה ממש. וע"ד, אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד, במקום שבעלי תשובה עומדים.
דוד מלכא אמר, לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי וגו', לך לבדך, מאי לך לבדך. אלא, בגין דאית חובין, דחטי ב"נ לקב"ה ולבני נשא. ואית חובין דחטא לבני נשא, ולא לקודשא בריך הוא. ואית חובין דחטי לקב"ה בלחודוי ולא לבני נשא. דוד מלכא, חב לקב"ה בלחודוי, ולא לבני נשא.
ואי תימא הא חב ההוא חובה דבת שבע, ותנינן, מאן דאתי על ערוה אסרה על בעלה, וחב לחבריה, וחב לקב"ה. לאו הכי הוא דההוא דאת אמר. בהיתרא הוה, ודוד דיליה נקט, וגט הוה לה מבעלה, עד לא יהך לקרבא, דהכי הוה מנהגא דכל ישראל, דיהבין גט זמן לאתתיה, כל דנפיק חילא. וכן עבד אוריה לבת שבע. ולבתר דעבר זמן והות פטורא לכלא, נטל לה דוד. ובהיתרא עבד כל מה דעבד.
דאלמלא לאו הכי, ובאסורא הוה, לא שבקה קב"ה לגביה. והיינו דכתיב לסהדותא, וינחם דוד את בת שבע אשתו. סהדותא דאשתו היא, ודאי אשתו, ובת זוגו הות, דאזדמנת לגביה, מיומא דאתברי עלמא. הא סהדותא דלא חב דוד חובה דבת שבע כדקאמרן.
ומה היא חובה דחב, לקב"ה בלחודוי, ולא לאחרא. דקטל לאוריה בחרב בני עמון, ולא קטליה איהו בשעתא דאמר ליה ואדני יואב, דהא דוד הוה רבון עליה, וקרא אוכח, דכתיב אלה שמות הגבורים אשר לדוד, ולא אשר ליואב, ולא קטליה ההיא שעתא, וקטליה בחרב בני עמון.
וקרא אמר, ולא נמצא אתו דבר, רק בדבר אוריה החתי. רק למעוטי קא אתי, בדבר אוריה, ולא באוריה. וקב"ה אמר, ואותו הרגת בחרב בני עמון, וכל חרב בני עמון, הוה חקיק ביה חויא עקים, דיוקנא דדרקון, ואיהו ע"ז דלהון. אמר קודשא בריך הוא, יהבת חילא לההוא. שקוץ. בגין דבשעתא דקטלו בני עמון לאוריה, וסגיאין מבני ישראל עמיה, ואתגבר בההיא שעתא חרב בני עמון, כמה תקפא אתתקף ההיא ע"ז שקוץ.
ואי תימא, אוריה לא הוה זכאי, כיון דכתיב עליה אוריה החתי. לאו הכי, זכאה הוה, אלא דשמא דאתריה הוה חתי. כד"א ויפתח הגלעדי, על שום אתריה אתקרי הכי.
ועל דא בדבר אוריה החתי, דשקוץ בני עמון אתגבר על מחנה אלהים, דמשריתא דדוד, דיוקנא ממש דלעילא הוו. ובההוא שעתא דפגים דוד משריתא דא, פגים לעילא משריתא אחרא. ועל דא אמר דוד, לך לבדך חטאתי. לבדך, ולא לאחרא. דא הוה ההוא חובה דחב לגביה. ודא הוא בדבר אוריה. ודא הוא בחרב בני עמון.
כתיב, כי יי' עיניו משוטטות בכל הארץ, אלין נוקבין. וכתיב עיני יי' המה משוטטים, אלין דכורין, והא ידיען אינון. דוד אמר והרע בעיניך עשיתי. בעיניך, לפני עיניך מבעי ליה. אלא מאי בעיניך, אמר דוד, בההוא אתר דחבנא, בעיניך הוה. דהוינא ידע, דהא עיניך הוו זמינין, וקיימין קמאי, ולא חשבנא לון, הרי חובא דחבנא, ועבדנא, באן אתר הוה, בעיניך.
למען תצדק בדברך תזכה בשפטך, ולא יהא לי פתחון פה למימר קמך. ת"ח, כל אומנא, כד מליל, באומנתיה מליל. דוד בדיחא דמלכא הוה, ואע"ג דהוה בצערא, כיון דהוה קמי מלכא, תב לבדיחותיה, כמה דהוה, בגין לבדחא למלכא.
אמר, מארי דעלמא, אנא אמינא, בחנני יי' ונסני, ואת אמרת דלא איכול לקיימא בנסיונך. הא חבנא, למען תצדק בדברך, ויהא מילך קשוט, דאלמלא לא חבנא, יהא מלה דילי קשוט, ויהא מילך בריקניא, השתא דחבנא, בגין דלהוי מילך קשוט, יהיבנא אתר לצדקא מילך, בגין כך עבידנא, למען תצדק בדברך תזכה בשפטך. אהדר דוד לאומנותיה, ואמר גו צעריה מלין דבדיחותא למלכא.
תנינן, לאו דוד אתחזי לההוא עובדא, דהא איהו אמר, ולבי חלל בקרבי הכי הוא. אבל אמר דוד, בלבא אית תרין היכלין, בחד דמא, ובחד רוחא, ההוא חד דמלייא דמא, ביה דיורא ליצר הרע. ולבי לאו הכי, דהא ריקן איהו, ולא יהבית דיורא לדמא בישא, לשכנא ביה יצר הרע, ולבי ודאי חלל איהו, בלא דיורא בישא, וכיון דהכי הוא, לא אתחזי דוד לההוא חובה דחב אלא, בגין למיהב פתיחו דפומא לחייביא, דימרון, דוד מלכא חב ותב בתיובתא, ומחל ליה קב"ה, כ"ש שאר בני נשא. וע"ד אמר אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו.
וכתיב, ודוד עלה במעלה הזיתים עולה ובוכה וראש לו חפוי והוא הולך יחף. ראש לו חפוי, ויחף אמאי. אלא, נזוף הוה, עבד גרמיה נזוף, לקבלא ענשא. ועמא הוו רחיקין מניה ד' אמות. זכאה עבדא דהכי פלח למאריה, ואשתמודע בחוביה, לאתבא מניה בתיובתא שלימתא.
ת"ח, יתיר הוה, מה דעבד ליה שמעי בן גרא, מכל עקתין דעברו עליה עד ההוא יומא, ולא אתיב דוד לקבליה מלה דהכי הוה יאות ליה, ובדא אתכפרו חובוי.
השתא אית לאסתכלא, שמעי ת"ח הוה, וחכמתא סגיאה הות ביה, אמאי נפיק לגבי דוד, ועבד ליה כל מה דעבד. אלא מאתר אחרא הוה מלה, ואעיל ליה בלביה מלה דא. וכל דא לתועלתא דדוד. דהא ההוא דעבד ליה שמעי, גרמא ליה למיתב בתיובתא שלימתא, ותבר לביה בתבירו סגי, ואושיד דמעין סגיאין, מגו לביה קדם קודשא בריך הוא, ועל דא אמר, כי יי' אמר לו קלל. ידע, דהא מאתר עלאה אחרא נחת מלה.
תרין פקודין, פקיד דוד לשלמה בריה, חד דיואב, וחד דשמעי, עם שאר פקודין דפקיד ליה. דיואב: דכתיב, וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה. מלה סתימא הוה, דאפילו שלמה לא הוה ליה למנדע, אלא בגין דידעו אחרנין, אתגלי לשלמה. ועל דא אמר, וגם אתה ידעת וגו'. מה דלא אתחזי לך למנדע.
דשמעי: כתיב, והנה עמך שמעי בן גרא. מאי והנה עמך, זמין הוא עמך תדיר, רבו הוה. ובגין כך לא אמר על יואב והנה עמך יואב. אבל שמעי דא, דאשתכח עמיה תדיר, אמר והנה עמך.
וישלח המלך ויקרא לשמעי ויאמר בנה לך בית בירושלם. אן הוא חכמתא דשלמה מלכא בהאי. אלא כלא בחכמתא עבד, ולכל סטרין אשגח, דהא חכים הוה שמעי, ואמר שלמה, בעינא דיסגי אורייתא בארעא על ידוי דשמעי, ולא יפוק לבר.
תו מלה אחרא אשגח שלמה בחכמתא, דכתיב, יצא יצוא ומקלל. מאי יצא יצא תרי זמני, ויצא ויקלל סגי. אלא, חד יציאה, דנפק מבי מדרשא לגבי דוד. וחד יציאה, דנפק מירושלם, לגבי עבדוי דמית עלוי. יציאה חדא לגבי מלכא, ויציאה תניינא לגבי עבדין. וכל דא חמא שלמה, ואשגח ברוח קודשא, ההוא יציאה תניינא. ועל דא אמר, והיה ביום צאתך, ידע דביציאה ימות.
ועפר בעפר מהו. אמר שלמה לגבי אבא בעפר הוה. לגבי שמעי במיא, דכתיב והיה ביום צאתך ועברת את נחל קדרון. עפר התם, והכא מיא. תרווייהו דן שלמה, למהוי עפר ומיא כסוטה, למאן דאסטין ארחא לגבי אבוי.
כתיב והוא קללני קללה נמרצת. וכתיב ואשבע לו ביי' לאמר אם אמיתך בחרב. מאי בחרב. וכי שמעי טפשא הוה, דאילו הכי אומי ליה, דלא יימא בחרב לא. אבל בחנית או בגירא אין.
אלא תרין מלין הכא. חד אמר ינוקא, בריה דנונא רבא ההוא דקשקשוי סלקין לרום עננין. אומאה דדוד מלכא, כד הוה בעי לאומאה, אפיק חרבא דיליה, דתמן הוה חקיק שמא גליפן, ותמן אומי. וכך עביד לשמעי, דכתיב ואשבע לו ביי' לאמר אם אמיתך בחרב. במאי הוה אומאה דא. בחרב. בחרב אומי. ומלה אחרא, דן שלמה, אמר, בקללה אתא לגבי אבא, במלין, הא מלין לגביה, ובשם המפורש קטליה, ולא בחרב. ובגין דא עבד שלמה הכי.
השתא אית לאסתכלא, דכיון דאומי ליה דוד, אמאי קטליה, דאתחזי דהא אומאה דא בעלילה הוה, דהא לבא ופומא לא הוו כחדא. אלא ודאי דוד לא קטליה, והא ידיעא, כל שייפין דגופא מקבלין כלא, ולבא לא מקבלא אפילו כחוטא דנימא דשערא. דוד מלכא לבא הוה, וקביל מה דלא אתחזי ליה לקבלא, ובגין כך, וידעת את אשר תעשה לו כתיב. ותו, דהא אילנא גרים למהוי נטיר ונוקם כחויא.
כתיב כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה. זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. כי לא תחפוץ זבח, וכי לא בעי קב"ה דיקרבון קמיה קרבנא, והא איהו אתקין לגבי חייביא קרבנא, דיקרבון ויתכפר להו חובייהו. אלא דוד לקמי שמא דאלהים אמר, וקרבנא לא קרבין לשמא דאלהים, אלא לשמא דיו"ד ה"א וא"ו ה"א. דהא לגבי דינא קשיא מדת הדין, לא מקרבין קרבנא. דכתיב אדם כי יקריב מכם קרבן ליי'. ליי', ולא לשמא דאלהים. וכי תקריב קרבן מנחה ליי'. זבח תודה ליי'. זבח שלמים ליי'.
ובגין כך, כיון דדוד מלכא, לגבי אלהים אמר. אצטריך למכתב, כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה. דהא לשמא דא לא מקרבין, אלא רוח נשברה. דכתיב זבחי אלהים רוח נשברה. קרבנא דאלהים, עציבו, ותבירו דלבא. ובגין כך, מאן דחלם חלמא בישא, עציבו אצטריך לאחזאה, דהא במדת אלהים קיימא, וזבח דמדת דינא, עציבו אצטריך ורוח נשברה, וההוא עציבו מסתייה לחלמא בישא, ולא שלטא דינא עלוי. דהא זבח דאתחזי למדת דינא, אקריב קמיה.
לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, מאי לא תבזה, מכלל דאיכא לב דאיהו בוזה. אין. היינו לב דאיהו גאה, לב בגסות רוחא, היינו לב דאיהו בוזה, אבל לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה.
היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלם. מאי הטיבה, אתחזי דהא טיבו אית בה, והשתא הטיבה על ההוא טיבו. ודאי הכי הוא, דהא מן יומא דקב"ה אשתדל בבנין בי מקדשא לעילא, עד כען, ההוא הטבה דרצון, לא שרייא על ההוא בנין, ועל דא לא אשתכלל. דהא בשעתא דרצון דלעילא יתער, ייטיב וידליק נהורין דההוא בנין, וההוא עבידתא, דאפילו מלאכין דלעילא, לא ייכלון לאסתכלא בההוא בי מקדשא, ולאו בההוא בנין. וכדין בי מקדשא, וכל עובדא אשתכלל.
תבנה חומות ירושלם, וכי מן יומא דאשתדל בבנין בי מקדשא עד כען, לא בנה לון. אי חומות ירושלם עד כען לא בנה, בי מקדשא על אחת כמה וכמה. אלא קודשא בריך הוא, כל עובדוי, לאו כעובדי דב"נ. בני נשא כד בנו בי מקדשא לתתא, בקדמיתא עבדו שורי קרתא, ולבסוף עבדו בי מקדשא. שורי קרתא בקדמיתא, בגין לאגנא עלייהו, ולבתר בניינא דביתא. קב"ה לאו הכי, אלא בני בי מקדשא בקדמיתא, ולבסוף, כד יחית ליה משמיא, ויותיב ליה על אתריה, כדין יבנה חומות ירושלם דאנון שורין דקרתא. וע"ד אמר דוד ע"ה, היטיבה ברצונך את ציון בקדמיתא, ולבתר תבנה חומות ירושלם.
הכא אית רזא, כל עובדין דעביד קב"ה, בקדמיתא אקדים ההוא דלבר, ולבתר מוחא דלגו, והכא לאו הכי. ת"ח, כל אינון עובדין דעביד קב"ה, ואקדים ההוא דלבר, מוחא אקדים במחשבה, ובעובדא ההוא דלבר, דהא כל קליפה מסטרא אחרא הוי, ומוחא מן מוחא, ותדיר סטרא אחרא אקדים ורבי ואגדיל ונטיר איבא. כיון דאתרבי, זרקין ליה לבר, ויכין רשע וצדיק ילבש, וזרקין לההיא קליפה, ומברכין לצדיקא דעלמא.
אבל הכא, בבניינא דבי מקדשא, דסטרא בישא יתעבר מעלמא, לא אצטריך, דהא מוחא וקליפה דיליה הוי. אקדים מוחא, דכתיב היטיבה ברצונך את ציון בקדמיתא, ולבתר תבנה חומות ירושלם. ההיא חומה דלבר, דאיהי קליפה, דיליה היא ממש. דכתיב, ואני אהיה לה נאם יי' חומת אש סביב. אני ולא סטרא בישא.
ישראל, אינון מוחא, עלאה דעלמא. ישראל סליקו במחשבה בקדמיתא, עמין עעכו"ם, דאינון קליפה, אקדימו. דכתיב ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל. וזמין קב"ה, לאקדמא מוחא, בלא קליפה. דכתיב קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה, מוחא קדים לקליפה. ואע"ג דמוחא יקום בלא קליפה, מאן הוא דיושיט ידא למיכל מניה, בגין, דכל אוכליו יאשמו רעה תבא אליהם נאם יי'.
בההוא זמנא, אז תחפוץ זבחי צדק. בגין, דהא כדין, יתחבר כלא בחבורא חדא, ויהא שמא שלים בכל תקוניה. וכדין קרבנא להוי שלים, ליי' אלהים. דהשתא אלהים לא אתחבר לקורבנא, דאלמלא אתחבר ביה, כמה אלהים יסלקון אודנין לאתחברא תמן. אבל בההוא זמנא, כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלהים לבדך. ואין אלהים אחרא.
ובההוא זמנא כתיב, ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי ראו כי אני אני הוא סגי, מאי עתה. אלא דלא הוה קדם לכן, וההוא זמנא ליהוי. אמר קב"ה, עתה ראו, מה דלא תיכלון למיחמי מקדמת דנא.
כי אני אני, תרי זמני אמאי. אלא לדייקא, דהא לית תמן אלהים, אלא הוא. דהא כמה זמנין, דאתמר אני זמנא חדא, ולא יתיר, והוה תמן סטרא אחרא. אבל השתא אני אני הוא ואין אלהים עמדי, דהא כל סטרא אחרא אתעבר, ודייקא אני אני.
אני אמית ואחיה, עד השתא מותא הות מסטרא אחרא, מכאן ולהלאה, אני אמית ואחיה, מכאן דבההוא זמנא, כל אינון דלא טעמי טעמא דמותא. מניה תהא לון מותא, ויקים לון מיד. אמאי. בגין דלא ישתאר מההוא זוהמא בעלמא כלל, ויהא עלמא חדתא, בעובדי ידוי דקב"ה.
ואם אמר יאמר וגו' לא אצא חפשי. כמה דאתמר כדין פגים ליה פגימו. אם בגפו יבא, מהו בגפו. תנינן, כתרגומו, בלחודוי. יאות הוא. אבל הא תנינן, כל עלמא, לא קאים, אלא על גפא חדא, דלויתן.
ורזא דא, בשעתא דקיימא דכר ונוקבא, דדכר ונוקבא ברא לון קב"ה, ובכל מה דאזלין, עלמא מזדעזע, ואלמלא דסרס קב"ה דכורא, וצנן ית נוקבא, הוו מטשטשין עלמא. וע"ד לא עבדין תולדין, אם בגפו יבא, תחות ההוא גפא, דלא עביד תולדין עאל. והואיל וכן, בגפו יצא, לתמן. אתדחא, ולא עאל לפרגודא כלל, ואתדחא ואטריד מההוא עלמא. בגפו יצא, בגפו יצא ודאי.
ת"ח, מה כתיב, ערירים ימותו ערירים כלל דכר ונוקבא. ברזא דדכורא עאל, וברזא דנוקבא יפוק. עאל בהאי, ויפוק בהאי. והאי איהו אתר, דקא אתדבק ביה בההוא עלמא, דהא קב"ה לא בעי דיעול קמיה, מאן דמסרס גרמיה בהאי עלמא.
תא חזי, מן קרבנא. דלא הוו מקרבין קמיה סרוסא, ואפיקו ליה, דלא יתקרב לקמיה, ופקיד ואמר, ובארצכם לא תעשו. וכן לדרי דרין אסיר לסרוסי בריין, דברא קב"ה בעלמא. דהא כל סרוסא, דסטרא אחרא איהו.
ואי איהו אשתדל, ונסיב איתתא, ולא עביד תולדין, ולא בעא, ואע"ג דאית ליה איתתא, או אי היא לא בעאת, ועאל לההוא עלמא, בלא תולדין, מה כתיב. אם בעל אשה הוא, ולא אשגחו לפעל ידוי דמאריהון, ויצאה אשתו עמו, איהו יעול בגפו דדכורא, ואיהי בנוקבא. בגפו יבא בגפו יצא כמה דאתמר, כלא על תקוניה.
אם אדניו יתן לו אשה, כמה דאתמר, אם אדניו, דא איהו אדון כל הארץ. יתן לו אשה, מהכא, דלאו ברשותא דבר נש קיימא למיסב אתתא. אלא כלא במאזנים לעלות. יתן לו אשה, דהא לאו ברשותיה איהו. ומאן איהי. ההיא דלאו דיליה, ולא אזדמנת לגביה, ומאן איהי. ההיא דהות זמינא לאחרא, ואקדים האי ברחמי, ונטיל לה, דא אתייהיבת ליה, דלא אתחזיאת ליה.
וקב"ה חמי מרחיק, וחמי לההיא אתתא, דזמינת לאפקא תולדין בעלמא. אקדים האי ברחמי, ואתייהיבת ליה, ועביד איבין, וזרע זרעא, באתתא דלאו דיליה, בג"כ, האשה וילדיה תהיה לאדניה, והוא יצא בגפו. אי ענייא מסכנא, כמה אשתדל בריקניא, לאה ואשתדל למעבד פירין, בגנתא דלאו איהי דיליה, ונפק בריקניא.
סבא סבא, בעדנין אלין, לא הוית ברגליך דחי לתרעא, כמאן דשכיב בארעא בלא תוקפא, דהא אתחלש ומחלשא סגי, דלא יכיל, דחי ברגלוי. אתתקף סבא, ולא תדחל. הא ענייא מסכנא, דאשתדל בריקניא, אימא אמאי. אי בגין דזרע בגנתא אחרא דלאו דיליה, יאות. אבל הכא קב"ה יהיב ליה ההוא גנתא למזרע בה, דהא איהו לא נטיל לה.
אלא ת"ח, כל מלין דקב"ה עביד, כלהו בדינא אינון, ולא הוה מלה בריקניא. האי דקב"ה יהב ליה אתתא, ועביד בה פירין ואיבין, לאו האי כשאר בני גלגולא, ולא דמי מאן דאשתדל בהאי עלמא לאסגאה אילנא, ולא יכיל למאן דלא בעא לאסגאה לאשתדלא, ואעקר ואפיל טרפין דאילנא, ואזער איבא דיליה.
האי דאדניו יהיב ליה אתתא, בגין למעבד איבין, הא אשתדל בקדמיתא בגין לאסגאה אילנא, ולא יכיל. זכיין כל כך לית ליה, דאי הוה זכאה כדקא יאות, לא הוה תב בגלגולא, דהא כתיב, ונתתי לכם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות. והשתא דלא זכה, קב"ה חמי, דהא אשתדל ולא יכיל, האי, אדוניו יתן לו אשה, כמה דאתמר. וכיון דחס עליה קב"ה, ויהב ליה ברחמי, קב"ה גבי מדידיה בקדמיתא, ונטיל מה דגרע ההוא מבועא, ובג"כ, האשה וילדיה תהיה לאדניה, ולבתר ייתוב, וישתדל על גרמיה, לאשלומי גרעוניה. עד הכא רזא דקרא.
סבא סבא, את אמרת ע"ד, דבריקניא אשתדל, ולא אשגחת עלך, דבריקניא את אזיל במה דאמרת, דהא קרא רדיף אבתרך, דסתיר כל בניינא דבנית עד השתא, ואת חשיב דאנת משטטא ימא לרעותך. ומאי איהו. דכתיב, ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי וגו'.
אי סבא סבא, לאי חילא, מה תעביד, חשבת דלא ליהוי מאן דרדיף אבתרך, הא האי קרא רדיף אבתרך, ונפיק מבתר כתלא, כאילה בחקלא, מדלג דלוגין אבתרך, תליסר דילוגין דליג אבתרך ואדביק לך, מה תעביד סבא. השתא אית לך לאתגברא בחילך. דהא גיבר תקיף הוית עד יומא. סבא סבא, הוי דכיר יומא דתלגא, כד זרענא פולין, והוו כמה גוברין בני חילא, לקבלך, ואנת בלחודך, נצחת תליסר גברין תקיפין, בני חילא, דכל חד מנייהו קטיל אריא, עד לא ייכול.
אי לאינון תליסר גוברין נצחת, הני תליסר דלית בהו חילא, אלא מלין, עאכ"ו. אמר יאמר כתיב. אלא קב"ה ארחיה למעבד דינא לכלא. כד מטא זמנא דהאי אתתא לאשכחא בר זוגיה מה עביד קטיל לדין, ונטיל לה ההוא בר זוגא, ואיהו נפיק מהאי עלמא בלחודוי יחידאה.
ואם אמר יאמר, הא אוקמוה חברייא כפשטיה דקרא. ואם אמר, בשירותא דשית שנין, יאמר, בסופא דשית שנין, עד לא יעול שביעאה, דהא אי אמר, כד איהו אפילו ביומא חד משביעאה, מלוי בטלין. מ"ט. העבד כתיב, בעוד דאיהו עבד, בשתא שתיתאה. אמר בשירותא דשית שנין, ולא אמר בסופא דשית שנין, לאו כלום הוא, ובגין כך, תרי זמני אמר יאמר.
והכא, בעוד דאיהו בהאי אתתא, אסגי צלותין ובעותין בכל יומא, לגבי מלכא קדישא, כמה דהוה שירותא ברחמי, הכי הוא סופא ברחמי, ודא הוא אמר יאמר. אמור בקדמיתא, כד אקדים ברחמי. יאמר בסופא ויתקבל ברחמי. ומה יאמר. אהבתי את אדוני, דבג"ד, ובסגיאו דצלותין, רחים ליה לקב"ה. אתקין עובדוי, ואמר אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי. וקב"ה קביל ליה, בההוא תיובתא, ובאינון סגיאו דצלותין.
מה עביד קב"ה, מה דהוה זמין לאהדרא ליה בגלגולא, ולמסבל עונשין בהאי עלמא, על מה דעבד, לא אהדר ליה להאי עלמא. ומה עביד, קריב ליה לבי דינא דמתיבתא דרקיעא, ודיינין ליה, ומסרין ליה לבי מלקיותא, וארשים ליה קב"ה, היך אתמסר לבי עונשא, ופגים ליה, למהוי תחות שלטניה דערלה, עד זמן ידיעא, ובתר פריק ליה.
אי בההוא זמנא דקא עבדין ליה פגימו, אי מטא יובלא, אפילו יומא חד ליובלא, אתחשב כמה דאשכח זמנא עד יובלא, הכי אתענש ולא יתיר. אתא יובלא, ואפרוק, ועאלין ליה גו פרגודא. עד הכא. אסתים עינוי ההוא סבא, רגעא חדא.
פתח ואמר, שמעו הרים את ריב יי' והאיתנים מוסדי ארץ כי ריב ליי' עם עמו וגו'. אי סבא, עד השתא הוית בעמקי ימא, והשתא דלגת בטורין תקיפין, למעבד עמהון קרבא. אלא ודאי עד כען, בימא תקיפא אנת, אבל עד דאזלת בעמקי ימא, פגעת באינון טורין תקיפין, די בגו ימא, ואערעת בהו. השתא אית לך לאגחא קרבא בעמקי ימא, ובהנהו טורין.
סבא לאי חילא, מאן יהבך בדא, הוית בשלם, ובעית לכל האי, אנת עבדת, אנת סביל. השתא לית לך, אלא לאגחא קרבא, ולנצחא כלא, ולא למהדר לאחורא. אתקף בחילך, חגור חרצך, ולא תדחל, לתברא הני טורין, דלא יתתקפון לגבך. אימא לון, טורין רמאין, טורין תקיפין, היך אתון מתתקפין.
תרי קראי כתיבי, חד כתיב, קום ריב את ההרים ותשמענה הגבעות קולך. וחד כתיב, שמעו הרים את ריב יי'. אלא אית טורין, ואית טורין. אית טורין, דאינון טורין רמאין לעילא לעילא, לאלין כתיב, שמעו הרים את ריב יי'. ואית הרים, דאינון טורין תתאין לתתא מנייהו, לאלין כתיב, קום ריב את ההרים. דהא רדיף מצותין, אית לגבייהו. ועל דא אית טורין ואית טורין.
ואי תימא, סבא, הא כתיב ותשמענה הגבעות, אלין גבעות כל אינון דלתתא, והשתא אנת עביד לון הרים. אלא הכי הוא, לגבי אינון טורין רמאין, אקרון גבעות. כד אינון בלחודייהו אינון הרים אקרון.
תא חזי, כתיב והאיתנים מוסדי ארץ, כיון דכתיב שמעו הרים, מאן אינון הרים, ומאן אינון איתנים. אלא, הרים ואיתנים כלהו חד. אבל אינון תלת עלאין לעילא על רישייהו. ואינון תלת לתתא מנייהו. וכלהו חד. הרים לעילא, ועלייהו אמר דוד אשא עיני אל ההרים. ואלין אינון תלת קדמאי. והאיתנים מוסדי ארץ, אלין אינון תלת בתראי, לתתא מנייהו, תרי סמכי ביתא, וחד חדוה דביתא, ואלין אקרון מוסדי ארץ. איתנים אינון, ואיתנים אקרון.
סבא סבא, הא ידעת, מאן דאגח קרבא, אי לא ידע לאסתמרא, לא ינצח קרבין, אצטריך למחאה בידיה, ולאסתמרא ברעיוניה, מה דיהא חשיב אחרא, דיהא חשיב איהו, ויד ימינא זמינא תדיר למחאה. ומחשבוי וידא שמאלית, זמינא תדיר לקבלא ולאסתמרא, וימינא כלא.
השתא אמרת והאיתנים, איתנים אינון לתתא, והרים לעילא. אסתמר סבא, דהא רעיונא אחרא לקבלך, דכתיב משכיל לאיתן האזרחי. ודא איהו אברהם סבא, ואקרי איתן, ואי אברהם איהו איתן, יצחק ויעקב איתנים אקרון. קום סבא, דהא ידעת רעיונא דא הוי מחי לרעיונך.
וישא משלו ויאמר איתן מושבך ושים בסלע קנך. איתן: דא בקר דאברהם. והיינו, הבקר אור. דא עמודא, דכל עלמא קיימא עליה, ונהירו דיליה מאברהם ירית. נהר היוצא מעדן אקרי. אי סבא סבא, הא רעיונא אחרא לקבלך, ולא ידעת לאסתמרא, היכי מגיחין קרבא. סבא, אן הוא תוקפא דילך, ודאי לא לגבורים המלחמה.
כתיב משכיל לאיתן האזרחי, וכתיב משכיל לדוד, דא נהר היוצא מעדן, דאיהו תורגמן לדוד, לאודעא ליה, מאינון מלין סתימין עלאין. אי משכיל איהו נהר דנפיק מעדן. איתן האזרחי אברהם, איהו לעילא ודאי, הא ידענא. ואע"ג דאנא סבא, על רעיונא דא מחינא. איתן האזרחי, תרין דרגין אינון. כד"א, בקר אור. אור, הוא אברהם. בקר הוא נהר. אוף הכי, איתן האזרחי, אזרח, הוא אברהם. איתן, כמה דאתמר, דא ההוא נהר דנגיד ונפיק מעדן.
השתא סבא, קום קאים על רתיכך, דהשתא תנפול ולא תיכול למיקם. הא שלמה מלכא, אתי בחילוי ורתיכוי וגברוי ופרשוי, ואתי לקבלך, קום פוק מן חקלא, דלא ישכח לך תמן. כתיב ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האיתנים בחג וגו'. ירח דאתילידו ביה האיתנים, ומאן אינון. אבהן, ואינון איתני עולם. וירח דא, איהו תשרי. דאלפא ביתא אהדר למפרע מתתא לעילא.
ותו ממילך, יאות דתפוק מן חקלא, ולא תשתכח תמן. אילו כתיב משכיל איתן האזרחי כדקאמרת. השתא דכתיב משכיל לאיתן האזרחי. לית קרבך כלום, ותפוק מן חקלא, בעל כרחך ולא תתחזי תמן.
אי סבא עניא מסכנא, היכי תפוק. אי הכי, ינצחון לך ותערוק מן חקלא, כל בני עלמא ירדפון אבתרך, ולית לך אנפין לאתחזאה קמי בר נש לעלמין. הכא אומינא, דלא אפוק מן חקלא, והכא אתחזי אנפין באנפין בשלמה מלכא, וכל איש ישראל, וגוברין ופרשין ורתיכין דיליה. קודשא בריך הוא יסייע לך סבא, דהא לאי חילא אנת. קום סבא אתגבר בחילך ואתתקף, דעד יומא דא הוית גיבר תקיף בגוברין.
פתח ואמר, משכיל לאיתן האזרחי. אלו כתיב משכיל לדוד, כדקאמרת, אבל משכיל לאיתן, אית משכיל ואית משכיל. אית משכיל לעילא, ואית משכיל לתתא. משכיל לאיתן בזמנא דההוא נהר, קם בתאובתא כל שייפן חדאן ומתחברן לגביה, ואי הוא סליק, עד דמוחא עלאה אתפייס לגביה, וחדי לקבליה. וכדין משכיל לאיתן האזרחי, משכיל ליה, ואודע ליה על ידא דאברהם רחימוי, כל מה דאצטריך, וההוא מוחא עלאה משכיל לאיתן. וכד דוד מלכא, אתתקן בתיאובתא לגביה, איהו משכיל לדוד. כמה דהוה מוחא עלאה, משכיל ליה. ועל דא, אית משכיל, ואית משכיל.
בירח האיתנים, דאתילידו בהא ירח איתנים, בנינא לתתא איהו כגוונא דלעילא, ואתילידו ביה הרים ואיתנים. הרים סתימין. איתנים: ירכין תקיפין כנחשא, וההוא איתן בינייהו.
קום סבא, הוי מחי לכל סטרין, בשעתא דסליק משה לקבלא אורייתא, מסר ליה קב"ה שבעין מפתחן דאורייתא. כד מטא לתשעה וחמשין, הוה חד מפתחא גניז וסתים, דלא הוה מסר ליה, אתחנן לקמיה. אמר ליה, משה, כל מפתחן עלאין ותתאין בהאי מפתחא תליין. אמר לקמיה, מאריה דעלמא, מה שמיה. אמר ליה איתן. וכל אינון איתנים ביה תליין, וביה קיימן לבר מגופא דתורה שבכתב איהו. אודע ליה, ומשכיל ליה, איהו עקרא ומפתחא דתורה שבכתב.
וכד אתתקנת תורה שבעל פה לגביה, הוא מפתחא דילה, ודאי כדין משכיל לדוד. ומגו דירתא תורה שבעל פה, אתוון למפרע. על דא אקרי תשר"י תש"ר איהו, אבל בגין דאיהו רזא דשמא קדישא חתים ביה קודשא בריך הוא, את דשמיה י'. במזבח, חתים ביה ה' הרשת עד חצי המזבח. אתת דבורה, וחתים ביה ו', והיינו דכתיב ותשר דבורה. ובאתר דא, חתימו דשמא קדישא, דאחתים ביה.
וההוא מפתחא, כד פתחא בתורה שבעל פה, בעינן לאשתמודעא ליה, ודא איהו תניא, איתן מושבך, ברייתא לבר מגופא. איתנים: אינון תנאים. עמודים סמכין, לבר מגופא. השתא אית לאודעא מלה, בזמנא דאלין לגבי תורה שבכתב, אקרון איתנים. לגבי תורה שבעל פה, אקרון תנאים. איתן, לגבי תורה שבכתב. תניא, לגבי תורה שבעל פה. וכלא כדקא יאות.
חברייא, הא אנא בחקלא. שלמה מלכא, וגוברין תקיפין דיליה. ייתי וישכח חד סבא, לאי בחילא, תקיף גיבר, נצח קרבין. הא ידענא דאתא, וקיימא לבתר טינרא דחקלא, והוא אשגח בי, והיך גבורתי קיימא בחקלא, בלחודוי אשגח, דאיהו איש שלום, מאריה דשלמא, ואזל ליה. השתא סבא, גבורתך עלך, ואנת בלחודך בחקלא, תוב לאתרך. ושארי זינך מעלך.
שמעו הרים את ריב יי' והאתנים מוסדי ארץ. שמעו הרים כדקאמרן. והאיתנים מוסדי ארץ, מוסדי ארץ ודאי, דהא מנייהו אתזן, ומנייהו קביל כל יומא, ואינון מוסדי ארץ.
כי ריב לה' עם עמו, מאן הוא דיכיל למיקם בריב דקודשא בריך הוא בישראל. ועל דא אמר לאלין, שמעו הרים את ריב ה', דא איהו מצותא חדא. קום ריב את ההרים, מצותא תניינא. דנצח בהו קודשא בריך הוא, כל אלין ריבות לישראל, וכל אינון תוכחות, כלהו כאבא דאוכח לבריה, והא אוקמוה.
ביעקב כתיב, בשעתא דבעא לנצחא בהדיה, מה כתיב, וריב ליי' עם יהודה ולפקוד על יעקב. מה ריב איהו, כמה דכתיב, בבטן עקב את אחיו. על האי מלה אתא תוכחה, וכל אינון ריבות. וכי לאו מלה רברבא איהו, בבטן עקב את אחיו וגו'. האי לאו מלה זעירא איהו, מאי דעביד בבטן. וכי עוקבא עביד בבטן אין ודאי.
והא אתמר בכלא, דחה יעקב לעשו אחוי, בגין דלא יהא ליה חולקא כלל. עשו לא התרעם אלא מחד דאינון תרין, דכתיב ויעקבני זה פעמים. פעמים מבעי ליה, מאי זה. אלא, חד דאקיש לתרין. חד דנפק לתרין. ומאי ניהו. בכרתי אתהפכו אתוון, והוה ברכתי. זה פעמים: חד, דאתקש לתרין.
ולא ידע עשו מה דעבד ליה בבטן, אבל רב ממנא דיליה ידע הוה, וקב"ה ארגיש שמיא וחיילייהו לקלא דא, דהא ברכה ובכורה לא תבע ממנא דיליה, ולא אמר. דהא ברכה הוה ליה למתבע, ולא תבע. אחוה הא תבע ודאי, דכתיב ומבשרך לא תתעלם ולא בעא יעקב למיהב ליה למיכל, עד דנטל מניה בכורתא דיליה.
מאי בכורה נטל מניה, הבכורה דלעילא ותתא. בכרה חסר ו'. כדין עקב את אחיו, ודאי דעבד ליה עוקבא, וארמי ליה לאחורא. מאי אחורא. אקדים ליה, דיפוק בקדמיתא להאי עלמא. אמר יעקב לעשו, טול אתה האי עלמא בקדמיתא, ואנא לבתר.
ת"ח, מה כתיב, ואחרי כן יצא אחיו וידו אחזת בעקב עשו. מאי בעקב עשו. וכי ס"ד דהוה אחיד ידיה ברגליה, לאו הכי. אלא, ידו אחזת במאן דההוא דהוה עקב, ומנו עשו. דהא עשו עקב אקרי, משעתא דעקב ליה לאחוי, ומיומא דאתברי עלמא עקב קרי ליה קודשא ב"ה, דכתיב הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב. אנת דאקרי עקב, תשופנו בקדמיתא. ולבסוף הוא דימחי רישך מעלך. ומנו. סמא"ל. דאיהו רישא דחויא, דמחי בהאי עלמא.
ועל דא בבטן עקב את אחיו, שוי עליה למהוי עקב, ונטל עשו האי עלמא בקדמיתא, ודא רזא דכתיב, ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל. ודא איהו רזא דאמר שלמה מלכא, נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך, בסוף עלמא.
ועל דא בבטן עקב את אחיו ובאונו שרה את אלהים. מאי ואונו. הכי אמרו בחילא ותוקפא דיליה יאות, אבל לאו הכי. ברירו דמלה, יעקב דיוקנא עלאה הוה, וגופא קדישא. דלית גופא מיומא דהוה אדם הראשון, כגופא דיעקב, ושופריה דאדם הראשון, ההוא שופריה ממש הוה ליה ליעקב. ודיוקניה דיעקב, דיוקנא דאדם הראשון ממש.
אדם הראשון, בשעתא דאתא חויא ואתפתה על ידוי, יכיל חויא ליה. מ"ט. בגין דלא הוה תוקפא לאדם הראשון, ועד כען לא אתייליד מאן דהוה תוקפא דיליה. ומנו תוקפא דאדם הראשון. דא שת, דהוה בדיוקנא דאדם הראשון ממש, דכתיב ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת. מאי בדמותו כצלמו. דהוה מהול. וכד אתא ממנא דעשו לגבי דיעקב, כבר אתיליד תוקפא דיעקב, דאיהו יוסף. וזהו ובאונו שרה את אלהים.
האי קלא דאתתא, דיכלא קלא דחויא לאחדא בה, ככלבא בכלבתא, מאן איהו. אלא תא חזי, דלית בכל קלין דנשין דעלמא, דיכלא קלא דחויא לאתדבקא בה, ולאתאחדא בה, ולאשתתפא בה. אלא תרין נשין אינון דיכלא קלא דחויא לאתאחדא בהון, חדא. האי דלא נטירת סואבות נדותה, וימי לבונה, כדקא יאות, או דאקדימת יומא חדא לטבול. וחדא, האי אתתא דמאחרת לבעלה עונה דילה למעבד צערא לבעלה, בר אי איהו לא חייש, ולא אשגח לדא.
אלין אינון תרין נשין, דהא כמה דאקדימו, הכי אינון מתאחרן, לגבי קלא דנחש, עד דאדביק קלא בקלא, וכמה דמתאחרן למעבד צערא לבעלה בעכובא דמצוה, הכי אקדים קלא דנחש, לאתדבקא בההיא קלא דאתתא. ואלין אינון תרין נשין, דקלא דנחש אחיד בקלא דלהון, ככלבא בכלבתא, סאובתא בתר סאובתא, זינא בתר זיניה.
וא"ת, מה איכפת לן, אי אחיד קלא בקלא, אי לא אחיד. ווי דהכי מתאבדן בני עלמא בלא דעתא. האי קלא דאתתא, כד אתערב ואשתתף בהדי קלא דנחש, בשעתא דחייבת ומרשעת נפקת מגו איפה ומשטטא בעלמא, אי ערעת בהני תרין קלין, קלא דנחש, וקלא דאתתא, ואתתא אתחממת בהו, ואינון בה, וכיון דאתחממת, מתעבדין רוחא, ואזלין בהדה, עד דמשטטא, ועאל במעהא דהאי אתתא.
והאי ינוקא דילידת, כד אתאת ההיא חייבתא, פקידת ליה לההוא רוחא, דאיהו חבורא בישא, קלא דנחש, דמכשכשא בה, ואיהו מחייכא בינוקא, עד דאתת ההיא חייבתא, כאתתא דפקידת ברא לאתתא אחרא, ומפטפטת ליה וחייכת ליה, בפטפוטא עד דתיתי אמיה. כך עבדא האי רוחא. וזמנין סגיאין, דאיהו שליחא דההיא חייבתא, וקטלא ליה, הדא הוא דכתיב ומיד עושקיהם כח. ולא כמה דאתון אמרין. אלא ההוא כח דההוא רוחא, ועל דא, תרין זמנין כתיב בהאי קרא, ואין להם מנחם. חד מלילית חייבתא, וחד מההוא רוחא.
אי סבא, השתא אית לך רחימין, ואת משתעי, כמאן דלא חמית אינון מגיחי קרבא, הא כלהו בשלמא עמך. השתא מכאן ולהלאה, לא אעדי מנאי מאני קרבא בדיל לאדכרא שמי.
ההוא חטאת רובץ, קאים על פתחא ככלבא. בזמנא דקלא בתרייתא, דיהיבת אתתא, נפיק, איהו דליג מעל פתחא ואתעבר מתמן, ואזיל אבתרה. מ"ט. בגין דקב"ה שדר חד מפתחא דיליה, וקלא פרחא, ומפתחא אתיא, וחויא אזל בתר קלא דהוא נפיק לעלמא, ועד טורא דבטנא אזיל, ומכשכשא, עד עידן דאתנקיאת, מההוא זוהמא, דנשיכין דחויא בישא. וקודשא ב"ה, מסבב סבובין, ועביד עובדין כדקא יאות.
וכל דא, בגין דההוא בטן אתדחיא. הא ודאי, אתדחיא מההוא בטן, ולית ליה חולקא, ואתדחי מבטן דלתתא, דשאר נשין דעלמא, דאע"ג דעביד צער, לא אתיהיב ליה רשו לשלטאה ביה. ומאן בטן אתייהיב ליה, ואיהו שליט עליה. ההוא בטן דסוטה, דכתיב וצבתה בטנה, בגין דהאי בטן, עביד ביה נוקמין לרעותיה, והאי בטן דיליה איהו, וקב"ה יהיב ליה בגין דלא אתדחי מכלא. השתא רחימין דילי, אציתו. לא חמינא לכו, ומלילנא לכו. כל הדברים יגעים, לא יכיל איניש למללא, אפילו מלין דאורייתא יגעים אינון.
כתיב, ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו, וכתיב וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו. וההוא ירך דרווח מיעקב. וההוא ירך בחלישו דיליה עד דאתא שמואל. מאי בחלישו דלא משיך נבואה. כד אתא שמואל, נטל ההוא ירך, וסלקיה מההוא אתר, וחטף ליה מניה, ומההוא זמנא אתעדי מניה, ולא הוה ליה חולקא בקדושה כלל.
קב"ה לא קפח, ולא דחי ליה מכלא, בגין דנטל שמואל ירך דיליה, אלא יהיב ליה חולקא חדא. מאי איהי. יהיב ליה ההוא ירך ובטן דסוטה, חלף ההוא ירך ובטן, דאעדי מניה. ועל דא תרווייהו יהיב ליה קב"ה, למהוי אתרא דקדשא פנוי מכל סאבותא.
ולנפיל ירך. מהו ולנפיל, ונפלה ירכה, ולצבות, וצבתה מבעי ליה. אלא, כמאן דאשדי גרמא לכלבא, ואמר ליה, טול האי לחולקך. ומכלא לא אבאיש קמיה, אלא דגזלו מניה ירך, בגין דאיהו יגע ולאי עליה, ורווח ליה ואפיקו ליה מניה. ועל דא, קב"ה אפיל ליה, גרמא דא דסוטה, ואפיק ליה כדקאמרן, ובדא איהו רוי וחדי.
כל אינון רתיכין וסייעתא דיליה, בעאן תדיר ירך, ואזלי בכסופא אבתריה. ובג"ד, הני ברכי דרבנן דשלהי, מן דא איהו. דכל כסופא דלהון, בתר ירך איהו, וכל שכן ירך דרבנן, וכל מלה אהדר לאתריה, וקודשא בריך הוא לא גרע כלום, מכל מה דאצטריך, ולא בעא דיקרב לקדושה, בר עמיה ועדביה חולקיה ואחסנתיה. כמה דעביד קודשא בריך הוא לעילא, הכי עבדי ישראל לתתא, והכי אצטריך למעבד, והכי תנינן, אסיר ליה לישראל, למילף אורייתא לעכו"ם, דכתיב, מגיד דבריו ליעקב וגו', לא עשה כן לכל גוי וגו'.
ועל דא דחי ליה יעקב, ודחי ליה שמואל, דלא יהא ליה חולקא בקדושא. ובג"ד, כל נטירו דבבו לישראל, על דא איהו. לכלבא דחטיף עופא דכיא מן שוקא, ואייתי ליה, ועד לא אתבר, אתא חד בר נש וחטפא מניה, לבתר יהיב ליה חד גרמא גרירא בלא תועלתא.
כך לשרו של עשו, אפיקו ליה מההוא בטן, חטיפו מניה ההוא ירך. לבתר יהבו ליה גרמא חד, ההוא בטן וההוא ירך דסוטה, ולא אחרא. הא גרמא, דקא יהבו ליה לחולקיה ועדביה, וערב ליה. ובג"כ, כל דינין דקב"ה דינין דקשוט אינון, ובני נשא לא ידעין, ולא משגיחין לקב"ה. וכלהו בארח קשוט. היא אסטיאת גרמה מבעלה, כד"א העוזבת אלוף נעוריה וגו', אוף הכי אתתא, כגוונא דילה בארעא.
ת"ח, מאן דאשכח חברא כוותיה, דעביד כעובדוי בעלמא, רחים ליה, ואתדבק בהדיה, ועביד עמיה טיבו. אבל סטרא אחרא לאו הכי, כיון דאשכח מאן דשבק סטרא דקדושה דקב"ה, ועביד כעובדוי, ואתדבק בה, כדין בעיא לשיצאה ולאפקא ליה מעלמא. האי אתתא, עבדת כעובדהא, ואתדבקת בה, חזי מה דעבדת בה, וצבתה בטנה ונפלה ירכה. קב"ה לאו הכי, מאן דשביק לסטרא אחרא, ואתדבק ביה בקב"ה, כדין רחים ליה, ועביד ליה כל טיבו דעלמא. השתא סבא אתקין גרמיך, דהא חויא אזיל ליה, ובעא לאתגרא בהדך, ולא יכיל.
פתח ואמר מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, וכי לא אתא שלמה אלא לאולפא מלה דא. אלו אמר בעמלו שיעמול יאות, דהא אשתאר עמל, דאית ביה יתרון. אלא כיון דכתיב בכל עמלו, הא כללא דכלא, דלא אשתאר כלום דאית ביה יתרון.
אלא, לאו לכל אדם אמר שלמה מלה דא, אלא אדם אית בעלמא, דאיהו משתדל תדיר בביש ולאבאשא, ולא אשתדל בטב אפילו רגעא חדא. וע"ד כתיב עמלו, ולא כתיב יגיעו. עמלו: כד"א, ישוב עמלו בראשו. ולא ראה עמל בישראל. יגיעו: כד"א יגיע כפיך כי תאכל וגו'. וכתיב ואת יגיע כפי ראה אלהים. אבל עמלו, כתיב, עמל וכעס. אשתדלותיה הוא תדיר לביש, וע"ד איהו תחת השמש.
בשעתא דהאי אדם אשתדל בביש, על האי כתיב, לא נין לו ולא נכד בעמו וגו', דהא קב"ה בעי, דלא יעביד תולדין, דאלמלא יעביד תולדין, הוה מטשטשא עלמא. וע"ד כתיב, מה יתרון לאדם בכל עמלו. ומאן דלא ישתדל למעבד תולדין, אתדבק בהאי סטרא דאדם בישא ועאל תחות גדפוי.
רות אמרה, ופרשת כנפיך על אמתך, בגין לאזדווגא בהדיה דצדיק, למעבד תולדין, וקב"ה פריש גדפוי על בר נש, בגין לאפשא בעלמא. למאן דלא בעי למעבד תולדין, בגפו יבא, בגפו דההוא ביש, דאיהו אזיל ערירי, כחויא דא, דאזיל יחידאי. בגפו יצא, איהו דלא אשתדל למעבד תולדין, הא אתמר כל מה דאצטריך.
ריב דעבד קב"ה, הא אתמר, ריב: דכתיב, קום ריב את ההרים. מאי איהו. אלא, אינון טורין דלתתא. אמאי ריב דא. בגין דבהו תליא, כל חובא דעבדין ישראל, לגבי אבוהון דבשמיא. מאי טעמא. בגין דישראל הוו ידעין שמושא דכל מלאכין עלאין דבשמיא, ולא אניס להו, אפילו שמא דחד מנייהו, וכל שמושא דלהון.
ובתרין סטרין הוי טעאן אבתרייהו. חד, דהוו ידעין לאמשכא חילא דלהון, דככביא ומזלי בארעא. וחד, דהוו ידעי לאומאה לון, בכל מה דאצטריכו. ועל דא בעא קב"ה למעבד בהו ריב ודינא. וכיון דבהון להוי ריב ודינא, כל שלשולא נפל דהא לא יהוי ביה תועלתא. ובגין כך, קום ריב וגו'. ותשמענה הגבעות קולך. מאן גבעות. אלין אינון אמהות, דרגין דאקרון בתולות אחריה וגו', ובגין כך ותשמענה הגבעות קולך. דהכי הוו עבדי ישראל, עד דאשתתפו בדרגין תתאין. ת"ח, דאית לאהדרא סבא, במלין קדמאין,
ירך דקא אמרן, סגי אתקיפו לון ישראל, בההוא ירך. מרדכי הוה אחמי לההוא רשע דהמן ההוא ירך דיליה, ועל דא הוה רגיז, מלה דאתחזי ליה, ואיהו ארגיז ליה בהדיה. חמו חברייא, מה כתיב, ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדל החמדת וגו'. באלין לבושין דיליה, גזל דיליה, ואפיק ליה מכל ברכאן דיליה, ומבכרותא.
ובגין כך, עילה דקא אשכחו רתיכין דיליה, לרבנן, איהו דחופיא דלהון למאני דרבנן תדיר. לירכין דלהון. ולמאנין דלהון. ואלין תרין מלין דסטר אחרא הוו, וכל דא בגין דגזלו לון מניה. לית להו עילה אלא לרבנן. ובגין כך, הני מאני דרבנן דקא בלו מחופיא דלהון איהו, והני ברכי דשלהי, מנייהו הוא ודאי. ומדלהון הוו, ומנהון נטלי עילה, וממה דהוו מנייהו. בעאן לרבנן, דאינון כללא דההוא יושב אהלים, ועל דא לית עילה בלא עילה, ועל דא לית מלה, בלא דינא, וכל מלה תב לאתריה.
שלמה אמר, ושבתי אני ואראה את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם ומיד עושקיהם כח ואין להם מנחם. האי קרא ארמיזנא ביה, ואתמר. אבל שבתי אני, וכי מאן אתר תב שלמה. אי נימא, לבתר דאמר מלה דא, תב כמלקדמין, ואמר מלה אחרא, יאות אבל שבתי ואראה.
תמן תנינן, בכל יומא הוה אקדים שלמה בצפרא, והוי שוי אנפוי לסטר מזרח, וחמי מה דחמי, ולבתר תב לסטר דרום, וחמי מה דחמי והדר תב לסטר צפון, וקאים תמן. מאיך עינוי וזקיף רישיה.
בהאי שעתא, הא עמודא דאשא ועמודא דעננא, הוו אתיין, ועל ההוא עמודא דעננא, הוה אתי נשרא חדא. וההוא נשרא הוא רברבא ותקיף, וכן הוה אתי, גדפא ימינא, על גבי עמודא דאשא, וגופא וגדפא שמאלא, על גבי עמודא דעננא. וההוא נשרא הוי מייתי תרין טרפין בפומהא, אתא עמודא דעננא, ועמודא דאשא, וההוא נשרא עלייהו, וסגדין לקמיה דשלמה מלכא.
אתא נשרא, ומאיך לקמיה, ויהיב ליה אינון טרפין, נטיל לון שלמה מלכא, והוה מריח בהו, והוה ידע בהון סימן, ואמר דא איהו דנופל, ודא איהו דגלוי עינים. בשעתא דתרין טרפין הוו, הוה ידע, דתרווייהו, נופל וגלוי עינים בעאן לאודעא ליה מלין.
מה עביד, חתים כרסייה בגושפנקא, דהוה חקיק ביה שמא קדישא. ואיהו נטיל עזקא דחקיק עליה שמא קדישא, וסליק לאגרא, ורכיב על ההוא נשרא, ואזיל ליה. וההוא נשרא, הוה מסתלק, לרום עננין, ובכל אתר דאיהו עבר, הוה אתחשך נהורא. חכימי דהוו בההוא אתר דאתחשך נהורא, הוו ידעי, והוו אמרי, שלמה מלכא הא אזיל, ואעבר הכא, ולא ידעי לאן אתר הוה אזיל. טפשין דהוו תמן, הוו אמרי עננין הוו אינון, דקא אזלי וחשיך עלמא.
גבה נשרא בהדיה, ופרח ארבע מאה פרסין, עד דמטא לטורי חשוך. ותמן איהו תרמוד במדבר בהרים, ואיהו נחית תמן. זקיף רישיה, וחמי טורא חשוך, והוה ידע תמן כל מה דאצטריך. והוה ידע דתמן יעול. הוה רכיב על נשרא כמלקדמין, וטאס ועאל לגו טורין, עד ההוא אתר דזיתא תמן, קרא בחילא ואמר, יי' רמה ידך בל יחזיון וגו'.
עאל תמן, עד דקריב לההוא אתר, שוי עזקא קמייהו, וקריב, ותמן הוה ידע כל מה דבעי מאינון חכמתן נוכראין, דבעי למנדע. כיון דהוו אמרין ליה כל מה דבעי, כדין הוה רכיב על ההוא נשרא, ותב לאתריה. כיון דהוה יתיב על כורסייה, אתיישב בדעתיה והוה ממלל בדעתיה מלין דחכמתא יקירא. בההיא שעתא הוה אמר, ושבתי אני ואראה, שבתי ודאי מההוא ארחא, שבתי מההיא חכמתא, ואתיישבת בלבאי ובדעתאי. וכדין ואראה את כל העשוקים.
סלקא דעתך דכל עשיקין דהוו בעלמא, הוה חמי שלמה מלכא. אלא, מאי עשוקים אלין דהוא אמר. אינון ינוקין דמתין בתוקפא דאמהון, דקא עשוקים מכמה סטרין, עשוקים באתר עלאה דלעילא, ועשוקים לתתא. והא חברייא אתערו, והכי הוא, אבל סגיאין אינון. קום סבא, אתער בחילך. סבא אימא מילך, דודאי בלא דחילו תימא.
לית עשוק כאינון עשוקים, דהוה איהו עשיק בקדמיתא, או מתלתא לאחרא, כמה דכתיב, פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים.
היך הוה עשיק. שלמה מלכא צווח ואמר אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו. כיון דהוא עשוק, בדם נפש, הוא, או בנו, או בן בנו, יהון עשוקין בטיקלא, דכתיב עד בור ינוס אל יתמכו בו. עד ההוא בור רק ינוס מאתר קדישא, ואל יתמכו בו בהאי עלמא. כיון דאיהו עשוק בדם נפש, איהו, או זרעיה, להוו עשוקים מההוא סטרא אחרא.
אית עשוק, משאר עשוקים, כד"א לא תעשוק את רעך. איהו עבר ועשק, איהו עשוק בבנוי, מההוא סטרא אחרא. ובג"כ אמר, את כל העשוקים. אמר שלמה, קאימנא בכל אינון עשוקים, בכל סטרין דעשק.
ואמאי אינון עשוקים. אשר נעשו תחת השמש. אשר נעשו, אשר גרו מבעי ליה, מאי אשר נעשו. אי עשייה איהי לשבחא, לאו עשייה דלהון אלא לעילא מן שמשא.
אבל ודאי נעשו. היך נעשו. אלא כיון דעשוקים מרוחיהון תמן, אמאי אתיין להאי עלמא. אלא רוחין ודאי נעשו, אתעבידו ברוחין ובגופא בהאי עלמא, כיון דאשתכלל גופא דלהון, ואתעביד ההוא רוחא בגופא זך ונקי בלא לכלוכא דחובין, בהאי עלמא, כדין אתעשק גופא, כמה דאתעשק רוחא. והאי איהו גופא, דאתהני ביה יתיר מכלא. ועשוקין אחרנין אית, בכמה זינין מרוחין תמן, ולא נעשו בגופין. אבל אלין, אינון עשוקים אשר נעשו.
אית אחרנין, אשר נעשו, ואטרחו בני נשא למאריהון. ומאן איהו. מאן דעשיק אתתא דחבריה בטמירו, או באתגלייא. וההוא ולדא דאתיליד מנייהו, עשוק איהו, בלא רעותא דמאריהון, ולא ידע בעלה דאתתא, אינון עובדין עשוקין אינון, ואטרחו לקב"ה למעבד לון גופא, ולציירא לון צורה, אלין עשוקים אשר נעשו. אשר נעשו ודאי גופין דלהון, על כרחא. בג"כ, שלמה מלכא אמר, ואראה את כל העשוקים, בכל זיני עשוקים קאימנא, אינון אשר נעשו ואתעבידו בעשייה.
כמה דהני אינון עשוקין, דכבר נעשו בערלה רבי ונטיל וגדיל גופא, ועביד ליה, ולבתר עשקין לון מניה, ונטלין לון, הרי עשוקים אשר נעשו, ועל כלא קאים שלמה מלכא ואמר, קאימנא על כל העשוקים אשר נעשו.
והנה דמעת העשקים, כלא אושדין דמעין, עם טענה קמי קב"ה. הני אושדין דמעין, דהא ערלה רבי לון, וגדיל לון, עד י"ג שנין, ולבתר עשקין לון מערלה, ונטיל לון קב"ה, הא לך עשוקין אשר נעשו כבר.
עבר עבירה קטלין ליה. לון אית טענה, וזמינין לומר, מארי דעלמא, תינוק בר יומיה דחב, דיינין ליה דינא. אנא בר יומיה הוינא, דהא מההוא יומא קרי ליה קב"ה בן, דכתיב יי' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך, מאריה דעלמא, יליד בר יומא, דינא עבדין ליה, הרי דמעת אינון העשוקים ואין להם מנחם.
ואית עשוק אחר, ההוא עשוק דאקרי ממזר, כד נפק מעלמא, מיד מפרישין ליה מקהלתא דעמא קדישא. ההוא ממזר, עניא מסכנא, אושיד דמעין קמי קב"ה, ואטעין קמיה, מאריה דעלמא, אי אבהתי חאבו, אנא מה חובא עבידנא, הא עובדאי, מתתקנן לקמך הוו, והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם. וכן לכל אינון עשוקים, אית לון טענה קמי קב"ה, ומההיא טענה לית לון מנחם, ולית דיתיב מלה על לבהון.
ומה דאמר והנה דמעת העשוקים, אלין אינון דמתין בתוקפא דאמהון, אלין עבדין לאושדא דמעין, לכל בני עלמא, בגין דלית דמעין דנפקי מלבא, כהני דמעין, דכל בני עלמא תווהין ואמרין, דינין דקב"ה קשוט אינון, ועל ארח קשוט אזלי. הני מסכני ינוקי דלא חאבו, אמאי מיתו. אן דינא דקשוט, דעביד מארי עלמא. אי בחובי אבהתהון אסתלקי מעלמא, אמאי. ודאי אין להם מנחם.
תו, והנה דמעת העשוקים, ההוא דמעה דלהון בההוא עלמא, דקא מגינין על חייא. דתנן אתר אית מתתקנא לון בההוא עלמא, דאפילו צדיקים גמורים לא יכלין לקיימא תמן, וקב"ה רחים לון, ואתדבק בהו, ואתקין בהו, מתיבתא עלאה דיליה. ועלייהו כתיב, מפי עוללים ויונקים יסדת עז. ומאי תועלתא עבדין תמן, ואמאי סלקין תמן. דכתיב למען צורריך להשבית אויב ומתנקם. וכן אית אתר אחרא לבעלי תיובתא.
תנינן, עשרה דברים אתבריאו בע"ש וכו'. הכתב והמכתב והלוחות. דכתיב והלחת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא. מאי איריא מדהכי דע"ש הוה, ודילמא אלף שנין לבתר, או בשעתא דקיימו ישראל על טורא דסיני. אלא, ודאי הכי הוא דבע"ש הוה. ת"ח, בכל עובדא דבראשית, לא אתמר שם מלא, אלא אלהים אלהים, בכל מה דאתברי. וכלהו שם אלהים, עד דכל עובדא אשתכלל בע"ש. מדאשתכללו כל עובדא, אקרי יי' אלהים, שם מלא.
ואע"ג דבשם אלהים אתברי כלא, לא אשתכלל בעשיה, כל מה דאתברי, עד ע"ש. בההיא שעתא אשתכלל כלא בעשיה, דכתיב מלאכתו אשר עשה. מכל מלאכתו אשר עשה. וקיימא במעשה. וע"ד כתיב, והלחת מעשה אלהים, כד אשתכלל עלמא, בשם אלהים במעשה, ולא לבתר, דכתיב יי' אלהים ובדא אשתכלל עלמא, וקיימא על קיומיה.
ת"ח, בההיא שעתא דתבר משה הלוחות, דכתיב וישבר אותם תחת ההר. צף אוקיינוס מאתריה, וסליק לשטפא עלמא. חמא משה דאוקיינוס סליק לגבייהו, והוה בעי לשטפא עלמא, מיד ויקח את העגל אשר עשו וישרוף אותו באש וגו', ויזר על פני המים. קם משה על מי אוקיינוס ואמר, מיא מיא מה אתון בעאן. אמרו וכי אתקיים עלמא אלא באורייתא דלוחות, ועל אורייתא דשקרו בה ישראל ועבדו עגלא דדהבא, אנן בעאן לשטפא עלמא.
מיד אמר לון, הא כל מה דעבדו בחובא דעגלא, הא מסיר לכון, ולא די כל אינון אלפין דנפלו מנייהו, מיד ויזר על פני המים. לא הוו משתככי מיא, עד דנטיל מיא מנייהו ואשקי לון, מיד אשתקע אוקיינוס באתריה.
דהא בההוא מדבר לא הוו מיא, דכתיב לא מקום זרע וגו'. ומים אין לשתות. ואי תימא, לבירא דמרים ארמי ליה. ח"ו, דתמן שדי משה דכרנא בישא דא למשתי לבתר. ותו, דעד כאן לא הוה להו בירא, עד דאתו למדבר מתנה, דכתיב באר חפרוה שרים וגו'. וממדבר מתנה. מתמן ירתו בירא. כתיב הכא על פני המים, וכתיב התם על פני תהום.
חרות על הלחת, מאי חרות על הלחת. הכי אוקמוה, חירות ממלאך המות, חירות משעבוד מלכיות, חירות מכלא, הכי הוא. ומאי חרות. גושפנקא דעלמא דאתי, דביה הוה חירות, בכל מיני חירות. ואלמלא לא אתברו, כל מה דאתא לעלמא לבתר, לא אתא, והוו ישראל דיוקנא דמלאכין עלאין דלעילא. ועל דא אכריז קרא ואמר, והלוחת מעשה אלהים וגו', לא תימא דלבתר דעלמא אשתכלל, ואדכר שם מלא הוו, אלא בשעתא דאשתכלל בשם אלהים, עד לא ייעול שבת.
המה, מאי המה. הפוך מה"ה הוו. מתרין סטרין הוו. חדא בעובדא, וחדא דחירות לעילא, רשים לעילא לנטרא לכלא. ועל דא המ"ה. והמכתב מכתב אלהים הוא, אשא אוכמא על גבי אשא חוורא. מכתב אלהים הוא, היינו דכתיב, ועבד הלוי הוא. חרות כמה דאתמר, דהא יובל קרי חרות, ועביד חירות לכל עלמין.
ע"כ חברייא. מכאן והלאה תנדעון, דהא סטרא בישא, לא שלטא עלייכו ואנא ייבא סבא, קאימנא קמייכו, לאתערא מלין אלין, קמו אינון, כמאן דאתער משינתיה, ואשתטחו קמיה, ולא הוו יכלין למללא. לבתר שעתא בכו.
פתח רבי חייא ואמר, שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך וגו', שימני כחותם, בשעתא דאתדבקא כנסת ישראל בבעלה, איהי אמרת שימני כחותם, ארחא דחותם, כיון דאתדבק בההוא אתר דאתדבק שביק ביה כל דיוקניה, אף על גב דההוא חותם אזיל הכא והכא, ולא קיימא תמן, והא אתעבר מניה, כל דיוקניה שביק תמן, ותמן קיימא. אוף הכי אמרת כ"י, כיון דאתדבקנא בך, כל דיוקני ליהוי חקיק בך, דאף על גב דאיזיל הכא או הכא, תשכח דיוקני חקיק בך, ותדכר לי.
וכחותם על זרועך, כמה דכתיב שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, אוף הכי, תהא דיוקני חקיק תמן. ובכן אהא בך מתדבקא לעלמין, ולא אתנשי מינך. כי עזה כמות אהבה, תקיפא כמות אהבה, בתוקפא תקיף, כההוא אתר דשריא ביה מותא. אהבה, ההוא אתר דאקרי אהבת עולם.
קשה כשאול קנאה, אוף הכי, דהא אלין שמהן, מההוא סטרא אינון. רשפיה רשפי אש, מאן אינון רשפי אלין. אינון אבנין ומרגלן טבאן, דאתילידו מההוא אש. שלהבת יה. מההוא שלהובא, דנפקא מעלמא עלאה, ואתאחדא בכנסת ישראל, למהוי כלא חד יחודא, ואנן, הא אהבה ורשפין דשלהובא דלבא אבתרך, יהא רעוא, דדיוקנא דילן, תהא חקוקה בלבך, כמה דדיוקנא דילך חקוק בלבן. נשק לון, ובריך לון ואזלו.
כד מטו לגבי דרבי שמעון, וסחו ליה כל מה דאירע לון, חדי ותווה, אמר, זכאין אתון דזכיתון לכל האי, ומה הויתון בהדי אריא עלאה, גיבר תקיף, דלא הוו כמה גיברין לגביה כלום, ולא ידעתון לאשתמודעא ליה מיד. תווהנא, איך אשתזבתון מעונשא דיליה, אלא קב"ה בעא לשזבא לכון, קרא עלייהו, וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום. בלכתך לא יצר צעדך ואם תרוץ לא תכשל. ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר. (ע"כ מן רב ייבא סבא).

— 4 —
(רעיא מהימנא) (מ) כי ינצו אנשים. אלין, מיכאל וס"מ. ונגפו אשה הרה, דא כ"י. ויצאו ילדיה, בגלותא. ענוש יענש, דא ס"מ, כאשר ישית עליו בעל האשה, דא קודשא בריך הוא.

— 5 —
פקודא (מא) בתר דא, להשיב אבדה. ואבתריה להשיב הגזל. אמר בוצינא קדישא, קב"ה עתיד לאהדרא לך, אבדה דאבדת בגין ערב רב, ודא כלה דילך, דבזמנא דעבדו ערב רב ית עגלא, נפקת כלה דילך, הה"ד וישלך מידו את הלחת.
ואתמר בך לך רד, התם קא רמיז נחיתו דילך, בגלותא רביעאה, לך: כגון לך לך מארצך וגו'. הכא ש, הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. הכא קא רמיז לך, לך ג' זמנין בגלותא. רביעאה רד, בגין בת יחידה, כלה דילך, דנפלה. הה"ד, נפלה לא תוסיף קום. ומיד דאנת נחית בגיניה, תקום עלך והאי איהו השבת אבדה דילך.
דלאו למגנא אתגליא לך אורייתא, יתיר מכל ישראל, ואסתלקת לגבך, כמיא דבאר דאסתלקו לגבך, ולא לאבהן, ולא לבר נש, דהא באר מכרת אדוניה. ואורייתא דא, אתמר עלה, ומשם בארה היא הבאר וגו'. הבאר היא מליא, ולא נפקין מימוי לבר. ואיהו באר מיא דאורייתא, דאפיק כל מיין, וכל מיין דעלמא עאלין ביה, ולא נפקין מימוי לבר.
ואיהו באר דאפילו כל בני עלמא שאבין מניה מיא, ואפילו כל ענני עלמא, לא חסרין מניה, אפילו כחוט השערה. בגין דבאר דא, לית ליה סוף, יתיר עמוק הוא מדאורייתא, דאתמר בה ורחבה מני ים. ובכד דיליה, מאן דשאבי מניה מיא, איהו בלע כל חכמתין דעלמא, כל שכן באר עצמו.
וכן עתיד קב"ה לאהדרא לך גזל דילך, דאיהו מטה, דאתמר ביה ויגזול את החנית מיד המצרי, דעלך אתמר איש מצרי. ובגלותא דילך ובגלגולא דילך, יפריש לך ערי מקלט, לשזבא, מכמה דרדפין אבתרך, דלית להון סוף.

— 6 —
והאי איהו פקודא, (מב) להפריש ערי מקלט, למאן דקטל, בגין ההוא מצרי דקטלת במצרים, דתמן הוה נחש הקדמוני וכל משרייתיה, דהוו סחרין ליה, וקטלת ליה בלא זמניה, ולא דחלת מרודפין דיליה, דבכמה אתרין רדפו אבתרך, כמה נשין בנערותך, דאינון נעמ"ה אגר"ת לילי"ת אוכמא. וקב"ה יהיב לך ערי מקלט, לאשתזבא מנהון, ואינון שערי תשובה.
בגין דאת בן יה, ברא דאבא ודאמא. בתר דהדרת בה"א בתיובתא, אסתלקת בבינה, יה"ו, אילנא דחיי, ובגינה את זכי לאת ה', בגין דאעילת גרמך אבתרהא, בתיובתא לאהדרא לה למרך, ולסלקא לה מגלותא, ולא לקבלא אנת אגרא.
וקודשא ב"ה, שוי שמיה בך, ובגין דמחשבה דילך הות לעלת העלות, שוי בך מחשבתיה, דאיהי יו"ד ה"א וא"ו ה"א. ועלת העלות, איהו מיחד אלין אתוון בך, לאשתמודעא ליה באלין אתוון.
ובגין דאת הוית גומל חסד עם שכינתא, דכל פקודין דילך לקיימא, איזהו חסיד המתחסד עם קונו. יהב לך מדת חסד. ובגין דנטרת פקודין דלא תעשה, והוה לך לאתגברא על יצרך, למקשר ליה תחות ידך, ולא אשתדלת בהאי פקודא, אלא לקשרא סמא"ל תחות ידא דקב"ה. ובת זוגיה דאיהי שפחתא בישא, תחות יד גבירתא. לון ולכל ממנן ולכל משריין דלהון. קב"ה יהב לך, מדת גבורה דיליה, למהוי בסיעתך דיתחלחלון וידחלון מינך, סמא"ל ובת זוגיה, וכל ממנן ומשריין דלהון, ויהון קשורים בשלשלאי תחות ידך.
ובגין דהדרת בתיובתא, באות ברית, נחית בינה יה"ו, לאתחברא בצדיק. בגינך, קב"ה יהיב לך אות ברית צדיק דיליה. ובגין דמחשבה טובה עבדת כלא, הכי נחית שמא מפרש עלך, ומתמן, נחית עלך.
ובגין דאנת תשתדל בכל יומא, בתרין שפוון דילך בצלותא, לשבחא למרך, באדני שפתי תפתח, בתרין שפוון דילך. בנביאים ובכתובים. ובכל מיני זמר ונגון בצלותא. קב"ה נחית לון בשפוון דילך. כל שכן דרגא דילך, עמודא דאמצעיתא, וביה אשתדלת בכל יומין דילך בקשוט, קב"ה יהביה לך, לסלקא לך ביה, בתורת אמת, כלילא מכל מדות ואתוון. בשמא מפרש, בד' אתוון.
דקדם דחזרת בתיובתא לא הוית, אלא באילנא דטוב ורע, עבד ונער הוה שמך בקדמיתא, והנה נער בוכה, עבד נאמן, הה"ד לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. וההוא רע, שותפא דעבד, גרם לך למחטי בסלע, בגין דמטה דאתמסר לך, הוה דאילנא דטוב ורע, מטטרו"ן טוב. סמא"ל רע.

— 7 —
וכען, דחזרת בתיובתא, ואתדבקת באילנא דחיי, הא נפקת מעבד, ואתהדרת בן לקב"ה. ומטה דאתמסר בידך, יהא עץ חיים, ו', דאיהו בן י"ה, ותיעול במ"ט אנפין דילך באורייתא, ויתעבד מוט. ויתקיים בך, לא יתן לעולם מוט לצדיק. מ"ט אנפין, מ"ט אתוון דשמע ישראל, וברוך שם, שית תיבין דיחודא עלאה, ו' עלאה תפארת. שית תיבין תניינין, דברוך שם, ו' תניינא צדיק. מ"ט. באמצעיתא א. וישאוהו במוט בשנים.
בלא וא"ו באמצעיתא, איהו מ"ט. וצדיק מ"ט לפני רשע. ומאן גרע דא. א'. אחד מחמשים. דחמשין תרעין אתיהיבו לך, חסר חד, כמה דאוקמוה מארי מתניתין, חמשים שערי בינה נמסרו למשה, חוץ מאחד. והאי איהו א', דחסר מחמשין, ואשתאר מ"ט, ודא גרים לך צדיק מ"ט לפני רשע. מאי רשע. דא סמא"ל.
והאי איהו מ"ט, מן מטה דילך, דאתמר ביה ומטה האלהים בידי. מטה דילך הוא מטה דמשה, ובגין דא א, דאיהי בינה, חוזרת לך, כמה דאוקמוה במתניתין, אלף בינה. דחזרת לך בתיובתא, ותיעול בין ו"ו, ואתעביד וא"ו, לקיים בך לישראל, וברחמים גדולים אקבצך. מתמן ואילך יתקיים בך, לא יתן לעולם מוט לצדיק.
בההוא זמנא, יתקיימו בך תרין פקודין. חד, הקם תקים עמו. תניינא, עזוב תעזוב עמו. הקם עם ו' עלאה, משיח ראשון. תקים עם ו' תניינא. עמו, דא בן עמרם, דסליקת לבינה דאיהי א'.
ולמאן הקם תקים. לאת ה'. דנפלת באלף חמשאה, בתר ע"ב, כמנין עזו"ב תעזוב עמו. עזוב: ע"ב ז"ו. ודא ע"ב שמהן, ויסע ויבא ויט. דא וא"ו מן וה"ו, תמן עזר, ולא קימה, והאי איהו עזוב תעזוב, תמן בעת"ו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירשך ויצהרך, דאינון ישראל. לקט שכחה ופאה, לעני ולגר תעזוב אותם. הכא אוליפנא. פקודא תליתאה.
וצריך לאחזרא עלייהו, דהא מסטרא דצדיק, עני, עזוב תעזוב, צדיק. עמו, דא בן עמרם. והאי איהו לעני ולגר תעזוב אותם. גר אנת כגוונא דאתמר בך בקדמיתא עם עני, גר הייתי בארץ נכריה.
אבל הקמה, בדרגא דילך, הקם ו' תתאה. תקים עמו: עם בן עמרם, בדרגא עלאה דילך, תפארת. במ"ה דילך, שמא מפרש בשלימו. בתר ק' ק' דהקם תקים, אשתאר תים. מאי קא אחזי. יעקב איש תם. עמו: עם בן עמרם, יוקים. הקם: צדיק. תקים: תם.

— 8 —
פקודא בתר דא לפדות עבד עברי ואמה העבריה, ליעד אמה העבריה, לדון בקנין עבד עברי, הענק תעניק לו. הה"ד, כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד. מאי שש שנים יעבד. ומאי קנין דיליה. אלא בסתרי תורה, מטטרו"ן עבד יי', כליל שית סטרין, כחושבן שית אתוון דיליה, שית סדרי משנה. ובהון אית ליה לבר נש למפלח למאריה, למהוי ליה עבד, למעבד קנין כספו, דכסף ימינא, דאברהם חסד דרגא דיליה, אורייתא מתמן אתיהיבת.
ומאן דאשתדל בה, בגין לזכאה לעלמא דאתי, אקרי קנין. כספו: עלמא דכסופא. קנין: על שם אל עליון קונה שמים וארץ. קנה חכמה קנה בינה.
בתר דקנה לו, גאולה תהיה לו. אית דאיהו קנוי לעולם, ואית דאיהו קנוי ליה שית שנין. מאן דאיהו קנוי ליה לעולם, כתיב ביה, ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם. לית עולם, אלא עולמו של יובל, דאינון חמשין. ודא קריאת שמע, דתמן כ"ה כ"ה אתוון, ערבית ושחרית. נ' תרעין דבינה.
בתר דמיחד בהון בר נש לקודשא בריך הוא, דאיהו עבד דיליה, בעול תפלין על רישיה. ואזן דיליה רציעא פתיחא למשמע קריאת שמע, דשמע, בכל לשון שאתה שומע, דהיינו משמעות.
דמאן דפדיון דיליה תלויה בקריאת שמע, דאיהו רזא דחמשין, לית ליה פדיון על יד אחרא בגלגולא, דמרוצע הוא למאריה, הכא לא אתמר או דודו או בן דודו יגאלנו. דבצלותא דבר נש, איהו כעבד, דאתמר ביה שש שנים יעבד. ואין עבודה, אלא תפלה. שש שנים יעבד: ג' ראשונות, וג' אחרונות דשליח צבור אפיק ליה לבר נש ידי חובתו, למאן דלא ידע לצלאה בהו דצדיק חי עלמא, אתקרי בהו, על שמיה. בעז, צדיק, גואל, קרוב, ונאמן.
קרוב יי' לכל קוראיו. וטב ליה לבר נש, שכן קרוב מאח רחוק, דהיינו עמודא דאמצעיתא, דאיהו בן יה, דאסתלק לעילא דאיהו בינה, דעולם דא, עולמו של יובל, דאיהו חמשין אתוון דיחודא. דבעלמא דין, יכיל בר נש, למהוי ליה פדיון בצדיק, ו' שנין דכליל תלת קדמאין, ותלת בתראין דצלותא. ו' זעירא, איהו שית שנין יעבוד.
אבל בעלמא דאתי, דאיהו עולמו של יובל, דתמן נ' אתוון דק"ש, לית ש"צ אפיק ליה מחובה. בגין דלית ליה פדיון ע"י אחרים. ובג"ד שמע, בכל לשון שאתה שומע. ובג"ד קא רמיז, אם אין אני לי מי לי. מ"י: ודאי עולמו של יובל.

— 9 —
מיד דשמעו מלין אלין, מארי מתיבתאן דהוו נחתי עם בוצינא קדישא, פתחו ואמרו, רעיא מהימנא, פי שכינתא עלאה ותתאה, דבתרווייהו קודשא בריך הוא פה אל פה מליל עמך בק"ש, דאתמר ביה, רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. דהא ודאי, י', רישא דחרבא, דאסחר שפה דילך. ו', לישנא דחרבא דילך. ה', ה', תרין פיפיות, בתרין שפוון דילך. והא ודאי, שמא דמרך, ממלל בפומך. יו"ד ה"א וא"ו ה"א, איהו במחשבתך דאפיק אלין חמשין מפומך.
בודאי, בגין מלין אלין, אליהו אתעכב לעילא, דתפיס איהו. דלא נחית לגבך, דהא בכמה עתרא הוה נחית לגבך. ואיהו תפיס לעילא, דלא נחית לגבך. בגין דעניותא דילך, איהו פרוקא לישראל. ובג"ד משיח אמר, עד דייתי עני, והאי איהו דכתיב ובחבורתו נרפא לנו.
אמר לון, אי הכי, נעבד ליה התרה, ויהא נחית לגבאי, דחשיב הוא גבאי, מכל ממונא דעלמא. והא אנא מחיל ושרי ליה, ומתיר ליה אומאה. ואתון אוף הכי שרו ליה ואי צריך התרה יתיר, נשתדל בהתרתיה, דיהא נחית גבאי.

— 10 —
אמר ליה בוצינא קדישא, שבועת יי', איהי שכינתא, בת יחידה. ולא למגנא תקינו תלת בני נשא, למפטר ליה. אלא, ש' דשבת, תלת ענפי אבהן, בת יחידה. שבועה. דאשתתפת בהו.
בודאי, שבועה לא חלה אלא על דבר שיש בו ממש. נדר חל, אפילו על דבר שאין בו ממש. והא אוקמוה במתניתין. ולא עוד, אלא יתיר אמרו, נדרים ע"ג שבועות עולין, וכל הנשבע כאלו נשבע במלך עצמו. וכל הנודר, כאילו נודר בחיי המלך.
אמר לון ר"מ, מארי דמתיבתאן, ידענא בכו, דאתון ידעין, אבל ההוא דמחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, יחדש לון חדושין, דהא ודאי אמר קהלת, אין כל חדש תחת השמש, אבל למעלה מן השמש, יש לו. ובסתרי תורה אנא בעינא למימר, שמש ומגן יי' אלהים צבאות, בעלמא דיליה, ולא בעלמא דהדיוט, אף על גב דזה לעומת זה עשה האלהים, מגו חשוכא, נפיק נהורא.
ובודאי עלמא דאתי, בינה, איהי למעלה מהשמש, דאיהו עמודא דאמצעיתא. נדרים מתמן, על גבי שבועה עולים, וחלין על דבר שאין בו ממש, בגין דשבועה איהו עלמא דין, דלית ליה קיומא, אלא על יסוד, הה"ד וצדיק יסוד עולם.
וביה אומאה, דכתיב, חי יי' שכבי עד הבקר. דשכינתא תתאה, כותל מערבי, דיורא דיליה. על שם דאיהו תל שהכל פונים בו. כ"ו ת"ל, ידו"ד כ"ו, ודאי שכינתא, איהו תל דיליה. על שם, קוצותיו תלתלים שחורות כעורב ואוקמוה על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות. ד' מן אחד, תל שהכל פונים בו. והאי קוץ, הוא אחיד בין א"ח, ובין ד', הה"ד, כי כל בשמים ובארץ, ותרגום יונתן, דאחיד בשמיא ובארעא.
ועליה אוקמוה מ"מ בחגיגה, על מה העולם עומד, על עמוד אחד ששמו צדיק, שנאמר וצדיק יסוד עולם. ובודאי איהו ברית דשבועה, דעליה קיימין א"ח ד', דאינון שמיא וארעא, דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. א"ח שמים, הה"ד, ואתה תשמע השמים. ד', הארץ. הה"ד, והארץ הדום רגלי.
ובגין דברית אחיד בין שמיא וארעא, וביה שבועה, הה"ד, חי יי' שכבי עד הבקר. מאן דאומי בשמיה לשקרא, כאילו הרס בניינא דשמיא וארעא, ואהדר עלמא לתהו ובהו. דאי בר נש יעדי קוצא דד' מן אחד ישתאר אחר, סמאל באתריה שקר. וכאלו ההוא בר נש בני שמיא וארעא על שקר. וקושטא קאי, שקרא לא קאי. הרס בניינא, ונפלו שמיא וארעא.
והאי איהו כאילו השליך משמים ארץ תפארת ישראל. דמאן יהיב ארץ בשמים, דקאמר השליך משמים ארץ. אלא ודאי דא שכינתא, ותפארת עמה, דלא אתפרש מינה בנפילו דילה, לקיים בה אני יי' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן. ומנלן דאמת נפל עמה, דכתיב ותשלך אמת ארצה. ומאן דאומי קושטא, הוא מקיים א"מת מ"ארץ ת"צמח, דאיהו עמודא דאמצעיתא, דביה איהו קיימא בניינא. הה"ד בר"א אלהי"ם א"ת, ולבתר השמים ואת הארץ.
ובגין דשבועה, איהו בניינא דעלמא דא, לית ליה קיומא בלא יסוד, דבר שיש בו ממש. נדר, דאיהו עלמא דאתי, על גבי שבועה סליקת, ואיהי חלה על דבר שאין בו ממש, דלא צריכה יסוד לקיימא עליה, דאיהו ברית, דביה תשמיש המטה. ובגין דא, ביום הכפורים, עלמא דאתי, דביה תקינו כל נדרי, אסור בתשמיש המטה.
תמן אות ברית, י' איהי תגא על ס"ת צדיק, כמה דאוקמוה העולם הבא, אין בו, לא אכילה, ולא שתיה, ולא תשמיש המטה, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם.
ובגין דלית שמוש בעלמא דין בתגא, אוקמוה מארי מתניתין, כל המשתמש בתגא חלף. דתגא לתתא, בעלמא דין איהי. נקודה שמושא דאתוון. אבל בעלמא דאתי, לית שמושא באתוון, ובגין דא ס"ת לית ביה נקודה באתווי, אלא תגא, ובגין דא, מאן דמשתמש בספר תורה חלף. והכי, מאן דמשתמש במי ששונה הלכות, עליה אוקמוה רבנן, דאשתמש בתגא חלף.
אתו כלהו מארי מתיבתאן, ואשתטחו קמיה, ואמרו ודאי קב"ה מליל בפומך, וליה אנן סגדין. ואנן אשתמודעין במלין אלין, דלית ילוד אשה אחרא בר מינך, יכיל למללא לון. ודאי מלין אלין, קא סהדין בך, דאנת הוא דאתמר ביה, פה אל פה אדבר בו. לית לעכבא לאליהו גבך, אלא לפייסא ליה לקב"ה, לנחתא ליה לגבך, מליא עותרא, מלייא סגולות לגבך.

— 11 —
רעיא מהימנא, עבד נאמן, לגבך עבד עברי, הענק תעניק לו. הענק ליה, תעניק לבנוי, במלין גניזין אלין. ומגרנך: גרנה של תורה דילך. ומיקבך, בגרן ויקב קרא ממלל, כמה דאוקמוה מארי מתניתין, בפסולת גרן ויקב הכתוב מדבר.
יק"ב: י"חוד. ק"דושה. ב"רכה דקב"ה. ודא שכינתא, דאיהי ברכה, דקב"ה, מימינא. ואיהי קדושה משמאליה. ואיהי יחודיה, באמצעיתא. וקודשא בריך הוא, הכי סלקין אתווי דיליה, יב"ק. כגוונא דא, הקב"ה: בחשבן יב"ק.
ומאן דאיהו בק"י בהלכה דיליה, דאיהי שכינתא, קב"ה עמיה. דבגינה לא יזוז מניה לעלם. דאית הלכה דאיהי נערה דילה, מסטרא דנער, ובגינה אתמר הלכה כפלוני. אבל הלכה דילך, רעיא מהימנא, איהי דאתמר בה, הלכה למשה מסיני, מפי הגבורה, יהיב לך קב"ה, ברתא דיליה.
ובגין דא, על הלכות אחרנין אתמר, רבות בנות עשו חיל. על הלכה דילך אתמר, ואת עלית על כלנה. דאתגברת על כלהו, בגבורה. יי' עמך גבור החיל. אתקין בך, ואשלים בניינא דמלכא, ואיהו בני בנייניה על פומך, ועל ידך, זכאה חולקך.
פתח רעיא מהימנא ואמר, המלאך הגואל אותי מכל רע, דאיהי שכינתא, דאתמר בה, ויסע מלאך האלהים. יברך לכו בעלמא דאתי. וידגו לרב בקרב הארץ, בעלמא דין. למהוי שלטנותכון בתרין עלמין, דאתון חיין. דמאן דאיהו מעלמא דא, חי אתקרי. כמה דכתיב, עץ חיים היא למחזיקים בה. חיים תמן, חיים הכא.
מה דלאו הכי, מאן דאיהו מלובש באלין קליפין, דעור ובשר ועצמות וגידים דגופא שפלא, דרוחא הוא מית תמן. מה מיתא, לא חמי ולא שמע ולא ממלל ולית ליה תנועה בכל אברין דיליה. הכי רוחא, לא חזא דלעיל מניה. דאתמר באורייתא עלייהו, דע מה למעלה ממך, עין רואה ואזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים.
דכמה מלאכין אזלין עמיה, דאתמר בהון, כי מלאכיו יצוה לך. ולית ליה רשו בהאי גופא, לאסתכלא בהון, ולמשמע בקליהון, דאינון חיון דאשא, ממללן ומקדשן ומברכן ומיחדן לקב"ה, עם ישראל כחדא. כל שכן לשכינתא, דאיהי עלייהו. כל שכן קב"ה דאיהו לעילא מן שכינתיה, דבה מקבל צלותין דישראל.
ובגין חובין, הוו מתלבשין באלין קליפין. כגוונא דאדם, דחובי אבהתהון בידיהון. והאי איהו דאוקמוה מארי מתניתין, כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. ובגין אלין קליפין דחובין, אמר קרא, כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם. ובגין אלין קליפין, קב"ה מתכסיא בכמה גדפין. דאתמר בהון, בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו וגו'.
לעתיד לבא, ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך. דאתון בהאי עלמא, דלית לכון קליפין ועורין, אית לכון רשו לאסתכלא בבני עלמא, ובני עלמא אית לון רשו לאסתכלא בכו. ובגין דא, עלייכו אתמר דאתון חיין, ועלמא דלכון, עולם החיים. אבל עלמא שפלא, דא עולם המתים, דכל אלהות דאומין דעלמא, מבלעדי יי', כלהון מתים.

— 12 —
אמ"ל רבי שמעון, רעיא מהימנא, עם כל דא, דאנת לא יכיל לאסתכלא בבני עלמא דאתי, בעיינין, ולא במלאכיא, כל שכן בקב"ה ובשכינתיה, אבל בעין השכל דלבך, את חזי בכלא בבני עלמא דאתי, ובמלאכין ובקב"ה ושכינתיה. דסחרין לך. ובגין דא אמר שלמה, דכתיב ביה ויחכם מכל האדם, ולבי ראה הרבה חכמה ודעת.
אבל בנבואה, לית רשו לאסתכלא ביה נביא בעין השכל, אלא בעיינין, דאיהי מראה וחזיון דעיינין, הה"ד, במראה אליו אתודע. ועוד בחזיון לילה, מראה ביממא, חזיון בליליא, וכלא בעיינין, ולא בעין השכל דלבא. ועיינין אינון תרי סרסורי דלבא, ומשמשין דיליה. ואיהו מלכא בינייהו ובגין דא, חכם עדיף מנביא. והכי הוא תרין אודנין, תרין שמשי דלבא.
ובג"ד אוקמוה רבנן, הלב רואה, והלב שומע. ולא עוד, אלא דאתמר בלב, הלב מבין, הלב יודע. ובלב כל חכם לב נתתי חכמה. הרי חכמה ותבונה ודעת בלבא. דבהון אתעבידו שמיא וארעא, ותהומין. ובהון אתעביד משכנא, הה"ד, ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת. מה דלית כולי האי בעיינין.
ורעיא מהימנא, מאן דכולי האי בלביה, יתיר חזי מן נביא, כל שכן מחשבתא דילך. דלית לה סוף, ובה תסתכל, בההוא, דלית ביה סוף, מה דלא הוה לך רשו בקדמיתא לאסתכלא בעיינין. הה"ד, וראית את אחורי ופני לא יראו.
אלין טפשי דלבא, אינון מתין, וסומין באלין קליפין. אבל לגבך, לאו אינון חשיבין כלום, ולא מפסיקין בינך לבין קב"ה ושכינתיה, וכל בני עלמא דאתי, ומלאכין, דהכי ייעול לגבך באינון חלונין, דעיינין, ואודנין, ונוקבי חוטמא, ופומא. כמלכא דייעול באתכסייא לחדרי חדרים, למללא עם בריה. ובג"ד, מצלין ישראל ביה בצלותא דלהון, אתה חופש כל חדרי בטן רואה כליות ולב ואין כל דבר נעלם ממך.
והיינו דאמר שלמה, משגיח מן החלונות וגו'. ואלין אינון חלונות, דעיינין ואודנין ונוקבי חוטמא ופומא באלין שבעה נוקבין, נשמתא סליקת, בשבעה מיני בוסמין, והכי צלותא סליקת באלין ז' בוסמין, דאינון נרד וכרכם קנה וקנמון עם כל עצי לבונה מר ואהלות עם כל ראשי בשמים. בההוא זמנא דצלותא הכי סליקת, מקטרת מר וכו'. הקב"ה שאיל עלה, מי זאת עולה מן המדבר מקטרת מר ולבנה וגו'. מי זאת ודאי, מסטרא דמ"י איהו ודאי בינה, כלילא משבעה מיני בוסמין.
ודא ק"ש, כלילא מחמשין תרעין, דאינון כ"ה כ"ה. כלילא משבעה ברכאן, בשחר שתים לפניה, ואחת לאחריה, ובערב שתים לפניה, ושתים לאחריה. ואינון, הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד, עד לך יי' הממלכה, דאיהי מלכות. דאיהי כלילא מתלת בוסמין. מקטרת מר, דא כתר. ולבונה, דא חכמה. מכל אבקת רוכל, דא בינה. קום אשלים פקודין דמרך.

— 13 —
לא תהיה אחרי רבים לרעות וגו', אחרי רבים להטות. אחרי רבים להטות, לית רבים פחות מג' ואי לית בית דין בג', לית להטות בתר דיניה. בית דין: שכינתא. בג': תלת חיון דמרכבתא דילה, ואיהי דין תורה דין אמת, עמודא דאמצעיתא. וכל דיין דלא דן דין אמת לאמתו, דא איהו כאילו אשליט סמא"ל בעלמא. ותשלך אמת ארצה, ואפיל שכינתא עמיה, ויקים גיהנם, בת זוגיה דסמא"ל, עם סמא"ל. באתר דדין אמת, יוקים שפת שקר. דין אמת, עמודא דאמצעיתא. שפת שקר גיהנם וסמא"ל.
ובג"ד, כד דיין דן דין, גיהנם פתוחה לפניו משמאלו, בת זוגיה דסמא"ל. וחרב על צוארו, מלאך המות. סמא"ל מאחורוי מעל צואריה. וגן עדן פתוח לימיניה, ועץ החיים פתוח לקמיה, על רישיה.
אי דן דינא דשקרא, שליט עליה מלאך המות, ושחיט ליה, ולבתר אוקיד ליה בגיהנם. ואי דן דין אמת, קב"ה ייעול ליה לגן עדן, ואטעים ליה מאילנא דחיי, דכתיב עליה, ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. דאתברי באורייתא, דאתמר בה, עץ חיים היא למחזיקים בה. עץ חיים, תפארת. חיים דיליה חכמה ובינה. חיי המלך ודאי.
ולעולם, דינא דמלכותא, דינא. ודינא בלב, ואתמר ביה, הלב רואה. ובגין דא, אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. והכא לית דיין, אלא קודשא בריך הוא. מה שעיניו רואות, כי יי' עיניו משוטטות. עיניו על דרכי איש.
ובהון, משגיח מן החלונות. בז' נוקבין דבר נש, בתרין עיינין, ותרין אודנין, ותרין נוקבין דחוטמא, ופומא. הא ז' דאמא עלאה. והכי בעובדוי אסתכל בשבע, מסטרא דשכינתא תתאה, בב' ידין וצואר תלת, וגוף וברית תרין, הא חמש. תרין רגלין, הא שבע. י"ה, יו"ד ה"א, בשבע אתוון דיליה, אסתכל בשבע נוקבין דרישא, נקבים: על שם נקבה, דנקביה פתוחות לקבל. ו"ה, וא"ו ה"א, בשבע אתוון דיליה, אסתכל בשבעה אברין דלתתא, דאינון תקונא דגופא, דבהון עשיית המצות.
אשתו כגופו דמיא. ועל שם פקודין, אתקריאו אברים. על שם שכינתא, גופא. דמסטרא אחרא לבושא, דאינון עור ובשר. הה"ד, עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשככני, באתר דלית שכינתא, ההוא גופא לא אתקרי, אלא לבושא דאדם. דאיהו תורה, זאת התורה אדם כי ימות באהל. כתפארת אדם לשבת בית. ובאתר דתמן מצוה, אתקרי גופא דאדם, כגון גופי הלכות, ופסקי דינין.
קב"ה שופט, עמודא דאמצעיתא. מסטרא דבינה, דאיהו ידו"ד. דיין, מסטרא דמלכות. שוטר, הוא שליט, ויוסף הוא השליט. וכל ספירין, אינון שופטים, מסטרא דאמא עלאה, דתפארת שופט. ואינון שוטרים, מסטרא דמלכות. דצדיק מתמן שוטר ומושל.

— 14 —
מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג וגו'. פקודא להשוות הבעלי דינין, ולהתרחק מדבר שקר, דלא יימרון משוא פנים. דקב"ה אתמר ביה, אשר לא ישא פנים. ול"א יק"ח שח"ד, בסופי תיבות אחד. האי דיין, צריך למהוי כגוונא דאחד, דאיהו ידו"ד אחד, דלא יקח שחד, דיהא איהו בדיוקניה.
ובדינא להשוות תרווייהו כאחד, ולא יטה דינא לדא יתיר מן דא, אלא בתקלא חד, עד דיקבלון דינא. ולבתר, כל חד אתדן, כפום עובדוי.
ואוקמוה מארי מתניתין, צדיק יצר הטוב שופטו. רשע, יצר הרע שופטו. בינוני, זה וזה שופטו. מאן דאיהו מאילנא דחיי, לית ליה דינא כלל, לית ליה יצר הרע, ודא צדיק גמור, ודא צדיק וטוב לו. ולית טוב, אלא תורה. הה"ד, כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. וצדיק ורע לו, מסטרא דעץ הדעת טוב ורע. ואמאי אתקרי צדיק בתר דרע לו, דאיהו יצר הרע. אלא, בגין דטוב שליט עליה, אתקרי צדיק ורע לו. דההוא רע איהו תחות רשותיה.
רשע וטוב לו, אמאי אתקרי רשע. בגין דאיהו אסתלק למהוי רישא יצה"ר דיליה, וטוב איהו תחות רשותיה, כעבדא תחות רביה. ואע"ג דרשע איהו מכתיר את הצדיק, ויכיל צדיק גמור לאענשא ליה, גם ענוש לצדיק לא טוב, בגין ההוא טוב דאיהו תחות רגלוי דרשע, לית לאענשא ליה, דאולי יחזור בתשובה ויתגבר על יצריה, ויהא עפר תחות רגלוי.
דמסטרא דרשע וטוב לו, שכינתא שכיבת, ותגל מרגלותיו ותשכב. האי איהו ושפחה כי תירש גבירתה. שפחה, יצר הרע נוקבא. יצר הרע, דכר. בגיניה אתמר, וכבודי לאחר לא אתן. והזר הקרב יומת.
ומסטרא דצדיק ורע לו, שכינתא איהי עטרה על רישא דבר נש, ושפחה יצר הרע, אתכפייא תחות גבירתה. ומסטרא דצדיק גמור, לית זר, ולית יצר הרע. ומסטרא דרשע גמור, לית ליה חולקא בשכינתא, דלית חולקא לב"נ בשכינתא, אלא מסטרא דטוב.
ולית כל שכינתא שקילין, דהא שכינתא דאילנא דטוב ורע, איהו כרסייא, אבל שכינתא דאילנא דחיי, עלה אתמר, לא יגורך רע. אבל בגין דאתמר בה, ומלכותו בכל משלה, מאן דפגים אתר דילה, אתחשיב כאילו עביד במטרוניתא קלנא. דקלנא דמטרוניתא איהו, מאן דמזלזל באתרהא. וקלנא דמטרוניתא, דמלכא איהו.
כל שכן מאן דאעבר לה מאתרהא, ושוי שפחה באתרהא. דבכל אתר דאיהו פגים, מטרוניתא לא שריא תמן, אלא שפחה, דאיהי פגימא, שריא באתר פגים. ופגימו דבר נש דחובוי, פגים בכל אברין דיליה, עד דלא אשכחת מטרוניתא אתר לשריא תמן. ולית ליה תקונא עד דיחזיר לה על כל אברין דיליה.

— 15 —
אמר בוצינא קדישא, רעיא מהימנא, בגין דא, אנת מתקן, בחבורא דא, דרמ"ח פקודין. לאמלכא לקב"ה על כל אברים דשכינתא, בכל פקודא ופקודא, ולית אנת חייש ליקרך. זכאה חולקך, דכגוונא דאנת ממליך לקב"ה בכל אברים דשכינתא, דאינון בעלי מדות, דכל ישראל. מארי מדות אינון אברים דשכינתא, הכי עביד קב"ה לשריא שמיה עלך, וימלכינך, על כל משריין עלאין ותתאין..
קום רעיא מהימנא, לסדרא דינין בהלכות נזקין, בסדורא דשמא דא, הוי"ה. דאיהו, רכב אלהים רבותים אלפי שנא"ן, דאינון, שור נשר אריה אדם, דהא מסטרא דימינא, דתמן ידו"ד, ד' חיוון, הכי איהו סדורא דלהון, אדם אריה נשר שור. וכפום שנויין דהוויין, הכי איהו תנועה וסדורא דחיון. וחיון דסטרא אחרא, דאינון נזיקין דשמאלא, הכי סדורייהו, שנאן. ובגין דא, התחלה דלהון, השור. קשור בד' אבות נזיקין, השור והבור והמבעה וההבער וסיומא דלהון אדם, מועד.
קום אתער בדינין. פתח רעיא מהימנא ואמר, אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך. אדנ"י, בהפוך אתוון דינ"א. ובג"ד, אמרו מארי מתניתין, דינ"א דמלכותא דינא. כל דינין בהאי שמא אתדנו. בד', בג'. בד': שכינתא לקבל תלת אבהן. עמודא דאמצעיתא, דיין אמת, והוא דיין, לדון מסטרא דאדנ"י, דתמן איהו דיין אמת. ומסטרא דשם אלהים, שופט. הדא הוא דכתיב, כי אלהים שופט.
ומה דינין אינון. חד, לדון בנזקי שור. תניינא, לדון בנזקי בור. תליתאה, לדון בנזקי אש. רביעאה, לדון בנזקי אדם. ואבתרייהו, לדון בדיני ארבע שומרים. שומר חנם. ושומר שכר. והשואל. ונושא שכר. לקבלייהו, דינין ארבעה. דין חלוקת השותפים. דין חלוקת קרקעות. דיני עבדים ושפחות. דיני תובע ונתבע, בכמה מיני תביעות דחיוב ממון, וגזל, ואבדה, או שמזיק לחברו, והורגו באחד מארבע מיתות בית דין.
אדון איהו קב"ה, באדנ"י. לדון בכל מיני דינין, לשפחה בישא, כי תירש גבירתה. דמינה כל נזיקין אשתכחו, דאינון מלאכי חבלה, דמנייהו נשמתהון של רשעים, כמה דאוקמוה מארי מתניתין, נשמות הרשעים הן הן המזיקים בעולם. אל אחר, מזיק, גזלן רשע. ובת זוגיה, סם המות.
נזק שבת ובשת ורפוי, לשכינתא ובנהא. שבת, דבטולא דאורייתא, דבטילת לבנהא. ורפוי, דגרמת לון דמתרפין מדברי תורה. נזק, בכמה נזקין דמלאכי חבלה, מארי משחית אף וחימה. ובשת, דהוו מבזין לשכינתא בכו"ם, שקרא דלהון, והוו אמרין איה אלהיך. וכמה גזלות מן שפחה בישא, דאתמר בה גזלת העני בבתיכם.
כמה ברכאן, גזלת לשכינתא, שפחא בישא. בכובד המס, ובכובד כמה דינין משונים על בנהא, וכמה קרבנין דבי מקדשא, דבטילת למטרוניתא. ובשת דמטרוניתא, דאשתארת ערומה, מד' בגדי זהב דנהרין, מד' טורי אבן, בי"ב אבנין מרגלן. מעיל בכמה זגין ורמונים. וארבע בגדי לבן, דבהון הות מטרוניתא, מתקשטא קדם מלכא. הה"ד, וראיתיה לזכר ברית עולם. וגזלת לה לגברתה, כמה מאכלין דקרבנין.
שור מועד בעלה, עאל לבי מלכא רבוניה, בארבע אבות נזיקין דיליה, דאינון, עון ומשחית אף וחמה, דכלהו מועדין לקלקל. בגופא דיליה, הרביץ על הכלים, מזבח מנורה שלחן ושאר מאנין, רבץ עלייהו ושברתן. ובשן דיליה, אכיל כל קרבנין דמאכלים דפתורא, ושארא ברגלוי רפסא. ובקרן דיליה, קטל כהני וליואי. הרס כלא, חלל ממלכה ושריה.
הבור, נוקבא בישא, לילית, בבית דילה, דאיהי בית הסהר, תפיסת למטרוניתא ובנהא, שפחה בישא, בגלותא דילה, ושווייאן לון, בכמה שלשלאין ואסורין לבנהא ידייהו מהדקן לאחורא. היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח. ולא עוד אלא כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה גם היא נאנחה ותשב אחור.
ולא עוד, אלא זונה דאיהי הבער, דהיינו אש, ויצת אש בציון. לבתר קם אדם בליע"ל רשע, רביעי לאבות נזיקין, דאתמר ביה אדם מועד לעולם, בין ער בין ישן, ושלח את בעירו, ואכיל ושצי וגדע כרמים ופרדסים דירושלם, ושצי כלא.
רבון עלמא, אנת קשוט, ואורייתך קשוט, יהבת לן מצות תפילין, לצדיקים גמורים איהו אגרא כפום עובדייהו, פאר על רישייהו. ומשמשין לאבוהון ואמהון, כגוונא דגופא, דכל אברים דיליה משמשין לרישא. הכי אתתא, משמשא לבעלה.
ואית מלאכין דאינון משמשין לגופא, ומלאכין דמשמשין לנשמתא. וכגוונא דאית אפרשותא בין גופא לנשמתא, הכי אית אפרשותא בין מלאכין דגופא, למלאכין דנשמתא. ואית נשמתא לנשמתא. ומלאכין למלאכין, כי גבוה מעל גבוה שמר וגבוהים עליהם. ואלין דאינון נשמתא לנשמתא, כלהו חד. ואע"ג דארח מתלא, אינון כגופא אצל נשמתא אלין לאלין, בגין דמקבלין אלין מאלין. הכי שכינתא, אע"ג דאיהי לקבל שאר נהורין דבריאה, כנשמתא אצל גופא, לקבל קב"ה חשיבא כגופא. אבל כלא חד. הכא גופא ונשמתא כלא חד. מה דלאו הכי בבר נש, דגופיה ונשמתיה בפרודא. דא חומר, ודא שכל. דא חיי, ודא מותא. אבל קב"ה חיים, ושכינתיה חיים, הה"ד, עץ חיים היא למחזיקים בה.

— 16 —
וכל אינון דרשימין בסימנין דקב"ה ושכינתיה, אינון רשימין ביומין דחול, באות דתפלין, ובאות דמילה. ורשימין בזכור ושמור בשבת. רשימין בתורה שבכתב, דאתיהיבת מימינא. ובתורה שבע"פ, דאתיהיבת משמאלא. וקב"ה, זכור מימינא, ושמור משמאלא. ושכינתא, זכירה מימינא, ושמירה משמאלא. אינון תפלין דרישא דב"נ, ותפלין דיד. והכי שכינתא, תורת יי' תמימה, ומצוה דיליה. והאי מסטרא דעמודא דאמצעיתא, דאיהו כליל דינא ורחמי. זכור ושמור. אתקריאת איהי זכירה שמירה. ובכל פקודין איהי שקילה לגביה במדרגה.
אבל מסטרא דחסד, קב"ה זכור, ושכינתא שמור. כמה דאוקמוה מארי מתניתין, זכור לזכר, ושמור לכלה. בגין דבימינא ובשמאלא ענפין מתפרדין, כגוונא דכנפי ריאה, דאינון פרודות מלמעלה. לקבלייהו חיון, ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה. ולקבל פתוחות דס"ת. לתתא תרווייהו ביחודא חדא, כגון סתומות דס"ת, דלית תמן פרודא. ובגין דא, באתר דיחודא, דאיהו גופא, דומה לשדרה דלולב, אם נפרצו, או נפרדו עליו פסול.
בכמה רשימין רשים קב"ה לישראל, לאשתמודעא לגבי מלאכין. אלין דימינא, דתליין מקב"ה. או אלין דשמאלא, דתליין משכינתא. או אלין דתליין מקב"ה ושכינתיה ביחודא חדא. ודאי אלין דאית בהון תורה, רשימין בחסד. ואלין דאית בהון מצוה, רשימין בגבורה. ואלין מארי דתפלין, ואות שבת, ואות ברית, רשימין בצדיק.
ובעירן, עמי הארץ, אינון רשימין באעברו דערלה ופריעה. עופין, בזפק ובקרקבן נקלף, באעברו דזפק, וקליפה דקרקבן, אינון רשימין עופין למיכל ובעירן, בתרי סימנין, מעלת גרה, ומפרסת פרסה. כלהו רשימין בתרי סימנין, כגוונא דערלה ופריעה, דמתעברן מעמא קדישא.
אבל תלמידי חכמים, כלהון רשימין, מנהון, בכרסייא. ומנהון, במלאכי, בארבע חיון דכרסייא. מנהון בככביא ובמזלי. ומנהון רשימין, במדות דקב"ה אשתמודעין. ואינון דמתעסקין באורייתא ובמצות, לשמא דקב"ה ושכינתיה, שלא על מנת לקבל פרס, אלא כברא דאיהו מחוייב ביקרא דאבוהי ואמיה, דא אתקשר ודאי ואתרשים, בעמודא דאמצעיתא ושכינתיה, כאילו ביה הוו חד. ומאן דאית ביה תורה בלא מצוה, או מצוה בלא תורה, כביכול כאילו הוו ביה בפרודא. אבל בדא ודא, כאילנא, דענפוי מתפרדין לימינא ולשמאלא, ואילנא יחודא דתרווייהו, באמצעיתא.
רשיעיא, אינון רשימין בלא סימנין דטהרה, אינון דלית להון תפלין על רישא, ודרועא. ואינון דלא רשימין בתורה ובמצות. ואלין דלא נטרין זכור ושמור. ולא רשימין בתכלת ולבן דציצית. ואלין דלא רשימין באלין סימנין, שקץ הם לכם, לאו אינון ישראל אלא עמי הארץ. מה אלין שקץ ושרץ, אוף אינון כן, שקץ ושרץ. כמה דאוקמוה מארי מתניתין, עמי הארץ הם שרץ, ונשותיהם שקץ. ועל בנותיהם אתמר, ארור שוכב עם כל בהמה.
ומיתתהון מיתה באתגליא, ולית מיתה אלא עניותא, ומיתה דעניותא דלהון, לא יהא באתכסיא, כעופין דדמיין למארי פקודין, אלא באתגלייא, לעיני עמא, דעני חשוב כמת. ואית עניותא באתכסיא, מעיני בני נשא. ואית עניותא, לעיני כלא. כזריקו דדם דבהמה, וזריקתה לעיני כלא, דשפכין דמא קמי כלא. הכי עניין שפכין דמוי באנפייהו, לעיני בני נשא, ואתהדרין ירוקין כמתין.
ואי הדרין בתיובתא, ולא פתחין פומהון להטיח דברים כלפי מעלה ומיתה דלהון בסתימו דפומא, כבעירא דאיהי מיתא, ולית לה קול ודבור. ובוידוי הכי יימא איהו, אין לי פה להשיב, ולא מצח להרים ראש, ויתודה ומייחד לקב"ה בכל יומא, למהוי מיתתיה באחד. כגוונא דשחיטת בהמה, בתריסר בדיקות דסכין, ובסכין דאינון אח"ד.
ומברך ומקדש לקודשא ב"ה בכל יומא, בברכו ובקדושה, ובכל אכילה ושתיה דיליה. כגוונא דמברך כהנא, ברוך אתה, הא ברכה. אשר קדשנו, הא קדושה. כד רוחא מברך לקב"ה, בכל יומא בברוך, ומקדש ליה בקדושא דיליה, ומיחד ליה ביחודא דאיהו שכינתיה. קב"ה נחית על ההוא רוחא בכמה משריין.

— 17 —
אליהו, ודאי בר נש דמברך ומקדש, ומיחד למטרוניתא, כמה משריין דמטרוניתא סלקין עמיה, ומשריין דמלכא, נחתין לגביה. וכלהו לנטרא ליה, ולאודעא ליה לההוא רוחא, כמה חידושין ועתידות, בחלמין דנבואה, וכמה סתרים. כגוונא דיעקב, דאתמר ביה, והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. ועל משריין דמלכא ומטרוניתא אתמר, ויקרא שם המקום ההוא מחנים. אבל מלכא ומטרוניתא לא נחתין תמן.
אמר אליהו, רעיא מהימנא, הכי הוא ודאי. אבל בגין דבכל פקודא ופקודא, הוה אשתדלותא דילך, ליחדא קב"ה ושכינתיה, בכל משריין דעילא ותתא, הכי קב"ה ושכינתיה, וכל משרייתיה עילא ותתא, מתיחדין ברוחא דילך, בכל פקודא ופקודא, כברא דמלכא, דאבא ואמא רחמין ליה, ונשקין ליה, ובחביבו דיליה, לא המנין ליה במשריין דלהון, אלא אינון גופייהו, נטרין ליה.
בגין דההוא רוחא דילך, מסטרא דעמודא דאמצעיתא איהו, דאיהו ו' כליל אבא ואימא, דאינון י"ה. נפש דילך. בת יחידא, מסטרא דאת ה', שכינתא תתאה, לא זזת מינך. וכגוונא דאבא ואימא נטרין ברא, הכי נטרין ברתא. במשריין עלאין, דאינון מחנים. ובמחשבה עלאה, סלקין לרוחא דילך, כמה דאוקמוה, ישראל עלה במחשבה, יו"ד ה"א וא"ו ה"א. ואימתי רוחא דילך סליקת במחשבה. כד איהי שלימא, ואתמר בה, כל הנשמה תהלל יה. ובנפשא דאיהי ה'.
רוח יי' אתמר ביה, כה אמר יי' מארבע רוחות באי הרוח. ואינון, רוח יי', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה וגו', שלים בארבע אתוון, סליק במחשבה, ועלת העלות מעטר ליה בכתר. בכל האי יקר, רוחא דילך, סליק ונחית בכל ליליא. וכל מלין דאתגליין לך בחסד ועלייהו אתמר ואתם הדבקים ביי', אתם, ולא אומין עכו"ם. ובג"ד, זבח לאלהים יחרם, אלהים אחרים. בלתי ליי' לבדו.
זכאה עמא קדישא, דאתקריאו עאנא דקב"ה, למקרב גרמייהו קרבנין קמיה. כמה דאתמר, כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה. וקרבין גרמייהו כעאנין, בתעניתא. דמעוט חלבא ודמא, דתעניתא, איהו חשיב יתיר מקרבנא דבעירן, דהוה מתמעט דמא וחלבא וכל אינון אמורין ופדרין, דמתאכלין כל ליליא.
זכאין אינון, דמקרבין רוחין דלהון, קרבנין קדם יי'. ובכל ליליא וליליא, דרוחא דלהון היא העולה לגביה, אי סליק לה, בתורה ומצוה, בתורה, דאיהי עשר אמירן, דאתייהיבו מאת י' דבעשר דברן, מאתוון ה"ה. בו', בשית חומשי תורה בספר בראשית. חמשה אינון דאתקריאו חמשה חומשי תורה. שתיתאה ספר בראשית אקרי. ובמחשבה דאיהו יו"ד ה"א וא"ו ה"א, דאתמר ביה, ישראל עלה במחשבה. ולאן אתר סליק. לגבי כתר דתמן עלת העלות, מופלא ומכוסה.
זכאה מאן דסליק ליה במצוה, דאיהי מצות תפילין, דבהון ארבע פרשיות, דבהון שם ידו"ד. י': קדש לי. ה': והיה כי יביאך. ו': שמע ישראל. ה': והיה אם שמוע. במחשבה. לקשרא לה ביד, דשכינתא ואיהי כלילא ממעשה דאיהי ה'. ודבור דאיהי בינה, כלילא ו' ספיראן. ובמחשבה, דאיהו יו"ד ה"א וא"ו ה"א, ידו"ד. י"ד אתוון, כחושבן יד. ואתרמיזו בארבע פרשיין, וביתא דתפלין א', ותרין רצועי דרישא, שבע. דתרין שינין תשע. וקשר דרצועה עשר. וד' פרשיין דיד, הרי י"ד. יד דשכינתא, יד ידו"ד.
בגינה אתמר, בידך אפקיד רוחי וגו'. רוח אתפקד לידו"ד. וקב"ה נחית לגביה, לקבלא ליה לגבי שכינתא. ונטרי ליה קב"ה ושכינתיה. ומאן גרים דא. מאן דבכל מצוה ומצוה, סליק שכינתא לגבי קב"ה.
וע' תיבין דיענך יי' ביום צרה. ובמאי צווחת. אלא ודאי ישראל אית בהון מארי תורה, מלאכים, מסטרא דאילת השחר, דאיהי שכינתא. ותרין דרגין אינון, בקר ושחר, ועלייהו אתמר, נעימות בימינך נצח. בקר דאברהם, דאיהו חס"ד, דא סליק יתיר ביומא דפורקנא, אבל שחר אקדים ליומא דפורקנא. ומאי איהו. נצח, דשכינתא מסטריה אתקריאת אילת השחר.
ובגין דא, ל"מ נצ"ח, תמן נצ"ח, תמן ל"מ. דאינון ע' קלין דצווחת אילת השחר על בנהא, דאתתקף עלייהו קדרותא בגלותא, שחרות השחר בע' שנין בתראין, בההוא זמנא יתקיים בישראל, כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה כן היינו מפניך יי'. ועל כן נקוה לך יי' אלהינו.

— 18 —
ובהון אילת אעילת רישהא בין ברכהא. רישא, איהו צדיק יסוד עולם. בין ברכהא דאינון נצח והוד. ואומי לה ביה, למפרק לבנהא בבקר, דאיהו אריה בקר ימינא דאברהם, משיח בן דוד דנפיק מיהודה, דאתמר ביה, גור אריה יהודה. ובג"ד, חי יי' שכבי עד הבקר.
ובה מוליך לימין משה זרוע תפארתו בוקע מים וגו', בגין דתפארת דרגא דמשה גופא, וחסד דרועא דיליה, ומשה אתקשר בע"ב דאיהו חסד, דרגא דאברהם. דהכי סליק בחושבן ח"י. וו"ו מן ויסע ויבא ויט, תלת ענפי אבהן. ש, דאתקשר בש' של משה. דאתמר בהון ופני אריה אל הימין לארבעתן ופני שור מהשמאל וגו', ופני נשר לארבעתן. מ"ה מן משה, ודמות פניהם פני אדם.
דרועא שמאלא, אתמר ביה, שמאל דוחה, וימין מקרבת. דאף על גב דאקדים בתשרי, דאוקמוה ביה מארי מתניתין, בתשרי עתידין להגאל. תהא דוחה, בגין דלא ימות משיח בן אפרים, דוחה מתשרי דאיהי שמאל. עד דיקרב ימין, פסח דרועא ימינא. לקיים בה, כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות והאי איהו בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל. לקיים בהון ובחסד עולם רחמתיך אמר גאלך יי'.
ולבתר נטלי כלהו מגבורה, דמניה משיח בן אפרים, לנטלא נוקמא משנאוי. דהכי בעי לנקאה עבורא, דאינון ישראל, בימינא. ולבתר לאוקדא קש, בשמאלא. הה"ד, והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום. וכנישו דעבורא, דא עמודא דאמצעיתא. ביה ויאסף. לאן אתר. לביתא, דא שכינתא.
אבל בדרגא דמשיח בן יוסף, איהו דקא רמיז, עתה ילחכו הקהל את כל סביבתינו כלחוך השור את ירק השדה. דעלייהו אתמר, בפרח רשעים כמו עשב וגו'. מפסח ועד תשרי, יהא פורקנא דאיהו עד. ומתמן ואילך יהא השמדה דלהון, להשמדם עדי עד. כד מטו לתשרי דאיהו שור, ביה כלחוך השור.
וסמיכה דלהון דישראל, בימינא דאיהו אריה. אבל קימה דלהון בגופא דאילנא. והאי איהו כל הכורע כורע בברוך, צדיק. דאתמר ביה ביוסף הצדיק, והנה תסבינה אלמתיכם ותשתחוין לאלמתי. והאי איהו, חי יי' שכבי עד הבקר. וכל הזוקף זוקף בשם, דרגא דמשה רבינו לעילא. ומשה לתתא, ביה יקומון כל ישראל, כאברין דגופא, דביה כלהו זקיפין בעמידה. ובהאי איהו כל הזוקף, זוקף בשם, בגין דעליה אתמר, ואדעך בשם.
יהון משיח בן דוד, דאיהו אריה, מימיניה. ומשיח בן יוסף, דאיהו שור, משמאליה. מימינא אברהם, משמאלא יצחק, ואיהו נשר באמצעיתא. שלשלת דלהון, מסטרא דיעקב. ש' דמשה, קדושה לך ישלשו. מסטרא דאריה, ג' אנפין דאבהן, אתקריאו אריות. בקר. מסטרא דשמאלא אתקריאו פרים מנגחים. ומסטרא דאמצעיתא, אתקריאו נשרים. ועלייהו אתמר ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. הא אינון ט'. עשיראה, ורביעאה, אדם מה בשמו דמשה דרכיב על תלת חיוון.
ואתמר בישראל, וירדו בדגת הים, ממנן דימא, בסטרא דנחש, דהוה שרה דמצרים, דאתפשט בגלותא בתראה, מים עד ים. ובעוף השמים, ערבוביא בישא. עמלקים, נפילים, תערובת דכל אומין, בכל סטרא, בגלותא בתראה, בין בישראל, בין בישמעאל, בין בעשו. ובבהמה, אלין בני עשו. דשולטנתהון בכל הארץ.
ויתקיים במשיח, וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ. והכי בב' משיחין, והכי בישראל, וכלא בזכות מ"ה דמשה. וייתון, נס דמשיח בן דוד, מיהודה, אריה רשים עליה, ונס דמשיח בן יוסף, שור רשים עליה. ונס דשילה, אריה לימינא, שור לשמאלא, נשר באמצעיתא, ואדם על כלהו. וד' אנפין לכל חד. ד' שבטין דג' חיון, י"ב. ולגבי אדם, דאיהו מה שמו, בני משה, דבההוא זמנא יתקיים במשה ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו. בההוא זמנא, מ"ה ש"היה הו"א שיהיה. ואשר להיות כבר היה.
והאלהים יבקש את נרדף, ישראל דאתמר בהון, ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, הוו נרדפים קדם ערב רב, זאבים בישין, הא בנימין זאב יטרף לגבייהו, דטריף לון, ויתקיים בההוא זמנא, בבקר יאכל עד. דהיינו עד כי יבא שילה, ודא בקר דאברהם. ולערב יחלק שלל דא ערב דיצחק, דתמן תרין משיחין. בחד ייכול ממנא דאומין דעלמא. ובחד יחלק לון לישראל.
ישראל דאינון אילת, נרדפין קדם רשיעיא אריות. ויתער נפתלי, דאיהו אילה שלוחה הנותן אמרי שפר. יתער בימינא דאיהו אריה משיח בן דוד, דאתמר ביה, גור אריה יהודה מטרף בני עלית. ויחזור על אומין דעלמא, כרע שכב עלייהו, למטרף לון מי יקימנו, בההוא זמנא נחזי מאן הוא אלה אחרא, דיקים ליה מלטרוף עלייהו, או אומה ולישן.
וישראל דהוו כיונה, נרדפין קדם נשר, מסטרא דעופין דאומין דעלמא. בההוא זמנא, יתער נשר, ויתפרש גדפהא, על ערבובי דאומין, ועשו וישמעאל, דאינון עמלקים, וערבוביא בישא דישראל, וטריף לון, דלא ישתאר חד מנייהו, לקיים מה שנאמר בישראל, יי' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר.
מתמן ואילך, אין מקבלים גרים, כמה דאוקמוה מארי מתניתין אין מקבלים גרים לימות המשיח. ואומין עכו"ם דעלמא דישתארון, יתער קב"ה חיה דאדם, לשלטאה עלייהו. לקיימא בהון, כי הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך יאבדו. לקיים בישראל, וירדו בדגת הים וגו'. ומוראכם וחתכם וגו'.
ומסטרא דתבואות, ה' מיני נהמא, תבירין מכלהו. ואינון, חטה, ושעורה, וכסמת, ושבלת שועל, ושיפון. אמתיל לון לישראל, הה"ד, קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה, בה'. כד יפקון מגלותא, הכי יהון תבירין, עד דיתבריר אוכל מתוך פסולת, דהיינו קש, ערב רב, עד דיתבררו וישתמודעו ישראל בינייהו, כבר, דאתבריר מגו מוץ ותבן.
ועד דיתברירו מנייהו, י' דאיהו מעשר, לא שריא על ה', דאיהו נהמא, דה' מינין, לקיימא אומאה, כי יד על כס י"ה. ובגין דא, מוץ ותבן, אינו מחוייב במעשר, עד דיתבריר. לבתר דיתבריר, מתכנשין לההוא אתר דאקרי ירושלם. כמה דחטה, דבתר דאתבריר קש ותבן, מכניסין לה לאוצר. הכי יתכנשון ישראל, דאינון בר, לירושלם, דאיהי בנויה על הר יי', דאתמר בה, מי יעלה בהר יי' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב. נקי כבר, דאיהי עבורא כד בריר מגו פסולת. בההוא זמנא, נשקו בר כדבקדמיתא, דאתמר ביה, ישקני מנשיקות פיהו. בר תרגום בן, בההוא זמנא דיהון נקיים כבר, מגו קש ותבן. שריא שמיה עלייהו, וקרא לון, בני בכורי ישראל.
והכי מכל אילנין, לית תביר כגפן. בנטיעו דיליה תביר, בענבים דיליה תביר, דאינון כתישין בין רגלין. והכי זית זיתים דילה כתישין. בגלותא אמתילו ישראל בהון, הה"ד, גפן ממצרים תסיע. וכן בגלות רביעאה, כי כרם יי' צבאות בית ישראל. וכגוונא דא לזית משולים ישראל, זית רענן יפה פרי תאר. ובגין דא, אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זיתים. סמיך דא לדא, בגין דאינון תבירין בגלותא.
ולבתר דיהון נקיים מגו פסולת, יתקדשון לבי מקדשא, ביין לנסכא על גבי מדבחא, וזיתים לאדלקא בוצינא שרגין למנרתא. ומאן זכה להאי. יין דלא יתנסך לכו"ם. דערב רב אינון יין דנתנסך לכו"ם, ומנהון משומדים, מינים, אפיקורסים משומדים לעבירות שבכל התורה כלה.
וישראל דאתמר בהון ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם. עד דיהון דרוכין בין רגלייהו, בגלותא לא אתברירו מנייהו. ובגינייהו אמר דוד ע"ה, למה אירא בימי רע עון עקבי יסבני. ועלייהו אמר שלמה, צאי לך בעקב"י הצאן. ביעק"ב. דעליה אתמר, לגבי נחש הקדמוני דפתי לחוה, הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב. בתר דיפקון מן גלותא, נמשלים לתפוחים, ולכל ריחין טבין. כגוונא דמפקנו דמצרים, דכתיב ביה תחת התפוח עוררתיך.

— 19 —
פקודא בתר דא, להביא בכורים, ואבתריה להתודות על הבכורים, ואבתריה להתודות על המעשר. ומארי מתניתין, מקשים על המעשר, דאי יהא קדם לקיטתו, או אחר לקיטתו עשורו. כגון אתרוג, דאתמר ביה באילן, הלך אחר חנטה. אית מאן דאמר, אחר בשול הפירות. ואתרוג מקצתו דומה לאילן, ומקצתו לתבואה, דאינון זרעים, דאתמר בהון, דלאחר לקיטתו עשורו. דאילן לאו איהו, אלא עד אחר גמר בשולו.
ובג"ד, תקינו המוציא מאתר דבשולו יפה. לאפקא פת שרוף, אלא ממקום שהוא מוטעם. והכי תבואה, בתר לקיטתו, איהו כבישול פירות.
וישראל, אינון משולים לאילן ולתבואה, דאתמר בהון ראשית בכורי אדמתך תביא בית יי' אלהיך. והכי ראשית גז צאנך תתן לו. דאינון ישראל. דאתמר בהון, ואתן צאני. והכי ישראל, קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה, לאחר לקיטתו מן גלותא, עשורו. ואתקריאו קדש ליי'.
וישראל אתקריאו אילנא רבא ותקיף, ומזון לכלא ביה. ביה אורייתא, דאיהי מזונא לעילא. ביה צלותא, דאיהי מזונא לתתא. ואפילו מלאכין לית לון מזונא, אלא בישראל. דאי לאו דישראל יתעסקון באורייתא, לא הוה נחית לון מזונא, מסטר דאורייתא, דאמתילא לעץ, הה"ד, עץ חיים היא למחזיקים בה. ולאיבא, דאיהי מצוה.
והכי אורייתא אמתילא למיא. והני לאשא. ולא הוה נחית מיא מלעילא, וחמה דאיהי אשא, לא הוה נחית לבשלא פירות האילן. אלא, בגין ישראל. ובגין דא אתמר בישראל, התאנה חנטה פגיה, אלין מארי מצות. והגפנים סמדר נתנו ריח, כד פתחין בתיובתא, ומיד אתמר בישראל, קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך, מן גלותא.
ובגין דא באילן, דאיהו עץ החיים, באורייתא, באלין דמשתדלין בה, אזלין בתר חנטה, ומעשרין ליה, דשריא יו"ד עלייהו, דאיהי חכמ"ה, א' מי' ובה מתכנשין ה"ה, דאינון פירות האילן. ומאן אילן. ו'. אבל שאר עמא, אחר לקיטתו מן גלותא, עשורו. אינון צדיקים דאתמר בהון, ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר. הדר בעובדיהון, דאחידאן במארי תורה ומצות, ואחר חנטה אזלינן לגבייהו כאילן.
ובגין דא אוקמוה במסכת קדושין, קמ"ל דאתרוג כירק, מה ירק דרכו ליגדל על כל מים, ובשעת לקיטתו עשורו. אוף אתרוג נמי דרכו ליגדל וכו' ומסטרא דחכמה, אין מים אלא תורה. ובאתר אחרא לעילא, והא דתנן, אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים, הא אתרוג, אחיד ב' סטרין, ואתרוג איהו דיוקנא דלבא, דאחיד לעילא ואחיד לתתא. אחיד לעילא, הלב רואה. אחיד לתתא, בדעת. כמה דאוקמוה, הלב יודע. דעת איהי אילנא, תורה איבא דיליה. עיינין דאינון פקודין, דבהון הלב רואה. (ע"כ רעיא מהימנא)

— 20 —
ואנשי קדש תהיון לי וגו'. רבי יהודה פתח, והחכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה. זכאין אינון ישראל, דקב"ה בעי ליקרא לון, יתיר על כל שאר בני עלמא. בקדמיתא אמר לון, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. לא אעדי רחימותא סגיאה מנהון, עד דקרא לון וגוי קדוש דאיהי יתיר. לא אעדי רחימותא מנהון, עד דקרא לון כי עם קדוש אתה. לא אעדי רחימותא מנהון, עד דקרא לון ואנשי קדש תהיון לי דאיהו יתיר מכלא.
כתיב והחכמה מאין תמצא. אורייתא מחכמה נפקת, מאתר דאקרי קדש. והחכמה נפקת, מאתר דאקרי קדש הקדשים. ר' יצחק אמר, וכן יובלא אתקרי קדש. דכתיב, יובל היא קדש תהיה לכם. וישראל כלילן מנייהו, הה"ד ואנשי קדש תהיון לי.
בקדמיתא קדוש, והשתא קדש. מה בין האי להאי. א"ר יוסי, דא לעילא לעילא, ודא לאו הכי. דכתיב, והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו. בהאי אתר אקרי קדוש ולעילא לעילא קדש.
רבי אבא הוה אזיל בארחא, והוו אזלי עמיה ר' יוסי ור' חייא, אמר ר' חייא, ואנשי קדש תהיון לי, מנלן. א"ל, הא ר' יוסי וכלהו חברייא שפיר קאמרו, והכי הוא. מנלן. דכתיב, קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה, ראשית: ודאי חכמה אקרי ראשית, דכתיב ראשית חכמה יראת יי'.
ומשום דישראל אקרון קדש בשלימו דכלא, כתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. דהא ישראל דאינון שלמין על כלא, לא ינקין מסטרא דדינא קשיא. לכלב תשליכון אותו. לכלב ודאי, דהוא דינא חציפא תקיפא על כלא. כיון דדינא תקיפא שריא עלוי, ואטיל זוהמא ביה, אסיר להו לאינון דאקרון קדש. אלא לכלב תשליכון אותו ודאי, דאיהו דינא חציפא, דינא תקיפא יתיר מכלא, דכתיב והכלבים עזי נפש.
ת"ח, כד אדכר נבלה באורייתא, כתיב בישראל קדוש, ולא קדש. הכא כתיב, ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. והתם בנבלה כתיב, לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה וגו', כי עם קדוש אתה. קדוש ולא קדש, דהא נבלה מסטרא דישראל אתעביד, דלא פסיל האי אלא ישראל. וסגיאין גוונין, אית בה בנבלה. כמה דאוקימנא.
אר"ש, כתיב הכא ואנשי קדש תהיון לי, וכתיב התם כי עם קדוש אתה ליי' אלהיך. ליי' אלהיך, לי מבעי ליה. אלא הכא לעילא לעילא. והתם שכינתא. וכתיב, והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו ולא קדש. בכאן קדוש, ולעילא קדש. כתיב קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה, בה"א כמה דאוקימנא. וע"ד ואנשי קדש תהיון לי ודאי.
רבי יצחק הוה יתיב קמיה דר"ש, א"ל הא כתיב קדש ישראל ליי' סופיה דקרא כתיב כל אוכליו יאשמו, מאי קא מיירי. א"ל ר"ש, שפיר קא אמר, כל אכליו יאשמו, היינו דכתיב, ואיש כי יאכל קדש בשגגה וגו'. וכתיב, וכל זר לא יאכל קדש. ומשום דישראל אקרון קדש, כתיב כל אכליו יאשמו. אתא ר' יצחק ונשיק ידוי, אמר, אי לא אתינא הכא אלא למשמע מלה דא סגי.
א"ל רבי, הא תנינן, דקדש, יתיר לעילא מן קדוש. אי הכי, הא כתיב ק' ק' ק' יי' צבאות, ודא שלימו דכלא. א"ל ת"ח, כד מתחברן כחדא, כלהו אתעבידו חד ביתא, והאי ביתא, אקרי קדש. כללא דכלהו קדוש ובגיני כך קדש, הוא כללא, דכלא אתכליל ביה. וישראל כד אתכלל בהו מהימנותא שלימתא קדש אקרון, כללא דכלא, דכתיב קדש ישראל ליי'. ובגיני כך, ואנשי קדש תהיון לי.
לגיון חד שאיל לר' אבא, א"ל, לא כתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, אי הכי, מאי דכתיב, טרף נתן ליראיו. טרף נתן לכלבים מבעי ליה, אמאי נתן ליראיו. א"ל, ריקא, מי כתיב טרפה נתן ליראיו, טרף כתיב. ואי תימא, טרף כטרפה. נתן ליראיו ודאי דמלה דא, לא יהביה לאזדהרא ביה, אלא לאינון דחלי שמיה, ודחלין ליה. בג"כ האי מלה לא יהיב לכו, דהא ידע דאתון לא דחלין ליה, ולא נטרין פקודוי, ובגין דהאי מלה חומרא דאורייתא, ובעי לאזדהרא בה, נתן ליראיו, ליראיו ודאי, ולא לאחרי. וכל חומרי דאורייתא, לא יהיב לון קב"ה, אלא לאינון דחלי חטאה, לאינון דחלי פקודוי ולא לכו.
תאני ר' אלעזר, כתיב ואנשי קדש תהיון לי, מהו ואנשי. ולבתר קדש, אלא ואנשי קדש ודאי. דתנינן, לא נפקו ישראל לחירו, אלא מסטרא דיובלא. בתר דנפקו לחירו, נקיט לון האי יובלא בגדפוי, ואקרון גוברין דיליה. בנין דיליה, וכתיב ביה ביובלא, יובל היא קדש תהיה לכם, קדש ודאי, לכם ודאי. ובגיני כך, ואנשי קדש תהיון לי, אנשי קדש ודאי, גוברין דיליה ממש.
וקב"ה אמר דא, ועל דא זכו ישראל לאתקרי אחים לקב"ה, דכתיב, למען אחי ורעי וגו'. לבתר אקרון קדש ממש. דכתיב, קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה, קדש ולא אנשי קדש, בגיני כך כל אכליו יאשמו, וכתיב, וכל זר לא יאכל קדש. ואיש כי יאכל קדש בשגגה.
תאנא, ישראל אקרון קדש, ובגין דאינון קדש, אסיר ליה לאינש, למקרי לחבריה בשמא דגנאי, ולא לכנאה שמא לחבריה, וענשיה סגי. וכל שכן במלין אחרנין. תאנא, כתיב נצור לשונך מרע וגו'. מהו מרע. דבגין לישנא בישא, מרעין נחתין לעלמא.
אמר ר' יוסי כל מאן דקרי לחבריה בשמא דלית ביה, וגני ליה, אתפס במה דלית ביה, דאמר ר' חייא אמר ר' חזקיה, כל מאן דקרי לחבריה רשע, נחתין ליה לגיהנם. ונחתין ליה לעלעוי, בר אינון חציפין דאורייתא, דשרי ליה לאיניש למקרי להו רשע.
ההוא גברא, דלייט לחבריה, אעבר ר' ייסא, אמר ליה כרשע עבדת. אתייה לקמיה דר' יהודה, א"ל רשע לא קאמינא ליה, אלא כרשע, דאחזי מלוי כרשע, ולא אמינא דאיהו רשע. אתא ר' יהודה, ושאיל לעובדא קמיה דרבי אלעזר, אמר ליה, ודאי לא אתחייב. מנלן. דכתיב, היה יי' כאויב, ולא אויב. דאי לאו הכי, לא אשתאר מישראל גזעין בעלמא. כגוונא דא, היתה כאלמנה, ולא אלמנה, כאלמנה דאזיל בעלה לעברא דימא, ומחכאת ליה.
אמר ר' חייא, ומהכא משמע, מהתם משמע, דהוא עקרא דכלא, דכתיב, ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם. כמראה אדם, ולא מראה אדם. א"ר יצחק, כתיב, כתפוח בעצי היער וגו', כתפוח ולא תפוח. כתפוח: דמתפרשא בגוונוי, ובגוונין אתאחדא מלה. אמר רבי יהודה, אלו לא אתינא הכא אלא למשמע מלין אלין, דיי.
תאנא כתיב, והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדוד. כדוד, ולא דוד. כדוד, דאמר, והנה בעניי הכינותי לבית יי'. וכתיב, כי עני ואביון אני. והוא מלכא על מלכין הוה, והוה קרי לגרמיה הכי. אמר רבי אבא, זכאין אינון ישראל, דקב"ה לא קרא לון כקדש, אלא קדש ממש, דכתיב קדש ישראל ליי', ובג"כ כל אכליו יאשמו וגו'.

— 21 —
תאנא, אמר ר' יוסי, מאי קא חמא קב"ה, למיהב דינין לישראל, בתר עשר אמירן. אלא הכי תנינן, מסטרא דגבורה, אתייהיבת אורייתא לישראל. בגיני כך, בעא למיתן שלמא בינייהו, בגין דאורייתא תהא נטירא מכל סטרוי. דאמר רבי אבא אמר רבי יצחק, לית עלמא מתקיימא, אלא על דינא, דאלמלא דינא, לא מתקיימא. ובג"כ עלמא בדינא אתברי, ואתקיים.
תאנא, ר' אבא, כתיב דינו לבקר משפט. וכי לבקר, ולאו בכל יומא. אלא לבקר, עד לא ייכלון דיינין, ולא ישתון, דכל מאן דדאין דינא בתר דאכל ושתה, לאו דינא דקשוט הוא, דכתיב לא תאכלו על הדם. מאי על הדם. אזהרה לדייני, דלא ייכלון עד דדייני דינא, דכל מאן דדאין דינא בתר דאכיל ושתי, כאלו חייב דמא דחבריה לאחרא, דהא דמיה ממש יהיב לאחרא. האי בממונא, כ"ש בדיני נפשות, דבעו דייני לאסתמרא, דלא למידן דינא אלא קדם דאכלו ושתו, ועל דא כתיב דינו לבקר משפט וכתיב, אני יי' עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם יי'.
תניא, אמר ר' יהודה, מאן דמשקר בדינא, משקר בתקוני מלכא. מאן תקוני מלכא. אינון דאתמר, דכתיב עושה חסד משפט וצדקה בארץ. וכתיב כי באלה חפצתי נאם יי'. וכלא האי בהאי תליא. ר' יוסי אמר, אלין אינון תקוני כרסייא, דכתיב צדק ומשפט מכון כסאך. וכתיב והוכן בחסד כסא.

— 22 —
(כאן מתחיל אידרא דמשכנא) תניא ברזא דרזין, רישא דמלכא, אתתקן בחסד ובגבורה. בהאי רישא, תליין שערי, נימין על נימין, דאינון כל משיכותא דמתאחדן בהו עלאי ותתאי. מארי דמארין, מארי דקשוט, מארי דמתקלא, מארי דיבבא, מארי דיללה, מארי דדינא, מארי דרחמי, וטעמי אורייתא, ורזי אורייתא דכיין, מסאבן, כלהו אקרון שערי דמלכא, כלומר משיכותא דאתמשך ממלכא קדישא, וכלא נחית מעתיקא סתימאה.
מצחא דמלכא, פקידותא דחיביא, כד אתפקדן בעובדייהו, וכד אתגליין חובייהו, כדין אקרי מצחא דמלכא. כלומר, גבורה אתתקף בדינוי, ואתפשט בסטרוי, ודא אשתני ממצחא דעתיקא קדישא, דאקרי רצון.
עיינין דמלכא, אשגחותא דכלא, אשגחותא דעלאין ותתאין, וכל אינון מארי אשגחותא הכי אקרון. בעיינין, גוונין אתאחדן, ואינון גוונין אקרון, כל אינון מארי אשגחותא דמלכא, כל חד כפום ארחיה, וכלהו גוונין דעינא אקרון. כמה דאתחזי אשגחותא דמלכא, הכי גוונין מתערין.
גביני דעיינין, אקרון, אתר דיהבין אשגחותא, לכלהו גוונין מארי אשגחותא. הני גבינין לגבי דלתתא, גבינין לאשגחותא מההוא נהרא דנגיד ונפיק, אתר לאתמשכא מההוא נהרא, לאסתחאה בחוורא דעתיקא, מחלבא דנגיד מאמא. דכד גבורה מתפשטא, ועיינין מלהטן בגוון סומקא, נהיר עתיקא קדישא חיורא דיליה, ולהטא באמא, ואתמלייא מחלבא, וינקא להני, ואסתחן כלהו עיינין, בההוא חלבא דאמא, דאתנגיד ונפיק תדיר. הה"ד, רוחצות בחלב. בחלב דאמא, דנגיד תדירא ולא פסיק.
חוטמא דמלכא קדישא, תקונא דפרצופא, כד מתפשטן גבורן, ומתאחדן כחדא, אינון חוטמא דמלכא קדישא. ואינון גבורן מחד גבורה אחידן ונפקין. וכד דינין מתערין, ונפקין מסטרייהו, לא מתבסמן, אלא בתננא דמדבחא. וכדין כתיב, וירח יי' את ריח הניחוח. שאני חוטמא דעתיקא, דלא אצטריך, דחוטמא דעתיקא, ארך אפים בכלא אקרי, וההוא נהירו דחכמתא סתימאה, אקרי חוטמא דיליה. והיינו תהלה, דכתיב, ותהלתי אחטם לך. ועל דא אתער דוד מלכא, תהלה לדוד וגו'.
אודנין דמלכא, כד רעוא אשתכח, ואמא ינקא, ונהירו דעתיקא קדישא אתנהיר, מתערין נהירו דתרין מוחי, ונהירו דאבא ואמא, כל אינון דאקרון מוחי דמלכא, ומתלהטין כחדא. וכד מתלהטן כחדא, אקרון אזני יי'. דהא אתקבילת צלותהון דישראל. וכדין אתערותא לטב ולביש, ובאתערותא דא, מתערין מארי דגדפין, דנטלין קלין דעלמא, וכלהו אקרון אזני יי'.
אנפוי דמלכא, נהירו דאבא ואמא, ואתפשטותא דלהון, דנהרין וסחרין, ולהטין בהאי רישא דמלכא. וכדין סהדותא אסתהד במלכא מנייהו. דיוקנא דמלכא, יקירותא מכלא. מרישא שארי חסד עלאה, וגבורה. ונהירו דאבא ואמא אתפלג, נהירו דאבא בתלת נהורין, ואמא בתרין, הא חמשה. חסד וגבורה בחד נהורא, הא שיתא. לבתר, אתעטר חס"ד, ואתלהיט ואתנהיר בתרין נהורין ואינון תמנייא. לבתר אתעטר, וגבורה, אתנהיר בחד, הא תשעה. וכד מתחברן כלהו נהורין כחדא, אקרון דיוקנא דמלכא, וכדין כתיב, יי' כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה וגו'.
שפוון דמלכא, הכי תאנא, כד אתנהיר נהירו דאבא, נהיר בתלת נהורין. מחד נהורא, נהיר חסד עלאה. מחד נהורא, אתנהיר נהירו דאקרי מוחא דמלכא. וחד נהורא, הוה תלי, עד דאתנהיר נהירו דאמא. וכד אתנהיר אתנהיר בחמש נהורין.
במאי אתנהיר, מחד שבילא דטמיר וגניז, דאתדבק ביה אבא, דכתיב, נתיב לא ידעו עיט וגו'. כמה דאתדבק דכורא בנוקבא, ואתעברת, ואולידת, ואפיקת חמש נהורין. ומאינון חמש נהורין, אתגליפו חמשין תרעין, דנהורין סגיאין. חמשין אינון, לקבליהון, מ"ט פנים טהור, מ"ט פנים טמא, באורייתא, אשתאר חד, והאי חד אתנהיר בכלא, וההוא דאבא, הוה תלי. כד מתחברן כחדא, ומתיישבן במלכא, אקרון שפוון דמלכא. ובגיני כך, גזר מלין דקשוט.
ופומא, בהו תלייא, פתיחותא דפומא. מאי פומא. אלא דעת גניז בפומא דמלכא, דאקרי ת"ת. פשיטותא דתפארת, דכל אוצרין וכל גוונין אתאחדן ביה. דכתיב, ובדעת חדרים ימלאו. וההוא דעת, הוא גניז, בפומא דמלכא. ומלייא כל אדרין ואכסדראין. וכד אתער נהירו דביה ונפיק, כדין אקרי פה יי'. ושפוון דאינון תרין נהורין מאבא ומאימא, בשעתא דאתערען בההיא נהירו דדעת, מתחברן כחדא, ומלין אתגזרו בקשוט, בחכמה בתבונה ובדעת. וכדין, כל מלין דקב"ה, באלין אתגזרו.
נהרין תלת אלין, ועיילין בגו לגו, ואתעטרו בחד. וכד מתחברן בעטורא חד, כדין אקרון חכו ממתקים. ואינון חיך דמלכא, ואקרון, מתיקא דמלכא. ועל האי כתיב, טעמו וראו כי טוב יי'. ובהאי חיך, תליין כל אינון שליטין והורמנין דמלכא, דכתיב, וברוח פיו כל צבאם.
בהאי חיך שלימותא דכלא אשתכח. ובגיני כך, כל אתוון דאינון בהאי אתר שלימותא אתחזייא בהו. אחה"ע, א', נהירו דעתיקא קדישא סתימאה דכל סתימין. ח', נהירו דחכמתא, דלא אשתכח ולא אתדבק דכתיב, לא ידע אנוש ערכה. ה', נהירו דאימא, דנהיר ונגיד ונפיק, ומשקי לכלא, וינקא לבנין, עד דמטי ההוא רבות, ומלי לצדיק, ואיהו אתקטר בנוקבא תתאה, ואתברכא מניה, ולא מתפרשין דא מן דא. חוור מגו סומק, דכתיב הר המור גבעת הלבונה. ע', נהירו דע' אנפין, דאתזנו מהאי רוחא, דנפיק מן פומא, כדין ע' שמהן דקב"ה. לקבלהון בארעא, כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים. דהא יעקב אילנא בארעא, ואינון ע' נפש, ע' ענפין.
מאלין אתוון, נהירין ארבע אחרנין. מא' נהיר גימ"ל, דאיהי אגר טב לצדיקייא, דאקרי גמול, ועל דא כתיב אז תתענג על יי'. מח' נהיר יו"ד, דהיא חכמה, כלא אסתים ביו"ד, דאיהי סתימא מכל סטרוי, ובג"כ, לא אשתכח, דכתיב, ולא תמצא בארץ החיים. מה', נהיר כ"ף. דאיהו נהירו ומשח רבות, דאתרק מאימא, לההוא אתר דאתקרי קרן, ואקרי קרן היובל. ודא מלכות דוד. ובגין כך, לית משיחא, אלא ברזא דכ"ף.
ק' מע' נהיר ק', כמה דע' שבעין, כך ק' מאה, דאינון שלימו, והכי הוא, ובגין כך, בהאי חיך שלימו דכלא. וכל מאן דידע רזא דא, ואזדהר ביה, זכאה חולקיה.
גופא דמלכא, אתפשטותא דתפארת, דגוונין ביה מתחברן. דרועין דמלכא, נהירו דחסד וגבורה. ובגין כך ימין ושמאל. מעוי בדעת אתתקנן, עייל ברישא, אתתקן ואתפשט לגו, ובגו גופא.
שוקין אתאחדן בתרין נהורין, ואינון תרין נהורין ממש. שוקין ותרין כליין. כלהו מתחברן באתר חד, דתמן אתכנש כל רבות, וכל משחא דגופא. ומתמן, שריין כל ההוא רבות, לאתר דאתקרי יסוד עולם. יסוד, מההוא אתר דאקרי עולם. ומאן איהו. נצח והוד, ועל כן, יי' צבאות שמו ב"ה בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמין.
כל הני תקונין, אתיין לאתחברא בחד, עד דכל רבות קדשא, נטיל כלא האי יסוד, ואשדי לנוקבא, ומתברכא מניה. אימתי מתברכא מניה. בשעתא דאתתקנו דינין דלתתא. וכד דינין מתתקנין לתתא, מתתקנין לעילא, וכל תקונין דמלכא, בחדוותא, בשלימו, דאינון שמא קדישא, והוה כלא חד. וכדין הוא שארי בגווייהו, דכתיב אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט.
וכד דינין לא מתתקנן לתתא, כביכול הכי לעילא. דכל תקונין לא מתישרן הכי, דהא אימא אסתלקת מעל בנין, ובנין לא ינקי, דהא יסוד לא אשדי בנוקבא, וכל דינין מתערין, וחויא תקיפא שלטא. כביכול, תקוני מלכא על דינא אסתלקו, דכיון דהאי נוקבא לא מתברכא, וצדיק לא נטיל. וחויא תקיפא שלטא. ווי לעלמא דינקא מנייהו.
אמר ר' אלעזר, כל הני תקונין, אבא גלי לון, בגין דלא ייעול בכסופא לעלמא דאתי. השתא אמאי אצטריכו לאתגלאה. אמר ליה ר' אבא, ההוא דאנא כתבנא מבוצינא קדישא, אמינא לגבי חבריא, דהא אינון ידעין מלין, והא אצטריך למנדע, דכתיב, וידעתם כי אני יי'. וכתיב וידעו כי אני יי'. בגין דאתיישבן מלין. בלבנא. ומכאן ולהלאה, סתימין מלין בגוון. זכאה חולקנא בהאי עלמא, ובעלמא דאתי, דהא עד כען בוצינא קדישא אתעטר, במלין דבגוון.
ת"ח, אנא חזינא ליה בחלמא, ושאילנא קמיה דרבי שמעון, הא אוליפנא קמיה דמר, י' דאיהי חכמה, והכי הוא ודאי. ה' אמאי איהו בינה. אמר לי, ת"ח, הא כתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. מאן הוא נהר דיוצא מעדן דא בינה. ובג"כ ההוא נהר, י' סתים בגויה. ויו"ד פשיט נהרא דא מכל סטרוי. ודא היא ד', לבתר אפיקת בן תחותה דאיהו ו', כגוונא דא ה'. בג"כ הוא י"ה. לבתר אולידת ואפיקת האי בן, ושויה לקמה, ובגין כך יה"ו, דהא ו' לקמה יתיב, לינקא ליה. ועל כך תנינן במתניתא דילן, ה' ד' הות, מדאתחבר דכורא עמה אתעברת מחד בן, ואקרי ה'. לבתר אולידת ואפיקת ו' ההוא בן, וקאים לקמה. ועל האי כתיב, ונהר יוצא מעדן, מניה נפיק ודאי, להשקות את הגן, לינקא ליה.
הוינא אחיד בידיה, ונשיק בידוי. אנא בהאי עדונא אתערנא, בכי וחייך, והוו תלתא יומין דלא אכילנא מידי. חד מחדוותא, וחד דלא זכינא למחמי ליה זמנא אחרא. ועם כל דא, ביה אתקשרנא תדירא. דהא כד נהירא לי שמעתתא, חמינא דיוקניה, דאתער קמאי, זכאין אינון צדיקייא, בעלמא דין, ובעלמא דאתי, עלייהו כתיב, אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך. (ע"כ האידרא).

— 23 —
ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו וגו'. מאי תשמרו, תשמורו מבעי ליה. אלא תשמרו ודאי, מאי אשר אמרתי אליכם, כלומר דאגזימית לכון על מימר פולחני. תשמרו, דלא ימטי עליכון שום ביש. תשמרו מההיא שמירה ונטורא דילי בלבד. ושם אלהים אחרים לא תזכירו, לא תזכירו כמה דאוקימנא. ד"א ושם אלהים אחרים לא תזכירו, כלומר, לא תסבבון, דתפלון ביני עממיא בארעא אחרא. ויקוים בכו מה דכתיב, ועבדת שם אלהים אחרים וגו'.
ד"א ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. רבי יהודה פתח, שמע עמי ואעידה בך וגו', לא יהיה בך אל זר וגו'. אנכי יי' אלהיך המעלך מארץ מצרים וגו'. הני קראן, אמרן דוד ברוח קודשא, ואית לאסתכל בהו. שמע עמי בכמה אתרין אזהרא אורייתא לב"נ. בכמה אתרין קב"ה אזהיר ביה בבר נש. וכלא לתועלתא דבר נש. בגין דינטר פקודי אורייתא, דכל מאן דינטר ארחי דאורייתא, ואשתדל בה, כמאן דאשתדל בשמא קדישא.
דתנינן, אורייתא כלא שמא דקודשא בריך הוא. ומאן דמשתדל בה, כמאן דמשתדל בשמא קדישא. בגין דאורייתא כלא, חד שמא קדישא הוא. שמא עלאה, שמא דכליל כל שמהן. ומאן דגרע אות חד מינה, כאילו עביד פגימותא בשמא קדישא. תאנא, ושם אלהים אחרים לא תזכירו, לא תוסיף על אורייתא, ולא תגרע מינה. רבי חייא אמר, ושם אלהים אחרים, דא מאן דיתעסק בספרין אחרנין, דלא מסטרא דאורייתא. לא ישמע על פיך, דאסור אפילו לאדכרא לון, ולמילף מנייהו טעמא, כל שכן על אורייתא.
רבי יהודה מתני הכי, מאי טעמא כתיב ושם אלהים אחרים, וסמיך ליה את חג המצות תשמר. אלא, מאן דלא נטיר האי, כמאן דלא נטיר מהימנותא דקודשא בריך הוא. מאי טעמא. משום דביה אחידא מלה. אמר רבי יצחק, וכן בכל שאר זמנין וחגין, דהא כלהו אחידן בשמא קדישא עלאה. ועל דא תנינן, מאי דכתיב שלש פעמים בשנה, משום דבהו תליא מהימנותא.

— 24 —
יראה כל זכורך, אמאי כל זכורך. א"ר אלעזר כל זכורך ממש. בגין דנטלין ברכתא, ממבועא דנחלא. מכאן תנינן, כל בר ישראל דאתגזר, בעי לאתחזאה קמי מלכא קדישא, בגין דנטיל ברכתא, ממבועא דנחלא. הה"ד, כברכת יי' אלהיך אשר נתן לך. וכתיב אל פני האדון יי', כמה דאוקימנא, דמתמן מריקן ברכאן, ונטלין ברכתא. זכאה חולקיהון דישראל, מכל שאר עמין.
זמנא חדא, סליקו ישראל למחג חגא, ואתערבו עעכו"ם בהדייהו, וההוא שתא לא אשתכח ברכתא בעלמא. אתו שאילו לרב המנונא סבא, אמר להו, חמיתון סימנא בקדמיתא בהאי. א"ל, סימנא חמינן, דכד תבנא מהתם, כל ארחין אסתימו ממיא, ועננא, וחשוכא אשתכח, דלא יכלין למהך כל אינון דסליקו לתמן. ועוד, בשעתא דעאלנא לאתחזאה אפי שמיא אתחשכו ואתרגיזו. אמר להו, ודאי או אית בינייכו בני נשא דלא אתגזרו, או עעכו"ם סליקו בהדייכו. דהא לא אתברכאן בההיא שעתא, בר מאינון ישראל דאתגזרו. ובהאי את קדישא מסתכל קב"ה, ובריך לון.
לשתא אחרא סליקו, וסליקו אינון עעכו"ם, דאתערבו בהדייהו, כד הוו אכלין קרבנייא, והוו חדאן. וחמו לאינון עעכו"ם, דטפסאן בקוטרייהו לקוטרא דכותלא. אשגחו בהו דכלא מברכין, ואינון לא בריכו. אתו ואמרו מלה לבי דינא, אתו ושאילו לון, אמרו, האי דאכלתון, חולקא דלכון, מאן קורבנא הוה. לא הוה בידייהו. בדקו ואשכחו דאינון עעכו"ם, וקטלו לון. אמרו, בריך רחמנא דשזיב לעמיה, דודאי לית ברכתא שריא, אלא בישראל, זרעא קדישא, בני מהימנותא, בני קשוט. וההיא שתא אשתכח ברכתא בעלמא, בשלימו. פתחו ואמרו, אך צדיקים יודו לשמך וגו'.
ר' חייא אמר, בזכות ישראל גזירין, אתכנעו שנאיהון תחותיהון, וירתי אחסנתהון. ת"ח מה כתיב, יראה כל זכורך. וכתיב בתריה, כי אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבלך. דקב"ה עקר דיורין מאתרייהו, ואתיב דיורין, לאתרייהו. ובגיני כך יראה כל זכורך את פני האדון יי'. רבי יהודה אמר, האדון. כמה דכתיב, הנה האדון יי' צבאות מסעף פארה וגו', ויצא חוטר וגו', וכלא חד, מעקר דיורין ואתיב דיורין. ר' יצחק אמר, אית אדון, ואית אדון, וכלא בחד תליא.

— 25 —
רבי יהודה אמר, אדני: אלף דלית נון יוד, קב"ה אקרי, וההוא דאקרי, כמה דאיהו כתיב. ומאן הוא. רבי יוסי אומר, מראת אלהים. מראת כתיב. ומהו מראת. שלימו דכלא, יו"ד ה"א וא"ו ה"א. מראת למאי איהו אל"ף דלי"ת נו"ן יו"ד, האי אקרי ככתבו, והאי לא אקרי ככתבו, ובגיני כך אקרי בהאי, ועל כך מראת אלהים כתיב.
רבי יהודה אמר, לזמנין, עלאין אקרון בשמא דתתאין. ולזמנא, תתאין אקרון בשמא דעלאין. האדן יי', בשמא עלאה אדני הוא. והא אוקימנא מלי. ובגוונין סגיאין אתפרשן מלי, וכלא חד. בריך רחמנא בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמין.

— 26 —
הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו'. רבי יצחק פתח, ישקני מנשיקות פיהו וגו' אמרה כנסת ישראל, ישקני מנשיקות פיהו. מאי טעמא ישקני, יאהבני מבעי ליה, אמאי ישקני. אלא הכי תנינן, מאי נשיקות אדבקותא דרוחא ברוחא. דבגיני כך נשיקה בפה, דהא פומא אפקותא ומקורא דרוחא הוא, ועל דא נשיקין בפומא, בחביבותא, ודבקין רוחא ברוחא, דלא מתפרשן דא מן דא.
ועל דא מאן דנפיק נשמתיה בנשיקה, מתדבק ברוחא אחרא. ברוחא דלא מתפרש מניה. והיינו אקרי נשיקה. ועל דא אמרה כנסת ישראל, ישקני מנשיקות פיהו, לאדבקא רוחא ברוחא, דלא יתפריש דא מן דא.
כי טובים דודיך מיין, מאי בעי הכא יין, והא כתיב וגם אלה ביין שגו וגו', וכתיב יין ושכר אל תשת אתה ובניך, מאי טעמא הכא יין. רבי חייא אמר, מיינה דאורייתא. רבי חזקיה אמר, דא דכתיב ויין ישמח לבב אנוש, ועל דא כתיב, כי טובים דודיך מיין, לחדוותא דלבא. מיין, דחדי לי יתיר מכלא.
רבי יהודה אמר, כתיב, וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך, אמאי קא בכה. אלא באתדבקותא דרוחא בה, לא יכיל לבא למסבל, ובכה. ואי תימא, הא כתיב, וישקהו ויבכו. תנינן, אמאי נקוד וישקהו, אלא דלא אתדבק ביה רוחא כלל, ועל דא כתיב, ונעתרות נשיקות שונא. מאי ונעתרות נשיקות שונא. אלא מאן דנשיק בחביבותא, מתדבק רוחיה ברוחיה, בדביקותא דחביבותא ומאן דלא נשיק בחביבותא, לאו בדביקותא הוא, אלא ונעתרות. מאי נעתרות. גסותא, דלא דביק רוחיה בההוא נשיקה. ולא אתדבק ביה כלל. ובגיני כך כתיב, ישקני מנשיקות פיהו, דהוא דבקותא רוחא ברוחא.
תנא, כל זמנא דקודשא בריך הוא אזיל בישראל, כביכול אתדבק רוחא ברוחא, ועל דא כתיב, ואתם הדבקים ביי', בכל אינון גווני דביקותא, ולא מתפרשא דא מן דא. בשעתא דאתמר הנה אנכי שלח מלאך לפניך, ידע משה דפרישותא הוא. אמר אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה.

— 27 —
רבי אבא אמר, מה כתיב לעילא מן דא, ראשית בכורי אדמתך תביא בית יי' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו. מאי קא מיירי. אלא דלא לערבא מלה תתאה בעלאה, דלא ינקא סטרא דלבר, מסטרא פנימאה. מה בין האי להאי. דא דלבר, מסטרא דמסאבא. ודא דלגו, בסטרא קדישא. מאן אמו. דא כנסת ישראל, דאתקרי אם. בחלב אמו, דלא יניק מהאי סטרא, מאן דלא אצטריך.
והכא כתיב, הנה אנכי שלח מלאך לפניך. אמר משה, הא קבילנא בטחונא מינך, דלא תתפרש מינן, ודאי אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה. ובמה יודע איפוא וגו'.
אמר רבי אלעזר, מלה דא לא קאמר קודשא בריך הוא אלא ברחימותא דישראל, ולאתפייסא בהדייהו. למלכא דהוה בעי למיזל עם בריה. ולא בעי לשבקא ליה. אתא בריה, ומסתפי למבעי ליה למלכא דייזיל בהדיה. אקדים מלכא ואמר, הא לגיון פלן יזיל בהדך, למנטר לך בארחא. לבתר אמר אסתמר לך מניה, דהא לא גבר שלים הוא. אמר בריה, אי הכי, או אנא אותיב הכא, או את תזיל עמי, ולא אתפרש מינך. כך קב"ה, בקדמיתא אמר, הנה אנכי שלח מלאך לפניך לשמרך בדרך. ולבתר אמר השמר מפניו וגו', ביה שעתא אמר משה, אם אין פניך הולכים וגו'.
אתא ר"ש, אשכח להו בהאי. אמר, אלעזר ברי שפיר קאמרת. אבל ת"ח, באתר דא לא אמר משה מדי, ולא אתיב מלה לקבליה. מאי טעמא. משום דהכא לא אשתכח פרישותא מניה. והא אוקימנא מלה דא, לגבי חברייא. ואית דמתני איפכא ולא הכי פירשוה קדמאי. וכד יסתכלון מלי כלא שפיר, וכלא בחד מלה אמרי טעמייהו.
אימתי אתיב משה. בזמנא דאמר, ושלחתי לפניך מלאך. וכתיב כי ילך מלאכי לפניך, סתם ולא פריש מלה. וע"ד כתיב, הכא, כי אם שמוע תשמע בקולו ועשית כל אשר אדבר. אשר אדבר דוקא וכתיב ואיבתי את אויביך וצרתי את צורריך, וכלא ביה תליא.
ר' יהודה אמר, אי תימא דתרווייהו מלאך ממש, משה לא אתיב עלייהו, דלא חמא דוכתא. אימתי אתיב. בזמנא דכתיב אם אין פניך הולכים וגו'. אמר ר' שמעון, כלל דכלא, משה לא בעא מלאכא. דהא כתיב ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אדני ילך נא אדני בקרבנו.

— 28 —
א"ר יהודה, האי דאמר ר' אבא, דכתיב לא תבשל גדי בחלב אמו, בחלב האם מבעי ליה, מאי אמו. ואי תימא, כנסת ישראל אמו דסטרא דמסאבא, לאו הכי, דהא שמענא דאמר ר' שמעון, כנסת ישראל אימא קדישא בחולקיה דישראל אתאחדא, דכתיב כי חלק יי' עמו.
אמר ר' שמעון, שפיר קאמרת. והא דרבי אבא שפיר וכלא דא בדא תליא. תא חזי, אמא אתאחדא להו לעילא, לסטרא דא ולסטרא דא, ותרין אינון, חדא לימינא, וחדא לשמאלא. ובגיני כך, מנהון לימינא, ומנהון לשמאלא. וכלהו תליין בהאי א"ם, אמא קדישא, ואתאחדן בה.
אימתי אתאחדן בה. בשעתא דהאי אם ינקא מסטרא אחרא, ומקדשא אסתאב, וחויא תקיפא שארי לאתגלאה, כדין גדיא ינקא מחלבא דאמיה, ודינין מתערין. ועל דא, ישראל קדמין ואייתאן בכורים, ובשעתא דמייתין להו, בעיין למימר ולמפתח ביה בלבן, דבעא בחרשוי אלין, לשלטאה ביעקב, ובזרעא קדישא, ולא אתייהיבו בידיה, ולא אתמסרן ישראל לסטרא דא. ועל דא כתיב, ראשית בכורי אדמתך וגו', לא תבשל גדי בחלב אמו. ולא ינקא ההוא סטרא, מחלבא דאמיה, דהא לא יסתאב מקדשא, ודינין לא מתערין.
בגיני כך, לא ייכול בשרא בחלבא כל זרעא קדישא, וכל מאן דאתי מסטר דא, דלא יהיב דוכתא, למאן דלא אצטריך, דהא בעובדא תליא מלתא, בעובדא דלתתא, לאתערא לעילא. זכאין אינון ישראל מכל עמין עעכו"ם, דמריהון קרי עלייהו, ובך בחר יי' להיות לו לעם סגלה. וכתיב כי עם קדוש אתה ליי' אלהיך וכתיב בנים אתם ליי' אלהיכם וגו'.
תא חזי, בשעתא דישראל לא אתכשרו עובדייהו, מה כתיב, עמי נוגשיו מעולל ונשים משלו בו. משלו בו דייקא, והא אוקימנא מלי ברזא דספרא דשלמה מלכא. והכי אשכחן ביה. תו אשכחאן, דכל מאן דאכיל האי מיכלא דאתחבר כחדא. בשעתא חדא, או בסעודתא חדא. ארבעין יומין אתחזיא גדיא מקלסא בקלפוי, לגבי אינון דלעילא, וסיעתא מסאבא מתקרבין בהדיה, וגרים לאתערא דינין בעלמא, דינין דלא קדישין.
ואי אוליד בר באינון יומין, אוזפין ליה נשמתא, מסטרא אחרא, דלא אצטריכא. וכתיב והתקדשתם והייתם קדושים וגו'. אתי לאסתאבא, מסאבין ליה ודאי. דכתיב, ונטמתם בם, חסר א', מסאבותא אטימא מכלא, דלית רשו לאתדכאה הכי, כשאר זיני דמסאבותא דמתדכין. ותו, דמסתפי מחיון בישן, דהא בעינייהו גדיא אשתכח, ויכיל לאתזקא, דהא צלמא דבר נש אתעבר מניה.
רבי ייסא, שרי למיכל לתרנגולא בגבינה או בחלבא. אמר ר' שמעון אסיר לך דלא יהיב איניש פתחא לזינין בישין. לך לך אמרין נזירא, סחור סחור לכרמא לא תקרב. ודאי אסיר לך הוא, דחומרא אית ביה, כבעירא לשחיטה. ומאן דשרי האי, מה כתיב ותשקו את הנזירים יין, מאן דשרי האי, כמאן דשרי האי. וכתיב לא תאכל כל תועבה, כל, לאכללא כלא.
תאנא, במה זכו דניאל חנניה מישאל ועזריה, דאשתזיבו מאינון נסיוני, אלא בגין דלא אסתאבו במיכליהון. אמר ר' יהודה, כתיב וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וגו'. ותאנא בסתימא דמתניתין, מיכלא דההוא רשע, בשרא בחלבא הוה וגבינה עם בשרא, בר מיכלן אחרנין, ודא סליק ליה בפתוריה, בכל יומא.
ודניאל דאסתמר מהאי, כד רמו יתיה לגובא דארייוותא, אשתלים בצולמא דמאריה, ולא שני צולמיה לצולמא אחרא, ועל דא דחלו ארייוותא מניה, ולא חבלוהו. וההוא רשע, בשעתא דמלכותא אתעדי מניה, ועם חיות ברא הוה מדוריה, אעדי צולמא דאנפוי מניה, ומההוא יומא, לא אתחזי צולמיה צולמא דבר נש, וכל בעירא דאתי, אתחזי ליה, צולמא דזיניה, ונוקביה, והוו אתיין עליה כלהו, ובכמה זמנין הוו אכלין ליה חיות ברא, בר דאתגזר האי עונשא עליה, בגין דכתיב, והוא במלכים יתקלס, בגין כך, כלא יתקלסו ביה, כל ההוא זמנא.
תא חזי, מה כתיב, ולמקצת ימים עשרה נראה מראיהן טוב מכל הילדים האוכלים את פת בג המלך. נראה מראיהן טוב, דצולמא דמאריהון לא אעדיאו מנהון, ומאחרני אעדיאו. מאן גרים האי. בגין דלא אתגעלו בגיעולי מיכליהון. זכאה חולקהון דישראל, דכתיב בהו, ואנשי קדש תהיון לי.

— 29 —
ואל משה אמר עלה אל יי' וגו'. ואל משה אמר, מאן אמר. דא שכינתא. עלה אל יי', כמה דכתיב, ומשה עלה אל האלהים וגו'. אמאי כל דא, לקיימא עמהון קיים, בגין דהא אתפרעו, מה דלא נפקו הכי ממצרים, דאתגזרו, ולא אתפרעו, והכא הא אתפרעו, ועאלו בברית קיימא, דכתיב שם שם לו חק ומשפט. ושם נסהו, בהאי את קדישא, דאתגלייא בהו, והכא אתקיים בהו, על ידא דמשה גזירה דקיימא, דכתיב, ויקח משה את הדם ויזרק על העם וגו'.
א"ר יצחק מאי דכתיב, וחצי הדם זרק על המזבח, במזבח לא כתיב, אלא על המזבח דייקא. והשתחויתם מרחק, מהו מרחק. כד"א מרחוק יי' נראה לי. וכתיב, ותתצב אחתו מרחק. תאני ר' אבא, דקיימא סיהרא בפגימותא, וביה שעתא, זכו ישראל יתיר בחולקא קדישא, וגזרו קיימא קדישא בקב"ה.
ואל משה אמר עלה אל יי'. מ"ט. אמרה ליה שכינתא, אסתליק לעילא, דהא אנא וישראל, נשתתף כחדא בשלימותא על ידך, מה דלא הוה עד הכא. מה כתיב ויקח משה חצי הדם וגו', פלג ליה לתרין. חצי הדם זרק על העם, וחצי הדם זרק על המזבח, כמה דאוקימנא. וכתיב, הנה דם הברית אשר כרת יי' עמכם. וישם באגנת, באגנת כתיב, חסר וא"ו. כמה דכתיב, שררך אגן הסהר אל יחסר המזג.
ונגש משה לבדו אל יי', זכאה חולקיה דמשה, דהוא בלחודוי, זכה למה דלא זכה בר נש אחרא. ישראל זכו השתא, מה דלא זכו עד ההיא שעתא. וההיא שעתא, אתקיימו, בקיומא עלאה קדישא. ובההוא שעתא אתבשרו למהוי בינייהו מקדשא, כד"א, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.
ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וגו'. רבי יהודה פתח, זאת קומתך דמתה לתמר וגו', כמה חביבה כנסת ישראל קמי קב"ה, דלא מתפרשא מניה, כהאי תמר, דלא פריש דכר מן נוקבא לעלמין, ולא סליק, דא בלא דא. כך כנסת ישראל, לא מתפרשא מקב"ה.
תא חזי, בשעתא דנדב ואביהוא חמו, ושבעין סבין. מה כתיב בהו. ויראו את אלהי ישראל. דאתגלי עלייהו שכינתא. רבי יהודה ורבי יוסי אמרי, את דייקא. ודא את, הוא מרחוק. את לאכללא מה די בגויה.
רבי יצחק אמר, והא כתיב היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר, מאן חיה דא. א"ר יוסי אמר רבי חייא, חיה זוטרתי. וכי אית חיה זוטרתי, אין. חיה זוטרתי, וחיה עלאה. וחיה זוטרא דזוטרתי.
ויראו את אלהי ישראל, דייקא, כמה דאמינא. ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, כחזו אבן טבא, דזמין קודשא בריך הוא למבני מקדשא, דכתיב ויסדתיך בספירים.

— 30 —
ואל אצילי בני ישראל, דא נדב ואביהוא. לא שלח ידו, דסליק לון לבתר זמנא, ולא אתענשו הכא. רבי יוסי אמר, מלה דא, לשבחא דלהון, דכתיב ויאכלו וישתו דזנו עיניהון, מנהירו דא. רבי יהודה אמר, אכילה ודאית אכלו, וזנו גרמייהו, והכא אתקשרו לעילא, אי לא דסטו אורחייהו לבתר, כמה דאוקימנא.
אמר רבי אלעזר, ואפילו ישראל, בההיא שעתא אתכשרו, ואתקשרת בהו שכינתא. ודא קיימא, ואורייתא כלא, בחד זמנא הוה. וישראל כההיא שעתא לא חמו לעלמין. ולזמנא דאתי, זמין קב"ה לאתגלאה על בנוי, ולמחמי כלא יקרא דיליה עינא בעינא, דכתיב כי עין בעין יראו בשוב יי' ציון. וכתיב, ונגלה כבוד יי' וראו כל בשר יחדו וגו'.

=== Terumah ===

— 1 —
וידבר יי' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו'. רבי חייא פתח, כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו, כמה חביבין ישראל קמי קב"ה, דאתרעי בהו, ובעא לאתדבקא בהו, ולאתקשרא עמהון. ועבד להון עמא יחידאי בעלמא, דכתיב ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ, ואינון אתרעו ביה, ואתקשרן ביה. הה"ד, כי יעקב בחר לו יה. וכתיב כי חלק יי' עמו. ויהב לשאר עמין שולטנין רברבן ממנן עלייהו, והוא נטיל לחולקיה ישראל.
ר"ש פתח, מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה איומה כנדגלות. מי זאת, רזא דתרין עלמין מתחברן כחדא, ודא הוא עולם ועולם. מ"י: הא אוקימנא דרגא עלאה לעילא, שירותא דקיימא בשאלתא, ואקרי מ"י, כד"א שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. זא"ת: דרגא תתאה לתתא, עלמא תתאה. ותרווייהו, תרין עלמין בחבורא חדא, בקשורא חדא כחדא.
הנשקפה: כד מתחברן תרווייהו כחדא. כמו שחר: כד בעייא שחרותא לאנהרא ולבתר אתנהיר כסיהרא, כד בטש בה נהירו דשמשא. ולבתר כשמשא, כד קיימא סיהרא בשלימו. איומה: תקיפא, לאגנא על כלא. דהא כדין אית לה שלימו ותקיפו, למעבד חילא.
ונטלא חילא מעלמא עלאה, על ידא דיעקב שלימא, דחבר לון כחדא. חבר לון כחדא לעילא. וחבר לון כחדא לתתא. ומתמן נפקו, תריסר שבטין קדישין, כגוונא דלעילא. יעקב דהוה שלים, אעיל רחימו בתרין עלמין, כמה דאוקימנא. שאר בני נשא דעבדין כדין מגלין עריין לעילא ותתא, גרים דבבו בתרין עלמין, וגרים פרודא, הה"ד ואשה אל אחותה לא תקח לצרו"ר, דאתעבידו מארי דבבו דא לדא.
ואי תימא ותקנא רחל באחותה. הכי הוא ודאי, דהא עלמא תתאה, כל תיאובתה לאו איהו, אלא בגין למיהוי כגוונא דעלמא עלאה, ולמירת דוכתהא. בדוכתא אחרא קנאת סופרים אסגיאת חכמתא, והכא קנאת סופרין, בגין דאית ספר וספר, אסגיאו משיכו דחכמתא לגבייהו.
ועכ"ד, אפילו יעקב לא אשלים לגבייהו כדקא חזי. שאר בני עלמא, גרמין דבבו, וגרמין פרודא, ומגלין עריין דכלא, עריין דעילא ותתא. וברזא דא אית רזא דעריין, עריין דאימא וברתא, וכלא ברזא חדא. מי זאת אתקרון אחתן, בגין דאינון באחוה וברחימו, ובחבורא דרעותא. ואקרון אמא וברתא. מאן דגלי ערייתהון, לית ליה חולקא לעלמא דאתי, ולית ליה חולקא במהימנותא.
ת"ח, כי יעקב בחר לו יה, רזא עלאה לעילא. כיון דאשלים, ואקרי ישראל, כדין לסגלתו, נטיל כלא בכל סטרין, ונטיל לעילא ונטיל לתתא, ואשתלים בכלא.

— 2 —
א"ר שמעון, הא תנינן, דכד ברא קב"ה עלמא, גליף בגליפוי דרזי מהימנותא, גו טהירין ברזין עלאין, וגליף לעילא וגליף לתתא, וכלא ברזא חדא, ברזא דגלופי דשמא קדישא ידו"ד, דשליט באתווי עילא ותתא. וברזא דא אשתכללו עלמין, עלמא עלאה ועלמא תתאה.
עלמא עלאה אשתכלל ברזא דאת י', נקודה עלאה קדמאה, דנפקא מגו דסתים וגניז דלא ידיע, ולא קיימא למנדע, ולא אתיידע כלל, סליקו דרזא דאין סוף, ומגו סתימו דא, נהיר נהירו חד דקיק וסתים, כליל בגויה כללא דכל נהורין. ובההוא נהירו סתים, בטש ביה מאן דלא בטש. נהיר ביה מאן דלא נהיר. וכדין, אפיק חד נהירו, דאיהו עדונא לעדונא, לאשתעשעא, לאתגנזא נהירו דקיק, וסתים בגו ההוא נהירו.
וההוא נהירו דאיהו עדונא לעדונא, סתים, אתקיימו ואשתכללו ביה שית רשימין, דלא ידיען, בר לההוא נהורא דקיק כד עאל לאתגנזא, עדונא בעדונא נהיר בנהירו.
והאי נהירו דנפק מגו נהירו דקיק איהו דחילא ואמתני ותקיפא יתירא, ואתפשט האי ואתעביד עלמא חדא, דנהיר לכל עלמין. עלמא סתימא דלא ידיע כלל, ובגויה דיירין שית רבוא אלף, דאינון דיירין וחילין ומשיריין עלאין.
וכיון דאפיק לון ואשתכללו כחדא כדין איהו חבורא חדא. ואינון רזא דאת וי"ו, דאתחבר בההוא עלמא סתימא, וכדין כתיב, כי יעקב בחר לו יה. כד נפיק וי"ו, ואשתכלל מגו י"ה, כדין ישראל לסגלתו.
שאר בני עלמא, לא אתייהיב לון רשו לסלקא הכי, אלא לסגלתו, אתר דנטיל וכניש כלא. ודא איהו דרגא לתתא, ומגו דא, נטלין לעילא, בסתימו דרעו, אבל לא באתגליא, כמה דנטיל יעקב, הה"ד ויקחו לי תרומה.

— 3 —
ויקחו לי תרומה. רבי יהודה פתח, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. האי קרא הא אוקמוה ואתמר. אבל רזא דא, הא אוקמוה בוצינא קדישא, גו רזין עלאין.
דרגא עלאה, דאיהו רזא דעלמא עלאה, אקרי מ"י. דרגא תתאה, דאיהו רזא דעלמא תתאה, אקרי מ"ה. ותנינן, אל תקרי מ"ה אלא מאה, בגין דכל דרגין עלאין באשלמותהון הכא אינון.
תו אמאי אקרי מ"ה. אלא אע"ג דמשיכו עלאה אתמשך, לא אתגליא עד דאשתלים הכא, דאיהו אתר סופא דכל דרגין, סופא דאמשכותא דכלא, וקיימא באתגליא. ואע"ג דאתגליא יתיר מכלא, קיימא לשאלא, מ"ה. מה חמית, מה ידעת, כד"א כי לא ראיתם כל תמונה.
ובגין כך, מה רב טובך, דא איהו יסודא דעלמא, דאקרי רב טוב. כד"א, ורב טוב לבית ישראל. בגין דהאי איהו רב טוב. אור קדמאה, אקרי טוב סתם, והכא כלילן דכר ונוקבא כחדא. אשר צפנת, דהאי אתגניז, כגוונא דאור קדמאה, דאתגניז ואתטמר. פעלת: דהכא איהו אומנותא דכלא, אומנותא דכל עלמא, אומנותא דנשמתין ורוחין.
ברזא דא עביד קב"ה אומנותא דכל עלמא, ורזא דא בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. ברזא דא אתעביד משכנא ואתבני, דאיהו בדיוקנא דעלמא דלעילא, ובדיוקנא דעלמא תתאה, הה"ד ויקחו לי תרומה. לי. תרומה. תרין דרגין, דאינון חד, דמתחברן כחדא.

— 4 —
ויקחו לי תרומה וגו'. רבי שמעון ורבי אלעזר ור' אבא ור' יוסי, הוו יתבי יומא חד, תחות אילני, בבקעתא גבי ימא דגנוסר. אמר רבי שמעון, כמה יאה צלא דא, דחפיא עלן מגו אילני, ואנן צריכין לאעטרא האי אתר במלי דאורייתא.
פתח רבי שמעון ואמר, אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון. האי קרא הא אוקימנא ליה ואתמר. אבל אפריון, דא היכלא דלתתא, דאיהו כגוונא דהיכלא עלאה, וקודשא בריך הוא קרא ליה גנתא דעדן, דאיהו נטע ליה להנאתיה, וכסופא דיליה לאשתעשעא ביה גו אינון נשמתין דצדיקייא, דתמן כלהו קיימין ורשימין בגויה. אינון נשמתין דלית לון גופא בהאי עלמא, כלהו סלקין ומתעטרן תמן, ואית לון דוכתין למחמי, לאתענגא גו ענוגא עלאה דאקרי נעם יי'. ותמן אתמליין מכל כסופין דנהרי דאפרסמונא דכיא.
אפרסמון: דא היכלא עלאה טמירא גניזא. אפריון: דא היכלא דלתתא, דלית ביה סמך, עד דאסתמיך מגו היכלא עלאה. ובגין כך את סמך איהו סתים בכל סטרוי, כגוונא דא את ס סתימא.
מה בין האי להאי. אלא בשעתא דסתים ואתגניז בגויה, גו נהורא עלאה לעילא, כדין איהי קיימא, בדיוקנא דאת סמך סתים בגויה, ואתגניז ביה, לסלקא לעילא. ובשעתא דהדרא ויתבא רביעא על בנין לתתא לינקא לון, כדין איהי קיימא בדיוקנא דאת ם רביעא סתימא לגו ארבע סטרין דעלמא.
ועל דא, דא איהו אפרסמון, ודא הוא אפריון. ובאתר תרין אתוון ס"מ, קיימא י', ברזא דברית, דאיהו זמין לנטלא כלא, רזא דאינון מאה ברכאן, שתין וארבעין. שתין, לקבל שית סטרין, דנפקי מאת ס'. ארבעין, לקבל ד' סטרי עלמא, וכלא אשלימו למאה. ואת יו"ד, איהו אשלים לרזא דמאה, כגוונא דלעילא. וע"ד, דא אפרסמון, ודא אפריון.
אינון נהרי נפקין מאפרסמון דא, ונשמתין עלאין, דלית לון גופא בהאי עלמא, ינקין מההוא נהירו דנפיק מאינון נהרי אפרסמונא דכיא, ומתענגי בענוגא דא עלאה, ונשמתין דאית לון גופא בהאי עלמא, סלקין וינקין מההוא נהירו דאפריון דא, ונחתין. ואלין יהבי ונטלי. יהבי ריחא, מאינון עובדין דכשראן, דמשתדלי בהו בהאי עלמא. ונטלי מההוא ריחא דאשתאר ביה בגנתא, כד"א כריח שדה אשר ברכו יי', ריחא דאשתאר ביה בההוא חקלא. וכלהו קיימי בההיא גנתא, אלין מתענגי לעילא, ואלין מתענגי לתתא.
עשה לו המלך שלמה, עשה לו, לגרמיה. ואי תימא, הא נשמתין דצדיקיא משתעשען ביה, ואת אמרת עשה לו. הכי הוא ודאי. בגין דהאי אפריון וכל אינון נשמתין דצדיקיא, כלהו קיימי לאשתעשעא בהו קב"ה. המלך שלמה, מלכא דשלמא דיליה, ודא איהו מלכא עלאה. המלך סתם, דא מלכא משיחא. דא עלמא דדכורא, ודא עלמא דנוקבא. מעצי הלבנון אינון אילנין נטיען, דעקר לון קב"ה, ושתיל לון באתר אחרא, ואלין אקרון ארזי לבנון, כד"א, ארזי לבנון אשר נטע. ולא אתבני האי אפריון, ולא אשתכלל אלא בהו.

— 5 —
תו מעצי הלבנון, אלין שית יומין דבראשית דכל יומא ויומא, מסדר בהאי אפריון, סדורא דאתחזי ליה: סדורא קדמאה. אתנגיד מסטרא דימינא, אור קדמאה דאתגניז, ואתנטיל מסטרא דימינא, ועאל בהאי אפריון על ידא דיסודא חד, ועביד ביה שמושא. לבתר אפיק ההוא אפריון חד דיוקנא כגוונא דהאי אור, ודא הוא רזא דכתיב, יהי אור ויהי אור. כיון דאמר יהי אור, אמאי כתיב ויהי אור, לא אצטריך קרא למכתב, אלא ויהי כן, מהו ויהי אור. אלא, דההוא אור אפיק אור אחרא דאתחזי ליה, ודא איהו יומא קדמאה, מאינון עצי הלבנון.
סדורא תניינא: אתנגיד מסטרא דשמאלא, פרישו דמיא, בנגידו דאשא תקיפא, ואתנטיל מסטרא דשמאלא, ועאל בהאי אפריון, ועביד ביה שמושא, ואפריש בין מיין דבסטר ימינא, ובין אינון מיין דבסטר שמאלא. לבתר אפיק ההוא אפריון, חד דיוקנא, כגוונא דיליה. ודא איהו רזא דכתיב, בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע ויהי כן. ודא איהו יומא תניינא מאינון עצי הלבנון.
סדורא תליתאה: אתנגיד מסטרא דאמצעיתא, ומסטרא דימינא, חד יומא תליתאה, דעביד שלמא בעלמא. ומתמן אתמשיכו איבין לכלא, ודא עביד שמושא בהאי אפריון, ואפיק זינא לזיניה. זינא לעובדין סגיאין, זינא דאתחזי ליה, וכל דשאין ועשבין ואילנין בכמה חילין. ואשתאר דיוקניה תמן, ואפיק זינא ההוא אפריון, כההוא גוונא ממש, ודא איהו יומא תליתאה, דאתכליל מב' סטרין, מאינון עצי הלבנון.
סדורא רביעאה: אתנגיד ואתנהיר נהירו דשמשא, לאנהרא להאי אפריון, גו חשוך דיליה, ועאל ביה לאנהרא, ולא עביד ביה שמושא. עד יומא חמשאה, דאפיק האי אפריון ההוא שמושא דנהירו, דעאל ביה ביומא רביעאה, ואפיק ההוא אפריון בההוא גוונא ממש דההוא נהירו, ודא איהו יומא רביעאה חד מאינון עצי הלבנון.
סדורא חמישאה: אתנגיד חד משיכו, דרחישו דמיא, ועביד שמושא לאפקא ההוא נהירו, דסדורא דיומא רביעאה, ועביד בהאי אפריון שמושא, ואפיק זינין לזיניה, אינון דאתחזי כההוא גוונא ממש, והאי יומא שמש ההוא שמושא, יתיר מכל שאר יומין. וכלא תליא עד יומא שתיתאה, דאפיק אפריון כל מה דהוה גניז ביה, דכתיב, תוצא הארץ נפש חיה למינה וגו'. ודא איהו יומא חמישאה, חד מאינון עצי הלבנון.
סדורא שתיתאה: דא איהו יומא, דאתקין כל האי אפריון, ולית ליה תקונא, ולית ליה תקפא, בר מהאי יומא. כד אתא האי יומא, אתתקן האי אפריון, בכמה רוחין, בכמה נשמתין, בכמה עולימתן שפירן בחיזו. אינון דאתחזון למיתב בהיכלא דמלכא. אוף איהו אתתקן בשפירו כל שאר יומין דהוו בקדמיתא, ואתקין לון בתיאובתא חדא, ברעותא בחדוה, תקונא דלעילא ותתא.
כדין אתקדש האי אפריון, בקדושין עלאין ואתעטר בעטרוי, עד דסליק בסליקו דעטרא דנייחא, ואקרי שמא עלאה, שמא קדישא, דאיהי שבת. נייחא דכלא, תיאובתא דכלא, דבקותא דכלא, דעילא ותתא כחדא. וכדין כתיב, אפריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון.
אמר רבי שמעון, מאן דזכי בההוא אפריון, זכי בכלא, זכי למיתב בנייחא דצלא דקב"ה, כד"א, בצלו חמדתי וישבתי. והשתא דיתיבנא בצלא דנייחא דא, אית לן לאסתכלא דלא יתבינן אלא בצלא דקב"ה, גו ההוא אפריון. ואית לן לאעטרא האי אתר, בעטרין עלאין, עד דיתערון אילני דההוא אפריון, למיתי עלן בצלא אחרא.

— 6 —
פתח רבי שמעון ברישא ואמר, ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. ויקחו לי, האי מאן דבעי לאשתדלא במצוה, ולאשתדלא ביה בקב"ה, אצטריך דלא ישתדל ביה בריקנייא ובמגנא, אלא אצטריך ליה לבר נש לאשתדלא ביה כדקא יאות כפום חיליה. והא אוקימנא מלה דא בכמה אתרי, יאות למיסב בר נש ההוא אשתדלותא דקב"ה. כד"א איש כמתנת ידו וגו'.
ואי תימא, הא כתיב לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב, דהא איהו במגנא, ואיהו אשתדלותא דקב"ה. אלא אשתדלותא דאורייתא, כל מאן דבעי זכי בה. אשתדלותא דקב"ה למנדע ליה, כל מאן דבעי זכי ביה, בלא אגרא כלל. אבל אשתדלותא דקב"ה דקיימא בעובדא, אסיר לנטלא ליה למגנא ובריקנייא, בגין דלא זכי בההוא עובדא כלל, לאמשכא עליה רוחא דקודשא, אלא באגר שלים.
בספרא דחרשי, דאוליף אשמדאי לשלמה מלכא, כל מאן דבעי לאשתדלא לאעברא מניה רוח מסאבא, ולאכפייא רוחא אחרא. ההוא עובדא דבעי לאשתדלא ביה, בעי למקני ליה באגר שלים, בכל מה דיבעון מניה, בין זעיר בין רב, בגין דרוח מסאבא, איהו אזדמן תדיר במגנא ובריקניא, ואזדבן בלא אגרא, ואניס לבני נשא למשרי עלייהו, ומפתי לון לדיירא עמהון, בכמה פתויין, בכמה ארחין, סטי לון לשוואה דיוריה עמהון.
ורוח קודשא לאו הכי, אלא באגר שלים, ובאשתדלותא רב סגי, ובאתדכאותא דגרמיה ובאתדכאותא דמשכניה, וברעותא דלביה ונפשיה. ולואי דיכיל למרווח ליה, דישוי מדוריה עמיה. ועכ"ד דיהך בארח מישר, דלא יסטי לימינא ולשמאלא, ואי לאו, מיד אסתלק מניה, ואתרחק מניה. ולא יכיל למרווח ליה כדבקדמיתא.
ועל דא כתיב, ויקחו לי תרומה מאת כל איש, מההוא דאקרי איש, דאתגבר על יצריה. וכל מאן דאתגבר על יצריה, אקרי איש. אשר ידבנו לבו, מאי אשר ידבנו לבו. אלא. דיתרעי ביה קב"ה, כד"א לך אמר לבי. צור לבבי. וטוב לב. וייטב לבו. כלהו בקב"ה קאמר. אוף הכא, אשר ידבנו לבו, מניה תקחו את תרומתי, דהא תמן אשתכח ולאו באתר אחרא.
ומנא ידעינן דהא קב"ה אתרעי ביה, ושוי מדוריה ביה. כד חמינן דרעותא דההוא בר נש, למרדף ולאשתדלא אבתריה דקב"ה בלביה ובנפשיה וברעותיה, ודאי תמן ידעינן דשריא ביה שכינתא. כדין בעינן למקני ההוא בר נש, בכסף שלים, לאתחברא בהדיה ולמילף מניה. ועל דא קדמאי הוו אמרי, וקנה לך חבר, באגר שלים בעי למקני ליה, בגין למזכי בשכינתא. עד הכא בעי למרדף בתר זכאה ולמקנה ליה.
אוף הכי, ההוא זכאה בעי למרדף בתר חייבא, ולמקני ליה באגר שלים, בגין דיעבר מניה ההוא זוהמא, ויתכפיא סטרא אחרא, ויעביד לנפשיה, בגין דיתחשב עליה, כאילו הוא ברא ליה. ודא איהו שבחא דיסתלק ביה יקרא דקב"ה, יתיר משבחא אחרא, ואסתלקותא דא יתיר מכלא. מאי טעמא. בגין דאיהו גרים לאכפיא סטרא אחרא, ולאסתלקא יקרא דקב"ה. ועל דא כתיב באהרן, ורבים השיב מעון. וכתיב בריתי היתה אתו.
תא חזי, כל מאן דאחיד בידא דחייבא, ואשתדל ביה, למשבק ארחא בישא, איהו אסתלק בתלת סלוקין, מה דלא אסתלק הכי בר נש אחרא. גרים לאכפייא סטרא אחרא. וגרים דאסתלק קב"ה ביקריה. וגרים לקיימא כל עלמא בקיומיה לעילא ותתא. ועל האי בר נש כתיב, בריתי היתה אתו החיים והשלום. וזכי למחמי בנין לבנוי, וזכי בהאי עלמא, וזכי לעלמא דאתי. כל מארי דינין, לא יכלין למידן ליה, בהאי עלמא ובעלמא דאתי. עאל בתריסר תרעי, ולית מאן דימחי בידיה. ועל דא כתיב, גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך. הון ועשר בביתו וצדקתו עומדת לעד. זרח בחשך אור לישרים וגו'.

— 7 —
באדרא עלאה, קיימין תלת גוונין. ואינון להטין גו שלהובא חדא, וההוא שלהובא נפקא מסטרא דדרום דאיהו ימינא. ואינון גוונין מתפרשן לתלת סטרין. חד סליק לעילא. וחד נחית לתתא. וחד דאתחזי, וגניז בשעתא דשמשא נהיר.
גוונא חדא ההוא דסליק לעילא, נפקא, וההוא גוונא איהו גוון חוור, יתיר מחוורו אחרא. ועאל בההוא שלהובא ואצטבע זעיר, ולא אצטבע, וקיימא ההוא גוון לעילא על רישא דההוא אדרא. ובשעתא דישראל עאלין לבי כנשתא ומצלן צלותהון, כד מטאן לגאל ישראל, וסמכין גאולה לתפלה, כדין האי גוון חוור, אסתלק על רישא דאדרא, ואתעביד ליה כתרא.
וכרוזא נפיק ואמר, זכאין אתון עמא קדישא, דעבדי טוב קמיה דקב"ה, ורזא דא, והטוב בעיניך עשיתי, דסמיך גאולה לתפלה. בגין דהא בההיא שעתא דמטו לתהלות לאל עליון, דסליק האי גוון על רישא דההוא אדרא, אתער האי צדיק, לאתחברא באתר דאצטריך, ברחימו בחביבו בחדוה ברעותא. וכל שייפין כלהו, מתחברן בתיאובתא חדא אלין באלין, עלאין בתתאין, ובוצינין כלהו נהרין ומתלהטין, וכלהון קיימא בחבורא חדא בהאי צדיק דאקרי טוב, כד"א אמרו צדיק כי טוב, ודא מחבר לכלהו בחבורא חדא. כדין כלא בלחישו עילא ותתא, בנשיקין דרעותא, וקיימא מלה בחבורא דבי אדרא.
כיון דמטו לשים שלום, כדין עביד שמושא ההוא נהר דנפיק מעדן באדרא דא, וכדין בעיין כלא לנפקא מקמי מלכא, ולא אצטריך בר נש, ולא אחרא, לאשתכחא תמן, ולא למשאל שאלתין, אלא אצטריך למנפל על אנפין. מ"ט. בגין דההיא שעתא שעתא דשמושא הוי, ובעי כל בר נש למכסף מקמי מאריה, ולחפיא אנפוי בכסופא סגי, ולאכללא נפשיה בההוא שמושא דנפשין, דאתכליל ההוא אדרא מעילא ומתתא בנפשין ורוחין. כדין גוון אחרא, דנחית לתתא, קאים ואחיד בשפולי דהאי אדרא.
וכרוזא נפיק וקארי ואמר, עלאין ותתאין אסהידו סהדותא, מאן איהו דעביד נפשאן וזכי לחייביא, ההוא דאתחזי לאעטרא ליה, בעטרא דמלכותא על רישיה, ההוא דאתחזי לעאלא השתא קמי מלכא ומטרוניתא, דהא מלכא ומטרוניתא שאלי עליה.
כדין אזדמן תרין סהדין, מאינון עיני יי' דמשטטי בכל עלמא, וקיימין בתר פרגודא, וסהדן סהדותא דא, ואמרי, הא אנן סהדין על פלניא בר פלניא. דא איהו עביד נפשן לתתא, נפשאן דחייביא דהוו מסטרא אחרא. כדין אתיקר קב"ה בחדוה שלימתא זכאה חולקיה, דהא אבוי ידכר בגיניה לטב.
ביה שעתא אזדמן חד ממנא, דאיהו גזברא על דיוקנין דצדיקיא, ברזא דשמושא דאתוון, דאתקרי ברזא יהודי"עם, בכתרא דשמושא דשמא קדישא. ורמיז קב"ה לההוא ממנא, ואייתי דיוקניה דההוא ב"נ דעביד נפשאן דחייביא וקאים ליה קמי מלכא ומטרוניתא.
ואנא אסהדנא עלי שמיא וארעא דבההיא שעתא מסרין ליה ההוא דיוקנא. דהא לית לך כל צדיקא בהאי עלמא, דלא חקיק דיוקניה לעילא, תחות ידא דההוא ממנא. ומסרין בידיה ע' מפתחן דכל גנזיא דמאריה בהו. כדין מלכא בריך לההוא דיוקנא, בכל ברכאן דבריך לאברהם, כד עבד נפשאן דחייביא.
וקב"ה רמיז לד' משריין עלאין, ונטלין לההוא דיוקנא, ואזלין עמיה, ואיהו עאל לע' עלמין גניזין, דלא זכי בהו בר נש אחרא, בר אינון גניזין לאינון דעבדי נפשיהון דחייביא. ואלמלי הוו ידעי בני נשא, כמה תועלתא וזכו וזכאן בגינייהו כד זכו להון. הוו אזלו אבתרייהו, ורדפי לון כמאן דרדיף בתר חיין.
מסכנא זכי לבני נשא בכמה טבאן, בכמה גניזין עלאין, ולאו איהו כמאן דזכי בחייביא. מה בין האי להאי. אלא מאן דאשתדל בתר מסכנא, איהו אשלים חיין לנפשיה, וגרים ליה לאתקיימא, וזכי בגיניה, לכמה טבאן לההוא עלמא. ומאן דאשתדל בתר חייביא, איהו אשלים יתיר. עביד לסטרא אחרא דאלהים אחרים דאתכפיא, ולא שלטא, ואעבר ליה משלטנותיה. עביד דאסתלק קב"ה על כורסי יקריה. עביד לההוא חייבא, נפשא אחרא. זכאה חולקיה.
גוונא אחרא, דאתחזי ולא אתחזי, בשעתא דמטאן ישראל לקדושה דסידרא, כדין האי גוונא דגניז, ונפיק, בגין דהאי איהו קדושתא דקא מקדשי ישראל יתיר על מלאכי עלאי, דאינון חברים בהדייהו. והאי גוונא נהיר ואתחזי בשעתא דישראל מקדשי קדושתא דא, עד דמסיימי ישראל, בגין דלא ישגחון מלאכים עלאין, ויענישו לון לעילא, ולא יקטרגון עלייהו.
כדין כרוזא נפיק ואמר, עלאין ותתאין אציתו, מאן איהו גס רוחא במלי דאורייתא, מאן איהו דכל מלוי בגין למגבה במלי דאורייתא בגין דתנינן, דבר נש בעי למהוי שפיל בהאי עלמא במלי דאורייתא, דהא לית גבהו באורייתא, אלא בעלמא דאתי.
בקדושתא דא, בעינן לאסתמרא, ולאגנזא לה ביננא, בגין דנתקדש גו קדושה ברישא ובסופא. יתיר מאינון קדושן דאמרי בהדן מלאכי עלאי. קדושה דאנן מקדשי בשבחא דאנן משבחן למלאכי עלאי, ובגין שבחא דא, שבקין לן למעאל גו תרעי עלאי, ועל דא אנן אמרין קדושה דא בלשון הקדש, ושבקין לן ברחימו, למיעל תרעין דלעילא, מגו דאנן משבחין לון בסדורא דלהון. ובגין כך, אנן נטלין קדושן יתיר, ועאלין תרעין עלאין.
ואי תימא רמאותא היא. לאו הכי. אלא מלאכי עלאי אינון קדישין יתיר מינן, ואינון נטלי קדושתא יתיר, ואלמלא דאנן נטלין ומשכין עלן קדושאן אלין, לא ניכול למהוי חברים בהדייהו, ויקרא דקב"ה לא ישתלים עילא ותתא בזמנא חדא. ועל דא אנן משתדלין למהוי עמהון חברים, ויסתלק יקרא דקב"ה עילא ותתא בזמנא חדא.
קדושה די בסופא, איהי תרגום, כמה דאוקימנא. ודא אפילו יחיד יכיל לומר לה, אינון מלי דתרגום. אבל מלין דלשון הקדש דקדושה, לאו אינון אלא בעשרה, בגין דלשון הקדש שכינתא מתחברא בהדיה. ובכל קדושה דשכינתא אתיא, לאו איהו אלא בעשרה. דכתיב, ונקדשתי בתוך בני ישראל וגו', בני ישראל אינון לשון הקדש ודאי, ולא שאר עמין דאית לון לישן אחרא.
ואי תימא, הא קדושתא דקדיש, דאיהו תרגום, אמאי לאו איהו ביחיד. ת"ח, קדושתא דא, לאו איהו כשאר קדושאן דאינון משלשין. אבל קדושתא דא, איהי סלקא בכל סטרין, לעילא ותתא ובכל סטרי מהימנותא, ותברא מנעולין וגושפנקן דפרזלא, וקליפין בישין, לאסתלקא יקרא דקב"ה על כלא, ואנן בעינן למימר לה בלישנא דסטרא אחרא, ולאתבא בחילא תקיף, אמן יהא שמיה רבא מברך, בגין דיתבר חילא דסטרא אחרא, ויסתלק קב"ה ביקריה על כלא. וכד אתבר בקדושתא דא חילא דסטרא אחרא, קב"ה אסתלק ביקריה, ואדכר לבנוי, ואדכר לשמיה. ובגין דקב"ה אסתלק ביקריה בקדושתא דא, לאו איהי אלא בעשרה.
ובלישנא דא, על כרחיה דסטרא אחרא אתכפיא, ואתתבר חיליה, ואסתלק יקרא דקב"ה, ותבר מנעולין וגושפנקן ושלשלאן תקיפין, וקליפין בישין, ואדכר קב"ה לשמיה ולבנוי. זכאין אינון עמא קדישא דקב"ה יהב לן אורייתא קדישא, למזכי בה לעלמא דאתי.
אר"ש לחברייא, זכאין אתון לעלמא דאתי, וכיון דשרינן מלין דכתרא דמלכותא עלאה אימא אנא בגינייכו וקב"ה יהיב לכון אגרא בההוא עלמא. וההוא הבל דפומייכו, יסתלק לעילא, כאילו אתון מתערין מלין אלין.

— 8 —
פתח ואמר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת. האי קרא איהו לסטרא עלאה, ואיהו לסטרא תתאה. איהו לסטרא עלאה, בסטרא דקדושה. ואיהו לסטרא תתאה, בסטרא אחרא. ת"ח, כד ברא קב"ה עלמא, שארי למברי מסטרא דכספא, דאיהו ימינא, בגין דההוא כספא הוה מלעילא. ובעובדא דמשכנא, דאיהו כגוונא דיליה, שארי מסטרא דשמאלא, ולבתר מסטרא דימינא. בגין דמשכנא מסטרא דשמאלא הוה, וע"ד שארי הכא מסטרא דשמאלא, והתם מסטרא דימינא, וזאת התרומה וגו'.

— 9 —
וכתיב ערב ובקר וצהרים וגו', האי קרא אוקמוה ואתמר, אבל הכא עדן עדנין הוא דצלותא דכל יומא. וחברייא אתערו בהני תלת זמנין. ערב, דא היא אספקלריאה דלא נהרא. ובקר, דא היא אספקלריאה דנהרא. וצהרים, אתר דאתקרי חשך איהו, דאחיד בערב, וקיימא דא עם דא.
ומה דאתמר צהרים, דאיהו תוקפא דשמשא. לישנא מעליא נקט. והכי איהו ארחא, לבר נש אוכם, קראן ליה חוור, ולישנא מעליא נקט, ולזמנין לחוור קראן ליה אוכם, דכתיב כי אשה כושית לקח הלא כבני כושיים אתם לי וגו'.
ערב דא, צלותא דערבית. ובגין דבערב דא אתערב ביה סטרא אחרא, דחשיך נהוריה, ושלטא בליליא, שוו ליה רשות, ולית ליה זמן קבע, אמורין ופדרין מתאכלין בהאי זמנא, ומכאן אתזנו כמה חבילי טהירין, דנפקין ושלטין בליליא.
ואי תימא, אי הכי, הא תנינן, דכל אינון מארי סטרא אחרא דרוח מסאבא, לא שלטי בארעא קדישא, והא מתערי לון ישראל בהאי, ואסיר לאתערא לון לשריא על ארעא קדישא.
אלא בליליא, ההוא תננא סליק, ולא סליק כגוונא דקרבנא אחרא, דהוה סליק תננא בארח מישר, והכא הוה סליק ההוא תננא לחד נוקבא דצפון, דתמן כל מדורין דרוחין בישין, וכיון דההוא תננא סליק ועקים ארח לההוא סטרא כלהו הוו מתזנין וקיימין ועאלין בדוכתייהו, ולא הוו נפקין ושלטין בעלמא.
חד ממנא קיימא לההוא סטרא, על ההוא נוקבא דצפון, בכל אינון חבילי טהירין, סנגירי"א שמיה, ובשעתא דההוא תננא עקים ארחיה וסליק, האי ממנא ושתין אלף רבוא משריין אחרנין, כלהו מתעתדן לקבלא ליה, ולאתזנא מניה, וקיימין בההוא נוקבא, ועאלין בחד פתחא דאקרי קרי, ודא איהו רזא דכתיב, ואם תלכו עמי קרי וגו', וכתיב, והלכתי עמכם בחמת קרי, בההוא רוגזא דנפיק מפתחא דקרי.
ואלין אינון דמשטטי בליליא, ובשעתא דנשמתין נפקין לסלקא, לאתחזאה לעילא, אינון נפקין, ומקטרגן לון, ולא יכלין לסלקא ולאתחזאה לעילא, בר אינון חסידי קדישין עליונים, דאינון בקעין רקיעים ואוירים וסלקין. ואלין חבילי טהירין נפקין, ומודיעין מלין כדיבין לבני נשא, ואתחזיין לון בדיוקנין אחרנין, וחייכאן בהו, עד דאושדין זרעא, ואקרון מאריהון דקרי, בגין דאינון דנפקין מפתחא דקרי, גרמי לון.
ובשעתא דמתאכלי אמורין ופדרין, ההוא תננא הוי רוי לון, וזן לון, כפום יקרא דלהון הכי מזונא דלהון, מה דאתחזי לון. ובהאי, לא נפקן, ולא משטטי בארעא קדישא.
ערב: כד"א, וגם ערב רב עלה אתם, דכל אינון חבילי טהירין, אינון מתערבי בשולטנו דליליא. וע"ד לא שויוהא חובא לצלותא דערבית, דלית מאן דיכיל לאתקנא לה כיעקב, דאיהו הוה מארי משכנא, ומתקן ליה כדקא יאות.
ואע"ג דאיהו רשו, צלותא דא איהו לאגנא עלן מגו פחד בלילות, מגו פחד דכמה סטרין דגיהנם, דהא בההיא שעתא טרדי לחייביא בגיהנם, על חד תרין מביממא. ובג"כ, מקדמי ישראל למימר והוא רחום, דאיהו בגין פחד דגיהנם. ובשבת דלא אשתכח פחד דינא דגיהנם, ולא דינא אחרא, אסיר לאתערא ליה, דאתחזי דהא לית רשו לשבת לאעברא דינא מעלמא.
ופחד דקטרוגא דנשמתין, כד בעאן לסלקא לעילא, לאתחזאה קמי מאריהון. ובג"כ אנן מקדימים, שומר את עמו ישראל לעד אמן. פחד דכמה מזיקין וקטרוגין דמשתכחי בליליא, ואית לון רשו לנזקא, למאן דנפיק מתרע ביתיה לבר, ובג"כ אנן מקדימים, ושמור צאתנו ובואנו.
ועל כל דא, מגו דחילו דכל דא, אנן מפקידינן גופין רוחין ונשמתין, למלכותא עלאה, די שולטנו דכלא בידהא. ועל דא צלותא דערבית, בכל ליליא וליליא. השתא דקרבנין ומדבחן לא אשתכחו, אנן עבדינן כל תקונין דאנן עבדין על רזא דנא.
בפלגו ליליא, כד רוח צפון אתער, בטש בכל אינון מדורין דרוחין בישין, ותבר סטרא אחרא, ועאל ושאט לעילא ותתא, וכל אינון חבילי טהירין עיילין לדוכתייהו, ואתבר חילייהו ולא שלטין. וכדין קודשא ב"ה עאל לאשתעשעא עם צדיקיא בגנתא דעדן, והא אתמר.
כד אתי צפרא, נהורא דשרגא דשלטא בליליא, אתגניז מקמי נהורא דיממא, כדין בקר שלטא, ואתעבר שולטנו דערב, האי בקר, איהו בקר דאור קדמאה, האי בקר, אשלים טיבו לעלמין כלהו. מניה אתזנו עלאין ותתאין. האי אשקי לגנתא. האי איהו נטירו דכל עלמא.
הכא רזא לידעי מדין, מאן דבעי למיפק לארחא, יקום בנגהא, וישגח באסתכלותא לפום שעתא, לסטר מזרח, ויחמי כחיזו דאתוון דבטשי ברקיעא, דא סליק ודא נחית. ואלין אינון נציצו דאתוון, דאתברון בהו שמיא וארעא.
אי איהו ידע ברזא דאינון אתוון, דאינון רזא דשמא קדישא, דארבעין ותרין אתוון, וידכר לון כדקא חזי, ברעותא דלבא. יחמי גו נהירו דנגהא דרקיעא שית יודי"ן, תלת לסטר ימינא, ותלת לסטר שמאלא. ותלת ווין, דסלקין ונחתין ונצצי ברקיעא. ואינון אתוון דברכת כהנים, וכדין יצלי צלותיה, ויפוק לארחא, ודאי שכינתא אקדימת עמיה, זכאה חולקיה.
כד אתי האי בקר, עמודא חד נעיץ בסטר דרום, לגו מתיחו דרקיעא, דעל גבי גנתא. בר מההוא עמודא, דאיהו נעיץ באמצעו דגנתא. ועמודא דא, איהו נהיר בנהירו דתלת גוונין, מרקמא דארגוונא. בההוא עמודא, קיימא ענפא חדא, בההוא ענפא, אתעתדו תלת צפרין, מתערין צפצפא לשבחא.

— 10 —
פתח חד ואמר, הללויה הללו עבדי יי' הללו את שם יי'. פתח תניינא ואמר, יהי שם יי' מבורך מעתה ועד עולם. פתח תליתאה ואמר, ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם יי'. כדין כרוזא קדים וקרי אתעתדו קדישי עליונין, אינון דמשבחן למאריהון, אתתקנו בשבחא דיממא. כדין אתפרשון יממא מן ליליא. זכאה חולקיה, מאן דקם בצפרא, מגו תושבחתא דאורייתא, דלעי בליליא. בההוא זמנא צלותא דצפרא.
כתיב, אמר שומר אתא בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו שבו אתיו, האי קרא אוקמוה ליה, על גלות דישראל, דיתבי גו בני שעיר, וישראל אמרי לקב"ה, שומר, מה מלילה, מה תהא עלן מן גלותא דא, דדמי לחשוכא דליליא. מה כתיב, אמר שומר, דא קב"ה, אתא בקר, כבר נהירנא לכו בגלותא דמצרים, ואסיקנא לכו וקריבת יתכון לפולחני, ואורייתא יהבית לכון, בגין דתזכון לחיי עלמא. שבקתון אורייתי, וגם לילה, אעילנא לכו בגלותא דבבל, ואסיקנא לכו. שבקתון אורייתי כמלקדמין, אעילנא לכו בגלותא כמלקדמין. אם תבעיון בעיו כד"א, דרשו מעל ספר יי' וקראו, ותמן תשכחון במה תליא גלותא דלכון, וגאולה דלכון, וכד תבעיון בה, היא תימא ותכריז קמייכו. שובו אתיו. שובו בתשובה שלימתא, ומיד אתיו ואקריבו לגבאי.
ובהאי קרא כתיב, משא דומה. ורזא דא, בשית דרגין דנבואה אתמר לנביאי. במחז"ה. בחזו"ן. בחזיו"ן. בחזו"ת. בדב"ר. במש"א. וכלהו חמשא כלהו כמאן דחמי בתר כותלא, ההוא נהירו דנהורא. ומנהון, כמאן דחמי נהורא דשמשא מגו עששיתא. אבל משא, הוי, כד מטי ההוא נהורא בטורח סגי ואיטרח מלוי עלוי, דלא יכיל לאתגלייא ליה, כד"א, לשום את משא כל העם הזה עלי. ובג"כ, משא.
והכא משא דומה טורח סגיאה, דלא יכיל לאתגלייא ואיהו נבואה בלחישו, וקיימא בלחישו. אלי קורא משעיר הכא לא אתגליא מאן אמר אלי קורא משעיר. אי קודשא בריך הוא, אי נביאה מהימנא. אבל נבואה דא ודאי קיימא בלחישו, גו רזא דמהימנותא עלאה, ומגו רזא סתימאה, נביאה מהימנא אמר, דליה הוה קרא קלא ברזא דמהימנותא, ואמר אלי קורא משעיר. כד"א, וזרח משעיר למו. ולא כתיב וזרח לשעיר, בגין דרזא דמהימנותא הכי איהו, דרגין מגו דרגין, אלין פנימאין מאלין, קליפה גו קליפה, ומוחא גו מוחא.
והא אוקימנא, דכתיב, והנה רוח סערה באה מן הצפון, הא דרגא חד. ענן גדול, הא דרגא אחרא. ואש מתלקחת, הא דרגא תליתאה. ונוגה לו סביב, הא דרגא רביעאה. ולבתר ומתוכה כעין החשמל. ולבתר ומתוכה דמות ארבע חיות הא דרגין גו דרגין.
אוף הכא, כד אתגלייא קודשא בריך הוא לישראל, לא אתגלייא אלא מגו דרגין אלין. מסיני בא, דרגא דהוה טמירא יתיר, ולבתר אצטריך לאתגליא. ואמר וזרח משעיר, הא דרגא אחרא, דאיהו באתגלייא יתיר, קליפא דשריא על גבי מוחא. ולבתר הופיע מהר פארן, הא דרגא אחרא. ולבתר ואתה מרבבות קדש, דא שבחא דכלא, דאף על גב דאתגלייא מכל אלין דרגין, מההוא אתר דהוא עקרא דכלא, שרי לאתגלאה מניה. מאן אתר איהו. מרבבות קדש איהו, אינון דרגין עלאין לעילא, אוף הכא אלי קורא משעיר, מההוא דרגא דקאמרן, דאתדבק לעילא.
שומר מה מלילה שומר מה מליל. שומר דא מטטרו"ן, וכתיב, ושומר אדוניו יכבד, ודא רזא דשלטא בליליא. מה מלילה שומר מה מליל, מה בין האי להאי. אלא, כלא חד, אבל בחולקא דא, שלטא סטרא אחרא. ובחולקא דא, לא שלטא כלל. ליל, אצטריך לנטורא, דכתיב ליל שמורים הוא, ועל דא חסר ה', ודא איהו כד עאל ליליא, עד דאתפלג. מפלגו ליליא ולהלאה, שלטא לילה בה' דכתיב ויהי בחצי הלילה. הוא הלילה הזה. ולילה כיום יאיר וגו'. ובגין כך, שומר מה מלילה שומר מה מליל.
אמר שומר. אשכחנא בספרא דאדם, מה בין ויאמר לאמר. ויאמר לעילא, ואמר לתתא, ואל משה אמר. מאן אמר, אמר שומר, דא מטטרון. אתא בקר, דא צלותא דשחרית דאיהו שלטנו דיממא, ההוא דשליט על ליליא. ואי תימא דאיהו אתי בלחודוי, ואתפרש דכר מנוקבא, הא כתיב וגם לילה, תרווייהו כחדא, ולא מתפרשין דא מן דא לעלמין. וקלא דא קרי במלין אלין, אתא בקר וגם לילה תרווייהו זמינין לגבייכו.
מכאן ולהלאה אם תבעיון בעיו. אם תבעון בעותכון בצלו קמי מלכא קדישא, בעיו, צלו ובעו בעותכון, ותובו לגבי מאריכון. אתיו, כמאן דזמין לקבלא לבנוי, ולרחמא עלייהו. אוף הכי קב"ה, בקר וגם לילה, קרא ואמר אתיו. זכאה עמא קדישא, דמאריהון בעי עלון, וקרא לון לקרבא לון לגביה.
כדין עמא קדישא, בעאן לאתחברא, ולאעלא בבי כנישתא. וכל מאן דאקדים בקדמיתא, אתחבר בשכינתא בחבורא חדא. תא חזי, ההוא קדמאה דאשתכח בבי כנישתא, זכאה חולקיה, דאיהו קיימא בדרגא דצדיק בהדי שכינתא. ודא איהו רזא ומשחרי ימצאנני. דא סליק בסליקו עלאה. ואי תימא, הא תנינן בשעתא דקב"ה אתי לבי כנישתא, ולא אשכח תמן עשרה, מיד כועס. ואת אמרת ההוא חד דאקדים, אתחבר בשכינתא, וקיימא בדרגא דצדיק.
אלא, למלכא דשדר לכל בני מתא, דישתכחון עמיה ביום פלן, בדוך פלן. עד דהוו מזמני גרמייהו אינון בני מתא, אקדים חד ואתא לההוא אתר. בין כך ובין כך אתא מלכא, אשכח לההוא בר נש דאקדים תמן, אמר ליה, פלן בני מתא אן אינון. אמר ליה, מארי, אנא אקדימנא מנייהו, והא אינון אתאן אבתראי לפקודא דמלכא. כדין, טב בעיני מלכא, ויתיב תמן בהדיה, ואשתעי עמיה, ואתעביד רחימא דמלכא. בין כך ובין כך, אתו כל עמא, ואתפייס מלכא עמהון, ושדר לון לשלם. אבל אי אינון בני מתא לא אתיין, וחד לא אקדים לאשתעי קמי מלכא, לאתחזאה בגינייהו דהא כלהו אתיין. מיד כעיס ורגיז מלכא.
אוף הכא, כיון דחד אקדים, ואשתכח בבי כנישתא, ושכינתא אתיא ואשכח ליה, כדין אתחשיב כאלו כלהו אשתכחו תמן. דהא דא אוריך לון תמן. מיד אתחברת עמיה שכינתא, ויתבי בזווגא חד, ואשתמודע בהדיה, ואותיב ליה בדרגא דצדיק. ואי חד לא אקדים ולא אשתכח תמן, מה כתיב, מדוע באתי ואין איש. ואין עשרה לא כתיב, אלא ואין איש, לאתחברא בהדאי, למהוי גבאי, כד"א איש האלהים למהוי בדרגא דצדיק.
ולא עוד, אלא דאשתמודע בהדיה, ושאיל עלוי, אי יומא חד לא אתי, כמה דאוקימנא, דכתיב מי בכם ירא יי' שומע בקול עבדו. והא אתערנא בהאי דכתיב, אלי קורא משעיר, דהא דרגא בתר דרגא דרגא גו דרגא, ההוא שומר, קורא בחילא בכל יומא ויומא, ודא איהו שומע בקול עבדו, עבדו, דא מטטרון. ובגין כך, זכאה איהו מאן דאקדים לבי כנישתא, לסלקא בההוא דרגא עלאה דקאמרן.
כד אתי צפרא, וצבורא אשתכחו בבי כנישתא, בעו לאשתכחא בשירין ותושבחן דדוד. והא אוקימנא, דסדורא איהו לאתערא רחימו לעילא ותתא, לאתקנא תקונין, ולאתערא חדוה. דהא בגין דא ליואי מתערי לאתערא רחימו וחדוה לעילא, באינון שירין ותושבחן.
ומאן דמשתעי בבי כנישתא במלין דחול, ווי ליה, דאחזי פרודא, ווי ליה דגרע מהימנותא. ווי ליה דלית ליה חולקא באלהא דישראל. דאחזי דהא לית אלהא, ולא אשתכח תמן, ולא דחיל מניה, ואנהיג קלנא בתקונא עלאה דלעילא.
דהא בשעתא דישראל מסדרי בבי כנישתא, סדורא דשירין ותושבחן וסדורא דצלותא, כדין מתכנשי תלת משריין דמלאכי עלאי. משרייתא חדא, אינון מלאכין קדישין דקא משבחן לקב"ה ביממא, בגין דאית אחרנין דקא משבחן לקב"ה בליליא. ואלין אינון דקא משבחן לקב"ה, ואמרין שירין ותושבחן בהדייהו דישראל ביממא.
משרייתא תניינא, אינון מלאכין קדישין, דמשתכחי בכל קדושה וקדושה דישראל, מקדשי לתתא. ובשולטנא דלהון, כל אינון דמתערין בכל אינון רקיעין, בההיא צלותא דישראל. משרייתא תליתאה אינון עולמתן עלאין. דקא מתתקני עם מטרוניתא, ומתקני לה לאעלא לה קמי מלכא, ואלין אינון משריין עלאין על כלהו.
וכלהו מתתקני, בסדורא דישראל דמתתקני לתתא, באינון שירין ותושבחן, ובההיא צלותא דקא מצלו ישראל. כיון דאלין תלת משריין מזדמנן, כדין ישראל פתחי שירתא, וזמרי קמי מאריהון. וההיא משרייתא חדא, די ממנא לשבחא למאריהון ביממא, אזדמנן עלייהו, וזמרי עמהון כחדא, באינון שבחי דדוד מלכא, והא אוקימנא מלי.
בההוא זמנא דמסיימי ישראל שבחי דאינון תושבחן דדוד, כדין תושבחתא דשירתא, דימא, כמה דאוקימנא. ואי תימא, האי תושבחתא אמאי איהי בתקונא בתרייתא בתר שבחי דדוד, והא תורה שבכתב, אקדימת לתורה שבעל פה, ואקדימת לנביאים, ואקדימת לכתובים, וכמה דאקדימת, הכי אצטריך לאקדמא.
אלא, מגו דכ"י לא אתתקנת אלא מתורה שבכתב, משום הכי אצטריך לומר לה בשירותא דתקונהא, והאי תושבחתא מעליא, מכל שאר תושבחן דעלמא. ואיהי לא אתתקנת מכלהו, כמה דאתתקנת מתושבחתא דא. ובגין דא, איהי סמוך לצלותא דמיושב, כמה דאוקימנא.
בה שעתא כד שירתא דימא אתמר, מתעטרא כנסת ישראל בההוא כתרא, דזמין קב"ה לאעטרא למלכא משיחא, וההוא כתרא גליפא מחקקא בשמהן קדישין, כמה דאתעטר קב"ה ההוא יומא דאעברו ישראל ית ימא, ואטבע לכל משריין דפרעה ופרשוהי. בג"ד, בעי ב"נ לשוואה רעותיה בהאי שירתא. וכל מאן דזכי לה בהאי עלמא, זכי למחמי למלכא משיחא בתקוני ההוא כתרא, ובחגירו דזייניה, וזכי לשבחא האי שירתא תמן, והא אוקימנא מלי.
כיון דמטי ב"נ לישתבח נטל קב"ה ההוא כתרא, ושוי ליה קמיה, וכ"י שריאת לאתתקנא למיתי קמי מלכא עלאה. ואצטריך לאכללא לה, בתליסר מכילן דרחמי עלאי, דמנהון אתברכת. ואינון תליסר בוסמין עלאין, כד"א, נרד וכרכום קנה וקנמון וגו', והכא אינון, שיר, ושבחה, הלל, וזמרה, עוז, וממשלה, נצח, גדולה, וגבורה, תהלה, ותפארת, קדושה. הא תריסר. ולבתר לחברא לה בהדייהו, ולומר ומלכות, והוו תליסר. בגין דאיהי מתברכא מנייהו.
ועל דא אצטריך, בשעתא דאתכלילת בינייהו, לשוואה לבא ורעותא בהאי, ולא לישתעי כלל, דלא לפסוק בינייהו. ואי פסיק בינייהו, מתחות גדפי כרובייא נפיק חד שלהובא, וקארי בחילא ואמר, פלניא די פסיק גאותא דקב"ה, ישתצי ויתפסק, דלא יחמי גאותא דמלכא קדישא, כד"א ובל יראה גאות ה', בגין דאלין תליסר אינון גאות יי'.
מכאן ולהלאה אל ההודאות כו', דא מלכא עלאה דשלמא כלא דיליה, כד"א שיר השירים אשר לשלמה, למלכא דשלמא דיליה, בגין דכל הני שבחן אינון לגבה דכ"י כד משתבחא במשרייתא דלתתא. מתמן ולהלאה, יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא את הכל. והא אתערנא ביה, ואתערו חברייא דהני אינון תיקונין דעלמא עלאה.
א"ל ברו"ך: תקוני דעלמא תתאה, דאינון כ"ב אתוון זעירין, בגין דאית אתוון רברבן, ואתוון זעירין. אתוון זעירין, מעלמא תתאה. אתוון רברבן, מההוא עלמא דאתי.
בכלא אינון רברבן, אינון רברבן בגרמייהו. כד אתיין יחידאין אינון רברבן דכד פשיטן יתיר, אינון אתיין כל את ואת ברתיכא דחזי ליה, כגון שבחא דשבת דאינון אתוון דשבח, אל אדון על כל המעשים, ברוך ומבורך בפי כל נשמה. אלין אתוון בחמש חמש תיבין, דאינון חמשין תרעין דעלמא דאתי.
תרין אתוון אחרנין די בסופא: ש"ת. אינון בשית שית תיבין, דאינון שית סטרין דעלמא דאתי, ונפקי מתמן. כגון: שבח יתנו לו כל צבא מרום. תפארת וגדולה שרפים ואופנים וחיות הקודש.
אלין תרין אתוון, בשית שית תרין אתוון קדמאי, בחמש חמש. כלהו שאר אתוון די באמצעיתא, כלהו בארבע ארבע, בגין דאינון ברזא דרתיכא עלאה, דאינון אתוון קדמאי ואינון דבסופא, אינון שלימו דכ"ב אתוון, בגין דאית בהו כ"ב תיבין, לקבל כ"ב אתוון עלאין. אשתארו תמניסר אתוון אחרנין, דקא סלקין ברתיכייהו לארבע ארבע, לשבעין ותרין תיבין, דאינון רזא דשמא מפרש, גליפא קדישא דע"ב אתוון, דקודשא בריך הוא מתעטר בהו. ושמא דא, איהו מעטרא לכ"י, וסליק ברזא דא, לאתעטרא בהו גו שלימותא דשכינתא.
וסימניך דאלין אתוון, דקא מתעטרן בשבחא עלאה, דא קדמאי וסופי, דסלקין בעטרייהו אינון א"ת ב"ש. אלף בחמש. תי"ו בשי"ת. בית בחמש. שי"ן בשית. בג"כ רזא דא"ת ב"ש כללא דכ"ב אתוון, דאינון עטרה דתלתין ותרין שבילין.
וסימן דאינון אתוון אחרנין דסלקין ברתיכייהו, ג"ר. שארי בגימ"ל, וסיים ברי"ש, וכלהו רזא דרתיכא קדישא. א"ת ב"ש, רזא דשמא קדישא. ג"ר, רזא דרתיכא קדישא, דסלקא לע"ב, ואתעביד מנייהו שמא קדישא, לאתעטרא כ"י, מגו רתיכא עלאה.
ובגין כך ההוא שמא דע"ב כלילא ברזא דאבהן, ימינא ושמאלא ואמצעיתא. ואיהי מתעטרא בהו, למהוי שמא קדישא. ולאו שמא עלאה, כאינון שמהן עלאין, דעלמא עלאה, דאתאחדן לעילא לעילא. ואע"ג דהאי שמא עלאה איהו, אבל רזא דיליה, דוד מלכא, דמתעטרא באבהן.
שמא דמ"ב אתוון רזא דיליה אבהן, דקא מתעטרן בעלמא עלאה. ועלמא עלאה במה דלעילא. ועל דא, סליק ולא נחית, אתעטר גו מחשבה עלאה. זכאה חולקא דמאן דידע ליה, ואזדהר ביה.
שמא דע"ב אתוון, דוד דקא מתעטרא באבהן, ורזא דיליה סליק ונחית, כגוונא דא מצפ"ץ, שמא דתליסר מכילין דרחמי. אינון תריסר, רזא דרתיכא קדישא, דנפיק מחד, דשריא עלייהו ובגין כך שמא דע"ב סליק ונחית, סליק מסטרא דא, ונחית מסטרא דא. שמא דתליסר מכילן, סליק מסטרא דא, ונחית מסטרא דא, וההוא דנחית בגין לאמשכא טיבו לתתא. ועל דא, א"ת ב"ש ג"ר ד"ק ה"ץ ו"פ ז"ע ח"ס ט"ן י"ם כ"ל. אתוון קדמאי סלקין בחושבנא, ואתוון אחרנין נחתי בחושבנא, בגין לאמשכא טיבו דלעילא לתתא.
שמא דמ"ב, איהו מתעטרא לרתיכא עלאה. שמא דע"ב, איהו מתעטרא לרתיכא תתאה. זכאה חולקיה מאן דמשתדל למנדע למאריה, זכאה איהו בעלמא דין ובעלמא דאתי.
ובגין כך, תושבחתא דשבת דקא משבחא למלכא דשלמא דיליה. משבח ליה בשמא דע"ב, ובכ"ב תיבין, רזא דכ"ב אתוון, בגין דתתעטר ביה לסלקא לעילא בתושבחתא דא. ועל דא, אל אדון, תושבחתא דעלמא דאתי איהו, ופריחו דרתיכא קדישא עלאה, דמתעטרא לסלקא לעילא, ופריחו דכנסת ישראל, דמתעטרא לסלקא גו רתיכא עלאה.
א"ת ב"ש, סלקין ונחתין, כמה דאתמר. א"ל ב"ם סלקין ולא נחתין, וסימניך, דא שב"ת בלחודוי. ודא שב"ת ויום הכפורים, דסלקא רזא לעילא לעילא, עד דמתעטרא כלא באין סוף.
אל ברוך, דא סדורא דאתוון זעירין, ותקוני כ"י בכל יומא בצלותא. ובגין דאינון אתוון זעירין, לית רווחא בינייהו, ואינון תקוני עולימתן דאתיין עם מטרוניתא לגבי מלכא עלאה.
קדושא דא דקא מקדשי מלאכי עלאי, לאו איהו ביחיד. והא אוקימנא, כל קדושה דאיהו בלשון הקודש, יחיד אסיר ליה למימר. תרגום, לעולם ביחיד, ולא בסגיאין, ויחיד איהו תקונא דיליה ודאי, ולא סגיאין. וסימן לרזא דא, שנים מקרא ואחד תרגום. שנים לישנא דסגיאין איהו, דודאי קדושה דלשון הקודש אסיר איהי ביחיד. קדושת תרגום אסיר איהו בסגיאין, אלא ביחיד לעולם. אחד תרגום תנינן, ולא תרין ולא יתיר. תרגום אתיא למיעוטא, והכי אצטריך. לשון הקודש אתיא לרבויא, והכי אצטריך. דמעלין בקודש ולא מורידין. ובתרגום מורידין ולא מעלין. אחד תנינן, ולא יתיר, ולא מעלין כלל.
קדושא דא, קדושתא דאתקדשת שכינתא, וכל אינון רתיכין דילה, לאתתקנא לגבי מלכא עלאה. ובגין דאיהי קדושת עלמא תתאה, איהי מיושב ולא בעמידה. קדושה אחרא דאהדורי צלותא, איהי קדושתא דעלמא עלאה, ובגין כך איהי בעמידה, בגין לאמשכא לה לתתא, וכל מלוי דעלמא עלאה, איהו בעמידה ולא מיושב.
ובכל הני קדושתי, ישראל מתקדשי בהו לתתא. וע"ד ישראל מתקדשי בקדושה דרתיכא תתאה מיושב. ובקדושה דרתיכא עלאה מעומד. קדושה אחרא, איהי תוספת קדושה, בגיני כך איהי בתר צלותא. ובגין דאיהי תוספת קדושה, על קדושן אחרנין, איהי לבתר צלותא. ובגין דכל חד וחד בעי לאמשכא עליה מההוא תוספת, אתתקן לכל יחיד ויחיד קדושת תרגום.
ואי תימא הא אית בה קדושת לשון הקדש. ההוא לצבור, לאתקדשא כלהו בכלל, בההוא תוספת קדושה. ובגין דיחיד לית ליה רשות, לאומרה בלשון הקדש, ולאתקדשא יחידאי, אתקינו לה בלשון תרגום, ואיהו ביחיד, לאתקדשא כל חד וחד בההוא תוספת, לאמשכא עליה קדושה יתיר. זכאה חולקיהון דישראל, דקא מתקדשי בקדושי עלאי, בגין דאינון דבקין לעילא, דכתיב ואתם הדבקים ביי' אלהיכם חיים כלכם היום.

— 11 —
כתיב הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא עובר וגו', וכתיב נעשה נא עלית קיר קטנה וגו', בהאי קרא אית לן סמך בעלמא לסדורא דצלותא. הנה נא ידעתי, דא איהו רעותא דאצטריך בר נש לשואה בגויה בצלותא. כי איש אלהים קדוש הוא, דא איהו עלמא עלאה, דאיהו יתיב על כורסי יקריה, וכל קדושאן נפקין מניה, ואיהו מקדש לכלהו עלמין. עובר עלינו תמיד, מההוא קדושה דאיהו מקדש לכל עלמין לעילא, איהו מקדש לן בהאי עלמא. דהא לית קדושה לעילא, אלא אי אית קדושא לתתא, כד"א ונקדשתי בתוך בני ישראל.
והואיל וכך הוא, נעשה נא עלית קיר קטנה, דא איהו סדורא דתקונא דשכינתא, דאיהי עלית קיר, כד"א ויסב חזקיהו פניו אל הקיר. קטנה: בגין דאיהי זעירא, כד"א עיר קטנה. ונשים לו שם בתקונא דא דאנן מתקנין, ובסדורא דילן בשירין ותושבחן ובצלותא, אנן מתקנין לגביה, לנייחא דיליה. מטה ושלחן וכסא ומנורה. ארבע אלין, כלהו בשכינתא אינון. ואיהי בכל תקונין אלין מתתקנן, לגבי עלמא עלאה בסדורא דאנן מסדרין.
בסדורא דצלותא דערבית, ובתקונא דיליה, הא מטה. בסדורא דאינון קרבנין ועלוון, דאנן מסדרין בצפרא ואינון שירין ותושבחן, הא שלחן. ובההוא סדורא דצלותא דמיושב, ובתקונא דק"ש, בההוא יחודא דאנן מתקנין הא כסא. בההוא סדורא דצלותא דמעומד, ובאינון קדושאן, ותוספת קדושה, וברכאן, דאנן מסדרין הא מנורה.
זכאה איהו בר נש, דדא שוי ברעותיה, לאשלמא לגבי מאריה בכל יומא, ולאתקנא האי עלית קיר קטנה, לגבי מאריה בהני תקונין. כדין ודאי קב"ה יהא אושפיזיה בכל יומא. זכאה איהו בהאי עלמא, וזכאה איהו בעלמא דאתי. בגין דאלין ארבע, אינון תקוני דשכינתא, לאתתקנא לגבי בעלה. בארבע תקונין אלין, אתתקנת בשפירהא, בחדווהא, בחזווהא, ע"י דעמא קדישא בכל יומא.
מטה אתיהיבת ליה ליעקב לאתתקנא, וע"ד יעקב אתקין צלותא דערבית. שלחן אתקין דוד מלכא, באינון שירין ותושבחן דאיהו אתקין, כד"א תערך לפני שלחן נגד צוררי. כסא אתקין אברהם, באתקשרותא דיליה, דעביד טיבו ושלימו דנשמתין לכל בני עלמא, ולית תקונא דכסא, אלא בחסד דאברהם, כד"א והוכן בחסד כסא.
מנורה אתקין יצחק, דאקדיש שמא דקב"ה לעיניהון דכל עלמא, ונהיר נהירו דבוצינא עלאה בההיא קדושה. בגיני כך, צריכין עמא קדישא, לומר תדיר ולשואה רעותהון, לסדרא לגבי עלמא עלאה, דאיהו מאריה דביתא, איש האלהים, מטה ושלחן וכסא ומנורה, למהוי שלימו בכל יומא, עילא ותתא.

— 12 —
בשעתא דקא מיחדי ישראל, יחודא דרזא דשמע ישראל, ברעותא שלים, כדין נפקי מגו סתימו דעלמא עלאה, חד נהירו, וההוא נהירו בטש גו בוצינא דקרדינותא, ואתפלג לע' נהורין, ואינון ע' נהורין, בע' ענפין דאילנא דחיי.
כדין, ההוא אילנא סליק ריחין ובוסמין, וכל אילני דגנתא דעדן, כלהו סלקין ריחין, ומשבחן למאריהון, דהא כדין אתתקנת מטרוניתא, לאעלא לחופה בהדי בעלה, כל אינון שייפין עלאין, כלהו מתחברן בתיאובתא חדא, וברעותא חדא, למהוי חד בלא פרודא כלל. וכדין בעלה אתתקן לגבהא לאעלא לחופה ביחודא חד, לאתייחדא במטרוניתא.
וע"ד אנן מתערי ליה, ואמרינן שמע ישראל, אתקין גרמך, הא בעליך ייתי לגביך בתקונוי, זמין לקבלך. יי' אלהינו יי' אחד, ביחודא חדא, ברעותא חדא, בלא פרודא, דכל אינון שייפין כלהו אתעבידו חד, ועיילין בחד תיאובתא.
כיון דאמרי ישראל יי' אחד באתערותא דשית סטרין, כדין כל אינון שית סטרין, אתעבידו חד ועאלין בחד תיאובתא, ורזא דא ו' חד פשיטו בלחודוי, בלא דבקותא אחרא לגביה, אלא איהו בלחודוי פשיט מכלא, ואיהו חד.
בההיא שעתא, מטרוניתא מתתקנא ומתקשטא, ועיילין לה שמשהא בלחישו סגי, לגבי בעלה, ואמרי ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. דא איהו בלחישו, דהכי אצטריך לאעלא לה לגבי בעלה. זכאה עמא דידעי דא, ומסדרי סדורא עלאה דמהימנותא.
בההיא שעתא דאתחברו בעלה ומטרוניתא כחדא, כדין כרוזא נפיק מסטרא דדרום, אתערו חילין ומשריין דגלי רחימותא לגבי מאריכון.
כדין אתער חד ממנא עלאה, בוא"ל שמיה, רב משריין, ובידיה ארבע מפתחן, דנטיל מד' סטרי עלמא, וחד מפתחא אתרשים באת י', ומפתחא אחרא אתרשים באת ה'. וחד מפתחא אתרשים באת ו'. ואנח להו תחות אילנא דחיי. אינון תלת מפתחן, דאתרשימו בתלת אתוון אלין, אתעבידו חד. כיון דאתעבידו חד, ההוא מפתחא אחרא, סליק וקאים ואתחבר בההוא אחרא כללא דתלת, וכל אינון משריין וחיילין עיילין לאינון תרין מפתחן גו גנתא וכלהו מיחדי כגוונא דלתתא.
ידו"ד: דא רשימו דאת י', רישא עלאה דבשמא קדישא. אלהינו: דא איהו רזא דרשימו דאת ה' עלאה, את תניינא דבשמא קדישא. ידו"ד: דא משיכו דאתמשך לתתא, ברזא דרשימו דאת ו', דאינון תרין ואתוון אתמשכו למהוי באתר דא, ואיהו אחד. כל הני תלתא אינון חד, ביחודא חד.
כיון דכל דא אתעביד חד ביחודא חד, ואשתאר כלא ברזא דאת ו' שלים, מרישא דמבועא, ומהיכלא פנימאה, וירית לאבא ואימא, כדין עיילין למטרוניתא בהדיה, דהא השתא איהו שלים בכל טיבו עלאה, ויכיל לאתזנא לה, ולמיהב לה מזונא וספוקא כדקא יאות. וכל אינון שייפין דיליה כלהו חד. כדין עיילין לה לגביה, בלחישו. אמאי בלחישו. בגין דלא יתערב זר בההיא חדוה, כד"א ובשמחתו לא יתערב זר.
כיון דאיהו אתיחד לעילא בשית סטרין. אוף הכי איהי אתיחדת לתתא בשית סטרין אחרנין. בגין למהוי אחד לעילא, ואחד לתתא, כד"א יהיה יי' אחד ושמו אחד. אחד לעילא בשית סטרין, דכתיב שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד. הא שית תיבין, לקבל שית סטרין. אחד לתתא בשית סטרין, בשכמל"ו, הא שית סטרין אחרנין בשית תיבין. יי' אחד לעילא, ושמו אחד לתתא.
ואי תימא, הא כתיב אחד לעילא, ולתתא לא כתיב אחד. ועד הוא אחד, בחלופי אתוון. אתוון דדכורא לא מתחלפי, אתוון דנוקבא מתחלפי, דהא שבחא דדכורא על נוקבא. ובגין דלא תשלוט עין הרע, אנן מחלפי אתוון, דלא אמרינן אחד באתגלייא. ובזמנא דאתי, דיתעבר עין הרע מעלמא, ולא תשלוט, כדין יתקרי אחד באתגלייא. בגין דהשתא דההוא סטרא אחרא אתדבק בהדה, לאו איהי אחד, אלא דאנן מיחדין לה בלחישו, ברזא דאתוון אחרנין, ואמרי ועד.
אבל בזמנא דאתי, דיתפרש ההוא סטרא מינה, ויתעבר מעלמא, כדין יתקרי אחד ודאי, דלא יהא בהדה שותפו ודביקו אחרא, כד"א ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד, באתגליא בהדיא, ולא בלחישו, ולא ברזא.
ועל דא, אנן מיחדין לה מההוא סטרא אחרא, כמאן דזמין לאחרא למיהוי סהיד דיליה. בגין דדא איהו סהיד דילן, וסטרא אחרא לאו איהו סהדא לגבן. וכדין איהי אתפרישת מההוא סטרא. כיון דאתת, אנן מעלין לה לחופה לגבי בעלה, מלכא עלאה, בכל רעותא וכוונא דלבא, ועל דא איהו אחד.
בשעתא דאיהי אתת בעולימתהא, ובעאת לאתפרשא מסטרא אחרא, לא אתת, אלא כמאן דאזדמנת למחמי ביקרא דמלכא ולא יתיר, והכי מכריזי דיזדמנון למחמי ביקרא דמלכא. כד"א צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה, פוקו למחמי ביקרא דמלכא, כדין סטרא אחרא לא ניחא ליה למחמי, ואתפרש מינה. כיון דאתת. כל אינון שמשהא, עיילין לה לחופה בהדי מלכא עלאה, בלחישו ברזא. דאלמלא לאו הכי, לא יתפרש מינה ההוא סטרא אחרא ויתערב חדוותא. אבל בזמנא דאתי, דיתפרש מינה ההיא סטרא אחרא, כדין ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד.
כיון דעאלת לחופה, ואיהי בהדי מלכא. עלאה, כדין אנן מתערי חדוה דימינא ושמאלא, כד"א ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך וגו'. והיה אם שמוע וגו'. בלא דחילו כלל, דהא סטרא אחרא לא יתקרב תמן, ולית ליה רשו.
כלה, כל זמנא דבעאן לאעלא לה לגבי מלכא, לחדוה דשמושא, אצטריך בלחישו ברזא, בגין דלא ישתכח ברגלי צעדהא, רמז דסטרא בישא, ולא יתדבק בהדה, ולא ישתכחון בבני, רמז פסול כלל.
והכי אמר יעקב לבנוי, שמא חס ושלום אירע פסול בערסי, כדין אינון אמרו, כמה דלית בלבך אלא אחד, כך וכו' לית לן דביקו בסטרא אחרא כלל, דהא פרישא הוה מערסך, ואנן ביחודא לגבי מלכא עלאה, ולית לן דביקו כלל בסטרא אחרא, דהא בפרישו מסטרא אחרא הוה רעותא ומחשבתא דילן.
כיון דידע דסטרא אחרא לא אתדבק תמן כלל כדין עאלת אתתא, לגבי בעלה בלחישו, ברזא דיחודא דשית סטרין. פתח ואמר, בשכמל"ו דהא איהי ברזא דאחד, בעולימתהא, בלא ערבובא כלל ולא שותפו דסטרא אחרא.
ותא חזי, בההיא שעתא, יעקב ובנוי הוו בדיוקנא עלאה לתתא בהדי שכינתא. יעקב הוה ברזא דשית סטרין דעלמא עלאה, ברזא חד. בנוי הוו בדיוקנא דשית סטרין דעלמא תתאה. ואיהו בעא לגלאה לון ההוא קץ, כמה דאוקימנא, דאית קץ ואית קץ, אית קץ הימין, ואית קץ הימים. קץ הימין: דא מלכות קדישא רזא דמהימנותא רזא דמלכו דשמיא. קץ הימים: דא רזא דמלכו חייבא רזא דסטרא אחרא דאקרי קץ כל בשר. והא אוקימנא.
כיון דחמא דאסתלקת שכינתא מניה וכו'. אינון אמרו כמה דלית בלבך אלא אחד, דאנת ברזא דעלמא עלאה, ואיהו אחד. אוף אנן, דאנן ברזא דעלמא תתאה, איהו אחד. ועל דא אדכרו תרי לבבות, רזא דעלמא עלאה, דאיהו לבא דיעקב, ורזא דעלמא תתאה, דאיהו לבא דבנוי, כדין אעיל לה בלחישו.
וכמה דאינון אתייחדו רזא דעלמא עלאה באחד, ורזא דעלמא תתאה באחד. אוף הכי אנן צריכין ליחדא עלמא עלאה באחד, וליחדא עלמא תתאה ברזא דאחד. דא בשית סטרין, ודא בשית סטרין. ובגין כך, שית תיבין הכא, ברזא דשית סטרין. ושית תיבין הכא, ברזא דשית סטרין, יי' אחד ושמו אחד. זכאה עדביה וחולקיה מאן דישוי רעותיה להאי, בעלמא דין, ובעלמא דאתי.
רב המנונא סבא אמר הכי, דא אתערותא דיחודא שפיר איהו, דרזא דברירא דמלתא הא אוקימנא. ומלין אלין זמינין לאתעתדא קמי עתיק יומין, בלא כסופא כלל.
(רעיא מהימנא) פקודא ללמוד תורה בכל יומא, דאיהי רזא דמהימנותא עלאה, למנדע ארחיה דקב"ה. דכל מאן דאשתדל באורייתא, זכי בהאי עלמא, וזכי בעלמא דאתי, ואשתזיב מכל קטרוגין בישין. בגין דאורייתא רזא דמהימנותא איהי, דמאן דאתעסק בה, אתעסק במהימנותא עלאה, קב"ה אשרי שכינתיה בגויה דלא תעדי מניה.
מאן דידע מלה דאורייתא, אצטריך למרדף אבתריה, ולאולפא האי מלה מניה, לקיימא רזא דכתיב, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. אורייתא אילנא דחיי איהו, למיהב חיין לכלא. מאן דאתתקף באורייתא, אתתקף באילנא דחיי, כד"א עץ חיים היא למחזיקים בה.
וכמה רזין עלאין אוקימנא במאן דאשתדל באורייתא, דזכי לאתקשרא באורייתא דלעילא. בהאי עלמא לא שכיך, ולא שכיך בעלמא דאתי, ואפילו בקברא שפוותיה מרחשן אורייתא, כד"א דובב שפתי ישנים. ע"כ.

— 13 —
פתח ואמר ויקחו לי תרומה, הכא איהו יחודא בכללא חדא. עילא ותתא. ויקחו תרומה לא כתיב, אלא ויקחו לי תרומה, עילא ותתא בכללא חדא, בלא פרודא כלל.
מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. האי קרא, הכי אצטריך ליה למימר, כל איש אשר ידבנו לבו, מאי מאת כל איש. אלא רזא הכא לאינון מרי מדין. זכאין אינון צדיקיא, דידעי לשואה רעותא דלבהון לגבי מלכא עלאה קדישא, וכל רעותא דלבהון לאו איהו לגבי עלמא דא, ובכסופא בטלה דיליה. אלא ידעי ומשתדלי לשואה רעותהון ולאתדבקא לעילא, בגין לאמשכא רעותא דמאריהון לגבייהו מעילא לתתא.
ומאן אתר נטלי ההוא רעותא דמאריהון לאמשכא ליה לגבייהו. נטלין מאתר חד עלאה קדישא, דמניה נפקין כל רעותין קדישין. ומאן איהו. כל איש. דא צדיק, דאתקרי כל, כד"א ויתרון ארץ בכל היא. על כן כל פקודי כל ישרתי. איש: כד"א איש צדיק. דא איהו צדיק, מאריה דביתא, דרעותיה תדיר לגבי מטרוניתא, כבעלה דרחים לאתתיה תדיר. ידבנו לבו איהו רחים לה. ולבו דאיהי מטרוניתא דיליה, ידבנו לאתדבקא ביה.
ואף על גב דרחימו סגי דא בדא, דלא מתפרשן לעלמין, מההוא כל איש, מאריה ביתא, מאריה דמטרוניתא, מניה תקחו את תרומתי. ארחיה דעלמא, מאן דבעי לנסבא אתתיה דב"נ מניה איהו קפיד ולא שביק לה. אבל קב"ה לאו הכי, כתיב וזאת התרומה, זו כנסת ישראל, אע"ג דכל רחימו דילה לגביה, ורחימו דיליה לגבה. מניה נטלין לה לאשראה בינייהו, מההוא אתר עלאה, דכל רחימו דאתתא ובעלה שריא. מתמן תקחו את תרומתי, זכאה חולקיהון דישראל, וזכאין כלהו דזכו להאי.
וזאת התרומה אשר תקחו מאתם. ואי תימא, אי הכי, אשר תקחו מאתו מבעי ליה, מאי מאתם. מאת תרין שמהן אלין.
תו רב ייבא סבא אמר, מאתם: מאת ם', דאיהו רזא דעלמא עלאה. אתר מדוריה דהאי צדיק, דאיהו אתעטר מאת ס', ומתמן נטיל חיין, לאתזנא לעלמין כלהו. וכלא מלה חדא, רזא לחכימין אתיהיבת, זכאה חולקיהון.
דאע"ג דאינון נטלין לה, לא יכלין לנטלא לה, אלא ברשו דבעלה, וברעו דיליה, ולמעבד פולחנא דרחימו לגביה, וכדין ברחימו דיליה תקחו את תרומתי. וכל דא, באינון פולחני דצלותא, ותקונא וסדורא דישראל מסדרין בכל יומא. ד"א מאתם, מכללא דשית סטרין עלאין וכלא חד.
מאתם, מאינון זמני ושבתי, וכלא רזא חדא. זהב וכסף ונחשת ותכלת וארגמן ותולעת שני. זהב, ברזא דיומא דראש השנה, דאיהו יומא דזהב, יומא דדינא, ושלטא ההוא סטרא, כד"א מצפון זהב יאתה. וכסף, דא יום הכפורים, דמתלבנן חוביהון דישראל כתלגא, כד"א אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. וכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם.
ונחשת. יומי דקרבנין דחג, דאינון רתיכי דעמין עכו"ם, ואינון אקרון רזא דהרי נחשת, ובגין כך מתמעטין בכל יומא ואזלין. ותכלת, דא פסח, שולטנו דרזא דמהימנותא, רזא דגוונא תכלא, ובגין דהיא תכלא, לא שלטא עד דשציאת וקטילת כל בוכרי דמצראי, כד"א ועבר יי' לנגף את מצרים. בג"כ, כל גוונין טבין בחלמא, בר מן תכלא.
וארגמן, דא שבועות, רזא דארגוונא, דתורה שבכתב דאתיהיבת ביה, כלילא מתרין סטרין, מימינא ומשמאלא, כד"א מימינו אש דת למו, ודא איהו ארגמן. ותולעת שני, דא איהו ט"ו באב, דבנות ישראל הוו נפקי במאני מלת, כד"א האמנים עלי תולע.
עד הכא, שית סטרין, מכאן ולהלאה רזא די' ימי תשובה. ושש, ועזים, ועורות אילם מאדמים. ועורות תחשים. ועצי שטים. ושמן למאר. ובשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים. ואבני שוהם. ואבני מלואים. עד הכא תשעה, לקבל תשעה יומין ויום הכפורים אשלים לעשרה.
ומכל אלין, אנן נטלין תרומת יי', בכל זמנא וזמנא, בגין לאשראה עלן. בר"ה אנן נטלין תרומת יי', ואיהו רזא דר"ה, דאתיא מסטרא דזהב. ביום הכפורים אנן נטלין לה, ואיהי יום הכפורים דירתא ברתא לאימא. בסכות אנן נטלין לה, ואיהי סוכה סוככת ואגינת עלן, וכתיב ביום השמיני עצרת תהיה לכם ודא איהי תרומת יי'.
בפסח אוף הכי אנן נטלין לה, ואיהי פסח. והא אוקימנא, רזא דגוון דנהורא תכלא. בשבועות אנן נטלין לה, ואיהי שתי הלחם. וכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר, ואנן נטלין מתורה שבכתב, תורה שבעל פה. ט"ו באב, איהו קיימא בחדוה, על בנות ישראל. כל שאר יומין, אינון לתקונא דילה. ועל דא אשר תקחו מאתם כתיב.

— 14 —
כגוונא דאינון מתייחדין לעילא באחד, אוף הכי איהי, אתיחדת לתתא ברזא דאחד, למהוי עמהון לעילא חד לקבל חד, קודשא בריך הוא אחד לעילא, לא יתיב על כורסייא דיקריה, עד דאיהי אתעבידת ברזא דאחד כגוונא דיליה, למהוי אחד באחד. והא אוקימנא רזא דיי' אחד ושמו אחד.
רזא דשבת, איהי שבת, דאתאחדא ברזא דאח"ד, למשרי עלה רזא דאחד. צלותא דמעלי שבתא, דהא אתאחדת כורסייא יקירא קדישא, ברזא דאח"ד, ואתתקנת למשרי עלה מלכא קדישא עלאה.
כד עייל שבתא, איהי אתיחדת ואתפרשת מסטרא אחרא, וכל דינין מתעברין מינה, ואיהי אשתארת ביחודא דנהירו קדישא, ואתעטרת בכמה עטרין לגבי מלכא קדישא, וכל שולטני רוגזין ומארי דדינא כלהו ערקין, ולית שולטנו אחרא בכלהו עלמין.
ואנפהא נהירין בנהירו עלאה, ואתעטרת לתתא בעמא קדישא, וכלהו מתעטרן בנשמתין חדתין. כדין שירותא דצלותא, לברכא לה בחדוה, בנהירו דאנפין, ולומר ברכו את יי' המבורך. את יי' דייקא, בגין למפתח לגבה בברכה.
ואסיר לעמא קדישא למפתח לגבה בפסוקא דדינא, כגון והוא רחום וגו', בגין דהא אתפרשת מרזא דסטרא אחרא, וכל מארי דדינין אתפרשו ואתעברו מינה. ומאן דאתער האי לתתא, גרים לאתערא הכי לעילא. וכרסייא קדישא לא יכלא לאתעטרא בעטרא דקדושה, דכל זמנא דמתערי לתתא אינון מאריהון דדינא, דהוו מתעברן והוו אזלי כלהו לאתטמרא גו נוקבא דעפרא דתהומא רבא, כלהו תייבין לאשראה בדוכתייהו ואתרחקת בהו אתר קדישא דבעאת נייחא.
ולא תימא דדא איהו בלחודוי, אלא לית אתערותא לעילא לאתערא, עד דישראל מתערי לתתא, כמה דאוקימנא, דכתיב בכסה ליום חגנו. ליום חג לא כתיב, אלא ליום חגנו. וע"ד אסיר לעמא קדישא, דקא מתעטרן בעטרין קדישין דנשמתין, בגין לאתערא נייחא, דאינון יתערון דינא, אלא כלהו ברעו ורחימו סגי, דיתערון ברכאן עילא ותתא כחדא.

— 15 —
ברכו את יי'. את דייקא. כדקאמרן, דא שבת דמעלי שבתא. ברוך יי' המבורך, דא אפיקו דברכאן ממקורא דחיי, ואתר דנפיק מניה כל שקיו, לאשקאה לכלא. ובגין דאיהו מקורא ברזא דאת קיימא, קרינן ליה המבורך, איהו מבועא דבירא. כיון דמטו תמן, הא ודאי בירא אתמליא, דלא פסקין מימוי לעלמין.
ועל דא לא אמרינן, ברוך את יי' המבורך, אלא ברוך יי', דאלמלא לא מטי התם נביעו ממקורא עלאה, לא אתמליא בירא כלל, ועל דא המבורך, אמאי איהו המבורך. בגין דאיהו אשלים ואשקי לעולם ועד. עולם ועד דא איהו שבת דמעלי שבתא, ואנן תקעין ברכאן באתר דאקרי מבורך. וכיון דמטאן התם, כלהו לעולם ועד, ודא איהו ברוך יי' המבורך. עד הכא, מטון ברכאן מעלמא עלאה, וכלהו לעולם ועד, לאתברכא ולאתשקאה, ולמהוי שלים כדקא יאות, מליא מכל סטרין.
ברוך: דא מקורא עלאה, דכל ברכן נפקין מניה. וכד סיהרא אשתלים, קרינן לה הכי לגבי תתאי, אבל ברוך מקורא עלאה כדקאמרן. יי': דא אמצעי דכל סטרין עלאין. המבורך: דא שלמא דביתא, מבועא דבירא, לאשלמא ולאשקאה כלא. לעולם ועד: דא עלמא תתאה, דאצטריך לאתברכא. ומשחא ורבו דברוך יי' והמבורך, כלא איהו לעולם ועד.
ועל דא, ברכה דא, אצטריכו כל עמא לברכא, ובמעלי שבתא, ברעו דלבא, ובחדוה בעו למשרי בשרותא בברכה דא, לאתברכא האי שבת דמעלי שבתא, מעמא קדישא כדקא יאות. בהאי ברכה.
כד שראן ישראל לברכא, קלא אזלא בכלהו רקיעין, דמתקדשי בקדושא דמעלי שבתא. זכאין אתון עמא קדישא, דאתון מברכי ומקדשי לתתא, בגין דיתברכון ויתקדשון לעילא, כמה משריין עלאין קדישין, זכאין אינון בהאי עלמא, וזכאין אינון בעלמא דאתי, ולא מברכי ישראל ברכה דא, עד דמתעטרן בעטרין דנשמתין קדישין כדקאמרן. זכאה עמא דזכי לון בעלמא דין, למזכי לון לעלמא דאתי.
בהאי ליליא שמושא דחכימין, באלין נשמתין קדישין דמתעטרן בהו, ואע"ג דהא אוקימנא וכלא חד. ובכל אתר דתשכח לחכימין בהאי מלה, בסטרא דא, ולזמנין בסטרא דא כלא איהו חד, והני מילי הא אוקימנא אבל בזמנא דא, דמתעטרן כלהו בנשמתין ורוחין חדתין יתירין קדישין, כדין איהי זמנא דשמושא דלהון, בגין דליהוי נגידו לההוא שמושא, בנגידו דקדושה, בנייחא עלאה, ויפקון בנייהו קדישין כדקא חזי.
רזא דא לחכימין אתייהיבת. בשעתא דאתפליג ליליא, בליליא דא, קב"ה בעי לאעלא בגנתא דלעילא. ורזא דא, ביומי דחול קב"ה עאל בגנתא דעדן דלתתא, לאשתעשעא עם צדיקיא דשראן תמן, ובשבת, בההוא ליליא דשבתא, קב"ה עאל בגנתא דלעילא, ברזא דמקורא עלאה.
בגין דביומי דחול, כל נשמתין דצדיקיא כלהו, בגנתא די בארעא שריין. וכד אתקדש יומא במעלי שבתא, כל אינון משריין דמלאכין קדישין די ממנן גו גנתא דלתתא, כלהו סלקן להני נשמתין, דשריין גו גנתא דלתתא, לעאלא לגבי ההוא רקיעא דקיימא על גנתא, ומתמן אזדמנו רתיכין קדישין, דסחראן כורסי יקרא דמלכא, וסלקין לון לכל אינון נשמתין, בגנתא דלעילא.
כיון דאלין רוחין סלקין, כדין רוחין אחרנין קדישין, נחתין, לאתעטרא בהו עמא קדישא. אלין סלקין, ואלין נחתין.
ואי תימא, הא גנתא דבארעא, ביומא דשבתא יתבא בריקנייא בלא נשמתין דצדיקיא. לאו הכי. אלא נשמתין אזלין, ונשמתין אתיין. נשמתין סלקין, ונשמתין נחתין. נשמתין אזלין מגו גנתא, ונשמתין אתיין לגו גנתא. כל אינון נשמתין דצדיקייא, דמתלבנן ביומי דחול, ועד לא עאלו לגו גנתא, בשעתא דאלין נפקין, אלין עאלין וגנתא לא אשתאר בריקניא. ברזא דלחם הפנים ביום הלקחו.
ואי תימא, כד אהדרו ביומי דחול. במה אתמשכן דוכתי לארכא ופותיא ורומא, בגנתא, ולא אתידע. כגוונא דרזא דארץ הצבי, דהוה אתמשך לכל סטרין ולא אתידע. כגוונא דצבי, דכל מה דאתרבי, משכיה אתרבי לכל סטר, ולא אתיידע. ואית כמה נשמתין, דכיון דסלקין, תו לא נחתין.
נשמתין סלקין, ונשמתין נחתין, לאתעטרא בהו עמא קדישא. ובמעלי שבתא, גלגולא דנשמתין איהו, אלין אזלין, ואלין אתיין, אלין סלקין ואלין נחתין. מאן חמי כמה רתיכין קדישין, די משטטי לכאן ולכאן. כלהו בחדוה, כלהו ברעו, באלין נשמתין לאעטרא לעמא קדישא, לאעטרא לכמה צדיקייא, גנתא דעדן לתתא, עד שעתא דכרוזא קאים, וקארי מקודש מקודש. כדין נייחא שכיח, ושכיכו לכלא. וחייבי גיהנם כלהו משתככי בדוכתייהו, ואית לון נייחא. ונשמתין כלהו מתעטרן, אלין לעילא ואלין לתתא. זכאה עמא, דחולקא דא להון.
בפלגות ליליא דמעלי שבתא, דחכימין מתערין לשמושא דלהון, ההוא רוחא עלאה, דמתעטרן ביה, כד יומא אתקדש, בשעתא דאינון ניימי בערסייהו, ונשמתין אחרנין דלהון, בעאן לסלקא למחמי ביקרא דמלכא, כדין ההוא רוח עלאה דנחית במעלי שבתא, נטיל ההיא נשמתא, וסלקין לעילא, ואתסחיא נשמתא אחרא בבוסמין דגנתא דעדן, ותמן חמי מה דחמי.
וכד נחתא לאשראה בדוכתהא בפלגות ליליא, ההיא נשמתא תבאת לדוכתהא. ובעי לאינון חכימין לומר, חד פסוקא דאתערותא, דההוא רוחא עלאה קדישא דעטרא דשבתא, כגון, רוח יי' אלהים עלי יען משח יי', אותי לבשר ענוים וגו'. בלכתם ילכו ובעמדם יעמדו ובהנשאם מעל הארץ וגו', אל אשר יהיה שם הרוח ללכת ילכו וגו'. בגין דמתעטרן בההוא רוחא, באתערותא דלהון בחדוה דשמושא, ויהא נגידו דההוא רוח עלאה דשבתא, בההוא שמושא דמצוה.
רב המנונא סבא, כד הוה סליק מנהרא במעלי שבתא, הוה יתיב רגעא חדא, וזקיף עינוי, והוה חדי, והוה אמר, דהוה יתיב, למחמי חדוה דמלאכי עלאי. אלין סלקין, ואלין נחתין. ובכל מעלי שבתא, יתיב בר נש בעולם הנשמות. זכאה איהו מאן דידע ברזין דמאריה.

— 16 —
כד נהיר יממא ביומא דשבתא, סליקו דחדוה סליק בכלהו עלמין, בנייחא בחדוה. כדין השמים מספרים כבוד אל ומעשי ידיו מגיד הרקיע. מאן שמים. אלין שמים, דשמא עלאה אתחזי בה, דשמא קדישא אתרשים בהו.
מספרים, מאי מספרים, אי תימא כמאן דמשתעי ספור דברים. לאו הכי. אלא דנהרין ונציצין בנציצו דנהורא עלאה, וסלקין בשמא, דכליל בנהירו דשלימו עלאה.
ומאן איהו ספור. דנצצי בנהירו דשלימו דספר עלאה. ובגין כך, סלקין בשמא שלים, ונהרין בנהירו שלים, ונצצי בנציצו שלים. אינהו מנצצי ונהרי בגרמייהו, מגו נהירו דנציצו דספר עלאה, ונצצי ונהרי לכל סטר וסטר דמתדבקן ביה, דהא מנייהו, מההוא ספירו ונהירו, נהיר כל עזקא ועזקא, ונציץ בנציצו, בגין דבהאי יומא מתעטרן שמים, וסלקין בשמא קדישא, יתיר משאר יומין.
ומעשה ידיו, ההוא טלא עלאה, דנהיר מכל סטרין גניזין, דאיהו מעשה ידיו, ותקונא דיליה, דמתתקנא ביומא דא מכל שאר יומין.
מגיד הרקיע. מאי מגיד. משיך ונגיד לתתא, מרישא דמלכא, מליא מכל סטרוי. הרקיע, ההוא רקיע, דאיהו מבועא דבירא. ודא איהו ההוא נהר דנפיק מעדן, ודא איהו דנגיד ומשיך לתתא, נגידו דטלא עלאה, דנהיר ונציץ בנציצו מכל סטרין. ודא רקיע אנגיד ליה במשיכו דרחימו ותיאובתא, לאשקאה שקיו דחדוה, למעלי שבתא.
וכד נגיד ומשיך ההוא טלא דבדולחא, כלא מליא ושלים באתווי קדישין, בכל אינון שבילין קדישין. כיון דכלא אתחבר ביה, אתעביד ביה ארחא לאשקאה ולברכא לתתא.
יום ליום: יומא ליומא, ועזקא לעזקא. השתא משתעי קרא בארח פרט, היך שמים מספרים ומתקנין בספירו ובנציצו עלאה להאי כבוד, והיך נגיד ומשיך ההוא רקיעא, נגידו דטלא עלאה. ואמר, יום ליום יביע אמר. יומא ליומא, ודרגא לדרגא, אוחו לאתכללא דא בדא, ולאתנהרא דא מן דא, מההוא ספירו דמנצצי ומנהרי שמים, להאי כבוד. יביע: כד"א מבע אתעביד וגו'. אוחו לאנהרא דא מן דא, ולאתנצצא דא מן דא, מההוא ספירו ונציצו.
אמ"ר: כללא דאתוון ושבילין דנפקין מאבא ואימא, וההוא רישא דנפיק מנייהו, דאיהו ברא בוכרא, אלף: אבא. וכד איהו סליק ונחית, אתחברת מ' בהדי א', ואיהו אם. ר': רישא בוכרא. כד מתחברן אתוון כלהו, אמר. דא נהירו דאבא ואימא וברא בוכרא, ונהרין דא בדא בחבורא חדא. שלטא ביומא דשבתא. וע"ד כלא אתכליל דא בדא, בגין למהוי חד. ובגין כך אוחו דא בדא, ההוא אמר שליטו עלאה, למהוי כלא חד.
וכד כל האי אתנגיד ואתמשך להאי רקיע, כדין איהו אשקי ואנהיר לתתא, להאי כבוד אל, למעבד תולדין בדיוקנא דאינון שמים, דנהרין לההוא כבוד אל.
ולילה ללילה יחוה דעת, רתיכין דילה דאינון גופא דכרסייא, וכלהו אקרון לילות, כד"א אף לילות יסרוני כליותי. רתיכא עלאה, אתקרי ימים, יום ליום. רתיכא תתאה, אקרי לילות, לילה ללילה.
יחוה דעת, יחוה: יחיה. יחיה תולדין, דאינון שמים. ואי תימא, יחוה לאו יחיה. ת"ח, כתיב ויקרא האדם שם אשתו חוה, כי היא היתה אם כל חי. חוה וחיה במלה חדא סלקין. ועל דאסתלק י', ועייל ו', דאיהו כדקא יאות, דהא ו' איהו חיין ודאי, ועל דא חוה וחיה, י' נטלא חיין מן ו'. אוף הכא, יחוה, יחיה.
דעת: דא איהו רזא דשמים. מה שמים שית סטרין, אוף הכא שית סטרין, באינון תולדין דקא יחיה כגוונא דיליה, ועל דא יום ליום אתכליל בדרגא עלאה אמ"ר. ולילה ללילה ברזא דדכורא, דקא נהיר לה דאיהו שמים, דעת.
ובגין דהאי אמר רזא עלאה איהו, ולא כשאר אמירן, אהדר קרא עליה ואמר, אין אמר ואין דברים, כשאר אמירן דעלמא. אלא האי אמר, רזא עלאה איהו, בדרגין עלאין, דלית תמן אמירן ודברים, ולא אשתמעו, כשאר דרגין דאינון רזא דמהימנותא, דאינון קלא דמשתמע, אבל הני לא אשתמעו לעלמין, והיינו דכתיב בלי נשמע קולם.
אבל בכל הארץ יצא קום, אע"ג דאינון טמירין עלאין, דלא אתיידעו לעלמין, נגידו ומשיכו דלהון, אתמשך ואתנגיד לתתא. ובגין ההוא משיכו, אית לן מהימנותא שלימתא, בהאי עלמא, וכל בני עלמא משתעו רזא דמהימנותא דקב"ה, באינון דרגין, כאילו אתגליין, ולא הוו טמירין וגניזין, והיינו ובקצה תבל מליהם, מרישא דעלמא, עד סייפי עלמא משתעאן אינון חכימי לבא, באינון דרגין גניזין, אע"ג דלא אתיידעו.
אבל במה אשתמודען, בגין דלשמש שם אהל בהם, בגין שמשא קדישא, דאיהו משכנא מאינון דרגין עלאין קדישין, ואיהו נהורא, דנטיל כל נהורין גניזין, וההוא משיכו דלהון, ובגיניה אתחזי מהימנותא בכל עלמא.
מאן דנטיל לשמשא, כמאן דנטיל לכלהו דרגין. בגין דשמשא איהו אהל דאתכליל בהון, ונטיל כלא, ואיהו נהיר לכל אינון גווני נהורין לתתא. ועל דא והוא כחתן יוצא מחפתו, בנהירו ונציצו דכל נהורין גניזין, דכלהו בתיאובתא ברעותא שלים, יהבי ליה רעותייהו ונהירו דלהון, כמה דלחתן אית רעו ותיאובתא דכלה למיהב לה נבזבזן ומתנן. ועל דא והוא כחתן יוצא מחפתו.
מאן חפתו. דא עדן. ורזא דא, ונהר יוצא מעדן. עדן, דא איהו חופא דחפיא על כלא. ישיש כגבור. ישיש, מסטרא דאור קדמאה דלא אשתכח ביה דינא כלל. כגבור, מסטרא דגבורה, ואע"ג דגבורה איהי דינא שלים, כגבור כתיב, ולא גבור, בגין דאמתיק דינא בחסד, ונטיל כלא כחדא, בתיאובתא ורעותא שלים. וכל דא, לרוץ ארח. כד"א הנותן בים דרך לאשקאה ולאשלמא נהירו דסיהרא בכל סטרין, ולמפתח בה ארח לאנהרא לתתא.
מקצה השמים מוצאו, מסייפי אלין שמים עלאין דקאמרן, איהו אפיק, בגין דבסיומא דגופא, איהו אפיק, ובההוא אתר אשתמודע בין דכר לנוקבא. ודא הוא דכתיב, ולמקצה השמים ועד קצה השמים. קצה השמים דא עלמא עלאה. ולמקצה השמים, דא שלמא דיליה. כמה דהאי נטיל כל נהורין, וכלהו ביה, אוף הכי האי, נטיל כל נהורין, וכלהו ביה, ואיהו נפיק מקצה השמים.
ותקופתו: דסחרא בכל אינון סטרין קדישין, דאתחזון לאתנהרא ולאתשקאה ולנצצא מניה. ואין נסתר, לית מאן דאתחפיא מההוא נהירו, דהא לכלהו אנהיר בכללא חדא, לכל חד וחד כמה דאתחזי ליה.
וכד כלהו אשתלימו ואתנהירו מגו שמשא, כדין סיהרא מתעטרא בגוונא דאימא עלאה, שלימא בנ' תרעין, ודא איהו דכתיב תורת יי' תמימה, דהא כדין איהי תמימה, מכל סטרין, ברזא דחמש דרגין, כגוונא דאימא עלאה, דאינון חמש רזא דחמשין.
ובגיני כך, איהי אתיא בחמש חמש תיבין, בגין לאשלמא לרזא דחמשין. תורת יי' תמימה משיבת נפש, הא חמש. עדות יי' נאמנה מחכימת פתי, הא חמש. פקודי יי' ישרים משמחי לב, הא חמש. מצות יי' ברה מאירת עינים, הא חמש. יראת יי' טהורה עומדת לעד, הא חמש. משפטי יי' אמת צדקו יחדיו, הא חמש. וכלהו אתיין בחמש חמש, לאתכללא כגוונא דאימא עלאה.
ועל דא, יהו"ה יהו"ה שית זמנין, לקבל שית סטרין עלאין, דאינון רזא דשמא עלאה, ועל דא, סיהרא אתמליא ואשתלים בסדורא עלאה כדקא יאות, ודא איהו ביומא דשבתא, דכלא אשתלים כדקא יאות, ברזא דשבתא עילא ותתא.
וע"ד ביומא דא, אתוסף נהירו בכלא, כדקאמרן. שמים נטלי ממקורא דחיי בקדמיתא, ואינון מנהרי ומתקני לכבוד עלאה, מרזא דספר עלאה, אבא דכלא. ומרזא דספר, אימא עלאה. ואיהו, מרזא דספור. ובגין כך, מספרים, כדקאמרן. ברזא דתלת שמהן אלין, דשלטין ביומא דשבתא, על כל שאר יומין.
ובגיני כך תושבחתא דא, קאמר דוד ברוח קדשא, על נהירו ונציצו ושולטנו דיומא דשבתא על כל שאר יומין בגין רזא דשמא עלאה, דקא נהיר בנהירו, ונציץ בנציצו, ואשתלים בשלימו עילא ותתא. וכדין תורת יי' תמימה, שבת דמעלי שבתא, ברזא חדא כדקאמרן.

— 17 —
ואתקינו חברייא שירותא דתושבחתי, מאינון תושבחתן דדוד, מרזא דא השמים, דאיהו נטיל ברישא, ונהיר לכל שאר. ולבתר ההוא נהר דנפיק מעדן, ודא איהו רזא, רננו צדיקים ביי' בגין דהאי נהר כניש ונטיל כלא מרזא דשמים, ברזא עלאה, ומקורא דחיי, כלא כדקא יאות ביומא דא. ושמשא אתקין לאנהרא כדקא יאות, ביומא דא.

— 18 —
ולבתר סיהרא דקא מתפרשת מסטרא אחרא ביומא דא, בגין לאתנהרא מן שמשא, ודא איהו לדוד בשנותו את טעמו וגו'. ולבתר דאתפרשת מניה, הא אתחברת בשמשא. ותושבחתא דא בכ"ב אתוון, דאעיל בה שמשא בסיהרא. ותושבחתא דא, פרישו דסיהרא מסטרא אחרא, ותושבחתא דכ"ב אתוון בנהירו דשמשא.

— 19 —
ולבתר אתחברותא וסליקו דמטרוניתא עם בעלה. ודא איהו תפלה למשה איש האלהים. אתחברותא ואתדבקותא דאתתא בבעלה, לפרשא ימינא ושמאלא לקבלא לה, ולמהוי כחדא בחבורא חדא.

— 20 —
ודא איהו מזמור שירו ליי' שיר חדש. תושבחתא דא הא אוקימנא. אבל אע"ג דאתערנא ביה, אתערו דחברייא דקא אתערו, שפיר איהו, דהנהו פרות עלות כד הוו נטלי ארונא, אתערו בהאי תושבחתא, כד"א וישרנה הפרות בדרך. ומה שירה הוו אמרי. מזמור שירו ליי' שיר חדש כי נפלאות עשה. רזא דא איהו כגוונא דלעילא. בשעתא דאינון חיות נטלי כרסייא, לארמא ליה לעילא, אינון אמרי תושבחתא דא.
ואי תימא, אמאי כתיב הכא חדש, והא תדיר קאמרי תושבחתא דא. אלא ודאי חדש איהו, וחדש לא אקרי, אלא באתחדתותא דסיהרא, כד אתנהירת מן שמשא, כדין איהו חדש, ודא איהו שיר חדש. הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו, הא אתערותא דימינא ושמאלא לקבלא לה.
ותושבחתא דא, כד נטלי ארונא, קא משבחאן לה. כד סלקין לבית שמש. כגוונא דעגלות סלקין לבית שמש. וכלא ברזא חד סלקין, בגין דבשבת איהו סליקו דכורסייא, לסלקא לעילא. תקונא דתושבחתא דא בשבת אלין תושבחן כלהו אתקינו בשבת, לשבחא ליה עמא יחידא בעלמא.

— 21 —
מזמור שיר ליום השבת, תושבחתא דא, אדם הראשון קאמר לה, בשעתא דאתתרך מגנתא דעדן, ואתא שבת ואגין עליה. ואוקמוה חברייא, תושבחתא דא, עלמא תתאה קא משבח לגבי עלמא עלאה, יומא דאיהו כולו שבת, מלכא, דשלמא דיליה. ודא איהו מזמור שיר, ולא כתיב מאן קאמר ליה, כמה דאוקימנא.
ליום השבת, יומא עלאה, שבת עלאה. דא שבת ודא שבת, מה בין האי להאי. אלא, שבת סתם, דא שבת דמעלי שבתא. יום השבת, דא שבת דלעילא. דא יום, ודא לילה. ושמרו בני ישראל את השבת, הא ליליא, רזא דנוקבא. זכור את יום השבת, הא יום, רזא דדכורא. ובגין כך מזמור שיר ליום השבת.
ואשכחן בכמה אתר, דעלמא תתאה לא סליק בשמא, ואתיא סתם, כגון האי, וכגון ויקרא אל משה, וכגון ואל משה אמר עלה אל יי'. כלהו סתים שמא, ולא סליק ביה. בגין דאית ביה דרגא עלאה, ולגבי דרגא עלאה איהו לא סליק בשמא. נהורא דשרגא, לא סליק ביממא, בנהורא דשמשא, וע"ד לא סליק בשמא. וכל אלין תושבחן, דשבת, דאיהי כבוד יום, איהו תושבחתא עלאה, על כל שאר יומין.

— 22 —
נשמת כל חי, הא חברייא אתערו ביה מלין דקשוט. אבל אית לן לאדכרא, האי נשמתא דפרחא מההוא חי העולמים. ובגין דאיהי דיליה, דמניה נפקן כל ברכאן, ושריין ביה, והוא אשקי ומברך לתתא, האי נשמתא דנפקא מניה, אית לה רשו לברכא להאי אתר.
ועל דא פרחין נשמתין מההוא חי, במעלי שבתא. אינון נשמתין דאינון פרחאן, ממש מברכין להאי אתר דאקרי שם מתתא. וההוא אתר דנפקי מניה מברך ליה לעילא, והאי שם מקבלא ברכאן, מתתא ומעילא, ואתכלילת מכל סטרין.
ביומי דחול, איהי מקבלא ברכאן, משאר נשמתין, דקא מברכין לה מתתא. ביומא דשבת, איהי מקבלא ברכאן מאינון נשמתין עלאין, דקא מברכאן לה בארבעין וחמש תיבין, כחושבן מ"ה. כמה דאוקימנא, ברזא מ"ה, וברזא מ"י. דא עלמא עלאה, ודא עלמא תתאה. נשמת כל חי עד האחרונים, מ"ה. ומן ואילו פינו מלא שירה עד ומלפנים, סלקא תושבחתא אחרא חמשין תיבין. ואע"ג דלא קיימא תמן מלה בחושבנא, סלקא חושבנא רזא מ"י. ומתמן ולהלאה סלקא תושבחתא אחרא לחשבון מאה תיבין, תשלומין דכלא, וחד רתיכא על מה דשריא ההוא שלימא עלאה.
וכל שבחא דא, וכל מלין אלין, כלהו שייפין ידיען, בחושבנא לתשלומא דשבת, ולאשתלמא מנייהו, כדקא חזי. זכאה עמא, דידעי לסדרא שבחא דמריהון, כדקא יאות. מכאן ולהלאה סדורא דצלותא כמה דאתתקנת.

— 23 —
כתיב ואתה יי' אל תרחק אילותי לעזרתי חושה. דוד מלכא אמר דא, בשעתא דהוה מתקן ומסדר תושבחתא דמלכא, בגין לחברא שמשא בסיהרא. כיון דהוה מתקן ומסדר שבחין דיליה לאתחברא, אמר ואתה יי' אל תרחק.
ואתה יי' רזא דחברותא חדא בלא פרודא. אל תרחק, כיון דאיהי סלקא לאתעטרא בבעלה, וכלא בעלמא עלאה, ומתמן בעי לסלקא לאין סוף, לאתקשרא כלא לעילא לעילא, ובג"כ אל תרחק, לאסתלקא מינן, לשבקא לן.
ובגין כך, בגו סדורא דתושבחתא, בעאן ישראל לאתכללא תמן, ולאתדבקא בהדייהו מתתא, דאלמלא יבעי לאסתלקא האי כבוד, הא ישראל לתתא אחידן ביה ותקפין ביה, דלא שבקי ליה לאתרחקא מנייהו. וע"ד צלותא בלחש, כמאן דמליל ברזא עם מלכא, ובעוד דאיהו ברזא עמיה, לא אתרחקא מניה כלל.
אילותי, מה איל וצבי, בשעתא דאזלי ומרחקי, מיד אהדרן לההוא אתר דשבקי, אוף קב"ה, אע"ג דאסתלק לעילא לעילא באין סוף, מיד אהדר לאתריה. מ"ט. בגין דישראל לתתא אתאחדן ביה, ולא שבקין ליה לאתנשיא, ולאתרחקא מנייהו. וע"ד, אילותי לעזרתי חושה.
ובגין כך בעינן לאתאחדא ביה בקב"ה, ולאחדא ביה, כמאן דאמשיך מעילא לתתא, דלא ישתבק בר נש מניה, אפילו שעתא חדא. וע"ד כד סמיך גאולה לתפלה, בעי לאחדא ביה, ולאשתעי בהדיה בלחישו, ברזא, דלא יתרחק מינן, ולא ישתבק מינן, וע"ד כתיב ואתם הדבקים ביי' אלהיכם חיים כלכם היום. אשרי העם שככה לו אשרי העם שיי' אלהיו.
בההיא שעתא, קם רבי שמעון וחבריא אוף הכי קמו ואזלו. אמר רבי אלעזר לרבי שמעון אבוי, אבא, עד הכא הוינא יתבי בצלא דאילנא דחיי בגנתא דעדן. מכאן ולהלאה דאנן אזלין, אצטריך לן למיהך בארחוי דנטרן אילנא דא. אמר ליה, אנת תשרי בשירותא למפתח בארחא.

— 24 —
פתח ואמר, ויקחו לי תרומה, כמה דאתמר. במאי איהי תרומה. ברזא דזהב, דהא מתמן אתזנת בקדמיתא, בגין דאיהי גבורה תתאה, דאתיא מסטרא דזהב. ואף על גב דאתיא מסטרא דזהב, כל עקר לא אשתארת, אלא בסטרא דכסף, דאיהו ימינא.
ורזא דא כוס של ברכה, דאצטריך לקבלא ליה בימינא ובשמאלא, וכל עקר לא אשתאר אלא בימינא. ושמאלא אתער ימינא, ולא אתדבק ביה, בגין דאיהו אתייהיב בין ימינא ושמאלא, ושמאלא אתאחיד תחותיה, וימינא אתאחיד ביה לעילא, כד"א שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. זהב וכסף, כד"א לי הכסף ולי הזהב, והא אתמר.
ונחושת, דא איהו גוון כגוונא דזהב, בגין דאצטבע מגוון זהב ומגוון דכסף. ועל דא מזבח הנחשת קטן. אמאי איהו קטן. כד"א כי המזבח אשר לפני יי' קטן מהכיל את העולה וגו'. כד"א ודוד הוא הקטן. ואע"ג דאיהו קטן, כלא אתאחיד בגויה. ואי תימא מזבח אחרא, אקרי קטן. לאו הכי. דלאו קטן בר האי, דכתיב את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה. ודא איהו המאור הקטן. המאור הגדול, דא מזבח הפנימי דאיהו מזבח הזהב.
ותכלת דא איהו תכלת דציצית. תכלת דא איהו כרסייא, רזא דתפלה דיד. תכלת דא איהו כרסייא, דדיינין ביה דיני נפשות. בגין דאית כרסייא דדיינין ביה דיני ממונות, ואית כרסייא דדיינין ביה דיני נפשות. ועל דא, כל גוונין טבין לחלמא, בר גוון תכלא, בגין דינדע דהא נשמתיה סלקא בדינא. וכד נשמתא סלקא בדינא, גופא אתדן לאשתצאה ואצטריך ההוא חלמא, לרחמין סגיאין.
תכלת דא איהו כרסייא, דכתיב ביה כמראה אבן ספיר דמות כסא, וכתיב ונגה לו סביב. בגין דעבדין ביה כריכין לציצית, וכד נגה לו, אתהדר לגוון ירוק, כגון כרתי. מההיא שעתא ואילך, אשתרי זמנא דק"ש, דהא אשתני גוון תכלא מכמה דהוה, ובגין כך אסיר למידן דיני נפשות בלילה, בגין דשלטא ההוא גוון תכלא בההוא זמנא, ואתיהיב רשו למחטף נפשא בלא משפט. דהא משפט לא שלטא בההוא זמנא.
כד אתי צפרא, ואתער ימינא דלעילא, נפיק ההוא נהורא, ומטי עד האי תכלא, ואשתני מכמה דהוה, וכדין שלטא עליה, ואתדבק ביה כרסייא אחרא קדישא. מההיא שעתא ואילך, זמנא דק"ש.
וארגמן, דא כנופיא דכלילא כל גוונין כחדא. ותולעת שני, כתיב שני, וכתיב שנים, דכתיב כי כל ביתה לבוש שנים. אלא האי איהו גוון אקרי שני, דנטיל כל גוונין ביה, וכלא איהו חד, שני ושנים. שנים: כד כלהו כלילן ביה כחדא. שני: דנפיק מכרסייא עלאה, דשלטא על תכלת מסטרא דימינא, ודא איהו אפוטרופסא דישראל, דכתיב ביה מיכאל שרכם. תולעת: דחיליה בפומיה, כתולעת, דמתבר כלא ועקר כלא.
תולעת שני ושש, תרין גוונין כחדא, דימינא ושמאלא, חיור וסומק. ושש: בוצא איהו. דשית חוטין מתחברן, ודא איהו דכתיב, וגויתו כתרשיש. ובאלין תרין, כלילן תרין אחרנין.
ועזים: גבוראן תתאי דלבר, לחפיא על פנימאי. וכלא אצטריך, ואצטריך למיהב דוכתא לכלא, דהא מסטרא דדהבא קאתיין. ועורות אלים מאדמים, משיכו דתרין סטרין, דימינא ושמאלא, לחפייא בדוכתא אחרא.
ועורות תחשים, סטרא חדא אית דרבי גו סטרא אחרא בחורבא, ולא בישובא אשתכח, ודא איהו סטרא דכיו, ואקרי תחש.
בספרא דשלמה מלכא אית גו האי מזבח הנחשת דקאמרן, רזין עלאין. דהא מזבח אדמה כתיב, מזבח אדמה תעשה לי וגו' ודא איהו רזא כדקא יאות. נחשת, כד שלטין טורין אחרנין, ואיהי צריכא למיזן לון, אצטבע בהאי גוון למיזן לון. ואינון אקרון הרי נחשת.
ואינון הרי נחשת אתמשך עלייהו רוחא חדא מגו האי מזבח, וכד האי מזבח אסתלק בסליקו אחרא, כדין אסתלק את נ', דאיהו מזבח קדישא, ואשתאר רוחא דאלין טורי נחשת. וכד ההוא רוחא אסתליק בקיומיה, אקרי תחש, דהא אסתלק מניה את נ'.
והאי אתפרש, לכמה רוחין אחרנין, ואקרון אוף הכי, ועל דא אקרי ההוא עמא, תחש. כד"א ואת תחש ואת מעכה. אינון הוו ידעי בהא חיה דמשכנא, דאקרי על שמהון.
ועצי שטים, אלין אינון רזין קדישין, דאינון לוחי משכנא, ואינון אקרון ברזא דלהון. כתיב עצי שטים עומדים, וכתיב שרפים עומדים.
מכאן ולהלאה שמן למאור, משיכו דמשח רבות קדישא לאמשכא עלייהו. אבני שהם ואבני מלואים, אלין אבני קדשא, יסודי דמקדשא, ברתיכין קדישין אלין, אזדמנן בלחודייהו, ליקר ולשבחא, בלבוש יקר, לעיינא כהנא בהו תמן, ולאדכרא תריסר שבטין, וע"ד תריסר אבנין כמה דאתמר.
תליסר זינין אינון, בר י"ב אבנין יקירין אלין, וכלהו סלקין לכ"ה אתוון, ברזא עלאה דיחודא. ולקבל אלין, גליף ואתקין משה, כ"ה אתוון ברזא דפסוקא דיחודא, דכתיב שמע ישראל ידוד אלהינו ידוד אחד. ואינון כ"ה אתוון, גליפן מחקקן ברזא דלעילא.
יעקב בעא לאתקנא לתתא, ברזא דיחודא, ואתקין בכ"ד אתוון, ואינון ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ולא אשלים לכ"ה אתוון, בגין דעד לא אתתקן משכנא. כיון דאתתקן משכנא, ואשתלים, מלה קדמאה דהוה נפיק מניה, כד אשתלים, לא מליל אלא בכ"ה אתוון, לאחזאה דהא אשתלים דא כגוונא דלעילא, דכתיב וידבר יי' אליו מאהל מועד לאמר. הא כ"ה אתוון.
וע"ד כ"ה זינין לאשלמא תקונא דמשכנא וכל הני אתוון, אוקימנא באינון אתוון גליפן, דאוליפנא ממר. ובגין דמשכנא אשתלים ברזין אלין, אקרי כ"ה, ביחודא דשלימו דמשכנא, וע"ד וחסידיך יברכוכה כתיב, רזא דשלימו דכל משכנא ותקונא דיליה. כ"ה, לקבל כ"ב אתוון, ואורייתא ונביאים וכתובים, דאינון כללא חדא, ורזא חדא.
בשעתא דישראל קא מיחדי יחודא בהאי קרא, ברזא דכ"ה אתוון, דאינון שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד, ובשכמל"ו, דאינון כ"ד אתוון, ויכוון כל חד בהו, כלהו אתוון מתחברן כחדא, וסלקין בחבורא חד מ"ט תרעין, ברזא דיובלא. וכדין אצטריך לסלקא עד ולא יתיר. וכדין אתפתחו תרעין, וחשיב קב"ה לההוא בר נש, כאילו קיים אורייתא כלה, דאיהי אתיא במ"ט פנים.
ועל דא אצטריך לכוונא לבא ורעותא בכ"ה ובכ"ד, ולסלקא לון ברעותא דלבא, למ"ט תרעין דקאמרן. כיון דאתכוון בהאי, יתכוון בההוא יחודא דאמר מר, שמע ישראל ובשכמל"ו כללא דכל אורייתא כלה. זכאה חולקיה מאן דיתכוון בהו, דודאי כללא איהו דכל אורייתא דעילא ותתא. ודא איהו רזא דאדם שלימא, דדכר ונוקבא, ורזא דכל מהימנותא.
מחלוקת דשמאי והלל בקימה ובשכיבה, דכתיב בשכבך ובקומך, דשמאי סבר בערב דקא כלילא נוקבא בשלטנהא, אצטריך לגבי נוקבא דקא יטו ויקראו. ובבקר, דקא שלטא דכורא בשולטנותא דעלמא עלאה, אצטריך למיקם קמיה דדכורא, כמה דאצטריך בתפלה מעומד, ובכל אתר דדכורא אתיא.
ובית הלל סבר, אלמלא אשתכח דא לחוד ודא לחוד, הכי אצטריך. אבל כיון דאנן מחברן לון כחדא, בחבורא במ"ט פנים, ומ"ט תרעין, לא אצטריכנא לאפרשא דא לחוד ודא לחוד, אלא לאשגחא דכלא איהו חד, בלא פרודא. וכמה דאזדמן ליה לבר נש, הכי יימא, דהא תרווייהו בחבורא חדא, כמה דניחא לון, והכי אצטריך לאתחזאה.
ועל דא דכורא, בשית סטרין, בקרא דשמע ישראל, דאינון שית תיבין. ונוקבא בשית סטרין בשכמל"ו. דאינון שית תיבין אחרנין, וסלקין בחבורא חדא, ברזא דמ"ט תרעין, והלכה כבית הלל בכל אתר.

— 25 —
רבי שמעון ארים ידוי ובריך לרבי אלעזר בריה. פתח ואמר, מי העיר ממזרח וגו'. האי קרא אוקימנא ואתמר, אבל רזא דחכמתא איהו, מ"י רזא דעלמא עלאה איהו, דהא מתמן נפקא שירותא, לאתגליא רזא דמהימנותא, והא אוקימנא.
תו. מ"י טמירא דכל טמירין, דלא אתידע ולא אתגלייא כלל. גלי יקריה לאשתמודעא, מההוא אתר דאקרי מזרח, דהא מתמן שירותא דכל רזא דמהימנותא, ונהורא לאתגלייא. ולבתר צדק יקראהו לרגלו, דהא צדק, גלי גבורתא עלאה, ושולטניה דקב"ה, ולהאי צדק אשלטיה על עלמין כלהו, לדברא לון, ולאתקנא לון, כדקא יאות. וע"ד, יתן לפניו גוים ומלכים ירד, דהא כל מלכין דעלמא, ברשותא דהאי צדק קיימין, כד"א והוא ישפוט תבל בצדק.
תו, צדק יקראהו לרגלו, מאן קרי למאן. אלא, צדק איהו קארי תדיר לאספקלריאה דנהרא, ולא שכיך לעלמין, וצדק קאים תדיר לרגלוי, דלא אתעדי מתמן, וקארי ולא שכיך, הה"ד, אלהים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקט אל. והשתא קב"ה אנהר לן ארחא דא בגין אלעזר ברי דקרי לנהורא עלאה ולא שכיך. זכאה חולקהון דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי.

— 26 —
ר' אבא פתח קרא ואמר, מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה. מאי שנא מכל שאר תושבחן, דלא קאמר באן אתר שבח לון דוד מלכא, ומ"ש הכא דקאמר בהיותו במדבר יהודה. אלא לא דא בלחודוי, דהא אוף הכי נמי, בשנותו את טעמו לפני אבימלך. בבא הזיפים. וכן כלהו. לאחזאה לכל בני עלמא, שבחיה דדוד, דאע"ג דבצערא הוה, והוו רדפי אבתריה, הוה משתדל לומר שירין ותושבחן לקב"ה.
ואע"ג דברוח קדשא הוה אמר, רוח קדשא לא הוי שארי עלוי, עד דאיהו אשתדל למשרי עלוי. וכן בכל אתר, לא שריא רוח קדשא דלעילא, עד דיתער עליה בר נש מתתא. ודוד אע"ג דקא רדפי אבתריה, והוה בצעריה, לא הוה שביק שירין ותושבחן מפומיה, ולשבחא למאריה על כלא.
ואי תימא, הא דתנינן, מזמור לדוד, או לדוד מזמור, והכא שרת עליה רוח קדשא בקדמיתא, בגין דאמר מזמור לדוד. אלא, אי איהו לא הוה מכוין גרמיה בקדמיתא, לא שרת עליה רוח קדשא.
מזמור דא רוח קדשא. אמאי אקרי הכי. בגין דאיהי, משבחת תדיר למלכא עלאה דכל זמנא הוה קא משבחת ומזמרת, ולא שכיך. כיון דאתא דוד אשכח גופא מתתקנא כדקא יאות, ושרת עליה, והוו מגלי בהאי עלמא, לשבחא ולזמרא למלכא, וכלא, בגין דיתתקן האי עלמא, כגוונא דלעילא.
לדוד. גבר שלים בתקונוי, גבר מתקנא, גבר זכאה. דוד ודאי דלא אשתני לעלמין. בהיותו במדבר יהודה, דא שבחא דדוד, אע"ג דבצעריה הוה, אע"ג דהוו רדפי אבתריה. ומאי תושבחתא קאמר. תושבחתא דאיהו רב ויקירא.
ושבחא דיליה מאי איהי. אלהים אלי אתה אשחרך. אלהים סתם. כיון דאמר אלהים, אמאי אלי. אלא ההוא דרגא דיליה. תלת דרגין הכא: אלהים. אלי. אתה. ואף על גב דאינון תלת שמהן, חד דרגא איהו, ברזא דאלהים חיים. אלהים: לעילא, אלהים חיים. אלי: קצה השמים עד קצה השמים. אתה: דרגא דיליה. ואף על גב דכלא חד, ובשמא חד סליק.
אשחרך, אי כמשמעו דיליה, שפיר. אבל אשחרך, אתקין נהורא דנהיר בשחרותא. דהא נהורא דקיימא בשחרותא, לא נהיר עד דיתתקנון ליה לתתא. ומאן דאתקין נהורא שחרא דא, אף על גב דאיהי אוכמא, זכי לנהורא חוורא דנהיר, ודא איהי נהורא אספקלריא דנהרא, ודא איהו בר נש דזכי לעלמא דאתי.
ורזא דא ומשחרי ימצאנני, ומשחרי: דמתקנין נהורא משחרי אוכמא. ימצאנני, ימצאוני לא כתיב, אלא ימצאנני, דזכי לתרין נהורין. לנהורא דשחרא אוכמא, ולנהורא חוורא דנהרא. וזכי לאספקלריאה דלא נהיר, ולאספקלריאה דנהיר. ודא איהו ימצאנני. ועל דא אמר דוד אשחרך, אתקין נהורא דשחרא אוכמא, לנהרא עליה נהורא חוורא דנהרא.
צמאה לך נפשי כמה לך בשרי, כמאן דכפין למיכל וצחי למשתי. בארץ ציה ועיף בלי מים, בגין דאיהו מדבר, ולאו איהו אתר דישובא, ולאו איהו אתר דקדשא. ובגין כך איהו אתר בלי מים. וכמה דאנן כפין וצחאן לגבך באתר דא, כן בקדש חזיתיך וגו'. ואנן כמה דאנן צחאן לגבי דמר, למשתי בצחותא מלוי באתר דא, אוף הכי צחינן למשתי בצחותא מלוי, בבי מקדשא, אתר דאקרי קדש. אמר ר"ש לר' אבא, מאן דשארי מלה השתא יימא.

— 27 —
פתח ר' אבא ואמר, ויקחו לי תרומה מאת כל איש וגו'. משה בשעתא דקב"ה אחמי ליה עובדא דמשכנא, הוה קשה קמיה, ולא יכיל למיקם ביה, והא אוקמוה. והשתא אית לן למקשי הכא, אי תרומה דא, יהבה קב"ה למשה בלחודוי, היך יהבה לאחרא, ואמר דלבני ישראל יקחו האי תרומה.
אלא ודאי למשה יהבה, ולא יהבה לאחרא. למלכא דהוה בגו עמיה, ולא הות מטרוניתא עמיה דמלכא. כל זמנא דמטרוניתא לא הות עמיה דמלכא, לא מתיאשי עמא ביה, ואינון לא יתבין לרחצן. כיון דאתת מטרוניתא, כל עמא חדאן, ויתבי ברוחצנו. כך בקדמיתא, אע"ג דקב"ה עבד לון נסין ואתין ע"י דמשה, לא מתיאשי עמא. כיון דאמר קב"ה ויקחו לי תרומה, ונתתי משכני בתוככם. מיד אתיאשו כלהו, וחדו בפולחנא דקב"ה, הה"ד ויהי ביום כלת משה דנחתת כלת משה לארעא.
ואי תימא, ויהי בכל אתר לאו איהו אלא לישנא דצערא, והכא כתיב ויהי ביום. אלא, בההוא יומא דשכינתא נחתת לארעא, אשתכח מקטרגא לגבה, וחפיא ההוא חשוך קבל לגבה, בגין דלא תיחות. ותנינן, אלף וחמש מאה רבוא מלאכין מקטרגין, אשתכחו לגבה בגין דלא תיחות.
ובההוא זמנא אשתכחו כל כנופיא דמלאכי עלאי קמי קב"ה. אמרו קמיה, מארי דעלמא, כל זיוא וכל נהורא דילן בשכינת יקרך איהו, והשתא תיחות לגבי תתאי. בההיא שעתא אתתקפת שכינתא, ותברת ההוא חשוך קבל, כמאן דמתבר גזיזין תקיפין, ונחתת לארעא. כיון דחמו כלהו כך, פתחו ואמרו יי' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ. אדיר ודאי, דתברת כמה גזיזין וחילין תקיפין, ונחתת לארעא, ושליטת בכלא. וע"ד כתיב ויהי, צערא דקבילו כמה חיילין ומשיריין, ביומא דכלת משה נחתת לארעא.
ובגין כך ויקחו לי תרומה וגו'. ויקחו לי ותרומה לא כתיב, אלא ויקחו לי תרומה, לאחזאה דכלא חד בלא פרודא. ועובדא דמשכנא כגוונא דלעילא, דא לקבל דא, לאתכללא שכינתא מכל סטרין עילא ותתא, הכא בהאי עלמא עובדא דיליה, כעובדא דגופא, לאתכללא רוחא בגויה, ודא איהי שכינתא, דאתכלילת לעילא ותתא, ואיהי רוח קדשא.
ולעולם אתמשכת ועאלת גו רזא דגופא, לאשראה מוחא גו קליפא כלא כמה דאתחזי. האי רוחא דקדשא, אתעביד בגופא, לאתכללא בגויה רוח אחרא עלאה, דקיק ונהיר, וכלא הכי אתאחיד ואתכליל דא בדא, ועאל דא בדא, עד דאתאחיד בהאי עלמא, דאיהו קליפה בתראה דלבר.
קליפה תקיפא איהי לגו מקליפה דהאי עלמא. כגוונא דאגוזא, דהאי קליפה דלבר לאו איהי תקיפא, קליפה דאיהי לגו מינה, איהי קליפה תקיפא. אוף הכי לעילא, קליפה תקיפא, איהי רוחא אחרא דשלטא בגופא. לגו מניה, איהי קליפה קלישא. לגו מניה מוחא.

— 28 —
בארעא קדישא, מתתקנא כלא בגוונא אחרא, דהא קליפה תקיפא אתברת מההוא אתר, ולא שלטא ביה כלל. קליפה תקיפא אתברת תביר, ואתפתחת מהאי סטרא ומהאי סטרא.
וההיא פתיחו הוה בארעא קדישא, בכל זמנא דפלחין פולחנא כדקא יאות. כיון דגרמו חובין, משיכו ההוא פתיחו להאי סטרא ולהאי סטרא, עד דאתקרב קליפה, כלא כחדא. כיון דאסתים קליפה למוחא, כדין שלטא ההיא קליפה עלייהו ודחה לון לבר מההוא דוכתא.
ועכ"ד אע"ג דדחה לון לבר, לא יכיל ההיא קליפה תקיפא לשלטאה בההוא דוכתא קדישא, דלאו אתריה איהו. ואי תימא, אי הכי, הואיל ולא יכיל ההיא קליפה תקיפא לשלטאה בההוא דוכתא קדישא, אמאי קיימא חרוב, דהא חרבא לא הוי בעלמא, אלא מסטרא דההיא קליפה תקיפא.
אלא ודאי כד אתחרב לא אתחרב אלא מההוא סטרא, בשעתא דאסתים למוחא, וקב"ה עבד דלא תשלוט ההיא קליפה תקיפא על ההוא דוכתא. וכד דחה לון לישראל מניה, ההיא קליפה אתהדרת ואתפתחת כמלקדמין. ובגין דעמא קדישא לא הוו תמן, חפיא על ההוא פתיחו, חופאה קדישא דפרוכתא קלישא, לנטרא ההוא אתר, דלא יסתום ליה ההיא קליפה תקיפא, ואחיד בכל סטרוי.
למהוי רבות קדשא על ארעא כמלקדמין, לא יכיל, דהא ההוא חופאה קלישא אחיד, דלא יחות לתתא, דהא עמא קדישא לאו תמן. וע"ד לא אתבני חרבן, מיומא דאתחריבו. לשלטאה ההיא קליפה תקיפא, לא יכלא, דהא ההוא חופאה קלישה אחיד ביה בכל סטרוי בההוא פתיחו דלא תשלוט תמן, ולא תסתים מוחא, בההוא חופאה דפרוכתא קלישא, דאיהו מגו משיכו דפרוכתא קדישא דלעילא, דנטיר ההוא אתר.
ובגין כך, כל אינון נשמתין דשאר עמין, דדיירין בארעא, כד נפקין מהאי עלמא, לא מקבלא לון, ודחי לון לבר, ואזלין ושטאן ומתגלגלין בכמה גלגולין, עד דנפקי מכל ארעא קדישא, וסחרן לסטרייהו, במסאבו דלהון. וכל אינון נשמתין דישראל דנפקין תמן, סלקין, וההוא חופאה קלישא מקבלא לון, ועאלין לקדושא עלאה, בגין דכל זינא אזלא לזיניה.
ונשמתיהון דישראל דנפקי לבר מארעא, ברשותא דההיא קליפה תקיפא, אזלא וסחרא ומתגלגלא, עד דתבת לדוכתהא, ועאלת לאתר דאתחזי לה. זכאה חולקיה, מאן דנשמתיה נפקא ברשו קדישא, בההוא פתיחו דארעא קדישא.
מאן דנשמתיה נפקת בארעא קדישא, אי אתקבר בההוא יומא, לא שלטא עליה רוחא מסאבא כלל. וע"ד כתיב בצליבא, כי קבור תקברנו ביום ההוא ולא תטמא את אדמתך. בגין דבליליא אתיהיב רשו לרוח מסאבא למשטטא. ואע"ג דאתיהיב לון רשו, לא עאלין בארעא קדישא, בר אי אשכחן תמן מנא לאעלא ביה.
אברין ופדרין דמתאכלן בליליא, לאתזנא זינין אחרנין, לאו דעיילין בארעא, ולא לאמשכא לון בארעא, אלא, בגין דלא תשלוט סטרא אחרא גו ארעא, ולא יתמשכא לאעלא תמן. ובגין כך, תננא מנייהו הוה סליק עקימא, ומתגלגלא לבר, ואזיל בבהילו, עד דעאל לנוקבא דצפון, דתמן מדורין דכל סטרין אחרנין, ותמן עאל תננא, וכלהו אתזנו תמן.
תננא דיממא, הוה סליק לדוכתיה בארח מישר, ואתזן מה דאתזן. ומההוא פתיחו, אתזנו כל סטרי קליפה תקיפא, דאיהי לבר מארעא קדישא, ומההיא תננא גסה כמה דאוקימנא.
גופיהון דצדיקייא, דלא אתמשכו בהאי עלמא בתר הנאין דההיא קליפה תקיפא, לא שלטא עלייהו רוח מסאבו כלל, דהא לא אשתתפו אבתריה כלום בהאי עלמא. כמה דגופא דרשיעייא אתמשך בהאי עלמא בתר ההיא קליפה תקיפא, והנאין וענוגין דיליה ותיקונין דיליה, הכי אסתאב, בתר דנפקת נשמתיה מניה.
גופיהון דצדיקיא, דלא מתענגי בהאי עלמא, אלא מתענוגי דמצוה, וסעודתי שבתין וחגין וזמנין, ההוא רוח מסאבא לא יכיל לשלטאה עלייהו, דהא לא אתענגו מדיליה כלום. והואיל ולא נטלו מדיליה, לית ליה רשו עליהון כלל. זכאה איהו מאן דלא אתהני מדיליה כלום.
מאן דנשמתיה נפקא לבר מארעא קדישא, וההוא גופא אסתאב בההוא רוח מסאבו, ההוא רוח מסאבו אשתאיב בגויה, עד דתב ליה עפרא. ואי ההוא גופא, דאשתאיב ביה ההוא רוח מסאבא, סלקין ליה לאתקברא גו ארעא קדישא, עליה כתיב, ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה. ארצי, דלא שלטא עלה רוח מסאבו, בההוא גופא דלכון, דאשתאיב ביה רוח מסאבו, דקא מייתין לקברא ליה בארצי, אתון מסאבין לה, לאסתאבא ביה. אי לא דעביד קב"ה אסוותא לארעא, דהא כיון דאתבלי ההוא גופא, נשיב קב"ה רוחא מלעילא, ודחי ליה לההוא רוח מסאבא לבר, דהא איהו חס על ארעיה.
יוסף, לא שליט על גופיה רוח מסאבא לעלמין, אע"ג דנשמתיה נפקת ברשו אחרא. מ"ט. בגין דלא אתמשיך בחייוי בתר רוח מסאבא. ועם כל דא, לא בעא דגופיה יסלקון ליה לאתקברא בארעא קדישא, אלא אמר, והעליתם את עצמותי, ולא גופי.
יעקב לא מית, וגופיה אתקיים בקיומא תדיר, ולא דחיל לסטרא אחרא, דהא ערסיה הוה שלים, בשלימו דנהורא עלאה, בנהירו דתריסר שבטין, ובשבעים נפש, בגין כך לא דחיל לסטרא אחרא, ולא יכיל לשלטאה עליה. ותו, דאיהו גופא דדיוקנא עלאה, דשפירו דיליה אחיד לכל סטרין, וכל אינון שייפין דאדם קדמאה הוו אחידן ביה. וע"ד כתיב ביה, ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים, גופא שלים. וע"ד ויחנטו הרופאים את ישראל, דגופיה יהא קאים בקיומא. והכי אצטריך. שאר בני עלמא דנפקת נשמתייהו בארעא קדישא, נפשא וגופא אשתזיב מכלא.

— 29 —
תלת שמהן אקרי נשמתא דבר נש, נפש, רוחא, ונשמתא. וכלהו כלילן דא בדא, ובתלת דוכתי אשתכח חילייהו. נפש דא, אשתכחת גו קברא, עד דגופא אתבלי בעפרא, ובדא מתגלגלת האי עלמא, לאשתכחא גו חייא, ולמנדע בצערא דלהון, ובשעתא די אצטריכו, בעאת רחמי עלייהו.
רוחא דא, איהו דעאל בגנתא די בארעא, ואצטייר תמן, בדיוקנא דגופא דהאי עלמא, בחד מלבושא דמתלבשא תמן. ודא אתהני תמן בהנאין וכסופין בזיוא דבגנתא. ובשבתי וירחי וזמני, סלקא לעילא, ואתהני תמן, ותב לאתריה. וע"ד כתיב, והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. תשוב ודאי, בהני זמנין דקאמרן.
נשמה איהי סלקא מיד לאתרהא, לההוא אתר דנפקת מתמן, ודא איהי דבגינה אתנהירת בוצינא, לאנהרא לעילא. דא לא נחתת לתתא לעלמין, בדא אתכלילת, מאן דאתכלילת מכל סטרין מעילא ומתתא. ועד דהאי לא סלקא לאתקשרא בכורסייא, לא מתעטרא רוח בגנתא די בארעא, ונפש לא מתישבא בדוכתהא. כיון דאיהי סלקא, כלהו אית להו נייחא.
וכד אצטריך לבני עלמא, כד אינון בצערא, ואזלי לבי קברי, האי נפש אתערת, ואיהי אזלא ומשטטא, ואתערת לרוח, וההוא רוח אתער לגבי אבהן, וסליק ואתער לגבי נשמה, וכדין, קדשא בריך הוא חייס על עלמא, והא אוקימנא. ואף על גב דהא אתערו מלין אלין דנשמתא בגוונין אחרנין, כלהו סלקין במתקלא דא, ודא איהו ברירה דמלה, וכלא חד.
וכד נשמתא אתעכבת מלסלקא לדוכתהא, רוחא אזלא וקיימא בפתחא דגנתא דעדן, ולא פתחין לה פתחא, ואזלא ומשטטא, ולית מאן דישגח בה. נפש אזלא ומשטטא בעלמא, חמאת לגופא דסלקא תולעין, ובההוא דינא דקברא, ומתאבלת עליה, כמה דאוקמוה דכתיב, אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. וכלא איהו בעונשא. עד דנשמה אתקשרת בדוכתהא לעילא, וכדין כולהו מתקשרין בדוכתייהו.
בגין דכל הני תלת, קשורא חדא אינון, כגוונא דלעילא, ברזא דנפש רוח ונשמה, דכלא חד, וקשורא חד. נפש: לית לה נהורא מגרמה כלום, ודא איהו דמשתתפא ברזא דגופא חד, לאענגא ולמיזן ליה, בכל מה דאצטריך, כד"א ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. ביתה, דא איהו גופא, דאיהי זנא ליה. ונערותיה, אלין אינון שייפין דהאי גופא.
רוח: דא איהו דרכיב על האי נפש, ושליט עלה, ונהיר לה בכל מה דאצטריך, ונפש איהו כרסייא להאי רוח. נשמה: איהי דאפיקת להאי רוחא, ושליטת עליה, ונהירת ליה בההוא נהורא דחיין, וההוא רוח תליא בהאי נשמה, ואתנהיר מנה בההוא נהורא דנהיר. ההוא נפש, תליא בהאי רוח, ואתנהירת מניה, ואתזנת מניה, וכלא קשורא חד.
ועד דהאי נשמה עלאה, לא סלקא גו נביעו דעתיקא דעתיקין. סתימא דכל סתימין, ואתמליא מניה, בגין דלא פסיק. רוח דא לא עאל בגנתא דעדן, דאיהו נפש, ולעולם רוח לא שריא אלא בגנתא דעדן, ונשמה לעילא. נפש לא אתישבת בדוכתהא גו גופא לתתא.
כגוונא דא, כלא לתתא הכי מתפרשן בבר נש, ואע"ג דכלהו קשורא חדא, נשמה סלקא לעילא, גו נביעו דבירא. רוח עאל בגנתא דעדן, כגוונא דלעילא. נפש אתישבא גו קברא. ואי תימא, נפש לעילא, דאתישבת גו גופא בקברא, אן הוא קברא. אלא גו ההוא קליפה תקיפא, וע"ד, נפש כגוונא דא לתתא, וכלא דא כגוונא דא. ובגין כך, תלת דרגין מתפרשן, ואינון קשורא חדא ורזא חדא.
ובכל זמנא דגרמי אשתכחו גו קברא, האי נפש אשתכחת תמן. רזא הכא לאינון דידעי ארח קשוט, דחלי חטאה. בשעתא דנשמתא מתעטרא לעילא, גו עטרא קדישא, ורוחא קאים בנהירו עלאה, בשבתי וירחי וזמני, האי נפש בשעתא דרוח נחתא מגו נהירו עלאה, לדיירא בגנתא דעדן נהיר ונציץ, איהו קיימא גו קברא ואתגלימת בדיוקנא, דהות גו גופא בקדמיתא, וכל אינון גרמי בההוא דיוקנא סלקן, ומשבחאן ואודן לקב"ה, הה"ד כל עצמותי תאמרנה יי' מי כמוך. אומרות לא כתיב, אלא תאמרנה.
ואלמלי אתיהיב רשו לעינא למחמי וחמי בליליא דעייל שבתא, ולילי ירחי וזמני, כדיוקנין על גבי קברי, אודן ומשבחן לקב"ה. אבל טפשו דבני נשא, קא מעכבא להו, דלא ידעין, ולא משגיחין על מה קיימין בהאי עלמא, ולא חששין לאשגחא ביקרא דמלכא עלאה בהאי עלמא, כ"ש לאשגחא ביקרא דההוא עלמא, ועל מה קיימא, ואיך מתפרשן מלין.
ביומא דר"ה, דעלמא אתדן, וכרסיא דדינא קיימא, לגבי מלכא עלאה, למידן עלמא. כל נפש ונפש משטטן, ובעאן רחמי על חיי. בליליא דנפקא יומא דדינא, אזלין וקא משטטין למשמע ולמנדע מאן הוא דינא דאתדן על עלמא, ולזמנין דקא מודיעין בחזווא לחייא, כד"א בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים וגו', אז יגלה אזן אנשים ובמוסרם יחתום. מאי מוסרם. דא נפש, דאיהי קיימא וחתים לבני נשא מלין, לקבלא מוסר.
בליליא בתראה דחגא, דקא נפקן פתקין מבי מלכא, וההוא צל אעדיאו מבני גריעו דהאי עלמא, ההוא נפש דקאמרן, אזלא ומשטטא, וחד ממנא סרכא, ברזא גליפא בעזקא בכתב מפרש, ידומיע"ם, דפקיד בכתב דזיוא גליפא, ובגו חזוון עלאין. בההוא ליליא נחית, וכמה אלף אלפין ורבוא רבוון עמיה, ונטלין לההוא צל מכל חד וחד, וסלקין, ליה לעילא.
וההיא נפש דקאמרן, אזלא ומשטטא וחמאת לההוא צל, ותב לאתריה גו קברא, וקא מכרזת לשאר מתייא, פלוני אתי לגבן, פלוני אתי לגבן. אי זכאה טבא איהו, כלהו חדאן, ואי לאו, כלהו אמרי ווי. כד סלקין ההוא צל, סלקין ליה לגבי ההוא עבד מהימן, דשמיה מטטרו"ן, ונטיל ההוא צל לגביה, וסליק ליה לאתריה, כד"א, כעבד ישאף צל, ישאף צל ודאי.
מההיא שעתא ואילך, מתתקנא דוכתא לההיא נשמה דההוא בר נש, ודוכתא לרוח בגנתא דעדן. ודוכתא לנפש לנייחא ולאתהנאה, בשעתא דמשטטא ואזלא. בגין דאית נפש דלית לה נייחא. ואית נפש דאישתציאת עם גופא.
והאי איהי דלית לה נייחא, והאי איהי דכתיב בה, ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. דדא איהי אזלא ומשטטא ומתגלגלא בכל עלמא, ולית לה נייחא כלל יממא ולילי, ודא איהו עונשא יתיר מכלא וההיא דתשתצי עם גופה, ותשתצי מאתר אחרא, ההיא דכתיב בה, ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני יי'. מאן מלפני. דלא שריא עלה רוחא. וכד רוחא לא שריא עלה, לית לה שותפו כלל במה דלעילא, ולא ידעת מאינון מלין דההוא עלמא כלל, והאי איהי נפש כבעירי.
נפש דאית לה נייחא, האי איהי כד אזלא ומשטטא, אערעת בהאי ממנא ידומיע"ם, ובאינון סרכין דיליה, ונטלין לה, ואעלין לה בכל פתחי גן עדן, ואחזיין לה יקרא דצדיקיא, ויקרא דההוא רוח דילה, ואיהי מתדבקא ביה בנייחא, גו ההוא לבושא, וכדין ידעת באינון מלין דעלמא.
וכד ההוא רוח סלקא לאתעטרא גו נשמה עלאה לעילא, ההיא נפש מתקשרא בההוא רוח, ואתנהירת מניה, כסיהרא כד אתנהירת משמשא. ורוח מתקשרא גו ההיא נשמתא. וההיא נשמתא מתקשרא, גו סוף מחשבה, דאיהי רזא דנפש דלעילא.
וההיא נפש, אתקשרת גו ההוא רוח עלאה, וההוא רוח אתקשר גו ההיא נשמה עלאה. וההיא נשמה אתקשרת באין סוף. וכדין איהו נייחא דכלא, וקשורא דכלא עילא ותתא, כלא ברזא חדא, וגוונא חדא.
וכדין דא איהו נייחא דנפש דלתתא, ועל דא כתיב, והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את יי' אלהיך. בגוונא חדא, וברזא חדא, דההוא את, דא כגוונא דא.
כד נחתא סיהרא, רזא דנפש עלאה, נהורא מכל סטרין. איהי נהרא לכל רתיכין ומשריין, ועביד לון גופא חדא שלימא, דנהיר בנהירו בזיוא עלאה. אוף הכי כגוונא דא, נחתא האי נפש תתאה, נהירא מכל סטרין מגו נהירו דנשמה, ומגו נהירו דרוח, ונחתא ונהרא לכל אינון רתיכין ומשריין, דאינון שייפין וגרמין, ועביד לון גופא שלימא, דנהיר בנהירו.
הדא הוא דכתיב, והשביע בצחצחות נפשך, נפשך ממש, ולבתר ועצמותיך יחליץ, דעביד מנייהו גופא שלימא, ונהיר בנהירו, וקם ואודי ומשבח לקודשא בריך הוא, כמה דאתמר דכתיב, כל עצמותי תאמרנה יי' מי כמוך. ודא איהו נייחא דנפש ודאי מכל סטרין.
זכאין אינון צדיקייא, דדחלין למאריהון בעלמא דין, למזכי בתלת נייחי לעלמא דאתי. אתא רבי שמעון וברכיה לרבי אבא. אמר רבי שמעון, זכאין אתון בני, וזכאה אנא דעיני חמו בכך. כמה דוכתין עלאין מתתקנן לן, ונהירין לן, לעלמא דאתי.

— 30 —
פתח ואמר, שיר המעלות הבוטחים ביי' כהר ציון לא ימוט לעולם ישב, האי קרא אוקמוה. אבל שיר המעלות תושבחתא דקאמרי אינון דרגין קדישין עלאין, מסטרא דגבורן עלאין, ואינון כגוונא דלואי לתתא, ואינון מעלות, דרגין על דרגין, ופלחין ברזא דחמשין שנין. והאי איהו שיר המעלות הבטחים ביי' כהר ציון דא אינון צדיקייא, דאינון מתרחצן ביה בעובדין דלהון.
כד"א וצדיקים ככפיר יבטח. ואי תימא הא צדיקייא לא מתרחצן בעובדיהון כלל, ותדיר דחלין, כאברהם, דכתיב ביה ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה וגו'. כיצחק, דכתיב ביה, כי ירא לאמר אשתי. כיעקב, דכתיב ביה, ויירא יעקב מאד ויצר לו. ואי הני לא אתרחיצו בעובדיהון, כל שכן שאר צדיקי עלמא, ואת אמרת וצדיקים ככפיר יבטח.
אלא ודאי, ככפיר כתיב, דהא מכל אינון שמהן, לא כתיב אלא כפיר, ולא כתיב, לא אריה, ולא שחל, ולא שחץ, אלא כפיר. דאיהו חלשא וזעירא מכלהו. ולא אתרחיץ בחיליה, אע"ג דאיהו תקיף. כך צדיקייא לא אתרחיצו בעובדיהון השתא, אלא ככפיר. אע"ג דידעין דתקיף חילא דעובדיהון לא אתרחצן אלא ככפיר, ולא יתיר.
ובגיני כך הבטחים ביי' כהר ציון וגו', לא ככפיר ולא כאריה, ולאו ככלהו שמהן. אלא כהר ציון, ואוקמוה מה הר ציון איהו תקיף, ולא ימוט תדיר, אוף הכי בההוא זמנא, להוו כהר ציון. ולא כהשתא, דלא אתרחיצו אלא ככפיר, דדחיל ולא אתרחיץ בחיליה. ואתון בני קדישי עליונין, רחצנותא דלכון כהר ציון, ודאי זכאין אתון בעלמא דין ובעלמא דאתי.
אזלו, כד מטו למתא, אתחשך ליליא. אמר ר' שמעון, כמה דיומא דא, אנהיר לן בהאי ארחא, למזכי ביה בעלמא דאתי, אוף הכי האי ליליא, ינהיר לן, למזכי לן לעלמא דאתי, ולאעטרא מלין דיממא בליליא דא, קמי עתיק יומין דהא כיומא דא שלים, לא ישתכח בכל דרין אחרנין. זכאה חולקנא בעלמא דין, ובעלמא דאתי.
עאלו לביתיה דר"ש, ורבי אלעזר ורבי אבא ורבי יוסי עמהון. בתו עד דאתפלג ליליא. כיון דאתפלג ליליא, אמר רבי שמעון לחבריא, עידן איהו לאעטרא רתיכא קדישא לעילא, באשתדלותא דילן. אמר ליה לרבי יוסי, אנת דלא אשתמעו מילך בהאי יומא ביננא, אנת הוי שירותא, לאנהרא ליליא, דהא השתא עידן רעותא איהו, לאנהרא עילא ותתא.

— 31 —
פתח רבי יוסי ואמר, שיר השירים אשר לשלמה. שירתא דא אתער לה שלמה מלכא, כד אתבני בי מקדשא, ועלמין כלהו אשתלימו, עילא ותתא בשלמותא חדא. ואע"ג דחברייא פליגן בהאי, אבל שירתא דא לא אתמר, אלא בשלימו, כד סיהרא אתמליא בשלימו, ובי מקדשא אתבני כגוונא דלעילא בשעתא דאתבני בי מקדשא לתתא, לא הוה חדוה קמיה קב"ה, מיומא דאתברי עלמא, כההוא יומא.
משכן דעבד משה במדברא, לנחתא שכינתא לארעא, בההוא יומא משכן אחרא אתוקם עמיה לעילא, כמה דאוקמוה דכתיב הוקם המשכן, המשכן: משכן אחרא דאתקם עמיה, ודא משכן דנער מטטרו"ן, ולא יתיר. בית ראשון כד אתבני, בית ראשון אחרא אתבני עמיה, ואתקיים בעלמין כלהו, ואנהיר לכל עלמין, ואתבסם עלמא, ואתפתחו כל משקופי עלאין לאנהרא, ולא הוה חדוה בכל עלמין כההוא יומא, כדין פתחו עלאי ותתאי ואמרו שירתא, והיינו שיר השירים. שירתא דאינון מנגנין דמנגנן לקב"ה.
דוד מלכא אמר שיר המעלות, שלמה מלכא אמר שיר השירים, שיר מאינון מנגנין. מה בין האי להאי, דהא אשתמע דכלא חד. אלא ודאי כלא חד, אבל ביומי דדוד מלכא, לא הוו כל אינון מנגנין מתתקנן בדוכתייהו, לנגנא כדקא יאות, ובי מקדשא לא אתבני, ובג"כ לא אתתקנו לעילא בדוכתייהו. דהא כמה דאית תקוני דמשמרות בארעא, אוף הכי ברקיעא, וקיימין אלין לקבל אלין.
וביומא דאתבני בי מקדשא, אתתקנו כלהו בדוכתייהו, ושרגא דלא נהרא שריאת לאנהרא. ושירתא דא אתתקנת לגבי מלכא עלאה, מלכא דשלמא דיליה. ותושבחא דא איהי מעליא, מכל תושבחן קדמאי. יומא דאתגלי תושבחתא דא בארעא, ההוא יומא אשתכח שלימו בכלא, וע"ד איהו קדש קדשים.
בספרא דאדם קדמאה, הוה כתיב ביה. ביומא דיתבני בי מקדשא, יתערון אבהן שירתא, עילא ותתא. ובגין כך אשכחנא שין מאתוון רברבן. ואלין אינון דקא אתערו, לאו דאינון מנגנן, אלא דאינון מתערי לגבי עילא. שיר דאינון שירין רברבן, דממנן על עלמין כלהו.
ותנינן, בההוא יומא קם יעקב שלימא, ועאל בגנתא דעדן, בחידו, על דוכתיה. כדין גנתא דעדן, שארי לנגנא, וכל אינון בוסמין דגנתא. מאן גרים שירתא דא, ומאן אמר לה. הוי אימא דא יעקב, דאלמלא איהו לא עאל בגנתא דעדן, לא אמר גנתא שירתא.
שירתא דא שירתא, דאיהי כללא דכל אורייתא. שירתא דעלאי ותתאי מתערי לגבה. שירתא דאיהי כגוונא דעלמא דלעילא, דאיהו שבת עלאה. שירתא דשמא קדישא עלאה, אתעטר בגיניה. וע"ד איהו קדש קדשים. מ"ט. בגין דכל מלוי ברחימו ובחדוה כלא. בגין דכוס של ברכה אתיהיב בימינא, כיון דאתיהיב בימינא, כדין כל חידו וכל רחימו אשתכח. ובגין כך ברחימו ובחדוה כל מלוי.
בזמנא דהאי ימינא אתהדר לאחורא, כד"א השיב אחור ימינו, כדין כוס של ברכה אתיהיב בשמאלא. כיון דאתיהיב בשמאלא, שריאו עלאי ותתאי למפתח עליה קינה. ומאי קאמרי. איכה, אי כה, אי כוס של ברכה, דאתר עלאה דהוית יתבא בגויה אתמנע ואתגרע מנה בגיני כך שיר השירים, דהוה מסטרא דימינא, כל מלוי רחימו וחדוה. איכה, דחסיר ימינא, ואשתכח שמאלא, כל מלוי אינון קנטורין וקינין.
ואי תימא, הא כל חידו, וכל חדוה, וכל שיר, מסטרא דשמאלא איהו, ועל דא לואי מסטרא דשמאלא מנגני שירתא. אלא, כל חידו דאשתכח מסטרא דשמאלא, לא אשתכח אלא בזמנא דימינא אתדבק בהדיה. ובזמנא דימינא אתער ואתדבק בהדיה, כדין ההוא חדוה מימינא, איהו דקא אוטיב לרתחא, וכד רתחא אשתכך, וחדו איהו מסטרא דימינא, כדין חדוה שלימתא אתי מהאי סטרא.
וכד ימינא לא אשתכח, רתחא דשמאלא נפיש, ולא שכיך, ולא אוטיב, ולא חדי. כדין איכה, אי כה. כוס של ברכה מה תהא עליה, דקא יתבא בשמאלא, ורתחא נפיש, ולא שכיך. ודאי קנטורין וקינין מתערין.
אבל שיר השירים, ודאי כוס של ברכה דאתיהיב בימינא, ואתמסר בגויה, ועל דא כל רחימו וכל חידו אשתכח. ובגין כך כל מלוי ברחימו ובחדוה, ולא אשתכח בשאר כל שירין דעלמא הכי. ובגין דא מסטרא דאבהן אתער שירתא דא.
יומא דאתגלי שירתא דא, ההוא יומא נחתת שכינתא לארעא, דכתיב ולא יכלו הכהנים לעמוד לשרת וגו'. מאי טעמא. בגין כי מלא כבוד יי' את בית יי'. בההוא יומא ממש, אתגליאת תושבחתא דא, ואמרה שלמה ברוח קדשא.
תושבחתא דשירתא דא, איהי כללא דכל אורייתא. כללא דכל עובדא דבראשית, כללא דרזא דאבהן, כללא דגלותא דמצרים. וכד נפקו ישראל ממצרים. ותושבחתא דימא. כללא דיו"ד אמירן. וקיומא דהר סיני. וכד אזלו ישראל במדברא, עד דעאלו לארעא, ואתבני בי מקדשא. כללא דעטורא דשמא קדישא עלאה, ברחימו ובחדוה. כללא דגלותהון דישראל ביני עממיא, ופורקנא דלהון. כללא דתחיית המתים, עד יומא דאיהי שבת ליי'. מאי דהוה, ומאי דהוי, ומאי דזמין למהוי, לבתר ביומא שביעאה, כד יהא שבת ליי', כלא איהו בשיר השירים.
ועל דא תנינן, כל מאן דאפיק פסוקא דשיר השירים, ואמר ליה בבי משתיא. אורייתא איהי חגירת שק, וסלקא לגבי קב"ה, ואמרה קמיה, עבדו לי בניך מחוך בבי משתיא. ודאי אורייתא סלקת וקאמרת הכי, בגין דא אצטריך לנטרא, ולסלקא עטרא על רישיה דבר נש, כל מלה ומלה דשיר השירים.
ואי תימא אמאי איהי בין הכתובים, הכי הוא ודאי, בגין דאיהו שיר תושבחתא דכנסת ישראל, קא מתעטרא לעילא. ובגין כך, כל תושבחן דעלמא, לא סלקא רעותא לגבי קב"ה, כתושבחתא דא.
הכי אוליפנא, שיר, חד. השירים, תרין. אשר, הא תלת. ורזא דא, דאתיהיב כוס של ברכה ואתנטיל בין ימינא ושמאלא. וכלא אתער לגבי מלכא דשלמא דיליה. ובהאי אסתלק רעותא לעילא לעילא ברזא דאין סוף. רתיכא קדישא הכא אשתכח. דהא אבהן אינון רתיכא, דוד מלכא אתחבר עמהון, אינון ארבע רזא דרתיכא קדישא עלאה. ובגין כך, ארבע תיבין בהאי קרא קדמאה, רזא דרתיכא קדישא שלימתא.
תו רזא דא, שיר: דא רזא דדוד מלכא, דאיהו רזא לסלקא בשיר. השירים: אלין אבהן, רזא דממנן רברבן, רתיכא שלימתא כדקא יאות. אשר לשלמה: רזא מאן דרכיב על רתיכא שלימתא דא.
ובהאי קרא אשתכח שלימו דרזא, מן העולם ועד העולם, רזא דכל מהימנותא. וכלא איהו רתיכא שלימתא למאן דידיע, ולמאן דלא אתידע, ולית מאן דקאים למנדע ביה. ועל דא אתמר האי קרא בד' תיבין, רזא דרתיכא שלימתא מכל סטרין. מכאן ולהלאה, רזא לחכימין אתמסר.
ותו אית ביה רזא פנימאה, דתנינן, מאן דחמי ענבין בחלמיה, אי חיורין אינון טבין. אוכמין, בזמנן טבין, דלא בזמנן צריכין רחמי. מאי שנא חיורי, ומאי שנא אוכמי, ומאי שנא בזמנן, ומאי שנא דלא בזמנן. ותו, תנינן אכלן לאינון אוכמי, מובטח ליה דהוא בן עלמא דאתי, אמאי.
אלא תנינן, אילנא דחב ביה אדם קדמאה, ענבין הוו, דכתיב ענבמו ענבי רוש. ואלין אינון ענבין אוכמין, בגין דאית ענבין אוכמין, ואית ענבין חוורין. חוורין טבין, דהא מסטר דחיי אינון. אוכמין צריכין רחמי, דהא מסטרא דמותא אינון. בזמנן טבין, מאי טעמא. בגין דבזמנא דחוורי שלטן, כלא אתבסם, דהא בההוא זמנא כלא אצטריך לתקונא, וכלא איהו שפיר, וכלא תקונא חדא, אוכמא וחוורא. ובזמנא דחוורי לא שלטאן, ואוכמי אתחזון, למינדע דהא בדינא דמותא סליק, ואצטריך רחמי, דהא אילנא דחב ביה אדם קדמאה, וגרים מותא ליה ולכל עלמא חמא.
הכא אית לאסתכלא, ואי לאו דמר הכא, לא אימא. תנינן דעלמא דא, איהו כגוונא דעלמא דלעילא, ועלמא דלעילא כל מה דהוה בהאי עלמא, הכי איהו לעילא, אי נחש גרים מותא לאדם לתתא, לעילא אמאי. אי תימא, לאתתא, דבגין נחש אגרע נהורא, דהא סיהרא גרע נהורא לזמנין, ובההוא זמנא איהי מיתת. דכורא אמאי. דאי נימא דסיהרא בעטיו דהאי נחש מיתת, בגריעו דנהורא. הא תנינן, דלא בגין נחש הוה. אלא דאמרה סיהרא קמי קודשא בריך הוא וכו', הא לא הוה בגין נחש. ואי תימא דבעלה הכי הוא, ח"ו דגריעו הוי לעילא.
אלא כל דא סתרי אורייתא, ונחש בכלא אתקין גריעו. ת"ח והכי אוליפנא, כל מה דעבד קב"ה עילא ותתא, כלא ברזא דדכר ונוקבא איהו, וכמה דרגין אינון לעילא, משניין אלין מאלין. ומדרגא עד דרגא רזא דאדם, ואינון דרגין דאינון זינא חדא, עבד לון קב"ה דיוקנא דחד גופא, עד דסלקין ברזא דאדם.
ותנינן, ביומא תניינא דעובדא דבראשית, דאתברי ביה גיהנם, אתעביד חד גופא ברזא דאדם, ואינון שייפין ממנן דמתקרבין לאשא, ומתין ומהדרן כמלקדמין. ודא בגין דאינון אתקריבו לגבי האי חויא, ואיהו אדם קדמאה דאתפתא גו משכנא בהאי חויא, וע"ד מית, וחויא גרים ליה מותא דאיהו קריב ליה.
ובכל אתר אדם דכר ונוקבא איהו, אבל אדם דאיהו קדישא עלאה, איהו שלטא על כלא, דא יהיב מזונא וחיין לכלא. ועכ"ד בכלא מנע נהורא האי חויא תקיפא. כד מסאיב משכנא נוקבא דההוא אדם כדקאמר מיתת, ודכורא מית, וסלקין כמלקדמין. ועל דא כלא כגוונא דלעילא.
אכל אינון ענבין אוכמין, מובטח ליה דהוא בן עלמא דאתי, בגין דשיצי, ושליט על ההוא אתר, ואתגבר עליה, ואדק ליה, כד"א אכלא ומדקא. כיון דאעבר ההיא קליפה תקיפא, הא אתקרב לגבי עלמא דאתי, ולית מאן דמחי בידיה. ועל דא, מאן דחמי בחלמיה דאינון ענבין אוכמין אכל ומהדק מובטח ליה וכו'.
כגוונא דא, לא הוי שיר בביתא דדוד, עד דאתעברו אינון ענבין אוכמין, ושלטא עלייהו, וכדין אתמר שיר השירים, כמה דאתמר. ואפילו באתר דא אקרי ענבים, כד"א כענבים במדבר וגו', ואלין אינון ענבים חוורין.
שירתא דא איהי מעליא על כל שאר שירין דקדמאי. כל שירין דקדמאי אמרו, לא סליקו אלא גו שירין דמלאכי עלאי אמרי. ואע"ג דהא אוקמוה, אבל כתיב שיר המעלות לדוד, שיר המעלות שיר דמלאכי עלאי אמרי. דאינון מעלות ודרגין. אמרי למאן. לדוד. לבקשא טרפא ומזונא מניה.
תו שיר המעלות, כד"א על עלמות שיר. על כן עלמות אהבוך. לדוד, בגין דוד מלכא עלאה, דאיהו משבח תדיר למלכא עלאה.
כיון דאתא שלמה מלכא, אמר שיר דאיהו עלאה לעילא. דרברבי עלמא עלאין, קאמרי לגבי מלכא עלאה, דשלמא כלא דיליה. כלהו דאמרי שירתא, לא סליקו בההיא שירתא לומר, אלא ההוא שירתא דמלאכי עלאי קאמרי. בר שלמה מלכא, דסליק בההיא שירתא למה דרברבין עלאין עמודי עלמא קאמרי. כל בני עלמא ברתיכין תתאין, שלמה מלכא ברתיכין עלאין.
ואי תימא, משה דסליק בדרגא דנבואה ובחביבו לגבי קודשא בריך הוא, על כל בני עלמא, ההיא שירתא דקאמר ברתיכין תתאין הוה, ולא סליק יתיר. תא חזי, שירתא דקאמר משה, סליק לעילא ולא לתתא. אבל לא אמר שירתא כשלמה מלכא, ולא הוה ב"נ דסליק בשירתא כשלמה.
משה סליק בתושבחתיה לעילא, ותושבחתא דיליה הוה, למיהב תושבחן והודאן למלכא עלאה, דשזיב לון לישראל, ועביד לון נסין וגבוראן במצרים, ועל ימא. אבל דוד מלכא, ושלמה בריה, אמרו שירתא בגוונא אחרא. דוד אשתדל לאתקנא עולמתן, ולקשטא לון במטרוניתא, לאתחזאה מטרוניתא ועולמתהא בשפירו, ועל דא אשתדל באינון שירין ותושבחן דגבייהו, עד דאתקין וקשיט כלהו עולמתן ומטרוניתא.
כיון דאתא שלמה, אשכח למטרוניתא מתקשטא, ועולמתהא בשפירו, אשתדל למיעל לה לגבי חתן, ואעיל החתן לחופה במטרוניתא, ואעיל מלין דרחימו בינייהו, בגין לחברא לון כחדא, ולמהוי תרווייהו בשלימו חדא בחביבו שלים. ועל דא שלמה סליק בתושבחתא עלאה, על כל בני עלמא.
משה, זווג למטרוניתא בהאי עלמא לתתא, למהוי בהאי עלמא בזווגא שלים בתתאי. שלמה, זווג לה למטרוניתא בזווגא שלימא לעילא, ואעיל החתן לחופה בקדמיתא, ולבתר עאל לתרווייהו בהאי עלמא, וזמין לון בחדוה בבי מקדשא דאיהו בנה.
ואי תימא, היך עייל משה למטרוניתא בלחודהא בהאי עלמא, דהא אתחזי פרודא. ת"ח, קב"ה זווג לה במשה בקדמיתא, ואיהו הוות כלת משה, כמה דאתמר. כיון דאזדווגת ביה במשה, נחתת בהאי עלמא. בזווגא דהאי עלמא, ואתתקנת בהאי עלמא, מה דלא הוות מקדמת דנא, ולעולם לא הוות בפרודא.
אבל לא הוה בר נש בעלמא מיומא דאתברי אדם, דיעיל רחימו וחביבו, ומלין דזווגא לעילא, בר שלמה מלכא, דאיהו אתקין זווגא דלעילא בקדמיתא, ולבתר זמין לון כחדא בביתא דאתקין לון. זכאין אינון דוד ושלמה בריה, דאינון אתקינו זווגא דלעילא. מיומא דאמר לה קב"ה לסיהרא, זילי ואזעירי גרמיך, לא אזדווגת בזווגא שלים בשמשא, בר כד אתא שלמה מלכא.
שיר השירים, הא הכא חמש דרגין, לאתדבקא בעלמא דאתי. שיר, חד. השירים, תרין, הא תלת. אשר, הא ארבעה. לשלמה, הא חמשה. בחמשאה איהו. דהא יומא דחמשין, רזא דיובלא איהו.
ת"ח, זווגא דלעילא לא יכיל שלמה לאתקנא, אלא בגין דאשתכח זווגא לתתא, מקדמת דנא. ומאן איהו. זווגא דמשה. דאי לא הוי זווגא דנא, לא אתתקן זווגא דלעילא. וכלא ברזא עלאה איהו, לחכימי לבא.
כתיב וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף, האי קרא אוקמוה חברייא. אבל וידבר שלשת אלפים משל, ודאי על כל מלה ומלה דאיהו הוה אמר, הוו ביה תלת אלף משלי, כגון ספרא דקהלת, דאיהו ברזא עלאה, ואיהו בארח משל, דלית ביה קרא דלאו איהו בחכמתא עלאה, ובארח משל, אפילו קרא זעירא דביה.
דכד הוה מטי רב המנונא סבא קדמאה להאי קרא, שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותך הוה בכי. ואמר ודאי האי קרא יאות הוא, ואיהו בארח משל, ומאן יכיל למעבד דרשא במשל דא. ואי איהו דרשא לית ביה דרשא, אלא כמה דחמינן בעיינין. ואי חכמתא איהו, מאן יכיל למנדע לה.
מיד הוה תב ואמר, כתיב, אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה וגו', האי קרא דקהלת, איהו משל לחכמתא דקרא דא דאורייתא, ודא משל לדא. שמח בחור בילדותך, והוא נער. ויטיבך לבך, היה רעה את אחיו בצאן. בימי בחורותיך, את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו. ודע כי על כל אלה, ויבא יוסף את דבתם רעה. יביאך אלהים במשפט, אלה תולדות יעקב יוסף. יוסף אתכליל ביעקב, ורזין דסתרי תורה, מאן יכיל למנדע לון.
והאי משל אתפשט לתלת אלף משלים, וכלהו בהאי משל, בשעתא דיוסף אתכליל ביעקב, תלת אלף אינון, באברהם יצחק ויעקב, דכלהו בהאי משל ברזא דחכמתא. וכאן, כמה טייעין אינון בטוענין דטמירו, בהו דיירי תריסין, דלית להון חושבנא לטמירין דחכמתא.
ויהי שירו חמשה ואלף, הכי אוקימנא, ויהי שירו של משל, וכלא חד, בין מאן דאמר ויהי שירו דשלמה, בין מאן דאמר ויהי שירו של משל, כלא איהו חד, וכלא איהו קאמר, ויהי שירו, דא שיר השירים. וכי חמשה ואלף איהו שיר השירים. ודאי הכי הוא, חמשה אינון תרעין ופתחין דמתפתחי במלכא דשלמא דיליה. ואינון חמש מאה שנין דאילנא דחיי. חמשין שנין דיובלא.
ואלף, דא איהו אילנא דחיי, חתן דנפיק מסטריה, ואיהו ירית כל אינון חמשה, למיתי לגבי כלה. יומיה דקב"ה אלף שנין איהו, ודא איהו נהר דנגיד ונפיק מעדן. יוסף זכאה. דאקרי צדיק, על שמא דסיהרא. כמה דאתני בה קב"ה. ובגין כך שיר השירים, קדש קדשים.
ולית לך קרא בשיר השירים, דלא אית ביה רזא דחמשה ואלף ודאי. שיר השירים ודאי הכי הוא. חמש דרגין אינון בהאי קרא, כמה דאתמר. ואי תימא, האלף אמאי לא אדכר הכא. ודאי ההוא אלף טמירא הוה, וטמירא איהו עד דאתחברת אתתא בבעלה. ועל דא אשתדל שלמה, למיתי ההוא אלף לגבי כלה, בטמירו דגושפנקא דחכמתא עלאה.
כיון דעבד קדש הקדשים לתתא, גניז וטמיר, ועאל רזא דקדש הקדשים לתמן, למעבד גניזו דשמושא שלים, עילא ותתא כדקא יאות. קדש הקדשים איהו לעילא, רזא דחכמתא עלאה, ויובלא. כגוונא דא ירתין חתן וכלה, ירותא דאבא ואמא.
ואתהדרו אחסנת ירותא בגוונא אחרא. ירותא דאבא, ירתא ברתא, בסליקו דשמא קדישא דא, ואתקרי אוף הכי קדש, חכמה. ירותא דאמא, ירית ברא, ואקרי קדשים, בגין דנטיל כל אינון קדשים עלאין, וכניש לון לגביה. ובתר יהיב לון, ואעיל לון לגבי כלה.
ועל דא אמר שיר השירים. שיר, לגבי קדש. השירים, לגבי קדשים, למהוי כלא קדש קדשים, ברזא חדא כמה דאתחזי. אשר לשלמה הא אתמר למלכא דשלמא דיליה.
ואי תימא שבחא דא דיליה הוא. לא תימא הכי, אלא שבחא באתר עלאה איהו סלקא. אבל הכא הוא רזא. כד מתתקנן דכר ונוקבא כחדא, תחות מלכא עלאה, כדין ההוא מלכא אסתליק לעילא, ואתמליא מכל קדושין, ומכל ברכאן, דנגדן לתתא, ואתמלי ואריק לתתא, ודא איהו תיאובתיה דמלכא עלאה, כד אתמלי קדושן וברכאן, ואריק לתתא.
ועל דא איהו צלותין ובעותין, דיתתקן ואתמליא ההוא מבועא עלאה. דכיון דאיהו מתתקן כדקא יאות, מחיזו דיליה, ומחיזו דההוא תקונא, מתתקנא עלמא תתאה, ועולמתהא. ולא אצטריך עלמא תתאה לאתתקנא, אלא מחיזו דעלמא עלאה. סיהרא, לית לה חיזו מגרמהא כלל, בר כד אתתקן בשמשא ואנהיר, ומחיזו דשמשא ותקונא דיליה אתתקנת סיהרא ואתנהירת.
מה דאצטריך צלותין ובעותין, דיתנהר ויתתקן ההוא אתר דנפקא מניה נהורא, דכיון דההוא אתר מתתקנא, מחיזו דיליה, אתתקן כל מאן דלתתא. ובגין כך תושבחתא דקאמר שלמה, לא אשתדל אלא בגין מלכא דשלמא דיליה, דיתתקן. כיון דאיהו אתתקן, מחיזו דיליה, כלא יתתקן. ואי איהו לא אתתקן, לית לה תקונא לסיהרא לעלמין, ובגין כך אשר לשלמה. דיתתקן ויתמלי כדקא יאות בקדמיתא, כמה דאתמר.

— 32 —
ויקחו לי תרומה מאת כל איש וגו', רזא דרזין לידעי חכמתא, כד אסתלק ברעותא דסתרא דכל סתרין למעבד יקרא ליקריה, אנשיב רוחא מנקודה עלאה, דנגיד מלעילא לתתא, ושוי תקוניה, לאתישבא בהאי עלמא. אמאי. בגין דאי לא יהא עקרא ושרשא בהאי עלמא, לא יהא מאנא לארקא בהאי עלמא כלל. ואי לא יריק להאי עלמא, מיד אתאביד, ולא יכיל לקיימא אפילו רגעא חדא. אבל בגין דתקוניה איהו מהאי עלמא אתמלי מסטרא חדא לארקא להאי עלמא, ומסטרא אחרא לארקא למלאכי עלאי. וכלא אתזנו מניה כחדא.
שלימו דתקונא דהאי רוחא, רוחיהון דצדיקיא בהאי עלמא. רוחא דא אשתלים, בזמנא דחנוך וירד ומהללאל הוו בעלמא וכד אסגיאו חייבי עלמא, אעדו ההוא שלימו מניה. לבתר דאתאבידו, אתא נח ואשלים ליה. אתא דור הפלגה, אעדו ההוא שלימו מניה. אתא אברהם ואשלים ליה. אתו אנשי סדום ואעדו ליה. אתא יצחק ואשלים ליה. אתו פלשתים וחייבי דרא ואעדו ליה מניה. אתא יעקב ובנוי, ערסא שלימא, ואשלימו ליה.
נפקו מארעא קדישא ונחתו למצרים, ובגינייהו אתעכבת תמן. ובגין דאהדרי תמן ישראל לעובדין דמצראי, אתכפיא ואתעדי ההוא שלימו, עד דנפקו ממצרים, ואתו למעבד משכנא. אמר קב"ה, רעותי לדיירא בינייכו, אבל לא יכילנא עד דתתקנון ההוא רוחא דילי, דישרי בגווייכו. הה"ד, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.
ודא איהו רזא דכתיב, ויקחו לי תרומה. אמר משה לקב"ה מאן יכיל למיסב לה ולמעבד לה. א"ל, משה, לא כמה דאת חשיב, אלא מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו', מההוא רעותא ורוחא דלהון, תסבון לה, ותשלמון לה.
כד אתא שלמה, אתקין לההוא רוחא בשלימו דלעילא, דהא מן יומא דאשתלים לתתא ביומוי דמשה, לא אעדיאו ההוא שלימו מניה. כיון דאתא שלמה, אשתדל לאשלמא ליה לעילא, ושארי לאתקנא חיזו דעלמא עלאה, לאתתקנא מההוא חיזו עלמא תתאה, ודא איהו אשר לשלמה.

— 33 —
וזאת התרומה, הא אתמר, דכד קב"ה אתגלי על טורא דסיני, כד אתיהיבת אורייתא לישראל בעשר אמירן. כל אמירה ואמירה עביד קלא, וההוא קלא אתפרש לע' קלין, והוו כלהו נהירין ונצצין לעינייהו דישראל כלהו, והוו חמאן עיינין בעיינין זיו יקרא דיליה, הדא הוא דכתיב וכל העם רואים את הקולת. רואים ודאי.
וההוא קלא הוה אתרי ביה בכל חד וחד מישראל, ואמר לון, תקבלני עלך, בכך וכך פקודין דבאורייתא, ואמרו הין. אהדר ליה על רישיה, ומתגלגלא עליה, והוה אתרי ביה, ואמר ליה, תקבלני עלך בכך עונשין דבאורייתא, והוה אמר הין. לבתר אהדר ההוא קלא, ונשיק ליה בפומיה, הה"ד ישקני מנשיקות פיהו.
וכדין כל מה דהוו חמאן ישראל בההוא זמנא, הוו חמאן גו חד נהורא, דקביל כל אינון נהורין אחרנין, והוו תאבין למחמי. אמר לון קב"ה, ההוא נהורא דחמיתו בטורא דסיני, דקביל כל אינון גווני נהורין, ותיאובתא דלכון עליה, תקבלון לה ותסבון לה לגבייכו, ואינון גוונין דאיהי מקבלא, אלין אינון זהב וכסף ונחשת וגו'.
דבר אחר ישקני מנשיקות פיהו, מאי קא חמא שלמה מלכא, דאיהו אעיל מלי דרחימו בין עלמא עלאה לעלמא תתאה, ושירותא דתושבחתא דרחימו דאעיל בינייהו, ישקני איהו. אלא הא אוקמוה והכי איהו, דלית רחימו דדביקות דרוחא ברוחא, בר נשיקה. ונשיקה בפומא, דאיהי מבועא דרוחא, ומפקנו דיליה. וכד נשקין דא לדא, מתדבקן רוחין אלין באלין, והוו חד, וכדין איהו רחימו חד.
בספרא דרב המנונא סבא קדמאה, הוה אמר על האי קרא, נשיקה דרחימו אתפשט לד' רוחין, וד' רוחין מתדבקן כחדא, ואינון גו רזא דמהימנותא וסלקין בד' אתוון, ואינון אתוון דשמא קדישא תלי בהו, ועלאין ותתאין תליין בהו. ותושבחתא דשיר השירים תלי בהו. ומאן איהו. אהב"ה. ואינון רתיכא עלאה. ואינון חברותא ודבקותא ושלימו דכלא.
אלין אתוון. ד' רוחין אינון. ואינון רוחין דרחימו וחדוה דכל שייפי גופא בלא עציבו כלל. ד' רוחין אינון בנשיקה, כל חד וחד כליל בחבריה. וכד האי רוחא כליל באחרא, וההוא אחרא כליל בהאי. אתעבידו תרין רוחין כחדא. וכדין מתחברן בדביקו חד, אינון ארבע בשלימו, ונבעין דא בדא, ואתכלילו דא בדא.
וכד מתפשטן, אתעביד מאינון ארבע רוחין חד איבא, ואיהו רוחא חדא דכליל מד' רוחין. ודא סליק ובקע רקיעין, עד דסליק ויתיב לגבי חד היכלא. דאתקרי היכלא דאהבה, ואיהו היכלא דכל רחימו תליא ביה. וההיא רוחא הכי אקרי אהבה, וכד האי רוחא סליק אתער לההוא היכלא, לאתחברא לעילא.
ד' אתוון אינון, לגבי ד' רוחין. ואינון אהבה. ואיבא דלהון אהבה. כד מתחברן דא בדא, מיד אתער דא בסטר דא ודא בסטר דא. א'. מיד נפיק ה', ואתחבר בא', מתדבק בדביקו ברחימו. ואתערו תרין אתוון אחרנין, ב' ה', ואתכלילו רוחין ברוחין בדביקו דרחימו, ופרחין אלין אתוון מנייהו, בההוא רוחא דסליק, ומתעטרן ביה כדקא יאות.
כיון דאזיל וסליק ההוא אהבה שלימא, כלילא בכל אינון ארבע רוחין, פגע בחד ממנא עלאה רברבא, די ממנא על אלף ותשע מאה ותשעין רקיעין, ואיהו ממנא על נגידו דתליסר נהרי אפרסמונא דכיא, דנגדא מרזא דטלא דלעילא. וההוא נגידו אתקרי מים רבים. כיון דפגע לגבי ההוא רב משריין קאים לגביה, ולא יכיל לאעכבא ליה, ואעבר בהו עד דאעיל לגבי היכל אהב"ה.
על דא אמר שלמה, בסיום שבחיה, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. מים רבים: אלין מים עלאין דנגדין מגו טלא עלאה. ונהרות לא ישטפוה: אלין אינון נהרי אפרסמונא דכיא, דאינון תליסר. ההוא ממנא איהו מלאכא דשליח מן קדם יי', ודא איהו רב משריין דקשיר כתרין למאריה, רזא אכתריא"ל, מעטר עטרין למאריה, בשמא גליפא מחקקא, יהוה יה צבאות.
כיון דאעיל לגבי היכל אהבה, אתער רחימו דנשיקין עלאין, דכתיב וישק יעקב לרחל, למהוי נשיקין דרחימו עלאה כדקא יאות, ואינון נשיקין שירותא דאתערו דכל רחימו, ואתדבקותא וקשורא דלעילא. ובג"כ שירותא דתושבחתא דשירתא דא איהו ישקני.
מאן ישקני. ההוא דסתים גו סתימו עלאה. ואי תימא, סתימא דכל סתימין ביה תליין נשיקין ונשיק לתתא. ת"ח, סתימא דכל סתימין, לית מאן דידע ליה, ואיהו גלי מניה נהירו חד דקיק סתים, דלא אתגלי בר בחד שביל דקיק דאתפשט מגויה, ואיהו נהירו דנהיר לכלא. ודא אתערו דכל רזין עלאין. ואיהו סתים. לזמנין סתים, לזמנין אתגליא. ואף על גב דלא אתגליא כלל. ואתערו דסליקו דנשיקין ביה תליין. ומגו דאיהו סתים, שירותא דתושבחתא בארח סתים איהו.
ואי ביה תליין מה בעי יעקב הכא, דהא ביה תליין נשיקין. אלא ודאי הכי הוא. ישקני, ההוא דסתים לעילא. ובמה. בההוא רתיכא עלאה, דכל גוונין תליין ומתחברן ביה. והאי איהו יעקב. כמה דאמרינן, דביקותא לאתדבקא במלכא בברא דיליה הוא. וע"ד כתיב מנשיקות פיהו.
כי טובים דודיך, אהדר לגבי שמשא, דאנהיר לה לסיהרא, מגו נהירו דאינון בוצינין עלאין, ואיהו נטיל נהורא דכלהו, ואנהיר לסיהרא. ואינון בוצינין דמזדווגין ביה, מאן אתר נהרין. הדר ואמר מיין, מההוא יין דמנטרא, מההוא יין דאיהו חדוה דכל חדוון. ומאן איהו ההוא יין, דיהיב חיין וחדוה לכלא. דא אלהים חיים, יין, דיהיב חיין וחדוה לכלא.
תו מיין, מההוא שמא דאקרי ידו"ד, דא איהו יין דחדוה דרחימו דרחמי, ומן דא, כלהו נהירין וחדאן. אתו חברייא ונשיקו ליה ברישיה.
בכה רבי שמעון, ואמר, ידענא ודאי דרוחא קדישא עלאה קא מכשכשא בכו, זכאה דרא דא, דהא לא יהא כדרא דא, עד זמנא דייתי מלכא משיחא. דהא אורייתא אתהדרת לעתיקותהא. זכאין אינון צדיקיא בעלמא דין ובעלמא דאתי.

— 34 —
וזאת התרומה אשר תקחו מאתם. רבי אלעזר אמר, האי קרא אוקמוה, ורזין דיליה הא אתמר. אבל רזא דקרא הכי אוליפנא, וקשיין קראי, דאי אינון ברזא דלתתא קשיין אהדדי. ואי ברזא דלעילא לא אינון בנהירו. דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה שפיר. תקחו את תרומתי קשיא. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם קשיא ודאי כלא, עילא ותתא כחדא.
אלא הכי איהו, ויקחו לי תרומה. מאן. בני ישראל. מאת כל איש: אלין מלאכין עלאין לעילא, בגין דעליהון איהי תרומה, ארמותא דאינון ארימו לה תדיר לגבי מלכא עלאה דהא אינון סלקין לה תדיר, לגבי מלכא עלאה. וכד ישראל זכאין, אינון נטלין לה מנייהו, ונחתין לה לתתא, הה"ד, מאת כל איש אשר ידבנו לבו. ומאן אינון. אינון ארבע דארימו לה לעילא. דההוא לב אתרעי בהו. וההיא תרומה. איהי זקפא עלייהו.
ואע"ג דאיהי קיימא עלייהו, ומנחא על גבייהו. תקחו: תסבון לה מנייהו לנחתהא לתתא. ובמה. בזמנא דא, באינון עובדין דכשראן, בצלותין ובבעותין, למעבד פקודי אורייתא. בההוא זמנא, באינון גוונין דאתחזיין לתתא כגוונא דלעילא, באינון פולחנין אחרנין. ואינון גוונין אמשכאן לתתא ההוא ארמותא, ונצחן גוונין דלתתא, לאינון גוונין דלעילא, ומשכין לון גוונין אלין, לגוונין עלאין, ועיילין אלין באלין, ואתעבידו אלין גופא לאלין, ועל דא תקחו מאתם כתיב.
זהב דאתכליל בגבריאל, זהב לעילא, גברי"אל נטיל ליה לתתא. ושבעה זיני זהב אתפרשאן לתתא מן דא. וכסף לעילא, ואתכליל במיכאל לתתא, ושריא דא על דא. ונחשת לעילא, ונפקא מן זהב, בגין דזהב ואשא ברזא חדא קיימין ואזלין, אשא אפיק נחשת. ומחילא ותקפא דא, אתבדרן נחשים שרפים דנפקי מאשא. וע"ד, נחשת איהו סומקא כאשא ואתכליל באורי"אל ואתעביד דא גופא לגבי דא.
ותכלת שריא בדא ובדא, בנחשת ובזהב, ובגין דאתתקף בתרין סטרין. תכלת איהו תקיפא, ולית מאן דשלטא עליה לחיין, דאיהו כרסייא דדינא לשריא ביה דינא תקיפא, ודא איהו ב"ו א"ל, ב"ו א"ל: דכתיב, ואל זועם בכל יום. וכד אתהדרן בני נשא בתיובתא שלימתא, אתהדר שמיה רפא"ל, דהא אסוותא אזדמן להו מההוא דינא קשיא.
וארגמן: דא זהב וכסף, דאתהדרן לאכללא כחדא, מיכאל וגבריאל אתכלילו דא עם דא, משלבאן דא בדא. ועל דא כתיב, עושה שלום במרומיו. ובגין דאינון משלבאן דא בדא, אתעבידו גופא חד.
ותולעת שני לעילא, ואתכליל באוריא"ל כמלקדמין, למהוי אחידו, גו תכלת, ובגו ארגמן. ושש איהו לעילא, ואתכליל כמלקדמין ברזא דרפאל, לאתאחדא בכסף ובזהב.
עד הכא, רזא דז' עמודין לעילא, גו ז' עמודים דלתתא. קליפה גו קליפה, לנטורא. ועזים: הא אוקימנא דהא אלין ז', מוחא למוחא, ודא איהו קליפה למוחא.
ועורות אלים מאדמים, אלין אינון מארי תריסין, עיינין מלהטין בטיסין דנורא, כד"א, ועיניו כלפידי אש. ואקרון רקיעין לבר בגו קליפה. ועורות תחשים, אלין אינון לגו בסטרא קדישא, ואתאחדן בקדושה, ולא אתאחדן. כמה דאמרן.
ועצי שטים, הא אוקימנא דאינון שרפים עומדים, כד"א שרפים עומדים ממעל לו. מאי ממעל לו. ממעל לההיא קליפה. ואי תימא, האי קרא בקודשא בריך הוא אתמר, והא אתמר ואראה את יי', את דייקא, כגוונא דא דכתיב בהאי קרא, דכתיב, ושוליו מלאים את ההיכל, את דייקא לאסגאה ההיא קליפה. כיון דאמר רזא דההיא קליפה, כתיב שרפים עומדים ממעל לו, ממעל לההיא קליפה.
שמן למאור, דא משח רבות עלאה, דאתיא מלעילא. תרין שמן אינון. ואינון תרי, חד לעילא, דאקרי שמן המאור. וחד לתתא דאקרי שמן למאור. שמן המאור איהו עלאה, דקיימא בודאי, ולא פסיק לעלמין, ותדיר מליא רבות קדשא, וכל ברכאן, וכל נהורין, וכל בוצינין, כלא אתברכאן ואתנהרן מתמן. שמן למאור, לזמנין אתמליא ולזמנין לא.
תו, הא תנינן, כתיב ויעש אלהים את שני המארת הגדולים וגו', ואף על גב דהא אוקמוה חברייא, והכי איהו. אבל שני המארת הגדולים אלין: שמן המאור, ושמן למאור. עלמא עלאה, ועלמא תתאה. חד דכר, וחד נוקבא. וכל זמנא דדכורא ונוקבא אתיין כחדא, תרווייהו קריין בלישנא דדכורא. ובגין דעלמא עלאה אקרי גדול, בגיניה עלמא תתאה דאתחבר בהדיה בכללא, אקרי גדול.
כיון דאתפרש דא מן דא, אדכרו בפרט, כל חד וחד כדקא חזי ליה. דא אקרי גדול, ודא אקרי קטן. ובג"כ אמרו קדמאי, דליהוי בר נש זנבא לאריוותא, ולא רישא לשועליא. דכד איהו קיימא גו אריוותא, אקרי כלא בכללא דאריוותא. זנבא דאריא אריא איהו, בלא פרודא. ואי בגו שועלים, אפילו איהו רישא. רישא דשועל שועל איהו, בלא פרודא, ושועל אקרי.
ורזא דא האי קרא, דהא בקדמיתא כד יתבין כחדא, שני המאורות הגדולים אתקרון, אע"ג דדא זנבא לגבי דעלאה. כיון דדא אתפרש מעלאה, כביכול למהוי רישא לשועלים, כדין אקרי קטן. ועל רזא דא שמן המאור, דלא פסיק לעלמין, וקיימא בסליקו עלאה למשלט ביממא. שמן למאור פסיק, ואקרי קטן, ושלטא בליליא.
וחמש בוסמין אינון לגו שמן וקטרת, ואע"ג דאיהי חד אינון תרין וכלא חד. אבני שהם וגו'. כל הני תליסר אינון ואינון תקונא דמשכנא.
ואהדרנא למלי קדמאי, זהב הא אתמר דשבעה זיני זהב אינון. ואי תימא דזהב איהו דינא, וכסף איהו רחמי, ואסתלק זהב לעילא מניה. לאו הכי, דודאי זהב סליק יתיר איהו על כלא, אבל זהב בארח סתם איהו, ודא זהב עלאה, דאיהו שביעאה מכל אינון זיני זהב, ודא איהו זהב דנהיר ונציץ לעיינין, ודא איהו דכד נפיק לעלמא, מאן דאדבק ליה, טמיר ליה בגויה, ומתמן נפקי ואתמשכן כל זיני זהב.
אימתי אקרי זהב, מאן דאקרי זהב. כד איהו בנהירו, ואסתלק ביקר דחילו, ואיהו בחדוה עלאה, למחדי לתתאי. וכד איהו בדינא, כד אשתני מההוא גוון, לגוון תכלא אוכם וסומק, כדין איהו בדינא תקיפא. אבל זהב, בחדוה איהו, ובסליקו דדחילו דחדוה קיימא, ובאתערותא דחדוה.
וכסף לתתא, רזא דרועא ימינא, דהא רישא עלאה זהב איהו, דכתיב אנת הוא רישא דדהבא. חדוהי ודרעוהי די כסף לתתא. וכד אשתלים כסף, כדין אתכליל בזהב, ורזא דא תפוחי זהב במשכיות כסף. אשתכח דכסף אתהדר לזהב, וכדין אשתלים אתריה. וע"ד ז' זיני זהב אינון.
ונחשת נפקא מזהב, ואשתני לגרעונא, דרועא שמאלא. ותכלת ירכא שמאלא. ותולעת שני, ירכא ימינא, ואתכליל בשמאלא. ושש, דא נהר דנגיד ונפיק, דאיהו נטיל כל שית סטרין. כגוונא דא לתתא, והא אוקמוה ואתמר.
הא הכא שבע דיובל, ואינון ז' דשמיטה. ואע"ג דאינון שית, אינון תליסר, בשביעאה, דאיהו רישא עלייהו, הא תליסר. רישא דקיימא על כל גופא לתתא, רישא דקיימא על כל שייפי גופא, איהו זהב. מה בין האי להאי. זהב עלאה, איהו ברזא סתימא, ושמא דיליה איהו זהב סגור. סגור וסתום מכלא, וע"כ אקרי סגור, דאיהו סגור מעינא דלא שלטא ביה. זהב תתאה איהו באתגליא יתיר. ושמא דיליה איקרי זהב ירקרק וכו'.

— 35 —
לשעתא הוה, דכתיב ורוח אלהים לבשה את זכריה. וא"ת, הא ירמיהו, דכתיב ביה, בטרם אצרך בבטן ידעתיך. והא אחרנין. אלא כלהו לא זכו לנבואה ולכהונה עלאה כאהרן, דהא אהרן זכה בנבואה עלאה, על כל שאר כהני. זכה בכהונה על כלהו.
משה זכה בנבואה, ושמש בכהונה עלאה. שמואל זכה בתרווייהו. מה משה הוה קרי, וקודשא בריך הוא אתיב ליה מיד. אוף שמואל כתיב ביה, הלא קציר חטים היום אקרא אל יי' ויתן קולות וגו'. אבל לא סליק לדרגא עלאה כמשה. מה אהרן הוה משמש בכהונה גבי קודשא בריך הוא, אוף שמואל הוה משמש קמי קודשא בריך הוא, אבל לא סליק בשמושא עלאה כאהרן.
ומלה הכי הוא. תלתא אינון דהוו נביאי מהימני, ושמשו בכהונה. חד משה, וחד אהרן, וחד שמואל. ואי תימא שמואל לא משיך בכהונה, אלא אחרא הוה דשמש בכהונה, ומנו ירמיהו. לאו הכי, דהא כתיב, מן הכהנים אשר בענתות. מן הכהנים הוה, אבל לא שמש. ושמואל ביומי דעלי שמש. ומשה זמנא חדא, כל אינון ז' ימי מלואים.
שמואל זכה לנער, דכתיב והנער נער. ושמואל משרת. ובגין דקיימא בהאי דרגא, ודאי איהו כמשה ואהרן. מאן דנטיל להאי נער, וזכי ביה, זכי באינון דרגין עלאין, דקיימן בהו משה ואהרן.

— 36 —
כרובים אינון זהב, כמה דאוקמוה, בגין דנפקי מסטרא דזהב, ולא אתערב בהו כסף, ולא גוון אחרא, ודא איהו גוון זהב ירקרק. במשכן מתערבין גוונין, זהב וכסף למיהך כחדא, למהוי רזא דלעילא בחד. תו נחשת למהוי בהדייהו, ולמיזל בינייהו כל סטרין, לאשתכחא שלימו בכלא כחדא, דכתיב זהב וכסף ונחשת.
ד"א זהב וכסף. זהב דאתהדר לכסף, וכסף לזהב, וכלא אתכליל כחדא, ובדוכתא חדא. בתלת גוונין אתהדר, כד אצטריך לחדוותא ולא דינא, זהב. כד אצטריך לרחמי, כסף. כד אצטריך תקפא דדינא, נחשת.
וע"ד אסתכל משה, בעובדא דנחש הנחשת, דכתיב ויעש משה נחש נחשת, והוה ידע אתר דהתוכא דזהב בההוא נחשת, בגין דנחש כלישנא דיליה הוא, ואתריה הוה ידע. דהא קב"ה לא אמר ליה אלא עשה לך שרף, ואיהו אתא ועבד נחש נחשת, דכתיב ויעש משה נחש נחשת. מאי טעמא.
אלא אתר הוה ידע, ועקרא דמלתא הוה, דהא בקדמיתא כתיב, וישלח יי' בעם את הנחשים השרפים, וכתיב נחש שרף. עקרא דלהון נחש איהו. ובגין דמשה הוה ידע עקרא ושרשא ויסודא מההוא אתר, עבד נחש ואסתמיך עליה. מ"ט. בגין דישראל חטאו בלישנהון, דכתיב וידבר העם באלהים ובמשה, וע"ד וישלח יי' בעם את הנחשים השרפים.
ומשה לא אזל אלא בתר עקרא, ועבד נחש נחשת, בההוא גוונא דאצטריך ליה, דהא אתריה נחשת איהו. וקב"ה לא א"ל ממה יתעביד, ומשה אסתכל ועבד ליה מנחשת, כמה דאצטריך לאתריה. מנלן. דכתיב ויעש משה נחש נחשת וישימהו על הנס. מאי על הנס. על ההוא רשימו דאיהו לעילא.
והא תנינן, בכל אתר האי נחש אזלא בתר רזא דאשת חיל, ובעיא אשת זנונים לאתתקנא גרמה כגוונא דילה, ולא יכילת. אשת חיל, ההוא רשימו ואת דילה, איהו את ה', והכי אתחזי לה. אשת זנונים ההוא רשימא ואת דילה איהו כההוא גוונא דאצטריך, ולא אתתקן למהוי הכי, ואת דילה ק', את דילה אתתקנא בתקונא דאת ה', כגוונא דקופא אצל בני נשא, דאזלא בתר בני נשא, ולא אתתקן למעבד הכי. כגוונא דא עבד משה ההוא נחש, על ההוא רשימו דאתחזי ליה, ותדיר אתתקן לאבאשא, ועליה חב אדם, ואתתרך מגנתא דעדן, דהוה אתר דיוריה כגוונא דדיורא דלעילא.

— 37 —
כתיב ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. אמר רבי יוסי, ההוא אור אתגניז ואיהו אזדמן לגבי צדיקיא לעלמא דאתי. כמה דאוקמוה, דכתיב אור זרוע לצדיק. לצדיק ודאי סתם. וההוא אור לא שמש בעלמא, בר יומא קדמאה. ולבתר אתגניז, ולא שמש יתיר.
רבי יהודה אומר, אלמלי אתגניז מכל וכל, לא קאים עלמא אפילו רגעא חדא, אלא אתגניז ואזדרע כהאי זרעא דעביד תולדין וזרעין ואיבין, ומניה אתקיים עלמא. ולית לך יומא, דלא נפיק מניה בעלמא, ומקיים כלא דביה זן קודשא בריך הוא עלמא. ובכל אתר דלעאן באורייתא בליליא, חד חוטא נפיק מההוא אור גניז, ואתמשיך על אינון דלעאן בה, הדא הוא דכתיב, יומם יצוה יי' חסדו ובלילה שירה עמי. והא אוקימנא.
יומא דאתקם משכנא לתתא, מה כתיב ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן. מאי הענן. חד חוטא הוה מההוא סטרא דאור קדמאה, דנפק בחדוה דכלא, עאלת למשכנא דלתתא. ומההוא יומא. לא אתגלי, אבל שמושא קא משמש בעלמא, ואיהו מחדש בכל יומא עובדא דבראשית.
רבי יוסי הוה לעי באורייתא, והוו עמיה רבי יצחק ור' חזקיה. אמר ר' יצחק, הא חמינן דעובדא דמשכנא, כגוונא דעובדא דשמים וארץ, והא אתערו חברייא ברזין דלהון זעירו, דלא יכיל בר נש למיכל בפומיה, ולמישט ידיה לגו פומיה ולמבלע.
א"ר יוסי, מלין אלין נסלק לון לגבי בוצינא קדישא, דאיהו מתקן תבשילין מתיקין, כמה דאתקין לון עתיקא קדישא, סתימא דכל סתימין, ואיהו אתקין תבשילין, דלית בהו אתר, למיתי אחרא, למשדי בהו מלחא. ותו, דיכיל בר נש למיכל ולמשתי ולאשלמא כרסוי מכל עדונין דעלמא ולאשתארא, וביה יתקיים, ויתן לפניהם ויאכלו ויותירו כדבר יי'.

— 38 —
פתח ואמר, ויי', נתן חכמה לשלמה כאשר דבר לו ויהי שלום בין חירם ובין שלמה ויכרתו ברית שניהם. האי קרא הא אתמר בכמה דוכתי. אבל ויי', אסתכמותא דלעילא ותתא כחדא. ויי' איהו ובי דיניה. נתן חכמה, נתן: כמאן דיהיב נבזבזא ומתנה לרחימיה. כאשר דבר לו, שלימו דחכמתא, בעותרא, ובשלם, ובשלטנו, הה"ד כאשר דבר לו.
ויהי שלום בין חירם ובין שלמה, מ"ט. בגין דהוו ידעי דא לדא, סתימו דמלין דהוו אמרי, ובני נשא אחרנין לא הוו ידעי לאסתכלא ולמנדע בהו כלל, ובגינייהו, אתהדר חירם לאודאה לשלמה בכל מלוי.
שלמה מלכא, אסתכל והוה חמי, דהא אפילו בההוא דרא, דהוה שלים מכל דרין אחרנין, לא הוה רעותא דמלכא עלאה, דיתגלי חכמה כ"כ על ידיה, דאתגלי אורייתא דהוה סתימא בקדמיתא, ופתח לה פתחין. ואף על גב דפתח, סתימין אינון, בר לאינון חכימין דזכו, ומתגמגמי בהו, ולא ידעי למפתח בהו פומא. ודרא דא דרבי שמעון שריא בגויה, רעותא דקב"ה בגיניה דרבי שמעון, דיתגליין מלין סתימין על ידוי.
אבל תווהנא על חכימי דרא, היך שבקין אפילו רגעא חדא, למיקם קמי דר"ש למלעי באורייתא, בעוד דרבי שמעון קאים בעלמא, אבל בדרא דא לא יתנשי חכמתא מעלמא, ווי לדרא כד יסתלק איהו, וחכימין יתמעטון, וחכמתא יתנשי מעלמא.
אמר ר' יצחק, ודאי הכי איהו, דהא יומא חד הוינא אזיל עמיה בארחא, ופתח פומיה באורייתא, וחמינא עמודא דעננא נעיץ מעילא לתתא, וחד זיהרא זהיר גו עמודא. דחילנא דחילו סגי אמינא זכאה איהו בר נש, דהכי אזדמן ליה בהאי עלמא.
מה כתיב ביה במשה, וראה כל העם את עמוד הענן עומד פתח האהל וקם כל העם והשתחוו איש פתח אהלו. יאות הוא למשה, דאיהו נביאה מהימנא עלאה על כל נביאי עלמא, ודרא ההוא דקבילו אורייתא על טורא דסיני, וחמו כמה נסין וכמה גבוראן במצרים ועל ימא. אבל הכא בדרא דא, זכותא עלאה דרבי שמעון קא עביד, לאתחזאה נסין על ידוי.

— 39 —
ותכלת, אמר רבי יצחק, תכלת מההוא נונא דימא דגינוסר, דאיהו בעדביה דזבולון. ואצטריך גוונא דא לעובדא דמשכנא לאתחזאה האי גוון.
פתח ואמר, ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. האי רקיע אתברי בשני, דעובדא דא מסטרא דשמאלא איהו. וביומא תניינא דאיהו סטר שמאלא, אתברי ביה גיהנם, דאיהו נפיק מגו התוכא דנורא דשמאלא, ובימא אצטבע בה גוון תכלא, דאיהו כורסייא דדינא.
ונטיל האי יומא מים דהוו מסטרא דימינא, ואינון מים דהוו מסטרא דימינא, לא אתגלו אלא ביום שני. ביומא דיליה, לא אתגלי מים, אלא אתחלף, בגין דאתכליל דא בדא, ואתבסם דא בדא. אור דיומא קדמאה, נהירו קדמאה מכל שיתא נהורין איהו. והאי אור בסטרא דאשא הוה, דכתיב והיה אור ישראל לאש. וההוא אור דישראל מסטרא דימינא הוה, אתכליל באשא.
ויומא קדמאה מאינון שיתא יומין, מים איהו, ולא שמש עובדא דמים, אלא עובדא דאור, דאיהו מסטרא דאש, דאיהו יום שני. לאחזאה דקב"ה לא ברא עלמא, אלא על שלום, ובארח שלום הוה כלא. יומא קדמאה כל מה דעבד, מסטרא דחבריה עבד. יומא תניינא בסטרא דיומא קדמאה עבד ההוא אומנא, ושמש בה, דכל חד שמש בעובדא דחבריה, לאחזאה, דהא אתכלילו דא בדא. יומא תליתאה, הוה בסטרא דתרווייהו, וביה הוה ארגמן, ועל דא כתיב, כי טוב כי טוב תרי זמני ביומא תליתאה.
תכלת, דא יומא תניינא, אצטבע בב' גוונין סומק ואוכם. ותכלת, סומק איהו דיליה, מיומא תניינא ממש, כעין גוון אשא, ודא איהו אלהים, וירית גוון דדהבא, דכלא גוונא חדא. תכלתא נפיק מגו ההוא גוון סומק, וכד נחית לתתא, אתרחק גוון סומק, ועאל גו ההוא אתר דאיהו ימא, ואצטבע גוון תכלא. ההוא סומקא עייל גו ימא, ואתחלש גוון דיליה, ואתהדר תכלא, ודא איהו אלהים, אבל לאו איהו תקיפא כקדמאה.
אוכם, גוון דא נפיק מהתוכא דסומקא, כד אתהתך ואתחלש לתתא בהתוכא דזוהמא, ונחית לתתא, ונפיק מההוא זוהמא גוון סומק, מזוהמא תקיפא, ומגו זוהמא תקיפא, אתהדר לאוכם. וכלא מההוא סומקא קדמאה אתהתך. וכל דא אתברי בשני, והאי אקרי אלהים אחרים.
האי אוכם איהו חשוך יתיר, דלא אתחזי גוון דיליה מגו חשוכא. בוצינא קדישא הכי אמר, דהאי גוון אוכם חשוך, באן אתר אצטבע. אלא כד ההוא סומקא אתהתך בגו תכלא, ואתערבו גוונין, אתהתך התוכא דזוהמא לגו תהומי, ואתעביד מתמן רפש וטיט. כד"א ויגרשו מימיו רפש וטיט. ומגו ההוא טינא דתהומי, נפק ההוא חשוך דאיהו אוכם, ולא אוכם אלא חשוך יתיר, הה"ד וחשך על פני תהום. אמאי אקרי חשך, בגין דגוון דיליה חשוך, ואחשיך אנפי בריין. ודא איהו סומק ואוכם, ובגין דא לא כתיב בשני כי טוב.

— 40 —
ואי תימא, והא כתיב והנה טוב מאד דא מלאך המות, והכא אמרת דלא אתמר בגיניה כי טוב. אלא רזא דרזין הכא, דהא ודאי מלאך המות איהו טוב מאד. מ"ט. בגין דהא כל בני עלמא ידעי דימותון ויתהדרון לעפרא, וסגיאין אינון דמהדרי בתיובתא למאריהון, בגין דחילו דא, ודחלי למחטי קמיה. סגיאין דחלי מן מלכא, מגו דתליא רצועה לקמייהו. כמה טבא ההיא רצועה לגבי ב"נ, דעבדת לון טבין וקשיטין, ומתקנין בארחייהו כדקא יאות. וע"ד והנה טוב מאד. מאד ודאי.
רזא דרזין, דאוליפנא מגו בוצינא קדישא והנה טוב, דא מלאך חיים. מאד, דא מלאך המות, דאיהו יתיר. אמאי מלאך המות איהו טוב מאד. אלא כד ברא קב"ה עלמא, כלא הוה מתתקן עד לא ייתי אדם, דאיהו מלכא דהאי עלמא. כיון דאתברי אדם, עבד ליה מתתקן בארח קשוט, הה"ד אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים, עבד ליה ישר, ולבתר סרח, ואטריד מגנתא דעדן.
גן עדן איהו בארעא, נטיע באינון נטיען דנטע ליה קב"ה, כד"א ויטע יי' אלהים גן בעדן מקדם, איהו נטע ליה בשמא שלים, כגוונא עלאה לעילא. וכל דיוקנין עלאין כלהו, מרקמן ומתציירן בהאי גן עדן דלתתא, ותמן אינון כרובים. לאו אינון גליפין בגליפוי דבני נשא מדהבא או ממלה אחרא, אלא כלהו נהורין דלעילא, גליפין ומתציירין בציורא מרקמא, עובדי ידי אומנא דשמא שלים דקב"ה, וכלהו מחקקן תמן. וכל דיוקנין וציורין דהאי עלמא, כלהו מתציירן תמן, וגליפן ומתחקקן תמן, כלהו כגוונא דהאי עלמא.
ואתר דא איהו מדורא לרוחין קדישין, בין אינון דאתו להאי עלמא, בין אינון דלא אתו להאי עלמא, ואינון דזמינין למיתי להאי עלמא. כלהו רוחין מתלבשן בלבושין וגופין ופרצופין כגוונא דהאי עלמא, ומסתכלן תמן בזיו יקרא דמאריהון, עד דאתיין להאי עלמא.
בשעתא דנפקי מתמן, למיתי להאי עלמא, מתפשטין אינון רוחין, מההוא גופא ולבושא דתמן, ומתלבשין בגופא ובלבושא דהאי עלמא, ועבדין דיוריהון בהאי עלמא, בלבושא וגופא דא, דאיהו מטפה סרוחה.
וכד מטי זמניה למיהך ולנפקא מהאי עלמא, לא נפיק עד דהאי מלאך המות אפשיט ליה לבושא דגופא דא. כיון דאתפשט האי גופא מההוא רוחא, ע"י דההוא מלאך המות, אזלא ומתלבשא בההוא גופא אחרא דבגנתא דעדן, דאתפשיט כד אתי להאי עלמא. ולית חדו לרוחא, בר בההוא גופא דתמן, וחדי על דאתפשט מהאי גופא דהאי עלמא, ואתלבש בלבושא אחרא שלים, כגוונא דהאי עלמא, וביה יתיב ואזיל ואסתכל למנדע ברזין עלאין, מה דלא יכיל למנדע ולאסתכלא בהאי עלמא בגופא דא.
וכד אתלבשת נשמתא בההוא לבושא דההוא עלמא, כמה עדונין, כמה כסופין דילה תמן. מה גרים לגופא דא, לאתלבשא ביה רוחא. הוי אימא ההוא דאפשיט ליה לבושין אלין. וקב"ה עביד טיבו עם בריין, דלא אפשיט ליה לבר נש לבושין אלין, עד דאתקין ליה לבושין אחרנין יקירין וטבין מאלין.
בר לאינון חייבי עלמא, דלא אהדרו בתיובתא שלימתא למאריהון, דערטילאין אתו להאי עלמא, וערטילאין יתובון תמן. ונשמתא אזלא בכסופא לגבי אחרנין, דלית לה לבושין כלל, ואתדנת בההוא גיהנם דבארעא, מגו ההוא אשא דלעילא. ואית מנהון דמצפצפי וסלקי, ואלין אינון חייבי עלמא, דחשבי בלבייהו תשובה, ומיתו, ולא יכילו למעבד לה. אלין אתדנו תמן בגיהנם, ולבתר מצפצפי וסלקין.
חמי כמה רחמנותא דקב"ה עם בריוהי, דאפילו דאיהו חייבא יתיר, והרהר תשובה, ולא יכיל למעבד תשובה, ומית, האי בודאי, מקבל עונשא, על דאזיל בלא תשובה. לבתר ההוא רעותא דשוי למעבד תשובה, לא אעדיאת מקמי מלכא עלאה, וקב"ה אתקין לההוא חייבא דוכתא, במדורא דשאול, ותמן מצפצפא תשובה. דהא ההוא רעותא נחית מקמי קב"ה, ותבר כל גזיזין דתרעי מדורי גיהנם, ומטי לההוא אתר דההוא חייבא תמן, ובטש ביה, ואתער ליה ההוא רעותא כמלקדמין. וכדין מצפצפא ההיא נשמתא, לסלקא מגו מדורא דשאול.
ולית רעותא טבא דיתאביד מקמי מלכא קדישא. ובגין כך, זכאה איהו מאן דמהרהר הרהורין טבין לגבי מאריה, דאף על גב דלא יכיל למעבד לון, קב"ה סליק ליה רעותיה כאילו עביד. דא לטב. אבל רעותיה לביש, לא. בר הרהורא דכו"ם, והא אוקמוה חברייא.
אינון דלא הרהרו תשובה, נחתי לשאול, ולא סלקי מתמן לדרי דרין. עלייהו כתיב, כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה. על קדמאי כתיב יי' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל.

— 41 —
אמר רבי יהודה, דינא דעונשי דגיהנם, הא אוליפנא, דאיהו למידן תמן לחייביא, על מה אתדנו בנורא דגיהנם. אלא גיהנם איהו נור דליק יממי ולילי, כגוונא דחייביא מתחממן בנורא דיצר הרע, למעבר על פתגמי אורייתא. בכל חמומא וחמומא דאינון מתחממן ביצר הרע, הכי אתוקד נורא דגיהנם.
זמנא חדא לא אשתכח יצר הרע בעלמא, דאעילו ליה גו גושפנקא דפרזלא, בנוקבא דתהומא רבא. וכל ההוא זמנא, כבה נורא דגיהנם, ולא אתוקד כלל. אהדר יצה"ר לאתריה, שארו חייבי עלמא לאתחממא ביה, שארי נורא דגיהנם לאתוקדא, דהא גיהנם לא אתוקד אלא בחמימו דתוקפא דיצה"ר דחייביא. ובההוא חמימו, נורא דגיהנם אתוקד יממי ולילי, ולא שכיך.
שבעה פתחין אינון לגיהנם, ושבעה מדורין אינון תמן. שבעה זיני חייבין אינון: רע. בליעל. חוטא. רשע. משחית. לץ. יהיר. וכלהו לקבלייהו אית מדורין לגיהנם, כל חד וחד כדקא חזי ליה. וכפום ההוא דרגא דחטא ביה ההוא חייבא, הכי יהבין ליה מדורא בגיהנם.
ובכל מדורא ומדורא, אית מלאך ממנא על ההוא אתר, תחות ידא דדומה. וכמה אלף ורבוא עמיה, דדיינין לון לחייביא, כל חד וחד כמה דאתחזי ליה בההוא מדורא דאיהו תמן.
אשא דגיהנם לתתא, מטי מגו אשא דגיהנם דלעילא, ומטי להאי גיהנם דלתתא, ואתוקד, בההוא אתערו דחמימו דחייביא, דקא מחממי גרמייהו גו יצר הרע, וכל אינון מדורין דליקין תמן.
אתר אית בגיהנם, ודרגין תמן דאקרון צואה רותחת, ותמן איהו זוהמא דנשמתין, אינון דמתלכלכן מכל זוהמא דהאי עלמא. ומתלבנן וסלקין, ואשתארת ההוא זוהמא תמן, ואינון דרגין בישין דאתקרון צואה רותחת, אתמנן על ההוא זוהמא. ונורא דגיהנם שלטא, בההוא זוהמא דאשתארת.
ואית חייבין, אינון דמתלכלכן בחובייהו תדיר, ולא אתלבנן מנייהו, ומיתו בלא תשובה, וחטו והחטיאו אחרנין, והוו קשי קדל תדיר, ולא אתברו קמי מאריהון בהאי עלמא. אלין אתדנו תמן בההוא זוהמא, ובההיא צואה רותחת, דלא נפקין מתמן לעלמין. אינון דמחבלין ארחייהו על ארעא, ולא חששו ליקרא דמאריהון בהאי עלמא, כל אינון אתדנו תמן לדרי דרין, ולא נפקי מתמן.
בשבתי ובירחי ובזמני ובחגי, בההוא אתר נורא אשתכך, ולא אתדנו, אבל לא נפקי מתמן, כשאר חייבין דאית להו נייחא. כל אינון דמחללי שבתות וזמני, ולא חיישי ליקרא דמאריהון כלל, בגין למטר לון, אלא מחללי בפרהסיא, כמה דאינון לא נטרי שבתי וזמני בהאי עלמא, הכי נמי לא נטרין ליה בההוא עלמא, ולית לון נייחא.
אמר ר' יוסי, לא תימא הכי, אלא נטרי שבתי וזמני תמן בגיהנם בעל כרחייהו. אמר רבי יהודה, אלין אינון עכו"ם, דלא אתפקדו, דלא נטרי שבת בהאי עלמא, נטרי ליה תמן בעל כרחייהו.
בכל מעלי שבתא כד יומא אתקדש, כרוזין אזלין בכל אינון מדורין דגיהנם: סליקו דינא דחייביא, דהא מלכא קדישא אתיא, ויומא אתקדש, ואיהו אגין על כלא. ומיד דינין אסתלקו, וחייביא אית לון נייחא. אבל נורא דגיהנם לא אשתכך, מעלייהו דלא נטרי שבת לעלמין. וכל חייבי גיהנם שאלי עלייהו, מאי שנא אלין דלית לון נייחא, מכל חייבין דהכא. אינון מאריהון דדינא תייבין לון, אלין אינון חייבין דכפרו ביה בקב"ה, ועברו על אורייתא כלא, בגין דלא נטרו שבת תמן, בגין כך לית להו נייחין לעלמין.
ואינון חייבין כלהון, נפקין מדוכתייהו, ואתייהיב לון רשו למיהך למחמי בהו. ומלאך חד די שמיה סנטרי"אל, אזיל ואפיק לההוא גופא דלהון, ועייל ליה לגיהנם, לעיניהון דחייביא, וחמן ליה לאד דסלקא תולעין, ונשמתא לית לה נייחא בנורא דגיהנם.
וכל אינון חייביא דתמן, סחרין לההוא גופא, ומכריזי עליה, דא איהו פלניא חייבא, דלא חייש ליקרא דמאריה, כפר ביה בקב"ה, וכפר בכל אורייתא כלא, ווי ליה טב דלא יתברי, ולא ייתי לדינא דא, ולכסופא דא, הדא הוא דכתיב, ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר. כי תולעתם לא תמות, מן גופא. ואשם לא תכבה, מן נשמתא. והיו דראון לכל בשר, והיו די ראון, עד דכל חייבין דגיהנם דתמן, יימרון, די ראיה דא.
ר' יוסי אמר, ודאי הכי הוא, בגין דשבת איהו לקבל אורייתא כלא, ואורייתא איהי אש, בגין דעברו על אש דאורייתא, הא אש דגיהנם דליק, דלא שכיך מעלייהו לעלמין.
אמר רבי יהודה, לבתר כד נפיק שבתא, אתי ההוא מלאך, ומהדר ההוא גופא לקבריה, ואתדנו תרווייהו, דא לסטריה ודא לסטריה. וכל דא, בעוד דגופא קיימא על בורייה, דהא כיון דגופא אתאכל, לית ליה לגופא כל אלין דינין, וקב"ה לא יעיר כל חמתו כתיב ביה.
כל חייבין דעלמא, בעוד דגופא שלים בכל שייפוי גו קברא, אתדנו גופא ורוחא, כל חד דינא כדקא חזי ליה. כיון דגופא אתעכל, דינא דרוחא אשתכך. מאן דאצטריך לנפקא, נפיק. ומאן דאצטריך למהוי עלייהו נייחא, אית לון נייחא. ומאן דאצטריך למהוי קטמא ועפרא תחות רגלי דצדיקייא. כל חד וחד, כדקא חזי ליה, אתעביד ליה.
ועל דא, כמה טב לון, בין לצדיקי, בין לחייבי, למהוי גופא דלהון דביק בארעא, ולאתעכלא גו עפרא לזמן קריב, ולא למהוי בקיומא כל ההוא זמנא סגי, בגין לאתדנא גופא ונפשא ורוחא תדיר. דהא לית לך כל צדיק וצדיק בעלמא, דלית ליה דינא דקברא. בגין דההוא מלאך דממנא על קברי, קאים על גופא, ודן ליה בכל יומא ויומא. אם לצדיקים כך, לחייבים עאכ"ו.
ובזמנא דגופא אתעכל ואתבלי בעפרא, הא דינא אשתכך מכלא, בר מאינון חסידי קיימין דעלמא, דאינון אתחזון לסלקא נשמתהון לההוא אתר עלאה דאתחזי לון, וזעירין אינון בעלמא.
כל אינון מתין דעלמא, כלהו מתין ע"י דמלאכא מחבלא, בר אינון דמתין בארעא קדישא, לא מתין על ידוי, אלא ע"י דמלאכא דרחמי דשליט בארעא.
אמר רבי יצחק, אי הכי, מאי שבחא איהו למשה ולאהרן ומרים, דכתיב בהו ע"פ יי', דאלין לא מיתו ע"י דההוא מלאך מחבלא, ואת אמרת, דכולי עלמא אינון דמיתו בארעא דישראל, לא מתין על ידוי דדא.
אמר ליה, הכי הוא ודאי, ושבחא דמשה אהרן ומרים, הוה יתיר מכל בני עלמא, דאינון מיתו לבר מארעא קדישא, דמשה אהרן ומרים לבר מארעא קדישא מיתו, וכלהו מיתו ע"י דההוא מחבלא, בר אינון משה ואהרן ומרים, דלא מיתו אלא ע"י דקודשא בריך הוא. אבל אינון דמתין בארעא קדישא, לא מתין ע"י דההוא מחבלא, דהא ארעא קדישא לא קיימא ברשו אחרא, אלא ברשו דקודשא בריך הוא בלחודוי.
וע"ד כתיב, יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר וגו'. יחיו מתיך, אלין דמתין בארעא קדישא, דאינון מתין דיליה, ולא מאחרא, דלא שלטא תמן סטרא אחרא כלל, וע"ד כתיב מתיך. נבלתי יקומון, אינון דמיתו בארעא נוכראה אחרא, ע"י דההוא מחבלא.
וע"ד אקרון נבלה, מה נבלה מטמאה במשא, אוף אינון דמתין לבר מארעא קדישא, מטמאין במשא. וע"ד אינון נבלה. כל שחיטה דאיפסיל, אקרי נבילה, בגין שחיטה הא איהי מסטרא אחרא, ומיד דאיפסיל שריא עלה סטרא אחרא. ובגין דאיהי דיליה, ושריא עלה אקרי נבלה. ורזא דא נבל הוא, ונבל שמו ונבלה עמו.
וע"ד בכל אתר דאיהו שריא, אקרי נבלה. מנוול דא לא שריא, אלא באתר פסילו, וע"ד שחיטה דאפסיל, הא דיליה הוא, ואקרי על שמיה. ובגין כך, מתין דאינון לבר מארעא קדישא, תחות רשו אחרא, ושריא עלייהו סטרא אחרא, אקרון נבלה.
הקיצו ורננו שוכני עפר, שוכני, דיירין דמיכין, ולא מתין. ומאן אינון. דמיכין דחברון, דאינון לא מתין, אלא דמיכין. וע"ד כתיב בהו גויעה, כמאן דגווע, ואית ביה קיומא לאנערא. אוף הכי אינון ד' זוגי דחברון, דמיכין אינון ולא מתין, וכלהו קיימו בקיומייהו באינון גופין דלהון, וידעי סתרין גניזין, יתיר משאר בני נשא. גניזין הוו תמן גו פתחא דג"ע אינון גופין דלהון, ואלין אינון שוכני עפר. וע"ד כל אינון דנפקו נשמתייהו בארעא קדישא, לא נפיק על ידי דההוא מחבלא, ולא שלטא תמן, אלא על ידי דמלאכא דרחמי, דארעא קדישא קיימא בעדביה.

— 42 —
אתר אית בישובא, דלא שלטא ביה ההוא מחבלא, ולא אתייהיב ליה רשו לאעלא תמן, וכל אינון דדיירי תמן, לא מתין, עד דנפקין לבר מקרתא. ולית לך בר נש מכל דדיירין תמן, דלא מתין, וכלהו מתין כשאר בני נשא, אבל לאו במתא. מ"ט. בגין דלא יכלין למיתב תדיר במתא, אלא אלין נפקין, ואלין עאלין, וע"ד כלהו מתין.
מ"ט לא שלטא תמן ההוא מלאך מחבלא. אי תימא דלא קיימא ברשותיה, הא ארעא קדישא דלא קיימא ברשו אחרא, ומתין, בההוא אתר אמאי לא מתין. אי תימא בגין קדושה, לית אתר בקדושה בכל ישובא כגוונא דארץ ישראל. ואי תימא, בגין ההוא גברא דבני לה. כמה בני נשא הוו דזכותיהון יתיר מדיליה. אמר רבי יצחק, אנא לא שמענא ולא אימא.
אתו שאילו ליה לר"ש, אמר לון, ודאי ההוא אתר לא שלטא עליה מלאך המות, וקב"ה לא בעי דבההוא אתר ימות בר נש לעלמין, ואי תימא, דקדם לכן בההוא דוכתא, עד לא אתבני, מיתו ביה בני נשא, לאו הכי. אלא מיומא דאתברי עלמא, אתתקן ההוא אתר, לקיומא, ורזא דרזין הכא, לאינון דמסתכלי ברזא דחכמתא.
כד ברא קודשא בריך הוא עלמא, ברא ליה ברזא דאתוון, ואתגלגלו אתוון, וברא עלמא, בגלופי דשמא קדישא. אתגלגלו אתוון, ואסחרו עלמא בגלופי וכד אתגלי ואתפשט עלמא ואתברי, והוו אתוון סחרן למברי, אמר קב"ה דיסתיים ביו"ד, אשתארת את ט' בההוא דוכתא, תליא באוירא, טי"ת, איהו את, דנהירו חיין, בגין כך, מאן דחמי טי"ת בחלמיה, סימנא טבא הוא ליה, וחיין אתתקנו ליה. ועל דא בגין דהוה ט' תליא על גבי ההוא אתר, לא שלטא ביה מותא.
כד בעא קב"ה לקיימא עלמא, זריק חד צרורא גו מיא, גליף ברזא דע"ב אתוון, ומתמן שארי למיהך ההוא צרורא, ולא אשכח אתר לאתקיימא ביה, בר ארעא קדישא, ומיא הוו אזלין אבתריה, עד דמטא ההוא צרורא תחות המזבח, ותמן אשתקע, ואתקיים כל עלמא.
ואי תימא, אי הכי דבההוא אתר שריין חיים, אמאי לא אתבני תמן בי מקדשא, למיהב חיין ליתבהא. אלא הכא בהאי אתר אתקיים בגין את חד דשריא עליה. בבי מקדשא כל אתוון כלהו שראן ביה, ובהו אתברי איהו בלחודוי, כגוונא דכל עלמא.
ותו, דארעא קדישא יהיב חיין וכפרה ליתבהא בההוא עלמא, ואתר דא לאו הכי, יהיב חיין לההוא אתר בהאי עלמא, ולא בעלמא דאתי. ובי מקדשא בהפוכא מתמן, בגין דאית חולקא לישראל בההוא עלמא, ולא בעלמא דא. ועל דא קיימא בי מקדשא לכפרא חובין, ולמזכי לון לישראל לעלמא דאתי.
ת"ח, טי"ת נהירו דחיין בכל אתר, ועל דא פתח בה קרא כי טוב. דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב. מהאי את, עריק מלאכא מחבלא. לא תימא עריק, אלא דלא אתייהיב ליה רשו לאעלא תמן.
את דא משניא מאת ק', ק' לא מתיישבא כלל בדוכתא בעלמא, וסימנך איש לשון בל יכון בארץ את טי"ת אתיישבא בכל דוכתא, ואתתקנת לאתיישבא כדקא יאות, ובג"כ בכל דוכתא דאת ט' תמן, לית ישובא לאת ק' תמן לאתיישבא ביה. ועל דא אתר דא לא שלטא ביה כלל סטרא אחרא, ויהיב חיים דהאי עלמא ליתבי תחותיה דאת דא, ולא יפוק לבר, וכד נפיק לבר, אית רשו לסטרא אחרא לשלטאה ביה. כמה דאת דא שלטא באתר דא, הכי נמי שלטא את אחרא באתר דגיהנם, ומאן איהי, את ק'.

— 43 —
ובספרא דרב המנונא סבא, הכא אינון תרין אתוון: ח', ט'. ועל דא לא הוו כתיבין גו אבני בורלא, אבנין דאשלמותא, ושבטין דישראל, תרין אתוון אלין אתמנעו מנייהו, בגין דלא יהא רשים בגווייהו ח"ט.
באתר דבי מקדשא תליין כל אתוון דאלפא ביתא, ברזין גליפן דשמהן קדישין, קשירין, מרקמן עליה, וכל עלמא דלעילא ותתא, כלא ברזא דאתוון מתחקקן וגליפא, ורזין דשמא קדישא עלאה, עלייהו אתגליף.
במשכנא אתגליפו ואתציירו אתוון כדקא חזי. דהא בצלאל הוה ידע חכמתא, לצרפא אתוון דאתבריאו בהו שמיא וארעא. ועל חכמתא דיליה, אתבני משכנא על ידיה, ואתבריר מכל עמא דישראל.
וכמה דאיהו אתבריר לעילא, הכי בעא קב"ה דיתבריר לתתא. לעילא כתיב, ראה קראתי בשם בצלאל. לתתא ראו קרא יי' בשם בצלאל. ושמיה ברזא עלאה אקרי הכי בצלאל: בצל אל. ומאן איהו. דא צדיק. דאיהו יתיב בצל אל, ההוא דאקרי אל עליון. ואיהו יתיב כגוונא דההוא אל. ההוא אל נטיל שית סטרין, ההוא צדיק נטיל לון. אוף הכי, ההוא אל אנהיר לעילא, האי צדיק אנהיר לתתא. ההוא אל, כללא דכלהו שית סטרין. ההוא צדיק, כללא דכלהו שית סטרין.
בן אורי: בן אור קדמאה, דברא קב"ה בעובדא דבראשית. בן חור: בן חירו דכלא. ד"א, בן חור: בן חוור מכל גוונין. ודא אתמני למטה יהודה, כלא כדקא יאות.

— 44 —
כל גוונין טבין לחלמא, בר תכלא, כמה דאתמר. בגין דאיהו כרסייא, למידן דינין דנשמתין. והא האי דרגא חוורא איהו. אלא בשעתא דקיימא בדיני דנפשאן, כדין איהו גוון תכלא. והא אוקימנא.
בשעתא דחמי בר נש להאי גוון, אדכר בר נש למעבד פקודין דמאריה. כגוונא דנחש הנחשת, בשעתא דהוו חמאן ליה, הוו דחלי מקמי דקב"ה, ומנטרן גרמייהו מכל חובין, ובשעתא דההוא דחילו דקב"ה סלקא עלייהו, מיד אתסיין. מאן גרים לון לדחלא מקמי קב"ה, ההוא נחש, ההיא רצועה דמסתכלן בה. אוף הכי תכלת וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות יי'. מההוא דחילו דיליה, ועל דא תכלת במשכנא.
אמר רבי יצחק, האי דאמר מר תכלת כרסייא דדינא איהי, וכד איהי קיימא בגוונא דא, כדין איהי כרסייא למידן דיני נפשאן. אימתי איהי ברחמי. אמר ליה, בשעתא דכרובים מהדרן אנפייהו דא עם דא, ומסתכלן אנפין באנפין. כיון דאינון כרובים מסתכלן אנפין באנפין כדין כל גוונין מתתקנן, ואתהפך גוון תכלא לגוון אחרא. מתהפך גוון ירוק, לגוון זהב.
ועל דא, בהפוכא דגוונין, אתהפך מדינא לרחמי, וכן מרחמי לדינא, וכלא בהפוכא דגוונין. כמה דמסדרין ישראל תקונייהו לגבי קב"ה, הכי קיימא כלא, והכי אתסדר. ועל דא כתיב ישראל אשר בך אתפאר, באינון גוונין דכלילן דא בדא, שפירו דכלהו.

— 45 —
ועשית שלחן עצי שטים וגו'. רבי יצחק פתח, ואכלת ושבעת וברכת את יי' אלהיך וגו', כמה זכאין אינון ישראל, דקב"ה אתרעי בהו, וקריב לון לגביה מכל עמין, ובגינהון דישראל, יהיב מזונא ושבעא, לכל עלמא, ואלמלא ישראל לא יהיב קב"ה מזונא לעלמא, והשתא דישראל אינון בגלותא, עאכ"ו דנטלי מזונא על חד תרין.
בזמנא דהוו ישראל בארעא קדישא, הוה נחית לון מזונא מאתר עלאה, ואינון יהבי חולק תמצית לעמין עובדי כוכבים, ועמין כלהו לא אתזנו אלא מתמצית והשתא דישראל אינון בגלותא, אתהפך בגוונא אחרא.
מתל למלכא, דאתקין סעודתא לבני ביתיה, כל זמנא דאינון עבדי רעותיה, אכלי סעודתא עם מלכא, ויהבי לכלבי חולק גרמין למגרר. בשעתא דבני ביתיה לא עבדי רעותא דמלכא, מלכא יהיב כל סעודתא לכלבי, וסליק לון גרמי.
כגוונא דא, כל זמנא דישראל עבדי רעותא דמאריהון, הא על פתורא דמלכא אינון אכלי, וכל סעודתא אתתקן להון. ואינון, מההוא חדוה דלהון, יהבי גרמי דאיהו תמצית לעובדי כוכבים. וכל זמנא דישראל לא עבדי רעותא דמאריהון, אזלי בגלותא, והא סעודתא לכלבי, ואסתלק לון תמצית ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים, דהא תמצית דגעוליהון אכלי. ווי לברא דמלכא, דיתיב ומצפה לפתורא דעבדא, מה דאשתאר מגו פתורא איהו אכיל.
דוד מלכא אמר, תערך לפני שלחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה. תערוך לפני שלחן, דא סעודתא דמלכא. נגד צוררי, אינון כלבי דיתבי קמי פתורא, מצפאן לחולק גרמין, ואיהו יתיב עם מלכא בענוגא דסעודתא בפתורא.
דשנת בשמן ראשי, דא רישא דסעודתא, דכל משחא, ושמנונא, ותקון סעודתא, אתייהיב בקדמיתא לרחימא דמלכא. מה דאשתאר, לבתר אתייהיב לכלבי, ולאינון פלחי פתורא. כוסי רויה, מליא כסא קמי רחימא דמלכא תדיר, דלא יצטריך למשאל. ועל רזא דא, הוו ישראל תדיר, עם שאר עמין.
רבי חייא הוה אזיל לגבי דרבי שמעון לטבריה, והוו עמיה רבי יעקב בר אידי, ורבי ייסא זעירא, עד דהוו אזלי, אמר רבי ייסא לרבי חייא, תימה מה דכתיב, ולבני ברזילי הגלעדי תעשה חסד והיו באוכלי שלחנך וגו'. אי הכי כל טיבו וקשוט, למיכל על פתוריה ולא יתיר, מדקאמר הכא והיו באוכלי שלחנך. ותו, לאו יקרא דמלכא איהו, למיכל בר נש אחרא על פתוריה דמלכא, ולא אצטריך דא, אלא מלכא בלחודוי, וכלהו רברבנוהי סחרניה, לתתא מניה.
אמר רבי חייא לא שמענא בהאי מידי, ולא אימא. א"ל לרבי יעקב בר אידי, ואת שמעת בהאי מידי. א"ל, אתון דינקין בכל יומא מדבשא דמשחא עלאה, לא שמעתון, כל שכן אנא. אמר ליה לרבי ייסא, ואת שמעת מידי בהאי. א"ל אע"ג דאנא רביא ומיומין זעירין אתינא לגבייכו, ולא זכינא מקדמת דנא, אנא שמענא.
פתח ואמר נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. מאי קא חמא דוד דסיום הללא רבא, סיים הכי בהאי קרא. אלא תלת שליטין אינון לעילא, דקב"ה אשתמודעא בהו, ואינון רזא יקירא דיליה, ואלין אינון: מוחא, ולבא, וכבדא. ואינון בהפוכא דהאי עלמא. לעילא, מוחא נטיל ברישא, ובתר יהיב ללבא, ולבא נטיל ויהיב לכבדא, ולבתר כבדא יהיב חולק לכל אינון מקורין דלתתא, כל חד וחד כדקא חזי ליה. לתתא, כבדא נטיל ברישא, ולבתר איהו מקרב כלא ללבא, ונטיל לבא שפירו דמיכלא. כיון דנטיל, ואתתקף מההוא תקפא ורעו דקא נטיל, יהיב ואתער לגבי מוחא. ולבתר אהדר כבדא, ופליג מזונא לכל מקורין דגופא.
ביומא דתעניתא, בר נש מקרב מיכלא ומשתיא לגבי כבדא עלאה, ומאי איהו מקרב. חלביה ודמיה ורעותיה. ההוא כבדא נטיל כלא ברעותא. כיון דכלא איהו לגביה, נטיל ומקרב כלא לקמי לבא, דאיהו רב ושליט עליה. כיון דלבא נטיל ואתתקף ברעוא, מקרב כלא לגבי מוחא, דאיהו שליטא עלאה על כל גופא, לבתר אהדר כבדא ומפלג חולקין לכל אינון מקורין ושייפין דלתתא.
בזמנא אחרא, כד כלא מוחא נטיל בקדמיתא, ולבתר יהיב ללבא, ולבא יהיב לכבדא, וכבדא יהיב לכלהו מקורין ושייפין דלתתא, ולבתר כד בעי לפלגא מזונא להאי עלמא, ברישא יהיב ללבא, דאיהו מלכא די בארעא. ופתורא דמלכא, אתער בקדמיתא מכל שאר בני עלמא. זכאה איהו, מאן דהוי בחושבנא דפתורא דמלכא, דהא אשתמודעא לאוטבא ליה בההוא טיבו דלעילא.
ודא איהו טיבו וקשוט, דעבד דוד לבני ברזילי, דכתיב והיו באכלי שלחנך. ואי תימא דבשלחנא דמלכא, אכיל בר נש אחרא בר מניה. לא. אלא מלכא אכיל ברישא, ובתר כל עמא. ואינון דאכלי עם מלכא, בשעתא דאיהו אכיל אינון דחביבין עליה מכלהו, ואינון אתמנון משלחנא דמלכא.
ואי תימא, הא כתיב, על שלחן המלך תמיד הוא אוכל. בגין דכל מזונא דיליה, לא עביד חושבנא אחרא, אלא על שלחן המלך, דמתמן הוה אתי מזונא ומיכלא דיליה. ודא איהו על שלחן המלך תמיד הוא אוכל. אתא רבי חייא, ונשקיה על רישיה, אמר ליה רביא אנת, וחכמתא עלאה שריא בלבך. אדהכי, חמו ליה לרבי חזקיה דהוה אתי. א"ל רבי חייא, ודאי בחברותא דא, קודשא בריך הוא יתחבר עלנא, דהא מלין חדתין דאורייתא יתחדתון הכא.
יתבו למיכל. אמרו, כל חד וחד לימא מלי דאורייתא בהאי סעודתא, אמר רבי ייסא, סעודת עראי איהי, ועכ"ד סעודה אקרי. ולא עוד, אלא דהאי אקרי סעודתא דקודשא בריך הוא אתהני מינה. ועל דא כתיב, זה השלחן אשר לפני יי', דהא מלין דאורייתא יסחרון להאי אתר.

— 46 —
פתח רבי חייא ואמר, ואכלת ושבעת וברכת את יי' אלהיך וגו'. וכי עד לא אכיל ב"נ לשבעא, ויתמלי כריסיה, לא יברך ליה לקב"ה, במאי נוקים ואכלת ושבעת, ובתר וברכת. אלא אפילו לא ייכול בר נש אלא כזית, ורעותיה איהו עליה, וישוי ליה לההוא מיכלא עקרא דמיכליה, שבעא אקרי. דכתיב פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון. לכל חי אכילה לא כתיב, אלא רצון. ההוא רעותא דשוי על ההוא מיכלא, שבעא אקרי, ואפילו דלית קמיה דבר נש אלא ההוא זעיר בכזית, ולא יתיר הא רעותא דשבעא שוי עליה. ובגין כך, ומשביע לכל חי רצון, רצון כתיב, ולא אכילה. ועל דא וברכת ודאי, ואתחייב בר נש לברכא ליה לקודשא בריך הוא, בגין למיהב חדוה לעילא.
פתח רבי חזקיה, בהאי קרא אבתריה ואמר, ואכלת ושבעת. מהכא, דשכור שרי ליה לברכא ברכתא דמזונא, מה דלית הכי בצלותא. דצלותא לאו הכי, דהא צלותא מעליא בלא אכילה איהי, מאי טעמא, בגין דצלותא סלקא לעילא לעילא, אתר דלית ביה לא אכילה ולא שתיה. ועל דא תנינן, עלמא דאתי לית ביה אכילה ושתיה וכו'. אבל שאר דרגין דלתתא אית.
בברכת מזונא, אשתכח גוונא אחרא ומעליא, ההוא ברכתא דאשתכח בשבעא. בגין דברכת מזונא, איהי באתר דאית ביה אכילה ושתיה, ומניה נפק מזונא ושבעא לתתא, ועל דא אצטריך לאחזאה קמיה שבעא וחדוה. באתר דצלותא, לאו הכי, דהא סלקא יתיר לעילא לעילא ועל דא, שכור לא יצלי צלותא.
בברכת מזונא, שכור שרי ליה לברכא ברכת מזונא. משמע מהאי קרא, דכתיב ואכלת ושבעת וברכת. ואכלת: זו אכילה. ושבעת: זו שתיה דהא שבעא, בחמרא איהי רוי. חמרא שבעא ודאי, ודא איהו שכור. דכתיב וברכת את דייקא, דמשמע דברכת מזונא אצטריך חדוה ושבעא. על הארץ הטובה. מאי טובה. שבעא. כד"א, ונשבע לחם ונהיה טובים בגין כך אצטריך חדוה ושבעא.

— 47 —
פתח רבי ייסא ואמר ועשית שלחן עצי שטים וגו', שלחן דא איהו קיימא לגו במשכנא. וברכתא דלעילא שריא עליה, ומניה נפיק מזונא לכל עלמא. ושלחן דא לא אצטריך למהוי בריקניא, אפילו רגעא חדא, אלא למהוי עליה מזונא, דהא ברכתא לא אשתכח על אתר ריקניא. ובגין כך אצטריך למהוי עליה נהמא תדיר, דלהוי תדיר ברכתא עלאה משתכחא ביה, ומגו ההוא שלחן, נפקי ברכאן ומזוני לכל שאר פתורי דעלמא, דאתברכאן בגיניה.
שלחן דכל בר נש אצטריך למהוי הכי קמיה, בשעתא דקא מברך ליה לקב"ה, בגין דתשרי עליה ברכתא מלעילא, ולא יתחזי בריקניא, דהא ברכאן דלעילא לא שריין באתר ריקניא, דכתיב הגידי לי מה יש לכי בבית, והא אוקמוה חברייא.
שלחן דלא אתמר עליה מלי דאורייתא, עליה כתיב, כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. ואסור לברכא על ההוא שלחן. מ"ט. בגין דאית שלחן, ואית שלחן. שלחן איהו דקא מסדרא קמיה דקב"ה לעילא, ואיהו קיימא תדיר לסדרא ביה פתגמי אורייתא, ולאכללא ביה אתוון דמלי דאורייתא, ואיהו לקיט לון לגביה, וכליל כלהו בגויה, ובהו אשתלים, וחדי, ואית ליה חדוה. ועל שלחן דא כתיב, זה השלחן אשר לפני יי', לפני יי', ולא מלפני יי'.
שלחן אחרא אית, דלא אית ביה חולקא דאורייתא, ולית ליה חולקא בקדושה דאורייתא, וההוא שלחן אקרי קיא צואה, ודא איהו בלי מקום, דלית ליה חולקא בסטרא דקדושה כלום. בגין כך, שלחן דלא אתמר עליה מלי דאורייתא, איהו שלחן דקיא צואה. איהו שלחן דטעוא אחרא. לית בההוא שלחן חולקא ברזא דאלהא עלאה.
שלחן דמלי אורייתא אתמרו עליה, קב"ה נטיל ההוא שלחן, ושוי ליה לחולקיה. ולא עוד, אלא סורי"א רב ממנא, נטיל כל אינון מלין, ושוי דיוקנא דההוא שלחן קמי קב"ה. וכל אינון מלין דאורייתא דאתמרו עליה, סלקין על ההוא פתורא, ואתעטר קמי מלכא קדישא. משמע דכתיב זה השלחן אשר לפני יי' דאתעטר קמי קב"ה. שלחן דבר נש, קיימא לדכאה ליה לבר נש, מכל חובוי.
זכאה איהו, מאן דאלין תרין קיימין על פתוריה. מלי דאורייתא. וחולקא למסכנין, מההוא שלחן. כד סלקין ההוא פתורא מקמיה דבר נש, תרין מלאכין קדישין אזדמנן תמן, חד מימינא, וחד משמאלא. חד אמר דא איהו שלחן דמלכא קדישא, דפלניא קא מסדר קמיה, מסדר יהא תדיר פתורא דא, בברכאן עלאין, ומשחא ורבו עלאה, קב"ה ישרי עלוי. וחד אמר, דא איהו שלחן דמלכא קדישא, דפלניא קא מסדר קמיה, דא פתורא די עלאי ותתאי יברכון ליה, מסדר יהא האי פתורא קמי עתיק יומין, בהאי עלמא, ובעלמא דאתי.
ר' אבא, כד הוה סלקין פתורא מקמיה, הוה חפי ליה, והוה אמר סליקו האי פתורא בצניעו, דלא יהא בכסופא קמי שלוחי מלכא. שלחן דבר נש זכי ליה לעלמא דאתי, וזכי ליה למזונא דהאי עלמא, וזכי ליה לאשתמודעא לטב קמי עתיק יומין, וזכי ליה לאתוספא חילא ורבו באתר דאצטריך. זכאה איהו חולקיה דההוא בר נש, בהאי עלמא ובעלמא דאתי.
רבי יעקב אמר, כתיב ויהי כל יודעו מאתמול שלשם וגו', הגם שאול בנביאים. וכי שאול בחיר יי' מקדמת דנא הוה, דכתיב, הראיתם אשר בחר בו יי', אשר בוחר בו לא כתיב, אלא אשר בחר בו מקדמת דנא. ובשעתא דאתא ועאל בין נביאי ואתנבי בינייהו, אמאי תווהו.
אלא, כד קב"ה אתרעי ביה, לא אתרעי ביה אלא למלכו, אבל לנבואה לא. דהא תרין אלין, לא אתמסרו כחדא בבר נש בעלמא, בר ממשה מהימנא עלאה, דזכה לנבואה ומלכו כחדא, ולא אתייהיב לבר נש אחרא תרווייהו כחדא.
ואי תימא, הא שמואל דזכה לתרווייהו, לנבואה ומלכו. לאו הכי. לנבואה זכה, דכתיב וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא. לנביא ולא למלך. נביא ודיין הוה, דאי מלך הוה, לא שאלו ישראל מלך. אבל איהו לא הוה אלא נביאה מהימנא, והוה דאין דינהון דישראל, דכתיב ושפט את ישראל. וע"ד כד הוה שאול בנבואה, תווהו עליה.
ואי תימא, אמאי שרא עליה נבואה, הואיל וזכה למלכו. אלא תרווייהו לא זכה בהו כחדא. ובגין דמלכו אתישב על אתערותא דרוח קדשא, הוה באתערו דנבואה קדם לכן. אבל כד סליק למלכו, לא הוה ביה נבואה, אלא אתערו דרוח סכלתנו, למידן קשוט, אתער עליה, דהכי אתחזי למלכא. ובעוד דהוה גו אינון נביאי, שרא עליה נבואה, לבתר דאתפרש מנייהו, לא הוה ביה נבואה.
ואנא, מאן יהיב לי אתערותא דרוח קדשא, למהוי בגו נביאי מהימני, תלמידי דרבי שמעון בן יוחאי, דעלאין ותתאין זעין מניה, כ"ש אנא, למהוי בינייכו.
פתח ואמר, ועשית שלחן וגו'. שלחן דא איהו לתתא, לשואה עליה לחם דאפיא מאן עדיף דא מן דא, לחם או שלחן. אי תימא דכלא איהו חד. הא שלחן מתסדרא לגבי ההוא לחם. ותו, שלחן לתתא ולחם עליה. לאו הכי, אלא שלחן איהו עקרא, בסדורא דיליה, לקבלא ברכאן דלעילא ומזונא לעלמא. ומרזא דהאי שלחן, נפיק מזונא לעלמא כמה דאתיהיב ביה מלעילא.
וההוא לחם, איהו איבא ומזונא דקא נפיק מהאי שלחן לאחזאה דהא משלחן דא, נפקי פרין ואבין ומזונא לעלמא. אי לא אשתכח כרם, ענבין דאינון איבא דנפקי מניה, לא יהון משתכחין. אי אילנא לא יהא, איבא לא ישתכח בעלמא, בגין כך, שלחן איהו עקרא, מזונא דנפיק מניה, איהו ההוא לחם הפנים.
וכהני הוו לקטי איבא דשלחן מע"ש לע"ש, לאחזאה דהא מזונא עלאה נפיק מגו ההוא דשלחן. בגין ההוא לחם דהוו לקטי כהני, אתברכא כל מזונא ומזונא דאכלי ושתאן, דלא לקטרגא בהו יצר הרע, דהא יצר הרע לא אשתכח, אלא מגו מיכלא ומשתיא. הה"ד, פן אשבע וכחשתי וגו', דמגו מיכלא ומשתיא יצר הרע מתרבי במעוי דבר נש.
לחם דא, מזונא דקא נפיק מגו שלחן, מברך מזונא דכהני, דלא ישתכח בהו מקטרגא לקטרגא לון, למפלח בלבא שלים לקב"ה. ודא אצטריך לכהני יתיר מכל עלמא. ובגין כך, שלחן איהו עקרא, ואיבא ומזונא דקא נפיק מניה, איהו ההוא לחם.
שלחן דא, אצטריך סדורא דיליה לאתתקנא, בסטרא דצפון, דכתיב והשלחן תתן על צלע צפון. מ"ט. בגין דמתמן שירותא דחדוה. שמאלא נטיל מימינא תדיר בקדמיתא, ולבתר איהו אתער לגבי נוקבא, ובתר קריבת ליה ימינא לגביה, ואתדבקת ביה.
מים אינון מימינא, ואיהו חדוה, מיד יהיב לשמאלא, ואתדבקו ביה אינון מים, וחדאן ליה. ובתר אתכליל איהו לימינא, ואתער לנוקבא בההוא חדוה. וסימנך, מאן דנטיל מיא בידיה ימינא במאנא, קדמאה לארקא מיא בשמאלא איהו, ולא משמאלא לימינא, דהא מיא מימינא נטיל לון שמאלא.
ובג"כ מיא לא אשתכחו, אלא מסטרא דשמאלא. כיון דנטילו מיא לגביה, הא אתערו לגבי נוקבא באינון מים. וע"ד גבורות גשמים תנינן. ובגין כך והשלחן תתן על צלע צפון, דמההוא סטר איבין אשתכחו ביה יתיר, מסטרא אחרא. באתערו דחדוה דיליה בקדמיתא, כד"א שמאלו תחת לראשי לבתר וימינו תחבקני.
שלחן דבר נש אצטריך לאשתכחא בנקיותא דגופא, דלא יתקרב למיכל מזונא דיליה, אלא בנקיותא דגרמיה. וע"ד אצטריך בר נש, לפנאה גרמיה בקדמיתא, עד לא ייכול מזונא דשלחנא דכיא, דההוא מזונא דאתקין ליה, ביה אתרעי קב"ה, בגין דלא יתקרב על ההוא שלחן קיא צואה, דאיהו מרזא דסט"א וסט"א לא יקבל מההוא מזונא דשלחן דא כלום.
לבתר דאכיל ב"נ, ואתענג, אצטריך למיהב חולקא דתמצית לההוא סטרא. ומאן איהו. מים אחרונים. ההוא זוהמא דידין, דאצטריך למיהב לההוא סטרא, חולקא דאצטריך ליה. וע"ד ודאי אינון חובה, חובה אינון, ובאתר דחובה שריין. ואיהו חיובא על בר נש, למיהב ליה חולקא דא. וע"ד לא אצטריך לברכא כלל, דהא ברכה לאו איהו בההוא סטרא.
ובגין כך אצטריך בר נש, דלא יהיב מזונא דע"ג פתוריה, לההוא קיא צואה, וכ"ש במעוי, וכ"ש דאיהו טב לבר נש ובריאו ותקונא דגופיה. ועל דא, שלחן איהו למיכל ביה בדכיו, כמה דאתמר.
שלחן דא דקיימא בבי מקדשא, בגין לאשתכחא ביה מזונא, ולאפקא מניה מזונא, וע"ד אפילו רגעא חדא, לא אצטריך לקיימא בריקניא. שלחן אחרא, איהו שלחן דריקניא, ולא אצטריך למיהב ליה דוכתא באתר קדישא. ועל דא, שלחן דמקדשא, אפילו רגעא חדא לא יתיב בלא מזונא. ויצטרך דלא ישתכח אתר גריע, דהא ברכתא דלעילא לא משתכחא באתר גריע, דא שלחן דקמיה דקב"ה. שלחן דבר נש דקא מברך עליה לקב"ה, אוף הכי לא אצטריך למהוי בריקניא, דהא לית ברכתא באתר ריקניא.
נהמי דעל גבי שלחן דקב"ה, אינון תריסר. והא אוקימנא רזא דנהמי, דאינון רזא דפנים. ועל דא אקרי לחם הפנים, דהא מזונא וספוקא דעלמא, מאינון פנים עלאין קאתייא. ובגין כך, לחם דא, איהו פנימאה דכלא, איהו ברזא עלאה, כדקא יאות.
לחם הפנים, מיכלא דאינון פנים, מזונא וספוקא דנפיק לעלמא, מנייהו אתי, ושריא על ההוא פתורא, ובגין דשלחן דא, מקבלא מזונא וספוקא מאינון פנים דלעילא, ואיהי אפיקת מזונין וספוקין מאינון פנים פנימאין, ומזונא דאפיקת, איהו ההוא לחם, כדקאמרן, חום הוה מתקרב, וחום הוה מתעדי מתמן, והא אוקמוה, דכתיב, ביום הלקחו ובגין שלחן דא אית לבר נש לנטרא רזין דשלחן דיליה בכל אינון גוונין כדקאמרן.
רבי אלעזר פתח ואמר, בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. האי קרא אוקמוה ואתמר, אבל ת"ח, קב"ה ברא ליה לבר נש ברזא דחכמתא, ועבד ליה באומנותא סגי, ונפח באפוי נשמתא דחיי, למנדע ולאסתכלא ברזין דחכמתא, למנדע ביקרא דמאריה, כד"א, כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ולכבודי בראתיו דייקא, ורזא דא ולכבודי בראתיו אוליפנא, דהא כבוד דלתתא רזא דכורסייא קדישא לא אתתקן לעילא, אלא מגו תקונא דבני עלמא.
כד אינון בני נשא, זכאין וחסידין, וידעי לתקנא תקוני, הה"ד ולכבודי בראתיו. בגין דהאי כבודי, לתקנא ליה בעמודין תקיפין, ולקשטא ליה בתקונא וקשוטא דלתתא, בגין דהאי כבודי יסתלק, בזכו דצדיקיא די בארעא.
בגין כך בראתיו. כגוונא דכבוד עלאה, דתקונין אלין ביה. בריאה לסטר שמאלא. ועל דא, הואיל ואדם איהו בארעא, ואית ליה לתקנא ההוא כבודי עבדית ביה תקונין דכבוד עלאה, דאית ביה אוף הכי בריאה, ועל דא בראתיו.
בההוא כבוד עלאה, אית ביה יצירה, וע"ד יצרתיו, תקונא דא יהבית ביה באדם, למהוי איהו בארעא, כגוונא דההוא כבוד עלאה. בההוא כבוד עלאה, אית ביה עשייה, ועל דא אוף הכי בבר נש, כתיב עשיתיו, למהוי איהו כגוונא דההוא כבוד עלאה, דמתקן ובריך לכבוד תתאה.
מנלן, דההוא כבוד עלאה אית ביה תלת אלין. דכתיב ביה, יוצר אור ובורא חשך עושה שלום. יוצר אור, הא יצירה. ובורא חשך, הא בריאה. עושה שלום הא עשיה. ודא איהו כבוד עלאה, דקא מתקן ובריך וספיק בכל צרכיו לכבוד תתאה.
כגוונא דא, ברא אדם בארעא, דאיהו כגוונא דההוא כבוד עלאה, לתקנא להאי כבוד, ולאתכללא מכל סטרין. כבוד עלאה אית ביה תלת אלין, אדם לתתא אית ביה תלת אלין. ולאתכללא ההוא כבוד תתאה, מעילא ומתתא, למהוי שלים בכל סטרין. זכאה איהו בר נש, דזכי בעובדוי למהוי כגוונא דא.
ועל דא כתיב, בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. מה לכבוד עלאה, ההוא משחא רבות קדשא לא אתמנע מניה, מרזא דעלמא דאתי. אוף הכי לבר נש, דעובדוי מתלבנן תדיר, ההוא משך רבות קדשא, לא יתמנע מניה תדיר.
במאי זכי בר נש, לאתעדנא בההוא עדונא עלאה. בשלחן דיליה. כמה דאיהו מעדן על פתוריה נפשאן דמסכני, דכתיב ונפש נענה תשביע, מה כתיב בתריה, אז תתענג על יי' וגו', דאוף הכי קב"ה רוי ליה, בכל אינון עדונין דמשח רבות קודשא עלאה, דנגיד ואתמשך תדיר לההוא כבוד עלאה, כתיב ונפש נענה תשביע, מה כתיב בתריה, אז תתענג על יי'.

— 48 —
ר' יוסי ור' חייא הוה אזלי באורחא, והוה חד טייעא טעין אבתרייהו, א"ר יוסי לר' חייא, אית לן לאתעסקא ולאשתדלא במלי דאורייתא, דהא קב"ה אזיל לקמן, ועל דא עידן הוא, למעבד ליה תקונא בהדן בהאי ארחא.
פתח רבי חייא ואמר עת לעשות ליי' הפרו תורתך, האי קרא אתמר, ואוקמוה חברייא. אבל עת לעשות ליי', בכל זמנא דאורייתא מתקיימא בעלמא, ובני נשא משתדלן בה, כביכול, קב"ה חדי בעובדי ידוי, וחדי בעלמין כלהו, ושמיא וארעא קיימי בקיומייהו. ולא עוד, אלא קב"ה כניש כל פמליא דיליה, ואמר לון, חמו עמא קדישא דאית לי בארעא, דאורייתי מתעטרא בגיניהון. חמו עובדי ידי, דאתון אמרתון מה אנוש כי תזכרנו. ואינון כד חמאן חדוה דמאריהון בעמיה, מיד פתחי ואמרי, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ.
ובשעתא דישראל מתבטלי מאורייתא, כביכו"ל, תשש חיליה, דכתיב צור ילדך תשי. וכדין כתיב, וכל צבא השמים עומדים עליו ועל דא עת לעשות ליי', אינון צדיקייא דאשתארן, אית לון לחגרא חרצין, ולמעבד עובדין דכשראן, בגין דקב"ה יתתקף בהו, בצדיקייא, ומשריין ואוכלסין דיליה. מ"ט. בגין דהפרו תורתך, ולא משתדלי בה בני עלמא, כדקא יאות.
ההוא טייעא דהוה טעין אבתרייהו, אמר לון במטו מנייכו, שאלתא חדא בעינא למנדע. אמר רבי יוסי, ודאי ארחא מתתקנא קמן, שאיל שאלתך. אמר, האי קרא, אי כתיב יש לעשות, או נעשה, הוה אמינא הכי. מאי עת. ותו, לעשות ליי', לפני יי' אצטריך, מאי לעשות ליי'. אמר רבי יוסי, בכמה גוונין ארחא מתתקנא קמן. חד, דהוינן תרין, והשתא הא אנן תלתא, ושכינתא אתכלילת בהדן. וחד דחשיבנא דלא הוית אלא כאילנא יבשתא, ואנת רעננא כזיתא. וחד, דיאות שאלת, והואיל ושרית מלה, אימא.
פתח ואמר עת לעשות ליי' הפרו תורתך. עת לעשות ליי', אית עת. ואית עת. עת לאהב ועת לשנא. עת איהו לעילא. דההוא עת, רזא דמהימנותא איהו. ודא אקרי עת רצון, והאי איהו דאתחייב בר נש למרחם ליי' תדיר, כד"א ואהבת את יי' אלהיך, וע"ד, עת לאהב, דא איהו עת דאתחייב בר נש לאהב.
ואית עת אחרא, דאיהו רזא דאלהים אחרים, ואתחייב בר נש למשנא ליה, ולא יתמשך לביה אבתריה, וע"ד עת לשנא, ובגין כך כתיב דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש.
בזמנא דישראל משתדלי באורייתא, ופקודי אורייתא, ההוא עת רזא דמהימנותא קדישא, מתתקנא בתקונהא, ומתקשטא בשלימותא, כדקא יאות. ובזמנא דישראל מתבטלי מאורייתא, כביכול ההוא עת, לאו איהו בתקונהא, ולא אשתכחת בשלימו, ולא בנהורא וכדין עת לעשות ליי'.
מאי לעשות. כד"א אשר ברא אלהים לעשות. מאי לעשות. דאשתארו גופי דשידי, דאתקדש יומא, ולא אתעבידו, ואשתארו לעשות, רוחין בלא גופי. אוף הכא עת לעשות, אשתאר בלא תקונא, ובלא שלימו. מ"ט. משום דהפרו תורתך, בגין דאתבטלו ישראל לתתא מפתגמי אורייתא. בגין דההוא עת, הכי קיימא, או סלקא, או נחתא, בגיניהון דישראל.
אתו ר' יוסי ורבי חייא ונשקוהו ברישיה. אמר ר' יוסי, ודאי לית אנת כדאי, לטייעא אבתרן. זכאה ארחא דא, דזכינן למשמע דא, זכאה דרא דרבי שמעון שארי בגויה, דאפילו ביני טוריא, חכמתא אשתכחת תמן. נחתו רבי יוסי ורבי חייא, ואזלו תלתהון בארחא.

— 49 —
פתח ההוא טייעא ואמר ואני תפלתי לך יי' עת רצון אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך, תנינן, אימתי אקרי עת רצון. בשעתא דצבור קא מצלאן. שפיר איהו, והכי איהו ודאי. דהא כדין, צבורא מסדרי ומתקני תקונא דהאי עת, וכדין איהו עת רצון, ואצטריך למשאל שאלתא, דכתיב אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך דהא כדין אצטריך למשאל שאלתא.
ואני תפלתי לך יי', הא הכא רזא דיחודא. ואני: דא דוד מלכא, אתר דאקרי גאולה. תפלתי: דא תפלה. והכא איהו סמיכא לגאולה, דאיהו חד. כד איהו סמך גאולה לתפלה, כדין איהו עת רצון. עת רצון: אוף הכי, כללא איהו כחדא, עת חד, רצון חד, אתכלילו דא בדא, והוו חד. ודוד מלכא בעא ליחדא בהאי קרא, יחודא חדא.
ואי תימא, אמאי אתמני האי קרא, בצלותא דמנחה דשבת. יאות איהו למהוי בשבת בההוא צלותא דמנחה, ולא בצלותא דחול, דודאי לאו צלותא דמנחה דשבת כחול. בגין דהא בחול בשעתא דמנחה, תליא דינא בעלמא, ולאו איהו עת רצון. אבל בשבת, דכל רוגזא אתעדי, וכלא אתכליל כחדא, ואע"ג דדינא אתער, אתבסמותא איהו, וע"ד אצטריך קרא דיחודא, ליחדא כל דרגין, דכד הוי יחודא, דינא אתחבר ואתכליל ברחמי, ואתבסם כלא, וכדין עת רצון כתיב. עת רצון, כליל כלא כחדא. ודינא אתבסם בההוא זמנא, והוי חדוה בכלא.
משה אסתלק מעלמא, בההוא שעתא דצלותא דמנחה דשבת, בשעתא דעת רצון אשתכח. ובההיא שעתא רעוא הוה לעילא, וצערא לתתא, וע"ד ננעלו תרעין בשבת, משעתא דמנחה ולעילא. מאן תרעין ננעלו. תרעין דבי מדרשא, בגין לאדכרא למשה רעיא מהימנא, דאורייתא אתבטלא בגיניה.
בההוא זמנא, בי מדרשא דמשה אתבטיל, כל שכן אחרנין. מאן חמי תרעין דבי מדרשא דמשה דננעלו, דלא ננעלו אחרנין כלהו. אורייתא דמשה עציבא עליה בההוא זמנא, מאן לא עציב. בג"כ כל תרעי דבי מדרשי ננעלו, ואצטריכו כלא לצדקא ליה לקודשא ב"ה בארח שבחא, והיינו צדקתך כהררי אל.
תלתא אינון דאסתלקו מעלמא בהאי זמנא, וכלהו כלילן במשה. חד, משה נביאה מהימנא עלאה. וחד, יוסף צדיקא. וחד, דוד מלכא. בגיני כך, תלת צדוקי דיני הכא, חד איהו דיוסף זכאה, קדים לכל הני, ודא איהו צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה וגו', דא יוסף, דאיהו בלחודוי כהררי אל, ככלהו טורין עלאין. וחד משה נביאה מהימנא, ודא איהו דכתיב, וצדקתך אלהים עד מרום אשר עשית גדולות, בגין דאיהו נטיל לכל סטרין, ימינא ושמאלא. וחד איהו דוד מלכא, ודא איהו דכתיב, צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת, לעולם: דא דוד מלכא.
כדין אתכניש כלא בהאי זמנא, תורה שבכתב, ותורה שבע"פ. וע"ד בהאי זמנא ננעלו תרעי דאורייתא, וננעלו תרעי דכל עלמא, בהאי זמנא. בשעתא דמית יוסף צדיקא, יבשו מקורין ומבועין, וכלהו שבטין נפלו בגלותא, פתחו עלאי ואמרו, צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה וגו'. בשעתא דמית משה, אתחשך שמשא בטיהרא, ואנעלת תורה שבכתב, נהורהא דאספקלריאה דנהרא. בשעתא דמית דוד מלכא, כנישת סיהרא נהורהא ואורייתא דבעל פה כנישת נהורהא.
ומההוא זמנא אתגניזו נהורין דאורייתא, ואסגיאו מחלוקת על משנה, וחכימיא במחלוקת, וכלהו תקיפי לבא בערבוביא. ועל דא, חדוה דאורייתא לאו איהו בההוא זמנא, בכל דרין דעלמא. ומה אינון חומרי דתעניות דגזרו רבנן, כד מית פלוני, גזרו תענית. כד הוה כך, גזרו כך. וכד הוה כנישו יתיר דחדוה דתורה דבכתב ותורה דבעל פה, בההוא זמנא, עאכ"ו דאצטריך למנעל תרעי דאורייתא בההוא זמנא. ובג"כ אמרינן הני צדוקי דינא, כמה דאתמר. חדו רבי יוסי ורבי חייא, ונשקוהו ברישיה כמלקדמין, אמרו זכאה חולקנא בהאי ארחא.

— 50 —
תו פתח ואמר. החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר. החכמה תעוז לחכם, דא משה, כד סליק לטורא דסיני לקבלא אורייתא, אזדעזעו כל אינון רקיעין, וכל אינון משריין עלאין, ואמרו קמיה, מאריה דעלמא, ומה כל טובא, וכל חדוה דילן, לאו איהו אלא באורייתא, ואת בעי לנחתא לה בארעא. אתכנישו על משה לאוקדיה בנורא, אתתקף משה וכו', כמה דאוקמוה חברייא, דקב"ה אמר ליה למשה וכולי.
אבל החכמה תעוז לחכם, כל מאן דאתעסק באורייתא, ואשתדל בה לשמה, אתתקף בה באורייתא, בשעתא דאצטריך למהוי ליה תקפא וחילא, לאגנא עליה בשעתא דאצטריך. וההוא תקפא וחילא מאן אתר אתתקף. הדר ואמר, מעשרה שליטים. אינון עשר אמירן דכתיבין בה באורייתא, דאינון שליטין עלאין, דב"נ אתתקף בהוא בהאי עלמא, ובעלמא דאתי כל רזין דעלמא, וכל פקודין, וכל חכמתא דעילא ותתא, בהו תליא, ובהו אתכליל כלא, וכלא איהו באורייתא. זכאה חולקיה מאן דאשתדל באורייתא, למהוי מתתקף בתקפא לעלמא דאתי.
עשרה שליטין, עשר זיני חכמתא אינון בה באורייתא, בעשר שמהן גליפן, ואתכלילו בשמא חד, דעשרין ותרין אתוון גליפין, רזין דעלמא דאתי, באינון זיהרין, דלא שלטא עינא למחמי, ואפילו בסכלתנו למנדע, ולאסתכלא בההוא עדונא, וכסופא, דקודשא ב"ה אחסין לון לצדיקייא לעלמא דאתי. כד"א עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו.

— 51 —
פתורא דבר נש, מזכי ליה למיכל על פתורא אחרא, בעדונא דההוא עלמא, כד"א כי על שלחן המלך תמיד הוא אוכל. ודוד מלכא הוה אמר, תערך לפני שלחן נגד צוררי, ודא איהו אתסדרותא דפתורא בההוא עלמא, דהא כדין איהו עדונא וכסופא, דנשמתא אתהני בהו, בעלמא דאתי.
וכי פתורא אית לון לנשמתין בההוא עלמא. אין. דהא מזונא וספוקא דעדונא, אכלי בההוא עלמא, כגוונא דמלאכי עלאי אכלי. וכי מלאכי עלאי אכלי. אין. כגוונא דלהון אכלו ישראל במדברא. וההוא מזונא, רזא איהו לטלא, דנגיד ואתמשך מעילא, מרזא דעלמא דאתי, ואיהו מזונא דנהירו משח רבות קדשא, ונשמתהון דצדיקיא אתזנו מתמן בגנתא דעדן, ואתהנון תמן. דהא תמן נשמתהון דצדיקיא, מתלבשן בגנתא דעדן דלתתא, כגוונא דהאי עלמא.
ובשבתי ובזמני, מתפשטאן, וסלקין למחמי ביקרא דמאריהון, ולאתעדנא בעדונא עלאה כדקא יאות, דכתיב והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחוות לפני אמר יי'. וכי כל בשר ייתי, לאו הכי הוה ליה למכתב, אלא כל רוח או כל נשמה, מהו כל בשר. אלא קב"ה עבד ליה לב"נ בהאי עלמא, כגוונא דיקרא דכבוד עלאה לעילא. ההוא כבוד עלאה, איהו רוח לרוח, ונשמתא לנשמה, עד דמטי לחד אתר לתתא דאקרי גוף, ובהאי עייל חד רוח דמקורא דחיים, דאקרי כל, בדא איהו כל טובא, וכל מזונא, וכל ספוקא, דההוא גוף. ורזא דא, ויתרון ארץ בכל היא האי כל איהו רוח לההוא גוף.
כגוונא דא בר נש בהאי עלמא, איהו גוף, ורוח דשלטא ביה, כגוונא דההוא רוח עלאה, דאקרי כל, דשלט על גופא לעילא, ודא הוא דאקרי כל בשר, וע"ד כתיב, יבא כל בשר להשתחוות לפני אמר יי'. על ההוא עדונא כתיב, עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו.
חדו חברייא בארחא. כד מטו לגו טורא חד אמר ר' חייא לההוא טייעא, מה שמך. אמר ליה חנן. א"ל קב"ה יחננך, וישמע לקולך בשעתא דתצטריך ליה. אמר רבי יוסי, ודאי הא נטי שמשא, והכי בתר טורא דא, אית כפר חד על שמך, דאקרי כפר חנן, נבית תמן בגין יקרא דשמך. כד מטו להתם, עאלו לבית אושפיזייהו, וסדרו קמייהו פתורא, בכמה זינין למיכל. אמר ר' חייא, ודאי פתורא דא, כגוונא דעלמא דאתי, ואית לן לסלקא האי פתורא, ולאעטרא ליה במלין דאורייתא.

— 52 —
פתח ר' יוסי ואמר, ואכלת ושבעת וברכת את יי' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. אי בארעא דישראל מברכינן, לבר מארעא מנלן. דהא בגוונא דא לא אצטריך. אלא, קב"ה כד ברא עלמא, פליג ארעא, ישובא איהו לסטר חד, וחרבא איהו לסטר אחרא. פליג ישובא, ואסחר עלמא סחרניה דנקודה חדא. ומאן איהו, דא ארעא קדישא, ארעא קדישא אמצעיתא דעלמא. ובאמצעיתא דארעא קדישא, איהו ירושלם. אמצעיתא דירושלם איהו בית קדש הקדשים, וכל טיבו וכל מזונא דכל ישובא, תמן נחית מלעילא. ולית לך אתר בכל ישובא דלא אתזן מתמן.
פליג חרבא. ולא אשתכח חרבא תקיפא בכל עלמא, בר ההוא מדבר, דתברו חיליה ותקפיה ישראל ארבעים שנה, כמה דאת אמר המוליכך במדבר הגדול והנורא. בההוא מדברא, שלטא סטרא אחרא, ובעל כרחיה אזלו ישראל עליה, ותברו חיליה, ארבעין שנין. ואי ישראל ישתכחו זכאין באינון ארבעין שנין, הוה מתעברא ההוא סטרא אחרא מעלמא, ומדקא ארגיזו ליה לקודשא בריך הוא כל אינון זמנין, אתתקף ההוא סטרא אחרא, ונפלו כלהו תמן תחות רשותיה.
ואי תימא, והא משה דסליק על כל בני עלמא, היך מית תמן. לאו הכי, דהא משה מהימנא לא הוה ברשותיה, אלא בהר העברים. מאי העברים. פלוגתא. דאתפלגו עליה שליטין עלאין דלעילא, ולא אתמסר בידא דממנא ושליטא אחרא, ואשתאר הכי, עד דאתא משה עבדא מהימנא, ושליט עליה, ואתקבר תמן, ולא אתעסק ביה בקבורתיה, בר קודשא בריך הוא בלחודוי, דכתיב ויקבר אותו בגי.
ויקבר אותו, מאן. ההוא דכתיב ביה בארח סתים, ואל משה אמר, ולא כתיב מאן איהו. ויקרא אל משה, ולא כתיב מאן איהו. אוף הכא ויקבור אותו, ולא כתיב מאן איהו, אלא ודאי האי אתר ידיעא איהו לגבי חברייא. ועל דא, בההוא טורא לא שליט עליה, בר משה בלחודוי, ואיהו אתקבר תמן. ובגין למנדע לכל דרין אחרנין דעלמא, דאינון מתי מדבר יקומון, ההוא רעיא דלהון אשרי ליה בגווייהו, למהוי כלהו באתערותא דקיומא לעלמא דאתי.
ואי תימא, אי הכי דההוא מדברא איהו תקפא דסטרא אחרא, היך פקיד קב"ה, על ההוא שעיר, לשדרא ליה לטורא אחרא, דאקרי עזאזל, הוה לון לשדרא ליה לההוא טורא דאזלי ישראל במדברא ביה. אלא, כיון דהא אזלו ביה ישראל ארבעין שנין, הא אתבר תקפיה. ותקפיה אתתקף באתר דלא עבר ביה גבר תמן לעלמין, ובההוא טורא, הא הוה דיוריהון דישראל תמן ארבעין שנין.
אבל בהאי שעיר, ההוא אתר איהו טנרא תקיפא עלאה, ותחות עמקא דההוא טנרא, דבר נש לא יכיל למיעל תמן, איהו שליט יתיר למיכל טרפיה, בגין דיתעבר מעלייהו דישראל, ולא ישתכח בהו מקטרגא עלייהו בישובא.
שולטנותיה דרזא דמהימנותא, גו אמצעיתא דנקודה דכל ארעא קדישא, בבי קדש הקדשים. ואע"ג דהשתא לאו איהו בקיומא, בזכותיה כל עלמא אתזן, ומזונא וספוקא מתמן נפקא לכלא, בכל אתר סטרא דישובא. ובגין כך, אע"ג דישראל השתא לבר מארעא קדישא, עם כל דא מחילא וזכותא דארעא, אשתכח מזונא וספוקא לכל עלמא. וע"ד כתיב וברכת את יי' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. על הארץ הטובה ודאי, דהא בגינה מזונא וספוקא אשתכח בעלמא.
מאן דאתעדן על פתוריה ומתענג באינון מיכלין, אית ליה לאדכרא ולדאגא על קדושה דארעא קדישא, ועל היכלא דמלכא דקא אתחריב. ובגין ההוא עציבו דאיהו קא מתעצב על פתוריה, בההוא חדוה ומשתיא דתמן, קב"ה חשיב עליה כאלו בנה ביתיה, ובנה כל אינון חרבי דבי מקדשא, זכאה חולקיה.

— 53 —
כוס של ברכה, לא הוי אלא בתלתא. בגין דהא מרזא דתלת אבהן קא מתברכא, וע"ד לא אצטריך כוס אלא בתלתא. כוס של ברכה אצטריך למיהב ליה בימינא ובשמאלא, ולקבלא ליה בין תרווייהו, בגין דאתיהיב בין ימינא ושמאלא. ולבתר ישתביק ליה בימינא, דהא מתמן אתברכא.
עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה, וכלהו הוו כדקא יאות, בגין דתקוני דכוס של ברכה עשרה אינון, והא אוקמוה חבריא. כוס של ברכה אצטריך לאשגחא ביה בעינא, בגין דכתיב עיני יי' אלהיך בה, ולא אצטריך לאתנשי מעינא, אלא לאשגחא ביה.
כוס של ברכה, אתברך בההוא ברכתא, דקא מברך בר נש עליה לקב"ה, בגין דאיהו רזא דמהימנותא, ואצטריך לנטרא ליה בנטירו עלאה, כמאן דאיהו חשיבותא דמלכא, דהא בגיניה, אתברך פתוריה, בשעתא דברכתא מזונא, דההוא בר נש מברך.
פתוריה אצטריך דלא יהא בריקניא, דהא לית ברכתא משתכחא על פתורא ריקניא, כמה דאוקמוה, דכתיב, הגידי לי מה יש לכי בבית וגו'. וע"ד פתורא לא אצטריך לאתחזאה בריקניא, דהא ברכאן עלאין לא שריין, אלא באתר שלים. ורזא דא ובלב כל חכם לב נתתי חכמה, וכתיב יהב חכמתא לחכימין. ועל רזא דנא שלחן דלחם הפנים, דכתיב ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד.

— 54 —
(רעיא מהימנא) תנאין ואמוראין אתכנשו כלכו, דהא קא מטו שעתא, לתקנא ביה מאני מלכא, לאנהרא לאתתקנא קמיה, דאינון: משכנא, מנרתא, פתורא, מדבחא, כיור, וכנו, ארון, וכפורת, וכרובים, וכלא בשקל. ובגין דא מני לישראל, זה יתנו.
קם תנא חדא ואמר, רעיא מהימנא ודאי הכי הוא, ולך מני למעבד כלהו, הדא הוא דכתיב, ועשית מנורה. ועשית שלחן. והכי בכלא, וראה ועשה, ומכלא לא אתקשי לך למעבד, אלא תלת מלין דרשימין באתוון דשמך, מ"נורה, ש"קלים, ה"חדש. אמאי אתקשי לך.
א"ל, סבא סבא, אתון מפיקין קושיא דא דאתקשי לי, מן מקשה תיעשה המנורה. ודאי מאנא דקב"ה, איהי שכינתא, דאיהי מאנא לשמשא לבעלה, איהי מנרתא דיליה, דאתמר ביה, שבע ביום הללתיך, דאינון: הגדולה, והגבורה, והתפארת, והנצח, וההוד, יסוד, ומלכות. שבע כלילא.
משבע דרגין אלין, שלשת קני מנורה מצדה האחד, גופא ותרין דרועי דמלכא. איהו נר מצוה, לאנהרא בהון. ושלשה קני מנורה מצדה השני, אינון תרין שוקין, וברית. ואיהו נר מערבית, לאנהרא בהון. מנרתא דמלכא אתקריאת, ואיהי נר לאנהרא ביה נר מצוה, דאתמר ביה מצות יי' ברה מאירת עינים.
ומאן רישא דמנרתא, בינה ה' עלאה, דאית לה תלת קנין, בדיוקנא דא ה', תלת ווי"ן, דאינון תלת אבהן. ה' תנינא, ג' קנים תניינין בדיוקנא דא ה', דאינון נצח הוד יסוד. ו' מנרתא דאמצעיתא בן י"ה. על שמיה אתקרי בינה. איהו כליל ו' קנין לתתא, בחושבן ו', בו' קנין דיליה.
י' אשת חיל עטרת בעלה, תגא דספר תורה, כצורת ז' מסטרא דעלמא דאתי, לאו איהי מאנא לגביה, ולאו משמשא לגביה, אלא עטרה על רישיה. אבל בעלמא דין, איהי כגוונא דא, הוה"י איהו מאנא תחותיה, שמושא דיליה, בכל ספירה דיליה, בכל אבר דיליה, בכל מדה דיליה.
ובגין דא, י' דא, לזמנין איהי תחותוהי, לזמנין על רישיה, לזמנין באמצעיתא. על רישיה יהו"ה אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. ודא להעלות נר תמיד, דאיהו י' על הו"ה מסטרא דמנרתא. באמצעיתא, מחצית השקל, הה"ד, זה יתנו, כגוונא דא הוי"ה. בסופא, במשכנא, כגוונא דא הוה"י, חמש אמות ארך, מסטרא דה' עלאה, וה' אמות רחב, מסטרא דה' תתאה. ואמה: ו'. וחצי האמה: י'. וכלא אתרמיז באת ו'.
ודא איהו רזא, אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים דאתרמיז בהאי שמא, יו"ד ה"י וי"ו ה"י וכל שם דשליט ה' על י' נוקבא איהו, מסטרא דשמאלא. ואע"ג דמסטרא דאת י' איהי ברישא, בתר דבתרין ההי"ן איהי בסופא, כגוונא דא ה"י ה"י, אתדן לרוב, ונוקבא איהי. אלא י' על ה' תגא, תחות ה', שמוש. כ"ש תחות ו'.
ובגין דלא עבידנא קצוץ ופרוד ביחודא דלעילא, דכלא יחודא חד, נתקשה לי למעבד. וקב"ה דידע כל מחשבתין, אמר, בתר דדא לטוב אתכוון, דלא למעבד קצוץ ופרוד, ת"יעשה המנ"ורה, תיעשה מעצמה כגוונא דשכינתא, תיעשה מעצמו דקב"ה, בלא פרודא. שאר מאנין דבהון איהי שכינתא שמוש, ויעש בצלאל.
ובכל אתר דשכינתא תתאה איהי עטרא דעמודא דאמצעיתא, כד נטילת מן בינה, דאיהו עלמא דאתי, ודאי לית ידיעה לב"נ. בקב"ה, ולא בכל מדות דיליה, עד דיעול בהאי תרעא, דאתמר עלה זה השער ליי', באות ל'.
איהי כלילא מכל ספירה, ומכל אתוון דשמהן, מפורשים ונסתרים. איהי נקודה בכל את ואת, שמושא תחות בעלה. ואיהי עטרה על רישיה, מסטרא דילה דטעמי. כגון סגול נקודה תחות ירכי מלכא, והארץ הדום רגלי. ואיהי באמצעיתא, עמיה, מחצית השקל, בשורק. ואיהי עטרה על רישיה, מסטרא דסגולתא.
זרקא מקף שופר, הולך סגולתא, בההוא זמנא איהי כתר על רישא דמלכא, כתר יתנו לך יי' אלהינו. איהי ידיעת ההוא דאתמר ביה, במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור. דבה אשתמודע, דאיהו ראשון לעילא בתגא, דהיינו סגולתא ואיהו אחרון, בסגול. ומבלעדיו אין אלהים, בשורק. וכלא בה אשתמודע.
מאן דאתדבק בה לתתא, איהי מסלקא ליה לעילא. ומאן דבעי לאסתלקא עלה לאדבקא לעילא מינה, איהי משפילתו לתתא מינה, ולית ליה חולקא בה. ובגין דיעקב אשתמודע בה, אוליף לה לבנוי, ומני דלא יבקשון לסלקא לדרגא לעילא מינה, דאיהי כלא, עילא ותתא ואמצעיתא. הה"ד, וזאת אשר דבר להם אביהם.
נביא דהוה אשתמודע בה, צווח ואמר למארי תורה חכמים באורייתא, ועתירין בה, ושמחים בחלקם. צווח לגבייהו ואמר, כה אמר יי' אל יתהלל וגו', כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי. דוד דהוה ידע בה אמר, אם תחנה עלי מחנה וגו', בזאת אני בוטח. וירמיה חזא גלותא אריך, וסמאל ונחש וכל ממנן דשבעין אומין ברבו רבוון, דנחתי על ישראל, וחזא האי קרא דאמר קב"ה, ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו', אמר נביא זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל. ואשר לא שת לבו גם לזאת, עליה אתמר וכסיל לא יבין את זאת. וזאת ליהודה ויאמר שמע יי' קול יהודה, בגין דנטיר מאי דמני ליה אבוי זכה למלכו. ודוד בגינה אסתלק למלכו, דטרח כל יומוי עלה.
אמר בוצינא קדישא, עלה אתמר, וזאת התורה אשר שם משה וגו'. בה אזהרת לישראל, בשעת מיתתך. בה ברכת לישראל, בכל שבט ושבט. הה"ד וזאת הברכה אשר ברך משה וגו', ובגין דא אוקמוה חברייא מארי מתניתין, דכתיב, זאת התורה אדם כי ימות באהל, ואמרו עלה מאי כי ימות באהל, אלא אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה, ולית מיתה אלא עוני, דעני חשוב כמת.
דאיהו קרבן עולה ויורד. מסטרא דעשיר עולה ודאי, דאסתלק עליה. דכל עתירין, כל טיבו דעבדין, כלהון לזכאה להון לעלמא דאתי, ותמן איהי תגא על רישייהו. בינוני, דפלח למזכי בתרין עלמין, איהו מחצית השקל עמיה בעלמא דאתי, כגון מצה דאתפליג, חציה תחת המפה לאפיקומן בתר סעודה. וחציה למצוה קדם סעודה. ומסטרא דא נאמר באסתר, מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עד חצי המלכות ותעש.
אבל מאן דאיהו עני, דממית גרמיה בגינה, כגוונא דילך רעיא מהימנא, איהו קרבן יורד תחותך, ואמאי. בגין דמאן דאשפיל גרמיה בגין שכינתיה, דקב"ה איהו נחית עליה, והאי הוא דאמר דוד, כי רם יי' ושפל יראה. והנביא אמר, כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו וגו' ואת דכא ושפל רוח. דאף על גב דאנא מרום וקדוש אשכון, בגין ההוא דאתעביד דכא ושפל רוח בגין שכינתי, לסלקא לה משפלות דילה עטרא לרישיה, אנא נחית לדיירא עמיה. ובתר דבעלה דשכינתא נחית על בר נש, איהי נחיתת מעל רישיה, ויהיבת אתרא דרישא לבעלה, ונחיתת לרגלוי דמלכא. ורזא דמלה, השמים כסאי והארץ הדום רגלי.
דמיומא דירית בר נש נשמתא, כלילא מקב"ה ושכינתיה, מההיא שעתא אתקרי בן. אמר חד תנא, וכי מההוא יומא דירית בר נש נשמתא, כלילא מקב"ה ושכינתיה, יתקרי בריה מנ"ל. מהאי קרא דאמר דוד בספר תהלים, אספרה אל חק יי' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך.
א"ל בוצינא קדישא, רעיא מהימנא, מאי היום ילדתיך. אלא בגינך אמר דוד ברוח קדשא, אני היום ילדתיך. הן עוד היום גדול, בההוא דאתמר ביה, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. אנת קיימת בשכינתא ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך, דהיינו גופא. ובכל נפשך, דהיינו נשמתא. דחמש שמהן אית לה: נשמה. רוח. נפש. חיה. יחידה. ובכל מאדך, בכל ממונא דילך. קב"ה ושכינתיה לא יזוז מינך בכל אלין.
אנת חשבת, דאפילו הוו כל עלמין תחות רשותך, הוית יהיב לאקמא לשכינתא בקודשא ב"ה, ולאמלכא ליה בשכינתיה על כל ממנן דאומין דעלמא, ולבתר לסלקא ליה ושכינתיה. בדיוקנא דילך כלילא מכל מדות טבין, בכל עלמין, ובמשריין עלאין ותתאין, ועל כל ישראל.
מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. בתר דאנת בריה, על כל דחשבת למרך, יקיים על ידך, ולא תזוז מניה לעלמין, אלא תהא בדיוקניה בכלא. ואנת בגלותא גניז מבני נשא. ואנא מעלמא דא, שליחא דקב"ה למימר מלין אלין קדמך, ואנא מצווה מניה, דלא למזז מינך בכל עת ושעתא דאנת בעי. אנא וכל תנאין ואמוראין דמתיבתאן. קום אשלים פקודין דמרך.

— 55 —
פתח ואמר, ועשו ארון עצי שטים. ס"ת, עמודא דאמצעיתא. ארון דיליה, שכינתא. מבית ומחוץ תצפנו, לקב"ה בשכינתיה, מלבר ומלגו וכלא חד. מה דלאו הכי בארון דהאי עלמא, דאורייתא מלגו מין אחד, וארון מין אחרא. דא בכתיבת דיו, ודא עץ מצופה זהב. דודאי אורייתא חביבא מכלא, הה"ד, לא יערכנה זהב וזכוכית.
ומסטרא אחרא אפילו בהאי עלמא, אחזי דכלא חד, דיו ועץ, דדיו מתפוחים, דאתעבידו בעץ אינון, ועוד, דיו אוכם מלבר, וחוור מלגו. הכי אינון מארי תורה וחכמים, אוכמים בהאי עלמא דאיהו לבר, שפירין בההוא עלמא דאתי, דאיהו מלגו. ובגין דא, דיו, לישנא דיו לעבד להיות כרבו. דיו: יו"ד ידו, חכמה ותבונה ודעת דכתב בר נש בידו בדיו. (ע"כ ר"מ)

— 56 —
פתח רבי יוסי ואמר, באינון רזין עלאין דמשכנא כתיב, וראה ועשה בתבניתם וגו', וכתיב והקמת את המשכן כמשפטו וגו', אוליפנא דאמר ליה קב"ה למשה, כל תקונין, וכל דיוקנין דמשכנא, כל חד וחד כדקא חזי ליה, דחמא ליה למטטרו"ן, דקא משמש לכהנא רבא לגו. ואי תימא, והא לא אתקם משכנא לעילא, עד יומא דאתקם משכנא לתתא, ולא שמש ההוא נער דלעילא, עד יומא דשמשו לתתא, בהאי משכנא אחרא.
אלא ודאי הכי הוא, דהא משכנא לא אתקם לעילא, עד דאתקם משכנא לתתא, אבל חמא משה חיזו דכל משכנא, ולא הוה מתסדר בקיומיה, עד דאתקם משכנא לתתא, וחמא ליה למטטרו"ן משמש לבתר, לאו דהוה איהו משמש, אלא דהוה משמש לבתר, ולאו בההוא זמנא. אמר ליה קב"ה למשה, חמי משכנא, וחמי נער, כלא מתעכב עד דיתקם הכא לתתא.
ואי תימא, אי הכי, מטטרון איהו דקא משמש. אלא ודאי משכנא דיליה איהו, ומיכאל כהנא רבא, איהו דקא משמש גו ההוא משכנא דמטטרון. כגוונא דמשמש כהנא רבא עלאה לעילא, גו משכנא אחרא סתימא דלא אתגלייא, ברזא דעלמא דאתי. תרין משכנין אינון. חד איהו סתימא עלאה. וחד האי משכנא דמטטרון. תרי כהני אינון, חד אור קדמאה. וחד מיכאל כהנא רבא לתתא.

— 57 —
מכאן רזין סתימין דבי משכנא, מפומא דבוצינא. משכנא עלאה, אתבני על תריסר מרגליטין, שייפין עלאין, ימינא ושמאלא, שמאלא וימינא.
תלת שמהן אינון כלילן כחדא, ודא עייל בדא, ודא עייל בדא. א"ל, קדמאה ואתסדר בימינא. א, איהו קדמאה דאיהי ימינא, ואגלים ואתצייר ברזא דימינא, וכד עייל וקא משמש לגו אתאחד בהדיה ל, ואקרי ברזא דיליה א"ל, דהא ל' מרזא דלעילא גו קדש הקדשים נפק.
לאו דתמן אגלים, אלא ודאי כד נפק אגלים, כשאר אתוון, דכד נפקו מרזא דעלמא דאתי, אגלימו ואתציירו. אוף הכי האי ל', אע"ג דאיהו רזא דלעילא, לא אגלים, עד דנפק לבר, וכדין א"ל. ודא רזא דימינא.
שמאלא כליל בגויה לימינא, ונטיל האי שמא לגביה, ואתכליל בהדיה, וכד אתכליל בהדיה אקרי איהו אלהים. ואי תימא, הא אקדים שמאלא ברזא דעלמא דאתי.
ודאי הכי הוא. אלא, כד נפקו דרגין, ברזא דאתוון מגו עלמא דאתי, בעא שמא דא לאתחזאה ולאתבני, לאחזאה על ההוא אתר דנפקי מתמן, ואתבני שמא דא, כגוונא דא. א"ל בקדמיתא בסטרא דימינא, אתכליל גו שמאלא, ונטיל ליה שמאלא, ואקרי אלהים, ודא איהו רזא דימינא, בשמא דאלהים, ועל רזא דא, בכל אתר דאיהו דינא, תמן איהו רחמי, דהא כליל איהו דינא, והא אתבני ואתחזי.
ההוא דנפק מתמן, אמצעיתא, נטיל לתרווייהו, ואשתלים, ואקרי אלהינו. הא הכא שלימו דאתחזי מרזא דעלמא עלאה, וכלא אתכליל דא בדא. כיון דהאי אמצעיתא אשתלים, שרא עליה שמא קדישא, מפתחא דכלא, דאקרי יהו"ה, וכדין נטיל לכל סטרין, עילא ותתא, ימינא ושמאלא, ולכל סטרין אחרנין. ועל דא, כד אשתלים מרזא דתרין סטרין מימינא ושמאלא, אקרי אלהינו, הא הכא ימינא ושמאלא ואמצעיתא בכללא דשמא דא. ודא אתחזי ואתבני. רזא דאתוון נפקו מתמן, כגוונא דא אתבני ואתחזי, כל חד וחד.
הא אתכליל ימינא בשמאלא, ונטיל שמאלא שמא דימינא, ימינא אן כליל בגויה שמאלא, למהוי נטיל ימינא רזא דשמאלא. אלא, כד אתכליל ימינא בשמאלא, ונטיל שמאלא שמא רזא דימינא, שמא א"ל. ימינא כליל בגויה שמאלא, ואיהו הי"ם.
אמאי הכי. אלא בשעתא דאתבני ההוא אתר דנפקו מתמן, נטיל לשמאלא תרין אתוון, ימינא נטיל חד, מרזא דעלמא דאתי. שמאלא תרין, ואיהו הי"ם. כדין ימינא כליל בגויה לשמאלא, ונטיל לאת בתראה ם, ונטיל י' דהוה בשמאלא, ם איהו בשלימו מ"ם, ואתבני הכי מים, בההוא י' דנטיל יתיר. כדין ימינא כליל ליה לשמאלא בגויה.

— 58 —
לבתר אתבנון אתוון, א' דהוה בקדמיתא בסטרא דימינא, אוליד ואפיק את ש', כליל בתלת סטרין, ואשתתף באת א', ואתעביד אש. תו אעדו אתוון אלין, גו בטישו דתרין סטרין אלין, ואתקריבו כחדא במחלוקת, ומגו מחלוקת דא דמים באש, ואש במים, אולידו אתוון ואפיקו את ר' ואת ו' ואת ח' ואתעבידו רוח, ועאל בין תרין סטרין, וכדין אתיישבו אתוון קדמאי בדוכתייהו, כל חד וחד בשלימו.
תו אתוון אעדו, ואתגלגלו כחדא, א' אפיק מ', דאיהו מסטרא דיליה בימינא, דהא בימינא אתיישב. מ' אפיק ש' בגין דהא מ' כלילא איהי, בקדמיתא הות משמאלא, ואתכליל לבתר בימינא ואשתלים בתרין סטרין, כיון דאשתלים, אעדו ואולידו כחדא, ואתכללו בתרין סטרין.
אתתקפו אתוון אמ"ש תלת אלין, ואעדו ואולידו תלת אחרנין, גו גלגולא. מ' אתתקן ואעדי ואוליד ר'. א' אעדי ואוליד ו'. ש' אעדי ואוליד ח', ואשתכלל כלא.
תו אעדו אתוון אלין רזא אמ"ש, ואתגלגלו כמלקדמין, א' אעדי ואוליד ואפיק את ב' בסטרא דמערב, כדין אתיישב איהו בסטר דרום. מ' אעדי ואוליד ואפיק את ד' בסטרא דצפון, כדין אסתלק איהו בין צפון ודרום, ותליא באוירא. ש' אעדי ואוליד ואפיק את ג', ואתיישב בסטרא דמזרח, ואיהו אסתלק בין מערב ומזרח, ותליא באוירא. אשתכחו תרין אתוון מ"ש, תליין באוירא.
א' דאשתאר, אסתלק בדוכתיה, וסליק לעילא, ואתעטר ביה י"ה. באלין אתתקף, ואעדי ואוליד ה"ו, וקאים בדוכתיה, כדין אתעטר, ואנהיר, ופשיט נהירו, ואוליד נהירו, ואפיק את ט', בטישו דקא בטש ונהיר רזא דעלמא עלאה, בנהירו.
כדין אסתלק א', ונטיל מגו אוירא מ"ש, ואתחברו בהדיה, והוו אמ"ש כמלקדמין, ואתיישב א' בסטרא דדרום, ש' בסטרא דמזרח, מ' בסטרא דצפון. סלקא ג' דהוה בסטרא דמזרח, ואעדי ואוליד צ"ת. אתא ב' דהוה בסטר מערב, וסליק ואתחבר בין צ"ת. סליקו א' ו', דא מסטר דרום ודא מסטר מזרח, ואתחברו תרווייהו בהדי ב' בין צ"ת, ואנהיר שמא צבאות.
כד אתנהיר שמא דא גו משכנא, אעדו אתוון ואולידו ז' ב' נ'. סליקו אמ"ש כמלקדמין, ואעדו ואולידו ס' ע' פ'.
אשתאר ק' יחידאי, וסלקא ונחתא, קיימא גו נוקבא דתהומא רבא, חמא לה קב"ה, דקא מתערבבא, בלא גופא ולא ציורא, ולא עייל למשכנא. עבד לה חופאה למשכנא. ומאי ניהו. יריעות עזים לאהל על המשכן, כד"א, ועשית יריעת עזים לאהל על המשכן, לאהל ולא אהל. קו"ף ולא אדם.
תו אתגלגלו אתוון כמלקדמין, גו עובדא דמשכנא, אמ"ש, ש' אתגלגלא ואתיישבא בסטר מזרח, ואשתאר ג' תלייא באוירא. מ' אתגלגלא ואתיישבא בסטר צפון, ונפק ד' ואתחבר גו ש' בההוא סטרא. א' אתגלגל ואתיישב וסליק לגבי י', וסלקא ואתתקפא בהדיה, ונטיל ליה, ואתחבר גו בחבורא חדא שד"י. כד שמא דא אתתקן גו משכנא, כדין קיומא וקימא איהו מגו משכנא דלתתא.
תו אתוון אתגלגלו כמלקדמין, לאתיישבא משכנא, סליקו אתוון, א' ברישא, ת' לבתר, א"ת. ב' ברישא, ש' לבתר, אתחלפו אתוון, אב"ג ית"ץ, אתגלגלו בגלופי קדשא א' ק'. א' אפיק ק'. לנטרא משכנא. ק', אפיק ר'. ר' אפיק ע' קר"ע.
רזא דא, ואת עורות גדיי העזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צואריו. כגוונא דא, ועשית יריעת עזים לאהל על המשכן. דהא חולקא דא, אצטריך לאחזאה לבר, לנטרא ההיא דלגאו, ועל רזא דא אלבישת ליה ליעקב לבר. שט"ן קר"ע, אתוון אינון רשימן לבר, בגין נטורא דמשכנא, דאיהו רזא דברית קדישא, ואתפרעא ערלה לבתר בחופאה דא.
תו אתגלגלו אתוון, ואפיק א"ת ב"ש, שקוצי"ת בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו וגו'. בגלגולא דא והארץ היתה תהו ובהו באתוון קר"ע שט"ן. וחשך על פני תהום ג' אפיק ר', ד' ק' עד הכא אתוון, אתגלגלו, ובטישו דא בדא לתקונא גו משכנא.
אינון אמ"ש אפיקו תולדין, ה' צ', ו' ף' אתוון דתליין גו אוירא, ובטישו באינון אחרנין ואפיקו ציורא דמשכנא ז' ע'. עד הכא קיימא וחשך על פני תהום כלהו בסטרוי, ח' אתא ס' ואתחבר בהדיה, כדין יהי אור ויהי אור.
אתגלגלו אתוון כמלקדמין, אב"ג ית"ץ, אעדו ואולידו ואפיקו ציורא גו רזין דמשכנא, בכללא חדא ברזא א' ל' ב' ם', דהא את א' אעדי, ואוליד ברזא דחילא ותוקפא, את ל'. אתגבר בתוקפיה, ואסתלק ביקריה, ואוליד את ב', כדין אעדיאו ואולידו אתוון ואתחברו אחרנין אלין מ' אתחבר בגלופיה באת ב', כדין נפקי בחבורא עד ט"ר י"ש כ"ת למהוי אתוון סלקין באתרייהו, גו צרופא דרזא דמשכנא. את הכיור ואת כנו.
יהי רקיע בתוך המים, דהא מיין סליקו ונחתו ברזא דאתוון א"ל. א' אפיק ו'. ו' אפיק ק'. את ל' סליק אתגליפו אתוון בגלופייהו, בחבורא חדא, קול יי' על המים א"ל וכו', אלין אתוון א"ל, דהא אלין אעדו ואולידו ואפיקו אתוון, גו ציורין דמשכנא.
אמ"ש אעדו ואולידו ואתגליפו בגלופי רזין דאתוון, לאפקא ציורין דמשכנא, א' אפיק ג', ש' אפיק ן', לחברא גו את ג' ברזא גן. תדשא הארץ דשא עשב וגו'. אתגלגלו אתוון כמלקדמין אמ"ש, ברזא ב"ם באלין כנישו מיא לאתר חד, דכתיב יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד.

— 59 —
רבי חייא ורבי יוסי הוו אזלי בארחא, עד דהוו אזלי א"ר יוסי, נפתח בעידונין, ונימא מלי דאורייתא. פתח ר' יוסי במלי דקריאת שמע ואמר, כתיב שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד. וכתיב שמע ישראל היום הזה נהיית לעם. וכתיב שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן. כל הני שמע שמע דקאמר משה אמאי. דהא שמע ישראל דיחודא יאות. הני אחרנין אמאי.
אלא כלהו לדרשא קאתו, שמע ישראל דיחודא ודאי האי לדרשא קא אתיא, והכא רמיז ואתחזי יחודא דחכמתא עלאה. שמע, ע' מאתוון רברבן איהי, אמאי. אלא רמז קא רמיז בכללא חדא, לאכללא עילא ותתא כחדא ביחודא חדא, שמע: שם ע'. הכא אתכליל האי שם באינון ע' שמהן עלאין, לאכללא לון, דהא שם אתברכא מנייהו, ואתכליל בהו. ואצטריך לאכללא לון כחדא ביחודא חד, ולשואה רעותיה בהו.
דהא ודאי ע' שמהן אינון ברזא דרתיכא עלאה, ומהאי רתיכא עלאה, אתברכא האי שם, ואתכליל בגווייהו, ולבתר ישראל בכלל. אבל הא תנינן, דא ישראל סבא, למהוי ישראל בכללא חדא, ההוא אתר דבקותא דכלא. ועל דא שמע ישראל, השתא אתדבקת אתתא בבעלה, והוי כלא בכללא חדא, ודא שמע ישראל דיחודא. לבתר קא מיחד תלת סטרין, יי' אלהינו יי' אחד, למהוי כלא חד.
שמע ישראל דכלהו שאר, לאו אינון כהאי גוונא, אבל כלהו אחרנין לדרשא קאתו, וכלהו באתר אחרא אתדבקו, שמע ישראל אתה עבר היום. שמע ישראל היום הזה נהיית לעם. וכלהו בדרגא תתאה אתדבקו.
שמע ישראל היום הזה נהיית לעם, שמע ישראל יאות. היום הזה נהיית לעם מהו. היית מבעי ליה, מאי נהיית. אלא בכל אתר עם, כד אתברו לבייהו לפלחנא, כד"א נהייתי ונחלתי. ודא הוא דכתיב, שמעוני אחי ועמי. אי אחי, למה עמי, ואי עמי, למה אחי. אלא אמר דוד, אי ברעותא אתון אחי, ואי לאו אתון עמי, לתברא לבייכו לפולחני. כך היום הזה נהיית לעם, תברת לבך לפלחנא דקב"ה.
שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן, כלא בדרגא תתאה, איהו, ושמע ישראל דיחודא הוא דרגא עלאה. מה בין האי להאי. אלא ההוא שמע ישראל דיחודא, לא הוי בכלהו כהאי גוונא, דהא איהו הוי רזא דעילא ותתא. ואיהו רזא לקבלא עלייהו עול מלכות שמים, בכל סטרא, בגין דיצטריך ליה לבר נש, למהוי זמין בההיא שעתא, ליחדא שמא דקב"ה, ולקבלא עליה עול מלכות שמים.
ובשעתא דאתי בר נש לקבלא עליה עול מלכות שמים, כדין שכינתא אתיא ושריא על רישיה, וקאים עליה כסהיד, לסהדא סהדותא קמי מלכא קדישא, דהאי איהו דקא מיחד שמיה תרי זמני ביומא, ושמיה אתייחד עילא ותתא כדקא יאות. ועל דא ע' משמע ישראל מאתוון רברבן, וד' נמי מאתוון רברבן, למהוי עד קמי מלכא קדישא. והא אוקמוה, ידו"ד אלהינו ידו"ד, ודא הוא רזא דיחודא בתלת סטרין, כמה דאוקמיה בוצינא קדישא, ואתער ביה בכמה דוכתי, ולית לן רשו לאתערא ביה יתיר.
ודאי האי בר נש, דקא מיחד שמא דקב"ה עילא ותתא כדקא יאות, שכינתא אתיא ושריא על רישיה, ומברך ליה בשבע ברכאן, וקרי עליה, ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

— 60 —
רבי חייא פתח אבתריה ואמר, אתה הראת לדעת כי יי' הוא האלהים וגו', האי קרא אית לאסתכלא ביה, אתה הראת, מאי הראת. אלא כד נפקו ישראל ממצרים, לא הוו ידעי ברזא דמהימנותא דקב"ה כלום, בגין דכלהו הוו פלחי פולחנא נוכראה בגלותא, ואנשו כל עקרא דמהימנותא דהוה בהו בקדמיתא, דיריתו כל אינון תריסר שבטין מאבוהון יעקב.
וכד אתא משה, אוליף לון דאית אלוה עלאה בעלמא, כמה דאוקמוה. לבתר חמו כל אינון נסין וגבורן דעל ימא, וכל נסין וגבורן דעבד להו במצרים. לבתר חמו כמה גבורן, במנא ובמיא ואתיהיבת לון אורייתא, ואוליפו ארחי דקב"ה, עד דמטי לעדנא דא.
אמר לון משה, עד השתא אצטריכנא למילף לכו, כמה דילפין לרביא. ודא הוא אתה הראת לדעת, ואוליפת עד הכא, לדעת למנדע ולאסתכלא ולמיעל ברזא דמהימנותא. ומאי איהי. כי יי' הוא האלהים.
אי תימא מלה זעירא היא למנדע, הא כתיב וידעת היום והשבות אל לבבך כי יי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. הכא תליא כל רזא דמהימנותא, למנדע מגו דא, רזא דכל רזין, למנדע סתימו דכל סתימין, יהו"ה אלהים שם מלא, וכלא חד. אתה הראת לדעת, הכא רזא דרזין לאינון ידעי מדין.

— 61 —
זכאין אינון כל אינון דמשתדלי באורייתא. ובגין דכד ברא קב"ה עלמא, אסתכל בה באורייתא, וברא עלמא, ובאורייתא אתברי עלמא, כמה דאוקמוה, דכתיב ואהיה אצלו אמון, אל תקרי אמון אלא אומן.
וכי אורייתא אומנא הוה. אין. למלכא דבעי למעבד פלטרין, אי לא שוי לגביה אומנא, לא יכיל למעבד פלטרין. כיון דפלטרין אתעבידו, לא סליק שמא, אלא דמלכא. אלין פלטרין דעבד מלכא, מלכא שוי באינון פלטרין מחשבה.
כך קב"ה, בעי למברי עלמא, אסתכל באומנא, ואע"ג דאומנא עבד פלטרין, לא סליק שמא אלא דמלכא, אלין פלטרין דעבד מלכא, ודאי מלכא בנה פלטרין. אורייתא צווחת ואהיה אצלו אמון, בי ברא קב"ה עלמא, דעד אתברי עלמא, אקדימת אורייתא תרין אלפי שנין לעלמא, וכד בעא קב"ה למברי עלמא, הוה מסתכל בה באורייתא, בכל מלה ומלה, ועבד לקבלה אומנותא דעלמא. בגין דכל מלין ועובדין דכל עלמין, באורייתא אינון. וע"ד קב"ה הוה מסתכל בה, וברא עלמא.
לאו דאורייתא ברא עלמא, אלא קב"ה, באסתכלותא דאורייתא ברא עלמא. אשתכח דקב"ה איהו אומנא, ואורייתא לקבליה ולגביה אומנא, שנאמר ואהיה אצלו אמון, ואהיה אמון לא כתיב, אלא אצלו, הואיל וקב"ה אסתכל בה, אצלו הוה אומנא.
ואי תימא מאן יכיל למהוי אומנא לגביה. אלא אסתכלותא דקב"ה בגוונא דא, באורייתא, כתיב בה, בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, אסתכל בהאי מלה, וברא את השמים. באורייתא כתיב בה, ויאמר אלהים יהי אור, אסתכל בהאי מלה, וברא את האור. וכן בכל מלה ומלה דכתיב בה באורייתא, אסתכל קב"ה, ועבד ההיא מלה, וע"ד כתיב ואהיה אצלו אמון. כגוונא דא כל עלמא אתברי.
כיון דאתברי עלמא, כל מלה ומלה לא הוה מתקיים, עד דסליק ברעותא למברי אדם, דיהוי משתדל באורייתא, ובגינה אתקיים עלמא. השתא כל מאן דאסתכל בה באורייתא, ואשתדל בה, כביכול, הוא מקיים כל עלמא. קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא, וברא עלמא. בר נש מסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא. אשתכח דעובדא וקיומא דכל עלמא, אורייתא איהי. בגין כך זכאה איהו בר נש דאשתדל באורייתא, דהא איהו מקיים עלמא.
בשעתא דסליק ברעותא דקודשא בריך הוא למברי אדם, קאים קמיה בדיוקניה וקיומיה, כמה דאיהו בהאי עלמא. ואפילו כל אינון בני עלמא, עד לא ייתון בהאי עלמא, כלהו קיימין בקיומייהו ובתקונייהו כגוונא דקיימין בהאי עלמא, בחד אוצר דתמן כל נשמתין דעלמא מתלבשן בדיוקנייהו.
ובשעתא דזמינין לנחתא בהאי עלמא, קרי קב"ה לחד ממנא, די מני קוב"ה ברשותיה כל נשמתין דזמינין לנחתא להאי עלמא, ואמר ליה, זיל אייתי לי רוח פלוני. בההיא שעתא אתיא ההוא נשמתא, מתלבשא בדיוקנא דהאי עלמא, וההוא ממנא אחזי לה קמי מלכא קדישא.
קב"ה אמר לה, ואומי לה, דכד תיחות להאי עלמא, דתשתדל באורייתא, למנדע ליה, ולמנדע ברזא דמהימנותא. דכל מאן דהוי בהאי עלמא, ולא אשתדל למנדע ליה, טב ליה דלא יתברי. בג"כ אתחזי קמי מלכא קדישא, למנדע בהאי עלמא, ולאשתדלא ביה בקב"ה, ברזא דמהימנותא.

— 62 —
הה"ד אתה הראת לדעת, אתחזיאת על ידא דההוא ממנא, קמי קב"ה. לדעת למנדע ולאסתכלא בהאי עלמא, ברזא דמהימנותא, ברזא דאורייתא. וכל מאן דהוה בהאי עלמא, ולא אשתדל באורייתא למנדע ליה, טב ליה דלא אתברי, דהא בגין דא אייתי ליה קודשא בריך הוא לבר נש בהאי עלמא.
לדעת כי יי' הוא האלהים. דא איהו כללא דכל רזא דמהימנותא, דכל אורייתא, כללא דעילא ותתא, ורזא דא איהו כללא דכל רזא דמהימנותא, והכי הוא ודאי. כללא דכל אורייתא, דא איהו רזא דתורה שבכתב, ודא איהו רזא דתורה שבעל פה, וכלא חד, כללא דרזא דמהימנותא, בגין דאיהו שם מלא, דאיהו רזא דמהימנותא, ומאן איהו. ה' אחד ושמו אחד, יי' אחד שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד. דא איהו יחודא חד. ושמו אחד, בשכמל"ו, הא יחודא אחרא למהוי שמיה חד. ורזא דא יי' הוא האלהים, דא כתיב, כד אינון ביחודא חדא.
ואי תימא, אי הכי, כגוונא דכתיב יי' אחד ושמו אחד, לאו איהו יי' הוא האלהים, דאי כתיב יי' אחד ושמו הוא אחד, הוה אמינא הכי. אבל לא כתיב, אלא יי' אחד, ושמו אחד, ואצטריך למימר כגוונא דא יי' הוא, האלהים הוא, ואתחזי יי' אחד ושמו אחד.
אלא כלא חד, דכד מתייחדן תרין שמהן אלין, דא ביחודא חד, ודא ביחודא חד, כדין תרין שמהן אלין אתעבידו חד, ואתכלילו דא בדא, והוי כלא שמא שלים, ביחודא חדא, ובכן יי' הוא האלהים, דהא כדין אתכליל כלא דא בדא, למהוי חד. ועד דאתיחדו כל חד, דא בלחודוי, ודא בלחודוי, לא אתכלילו דא בדא, למהוי כלא חד.
כללא דכל אורייתא הכי איהו ודאי, דהא אורייתא איהי תורה שבכתב, ואיהו תורה שבעל פה. תורה שבכתב, דא איהו דכתיב יי'. תורה דבע"פ, דא הוא דכתיב האלהים. ובגין דאורייתא איהו רזא דשמא קדישא, אקרי הכי תורה שבכתב ותורה דבע"פ, דא כלל, ודא פרט. כלל אצטריך לפרט, ופרט אצטריך לכלל, ואתייחדו דא בדא, למהוי כלא חד.
ועל דא, כללא דאורייתא איהו כללא דעילא ותתא, בגין דשמא דא לעילא, ושמא דא לתתא, דא רזא דעלמא עלאה, ודא רזא דעלמא תתאה, ועל דא כתיב, אתה הראת לדעת כי יי' הוא האלהים. דא איהו כללא דכלא, ודא אצטריך בר נש למנדע בהאי עלמא.
ואי תימא, פקודי אורייתא אן אינון הכא בכללא דא. אלא דא איהו זכור, ודא איהו שמור, וכל פקודי אורייתא בהני כלילן, ברזא דזכור וברזא דשמור, וכלא איהו חד.

— 63 —
פתח רבי יוסי ואמר, הא דתנינן דצלותא דערבית חובה, חובה איהי ודאי, בגין דקריאת שמע דערבית חובה, וקב"ה אתיחד בליליא, כמה דאתיחד ביממא, ומדת ליליא אתכליל ביממא, ומדת יממא אתכליל בליליא, ואתעביד יחודא חדא. ומאן דאמר רשות, בגין אמורין ופדרין דמתאכלי בליליא והא אוקימנא.
כתיב ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך וגו', האי קרא אוקימנא ליה, ואוקמוה חברייא. אבל אית לשאלא, אי בהאי יחודא דשמע ישראל, אתכליל כלא, ימינא ושמאלא, אמאי לבתר ואהבת והיה אם שמוע, דהא ביחודא אתכלילו. אבל התם בכלל, והכא בפרט, והכי אצטריך.
וברזא דיחודא דא אתערנא ביה, יחודא דא איהו כגוונא דתפלין דרישא, ותפלין דדרועא. בתפלין דרישא ד' פרשיין, והא אתמר, והכא תלת שמהן אינון. התם בתפילין דרישא, ד' פרשיין, כל חד וחד בלחודוי, והכא תלת שמהן, מה בין האי להאי.
אלא אינון ד' פרשיין, הא אתערו בהו, חד, נקודה קדמאה עלאה. וחד, רזא דעלמא דאתי. וחד, ימינא. וחד, שמאלא. אלין רזא דתפלין דרישא. והכא, ברזא דיחודא דא, תלת שמהן, ואינון כגוונא דאינון ד' פרשיות. יי' קדמאה, דא נקודה עלאה, ראשיתא דכלא. אלהינו רזא דעלמא דאתי. יי' בתראה, כללא דימינא ושמאלא כחדא, בכללא חדא, ואלין אינון תפלין דרישא, ודא איהו יחודא קדמאה.
תפלין דדרועא, כללא דכל הני כחדא, ודא איהו רזא בשכמל"ו. הכא כללא דאינון תפלין דרישא, דאתכלילו גו תפלין דדרועא.
ורזא דא, ברוך: דא רזא דנקודה עלאה, דאיהו ברוך, דכל ברכאן נבעין מתמן. ואי תימא עלמא דאתי אקרי ברוך. לאו הכי, דהא נקודה עלאה איהו דכר, עלמא דאתי נוקבא. איהו ברוך ואיהי ברכה. ברוך דכר. ברכה נוקבא. ועל דא ברוך איהו נקודה עלאה, שם: דא עלמא דאתי, דאיהו שם גדול, כד"א ומה תעשה לשמך הגדול. כבוד: דא כבוד עלאה, דאיהו ימינא ושמאלא.
וכלהו כלילן בהאי תפלה של יד, דאיהו מלכותו, ונטיל כלא בגויה, ובהאי מלכותו אתכלילן ביה עלמין כלהו, למיזן לון, ולספקא לון, בכל מה דאצטריכו ועל דא לעולם ועד.
ודא איהו יחודא דתפלין דרישא, ותפלין דדרועא, וכגוונא דרזא דיחודא דתפלין, הכי איהו יחודא דכלא, ודא איהו ברירא דמלה. והא סדרנא יחודא דא קמי בוצינא קדישא, ואמר לי, דהא בד' גוונין אתסדר יחודא, ודא ברירא מכלהו, והכי איהו ודאי, וכלהו רזא דמהימנותא, אבל סדורא דתפלין, דא איהו יחודא עלאה, כדקא יאות.

— 64 —
ומגו דאתכלילו ימינא ושמאלא ברזא דשמא קדישא בארח כלל, אצטריך לבתר לאפקא לון בארח פרט, אבל לאו בארח יחודא, דהא יחודא בקרא קדמאה איהו, למהוי ידו"ד אחד בתפלין דרישא, ושמו אחד בתפלין דדרועא, והוי כלא חד. כיון דיחודא דא אתסדר כלא בכללא מרישא דנקודה עלאה, אצטריך לבתר לאתערא מרישא דנהורא קדמאה, דאיהו רישא דכלא.
ואהבת דא ראשיתא דימינא, למרחם ליה לקב"ה ברחימו דאתדבקותא דיליה, ומאן איהו. ימינא, דאיהו אתער רחימו. מאן דרחים ליה לקב"ה, איהו אתער ימינא דיליה לגביה. ומקבל ליה ברחימו. כל מלין דעלמא לא תליין אלא ברעותא, רוח אמשיך רוח ואייתי רוח וסימנך דא אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף.
כד אתער בר נש רחימו לגבי קב"ה, אתערותא דימינא לא אתער, אלא בתלת גוונין, כד"א, בכל לבבך. ובכל נפשך. ובכל מאדך. הא תלת גוונין הכא. דלא תימא או האי או האי, דהא לא כתיב או בכל לבבך, או בכל נפשך, או בכל מאדך. אלא כלהו אצטריך, לבא ונפשא וממונא. וכדין קב"ה אתער ימיניה לגביה, ופשיט ליה לקבליה, ומקבלא ליה.
ועל דא כתיב, נאם יי' לאדני שב לימיני. ורזא דהאי קרא, הא אתערנא ביה, דדוד מלכא על דרגא דיליה קאמר, כד אתקשר בימינא. תליסר פקודין הכא בימינא, ואהבת את יי' אלהיך, הא חדא. בכל לבבך, תרין. ובכל נפשך, ג'. ובכל מאדך, ארבע. ושננתם לבניך, חמשא. ודברת בם, הא שיתא. בשבתך בביתך, הא שבעה. ובלכתך בדרך, תמניא. ובשכבך, הא תשעה. ובקומך, הא עשרה. וקשרתם לאות על ידך, הא חד סר. והיו לטטפת בין עיניך, הא תריסר. וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, הא תליסר.
תליסר פקודין אלין, תליין בימינא, ושמאלא אתכליל בימינא, והכי אצטריך, ובכל זמנא דשמאלא אתער, ימינא שארי ביה ברישא. ובגין דא, אם יזכון, שמאלא אתכליל בימינא. ואי לאו, ימינא אתכליל בשמאלא, ושלטא שמאלא. וסימנא דא, אם ברישא, כגון אם בחוקותי תלכו. ובכל אתר, שמאלא אתער ברחימו ברזא דימינא, ולבתר אתתקף דיניה, כמה דאצטריך. וכך אצטריך בכל אתר, והא אתערו חברייא, בהני מלין. אתא רבי חייא ונשקיה.

— 65 —
פתח ואמר ואת המשכן תעשה עשר יריעות וגו', הא הכא רזא דיחודא, דהא תקונא דמשכנא מכמה דרגין איהו, דכתיב ביה והיה המשכן אחד. לאתחזאה דכל שייפין דגופא, כלהו רזא דגופא חד.
בבר נש אית ביה כמה שייפין עלאין ותתאין, אלין פנימאין לגו, ואלין באתגליא לבר, וכלהו אקרון גופא חדא, ואקרי בר נש חד, בחבורא חדא. אוף הכי משכנא, כלהו שייפין כגוונא דלעילא, וכד אתחברו כלא כחדא, כדין כתיב והיה המשכן אחד.
פקודי אורייתא, כלא שייפין ואברין, ברזא דלעילא. וכד מתחברין כלהו כחד, כדין כלהו סלקן לרזא חד. רזא דמשכנא, דאיהו אברין ושייפין, כלהו סלקין לרזא דאדם, כגוונא דפקודי אורייתא, דהא פקודי אורייתא, כלהו ברזא דאדם, דכר ונוקבא, דכד מתחברן כחדא, אינון חד, רזא דאדם. מאן דגרע אפילו פקודא חדא דאורייתא, כאלו גרע דיוקנא דמהימנותא, דהא כלהו שייפין ואברין בדיוקנא דאדם, ובגין כך כלא סלקא ברזא דיחודא.
ועל דא, ישראל אינון גוי אחד, דכתיב ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם. וכתיב מי כעמך כישראל וגו'.

— 66 —
רבי יצחק הוה שכיח קמיה דרבי אלעזר. אמר ליה, ודאי רחימו דקודשא בריך הוא דבר נש רחים ליה, לא אתער אלא מלבא, בגין דלבא איהו אתערותא לאתערא לגביה רחימו. אי הכי, אמאי כתיב בכל לבבך, ולבתר ובכל נפשך. דמשמע דתרין גוונין אינון, חד לבא וחד נפשא, אי לבא הוא עקרא, מאי בעי נפשא. אמר ליה, ודאי לבא ונפשא תרין אינון, ואתאחדן לחד. דהא לבא ונפשא וממונא, כלהו אתאחדן דא בדא, ולבא איהו עקרא ויסודא דכלא.
והא דאתמר בכל לבבך, בתרין לבין איהו, דאינהו תרין יצרין, חד יצרא טבא, וחד יצרא בישא. ותרין אלין כל חד וחד אקרי לב, דא אקרי לב טוב, ודא אקרי לב רע. ובגין כך איהו לבבך, דאינון תרין, יצר הטוב ויצר הרע.
ובכל נפשך, ובנפשך מבעי ליה, מאי ובכל נפשך, האי בכל אמאי. אלא לאכללא נפ"ש ורו"ח ונשמ"ה, דא איהו ובכל נפשך, בכל מה דאחיד האי נפש. ובכל מאדך, אוף הכי כמה זינין אינון דממונא, כלהו משניין אלין מאלין, וע"ד כתיב בכל. רחימו דקב"ה, לממסר ליה כל דא, למרחם ליה בכל חד וחד.
ואי תימא, ביצר הרע היך יכיל בר נש למרחם ליה, דהא יצר הרע מקטרגא איהו, דלא יקרב בר נש לפולחנא דקב"ה, והיך ירחים ליה ביה. אלא, דא איהו פולחנא דקב"ה יתיר, כד האי יצר הרע אתכפיא ליה, בגין רחימו דקא מרחם ליה לקב"ה. דכד האי יצר הרע אתכפיא, ותבר ליה ההוא בר נש, דא איהו רחימו דקב"ה, בגין דידיע לקרבא לההוא יצר הרע, לפולחנא דקב"ה.
הכא איהו רזא למארי מדין. כל מה דעבד קב"ה עילא ותתא, כלא איהו בגין לאחזאה יקרא דיליה, וכלא איהו לפולחניה. וכי מאן חמי עבדא, דלהוי מקטרגא דמאריה, ובכל מה דרעותיה דמאריה, אתעביד איהו מקטרגא, רעותיה דקב"ה, דיהון בני נשא תדיר בפולחניה, ויהכון בארח קשוט, בגין למזכי לון בכמה טבין, הואיל ורעותיה דקב"ה בהאי, היך אתיא עבדא בישא, ואשתכח מקטרגא מגו רעותיה דמאריה, ואסטי לבני נשא לארח ביש, ואדחי לון מארח טב, ועביד לון דלא יעבדון רעותא דמאריהון, ואסטי לבני נשא לארח ביש.
אלא, ודאי רעותיה דמאריה עביד. למלכא דהוה ליה בר יחידאי, והוה רחים ליה יתיר, ופקיד עליה ברחימו, דלא יקרב גרמיה לאתתא בישא, בגין דכל מאן דיקרב לגבה, לאו כדאי איהו לאעלא גו פלטרין דמלכא. אודי ליה ההוא ברא, למעבד רעותיה דאבוי ברחימו.
בביתא דמלכא, לבר, הות חדא זונה, יאה בחיזו, ושפירא בריוא. ליומין אמר מלכא, בעינא למחמי רעותיה דברי לגבאי. קרא לה לההיא זונה, ואמר לה זילי ותפתי לברי, למחמי רעותיה דברי לגבאי. ההיא זונה מאי עבדת, אזלת אבתריה דבריה דמלכא שראת לחבקא ליה ולנשקא ליה, ולפתי ליה בכמה פתויין. אי ההוא ברא יאות, ואצית לפקודא דאבוי, גער בה, ולא אצית לה, ודחי לה מניה. כדין אבוי חדי בבריה, ואעיל ליה לגו פרגודא דהיכליה, ויהיב ליה מתנן ונבזבזא ויקר סגיא. מאן גרים כל האי יקר להאי ברא, הוי אימא ההיא זונה.
וההיא זונה אית לה שבחא בהאי או לאו. ודאי שבחא אית לה מכל סטרין. חד, דעבדת פקודא דמלכא. וחד, דגרמת ליה לההוא ברא, לכל ההוא טיבו, לכל האי רחימו דמלכא לגביה. וע"ד כתיב, והנה טוב מאד. והנה טוב, דא מלאך חיים. מאד, דא מלאך המות, דאיהו ודאי טוב מאד, למאן דאצית פקודין דמאריה. ותא חזי, אי לא יהא האי מקטרגא, לא ירתון צדיקיא הני גנזיא עלאין, דזמינין לירתא לעלמא דאתי.
זכאין אינון דאערעו בהאי מקטרגא, וזכאין אינון דלא אערעו ביה. זכאין אינון דאערעו ביה, ואשתזיבו מניה, דבגיניה ירתין כל אינון טבין, וכל אינון עדונין, וכל אינון כסופין דעלמא דאתי, דעליה כתיב עין לא ראתה אלהים זולתך.
וזכאין אינון דלא אערעו ביה, דבגיניה ירתין גיהנם, ואטרדו מארץ החיים, דהא אינון חייביא דאערעו ביה, הוו צייתין ליה, ואתמשכו אבתריה. ועל דא אית לצדיקיא למחזק ליה טבין דהא בגיניה ירתין כל אינון טבאן ועדונין וכסופין לעלמא דאתי.
תועלתא דהאי מקטרגא. כד חייביא צייתין ליה מאי איהי. אלא, אע"ג דלית ליה תועלתא, פקודא דמאריה איהו עביד. ותו, דהא אתתקף בגין האי, הואיל ואיהו רע, אתתקף כד עביד ביש. חייבא לא אתתקף עד דקטיל בר נש, כיון דקטיל בני נשא, כדין אתתקף ואתגבר בחיליה, ואית ליה נייחא. כך ההוא מקטרגא, דאתקרי מלאך המות, לא אתגבר בחיליה, עד דאסטי לבני נשא, ומקטרג לון, וקטיל לון, כדין אית ליה נייחא, ואתתקף ואתגבר בחיליה.
כמה דאתתקף סטרא דחיים, כד בני נשא טבין, ויהכון בארח מישר. אוף הכי, האי מקטרגא אתתקף ואתגבר, כד חייביא צייתין ליה, ושליט עלייהו. רחמנא לישזבן. וזכאין אינון דזכאן לנצחא ליה, ולאכפיא ליה, למזכי בגיניה לעלמא דאתי, ואתתקף בר נש במלכא קדישא תדיר, ע"ד ודאי אתמר, אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם, זכאין אינון בהאי עלמא ובעלמא דאתי.

— 67 —
רבי יוסי ורבי יהודה ורבי חייא, הוו אזלי בארחא, פגע בהו ר' אלעזר, עד דחמו ליה, נחתו מן חמרי כלהו. אמר רבי אלעזר, ודאי אנפי שכינתא חמינא, דהא כד חמי ב"נ צדיקיא, או זכאין די בדרא, ואערע בהו, ודאי אינון אנפי שכינתא. ואמאי אקרון אנפי שכינתא. בגין דשכינתא אסתתרת בגווייהו, איהי בסתימו, ואינון באתגליא. בגין דשכינתא אינון דקריבין לה, אקרון פנים דילה. ומאן אינון. אינון דאיהי אתתקנת בהדייהו, לאתחזאה לגבי מלכא עלאה. והואיל ואתון הכא, ודאי שכינתא אתתקנת עלייכו, ואתון פנים דילה.

— 68 —
פתח ואמר, קח נא את ברכתי אשר הובאת לך וגו', כד חמא יעקב לסמאל, מקטרגא בההוא ליליא, חמא ליה בההוא דיוקנא דעשו, ולא אשתמודע ביה עד דסליק צפרא. כיון דסליק צפרא, ואשגח ביה, חמא ליה באנפין סתימין ואתגליין. אסתכל בההוא דיוקנא, דהוה כדיוקנא דעשו, מיד אשגח וידע דהוה ממנא דעשו. אתקיף ביה מה כתיב, ויאמר שלחני כי עלה השחר. וחברייא אתערו, דבגין דמטא זמניה לזמרא ולשבחא ליה לקב"ה, וע"ד כי עלה השחר.
והכא אית לאסתכלא, דודאי שלטנותא דיליה לאו איהו אלא בליליא, גו חשוכא, ורזא דא מפחד בלילות דא פחדא דגיהנם. ומה דאמר בלילות. ר"ל איהו ונוקביה. ובגיני כך לא שליט אלא בליליא.
ודא דאמר ויאמר שלחני כי עלה השחר. מאי כי עלה השחר. בגין דכד אתי צפרא, ואתעבר שלטנו דחשוכא דליליא, כדין עאל איהו ואכלוסיה בנוקבא דתהומא רבא, דלסטר צפון, עד דעאל ליליא, ואשתרו כלבי, ושלטי ומשטטי בליליא, עד דאתי צפרא. ועל דא הוה דחיק לומר, שלחני כי עלה השחר, דהא לא שליט ביממא.
כגוונא דא גלותא דישראל, דאיהו בליליא, ואקרי לילה. מלכא עכו"ם חייבא שלטא עלייהו דישראל, עד דייתי צפרא וינהיר לון קב"ה, ויתעבר שלטניהון, ועל דא כי עלה השחר, דחיק הוה בידיה, ותשש חיליה, דהא אתעבר ליליא ועל דא אתתקף יעקב ביה, וחמא דיוקניה כדיוקנא דעשו, אבל לא באתגליא כל כך. וכדין אודי ליה על ברכאן.
מה כתיב לבתר, כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים ותרצני. דחמא באינון אנפין דעשו כדיוקנא דאתחזי ליה סמא"ל ממש, דהא בכל אתר דב"נ אתקשר, הכי אתחזי באנפוי. ואתון קדישי עליונין שכינתא בהדייכו, ואנפין דלכון כאינון אנפין דילה, זכאין אתון. אמר אי ארחא חדא הוינא אזלי בהדייכו, הוינא יתבי עמכון, השתא דאתון לארחייכו, ואנא לארחי, אתפרש מנייכו במילי דאורייתא.

— 69 —
פתח ואמר שיר המעלות לשלמה אם יי' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו אם יי' לא ישמר עיר שוא שקד שומר. וכי שלמה אמר תושבחתא דא כד בנה בי מקדשא. לאו הכי, דהא דוד מלכא א"ל בגין שלמה מלכא בריה, כד אתא נתן לגביה, וא"ל על שלמה דאיהו יבני בי מקדשא. ולבתר דוד מלכא אחזי לשלמה בריה דיוקנא דבי מקדשא. כיון דחמא דוד דיוקנא דבי מקדשא, וכל תקונוי, אמר שירתא על שלמה בריה, ואמר אם יי' לא יבנה בית וגו'.
ד"א שיר המעלות לשלמה, למלכא דשלמא דיליה. והאי שירתא איהו שירתא ותושבחתא על כל שאר שירתא, ושירתא הדא סלקא על כלהו. אם יי' לא יבנה בית, דחמא דוד מלכא, כל אינון עמודין שבעה, דהאי בית קאים עלייהו, דאינון קיימי שורין שורין, למבני האי בית. לעילא מכלהו קיימא מאריה דביתא דאזיל על גבייהו, ויהיב לון חילא ותוקפא, לכל חד וחד כדקא יאות.
וע"ד אמר דוד, אי האי מלכא דשלמא כלא דיליה, דאיהו מאריה דביתא, לא בני להאי ביתא, שוא עמלו בוניו בו, אינון קיימין דקיימין למבני על האי ביתא. אם יי' לא ישמר עיר, דא מלכא דשלמא כלא דיליה. שוא שקד שומר, דא איהו חד קיימא דעלמא אתתקן עליה, ומנו. צדיק, דהא איהו נטיר לה להאי עיר.
משכנא דעבד משה, יהושע הוה קאים תדיר ונטיר ליה, דהא לית נטירו דיליה בר ביה דאקרי נער, דכתיב ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל. לבתר האי משכנא לא הוה נטיר, אלא בגין נער אחרא, דכתיב והנער שמואל משרת, בגין דלית נטירו דמשכנא, אלא בנער. ומאן איהו שומר דא. ההוא דנטיר משכנא דאקרי הכי נער מטטרו"ן.
אבל אתון קדישי עליונין, לאו נטירו דלכון כנטירו דמשכנא, אלא נטירו דלכון כנטירו דבי מקדשא, קב"ה בלחודוי, דכתיב אם יי' לא ישמר עיר שוא שקד שומר, דהא בכל זמנא דצדיקיא אזלי בארחא, קב"ה נטיר לון תדיר, דכתיב יי' ישמר צאתך ובואך.
אזלו אבתריה, ואוזפוהו תלת מלין, ואהדרו לארחייהו קרו עליה, כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, על כפים ישאונך וגו'. ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך.

— 70 —
ואת המשכן תעשה עשר יריעות וגו'. רבי יהודה פתח, ברב עם הדרת מלך ובאפס לאם מחתת רזון. ברב עם הדרת מלך, אלין אינון ישראל, דכתיב בהו כי עם קדוש אתה ליי' אלהיך. ואינון עמא דסלקין לכמה אלפין, ולכמה רבוון, וכד אינון סגיאין בחושבניהון, יקרא דקב"ה איהו. דהא עלאין ותתאין משבחן שמיה דמלכא עלאה, ומשבחן ליה בגין עמא קדישא דא. הה"ד רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה.
ואי תימא, הא כתיב, כי אתם המעט מכל העמים, אלא, מכל העמים ודאי, אבל מעמא חד יתיר סגיאין אינון. דהא לית עמא בכל עלמא רב וסגי כישראל. ואי תימא הא בני ישמעאל, והא בני אדום, הא כמה אינון. ודאי הכי סגיאין אינון, אבל כל שאר עמין כלהו מתערבי אלין באלין, בנין אית לעם דא, בעם דא, ולאלין בנין בעם אחרא, ואלין באחרא. ובג"כ לית עמא בכל עלמא, רב סגי כישראל, עמא ברירא ויחידאה, אלין באלין, בלא ערבוביא אחרא כלל, דכתיב כי עם קדוש אתה ליי' אלהיך, ובך בחר יי', וע"ד ברב עם הדרת מלך, הדורא איהו דמלכא עלאה קב"ה.
תו בזמנא דקב"ה אתי לבי כנישתא, וכל עמא אתיין כחדא, ומצלאן, ואודן, ומשבחן ליה לקב"ה, כדין הדורא דמלך איהו, דמלך סתם דא מלכא קדישא. דאתתקן בשפירו ובתקונא לסלקא לעילא.
ובאפס לאם מחתת רזון, וכד איהו אקדים לבי כנישתא, ועמא לא אתיין לצלאה ולשבחא ליה לקב"ה, כדין כל ההוא שלטנותא דלעילא, וכל אינון ממנן ומשריין עלאין, כלהו אתברו מההוא עלויא דמתתקני בתקוני ההוא מלך.
מ"ט. בגין דבההיא שעתא, דישראל לתתא קא מסדרי צלותהון ובעותהון, ומשבחן למלכא עלאה. כל אינון משריין עלאין, מסדרין שבחין, ומתתקנן בההוא תקונא קדישא, בגין דמשריין עלאין כלהו חברין אינון בישראל לתתא, לשבחא לקב"ה כחדא, למהוי סלוקא דקב"ה עילא ותתא כחדא.
וכד אינון מזדמנן למהוי חברים בהו בישראל, וישראל לתתא לא אתיין לסדרא צלותהון ובעותהון ולשבחא למאריהון, כלהו משריין קדישין, שלטנותא עלאה אתברו מתקוניהון, דהא לא סלקין בסלוקא, ולא יכלין לשבחא למאריהון כדקא יאות. בגין דשבחי דקב"ה, אצטריך למהוי כחדא עילא ותתא, עלאין ותתאין בשעתא חדא, וע"ד מחתת רזון ולא מחתת מלך.
ואפילו דלא אסגיאו בבי כנישתא, אלא עשרה, באינון עשרה מזדמנן משריין עלאין, למהוי עמהון חברים. מ"ט בגין דכל תקוני דההוא מלך, אינון בעשרה, ועל דא די בעשרה, אי לאו אינון יתיר.

— 71 —
ות"ח במשכן מה כתיב, ואת המשכן תעשה עשר יריעות, עשר: בגין דתקונא דמשכנא, בעשרה איהו, למהוי כדקא יאות. עשר, מ"ט עשר, ולא עשרה. אלא עשר, בכל אתר איהו בלא שכינתא, דלאו איהי בחושבנא כגוונא דא עומד על שני עשר בקר, שכינתא לאו איהי בחושבנא, דהא איהי קיימא לעילא, דכתיב והים עליהם מלמעלה. ובאלין דוכתי דרמיזי לרזא דלעילא דחסר מנהון, הא שכינתא יתיר על ההוא חושבנא, דלאו איהי בחושבנא.
לסטרא אחרא, יהבי חושבנא יתיר, ואיהי במניינא בגריעו, כגון עשתי, והא אוקמוה. ובכל אתר דאתוון אתוספן, כגוונא דא, איהו לגריעותא. כגון האמינון אחיך, דסגיא אמנון. ובסטרא דקדושא, גרע את ואיהו תוספת.

— 72 —
רבי חייא פתח ואמר, עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה. האי קרא אוקמוה, דכד ברא קב"ה עלמא, אתעטף בההוא אור קדמאה, וברא ביה שמים.
ות"ח, אור וחשך לאו כחדא הוו. אור מסטרא דימינא, וחשך מסטרא דשמאלא. מאי עבד קב"ה, שתף לון כחדא, וברא מנהון שמים. מאי שמים. אש ומים. שתפן כחדא, ועביד שלם בינייהו.
וכד אתכלילו כחדא, ומתח לון, כיריעה מתח לון, ועביד מנהון את ו' ודא אקרי יריעה. יריעות, דהא את דא אתפשיט מניה נהירו, ואתעבידו יריעות, הה"ד ואת המשכן תעשה עשר יריעות.
ושבע רקיעין אינון מתיחין, גניזין בגניזו עלאה, כמה דאוקמוה. וחד רקיעא דקיימא עלייהו, וההוא רקיע לית ביה גוון, ולית ליה אתר באתגליא ולא קיימא לאסתכלא ביה, והאי רקיע איהו גניז, ונהיר לכלהו, ונטיל לון במטלניהון, כל חד וחד כדקא חזי ליה. אלא קיימא בסוכלתנו.
מהאי רקיע ולהלאה, לית מאן דידע וישגח, ואית ליה לבר נש למסתם פומיה, ודלא למללא ולאסתכלא בסוכלתנו. מאן דיסתכל אהדר לאחורא, דלית מאן דיכיל למנדע.
עשר יריעות אינון, דאינון עשרה רקיעין. ומאן אינון יריעות דמשכנא דאינון עשר. וקיימן למנדע לחכימי לבא. מאן דינדע בהו, אסתכל בחכמתא סגיא, וברזין דעלמא, ואסתכל לעילא בההוא אתר, דכל חד וחד אתדבק ביה, בר תרין אינון דקיימן בימינא ובשמאלא, ואינון גניזין בהדי שכינתא.
רבי יוסי אמר תשע רקיעין אינון, ושכינתא איהי עשיראה. דאי תימא בגין דכתיב עשר, בר משכינתא איהו. אי הכי, שכינתא חד סרי איהי דקיימא על עשר. אלא ודאי תשע אינון, ואינון תשע יומין שבין ר"ה ליום הכפורים, ואיהי עשיראה. כגוונא דא, משכן איהו עשר יריעות.
אינון עשר רקיעין רזא דרזין דלא אתמסר בר לאינון דידעי חכמתא, וכלא איהו ברזין דבוצינא קדישא, דאיהו גלי רזא דכל רקיעא ורקיעא, ואינון שמשין דמשמשי בכל חד וחד. שבע רקיעין אינון לעילא, שבע רקיעין אינון לתתא, כגוונא דלעילא. שבע רקיעין אינון, דבהו ככביא ומזלי לאנהגא עלמא דא כפום ארחיה, כמה דאצטריך ליה.

— 73 —
בכלהו שביעאה עדיף, בר תמינאה, דקא מדבר לכלהו, וקיימא על כלהו. כתיב סלו לרוכב בערבות, מאן רוכב בערבות, ומאן אינון ערבות. אלא, ערבות דא רקיעא שביעאה, אמאי אתקרי ערבות. על דאיהו כליל מאשא ומיא כחדא, ומסטרא דדרום, ומסטרא דצפון, ואיהו מעורב מתרין סטרין.
ואי תימא, אי הכי, שתי ערבות דקא מתחברן בלולב, ותנינן ערבות, הדא הוא דכתיב סלו לרוכב בערבות. אי הכי, מאן יהיב ירכין בגופא, או גופא בירכין, דהא דא עביד פרין ואיבין, ודא לא עביד פרין ואיבין.
אלא, ודאי כלא הוא רזא דערבות דבלולב, אינון ערבות דבלולב, חד אש, וחד מים. ברזא דא דכלהו, ואיהו שביעאה איהו אש ומים כליל כחדא, ברזא חדא, ובגין דערבות איהו רזא כללא דכלהו שית אחרנין, איהו רזא דרתיכא עלאה, וקודשא בריך הוא אתרעי בהאי רקיע, יתיר מכלהו רקיעין, ותיאובתיה תדיר לאתקנא לההוא רקיעא, בשפירו עלאה. וע"ד, סלו לרכב בערבות לההוא דרכב בערבות. ומאן איהו. ההוא רקיע טמיר וגניז, דקיימא ע"ג חיותא, דאיהו רכב בערבות.
ועלזו לפניו. מלפניו לא כתיב, אלא לפניו, דהא לית מאן דינדע ביה כלום. אבל לפניו, מאן דעייל לקמיה דהאי רקיע, אצטריך למיעל בחדוה, ולא בעציבו כלל, בגין דהאי רקיעא גרים, דתמן לא שריא עציבו ורוגזא כלל, דהא תמן כלא איהו בחדוה.
ועל דא, כהן גדול דקיימא לקמיה, לא הוה עאל לבי קודשא, בר בחדוה, ולאחזאה חדוה, דהא אתרא גרים. ועל דא כתיב, עבדו את יי' בשמחה באו לפניו ברננה. דהא אצטריך דלא לאחזאה בה עציבו.
ואי תימא, אי הכי, האי מאן דאיהו בצערא ובדוחקא, דלא יכיל למחדי לביה, ומגו דוחקיה אית ליה למתבע רחמין, קמי מלכא עלאה, אי הכי, לא יצלי צלותא כלל, ולא ייעול בעציבו כלל, דהא לא יכיל למחדי לביה, ולאעלא קמיה בחדוה, מאי תקונא אית ליה להאי בר נש.
אלא ודאי הא תנינן, כל תרעין ננעלו ואסגירו, ותרעין דדמעין לא אסגירו, ולית דמעה אלא מגו צערא ועציבו. וכל אינון דממנן על אינון תרעין, כלהו מתברין גזיזין ומנעולין, ועיילין אינון דמעין, וההיא צלותא עאלת קמי מלכא קדישא.
כדין ההוא אתר אית ליה דוחקא, מההוא עציבו ודוחקא דההוא בר נש, כד"א בכל צרתם לא צר. תיאובתיה דההוא עלמא עלאה, לגבי האי אתר, כדכורא דתיאובתיה תדיר לגבה דנוקבא. כד מלכא עאל לגבי מטרוניתא, אשכח לה בעציבו, כדין כל מה דאיהי בעאת, בידהא אתמסר, וההוא בר נש, וההיא צלותא, לא אהדר בריקניא, וקב"ה חייס עליה. זכאה חולקיה דההוא בר נש, דאושיד דמעין קמי קודשא בריך הוא, בצלותיה.
כגוונא דא בשבת, מאן דיתיב בתעניתא בשבת, מגו צעריה אחזי עציבא, ובשבת שלטא ההוא רקיעא עלאה, ההוא דאתחזי בחדוה, ואיהו חדוה וחדי לכלא. ההוא דיתיב בעציבו, בגין דאיהו שלטא, אפיק לההוא בר נש מההוא עונשא דאתגזר עליה, והא אתמר, סלו: הבו יקר, ורוממו לההוא דרוכב בערבות, דאיהו חדוה וחדי כלא, רקיעא על גבי חיותא בי"ה שמו ודאי, דהא בההוא אתר שמא דא אתכליל. ועלזו לפניו, בגין דלא אצטריך לאחזאה קמיה עציבו, כמה דאתמר.
רבי אלעזר אמר, האי קרא, הכי אצטריך למימר, סלו לרוכב על ערבות, מאי בערבות. ביה שמו, ביה הוא מבעי ליה, מאי שמו. אלא האי קרא, על סתימא דכל סתימין, עתיקא דכל עתיקין אתמר. ההוא דלא אתגליא, ולא אתידע כלל, דאיהו רוכב בערבות. ואי תימא, דאיהו אתיא ורכיב ביה, אי הכי, אע"ג דסתים הוא באתר דא קיימא לאתגליא.
אלא סולו לרוכב בערבות, דא איהו עתיקא דכל עתיקין, סתימא דכל סתימין, דלא ידיע. ובמה איהו רוכב, בערבות, בי"ה, דאיהו רזא קדמאה דנפיק מניה ודא איהו שמיה, מההוא סתימא, דלא ידיע, שמא דיליה הוא י"ה. לאו דאיהו הוא, אלא איהו הוא, בגין דההוא פרוכתא דאתפרסא ונפיק מקמיה. אבל האי פרוכתא איהו שמו, ודא איהו רתיכא דיליה, ולא אתידע כלל.
ודא איהו שמו הגדול, בגין דאית שמיה דלאו איהו כל כך גדול, כהאי אע"ג דאית ביה תוספת אתוון. דא איהו שמא רבא, ועל דא בהאי שמא, אנן מפיקין אמן, דאיהו מניה. בהאי אזלא אמן בכל זמנא, ובשמא אחרא לאו הכי.
אמן יהא שמיה רבא מברך, דכד האי שמא אתתקן, כלא איהו בשלימו, וכל עלמין חדאן בחדו. בהאי שמא, כלילן עלאין ותתאין. בהאי שמא, כלילן שית מאה ותליסר פקודי אורייתא, דאינון כללא דכל רזין עלאין ותתאין. כללא דעלמא דדכורא לעילא, וכללא דעלמא דנוקבא לתתא.
וכלהו פקודין, כלהו שייפין ואברין, לאתחזאה בהו רזא דמהימנותא. מאן דלא ישגח ולא אסתכל ברזין דפקודי אורייתא, לא ידע, ולא אסתכל, היך מתתקנן שייפין ברזא עלאה. שייפין דגופא כלהו, מתתקנן על רזא דפקודי אורייתא, ואע"ג דאית שייפין, דאינון רברבין ועלאין, כלהו זעירין ורברבין, אי אתנטיל חד מנייהו, אפילו זעירא דבר נש, אקרי מאריה דמומא, כ"ש וכ"ש ההוא דגרע אפילו חד פקודא מאינון פקודי אורייתא, דאטיל מומא באתר דלא אצטריך.
תא חזי, מה כתיב, ויקח יי' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. ותנינן, לעבדה ולשמרה אלין קרבנין, וכלא חד. אבל דא רזא דפקודי אורייתא, לעבדה: אלין רמ"ח שייפין עלאין. ולשמרה: אלין תלת מאה ושתין וחמש שייפין תתאין. אלין עלאין דזכור. ואלין תתאין דשמור, וכלא חד.
זכאה איהו מאן דזכי לאשלמא לון. פקודין דאורייתא, גרים לבר נש לאשלמא רוחיה ונשמתיה בהאי עלמא, ובעלמא דאתי. אורייתא מזכה לבר נש, לאחסנא תרין עלמין, עלמא דא ועלמא דאתי. כל מאן דאשתדל באורייתא, אשתדל בחיים. חיים בהאי עלמא, וחיים בעלמא דאתי. אשתזיב מכל עונשין בישין, דלא יכלין לשלטאה עליה. אי באשתדלותא הכי. כ"ש מאן דעביד עובדא.
רבי חייא ור' אבא, שרו בבי אושפיזייהו, קמו בפלגות ליליא, לאשתדלא באורייתא. ברתיה דאושפיזא, קמת ואנהירת לון שרגא, ולבתר קיימת אבתרייהו למשמע מלין דאורייתא.

— 74 —
פתח רבי יוסי ואמר, כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר. כי נר מצוה, כל מאן דאשתדל בהאי עלמא, באינון פקודין דאורייתא, אתסדר קמיה בכל פקודא ופקודא חד שרגא, לאנהרא ליה בההוא עלמא. ותורה אור, מאן דאתעסק באורייתא, זכי לההוא נהורא עלאה, דאדליקת שרגא מניה, דהא שרגא בלא נהורא לא כלום. נהורא בלא שרגא, אוף הכי לא יכיל לאנהרא. אשתכח דכלא דא לדא אצטריך. אצטריך עובדא לאתקנא שרגא. ואצטריך למלעי באורייתא, לאנהרא שרגא. זכאה איהו מאן דאתעסק בה בנהורא ובשרגא.
ודרך חיים תוכחות מוסר, ארח חיים לאעלא ביה לעלמא דאתי, אינון תוכחות, דמקבל בר נש לאעדאה גרמיה מארח ביש, ולמיהך בארחא טבא. תו ודרך חיים, אינון תוכחות מוסר, דאייתי קודשא בריך הוא עליה דבר נש, לדכאה ליה מחובוי באינון תוכחות. זכאה איהו מאן דקביל להו ברעו דלבא.
דבר אחר כי נר מצוה, דא שרגא בוצינא דדוד, דאיהו נר מצוה אורייתא דבעל פה, דאצטריך לאתתקנא תדיר, ואיהי לא נהרא אלא מגו תורה שבכתב, דהא אורייתא דבעל פה לית לה נהירו, אלא מגו תורה שבכתב, דאיהי אור לאנהרא.
אשגח אבתריה, וחמא ברתיה דאושפיזא קיימא אבתרייהו, אמר כי נר מצוה, מאי נר. דא נר דאיהי מצוה דנשין זכיין ביה, ואיהי נר דשבת, דאף על גב דנשין לא זכאן באורייתא, הא גוברין זכיין באורייתא, ונהרין להאי שרגא, דנשין מתתקנן בהאי מצוה. נשין בתקונא דהאי נר. גוברין באורייתא, לאנהרא להאי נר, תקונא דמצוה דנשין אתחייבו בהו.
שמעת ההיא אתתא ובכאת, אדהכי קם אבוה דאתתא, דהות תמן, ועאל בינייהו, וחמא ברתיה קיימת אבתרייהו ובכאת, שאיל לה אבוה. סחת ליה עובדא. שארי אבוה דאתתא אוף איהו ובכה. אמר ליה רבי יוסי, דילמא חתנך בעלה דברתיך, לא זכה באורייתא. אמר ליה ודאי הכי הוא, ועל דא ודאי בכינן, אנא וברתי תדיר.
ובגין דחמינא ליה יומא חד, דדליג מאגרא דא, למשמע קדיש בהדי צבורא, סליק ברעותא דילי, למיהב ליה ברתי, ותכף דנפקו צבורא מבי כנישתא, יהיבנא ליה ברתי. דאמינא בדלוגא דא דאתא למשמע קדיש, גברא רבא ליהוי באורייתא, ואע"ג דאיהו רביא, ולא ידענא ביה מקדמת דנא. והשתא אפילו ברכת מזונא לא ידע, ולא יכילנא בהדיה למלעי בין חברייא, דיוליף קריאת שמע, או ברכת מזונא.
אמר ליה אעבר ליה באחרא, או דלמא ברא יוליד דלהוי גברא רבא. אדהכי קם איהו, ודלג עלייהו ויתיב לקמייהו. אסתכל ביה רבי יוסי, אמר, ודאי אנא חמינא בהאי רביא, דנהורא דאורייתא יפוק לעלמא מניה. או ברא דיוקים מניה. חייך ההוא רביא, ואמר, רבותי אימא קמייכו חד מלה.
פתח ואמר צעיר אני לימים ואתם ישישים על כן זחלתי ואירא מחות דעי אתכם. האי קרא אתערו ביה עמודי עלמא. אבל אליהוא דכתיב ביה ממשפחת רם, אתערו, דהא מזרעא דאברהם קאתא. ושפיר. אבל אליהוא כהנא הוה, ומזרעא דיחזקאל נביאה הוה, כתיב הכא בן ברכאל הבוזי, וכתיב התם יחזקאל בן בוזי הכהן.
ואי תימא בגין דכתיב בוזי, בוז משפחות הוה. לאו הכי, הדר ואמר ממשפחת רם, עלאה על כלא. אמאי אקרי בוזי. על דמבזה גרמיה לגבי מאן דגדול מניה, ועל דא סליק בשמא עלאה, בוזי, דא דאקרי אדם שלימא בכלא, מה דלא אקרי הכי בר נש אחרא, הדא הוא דכתיב ואתה בן אדם, ועל דסליק בשמא דא, אקרי רם, עלאה על כלא.
ועל דא אמר צעיר אני לימים. לימים, מימים מבעי ליה, מאי לימים. אלא אמר צעיר אני, ואזעירנא גרמי לימים, לגבי בר נש דאית ליה יומין סגיאין. מ"ט. בגין דאמרתי דימים ידברו, ועל דא צעיר אני, ואזעירנא גרמי לגבי ימים. ואתם ישישים, חמינא לכו ישישים. על כן זחלתי ואירא מחות דעי אתכם. אוף אנא, אמרתי ימים ידברו ורב שנים יודיעו חכמה. ודאי. אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם. ועל דא בגין דאנא רביא, שוינא ברעותי דלא למללא עד תרין ירחין, ועד יומא דא אשתלימו. והשתא דאתון הכא, אית למפתח באורייתא קמייכו.
פתח ואמר, כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר. כי נר מצוה דא איהי משנה, כד"א והתורה והמצוה. והתורה: זו תורה שבכתב. והמצוה: זו משנה. דאיהי נר שרגא, דקיימא לאדלקא.
נר אמאי אקרי נר. אלא כד מקבלא מבין תרין דרועין, רמ"ח שייפין עלאין, איהו פתחת לגבייהו תרין דרועין דילה, כדין אתכלילו אלין תרין דרועין בהו, ואקרי נר. ותורה אור, דקא נהיר לההוא נר ואדליקת מניה מסטרא דאור קדמאה, דאיהו ימינא. דהא אורייתא מההוא סטרא דימינא דאור קדמאה אתיהיבת, דכתיב מימינו אש דת למו, מסטרא דימינא אתיהיבת, ואע"ג דאתכליל ביה שמאלא, דהא כדין איהו שלימו דכלא.

— 75 —
אור דא אתכליל במאתן ושבעה עלמין, דאינון גניזין בסטרא דההוא אור, ואתפשט בכלהו. תחות כורסייא עלאה טמירא, שריין אינון עולמות, מסטרא דההוא ימינא. תלת מאה ועשר אינון, מאתן ושבע, אינון בסטרא דימינא. מאה ותלת, אינון בסטרא דשמאלא. ואינון תלת מאה ועשר. ואלין אינון דקודשא בריך הוא מתקן תדיר לצדיקיא, ומאלין מתפשטן כמה וכמה אוצרי חמדה, וכלהו גניזין לאתעדנא מנהון צדיקיא לעלמא דאתי ועל אלין כתיב להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא ועל אלין כתיב עין לא ראתה אלהים זולתך וגו'.
י"ש: אלין, תלת מאה ועשר עולמות, גניזין תחות עלמא דאתי, אינון מאתן ושבע דאינון מסטרא דימינא, אקרון אור קדמאה. בגין דאפילו אור שמאלא אקרי אור. אבל אור קדמאה איהו זמין למעבד תולדין לעלמא דאתי. ואי תימא לעלמא דאתי ולא יתיר. אלא אפילו בכל יומא ויומא דאי לא הוה האי אור, עלמא לא יכיל למיקם, דכתיב אמרתי עולם חסד יבנה.

— 76 —
האי אור זרע ליה קב"ה בגנתא דעדנוי, ועביד ליה שורין שורין, על ידוי דהאי צדיק, דאיהו גננא דגנתא, ונטיל להאי אור, וזרע ליה זרועא דקשוט. ועביד ליה שורין שורין בגנתא ואוליד ואצמח ועביד פרין, ומנייהו אתזן עלמא, הה"ד אור זרוע לצדיק וגו'.
וכתיב וכגנה זרועיה תצמיח. מאן זרועיה. אלין זרועי דאור קדמאה, דאיהו זרוע תדיר, השתא אוליד ועביד איבין, והשתא זרוע איהו, בקדמיתא, עד לא ייכול עלמא איבא דא, אוליד זרועה דא ויהיב איבא ולא שכיך. ועל דא, כל עלמין אתזנו בספוקא דההוא גננא, דאקרי צדיק, דלא שכיך ולא פסיק לעלמין.
בר בזמנא דישראל בגלותא. ואי תימא בזמנא דגלותא כתיב, אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש, היך עביד תולדין. אלא כתיב זרוע, זרוע איהו תדיר, ומיומא דאפסיק ההוא נהר. בגנתא לא עאל ביה ההוא גננא . וההוא אור דאיהו זרוע תדיר, עביד איבין ומניה ומגרמיה אזדרע כקדמיתא, ולא שכיך תדיר. כגנתא דעביד תולדין, ומההוא זרוע נפיל ביה באתריה, ומגרמיה עביד תולדין כדבקדמיתא. ואי תימא, דאינון תולדין ואיבין הוו כמה דהוה בזמנא דגננא תמן. לאו הכי. אבל לא אתמנע זרוע דא לעלמין.
כגוונא דא ותורה אור, אורייתא דאתיהיבת מסטרא דההוא אור קדמאה, הכי אזדרע תדיר בעלמא, ועביד תולדין ואיבין, ולא שכיך לעלמין, ומההוא איבא דיליה אתזן עלמא.
ודרך חיים תוכחות מוסר. תרין ארחין אינון, חד ארח חיים, וחד בהפוכא מניה. סימנא דארח חיים מאן איהו. תוכחות מוסר. דכד בעא קב"ה לנטרא להאי ארח חיים, שוי עליה ההוא דאלקי, ועביד תוכחות מוסר לבני עלמא. ומאן איהו. האי דכתיב ואת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים. ועל דא, דרך חיים איהו תוכחות מוסר. ומאן דאית ביה תוכחות, ודאי דמתערי ליה למהך בההוא ארח חיים, דשארי תמן תוכחות מוסר.
האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה. אלא כלא רזא דמהימנותא דהאי קרא. כי נר מצוה, דא רזא דשמור. ותורה אור, דא רזא דזכור, ודרך חיים תוכחות מוסר, אלין גזרין ועונשין דאורייתא, וכלא רזא דמהימנותא. ואצטריך דא לדא, ולמהוי רזא דכלא כדקא יאות.

— 77 —
ועל רזא דא דהאי אור, דדליק ונהיר להאי נר, כתיב ביה באהרן, בהעלותך את הנרות, בגין דהוא אתי מסטרא דהאי אור. אור דא כתיב ביה, יהי אור ויהי אור. כיון דאמר יהי אור, אמאי כתיב ויהי אור, דהא בויהי כן סגיא. אלא, יהי אור, דא אור קדמאה, דאיהו ימינא, ואיהו לקץ הימין. ויהי אור, דמימינא נפק שמאלא, ומרזא דימינא נפק שמאלא, וע"ד ויהי אור, דא שמאלא.
מכאן דויהי קדמאה דאורייתא, בסטרא דשמאלא הוה. ובגין כך לאו איהו סימן ברכה. מ"ט. בגין דביה נפק ההוא חשך דאחשיך אנפי עלמא. וסימנא דא כד אתגלי רזא דעשו ועובדוי, בהאי ויהי הוה, דכתיב ויהי עשו איש יודע ציד. אתקיים בויהי איש יודע ציד, לפתאה בני עלמא, דלא יהכון בארח מישר.
וירא אלהים את האור כי טוב, דא איהו עמודא דקאים באמצעיתא, וקאים ואחיד בסטרא דא, ובסטרא דא. כד הוה שלימו דתלת סטרין, כתיב ביה כי טוב, מה דלא הוה בהני אחרנין, בגין דלא הוה שלימו עד אור תליתאה, דאשלים לכל סטרין, וכיון דאתא תליתאה דא, כדין אפריש מחלוקת דימינא ושמאלא, דכתיב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך.
ועל דאינון חמש דרגין, דאתפרשו ואתמשכו מהאי אור קדמאה, כתיב אור חמש זמנין, וכלהו הוו מסטרא דימינא, ואתכלילו ביה, וכד אתכלילו בסטר שמאלא, אתכלילו ברזא דמים, דנטיל מימינא, ובגין כך כתיב מים חמש זמנין. וכד אשתלימו ברזא דאמצעיתא, כתיב רקיע חמש זמנין, וע"ד תלת אינון אור. מים. רקיע. לקבל תלת דרגין אלין, דכלהו חמש דרגין אתכלילו בהו, ועל דא בכלהו כתיב חמש זמנין, בכל חד וחד.
הכא רזא דרזין, באלין תלתא, אתצייר ואתגליף בגלופי רזא דיוקנא דאדם, דאיהו אור בקדמיתא, לבתר מים, לבתר אתפשט בגווייהו רקיע, דאיהו גליפא דגליפו דיוקנא דאדם.
כגוונא דגליפו ציורא דדיוקנא דאדם בתולדתיה. דהא בתולדתא דבר נש, בקדמיתא זרע, דאיהו אור, דהא נהירו דכל שייפי גופא, איהו ההוא זרע, ובגין כך איהו אור, וההוא אור אקרי זרע, דכתיב אור זרוע, ההוא זרע ממש. לבתר ההוא זרע דאיהו אור אתפשט ואתעביד מים, בלחותא דיליה, אגליף יתיר, ואתפשט פשיטו גו אינון מים, פשיטו דגופא לכל סטרין. כיון דאתצייר, ואגליף ציורא ודיוקנא דגופא, אקריש ההוא פשיטו, ואקרי רקיע. ודא איהו רקיע בתוך המים. ולבתר דאקריש, כתיב ויקרא אלהים לרקיע שמים. דהא אקריש ההוא לחותא דגופא, דהוה גו אינון מים.
כיון דאבריר גופא, ואנקי בנקיו, ההוא לחותא דאתנגיד ואשתאר, הוה פסולת דקא אתעבד גו התוכא, ואינון מים הרעים עכורין, ומנהון אתעביד פסולת, מקטרגא לכל עלמא, דכר ונוקבא. לבתר כד נחתו אינון מים עכורין, ואתהתכו לתתא בסטר שמאלא, נפקו לקטרגא לכל עלמא. זכאה איהו מאן דאשתזיב מנהון.
כיון דנפיק מקטרגא, כתיב יהי מארת חסר ו' ואתמשכא אסכרה ברביי, וחסר נהורא דסיהרא. לבתר והיו למאורות, בשלימו תרווייהו כחדא. במאן. בההוא רקיע השמים, דהא כד סלקא ואתחברא בההוא רקיע השמים, כדין והיו למאורות, נהורין שלימין תרווייהו כחדא דלא פגימי כלל.
שארי חייך האי רביא וחדי. אמר לון האי דאמינא דאתבריר הכא רזא דאדם, באור דאיהו זרע, ולבתר אתעביד מים, ומגו אינון מים, אתפשט רקיע, דיוקנא דאדם כמה דאתערנא. תינח כד אתעביד דא לגו מעוי דאתתא, דהא לא אתצייר זרעא, אלא בגו מעוי דנוקבא, לאתפשטא בה דיוקנא דאדם, והכא אי אלין חמש דרגין, אינון דיוקנא דאדם, באן אתר אתצייר ואתפשט האי דיוקנא, בגו אינון מים.
אי תימא גו נוקבא הוו דא עלמא דאתי, לאו הכי, דהא לא אתצייר ציורא ודיוקנא, עד דנפקו אתוון לבר, ולבתר אתגלימו. ותו דהא עלמא דאתי הוה אומנא, דכתיב ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. ויאמר אלהים יהי רקיע, הא אומנא הוה.
אי תימא בנוקבא דלתתא, לאו הכי, דהא עד לא הוות, וכד נפק האי דיוקנא דאדם, נוקביה נפקת בהדיה. הא לא אתצייר דיוקנא דאדם בה. אי הכי, באן אתר אתצייר ואתגליף האי זרע, למהוי גליפו דיוקנא דאדם.
אלא דא רזא עלאה, אדם קדמאה אתצייר ואתגליף בלא נוקבא. אדם תניינא, מחילא וזרעא דהאי, אגליף ואתצייר גו נוקבא.
אדם קדמאה, גליפו דציורא ודיוקנא דגופא, לא הוה בנוקבא, ובלא ציורא כלל הוה. ואתצייר ואגליף לתתא מעלמא דאתי, בלא דכורא, ובלא נוקבא, אינון אתוון אגלימו גו משחתא, ואתצייר ואגליף בהו רזא דאדם. ואתוון בארח מישר, בסדורא דלהון, מרזא דאור קדמאה, שריאו לאתגלפא ולאתציירא, ואזדרע האי אור בגויה גו משחתא. כד מטא גו משחתא, אתהדר מיא, גו מיא, אתפשט רקיע ציורא דאדם, דיוקנא כדקא חזי.
לבתר דאתקשטת נוקבא לגביה, ואתהדרו אנפין באנפין, האי דיוקנא דאדם, עאל בתיאובתא לגבי נוקבא, ותמן אגליף ואתצייר כגוונא דיליה, ועליה כתיב ויולד בדמותו כצלמו וגו', האי אתצייר גו נוקבא, מה דלא הוה ההוא קדמאה, דאתצייר ההוא קדמאה בגויה במדידו גו משחתא כמה דאתמר.

— 78 —
כגוונא דא לתתא. לתתא מה כתיב, והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין, שריאת קוף לאולדא, במעהא, בחילא וסיועא דאדם לבתר דהא קבילת זוהמא מגו האי קוף. ועל דא לא כתיב הכא ויולד, אלא ידע ותהר ותלד, ונפק פסולת גו נוקבא.
ותוסף ללדת את אחיו את הבל, ובהאי נמי לא כתיב ויולד, ואע"ג דמסטרא דדכורא הוה. אבל מקטרגא תשש ותבר חיליה, דהא באת קוף שריאו אתוון לאולדא.
כיון דאתבריר פסולת, שריאו אתוון לאולדא מרזא דאת ש"ת. תקונא דכר ונוקבא. באסתכמותא כחדא. וכדין כתיב ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת, ולא כתיב ותקרא. ויקרא איהו, ולא איהי. איהו קרא שמיה שת, תקונא דכר ונוקבא כחדא, דהוו באסתכמותא חדא.
תו אתגלגלו אתוון, ואהדרו לאולדא אלף דאדם, ואינון אתוון באתר דאיהו סיום שמיה. ומאן איהו. נ', ולבתר ו' לא ה', דהא אתעדיאת בהבל. בגין כך נטיל את אחרא אבתריה ו', סיים בשירותא דשת ש', ואקרי אנוש.
אנוש מה בין שמא דא לשמא דאדם. אלא אנוש לאו איהו בתקפא הוה, תקונא דקדמאי הוה, מה אנוש כי תזכרנו. וכתיב מה אנוש כי תגדלנו וגו', ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו. ועל דא כתיב ויי' חפץ דכאו החלי, תבירו דגופא, ותקפא דנפשא, אורית שת לאנוש ירותא דהוה ליה לקבלא. ואיהו אוף הכי אורית לבנו.
תו אתגלגלו אתוון לאתקנא עקימא, ואתהדרו לאולדא. קינן. האי תקונא דקין, ואתתקן תחותיה, ואתהדרו אתוון לבסמא עלמא מעקימו דהוה. מהללאל מ' סופא דאתוון דאדם. ה' ול' תקונא דאתוון דהבל, ובגין דלא הוה חייבא כקין, לא אתחלפו אתוון משמיה בר חד. דבאתר ב' הוה א' למהוי תקונא יתיר.
עד הכא אתבסם עלמא, ואתתקן עקימא משירותא דאנוש. בר חובא דאדם, דלא אתבסם, עד דקיימו ישראל בטורא דסיני, אבל תקונא דעקימו דקין והבל אתתקן ואתבסם אבל עלמא הוה בצערא ועצבונא, עד דאתא נח דכתיב זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה יי'. וחובא דאדם לא אתבסם, עד דקיימו ישראל על טורא דסיני, וקבילו אורייתא, וכד ישראל קבילו אורייתא, כדין נר ואור אתתקן כחדא.
והשתא רבותי, אנא מבבל, וברא דרב ספרא אנא, ולא זכינא לאשתמודעא לאבא, ואטרידנא הכא, ודחילנא, דהא יתבי ארעא דא, אינון ארייוון באורייתא, ושוינא עלי דלא אימא מילי דאורייתא קמי ב"נ, עד תרין ירחין, ויומא דא אשתלימו. זכאה חולקי דאתערעתון הכא. ארים רבי יוסי קליה ובכי, וקמו כלהו ונשקוהו ברישיה. אמר רבי יוסי זכאה חולקנא דזכינא בהאי ארחא, למשמע מלי דעתיק יומין מפומך, מה דלא זכינן למשמע עד השתא.
יתיבו כלהו, אמר לון רבותי, מדחמינא צערא דהאי חמי וברתיה, דדחקי ומצטערי בנפשייהו, דלא ידענא ברכת מזונא. אמינא לון, דעד דאנדע ברכת מזונא, לא אתחבר באנתתי, כארח כל בני עלמא, ואע"ג דיכילנא לשמשא בה בלא חובה, לא בעינא למעבר על דעתייהו, הואיל ולא הוינא יכיל למימר מדי, עד תרין ירחין. חדו רבי יוסי ורבי חייא וחמוי וברתיה, ובכו מסגיאו חדוה. אמר רבי יוסי, במטו מינך, כיון דשריאת, אנהיר לן יממא, זכאה חולקנא בארח דא.

— 79 —
פתח ההוא רביא בברכת מזונא ואמר, כתוב אחד אומר ואכלת לפני יי' אלהיך, וכתוב אחד אומר ושמחת לפני יי' אלהיך. הני קראי כד ישראל הוו שראן בארעא קדישא, ואתחזון קמי קב"ה בבי מקדשא, הוו מתקיימי. השתא היך מתקיימי, מאן יכיל למיכל לפני יי' ולמחדי לפני יי'.
אלא ודאי הכי הוא, בקדמיתא כד יתיב בר נש על פתוריה למיכל, מברך על נהמא המוציא. מאי טעמא המוציא, ולא מוציא, דהא כתיב בורא השמים, ולא כתיב הבורא. עושה ארץ, ולא כתיב העושה ארץ. מאי טעמא הכא המוציא.
אלא כל מלין דאינון מרזא דעלמא עלאה, סתירא אסתתרא ה' מתמן, לאתחזאה דהא מעלמא גניזא וסתירא איהו. וכל מלין דאינון מעלמא תתאה דאתגליא יתיר, כתיב בה', דכתיב המוציא במספר צבאם הקורא למי הים, כלהו מרזא דעלמא תתאה איהו, ואי אכתיב בשמא איהו בה', כגון האל הגדול, והכא דאיהו באתגליא מרזא דעלמא תתאה איהו, כיון דמברך בר נש, שכינתא אתיא קמיה.
ומה דאמר ואכלת לפני יי' אלהיך. הכא אתכליל למללא במלי דאורייתא, דהכי אצטריך הואיל וקב"ה קמיה, לקיימא דכתיב, זה השלחן אשר לפני יי'. וכתיב ואכלת שם לפני יי' אלהיך.
הואיל וקאים ב"נ קמי מאריה, אצטריך נמי למיחן למסכני, למיתן לון, כמה דאיהו יהיב ליה למיכל. כמאן דאכיל קמי מלכא קדישא ואצטריך דלא ישתכח בלען על פתוריה, דהא בלענו מסטרא אחרא הוי, ורזא דא הלעיטני נא, ארח בלענו, והכי אצטריך לסטרא אחרא, וכתיב ובטן רשעים תחסר. וע"ד ואכלת לפני יי' אלהיך כתיב, ולא לפני סטרא אחרא. ואצטריך דלא יתעסק במלין בטלין, ובצרכי סעודה ואצטריך לאתעסקא במלין דאורייתא, דהא כד מלין דאורייתא אתמרו על פתורא, יהיב ההוא בר נש תקפא למאריה.
ושמחת לפני יי' אלהיך, דא איהו בכוס של ברכה, כד בריך בר נש בכוס של ברכה, אצטריך למחדי ולאחזאה חדוה ולא עציבו כלל, כיון דנטיל בר נש כוס של ברכה, קב"ה קאים על גביה, ואיהו אצטריך לאעטפא רישיה בחדוה. ולברכא על הכוס במותב תלתא, נברך שאכלנו משלו.
ובטובו חיינו, דא אצטריך רעותא לעילא לגבי עתיקא דעתיקין, וע"ד איהי בארח סתים. ובטובו, ולא מטובו, ובטובו: דא ימינא עלאה. ומטובו: דא דרגא אחרא, דאתי מסטרא דימינא, ואיהו דרגא לתתא מניה, בגין דבההוא טוב אתבני עלמא, וביה אתזן.
אמאי אקרי טוב ואמאי אקרי חסד. טוב איהו, כד כליל כלא בגויה, ולא אתפשט לנחתא לתתא. חסד כד נחתא לתתא. ועביד טיבו בכל בריין, בצדיקי וברשיעי ולא חייש, ואע"ג דדרגא חד הוא. מנלן דכתיב אך טוב וחסד ירדפוני, אי טוב למה חסד, ואי חסד למה טוב, דהא בחד סגיא אלא טוב כליל כלא בגויה, ולא אתפשט לתתא. חסד נחית ואתפשט לתתא, וזן כלא צדיקי ורשיעי כחדא.
והכא כיון דאמר ובטובו חיינו, הדר ואמר הזן את העולם כלו בטובו בחסד, הה"ד נותן לחם לכל בשר כל"ח. וע"ד הזן את הכל, לצדיקי ולרשיעי לכלא. דא אקרי ברכת ימין. שמאל לאו איהו בברכת מזונא. ובגין כך שמאלא לא תסייע לימינא.
דכיון דבריך ברכת זימון, אצטריך לדבקא ארץ החיים בימין, לאתזנא מתמן, ולפרנסא ולמיהב מזונא לכלא, ועל דא תניינא ברכת הארץ, ואצטריך לאדכרא בה ברית ותורה, על בריתך שחתמת בבשרנו, ועל תורתך שלמדתנו, לאחזאה דמההוא טוב אתזן ברית ותורה, דאיהו תקונא דהאי טוב.
מכאן אוליפנא, דנשים פטורות מברכת מזונא לאפקא ידי חובה, דהא לית בהו תורה וברית. ולחתום על הארץ ועל המזון, הא דדבקותא כחדא בחסד, על הארץ דא איהי ארץ החיים. ועל המזון דא איהו חסד, הא כלילו דא בדא בדביקותא חדא.
אתפשטותא דטוב איהו הודאה דאקרי חס"ד, וע"ד איהו אומר, נודה לך, על כך ועל כך נסין ואתין דאתעבידו מסטרא דטוב. ואי תימא והא כתיב נעימות בימינך נצח, הא איהו מסטרא דימין. לאו הכי, אלא כל חד וחד אחזי על ההוא אתר דנפיק מניה.
ואי תימא נצח בימין, הא כתיב נעימות, וכתיב ונעים זמירות ישראל, ודא שמאלא. וכל שמאלא אתכליל ברזא דימינא. אבל הודאה אודי על ימינא, לאחזאה דהא מניה נפקא, ודא פשיטו דטוב, דאתפשט בארץ החיים.
מ"ט לית הכא שמאלא, בגין דלית חולקא לסטרא אחרא במזונא דישראל. ואי אתער שמאלא, סטרא אחרא יתער עמיה, והא איהו זבין בכרותיה וחולקיה ליעקב אבונא. והא אנן יהיבנא ליה חולקיה, לההוא מקטרגא בזוהמא דמיין בתראין, ואי לית זוהמא, הא חולקיה דההוא מיכלא, דקריבו ביה ידין.
ועל דא לית ליה חולקא בהדן. והואיל ולית ליה חולקא בהדן, דהא נטל חולקיה, לית לן לאתערא שמאלא כלל. דלא יתער מקטרגא ויטול תרין חולקין, חד לתתא, וחד לעילא, כבכור. דהא זבין בכרותיה ליעקב אבונא. חולקיה איהו לתתא, ולית ליה לעילא כלום. ישראל נטלי לעילא, ועשו נטיל לתתא, וע"ד לא יתקרב שמאלא כלל, בברכת מזונא.
כיון דמתברכא האי ארץ החיים מסטרא דימינא, ומקבל מזונא, כדין בעינן רחמין על כלא. רחם יי' אלהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך וגו', דהא מההוא מזונא וספוקא דארץ החיים, נזכי בה אנן ובי מקדשא. דיתבני בי מקדשא לתתא באינון רחמים.
ובשבת דלא אשתכח דינא, למהוי נצח והוד כלל חסדים, אומר רצה והחליצנו למהוי תרוייהו, חסדי דוד הנאמנים, וע"ד אל תהי צרה ויגון וכו', דהא רצה ומודים, אינון חסדי דוד, ושים שלום דקאמרן בצלותא, בברכת עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו.
הטוב והמטיב, דכלא אתי מסטרא דימינא, ולא מסטר שמאלא כלום. מאן דמברך ברכת מזונא, איהו נטיל ברכאן בקדמיתא מכלהו, ואתברך בכלל ברכת מזונא, ועל דא אית ליה ארכא דחיין. מאן דנטיל כוס של ברכה, וקא מברך עליה, כתיב כוס ישועות אשא. מאן ישועות דא ימינא, דאיהו מושיע מכל מקטרגין דעלמא, דכתיב ותושע לו ימינו, וכתיב הושיעה ימינך וענני.
אדהכי הוה נהיר יממא, קמו כלהו ונשקוהו. א"ר יוסי, ודאי הלולא איהו יומא דא, ולא ניפוק מהכא, עד דיתעביד הלולא בכל אנשי מתא, דא הוא הלולא דקב"ה אתרעי ביה. נטלו לה לאנתתיה, ובריכו לה בכמה ברכאן, עבדו דאבוה יתקן ביתא אחרא לחדוה, כנישו כל אנשי מתא לההיא חדותא, וקראו לה כלה. וחדו עמהון כל ההוא יומא, ואיהו חדי עמהון במלי דאורייתא.

— 80 —
פתח איהו על פתורא ואמר, ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים. כתיב הכא עומדים. וכתיב התם שרפים עומדים. מה להלן שרפים, אוף הכא נמי שרפים. אלין קרשים קיימן בתקוני דכלה, וסחרן סחרנא דחופה, למשרי בההיא חופה רוח עלאה, כגוונא דא כלה לתתא, אצטריך לתקנא חופה לחופאה בתקינו שפירו, ליקרא דכלה אחרא, דאתיא למשרי תמן בחדוה, לכלה תתאה.
ובגין יקרא דההיא כלה עלאה, אצטריך למעבד חופאה דשפירו, בכל תקוני דשפירו, לזמנא לכלה עלאה, לההיא חדוה. כגוונא דא בכל גזירו דברית לתתא, אצטריך לאתקנא כסא אחרא בשפירו, למארי קנאה דברית קיימא דאתי תמן. אוף הכא בכל חופה, אצטריך תקוני שפירו, לחופאה לחופה ליקרא דכלה סתם.
דהא דא, כגוונא דדא קיימא. דא סלקא בשבע ברכאן, ודא סלקא בשבע ברכאן. וכד סלקא בשבע ברכאן כדין אקרי כלה. ועל דא אסיר לשמשא בה עד דאתכלילת באינון שבע ברכאן, כגוונא עלאה.
אינון שבע ברכאן, ירתא כלה, מרוחא עלאה, אתר דכל ברכאן נגדין מתמן. שית ברכאן אינון דכלה אתברכא מנייהו, ואת אמרת דאינון שבע. אלא שביעאה איהו דקא מקיים כלא.
רובא דברכאן על היין אמאי. אלא דאיהו סטרא דחדי לכלא, על ההוא יין דאתנטיר בענבוי תדיר. ובגין כך ברכה קדמאה דאינון שבע, איהו רזא דיין, יין עביד פרי בין לעילא בין לתתא. גפן נטיל כלא, ואפיק איבא לעלמא, ואתערו דחדוה שמאלא איהו, דכתיב שמאלו תחת לראשי ולבתר וימינו תחבקני. וההוא אילנא דחיי עביד פירין ואיבין באתערותא דא, ודא איהי ברכה קדמאה דכלא.
תניינא שהכל ברא לכבודו, רזא דברית קדישא, חדוה דחבורא, דנטיל כל ברכאן מרזא דימינא, למעבד איבין בההוא גפן, דהא בקדמיתא ההוא פרי נחית מלעילא, ארח שייפין, ונגיד לברית קדישא, לנגדא ליה בההוא גפן, ודא מסטרא דימינא, דהא לית איבא משתכחא אלא בימינא. שמאלא אתער וימינא עביד.
לבתר כליל שמאלא בימינא, וימינא בשמאלא, למהוי רזא דאדם. ובגין כך תליתאה איהו יוצר האדם. וע"ד יעקב, דאיהו עמודא דאמצעיתא, דיוקנא דאדם הוה.
רביעאה, איהו עמודא חדא, דירכא ימינא. חמישאה, שוש תשיש ותגל עקרה דביתא, בחדוה בקבוץ וכנישו דבנהא, מארבע סטרי עלמא, ודא רזא דירכא אחרא, דאתחבר בירכא שמאלא, למיזל ולמיכנש לכל סטרין, וכנישו דבנין, ורחימו, למיעל לון בין ברכין.
ובאינון תרין, דנביאים שריין בגווייהו, חדוה דעקרא דביתא. מ"ט. בגין דהא שתי ערבות, לא עבדין איבא ופירין, וכנישו דבנין לגבייהו, אינון פירין ואיבין דלהון, ולא אתערו כנישו דבנהא לגבהא, בר בנביאים.
שתיתאה שמח תשמח רעים האהובים, אתר דרעותא וחדוה ואחוה אשתכח, עמודא דכל עלמא דאקרי צדיק, וצדיק וצדק רעים ואהובים אינון, דלא אתעדון דא מן דא. עד הכא שית ברכאן, דכלה אתברכת מנייהו.
שביעאה איהו מקיים כלא, ומהאי שביעאה מתברכאן כלא ודאי, כללא דעשר אמירן, בגין דדא, כליל עילא ותתא. וע"ד כליל בהאי, י' זיני דחדוה, ששון, שמחה, חתן, וכלה, גילה, דיצה, אהבה, ואחוה, שלום, וריעות, למהוי כלה שלימו דכלא.
זכאין אינון ישראל, דאינון זכו לתתא, כגוונא דלעילא. עלייהו כתיב, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. חדו כלהו כל ההוא יומא במלין דאורייתא, וכל בני מתא עבדו ליה רישא עלייהו. ליומא אחרא, קמו רבי יוסי ורבי חייא וברכו לון, ואזלו לארחייהו.
כד מטו לגביה דר"ש, זקף עינוי וחמא לון. אמר לון מסתכל הוינא בכו יומא דא, וחמינא לכו תרין יומין וחד ליליא, דהויתון לגבי משכנא דההוא נער מטטרון, וההוא נער הוה אוליף לכו רזין עלאין בחדוה דאורייתא, זכאה חולקכון בני.
סדרו מלין כלהו קמיה, וסחו ליה עובדא, אמר לון זכאין אתון, וזכאה חולקי, דהא אדכרנא יומא חד דהוה אזיל עמי בארחא רב ספרא אבוי, ובריכית ליה כד אתפרש מני, דיהא ליה בר אריא באורייתא, ולא בריכית ליה דאיהו יזכי ביה. זכאה חולקכון בני, עלייכו כתיב וכל בניך למודי יי'.
ד"א וכל בניך למודי יי'. וכי כל בנין דאינון דישראל, כלהו אוליף לון קב"ה אורייתא. אין. דהא בשעתא דאינון ינוקי לעאן באורייתא, שכינתא אתיא ויהיב לון חילא ותקפא למלעי באורייתא, דאלמלא סיועא דקודשא בריך הוא, לא יכלין אינון ינוקי למסבל.

— 81 —
רבי שמעון הוה שכיח יומא חד גבי פתחא דלוד, ורבי חייא בהדיה, פגע ביה חד ינוקא, אמר רבי שמעון ודאי דקודשא בריך הוא אתער בעלמא השתא ליומין זעירין, גלגולא רבא למלכי ארעא אלין באלין. ודאי בעוד דאינון מקטרגין אלין על אלין, ישראל יהון גו רווחא.
אמר ההוא ינוקא, והא ביומא דא שארי אתערותא דא, דהא בהאי יומא דמין סגיאין אושדין בעלמא. א"ל רבי חייא, מנא ליה להאי ינוקא. אמר רבי שמעון, לזמנין נבואה נפיל בפום ינוקן, ומתנבאי יתיר מחד נביאה.
אמר ההוא ינוקא, וכי תווהא איהו בינוקי למהוי לון נבואה, והא קרא שלים איהו. מנלן. דכתיב וכל בניך למודי יי'. אינון ודאי למודי יי', ונביאה מנהון נפקא, מה דלית הכי לכל עלמא, אלא לישראל בלחודוי, דכתיב בהו וכל בניך למודי יי', ובגיני כך מנהון נפקא נבואה. אתא רבי שמעון ונשקיה אמר מיומאי לא שמענא דא, בר השתא.

— 82 —
דא פקודא דקב"ה למשה: ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים. וכתיב שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים וגו', עובדא דמשכנא באינון קרשים, כגוונא דאינון שרפים, אלין עומדים, ואלין עומדים.
ואי תימא, והא כל חיילי שמיא אינון עומדים כלהו, כד"א ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, וכתיב וכל צבא השמים עומדים עליו וגו', דהא כלהו משריין עלאין לית להו קפיצין, וכלהו קיימי בקימה. אלא ודאי כלהו קיימין, ולזמנין אלין אקרון שרפים, ולזמנין סלקין בשמא אחרא, אבל אלין כלהו בחד שמא קיימי.

— 83 —
והאי קרא אוקמוה, כתיב מזמור לדוד יי' רעי לא אחסר. הא אתמר, מה בין מזמור לדוד, ובין לדוד מזמור. והכא, שכינתא קדמא ואתיא, ושראת עליה בקדמיתא. יי' רעי, וכי אמאי שכינתא קדמא הכא, והא דוד אצטריך לאקדמא איהו בקדמיתא, הואיל ובעי מזוניה מעם קב"ה.
אלא, ודאי שכינתא קדמא ואתיא, ושראת עליה, ואתערת ליה לשבחא למלכא שבחא דא, ולמבעי מזוני מקמי מלכא, דהא הכי אצטריך על מלה דמזונא דבעיא איהי ורעותא דילה, דכל בני עלמא יבעון מזוני. בגין דכד קב"ה בעי לנחתא מזוני לעלמא, איהי נטלא בקדמיתא, ועלה נחתי מזוני לעלמין כלהו. ובגיני כך איהי אקדימת למלה דא דמזוני, ושראת עליה דדוד.
יי' רעי, יי' רעיא דילי, כהאי רעיא דמדבר עאנא דיליה באתר דדשאין ועשבין, דלא מחסר ביה כל מדעם. אוף הכי קב"ה, הוא איהו, רעיא דילי, למיזן לי בכל מה דאנא אצטריך. ד"א יי' רעי, תנינן, דקשין מזונותיו דב"נ קמי קב"ה, כקריעת ים סוף. הכא תרין גוונין אינון, ותרווייהו בארח קשוט.

— 84 —
חד בגין דקב"ה כל עובדוי בדינא וקשוט, ועל דינא וקשוט אתקיים כל עלמא. ובכל יומא ויומא, ובכל זמנא וזמנא, דן כל עלמא בדינא לצדיקי ולרשיעי ולכל בני עלמא, כד"א כי צדיק יי' צדקות אהב. וכד איהו דן בני נשא, וחמי בני נשא כמה חייבין, וכמה חטאין קמיה, כדין קשה בעינוי למיהב לון מזונא בכל זמנא, בגין דאית ליה למיזן חייביא, ולאינון דחטאן.
ואיהו עביד עמהון לגו משורת הדין, וזן ומפרנס לון כפום חסד עלאה, דאתמשך ואתנגיד על כל בני עלמא, ובה איהו זן ומפרנס לכלא, לצדיקי ולחסידי ולרשיעי, ולכל אינון בני עלמא, ולכל חיון ובעירי חקלא, ועופי שמיא, מקרני ראמים עד ביצי כלמי, ולא אשתאר בעלמא, דאיהו לא זן ומפרנס לכלא, אף על גב דקשה קמיה, לפום עובדין דבני עלמא, כקריעת ים סוף.
וכי קריעת ים סוף קשה קמיה, והכתיב גוער בים ויבשהו, הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ, והא כיון דסליק רעותא קמיה, כלא קמיה כאין הוא חשיב, ואת אמרת דקריעת ים סוף קשה קמיה.
אלא בזמנא דישראל אעברו לגבי ימא, ובעא קב"ה למקרע לון ימא דסוף, אתא רהב ההוא ממנא דעל מצרים, ובעא דינא מקמי קב"ה. אמר קמיה, מאריה דעלמא, אמאי את בעי למעבד דינא על מצרים, ולמקרע ימא לישראל, הא כלהו חייבין קמך, וכל ארחך בדינא וקשוט. אלין פלחי כו"ם ואלין פלחי כו"ם. אלין בגלוי עריות, ואלין בגלוי עריות. אלין אושדי דמין, ואלין אושדי דמין.
בההיא שעתא הוה קשה קמיה, למעבר על ארח דינא. והא ישראל הוו נטלי על ימא, דכתיב ויאמר יי' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו, והוה קשה קמיה למעבר על דינא, ולמקרע לון ימא דסוף, ואלמלא דאשגח קב"ה בזכות אברהם, דאקדים בצפרא למעבד פקודא דמאריה, ורעותא דיליה, כדכתיב וישכם אברהם בבקר, כלהו אתאבידו בימא, בגין דבכל ההוא ליליא, בדינא הוה קב"ה עלייהו דישראל.
דתנינן, מאי דכתיב ולא קרב זה אל זה כל הלילה. מלמד דאתו מלאכי עלאי לשבחא בההוא ליליא קמי קב"ה, אמר לון, וכי עובדי ידי טבעין בימא, ואתון משבחן קמאי, מיד ולא קרב זה אל זה כל הלילה. מה כתיב, ויהי באשמרת הבקר, אשגח קב"ה בזכותא דאברהם, דאקדים בצפרא למעבד רעותיה דמאריה, כדכתיב וישכם אברהם בבקר. כדין אהדר ימא, וערקו מיין קמייהו דישראל.
דכתיב וישב הים לפנות בקר לאיתנו, ותנינן, לאיתנו: לתנאו. לההוא תנאי דהתנה עמיה קב"ה, כד ברא עלמא, לאיתנו, כתיב הכא לאיתנו, וכתיב התם משכיל לאיתן האזרחי, ועל דא לפנות בקר, בההוא זמנא דאקדים אברהם למעבד רעותא דמאריה, כדין אתקרע ימא, וע"ד קשה הוה קמיה קריעת ים סוף.

— 85 —
כגוונא דא, קשין זווגין קמי קב"ה כקריעת ים סוף, מה קריעת ים סוף קטיל לאלין בהאי סטרא, ומקיים לאלין בהאי סטרא, אוף הכא בזווגין, כתיב מוציא אסירים בכושרות, ותנינן בכי ושירות, מיית האי, ויהיב אתתיה להאי ולזמנין לחייבא, מזדמנא ליה אתתא מעליא. אבל רזין סתימין אינון בכלא וכלא הוא בדינא, ומה דאתערו חברייא בהא, ודאי הכי הוא.
ומה דאתערו לפני, ולא מלפני, לפני ההוא דקאים לפני קמיה דקב"ה, ושמש קמיה, וע"ד לא אמרו דקשין זווגין לקב"ה. וכן קשין מזונותיו של אדם לקב"ה, אלא לפני, ולהאי קשיין כל הני, דהא לאו ברשותיה קיימי, אע"ג דאיהו עביד, ברשותא אחרא עביד.
כתיב ונכרתה הנפש ההיא מלפני. מאי מלפני. אלא דא עלמא דאתי, ההוא דכל חיין קיימין תמן. דבר אחר, דא צנורא עלאה, נהר דלא פסקין מימוי לעלמין. וכלא חד, ודא איהו דנטיל כל עדונין דעלמא דאתי. ומאינון עדונין עלאין תשתצי, מאתר דההוא נעם יי' תמן, ודא איהו מלפני.
ואי תימא, אי הכי, הא כתיב, ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני יי' כי ידעו האנשים כי מלפני יי' הוא בורח, ותנינן מ"ט אזל יונה וברח, וכי מאן ייכול למברח מקמי קודשא בריך הוא, אלא הוה אזיל וברח לנפקא מארעא קדישא, דהא שכינתא לא שריא לבר מארעא דישראל, ובגין דלא תשרי עלוי שכינתא, הוה ברח בארעא קדישא, דהא שכינתא איהי שריא תמן, כמה דאת אמר אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך. גפן פוריה דא שכינתא, מה שכינתא הוה סתימא לגו בבית קוה"ק, אוף הכי אתתא צניעא, לא נפקא מתרעא דביתה לבר. ובגיני כך הוה ברח יונה לבר מארעא קדישא, והא הכא כתיב מלפני, ולא כתיב לפני.
אלא ודאי הכי הוא, מלפני, דהא רוח נבואה לא אתיא מגו שכינתא, אלא מלפני. אינון תרין דרגין דנביאים, דקא שריין על שכינתא, ומההוא אתר דחיל למהוי תמן בארעא קדישא, וע"ד מלפני. כי מלפני יי' הוא בורח, ולא לפני יי', דהא הוה ידע דנבואה לא הוה אתי אלא מלפני.
ובגיני כך קשין זווגין, קשין מזונותיו של אדם לפני הקב"ה, וע"ד דוד מלכא תלי מזונותיו לעילא, בגין דלעילא לא פסיק לעלמין. אבל הכא פסיק, דהא לא תליין ביה מזונות. לעילא אינון. וע"ד כתיב, יי' רעי לא אחסר, לא יפסקון מזונות מני לעלמין, בגין דההוא נהר דנגיד ונפיק מעדן לא פסיק לעלמין, ובג"ד קדמא שכינתא על דא.
ת"ח, בשעתא דהאי אתר מקבלא מזונא מלעילא, כלהו דמקדשי למאריהון, כלהו מתעדנין, ומתערין, וסלקין גדפין, כד אתיא שכינתא בההוא מזונא, בגין דלא יסתכלון בה.
ואינון תלת משריין בסליקו חד, קראן ואמרי קדוש. קראן אלין למשרייתא תניינא, וסלקין גדפין אלין קדמאי, ואלין תנייני, ואמרין אלין תנייני קדוש. קראן אלין למשרייתא תליתאה, וסלקין גדפין תלת משריין כחדא, וכלהו אמרי קדוש יי' צבאות מלא כל הארץ כבודו. וע"ד כלהו משלבן דא בדא, אלין עאלין לגו אלין, ואלין עאלין לגו אלין, משלבן דא בדא, כמה דאת אמר משולבות אשה אל אחותה כן תעשה לכל קרשי המשכן.
קרשים קיימי תדיר בקיומייהו, ולא מתכפפי, כגוונא דאינון עומדים, דלא מתכפפי דלית לון קפיצי, וקיימי תדיר בלא ישיבה, וע"ד כתיב בקרשים עומדים.
מה כתיב, שתי ידות לקרש האחד, אוף הכי, בתרי גווני אינון כלילן כל חד וחד מנייהו, ההוא דיליה ודחבריה, וחבריה אוף הכי ביה, ועל דא משלבן דא עם דא.
כגוונא דא כתיב באורייתא, כי טוב סחרה מסחר כסף ומחרוץ תבואתה, דא אוליף לדא, ודא אוליף לדא, אתעבדו משלבן דא עם דא. דא נטיל דיליה ודחבריה, ודא נטיל דיליה ודחבריה, ומשלבן דא בדא.
כתיב בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני. נאות דשא, אלין אינון מקורין עלאין, דכל מזונא וספוקא אתיא מנייהו. נאות אלין אקרון נאות יעקב. נאות דשא, בגין דאית נאות לבר דאקרון נאות מדבר, וע"ד בנאות דשא. ואי תימא הא כתיב תדשא הארץ דשא, דהא איהו לתתא. אלא דשא מאינון נאות אתיא דאתייליד ואצמח מנייהו, וע"ד בנאות דשא ירביצני.
על מי מנוחות ינהלני, אלין מיין דנייחא, דקא נגדין מההוא אתר דנגיד ונפיק מעדן, ואינון מיין אקרון מי מנוחות. נפשי ישובב דא הוא נפש דוד, ולא בעא דוד לאתקנא אלא לההוא דרגא דיליה כדקא יאות. באלין מי מנוחות, זמינין צדיקיא לנייחא לעלמא דאתי, דכתיב ונחך יי' תמיד וגו'.

— 86 —
ועשית קרסי נחשת חמשים וגו'. רבי אלעזר ורבי אבא הוו יתבי ליליא חד. כד רמש ליליא, עאלו גו גנא דעל ימא דטבריא. אדהכי, חמו תרין ככביא דנטלי, דא מהכא, ודא מהכא, ואערעו דא בדא ואטמרו.
אמר רבי אבא, כמה רברבן עובדי דקודשא בריך הוא, בשמיא מלעילא, ובארעא מלרע. מאן יכיל למנדע באלין תרין ככביא, דנפקו חד מהכא, וחד מהכא ואערעו דא בדא, ואטמרו. א"ל רבי אלעזר וכי לא חמינא לון, הא אשגחנא בהו, ואשגחנא בכמה עובדין אחרנין דקב"ה עביד תדיר.
פתח ואמר גדול אדונינו ורב כח וגו' גדול ורב ועלאה איהו קב"ה. וכי לא ידענא דקב"ה גדול איהו ורב כח, מאי שבחא דדוד הכא.
אלא בכל אתר איהו אמר גדול יי', והכא אמר גדול אדונינו. מ"ט. אלא התם דאיהו אמר גדול יי' ומהלל מאד. בדרגא עלאה קאמר. והכא דכתיב גדול אדונינו בדרגא תתאה קאמר, דאיהו אדון כל הארץ. מה כתיב לעילא מהאי קרא, מונה מספר לככבים לכלם שמות יקרא. אי כל בני עלמא מיומא דאתברי אדם, יתכנשון לממני ככביא, לא יכלין, כד"א וספור הככבים אם תוכל לספור אותם. וקב"ה מה כתיב ביה, מונה מספר לככבים לכלם שמות יקרא. מ"ט. בגין דכתיב גדול אדונינו ורב כח וגו'. כמה דלית מספר לככבי שמיא, בר מניה. אוף הכי איהו כתיב ביה, ולתבונתו אין מספר.
תא חזי, כתיב המוציא במספר צבאם וגו', כלהו חיילין ומשריין וככביא, קב"ה אפיק לון בשמא, כל חד וחד, ולא גרע אפילו חד. בכל ככביא ומזלי דרקיעין כלהו, אתמנון נגידין ופקידין לשמשא עלמא, כל חד וחד כדקא חזי ליה. ולית לך עשבא זעירא בכל עלמא, דלא שלטא עליה ככבא ומזלא ברקיעא, ועל ההוא ככבא ממנא חד, דקא משמש קמיה דקב"ה, כל חד וחד כדקא חזי ליה.
כל ככביא דברקיעין כלהו משמשי על האי עלמא, וכלהו פקידן לשמשא כל מלה ומלה, לאינון דבהאי עלמא, ולא צמחין ולא מגדלין עשבין ואלנין ודשאין, ועשבי ברא, בר בחיזו דככביא דקא קיימי עלייהו, ואתחזון עלייהו אנפין באנפין, כל חד וחד כמה דאתחזי ליה.
רוב משריין דככביא ומזלי, כלהו נפקין בראשיתא דליליא, עד תלת שעתי חסר רביעא. מתמן ולהלאה לא נפקין בר זעירין. ואינון ככביא כלהו לא משמשי לבטלה, ולא אתחזון לבטלה. ואית ככביא דקא משמשי כל ליליא, בגין לאצמחא ולגדלא כל אינון מלין דאתפקדו עלייהו. ואית ככביא דקא משמשי עד פלגות ליליא, וצמחין ומגדלין מראשיתא דליליא, עד ההיא שעתא, כל אינון מלין דאתפקדו עלייהו, ואית ככביא דקא משמשי זעיר מליליא, דכיון דאתחזי בהדי ההוא עשבא, או ההוא דשאה, מיד אשלים שמושיה, ולא אצטריך יתיר בההוא ליליא. והא אינון לא קיימין לבטלה, כיון דאשלימו שמושייהו, לא אתחזון יתיר בהאי עלמא, ועיילין לאתרייהו.
בספרא דחכמתא עלאה דבני קדם, אמרי על כל אינון ככביא דשרביטא, דקא משדרי שרביטא ברקיעא, אמרי דעשבין אינון בארעא, מאינון דאקרון סמי דחיי, ואבנין יקירן אית בארעא, וזהב שחוט דמגדלא גו טורי רמאי, בזעיר מיין דחפיא עליה, ולא חפיא אלא דנגיד עליה, ושלטאן על כל אלין אינון ככביא דשרביטא, ומגדלי אלין בגינייהו.
וכל תקונא וגדולא דלהון, לאו איהו אלא בחיזו ונגהא דההוא שרביטא, דקא משדר ההוא ככבא, גו רקיעא, וכדין אתתקנן ומתגדלן כל אינון מלין.
מרעין אית בבני נשא, כגון ירוקין וקסטירין. דאסוותא דלהון לא תלי, אלא בחד מראה דפרזלא קליל נציץ לעיינין, ואית ליה למאריה דמרע לאסתכלא ביה. ולא אתסי בהאי עד דאעבר ההוא מראה לסטרא דא ולסטרא דא, כגוונא דשרביטא, דיושיט נציצו דברק לאנפוי, ובההוא אושיטו דברק דקא נציץ לעיינין, אתי ליה אסוותא. אוף הכי, כל אינון דשלטי עלייהו אינון ככביא, לית לון תקונא וגדולא במה דאתחזי, בר ההוא פשיטו דשרביטא, ובהאי מתתקני, בחיזו, בגוון, בחילא, כמה דאתחזי.
ושפיר איהו, דהא כגוונא דא, רמיז בספרא דשלמה מלכא, בחכמתא דאבנין יקירן, דאי חסר מנהון נגהא דנציצו ולהיטו דככביא ידיען, לא מגדלין, ולא מתקני לון לעלמין, וכלא אתקין קב"ה לתקונא דעלמא, כד"א להאיר על הארץ, בכל מה דאצטריך בהאי עלמא לתקנא ליה.
כתיב ועשית קרסי נחשת חמשים, וכתיב ועשית חמשים קרסי זהב, ותנינן, מאן דלא חמא אינון קרסים במשכנא, לא חמא נהירו דככביא ברקיעא, בגין דבההוא חיזו, ובההוא גוונא, דמיין לכל מאן דאסתכל בהו.
ככביא אית ברקיעא, דאלין נפקי מההוא רקיעא, דכל ככביא אדוקין תמן. בההוא רקיעא אית מאה חלוני משקופין, מנהון לסטר מזרח, ומנהון לסטר דרום. ובכל חלונא וחלונא ככבא חד.
וכד שמשא אזיל באינון חלונין ומשקופין די ברקיעא נציץ בנציצו, ואלין ככביא נפקי לאתנצצא מההוא נציצו דשמשא ואצטבעו, מנהון סומקין כגוונא דנחשת, ומנהון ירוקין כגוונא דזהב, ועל דא, אלין סומקין, ואלין ירוקין. חמשים אינון באינון חמשים חלונין, וחמשים אינון באינון חלונין אחרנין. דלסטר מזרח אינון ירוקין, דלסטר דרום אינון סומקין, בהו אתאחד סיומא דמשכנא.
בכל אינון ככביא דנפקי מההוא רקיע, מתערבי אינון ככביא בליליא, ונצצי ומלהטי ושלטי בהאי עלמא. מנהון על נחשת, מנהון על זהב ירקרק, ואתתקנן ומגדלן על חילא דלהון.
אלין ככביא שלטי בכ"ה ופלגא נקודין דליליא, דאינון רגעי שעתא, ואינון דמגדלי נחשת דאינון סומקי ולהטי ונצצי. וכד אושיטו תלת זמנין נציצו לסטרא דמזרח, או חמש, או שבע, מלכי עמין ייתון על ההוא סטרא, וכל עתרא ודהבא יסתלק מההוא סטרא. ואי נציצו חד, תרין, ארבע, שית, דא בתר דא, אימתא ופחדא יפול, וישרי על ההוא סטרא. בטיש נציצו ושכיך, בטיש נציצו ושכיך, יתערו קרבי, ולא יתעבידו, דהא בההוא זמנא, אתערותא הוא לעילא קמי קב"ה, באינון ממנן דעלמא דשלטין על שאר עמין, וכן כגוונא דא בסטרא אחרא.
פתח ואמר, להוא שמיה די אלהא מברך מן עלמא ועד עלמא די חכמתא וגבורתא דיליה היא. והוא מהשנא עדניא וזמניא. וכלא איהו ברשותיה, ואפיק לעמיה קדישא, מחילא ורשותא דככביא ומזלי, בגין דאינון טעוון אחרן ולא באלין חולקא דיעקב, כי אם ביוצר הכל הוא.
רקיע אית לעילא, על כל אלין רקיעין, ואיהו טמיר וגניז, וחותמא דגושפנקא דמשכנא שלטא על האי רקיע, והאי רקיע אקרי אדרא דמשכנא, ובהאי רקיע כל אינון חלונין, מסטרא דא, ומסטרא דא, ואחיד כל אינון סדורין דמשכנא. שית חלונין אינון רברבין על כלהו, וחד סתים לשלטא עלייהו.
חלונא חד, אקרי חלון זהרא, וביה נפקא ככבא חדא, דאקרי לחכימי י"ד, ודא איהו התוכא דקא מהתך לתתא בשלטנותא דיהודה. לאו דאית ליה חולקא ביה, דהא לית לשבטין דישראל חולקא ואחסנא בהו, אלא שבטא דיהודה שלטא על האי, ולאו איהו עליה.
וכד אסטו בני יהודה ארחייהו מבתר קודשא בריך הוא, אזלו למנדע בתר חלונא דא, והאי ככבא. ואמרו דהאי ידא דקא מנצח לשאר עמין, דכתיב ביה ידך בערף אויביך, ואזלו אבתריה ועבדו ליה שמושא ופלחנא, ועל דא כתיב, ויעש יהודה הרע בעיני יי'.
האי ככבא כד נפיק פשיט חד יד בחמש אצבען, נהיר ונציץ בההוא חלון. מאריהון דקוסמין וחרשין, דחלי מהאי אתר, בגין דבשעתא דהאי שלטא, כלהו קסמין וחרשין מתבלבלי, ולא אצלח בידייהו.
ואי תימא, הואיל ואיהו האי רקיע טמירא, היך ידעי ליה. אלא סימנא אית לון לבר, וידעי דהא שלטא ככבא דא, ודחלי תדיר מניה, ולא אצלח בידיהון, אינון קסמין וחרשין. ועל דא אית זמנין דאצלחו ביה בני נשא, ואית זמנין דלא אצלחו ביה. ובגין דא אינון מארי קוסמין וחרשין מתמעטי מעלמא, בגין דלא ידעין עקרא, כד חמאן דלא אצלח בידייהו. ועל דא אינון קדמאי הוו ידעי, ומסתכלן לבר בההוא סימנא, דקא ידעי.
חלונא תניינא, אקרי חלון טופרא, בגין דאיהו כגוונא דטופרא, וביה נפקא ככבא חד, דאקרי לחכימין צפעון, דהא דא שלטא בשולטנא תקיף בדינא ברישא וזנבא, אית ליה כצפעון כמין לקטלא.
מההוא חלון, נפקי שית מאה אלף רבוא רוחין, דשלטין על אינון טופרין דבני נשא, כד אזדרקן באתגליא. בהאי עבדי חרשין וקסמין, כל אינון דידעי לון. בההיא שעתא דהאי ככבא שלטא, כל אינון דזרקי טופרי, או עבדי חרשין בהון, גרים מותא לכל עלמא, וסליק חרשין בידייהו דאינון דעבדי לון.
חלונא תליתאה, אקרי חלון חושנא, וביה נפקא ככבא חדא, ואקרי נגה"א דבוסי"נא, האי איהו נציצו דנציץ, וקיימא על כל רוחא, ונייחא ושיזבותא וטיבותא ביה. לית ביה קטרוגא כלל, כד איהו שלטא, כל נייחא, וכל נהירו שלטא בעלמא, שלוה שבעא וכלא שליט בעלמא.
חלונא רביעאה, איהו חלון דאקרי גביע, וביה נפקא ככבא חד, דאקרי לחכימין אשכול הכפר, בגין דהכי נפיק כאשכול, נציץ נציצין כענבין בכופרא, בהאי אתערו דרחמי אתער בעלמא, מרחיק ומקריב, תולדין סגיאין אסגיאו בעלמא. בני עלמא לא קפדי כד אצטריכו דא לדא, שלמא וחדוה אתער בעלמא.
חלונא חמישאה, איהו חלון דאקרי באר, על די ככבא דנפיק ביה, עאל ונפיק שאיב כדלי, לא שכיך לעלמין. בהאי חכימי לבא לא יכלין למיקם בארח קשוט, בגין דלא קאים בקיומא, ולא שכיך לעלמין. וע"ד אתדחקן גרמייהו, לעיינא בהאי אתר, ולמידן דינא.
חלונא שתיתאה, איהו חלון דאקרי נגהא, ונפקא ביה ככבא חד, דאקרין גזרון, בגין דכד האי שלטא, עלמא קאים בדינא, וכמה גזרין, ובכמה עונשין, ובכל יומא ויומא מתחדשן גזרין על עלמא, ועד לא יסיימון אלין, הא אחרנין מתחדשין, והאי לא שלטא כ"כ בעלמא.
אבל סמוך ליומי משיחא, ישלוט האי חלונא, בהאי ככבא, על עלמא. וע"ד ישלטון חיון בישין על עלמא, ויתחדתון זינין בישין, דא בתר דא, וישראל יהון בעקו. וכד יתדחקון גו חשוכא דגלותא, כדין ינהר לון קב"ה נהירו דיממא, ויקבלון מלכותא קדישי עליונין, ויתבטל מלכותא מידא דעממין עובדי כוכבים, וישלטון עלייהו ישראל, ויתקיים והיה אור הלבנה וגו'.
וכדין חלונא שביעאה יתפתח בכל עלמא, וככבא דיליה איהו ככבא דיעקב, והאי איהו דקאמר בלעם, דרך ככב מיעקב, וככבא דא יהא נהיר ארבעין יומין. וכד יתגלי מלכא משיחא, ויתכנשון לגבי מלכא משיחא כל עמין דעלמא, כדין יתקיים קרא דכתיב, שרש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גוים ידרשו והיתה מנוחתו כבוד.

— 87 —
פתח ר"ש ואמר, ולא אמר איה אלוה עשי נותן זמירות בלילה. האי קרא אוקמוה ואתמר, אבל עושי, עושי מבעי ליה, מאן עושי. אלא שמא דאלוה שמא כליל איהו דאתחזי הוא ובי דיניה. דא שמא שלים איהו, דכליל דכר ונוקבא: א"ל ו"ה ובגיני כך עושי.
נותן זמירות בלילה, בגין דדא איהו דקא משבחת תדיר לגבי מלכא דשלמא דיליה, כגוונא דבוצינא דלא שכיך תדיר, בגין לקבלא נהורא חדוה עלאה, מסגיאות חדוה דיליה. וע"ד נותן זמירות בלילה.
כל אינון ככביא דקא מנהרן ברקיעא, כלהו אודאן ומשבחן לקב"ה, בכל ההוא זמנא דאתחזון ברקיעא, בגין דמלאכי עלאי, כלהו אודאן ומשבחן אשמורות אשמורות, בתלת פלגי דהוי ליליא.
בליליא אתפלגן כמה סטרין. בראשיתא דליליא, כד רמש ליליא ואתחשך, כל אינון רוחין בישין וזינין בישין, כלהו מתבדרן ומשטטי בכל עלמא. ואתפרשת סטרא אחרא, ותבעי ארחי דבי מלכא, מכל אינון סטרין קדישין.
כיון דההוא סטרא אחרא אתער, כל בני עלמא טעמי טעמא דמותא, חד משתין במותא, ושלטא עלייהו. כדין כיון דמסאבו אתפרשא מלעילא, ושלטא ונחתא לתתא, כדין אתפרשן תלת משריין לשבחא ליה לקב"ה, בתלת סטרין דליליא, כמה דאתערו בהאי חבריא.
בעוד דאינון משבחין לקב"ה, סטרא אחרא אזלא ומשטטא לתתא, בכל סטרי עלמא, ועד דסטרא אחרא לא אתעבר מתמן, לא יכלין אינון לאתייחדא במאריהון.
רזא לחכימין, מלאכי עליונין, וישראל לתתא, כלהו דחקי בההוא סטרא אחרא. מלאכין עלאין כד בעאן לאתייחדא במאריהון, לא יכלין עד דדחיין לה לבר. מה עבדין, נחתין שיתין רבוא דמלאכי קדישי, ואפילו שינתא על כל בני עלמא, כיון דאיהי נחתא, דקא דחיין לה לבר, ויהבי לה כל עלמא דא בההיא שינתא, כדין איהי שלטא עלייהו, ומקבלין מסאבו מינה. בר בארעא דישראל בלחודהא, דלא שלטא תמן. כיון דאיהי אתפרשא מנייהו, עאלין לקמי מאריהון, ומשבחן ואודאן קמיה.
כגוונא דא ישראל לתתא, לא יכלין לאתייחדא במאריהון, עד דדחיין לההוא סטרא אחרא מנייהו, ויהבי לה חולקא במה דאתעסקת, ולבתר, אינון מתקרבי לגבי מאריהון, ולא אשתכח מקטרגא עילא ותתא.
ואי תימא תינח לתתא, אבל לעילא מאי קטרוגא תמן. אלא לעילא, בגין דאיהו רוח מסאבא, ואינון רוחין קדישין, עד דמשדרי רוחא מסאבא מבינייהו, לא יכלין לקרבא לגבי מאריהון, דהא קודשא גו מסאבא, לא מתערב לעלמין. וכן כגוונא דא, ישראל לתתא, לא מתערבין באומין עכו"ם דעלמא. ותרין סטרין, עלאין ותתאין, כד בעיין לקרבא לגבי מלכא קדישא, דחיין לה לבר.
ועל דא, כד עייל ליליא, ומלאכין קדישין עלאין, כד מסתדרן שורין שורין לקרבא לגבי מאריהון, דחיין ליה לההוא סטרא לבר בקדמיתא, ולבתר עאלין בקודשא.
למלכא, דהוו ליה אבנין יקירין בחד תיבותא, מתגלפא בקוסטרוי. וההוא מלכא הוה חכים. בגין דלא יתקרב כל מאן דבעי, לגבי ההוא תיבותא דאבנין יקירן ומרגלן דתמן, נטל בחכמתיה, חד חויא תקיפא, וכריך ליה סחרניה דההוא תיבותא, כל מאן דבעי לאושטא ידיה לגבי תיבותא, הא חויא דליג עליה, וקטיל ליה.
חד רחימא הוה למלכא, אמר ליה מלכא, כל זמנא דאת בעי לאעלא ולאשתמשא בתיבותא, תעביד כך וכך לגבי ההוא חויא, ותפתח תיבותא, ותשמש בגניזין דילי. כך קב"ה, כריך חויא סחרניה דקדשא, אתאן מלאכין עלאין לאעלא גו קדשא, הא חויא תמן, ודחלי לאסתאבא ביה.
ת"ח, כתיב עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, עושה מלאכיו רוחות, אלין מלאכין דקיימין לבר. משרתיו אש להט, אלין מלאכין דקיימין לגו, איהו רוחא מסאבו, ואינון רוח. רוח ברוח לא עייל דא בדא. רוח מסאבו ברוח קדשא לא אתערבי דא בדא. ובג"כ אינון דאקרון רוח, לא יכלין לאעלא לגו, בגין ההוא רוחא מסאבו. אינון דלגו, אינון אש, וההוא אש דחי לההוא מסאבו דלא עייל לגו. ובג"כ כלא דחיין ליה לבר למסאבו, דלא יתערב בהדייהו. ועל דא, מלאכי עלאי קא משבחן ליה לקב"ה, בתר דדחיין ליה למסאבו לבר.
תלת אשמורות אינון בליליא, לקבליהון תלת משריין, דקא מתפלגי לשבחא לקב"ה, כמה דאתמר. וע"ד האי רבון דכלהו, איהו נר דדוד דלא שכיך לעלמין, אלא תדיר אודי ומשבח ליה למלכא עלאה, וע"ד נותן זמירות בלילה.
ד"א, ולא אמר איה אלוה עושי, כמה דאתמר, בגין דהא מעילא ומתתא אתכליל בר נש, ואתעביד, כמה דאיהו גופא מתרין סטרין, מגו דכר ונוקבא, אוף הכי רוחא. רוח איהו כליל, מגו דכר ונוקבא. ועל רזא דנא אתתקן בר נש בגליפוי, בגופא ורוחא. ובגין דאיהו כליל ברזא דא, ובעובדא דא, כמה דאתמר, ע"ד כתיב, ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו והא אתמר.
בליליא הא אמרת, דהא בראשיתא דליליא, כל אינון זינין ורוחין בישין מתערי בעלמא, היך איהו יכיל למהוי, דאי הכי, הא תנינן, דמסטרא דצפון נפקי כל הני זינין בישין, ואתמר דכד אתער רוח צפון בפלגות ליליא, דהא כדין כל אינון רוחין בישין, וסטרין בישין, אתכנשו מעלמא, ועאלין גו נוקבא דתהומא רבא, אי הכי הא בסטרא דדרום דאיהו ימינא, אמאי משטטי אינון זינין בישין בריש ליליא, דקא שלטא רוח דרום.
אלא ודאי, אלמלא ההוא סטרא דדרום, דקא מעכב ודחייא לההוא סטרא בישא, הוה מטשטש כולי עלמא, ולא יכיל עלמא למסבל. אבל כד אתער ההוא סטרא אחרא, לא אתער אלא בסטר רוח מערב, דקא שלטא בריש ליליא, ועלמא איהו כלא כניש. וע"ד קב"ה אקדים אסוותא לעלמא, בגוונא דא כמה דאתמר. זכאין אינון ישראל בהאי עלמא ובעלמא דאתי דקב"ה אתרעי בהו מכל שאר עמין דעלמא.
עאלו לביתא רבי אלעזר ורבי אבא. כד אתפלג ליליא, קמו למלעי באורייתא. אמר רבי אבא, השתא ודאי איהו עידן רעותא לקב"ה, והא זמנין סגיאין אתערנא האי, דקב"ה בשעתא דאתפלג ליליא, עאל גו אינון צדיקייא בגנתא דעדן, ואשתעשע בהו. זכאה איהו מאן דאשתדל באורייתא, בההיא זמנא.
אמר רבי אלעזר, הא דאשתעשע קב"ה גו צדיקיא בגנתא דעדן, היך אשתעשע. אלא בההוא זמנא דאתפלג ליליא, קב"ה אתער ברחימו דשמאלא, לגבי כנסת ישראל, דהא לית רחימו אלא מסטרא דשמאלא. וכנסת ישראל לית לה דורונא למקרב לגבי מלכא, או חשיבו מעליא, אלא באינון רוחין דצדיקיא, דקב"ה חמי לון מתעטרן, בכמה עובדין טבין, ובכמה זכיין דעבדו בההוא יומא, וקב"ה ניחא ליה מכל קרבנין ועלוון, דקב"ה ארח בהו ריח ניחח, דקא עבדי ישראל.
כדין נהירו אתנהיר, וכל אילנין דגנתא דעדן אמרו שירתא, וצדיקיא מתעטרן תמן באינון עדונין דעלמא דאתי. כד אתער בר נש בההיא שעתא למלעי באורייתא, נטיל חולקיה עמהון דצדיקיא די בגו גנתא, חד שמא גליפא דתלתין ותרין אתוון, אתעטר בהו תמן, ואיהו גו רזין דצדיקיא.

— 88 —
פתח רבי אלעזר ואמר, הללויה אודה יי' בכל לבב וגו', הללויה, הא אתמר ואתערו ביה חברייא, והכי איהו, דדא איהו שבחא דקא סלקא על כל אינון שירין ותושבחן דאמר דוד, בעשר זיני תושבחן דאיהו אמר, בגין דאיהו כליל שמא ושבחא בחד, ואיהו כללא דשמא קדישא עלאה.
אודה יי' בכל לבב, בכל אתר דאמר דוד מלכא, רזא דאלפא ביתא, איהו רזא דאתוון גליפן, דנפקין בגלופי דתלתין ותרין שבילין. ואית אתוון עלאין, מרזא דעלמא עלאה. ואית אתוון אחרנין, דאינון אתוון זעירין. והכא איהו רזא דאלפא ביתא, דעלמא תתאה.
אודה יי' בכל לבב: ביצרא טבא וביצרא בישא דאיהו שרי בגויה. דהא על כלא אית לאודאה ליה לקב"ה, ביצרא טבא וביצרא בישא. דהא מסטרא דיצרא טבא אתי טוב לבר נש, ואית לברכא ליה לקב"ה הטוב והמטיב. ובסטרא דיצרא בישא, אתי קטרוגא לבר נש, ואית לאודאה לקב"ה, בכל מה דאתי על בר נש, מסטרא דא ומסטרא דא.
בסוד ישרים ועדה, בסוד ישרים: באינון דרזא דקב"ה אינון ידעי. דהא כל רזין דקב"ה אינון ידעי, ואינון רזא דיליה, ועל דא בסוד ישרים. ועדה: אלין אינון ישראל, כד מתכנשי בעשרה, לאודאה ליה לקב"ה, ובג"כ, אית לאודאה ליה לקב"ה, על טב ועל ביש, ולפרסמא קמי כלא. דאי תימא הא איהו ידע, אמאי אצטריך לפרסמא. אלא בדא, אתייקר קב"ה בעלמא לפרסמא נסא. ועל דא קב"ה כתיב ביה, והתגדלתי והתקדשתי וגו'.

— 89 —
רבי יהודה פתח ואמר, כל הנשמה תהלל יה. תנא, כל נשמתין אתו מהאי גופא קדישא, ואתערו בבני נשא. ומאן אתר. מההוא אתר דאקרי יד. מאן אתר דא אמר רבי יהודה דכתיב מה רבו מעשיך יי' כלם בחכמה עשית. תנא, מהאי חכמתא דמבועוי נפקין לתלתין ותרין שבילין, אשתכלל כלא, וכל מה דאית לעילא ותתא, והוא אתקרי רוחא קדישא, דכל רוחין אשתכללו ביה.
אמר רבי יצחק, ביומא דהוה רבי שמעון פריש מלה דא, עינוי נבעין מיא, והוה אמר, כל גנזייא דמלכא עלאה, אתמסרן בחד מפתחא, ואתגלייא בקזפיטן דקורדיטי גליפין עלאין.
אלא הכי תאנא, מאן יכיל לאשתמודעא ולאתכללא מה דגניז בדא מבועא. דהא משה לא גלי דא ביומוי, כד הוה גלי רזא עמיקתא לישראל, ואף על גב דכלא הוה מתגלייא על ידוי. אלא בההיא שעתא דבעא קב"ה לסלקא ליה למתיבתא קדישא עלאה, ולטמרא ליה מבני נשא, דכתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. היום ממש, דההוא יומא אשתלימו יומוי, לאתקרבא לאתר דא, דכתיב הן קרבו ימיך קרבו ממש.

— 90 —
דתניא אמר רבי שמעון, משה לא מית. ואי תימא הא כתיב וימת שם משה. כך בכל אתר לצדיקיא קרי בהו מיתה. מאי מיתה. מסטרא דילן אקרי הכי. דתניא אמר רבי שמעון, וכן תנא, דמאן דאיהו בשלימותא דמהימנותא קדישא תלייא ביה, לא תלייא ביה מיתה ולא מית. כמה דהוה ביעקב דמהימנותא שלימתא הוה ביה.
דאמר ר' שמעון, לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, ויקרא את שמו ישראל. מאי ישראל. שלימותא דכלא. דכתיב ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים וגו'.
א"ר יהודה מהכא, כי אתך אני, דייקא, זכאה חולקיה, דמאריה אמר ליה כן. כי אתי אתה לא כתיב, אלא כי אתך אני, דמאריה אתי לאתחברא דיוריה עמיה.
אר"ש שפיר קאמר ר' אבא דאמר ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד. ושב יעקב: לאתקרי בשמא אחרא, דכתיב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל.
ד"א ושב יעקב, לאתר דאתנסיב מתמן. ושקט, בעולם הזה. ושאנן, בעולם הבא. ואין מחריד ממלאך המות. דמשמע דכלא הוה ביה. ר' יצחק אמר, חברייא הא אוקמוה, דכתיב ואת זרעך מארץ שבים, מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים.

— 91 —
והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה. רבי יהודה פתח אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו. וכתיב, אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבקר יאכלו. ווי לעלמא דלא משגחן בפולחנא דמאריהון, דהא מאריהון אשגח בגיניהון לאוטבא להו, דאנח קמייהו פתגמי אורייתא, ולא משגחן.
דתנינן, תלת מלין בעי בר נש למעבד לבריה, מילה, ופדיון, ולנסבא ליה אנתו. וכלא עביד קב"ה לישראל. מילה: דכתיב ושוב מול את בני ישראל שנית. וכתיב ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר. פדיון. דכתיב ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים. לנסבא ליה אנתו: דכתיב זכר ונקבה ברא אותם, וכתיב ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו. תו, אטיל להו כהאי נשרא, דאטיל לבנוי על גדפוי, דכתיב ואשא אתכם על כנפי נשרים.
אמר רבי יוסי, כלא הוא יאות, אבל אורייתא דאהדר קמייהו דישראל, ואוליף לון, יתיר מכלא. תא חזי, לית שבחא דבר נש בהאי עלמא ובעלמא דאתי, כשבחא דאורייתא דכתיב בה בי מלכים ימלכו.
דהא תנינן כד סליק רב הונא להתם, אשכח רבנן דהוו עסקי בהאי קרא, דכתיב, ופקדתי על בל בבבל והוצאתי את בלעו מפיו ולא ינהרו אליו עוד גוים. ורב הונא לא הוו משגיחין ביה, דהא לא אשתמודען ליה בקדמיתא, בגין דהוה זעיר. עאל לבי מדרשא, ואשכח רבנן דהוו אמרי, האי קרא אית לאסתכלא ביה, אי טעותיה ודחלתיה דנבוכדנצר הוה שמיה בל, הא כתיב ביה, ועד אחרין על קדמי דניאל די שמה בלטשאצר כשם אלהי. ועוד, מאי והוצאתי את בלעו מפיו.

— 92 —
קם רב הונא ביני קיימי דעמודי, ואמר אילו הוינא באתרי, דרישנא ליה להאי פסוקא. לא אשגחו ביה. קם תניינות, ואמר מלה דא. אתא רבי יודאי בר רב, ואותביה קמיה. אמר ליה, אימא ברי אימא, דמלי אורייתא כתיב בהו, בראש הומיות תקרא וגו'.
פתח ואמר, הכי תנינן, ביומי קדמאי עד לא אתא יעקב, הוה בר נש שלו בביתיה, מטא זמניה, מית בלא מרעין, כיון דאתא יעקב, בעא קמיה דקב"ה, אמר ליה, מרי דעלמא, אי ניחא קמך, דלנפול בר נש בבי מרעיה, תרין או תלת יומין, ולבתר יתכנש לעמיה, ויפקד לביתיה, ויתוב מחובוי. אמר ליה שפיר. את הוא סימנא בעלמא. ת"ח, מה כתיב ביה ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חולה. חלה כתיב מה דלא הוה לבר נש מן קדמת דנא.

— 93 —
בתר דשכיב, לא הוה בר נש דהוה ליה מרעין, דלא מית. עד דאתא חזקיה, מה כתיב ביה, בימים ההם חלה חזקיהו למות וגו'. תא חזי, מה כתיב ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל יי', אמר ליה, אי ניחא קמך דיתסון בני נשא מבי מרעיהון, ויודון שמך, וישתמודעון, ויתובון לבתר בתיובתא שלימתא, וישתכחון בני עלמא זכאין קדמך. אמר ליה קודשא בריך הוא, יאות הוא את תהא סימנא בעלמא, וכך הוא, מאי דלא הוה מקדמת דנא. הדא הוא דכתיב, מכתב לחזקיהו מלך יהודה בחלותו ויחי מחליו. ותאנא, ההוא יומא אתחזר שמשא עשר דרגין.
ותאנא, מרודך בלאדן הוה אכיל כל יומא בד' שעתי, ונאים עד תשע שעתי, וההוא יומא נאים עד ט' שעתי, כד אתער חמא שמשא דקאים בד' שעתי, אמר מאי האי, בקטולא דקונטירא קונטרוי אנקטרתון. אמרו ליה למה. אמר, דנאימנא יומא חד, ותלתות יומא. א"ל, לאו הכי, אלא אלהא דחזקיה עבד יומא דין תרין ניסין. אסי לחזקיה מבי מרעיה, ואחזר שמשא לעדנא דא. אמר וכי אית בעלמא אלהא רבא בר מאלהי. אמרו, אלהא דחזקיהו.
קם וכתב כתבוי, שלם לחזקיהו מלכא דיהודה ושלם לאלהיה ושלם לירושלם קרתא קדישא. לבתר אמליך וקם מכרסיה, ופסע תלת פסיען, וכתב אחרנין, שלם לאלהא רבא דבירושלם ושלם לחזקיהו מלכא דיהודה ושלם לירושלם קרתא קדישא. א"ל קב"ה, אנת פסעת בגין יקרי תלת פסיען, חייך מינך יפקון תלת מלכין שליטין, קסטירין רופינין דשליטין בכל עלמא, וקדמאה מנייהו נבוכדנצר הוה.
ת"ח, מאי א"ל דניאל, אנת הוא ראשה די דהבא. ובתרך תקום מלכו אחרי ארע מינך ומלכו תליתאה אחרי וגו'. מה כתיב נבוכדנצר מלכא עבד צלם די דהב רומיה אמין שתין פתיה אמין שית. אמר נבוכדנצר צלמא דחמינא, הוה רישא די דהבא, מעוי דכסף, אנא אעביד כלא דדהבא, דלהוי קזפירא דדהבא ברישא.
ותאנא, ההוא יומא כנש כל אומיא ועממיא ולישנייא למפלח לההוא צלמא, ונטל מאנא ממאני מקדשא, דהוה גליף ביה שמא קדישא, ועייל ליה בפומיה דההוא צלמא ובההיא שעתא, הוה ממלל רברבן, עד דאתא דניאל, וקריב גבי דההוא צלמא, ואמר אנא שליחא דמארא עלאה, גוזרני עלך למפק מהכא. אדכר שמא קדישא, ונפק ההוא מאנא, ונפל צלמא ואתבר. היינו דכתיב והוצאתי את בלעו מפיו ולא ינהרו אליו עוד גוים. קם ר' יהודה ונשקיה על רישיה, אמר אי לא דקריבנא בקוטפייא הכא, לא אשתמודענא בך. והוו דחלין קמיה מההוא יומא.

— 94 —
תאנא אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו. ר' יוסי אוקים להאי קרא, במשה, בשעתא דאפיק להו לישראל ממצרים, ועבד לון בני חורין. ושריך בעת יאכלו, דכתיב ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא ליי'.
אמר ר' שמעון בר יוחאי, וכי לא אמינא דמלוי דשלמה מלכא, דכלהו בגו, לגו היכלא קדישא הוו. והאי דאמריתו כלא שפיר הוה, ולדרשא הוא דאתא, אבל האי קרא, לעילא בהיכלא קדישא הוא.
תאנא, אשריך ארץ שמלכך בן חורים. מאי ארץ. ארץ סתם. דתניא, מ"ד השליך משמים ארץ תפארת ישראל. אלא האי ארץ, היא רזא, בגו כתרי מלכא קדישא, דכתיב ביה ביום עשות יי' אלהים ארץ ושמים. והאי ארץ, וכל מה דיניק ואתזן, מההוא אתר דאקרי שמים הוא, ולא אתזנת ארעא דא, אלא משלימותא קדישא, דאקרי שמים.
ובשעתא דבעא קב"ה לאחרבא ביתיה דלתתא, וארעא קדישא דלתתא, אעבר להאי ארעא קדישא דלעילא בקדמיתא, ונחית ליה מההוא דרגא דהוה ינקא משמים קדישא, ולבתר חריב להאי דלתתא, הה"ד השליך משמים ארץ בקדמיתא, ולבתר ולא זכר הדום רגליו. דתניא, כך ארחוי דקב"ה, כד בעי למידן עלמא, בקדמיתא עביד דינא לעילא, ולבתר אתקיים לתתא, דכתיב יפקוד יי' על צבא המרום במרום בקדמיתא, ולבתר ועל מלכי האדמה על האדמה.
א"ר שמעון, אשריך ארץ שמלכך בן חורין, דזן לך בסגיאות כלא, בלא דחילו דאחרא, ומההוא מלכא עלאה אתזן כלא. ושריך בעת יאכלו, כד"א כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, אי לך ארץ שמלכך נער כד"א ונתתי נערים שריהם. דווי לארעא כד ינקא משמאלא. ושריך בבקר יאכלו, בההוא קדרותא, ועד לא נהיר, ולא שלטא מה דשלטא.
תנא אמר רבי שמעון, והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה, דא הוא יעקב קדישא שלימא, כמה דאוקימנא, דכתיב ויעקב איש תם יושב אהלים. יושב אהל לא כתיב, אלא יושב אוהלים, תרי, דאחיד להאי ואחיד להאי. אף הכא כתיב, והבריח התיכון בתוך הקרשים, מבריח מן הקצה אל הקצה, דאחיד להאי ואחיד להאי.
דתנינן, מאי איש תם. כתרגומו, שלים. שלים מכלא, שלים לתרין סטרין, לעתיקא קדישא, ולזעיר אפין. שלים לחסד עלאה ולגבורה עלאה, ואשלים להאי ולהאי.

— 95 —
א"ר שמעון, חמינא דהא חכמתא כלל כלא. וחסד עלאה נפקא מחכמה. גבורה, דהוא דינא תקיפא, נפקא מבינה. יעקב אשלים לתרין סטרין ואבהן כלל כלא, ויעקב כלל אבהתא.
תאנא בטש חכמה בשבילוי, וכניף ברוחא למיא, ואתכנפו מיא לאתר חד, ואתפתחו חמשין תרעין דבינה. מאלין שבילין, נפקי עשרה כתרין, בקרניטי זהירין, ואשתארו עשרין ותרין שבילין. בטש ההוא רוחא באינון שבילין, ואתפתחו חמשין תרעין דבינה, ואתגליפו עשרין ותרין, בחמשין תרעין דיובלא, ואתעטרו בשבעין ותרין אתוון דשמא קדישא. אלין אתפתחו לסטרוי.
ואתעטרו עשרין ותרין כתרין דרחמי, דכלילן בעתיק יומין, דנהיר לון כל חד בסטרוי. אתעטרו חמשין גליפין, במ"ב אתוון קדישין דשמא קדישא, דבהון אתברי שמיא וארעא. ואתגלפו בגלופיהון, תמניא תרעין, דאינון תמניא אתוון דרחמי, דכתיב יי' יי' אל רחום וחנון, דנפקא מעתיקא קדישא, לזעירא, ומתחברן באלין כתרין קדישין, חכמה ובינה עלאין דסלקין. נפקא חסד עלאה מהאי סטרא, ודינא דגבורה מהאי סטרא, אתא זכותא דיעקב, ואשלים אתרווייהו ואחיד לון. דהא הוא שלימותא עלאה.
תאנא א"ר שמעון, בג"כ ישראל אתקרי. דתאנא יעקב תתאה. ישראל עלאה. יעקב לאו שלימותא ישראל שלימותא דכלא. וכן תאנא, נאם דוד בן ישי, דוד לאו שלימותא, דהא בתראה הוא. ישי יסוד עלאה הוא, ושלימותא. והיינו דתנינן, לא גלו ישראל מארצם עד שכפרו בקב"ה, ובמלכותא דבית דוד, דכתיב אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי איש לאהליו ישראל. מאי איש לאהליו. אתר דעכו"ם שריא בגוייהו, היינו לאלהיו.
אמר ר' יהודה, כד שריא חכמתא לגלפא גליפין בכלהו כתרין, מאן כתרא שארי מההוא דאתקרי בינה. בבינה אתכליל כלא. ובג"כ אתפתחו בה חמשין תרעין, ואשתכח דכלא בחכמה אתגלפו, הה"ד כלם בחכמה עשית.

— 96 —
תאנא, כתיב מי מדד בשעלו מים וגו'. בשעלו מים. מאן מים. דא הוא בינה. ר' אלעזר מתני הכי, דא חסד. א"ל ר"ש, כלא בחד מתקלא סלקא. ושמים בזרת תכן, מאן שמים. תפארת. דכתיב תפארת ישראל. וכל בשליש עפר הארץ. דא הוא גבורה. ושקל בפלס הרים, אלין אינון שאר כתרין, דאקרון טורי אפרסמונא דכיא. וגבעות במאזנים, אלין שאר רתיכין תתאין מנייהו.
תא חזי, בשעלו, מאי שעלו. דא רוח חכמתא דהכי תנינן, שעלא דקיטרי בקיזפא שקיען.
ושמים בזרת תכן, מאן זרת. אלין אינון חמשין תרעין דאתפתחו ואתפזרו לכל סטרין, כד"א וזריתי פרש על פניכם וגו'. וכל בשליש, מאן שליש. רחמי. שלימותא דכלא. ושקל בפלס, מאי פלס, אמר ר' שמעון, דכתיב מאזני צדק. אבני צדק. תו אמר רבי שמעון, הני מילי בשיעורא דיוצר כלא אוקימנא.
אמר רבי אלעזר, ש"מ, דיעקב מגו דינא קשיא נפיק, דהא יצחק דינא קשיא, אחיד לחולקיה. אמר ליה ר' שמעון, ודא הוא בלחודוי, והא יצחק מגו חסד נפק, והכי כלהו, דינא מגו רחמי נפקא, ורחמי מדינא. אברהם ירית אחסנא דחסד, נפק יצחק בדינא מגו חסד. יעקב נפק ברחמי, מגו דינא קשיא, וכך הוא לעילא, דא מן דא, וינקא דא מן דא, עד דאשתמודע כלא דהוא חד, ומחד תליין כלהו, וכלא אשתכח חד. בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמין.
אמר רבי אלעזר, אשתמודע, דלית שלימותא אלא כד אחיד דא מן דא, ודא אחיד בתרווייהו, לשכללא כלא, כגון יעקב, והיינו דכתיב מבריח מן הקצה אל הקצה.
תאנא, כולי האי לא אתקרי אלא מסטרא דילן, ומסטרא דילן אשתמודע כלא. דהא בהאי לעילא כלא בחד מתקלא סלקא. לא שני, ולא ישתני, כמה דכתיב אני יי' לא שניתי. אמר רבי יהודה, כלהון בוצינין נהירין מחד, ומחד תליין, ובוצינין אינהו חד כלא. דהא לא בעו לאתפרשא, ומאן דפריש לון, כאלו אתפרש מן חיי עלמא.

— 97 —
אמר ר' יצחק, כתיב ונתתי נערים שריהם ותעלולים ימשלו בם, היינו דכתיב ועשית שנים כרובים זהב. כתיב יושב הכרובים, וכתיב וירכב על כרוב ויעף. יושב הכרובים, כד שריא לאתיישבא בשלימותא, כתיב יושב הכרובים. וכד לא שריא, ולא אתיישבא מלכא בכרסיא, כתיב וירכב על כרוב חד, דלא אתיישבא מלכא בכרסייה. יושב הכרובים תרי.
אמר רבי יוסי, ווי לעלמא, כד חד כרוב אהדר אנפיה מחבריה, דהא כתיב ופניהם איש אל אחיו, כד הוה שלמא בעלמא. אמר רבי יצחק, הא תנינן ערות אביך וערות אמך לא תגלה, ווי למאן דגלי ערייתהון. כגוונא דא כתיב ביעקב, מבריח מן הקצה אל הקצה. זכאה חולקהון דישראל, דקודשא בריך הוא משתבח בתשבחתייהו כגוונא דלעילא, דכתיב ישראל אשר בך אתפאר.
תאנא אמר רבי יצחק, ביומי קדמאי, הוה בר נש אמר לחבריה, אימא לי מלה חדא דאורייתא, וטול מנה כסף. השתא אמר בר נש לחבריה, טול מנה כסף ואשתדל באורייתא, ולית מאן דישגח, ולית מאן דירכין אודניה, בר אינון זעירין קדישי עליונין, דקודשא בריך הוא משתבח בהו, דכתיב ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר.

— 98 —
ווי העמודים וחשקיהם כסף. רבי יצחק אמר, ווי העמודים, הא אמינא כל אינון דמתאחדן מקטרי קיימין עלאין, אקרון ווי העמודים. וכל אינון דלתתא, תליין מאינון ווים. מאי ווים. שתא בגו שתא, ומתאחדן ומתשקיין מחוטא דשדרה, דקאים עלייהו. ובספרא דצניעותא תאנא, ווים לעילא, ווים לתתא, וכלהו במתקלא חד סלקין.

=== Sifra DiTzniuta ===

— 1 —
מאן צניעותא דספרא. אמר רבי שמעון, חמשה פרקין אינון דכלילן בהיכל רב, ומליין כל ארעא. אמר ר' יהודה, אי כלילן, הני מכלהו עדיפי. אמר ר' שמעון, הכי הוא, למאן דעאל ונפק, ולמאן דלא עאל ונפק לאו הכי.
מתלא, לבר נש דהוה דיוריה ביני טורין, ולא ידע בדיורי מתא. זרע חטין, ואכיל חטי בגופייהו. יומא חד עאל למתא. אקריבו ליה נהמא טבא. אמר ההוא בר נש, דנא למה. אמרו, נהמא הוא למיכל. אכל וטעם לחדא לחכיה. אמר, וממה אתעביד דא. אמרו מחטין. לבתר אקריבו ליה גריצין דלישין במשחא. טעם מנייהו, אמר ואלין ממה אתעבידו. אמרו מחטין. לבתר אקריבו ליה טריקי מלכין, דלישין בדובשא ומשחא. אמר ואלין ממה אתעבידו. אמרו מחטין. אמר ודאי אנא מארי דכל אלין, דאנא אכיל עקרא דכל אלין דאיהו חטה. בגין ההוא דעתא מעדוני עלמא לא ידע ואתאבידו מניה. כך, מאן דנקיט כללא, ולא ידע בכלהו עדונין דמהניין, דנפקין מההוא כללא.

— 2 —
תאנא. ספרא דצניעותא, ספרא, דשקיל במתקלא. דעד דלא הוה מתקלא, לא הוו משגיחין אפין באפין, ומלכין קדמאין מיתו, וזיוניהון לא אשתכחו, וארעא אתבטלת.
עד דרישא דכסופא דכל כסופין, לבושי דיקר אתקין, ואחסין.
האי מתקלא תלי באתר דלא הוה, אתקלו ביה אינון דלא אשתכחו. מתקלא קאים בגופיה. לא אתאחד, ולא אתחזי. ביה סליקו, וביה סלקין דלא הוו, והוו, ויהויין.
סתרא גו סתרא, אתתקן ואזדמן, בחד גולגלתא, מלייא טלא דבדולחא. קרומא דאוירא אזדכך וסתים, אינון עמר נקי תליין בשקולא. רעוא דרעוין אתגליא בצלותא דתתאי. אשגחא פקיחא דלא נאים, ונטיר תדירא. אשגחותא דתתא באשגחותא דנהירו דעלאה. תרין נוקבין דפרדשקא, דאתער רוחא לכלא.
בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, שיתא בראשית עלייהו, כולהו לתתא, ותליין משבעה דגולגלתא עד יקירו דיקירותא, והארץ תניינא לאו בחושבן והא אתמר. ומההיא דאתלטייא נפקא, דכתיב מן האדמה אשר אררה יי'. היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים. תליסר, תליין בתליסר יקירו דיקירותא.
שיתא אלפי שנין, תליין בשיתא קדמאי, שביעאה עלייהו, דאתתקף בלחודוי. ואתחריב כלא בתריסר שעתי, דכתיב היתה תהו ובהו וגו'. תליסר יקים לון ברחמי, ומתחדשן בקדמיתא, וקמו כל אינון שיתא. בגין דכתיב ברא, ולבתר כתיב היתה, דהא הות ודאי, ולבסוף תהו ובהו וחשך, ונשגב יי' לבדו ביום ההוא.
גלופי דגליפין כחיזו דחויא אריך, ומתפשט לכאן ולכאן, זנבא ברישא. רישא אחיד אכתפין, אעבר וזעים, נטר וגניז. חד לאלף יומין זעירין אתגלייא, קולטרא בקטרוי, סנפירא בעדבוי, אתבר רישיה במיין דימא רבא, דכתיב שברת ראשי תנינים על המים. תרין הוו, חד אתחזרי, תנינם כתיב חסר. ראשי, כד"א ודמות על ראשי החיה רקיע.
ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, היינו דכתיב כי הוא אמר ויהי, הוא בלחודוי. לבתר אתחזרו חד יהו"י יה"ו וי' בתראה שכינתא לתתא. כמה דה' שכינתא אשתכח ובחד מתקלא אתקלו.
והחיות רצוא ושוב, דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב. אמרו צדיק כי טוב. האי, במתקליה סלקא. קדמאה בלחודוי. וכלא לחד אתחזרי. אחתא ומודעתא כלילן דא בדא ביו"ד ה"א, כתרין רחימין דמתחבקן.
שיתא נפקין מענפא דשרשא דגופא, לישן ממלל רברבן. לישן דא, סתים בין יו"ד וה"א, דכתיב זה יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתוב ידו ליי' ובשם ישראל יכנה יכנה ממש. זה יאמר לה' אני: אחתא. וכלא אתמר ביה"ו. כלא כלילן בלישן סתים לאימא. דהא אתפתחת ליה דנפיק מינה. אבא יתיב ברישא, אימא באמצעיתא ומתכסייא מכאן ומכאן ווי למאן דגלי ערייתהון.
ויאמר אלהים יהי מארת ברקיע השמים, שליט דכר בנוקבא. דכתיב וצדיק יסוד עולם, נהיר יו"ד בתרין, ונהיר ומעבר לנוקבא. אתייחד יו"ד בלחודוי, סליק בדרגוי לעילא לעילא. אתחשכא נוקבא, ואתנהירת אימא ומתפתחא בתרעוי. אתא מפתחא דכליל בשית, ומכסיא פתחהא, ואחיד לתתא להאי ולהאי, ווי למאן דגלי פתחהא.

— 3 —
פרקא תניינא. דיקנא מהימנותא. דיקנא לא אדכר בגין דהיא יקירותא דכלא מאדנין נפקת, בסחרנהא דבסיטא, סליק ונחית חוטא חוורא. בתליסר מתפרש.
ביקירא דביקירותא ההיא, כתיב לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם. אדם לבר הוא. אדם לא כליל הכא. כ"ש איש. בתליסר נביעין מבועין מתפרשן, ארבע בלחודוי אסתמרו. תשעה אשקיון לגופא.
מקמי פתחא דאדנין, שארי יקירו לאתתקן, נחית בשפירי ברישא דשפוון. מהאי רישא להאי רישא קאים. ארחא דנפיק תחות תרין נוקבין דפרדשקא, לאעברא חובה, דכתיב ותפארתו עבור על פשע. תחות שפוון אסחר שערא לרישא אחרא. ארחא אחרא נפיק תחותוי. חפי תקרובתא דבוסמא, לרישא דלעילא. תרין תפוחין אתחזן לאנהרא בוצינין. מזלא דכלא, תלייא עד לבא, ביה תליין עלאין ותתאין.
אינון דתליין לא נפקין דא מן דא. חפיין זעירין על גרונא דיקירו. רברבין, מתשערין בשיעורא שלים. שפוון אתפנון מכל סטרין, זכאה למאן דנשיק מאינון נשיקין. בההיא מזלא דכלא נגדין תליסר משיחין דאפרסמונא דכיא. כלא בהאי מזלא שכיח, וסתים.
בזמנא דמטא תשרי, ירחא שביעאה, משתכחי אלין תליסר בעלמא עלאה ומתפתחי תליסר תרעי דרחמי, בההוא זמנא דרשו יי' בהמצאו כתיב.
ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי וגו', היינו דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב. אדני ידו"ד אתה החלות להראות את עבדך את גדלך. יהו"ה שלים בסטרוי. והכא ברחישותא דא דארעא, לא שלים.
יה"י לא כתיב, קרינן יו"ד עלאה יו"ד תתאה, וייצר י' עלאה י' תתאה, יהי י' עלאה, י' תתאה. ה' בגווייהו. כללא דשלימו. שלים, ולא לכל סטר. אתעקר מהאי אתר שמא דא, ואשתיל באחרא, כתיב ויטע יי' אלהים.
ה' בין יו"ד ליו"ד דיה"י, נשבא דפרדשקא דעתיקא, לזעירא דאנפין בלא רוחא לא אתקיים. בה"א, אשתכלל ה"א עלאה ה"א תתאה, דכתיב אהה אדני אלהים.
בקיטפוי דקטפין, ברוחא דמתקלין, יה"ו. י' עלאה דאתעטר בקטרא דעתיקא, הוא קרומא עלאה דאזדכך וסתים. ה"א עלאה, דאתעטר ברוחא דנוקבין דפרדשקא, דנפיק לאחייא. ו' עלאה, בוצינא דקרדינותא דאתעטר בסטרוי, מתפשטן אתוון לבתר, ואתכללו בזעירא דאפין. כמה דשריא בגולגלתא, אשתכחו מתפשטן בכל גופא, לשכללא כלא. בעמר נקא. כד תלי תליין אלין אתוון. כד אתגלי לזעירא מתיישבן ביה אלין אתוון, ואתקרי בהון.
יו"ד דעתיקא סתים בעטרוי, בגין שמאלא אשתכח ה"ה אתפתח באחרא ואינקיב בתרין נוקבין, ואשתכח בתקונין. ו"ו אתפתח באחרא, דכתיב הולך לדודי למישרים. בבוצינא דקרדינותא למכסיא פתחא.
ו' לעילא ו' לתתא, ה' לעילא ה' לתתא. י' לעילא ובה לא אשתתף אחרא, ולא סליק בהדה, בר רמיזא דרמיז כד אתגליין תרין ומתחברן בחד דרגא, חד רגשא בגין לאתפרשא, ו"ד כלילן ביו"ד ווי כד אסתלק האי, ואתגליין.
אינון בוסמין דטיפסא שריקין, דעברי לא מתעכבא בדוכתא, והחיות רצוא ושוב. ברח לך אל מקומך. אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך.
ותוצא הארץ דשא. אימתי, כד שמא אתנטע. וכדין אוירא נפיק, ונצוצא אזדמן. חד גולגלתא אתפשט בסטרוי, טלא מלי עלה, דתרי גווני.
תלת חללין דאתוון רשימין, אתגליין ביה. אוכמין כעורבא תליין על נוקבין עמיקין, דלא יכיל למשמע ימינא ושמאלא. הכא חד ארחא לעילא דקיק.
מצחא דלא נהיר, קטטותא דעלמא. בר כד רעוא אשגח ביה. עיינין דתלת גווני, למרתת קמייהו אתסחן בחלבא דנהיר. כתיב עיניך תראינה ירושלים נוה שאנן, וכתיב צדק ילין בה. נוה שאנן, עתיקא דסתים, עינך כתיב.
חוטמא פרצופא דזעירא, לאשתמודעא. תלת שלהובין מתוקדין בנוקבוי. דרגא עקימא, למשמע טב וביש.
כתיב אני יי' הוא שמי. וכתיב אני אמית ואחיה. וכתיב ואני אשא ואני אסבול. הוא עשנו ולו אנחנו. והוא באחד ומי ישיבנו. הוא אקרי מאן דסתים ולא שכיח, הוא מאן דלא אזדמן לעינא. הוא מאן דלא אקרי בשמא.
הוא, ה' כליל ו'. ו' כליל א' ולא כליל ה'. אלף אזיל לי', י' אזיל לי', דסתים מכל סתימין, דלא מתחברן ביה ו"ד. ווי כד לא נהיר י' בו"ד.
כד אסתלק י' מן ו"ד בחובי עלמא, ערייתא דכלא אשתכח, ע"ד כתיב ערות אביך לא תגלה. וכד אסתליק יו"ד מן ה"א, ע"ד כתיב וערות אמך לא תגלה אמך היא לא תגלה ערותה. אמך היא ודאי, כי אם לבינה תקרא וגו'.

— 4 —
פרקא תליתאה תשעה תקונין יקירין אתמסרו לדיקנא כל מה דאתטמר ולא אתגלייא עלאה ויקירא אשתכח. והא גנזיה קרא.
תיקונא קדמאה דדיקנא, נימין על נימין מקמי פתחא דאדנין עד רישא דפומא. מרישא האי, עד רישא אחרא אשתכח. מתחות תרין נוקבין ארחא מלייא דלא אתחזייא. עלעין אתחפיין מהאי גיסא ומהאי גיסא. בהו אתחזיין תפוחין סומקין כוורדא. בחד חוטא תליין אוכמין תקיפין עד חדוי. שפוון סומקין כוורדא אתפנון.
זעירין נחתין בגרונא, ומחפיין קדלא. רברבין וזעירין כגידין נחתין בשקולא. באלין אשתכח גיבר ותקיף מאן דאשתכח.
כתיב מן המצר קראתי יה. תשעה אמר דוד עד כל גוים סבבוני, לאסחרא ולאגנא עלוי. ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עושה פרי אשר זרעו בו למינהו. תשעה אלין אתעקרו משמא שלים, ואשתילו לבתר בשמא שלים, דכתיב ויטע יי' אלהים. תקונין דדיקנא בתליסר אשתכחן איהי, דהיא עלאה. תתאה, בתשעה אתחזון. כ"ב אתוון אתגליפו בגינהון.
על האי, חלמא דאחיד דיקנא דב"נ עלאה בידיה, שלים במאריה. שנאין תחותוי יכנעון. כ"ש דיקנא עלאה דנהירא בתתאה, דעלאה רב חסד אקריה, בזעירא חס"ד סתם, כד אצטריך נהירו אנהר ואקרי רב חסד.
ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה, כלומר, ח"י י"ה אתפשט נהירו דדא בדא, כלא אתרחשון בזמנא חדא, מים טבאן מים בישן. בגין דאמר ישרצו, אתכללו דא בדא. חיה עלאה, חיה תתאה. חיה טבא. חיה בישא.
ד"א ישרצו המים, תרגום ירחשון. כלומר, כד מרחשין בשפוותיה פתגמי צלותא, בזכותא, ובנקיות דעתא, ובמיא הוה רחיש נפשא חיתא. וכד בעי בר נש לסדרא צלותיה למאריה, ושפוותיה מרחשן בהאי גוונא מתתא לעילא, לסלקא יקרא דמאריה, לאתר דשקיו דעמיקו דבירא, נגיד ונפיק. לבתר ינגיד לאמשכא מלעילא לתתא, מההוא שקיא דנחלא, לכל דרגא ודרגא, עד דרגא בתראה לאמשכא נדבה לכלא מעילא לתתא. לבתר בעי לקשרא קשרא בכלא, קשרא דכונה דמהימנותא ויעבדון כל משאלוהי, בין שאלתא דצבורא, בין שאלתא דיחידא.
ושאלתא דאית לבר נש לשאלא ממאריה, הן מסודרות בט' גווני, אית באלפא ביתא, ואית באדכר מכילוהי דקב"ה, רחום וחנון וגו'. אית בשמהן יקירן דקב"ה, כגון אהיה יה יהו אל אלהים יי' צבאות שדי אדני. אית בע"ס, כגון: מ' י' ה' נ' ת' ג' ח' ב' ח' כ'. אית באדכר צדיקייא, כגון האבות והנביאים והמלכים. אית בשירי ובתושבחתי, דאית בהון קבלה אמיתית. ועילא מנהון מאן דידע לתקן תקונין למאריה, כדקא יאות. ואית בידיעה סלקא מתתא לעילא, ואית מאן דידע להמשיך שפעא מעילא לתתא.
ובכל ט' גווני אלין, צריכא כונה גדולה, ואי לא עליה קרא דכתיב ובוזי יקלו. ובכוונת אמן, דהוא כליל תרין שמהן יהו"ה אדנ"י. והאחד גניז טוביה וברכוהי, באוצר הנקרא היכל, והוא רמוז בפסוק וה' בהיכל קדשו הס מפניו ולדא רמזו רז"ל, כל טוב האדם בביתו, שנאמר בכל ביתי נאמן הוא, ומתרגמינן בכל דעמי.
ואי מכוון בכל חד וחד מט' גווני כדקא יאות, דא הוא בר נש דאוקיר לשמא דמאריה לשמא קדישא, ועל דא כתיב כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו, אכבד בעלמא דין, לקיים ולמעבד כל צרכוי. ויחזון כל עממי ארעא, ארי שמא דה' אתקרי עליה, וידחלון מניה. ובעלמא דאתי, יזכי למיקם במחיצת חסידים, אף על פי דלא קרי כל צורכיה, כיון דזכה לאשגחא ידיעת מאריה, ואיכוון ביה כדקא יאות.
מאי ובוזי יקלו. דא הוא מאן דלא ידע לאחדא שמא קדישא, ולקשרא קשרא דמהימנותא, ולאמשכא לאתר דאצטריך, ולאוקיר שמא דמאריה טב ליה דלא אתברי. וכ"ש מאן דלא אתכוון באמן. ועל דא, כל מאן דמרחיש בשפוותיה בנקיותא דלבא, במיא דמנקי, מאי כתיב בהדיה, ויאמר אלהים נעשה אדם, כלומר, בשביל אדם דידע לאחדא צלם ודמות כדקא יאות, וירדו בדגת הים. (עד כאן ד"א)
ויאמר אלהים נעשה אדם. האדם לא כתיב, אלא אדם סתם, לאפקא אדם דלעילא. דאתעביד בשמא שלים. כד אשתלים דא, אשתלים דא. אשתלים דכר ונוקבא לאשלמא כלא. ידו"ד סטרא דדכר. אלהים סטרא דנוקבא. אתפשט דכורא, ואתתקן בתקונוי כאמא, בפומיה דאמה. מלכין דאתבטלו, הכא אתקיימו.
דינין דדכורא תקיפין ברישא, בסופא נייחין. דנוקבא באיפכא. וי"ה קונטירין דקיטורא בעטפוי שקיעין. י' זעירא בגווהא אשתכח.
אי אתבסמו דינין, בעא עתיקא. אתא חויא על נוקבא, וקינא דזוהמא אתתקן בגווה, למעבד מדורא בישא. דכתיב ותהר ותלד את קין. קינא דמדורא דרוחין בישין ועלעולין וקטפורין.
אתקין ביה בהאי אדם, כתרים, בכלל ופרט, אתכללו בפרט וכלל, שוקין ודרועין, ימינא ושמאלא.
דא אתפלג בסטרוי אתתקן דכר ונוקבא יה"ו. י' דכר. ה' נוקבא. ו' כתיב זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא שמם אדם. דיוקנא ופרצופא דאדם יתיב על כרסיא, וכתיב ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה.

— 5 —
פרקא רביעאה. עתיקא, טמיר וסתים. זעירא דאנפין, אתגלייא ולא אתגלייא. דאתגלייא, באתוון כתיב. דאתכסייא, סתים באתוון, דלא מתיישבן באתרוי, בגין דאיהו לא אתיישבו ביה עלאין ותתאין.
ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וגו', היינו דכתיב אדם ובהמה תושיע יי'. חד בכללא דאחרא משתכחא. בהמה בכללא דאדם, אדם כי יקריב מכם קרבן ליי' מן הבהמה, משום דאתכלל בכללא דאדם.
כד נחת אדם דלתתא בדיוקנא עלאה, אשתכחו תרין רוחין מתרין סטרין, דימינא ושמאלא כליל אדם. דימינא, נשמתא קדישא. דשמאלא נפש חיה. חב אדם אתפשט שמאלא, ואתפשטו אינון בלא גופא.
כד מתדבקין דא בדא, אתיילדן כהאי חיה דאולידת סגיאין בקטרא חדא. כ"ב אתוון סתימין, כ"ב אתוון אתגליין, י' סתים, י' גלייא. סתים וגלייא, במתקלא דטפסין, אתקלו.
י' נפקין מניה דכר ונוקבא ו"ד, בהאי אתר, ו' דכר, ד' נוקבא. בגין דא, ד"ו תרין. ד"ו דכר ונוקבא. ד"ו תרין קפלין. י' בלחודוי דכר. ה' נוקבא. ה' ד' הות בקדמיתא, ומדאתעברת בו' בגוה, אפיקת ו', אתחזי יו"ד בחזויה כללא דיה"ו. מדאפיקת יו"ד דהוא דכר ונוקבא, אתיישבת לבתר, ומכסייא לאמא.
ויראו בני האלהים את בנות האדם, היינו דכתיב שנים אנשים מרגלים חרש לאמר, מאי בנות האדם. דכתיב אז תבאנה שתים נשים זונות אל המלך. בגיניהון כתיב, כי ראו כי חכמת אלהים בקרבו וגו'. אז תבאנה ולא בקדמיתא. בקיסטרא דקיטורי דפיגאן, תרין מתחבקן הוו לעילא, לתתא נחתו ירתו עפרא, אבדו חולקא טבא דהוה בהו. עטרא דחמלא, ואתעטר בקוסטא דענבא.
ויאמר יי' אל משה מה תצעק אלי. אלי דייקא. דבר אל בני ישראל ויסעו. ויסעו דייקא.
במזלא הוה תלי, דבעא לאוקיר דקניה. והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו עד כאן. כי אני יי' רפאיך, להאי דוקא.

— 6 —
פרקא חמישאה הוי גוי חוטא עם כבד עון זרע מרעים בנים וגו'. שבעה דרגין יוד ה' ו' ה' ה' י' אפיק ו' ד' ה' הוי, ה' אפיק ו' ו' אפיק ה' ו"ד לבר אסתיר אדם דכר ונוקבא דאינון ד"ו דכתיב בנים משחיתים.
בראשית ברא. בראשית מאמר. ברא חצי מאמר. אב ובן. סתים וגליא. עדן עלאה דסתים וגניז. עדן תתאה, נפיק למטלנוי ואתגליא יהוה. יה. אלהים. את. אדני אהיה. ימינא ושמאלא כחדא אשתתפו, השמים. ואת, דכתיב והתפארת והנצח אינון כחדא אשתתפו. הארץ, דכתיב מה אדיר שמך בכל הארץ. מלא כל הארץ כבודו.
יהי רקיע בתוך המים להבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים, עתיקא לזעירא, אתפרש, ואתדבק. לא אתפרש ממש פומא ממלל רברבן.
אנתיק ואתעטר בכתרין זעירין, בחמשה זינין מים, וכתיב ונתן עליו מים חיים. הוא אלהים חיים ומלך עולם. אתהלך לפני יי' בארצות החיים. והיתה נפש אדני צרורה וגו'. ועץ החיים בתוך הגן. י"ה, יו"ד ה"א, אהיה בין מים למים. מים שלימין, ומים דלא שלימין. רחמין שלימין, רחמין דלא שלימין.
ויאמר יי' לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר. ויאמר יי', כד אתיישבא בזעירא. מכאן דבר בשם אמרו. דעתיקא סתים קאמר לא ידון רוחי באדם דלעילא, משום דבההוא רוחא דאתנשבא מתרין נוקבין דפרדשקא, משיך לתתאי.
ובג"כ כתיב והיו ימיו מאה ועשרים שנה. יו"ד שלים ולא שלים. י' בלחודוי מאה. תרין אתוון תרין זמנין, מאה ועשרים שנה. י' בלחודוי כד אתגליא בזעירא, אתמשך בעשר אלפין שנין. מכאן כתיב, ותשת עלי כפכה.
הנפילים היו בארץ, היינו דכתיב ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. מאתר דאתפרש גנתא, אקרי הנפילים, דכתיב ומשם יפרד. היו בארץ בימים ההם, ולא לבתר זמנא. עד דאתא יהושע, ובני האלהים אסטמרו.
עד דאתא שלמה ובנות האדם אתכללא, הה"ד, ותענוגות. תענגת קארי בני האדם דאתרמיו מהאי רוחין אחרנין, דלא אתכללו בחכמה עלאה. דכתיב ויי' נתן חכמה לשלמה. וכתיב ויחכם מכל האדם. משום דהני לא אתכללו באדם.
ויי' נתן חכמה, ה' עלאה. ויחכם, דמינה אתחכם לתתא. המה הגבורים אשר מעולם, עולם דלעילא. אנשי השם, דאתנהגן בשמא. מאי שמא. שמא קדישא, דאתנהגן ביה דלא קדישין לתתא, ולא אתנהגן אלא בשמא. אנשי השם סתם, ולא אנשי הוי"ה. לאו מסתים סתימא, אלא גריעותא, ולא גריעותא אנשי השם סתם, מכללא דאדם נפקו, כתיב אדם ביקר בל ילין, אדם ביקר, ביקרו דמלכא, בל ילין, בלא רוחא.
תליסר מלכי קרבא, בשבעה. שבעה. מלכין בארעא, אתחזיאו נצחי קרבא. תשעה דסלקין בדרגין, דרהטין ברעותהון, ולית דימחי בידיהון. חמשה מלכין קיימין בבהילו, לקמי ארבע לא יכלין למיקם.
ארבע מלכין נפקין לקדמות ארבע, בהון תליין כענבין באתכלא צרירן בהו שבעה רהיטין. סהדין סהדותא ולא קיימין בדוכתייהו. אילנא דמבסם יתיב בגו. בענפוי אחידן ומקננן צפרין. תחותוי תטלל חיותא דשליטא בההוא אילנא בתרי כבישין, למהך בשבעה סמכין סחרניה, בארבע חיוון, מתגלגלין בארבע סטרין.
חויא דרהיט בש"ע דלוגין, דליג על טורין, מקפץ על גבעתא, דכתיב מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. זנביה בפומיה, בשנוי, נקיב בתרין גיסין. כד נטיל גיסטרא אתעביד לתלת רוחין.
כתיב ויתהלך חנוך את האלהים. וכתיב חנוך לנער על פי דרכו. לנער הידוע. את האלהים, ולא את יי'. ואיננו, בשם זה, כי לקח אותו אלהים להקרא בשמו.
תלת בתי דינין, ארבע אינון. ארבע בתי דינין דלעילא. ארבע לתתא. דכתיב לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה. דינא קשיא. דינא דלא קשיא, דינא בשקולא, דינא דלא בשקולא. דינא רפיא. דאפילו לא האי ולא האי.
ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה. החל האדם לרב. היינו דכתיב בשגם וגו', האדם דלעילא. וכתיב על פני האדמה. ומשה לא ידע כי קרן עור פניו, היינו דכתיב כתנות עור.
קרן, דכתיב ויקח שמואל את קרן השמן. לית משיחא אלא בקרן, ובשמך תרום קרננו. שם אצמיח קרן לדוד. היינו עשיראה דמלכא. ואתיא מן יובלא דהיא אימא, דכתיב והיה במשוך בקרן היובל. קרן ביובלא אתעטר עשיראה באימא. קרן, דנטיל קרן ורוח לאתבא רוחיה ליה.
והאי קרן דיובלא הוא. ויובל ה'. וה' נשיבא דרוחא לכלא. וכלא תייבין לאתרייהו, דכתיב אהה יי' אלהים, כד אתחזי ה' לה' יי' אלהים אתקרי שם מלא וכתיב ונשגב יי' לבדו ביום ההוא. ע"כ סתים ואתעטר צניעותא דמלכא, דהיינו ספרא דצניעותא. זכאה מאן דעאל ונפק וידע שבילוי וארחוי.סליק פרשת תרומה

=== Tetzaveh ===

— 1 —
ואתה תצוה את בני ישראל וגו'. ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך וגו'. אמר רבי חייא, מאי שנא הכא מבכל אתר, דכתיב ואתה הקרב אליך. ואתה תדבר אל כל חכמי לב. ואתה תצוה את בני ישראל. ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור. אלא כלא ברזא עלאה איהו, לאכללא שכינתא בהדיה.
אמר רבי יצחק, נהורא עלאה, ונהורא תתאה כליל כחדא, אקרי ואתה. כמה דאת אמר ואתה מחיה את כלם. ועל דא לא כתיב, והקרבת את אהרן אחיך. וצוית את בני ישראל. ודברת אל כל חכמי לב. בגין דההוא זמנא שריא שמשא בסיהרא, ואשתתף כלא כחדא, לשריא על אומנותא דעובדא. אמר רבי אלעזר, מהכא, אשר נתן יי' חכמה ותבונה בהמה.
רבי שמעון אמר מהכא, ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה. אשר מלאתים מבעי ליה. אלא אשר מלאתיו, לההוא לבא, מלאתיו רוח חכמה. כד"א ונחה עליו רוח יי' רוח חכמה וגו'. ועל דא אצטריך אשר מלאתיו רוח חכמה, דשריא שמשא בסיהרא באשלמותא דכלא, ועל דא אתרשים כלא בכל אתר. אמר רבי אלעזר, אי הכי הני ואתה ואתה, היאך מתיישבן בקראי.
אמר ליה, כלהו מתיישבן נינהו. ואתה הקרב אליך: ליחדא בהדיה, ולקרבא בהדיה, רזא דשמא קדישא כדקא יאות. ואתה תדבר אל כל חכמי לב: בגין דכלהו לא אתיין למעבד עבידתא, עד דרוח קדשא ממללא בגווייהו, ולחש לון בלחישו, וכדין עבדי עבידתא. ואתה תצוה את בני ישראל: רוח קדשא פקדא עלייהו, ואנהיר עלייהו, למעבד עובדא ברעותא שלים. ואתה קח לך: כמה דאוקימנא. ואתה הקרב אליך, והני כלהו, הכא בעובדא דמשכנא. דכלא אתעביד ברזא דא.
פתח ר"ש ואמר ואתה יי' אל תרחק אילותי לעזרתי חושה. ואתה יי' כלא חד. אל תרחק: לאסתלקא מינן, למהוי סליק נהורא עלאה מתתאה. דהא כד אסתלק נהורא עלאה מתתאה, כדין אתחשך כל נהורא, ולא אשתכח כלל בעלמא.
ועל דא אתחרב בי מקדשא ביומוי דירמיהו. ואע"ג דאתבני לבתר, לא אהדר נהורא לאתריה כדקא יאות. ועל רזא דא, שמא דההוא נביאה דאתנבי על דא, ירמיהו. אסתלקותא דנהורא עלאה, דאסתלק לעילא לעילא, ולא אהדר לאנהרא לבתר כדקא יאות. ירמיהו: אסתלק ולא אהדר לאתריה, ואתחרב בי מקדשא ואתחשכו נהורין.
אבל ישעיהו, שמא גרים לפורקנא, ולאהדרא נהורא עלאה לאתריה, ולמבני בי מקדשא, וכל טבין וכל נהורין, יהדרון כדבקדמיתא. ועל דא, שמהן דתרין נביאין אלין, קיימין דא לקבל דא, בגין דשמא גרים, וצרופא דאתוון דא בדא, גרמין עובדא, הן לטב והן לביש. ועל רזא דא, צרופא דאתוון דשמהן קדישין, וכן אתוון בגרמייהו, גרמין לאתחזאה רזין עלאין, כגוונא דשמא קדישא, דאתוון בגרמייהו, גרמין רזין עלאין קדישין לאתחזאה בהו.

— 2 —
רזא קדמאה, יו"ד, נקודה קדמאה דקיימא על תשע סמכין דסמכין לה. ואינון קיימין לארבע סטרי עלמא. כמה דסופא דמחשבה, נקודה בתראה, קיימא לארבע סטרי עלמא. בר דהאי דכר, ואיהי נוקבא.
והאי קיימא בלא גופא, וכד קיימא בלבושא, דאתלבש בהו, איהי קיימא על תשע סמכין, ברזא דאת ם בלא עגולא. ואע"ג דאת ס' איהי בעגולא, וקיימא בעגולא. אבל ברזא דאתוון חקיקן, גו נקודי, טהירין לעילא, אינון ברבועא, דלתתא איהו בעגולא.
האי ברבוע איהי קיימא בשיעורא דתשע נקודין, תלת תלת לכל סטר. ואינון בשיעורא דחושבנא תמניא נקודין, ואינון תשע. ואלין אינון דקיימין מרזא דבוצינא בריבועא בסמכין תשעה לאת יו"ד, נקודה חדא. אינון תשעה. אינון תמניא ברזא דאת ם ברבועא, כגוונא ציור תלת תלת לכל סטר.
ודא איהו רזא. דאת יו"ד נקודה חדא, ואף על גב דאיהי נקודה חדא, דיוקנא דילה, רישא לעילא, וקוצא לתתא, ושיעורא דילה תלת נקודין כגוונא ציור ועל דא אתפשטותא לארבע סטרין, תלת תלת לכל סטר, איהי תשע, ואיהי תמניא.
ואלין אינון סמכין דנפקין מרזא דבוצינא, למהוי סמכין לאת יו"ד, ואלין אקרון רתיכא דילה. ולא קיימין בשמא, בר ברזא דתשע נקודין דאורייתא.
וברזא דספרא דאדם, אתפלגו אלין תשע דאינון תמניא, בצרופא דאתוון דשמא קדישא, לצרפא לון וליחדא לון בכל אינון גוונין. כד נטלין אלין תמניא דאינון תשע, נהרין בנהירו דאת ם ברבועא, ואפיק נהורין תמניא, אתחזן ואתוון תשעה. ואתפלגן לתתא לנטלא כל משכנא.
ואינון צרופא דשמא קדישא, ברזא דשבעין ותרין אתוון מחקקן, דנפקי מרזא דתלת גוונין, ימינא ושמאלא ואמצעיתא. וכלא מרזא דתלת נקודין, שיעורא דאת יו"ד, דאיהי לד' סטרין, ואינון תמניא נקודין, ואינון תשע נקודין, ואינון תריסר נקודין עלאין. ג' ג' לכל סטר וסטר, ומהכא נחתין לתתא בתריסר לשית סטרין. וכד אתחקקן תריסר אלין בשית סטרין, אינון שבעין ותרין שמהן, רזא דשמא קדישא דשבעין ותרין דאינון שמא דא קדישא. ציור
וכלא איהו סליק ברעותא, דסמיכו דמחשבה באינון סמכין דאת יו"ד, ועל דא אתוון בצרופייהו, תלת תלת בכל צרופא דיליה, בגין לסלקא ברעותא דאת י', דתלת נקודין, כמה דאתמר, ועל דא לא אסתליק בסליקו דצרופא, אלא מעקרא ושרשא דרזא דאלין סמכין, דסמכין לאת י' רזא דאת ם' ברבועא, ט' נקודין, תמניא נקודין, תריסר נקודין, שבעין ותרין נקודין. אשתכח, דכל רזא דשמא קדישא, קיימא באת י', וכלא רזא חדא, וקיימא ברזא דבוצינא, כמה דאתמר למעבד סמיכו לכל את ואת. ואינון סמכין אינון רתיכא דלהון, דכל את ואת, כמה דאתמר.
רזא תניינא, את ה', דקיימא על חמשה סמכין, דסמכין לה, דנפקין מרזא דבוצינא, כד אתכנש לאסתלקא לעילא, מרזא דמשחתא.
את דא היכלא קדישא אקרי, לגו נקודה דקאמרן. וכלא איהו ברזא דקאמרן דאת ם ברבועא. אבל הכא לא אתרשים בר את ה', ורתיכא דילה חמשה סמכין דקאמרן.
דכד בטש נהירו דבוצינא באת י', אתנהיר, ומההוא בטישותא, אתעבידו אינון תשע סמכין דקאמרן. ומגו נהירו דאתנהר את י', אתפשטו תלת נקודין די'. תרין לעילא, דאינון רישא. וחד לתתא, דאיהו קוצא די', כגוונא ציור דקאמרן. כד אתפשטו, תרין, אתעבידו תלת. חד אתעביד תרין. ואתפשטו, ואתעביד חד היכלא. דא היכלא, לבתר דאתעביד היכלא לחד נקודה קדמאה, אתעביד בגניזו טמיר רזא דאת דא, וקיימא על חמש אחרנין.
ארבעה גניזין אינון, בחד נקודה דקיימא לגו באמצעיתא, אינון חמש. ואיהי ה'. כמה דה"א דלתתא, קיימא על ארבע, ואיהי נקודה על ארבע, דקיימא בגו אמצעיתא. אוף הכא נמי האי. ומה דקיימא על ה' סמכין, הכי הוא ודאי, בגין דהאי נקודה עלאה, איהי על תרין גוונין, חד בלחודוי, וחד בטמירו.
ובספרא דרזין דחנוך, ה' ודאי קיימא על חמש סמכין דנפקין מגו בוצינא. וכדין אפיק חמש קיימין אחרנין, ואשתכח האי ה' ברזא דעשרה. וכד אתפרשת, קיימא ה' דא, על סמכין, ואינון הוו תליסר מכילן דרחמי, בחד דרגא דאתוסף עלייהו.
ואלין אינון תריסר דקיימין בשית. זמנין אינון ארבעין ותרין. זמנין שבעין ותרין הוו, אבל נחתין לתתא. והכא אתפרשו שבילין לכל סטר, דאינון תלתין ותרין, אשתאר ארבעין. ותרין אודנין ימינא ושמאלא, הא ארבעין ותרין, אלין מ"ב אתוון עלאין, דאינון אתוון רברבן דאורייתא.
בגין דאית אתוון רברבן, ואית אתוון זעירין. אתוון רברבין אינון לעילא, אתוון זעירין לתתא. וכלא לתתא כגוונא דלעילא. בגין דאית שמהן קדישין עלאין, דקיימין ברעו דרוחא ולבא בלא מלולא כלל. ואית שמהן קדישין תתאין, דקיימין במלה, ובמשיכו דמחשבה ורעו עלייהו.
ואית שמהן אחרנין לתתא, דאינון מההוא סטרא אחרא, דאיהו מסטרא דמסאבא, ואלין לא קיימין, אלא ברעו דעובדא לתתא, לסלקא רעו דההוא עובדא דלתתא לגביה. בגין דאיהו סטרא אחרא לאו איהו, אלא בעובדין דהאי עלמא, לאסתאבא בהון. כגוונא דבלעם, ואינון בני קדם, וכל אינון דמתעסקי בההוא סטרא אחרא.
ואלין, לא קיימי באתוון רשימין מן כ"ב דאורייתא, בר תרין, ואלין ח' וק', וסמכין לון בסמיכו אתוון דשקר. אבל אלין אינון אשתמודעאן לגבייהו יתיר. וע"ד בתהלה לדוד, בכלהו כתיב ו' בכל את ואת, בר מאלין תרין, דלא כתיב ו', דהא ו' שמא דקב"ה איהו.
ובג"כ אינון ארבעין ותרין אתוון, דעלמא דא אתברי בהו, אשתכח האי ה' עלאה, לסלקא לתשעין ותרין, תשעין הוו, בר תרין אודנין ימינא ושמאלא. ורזא דא ואם שרה הבת תשעים שנה תלד. אבל איהו בחשבנא תשעין ותרין, וכד אתוסף דרגא דרזא דברית, דאיהו רקיעא תמינאה, וקיימא לתמניא יומין, הא מאה. ואלין ודאי מאה ברכאן בכל יומא דאצטריכא כנסת ישראל לאתעטרא בהו. וכלא ברזא דה'.
האי ה', איהי דיוקנא דילה בתרין נונין, רזא דמאה, ואינון חמש סמכין רתיכין, דנפקי מגו בוצינא, ואינון חמש אחרנין דנפקין מינה. וע"ד דיוקנהא כגוונא דא ן - ן, תרין נונין, ונקודה דקיימא באמצעיתא. וע"ד ו' קיימא בינייהו תדיר, כגוונא דא נון, בגין דהכא איהו אתריה לאתעטרא, ואע"ג דרזין אחרנין אינון ברזא דה', אבל דא איהו ברזין דספרא דחנוך, והכי הוא ודאי.
וכד אתתקנא באינון חמשין בלחודייהו, איהו נקודה חדא דקיימא ברזא דנ', כגוונא דא נו"ן, וחד נקודה באמצעיתא דאיהי שלטא עלייהו, וכלא רזא חדא. זכאין אינון דידעי ארחוי דאורייתא, למהך בארחי קשוט. זכאין אינון בהאי עלמא, וזכאין אינון בעלמא דאתי.
רזא תליתאה את ו', האי את דיוקנא דרזא דאדם, כמה דאתמר. והא אוקימנא, דהאי את, קיימא על י"ב רתיכין. וכד מתפרשאן, אינון כ"ד רתיכין, דכלילן בהאי את פשיטו דיוקנא דבר נש, לקבל דרועין וירכין וגופא שייפין דלהון כ"ד אינון דדרועין, וירכין, וגופא, הא אתמר, אבל כלהו סתימין בגופא, וגופא קיימא בכלהו כ"ד, וכלהו רתיכין כלילן ביה בגופא, ובגין דכלילן כלהו ביה, קיימא, ו' פשיטו חד.
גופא חד כליל בכ"ד רתיכין, ואלין אינון: רישא בשית. גופא בי"ח, ואע"ג דכל רתיכין אינון י"ב לכל סטר, בכלא קיימא גופא. אבל עשרים וארבע אינון שית דרישא, דאינון שייפין לאעלאה רישא. תמני סרי חוליין דקיימא רישא, וסמכא גופא עלייהו.
וכלהו פשיטו חד, ברישא וגופא, ואינון שיתין כלהו כליל לון, דאיהו רזא דשית. ועל דא שיעורא דאת ו', רישא שיעורא בשית נקודין ממש, גופא בתמני סרי. כגוונא דא כל אלין רזין מתפרשן, לאכללא לון בגופא, בגין דדרועין וירכין כלהו בגניזו, וע"ד כלא אתכליל ברזא דאת ו' ודיוקנא דילה.
וכד שלימו דאת דא אתחזי, כדין כל סטרין בישין אסתתמו, ואתפרשן מסיהרא, ולא אתחפיין, בגין דאיהו מבקע כל משקופין דרקיעין, ואנהיר לה, ולא יכלא מקטרגא לאבאשא כלל. וכד האי אסתלק, כדין סליק ואסטי ומפתי, ויכיל לקטרגא על כל בני עלמא, בגין דאיהו מלך זקן וכסיל, והא אוקימנא.
ו' איהו נהורא דנהיר לסיהרא, ואע"ג דנהירין סגיאין אתכלילן ביה, נהורא דנהיר לסיהרא איהו חד פשיטו למליא לה. ואיהו רזא דאלף, רשימו בכל אינון רזין. וכד נהיר לסיהרא ברזא דו' נהיר לה.
ובספרא דאדם קדמאה, בדיוקנין דאתוון, ו' חד נקודה לעילא, וחמש נקודין דלתתא, וכן שיעורא דילה כגוונא דא, וכל נקודה קיימא ברזא דעשר, בגין דלית לך נקודה דלא אשלים לעשר, דכל נקודה אית ביה תשע סמכין רתיכין, וההיא נקודה אשלים לעשר. נקודה דימינא תשע סמכין רתיכין לה, ואיהי עשרה. וכן לשמאלא. וכן לכל סטרין. וע"ד, כלהו נקודין אינון כל חד וחד כללא דעשר, איהי ורתיכוי. וכלהו כלילן בההוא פשיטו דאת ו', בג"כ כלא איהו בדיוקנא ברזא דאת ו'.
וכד עייל שמשא בסיהרא, נפק מהאי ו' חד פשיטו רזא דברית, כגוונא דא ג', ודא איהו לאעלא בנוקבא. וכד אתכליל כלא בהאי פשיטו דאת ו', כדין קיימא לשמשא בנוקבא. ורזא דא דכתיב, ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך, לאתכללא דרועא בגופא, ואת בניו אתו, אלין כל אינון רתיכין וסמכין דיליה. דרועא שמאלא לגביה, דכתיב קח את הלוים, לאשתכחא ו' דכליל כלא. בחד פשיטו, למהוי חד.
וע"ד אשתכח יחודא בהאי, ימינא ושמאלא ואמצעיתא, כלא איהו חד. וע"ד אתעביד חד פשיטו, ואקרי אחד, ולא תשכח בר פשיטו חד בלחודוי, ודא הוא חד.
ה' בתראה, אתעביד חד גופא, בהאי נקודה דאמצעיתא. ואעיל בה ו', ואשתכח ו' בין ב' נקודין, חד לעילא, וחד לתתא. וכדין, אתאחיד עלמא עלאה, בעלמא תתאה, ואיהו חד. ואוקימנא. אתא רבי אלעזר ורבי אבא ונשקו ידוי. בכה רבי אבא ואמר, ווי לעלמא כד יתכניש שמשא ויתחשך עלמא.
אמר ר' אלעזר, ירכין לתתא, ברזא דאת ו', מנ"ל דאתכלילו בהאי את. אמר ליה, דכתיב זכרו תורת משה עבדי, ולא כתיב נביאי, לאתחזאה דכלא אתכליל ברזא דו', ואת ו' אקרי חד, ואיהו חד בלחודהא, ופשיטו חד והא אתמר.

— 3 —
ואתה הקרב אליך וגו'. אמר רבי שמעון, לא שמש משה דאיהו שמשא בסיהרא, עד דאתכליל בכל סטרין ברזא דו', כמה דאוקימנא. תא חזי, מה כתיב, מתוך בני ישראל לכהנו לי. לכהן לי לא כתיב, אלא לכהנו לי, לשמושא דיליה, לשמושא דאת דא, לשמושא דיליה ודאי. לי דא את ה', לאעלא ולשמשא ו' בה', למהוי כלא חד. זכאין אינון ישראל, דעאלו ונפקו, וידעי ברזא דארחוי דאורייתא, למהך בארח קשוט.
מתוך בני ישראל אמאי מתוך בני ישראל. אלא כלא לא אתקרי למהוי חד כדקא יאות, אלא מתוך בני ישראל. דהא בני ישראל קיימי לתתא, לאתפתחא ארחין, ולאנהרא שבילין, ולאדלקא בוצינין, ולקרבא כלא מתתא לעילא, למהוי כלא חד, ובגיני כך כתיב ואתם הדבקים ביי' וגו'.
ואתה הקרב אליך וגו' אר"ש, כלא איהו קריבה, למאן דידע ליחדא יחודא, ולמפלח למאריה, דהא בזמנא דאשתכח קרבנא כדקא יאות, כדין אתקריב כלא כחדא, ונהירו דאנפין, אשתכח, בעלמא בבי מקדשא, ואתכפיא ואתכסיא סטרא אחרא, ושליט סטרא דקדושא בנהירו וחידו. וכד קרבנא לא אשתכח כדקא יאות, או יחודא לא הוי כדקא יאות, כדין אנפין עציבו. ונהירו לא אשתכח, ואתכסיא סיהרא, ושלטא סטרא אחרא בעלמא, בגין דלא אית מאן דידע ליחדא שמא קדישא, כדקא יאות.
אר"ש, קב"ה לא נסי לאיוב, ולא אתא עמיה בנסיונא, כנסיונא דשאר צדיקיא, דהא לא כתיב ביה והאלהים נסה את איוב, כמה דכתיב באברהם והאלהים נסה את אברהם. דאיהו בידיה אקריב לבריה יחידאי לגביה. ואיוב לא יהיב ליה ולא מסר ליה כלום. ולא אתמר ליה, אבל אתמסר בידא דמקטרגא, בדינא דקב"ה. דאיהו אתער לההוא מקטרגא לגביה, מה דאיהו לא בעא. דהא בכל זמנא אתא ההוא מקטרגא לאתערא על בני נשא, והכא קב"ה אתער לגביה, דכתיב השמת לבך על עבדי איוב. אבל רזא עמיקא איהו.

— 4 —
פתח ואמר ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה ליי'. ויהי מקץ ימים, רזא איהו, מקץ ימים, ולא מקץ ימין, דחה לקץ ימין, וקריב לקץ ימים. והא אוקימנא, דכתיב ואתה לך לקץ. אמר קב"ה לדניאל ואתה לך לקץ. אמר ליה, לאן קץ, לקץ הימים או לקץ הימין, עד דאמר ליה לקץ הימין.
וע"ד דחיל דוד, דכתיב הודיעני יי' קצי. או לקץ הימים, או לקץ הימין. והכא מה כתיב, ויהי מקץ ימים ולא מקץ ימין. ובגיני כך לא אתקבל קרבניה דהא מסטרא אחרא הוה כלא.
ת"ח מה כתיב, והבל הביא גם הוא. מאי גם הוא. לאסגאה כלא דא בדא. קרבנא כלא ועקרא דיליה הוה לקב"ה, ויהיב חולקיה לסטרא אחרא, כד"א ומחלביהן. וקין, עקרא עבד מקץ ימים, ויהב חולקא לקב"ה, ועל דא אתדחא איהו וקרבניה.
באיוב מה כתיב, והלכו בניו ועשו משתה וגו'. וכתיב ויהי כי הקיפו ימי המשתה. וכתיב ושלחו וקראו לשלשת אחיותיהם לאכול ולשתות עמהם, דדא איהו עקרא לסטרא אחרא. ולבתר אקריב עולות, ועולה איהו דכר, ולא נוקבא, וסלקא לעילא, וקרבנא לא קריב לאכללא ליה כדקא יאות.

— 5 —
ות"ח, אלמלא חולקא יהב לכלא, מקטרגא לא יכיל ליה לבתר, ואי תימא אמאי אבאיש ליה קודשא בריך הוא. אלא, בגין דגרים לכסיא נהורא ולאתחפיא, ואיהו לא קריב קרבנא אחרא, לאתזנא ביה אחרנין, אלא עולה, דסלקא לעילא, ועל דא כתיב, ככה יעשה איוב כל הימים, דאלמלא סטרא אחרא אתזנת בחולקא, אתעבר מעל מקדשא ואסתלק מניה, וסטרא דקדושה הוה סליק לעילא לעילא.
אבל איהו לא בעא דאתהני אחרא מקרבניה, ואעדי גרמיה מניה. מנא לן. דכתיב, וסר מרע. ועל דא קריב תדיר עולה, דהא עולה לא אתהני מניה סטרא אחרא לעלמין. ובגין כך, כל מה דנטיל לבתר, מדידיה נטיל. ועל דא איוב גרים לחפיא ערלה על ברית קיימא, דלא הוה אעדי מניה. ובגין כך קודשא בריך הוא אתער לההוא מקטרגא, דכתיב השמת לבך על עבדי איוב.
ת"ח, כד בעא קב"ה לאתאחדא בהו בישראל במצרים, לא קיימא שעתא. בגין דערלה חפיא נהורא, עד זמנא דההוא מקטרגא הוה נטיל דיליה מאיוב, ועל דא פקיד ליה קב"ה למיכליה לההוא פסח בבהילו, עד דההוא סטרא אחרא אשתדל ביה באיוב, ופקיד לאתעברא ערלה מנייהו, וכדין אתאחד קב"ה בישראל, וההוא סטרא אחרא אתפרש מן קדשא, ואשתדל ביה באיוב, ונטיל מדיליה. וכדין פסח הוא ליי' ודאי. דעד השתא לא הוה פסח ליי'. זכאין אינון דידעי ומיחדי יחודא דמאריהון כדקא יאות.
כתיב אלהי מסכה לא תעשה לך, וכתיב בתריה את חג המצות תשמר. מאי האי לגבי האי. אלא הכי אוקמוה, מאן דאכיל חמץ בפסח כמאן דפלח לכו"ם איהו.
ת"ח, כד נפקו ישראל ממצרים נפקו מרשו דלהון, מרשו אחרא, מההוא רשו דאקרי חמץ, נהמא בישא. וע"ד אקרי כו"ם הכי, ודא איהו רזא דיצר הרע, פולחנא נוכראה, דאקרי אוף הכי שאור. ודא איהו יצר הרע, דהכי איהו יצר הרע בבר נש, כחמיר בעיסה, עאל במעוי דבר נש זעיר זעיר, ולבתר אסגי ביה, עד דכל גופא אתערב בהדיה. ודא איהו כו"ם. ועל דא כתיב, לא יהיה בך אל זר. אל זר ודאי.

— 6 —
את חג המצות תשמר, רבי יהודה פתח, חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא. האי קרא אוקמוה. אבל מאי חדלו לכם מן האדם, וכי אזהר ליה לבר נש לאתמנע משאר בני נשא. אוף אינון נמי לגביה, ישתכחון בני נשא דלא יקרבון אלין באלין לעלמין. אלא הא אוקמוה במאן דאשכים לפתחא דחבריה למיהב ליה שלם.
ואנא אוקימנא ליה בקרא אחרא, דכתיב, מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו. ואף על גב דכלא שפיר. אבל מאי חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו. הכא פקיד קב"ה לבר נש, ואזהיר ליה לאסתמרא מאינון בני נשא, דסטו ארחייהו מארח טב לארח ביש, ומסאבי נפשייהו בההוא מסאבו אחרא.
דהא כד ברא קב"ה לבר נש, עבד ליה בדיוקנא עלאה, ונפח ביה רוחא קדישא, דכליל בתלת כמה דאוקימנא, דאית ביה נפש רוח ונשמה, ועילא מכלא נשמה, דאיהי חילא עלאה למנדע, ולמטר פקודוי דקב"ה. ואי ההיא נשמתא קדישא אעיל לה בפולחנא אחרא, האי איהו מסאיב לה, ונפיק מפולחנא דמאריה. בגין דתלת חילין אלין, כלהו חד, נפש רוח ונשמה משתתפי כחדא, והוו חד, וכלא כגוונא דרזא עלאה.
ואי חזינן להאי בר נש, דהוו ביה אלין דרגין כלהו. עד לא קיימא בקיומיה למנדע מאן איהו, במאי אתידע לקרבא בר נש בהדיה, או לאתמנעא מניה. ברוגזיה ממש, ידע ליה בר נש, וישתמודע מאן איהו. אי ההיא נשמתא קדישא נטר בשעתא דרוגזוי, דלא יעקר לה מאתרהא, בגין למשרי תחותה ההוא אל זר, דא איהו בר נש כדקא יאות. דא איהו עבדא דמאריה, דא איהו גבר שלים.
ואי ההוא בר נש לא נטיר לה, ואיהו עקר קדושה דא עלאה מאתריה, למשרי באתריה סטרא אחרא. ודאי דא איהו בר נש דמריד במאריה, ואסיר לקרבא בהדיה ולאתחברא עמיה, ודא איהו טרף נפשו באפו. איהו טריף ועקר נפשיה, בגין רוגזיה, ואשרי בגויה אל זר. ועל דא כתיב חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, דההיא נשמתא קדישא טריף לה, וסאיב לה, בגין אפו. אשר נשמה אחלף באפו. כי במה נחשב הוא. כו"ם אתחשיב ההוא בר נש.
ומאן דאתחבר עמיה, ומאן דאשתעי בהדיה, כמאן דאתחבר בכו"ם ממש. מ"ט. בגין דכו"ם ממש שארי בגויה. ולא עוד, אלא דעקר קדושה עלאה מאתריה, ושארי באתריה כו"ם אל זר. מה אל זר כתיב ביה אל תפנו אל האלילים, כגוונא דא, אסיר לאסתכלא באנפוי.
ואי תימא הא רוגזא דרבנן. רוגזא דרבנן טב איהו לכל סטרין, דהא תנינן דאורייתא אשא איהי, ואורייתא קא מרתחא ליה, דכתיב הלא כה דברי כאש נאם יי'. רוגזא דרבנן במלי דאורייתא. רוגזא דרבנן למיהב יקרא לאורייתא, וכלא לפולחנא דקב"ה הוי, לכך נאמר כי יי' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא.
אבל אי במלין אחרנין, לאו פולחנא דקב"ה האי, בגין דבכל חטאים דקא עביד בר נש, לאו איהו כו"ם ממש כהאי, ואסיר לקרבא בהדיה, דהאי. ואי תימא הא לשעתא הוה, דעבר והדר אהדר. לאו הכי, דכיון דאעקר קדושא דנפשיה מניה ומאתריה, וההוא אל זר, מקפח ההוא אתר, אתתקף ביה, ולא שביק ליה. בר כד אתדכי בר נש מכל וכל, ועקר ליה לעלמין, ולבתר אשתדל לאתקדשא ולאמשכא קדושה עליה. כדין ולואי דאתקדש. א"ל ר' יוסי, אתקדש ממש.
א"ל ת"ח, בשעתא דאיהו עקר קדושה דנפשיה, ושריא באתריה ההוא אל זר דאקרי טמא, אסתאב בר נש, וסאיב למאן דקריב בהדיה, וההיא קדושה עקרת מניה, וכיון דעקרת מניה זמנא חדא, כמה דיעביד בר נש עוד, לא תיתוב לאתרהא.
א"ל אי הכי, כמה מסאבין אינון דמתדכאן. א"ל שאני מסאבו אחרא, דלא יכיל למעבד יתיר. אבל דא שניא מכלא, דכל גופא סאיב מגו ומבר, ונפשא, וכלא מסאיב. ושאר מסאבו דעלמא, לאו איהו אלא גופא לבר בלחודוי, ובג"כ כתיב חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, דאחלף קדושה דמאריה בגין אפו, דדא איהו מסאבו דמסאיב כלא. כי במה נחשב הוא. במה כו"ם ודאי נחשב איהו.
ת"ח, האי איהו רוגזא דאיהו כו"ם, סטרא אחרא, כמה דאמרן, דבעי בר נש לאסתמרא מניה ולאתפרשא מעלוי, וע"ד כתיב אלהי מסכה לא תעשה לך. לך: בגין לאבאשא גרמך. וכתיב בתריה את חג המצות תשמר. תשמר: דא סטרא דקדושה, דבעי בר נש לנטרא ליה, ולא יחלף ליה בגין סטרא אחרא. ואי יחלף ליה הא איהו מסאיב, וסאיב לכל מאן דקריב בהדיה.

— 7 —
את חג המצות תשמר, האי איהו אתר דאקרי שמור. ובג"כ כתיב, את חג המצות תשמר שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתיך. שבעת ימים אלין, לאו אינון כשבעת הימים דסכות, דאינון עלאין ואלין תתאין. ועל דא, באינון הלל גמור, ובהני לאו הלל גמור, ועל דאינון לתתא, שבעת ימים תאכל מצות. מצת כתיב חסר בלא ו', דעד לא שראן אינון יומין עלאין, רזא דו'.
ואי תימא, כיון דהאי רזא דחג המצות אתקדש, אמאי נחתא, דהא תנינן מעלין בקדש ולא מורידין, אמאי נחתא לתתא באינון יומין תתאין.
ת"ח, כתיב וכפר בעדו ובעד ביתו וגו', מאן דיכפר, אצטריך לכפרא עליה בקדמיתא, ובתר על ביתיה. כגוונא דא, האי דרגא, שארי לאתקדשא ולנפקא בקדושה, לכפרא עליה, וכיון דאיהו אתקדש, בעי לכפרא על ביתיה, ולקדשא לון, ועל דא נחתא לתתא לקדשא ביתיה. ובמה מקדש לון, בישראל דלתתא. וכיון דאלין מתקדשאן, בעינן לסלקא לה לעילא, דהא כד ביתא דמטרוניתא אתקדשת, כדין סלקת לעילא, לאתקשרא באינון יומין עלאין לעילא.
ועל דא אנן עבדין חושבנא, בקיומא על קיימין, בגין דאינון יומין יומין עלאין אינון, וכן בכל זמנא דעאל בר נש לאינון יומין עלאין, בין בצלותא, בין בשבחא, אצטריך לקיימא על רגלוי, ירכין וגופא כחדא תמן. ירכין וגופא לקיימא, כדכורא דקיימא בחיליה, ולא כנוקבא דארחהא למיתב. ועוד בגין שבחא דעלמא עלאה.
ובגין דאיהו רזא דדכורא, נשים פטורות מחושבנא דא, ולא מתחייבן למימני בר דכורין, לאתקשרא כל חד כדקא יאות. כגוונא דא, יראה כל זכורך, דכורין, ולא נשין. בגין דרזא דברית בדכורא איהו, ולא בנוקבא, ובגין דקיימא רזא לעילא, נשין לא מתחייבן.
ורזא אוליפנא הכא, דבכל שבעת יומין מאלין יומין עלאין, נטלא קדושא יומא חד דאלין תתאי, והאי תתאה אקרי שבוע, דאתקדש בשבעה יומין עלאין. וכן בכל שבעה ושבעה מאינון חמשין יומין, עד ולא עד בכלל, וכד אשתכחו ארבעין ותשע יומין עלאין, אשתכחו לתתא שבע יומין, דאתקדשו בהו וכל חד אקרי שבוע, דעאל באינון שבע. ועל דא כתיב, שבע שבתות תמימות תהיינה. בגין דאינון נוקבין, נקט קרא לישנא דנוקבין.
וכד אתקדשו בהו, וביתא, מתתקנא לאתחברא אתתא בבעלה, כדין אקרי חג שבועות, מאינון נוקבי דשארו עלייהו אינון יומין עלאין, דאתקדשו בהו. ובג"כ כתיב בשבועותיכם, אינון דלכון, ולא כתיב בשבועות, בגין דהכי נמי מתקדשין ישראל לתתא עמהון.
ועל דא כד מטון לתשע וארבעין יומין, ההוא יומא עלאה דעלייהו, דאיהו יומא דחמשין, דשליט על תשעה וארבעין יומין, רזא דכללא דאורייתא, בתשעה וארבעין אנפין, וכדין ההוא יומא עלאה, יומא דחמשין, באתערותא דלתתא, אפיק אורייתא כללא בתשעה וארבעין אנפין.

— 8 —
ר' אלעזר פתח ואמר, גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרוחיה את מזבחותיך וגו'. גם צפור מצאה בית, אלין צפרי שמיא, דמנהון שויין מדוריהון לבר, ומנהון שויין מדוריהון בביתא, כגון דרור, דאיהו עופא דשוי דיוריה בביתא דכל בר נש, ולא דחיל. אמאי. בגין דכלא קראן ליה דרור. מאי דרור. חירו, כד"א, וקראתם דרור, ותרגומו חירו. ודא איהו צפור דרור. דהא מיומא דעביד קנא בביתא אפיק בנין, מדוריה בביתא חמשין יומין, ולבתר מתפרשן אלין מאלין, ודא הוא עופא דאקרי דרור: חירו.
תא חזי מה כתיב, וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ. מהכא נפקא חירו לכלא, ובגין דנפקא מניה חירו, אורייתא דנפקת מניה אקרי חירו. ועל דא כתיב, חרות על הלחת, אל תקרי חרות, אלא חירות, ודא אורייתא דאתקרי חירות דהא מה דאפיק יומא דא עלאה, אקרי חירו, ואיהו חירו דכלא. והאי יומא איהו חירו עלאה, בגין דאית חירו תתאה, וחירו עלאה. ה"א עלאה, ה"א תתאה. חירו עלאה חירו תתאה, שמטה ויובל, כחדא אינון.

— 9 —
תרין נהמי אכלו ישראל, חד, כד נפקו ממצרים, אכלו מצה, לחם עוני. וחד במדברא, לחם מן השמים. דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ועל דא קרבנא דיומא דא נהמא איהו. ועל נהמא, אתקריבו כל שאר קרבנין. דנהמא איהו עקר, דכתיב והקרבתם על הלחם שבעת כבשים וגו', ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו', דדא איהו נהמא דאחכימו ביה ישראל, חכמתא עלאה דאורייתא, ועאלו בארחהא.
השתא אית לן לאסתכלא, בפסח נפקו ישראל מנהמא דאתקרי חמץ, כתיב, ולא יראה לך חמץ, וכתיב כי כל אוכל מחמצת. מאי טעמא. בגין יקרא דההוא נהמא דאתקרי מצה. השתא דזכו ישראל לנהמא עלאה יתיר לא יאות הוה לאתבטלא חמץ, ולא אתחזיא כלל. ואמאי קרבנא דא, חמץ הוה, דכתיב סלת תהיינה חמץ תאפינה. ותו, דהשתא ביומא דא אתבטל יצר הרע, ואורייתא דאתקרי חירו אשתכחת.
אלא, למלכא דהוה ליה בר יחידאי, וחלש. יומא חד הוה תאיב למיכל, אמרו ייכול בריה דמלכא אסוותא דא, ועד דייכול ליה, לא ישתכח מיכלא ומזונא אחרא בביתא. עבדו הכי. כיון דאכל ההוא אסוותא, אמר מכאן ולהלאה ייכול כל מה דאיהו תאיב, ולא יכיל לנזקא ליה.
כך כד נפקו ישראל ממצרים, לא הוי ידעי עקרא ורזא דמהימנותא, אמר קב"ה, יטעמון ישראל אסוותא, ועד דייכלון אסוותא דא, לא אתחזי להון מיכלא אחרא. כיון דאכלו מצה, דאיהי אסוותא למיעל ולמנדע ברזא דמהימנותא, אמר קב"ה, מכאן ולהלאה אתחזי לון חמץ, וייכלון ליה, דהא לא יכיל לנזקא לון. וכ"ש דביומא דשבועות, אזדמן נהמא עלאה, דאיהו אסוותא בכלא.
וע"ד מקרבין חמץ, לאתוקדא על מדבחא. ומקרבין תרין נהמין אחרנין כחדא. וחמץ, אתוקדא בנורא דמדבחא ולא יכיל לשלטאה, ולנזקא לון לישראל. ובגיני כך, ישראל קדישין אתדבקו ביה בקב"ה, באסוותא דאורייתא ביומא דא. ואלמלי הוו נטרי ישראל תרין סטרין דנהמי אלין, לא הוו עיילין בדינא לעלמין.
ביומא דראש השנה, דאיהו יומא דדינא, דלאו איהו, אלא לאינון דלא נטלו מיכלא דאסוותא, ושבקו לאסוותא דאורייתא, בגין מיכלא אחרא דאיהו חמץ. דהא ביומא דא דר"ה, ההוא חמץ סלקא, ומקטרגא עליה דבר נש, ואלשין עליה, ואיהו קיימא ביומא דא מקטרגא על עלמא. וקב"ה יתיב בדינא על כלא ודאין עלמא.
ובגיני כך כד יהב קב"ה אורייתא לישראל, אטעים להו מההוא נהמא עלאה, דההוא אתר, ומגו ההוא נהמא, הוו ידעין ומסתכלין ברזי דאורייתא, למהך בארח מישר, והא אוקמוה מלה אינון חברייא ברזין אלין כדקאמרן.
ר' שמעון ורבי אלעזר בריה, הוו אזלי בארחא, והוו אזלין עמהון, רבי אבא ורבי יוסי, עד דהוו אזלי אערעו בחד סבא, והוה אחיד בידיה חד ינוקא, זקף עינוי רבי שמעון וחמא ליה, אמר ליה לרבי אבא ודאי מלין חדתין אית גבן בהאי סבא.
כד מטו לגביה, אמר רבי שמעון, במטול דקופטרך בגבך קא אתית, מאן אנת. אמר ליה, יודאי אנא. אמר, מלין חדתין ודאי יומא דא לגבך, אמר ליה לאן הוא ארעך. אמר ליה, דיורי הוה באינון פרישי מדברא, דהוינא, משתדל באורייתא, והשתא אתינא לישובא, למיתב בצלא דקב"ה, באלין יומי דירחא שביעאה דא.
חדי ר' שמעון, אמר, נתיב, דודאי קב"ה שדרך לגבן. אמר ליה, חייך דנשמע מלה מפומך, מאינון מלין חדתין עתיקין, דנטעתון תמן במדברא, מהאי ירחא שביעאה. ואמאי אתפרשתון השתא ממדברא, למיתי לישובא. אמר ליה ההוא סבא, בשאלתא דא, ידענא דחכמתא גבך, ומילך מטו לרקיעי דחכמתא.

— 10 —
פתח ההוא סבא ואמר, ובמדבר אשר ראית אשר נשאך יי' אלהיך כאשר ישא איש את בנו וגו'. האי קרא הכי מבעי ליה, ובמדבר אשר נשאך, מהו ראית. אלא קודשא בריך הוא דבר לון לישראל במדברא, מדברא תקיפא, כמה דכתיב, נחש שרף ועקרב וגו'. ומדברא דאיהו תקיף משאר מדברין בעלמא. מאי טעמא.
בגין דההוא שעתא דנפקו ישראל ממצרים ואשתלימו לשתין רבבן, אתתקף מלכותא קדישא, ואסתלק על כלא, וסיהרא אתנהירת וכדין אתכפיא מלכו חייבא סטרא אחרא. ואפיק לון קב"ה למיהך במדברא תקיפא. דאיהו אתר ושלטנו דסמא"ל חייבא, דאיהו דיליה ממש, בגין לתברא תוקפיה וחיליה, ולכתתא רישיה, ולאכפיא ליה, דלא ישלוט. ואלמלא דחאבו ישראל, בעא קב"ה לאעברא ליה מעלמא, וע"ד אעבר לון באחסנתיה ועדביה וחולקיה ממש.
כיון דחאבו בכמה זמנין, נשיך לון חויא, וכדין אתקיים הוא ישופך ראש וגו'. ישראל מחו רישיה בקדמיתא, ולא ידעי לאסתמרא מיניה, ולבתר איהו מחא בבתרייתא, ונפלו כלהו במדברא, ואתקיים ואתה תשופנו עקב. וארבעין שנין לקו מניה, לקבל מ' מלקות דבי דינא.
וע"ד כתיב אשר ראית, בעינייהו הוי חמאן לההוא מארי דמדברא, אזיל כפית קמייהו, ונטלי אחסנתיה ועדביה. מנלן. מדכתיב אז נבהלו אלופי אדום, ואלין אינון נחש שרף ועקרב. ואנן אוף הכי אתפרשנא מישובא למדברא תקיפא, ולעיינא תמן באורייתא, בגין לאכפיא לההוא סטרא.
ותו דלא מתישבן מלי דאורייתא, אלא תמן. דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא, דכד אתכפיא סטרא דא, אסתלק קב"ה לעילא, ואתייקר ביקריה. ולית פולחנא דקב"ה, אלא מגו חשוכא, ולית טובא אלא מגו בישא. וכד עאל בר נש באורח בישא, ושביק ליה, כדין אסתלק קב"ה ביקריה, ועל דא שלימו דכלא טוב ורע כחדא, ולאסתלקא לבתר בטוב, ולית טוב אלא ההוא דנפק מגו בישא. ובהאי טוב, אסתלק יקריה, ודא איהו פולחנא שלים.
ואנן, עד השתא יתיבנא תמן, כל יומי שתא, בגין לאכפיא במדברא לההוא סטרא. השתא דמטא זמנא דפולחנא קדישא, דסטרא דקדושא, אהדרנא לישובא דתמן איהו פולחנא דיליה. ותו, דהשתא בר"ה מטא זמנא דההוא חויא, למתבע דינא מקמי קב"ה, ותמן איהו שליט. ובגין כך נפקנא מתמן ואתינא לישובא.

— 11 —
פתח ההוא סבא ואמר, תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, השתא איהו זמנא, לאתערא דינא עלאה תקיפא, וכד איהו אתער סטרא אחרא אתתקף בהדיה, וכיון דאיהו אתתקף, סליק וחפיא לסיהרא, דלא נהיר נהורא, ואתמליא מסטרא דדינא. כדין כל עלמא איהו בדינא, עלאין ותתאין, וכרוזא כריז בכלהו רקיעין, אתקינו כורסיא דדינא, למאריה דכלא, דאיהו בעי למידן.
ורזא הכא, ואתנהיר לון במדברא, אמאי אתער דינא עלאה ביומא דא. אלא כל רזין וכל קדושין יקירין, כלהו תליין בשביעאה. וההוא שביעאה עלאה, עלמא עלאה, דאקרי עלמא דאתי. מניה נהרין כל בוצינין, וכל קדושין, וכל ברכאן. וכד מטי זמנא, לחדתותי ברכאן וקדושין לאנהרא, בעא לאשגחא בכל תקונא דעלמין כלהו, וכל אינון תקונים לאתקיימא כלהון, סלקין מגו תתאי, אי אינון כשראן. ואי לא כשראן, כדין קיימא דלא נהיר, עד דאתפרשן חייבין מגו זכאין, כדין אתער דינא.
ומההוא דינא, אתתקף סטרא אחרא, ואשתכח מקטרגא, בגין דינתנון ליה אינון חייביא. בגין דעליה כתיב, ולכל תכלית הוא חוקר. וחפיא לסיהרא, אמאי לא מסרא לון בידא דמקטרגא. בגין דלית תיאובתיה דקב"ה, לאובדא לעובדי ידוי.
וההוא סטרא אחרא, קיימא קליפא תקיפא, דלא יכיל לאתברא, בר בההוא עיטא דקודשא בריך הוא יהיב לישראל, דכתיב תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. בגין לתברא ההוא כסה דאתחפיא סיהרא, ולא נהיר.
וכד מתערי ישראל לתתא בשופר, ההוא קלא דנפיק משופר, בטש באוירא, ובקע רקיעין, עד דסלקא לגבי ההוא טנרא תקיפא, דחפי לסיהרא, אשגח, ואשכח אתערותא דרחמי, כדין ההוא דסליק וקיימא לעילא, אתערבב. כדין ההוא קלא קיימא, ואעבר ההוא דינא, וכיון דלתתא אתערו רחמי, הכי נמי לעילא, אתער שופרא אחרא עלאה, ואפיק קלא דאיהו רחמי, ואתערעו קלא בקלא, רחמי ברחמי, ובאתערותא דלתתא, אתער הכי נמי לעילא.
ואי תימא, היך יכיל קלא דלתתא, או אתערותא דלתתא לאתערא, הכי נמי. תא חזי, עלמא תתאה, קיימא לקבלא תדיר, והוא אקרי אבן טבא. ועלמא עלאה לא יהיב ליה, אלא כגוונא דאיהו קיימא. אי איהו קיימא בנהירו דאנפין מתתא, כדין הכי נהרין ליה מלעילא. ואי איהו קיימא בעציבו, יהבין ליה דינא בקבליה.
כגוונא דא, עבדו את יי' בשמחה. חדוה דב"נ, משיך לגביה חדוה אחרא עלאה. הכי נמי האי עלמא תתאה, כגוונא דאיהי אתעטרת, הכי אמשיך מלעילא. בג"כ מקדמי ישראל, ואתערי בשופר קלא דאיהו כליל באשא ומיא ורוחא, ואתעביד חד, וסלקא לעילא, ובטש בהאי אבן טבא, ואצטבע באינון גוונין דהאי קלא, וכדין כמה דאתחזיאת, הכי משיך מלעילא.
וכיון דאתקנת בהאי קלא. רחמי נפקי מלעילא, ושריין עלה, ואתכלילא ברחמי, מתתא ומלעילא. וכדין אתערבב סטרא אחרא. ואתחלש תקפיה, ולא יכיל לקטרגא. והאי אבן טבא, קיימא בנהירו דאנפין, מכל סטרין, בנהירו דלתתא, ובנהירו דלעילא.
אימתי קיימא בנהירו דלעילא, הוי אומר ביומא דכפורי. וביומא דכפורי אתנהיר ההוא אבן טבא, בנהירו דלעילא, מגו נהירו דעלמא דאתי, וכדין מתקנין ישראל לתתא חד שעיר, ומשדרין להאי מדברא תקיפא, דאיהו שלטא עליה.

— 12 —
וההוא סטרא אחרא, איהו נקודה אמצעיתא דחריבו דעלמא, בגין דכל חריבו ושממון מניה, ההוא סטרא אחרא שליט עליה. ונקודה אמצעיתא דכל ישובא, סטרא דקדושה איהו, ועל דא, קיימא ירושלם באמצעיתא דכל ישובא דעלמא.
בתרין נקודין אתפרשת מלכו שמיא, סטרא דקדושא, חד דילה, וחד דעלמא דאתי, נקודה עלאה טמיראה, וע"ד קיימא בתרין נקודין: נקודה דילה קיימא תחותה, ירושלם, אמצעיתא דכל ישובא. נקודא דנטלא מאימא עלאה טמירא, איהו ג"ע דארעא, דקיימא באמצעיתא דכל עלמא, לכל סטרין, דחריבו וישובא, וכל סטרין דעלמא.
וע"ד, באמצעיתא דגן עדן, קיימא נקודה חדא עלאה טמירא וגניזא, דלא ידיע. וחד עמודא, נעיץ מתתא לעילא, גו ההיא נקודה, ומתמן נבעי מיא, דאתפרישו לארבע סטרי עלמא. אשתכחו תלת נקודין בעלמא, דקיימאן דא על דא, כגוונא דתלת נקודין דאורייתא.

— 13 —
תא חזי, ההוא שעיר דמשדרין ישראל לעזאזל, לההוא מדברא, בגין למיהב חולקא לההוא סטרא אחרא, לאתעסקא בהדיה. ואי תימא, תרין שעירין אמאי הכא, חד ליי' וחד לההוא סטרא אחרא. תינח ההוא שעיר דסטרא אחרא. ליי' אמאי.
אלא למלכא דהוה ארגיז על בריה, קרא לסנטירא, ההוא דעביד דינא בבני נשא תדיר, בגין דיזדמן למעבד דינא בבריה. ההוא סנטירא חדי, ועאל בבי מלכא למיכל תמן, כיון דאשגח ביה בריה, אמר, ודאי לא עאל סנטירא דא בבי אבא, אלא בגין דארגיז מלכא עלי. מה עבד, אזל ואתפייס בהדיה. כיון דאתפייס בהדיה, פקיד מלכא למעבד סעודתא עלאה ליה ולבריה, ופקיד דלא ידע ביה ההוא סנטירא. לבתר עאל ההוא סנטירא. אמר מלכא השתא אי ינדע דא, מסעודתא עלאה דאתקינית לי ולברי, יתערבב פתורא. מה עבד. קרא לממנא על סעודתא, אמר ליה, אתקין מדי, ותשוי קמאי, ותשוי קמיה דההוא סנטירא, בגין דיחשיב דסעיד קמאי מדילי, ולא ינדע בההיא סעודתא יקירא דחדוה דילי ודברי, ויטול ההוא חולקא ויזיל ליה, ויתפרש מחדוה דסעודתא דילן. ואי לאו דמלכא עביד הכי, לא יתפרש ההוא סנטירא מבי מלכא.
כך אמר קודשא בריך הוא לישראל, אזמינו תרין שעירין, חד לי וחד לההוא דלטורא, בגין דיחשיב דמסעודתא דילי קאכיל, ולא ינדע בסעודתא דחדוה אחרא דילן, ויסב ההוא חולקא, ויזיל לארחיה, ויתפרש מביתי. כיון דאמא עלאה, עלמא דאתי, אתי למשרי גו היכלא דעלמא תתאה, לאשגחא עלה בנהירו דאנפין, דין הוא דלא ישתכח ההוא דלטורא, ולא מארי דדינין לקמיה, כד אפיק כל ברכאן, ואנהיר לכלא. וכל ההוא חירו ישתכח, וישראל נטלי מאינון ברכאן.
דהא כד עלמא דאתי, עאל להיכלא דעלמא תתאה, ואשכח דחדי עלמא תתאה עם בנוי בההיא סעודתא עלאה, כדין איהו בריך פתורא, ועלמין כלהו מתברכין, וכל חידו וכל נהירו דאנפין אשתכחו תמן. הה"ד לפני יי' תטהרו.
כתיב ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד ליי' וגורל אחד לעזאזל. דא איהו ההוא חדוה דההוא דלטורא, בגין דקב"ה יטיל עמיה גורל, וזמין ליה, ולא ידע דנור דליק אטיל על רישיה, ועל עמא דיליה, כד"א כי גחלים אתה חותה על ראשו.
וסימנך, אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי. וכתיב, ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב. בההוא חולקא דנטיל, ואזיל ליה. ולבתר כד אתי מלכא עלאה, לבי מטרוניתא, מטרוניתא תבעת עלהא, ועל בנהא, ועל עמא מן מלכא.
ואפילו בזמנא דישראל בגלותא, וצלו צלותין בכל יומא, איהי סלקת ביומא דא, לקמי מלכא עלאה, ותבעת על בנהא. וכדין אתגזרו, כל אינון נוקמין, דזמין קב"ה למעבד עם אדום, ואתגזר היך זמין דלטורא דא לאתעברא מעלמא, כד"א בלע המות לנצח.
וסימנך, בזמנא דגלותא כי נמכרנו אני וגו'. כי אין הצר שוה בנזק המלך. מאי בנזק המלך. כד"א, והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול. דהא שמא עלאה, לא אתקיים בקיומיה, ודא איהו בנזק המלך.
וכדין והמן נבעת מלפני המלך והמלכה. כדין, נהירו דאנפין, וכל חידו אשתכח, וישראל נפקי לחירו בההוא יומא. כדין מההוא יומא ולהלאה, חירו וחדוה באתגליא, לשלטאה עלייהו, כדין בעי למחדי עמהון, מכאן ולהלאה, כמה דיהבו ליה חולקא לאתפרשא מנהון, הכי נמי יהבין לשאר עמין, לאתפרשא מנהון לתתא.
תא חזי, מה הוא רזא דקרבנא, לקרבא שעיר, ולא מלה אחרא. ואמאי שעיר בראש חדש, והכא נמי שעיר. אלא אי תימא בגין דאיהו סטרא דיליה. יאות. אמאי לא הוי עז.
אלא מלה דא אצטריך, ואיהי אשתכחת למאריהון דחרשין, דכל עובדייהו במה דלא אתחבר בנוקבא. וע"ד שעיר לא אתחבר בנוקבא, בסטרין דיליה כלהו. עז כד אתחבר בנוקבא. ובגין דאיהו מלכא, יהבין ליה בגין יקרא דיליה, האי דלא אתחבר בנוקבא, ולא יהיב חיליה לאחרא. ודא אשתמודע לאינון חרשין, דמשתמשין בהני עובדי. ובגיני כך, שריין על ההוא שעיר, כל אינון חטאיהון.
ות"ח, אע"ג דאיהו חולקא לההוא סטרא אחרא, רזא הכא, כל הני סטרין אחרנין דלתתא, כלהו מסאבין יתיר. וכל מה דנחתין דרגין תתאין, הכי מסאבו דלהון יתיר. ובגין כך, בעז יתיר חולקהון, בגין דשערא דיליה תליא יתיר מבעירא אחרא, כמה דדינא דלהון תלי לתתא במסאבו. אבל האי מלכו חייבתא אחרא, מלכא דכלא בההוא סטרא, ברור איהו יתיר מסאבו דיליה, ולא מסאבו שלים כהני תתאי. ועל דא שעיר, דשער דיליה לא תליא, ולא שעיע. לא שעיע, בגין דההוא מסאבו דיליה. ולא תליא, בגין דלא יתתקף ביה מסאבו כהני תתאי, ועל דא ודאי שעיר ולא אחרא.
כפור, אמאי אקרי כפור, אלא בגין דנקי כל מסאבו, ואעבר ליה מקמיה, בההוא יומא. ועל דא, יום כפור: יומא דנקיותא, והכי קרינא ליה. כתיב כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, כי היום הזה מבעי ליה, מאי כי ביום הזה. אלא בגין דאתדכי מקדשא לעילא, ואתנהיר, כתיב כי ביום הזה יכפר עליכם, יכפר וינקי בקדמיתא ביום הזה, בגין דיתדכי, ולבתר עליכם.
תו, יכפר ביום הזה, וינקי ליה בקדמיתא, וכל דא עליכם, בגינכון אצטריך לנקאה ליה, ולדכאה ליה בקדמיתא. יכפר, מאן יכפר. אלא דא הוא עלמא עלאה, דנהיר ונקי לכלא. וע"ד כלהו סטרין בישין, דאקרון מצולות ים, אתעברו. וכמה דאינון מצולות ים תליין, הכי נמי תלייא שערא דיליה, דהוא סטרא דלהון, ושערא דההוא סטרא לא שעיע.
כגוונא דא כתיב, וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם. דלא יכיל מקטרגא לשלטאה עלייהו ועל דא ביומא דכפור, דאיהו קנוחא דכל חובין, ונקיו דלהון. בעאן ישראל לנקאה גרמייהו, ולמהך יחפי רגלין, כמלאכי עלאין. חמש ענויין, בגין לאסתייעא בחמש סטרין עלאין, דיומא דכפורי אפיק לון, ואינון תרעין דיליה.
ואי שתיה קא חשיב, דאיהו מסטרא דיצחק, הא שית, ואע"ג דבכלל אכילה איהו, וכדין אינון שית, וענויא בתראה תשמיש המטה איהו, ובדרגא שתיתאה שכיח, ולקבליה אנן עבדין ענויא דא.

— 14 —
כתיב ובעשור לחדש השביעי הזה, וכתיב אך בעשור לחדש. בעשור בעשירי מבעי ליה, מאי בעשור. אלא, בגין דהשתא ביומא דא, כל דרגין עלאין, אתיין אלין על אלין, למשרי על סיהרא, ולאנהרא לה. וכלהו ברזא דעשר, עד דסלקא למאה. וכד קיימא ברזא דמאה, כדין כלא חד, ואקרי יום הכפורים. ועל דא בעשור, כמה דאת אמר זכור שמור דכלהו אתיין בגין לעשרא ולאנהרא ברזא דעשר.
אהדר האי סבא רישיה לקבליה דר"ש, ואמר ליה, הא ידענא דשאלתא תבעי בהאי, בעשור לחדש השביעי. א"ל ר"ש ודאי, בעשור יאות הוא. אי הכי הוא, אמאי סליק למאה, והא מקרא לא אתחזי, אלא דסליק לשבעין, משמע דכתיב בעשור לחדש השביעי, וכד מעשרי לשביעאה עשר זמנין, הא ודאי סליק לשבעין. א"ל, על דא אהדרנא רישא לגבך, דהא ידענא דחכימא אנת.
ת"ח, תרין רזין הכא, חד דהא סיהרא חדש השביעי אקרי, ובג"כ אקרי חדש השביעי עשור, בגין דקא מנהרין לה עשר זמנין, הא מאה. ותו, האי מלה דקאמרת, ודאי לשבעין סליקא בהאי יומא, ובדרגא דשבעין איהו, ובדרגא דמאה איהו. לדרגא דמאה לאשלמא ולאנהרא. ובהאי דרגא דשבעין, דהא ביומא דא נטיל לכל עמא דישראל למידן, וכלהו קיימין בנשמתא יתיר מגופא, דהא ביומא דא ענויא דנפשא איהו, ולא מגופא, כמה דאת אמר ועניתם את נפשותיכם כי כל הנפש אשר לא תעונה. והאי יומא נטיל לכל נפשאן והוו ברשותיה, ואי לא קיימא ברזא דשבעין, לית ליה רשו בנפשאן, דקיומא דנפשאן ברזא דשבעין, כד"א ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו'.
ואי תימא נפשאן דרביי דלא אשלימו לשבעין שנין לא שלטא בהו. ודאי שלטא בהו, אבל לא בשלימו, כמאן דזכי יומין סגיאין לפקודי אורייתא, ועכ"ד בכלהו שבעין שנין אזלא. ועל דא תנינן אחד המרבה ואחד הממעיט. מאן אחד. ביחודא דשבעין שנין, מאן דאסגי, ומאן דאמעיט.
ועל דא, ביומא דכפורי אעבר בכלהו שבעין, ואשתלים האי דרגא בכלהו, וכל נשמתין סלקין קמיה, ודאין להון בדינא, וקב"ה חייס עלייהו דישראל ביומא דא, מאן דלא אעבר טינא מרוחיה לכפרא עליה, כד סליק צלותיה בהאי יומא, טבע בההוא אתר דאקרי רפש וטיט, ואיהו מצולות ים ולא סליק לאתעטרא ברישא דמלכא.
ביומא דא לא אצטריך בר נש לפרשא חטאוי קמי אחרא, בגין דכמה אינון דנטלי ההיא מלה, וסלקי לה לעילא, ואית סהדין בההיא מלה. ומה משכבת חיקך שמר פתחי פיך, כל שכן אינון דאזלי ועייני לקטרגא לון, וסהדי עליה. וכל שכן דחציפו איהו לקמי כלא, וחלול שמא דקב"ה. וע"ד כתיב, אל תתן את פיך לחטיא את בשרך.
פתח ואמר, החדש הזה לכם ראש חדשים וגו', וכי כלהו זמנין וחדשין לאו אינון דקב"ה. אלא החדש הזה לכם, דילי איהו, אבל אנא מסרית ליה לכון, דלכון איהו באתגליא, אבל שביעאה דילי איהו, וע"ד איהו בכסה, ולא באתגליא. ירחא דלכון, איהו בסדורא, כסדר דאתוון אביב, דאיהו אב"ג. י"ב איהו רזא דג'. אבל ירחא שביעאה דילי איהו מסופא דאתוון. מאי טעמא. אתון מתתא לעילא, ואנא מעילא לתתא.
האי דילי. ברישא דירחא, אנא איהו באתכסייא. בעשרה דירחא, אנא איהו, בגין דאנא בחמש קדמאי, ובחמש אחרנין, ובחמש תליתאי. בקדמיתא דירחא אנא איהו, בגין חמשא יומין. בעשרה דירחא אנא איהו, בגין חמש יומין אחרנין. בט"ו דירחא אנא איהו, בגין חמש תליתאי.
מ"ט כולי האי. בגין דכל ירחא דא מעלמא עלאה איהו, ועלמא עלאה ברזא דחמש איהו, בכל זמנא וזמנא, ובגיני כך ירחא דא איהו בכסה, ולא באתגליא, בגין דעלמא עלאה בכסה איהו, וכל מלוי באתכסייא. וירחא דא דקב"ה איהו בלחודוי. כיון דמטא יומא דחמיסר, כדין גלייא. כלא איהו מטא בחדתותא דסיהרא, וסיהרא אשתלימת, ואתנהירת מאימא עלאה, וקיימא לאנהרא לתתאי מגו נהורא דלעילא, וע"ד אקרי ראשון, כד"א ולקחתם לכם ביום הראשון. עד השתא קיימי כלהו יומין ברזא עלאה, מכאן נחתין לרזא תתאה.
ת"ח, מיומא עלאה הוו אלין יומין קדמאין, רזא דעלמא עלאה, מאן דאין דינא דעלמא, דהא דינא לא אשתכח בהאי עלמא, אלא מדינא תתאה, דדא אלהי כל הארץ יקרא. דאי תימא דינא דעלמא דאין לעילא, א"ה לא אתקרי עלמא דחירו, עלמא דנהירו דכל עלמין. עלמא דכל חיין, עלמא דכל חירו. ואי תימא מדינא דיצחק. אי איהו אתער דינא לגבי האי עלמא, לא יכלין כל עלמא למסבל, דההוא אשא תקיפא עלאה, לא אית מאן דסביל ליה, אלא אשא דלתתא, דאיהו אשא דסביל אשא.
אלא, כמה דעלמא דא עלמא תתאה דכלהו עלמין. הכי נמי כל דינוי מעלמא תתאה, דאלהים שופט. ודא אקרי דינא עלאה על האי עלמא, ובגין דאיהו דרגא שביעאה, לא גזיר גזרה על בר נש, אלא מעשרין שנין ולעילא.
אשגח האי סבא בר' שמעון, וחמא ליה דזלגין עינוי דמעין. אמר רבי שמעון, אי היא שביעאה, אמאי מעשרין שנין ולעילא. אמר ליה, זכאה מאן דמליל על אודנין דשמעין.
ת"ח, בי דינא דלתתא בארעא, לא גזרין דינא על בר נש, עד תליסר שנין. מאי טעמא. בגין דשבקין שבע שנין לשביעאה, אלהי כל הארץ יקרא. ולית רשו לבר נש באינון שבע. ואינון שבע, לא שראן אלא על תליסר דלתתא, דאינון כורסייא לגביה, ובגין כך, כל גזרין, וכל דינין דלתתא, מאינון שבע שנין דלתתא, כללא דעשרין שנין איהו.
ודינא דעלמא בר"ה, על ידא דהאי דרגא איהו, דאיהו ממש קיימא בדינא על בנוי בהאי עלמא, בגין לאתדכאה לגבי עלמא עלאה, בגין דלית ליה סיוע לסלקא ולאתדכאה אלא מגו תתאי.

— 15 —
וכד ישראל אינון בחמיסר יומין, כדין נטיל לבנוי, לפרשא גדפוי עלייהו, ולמחדי עמהון. וע"ד כתיב ולקחתם לכם ביום הראשון, פרי דא, איהו אילנא דאקרי עץ פרי, ואשתכח ביה פרי. עץ הדר: כד"א הוד והדר לפניו. מ"ט אקרי הדר, ומאן איהו הדר. אלא דא צדיק.
אמאי אקרי הדר, והא אתר טמירא איהו דלית ליה גלויא, וצריכא לאתכסייא תדיר, ולית הדר אלא מאן דאתגלייא ואתחזי. אלא, אע"ג דאיהו דרגא טמירא, הדורא איהו דכל גופא, ולא אשתכח הדורא לגופא, אלא ביה. מאי טעמא. מאן דלית עמיה האי דרגא, לית ביה הדורא, למיעל בבני נשא. קלא לאו עמיה בדבורא, והדורא דקלא אתפסק מניה. דיקנא, והדורא דדיקנא לאו עמיה, ואע"ג דאתכסייא ההוא דרגא, כל הדורא דגופא ביה תליא. ואתכסי ואתגלייא. ובג"כ עץ הדר איהו, עץ דכל הדורא דגופא ביה תליא, ודא איהו עץ עושה פרי.
כפת תמרים, הכא אתכלילת אתתא בבעלה בלא פרודא, כפות תמרים כחדא. וענף עץ עבות, תלתא. ועלין דיליה, דא בסטרא דא, ודא בסטרא דא, וחד דשליט עלייהו. וערבי נחל, תרין. דלית להו ריחא וטעמא, כשוקין בבני נשא. לולב נטיל כלהו, כחוטא דשדרה קיימא דגופא. ומה דנפיק לבר טפח, הכי הוא, בגין לאשלמא ולאפקא כלא, ולשמשא כדקא חזי.
בהני זינין, בעי בר נש לאתחזאה קמי קב"ה. עלין וטרפין דהני תמרים, אינון כל שאר חילין דאתאחדן באינון כנויין דקב"ה אקרי בהון. בגין דבעינן לתתא כגוונא דלעילא, דלית לך מלה בעלמא, דלא אית לה דוגמא לעילא, כגוונא דלעילא הכי אית לתתא, ובעו ישראל לאתאחדא ברזא דא דמהימנותא, קמי קב"ה.

— 16 —
כתיב בסכת תשבו שבעת ימים, דא הוא רזא דמהימנותא, והאי קרא על עלמא עלאה אתמר, והכי תנינן, כד אתברי עלמא, אתמר האי קרא.
כד שרא חכמה לנפקא, מאתר דלא ידיע ולא אתחזי, כדין נפיק חד משחתא, ובטש, וההיא חכמתא עלאה, נציץ ואתפשט לכל סטרין, ברזא דמשכנא עלאה. וההוא משכנא עלאה, אפיק שית סטרין, וכדין ההוא נציצו דמשחתא נהיר לכלא, ואמר בסכת תשבו שבעת ימים.
מאן סכת חסר ו'. דא משכנא תתאה, דאיהו כעששיתא, לאחזאה לכל נהורין. וכדין אמר, בסכת תשבו שבעת ימים. מאן שבעת ימים. מעלמא עלאה לתתאה, דכלהו קיימי בקיומא, לאנהרא להאי סכת. ומאן איהי. דא סכת דוד הנופלת. סכת שלום. ובעי עמא קדישא למיתב תחות צלהא, ברזא דמהימנותא, ומאן דיתיב בצלא דא, יתיב באינון יומין עלאין.
וע"ד כלהו בסכת בסכת וחד בסוכות שלים, חד שלים, לאחזאה דמאן דיתיב בצלא דא, יתיב באינון יומין עלאין לעילא, דקיימין על האי תתאה, לאנהרא ליה, לחפיא עליה, ולאגנא ליה, בשעתא דאצטריך.
ותו, כלהו אקרון סכות בשלימו, וכתיב סכת חסר, דא עלמא תתאה, דבעא בהני ז' יומין קדישין, למיזן לשאר ממנן רברבן דעמין, בעוד דאיהי נטלא חדוה בבעלה, ולא יקטרגון חדוותא, בגין דיתעדנון בההוא מזונא, קרבנין דלהון סגיאין יתיר משאר יומין, בגין דיתעסקון בהו, ולא יתערבון לבתר בחדוה דישראל. ומאן חדוה דישראל, דא יומא תמינאה דעצרת.
ות"ח, בעוד דאינון שאר ממנן חדאן, ואכלין בההוא מזונא דמתקני לון ישראל. אינון מתקני כורסייא לקב"ה מתתא, ולסלקא ליה לעילא, באינון זינין, ובחדוה, ובהלולא, ולאקפא מדבחא. כדין איהי סלקא, ונטלא ברכאן וחדוה בבעלה.
ושאר חיוון רברבן ממנן דעמין, אכלן ומדקן ורפסן ואתזנו. ואיהי נקטא נפשאן בענוגין לעילא, כמה דאתמר. כיון דנחתא, והא נקטא כל ברכאן וכל קדושין וכל ענוגין, וישראל כל הני שבעה יומין הוו משכין לה באינון עובדין דקא עבדין ומקרבין בהדה, כדין נחתא לקרבא בבנהא, ולמחדי לון יומא חד, וההוא יומא איהו יומא תמינאה, בגין דכל ז' יומין אחרנין בהדה. וע"ד איהו תמינאה, ותמניא יומין כחדא. ובגין כך אקרי עצרת: כנישין. כנישין כלהו בהאי יומא. ואקרי שמיני, ולית שמיני אלא מגו שבעה.

— 17 —
כתיב יהי שם יי' מבורך. מאי מבורך. אבל רזא חדא ידע חד מחברנא, במדברא אחזיאו ליה בחלמא, ורבי יצחק כפתורא שמיה. מאי מבורך. שירותא קשה, וסופיה רך. מ"ב קשה, ודינא איהו ודאי. כגוונא דא, יומא דר"ה מ"ב, דהא במ"ב אתוון אתברי עלמא, וע"ד אתברי בדינא. לבתר רך, ועל דא תנינן, כל שירותין קשין, וסופא דלהון רכין. ביומא דראש השנה מ"ב קשה בדינא. ביומא דעצרת רך בחדוה.
ת"ח, מה בין דינא עלאה, להאי דינא. דינא עלאה שירותא וסופא קשה, ולית מאן דיקום ביה, וכל מה דאזיל אתתקף, ובתר דשארי, לא סליק מניה, עד דאכיל ושצי כלא, דלא אשתאר כלום. אבל דינא אחרא דתתא, שירותא קשה, וכל מה דאזיל אתחלש, עד דנהיר אנפין, כגוונא דנוקבא דחלש חילהא.
אימתי אתער דינא דלעילא למשרי על עלמא. ביומא דטופנא. ועל דא לא אשתאר כלום בעלמא, בר ההוא תבותא דנח, דאיהי כגוונא עלאה, דסביל לההוא תוקפא. ואי לאו דזמין קב"ה, ואשתכח ברחמי על עלמא, כל עלמא אתאביד, דכתיב יי' למבול ישב, וע"ד לא שריא דינא דלעילא על עלמא, דלא יכיל עלמא למסבל ליה, אפילו רגעא חדא.

— 18 —
אדהכי הוה ר' שמעון בכי וחדי. זקפו עיינין, וחמו חמשה מאינון פרושים, דהוו אזלי אבתריה, למתבע ליה. קמו. אמר ר' שמעון, מכאן ולהלאה מה שמך. אמר, נהוראי סבא, בגין דנהוראי אחרא אית גבן. אזלו ר' שמעון ואינון חברייא עמיה תלת מילין, אמר רבי שמעון, לאינון אחרנין, מה ארחא דא גבייכו. אמרו, למתבע ליה להאי סבא, דמימוי אנן שתאן במדברא. אתא ר' שמעון ונשקיה, אמר ליה, נהוראי שמך, ונהורא אנת, ונהורא עמך שרי.
פתח ר' שמעון ואמר, הוא גלא עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא ונהורא עמה שרא. הוא גלה עמיקתא ומסתרתא, קב"ה גלי עמיקתא ומסתרתא, דכל עמיקין סתימין עלאין איהו גלי לון. ומאי טעמא גלי לון. בגין דידע מה בחשוכא. דאלמלא חשוכא לא אתידע נהורא. ואיהו ידע מה בחשוכא. ובגין כך גלי עמיקתא ומסתרתא, דאי לאו חשוכא לא יתגליין עמיקין ומסתראן. ונהורא עמה שרא. מאן נהורא דא. נהורא דאתגלייא מגו חשוכא.
ואנן מגו חשוכא דהוה במדברא, אתגלי לן נהורא דא. רחמנא ישרי עמך נהורא, בעלמא דין, ובעלמא דאתי. אזלי ר"ש וחברייא, אלין תלת מילין אבתריה, אמר ליה, אמאי לא אזלי אלין עמך כקדמיתא. א"ל, לא בעינא לאטרחא לבר נש עמי, השתא דאתו נזיל כחדא. אזלו, ור"ש אזל לארחיה. א"ר אבא, הא אנן ידענא שמיה, ואיהו לא ידע שמיה דמר, אמר ליה, מניה ידענא דלא לאתחזאה.

=== Ki Tisa ===

— 1 —
וידבר יי' אל משה לאמר. כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם וגו', ר' אבא ור' אחא ור' יוסי הוו אזלי מטבריה לצפרי. עד דהוו אזלי, חמו ליה לר' אלעזר דהוה אתי, ור' חייא עמיה. א"ר אבא, ודאי נשתתף בהדי שכינתא. אוריכו להו, עד דמטו לגבייהו. כיון דמטו גבייהו, א"ר אלעזר, ודאי כתיב, עיני יי' אל צדיקים ואזניו אל שועתם. האי קרא קשיא וכו'.
ת"ח, הא אוקמוה, לית ברכתא דלעילא שרייא על מלה דאתמני. ואי תימא, ישראל היך אתמנון. אלא כופרא נטיל מנייהו, והא אוקמוה, וחושבנא לא הוי עד דאתכניש כל ההוא כופרא, וסליק לחושבנא. ובקדמיתא מברכין להו לישראל, ולבתר מנין ההוא כופרא, ולבתר אהדרן ומברכין לון לישראל. אשתכחו ישראל מתברכאן בקדמיתא ובסופא, ולא סליק בהון מותנא.
מותנא אמאי סליק במניינא. אלא בגין דברכתא לא שרייא במניינא, כיון דאסתלק ברכתא, סטרא אחרא שריא עליה, ויכיל לאנזקא, בגין כך נטלין כופרא ופדיונא לסלקא עליה מניינא, והא אוקמוה, ואתמר.

— 2 —
(רעיא מהימנא) פקודא ליתן מחצית השקל בשקל הקדש. מאן מחצית השקל. איהו כגון חצי ההין, ודא ו', ממוצע בין שני ההי"ן. אבנא למשקל בה, דא י', עשרים גרה השקל: דא יו"ד. העשיר לא ירבה, דא עמודא דאמצעיתא, לא ירבה על י'. והכי אתמר בס"י, עשר ספירות בלימה, עשר ולא אחד עשר. והדל לא ימעיט, דא צדיק, לא ימעיט מעשר, כד"א עשר ולא תשע. ממחצית השקל, דאיהו י'.
א"ל רעיא מהימנא, אנת בשמים, רחים אנת ממאריך, לית תווהא בכל אינון מלין יקירין דיפקון מפומך, דהא מאן דאיהו מלכא, או ברא דמלכא, לית תווהא, דיפקון מרגלאין בפתוריה, מליין סגולות, מליין נהורין. לבר נש אחרא, איהו תווהא. א"ל בריך אנת רעיא מהימנא. מתמן ואילך אימא אנת, דעלאין ותתאין נחתו למשמע מינך. אמר ליה, אשלים מלולך, אמר ליה, לא אית כען למימר יתיר, אימא אנת עד זמנא אחרא.
פתח רעיא מהימנא, פקודא בתר דא, לקדש את החדש. בגין דסיהרא קדישא איהי כלה, דמתקדשת ע"פ ב"ד, דאיהו גבורה, בגין דתמן ליואי, דאתמר בהו וקדשת את הלוים. ולבתר דאתחזי סיהרא דיאותו לאורה, מברך עליה ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם, אשר במאמרו ברא שחקים, וברוח פיו כל צבאם. ובמי מתקדשת ומתברכת, בתפארת בגין דאיהו עטרת תפארת לעמוסי בטן. (ע"כ רעיא מהימנא)

— 3 —
רבי יוסי ור' חייא הוו אזלי בארחא, עד דהוו אזלין רמש ליליא, יתבו. אדהוו יתבין, שריאת צפרא לאנהרא, קמו ואזלו. א"ר חייא, חמי אנפוי דמזרח דקא מנהרין, השתא כל אינון בני מדינחא דטורי נהורא, סגדין לגבי האי נהורא, דנהיר באתר דשמשא, עד לא יפוק, ופלחין ליה, דהא כיון דנפיק שמשא, כמה אינון דפלחין לשמשא. ואלין אינון דקא פלחין לנהורא דא, וקראן להאי נהורא, אלהא דמרגלא דנהיר. ואומאה דלהון באל"ה דמרגלא דנהיר.
ואי תימא פולחנא דא למגנא הוא. מיומין עתיקין קדמיאן, חכמתא ידעו ביה. בזמנא דשמשא נהיר, עד לא יפוק, ההוא ממנא דפקיד על שמשא, נפיק, ואתוון קדישין דשמא עלאה קדישא רשימן על רישיה, ובחילא דאינון אתוון, פתח לכל כוי שמיא ובטש בהו, ועבר. וההוא ממנא עאל גו ההוא זהרא דנהיר סחרניה דשמשא, ותמן שכיח, עד דנפק שמשא, ואתפשט בעלמא.
וההוא ממנא, איהו פקידא, על דהבא, ועל מרגלן סומקן. ואינון פלחין לההוא דיוקנא דתמן, ובנקודין וסימנין דירתו מקדמאי מיומין עתיקין, אזלי וידעי נקודין דשמשא, למשכח אתרין דדהבא ומרגלן. א"ר יוסי, עד כמה יהון פולחנין סגיאין אלין בעלמא, דהא שקרא לית ליה קיימין לקיימא.

— 4 —
פתח אידך ואמר, שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר. ת"ח, אלו כל בני עלמא הוו פלחין לשקרא, הוה הכי, אבל האי נהורא וזהרא דנהיר, ודאי קשוט איהו. ככבי רומא דרקיעא קשוט אינון. אי בטפשו וחסרונא דדעתא דלהון, אינון אמרי וקראן להו אלהא, לא בעי קב"ה לשיצאה עובדוי מעלמא. אבל לזמנא דאתי לא ישתצון ככביא ונהורין דעלמא. אבל מאן ישתצי. אינון דפלחו לון.
וקרא דא הכי הוא. שפת אמת תכון לעד, אלין ישראל, דאינון שפת אמת. יי' אלהינו יי' אחד. וכלא איהו אמת, ורזא דאמת, ומסיימי יי' אלהיכם אמת. ודא איהו שפת אמת תכון לעד.
ועד ארגיעה, ועד רגע מבעי ליה, מאי ארגיעה. אלא, עד כמה יהא קיומא דלהון בעלמא, עד זמנא דייתי, ויהא לי נייחא מפולחנא קשיא דעלוי. ובזמנא דארגיעה, ישתצי לשון שקר, אינון דקראן אלהא, למאן דלאו הוא אלהא. אבל ישראל דאינון שפת אמת, כתיב בהו, עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו.
אדכרנא חדא זמנא דהוינא אזיל בהדי ר' אלעזר, פגע ביה הגמונא, א"ל לר' אלעזר, אנת ידעת מאורייתא דיהודאי. א"ל ידענא. א"ל, לית אתון אמרין דמהימנותא דלכון קשוט, ואורייתכון קשוט, ואנן דמהימנותא דילן שקר, ואורייתא דילן שקר. והא כתיב שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר. אנן מיומין דעלמא, קיימין במלכותא, ולא אעדי מינן לעלמין, דרא בתר דרא, תכון לעד ודאי. ואתון, זעיר הוה לכו מלכותא, ומיד אעדי מנכון, וקרא אתקיים בכו דכתיב ועד ארגיעה לשון שקר.
א"ל, חמינא בך דאנת חכים באורייתא. תפח רוחיה דההוא גברא. אלו אמר קרא, שפת אמת כוננת לעד, הוה כדקאמרן, אבל לא כתיב אלא תכון, זמינא שפת אמת דתכון, מה דלאו הכי השתא, דהשתא שפת שקר קיימא, ושפת אמת שכיבא לעפרא, ובההוא זמנא דאמת יקום על קיומיה, ומגו ארץ תצמח, כדין שפת אמת תכון לעד וגו'.
א"ל ההוא הגמון, זכאה אנת. וזכאה עמא דאורייתא דקשוט ירתין. בתר יומין שמענא דאתגייר. אזלו, מטו חד בי חקל, וצלו צלותהון. כיון דצלו צלותהון, אמרו מכאן ולהלאה נתחבר בשכינתא, ונזיל ונתעסק באורייתא.

— 5 —
פתח ר' יוסי ואמר, הן יבושו ויכלמו כל הנחרים בך וגו'. זמין קב"ה למעבד לישראל, כל אינון טבאן, דקאמר על ידי נביאי קשוט, וישראל סבלו עליהון, כמה בישין בגלותהון. ואלמלא כל אינון טבאן דקא מחכאן וחמאן כתיבין באורייתא, לא הוו יכלין למיקם ולמסבל גלותא.
אבל אזלין לבי מדרשות, פתחין ספרין, וחמאן כל אינון טבאן, דקא מחכן, וחמאן כתיבין באורייתא, דאבטח לון קב"ה עלייהו, ומתנחמין בגלותהון, ושאר עמין מחרפין ומגדפין לון, ואמרי אן הוא אלהכון, אן אינון טבאן דאתון אמרין דזמינין לכון, וכי כל עמין דעלמא יכספון מנייכו.
הה"ד שמעו דבר יי' החרדים אל דברו אמרו אחיכם שונאיכם וגו'. מאי החרדים אל דברו, אינון דסבלו כמה בישין, כמה שמועות שמעי, אלין על אלין, ואלין בתר אלין, וחרידן עליהון, כד"א כי וגו' קול חרדה שמענו פחד ואין שלום וגו'. אינון חרדים תדיר אל דברו כד אתעביד דינא.
אמרו אחיכם שונאיכם, אלין אינון אחוכון בני עשו. מנדיכם, כד"א סורו טמא קראו למו. דלית עמא דקא מבזין לון באנפי, ומרקקין באנפייהו לישראל כבני אדום. ואמרי כלהו מסאבין כנדה, ודא איהו מנדיכם. למען שמי יכבד יי', אנן בנוי דאל חי, די בן יתייקר שמיה. אנן שלטנין על עלמא בגין ההוא דאקרי גדול. עשו בנו הגדול. ובשמא דא אקרי קב"ה גדול, גדול יי' ומהולל מאד. אנן בני הגדול, ואיהו גדול. ודאי למען שמי יכבד יי'.
אבל אתון זעירין מכלא, יעקב בנה הקטן כתיב, אן הוא אלהכון. אן הוא אינון טבאן, דיכספון כל עממיא מחדוה דלכון. מאן יתן ונראה בשמחתכם כמה דאתון אמרין. והם יבושו כמאן דתלי קללתא באחרא, בגין דאתון אמרין דכדין יבושו ויכלמו, ובג"ד רוח קדשא הוה אמר מלה הכי, ועל דא, הן יבושו ויכלמו כל הנחרים בך. מאי כל הנחרים בך. דאתקפו נחיריהון ברוגזא עלך בגלותא דא. בההוא זמנא, יבושו ויכלמו מכל טבין דיחמון להון לישראל.

— 6 —
א"ר חייא הכי הוא ודאי, אבל חמינן והכי חמו תקיפי עלמא, דהא גלותא אתמשך ועדיין בריה דדוד לא אתי. א"ר יוסי, וכל דא הכי הוא, אבל מאן עביד דיסבלון ישראל גלותא דא, כל אינון הבטחות דאבטח לון קב"ה. והא אתמר, דעאלין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, וחמאן כל אינון נחמות, וחדאן בלבייהו למסבל כל מה דייתי עלייהו, ואלמלא דא לא יכלין למסבל.
א"ר חייא ודאי הכי איהו, וכלא בתשובה תליא. ואי תימא דיכלון השתא לאתערא תשובה כלהו כחדא. לא יכלין. מ"ט לא יכלין. בגין דכתיב, והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה. וכתיב והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך וגו'. וכתיב ושבת עד יי' אלהיך וגו'. וכדין אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך וגו'. ועד דכל אינון מלין לא יתקיימון, לא יכלין לאתערא תשובה מנייהו.
א"ר יוסי, כמה סתמת כל ארחין ושבילין מכל בני גלותא, ולא שבקת לון פתחון פה. אי הכי, להוו כמה דהוו בכל דרא ודרא, דלא יסבלון גלותא ולא אגרא, ויפקון מדינא דאורייתא, ויתערבון בשאר עמין.
פתח ואמר, כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה וגו'. מאי כמו הרה, ארח איהו לעוברתא, לאעברא עלה תשע ירחין שלמין. ואית בעלמא כמה וכמה, דלא עבר עלה אלא יומא חד או תרין יומין מתשיעאה, וכל צירין וחבלין דעוברתא בתשיעאה אינון. ואע"ג דלא אעבר עלה אלא יומא חדא, אתחשיב עלה כאילו אתעברו כל תשיעאה שלים. אוף הכי ישראל, כיון דאטעמי טעם גלותא, אי יהדרון בתשובה, יתחשב עלייהו כאלו אעברו עלייהו כל אינון מלין דכתיבין באורייתא. כ"ש וכ"ש דכמה וכמה יסורין אעברו עלייהו מן יומא דגלותא שרי.
אבל מאי דכתיב, בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים. ת"ח, כמה רחמנותא רחים קב"ה לישראל במלה דא. למלכא דהוה ליה ברא יחידאה, ורחים ליה רחימו דנפשא, ומגו רחימו דיליה, יהב ליה לאמיה מטרוניתא דתרבי ליה, ותוליף ליה ארחי מתתקנן. זמנא חדא חב לגבי אבוה, אתא אבוהי ואלקי ליה, ולבתר אעבר על חוביה. תב כמלקדמין וחב לאבוה, ואפקיה אבוה מביתיה, וארגיז עליה, נפק ההוא ברא מביתיה.
ובאתר דיהך בארח קשוט, ויהא זכאה כדקא יאות, בגין דישמע מלכא אבוה, ויהא תיאובתיה עליה. מה עבד. אמר הואיל ונפקנא מהיכלא דאבא, אעביד מכאן ולהלאה כל מה דאנא בעי. מה עבד. אזל ואתחבר בזונות, ואתלכלך בלכלוכא דטנופא בהדייהו, ולא הוה משתכח אלא בהדייהו, בחבורא דלהון. מטרוניתא אמיה פקדת בכל יומא על ההוא ברא, וידעת דברה בהדי זונות אתחבר, וכל חברותא דידיה בהדייהו הוות. שריאת למבכי, ולאתמררא על ברה.
יומא חד עאל מלכא לגבה, חמא לה דאיהי מבכה. שאיל לה על מה את בכאת. אמרה, ולא אבכה, דהא ברנא לבר מהיכלא דמלכא, ולא די דהוא לא יתיב בהיכלא דמלכא, אלא דהוא יתיב בהדי זונות. מה יימרון כל בני עלמא, בריה דמלכא איהו דיתיב בבי זונות. שריאת למבכי, ולאתחננא למלכא. אמר מלכא, בגינך אהדר ליה, ואנת ערבא דיליה. אמרת הא ודאי.
אמר מלכא הואיל וכך הוא, לא אצטריך לאהדרא ליה ביממא באתגליא. דכסופא דילן איהו למהך בגיניה לבי זונות. ואי לא הוי כגוונא דא, דטנף גרמיה הכי וחלל יקרי, הוינא אנא וכל חיילין דילי, אזלין בגיניה בכמה יקר, בכמה בוקינס קמיה, בכמה מאני קרבא, מימיניה ומשמאליה, עד דכל בני עלמא יזדעזעון, וינדעון כלא, דברא דמלכא איהו. השתא כיון דאיהו טנף גרמיה, וחלל יקרי, איהו יהדר בטמירו, דלא ינדעון ביה. אהדר לגבי מלכא, יהביה לגבי אמיה.
ליומין סרח כמלקדמין. מה עבד מלכא. אפיק ליה ולאמיה בהדיה מגו היכלא, אמר תרווייכו תהכון, ותרווייכו תסבלון גלותא, ומלקיותא תמן. כיון דתרווייכו תסבלון כחדא, כדין ידענא דברי יתוב כדקא חזי.
כך ישראל בנוי דמלכא קדישא אינון. אחית לון למצרים. ואי תימא בההוא זמנא לא חאבו, גזרה דגזר קודשא ב"ה בין הבתרים הוה אתחזי למהוי קיים, וקב"ה אשגח לתרין מלין, חד בגין ההוא מלה דאמר אברהם, במה אדע כי אירשנה, דא הוא סבה ועילה. אבל עד דנפקו ממצרים, לא הוי גוי, ולא אתחזו כדקא יאות.
פתח ואמר, כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות. בעא קב"ה למעבד לון לישראל כגוונא דלעילא ולמהוי שושנה חדא בארעא, כגוונא עלאה. ושושנה דסלקא ריחא, ואתבריר מכל שאר וורדין דעלמא, לא הוי אלא ההיא דסלקא בין החוחים. ודא ארחא כדקא יאות. וע"ד זרע שבעין זוגין, דהוו שבעין נפש, ואעיל לון בין החוחים, ואינון חוחים, מיד דהוו אינון זוגין תמן, סליקו ענפין וטרפין ושליטו על עלמא, וכדין פרחת שושנה בינייהו.
כיון דבעא קודשא בריך הוא לאפקא שושנה ולקיט לה מבינייהו, כדין יבשו חוחים, ואזדריקו, ואשתציאו, ולא אתחשבו לכלום. בשעתא דאזיל למלקטא שושנה דא, לאפקא בריה בוכריה, בההוא זמנא אזל מלכא גו כמה חיילין רברבנין ושליטין, עם דגלין פרישן, ואפיק לבריה בוכריה בכמה גבורין, ואייתי ליה להיכליה, ויתיב סגי בבי מלכא.
כיון דחב לגבי אבוה, אוכח ליה, ואלקי ליה, דכתיב, ויחר אף יי' בישראל ויתנם ביד שוסים וגו', סרח כמלקדמין, ומרד באבוה, אפקיה מביתיה. מה עבדו ישראל, חמו דהא אתבדרו לבבל, אתערבו בעממיא, נסיבו נשין נכריות, ואולידו בנין מנהון. עכ"ד, אימא קדישא הות אפטרופוסא עלייהו.
ועל דעבד הכי, קב"ה אמר, הואיל וכסופא איהו, ליתי ברי איהו מגרמיה, הואיל וחלל יקרי, לא אתחזי דאנא איזיל תמן לאפקא ליה, ולמעבד ליה נסין וגבורן כמלקדמין. תבו אינון, בלא סיועא דאתחזו לון, בלא פליאן ונסין, אלא כלהו מתבדרן, כלהו לאן במסכנו, ותבו להיכלא דמלכא בכסופא, ואימא קדישא ערבת לון.

— 7 —
חאבו כמלקדמין. מה עבד קב"ה. אפיק להאי ברא כמלקדמין מהיכליה, ואימיה בהדיה. אמר, מכאן ולהלאה, אימא וברה יסבלון כמה בישין כחדא, הה"ד ובפשעיכם שלחה אמכם. ועל דא כתיב, בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים. מאי באחרית הימים. אלא דא היא אימא קדישא, דהיא אחרית הימים, ועמה סבלו כל מה דסבלו בגלותא.
ואילו יהדרון בתיובתא, אפילו חד ביש, או חד צערא, דיעבר עלייהו, אתחשב עלייהו, כאלו סבלו כלא ואי לא. כד יסתיים קיצא, וכל דרין דיליה. כמה דאמר בוצינא קדישא, דכתיב לצמיתות לקונה אותו לדורותיו. וכל דא, בתיובתא תליא מילתא. א"ר חייא, ודאי הכי הוא. וע"ד גלותא אתמשך.
אבל קב"ה, כל מה דחמי לון לישראל, בהאי אחרית הימים, ובהאי אחרית הימים יעביד לון נסין ונוקמין, דכתיב והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית יי' בראש ההרים. מאן ראש ההרים. דא אברהם סבא, כהנא רבא, ראש דכלא. ובגין דאיהו ראש, כוס דברכה, יהיה נכון בראש ההרים, דא אברהם סבא, קדמאה לשאר ההרים. כוס דברכה, אצטריך למהוי מתקנא בימינא.
ונשא מגבעות. אצטריך למהוי זקיף מן פתורא, שיעורא דאקרי זרת, לברכא לקב"ה, ודא הוא ונשא מגבעות. מגבעות מאי הוא. אלא בינה, ובין בתולות אחריה רעותיה, שיעורא דזרת איהו. נשא כוס דברכה מגבעות ודאי, וע"ד טבא דיהא ליה להאי ברא בוכרא, באחרית הימים איהו.
א"ל שפיר קאמרת, האי קרא ודאי הכי הוא. בראש ההרים, דא ימינא, אברהם סבא, דאיהו ראש ההרים ודאי. ונשא מגבעות, משיעורא דגבעות, דאינון רעותיה. ושפיר קאמרת. ונהרו אליו כל הגוים. מאי הוא. א"ל, ואפילו נשים וקטנים ושמש דפלח על פתורא, אע"ג דאיהו לא אכל, אצטריך למשמע, ולמימר אמן. דלא יימא בר נש, אנא לא אכלית, והואיל דלא אצטריפנא לזמון, לא אשמע ולא אימא אמן. הכל חייבין ביה.
ד"א ונהרו אליו כל הגוים, אע"ג דנשים וקטנים פטורין מן המצות, בכוס דברכה הכל חייבין, בלבד דינדעון למאן מברכין, ודא היא ונהרו אליו כל הגוים. אתא רבי יוסי ונשקיה, אמר כמה שפיר מלה דא, ומתיקא לחכא.
השתא אית לדייקא, אי האי אחרית הימים, איהו כוס דברכה ממש, מהו הר בית יי', הוה ליה למכתב הכי, והיה אחרית הימים נכון יהיה בראש ההרים. מהו באחרית הימים נכון יהיה הר בית יי'. א"ל, אחרית הימים איהו אילנא כלא, מרישיה ועד סיפיה, דהוא אילנא דטוב ורע. ואתא קרא לבררא באחרית הימים, ואפיק הר בית יי', דא טוב בלא רע. הר בית יי' ודאי דלית תמן חולקא לסטרא אחרא, דהא אתבריר הר בית יי', מגו אילנא דאיהו אחרית הימים. ודא איהו כוס דברכה, דאיהו נכון בראש ההרים.
א"ר יוסי, זכאה ארחא דא, דזכינא להאי מלה. א"ל ממאן שמעת לה. א"ל, יומא חדא הוינא אזיל בארחא, ושמענא וחמינא ליה לרב המנונא סבא, דהוה דריש להאי קרא לרבי אחא, וכיון דשמענא חדינא ביה, ונטירנא ליה צריר בכנפא דלבושאי, דלא יתעדי מנאי לעלמין. א"ל, ודאי מלה קדישא דא, מנהירו דבוצינא קדישא אתנהיר. זכאה דרא, דקיימי עלמא וסמכוי, שריין בגויה. ואי אנת צרירת להאי מלה בקשרא חדא דלא יתעדי מינך. אנא אצרור לה בתלתין, או בארבעין קשרין בכיסאי, דלא יתעדי מינאי לעלמין.
על ההיא מלה דאחמי קב"ה למשה, בגין דאע"ג דישראל חבין קמיה בכל דרא ודרא, לא בעי מאן דיימא עלייהו דלטורין. מנלן. מהושע, דכתיב תחלת דבר יי' בהושע, הא אוקמוה מלה. וע"ד והיה מספר בני ישראל כחול הים וגו'. ובג"ד בריך לון בכמה ברכאן, לאהדרא בתיובתא, ולאתבא לון לגבי אבוהון דבשמיא, ולא אעדי מתמן, עד דקב"ה מחל על חובייהו, ואתנקיאו קמיה.

— 8 —
אליהו מה כתיב ביה, ויבא וישב תחת רתם אחד וגו', אמר מאריה דעלמא, אתתא חדא שדרת לון לישראל, ודבורה שמה, דכתיב והיא יושבת תחת תמר דבורה. דא הוא רתם, ואהדרת לון למוטב, דכתיב עד שקמתי דבורה. ואנא עאלית בינייהו, ואכרזית קמייהו ולא יכילנא.
עד דהוה יתיב, אתגלי עליה קב"ה, א"ל מה לך פה אליהו, בקדמיתא קא הוית מקטרגא ומקני על ברית, ומדחמינא בך דקנית עלי בההוא ברית, נטלית ליה ברעו דמשה, ויהיבנא לך, עד דמשה הוה אמר הנני נותן לו את בריתי שלום. השתא דאיהו דילך, לא אתחזי לך לקטרגא עלוי, הוה לך למשבק קנוייך לי, כמה בקדמיתא דהוה דילי, שבקנא ליה לידא אחרא, ולא קטריגנא עלוי.
מה לך פה. מאי פה. ברית קיימא, פה יי' איהו. כיון דלא בעאת לשבקא לי פומך, יתוב באתר דההוא פומא. תנן, בההיא שעתא, אתעבר מניה ההוא נבזבזא דיהב ליה משה. דתנן, מאי דכתיב וילך בכח האכילה ההיא וגו'. עד הר האלהים חורבה. למתבע מתמן, וכי מתמן הוה בעי. אלא למתבע כמלקדמין, מההוא דירית בהר האלהים, ברית דא. פנחס הוא אליהו, ודאי בדרגא חדא. א"ל משה, לית אנת יכיל לקבלא מנאי, אלא זיל לינוקייהו דישראל, ומאינון תרוח, ואינון יהבי לך, וכך הוא עביד.

— 9 —
כמה טיבו עביד קב"ה בכל דרא ודרא לישראל. תא חזי, מה כתיב, ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים. והא כמה נביאי הוו לבתר משה, ואשלח לפניך את משה אהרן ואלעזר ופנחס יהושע ואליהו ואלישע, וכמה שאר צדיקי וחסידי מבעי ליה. אלין תלתא אמאי. אלא אמר קב"ה, עמי, בני, אמאי לא תדכרון לכל טבין דעבדית לכו, דשדרית לכו למשה אהרן ומרים.
למלך בשר ודם, דאית ליה מדינתא, ושדר לגבה, גוברין, אפרכין רברבנין, דיהון מנהלי עמא, ומעיינין בהו, ובדינייהו. מאן אצטריך למהוי זקוק במזונייהו, במלין דיצטרכון. לאו עמא דמדינתא, בעל כרחייהו יצטרכו לעיינא בהו, ולמיהב להו יקרא.
שדרית למשה, איהו אייתי קמייכו מן למיכל, ונהיל לכו ולבנייכו ולבעירייכו, ואשתדל בדינייכו, ובכל מה דאצטריך לכו. שדרית לאהרן, אייתי היכלין דענני יקר לחפאה עלייכו, כמלכין. אסחי לכו בטלי יקר, דלא אתרקבו לבושיכון ומנעליכון, והוו מתחדשי בכל יומא. שדרית למרים, אייתיאת בירא לאשקאה לכו, ושתיתון אתון ובעירכון. אינון יהבו לכון, ומדלהון אכלתון ושתיתון, ויתיבתון בחופאה דיקר דלהון. ומדלכון לא יהבתון לון. ולא עוד, אלא דאשתדלו עליכון, ונטלו על צואריהון מטולכון, והויתון מחרפין ומגדפין לון.

— 10 —
אמר רבי יוסי, לאו הוה אבא רחמן על בנוי כקב"ה, וקרא הוא דכתיב, לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב וגו'. ת"ח רחמנו דיליה, אלו אמר לא נפל דבר אחד מכל דברו ולא יתיר, נח לעלמא דלא אתברי. אבל מדאמר מכל דברו הטוב, ואפיק ביש לאחורא, דהא מלה דביש לא בעי למעבד.
ואע"ג דאגזים, וארים רצועה, אתאת אמא ואתקפת בדרועיה ימינא, וקם רצועה בקיומיה, ולא נחית לתתא, ולא אתעביד, בגין דבעיטא חדא הוו תרווייהו, איהו דאגזים, ואיהי דאחידת בימיניה.
ואי תימא מנלן. ממלה דאיהי באתגליא, דכתיב לך רד כי שחת עמך, שרי לארמא רצועה, ומשה דלא הוה ידע ארחא דאמא, שתיק. כיון דחמא קב"ה כך, אנקיד ליה, ובטש ביה ואמר ועתה הניחה לי, מיד ארגיש משה, ואחיד בדרועיה דקב"ה, דכתיב זכור לאברהם, דא דרועיה ימינא, ובג"כ לא נחית רצועה.
ואי תימא, אמא דאיהי רגילה לאחדא ברצועה דמלכא, אן הות, דשבקת מלה למשה. שאילנא ואמינא והא לא ידענא ברירא דמלה, עד דנהוי קמיה דבוצינא קדישא. כד אתו לקמיה דר"ש, חמא באנפייהו סימן. אמר עולו בני קדישין, עולו רחימין דמלכא, עולו רחימין דילי, עולו רחימין אלין באלין.
דאמר רבי אבא, כל אלין חברייא, דלא רחימין אלין לאלין, אסתלקו מעלמא עד לא מטא זמנייהו, כל חברייא ביומוי דר"ש, רחימו דנפשא ורוחא הוה בינייהו, ובג"כ בדרא דר' שמעון באתגלייא הוה, דהוה אמר רבי שמעון, כל חברייא דלא רחמין אלין לאלין, גרמין דלא ליהך בארח מישר. ועוד דעבדין פגימו בה, דהא אורייתא רחימו ואחוה וקשוט אית בה. אברהם רחים ליצחק, יצחק לאברהם, מתחבקן דא בדא, יעקב תרווייהו אחידן ביה, ברחימו, ובאחוה, יהבין רוחייהו דא בדא. חברייא כההוא דוגמא אצטריכו, ולא למעבד פגימו.
כיון דחמא סימן באנפייהו, ואמר לון הכי. אמרו ליה ודאי רוח נבואה שרא על בוצינא קדישא, והכי אצטריך לן למנדע. בכה רבי שמעון ואמר, חד מלה מאינון מלין דלחישו לי מגו ריש מתיבתא דגנתא דעדן, דלא אמרו באתגליא. מלה דא סתרא איהי, ואימא לכו. בני רחימאי, בני רחימין דנפשאי, מה אעביד, אמרו לי בלחישא, ואנא אימא באתגלייא. ולזמנא דנחמי אנפין באנפין, כל אנפין יסתמכון בדא.
בני. חובא דעבדו עמא דלבר. ואשתתפו ביה עמא קדישא, באמא חאבו, דכתיב קום עשה לנו אלהים, אלהים ודאי. כבוד ישראל דא, איהו דשריא עלייהו כאמא על בנין, ודא הוא רזא דכתיב, וימירו את כבודם בתבנית שור. דא כבודם דישראל, אמא דלהון. ודא הוא דכתיב גלה כבוד. דגרמו לשכינתא דאתגלי בגלותא עמהון. ועל דא וימירו את כבודם, במה. בתבנית שור.
הכא איהו רזא דמלה, ת"ח, לתתא גו שמרים דחמרא, דורדיין בישין, נפק חד ערעורא, מקטרגא, מזיקא קדמאה, ואיהו ברזא דיוקנא דאדם. כד קריב לגו קדשא. כיון דאתעבר מתמן, ובעי לנחתא לתתא. בעי לאתלבשא בלבושא, לנזקא עלמא. ונחית הוא ורתיכוי. ולבושא קדמאה דקא נקיט, תבנית שור, דיוקנא דשור, וקדמאה לנזיקין מאינון ארבע, שור איהו. ואינון ארבע אבות לנזקא עלמא. וכלהו תלתא דאבות נזיקין בר שור, כלהו דיליה, ועל דא כתיב, וימירו את כבודם בתבנית שור.
מהו אוכל עשב. הא דרשינן ביה. אבל עקרא דמלה, מתמצית דלחם ושבעה זיני דגן, לית ליה בהו חולקא. ובגיני כך, אימא לא הות תמן, ולא יאות לה למהוי תמן. ובגין דאבא הוה ידע רחמנו דאמא וארחא דילה, אמר למשה, בני רחימאי, עיטא בתרווייהו בדא תדיר. ודא הוא דלחישו לי בלחישו, דלא חזי לגלאה, דברא לא ינדע, ויחמי דהא רצועה אתתקנת, וידחל תדיר. אבל תרוייהו בעיטא דא, ובעיטא חדא.

— 11 —
ת"ח כתיב וירא העם כי בשש משה. מאן העם. אינון ערב רב. מאן ערב רב. וכי לודים וכושים וכפתורים ותוגרמים הוו, דקראן לון ערב רב, והלא מצריים הוו, וממצרים נטלו, ואלו הוו ערבוביא דעמין סגיאין, הכי הוה ליה למכתב, ערב רב עלו אתם לפי ערבוביא דלהון.
אלא ערב רב עלה אתם. עמא חד הוה, ולישן חד, אבל כל חרשי מצרים, וכל חרטומי דלהון הוו, דכתיב בהו, ויעשו גם הם חרטומי מצרים. דבעו למיקם לקבל פליאן דקב"ה, כיון דחמו נסין ופליאן דעבד משה במצרים, אהדרו לגבי משה. א"ל קב"ה למשה, לא תקבל לון. אמר משה, מאריה דעלמא, כיון דחמו גבורתא דילך, בעאן לאתגיירא. יחמון גבורתך בכל יומא, וינדעון דלית אלהא בר מנך. וקבל לון משה.
אמאי קרא לון ערב רב. אלא כל חרשין דמצרים הוו, וברישיהון יונוס וימברוס, ובשעתא דיומא הוו עבדי תדיר חרשייהו. וכל אלין חרשין עלאין, הוו מסתכלי מכי נטי שמשא, משירותא דשית שעות ומחצה, עד שירותא דתשע ומחצה. דהיינו ערב רברבא. כל אינון חרשין זעירין, משירותא דתשע ומחצה, עד פלגות ליליא.
אינון עלאין דבהו, הוו מסתכלי מכי נטי שמשא. דהא כדין שראן תשע מאה ותשעין וחמש דרגין, למשטטא על טורי חשוך. ורוחא דלהון, הוה משטטא על כל אינון חרשין בחרשייהו. ואלין הוו עבדי, כל מה דאינון בעאן. עד דכל מצראי רחצנו דלהון באלין הוה. וקראן לון ערב רב. בגין דאית ערב זעירא, מתשע שעות ומחצה ולתתא, דא ערב זעירא. ותרי ערבי אינון, וע"ד וגם ערב רב עלה אתם.
וחכמתא דלהון, הוה סגי. ואינון אסתכלו בשעתי דיומא, ואסתכלו בדרגא דמשה, וחמו דהא בכל סטרין בשש משה: בשש שעתי קדמאין דיומא, דאינון לא יכלין לשלטאה בהו, בשית דרגין עלאין דאחיד בהו. ובכל סטרין בשית הוה, ובעטרין דאלין שית, הוה זמין לרדת מן ההר, דכתיב כי בשש משה לרדת מן ההר.
מיד ויקהל העם על אהרן, אמאי על אהרן. בגין לאתכללא בסטרא דימינא, דהא אינון שמאלא בעו מניה, ובגין דלהוי כליל בימינא, אתכנשו על אהרן, ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים.
ת"ח, כל זמנא דהוה משה במצרים, שמא דאלהים לא דכיר, אלא שמא דיי', וע"ד קשיא ליה לפרעה בגין דלא יהא תוקפא לההוא סטרא אחרא, ולא יתתקף בעלמא. השתא בעו ההיא מלה, והיינו קום עשה לנו אלהים. לנו דייקא, דאנן צריכין להאי מלה, לתקפא סטרא דילן, דהוה אתדחיא עד השתא.
אשר ילכו לפנינו. מאי אמרו. אלא הכי אמרו, חמינן דאתון ישראל, כל טוב וכל יקר דעלמא לכו, ואנן דחיין לבר. דלכו, ויי' הולך לפניהם יומם. אוף הכי אלהים אשר ילכו לפנינו, כמה דאזיל קמייכו יי'. דהא רשו אית לסטרא דילן למהך אוף הכי לקמנא, אי נזמין ליה עובדא.
ת"ח, כל ענני יקר דאזלו במדברא, לא הוו חפיין אלא לבני ישראל לחודייהו. וההוא עננא דיקר, דכתיב ויי' הולך לפניהם יומם, אזלא לקמייהו. ואלין ערב רב, וכל אינון בעירי עאנין ותורין, הוו אזלו לבר ממשרייתא, לבתרייתא. ות"ח, כל אינון ארבעין שנין דקא אזלו ישראל במדברא, שום לכלוכא וטנופא לא הוה גו ענני לגו. וע"ד עאני ותורי דהוו אכלי עשב לבר הוו, וכל אינון דנטרי לון.
א"ר אלעזר, אבא, אי הכי אינון ערב רב לא הוו אכלי מן מנא. א"ל ודאי הכי הוא. אלא מה דיהבין לון ישראל, כמאן דיהיב לעבדיה. וממה הוו אכלי. מתמצית, מה דאשתאר מבתר ריחיא, פסולת. וקרא אכריז ואמר, ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה. בני ישראל, ולא אחרא. ויראו בני ישראל ויאמרו מן הוא, ולא שאר ערב רב, עאני ותורי, דהוו בינייהו.
עד השתא, הוו אתכפיין אינון ערב רב והשתא קמו ובעו עובדא, לאתקפא לסטרא אחרא. אמרו, או נהא כלנא עמא חדא, ונהוי בכללא עמכון, או יהא לן מאן דיהך קמנא, כמה דיהך אלהכון קמיכון. אמר אהרן, ח"ו דאלין ישתתפון בעמא קדישא, למהוי כלא כללא חדא, ולא יתערבון עמא קדישא בעמא דא, כללא חדא, אלא טב איהו לאפרשא לון מגו עמא קדישא, עד דייתי משה.
ואהרן לטב אתכוון, אלא סגיאין הוו מישראל דאשתתפו בהדייהו בלבא. ובגין כך, כד אתא משה, אצטריך לבררא וללבנא לעמא קדישא מההוא חובא, ואשקי לון שקיו, עד דאתברירו כלהו ולא אשתאר בהו פסולת כלל.
אמר לון אהרן, פרקו נזמי הזהב. וכי לא הוה לון דהבא אחרא. אלא אמר אהרן, בעוד דאית לון קטטה בבנייהו ובנשייהו, יתעכבון, ובין כך ייתי משה. ת"ח, תנינן קשים גרים לישראל כספחת בבשר החי, כ"ש אלין, דלא הוו גרים כדקא יאות. אינון מה עבדו. ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם. כמה אלפי ורבוון הוו מנזמיהון תמן.
מה כתיב, ויקח מידם ויצר אותו בחרט וגו'. אהרן לא אסתמר מאינון תרין חכימין דהוו ברישיהון דההוא ערב רב. חד מנייהו הוה קמיה, ואחרא הוה עביד בחרשוי. כיון דתרווייהו אתייעטו כחדא, נטלו ההיא דהבא, תרין שלישי בידא דחד, ושליש בידא דאחרא. בגין דהכי אצטריך בההוא זינא דחרשא.
בכה ר"ש, אמר, אי חסידא קדישא, אהרן משיחא דאלהא רבא, בחסידותך נפלו כמה מעמא קדישא. ואנת לא הוית ידע לאסתמרא. מהו עבדו. כד מטו שית שעתין, ויומא הוה במתקלא, נטלו ההוא דהבא דפריקו מאודניהון. מ"ט. בגין דמאן דאצטריך למעבד חרשא, לא בעי למיחס עינוי על ממונא. ואינון אמרי, שעתא קיימא לן, אי אנן לא מעכבין. לאו שעתא למיחס על דהבא, מיד ויתפרקו כל העם. מאי ויתפרקו. כד"א מפרק הרים ומשבר סלעים, דחבילו ותברו אודנייהו. בכה כמלקדמין ואמר אי עמא קדישא אי עמא קדישא, דקב"ה.
פתח ר"ש בבכיה, ואמר, והגישו אדניו אל האלהים וגו'. הא אוקמוה חברייא, אזן דשמע בסיני, כי לי בני ישראל עבדים וגו'. ואיהו פריק עול מלכות שמים מעליה, וזבין גרמיה לאחר, תרצע. ואלין חייביא רשיעין, גוברין בישין, בתיאובתא דלהון למהדר לסרחנייהו, לא בעו מנשיהון ובניהון אלא חבילו אודנייהו ואתפרקו מעול שמיא דפקיד להו משה, ותברו אודנייהו, דלית לון חולקא בשמא קדישא, ועמא קדישא.
מה עבדו, פליגו תרווייהו ההוא דהבא, חד נטיל תרין שלישין, וחד שליש. קמו לקבל שמשא, בשית שעתין. עבדו חרשייהו, ובלטו בלטיהון בחרשא דפומא. כיון דמטא שירותא דשבע, ארימו תרווייהו ידייהו על ידוי דאהרן. דכתיב ויקח מידם, תרווייהו הוו, ולא יתיר. כיון דאיהו קביל מידם, קלא נפק ואמר, יד ליד לא ינקה רע, דכתיב כי ברע הוא. אייתי רע לעלמא.
רזא דמלה. אינון רשעים חייבין חרשין בנוי דבלעם חייבא, בני בנוי דלבן רשיעא, חמו דכוס של ברכה בימין איהו, ומן ימינא אתקף תדיר. אמרו, אי יהא בסטר דא, ההוא רישא דימינא, הא תוקפא דילן כדקא יאות.
כיון דמטא שבע שעתין דיומא, יהבו ליה לאהרן מיד. אי איהו הוה אמר לון שוו ליה בארעא בקדמיתא, ואנא אטול, לא הוו יכלין בחרשייהו כלום, אלא מידם נטל. וקרא מתרעם ואמר, ויקח מידם. חמו מה עבד אהרן גבר נביאה גבר חכים, לא ידע לאסתמרא, דאילו נטיל מארעא, כל חרשין דעלמא לא הוו יכלין לאצלחא. אבל במה אצלחו בעובדא דא, בגין דויקח מידם ולא מארעא.
ויצר אותו בחרט, לאו כמה דחשבין בני נשא, דעבד ציורין במחוגה, או במלה אחרא. אלא אתא קרא לאוכחא מלה, דאהרן לא ידע לאסתמרא. אילו כד נטל מידיהון, הוה שדי לארעא, ואע"ג דיטול ליה לבתר, לא הוה אצלח עובדא בישא דא. אבל בכלא סיועא בישא הוה, דנקיט דהבא, וטמריה מעינא, ביש בתר ביש, מאי ויצר אותו בחרט. דשוי כל דהבא בכיסא חדא, ואסתמר מעינא. כדין סליק כלא לעובדא.
בספרא דחנוך אשכחנא, דהוה אמר הכי, ברא יחידאה יתיילד לההוא רישא חוורא, וכד ייתון מבשרא דחמרי, יטעין ליה, בההוא דעייל מרגלן בזגין דדהבא, בלא דעתא דיליה, ודיוקנא יצייר בציורא בחרט. מאי בחרט. בחרט אנוש. דא קלמוסא דאנוש חייבא, דאטעי לבני נשא.
ודאי דא ברירא דמלה, דאנוש כד אטעי עלמא, בקלמוסא הוה רשים רשימין, דכל דיוקנין ופלחנין נכראין בההוא קלמוסא, וע"ד כתיב בחרט, ההוא דאשתמודע למעבד הכי. ודא הוא ברירו דמלה.
וכלא הוה, דודאי בכיסא ארמי דהבא, וכסי ליה מעינא, כמה דאמרו אינון חרשין, והכי אצטריך בזיני דחרשין אלין. ודא הוא עובדא דחרשין אלין, מלה דאצטריך באתגליא, לאתגלאה לבתר, אצטריך טמירו וכסויא בקדמיתא, דיתכסי מעינא, ובתר יפוק אומנא לאומנותיה. ומלה דאצטריך בכסויא לבתר, אצטריך באתגליא בקדמיתא.
השתא בני רחימאי, רחימין דנפשאי, מה אעביד, ודאי אצטריכנא לגלאה, אציתו ואטמירו מלין. בסטר קדושה ההוא, אלהים דקשוט, מלך על עלמא, בתלת עלמין אתתקף. בבריאה. ביצירה. בעשיה. והא אתמר, רזא דכל חדא וחדא הכא. לקבל בריאה, ויקח מידם, מלה דלא הוה ביה עד כען כלום. לקבל יצירה, ויצר אותו בחרט. לקבל עשיה, ויעשהו עגל מסכה. מאן חמא חרשין בכל עלמא כאלין.
השתא אית למימר, וכי לא כתיב ואשליכהו באש, ולא יתיר, וכדין ויצא העגל הזה. והשתא את אמרת ויעשהו עגל מסכה. אלא ח"ו דאהרן עבד, וקרא אוכח דכתיב ויקח את העגל אשר עשו. אבל ממה דכתיב ויקח מידם, וכתיב ויצר אותו. מחילא דתרין אלין, אתעביד כלא. כביכול הוא עביד ליה, דאי תרין אלין לא הוו, לא אתעביד ולא נפק לאומנותא. אבל מאן גרם דאתעביד. אינון תרין. בעוד דאיהו לקח מידם, אינהו עבדי חרשייהו, ומלחשי בפומייהו, ומשכי רוחא לתתא, מן סטרא אחרא.
ומשכו תרין רוחין כחדא, חד מן דכר, וחד מן נוקבא. דכר אתלבש בדיוקנא דשור. נוקבא בדיוקנא דחמור, תרווייהו הוו כלילן כחדא. אמאי תרין אלין. אלא שור הא אתמר. חמור אמאי. בגין דחרשין אלין דמצראי, כתיב בהו, אשר בשר חמורים בשרם.
ועל דא, כל אינון דישראל דמיתו, אתחברו בהדייהו בלבהון. ובגין דהוו תרין דיוקנין, כתיב אלה אלהיך ישראל, ולא כתיב זה, אלא אלה, תרין הוו כחדא, אשר העלוך מארץ מצרים. העלוך ולא העלך כתיב.
ויעשהו עגל מסכה ויאמרו. ויאמר לא כתיב, אלא ויאמרו, דאהרן לא אמר מדי. תנינן, מאה ועשרים וחמש קנטרין הוו ביה.
היך כתיב, ויקח מידם. וכי בידם הוו כל אלין קנטרין. אלא מכללא דאינון קנטרין נטלו מלי ידייהו, וההוא זעיר אסתלק על כלא, כאילו הוה כלא בידייהו.
ת"ח, מה כתיב וירא אהרן ויבן מזבח לפניו. אי חסידא קדישא, כמה רעותך הוה לטב, ולא ידעת לאסתמרא. כיון דארמי ליה בנורא, אתתקף חילא דסטרא אחרא תמן בנורא, ונפק דיוקנא דשור, כמה דאתמר בתרין משיכין דסטרא אחרא. מיד וירא אהרן. מהו וירא אהרן. חמא דסטרא אחרא אתתקף, מיד ויבן מזבח לפניו, דאלמלא דאקדים ובנה מזבח דא, עלמא אתהדר לחרבנא.
ללסטים דהוה נפיק לקפחא ולקטלא בני נשא, חמא לגיונא דמלכא, דההוא לסטים נפק בחילא תקיף, מה עבד ההוא לגיונא, אשתדל בהדי מלכא לנפקא בארחא, ומשיך ליה ההוא לגיונא בההוא ארחא, עד דאזיל ההוא לסטים בההוא ארחא, חמא דיוקנא דמלכא קאים קמיה, כיון דחמא ליה למלכא דהוה אזיל קמיה בארחא, מיד נרתע ואהדר לאחורא.
כך וירא אהרן דסטר אחרא אתקף, אחיד באסוותא, ואתקיף בסטר קדושה ושוי ליה קמיה. כיון דחמא סטרא בישא דיוקנא דמלכא דקאים קמיה, מיד אהדר לאחורא, ואתחלש תקפיה וחיליה, דהא אתתקף, ומזבח דא אתגבר, ואתחלש סטרא אחרא.
ת"ח מה כתיב ויקרא אהרן ויאמר חג ליי' מחר. חג ליי', ולא לעגל. ולסטר קדושה עבד, ולסטר קדושה קרא ואמר. ודא אסוותא אקדים, דאלמלא דעבד דא, לא קאים עלמא על קיומיה, ועם כל דא, לא שכיך רוגזיה מאהרן, אע"ג דלא אתכוון לביש.
א"ל קב"ה, אהרן, תרין חרשין אלין משכו לך למה דבעו. חייך, תרין בנך יפלון, ועל חובא דא יתפסון. הה"ד ובאהרן התאנף יי' מאד להשמידו. מאי להשמידו. אלין בנוי, כד"א ואשמיד פריו ממעל, דפרי דבר נש בנוי אינון.
ת"ח, אהרן שוי ליה לההוא מזבח לפניו, ועגלא תב לאחורא. בנוי שוו לסטר אחרא לפניו, וסטר קדושה אהדר לאחורא, דכתיב ויקריבו לפני יי', לפני יי' שוו. אתפסו בחובה דא.
אהרן חשב, דבין כך ייתי משה, וע"ד ההוא מזבח לא סתיר ליה משה, דאילו הוה כמה דחשבין בני נשא, מלה קדמאה דאבעי למשה, לנתצא לההוא מזבח אצטריך, כמה דנבי עדו על מזבח דבית אל, ונבואתיה על ההוא מזבח הוה. אבל הכא מלה אחרא הוה כמה דאתמר. וכתיב, ויקח את העגל אשר עשו, ולא כתיב וינתץ את המזבח.
ת"ח ויקרא אהרן. אכריז איהו בקלא ואמר. כתיב הכא ויקרא ויאמר, וכתיב ביונה ויקרא ויאמר, מה להלן כריז לדינא, אוף הכא כריז לדינא. חג ליי' מחר, נבי נבואה בההוא רוח דמזבח, דזמין דינא לשריא עלייהו. חג ליי', למעבד בכו דינא.
ותלת דינין הוו, חד, ויגוף יי' את העם. וחד, בבני לוי. וחד, דאשקי לבני ישראל. והיינו חג דבני לוי. ליי', דויגוף יי'. מחר, דאשקי לון משה. וביתו בההוא ליליא, ולמחר אשתכחו נפיחין ומתין. ואינון מיין הוו מכשכשין במעיהון כל ליליא, ובצפרא אשתכחו מתין, וע"ד חג ליי' מחר. וכל אסותא דעבד אהרן, בגין דכתיב ויבן מזבח לפניו.
ת"ח, דכתיב וירא את העגל ומחולות, ואלו מזבח לא כתיב. דהא אהרן מנדע הוה ידע, דכתיב זבח לאלהים יחרם בלתי ליי' לבדו, ודאי אשתזיב אהרן בעיטא טבא דדבר לנפשיה, וכלא ברעותא שלים טב, דלא אתכוין לביש.
א"ל ר' אלעזר, אבא ודאי הכי הוא, וישראל לא הוו. אבל ירבעם דעבד עגלין, הא ישראל הוו, ועגל עבדו. א"ל ודאי, ואוקמוה, אבל ירבעם חטא והחטיא, ולאו כמה דאמרו. דודאי חובא בישא עבד ובמלכות חטא.
אמר ירבעם, ודאי ידענא דהא סטר קדושה לא שריא, אלא בלבא דכל עלמא, ודא ירושלם. אנא לא יכילנא לאמשכא לההוא סטר הכא, מה אעביד. מיד ויועץ המלך ויעש וגו'. נטל עיטא בישא, אמר הא סטרא אחרא, דאתמשכא מיד לכל אתר. וכ"ש בארעא דא, דתיאובתיה לאשראה בגויה, אבל לא יכלא לאתלבשא אלא בדיוקנא דשור.
תרין עגלים אמאי. אלא אמר ירבעם, במדברא הוו אינון חרשין, דכתיב בשר חמורים בשרם. הכא, אינון תרין רוחין בישין, יתלבשו כדקא חזי לון, דכר ונוקבא אינון. דכר הוה בבית אל, ונוקבא הות בדן. ומגו דכתיב, נפת תטפנה שפתי זרה, אתמשכו ישראל אבתרה יתיר, דכתיב וילכו העם לפני האחד עד דן. ובג"כ תרין עגלין הוו. ומשיך לון ירבעם בארעא קדישא, והוה חובא עליה ועל ישראל, ומנע ברכאן מן עלמא. ועליה כתיב גוזל אביו ואמו וגו'.
וע"ד הוו עגלין, דהא לבושא קדמאה דמתלבש סטרא אחרא שור איהו, כמה דאתמר. ואי תימא אמאי איהו עגל ולא שור. אלא ודאי כך אתחזי, וכן בכל סטרין, שירותא דלבושא זוטא איהו, והא אוקימנא.
ועל דא בני רחימאי, כיון דאלהים בעו, ובסטר דאלהים אתבני עובדא, אלהים קדישא, אימא, דאחידת תדיר בדרועא דמלכא, וסליקת רצועה, לא הות תמן, ואצטריך ליה למשה למהוי תמן באתרהא, כיון דאנקיד ליה קב"ה, אסתכל.
תלת זמנין אנקיד ליה. אי משה רעיא מהימנא, כמה חילך תקיף, כמה גבורתך רב. תלת זמנין אנקיד ליה, דכתיב ועתה הניחה לי הא חד. ויחר אפי בהם ואכלם, הא תרין. ואעשה אותך לגוי גדול, הא תלת. חכמתא דמשה בתלת נקודין אלין. אחיד בדרועיה ימינא, לקבל הניחא לי. אחיד בדרועיה שמאלא, לקבל ויחר אפי בהם ואכלם. אתחבק בגופא דמלכא, לקבל ואעשה אותך לגוי גדול. וכד אתחבק בגופא, תרין דרועין מסטרא דא ומסטרא דא, לא יכיל לאתנענעא לסטרא בעלמא. דא הוי חכמתא דמשה, דמיני נקודין דמלכא ידע בכל חד מנייהו, באן אתר יתתקף, ובחכמתא עבד.
אתו רבי אלעזר וחבריא, ונשקו ידוי. הוה תמן רבי אבא, אמר, אלמלי לא אתינא לעלמא אלא למשמע דא, די לן. בכה ואמר, ווי ר', כד תסתלק מעלמא, מאן ינהר ויגלי נהורין דאורייתא. מלה דא, בחשוכא אתטמר עד השתא, דנפק מתמן, והא נהיר עד רום רקיעא, ובכרסיא דמלכא רשים, וקב"ה חדי השתא בהאי מלה. וכמה חדו על חדו, אתוסף מקמי מלכא קדישא. מאן יתער מלי דחכמתא בעלמא דין כוותיך.
תא חזי, עד לא חטא אדם, הוה סליק וקאים בחכמה דנהירו עלאה, ולא הוה מתפרש מאילנא דחיי. כיון דאסגי תיאובתא למנדע, ולנחתא לתתא, אתמשיך אבתרייהו, עד דאתפרש מאילנא דחיי, וידע רע ושבק טוב. וע"ד כתיב, כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, מאן דאתמשך ברע, לית ליה דיורא עם אילנא דחיי. ועד לא חטאו, הוו שמעין קלא מלעילא, וידעין חכמתא עלאה, ולא דחלי. כיון דחטאו, אפילו קלא דלתתא, לא הוו יכלין למיקם ביה.
כגוונא דא, עד לא חאבו ישראל, בשעתא דקיימו ישראל על טורא דסיני, אתעבר מנייהו זוהמא דהאי חויא, דהא כדין בטול יצר הרע הוה מעלמא, ודחו ליה מנייהו. וכדין אתאחידו באילנא דחיי, וסליקו לעילא, ולא נחתו לתתא. כדין הוו ידעין, והוו חמאן, אספקלריאן עלאין, ואתנהרן עינייהו, וחדאן למנדע ולמשמע. וכדין חגר לון קב"ה, חגירין דאתוון דשמא קדישא, דלא יכיל לשלטאה עלייהו האי חויא, ולא יסאב לון כדבקדמיתא.
כיון דחטו בעגלא, אתעברו מנייהו כל אינון דרגין, ונהורין עלאין, ואתעבר מנייהו חגירו מזיינין, דאתעטרו משמא קדישא עלאה, ואמשיכו עלייהו חויא בישא כמלקדמין, וגרימו מותא לכל עלמא. ולבתר מה כתיב. וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו.
ת"ח, מה כתיב בקדמיתא, וירא ישראל את היד הגדולה, וכלהו חמאן זהרין עלאין, אתנהרין באספקלריאה דנהרא, דכתיב וכל העם רואים את הקולות. ועל ימא, הוו חמאן ולא דחלין, דכתיב זה אלי ואנוהו, לבתר דחטו, פני הסרסור לא הוו יכלי למחמי. מה כתיב, וייראו מגשת אליו.
ות"ח, מה כתיב בהו ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חרב, דאתעברו מנייהו, אינון מזיינין דאתחברו בהו בטורא דסיני, בגין דלא ישלוט בהו ההוא חויא בישא, כיון דאתעבר מנייהו, מה כתיב, ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה. אמר רבי אלעזר, מאי האי קרא לגבי האי. אלא, כיון דידע משה, דאתעברו מנייהו דישראל אינון זיינין עלאין, אמר, הא ודאי מכאן ולהלאה, חויא בישא ייתי לדיירא בינייהו, ואי יקום מקדשא הכא בינייהו יסתאב, מיד ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה. בגין דחמא משה, דהא כדין ישלוט חויא בישא, מה דלא הוה מקדמת דנא.
וקרא לו אהל מועד, וכי לא הוה בקדמיתא אהל מועד. אלא, בקדמיתא אהל סתם, השתא אהל מועד. מאי מועד. ר' אלעזר אמר לטב, רבי אבא אמר לביש, ר' אלעזר אמר לטב, מה מועד דאיהו יום חדוה דסיהרא, דאיתוספא ביה קדושה, לא שלטא בה פגימותא, אוף הכא קרי ליה בשמא דא, לאחזאה דהא אתרחיק מבינייהו, ולא אתפגים, וע"ד וקרא לו אהל מועד כתיב.
ור' אבא אמר לביש, דהא בקדמיתא הוה אהל סתם, כד"א אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח. והשתא אהל מועד. בקדמיתא, למיהב חיין ארוכין לעלמין, דלא ישלוט בהו מותא. מכאן להלאה אהל מועד, כד"א ובית מועד לכל חי, השתא, אתייהיב ביה זמנא וחיין קצובין לעלמא. בקדמיתא לא אתפגים, והשתא אתפגים. בקדמיתא חברותא וזווגא לסהרא בשמשא, דלא יעדון. השתא אהל מועד, זווגא דלהון מזמן לזמן, ובג"כ וקרא לו אהל מועד, מה דלא הוה קודם.

— 12 —
ר' שמעון, הוה יתיב ליליא חדא, ולעי באורייתא, והוו יתבי קמיה רבי יהודה ורבי יצחק ור' יוסי. אמר ר' יהודה, הא כתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חרב. וקאמרינן דגרמו מותא עלייהו, מההוא זמנא ולעילא, ושליט בהו ההוא חויא בישא, דאעדי ליה מנייהו בקדמיתא. ישראל תינח. יהושע דלא חטא, אתעדי מניה ההוא זיינא עלאה דקביל עמהון בטורא דסיני, או לא.
אי תימא דלא אתעדי מניה. אי הכי, אמאי מית כשאר כל בני נשא. ואי תימא דאתעדי מניה, אמאי. והא לא חטא, דהא איהו עם משה הוה בשעתא דחבו ישראל. ואי תימא דלא קביל ההוא עטרא בטורא דסיני, כמה דקבילו ישראל. אמאי.
פתח ר"ש ואמר, כי צדיק יי' צדקות אהב ישר יחזו פנימו, האי קרא אמרו ביה חברייא מה דאמרו, אבל כי צדיק יי', צדיק הוא, ושמיה צדיק, ובג"כ צדקות אהב. ישר. ואיהו ישר, כד"א צדיק וישר. וע"ד יחזו פנימו, כל בני עלמא, ויתקנון ארחייהו, למהך בארח מישר כדקא יאות.
ות"ח, כד דאין קב"ה עלמא, לא דן ליה אלא לפום רובן דבני נשא. ות"ח, כד חב אדם באילנא דאכל מניה, גרם לההוא אילנא, דשרי ביה מותא לכל עלמא, וגרם פגימו לאפרשא אתתא מבעלה, וקאים חובה דפגימו דא בסיהרא, עד דקיימן ישראל בטורא דסיני, כיון דקיימו ישראל בטורא דסיני, אתעבר ההוא פגימו דסיהרא, וקיימא לאנהרא תדיר. כיון דחבו ישראל בעגלא, תבת סיהרא כמלקדמין לאתפגמא, ושלטא חויא בישא, ואחיד בה, ומשיך לה לגביה, ואתפגימת.
וכד ידע משה דחבו ישראל, ואתעברו מנייהו אינון זיינין קדישין, ידע ודאי, דהא חויא אחיד בה בסיהרא, לאמשכא לה לגביה, ואתפגימת. כדין אפיק ליה לבר. וכיון דקיימא לאתפגמא, אע"ג דיהושע קאים בעטרא דזיינין דילה, כיון דפגימו שריא בה, ואתהדרת כמה דאתפגימת בחובא דאדם, לא יכיל בר נש לאתקיימא. בר משה, דהוה שליט בה, ומותיה הוה בסטר אחרא. וע"ד לא הוה רשו בה, לקיימא ליהושע תדיר, ולא לאחרא. וע"ד אהל מועד קרי ליה, דהא שריא ביה זמן קציב, לכל עלמא.
ועל דא, רזא דמלה, אית ימינא לעילא, ואית ימינא לתתא. אית שמאלא לעילא, ואית שמאלא לתתא. אית ימינא לעילא, בקדושה עלאה. ואית ימינא לתתא, דאיהו בסטרא אחרא. אית שמאלא לעילא בקדושה עלאה, לאתערא רחימותא, לאתקשרא סיהרא, באתר קדישא לעילא, לאתנהרא.
ואית שמאלא לתתא, דאפריש רחימותא דלעילא, ואפריש לה מלאנהרא בשמשא, ולאתקרבא בהדיה, ודא הוא סטרא דחויא בישא. דכד שמאלא דא דלתתא אתערא, כדין משיך לה לסיהרא, ואפריש לה מלעילא, ואתחשכת נהורהא, ואתדבקת בחויא, וכדין שאיבת מותא לתתא, לכלא דאתדבקת בחויא, ואתרחקת מאילנא דחיי, וע"ד גרים מותא לכל עלמא. ודא הוא כד אסתאב מקדשא, עד זמנא קציב, דאתתקנת סיהרא, ותבת לאנהרא, ודא הוא אהל מועד.
ועל דא יהושע לא מית, אלא בעיטא דנחש דא, דקריב ופגים משכנא כדקדמיתא. ודא הוא רזא דכתיב, יהושע בן נון נער. דאע"ג דאיהו נער לתתא, לקבלא נהורא, לא ימיש מתוך האהל, כמה דאתפגים דא, הכי נמי אתפגים דא אע"ג דזינא קדישא הוה ליה, כיון דאתפגים סיהרא, הכי הוא ודאי לא אשתזיב בלחודוי מניה, מההוא גוונא ממש, והא אתמר.
זכאין אינון צדיקיא, דידעין רזין דאורייתא, ומתדבקין בה באורייתא, ומקיימין קרא דכתיב, והגית בו יומם ולילה וגו'. ובגינה יזכון לחיי עלמא דאתי, דכתיב, כי הוא חייך ואורך ימיך וגו'.

=== Vayakhel ===

— 1 —
ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו'. רבי חייא פתח, ויאמר שאול אל הקני לכו סורו רדו וגו'. תא חזי, מה כתיב בעמלק, פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל וגו'. וקודשא בריך הוא בכלהו קרבין דעבדו שאר עממין לגבייהו דישראל, מ"ט לא אקשי קמיה, כהאי קרבא דעבד עמלק לגבייהו. אלא ודאי, קרבא דעמלק הוה בכל סטרין, לעילא ותתא, דהא בההוא זמנא אתתקף חויא בישא לעילא, ואתתקף לתתא.
מה חויא בישא כמין על פרשת ארחין, אוף הכא נמי עמלק, חויא בישא הוה לגבייהו דישראל, דכמין לון על פרשת ארחין, דכתיב אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים. כמין הוה לעילא, לסאבא מקדשא. וכמין הוה לתתא, לסאבא לישראל. מנלן, דכתיב אשר קרך בדרך. כתיב הכא אשר קרך, וכתיב התם כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה.
וע"ד בבלעם כתיב, ויקר אלהים אל בלעם. ויקר לישנא דמסאבא נקט. ואי תימא, הא כתיב אלהים. אלא קב"ה אזמין ליה ההוא אתר דמסאבא, לאסתאבא ביה, בההוא דרגא דאיהו אתדבק לאסתאבא ביה. מה עבד בלעם. איהו חשיב באינון קרבנין לסלקא לעילא, מיד זמין ליה קב"ה ההוא אתר. א"ל הא מסאבו לגבך, כמה דאתחזי לך, וע"ד ויקר אלהים אל בלעם.
כגוונא דא אשר קרך בדרך וגו'. אזמין לגבך ההוא חויא בישא לעילא, לסאבא לך בכל סטרין. ואלמלא דאתתקף משה לעילא, ויהושע לתתא, לא יכילו ישראל ליה. ובגין כך, נטיר קב"ה ההוא דבבו, לדרי דרין. מ"ט. בגין דחשיב לאעקרא את קיימא מאתריה. ובגין כך פקדתי, בפקידה, דהא תמן אתרמיז רזא דאת קיימא קדישא.
ת"ח, מה כתיב, ויאמר שאול אל הקני. מאן קני. דא יתרו. וכי מאן יהיב בני יתרו הכא, למהוי דיוריהון בעמלק, והא ביריחו הוו שריין. אלא הא כתיב, ובני קני חתן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה וגו'. וכד עלו מתמן, שרו בתחומא דעמלק, עד ההוא זמנא דאתא שאול מלכא, דכתיב ויסר קני מתוך עמלק.
בגין דהא בזמנא דחייביא אשתכחו, אינון חסידי וזכאי דמשתכחין בינייהו, מתפסן בחוביהון, והא אוקמוה. כגוונא דא, אלמלא ההוא ערבוביא דאתחברו בהו בישראל, לא אתענשו ישראל, על עובדא דעגלא.
ות"ח מה כתיב בקדמיתא, מאת כל איש אשר ידבנו לבו, לאכללא כלא, בגין דבעא קב"ה למעבד עובדא דמשכנא מכל סטרין, במוחא וקליפה. ובגין דהוו אינון ערב רב בגווייהו, אתמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו, לאכללא לון בינייהו דישראל, דאינון מוחא. וכלהו אתפקדו.
לבתר סטא זינא לזיניה, ואתו אינון ערב רב ועבדו ית עגלא, וסטו אבתרייהו אינון דמיתו, וגרמו לון לישראל מותא וקטולא. אמר קב"ה, מכאן ולהלאה עובדא דמשכנא לא יהא אלא מסטרא דישראל בלחודייהו. מיד ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו'. וכתיב בתריה קחו מאתכם תרומה ליי'. מאתכם ודאי, ולא כקדמיתא דכתיב, מאת כל איש אשר ידבנו לבו. ויקהל משה וגו', מאן אתר כניש לון. אלא בגין דהוו אינון ערב רב בינייהו, אצטריך משה לאכנשא לון, וליחדא לון מבינייהו.
ויקהל משה. רבי אבא פתח, הקהל את העם האנשים והנשים והטף. מה להלן כללא דכלהו ישראל, אוף הכא כללא דכלהו ישראל, ומאן אינון. שתין רבוא.
רבי אלעזר פתח קרא בישראל, כד נחית משה מן טורא דסיני, דכתיב וישמע יהושע את קול העם ברעה ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה. וישמע יהושע, וכי יהושע שמע, ומשה לא שמע. אלא ודאי, עד השתא יהושע לא הוה ידע, ומשה הוה ידע. אי הכי מהו ברעה. אלא ברעה בה' כתיב, דההוא קלא בסטרא אחרא הוה. ויהושע דהוה אנפוי דסיהרא, אסתכל בההוא קלא, דהוה דסטרא דרעה, מיד ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה.
בההיא שעתא אתברו תרין לוחי אבנא דהוו בקדמיתא. והא אוקימנא, דאינון אתייקרו על ידוי ונפלו ואתברו. מ"ט. בגין דפרחו אתוון מגו לוחי אבנין.
ת"ח, בד' תקופין דשתא, קלא אתער, בד' סטרין דעלמא, בההוא קלא אתערותא דסטרא אחרא אתער ביה. וההוא אתערותא דסטרא אחרא עאל בין קלא לקלא, ואתחשך נהורא בקלא דלתתא. בגין דלא מטא נהורא דקלא דלעילא, לקלא דלתתא, כדין אקדים ההוא אתערותא, ועאל בין דא לדא נחש דמפתי לאתתא, ונטיל נהורא. וההוא קלא, הוא קול מלחמה, קול רעה. ודא איהו ברעה.
וע"ד שמע יהושע ולא משה, בגין דנטל ההוא רעה נהורא דסיהרא דהוה אחיד בה יהושע. ומשה דהוה אחיד בשמשא, לא שמע. וישראל כלהו אתחשך נהורא דילהון, בגין ההוא רעה דאתדבקת בהו. כיון דמחל קב"ה חוביהון, כדין ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים וגו', דהא ההוא ערב רב אתעבר מנייהו.

— 2 —
רבי אלעזר ורבי יוסי הוו יתבי ליליא חד, וקא מתעסקי באורייתא, עד לא אתפליג ליליא. אדהכי קרא גברא. בריכו ברכתא. בכה רבי אלעזר ואמר, ת"ח, עד השתא קב"ה אזדעזע, תלת מאה ותשעין רקיעין, ובטש בהו, ובכה על חרבן בי מקדשא, ואוריד תרין דמעין לגו ימא רבא, ואדכר לבנוהי מגו בכיה.
בגין דלתלת סטרין אתפלג ליליא, בתריסר שעתי דהוו רשימין ביה, ואי אתוספן שעתי בליליא, אינון שעתי דמתוספאן, דיממא אינון, ולא אתחשיבו מליליא, בר תריסר דאינון דילה. ואינון תריסר, אתפלגו לתלת סטרין, ותלת משריין דמלאכין קדישין, אתפלגו באינון תלת סטרין.
משרייא קדמאה, אתמנא בד' שעתי קמייתא, דשירותא דליליא, לשבחא למאריהון. ומה קאמרי. ליי' הארץ ומלאה וגו', כי הוא על ימים יסדה וגו', מי יעלה בהר יי' וגו', נקי כפים ובר לבב וגו'. מ"ט דא. בגין דכד ליליא פריש גדפוי על עלמא, כדין, כל בני עלמא טעמין טעמא דמותא, ונפקי נשמתייהו לסלקא לעילא, ואינון מלאכין קיימין וקא אמרי, מי יעלה בהר יי'. הר יי', דא הר הבית. מקום קדשו, דא עזרת ישראל. כגוונא דלעילא, הכי נמי לתתא.
בגין דבכל רקיעא ורקיעא, כמה ממנן, וכמה סרכין קיימין תמן. וכד נשמתין נפקין, בעאן לסלקא לעילא, ואי לא זכיין אינון דחיין לון לבר, ואזלין ושאטין בעלמא, ונטלין לון כמה חבילי טהירין, ואודעין לון מלין כדיבן, ולזמנין מלין דקשוט, ממה דאתי לזמן קריב, כמה דאוקמוה.
ואינון נשמתין דצדיקייא, אזלין ושאטן לעילא, ופתחין לון פתחין, וסלקין לון לגו ההוא אתר דאקרי הר יי', כגוונא דרזא דהר הבית לתתא. ומתמן עאלין לגו ההוא אתר דאקרי מקום קדשו. דתמן אתחזיין כל נשמתין לקמי מאריהון. כגוונא דא ההוא אתר, דאתחזון ישראל קמי קב"ה, אתר דאקרי עזרת ישראל. בשעתא דנשמתין קיימין תמן, כדין חדוה דמאריהון, לאתתקנא בהו אתר, דאקרי קדש הקדשים. ותמן רשימין כל עובדיהון וזכוון דלהון.
משרייא תניינא, אתמנא בארבע שעתי אחרנין, ולא אמרי שירתא, בר תרי שעתי, עד דאתפלג ליליא, ועאל קודשא בריך הוא בגנתא דעדן.
ואלין אינון אבלי ציון, ואינון דבכו על חרבן בי מקדשא. ובשירותא דארבע שעתי אמצעין, פתחי ואמרי, על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו וגו', ואלין אינון דבכו על נהרות בבל, עמהון דישראל, ממשמע דכתיב גם בכינו. ומנלן דבכו תמן. דכתיב הן אראלם צעקו חוצה. מהו חוצה. דא בבל, בגין דכלהו אוזפוה לשכינה עד בבל. ותמן בכו עמהון דישראל. וע"ד פתחי בהאי, ומסיימי זכור יי' לבני אדום וגו'.
כדין אתער קב"ה בדרגוי, ובטש ברקיעין כדאמרן, ואזדעזעו תריסר אלפי עלמין, וגעי ובכי, דכתיב יי' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נוהו, ואדכר לון לישראל, ואחית תרין דמעין לגו ימא רבא. וכדין אתער שלהוביתא חד דבסטר צפון, ובטש רוחא חד דבסטר צפון בההוא שלהוביתא, ואזלא ושאטא בעלמא, וההיא שעתא אתפלג ליליא, ושלהוביתא אזלא ובטש בגדפוי דתרנגולא, וקארי, כדין קב"ה עאל בגנתא דעדן.
וקב"ה לית ליה נייחא עד דעאל לגנתא דעדן לאשתעשעא בנשמתהון דצדיקייא. וסימן, כי נמכרנו אני ועמי וגו'. ויאמר המלך מי הוא זה וגו'. והמלך קם בחמתו ממשתה היין אל גנת הביתן וגו'.
בשעתא דקב"ה עאל בגנתא דעדן, כדין כל אינון אילנין דגנתא וכל אינון נשמתין דצדיקייא, פתחי ואמרי, שאו שערים ראשיכם וגו'. מי זה מלך הכבוד וגו'. שאו שערים ראשיכם וגו'. ובשעתא דנשמתהון דצדיקייא די בארעא אהדרו לגופייהו, כדין אתקיפו בהו כל אינון מלאכין, ואמרי הנה ברכו את יי' כל עבדי יי'. ואוליפנא דדא משרייא תליתאה קא אמרי דא, בארבע שעתי בתרייתא.
וקאמרי שירתא, עד דסליק נהורא דצפרא, דכדין משבחין למריהון כל אינון ככביא ומזלי, וכל אינון מלאכין עלאין, די שלטניהון ביממא, כלהו משבחן למאריהון, ואמרי שירתא. הה"ד ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלהים.
בשעתא דשמשא נפיק, ביממא, ישראל נטלי שירתא לתתא, ושמשא לעילא, דכתיב ייראוך עם שמש. בשעתא דנטיל שמשא בגלגלוי, פתח קל נעימותא, ואמר שירתא. ומאי שירתא קאמרי. הודו ליי' קראו בשמו וגו'. שירו לו זמרו לו וגו'. וישראל משבחן לקב"ה ביממא, עם שמשא. הה"ד ייראוך עם שמש, ואף על גב דהא אוקימנא להאי קרא, א"ר אלעזר, אלמלא דבני עלמא אטימין לבא וסתימין עיינין לא יכלין למיקם מקל נעימותא דגלגלא דשמשא, כד נטיל ומשבח קמי קב"ה.

— 3 —
אדהכי דאתעסקו באורייתא, נהר יממא. קמו ואתו לקמיה דר"ש, כיון דחמא לון, אר"ש, אלעזר ברי, אנת וחברייא אסתימו גרמייכו אלין תלת יומין, דלא תפקון לבר בגין דמלאך המות אשתכח במתא, ואית ליה רשו לחבלא, וכיון דאתייהיב ליה רשו לחבלא יכיל לחבלא לכל מאן דאתחזי קמיה.
ותו דבר נש דאתחזי קמיה, סליק ואסטי עליה, ואדכר חובוי, ובעי דינא מקמי קב"ה, ולא אתעדי מתמן, עד דאתדן ההוא בר נש, ואתייהיב ליה רשו וקטיל ליה.
אר"ש, האלהים, רובא דעלמא לא מיתו עד לא מטא זמנייהו, בר דלא ידעי לאסתמרא גרמייהו, דהא בשעתא דמיתא אפקי ליה מביתיה לבי קברי, מלאך המות אשתכח ביני נשי. אמאי ביני נשי. דהכי הוא אורחוי, מיומא דפתי לחוה, ובגינה גרים מותא לכל עלמא. וע"ד קטיל בר נש, וגוברי אשתכחו עם מיתא, עאל ביני נשי בארחא.
ואית ליה רשו למקטל בני נשא, ואסתכל באנפייהו בארחא דאתחזיאו קמיה, משעתא דמפקי ליה מביתיה לבי קברי, עד דאהדרו לביתייהו ובגיניהון גרים מותא לכמה גוברין בעלמא, עד לא מטא זמנייהו. וע"ד כתיב, ויש נספה בלא משפט. בגין דסליק ואסטין, ואדכר חובוי דבר נש קמי קב"ה, ואתדן על אינון חובין ואסתלק עד לא מטא זמניה.
מאי תקנתיה. בשעתא דנטלי מיתא לבי קברי, יהדר בר נש אנפוי וישבוק לנשי בתר כתפוי. ואי אינון מקדמי, יהך לאחורא, בגין דלא יתחזי עמהון אנפין באנפין. ולבתר דמהדרי מבי קברי, לא יהדר בההוא ארחא דנשי קיימן, ולא יסתכל בהו כלל, אלא יסטי בארחא אחרא. ובגין דבני נשא לא ידעי, ולא מסתכלן דא, רובא דעלמא, אתדנו בדינא, ואסתלקו עד לא מטא זמנייהו.
א"ר אלעזר, אי הכי, טב ליה לבר נש דלא יוזיף למיתא. א"ל לא. דהא בר נש דאסתמר כהאי גוונא, אתחזי לארכא דיומין, וכל שכן לעלמא דאתי.
ת"ח, לאו למגנא אתקינו קדמאי שופר, לאמשכא מיתא מן ביתא לבי קברי. אי תימא דעל מיתא ויקרא דיליה לחוד איהו. לא. אלא, בגין לאגנא על חייא, דלא ישלוט עלייהו מלאך המות, לאסטאה לעילא ויסתמרון מניה.
פתח ואמר, וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם וגו', ודייקנא על הצר, דא מלאך המות. הצורר אתכם תדיר, וקטיל לבני נשא, ובעי לקטלא אחרנין. מאי תקנתיה. והרעותם. אם בראש השנה, דהוא יומא דדינא לעילא, האי מלאך המות נחית לתתא, בגין לאשגחא בעובדין דבני נשא, ולסלקא לעילא לאסטאה לון. וישראל דידעי דהא מלאך המות נחית לתתא וסליק לעילא, בגין למהוי קטיגורא עלייהו. מקדמי בשופר ליבבא עליה, דלא יכיל לון ולאגנא עלייהו.
וכל שכן בשעתא דעביד דינא וקטיל בני נשא, ואשתכח לתתא. וכל שכן בשעתא דאזלי לבי קברי, ואהדרו מבי קברי, דהא בשעתא דנשי נטלי רגלייהו עם מיתא, איהו נחית ואשתכח קמייהו, דכתיב רגליה יורדות מות, יורדות למאן. לההוא אתר דאקרי מות. וע"ד חוה גרמת מותא לכל עלמא, רחמנא לשזבינן.
ת"ח, כתיב כן דרך אשה מנאפת וגו'. והא אוקימנא. אבל כן דרך אשה מנאפת, דא הוא מלאך המות, והכי הוא, והכי אקרי. אכלה ומחתה פיה, אוקידת עלמא בשלהובוי, וקטלת בני נשא עד לא מטא זמנייהו, ואמרה לא פעלתי און, דהא דינא בעא עלייהו, ואשתכחו בחובין, ובדינא קשוט מיתו.
בשעתא דעבדו ישראל ית עגלא, ומיתו כל אינון אוכלוסין, הוה מלאך המות אשתכח ביני נשי, בגו משרייתא דישראל. כיון דאסתכל משה, דהא מלאך המות אשתכח ביני נשי, ומשרייתא דישראל בינייהו, מיד כניש לכל גוברין לחודייהו, הה"ד ויקהל משה את כל עדת בני ישראל. אלין גוברין, דכניש לון ואפריש לון לחודייהו.
ומלאך המות לא הוה מתפרש מגו נשין, עד דאתוקם משכנא, דכתיב ויקם משה את המשכן. ואפילו בשעתא דנשין הוו מייתין נדבה למשכנא, לא הוה מתעדי מבינייהו, עד דחמא משה, ויהב לגוברין עיטא, דלא ייתון בחבורא חדא עמהון, ולא יתחזון אנפין באנפין, אלא לבתר כתפייהו. הה"ד ויבאו האנשים על הנשים ויביאו לא כתיב, אלא ויבאו בארחא חדא לא הוו אזלין, אלא לבתר כתפייהו. בגין דמלאך המות לא אתפרש מבינייהו עד דאתוקם משכנא.
ת"ח, לא אשתכח ביני נשי, פחות משבע נשים, ולא פחות מעשר. ובארחא באתגליא, בשבע אשתכח, ובעי דינא. בעשר, אסטי לקטלא. ובגין דאשתכח בינייהו בארחא באתגליא, כתיב ויבאו האנשים על הנשים. ואסתמרו כל ההוא יומא כלהו חברייא, ואשתדלו באורייתא.
פתח ר"ש ואמר, ויאמר יי' אל נח בא אתה וכל ביתך אל התבה. האי קרא אוקימנא, אבל ת"ח, וכי לא יכיל קב"ה לנטרא ליה לנח, באתר חד בעלמא. דיהא מבול בכל עלמא, ולא יהא בההוא אתר, כמה דכתיב בגדעון, ויהי חורב אל הגזה לבדה. או לנטרא ליה בארעא דישראל, דכתיב בה, לא גשמה ביום זעם, דלא נחתו עלה מי טופנא.
אלא, כיון דמחבלא נחת לעלמא, מאן דלא סגיר גרמיה, ואשתכח קמיה באתגלייא, אתחייב בנפשיה, דאיהו קטיל גרמיה. מנא לן. מלוט, דכתיב המלט על נפשך אל תביט אחריך. מאי טעמא אל תביט אחריך. בגין דמחבלא אזיל בתר כתפוי, ואי אהדר רישיה, ואסתכל ביה אנפין באנפין, יכיל לנזקא ליה.
וע"ד כתיב, ויסגור יי' בעדו. דלא יתחזי קמי מחבלא, ולא ישלוט עליה מלאך המות. ועד דהוו טמירין, מיתו תליסר גוברין במתא. אמר רבי שמעון, בריך רחמנא, דלא אסתכל בדיוקנייכו מלאך המות.
ויקהל משה וגו'. אהדר לון כמלקדמין, עובדא דמשכנא. אמר רבי חייא, כלא כמה דאתמר. ועובדא דמשכנא לא אתעביד אלא מישראל בלחודייהו, ולא מאינון ערב רב, בגין דאינון ערב רב אמשיכו ליה למלאך המות לנחתא לעלמא. כיון דאסתכל משה ביה, אשדי לאינון ערב רב, לבר, וכניש לון לישראל בלחודייהו, הדא הוא דכתיב ויקהל משה וגו'.

— 4 —
רבי שמעון פתח, מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה מי הקים כל אפסי ארץ מה שמו ומה שם בנו כי תדע. האי קרא הא אוקימנא, וכמה סמכין אית ביה. וכלא בקב"ה אתמר, דאיהו כלא. ואתמר, מה שמו ומה שם בנו כי תדע, דא קב"ה. מה שמו ידו"ד. ומה שם בנו, ישראל דכתיב, בני בכרי ישראל, והא אוקימנא. מי עלה שמים. הא אוקמוה, דא משה, דכתיב ואל משה אמר עלה אל יי'.
ד"א מי עלה שמים, דא אליהו, דכתיב ביה ויעל אליהו בסערה השמים. וכי היך יכיל אליהו לסלקא לשמים. והא כלהו שמים, לא יכלין למסבל, אפילו גרעינא כחרדל מגופא דהאי עלמא, ואת אמרת ויעל אליהו בסערה השמים.
אלא כמה דאת אמר, וירד יי' על הר סיני. וכתיב ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר. וכי קב"ה דהוה בטורא דסיני, וכתיב ומראה כבוד יי' כאש אוכלת בראש ההר, איך יכיל משה לסלקא לגביה. אלא במשה כתיב, ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר. דעאל גו עננא, כמאן דאתלבש בלבושא. הכי נמי אתלבש בעננא, ועאל בגויה. ובעננא אתקריב לגבי אשא, ויכיל למקרב. אוף הכי אליהו, דכתיב ויעל אליהו בסערה השמים, דעאל בההיא סערה, ואתלבש ביה בההיא סערה, וסליק לעילא.
ורזא אשכחנא, בספרא דאדם קדמאה, דאמר באינון תולדות דעלמא, רוחא חדא יהא דיחות לעלמא בארעא, ויתלבש בגופא, ואליהו שמיה. ובההוא גופא יסתלק, ואשתליל מגופיה, וישתאר בסערה. וגופא דנהורא אחרא יזדמן ליה, למהוי גו מלאכי. וכד יחות, יתלבש בההוא גופא, דישתאר בההוא עלמא, ובההוא גופא יתחזי לתתא, ובגופא אחרא יתחזי לעילא. ודא איהו רזא, דמי עלה שמים וירד. לא הוה בר נש דסליק לשמיא רוחא דיליה, ונחית לבתר לתתא, בר אליהו, דאיהו סליק לעילא ונחית לתתא.
ד"א מי עלה שמים, דא אליהו. וירד, דא יונה, דנחת ליה נונא גו תהומי, לעמקי ימא. יונה מחילא דאליהו קא אתא, אליהו סליק, יונה נחית, דא שאיל נפשיה למימת, ודא שאיל נפשיה למימת, ובגין כך אקרי בן אמתי. וכתיב, ודבר יי' בפיך אמת.
מי צרר מים, דא אליהו, דצריר צרורא דמיא בעלמא, ולא נחתו טלא ומטרא דשמיא. בשמלה, דא אליהו, דהוה מייתי אדרתיה למעבד נסין. מי אסף רוח בחפניו, דא אליהו, דאהדר רוחא דבר נש לגו מעוי.
מי הקים כל אפסי ארץ. דא אליהו, דלבתר דצרר מים, ואומי על מטרא, לבתר אהדר בצלותיה, ואוקים כל עלמא, ונחית מטרא, ואתיהיב מזונא לכלא. מה שמו, דא אליהו. ומה שם בנו, דא אליהו. מה שמו, כד סליק לעילא, אליהו. ומה שם בנו, כד נחית לתתא, ואתעביד שליחא למעבד נסין, אליהו שמיה.
דבר אחר מי עלה שמים, דא קב"ה, כמה דאוקימנא. ורזא דמלה, מ"י, והא אוקימנא. והכא איהו רזא דרתיכא עלאה, ארבע סטרין דעלמא, דאינון יסודי קדמאי דכלא, וכלהו תליין בההוא אתר עלאה דאקרי מ"י, כמה דאתמר.
ת"ח, כד קיימא שעתא דרעותא קמי קב"ה, ליחדא רתיכא עלאה ברתיכא תתאה, למהוי כלא חד. כדין קלא נפיק, מההוא אתר עלאה קדישא, דאקרי שמים, וכניש כל אלין קדישין דלתתא, וכל אינון רברבן קדישין, ומשריין עלאין, למהוי כלהו זמינין כחדא, הה"ד, ויקהל משה, דא רזא דשמים. את כל עדת בני ישראל, אלין אינון תריסר משריין עלאין קדישין.
ויאמר אליהם. ומאי קאמר זה הדבר וגו', קחו מאתכם תרומה, אתתקנו כלכון, לסלקא עלייכו, ולמיטל עלייכו, יקרא דכרסייא קדישא, לסלקא לעילא.
אפרישו מנייכו אינון יקירין, אינון רברבין עלאין, לסלקא לההיא תרומה, רזא דכרסייא קדישא, לאתחברא באבהן, דהא מטרוניתא לא אתחזי למיתי לבעלה, אלא באינון בתולתן עולמתהא, דייתון עמה, ומדברן לה, עד דמטת לבעלה, כמה דאת אמר, בתולות אחריה רעותיה וגו', וכל כך למה, למיתי לאתחברא בבעלה.

— 5 —
כל נדיב לבו, אלין אינון ארבע משריין עלאין, דבכללא דלהון כלילן, כל אינון שאר משריין, ואלין אינון דנפקן באבהן עלאין, דאקרון נדיבים. כמה דאוקמוה, דכתיב כרוה נדיבי העם, אלין אבהן.
יביאה, יביאוה לא כתיב, אלא יביאה, ליחדא כלא כחדא. וכן יביא לא כתיב, אלא יביאה, לסלקא לה לגבי בעלה ביקרא, כמה דאצטריך. את תרומת יי', את לאסגאה, כל אינון משריין עלאין אחרנין, לאתחברא כלא כחדא, ואינון תריסר בכללא חדא. זהב. וכסף. ונחושת. תכלת. וארגמן. ותולעת שני. ושש ועזים. וערת אלים מאדמים. וערת תחשים. ועצי שטים. ושמן למאור. ובשמים לשמן המשחה. ולקטרת הסמים. אלין אינון תריסר משריין עלאין, דכלילן כלהו כחדא בכללא דארבע דאקרון חיות הקדש כמה דאתמר.
וכלהו אלין סלקין לכרסייא קדישא, לאעלא לה לעילא, לאתחברא בבעלה, בגין למהוי כלא חד, בגין דישתכח עמה ביקרא עלאה. כדין יתיב מלכא עלאה על כורסייא קדישא, ואתחברא אתתא בבעלה, למהוי כלא חד. וכדין, איהו חדוותא דכלא.
ת"ח, הכא שארי לממני זהב בקדמיתא, וכסף לבתר, בגין דהאי חשבנא מתתא. אבל כד אתי לממני מחושבנא דרתיכא דלעילא, שארי לממני מימינא בקדמיתא, ולבתר מן שמאלא. מנלן. דכתיב, לי הכסף ולי הזהב. כסף בקדמיתא, ולבתר הזהב. וברתיכא דלתתא, שארו משמאלא ולבתר מימינא, דכתיב זהב וכסף ונחשת. זהב בקדמיתא, ולבתר כסף.
וכל אינון רתיכין אקרון נדיב לב. כל: לאכללא כל שאר רתיכין. לב. מאי לב. היינו רזא דכתיב, וטוב לב משתה תמיד. ודא איהו לבא דכלא, ודא כרסייא קדישא. ועל דא אקרון לב. כל נדיב לב, כמה דאוקימנא, דארבע משריין אלין, כללא דכלהו אקרון ברזא חדא, נדיב לב. תרומת יי', דא כרסייא קדישא. ובגין דארימו לה לעילא, וסלקין לה לעילא, אקרי תרומת יי'.
ועל דא, כד חמא יחזקאל רזא דחיות, דהוו סלקין, לא חמא מהו דסלקין, בגין דאיהי סלקא לגבי מלכא עלאה בגניזו בטמירא ביקרא עלאה.
וכל חכם לב בכם, אלין אינון שתין מקורין, דאשקייא עלמא, ומנהון אתשקי. יבאו, אמאי יבאו. אלא דייתון למנקט מעם גנזא דחיין. יבאו, ולבתר ויעשו מה דקב"ה פקיד לון לאהנאה עלמא.
קחו מאתכם תרומה ליי'. רבי יהודה פתח, הלא פרוס לרעב לחמך וגו'. ת"ח, זכאה חולקיה דבר נש, כד מסכנא אערע לגביה. דההוא מסכנא דורונא דקודשא בריך הוא הוי, דשדר ליה. מאן דמקבל ליה לההוא דורונא בסבר אנפין, זכאה חולקיה.
תא חזי, מאן דחייס למסכנא, ואתיב ליה נפשיה, קב"ה סליק עליה, כאילו הוא ברא לנפשיה. וע"ד אברהם דהוה חייס לכל בני עלמא, סליק עליה קב"ה, כאילו הוא ברא לון, דכתיב ואת הנפש אשר עשו בחרן.
ואע"ג דהא אוקימנא הלא פרוס, מאי פרוס, למפרס ליה מפה בנהמא ומזונא למיכל. ד"א הלא פרוס, כד"א פריס פריסת וגו'. דבעי למפרס פריסין דנהמא קמיה, בגין דלא לכסיף. ויפרוס קמיה בעינא טבא. לחמך, לחם לא כתיב, אלא לחמך. ההוא דילך מממונך, ולא דגזילו, ולא דעשק, ולא דגנבה. דאי הכי, לאו זכותא הוא, אלא ווי ליה, דאתי לאדכרא חובוי. כגוונא דא קחו מאתכם תרומה, לארמא ממה דלכון, ולא מעשק, ולא מגזל, ולא מגנבה, והא אוקמוה.
רבי חייא ורבי יצחק ורבי יוסי, הוו אזלי בארחא, עד דהוו אזלי, פגע בהו רבי אבא. אמר רבי חייא, ודאי שכינתא בהדן. כד מטא לגבייהו, אמר רבי אבא, כתיב, מן היום אשר הוצאתי את עמי את ישראל ממצרים לא בחרתי בעיר מכל שבטי ישראל ואבחר בדוד וגו' לבנות בית להיות שמי שם. האי קרא, לאו רישיה סיפיה, ולאו סיפיה רישיה, דכתיב לא בחרתי בעיר, ואבחר בדוד, מאי האי עם האי. ואבחר בירושלם מבעי ליה.
אלא כד קודשא בריך הוא אית רעותא קמיה למבני קרתא, אסתכל בקדמיתא, בההוא רישא דנהיג עמא דקרתא, ולבתר בני קרתא, ואייתי לעמא ביה. הה"ד לא בחרתי בעיר, עד דאסתכלנא בדוד, למהוי רעיא על ישראל. בגין דמתא וכל בני מתא, כלהו קיימין ברעיא דנהיג לעמא, אי רעיא איהו טבא, טב ליה, טב למתא, טב לעמא. ואי רעיא איהו בישא, ווי ליה, ווי למתא ווי לעמא. והשתא אסתכל קב"ה בעלמא, וסליק ברעותיה למבני ליה, ואוקים ברישא לדוד, הה"ד ואבחר בדוד עבדי.
מלתא חדתא שמענא. פתח ואמר, אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על יי' אלהיו. וכי אל יעקב, ולא אל אברהם, ולא אל יצחק, אלא אל יעקב. בגין דיעקב לא אתרחיץ באבוהי, ולא באמיה, כד ערק קמי אחוי, ואזל יחידאי, בלא ממונא, כד"א כי במקלי עברתי את הירדן הזה, ואיהו אתרחיץ ביה בקודשא בריך הוא, דכתיב אם יהיה אלהים עמדי ושמרני וגו'. וכלא שאיל מקמיה דקודשא בריך הוא, ויהב ליה.
שברו על יי' אלהיו. שברו, ולא אמר תקותו, ולא בטחונו, אלא שברו. אל תקרי שברו, אלא שברו. דניחא להו לצדיקייא, לתברא גרמייהו, ולאתברא תבירו על תבירו, וכלא על יי' אלהיו. כד"א, כי עליך הורגנו כל היום. כי עליך נשאנו חרפה.
כגוונא דיעקב, דכתיב וירא יעקב כי יש שבר במצרים, דהא תבירו דגלותא, חמא דהוה ליה במצרים, ושוי תוקפיה בקודשא בריך הוא. ובנוי דיעקב סבלו תבירו דגלותא, ולא אשתנו מגו רזא דמהימנותא דאבהתהו, ושמא דקב"ה הוה בגלותא רגילא בפומייהו.
וע"ד כתיב במשה, ואמרו לי' מה' שמו' מה'. בגין דהוו ידעי ליה, ולא אנשו ליה לעלמין, וסבלו תבירו דגלותא על קב"ה, ובגין כך זכי לפורקנין ולנסין ולאתוון סגיאין.
ואתון קדישין עליונין, דסבלין תבירו דגופא מאתר לאתר על קודשא בריך הוא, עאכ"ו דזכאין אתון למעבד לכו נסין ופורקנין, ותזכון לחיי עלמא דאתי. אזלו כלהו כחדא.
פתח ואמר קחו מאתכם תרומה ליי' כל נדיב לבו יביאה וגו'. תא חזי, בשעתא דבר נש שוי רעותיה, לגבי פולחנא דמאריה, ההוא רעותא סליק בקדמיתא על לבא, דאיהו קיומא ויסודא דכל גופא. לבתר סליק ההוא רעותא טבא, על כל שייפי גופא. ורעותא דכל שייפי גופא, ורעותא דלבא, מתחבראן כחדא, ואינון משכין עלייהו זיהרא דשכינתא לדיירא עמהון, וההוא בר נש איהו חולקא דקודשא בריך הוא הוי, הה"ד קחו מאתכם תרומה. מאתכם הוה אמשכותא, לקבלא עלייכו ההיא תרומה, למהוי חולקא ליי'.
ואי תימא דלאו ברשותיה דב"נ קיימא מלה. ת"ח, מה כתיב כל נדיב לבו יביאה את תרומת יי'. כל נדיב לבו ודאי, מאן דיתרעי לביה, ימשיך לה לשכינתא לגביה. הה"ד יביאה, אע"ג דאיהי באסתלקותא לעילא, יביאה מאתר עלאה, לאמשכא לדיירא עמיה.
וכד תיתי לאשראה עמיה, כמה ברכאן וכמה עתרא תיתי עמה. הה"ד זהב וכסף ונחשת. לא יחסר ליה כל עתרא דעלמא. דא לשאר בני עלמא. אבל אתון קדישין עליונין, קחו מאתכם תרומה ליי'. אמר רבי חייא, מאן דשרי לארמא, הוא ירים.

— 6 —
פתח רבי אבא ואמר, ויאמר יי' לדג וגו', וכי באן אתר אמר ליה. אלא בשעתא דברא קב"ה עלמא בעובדא דבראשית, ביומא חמישאה ברא נוני ימא. כדין פקיד ואמר, דיהא זמין חד נונא למבלע ליונה, ויהא במעוי תלתא יומין ותלת לילוון, ולבתר דירמי ליה לבר.
ולא דא בלחודוי, אלא כל מה דעבד קב"ה בעובדא דבראשית, בכלא אתני עמיה. ביומא קדמאה ברא שמיא, אתני עמהון דיסליק לאליהו השמימה בגו סערה, וכן הוה, דכתיב ויעל אליהו בסערה השמים. בההוא יומא ברא נהורא, ואתני עמיה דיחשיך לשמשא במצרים תלתא יומין, דכתיב ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים.
ביומא תניינא ברא רקיעא, דיהא מפריש בין מיא למיא, כדכתיב ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. ואתני עמהון קודשא בריך הוא, דמיא יהון מפרישין לישראל בין טומאה לטהרה, לאתדכאה בהו, וכך הוה.
ביומא תליתאה אפיק ארעא מגו מיא, ואכניש למיא, ועבד מההוא כנישו דאתכנשו לאתר חד, ימא. ואתני בימא למעבר לישראל בגויה ביבשתא, ולמטבע למצראי, וכך הוה, דכתיב וישב הים לפנות בקר לאיתנו. אל תקרי לאיתנו, אלא לתנאו, למה דאתני עמיה קודשא בריך הוא, בעובדא דבראשית. תו אתני בארעא, דתפתח ית פומהא במחלקותא דקרח, ותבלע לקרח ולכל כנישתיה, וכך הוה, דכתיב ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת קרח.
ביומא רביעאה, ברא שמשא וסיהרא, דכתיב יהי מארת ברקיע השמים, ואתני עם שמשא, למהוי קאים בפלגו שמיא ביומי דיהושע, דכתיב ויעמוד השמש בחצי השמים. אתני בככביא למעבד קרבא בסיסרא, דכתיב הככבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא.
ביומא חמישאה ברא נוני ימא, ועופי דשמיא, אתני בעופי למיזן עורבים לאליהו, בזמנא דעצר לשמיא, דכתיב ואת העורבים צויתי לכלכלך שם. צויתי דייקא. ואתני בנוני ימא לאזדמנא נונא חד, למבלע ליה ליונה, ולאשדאה ליה לבר.
ביומא שתיתאה ברא לאדם, ואתני עמיה, דתפוק מניה אתתא, דתיזון לאליהו, דכתיב הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך. הנה צויתי, מיומא דאתברי עלמא. וכן בכל עובדא ועובדא דאתחדש בעלמא, קודשא בריך הוא פקיד ההוא עובדא מיומא דאתברי עלמא. אוף הכא, ויאמר יי' לדג. ויאמר, משית יומין דבראשית קאמר ליה.

— 7 —
הכא אית לן סמך עלמא, על עובדין דבני נשא בהאי עלמא. יונה דנחת לספינה, דא איהי נשמתא דבר נש, דנחתא להאי עלמא למהוי בגופא דב"נ. אמאי אתקרי יונה. בגין דכיון דאשתתפת בגופא, כדין איהי יונה בהאי עלמא. כמה דאתמר, ולא תונו איש את עמיתו. וכדין בר נש אזיל בהאי עלמא, כספינה בגו ימא רבא, דחשיבת לאתברא, כד"א והאניה חשבה להשבר.
ובר נש כד איהו בהאי עלמא חטי, וחשיב דערק מקמי מאריה. ולא אשגח בההוא עלמא. וכדין אטיל קודשא בריך הוא רוח סערה תקיפא. דא איהי גזירת דינא, דקיימא תדיר קמי קב"ה. ובעאת דינא דבר נש מקמיה, ודא איהו דקא מטי לספינה, ואדכר חובוי דבר נש לאתפסא ליה.
כיון דאתפס בר נש על ידא דההיא סערה בבי מרעיה, מה כתיב ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם. אע"ג דבר נש בבי מרעיה, נשמתא לא אתערת לאתבא קמי מאריה, למפרק חובוי. מה כתיב, ויקרב אליו רב החובל. מאן רב החובל. דא יצר טוב, דאיהו מנהיג כלא. ויאמר לו מה לך נרדם קום קרא אל אלהיך וגו'. לאו שעתא הוא למדמך, דהא סלקין לך לדינא, על כל מה דעבדת בהאי עלמא, תוב מחובך.
אסתכל במלין אלין, ותוב למארך. מה מלאכתך דאת עסקת בה בהאי עלמא, ואודי עלה קמי מארך. ומאין תבא, אסתכל מאין באת, מטפה סרוחה, ולא תתגאי קמיה. מה ארצך, אסתכל דהא מארעא אתבריאת, ולארעא תיתוב. ואי מזה עם אתה, אסתכל אי אית לך זכו דאבהן, דיגין עלך.
כיון דסלקין ליה לדינא, בבי דינא דלעילא, ההיא סערה, דאיהי גזרת דינא, דסעיר עליה דבר נש, תבעת מן מלכא למידן אינון תפיסין דמלכא, וכלהו אתיין חד חד קמיה. ביה שעתא אתקריבו בי דינא. אית מנהון דפתחי בזכות, ואית מנהון דפתחי בחובה. וגזרת דינא תבעת דינא.
ואי ההוא ב"נ לא זכי בדינא, מה כתיב. ויחתרו האנשים להשיב אל היבשה ולא יכלו. משתדלין אינון דאורו זכותיה לאתבא ליה להאי עלמא, ולא יכלו. מאי טעמא. כי הים הולך וסוער עליהם, גזרה דדינא, אזיל וסעיר בחובוי דב"נ, ואתגבר עלייהו.
כדין נחתין עליה תלת שליחן ממנן, חד, דכתיב כל זכוון, וכל חובין, דעבד בר נש בהאי עלמא. וחד דעביד חושבן יומוי. וחד דהוה אזיל עמיה, כד הוה במעי אמיה. והא אוקימנא דגזרת דינא לא שכיך, עד ההוא זמנא דכתיב, וישאו את יונה. וישאו: כד נטלי ליה מביתיה, לבי קברי.
כדין מכרזי עלוי. אי איהו זכאה, מכרזי עליה ואמרי, הבו יקר לדיוקנא דמלכא, יבא שלום ינוחו על משכבותם הלך נכחו. מנ"ל. דכתיב והלך לפניך צדקך כבוד יי' יאספך. ואי חייבא איהי, מכריזי עליה ואמרו, ווי ליה לפלניא. טב ליה דלא יתברי. כדין מה כתיב, ויטלהו אל הים ויעמוד הים מזעפו. כד עאלין ליה לבי קברי דאיהו אתר דדינא. כדין גזרת דינא דהוה סעיר, שכיך מזעפיה. ונונא דבלע ליה, דא איהו קברא.
מה כתיב, ויהי יונה במעי הדג. מעוי דדג, דא איהו בטן שאול. מנלן. דכתיב מבטן שאול שועתי. ואיהו במעי דנונא הוה, וקארי ליה בטן שאול, שלשה ימים ושלשה לילות, אלין תלת יומין, דבר נש בקברא, ואתבקעו מעוי.
לבתר תלתא יומין, ההוא טנופא אתהפך על אנפוי, ואומר לו טול מה דיהבת בי. אכלת ושתית כל יומא, ולא יהבת למסכני, וכל יומך הוו כחגין וכמועדין, ומסכני הוו כפנין, דלא אכלו בהדך, טול מה דיהבת בי. הדא הוא דכתיב וזריתי פרש על פניכם וגו', והא אוקימנא.
לבתר דא, מתלתא יומין ולהלאה, כדין אתדן בר נש מעינוי, מידוי, ומרגלוי, ואוקמוה עד תלתין יומין. כל אינון תלתין יומין, אתדנו נפשא וגופא כחדא. ובגיני כך אשתכח נשמתא לתתא בארעא, דלא סלקת לאתרה. כאתתא דיתבת לבר, כל יומי מסאבותא. לבתר, נשמתא סלקא, וגופא אתבלי בארעא. עד ההוא זמנא דיתער קודשא בריך הוא למיתייא.
וזמינא קלא חדא לאתערא בבי קברי, ויימא, הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל. אימתי יהא דא. בזמנא דיתעבר מלאך המות מעלמא, דכתיב בלע המות לנצח וגו'. כיון דבלע המות לנצח, לבתר, ומחה יי' אלהים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ. כדין כתיב, ויאמר יי' לדג ויקא את יונה אל היבשה.
כיון דאתער ההוא קלא ביני קברי, כדין כל קברייא יקיאו לאינון מתייא דבהון לבר. הה"ד וארץ רפאים תפיל. מאי תפיל. דיקיא לון לבר. רפאים, מהו רפאים. דקביל. אסוותא כמלקדמין, ואתסיאו גרמין בגרמין. ואלין אקרון רפאים.
ואי תימא, הא כתיב רפאים בל יקומו. אלא ודאי כל עלמא יתסון גרמין בבי קברי, אבל מנהון יקומון, ומנהון לא יקומון. ועל דא כתיב רפאים בל יקומו. זכאה חולקהון דישראל, דכתיב בהו נבלתי יקומון. ובהאי נונא, אשכחנא מלין לאסוותא, דכל עלמא.
האי נונא כיון דבלע ליונה מית. וביה הוה יונה תלתא יומין, לבתר אתקיים כמלקדמין, ואקי ליונה לבר, והא אוקמוה, דכתיב ויתפלל יונה אל יי' אלהיו ממעי הדגה. כתיב הכא הדגה, וכתיב התם והדגה אשר ביאור מתה, והא אוקמוה. כגוונא דא, זמינת ארעא דישראל לאתערא בקדמיתא, ולבתר וארץ רפאים תפיל.
והא אוקימנא, דשבעה דינין יחלפון עליה דבר נש, כד נפיק מהאי עלמא. חד, ההוא דינא עלאה, כד נפיק רוחא מן גופא. ב', כד עובדוי ומלוי אזלין קמיה ומכרזי עלוי. ג', כד עייל לקברא. ד', דינא דקברא. ה', דינא דתולעתא. ו', דינא דגיהנם. ז', דינא דרוחא דאזלא ושאטת בעלמא, ולא אשכחת אתר נייחא, עד דישתלים עובדוי. בג"ד, בעי בר נש לאסתכלא תדיר בעובדוי, ויתוב קמי מריה.
וכד אסתכל דוד מלכא בדינין אלין דבר נש, אקדים ואמר ברכי נפשי את יי', עד לא תפוק מן עלמא, בעוד דאנת אשתכחת עם גופא. וכל קרבי את שם קדשו, אינון שייפא גופא, דמשתתפי כחדא ברוחא. השתא דתשתכחון עמה, אקדימו לברכא שמא קדישא, עד לא ימטי זמנא דלא תיכלון לברכא, ולאתבא בתיובתא, ועל דא אמר ברכי נפשי את יי' הללויה. אתו אינון חברייא ונשקו רישיה.
רבי חייא פתח ואמר, קחו מאתכם תרומה ליי'. ת"ח קב"ה כד ברא עלמא, לא ברא ליה, אלא בגין דייתון ישראל, ויקבלון אורייתא. באורייתא אתברי עלמא, ועל אורייתא קיימא. הדא הוא דכתיב, אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. אורייתא איהי ארכא דחיי בהאי עלמא, וארכא דחיי בעלמא דאתי.
וכל מאן דאשתדל באורייתא, כאלו אשתדל בהיכליה דקב"ה. דהיכלא עלאה דקב"ה, אורייתא איהי. וכד בר נש עסיק באורייתא, קב"ה קאים תמן, ואצית לקליה, כמה דכתיב, ויקשב יי' וישמע וגו'. ואשתזיב ב"נ מתלת דינין: מדינא דהאי עלמא. ומדינא דמלאך המות, דלא יכיל לשלטאה עליה. ומדינא דגיהנם.

— 8 —
ויכתב ספר זכרון. מאי איהו. אלא אית ספר לעילא, ואית ספר לתתא. זכרון את קיימא קדישא, דנטיל וכניש לגביה, כל חיין דלעילא. ספר זכרון תרין דרגין דאינון חד, ורזא דא שם יהו"ה שם חד. יהו"ה חד. וכלא מלה חדא.
בגין דאית שם, ואית שם, שם לעילא, דאיהו אתרשים ממה דלא ידיע, ולא אתרמיז בידיעה כלל. ודא אקרי נקודה עלאה. שם לתתא, דאקרי שם, מקצה השמים ועד קצה השמים, בגין דקצה השמים אקרי זכרון. והאי שם, איהו נקודה דלתתא, דאיהו שם מההוא זכרון, דאיהו קצה השמים, דנטיל כל חיין דלעילא. ודא איהו קצה השמים דלתתא. ושם דיליה איהי נקודה דלתתא. נקודה דא, איהו ספר דקיימא בחושבנא, ודא הוא ולחושבי שמו. ספר דקאמרן, ושם, חד מלה הוא, בכל סטרין.
נקודה דא בגין דקיימא באמצעיתא, איהי עלאה על כל דאתאחדן בה. שית סטרין, אתאחדן בספר עלאה, ואיהו עלאה עלייהו. שית סטרין אתאחדן בספר תתאה, ואיהו עלאה עלייהו. ועל דא, ספר עלאה, ספר תתאה, וכלא אקרי תורה.
מה בין האי להאי. אלא, ספר עלאה איהו תורה שבכתב. בגין דאיהי סתימא, ולא קיימא אלא בכתב, דתמן איהו אתר לאתגלאה לתתא. ומאן איהו עלמא דאתי. ספר תתאה, דא תורה דאקרי תורה שבעל פה, ומאן איהו על פה, אלין רתיכין דלתתא, דאיהי קיימא עלייהו. ובגין דלאו אינון בכללא דכתיבה דלעילא, אקרון על פה.
ותורה דא קיימא על פה, בגין דכתיב ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. ותורה עלאה, אע"ג דאיהי קיימא לעילא, לא אקרי על הכתב, אלא שבכתב, דקיימא בכתב, וההוא כתב אתעביד היכלא לגביה, ואיהי קיימא גו ההוא היכלא, ואתטמרת תמן. ובגין כך אקרי תורה שבכתב, ולא על כתב.
אבל תורה דלתתא, איהי קיימא על רתיכהא, ואקרי על פה, דקיימא עלייהו. ובגין דלא אתחשיבת מלגו, מכללא דכתיבה, לא אתעבידו היכלא להאי נקודה, כההיא נקודה עלאה. ובגין דקיימא עלייהו אקרי תרומה.

— 9 —
תו שמענא מבוצינא קדישא. תרומה. מהו תרומה. כמה דאוקימנא, תרי ממאה. ת"ח, כל אינון דרגין קדישין, די ברזא דמהימנותא, דקב"ה אתגלי בהון, אינון עשר דרגין, ואינון עשר אמירן, כמה דאוקמוה. ואלין עשר סלקין למאה, וכד אצטריך לן להאי נקודה תתאה לארמא לה, אסיר לן לנטלא לה בלחודהא. אלא לה ולבעלה. ואינון תרי מאינון מאה דקאמרן, בגין דלא אצטריך לאפרשא לון כלל, אלא ליחדא לה ולבעלה. ועל דא אתקרי תרומה בכללא חדא.

— 10 —
ותא חזי, בכל יומא כרוזא קארי, כל בני עלמא, בכו קיימא מלה דא, ודא הוא קחו מאתכם תרומה ליי'. ואי תימא דקשיא מלה עלייכו. כל נדיב לבו יביאה.
מהו יביאה. אלא מהכא אוליפנא רזא לצלותא. דבר נש דדחיל למאריה ומכוין לביה ורעותיה בצלותא, אתקין תקונא דלעילא, כמה דאוקימנא. בקדמיתא בשירין ותושבחן, דקאמרין מלאכין עלאין לעילא. ובההוא סדורא דתושבחן דקא אמרי ישראל לתתא, איהי קשיטת גרמהא, ואתתקנת בתקונהא. כאתתא דאתקשטת לבעלה.
ובסדורא דצלותא, בההוא תקונא דצלותא דמיושב, אתקינו עולמתהא וכל אינון דילה. ומתקשטן כל אינון בהדה, לבתר דאתתקן כלא ואתסדרו, כד מטו לאמת ויציב, כדין כלא מתתקנא, איהי ועולמתהא, עד דמטו לגאל ישראל, כדין אצטריך למיקם כלא על קיומייהו.
בגין דכד בר נש מטי לאמת ויציב, וכלא אתתקן. עולמתהא נטלי לה, ואיהי נטילת גרמה לגבי מלכא עלאה. כיון דמטו לגאל ישראל, כדין מלכא קדישא עלאה נטיל בדרגוי, ונפיק לקבלא לה.
ואנן, מקמי מלכא עלאה בעינן לקיימא על קיומנא, באימתא ברעדה. דהא כדין אושיט ימיניה לגבה, ולבתר שמאליה, דשוי לה תחות רישה, ולבתר אתחבקו תרווייהו כחדא בנשיקו. ואלין אינון תלת קדמיתא, ובעי בר נש לשוואה לביה ורעותיה, ולכוונא בכל הני תקונין וסדורין דצלותא. פומיה ולביה ורעותיה כחדא.
השתא דמלכא עלאה ומטרוניתא אינון בחבורא בחדוה באינון נשיקין. מאן דאצטריך למשאל שאלתין, ישאל. דהא כדין שעתא דרעותא איהו. כיון דשאיל בר נש שאלתוי מקמי מלכא ומטרוניתא, כדין יתקין גרמיה ברעותיה ולביה לתלתא אחרנין, לאתערא חדוה דטמירו, דהא מאלין תלת אתברכא בדבקותא אחרא. ויתקין בר נש גרמיה למיפק מקמייהו, ולאנחא לון בחדוה גניזא דאלין תלת. ועכ"ד, דיהא רעותיה, דיתברכון תתאי, מאינון ברכאן דחדוה טמירא.
וכדין אצטריך למנפל על אנפוי, ולממסר נפשיה, בשעתא דאיהי נקטא נפשין רוחין. כדין איהי שעתא לממסר נפשיה בגו אינון נפשין דאיהי נקטא, דהא כדין צרורא דחיי איהו כדקא יאות.
מלה דא שמענא ברזין דבוצינא קדישא, ולא אתייהיב לי רשו לגלאה, בר לכו חסידי עליונין. דאי בההיא שעתא דאיהי נקטא נפשין ורוחין ברעו דדביקותא חדא, איהו ישוי לביה ורעותיה לדא, ויהיב נפשיה בדבקותא, בההוא רעותא, לאכללא לה בההוא דבקותא. אי אתקבלת בההיא שעתא בההוא רעותא, דאינון נפשין רוחין ונשמתין דאיהי נקטא. האי איהו בר נש דאתצריר בצרורא דחיי בהאי עלמא, ובעלמא דאתי.
ותו דבעיא לאתכללא מכל סטרין, מלכא ומטרוניתא, מלעילא ומתתא, ולאתעטרא בנשמתין בכל סטרין. אתעטרת בנשמתין מלעילא, ואתעטרת בנשמתין מתתא. ואי בר נש יכוין לביה ורעותיה לכל דא, וימסר נפשיה מתתא בדבקותא ברעותא כמה דאתמר. כדין קב"ה קארי ליה שלום לתתא, כגוונא דההוא שלום דלעילא. ההוא דבריך לה למטרוניתא ואכליל לה ואעטר לה בכל עטרין.
אוף הכי, האי בר נש קב"ה קרי ליה שלום לתתא, כד"א ויקרא לו יי' שלום. וכל יומוי הכי קראן ליה לעילא, שלום. בגין דאכליל ואעטר למטרוניתא לתתא, כגוונא דההוא שלום לעילא.
וכד אסתלק ההוא בר נש מהאי עלמא, נשמתיה סלקא ובקעא בכל אינון רקיעין, ולית מאן דימחי בידה. וקב"ה קרי לה ואמר יבא שלום. ושכינתא אמרה, ינוחו על משכבותם וגו'. ויפתחון לה תליסר טורי דאפרסמונא דכיא, ולא יהא מאן דימחי בידה. וע"ד, זכאה איהו מאן דישוי לביה ורעותיה לדא. ועל דא כתיב, כל נדיב לבו יביאה את תרומת יי' לגבי מלכא עלאה, כמה דאתמר.
ארים ר' אבא קליה, ואמר, ווי ר' שמעון, אנת בחיין, ואנא בכינא עלך. לא עלך בכינא, אלא בכינא על חברייא, ובכינא על עלמא. רבי שמעון כבוצינא דשרגא, דאדליק לעילא ואדליק לתתא. ובנהורא דאדליק לתתא, נהירין כל בני עלמא, ווי לעלמא, כד יסתלק נהורא דלתתא בנהורא דלעילא. מאן ינהיר נהורא דאורייתא לעלמא. קם ר' אבא ונשיק לר' חייא. א"ל מלין אלין הוו תחות ידך, וע"ד קב"ה שדרני עד הכא, לאתחברא עמכון. זכאה חולקי.
רבי יוסי פתח קרא אבתריה ואמר, וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו וגו', האי קרא אוקמוה. אבל תא חזי, בשעתא דאמר קב"ה למשה, הבו לכם אנשים חכמים ונבונים, אשגח בכל ישראל, ולא אשכח נבונים, הדא הוא דכתיב, ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים, ואלו נבונים לא כתיב. ואי תימא דנבון איהו דרגא עלאה מחכם, הכי איהו ודאי.
מה בין האי להאי. חכם, הא אוקמוה, דאפילו תלמיד המחכים לרביה אקרי חכם. חכם, דידע לגרמיה כל מה דאצטריך. נבון כמה דרגין אית ביה, דאסתכל בכלא, וידע בדיליה ובאחרנין. וסימנך, יודע צדיק נפש בהמתו. צדיק מושל יראת אלהים. והכא חכם לב דייקא. בלב חכם, ולא באתרא אחרא, בגין דקיימא בלב, ונבון לעילא ותתא, אסתכל בדיליה ובאחרנין.

— 11 —
פתח ואמר, ויאמר לי עבדי אתה וגו', הכא בצלותא דבעי בר נש לצלאה קמיה דקודשא בריך הוא, דאיהי פולחנא חדא רבא ויקירא, מאינון פולחנין דמאריה. תא חזי, אית פולחנא דקב"ה, דקיימא בעובדא, דאיהו פולחנא דקיימא בעובדא דגופא, ואיהו פולחנא. ואית פולחנא דקב"ה, דאיהו פולחנא פנימאה יתיר, דאיהו עקרא דכלא, קיימא בההוא פולחנא פנימאה, דאיהו עקרא דכלא.
בגופא אית תריסר שייפין, דקיימין בעובדא דגופא, כמה דאוקימנא. ואינון שייפין דגופא, ופולחנא דקב"ה, דעובדא קיימא בהו. בגין דפולחנא דקב"ה, בתרין סטרין, שייפין דגופא לבר, ואית תריסר שייפין אחרנין, פנימאין לגו מן גופא. ואינון תקונין פנימאין לגו מן גופא, לאתתקנא בהו תקונא דרוחא, דאיהו פולחנא יקירא פנימאה דקב"ה, כמה דאוקימנא גו רזין פנימאין דקאמר ר"ש, ואינון רזא דחכמתא עלאה, ואתידיעו ביני חבריא, זכאה חולקהון.
צלותא דבר נש, איהו פולחנא דרוחא, ואיהו קיימא ברזין עלאין, וב"נ לא ידעין, דהא צלותא דבר נש בקעת אוירין, בקעת רקיעין, פתחת פתחין, וסלקא לעילא.
בשעתא דנהיר נהורא, ואתפרש נהורא מן חשוכא, כדין כרוזא אזלא בכלהו רקיעין, אתתקנו מארי דפתחין, מאריהון דהיכלין, כל חד וחד על מטריה. בגין דאינון דשלטניהון ביממא, לאו אינון דשלטניהון בליליא. וכד עאל ליליא, אתעברו שולטנין דיממא, ואתמנון שלטנין אחרנין, דשליטין בליליא, ואתחלפן אלין באלין.
ורזא דא, את המאור הגדול לממשלת היום וגו'. וממשלת היום וממשלת הלילה, שולטנין אינון די ממנן ביממא, ושולטנין אינון די ממנן בליליא. ואלין אקרון ממשלת היום. ואלין אקרון ממשלת הלילה.
כד עאל ליליא, כרוזא נפקא, אתתקנו שולטנין דליליא, כל חד וחד לאתריה. וכד נהיר יממא, כרוזא נפקא, אתתקנו שולטנין דיממא, כל חד וחד לאתריה. וכד כרוזא אכריז, כדין כלהו כל חד וחד, אתפקד על ההוא אתר דאתחזי ליה. כדין שכינתא קדמא, ונחתא, וישראל עאלין לבי כנישתא, לשבחא למאריהון, פתחין בשירין ותושבחן.
דבעי ליה לב"נ, כיון דאתקין גרמיה בפולחנא דעובדא, בתקוני דמצוה וקדושה, ליחדא לביה בתקונא דפולחנא פנימאה דמאריה, ולשואה לביה ורעותיה בההוא פולחנא דאינון מלין, דהא מלה סלקא.
ואינון ממנן דקיימין באוירא, אתמנון לד' סטרי עלמא. לסטר מזרח אתמנא ממנא חד, דקיימא באוירא לההוא סטרא, גזרדי"א שמיה, ועמיה סרכין ממנן אחרנין, דאינון מחכאן לההיא מלה דצלותא, וסלקא באוירא בההוא סטרא, ונטיל לה האי ממנא.
אי היא מלה כדקא יאות, הוא, וכל אינון סרכין נשקין לההיא מלה, וסלקין עמה עד ההוא אוירא דרקיעא לעילא, דתמן ממנן סרכין אחרנין. בשעתא דנשקי לההיא מלה, פתחי ואמרי, זכאין אתון ישראל, דידעיתו לאעטרא למאריכון בעטרין קדישין זכאה איהו פומא, דמלה דעטרא דא נפקא מניה.
כדין פרחין אתוון דקיימין באוירא, דבשמא קדישא דתריסר אתוון, דההוא שמא שליט באוירא, והאי איהו שמא, דהוה טאס ביה אליה"ו, עד דאסתלק לשמיא. והיינו דקאמר עובדיה לאליהו, ורוח יי' ישאך. בגין דבשמא דא, הוה אליהו טאס ביה באוירא, והאי איהו שמא דשליט באוירא.
ואינון אתוון פרחין וסלקין בההיא מלה, וההוא ממנא דמפתחן דאוירא בידיה, וכל אינון ממנן אחרנין, כלהו סלקין ביה עד רקיעא, ואתמסר בידא דממנא אחרא, לסלקא לעילא.
לסטר דרום, אית ממנא אחרא דשלטא באוירא לההוא סטר, וכמה ממנן אחרנין וסרכין עמיה. פסגני"ה שמיה, וליה אתמסראן מפתחן דאוירא לההוא סטר. וכל אינון מארי דעקו, דצלאן צלותא למאריהון מגו עקתא, מגו תבירו דלבא, אי ההיא מלה כדקא יאות, סלקא לאוירא בההוא סטרא, ונטיל לה האי ממנא, ונשיק לה כד נשיק לה, פתח ואמר, קב"ה יחוס עלך, ובגינך יתמלי רחמין.
סלקין עמה כל אינון ממנן קדישין, וכל אינון סרכין דההוא סטרא. ופרחין אתוון דשמא קדישא, דאינון ד' אתוון, דמתעטרין ושלטין בההוא סטרא דאוירא, וסלקין בההוא סטרא דאוירא, עד רקיעא, עד ההוא ממנא דרקיעא דשליט בההוא סטרא.
לסטר צפון, אית ממנא אחרא, ועמיה כמה סרכין ממנן דשלטין באוירא, וההוא ממנא פתחי"ה שמיה, והאי אתמנא באוירא לההוא סטרא, וכל אינון דמצלאן צלותין על בעלי דבבו דעקין לון, וכד מלה דההיא צלותא סלקא לאוירא בההוא סטרא, אי זכאה הוא, נטיל לה האי ממנא, ונשיק לה.
כדין אתער רוחא חדא דנפקא מגו תהומא בסטרא דצפון, וההוא רוחא קארי בכל אינון אוירין, ונטלי כלהו ההיא מלה, וסלקין לה עד רקיעא ונשקין לה. פתחי ואמרי, מרך ירמי שנאך לקמך.
ואזלא וסלקא ובקעא אוירין עד דסלקין עמה לגבי רקיעא קדמאה סלקא צלותא, ומטאת לגבי חד ממנא, דאתמנא לסטר מערב, ותמן קיימין תשעה פתחין, ובהו קיימין כמה סרכין, וכמה ממנן, ועלייהו ממנא חד די שמיה זבולי"אל.
ודא איהו דבעי לשמשא בהאי רקיעא ביממא, ולא אתיהיב ליה רשו, עד דסליק נהורא דסיהרא, וכדין אפיק כל אינון חילין, וכל אינון ממנן. וכד נהיר יממא, עאלין כלהו בפתחא חדא, דאינון ט' פתחין, דאיהו פתחא עלאה על כלהו. וכד צלותא סלקא, עאלת בההוא פתחא, וכלהו סרכין, וכלהו ממנן, נפקין מההוא פתחא. ועליהון זבוליא"ל, ההוא רב ממנא, ונפקי כלהו ונשקי לה, ומטאן עמה עד רקיעא תניינא.
וכד סלקא צלותא עד ההוא רקיעא, אתפתחו תריסר תרעין דההוא רקיעא. ובההוא תרעא דתריסר, קאים ממנא חד, דשמיה ענ"אל, והאי ממנא על כמה חיילין, על כמה משריין, וכד צלותא סלקא, קאים האי ממנא וכריז על כל אינון פתחין ואמר, פתחו שערים וגו', וכלהו תרעין פתיחין, ועאלת צלותא בכל אינון פתחין.
כדין, אתער חד ממנא סבא דיומין, דקאים לסטר דרום, דשמיה עזריא"ל סבא, ולזמנין אתקרי מחניא"ל, בגין דאתמנא על שתין רבוא משריין, וכלהו מארי דגדפין, מארי דמשריין, מליין עיינין. ולגבייהו קיימין אינון משריין מאריהון דאודנין. ואקרון אודנין, בגין דאינון צייתין, כל אינון דמצלאן צלותהון בלחישו, ברעותא דלבא, דלא אשתמע ההוא צלותא לאחרא. האי צלותא סלקא, וצייתין לה כל אינון דאקרון מארי דאודנין.
ואי ההיא צלותא אשתמע לאודנין דבר נש, לית מאן דציית לה לעילא, ולא צייתין לה אחרנין, בר מאן דשמע בקדמיתא, בג"כ בעי לאסתמרא דלא ישמעון לההיא צלותא בני נשא. ותו, דמלה דצלותא אתאחדא בעלמא עלאה, ומלה דעלמא עלאה, לא אצטריך למשמע.
כגוונא דא, מאן דקרי בספרא דאורייתא, חד קרי, וחד לשתוק, ואי תרי קראן באורייתא, גרעי מהימנותא דלעילא, בגין דחד קלא ודיבור כלא חד כדין תרין קלין ותרין דבורין, איהו גריעותא דמהימנותא. אלא דיהא קלא ודבור חד כמה דאצטריך, בגין דיהא ההוא קלא וההוא דבור חד.
וההוא ממנא, שמיה עזרי"אל סבא. כד ההיא צלותא סלקא בלחישו, כל אינון שתין רבוא משריין, וכל אינון מארי דעיינין, וכל אינון מארי דאודנין, כלהו נפקי ונשקי לההיא מלה דצלותא דסלקא. הה"ד, עיני יי' אל צדיקים ואזניו אל שועתם. עיני יי' אל צדיקים, אלין מארי דעיינין דלתתא, בגין דאית מארי דעיינין לעילא. ואזניו אל שועתם, אלין מאריהון דאודנין.
רקיעא תליתאה, ההיא צלותא סלקא ומטי לההוא רקיעא, ותמן ההוא ממנא דאקרי גדרי"ה, ועמיה כמה סרכין וכמה ממנן. ואיהו משמש ג' זמנין ביומא, לקבל חד שרביטא דזיהרא דנפיק, סליק ונחית ולא קיימא באתר חד, והאי איהו שרביטא דנטיל ג' זמנין ואתגניז. וכד צלותא סלקא, נחית ההוא שרביטא, וסגיד קמי ההוא צלותא, ואקרי האי רקיעא, רקיעא דשרביטא.
וכד סלקא ההיא צלותא, ההוא ממנא בתר דסגיד, בטש, בההוא שרביטא בטינרא, תקיפא דזהיר, דאיהו קאים באמצעיתא דההוא רקיעא, ונפקו מגו ההוא טינרא, תלת מאה ושבעין וחמש חיילין דאינון גניזין תמן מן יומא דאורייתא נחתת לארעא, בגין דאתתקפו לסרבא דלא תחות לארעא, ואנזיף בהו קודשא בריך הוא, ועאלו גו ההוא טינרא. ולא נפקין בר ההוא זמנא דצלותא סלקא, פתחי ואמרי יי' אדונינו מה אדיר שמך וגו'. דא היא צלותא, דסלקא על כל אינון רקיעין. כדין סגדין לגבה.
מכאן ולהלאה, צלותא מתעטרא בעטרין עלאין, וסלקא לגו רקיעא רביעאה, וכדין שמשא נפיק בדרגוי, ושמשי"אל רב ממנא נפיק, ותלת מאה ושתין וחמש משריין סלקין עמיה, לגו ההוא רקיעא, ואקרון ימות החמה, וכלהו מעטרן לההיא צלותא, בעטרין דבוסמין דגנתא דעדן.
ותמן אתעכבת צלותא, עד דכלהו משריין סלקין עמה לגו ההוא רקיעא חמישאה, ותמן איהו ממנא חד גדרי"אל שמיה, והוא מארי קרבין דשאר עמין. וכד צלותא סלקא, כדין אזדעזע הוא, וכל משריין דיליה, ואתבר חילייהו, ונפקי וסגדי, ומעטרין לההיא צלותא.
וסלקין עמה עד דמטו לגבי רקיעא שתיתאה, וכדין נפקין כמה חיילין, וכמה משריין, ומקבלין לההוא צלותא, וסלקין בהדה, עד דמטו לשבעין תרעין, דתמן קאים חד ממנא, די שמיה ענפי"אל, רב ממנא. ואיהו מעטר לההיא צלותא, בשבעין עטרין.
וכיון דמתעטרא צלותא בכל הני עטרין, כדין מתחברן כל אינון חיילין דכלהו רקיעין, וסלקין לההיא צלותא דמתעטרא בכל עטרין, לגבי רקיעא שביעאה. וכדין עאלת צלותא, וסנדלפ"ן רב יקירא עלאה דכל מפתחן דמאריה בידיה, אעיל לההוא צלותא, לגו שבעה היכלין.
שבעה היכלין אלין, אינון היכלין דמלכא, והאי צלותא כד מתעטרא בכל הני עטרין, כד עאלת, מחבר לון כחדא, לאתעטרא לעילא למהוי כלא חד כדקא יאות. ושמא דקב"ה, מתעטרא בכל עטרין, עילא ותתא, למהוי חד, וכדין ברכות לראש צדיק כתיב.
זכאה חולקיה דבר נש, דידע לסדרא צלותיה כדקא יאות. בהאי צלותא דמתעטרא ביה קב"ה, איהו מחכה עד דיסתיימון כל צלותהון דישראל, וכדין כלא איהו בשלימו כדקא יאות, עילא ותתא. עד הכא מלין דצלותא, למנדע רזין עלאין, מכאן ולהלאה אית פקודי אורייתא, דאינון קיימין במלה, כמה דקיימין בעובדא.
ואינון שית פקודין, וקיימין אוף הכא בצלותא. חד, ליראה את השם הנכבד והנורא. תניינא, לאהבה אותו. תליתאה, לברכו. רביעאה, ליחדו. חמישאה, לברך כהנא ית עמא. שתיתאה, למסור נשמתיה ליה. ואלין שית פקודין דקיימין בצלותא דמלה, בר אינון פקודין דקיימין בעובדא, כגוונא דציצית ותפלין.
ליראה את השם, פקודא דא קיימא באלין תושבחן דקאמר דוד מלכא, ובאינון קרבנין דאורייתא, דתמן בעי בר נש לדחלא מקמי מאריה, בגין דאינון שירין קיימין בההוא אתר דאקרי יראה. וכל אינון הללויה, דאינון רזא דיראה דקב"ה. ובעי בר נש לשואה רעותיה באינון שירין ביראה, ואוקמוה חברייא כל אינון רזין דשירין ותושבחן, וכל אינון רזין דהללויה.
כיון דמטי ב"נ לישתבח, ישוי רעותיה לברכא ליה לקב"ה, כגון יוצר אור, יוצר המאורות. לאהבה אותו, כד מטי לאהבת עולם, ואהבת את יי' אלהיך, דדא איהו רזא דרחימו דקב"ה, והא אוקמוה. ליחדא ליה, שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד, דהכא קיימא רזא דיחודא דקב"ה, ליחדא שמיה ברעותא דלבא כדקא חזי. ומתמן ולהלאה אדכרותא דיציאת מצרים, דאיהו פקודא לאדכרא יציאת מצרים דכתיב וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים.
לברכא כהנא ית עמא, בגין לאכללא ישראל כחדא, בשעתא דנטלין ברכאן לעילא, דהא בההיא שעתא נטלא כנסת ישראל ברכאן, ושעתא דרעותא הוא, למסור נפשיה לגביה, ולמיהב ליה נשמתא ברעותא דלבא, כד נפלין על אנפין, ואמרין אליך יי' נפשי אשא, דיכוין לביה ורעותיה לגביה, לממסר ליה נפשא ברעותא שלים. ואלין אינון שית פקודין דקיימין בצלותא, דסלקין לגבי שית מאה פקודין דאורייתא.
ואי תימא תליסר אחרנין יתיר. אינון קיימין לאמשכא תליסר מכילן דרחמי, דכלא כלילן בהו. שית פקודין אלין, דצלותא מתעטרא בהו.
זכאה חולקיה, מאן דישוי לביה ורעותיה לדא, ולאשלמא לון בכל יומא. ובאלין תליין אחרנין סגיאין. אבל כד מטי בר נש לאתרין אלין, אצטריך ליה לכוונא לביה ורעותיה, לאשלמא ההוא פקודא דקיימא בההוא מלה. וכדין אכריזו עליה ואמרי, ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. אתא ר' אבא ונשקיה.
פתח ר' יצחק אבתריה ואמר, ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו'. אמאי כניש לון. בגין לממסר לון שבת כמלקדמין, דהא בקדמיתא עד לא עבדו בני ישראל ית עגלא, מסר לון את השבת. ודא איהו דלא נטרו אינון ערב רב. כיון דשמעו ביני ובין בני ישראל, אמרו ואנן מלה דא אתמנע מינן, מיד ויקהל העם על אהרן וגו', ואתמשכו סגיאין אבתרייהו. לבתר דמיתו אינון דמיתו, כניש משה לבני ישראל בלחודייהו, ויהב לון שבת כמלקדמין, הדא הוא דכתיב ששת ימים תעשה מלאכה וגו'.

— 12 —
לא תבערו אש בכל מושבותיכם, הכא אית רזא דרזין, לאינון דידעי חכמתא עלאה, רזא דשבת הא אוקמוה חברייא. אבל רזא דא, אתמסר לחכימי עליונין, דהא שבת רזא עלאה הוא.
ת"ח בשעתא דיומא שתיתאה מטא זמנא דערב, כדין, ככבא חד מסטרא דצפון נהיר, ועמיה שבעין ככבין אחרנין, וההוא ככבא בטש באינון ככבין אחרנין, ואתכלילו כלהו בההוא ככבא, ואתעביד חד כללא דשבעין. וההוא ככבא אתפשט, ואתעביד כמדורא חדא, להיטא בכל סטרין. כדין אתפשט ההוא מדורא סחרנייהו דאלף טורין, וקיימא כחד חוטא דסחרא.
והאי מדורא דאשא, משיך לגביה גוונין אחרנין דלגו מניה. גוון קדמאה ירוקא. כיון דקיימא האי גוונא, סלקא ההוא מדורא דאשא, ודליג לעילא על ההוא גוון ירוקא, ועאל לגו מניה, ושדי לההוא גוון ירוקא לבר, וקיימא ירוקא לבר, וההוא מדורא דאשא דככבא כלילא לגו.
לבתר, אמשיך אבתריה גוון אחרא תניינא חוורא, וההוא חוורא עאל לגו, כיון דקיימא האי גוון, סלקא ההוא מדורא דאשא דההוא ככבא, ושדי לההוא חוורא לבר, ועאל איהו לגו. וכן כל אינון גוונין, עד דשדי לון לבר, ועייל איהו לגו, וקריב לגבי ההיא נקודה טמירא, למיטל נהורא.
פתח ואמר, וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון וגו'. יחזקאל חמא להאי חיזו, בתקונא דלא קיימא, בר בשעתא דשליט ההוא ככבא כדקאמרן, אבל האי קרא אוקמוה. והנה רוח סערה, אוקמוה, דהוה אתי למכבש כל עלמא, לקמיה דנבוכדנצר חייבא. אבל רוח סערה דא, איהו ההוא ככבא דקאמרן, דבלע שבעין ככבין אחרנין, ודא איהו רוח סערה דחמא אליהו, מפרק הרים ומשבר סלעים, ודא דקיימא תדיר קדם כלא, למיטר ההוא דלגו, כקליפה למוחא.
ואמאי אקרי סערה. דסעיר כלא, עילא ותתא. באה מן הצפון, דהא מן ההוא סטרא קא אתיא, וסימנך, מצפון תפתח הרעה, דהא כמה סטרין אחרנין אתאחדן בההוא רוח סערה, ובג"כ נפקא מן הצפון.
ענן, בגין דאיהי סוספיתא דדהבא. ומסטרא דצפון אתאחדא דא. והאי איהי נקודה אמצעיתא, דקיימא בחורבא. ובגין דידע למפתי, שליט בגו נקודה דישובא, וכל מלין דישובא. בר ארעא דישראל, כד שראן ישראל בגוה, איהו לא שלטא עלייהו, ולבתר דחבו ישראל שלטא על ארעא קדישא, בגין דכתיב השיב אחור ימינו מפני אויב.
ענן גדול דא, איהו עננא דחשוכא, דאחשיך כל עלמא. תא חזי, מה בין עננא לעננא. ההוא עננא דכתיב וענן יי' עליהם יומם. ועננך עומד עליהם. האי איהו עננא דנהיר וזהיר, וכל נהורין אתחזון גו ההוא עננא. אבל עננא דא, עננא חשוך, דלא נהיר כלל, אבל מנע כל נהורין, דלא יכלין לאתחזאה קמיה.
גדול, אמאי אקרי גדול, והא זעיר איהו. אלא גדול איהו, כיון דשליט. ד"א גדול, ההוא חשוכא גדול, כיון דכסי כל נהורין ולא אתחזון קמיה, ואיהו גדול על כל עובדין דעלמא.
ואש מתלקחת, דהא אשא דדינא קשיא, לא אעדי מניה לעלמין. ונגה לו סביב, אע"ג דכל האי קיימא ביה, נגה לו סביב. מהכא אוליפנא, דאף על גב דלית סטרא דא, אלא סטרא דמסאבו, נגה לו סביב, ולא אצטריך ליה לבר נש, לדחייא ליה לבר. מ"ט. בגין דנגה לו סביב, סטרא דקדושה דמהימנותא אית ליה, ולא אצטריך לאנהגא ביה קלנא. וע"ד אצטריך למיהב ליה חולקא, בסטרא דקדושא דמהימנותא.
רב המנונא סבא, הכי אמר, וכי נגה לו סביב, ואצטריך לאנהגא ביה קלנא, האי נגה לו, לגו איהו, ולא קיימא לבר. ובגין דקיימא ההוא נגה לו מגו, כתיב ומתוכה כעין החשמל מתוך האש. מתוכה דמאן. מתוכה דההוא נגה. כעין החשמל: חש, מל, הא אוקמוה, חיוון דאשא ממללא.
אבל מבוצינא קדישא שמענא עלה רזא דרזין. כד ערלה שרי על קיימא קדישא לסאבא מקדשא, כדין ההוא מקדשא, אתעכב מלגלאה רזא דאת קיימא, מגו ערלה. וכד האי נגה עאל לגו, ואפריש בין ערלה, ובין מקדשא, כדין אקרי חשמל חש ואתגליא. מל, מהו מל. כד"א מל יהושע. רזא דאת קיימא, אתעכב מלאתגלאה מגו ערלה.
ואית רזא אחרא, דהא נהורא דיליה, אתחזי ולא אתחזי, וכד אתגליא חשמל אתעבר נהוריה. אבל רזא קדמאה, איהו ברזא דקרא כדקא יאות, וכלא שפיר איהו, ויאות הוא.
בהאי נגה, מפתי לאתתא, לנטלא נהורא. וע"ד כתיב, וחלק משמן חכה, שוי ההוא נהורא לקבליה דברית. ובגיני כך מפתי ליה, ונטלא נהוריה. ודא איהו פתויא דמפתי לאתתא, דכתיב נפת תטפנה שפתי זרה וגו'.
ת"ח, ביומא שתיתאה כד מטא זמנא דערב, דליג לגו, ההוא מדורה דאשא, וסלקא לעילא לאעלא גו גוונין. כדין מתתקנין ישראל לתתא, ומסדרין סעודתין, ומתקנין פתורין, כל חד וחד פתוריה. כדין חד שלהובא נפיק ובטש בההוא מדורה, כיון דבטש ביה, מתגלגלן ההוא שלהובא, וההוא מדורה ועאלין בנוקבא דתהומא רבא, ואתטמרן ויתבת תמן.
וההוא שלהובא איהו מסטרא דימינא, ובגין דהוא מסטרא דימינא, אעבר לההוא מדורה, ואעיל ליה לנוקבא דתהומא רבא, ויתיב תמן עד דנפיק שבתא. כיון דנפק שבתא, אצטריך להו לעמא דישראל לברכא על אשא, ונפקא ההוא שלהובא, בברכתא דלתתא, ושליט על ההוא מדורה כל ההוא ליליא, ואתכפיא ההוא מדורה.

— 13 —
תא חזי, כיון דעאל שבתא, ואתטמר ההוא מדורה, כל אשין דאשא קשיא אתטמרו ואתכפיין, ואפילו אשא דגיהנם, וחייבין דגיהנם, אית לון נייחא. וכלא תתא ועילא אית להו נייחא. כד נפק שבתא, ומברכין ישראל על נורא, כדין נפקין כל אשין דמתטמרן, כל חד וחד לאתריה. ובגין דלא לאתערא אשא אחרא, כתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, והא אוקמוה, אשא דמדבחא אמאי.
אלא כד עאל שבתא, כרוזא קרי בכולהו רקיעין, אתתקנו רתיכין, אתתקנו משריין, לקדמות מאריכון. כדין נפיק חד רוחא מסטרא דדרום, וההוא רוחא אתפרש על כל אינון חילין ומשריין דלסטר ימינא, ואתלבשן ביה, וההוא רוחא אקרי לבושא דיקר דשבתא. כדין פתורי דהאי עלמא, מתתקנן בחד היכלא. זכאה חולקיה דההוא בר נש, דסדורא דפתוריה אתחזי תמן כדקא יאות, וקיימא כלא מתתקנא, בלא כסופא, אינש כפום חיליה.
כד עאל שבתא, אצטריכו אינון עמא קדישא לאסחאה גרמייהו משמושא דחול, מאי טעמא. בגין דבחול, רוחא אחרא אזלא ושטיא ושרא על עמא. וכד בעי בר נש לנפקא מן ההוא רוחא, ולאעלא ברוחא אחרא קדישא עלאה, בעי לאסחאה גרמיה, למשרי עליה ההוא רוחא עלאה קדישא.
ת"ח רזא עלאה דמלה, כל אינון שית יומין, אתאחדן ברזא דחד נקודה קדישא, וכלהו יומין אתאחדן ביה. ואית יומין אחרנין, דקיימין לבר בסטרא אחרא. ואית יומין אחרנין, דקיימין לגו מעגולא קדישא, ואתאחדן בנקודה קדישא.
וישראל קדישין, וכל אינון דמתעסקין בקדושה, כל יומין דשבתא, אתאחדן כל אינון שית יומין, באינון שית יומין דלגו דאתאחדן בההיא נקודה, אתאחדן בהאי, בגין לנטרא לון. וכל אינון שית יומין דשבתא, ההיא נקודה טמירא איהי. כיון דעאל שבתא, כדין סלקא ההיא נקודה, ואתעטרא ואתאחדא לעילא, וכלהו טמירין בגוה.
ת"ח, אית ימים ואית ימים. ימי חול, כמה דאתמר, ואלין קיימין לבר לעמין. ימי השבת, דאינון ימי השבוע, קיימין לישראל. וכד סלקא האי נקודה, כלא אתגניז, ואיהי סלקא, כיון דאיהי סלקא, אקרי שבת.
מהו שבת. אי תימא בגין שביתה, דכתיב כי בו שבת, יאות הוא. אבל רזא דמלה, כיון דסלקא האי נקודה, ונהורא נהיר, כדין מתעטרא איהי באבהן, כיון דמתעטרא איהי באבהן, כדין אתחברת ואתאחדת בהו, למהוי חד, ואקרי כלא שבת. שבת: ש' בת. ש' הא אוקמוה, רזא דתלת אבהן, דמתאחדן בבת יחידה, ואיהי מתעטרא בהו, ואינון בעלמא דאתי. וכלא איהו חד. ודא איהו ש' בת, למהוי כלא חד.
ואי תימא, שבת הגדול, ואיהו לעילא, אמאי אקרי שבת. אלא ודאי הכי הוא. ורזא דמלה, בכל אתר נקודה דאיהי עקרא דכל עינא, אקרי בת. כד"א, שמרני כאישון בת עין, בגין דאיהי עקרא דכל עינא, אקרי בת.
עלמא דאתי, איהו היכלא לההיא נקודה עלאה, וכד איהי קיימא, ונטלא בגדפהא לאבהן, לאתעטרא לעילא אקרי כלא שבת. וכד אבהן מתעטרן לעילא, בגו נקודה עלאה, אקרי שבת. נקודה תתאה כד מתעטרא באבהן אקרי שבת.

— 14 —
האי נקודה תתאה כד סלקא ואתחזית, ואתקשיטת. כדין כל חדוה אשתכח לעילא ותתא, ועלמין כלהו בחדוה. ובהאי ליליא, האי נקודה אתפשט נהוראה, ופריש גדפוי על עלמא, וכל שלטונין אחרנין מתעברן, ונטירו אשתכח על עלמא.
וכדין אתוסף רוח נשמתא בישראל, על כל חד וחד, ובההיא נשמתא יתירא, נשיין כל עצבא וחימתא, ולא אשתכח בר חדוה, לעילא ותתא. ההוא רוחא דנחית ואתוסף בבני עלמא, כד נחית, אתסחי בבוסמין דגנתא דעדן, ונחית ושרא על עמא קדישא, זכאין אינון, כד האי רוחא אתער.
בההיא שעתא דההוא רוחא נחית נחתין עמה לגו גנתא דעדן, שתין רתיכין, מתעטרין לשית סטרין. וכד מטי לגנתא דעדן, כדין כל אינון רוחין ונשמתין דגנתא דעדן, כלהו מתעטרי בההוא רוחא. כרוזי קרי ואמר, זכאין אתון ישראל, עמא קדישא, דרעותא דמאריכון אתער לגבייכו.
רזא דרזין לידעי חכמתא, זכאין אינון כד האי רוחא אתער. האי רוחא איהו אתפשטותא דהאי נקודה, ונפקא מינה, ואתפשטא בעלמא, וההוא הוי רזא דשבת, דשרא לתתא, ועל דא כתיב ביה שמירה, ושמרו בני ישראל את השבת, והא אוקמוה, שבת לא כתיב, אלא את השבת, לאסגאה ההוא רוחא דשרי על כלא, ואצטריך לנטרא ליה, הואיל וקיימא עמיה דבר נש, ועל דא כתיב, כל שומר שבת מחללו.
בהאי רזא אית רזא אחרא. האי רוחא, אתהני בהאי יומא, מהנאותן דישראל, ומענוגא דלהון, ובג"ד, בעי למיהב ליה ענוגא, במיכלא ובמשתיא, תלת זמנין, בתלת סעודתין, דתלת דרגי מהימנותא, כמה דאוקמוה. והאי נטיל חדוה וענוגא, באינון סעודתי דישראל. זכאה חולקיה, מאן דאהני ליה, ומענג ליה, בהאי יומא.
האי רוחא, אתהני כל שיתא יומין, מרוחא עלאה דעתיקא דכל עתיקין. וביומא דשבתא, כיון דנחית, ואתסחי בגנתא דעדן בליליא, אתענג מענוגא דגופא, בסעודתי דמהימנותא, ואתעטר האי רוחא מעילא ותתא, ואתרוי בכל סטרין, בעטרא דלעילא ותתא.
והואיל וקיימא עמיה דבר נש, אצטריך ליה לנטרא ליה. וע"ד כתיב ושמרו בני ישראל. את השבת, שבת דא, הוא ההיא נקודה תתאה. את השבת, דא הוא האי רוחא, אתפשטותא דההיא נקודה. ההוא אתפשטותא, כד אתוסף קדושן וברכאן מלעילא, על ההיא נקודה, אתנהיר כלא, ואתעביד רוחא נהירא בכל סטרין, אתפלג לעילא ונהיר. ואתפלג לתתא ונהיר. ודא הוא דכתיב ביני ובין בני ישראל חולק אחסנא אית לן כחדא.
חולקא דלעילא, אתעטר בהאי יומא, מענוגא עלאה קדישא, ואתהני מזיוא עלאה דעתיקא דכל עתיקין. חולקא תתאה, אתעטר בהאי יומא, מענוגא דלתתא, דאתהני בהני סעודתי. וע"ד, בעי לענגא ליה, במיכלא ובמשתיא בלבושי יקר, ובחדוה דכלא.
וכד מתעטרא האי חולקא לתתא, ואתנטיר כמה דאצטריך, סלקא לעילא, ואתחברא בההוא חולקא אחרא. והאי נקודה נטיל כלא מעילא ותתא, ואתכלילא מכל סטרין. ובגין דמתעטרא בשבת, מעילא ומתתא, כל שאר יומין יהיב חילא לכלא, ואתייהיב ליה שולטנו מעילא ומתתא. וברזין דספרא דשלמה מלכא, אשתכח רזא דא, ואוקמוה בוצינא קדישא, זכאה חולקיהון דישראל.
כתיב וינפש, ואוקמוה ווי נפש דאבדת ושפיר איהו. אבל אי הכי ווי גופא אצטריך למימר, דמניה אבדת נפש. אבל רזא דמלה, בבר נש אית נפש, דנטלא ומשיך לגביה להאי רוחא מערב שבת. וההוא רוחא שריא בגווה דההיא נפש, ודיירא בה כל יומא דשבתא. וכדין, ההוא נפש, יתירה ברבויא ותועלתא יתיר ממה דהוה.
ועל דא תנינן, כל נפשאן דישראל מתעטרן ביומא דשבתא, ועטרא דלהון, דשריא האי רוחא בגווייהו. כיון דנפק שבתא, וההוא רוחא סלקא לעילא, כדין ווי לנפש, דאבדת מה דאבדת. אבדת ההוא עטרא עלאה, וההוא חילא קדישא דהוה בה, ודא הוא וינפש, ווי נפש, דאבדת מה דאבדת.
עונתן דחכימין, דידעי רזין עלאין, מליליא דשבתא לליליא דשבתא, ואוקמוה. אבל מלה דא שאילנא לבוצינא קדישא, דהא חזינן דהאי כתרא תתאה, נקטא מה דנקטא ביממא, ובליליא יהיב מזונא לכל חיליה, כמה דאוקמוה, דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. נקטא ביממא, ויהבא בליליא. והשתא אמר מר דזווגא אשתכח בהאי ליליא.
אמר, ודאי זווגא אשתכח בליליא דא. מ"ט. בגין דהאי ליליא, אפרישת נשמתין לכל אינון חכימין, דידעין רזין דחכמתא. וחבורא, וזווגא, לא אשתכח ביומא אחרא בכל חדוה, בלא ערבוביא אחרא, כגון דא. בגין דאינון נשמתין דפליגת, פליגת לון בחכימין, בצדיקים, בחסידי כדקא יאות. ובכל ליליא וליליא, זווגא אשתכח ודאי. אימתי בפלגות ליליא. והא אוקימנא. אבל לא בכל סטרין כהאי זווגא.
ובגין דא, חכימין דידעין רזין, בעיין לסדרא שמושא דלהון, בהאי ליליא. מאי טעמא. בגין דכל יומי דשבתא, אית לון רוחא אחרא דשרא על עלמא, ובהאי ליליא אית לון רוחא אחרא קדישא עלאה, דנחתא לבני קדישין, וההוא רוחא נשיב מעתיקא דכל עתיקין, ונחתא לגו נקודה תתאה, למיהב בה נייחא לכלא, ודא אתפליג לכל סטרין, לעילא ותתא, כמה דאת אמר ביני ובין בני ישראל.
וכד אינון חכימין, יתבין בההוא רוחא קדישא, רוחא עלאה, בעאן לשמשא ערסייהו, דהאי רוחא אמשיך אבתריה לתתא, כל אינון נשמתין קדישין, וירתין קדישי עליונין, בהאי רוחא, נשמתין קדישין לבניהון כדקא יאות.

— 15 —
כיון דהאי רוחא שרא על עלמא, כל רוחין בישין, וכל מקטרגין בישין, אסתלקו מעלמא ולא בעינן לצלאה על נטורא, בגין דישראל אינון נטירין בההוא רוחא, וסכת שלום פריסת גדפהא עלייהו, ואינון נטירין מכלא.
ואי תימא, הא תנינן, דלא יפוק בר נש יחידאי, לא בליליא רביעאה דשבתא, ולא בליליא דשבתא, ובעי בר נש לאסתמרא. והא אמרן, דבליליא דשבתא נטירין בני נשא מכל מקטרגין דעלמא, ולא בעינן לצלאה על נטורא.
תא חזי, הכי הוא ודאי, ליליא רביעאה דשבתא, בעינן לאסתמרא מנייהו, מ"ט. בגין דכתיב יהי מארת, מארת כתיב חסר, והא אוקמוה, דבגין דהיא חסרה, כמה חבילי טהירין אתכלילן בהאי מארת. לווטין ומארת אינון בגריעותא דסיהרא, וכלהו שליטין בההוא ליליא.
בליליא דשבתא, כיון דכלהו מתבדרן לאעלא בנוקבא דעפרא, דלא יכלין לשלטאה, בעי בר נש יחידאי, לאסתמרא. ותו, אף על גב דלא יכלין לשלטאה, אתחזיין לזמנין, ובר נש יחידאי בעי לאסתמרא.
מלה דא הכי תנינן, ואי הכי גריעותא דנטורא איהו. אבל בשבתא נטירו אשתכח לעמא קדישא, וקודשא בריך הוא כד עאל שבתא, מעטר לכל חד וחד מישראל, ובעי דינטרון ליה להאי עטרא קדישא, דאתעטרו ביה, ואף על גב דאינון לא אשתכחו בישובא, לזמנין לבר נש יחידאי אתחזון, ואתרע מזליה. ואצטריך ליה לבר נש, לאתעטרא בעטרא קדישא, ולנטרא ליה.
סוף סוף, נטירו אשתכח בההוא ליליא לעמא קדישא, הואיל וסכת שלום פריסא על עמא, דהא תנינן, בכל אתר דסכת שלום אשתכח, סטרא אחרא לא אשתכח תמן. וע"ד נטורא איהו ונטורא שכיח.
יומא דשבתא, חדוה איהו לכלא, וכלא אתנטר לעילא ותתא. ונקודה תתאה נהרא לסלקא לעילא, בשפירו דעטרין שבעין חולקין יתיר, וסבא דכל סבין אתער.
כדין כד סליק נהורא, עמא קדישא מקדמי לבי כנישתא בלבוש יקר בחדוה, מתעטרן בעטרא קדישא דלעילא, בההוא רוחא דקיימא עלייהו לתתא, משבחן בשירין ותושבחן, וסלקין תושבחן לעילא, ועלאין ותתאין כלהו בחדוה, ומתעטרן כלהו כחדא. פתחי עלאי ואמרי, זכאין אתון עמא קדישא בארעא, דמאריכון אתעטר עלייכו, וכל חילין קדישין, מתעטרין בגיניכון.
האי יומא, יומא דנשמתין איהו, ולאו יומא דגופא, בגין דשלטנו דצרורא דנשמתין איהו, וקיימן עלאין ותתאין כלהו בזווגא חדא, בעטרא דרוחא יתירא עלאה קדישא.

— 16 —
צלותא דשבתא, דעמא קדישא, תלת צלותין אשתכחו בהאי יומא, לקבל תלת שבתי, ואוקמוה, וכלהו חד. כיון דעאלו עמא קדישא לבי כנישתא, אסיר לאשתדלא אפילו בצורך בי כנישתא, אלא במלי תושבחן וצלותא, ואורייתא, וכדקא חזי לון.
ומאן דאשתדל במלין אחרנין, ובמלין דעלמא, דא איהו בר נש דקא מחלל שבתא, לית ליה חולקא בעמא דישראל. תרין מלאכין ממנן על דא, ביומא דשבתא, ואינון שוו ידיהון על רישיה, ואמרי, ווי לפלניא, דלית ליה חולקא בקב"ה. וע"ד, בעי לאשתדלא בצלותא ובשירין ובתושבחן דמאריהון, ולאשתדלא באורייתא.
האי יומא, איהו יומא דנשמתין, דאתעטרא ההוא צרורא דנשמתין. בג"כ משבחי בתושבחן תשבחתא דנשמתא, והיינו נשמת כל חי תברך את שמך יי' אלהינו ורוח כל בשר וכו'. ולית תושבחתא אלא בסטרא דנשמתא ורוחא, והאי יומא, קיימא ברוחא ונשמתא, ולאו דגופא.
תושבחתא דדרגא אחרא עלאה, רזא דיומא, שמשא קדישא דאיהו נהורא דיממא, היינו יוצר אור. רזא דנהורא דנהיר, דמניה אתזנן ונהרין כל אינון חיילין, רתיכין, וככביא ומזלי, וכל אינון דשלטין על עלמא.
תושבחתא דעלמא דאתי ביומא דא, היינו אל אדון. ותושבחתא דא, איהו ברזא דעשרין ותרין אתוון עלאין קדישין, דמתעטרן באבהן וברתיכא עלאה קדישא.
אתוון זעירין, אינון עשרין ותרין אתוון, דאינון בעלמא תתאה, דאינון אל ברוך גדול דעה וכו', ולא אית בין תיבה לתיבה, רווחא אחרא, אלא את רשימא בכל תיבה ותיבה. ובעלמא עלאה, אית רווחא, וסטרין קדישין, בין את לאת. ודא איהו, תושבחתא על תושבחתא, דאתוון עלאין דיומא שביעאה, קא משבח ואמר למלכא עלאה יוצר בראשית.
כד תושבחתא דא סלקא לעילא, שתין רתיכין עלאין דקאמרן, מזדמנין ונטלי להאי תושבחתא מעמא קדישא, וסלקי לה לאתעטרא בה, בכמה רתיכין עלאין, די ממנן, וכל אינון צדיקייא דבגנתא דעדן, כלהו מתעטרן בתושבחתא דא, וכל אינון רתיכין, וכל אינון נשמתין דצדיקייא, כלהו סלקין בתושבחתא דא, עד רזא דכורסייא.
כד מטא לכורסייא קדישא, תושבחתא דא דכל ישראל, קיימא תמן, עד זמנא דקאמרי קדושה עלאה דמוסף. וכדין סלוקא דלתתא לעילא, לאתאחדא כלא לעילא לעילא, למהוי כלא חד. דא איהי תושבחתא, דסלקא על כלהו תושבחן.
מכאן ולהלאה, סדורא דצלותא דשאר יומי, עד ישמח משה וכו', חדוותא דדרגא עלאה, עקרא דאבהן, דחדי בההוא עדבא דיליה, כד סליק כורסייא לגביה, ונטיל לה, ומתחבראן כחדא. ודא איהו חדוה דאורייתא עלאה דלעילא, תורה שבכתב. דחדי באורייתא דלתתא, תורה שבעל פה, ואתחברו דא בדא.
כיון דאתחברו כחדא, בעי ב"נ לאכללא בההוא חדוה לעמא קדישא, ישמחו במלכותך שומרי שבת וכו', או"א רצה נא במנוחתנו.

— 17 —
רזא דס"ת ביומא דא, הא אוקמוה תנינן כתיב, ויקראו בספר בתורת האלהים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא והא אוקמוה רזא, דאינון פסוקי טעמי, ומסורת, וכל אינון דיוקין, ורזין עלאין, כלא אתמסר למשה מסיני. אי בכל הני דיוקין אתמסר אורייתא למשה, ספר תורה דאיהו בכל אינון קדושאן, אמאי איהו חסר, מכל הני תקונין, ורזין, דאתמסרו ליה למשה באורייתא.
אלא רזא דא, כד כורסייא קדישא מתעטרא, ואתכלילת בתורה שבכתב, כל אינון דיוקנין, וכל אינון טעמין ומסורות, כלהו עאלין בגניזו, ואתרשימו בגו כורסייא קדישא, ואינון דיוקנין, דאעיל אורייתא דבכתב, באורייתא דבעל פה, ובהו אתעברת, כאתתא דאתעברת מן דכורא, ואשתארו אתוון עלאין לחודייהו בקדושייהו כדקא חזי. ולאתחזאה בבי כנישתא, דהא אתברכת ואתעטרת כורסייא מרזא דתורה שבכתב, ותמן אעיל כל אינון דיוקנין, ואיהי אתקדשת מניה, בעי לאתחזאה באתוון לחודייהו כדקא יאות.
וכדין, כלא אתקדש בקדושה עלאה כדקא חזי, כ"ש וכ"ש בהאי יומא. בהאי יומא בעי לסלקא שבעה גוברין, לקבל שבעה קלין, דאינון רזא דאורייתא. ובזמנין ובמועדין חמש, גו רזא דא. ביומא דכפורי שית. גו רזא עלאה דא.
וכלא רזא חדא. חמש, דאינון חמש דרגין לתתא, מדרגא דאור קדמאה לתתא, ואינון רזא דאורייתא. שית, דאינון שית סטרין וכלא רזא חדא. שבע אינון שבע קלין. וכלהו רזא חדא, אלין ואלין.
בר"ח אתוסף חד על תלתא, בגין שמשא, דנהיר בההוא זמנא, לסיהרא, ואתוסף נהורא על סיהרא, והיינו רזא דמוסף. בספר תורה, בעי לשתמע חד קלא ודבור.
סדורא לסדרא עמא קדישא ביומא דא, ובשאר יומין דספר תורה בעי לסדרא ולתקנא תקונא, בחד כרסייא דאקרי תיבה, וההוא כרסייא דלהוי בשית דרגין, לסלקא בהו ולא יתיר, דכתיב ושש מעלות לכסא. ודרגא חד לעילא, לשואה עליה ספר תורה, ולאחזאה ליה לכלא.
כד סליק ס"ת לתמן, כדין בעאן כל עמא לסדרא גרמייהו לתתא, באימתא בדחילו ברתת בזיע, ולכוונא לבייהו, כמה דהשתא קיימין על טורא דסיני לקבלא אורייתא, ויהון צייתין וירכון אודנייהו. ולית רשו לעמא למפתח פומיהון, אפילו במילי דאורייתא, וכל שכן במלה אחרא, אלא כלהו באימתא, כמאן דלית ליה פומא והא אוקמוה, דכתיב וכפתחו עמדו כל העם. ואזני כל העם אל ספר התורה.
אר"ש, כד מפקין ס"ת בצבורא, למקרא ביה, מתפתחן תרעי שמייא דרחמין, ומעוררין את האהבה לעילא, ואבעי ליה לבר נש למימר הכי.
בריך שמיה דמארי עלמא, בריך כתרך ואתרך, יהא רעותך עם עמך ישראל לעלם, ופורקן ימינך, אחזי לעמך בבית מקדשך, ולאמטויי לנא מטוב נהורך, ולקבלא צלותנא ברחמין. יהא רעוא קדמך, דתוריך לן חיים בטיבו, ולהוי אנא פקידא בגו צדיקיא, למרחם עלי, ולמנטר יתי, וית כל דילי, ודי לעמך ישראל. את הוא זן לכלא, ומפרנס לכלא, את הוא שליט על כלא, את הוא דשליט על מלכיא, ומלכותא דילך הוא. אנא עבדא דקב"ה, דסגידנא קמיה, ומקמי דיקר אורייתיה, בכל עידן ועידן. לא על אינש רחיצנא, ולא על בר אלהין סמיכנא, אלא באלהא דשמיא, דהוא אלהא קשוט, ואורייתיה קשוט, ונביאוהי קשוט, ומסגי למעבד טבוון וקשוט. ביה אנא רחיץ, ולשמיה קדישא יקירא אנא אימר תושבחן. יהא רעוא קדמך, דתפתח לבאי באורייתך ותיהב לי בנין דכרין דעבדין רעותך. ותשלים משאלין דלבאי, ולבא דכל עמך ישראל לטב ולחיין ולשלם אמן.
ואסיר למקרי בספרא דאורייתא, בר חד בלחודוי, וכלא צייתין ושתקין, בגין דישמעון מלין מפומיה, כאילו קבילו לה ההיא שעתא מטורא דסיני. ומאן דקרי באורייתא, להוי חד קאים עליה, ושתיק. דלא ישתמע בר דבור חד בלחודוי, לא תרין דבורין, לשון קדש חד, וחד הוא, ולא תרין דבורין, ואי תרין משתכחין בס"ת, גריעותא דרזא דמהימנותא איהו וגריעותא דיקרא דאורייתא אשתכח בס"ת, ובעי חד קלא. מתרגם חד. ורזא דא קליפה ומוחא.
כלא שתקין, וחד קארי, דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר איהו לעילא, וכל עמא לתתא, דכתיב ויתיצבו בתחתית ההר. וכתיב ומשה עלה אל האלהים.
וההוא דקארי באורייתא, ישוי לביה ורעותיה לאינון מלין, וכי איהו שליחא דמאריה, בסדורא דהני מלין, למשמע לכל עמא, דהא איהו קאים כדוגמא עלאה. בגין כך, מאן דסליק למקרי באורייתא, יסדר אינון מלין בקדמיתא בביתיה, ואי לאו, לא יקרי באורייתא, מנלן מההוא דבור, עד לא ישמע אורייתא לעמא קדישא מה כתיב, אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה, ולבתר, ויאמר לאדם הן יראת יי' היא חכמה וגו'.
אסיר ליה למאן דקארי באורייתא למפסק פרשתא, או אפילו מלה חדא, אלא באתר דפסק משה פרשתא לעמא קדישא, יפסיק. ולא יפסיק מלין דפרשתא דשבתא דא, בפרשתא דשבתא אחרא.
רזא דא, בשעתא דאיפסיקו פרשיין, כל חד וחד אתעטרא וקיימא קמי קב"ה. כיון דאשלימו למפסק הני פרשיין דכל שתא, אתעטרו קמיה קב"ה, ואמרי אנא משבת פלוני, ואנא משבת פלוני.
בההיא שעתא, קרא ליופיא"ל רב ממנא, ולחמשין ותלת רתיכין קדישין דתחות ידיה, דאתמנון בשמושא דאורייתא, וכל רתיכא ורתיכא מני ליה, להאי רתיכא על פרשתא פלניא, דבשבת פלוני. ורתיכא פלוני, על פרשתא פלניא, דשבת פלוני. וכל חד וחד, משמשא לאורייתא, דההוא שבת דיליה. ואסיר לן לערבא אלין באלין, ולא לאעלא רתיכא ברתיכא דחבריה, אפילו כמלא נימא. ואפילו בחד תיבה, או אפילו באת חד, אלא כל חד וחד, כמה דפסיק לון קב"ה, וכמה דמני לון באינון פרשיין, כל חד וחד על מטריה.
ועל דא, כד מתעטרא פרשתא דא, סלקן אינון מלין דההיא פרשתא, דאשתלים בצבורא, ונטיל לון ההוא רתיכא, דממנא בההיא פרשתא, וסליק לון קמי קב"ה, ואלין מלין ממש, קיימין קמיה ואמרין, אנא פרשתא פלניא, דאשלימו לי צבורא פלוני, הכי והכי.
אי אשתלים כדקא חזי ליה, סלקין אינון מלין, ומתעטרן על כורסייא קדישא, וההוא רתיכא משמשא קמיה, כל רתיכא ורתיכא, פרשתא דכל שבתא ושבתא, וכלהו מתעטרן בגו כורסייא קדישא, ובהו איהי סלקא לאתיחדא לעילא לעילא, ואתעביד כלא כללא חדא. בגין כך, זכאה חולקיה מאן דאשלים פרשתא דכל שבתא ושבתא, כדקא יאות, כמה דאפסיקו לעילא.
תרי זמני, קרינן בס"ת בשבתא, במנחה, בשעתא דדינא תליא, לעידן ערב. צריכין לאכללא שמאלא בימינא, דהא אורייתא מתרין סטרין אתייהיבת, דכתיב מימינו אש דת למו, ימינא ושמאלא. בג"כ ספר תורה במנחה די בעשרה פסוקין, או יתיר, אבל לא שלימו דפרשתא, דהא שלימו דפרשתא לא הוי, אלא בימינא, וימינא תלייא עד שעתא דמנחה, והא אוקמוה.
בשני בשבתא, ובחמישי בשבתא, בגין דקא נחתין דרגין לתתא, דאינון כללא דאורייתא. ואי תימא, הא נביאין מתפרשן לתתא. אלא הכי הוא ודאי, אבל הני דלתתא, כלהו כללא דאורייתא, וכל חד וחד כליל לכל חד וחד.
ורזא דמלה, אלין דרגין עלאין, אינון אקרון פרשתא חדא, ולבתר נפקין מנייהו תשע דרגין, דאתאחדן כחדא, ובגין כך תשעה גוברין, תלת בשבתא במנחה, ותלת ביומא תניינא, ותלת ביומא חמשאה, הא תשעה.

— 18 —
ובספרא דרב ייבא סבא, במנחה בשבתא, הא אתער רזא דשמאלא, ונקודה תתאה, בההוא סטרא דשמאלא, מקבלא רזא דאורייתא, כדין בההיא שעתא, נטלא מסטרא דשמאלא, ומדיליה קרינן.
דהא איהי קיימא ברזא דתשע, וקרינן תשע, ואינון שית דחול, ותלת בשעתא דאתער שמאלא בשבתא, ולאתכללא כלא כחדא. ואיהי מתעטרא בהו, בתלת סטרין, כגוונא דתלת סטרין עלאין, דאינון כללא דפרשתא דשבתא. זכאה חולקיה מאן דזכי ליקרא דשבתא, זכאה איהו בתרין עלמין, בעלמא דין, ובעלמא דאתי.
כתיב אל יצא איש ממקומו ביום השביעי מהו ממקומו. תנינן, ממקומו מההוא אתר דאתחזי למהך. ורזא דמלה, דכתיב ברוך כבוד יי' ממקומו. ודא איהו מקום, ודא איהו רזא דכתיב כי המקום אשר אתה עומד עליו. אתר ידיעא איהו לעילא, וקרינן ליה מקום, דאשתמודע ביה יקרא עלאה דלעילא. ובג"כ, אזהרותא לב"נ דהא מתעטרא בעטרא קדישא דלעילא, דלא יפוק מיניה דאי יפוק מניה, קא מחלל שבתא. בידוי, בעבידתא. כמה דאוקימנא. ברגלוי, למהך לבר מתרי אלפין אמין, כל אלין חלולא דשבתא איהו.
אל יצא איש ממקומו, דא איהו אתר יקרא דקדושה דא, דהא מניה לבר, אתר דאלהים אחרים איהו. ברוך כבוד יי' ממקומו. כבוד יי' דלעילא. ממקומו, דא כבוד דלתתא ודא איהו רזא דעטרא דשבתא, בג"כ אל יצא איש ממקומו, בריך הוא לעלם ולעלמי עלמין.
כתיב הנה מקום אתי, מקום אתי, ודאי דא איהו מקום טמיר וגניז, דלא אתיידע כלל. משמע דכתיב אתי, אתר דלא אתגליא, וקיימא טמירא, ודא איהו אתר עלאה לעילא לעילא, היכלא עלאה טמיר וגניז. אבל דא, איהו אתר לתתא כדקאמרן. ודא איהו מקום דאתפרש לעילא, ואתפרש לתתא, ובג"כ אל יצא איש ממקומו ביום השביעי.
ומדתם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה וגו', הא אוקמוה באינון רזין עלאין. אבל אלפים באמה, דירתה תרין סטרין לכל סטר, ואיהי מתעטרא תדיר בתרין סטרין, בין לעילא בין לתתא. וסימנך שכינה לא שריא לבר מתחומא דאתחזי לה.
כד נפק שבתא, צריכין ישראל דלתתא, לאעכבא, דהא יומא רבא עלאה איהו. ובהאי יומא, אושפיזא רבא ויקירא, קא שריא עליה, בגין כך בעי לאתעכבא, לאתחזאה דלא דחקין באושפיזא קדישא. כדין פתחי ישראל ואמרי, והוא רחום יכפר עון וגו', דתקונא שפירא איהו בהאי ליליא, כיון דדינא אתהדר לאתריה, מה דלא אתחזי כד עייל שבתא, דדינא אסתלק, ולא אשתכח.
בשעתא דפתחי ישראל ויהי נועם, וקדושתא דסדרא, כל אינון חייבין דגיהנם, פתחין ואמרי, זכאין אתון ישראל עמא קדישא, זכאין אתון צדיקייא, דנטרי פקודי אורייתא. ווי לון לחייביא, דלא זכו למיטר אורייתא, כדין דומ"ה קדים, וכרוזא אתער ואמר, ישובו רשעים לשאולה כל גוים שכחי אלהים. וכל אלין חבילי טהירין, טרדין לון בגיהנם, ולית מאן דמרחם עליהון. זכאין אינון כל נטרי שבתא בהאי עלמא, וקא מענגי לההוא ענג דשריא מלעילא, כדקאמרן.
האי מאן דשרי בתעניתא בשבתא, תרי מתערי עליה קמי מלכא קדישא. חד, ההוא רוחא עלאה קדישא דאצטריך לאתענגא, ולא אתענג. וחד, ההוא ממנא דקיימא על מאן דשרי בתעניתא, וסנגרי"ה שמיה. וסלקין קמי מלכא קדישא, ומתערי עליה.
וההוא רוחא אסתלק גריע מההוא אתהנותא דלתתא. וכד האי רוחא לא אשתלים לתתא, רוחא אחרא דלעילא לא אשתלים. כיון דלא אשתלים לתתא ולעילא, כדין אתחזי ההוא ב"נ לאתלטיא, ולאתענשא. אלא כיון דאשתלים זמנא אחרא, וההוא ממנא דאתמנא על ענוייא ותעניתא, אשתלים גו אינון ממנן אחרנין, בענוגא דלעילא, קורעין ליה כל גזר דינא, דאתגזר מאינון שבעין שנין עלאין.
למלכא דחדי בהלולא דיליה, וכל בני נשא חדאן עמיה, חמא חד בר נש יהיב בקולר, פקיד עלוי, ושרייוהו. בגין דישתכחון כולא בחדוה.
ולבתר, מתהדרין אלין ממנן דענשין לבני נשא, ואתפרעין מניה דב"נ, על דאשתכח בגיניה גריעותא עילא ותתא. מאי תקנתיה. ליתיב תעניתא על תעניתא. מאי טעמא. דא בטיל ענוגא דשבתא, יבטל ענוגא דחול.
ואי איהו מבטל ענוגא דשבתא, וקא מתענג בחול, דמי כמאן דחשב למלה אחרא, יתיר ממה דחשיב ליה לקודשא בריך הוא. רוחא עלאה, קדישא דקודשין דשריא עליה, לא עניג, ובטיל ליה מניה. רוחא אחרא דחול, דשריא לבתר על עלמא, חשיב וקא מענגא ליה. כדין מהדרין ומתפרעין מניה, בהאי עלמא, ובעלמא דאתי.
בגין כך, אצטריך תעניתא אחרינא, ביומא קדמאה דחול, בזמנא דשריא על עלמא ההוא רוחא דחול. ובהאי אית ליה אסוותא, כיון דלא חשיב לרוחא דחול. וסימניך והשיב את הגזלה אשר גזל וגו'. גזלן, לא חשיב לקודשא בריך הוא, לא חשיב לבני נשא, בגין כך לית ליה עונשא כגנב. גנב, דחשיב לבני נשא, יתיר מקב"ה, אית ליה עונשא בהאי עלמא, ובעלמא דאתי. זכאה איהו, מאן דאשתלים לתתא, לההוא עונג עלאה כדקא חזי.
יומא דא, מתעטרא בשבעין עטרין, ושמא עלאה קדישא, אשתלים בכל סטרין, ואתנהירו כלהו דרגין, וכלא בחדוה דברכאן, ובקדושה על קדושה, ותוספת דקדושה.
קדושה דמעלי שבתא, דא איהי קדושה דשבת בראשית. דהא אתקדש מתלתין ותרין שבילין, ותלת דרגין דתפוחין קדישין. ובעינן לאדכרא על האי קדושה, כללא דעובדא דבראשית, ונייחא ברזא דתלתין ותרין שבילין, ותלת דרגין דאתכלילן בהו, רזא דסהדותא דעובדא דבראשית, דהיינו ויכלו השמים והארץ וכל צבאם וגו'. ויכל אלהים, דאית בסהדותא דא, תלתין וחמש תיבין. תלתין ותרין שבילין, ותלת דרגין דתפוחין קדישין.
תלת דרגין, דאינון: שביעי. שביעי. שביעי. ואית ביה רזא דעלמא עלאה, ורזא דעלמא תתאה, ורזא דכל מהימנותא. תלת זמנין אלהים, חד, עלמא תתאה. וחד, פחד יצחק. וחד, עלמא עלאה קדישא, קדש קודשין. בעי ב"נ למסהד סהדותא דא, בחדוה, ברעותא דלבא, לאסהדא קמי מאריה דמהימנותא. וכל מאן דיסהיד דא, וישוי לביה ורעותיה לדא, מכפר על כל חובוי.
בא"י אמ"ה אק"ב ורצה בנו וכו', האי קידושא איהו בחד מתקלא, לקבל סהדותא דמהימנותא, ואינון תלתין וחמש תיבין אחרנין, כמה דאית בויכלו. כלא סלקין לשבעין תיבין, לאתעטרא בהו שבת, דמעלי שבתא. זכאה חולקיה דבר נש, דיכוון רעותיה למלין אלין, ליקרא דמאריה.
קידושא דיומא, הא אוקמוה בורא פרי הגפן, ולא יתיר. דהא יומא קאים לקדשא ליה, מה דלית הכי בליליא, דאנן צריכין לקדשא ליה, בהני מלין, כמה דאוקימנא. ולא אתקדש האי ליליא, אלא בעמא קדישא לתתא, כד שריא עלייהו ההוא רוחא עלאה. ואנן בעינן לקדשא ליה ברעותא דלבא, לכוונא דעתא להאי.
ויומא איהו קא מקדשא ליה. וישראל מקדשי בצלותין ובעותין, ומתקדשין בקדושתיה, בהאי יומא. זכאין ישראל, עמא קדישא, דאחסינו יומא דא, אחסנת ירותא לעלמין.

— 19 —
לבתר דנפיק שבתא, בעי בר נש לאפרשא, בין קדש לחול. אמאי. דהא אתיהיב רשו לממנן דלתתא לשלטאה על עלמא, ובכל עובדין דעלמא, לאחזאה יחודא, באתר קדישא, בקדושה עלאה, ולאפרשא לתתא מיחודא עלאה, ולברכא על נהורא דאשא.
בגין דכל אשין אחרנין, אתטמרו ואתגניזו ביומא דשבתא, בר אשא חד דקדושה עלאה, דאתגליא ואתכלילא בקדושא דשבתא. וכד האי אשא אתגלייא, כל אשין אחרנין אתטמרו, ואתגניזו קמיה. והאי אשא, איהי דעקידה דיצחק, דאתלהטא על גבי מדבחא. בגין כך, בעי לברכא על נהורא דאשא. והאי אשא, לא בעי אשא דחול, אלא אשא דשבת, והאי אשא, איהו אשא דנפיק מההוא אשא דלעילא.
ודא איהו אשא דסביל אשא. וכיון דהאי אשא דנפיק מאשא דלעילא אתברכא בברכה דנהורא, כדין כל שאר אשין אחרנין נפקין, ואתמנן בדוכתייהו, ואתייהיב לון רשותא לאנהרא.
בההיא שעתא דקא מברכין על אשא, אזדמנן ארבע רתיכין, ארבע משריין לתתא, לאנהרא מההוא אשא מברכא, ואינון אקרון מאורי האש. בגין כך, בעינן לאכפיא ד' אצבעאן דידא דימינא, ולאנהרא לון מגו ההוא נהורא דשרגא דמתברכא.
ואינון אצבעאן, רמז לאינון מאורי האש, דנהירי ושלטי מההוא נהורא דשרגא דמתברכא. ובגין דאינון דרגין לתתא, כד אחזי בר נש אצבעאן קמי ההוא נהורא דשרגא, בעי לאכפייא לון קמיה, בגין דההוא נהורא שלטא עלייהו, ואינון נהרין מניה.
בשאר ברכאן בעינן לזקפא לון לאצבעאן, בגין לאחזאה קדושה עלאה, דדרגין עלאין, דשלטין על כלא, דשמא קדישא אתעטר בהו ואתקדש בהו, ואתברכן כלהו דרגין כחדא, ונהרין מגו בוצינא עלאה דכלא, ובג"כ בעינן לזקפא לון לעילא. והכא בעינן לאכפייא אצבעאן קמי שרגא, בגין לאחזאה דרגין דלתתא, דנהרין מגו בוצינא דלעילא, ומהכא שלטין ונהרין מנה, ואינון מאורי האש.
בכל יומא אנן מברכינן מאורי אור, דאינון נהורין עלאין, דקיימן בההוא אור קדמאה, ואתברכן כלהו דרגין, ונהרין כלהו כחדא, מגו בוצינא עלאה. והני אקרון מאורי האש. ובגיני רזא דא, מברכין בורא מאורי האש.
ואי תימא, אמאי בורא, ולא אמרו מאיר מאורי האש. הואיל וקא נהרין מההוא אש, מההוא בוצינא מברכא. אלא כיון דעאל שבתא, כל אינון דרגין דלתתא, וכל אינון דנהרין ושלטין, כלהו עאלין ואתכלילו בהאי שרגא, ואתטמרו ואתגניזו, ואתנטרו ביה, ולא יתחזון ביה, אלא ההוא נקודה בלחודהא, וכלהו אתטמרו בגווה, כל יומא דשבתא.
כיון דנפק שבתא, אפיק לון לכל חד וחד, כאילו ההיא שעתא אתבריאו, ונפקו כלהו ואתבריאו כמלקדמין, ואתמניאו על דוכתייהו לשלטאה כדין אתברכא האי שרגא, ואתכפיין קמיה, לאנהרא. כיון דנהרין, כדין אתמנון כל חד וחד על דוכתיה.
כגוונא דא, אינון דרגין עלאין, דאקרון מאורי אור, שלטין ביממא, ונהרין מגו בוצינא עלאה. בשעתא דרמש ליליא, ההוא בוצינא עלאה כניש לון, ואעיל לון בגויה, עד דנהיר יממא. כיון דמברכין ישראל על נהורא ביממא, כדין אפיק לון בשלימו דנהורא. וע"ד מברכין יוצר המאורות, ולא אמרי בורא, והכא בורא מאורי האש. בגין דאינון דרגין לתתא.
וכלא איהו רזא דאצבעאן, בהו רמיז דרגין עלאין, ודרגין תתאין. דרגין עלאין אשתמודעאן, בזקיפו דאצבעאן לעילא. ובזקיפו דאצבעאן, אתברכן דרגין עלאין, ודרגין תתאין כחדא. ובמאיכו דאצבעאן, אתברכן לאנהרא דרגין תתאין לחודייהו.

— 20 —
ורזא דא, טופרי דאחורי אצבעאן. ואצבעאן לחודייהו לגו. טופרי דאחורי אצבעאן, אינון אנפין אחרנין, דאצטריכו לאנהרא מגו ההוא שרגא, ואינון אנפין דאקרון אחוריים. אצבעאן לגו בלא טופרין, אלין אינון אנפין פנימאן אתכסיין. ורזא דא, וראית את אחורי. אלין אחורי, אצבעאן, לאחורא בטופריהון. ופני לא יראו, אלין אצבעאן לגו, בלא טופרין, דאינון אנפין פנימאין.
וכד מברכינן על שרגא, בעי לאחזאה אחורי אצבעאן בטופרין, לאתנהרא מגו ההוא שרגא, ופנימאי דאצבעאן, לא אצטריכו לאחזאה לון לאתנהרא מגו ההוא שרגא, דהא אינון לא נהרין, אלא מגו שרגא עלאה דלעילא לעילא, דאיהי טמירא וגניזא דלא אתגלייא כלל. ואינון לא נהרין מגו שרגא דאתגליא כלל, בגין כך בעי לאחזאה אחורי אצבעאן בטופרין. ופנימאי דאצבעאן, לא בעי לאחזאה קמי האי שרגא. טמירין אינון, ובטמירו אתנהרין. פנימאין אינון, ומפנימאין אתנהרן. עלאין אינון, ומעלאה אתנהרן. זכאין אינון ישראל, בעלמא דין, ובעלמא דאתי.
ובעי לארחא בבוסמין, כד נפיק שבתא, על דאסתלק ההוא רוחא, ונפשא דבר נש אשתארת בערטולא, בגין ההוא סליקו, דאסתלק רוחא מניה והא אוקמוה.
כתיב וירח את ריח בגדיו ויברכהו וגו'. האי קרא אוקמוה ואתמר, אבל ת"ח, ריחא איהו קיומא דנפשא, בגין דאיהו מלה דאעיל לנפשא, ולא לגופא. ת"ח, כתיב וירח את ריח בגדיו, הא אוקמוה, אינון לבושי דאדם קדמאה הוו, דיהב ליה קב"ה לאלבשא לון.
בגין דהא כד חב אדם, אתעדי מניה ההוא לבושא יקירא, דאתלבש ביה בקדמיתא, כד אעיל ליה בגנתא דעדן. ולבתר דחב, אלביש ליה בלבושא אחרא, לבושא קדמאה, דאתלבש ביה אדם בגנתא דעדן, איהו הוה מאינון רתיכין, דאקרון אחוריים, ואינון לבושין דאקרון לבושי טופרא.
וכד הוה בגנתא דעדן, כל אינון רתיכין, וכל אינון משריין קדישין, כלהו סחרין ליה לאדם, ואתנטיר מכלא, ולא הוה יכיל מלה בישא לאתקרבא בהדיה. כיון דחב, ואתעדו מניה אינון לבושין, דחיל ממלין בישין, ורוחין בישין, ואסתלקו מניה אינון משריין קדישין, ולא אשתארו ביה, אלא אינון ראשי טופרי דאצבעאן, דסחרין לון לטופרין סחרנו דזוהמא אחרא.
ובגין כך, לא ליבעי ליה לבר נש לרבאה אינון טופרין דזוהמא, דהא כמה דאסגיאו, הכי נמי אסגי עליה קסטורא, וידאג בכל יומא, ובעי לספרא לון, ולא ירמי לון, דלא יעביד קלנא בההוא אתר, דיכיל ההוא בר נש לאתזקא. וכלא כגוונא עלאה. דהא לכלהו אחוריים, סחרא סטרא אחרא, ולא אצטריך ליה באתר דעלמא.
לבתר עבד ליה לאדם, לבושין אחרנין, מטרפי אילנין דגנתא דעדן דארעא. דהא בקדמיתא הוו אינון לבושין, מאינון אחוריים דגנתא דלעילא, והשתא מגנתא דארעא, ונפקי מגנתא. ואינון לבושין הוו סלקין ריחין ובוסמין דגנתא, דנפשא מתיישבא בהו, וחדי בהו. הה"ד וירח את ריח בגדיו ויברכהו, דהא אתיישבא נפשיה ורוחיה דיצחק בההוא ריחא.

— 21 —
בג"ד כד נפק שבתא, בעי לארחא בבוסמין, לאתישבא נפשיה בההוא ריחא, על ההוא ריחא עלאה קדישא דאסתלק מינה. וההוא ריחא מעליא דבוסמין איהו הדס. דהא קיומא דאתר קדישא דנשמתין נפקין מניה, הדס איהו. ודא איהו קיומא דנפשא, כגוונא דלעילא, לאתקיימא מההוא ערטולא דאשתארת.
כד נפק שבתא, אתלבש אדם, באינון לבושין דגנתא דעדן דארעא, דסלקין ריחין ובוסמין, לקיימא נפשיה, על ההוא רוחא קדישא עלאה יקירא דאסתלק מניה. והדס איהו קיומא דנפשא ודאי. כגוונא עלאה, דאתקיימא קיומא דנפשא.

— 22 —
ההוא רוחא עלאה דנחית עליה דבר נש בחדו, וחדי לנפשיה, כדין קיימא נפשא דבר נש, כגוונא דעלמא דאתי, דזמין לאתהנאה מניה, כמה דבר נש, אהני להאי רוחא בעלמא דא. הכי ההוא רוחא אהני ליה לבר נש, לעלמא דאתי, דכתיב אז תתענג על יי' וגו'. וכתיב והשביע בצחצחות נפשך. כמה דבר נש, רוי לההוא ענוגא, ואהני ליה, הכי נמי איהו רוי ליה לעלמא דאתי. כדין כד בר נש זכי, ואשלים שלימו דיקרא דשבתא כדקאמרן, קב"ה קארי עליה ואמר, ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.
קם רבי אבא, ושאר חברייא, ונשקו רישיה. בכו ואמרו, זכאה חולקנא דארחא דא זמין קב"ה לקבלן. אמר ר' אבא, לי זמין קב"ה ארחא דא, בגין לאתחברא עמכון. זכאה איהו חולקי, דזכינא לארחא דא.
אמר להו, אימא לכו מה דחמינא, יומא דא נפקנא לארחא, וחמינא נהורא חדא, ואתפלג לתלת נהורין, ואזלו קמאי, ואתטמרו. ואמינא ודאי שכינתא חמינא, זכאה חולקי. והשתא אינון תלת נהורין דחמינא, אתון אינון, ודאי אתון נהורין, ובוצינין עלאין, לאנהרא בעלמא דין ובעלמא דאתי.
אמר רבי אבא עד הכי לא ידענא, דכל אלין מרגלן סתימין הוו תחות ידייכו, כיון דחמינא, דהא ברעותא דפקודא דמאריכון אתאמרו מלין אלין, ידענא, דכלהו מלין סלקין יומא דא, לגו כורסייא עלאה, ונטיל לון ההוא מארי דאנפין, ועביד מינייהו עטרין למאריה. ויומא דא מתעטרין שתין רתיכין קדישין, ליקרא דכרסייא, באלין מלין דאתאמרו הכא, יומא דא.
אדהכי זקף עינוי, וחמא דאערב שמשא. אמר ר' אבא, נהך לגבי האי כפר, דאיהו קריב לגבן במדברא. אזלו וביתו תמן. בפלגות ליליא, קם ר' אבא ושאר חברייא, לאשתדלא באורייתא, אמר רבי אבא, מכאן ולהלאה נימא מלין לאתעטרא בהו צדיקיא דבגנתא דעדן, דהשתא איהו זמנא, דקב"ה וכל צדיקיא דבגנתא דעדן, צייתין לקליהון דצדיקיא די בארעא.

— 23 —
פתח רבי אבא ואמר, כתיב השמים שמים ליי' והארץ נתן לבני אדם האי קרא אית לאסתכלא ביה, והכי אצטריך למימר השמים ליי', והארץ נתן לבני אדם. מאי השמים שמים. אלא הכא אית לאסתכלא, בגין דאית שמים, ואית שמים. שמים לתתא, וארץ לתתא מנייהו. שמים לעילא, וארץ לתתא מנייהו. וכל דרגין עלאין ותתאין, כלהו כגוונא דא, אלין באלין.
שמים לתתא, אינון עשר יריעות, כד"א נוטה שמים כיריעה. וקב"ה עבד לון, ומשריין די בגווייהו, לאנהגא ארעא תתאה. תשיעאה אנהיג לתתאי, דסחרן כקופטרא דקרלהו. עשיראה, איהו עקרא.
ובכלהו משיריין ממנן עד שביעאה. משביעאה ולהלאה, אית נהורא דאתפשט לתתא, מגו כורסייא עלאה, ונהיר לעשיראה. ועשיראה, מההוא נהירו דנקטא, יהיב לתשיעאה, ואיהו לתמינאה ולתתא.
האי תמינאה, כד אתפקדון חילי דכוכביא, ואפיק לון, ההוא נהירו, קיימא ויהיב חיליה לכל חד וחד, לאתמנאה בההוא אתר דאצטריך. דכתיב המוציא במספר צבאם וגו', מרב אונים, דא איהו זהרא דלעילא, דאקרי רוב אונים.
ובכל רקיעא ורקיעא, אית ממנא, ואתפקד על עלמא, ועל ארעא, לאנהגא כלא. בר ארעא דישראל, דלא אנהיג לה רקיעא, ולא חילא אחרא, אלא קודשא בריך הוא בלחודוי, והא אוקמוה. ואי תימא היך שריא למגנא רקיעא על ארעא דישראל, והא מטרא וטלא מרקיעא נחית עלה, כשאר כל ארעא אחרא.
אלא, בכל רקיעא ורקיעא אית ממנן שלטין על עלמא, וההוא ממנא דשלטא על ההוא רקיעא, יהיב מחילא דאית ליה לההוא רקיעא, וההוא רקיעא נקיט מההוא ממנא, ויהיב לתתא לארעא. וההוא ממנא לא נקיט, אלא מתמצית דלעילא. אבל ארעא קדישא, לא שליט על ההוא רקיעא דעליה ממנא אחרא, ולא חילא אחרא, אלא קב"ה בלחודוי ואיהו פקיד לארעא קדישא בההוא רקיעא.
בכל רקיעא ורקיעא, אית פתחין ידיען, ושולטנו דכל ממנן, מפתחא לפתחא רשימא, ומההוא פתחא ולהלן, לא שלטא אפילו כמלא נימא, ולא עאל דא, בתחומא דפתחא דחבריה, בר כד אתיהיב ליה רשו, לשלטאה חד על חבריה. כדין, שלטין מלכין די בארעא, חד על חבריה.
באמצעיתא דכלהו רקיעין, אית פתחא חדא, דאקרי גבילו"ן, ותחות האי פתחא, אית שבעין פתחין אחרנין לתתא, ושבעין ממנין נטרין, מרחיק תרי אלפין אמין, דלא קרבין לגביה. ומההוא פתחא ארחא סליק לעילא לעילא, עד די מטא לגו כורסייא עלאה, ומההוא פתחא לכל סטרין דרקיעא, עד תרעא דפתחא דאקרי מגדו"ן, דתמן איהו סיומא דרקיעא דתחומא דארעא דישראל.
וכל אינון ע' פתחין, דרשימין גו ההוא פתחא דאקרי גבילו"ן, כלהו רשימין בכורסייא קדישא, וכלהו קרינן לון שערי צדק, דלא שליט אחרא עלייהו. וקב"ה פקיד לארעא דישראל בההוא רקיעא, מפתחא לפתחא, בפקידו כמה דאצטריך. ומתמציתא דההוא פקידא, נטלין אינון שבעין ממנן, ויהבין לכלהו ממנן אחרנין.

— 24 —
בגנתא דעדן דלתתא, רקיעא דקיימא עליה, אית ביה רזין עלאין, כד עבד קב"ה רקיעא אייתי אש ומים, מגו כורסי יקריה, ושתף לון כחדא, ועבד מנהון רקיעא לתתא, ואתפשטו עד דמטו לההוא אתר דגנתא דעדן, ויתבו. מה עבד קב"ה. נטל משמים עלאין קדישין, אש ומים אחרנין דמשתכחין ולא משתכחין, דאתגליין ולא אתגליין, ומאינון אש ומים, דאתנטלו משמים עלאין, עבד מנייהו מתיחו דרקיעא, ומתח ליה על האי גנתא דלתתא, ומתחבר גו רקיעא אחרא.
ארבע גוונין, בההוא מתיחו דרקיעא דעל גנתא, חיור וסומק ירוק ואוכם. לגבי הני גוונין, אית ארבע פתחין, לתתא מההוא מתיחו דרקיעא. ואינון פתחין לארבע סטרין דרקיעא דעל גבי גנתא. מאינון אש ומים, דאתעביד מנהון ההוא רקיעא. מתפתחין בארבע פתחין, ארבע נהורין.
לסטר ימינא בההוא פתחא, מגו מתיחו דסטר מיא, נהרין תרין נהורין, באינון תרין פתחין, בפתחא דימינא, ובפתחא דאיהו לקבל אנפין.
גו נהורא דנהיר לסטר ימינא, אתרשים את חד, נהיר ובליט, ונציץ בנציצו, מגו ההוא נהורא, ואיהו את מ', וקיימא באמצעיתא דההוא נהורא דפתחא. את דא, סלקא ונחתא, ולא קאים באתר חד. ההוא נהורא, נטיל לההוא את ואפיק לה, בג"כ לא קיימא באתר חד.
גו נהורא דנהיר בסטרא דאיהו לקבל אנפין, אתרשים את חד, דנהיר ובליט ונציץ בנציצו גו ההוא נהורא, ואיהי את ר', ולזמנין אתחזי ב' וקיימא באמצעיתא דההוא נהורא דפתחא. וסלקא ונחתא, לזמנין אתגליא, ולזמנין לא אתגליא, ולא קיימא באתר חד. אלין תרין אתוון קיימין, וכד נשמתא דצדיקיא עאלת בגנתא דעדן, אלין תרין אתוון נפקין מגו ההוא נהורא, וקיימין על ההיא נשמתא, וסלקי ונחתי.
כדין, מאינון תרין פתחין, מקדמי ונחתי מעילא, תרין רתיכין. רתיכא חדא עלאה, דאיהי רתיכא דמיכאל, רב סגנין. רתיכא תניינא, דאיהי רתיכא מההוא רב ממנא, דאקרי בוא"ל. ודא איהו שמשא יקירא דאקרי רפא"ל. ואינון נחתין וקיימין על נשמתא, אמרין לה שלום בואך. יבא שלום יבא שלום. כדין אינון תרין אתוון, סלקין וקיימין באתרייהו, ואתגניזו גו ההוא נהורא, דאינון פתחין.
תרין פתחין אחרנין, תרין נהורין אחרנין קא מלהטין, מנהירו דאשא, באינון פתחין חד לסטר שמאלא, וחד לאחורא. תרין אתוון אחרנין, מלהטין באינון נהורין, ונציצין בגווייהו, את חד ג', ואת חד נ', וכד אתוון קדמאי מתהדרן לאתרייהו, אלין תרין אחרנין נצוצין, סלקין ונחתין, נפקין מאינון נהורין, וקיימין על נשמתא.
כדין נחתין תרין רתיכין, מאינון תרין פתחין. רתיכא חדא איהו רתיכא דגבריאל, רב ממנא ויקירא. רתיכא תניינא, איהי רתיכא אחרא קדישא דנוריא"ל רב ממנא, ונחתין מאינון פתחין, וקיימין על נשמתא, ואתוון מתהדרן לאתרייהו.
כדין, אלין תרין רתיכין, עאלין לגו היכלא חדא טמירא דגנתא, דאקרי אהלו"ת, ותמן תריסר זיני בוסמין גניזין, דכתיב נרד וכרכם קנה וקנמון וגו'. ואינון תריסר זיני דבוסמין דלתתא.
ותמן כל אינון לבושין דנשמתין, דאתחזון לאתלבשא בהו, כל חד וחד, כדקא חזי. בההוא לבושא, אתרשימו כל אינון עובדין טבין, דעבד בהאי עלמא. וכלהו רשימין ביה, ומכריזי האי איהו לבושא דפלניא, ונטלין לההוא לבושא ואתלבשת ביה ההיא נשמתא דצדיקיא דבגנתא, כגוונא דדיוקנא דהאי עלמא.
והני מילי, מתלתין יומין ואילך, דהא כל תלתין יומין, לית לך נשמתא דלא תקבל עונשא, עד לא תיעול לגנתא דעדן. כיון דקבילת עונשא, עאלת לגנתא דעדן, כמה דאוקמוה. לבתר דאתלבנת, אתלבשת כיון דאתלבשת בהאי לבושא, יהבין לה אתר כמה דאתחזי לה. כדין, כל אינון אתוון, נחתין, וסלקין אינון רתיכין.
ההוא רקיעא אהדר תרין זמנין בכל יומא, בההוא נטילו דהאי רקיע אחרא, דמתדבק ביה. והאי רקיעא לא נפיק לבר מגנתא. רקיעא דא, מרקמא בכל זיני גוונין.
תרין ועשרין אתוון רשימין מחקקן, בההוא רקיעא, כל את ואת, נטיף טלא, מטלא דלעילא על גנתא. ומההוא טלא דאתוון אתסחיין אינון נשמתין, ומתסיין, בתר דטבלו בנהר דינור לאתדכאה. וטלא לא נחית, אלא מגו אתוון דרשימין ומחקקן בההוא רקיעא, בגין דאינון אתוון כללא דאורייתא. וההוא רקיעא רזא דאורייתא, דהא מאש ומים דאורייתא אתעביד.
וע"ד אינון נגדין טלא, על כל אינון דאשתדלו באורייתא לשמה בהאי עלמא. ואלין מלין רשימין בגנתא דעדן, וסלקין עד ההוא רקיעא ונטלין מאינון אתוון ההוא טלא, לאתזנא ההיא נשמתא. הדא הוא דכתיב, יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי.
באמצעיתא דהאי רקיעא, קיימא פתחא חדא, לקבל פתחא דהיכלא דלעילא, דבההוא פתחא, פרחין נשמתין מגנתא דלתתא לעילא, בחד עמודא דנעיץ בגנתא, עד ההוא פתחא.
גו ההוא רקיעא בההוא פתחא דאיהו באמצעיתא דרקיעא דבגנתא, עאלין בגוה תלת גוונין דנהורא כלילן כחדא, ונהרן לגוונין דההוא עמודא. וכדין עמודא דא, נציץ ואתלהיט בכמה גוונין דמתלהטן. בכל שעתא, נהרין צדיקיא, מההוא זיוא עלאה. אבל בכל שבתא ושבתא, ובכל ריש ירחא, אתגלייא שכינתא, יתיר משאר זמני בהאי רקיעא, ואתיין כלהו צדיקיא, וסגדין לגביה.
זכאה חולקיה, מאן דזכי להני לבושי דקאמרן, דמתלבשן בהו צדיקיא בגנתא דעדן. אלין מעובדין טבין, דעביד בר נש, בהאי עלמא, בפקודי אורייתא. ובהון קיימא נשמתא בגנתא דעדן לתתא, ואתלבשת בהני לבושין יקירין.
כד סלקא נשמתא בההוא פתחא דרקיעא לעילא, אזדמנן לה לבושין אחרנין יקירין עלאין, דאינון מרעותא וכונה דלבא באורייתא ובצלותא, דכד סלקא ההוא רעותא לעילא, מתעטר בה מאן דמתעטרא, ואשתאר חולקא לההוא בר נש, ואתעבד מניה לבושין דנהורא, לאתלבשא בהו נשמתא. לסלקא לעילא. ואף על גב דאוקמוה, דאינון לבושין בעובדין תליין. אלין לא תליין אלא ברעותא דרוחא, כמה דאתמר, לקיימא גו מלאכין רוחין קדישין ודא איהו ברירו דמלה. ובוצינא קדישא, אוליף הכי מאליהו, לבושין דלתתא בגנתא דארעא בעובדין. לבושין דלעילא, ברעותא וכוונא דרוחא בלבא.
ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן וגו', הא אוקמוה, אבל בהאי גנתא דלתתא, נהר יוצא מעדן ודאי. ואצטריך למנדע, האי נהר דנפיק בגנתא דלתתא, באן אתר עקרא ושרשא דיליה. באן אתר, בעדן. עדן דא רזא עלאה איהו, ולא אתייהיב רשו לשלטאה ביה עינא דסכלתנו. ורזא דמלה אלמלי אתר דא אתמסר לתתא לאתגלאה, אתר דעדן עלאה קדישא, אתמסר אוף הכי למנדע. אלא בגין טמירו דיקרא דעדן עלאה קדישא, אתטמר ואתגניז עדן תתאה, דההוא נהר נגיד ונפיק מניה. וע"ד לא אתמסר לאתגלאה, אפילו לאינון נשמתין דבגנתא דעדן.
כמה דהאי נהר אתפרש ונפיק מגו עדן, לאשקאה לגנתא דלעילא, הכי נמי מגו ההוא פתחא דאמצעיתא נפיק חד נהורא, דאתפרש לד' סטרין, בד' פתחין דקאמרן. אתר דקיימין אינון אתוון רשימן. וההוא נהורא דאתפרש לארבע נהורין, בד' אתוון דניצוצין, נפיק מעדן, אתר דזהרא נקודה לעילא.
וההוא נקודה אתנהיר, ואתעביד עדן לאנהרא. ולא אית מאן דשליט למחמי ולמנדע להאי נקודה, בר ההוא נהירו דאתפשט מניה, דסגדין לקמיה אינון צדיקיא דבגנתא דעדן, כמה דאתמר. והאי נקודה תתאה, איהי גנתא לגבי עדן עלאה, אתר דלא אתייהיב למנדע ולאסתכלא.
על כל דא כתיב, עין לא ראתה אלהים זולתך. שמא דא אתפרש, אלהים זולתך, דא נקודה תתאה קדישא, דאיהו ידע האי עדן דלתתא, דטמיר בגנתא, ולית אחרא מאן דידע ליה. אלהים זולתך, דא עדן עלאה על כלא, דאיהו רזא דעלמא דאתי, דאיהו ידע לנקודה תתאה, בחד צדיק דנפיק מניה, נהר דרוי ליה, ולית מאן דידע ליה בר איהו, דכתיב אלהים זולתך, דאיהו אחיד לעילא לעילא עד אין סוף.
והאי נהר דנפיק מעדן לתתא, רזא איהו לחכימין, ברזא דכתיב, והשביע בצחצחות נפשך. ומלה דא אתפרש לעילא ותתא. נשמתא דנפקא מהאי עלמא דחשוכא, איהי תאיבת למחמי בנהירו דעלמא עלאה, כהאי בר נש דתאיב למשתי בתאיבו למיא, הכי כל חד וחד, איהו צחצחות, כמה דאת אמר, צחה צמא. צמא, מאינון צחות דנהורין דגנתא ורקיעא והיכלין דגנתא.
וההוא נהר דנפיק מעדן, כל אינון נשמתין בלבושי יקר, יתבין על ההוא נהר, ואלמלא ההוא לבושא, לא יכלין למסבל. וכדין מתיישבן, ורוון באינון צחות, ויכלי למסבל. וההוא נהר איהו תקונא דנשמתין, לאתיישבא, ולאתזנא ולאתהנאה, מאינון צחות ונשמתין אתתקנן על ההוא נהר, ומתיישבן ביה.
ההוא נהר עלאה דלעילא, אפיק נשמתין, ופרחין מניה, לגו גנתא, דהאי נהר דלתתא בגנתא דארעא, אתקין נשמתין, לאתתקנא לאתיישבא, באינון צחות. כגוונא דא בהאי עלמא לבר, בריחא דמייא מתיישבא נפשא לאתנהרא, דהא מעיקרא כגוונא דא נפקא. ובגין דמתתקנין נשמתין על ההוא נהר דנגיד ונפיק מעדן, יכלין לאתיישבא באינון צחות עלאין, ולסלקא לעילא. בההוא פתחא דאמצעיתא דרקיעא וחד עמודא דקאים באמצעות גנתא דקאמרן.
בההוא עמודא סלקין לעילא, בגו ההוא פתחא דרקיעא, וביה סחרניה, אית ביה ענן ועשן ונגה. ואע"ג דאוקמוה להאי קרא, אבל ענן ועשן אלין מלבר, ונגה מלגו. ודא איהו לחפייא על אינון דסלקין לעילא, דלא יתחזון מקמי אינון דיתבין לתתא.
והא הכא רזא דרזין, כד האי נקודה בעא לאתתקנא בתקונוי, ולאתקשטא, בשבתי ובזמני ובחגי, משדר ארבע אנפין דנשר, וקיימין על היכלא דאקרי דרור, והיינו מר דרור. ובגין דא בשתא דיובלא, בעינן לאכרזא דרור, כד"א וקראתם דרור. ואינון ארבע אנפין יהבין קלא, ולית מאן דישמע ליה, בר אינון נשמתין דאתחזון לסלקא, ואינון מתכנשין תמן, ונטלי לון אלין ד' אנפין, ואעלין לון לגו, בההוא עמודא דקיימא באמצעיתא.
ובההיא שעתא סלקא ההוא עמודא, עננא ואשא ותננא, ונגה מלגו. ואלין תרין אקרון, מכון הר ציון ומקראיה. מכון הר ציון, דא איהו תקונא דלעילא, כד נקודה תתאה מתקשטא, ואינון מקראיה דההיא נקודה לאתקשטא.
כיון דסלקין אלין נשמתין עד ההוא פתחא דרקיעא, כדין, ההוא רקיעא סחרא סחרני דגנתא, תלת זמנין. ומקל נעימו דסחרא ההוא רקיעא, נפקין כל אינון נשמתין ושמעין ההוא נעימו דההוא רקיעא, וחמאן ההוא עמודא, דסלקא אשא ועננא ותננא ונגה דלהיט, וסגדין כלהו. כדין נשמתין סלקין בההוא פתחא, עד דסלקין לגו עגולא, דסחרא בההיא נקודה. כדין חמאן מה דחמאן. ומגו נהירו וחדוותא מההוא דחמאן, סלקין ונחתין קרבין ורחקין.
ואיהי תאיבא לגבייהו, ומתקשטא בנהירו. כדין אלביש קנאה חד צדיק עלאה, ואסתכל בנהורא ושפירו דהאי נקודה, ובתקונהא, ואחיד בה, וסליק לה לגביה, ונהיר נהורא בנהורא, והוו חד. כל חילא דשמייא פתחי בההיא שעתא ואמרי, זכאין אתון צדיקייא, נטרי אורייתא, זכאין אינון דמשתדלין באורייתא, דהא חדוותא דמאריכון הוי בכו, דהא עטרא דמאריכון, מתעטר בכון.
כדין כיון דנהרין נהורא בנהורא, תרין נהורין מתחברן כחדא, ונהרין. לבתר אינון גוונין נחתין, ואסתכלן לאשתעשעא באינון נשמתין דצדיקייא, ומתקני לון לעטרא לעילא. ועל דא אתמר, עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו.
פתח ר"ש ואמר, כתיב ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא נטוי על ראשיהם מלמעלה. האי קרא אוקמוה, אבל אית רקיע ואית רקיע, רקיע דלתתא איהו קיימא על גבי ד' חיוון. ומתמן אתפשט ושארי דיוקנא דחד נוקבא, דאחורי דכורא, ודא איהו רזא דכתיב, וראית את אחורי. כד"א, אחור וקדם צרתני. וכתיב ויקח אחת מצלעותיו.
רקיע דלעילא איהו קיימא על גבי חיוון עלאין, ומתמן אתפשט ושארי דיוקנא דחד דכורא, דאיהו רזא עלאה. והני תרין רקיעין, חד אקרי קצה השמים. וחד אקרי מקצה השמים. דכתיב ולמקצה השמים ועד קצה השמים. ראשי החיה דלתתא אינון ארבע חיוון, דאינון נהורין עלאין, על אינון ארבע אתוון רשימין, די בגו אינון ארבע פתחין, דבגנתא דעדן.
ואף ע"ג דאמרן עדן דלתתא בארעא, הכי הוא ודאי. אבל כלא רזא עלאה איהו, כמה דאתמר דהאי נקודה דקאמרן, כמה דאית לה חולקא לעילא, הכי נמי אית לה חולקא לתתא בארעא. והאי גנתא לתתא, איהו חולקא דההיא נקודה לאשתעשעא ברוחי דצדיקייא בארעא, ואתהני בכל סטרין לעילא ותתא. לעילא בצדיק. לתתא בההוא איבא דצדיק, ולא אשתכח שעשועא עילא ותתא אלא בצדיק. והאי גנתא איהו, מההיא נקודה דאקרי עדן.
אינון ראשי החיה, אלין ארבע רישי אנפין. חד אריה, דכתיב ופני אריה אל הימין. וחד שור, דכתיב ופני שור מהשמאל. וחד נשר, דכתיב ופני נשר לארבעתן. אדם כללא דכלא, דכתיב ודמות פניהם פני אדם. ואלין ארבע רישי חיוון דנטלין לה לכורסייא קדישא, ומגו מטולא דילהון זעין. ומההוא זיעא דמטולא דילהון, אתעביד ההוא נהר די נור. דכתיב, נהר די נור נגד ונפק מן קדמוהי אלף אלפין ישמשונה.
ונשמתין כד סלקין, אתסחיין בההוא נהר די נור, וסלקין לקורבנא ולא אתוקדן, אלא אתסחיין. תא חזי מסלמנדרא, דעבדין מנה לבושא. ומגו דאיהי מנורא, לא אתסחייא ההוא לבושא, אלא בנורא, אשא אכיל זוהמא דביה, ואתסחי ההוא לבושא. הכי נמי נשמתא די נור דאתנטילת מגו כורסייא קדישא. דכתיב בה כרסיה שביבין די נור. בזמנא דבעייא לאתסחייא מההוא זוהמא דבה, אתעברת בנורא ואתסחייא. ונורא אכלא כל ההוא זוהמא די בנשמתא. ונשמתא אתסחייא ואתלבנת.
ואי תימא אי הכי עונשא לית לה לנשמתא בהאי. תא חזי, ווי לנשמתא דסבלת אשא נוכראה, ואע"ג דאיהי אתלבנא. אבל כד זוהמא איהו סגי עלה, ווי לנשמתא דסבלת ההוא עונשא, בגין דההוא זוהמא בתרי זמני אתלבנת בנורא.
זמנא קדמאה כיון דקבילת עונשא בגופא, אזלא נשמתא, ונטלי לה, ואעלין לה בגו אתר חד דאקרי בן הנם, ואמאי אקרי בן הנם. אלא אתר חד איהו בגיהנם, דתמן אתצריפו נשמתין, בצרופא, לאתלבנא עד לא עאלין בגנתא דעדן. תרין מלאכין שליחן זמינין בגנתא דעדן, וקיימין לתרעא, וצווחין לגבי אינון ממנן דבההוא אתר דגיהנם, בגין לקבלא ההיא נשמתא.
וההיא נשמתא עד לא אתלבנת בנורא, אינון שליחן צווחין לגבייהו, ואמרי הנם. ובזמנא דהיא אתלבנת, אינון ממנן נפקין עמה מההוא אתר, וזמיני לה לגבי פתחא דגנתא דעדן, דתמן אינון שליחן ואמרי לון הנם. הא אינון נשמתין דהא אתלבנו, כדין אעלין לההיא נשמתא בגנתא דעדן.
וכמה איהי תבירא מגו ההוא תבירו דאתלבנותא דגיהנם. דההוא תבירו דאשא תתאה. ואע"ג דנחית מלעילא, אבל כיון דמטא לארעא לתתא, איהו אשא דלא דקיק, ונשמתא אתענשא ביה, ואתברת. כדין קב"ה אפיק שמשא דנהיר מאינון ארבע פתחין דנהרין ברקיעא דעל גנתא, ומטא לההיא נשמתא ואתסיאת. הה"ד וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה.
זמנא תניינא, לבתר דיתבא בגנתא דעדן דלתתא, כל ההוא זמנא דיתבא ועד כען לא אתפרשת מאינון מלין דחיזו דהאי עלמא מכל וכל. וכד סלקין לה לעילא, אצטריך לאתפרשא, מכל חיזו ומכל מלין דלתתא. ואעברו לה בההוא נהר די נור, כדין נשמתא אתלבנת ביה מכל וכל. ונפקת ואתחזיאת קמי מארי דעלמא ברירא מכל סטרין. כיון דאסתכלת בההוא נהורא אתסיאת ואשתלימת מכלא. וכדין קיימין אינון נשמתין בלבושין, מתעטרין קמי מאריהון. זכאה חולקיהון דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי.
ואינון נשמתין דבגנתא דעדן דלתתא, שטאן בכל רישי ירחי ושבתי, וסלקין עד ההוא אתר דאקרי חומות ירושלם. דתמן כמה ממנן ורתיכין דנטרי אינון חומות. דכתיב, על חומותיך ירושלם הפקדתי שומרים. וסלקין עד ההוא אתר, ולא עאלין לגו, עד דאתלבנן. ותמן סגדין, וחדאן מההוא נהירו, ותייבין לגו גנתא.
נפקין מתמן ושטאן בעלמא, וחמאן באינון גופין דחייביא, בההוא עונשא דילהון, דכתיב, ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר. מאי לכל בשר. לאינון שאר גופין דבסחרנייהו, והא אוקמוה. ולבתר משטטי ומסתכלן באינון מאריהון דכאבין, ובני מרעין, ואינון דסבלין על יחודא דמאריהון, ותבין ואמרין ליה למשיחא.
בשעתא דאמרין ליה למשיחא צערא דישראל בגלותהון, ואינון חייביא די בהון, דלא מסתכלי למנדע למאריהון, ארים קלא ובכי, על אינון חייבין דבהו. הה"ד, והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו תייבין אינון נשמתין וקיימין באתרייהו.
בגנתא דעדן אית היכלא חדא, דאקרי היכלא דבני מרעין. כדין משיח עאל בההוא היכלא, וקרי לכל מרעין וכל כאבין, כל יסוריהון דישראל, דייתון עליה, וכלהו אתיין עליה. ואלמלא דאיהו אקיל מעלייהו דישראל, ונטיל עליה, לא הוי בר נש דיכיל למסבל יסוריהון דישראל, על עונשי דאורייתא. הה"ד אכן חליינו הוא נשא וגו'. כגוונא דא רבי אלעזר בארעא.
בגין דלית חושבנא, לאינון יסורין דקיימין עליה דב"נ בכל יומא, על עונשי דאורייתא, וכלהו נחתו לעלמא, בשעתא דאתיהיבת אורייתא. וכד הוו ישראל בארעא קדישא, באינון פולחנין וקרבנין דהוו עבדי, הוו מסלקין כל אינון מרעין ויסורין מעלמא. השתא משיח מסלק לון מבני עלמא, עד דנפיק בר נש מהאי עלמא, ומקבל עונשיה, כמה דאתמר. כד אינון חובין יתיר דעיילין לון לגו בגו גהינם, באינון מדורין תתאין אחרנין, ומקבלין עונשא סגי מסגיאות זוהמא די בנשמתא, כדין אדליקו נורא יתיר, למיכל ההוא זוהמא.
זכאין אינון דנטרי פקודי אורייתא. ההיא נקודה קדישא, דאיהי בעיא לאשתעשעא לעילא ולתתא ברוחיהון דצדיקייא, כמה דאתמר. כד ההיא נקודה בעא לאשתעשעא לתתא ברוחיהון דצדיקייא, כאמא דחדאת על בנהא, ואשתעשעא בהון, ה"נ בפלגות ליליא איהי נחתא ואשתעשעא בהו.

— 25 —
רקיע דקאמרן דקיימא על גנתא, איהי קיימא על ד' רישי חיוון, ואינון ד' אתוון דקאמרן, אינון רזא דד' חיון. והאי רקיעא קיימא עלייהו, כמה דאתמר. רקיע דההיא נקודה, קיימא לעילא, על אינון ד' חיוון עלאין דקאמרן, וההוא רקיעא איהו אתרקם בגוונין קדישין.
בהאי רקיע אסתכלן ארבע חיוון, וכל אינון חיילין לתתא. כד האי רקיע אנהיר בגוונוי ונציץ, כדין ידעין כל אינון רתיכין, וכל אינון חיילין ומשיריין, דהא טרפא דילהון אזדמן. רקיעא דא מרקמא בכל גוונין קדישין, ביה קיימין ארבע פתחין רשימין, בארבע אתוון מנצצן.
פתחא חדא רשימא לסטר מזרח, וביה קיימא בההוא פתחא את חד, וההוא את איהו א', ודא נציץ וסליק ונחית בהאי פתחא. פתחא דא נהיר ונציץ מנציצו עלאה. והאי את נציץ ובליט בגויה, ואיהי נחתא וסלקא, ואתרשים בההוא פתחא.
פתחא תניינא, רשימא לסטר צפון, וביה קיימא את חד, ואיהי את ד'. ודא קיימא ונצצא, סלקא ונחתא, ולהטא בההוא פתחא. לזמנין נציץ בנציצו, ולזמנין אתטמר ההוא נהורא, ולא נהיר. ועל דא, את דא לא קיימא בקיומא תדיר, ואת דא אתרשים בההוא פתחא.
פתחא תליתאה, איהו פתחא דקיימא לסטר מערב, וביה קיימא את חד, דאתרשים ואתנהיר בההוא פתחא. ודא איהו את נ', והאי את נציץ בנציצו בההוא פתחא.
פתחא רביעאה, דא איהו פתחא דקיימא לסטר דרום, וביה קיימא רשימו דחד נקודה תתאה זעירא, דאתחזי ולא אתחזי, ודא איהי את י', ואלין ארבע אתוון לארבע סטרין, נצצין בההוא רקיע, באינון פתחין.
בהאי רקיע רשימין אתוון אחרנין, בכתרין על רישייהו. ואינון עשרין ותרין אתוון, מתעטרן בכתרין. רקיעא דא נטיל וסחרא על גבי חיוון, ברשימו דאתוון, רזא דחושבן דיחודא, ברזא דצרופא חדא ואינון: א"ט ב"ח ג"ז ד"ו.
אלין אתוון סחרן בההוא רקיע, ברזא דאתוון אחרנין, עלאין קדישין סתימין. ואינון אתוון אחרנין סתימין, סחרין לההוא רקיע, וכדין אתחזיין אלין אתוון בגלגולא, דאינון א"ט ב"ח, ורשימין בהאי רקיעא.
בשעתא דאתנהיר האי רקיעא, אתנהרן ביה ארבע רזין דשמהן קדישין, ואינון צרופא בצרופין דתלתין ותרין שבילין. כדין נחית טלא מהאי רקיעא, באינון אתוון דרזא דשמא קדישא, ואתזנו כל אינון רתיכין, וכל אינון חיילין ומשיריין קדישין, ונטלי כלהו בחדוה.
בשעתא דדינא תלייא, אלין אתוון אתטמרו, ואתגניזו ד' גו ד', ואינון ט"ח ז"ו. בשעתא דאלין אתגניזו ואתטמרו, כדין קלא דסטר צפון אתער, וידעי דדינא שרייא על עלמא. ובהאי רקיעא אתרשים גוונא חדא, דכליל כל גוונין.
כד נטיל האי רקיעא מסטרא דמזרח, אינון ארבע רישין דקאמרן, בארבע אתוון, נטלין כלהו במטלנין, וסלקי בסליקו לעילא. וכד אינון נטלין וסלקין לעילא, אסתלקת מאן דאסתלקת. ואתוון אתהדרו ואתחזיין בשלימו, ברזא קדמאה, א"ט ב"ח ג"ז ד"ו, ואתרקם ההוא רקיעא, כדין אתנהיר בנהירו.
וכד האי רקיעא אתנהיר כמלקדמין, באלין אתוון, כולהו אתהדרו ושאגי למטרף טרפא ומזונא. כיון דאינון שאגי וסלקין קלא, ההוא קלא אשתמע לעילא לעילא, וכדין נטלא ברכאן וקדושן, מאן דנטלא.
סחרן אתוון ומתגלגלן, וסחרן ההוא רקיעא, וקיימן אינון אתוון לסטר דרום. כיון דקיימין אינון אתוון לסטר דרום, סלקין ונצצן בנציצו ולהטין. כדין באמצעיתא דההוא רקיעא, רשימו חד אתרשים, וההוא רשימו איהו את חד, ואיהו י'. כיון דאת דא אתרשים ואתחזייא, כדין להטין אבתריה, תלת אתוון אחרנין, ואינון הו"ה.
אלין אתוון מנצצן באמצעו דהאי רקיעא, סלקין ונחתין, מלהטין בתריסר להטין. כדין לבתר דאלין תריסר זמנין מלהטן, נחתא מאן דנחתא, ואתכלילת באינון אתוון, ואתעטרת בהו, ולא אתיידעת. כדין, כלהו חיילין, וכלהו משיריין, בחידו. וסלקין שירין ותושבחן.
רקיעא דא נטלא תניינות, וסחרא ומתגלגלא, ואינון אתוון קדמאי דקאמרן, דאינון א"ט ב"ח, כלהו אתכלילו באינון אתוון עלאין, רזא דשמא קדישא דקאמרן, וסחרן ההוא רקיעא, וקיימין אינון אתוון דהוו באמצעיתא רזא דשמא קדישא, כלהו אתרשימו לסטר צפון, ואתרשימו ולא אתרשימו. לית מאן דיסתכל בההוא סטרא, כלהו אתחפיין, ואמרי בקל נעימו ברוך כבוד יי' ממקומו. אתחפיין מסטרא דצפון ואמרין דא אתחפיין מכל סטרין ואמרין דא.
רקיעא דא סחרא כמלקדמין, ואתגלגלא מסטרא לסטרא. כדין קל נעימו דמשיריין סגיאין בסטרא דא, וקל נעימו דמשיריין סגיאין בסטרא דא, וכן לד' סטרין. בההיא שעתא ההוא רקיעא אתנהיר בנהירו אחרא, יתיר מכמה דהוה, וקיימא בנהירו בגוון אחרא, כלילא בכל גוונין.
ואלין אתוון דקאמרן, סלקין לעילא בההוא רקיעא, ומקבלין לאת חד דאיהי עלאה, דקא מתחברא בשמא דא, דאלין אתוון. בגין דאע"ג דאלין אתוון דשמא קדישא, האי איהו שמא דאתכליל לתתא, בגין דרזא דא אתכליל לעילא, ואתכליל לתתא, וכד אתכליל לתתא, אלין אתוון סלקין לקבלה לאת חד דהא מההוא את אתזנו אלין אתוון לתתא, וההוא את איהו ו'. ונחית ואתחברו אלין אתוון. בההוא את, וכדין כלהו בעטורא חדא, ואתעביד שמא שלים.
לתתא, שמא שלים ולא שלים. שמא שלים בחמש אתוון איהו, וידו"ד. רזא דכר ונוקבא ברמיזו. שמא שלים בתשע אתוון, אינון ידו"ד אלהים. דא איהו שמא שלים מכלא. שמא אחרא איהו ברמיזו, ואיהו בחמש כדקאמרן. אבל דא איהו שלים בכלא.
כיון דמתחברן אלין אתוון, ההוא רקיעא אנהיר בתלתין ותרין נהורין, כדין כלא איהו בחדווה, כלא קאים ברזא חדא עילא ותתא. כל אינון רתיכין, וכל אינון משיריין, כלהו קיימין ברזא דשלימו. וכל דרגין מתקנן על אתרייהו, כל חד וחד כדקא יאות.
בהאי רקיעא קאים לסטר צפון, חד שלהובא נהיר, דלא שכיך תדיר, ואיהו רשים באתוון אחרנין, לימין, ואינון עשר שמהן, וסלקין לשבעין שמהן, וכלהו רשימין בהאי רקיעא, ונהרין כלהו כחדא.
מהאי רקיעא, נטלין כל אינון רקיעין דלתתא, דלסטר קדושה, עד דמטו לאינון רקיעין אחרנין דלסטר אחרא, ואלין אקרון יריעות עזים, כד"א ויעש יריעות עזים לאהל על המשכן.
בגין דאית יריעות ואית יריעות, יריעות המשכן, אינון יריעות דאקרון רקיעי חיוון דמשכנא קדישא. יריעות עזים. אינון רקיעין אחרנין דסטרא אחרא. אלין רקיעין ברזא דרתיכין דרוחין קדישין. ואלין רקיעין דלבר, דקיימין במלין דעלמא, ואינון סטרין דתיובתין, ועובדין דגופא. ואלין חפיין על אינון רקיעין דלגו, כקליפה על מוחא. רקיעין דלגו אינון ההוא קלישו, דקיימא על מוחא, ואלין אקרון שמים ליי'. לשמא חדא דא דלתתא.
רקיעין אחרנין לעילא, ואינון רקיעין פנימאין, דאקרון רקיעי החיות, דאינון רזא דשמא קדישא, ברזא דחיוון רברבן עלאין, ואלין אינון רזין דאתוון עלאין, ברזי דאורייתא, כללא דעשרין ותרין אתוון, מחקקן רשימין, דנפקי מגו רקיעא עלאה תמינאה. דאיהו רקיע דעל גבי חיוון עלאין, והאי איהו דלית ליה חיזו. האי איהו טמיר וגניז, לית ביה גוון.
כל גוונין מניה נפקי. ביה לית גוון, לא אתחזי, ולא אתגלייא, האי איהו דאפיק כל נהורין. ביה לא אתחזי, לא נהירו, ולא חשוך, ולא גוון כלל, בר נשמתין דצדיקייא, דחמאן מגו רקיעא תתאה, כמבתר כותלא, נהירו דאפיק ונהיר האי רקיעא עלאה, וההוא נהירו דלא פסק, לית מאן דידע ליה, לית מאן דקאים ביה.
מתחות דא, כל אינון רקיעין אתכלילו בשמא דא אקרי שמים ואלין אקרון השמים אינון דשמא עלאה אקרי בהון, אינון דשמא קדישא אתעטר בהון. וע"ד כתיב, השמים שמים ליי', לההוא גניזו דרקיעא עלאה, דקאים עלייהו.
עד הכא רמז לשמא קדישא, דקב"ה אקרי בשמהן. מכאן ולהלאה, לית חכים בסכלתנו, דיכיל למנדע ולאתדבקא כלל. בר נהירו חד זעיר בלא קיומא, לאתיישבא ביה. זכאה חולקיה מאן דעאל ונפק, וידע לאסתכלא ברזין דמאריה, ולאתדבקא ביה.
ברזין אלין יכיל בר נש לאתדבקא במאריה, למנדע שלימו דחכמה ברזא עלאה, כד פלח למאריה בצלותא, ברעותא, בכוון לבא, אדבק רעותיה כנורא בגחלתא, לייחדא אינון רקיעין תתאין דסטרא דקדושה, לאעטרא לון בשמא חדא תתאה. ומתמן ולהלאה לייחדא אינון רקיעין עלאין פנימאין, למהוי כלהו חד, בההוא רקיעא עלאה דקיימא עלייהו.
ובעוד דפומיה ושפוותיה מרחשן, לביה יכוון, ורעותיה יסתלק לעילא לעילא, לייחדא כלא ברזא דרזין, דתמן תקיעו דכל רעותין ומחשבין ברזא דקיימא באין סוף, ולכוונא בהאי בכל צלותא וצלותא, בכל יומא ויומא לאעטרא כל יומוי, ברזא דיומין עלאין בפולחניה.
בליליא ישוי רעותיה, דהא אתפטר מעלמא דא, ונשמתיה נפקת מניה, ויהדר לה למארי דכלא, בגין דכל ליליא וליליא, ההיא נקודה קיימא, לאכללא בגווה אינון נשמתין דצדיקייא.
רזא דרזין למנדע לאינון חכימי לבא. רקיעא דא תתאה, ברזא דההיא נקודה קיימא, כמה דאמרן. ההוא רקיעא איהו כליל מעילא ומתתא, ויסודא דיליה לתתא כהאי שרגא דסלקא נהורא אוכמא, לאתאחדא בנהורא חוורא, ויסודא דילה איהו לתתא, בההיא פתילה במשחא. אוף הכי לתתא, ההיא נקודה. ביממא אתכלילת מלעילא, ובליליא אתכלילת מתתא, באינון נשמתין דצדיקייא.
וכל מלין דעלמא, אהדרו כלהו, לעקרא ויסודא ושרשא, דנפקו מניה. וכמה לילוון זמינין לנטלא כל חד וחד מה דאתחזי ליה. כד"א אף לילות יסרוני כליותי. נפשא אזלת ושטאת, ותבת לההוא עקרא דאתחזי לה. גופא קאים שכיך כאבנא, ואהדר לההוא אתר דאתחזי ליה, למשרי עלוי, ובגין כך תב גופא לסטריה, ונפשא לסטרה.
גופא שרי עלוי רזא דסטרא אחרא, ובגין כך אסתאבו ידוי, ובעי לאסחאה לון. כמה דאוקימנא, דהא בליליא כלא תב לאתריה, ונשמתהון דצדיקייא סלקין ואתהדרן לאתרייהו, ואתעטרת בהו מה דאתעטרת, ואתכלילת מכל סטרין, כדין סלקא יקרא דקב"ה ואתעטר מכלא.
בליליא שלטאן ממנן דאתפקדו על אינון נשמתין דצדיקייא, לסלקא לון לעילא, ולקרבא לון קרבן נייחא לגבי מאריהון. ההוא ממנא דאתפקד על כל אינון משיריין, סורי"א שמיה רב ממנא. כיון דנשמתא סלקא בכל אינון רקיעין, כדין מקרבין לה לגביה, וארח בה כמה דאת אמר, והריחו ביראת יי'. כמה דזמין מלכא משיחא למעבד בעלמא, ועל ידיה אעברו כלהו בפקדונא על ידיה, לאתקרבא להלאה.
וכלהו נשמתין כד אתקריבו לההוא אתר דאתקריבו, ואתחזון תמן, דא איהו רזא, כלהו נשמתין אתכלילו בההיא נקודה, ונטלא לון זמנא חדא, כמאן דבלע בליעו דמלה, ואתעברא כאתתא דמתעברא. רזא דא למארי מדין. כד האי נקודה אתעברת, כאתתא דמתעברא, אתהני מההיא הנאותא, דאתכלילת נשמתא מהאי עלמא, באינון עובדין, ובההיא אורייתא דאשתדלת בה ביממא. ונטלא ההוא רעו דהאי עלמא, וביה אתהני בחדוה, ואתכלילת מכל סטרין.
לבתר אפיקת לון לבר, ואולידת לון כמלקדמין, ונשמתא איהי חדתא השתא כמלקדמין, ורזא דא חדשים לבקרים. חדשים ודאי כמה דאתמר. מה טעם אינון חדשים. בגין רזא דכתיב, רבה אמונתך. רבה ודאי, דיכלא לאכללא לון, ולאעלא לון לגווה, ואפיקת לון ואינון חדתין. ועל דא נקטא אחרנין מלעילא ביממא. זכאין אינון צדיקייא בעלמא דין, ובעלמא דאתי.
אדהכי נהר יממא, אמר רבי אבא, נקום ונהך, ונודה לרבון עלמא. קמו ואזלו, וצלו, ולבתר אהדרו חברייא לגביה, אמרו ליה, מאן דשרי, לסיים שבחא. זכאה חולקנא באורחא דא, דכל האי זכינא לאעטרא ליה לקודשא ב"ה, ברזין דחכמתא.

— 26 —
פתח רבי אבא ואמר, ויעש בצלאל את הארון עצי שטים וגו'. הכא, אע"ג דכל רזין דמשכנא הא אוקמוה חברייא באדרא קדישא. הכא אית לאסתכלא, דהא רזא דא מתעטרא בכמה רזין, למילף חכמתא. ארון דא איהו רזא למיעל תורה שבכתב. ואתגניז ביה בשית לוחין מסחרין, ודא אקרי ארון. כד סחרן אינון שית למהוי כחדא, כדין איהו גופא חד לאעלא ביה רזא דאורייתא, בשית סטרין.
ואינון לוחין, אינון חמש, ועאלין ביה חמש ספרים, ואינון חמש אינון שית, בחד דרגא דאעיל בה בגניזו, דאקרי רזא דכלא, והאי איהו רזא דברית. כד עאל דא, גו אינון חמש לוחין, כדין קיימא ארונא ואורייתא, ברזא דתשע דרגין, דאינון תרין שמהן, יהו"ה אלהי"ם. ולבתר קיימא לוחא חדא, רזא למיעל תורה שבכתב. ואתגניז ביה בשית לוחין מסחרין, ודא אקרי כלא, וכלהו קיימי בגניזו.
הכא אית לן לאסתכלא, ולמנדע רזין דארונא, אית ארון ואית ארון, דא לקבל דא. פתח ואמר, הכל נתן ארונה המלך למלך וגו'. וכי ארונה מלך הוה ואע"ג דחברייא אוקמוה, אלא דוד, דכתיב ביה כל מכה יבוסי ויגע בצנור וגו' ואיהו נטל ותפיס לירושלם, ומדידיה הוה, אמאי קנה בכספא. ואי תימא אע"ג דהוות ירושלם דידיה דדוד, ההוא אתר אחסנתיה דארונה הוה, כמה דהוה בנבות היזרעאלי, דאע"ג דשליט אחאב, והוה מלכא, אצטריך למתבע לנבות ההוא כרם, אוף הכי דוד.
אלא ודאי ארונה מלכא הוה, וההוא אתר ברשותיה הוה, והוה שליט עלוי, וכד מטא זמנא לנפקא מתחות ידיה, לא נפיק אלא בסגיאות דמא וקטולא בישראל. לבתר קאים ההוא מלאכא מחבלא על ההוא אתר, ותמן כד הוה קטיל, וקאים בההוא אתר, לא הוה יכיל, ותשש חיליה.
וההוא אתר, אתר דאתעקד ביה יצחק הוה, דתמן בנה אברהם מדבחא, ועקד ליה ליצחק בריה. כיון דחמא קב"ה ההוא אתר, אתמלי רחמין, הה"ד, ראה יי' וינחם וגו'. מהו ראה יי'. חמא עקידת יצחק בההוא אתר, ותב וריחם עלייהו מיד.
ויאמר למלאך המשחית רב עתה וגו'. מהו רב. הא אוקמוה, טול הרב. אלא הכי הוא, כתיב הכא רב, וכתיב התם, רב לכם שבת בהר הזה. אוף הכי נמי רב, רב לך למהוי האי אתר תחות ידך, שנין סגיאין הוה תחות ידך, מכאן ולהלאה רב, אהדר אתרא למאריה. ועכ"ד במותא וממונא נפק מתחות ידיה.
אמאי אקרי ארונה. אלא כתיב ארונה וכתיב ארנן. בעוד דההוא אתר הוה תחות ידיה, אקרי ארונה ארון דסטרא אחרא. ועל דאתוספו ביה אתוון יתיר, הכי אצטריך לאתוספא לההוא רע עין, רזא דסטרא אחרא, וההוא תוספת איהו גריעותא לגביה.
בסטר קדושה גרעין ליה אתוון, ואתוסף קדושתיה. ודא רזא דכתיב, על שני עשר בקר. גרע מ"ם דלא כתיב שנים, אלא שני. ולסטרא אחרא יהבין ליה תוספת אתוון, דכתיב ויעש יריעות עזים לאהל על המשכן עשתי עשרה יריעות, תוספת אתוון ואיהו גריעותא. ובסטרא דקדושה, שני עשר ולא יתיר. והכא עשתי עשרה. וכלא איהו גריעו לגביה, והכי אצטריך לההוא רע עין, לאשלמא עיניה ואיהו בגריעו.
ת"ח, סטרא דקדושה אקרי ארון הברית. וההוא ארון הברית, אתחזי לגופא למיעל ביה דיוקנא דאדם. ועל רזא דא, אינון חסידי קדישין, כד הוו מפטרי מהאי עלמא, הוו אעלין לון בארון. דהא סטרא אחרא לא מתתקן בגופא, ולאו איהי בכללא דגופא דאדם. ובגין דא לא אתברון גופייא לההוא סטרא אחרא, בגין דלאו אינון בכללא דגופא דאדם.

— 27 —
ביוסף מה כתיב, ויישם בארון תרין יודין אמאי. אלא דאתחבר ברית בברית. רזא דלתתא ברזא דלעילא. ועאל בארונא. מאי טעמא. בגין דנטר ברית קדישא, ואתקיים ביה. להכי אתחזי לאעלה בארונא, וכלא כדקא חזי.
בכה ר' אבא ואמר, ווי לבני עלמא, דלא ידעי לההוא כסופא. ווי לההוא עונשא, דכל מאן דבעי עאל בארונא. בגין דלא אצטריך למיעל בארונא, בר צדיק, דידע בנפשיה, ואשתמודע בגרמיה, דלא חטא בההוא ברית, את קיימא קדישא, מעולמוי, וקא נטיר ליה כדקא יאות. ואי לאו, לא אצטריך ליה למיעל בארונא, ולמפגם ארונא.
רזא אצטריך לאתחברא באת קיימא קדישא דאיהו רזא דאתחזי ליה, ולא לאחרא. דהא ארון לא אתחבר אלא בצדיק, דנטיר את קיימא קדישא. ומאן דפגים ברית ועאל בארונא, ווי ליה, דפגם ליה בחייוי. ווי ליה דפגים ליה במיתתיה. ווי ליה מההוא עונשא. ווי ליה דפגים את וארון קיימא קדישא. ווי ליה לההוא כסופא, דנקמין מניה נקמת עלמין, נוקמא דעלמא דא, ונוקמא דההוא פגימו. ורזא דא כתיב כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים.
בשעתא דדיינין ליה בההוא עלמא, מסתכלן בעובדוי, אי הוה פגים רזא דברית קדישא דחתים בבשריה. והשתא פגים ארונא דיליה בהאי. האי לית ליה חולקא בצדיקייא. מסתכלן ביה, ודיינין ליה, ומפקי ליה לבר מכללא דאדם. כיון דאפקי ליה מכללא דאדם, אפקי ליה מכללא דכלהו אחרנין, דאתעתדו לחיי עלמא, ויהבי ליה לההוא סטרא דלא אתכליל ברזא דגופא דאדם. כיון דאתמסר לההוא סטרא, ווי ליה, דאעלין ליה בגיהנם, ולא נפיק מניה לעלמין. ע"ד כתיב ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו'. אינון דאשתארו מכללא דאדם.
והני מלי כד לא עבד תיובתא שלימתא. תיובתא דאיהי אתחזייא לחפייא על כל עובדוי. ועכ"ד טב ליה דלא יעול בארונא, דהא כל זמנא דגופא קיים, נשמתא אתדנת, ולא עאלת לאתרה. בר אינון חסידי עליונין קדישין, דאתחזון לסלקא בגופיהון, זכאה חולקיהון בעלמא דין ובעלמא דאתי.
בגין דלית חובא דקשיא קמיה קב"ה, כהאי מאן דמשקר ופגים להאי את קיימא קדישא. ודא לא חמי אנפי שכינתא, על חובא דא כתיב ויהי ער בכור יהודה רע בעיני יי'. וכתיב לא יגורך רע.
מה כתיב הכא, ויעש בצלאל את הארון. וכי אמאי לא עבדו אינון חכימין, דעבדו משכנא, ית ארונא. אלא בצלאל, סיומא דגופא דאיהו רזא דברית קדישא, ונטר ליה, ואיהו קאים בעדבא דחולקיה. איהו אשתדל בעובדא דיליה, ולא אחרא. אתו כלהו חברייא, ונשקו ליה.

— 28 —
כד מטו לגבי דרבי שמעון, וסדרו מלין אלין קמיה, כל מה דאתמר בההוא אורחא. פתח ואמר, ואורח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום. האי קרא אתמר. אבל האי קרא אית לאסתכלא ביה, ואורח צדיקים, ההוא אורחא דצדיקייא אזלו ביה, איהו ארח קשוט. אורחא דקב"ה אתרעי ביה. אורחא דאיהו אזיל קמייהו, וכל אינון רתיכין, אתיין למשמע מלין דאינון ממללן ואמרי בפומייהו. כאור נגה: דנהיר ואזיל, ולא אתחשך כלל, כאורח דאינון חייביא, דאורח דילהון אתחשך תדיר, כד"א דרך רשעים כאפלה וגו'.
ד"א ואורח צדיקים. מה בין אורח לדרך, הא אוקמוה. אבל אורח הוא, דהשתא אתפתח ואתגלייא, ואתעביד בההוא אתר אורח, דלא כתישו ביה רגלין מקדמת דנא. דרך: כד"א כדורך בגת, דכתשין ביה רגלין כל מאן דבעי.
וע"ד לצדיקייא קארי ארח, דאינון הוו קדמאי למפתח ההוא אתר. ולא על אתר איהו אלא אע"ג דאחרנין בני עלמא אזלי בההוא אתר, השתא דאזלין ביה צדיקייא, איהו אתר חדתא, דהשתא חדתא איהו ההוא אתר כמה דלא אזיל ביה בר נש אחרא לעלמין. בגין דצדיקייא עבדין חדתא לכל ההוא אתר, בכמה מלין עלאין דקב"ה אתרעי בהון.
ותו, דשכינתא אזלא בההוא אתר, מה דלא הוות מקדמת דנא. ובג"כ ארח צדיקים אקרי, בגין דאתארח ביה אושפיזא עלאה קדישא. דרך: איהו פתוח לכלא, וכתשין ביה כל מאן דבעי, אפילו אינון חייבין. דרך, רזא דא, הנותן בים דרך, בגין דדריך ביה סטרא אחרא, דלא אצטריך, ושליט לסאבא משכנא. וע"ד, צדיקייא בלחודייהו, קיימי ושלטי בההוא אתר דאקרי אורח. כמה דאוקימנא דרך פתוח לכלא, להאי סטרא ולהאי סטרא.
ואתון קדישי עליונין, אורח קדישא עלאה אזדמן לגבייכו, וארחתון ביה ומלין מעליין עלאין אתסדרו קמי עתיק יומין. זכאה חולקיכון.

— 29 —
פתח ר"ש ואמר, ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה וגו', בכמה אתר תנינן, דמשה אנפוי כאנפי שמשא, ויהושע כאנפי סיהרא. דלית נהורא לסיהרא, אלא נהורא דשמשא כד נהר לסיהרא, וסיהרא מגו שמשא אתמלייא. וכד אתמלייא, כדין קיימא באשלמותא.
אשתלימותא דסיהרא, מאן איהו. רזא דכלא, דאקרי דמות ברזא דשמא עלאה יי'. דהא בשמא דא לא קאים, בר בזמנא דקיימא באשלמותא. דהא כמה שמהן אינון דאחסינא, ואתקרי בהו כך כפום שעתא דקיימא ביה, הכי אקרי בההוא שמא ממש. וכד קיימא ברזא דאשלמותא ואשתלימת מכל סטרין, כדין אקרי ידו"ד אשלמותא דילה, כאשלמותא דלעילא. דירתא ברתא לאמה.
והיינו בחמיסר יומין, דכתיב בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה. וכתיב אך בעשור לחדש השביעי. וכלא רזא חדא, כד קיימא עלמא דאתי ברזא דכל עשר אמירן, על האי חדש, אקרי בעשור. וכד אתרשימת סיהרא באשלמותא חדא בינייהו, אקרי בחמשה עשר, דהא ה' אתחברת ואתחקקת בינייהו.
ורזא דא י"ה ו"ה וכד קיימא בשמא דא, כדין אתחבר בה', ואיהי אתוספא איהי, ברזא דאת ה' כמלקדמין. חדא, לאתחקקא ולאתחברא ברזא דלעילא. וחדא למיהב מזונא לתתא. וכדין קיימא סיהרא באשלמותא לכל סטרין, עילא ותתא, ברזא דשמא דא, למהוי כלא רזא חדא, ושלימו חד.
יהושע דא איהו רזא דאשלמותא דסיהרא, באלין אתוון בן נו"ן, נו"ן ודאי דהא נון רזא דסיהרא איהי. מלא ברזא דאשלמותא דשמא קדישא, כדין איהו מלא רוח חכמה ודאי.
בגין דנקודה עלאה דאיהי י', אתפשט ואפיק רוח, וההוא רוח עביד היכלא. וההוא רוח אתפשט, ואתעביד שית סטרין. ההוא רוח אתפשט, ברזא דכל אלין. ואמלי ועביד היכלא לתתא, ואתמלי כלא, ואתעביד רזא דשמא קדישא, באשלמותא חדא.
ובג"ד יהושע מלא רוח חכמה, בגין כי סמך משה את ידיו עליו, דאיהו אריק ברכאן עליה, ואתמלי בירא מניה. ואתון קדישי עליונין, כל חד מנייכו אתמלי רוח חכמה, וקיימא באשלמותא, ברזין דחכמתא. בגין דקב"ה הוא אתרעי בכו, ואסמיך ידוי עלייכו. זכאה חולקי דעיני חמו דא, וחמו שלימו דרוח חכמתא בכו.

— 30 —
פתח ואמר, כתיב לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו. האי קרא אוקמוה, ורזא דמלה, האי מאן דאכיל בלא צלותא, דיצלי על דמיה, שקיל איהו כמנחש ומעונן.
בגין דבליליא נשמתא סלקת למחמי ברזא דיקרא עלאה, כל חד וחד כמה דאתחזי ליה. ואשתאר ב"נ בההוא חילא דאתפשט גו דמא, לאתקיימא גופא. ועל דא טעים טעמא דמותא, וההוא חילא לא מתעתדא לאתערא גו ההוא חילא דנשמתא, ולקבלא ליה. וכד אתער בר נש, לאו איהו דכי. והא אוקימנא, דסטרא אחרא שליט, על אתר דקיימא בלא נשמתא.
כיון דאתדכי במיא, ואע"ג דאשתדל בר נש באורייתא, ההיא נשמתא לא אתקיימת באתרה, ולא שלטא ביה בב"נ, בר חילא דדמא בלחודוי, דאקרי נפש, ההיא דאתפשטא בדמא תדיר, והא אוקימנא. וכד יצלי ב"נ צלותא דפולחנא דמאריה, כדין מתיישבא חילא דדמא באתריה, ואתגבר חילא דנשמתא, ואתיישבא על ההוא אתר. וכדין בר נש אשתלים קמי מאריה, כמה דאצטריך, נפש לתתא, ורזא דמלה דנשמתא לעילא.
וע"ד, מאן דצלי צלותא עד לא ייכול, קאים גרמיה כמה דאצטריך, וסלקא נשמתא על אתר מותבה כמה דאצטריך, ואי אכיל עד לא צלי צלותיה לאתיישבא דמא על אתריה, הא איהו כמנחש ומעונן. בגין דהא איהו ארחיה דמנחש, לסלקא לסטר אחרא, ולמאכא סטרא דקדושה.
אמאי אקרי בר נש ההוא דאשתדל בההוא סטרא מנחש. על דאשתדל בההוא נחש, לאתקפא חיליה ולאתגברא. ודא איהו כמאן דפלח לאלהים אחרים. וכן האי פלח לההוא חילא דדמא, ולא פלח ליה לקב"ה, לאתקפא סטרא דנשמתא, סטרא דקדושה.
מעונן, דאשתדל בחובא, ולא אשתדל בזכו. ואי תימא הא קיימא נ' באמצעיתא. הכי הוא ודאי, דהא לא יכלין לשלטאה בההוא סטרא אחרא, עד דאתערבי ביה ערובא דסטר קדושה, כחוטא חד דקיק. מאן דבעי לקיימא שקרא, יערב בה מלה דקשוט, בגין דיתקיים ההוא שקרא. ועל דא עון מלה דשקר הוא, ובגין לקיימא ליה, עאלין בה מלה דקשוט, ודא איהו נ', בדא מקיימי לההוא שקר. ומאן דלא צלי צלותא לקמי קב"ה, עד לא ייכול על דמיה, כמנחש ומעונן.

— 31 —
צלותא דבר נש, כמה דאמרתון אתון קדישי עליונין, זכאה חולקיכון, דהא בצלותא מתתקן גופיה ונפשיה דבר נש, ואתעביד שלים. צלותא איהי תקונין מתקנן דמתתקנן כחדא, ואינון ארבע. תקונא קדמאה, תקונא דגרמיה, לאשתלמא. תקונא תניינא, תקונא דהאי עלמא. תקונא תליתאה, תקונא דעלמא לעילא, בכל אינון חילי שמיא. תקונא רביעאה, תקונא דשמא קדישא, ברזא דרתיכין קדישין, וברזא דעלמין כלהו, עילא ותתא בתקונא כדקא יאות.
תקונא קדמאה תקונא דגרמיה, בגין דאצטריך לאתקנא גרמיה, במצוה וקדושה, ולאתתקנא בקרבנין ועלוון לאתדכאה. תקונא תניינא, בתקונא דקיומא דהאי עלמא, בעובדא דבראשית, לברכא לקודשא בריך הוא, על כל עובדא ועובדא, באינון הללויה, הללוהו כל ככבי אור הללוהו שמי השמים וגו' לקיימא קיומא דהאי עלמא. ועל דא בברוך שאמר, ברוך, ברוך על כלא.
תקונא תליתאה, דאיהו תקונא לעלמא לעילא, בכל אינון חיילי חיילין ומשריין. יוצר משרתים ואשר משרתיו וגו', והאופנים וחיות הקדש. תקונא רביעאה, תקונא דצלותא, בתקונא דרזא דשמא קדישא כדקא אמרתון, זכאה חולקיכון. והכא רזא דתקונא דשמא שלים. זכאה חולקי עמכון בהאי עלמא ובעלמא דאתי.

— 32 —
פקודי אורייתא דאמרתון בצלותא ודאי הכי הוא. פתח ואמר, כתיב את יי' אלהיך תירא אותו תעבוד. וכתיב, ויראת מאלהיך. האי קרא אית למימר הכי, ויראת אלהיך, בגין דהא כתיב את יי' אלהיך תירא, מהו מאלהיך. אלא רזא איהו, מאלהיך ודאי, מההוא אתר דאתחבר וסחרא למוחא דלגו, ודא איהו מאלהיך, דחילו דא למדחל ליה, דהא תמן שרייא דינא, ואיהו דינא דאשתאיב מגו דינא דלעילא, בהאי אתר.
תלת גווני אשא הכא. אשא קדמאה, איהו אשא דקביל אשא בחידו, וחדאן דא בדא ברחימו. אשא תניינא, איהו אשא דכתיב ביה ונגה לאש דאתחזי ביה נגה. ודא איהו אשא, דקיימא גו אשא פנימאה בחידו, כמה דאתמר. אשא תליתאה, איהו אשא דסחרא לההוא נגה. ובהאי אשא שארי דחילו דדינא, לאלקאה חייביא.
ואף ע"ג דתנינן, דארבעה גווני אשא נינהו, ואינון ארבע דאינון חד. אבל הכא בההוא אשא דקאמרן, שארי דחילו דדינא, ועל דא כתיב, ויראת מאלהיך, מההוא עונשא דיליה.
ובההוא יראה בעי לשוואה רעותיה, בדחילו ורחימו כחדא, למדחל בהאי סטרא, ולמרחם בהאי סטרא. ובאינון גוונין דקאמרן, וההוא דחילו להוי למדחל מעונשא. דמאן דעבר על פקודי אורייתא, אתענש בההוא סטרא דכד שארי ההוא סטרא לאלקאה, לא שכיך עד דשצי ליה מהאי עלמא, ומעלמא דאתי. ובג"כ בעי למדחל מהאי אשא, דדחילו שרייא ביה.
ומניה אתפשט אשא לבר דדחלא אחרא, ועל דא כתיב, לא תיראו את אלהי האמורי, דאסיר למדחל מניה. והאי אשא דדחילו דקאמרן, איהו קדש ואשתתף בקדושה, והאי איהו דסחרא לההוא נגה דקאמרן. וההיא אשא אחרא דלבר, איהו דאתחבר בהאי לזמנין. ולזמנין אתעבר מניה, ולא אתחבר בהדיה. וכד גרים דאתחבר בהאי, כדין הוא אשא דחשוך, ואחשיך וכסי נהירו דאלין אחרנין. וסימניך ואש מתלקחת, ולא דקיימא תדיר, והא אתמר
לבתר אהבה, כמה דאוקמוה דאהבה שרייא לבתר יראה. ורזא דמלה, כיון דשארי יראה על רישיה דבר נש, אתער לבתר אהבה, דאיהו ימינא. דמאן דפלח מגו אהבה, אתדבק באתר עלאה לעילא, ואתדבק בקדושה דעלמא דאתי, בגין דהא סליק לאתעטרא ולאתדבקא בסטר ימינא.
ואי תימא דפולחנא דאיהו מסטרא דיראה לאו איהו פולחנא. פולחנא יקירא איהו, אבל לא סליק לאתדבקא לעילא. וכד פלח מאהבה, סליק ואתעטר לעילא, ואתדבק בעלמא דאתי, ודא איהו בר נש דאזדמן לעלמא דאתי, זכאה חולקיה דהא שליט על אתר דיראה, דהא לית מאן דשליט על דרגא דיראה, אלא אהבה, רזא דימינא.
רזא דיחודא דאצטריך ליה לההוא דאתחזי לעלמא דאתי, ליחדא שמא דקודשא בריך הוא, ולייחדא שייפין ודרגין עלאין ותתאין, לאכללא כלהו, ולאעלאה באתר דאצטריך לקשרא קשרא. ודא איהו רזא דכתיב, שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד.

— 33 —
ורזא דשמע, שם דסליק לע' שמהן, ודא כללא חדא. ישראל: ישראל סבא, בגין דאית זוטא, דכתיב נער ישראל ואהבהו. ודא איהו ישראל סבא, רזא חדא בכללא חדא. שמע ישראל, הכא אתכלילת אתתא בבעלה.
ולבתר דאתכלילו דא בדא בכללא חדא, כדין אצטריכו לייחדא שייפין, ולחברא תרין משכנין כחדא, בכלהו שייפין, ברעו דלבא, לאסתלקא בדבקותא דאין סוף, לאתדבקא כלא תמן, למהוי רעותא חדא עלאי ותתאי.
ורזא דא יהיה, כד"א יהיה יי' אחד, ברזא דיהיה. י', ליחדא ולאתדבקא בה', דאיהו היכלא פנימאה, לאתר גניזו דהאי נקודה עלאה, דאיהי י'. ודא איהו רזא ידו"ד אלהינו. אלין תרין שמהן דאינון י"ה.
ולאכללא כל שייפין בההוא אתר דנפקו מניה, דאיהו היכלא פנימאה, לאתבא מלין לאתריהון, לעקרא ויסודא ושרשא דילהון, עד ההוא אתר דשרשא דברית.
ולבתר אינון תרין אתוון אחרנין ליחדא ולאתדבקא י' בה'. י' איהו רזא דברית קדישא. והאי ה' איהו היכלא, אתר גניזו דהאי רזא דברית קדישא דאיהו י'. ואע"ג דאוקימנא דאיהו ו' תניינא. אבל י', רזא דיליה ליחדא לון כחדא.
אחד, ליחדא מתמן ולעילא, כלא כחדא, ולסלקא רעותא לאתקשרא כלא בקשורא חד. לסלקא רעותיה בדחילו ורחימו לעילא לעילא עד אין סוף ולא ישתבק רעותא מכל אינון דרגין ושייפין, אלא בכלהו יסתלק רעותיה לאדבקא לון, ולמהוי כלא קשורא חדא באין סוף.
ודא הוא יחודא דרב המנונא סבא, דאוליף מאבוי, ואבוי מרביה, עד פומא דאליהו, ושפיר איהו, ויחודא בתקונא. ואע"ג דאנן אוקימנא להאי בכמה רזין, כלהו רזין סלקין לחד. אבל רזא דא אשכחנא בספריה, ושפיר איהו, ויחודא בתקונא. והא אנן ביחודא דרזא אחרא אתערנא מלין, ואיהו שפיר, ויחודא כדקא חזי והכי הוא. אבל יחודא דא, יחודא בתקונא, ודא איהו יחודא דרב המנונא סבא.
ותו הוה אמר, מאן דרעותיה לאכללא כל רזין דיחודא במלה דאחד שפיר טפי. ולהכי אנן מאריכין באחד, לסלקא רעותיה מעילא לתתא, ומתתא לעילא, למהוי כלא חד. אבל ברזא דא יהי"ה, סימנא איהו להאי.
והא דתנינן אחד רזא עילא ותתא, וארבע סטרין דעלמא, הכי איהו. ליחדא עילא ותתא כמה דאתמר וארבע סטרין דעלמא, אלין אינון רזא רתיכא עלאה, לאתכללא כלא כחדא, בקשרא חדא, ביחודא חדא עד אין סוף, כמה דאוקימנא.

— 34 —
רזא לאדכרא יציאת מצרים לבתר. בגין דהוות שכינתא בגלותא, ובזמנא דאיהי בגלותא, לאו איהו חבורא, לאתחברא דא בדא עלמא תתאה בעלמא עלאה, ולאחזאה חירו דההיא גאולה, דהוות בכמה אתין, בכמה נסין דעבד קב"ה. ואצטריך ההוא פורקנא לאתדכרא, ולאתחזאה דאף על גב דהוות בגלותא, השתא חירו אית לה, מיומא דאינון קשרין במצרים אשתריאו, אינון אתין ונסין אתעבידו.
ואצטריך לאחזאה חירו דילה, בגין דאתחברא בבעלה ובגין לאסמכא גאולה לתפלה, למהוי כלא חד בלא פרודא, ולא לאחזאה תרוכין, וסימניך ואשה גרושה מאישה לא יקחו.
ואי תימא, והא בגלותא איהי, והא אתתרכת, לאו הכי, אלא ודאי בגלותא איהי, לדיירא עמהון דישראל, ולאגנא עלייהו, אבל לא אתתרכת. והא שכינתא לא אתחזי בבית ראשון ובבית שני. עד דלא גלו ישראל סלקא לעילא, ולבתר איהי שויאת מדורה עמהון. אבל תרוכין לא הוות לעלמין.
ובג"ד בעי לאחזאה פורקנא, דאית בה ארבע גאולות. ורזא הכא, בשעתא דנפקא שכינתא מגלותא דמצרים, תבעת מקודשא בריך הוא, דיפרוק לה השתא ד' זמנין, דאינון ד' גאולות, לקבל ארבע גליות. בגין דתהא בת חורין, ולא תהא מתתרכא. ובההיא שעתא קיימא ואתפרקת ארבע גאולות, בההיא יציאת מצרים. והשתא דאצטריכת בתקונהא לאתחברא בבעלה, אצטריך לאחזאה ההיא גאולת מצרים, דאית בה ארבע גאולות.
ועל דא אית לאדכרא בההיא גאולה, ד' זמנין אמת. אמת. אמת. אמת. עד עזרת אבותינו. דדא הוא עזרה וסמך לישראל כלהו. ומתמן ולהלאה ארבע זמנין אחרנין, אמת, אמת, אמת, אמת. למהוי ארבע גאולות אלין בקיומא תקיף, בחותמא תקיף דגושפנקא דמלכא. ד' גאולות כפולין בקיומא.
וכלהו בההיא יציאת מצרים, דאילו לא אשתכחו אינון ד' גאולות בההיא יציאת מצרים, כל זמנא דלהוי גלותא, לא אתחברת בתקונהא לאתייחדא שמא קדישא. וע"ד אית לאדכרא גאולה דמצרים תדיר, בכל קדושין דקב"ה, בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמייא.
רזא דקדושה הא אוקימנא, דהא בקדושה מתקדשי כלא, עילא ותתא, וכל דרגין, וכל רתיכין עלאין ותתאין, כלהו מתקדשי בקדושתא דא. ובקדושה דא, אוקימנא רזין עלאין, לאינון מארי רזין דמסתכלין בקדושה דמאריהון, זכאה חולקיהון.
רזא לממסר נפשא למאריה, שפיר איהו, דקא אמרתון חברייא, זכאה חולקיכון, וזכאין עיני דחמו כך, דזכינא בחיי, דמתערין מלין קדישין אלין בהאי עלמא, וכלהו כתיבי לעילא קמי מלכא קדישא.

— 35 —
פתח ואמר אז נדברו יראי יי' איש אל רעהו ויקשב יי' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי יי' ולחושבי שמו. האי קרא אית לאסתכלא ביה, אז נדברו, אז דברו מבעי ליה, מאי נדברו. אלא נדברו לעילא, מכל אינון רתיכין קדישין, וכל אינון חיילין קדישין.
בגין דאינון מלין קדישין, סלקין לעילא, וכמה אינון דמקדמי ונטלין לון קמי מלכא קדישא, ומתעטרן בכמה עטרין, באינון נהורין עלאין, וכלהו נדברו מקמי מלכא עלאה. מאן חמי חדוון, מאן חמי תושבחן, דסלקין בכל אינון רקיעין, כד סלקין מלין אלין, ומלכא קדישא מסתכל בהו, ואתעטר בהו, ואינון סלקין ויתבין על חיקיה, ומשתעשע בהו, מתמן סלקין על רישיה, והוו עטרה. וע"ד אמרה אורייתא, ואהיה שעשועים יום יום. והייתי לא כתיב, אלא ואהיה, בכל זמן, ובכל עידן, דמלין עלאין סלקין קמיה.
תרי זמני כתיב יראי יי' יראי יי'. אלא יראי יי' לעילא, יראי יי' לתתא. יראי יי' קיימין לתתא, ואינון מלין קיימין בדיוקניהון לעילא. ורזא דא אשכחנא בספרא דחנוך, דכל מלין דצדיקייא די בארעא, אינון מתעטרן, וקיימן קמי מלכא, ומשתעשע בהו קב"ה. ולבתר אינון נחתי, וקיימין קמיה בדיוקנא דההוא צדיק דקאמר לון, ואשתעשע קב"ה בההוא דיוקנא. ולבתר אכתיבו בספר זכרון לפניו, לקיימא קמיה בקיומא תדיר.
ולחושבי שמו, מאי ולחושבי שמו. הא אוקמוה, כל אינון דמחשבי מלין דאורייתא, לאדבקא למאריהון ברזא דשמא קדישא, בגין למנדע ליה, ולאתתקנא חכמה דשמיה בלבייהו, דכתיב ולחושבי שמו, דהוא רזא דשמא קדישא.

— 36 —
כתיב וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא, האי קרא הא אוקמוה. אבל וממעל לרקיע, בההוא רקיע לתתא, כמה דאמרתון חברייא, זכאה חולקי, וזכאה חולקיכון. דהא ברקיעא דלעילא, לית מאן דאסתכל ביה. ומלעילא מניה קיימא ההוא אבן ספיר, דהא אתערנא ביה ברזא דההוא מרגלית טבא יקירא, כמה דאוקימנא.
דמות כסא, ולא כתיב דמות הכסא. בגין דאית כסא, ואית כסא. הכסא: עלאה טמירא גניזא דלא אתגלייא, ולית מאן דקיימא ביה למנדע ולאסתכלא. וע"ד כתיב כסא סתמא, דא כסא דלתתא.
דמות כמראה אדם, כיון דאמר דמות, אמאי כמראה, דהא סגי ליה דמות אדם. אלא דמות אדם, דא איהו רזא עלאה, בההוא כבוד עלאה, דיוקנא דאדם. אבל הא דאתוסף כמראה, לאכללא אינון דיוקנין דמלין דחכמתא, ואינון רזין דחכמתא דסלקן ומתעטרן לעילא, ולבתר קיימין בדיוקנא דאדם בההוא דיוקנא דצדיקייא דמעטרין לון, ובכלהו אשתעשע קב"ה בעטרוי.
ואתון חברייא, הא קב"ה אשתעשע השתא, באינון מלין דקא אמריתו, מתעטרן בההוא אורחא. והא קיימתון קמי מאריכון בדיוקנייכו קדישין, דהא אנא בשעתא דחמינא לכו, ואסתכלנא בדיוקנייכו, חמינא בכו דאתון רשימין ברזא דאדם, וידענא דהא דיוקנא דילכון אתעתדא לעילא. והכי אזדמנן צדיקייא לזמנא דאתי, לאשתמודעא לעיניהון דכלא, ולאחזאה פרצופא קדישא לקמי כל עלמא, הה"ד כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך יי'.
אדהכי חמא לרבי יוסי, דהוה מהרהר במלי דעלמא. אמר ליה, יוסי קום אשלים דיוקנך, דאת חד חסר בך. קם רבי יוסי וחדי במלין דאורייתא, וקם קמיה, אסתכל ביה ר"ש, א"ל, ר' יוסי, השתא אנת שלים קמי עתיק יומין, ודיוקנך שלים.

— 37 —
פתח ואמר, ויעש את ציץ נזר הקדש זהב טהור וגו'. אמאי אקרי ציץ. אסתכלותא לאסתכלא ביה. ובגין דהוה קיימא על אסתכלותא דבר נש, אקרי ציץ. וכל מאן דאסתכל ביה בההוא ציץ אשתמודעא ביה.
בציץ הוו אתוון דשמא קדישא גליפן בגלופא, ומחקקן ביה. ואי זכאה הוה ההוא דקיימא קמיה, אינון אתוון דמחקקן ביה גו דהבא, הוו בלטין מתתא לעילא, וסלקין מההוא גליפו בנהירו, והוו נהרין באנפין דההוא בר נש.
נציץ נציצו ביה, ולא נצצין. בשעתא קדמיתא דאסתכל כהנא ביה, הוה חמי נהירו דאתוון כלהו באנפין. וכד הוה מסתכלא לעיינא ביה, לא הוה חמי מדי, אלא נהירו דאנפוי דנהיר, כאילו ניצוצא דדהבא הוה נציץ ביה, בר דכהנא הוה ידע חיזו דאסתכלותא קדמאה, דהוה חמי לפום שעתא, דהא רעותא דקודשא ב"ה הוה ביה בההוא ב"נ, וידע דאיהו זמין לעלמא דאתי, בגין דחיזו דא נהרין עליה מלעילא, וקב"ה הוה אתרעי ביה. וכד מסתכלין ביה לא חמאן מדי, בגין דחיזו דלעילא לא אתגלייא אלא לפום שעתא.
ואי קיימא ב"נ קמי ההוא ציץ, ואנפוי לא אתחזיין לפום שעתא, חיזו קדישא. הוה ידע כהנא דהא איהו תקיף מצחא, ובעי לכפרא עליה, ולמבעי עלוי רחמין.

— 38 —
ויעש את ציץ נזר הקדש. ר' יהודה פתח קרא ברות, עיניך בשדה אשר יקצרון וגו'. האי קרא אית לאסתכלא ביה, אמאי אצטריך הכא למכתב. א"ל ר' יצחק, אי הכי כמה קראין אינון באורייתא דאתחזיאו דלא אצטריכו למכתב, וחמינן דכלהו רזין עלאין. א"ר יהודה, האי קרא מאן דחמי ולא אסתכל ביה, כמה דלא טעים תבשילא דמי.
אלא רזא הכא, וברוח קודשא אתמר, בגין דחמא בעז דיינא דישראל, ענוותנותא דההיא צדקת, דלא מסלקא עינא למחמי באתר אחרא, אלא לקמה. וחמאת כל מה דחמאת, בעינא טבא, ותוקפא דמצחא לא הוה בה, שבח עינהא.
בגין דאית עיינין דבגיניהון לא שלטא ברכתא בההוא אתר, ואיהו עינא טבא חמא בה, דכל מה דאסתכלת הוה בעינא טבא. ותו, דחמא, דהוה אצלח בידהא, כל מה דהוות לקטא, אתוסף בחקלא. ובעז אסתכל דרוחא קדישא שרייא עלה, כדין פתח ואמר, עיניך בשדה אשר יקצרון וגו'. אי תימא בגין אינון לקטין כל אינון אחרנין, היך אמר דתהך אבתרייהו, לא אצטריך למכתב אלא ולקטת אחריהן, מאי והלכת אחריהן, אלא בגין עינהא קאמר. עינהא דהוו גרמין ברכאן סגיאין, וע"ד, והלכת אחריהן, בתר עיניך. כל שאר בני עלמא לית להו רשו למיהך בתר עינוי. ואנת לבתר עיניך, דעיניך גרמין ברכאן סגיאין.
ד"א עיניך בשדה אשר יקצרון. בעז חמא ברוח קודשא, דזמינין לנפקא מינה מלכין עלאין שליטין דאינון עיינין דכלא. כמה דהוות תמר, דכתיב בה, ותשב בפתח עינים. אתיישבת בפתחא דנפקין מינה מלכין שליטין עלאין, דאקרון עיינין, כד"א אם מעיני העדה. כמה דכל שייפי גופא לא אזלין אלא בתר עיינין, ועיינין אינון מנהגין לכל גופא. אוף הכי מלכין וסנהדרין, וכל אינון שליטין, כלא אזלין אבתרייהו ובגין כך אמר לה עיניך אלין מלכין ושליטין, דזמינין למיפק מינה.
בשדה. מאן שדה. דא ציון וירושלם, דכתיב ציון שדה תחרש. וכתיב כריח שדה אשר ברכו יי', דא ירושלם. וע"ד כתיב עיניך בשדה, דאינון עיינין דילה, דזמינין למיפק מינה, לא יהון שליטין אלא בשדה. אשר יקצרון, דהא מההוא שדה, הוו נקטין כל בני עלמא, תורה, ונהורא דנהיר, דכתיב כי מציון תצא תורה.
והלכת אחריהן, באלין עובדין דכשרן, דאנא חמינא בך. הלא צויתי את הנערים וגו'. כמשמעו דיליה, בגין דאתתא דעתא קלה. וצמית, לישנא דנקיות נקט, וצמית, דאי תיאובתך לאדבקא בבר נש לקיימא זרעא בעלמא, והלכת אל הכלים, אלין אינון צדיקייא, דאקרון כלי יי', דכתיב הברו נשאי כלי יי'. דזמינין צדיקייא לאייתאה לון כל עלמא, דורונא למלכא משיחא, ואינון כלי יי', מאנין דקב"ה אתהני בהו, אלין אינון מאנין תבירין, תבירין אינון בהאי עלמא, בגין לקיימא אורייתא. ושימושא דקב"ה אשתמש בהו, לא אשתמש אלא מגו הני כלים. וכד תתדבק בהו ושתית וגו'.

— 39 —
רבי יוסי פתח ואמר, ויאכל בעז וישת וייטב לבו. מהו וייטב לבו. דבריך על מזוניה, ואוקמוה. ודא הוא רזא, דמאן דמברך על מזוניה, דא אוטיב ללביה, ומאן איהו כמה דכתיב לך אמר לבי. וכתיב צור לבבי וגו'.
ובגין דברכת מזונא חביבא קמי קב"ה, כל מאן דבריך על שבעא, אוטיב וחדי לאתר אחרא, וסימנך סעודתי דשבת, דאתר אחרא אתהני מההיא ברכה דשבעא וחידו. והכא אתהני מההוא ברכה דשבעא דההוא צדיק בעז ודא וייטב לבו.
מ"ט. בגין דמזונא איהו קשה קמי קב"ה ההוא אתר, וכיון דבר נש אכיל ושתי, וקא מברך. ההיא ברכתא סלקא, ואתהני מאינון מלין דשבעא דסלקין, ואשתכח דאתהני ממזונא מתתא ומלעילא.
ודא איהו רזא דבין חברייא. רזא בחול לא אתהני ההוא אתר, אלא מאינון מלין דסלקין מגו שבעא, וכלהו מלין מתעטרן ורוון ושבעין בחידו, וההוא אתר אתהני מנייהו. בשבת איהו רזא אחרא, במזונא ממש, ובההוא חדוה דמזונא דמצוה דשבת, ובכלא אשתכח כלילא מעילא ותתא. ורזא דא כי ממך הכל ומידך נתנו לך. ודאי בהנאותיה דא, ובההוא חדוה דמזונא דמצוה דשבת, כמה דאוקמוה.
מאן דמברך לקב"ה מגו שבעא, בעי לכוונא לביה, ולשוואה רעותיה בחדוה, ולא ישתכח עציב, אלא דיברך בחדוה ברזא דא, ולשואה רעותיה דהא איהו יהיב השתא לאחרא בחדוה, בעינא טבא, וכמה דאיהו מברך בחדוה ובעינא טבא. הכי יהבין ליה בחדוה ובעינא טבא. ובג"כ לא ישתכח עציב כלל, אלא בחדוה, ובמלין דאורייתא, וישוי לביה ורעותיה למיהב ברכה דא, ברזא דאצטריך.
רזא הכא, ארבע רתיכין שליטין, בד' סטרין ומשיריין, אתזנו מההיא ברכתא דשבעא, ובאינון מלין דברוך אתה, אתהני ואתרבי ואתעטר ביה. ומאן דמברך אצטריך רעותא בחדוה, ובעינא טבא, וע"ד כתיב, טוב עין הוא יבורך.
והכא שפיל לסיפיה דקרא, דכתיב כי נתן מלחמו לדל. דאי לא תימא הכי, האי קרא לאו רישיה סיפיה, ולאו סיפיה רישיה. אלא טוב עין, כמה דאוקימנא, הוא יברך ודאי, בעינא טבא בחדוה. ולאו איהו למגנא לברכא בחדוה, דהא מההיא ברכתא, ומההוא חידו נתן מלחמו לדל, אתר דאצטריך לאתזנא מכל סטרין. אתר דלית ליה מגרמיה כלום. אתר דאתהני מכל סטרין ואתכליל מכל סטרין. מלין אלין לא אתמסרו אלא לחכימין דידעין רזין עלאין ואורחין דאורייתא.
תא חזי, בעז טב עינא הוה תוקפא דמצחא לא הוה ביה לעלמא. מה כתיב, ויבא לשכב בקצה הערמה, רזא דכתיב, בטנך ערמת חטים. מהכא אוליפנא, כל מאן דמברך ברכת מזונא כדקא יאות, בחדוה ברעותא דלבא, כד סליק מהאי עלמא, אתר אתתקנא ליה, גו רזין עלאין בהיכלין קדישין. זכאה איהו בר נש דנטיר פקודי דמאריה, וידע רזא דילהון, דלית לך פקודא ופקודא באורייתא, דלא תליין ביה רזין עלאין, ונהורין וזיוין עלאין, ובני נשא לא ידעי, ולא משגיחין ביקרא דמאריהון. זכאה חולקיהון דצדיקייא, אינון דמשתדלי באורייתא זכאין אינון בעלמא דין ובעלמא דאתי.
תא חזי דהא אמרו, דכל אינון תקיפי מצחא, דלית להו כסופא, לית להון חולקא בעלמא דין ובעלמא דאתי. כל אינון תקיפי מצחא דהוו בהו בישראל, כד הוו מסתכלן בההוא ציץ, הוו מתברן לבייהו, ומסתכלן בעובדייהו. בגין דציץ על את הוה קאים, וכל מאן דמסתכל ביה, הוה מכסיף בעובדוי. וע"ד ציץ מכפרא על אינון תקיפי אנפין, תקיפי מצחא.
אתוון דרזא דשמא קדישא דהוו גליפין על ציצא, הוו נהרין ובלטין ונצצין. כל מאן דהוה מסתכל בההוא נציצו דאתוון, אנפוי נפלין מאימתא, והוה אתבר לביה, וכדין ציצא מכפרא עלייהו. כגוונא דא כיון דאיהו גרים לתברא לביה, ולאתכנעא מקמי מאריה.

— 40 —
כגוונא דא קטרת, כל מאן דארח בההוא תננא, כד סליק ההוא עמודא מההוא מעלה עשן, הוה מברר לביה, בברירו למפלח למאריה, ואעבר מניה זוהמא דיצר הרע, ולא הוה ליה אלא לבא חדא, לקבל אבוה דבשמיא. בגין דקטרת, תבירו דיצר הרע איהו ודאי בכל סטרין. וכמה דציץ הוה קאים על ניסא, אוף קטרת. דלית לך מלה בעלמא, למתבר ליה לסטרא אחרא, בר קטרת.
ת"ח מה כתיב, קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטרת. מ"ט. כי יצא הקצף מלפני יי', החל הנגף. דהא לית תבירו לההוא סטרא בר קטרת. דלית לך מלה חביבה קמי קב"ה, כקטרת. וקיימא לבטלא חרשין, ומלין בישין מביתא. ריחא ועשנא דקטרת דעבדי בני נשא, בההוא עובדא איהו מבטל, כ"ש קטרת.
מלה דא גזרה קיימא קמי קב"ה, דכל מאן דאסתכל וקרי בכל יומא עובדא דקטרת, ישתזיב מכל מלין בישין חרשין דעלמא. ומכל פגעין בישין, ומהרהורא בישא, ומדינא בישא, וממותנא, ולא יתזק כל ההוא יומא, דלא יכיל סטרא אחרא לשלטא עליה, ואצטריך דיכוין ביה.
אר"ש, אי בני נשא הוו ידעי כמה עלאה איהו עובדא דקטרת קמי קב"ה, הוו נטלי כל מלה ומלה מניה, והוו סלקי לה עטרה על רישייהו, ככתרא דדהבא. ומאן דאשתדל ביה, בעי לאסתכלא בעובדא דקטרת, ואי יכוין ביה בכל יומא, אית ליה חולקא בהאי עלמא, ובעלמא דאתי, ויסתלק מותנא מניה, ומעלמא, וישתזיב מכל דינין דהאי עלמא, מסטרין בישין, ומדינא דגיהנם, ומדינא דמלכו אחרא.
בההוא קטרת כד הוה סליק תננא בעמודא, כהנא הוה חמי אתוון דרזא דשמא קדישא, פרחין באוירא, וסלקי לעילא בההוא עמודא. לבתר כמה רתיכין קדישין סחרין ליה מכל סטרין, עד דסליק בנהירו וחדוה, וחדי למאן דחדי, וקשר קשרין לעילא ותתא ליחדא כלא, והא אוקימנא. ודא מכפר על יצר הרע, ועל ע"ז, דאיהו סטרא אחרא. והא אוקמוה.

— 41 —
פתח ואמר, ויעש מזבח מקטר קטרת וגו'. האי קרא אית לאסתכלא ביה, בגין דתרין מדבחין הוו, מדבחא דעלוון, ומדבחא דקטרת בוסמין, דא לבר, ודא לגו. האי מדבחא דקטרת, דאיהו פנימאה, אמאי אקרי מזבח, והא לא דבחין ביה דבחין, ומזבח ע"ד אקרי.
אלא בגין דבטיל וכפית לכמה סטרין בישין, ובגין דההוא סטרא בישא כפית לא יכיל לשלטאה, ולא למהוי קטיגורא, וע"ד אקרי מזבח. כד ההוא סטרא בישא הוה חמי עשנא דקטרת דסליק, אתכפייא וערק, ולא יכיל לקרבא כלל למשכנא. ובגין דא אתדכי ולא אתערב בההוא חדוה דלעילא, בר קב"ה בלחודוי, ובגין דחביבא כ"כ, לא קאים ההוא מזבח, אלא לגו. דהאי איהו מזבח דברכאן אשתכחו ביה, וע"ד סתים מעינא.
מה כתיב באהרן, ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה, דכפית ליה למלאך המות, דלא יכיל לשלטאה כלל, ולא למעבד דינא. סימנא דא אתמסר בידנא, די בכל אתר דקאמרי בכוונה, ורעותא דלבא עובדא דקטרת, דלא שלטא מותנא בההוא אתר, ולא יתזק, ולא יכלין שאר עמין לשלטאה על ההוא אתר.
ת"ח מה כתיב, מזבח מקטר קטרת. כיון דכתיב מזבח, אמאי אקרי מקטר קטרת. אלא בגין דנטלי מהאי אתר לאקטרא, כמה דעבד אהרן. תו, מזבח אצטריך לאקטרא לקדשא ליה בההוא קטרת, וע"ד מקטר קטרת. תו, מקטר קטרת, כתרגומו, לאקטרא קטרת, דהא אסיר לאקטרא באתר אחרא קטרת, בר ממחתה.
ת"ח, האי מאן דדינא רדיף אבתריה, אצטריך להאי קטרת, ולאתבא קמי מאריה, דהא סיועא איהו לאסתלקא דינין מניה, ובהאי ודאי מסתלקין מניה, אי הוא רגיל בהאי, לאדכרא תרין זמנין ביומא, בצפרא וברמשא, דכתיב קטרת סמים בבקר בבקר וכתיב בין הערבים יקטירנה. ודא איהו קיומא דעלמא תדיר, דכתיב קטרת תמיד לפני יי' לדורותיכם ודאי הוא קיומא דעלמא לתתא, וקיומא דעלמא לעילא.
בההוא אתר דלא אדכר בכל יומא עובדא דקטרת, דינין דלעילא שריין ביה, ומותנין סגיאו ביה, ועמין אחרנין שלטין עליה. בגין דכתיב, קטרת תמיד לפני יי'. תמיד איהו קיימא לפני יי', יתיר מכל פולחנין אחרנין, חביבא איהו עובדא דקטרת, דהוא יקיר וחביב קמי קב"ה, יתיר מכל פולחנין ורעותין דעלמא. ואע"ג דצלותא איהי מעלייא מכלא, עובדא דקטרת הוא יקיר וחביב קמי קב"ה.
תא חזי, מה בין צלותא לעובדא דקטרת. צלותא אתקינו לה באתר דקרבנין, דהוו עבדי ישראל, וכל אינון קרבנין דהוו עבדין ישראל, לאו אינון חשיבין כקטרת. ותו מה בין האי להאי. אלא צלותא איהו תקונא לאתקנא מה דאצטריך, קטרת עביד יתיר, מתקין וקשיר קשרין, ועביד נהירו יתיר מכלא. ומאן איהו דאעבר זוהמא ואידכי משכנא, וכלא אתנהיר ואתתקן ואתקשר כחדא.
וע"ד בעינן לאקדמא עובדא דקטרת לצלותא, בכל יומא ויומא, לאעברא זוהמא מעלמא, דאיהו תקונא דכלא, בכל יומא ויומא. כגוונא דההוא קרבנא חביבא דאתרעי ביה קב"ה.
מה כתיב במשה ויאמר יי' אל משה קח לך סמים נטף וגו' אע"ג דאוקמוה, אבל מאי שנא בעובדא דא יתיר מכל מה דאמר ליה. אלא קח לך, להנאתך ולתועלתך. בגין דכד אתתא אתדכאת, הנאותא דבעלה איהו. ורזא דא קח לך סמים, לאעברא זוהמא, לאתקדשא אתתא בבעלה. זכאה חולקיה דמשה.
כגוונא דא קח לך עגל בן בקר, דאתמר לאהרן. לכפרא על חוביה, על ההוא עגל דאיהו גרים לון לישראל. וע"ד כתיב במשה, קח לך, להנאתך, ולתועלתך.
קטרת קשיר קשירו, נהיר נהירו ואעבר זוהמא. וד' אתעביד ה', ה' אתחבר בו'. ו' סליק ואתעטר בה'. ה' אתנהיר בי'. וכלא סליק רעותא לאין סוף. והוי כלא קשירו חד, ואתעביד חד קשירו, ברזא חדא דאיהו קשרא עלאה דכלא.
מכאן ולהלאה, כיון דכלא אתקשרא בהאי קשרא, אתעטר כלא ברזא דאין סוף. ורזא דשמא קדישא אתנהיר, ואתעטר בכל סטרין, ועלמין כלהו בחדוה. ואתנהירו בוצינין ומזונין וברכאן אשתכחו בכל עלמין, וכלא ברזא דקטרת. ואי זוהמא לא אתעבר כלא לא אתעביד. דכלא בהאי תלייא.
ת"ח, קטרת איהו קדמאה תדיר, קדם לכלא. ובג"כ עובדא דקטרת אצטריך לאקדמא לצלותא, לשירין ותושבחן. בגין דכל דא לא סלקא, ולא אתתקן, ולא אתקשר, עד דאתעבר זוהמא, מה כתיב וכפר על הקדש וגו' בקדמיתא, ולבתר ומפשעיהם לכל חטאתם. ועל דא בעינן לכפרא על קודשא, ולאעברא זוהמא, ולאתדכאה קדשא. ולבתר שירין ותושבחאן וצלותין, כלא כדקאמרן.
זכאין אינון ישראל בעלמא דין, ובעלמא דאתי, דהא אינון ידעין לתקנא תקונא דלעילא ותתא, כדבעינן לתקנא תקונא מתתא לעילא עד דאתקשר כלא כחדא, בקשורא חד, בההוא קשורא עלאה כד בעינן לתקנא בתקונא דאתוון רשימין, דקב"ה אתקרי בהון.

— 42 —
ר"ש ור' אלעזר בריה, הוו יתבי ליליא חד, ולעאן באורייתא. א"ר אלעזר לר"ש אבוי. הא כתיב אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך וגו'. ואוליפנא דדא איהו רזא עלאה. תינח לתתא, אבל איהו כגוונא דלעילא, מאי איכא למימר.
פתח ר"ש ואמר, כאיל תערג על אפיקי מים וגו'. האי קרא אוקמוה. אבל חיה חדא אית בעלמא, ואיהי שלטא בשלטנא על אלף מפתחן בכל יומא. ואיהי נוקבא ותיאובתא דילה תדיר על אפיקי מים למשתי ולאתרוואה מצחותא, דכתיב כאיל תערוג על אפיקי מים.
הכא אית לאסתכלא. בקדמיתא כתיב כאיל, ולא כתיב כאילת, ולבתר תערוג, ולא כתיב יערוג. אבל רזא דא, דכר ונוקבא תרווייהו כחדא דלא לאפרשא לון, וחד איהו, דלא אצטריך לסלקא דא מן דא, אלא תרווייהו כחדא. והאי נוקבא, תערוג על אפיקי מים, ואיהי מתעברא מן דכורא, וקשי עלה דהא על דינא קיימא.
וכד אולידת קב"ה זמין לה חד חויא עלאה רברבא, ואתי ונשיך לגבי ההוא אתר, ואולידת. ורזא דא הרבה ארבה עצבונך והרונך, בגין דאיהי מתחלחלא בכל יומא, ובעציבו על עובדין דעלמא. בעצב תלדי בנים. בעצב, דא רזא דחוייא, דעציב אנפיהון דעלמא.
ואל אישך תשוקתך, כד"א תערוג על אפיקי מים. והוא ימשל בך, הא אוקימנא רזא, דאיהו שליט עלה. וכל דא למה. בגין דאמרה סיהרא, כמה דתנינן. ובג"כ אזעירת נהוראה, ואזעירת שולטנהא, ולית לה רשו מגרמה, בר כד יהבין לה חילא.
בעצב תלדי בנים, כמה דאוקימנא. ואי תימא אמאי אצטריך חויא לדא. אלא דא פתח אורחא לנחתא כל אינון נשמתין דעלמא. דאלמלא לא פתח אורחין לנחתא לתתא, לא ישרי בגויה דבר נש, מה כתיב לפתח חטאת רבץ. מאי לפתח. לההוא פתח דאתעתדא לאולדא, לאפקא נשמתין לעלמא, איהו קאים לגבי ההוא פתח.
וכל אינון נשמתין דאצטריכו לנחתא בגופין קדישין, לא קאים איהו לההוא פתח, ולית ליה רשו בההיא נשמתא. ואי לאו, הא חויא נשיך, ואסתאב ההוא אתר, ולאו איהי נשמתא דאתדכייא והכא איהו רזא עלאה, בעצב תלדי בנים. רזא דא, דא נחש, דהא עמיה אולידת נשמתין, בגין דדא איהו על גופא, ודא על נשמתא, ותרווייהו דא בדא. דא נקיט נשמתא, ודא נקיט גופא.
וזמינא דא חויא, לאולדא כל אינון גופין, עד לא ייתי זמנא דיליה, הה"ד בטרם תחיל ילדה. זמנא דחויא לאולדא בשבע שנין, והכא בשית, מה דלאו איהו זמניה. ובההוא זמנא דאוליד לון, מההוא לידה ימות. דכתיב בלע המות לנצח. וכתיב יחיו מתיך נבלתי יקומון.

— 43 —
אר"ש, בההוא זמנא דיתערון מתי עלמא, ויתעתדון בארעא קדישא, יקומון חיילין חיילין, כלהו על ארעא דגליל, בגין דתמן זמין מלכא משיחא לאתגלאה, בגין דאיהו חולקיה דיוסף, ותמן אתברו בקדמיתא. ומתמן שארו לאגלאה מכל אתרייהו, ולאתבדרא ביני עממיא, כד"א ולא נחלו על שבר יוסף.
ואמאי יקומון תמן, בגין דאיהו חולקיה דההוא דאשתוי בארונא, דכתיב ויישם בארון במצרים, ולבתר אתקבר בארעא קדישא, דכתיב ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם. ודא איהו דקאים בקיומא דברית, יתיר מכלא.
ובההוא זמנא דיתערון כלהו חיילין חיילין, כלהו יהכון דא לחולק אבהתהון, ודא לחולק אבהתהון, דכתיב ושבתם איש אל אחוזתו. וישתמודעון דא לדא. וזמין קב"ה לאלבשא לון לכל חד וחד לבושי מרקמן, וייתון כלהו וישבחון למאריהון בירושלם, ויתחברון תמן אוכלוסין אוכלוסין, וירושלם יתמשך לכל סטרין, יתיר ממה דאתמשך כד אתחברו תמן מגלותא.
כיון דיתחברון וישבחון למאריהון, קב"ה יחדי עמהון, הה"ד ובאו ורננו במרום ציון, ולבתר ונהרו אל טוב יי' וגו', כל חד וחד לחולקיה, וחולק אבהתוי. ואחסנתהון דישראל תהא, עד רמתא דרומא, ותמן ילפון אורייתא, והא אוקמוה, וכתיב הקיצו ורננו שוכני עפר וגו'.ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

=== Pekudei ===

— 1 —
אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה וגו'. ר' חייא פתח, כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא וגו'. האי קרא אוקמוה ואתמר, אבל כל הנחלים אלין רזין דנחלין ומבועין קדישין, דאתמליין, ונפקין לאנהרא ולמלייא להאי ימא רבא, וכיון דהאי ימא רבא אתמלי מסטרא דאינון נחלין, כדין הוא אפיק מיא ואשקי לכל חיוון ברא, כד"א ישקו כל חיתו שדי.
מה כתיב לעילא, המשלח מעינים וגו', ולבתר, ישקו כל חיתו שדי ישברו פראים צמאם. אלין אינון רתיכין דלתתא, דכד ימא נקיט לון, כלהו נקיט לון, ושאיב לון בגויה, ולבתר אפיק מיין לסטרא אחרא, דאינון רתיכין קדישין דלתתא, ואשקי לון. וכלהו אתמנון ואתפקדון בשמא, כד"א לכלם בשם יקרא. ובגין כך, אלה פקודי המשכן משכן העדות.

— 2 —
רבי יוסי פתח, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. מה רב טובך. כמה אית לון לבני נשא, לאסתכלא ולמנדע באורחוי דקודשא בריך הוא, דהא בכל יומא ויומא קלא נפיק, ואכריז ואמר, אסתמרו בני עלמא, טרוקו גלי חובין, אסתלקו מרשתא דתפיס, עד לא יתפסון רגלייכו בהאי רשתא. גלגלא סחרא תדיר, סליק ונחית. ווי לאינון דדחיין רגלייהו מגו גלגלא, דהא נפלי לגו עומקא, דטמיר לאינון חייבי עלמא.
ווי לאינון דנפלין ולא יקומון, ולא ינהרו בנהורא דגניז לצדיקייא לעלמא דאתי. זכאין אינון צדיקייא לעלמא דאתי, דכמה נהורין גניזין לון, כמה עדונין בההוא עלמא טמירין לון, דכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. מה רב טובך, הא אוקמוה, דא הוא אור דגניז לצדיקייא לעלמא דאתי, דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב, וכתיב אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. ועל דא מה רב טובך.
כתיב הכא מה רב טובך, וכתיב התם וירא אלהים את האור כי טוב. אשר צפנת, בגין דאסתכל קב"ה בההוא נהורא, ואסתכל באינון חייביא דזמינין למחטי בעלמא, וגניז ליה לההוא נהורא, למזכי ביה צדיקייא לעלמא דאתי, כמה דאתמר.
פעלת, בקדמיתא צפנת, ולבתר פעלת. אלא צפנת כמה דאתמר. פעלת בגין דההוא נהורא דגניז, ביה עביד קב"ה אומנותא דעלמא. מנלן. דכתיב, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, באברהם כתיב, וההוא נהורא דאברהם, גניז ליה קב"ה, וביה עביד אומנותא דעלמא, דכתיב פעלת לחוסים בך, לאינון דיתבי תחות צלא דקודשא ב"ה.
נגד בני אדם, דהא בהאי אומנותא דאתעביד בהאי נהורא, קיימין בני נשא בעלמא, וקיומא דילהון הוי. אף על גב דאיהו גניז, ביה קיימין בני נשא בעלמא דין. פעלת, אומנותא דעלמא דא, דביה אתעביד כלא בחושבנא, אומנותא דעלמא, כגוונא דא אומנותא דמשכנא, דאיהו אומנותא כגוונא דעלמא, והא אוקימנא.
כתיב הכא אלה פקודי המשכן, וכתיב התם אלה תולדות השמים והארץ. בגין דכל אינון תולדין דעבדו ואפיקו שמיא וארעא, כלהו בחילא דההוא נהורא דגניז אתעבידו ונפקו. פקודי המשכן בההוא חילא נפקו. מנלן. דכתיב ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, דא איהו מסטרא דימינא. ואתו אהליאב דא איהו מסטרא דשמאלא. ומשכנא מסטרא דימינא ושמאלא אתקם ואתעביד. ומשה דהוה בינייהו, אוקים ליה.

— 3 —
רבי אלעזר פתח ואמר, והוכן בחסד כסא וישב עליו באמת וגו'. והוכן בחסד כסא, הא אוקימנא, כד מחשבה סליק, ברעו דחדוה מטמירא דכל טמירין דלא אתיידע ולא אתדבק, מטי ההוא חדוה, ובטש גו מחשבה, וכדין עאל באתר דעאל.
עד דאתגניז בחד היכלא עלאה, דאיהו טמיר לעיל. ומתמן נגדין ואתמשכן כל נהורין, דימינא דנטיל בקדמיתא, ולבתר נטיל כלהו. ומההוא סטר ימינא, אתקן כורסייא לתתא. דהא קב"ה, אתקין לההוא כורסייא בחסד, וישב עליו באמת, דאיהו תקונא דחותמא דכלא. ולא יתיב על ההוא כורסייא, אלא בחותמא דא דאיהו אמת. באהל דוד, דאיהו בי כורסייא לתתא.
שופט ודורש משפט ומהיר צדק. שופט מסטרא דדינא. ודורש משפט, מסטרא דרחמי. ומהיר צדק, איהו כורסייא דדינא, דאיהו בי דינא לתתא. ת"ח, כגוונא דא, משכנא לא אתתקן אלא בסטרא דא כגוונא דא, דחסד כדקאמרן לעיל, וע"ד אתמנון תולדין ואתתקנו כלהו לתתא.

— 4 —
אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה. ר"ש פתח, בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, האי קרא אוקמוה ואתמר בכמה סטרין. אבל כד ברא קב"ה עלמא, ברא ליה כגוונא דלעילא, למהוי עלמא דא בדיוקנא דעלמא דלעילא. וכל אינון גוונין דלעילא, אתקין לון לתתא, לאתדבקא ולאתקשרא עלמא בעלמא.
וכד בעא קב"ה למברי עלמא, אשגח באורייתא וברא ליה. ואסתכל בשמא קדישא, כללא דאורייתא, וקיים עלמא. בתלת סטרין אתקיים עלמא, ואינון חכמה ותבונה ודעת. בחכמה, דכתיב יי' בחכמה יסד ארץ. בתבונה, דכתיב כונן שמים בתבונה. בדעת, דכתיב בדעתו תהומות נבקעו. הא כלהו בקיומא דעלמא. ובאלין תלתא אתבני משכנא, דכתיב ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת.
וכלהו תלתא רמיזין בקרא דא, בראשית, היינו דכתיב בחכמה. ברא אלהים, היינו דכתיב בתבונה. את השמים, היינו דכתיב בדעת. וכלהו כתיבי בעבידת משכנא. וברזא דא כתיב, אלה פקודי המשכן, דא רזא דחכמה. משכן העדות, דא רזא דתבונה, אשר פקד על פי משה, דא רזא דדעת. וכלא דא לקבל דא, בגין דכל מה דברא קב"ה בעלמא דין, ברא ליה כגוונא דלעילא. וכלא אתרשים בעבידת משכנא.
תא חזי, בשעתא דאמר ליה קב"ה למשה עביד משכנא, הוה קאים משה תוהא, דלא ידע מה למעבד, עד דאחזי ליה קב"ה בעינא, כמה דכתיב וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר. מאי בתבניתם. אלא אוליפנא, דאחמי ליה קב"ה למשה, דיוקנא דכל מלה ומלה, כההוא דיוקנא דאיהו לעילא, וכל חד וחד הוה עביד דיוקנא דיליה כדיוקנא דאיהו אתעביד בארעא.
אשר אתה מראה בהר, אשר אתה רואה מבעי ליה. אלא אוליפנא, דאספקלריא דלא נהרא, הוה אחמי ליה בגויה כל אינון גוונין ודיוקנין דאתעבידו לתתא, כהאי חיזו דאחזי בגויה כל אינון דיוקנין.
משמע דכתיב אשר אתה מראה, אתה, רזא דאספקלריא דלא נהרא, דאחזי ליה בגויה כל אינון דיוקנין. והוה חמי לון משה כל מלה ומלה על תקוניה, כמה דחמי גו עששיתא, וגו חיזו דאחזי כל דיוקנין. וכד אסתכל בהו משה, אתקשי קמיה, אמר ליה קב"ה, משה, את בסימניך, ואני בסימני. כדין אתיישב משה בכל עבידתא.
כד אתעביד כל עבידתא, אצטריך משה לממני כלא, בגין דלא יימרון ישראל דאשתאר כספא ודהבא, ואסתליק לנטלא ליה. ועל דא אצטריך לממני חושבנא קמייהו דישראל, בגין דכתיב והייתם נקיים מיי' ומישראל.
ובגין דא כתיב, אלה פקודי המשכן משכן העדות, דהא רוחא דקודשא, הוה אחזי לכלא, חושבנא דכל דהבא וכספא דנדיבו ישראל, ורוח קודשא הוה אמר וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו', כל הזהב העשוי למלאכה וגו'. בגין דקב"ה אתרעי בהו, באינון אומנין, ובעא לאפקא מהימנותא דילהון קמי כלא.
אלה פקודי המשכן. ת"ח, בההיא שעתא דעבידתא דמשכנא אתעביד, הוה סטרא אחרא אזיל ושאט לאסטאה, ולא אשכחת עילה על מהימנותא דאומנין, עד דקב"ה כפיף ליה לקמיה דמשה, ואיהו עביד חושבנא דמהימנותא בעל כרחיה, וסליק מהימנותא דילהון לגבי כלא. ורזא דא דכתיב אלה פקודי המשכן. והא אוקימנא, אלה: כד"א, גם אלה תשכחנה. וכתיב, אשר פקד על פי משה, דתמן אתמני ואתפקיד, עד דאתעביד חושבנא דבי משכנא, קמי משה וישראל כלהו.
אלה פקודי המשכן משכן העדות. מאן עדות. אלא תרי זמני כתיב הכא משכן, חד לעילא, וחד לתתא. ומשכן אקרי משכן העדות. ומאן עדות. כד"א שבטי יה עדות לישראל. שמא דא, איהו עדות לישראל.
כגוונא דא עדות ביהוסף שמו, עדות שם יה ביהוסף, איהו עדות ודאי, אלין תרין אתוון סהדין סהדותא בכל אתר, והכא איהו עדות. ובגין כך, משכן העדות, משכנא דהאי עדות. ועל דא משכנא אקרי, על רזא דשמא דא קדישא. והיינו דכתיב, ועדותי זו אלמדם, בגין דהאי אתר, איהו סתימו וגניזו דכלא.
אשר פקד על פי משה, עד הכא לא ידענא, אי האי משכנא פקד, או האי עדות. אלא פקד ודאי האי עדות. בגין דמן יומא דאסתליקו אבהן מעלמא, וכל אינון שבטין בנוי דיעקב, ואשתארו ישראל בגלותא, באינון עאקן, אתנשי מנייהו ידיעא דרזא דשמא קדישא עלאה דא, דאיהו שמא דעדות, קיומא דשמיא וארעא, דאלין תרין אתוון, אוקימו עילאי ותתאי, וכלהו סטרין דעלמא.
כיון דאתא משה, אתפקד ואדכר שמא דא בעלמא. דכד הוה בסנה מיד שאיל על שמא דא, דכתיב ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם. ותמן אתפקד שמא דא על פי משה.
עבדת הלוים, מאי עבדת הלוים. אלא רזא דא דכתיב, ועבד הלוי הוא. הוא: דא רזא דשמא קדישא, דאקרי הוא, ולא אקרי אתה. ובגין דא עבודת הלוים ודאי. ד"א עבדת הלוים, דאינון נטלין משכנא על כתפייהו מאתר לאתר, דכתיב ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו.
אלה פקודי המשכן משכן העדות וגו'. רבי אבא פתח, והיה ביום ההוא שרש ישי וגו'. והיה ביום ההוא, בזמנא דקב"ה יסגי שלמא בעלמא, יתקיים שרשא דאילנא דחיי, וההוא שרשא, מניה יתקיימו שאר שרשין לתתא, דכלהו אשתרשן ואתקיימן מניה.
אשר עומד לנס עמים, דהאי איהו קיימא לנסא ולאת לרזא דשמא קדישא. אליו גוים ידרשו, דתמן רזא דקיומא דשמא קדישא, ובגין כך אליו גוים ידרשו. כד"א, והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר יי' וגו', ועל דא, אליו גוים ידרשו. והיתה מנוחתו כבוד, מנוחתו, דא בי מקדשא. דכתיב זאת מנוחתי עדי עד. כבוד, דהכי אקרי כבוד יי' בההוא זמנא, דכתיב והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים.
ומנוחתו דההוא שרש ישי, דאתקרי כבוד יי', לא יתמני, ולא יקום בחושבנא לעלמא. מאי טעמא. בגין דכל מה דקיימא בחושבנא, לא שריין תמן ברכאן בשלימו. וברכאן שריין במה דלא קיימא בחושבנא. בזמנא קדמאה קיימא בחושבנא, דכתיב אלה פקודי המשכן.
תא חזי, משכנא דא קיימא בחושבנא, ובגין כך אצטריך לצלותא דמשה, דישרי עליה ברכאן, דכתיב ויברך אותם משה, ומה ברכה בריך לון, יהא רעוא דתשרי ברכה על עובדי ידיכון. וברכאן לא שראן על האי חושבנא עד דאקשר ליה משה במשכנא דלעילא, דכתיב אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה. דאי לאו דאתעבד חושבנא על ידא דמשה, לא יכלין אינון למעבד חושבנא, דכתיב אשר פקד על פי משה.
פתח ואמר, ויהי דבר יי' אל אליהו לאמר קום לך צרפתה וגו' הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך. וכי אן פקיד לה קודשא ב"ה. אלא עד לא ייתי לעלמא, פקיד קב"ה בגזירה דיליה לעילא על העורבים, למיתי מזונא לאליהו, ולההיא אתתא למיהב ליה מזונא.
מה כתיב, ותאמר חי יי' אלהיך אם יש לי מעוג כי אם מלא כף קמח בכד ומעט שמן בצפחת וגו'. והא הכא מדידו הוה בההוא קמחא, דהא הוה ביה מלא כף קמח בכד, כף הוא מדידו דיליה, ואתחזי דלא שריין ביה ברכן, הואיל וקאים במדה. מה כתיב, כי כה אמר יי' אלהי ישראל כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר עד יום תת יי' גשם.
תת, תתן כתיב, מאי טעמא. בגין דבכל דרא לא אשתכח מאן דיזכי לזכו כהאי אתתא, ועל דא כתיב תתן, אנת תתן מטרא על עלמא, בגין דזכותך סגי.
וכתיב כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר כדבר יי' אשר דבר ביד אליהו. וכי אם ההוא קמחא דקיימא במדידו, דהוה מלא כף קמח, לא פסקו מניה ברכאן בגין מלה דאליהו, דכתיב כד הקמח לא תכלה, וכתיב כד הקמח לא כלתה. משכן העדות אע"ג דקיימא בחושבנא, הואיל ואתפקד על ידא דמשה, כל שכן וכל שכן דשריין ביה ברכאן. ועל דא כתיב, אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה.
אלה פקודי המשכן. ר' חזקיה פתח ואמר, אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך וגו'. האי קרא אוקמוה, דפריש ליה קב"ה מאתתיה, בגין לאתדבקא בשכינתא, דכתיב כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. אדמת קדש, דא שכינתא, אתדבקותא קדישא אתדבק משה בההיא שעתא לעילא.
דכדין קב"ה קשיר ליה בחביבותא דלעילא, ואתפקד רב ממנא על ביתא, ואיהו גזיר, וקב"ה עביד, דכתיב ופצתה האדמה את פיה וגו', וכתיב ויהי ככלותו לדבר וגו', ותבקע האדמה. וכתיב, קומה יי'. שובה יי'. הדא הוא דכתיב אשר פקד על פי משה. על פי משה אתתקן, ואתפקד בכלא. פקידה דמשכן הוה על ידא דמשה, דכתיב פקד פקדתי אתכם, דאיהו הוה קול, דאפיק לההוא דבור, ועבד ליה פקידה לנפקא מן גלותא. והשתא אתפקדא לאמשכא קדושה מעילא לתתא, כמד"א ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.
ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה וגו'. א"ר יהודה, הא אתמר, דהא בצלאל מסטרא דימינא הוה, ואיהו אתקין תקונא דכלא. ותו, דהא יהודה איהו שליטא ומלכא על כל שאר שבטין, ומניה נפק מאן דאתקין כל משכנא. בצלאל, הא אוקמוה, בצל אל, ומאן איהו בצל אל. דא ימינא. ותו, מסטרא דא אתקין כלא, וירית חכמתא למעבד כל עבידא.
ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן, דא איהו מסטרא דשמאלא, דא איהו מסטרא דדינא קשיא, והא אוקמוה, דהא מתרין סטרין אלין, אתעביד משכנא, ואתתקן בהו, לאתקשרא בהו, למהוי בין ימינא ושמאלא, והא אתמר ואוקמוה.

— 5 —
פתח ואמר, יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב. תא חזי, כד ברא קב"ה עלמא, אשדי חד אבנא יקירא מתחות כרסי יקריה, ושקע עד תהומא, ורישא חדא דההוא אבנא נעיץ גו תהומי, ורישא אחרא לעילא, וההוא רישא אחרא עלאה, איהו חד נקודה דקיימא באמצעיתא דעלמא, ומתמן אתפשט עלמא לימינא ושמאלא ולכל סטרין, ואתקיים בההיא נקודה אמצעיתא, וההיא אבנא אתקרי שתיה, דמנה אשתיל עלמא לכל סטרין. תו שתי"ה, שת י"ה, קב"ה שוי לה למהוי יסודא דעלמא ושתילו דכלא.
בתלת גוונין אתפשטת ארעא סחרניה דההוא נקודה, אתפשטותא קדמאה, סחרניה דההוא נקודה, כל צחותא וזכותא דארעא קיימא תמן, ותמן איהו. והאי קיימא לעילא על כל ארעא סחרניה דההוא נקודה. אתפשטותא תניינא, סחרניה דההוא אתפשטותא קדמאה, לאו איהו צחותא וזכותא כההוא קדמאה, אבל איהו דקיק וצח בצחותא דעפרא, יתיר מכל שאר עפר אחרא. אתפשטותא תליתאה, איהו חשוך וגסו דעפרא יתיר מכלהו, וסחרניה דהאי, קיימין מיין דימא דאוקיינוס, דאסחר כל עלמא. אשתכח דההוא נקודה קיימא באמצעיתא, וכלהו גוונין דאתפשטותא דעלמא סחרניה.
אתפשטותא קדמאה איהו בי מקדשא, וכל אינון היכלין ועזרות, וכל ההוא תקונא דיליה, וירושלם, וכל מתא משורא ולגו. אתפשטותא תניינא, כל ארעא דישראל דאתקדשת בקדושה. אתפשטותא תליתאה, איהו כל שאר ארעא, אתר בי מותבא דשאר עמין. וימא דאוקיינוס דסחרא כלא.
והא אוקמוה, דרזא דא גוונין דעינא, דסחרן לההוא נקודה דאמצעיתא דעינא, דאיהו חיזו דכל עינא, כגוונא דההיא נקודה אמצעיתא דקאמרן, דאיהו חיזו דכלא, ותמן קאים בית קדש הקדשים, וארון וכפרת, דאינון חיזו דכלא. אשתכח, ההוא נקודה חיזו דכל עלמא. ועל דא כתיב, יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון וגו'. יפה: שפיר ההוא חיזו וחדוה דכלא. נוף: נופא דאילנא דאיהו שפירו דכלא.
תא חזי, שפירו דעלמא, וחיזו דעלמא, לא אתחזי בעלמא, עד דאתבני ואתקם משכנא, ועאל ארונא לגו קודשא. מההיא שעתא, אתחזי חיזו דכלא בעלמא, ואתתקן עלמא, ואזלי בההוא משכנא ובההוא ארונא, עד דמטי לההיא נקודה דאיהי יפה נוף חדוה דכלא. כיון דמטו להתם כדין פתח ארונא ואמר, זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה.
רבי ייסא אמר, האי קרא כנסת ישראל אמרה ליה, בשעתא דאתבני בי מקדשא, ועאל ארונא לאתריה. ר' חזקיה אמר, קב"ה אמר ליה, על כנסת ישראל, כד ישראל עבדין רעותיה, דהא כדין קב"ה יתיב על כורסי יקריה, וחייס על עלמא, וברכה ושלום וחביבותא דכלא אשתכח. וכדין אמר זאת מנוחתי עדי עד.
ותא חזי, בשעתא דכלהו אומנין שארו למעבד אומנותא, ההוא עובדא ממש דשראן, איהי אשתלימת מגרמה. אינון שראן, ואיהי אשלימת עבידתא, איהי ממש, מנלן, דכתיב ותכל כל עבודת משכן אהל מועד.
כגוונא דא ויכלו השמים והארץ. ואי תימא, ויכל אלהים ביום השביעי. ודאי הכי הוא, דכל עלמא, אע"ג דכל עבידן אשתלימו כל חד וחד, עלמא כלא לא הוה שלים בקיומיה, עד דאתא יומא שביעאה, דכד אתא יומא שביעאה, כדין אשתלימו כל עבידן, ואשלים ביה קב"ה עלמא, הה"ד ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. בהאי, אשתלים בקיומא כל עבידתא דעבד, וע"ד ויכל אלהים ביום השביעי.
וכד אתבני בי מקדשא, כל עבידתא דאתעביד, איהי מגרמה אתעבידת אומנין שראן, ועבידתא אתחזיאת לון למעבד, ואתרשימת קמייהו, ואשתלימת היא מגרמה. והא אוקמוה, דכתיב והבית בהבנותו. והבית כאשר בנהו לא כתיב. אלא בהבנותו. דאיהי אשתלימת מגרמה. וכתיב אבן שלמה מסע נבנה. בנוהו לא כתיב. אלא נבנה הוא מגרמיה נבנה, וכן בכל עבידתא דאיהי קדישא, איהי אשתלימת מגרמה.
ובצלאל בן אורי בן חור. האי קרא אוליפנא, דרוח קודשא אכריז עליה לעיניהון דישראל, ואמר ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה יי' את משה. ואתו אהליאב בן אחיסמך. מאי ואתו. אלא אוליפנא, דאהליאב לא עביד עבידתא בלחודוי, אלא עם בצלאל, ועמיה עבד כל מה דעבד. הה"ד ואתו, ואתו ולא בלחודוי. מכאן דשמאלא איהי בכלל ימינא תדיר. וע"ד כתיב ואני הנה נתתי אתו את אהליאב, דא ימינא ודא שמאלא.

— 6 —
אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה וגו'. ר' ייסא אמר, כיון דעבדו כל חכימייא ית משכנא, אצטריך למהדר חושבנא, מכל אינון עבידן דאתעבידו ביה. מאי טעמא. בגין דכל חושבן וחושבן, כד הוה אתעביד חושבנא, הכי אתקיים ההוא עבידא, ואתקיים באתריה.
וישראל כלהו כמה דאתרעו במה דנדיבו בקדמיתא, הכי נמי אתרעו בההוא חושבנא, וכדין אתקיים כל עבידא, בההוא רעותא. ועל דא אצטריך הכא חושבנא, בגין דבהאי אתקיים עבידא. אלה כתיב, ולא כתיב ואלה. אלא דא איהו חושבנא דפסיל כל חושבנין דעלמא, ודא אתקיים יתיר מכלהו, דבהאי אתקיים משכנא, ולא באחרא.

— 7 —
פתח ואמר, והיה אמונת עתך חסן ישועות חכמת ודעת יראת יי' היא אוצרו. האי קרא אוקמוה חברייא, אבל הא תנינן, כל ב"נ דאתעסק באורייתא בהאי עלמא, וזכי למקבע עתין לה, אצטריך באמונה, דרעותא דיליה יתכוין לקב"ה, יתכוין לשם שמים, בגין דאמונה להכי אתכוון. חסן ישועות, לאכללא רחמי בדינא. חכמת ודעת, דתרין אלין שראן דא על דא. דא טמיר וגניז, לאשראה דא על דא.
יראת יי' היא אוצרו. אוצרו דכל אלין, בגין דהאי יראת יי', נקיט כל אינון נחלין, ואיהי אתעבידת אוצר לכלהו. וכד נפקין מנה כל אינון גניזין כלהו, אפיק לון בחושבנא. מנלן. דכתיב עיניך ברכות בחשבון. בחשבון ודאי עביד, ואפיק אינון ברכות מים, ואשגח לאפקא כלא בחושבנא.
ועל דא אקרי אמונה. ובכלא אקרי אמונה, והא אוקימנא. ומה אי הכא אצטריך לאחזאה מהימנותא, לשאר מלי דעלמא עאכ"ו. ועל דא, קב"ה הוה אודע להו לכל ישראל, רזא דמהימנותא דילהו, בכל מה דעבדו, וכלא אתמר.

— 8 —
ר' יוסי ורבי יצחק הוו אזלי בארחא, אמר ר' יוסי, ודאי דקב"ה אתרעי ביה בבצלאל לעבידת משכנא, יתיר מכל ישראל, אמאי. אמר ליה, שמא גרים, והא אוקמוה, דקב"ה שוי שמהן בארעא, לאתעטרא בהו, ולמעבד בהו עבידתא בעלמא, הה"ד אשר שם שמות בארץ.
אמר ליה, רזא איהו הכא, יהודה מסטר שמאלא הוה, ואהדר ואתדבק בימינא. ועל דא, בסטרא דא אתעביד משכנא, שארי מסטר שמאלא, ואתדבק בסטר ימינא, ולבתר אתכליל דא בדא, ואתעביד כלא ימינא. כגוונא דא אורייתא, שארי משמאלא, ואתדבק בימינא, ואתכליל דא בדא, ואתעביד כלא ימינא. ראובן שרא מימינא, וסטא לשמאלא, ונטלו עמיה אינון שאר שבטין, דאינון שמאלא, בגין דשארי מימינא וסטא לשמאלא.
יהודה שרא משמאלא, וסטא לימינא, שרא משמאלא, בגין דאתי מסטר שמאלא, ואתדבק בימינא, ומשכנא בסטרא דא אתעביד. שארי מסטר שמאלא, ואתדבק בסטר ימינא, וע"ד, בצלאל איהו דאתי מסטריה, עבד משכנא ואתתקן לגביה. והא אוקמוה, דקב"ה אתרעי ביה, ובריר ליה מכלא לעבידתא דא.
ויהב ליה חכמה ותבונה ודעת, כמה דאוקמוה. בגין דעמיה הוה בקדמיתא סכלתנו דלבא, דכתיב ובלב כל חכם לב נתתי חכמה. בגין דקב"ה לא יהיב חכמתא, אלא למאן דאית ביה חכמתא, ואוקמוה חברייא ואתמר. וכן כגוונא דא בצלאל. ר' שמעון אמר, בצלאל שמיה גרים ליה, ועל חכמתיה אקרי הכי, ורזא דמלה בצלאל, בצל אל.
פתח ואמר, כתפוח בעצי היער כן דודי וגו'. בצלו: היינו בצלאל, דאיהו אתקין משכנא, ועבד ליה. דכתיב חמדתי וישבתי. דמשכנא חמידא איהו למיתב ביה, דאיהו עביד חמודא לכנסת ישראל, וכנסת ישראל יתבא בצלא דאל. ודא איהו בצלאל.
ופריו מתוק לחכי, דדא איהו דעביד פירין טבין בעלמא, דכתיב ממני פריך נמצא. מאן הוא פרי. אלין אינון נשמתהון דצדיקייא, דאינון איבא דעובדוי דקב"ה. דההוא נהר דנפיק מעדן, איהו אפיק וזריק נשמתין לעלמא, ואינון פירין דקב"ה, ובג"כ פריו. דא איהו כדקאמרן.
בצלו: דא הוא בצלאל. ועל דא תקונא דמשכנא על ידא דבצלאל הוה. ובג"כ ובצלאל בן אורי בן חור. בן אורי, דא נהורא דשמשא דנפיק. בן אורי, דא ימינא. בן חור, דא איהו שמאלא. בן אורי בן חור, ועל דא אשתלים ביה דינא דקב"ה בעובדא דעגלא.
כל הזהב העשוי. מההיא שעתא דיהבו ליה ישראל, הוה עשוי ואתתקן מקדמת דנא, בכל מלאכת הקדש, כל ההוא דהבא, אתעביד ואתתקן בכל מלאכת הקדש. מאי טעמא. בגין דבכל דרגא ודרגא, הוה אתתקן ביה דהבא. דלית שלימו אלא רחמי ודינא, ועל דא דהבא הוה אזיל בכל מלאכת הקדש, בכל ההיא עבידתא דאקרי קדש, הוה אזיל בה דהבא, דהבא בכלא.
רבי אבא ורבי יוסי ורבי חזקיה הוו יתבין ולעאן באורייתא, אמר ליה ר' חזקיה לר' אבא, הא חמינן דקב"ה אתרעי בדינא בכלא, לאתערבא דא בדא, ואיהו אריך דינא בחייבי עלמא, אי איהו אתערי בדינא, אמאי סליק ליה מחייביא. אמר ליה, כמה טורין אתעקרו במלה דא, אבל כמה מלין גלי בוצינא קדישא בהאי.
ות"ח, דינא דקב"ה אתרעי ביה, איהו דינא בריר, איהו דינא דאתער רחימו וחדוה. אבל חייביא כד אינון בעלמא, כלהו דינא דזוהמא. כלהו דינא דלא אתרעי ביה קב"ה כלל. וע"ד, לא בעי לאתערבא דינא קדישא בדינא מסאבא דזוהמא, עד דאיהו אשתצי מגרמיה, ולאובדא ליה מן עלמא דאתי, וההוא דינא דזוהמא דביה איהו אוביד ליה מעלמא.

— 9 —
פתח ואמר בפרח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד, האי קרא אוקמוה, אבל ת"ח, בפרח רשעים כמו עשב. כהאי עשבא דאיהו ביבישו דארעא, ואיהו יבישא, כד שראן ביה מיא אפריח, וההוא יבישו אתפרח. וכהאי אילנא קציצא דנציץ, ולא סליק אלא אינון פארות, לסטר דא ולסטר דא, דאינון ענפין דסלקין, ולעלמין לא סליק אילנא, כד הוה בקדמיתא למהוי אילנא. וכל דא, להשמדם עדי עד, לאעקרא לון משרשין ומכלא.
תו רזא אחרא אית בהאי, על דקב"ה אריך רוגזיה בחייביא בהאי עלמא, בגין דהאי עלמא, איהו חולקא דסטרא אחרא. ועלמא דאתי איהו סטרא דקדושה. ואיהו חולקא דצדיקייא, למהוי צדיקייא אינון בעטרא דיקרא דמאריהון ביה. ותרין סטרין אלין, קיימין דא לקבל דא. דא סטרא דקדושה. ודא סטרא אחרא דמסאבא. דא קיימא לצדיקייא, ודא קיימא לרשיעייא, וכלא דא לקבל דא. זכאין אינון צדיקייא, דלית לון חולקא בהאי עלמא, אלא בעלמא דאתי.

— 10 —
ת"ח כלא אתתקן ואתגלי קמי קב"ה. ואע"ג דבלק ובלעם לא אתכוונו לגבי קב"ה, כלא איהו מתתקן קמיה, ולא גרע מאגר דלהון כלום בהאי עלמא. בההוא זמנא שליטו על ישראל, דגרם ההוא קורבנא, לאסתלקא מישראל ארבעה ועשרין אלפין, בר כל אינון דאתקטלו, דכתיב הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור, וכתיב קח את כל ראשי העם והוקע אותם ליי'. ועד כען ההוא קרבנא הוה תלי לאתפרעא מנהון דישראל. שבעה מדבחן כחושבן ארבעין ותרין.
רבי שמעון אמר, תא חזי, אינון ארבעין ותרין קרבנין עבדו בלעם ובלק, ונטלו לון מההוא סטרא אחרא לגבי קב"ה, וע"ד הוה תלי ההוא קרבנא, לנטלא ליה ההוא סטרא אחרא דאקרי קללה מישראל, ועד השתא לא גבה מנייהו. ודא איהו רזא ויפן אחריו ויראם. ויפן אחריו, אחורי שכינתא, דקיימא סטרא אחרא לאחורא. ויראם. אסתכל בהו ההוא סטרא אחרא, וחמא לון דאתחזון לאתענשא, ועל דא ויקללם בשם יי'. בשם יי' לאפקא ההוא שם יי' מחיובא דא. מההוא חיובא דההוא קרבן דאקריב ההוא סטרא לגביה. וכלא איהו מתתקן קמיה דקב"ה, ולא אתאביד מלה. כגוונא דא, כלא אתתקן קמיה דקב"ה, הן לטב הן לביש.

— 11 —
ת"ח, דוד איהו הוה דערק קמיה דשאול. ועל דא גרים, דאתאבידו כל אינון כהני דנוב, ולא אשתאר מכלהו בר אביתר בלחודוי דערק. ודא גרים כמה בישין בישראל, ומית שאול ובנוי, ונפלו מישראל כמה אלפין ורבבן. ועכ"ד, ההוא חובה הוה תלי על דוד לגבות מניה, עד דכל בנוי דדוד אתאבידו ביומא חד, ולא אשתאר מנייהו אלא יואש בלחודוי, דאתגניב. כגוונא דלא אשתאר מאחימלך בר אביתר בלחודוי. ועד כען ההוא חובא הוה תלי, למעבד דינא על נוב, על ההוא חובה דנוב, דכתיב עוד היום בנוב לעמוד ואוקמוה.
כגוונא דא, כל הזהב העשוי למלאכה. מאי העשוי. הכא אסתכל קב"ה, כד יהבו ישראל דהבא לעגלא, וקב"ה אקדים לון דהבא דא לאסוותא, דהאי דהבא דמשכנא אקדים לון, לההוא דהבא דיהבו לעגלא, דכל דהבא דהוה עמהון, ואשתכח עמהון, יהבו לארמת משכנא. ס"ד, דכד עבדו ית עגלא אשתכח עמהון דהבא, ואינון פריקו אודנייהו לנטלא ההוא דהבא, דכתיב ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם. וע"ד אקדים דהבא דארמותא. לכפרא על עובדא דא.
ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, מסטרא דמלכותא עשה את כל אשר צוה יי' את משה. דהא כל אומנותא דמשכנא אתתקנת בהו, ועל ידייהו. בצלאל איהו עביד אומנותא, ומשה איהו אתקין כלא לבתר. משה ובצלאל כחדא הוו, משה לעילא, בצלאל תחותיה, סיומא דגופא כגופא. בצלאל ואהליאב, הא אוקמוה, דא ימינא, ודא שמאלא, וכלא חד. ובג"כ, ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה וגו', ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן וגו'.

— 12 —
כל הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקדש וגו'. ר' יוסי פתח קרא באלישע, דכתיב ויעל משם בית אל והוא עולה בדרך וגומר. ונערים קטנים. הא אוקמוה, מנוערים הוו מכל מלי אורייתא ומכל פקודי אורייתא. קטנים זעירי מהימנותא, ואתחייבו בחיובא דהאי עלמא, ובחיובא דעלמא דאתי. יצאו מן העיר, נפקו מרזא דמהימנותא. כתיב הכא יצאו מן העיר, וכתיב התם ולא אבא בעיר.
ויפן אחריו ויראם, ויפן אחריו, דאסתכל לאחורא, אי יהדרון בתיובתא, ואם לאו. ויראם, מאי ויראם. אסתכל בהו, דהא לית זרעא מתתקנא זמין לנפקא מנייהו, ואוקמוה. ויראם, הא אוקמוה, דאתעבידו בליליא דכפורי. מיד ויקללם בשם יי'.
ורזא איהו בהאי קרא, ויפן אחריו, אסתכל בהו, אי יתענש עלייהו, ואתפני מהאי. כד"א, ויפן אהרן, דאתפני מצרעתיה. אוף הכא אתפני מעונשא דלהון. ויראם, דהוו קיימין לבתר למעבד כמה בישין בישראל.
ויפן אחריו, כד"א ותבט אשתו מאחריו. מאי מאחריו. מאחורי שכינתא. אוף הכא ויפן אחריו, אסתכל מאחורי שכינתא. וחמא לכלהו, דהא בההוא ליליא דשלטא על כפרה דחוביהון דישראל, אתעברו אמהון מנייהו, מיד ויקללם בשם יי'. ותצאנה שתים דובים מן היער. שתים דובים, שנים דובים מבעי ליה, מאי שתים דובים. נוקבין הוו, ובנייהו. ותבקענה מהם ארבעים ושנים ילדים, הא אוקמוה לקבל קרבנין דבלק.

— 13 —
ויהי זהב התנופה, אמאי אקרי זהב התנופה, ולא אקרי הכי כסף התנופה. אלא, תרין אינון דאקרון הכי. זהב התנופה, ונחשת התנופה. ולא אקרי הכי כסף התנופה, אלא אלין אקרון הכי, בגין דאיהו אסתלקותא לעילא, דהא אית הכי לתתא. ולאו איהו זהב דארמותא. ובכל אתר תנופה איהו ארמותא לעילא ולא לנחתא לתתא.
ואיהו רזא דחושבנא דא, דכל אלין דרגין ורתיכין כלהו, קיימי בארמותא, ואיהו דהב ארמותא, ודא איהו דהבא. דכל מה דמתפשטא לתתא, אסתים חיזו וטיבו ונהירו דיליה, וכד איהו בארמותא, כדין איהו דהב טב ברזא דנהירו דיליה. וכל ההוא דלתתא, סוספיתא דדהבא, ואיהו התוכא דיליה.
וכסף פקודי העדה, בגין דהאי, איהו כל מה דאתפשט לתתא הכי הוא טב, ואף ע"ג דלאו איהו בהאי ארמותא, כלא הוא לטב. אבל דהבא, כל מה דאתפשט לתתא, כלא הוא לביש. דא, אתפשט לטב. ודא אתפשט לביש. ובגין כך, דא אצטריך לארמא ארמותא, ולאסתלקא לעילא. ודא, אצטריך לאתפשטא לתתא, ולכל סטרין, בגין דכלהו קאים לטב.
פתח ואמר כי שמש ומגן יי' וגו'. כי שמש, דא קודשא בריך הוא. ומגן, דא קודשא ב"ה. שמש: דא הוא רזא דשמא קדישא ידו"ד, דהכא קיימין כל דרגין לנייחא. ומגן; דא איהו רזא דשמא קדישא דאקרי אלהים. ורזא דא דכתיב, אנכי מגן לך. ושמש ומגן דא איהו רזא דשמא שלים. חן וכבוד יתן יי', למהוי כלא רזא חדא.
לא ימנע טוב להולכים בתמים, רזא דא דכתיב וימנע מרשעים אורם. ודא איהו נהורא קדמאה, דכתיב ביה וירא אלהים את האור כי טוב, דגניז וסתים ליה קודשא בריך הוא, כמה דאוקמוה, ומן חייביא גניז ליה, ומנע ליה בהאי עלמא, ובעלמא דאתי. אבל לצדיקייא מה כתיב, לא ימנע טוב להולכים בתמים. דא אור קדמאה דכתיב ביה וירא אלהים את האור כי טוב.
וע"ד, לא אצטריך דא לאסתלקא ולארמא ליה, אלא לאתפשטא ולאתגלאה, ולא לאסתלקא כההוא אחרא, דאיהו שמאלא, וע"ד אקרי ההוא תנופה, ולאו האי. ובג"כ וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו'.
ת"ח, סטרא דימינא, איהו תדיר קיימא לקיימא בכל עלמא, ולאנהרא ולברכא ליה. ובג"כ, כהנא דאיהו מסטרא דימינא, אזדמן תדיר לברכא עמא, דהא מסטרא דימינא, אתיין כל ברכאן דעלמא, וכהנא נטיל ברישא, ועל דא אתמנא איהו לברכא לעילא ולתתא.
תא חזי, בשעתא דכהנא פריש ידוי לברכא עמא, כדין שכינתא אתיא ושריא עלוהי, ואמלי ידוי, ידא דימינא זקפא לעילא על ידא דשמאלא, בגין לסלקא ימינא, ולאתגברא על שמאלא. וכדין כלהו דרגין דקא פריש בהו ידוי, כלהו אתברכאן ממקורא דכלא. מקורא דבירא מאן איהו. דא צדיק. מקורא דכלא, דא איהו עלמא דאתי, דאיהו מקורא עלאה דכל אנפין נהירין מתמן, דהא איהו מבועא ומקורא דכלא. וכל בוצינין ונהורין, מתמן אתדליקו.
כגוונא דא, מקורא ומבועא דבירא, כל אינון בוצינין דלתתא, כלהו אתנהרין ואתמליין נהורין מניה. ודא קיימא לקבל דא. ובג"כ, בשעתא דכהנא פריש ידוי, ושארי לברכא עמא. כדין שראן ברכאן עלאין, ממקורא עלאה, לאדלקא בוצינין, ונהרין כל אנפין. וכנסת ישראל אתעטרת בעטרין עלאין. וכל אינון ברכאן נגדין ואתמשכן מעילא לתתא.
תא חזי, משה פקיד, ובצלאל עביד, למהוי כלא ברזא דגופא, וסיומא דגופא דאיהו את קיימא קדישא, לאסגאה רחימו וקשורא דיחודא במשכנא. וכלא ברזא דימינא קא אתעביד. ועל דא, בכל אתר דסטרא דימינא אשתכח, עינא בישא לא שלטא ביה. ובג"כ, וכסף פקודי העדה. בגין דההוא כסף מסטרא דימינא קא אתיא. ועל דא אתמנא כלא במניינא.

— 14 —
רבי יצחק שאיל לר"ש, א"ל, הא אוקמוה דברכתא לא שריא במלה דקאים במדידו, ובמלה דקאים בחושבנא, הכא במשכנא אמאי הוה כלא בחושבנא. אמר ליה הא אתמר, אבל בכל אתר דסטרא דקדושה שריא עליה, אי ההוא חושבנא אתיא מסטרא דקדושה, ברכתא שריא עליה תדיר, ולא אתעדי מניה. מנלן. ממעשר. בגין דאתיא חושבנא לקדשא. ברכתא אשתכחת ביה. כל שכן משכנא דאיהו קדש, ואתיא מסטרא דקדש.
אבל כל שאר מלי דעלמא, דלא אתיין מסטרא דקדושה, ברכתא לא שריא עלייהו, כד אינון בחושבנא. בגין דסטרא אחרא, דאיהו רע עין, יכיל לשלטאה עליה. וכיון דיכיל לשלטאה עליה, ברכתא לא אשתכחת ביה, בגין דלא ימטו ברכאן לההוא רע עין.
ומדידו דקדושה, וחושבנא דקדושה, תדיר ברכאן אתוספאן ביה. וע"ד, וכסף פקודי העדה. פקודי העדה בקושטא ודאי, ולא דחילו מעינא בישא, ולא דחילו מכל חושבנא דא, דהא בכלא שראן ברכאן מלעילא.
ותא חזי, בזרעא דיוסף לא שלטא ביה עינא בישא, בגין דאתי מסטרא דימינא, ועל דא אתעביד משכנא על ידא דבצלאל, דהא איהו ברזא דיוסף קא שריא, דאיהו רזא דברית קדישא. וע"ד, משה פקיד, ובצלאל עביד, למהוי כלא ברזא דגופא, וסיומא דגופא, דאיהו את קיימא קדישא, לאסגאה רחימו וקשורא דיחודא במשכנא, וכלא ברזא דימינא קא אתעביד, ובגין כך וכסף פקודי העדה, וההוא חושבנא, איהו חושבן דרגין רברבין ממנן, דאתאחדן מסטרא דימינא. ועל דא כתיב מאת ככר וגו'.
רבי אבא, ור' אחא, ורבי יוסי, הוו אזלי מטבריה לצפורי, עד דהוו אזלי, חמו ליה לרבי אלעזר דהוה אתי, ורבי חייא עמיה. אמר רבי אבא, ודאי נשתתף בהדי שכינתא. אוריכו להו, עד דמטו לגבייהו. כיון דמטו גבייהו, אמר רבי אלעזר, כתיב עיני יי' אל צדיקים ואזניו אל שועתם. האי קרא קשיא, מאי עיני יי' אל צדיקים. אי בגין דאשגחותא דקב"ה עלייהו לאוטבא לון בהאי עלמא, הא חמינן, כמה זכאין אינון בהאי עלמא, ואפילו מזונא כעורבי ברא לא יכלין לאדבקא, אי הכי מאי עיני יי' אל צדיקים.
אלא רזא הכא, תא חזי, כל אינון בריין דעלמא, כלהו אשתמודעאן לעילא, בין לסטרא דא, ובין לסטרא דא. אינון דלסטרא דקדושה, אשתמודעאן לעילא לגביה, ואשגחותא דיליה תדיר עלייהו. ואינון דלסטרא מסאבא, אשתמודעאן לגביה, ואשגחותא דיליה תדיר עלייהו. ובאתר דשלטא ההיא אשגחותא דסטרא דקדושה, לא אשגח עליה סטרא אחרא, ולא יקרב לגביה לעלמין, ולא יכיל לדחייא ליה מאתריה, בכלא בכל מה דאיהו עביד. ועל דא, עיני יי' אל צדיקים וגו', בגין דא סטרא אחרא לא יכיל לשלטאה עליה. והשתא סייעתא דשמיא הכא, וכל אשגחותא טבא דלעילא הכא, וכל סטרא אחרא, וכל מלה בישא, לא יכיל לשלטאה עלייכו.
א"ר אבא, הא אוליפנא דבכל אתר דסטרא דקדושה שריא עלוי, אע"ג דקיימא בחושבנא, ברכתא לא אתמנע מתמן. א"ר אלעזר, ודאי הכי הוא. א"ל, הא ישראל אינון קדש, ואתיין מסטרא דקדש, דכתיב קדש ישראל ליי', וכתיב והייתם קדושים כי קדוש אני, אמאי כד עבד דוד חושבנא לישראל, הוה בהון מותנא, דכתיב ויתן יי' דבר בישראל מן הבקר ועד עת מועד.
א"ל, בגין דלא נטל מנייהו שקלים, דאיהו פורקנא. דכתיב ונתנו איש כפר נפשו ליי' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקד אותם. בגין דאצטריך קדש, למיהב פורקנא דקדש, וההיא פורקנא דקדש לא אתנטיל מנייהו. ת"ח, ישראל איהו קדש, דקיימא בלא חושבנא, ועל דא אצטריך פורקנא דיתנטיל מנייהו, וההוא פורקנא קיימא בחושבנא, ואינון לא קיימו בחושבנא.
מ"ט. בגין דקדש איהו רזא עלאה דכל דרגין, מה ההוא קדש איהו סליק על כלא, ואית ליה לבר קדש אחרא לתתא דקיימא תחותיה, וקאים בחושבנא ובמניין. אוף הכי ישראל אינון קדש, דכתיב קדש ישראל ליי', ואינון יהבי קדש אחרא, פורקן דלהון, דקיימי בחושבנא, ורזא דא, ישראל אינון אילנא דקיימא לגו, פורקנא אחרא קיימא לבר, וסליק לחושבנא, ואגין דא על דא. אזלו.
פתח רבי אלעזר ואמר, והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר וגו'. מהו כחול הים. תרין גוונין אינון הכא. חדא כחול הים, בגין דימא כד סלקין גלוי בזעפא ורוגזא, ואינון גלין סלקאן לשטפא עלמא, כד מטאן וחמאן חולא דימא, מיד אתברו ותבין לאחורא, ואשתככי, ולא יכלין לשלטאה ולשטפא עלמא.
כגוונא דא, ישראל אינון חולא דימא, וכד שאר עמין דאינון גלי ימא, מארי דרוגזא, מארי דדינין קשין, בעאן לשלטאה ולשטפא עלמא, חמאן להו לישראל דאינון מתקשראן בקב"ה, ותבין ואתברו קמייהו, ולא יכלין לשלטאה בעלמא. גוונא אחרא, בגין דחולא דימא לית ליה חושבנא, ולא קיימא בחושבנא, ולא במדידו, דכתיב אשר לא ימד ולא יספר, אוף הכי ישראל לית להו חושבנא, ולא קיימין בחושבנא.
תא חזי, אית מדידו טמיר וגניז, ואית חושבן דקיימא בגניזו טמיר וגניז, והאי קיימא במדידו, והאי קיימא בחושבן. ודא איהו רזא וקיומא דכלא דלעילא ותתא, בגין דההוא מדידו לא אתיידע לעלמין, על מה קיימא רזא דההוא מדידו. ועל מה קיימא רזא דההוא חושבנא, ודא איהו רזא דמהימנותא דכלא.
וישראל לתתא לא קיימין בחושבנא, אלא בסטרא דמלה אחרא, ופורקנא איהו דקיימא בחושבנא. ובגין כך ישראל כד עאלין בחושבנא נטלי מנייהו פורקנא כמה דאתמר. ועל דא ביומוי דדוד, כד עבד חושבנא בישראל, ולא נטיל מנהון פורקנא, הוה רוגזא, ואתאבידו מישראל כמה חילין וכמה משריין.
ובג"כ כתיב בעובדא דמשכנא, וכסף פקודי העדה וגו', וכל העובר על הפקדים. וכלא אתקדש לעבידת משכנא, והא אוקמוה ככרין חושבנא חדא. שקלים חושבנא חדא. בגין דאית עלאין דסלקן לחושבנא עלאה, ואית אחרנין דסלקן לחושבנא אחרא. דא עלאה ודא תתאה. ובגין כך כתיב ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקדש וגו'. אלין אדנים הא אוקמוה.

— 15 —
תו פתח ואמר, שיר המעלות לשלמה אם יי' לא יבנה בית וגו', האי קרא שלמה מלכא א"ל, בשעתא דהוה בני בי מקדשא ושארי למבני, והוה חמי דעובדא אתתקנת בידייהו, והוה מתבני מגרמיה, כדין שארי ואמר אם יי' לא יבנה בית וגו', היינו רזא דכתיב בראשית ברא אלהים, דהא קודשא ב"ה, ברא ואתקין להאי עלמא, בכל מה דאצטריך, דאיהו בית.
שוא עמלו בוניו בו, אלין רזא דאינון נהרין, דנפקין ועאלין כלהו בגו האי בית, לאתקנא ליה בכל מה דאצטריך. ואע"ג דכלהו קא אתיין לאתקנא למעבד תקוניה, ודאי אם יי', דאיהו רזא דעלמא עלאה, דאתקין ועביד ביתא כדקא יאות, אינון בונין למגנא אינון, אלא מה דאיהו עביד ואתקין. אם יי' לא ישמר עיר, כמה דכתיב תמיד עיני יי' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה ואוקמוה. ובאשגחותא דא, איהי נטירא בכל סטרין.
ואף ע"ג דכתיב הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל. וכלהו נטרי לה. מ"ט נטרי לה. בגין דכתיב מפחד בלילות, דא פחדא דגיהנם, דקאים לקבלה, בגין לדחייא לה, ובגין דא כלהו סחרין לה.
ואע"ג דכלהו קיימי בנהירו דמחשבה דלא אתיידע. וכדין, האי נהירו דמחשבה דלא אתיידע, בטש בנהירו דפריסא ונהרין כחדא ואתעבידו תשע היכלין.
והיכלין לאו אינון נהורין, ולאו אינון רוחין, ולאו אינון נשמתין, ולא אית מאן דקיימא בהו. רעותא דכל תשע נהורין דקיימי כלהו במחשבה, דאיהי חד מנייהו בחושבנא, דכלהו למרדף אבתרייהו, בשעתא דקיימי במחשבה. ולא מתדבקן, ולא אתיידיעו, אלין לא קיימי, לא ברעותא, ולא במחשבה עלאה. תפסין בה ולא תפסין. באלין קיימין כל רזי מהימנותא, וכל אינון נהורין מרזא דמחשבה עלאה. דלתתא כלהו אקרון אין סוף. עד הכא מטון נהורין ולא מטון, ולא אתיידיעו. לאו הכא מחשבה ולאו רעותא.
כד נהיר מחשבה, ולאו אתיידע ממה נהיר כדין אתלבש ואסתים גו בינה, ונהיר למה דנהיר, ועאיל דא בדא, עד דאתכלילו כלהו כחדא, והא אוקמוה. וברזא דקרבנא, כד סליק כלא, אתקשר דא בדא, ונהיר דא בדא, כדין קיימין כלהו בסליקו, ומחשבה אתעטר באין סוף, ההוא נהירו דנהיר מניה מחשבה עלאה, אקרי אין סוף.
כיון דאנהיר ואתפשטו מניה חילין, ההיא מחשבה אסתים ואגניז ולא ידיע, ומתמן אתפשט פשיטותא לכל סטרין, ואתפשט מניה חד פשיטו, דאיהו רזא דעלמא עלאה.
ודא קיימא בשאלתא, ואיהו מאמר עלאה, ואוקמוה דאקרי מי. דכתיב שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. שאלתא ההוא דברא אלה. לבתר אתפשט ואתעביד ים, סופא דכל דרגין, דאיהו לתתא. ומתמן שארי למבני לתתא. וכלא עביד בההוא גוונא ממש דלעילא דא, לקבל דא. ודא כגוונא דדא. ובג"כ, נטירו דכלא מעילא ותתא.
והאי פשיטו, דמחשבה איהו, דאיהו עלמא עלאה. ודא איהו אם יי' לא ישמר עיר שוא שקד שומר, דאיהו שומר ישראל. דלאו ביה קיימא נטירו, אלא בעלמא עלאה.
תא חזי, תכלא דמשכנא, כלא קיימא ברזא עלאה, ואוקמוה. תכלת וארגמן חד, לאתקשרא בחד. והא אתמר ברזא דכתיב, כי יי' אלהיך אש אכלה הוא. והא אתמר דאית אשא אכלא אשא, ואכיל ליה ושצי ליה. בגין דאית אשא תקיפא מאשא.

— 16 —
ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים וצפה ראשיהם וגו'. תא חזי, אוליפנא דאינון תקלין אנשי לון משה, ולא ידע מה דאתעביד מנייהו, עד דנפק קלא ואמר, ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים.
רבי חזקיה פתח ואמר, עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו. האי קרא אתמר, אבל עד שהמלך במסבו, דא קב"ה, כד יהב אורייתא לישראל, ואתא לסיני. וכמה רתיכין הוו עמיה, כלהו רתיכין קדישין, וכל קדושין עלאין, דקדושה דאורייתא, כלהו הוו תמן, ואורייתא אתייהיבת בלהטי אשא, וכלא בסטרא דאשא, וכתיבא באשא חוורא, על גבי אשא אוכמא. ואתוון הוו פרחין וסלקין באוירא.
ואת קדמאה דאורייתא, אתפליג לשבע מאה ושבעים וחמשה לכל סטר, וכלהו אתחזון באוירא דרקיעא באת ו', ו' לסטרא דא, ו' לסטרא דא. וכן לכל סטרין.
ואלין ווין הוו קיימין על עמודין, ואינון עמודין הוו קיימין על ניסא, וכלהו ווין עלייהו. בגין דרזא דאורייתא על ו"ו קיימא. ואינון ווין דאינון רזא דמהימנותא דאורייתא, כלהו על אינון עמודים קיימין, דאינון רזין דנפקין בהו נביאים, רזא דלהון בכל סטר. ועל אינון קיימין, קיימן אינון ווין.
ו' עלאה, איהו רזא דקול דאשתמע, ואיהו רזא דקיימא ביה אורייתא, בגין דאורייתא נפקא מההוא קלא פנימאה, דאקרי קול גדול. ודא קול גדול איהו רזא דאורייתא. ועל דא כתיב קול גדול ולא יסף.
ת"ח, האי קול גדול, איהו עקרא דכלא, ורזא דשמא קדישא עלאה, ועל דא אוקמוה, דאסיר ליה לבר נש לאקדמא שלמא לחבריה, עד לא יצלי צלותיה. ורזא דא אוקמוה, דכתיב מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם קללה תחשב לו. ולאו איהו אסור, עד דמברך ליה ברזא דקול גדול, דאיהו עקרא דשמא קדישא.
ועל דא, רזא דאורייתא נפקא מההוא קול גדול, ודא איהו מלך. במסבו: דא מעמד הר סיני, ואוקמוה נרדי נתן ריחו, דא כנסת ישראל. בגין דאמרו ישראל, כל אשר דבר יי' נעשה ונשמע. שהמלך: דא איהו מלך עלאה, ואוקמוה.
תא חזי, כד קב"ה אייתי טופנא על עלמא, בגין לחבלא כלא, אמר ליה קב"ה לנח, בעי לך לאסתמרא, ולא תחזי גרמך קמיה דמחבלא, דלא ישלוט עלך, בגין דלא הוה מאן דיגין עלוי. כיון דאתקריב קרבנא, דקריב נח, כדין אתבסם עלמא, ולא אתבסם כולי האי עד דקיימו ישראל על טורא דסיני. כיון דקיימו ישראל על טורא דסיני, כדין אתבסם עלמא, ומחבלא לא אשתכח בעלמא.
ובעא קב"ה בההוא זמנא, לאעברא ההוא מחבלא מעלמא, בר דישראל סרחו בההוא זמנא, ליומין זעירין, ועבדו ית עגלא. וכדין מה כתיב, ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. ועדים הוה רזין דשמא קדישא, דאעטר לון קב"ה, ואתנטל מנייהו, כדין שלטא מחבלא על עלמא, ואהדר כמלקדמין, כההוא זמנא דשלטא בעלמא, ועביד דינא.
אמר רבי יוסי, ביומוי דטופנא, מאן יהיב תמן מחבלא, דהא מיא הוו דאתגברו, תא חזי, לית לך דינא בעלמא, או כד אתמחי עלמא בדינא, דלא אשתכח ההוא מחבלא בינייהו, דאזיל בגו אינון דינין דאתעבידו בעלמא. אוף הכא, טופנא הוה, ומחבלא אזיל בגו טופנא, ואיהו אקרי הכי. ועל דא אמר ליה קב"ה לנח, לטמרא גרמיה, ולא יתחזי בעלמא. והא אוקמוה. תא חזי, אמר רבי יוסי לא אתיישב עלמא ולא נפקת ארעא מזוהמא וכו'.
תא חזי, א"ר אלעזר, ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים. אמאי ווים. אלא כמין ו"ו הוו, ורישיהון חפא בדהבא. אינון דכסף, ורישיהון מחפן בדהבא, בגין דכל ו"ו בסטרא דרחמי קא אתיא, וכלהו הוו אשתמודען לעילא בחושבנא. ובגין דאתו מסטרא דרחמי, הוו אקרון ווים. וכל שאר תליין בהו. ולית ו"ו אלא דהבא וכספא כחדא. ובגין כך, כל אינון אקרון, ווי דאינון עמודים. מאן עמודים. כד"א והעמודים שנים וגו'. בגין דהא אלין לבר מגופא, לתתא הוו קיימין.
אמר רבי יצחק, לא ידענא אי דא עבידתא דקדש, או חול. בגין דכתיב ואת האלף, דהא כתיב הכא האלף, וכתיב התם האלף לך שלמה, מה להלן האלף חול, אוף הכא האלף חול.
אמר ליה, לאו הכי, דאי הוא הוה חול, לא יתעביד מנייהו ווים. ותו, דהא תמן כתיב האלף ולא יתיר, והכא כתיב האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים. האלף דהתם אינון חול, דכתיב האלף לך שלמה. ודא איהו חול, בגין דכל חול לאו איהו בסטרא דקדושה כלל. חול איהו מסטרא אחרא מסאבא. ועל דא הבדלה בין קדש לחול, בגין דבעינן לאפרשא בין קדש לחול. ורזא דקרא הכי הוא, ולהבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור.
ועם כל דא אף על גב דפרישו אית לקדש מן החול, חולקא חדא אית ליה בקדושה מסטרא דשמאלא. הה"ד האלף לך שלמה, דאינון אלף יומי החול. ואינון יומי דגלותא. כמה דאית אלף יומין דקדושה, הכי נמי אלף יומין לסטרא אחרא. וע"ד אתערו חברייא, אינון יומין דגלותא, אלף שנין הוו.
וע"ד, אית אלף ואית אלף, ואינון אלף שנין דגלותא, אף על גב דישראל יהון בגלותא, ויתמשכון יתיר, בהני אלף שנין יתמשכון, דאינון אלף יומין דקאמרן. ובגין דא אוקמוה, כל שלמה דאית בשיר השירים קדש, בר מהאי דאיהו חול. האלף דהכא, קדש איהו, וכל עובדוי קדש, ועל דא עשה ווים לעמודים.
תא חזי, הא אמרן כל ו' ברזא דרחמי איהו, וכל אתר דאתי ו' בשמא קדישא, רחמי איהו. כגון ויי' המטיר על סדום. ויי' אמר אל אברם. רחמי ודינא כחדא. דמאי שנא בטופנא, דכתיב אלהים בכל אתר, אמאי לא כתיב ויי'. אלא תנינן, בכל אתר דכתיב ויי', הוא ובית דינו. אלהים סתם, דינא בלחודוי.
אלא בסדום, אתעביד דינא, ולא לשיצאה עלמא. ובג"כ אתערב איהו בהדי דינא. אבל בטופנא, כל עלמא שצי, וכל אינון דאשתכחו בעלמא. ואי תימא, דהא נח ודעמיה אשתזיבו. הא סתים מעינא הוה, דלא אתחזי. ועל דא כל מה דאשתכח בעלמא שצי ליה.
ועל דא ויי' באתגלייא, ולא שצי כלא. אלהים סתים, ובעי לאסתמרא, דהא כלא שצי. ועל דא אלהים בלחודוי הוה, ורזא דא יי' למבול ישב. מהו ישב. אלמלא קרא כתיב, לא יכלינן למימר. ישב ישב בלחודוי, דלא אתא עם דינא. כתיב הכא ישב, וכתיב התם בדד ישב בלחודוי.
ורזא אוליפנא, קב"ה סתים וגליא. גליא הוא בי דינא לתתא. סתים הוא אתר, דכל ברכאן נפקי מתמן, בגין כך, כל מלוי דבר נש דאינון בסתימו, ברכאן שריין עליה וכל דאינון באתגלייא, ההוא אתר דבי דינא שריא עלוי, בגין דאיהו אתר באתגלייא. וכלא איהו ברזא עלאה, כגוונא דלעילא.
עד שהמלך במסבו, בההוא חברותא ותפנוקא דעדן עלאה, בההוא שביל דסתים וגניז ולא אתיידע, ואתמליא מניה, ונפקין בנחלין ידיעאן. נרדי נתן ריחו, דא ים בתראה, דברא עלמא תתאה, כגוונא דלעילא, וסליק ריחא טבא עלאה, לשלטאה ולמעבד, ויכיל ושליט ונהיר בנהורא עלאה.
תא חזי, בשעתא דהאי נרדא סלקא ריחא לעילא, כדין חביבותא אתקשרת, וסלקא האי נרדא לאתאחדא לעילא. וכלהו רתיכין קדישין, כלהו סלקין ריחין לאתעטרא לגבי דלעילא. אינון רתיכין כלהו אקרון עלמות שיר, כד"א על עלמות שיר, והא אוקמוה. מאי עלמות שיר. אלא כד"א, ועלמות אין מספר. מאי ועלמות אין מספר. כד"א היש מספר לגדודיו. ובגין דלית להו חושבנא כתיב ועלמות אין מספר.
ווים לעמודים, כלהו דכורין. כל אינון דסלקין ברבו משח לעילא, כלהו קיימין ברזא דדכורין, ולא אקרי דכר אלא ו', רזא דשמיא, דאינון דכורין. וכל אינון דלתתא, אקרון נוקבי. ובג"כ כל אינון דאתיין מסטרא דשמאלא, מסטרא דנוקבא, אתמנן על השיר, ואמרי שירתא תדיר. וע"ד כתיב, על עלמות שיר. וכלהו נפקו ברזא דה'. ה' אפיקת כמה חילין לזנייהו ברזא דו'. ו', דא רזא דדכורא דקיימא למיהב מזונא לנוקבא.
ובג"כ, כל אינון ווין עבד בצלאל, למיהב לון לאשראה על נוקבי. ונפקי מרזא דאלף, דאיהו חושבן שלים. ושבע מאות, דאיהו רזא שלים. וחמשה הכי נמי. ושבעים כלא רזא חדא. ועל דא, מרזא דנא, וחושבן דא, עשה ווים. וכלהו ברזא דו', ובדיוקנא דו' אתעבידו, וכלא ברזא עלאה, ובחושבנא נטלי.

— 17 —
ונחשת התנופה שבעים ככר, אמר רבי יהודה, כל דא נחתא לתתא, בדיוקנא עלאה דרזא דמהימנותא. כגוונא דא עבד נבוכדנצר הרשע ההוא צלמא דאתקין. אמר רבי יוסי, איהו לא עביד הכי, אבל בחלמיה חמא הכי, דהא בחלמיה חמא, רישא די דהבא, ולבתר כספא, ולבתר נחשא. ואי תימא פרזלא וחספא אמאי לאו הכי. בגין דלאו אינון כדאי לאעלא לקודשא, ואלין תלתא אחרנין עאלו.
ורזא דיליה דמשכנא, בתלת תלת באלין מתכן. ובשארא ארבע, כגון תכלת וארגמן ותולעת שני ושש. וכגון ארבעה טורי אבן.
אמר רבי יהודה, מנהון בתלת. מנהון בד'. מנהון בתרין. מנהון בחד. אבל כל סדרא וסדרא לאו איהו אלא בתלת. תלת סדרין אינון דמתפרשין לכל סטר, לארבע סטרי עלמא, וכל סדרא וסדרא דאיהו לכל סטר, תלת סדרין אינון. ואוקימנא.
סדרא קדמאה דלסטר מזרח, תלת סדרין אינון ואינון תשעה סדרין, בגין דכל סדרא מאינון ג', אית ליה תלת סדרין, ואשתכחו דאינון תשעה. וכמה אלף ורבבן תחותייהו. והני סדרין תשעה, כלהו מתנהגי באתוון רשימן. וכל סדרא אסתכי לאינון אתוון רשימן, והא אוקמוה. וכן לכל סדרא וסדרא, וכלהו נטלי באתוון רשימן. ואלין עלאי מאלין, וקיימן אלין על אלין.
וכד אינון אתוון פרחין, גו אוירא דרוחא, ההוא דממנא על כלא, כדין כלהו נטלי, והא אוקמוה. וחד את בטש מתתא, וההוא את סלקא ונחתא, ותרין אתוון פרחי עלה. והאי את מתתא, סלקא מתתא לעילא, ואתחבר בהו, ואתעבידו תלת אתוון, כלהו לפום אתוון יד"ו, דאינון תלת גו אספקלריא דנהרא. מאלין אתפרשו תלת סדרין. ואינון אתוון תרין, וההוא את דסלקא מתחברא עמהון, ואינון תלת.
תא חזי, אינון תרין אתוון עלאין דסלקין באוירא, אינון כלילן דא בדא, רחמי ודינא, ובגין כך אינון תרין, ואינון מעלמא דלעילא. ברזא דדכורא. והאי דסלקא ומתחברא עמהון, איהי נוקבא, ואתכלילת בתרווייהו.
כגוונא דנוקבא אתכלילת בתרין סטרין, בימינא ושמאלא, ואתחברת בהו. הכי נמי, האי את נוקבא, ואתחברת בתרין אתוון אחרנין, ואינון בתרין סטרין, אלין עלאין, ואלין תתאין, וכלא איהו חד, דכר ונוקבא.
דכד אתברי עלמא, אינון אתוון מעלמא עלאה נינהו, דאינון אולידו כל עובדין לתתא, כגוונא דלהון ממש. בג"כ, מאן דידע לון, ואזדהר בהו, רחים לעילא רחים לתתא.
ר' שמעון אמר, אלין אתוון כלהו דכר ונוקבא, לאתכללא כחדא, ברזא דמיין עלאין ומיין תתאין, וכלא חד, ודא הוא יחודא שלים. ועל דא, מאן דידע לון, ואזדהר בהו, זכאה איהו בהאי עלמא, וזכאה איהו בעלמא דאתי. בגין דאיהו עקרא דיחודא שלים כדקא חזי. תלת תלת מסטרא דא ומסטרא דא, ביחודא חדא, בשלימו דכלא. וכלהו רזא דסדרא עלאה כדקא חזי כגוונא דלעילא, דההוא סדרא תלת תלת ברזא חדא.
סדרא תניינא דלסטר דרום, תלת סדרין אינון לההוא סטרא. וכל סדרא וסדרא תלת תלת, ואינון ט', כמה דאתמר. ואתוון אתפלגו הכי לכל סטרי, לאתחברא כלא בחד, בגין דאית אתוון ברזא דנוקבא, ואתוון ברזא דדכורא, ואתחברו כלהו כחדא, והוו חד, ברזא דשמא קדישא שלים. ולגבייהו סדרין ממנן, תלת תלת, כמה דאתמר. וכלא נפקא מסדרא דאבהן דלעילא כסדרא דאתתקנן אתוון דשמא קדישא יד"ו, כמה דאתמר. הני סדרין כלהו, מתנהגי באלין אתוון ידיען, ונטלי בהו. וכמה חילין ורברבן, כלהו לתתא, דנטלי ואתנהגי בסדרא דא.
סדרא תליתאה דלסטר צפון, בתלת סדרין אינון לההוא סטרא, ואינון תשעה. ובתלת סטרין תלת תלת לכל סטר, ואינון תשעה. ואינון סדרין מתלת סטרין כמה דאתמר.
שבעה ועשרין ברזא דאתוון, דאינון שבעה ועשרין. ואע"ג דאינון תרין ועשרים, שלימו דאתוון שבעה ועשרין אינון. ואשתכחו, כמה דאתוון כ"ז, הכי סדורא דסדרין אלין, שבעה ועשרין, לתלת תלת סדרין לכל סטר. ואשתכחו אלין תלת דהאי סטרא דאינון ט'. ואלין תלת דהאי סטרא דאינון ט'. ואלין תלת דהאי סטרא דאינון תשעה. אשתכחו כלהו לשבעה ועשרין.
ורזא דאלין שבעה ועשרין, אינון ט' אתוון דאינון ברזא דנוקבא, לאתחברא עם אינון תמניסר אחרנין ברזא דדכר, וכלא איהו כדקא חזי.
תא חזי, כגוונא דאתוון עלאין דעלמא עלאה, הכי נמי אתוון אחרנין לתתא. אתוון עלאין רברבין, ואתוון תתאין זעירין. וכלא דא כגוונא דא. וכל הני רזין ברזא דדכר ונוקבא כלא חד בשלימו. ועל דא כלא איהו ברזא עלאה.

— 18 —
בארבעין וחמש זיני גווני נהורין אתפליג עלמא.
שבעה מתפלגין לשבעה תהומין. כל חד בטש בתהומא דיליה, ואבנין מתגלגלן בגו תהומא, ועייל ההוא נהורא, באינון אבנין, ונקיב לון, ומיין נפקין בהו. ושקעין כל חד וחד על תהומא, וחפיא לתרין סטרין.
נפקי מיא באינון נוקבין, ועאל נהורא, ובטש לארבע סטרי תהומא, מתגלגלא נהורא בחברתיה, ואערעו בחד, ופלגין מיא.
ואחידן כל אינון שבעה, בשבעה תהומי, וכראן בחשוכי תהומי, וחשוכי אינון מתערבי בהו. סלקין מיין, ונחתין מתגלגלן באינון נהורין, ואתערבן כחדא, נהורין וחשוכין ומיין, ואתעבידו מנייהו נהורין דלא אתחזיין חשוכאן.
בטש כל חד בחבריה, ומתפלגין לשבעין וחמש צנורי תהומין ובהו נגדין מיא.
כל צנורא וצנורא סליק בקליה, ואזדעזען תהומין. וכד ההוא קלא אשתמע, כל תהומא קארי לחבריה, ואמר פליג מימך, ואיעול בך, הה"ד תהום אל תהום קורא לקול צנוריך.
תחות אלין, תלת מאה ושתין וחמש גידין, מנהון חוורין, מנהון אוכמין, מנהון סומקין, אתכלילן דא בדא, ואתעבידו גוון חד. אינון גידין אתרקימו בשבע עשרה רשתות, וכל חד רשת גידין אקרי. אתרקימו דא בדא, ונחתין בשפולי תהומא. תחות אלין, תרין רשתין קיימין בחיזו דפרזלא, ותרין רשתין אחרנין בחיזו דנחשא.
תרין כורסוון קיימי עלייהו, חד מימינא, וחד משמאלא. כל אינון רשתין מתחברן כחדא, ומיין נחתין מאינון צנורין, ועאלין באלין רשתין. אינון תרין כורסוון, חד כורסייא דרקיעא אוכמא, וחד כורסייא דרקיעא ססגונא. אלין תרין כורסוון, כד אינון סלקין, סלקין בההוא כורסייא דרקיעא אוכמא. וכד נחתין, נחתין בההוא כורסייא דרקיעא ססגונא.
אלין תרין כורסוון, חד מימינא וחד משמאלא. ההוא כורסייא דרקיעא אוכמא מימינא. וההוא כורסייא דרקיעא ססגונא משמאלא. כד סלקין בכורסייא דרקיעא אוכמא. מאיך כורסייא דרקיעא שמאלא ונחתין ביה.
מתגלגלן כורסוון חד בחד. נקטין כל אינון רשתין בגווייהו, ועאלין לון בשפולי דתהומא תתאה.
קאים חד כורסייא, וסליק לעילא מכל אינון תהומי, וקאים כורסייא אחרא, לתתא דכל תהומי. בין תרין כרסוון אלין מתגלגלן כל אינון תהומי, וכל אינון צנורין, אתנעיצו בין תרין כרסוון אלין.
שבעין וחמש צנורין אינון, שבעה אינון עלאי דכלא. וכל אינון אחרנין אחידן בהו, וכלהו נעיצין בגלגלוי דהאי כורסייא בסטרא דא, ונעיצין בגלגלוי דהאי כורסייא בסטרא דא.
בהו, מיין סלקין ונחתין, אינון דנחתי כראן בתהומי, ובקעי לון. אינון דסלקין עאלין באינון נוקבי אבנין, וסלקין ומליין לשבעה ימים. עד כאן שבעה גווני נהורין ברזא עלאה.

— 19 —
תא חזי, נחושת התנופה דקא אמרן, אלין אינון טורי נחשת, דאקרון הרי נחשת. ואינון דאקרון אדני נחשת. ואלין קיימין תרעין, בכל אינון פתחין, וסחרין להו, לכל אינון דקיימן לגו, בגין דאלין אינון תרעין דקיימין לפתחין לבר, ואלין עאלין ונפקי בבי מלכא.
ומן נחשת דא, כל אינון מאנין דמדבחא לשמשא בה. ואלין אינון מאנין למדבחא, דכד נשמתין מתקרבין לסלקא על גבי מדבחא, אלין אינון פלחין ההוא פולחנא דמדבחא, וכלהו מסייעי לשמשא ההוא שמושא, ואקרון כלי המזבח. וכל אלין מאנין, וכל אינון יתדות המשכן, כלהו בשמהן אקרון, מאני דשמושא לשמשא בקודשא. ועל דא קיימין כלהו ממנן ידיעאן, ורתיכין ידיעאן, ורוחין ידיעאן, כל חד וחד כדקא חזי ליה. ובהיכלין דקודשא דאינון היכלין ידיעאן, כלהו בחושבנא.
קשורא דדהבא בדהבא. כספא בכספא. נחשא בנחשא. אלין דנחשת דלתתא, נטלי חילא מנחשת דלעילא, וכן כלא. כל אינון גוונין מתערבי אלין באלין, לאחדא לאתקשרא אלין באלין.
קרסי זהב אינון קיימין לקשרא אינון יריען חד בחד. קרסי נחשת אינון קיימאן לקשרא משכנא. ואלין לקבל אלין. וכלהו קיימין כככביא אלין ברקיעא, כמה דנהירין ככביא ברקיעא ואתחזון, הכי נמי נהירין אינון קרסים במשכנא. והא אוקימנא. ונהרין אינון קרסים ואתחזון, כככביא דקיימי ובלטי ונצצי. ואינון חמשין דדהבא, וחמשין דנחשא, ונהרין אלין לקבל אלין.
מגו נהורא דלעילא, נפק חד נציצו דנציץ, ואנהיר בגו אספקלריא דלא נהרא, וההוא נציצו כליל מכל גוונין דנהירין, ואקרי ארגמן. וכד בטש האי ארגמן בההוא נהורא חשוכא, כדין נפק חד נציצו אחרא דלא להיט, ואתערבו דא בדא. ואינון הוו לבושין דקודשא, דאתלבש בהו מיכאל כהנא רבא.
וכד אתלבש בהו באינון לבושי יקר, כדין עאל לשמשא בקודשא, ועד לא לביש במלבושין אלין, לא עאל לקודשא. כגוונא דא, ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר, ואוליפנא דהוה מתלבש בעננא. וכד הוה מתלבש בעננא, כדין ויעל אל ההר. ועד לא אתלבש ביה, לא יכיל למיעל לגו. כגוונא דא כהנא רבא, לא עאל לקודשא, עד דאתלבש באלין לבושין, בגין לאעלא לקודשא.
ובגין דנפקו מרזין עלאין, ואינון כגוונא דלעילא, אקרון בגדי שרד. בגין דאשתארו מאינון לבושין עלאין, בגין דהוו ממה דאשתאר מנהורין דזיוין עלאין. תכלת וארגמן, גוונין דרזא דשמא קדישא, דאקרי שמא שלים, ידו"ד אלהים. ודא איהו רזא, לאתלבשא כהנא רבא, למיעל לקודשא. תולעת שני אינון גוונין סומקא, ותכלא וארגוונא, דאיהו כליל בכל אינון גוונין. ומגו דאיהו אתלבש בהו בלבושין דגוונין אלין, הוה עאל לגו ולא דחיין ליה לבר.
ת"ח, כלא אתעביד ברזא דמהימנותא, למהוי כלא כגוונא דלעילא. וע"ד כתיב, בגדי השרד לשרת בקדש. ואקרון בגדי קדש בגין דלא אקרון קדש, אלא כד שראן ביה אינון גוונין. דכתיב בגדי קדש הם. וכתיב קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה. קדש ישראל: בגין דבישראל אתחזון כל גוונין. כהנים ולוים וישראל. ואלין אינון גוונין לאתחזאה לגו.

— 20 —
ת"ח, נשמתא לא סלקא לאתחזאה קמי מלכא קדישא, עד דזכאת לאתלבשא בלבושא דלעילא לאתחזאה תמן. וכן כגוונא דא לא נחתא לתתא, עד דאתלבשת בלבושא דהאי עלמא.
כגוונא דא מלאכין קדישין דלעילא, דכתיב בהו עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. כד עבדין שליחותא בהאי עלמא, לא נחתין לתתא, עד דמתלבשין בלבושא דהאי עלמא. וכלא איהו כגוונא דההוא אתר דאזיל תמן. והא אוקימנא, דנשמתא לא סלקא, אלא בלבושא דנהיר.
ותא חזי, אדם הראשון כד הוה בגנתא דעדן, הוה מתלבש בלבושא כגוונא דלעילא, ואיהו לבושא דנהורא עלאה. כיון דאתתרך מגנתא דעדן, ואצטריך לגוונין דהאי עלמא, מה כתיב ויעש יי' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. בקדמיתא הוו כתנות אור, אור, דההוא נהורא עלאה, דשמש ביה בגן עדן.
בגין דהא גנתא דעדן, נהורא עלאה דנהיר משמש ביה. ועל דא, אדם קדמאה כד עאל לגו גנתא, אלביש ליה קב"ה בלבושא דההוא נהורא, ואעיל ליה תמן. ואי לא אתלבש בקדמיתא בההוא נהורא, לא ייעול לתמן. כיון דאתתרך מתמן, אצטריך למלבושא אחרא, כדין, ויעש יי' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור. וכלא כמה דאצטריך. והכא כגוונא דא, עשו בגדי שרד לשרת בקדש, לאעלא בקודשא.
והא אוקמוה, דעובדין טבין דבר נש דעביד בהאי עלמא, אינון עובדין משכי מנהורא דזיוא עלאה, לבושא, לאתתקנא ביה לההוא עלמא, לאתחזאה קמי קב"ה. ובההוא לבושא דלביש, אתהני וחמי גו אספקלריא דנהרא, כמה דאת אמר לחזות בנעם יי' ולבקר בהיכלו.
וע"ד, נשמתא אתלבשת בתרין עלמין, למהוי לה שלימו בכלא, בהאי עלמא דלתתא, ובעלמא דלעילא. ועל דא כתיב, אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך. אך צדיקים יודו לשמך בהאי עלמא, ישבו ישרים את פניך בההוא עלמא.
ויעש את האפוד זהב, הא אוקמוה. אמר רבי יוסי, אפוד וחשן כחדא הוו, ואוקמוה דהא באתר דהוא קיומא, קיימן כל אינון תריסר אבנין, כלהו נטלי שמהן בני ישראל, וכלהו תריסר תחומין עלאין, כלהו ברזא דשבטי ישראל אינון.
ורזא דא כתיב, ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל להודות לשם יי'. ששם עלו שבטים, אלין אינון תריסר שבטין עלאין לעילא, דאינון שבטי יה, דהא שמא דא עדות לישראל.

— 21 —
אמר רבי חייא, תרי זמני כתיב שבטים. אלא, ששם עלו שבטים, אלין שבטין דלתתא. שבטי יה, אלין שבטין דלעילא. עדות לישראל, דא רזא דשמא קדישא עלאה דא, דאקרי עדות, כמה דאת אמר, ועדותי זו אלמדם. ואינון תריסר שבטין קדישין עלאין, אינון תריסר אבנין קדישין. ועל דא אינון קיימין לתתא, כגוונא דלעילא, וכל אינון שמהן דתריסר שבטין, כלהו גליפאן באינון אבנין, וכהנא רבא נטיל לון.
תא חזי, יעקב כד הוה אזיל לחרן, מה כתיב ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו. אלין תריסר אבנין קדישין, וכלהו אתעבידו חד אבנא, דכתיב והאבן הזאת אשר שמתי מצבה. וקרי להו אבן, מאי טעמא. בגין דכלהו תריסר אבנין, אתכלילו באבנא חד קדישא עלאה, דאיהי לעילא מנהון, דכתיב והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים.
ועל דא הכא, כהנא רבא שוי לון על לביה, לדכרא להון תדיר, דכתיב ונשא אהרן את שמות בני ישראל על לבו לפני יי' תמיד. ובגין כך, כלא איהו ברזא דתריסר, תריסר עלאין טמירין לעילא, דאתגניזו ברזא עלאה קדישא, ואינון רזא דאורייתא, ונפקי מקול חד דקיק והא אוקמוה. תריסר אחרנין טמירין לתתא, כגוונא דלהון, ונפקי גו קלא אחרא, דאיהי אבן דכתיב, משם רועה אבן ישראל.
וע"ד אוקמוה ברזא דקרא דכתיב, ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן. דא שכינתא, דאקרי אבן בחן, אבן ישראל. דמגנדרין לה, ועאלין לה בגלותא, וכתיב והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה, ועל שמה אקרון כלהו אבנין.
וכמה אבנין לאבנין. אית אבנין ואית אבנין, אית אבנין יסודי ביתא, דכתיב ויצו המלך ויסיעו אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית. ואית אבנין עלאין יקירין, ואינון תריסר. ואינון ארבע סדרין, תלתא תלתא לכל סדרא, לארבע רוחי עלמא. כגוונא דא אינון ארבע דגלים, דהוו אזלי במדברא, ואינון תריסר שבטין, תלתא תלתא לכל סטרא, לארבע רוחי עלמא. וכלא רזא חדא והא אוקמוה.
ותא חזי, בשעתא דכהנא רבא הוה שוי אלין תריסר אבנין, ולביש לון בחושנא ואפודא, כדין שריא עליה שכינתא. ואינון תריסר אבנין, גליפין בשמהן דכלהו שבטין. וכל שבטא ושבטא אתגליף על אבנא חד. משקען הוו אתוון על אבנין. וכד נהירין אבנין, אתוון הוו בלטין לבר, ונהרין על מה דאצטריכו.
ובשבטין כלהו, לא הוו תרין אתוון ח' ט', בגין דלא אשתכח חובה בכלהו. אמר רבי חזקיה, אי הכי ח' דשמא גרים יאות. אבל ט', דאיהי את טב, ותנינן מאן דחמי את ט' בחלמיה, טב ליה, בגין דביה פתחא אורייתא כי טוב. דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב, והואיל והיא את טב, אמאי לא אכתוב באינון שבטין.
אמר ליה, בגין דסמיכין תרין אתוון אהדדי. ותו, דהא את ט' גניז וטמיר. ואיהו נהיר נהירו דכלהו, דהא את דא נהירו דכלהו הוי. ולאו נהירו אשתכח בר מאת דא, דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב. והוא נהירו דההוא נהורא דגניז וטמיר. ועל דא כתיב, לא ימנע טוב להולכים בתמים. ודא איהו נהורא דכלהו שבטין. ובגין כך לא אתגלף בהו. ותו, דכלהו תריסר נפקי מגו אכסדרא דא טמירא, דאיהי ברזא דאת ט', ובג"כ איהו טמיר וגניז, ולא אתחזי בהו.
ת"ח, כל הני אבנין, קיימי באורח את וניסא. וכלהו כד הוו נהרין, כדין כהנא רבא הוו נהירין אנפוי, ואתוון נהרין ובלטין לאשתמודעא לבר. וכד הוו נהרין אנפוי דכהנא כדין הוו אשתמודען בליטו דאתוון, דאיהו לטב. ובדא אשתמודע כהנא, אי זכאה הוא אי לאו. ועל דא כלא איהו באת וניסא, והא אוקמוה.
רבי אבא הוה שכיח קמיה דרבי שמעון, אמר ליה, הא דכתיב ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים, ותנינן, אורים: דנהרין במלה דאצטריכו. תומים: דאשלימו במלייהו. תו אנן צריכין למנדע.
אמר ליה, ודאי, והכי איהו, חשן ואפוד לקבל אורים ותומים. ודא רזא, דתפלין, וקשרא דתפלין, לקבל תרין אלין. פתח ואמר וראית את אחורי ופני לא יראו. וראית את אחורי, הא תנינן, דאחזי ליה קודשא ב"ה למשה, קשר של תפלין. ופני: אלין תפלין ממש. ופני אינון תפלין, דאינון רזא עלאה שמא קדישא. אחורי, איהו רזא דקשרא דתפלין. והא ידיעא לגבי חברייא. בגין דדא אספקלריא דנהרא. ודא איהי אספקלריא דלא נהרא.
לקבל דא, אורים: דנהרין במלייהו. תומים: דאשלימו במלייהו. דא פנים. ודא אחור. ורזא דא קול ודבור. קול אנהיר לדבור, למללא. דבור אשלים מלה. ותדיר דא בדא סלקן, ולא אתפרשן דא מן דא לעלמין, ובג"כ, חשן ואפוד, דא פנים ודא אחור וכלא רזא חדא בלא פרישו כלל.
אמר ליה, אי הכי דלא מתפרשן לעלמין, ומאן דאפריש לון, הא תנינן, דכתיב מפריד אלוף, מהו דכתיב ויהי בברוח אביתר בן אחימלך אל דוד קעילה אפוד ירד בידו, ואלו חשן לא קאמר.
אמר ליה, ודאי הכי הוא, כל מה דהוא חשיב, איהו טמיר וגניז, ולא אדכר כל כך. כגוונא דא נושאי אפוד בד, מה דאיהו באתגלייא יתיר, איהו אדכר, בגין דיתכסי מה דאיהו בגניזו וטמירו. וע"ד אדכר מה דאיהו באתגלייא יתיר.
ובג"כ, שמא עלאה איהו רזא בטמירו וגניזו, ולא אדכר אלא בשמא דאיהו באתגלייא. דא אדכר, ודא אגניז. דא באתגלייא, ודא בסתירו, וכל מה דאתגלייא איהו אדכר לעלמין. שמא דגניז איהו ידו"ד, שמא דאיהו באתגלייא איהו אדנ"י, וע"ד אכתוב באתוון טמירין, ואקרי באתוון אלין, ואתכסי דא בדא, למהוי יקרא עלאה טמיר וגניז לעלמין. דכל אורחי דאורייתא הכי הוא, אתגלייא וסתימא. וכל מלין דעלמא בין דעלמא דין, ובין דעלמא דלעילא, כלהו איהו טמיר וגליא.
פתח ואמר, ויאמרו אליו הגידה נא לנו באשר למי הרעה הזאת לנו וגו'. האי קרא אית לאסתכלא ביה, כלהו ברזא דחכמתא שאילו. דכתיב הגידה נא לנו באשר למי, באשר, רזא דחכמתא שאילו. הכא שאילו רזא דאיהו באתגלייא, למנדע אי מזרעא דיוסף קאתי, דימא כיון דחמא ארונא דיליה, מיד אתבקע, והוה יבשתא, דכתיב הים ראה וינוס, הים ראה, ההוא דכתיב ביה וינס ויצא החוצה. מיד הירדן יסוב לאחור.
ועל דא שאילו ליה באשר, דכתיב ביה ביוסף, באשר את אשתו. אי מההוא זרעא קא אתית, צלי דישתוק ימא מינן. למי, ואי מזרעא דיעקב קא אתית, דכתיב ביה, למי אתה ואנה תלך, ואינון הוו מלאכין קדישין, דשדר בשליחותיה, ואשתזיב מההוא עאקו. צלי למרך, וישדר מלאכיה, ונשתזיב מההוא עאקו.
ואי לאו, מה מלאכתך, במה אשתדלותך בכל יומא. ומאין תבא, מאן אינון אבהתך. מה ארצך, אי היא ארעא דאתחזייא לאתענשא. ואי מזה עם אתה, אי הוא עמלק, או חד משבעה עממין, דאתחזון לאתענשא. כלא שאילו ליה כדקא יאות.
מה אתיב לון, ויאמר אליהם עברי אנכי, מההוא זרעא דאברהם העברי, דאקדיש שמא דמאריה בכל יומא בעלמא. ואת יי' אלהי השמים אני ירא וגו', אינון לא שאילו ליה אלא מלה באתגליא ובאתכסיא למנדע ביה. ואיהו אתיב לון כלא באתגליא.
מה כתיב וייראו האנשים יראה גדולה, כיון דשמעו שמא דקב"ה, מיד דחילו, בגין דכלהו הוו ידעין נסין וגבוראן דעבד קודשא ב"ה בימא, וכיון דאמר לון שמא דקודשא בריך הוא, מיד דחילו קמיה דחילו סגיא. תו אמר לון, דאיהו ערק מקמי קודשא בריך הוא. ועל דא אמרו ליה, מה זאת עשית, דאנת ערקת מקמיה, ולא עבדת פקודוי. ובגין כך מה זאת עשית דאנת עברת על פקודי דמארך.
ותא חזי, כל אלין אתגיירו לבתר, כד חמו נסין וגבורן דעבד ליה קב"ה ליונה בימא. וכלהו חמו ליה כד נפל בימא, וההוא נונא דסליק ובלע ליה קמייהו. וכד אתא ההוא נונא רבא לעיניהון דכלא, ופלט ליה ליבשתא, אתו לגביה ואתגיירו כלהו. הה"ד, משמרים הבלי שוא חסדם יעזובו.
ותא חזי, כלהו אלין הוו גרי צדק, ואתחכמו באורייתא, והוו חכימין עלאין, בגין דהא קב"ה אתרעי בהו, ובכל אינון דמקרבי לגביה, ומקדשין שמיה באתגליא דכד אתקדש שמיה באתגליא, שמיה דאתכסיא, אסתליק על כורסי יקריה, דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל.
וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעות האפוד בפתיל תכלת. אמאי בפתיל תכלת. אלא לאחזאה בהאי תכלא אתקשר בכלא. ועל דא כלא איהו ברזא עלאה.
מה כתיב, פעמון זהב ורמון, ואוקימנא, וכלא איהו ברזא עלאה כדקאמרן. מה כתיב, ונשמע קולו בבאו אל הקדש לפני יי'. בגין דאצטריך קלא דאשתמע, וברכאן ישרון על עלמא בגיניה דכהנא, דאיהו מברך כלא, ופלח כלא. פעמון זהב, הא אוקימנא. רמון, דאתמלייא כרמונא דא, דאיהו אתמלייא מכלא, וכלא אוקימנא.
ויעש את מעיל האפוד מעשה אורג כליל תכלת. הא אתמר ברזא דחשן ואפוד, וכלא חד. כליל תכלת, דהכי אתחזי כמה דאוקימנא, דתכלא איהו רזא דנהורא דכורסייא תכלא. דאיהו בקשורא דנהירו חוורא, כלא כחדא. ועל דא תכלא לאפודא איהו.
אמר רבי שמעון, הני מאני דלבושין דכהנא, כלהו ברזא עלאה איהו, למהוי לבושין דלתתא, כגוונא דלעילא. תא חזי, כיון דמיכאל כהנא רבא איהו, ואתי מסטרא דימינא, אמאי כתיב בגבריאל, האיש לבוש הבדים, דהא לבושין לכהנא רבא איהו, ומיכאל איהו כהנא, ואתי מסטרא דימינא. אלא מהכא, דשמאלא אתכליל בימינא תדיר, ואתלבש גבריאל בלבושין אלין.
תו, דהא גבריאל איהו אתמנא שליחא בהאי עלמא, וכל שליחא דאתמנא בהאי עלמא, אצטריך לאתלבשא בלבושין דהאי עלמא, והא אוקימנא ברזא דנשמתא, כד סלקת לעילא אתלבשת בלבושא כגוונא דלעילא, בגין למהוי תמן. וכן כד נחתת לתתא מלעילא, כלא איהו כגוונא דההוא אתר דאזלת תמן. כגוונא דא כל אינון שליחן דאתמנן בשליחותא בהאי עלמא, והא אוקימנא.
ות"ח, האי מעילא דאפודא, לחפיא עליה, כד לביש ליה. כתיב אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה.
האי קרא הא אוקמוה. אבל ת"ח, בשעתא דברא קב"ה לאדה"ר. דכר ונוקבא אתבריאו, והוו תרווייהו דא עם דא קשורא, נוקבא לאחורא, ודכורא לקמא, עד דנסר לון קב"ה, ואתקין לה, ואעיל לה לקמיה דאדם, לאסתכלא אנפין באנפין, וכיון דאסתכלו אנפין באנפין, כדין אתסגי רחימותא בעלמא, ואולידו תולדין בעלמא, מה דלא הוות מקדמת דנא, והא אוקימנא.
ולבתר דחב אדם ואתתא, ואתא נחש על חוה, ואטיל בה זוהמא, אולידת חוה לקין, והוה דיוקניה, דיוקנא דלעילא ותתא, מרזא דזוהמא דסטרא אחרא, ומסטרא דלתתא. ועל דא איהו הוה קדמאה, דעבד מותא בעלמא, בגין דסטרא דיליה גרים. חויא אורחיה הוא למהוי כמין לקטולא, ההוא דאתי מניה אורחיה נקיט ואזיל, ועל דא כתיב ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו.
אשכחנא בספרין קדמאין, דכד קטל ליה קין להבל, הוה נשיך ליה נשיכין, כחויא, עד דאפיק נשמתיה, וקטל ליה.
וכל מלין אהדרו ליסודא קדמאה, ואי לאו דהוה קין מההוא סטרא, לא אשתכח הכי לגבי אחוה. וע"ד, כיון דחזא אדם דאתקטיל הבל, ואתתריך קין, אמר, מה אנא אוליד מכאן ולהלאה, אתפרש מאתתיה מאה ותלתין שנין, ורוחין נוקבי מסאבי, הוו אתיין ומתחממן מניה, והוה אוליד רוחין ושדין, ואקרון נגעי בני אדם, ואוקימנא.
לבתר קני ואתלבש בקנאה, ואתחבר באתתיה, ואוליד לשת. דכתיב ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת. דא איהו בדמותו כצלמו, מה דלא הוה הכי בקדמיתא, באינון בנין קדמאי, דהוו מקדמת דנא.
בגין, דהא בקדמיתא, אתחברותא אחרא הוות לגביה, ואוקמוה, עד דאתת חוה, ואתקין לה קב"ה לגביה דאדם, ואתחברו אנפין באנפין. ועל דא כתיב, לזאת יקרא אשה, דא איהי אתתא, אבל אחרא לא אקרי הכי. והא אוקמוה.
ובגין דאדם וחוה כחדא אתבריאו, כתיב זכר ונקבה בראם ויברך אותם, תרווייהו כחדא הוו. ועל דא כתיב, אחור וקדם צרתני.
ת"ח, אפוד וחשן, אחור וקדם הוו, וכד כהנא אתלבש בהו, הוה דמי בדיוקנא עלאה. והא אתמר, דכדין אנפוי נהירין, ואתוון בלטין, וסלקין לעילא מנהרן, וכדין הוה ידע מלה.
ובגין כך, תקונא דחושנא, ותקונא דאפודא, כחדא מתקשרן. ואע"ג דתקונא דדא לאו איהו כתקונא דדא, וכלא ברזא חדא. קשורא דדא בדא, לאתאחדא חושנא באפודא, בארבע עזקן, דאתקשרו בהאי אתר, ובהאי אתר. ואינון רזא דאינון רתיכין, דמתקשרן בהאי סטרא דלתתא, לאינון דלעילא, וכלא איהו ברזא דאופנין וחיות.
כתיב, בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. ואוקמוה, דהא כלא כגוונא דא אתעביד משכנא, כגוונא דעלמא תתאה, עבד כגוונא דעלמא עלאה, וכל עובדוי דעבד כגוונא דלעילא. ה"נ משכנא, כל עובדוי אינון כעובדא וכגוונא דעלמא עלאה.
ורזא דא כל עובדין דמשכנא, כלהו עובדין ותקונין דלעילא ותתא, בגין לאשראה שכינתא בעלמא, בדיורין עלאין, ובדיורין תתאין. כגוונא דא, גן עדן לתתא, איהו כגוונא עלאה. וכגוונא תתאה, כל ציורין, וכל דיוקנין דעלמא כלהו תמן. ועל דא, עבידת משכנא, ועבידת שמים וארץ, כלהו ברזא חדא.

— 22 —
כתיב שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו'. האי קרא אוקמוה, אבל ת"ח, וכי בגין דיסתכל ב"נ עינוי לעילא, וזקיף לון לעילא, יכיל למנדע ולאסתכלא במה דלא אתרשו למנדע ולמחמי.
אלא שאו מרום עיניכם, מאן דבעי לאסתכלא ולמנדע בעובדוי דקב"ה, יזקוף עינוי לעילא, ויחמי כמה חיילין, וכמה משריין, עובדין משניין דא מן דא, רברבין אלין מאלין. וכדין תחמון ותשאלון ותימרון, מאן ברא אלין. מי ברא אלה, הא אוקימנא רזא דמי, ברא אלה. דהוא אתר דקיימא מרום וגניז וסתים ולא ידיע, וקיימא תדיר לשאלה, בגין דלא אתגלייא לההוא אתר.
המוציא במספר צבאם, מאי המוציא. אלא בגין דההוא אתר דאיהו טמיר וגניז, איהו אפיק כלא, ברזא דקול דנפיק משופר. וההוא קול, איהו מספר דכל חילין עלאין, וחושבנא דכלא. ומתמן אשתכח רזא דמהימנותא עלאה, בכל אינון סטרין עלאין, עד דנגדין דרגין, ואתמשכאן לתתא, ואתפרשאן כמה חילין לזנייהו, וכלהו קיימן בחושבנא, ואקרון בשמא. מרוב אונים, דא סטרא דימינא. ואמיץ כח, דא סטרא דשמאלא. איש לא נעדר, סטרין דנגדין מתרין עברין.
דבר אחר שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, האי קרא כד אתקם משכנא. והוה אתתקן, כל מאן דחמי ליה למשכנא, אסתכל ביה לעילא ותתא, וכלא חמי ביה במשכנא. בגין דכל עובדין דעלמא עלאה ותתאה, כלהו אתתקנו ביה במשכנא, והא אוקימנא, כל מאן דחמי אינון קרסים במשכנא, ואסתכל בהו, הוה מסתכל בנהירו דלהון, בנהירו דככביא, בגין דהכי קיימן ככביא ברקיעא.
פתח ואמר, הללויה הללו את יי' מן השמים וגו', ת"ח תושבחתא דא אמר דוד, לקבל רזא דשמא קדישא, דאיהו כללא דתושבחתא דכלא. תרין תושבחן אינון, כגוונא דרזא דשמא קדישא עלאה, דאיהו כללא דתושבחתא דכלא. ואינון: דא, ותושבחתא בתראה, דאיהי כללא דתושבחתא דכלא, דכתיב הללויה הללו אל בקדשו וגו'. אבל דא הוה, על עשר מינים. ודא הוא על שבע, וכלא רזא חדא בשמא קדישא.

— 23 —
הללויה הללו את יי' מן השמים, איהו שירותא דשית סטרין לאתפשטא לתתא, דדא איהו רזא דקיימא לשאלה, כד"א, כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך וגו', עד הכא אית רשו לשאלה, מן היום אשר ברא וגו', ועד קצה השמים מכאן ולהלאה, לאו קיימא לשאלא, בגין דאיהו אתר טמיר וגניז.
וע"ד הללו את יי' מן השמים הללוהו במרומים, אלין תרין סטרין, ימינא ושמאלא. ומהכא אתפשטאן כלהו אחרנין לתתא, ברזא דדרגין לאתתקנא כדקא יאות. הללוהו כל מלאכיו, אלין תרין קיימין דקיימי תחות גופא, למשען גופא עלייהו.
ת"ח, אינון קיימין דגופא אשתען עלייהו, קיימי הכא ברזא דמלאכין, בגין דירכין אינון שליחן, למיזל מאתר לאתר, ומרזא דא, נפקין אינון דאקרון מלאכין, דאינון שליחן למהך בשליחותא דמאריהון, מאתר לאתר.
הללוהו כל צבאיו, דא איהו אתר דנפקי מניה כל חילין קדישין עלאין, רזא דאת קיימא קדישא, ואיהו רשים בכל שאר רבוון, כדקא אמרן, דכתיב יי' צבאות שמו, אות איהו בכל שאר חילין ורבוון.
הללוהו שמש וירח, ביה קיימא רזא דא, ואיהו שמשא לאנהרא, וביה קיימין ככבייא עלאין דנהרין, ומזלי, והא אוקימנא. לבתר אהדר לעילא, לההוא אתר דקאים ברומא דמרומים, ותמן תקיעו דכלא, הללוהו שמי השמים. לבתר הללו את יי' מן הארץ, לקבל אלין אש וברד וגו'.
ת"ח, אינון ככבים לתתא, קיימין במשיכו דאתמשכאן מרזא עלאה, בגין דכלא קיימא בדיוקנא עלאה, והא אוקימנא. ובגין כך כל אינון ככבייא ומזלי, מרום רקיעא, כלהו קיימי לאנהגא ביה עלמא דלתתא מניה, ומתמן אתפשטאן דרגין, עד דקיימין דרגין לאינון ככבייא דלתתא, דכלהו לא קיימי ברשותייהו כלום, והא אוקימנא, וכלהו קיימאן ברשותא דלעילא. ועל דא כתיב, יעמדו נא ויושיעך הוברי שמים החוזים בכוכבים, וכלא איהו ברשותא ואתמר.

— 24 —
ויעשו את הכתנות שש וגו' ואת המצנפת שש וגו'. ר' יוסי פתח, והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית יי' בראש ההרים וגו'. והיה באחרית הימים, כד יפקוד לה קב"ה לברתא דיעקב, ויוקים לה מעפרא, ויתחבר שמשא בסיהרא, כדין נכון יהיה הר בית יי', דא ירושלם לעילא, דתהא מתתקנא בתקונהא לאתנהרא בנהורא דלעילא, דכל נהורהא לאו איהו מתתקנא, אלא בנהורא דלעילא. ובההוא זמנא יתנהיר עלה נהורא עלאה, על חד שבעה ממה דהות מקדמת דנא, כמה דכתיב, והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים וגו'.
בראש ההרים. בראשי ההרים מבעי ליה. מאי בראש אלא נהורא דא דיהא לה בראש ההרים איהו. ומאן איהו ראש ההרים. דא כהנא רבא. דאיהו ראש ההרים. רישא דכלא סטר ימינא. ודא איהו דמתקן לביתא תדיר, ומברך לה לאנהרא אנפהא. ועל דא, יהיה נכון.
ובמה יתקן לה. באינון לבושין דאינון כגוונא דלעילא, כמה דאוקמוה. ואינון לבושין כלהו קיימן ברזא דשית. והאי ביתא כד יהא מתתקן בהאי ראש ההרים, דאיהו כהנא רבא, כדין אתקשר ואסתלק לעילא בקיומא עלאה, ויתנהיר עלמא מההוא נהירו עלאה, ודא הוא ונשא מגבעות, מכל שאר חילין ומשריין עלאין, וכדין ונהרו אליו כל הגוים.
תא חזי, בשעתא דכהנא דלתתא פריש ידוי, כדין רוחא עלאה אנהיר, ונפיק, וכל בוצינין נהרין, ונהורין אתמשכאן ואתנהרן ואתקשרן אלין באלין, עד דיתנהירו אנפהא דכנסת ישראל, וכלא על ידא דנהורא קדמאה דאיהו כהנא. וכד כהנא אתער לתתא, כהנא אתער לעילא. ובעובדין דלתתא, אתער אתערותא דלעילא.
ועל דא נכון יהיה הר בית יי' בראש ההרים וגו', ונהרו אליו כל הגוים. בגין דהשתא, כל שאר עמין, אית לון ממנן ברקיעא עלייהו. ובההוא זמנא, יבער לון, ויפיל לון קב"ה משולטניהון, דכתיב יפקוד יי' על צבא המרום במרום, וכיון דכלהו יתעברון משולטניהון, כדין קב"ה יתתקף בלחודיה, כד"א ונשגב יי' לבדו ביום ההוא, וכדין ונהרו אליו כל הגוים. והה"ד, והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר יי' אל בית אלהי יעקב וגו'.
וכלא איהו, בשעתא דכהנא, דאיהו ראש ההרים ינהיר לה, וכלא איהו ברזא דשש, שית אינון בכל סטרין דינהיר לה, דהא ברזא דשית ינהיר לה.

— 25 —
רבי אלעזר ורבי יצחק ורבי יהודה הוו אזלי באורחא, א"ר אלעזר, עידן איהו למהך בשכינתא, בגין דשכינתא לא תשרי עלן, אלא מגו מלי דאורייתא. אמר ר' יהודה, מאן דאיהו רישא, ליפתח ברישא.
פתח רבי אלעזר ואמר, צעיר אנכי ונבזה פקודיך לא שכחתי. צעיר אנכי ונבזה, דוד מלכא, לזמנין איהו קא משבח גרמיה, דכתיב, ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם. וכתיב, נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על משיח אלהי יעקב. ולזמנין עבד גרמיה מסכנא, דכתיב כי עני ואביון אני. וכתיב צעיר אנכי ונבזה. ואיהו אמר אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה.
אלא, בזמנא דהוה סליק בדרגא דשלמא, ואסתלק בדינא דקשוט, והוה שליט על שנאוי, הוה קא משבח גרמיה. ובזמנא דחמא גרמיה בעקו, ושנאוי קא דחקין ליה, כדין מאיך גרמיה, והוה קרי גרמיה מסכנא, זעירא לכלא. מאי טעמא. בגין, דהא לזמנין הוה שליט, ולזמנין הוה בעקו דשנאוי.
ועכ"ד איהו שליט עלייהו תדיר, ולא יכילו ליה. ודוד מלכא, תדיר איהו הוה שפיל גרמיה לגבי קב"ה, דכל מאן דמאיך גרמיה קמי קב"ה, איהו זקיף ליה על כלא. ובג"כ, אתרעי ביה קב"ה בהאי עלמא, ובעלמא דאתי. בעלמא דין, דכתיב וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי. ובעלמא דאתי, דכתיב ובקשו את יי' אלהיהם ואת דוד מלכם ופחדו אל יי' ואל טובו באחרית הימים. דוד איהו הוה מלכא בהאי עלמא, ודוד יהא מלכא לזמנא דאתי. וע"ד אמר, אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה.
תא חזי, בשעתא דשמשא מהדר אנפוי, ולא נהיר לסיהרא, אתעבר נהורהא ולא נהירת, כדין איהי במסכנותא בכל סטרין, ואתקדרת. ולית לה נהורא כלל. וכד שמשא אהדר לקבלה, ואנהיר לה, כדין אתנהירת אנפהא, ואתקשטת לגביה, כנוקבא דאתקשטת לגבי דכורא, וכדין איהי שלטא בשולטנו בעלמא.
ועל דא, דוד הוה מעטר גרמיה, בההוא גוונא ממש. לזמנין איהו מסכנא, ולזמנין איהו בעותרא בעתירו דכלא, ובג"כ הוה אמר, צעיר אנכי ונבזה. ועם כל דא, פקודיך לא שכחתי. כגוונא דא, אית ליה לב"נ למהוי נבזה בעיניו, לאשפלא גרמה בכלא, למהוי איהו מאנא דקב"ה אתרעי ביה, והא אוקמוה, דכתיב ואת דכא ושפל רוח. השתא אנא אפתח ברישא.

— 26 —
פתח ואמר, ויבא אותי שמה והנה איש מראהו כמראה נחשת ופתיל פשתים בידו וקנה המדה והוא עומד בשער. האי חמא ליה יחזקאל, בההוא חיזו דנבואה, והאי איהו איש, דאיהו שליחא באינון לבושין.
והכא לא אמר אלא איש, ולא אמר איש לבוש הבדים. אלא, בשעתא דעביד שליחותא למעבד דינא, או לאחזאה דינא, אקרי לבוש הבדים. ובשעתא דלא אתי להכי, אשתני לגוונא אחרא, כפום שליחותא, הכי שני חיזו דיליה באינון לבושין, ואשתני מלבושין ללבושין, בגין דאיהו תדיר בסטר שמאלא, וכמה גוונין אינון דאתלבש בהו, וכל אינון דאתיין מסטריה.
מראהו כמראה נחשת, הכא אתלבש בההוא לבושא דאינון טורי נחשת, דאקרון הרי נחשת. ודא אייתי מדידו, למעבד משחתא.
האי לאו איהו בוצינא דקרדינותא דטמיר וגניז, אלא מתמן נפקת האי קנה לתתא, דאתגליד מגו נהירו דאשתביק מבוצינא דקרדינותא, כד אסתלקת לעילא, ואתגלפת גו ספירו דנציץ ולא אתיידע. ועל דא, ההוא קנה המדה איהו קיימא במדידו דמשחתא, דקיימא לתתא.
ולזמנין קנה המדה, ולזמנין קו המדה, ועל דא פתיל וקנה, וכלא משחתא למעבד מדידו, כל מדידו דיחזקאל, איהו הוה בההוא קנה המדה, ובעובדא דמשכנא כלא הוה בקו המדה.
במשכנא, בההוא מדידו דלתתא, דאיהו קו המדה, כגוונא דההוא פתיל, דכד שרי לאתפשטא, בכל אמה חד קשרא, ובההוא משחתא מדיד, ואקרי אמה. ובג"כ, שמנה ועשרים באמה, דדא הוא ארכא, ופותיא ארבע באמה, ולא כתיב ארבע אמות, בגין דאמה מדיד לכל סטר.
והאי נפקא, מרזא דבוצינא דלעילא, דמדידו דהאי לתתא מהאי מדידו דלעילא אשתכח. מדידו דלתתא, אלף וחמש מאה סטרין, וכל סטרא וסטרא תריסר אלפי אמין, ועל דא אמה חד אזיל בכלהו, וההוא אמה דמדיד דא, אתפשט קו משחתא ואתגלייא אמה ומדיד, וכן בכל אינון משחתי.
שמנה ועשרים באמה, איהו ארכא, דחד אמה, ופותיה ארבע בההוא אמה. אשתכח, אמה חד דאיהו תלתין ותרין שלישים. כד"א וכל בשליש עפר הארץ, ואינון ל"ב, לקבל ל"ב שבילין דנפקין מלעילא.
וכד אתעביד משחתא דארכא בהאי מדידו, איהו ארבע סטרין ההוא ארכא. וכל סטרא ז' אמין, דלהכי סלקן אינון שבעה אמין, לארבע סטרין, ברזא דשבע, דאינון תמניא ועשרים דאינון בארכא, בגין דשבע איהו רזא עלאה בכלא. וכל אינון תלתין ותרין שבילין כלילן בשבע, ברזא דשמא קדישא.
ואי תימא, הא כתיב מדה אחת לכל היריעות. ודאי מדה אחת איהו, אע"ג דאתפשט אמה בתר אמה, ודא בתר דא, וכלא ברזא דבוצינא דלעילא קא אתיא, למהוי עילא ותתא משחתא חדא.
ודא איהו משחתא דאיהו בקדושה יתיר, בגין דאית משחתא אחרא, דאיהי לחפיא על דא דאיהי לגו. דהא במשחתא אחרא דחפיא על דא, סלקא בחושבנא בחושבן ד"ל, ולגאו בחושבן ל"ב ודא איהו רזא דחפיא דא על דא, ל"ב לגו, ד"ל לבר.
בגין דהא משחתא קדמאה, דאיהו קדישא בגוונין קדישין, דאינון שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני, אלין גוונין קדישין, וכל חושבן דיליה סלקא לחושבן ל"ב. ומשחתא תניינא דאיהו לבר לחפייא על דא, איהי סלקא לחושבן ד"ל. ודא איהו רזא דכתיב, אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו יי'. ביום רעה ממש, ימלטהו יי'.
רזא דחושבנא לגו, דאיהו רזא ל"ב. ובההוא חושבנא דלבר, מה כתיב, ועשית יריעות עזים. יריעות עזים, אמאי עזים. אלא רזא דגוונא דיליה, למיהב דוכתא ברזא דקודשא, ובג"כ יריעות עזים ודאי. כתיב אל גנת אגוז ירדתי וגו', הא אוקמוה, אבל מה אגוז אית ליה קליפה, דסחרא וחפייא על מוחא, ומוחא לגו, אוף הכי בכל מלה דקודשא, קדושה לגו, וסטרא אחרא לבר. ורזא דא, רשע מכתיר את הצדיק. ועל דא אקרי אגוז, והא אוקמוה.
ת"ח, בההוא דלבר, כל מה דאוסיף גרע, וסימניך פרי החג, דמתמעטין ואזלין. אוף הכא נמי, במה דלגאו כתיב, ואת המשכן תעשה עשר יריעות. במה דלבר כתיב, עשתי עשרה יריעות. אוסיף אתוון וגרע מחושבנא. אוסיף חושבנא וגרע, אוסיף חושבנא, דכתיב ארך היריעה האחת שלשים באמה ורחב ארבע באמה היריעה. וכד סליק לחושבנא, סליק לחושבן ד"ל. דלית בכל אינון זיני מסכנותא, כההוא דאקרי ד"ל, ובג"כ כד סליק לחושבנא יתיר, סליק בגריעו.
וכד איהו גרע בחושבנא, סליק בסליקו, דסליק לרזא דל"ב, דאיהו רזא דכל מהימנותא, ואיהו רזא דשמא קדישא, ועל דא, דא סליק, ודא גרע. דא סליק וגרע. ודא גרע וסליק. דא לגו. ודא לבר.
האי קו המדה, שרי לאתפשטא, ומדיד משחתא לקרשים, דכתיב ויעש את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים, ואלין אינון רזא דשרפים, והא אוקמוה, דכתיב עצי שטים עומדים, וכתיב שרפים עומדים.
מדידו דמשחתא דא, עשר אמות ארך הקרש ואמה וחצי האמה. הכא כתיב עשר אמות, ולא כתיב עשר באמה. אלין תלת תלת תלת, דאינון תשע, וחד דשריא עלייהו, ודא איהו רוחא חדא דשריא עלייהו.
והא אמרן, כמה איהו שיעורא דאמה. ודא איהו רזא דשיעורא חד סרי ופלגא, דסלקין, ולא סלקין, בגין דגרעין מאינון אופנים. ואוקמוה ברזא דרתיכא קדישא, ואינון עשרין, להאי סטרא עשר, ולהאי סטרא עשר, עד דסלקין לרזא דשרפים עלאין. ולבתר סליק רזא דקודשא, עד דאתערו כלהו, ברזא דההוא בריח התיכון, כמה דאוקמוה, ועל דא פלג אית ביה בלא שלימו.
רזא דהאי משחתא, לעשרין דפין אינון מאתן ותלתין. וכל האי קיימא במדידו בחושבנא, והכי סליק כל חושבן דנפקא מהאי מדידו ברזא דאינון שרפים.
יריעות דמשכנא דאמרן דאינון רזין עלאין. רזא דשמיא והא אוקמוה נוטה שמים כיריעה. ורזא דהאי בההוא חושבן דקאמרן. ואית יריען דקאמרן ברזא חדא ואית יריען ברזא אחרא, וכלא איהו ברזא דלעילא. וע"ד כלא איהו למנדע חכמתא, דכל סטרא וסטרא, וכל מלה ומלה. וע"ד אבחין ב"נ בין טב לביש, בין רזא דחכמתא, ובין מלה דלא קיימא בחכמתא. וברזא דמדידו קדמאה, הא אתמר בכמה סטרין איהו.
רזא דא רזא דארונא דקאים בחושבנא, ממה דאיהו נטיל, וממה דאיהו קביל, וממה דאית ביה, וממה איהו מקבל: דאיהו תרין סטרין, ונטיל מאינון תרין סטרין. ועל דא אמה איהו בסטרא דא, ואמה בסטרא דא, ופלגא דיליה. ובג"כ אמתים וחצי ארכו, אמתים מתרין סטרין, ופלגא דיליה, האי בארכא. בפותיא ורומא, אמה וחצי, חד מההוא סטרא יתיר, דקא נטיל כגוונא דימינא ושמאלא. ופלגא דיליה. דהא לא שריא מלה, אלא על מלה ובג"כ, פלגא בכל חושבן וחושבן, ובגין כך, ארונא מקבלא מכלא, וקיימא ברזא דחושבנא דכלא.
והא אוקמוה, על מה איהו מחפייא בדהבא, לגו ולבר, והאי איהו שיעורא למיקם במדידו קדמאה, וכלא קאים ברזא חדא. פתורא, כהאי גוונא דמדיד בההוא שיעורא קדמאה.
אבל האי מדידו דארונא, דקיימא ברזא דאורייתא, ובההוא משחתא קדמאה דקאמר אבא, לית בה למעבד שיעורא יתיר כמה דאיהו גלי ברזא לחכימי עליונין, למנדע בה רזא דחכמתא, לאבחנא בין טב לביש, בין חכמתא עלאה, לחכמתא אחרא. כלהו עובדין אחרנין, כלהו במדידו דאמה, בההוא משחתא, בר משחתא דחשן, דאיהו זרת, והא אוקמוה.
ת"ח, כתנת דכלהו אתעבידו ברזא דקודשא, כלא איהו ברזא דשש, ובעובדא דשש, וקיימא בשש. וכלהו תקונין, לאתלבשא ולאתקנא בהו שש, וברזא דשש.
וכלא ברזא דקו המדה. וקנה המדה בההוא מדידו דיחזקאל, בגין דאיהו ביתא לאתקיימא באתריה, באינון כותלין, באינון שורין, באינון פתחין, באינון דלתין, בגין למהוי כלא במדידו. אבל לזמנא דאתי, משחתא ההוא מה כתיב בה, ורחבה ונסבה למעלה למעלה. בשעתא דישרי למבני ביה האי קנה המדה, סלקא לעילא לעילא, לארכא ולפותיא, למהוי אתפשטותא דביתא בכל סטרין ולא ישגחון עליה לביש, כמה דאוקמוה, דכתיב ודמשק מנוחתו. דהא בההוא זמנא דינא לא ישתכח בעלמא, בג"כ כלא אתקיים על קיומיה בקיומא שלים, כד"א לא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו וגו'.
ות"ח, כל משחתין, וכל מדידין, כלהו קיימין בהאי עלמא, בגין לאתקיימא האי עלמא, ברזא דגוונא דלעילא, לאתקשרא האי עלמא בעלמא דלעילא, למהוי כלא חד ברזא חדא. ובההוא זמנא דקודשא ב"ה אתער לחדתותי עלמא, כדין ישתכחון כלהו עלמין ברזא חדא, ויקרא דקב"ה בכלא, וכדין כתיב, ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד.

— 27 —
פתח ר' יהודה אבתריה ואמר, סוד יי' ליראיו ובריתו להודיעם. האי קרא הא אוקמוה, אבל סוד יי' ליראיו, ההוא רזא עלאה דקיימא בגניזו, לא קיימא אלא ליראיו, דאינון דחלין לקב"ה תדיר, ואינון אתחזון לאינון רזין עלאין, ולמהוי אינון רזין עלאין בגניזו ובסתימו כדקא יאות, בגין דאינון רזין עלאין. אבל ובריתו להודיעם, רזא דאיהו קיימא בברית קיימא, להודיעם, בגין דאיהו אתר דקיימא לגלאה למנדע.
תו סוד יי' ליראיו, דאינון רזין דקיימן בדחילו, ואינון דחלי חטאה דחלין בהו, באינון רזין עלאין. אבל ובריתו להודיעם: למנדע ולפרשא מלין, בגין דאינון מלין דקיימן לפרשא.
תא חזי, בארבעין ותרין אתוון אתגליף עלמא, ואתקיים. וכלהו עטרא דשמא קדישא. כד מצטרפין, סלקין באתווי לעילא, ונחתין לתתא, מתעטרן עטרין, בארבע סטרי עלמא, ויכיל לאתקיימא.
ולבתר נפקו אתוון וברו עלמא לעילא ותתא. בעלמא דיחודא, ובעלמא דפרודא, ואתקרון הרי בתר, טורי דפרודא דמשתקיין. כד סטרא דדרום שארי לקרבא בהדיה, וכדין מיא נגדין, ובחילא דא דעילא, נגיד, כלא הוא בחידו.
כד מחשבה, סליק ברעו דחדוה, מטמירא דכל טמירין, מטי ונגיד מגויה חד זיהרא, מתקרבין דא בדא, והא אוקמוה.
ואינון ארבעין ותרין אתוון, אינון רזא עלאה, ובאינון אתברי עלמא עלאה ועלמא תתאה. ואינון קיומא ורזא דכל עלמין. ועל דאיהו רזא דעלמין, כתיב סוד יי' ליראיו ובריתו להודיעם. דא רזא, דאתוון גליפין, בגלפוי באתגלייא.
כתיב ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים, והא אוקמוה. את האורים: דנהרין, רזא דאספקלריא דנהרא, ודא איהו גליפו דאתוון דשמא קדישא, ברזא דארבעין ותרין, דבהו אתברון עלמין, והוו משקעין ביה. ואת התומים: רזא דאינון אתוון, דכלילן באתר דאספקלריא דלא נהרא. ואיהי אתנהרא בע"ב אתוון גליפין, דאינון רזא דשמא קדישא, וכלהו אקרון אורים ותומים.
תא חזי, כד אינון אתוון משקעאן תמן, בההוא חילא, נהרין אתוון אחרנין, בגליפו דאינון שמהן דשבטין, ונהרין או אתחשכאן, וכלא בההוא רזא דאינון אתוון דשמהן קדישין כדקאמרן. ואינון אתוון דשמהן קדישין, אינון אתיין על רזא דאורייתא, וכלהו עלמין אתברון, ברזא דאלין אתוון. אלין שמהן הוו גניזין משקעין תמן, ושמהן דשבטין הוו בלטין אתוון דלהון לעילא. ועל דא כלא מרזא דאינון אתוון, וכלא אוקימנא.
והא אתמר ברזא דאתוון דאורייתא. ב', דאורייתא שראת בה, והא אוקמוה ב' ברא ודאי בחילא עלאה, בתקיפו דרזא דאינון אתוון. ב' נוקבא, א' דכורא. כמה דב' ברא, הכי נמי א', אפיק אתוון, כללא דעשרין ותרין אתוון.
ה', זווגא חדא בשמים, למיהב ליה חיין, ולאשראה ליה. ו', הארץ, למיהב לה מזונא, ולאתקנא לה ספוקא דאתחזי לה. ורזא דא בראשית וגו', עד השמים ואת הארץ. ו' ואת, כללא דעשרין ותרין אתוון, ומתזן ארעא, וארעא כליל לון לגווה כמה דאת אמר, כל הנחלים הולכים אל הים, והיינו רזא, ואת הארץ, דכניש לכלא בגווה, וקבילת לון. הארץ נטלת ו', וקבילת לה לאתזנא.
ורזא דא, משכנא לא אתקן אלא על ידא דמשה, בגין דמההוא סטרא, אתער דרגא אחרא עלאה, לקיימא ליה, למהוי קיומא דכלא. ורזא דא, ויקם משה את המשכן, קיומא דיליה הוה, באינון אתוון דאתבריאו בהו שמיא וארעא.
ובגין כך, כל עבידאן דמשכנא, הוה בצלאל עביד לון, ברזא דגלופא דאתוון, דאתבריאו בהון שמיא וארעא. ועל דא אקרי בצלאל, בגין דהוה ידע בצלאל, גלופא דאתוון, דאתבריאו בהו שמיא וארעא. ואי לא דהוה ידע להו בצלאל, לא הוה יכיל למעבד איהו אינון עבידאן דמשכנא. מאי טעמא. אלא, כמה דמשכנא עלאה, לא הוה ולא אתקינו כל עובדוי, אלא בההוא רזא דאינון אתוון, אוף הכא משכנא דלתתא, לא הוה ולא אתתקן, אלא ברזין דאינון אתוון.
בצלאל הוה מצרף אינון אתוון, וברזא דכל צרופא וצרופא הוה עביד אומנותא. וכל עבידא ועבידא דמשכנא, בכל צרופא הוה עביד חד אומנו, וכל מה דאתחזי ליה. וכן בכל עבידאן דמשכנא, וכל אינון שייפין ותקונין דמשכנא, כלא הוה בצרופא דאתוון דשמא קדישא.
וכד אתא לאקמא ליה, לא הוה יכיל למיקם ליה. מ"ט. בגין דרעותא דסליק על אינון אתוון, לא אתמסר אלא למשה בלחודוי, ואיהו הוה ידע ההוא רעותא דסליק לאינון אתוון, ועל דא אתקם משכנא על ידיה, דכתיב ויקם משה. ויתן משה. וישם משה. ובצלאל לא הוה ידע, ולא הוה יכיל למיקם ליה.

— 28 —
פתח ר' יצחק אבתריה ואמר, יי' בעזך ישמח מלך ובישועתך מה יגיל מאד תאות לבו וגו', חיים שאל ממך וגו', שירתא דא לא אמר לה דוד, אלא על תושבחתא דכנסת ישראל, דקב"ה חדי לה בחידו דאורייתא, דאקרי עז, דכתיב יי' עז לעמו יתן וגו'. ישמח מלך: דא קב"ה דאתקרי מלך, דכתיב ויהי בישרון מלך.
ובישועתך מה יגיל מאד, דא ישועה דימינא, כד"א הושיעה ימינך וענני. ותושע לו ימינו. מה יגיל מאד, י' יתירה, ודא איהו רזא דברית קיימא קדישא, דאיהו חדוה דכלא, וכלא על האי מלך אתמר.
חיים שאל ממך נתת לו ארך ימים עולם ועד. מהכא אוליפנא, דדוד מלכא לא הוו ליה חיים כלל, בר דאדם קדמאה יהב ליה מדיליה. והא אוקמוה, דדוד דמלכא אתקיים שבעין שנין. ואינון ע' שנין יהב ליה קב"ה מאינון שנין דאדם קדמאה, ובהו אתקיים, ואתייהיב ליה אוריכו דיומין בהאי עלמא, ובעלמא דאתי, ועל דא חיים שאל ממך נתת לו.
גדול כבודו, בגין דאיהו גדול, דכתיב גדול אדוננו ורב כח. ודאי אקרי גדול, ורזא דא, ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים, גדולים הוו ודאי. ועכ"ד, איהו אקרי גדול, כמה דאתמר גדול אדונינו ורב כח. וקב"ה לא אקרי גדול, אלא בהאי, דכתיב, גדול יי' ומהלל מאד בעיר אלהינו הר קדשו. במה איהו גדול, בעיר אלהינו הר קדשו.
כי תשיתהו ברכות לעד. כי תשיתהו ברכות, בגין דהאי איהו ברכתא דכל עלמא, וכל ברכאן דכל עלמא מהכא נפקי, ודא איהו ברכה. ורזא דא, והיה ברכה. דהא הכא שריאן כל ברכאן דלעילא, ומהכא נפקי לכל עלמא, ועל דא אקרי ברכה.
תחדהו בשמחה, כתיב הכא תחדהו בשמחה, וכתיב התם ויחד יתרו, בגין דזמין קב"ה לאקמא לה לכנסת ישראל מעפרא, ולאתקפא בה ברזא דימינא, ולחדתותי לה חדתותא דסיהרא בשמשא.
כתיב תחדהו בשמחה את פניך, את פניך, למהוי קמך, ולמהוי בחידו לקבל אנפך, בההוא שלימו דתשתלים בההוא זמנא. דהא בזמנא דאתחרב בי מקדשא, אתרקינת מכל מה דאתמלייא. כד"א אמללה יולדת השבעה. וכתיב אמלאה החרבה.

— 29 —
ת"ח, בההוא זמנא דאוקים משה ית משכנא, אסתכל בכל אינון עבידאן, דהוו כדקא יאות, וכדין אוקים ליה. וכל אינון עבידאן דהוו ביה במשכנא, כל חד וחד אייתיאו ליה למשה. ורזא דא בתולות אחריה רעותיה מובאות לך. מובאות לך דכתיב. ויביאו את המשכן אל משה.
אמאי ויביאו את המשכן. בגין דהא בההיא שעתא, הוה זווגא דמשה לאזדווגא, ועל דא ויביאו את המשכן אל משה, כמה דאייתי כלה לבי חתן. בגין דהא בקדמיתא אצטריך לאעלא לכלה לגבי חתן, כד"א את בתי נתתי לאיש הזה לאשה. ולבתר איהו ייתי לגבה, דכתיב ויבא אליה. וכתיב ויבא משה אל אהל העדות.
והכא מה כתיב, ולא יכל משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וגו'. מאי טעמא. בגין דהות איהי מתתקנא, כהאי אתתא דאתתקנת ואתקשטת לגבי בעלה, ובההיא שעתא דאיהי קא מתקשטת, לא אתחזי לבעלה לאעלא לגבה. וע"ד ולא יכל משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן בגין כך ויביאו את המשכן אל משה. עוד מה כתיב וירא משה את כל המלאכה וגו'.
תא חזי, בכל עבידן דמשכנא, בכלהו הוה גוונא דתכלא. בגין דתכלא איהו גוונא לאתעטרא ברזא דכל גוונין. מה כתיב ויעשו את ציץ נזר הקדש וגו', ויתנו עליו פתיל תכלת וגו', והא אוקמוה, ברזא דכתיב, ועשית ציץ זהב טהור ופתחת עליו פתוחי חותם קדש לה'. ויכתבו עליו מכתב פתוחי חותם קדש לה'.

— 30 —
(תוספתא) ברזין עלאין. טסקורי קמיטין שכיחין, אלין סלקין ונחתין, ואלין קיימין בקיומייהו. גלגלין דסחראן, הוו קיימן מההוא זמנא דעפרא אתכניש. אינון גלגלין סחרין עלמא, בסחרנותא.
סחרנותא דסחרין מדברין, טיפסרא דקולטא בגווייהו. חד גלגלא אית בגווייהו, האי גלגלא סחרא ולא סחרא. קיימא בתריסר אלפי עלמין. בינייהו שכיח, סליק ונטיל בגווייהו.
תחות ההוא גלגלא, קיימא חד עמודא דנעיץ עד תהומא רבא. ביה, מתגלגלאן אבנין גו תהומי, אינון סלקין ונחתין. ההוא עמודא קאים עלייהו, נטיל ולא נטיל, נעיץ מעילא לתתא, סחראן מאתן ועשרין גלגלין אחרנין, סחרניה דההוא עמודא.
ההוא גלגלא אחרא דעליה, דקאים בתריסר אלפי עלמא, איהו סחרא גו משכנא, סחרא ולא סחרא. ההוא משכנא קאים על תריסר אלפי עלמין, ביה קיימא ההוא כרוזא, דקרי אסתמרו מגלגלא דסחרא.
מאן דאיהו מארי דעיינין בסכלתנו, ינדע ויסתכל בחכמתא דמאריה, וינדע דאינון מלין עלאין, דמפתחן דמאריה קיימן תמן, די אינון טמיראן גו משכנא קדישא. זכאין אינון בהאי עלמא, וזכאין אינון בעלמא דאתי, עלייהו כתיב אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם. אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך. (ע"כ תוספתא)

— 31 —
ברזא דמשכנא קיימן רזין עלאין, ברזא דשמא קדישא אדנ"י, האי איהו רזא דמשכנא, כגוונא רזא עלאה, רזא דארונא, כמה דכתיב הנה ארון הברית אדון כל הארץ. אדון כל הארץ, דא הוא רזא קדישא דשמא דאל"ף דל"ת נו"ן יו"ד. ודא הוא כגוונא דרזא דשמא קדישא עלאה ידו"ד. ואתוון אלין כגוונא דאלין.
א' איהי י', רזא דיו"ד כגוונא דא א', והא אוקמוה. ד', איהו רזא ה', ודא כגוונא דדא, וכלא כגוונא ורזא חדא. נ', איהי רזא דאת ו', ואע"ג דדא דכר, ודא נוקבא. אבל דא אתכליל בדא, והא אוקמוה ן' ו' איהו באמצעיתא, בגין דאיהו כללא חדא. ה' איהו רזא דאת י', בגין דהכא, דא איהי חכמה זעירא, דאקרי חכמת שלמה.
ואתכלילו אתוון אלין באלין, וכלא איהי רזא חדא, כלילן אלין באלין, וכלא חד, וכלא איהו רזא חדא, באתוון קדישין. ועל דא משכנא דלתתא בארעא, קיימא ברזא דמשכנא עלאה, וההוא משכנא עלאה, קיימא ברזא דמשכנא אחרא עלאה על כלא. וכלא איהו כליל דא בדא למהוי חד, ועל דא כתיב, והיה המשכן אחד.

— 32 —
כתיב ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד. ת"ח, ביומא דאתקם משכנא, דאקים ליה משה, כמה דאתמר, דכתיב ויקם משה את המשכן, דלא הוה יכיל למיקם, עד דאוקים ליה איהו. למטרוניתא, דלית רשו לבר נש אחרא למיקם לה אלא בעלה. אוף הכי, כל אינון אומנין, כלהו אתי לאקמא משכנא, ולא יכיל למיקם על ידייהו, עד דאתא משה, ואוקים ליה, בגין דאיהו מאריה דביתא.
כיון דאקים משה ית משכנא לתתא, אתקם משכנא אחרא לעילא, כמה דאוקמוה, דכתיב הוקם, ולא פריש על ידא דמאן, דלא אתקם אלא מרזא דעלמא עלאה, דאיהו סתים וגניז, על ידא דרזא דמשה, בגין לאתתקנא בהדיה.
מה כתיב לעילא, ויבאו כל החכמים העושים את כל מלאכת הקדש וגו', מאן אינון חכמים העושים. אלין אינון ימינא ושמאלא, וכל שאר סטרין, דאינון אורחין ושבילין לאעלא גו ימא, ולמליא ליה, ואינון עבדו משכנא לעילא, ואתקינו ליה.
כגוונא דא לתתא, ועשה בצלאל ואהליאב, דא בסטר ימינא, ודא בסטר שמאלא, בצלאל לימינא, ואהליאב לשמאלא, דא מיהודה, ודא מדן, ולבתר וכל איש חכם לב, ויבאו כל החכמים העושים, והא אוקימנא, וכלא כגוונא דלעילא.
בההוא יומא דאתקם משכנא, אתבטל מותא מעלמא. אתבטל לא תימא, אלא אסתלק מעלמא, דלא יכיל לשלטאה. כמה דאוקימנא. בגין דלא יתבטל יצר הרע מעלמא, עד דייתי מלכא משיחא, וקב"ה יחדי בעובדוי וכדין בלע המות לנצח. כד אתקם משכנא ע"י דמשה, כדין אתפרשת חילא דיצר הרע, ואתכפיא, ולא הוה יכיל לשלטאה. בההיא שעתא, אתפרש סמא"ל, תקיפא רוגזא דשמאלא, מעל תוקפא דחויא בישא, ולא יכיל לשלטא על עלמא, ולא יכיל לאתחברא ביה בבר נש, ולמסטי ליה.
רבי יהודה אמר, כד עבדו ישראל ית עגלא, מה כתיב ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה. מאי טעמא. בגין דחמא יצר הרע דהוה אזיל בינייהו. אמר משה, סטרא דקדושה לא תשרי בגו סטרא דמסאבא. רבי אלעזר אמר, כל זמנא דסטרא דקדושה שלטא, סטרא מסאבא לא יכיל לשלטאה, ואתכפיא קמיה. ועל דא תנינן, כל זמנא דירושלם תהיה מלאה, צור חייבא יהא חרבה.

— 33 —
פתח ואמר, ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתינו ויאמר העבד וגו'. מה כתיב לעילא, ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותפול מעל הגמל. האי קרא אמאי אצטריך למכתב באורייתא. ותו, וכי בגין דחמאת שפירו דיצחק אתרכינת מגמלא.
אלא, האי קרא רזא איהו. ת"ח, בשעתא דמטאת רבקה לגבי דיצחק, שעתא דצלותא דמנחה הוה, ובההוא זמנא דינא אתער בעלמא, וחמאת ליה ברוגזא דדינא קשיא, וחמאת דהא סיום דרוגזא קשיא איהו גמל לתתא, ודא איהו רזא דמותא, ובגין כך אתרכינת ואשמיטת גרמה מההוא גמל. דהא כד אסתכל דינא קשיא, ההוא גמל אתתקף. ובגין כך אשמיטת גרמה מינה, ולא יתבת תמן.

— 34 —
תא חזי, האי גמל, היינו רזא דכתיב וגמולו ישלם לו, דא גמול דאינון חייביא, דכתיב אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו. והאי איהו גמל, דקיימא לאכלא כלא, ולשיצאה כלא. והאי איהו זמין תדיר לקבל בני נשא. ובגין כך האי מאן דחמי בחלמיה גמל, אחמיו ליה מותא דאתגזרת עליה, ואשתזיב מניה.
תא חזי, האי סטרא דמסאבא אקרי הכי, דגרים מיתא לכל עלמא, והאי הוה דאסטי לאדם ולאתתיה, וההוא דרכיב עליה איהו סמא"ל, ואיהו אתא למטעי עלמא, וגרם מותא לכלא. ובגין כך אתא ושליט על כלא. אדם איהו אמשיך ליה לגביה, וכיון דאיהו אמשיך ליה לגביה, כדין איהו אתמשך אבתרייהו, עד דאסטי לון. ובגין כך אמר שלמה, ואל תקרב אל פתח ביתה, דכל מאן דאתקריב לביתה, כדין איהי נפקת ומתקשרת ואתמשכת אבתריה.
ועל דא רבקה, כד חמאת דהוה ליה לאתדבקא בסטרא דדינא קשיא. כיון דחמאת ליה ליצחק ברזא דדינא קשיא, וחמאת דמההוא סטרא נפק דינא אחרא תקיפא, מזוהמא דדהבא, כד חמאת האי, מיד ותפול מעל הגמל, בגין לאתרפויי מן דינא מההוא זוהמא. כתיב קול יי' משלם גמול לאויביו, מההוא זוהמא.

— 35 —
תא חזי כד עבדו ישראל ההוא עובדא, וגרמו לההוא חובא, מאי טעמא עגל, ולא סטרא אחרא. ואי תימא, דאינון ברירו עגלא, לאו הכי. אלא אינון אמרו, קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, ואהרן רעותיה הוה לאעכבא לון.
אלא ודאי עבידתא אתעביד כדקא חזי, דהא מסטרא דדהבא, נפקא סוספיתא, כד אתבריר דהבא, ומתמן מתפשטי כל אינון סטרי שמאלא, דאינון התוכא דההוא סוספיתא דדהבא, ומתפרשאן לכמה סטרין. וכל אינון דאית לון חיזו סומקא, גוון דדהבא קיימא בטורי, כד שמשא בתוקפיה, בגין דתוקפא דשמשא אחזי דהבא, ואוליד ליה בארעא. וההוא דממנא בההוא תוקפא דשמשא, חיזו דיליה כעגלא, ואקרי קטב ישוד צהרים, ודא נפקא מגו עגלא התוכא סומקא דדהבא, וכל הני אתיין מההוא סטרא סומקא, רוח מסאבא, דכל אינון דמתפרשי מרוח מסאבא מתפשטי בעלמא.
והאי רוח מסאבא, איהו חויא בישא. ואית מאן דרכיב עליה, ואינון דכר ונוקבא. ואקרון אלה, דאינון מזדמנין בעלמא, בכל אינון סטרין דלהון. ורוח קודשא אקרי זאת, דאיהי רזא דברית, רשימא קדישא דאשתכח תדיר עמיה דב"נ. וכן זה יי', זה אלי, אבל אלין אקרון אלה, ועל דא כתיב, אלה אלהיך ישראל. ובג"כ כתיב, גם אלה תשכחנה. ואנכי רזא דזאת, לא אשכחך. וכתיב על אלה אני בוכיה, דההוא חובה גרים למבכי לון כמה בכיין.
ד"א על אלה אני בוכיה. מ"ט. בגין דאתייהיב רשו לאתר דא לשלטאה על ישראל, ולחרבא בי מקדשא. ובגין דאתייהיב לון רשו לשלטאה, כתיב על אלה אני בוכיה, רזא דמלה על אלה דא סטרא דמסאבא דאתייהיב לון רשו לשלטאה. אני בוכיה דא רוח קודשא דאקרי אני.
ואי תימא, הא כתיב אלה דברי הברית. הכי הוא ודאי, דכל אינון לא מתקיימין, אלא מגו אלה, דתמן כל לווטין כמה דאוקימנא דאיהו ארור, דכתיב ארור אתה מכל הבהמה. ובג"כ, אקדים ואמר אלה, דקיימא למאן דעבר דברי הברית. אלה המצות אשר צוה יי' את משה, בגין דפקודיא דאורייתא לאתדכאה בר נש, ולא יסטי לאורחא דא, ויסתמר מתמן, ויתפרש מנייהו.
ואי תימא אלה תולדות נח נח. הכי הוא ודאי, דהא נפק חם, דאיהו אבי כנען, וכתיב ארור כנען, ואיהו רזא דא דאלה.
ועל דא כל הני התוכא סוספיתא דדהבא. ואהרן קריב דהבא, דאיהו סטרא דיליה, דכליל איהו בתוקפא דאשא, וכלא חד, וסטרא דא דהבא ואשא.
ורוח מסאבא דאשתכח תדיר במדברא, אשכח אתר בההוא זמנא לאתתקפא ביה. ומה דהוו ישראל דכיין, מההוא זוהמא קדמאה, דאטיל בעלמא, וגרים מותא לכלא, כד קיימו על טורא דסיני, גרם לון כמלקדמין, לסאבא לון, ולאתתקפא עלייהו, וגרים לון מותא, ולכל עלמא, ולדריהון בתריהון, הדא הוא דכתיב אני אמרתי אלהים אתם וגו'. אכן כאדם תמותון וגו'. ובגין כך, אהרן אהדר לבתר לאתדכאה, ברזא דמהימנותא עלאה, באינון שבעה יומין קדישין, ולבתר לאתדכאה בעגלא.

— 36 —
ותא חזי, בכלא בעא אהרן לאתדכאה, דאלו איהו לא הוה, לא נפק עגלא. מ"ט. בגין דאהרן איהו ימינא. ואיהו תוקפא דשמשא, ודהבא משמשא. רוח מסאבא נחת, ואתכליל תמן, ואסתאבו ישראל, ואסתאב איהו, עד דאתדכו.
מ"ט אסתאב. בגין דנפק עגל, דאיהו מסטרא דשמאלא, דאיהו שור, ומימיניה עגל. ואיהו שמאלא, כמה דאתמר, דכתיב ופני שור מהשמאל לארבעתן. ואהרן דאיהו ימינא, אתכליל ביה שמאלא, ונפק על ידיה. ועל דא, אתייהיב ליה עגל, כמה דאיהו גרים.
ובג"כ, כד האי רוחא מסאבא אתתקף, ושליט כמלקדמין על עלמא, דהא בזמנא דחאבו ישראל, אמשיכו עלייהו ההוא יצר הרע כמלקדמין. כד אתדכו ישראל, ובעו לאתדכאה, אצטריכו לקרבא שעיר, בגין דשעיר איהו חולקא דההוא יצה"ר, ההוא רוח מסאבא כדקאמרן.
כתיב וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב. מאי תבנית שור. דא עגל. שור מסטרא דשמאלא, אהרן ימינא, אתכליל שמאלא ביה, ואתתקף ביה, ונפק על ידיה. תא חזי, וימירו את כבודם, דא שכינתא, דאזלת קמייהו, ואחלפו לה בדוכתא מסאבא, אל אחרא. ובג"כ לא אתעבר זוהמא דא מעלמא, עד ההוא זמנא דיעבר ליה קב"ה מעלמא, כד"א ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, והא אוקימנא.
כתיב ויעשהו עגל מסכה, וכתיב ואשליכהו באש ויצא העגל הזה, משמע דלא עבד ליה, אי הכי מאי ויעשהו. אלא ודאי כמה דאוקימנא, דאלמלא אהרן, לא אתתקף רוחא מסאבא לאתכללא בדהבא, אבל כל תקונא דאצטריך, אשכח לאתבנאה.
תא חזי, אית מאן דעביד חרשין ואצלח בידוי. ואית מאן דעביד לון כההוא גוונא ממש, ולא אצלח בידוי, דהא לעובדין אלין גברא מתקנא אצטריך.
תא חזי מבלעם, דאיהו הוה מתקנא, לאינון חרשין דיליה, לאצלחא בידוי, בגין דכתיב ונאם הגבר שתם העין. שתום העין, סתום העין כלא חד. דחד עינא סתים תדיר, וחיזו דעינוי לא הוה בארח מישר, מומא הוה ביה בעינוי. כתיב ושלח ביד איש עתי, זמין בכלא, חזו דעינוי דלא יתכשר. אבל רוח קודשא, מאן דישתמש בהדיה מה כתיב, כל איש אשר בו מום לא יקרב איש עור או פסח.
והכא, כלא אתקן לרוחא מסאבא, למיהב ליה דוכתא לשלטאה. אשכח מדברא דאיהו חרוב מכלא, כמה דכתיב נחש שרף ועקרב וגו', דמתמן איהו שולטנותא דיליה. אשכח דהבא ספוקא כדקא יאות. אשכח אהרן, לאתתקפא בימינא, ולאתכללא ביה. כדין אשלים דוכתיה כדקא יאות, ונפיק ואשתלים עובדא.
ומנלן דרוח מסאבא הוה. דכתיב אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, דא רוח מסאבא, נחש קדמאה, כדקאמרן בכמה דוכתין. ובזמנא דבעא אהרן לאתדכאה, אקריב עגל, מההוא סטרא, למעבד ביה דינא. בקדמיתא עבד ליה לשלטאה, והשתא דיעביד ביה דינא, לאכפייא ליה, דהא כד אתעביד דינא בסטרא דא, אתכפיין כל אינון דשלטין מסטריה.

— 37 —
תא חזי, במצרים, בההוא סטרא דלהון כתיב, אל תאכלו ממנו נא וגו'. צלי אש, בגין דיסלק ריחו נודף. ראשו על כרעיו, לתברא ליה ולאכפייא ליה, וכדין כל אינון דאתיין מסטריה לא שלטי. כגוונא דא פרה אדומה תמימה וגו', בגין לאכפייא כל אינון סטרי מסאבא, דלא ישלטון.
א"ל רבי אבא, והא פרה קדישא איהי, דכיא איהי, ואמאי. אמר ליה הכי הוא, והא אוקמוה, כללא דארבע מלכוון הות. פרה, כד"א כי כפרה סוררה סרר ישראל. אדומה, דא מלכות בבל, דכתיב אנת הוא רישא די דהבא. תמימה, דא מלכות מדי. אשר אין בה מום, דא מלכות יון. אשר לא עלה עליה עול, דא מלכות אדום, דלא סליק עליה עול. ורזא דמלה דא, אף על גב דכמה מלין אתייהיבו למדרש בקראי, כלהו חד.
הא אתמר, דכתיב מי יתן טהור מטמא לא אחד. מי יתן טהור מטמא, רזא דא, הכי הוא, דדא איהו טהור דנפק מטמא. דהא בקדמיתא טמא, והשתא דאתעביד ביה דינא, ואתייהיב ליקידת אשא בנורא דדליק, ואתעביד עפר, השתא איהו טהור מטמא, טהור דנפיק מטמא.
ובגין כך, כל אינון דמשתדלי בה, כלהו מסתאבי, דהא הכי הוא ודאי, וכיון דאתעביד אפר, כדין עד דיתכניש ויסתליק מתמן, מסאיב לכלהו, כמה דאת אמר וכבס האוסף וגו' וטמא. אפר, מ"ט. כד"א ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם. וכיון דאתייהיב על ההוא אפר מים, כדין איהו טהור מטמא.
ורזא דמלה, דכתיב מי חטאת, כד"א לפתח חטאת רובץ. ובגין דאיהי פתח חטאת רובץ ודאי, בקדמיתא כתיב, והוציא אותה אל מחוץ למחנה. ובגין כך אתייהיבת לסגן, ולא לכהנא רבא, ודא הוא טהור מטמא, בקדמיתא טמא, והשתא טהור. וכל סטר רוח מסאבא, כיון דחמא דא, ערק, ולא יתיב בההוא דוכתא.
מי חטאת ודאי, מי נדה, כלא מסאבא. ועל דא שלטא רוח קודשא, ורוח מסאבא אתכפיא, דלא שלטא כלל. ודא הוא דינא דרוח מסאבא, מחוץ למחנה. בגין דאיהי רוח מסאבא, דכתיב והיה מחניך קדוש. אתא רבי אבא ונשקיה.

— 38 —
אר"ש, אף על גב דכל הני מלין כדקאמרן, קב"ה יהיב ליה שולטנו. ורוח מסאבא בעי לאכפיא ליה בכל סטרין. תא ואימא לך רזא חדא, ולא אתייהיב לגלאה בר לאינון קדישי עליונין.
ת"ח, להאי אתר דאיהו רוח מסאבא. קב"ה יהיב ליה שולטנו, למשלט בעלמא, בכמה סטרין, ויכיל לנזקא, ולית לן רשו, לאנהגא ביה קלנא, דבעינן לאסתמרא מניה, דלא יקטרג עלן בגו קדושה דילן. וע"ד רזא חדא אית לן, דבעינן למיהב ליה דוכתא זעיר, בגו קדושה דילן דהא מגו קדושה נפיק שולטנו דיליה.
דבעינן גו רזא דתפלין, לאצנעא חד שערא דעגלא, דיפוק לבר ויתחזי. דהא חוטא דשערא דא לא מסאיב, בר דאי אתחבר האי שערא, ואתעביד כשעורא, אבל פחות מן דא לא מסאיב. וההוא שערא בעי לאעלא ליה בגו קדושה עלאה דילן, ולמיהב ליה דוכתא, בגין דלא יקטרג לן בקדושן.
ויפוק מן ההוא שערא לבר, דיתחזי, דכד חמי לההוא ב"נ בקדושה עלאה, וחולקא דיליה משתתף לתמן, כדין לא יקטרג ליה, ולא יכיל לאבאשא ליה לעילא ותתא, דהא דוכתא יהב ליה. ואי ההוא חולקא לא יהבין ליה בהאי קדושה, יכיל לאבאשא ליה לתתא, וסליק מקטרגא ליה לעילא, ואמר פלוני דקא מקדש השתא, כך וכך עבד יומא פלוני, וכך אינון חובוי, עד דימטי דינא על ההוא ב"נ, ויתענש על ידוי.
וכך הוו ישראל עבדי, דהוו ידעי רזא דא, כד שראן לאתקדשא בקדושה עלאה ביומא דכפורי, הוו מסתכלי מיד למיהב חולקיה להאי אתר, ולמיהב ליה חולקא בינייהו, בגין דלא ישתכח מקטרגא עלייהו, ולא ייתון לאדכרא חוביהון דישראל. דכמה חבילין, וכמה משריין, אינון דאזדמנן לנטלא מלה מניה, כד אתי לקטרגא. זכאה חולקיה, מאן דיכיל לאסתמרא, דלא ידכרון חובוי לעילא, ולא ישגחון עליה לביש.
אדהכי הוו זלגין עינוי דרבי אבא. אמר ליה, אבא אבא, זיל טנפיר קטורך, ואקפיד בקולטך, דהא רזין דאורייתא לזכאי אתייהיבו דכתיב סוד יי' ליראיו.
תא חזי, ביומא דראש השנה, עלמא אתדן, וקודשא ב"ה יתיב, ודן כל עלמא. וההוא סטרא אחרא קאים מסטרא דא, וכל אינון דאתדנו למותא אשגח עלייהו, ואתרשימו קמיה. ובשעתא דישראל מתערי רחמי, בההוא קול שופר, כדין אתערבבא ליה כלא, דלא ידע ולא משגח, באינון דאתדנו. עד דלבתר כל אינון דלא מהדרי בתיובתא, ואגזר עלייהו מותא, ודאי נפקין פתקין מבי מלכא, ואתמסרו ליה, כיון דאתמסרו ליה, לא אהדרו פתקין, עד דאתעביד דינא.
וישראל כלהו, בעיין לאסתמרא מניה, כ"ש ב"נ בלחודוי. דהא ברזא עלאה דלעילא, בעינן לאסתמרא, ולמיהב ליה בכל ירחא וירחא, כד סיהרא בעי לאתחדתא, חד שעיר, בגין דלא יקטרג חדתותא ויטול חולקיה כדקא חזי ליה. וסיהרא קדישא לינקא בקדושה לחדתותי כדקא יאות.
וכד מתחדשא בכל ירחא וירחא, בגין כך אקרי נער, והא אוקימנא. והאי אחרא דא, דאיהו תדיר במסאבו, ולא נפיק מניה, אקרי מלך זקן וכסיל. ובג"כ, ישראל קדישין דאינון עמא חד, ביחודא קדישא, קב"ה יהיב לון עיטא, לאשתזבא מכלא. זכאין אינון בעלמא דין, ובעלמא דאתי, דכתיב ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר.

— 39 —
ויביאו את המשכן אל משה וגו'. כתיב וממעל לרקיע, דא איהו רקיעא, דקיימא עלייהו דארבע חיוון, דכד מסתלקי בגו חד אוירא דבטש בהו, לא זקפין רישא לאסתכלא לעילא.
בגין דההוא רוח החיה, בטש בכלהו, ובההוא רוח מסתלקי כלהו, דכתיב, ובהנשא החיות מעל הארץ ינשאו האופנים לעמתם. וכתיב כי רוח החיה באופנים.
אמאי מסתלקי. אלא כד בטש ההוא אוירא עלייהו, סליק לאלין ארבע דתחות האי חיה, ואינון סלקי לה לעילא, עד דמתיין לה לגבי זהרא עלאה, והיינו רזא דכתיב, בתולות אחריה רעותיה מובאות לך, בגין דהני ארבע אקרון הכי, ולא זזו מן חיה דא, דאיהי כורסייא, לעלמין. וסלקין לה מתתא לעילא, לאתקנא כורסייא לגבי עילא, ורזא דא וישאו את התבה ותרם מעל הארץ. וכד אסתלקת לעילא, ואלין סלקין לה, כדין כתיב, ויביאו את המשכן אל משה.
ויביאו את המשכן, כד"א מובאות לך, וכתיב וישאו את התבה. אל משה, כד"א דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, והיינו רזא דאדם. ומנלן דאקרי אדם, דכתיב לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר, והיינו משה. ובג"כ, על האי כורסייא, דיוקנא דאדם קיימא עליה, והיינו משה.
ויביאו את המשכן, אלין ארבע חיוון, כד סלקין כדקאמרן. ויביאו את המשכן, אלין כל שייפין דגופא, דכלהו בתיאובתא קדישא, כלהו אחדין ביה, לאתדבקא דכר ונוקבא כחדא. ויביאו את המשכן, למיעל כלה לחופה בקדמיתא, אינון צריכין לסלקא לה, ולאייתאה לה לגביה, ולבתר איהו ייתי לגבה תדיר, והא אוקימנא.
ויביאו את המשכן, רזא דכל אינון דקשרי קשרין דיחודא, ויחדי יחודא דרזי דמהימנותא כל יומא, אינון סלקין לה לכורסייא דא, עד דאתיין לה לגבי משה, וכיון דדבקי לה לגבי משה, כדין אינון הוו דרווחי ברכאן ממקורא דחיי, על רזא דא, בקשורא דיחודא דאינון קשרין. ורזא דא, כד מתקשרין יחודא דכלא כדקא יאות, ורזא דא כתיב, וירא משה את כל המלאכה וגו', ויברך אותם משה, רווחי ברכאן מאתר דרגא דמשה שריא ביה, ודא איהו החכמים העושים את כל מלאכת הקדש, בגין דאינון ידעי לסדרא עבידתא דקודשא כדקא חזי.
ועל דא, כל מאן דצלי צלותא, וקשיר יחודא, מסתכלין ביה אי איהי צלותא וקשורא כדקא יאות, ואי ההיא צלותא וההוא קשורא כדקא יאות, כדין אתברך איהו בקדמיתא, מאתר דכל ברכאן נפקין. הה"ד והנה עשו אותה וגו', מיד ויברך אותם משה.
ובג"כ, ויביאו את המשכן אל משה, דאיהו מארי דביתא, לאחזאה בתקונא דביתיה, וליה אצטריך למחזי תקונהא ורזין דילה, דלא אתייהיבו לאחרא, לאסתכלא ולמחזי בה, באינון סתרין ובאינון רזין דילה, בר משה בלחודוי.
ועל דא ויביאו את המשכן אל משה את האהל ואת כל כליו. וכד אייתיאו ליה למשה, כלא אייתיאו ליה בשייפין ידיעאן, כל חד וחד לאתקנא, שייפא בשייפא, לאעלא דא בדא, וכד הוו בעאן לתקנא דא בדא, ולאעלאה דא בדא, לא הוה סליק בידיהון. כיון דאייתיאו ליה למשה, מיד כלא אסתליק בידיה, וכל שייפא ושייפא הוה אסתליק ועאל בדוכתיה, הה"ד, ויקם משה את המשכן וכתיב הוקם המשכן, והא אוקימנא.
ת"ח, בההיא שעתא כד שארי משה לאקמא משכנא, ושארי לאתקנא תקונא דשייפין, לאעלא דא בדא. כדין, אתרפיו כל שייפין וכל תקונין דסטרא אחרא מסאבא, כד שרי לאתקפא האי סטרא דאיהי קדישא, אתרפי סטרא אחרא מסאבא, אתקף דא ואתרפי דא. והא אוקימנא, דכל זמנא דהיא בתקיפו, סטרא אחרא אתרפן כל שייפוי, דא מליא, ודא חרוב, ורזא דא ירושלם וצור חייבא, כד מליא דא, חרוב דא. וע"ד, כד אתקף דא אתרפי דא.
ובגין כך, ויקם משה את המשכן, לאתתקפא מרזא דלעילא, ולא יתקף מרזא דלתתא. ועל דא משה דהוה מרזא דגו אספקלריא דנהרא, אצטריך איהו לאקמא משכנא, לאנהרא מניה, ולא מאחרא. סיהרא אצטריך לאנהרא מן שמשא, ולא מאחרא. תא חזי, כנסת ישראל אצטריכת לאסתלקא לעילא, ולאתדבקא גו שמשא.

— 40 —
פתח ואמר, זאת תורת העולה היא העולה, אמר ר"ש, כתיב, אדם ובהמה תושיע יי'. עולה סליקו וקשירו דכ"י לעילא, ודבוקא דילה בגו עלמא דאתי, למהוי כלא חד. אקרי עולה קדש קדשים. ובגין כך אקרי עולה, דסלקא ואתעטרא למהוי כלא חד. בקשורא חדא בחדו.
ובגין דסלקא לעילא לעילא, כתיב זאת תורת העולה. רזא דכר ונוקבא כחדא, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. העולה: דסלקא גו עלמא דאתי, לאתקשרא בגויה, דאקרי קדש הקדשים ודאי, ועולה נמי קדש הקדשים היא.
ובגין כך, סדורא דנכיסו דילה לסטר צפון, דאיהו סטר שמאלא. דהאי תורה שבע"פ לא סלקא בחביבותא, אלא כד אתער סטרא דצפון, דכתיב שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, וכדין איהי סלקא בחביבותא, ואתעטרא בימינא, ואתחברת באמצעיתא, ואתנהיר כלא, מרזא דקדש הקדשים, ודא מגו רזא דאדם, ברעו דכהנא, ובשירתא דליואי, ובצלותא דישראל.
והא אוקימנא, דעולה קדש הקדשים, ברזא דרוח עלאה, בגין דתלת רוחין קשירין כחדא, רוח תתאה, דאקרי רוח הקדש רוח דלגו באמצעיתא דאקרי רוח חכמה ובינה. וכן אקרי רוח תתאה, אבל האי אקרי רוח דנפיק מגו שופר, כלול באשא ובמיא. רוח עלאה, דאיהו סתים בחשאי, דביה קיימן כל רוחין קדישין, וכל אנפין נהירין. ובגין כך, אהדרת עולה רוח ממש.
ולבתר, מרזא דבהמה, מסתפקי ואתזנו, לאתקשרא רוח אחרא דאיהו גו מסאבו, מאינון תרבין ושמנונין כמה דאתמר. בג"כ, עולה קדש הקדשים, שאר קרבנין למעבד שלמא בעלמא, כלהו מכמה סטרין, ומארי דינין לאתעטרא ולאתנהרא מגו רעותא לאתבסמא, אקרון קדשים קלים, בגין דלא מתעטרא לעילא לעילא בקדש הקדשים, ועל דא אינון קדשים קלים, ונכיסו דילהון בכל אתר כמה דאוקימנא. אבל עולה דאיהו רזא דקדש הקדשים, לאו איהו כשאר קרבנין, דכל עובדהא קדש.
ת"ח, מה כתיב ולבש הכהן מדו בד, אלין לבושין מייחדין לקדושה. בד: יחידאי, מיחדא לקדושה. וכתיב בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם. מאי טעמא. אלא רזא דמלה כדקאמרן, דאיהי קדש הקדשים, דסלקא כלא ואתעטרא בקדש הקדשים, בקשורא חדא. ולבתר מפני ואעבר רוח מסאבא דסאיב כלא, דלא שלטא, ולא יתקריב גו מקדשא, ואתעבר מכל סטרי קודשא, ואשתאר כלא קדש בקדושה יחידאי.
ואמר ר' שמעון, הא אתמר דכתיב אדם ובהמה תושיע יי'. והכי סלקא רזא דאדם, מסטרא דאדם ודאי. בהמה, מסטרא דבהמה. ובג"כ כתיב, אדם כי יקריב מכם, אדם ודאי, דדא קרבניה לעילא, לקשרא קשרא ברזא דאדם. ולבתר מן הבהמה, וכלא איהו ברזא דאדם ובהמה. ודא הוא רזא דאצטריך לקרבנא, אדם ובהמה כדקאמרן. תא חזי, כד ברא קב"ה עלמא, הכי עבד אדם ובהמה.
ואי תימא, והא כתיב ועוף יעופף על הארץ, דהא מנייהו מקרבין קרבנין, ואפילו עולה, כמה דכתיב ואם מן העוף עולה קרבנו. ת"ח, מכל אינון עופי, לא מקרבין אלא תורים ובני יונה, מה דאתכשר בדא, פסיל בדא דא ימינא, ודא שמאלא.
אבל רזא דא הא אוקימנא, כתיב ועוף יעופף על הארץ, דאינון רזא דרתיכא, ובהו אסתלק רוח הקדש, לסלקא לעילא, דאינון תרי, חד לימינא, וחד לשמאלא, עוף לימינא, ודא מיכאל. יעופף, לשמאלא, ודא גבריאל. דא לימינא ודא לשמאלא. ובג"כ, מקרבין תרין אלין, לסלקא רוח קודשא, ושמאלא מעטר וזיין לתתא, לההוא סטר שמאלא. וימינא לימינא ואתקשרא אתתא בבעלה, למהוי חד, וכלא אסתלק ואתקשר כחדא לעילא ותתא, וקב"ה אסתלק בלחודוי ואתקף.
ובספרי קדמאי, מסכנא, לא יהיב חולקא לאתזנא, אלא לעילא לאתקשרא, אבל כלא לעילא ותתא מתקשר, כל חד וחד לסטריה כדקא יאות, והא אוקימנא.
רבי אלעזר שאיל לרבי שמעון, אמר, הא קשורא דעולה, אתקשר בקדש הקדשים, לאתנהרא. אתדבקותא דרעותא דכהנא וליואי וישראל לעילא, עד היכן איהו סלקא.
א"ל, הא אוקימנא, עד אין סוף, דכל קשורא ויחודא ושלימו, לאצנעא בההוא צניעו, דלא אתדבק, ולא אתיידע, דרעוא דכל רעוין ביה, אין סוף לא קיימא לאודעא, ולאו למעבד סוף, ולאו למעבד ראש, כמה דאין קדמאה אפיק ראש וסוף. מאן ראש. דא נקודה עלאה, דאיהו רישא דכלא סתימאה, דקיימא גו מחשבה. ועביד סוף, דאקרי סוף דבר. אבל להתם, אין סוף.
לאו רעותין, לאו נהורין, לאו בוצינין, בההוא אין סוף, כל אלין בוצינין ונהורין, תליין לאתקיימא בהו, ולא קיימא לאתדבקא מאן דידע ולא ידע, לאו איהו אלא רעו עלאה, סתימא דכל סתימין, אין.
וכד נקודה עלאה, ועלמא דאתי, אסתלקו, לא ידעי בר ריחא, כמאן דארח בריחא ואתבסם. ולאו דא נייחא נחוח, דהא כתיב ולא אריח בריח ניחחכם, דהא ריח ניחח, ריחא דרעותא דכל הני רעותא דצלותא, ורעותא דשירתא, ורעותא דכהנא, דכלהו רזא דאדם. כדין כלהו אתעבידו רעותא חדא, וההוא אקרי ניחח, רעוא, כתרגומו. כדין כלא אתקשר ואתנהיר כחדא, כדקא יאות, כמה דאתמר.
ועל דא אתייהיבת האי סטרא אחרא, בידא דכהנא, דכתיב צו את אהרן ואת בניו לאמר, רזא הכא, דהא אוקימנא לית צו אלא ע"ז, והכא אתייהיבת ליה, לאתוקדא ההיא מחשבה רעה, ולאעברא לה מגו קודשא, בהאי רעותא דסלקא לעילא, ובהא תננא, ותרבין דאתוקדן. בגין לאתעברא מן קודשא. והאי צו, ברשותייהו קיימא, לאפרשא לה מן קודשא, מגו האי קרבנא. ואי תימא צו את בני ישראל. הכי נמי, דהא ברשותייהו קיימא, כל זמנא דעבדי רעותא דמאריהון, דלא יכלא לשלטאה עלייהו.
והאי קרא כלא, אתיא לאחזאה רזא דמלה, לאעטרא לההוא רוח קודשא, לעילא לעילא, ולאפרשא לה לדא רוח טומאה, לנחתא לה לתתא לתתא, דא ברעותא ובצלותא כדקאמרן, ודא בעובדא, כלא כדקחזי ליה.
והאי קרא מוכח עלייהו, דכתיב, צו את אהרן ואת בניו לאמר. צו: דא ע"ז רוח מסאבא. לאמר: דא אתתא, דאקרי יראת יי'. כתיב הכא לאמר, וכתיב התם לאמר הן ישלח איש את אשתו, והא אוקמוה. ובג"כ, כלא אתמר, וכהנא קיימא לאתקנא כלא, ברזא דאדם ובהמה. זכאה חולקיהון דצדיקייא, בעלמא דין, ובעלמא דאתי, לאינון ידעי ארחי דאורייתא, ואזלי בה בארח קשוט, עלייהו כתיב, יי' עליהם יחיו. מאי עליהם. אלין ארחוי דאורייתא. יחיו, יתקיימו בהאי עלמא, ובעלמא דאתי.
תא חזי, כתיב זאת תורת העולה, אמר ר' חייא, האי קרא אוקימנא ליה בהאי גוונא, זאת תורת: דא כנסת ישראל. העולה: דאיהי סלקת ואתעטרת לעילא לעילא, לאתקשרא כדקא יאות, עד אתר דאקרי קדש הקדשים.
ד"א, זאת תורת: דא כנסת ישראל. העולה: דא מחשבה רעה, דאיהי סלקא על רעותא דבר נש, לאסטאה ליה מאורחא דקשוט. היא העולה, היא היא דסלקא, ואסטיאת ליה לבר נש, בעי לאוקדא ליה בנורא, בגין דלא יתייהיב לה דוכתא לאסגאה.
ובג"כ, על מוקדה על המזבח כל הלילה, מאן לילה, דא כנסת ישראל. דאתיא לדכאה ליה לבר נש, מההוא רעותא. על מוקדה. בגין די נהר דינור, איהו אתר לאוקדא לכל אינון, דלא קיימי בקיומייהו, דהא עאלין לון בההוא נורא דדליק, ומעברי שולטנהון מעלמא. ובגין דלא ישלוט, אצטריך על מוקדה על המזבח כל הלילה, ואתכפייא ולא שלטא.
ועל דא, כד אתכפייא האי, סלקא כנסת ישראל, דאיהי רוח קודשא, דסלקא ואתעטרא לעילא, דהא סליקו דילה, כד אתכפייא האי חילא אחרא, ואתפרשא מינה. ובג"כ, בעינן ברזא דקרבנא, לאפרשא להאי סטרא מרוח קודשא, ולמיהב לה חולקא, בגין דרוח קודשא אסתלק לעילא.
ותא חזי, בזמנא דאתבני בי מקדשא, ואתעביד. אתכפייא סטרא אחרא, ואסתלק מעלמא. וכד אסתלק מעלמא, ואתקם משכנא על ידא דמשה, כדין אתקם לעילא ותתא. הה"ד, ויקם משה את המשכן. מאי ויקם. אלא דאוקים לה, לאסתלקא לעילא לעילא. ועל דא, ויקם משה, מאן דהוה מאיך אוקמיה, כמאן דאוקים למאן דנפיל. כגוונא דא, לזמנא דאתי כתיב אקים את סכת דוד הנופלת.
כתיב, נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, מאי לא תוסיף קום. אלא בזמנא אחרא קמת. היא קמת מגרמה, ולא אוקים לה קב"ה. דהא בגלותא דמצרים, קב"ה אוקים לה, ועבד כמה נסין, בגין לאקמא לה, ובגלותא דבבל הוא לא אוקים לה, בגין דלא עבד לון נסים, דגרים חובה, אלא היא קמת. וסליקו בני גולה, כאינון דלא הוה לון פרוקא, ולא הוה תיאובתא דקב"ה עלייהו, בגין דגרם ההוא חובא, דאינון נשים נכריות.
וע"ד, קב"ה לא אוקים לה לכנסת ישראל, ולא עבד לה נסין וגבוראן בההוא זמנא כדקא יאות. אבל לזמנא דאתי, לא תוסיף קום כתיב, לא תוסיף, קום מגרמה, אלא קב"ה יוקים לה, דכתיב אקים את סוכת דוד הנופלת. וכתיב ואת דוד מלכם אשר אקים להם. ובגין כך כתיב הכא, ויקם משה את המשכן. ויקם משה וגו'.
ת"ח, כד אוקים ליה משה למשכנא, אתקם משכנא אחרא עמיה. ומשכנא עלאה, אוקים וסעיד כלא, בגין דמשכנא עלאה, סתים וגניז איהו לעילא לעילא. ומשכנא אחרא אתקם על משכנא דלתתא וקיימא עליה, בחילא דההוא משכנא עלאה על כלא. וכמה דאתקם משכנא דלתתא על ידא דמשה, אוף הכי לעילא, ע"י דההוא דרגא דמשה. מנלן. דכתיב, ויקם משה את המשכן. את דייקא, לאתחזאה דתרי משכנין ברזא דמשה אתקנו.
אמר רבי יוסי, וכי ויקם משה, והא כלא עד לא אתתקן, וקימה לאו איהו אלא כד אשתלים כלא, ועאל שייפא בשייפיה, מאי ויקם. א"ר יצחק, בתלת סטרין אוקים משה ית משכנא, מה כתיב ויקם משה את המשכן, ויתן את אדניו, וישם את קרשיו. בהני תלת סטרי, אוקים משה ית משכנא. ובהני תלת סטרי, אסתלק משכנא. ואתכפייא סטרא אחרא. וע"ז, כד אוקים משה להאי סטרא, אתכפייא סטרא אחרא. בג"כ משה אוקים ליה ולא אחרא.
תא חזי, כתיב ויתן את אדניו, בההיא שעתא אזדעזע סמא"ל מאתריה, וארבעין רתיכין דעמיה, וערק ארבע מאה פרסי, גו טסירו דנוקבא דעפרא. אעיל משה אינון סמכין, ואתקיף סטרא דא, כדין אינון סמכין דסטרא אחרא, נפלו ואתרפו.
פתח ואמר, ביום ההוא אקים את סכת דוד הנופלת וגו', מאי ביום ההוא. ביומא דקודשא ב"ה יעביד דינא בעלמא, ויפקוד על חייבי עלמא כעובדיהון. דהא לית קימה לכנסת ישראל מעפרא, בעוד דאינון חייבין דישראל יקומון בעלמא. מה כתיב לעילא, בחרב ימותו כל חטאי עמי האומרים לא תגיש ותקדים בעדנו הרעה. מה כתיב בתריה, ביום ההוא אקים את סכת דוד הנופלת וגו'.
האי קרא אית לאסתכלא ביה, את פרציהן, את פרצה מבעי ליה. והריסותיו, והריסותיה מבעי ליה. אלא וגדרתי את פרציהן ממאן, מאינון חייבין, דכתיב בחרב ימותו כל חטאי עמי, דהא כדין יתעביד פרצן בישראל, וע"ד וגדרתי את פרציהן. והריסותיו אקים, הריסותיו דמאן, הריסותיו דסוכת דוד. בגין, דכד אתקף מלכו חייבא בעלמא, כדין האי מלכו קדישא אתרפי, וסכת דוד אסתיר בניינא דיליה, וע"ד והריסותיו אקים.
דהא תנינן, כל זמנא דהאי אתקף, האי אתרפי. דא מליא, ודא חרבה. ובג"כ, עד ההוא יומא, מלכו חייבא יתקף. בההוא יומא, יתקף ויוקים לה קב"ה, להאי מלכו קדישא. וע"ד והריסותיו אקים. ובניתיה כימי עולם, מאי ובניתיה כימי עולם. היינו דכתיב, והיה אור הלבנה כאור החמה וגו'.
ויקם משה את המשכן, במאי אוקים ליה. דכתיב ויתן את אדניו ויהב אינון סמכין דתחותיה, לקיימא עלייהו, ולאסחרא בהו אינון צירים דפתחין. בגין דאינון סמכין דתחותייהו, אינון קיומא לאסחרא. אמאי ויתן. אתקיף ואתקין לון בתוקפוי. בההיא שעתא אעדיו אינון סמכין אחרנין דסטרא אחרא.
תא חזי, כתיב זכור יי' לבני אדום את יום ירושלם האומרים ערו ערו עד היסוד בה. ועל דא זמין קודשא בריך הוא למבני יסודי ירושלם, מיסודין אחרנין, דישלטון על כלא. ומאן אינון. ספירין. דכתיב, ויסדתיך בספירים, דאלין אינון יסודין, וסמכין תקיפין ועלאין, דלית להו חלישו כקדמאי. מאי טעמא. בגין דאבנין קדמאין מאינון יסודי, יכילו שאר עמין למשלט עלייהו. מאי טעמא. בגין דלית בהו נהירו עלאה, כדקא יאות. אבל אלין, יהון נהירין מגו נהירו עלאה, ומשקעאן גו תהומי, דלא יכלין לשלטאה עלייהו. ואלין אינון ספירין, דינהרון לעילא ותתא. בגין דבההוא זמנא, יתוסף נהירו עלאה, לעילא ותתא.
ואי תימא אינון יסודי קדמאי, יתבטלון. הא כתיב הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך. מרביץ לאתקנא תבירא. מאי בפוך. כד"א ותשם בפוך עיניה. אבנים אית דאקרון פוך. מאי טעמא האי. א"ר אלעזר רזא איהו, ורזא דא למחצדי חקלא אתייהיב למנדע.
תא חזי, אינון אבנין דיסודי ציון וירושלם, ח"ו דשליטו עלייהו שאר עמין, ולא אוקדו לון, ולא אתוקדון, אלא כלהו אתגניזו, וגניז לון קב"ה, וכל אינון יסודי ביתא קדישא כלהו אתגניזו, ולא אתאבידו מנייהו אפילו חד. וכד יהדר קב"ה ויוקים לה לירושלם על אתריה, אינון יסודי אבנין קדמאי, יהדרון לאתרייהו, ולא ישליט בהו עינא אחרא, בר בזמנא דיכחול בר נש עינוי בההוא פוכא, וימלי עיניה מניה, וכדין יחמי כל אבנין וכל יסודי ירושלם, מתקנן על אתרייהו, דלא שליטו בהו שאר עמין, וכל אינון אבנין יקרין אחרנין, וכל אינון בנייני אבנין, כלהו קיימי על קיומייהו.
וכדין כי עין בעין יראו בשוב יי' ציון. מאי בשוב יי'. אלא כד שליטו עלה שאר עמין, קב"ה סליק לה לעילא, ובההוא זמנא איהו יהדר לה לאתרה, דכתיב בשוב יי' ציון. בשוב יי' ודאי.
ותא חזי, כל מאן דאסתים מן עינא, ולא אתייהיב רשו לשלטאה ביה עינא, לא יכלין למשלט ביה עינא, בר בכחלא דעינא, במלין ידיעאן. ובג"כ, הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך. ות"ח, כל אלין אבנין יתקיימון באתרייהו, ולהוו יסודין כקדמיתא, ויסודי ספירין יתקיימון באתר אחרא סחרנא, לפותיא ולארכא, הה"ד ויסדתיך בספירים.
בזמנא דיוקים קב"ה לביתיה, בההוא זמנא מה כתיב, בלע המות לנצח. בלע, כדאמרינן בלע יי' ולא חמל, ההוא כוס דשתה האי, ישתה האי.
ואי תימא, ההוא בלע איהו לזמן ידיעא וקציב כישראל, לאו הכי. כתיב לנצח, מאי לנצח. לדרי דרין. ולאו כישראל, ולאו כההוא זמנא דאוקים משה ית משכנא. אלא לנצח לעלמין.
וכדין קב"ה יוקים לה לכנסת ישראל, ואיהו יוקים סמכין, וסיפי, וכל אינון תקרי ביתא, בתקונוי, לעלם ולעלמי עלמיא. וכתיב הרחיבי מקום אהלך וגו', בגין דיתבלע סטרא אחרא, ולא יקום לעלמין וכדין, וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי יי' דבר.
ויקם משה את המשכן, בההוא זמנא דאלין סמכין אתקמו, ואתייהיבו באתרייהו, ההוא זמנא אתרפו ואתעברו מאתרייהו סמכין באתר סטר אחרא, ועל דא, ויתן את אדניו.
מאי ויתן. אלא אוליפנא, דחמא משה לקמיה לסמא"ל חייבא, דהוה אזיל לגביה לקטרגא ליה, וכדין אתקיף ביה משה, וקשיר ליה קמיה, ואוקים ליה למשכנא, ויהב לסמכוי. דכתיב ויתן את אדניו. ויתן: בתקיפו, דלא יכיל ב"נ אחרא לשלטאה עליה, ולמיהב סמכין באתרייהו, כמשה. דהא בתקיפו רב, אוקים ליה משה.
בההוא יומא דאתקם משכנא, כד שארי משה לאקמא ליה, בחד בניסן הוה, ובההוא זמנא, תקיפו דסט"א הוה בעלמא, דהא ביומי דניסן, ריש תורא בדיקולא. תנינן. ובניסן שארי משה, וחמא ליה לסמא"ל, אזיל סחרניה, לערבבא ליה, ואתגבר עליה משה, וכדין, ויתן את אדניו. שארי הוא ויהב לתתא, ושארי מאן דשארי ויהב לעילא דא לקבל דא.
ביומא דאתקם האי משכנא לתתא, אתקם משכנא אחרא קדישא לעילא, ומשכנא עלאה טמיר וגניז, אפיק נהורין לכל סטר, ואתנהרון עלמין.
רבי יוסי שאיל לרבי שמעון, א"ל, תלת משכנין חמינן בקרא, דכתיב וביום הקים את המשכן, כסה הענן את המשכן לאהל העדות, ובערב יהיה על המשכן כמראה אש עד בקר, הא תלת משכנין הכא. ואמאי משכנא, ולא בית, דהא בית אצטריך ולא משכן.
פתח ואמר, כה אמר יי' השמים כסאי וגו'. תא חזי, קב"ה אתרעי בהו בישראל לאחסנתיה ועדביה, וקריב לון לגביה. והא אוקימנא דעבד מנייהו דרגן ידיען בהאי עלמא, כגוונא דלעילא, לשכללא עלמין כלהו כחד, עילא ותתא. דכתיב השמים כסאי והארץ הדום רגלי לשכללא עילא ותתא למהוי חד.
ת"ח, השמים כסאי, דא רקיעא דיעקב שריא ביה, דאיהו דיוקנא עלאה, לכורסייא עלאה קדישא. והארץ הדום רגלי, דא רקיעא דדוד מלכא שריא ביה, לאתהנאה מזיוא דאספקלריא דנהרא. ובגין דבעי לאתפשטא יתיר לתתא אמר הדום רגלי. איזה בית אשר תבנו לי, דא בנין בית מקדשא. ואיזה מקום מנוחתי, דא בית קדש הקדשים דלתתא.
אבל תא חזי, כל זמנא דאזלו ישראל במדברא, הוה להו משכן, עד דאתו לשילה, והוה תמן. ודא איהו רזא, לאמשכא דא בדא, ולאעלא דא בדא, לאתקשרא דא בדא, בגין לאנהרא. אבל לאו לנייחא. דהא לאו נייחא, בר כד אתבני בי מקדשא, ביומוי דשלמה מלכא, דהא כדין איהו מנוחה לעילא ותתא. בגין דתמן תקיפו דנייחא, ולא לנטלא מאתר לאתר.
ובגין כך אית משכן, ואית בית. משכן: כמה דאת אמר, ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם. מאי משכני. משכנותיו דקודשא בריך הוא, דלהוון גבייהו דישראל. מאי טעמא. בגין דכתיב ולא תגעל נפשי אתכם.
מה בין האי להאי. אלא משכן, כמלכא דאתי לגבי רחימיה, ולא מייתי כל אכלוסין דיליה עמיה, בגין דלא לאטרחא עליה, איהו אתי לגביה בזעיר חילין. בית: דכל חילין וכל אכלוסין דיליה, כלהו אייתי עמיה, לדיירא בההוא ביתא, ודא איהו בין משכן ובין בית. בית המקדש, איהו דיורא דנייחא לעלמין, בכל אינון רתיכין, בכל אינון דיוקנין, בכל אינון עובדין, כגוונא דלעילא. לחברא עובדין דלתתא, כגוונא דלעילא. משכן, בזעיר דיוקנין, בזעירין עובדין, לנטלא מאתר לאתר, וכלא ברזא דלעילא.
תא חזי, כד פקיד קב"ה למשה על משכנא, לא הוה יכיל למיקם ביה, עד דקב"ה אחמי ליה כלא בדיוקניה, כל מלה ומלה. במה אחזי ליה. באשא חוורא, ובאשא אוכמא, ובאשא סומקא, ובאשא ירוקא. מה כתיב, וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר. עם כל דא אקשי ליה למשה.
תא חזי, אף על גב דאחזי ליה עינא בעינא לא בעא משה למעבד. ואי תימא דאיהו לא ידע למעבד, או חכמתא לא הוה עמיה. תא חזי, בצלאל ואהליאב, וכל אינון שאר אחרנין, אף על גב דלא חמו כמשה, מה כתיב, וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה וגו', אי אינון דלא חמו, עבדו כך. משה דחמא, על אחת כמה וכמה. אלא משה, אף על גב דאסתלק מן משכנא מעבידתא, כלא הוה בידיה, ועל ידיה, ואיהו אקרי על שמיה, וע"ד כתיב וראה ועשה.
ד"א, משה אסתלק מן דא, ויהיב דוכתיה לאחרא, עד דאמר ליה קודשא בריך הוא ראה קראתי בשם בצלאל, ואתו אהליאב. וכתיב ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב. אי יקרא דא, הוה דמשה, דאיהו יעביד ליה, יתקיים ביה תדיר.
ועם כל דא, כיון דאיהו פקיד, ובפקודיה יתעביד, איהו עביד כלא. תו, כל עבידתא לא קיימא, אלא בסיומא דעובדא, ועל דא, ויקם משה את המשכן. בעו לאקמא ליה כל אינון חכימי לבא, ולא הוה מתקיים, בגין יקריה דמשה, עד דאתא משה, ואוקים ליה. והא אוקמוה.

— 41 —
ויקם משה את המשכן רבי יהודה פתח, אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי וגו'. מאן אויבתי לי. דבבו דמלכו חייבא במלכות קדישא. והאי קרא כנסת ישראל אמר ליה, אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי, מה דלית לך הכי למלכו אחרא, דכיון דתפול לא תקום לעלמין. אבל כנסת ישראל, אף על גב דנפלת, תקום וקמת שאר זמנין. דכתיב כי נפלתי קמתי.
דהא כמה זמנין נפלת כנסת ישראל בגלותא, ויתבא בין אינון מארי דבבו, ושאר עמין קמו עלייהו דישראל לשיצאה לון מעלמא, כד"א, על עמך יערימו סוד, וכתיב כי נועצו לב יחדיו וגו', אמרו לכו ונכחידם מגוי. ועם כל דא, אף על גב דשאר עמין קמו עלייהו, קב"ה לא אנח לון בידייהו, ואי נפלו קמו, דכתיב כי נפלתי קמתי. דהא קב"ה אקים לה תדיר.
וזמינא כנסת ישראל, לומר בההוא זמנא דקב"ה יוקים לה מעפרא דגלותא, ותסתלק מניה, אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי. כי נפלתי בגלותא, ואשתעבדו בני, קמתי בהאי זמנא. ובגין כך, בההוא זמנא דאפיק משה לון לישראל, כד עבד לון קב"ה אינון נסין וגבוראן דעבד לון. כדין ויקם משה את המשכן כתיב, דהא על ידא דמשה אתקם בכל זמנא.

— 42 —
רבי שמעון פתח ואמר, בלכתם ילכו וגו'. בלכתם ילכו ובעמדם יעמדו. האי קרא אית לאסתכלא ביה. בלכתם ילכו, וכי לא ידענא דהא בלכתם ילכו, ובעמדם יעמדו. אלא בלכתם דמאן. בלכתם דחיות. דכד אינון אזלין, אינון אופנים ילכו. כד"א ובלכת החיות ילכו האופנים אצלם. וע"ד בלכתם ילכו ובעמדם יעמדו, בגין דכל מטלניהון דאינון אופנים, לאו אינון אלא במטלנין דחיות, וקיומא דילהון לא קיימי באתרייהו, אלא כלא תליא בחיות. וכן כתיב ובהנשא החיות מעל הארץ ינשאו האופנים לעמתם בגין דחיות ואופנים כחדא אזלין.
ות"ח, עשרין וארבע משקופין, דמטרנין עלאין קיימין גו משקופא חדא דבסטר מזרח. להאי פתחא, נטרין ארבע ועשרין משמרות, טמירין גו תוקפא דשלהובא, דעטרא וסחרא לגו ההוא משקופא מההוא סטרא דמזרח.
וארבע ועשרין סמכין תחותייהו, ועל אלין סמכין קיימין עשרין וארבע עמודין, ואלין אינון דקיימין תדיר, ולא פרחין גו אוירא כאינון אחרנין, ואלין אינון דאקרון עומדים, כד"א, ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. ואלין עמודים, קיימין על אינון סמכין, בהו סחרן לאתקיימא בדוכתייהו.
כד אלין עמודים קיימין על קיומייהו, כלהו שליטין דקיימין עלייהו, מעפפי וטסין כל עלמא, ואשגחן עיינין. ואינון דצייתי קלין, סלקין מלין לעילא, כמה דאת אמר כי עוף השמים יוליך את הקול. ובגין כך, אינון סמכין קיימין בקיומא תדיר.
תא חזי, בלכתם ילכו כדקאמרן. ובהנשאם מעל הארץ ינשאו האופנים לעומתם. דהא כמה דאלין חיות נטלין וסלקין, הכי אינון. מאי טעמא. בגין, כי רוח החיה באופנים. רוח החיה, רוח קודשא, דנשיב ובטש בכלהו אופנים, למהך. אשתכח, דכל מאן דאיהו בדרגא עלאה, איהו נטיל למאן דנטיל ליה. תא חזי, דארון איהו הוה נטיל למאן דנטיל ליה. אוף הכא, חיות, אינון נטלין לאופנים.
ואי תימא כי רוח החיה באופנים כתיב. הכי נמי, דא חיה, דאיהו לסטר ימינא, לסטר שמאלא, ולסטר קמא, ולסטר אחורא, ודא איהי חיה, ואלין אינון חיות.
כתיב היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר, דא היא חיה דמרבע לארבע סטרין דעלמא. ודא איהי דקיימא כורסייא, לדיוקנא דאדם. כמה דכתיב, ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. וכלא לההוא דרגא עלאה קדישא סתימאה, דאקרי אלהי ישראל.
ודא חיה דלתתא, דקיימא תחות כלהו חיוון עלאין קדישין. בגין דאית חיוון עלאין אלין על אלין. כורסייא דתחות אלהי ישראל, דא דיוקנא דיעקב. וכורסייא דלתתא, דא דיוקנא דדוד. איהי דמרבעא לארבע סטרין דעלמא. ובגין כך רוחא נפיק מלעילא, ונגיד ואתמשך מדרגא לדרגא, עד דבטש בכלהו תתאי דלתתא, וההוא רוחא אנהיג לכלא, ואתקין תקונא דכלהו לאתקנא.
ובההוא גוונא ממש, אתתקן לתתא. מה כתיב לעילא, כי רוח החיה באופנים. וכתיב אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו. לתתא מה כתיב, ויקם משה את המשכן. במה. למהוי רוח דההוא דרגא דלתתא, בההוא דיוקנא דההוא רוח עלאה, היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל, ומהאי חיה נפקא רוחא לאתקנא כלא. הכי נמי משה. היא החיה דיהב רוחא לתתא, לאתקנא כלא. בג"כ כתיב, ויקם, ויתן, וישם. ובכלא שוי רוחא, לאתקנא כלא.

— 43 —
ת"ח, בקדמיתא, במשכנא דעבד משה, איהו אתקין ליה, ברזא דההוא דרגא עלאה דאיהו קיימא ביה. במקדשא דעבד שלמה, איהו תקין ליה, ברזא דההוא נהר דנפיק מעדן, דאיהו שלמא דביתא, ואיהו נייחא דביתא. וע"ד ברזא דמשכנא, איהו קורבא דחביבותא, ברזא דגופא, ההוא דרגא דמשה, קיימא ביה קורבא דחביבותא, ולאו דנייחא. כד אתא שלמה, ואתקין מקדשא, ההוא מקדשא אתתקן, ברזא דחביבו דנייחא. וע"ד כתיב בשלמה, הוא יהיה איש מנוחה.
ובג"כ, דא אתקין בחד דרגא, ודא אתקין בחד דרגא, דיוקנא דהאי בהאי, ורזא דא, אלה תולדות יעקב יוסף.
שירותא דשארי משה, לאתקנא בהאי אתר, דאיהו סטרא דקדושה אוקים קימה דנקודה דקיימא באמצעיתא, דהוה חשוך ושקוע באתריה, ולא אתחזי, ולא נהיר כלל, ושירותא דכלא אוקים לה להאי נקודה, דאשתקעת באתרהא. ולבתר לכל אחרא, דאיהו בניינא דהאי נקודה.
ואם האי נקודה לא אתתקן בקדמיתא, כל מאן דאתפשט מנה, לא יכיל לאתתקנא. וכיון דהאי נקודה אתקמת ואתנהירת, כדין, כל שאר תקונא אחרא אתתקן, ואתיישבת בדוכתה. וע"ד, ויקם משה את המשכן. דא נקודה דהוות חשוכא ושקיעא באתריה. ולבתר, ויתן את אדניו, אינון סמכין דאינון מכאן ומכאן. וכלהו הוו מאה לחשבנא, וכלהו אתפלגו לאתרייהו, דכתיב, מאת אדנים למאת הככר ככר לאדן.
ואלין אדנים הא אוקימנא, אבל לא כתיב בהו קימה, אלא ויתן, נתינה לשוואה עלייהו מה דאצטריך, בגין דאית תתאין ועלאין, רכיבין דא על דא. ועל דא כתיב בהו נתינה.
בההיא שעתא דהאי נקודה אתקמת, אשתקעת סטרא אחרא. ולא אתמחת כלל, דהא לא אתמחי, אלא לההוא זמנא דאתי, דאתמחי מעלמא, כמה דאתמר, אתקם דא ואשתקעת דא.
ויתן את אדניו, כדין שארי לאתתקפא האי סטרא דקדושה וכד אתייהיבו אלין סמכין, אשתקעו כלהו דסטרא אחרא, ועאלו בנוקבא דתהומא רבא. בגין דאסתלק האי סטרא דקדושה עלאה, ואיהו חולקא לאסתלקא, וכדין האי סטרא אחרא אשתקע, ועאל בההוא נוקבא דתהומא.
ואלמלא דישראל חאבו, לא יכיל לשלטאה בעלמא יתיר. ולבתר אוף הכי חאבו, ואמשיכו ליה עלייהו כקדמיתא. ומההוא יומא, לא הוה עיטא, אלא למיהב חולקא לההוא סטרא אחרא בכלא, ברזא דקרבנין ונסכין ועלוון. ות"ח בג"כ עולה אתוקדא כלא באשא, לאכפייא האי סטרא, ולאסתלקא סטרא דקדושה, ובגין כך כד משה אוקים לאתר דא. אשתקע אתר דא.
ת"ח ויקם משה, האי סטרא דקדושה. ואשתקע סטרא אחרא מסאבא. ויתן. להאי סטרא דקדושה, ואתרפיא האי סטרא אחרא מסאבא. וישם, להאי סטרא דקדושה, ואתכפיא האי סטרא אחרא דמסאבא. ולבתר אהדר ויתן את בריחיו.
ולבתר ויקם. מ"ט. בגין דיהא שירותא וסיומא בקימה, שארי בקימה, וסיים בקימה. בגין דבכלא בעי קימה, שירותא וסיומא. קימה בשירותא דסטרא אחרא אתרפי. ודא, איהו קימה לסטרא דקדושה, בגין לאתקיימא ולאסתלקא לעילא, למהוי אתקשרותא חדא כדקא יאות. בגין דכל זמנא דקדושה שלטא וסלקא, מסאבו שפיל, ומאיך לתתא.

— 44 —
רישא דנקודה, דקיימא תחות דרגין די בסטרא אחרא, איהו ריש דרגא דלבר, רישא דדכורא, וקיימא רכיב על חד גמל, איהו רישא לבר דחד ערבובא דחשך דאתפשט.
דכד תננא נפקא מגו רוגזא תקיף, אתפשט ההוא תננא, ואזיל רוגזא בתר רוגזא, דא על דא, ודא רכיב ושליט על דא, בחיזו דדכר ונוקבא למהוי כלא רוגזא תקיף.
וכד שארי תננא לאתפשטא, דחיק מגו רוגזא בדחיקו דחד נקודה לאתפשטא, ולבתר אתפשט תננא דרוגזא בעקימו, כחד חויא חכים לאבאשא.
רישא דנפקא לאתפשטא, איהו דרגא דאיהו חשוך, סליק ונחית, אזיל ושאט, ונח בדוכתיה, וקיימא דרגא לאתיישבא, מההוא תננא דנפיק מגו רוגזא, ואיהו צל. צלא, על אתר אחרא דאקרי מות. וכד מתחברן תרווייהו כחדא, אקרי צלמות, והא אוקימנא, תרין דרגין אינון דמתחבראן כחדא.
האי צל, איהו שירותא דנקודה תתאה דלבר, חשוכא דמרחקא מנקודה קדישא, דקיימא באמצעיתא. והאי איהו נקודה, דלא קיימא, ולא אתרשימת בגוונהא. ומינה אתפשטת פשיטו לבר ולתתא. ואיהי אשתקעת ולא אתחזיאת, ולא אתרשימת.
האי אתפשטת לתתא, לימינא ולשמאלא, ואתפשטת באמצעיתא, גו חשוך, קבל אלף ומאה. תרין סמכין מתגלפין לסטרא דא, ולסטרא דא, אתפשט חשוכא, בגו גוון אוכם ולא אוכם, דהא לית ליה גוון לאתקיימא ביה. ובההוא פשיטו, קיימין חשוכין אינון דשמשו במצרים, דכתיב לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים. וכתיב וימש חשך.
האי פשיטו, אתפשט בכמה זינין, משניין אלין גו אלין. גו ההוא פשיטו, נפקא חד זהרא דאצטבע בדהבא, ודא איהו דהבא סומקא. אתפשט האי זהרא, וחפי חשוך דרישא, ואיהו דהבא, דאתכליל ביה חשוכא.
האי חשוכא אתפשט לימינא ולשמאלא. ומגו אלין תרין סטרין, נפקא חד גוונא דכספא, דלא זהיר. אתפשט האי גוון דכסף, וחפי חשוכא, ואתכליל דא בדא, ונחית לתתא.
אתפשט חשוכא, וקיימן תרין חשוכין, ריש אוכמא דקיימין, ומתמן מתפשט ונפיק חד גוון דנחשת.
ומתמן אתפשט לתתא, ההוא חשוך, וקאים קיימא, ונפיק חד גוון אוכם חיזו דפרזלא. וכלא ברזא דחשוכא.
מבין תרין קיימין, נפיק קיימא חד, חשוך בחשוכא, וכל אלין גוונין אתחזון ביה. והאי איהו ערלה, דאנהיג דכר לנקבה, לאזדווגא כחדא, למהוי חד.
הני קיימין, בז' דרגין רברבין ידיעאן. דרגא קדמאה, איהו דרגא דקאים בסטרא דהאי חשוכא. דא חשוכא סלקא, גו טמירו דתננא דאשא, האי כליל בגוון תננא, ובגוון אשא, ובגוון אוכם. אלין תלת גוונין, מתפרשן לכמה סטרין, לאתעקמא בעמקי עלמא.
גוון תננא האי, נחתא לעלמא, ואעיל לכמה סטרין, ודא אתפשט בעלמא, ואסטי לרוחי בני נשא ברגיזו, לאסטאה ארחייהו, ולאתתקפא ברוגזייהו. וע"ד כתיב, לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר. לא יהיה בך אל זר דא דכורא. ולא תשתחוה לאל נכר דא נוקבא. האי איהו רוגזא דשלטא ואתקף בעלמא, ועאל בגו בני נשא, ואתקיף לון לאבאשא.
גוון אשא, האי גוונא נחתא לעלמא, ועאל לכמה סטרין, לאבאשא, לקטלא, ולאושדא דמין, ולקפחא לבני נשא. ועל דא כתיב, אם יאמרו לכה אתנו נארבה לדם נצפנה לנקי חנם. בגין דאית אושדי דמין למגנא, וקטלי למגנא. ואית דאושדי דמין וקטלי בקרבא, והאי מסטרא דדכורא והאי מסטרא דנוקבא. סטרא דדכורא אושיד דמין למגנא, כדקאמרן. סטרא דנוקבא, לאגחא קרבין, ולאתקטלא אלין באלין, וכל קרבין וקטולין אלין באלין, מההוא סטרא דנוקבא קא אתיין.
גוון אוכם, האי גוונא נחתא לעלמא, ונחתא לאתמנאה על כל פצועין, ומחיין, ותפיסו דגופין, וצליבו, וחניקו, לאבאשא תדיר לבני נשא. אלין תלת גוונין, מתפרשן לכמה סטרין דעלמא, ואתפשטן גו בני עלמא.
גוון תננא נחתא בעלמא, והאי איהו גוון קדמאה, דנפקא מגו נקודה דשקיע מההוא צל דקאמרן, דאיהו סמא"ל, דקא רכיב על גמל, כמה דאתמר, והאי גוון תננא אקרי קצפיא"ל רברבא. והאי איהו רוגזא דבני נשא, דאתקיפו לבא ברוגזא.
תחות האי, ממנן אלף ושית מאה חבילין, דאינון רוגזא דגופייהו דבני נשא. בגין דאית רוגזא דשלטא בעלמא למעבד דינא. אבל האי איהו רוגזא, דשלטא ועאל בגופייהו דבני נשא, דאתרגיזו בהאי רוגזא. והאי רוגזא, איהו יסודא דכל שאר גווני, למעבד בהו, בניינא לאבאשא, בגין דהאי תננא, נפקא מגו רוגזא דאשא עלאה, דמלהטא, והאי איהו קדמאה לההוא אשא.
ארבע רוגזי מתפרשאן מההוא רוגזא. רוגזא קדמאה, אקרי רגז ודא איהו דארגיז לבייהו דבני נשא, ודא איהו דנחתא ואזלא וסטיא לבני נשא, ואתרגיזו ברוגזייהו. ודא איהו דאמשיך מחבלא על עלמא.
רוגזא תניינא, האי איהו נחתא לעלמא, ושאט ואתפשט לכל סטרין, והאי אקרי שנאה. והאי נחתא ועאל בבני נשא, והאי כיון דעאל, אקרי מחבלא שתיקא והאי איהו רגזא דשתיק, והאי איהו דאשתתף בההוא אתר דנוקבא. והאי איהו רוגזא דשתיקה, דקיימא בעקימו. האי קשיא מכלהו, בגין דאיהו כגוונא דחויא, דשתיק תדיר, וקטיל לבתר.
רוגזא תליתאה, האי איהו רוגזא בהפוכא מקדמאה, דאזלא ואתקף ולא שתיק, אלא אתגלי ההוא רוגזא, וכל מאן דאתגלי הכי אתבר כל מה דאתגלי ולא שתיק, הכי אתבר, והכי אקרי רוגזא תבירא.
רוגזא רביעאה, שירותא תקיף, סופא תביר. וע"ד האי איהו רוגזא, דמהפכא מן קדמייתא. בגין כך, האי איהו סטרא תבירא מכלהו. וע"ד, כלא איהו בדרגא קדמאה.
דרגא תניינא, איהו דרגא דנפיק מחשוכא, והאי איהו גוון חשוך, דקיימא מגו האי חשוכא בגין דכלא קיימא מגו חשוכא. וקיימא בדרגין ידיעאן. והאי אתפשט לתתא בגוונין ידיעאן.
בדרגא דא, קיימין תלת מאה סטרין, מתפרשין דא מן דא, וכלהו כלילן דא בדא. ואף על גב דמשניין דא מן דא, ואתגברן דא מן דא, כלא כליל דא בדא. ובגין כך, כל דרגין ידיעאן בהאי סטרא לאבאשא.
מהכא נפקי כל אלין מחבלין דשטיין בעלמא, ועבדי דינא באתגלייא, על עובדין סתימין דאתעבידו גו חשוך בטמירו, ואינון שטיין בעלמא, ועבדי דינא באתגלייא בהו. ובגין כך, כל אלין דשטיין בעלמא, ועבדי דינא באתגלייא, כלהו קיימין בקבלייהו דבני נשא, לאתעתדא תדיר, גבי אינון חובין טמירין דקאמרן, ואינון דאקרון אף וחמה, מתחברן עמהון ועבדי דינא עלייהו דבני נשא. האי אתעביד בעלמא, מאלין מארי דדינא כדקאמרן.
דרגא דא קיימא גו חשוכא ואשא, דאיהו רזא חדא, ומגו דרגא דא, מתפרשן כמה דרגין תקיפין דקיימן תחות סטרא דרקיעא חדא, דאקרי רקיעא אוכמא. דרגא תליתאה, האי איהו רקיעא, דמתפשטא על כל אינון דרגין, דאינון סומקין כוורדא. ואלין אקרון דרועין דהאי סטרא.
תחות אלין, מתפשטין לתתא דרגין, עד דמטו לגו ההוא רקיעא אוכמא בגין דאלין די בדרגא תניינא, נפקי מגו ההוא רקיעא אוכמא, ושטיין בעלמא.
אלין מימינא, ואלין משמאלא. אלין דימינא, מתפרשן לתלת סטרין, דאינון תלת קשרין. ואלין דשמאלא, מתפרשן לתלת סטרין, דאינון תלת קשרין אחרנין.
קשרא קדמאה, קיימא לעילא. ותננא חשוכא ברוגזא, אתקשר ביה. האי קשרא, אית בה תלת גוונין חשוכין, ומשניין דא מן דא, ואתכלילו דא בדא. והאי קשרא, איהו כפיף, ולא אתפשט, בר לזמנין ידיעאן, האי אקרי עבר"ה.
ואיהו קיימא בלא שכיכו, בגין דלא שכיך, בר בזמנא דישראל מקרבין קרבנא לתתא, בגין דבההוא זמנא אשתכך ההוא רוגזא, ואתכפייא לתתא, ואתחלש רוגזיה. ולא יכיל לשלטאה ולאתקפא. וכד אתחלש האי, כדין קשרא תניינא, דאיהו באמצעיתא לא יכיל לנטלא ולאנהגא.
קשרא תניינא, דא הוא דאקרי זעם, האי קשרא איהו דנטיל מאתר לאתר, ואנהיג לכל שאר קשרין, וכל שאר קשרין כלהו, אתנהגן ביה, וכלהו אתקפו בהאי קשרא. האי איהו דמנהיג כל צערין לעלמא, בגין דכד אתחבר בדרגא אחרא, לחבקא לנוקבא, כדין נחתי לעלמא, כל צערין, וכל דחקין, וכל עאקו, דהא לא יכילו לשלטאה דא בלא דא. וכלהו דרגין, אתייהיבו לנוקבא, לשלטאה, ולמסטי עלמא, ואי לאו דרכיב דא על דא, ואתחבר דא בדא, לא יכלין לשלטאה.
תא חזי, כד הוה אדם בגנתא דעדן, לאשתדלא בפולחנא דמאריה. נחת האי סמא"ל, וכל אינון דרגין דביה, והוה רכיב על ההוא חויא בישא, בגין לאסטאה לון. בגין דההוא חויא דהוה קאים תחותיה, איהו עקימא לאסטאה, בני נשא, ולפתאה לון. בגין דכתיב כי נפת תטפנה שפתי זרה וחלק משמן חכה. ודא יהיב חילא, ודא עביד אומנותא בעלמא, ודא בלא דא לא יכלי לשלטאה.
בג"כ, כד ההוא קשרא דאמצעיתא, אתחבר בנוקבא, כדין נחתי דינין, וכל דחקין לעלמא וכד האי לא אתתקף דלא נטיל, כלא אתבר ואתכפייא, דלא יכיל לשלטאה. וע"ד, כלא אתבר ואתכפייא, ברזא דקרבנין דלתתא. וסלקא מאן דסלקא, לאתעטרא לעילא, ולאתברכא מעמקא עלאה, דנהיר לכל אנפין.
קשרא תליתאה האי איהו תקיפא בתקיפו יתיר, והאי אקרי צר"ה, בגין דמהאי נפקי שולטנו, לאשראה דחקין, ולמעבד עאקו לבני נשא. ורזא דתלת קשרין אלין, דכתיב עברה וזעם וצרה. אלין תלת קשרין דימינא.
תלת קשרין דשמאלא, כד מתתקפי כחדא, כדין ההיא שמאלא אקרי, משלח"ת מלאכי רעים. בגין דמהאי שמאלא, אשתדרו לתתא, ונטלי תוקפא, כל אינון מלאכין בישין, אינון דנפקי מסטרא דלתתא, כדקאמרן. וכל דא מגו דרגא תניינא ודרגא תליתאה.
דרגא רביעאה, האי דרגא קיימא, מגו עקימו דרוגזא, גוון אשא. והאי אקרי אמצעיתא. דאיהו גופא, דקיימא בין תרין דרועין. הכא אית להטא, דמלהטא בסומקא כוורדא. מהכא נפקי תקיפו לנחתא לתתא, לאתקפא לאושדא דמין. בגין דהאי איהו דיהיב רשו ושולטנא לתתא, לאתקפא ולאושדא דמין. האי נביע לנוקבא, ודא אצטריך לדא, כמה דאצטריך גופא לנפשא, ונפשא לא עביד אומנותא, אלא בגופא. וע"ד, כל חילא, וכל תקיפו, מהכא נפיק, לאתקפא, ולמעבד אומנותא בעלמא, לאבאשא. כנוקבא דמקבלא מן דכורא תדיר.
בכל דרגא ודרגא, ובכל קשרא וקשרא, אית כמה ממנן, וכמה טריקי חבילין, דכלהו אתנהגן בגינייהו, וכלהו דאתנהגן בגינייהו, כלהו לתתא, דאינון חיילין די בנוקבא, וכלהו אית לון דרגא ידיעא לעילא לאתנהגא ביה.
כמה דאית לסטרא עלאה קדישא, היכלין ידיעאן, לגבי דרגין עלאין, לאתכללא אלין באלין, ה"נ לתתא בהפוכא, בסטרא אחרא, אית דרגין, לגבי אינון היכלין דנוקבא, לאתכללא אלין באלין.
בהאי דרגא, דאיהו רביעאה, קיימן דינין בישין, לנחתא לתתא, ולאתמסרא לאינון דעבדין דינא בישא תקיפא. מהכא ינקי תוקפא דילהון, לאתקפא, ולאשלמא ההוא דינא דעבדי. ובג"כ, כל הני דרגין כלילן בהו, בכל אינון היכלין תתאין, דלסטר נוקבא דלתתא. זכאה חולקהון דצדיקייא, דסטו ארחייהו מאורחא דא, ואזלי בתר דחלתא דקב"ה, לאתקדשא בקדושה דמאריהון, זכאין אינון בעלמא דין, ובעלמא דאתי.
דרגא חמישאה. האי דרגא אתפליג לתרין דרגין ימינא ושמאלא. ואלין אקרון שוקין, מתדבקן לאבאשא ולמרדף. בגין דהכא תקיפו דרדיפו. דכל מרעין, וכל בישין, דרדפי בתרייהו דחייביא. וכד דינא דא אתקריב, כדין הרצים יצאו דחופים. ואינון רצים אינון לתתא, למרהט לאבאשא. וכל אינון אקרון רודפים, וע"ד כתיב קלים היו רודפנו מנשרי שמים.
האי דרגא אתפלג לתרין סטרין, לימינא ולשמאלא. תלת קשרין אינון לימינא. ותלת קשרין אינון לשמאלא, ואלין קשרין, ואינון קשרין דקאמרן, כלהו מסתכלן לאחורא. בגין דאינון קשרין עלאין קדישין, כלהו מסתכלן לגו פנימאי לגופא, כד"א וכל אחוריהם ביתה. ואלין כלהו מסתכלן לאחורא.
מה בין האי להאי. אלא אלין קשרין, עלאין קדישין כלהו ברזא דאדם, ובגין דכלא איהו ברזא דאדם, כל אחוריהם ביתה כתיב. ואלין קשרין אחרנין דקאמרן, אינון קשרין דאמצעיתא, כלהו מסתכלן לאחורא, ואלין אינון ברזא דבהמה. ובג"כ כל אחוריהם לאחורא. ורזא דא כמה דאוקימנא, אדם ובהמה תושיע יי'. דא בסטרא דאדם, ודא בסטרא דבהמה. וקרבנא הכי סלקא, אדם ובהמה.
קשרא קדמאה, ביה קיימא גוונא דחשוכא גו עורפלא, דצמח באתלטייא תחות אבנא דקיימא עליה, דלא צמח. והאי קיימא עלייהו דזכאי, דאית בהו זכיין, ולא אית בהו זכו דאבהתא לאתתקפא בהו, ולאגנא עלייהו.
וקשרין אחרנין, רדפי בתר חייביא דסטו ארחייהו מקדמת דנא, ורדפי אבתרייהו, וכל אינון דרשימו אתחזי בהו לאשתמודעא. בגין דכל אינון דאתחזון לאתענשא, חד מלאכא, שליחא קדישא, די מסטרא דגבורה, נחית ורשים בהו רשימא, וההוא רשימא אשתמודע לעילא, לגבי כל אינון מאריהון דדינא. וכד ההוא רשימא אשתמודע לגבייהו, מאן דאתחזי למרעין, אלקי ליה במרעין. מאן דאתחזי למכאובין, ולשאר עונשין, כלא חמאן בההוא רשימו.
ובגין דא, אינון קשרין כלהו קיימו לאחורא, ובעטי באינון דבעטי במאריהון, ובכל אינון דאתחזון לבעטא בהו. בר צדיקי וחסידי ואית לון זכו דאבהן, דמרעין רדפין אבתרייהו, דאלין לא שלטי בהו, ולא אתי לון מרעין מסטרא דא.
ואי תימא, מאן אתר אתי לון מרעין. ת"ח כתיב, ויי' חפץ דכאו החלי. ויי' חפץ, דכאו, אתרעי למחאה ליה, ולמיהב ליה מרעין, בגין לזכאה לון לעלמא דאתי, ולא מסטרא אחרא, ואלין אקרון יסורין דאהבה, וכלא בחד מתקלא דקודשא סלקא.
דרגא שתיתאה. האי אקרי ערלה. ודא, וכל אינון דרגין תתאין, לתתא, כלהו אקרון ערלה, בגין דינקי מסטרא דא. והאי איהו גו רזא דנח"ש בריח. והאי יניק, לההוא נח"ש עקלתו"ן. וכלהו דרגין אחרנין, דאתאחדן בהאי סטרא, אקרון גוהרקי דערלה. וכלא ברזא חדא קא אזלי.
ות"ח, על דא, כל אינון אילנין דאתנטעו בארעא, עד לא אשתרשו, שריא עלייהו רוחא מסטרא דהאי ערלה, ועל דא כתיב, וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל. בגין דקב"ה, חביבותא דישראל תדיר לגביה, ורחיק לון, מכל אורחין בישין, וסטרין בישין ומסאבין, לאתדבקא בסטרא דקדושה. זכאין אינון בהאי עלמא וזכאין אינון בעלמא דאתי.

— 45 —
(היכלות מסטרא דקדושה) אמר רבי שמעון, הא תנינן באינון היכלין, דאינון קיימין, לסדרא סדורא דשבחא דקב"ה בין סדורא דקיימא במלה בין סדורא דקיימא ברעותא. בגין דאית סדורא דקיימא במלה, ואית סדורא דקיימא ברעותא וכוונה דלבא, למנדע ולאסתכלא, בגין לאסתכלא לעילא לעילא עד אין סוף, דתמן תקיעו דכל רעותין ומחשבין, ולא קיימין במלה כלל, אלא כמה דאיהו סתים, הכי כל מלוי בסתימו.
ת"ח האי דאמרן באינון היכלין כלהו, כל אינון סדורין אינון כללא חדא, בגין לאתכללא תתאי בעלאי.
אבל תא חזי, משה כד סדר צלותיה בגיניהון דישראל, אריך בהאי צלותא, בגין דאיהי צלותא דקיימא לעילא. וכד סדר צלותיה בקצירו דאחתיה, לא אריך בה, בגין דקיימא לתתא. דכתיב, אל נא רפא נא לה, ולא אריך יתיר, בגין דאיהו מארי דביתא, ופקיד ביתיה כדקא חזי, ובג"כ לא אריך יתיר בבעותיה. וכלהו סדורין, לאשראה שכינתא בעלמא, כמה דאוקימנא בכל אינון היכלין דקאמרן.
ר"ש קם ואמר, זכאה חולקא דילך אדם קדמאה, ברירא דכל נבראין, דקיימין בעלמא, דרבי לך קב"ה על כלא, ואעיל לך בגנתא דעדן, ואתקין לך ז' חופות ביה, לאשתעשעא בענוגא דנעם עלאה, כד"א לחזות בנעם יי' ולבקר בהיכלו. לחזות בנעם יי' לעילא. ולבקר בהיכלו לתתא. לחזות בנועם יי', באינון שבעה רקיעין לעילא, ולבקר בהיכלו באינון שבעה רקיעין דלתתא, ואלין קיימין אלין לקבל אלין.
ובכלהו קמת בגנתא דעדן. אינון שבעה חופות עלאין קדישין, קיימו עלך לעילא, לאתעטרא בהו. ואינון ז' תתאין, קמת בהו לאשתעשעא בהו, ובכלהו אשלים לך מארך, למהוי שלים בכלא.
עד דאתדחו רגלך, בתר עיטא דההוא חויא בישא, ואתתרכת מגנתא דעדן, וגרמת מותא לך, ולכל עלמא, בגין דשבקת אלין עדונין דלעילא ותתא, ואתמשכת בתר אינון כסופין מסאבין, דאקרון ראש פתנים, דגופא משיך בהו, ולא רוחא. כד"א, וראש פתנים אכזר. וכתיב ענבימו ענבי ראש. עד דאתא אברהם חסידא, ושארי לאתקנא עלמא, ועאל גו מהימנותא קדישא, ואתקן לעילא ותתא, באינון רקיעין עלאין, ובאינון רקיעין תתאין.
אינון תתאין, היכלין לאינון רקיעין עלאין, לאתאחדא דא בדא, ולאתקשרא דא בדא, כמה דאוקימנא באינון היכלין דקאמרן. ואע"ג דאוקימנא התם גו כללא, הכא אית לן לפרטא מלין, ולאתקנא ליחודא כדקא יאות, בגין דלא יטעון חברייא, ויהכון בארח מישר, כמה דכתיב כי ישרים דרכי יי' וצדיקים וגו'.

— 46 —
(היכל לבנת הספיר יסוד ועטרה) היכלא קדמאה. שירותא גו מהימנותא, והאי איהו שירותא לרזא דמהימנותא, ובדרגין דחיזו דמהימנותא. נביאי קשוט, הוו חמאן מגו דא אספקלריא דאינה מאירה, ובגין דהאי איהו שירותא דמהימנותא, כתיב תחלת דבר יי' בהושע. דחמא מגו דרגא דא, דאיהו שירותא דכל דרגין לסלקא לעילא, וסופא דכל דרגין לנחתא לתתא.
ובגין דהושע חמא מגו שירותא דא, סופא דכל דרגין, אצטריך לנטלא האי אשת זנונים, בגין דישראל אתדחו ואתמשכו מתמן לתתא, לגבי ההוא אתר דאקרי אשת זנונים, בגין דשבקו, ולא אתדבקו בהאי אשת חיל. וחמא מתמן כל אינון היכלין דאינון בסטרא מסאבא.
היכלין דמסאבא, כלהו מסאבין למאן דאתדבק בהון, ועל דא כתיב, קח לך אשת זנונים וגו'. וכי נביאה דקשוט אצטריך לדא. אלא, בגין דאסיר ליה לבר נש לאעלא באינון היכלין, בגין דלא יתמשך אבתרייהו, כגוונא דעבד נח, דכתיב וישת מן היין וישכר ויתגל.
והושע דחיל לאסתכלא באינון היכלין דאסתאבו בהו ישראל ואתדבקו, דלא יתמשך אבתרייהו, כמה דכתיב בנח וישת מן היין וישכר ויתגל. עד דאמר ליה, קח לך אשת זנונים וילדי זנונים. וכתיב וילך ויקח את גמר בת דבלים. למנדע במה דאתדבקו ואסתאבו, ושבקו רזא דמהימנותא, בגין אל נכר. ועל דא, חמא מגו היכלא דא, שירותא דכל דרגין.
היכלא דא, שירותא דכלא, לסלקא בדרגין. האי היכלא, איהו מדורא דקיימא בנהירו. לאתעטרא בדרגוי, לאסתכלא באינון דרגין עלאין, דכתיב ויראו את אלהי ישראל.
בהאי היכלא, חד ממנא שמשא טהריא"ל שמיה. ואיהו קיימא על פתחא דההוא היכלא, וכל נשמתין דסלקין, קיימא האי ממנא בהאי פתחא, וכמה ממנן אחרנין עמיה, כלהו אשא דמלהטא, ושרביטין דאשא בידייהו, וכלהו מארי דעיינין. האי ממנא קיימא בסטרא דא, אי זכאת האי נשמתא למיעל, האי ממנא פתח פתחא ועאלת.
ואי לא זכאת, ההוא ממנא אחרא דקיימא בסטרא אחרא, זמין, וכמה אלף ורבבן גרדיני נימוסין עמיה. דחי לה ההוא ממנא אחרא קדישא, ונקיט לה האי אחרא, די בסטרא דמסאבא, ואעיל לה גו אינון היכלי מסאבי. וכל אינון גרדיני נימוסין אחדי לה, עד דנחתי לה לגיהנם, ואתדנת תמן תריסר ירחי. תקונא דההוא סטרא אחרא, בי דינא לאתדנא בהו חייביא.
כגוונא דא, ההוא ממנא קדישא, דקיימא על ההוא פתחא, כל אינון צלותין, דבקעי אוירין ורקיעין, למיעאל קמי מלכא, אי צלותא דסגיאין אינון פתח פתחא, ואעיל ההוא צלותא עד דאתעבידו כל צלותין דעלמא, עטרא ברישא דצדיק חי עלמין, כמה דאוקמוה.
ואי צלותא דיחיד, סלקא עד דמטי לפתחא דהיכלא דא, דהאי ממנא קיימא ביה. אי יאה ההיא צלותא, לאעלא קמי מלכא קדישא, מיד פתח פתחא, ואעיל לה. ואי לא יאה, דחי לה לבר, ונחתא ואתשטיא בעלמא, וקיימא גו רקיעא תתאה מאינון רקיעין דלתתא, דמדברי גו עלמא, ובההוא רקיעא, קיימא חד ממנא די שמיה סהדיא"ל, וממנא על האי רקיעא. ונטיל כל הני צלותין דאתדחיין, דאקרון צלותי פסילאן וגניז לון, עד דתב ההוא ב"נ.
אי תב לגבי מאריה כדקא יאות, וצלי צלותא אחרא זכאה, ההיא צלותא זכאה כד סלקא, נטיל ההוא ממנא סהדיא"ל האי צלותא, וסליק לה לעילא, עד דאערע בההיא צלותא זכאה, וסלקין ואתערבון כחדא, ועאלין קמי מלכא קדישא.
ולזמנין אתדחיא ההיא צלותא, בגין דההוא ב"נ אתמשך בתר סטרא אחרא, ואיהו אסתאב בההוא סטרא, ונטיל לה ההוא ממנא די בההוא סטרא אחרא מסאבא. וכדין קיימא ההוא סטרא אחרא מסאבא. סליק ואדכר חובוי דההוא ב"נ קמי קב"ה, ואסטי עליה לעילא. ועל דא, כל צלותין, וכל נשמתין, כד סלקן, כלהון סלקן וקיימן קמי היכלא דא. והאי ממנא קיימא על פתחא דהיכלא דא, לאעלא נשמתין וצלותין, או לדחייא לון לבר.
לעילא מהאי פתחא, אית פתחא אחרא, דקב"ה חתיר לה ואתפתח תלת זמני ביומא, ולא אנעיל, וקיימא לאינון מאריהון דתיובתא, די אושדין דמעה בצלותהון קמי מאריהון. וכל תרעין ופתחין ננעלו, עד דעיילי ברשותא, בר תרעין אלין, דאקרון שערי דמעה.
וכד האי צלותא דדמעה סלקא לעילא, לאעלא באינון תרעין, אזדמן ההוא אופן דקיימא על שית מאה חיוון רברבן, ורחמיא"ל שמיה, ונטיל ההיא צלותא, באינון דמעין, צלותא עאלת ואתקשרת לעילא. ואינון דמעין אשתארו הכא, ורשימין בהאי פתחא.
ואית דמעין אחרנין, ורשימין תדיר על כל אינון רתיכין עלאין, דלא אתמחון. אלין אינון דמעין, דאושדו לעילא ותתא, כד אתחרב בי מקדשא, דכתיב הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון. ואינון דמעין דאושדין על צדיקייא, וזכאין, כד מסתלקי מעלמא. כלהו נטלי לון אינון רתיכין, וערבי לון באינון דמעין, דאתושדו על חריבו דבי מקדשא ועל דא כתיב, ומחה יי' אלהים דמעה מעל כל פנים. מאן פנים. אלין רתיכין עלאין קדישין. ולבתר וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי יי' דבר.
בהאי היכלא, אית רוח דאקרי סטוטרי"ה, והאי איהו חיזו ספירא, דנציץ לכל עיבר, והאי איהו דקיימא לתרין סטרין, ומאלין מתפרשאן נציצין כנציצו דשרגא, כמה דאוקימנא בכמה סטרין. וכמה גוונין מלהטן מהאי בסטרא דימינא.
כד ההוא רקיעא עלאה, נהר דנגיד ונפיק מעדן, אפיק נשמתין, לאעלא גו היכלא שביעאה לעילא, ההוא היכלא שביעאה נקיט לון. וכד נפקי אינון נשמתין קדישין, מגו ההוא היכלא שביעאה, נחתין עד דמטון להאי היכלא, ונקיט לון האי רוחא קדישא סטוטרי"ה שמיה, דאיהו לימינא. וכל אינון נשמתין דכורין, דאינון זמינין לאתפרחא בזכאין דכורין, לימינא כלהו נקיט לון, ומתעכבי תמן, עד דאתכלילו בנשמתין דנוקבי.
מהאי רוחא נפקא רוחא אחרא, לשמאלא. דאתחזי ואתגניז ואתכליל בהאי רוחא קדמאה, ואינון חד, כלילן דא בדא. והאי רוחא אחרא, אקרי אדירי"ה סנוגי"א. האי איהו רוחא לשמאלא. והאי קיימא, דכד תיאובתא דהיכלא שביעאה לאתדבקא בההוא נהר דנגיד ונפיק, ההוא רעותא דסלקא מתתא לעילא, עבדא נשמתין ברעותא דיליה, ואינון נוקבי.
וכד רעותא דההוא נהר, נחתא ואתדבקא מעילא לתתא, עבדין נשמתין דכורין. רעותא דלעילא עביד דכורין. רעותא דלתתא עביד נוקבין.
וכד אלין נשמתין נוקבין נפקין מגו ההוא היכלא שביעאה, נחתין עד דמטו להאי רוחא שמאלא, דאקרי אדירי"ה. ואקרי לבנ"ת הספי"ר. כמה דאוקימנא בסטרין אחרנין.
כיון דמטו להאי רוחא אינון נשמתין נוקבין, נקטא לון האי רוחא, וקיימאן ביה. ולבתר אתכלילו רוחא דא דשמאלא, ברוחא דא דימינא. וכדין אתעבידו אינון נשמתין, כלילן דכר ונוקבא כחדא ופרחאן מהאי היכלא ואתפרשן בבני נשא. כל חד כפום ארחיה, ולבתר מזדווגן כחדא.
כד אתא לאתכללא רוחא דא דשמאלא בימינא, בטש דא בדא לאתכללא. ונפקי נציצין דמתפשטי לכל עיבר, ואתעבידו אינון אופנים מנייהו, מאינון נציצין דנפקי מגו רוחא שמאלא, דכתיב בהו, מראה האופנים ומעשיהם כעין תרשיש. ואלין אינון אופנים דמלהטן אשא, וקיימין בשירתא.
כיון דאתבסמו רוחא ברוחא, ואתכלילו כחדא, כדין נפקא חד נהירו דסלקא ונחתא, ומתישבא על ארבע שורין דאופנים, ואיהו חד חיותא דשלטא עלייהו, ואקרי בזק, האי בזק נהיר בנהורא דנציץ גו שלהובא, ושלטא על כל אינון אופנים.
ואתפשט מניה חד רקיעא, דקיימא על תרין סמכין, ואינון תרין סמכין אינון תרין כרובין, חד מסטרא דא, וחד מסטרא דא. והאי רקיע על רישייהו, כמה דכתיב ואראה והנה אל הרקיע אשר על ראש הכרובים. ולאו האי רקיע דעל ריש חיותא. והאי בזק ממנא עליה, ורוחא עלאה דאתכליל, על כלא.
כל אינון צלותין, דמקדמי על לא סיימי ישראל כלהו צלותהון, מתעכבי בהאי רקיעא, והאי בזק דשלטא על האי רקיעא, מתקן לון. עד דאתא סנדל"פון רב ממנא, רוח עלאה, דשליט על כלא, וכד סיימי ישראל כלהו צלותין, נטיל לון מהאי רקיעא, וסלקא וקשיר לון קשרין למאריה כמה דאוקמוה.
האי בזק, קאים לממני כל אינון צלותין דסלקן, וכל אינון מלי דאורייתא דמתעטרן בליליא, כד רוחא דצפון אתער, וליליא אתפלג כל מאן דקאים בההיא שעתא, ואתעסק באורייתא, כל אינון מלין סלקין, ונטיל לון האי בז"ק, ואנח לון בהאי רקיעא, עד דסלקא יממא.
ולבתר דסליק יממא, סלקן אינון מלין, ושארן באתר דרקיעא, דביה תליין ככביא ומזלי שמשא וסיהרא. והאי אקרי ספר הזכרון, דכתיב ויכתב ספר זכרון לפניו. לפניו, בגין דספר וזכרון כתב בקשורא חדא.
אינון ארבע גלגלין, אינון נטלין על תריסר סמכין. אלין ד', אהניא"ל. קדומיא"ל מלכיא"ל יאהדונה"י, יהדוני"ה. די מפתחאן דשמא קדישא בידייהו.
ואלין ארבע אינון כלילן ברזא דאתוון אדנ"י, די סנדלפו"ן מארי רתיכין. משתמש בהו. אלין ארבע אתוון פרחין באוירא, דההוא אוירא כליל באתוון דשמא קדישא, יהו"ה, יו"ד ה"א וא"ו ה"א. וההוא אוירא כליל לון, ואתכלילו אלין באלין. ואלין ד' נטלין לון, ברזא דההוא בזק.
ואלין ד' עאלין בד', אלין באלין, דכתיב מקבילות הלולאות אחת אל אחת. והא אוקימנא, ורזא איהו לאתכללא אלין באלין, ולשלבא אלין באלין, ברזא דההוא רוחא דכליל ברזא דשמא קדישא. דכליל שמא דא בשמא דא.
וכלא בהאי היכלא מתנהגי, ונטלי בההוא רוחא, ברזא דשמא קדישא דשליט על כלא. בהאי היכלא איהו יאהדונה"י, כללא דתרין שמהן, מגו דאיהו רוחא ברוחא. וכד שמא דא, דכליל ברזא דרוחא ברוחא, וכליל דא בדא. נהיר דא בדא, כדין נהיר כלא, וסלקא נהורא ונחתא, כנהורא דשמשא גו מיא ואוקימנא.
וכדין האי רוחא נטיל, כלא נטלין בגיניה, דכתיב אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו לא יסבו בלכתן. וכד רוחא דא נהיר בשמא דא, כדין עאלין כלהו דא בדא, ואתקשרו כלהו כחדא, לסלקא לעילא, ברזא דשמא דא קדישא.
באמצעיתא דהיכלא דא, קיימא חד עמודא, נעיץ מהיכלא דא להיכלא תניינא, בהאי סליק רוחא דלתתא לגבי רוחא דלעילא, לאתאחדא רוחא ברוחא, וכן עד לעילא מכלהו, למהוי כלהו רוחא חדא, כד"א ורוח אחד לכל.
עמודא דא דקיימא באמצעיתא, אדרהני"אל שמיה, ורזין דמפתחן דשמא קדישא בידיה. כד צלותין סלקאן ומטאן להאי עמודא, כדין נטלי כלהו דאינון בהיכלא דא, לגו היכלא תניינא, לאתאחדא דא בדא, למהוי כלא ברזא חדא, לאתייחדא עילא ותתא כחדא למהוי שמא קדישא שלים כדקא יאות.

— 47 —
(היכל עצם השמים הוד) היכלא תניינא היכלא דא, קיימא גו רזא דמהימנותא, לאתאחדא ברזא דלעילא. האי היכלא, טמיר וגניז יתיר מן קדמאה. בהיכלא דא, אית תלת פתחין, וחד שמשא ממנא עלייהו, אורפני"אל שמיה. האי ממנא, שליט על תלת סטרי עלמא, דרום וצפון ומזרח. דרום מהאי סטרא, וצפון מהאי סטרא, ומזרח באמצעיתא.
אלין תלת פתחין, לתלת סטרין אלין. תרין סתימין, וחד באמצעיתא פתיח, ברזא דכתיב, וכעצם השמים לטהר. האי ממנא אתפקד וקיימא בההוא פתחא דאיהו פתיח, ותחות ידיה תרין ממנן אחרנין, דממנן על אינון פתחין אחרנין סתימין.
וכל אינון נשמתין, דאינון קטולי בית דין, או אינון קטולי שאר עמין, כלהו אתמנן תחות ידיהון, והאי ממנא דעלייהו, חקיק לון לדיוקניהון בלבושוי, דאינון נור דליק, וסליק לון לעילא, ואחמי לון למאריה, וכדין נטיל לון, וחקיק לון בפורפורוי, לאינון קטולי שאר עמין.
ואינון קטולי בית דין, נחית לון האי ממנא, ואעיל לון בתר אינון תרין פתחין סתימין, דאינון תרין ממנן אחרנין קיימין עלייהו, ותמן חמאן יקרא דכל אינון דקיימו אורייתא, ונטרו פקודוי, ואינון כסיפין בגרמייהו, ונכוין מחופה דלהון. עד דהאי ממנא דקיימא עלייהו, פתח לון תרעא דמזרח, ונהיר לון, ויהיב לון חיים דאתפתחו בההוא תרעא דמזרח. ובידא דההוא ממנא חד כסא דחיין, דאיהו מליא נהורין, והאי אקרי כוס תנחומין, כסא דחיי. דהא בגין כסא אחרא דשתו בקדמיתא, זכו להאי.
כגוונא דא אית בסטרא אחרא, בהיכלא דמסאבא, ממנא אחרא, ובידיה כוס דאקרי כוס תרעלה, כוס חמתו. כמה דתנינן, אית יין ואית יין, הכי נמי אית כוס ואית כוס, וכלא, דא לטב, ודא לביש. יין לטב, דכתיב ויין ישמח לבב אנוש. ויין לביש, דכתיב ויין חמר מלא מסך וגו'. כוס לטב, דכתיב, כוס ישועות אשא. כוס לביש, דכתיב כוס חמתו כוס התרעלה.
כמה דאית בסטרא דקדושה, היכלין וממנן כלא לטב, ורוחין קדישין וכל סטרין קדישין. הכי נמי אית בסטר מסאבא, היכלין וממנן כלהו לביש, ורוחין מסאבין, ממנן, וכל סטרין מסאבין. ודא לקבל דא, כגון יצר הטוב ויצר הרע, וכלא ברזא חדא.
היכלא דא אקרי היכל זוהר, בגין דאית ביה רוחא, דאקרי אורפניא"ל. ואיהו זוהר דלא אשתני, וקיימא בנהירו סתימא, דנהיר מעילא, ובנהירו דנהיר לתתא. וכד בטש נהירו דלתתא בנהירו עלאה, נהיר האי רוחא, כגוונא דחיזו דעינא, דכד מתגלגלא, כדין אפיק נהורא דנציץ וזהרא, הכי נמי האי רוחא. ועל דא, היכלא דא אקרי זוהר.
האי רוחא דאקרי אורפני"אל, האי איהו דנהיר להיכלא דא, ונהיר להיכלא קדמאה, בגין דההוא רוחא דהיכלא קדמאה, נהיר באתגליא, מהאי רוחא דאיהו סתימאה. דא רוחא נטיל לעילא ונטיל לתתא, ברזא דכתיב חמוקי ירכיך כמו חלאים. ומה דאמר חמוקי ירכיך. בגין דאית רוחא אחרא דנפיק מניה לסטר שמאלא, ואתקשר בהדיה. ועל דא כתיב חמוקי תרין. והאי רוחא שמאלא אקרי הדרניא"ל, ואתכלילו דא בדא, כלילן כחדא, ואינון עצם השמים, דכלילא באש ומים.
כתיב כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם וגו'. האי רוחא קדמאה אורפניא"ל, דאיהו סתים בין עילא ותתא, ונהיר, איהו כעין חשמל, האי איהו כעין חשמל, ולזמנין איהו חשמל. בגין דמניה קיימין כל אינון שרפים חיוון אשא ממללן, חיוון דקיימי ולא קיימי, ועל דא איהו חשמל.
אורפניא"ל דקאמרן, בדא אשתמודען חיין לעלמא. כד אתדן עלמא לטב, כדין נהיר רוחא דא, וכל חיין וכל חדו אשתכח, דהא כיון דזכותא נפקא, ונהירו, דינין כדין רוחא דא אנהיר. וסימנך באור פני מלך חיים.
וכד אתדן עלמא בדינא, כדין ההוא סטרא אחרא מסאבא, שלטא ואתקף, והאי רוחא אגניז ואתחשך, וכדין כל עלמא קיימא בדינא ואתדן. וכלא קיימא בהאי רוחא. וסימניך וארכבתיה דא לדא נקשן.
הכא קיימן, כל אינון מלבושין דנשמתהון דצדיקייא, דסלקין לאתחזאה קמי מאריהון, ולקיימא קמיה. וכד נשמתא סלקא ומטי להאי היכלא, כדין אזדמן חד ממנא, דאתפקד על אינון לבושין, וצדקיא"ל שמיה. דהא בזמנא דב"נ עביד פקודין דאורייתא בהאי עלמא, כגוונא דאיהו אשתדל גרמיה, הכי אתעביד ליה בהאי היכלא לעילא, מלבושא לאתלבשא ביה, בההוא עלמא.
וכד נשמתא סלקא, ההוא ממנא נטיל ההוא לבושא דילה, ואזיל עמה עד די מטא לנהר דינור, די נשמתא אצטריכא לאתסחייא ולאתלבנא תמן, ולזמנין דטבעא ההיא נשמתא תמן ואתוקדא, ולא סלקא כלא יומא, עד בצפרא, כד אתער רוחא דסטרא דדרום, כדין קיימי כלהו ומתחדשן, ואמרי שירתא, ומזמרן כגוונא דאינון מלאכין דאתעבר שלטנהון ואתוקדן, וקיימן ומתחדשן כמלקדמין, ואמרי שירתא, הכי נמי אלין נשמתין.
ואי זכאת האי נשמתא וסלקת. האי ממנא צדקיא"ל, נטיל לה להאי נשמתא, ואלביש לה בההוא לבושא, ואתקנת ביה, וסלקא לקרבנא על ידא דמיכאל כהנא, לקיימא תדיר כל יומין קמי עתיק יומין, זכאה חולקא דהאי נשמתא, דקיימא וזכאת להאי.
ובכלא, אתמנא האי רוחא אורפניא"ל דקאמרן, ואיהו שליט על האי היכלא. מכללא דא, כד אתכליל רוחא ברוחא, ובטש דא בדא לאתכללא כחדא, אתבריאו אינון שליטין אחרנין דאתמנן על עלמא, ואלין אינון שרפים דשית גדפין. דמקדשי למריהון תלת זמנין ביומא. ואלין אינון דמדקדקי עם צדיקייא, אפילו כחד נימא דשערא. ואלין אינון דקיימי לאענשא, בהאי עלמא ובעלמא דאתי. ולאינון דמזלזלי לב"נ דאוליפו מניה אפילו מלה חדא באורייתא, ולא מנהגי ביה יקר. ולכל אינון דמשתמשי, במאן דקארי שית סדרי משנה, ליחדא יחודא דמאריהון.
כד מתישבן רוחא ברוחא, ואתנהרן כחדא. מההוא נהירו נפקא חיותא חדא, דשלטא על אינון שרפים, וארבע תחותה, דאנפייהו אנפין דנשר, האי חיותא יופיא"ל שמיה, ואיהי קיימא בכל רזי דחכמתא, לכל אינון מפתחאן דחכמתא קיימין ביה.
האי חיותא, קיימא למתבע אגרא מעם קב"ה, למיהב לכל אינון דרדפי בתר כל מאריהון דחכמה, ואפילו מכל ב"נ, ואולפי חכמה למנדע למאריהון, וההוא אגרא דיהיב לבני נשא דרדפי בתר חכמה למנדע למאריהון.
דכד נפק ב"נ מהאי עלמא, האי חיותא נפקא על ד' שרפים מעפפין, וטאסת קמיה, ולא שביק כל אינון גרדיני נימוסין די בסטרא אחרא, למקרב בהדיה, וכמה אינון שליחן דשלם, סחרניה. ואלין שרפים כד נטלין ואתחזיין, אתכפיין אינון שרפים נחשים, דנפקן מההוא נחש דגרים מותא לכל עלמא.
האי חיותא קדישא קיימא כד נשמתא סלקא ומטאת לגביה, כדין שאל לה ברזא דחכמתא דמאריה, וכפום ההיא חכמתא דרדיף אבתרה ואדבק, הכי יהבי ליה אגריה. ואי יכיל לאדבקא ולא אדבק, דחי ליה לבר, ולא עיילה, וקיימא תחות ההוא היכלא בכסיפו, וכד נטלי גדפייהו, אלין שרפים דתחותה, כדין כלהו בטשי בגדפייהו, ואוקדון לה ואתוקדת ולא אתוקדת, וקיימא ולא קיימא, והכי אתדנת בכל יומא, נהירת ולא נהירת.
ואף ע"ג דעובדין טבין אית לה, בגין דלית אגרא בההוא עלמא, כאינון דמשתדלי בחכמתא, לאסתכלא ביקרא דמאריהון, ולית שיעורא לאגרא, דאינון דידעי חכמתא, לאסתכלא ביקרא דמאריהון. זכאה חולקיהון בעלמא דין, ובעלמא דאתי, דכתיב אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה.
רוחא דא, שלטא על כלא. כלא כלילן בה, כלא אסתכיין לגבה. האי חיותא, שלטא על ארבע אחרנין, וארבע גלגלין לכל חד וחד. גלגלא חדא אסתכי לסטר מזרח. וגלגלא חדא אסתכי לסטר צפון. וגלגלא חדא אסתכי לסטר דרום. וגלגלא חדא אסתכי לסטר מערב. וכל חד וחד בתלת סמכין. גלגלא דלסטר מזרח. חניא"ל שמיה. גלגלא דלסטר צפון, קרשיא"ל שמיה. גלגלא דלסטר דרום, עזריא"ל שמיה. גלגלא דלסטר מערב, עניא"ל שמיה. ואינון תלת סמכין דאינון לכל חד וחד, כלהו אסתכיין לאמצעיתא. בגין דאמצעיתא איהו נטיל לון, וכלהו נטלו בגיניה דאמצעיתא.
אלין דקיימי באמצעיתא, כלהו ממנן בשירתא. ואלין דימינא אמרי שירתא, דסלקא רעותא לעילא, ואמרי קדוש. ואלין דשמאלא אמרי שירתא, וסלקי רעותא לעילא, ואמרי ברוך. קדוש לעילא, וברוך לתתא. אלין דקיימי לעילא לסטר ימינא, נטלי קדושה, ומתחבראן בקדושה, בכל אינון דידעי לקדשא למאריהון, ביחודא ברזא דחכמתא. ואלין דקיימי בשמאלא, נטלי קדושה, ומתחבראן בכל אינון דלא ידעי לקדשא למאריהון כדקא יאות. וכלהו כלילן אלין באלין ביחודא חדא, ומתקשראן דא בדא, עד דכלהו אתעבידו קשורא חדא, ורוחא חדא, ומתקשרן באינון דלעילא, למהוי כלא חד, לאתכללא דא בדא.
מאתר דא, ינקי כל אינון מאריהון דחכמתא, דקיימן למנדע במראה, או ברזא דחלמא, בגין דנביאים ינקי מלעילא. ואלין מארי דחלמא, או דמראה, ינקי מהכא. וכד מתחברא אתרא דא באתרא דלעילא בקשורא חדא, כדין נביאים, ינקי מעילא ומתתא, בקשורא חדא.
ובג"כ, אית משל במלייהו, דלא צחצחא נבואתהון כדקא יאות, כמה דהוה ביה במשה, דהוה צחצוחא בנבואתיה בכלא. בגין דנהירו נפיק מעילא, מאתר דכל נהורין נפקין מניה, ומטא לדרגיה, ומתמן יניק נבואתיה, ונהיר, מה דלא הוה כדין לכלא, לכל שאר נביאין. אינון מאריהון דחלמא, מאריהון דמראה, כלהו ינקי מאתר דא לתתא, בלא חבורא דלעילא, על ידא דדרגא אחרא תתאה מיניה דאיהו לבר.
כמה דדרגא דנביאים דלעילא, לא הוו חמאן ליה נביאים, בר על ידא דדרגא אחרא תתאה. הכי נמי אלין, דרגא דיניקו דילהון איהו לעילא, בהאי דרגא תתאה, אבל לא אתגליא לון, אלא על ידא דדרגא אחרא לבר, דאיהו תתאה מניה, בגין דנפקא מהאי היכלא, ומטא מלה עד ההוא ממנא דקיימא על תרעא דהיכלא דא, ומתמן לההוא ממנא דתחות ידיה, וכן עד כלהו דכמה אינון דנטלי ההיא מלה, ואתערבו בהדה. ועל דא כד מטא לגביה דבר נש, כמה אינון דאתערבי בהדה, וע"ד לא צחצחא מלה כדקא יאות.
כד מתחברן אלין ארבע גלגלין, בארבע אינון די באמצעיתא, כדין כלהו אקרון חמודות. ואינון מאריהון, דמראה. ובג"כ, האי חיותא דקאמרן, שלטא עלייהו. ובג"כ, אקרי דניאל, איש חמודות. דכתיב, כי חמודות אתה. וכלא רזא כדקא יאות. זכאין אינון דידעין רזי דמאריהון, למיהך בארח קשוט, בעלמא דין ובעלמא דאתי.

— 48 —
היכלא תליתאה. היכלא דא, היכלא דקיימא בנהירו עלאה, יתיר על כל אלין קדמאי. בהיכלא דא קיימין ארבע פתחין, חד לסטר דרום, וחד לסטר מזרח, וחד לסטר צפון, וחד לסטר מערב. בכל פתחא ופתחא אית ממנא חדא, דקיימא ממנא על כל פתחא ופתחא.
פתחא קדמאה, דא פתחא דקיימא ביה חד ממנא, מלכיא"ל שמיה. ואיהו שליטא על כל אינון פתקין, דנפקי מבי דינא דמלכא, לאתדנא עלמא. בגין דהאי איהו ממנא לאשגחא בהו באינון פתקין, ותרין סופרין תחות ידיה, חד מימינא וחד משמאלא.
להאי, אתייהיבו תקוני פתקין לאתקנא, עד לא יפקון מהאי תרעא לבר, ויתמסרו בידא דההוא ממנא, די בהיכלא קדמאה. דהא מזמנא דאתמסרו בידא דההוא ממנא דבהיכלא קדמאה, הא נפקי מתמן, ולית רשו לאתבא לון.
דהא מיד אזדמן ממנא דסטרא אחרא מסאבא, מאריה דדינא קשיא תקיפא, דלא מרחם, וסנגדיא"ל שמיה, ואיהו ממנא על תרעא דהיכלא אחרא די בסטרא אחרא, דאיהו גיהנם, וכמה אינון גרדיני נימוסין ממנן לשטיא בעלמא, וזמינין למעבד דינא.
ובגין כך, קיימא ההוא ממנא לעיינא בפתקין, ואינון תרין סופרין דקיימי תחות ממנא דא, שמשיא"ל וקמוא"ל, אלין סופרין לאתקנא פתקין, וההוא ממנא עלייהו דאיהו מלכיא"ל. בגין דבאינון היכלין די בסטר אחרא מסאבא, אתפקידו ממנן ידיעאן, בהפוכא מאלין ממנן די בהיכלין אלין, וכל אינון רוחין וכל אינון ממנן, דתמן, כלהו לאבאשא.
ת"ח, האי סנגדיא"ל כד נטיל פתקא, מסטרא דההוא ממנא דקיימא לפתחא קדמאה, פתח חד פתחא, לסטרא דחשוכא, דאקרי באר שחת, ותמן ממנן אלף ורבבן זמינין לנטלא אינון פתקין, והאי ממנא עלייהו. וכדין כרוזין נפקין, וכמה גרדיני שטיין בעלמא, וההוא דינא אשתלים, וע"ד, ממנא דא קיימא לעיינא בפתקין, ולאתקנא נימוסי פתקין, עד לא נפקו מהאי פתחא, והאי פתחא איהו פתחא דדרום.
פתחא תניינא, דא פתחא דחיין ומותין תליין ביה, בגין דהאי פתחא, חתמין חתימין דכל פתקין, דכיון דפתקין אתקנו כדקא יאות, חד שמשא זמין, גזריא"ל שמיה, ונטיל פתקין בהאי פתחא תניינא, ותמן חתמין להו.
ממנא חדא קיימא על ההוא פתחא, ועזריא"ל שמיה, וכל פתחא ופתחא אתקרי על שמא דההוא ממנא דאתפקדא עליה. האי ממנא תחות שולטניה, ותחות ידיה, תרין שמשין די שמהון סנורי"א, עדיא"ל. חד מימינא וחד משמאלא. ההוא מימינא, ביה תליין חיין. וההוא דשמאלא, ביה תליא מותא. ותרין חותמין בידייהו, חותם חיים וחותם מות. דא קאים לסטרא דא, ודא קאים לסטרא דא.
האי פתחא סתים כל יומי שתא, וביומא דשבתא, וביומי דחדשא אתפתח, לאחזאה חיים בההוא חותמא, דתליין ביה חיים, בגין דשבת וחדש חותמא דחיים אתקיים בהו.
ביומא דכפורי, דישראל כלהו קיימי בצלותין ובעותין, ומשתדלי בפולחנא דמאריהון, סתים ההוא פתחא, עד שעתא דצלותא דמנחה. כיון דאעבר האי צלותא דמנחה, מאתר בי דינא דהיכלא דזכותא, חד אוירא נפקא, ופתחא דא אתפתח, והאי ממנא דהיכלא דא קיימא, ואינון תרין שמשין חד מימינא וחד משמאלא, וחותמי דחיים ומותא בידייהו, וכל פתקין דעלמא קמייהו, וכדין אחתימו הן לחיים הן למות. ודא הוא פתחא דמזרח.
פתחא תליתאה, דא פתחא דקיימא בקיומא, למנדע כל אינון די דינא יעבר עלייהו, בין למרעין, בין למכאובין, בין למסכנו. דינא דלא קיימא למותא. כד תרעא דפתחא דא סגיר, כדין דינא אתרשים על ב"נ, דלא תייבין ליה, בר בחילא דצלותא תקיפא, ותיובתא שלים. דכתיב יסגור על איש ולא יפתח.
חד ממנא קיימא על פתחא דא, וקפציא"ל שמיה, והאי ממנא על פתחא דא, בגין לסגרא האי פתחא, על ההוא בר נש, דאתחזי לאתענשא, בגין דלא יתקבל בצלותא, עד דיתוב לקמי מאריה.
ובההוא זמנא דאתגזר דינא בבנוי דלא חאבו, באינון רביין זעירין, חד ממנא שמשא תחות ידיה, עיריא"ל שמיה, ונפק וכריז לסטר שמאלא, עד דאתער חד רוחא, דאיהו רוחא דפגימו, אתברי בפגימו דסיהרא, ואקרי אסכר"ה, והאי איהו רוחא דקיימא על דרגא רביעאה, בהיכלא תליתאה, די בסטר מסאבא, ודא קיימא על קטולא דלהון, ויתחזי לון לרביי, כאתתא דרביאת לרביי, ואחידת לון, וקטלת לון.
וכדין ההיא נשמתא, סלקא, ואחיד לה האי ממנא, וסלקא לה לממנא דקיימא על היכלא רביעאה, וההוא ממנא מגדלא לון, ואשתעשע בהו, וסליק לון לאתחזאה קמי מלכא קדישא, בכל שבת ושבת, ובכל ריש ירחא וריש ירחא, ואתחזון קמיה, ואתברכון מניה. ובשעתא דרוגזא שלטא, אסתכל בהו קב"ה, וחייס על עלמא.
וכל אינון רביין, דלא אשלימו שנין, עד תליסר שנין ויומא חד, כלהו אתמסרו בידא דהאי, מתליסר שנין עד עשרין, כלהו אתמסרו על ידא דרוחא אחרא, דאקרי אגיריסו"ן, דנפקא מהאי נחש עקימא, דגרים מותא לכל עלמא, ואיהו יצה"ר. מעשרין שנין ולעילא, אתדן ב"נ מבי דינא, אתר דאקרי זכותא, איהו בגרמיה אתא, ובחובוי אתדן, ואתמסר בידא דהאי חויא דאיהו מלאך המות.
בגין דהא מעשרין שנין ולתתא, עד תליסר שנין, האי רוחא דקיימא ביה כנחש, אזיל אבתריה, דא אגיריסו"ן דקאמרן. בגין דלא אתנטיר כד הוה רביא דקיק כדקא יאות. וחמי ביה סימן דיתפגים לבתר. והאי אתנטיל בלא רשו, וע"ד כתיב, ויש נספה בלא משפט. ורזא דא כתיב והנה טוב מאד, ותנינן, והנה טוב מאד, דא מלאך המות, דאקדים ליה עד לא יתפגים לבתר. והאי ממנא דקאים על האי פתחא, אעיל נשמתיה וסלקא לה לעילא.
מתליסר שנין ולתתא, אתדן על חובוי דאבוי, ואתמסר בידא דהאי אסכרא דקאמרן. וכל חד וחד, היכלא דא לקבל היכלא דא. דא בהפוכא מן דא, כדקאמרן, והאי פתחא איהו לסטר צפון.
פתחא רביעאה, פתחא דא קיימא לאסוותא, ואקרי פתחא דאסוותא, בהאי פתחא קיימא חד ממנא, פדיא"ל שמיה. והאי קיימא על כל אינון אסוותין דעלמא, ולאעלא צלותין דכל אינון מארי דמכאובין ומרעין וצערין, והאי איהו סליק בכל אינון צלותין, ואעיל לון קמי קב"ה.
והאי איהו מלאך מליץ אחד מני אלף, בגין דאינון אלף קיימין בההוא פתחא, והאי חד מנייהו, וכתיב ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כפר. בגין דסליק בהאי צלותא, וקיימא מליץ טוב עליה דבר נש, ואדכר זכותיה דעבד קמי מלכא קדישא, בגין דהאי איהו דקיימא תדיר לטב, וע"ד, כל אסוותא קיימא בהאי פתחא די פדיא"ל ממנא ביה. פתחא דא איהו לסטר מערב. ובגין דא, אלין ארבע פתחין קיימין בהיכלא דא.
בהיכלא דא קיימא רוחא חדא דאקרי נגה, האי איהו רוחא שליטא בהאי היכלא, כל זיוא וכל תיאובתא קיימאן ביה. האי רוחא איהו קיימא לכל אינון דאית לון חולקא בעלמא דאתי, דא אעטר לאינון נשמתין בזיוא דיקרא, בגין למנדע כל אינון רוחין די בהיכלין אחרנין, דדא איהו בר עלמא דאתי, ויעבר בכלהו, ולית מאן דימחי בידיה.
האי רוחא, איהו רוחא דכיא, בריר מאלין תתאין, זהריא"ל שמיה, מההוא משחא דרבות קודשא דנגיד מעלמא דאתי, נגיד ביה, ומההוא משחא אתרבי ואצמח. והאי איהו נר, כמה דאת אמר ערכתי נר למשיחי. בגין דהאי איהו סדורא לאדלקא בוצינין מתתא לעילא, כד שרא עליה נהירו דנגיד מלעילא, בגין דהאי אתסדר, כד אתכלילו ביה כל אינון תתאין לתתא.
וכד אתסדר האי רוחא בכל אינון תתאין, ונהיר, כדין אפיק מניה נהורא חד, די שמיה אהדיא"ל והאי כליל ברוחא דא, האי קיימא תחות האי רוחא, לאמשחא לכל אינון נשמתין דסלקין, דאית לון חולקא בעלמא דאתי, ואתחזון לסלקא לעילא.
בגין דכד נשמתא סלקא, ועאלת באינון היכלין תתאין, רשימא איהי בעשרין ותרין אתוון דאורייתא, דרשימין בהאי נשמתא. וכד נשמתא זכאת וקמת קמיה דההוא רוחא, דא ממנא אהדיא"ל משח לון. וסלקין ועאלין בההוא נהר דינור וסלקין ואתקריבו לקרבנא.
האי נהורא כליל בתלת נהורין, בגין דההוא רבות משחא, אתכליל בתלת גוונין. וכד נציץ האי נהורא, נציץ מניה עשרין ותרין נהורין, לקבל כ"ב אתוון דאורייתא, דרשימין בהאי נשמתא. ואלין עשרין ותרין נהורין, כלהו ממנן שמשין דקיימי עמיה, וכלהו אתקרון על שמא דהאי נהורא דעלייהו, וכלהו אתכלילו ביה. האי נהורא בכל אינון נהורין, אתכליל בהאי רוחא, והאי רוחא כליל ביה, ואסתכי לאתישבא גו היכלא רביעאה.
רוחא דא, כד אתכליל מנהורא דא, ומכלהו נהורין, כד דחקין לאתנצצא נפקא מנייהו חד חיותא קדישא, כלילא בתרי גווני, אריא ונשרא, ואיהי חד דיוקנא, והאי אקרי אהיא"ל.
והאי חיותא קדישא, נפקי מנציצו דילה, כד מטי נהירו דהאי רוחא עלאה בה, ארבע אופנים, כלילן בכל גוונין, ואינון הדריא"ל, יהדריא"ל, אהדורי"א, אסימו"ן. כל אלין בתמניא גדפין, ואלין אינון ממנן, על כל חילי שמיא, מגיחי קרבא. בגין דלא אשתכח קרבא בעלמא, או עקירו דמלכותא מאתרייהו, עד דחילי שמיא, וככביא דשאר רקיעין, כלהו אחזיו קרבין וסכסוכין אלין באלין. ואלין ארבע אופנים, קיימי עלייהו לארבע סטרין דעלמא.
אלין ארבע, כד נטלין לאגחא קרבין, מרזא דהיכלא דלעילא נטלין, דאיהו בי דינא, ואקרי זכותא. מזיעא דלהון אפיקו כמה חילין ומשריין דלית לון חושבנא. וכלהו קיימי תחות אלין אופנים.
מנהון קיימי על שירתא, ומנהון שליחן על עלמא. לקבל אינון שליחן דלסטר מסאבא, דנפקי מגו ההוא היכלא תליתאה דילה, ואינון מקטרגי עלמא לאבאשא. ואלין אשתכחו לקבלייהו, דלא ישלטון לגבי אינון דמשתדלי באורייתא, כד"א כי מלאכיו יצוה לך וגו'. וכתיב על כפים ישאונך פן תגוף באבן וגו'. דא אבן נגף צור מכשול. האי אקרי אבן נגף צור מכשול. והאי אקרי אבן בחן פנת יקרת, צור ישראל. וכלא קיימא דא לקבל דא.
מרזא דהיכלא תליתאה די בסטרא אחרא, נפקי תרין רוחין, דאקרון א"ף וחמ"ה, ומתרין אלין, נפקין כל אינון שליחן דאזלין לאסטאה בני נשא מארחא דקשוט, ואלין אינון דקיימאן, ואקדימו על ב"נ, דקא אזיל לאורחא דמצוה. ועל דא אלין אופנים קיימן לקבלייהו, בגין לאגנא עליה דב"נ דלא יתנזקון. מאלין תרין רוחין דחיל משה, כד הוה נחית מן טורא, דכתיב כי יגרתי מפני האף והחמה.
באמצעיתא דהיכלא דא, אית אתרא אחרא, דקיימא לעילא לעילא, בארבע פתחין, לארבע סטרי עלמא, עשר ממנן לכל פתחא ופתחא, וחד ממנא עלייהו. והאי כליל בנהורא דאקרי אהדיא"ל, והאי איהו אופן בתוך האופן, משלבן דא בדא.
אלין ארבעין, נטלי דינא מבי זכותא, לאלקאה להאי נשמתא דחבאת ובעאת לאלקאה. ואלין קיימי בשלהובי נורא לגבי אינון נשמתין, וטאסין לבר מהיכלא דא, ואלקאן לנשמתא דא, וקיימא נזיפא לבר, כל אינון יומין דאתגזרת עלה, ולא עאלת לפרגודא.
ואלין ארבעים, אינון דקיימין ואנזיפו ומנדין, לכל אינון דאפיקו מפומייהו מלה דלא אצטריכא, ובתר דא אפיקו מפומייהו מלה קדישא, מלה דאורייתא, ומטנפי פומייהו בה. ואלין קיימי, ומנדין לון, וקיימי בהאי נדוייא ארבעין יומין, דלא אשתמע צלותהון.
וכן לכל אינון דחאבו אינון חובין, דבעיין לנזפא, עשרה כרוזין נפקי בכל יומא, ומכרזי בכל אינון רקיעין, ובכל אינון חילין ומשריין, אזדהרו בפלניא דאיהו נזיפא. נזיפא איהו על חובא פלוני דעבד, עד דתב קמי מאריה, רחמנא לישזבן.
כד תב מההוא חובא, מתכנפי אלין ארבעין, ושראן ליה. וכדין אכריזו עליה, פלניא שרא נזיפא. מכאן ולהלאה צלותא עאלת. ועד לא תב, נזיף איהו לעילא ותתא, ונטירו דמאריה אתעדי מניה. ואפילו בליליא נשמתיה נזיפא, דסתמין לה כל תרעי שמיא ולא סלקא, ודחיין לה לבר.
האי אופן דקיימא על אלין ארבעין, כד נטיל מטא לההוא אתר דאקרי תא הרצי"ם. וכד עאל, עאלו עמיה אינון ארבעין, די ממנן בארבע פתחין, וסלקין כל אינון מגינין די דהבא. ואלין אינון מלאכין דאקרון חשמלי"ם. ואינון מגינין וסייפין ורומחין, דרהטי לאגנא עלייהו דישראל משאר עמין, ולאגחא קרבא בהו, ולנקמא לון כפום שעתא, בלא אריכו.
ובג"כ אקרי תא הרצים, אתר דאינון רצים רהטי, ואוחו לאגחא, ולנקמא נוקמין לקבל רצים אחרנין, דרהטי לאבאשא ולאתרעא מזלין, לשלטאה עלייהו. ורזא דא, הרצים יצאו דחופים. רצים מסטרא דא, ורצים מסטרא דא, ובגינהון, והעיר שושן צהלה ושמחה, או נבוכה. אי מקדמי אלין דהכא, העיר שושן שמחה. ואי מקדמי אלין דסטרא אחרא, העיר שושן נבוכה.
והא אוקימנא, דבכלא קיימין אלין לקבל אלין, סטרא דא לקבל סטרא דא. ובג"כ, אלין אינון מגינין לכלא. כד סלקין אלין באלין, נפק חד אוירא דלעילא, ואתעבידו כלהו מגן חד. וסימנך, אנכי מגן לך.
תריסר גלגלין, אינון דסחראן גו היכלא דא, ואינון אקרון שרפים, דתרין גוונין, חוור וסומק, רחמי ודינא, אלין אינון קיימי לאשגחא תדיר, על כל אינון מארי דצערא, דצערין לון שאר עמין, ודחקין לון, ואקרון חלונות. והיינו דכתיב, משגיח מן החלונות.
ואלין קיימי לאסתכלא, כל אינון דמצלאן צלותייהו, דמקדמי לבי כנישתא, ואתמנון מאינון עשרה קדמאי. כדין סלקין וכתבין לון לעילא, בגין דאלין אקרון חברים לגבייהו. הה"ד חברים מקשיבים לקולך השמעיני.
זכאין אינון צדיקייא, דידעי לסדרא צלותהון כדקא יאות, בגין דכד האי צלותא שראת לאסתלקא, אלין סלקין בהאי צלותא, ועאלין בכל אינון רקיעין, ובכל אינון היכלין, עד תרעא דפתחא עלאה, ועאלת ההיא צלותא קמי מלכא, לאתעטרא. כמה דאתמר.
תא חזי, כל אינון דמצלאן צלותין, ומקדשי למריהון ברעותא שלים, האי צלותא בעיא לאפקא לה מגו מחשבה, וברעותא דמלולא ורוחא, וכדין אתקדש שמיה דקב"ה. וכד מטאת לגבי אלין חברים, כלהו נטלי לההיא צלותא, ואזלן בהדה עד היכלא רביעאה, בההוא פתחא. ואלין משבחין בההוא זמנא דמצלאן צלותין, ומקדשי בההוא זמנא, אלין אינון די ממנן ביממא בהו בישראל, למהוי עמהון חברים. ובליליא, באינון אחרנין, דאמרי שירתא בליליא.
ותא חזי כתיב, גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית. והא אוקמוה, בגין דמנע ברכאן דקב"ה, דאיהו אביו. כמה דכתיב, שאל אביך ויגדך. וכתיב ישמח אביך. ואוקמוה.
חבר הוא לאיש משחית, מאן איש משחית. דא איהו ההוא איש, דפגים לסיהרא. ואקרי איש תהפוכות. איש לשון. איש יודע ציד איש שדה. והאי איהו איש משחית, דהאי איהו מנע ברכאן מעלמא. אוף הכי, מאן דמנע ברכאן מעלמא, חבר הוא להאי איש משחית כדקאמרן. ודא הוא רזא, בגין דאצטריך ליה לב"נ לברכא לקב"ה, ולצלאה צלותא כדקא יאות. בגין דיתברך שמיה קדישא, ויתחבר באלין חברין קדישין, ולא יפגום צלותיה. בגין דימנע ברכאן מעלמא, ויתחבר בההוא חבר איש משחית דאיהו מנע ברכאן מעלמא, וגרים מותא לכלהו.
כתיב וחובר חבר, מאי וחובר חבר. ההוא מאן דאזיל בתר סטרא אחרא, וחרש חרשין, איהו משך עליה רוחא אחרא מסאבא, ואתחבר בההוא חברותא דההוא חבר רע, ושארי בחברותא בהדי, ההוא חבר איש משחית. אמאי אקרי חבר. בגין דבשעתא דאתייליד ב"נ אתחבר עמיה. ותדיר קיימא בהדיה חבר. לבתר, אתהפך ליה חבר איש משחית.
והכי אית בסטרא דקדושה, בסטרא דימינא, חבר טוב, דעביד טיבו עמיה דבר נש בעלמא דין ובעלמא דאתי. ואלין חברים קיימי תדיר עליה דב"נ, בחברותא חדא, לשיזבא ליה, ולאגנא עליה, ולמהוי עמיה חברים, לקדשא שמא דמאריהון, ולזמרא ולשבחא קמיה. תדיר.
מאלין נפקי ארבע סמכין אחרנין, לאינון תריסר דקאמרן, הני חברים. ואלין אינון קיימי לגבי אינון דיעטין עיטא לאבאשא לצדיקייא. אע"ג דלא עבדי, וסלקי ואודעי מלה לעילא, ובטלי לההוא עיטא, ואלין אקרון אראלי"ם ואע"ג דכלהו אתמנון לדא, כל חד וחד אתמנא ואתפקד על מלין ידיעאן. ותחות אלין לית לון חושבנא.
אלין ארבע, קיימי לארבע סטרי עלמא, וכל חד קאים לאשגחא עלייהו דישראל. ואלין אקרון חרכים, כמה דאת אמר מציץ מן החרכים. שמא דאלין ארבע דאקרון חרכים, עיגא"ל. עירי"ה. עריא"ל. יהירא"ל. עיגא"ל איהו קאים לסטר מזרח, ודא קיימא לאשגחא על כל אינון דעבדין עובדין טבין, ועל כל אינון דמחשבי מחשבה דמצוה, אף ע"ג דלא יכלי למעבד.
עירי"ה, קיימא לסטר דרום. ודא קיימא לאשגחא, לכל אינון דמנחמי למסכנא, או דצערי לבייהו עליה, אף ע"ג דלא יכלי למיהב ליה. ולאינון דאזלי לאורחא דמצוה. ולאינון דעבדי חסד עם מתים. ואיהו קיימא קיומא דאמת. והאי אתמנא לאדכרא ליה לעילא, ולאחקא דיוקניה לעילא, לאעלא ליה לעלמא דאתי.
עריא"ל, קיימא לסטר צפון. ודא קיימא לאשגחא לכל אינון דחשיבו למעבד בישין, ולא עבדי. או בעאן למחטי, ואתו למעבד, ואתקף ביצריה ולא עביד.
יהירא"ל קיימא לסטר מערב. והאי קיימא לאשגחא לכל אינון דלעאן באורייתא. ועיילי בנייהו למלעי באורייתא לבי רב. ולכל אינון דמסתכלי על מרע, כד איהו בבי מרעיה. ואשגחו עליה, ואודעו ליה דיסתכל בחובוי ובעובדוי, ויתוב מנייהו למאריה. בגין דכל מאן דישתדל בההוא מרע, דיסתכל בעובדוי, ויתוב בתיובתא קמי קב"ה, איהו גרים ליה לאשתזבא, ולאתבא ליה רוחיה.
וע"ד כתיב אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו יי'. מאי ביום רעה, ביום רע מבעי ליה. אלא ביום רעה, ביומא דשלטא ההוא רעה למיסב נשמתיה. אשרי משכיל אל דל, דא הוא מרע. כד"א, מדוע אתה ככה דל בן המלך. ובג"כ, ביום רעה ימלטהו יי'. ואלין אינון דמסתכלי בההוא מרע, לאתבא ליה מחובוי גבי קב"ה, כמה דאוקימנא. בהיכלא דא קיימא עליה, לאשגחא. וביומא דשריא דינא על עלמא, ישתזיב מניה, כד"א ביום רעה ימלטהו יי'. יומא דאתמסר דינא לההיא רעה לשלטאה ביה וכלהו אלין קיימי לאשגחא. וע"ד אקרון חרכים.
ביומא דראש השנה, כד קב"ה קאים בדינא על עלמא, וההוא סטרא בישא אתי לאסטאה, כדין מתכנפי כל הני, וקיימן קמי קב"ה. וכדין מתעטרן כלהו, וקיימן קמי קב"ה. בההוא זמנא מה כתיב, משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים. מציץ: כמאן דאשגח מאתר דקיק, דחמי ולא חמי כל מה דאצטריך. ולבתר, משגיח מן החלונות, אתר אשגחותא יתיר, דפתח פתחין לרחמא על כלא, וכד קב"ה אשגח על עלמא, אסתכל באלין חלונות, ובאלין חרכים, וחייס על כלא.
וכדין כד ישראל תקעין בההוא שופר ואתער מתתא ההוא קול דנפיק משופר, כליל מאשא ומיא ורוחא, ואתעביד מכלא ההוא קול, בגין לאתערא קול עלאה, דנפקא מגו ההוא שופר, דאיהו כגוונא דא, כליל באשא ובמיא ורוחא. כדין כרוזא נפקא, ואכריז בכלהו רקיעין, ואמר קול דודי הנה זה בא וגו', משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים.
וכדין ידעי כלהו, דהא קב"ה חייס עלייהו דישראל, ואמרי זכאין אינון ישראל, דאית לון עיטא בארעא, בגין לאתערא רחמי מלעילא, כדין כתיב אשרי העם יודעי תרועה, יודעי תרועה ודאי, יודעי תרועה: מתברי האי תרועה, דאיהו דינא קשיא, דכלא אתדנו בה. זכאין אינון ישראל בעלמא דין, ובעלמא דאתי, בגין דאינון ידעי ארחוי דקב"ה, וידעי למהך בארחוי, וליחדא יחודא כדקא יאות.
אלין חלונות, ואלין חרכים, קיימי כלהו לאחדא כל צלותין, דסלקין מתתא לעילא, ולאשגחא בהו, לאעלא לון קמי קב"ה. ועל דא כל בית הכנסת דלאו ביה חלונות, לאו אתר לצלאה ביה כדקא יאות.
דהא בית הכנסת לתתא, לקבל בית הכנסת דלעילא. בית הכנסת דלעילא דאית ביה חלונות כמה דאמרן, הכי נמי לתתא. לעילא כנסת הגדולה, אית ביה תריסר חלונות עלאין, הכי נמי להאי בית הכנסת תתאה. וכלא קיימאן דא לקבל דא, בגין דעלמין קיימין אלין בגוונא דאלין, וקב"ה סליק יקריה בכלא. וע"ד ביום רעה ימלטהו יי', כד שלטא ההיא סטרא בישא, ימלטהו יי'.
כגוונא דא, האי ממנא יהירא"ל, קיימא על כל אינון דחייסי על מסכני, כד"א אשרי משכיל אל דל. ובגין דא כלא קיימא בהיכלא דא, והיכלא דא אתכליל בהיכלא אחרא רביעאה, דתמן הוא גזרין ודינין לכלא. זכאה חולקיה מאן דידע גנזי דמאריה, ליחדא ליה, ולקדשא שמיה דמאריה תדירא, למזכי ליה בעלמא דין ובעלמא דאתי.

— 49 —
(היכל הזכות גבורה) היכלא רביעאה. היכלא דא, די קב"ה אשתמודע שולטניה בארעא בגיניה. ודא איהו היכלא, דקיימא למטר ארחוי דאורייתא. דא היכלא אקרי דזכות, דביה אתדנו כל דינין דעלמא, וכל זכיין, וכל חובין, וכל עונשין, וכל אגר טב, לאינון דנטרי פקודי אורייתא.
היכל דא דזכות, משנייא מכל שאר היכלין, והאי היכלא, כלילן ביה ארבע היכלין, משניין דא מן דא, וכלהו חד היכלא. בהיכלא דא אית רוחא חדא, דאקרי זכות אל. והיכלא דא אקרי על שמיה זכות, והאי איהו אל. והכא אתדנו כל דינין דעלמא, והאי איהו רזא דכתיב, ואל זועם בכל יום.
ד' היכלין, ד' אלין דאינון בהיכלא דא, דא לגו מן דא, כלהו כלילן דא בדא, וכלהו חד היכלא, ואקרי זכותא. ארבע היכלין אלין, אית להו פתחין. חד ממנא עלאה דקיימא לבר לפתחא קדמאה דהיכלא דא, סנסני"ה שמיה, ועל שמא דא, אית ממנא אחרא לסטרא אחרא דשמאלא, דנטל דינין בההוא היכלא דיליה, לאתערא למעבד בעלמא. ובגין דנטיל מניה, אקרי על שמיה, סנסני"ה. ואיהו שליט על ההוא אסכר"א דרביי.
והאי ממנא עלאה סנסני"ה, כד נטיל דינא, אכריז לאינון ממנן דקיימין על תריסר פתחין, ואינון כרוזין דמכרזי כל אינון דינין, דאתדנו מהיכלא דזכותא דא.
רוחא דא דנטיל כלא, דאקרי זכות א"ל דקאמרן, כלא כליל ביה. מניה נפקו שבעין נהורין נציצין, וכלהו בעגולא קיימי, בגין לאחזאה דא בדא דלא אתכסי דא מן דא. כל זכיין, וכל עונשין, וכל דינין, קמי כלהו נהורין אלין קיימין.
מנייהו נפקי תרין נהורין, דקיימי קמייהו תדיר. ואלין ע' נהורין, ותרין נהורין דקיימי קמייהו, אינון לגו באמצעיתא דהיכלא. ועל רזא דהיכלא דא כתיב, שררך אגן הסהר אל יחסר המזג.
לקבל אינון נפקי שבעין ותרין נהורין אחרנין, מסטרא דימינא. ושבעין ותרין נהורין אחרנין, מסטרא דשמאלא. ואלין קדמאי אינון פנימאי לגו, באמצעיתא דהיכלא. לקמי נהורין אלין, עאלין כל זכוון וכל חובין לאתדכאה. כל עובדין דעלמא, מאלין פנימאי נפקי. אשתכחו כל נהורין דנפקי מרוחא דא עלאה, מאתן ושית סרי נהורין, וכלהו כלילן ברוחא דא.
אינון תרי נהורין, דקיימי קמי אינון שבעין, אינון סהדי סהדותא תדיר, וכתבי פתקי דינא דזכו או דחובה. אלין שבעין אינון גזרין גזרי ודיינין דינין. וכל דינין דעלמא הן לטב הן לביש הכא איהו.
רוחא דא, דאיהו זכות א"ל כדקאמרן, ביה רשימין תלת אתוון, דמתדבקן ביה מלעילא, דאינון יה"ו. והא אוקימנא דכד אלין אתוון מתדבקאן בהאי אתר, דאתדבקותא דדכורא בנוקבא. כדין אתרשימו בהאי רוחא, אינון אתוון. והכא אמר דוד, ואלהי לצור מחסי. רזא דרוחא דא דאקרי א"ל ורזא דאינון אתוון דרשימין ביה, דאקרון יה"ו, אלין תלת סטרין דנהורין דקאמרן.
אינון תלת בתי דינין, דמתפלגי בדינין אחרנין, במילי דעלמא, בעותרא במסכנו, במרעין בשלימו, דאינון ארבע היכלין דאינון מתקנן לכל אינון אחרנין, תרין היכלין לאלין תרי סטרי נהורין אחרנין, וחד היכלא לכל אינון מארי דעיינין, דעבדי חושבנא מכל עובדין דעלמא. וחד היכלא, לסופרין אחרנין, די תחות אלין קדמאי פנימאי. אלין ארבע היכלין, כלילן בהיכלא דא, דאקרי על שמא דהאי רוחא זכותא, כדקאמרן.
בכל פתחא ופתחא דאלין היכלין, אית ממנא חד, בפתחא קדמאה אית ממנא חדא, דשמיה אקרי גזריא"ל. ההוא ממנא איהו לגלאה דינין, דאתדנו ואתגזרו לההוא ממנא קדמאה, דשמיה סנסני"ה דמניה נטיל האי ממנא אחרא, דקיימא על היכלא דסטרא אחרא, וקיימא על אסכרה דרביי, כדקאמרן.
והאי ממנא גזריא"ל, נטיל מלה דבי דינא פנימאה. דכלא, אתגזר תמן, וכדין אודיע מלה להאי ממנא דלבר, וכל אינון כרוזי מכרזי ואמרי בכל רקיעין, כך וכך אתגזר מבי מלכא, עד דנטלי ההיא מלה בהיכלא דלתתא, ומתמן נפקי ומכרזי מלה, עד דאשתמע בכלהו רקיעין תתאין, ונחתי ואודעי מלה, לכלהו דלתתא.
ונטלי מלה כלהו תתאין, מדרגא לדרגא, אפילו צפרי שמיא, ועופי דארעא, כלהו נטלי מלה, ואודעי לה בעלמא. עד דנטלי מלה כל אינון גרדיני נימוסין, ואחזיין בחלמא לבני נשא, ואתיא ההיא מלה לזמן קריב.
ולזמנין דההיא מלה דאצטריכא למלכי ארעא, דאינון ממנן לאתזנא, ולדברא עמין. דאודעין ההיא מלה עד רקיעא דשמשא דלתתא, וקיימא תמן. עד דאינון ממנן שמשא, דאתמנון על שמשא, נטלי ההיא מלה, ואודעי לה לאינון ממנן עלאין די בסטרא אחרא, ואינון מודעין ההיא מלה למלכי ארעא, דאינון בסטרא דלהון.
וכד הוו נביאים בהו בישראל, הוו נטלין נבואה דלהון, מתרין עמודין עלאין דאורייתא סמיך עלייהו. לבתר דאסתלקו נביאים מעלמא, ואתו מארי דמראה, ומארי דחלמא, נטלי מלה מאתריה כדקאמרן. וכד מלכי הוו בינייהו דישראל, ונביאים אסתלקו, ומארי דחלמא ומראה לא אשתכחו, אודעין מלה לאינון מלכין, מהאי פתחא כדקאמרן.
ואי תימא היך נטיל מלה מהאי אתר. תא חזי, כל דרגא ודרגא, וכל פתחא ופתחא, כלהו אית לון לבר, ממנן ידיען, דאתמנון בכל אינון רקיעין, עד דנחתי לתתא ברקיעין תתאין ואודעין מלה לאינון דאצטריך בגין דהא מאלין היכלין דאינון סטרא דקדושה ורזא דמהימנותא, אתפרשו דרגין לתתא, כלהו ברזא דמהימנותא, ונחתו דרגין על דרגין, עד דפרחין מהאי עלמא, ואתמנון ביה.
מנהון, לנטרא בני נשא מסטרא אחרא, ומנזיקי עלמא, ובאינון ארחי דקא אזלי. ומנהון, לסייעא לבני נשא, כד אתאן לאתדכאה. ומנהון, למעבד אתין ונסין בעלמא. ומנהון דקיימי לאשגחא בעובדין דבני נשא, למסהד סהדותא. וכן מתפרשין כמה דרגין לסטרייהו, וכלהו ברזא דמהימנותא עלאה, בקדושה עלאה.
כגוונא דא בסטרא אחרא, סטרא מסאבא, מתפרשין דרגין מאינון היכלין לתתא, כלהו דרגין לאבאשא, ולאסטאה עלמא: מנהון, קיימי לאסטאה בני נשא, מארח טב לארח בישא. ומנהון קיימי לסאבא בני נשא, לאינון דאתו לאסתאבא, כמה דתנינן, אתא בר נש לאסתאבא, מסאבין ליה בהאי עלמא, ומסאבין ליה בההוא עלמא, ואינון אקרו צואה רותחת. כד"א צא תאמר לו. ואינון דרגין דקיימן לסאבא יתיר, ובגין כך, אלין תדיר לקבל אלין, וכלא איהו בדרגין ידיעאן כדקא חזי.
פתחא תניינא. בהאי פתחא אית ממנא, דהריא"ל שמיה. ואיהו לסטר ימינא, והאי איהו ממנא, לאעלא כל זכותין דזכו בהו בני נשא, בגין דיתדן בר נש לטב עלייהו כד אתדן לטב, ואינון זכיין קיימן סגיאן על חובי בני נשא, כדין האי ממנא, פקיד על אגרא וחולקא דאינון זכיין ואגרן לטב.
ואפיק ההוא דינא, ומני ליה לההוא ממנא, דאקרי פדיא"ל, די בהיכלא תליתאה. וכדין א"ל, פדעהו מרדת שחת. בגין דכד ב"נ קאים בבי מרעיה, ואתפס בתפיסו דמלכא, כדין אתדן ב"נ. וכל זכו וכל חובה דעבד בהאי עלמא, כלא עאל בהאי היכלא לאתדנא.
וכד אתדן לטב, בהאי פתחא נפק דיניה לטב, לימינא דהאי ממנא דהריא"ל, דקיימא ביה, ואודעין דיניה לטב, עד דאשתזיב. ונחתא ההוא דינא, בכל אינון ממנן, דרגין דאשתמודעו לטב לתתא, כלהו דרגין על דרגין, וכלא, בין לטב בין לביש, מבי מלכא אתדן ההוא ב"נ.
פתחא תליתאה. בהאי פתחא אית ממנא חד, גדיא"ל שמיה. ואיהו לסטר שמאלא, והאי איהו ממנא, לאעלא כל חובין וכל בישין, דב"נ אסטי אבתרייהו בהאי עלמא. ונחית לון גו מתקלא לאתקלא, באינון זכיין דעאלו בידא דההוא ממנא אחרא דקאמרן.
וההוא מתקלא קיימא גו פתחא רביעאה, ותמן אתקלו זכיין וחובין כחדא. מאן דנצח מנייהו, הכי אית ליה ממנן בההוא סטרא. אי נצחן זכיין, כמה ממנן אית בסטר דימינא, ונטלי ההוא דינא, ומעברין בישין ומרעין מההוא ב"נ, עד דאשתזיב. אי נצחן חובין, כמה ממנן אית ליה בההוא סטרא דשמאלא, עד דנטלי מלה ההוא סטרא אחרא, וכל אינון גרדיני נמוסין, עד דאתרע מזליה. וכדין נחתא ההוא סטרא אחרא, ונטיל נשמתא. זכאה חולקיהון דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי.
פתחא רביעאה. בהאי פתחא, קיימא חד ממנא, מאזני"ה שמיה. והאי איהו מתקלא, דנטלא זכיין וחובין, וביה אתקלו כלהו כחדא. ודא אקרי מאזני צדק. כדכתיב מאזני צדק. בהאי אתקלו כלהו לאתדנא.
תחות האי ממנא, אית תרין ממנן, חד לימינא וחד לשמאלא. חד לימינא, הריא"ל שמיה. חד לשמאלא, גדודיא"ל שמיה. וכד אתקלו זכיין וחובין, דא אכרע לסטר ימינא, ודא אכרע לסטר שמאלא. וכלהו אתכלילו בהאי רוחא דאקרי זכו"ת אל.
וכד אתכלילן כלהו ביה, אפיק חד חיותא, קדישא, והאי חיותא מלהטא, ואקרי שמיה, תומיא"ל. האי חיותא, איהי חיותא דקיימא לאשגחא בעלמא, באינון עיני יי', דאזלן ושטאן בעלמא. ואינון עיני יי', כלהו נטלי אשגחותא, מאינון עובדין טבין דאתעבידו בטמירו, ולאשגחא באינון עובדין דאינון בשלימו דלבא, ואע"ג דלא אתעבידו כדקא יאות.
האי חיותא איהי קיימא באשגחותא דצלותין. בגין דאינון שאלתין דשאלי בני נשא בצלותהון, כלהו קיימי בידא דהאי חיותא, ואנח להו בהאי היכלא, וקיימין אינון שאלתין בהאי היכלא עד ארבעין יומין, לאשגחא בהו.
דהא בכל ארבעין וארבעין, נפקא האי חיותא, ונטיל לכל אינון שאלתין, ואנח לון קמייהו דאינון שבעין ותרין נהורין, ודיינין לון. וכדין האי רוחא דאקרי זכו"ת אל, מעיין בהו, אי זכי אי לא זכי. אי זכי, נפקא האי צלותא, ומתגלגלא האי שאלתא, ונפקן עמה תריסר ממנן, וכל חד וחד תבעין מעם ההוא רוחא, קיומא בהאי שאלתא, ואתקיימא בהו.
תחות האי חיותא, ארבעה שרפין מלהטן, שרפא"ל, ברקיא"ל, קרישיא"ל קדומי"ה. ואלין ארבע תחות האי חיותא קיימי לארבע סטרי עלמא, אלין ד' קיימי לד' סטרי עלמא, ואינון ממנן לאשגחא בכל אינון דנטרי יומא דשבתא, ומענגי שבתא כדקא יאות.
מאלין ארבע כד נטלי, נפקי שביבין דאשא, ומאלין שביבין אתעבידו שבעין ותרין גלגלין, מלהטן באשא. מהכא אתעביד נהר דינור. אלף אלפין ישמשוניה לההוא נהרא, כל אינון דמענגי שבתא, אלין ארבע ממנן משגחן בכל אינון דמענגי שבתא, והאי חיותא קיימא עלייהו, ונטלי בגינה תחותה.
בכל יומא ויומא, נגיד ההוא נהר דינור, ואוקיד לכמה רוחין, ולכמה שליטין. וכד עייל שבתא, כרוזא נפקא, ושכיך ההוא נהר דינור, וזעפין וזיקין ושביבין אשתככו. והאי חיותא אזלא וסלקא על ארבעה אלין שרפים דקאמרן. ועאל גו אמצעיתא דהיכלא דא, בההוא אתר דאקרי ענג.
בגין דבהאי אתר, כד עייל שבתא, מתסדראן תמן כל פתורי דבני עלמא, דאקרו בני היכלא דמלכא, ואלף אלפין, ורבו רבוון ממנן, קיימי על אינון פתורי. והאי חיותא עלאה על אלין ארבעה שרפים, ועאל בההוא אתר, וחמא כל אינון פתורי, ואשגח בכל פתורא ופתורא, והיך מענגי ליה לכל פתורא ופתורא, וקיימא ובריך ליה לההוא פתורא. וכל אינון אלף אלפין, ורבוא רבבן, כלהו פתחי ואמרי אמן.
ומה ברכה היא דבריך על האי פתורא דמתסדר ואתענגא כדקא יאות. אז תתענג על יי' וגו' כי פי יי' דבר. וכלהו אמרי, אז תקרא ויי' יענה וגו'. רוחא עלאה דאקרי זכו"ת אל, כד ההוא פתורא אתענג בכלהו סעודתי, בסעודתא בתראה תליתאה מסיים ואמר, על כל אינון קדמאי, ואמר אז יבקע כשחר אורך וגו', כבוד יי' יאספך. כל אינון שבעין נהורין אחרנין בכל סטרין, פתחי ואמרי, הנה כי כן יבורך גבר ירא יי'.
וכד פתורא דבר נש לא קיימא בההוא אתר בסדורא דענוגא כדקא יאות, כדין האי חיותא, ואינון ארבע דתחותה, וכל אינון אלף אלפין ורבו רבבן, כלהו דחיין ליה לבר, לההוא סטרא אחרא, וכמה גרדיני נימוסין, כלהו נטלי ליה ועיילי ליה לההוא אתר, דאיהו בהפוכא מן דא, ואקרי נגע. וכד עייל לה תמן, ואמרי ויאהב קללה ותבואהו ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו. ינקש נושה לכל אשר לו וגו', אל יהי לו מושך חסד וגו'. רחמנא לשזבן.
בגין דענוגא דשבתא, ומהימנותא דקב"ה איהו. ובג"ד, כל אינון דמענגי ענוגא דשבתא וזמני ומועדי, אלין ארבע דקיימי תחות האי חיותא, קיימא לקבל ההוא נהר דינור, ולא שבקי לאתוקדא ביה, לכל אינון דמתענגי ענוגייהו כדקא יאות.
תחות אלין ארבע, אית ממנן אחרנין, דקיימי לבר, דאשתמודעאן מסטרא דהיכלא דא ומכרזי לכלא אינון דינין, וכל אינון גזרין דאתגזרו בהאי היכלא.
כלא אתדן הכא, בר תלת מלין, דלא אתייהיב רשו הכא בהיכלא דא דאקרי זכותא. ואלין אינון: בני, חיי, ומזוני. דהא אלין תלתא, לא קיימי הכא, בגין דהא במזלא תליאן. דהא ההוא נהר דנגיד ונפיק, תמן תליין חיין דלעילא, ותמן תליין מזוני, ותמן תליין בני, דהא אלין תלתא מתמן נפקי, ונגדי ואתמשכאן לתתא. ובגין כך, כלא קיימא בהיכלא דא, בר הני תלתא.
בר נש כד איהו בבי מרעיה, הכא אתדן, וכל שאר דינין דעלמא. ואי תימא, בר נש בבי מרעיה, אי אתדן לחיים יהבין ליה. לאו דחיין תליין הכא, אלא כד אתדן הכא לחיים, כדין נגדין חיים מלעילא, ויהבי ליה. זכאה חולקיהון דצדיקייא דידעי ארחוי דאורייתא, וזכאן בה לחיי עלמא, עלייהו כתיב ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ.

— 50 —
(היכל אהבה חסד) היכלא חמישאה, היכלא דא קיימא לאנהרא לאלין תתאי. והאי איהו היכלא דקיימא לאנהרא ברזא דמהימנותא. פתחא חדא קיימא בהאי היכלא, וחד ממנא עליה, וההוא ממנא אקרי סניגורי"ה. האי ממנא קיימא על פתחא דא, בגין למילף סניגורא דלהון, קמיה דמאריהון. ולא ישלוט עלייהו סטרא אחרא.
בהיכלא דא, קיימא חד רוחא, דכליל בארבע, דהא רוחא דא כליל בארבע גוונין, חוור ואוכם ירוק וסומק. והאי איהו רוחא דקיימא כליל בכלא, ואקרי סורי"ה, רב על כל אינון חיילין תתאין. וכלהו קיימין תחותיה, וממנן תחות ידיה.
האי רוחא, דסגיר ופתח. כל מפתחאן עלאין כלהו אתמסרן בידיה. כל חיילין תתאין, כלהו אתכלילן וקיימן תחותיה, ומניה אתזנו האי קיימא בכל רזין דמאריה, כל גנזין עלאין כלהו אתמסרן בידיה.
האי רוחא אקרי אהבה. ובג"ד, אקרי היכל דא, היכל אהבה. בגין דהכא אתגניזו כל רזא דרזין, למאן דאצטריך לאתדבקא ביה. והכא הוא רזא דכתיב, שם אתן את דודי לך.
רוחא דא, איהו נטיר כל נטירו דלעילא, ודא אקרי שומר ישראל. שומר הברית. בגין דהכא איהו נטירו דכל גנזין עלאין, ועל דא גניזין דמאריה גניזין ביה. מהאי נפקי שבילין וארחין לאינון דלתתא, בגין לאתערא בהו רוחא דרחימותא.
אלין ד' גוונין דביה, אתכלילן דא בדא. וכד בעאן לאכללא, בטש דא בדא, ונפק מכלהו חד חיותא קדישא, דאקרי זהר. והאי חיותא על דא כתיב, היא החיה אשר ראיתי על נהר כבר.
מהיכלא דא, נפקין כל רוחין קדישין דקיימין בקיומא דנשיקין עלאין. דהא מאינון נשיקין, נפקא אוירא דרוחא, לקיומא דנפשא לכל אינון נשמתין עלאין, דאתייהיבו בבני נשא. ורזא ההוא דכתיב, כי על כל מוצא פי יי' יחיה האדם. בגין דבהאי היכלא קיימין כל נשמתין, וכל רוחין, דזמינין לנחתא בבני נשא, מיומא דאתברי עלמא. ועל דא, היכלא דא נקטא, כל אינון נשמתין דנפקין מההוא נהר דנגיד ונפיק. ובגין דא, היכלא דא לא קיימא לעלמא בריקנייא.
ומיומא דאתחרב בי מקדשא, לא עאלו הכא נשמתין אחרנין. וכד יסתיימון אלין, היכלא קיימא בריקניא, ויתפקד מלעילא, וכדין ייתי מלכא משיחא. ואתער היכלא דא לעילא, ויתער היכלא לתתא.
וברזא דהיכלא דא כתיב, שני שדיך כשני עפרים וגו'. בגין דבהיכלא דא ההוא רוחא דקאמרן, וההוא חיותא, אפיק תרין נהורין כלילן דא בדא, מתקשרן דא בדא, ואקרון א"ל שד"י. אלין אקרון שד"י, וא"ל דלתתא, מתחברן דא בדא, ואעיל דא בדא, ואקרי א"ל שד"י. בגין דנפק מכללא דאלין שדים.
והאי א"ל דאיהו מסטרא דימינא, נטיל מאתר דא, כל אינון רחמין, דקיימי לאתזנא ההוא היכלא דלתתא, דאקרי זכות"א, על שמא דהאי רוחא דביה דקאמרן. האי שדי, יניק לכל אינון תתאין, ולכל אינון היכלין, ולכל אינון דלבר, דקיימי מסטרא דא, דאקרון יתדות המשכן, כמה דאוקימנא. ועל דא אקרי שדי, בגין דמספקא מזונא לכלהו תתאי, כמה דאיהו מקבלא, מסטרא דימינא.
מהכא, נפקו אינון נהורין, דאקרון להט החרב המתהפכת. בגין דמתהפכא לכמה גוונין, והא אוקימנא, דאלין מתערי דינא בשליחותא דלעילא, ואינון בעלמא מסטר שמאלא, כד אתפשט רוחא דא, ובטש לאפקא נהורין לכל סטרין, כאינון שדים דרמאן חלבא לכל סטר, הכי נמי מהאי רוחא, נפקי לכל סטר, ואפיקו חד חיותא אחרא, די ממנא על אלין, דאקרי להט החרב המתהפכת. ודא אקרי.
וההוא והאי דממנא על עלמא. בזמנא די ממנא כפנא על עלמא ואתדן ביה, כדין האי חיותא אתפקדא על עלמא, ואפיק רוחא דמזונא, לכל אינון בני מהימנותא, דלא ימותון בכפנא, וסעיד לבייהו. בגין דהא מסטרא אחרא, כד שלטא כפנא בעלמא, נפקי מהאי סטרא תרין רוחין מסאבין, ואקרון שוד וכפן. ודא איהו רזא, לשוד ולכפן תשחק. בגין דאלין קיימין בעלמא, ועבדין לון לבני נשא קטרוגא. חד, ההוא דקא משדר להו כפנא, ומייתי. וחד, דקא אכלי בני נשא ולא שבעין, בגין דהא רוחא בישא שלטא בעלמא.
חיותא דא, אפיק חד ניצוצא, דקא נפיק מנציצו דתרין ניצוצין דאמרן, דאינון מתהפכאן לכמה גוונין. והאי ניצוצא אקרי שרפים, והאי אחיד בהון, ולהיט לון.
בהיכלא דא אית תרין ממנן, נהורין דקיימין על אלף ורבוא רבבן דאקרון גפנים, ואלף ורבוא רבבן דאקרון רמונים, וכלהו קיימין בחביבותא, ואלין אינון דאעלי רחימותא בין ישראל לתתא, וקב"ה לעילא. וכלהו מתערי רחימותא, וקיימן ברחימו. וכד אתער רחימו מתתא לעילא, ומעילא לתתא, כדין אתמליא היכלא, דא, מכמה טבין, מכמה חסדין, מכמה רחמין וכדין רחימו דלתתא, גו רחימו עלאה, אתדבק דא בדא.
מהכא נפקי תרין ממנן, ואקרון אהבה, על שמא דהיכלא. ואלין קיימין לאשגחא על כל אינון דמיחדי יחודא דמאריהון ברחימו, ומסרי נפשייהו עליה ברחימו, וסלקי ואסהידו לעילא וכל אינון דעבדי חסד בעלמא, אינון חסדין סלקין ועאלין גו האי היכלא, ומתעטרי תמן, וסלקי לאתעטרא גו אהבה עלאה. ועל דא כתיב, כי גדול מעל שמים חסדך. בהיכלא דא כתיב, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה וגו'.

— 51 —
(היכל רצון תפארת) היכלא שתיתאה. דא הוא היכלא דאקרי היכלא דרצון, דאיהו רעוא, דאקרי מוצא פי יי', חדוה דאתדבקותא דכלא. והכא איהו רעוא דרעוין, ברזא דכתיב, כחוט השני שפתותיך. רעוא דכל נשמתין, דנפקי מההוא מוצא פי יי'.
האי היכלא, היכלא דרעוא. דקיימן הכא כל שאלתין, וכל בעותין דעלמא. בגין דרעוא דכל רעוין, כד נשיקין אשתכחו, ברזא דכתיב, וישק יעקב לרחל. וכדין כד נשיק דא לדא, כדין אקרי עת רצון. בגין דהא כדין שלימו אשתכח, וכל אנפין נהירין. וכד צלותין סלקין, כדין איהו עת רצון לאשתכחא, וע"ד כתיב ואני תפלתי לך יי' עת רצון. דאיהו חבורא דא עם דא.
בהיכלא דא קיימן שית פתחין, ד' פתחין לד' סטרין דעלמא, וחד לעילא, וחד לתתא. באלין פתחין אתמנא חד רוחא, דאיהו רב על כלהו די ממנן בכל אלין פתחין, ורזיא"ל שמיה. והאי אתמנא ואתפקד בכל אינון רזין עלאין, דפומא לפומא ממללן, דנשקין דא לדא ברחימו דרחימותא.
רזין אלין לא קיימן לגלאה, אבל כד תרעין אתפתחו, כדין ידעין כלהו היכלין, וכל אינון רוחין, וכל אינון משריין, דהא תרעי דרצון אתפתחו. ולא עאלין באלין תרעין, אלא רעוי דצלותין, רעוי דשבחא, רעוי דנשמתין קדישין עלאין.
האי איהו היכלא דמשה, בהאי היכלא אתכניש משה ברחימו, ונשיק נשיקין. בהאי היכלא, משה ידבר והאלהים יעננו בקול.
כד אתדבקו נשיקין בנשיקין, דא עם דא, ועל דא כתיב, ישקני מנשיקות פיהו וגו'. לית נשיקין דחדוה ורחימותא אלא כד מתדבקן דא בדא, פומא בפומא, רוחא ברוחא, דכדין רוואן דא עם דא, בתפנוקין דכלא, ובחדוה, מנהירו עלאה.
תא חזי, משה ידבר, דכתיב הנך יפה רעיתי, וכתיב כחוט השני שפתותיך. והאלהים יעננו בקול, דכתיב הנך יפה דודי אף נעים, וכתיב שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר.
האי רוחא, אתמסרו בידיה, כל רזין דאינון נשמתין עלאין, דמתערי תיאובתא דרחימו דלעילא ותתא כחדא. אינון נשמתין עלאין, כגון רבי עקיבא וחברוי, דאלין לא אתקריבו לאסתחאה בנהר דינור, כמה דשאר נשמתין אסתחיין תמן ועברו ביה, והא אוקימנא.
רוחא דא, אפיק תריסר נהורין, וכלהו קיימי ברזא דתחות האי רוחא. בארבע סטרין דעלמא, קיימין ד' נהורין עלאין, דשלטין לארבע סטרין. בסטרא דדרום, קיימא חד נהורא עלאה ימינא דכל עלמא, דהא מניה שראן ישראל לאתאחדא ברזא דמהימנותא, ואיהו מיכאל, רב חילא דנהורא עלאה, דנחתא מסטרא דדרום, דתמן נהורא קיימא בתוקפיה.
האי מיכאל, נהורא ימינא, אפטרופוסא רבא דישראל. בגין, דכד סטרא אחרא קיימא לאסטאה עלייהו דישראל, כדין מיכאל טען עמיה, ואתעביד סניגוריא עלייהו דישראל, ואשתזבן מההוא קטיגוריא דמארי בעלי דבבו דישראל
בר בזמנא דאיחרב ירושלם, דהא כדין אתגברו חובין ומיכאל לא יכיל בהדיה דסטרא אחרא, דטענתיה דמיכאל תבירא עלייהו דישראל, וכדין השיב אחור ימינו מפני אויב.
בסטרא דצפון, קיימא נהורא אחרא, דהא איהו קיימא לבטלא דינא מבי היכלא רביעאה. ויהב לממנא דפתחא דבההוא פתחא קיימא ממנן אחרן דאינון דבסטר מסאבא, מחכאן לההוא ממנא ונטלי דינא. ולזמנין דהאי נהורא דבסטרא דצפון, איהו עביד דינא, ולא יתמסר בידא דסטרא אחרא. בגין דכל דינין דאתעבידו ביה, אית לון אסוותא. וקודשא בריך הוא עביד חסד באינון אתרי.
גבריא"ל איהו האי נהורא דבסטרא דצפון, ובכל אתר דאיהו מחי, שרי ביה חסד. בגין דגבריא"ל בתרין סטרין, כליל בתרווייהו, ועל דא, מחיא ואסוותא ביה. בסטרא דא קיימא רזא דכתיב, כי כאשר ייסר איש את בנו יי' אלהיך מיסרך. ואלין יסורין דרחימותא, דכלילן בסטרא דא ובסטרא דא.
בסטרא דמזרח, קיימא נהורא אחרא, דאיהו קיימא בכל מלי דאסוותא, למיעל קמי מאריה, כל אינון דאתנשיין בבי מרעייהו, ולקרבא זמנין וקצין לאינון מרעין דאשתלימו מהימנותייהו. ואסחר עלמא בכל יומא ויומא, בגין לאשלמא אסוותא בפקודא דמאריה, והאי נהורא רפא"ל שמיה. ואף על גב דהא אוקימנא ליה לסטרא אחרא. ודא אחיד לסטרא דא, ולסטרא דא, לסטרא דמיכאל, ולסטרא דגבריאל.
והאי איהו ממנא, בשעתא דאתדן בר נש בהיכלא רביעאה לחיים, כדין איהו אקדים באסוותא. והאי אסוותא מגו דחיקו נפקא, בגין דמתרין סטרין נפקא, והאי דחיקו אתיא מגו סטר שמאלא, ואסוותא מגו סטר ימינא. ועל דא, ההוא מרע כד אתיא ליה אסוותא, מגו דחיקו סגיא אתיא ליה.
והכי הוא מסטרא דמערב, ואף על גב דאמרן דרפאל בסטר מזרח, ואוקמוה בסטר דא דמערב, אסוותא וחיין לאו איהו אלא מסטר מזרח, דהא מתמן אתמשכאן חיין לתתא.
ובהאי סטרא דמערב, נהורא חד ונוריא"ל שמיה, ואיהו אוריא"ל. ודא איהו כליל מכלהו, וקיימא שליחא בכלא. ואית ליה ג' סטרין, אבל תרין אינון, בגין דכל חד מאלין כליל בחבריה, דאינון ארבע יסודין תתאין, מאינון ארבע יסודי עלמא, עלאין על כלא. ובגין דכלהו מתקשרן דא בדא, רמז קרא ואמר, אל גנת אגוז ירדתי לראות.
אינון תריסר נהורין, קיימין בההוא רוחא דקאמרן, וההוא רוחא עלייהו בשלימו, אלין ארבע נהורין עלאין, אית תחותייהו תמניא אחרנין, למהוי בשלימו, ובכלהו שלימו חד, וכד מתפרשין כלהו, אינון תלת לכל סטר.
אלין ארבע סמכין, קיימין לסלקא ולאתאחדא האי היכלא לעילא, באתר דאקרי שמים, לאתחברא נשיקין אלין באלין כחדא. תחות אלין, כמה דרגין לדרגין, כלהו נפקי מנייהו, מאלין יסודין תתאין, מנייהו מסטרא דמיא, ומנייהו מסטרא דאשא, ומנייהו מסטרא דרוחא, ומנייהו מסטרא דעפרא.
כגוונא דא תנינן, ארבעה נכנסו לפרדס, וכלהו אתברירו לדוכתא דא, לאלין ארבע יסודי. וכל חד וחד אתקשר בדוכתיה, דא בסטרא דאשא, ודא בסטרא דמיא, ודא בסטרא דרוחא, ודא בסטרא דעפרא. וכלהו אטבעו ביסודא דיליה, כמה דאעלו. בר ההוא שלימא חסידא, דאתיא בסטרא דימינא, ואתדבק בימינא, וסליק לעילא.
וכד מטא להאי אתר דאקרי היכל אהבה, אתדבק ביה ברעו דלבא. אמר, האי היכלא, צריכא איהו לדבקא ליה, בהיכלא דלעילא, באהבה רבה. כדין אשתלים ברזא דמהימנותא, ואיהו סליק ואשלים אהבה זוטא באהבה רבא, כדקא חזי. וע"ד מית באהבה, ונפק נשמתיה בהאי קרא, ואהבת. זכאה חולקיה.
כל אינון אחרנין, נחתו לתתא כל חד וחד, ואתענשו בההוא יסודא דנחת לתתא. אלישע נחת לתתא בסטר שמאלא, דאיהו אשא, ונחית ביה ולא סליק, ואערע בההוא סטרא אחרא, דאקרי אל אחר. ואתמנע מניה תשובה, ואתתרך בגין דאתדבק ביה, ועל דא אקרי אחר, ואוקימנא.
בן עזאי, נחית ביסודא דעפרא, ועד לא מטא לאוקידו דעפרא, דמטי לההוא סטר אחרא, אטבע בההוא עפרא, ומית. ועל דא כתיב, יקר בעיני יי' המותה לחסידיו.
בן זומא, נחית ביסודא דרוחא, ואערע ברוחא אחרא, דמטא לסטר מסאבא, דאקרי פגע רע, ובגין כך פגע ביה, ולא אתיישב ביה, וכלהו לא אשתזבן מעונשא. ועל דא אמר שלמה, יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים. בגין דאלין נחתו בדרגין אלין, ואתענשו.
תא חזי, בגין דר' עקיבא סליק לעילא כדקא יאות, עאל בשלם ונפק בשלם. דוד שאיל שאלתא, ולא אתפרש, דכתיב ממתים ידך יי' ממתים מחלד חלקם בחיים. תוהא על מה דא אלין דאתקטלו בקטולי עלמא צדיקייא, זכאין דלא חאבו חובה בגין דיתענשון. ת"ח, ממתים ידך יי', ממתים מחלד חלקם בחיים, הכא איהו תרי סטרי, ידך יי'. וחלד. ידך יי', דא קב"ה, דנשמתא אתכניש לגביה. ממתים מחלד, דא סטרא אחרא, דגופא איהו שלטא עלוי, דכתיב לא אביט אדם עוד עם יושבי חדל.
תא חזי, נשמתא דאלין, לאשלמותא דרוחא קדישא, דלהון עשרה רוחין מתתא כדקא יאות, וגופא דלהון יתמסר למלכו חייבא. כל חד נטיל חולקיה, ברזא דקרבנין.
ותא חזי, רישא שירותא דמהימנותא, גו מחשבה, בטש בוצינא דקרדינותא, וסליק גו מחשבה, ואפיק נצוצין, נציצין זריק לתלת מאה ועשרין עיבר, ובריר פסולת מגו מחשבה, ואתבריר.
אוף הכי, כגוונא דא סליק במחשבה, כמה דאתברר ביה פסולת, ויתברר אלין, בהו אשתלים מאן דאצטריך, ודאי כד סליק, במחשבה סליק וכלא כמה דאצטריך. חידו מסטרא דא, ועציבו מסטרא דא.
כתיב ושבחתי אני את השמחה אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח והוא ילונו בעמלו ימי חייו אשר נתן לו האלהים תחת השמש, ושבחתי אני את השמחה, וכי שלמה מלכא משבח דא. אלא ושבחתי אני את השמחה, דא חדוותא דמלכא קדישא, בזמנא דאיהו שלטא, בשבתא וביומין טבין, דמכל עובדין טבין דב"נ עביד, אין טוב לאדם תחת השמש, כי אם לאכול ולשתות, ולאחזאה חדוותא בההוא סטרא בגין דיהא ליה חולקא לעלמא דאתי.
והוא ילונו בעמלו. מאן. דא קב"ה, הוא ילונו, ויהך עמיה לאעלא ליה לעלמא דאתי. דבר אחר והוא ילונו, מאן הוא. ההוא ב"נ דאכיל ושתי וחדי, כל מאי דאפיק למיכל ולמשתי, הוא ילונו לקב"ה בהלואה, ואיהו יהיב ליה כפלי כפלים, מכל מה דאפיק בהאי. בתרין אלין, אוזיף ב"נ לקב"ה, כד חייס ליה למסכנא. וכד אפיק בשבתי וזמני. דהא כלא אוזיף לקב"ה, כד"א מלוה יי' חונן דל וגמולו ישלם לו.
ובג"כ, דא שמחה, ודא עציבו. דא חיים ודא מות. דא טוב, ודא רע, דא גן עדן, ודא גיהנם. וכלא, דא בהפוכא דדא, וע"ד גופא דלהון הוה בעציבו, ונשמתא בחדוה. וכד הוו אלין עשרה דאקרון הרוגי מלכות, הרוגים הוו מסטרא אחרא, ואשלימו אתר אחרא דקדושה. ובג"כ, כלא גלי קמי קב"ה, ואתעביד כדקא יאות.
בהיכלא דא קיימין אינון תריסר. ארבע אלין לעילא, ותמניא עמהון. בגין דכל חד, נטיל עמיה תרין, כמה דאיהו סדורא דדגלים וכן בסדורא דלתתא, עד סוף דכל דרגין.
בהיכלא דא, עאלין כל אינון צלותין, וכל אינון רעוין דשבחין דאתעבידו ברחימו, וכד עאלין בהאי היכלא, כלהו מתדבקן ביה. ובכל יומא, ובכל זמנא דנשיקין אתחברו, כדין איהו זמנא, דקב"ה אשתעשע בנשמתין דצדיקייא, ומהו השעשוע דמתערין אינון נשיקין, ואינון אקדימו לההוא ענוגא, וע"ד כתיב אז תתענג על יי', ואוקימנא.
היכלא דא, כללא דכל אינון היכלין תתאין, כלהו כלילן בהאי היכלא. היכלא קדמאה, דתמן קיימא ההוא רוחא דקאמרן, וכל אינון חיוון דביה, אסתמיך בתרין סמכין לסטר מזרח, ובתרין סמכין לסטר דרום, ובתרין סמכין לסטר מערב, ובתרין סמכין לסטר צפון, ואינון תמניא. ואלין אקרון יתדות המשכן, וקיימי לבר.
כד מלכא עלאה אתי, נטלי אינון יתדות, ואתעקרן מאתרייהו אינון מיתרים, דאינון תמניא אחרנין, בר מאינון יתדות דקא אמרן. וההוא רוחא קדמאה די בגו היכלא דא, קדים ועאל, ואתכליל בגו ההוא רוחא תניינא דביה.
אינון תרין סמכין דלסטר מזרח, אינון קרעיא"ל, דאתמנא לבר על תריסר אלפי ממנן, דכלהו אקרון יתדות המשכן, דא לימינא לשמאלא שמעיא"ל, ואתמנא על תריסר אלפי ממנן אחרנין, וכלהו יתדות כדקאמרן. סמכין דאתמנון לסטר דרום, חד סעדיא"ל, וחד סטריא"ל, כל חד וחד, על תריסר אלפי ממנן אחרנין. אלין לא אתעדון משולטנהון לעלמין.
אלין כלהו, ממנן על קיומא דעלמא, אלין אינון דתקלי במתקלא דכורין ונוקבין, לאתנסבא דא עם דא. ואלין אקרון מאזנים, על דא כתיב, במאזנים לעלות, ולא אינון דכתיב בהו מאזני צדק, דקאמרן. כל אינון דשקילין דא עם דא, ולא שקיל דא יתיר מן דא, סלקין ואתחברן כחדא, ואינון חבורא דדכר ונוקבא כחדא, ועל דא במאזנים לעלות. ואע"ג דלזמנין מסתייעא מלתא, ושקיל דא יתיר מן דא, סלקין ומתחברן כחדא, והא אוקימנא.
אינון תרין סמכין דלסטר צפון, פתחיא"ל, עטריא"ל. וממנן כל חד וחד, על תריסר אלפין ממנן אחרנין, ואינון יתדות המשכן, ובאלין אחרנין דקאמרן. אינון ממנן תרין סמכין אחרנין דלסטר מערב, אינון פדתיא"ל תומיהא"ל, ואתמנון כל חד על תריסר אלפי ממנן אחרנין, וכלהו יתדות המשכן כדקאמרן.
אלין אינון דאושדי דמעין, על כל אינון דמתרכי נשיהון קמייתא. בגין דאינון שבע ברכאן דאתמסרו לה, אתעדן, ולא אתקיימו, בגין דאתתרכא, ולא אתדבקו בעלה ואתתא כחדא. ועל דא כלהו אושדי דמעין, דאחזי תירוכין, דאינון שבע ברכאן כמה דאתעדן מאתר אחרא. כדין בההיא שעתא קלא נפק ואמר, אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה.
היכלא תניינא, דקא אמרן דכליל להיכלא קדמאה, לאתייחדא ביה. וכל אינון חיוון, הכי נמי אית ליה תמניא סמכין כקדמאי. וכולהו ממנן, כל חד וחד, על תריסר אלפי ממנן אחרנין, כאלין קדמאי כדקאמרן. תרין סמכין אינון לסטר מזרח, תרין סמכין לסטר דרום, ותרין סמכין לסטר צפון, ותרין סמכין לסטר מערב.
אלין תרין סמכין דלסטר מזרח, יהדניא"ל, גזורי"ה. תריסר אלפי ממנן דכל חד, וכלהו יתדות. אינון תרין סמכין דלסטר דרום, אהריא"ל, ברהיא"ל. כל חד וחד, אינון על תריסר אלפין כקדמאי.
אלין ממנן על משבר, ונטלי אינון קלי דנשין, ומנחן לון קמי ההוא היכלא. וכד ההוא סטרא אחרא אתי לקטרגא בהאי שעתא, דאיהו שעתא דסכנה, קיימי אלין, ועאלין הני קלי לממנא דעל פתחא, ולא יכיל ההוא סטרא אחרא לקטרגא. ולזמנין דקדים ההוא סטר אחרא ועאל וקטריג, ויכיל לנזקאה.
אלין תרין סמכין דלסטר צפון, חלחליא"ל, קרספיהא"ל, אינון ממנן כל חד על תריסר אלפין אחרנין. דלסטר מערב אינון, סוגדי"ה. גדרי"ה. ואלין על תריסר אלפי אחרנין.
ואלין ממנן על ההוא דמא דברית, כד אתגזר ההוא ולדא לתמניא יומין ואלין נטלי ההוא דמא, ומנחן ליה קמי האי היכלא. וכד רוגזא אתער בעלמא, אשגח קב"ה על ההוא דמא, ולא אתייהיב לההוא סטרא אחרא רשו לאעלא תמן.
תא חזי, בזמנא דאתגזר ההוא בר נש לתמניא יומין, ושראת עליה שבת, מלכות קדישא, ההיא ערלה דגזרין ושדאן ליה לבר, כדין קיימא ההוא סטרא אחרא, וחמא דהאי איהו חולקיה מקרבנא דא, כדין אתבר, ולא יכיל לשלטאה ולקטרגא עלוי, וסליק ואתעבד סניגוריא על ישראל, קמי קב"ה.
היכלא תליתאה. היכלא דא דקיימא לאכללא, וליחדא ביה ההוא היכלא תניינא, וההוא רוחא, וכל אינון חיוון דביה, כלהו כלילן ואתייחדן דא בדא. ואינון חד רוחא דכליל דא בדא, הכי נמי אית ליה תמניא סמכין, לארבע סטרין דעלמא, וכלהו אקרון יתדות המשכן. תרין סמכין דלסטר דרום, אינון שכניא"ל, עזוזי"ה. תרין סמכין דלסטר מזרח, יהודי"ה עזריא"ל. ואלין קיימי כל חד וחד, על י"ב אלפי ממנן אחרנין, וכלהו אקרון יתדות המשכן.
ואלין אתמנון על ההוא הבל דתינוקות דלעאן באורייתא, לקיימא עלמא. ואלין נטלי ההוא הבל, וסלקי ליה לעילא. וכל הבל והבל דאינון תינוקות דלעאן באורייתא לקיימא עלמא, אתעביד מניה רוחא חדא, וסלקא ההוא רוחא לעילא, ואתעטר בעטרא קדישא, ואתמנא נטורא דעלמא, וכן כלהו.
תרין סמכין דאינון לסטר צפון, עזפיא"ל, קטטריהא"ל. ואינון ממנן על תריסר אלפי ממנן אחרנין כל חד וחד כדקאמרן. תרין סמכין דלסטר מערב, אינון עססני"ה, אדירירי"ה. ואלין ממנן על תריסר אלפין ממנן אחרנין, כל חד וחד כדקאמרן.
אלין אתמנון לאכרזא בכל רקיעין, לכל אינון דמעברין בנייהו מאורייתא, וסלקין לון דלא ילעון בה, כדין נפקי כל הני ממנן ומכרזי ואמרי, ווי לפלניא דאעבר בריה מאורייתא, ווי ליה דקא אתאביד מעלמא דין, ומעלמא דאתי.
היכלא רביעאה. היכלא דא היכלא דקיימא בנהירו יתיר. היכלא דא, סחרין ליה תלתין ותרין יתדות עלאין, וחמש מאה אלף אחרנין דממנן תחות אלין. וארבע אחרנין, עלאין על כלהו, וכלהו יתדות דהיכלא דא. אלין ארבע אינון: חסדיהא"ל. קסירי"ה. קדומי"ה. דהריא"ל. אלין ארבע ממנן על כלהו, וכלהו אחרנין, כלהו ממנן תחותייהו.
ועל ידא דאלין, אתידע דינא למעבד בעלמא, ועל אלין כתיב ומאמר קדישין שאלתא. להני ארבע, אתיין כל אינון חיילין, די ממנן על דינא, לשאלא היך אתגזר דינא בעלמא. כל אינון דינין דלא אתייהיבו בפתקין, לקיומא דעלמא, ועל דא כלהו אתיין לשאלא. ובגין כך כלהו ממנן על דא.
אינון תלתין ותרין אחרנין, אינון ממנן על כל אינון דלעאן באורייתא תדיר, ולא פסקי ביממא ובליליא, ואלין אחרנין כלהו דתחותייהו, אינון ממנן על כל אינון דקבעין זמנין ידיעאן לאורייתא. ועל דא אינון ממנן כלהו, ולאענשא כלהו, לכל אינון דיכלי לאשתדלא באורייתא, ולא משתדלי.
היכלא חמישאה. היכלא דא, קיימין ביה תלת מאה ושתין וחמש ממנן, כחושבן ימי שתא. ועילא מנייהו ארבע סמכין עלאין על כלהו. ואלין אינון: קרשיהא"ל. סרטיהא"ל. עסירי"ה. קדמיא"ל. ואלין אקרון יתדות דהיכלא דא.
אלין אתמנון לבדחא עלמא. כד נשמתא אתוספת מערב שבת לערב שבת. ואיהי נפקת, כד איהי נפקת, נפקין אלין עמה, ומעברי מישראל כל עציבו, וכל יגיעא, וכל מרירו דנפשא, וכל רוגזא דעלמא, ואלין אינון בדיחי עלמא.
כל אינון דלתתא מאלין ארבעה, כלהו אתמנון לאעברא דינא, מאינון מארי דדינא, ומאינון דטרדי לון בגיהנם, דיסלקון דינא מנייהו. ועל דא, כל אלין יתדות כלהו קיימי בחדוה, ומחדוה נפקי, וכלהו היכלין קיימי לאתעטרא לעילא. כמה דאתמר.
היכלא שתיתאה. היכלא דא, היכלא דקיימא על כל היכלין תתאין. בהאי, מאה אחרנין דקיימאן לבר, דאקרון יתדות כאינון אחרנין. ואינון מאה לסטר ימינא, ומאה אחרנין לסטר שמאלא.
תרין ממנן עלאין לסטר ימינא, ותרין ממנן אחרנין עלאין לסטר שמאלא. אלין דימינא אינון: מלכיא"ל. שמעיהא"ל. ואלין דשמאלא, אקרון מסרסני"ה. צפצפי"ה. אלין אינון יתדות עלאין, מימינא ומשמאלא.
ואלין אינון קיימי וזמינין בעלמא. בההוא זמנא, דצדיקא מטא זמניה לאסתלקא מעלמא, ואתייהיב רשו לסטרא אחרא. אלין ארבע קיימי לאתעתדא תמן, בגין דתפוק נשמתיה בנשיקה, ולא תצטער בשולטנו דסטרא אחרא. זכאין אינון צדיקייא בעלמא דין, ובעלמא דאתי. דמאריהון אקדים עלייהו שולטניהון, למהוי נטירן בעלמא דין, ובעלמא דאתי.
מהיכלא דא, שראן כל רזין, וכל דרגין עלאין ותתאין, לאתחברא. בגין דישתכח כלא עילא ותתא בשלימו, למהוי כלא חד, וחבורא חד, לאתייחדא שמא קדישא כדקא יאות, ולאשתלמא, לאנהרא נגידו עלאה בתתאה, ונהירו דבוצינין כחד, דלא תעדי דא מן דא. וכדין נגיד ואתמשך מאן דאתמשך, דלא אתידע ולא אתגלייא, בגין דיתקרב ויתייחד דא עם דא, למהוי כלא ביחודא שלים כדקא יאות.
זכאה חולקיה, מאן דידע ברזין דמאריה, לאשתמודעא ליה כדקא יאות. דהא אינון אכלין חולקיהון בעלמא דין, ובעלמא דאתי. על דא כתיב הנה עבדי יאכלו. זכאין אינון צדיקייא דמשתדלי באורייתא יממא ולילי. בגין דאינון ידעי אורחוי דקב"ה, וידעי ליחדא יחודא קדישא כדקא יאות, דכל דידע ליחדא שמא קדישא בשלימו כדקא חזי, זכאה איהו בעלמא דין, ובעלמא דאתי.
קשורא דכל הני היכלין, הכא מתקשרן. לאתדבקא רוחא ברוחא, תתאה בעלאה. ובאלין נשיקין אסתלק רוחא דלתתא לאתדבקא ברוחא דלעילא. וכד מתדבקן רוחא ברוחא, כדין רוחא עלאה סתימאה שארי על האי רוחא דאמצעיתא. ועד לא אתער לאתדבקא רוחא ברוחא, רוחא עלאה. לא שריא על רוחא דאמצעיתא.
ורזא דא, כד אתאחיד רוחא ברוחא, כדין שראן נשיקין לאתחברא ומתערין שאר שייפין בתיאובתא, ורוחא דא מתדבקא בדא. וכדין, שייפין כלהו מתערי אלין באלין, לאתקשרא שייפא בשייפיה.
ואי תימא, מאן אתער שייפי תתאי, או שייפי עלאי. שייפי תתאי מתערי תדיר לגבי עלאי, מאן דאיהו בחשוכא, תאיב תדיר למהוי בנהורא. שלהובא אוכמא דלתתא, אתער תדיר לגבי שלהובא חוורא דלעילא, בגין לאתדבקא ביה, ולמשרי תחותיה, ורזא דא, אלהים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל.
כד נטיל יעקב האי היכלא שתיתאה, כדין אקרי בשמא קדישא עלאה שלימא, ויי'. ואי תימא שלימא דכלא. לאו הכי, אלא כד אשתלימו כלהו היכלין אלין באלין, כדין אקרי כלא בשמא שלים, ידו"ד אלהים. ודא הוא שמא שלים מכלא. ועד לא אתחברו דא עם דא, היכלין בהיכלין, לא אקרי בשמא שלימא דא. וכד מתחברן כחדא אלין באלין, כדין אשתלים כלא מעילא ותתא. ונהירו דעילא לעילא, נחתא ושריא על כלא, ואתקשר כלא כחדא, למהוי כלא חד.
ורזא דמלה, יעקב נטיל ארבע נשין, וכליל לון בגויה. ואף על גב דאוקימנא להאי מלה ברזא אחרא, דאיהו קיימא בין תרין עלמין. ורזא דכלא, כד יעקב נטיל האי היכלא, דאיהו שתיתאה, נטיל וכליל בגויה כל אינון ארבע נשין, ארבע מלאכין, וכלהו דבקי בהיכלא דא. אלין אינון ארבע רישי נהרין, דכתיב ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. אלין ארבע רישין, אינון ארבע נשין נטיל לון יעקב, נטיל היכלא דא.
וכדין אקרי האי היכלא ויי', כד איהו לטב כד"א ויי הולך לפניהם יומם. ויי' אמר המכסה אני מאברהם. וכד אתחבר יצחק, בהיכלא דבי דינא, דאקרי זכות"א, כדין אקרי כלא ויי', לאענשא לחייביא, כד"א ויי' המטיר על סדום וגו', וכלא ברזא חדא כדקא יאות.
וכד יעקב נטיל היכלא דא, כדין אקרי כלא רצון שלום. ודא הוא עת רצון. ומכאן ולהלאה, שראן היכלין לאתחברא ולאתקשרא אלין באלין. ואף על גב דתנינן דרומית מזרחית. וכלא איהו כחדא, הכא איהו רוחא ברוחא, דבקותא חדא.
מכאן שרי אברהם, דאיהו ימינא, דאקרי אהבה רבה דקאמרן. ואיהו נטיל היכלא דאקרי אהב"ה. כדין, שדים נכונו, ואתמליין מכל טוב, לספקא ולאתזנא כלא מהכא. וכד אלין שדים נכונו ואתמליין מגו רחימו עלאה, כדין אקרי היכלא דא אל שד"י כדקאמרן. ובהאי אסתפק כל עלמא כד אתברי, דהא כד אתברי עלמא, לא יכיל למיקם בקיומא, ולא הוה קאים, עד דאתגלי היכלא דא דנטיל אברהם, וכד אתגלי אברהם בהאי היכלא, כדין אמר לעלמא די, הא ספוקא לאתזנא מניה עלמא ולאתקיימא. ובג"כ, אל שדי אקרי, א"ל שד"י לכלא ביה.
וזמין קב"ה למליא ליה, ולאתקנא ליה לזמנא דאתי דכתיב למען תינקו ושבעתם משד תנחמיה למען תמוצו והתענגתם מזיז כבודה. שד תנחמיה וזיז כבודה, כלא איהו בהאי היכלא. וכדין בההוא זמנא כתיב, מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה, דהא יניקא תליא ביה באברהם.
יצחק דאיהו שמאלא, דקב"ה, אתר דמניה מתערין כל דינין דעלמא, ואיהו דרועא דשמאלא, שירותא דכל דינין, וכל דינין מתערי מתמן, האי איהו נטיל ואחיד ההוא היכלא דאקרי זכותא, לאתחברא דינא בדינא, ולמהוי כלא קשורא חדא, בגין דהאי איהו דינא דלעילא, ורשימין דדינין קיימין ביה.
והכא אתרשים שמא קדישא, דאקרי אלהים. בגין דאית אלהים חיים, דאיהו לעילא לעילא, סתים מכלא. ואית אלהים, דאיהו בי דינא דלעילא. ואלהים, דאיהו בי דינא דלתתא. הה"ד אך יש אלהים שופטים בארץ. אלהים עלאה, רזא דאלהים חיים, כליל לאלין דלתתא, וכלא איהו חד.
בהאי היכלא, אתער יצחק, וכלהו שבעין ותרין נהורין דכלילן ביה, דמנייהו אתגזרו כל דינין דעלמא דלתתא, דכתיב בגזרת עירין פתגמא. ואמאי אקרון עירין. אלא בגין דכלהו קיימין בהאי עיר. עיר יי' צבאות. עיר אלהינו. כל אינון היכלין לעילא, כל חד וחד אקרי עיר, כד"א עיר וקדיש. ואלין אינון עירין, דקיימין לגו בגו דהיכלא, דקיימן בעיר, בג"כ אקרון עירי"ן.
האי היכלא, אתכליל ביצחק, וכלא איהו בהיכלא דאברהם, בגין דימינא אכליל לשמאלא. ותא חזי, כל חד וחד כליל לחבריה. והא אוקימנא, דבג"ד אברהם עקד ליצחק, בגין לאכללא ביה דינא, ולאשתכחא שמאלא כליל בימינא ולאשלטא ימינא על שמאלא.
וע"ד קב"ה פקיד ליה לאברהם, לקרבא בריה לדינא, ולאתקפא עלוי, ולא פקיד ליצחק, אלא לאברהם. וע"ד אשתכח, דא בדינא, ודא בחסד, וכלא חד, ואתכליל דא בדא. והכי, אתכלילו היכלין תתאין בעלאין.
כד נטיל יצחק היכלא דא, כדין כלא איהו לטב. דינא בזכותא. וע"ד, בעי ב"נ דדאין דינא, למידן דינא בזכותא. בגין דאיהו רזא עלאה, שלימו דדינא. בגין דלית שלימו דדינא, אלא בזכותא, דא בלא דא לאו איהו שלימו. דינא בזכותא, דא איהו שלימו דמהימנותא, כגוונא דלעילא.
ביומא דר"ה, כד דינא אתער בעלמא, בעאן ישראל לתתא, לאתערא רחמי מגו שופר, כגוונא דרזא עלאה. והא אוקימנא. ובעינא לחברא דינא לקבל זכותא, בגין דכד קיימא דינא בזכותא, כלא איהו בחבורא חדא. ועילא ותתא בשלימו. וכדין, ועולתה קפצה פיה, דלית לה רשו לאסטאה ולקטרגא בעלמא. וכדין כלא ביחודא חדא כדקא יאות. ודינא בלא זכו לאו איהו דינא.
ודא איהו דישראל, דאית לון דינא בזכותא. אבל שאר עמין, לא אית לון דינא בזכותא, וע"ד אסיר לן, לסדרא דינין דילן בערכאי דעמין עובדי עבודה זרה, דהא לית לון חולקא בסטר מהימנותא דילן. דכתיב, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. ומסטרא דישראל כל מאן דדאין דינא, ולא אכליל ביה זכות, דא איהו חטי, דקא גרע רזא דמהימנותא, ואסטי גרמיה לההוא סטרא, דאית ביה דינא בלא זכות.
ות"ח, כד קיימי סנהדרין לתתא, למידן דיני נפשות, אצטריכו למפתח בזכותא. בגין לאכללא זכותא בדינא. ותו, דהא אקרון מבי זכותא. וע"ד, אשתדלותא דילהון, למפתח בזכותא, ושראן בזכותא מזעירא, ולבתר אשתלים דינא מעלאה. למהוי זכותא כליל בדינא. דא לעילא, ודא לתתא. דינא בזכותא, שלימו דדינא. דא בלא דא, לאו איהו שלימו. ובגין כך, יצחק ורבקה כחדא אינון, דא דינא, ודא זכותא, למהוי שלימו כחדא. זכאה חולקיהון דישראל, דקודשא ב"ה יהב לון אורייתא שלימתא, למיהך בארח קשוט, כגוונא דלעילא.
תא חזי, דאינון לא דיינין דינא, אלא בזכו, ולעיינא זכותא בקדמיתא, למהוי כליל דא בדא. וסנהדרין קא מהפכי בזכותא בדינא, לאכללא כלא כחדא, בגין דלא ישלוט סטרא אחרא. דהא כד זכותא לא אשתכח, סטרא אחרא אשתכח, דאקרי חובה, ואתחברת בדינא, ואתתקפת ודא הוא דינא בחובה.
ועל דא, ביומא דראש השנה, בעינא לחברא זכותא בדינא, ולא יתגבר חובה. ובגין כך, בעינא זכותא ודינא למהוי כחדא, בגין דאיהו שלים. דכד סטרא אחרא שלטא, לאו איהו שלים, אלא קטרוגא, כמה דאיהו קטרוגא, ואינון ארבע מיתות, וכד סטרא דאיהו זכות שלטא, כלא איהו שלים, שלום ואמת חסד ורחמים.
וכד אתחברת סטרא אחרא בדינא, שלטא בקטרוגא, באינון ארבע מיתות בית דין: סקילה, שריפה, הרג, וחנק. כלהו שולטנותא דקטרוגא בישא. סקילה, בגין דאיהו אבן נגף. שריפה, בגין דאיהו צור מכשול, אשא תקיפא. הרג, דא חרב תאכל בשר. תאכל בשר ודאי, דשלטא בבשרא, ודא הוא קץ כל בשר. חנק, בגין דאיהו קללת אלהי"ם, ההוא דשלטא על חנק, על צליבו. ואוקימנא, בגין דלא ישתאר אלא בשרא בלחודוי, וההוא קללת אלהים, שלטא בבשרא, מרה חשוכא. ובגין כך, דא לטב ודא לביש.
ואצטריכו ישראל דרזא דמהימנותא בהו, לאסתמרא, בגין דישלוט סטרא דמהימנותא, ולא יהבון דוכתא לסטרא אחרא לשלטאה זכאין אינון בעלמא דין, ובעלמא דאתי, עלייהו כתיב ועמך כלם צדיקים וגו'.
נביאין, דאינון סטרין עלאין, תרין ירכין דסמכין לאורייתא קדישא, אינון נטלין להיכלא דתרין רוחין ביה, דאינון נגה וזהר. ואינון תרין ירכין לתתא, לסמכא לאינון היכלין דלעילא, דאקרון תורה שבעל פה. כמה דאית סמכין לאורייתא דאיהי תורה שבכתב, כך אית סמכין קיימין לאורייתא דאיהי תורה שבעל פה. ואתכלילו דא בדא. כדין אלין תרין סמכין דלתתא, כד מתחברן באלין עלאין, אתרשים בהו סטרא דנבואה, ומאן איהו. מראה, דאיהו כגוונא דנבואה.
וכל אינון מאריהון דמראה, מהכא ינקין. לעילא נבואה, הכא מראה. וע"ד, איהו דא כגוונא דא, ודא כגוונא דא. וכד מתחברן דא בדא, כדין שליט על האי אתר, שמא קדישא, דאקרי צבאות. בגין דכל אינון חיילין קדישין, כלהו קיימי הכא, וכלהו אקרון מסטרא דנבואה, מראה וחלמא מסטרא דנבואה הוו.
ואע"ג דקא אמרינן, די בגו ההוא אות קיימא קדישא, שריא שמא דא. בגין דכלהו חיילין נפקי מהאי אות. עם כל דא, ירכין דאינון קיימין לבר, קרינן על שמא דא, ואלין אינון דאקרון ברייתי, דהא ברייתא לבר ממשנה. מתניתין קיימא לגו ברייתי, ואקרון ירכין בתי בראי, כגוונא די לעילא.
מתניתין איהו רזא דקיימא לגו, דאולפי תמן עקרא דכלא, ועל תנאי, ורזא דהך, אנהגך אביאך אל בית אמי תלמדני. אל בית אמי: דא קה"ק. תלמדני: דא הוא רזא דמתניתין. דכד עאל דא נהר דנגיד ונפיק, בההוא בית קדש הקדשים, כתיב תלמדני. ודא הוא רזא, דאקרי משנה. כד"א את משנה התורה הזאת.
כד אתמשכא לבר, אקרי ברייתא. תרין ירכין אינון ברייתי, רזא דרזין דלא אתייהיב לאתגלאה. בגין דלא אתמסר רזא בר לחכימי עליונין. ווי אי אתגלי, ווי אי לא אתגלי, בגין דאיהו רזא מרזין עלאין דקב"ה אנהיג ביה עלמא.
בית ראשון קיימא בימי שלמה, לקבל עלמא עלאה, ואיהו אקרי בית ראשון, ואשתמש כלא בבית קדש הקדשים, אתר דאשתמש ביה שמשא בסיהרא. ורזין עלאין כלהו בשלימו, וקיימא עלמא באשלמותא. ולבתר גרמו חובין, ואתמשכו רזין, ואתדחיין מבית קדש הקדשים לבר. כד אתדחו לירכין, כדין קיימו לבר, דאקרון בתי בראי, ואצטריכו לברייתי.
בית שני קיימו בבתי בראי בירכין, ומנייהו אהדרו ושארו בבית קדש הקדשים ואיהו בית שני. ואינון אחרנין אשתארו בברייתא לבר, ביני ירכין. והוו אולפין ממתניתין, ואתנהיגו מינה, והיינו רזא דכתיב, כי מציון תצא תורה.
ולבתר כד גרמו חובין, אתעדי שולטנותא דהאי בית שני, ואע"ג דשולטנא דיליה לא הוה כבית ראשון, דהוה ביה שלמא תדיר, בגין דמלכא דשלמא דיליה תדיר הוה בגוויה, וע"ד הוה בשלם. בית שני לא הוה ביה שלם הכי, בגין דערלה קטרוגא ביה תדיר, וע"ד הוו כהני זמינין בגויה, לקטרגא בהאי ערלה, ולהו אצטריך מלה, לקטרגא בהדה, ולאגנא על בית שני. וכלא ברזא כדקא חזי.
לבתר גרמו חובין, ושלטא ההיא ערלה, ואתדחיין מבית שני לבר, ונחתו מתמן לחמוקי ירכין, לתתא, עד די שרון לתתא ברגלין. וכד יתבון ברגלין, כדין, ועמדו רגליו ביום ההוא, ועלמא בכלא יתנהיג ברזא עלאה כדקא חזי. ואף ע"ג דאתדחו ולא אשתבקו מניה, ולעלמין אתאחידו ביה.
ומאן דידע ומדיד בשיעורא דקו המדה, ארכא דמשיכו דירכין עד רגלין, יכיל למנדע משיחא דגלותא דאתמשך. ורזא איהו בין מחצדי חקלא, וכלא ברזא עלאה. ובגין דא, כלהו ברייתי, וכלהו תנאי, וכלהו אמוראי, קיימי בדוכתייהו כדקא חזי, אלין לגו, ואלין לבר, באינון חמוקי ירכין ולתתא מברכין. ובכלהו אקרי תורה שבע"פ. ובכלהו נחתי ישראל ואתגלו.
וכדין כד יסתיים גלותא, במשיכו דרגלין, כדין ועמדו רגליו ביום ההוא, ויתעבר ההוא רוחא מסאבא ערלה מן עלמא, ויתהדרון ישראל בלחודייהו לשלטאה כדקא יאות, בגין דההוא ערלה, נחית לון לתתא, עד השתא. ומכאן ולהלאה, דהאי ערלה אתקצץ ואתעבר מגו עלמא, כדין וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב. בההוא עין יעקב, ולא אשתכח מקטרגא עלייהו. זכאה חולקיהון דישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי.
יוסף הצדיק, עמודא דעלמא, איהו נטיל ברשותא היכלא טמיר וגניז, וברשותיה קיימא היכלא שביעאה. ואע"ג דקא אמרן דהיכלא דלבנת הספיר ברשותיה קיימא, הכי הוא דביה מתקן. אבל ת"ח, נביאים דקא אמרן. כד מתחברי לתתא, תרין דרגין מתפרשין מנייהו, מראה וחלום, וקיימי בירכין. באינון חמוקין קיימי מראה, וההוא דאקרי נבואה קטנה. מירכין ולתתא קאים חלום, עד דמאטו רגלין ברגלין. ותמן קאים היכלא תתאה ואקרי לבנת הספיר.
כלא ירכין בירכין, לאשתלמא חד בחד, וכלהו דרגין דנבואה, דהא מתמן נפקי ושראן, ואתעבידו מנייהו מראה, ושראן על האי אתר, ואתעביד מנייהו חלום. יוסף הצדיק, איהו שלימא דכלא, איהו נטיל כלא. בגין דכלא אתקן בגיניה, כלא תאיב בתיאובתא בגיניה.
תא חזי, בשעתא דיוסף הצדיק קיימא לאתקנא כלא, כדין איהו נטיל כלא. וכד אתחבר בהיכליה, כדין מתערי כלהו, לנטלא תיאובתא ורעותא, עלאי ותתאי, וכלא אינון ברעותא חדא ושלימו חד, למחדי עלאי ותתאי, רעותא חדא כדקא יאות. וכלהו תתאי קיימי בקיומא בגיניה, וע"ד כתיב, וצדיק יסוד עולם. ועל האי יסודא קאים האי עלמא.
האי לבנ"ת הספי"ר, לא קאים בקיומיה, עד דהאי יוסף הצדיק. אתתקן. וכד איהו אתתקן, כלא מתתקני דא הוא יסודא דכלהו בניינא. ועל דא כתיב, ויבן יי' אלהים את הצלע, ולא כתיב וייצר, ולא כתיב ויברא. בגין דהאי קיימא על יסודא, ולבתר דיסודא אתקן, כלא אתבני עליה. ובג"ד, כלהו קיימין בהאי, והא אוקימנא.
ת"ח, כתיב ויבן יי' אלהים את הצלע, דהות מסטרא דאחורא, ואתקין לה לאהדרא אנפין באנפין. הכי אוקימנא. אבל ויבן, אסתכל לסלקא לה בההוא דרגא דעלמא עלאה שריא ביה, למהוי דא כגוונא דדא.
תו ויבן, אסתכל בסטרוי, ואתקין וכוין כל רוחותיה, למזרע ולאשקאה ולאולדא, למעבד לה כל צרכוי, כמה דאצטריך. ולבתר ויביאה, במה. בהאי צדיק. דכתיב, ובזה הנערה באה אל המלך, דהאי אמשיך לכלא, לסלקא לאתעטרא בשלימו. הכא מניעו דכל חובין, הכא מניעו דכל תיאובתין בישין.
מה דלא איהו בההוא היכלא שתיתאה, בסטרא אחרא, דתמן כל ענוגין בישין, וכל סטרין דתיאובתין דענוגא דהאי עלמא, וכד האי עלמא אתנהיג בהו, בני נשא כשלי בהו לההוא עלמא. דחמאן כמה ענוגין ותיאובתין, דגופא אתהני ואתעניג מנייהו, וטעיין אבתרייהו. הדא ה"ד, ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו'. דהא כל תיאובתין וכל ענוגין דעלמא ביה תליין.
וע"ד, כגוונא דא, אית מלין דגופא אתהני בהו, ועיילי לגופא, ולא לנשמתא. ואית מלין דנשמתא אתהני מנייהו, ולא גופא. ועל דא, דרגין פרישין דא מן דא. זכאין אינון צדיקייא, דנטלי אורח מישר, ומנעי גרמייהו מההוא סטרא, ומתדבקן בסטרא דקדושה.
בהיכלא דא, כלילן כל שאר שמהן, דכל אלין היכלין דלתתא. תרי שמהן אינון דכלילו שאר שמהן אחרנין. חד דכד אתחבר עילא בתתא, ויעקב נטיל היכליה, באינון נשיקין, ברזא עלאה. כדין כליל כל שאר שמהן, ואקרי יהו"ה אלהי"ם, ודא אקרי שם מלא, כמה דאוקימנא. וחד, כד אתחבר יסודא דעלמא בהיכליה, וכלהו מתערי בחביבותא ובתיאובתא לגביה, וכלהו כלילן ביה, כדין כליל שאר שמהן, ואקרי יהו"ה צבאות. ודא אקרי שמא קדישא שלים, ולאו איהו שלים כהאי אחרא.
מה בין האי להאי. דא שליט עלאה בתתאה, גופא בגופא כדקאמרן. ודא שליט מאתר דסיומא דגופא ולתתא, באינון היכלין ובכלא דלתתא, ורזא דא, בית ראשון ובית שני. ובג"ד, היכלא דא כליל כל שאר שמהן דלתתא, כמה דאוקימנא. וע"ד, שמהן אלין, דא סלקא ודא נחית. זכאין אינון צדיקייא, דידעין ארחוי דאורייתא.
יסודא דא, אתתקן לתרין סטרין. חד, לאתקנא כל שאר דלתתא. וחד, לאתקנא היכלא שביעאה, ולאתקנא דא בדא, למהוי כלא רעו חדא כדקא יאות. עד הכא יחודא דתרין סטרין, דלעילא ותתא, לאתייחדא כחדא בשלימו, למיהך בארח מישר.
זכאה חולקיה, מאן דידע ליחדא יחודא, ולסדורי סדורא דמהימנותא, למיהך בארח מישר. זכאה איהו בהאי עלמא, ובעלמא דאתי. וע"ד כתיב, חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו. וכדין אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. גם יי' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה.

— 52 —
(היכל ק"ק דזעיר דבריאה) היכלא שביעאה. היכלא דא, היכלא פנימאה מכל הני היכלין. האי היכלא איהו סתימו, דלאו ביה דיוקנא ממש, ולית גופא כלל. הכא סתימו דגו רזא דרזין, האי איהו רזא, דאיהו אתר, לאעלא תמן בגו אינון צנורין דלעילא. רוחא דכל רוחין, רעוון דכל רעווין, לאתחברא כלא כחדא. רוחא דחיי בהאי, למהוי כלא תקונא חדא.
היכלא דא, אקרי בית קדש הקדשים. אתר לקבלא האי נשמתא עלאה, דאקרי הכי, לאתערא עלמא דאתי לגביה.
האי עלמא עולם אקרי. עולם: סליקא, דסליק עלמא תתאה לגבי עלמא עלאה, ואסתתר בגווה, ואתעלם ביה, אתגלייא בסתירה. עולם: דסליק איהו, בכל אינון דקרבין ביה, ואסתתרן גו סתירו עלאה. עולם עלאה: סליק ואסתתר ברעותא עלאה, גו טמירו דכל טמירין דלא אתיידע כלל, ולא אתגלי, ולית מאן דידע ליה.
פרוכתא דפרסא פריסא, חפיא גו טמירו סתים. כפורתא פריסא גו טמירין עלאין, לאסתמא סתימין דהא טמירין וסתימין.
לגו מן כפורתא, אית אתר סתים וטמיר וגניז, לאכנשא ליה בגויה. משח רבות עלאה, רוחא דחיי, על ידא דההוא נהר דנגיד ונפיק, וההוא נהר אקרי מבועא דבירא, דלא פסקין מימוי לעלמין. וכד האי עייל ונגיד כל ההוא רבות קודשא מלעילא, מאתר דקה"ק. נהירו נגידו נחית ואתי, גו אינון צנורין. האי אתמלייא מתמן, כנוקבא דמתעברא ואתמליא מן דכורא. אוף הכי נמי האי היכלא, מתתקנא תדיר לקבלא, כנוקבא דמקבלא מן דכורא. קבילו דקבילו, כל אינון רוחין ונשמתין קדישין דנחתין לעלמא, ואתעכבו תמן. כל ההוא זמנא דאצטריך.
יתעכבון עד דייתי מלכא משיחא, ויסתפקון כל אינון נשמתין, וייתון ויחדי עלמא כמלקדמין. וכדין, יחדי קב"ה כמלקדמין, כד"א ישמח יי' במעשיו.
בהאי היכלא, קיימין ענוגין ותפנוקין דרוחי, ואשתעשעותא דאשתעשע קב"ה בגנתא דעדן. הכא איהו תיאובתא דכלא, וענוגא דכלא, לאתחברא כלא כחדא, ולמהוי כלא חד, קשורא דכלא ביחודא חדא הכא קיימא.
דכד שייפי כלהו מתחבראן בשייפין עלאין, כל חד וחד כדקא חזי ליה, לית לון תיאובתא, ולית לון ענוגא, בר ביחודא דהאי היכלא, כלא הכא תליא. כד אתחברותא דהכא אתייחד ביחודא חדא, כדין כל נהירו דשייפין, וכל נהירו דאנפין, וכל חדוון, כלהו נהירין וחדאן.
זכאה חולקיה, מאן דידע לסדרא סדורין, ולאתקנא תקוני אשתלמותא כדקא יאות, רחימו דקב"ה בהאי עלמא, ובעלמא דאתי. וכדין, כל דינין, וכל גזרין בישין, מתעברין ומתבטלין מעלמא.
היכלא דא, היכלא דתיאובתא, היכלא דענוגא, היכלא לאשתעשעא עילא ותתא כחדא. ומקבלא כלא נהירו דבוצינא עלאה דנהיר לכלא, ולאתייחדא כלא כדקא יאות. ביחודא שלים. ועל דא, היכלא דא קאים בטמירו דכלא, גניז מכלא. אע"ג דכלהו טמירין. דא טמיר וגניז יתיר. למהוי ברית קיימא כלא כחדא, דכר ונוקבא למהוי שלים.
היכל דא אקרי ארון הברית, דאיהו אדון כל הארץ. בגין דהאי איהו אתר, דנפקו מניה כל נשמתין דעלמא, ליחדא יחודא לתתא, ולאמשכא יחודא דקב"ה מעילא לתתא, ליהבא לצדיק, בגין דנפקו מצדיק, ועיילי בצדיק. ולבתר נפקי מצדיק, ועיילי באתר דנפקי מתמן.
האי ארון הברית, נקיט כלא מצדיק. ולבתר, נפקי מניה, ועיילי בצדיק לתתא. לבתר נפקי מצדיק דלתתא, ועיילי בהאי ארון הברית. למהוי כל נשמתין כלילן מעילא ומתתא. למהוי שלים מכל סטרין. והאי ארון הברית, נקיט מצדיק אינון נשמתין, מתרין סטרין.
ת"ח, מבועא דבירא לא מתפרשא מבירא לעלמין, ועל דא, האי אתר, שכלולא דכלא, קיומא דכל גופא, למהוי שלים בכלא כדקא יאות. הכא, הוא יחודא וקשורא כחדא, למהוי עילא ותתא חד, בקשורא חדא, דלא מתפרשן כל שייפין דא מן דא, ולאשתכחא כלא אנפין באנפין.
ועל דא תנינן, מאן דשמיש ערסיה מאחורא, אכחיש תקונא דאסתכלותא אנפין באנפין, לאנהרא כלא כחדא, ולאשתכחא כלא אנפין באנפין, בדבקותא כדקא יאות, כמה דאת אמר ודבק באשתו, באשתו דייקא, ולא אחורי אשתו.
תרין אינון, יעקב איהו לעילא, יוסף לתתא. תרין תיאובתין אינון. חד היכלא שתיתאה. וחד האי היכלא שביעאה. תיאובתא לעילא, באינון נשיקין דנטיל יעקב. תיאובתא לתתא, בהאי שמושא דנטיל יוסף. מתרין סטרין אלין, נטיל ארון הברית רוחא דחיי. מסטרא דיעקב, נטיל רוחא דחיי דלעילא, דאתדבק ביה באינון נשיקין, ואעיל רוחא דחיי דלעילא ביה, לאתזנא מניה. מסטרא דיוסף, דאיהו לתתא, בסיומא דגופא, בהאי היכלא. נטיל רוחין ונשמתין לארקא לתתא, להאי עלמא.
אלין תרין סטרין, מתפרשן לתרין סטרין. סטרא דיעקב, אתפשט ויהיב תוקפא, לנבעא באינון שדים, דאתמליין מההוא רוחא דחיי, ויניק בהו לאינון מלאכין קדישין, דאינון חיין וקיימין לעלמין, וקיימין בקיומא ביה, סטרא דיוסף, עייל בתיאובתא ויהב תוקפא לגו, ועביד נשמתין ורוחין, לנחתא לתתא, ולאתזנא בהו בני עלמא.
ועל דא, קיימין תרין סטרין אלין, דא לעילא, ודא לתתא. דא לאתזנא לעילא, ודא למיזן לתתא. כל חד וחד כדקא חזי ליה, וכלא איהו חד, וחד רזא איהו. ועם כל דא, יוסף זן לכל גופא, ואשקי ליה. דמהאי רוחא דחיי דאתדבקותא דיעקב, נחית לתתא, וביה אתדבק האי ארון הברית, ברעותא לעילא, ונחית ההוא רוחא דחיי לתתא, בההוא אתדבקותא דיוסף, וכד אתחבר כלא כחדא, אתמליין אינון שדים לינקא לכלא, ובגין כך כלא איהי חד, זכאה חולקיה, מאן דידע לקשרא קשרין, וליחדא יחודא בצלותיה ברעותא דלבא כדקא יאות, בגין לדבקא שייפא בשייפא, רוחא ברוחא, כלא בכללא חדא, למהוי כלא חד כדקא חזי.
תא חזי, האי היכלא, כד אלין רוחין קדישין, וכל אינון היכלין ורתיכין, כלהו מתייחדי כחדא, ואשתכחו בקשורא חדא, כדין האי רוחא עלאה דכלהו, דאיהו נקודה חדא, אסתים בהו, ולא אתגלייא, ואתעביד רוחא סתים כגוונא עלאה. וסימניך אגוזא, יחודא בקשורא דכלא כדקאמרן, לאתקשרא דא בדא, למהוי כלא שלים, בשלימו כחדא.
והא אוקימנא כגוונא דא, קרבנא סלקא ליחדא יחודא ולאסתפקא כל חד וחד כדקא חזי ליה מההוא תננא דסליק, כהנא דאיהו ימינא, בקשורא דיחודא ברעותא, וליואי בשירתא. כליל דא בדא. היכלא בהיכלא, רוחא ברוחא, עד דמתחברן באתרייהו, שייפא בשייפא, למהוי כלא כליל כחדא כדקא יאות.
והא אוקימנא דכד אשתלים כלא כחדא, שייפין עלאין בתתאין, כדין, נשמתא עלאה דכלא, אתערת, ועאלת בכלהו, ונהיר לכלא, וכלהו מתברכאן עלאין ותתאין. וההוא דלא אתיידע, ולא עאל בחושבנא, רעותא דלא אתפס לעלמין, כדין כלא סליק עד אין סוף, ואתקשר כלא בקשורא חדא, ובסים, ההוא רעותא לגו בגו בסתימו.
נהירו דנשמתא עלאה, סלקא לגו בגו, ונהיר לכלא. בגו דהאי נהירו, אעיל סתימו דמחשבה, דאיהו כליל כלא, ובגו לגו, בההוא רעו דמחשבה, אנהיר ואתבסם ותפיס ולא תפיס, וסלקא רעו דמחשבה לתפשא ביה, וכד האי סליק, נהירו דלתתא תפיס ביה.
וכן כלא, לאתקשרא ולאתמליא ולאתברכא כלא כחדא, כדקא יאות. וכדין אתקשר דא בדא כדקא אמרן, היכלין בהיכלין, תתאין בעלאין, רזא דכר ונוקבא כחדא, נהירו עלאה, בנהירו דסתים וגניז יתיר ביה. וההוא דגניז, כליל במה דגניז יתיר, עד דאשתכח כלא כדקא יאות, ביחודא חדא.
ועל דא, משה הוה ידע לסדרא סדורא דמאריה מכל בני עלמא, כד אצטריך לארכא, אריך. לקצרא, קצר. כמה דאוקימנא, אל נא רפא נא לה. תנינן, מאן דאריך בצלותיה ויסתכל ביה, לסוף אתא לידי כאב לב. ותנינן, מאן דאוריך בצלותיה, יורכון יומוי.
ורזא דמלה, מאן דאריך באתר דבעי לקצרא, אתי לידי כאב לב, מאן לב. דא הוא דכתיב, וטוב לב משתה תמיד. בגין דאיהו אתר דבעי לקצרא, ולא לארכא ביה, דהא כלא קאים לעילא, ובעי דלא לאמשכא ליה, לקשרא ליה בקשורא דלעילא, בלא אריכו למהוי כלא חד ביחודא חד. וכיון דאתקשר כחדא, כדין לא בעי לארכא באריכו, ולאתחננא בתחנוני. וכד אריך באריכו, באתר דאצטריך, קב"ה קביל צלותיה, ודא הוא יקרא דקב"ה, בגין דיחודא דצלותא קא מקשר קשרין, ואסגי ברכאן לעילא ותתא.
גו היכלא דא, קיימא נקודה חדא טמירתא, והאי נקודה איהי רוחא, לקבלא רוחא אחרא עלאה. וכד שריא רוחא ברוחא, כדין עאל דא בדא ואיהו חד, ודבקותא חדא. ואתרכיב דא בדא למהוי חד, כהאי אילנא דארכיב דא בדא ואיהו חד, זינא בזיניה. ווי מאן דארכיב זינא בלא זיניה, כאינון בני אהרן, דבעו לארכבא אילנא באחרא דלאו איהו זיניה.
ומאן דארכיב זינא בזיניה, וידע לקשרא קשרא בקשריה, היכלא בהיכליה, דרגא בדרגיה, דא אית ליה חולקא בעלמא דאתי, כמה דאוקימנא. ועל דא, האי איהו שלימו דכלא. וכד אשתלים דא בדא, ואיהו כלא חד עובדא זינא בזיניה דנפיק מהאי שלימו ההוא אקרי מעשה מרכבה.
ורזא דא וייצר יי' אלהים את האדם, שם מלא. ואדם איהו עובדא דהאי מרכבה, דארכיב דא בדא, עובדא דשלימו דכלא, וכד אשתלים דא בדא, כדין יי' אלהים, שם מלא. זכאה איהו מאן דידע לקשרא קשרי מהימנותא. וליחדא יחודא כדקא חזי.
ת"ח, כמה דאיתנהו שמהן קדישין עלאין, מתחברין אלין באלין, הכי איהו שמא קדישא. אתפרש לעילא, ואתפרש לתתא. שמא דא איהו לעילא, שמא דא איהו באמצעיתא, שמא דא איהו לתתא. יהו"ה דאיהו רזא דשמא קדישא, איהו חד. רזא דכלא. עלמא עלאה, בסתימו דסתימותא דעליה, דאשתתף בהדיה, ואיהו חד. עלמא תתאה, בסתימו. דאמצעיתא, רזא רתיכא קדישא עלאה דעליה, ואוקימנא.
מהאי גיסא, ד' רתיכין נפקין, ומהאי גיסא ארבע רתיכין נפקין, בגין דכל חד וחד מתפרש לארבע, כל רתיכא ארבע אינון, כד מסתכלין דרגין. וכן כלהו ארבע בארבע, עד דנחתין דרגא לתתא בההוא אתר דאקרי ברזא דשמא קדישא דאיהו אדנ"י, באינון רתיכין דקיימי ונטלי בשמא דא, ואינון אקרון הרי נחשת, בגין דאית הרים ואית הרים. אית הרים עלאין, והרים תתאין. ואינון בתלת סטרין קיימי, ונפקי מגו זהב וכסף ונחשת.
נחשת לתתא, בגין דאינון רתיכין דנפקי מגו אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד די בגו היכלא קדמאה, דאינון ארבע רתיכין דנפקין מגו אינון תרין רוחין ימינא ושמאלא, מגו לבנת הספיר, כדקאמרן. אלין תרין רוחין דקאמרינן התם, אינון אקרון תרי טורים, ואינון הרי נחשת.
מאינון תרי רוחין דאקרון הרי נחשת, נפקי אינון ד' רתיכין, דמשתמשי בההוא שמא דאל"ף דל"ת, דאשתקע בסנדלפו"ן, מאריה דאפיא. וכלהו שליחן על אלין בעלמא, ברזא דסוסוון ורתיכין, בגין דאית רתיכא על סוסוון, דנטלי לה.
ודא שמא קדישא, אתכליל ביו"ד ה"א, כמה דאוקימנא, דאתכליל אל"ף דל"ת ביו"ד ה"א, ואיהו יאהדונה"י. והא אתמר, אלהים לא אתכליל בשמא אחרא, בגין דאית אלהים חיים, ומהאי, אתפשט לכמה סטרין, ולא אתכניש, אלא אתפשט.
שמא דכליל כל שמהן, יו"ד ה"א וא"ו ה"א, ברזא דאתוון צרופא דשמא קדישא, דביה הוה ידע כהנא, לצרפא בכל סטרוי, עד דסלקי שמהן בכמה סטרין, בארבעין ותרין גוונין, באשתטחו דבוצינא דקרדינותא, דהאי איהו כליל כל שמהן.
ושמא דא, כליל כל שמהן. אהיו"ל דינ"ם סימן. באלין אתוון כלילן אחרנין מתחברן. ונפקי אלין, ועיילי אלין. לבתר כד אתנטי ואתפשט בוצינא דקרדינותא, מצטרפי אתוון בגווה, ואעלי אתוון, ונפקי אתוון, ברזא דאלין תשע אתוון. ואלין אתמסרו לקדישי עליונין, למהך באורחא דרזא דאתוון. לצרפא יחודא דשמהן דאתוון, כמה דהוה ידע כהנא לצרפא שמהן, באתוון רשימן.
וידי אדם מתחת כנפיהם. כלהו ידי אדם, הא אוקימנא, דאינון רוחין וחיוון ואופנים. כלהו בגדפין, וידין תחות גדפייהו, לקבלא צלותין, ולקבלא מארי דתיובתא. ידי אדם אתרין ודוכתין, לקבלא בני נשא, בצלותהון ובעותהון, ולאפתחא פתחין לקבלא לון, ליחדא ולקשרא קשרין, ולמעבד רעותהון.
ואלין אתרין ודוכתין דאקרון ידי אדם, דקיימי לבני נשא, אלין אינון שמהן קדישין, דשליטין בכל דרגא ודרגא, דבהון עאלין בני נשא, בצלותהון ובעותהון, בכל תרעין עלאין. ובדא שלטין תתאין לעילא. ורזא דא, ידיך עשוני ויכוננוני, ואלין שמהן קדישין.
ויאמר יי' אל משה נטה את ידך על השמים. וכי היך יכיל לארמא ידיה על שמיא. אלא נטה: ארכין. כד"א, ויט שמים וירד, משיכו מלעילא לתתא. ידך: אתרך. אתרא דדרגא דילך, דאת שארי בגויה, ודא ברזא דשמא קדישא. וכלא עלאי ותתאי, ברזא דשמהן נטלי וקיימי. ובהו עאלין בני נשא להיכלין עלאין, ולית מאן דימחי בידייהו. זכאין אינון דידעין לסדרא יחודא דמאריהון כדקא יאות, ולמיהך בארח קשוט, בגין דלא יטעון ברזא דמהימנותא.
ת"ח, בהיכלין אלין, אית רזא עלאה גו מהימנותא. וכלהו חיוון רתיכין, כלהו משניין דא מן דא, לאתכללא אלין באלין לטב, לאתקנא. וסימניך וישנה ואת נערותיה לטוב. בשבעה היכלין אלין, שלימו דעילא. כד אשתלים דא בדא, ועאלו צלותין ובעותין. דמאן דידע לסדרא לון, לאתקנא לון לעילא. כד"א ואת שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך.
היכלא קדמאה. יוצר אור ובורא חשך. נהירו דאבן טבא ספירו, דאבן טבא נציץ לתרין סטרין, כמה דאוקימנא לימינא ולשמאלא, אור וחשך. מה רבו מעשיך יי' כלם בחכמה עשית, כלהו אופנים וגלגלים, מלאה הארץ קניניך וגו'. המלך המרומם לבדו מאז שמא קדישא יאהדונה"י, כללא דשמא קדישא, שלים בתרי שמהן, ודא הוא סליק באוירא, ומתנשא מימות עולם.
היכלא תניינא, אל ברוך גדול דעה, אורפניא"ל, דכליל רזין דאתוון זעירין דאלפא ביתא. הכא אינון דקאמרי קדוש וברוך. והכא איהו קדושה, וברוך כבוד יי'. היכלא תליתאה, לאל ברוך נעימות יתנו.
היכלא רביעאה המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. בגין דהכא מתגלגלין נהורין, ודינין דעלמא. מאן דאיהו לחיים, מתחדש כמלקדמין, לאתקיימא בעלמא, בנהורא דימינא, דאקרי אל כדקאמרן.
היכלא חמישאה. היכלא דא אקרי אהבת עולם. ודא איהו משיכו דרחימותא דהיכלא דאקרי אהבה, ודא היא אהבת עולם אהבתנו יי' אלהינו, בא"י הבוחר בעמו ישראל באהבה, ברזא דא"ל שד"י.
היכלא שתיתאה, אמת ויציב ונכון וקיים. ובעינן דלא לאפסקא בין היכלין אלין. דהא במשיכו דצלותא ורעותא מתחבראן כחדא, ואתקשראן אלין באלין, ברזא דשמהן קדישין דשליטין בכל חד וחד.
היכלא שביעאה, אדני שפתי תפתח, רזא דרזין בלחישו, ולא אשתמע קלא. הכא איהו רעותא דלבא, לאתכוונא ולסלקא רעותא מתתא לעילא, עד אין סוף, ולקשרא שביעאה בשביעאה, דא בדא מתתא לעילא ולבתר, מעילא לתתא, לאמשכא ברכאן בכלהו עלמין, ממקורא דחיי, דאיהו היכלא שביעאה עלאה ברעותא דלבא, ובסתימו דעיינין, דרזא דאתוון דשבע שמהן עלאין קדישין.
היכלא שביעאה עלאה דא, דאיהו מקורא דחיי, דא איהו ברכתא קמייתא. ודא איהו היכלא קדמאה, שירותא דכלא מעילא לתתא, ולנטלא שביעאה מתתא, לאתחברא דא בדא, שביעאה בשביעאה. דהא מהאי דלתתא, עייל מאן דעייל, להיכלא עלאה.
ודא הוא רזא, ברוך, רבויא דכלהו תתאי, כלילא בחיוון ושרפים ואופנים, וכלהו היכלין רבויא דרזא דקדש הקדשים, דשריא בגויה בגניזו, וכדין אקרי ברו"ך, בכל אלין רבויין וברכאן, ורזין דאשתלימו בה.
את"ה, עטורא דסתימו דאתוון, כללא דכלהו כ"ב אתוון. ודא הוא א"ת. ה' דכליל לון מעילא, בהאי ה', וכניש לון בגויה, ודא איהו א"ת ה'. וכד איהי בשלימו בההוא נהר דאחיד בה, סלקא לאתעטרא לעילא, ודא איהו רזא דכתיב, ובזה הנערה באה אל המלך, וכדין את כל אשר תאמר ינתן לה. ודא איהו רזא ברוך אתה, ובעי לאתכוונא בהאי רזא, ולקשרא רעותא בהאי רזא.
יי' אלהינו: דא איהו קשורא ויחודא דמלכא עלאה לעילא, בהאי, כד הנערה באה אל המלך את כל אשר תאמר ינתן לה.
ואלהי אבותינו: דא רזא דאבהן, לברכא לה. ודא איהו רזא, אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. כמה דהאי נערה לא אשתבקת מתתאי, הכי נמי לא אשתבקת מאבהן לעלמין. איהו אחידת בהון לעטרא לה.
ובגין דאתברכא מכל חד מנהון, בעי לאדכרא לה על כל חד וחד. ולבתר יתכנשון כלהו בחבורא חדא, ומתעטרי בהדה, האל הגדול הגבור והנורא, הא כלהו כחדא, לסלקא לעילא בקדמיתא מעילא לתתא והשתא מתתא לעילא. לאכללא לון בהדיה דכיון דאמר האל הגדול הגבור והנורא כלהו כלילן בה. וכדין, אל עליון גומל חסדים טובים קונה הכל. ודא כללא דכלא.
וזוכר חסדי אבות, דאשתהו בהדה ועאלו במעהא, ואתברכון תמן. ולבתר שארי לון ואפיק לון כד אינון אתברכאן מגווה. ובההיא השתחואה דאמר בא"י מגן אברהם, הכא נפקי כלהו בכללא, דהא בימינא כלהו מתברכאן כדקא חזי.
ת"ח, היכלא שביעאה דא, רזא דמלכא עלאה, ומתעטרן ביה אבהן כדקאמרן, ואתכלילו ביה. ועד השתא אתכלילו, ובעי לאפקא לון, איהו היכלא דא, וכד אפיק לון מברכאן, בגין האי נערה, כדין איהי אחידת בהו, בכל אינון ברכאן. ואף ע"ג דהא אתכלילו היכלין בהיכלין, השתא אתאחידו באינון ברכאן כחדא, וכד אמר מלך עוזר ומושיע ומגן, כדין אפיק לון מברכאן.
והאי, איהו חד היכלא שביעאה, ברזא דשמא קדישא עלאה, בוכ"ו. 'ברכה 'וחסד 'כח 'ומשפט, כללא כלא ורזא דא, הוא רזא דאהי"ה כללא דכלא. בגין דאלין אתוון כללא דכלא. בגין דאלין אתוון, אפיקו אלין דנפקו מנייהו, כללא דאבהן, ודא איהו דמתחברא בהדייהו, דאקרי ברכה.
כיון דאמר בא"י מגן אברהם, הא אחידת ברכאן מנייהו, ברזא דהיכלא חמישאה אהבה, דאיהו ימינא, ואיהו חמישאה, לאתקשרא ברחימו דברכאן דימינא. והכי אצטריך, מעילא לתתא לאתברכא. בקדמיתא אתכללו היכלא בהיכלא כדקאמרן, והשתא נטלי ברכאן לאשתכחא אלין מקדמת אלין. ואע"ג דאית דנטיל בקדמיתא. כיון דאשתכחו מסטרא דימינא ברכאן, בהיכלא חמישאה שארי לאחדא.
ולבתר בסטר שמאלא, ברזא דא אתה גבור. והאי איהו חבורא אתה וגבור, תרין דינין. וכיון דאתמשכאן ברכאן, אתכליל ברחמי, ואשתכח בההוא סטרא כלא כחדא, ודא הוא מחיה מתים סומך נופלים ורופא חולים וכו'.
ודא איהו ברזא דשמא קדישא דאקרי אכדט"ם, רזא איהו באתוון דשמא דאקרי אלהי"ם. בגין דאלין אתוון סלקין לאתעטרא לעילא, ואפיקו להו אלין לאתקרי בהון, וסלקין לאתעטרא לעילא אלהים חיים, וגרע באתוון, לאחדא בגריעו. ומהכא אתפשט לתתא, לנטלא מגו אלין אתוון אחרנין, ולסלקא מאלין אתוון, לשמא דאלהים.
כיון דאתמשכאן אתוון בחמישאה ורביעאה מעילא כדקאמרן, שארי ואחיד ברכאן מאמצעיתא דכלא, מהיכלא שתיתאה, ואחיד ברכאן בהאי ובהאי. ובג"כ אתה קדוש, אתכליל אתה בקדוש.
ושמך קדוש, כיון דאמר אתה קדוש, אמאי ושמך קדוש, היינו שם, היינו אתה. אלא הא תנינן, בכל אתר דאשתכח יחודא וקשורא, בעינן קדושה, ותוספת קדושה, וההוא תוספת עקרא הוא יתיר מכלא. ובג"כ, בכלהו כתיב אתה, ולא יתיר, והכא בהאי אתר, אמר קדושה, ותוספת קדושה. אתה קדוש קדושה, ושמך קדוש תוספת קדושה. וקדושים בכל יום: אלו שאר קדושין עלאין, די בכל היכלא והיכלא, דמתקדשי מהאי תוספת. בגין דקדושה קמייתא איהי לה, ותוספת קדושה, לאתקדשא כל אינון שאר דקאמרן.
ולבתר אתקדשא כלא מעילא, ומכלהו אבהן, אתקשר בקשורא חדא, והיינו ברוך אתה יי' האל הקדוש. הכא כלא קשורא חדא, בגין דאמר בא"י האל הקדוש. ועל דא אקרי צרורא וקשורא דכלא ביחודא חד. זכאה חולקיה, מאן דידע לסדרא שבחי דמאריה באתר דאצטריך. עד הכא, דבקותא וברכאן וקדושה כחדא באבהן.
מכאן ולהלאה, קיימין שאלתין ובעותין. שירותא דבעי בר נש למשאל, למנדע במלין דמאריה, בגין למחזי תיאובתיה לגביה, ולא אתפרש מניה. בגין דבעי ב"נ לאשתתפא בקדושה דשמא קדישא עלאה, לאתעטרא ביה, ואיהו שמא דברכאן וקדושין, כוז"ו. רזא דשמא קדישא ידו"ד דאיהו קדיש בקדושה. ואלין אתוון אפיקו מניה הני אתוון אחרנין, חבורא דהני, כחבורא דדכר בנוקבא. והני קדישין עלאין, רזא דקדושה.
אלין אתוון אחרנין אקרון ט"ל. טל השמים. רזא דחושבנא דאתוון דיליה, בגין דהכא לתתא, קיימן כל מלין בחושבנא, ולא חושבנא, אלא לסיהרא. ובג"כ בעי לאתקשרא בקדושה דמאריה, ולא יתפרש ב"נ מניה. וכד שאיל, שירותא דשאלתין למנדע למאריה, לאחזאה דתיאובתיה לגביה. מכאן ולהלאה, יתפרש זעיר זעיר, וישאל שאלתוי מה דאצטריך לשאלא.
וכל שאלתוי יהון, לבתר דיסדר סדורא דא דקאמרן. כגוונא דא, כל שאלתוי יהון בתחנונים ובעותין לקמי מאריה, ולא ירחיק גרמיה מניה. זכאה חולקיה, מאן דידע לסדרא סדורא דא, למהך בארח מישר, כדקא חזי.
כגוונא דאתאחדא אשא במיא, ומיא באשא. דרום בצפון, וצפון בדרום. מזרח במערב, ומערב במזרח. הכי נמי אתקשר כלא כחדא, ויחודא אשתלים דא בדא.
וכל אינון דידעין לסדרא צלותהון כדקא יאות, לאתכללא הני היכלין אלין באלין, ולאתקשרא דא בדא. האי ב"נ אתקשר בהו, וקריב ליה לאתכללא בהו. שאלתא שאיל ויהיב ליה. זכאה חולקיה בהאי עלמא, ובעלמא דאתי.
בתר דסיים שאלתין וגופא שלים בכל סטרין בחדוה דלבא ואיהו שאיל וסיים שאלתין. יהדר לאמשכא ברכאן וחדוואן לתתא, ברזא דהיכלא תליתאה, לאמשכא לתתא, ודא הוא רצה יי' אלהינו בעמ"ך ישרא"ל. בגין דמעמדות אינון סמכין דגופא. שירותא לתתא מן גופא תרין ירכין, עד דמטי לברכין.
ואלין אינון רזא דמעמדות, דקיימי על קרבנא. והכא איהו רזא שירותא דתרין ירכין מלעילא, עד ברכין, חבורא דנביאים. ומראות, ברזא דאתוון דשמא קדישא, דאקרי השתפ"א. דאיהו רזא דשמא דאקרי צבאות. דא סליק, ודא נחית. דא נביאים, ודא מראות.
והכא איהו רזא עלאה דברייתי דקאמרן, וכד מטי איניש לברכין, יכרע ברוך א"י המחזיר שכינתו לציון, והא הכא אהדרו ברייתי למתניתין ואתברכאן כחדא.
היכלא תניינא לתתא, דאתפקדו ביה נשמתין לסלקא, לאתחזאה בחיזו דחלמא. מודים, לאכרעה ברכין, לאודאה על נשמתין, כדקאמרן על נשמותינו הפקודות, עד דמטי להטוב שמך ולך נאה להודות.
ודא הוא גו רזא דשמא קדישא, דאקרי ב"ם במוכ"ן. דא אקרי אל אלהים, דאיהו ברזא עלאה. אל אלהי"ם יהו"ה הוא יודע. כללא דאלין אתוון אחרנין דנפקי מנייהו, ולתתא, רזא דחלמא. רזא לההוא אתר לאעלא בהו נשמתין. ובעינן לאמשכא בהני ברכאן, בגין לאשכחא נייחא בהאי עלמא, ובעלמא דאתי.
היכלא תתאה לתתא, שים שלום טובה וברכה. הכא איהו כללא דשלום. שלום לעילא, שלום לתתא, שלום לכל סטרין, שלום בפמליא דלעילא, שלום בפמליא דלתתא, והיכלא דא איהו פמליא דלתתא. בחבורא חדא בפמליא דלעילא. ומהכא נגיד לכל אינון תתאי דלבר.
והכא אתכליל ואשתלים כלא כחדא, עילא ותתא, בנהירו חדא, לאשתלמא שם מלא, יי' אלהים. שם דא דאיהו שלם, בכל אינון היכלין, בכל אינון נהורין עלאין, למהוי כלהו חד.
האי ב"נ, כד אשתאיל מהיכלא דא לנפקא לבר. ישוי גרמיה, כמאן דנפיק מחברותא דמלכא, ומגו היכליה, וימאיך גרמיה קמיה. אבל יחדי גרמיה, דהא קדמאה איהו, לנטלא עטרא דמשיכו דברכאן דנגדין מיחודא דמאריה. דא איהו בר, דאיהו מהיכלא דמלכא. דהא בהאי שעתא דקא נפיק מקמי מלכא, וכלא קשיר בכל הני סטרין, בקשורא דיחודא, וברכאן, וקדושה, ותוספת קדושה. קב"ה קרי לפמליא דלעילא, ואמר לון, כתובו להאי ב"נ פלניא, מאינון דאקרון חושבי שמו.
מאן חושבי שמו. אינון דמחשבי ומכוונין ברזא דשמיה, ליחדא היכלין בהיכלין, לקשרא קשרין, וליחדא כלהו ביחודא חדא. ואלין אינון חושבי שמו, כד"א ולחושבי שמו. כדין אכתיבו ליה, ואתרשים ואשתמודע לעילא, ואשתלים איהו לעילא ותתא.
ומאן דקריב קמי מאריה, וצלי צלותיה, ולא אשלים יחודא, ולא חייש על יקרא דמאריה, לקשרא קשרין כדקאמרן, טב ליה דלא אברי. וקב"ה אמר כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו. ודא איהו גוזל אביו ואמו.
הכא אשתלים כלא לעילא ותתא, רזא דשמא קדישא שליטא לעילא. מצפ"ץ מצפ"ץ. יי' יי' אל רחום וחנון. הכא איהו רזא דשמא קדישא דא, לאתקדשא באתווי בבי עשרה, ואתוון אחרנין בקדושה דיחידאי בצלותא. בתר דסיים, קאים על רגלוי, לאודאי על חובוי, בגין דלא יהא פטרא דפומא לסטרא אחרא, לאסטאה ליה, ואתכפיא קמיה. ויקום בקיומיה לאתברכא מבי מלכא.
וזכאה חולקיה מאן דאתקדש בהאי גוונא בצלותא כדקאמרן, וקשר קשרין, וייחד יחודין, ויתכוון בכלא כדקא יאות, ולא יסטי לימינא ולשמאלא. צלותיה לא אהדר בריקניא. קב"ה גזיר ואיהו מבטל. על דא כתיב ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך. אית ליה חולקא בעלמא דין, ובעלמא דאתי.
כתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וגו' מההוא רבויא דברכאן, וקדושה, ותוספת קדושה דקא נטלא. כד"א ולערב יחלק שלל, דפליגת חולקא לכלא, ואפילו לסטרא אחרא חולקא בלחודהא.
ורזא דא, רזא לבני מהימנותא. חולקא דסטרא אחרא מסאבא, כל אינון חובין, וכל אינון חטאין, דההוא ב"נ דקשר קשרין דיחודא, דאתודה עלייהו, כלהו שריין עליה דסט"א. ואינון חולקא ואחסנתא דסטרא אחרא מסאבא. ואי לא אודי עליה, אשתכח מקטרגא ויכיל ליה.
ואי אודי על כל חובוי, בההיא צלותא, דקשיר קשרין דיחודא, ואתברכאן עלאי ותתאי. ומההוא חולקא דסטרא אחרא, כל אינון חובין וחטאין דאודי עלייהו, נטלא לון לחולקיה. ורזא דא שעיר. דכתיב והתודה עליו את כל עונות וגו', וכתיב ונשא השעיר וגו', דא הוא חולקיה ועדביה ואחסנתיה. ואי ההוא ב"נ תב לסרחני דחובוי, ווי ליה, דכלהו נטיל לון מההוא סטרא, בעל כרחיה דההוא סטרא. ומגו דנטיל לון מהאי סטרא בעל כרחיה דההוא סטרא, כדין אבאיש ליה, ואתהפך עליה מקטרגא, וקטריג ליה. וכד אודי עלוי, נטיל לון ההוא סטרא אחרא, ואיהו עדביה וחולקיה.
ורזא דא, הכי נמי קרבנא, דבעי לאודאה על ההוא קרבנא, כל חובוי וחטאוי, למיהב חולקא למאן דאצטריך. קרבנא כלא לסטרא דא חולקא דקודשא, ורעותא דקודשא. ולסטרא דא, ההוא חולקא דאינון חובין, וחטאין דאתייהיבו בהודאה על ההוא בשרא דקרבנא. כמה דכתיב, אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו', כי גחלים אתה חותה וגו', וסימניך יבא המלך והמן אל המשתה. זכאה איהו מאן דידע ארחיה למהך בארח קשוט.
וכל מאן דלא ידע לסדרא שבחא דמאריה, טב ליה דלא אברי. בגין דאצטריך צלותא דאיהו שלמא לעילא. מגו מחשבה, ורעותא דלבא, וקלא, ומלה דשפוון. למעבד שלימו וקשורא ויחודא לעילא, כגוונא דאיהו לעילא. כגוונא דנפקא שלימו מעילא לתתא, הכי אצטריך מתתא לעילא, לקשרא קשרא כדקא יאות.
רזא לחברייא דיהכון בארח מישר, מחשבה. ורעותא. וקלא. ומלה. אלין ארבע מקשרין קשרין. לבתר קשירו קשרין כלהו כחדא, אתעבידו כלהו רתיכא חדא, לאשראה עלייהו שכינתא, ואתעבידו כלהו לבתר ארבעה סמכין לאתעטרא בהו, ושכינתא אסתמיך עלייהו, בכל אינון קשרין עלאין.
מחשבה אפיק רעותא, רעותא דנפיק מגו מחשבה, אפיק קלא דאשתמע, וההוא קלא דאשתמע, סליק לקשרא קשרין מתתא לעילא, היכלין תתאין בעלאין. קלא דאיהו קשיר קשרין ומשיך ברכאן מעילא לתתא בלחישו, סמיך אלין ארבעה סמכין: מחשבה. ורעותא. קלא. ומלה. סמיכו בסיומא דקשורא, אתר דכלא אתקשר ביה כחדא, ואתעבידו כלהו חד.
זכאה איהו בר נש דקשר קשרין דמאריה, וסמיך סמיכין כדקא יאות, ואתכוון בכל הני מלין דקאמרן. זכאה איהו בהאי עלמא, ובעלמא דאתי. עד הכא אשתכללו היכלין בסטרא דקדושה.

— 53 —
רבי שמעון פתח ואמר, והמה כאדם עברו ברית שם בגדו בי. מאן יגלה עפר מעיניך אדם קדמאה, דקב"ה פקיד לך פקודא חדא, ולא יכילת לקיימא בה. בגין דאתפתית על מלין בישין, דאסטי לך ההוא חויא בישא, דכתיב והנחש היה ערום. ובגין כך, אתפתית אבתריה, וגרמת מיתה לגרמך, ולכל אינון תולדין דנפקו מינך. תא חזי, דכל מאן דאתפתא אבתריה ונחית לגביה ברגעא חדא, יתאביד לגביה.
תא חזי, דוד הוה קיומא נעיץ במקורא דמיין נבעין, וכד אתדחיא לארעא אחרא, וצערין ליה, ולפום צעריה אתדחיא מארעא קדישא. אף על גב דנחית מדרגוי לדרגא תתאה, קם בקיומיה, ולא עאל לסטרא אחרא, ואסתמר מניה. מה כתיב ואולם חי יי' וחי נפשך כי כפשע ביני ובין המות. דהא נחית בדרגוי, עד דהוה ביה האי שעורא. וזכאה חולקיה, מאן דאסתמר מההוא סטרא בישא, ומכל דרגין דההוא סטרא, דמשתכחי בעלמא.
דכמה סטרין ודרגין אית ליצר הרע: נחש עקלתון. שטן. מלאך המות. יצר הרע. והא אוקמוה. דאע"ג דבשמהן אלין אקרי, שבע שמהן אינון ליה: שטן. טמא. שונא. אבן מכשול. ערל. רע. צפוני. אלין אינון שבע שמהן, לקבל שבע דרגין דהיכלין דיליה, דכלהו מסטרא מסאבא כדקאמרן. לקבל אלין שבעה שמהן, אינון דאקרי בהו גיהנם, אתר דאתדנו ביה חייביא דעלמא. ואלין אינון: בור. שחת. דומה. טיט היון. שאול. צלמות. ארץ תחתית. כל אלין שבעה מדורין דגיהנם, לקבל אלין שבע שמהן, דאית ליה ליצר הרע.
והא אוקימנא, דכמה דאית דרגין והיכלין לסטר קדושה, הכי נמי לסטר מסאבא. וכלהו משתכחי ושלטי בעלמא, בסטר מסאבא. שבעה היכלין אינון, דאינון לקבל שבעה שמהן, דאקרי בהו גיהנם. וכלהו קיימי לדיינא, ולסאבא, לאינון חייבי עלמא דדבקי בהו, ולא אסתמרן ארחייהו מניה, כד אינון בהאי עלמא.
דהא מאן דאתי לאתדכאה בהאי עלמא, בסטרא דדכיא, מדכאין ליה, בההוא אתר דאקרי רזא דמהימנותא. דכמה דרגין אינון, וכמה ממנן, דכלהו קיימן לקרבא לבני נשא לפולחניה דקב"ה, ולדכאה ליה. ומאן דאתי לאסתאבא, מסאבין ליה בהאי סטרא אחרא דאיהו מסאבא. דהא כמה דרגין, וכמה ממנן, כלהו קיימי לסאבא לון לבני נשא.
מאן דיקרב בהו, ואתי לאתמשכא בתר ההוא סטרא בישא, עליה כתיב, מי גבר יחיה ולא יראה מות ימלט נפשו וגו'. מאן איהו בר נש דאתברי בעלמא דלא יחמי מותא, ההוא דכל עלמא אתמשכאן אבתריה. דהא בההוא זמנא דאתי ב"נ למיהב חושבנא קמי מאריה, עד לא יפוק מהאי עלמא, חמי ליה, והא אוקימנא.
ואלין שבעה היכלין, דאינון שבעה מדורין לגיהנם. תריסר ירחין אקרון, בגין דהא כמה דאית לסטר מהימנותא תריסר ירחין, דרגין קדישין, הכי נמי אית לסטרא אחרא דא תריסר ירחין, דחייביא אתדנו בהו, ונשמתא דלהון אתדנת בהו. זכאה חולקיהון דצדיקייא, דאתמנען רגלייהו מנייהו בהאי עלמא, ולא מתקרבי לתרעייהו, בגין לאשתזבא מנייהו בההוא עלמא.

— 54 —
היכלא קדמאה. שירותא דסטרא דיצה"ר. האי היכלא קדמאה, אקרי בור ריקא מכלא. מאן דאתי לאעלא ביה, לית מאן דאחיד ביה. כלהו דחיין ליה למנפל דלא יקום, לית ביה סמך לטב.
בהאי היכלא, קיימא חד ממנא, ודומה שמיה. והאי איהו קיימא לעילא ותתא. דא איהו אחיד בנשמתא, כד אתדחיא מהיכלא קדישא, על ידא דההוא ממנא טהריא"ל, והאי איהו קאים לגבי ההוא תרעא דההוא סטרא קדישא, ובגין כך קיימא האי דומה, לאחדא לה לנשמתא, וכמה גרדיני נימוסין בהדיה.
ותחות האי ממנא, קיימא חד ממנא אחרא, די אלף ורבבן תחותיה. והאי ממנא אקרי פתו"ת. דא הוא דאיהו קיימא לפתאה בני נשא. והאי איהו דשרי לגביה, ואסטי ליה, לאסתכלא ולעיינא במה דלא אצטריך בכמה זנונין ובכמה נאופין. וכל אינון דעמיה, כלהו קיימן לגביה, ואזלין קמיה, ואכריחן ליה לאסטאה עינוי, לאסתכלא במה דלא אצטריך.
והאי איהו סרסורא בישא, לכל אינון בישין, האי קאים על קברא בזמנא דאתדן ההוא גופא, ותבר ליה עינוי. בגין דאיהו רווח לון, כד איהו בהאי עלמא, ודיליה אינון.
ובהאי אתר אתדנת נשמתא, עד דעאלת להאי אתר דאקרי בור, וכמה נחשים ועקרבים אית ביה, דכלהו עקצי לה להאי נשמתא, ואחדי בה, ודיינין לה.
לגו מן דא, אית חד רוחא אחרא מסאבא, דאיהו עלאה על כלא. ודא קיימא על כל היכלא דא, וכלהו נטלי בגיניה, והאי אקרי גמגימ"א. האי הוא סומקא כוורדא, איהו קאים לאבאשא תדיר, דהא כד צלותא דב"נ אתדחיא, ולא זכי בה ההוא ב"נ, האי רוחא קיימא, וסלקא ואשתתף ברוחא מסאבא עלאה על כלא, ואסטי לעילא, ואדכיר חובוי דבר נש קמי קב"ה, וסימניך ויבא ג"ם השט"ן בתוכם, ולא כתיב ויבא השטן אלא גם.
ומהאי רוחא בישא, תליין כמה גרדינין אחרנין, דאינון ממנן לאחדא מלה בישא, או מלה טנופא דאפיק בר נש מפומיה, ולבתר אפיק מלין קדישין. ווי לון, ווי לחייהון, אלין אינון בני נשא דגרמי לאלין גרדינין אחרנין לשלטאה, למפגם אתר קדישא. ווי לון בהאי עלמא, ווי לון לעלמא דאתי. בגין, דאלין רוחין מסאבין, נטלין האי מלה מסאבא, וכד אפיק בר נש לבתר מלה קדישא, אקדימו אלין רוחי מסאבי, ונטלי ההיא מלה מסאבא, ומסאבי לההיא מלה קדישא, ולא זכי ביה ב"נ, וכביכול תשש חילא קדישא.
ועילא מאלין אית חד ממנא ספסיריט"א שמיה. וכמה גרדיני נימוסין, והאי ממנא דעלייהו, נטלי אינון מלין בישין, והכי נמי נטלי כל אלין מלין דזריק ב"נ בידוי, כד רוגזא שריא עלוי, דהא כדין האי ממנא ספסיריט"א נקיט האי מלה, דזריק ב"נ ברוגזיה, וסליק ואמר, דא הוא קרבנא דפלניא, דקריב לסטרא דילן.
בגין דכל סטרא דנייחא, איהו מסטרא דימינא, ומסטרא דמהימנותא. וכל סטרא דרוגזא, איהו מסטרא אחרא בישא, סטרא מסאבא. ועל דא מאן דאשדי מן ידוי מדי ברוגזא, כל אלין נטלין לה להאי מלה דאזדריק, וסלקי לה לעילא, ואתקריב לההוא סטרא, ואמרי דא קרבנא דפלניא.
וכרוזא קארי בכל אינון רקיעין ואמרי, ווי לפלניא דאסטי בתר אל זר, ופלח לאל אחר. וכרוזא קארי זמנא תנינא ואמר, אוי להם כי נדדו ממני וגו'. זכאה איהו בר נש, דאסתמר מארחוי, ולא יסטי לימינא ולשמאלא. ולא ינפול בגו בירא עמיקא, דלא יכיל לסלקא מניה.

— 55 —
היכלא תניינא, היכלא דא, איהו חשוך יתיר על היכלא קדמאה, האי אקרי שחת, לקבל שמא דאקרי טמא. בגין דהיכלא קדמאה אקרי בור, לקבל שמא דאקרי שטן. והאי אקרי שחת, לקבל שמא דאקרי טמא. בהיכלא דא קיימין תלת פתחין, לתלת סטרין.
פתחא קדמאה. ביה קיימא חד ממנא, עסטירי"א שמיה. וכמה אלף ורבבן ממנן תחותיה, והאי איהו קיימא על כל אינון דמחבלי ארחייהו, לאושדא זרעא על ארעא. או דמפקי זרעא, דלא כארחא. או לכל אינון דמזנו בידייהו. אלין אינון דלא חמאן אנפי שכינתא כלל. אלא האי ממנא דבסטר מסאבא דקאמרן, נפיק בההוא זמנא, וכמה אינון אלף ורבבן, כלהו מתכנפי על ההוא ב"נ, ומסאבי ליה בהאי עלמא. ולבתר כד נפק נשמתיה מניה מהאי עלמא, האי ממנא וכל אינון דעמיה, מסאבין ליה לנשמתיה, ואחדין בה, ואעילו לה לאתדנא בהו.
ואלין אקרון שכבת זרע רותחת. דכלהו רוגזין מסאבין קיימין כלהו על דא, בגין דכלהו קיימין ושראן עליה דבר נש, בההוא זמנא דארתח גרמיה, וחמים ליה לתיאובתא דא. וכדין נטלין ליה לההוא תיאובתא. וההוא זרעא דאתושד בארעא. ואתתקפו ביה, ונטלי ליה. וסלקי ליה לעילא, וגרמו דברית דא דישתעבד בסטר מסאבא.
פתחא תניינא, ביה קיימא ממנא אחרא, טסקיפ"ה שמיה, והאי איהו ממנא, על כל אינון דמחבלי ארחייהו, דלא אושדי זרעא על ארעא, אלא דאושדי זרעא בבעירי, או באיסורין חמורין דאורייתא, באינון עריות, האי ממנא וכמה אלף ורבבן דעמיה, כלהו קיימי עליה, לאתדנא ליה כמה דאתמר באינון אחרנין.
ת"ח, האי ממנא בידיה כסא חדא, ואקרי כוס התרעלה כוס חמתו, וכל אינון קטולי בית דין, דאתקטלו, או אתענשו על חובין אלין, כלהו אתעקרו מאלין סטרין מסאבין, ולא אית לון חולקא בהון, ובהאי כסא דאקרי כוס התרעלה, בגין כסא אחרא דשתו בקדמיתא.
וכל אינון דלא שתו ההוא כסא דב"ד, לאתעקרא מהאי כוס התרעלה, לבתר כד נפיק נשמתיה מהאי עלמא, האי ממנא וכל אינון דעמיה, אחידן ביה ודא הוא יום המר, ורוי לה להאי נשמתא, מכמה דינין משניין אלין מאלין.
בהיכלא דא, קיימא חד רוחא, דאלין ממנן תחותיה, ודא הוא ניאציריא"ל. מהאי רוחא תקיפא, נפקי תלת טיפין, מרירן, דנפלי בהאי כוס התרעלה. חד אקרי חצ"ץ. וחד, אקרי מר המות וחד אקרי קובע"ת, ואלין תלת טיפין נפלו לבתר מהאי כוס, בההיא חרבא דקטלא בני נשא, כמה דאוקמוה.
פתחא תליתאה, ביה קיימא ממנא חד סנגדיא"ל שמיה, והאי איהו ממנא, על כל אינון דעיילי האי ברית קדישא, באינתו אחרא, דאיהו מההוא סטרא דאל נכר. וכל אינון דמחבלי ארחייהו בדא, ומשקרי באת קיימא קדישא, האי ממנא, וכל אינון ממנן דעמיה, כלהו מציירי בגווייהו, ציורין דאינון נשין מסאבין, דאסתאב בהו ההוא קיימא קדישא, וכלהו אתרשימו קמיה, כד נפיק בר נש מהאי עלמא, ומסאבי ליה לבתר לההוא רוחא.
והיכלא דא, תליין כל רזי דחרשין, לקטלא בני נשא עד לא ימטי זמנייהו, וכלהו חרשין דאצטריכו בני נשא. אינון דחרשי חרשייהו לאסתאבא בהו, כגון דהוה בלעם, חרש בחרשוי, ואסתאב בקדמיתא במסאבו דזרעא רותחת דאשדי בבעירי, ובגין דא, ביה אתדן, בההוא שכבת זרע רותחת דקאמרן. וע"ד, האי היכלא אקרי, שחת טמא.
ובהאי היכלא, אית רוחא אחרא, די ממנא תחות ההוא רוחא דלעילא, והאי אקרי סרטי"א, וכמה אלף ורבבן תחותיה. וכלהו קיימי על ההיא מלה, דנפיק בהדי רוחא דב"נ בחלמא, מגו סטרא קדישא. האי רוחא מסאבא, וכל אינון גרדינין דעמיה, כלהו נפקי ומתחבראן בההיא מלה, ונחתי בה, ומתערבי בהדה, בגין לאכחשא לה מניה, ואודעין ליה לב"נ מלין אחרנין, מילין כדיבין, במלה דקשוט.
דכך ארחוי דכדיבא, דאלמלא לא נטיל מלה דקשוט, לא יכיל לתקנא כדיבוי. אוף הכא אלין, כיון דמתערי במלי קשוט, ומכחישי לון מניה, מודעי ליה מלה דקשוט, בגין לקיימא כדיבוי. לבתר מתפשטא ההיא מלה, באינון תתאי לתתא, דלית לון קיומא. ולא מתקיימי, ואודעי מילין בעלמא, לכמה סטרין לכמה זיינין.
מהיכלא דא, נפקין תרין רוחין, דמתהפכאן, לזמנין גוברין, לזמנין נשין, ואלין אזלין ושטאן בעלמא באוירא, וחייכאן בבני נשא בגו חלמא, ואתחזון לון לגוברין, כנשין שפירן בחיזו דחלמא, ונטלי תיאובתא דבר נש. אוף הכי לנשין, אתחזון כגוברין, ואלין אקרון רעה ונגע, כד"א לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך.
ואלין אקרון רוחי תתאי לתתא. דנפקי מגו שלהובא דאשא. דכד נטלין אלין רוחין דלעילא, די בגו היכלא דא, נפקו תרי שלהובי דאשא, ואלין טסאן בעלמא, ואתעבידו אלין תרין רוחין כדקא אמרן, וכלא בסטרא דא מסאבא. זכאין אינון צדיקייא דאתמנען מסטרין אלין ואסתמרו מנייהו. ועל דא כתיב, לשמרך מאשה זרה וגו'.

— 56 —
היכלא תליתאה. היכלא דא, איהו היכלא דאפיל וחשיך, ולית ביה נהורא כלל, ואיהו אפיל יתיר מן קדמאי. והאי איהו דאקרי דומ"ה, לקבל שמא דאקרי שונ"א. בהיכלא דא קיימי ארבע פתחין, חד קיימא לסטרא דא, וחד לסטרא דא, וכן לארבע סטרין.
חד ממנא קיימא על האי פתחא קדמאה, והאי ממנא קיימא בההוא תקיפו דרוגזא דעלמא. כד דינא שריא בעלמא, האי ממנא דשרי בהאי פתחא, נטיל זיינין, ואנח לון לאינון תרעין דבי כנישתא, והאי אקרי סקפורטי"א ודא הוא כשלונא דעלמא, ועל דא כתיב דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו, בההוא זמנא דאיהו שליט, ושריא דינא בעלמא, איהו קיימא למחמי במאן דאזיל יחידאי בשוקא, ואי הוא אערע בהדיה, יכיל לנזקא ליה, ולאתרע מזליה.
פתחא תניינא, ביה קיימא חד ממנא אחרינא, ודא איהו קיימא לנטלא פתקין דדינא, ודא איהו סנגדיא"ל. ותחות ידיה, כמה גרדיני נמוסין, דשלטאן, דקיימין לקבלא אינון פתקין דדינא, והאי קיימא על פתחא דא.
וכד נטיל פתקא דדינא, האי קיימא על פתחא דא, ונחית לתתא, לאינון פתחין חשוכאן דלתתא. חד לההוא דאקרי שחת. וחד לההוא דאקרי בור, דאינון לתתא. ותמן, כמה אלף, וכמה רבבן, ממנן דשלטי בעלמא למעבד דינא, ואשתלים דינא בההוא פתקא.
פתחא תליתאה. בהאי פתחא, אית ממנא אחרא, אנגריו"ן שמיה ודא איהו קיימא, על כל אינון מרעין ומכאובין, וחלחולין ואשא דגרמי. דהא מניה נפקי כמה וכמה אלף ורבבן דממנן עמיה, על כל אינון מרעין ומכאובין כמה דאתמר.
פתחא רביעאה, הכא איהו חד רוחא, דאתברי בפגימו דסיהרא, ואקרי אסכר"א. והאי קיימא על קטולי דרביי, ודא אתחזי לון, וחייך בהון, עד דקטיל לון, ואדמי לון כאתתא אמיה דרביא, ומניקא לון, וחייכא בהו, ואחידת לון, וקטלת לון.
באמצעיתא דהאי היכלא, קיימא חד רוחא, דאקרי אגיריסו"ן. האי אתמנא, על כל אינון דמתין מבר תליסר שנין, עד עשרין שנין. האי איהו קטולא דלהון, כמה דאוקימנא, ודא איהו בחברותא דההוא נחש כדקאמרן וקיימא בהדיה, ואזיל אבתריה. ועל דא אקרי מלאך המות טוב מאד, דכתיב והנה טוב מאד, ואוקימנא.
מהכא מתפשטין ונפקין תרין רוחין, א"ף וחמ"ה. ואלין אתמנון, על כל אינון דשמעי נזיפא ממאן דלעי באורייתא, ואתרחצן ביה, ולא חיישי עליה. וכן על כל אינון דחייכאן ממלי דאורייתא, או ממלי דרבנן.
מאף וחמה אלין, נפקין כמה אלף, וכמה רבבן, וכלהו נפקי ושארן עלייהו דבני נשא, אינון דמשתדלין באורייתא, או דמשתדלי במלי דמצוה, ואזלי בארחא דמצוה. בגין דיתעצבון, ולא יחדון בה. ומתרין אלין דחיל משה, כד חאבו ישראל, ונחית מן טורא דכתיב, כי יגרתי מפני האף והחמה.
תחות אלין, אית רוחא חדא, דקיימא על כל אינון מארי דלישנא בישא, דכד מתערי בני נשא בלישנא בישא, או ההוא ב"נ דאתערי בלישנא בישא, כדין אתער האי רוחא בישא מסאבא דלעילא, דאקרי סכסיכ"א. ואיהו שארי על ההוא אתערותא דלישנא בישא, דשארי ביה בני נשא, ואיהו עאל לעילא, וגרים בההוא אתערו דלישנא בישא, מותא וחרבא וקטולא בעלמא. ווי לאינון דמתערי להאי סטרא בישא, ולא נטרי פומייהו ולישנהון, ולא חששי על דא, ולא ידעי דהא באתערו דלתתא, תליא אתערו דלעילא, בין לטב בין לביש.
תא חזי, כד האי אתערו דלישנא בישא אתער לתתא, כדין האי נחש עקלתון, סליק קשקשוי, ואוקים לון בסליקו, ואתער מרישא עד רגלוי. וכד קשקשוי סליקו ומתערי, כדין כל גופא אתער. קשקשוי, אלין אינון כל גרדיני נימוסין דלבר.
וכלהו מתערי ואחדין בההוא מלה בישא, ומתערי לגבי ההוא נחש בריח, כדין כל גופא בישא, אתער מרישיה ועד רגלוי, בכל הני היכלין דקאמרן. וכל אינון קשקשין בההוא גלדא, נחתין לתתא, וההוא גלדא אתפשט מניה ונחית לתתא. וגופא סליק, ואתער למהוי דלטורא לעילא.
תא חזי, אף על גב דזמנא קביעא איהו, לכל חויין דעלמא, לאתפשטא משכא דלהון, לא מתפשטי, אלא בזמנא דמתערי בלישנא בישא לתתא, וכדין אתער ההוא חויא בישא לעילא, ופשט משכיה וקשקשוי מניה. דא סליק, ודא נחית, וקשיא עליה ההוא אתפשטותא דקשקשוי במשכיה מכלא. מאי טעמא. בגין דאתפרש מזווגיה. דאלמלא הוה כלא בחבורא חדא, לא יכלין עלמין למסבל לון, וכלא בגין אתערותא דלישנא בישא דלתתא.
וכד חויין דלתתא מתפשטי מההוא משכא, כדין כל חד וחד יהיב קלא, ואתער לכמה חויין דקיימי בההוא אתר, דאקרי בור, דתמן כמה נחשין קיימין. וכלהו דלטורין, לאתערא להאי חויא רבא, למהוי דלטורא על עלמא. וכלא בגין האי אתערו דלישנא בישא, כד קיימא אתערותא דיליה לתתא.
כגוונא דא, מאן דלעי באורייתא, כמה אינון דאקרון לשון הקדש, דמתחברן ואתערי אתערותא, לההוא אתר דאקרי לשון הקדש. לשון מההוא קדש דלעילא. וכמה קדושות וקדושין מתערין מכל סטרין. זכאה חולקיהון דצדיקייא, אינון דגרמי לאתערא קדושין לעילא ולתתא, קדושה דלעילא וקדושה דלתתא.
ועל דא כתיב, והתקדשתם והייתם קדושים. והתקדשתם: אלו מים ראשונים. ואינון אתקרון מיין עלאין. והייתם קדושים: אלין מיין תתאין, ואקרון מים אחרונים. ומזון באמצע, בין מים ראשונים למים אחרונים. ועל דא מזון, לאו איהו במים אחרונים, אלא במים ראשונים. מים ראשונים מעילא דמזונא תליא ביה. ולא במים אחרונים. ורזא לקדישי עליונין אתייהיב. זכאה חולקיהון בעלמא דין, ובעלמא דאתי.

— 57 —
היכלא רביעאה. היכלא דא, איהו דאקרי חוב"ה. ודא איהו טיט היון, לקבל שמא אחרא דאקרי אבן מכשול, וכלא חד. איהו חוב"ה, בגין דתמן קיימי כל חובי דעלמא, אכרעותא דחובין.
בגין דכד חבאן בני נשא, כל אינון גרדיני נימוסין, נטלין אינון חובין, ומנחי לון בהאי היכלא דאקרי חובה. וכל זכיין דעלמא, כלהו מלאכין קדישין דממנן על זכוון דעלמא, כלהו נטלי לאינון זכוון, ואוקמי לון בהיכלא רביעאה דאקרי זכות, ותמן קיימי זכוון דבני נשא. וחובין קיימי בהיכלא אחרא, דאקרי חובה. ואתקלו כחדא ביומא דראש השנה כי גם את זה לעמת זה עשה האלהים. ולבתר דאכרעו זכיין, או חובין, לסטרא דא, או לסטרא דא, הכי נצח.
וע"ד, ביומא דראש השנה, כד מתערין אלין תרין סטרין, זכות וחובה. ובהו תליין חיים ומות. אי זכיין אכרעו, לסטרא דא דאקרי זכות, אכתוב בר נש בההוא סטרא דאקרי חיים. בגין, דהני תרין סטרין קיימי בההוא יומא, דא בסטרא דא, ודא בסטרא דא. אי זכי ההוא בר נש, ונצחין אינון זכיין, הא אכתוב ההוא ב"נ לחיים. בגין דאחיד ביה האי סטרא קדישא, דאקרי זכות, וחיים אחיד ביה, ואמר דא דילי הוא, ודידי הוה, וכדין אכתוב ההוא ב"נ לחיים.
ואי נצחן חובין, האי סטרא אחרא מסאבא, דאקרי חובה ומות, אחיד ביה, אמר האי דידי הוא, ודידי הוי, וכדין אכתוב דאיהו דיליה. ודא הוא דתנינן, דהא ביומא דא דר"ה, אכתוב ב"נ, או לחיים או למיתה. אי אכתוב בסטרא דקדושה, אכתוב לחיים, ואתקיים תמן, ואתדבק ביה. ואי אכתוב בסטרא אחרא, אתקיים בסטרא דמסאבותא, ודביק ביה, ודא הוא הן לחיים הן למות. ואתמשך בהאי סטרא או בהאי סטרא.
כל זמנא דאיהו קיימא בסטרא דא דקדושה, כל קדושין וכל דכיין מתדבקין ביה. יקרא וקב"ה יתיב וישמע ליה, עליה כתיב יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי. וכל זמנא דאיהו קיימא בסטרא אחרא דמסאבא, כל מסאבו, וכל חובה, וכל בישין מתדבקן ביה. יקרא, ולית מאן דישמע ליה. מרחקא איהו מקב"ה, עליה כתיב רחוק מרשעים ישועה וכתיב גם כי תרבו תפלה אינני שומע.
היכלא דא, איהו אתר דכל אינון דאקרון אלהים אחרים, בגין דאתגליין הכא. וכל אינון דמפתו להו לבני נשא בענוגין דהאי עלמא, לאזנאה לאתענגא בענוגי נאופין דעלמא, ומשכי להו בתר ענוגין ונאופין דהאי עלמא, כדקאמרן.
בהאי היכלא, אתחזי חד רוחא שליט תקיפא, דאיהו על כלהו, ודא אקרי אוף הכי אל, כגוונא דאחרא דבסטר קדושה. האי איהו א"ל נכ"ר. ודא איהו דמפתי לבר נש דלעי באורייתא, או דקאים בבי מדרשא. האי רוחא תקיפא מפתי ליה, וחשיב כמה הרהורין, ואמר מה את קאים הכא, טב לך למהך בחבורת אינון דגאו על בני נשא, ואינון דאזלין בתר נשין שפיראן, ומתענגי בענוגי עלמא. כיון דב"נ אתפתי אבתריה, כדין כלהו שטיין ואזלי ואתמשכאן אבתריה.
וכמה אינון אחרנין דקיימין תחותיה, וכלהו מסאבי ליה בהאי עלמא, ומסאבי ליה בההוא עלמא. ואינון אקרון צואה רותחת דכתיב צא תאמר לו. אינון דרגין דקיימין לסאבא תדיר, והא אתמר.
באמצעיתא דהאי היכלא, אית רוחא אחרא, דאקרי נגע. ומהאי נפקא רוחא אחרא דאקרי נגע צרעת. ואיהו קיימא תדיר, לסאבא לכל אינון מאריהון דלישנא בישא, יתיר על כל מה דמסאבין ליה. והאי נגע עלאה, איהו ממנא על כל אינון פתורי דשבתא, דכד עייל שבתא, ולא אתסדרו בענוגא דשבתא כדקא יאות, ואינון קא מבזי ענוגא דשבתא, האי נגע נטיל לאינון פתורי דלאו אינון בענוגא דשבתא כדקאמרן.
וכד האי נטיל לאינון פתורי, כל אינון גרדיני נימוסין דקיימי ביה, כלהו פתחי ואמרי, ויאהב קללה ותבואהו ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו. וילבש וגו'. ינקש נושה לכל אשר לו וגו'. אל יהי לו מושך חסד וגו'.
והא אוקימנא, בההוא ליליא דשבתא, כד פתורי אתייהיבו לההוא סטרא בישא, כדין אתתקף ההוא סטרא בישא, מסאבא, וההוא ב"נ אתמסר לההוא סטרא. ווי ליה דאתגרע מההוא סטרא קדישא, דמהימנותא. ואתפקד בסטרא אחרא מסאבא. כגוונא דא בכל אינון סעודתי די"ט.
הכא בהאי היכלא, בני חיי ומזוני בהפוכא איהו. ובההוא היכלא אחרא קדישא, לא קיימי תלת אלין, ותליין לעילא, והכא קיימין לביש. דכד מטי ב"נ להאי היכלא, הא תמן קיימין חיוון לשיצאה לון. והא תמן בנין כד אינון זעירין, מהכא נפקא, בגין לאתמנאה קטיגורא עלייהו. והא תמן קיימין מזוני, לאעברא לון מניה. וכלא תליא בחובה. ועל דא אקרי האי היכלא חובה. כמה דאתמר.
ומהכא נפקא חד רוחא מסאבא, דאקרי ארירי"א. וכמה אלף ורבבן עמיה, וכלהו אקרון אוררי יום, כד"א יקבוהו אוררי יום. והאי רוחא וכל אינון דעמיה, כלהו קיימי לנטלא ההיא מלה דלייט בר נש גרמיה ברוגזיה, ואלין מתערי להאי חויא, דאקרי לויתן נחש עקלתון, בגין לאייתאה ולאתערא לווטין על עלמא, הה"ד יקבוהו אוררי יום וגו'.
ואלין אוררי יום, שלטין על רגעי ושעתי דיומא, ונטלי אינון מילין דלייט בר נש גרמיה, בין ברוגזא, בין באומאה, ובההיא מלה, מתערי להאי נחש עקלתון, דאקרי לויתן, בגין לקיימא ליה לחבלא לעלמא. ועל דא לייט איוב יומיה בצעריה, ולא גופיה. דכתיב ויקלל את יומו בתחלה, ולבתר יקבוהו אוררי יום. רחמנא לישזבן מסטרא בישא, ומתוקפוי. ומכל מלה בישא.

— 58 —
היכלא חמישאה. היכלא דא, איהו היכלא דאקרי שאו"ל, לקבל ההוא שמא דאקרי ערל, והא אוקימנא דדא איהו רזא דערלה. בהאי היכלא, אית חד פתחא, וחד ממנא עליה. ודא איהו ממנא לאתערא תדיר קטרוגא על עלמא, והאי רוחא אקרי איב"ה, בגין דשמא דהאי פתחא איב"ה שמיה, וסימניך ואיבה אשית בינך ובין האשה וגו'.
בהאי היכלא קיימא חד רוחא דשליט על כלא, והאי אקרי שוד"ד. ואיהו שוד ושבר. ודא הוא שודד בטורי רמאי, גו טנרין וטורין. מהיכלא דא ינקי כל אינון משדדי ומשצי בחרבנין. ומהכא נפקין, כל אינון דקטלי בסייפין ורומחין, ואזלין בתר להט החרב המתהפכת לשיצאה כלא.
מהאי נפיק רוחא אחרא, ואקרי שוד. וכד שליט כפנא על עלמא, האי רוחא דאקרי שו"ד, איהו אשתכח. ורוחא אחרא אשתתף עמיה, דאקרי כפ"ן. ואלין אזלי בעלמא, ומשתכחי לקבל בני נשא, והיינו דכתיב, לשד ולכפן תשחק. ואלין עבדין קטרוגא לבני נשא, ומשדדי לכלא. חד דאקרי שוד, דבתר דאזיל בגו טורין רמאין, ושדיד וחריב ושצי כלא. כדין תב ושדד לבני נשא, ומתין בחולשא דיליה. וכד אכלי בני נשא, לא שבעין, בגין דאיהו שלטא בעלמא.
ובההוא זמנא, מאן דעביד חסד עם בני נשא, ויהיב לון למיכל ולמשתי, כדאי איהו לדחייא לון לאלין תרין רוחין לבר, דלא שלטי בעלמא. וכד ישראל לא עבדי חסד עם בני נשא, ושאר עמין עבדי חסד בעלמא. כדין אלין תרין רוחין מתבסמין מלייהו, ומתקפי עלייהו דישראל. בגין דהא כדין אתקף ההוא סטרא אחרא, וישראל אתכפיין.
וכד ישראל עבדי חסד, אתכפיא ההוא סטרא אחרא ואתחלש, וסטרא דקדושה אתקף. וכד ישראל לא מתערי בחסד, אינון תרין רוחין מתהפכי לאכפייא לון לישראל, וכדין אינון ברכאן דנחתי מלעילא, מסטר ימינא, ינקי לון שאר עמין. והה"ד שמוני נוטרה את הכרמים, אלין שאר עמין. כרמי שלי לא נטרתי, אלין ישראל. בגין דשאר עמין משכי ליה בגווייהו, באינון חסדים דעבדין עם בני נשא. וישראל מרחקן ליה מגווייהו, בגין דלא משתדלי באינון חסדים כשאר עמין.
ותחות אלין רוחין, קיימין כל אינון דאקרון ערלה. זמורי ערלה, ענפי ערלה. ועילא מנהון חד ממנא, דאקרי גזר דיני"א. והאי איהו קיימא על כל אינון דלא נטרי שני ערלה דאילנא. ועל כל אינון, דמעכבי את קיימא לברייהו. ועל דא, בעא חויא לקטלא לבריה דמשה. עד דגזרת ליה צפורה, דכתיב ותקח צפורה צר ותכרת את ערלת בנה וגו'.
והאי רוחא, ממנא על בני נשא דמחבלי ארחייהו, ולא חיישי ליקרא דמאריהון, למיטר את קיימא קדישא. והאי אעיל לון לגיהנם, לההוא אתר דאקרי שאול ואבדון, ואתדן תמן, כמה דאוקימנא הכא.
בהאי היכלא לגו באמצעיתא, קיימא חד רוחא, דאיהו קיימא וכמין על אורחין ושבילין, למחמי לכל אינון דעברין על פתגמי אורייתא. כדי למיעל דבבו, בין תתא לעילא. בגין דכל האי היכלא איבה איהו.
האי וכל אינון אחרנין, כלהו קיימין לאחזאה אנפין נהירין לבני נשא, ולמפתי להו, בגין דיסטון מארח קשוט, ולאמשכא לון אבתרייהו, ולבתר אינון קטלי לון, וימותון בתרין עלמין. דכתיב, ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות.
האי רוחא, איהו אקרי אפריר"א. עפרא דקיטמא. דלא עביד תולדין ואיבין לעלמין, בגין דהאי איהו עפרא דקיטמא. ואע"ג דאקרי עפר, לאו איהו עפרא קדישא, דעביד איבין, ואקרי עפרות זהב. אלא כמה דאת אמר, מעפר שרפת החטאת. ודא הוא עפר שרפת החטאת, וסימנא דא אתיא בתרין סטרין. חד, בגין דאיהו כליל בהאי חטאת, רזא דההוא חויא תקיפא. וחד, דכד ב"נ עביד חטאת, איהו אתקיף להאי עפר, ושלטא בעלמא.
והאי איהו כליל במי המרים המאררים, וע"ד, אצטריך לאנתו דאסטיאת תחות בעלה, ועבדת עובדא דאשת זנונים, לאשקאה לה מיא כלילן בעפרא, דאיהו מקרקע המשכן. והאי עפר איהו מההוא אתר דאקרי קרקע וההוא אקרי קרקע דההוא משכן. והאי עפר מההוא קרקע איהו. ובג"כ, אצטריך כהנא לאשקאה להאי אתתא, כגוונא דא. וכלא איהו ברמיזא עלאה.
זכאה חולקהון דישראל, דקב"ה מדכי לון במיין דכיין עלאין דכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. מים טהורים הא אמרן, בין מים ראשונים למים אחרונים. ואע"ג דהא אוקימנא, מים ראשונים מצוה, הכי אתקרון. ומים אחרונים חובה הכי נמי אתקרון, והא אוקימנא על תרין סטרין אלין, דא סטרא דקדושה אתקרי מצוה. ודא סטרא אחרא, אתקרי חובה. ובג"כ חולקיה נטל בההוא מיא, וע"ד כתיב, וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם.

— 59 —
היכלא שתיתאה. היכלא דא, קיימא עלאה, על כל אינון שאר היכלין תתאין. ארבע פתחין, אית להיכלא דא. חד, אקרי מות. וחד, אקרי רע. וחד, אקרי צלמו"ת. וחד, אקרי אפ"ל. אלין ארבע פתחין, קיימין תדיר לאבאשא. אלין אינון כללא דכלא.
כמה דאית בסטרא דקדושה, ברזא דמהימנותא, ארבע פתחין לארבע סטרין, דמתקשרן דא בדא, וכלהו קדישין. הכי נמי לתתא, הכא. וכד אלין מתקשרן ומתחברן דא עם דא כחדא, בהיכלא דא, כדין אקרי בית חבר. כמה דאת אמר, מאשת מדינים ובית חבר. והאי היכלא, קיימא לאבאשא תדיר.
על האי היכלא כתיב, ונעתרות נשיקות שונא, בגין דהכא קיימן, כל אינון נשיקין בישין, ותיאובתין בישין, וכל עדונין דגופא דהאי עלמא, די באינון עדונין אתתרך בר נש מהאי עלמא, ומעלמא דאתי. ועל האי היכלא כתיב, כי נפת תטפנה שפתי זרה וגו'.
בהאי היכלא, קיימא חד רוחא, דאיהו ממנא על כל אלין דלתתא, ואיהו כללא על כל שאר רוחין. האי היכלא, מתקשטא בקשוטוי דשפירו, על כל אינון היכלין. בהיכלא דא, מתלכדי רגלייהו דטפשאי. על האי היכלא כתיב, אל תחמוד יפיה בלבבך ואל תקחך בעפעפיה.
בהאי היכלא, תליין כל תיאובתין דעלמא. וכל אינון ענוגין דטפשאי, חסרי לבא, חסרי דעתא. כד"א וארא בפתאים אבינה בבנים נער חסר לב. עובר בשוק אצל פנה וגו'. בנשף בערב יום וגו'. וכדין אתקריבו רגלוי להאי היכלא, דאיהו כללא דכלהו תתאין. כדין, והנה אשה לקראתו שית זונה ונצורת לב. שית, דא איהו האי היכלא, דאיהו שתיתאי לכל שאר היכלין. והכא קיימא זונה, לאפתאה לטפשאין.
בהאי היכלא קיימא ולא קיימא. נחתא ומפתא, סלקא ואסטיאת. כד"א בביתה לא ישכנו רגליה. פעם בחוץ פעם ברחובות, כד סלקא לעילא. ואצל כל פנה תארוב כד נטיל נשמתא.
מה כתיב, והחזיקה בו ונשקה לו. אלין אינון נשיקין, לסאבא, ולאטעאה בני נשא אבתרה. בגין דהכא, איהו אתר דכל אינון נשיקין בישין, ומכל זנונים נוכראין, דאינון מתיקין לפום שעתא. ווי לסופייהו, כמה דכתיב וחלק משמן חכה.
וכתיב ואחריתה מרה כלענה. מאי מרה כלענה. אלא, כד ב"נ אתפתא אבתרה בהאי עלמא, ומטא זמניה לאסתלקא מהאי עלמא, איהי קיימא עליה דב"נ, ואתגלימת קמיה בגלימא דגופא דאשא וחרבא שיננא בידה, ותלת טיפין בה.
ואוקמוה, ובה טפה חדא, מאינון טיפין דאיהי מרירא, ובשעתא דאטיל לה לפומיה דב"נ, עאל במעוי. וכדין נשמתא אתבלבלא, וההיא טיפה שטיא ואזלת בגו גופא, ואעקרת לה לנשמתא מאתרה, ולא שביק לה לנשמתא אתר למיתב, ואיהי מרה כלענה, ואטעים לה ב"נ במרירו, חלף ההוא מתיקא, דטעמו בה בהאי עלמא, כד אתמשכו בתרה, לבתר אשדי טפה אחרא, ונשמתא נפקאת, ומית ב"נ. ולבתר אשדי טיפה אחרא, וירוקין אנפוי, ואבאיש. בגין דנשמתא היא קדישא, וכד שלטא עלה דא סטרא אחרא מסאבא, עקרת מקמיה, ולא אתישבא כחדא.
בגין כך, כמה דאתדבק באינון נשיקין בישין בהאי עלמא, אוף הכי נמי בהאי שעתא. דאי ב"נ אתמשך אבתרה בהאי עלמא, ושבק סטרא קדישא, כדין נשמתא לא אהדרת לההוא אתר קדישא. וכמה דאתמשך אבתרה בהאי עלמא, הכי נמי שלטא על נשמתיה, וכדין נשמתיה נפקת בפטורי, ואוקמוה. וכל דא, בגין אינון נשיקין דנשקא ליה בהאי עלמא, דאינון מתיקין. ולבתר, מרירן ליה בהאי שעתא. וע"ד, והחזיקה בו ונשקה לו, בהאי עלמא, כמה דאוקימנא.
העזה פניה ותאמר לו, בגין דבהאי היכלא קיימין כל קטיגורין, וכל שליחאן בישין דמשתכחי לגבי דבר נש, ועבדי ליה דיתקן בתקונוי, ויסלסל בשעריה, ויתסחי, ויתתקן בגין דיסתכלון ביה. הכא קיימא רוחא חדא, דאקרי סקטופ"ה. ודא הוא ממנא על כל תקונא וסלסולא דבני נשא.
לגו דהאי היכלא, קיימא חד ממנא אחרא, דהאי ממנא אחרא, איהו אתער ליה לב"נ לבתר, לאתערא לון, דהא איהו מתקן גרמיה, ומסלסל בשעריה, דיטול בידיה חד מראה לאסתכלא ביה, ושוי ליה בידיה, ואסתכל ביה, וחמי דיוקניה בההוא חיזו. ובהאי אתער לההוא רוחא חילא אחרא. דאקרי עסירט"א, ומהכא נפקי, כל אינון דאחזיו כדיבין לבני נשא בחלמייהו. וכל אינון דאחזיין מלין ולא מתקיימי בהו, אלא לערבבא לון.
ולבתר, כד אינון בני נשא אתמשכאן בההוא חיזו, דאקרי מראה. כדין כלהו בגסותא דרוחא דילהון, והאי רוחא דאקרי עסירט"א, איהו אתער לחד רוחא ממנא דאיהו תחות ידיה, ועאל בנוקבא דלתתא דכל נוקבין, וסליק מתמן חד רוחא אחרא, דאיהו ממנא עם ההוא רוחא דאקרי אסכרא כדקאמרן. ודא איהו לילית אימא דשדין. וכד ההוא ב"נ אתער להאי רוחא אחרא דאקרי עסירט"א, כדין אתחבר עמיה דההוא ב"נ, ואתקשר עמיה תדיר. וכדין בכל ריש ירחא וירחא, אתער ההוא רוחא, דחיזו בישא בהדה דלילית, ולזמנין דאתזק מנייהו ההוא בר נש, ויפול לארעא, ולא יכיל למיקם, או ימות. וכל דא גרים, ההוא חיזו דמראה, דאיהו מסתכל ביה. דהא כמה דאחזי גסותא דרוחא בלביה, הכי נמי אסגי רוחא בישא לגביה. ועל דא כלא קיימא בההוא אתערו דלתתא.
זבחי שלמים עלי. תא חזי, שלמים לא אתיין על חובה, ולא על חטאת, אלא על שלום. מאי שלמים. אלא שלמים מתרין סטרין, דלא אשתכח מקטרגא עליה, לא לעילא, ולא לתתא. מאן איהו מקטרגא. אלא ההוא סטרא דשמאלא דיצר הרע, דישתכח בשלמא דימינא. וע"ד, זבחי שלמים עלי.
ד"א זבחי שלמים עלי. הא אנא בשלוה לגבך, לאחזאה לך שלם. ובג"כ, היום שלמתי נדרי, לאפתאה בני עלמא תדיר. על כן יצאתי לקראתך וגו', דידענא דאנת חסר לבא, חסר טובה. לשחר פניך, לאתחברא בהדך בכל בישין דעלמא. ויאות לך לאהנאה, ולמטעי בתר תיאובתין דהאי עלמא. ודחי ליה ממלה למלה, ומביש לביש. אהדרנא באינון טפשאין, ושחירנא פניך, ואמצאך, כבר אשכחנא לך לאתדבקא בך.
לכה נרוה דודים עד הבקר, הה"ד, ועין נואף שמרה נשף. דהא כדין איהו זמנא לשלטאה. לכה נרוה דודים, נהך כחדא, הא אנא עמך, דהא עד כען את רביא אנת בחילך, אי השתא לא תתענג גרמך, אימתי, כד תהא סיב, השתא הוא זמנא. מ"ט. כי אין האיש בביתו, דא יצר טוב, דלא שריא הכא בגווך, ולאו איהו זמנא, הלך בדרך מרחוק, דלא שריא בב"נ, אלא בדרך מרחוק, כד איהו מתליסר שנין ולהלאה. ולאו בכל ב"נ, ואנא קאים עמך מיומא דאתילידת, הה"ד לפתח חטאת רובץ. והשתא דאנת רווק, השתא זמנא לך לאתענגא גרמך.
צרור הכסף לקח בידו, לסלקא לעילא, ולאתעכבא תמן ולאתענגא. ליום הכסא יבוא ביתו, אימת יבא לקבליה, ליום הכסא דאיהו יומא דדינא, לאשגחא בדינא, דכתיב בכסה ליום חגנו. בזמנא דאצטריך ב"נ לאתענגא בעלמא, ולאתהני ביה, אתרחקא מניה. ובזמנא דשריא דינא בעלמא, כדין אתי לגביה למעבד עמיה דינא, וע"ד הטתו ברב לקחה וגו'. עד יפלח חץ כבדו. זכאין אינון צדיקייא, דידעין ארחין קדישין, למהך בהו, ולא יסטון לימינא ולשמאלא, זכאין אינון בעלמא דין, ובעלמא דאתי.

— 60 —
היכלא שביעאה. הדא הוא היכלא דשמרי דחמרא, לאתרוואה ביה. כד"א וישת מן היין וישכר ויתגל. סחיטא דכל אינון ענבין, כלהו ענבין בישין, הכא איהו סחיטא דלהון. ודא איהו יין חמר. שמרים דחמר דלית מאן דשתי מניה, דלא גרים מותא לגרמיה. מיינא דא, אטעימת חוה לבעלה, ועאלת ליה בהיכלא דא, דתנינן, סחטה ענבין, ויהיבת ליה, וגרימת מותא ליה, ולכל עלמא אבתריה.
בהיכלא דא, קיימן כל אינון נשמתין מסאבין, דנחתי לכל אינון די בסטרא דא מתדבקי, וההוא רוחא דנחתא לכל אינון די מסטרהא, מהכא נפקי. כגוונא דאינון סטו ארחייהו בהאי עלמא, ואשתדלו בזנותא, באתר דלא אצטריך, לאתרחקא מארח קשוט. כדין, כמה דאיהו אתדבק בההוא סטרא דיצר הרע בזנותא, הכי נמי נפיק מהיכלא דא רוחא מסאבא, לסאבא ליה, ולברא דנפיק מתמן.
וההוא ברא אקרי ממזר, דאתי מסטרא דאל זר. כמה דאיהו אשתכח בההוא תיאובתא, ובההוא זנותא בההוא סטרא דיצר הרע, הכי נמי משיך לגביה דההוא ברא רוחא אחרא מסאבא, דסאיב, וכלא סהדין עליה דאיהו ממזר, והכי כל עובדוי וסטרוי בההוא גוונא ממש.
מהיכלא דא נפיק חד רוחא, די ממנא על אינון רוחין דאקרי צפוני. וסמניך, צפניה צפן רוח. והאי איהו ממנא על דא. והאי היכלא שביעאה, לקבל ההוא שמא דאקרי ארץ תחתית. ועל דא כתיב, ואת הצפוני ארחיק מעליכם.
הכא איהו נקודה חדא, דקיימא לגו בגו, ומהכא נפקי כל אינון רוחין אחרנין דשטאן בעלמא, ושלטין בהאי עלמא, בכל אינון מלין ועובדין, דאתמסרו בסטרא דשמאלא. ומהכא נפקי כל אינון זיקין נציצין, דמתדעכי לאלתר, להטי ומתדעכי. ומאלין נפקין רוחין אחרנין, דשטיין בעלמא, ומשתתפי לאינון דנפקו מגו תהומא רבא. ואיהו האי היכלא, כד"א משפטיך תהום רבה. ואינון רוחין דלא אתמסרו למגלם בעלמין, ואתחזון ולא אתחזון אתחזון כמה דאתמר.
ולבתר אינון רוחין דשטיין בעלמא, ואלין קיימי למרחש נסין לבני נשא. בגין דאלין לא קיימין בטנופא דמסאבא כל כך כאחרנין. וחד רוחא ממנא עלייהו, ואקרי נסיר"א, דאיהו אתנסר מאינון סטרין דמסאבו יתיר, ואלין פרחי באוירא, ואבאישו לסטרא דלהון, בגין למעבד נסין לאינון די בסטרא דקדושה.
ומרוחא דא דאתנסר, דאקרי נסיר"א, מניה נפקי כמה סטרין אחרנין, מתפרשן לזנייהו, וכלהו קיימאן שליחאן בעלמא, כל חד כדקא חזי ליה, עד דאתמנון לתתא מלכין וסרכין. ולית לון קיומא תדיר, כאינון אחרנין דלעילא.
בהיכלא דא אתדבקותא דסטר מסאבא, וכל תיאובתין מסאבין, ומסאבי לעלמא. האי איהו זמין לאפקא בכל רגעא ושעתא אשא, ולית מאן דקאים קמיה. מהכא נפיק אשא דרוחא תקיפא לתתא, לאתדנא ביה חייבי עלמא. ומהכא נפקא רוחא מלהטא, דאיהו אשא ותלגא, דאקרי צלמון. כמה דאת אמר תשלג בצלמון.
בהיכלא דא, קיימאן ארבעה פתחין, דמתפרשן לארבע סטרין לבר. ואלין אחדין ולא אחדין בסטרא דקדושה. לא אתאחד, אלא דאתחזי באינון פתחין נהורא דנהיר, ואיהו אתר דמתתקן בכל פתחא ופתחא, לאינון חסידי דשאר עמין, אינון דלא אבאישו לון לישראל, ואשתדלו עמהון בקשוט. אלין קיימי באלין פתחין, ונייחי תמן.
בפתחא דהאי היכלא באמצעיתא, לבר, שית פתחין דמתאחדי בהאי היכלא, וכלהו אחדין ביה. הכא אית כוין פתיחן, לסטרא דנהורא קדישא, ואינון דוכתין מתתקני למלכי שאר עמין, אינון דלא עאקו לון לישראל, ואגינו עלייהו תדיר. אלין אית לון יקר בגיניהון דישראל, ואתהנו בההוא אפלה דאינון יתבין, מגו נהורא דנהיר מסטרא דקדושה. כמה דאת אמר, כל מלכי גוים כלם שכבו בכבוד.
ואי עבדו עאקו לישראל, או דחיקו לון. כמה אינון דאחדין בהו, ודיינין להו לתתא תלת זמנין ביומא, מכמה דינין משניין אלין מאלין, לאינון מלכין דעאקו להו, דאתדנו בההוא עלמא בכמה דינין. וכל יומא ויומא סהדין סהדותא עלייהו דישראל, ועל מהימנותא דלהון, ונחתי לתתא ואתדנו תמן. זכאין אינון ישראל בעלמא דין, ובעלמא דאתי.
עד הכא שבע היכלין, מדורי דסטרא מסאבא, מסטרא דנחש. זכאה חולקיה מאן דאשתזיב מניה, ומלחישותיה, דלא יתנשיך מניה, ולא יטיל ביה ארסא, דימות ביה. מכל סטרין אית לאסתמרא מיניה, מעילא ומתתא. מאן דישתזיב מרישא, לא ישתזיב מזנבא. כד אכיף רישא, זקיף זנבא, מחי וקטיל.
ועם כל דא, אם ישוך הנחש בלא לחש. כמה דתנינן, נטיל רשו ואפיק נשמתא. בג"כ אצטריך ליה לב"נ לאסתמרא, דלא יחוב קמי קב"ה, בגין דלא ילחישו ליה לההוא חויא דינשוך ויקטל.

— 61 —
וייצר יי' אלהים את האדם עפר מן האדמה. עפר איהו, ולא חומר. עפר איהו, ויתוב לעפרא. כד"א, כי עפר אתה ואל עפר תשוב. לבתר דחטא, ובג"כ כתיב ביה בנחש, ועפר תאכל כל ימי חייך. עפר דא הוא אדם, דכתיב כי עפר אתה וגו'. ובג"כ כתיב עפר, ולא כתיב אדמה, ולא חומר, וכתיב ונחש עפר לחמו.
עד דיתער קב"ה, ויבער לההוא רוחא מסאבא מעלמא, דכתיב, בלע המות לנצח וגו', ויקים לההוא עפר, ויתער ליה למחדי בעלמא, דכתיב הקיצו ורננו שוכני עפר וגו'.
כתיב והנחש היה ערום, והא אוקימנא. אבל סטרא דרכיב עליה, יהיב ליה חילא לשלטאה, ולמפתי, ולאסטאה. ודא הוא רזא דדכורא, דהא דכורא שליט על נוקבא, ויהיב בה חילא. שמשא וסיהרא משמשין כחדא, ולא מתפרשין לעלמין, חשך ואפילה משמשין כחדא. איהו חשך, ואיהי אפילה. כד"א ויהי חשך אפלה. חשך וערפל. בגין דאית חשך, ואית חשך.

— 62 —
תנן, מאן דחמא גמל בחלמיה, מיתה אתגזרת עליה, ואשתזיב מינה. בגין דאיהו סטרא מסאבא, והאי איהו קץ כל בשר.

— 63 —
יומא חד הוה יתיב ר' אלעזר קמיה דרבי שמעון, אמר רבי אלעזר, האי קץ כל בשר אתהני מאינון קרבנין דהוו ישראל מקרבין על גבי מדבחא, או לא. אמר ליה, כלא הוו מסתפקי כחדא, לעילא ולתתא.
ותא חזי, כהני וליואי וישראל, אינון אקרון אדם, בחבורא דאינון רעותין קדישין, דסלקא מגווייהו. וההוא אמרא, או כבשא, או ההוא בהמה, האי דקרבין, אצטריך עד לא אתקריב על מדבחא, לפרשא עלה כל חטאין, וכל חובין, וכל הרהורין בישין דעבד. וכדין ההיא, אתקרי בהמה בכלא, בגו אינון חטאין ובישין והרהורין.
כגוונא דקרבנא דעזאזל, דכתיב והתודה עליו את כל עונות בני ישראל וגו', הכי נמי הכא. וכד סלקא על גבי מדבחא, מטו לה על חד תרין. ובג"כ, דא סלקא לאתריה, ודא סלקא לאתריה, דא ברזא דאדם, ודא ברזא דבהמה, כמה דאת אמר אדם ובהמה תושיע יי'.
חביתין וכל שאר מנחות, לאתערא רוחא דקודשא, ברעותא דכהנא, ושירתא דליואי, וצלותא דישראל. ובההוא תננא, ושמנא וקמחא דסליק, מתרוון ומסתפקי כל שאר מארי דדינין, דלא יכלי לשלטאה בההוא דינא דאתמסר לון, וכלא בזמנא חדא. תא חזי, כלא אתעביד ברזא דמהימנותא, לאסתפקא דא בדא, ולאסתלקא לעילא מאן דאצטריך, עד אין סוף.
אמר רבי שמעון, ארימית ידי בצלותין לעילא, דכד רעותא עלאה, לעילא לעילא, קיימא על ההוא רעותא דלא אתיידיע, ולא אתפס לעלמין, רישא דסתים יתיר לעילא, וההוא רישא אפיק מה דאפיק, ולא ידיע. ונהיר מה דנהיר, כלא בסתימו.
רעו דמחשבה עלאה, למרדף אבתריה, ולאתנהרא מניה, חד פריסו אתפרס, ומגו ההוא פריסא ברדיפו דההיא מחשבה עלאה, מטי ולא מטי, עד ההוא פריסא נהיר מה דנהיר. וכדין ההוא מחשבה עלאה, נהיר בנהירו סתים דלא ידיע. והאי מחשבה לא ידע.
כדין בטש האי נהירו דמחשבה דלא אתיידע, בנהירו דפרסא, דקיימא דנהיר ממה, דלא ידיע, ולא אתיידע, ולא אתגליא. וכדין, דא נהירו דמחשבה דלא אתיידע, בטש בנהירו דפריסא, ונהרין כחדא.
ואתעבידו תשעה היכלין, והיכלין לאו אינון נהורין, ולאו אינון רוחין, ולאו אינון נשמתין, ולא אית מאן דקיימא בהו. רעותא דכל תשע נהורין, קיימי כלהו במחשבה, דאיהי חד מנייהו בחושבנא, כלהו למרדף אבתרייהו. בשעתא דקיימי במחשבה, ולא מתדבקן ולא אתיידיעו. ואלין לא קיימי, לאו ברעותא, ולאו במחשבה עלאה, תפסין בה ולא תפסין. באלין קיימין כל רזין דמהימנותא, וכל אינון נהורין, מרזא דמחשבה עלאה ולתתא, כלהו אקרון אין סוף. עד הכא מטון נהורין, ולא מטון, ולא אתיידיעו לאו הכא רעותא, ולא מחשבה.
כד נהיר מחשבה, ולא אתידע ממאן דנהיר, כדין אתלבש ואסתים גו בינה, ונהיר מאן דנהיר, ואעיל דא בדא, עד דאתכלילו כלהו כחדא.
וברזא דקרבנא כד סליק, כלא אתקשר דא בדא, ונהיר דא בדא, כדין קיימי כלהו בסליקו, ומחשבה אתעטר באין סוף. ההוא נהירו דנהיר מניה מחשבה עלאה, דלא ידע איהי בה כלל, אקרי אין סוף, דמניה אשתכח וקיימא ונהיר למאן דנהיר, ועל דא כלא קאים. זכאה חולקיהון דצדיקייא בעלמא דין, ובעלמא דאתי.
תא חזי, האי סטרא אחרא, דאקרי קץ כל בשר, כמה דקשורא אשתכח לעילא בחדו, אוף הכי נמי לתתא, בחדוותא, ורעותא לאסתפקא כלא לעילא ותתא, ואימא קיימא עלייהו דישראל, כדקא יאות.
ת"ח, בכל ריש ירחא וירחא, כד סיהרא אתחדשא, יהבין ליה להאי קץ כל בשר, חולקא חדא יתיר על קרבנין, לאתעסקא ביה, ואשתמש בחולקיה, ויהא סטרא דישראל בלחודייהו, בגין דיתאחדון במלכיהון.
ודא איהו שעיר, בגין דאיהו חולקא דעשו, דכתיב ביה שעיר. הן עשו אחי איש שעיר. וע"ד איהו אשתמש בחולקיה, וישראל אינון משתמשי בחולקיהון. בג"כ כתיב, כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגלתו.
ות"ח, האי קץ כל בשר, כל רעותיה לאו איהו אלא בבשרא תדיר. ובג"כ, תקונא דבשרא תדיר לגביה, וע"ד אקרי קץ כל בשר. וכד איהו שליט, שליט על גופא, ולאו על נשמתא, נשמתא סלקא לאתרה, ובשרא אתייהיב לאתר דא, כגוונא דקרבנא, דרעותא סלקא לאתר חד, ובשרא לאתר חד.
וב"נ דאיהו זכאה, איהו קרבנא ממש לכפרא, ואחרא דלאו איהו זכאה, לא. בגין דביה מומא, דכתיב כי לא לרצון יהיה לכם. וע"ד צדיקא כפרה איהו בעלמא, וקרבנא ממש. זכאין אינון צדיקייא בעלמא דין, ובעלמא דאתי.
ויכס הענן את אהל מועד, דהא כד חפא עננא ית משכנא, שראת שכינתא בארעא, ואתעבר רוחא מסאבא, דאיהו קץ כל בשר מעלמא, ואסתלק ועאל בנוקבא דתהומא רבא, ורוחא קדישא שרא על עלמא, דכתיב ויכס הענן את אהל מועד.
וכתיב ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן, בגין דרוחא קדישא שרא על עלמא, ורוחא מסאבא אסתלק, בר דאמשיכו ליה אינון חייביא כמלקדמין על עלמא, דאי אינון לא אמשיכו ליה על עלמא, לא אשתכח.
ולזמנא דאתי, זמין קב"ה לאעברא ליה מעלמא, דכתיב בלע המות לנצח ומחה יי' אלהים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי יי' דבר. וכתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ.ברוך יי' לעולם אמן ואמן. ימלוך יי' לעולם אמן ואמן.

=== Vayikra ===

— 1 —
רבי אלעזר פתח, שאל לך אות מעם יי' אלהיך העמק שאלה או הגבה למעלה. אסתכלנא בדרין קדמאין ודרין בתראין. מה בין דרין קדמאין לדרין בתראין. דרין קדמאין הוו ידעין ומסתכלין בחכמתא עלאה, וידעין לצרפא אתוון דאתיהיבו ליה למשה בסיני, ואפילו חייבין דבהון בישראל, הוו ידעין גו אתוון חכמתא עלאה. וידעין גו אתוון עלאין, וגו אתוון תתאין, חכמתא לאנהגא עובדין בהאי עלמא.
בגין דכל את ואת דאתמסר ליה למשה, הוו מתעטרין וסלקין על רישייהו דחיוון עלאין קדישין. וכלהו חיוון הוו מתעטרי בהו, ופרחין גו אוירא, דנחתא מגו אוירא עלאה, דקיק דלא ידיע.
וסלקין ונחתין אתוון רברבין ואתוון דקיקין. אתוון רברבין נחתין מגו היכלא עלאה טמירא דכלא, ואתוון דקיקין הוו נחתין מגו היכלא אחרא תתאה, ואלין ואלין אתמסרו ליה למשה בסיני.
וחבורא דאתוון דאינון מתחבראן בטמירו בכל את ואת, כגון א, את יחידא, מתחבראן עמה בטמירו תרין אחרנין לף. וכן כלהו אתמסרו ליה למשה בסיני, וכלהו טמירין גו חברייא זכאין אינון.
שאל לך אות, אות ממש. דכלהו הוו נטלין ברזא דאתוון. וכן ברחב מה כתיב, ונתתם לי אות אמת, דא את ו', דדא אקרי אות אמת. ואי תימא שאר אתוון לאו אינון אמת. אין, אלא אות דא אות אמת אקרי.
העמק שאלה, דא אות ה' בתראה דבשמא קדישא. או הגבה למעלה, דא את יו"ד רישא דבשמא קדישא. ודא איהו רזא דכתיב, שאל לך אות מעם יי' אלהיך, אות משמא קדישא, משמע דכתיב מעם יי', דדא איהו שמא דקב"ה, את חד דביה, ומשכנא קאים על דא.
תא חזי, כד סליק עננא על משכנא ושרא עלוי, כל אינון רתיכין, וכל אינון מאני משכנא דלעיל, כלהו הוו גו עננא. מה כתיב, ולא יכול משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן. וכתיב, ויבא משה בתוך הענן, ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה. אי משה לא הוה יכיל לאעלא למשכנא, אמאי הוה יתיב בטורא כל אינון ארבעין יומין.
אלא תרי ענני הוו, חד דעאל ביה משה. וחד דשארי על משכנא. תא חזי, מה כתיב וכבוד יי' מלא את המשכן, מלא לא כתיב, אלא מלא, דהוה שלים לעילא ותתא, עם משכנא דלתתא. תקונא טמירא דנחת לתתא ואתתקנת שכינתא.
ארבע סטרין דמשריין אתגניזו. תקונא קדמאה דחד משמרה, מאינון ד' משריין, כלא עד דאתתקנו. רישא לסטר ימינא צדקיא"ל, רב ממנא, רב משיריין, דאיהו תחות שולטנא דמיכא"ל, ועמיה הוו מתתקנן כל אינון משריין תחות ידיה.
וחד ממנא אתקם על ארבע תלת, ארבע לתתא, בגין דכל אינון משריין עלאין, כד נחתין לתתא, משניין שמא דלהון, בשמהן אחרנין, כד אינון עלאין לא משתנין לעלמין. והאי ממנא עלאה צדקיא"ל קאים עלייהו לגו. את חד נציץ על רישייהו, ואיהי א' זעירא, כד האי את נציץ, כלהו נטלין לההוא אתר דנציץ האי נציצו.
לגו מנייהו, רזיא"ל רב ממנא, רב משריין, דקיימא לגו תחות שולטנותא דמיכא"ל. ועמיה כל אינון משריין דתחות ידיה. וחד ממנא קאים עלייהו בתרעא, דאתקרי רומיא"ל. וסחרין ליה י"ב ממנן, תלת תלת ד' זמנין. ורזיא"ל רב ממנא קיימא על כלהו, דלא אשתני שמיה. את חד נציץ על רישייהו דכל אינון משריין, ואיהי את ר'. כד האי נציץ, נטלין כלהו לההוא סטרא דההוא נציצו, האי את קיימא על עונשא דמגלה רזין וסימניך ריש וקלון.
לגו מנייהו, יופיא"ל רב ממנא, רב משריין, תחות שולטנותא דמיכא"ל, ועמיה הוו מתתקנן כל אינון משריין דתחות ידיה. ולא אתגליין הכא בחשבנא, בגין דלא אשתלימו הכא עד דאתו לבית עולמים. דתמן אשתלימו כלהו, ואסגו משריין בשלימו. ומה דאמרן הכא, כל אינון משריין דתחות ידיה, דאתמסרו בההוא שעתא לאעלא עמיה וחד ממנא קיימא עלייהו, וחכמיא"ל שמיה, וי"ב ממנן סחרין ליה לכל עיבר תלת תלת, כמה דאמרן. ויופיא"ל רב ממנא קיימא על כלהו, דלא אשתני שמיה.
את חד נציץ על רישייהו דכל אלין משריין, ואיהי את ק'. כד נציץ דא, נטלין כלהו לההוא סטרא דההוא נציצו. האי את ק' תלייא באוירא, ואכפיא תלת זמנין ביומא. וסלקא ונחתא, תרין אתוון אלין קר, אינון אתוון דקיימין באמצעיתא, חד דחפי לאת א', וחד דחפיא על י', דאיהי לבתר.
לגו מנייהו, קדומיא"ל רב ממנא, רב משריין, תחות שולטנותא דמיכא"ל, עמיה הוו מתתקנן כל אינון משריין דתחות ידיה. וחד ממנא קיימא עלייהו בתרעא, דאתקרי אריא"ל. וי"ב ממנן סחרין ליה, תלת תלת לכל סטר. והאי ממנא קדומיא"ל קיימא עלייהו, דלא אשתני שמיה לעלמין. חד את קיימא נציץ על רישייהו, והוא את י', כד האי נציץ, נטלין כלהו לההוא נציצו דנציץ. אות ק' דקאמרן חפיא על האי את י' ר' חפיא על א'.
לגו לגו, באתר דאקרי קדש, נציץ חד את בטמירו ובגניזו, ואיהי את ו'. והאי את ו' נציץ בנציצו על כלהו אתוון. וקלא נפיק מבינייהו דאלין אתוון, כדין בטש נציצו דאת ו', לנציצו דאת י', ונפק ההוא נציצו מגו אתר דקדש ובטש לגו נציצו דאת י'.
וכדין נציצו דאת י', בטש לגו נציצו דאת ק' ונפקא נציצו דאת ק', ובטש לגו נציצו דאת ר', ונפקי נצוצין כלהו, ומתחברין לגו נציצו דאת א', דקיימא. וקלא הוא נפיק, ובטש בכל אינון נציצין דאתוון כחדא, נציצו דאת ו' ביו"ד, נציצו דיו"ד בק', נציצו דק' בר', נציצו דר' בא'. ומתחברן גליפין דנציצין, ונפקי לבתר. ובתר דמתחברין בניצוציהון, נפיק קלא מביניהון, ומתחברן ברזא דא ויקרא אל משה. ומשה הוה מסתכל כל אינון יומין דלא עאל.
לבתר אתהדרו אתוון, והוו מתגלגלין בקולפוי, בצרופין דאתוון דאתמסרו לאדם בגנתא דעדן. את א לאעלא בגו טמירא, לאתר דאקרי קדש, ונפק ו', ויהיב דוכתא לאת א', ואתחבר א' לגו ו', דבתריה קר, וי' עאל בין ק' ור' ואשתכח קיר. ואתגליפו ואתנציצו כמלקדמין, וקלא נפק מבינייהו, ומתחברן נציצין דאתוון, ונפיק לבר ואתגליין לגבי כל אינון משריין, דהוו נטלין אינון אתוון. וכד מתחברן נציצין דאתוון, קלא בטש בינייהו, אתחזון בגלופייהו לכל אינון רתיכין אוקיר. וקלא אהדר מבינייהו וקרי בין אינון רתיכין אוקיר אנוש מפז ואדם מכתם אופיר.
זכאה חולקיה דמשה דחמי כל דא, אבל צרופא דא לא אתחמי לעינוי דמשה, אלא צרופא קדמאה דאיהו ויקרא, דא הוה חמי משה, הה"ד ויקרא אל משה. וצרופא דא אחרא לא גליין ליה. בגין דשבחא דב"נ לא מודעין לקמיה. וסימניך, צאו שלשתכם, וכתיב ויקרא אהרן ומרים, וכתיב פה אל פה אדבר בו, וכתיב לא כן עבדי משה, בגין דלא מודעין שבחיה דב"נ לקמיה.
סלקין אתוון, ואתהדרו בכל אינון משריין כגוונא דא, בצרופא דא אוקיר. וקלא נפק ואכריז ואמר, אוקיר אנוש מפז וגו'. לבתר אתמשכו אתוון, והוו נציצין על רישייהו דכל אינון רתיכין, ואשתככו עד דאתתקנו לדוכתייהו.
רישא לסטר שמאלא חזקיא"ל רב ממנא, רב משריין לכל אינון דקיימי לתרעא דמשכנא, תחות שולטנותא דגבריא"ל. ועמיה מתתקנן בההוא תרעא, כל אינון משריין דתחות ידיה. וחד ממנא אתקם על תרעא לבר, וגזריא"ל שמיה. ועמיה י"ב ממנן דסחרין ליה תלת תלת לכל סטר, לד' סטרין.
ואלין שננא דלהטא דחרבא דמתהפכא בידייהו. והאי ממנא חזקיא"ל, קאים עלייהו לעילא לעילא לגו. את חד נציץ על רישייהו, ואיהי את א'. דהא לא קיימי אלין, ולא נטלי, אלא ברזא דא', דאיהי ימינא. בגין דשמאלא לא נטיל אלא בימינא. ימינא נטיל תדיר לשמאלא, דא' את נציץ ונפיק מן ימינא. כדין נטלין לההוא אתר דנציץ ההוא נציצו.
לגו מניה רהטיא"ל רב משריין, דקיימא לגו תחות שלטנותא דגבריא"ל. ועמיה כל אינון משריין תחות ידיה. וחד ממנא קאים עלייהו בתרעא, דאתקרי קדשיא"ל, וסחרין ליה י"ב ממנן, תלת תלת ד' זמנין. וההוא ממנא רהטיא"ל קיימא על כלהו, דלא אשתני שמיה. את חד נציץ על רישייהו דכל אלין משריין, ואת דא איהו ז', ואיהו אתחלף גו תקונא דמשכנא באת ל. האי אתחלף ברזא דיזל מים מדליו. ואתחלף בגלופי אתוון, ואקרי חלופא ל'. כד האי נציץ על רישייהו דכל אלין משריין, כדין כלהו נטלין לההוא סטרא דההוא נציצו.
לגו מן דא, קפציא"ל רב ממנא, רב משריין, תחות שלטניה דגבריאל, ועמיה הוו מתתקנן כל אינון משריין דתחות ידיה, אינון דאתמסרו ליה בההיא שעתא, וחד ממנא קאים עלייהו עזא"ל שמיה. וי"ב ממנן סחרין ליה לכל עיבר, תלת תלת כמה דאוקימנא, וקפציא"ל רב ממנא קיימא על כלהו. את חד נציץ על רישייהו דכל אלין משריין, ואיהי את ד', וכלהו נטלי לההוא נציצו דההוא את. האי את תלייא גו אוירא, על תרין אתוון אחרנין.
לגו מן דא שמעיא"ל רב ממנא, האי אתחלף לד' שמהן, בגין דלא קיימא בגלפוי. זמנין לסטר ימינא, וזמנין לסטר שמאלא, ועמיה י"ב ממנן דסחרין ליה לכל עיבר תלת תלת, כמה דאוקימנא, ורגשיא"ל רב ממנא על אלין י"ב, תחותיה דההוא ממנא אחרא. ואת חד נציץ על רישייהו לעילא, ואת דא איהי את ה', ודא תליא באוירא על כל שאר אתוון, בההוא את ד' דקאמרן. אלין תרין סליקו לעיל על כל שאר אחרנין, וכלהו נטלין לההוא נציצו דתליא מההוא את.
לגו לגו, באתר דאקרי קדש, נציץ את חד גו טמירו דקדש, ואיהי את ם סתימא. האי נציץ בנציצו על כלהו אתוון, וקלא הוא נפיק מבינייהו דאלין אתוון. כדין בטש נציצו דהאי את, ונטיל תרין אתוון אחרנין נציצין דתליין באוירא, ואינון ד' ה' ואשתאר אל, ואתחברן באלין אחרנין דסטר ימינא, ובטשו אלין באלין, ונטלי כלהו, ואתהדרן קדמאי כמלקדמין ונפקי לבר, וכדין אקרון ויקרא אל משה.

— 2 —
ויקרא אל משה וידבר יי' אליו מאהל מועד לאמר. רבי חייא פתח ואמר, באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי וגו', האי קרא לאו רישיה סיפיה, ולאו סיפיה רישיה. כתיב אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי, לבתר אכלו רעים. מאן דמזמן לאחרא, כד מזונא מתתקן קמיה. בתר דאיהו אכל, האיך יזמן לאחרא.
אלא זכאין אינון ישראל, דקב"ה בעא לדכאה להון, ואתרעי בהון מכל שאר עמין עע"ז, ומדאתרעי בהון בעא לסלקא להון מכל מקטרגי עלמא. ת"ח, ביומא דאתקם משכנא לתתא, בההוא יומא אתתקם משכנא אחרא לעילא עמיה, דכתיב הוקם המשכן סתם, וההוא יומא חדוותא דקב"ה הוה.
כיון דאתקם משכנא מה כתיב, ולא יכול משה לבא אל אהל מועד. כד חמא קב"ה כך אמר, ומה ע"י דמשה אתקם, ואיהו לבר, מיד ויקרא אל משה. א"ל: משה, חנוכא דביתא במאי הוה, בסעודתא, אדם כי יקריב מכם קרבן ליי'. הה"ד באתי לגני אחותי כלה וגו'.
ד"א באתי לגני, דא גן עדן דלעילא. אחותי כלה, דא כנסת ישראל, דבההוא יומא אזדווגו זווגין בכלא, אזדווגו זווגין בההוא גן עדן, בגין דאתברכו כלהו משקיו דנחלא, ואתקשרו כל חד בחבריה, הדא הוא דכתיב אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי כלהון אתשקיין ואתרוו ממבועא דנחלא.
אכלו רעים שתו ושכרו דודים, כל אינון דלתתא. וכלהו ענפין כלהו, אתברכו ואתזנו, כד אלין אתברכו לעילא. ובמה מתברכאן ומתבסמאן, כלהו בריחא דקרבנא.
תא חזי, בשעתא דנחתת כ"י לאשרהא דיורהא בארעא, קב"ה אמר ליה, להאי קרא, בגין דאשתכחו ברכאן וחדוה בכלהו עלמין, ואתבסמת היא, לנפקא מנה ברכאן לכלא. דכד אלין שית אתברכאן, כדין כלהו עלמין אתברכאן כחדא לתתא, ומתברכאן לעילא. וישראל אתברכו מכלהו. ד"א באתי לגני אחותי כלה. ר' יצחק אמר, לא אזדווגא קב"ה בכ"י, אלא בזמנא דאלין שית אתרוון, משקיו דנחלא דלא פסק.

— 3 —
(רעיא מהימנא) פתח ואמר באתי לגני אחותי כלה, איהי מלכות, אדנ"י. אריתי מורי, דא חסד, דרגא דאברהם, דאתמר עליה אלך לי אל הר המור. עם בשמי, דא נצח, דרגא דאהרן, דכתיב ביה ואתה קח לך בשמים ראש. ואינון דרועא ימינא, בירכא ימינא. ורזא דמלה, נעימות בימינך נצח. ואינון תרין ברכן לקבליה, חד מגן אברהם, ותניינא עבודה, דהוא רצה.
אכלתי יערי, דא גבורה פחד יצחק. עם דבשי הוד, דרגא דדוד, והיינו דרועא שמאלא, עם ירכא שמאלא. שתיתי ייני עם חלבי, גוף וברית, יעקב עם שלמה. לבתר, אכלו רעים שתו ושכרו דודים, י"ב שבטים, בי"ב ברכאן. תוספת ברכת המינין, מאן אכיל לה, ההוא דאתמר ביה באתי לגני אחותי כלה.
ואית דפליג לון ברזא אחרא, אריתי מורי עם בשמי, גוף וברית, יערי עם דבשי, שוקא ימינא עם שמאלא. ייני עם חלבי, דרועא שמאלא בימינא, דאינון ייני גבורה, חלבי חסד. (ע"כ רעיא מהימנא)
ר' יהודה אמר, אכלו רעים שתו ושכרו דודים, אלין כל מארי דיבבא ויללה, דאתבסמו כלהו ואתברכו כחדא. דהא מסעודתא דמלכא מתהניין כלא. ואימתי אכלי כלהו. בשעתא דמלכא אתי חדי. ועל דא מלכא אתחדי, וחדי למטרוניתא בקדמיתא, לבתר כלהו אכלן וחדאן.
ר' אבא אמר, אכלו רעים שתו ושכרו דודים, אלין אינון שית דקאמרן, ואלין אינון דכתיב בהו, הביאני המלך חדריו וגו'. שתו ושכרו, מההוא יין דרוי לכלא. רבי אלעזר אמר, כל אינון דלתתא, דכיון דאינון שית אתברכאן, כלהו דלתתא מתברכאן.
ר' שמעון אמר, כלא שפיר, אבל רזא דמלה, אכלו רעים לעילא, שתו ושכרו דודים לתתא. אמר ליה רבי אלעזר, מאן אינון לעילא, ומאן אינון לתתא. אמר ליה יאות שאילתא, דא אתר עלאה דאינון באחדותא בחדוותא דלא מתפרשן לעלמין, אלין אקרון רעים. הה"ד ונהר יוצא מעדן, ועדן וההוא נהר לא מתפרשן לעלמין, ואשתכחו לעלמין ברעותא באחדותא בחדוותא. שתו ושכרו דודים, אלין אינון לתתא, דאקרון דודים, לזמנין ידיען והא אוקימנא.
ת"ח באינון עלאי כתיב בהו אכילה בלא שתיה. מ"ט. מאן דאית ליה גרבי דחמרא, אכילה בעיא. ובגין דתמן שריא חמרא דמנטרא, כתיב בהו אכילה. ובאינון תתאי דבעיין שקיו, כתיב בהו שתיה, דהא כל נטיען שקיו בעיין מנחלא דעמיקא. ועל דא, באלין אכילה, ובאלין שתיה. אלין רעים ואלין דודים.
א"ל רבי אלעזר, אתחזי דהא דודים חביבותא אינון, אמאי אינון תתאי. א"ל, אינון דתאבין דא לדא, ולא משתכחין תדיר, אקרו דודים. ואינון דמשתכחי תדיר, ולא מתכסיין ולא מתפרשן דא מן דא, אקרו רעים. וע"ד, אלין דודים, ואלין רעים, אלין ברעותא באחדותא תדיר, ואלין בתיאובתא לזמנין. ודא הוא שלימותא דכלא, בגין דתתברך כ"י, וכדין חדוותא בכלהו עלמין.
רבי חזקיה אוקים האי קרא בקרבנין, בגין דאינון סעודתא דמלכא, לקרבא קמיה, ומתהניין מיניה מאריהון דדינין, ומתבסמן כלהו, ואשתכח חדוותא בכלא.
רבי אחא אוקים האי קרא, בשעתא דעאלת שכינתא למשכנא, דאשתכחו ברכאן וחדוון בכלא, ועאלת שכינתא ככלה לחופה, וכדין אשתלימו ישראל לתתא, ואתאחדו ביה בקב"ה בארעא. הה"ד ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, וכדין עלאי ותתאי אתבסמו.

— 4 —
ויקרא אל משה. ר"ש פתח, הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו. האי קרא אית ביה לאסתכלא, כיון דכתיב נראו בארץ, מהו דכתיב נשמע בארצנו, דהא בחד ארץ סגיא. אלא הנצנים, אלין אינון נטיען דעקרן קב"ה ושתיל לון באתרא אחרא, ואתרביאו, כנטיעתא כד אפיק פרחין.
נראו בארץ, דהאי ארץ מתברכא מנייהו כדקא חזי. ומאי איהי. ארץ קדישא, ארץ עלאה, ארץ ודאי. עת הזמיר הגיע, עידן לאעקרא שולטנותא דרברבי עמין דלא ישלטון בהו בישראל, בשעתא דאתקם משכנא.
וקול התור נשמע בארצנו, דא ארץ דלתתא, דאחסנו ישראל על ידא דיהושע. מאן הוא קול התור. דא הוא תייר עלאה, דאזדווג עמה כד בנה שלמה בי מקדשא לתתא, וכדין אתעטר קב"ה בעטרוי, כחתן בכלה. כד"א צאינה וראנה בנות ציון במלך שלמה וגו'.
בספרא דאגדתא אמר, קול התור, דא תורה שבעל פה, דתורה דבכתב אקרי תורה סתם, תורה שבעל פה אקרי תור, כד"א ויקר ויקרא, דא שלימו, ודא לאו הכי, ואנא אוקימנא כמה דאתמר, והכי הוא.
תא חזי, כד נחתת שכינתא למשכנא, כתיב כלת משה, חסר ו', כלת משה ודאי, ואוקמוה. אבל רזא דמלה, כלת משה: דא כנסת ישראל, וכלא חד מלה, ולמלכא עלאה אתמר. כיון דאתתקם משכנא קאים משה לבר, אמר לא אתחזי למיעל אלא ברשותא, מיד ויקרא אל משה. מאן ויקרא. דא ההיא דביתא דילה היא, ההיא כלה דכל ביתא ברשותא דילה. וידבר יי' אליו, ההוא דאקרי קול, ההוא דאחיד ביה משה.

— 5 —
ויקרא אל משה, רבי אלעזר פתח, מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה הקצור קצרה ידי מפדות. זכאין אינון ישראל, דבכל אתר דאשתכחו, קב"ה אשתכח עמהון, וקב"ה אשתכח ביניהון, ומתפאר בהו בישראל, הה"ד ישראל אשר בך אתפאר.
ולא עוד, אלא דישראל אשלימו מהימנותא בארעא. וישראל שלימו דשמא קדישא אינון. וכד ישראל אשתלימו בעובדייהו, כביכול, שמא קדישא אשתלים. וכד ישראל לא אשתלימו לתתא בעובדייהו, ואתחייבו גלותא, כביכול שמא קדישא לא שלים לעילא. דתנן דא סליק ודא נחית, ישראל דלעילא סליק לעילא. כנסת ישראל נחיתת לתתא, אתרחקו דא מן דא, כביכול אשתאר שמא קדישא בלא שלימו. וכלא בגין דכנסת ישראל בגלותא.
ואף על גב דישראל בגלותא, קב"ה אשתכח בינייהו, ואתי ואקדים לבי כנישתא, וקרי ואמר, שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. ולית מאן דאתער רוחיה, כדין קב"ה אמר, מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה. אקדמית, ואין איש, ולית מאן דיתער רוחיה.
תא חזי, בההוא יומא דאשתכלל בי משכנא, קב"ה אקדים ושארי ביה. מיד, ויקרא אל משה וידבר יי' אליו מאהל מועד לאמר. וידבר יי' אליו, ואודע ליה דזמינין ישראל למיחב קמיה, ולאתמשכנא האי אהל מועד בחובייהו, ולא יתקיים בידייהו, הה"ד וידבר יי' אליו מאהל מועד לאמר. מאי א"ל. מאהל מועד, מעסקי אהל מועד, דזמין לאתמשכנא בחובייהו דישראל, ולא יתקיים בקיומיה. אבל אסוותא להאי, אדם כי יקריב מכם קרבן ליי'. הרי לך קרבנין דאגין על כלא.

— 6 —
רבי חזקיה, הוה שכיח קמיה דרבי שמעון, אמר ליה, האי דאקרי קרבן, קירוב מבעי ליה, או קריבות, מאי קרבן. א"ל הא ידיע הוא לגבי חברייא, קרבן מאינון כתרין קדישין, דמתקרבי כלהו כחדא, ומתקשרן דא בדא, עד דאתעבידו כלהו חד, ביחודא שלים, לאתקנא שמא קדישא כדקא חזי, הה"ד קרבן ליי'. קרבן דאינון כתרין קדישין ליי' הוא, לאתתקנא שמא קדישא, וליחדא ליה כדקא יאות, בגין דישתכחו רחמין בכלהו עלמין. ושמא קדישא דאתעטר בעטרוי לאתבסמא כלא.
וכל דא בגין לאתערא רחמי, ולא לאתערא דינא. ובגין כך ליי' הוא, ולא לאלהים. ליי': אנן צריכים לאתערא רחמי, ולא לאלהים, רחמי בעינן ולא דינא. אמר, זכאה חולקי דשאילנא ורווחנא מלין אלין, ודא ברירו דמלה. אבל הא כתיב זבחי אלהים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. זבחי אלהים כתיב, ולא זבחי יי'.
אמר ליה, ודאי הכי הוא, קרבן אלהים לא כתיב, אלא זבחי אלהים. ועל דא שחיטתן בצפון, דהא זביחה הוא בגין אלהים, ההוא סטר גבורה, דיתבסם ויתבר רוחא דדינא, ויתחלש דינא, ויתגברון רחמי על דינא. ועל דא זבחי אלהים, לתברא חילא ותוקפא דדינא קשיא, דכתיב רוח נשברה, למהוי ההוא רוחא תקיפא נשברה, ולא יתגבר רוחיה וחיליה ותוקפיה. וב"נ בעי כדין, למיקם על מדבחא, ברוח נשברה, ויכסף מעובדוי, בגין דיהוי ההוא רוחא תקיפא תבירא, וכלא בגין דדינא יתבסם, ויתגברון רחמי על דינא.
אדם כי יקריב מכם קרבן ליי'. א"ר אלעזר, האי קרא הכי הוה ליה למכתב, אדם כי יקריב קרבן ליי'. מהו מכם. אלא לאפוקי אדם הראשון, דהוא אקריב קרבנא כד ברא קב"ה עלמא, והא אוקמוה, והכא מכם כתיב, האי אדם, לאפוקי אדם אחרא, דלא הוה מכם. א"ל ר' שמעון, שפיר קאמרת, והכי הוא.

— 7 —
רבי אבא פתח, שיר מזמור לבני קרח. האי שיר תושבחתא מעליא הוא, על כל שאר תושבחין, דזכו לשבחא ליה בני קרח. שיר מזמור: תושבחתא על תושבחתא. תושבחתא דאתפלג לתרין תושבחן.
וזכו בני קרח לשבחא לה לכנסת ישראל. ושבחא דכנסת ישראל קא אמרי. ומאי הוא. דכתיב גדול יי' ומהלל מאד בעיר אלהינו הר קדשו. אימתי אקרי קב"ה גדול, בזמנא דכנסת ישראל אשתכחת עמיה, הה"ד בעיר אלהינו, הוא גדול בעיר אלהינו, עם עיר אלהינו.
אמר ליה רבי יהודה, אלהינו מאי בעי הכא. א"ל הכי הוא ודאי, האי עיר דחלא אלהינו, ותושבחתא דישראל הוא. מאי משמע. אשתמע, דמלכא בלא מטרוניתא, לאו הוא מלכא, ולאו הוא גדול, ולא מהולל. ובגין כך, כל מאן דלא אשתכח דכר ונוקבא, כל שבחא אעדוי מניה, ולאו הוא בכללא דאדם. ולא עוד אלא דלאו איהו כדאי לאתברכא.
כתיב ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם, תנינן בספרא דרב המנונא סבא, דבת זוגו בדחילו דקב"ה הות כוותיה, ומסטרא דאתתיה אקרי גדול. אוף הכא, גדול יי' ומהלל מאד, ובמה הוא גדול. הדר ואמר, בעיר אלהינו הר קדשו.
ובגין כך, תושבחתא דא בשני. ואי תימא אמאי לא כתיב כי טוב בשני. בגין דזמינין לאתפרשא. ורזא דמלה לא טוב היות האדם לבדו, בזמנא דאיהו לבדו לא טוב כתיב. ועל דא לא כתיב כי טוב בשני.
גדול ה' ומהלל כדקאמרן. יפה נוף משוש כל הארץ, תושבחתא דזווגא דלהון. יפה נוף, דא קב"ה, ודא צדיק, משוש כל הארץ, כדין הוא חדוותא דכלא, וכנסת ישראל מתברכא.
אלהים בארמנותיה נודע למשגב וגו', אלין אינון נצ"ח והו"ד, דתמן כנישותא דכל ברכאן, כנישותא דחדוותא. מתמן נפקא ע"י דהאי דרגא דאקרי צדיק, ותמן אתכנשו ברכאן, לבסמא להאי עיר קדישא, ולאתברכא מתמן. כי הנה המלכים נועדו. אלין כל כתרי מלכא בכללא חדא, ולאתר אחרא מלין אלין סלקין.
ת"ח, בשעתא דבר נש מתקן עובדוי ע"י דקרבנא, כלא אתבסם ואתקרב, ואתקשר דא בדא, ביחודא שלים. הדא הוא דכתיב אדם כי יקריב מכם. כי יקריב לקשרא מלין כדקא חזי.

— 8 —
ת"ח, אדם כי יקריב, לאפוקי מאן דלא אתנסיב, דהא קרבניה לאו קרבן, וברכאן לא משתכחן לגביה, לא לעילא, ולא לתתא. ממשמע דכתיב אדם כי יקריב, שאני הכא, דלאו איהו אדם, ולא בכללא דאדם הוא, ושכינתא לא שריא עלוהי, בגין דאיהו פגים, ואקרי בעל מום, ומארי דמומא אתרחקא מכלא, כ"ש למדבחא לקרבא קרבנא.
ונדב ואביהוא אוכחן, דכתיב ותצא אש מלפני יי'. ובגיני כך כתיב, אדם כי יקריב מכם קרבן ליי', אדם דאשתכחו דכר ונוקבא, האי חזי לקרבא קרבנא דא, ולא אחרא.
ואמר רבי אבא, אע"ג דאוקמוה לנדב ואביהוא במלה אחרא, הכי הוא ודאי. אבל קטרת, עלאה הוא מכל קרבנין דעלמא, דעליה אתברכן עלאי ותתאי. וקרבנא דא דאיהו לעילא מכל קרבנין לא אתחזון אינון לקרבא, דהא לא אתנסיבו, לקרבנא לא אתחזון, כל שכן למלין עלאין, דיתברכון על ידייהו.
ואי תימא ותצא אש מלפני יי' ותאכל אותם, אמאי. לב"נ דאתא קמי מטרוניתא, לבשרא לה דהא מלכא אתי לביתה, וישרי בה במטרוניתא, למחדי עמה. אתא לקמי מלכא, חמא מלכא ההוא ב"נ דאיהו מארי דמומין. אמר מלכא, לאו הוא יקרא דילי, דעל ידוי דהאי פגים, איעול למטרוניתא. אדהכי אתקנת מטרוניתא ביתא למלכא, כיון דחמאת דמלכא הוה זמין למיתי לגבה, וההוא ב"נ גרים לאסתלקא מלכא מינה, כדין פקידת מטרוניתא לקטלא לההוא ב"נ.
כך בזמנא דעאלו נדב ואביהוא, וקטרת בידייהו, חדת מטרוניתא, ואתתקנת לקבלא למלכא. כיון דחמא מלכא אינון גברין פגימין, מארי דמומין, לא בעא מלכא דעל ידייהו ייתי למשרי עמה, ואסתלק מלכא מנה. כד חמת מטרוניתא דבגיניהון אסתלק מלכא מנה, מיד ותצא אש מלפני יי' ותאכל אותם.
וכל דא בגין דמאן דלא אתנסיב הוא פגים. מאריה דמומין קדם מלכא, קדושה דמלכא אסתלק מניה, ולא שריא בפגימו. ועל דא כתיב אדם כי יקריב מכם קרבן, מאן דאקרי אדם יקריב, ומאן דלא אקרי אדם לא יקריב.
מן הבהמה כלל. מן הבקר ומן הצאן פרט, לבתר אלין דכשרין למיכל, ודלא כשרין למיכל אסיר לקרבא. ולאתר אחרא אסתליקו אינון דכשרן ואינון דלא כשרן.

— 9 —
אם עולה קרבנו, ר' חייא פתח, כי לא מחשבתי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי. כי לא מחשבתי מחשבותיכם, מחשבתי כתיב חסר בלא ו', ת"ח, מחשבה דקב"ה, היא עלאה ורישא דכלא, ומההיא מחשבה אתפשטו ארחין ושבילין, לאשתכחא שמא קדישא, ולאתקנא ליה בתקונוי כדקא יאות. ומההיא מחשבה אתנגיד ונפיק שקיו דגנתא דעדן, לאשקאה כלא. ומההיא מחשבה, קיימין עלאין ותתאין. ומההיא מחשבה, משתכח תורה שבכתב ותורה שבע"פ.
מחשבה דב"נ, היא רישא דכלא, ומההיא מחשבה, אתפשטו ארחין ושבילין, לאסטאה אורחוי, בהאי עלמא, ובעלמא דאתי. ומההיא מחשבה, אתנגיד ונפיק זוהמא דיצר הרע, לאבאשא ליה ולכלא. ומההיא מחשבה, אשתכחו עבירות חטאות וזדונות, ע"ז, ג"ע וש"ד. ועל דא, כי לא מחשבתי מחשבותיכם.
ובג"כ, רישא דכלא כתיב, אם עולה קרבנו. מן הבקר, ולא בקר, ומאן איהו. פר בן בקר איהו, דאיהו דכר. ר' יצחק אמר, מן הבקר סתם, וחזר ופירש זכר תמים יקריבנו, זכר ולא נקבה, דהא דכר אשתמודע לעילא, ונוקבא אשתמודעא לתתא. וכן מן הצאן מן הכבשים ומן העזים.
מאן דאתי לעולה, כלהו דכר, ולא נוקבא, בגין דעולה עולה על הלב, על הלב ודאי, ואשתמודע מאן דקאים על הלב. ובג"כ סלקא לעילא, וכלהו דכרין. ועל דא פתח קרא ברישא בעולה יתיר מכל שאר קרבנין, דהא מחשבה רישא דכלא.
אמר ר' יהודה, אי הכי באתר דמחשבה דלעילא בעיא לקרבא, אמאי לתתא יתיר. לא הוה בידיה. אתא לקמיה דרבי שמעון, אמר ליה, רישא דכלא מחשבה הוא, וסיומא דההיא מחשבה אתר דאקרי בקר, ומאי איהו. ההוא סיומא דגופא, דמבסם לנוקבא. כך מחשבה דב"נ, רישא דכלא. סיומא דההיא מחשבה, כד אתעביד עובדא. אימתי. בבקר. הה"ד הוי חושבי און ופועלי רע, אימתי, על משכבותם באור הבקר יעשוה. וע"ד לההוא אתר דמחשבה, מחשבה אסתליק. ועובדא מתקרבא לסיומא דמחשבה ודאי.

— 10 —
רבי אחא הוה אזיל בארחא, והוה עמיה ר' יהודה, עד דהוו אזלי, א"ר יהודה, הא דתנינן בתולת ישראל, בתולה דאתברכא מן שבע, דאקרי בת שבע, ואוקמוה בכמה אתר. ובתולה לתתא, ירתא ז' ברכות בגינה. והא כתיב ואתה בן אדם שא קינה על בתולת ישראל, ודאי עלה אתמר, על כנסת ישראל. ודא קשיא מכלא, דכתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל. והאי דקא אמרי כלהו חברייא במלה דא שפיר הוא. אבל אי פרשתא אתמר בארח נחמה הוינן אמרי הכי. אבל בהאי קינה אתמר, והא קרא אוכח הכי.
א"ל ודאי הכי הוא, והא הוה קשיא לי ההוא מלה יתיר מכלא, ואתינן לגבי דר' שמעון, בחשוכן דאנפין. אמר לי, מחיזו דאנפך, אשתמודע מה דבלבך. אמינא ליה ודאי, דאנפי ולבי שוין. אמר לי אימא לי מלך. אמינא ליה, כתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, מאן דאית ליה רוגזא בדביתהו, ונפקא מניה, לא תהדר לעלמין, אי הכי ווי לבנין דאתתרכו עמה. אמר לי, ולא סגי לך מה דאמרו כלהו חברייא. אמינא, הא שמענא מלייהו, דהוה מרחמי, ולא מתישבן בלבאי.
אמר, כל מה דאמרו חברייא כלא שפיר ויאות, אבל ווי לדרא כד רעיין לא משתכחין, וענא סאטן ואזלין, ולא ידעין לאן אתר אזלי, לא לימינא ולא לשמאלא. ודאי האי קרא בעיא למנדע, וכלהו גליין לאינון דחמאן בארחא דאורייתא בארח קשוט.
ת"ח, בכלהו גלוותא דגלו ישראל, לכלהו שוי זמנא וקצא, ובכלהו הוו ישראל תייבין לקב"ה, ובתולת ישראל הוה תבת לאתרהא, בההוא זמנא דגזר עלה. והשתא בגלותא דא בתראה לאו הכי, דהא היא לא תיתוב הכי כזמנין אחרנין, והאי קרא אוכח, דכתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, נפלה ולא אוסיף להקימה לא כתיב.
מתל למלכא דרגז על מטרוניתא, ואשדי לה מהיכליה, לזמנא ידיעא. כד הוה מטי ההוא זמנא, מיד מטרוניתא הות עאלת ותבת קמי מלכא. וכן זמנא חד, ותרין, ותלת זמנין. לזמנא בתרייתא, אתרחקת מהיכלא דמלכא, ואשדי לה מלכא מהיכליה לזמנא רחיקא. אמר מלכא, האי זמנא לאו הוא כשאר זמנין דהיא תיתי קמאי הכי, אלא אנא איזיל עם כל בני היכלי ואתבע עלה.
כד מטא לגבה, חמא לה דהוה שכיבת לעפרא. מאן חמא יקרא דמטרוניתא בההיא זמנא, ובעותין דמלכא לקבלה עד דאחיד לה מלכא בידוי, ואוקים לה, ואייתי לה להיכליה, ואומי לה דלא יתפרש מינה לעלמין, ולא יתרחיק מינה.
כך קב"ה, כל זמנין דכנסת ישראל בגלותא, כד הוה מטי זמנא, היא אתיאת והדרת קמי מלכא. והשתא בגלותא דא לאו הכי, אלא קב"ה יוחיד בידהא, ויוקים לה, ויתפייס בהדה ויתיב לה להיכליה. ותא חזי דהכי הוא, דהא כתיב נפלה לא תוסיף קום, ועל דא כתיב, ביום ההוא אקים את סכת דויד הנפלת, היא לא תוסיף קום כזמנין אחרנין, אבל אנא אוקים לה. ועל דא כתיב ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת, אני אקים את סוכת דוד. מאן סכת דוד. דא בתולת ישראל. הנופלת: כמה דכתיב נפלה. ודא היא יקרא דבתולת ישראל, ותושבחתא דילה. ודא אוליפנא בההיא שעתא.
א"ר יהודה, ודאי מלילתא על לבאי, ואתישבא, ודא ברירו דמלה. ואזלא האי, כמלה חדא דשמענא ושכחנא, והשתא רווחנא לה, דתנינן, א"ר יוסי, זמין קב"ה לאכרזא על כנסת ישראל ויימא, התנערי מעפר קומי שבי ירושלם, כמאן דאחיד בידא דחבריה ויימא התנער, קום, כך קב"ה יוחיד בה ויימא התנערי, קומי.
א"ל ר' אחא, וכן כל אינון בני היכלא דמלכא בלישנא דא פתחין, הה"ד קומי אורי כי בא אורך, הא מלכא הכא, ודאי כדין הוא יקרא דילה, וחדוותא דכלא, כד מלכא אתפייס בהדה. בכל אינון זמנין איהי אתת לגבי דמלכא, וקמת קמיה, הה"ד ותבא לפני המלך, ותעמוד לפני המלך. אבל בזמנא דא לאו הכי, אלא מלכא ייתי לגבה, ויתפייס בהדה, ויתיב לה להיכליה. הה"ד הנה מלכך יבא לך ודאי, ולא אנת לגביה, יבא לך, לפייסא לך. יבא לך, לאקמא לך. יבא לך, לאשלמא לך בכלא. יבא לך, לאעלאה לך להיכליה, ולאזדווגא עמך זווגא דעלמין, כד"א וארשתיך לי באמונה.

— 11 —
עד דהוו אזלי פגע בהו רבי אבא. אמרו, הא מאריה דחכמתא אתי, נקבל אנפי שכינתא. כד קריבו בהדיה, אשתמיט מקסטורא דקופטרא, ונחת גבון.
פתח ואמר, ויהי קול השופר הולך וחזק מאד וגו'. ויהי קול השופר, הכא אפליגו ספרי קדמאי, וכלהו בחד מלה אתתקעו. אית מאן דאמר, קול השופר תרי, קול חד, השופר תרי. ודייק לה, מדלא כתיב ויהי השופר הולך וחזק, אלא קול השופר, קול דנפיק משופר, דודאי שופר אקרי, כד"א יתקע בשופר גדול, והאי איהו שופר גדול, דביה נפקין עבדין לחירות עלמין. והא אוקמוה.
ואית מאן דתני ודייק דכלא חד, בגין דכתיב קול השופר, קול דאקרי שופר. ומנ"ל דאקרי קול. ממה דכתיב קול גדול ולא יסף, והאי קול גדול אקרי שופר. ועל דא קול השופר הולך כתיב. לאן הולך. אי תימא להר סיני, או לישראל. יורד מבעי ליה. אלא אורייתא מהכא נפקא. ומאתר דא, דאיהו כללא דכל שאר קלין אתייהיבת, וכד יסתכלון מלי כלא חד.
ועל דא, לוחי קדמאי רשימין מהאי אתר הוו, ודא הוא רזא דמלה דכתיב חרות על הלוחות, אל תקרי חרות, אלא חירות, חירות ממש, אתר דכל חירו ביה תליא. ות"ח, לית לך מלה באורייתא, דאמרין כלהו חברייא דא הכי ודא הכי, דלא אזיל כלא לאתר חד, ולמבועא חד אתכנש.
הולך: כד"א, כל הנחלים הולכים אל הים. וכתיב הכל הולך אל מקום אחד. וחזק מאד, כמה דתנינן כלי מחזיק ארבעים סאה. וחזק מאד, דלית לך מלה באורייתא חלשא או תבירא, דכד תסתכל ותנדע בה, דלא תשכח לה תקיפא כפטישא דמתבר טינרין. ואי איהי חלשא, מינך הוא. כמה דאוקמוה, דכתיב כי לא דבר רק הוא, ואם רק הוא, מכם איהו. ועל דא וחזק מאד.

— 12 —
כתיב משה ידבר והאלהים יעננו בקול, באתר דא אתכללו מלין עלאין, הא אוקמוה והאלהים יעננו בקול, בקולו של משה, בההוא קול דאחיד ביה משה. הכא אית לאסתכלא דהא אפכא הוה, דכתיב וידבר אלהים, והכא כתיב משה ידבר.
אלא אית דאמרי, בגין דכתיב, ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים. וע"ד משה ידבר, והאלהים יעננו. בגין דלא אשתכח מלה באורייתא מפומא דמשה בלחודוי, ודא הוא דאוקמוה, קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן. מעצמו לא תנינן, אלא מפי עצמו, הללו מפי הגבורה. והללו מפי עצמו, מפי ההוא קול דאחיד ביה, דאקרי הכי. ושפיר מלה.
ובספרא דאגדתא דבי רב אמרי, אע"ג דאורייתא מפי הגבורה אתמר כולה, מפי עצמו של משה כמו כן אתמר. ומאי איהו. כגון קללות שבמשנה תורה. ולבתר אתכלילן בגבורה, הה"ד משה ידבר והאלהים יעננו בקול. משה ידבר, דא קולו של משה. והאלהים יעננו בקול, דא גבורה, דאודי ליה לההוא קלא. הה"ד יעננו בקול בההוא קול דמשה. והשתא מאן דפתח במלי דאורייתא, ליפתח ויימא, יתבו.

— 13 —
פתח רבי אבא ואמר, כתיב ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה וגו', זכאה חולקיהון דישראל מכל עמין עע"ז, דהא קב"ה כד ברא עלמא, לא ברא ליה אלא בגיניהון דישראל, בגין דיקבלון אורייתא בטורא דסיני, ויתדכון בכלא, וישתכחון זכאין קמיה.
תא חזי, כד אשתלים האי עלמא בהו בישראל, כגוונא דלעילא, וההוא אדם אתנעיץ בארעא, ורומיה מטי עד צית שמיא, בעא קב"ה לאשלמא נשמתא קדישא מעילא לתתא, בגין דיתאחיד ויתקשר דא בדא, הה"ד וייצר יי' אלהים את האדם עפר מן האדמה וגו'. למהוי קשיר דא בדא, וישתכח שלים כגוונא דלעילא, וישלם ויתקן גרמיה הכי.
ובג"כ ברא ליה דכר ונוקבא, למהוי שלים. ואימתי אקרי ב"נ שלים כגוונא דלעילא בשעתא דאזדווג בבת זוגיה באחדותא בחדוותא ברעותא, ויפיק מניה ומנוקביה בן ובת. וכדין הוא בר נש שלים כגוונא דלעילא, ואשלים הוא לתתא, כגוונא דשמא קדישא עלאה, וכדין אתקרי שמא קדישא עלאה עליה.
ובר נש דלא בעי לאשלמא שמא קדישא לתתא, טב ליה דלא אתברי, דהא לית ליה חולקא כלל בשמא קדישא. וכד נפיק נשמתיה מניה, לא אתאחדא ביה כלל, דהא אזערא דיוקנא דמאריה עד דאתקשרא ואתתקנת בכלא.
הה"ד ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וגו'. ובת כהן, דא נשמתא קדישא, דאתקרי ברתא דמלכא, דהא אוקמוה דנשמתא קדישא מזווגא דמלכא ומטרוניתא נפקת. ובגיני כך היך גופא דלתתא מדכר ונוקבא, אוף הכי נשמתא לעילא. כי תהיה אלמנה מההוא גופא דאזדווגת ביה, ומית. וגרושה, דאתתרכת מההוא חולקא דשמא קדישא. וכל כך למה, בגין דזרע אין לה לאשתכחא כגוונא דלעילא, ולאתקשרא בשמא קדישא. ושבה אל בית אביה, מאן ושבה. ושבה סתם, לאתתקנא כמלקדמין. וכדין ושבה אל בית אביה, דא קב"ה. כנעוריה: כקדמיתא. מלחם אביה תאכל, לאתענגא בענוגא דמלכא.
מכאן ולהלאה, וכל זר לא יאכל קדש. מאן הוא זר. ההוא דלא אוקים שמא קדישא דתתא, ולית ליה ביה חולקא. לא יאכל קדש, לית ביה חולקא מענוגא דלעילא דאית ביה אכילה, דכתיב אכלו רעים, אכילה דלעילא, ענוגא דקב"ה הוי, והאי ענוגא שריא, באתר דשריא כד ריחא דקרבנא הוה סליק.

— 14 —
תא חזי, בשעתא דאשתכח מזונא לתתא, אשתכח מזונא לעילא. למלכא דאתקן סעודתא דיליה, ולא אתקן לעבדוהי. כד אתקן לעבדוהי, אכיל הוא סעודתא דיליה, ואינון אכלי סעודתייהו, הה"ד אכלתי יערי עם דבשי, דא סעודתא דמלכא. אכלו רעים שתו ושכרו דודים, דא סעודתא דידהו מריחא דקרבנא, כד ריחא דקרבנא הוה סליק. ובגיני כך אקרי ריח ניחח ליי'. ריח לעבדוהי. ניחח ליי'. ועל דא סעודתא דמלכא אתעכב, בגין סעודתא דעבדוהי. ובגין כך, ישראל מפרנסי לאביהן שבשמים תנינן. ומסעודתא דמלכא מאן אכיל. אלא אינון נשמתין דצדיקייא.

— 15 —
תו פתח ואמר, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, זכאין אינון ישראל, דלא יהב לון קב"ה לרברבא, או לשליחא, אלא ישראל אחידן ביה, והוא אחיד בהו, ומחביבותא דלהון קרא לון קב"ה עבדין. הה"ד כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם. לבתר קרא לון בנים, הה"ד בנים אתם ליי' אלהיכם. לבתר קרא לון אחים, הה"ד למען אחי ורעי וגו'. ובגין דקרא לון אחים, בעא לשוואה מדוריה בהו, ולא יעדי מנייהו. כדין כתיב הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.

— 16 —
ובוצינא קדישא הכי אמר, הנה מה טוב ומה נעים וגו', כד"א ואיש אשר יקח את אחותו. ובספרא דרב ייבא סבא, ואיש: דא קב"ה. אשר יקח את אחותו: דא כנ"י. וכל כך למה. חסד הוא, חסד הוא ודאי, והא אוקמוה. ועל דא הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, קב"ה וכנסת ישראל. גם, לרבות ישראל דלתתא. כדאמרינן, דהא בשעתא דכנסת ישראל באחדותא בקב"ה, ישראל דלתתא שריין בחדוותא גם אינון בקב"ה. ובג"כ גם יחד כתיב. ובספרא דרב המנונא סבא, גם יחד, לרבות צדיק. בה, בכנסת ישראל, דאינון זווגא חד, וכלא מלה חד.
ותנינן בפרשתא דשמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד, מהו אחד. דא כנסת ישראל דאחיד ביה בקב"ה. דאמר רבי שמעון, זווגא דדכר ונוקבא אקרי אחד. באתר דנוקבא שריא, אחד אקרי. מאי טעמא. בגין דדכר בלא נוקבא פלג גופא אקרי, ופלג לאו הוא חד. וכד מתחברן כחדא תרי פלגי גופא, אתעבידו חד גופא, וכדין אקרי אחד.
והשתא קב"ה לא אקרי אחד. ורזא דמלה, כנסת ישראל בגלותא, וקב"ה סליק לעילא לעילא, וזווגא אתפרש, ושמא קדישא לא אשתכח שלים, ואחד לא אקרי. ואימתי יתקרי אחד, בשעתא דמטרוניתא תשתכח ביה במלכא, ויזדווגון כחדא. הה"ד, והיתה ליי' המלוכה. מאן מלוכה. דא כנסת ישראל, דמלכו בה אתקשר, כדין ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד. ועל דא, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.
כשמן הטוב על הראש. מאן שמן הטוב. דא משח רבות קודשא, דנגיד ונפיק מעתיקא קדישא, דאשתכח בההוא נהר עלאה, דינקא לבנין, לאדלקא בוצינין, וההוא משח נגיד ברישא דמלכא, ומרישיה ליקירו דדיקנא קדישא, ומתמן נגיד לכל אינון לבושי יקר דמלכא אתלבש בהו. הה"ד שיורד על פי מדותיו. על פי מדותיו ממש, ואלין אינון כתרי מלכא דשמיה קדישא אשתכח בהו.
תא חזי, כל נגידו, וכל חידו דעלמין, לא נחית לברכא, אלא על ידא דאלין כתרין קדישין, דאינון שמא דמלכא קדישא, ובג"כ שיורד על פי מדותיו. על פי מדותיו ודאי כד"א על פי אהרן ובניו תהיה. כך על פי מדותיו, נחית ונגיד לכלהו עלמין, לאשתכחא ברכאן לכלא. ותא חזי, האי שמן טוב לא זמין, עד ההוא זמנא דפולחנא דלתתא הוה סליק, ואתערען דא בדא, הה"ד שמן וקטרת ישמח לב. שמן לעילא, וקטרת לתתא, כדין הוא חדוותא דכלא. רבי אחא ור' יהודה זקיפו ידין, ואודו לרבי אבא.

— 17 —
ר' אחא פתח, ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה, וכתיב ויאמר אליו האלהים בחלום גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת. האי ויבא אלהים אל אבימלך, מאי שנא באומות העולם, ויבא אלהים, ולישראל לא. אלא הכי תנינן, כל אלהים דהכא, ההוא חילא רברבא דממנא עלייהו הוה, כגוונא דא ויבא אלהים אל בלעם לילה, ההוא חילא דאתפקד עליה.
ואי תימא ויאמר אליו האלהים בחלום. הכי הוא ודאי, גם אנכי ידעתי, גם אמאי הכא. אלא לרבות קא אתא, דאע"ג דלעילא מנאי ידיע, גם אנכי ידעתי. ואחשוך גם אנכי, גם לרבות, אותך מחטו לי, מחטו חסר אלף כתיב, מאי קאמר בגין דחטאה לאו בחילא קיימא.
אלא הכי אוליפנא, בחוביהון דעמא דלתתא, אתפגים לעילא. בחובי עמא דלתתא, אתעבר רברבא דלהון דלעילא משולטניה. הה"ד ואחשוך גם אנכי אותך, דאע"ג דלעילא מנאי תליא מלתא, גם אנכי לרבות לגרמיה, מחטו לי, בגין דלא ישתכחו גבאי, כהאי מחט דנעיץ בבשרא, דלא תגרום לי את בחובך לאעברא לי משולטני, ויקוצון בי, דלא תקוץ לי במחטך, כד"א ואקץ בם, כהני קוצין דנעיצין בבשרא. מאי משמע. משמע דבחובי בני אנשא, עבדין פגימו לעילא, מאי איהו. כד"א ובפשעכם שלחה אמכם.
וע"ד קרבן אתקריב, מאי קרבן. האי דקאמרן דכתיב, ובפשעכם שלחה אמכם. דהא חטא גרים פרודא בחוביה. קרבן קריב עלמא עלאה בעלמא תתאה ואתעביד כלא חד. אתו ר' אבא ור' יהודה, ואודו ליה לרבי אחא.

— 18 —
פתח רבי יהודה ואמר, עבדו את יי' בשמחה וגו'. עבדו את יי' בשמחה, הכי אוליפנא, דכל פולחנא דבעי ב"נ למפלח לקב"ה, בעי בחדוותא, ברעותא דלבא, בגין דישתכח פולחניה בשלימו. ואי תימא פולחנא דקרבנא הכי הוא. לא אפשר, דהא ההוא בר נש דעבר על פקודא דמאריה, על פקודא דאורייתא, ותב לקמי דמאריה, במאן אנפין יקום קמיה, הא ודאי ברוח תבירא, ברוח עציב, אן הוא שמחה, אן הוא רננה.
אלא תמן תנינן, ההוא ב"נ דחטי קמי מאריה, ועבר על פקודוי, ואתי לקרבא קרבנא, ולתקנא גרמיה, ברוח תבירא, ברוח עציבא בעי לאשתכחא, ואי בכי שפיר מכלא. הא שמחה הא רננה לא אשתכח. אלא במאי אתתקן. בהנהו כהני וליואי, דהא אינון אשלימו שמחה ורננה בגיניה. שמחה בכהנא אתקיים, בגין דהוא רחיקא מן דינא תדיר, וכהנא בעי לאשתכחא תדיר באנפין נהירין, חדאן יתיר מכל עמא. דהא כתרא דיליה גרים. רננה בליואי, והכי הוא, דהא ליואי משתכחי על שיר לעלמין, כמה דאוקמוה.
ואלין קיימין עליה, וביה אשתלים פולחנא לקב"ה. כהנא קאים עליה וכוון מילין, בחדוותא ברעותא, ליחדא שמא קדישא כדקא יאות. וליואי בשיר. כדין כתיב דעו כי יי' הוא אלהים. דא הוא קרבן לקרבא רחמי בדינא, ומתבסם כלא.
השתא דלא אשתכח קרבנא, מאן דחטי קמי מאריה ותב לגביה, ודאי במרירו דנפשא, בעציבו, בבכיה, ברוח תבירא, היאך אוקים שמחה ורננה, הא לא אשתכחו גביה. אלא הכי אוקמוה, דתושבחן דמאריה, וחדוותא דאורייתא, ורננה דאורייתא, דא הוא שמחה ורננה. והא תנינן ולא מתוך עצבות וכו', דלא יקום בר נש קמיה מאריה בעציבו והא לא יכיל ומאי תקנתיה.
אלא רזא דמלה, הא תנינן לעולם יכנס אדם שעור שני פתחים וכו', ויצלי צלותיה הדא הוא דכתיב, לשמור מזוזות פתחי, שני פתחים ס"ד, אלא אימא שיעור שני פתחים. כאן רמז למה שאמר דוד, שאו שערים ראשיכם, אינון מעון ומכון, דאינון גו לגו, שירותא דדרגין: חסד, ופחד. ואינון פתחין דעלמא. על דא אצטריך בר נש דיתכוון בצלותיה לקבל קדש קודשין, דאינון שמא קדישא, ויצלי צלותיה. והנהו אלין שיעור ב' פתחין, ב' כתרין.
ואית דמתני הכי, שמחה, דא כנסת ישראל. ושמחה הא אוקמוה, כדכתיב, כי בשמחה תצאו וגו'. וזמינין ישראל לנפקא מן גלותא, בהאי שמחה. ומאן איהי כנסת ישראל. וע"ד עבדו את יי' בשמחה, כמה דכתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש, וכלא חד.
באו לפניו ברננה, דא שלימו דילה. דשמחה בלב, ורננה בפה. ודא הוא שלימו יתיר. ושלימו דהאי שמחה הא אשתמודעא, והא ידיעא. ודא הוא תקונא דבר נש לקמיה מאריה. כדין דעו כי יי' הוא אלהים. וכלא בחד מלה אתיא, דבעי לבתר ליחדא שמא קדישא כדקא יאות, ולקשרא דא בדא למהוי כלא חד, ודא הוא פולחנא דקב"ה. אמרו ליה רבי אחא ור' אבא, ודאי הכי הוא. זכאה חולקיהון דצדיקייא דמשתדלי באורייתא, וידעי ארחוי דקב"ה, קמו ואזלו אבתריה דרבי אבא, ג' מילין.

— 19 —
פתח ר' אבא ואמר, ואני ברוב חסדך אבא ביתך, הכי אוקמוה, דלא לבעי ליה לבר נש למיעל לבי כנישתא, אלא אי אימלך בקדמיתא, באברהם ויצחק ויעקב. בגין דאינון תקינו צלותא לקמי דקב"ה, הה"ד, ואני ברוב חסדך אבא ביתך. אבא ביתך: דא אברהם. אשתחוה אל היכל קדשך: דא יצחק. ביראתך: דא יעקב, ובעא לאכללא לון ברישא, ויעול לבי כנישתא, ויצלי צלותיה. כדין כתיב, ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

— 20 —
אם עולה קרבנו מן הבקר. אמר רבי יוסי, מאי שנא מן הבקר לעולה, ומן הצאן לעולה, ומן העוף לעולה. אי כלא חד, בגין מה שניא דא מן דא, דהא מן כלא אתעביד חד מלה. אלא, מאן דאדבק ידיה לדא, מקריב מן הבקר. ואי לא יכיל, מן הצאן. ואי לא יכיל מן העוף. דהא כתיב, ואם דל הוא ואין ידו משגת, דהא קב"ה לא אטרח עליה דבר נש יתיר, במלה דלא יכיל.
אמר רבי אלעזר, כמה דהוה חטאה הכי הוה מקריב. עתירא, דזמנין דלביה גס ביה, הוה מקריב תורא. בגין דלביה חשיב יתיר למחטי קמיה מאריה. בינוני, מקריב מן הצאן, בגין דרעותיה לאו גס ביה כל כך למחטי. מסכנא דלביה לא גס ביה, רעותיה נמוך מכלא, מקריב מההוא קליל מכלא. ואשתמודען קרבניהון לכלהו, כל חד וחד בלחודייהו, וקב"ה דאין דינא כל חד וחד במתקלא ישרה.
רבי אלעזר שאיל לר' שמעון אבוהי, א"ל, הא תנינן דעל תלת חובי עלמא רעב בא לעולם, וכלהו חובי לא משתכחי אלא בעתירי, בגין דלבייהו גס בהו, ולא משתכחי במסכני, מה דינא הוא, דקב"ה קטיל למסכני, וקאים לעתירי, דהא מהשתא יוספון למחטי קמיה. אמר ליה יאות שאלת והא אוקמוה חברייא ואמרו, כד בעא קב"ה לאתפרעא מן רשיעיא ולאובדא להו מן עלמא, כדין יהיב להו שלום, ואשלים להו בכלא.
אבל ת"ח, דכל בני עלמא לא משתכחין קריבין למלכא עלאה, כאלין מאנין דאיהו אשתמש בהו. ומאן אינון. לב נשבר ונדכה. ואת דכא ושפל רוח. אלין אינון מאני דמלכא. וכד אשתכח בצורת בעלמא, וכפנא ודינא אתתקף על מסכני, כדין בכאן (וגעאן) קמי מלכא, וקב"ה קריב לון יתיר מכלא, הה"ד כי לא בזה ולא שקץ ענות עני. וכדין קב"ה פקיד על מה אתיא כפנא לעלמא. ווי לאינון חייביא דגרמי האי.
כד אתער מלכא לאשגחא בעלמא על קלא דמסכני, רחמנא לישזבן מנייהו, ומעולבנייהו, כדין כתיב, שמוע אשמע צעקתו. שמוע אשמע תרי זמני: חד לאשגחא בקליהון. וחד לאתפרעא מן אינון דגרמין לון האי. הה"ד, ושמעתי כי חנון אני וחרה אפי וגו'. ועל דא בשעתא דכפנא אשתכח בעלמא, ווי לאינון עתירי חייביא, בקליהון דמסכני לקמי קב"ה.
תא חזי דההוא קרבנא דמסכנא, קליל מכלא, בגין דלביה תביר, ואע"ג דחשיב למחטי, אתעבר מניה. דהא די ליה בצעריה, ודאינשי ביתיה. וע"ד כל קרבנא וקרבנא, כל חד וחד בלחודוי, אשתמודען כלהו לגבי כהנא.
עובדא בההוא עתירא, דקריב קמי כהנא תרין יונין, כד חמא ליה כהנא, אמר ליה, לאו דידך הוא האי קרבנא. אתא לביתיה והוה עציב. אמרו ליה אחוי אמאי את עציב. אמר להו, דלא קריב לי כהנא קרבנא דילי. אמרו ליה ומאי איהו. אמר להו תרין יונין. אמרו ליה, והא מן מסכנא איהו, ולאו דידך. דהא כתיב, ואם דל הוא ואין ידו משגת וגו'. אלא קריב קרבנך. אמר להו מאי איהו. אמרו ליה חד תורא.
אמר להו, ומה כל כך חמירא מחשבה דחטאה. נדרנא, דלא אסלק על לבאי מחשבה דחטאה. מתמן ולהלאה מה עבד. כל יומא אשתדל בסחורתא, ובליליא הוה נאים, כד אתער, הוה קרי לאחוי, ואוליפו ליה מילי דאורייתא, והוה לעי עד דסליק יממא. ואשתכח דאוליף אורייתא, והוה קארי ליה יהודה אחרא. יומא חד איערע ביה רבי ייסא סבא, והוה פריש נכסוי, פלגו למסכני ופלגו לסחורתא על ימא, באינון גברין פרישי ימין. והוה יתיב ולעי באורייתא.
פתח ואמר, ויאמר שאול אל הקני. מאן הוא קני. אלין בני יתרו חמוי דמשה, דעבדו קנא במדברא, כהאי דרור, כד"א, ודרור קן לה. בגין למלעי באורייתא. דאורייתא לא בעיא תפנוקין, ולא סחורתא, אלא לאעמלא בה יממא ולילי. בג"כ נטלו למדברא, מענוגא דיריחו, הה"ד ובני קני חותן משה עלו מעיר התמרים וגו'.
ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל. בגין דאהני למשה בביתיה. ומשה כללא דכל ישראל הוה. ותו, בגין דאוליף פרשתא חדא יתיר באורייתא, ובדא עביד חסד עם ישראל.
אמאי קא אתא הכא מלה דא במלחמתא דעמלק. אלא אמר שאול, כד נפקו ישראל ממצרים, מכל שאר אומין דעלמא לא הוה מאן דאזדווג להו לישראל לקטרגא להו, אלא עמלק, והוא עבד ביש לישראל ואגח קרבא בהו, ואנת אקדמת להו שלם, ועבדת חסד עם כלהו, ובגיני כך לית אנת כדאי לאתחברא בהו.
ולא עוד, אלא מה כתיב ביה ביתרו, ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלהים, דהוא אקריב קרבנא לקב"ה, ואתא לאתגיירא. מאי קא מיירי. דקרבניה חשיב קמי קב"ה. ובגין דאיהו אקריב קרבנא לקב"ה, כתיב, ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלהים. לפני האלהים דייקא. מכאן אוליפנא דכל מאן דאקריב קרבנא ברעותא דלבא, קב"ה אזדמן לקבליה.
ת"ח, קרבנא דמסכנא חשיב קמי קב"ה, דהא הוא קריב תרי קרבנין לקמיה. חד חלביה ודמיה. וחד ההוא דקריב. דהא לית ליה למיכל, והוא אייתי קרבנא. קרבנא דעני קליל מכלא תרין תורין, או תרין בני יונה, ואי לאו, זעיר קמחא, ומתכפר ביה וההוא שעתא מכריזין ואמרי, כי לא בזה ולא שקץ ענות עני. כל כך למה. בגין דקרבנא דעני עדיף מכלא. דהא הוא גרים לי למהוי בעדביה דקב"ה, הוא גרים לי למהוי בחולקא דאורייתא. בג"כ פליגנא כל נכסי למסכני, דהא אינון גרמו לי כולי האי.
כמה דמסכנא ארתח חלביה ודמיה, כך ההוא קמחא מרתחין ליה במשח רבות. והכי אוליפנא, דאפילו כל בר נש מקרב האי מנחה על המחבת ומנחת מרחשת. בגין, דכמה דחטאה ארתח חלביה ודמיה באשא דיצר הרע, וכל שייפוי רתחי באשא, כך קרבנא דא, כהאי גוונא ממש. ועקרא דקרבנא כגוונא דחטאה, ולקרבא קמי קב"ה, רעותא דלביה, ורוחיה ונפשיה, דהאי חביבא מן כלא קמיה.
זכאה חולקיהון דצדיקייא, דאינון מקרבין בכל יומא ויומא האי קרבנא לקמי קב"ה. ומאי איהו, גרמייהו ונפשייהו דמקרבין קמיה. ואנא בעינא לקרבא האי קרבנא, ודא בעי קב"ה מב"נ בהאי עלמא. ועם כל דא קרבנא ממש עדיף, בגין דיתברכון עלמין כלהו.

— 21 —
תו פתח ואמר, ברוך יי' מציון שוכן ירושלם הללויה. וכי מציון הוא ברוך, והא מנהרא עמיקא עלאה איהו ברוך. אלא ברוך יי', כד נהיר סיהרא מנהירו דשמשא, ומתקרבי דא בדא, ולא אעדיאו נהורא דא מן דא. ולזמנין דסיהרא אתקרי בשמא דמלכא, כמה דאיהו אקרי יהו"ה, כך היא נקראת יהו"ה. כמה דאת אמר, ויי' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה' מן השמים. ולא דא בלחודוהי, אלא אפילו חד שליחא, לזמנין אתקרי בשמא דמלכא.
דבר אחר ברוך יי' מציון. מאן אתר אשתמודע דקב"ה הוא ברוך. הדר ואמר מציון, מאתר דציון אשתמודע דהוא ברוך. מאי טעמא. בגין דכתיב כי שם צוה יי' את הברכה וגו'. אמר ליה רבי ייסא זכאה חולקך דזכית לכולי האי. זכאין אינון דמשתדלין באורייתא, דכל מאן דאשתדל באורייתא, כאלו אחיד בקב"ה, הה"ד, ואתם הדבקים ביי' אלהיכם חיים כלכם היום.

— 22 —
אם זבח שלמים קרבנו. רבי יהודה פתח, ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים וגו'. ת"ח, בשעתא דברא קב"ה עלמא, ברא ז' רקיעים לעילא, ברא ז' ארצות לתתא, ז' ימים, ז' נהרות, ז' יומין, ז' שבועות, ז' שנים. ז' פעמים. ז' אלפי שנין דהוי עלמא, קב"ה בשביעאה דכלא.
ז' שחקים לעילא, ובכל חד וחד ככבים ומזלות, ושמשין דמשמשין בכל רקיעא ורקיעא. ובכלהו מאלין, רתיכין אלין על אלין, לקבלא עלייהו עול מלכותא דמאריהון. ובכלהו רקיעין אית רתיכין ושמשין, משניין דא מן דא, אלין על אלין, מנהון בו' גדפין, ומנהון בד' גדפין. מנהון בד' פנים. ומנהון בתרין פנים, ומנהון בחד. מנהון אשא דלהיט. מנהון מיא. מנהון רוחא. הדא הוא דכתיב, עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש להט.
וכלהו רקיעין, אלין על אלין כגלדי בצלים, אלין לתתא, ואלין לעילא. וכל רקיעא ורקיעא, אזלא ורעשא מאימתא דמאריהון. על פומיה נטלין, ועל פומיה קיימין. ועילא מכלהו קודשא בריך הוא, דנטיל כלא בחיליה ותוקפיה. כגוונא דא שבעה ארצות לתתא, וכלהו בישובא בר דאלין עלאין ואלין תתאין. וארץ ישראל עלאה מכלא, וירושלם עלאה מכל ישובא.
וחברנא יתבי דרומא, חמו בספרי קדמאי, ובספרא דאדם, דהכי מחלק כל אינון ארצות, דכלהו משתכחי לתתא, כגוונא דאינון רקיעין דלעילא. אלין על אלין, ואלין על אלין ובין כל ארעא וארעא, רקיע דמפרש בין דא לדא. וע"ד כלהו ארצות פרישן בשמהן. ובינייהו ג"ע וגיהנם. ואית בינייהו בריין משניין, אלין מן אלין, כגוונא דלעילא. מנהון בתרין אנפין, ומנהון בד', ומנהון בא'. וחיזו דאלין לאו כאלין.
ואי תימא, הא כל בני עלמא מאדם נפקו, וכי נחית אדם הראשון לכלהו ארצות, ואוליד בנין, וכמה נשין הוו ליה. אלא, אדם לא אשתכח אלא בהאי עלמא עלאה מכלהו, דאקרי תבל, כדאמרינן דכתיב ויצו לתבל ארצו. והאי תבל אחידא ברקיע דלעילא, ואתאחידא בשמא עלאה. הה"ד והוא ישפוט תבל בצדק. בצדק ודאי. בג"כ בנוי דאדם, אשתכחו בהאי ארעא עלאה דאקרי תבל. ואינון עלאין על כלא, כגוונא דלעילא.
מ"ט. כמה דלעילא לכלהו רקיעים, אית רקיע עלאה, מכלהו, ולעילא אשתכח כסא דקודשא ב"ה, כד"א כמראה אבן ספיר דמות כסא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. אוף הכא בהאי תבל, אשתכח מלכא דכלא, ומאן איהו אדם. מה דלא אשתכח בכלהו תתאין.
ואינון תתאין מאן אתו. אלא מקסטורא דארעא, וסיועא דרקיעא דלעילא, נפקין בריין משניין אלין מן אלין, מנהון בלבושין, מנהון בקליפין, כאלין תולעין דמשתכחי בארעא, מנהון בקליפין סומקין, אוכמין חוורין, ומנהון מכל גוונין. כך כל בריין כגוונא דא. ולא אשתכחו בקיומא בר עשר שנין.
ובספרא דרב המנונא סבא, פריש יתיר, דהא כל ישובא מתגלגלא בעגולא ככדור, אלין לתתא, ואלין לעילא, וכל אינון בריין משניין בחזווייהו משנויא דאוירא. כפום כל אתר ואתר, וקיימין בקיומייהו כשאר בני נשא.
ועל דא אית אתר בישובא, כד נהיר לאלין, חשיך לאלין, לאלין יממא, ולאלין ליליא. ואית אתר דכוליה יממא, ולא אשתכח ביה ליליא, בר בשעתא חדא זעירא. והאי דאמר בספרי קדמאי, ובספרא דאדם הראשון הכי הוא. דהכי כתיב, אודך על כי נוראות נפליתי נפלאים מעשיך. וכתיב, מה רבו מעשיך ה'. ועל דא, כלא שפיר. ורזא דא אתמסר למאריהון דחכמתא, ולא למפלגי תחומין, בגין דאיהו רזא עמיקא דאורייתא.
כגוונא דא אית בימא. דאית ביה כמה בריין משניין דא מן דא. הה"ד זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדולות שם אניות יהלכון לויתן וגו'. וכלא תלייא דא בדא, וכלא כגוונא דלעילא. ובכלהו עלמין לא שלטא בכלא בר אדם, וקב"ה עליה.
ר' נהוראי סבא פריש לימא רבא, ואתרגיש ימא, ואתאבידו כל אינון דהוו בארבא, ואתרחיש ליה ניסא, ונחת בשבילין ידיען בלבא דימא, ונפק תחות ימא לישובא חדא, וחמא מאינון בריין, כלהו זעירין. והוו מצלי צלותא, ולא ידע מאי קא אמרי. אתרחיש ליה ניסא, וסליק. אמר, זכאין אינון צדיקייא, דמשתדלי באורייתא, וידעין סתימין דרזי עלאי. ווי לאינון דאפליגו על מליהון ולא מהימני.
מההוא יומא, כד הוה אתי לבי רב, ואמרי מלתא דאורייתא, הוה בכי. אמרי ליה, אמאי קא בכית. אמר לון, בגין דעברנא על מהימנותא דמלי דרבנן, ומסתפינא מדינא דההוא עלמא.

— 23 —
ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים. ר' יהודה אמר, אלמלא ההוא רקיעא דאפריש בין מיין עלאי לתתאי, הוה פליגו בעלמא מנייהו. אבל האי רקיע, עביד שלמא בינייהו, ועלמא לא מתקיימא אלא על שלום. ת"ח, קב"ה אקרי שלום, הוא שלום. ושמיה שלום, ואתקשר כלא בשלום. ר' אבא אמר, חמינא דהאי שמא קדישא עלאה כלא הוא שלום, וכלא חד. וארחן מתפרשאן להאי סטרא, ולהאי סטרא.
יו"ד דשמא קדישא אתקשר בתלת קשרין, בגין דא, האי י', קוצא חד לעילא, וקוצא חד לתתא, וחד באמצעיתא. בגין דתלת קשרין אשתלשלו בה חד קוצא לעילא, כתרא עלאה, דהוא עלאה מכל עלאין, רישא דכל רישין, והוא קאים על כלא.
חד קוצא באמצעיתא, דהוא רישא אחרא. בגין דתלת רישין הוו, וכל חד וחד רישא בלחודוי. וע"ד קוצא דאמצעיתא, דא הוא רישא אחרא, דנפיק מקוצא דלעילא, והוא רישא לכל שאר רישין, לאתבנהא שמא קדישא, והאי רישא סתימא דכלא.
רישא אחרא תתאה, הוא רישא לאשקאה לגנתא, והוא מבוע דמיין, דכל נטיען אשתקיין מניה. ודא הוא י' בתלת קשרין. ועל דא שלשלת אקרי. כהאי שלשלת, דאתקשר דא בדא, וכלא חד.
תאנא בספרא דחנוך, בשעתא דאחזיאו ליה חכמתא דרזין עלאין, וחמא אילנא דגנתא דעדן, אחזיו ליה חכמתא, ברזא עלאה. וחמא, דכלהו עלמין הוו מתקשרן דא בדא, שאיל לון, על מה קיימין. אמרו ליה, על י' קיימי כלהו. מניה אתבניאו ואשתלשלו. דכתיב, כלם בחכמה עשית. וחמא, דכלהו מזדעזעו מדחילו דמאריהון, ועל שמיה אתקרון כלהו.
ובספרא דשלמה מלכא אמר, מטון די בקטפורא דתלתא, דכלילן בקיטפא דגופיה. חד דחילו דכלא. חד סתים שבילין. חד נהר עמיקא.
לבתר פריט באתוון, ביתא בשכלוליה יו"ד ה"א. בניינא דכלא. שלימו דשמא קדישא י' רישא דכלא, אב לכלא. ו' בן דאוליד ונפיק מניה. ומניה אשתכח ד', בת. מטרוניתא דכל דינין בידהא אשתכחו טמירא בכלהו עלמין, דעלאין נפקין, ועלאין ותתאין מנה אתזנו. הא יו"ד שלימו דכלא, ושמא קדישא אשתכלל ביה, ואשתכח סתים בגויה.
לבתר יו"ד אפיק כלא, ושלשל כלא בקשורא חדא, דא בדא. והא אוקמיה בוצינא קדישא, י' אפיק ההוא נהר, דכתיב ביה ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. דא ה', רזא דבינה, והיא אימא עלאה.
וההוא נהר, אפיק תרין בנין, כמה דאתמר. ומנה אתזנו. לבתר נפקין תרין בנין, וברתא אתזנת מבן, דא ו', הא בן האי מלכא דשלמא כלא דיליה, רזא דת"ת. ולבתר אשתכח ה', דאתזנת מן ו'. והא אוקמיה. אשתכח, די' עקרא ושרשא ושלימו דכלא. הה"ד בחכמה יבנה בית.

— 24 —
תנן, י' שמות אשתכללו ונפקו מהאי יו"ד. י' דהיא עשיראה דאתוון. וכלהו אעיל לון לההוא נהר קדישא, כד אתעברא. ועשרה שמהן כלהו סתימין בחד. וכלהו סתימין בי'. י' כליל לון. י' אפיק לון. הוא אב לכלא. אב לאבהן.
מניה נפקו ו"ד. רמז לעשרה בחשבון. אתוון יו"ד כליל לון ו"ד, שלימו דכלא. ו"ד: דכר ונוקבא. דו קרינן לון, תרין. וע"ד אדם דו פרצופין אתברי, ואינון פרצופין דכר ונוקבא הוו, כגוונא דלעילא. ו"ד מעילא לתתא. ד"ו מתתא לעילא. וכלא חד מלה. י"ג מכילן תליין ביה, וע"ד יו"ד כליל ו"ד כמה דאתמר, והא אוקמוה.
ות"ח, י' שמהן אינון, לקבל י' אתוון. ובספרא דרב המנונא סבא תמניא אינון, ותרין דרגין, לקבל תרין רקיעין. ומשתניין שמהן, עשרה, ותשעה, ותמניא, ושביעאה.
קדמאה י"ה, בגין די' כליל ה'. וה' נפקא מן י'. בג"כ חכמה י"ה אקרי.
תניינא יהוה דאקרי אלהים. בגין דההוא נהר רחמי, ובגין דדינין מתערי מניה, אתוון דרחמי כתיב, ונקוד אלהים. ולא אלהים דינא.
תליתאה, אל. והוא גדולה, והוא אקרי האל הגדול. רביעאה, אלהים. דדינין ביה אתערן, והוא דינא תקיפא. חמישאה, יהו"ה. כללא דכל שלימו דמהימנותא, ודא הוא רחמי בשלימו ודא הוא תפארת. שתיתאה ושביעאה, צבאות אקרון.
תמינאה, א"ל חי. כד"א כי שם צוה יי' את הברכה חיים וגו'. ודא צדיק, דכל חיים נפקין מתמן, ואקרי יהו"ה. כד"א יי' צדיק יבחן. ודא היא ו' זעירא דשמא קדישא. בג"כ ו"ו ווין תרין.
תשיעאה, אדנ"י. ודא מלכות קדישא, דדינין נפקין מתמן לעלמא. ודא הוא כתרא בתראה, דכלהו שמהן. ושם אהי"ה, כללא וסתימא דקדמיתא. ודא הוא כתרא עלאה, רישא דכל רישין, שמיה סתים ולא אתגלייא, ואתמר. ובספרא דאגדתא, עשר שמהן כתיבן בגוונא אחרא ואנא לא תנינא הכי.
רבי אבא פתח, עורי צפון ובאי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו. עורי צפון, אלין עולות דנשחטות בצפון, בגין דאינון מחשבות בצפוני לבא, ובאתר דדינא. בגין דמחשבה אשתכח בליליא, בזמנא דדינא אשתכח. רוח צפון מנשבא בפלוגתא דליליא, כד מתערי אנשי, וכנור דדוד מנגן מאליו, ומחשבתן דבני נשא מתערי.
ובאי תימן, אלין שלמים דנשחטין בדרום, בגין דאינון שלמא דכלא, שלמא דעלאי ודתתאי. ואלין שלימו דסטרי עלמא. שלימו דכלא מסטרא דמהימנותא. ושלמים: בגין דאינון שלמא דכלא. בעלים אכלין מנייהו, ומתהניין מנייהו. דהא שלמא הוא ליה, ולכל עלמא, בדרגא חדא. חטאות ואשמות נאכלין לכהני, בגין דאינון זמינין לכפרא עלייהו, ולאעברא חובייהו. ומכל קרבני לא חביבין קמי קב"ה כמו שלמים, בגין דאשתכח שלמא בעלאי ותתאי.
ועילא מכלהו קטרת, דאיהו שלים מכלא, ולא אתיא לא על חטא, ולא על אשם, ולא על עון, אלא על שמחה. כד"א שמן וקטרת ישמח לב, והא אוקמוה. וע"ד, קטרת לא מתקרב אלא בזמנא דשמן מתקרב, הה"ד והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה. וכתיב, ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה. בגין דאשתכחו שמן וקטרת כחדא. ת"ח, שלמים בכלא הוא שלמא. וקטטה וקטרוגא לא אתער בעלמא, אבל קטרת, קשיר קשירו דמהימנותא.
ר' אלעזר אמר, כלהו עשרה שמהן כתיבי, ואנן תנינן. קדמאה, אהיה, דא סתימא עלאה, כמאן דאמר אנא מאן דאנא, ולא אתיידע מאן הוא. לבתר אשר אהיה, אנא דזמין לאתגליא, באינון כתרין, דהא בקדמיתא סתים, ולבתר שרי לאתגליא, עד דמטי לגלויא דשמא קדישא.
וכך כתיב במשה, אהיה בקדמיתא, סתימו דכלא, אנא הוא מאן דאנא. לבתר אשר אהיה, אנא זמין לאתגליא. לבתר אהיה בתראה, ודא כד אימא מתעברא, ועדיין הוא סתים. אימתי אתגליא. בזמנא דכתיב לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם יי' אלהי אבותיכם וגו', דא שלימו דכלא, והכא הוא גלויא וקשורא דשמא קדישא.
בג"כ, קדמאה דכלא, אהיה. תניינא, יה. בגין דחכמה אפיק ה', וסתים ביה, ולא אתפרשא לעלמין מניה. והא אוקמוה דכתיב, ונהר יוצא מעדן כהאי גוונא ה.
והכי אוליפנא מאבא, א י' כמה דאתמר. לבתר י"ה, דלא ב מתפרשן לעלמין, י' אפיק ג ה', ציור הרי י'. וההוא נהר ד דנפיק מניה.
ואתמשך מניה ולתתא, תרין בנין דנפקין מנייהו. מסטרא דאבא ה י', נפיק בן, דהא אחיד ו ביה בי', ואחיד בההוא נהר. ומסטרא דאימא נפקת בת, דאיהו נהר תתאה, והאי בן אתמשך לבתר ונפיק מנייהו, והוא ו', ודא ירית לאבא ולאימא, ואתקשר ביה מהימנותא דכלא. ומניה אתזנת ברתא, ז מההוא ירותא דאיהו ירית.
ועל דא בעי למכתב שמא קדישא, י' בקדמיתא, קוצא חד לעילא, וקוצא חד באמצעיתא, וקוצא חד לתתא, והא אתמר. לבתר יה, דלא מתפרשן דא מן דא לעלמין, כגוונא דא ה. בגין דישתכחו תרווייהו בשלימו דכלא, אב ואם בן ובת. כגוונא דא י"ה. הרי לך כל שלימו דמהימנותא.
לבתר אתפשט מהימנותא, ונפקין תרין בנין מכללא חד, בארחייהו. בן נפיק מתרוויהו, והוא ו' דשמא קדישא. בת נפקת מסטרא דאימא, והיא ה' בתראה דשמא קדישא. ולא אשתלימת אלא עם ו', בגין דמניה אתזנת, ועל דא בעי למכתב ו', ולבתר ה', ציור, הרי ו' וההוא אתפשטותא דנפיק מניה, כגוונא דההוא נהר דנפיק מן י', בגין דמניה אתזנת. ו' הרי בן דנפיק מניה לתתא.
והא מלין אלין אוקים לון אבא, והא אתמרו. ואנא כד מטינא למלין אלין, אימא לון, בגין דפקדונא דאבא הכי. והכי בעי ב"נ לאזדהרא בשמא קדישא, דיכתוב שמא קדישא כגוונא דא, ודא איהו כדקא חזי. ואי לאו, לא אקרי שמא קדישא ואקרי פגים. ומאן דפגים שמא קדישא, טב ליה דלא אתברי.
תליתאה, יהו"ה דאקרי אלהים כמה דאתמר, רחמי, ונפיק מניה דינא. ודא הוא ההוא נהר, דנגיד ונפיק מעדן. רביעאה, אל גדול. והא אתמר, ודא גדולה. חמשאה, אלהים. ובכל אתר הוא גבורה. שתיתאה, יהו"ה, רחמי, שלימו דכלא. עקרא דכלא. קשרא די מהימנותא. אחיד לכל סטרין. ודא תפארת ישראל.
שביעאה ותמינאה צבאות. ועל דא, יהו"ה קריב בכלא. אחיד בכל סטרין, לזמנין יי' אלהים, דהא קריבין אינון תפארת לגבי גבורה. לזמנין יי' צבאות, דהא קריבין אינון תפארת לגבי נצח והוד, דאקרון צבאות. והא אתמר דאשתמודען מלי נביאי מהימני מפומייהו. כד אמרי, כה אמר יי' אלהים. וכד אמרי, כה אמר יי' צבאות. והוו ידעין מאן אתר אתיין מלין.
תשיעאה שדי. דאמר לעלמא די, דהא די ספוקא הוא. וספוקא לא אתי לעלמא, אלא מן צדיק, דאיהו יסוד עולם, דאמר לעולם די. עשיראה, אדנ"י. דהא דינא דמלכותא דינא ודאי. והאי לאגחא קרבין דמלכא בעלמא. ודא גבורה תתאה, ודא איהו צדק.
ואלין אינון עשרה שמהן דקב"ה אקרי בהו, מתקשרן דא בדא, ביחודא שלים. ואלין אינון כתרין קדישין דמלכא, דהוא אשתמודע בהו, ואינון שמיה, והוא אינון. וכד מתקשרן כלהו כחדא, על ריחא דקטרת, כדין אקרי קטרת, קשורא דמתקשרין כחדא. זכאה חולקיהון דצדיקייא, דידעין אורחין דאורייתא, וידעין לאשתמודעא ביקרא דמאריהון, עלייהו כתיב ובאו וראו את כבודי.

— 25 —
ואם זבח שלמים קרבנו. ר"ש אומר, כתיב עשרה עשרה הכף בשקל הקדש. עשרה עשרה למאי קא אתיא. אלא, עשרה למעשה בראשית. ועשרה למתן תורה. עשרה מאמרות במעשה בראשית, ועשרה מאמרות במתן תורה. במאי קא מיירי. בגין דעלמא לא אתברי אלא בגין אורייתא, וכל זמנא דישראל מתעסקי באורייתא, עלמא מתקיימא. וכל זמנא דישראל מתבטלי מאורייתא, מה כתיב, אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי.
תא חזי, עשרה מאמרות למעשה בראשית, כדתנן בעשרה מאמרות נברא העולם. עשרה מאמרות למתן תורה, אלו עשרת הדברות. כתיב אנכי יי' אלהיך. וכתיב במעשה בראשית יהי אור ויהי אור. דא מהימנותא דקב"ה אור אקרי, דכתיב יי' אורי וישעי ממי אירא וגו'.
כתיב לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. וכתיב במעשה בראשית, יהי רקיע בתוך המים וגו'. יהי רקיע, אלין ישראל, דאינון חולקא דקב"ה, דאחדין בההוא אתרא דאקרי שמים. והיינו רזא, דזמנא חדא שאל רבי ייסא סבא לרבי אלעאי, אמר, הא שאר עמין יהב לון קב"ה לרברבין ממנן שליטין, ישראל באן אתר יהב לון. שלח ליה, ויתן אתם אלהים ברקיע השמים, ושפיר שלח ליה.
בתוך המים, בין מלולי אורייתא. ויהי מבדיל בין מים למים, בין קב"ה, דאקרי באר מים חיים. ובין ע"ז, דאקרי בורות נשברים וגו' דאינון מים המרים, מים עכורין, מכונסים, סרוחים ומטונפים. וע"ד ישראל קדישין מבדילין בין מים למים.
כתיב לא תשא את שם יי' אלהיך לשוא, וכתיב במעשה בראשית, יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד. תא חזי, כל מאן דאומי בשמא קדישא לשקרא, כאילו פריש אימא מאתרה לעילא. וכתרין קדישין לא מתיישבי בדוכתייהו, כמה דאת אמר, ונרגן מפריד אלוף. ואין אלוף אלא קב"ה. וכתיב יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד, לא תשוי פרודא, בגין אומאה דשקרא. אל מקום אחד, כדקא חזי באתר דקשוט, ולא באתר אחרא לשקרא. ומאי שקרא. הוא דאזלין מיא לאתר אחרא, דלאו איהו דיליה.
כתיב זכור את יום השבת לקדשו, וכתיב במעשה בראשית, תדשא הארץ דשא עשב. אימתי אתרביאת ארעא קדישא ואתעטרת בעטרהא, הוי אומר ביום השבת, דהא כדין אתחברת כלה במלכא, לאפקא דשאין וברכאן לעלמא.
כתיב כבד את אביך ואת אמך. וכתיב במעשה בראשית, יהי מארת ברקיע השמים. מאי קא מיירי. אלא אלין מאורות, דא הוא אביך ואמך. אביך, דא שמשא. אמך, דא סיהרא. ואין שמשא אלא קב"ה, דכתיב כי שמש ומגן יי' אלהים. ולית סיהרא אלא כנסת ישראל, דכתיב וירחך לא יאסף, ועל דא כלא חד.
כתיב לא תרצח, וכתיב במעשה בראשית, ישרצו המים שרץ נפש חיה, ואנת לא תקטול בר נש, דאקרי הכי, דכתיב ויהי האדם לנפש חיה. ולא תהוו כדגים הללו, דרברבי בלעי לזוטרי.
כתיב לא תנאף, וכתיב במעשה בראשית, תוצא הארץ נפש חיה למינה. מכאן אוליפנא, דלא ישקר בר נש באנתו אחרא דלאו איהי בת זוגיה. וע"ד כתיב, תוצא הארץ נפש חיה למינה, דלא תוליד אתתא אלא ממינה, ומאן איהו מינה, דא בן זוגה.
כתיב לא תגנוב, וכתיב במעשה בראשית, ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע, מאי דיהבית לכו ואפקידת לכו יהא לכו, ולא תגנובו מה דהוא מאחרא.
כתיב לא תענה ברעך עד שקר, וכתיב במעשה בראשית, ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו. מאן דהוא בדיוקנא דמלכא, לא תסהיד ביה שקר. ומאן דאסהיד שקר בחבריה, כאילו אסהיד לעילא.
כתיב לא תחמוד אשת רעך, וכתיב במעשה בראשית, לא טוב היות האדם לבדו וגו'. הא בת זוגך לקבלך, וע"ד לא תחמוד אשת רעך.
והיינו עשרה מאמרות למעשה בראשית, ועשרה מאמרות למתן תורה. והיינו דכתיב, עשרה עשרה הכף בשקל הקדש. אתקלו כחדא בשקולא חדא. ובגין כך קאים עלמא, ואשתכח ביה שלמא. ועל דא, ואם זבח שלמים קרבנו, לקיימא עלמא בשלמא. ולא עוד, אלא דמכפר על מצות עשה, ועל מצות ל"ת, בגין לאטלא שלום על כלא.
כתיב המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו, האי קרא אוקמוה חברייא. אבל המשל, דא אברהם, דכתיב ביה נשיא אלהים אתה בתוכנו, וכתיב ואברכך ואגדלה שמך. ופחד, דא יצחק. דכתיב, ופחד יצחק היה לי. עושה שלום במרומיו, דא יעקב. דכתיב, תתן אמת ליעקב, וכתיב והאמת והשלום אהבו. דאמת ושלום קשיר דא בדא. וע"ד הוא שלימותא דכלא.

— 26 —
ושלמים שלימותא הוא, ושלמא דכלא. ומאן דאקריב שלמים אסגי שלמא בעלמא. יעקב איהו עביד שלום, כמה דאמרן. בגין דאחיד להאי ולהאי. ושלמים אחידן במצות עשה, ובמצות לא תעשה, בהאי סטרא, ובהאי סטרא. ועל דא אקרי שלמים. ורזא דמלה, דכתיב, ויעקב איש תם: גבר שלים. שלים לעילא, ושלים לתתא. דבר אחר המשל דא מיכאל. ופחד דא גבריאל. דא יסודא דיליה ממיא ודא יסודא דיליה מאשא וקב"ה עביד שלמא בינייהו דכתיב עושה שלום במרומיו.
רבי אחא אמר, כתיב אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה וגו'. מאי קא מיירי. כמה דאת אמר, והתודה אשר חטא עליה, עליה דייקא. וע"ד חלת מצות וגו'. וחלת מצות, הא אוקמוה, ועל מה אתיא. מצת וחלת כתיב חסר, בגין דחטא עליה.
תאני רבי חייא, כתיב על זבח תודת שלמיו, דא שלימו דכלא. שלמיו: תרי. תודה, אתיידע. אמר ליה רבי יהודה, תודה ידיע, שלמיו מהו תרי. אמר ליה, תרין ווין, ו"ו דהיינו שלמיו, שלמא דכלא.
אמר רבי יצחק, תודת שלמיו, דאטיל שלמא בכלא, ואתער רחמי בכלהו עלמין. תודת שלמיו, רבי יוסי אמר, הא דאמר רבי חייא שפיר, דכ"י אתברכא מאינון תרי, דאינון שלמא דכלא. רבי יוסי אמר, לחם חמץ הא ידיע, והא אתמר כמה דהוה חטאה, כך הוה מקרב בההוא גוונא ממש.
ת"ח, חלת מצת חסר, כמה דאתמר בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן. למאי קא רמיזא. אמר ר' שמעון, הני אינון להט החרב המתהפכת וגו'. בגין דכלהו אתמנן על ארחייהו דבני נשא, על אינון דעברין על פקודי אורייתא, ועל דא כלא סלת בלולה בשמן, לאמשכא משח רבות מאתר עלאה לתתא, ויתברכון כלהו כחדא, מההוא משח רבות קודשא.
ודא הוא יין לנסך, והא אוקימנא רביעית ההין. ואתר חד מלי יין ושמן ומים לנסוך, והא אוקימנא מלי, מים לאשקאה גנתא, וכל אינון נטיען. ועל דא, אית מים ואית מים. יין, אית אתר דאיהו טוב, ואית אתר דאיהו לאענשא דאיהו דינא.
על דא, מאן דחמי יין בחלמיה, אית למאן דאיהו טב, ואית למאן דאיהו דינא. אי תלמיד חכם הוא, כתיב ויין ישמח לבב אנוש. וכתיב כי טובים דודך מיין, ודא הוא יין דמנטרי, דחדי לכלא. ואי לא, תנו שכר לאובד ויין למרי נפש. אית יין אחרא דאיהו דינא. ועל דא, יאות לקרבא אלין מלין בקרבניה, בגין דיתעבר דינא, ויתער רחמי. אעבר יין, ואייתי יין, וכן בכלא.
ושמן לא אעדי מקרבניה לעלמין, בר ממנחת קנאות דכתיב לא יצוק עליו שמן וגו'. דהא הכא לא בעיא רחמי, דהא כלא דינא, דכתיב וצבתה בטנה ונפלה ירכה. וכתיב יתן יי' וגו', ועל דא וזאת תורת זבח השלמים אם על תודה יקריבנו.

— 27 —
רבי חזקיה הוה יתיב קמיה דרבי יצחק, קמו בפלגות ליליא למלעי באורייתא. פתח רבי יצחק ואמר, הנה ברכו את יי' כל עבדי יי' וגו', האי קרא הא אוקמוה חברייא, והא אתמר. אבל האי שבחא הוא דכל אינון בני מהימנותא. ומאן אינון בני מהימנותא. אינון דמשתדלי באורייתא, וידעין ליחדא שמא קדישא כדקא יאות. ושבחא דאינון בני מהימנותא, אינון דקיימין בפלגו ליליא למלעי באורייתא ומתדבקי בה בכנסת ישראל, לשבחא ליה לקודשא ב"ה במילי דאורייתא.
ת"ח, בשעתא דבר נש קם בפלגות ליליא למלעי באורייתא, ורוח צפון אתער בפלגות ליליא, ההיא אילתא קיימא ומשבחא ליה לקב"ה. ובשעתא דהיא קיימא, כמה אלף, וכמה רבבן, קיימין עמה בקיומייהו, וכלהו שארן לשבחא למלכא קדישא.
ההוא מאן דזכי וקם בפלגות ליליא למלעי באורייתא, קב"ה אצית ליה, כמה דאוקמוה, דכתיב היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני. וכל אינון אוכלוסין לעילא, וכל בני תושבחתא דמזמרין למאריהון, כלהו משתככי בגין תושבחתא דאינון דלעו באורייתא, ומכרזי ואמרי, הנה ברכו את יי' כל עבדי יי'. אתון ברכו את יי'. אתון שבחו למלכא קדישא אתון אעטרו ליה למלכא.
וההיא איילתא מתעטרא ביה בההוא בר נש, וקמת קמי מלכא, ואמרת חמי במאי ברא אתינא לקמך, במאי ברא אתערנא לגבך, ומאן אינון דשבחא כלא דלהון קמי מלכא. הדר ואמר, העומדים בבית יי' בלילות. אלין אקרון עבדי יי', אלין אתחזון לברכא למלכא. וברכתא דלהון ברכתא, הה"ד שאו ידיכם קדש וברכו את יי' וגו'. אתון אתחזון דמלכא קדישא יתברך על ידייכו וברכתא דעל ידייכו ברכתא היא.

— 28 —
שאו ידיכם קדש. מהו קדש. אתר עלאה, דמבועא דנחלא עמיקא נפיק מניה. דכתיב, ונהר יוצא מעדן להשקות. ועדן הוא דאקרי קדש עלאה, בגין כך שאו ידיכם קדש. ובר נש דעביד כן, וזכי להאי, מאי קא מכרזי עליה. יברכך יי' מציון, את תברך לקב"ה, מאתר דאקרי קדש עלאה. והוא יברך לך מאתר דאקרי ציון, דאת ומטרוניתא תתברכון כחדא.
כמה דזווגא דלכון הוה כחדא לשבחא למלכא. כך מההוא אתר דמתברכא כנסת ישראל, מההוא אתר יזמין לך ברכאן, הה"ד יברכך יי' מציון וראה בטוב ירושלם. מאן הוא טוב ירושלם. אינון ברכאן דנפקא לה ממלכא, ע"י דההוא דרגא קדישא דצדיק. ועל דא, יברכך יי' מציון וראה בטוב ירושלם, וכלא חד מלה.
וראה בנים לבניך וגו', וראה בנים לבניך שפיר, מהו שלום על ישראל, מאי קא בעי הכא על ישראל. אלא, בגין דאסגי שלמא לעילא, דכד הוא זכי לכולי האי, אסגי שלמא לעילא ותתא. שלום על ישראל, סתם. ושלום שבחא הוא דעלאי ותתאי, שבחא הוא דכל עלמין. ומלי דאורייתא אסגיאו שלמא בעלמא, דכתיב יי' עז לעמו יתן יי' יברך את עמו בשלום.

— 29 —
נפש כי תחטא. רבי יוסי פתח, עד שיפוח היום ונסו הצללים וגו', כמה אית להו לבני נשא לאזדהרא מחוביהון, דלא למחטי קמי מאריהון, דהא בכל יומא ויומא כרוזא נפיק וקארי, אתערו בני עלמא לבייכו לקמי מלכא קדישא. אתערו לאזדהרא מחובייכו. אתערו נשמתא קדישא דיהב בגווייכו מאתר קדישא עלאה.
דתנינן, בשעתא דקודשא ב"ה אפיק נשמתא לנחתא בבני נשא, אסהיד בה בכמה יעודין, בכמה קסטורין, בגין לנטרא פקודוי. ולא עוד אלא דאעבר לה באלף ותמניא עלמין לאשתעשעא, ולמחמי בהו יקרא דאינון דמשתדלי באורייתא. וקיימא קמי מלכא בלבוש יקר, בדיוקנא דהאי עלמא, בלבוש יקר עלאה אסתכלת ביקרא דמלכא כל יומא, ואעטר לה בכמה עטרין.
בשעתא דמטי זמנא לנחתא לעלמא, עבדת מדורהא בגנתא דעדן דארעא תלתין יומין, למחמי יקרא דמאריהון דצדיקייא, וסלקא לאתרהא לעילא, ובתר דא נחתת לעלמא, אעטר לה מלכא קדישא, בשבע עטרין, עד דאתת ועאלת בגו גופא דב"נ. וכד איהי בגופא דב"נ, וחבת בהאי עלמא, ואשתדלת בחשוכהא. אורייתא תווהא עלה, ואמרת, ומה כל יקרא דא, וכל אשלמותא אשלים לנפשתא מלכא עלאה, והיא חבאת קמיה, נפש כי תחטא, מה דין הוא דתחטא.
אמר ר' יוסי, נפש כי תחטא אהדרנא לקרא עד שיפוח היום, עיטא להאי נפש לאזדהרא מחובהא, ותיתוב לאתדכאה, עד שיפוח היום, עד שלא יפוח יומא דהאי עלמא, וייתי ההוא יומא תקיפא, דיתבע לה מלכא דינא, לנפקא מהאי עלמא. ונסו הצללים, דא הוא רזא בין חברייא דקא אמרי, דבשעתא דמטי זמנא דב"נ לנפקא מן עלמא, צולמא דבר נש אתעבר מניה, הה"ד עד שיפוח היום, עד דלא ינשוף יומא לנפקא מהאי עלמא. ונסו הצללים, דאתעבר צולמא, יתוב קמי מאריה.
רבי אלעזר אמר, תרין צולמין אית ליה לב"נ כד איהו בקיומיה, חד רברבא, וחד זעירא, דכתיב הצללים, תרי. וכד משתכחי כחדא, כדין הוא ב"נ בקיומיה. ועל דא, ונסו הצללים כתיב. כדין בעי בר נש לאסתכלא בעובדוי, ולתקנא לון קמי מאריה, ויודי עלייהו. בגין דקב"ה אקרי רחום וחנון, ומקבל לאינון דתבין קמיה.
ודא הוא עד שיפוח היום ונסו הצללים, דכיון דאינון צללים מתעברן מניה, ואיהו תפיס בקולרא, תשובה היא אבל לא מעליא כ"כ כזמנא דקאים איהו בקיומיה. ושלמה מלכא אכריז ואמר, וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה וגו'.
וע"ד עד שיפוח היום, דבעי בר נש לאתקנא עובדוי. דכד מטון יומוי לאסתלקא מן עלמא, קב"ה תוהא עליה, ואומר, ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה, והא אומינא לה באומאה דשמי דלא לשקרא בי, ואסהדית בה כד נחתת לעלמא, והוא עד ודאי, מכמה זמנין דאסהדית בה, לנטרא פקודי. בגין כך הואיל וב"נ הוא עד, בשעתא דיתוב קמי מלכא, או ראה או ידע. או ראה, אינון חובין דעבד ואסתכל בהו. או ידע בבירורא דמלה דעבר על פקודא דמאריה, אם לא יגיד, אם לא יודי עלייהו קמי מאריה כד יפוק מהאי עלמא, ונשא עונו. וכד ישא עונו, היאך פתחין ליה פתחא, והיאך יקום קמי מאריה, ועל דא נפש כי תחטא כתיב.

— 30 —
נפש כי תחטא. רבי אבא פתח, כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך. כל זאת באתנו, כל אלו באו עלינו מבעי ליה. אלא כל דינין דלעילא אתו עלנא. ולא שכחנוך, ולא אנשינא מילולי אורייתך. מכאן אוליפנא, כל מאן דאנשי מלולי אורייתא, ולא בעי למלעי בה, כאלו אנשי לקב"ה, דהא אורייתא כלה שמא דקב"ה הוי.
ולא שקרנו בבריתך, דכל מאן דמשקר ביה בהאי את קיימא קדישא דרשים ביה, כאלו משקר בשמא דמלכא, בגין דשמא דמלכא אתרשים ביה בבר נש. וקרא אחרא אודי ביה בהאי קרא, דכתיב אם שכחנו שם אלהינו ונפרוש כפינו לאל זר. אם שכחנו שם אלהינו, כד"א ולא שכחנוך. ונפרוש כפינו לאל זר, כד"א, ולא שקרנו בבריתך. וכלא חד מלה. מאי שקרא הכא. דפריש כפיו לרשותא אחרא, ומשקר בהאי ברית. וע"ד אורייתא אחידת בהאי, דכל מאן דנטיר האי ברית, כאלו נטיר אורייתא כלה, ומאן דמשקר בהאי, כאלו משקר באורייתא כלה.
ת"ח, אברהם עד לא אתגזר, הא לא אתמר דאיהו נטיר אורייתא, כיון דאתגזר מה כתיב, עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי. וכלא בגין דאתגזר, אתרשים ביה רשימא קדישא, ונטיר ליה כדקא יאות, סליק ליה כאילו נטר אורייתא כלה. יצחק אוף הכי כתיב, ואת בריתי אקים את יצחק. ועל דא אורייתא אקרי ברית.
ת"ח, יוסף בגין דנטר ליה להאי ברית, ולא בעא לשקרא ביה, זכה ליקרא בהאי עלמא, וליקרא לעלמא דאתי. ולא עוד, אלא דקב"ה אשרי שמיה בגויה, דכתיב עדות ביהוסף שמו. וזכה לברכתא דהאי עלמא, ולברכתא דעלמא דאתי.
א"ר יצחק, כתיב בכור שורו הדר לו וגו'. יוסף בגין דנטיר להאי ברית, זכה בשור, דאיהו קדמאה לקרבנא. א"ל רבי יהודה, אי הכי אמאי אתברך במלה דאיהי שמאלא, בימינא מבעי ליה, דהא כתיב ופני שור מהשמאל. א"ל בגין דיגין על חובי דירבעם.
א"ל, רזא אוליפנא בהאי קרא, דכיון דיוסף נטר ליה להאי ברית, דהאי ברית אחיד בתרין דרגין, ואינון תרין דרגין לעילא, בשמהן אתקרון. ואוליפנא בפרשת פרה אדומה, דהאי פרה חד דרגא מאינון תרין דרגין עלאין הוי, וזווגא דפרה שור אקרי, ודא הוא בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו הדר לו ודאי. ולאו האי כשור דעלמא, אלא וקרני ראם קרניו. קרנא עלאה הוא על כל אחרנין, ועל דא בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ.
א"ר אבא, משמע, דכל מאן דנטיר להאי את רשימא קדישא, אינון תרין דרגין עלאין אתקשרן ביה. לנטרא ליה בכלא, ולאעטרא ליה ביקרא עלאה. ועל דא זכה בתרין מלכו. חד הוא. וחד בנו. דכיון דשלמה מלכא אתדבק בנשים נכריות, אתייהיב מלכותא לירבעם, ועל דא ברית חביב מכלא.
בגין כך א"ר שמעון, האי בר נש דאוליד בר, אתקשר בשכינתא, דהיא פתחא דכל פתחין עלאין, פתחא דאתקשר בשמא קדישא. וההוא דמא דנפיק מההוא רביא, נטיר קמי קודשא בריך הוא, ובשעתא דדינין מתערין בעלמא, אשגח קודשא בריך הוא בההוא דמא, ושזיב עלמא. ובגין כך כתיב ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר. וכתיב ואם בגבורות שמנים שנה. וכלא בחד מתקלא סלקא.
תאנא בההוא דמא, זכי עלמא לאתבסמא בחסד, וקיימין כלהו עלמין, דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ וגו'. אם לא בריתי תינח. יומם ולילה למה.
א"ר שמעון, תנינן תרין כתרין אתאחדן כחדא, ואינון פתחא דכל שאר כתרין, ותאנא, חד דינא, וחד רחמי, ומתבסמאן דא בדא, דכר ונוקבא. בסטרא דדכורא שריא חסד. בסטרא דנוקבא שריא דינא. חד חוורא וחד סומקא. ובגין לאתבסמא דא בדא, מתקשרן דא בדא. והאי ברית אחיד בהו ביומם ולילה, בדינא וחסד. בדינא בקדמיתא. ולבתר שריא ביה בחסד, ואתבסם בכלא. ודא הוא ברית דאקרי יומם ולילה, דאחיד בתרווייהו.
ומאן דזכי לנטרא להאי ברית כדקא יאות, ולא חטי ביה כל יומוי, אחיד בהו ביומם ולילה. וזכי לתרין עלמין, עלמא דא ועלמא דאתי. ועל דא אקרי אברהם שלים, דכתיב התהלך לפני והיה תמים, ואימתי אקרי שלים. כד זכה בתרווייהו, ביומם ולילה. דכתיב יומם יצוה יי' חסדו ובלילה שירה עמי. ותרווייהו אחסין אברהם. ולא אתקיימא ביה חסד בקיומא שלים, עד דאתגזר. כיון דאתגזר, אתקיים ביה, וזכה לתרווייהו, ואקרי שלים.
כמה דתנינן דכתיב, והוא יושב פתח האהל כחום היום. פתח האהל, דא הוא כתרא עשיראה דמלכא, דאיהו פתחא לכל משכנא קדישא דשאר כתרין, וקרייה דוד מלכא פתחא, דכתיב פתחו לי שערי צדק, וכתיב זה השער ליי'. כחום היום. כד נהרא נהירו דחסד, חולק עדביה, כמה דיתיב בהאי, יתיב בהאי. אימתי אתקיימו ביה, כד אתגזר. ובגין כך אקרי ברית יומם ולילה. תאנא כתיב, ופסח יי' על הפתח. מאי ופסח יי' על הפתח. דשריא על האי פתחא חסד, לאתבסמא. ובגיני כך ולא יתן המשחית וגו'.
אמר רבי אלעזר, הא תנינן, גיורא כד אתגזר ועייל תחות גדפי דשכינתא, אקרי גר צדק ולא יתיר, גר צדק ודאי, זכי למיעל בההוא כתרא דצדק ואת אמרת יומם ולילה דזכו לתרווייהו.
א"ל ר"ש, אלעזר ברי, לא דמי מאן דאתי משרשא קדישא, ומגזעא דקשוט, למאן דאתי מגזעא בישא, ומשרשא דגעלי בישין תקיפין. בישראל כתיב בהו, ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת. באומות עע"ז כתיב אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם.
ובגין כך, ישראל קדישין זרעא דקשוט, גזעא דאתבסמו בטורא דסיני, ואתפסק מנייהו כל זוהמא, כלהו מתבסמין, וכלהו עיילי בקיימא קדישא דיומם ולילה, למהוי שלמים בכלא. אבל באומות עובדי ע"ז, קשיא למעבר מנייהו זוהמא, ואפילו עד ג' דרין. ובגין כך גר צדק. ודאי.
דאמר רב המנונא סבא, אומות עובדי ע"ז, עד לא אתגזרו שריין בכתרין תתאין דלא קדישין, ורוח מסאבא שריא עלייהו. כיון דאתגיירו ואתגזרו, שריין בכתרא קדישא דשריא על שאר כתרין תתאין, ורוחא קדישא שריא עלייהו. אבל ישראל, קדישין בני קדישין, דגזעין ושרשין, ואתבסמו בטורא דסיני, ועאלו במהימנותא שלימתא קדישא. בשעתא דאתגזר שריא בכלא, דכתיב ואתם הדבקים ביי' אלהיכם חיים כלכם היום.

— 31 —
והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה וגו'. רבי יוסי אמר, כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח. האי קרא קשיא, כתיב ומי המבול היו על הארץ. וכתיב ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול. מי המבול כתיב, ולא מי נח, והכא כתיב כי מי נח זאת לי. זאת לי, הם לי מבעי ליה.
אלא הכי תאנא, כד זכאין סגיאו בעלמא, קב"ה חדי ומשתבח בהו. דתנינן כד שארי זכאה בעלמא, ואשתכח ביה, כביכול אטיל שלמא בעלמא, וכל עלמא מתברכא בגיניה, ואטיל שלמא בפמליא של מעלה. מנא לן. דכתיב, או יחזק במעזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי. תרין שלמין אמאי הכא. אלא יעשה שלום לי, דאשרי דכר ונוקבא. שלום יעשה לי, דמתברכאן אבהן.
מאי איכא בינייהו, אמר רבי יוסי, כד מתברכאן אבהן, שלום יעשה לי, דאקדים שלמא בכלא. ובגין כך שלום קדים. יעשה שלום לי, מאי טעמא לא אקדים שלום הכא. אלא בגין דיתעבר חויא דשריא בנוקבא בקדמיתא, וייתי דכורא למשרי באתריה, ובגין כך יעשה אקדים, ולבתר שלום.
תאנא בזמנא דזכאה שארי בעלמא, דינין לא מתערין, ולא שלטין בעלמא, משום דההוא בר נש זכאה הוא אות בעלמא, וקב"ה בעי ביקריה, ועלמא מתקיים בגיניה.
תניא א"ר יוסי, בזמנא דבני עלמא אשתכחו חייבין קמי קב"ה, ההוא זכאה דאשתכח בעלמא, קב"ה אשתעי בהדיה, בגין דיבעי רחמין על עלמא, ויתפייס בהדייהו. מה עבד קב"ה, אשתעי בהדיה על אינון חייבי עלמא. א"ל לאוטבא ליה בלחודוי, ולשיצאה לכלהו. מה ארחיה דההוא בר נש זכאה. שביק דידיה, ונסיב לדכולי עלמא בדיל דיתפייס קב"ה בהדייהו.
מנא לן. ממשה. דאמר ליה קב"ה, חבו ישראל, עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו וגו' תו אמר ליה, הרף ממני ואשמידם וגו', בהאי שעתא אמר משה אי בגין יקרא דידי ישתצון ישראל מעלמא, טב לי מותא, ולא יימרון דשביקנא האי דכולי עלמא, בגין יקרא דילי. מיד ויחל משה את פני יי' אלהיו. ואושיט גרמיה למיתה בכמה אתרי בגיניהון דישראל, דכתיב ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך וגו'. ותאנא, לא זז משה מתמן, עד דמחל קב"ה לישראל, הדא הוא דכתיב וינחם יי' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. וכתיב ויאמר ה' סלחתי כדברך.
ואלו בנח כתיב, ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני וגו'. אמר ליה נח, ולי מה את עביד. א"ל והקימותי את בריתי אתך וגו' עשה לך תיבת עצי גפר. ולא בעא רחמי על עלמא, ונחיתו מיא, ואובידו בני עלמא, ובגין כך מי נח כתיב. מי נח ודאי, דביה הוו תליין, דלא בעא רחמי על עלמא.
מכאן א"ר יוסי, מאי דכתיב ויחל נח איש האדמה. ויחל: כד"א, לא יחל דברו, דאתעביד חול. איש האדמה, דבגיניה אשתציאו בני עלמא, דלא בעא רחמי עלייהו. ד"א איש האדמה, דבגיניה אתקיימת לבתר דאשתציאו קדמאי, דכתיב לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם וגו'.
תאנא מי נח אקרון, דהוא גרים דאקרון על שמיה. א"ר יוסי, זאת לי מאי קא מיירי. אלא אמר קב"ה, מי נח גרמו לי, דאגלי זאת בעלמא. דכתיב ואני זאת בריתי אותם. זאת אות הברית וגו' את קשתי נתתי בענן. כלומר לית מאן דאשגח אלא ליקרא דשמי דרמיזא בזאת. ומאן גרים ליה, מי נח.
מכאן סימנא לחסידא זכאה, דלא אתגלייא האי קשת ביומוי, ולא אצטריך עלמא ביומוי להאי אות. ומאן איהו. ההוא דבעי רחמי על עלמא, ואתחזי לאגנא עלוי. כגון רשב"י, דלא אצטריך עלמא ביומוי להאי אות, דהא הוא אות סימנא בעלמא הוה.
דלא הוה גזרה דאתגזר על עלמא לעילא, דלא מבטל לה. והיינו דכתיב, מושל באדם, קב"ה מושל באדם. ומי מושל בקב"ה כביכול. צדיק. דקב"ה גזיר, ואיהו מבטל.

— 32 —
כגון ר"ש בן יוחאי, דיומא חד הוה יתיב אבבא דתרעא דלוד, זקף עינוי, חזא שמשא דנהיר, ואסתים נהורא ג' זמנין, אדהכי אתחשך נהורא, ואתחזי ביה בשמשא אוכמא וירוקא. א"ל לר' אלעזר בריה, תא אבתראי ברי, ונחמי דהא ודאי גזרה אתגזר לעילא, וקב"ה בעי לאודעא לי, דודאי תלתין יומין תליא ההוא מלתא דאתגזר לעילא. ולא עביד קב"ה, עד דאודעיה לצדיקייא, הה"ד כי לא יעשה יי' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים.
עד דהוו אזלי עאלו בההוא כרם. חמו חד חויא דהוה אתי, ופומיה פתיחא, ומלהטא בארעא בעפרא. אשתניק ר"ש, וקטפר ידוי ברישיה דחויא, שכיך חויא, מאיך פומיה. וחמא לישניה מרחיש. א"ל חויא חויא, זיל ואימא לההוא חויא עלאה, דהא ר"ש בן יוחאי בעלמא שכיח. עייליה לרישיה לחד נוקבא דעפרא. אמר גוזר אנא, כשם דתתאה אתחזר לנוקבא דעפרא, כן עלאה יתחזר לנוקבא דתהומא רבא.
רחיש ר"ש בצלותא, עד דהוו מצלי שמעו חד קלא, פוטקרא דקיטפא עולו לאתרייכו, קטפירא דבורייני לא שראן בעלמא, דהא, ר"ש בן יוחאי בטיל לון. זכאה אנת ר"ש, דמארך בעי ביקרך על כל בני עלמא. במשה כתיב ויחל משה וגו', דמשמע דאחיד ליה פרגודא, ואנת ר"ש גוזר, וקב"ה מקיים. הוא גוזר, ואנת מבטל.
אדהכי חמא דנהיר שמשא, ואתעבר ההוא אוכמא, אר"ש, ודאי הא עלמא אתבסם, עאל לביתיה ודרש, כי צדיק יי' צדקות אהב ישר יחזו פנימו. מ"ט כי צדיק יי' צדקות אהב, משום דישר יחזו פנימו. מאי פנימו. פנים עלאין דבני עלמא, בעון למבעי רחמי מניה, על כל מה דאצטריכן.
א"ל רבי אלעזר בריה, אי הכי ישר יחזה פנימו מבעי ליה, או ישרים יחזו, מאי ישר יחזו. א"ל רזא עלאה, דאינון ימי קדם דעתיקא קדישא, סתימא דכל סתימין. וימי עולם, דזעיר אנפין, דאינון אקרון פנימו, חמאן בארח מישר מה דאצטריך למחמי.
דתאנא בשעתא דקב"ה אשגח בעלמא, וחמא דמתכשרן עובדיהון דבני נשא לתתא, אתגלייא עתיקא קדישא בזעיר אנפין, ומסתכלן כל אינון אנפין באנפין סתימין, ומתברכן כלהו. מ"ט מתברכן. משום דמסתכלין אלין באלין בארח מישר, דלא סטו לימינא ולשמאלא, הה"ד ישר יחזו פנימו. ומתברכן כלהו, ומשקיין דא לדא, עד דאתברכן כלהו עלמיא. ומשתכחי כלהו עלמין כחד, וכדין אתקרי יי' אחד ושמו אחד.
וכד חובי עלמא סגיאו, אסתים עתיקא קדישא, ולא משגחין אנפין באנפין, וכדין דינין מתערי בעלמא, וכורסוון רמיו, ועתיק יומין אסתים, ולא אתגלייא. הדא הוא דכתיב חזה הוית עד די כורסוון רמיו ועתיק יומין יתיב. עד די כורסוון רמיו, דאינון כתרין עלאין, דמשקיין לכלהו אחרנין, לאוקומי בקיומייהו. ומאן אינון. אבהן. ועתיק יומין יתיב, ולא אתגלייא. וכדין מהפכין חייבי עלמא רחמי לדינא.

— 33 —
תאנא. מסטרא דאימא, נפקין גרדינין נימוסין קליפין, ואחדין בקולפוי דגבורה, שלטין על רחמי, כד"א הנועדים על יי', על יי' ממש. וכדין אשתכחו עלמין חסרין, דלא שלמין, וקטטותא אתער בכלהו.
וכד בני עלמא מכשרין עובדיהון לתתא, מתבסמן דינין, ומתעברן, ומתערי רחמי ושלטן על ההוא בישא דאתער מן דינא קשיא. וכד מתערן רחמי, חדוה וניחומין משתכחין, משום דשליטין על ההוא בישא. הה"ד וינחם יי' על הרעה. וינחם משום דאתכפיא דינא קשיא, ושלטין רחמי.
תאנא, בשעתא דמתבסמן דינין, ושלטין רחמי, כל כתרא וכתרא תב בקיומיה, ומתברכאן כלהו כחדא. וכד תייבין כל חד וחד לאתריה, ומתברכאן כלהו כחדא, ומתבסמא אימא בקלדיטי גליפין ותייבין לסטרהא, כדין אקרי תשובה שלימה, ואתכפר עלמא, דהא אימא בחדוותא שלימתא יתבא, דכתיב אם הבנים שמחה, וכדין אתקרי יום הכפורים, דכתיב ביה לטהר אתכם מכל חטאתיכם. ומתפתחין נ' תרעין דסטרין גליפין.
תאנא, כתיב והיה כי יחטא ואשם, מהו כי יחטא, ולבסוף ואשם. אלא הכי תאנא, כי יחטא מאינון חובין דאקרון חטא, דכתיב מכל חטאות האדם. ואשם: כד"א האשם המושב ליי'. ואשם: ויתקן, כלומר אם יתקן עובדוי, והשיב את הגזלה אשר גזל. א"ר יוסי ממשמע דכתיב והשיב, וישיב לא כתיב אלא והשיב, והשיב דייקא.

— 34 —
תניא, בארבע תקופין דשתא, קלא אתפסק, ודינין מתערין, ותשובה תליא עד דאתתקן. וכד דינין מתערין, קלא נפיק, וד' זוויין דעלמא, סלקין ונחתין. כרוזא קרי, ולית מאן דישגח ויתער. וקב"ה זמין, אם יתובון יתוב, ואי לאו, קלא אתפסק, ודיניא אתעבידו וכדין אתקרי ויתעצב, ויתעצב בבתי בראי.
א"ר יהודה, תנינן, מן יומא דאתחרב בי מקדשא, לית יומא דלא אשתכח ביה רתחא בישא. מ"ט. משום דתנינן, א"ר יודאי א"ר ייסא, נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלם דלעילא, עד שיכנסו ישראל בירושלם דלתתא. ובגין כך, רתחא אשתכחת בעלמא.

— 35 —
א"ר יוסי, כתיב ערות אביך וערות אמך לא תגלה. וכתיב, אמך היא לא תגלה ערותה. ותנינן אמך היא ודאי. הא אם גלה ערייתה, למאן בעי לאתבא לה, ודאי לתקנא. מאי דגלי.
דתניא כד סגיא יצרא בישא בב"נ, לא סגי אלא באינון עריין, וכלהו חובי אחידן בההוא עריא. וכתיב לא תגלה. כד אתתקן, אתתקן לקבל ההוא דגלי, ודא אקרי תשובה.
א"ר יצחק, כל חובי עלמא אחידן בדא, עד דאימא אתגליא בגיניהון. וכד איהי אתגליא, כל אינון בנין אתגליין. וכתיב לא תקח האם על הבנים. וכד אתתקן עלמא לתתא, אתתקן כלא, עד דסלקא תקונא לאימא קדישא, ומתתקנא, ואתכסיא ממה דאתגליא. ובגין כך כתיב, אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, וכדין אקרי תשובה, תשובה ודאי. וכדין יום הכפורים אתקרי, כמה דכתיב מכל חטאתיכם לפני יי' תטהרו.
אמר רבי יהודה אימתי אתקרי תשובה. כד אימא מתכסיא וקיימא בחדוה על בנין, דכתיב אם הבנים שמחה. ותבאת בקיומא ומאן דהוה סגיר, תב לאתריה. וכלהו תבין חד לחד, ומתברכאן כל חד וחד, וכדין אתקרי תשובה, תשובה סתם לאכללא כלא.
אמר רבי יצחק, כד מתכשר עלמא, כוליה מתכשר כחדא. כתיב כי גדול מעל שמים חסדך. מעל שמים, דסלקא לעילא מאתר דאקרי שמים. ומאי איהו. דא איהי אימא. והיינו דאקרי תשובה.
ר' יהודה אמר, דייקא דכתיב מעל שמים. אלמלא כתיב על שמים, משמע ההוא אתר דקיימא על שמים, ולא יתיר. כיון דאמר מעל שמים, משמע ההוא אתר דקיימא על השמים לעילא לעילא.
דתאנא, בההוא זמנא דמתכשרן עובדין לתתא, ואימא בחדוותא, אתגליא עתיקא קדישא, ותב נהורא לזעיר אנפין, וכדין כלא בחדוותא, כלא בשלימו, כלא אשתכחו בברכאן, ורחמין זמנין, ועלמין כלהו בחדוותא, הה"ד ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו. מאן ישוב. ישוב עתיקא קדישא לאתגלייא בזעירא, ישוב לאתגלייא דהוה סתים בקדמיתא, וכלא אתקרי תשובה.
אמר ר' יהודה, כלא בכלל, כלא סתם. וכתיב למען ישוב יי' מחרון אפו ונתן לך רחמים. א"ר יצחק, כלא הוא ודאי, והא אוקימנא מלי קמיה דר"ש.

— 36 —
והשיב את הגזלה, תמן שאילו חברייא, מפני מה בגזלה כתיב, והשיב את הגזלה ולא יתיר. אלא הא אוקימנא, דא שוי דחילו עלאה כתתאה. ודא דגניב, שוי דחילו תתאה לקבליה, ולא דחילו עלאה.
מה כתיב לעילא, נפש כי תחטא. כדקאמרן, דאורייתא וקב"ה תווהין עליה, ואמרי נפש כי תחטא וגו'. וכתיב נפש כי תמעול מעל וגו'. או נפש כי תשבע וגו'. אמר ר' יצחק, נפש כתיב, ולא רוח, ולא נשמה. והכא גופא ונפש. דכתיב, והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה. מאן דבעי לתקנא עובדוי, כמה דאמרן והשיב. מאן והשיב, אלא כמאן דיתקן עובדין, בגין דיתיב מבועי מיא לאתרייהו, לאשקאה נטיען, דהא הוא גרים בחובוי לאתמנעא מנייהו. וע"ד והשיב את הגזלה וגו'. כמה דאתמר.

— 37 —
רבי אבא הוה יתיב קמיה דר"ש, עאל ר' אלעזר בריה, אמר ר"ש, כתיב, צדיק כתמר יפרח וגו'. צדיק כתמר, מאי כתמר. דהא מכל אילני עלמא לית דמתעכב לאפרחא, כמו תמר. דסליק לשבעין שנין. מ"ט כתמר. אלא אע"ג דקרא אסהיד, חברייא כלהו לא בעו לגלאה.
אבל צדיק כתמר יפרח, על גלותא דבבל אתמר, דהא לא תבת שכינתא לאתרהא, אלא בסוף שבעין שנין. הה"ד כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם. ודא הוא צדיק כתמר יפרח, דסליק דכר ונוקבא לשבעין שנין. צדיק: דא קב"ה, הה"ד כי צדיק יי' צדקות אהב. וכתיב, יי' הצדיק. וכתיב, אמרו צדיק כי טוב.
כארז בלבנון ישגא, מהו ארז. דא קב"ה. דכתיב, בחור כארזים. בלבנון ישגא, בלבנון ודאי, ודא הוא עדן דלעילא, דעליה כתיב עין לא ראתה אלהים זולתך. והאי ארז, בההוא אתר עלאה, ישגא.
ודא בגלותא בתראה הוא כהאי ארז, דאתעכב לסלקאה. ומשעתא, דסליק עד דקאים בקיומיה, הוא יומא. ושירותא דיומא אחרינא, עד דעביד צל בנהורא דיממא. וארז לא סליק, אלא בעדונא דמיא. כד"א כארזים עלי מים. כך ארז בלבנון ישגא. דמתמן נפיק מבועא ונהרא דמיא, לאשקאה. וארז, דא קב"ה, דכתיב בחור כארזים.
שתולים בבית יי', לזמנא דמלכא משיחא. בחצרות אלהינו יפריחו, בתחיית המתים. עוד ינובון בשיבה, בההוא יומא דישתכח עלמא חרוב. דשנים ורעננים יהיו, לבתר דכתיב השמים החדשים והארץ החדשה, וכדין ישמח יי' במעשיו כתיב. וכ"כ למה להגיד כי ישר יי' צורי ולא עולתה בו.

— 38 —
תו פתח ואמר, איש תהפוכות ישלח מדון ונרגן מפריד אלוף. איש תהפוכות ישלח מדון, כמה דאמרן, חייביא עבדי פגימו לעילא. ונרגן מפריד אלוף, מפריד אלופו של עולם, ודא קב"ה.
ד"א איש תהפוכות ישלח מדון. מהו ישלח. ישלח לאינון נטיען. מדון: דינקן מסטרא דדינא. ונרגן מפריד אלוף, כמה דאמרן, חייביא עבדין פגימו לעילא. מפריד: דיחודא לא אשתכח, מפריד, למטרוניתא ממלכא. ולמלכא ממטרוניתא. ובגין כך לא אקרי אחד, דאחד לא אקרי, אלא כד אינון בזווגא חדא. ווי לאינון חייביא דעבדין פרודא לעילא. זכאין אינון צדיקייא, דאינון מקיימן קיומא דלעילא, וזכאין אינון מאריהון דתשובה דתייבין כלא לאתרייהו.
ועל דא תנינן, אתר דבעלי תשובה יתבי, צדיקים גמורים לא יתבי ביה. מ"ט. אלא אינון אתתקנו באתר עלאה, באתר דשקיו דגנתא משתכח מתמן. ודא הוא תשובה. ועל דא אקרון בעלי תשובה. ואלין אתתקנו באתר אחרא, דאקרי צדיק.
ועל דא אלין יתבין באתר עלאה, ואלין יתבין באתר זוטרא. מ"ט. אלין תייבין מיא לאתרייהו, מאתר עלאה דנהרא עמיקא, עד ההוא אתר דאקרי צדיק. וצדיקים גמורים, נגדין לון מההוא אתר דאינון יתבי, להאי עלמא. וע"ד אלין עלאין ואלין תתאין. זכאה חולקיהון דמארי תשובה. וזכאה חולקיהון דצדיקייא, דבגיניהון עלמא מתקיימא.
הה"ד והיה כי יחטא ואשם וגו'. מה כתיב לעילא, או מצא אבדה וכחש בה וגו', דהא בגין דא אסתלק קב"ה מכלא. כביכול קב"ה לא אשתכח בקיומיה, דהא כנסת ישראל אתפרשא מאתרהא, הה"ד, אבדה האמונה. מאי אמונה. דא כנסת ישראל. כד"א ואמונתך בלילות. אבדה האמונה כד"א על מה אבדה הארץ, וכלא חד. והא אוקימנא אבדה, ולא נאבדת, ולא אבודה. כגוונא דא, הצדיק אבד, אבוד, או נאבד, לא כתיב, אלא אבד. הדא הוא דכתיב אבדה האמונה, בגין כך והשיב את הגזלה או את האבדה וגו'.

— 39 —
(רעיא מהימנא) אמר ר"מ, דוכתין אית בגיהנם, רשימין למחללי שבתות בפרהסיא, ולא חזרין בתיובתא מאותו חלול. וממנן עלייהו. ואוף הכי דוכתין אית בגיהנם, לאינון דמגלי עריין. ולאינון דמגלין פנים בתורה שלא כהלכה. ולאינון דשפכין דם נקי. ולאינון דאומין לשקרא. ולאינון דשכבין עם נדה. או בת אל נכר. או זונה. או שפחה. ואוף הכי, לעובר על שס"ה לא תעשה.
לכל חובא, אית דוכתא בגיהנם, וממנא עליה. ושטן יצר הרע דיליה, ממנא על כלהו חובין, ודוכתין וממנן דיליה. ואי הדר בתיובתא, מה כתיב, מחיתי כעב פשעיך, אתמחו רשימין דרשיעייא דדוכתא דגיהנם מכל חובה וחובה.
ואית חובין רשימין לעילא, ולא לתתא. ואית דרשימין לתתא, ולא לעילא. ואית דרשימין לתתא ולעילא. אתמחון לתתא אתמחון לעילא, בתר דאהדר בתיובתא. ועוד אוקמוה מארי מתניתין, רשע עונותיו חקוקים לו על עצמותיו. צדיק, זכיותיו חקוקים לו על עצמותיו. אמאי. בגין למהוי רשימין בין בעלי חוביהון, לאשתמודעא בהו, וקלא נפיק עליה, האי רשע איהו ישרפו עצמותיו בגיהנם.

— 40 —
ואוקימנא, נשמות של רשעים הן הן המזיקים בעולם. ודינא דלהון אוקמוה עלייהו מארי מתניתין, דנשמתהון נשרפת ונעשית אפר תחת כפות רגלי הצדיקים. ובמאי אתוקדון. באש דכורסיא, דאתמר ביה, כרסייה שביבין די נור גלגלוהי נור דליק. מד' חיוון דאשא, דסחרין לכורסיא דדין, דאיהו אדני, דינא דמלכותא דינא.
וההוא נהר, אתמר ביה, נהר די נור נגיד ונפק מן קדמוהי. נשמתהון דצדיקייא, טבלין ומתדכין ביה. ונשמתהון דרשיעי, נדונין ביה, ואתבעירו קמיה, כקש לפני אש, והיינו אש אוכלת אש. יהוה איהי חמה. נרתיקה דיליה, אדני. והיינו רזא דאוקמוה, לעתיד לבא מוציא הקב"ה חמה מנרתיקה צדיקים מתרפאין בה, ורשעים נדונין בה.
ומחיוון דכורסיא דדינא, הוה נחית אריה דאשא למיכל קרבנין, אינון דממנן, על כל אבר דחב מחבל קטיגור אחד, כמה דאוקמוה, עשה עבירה אחת, קנה לו קטיגור א'. ומיד דנחת אש של גבוה, ואוקיד לון לאלין אברין ופדרין ואמורין דפרים וכבשים ועתודים ועזים. יהו"ה דנחית כאריה דאשא לאוקדא לון, אתוקדון אברים דלהון, אתוקדון מחבלים דממנן עלייהו, ומתכפרין חובין דישראל, דאינון אברים דשכינתא.
בההוא זמנא, חיוון מתקרבין דממנן על זכוון, דאינון מכורסייא דרחמי, דאיהי תשובה, אימא עלאה. ובמה מתקרבין. בשם ידו"ד, דעאל בהון. ובגין דא, קרבן לידו"ד. דלית מאן דיכיל לקרב חיוון ויסודין, לאעלאה שלם בינייהו, אלא שמיה, דקריב בשמיה מים לאש, ולא מכבה דא לדא, וקריב רוחא לעפרא, ולא מפריד ליה.

— 41 —
בההוא זמנא, אינון שלמים חיוון ויסודין, ואתקריאו קדשים, דלית טמאים בינייהו. ועוד, שלמים דא ה' בתראה, דאיהו שלימו דעמודא דאמצעיתא, בכל הויות דכלילן ביה, לכל שית סטרין דיליה, דאינון שית ספיראן.
ורזא דמלה, חתם רום ופנה למעלה, ביה"ו, לימינא דחסד. בהו"י, לשמאלא דגבורה, וה"י, בעמודא דאמצעיתא. יו"ה בנצח. בהוד הי"ו. ביסוד וי"ה. אילנא דאחיד לון כלהו, תפארת. עץ עושה פרי. ובגין דא מקום שיפול העץ, שם יה"ו. ואוף הכי בכל הויה, ה' בתראה שלמים לה. ולכל הוויין, דאחידן בה. כגוונא דא, יה"ו עם ה', יהוה. הו"י עם ה', הויה. וה"י עם ה', והי"ה ואוף הכי שאר הוויין.
ואינון ח"י אתוון דשית סטרין, דכלילן בצדיק חי עלמין, ועם ה' אתעביד חי"ה. ורזא דמלה איהי ה', כגון תיבת נח, דאתכניש בה מכל מין ומין, דאינון שנים שנים שבעה שבעה לקרבנא. שנים שנים ארבעה. שבעה שבעה ארבעה עשר. הא י"ח. ותיבה ה', בה אשתלים חיה.
וצדיק איהו כליל ו' דרגין. ובג"ד תקינו למפתר ביה חלמא בג' שלומות, בג' פדיונות, דאיהו ו', בחושבן ו'. ואיהו סלם דחלמא דיעקב, כליל ו' ספיראן. מוצב ארצה, שכינתא תתאה, ודא ה' תתאה. וראשו, דא י', ביה איהו צדיק שביעי. מגיע השמימה, דא אימא עלאה, ודא ה' עלאה, דמסטרא דחלמא, ה' שלטא על י', דאיהו רישא דסולמא, ה"י מן אלקים. ובגין דא, והנה מלאכי אלהים עולים וגו', ולא מלאכי ידו"ד.
אתוון כסדרן, עולים בחלם, דאיהו כתר על ד' אתוון, דאתפשטותא דלהון, מחכמה עד מלכות קדישא. בגין דחכמה איהי י', בינה ה', שית ספיראן ו', מלכות ה' בתראה. חלם כתר על כל אתוון. (ע"כ רעיא מהימנא)

— 42 —
אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. רבי אבא פתח הגידה לי שאהבה נפשי וגו', אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך וגו', הני קראי אוקמוה חברייא במשה, בשעתא דהוה סליק מעלמא, דאמר יפקוד יי' אלהי הרוחות לכל בשר וגו', אשר יצא לפניהם וגו', ותנינן דעל גלותא אתמר.
ות"ח, הני קראי כ"י אמרן למלכא קדישא. הגידה לי שאהבה נפשי, כד"א את שאהבה נפשי ראיתם. ולמלכא קדישא אתמר, אנת שאהבה נפשי איכה תרעה.
בספרא דרב המנונא סבא אמר, כל זמנא דכ"י אשתכח ביה בקב"ה, כביכול קב"ה בשלימו, ורעי ברעותא ליה ולאחרנין זן ליה לגרמיה, מההוא יניקו דחלבא דאימא עלאה, ומההוא יניקו דאיהו יניק, אשקי לכל שאר אחרנין, ויניק לון. ואוליפנא דאר"ש, כל זמנא דכ"י אשתכחת בקב"ה, קב"ה בשלימו, בחדוה, ברכאן ביה שריין, ונפקין מניה לכל שאר אחרנין. וכל זמנא דכנסת ישראל לא אשתכחת ביה בקודשא בריך הוא, כביכול ברכאן אתמנעו מניה ומכל שאר אחרנין.
ורזא דמלתא, בכל אתר דלא אשתכח דכר ונוקבא, ברכאן לא שראן עלוי, ועל דא קב"ה געי ובכי, כד"א שאג ישאג על נוהו. ומאי אומר, אוי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי וכו'.
ובשעתא דכ"י נפקת בגלותא, אמרת קמיה, הגידה לי שאהבה נפשי, אנת רחימא דנפשאי, אנת דכל רחימו דנפשי בך. איכה תרעה, איך תזון גרמך, מעמיקא דנחלא דלא פסיק. איך תזון גרמך מנהירו דעדן עלאה. איכה תרביץ בצהרים, איך תזון לכל אינון אחרנין דאשתקיין מנך תדירא.
ואנא הוינא אתזנא מנך בכל יומא, ומשתקיא, ואשקינא לכל אינון תתאי, וישראל אתזנו בי, והשתא שלמה אהיה כעוטיה, איך אהוי מתעטפא, בלא ברכאן, כד יצטרכון אינון ברכאן, ולא ישתכחון בידי. על עדרי חבריך, היאך איקום עלייהו, ולא אהיה רעיא להו, וזנא להו. עדרי חבריך, אלין אינון ישראל, דאינון בני אבהן, דאינון רתיכא קדישא לעילא.
א"ל קב"ה, שבוק אנת דידי, דהא דידי מלה טמירא הוא לאתידע. אבל אם לא תדעי לך, לגרמך, הרי לך עיטא. היפה בנשים, כד"א הנך יפה רעיתי. צאי לך בעקבי הצאן, אלין אינון צדיקייא, דאינון נדשין בין עקבין, ובגיניהון יהיב לך חילא לקיימא. ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים, אלין אינון תנוקות של בית רבן, דעלמא מתקיימא בגיניהון, ויהבין חילא לכ"י בגלותא. משכנות הרועים, אלין בתי רבן אתר בית מדרשא דאשתכח אורייתא בהון תדירא.
ד"א אם לא תדעי לך היפה בנשים וגו'. ת"ח, בשעתא דצדיקייא אשתכחו בעלמא, ואינון תנוקות של בית רבן משתכחי ולעאן באורייתא, יכלא כ"י לקיימא עמהון בגלותא. ואי לאו, כביכול היא ואינון לא יכלי לאתקיימא בעלמא. ואי זכאין אשתכחו, אינון אתפסן בקדמיתא. ואי לא, אינון גדיין דעלמא מתקיימא בגיניהון, מתפסין בקדמיתא, וקב"ה סליק לון מעלמא, אע"ג דלא אשתכח בהו חובה. ולא דא בלחודוי, אלא רחיק מניה לכ"י ואתגלייא בגלותא.
הה"ד אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם. אמאי יחטא, לאשמת העם, בגין חובי עלמא דגרמו האי, לאשמת העם ודאי, ולא לאשמה דיליה. יחטא: יגרע טוביה, ודאין דיניה בכלא, כד"א והייתי אני ובני שלמה חטאים. ד"א אם הכהן המשיח, דא קב"ה כדקאמרן. יחטא, יגרע מן כ"י ומעלמא, דלא יהיב להון ספוק ברכאן. אמאי. איהו לאשמת העם ודאי, בגין חובה דעמא היא.

— 43 —
אם הכהן המשיח יחטא. רבי יצחק פתח, זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, האי קרא קשיא, הכי מבעי ליה למכתב, זכור לאברהם וליצחק ולישראל, מאי ליצחק. אלא הכי תנינן, בכל אתר שמאלא אתכליל בימינא, ובכללא דימינא הוא. דהאי ימינא, אתתקנת לעלמין, לאכללא ביה שמאלא. ועל דא לא פליג, בגין לאכללא ליה ביה באברהם. ובג"כ לאברהם ליצחק כללא חד. ולישראל, דהא בתרווייהו אחיד לון בגדפוי, והוא שלים בכלא.
אשר נשבעת להם בך. אומאה אומי קב"ה לאבהן, באבהן דלעילא הדא הוא דכתיב אשר נשבעת להם בך, באינון דלעילא באינון דשראן בך. ותדבר אליהם ארבה את זרעכם וגו'. אשר אמרתי, אשר אמרת מבעי ליה. אלא קב"ה אמר כך לאבהן, זמנא ותרין זמנין. אשר אמרתי: דצביתי ברעו נפשי, דהא אמירה רעותא הוא, הה"ד אדני אמר לשכון בערפל. ועוד מה תאמר נפשך ואעשה לך.
ונחלו לעולם, מאי לעולם. עולם דלעילא, דאחידא ביה ההיא ארץ, ואתזנת מההוא עולם, ואי האי ארץ אתרכת, במאי הוא. לאשמת העם הוא דהוי.
ר' יצחק אמר, אם הכהן המשיח יחטא, דא כהן דלתתא, דאתתקן לעבודה ואשתכח ביה חטאה, לאשמת העם הוא דהוי ודאי. ווי לאינון דסמיכין עליה, כגוונא דא, שליחא דצבורא דאשתכח ביה חטאה, ווי לאינון דסמכין עליה. א"ר יהודה, וכ"ש כהנא, דכל ישראל, ועלאין ותתאין כלהו מחכאן ומצפאן לאתברכא על ידוי.
דהא תנינן, בשעתא דכהנא שארי לכוונא מלין, ולקרבא קרבנא עלאה, כלא אשתכחו בברכתא ובחדוותא. ימינא, שארי לאתערא. שמאלא אתכליל בימינא, וכלא אתאחיד ואתקשר דא בדא, ואתברכון כלהו כחדא. אשתכח, דעל ידא דכהנא, מתברכאן עלאי ותתאי, והא אוקמוה. ובגין כך בעי לקרבא קרבנא עליה, בגין דיתכפר חוביה.
אמר רבי יוסי, הא תנינן, דעל ידא דכהנא אתכפר חובא דב"נ, כד קריב קרבנא. השתא דאיהו חטי, מאן מקריב עליה, ומאן יכפר עליה. אי תימא דאיהו מקריב על נפשיה, הא איהו אתקלקל, ולאו איהו כדאי דיתברכון עליה עלאי ותתאי. תתאי לא יתברכון על ידיה, כל שכן עלאי. אמר רבי יהודה, ולא. והא כתיב וכפר בעדו ובעד ביתו, אמאי בעיא לכפרא עליה, בגין דאיהו חב יכפר על גרמיה, דכתיב וכפר בעדו.
אמר רבי חייא, הא ידיע באן אתר אתקשר כהנא רבא. ובאן אתר אתקשר כהנא אחרא, וההוא דאקרי סגן ידיעא. בגין כך, כהן אחרא קא מקריב קרבניה בקדמיתא, וסליק ליה עד ההוא אתר דאתקשר ביה. בתר דכהנא סליק לההוא אתר, לא מעכבין ליה לסלקא לאתריה, ולאתכפרא חוביה. ועל דא, אחרא קא מקריב עליה קרבניה. כיון דאחרא הוא מקריב, ולא מסתפקין כל כך על ידיה, לבתר איהו מקריב, ואינון עלאין, כלהו מתחברן לכפרא חוביה. ומלכא קדישא אסתכם על ידייהו. כגוונא דא, המתפלל וטעה יעמוד אחר תחתיו.

— 44 —
רבי אלעזר ורבי אבא הוו יתבי. א"ר אלעזר, חמינא לאבא ביומי דראש השנה ויום הכפורים, דלא בעי למשמע צלותא מכל בר נש, אלא אי קאים עליה תלתא יומין קודם, לדכאה ליה. דרבי שמעון הוה אמר הכי, בצלותא דהאי בר נש דאנא מדכינא, אתכפר עלמא. וכל שכן בתקיעה דשופר, דלא מקבל תקיעתא דב"נ דלאו איהו חכים למתקע ברזא דתקיעה.
דתנינן, ר' ייסא סבא אמר, הני תקיעתא כסדרן. קדמאה, כלילא מכלא. תניינא, חדא כסדרא וחדא כסדרא, גבורה גדולה בינייהו. תליתאה, חד הכא וחד הכא גבורה בינייהו. פוסקא סלקא, קומטרא נחתא. חד תקיפא וחד רפיא. והא אוקמוה. ואינון עשרה. ואינון תשע. חד כללא דכלא.
ובהאי יומא מתעטרא יצחק, והוא רישא לאבהן. בהאי יומא כתיב, פחדו בציון חטאים. בהאי יומא יצחק אתעקד, ועקיד כלא, ושרה מיללת וקול שופרא תקיף לחדא. זכאה חולקיה, מאן דעבר בינייהו, ואשתזיב מנייהו. א"ר אבא, בג"כ קרינן פרשתא דיצחק בהאי יומא, דבהאי יומא אתעקד יצחק לתתא, ואתקשר בההוא דלעילא. אימתי אתקשר. בשעתא דכתיב ויעקוד את יצחק בנו וגו'.
אמר רבי אלעזר, בהאי יומא אעטר יצחק לאברהם, דכתיב והאלהים נסה את אברהם. מאי נסה. כד"א, ואל עמים ארים נסי. ויקרא שמו יי' נסי. מאי קמ"ל. בגין דאשתכליל ימינא ואשתלים. הה"ד והאלהים נסה את אברהם. והאלהים דייקא, ודא הוא ופחד יצחק.
רבי אבא אמר, כתיב כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים. כי אלהים שופט, אלמלא דאעבר דינא דיצחק, באתר דיעקב שארי, ואתבסם תמן, ווי לעלמא דיערע בגיניה, ורזא דמלה, כי באש יי' נשפט. ודא הוא אתבסמותא דעלמא.
וכיון דעאל באתרא דיעקב, ויעקב אחיד ביה, כדין שכיך אשא, ואצטננו גומריה. לב"נ, דהוה רגיז, וחגר וזיין גרמיה, ונפק ברוגזיה לקטלא לבני נשא. חד חכימא קם על פתחא, ואחיד ביה, אמר אלמלא לא אחיד בי ואתתקף בי, הא קטולא בבני נשא אשתכח. בעוד דאתתקפו דא בדא, ואחיד דא בדא, אצטנן רוגזיה על דנפק לקטלא. נפק לאוכחא, מאן סביל רוגזא ותוקפא דדינא דההוא ב"נ. הוי אימא, דא דקאים אפתחא.
כך אמר קב"ה לישראל, בני, לא תדחלון, הא אנא קאים על פתחא, אבל אזדרזו בהאי יומא והבו לי חילא. ובמה. בשופר. דאי אשתכח קול שופר כדקא יאות, ומכווני ביה לתתא, ההוא קלא סליק, וביה מתעטרי אבהן, וקיימי במשכניה דיעקב. וע"ד בעי לאזדהרא בשופרא, ולמנדע בההוא קלא ולכוונא.
ולית לך קלא בשופרא, דלא סליק רקיעא חד. וכל אינון אוכלוסין דההוא רקיעא, יהבין אתר לההוא קלא, ומאי קא אמרי. ויי' נתן קולו לפני חילו וגו'. וקאים ההוא קלא בההוא רקיע, עד דאתי קלא אחרא, ואתעתדו כחדא, וסלקין בזווגא לרקיעא אחרא. ועל דא תנינן, אית קול דסליק קול, ומאי איהו. ההוא קלא דתקיעתא דישראל דתתא.
וכיון דמתחברן כל אינון קלין דלתתא, וסלקין לההוא רקיעא עלאה דמלכא קדישא שארי ביה, מתעטרן כלהו קמי מלכא, וכדין כורסוון רמיו וכורסייא אחרא דיעקב קאים ואתתקן.
על דא אשכחנא בספרא דרב המנונא סבא, באינון צלותי דר"ה, דהוה אמר, צלותא וקל שופרא דאפיק ההוא זכאה, דאשתכח מרוחיה ומנפשיה בההוא שופרא, דההוא קול סליק לעילא. ובההוא יומא קיימין ומשתכחי מקטרגין לעילא. וכד סליק ההוא קלא דשופרא, כלהו אתדחיין קמיה, ולא יכלין לקיימא. זכאה חולקיהון דצדיקייא, דידעין לכוונא רעותא לקמי מאריהון, וידעין לתקנא עלמא בהאי יומא, בקל שופרא. ועל דא כתיב, אשרי העם יודעי תרועה. יודעי, ולא תוקעי.
בהאי יומא, בעי עמא לאסתכלא בב"נ שלים מכלא, דידע ארחוי דמלכא קדישא, דידע ביקרא דמלכא, דיבעי עלייהו בעותא בהאי יומא. ולזמנא קל שופרא בכלהו עלמין, בכוונה דלבא, בחכמתא, ברעותא, בשלימו. בגין דיסתלק דינא על ידוי מן עלמא. ווי לאינון דשליחא דלהון לא אשתכח כדקא יאות, דהא חובי עלמא אתיין לאדכרא בגיניה. הה"ד, אם הכהן המשיח יחטא, דהוא שליחא דכל ישראל, לאשמת העם הוא, בגין דדינא שריא עלייהו.
וכד שליחא הוא זכאה כדקא יאות, זכאין אינון עמא, דכל דינין מסתלקין מנייהו על ידיה, כ"ש כהנא, דעליה מתברכאן עלאי ותתאי. א"ר אלעזר, וע"ד, כהן ולוי עד לא יסלק לפולחנא, בדקין אבתריה, וידעין ארחוי ועובדוי, ואי לא, לא סליק לפולחנא, וכן בסנהדרין למידן דינא.
ואי אשתכח כדקא יאות, יהבין עליה חומרא דמקדשא. ואי לא, לא סליק לפולחנא. הה"ד, וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך. מפני מה זכה לאורים ולתומים, ולמפלח פולחנא. הוי אומר אשר נסיתו וגו'. האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו'. וכיון דאשתכחו באלין דרגין, כדין יורו משפטיך ליעקב וגו', ישימו קטורה וגו'. לשככא רוגזא, ולזמנא שלמא. וכליל על מזבחך, בגין דיתבסמון כלא, וישתכחון ברכאן בכלהו עלמין, כדין ברך יי' חילו וגו'.
ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם וגו'. ר"ש פתח, נשים שאננות קומנה שמענה קולי וגו'. כמה אית ליה לב"נ, לאסתכלא ביקרא דמאריה, בגין דישתכח בריה שלים קמיה קב"ה, דכד ברא קב"ה לב"נ ברא ליה שלים, כמה דאתמר, אשר עשה האלהים את האדם ישר וגו'. את האדם דכר ונוקבא. ונוקבא אתכלילת בדכורא, וכדין ישר כתיב. לבתר והמה בקשו חשבונות רבים.

— 45 —
תא חזי, מנוקבא דתהומא רבא עלאה, אשתכחת חד נוקבא רוחתא דכל רוחין, והא אוקימנא לילית שמה. והיא אשתכחת בקדמיתא לגבי אדם. ובשעתא דאתברי אדם, ואשתלים גופיה, אזדמנו על ההוא גופא אלף רוחין מסטרא דשמאלא. דא בעא לאעלא ביה, ודא בעא לאעלא ביה, ולא הוו יכלי, עד דגער בהו קב"ה, ואדם הוה שכיב גופא בלא רוחא, וחיזו דיליה ירוקא הוה, וכל אינון רוחין סחרן עליה.
בההיא שעתא נחית עננא חד, ודחא לכל אינון רוחין. ובשעתא דא כתיב, ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה והא אוקימנא, דנוקבא אתעברת מן דכורא מן ההוא נפש דאדם, והיא אפיקת ההוא רוחא, לנשבא ביה באדם, כליל מתרין סטרין כדקא חזי, הה"ד ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. לנפש חיה ממש. ומאן דאסתפק בהאי, בגין דלא ידע, אי חיה זו היא חיה תתאה, או חיה דשמה ישראל, או מדכורא או מנוקבא. אבל לא כתיב לנפש החיה, אלא לנפש חיה סתם, דמשמע כלא.
וכד קם אדם, הוות נוקבתיה תקועה בסטרוי. וההיא נשמתא קדישא דביה, הוה אסגי להאי סטרא, ולהאי סטרא, וסגי להאי ולהאי, בגין דהכי אתכלילת. לבתר נסר קב"ה לאדם, ותקין לנוקביה, הה"ד ויבן יי' אלהים את הצלע וגו'. את הצלע הא אוקימנא, כד"א ולצלע המשכן. ויביאה אל האדם, בתקונהא ככלה לחופה.
כיון דחמת לילית דא, ערקת, והיא בכרכי ימא, ועד כען היא זמינא לאבאשא בני עלמא. וכד זמין קב"ה לחרבא רומי רשיעתא, ולמהוי חורבן לעלמין, יסלק להאי לילית, וישרי לה להאי חורבא, בגין דהיא חורבנא דעלמא. הה"ד אך שם הרגיעה לילית ומצאה לה מנוח.
ובספרי קדמאי אמרי, דאיהי ערקת מן אדם מקדמת דנא, ואנן לא תנינן הכי, בגין דהא נוקבא דא אשתכחת עמיה, אבל עד לא אתתקנת נוקבא דא עמיה דאדם כדקא יאות, הות מזדווגא עמיה וכד האי אתתקנת עמיה כדקא יאות, ערקת היא לימא, וזמינא לאבאשא בני עלמא.
אסוותא להאי, בההיא שעתא דאזדווג בר נש באתתיה, יכוון לביה בקדושה דמארי, ולימא הכי, עטיפא בקטפא אזדמנת, שארי שארי, לא תעול ולא תנפוק, לא דידך ולא בעדבך. תוב תוב, ימא אתרגישא, גלגלוי ליך קראן, בחולקא קדישא אחידנא, בקדושה דמלכא אתעטפנא.
ולחפיא ליה לרישיה ולאתתיה עד שעתא חדא, וכן בכל זמנא, עד ג' יומין לקליטה, דכל הרכבה דלא קולטת לג' יומין, תוב ליתא קולטת. ובספרא דאנח אשמדאי לשלמה מלכא אמר, תלתין יומין. ואמר דלבתר דסיים עובדא, לישדי מיין צלילן סוחרניה לערסיה. ונטורא דכלא.

— 46 —
מאן דינקא לרביא, לא תזדווג לבר נש, אלא בשעתא דרביא נאים. ולבתר לא תניק ליה, עד שעתא חדא, כתרין מילין, או חד מיל, אי לא יכלא בגין צערא דרביא, בזמנא דאיהו בכי. ובדא לא מסתפי מנה לעלמין.
זכאין אינון צדיקייא, דקודשא בריך הוא אוליף לון רזין עמיקין דלעילא ותתא, וכלא בגין אורייתא, דהא אורייתא, מאן דישתדל בה, מתעטר בעטרין דשמא קדישא, דהא אורייתא שמא קדישא הוא. ומאן דישתדל בה, אתרשים ואתעטר בשמא קדישא, וכדין ידע ארחין סתימין, ורזין עמיקין דלעילא ותתא, ולא מסתפי לעלמין.

— 47 —
תא חזי, בההוא יומא אתפקדו על אילנא חד, ועברו על פקודא דמאריהון, ובגין דאתתא היא חבת בקדמיתא, ואתא עלה ההוא נחש, כתיב, והוא ימשול בך. מכאן ולהלאה, בכל זמנין דגוברין אשתכחו חייבין קמי קב"ה, הא אוקימנא דאינון נשים מסטרא דדינא קשיא, זמינין לשלטאה עליהון, מסטרא דדינא קשיא, הה"ד עמי נוגשיו מעולל ונשים משלו בו, נשים משלו בו ודאי.
ואלין אקרון להט החרב המתהפכת, לאו דאינון חרב המתהפכת, אלא להט מההוא חרב, דאקרי חרב נוקמת נקם ברית, חרב ליי' מלאה דם. וההוא להט החרב מתהפכת, לזמנין גוברין ולזמנין נוקבין, והא אוקימנא.
ווי לעלמא, כד אינון נשין שלטן בעלמא, כד חמא נביאה, דישראל מעקמי ארחייהו, ואינון אשתכחו בחובין קמי מאריהון, כדין אמר, נשים שאננות היך אתון שקיטאן, היך אתון יתבן דלא לאתערא בעלמא, קומנה. ובאתר אחרא אוקימנא להאי קרא והא אוקמוה חברייא.
אבל לא אתמר, אלא כמה דאשכחן בדבורה. דכתיב היא שופטה את ישראל בעת ההיא. ועל דא תנינן, ווי לב"נ דאתתא קא מברכא ליה לפתורא. כך דבורה, היא שופטה את ישראל בעת ההיא, ווי לדרא דלא אשתכח בהו מאן דדאין לעמא, אלא חד נוקבא.
תא חזי, תרין נשין אינון דאשתכחו בעלמא, ואמרי תושבחתא דקב"ה, דכל גוברין דעלמא לא יימרון הכי. ומאן אינון. דבורה. וחנה. חנה אמרה, אין קדוש כיי' כי אין בלתך וכלהו קראי. דהיא פתחת פתחא דמהימנותא לעלמא, כגון מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון, הא פתחא דמהימנותא. להושיבי עם נדיבים, הא מהימנותא דלעילא, באתר דאבהן שריין. מאן נדיבים. אלין אבהן, כדכתיב נדיבי עמים נאספו.
ד"א להושיבי עם נדיבים, נבאה על שמואל, דאיהו זמין לאתקשא עם משה ואהרן, דכתיב משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו. וכסא כבוד ינחילם. מאן ינחילם. דא שמואל. דאחסין יקרא דמלכותא לתרין מלכין. ד"א וכסא כבוד ינחילם, דא קב"ה דהוא אחסין כורסייא דיליה לעבדוהי, הה"ד וכסא כבוד ינחילם.
יי' יחתו מריבו, מריבו חסר, מאי קא מיירי. אלא מריבו תנינן, מריב ו', ודא מלכא קדישא ורזא דחכמתא אתמר הכא, בשעתא דדינין מתערין ושליטין שלטין על רחמי, ורחמי אתכפיין, ובשעתא דקב"ה אתברך ממבועא דנחלא, כדין גברין רחמי ואתכפיין דיני, הה"ד יי' יחתו מריבו מריב ו'.
עליו בשמים ירעם. עליו. מאי עליו. בשעתא דטלא דעתיקא קדישא שריא עליה, ומליא רישיה, בההוא אתר דאקרי שמים, כדין ירעם: יתבר חיליהון ותוקפיהון דדינין תקיפין. ויתן עז למלכו, דא קב"ה. וירם קרן משיחו, דא כ"י דאקרי קרן היובל כמה דאוקימנא. משיחו כד"א משיח אלהי יעקב, בג"כ קרן משיחו, והא אתמר.
דבורה דאתת לשבחא שבחא דמלכא קדישא, יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום. מלמד, דקב"ה אזמין לכל שאר עמין לקבלא לאורייתא, ולא בעו. וכי לא הוה גלי קמיה דלא בעאן, אלא דלא יהא לון פתחון פה, דאלמלא יהב לון קב"ה אורייתא הוו נטרי לה. וכל אינון קראי דאמרה דבורה, כלהו ברזא דחכמתא, עד ההיא שעתא דשבחת גרמה, שנאמר עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל, דהא אוקמוה דאסתלק מנה רוח נבואה, ובג"כ עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר.
וכל דא, כד אשתכחו גוברין בחטאה, ולאו אינון כדאין למשרי עלייהו רוח קודשא ודאי. ואם כל עדת ישראל ישגו וגו', כמה דאוקימנא בהוראה דטעו בה. אבל ואם כל עדת ישראל ישגו, ואם כל ישראל ישגו מבעי ליה, מאי כל עדת ישראל. אלא אינון דאשתכחן בירושלם, דהא מתמן נפקא אורייתא לכל עמא, ואי אינון דהוו תמן טעאן, כל ישראל טעאן, ותנינן דכיון דתמן טעאן, כל עמא טעאן, בגין דכלהו משכי אבתרייהו. ונעלם דבר מעיני הקהל, עיני הקהל אלין סנהדרי, אלין אינון דממנן על ישראל.

— 48 —
(רעיא מהימנא) פקודא דא, להביא קרבן על סנהדרי גדולה שטעו. תנאין ואמוראין, ע' סנהדרי גדולה היו, ומשה עלייהו. וע' סנהדרי קטנה הוו, ואהרן עלייהו. ובגין דא אמרו מארי מתניתין, משה שושבינא דמלכא הוה, ודא תפארת, מתמן סנהדרי גדולה. אהרן שושבינא דמטרוניתא, ודא מלכות, ה"א זעירא קרינן ליה, כגון אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה. ועל שמה אתקרי סנהדרי קטנה.
ומתמן הוו ידעין סנהדרין שבעין לשון, דאינון שבעים פנים לתורה, דאית שבעים לשון מסטרא דמלכות הרשעה וכו', כלא בפרודא. הה"ד מאלה נפרדו איי הגוים בארצותם ללשונותם כלהו שבעין לשון בפרודא דא מן דא.
אבל באורייתא, ע' פנים לתורה בלשון חד. ודא יסוד. י' הלכה חדא, חכמה זעירא מלכות, דבה שבעין לשון, כחושבן סוד, מן יסוד. ויסוד איהו לשון הקדש, סוד המרכבה, בשבעין קתדראין, עלייהו אתמר כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו, קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. לשון חד, איהו שבעים לשון, על מדה זעירא דחכמה זעירא, דאיהי י' זעירא. ב', תרין שפוון, דבהון דעת ותבונה, בהון אשתלימו שבעין ותרין. (ע"כ רעיא מהימנא)

— 49 —
רבי חייא ורבי יוסי הוו אזלי באורחא, עד דהוו אזלי. אמר ר' יוסי לר' חייא, נשתדל במלי דאורייתא, במלי דעתיק יומין. פתח רבי חייא ואמר, חטאתי אודיעך וגו', מכאן אוליפנא, דכל ב"נ דמכסי חטאוי ולא מפרש לון קמי מלכא קדישא, ויתבע עלייהו רחמי, לא יהבין ליה למפתח פתחא דתשובה, בגין דאיהו מכסי מניה. ואי איהו פריש לון קמי קב"ה, קב"ה חייס עליה ויתגברון רחמי על דינא.
וכ"ש אי איהו בכי, דהא כל פתחין סתימין איהו פתח, ואתקבל צלותיה, ועל דא, פרישו דחטאוי, יקרא הוא דמלכא, לאגברא רחמי על דינא. ועל דא כתיב זובח תודה יכבדנני. מהו יכבדנני. תרין כבודין אינון, חד לעילא, וחד לתתא, חד בעלמא דין, וחד בעלמא דאתי.
האי קרא קשיא בכלא, בסגיאות מלין, דהא באודה עלי פשעי סגי. מהו חטאתי אודיעך ועוני לא כסיתי, ולבתר אודה עלי פשעי ליי', ועוד דהא אודה עלי פשעי ליי', לך מבעי ליה.
אלא דוד, כל מלוי ברוח הקדש אמרן, ולמלכותא דשמיא אמר, בגין דאיהי שליחא מתתאי לעילאי, ומעילאי לתתאי, ומאן דבעי למלכא, לה אודע בקדמיתא. ועל דא חטאתי אודיעך, למלכותא דשמיא קאמר ועוני לא כסיתי, מצדיקו של עולם. אמרתי אודה עלי פשעי ליי', דא מלכא קדישא, דשלמא כלא דיליה, ושלמא דבעי ב"נ לאעלאה קמיה בהודאה. דהא שלמים הכי מתקרבין בהודאה, דכתיב על זבח תודת שלמיו. ואתה נשאת עון חטאתי סלה. דא לעילא לעילא, אתר דעתיקא קדישא שריא. בג"כ, האי קרא אחיד בכלא.
כגוונא דא, מאן דיתבע בעותיה למלכא, בעי ליחדא שמא קדישא ברעותיה, מתתא לעילא ומעילא לתתא, ולקשרא כלא בחד קשרא, ובההוא קשורא אשתכח בעותיה. א"ר יוסי, מאן הוא חכימא, למתבע בעותיה כדוד מלכא, דהוא הוה נטיר פתחא דמלכא. א"ל ר' חייא ודאי הכי הוא. וע"ד אורייתא אוליף לן, ארחי דמלכא קדישא, בגין דננדע למיהך אבתריה, כד"א אחרי יי' אלהיכם תלכו וגו'.

— 50 —
רבי יוסי פתח ואמר, כה אמר יי' קול ברמה נשמע נהי בכי וגו'. כה אמר יי', הא אוקמוה, בכל אתר דנביאה שרי למללא, הוו מלוי אשתמודען, והכא האי כה אמר יי', קב"ה. ומה אמר, קול ברמה נשמע.
הכי תנינן, דבההוא יומא דאתחרב בי מקדשא לתתא, וישראל אזלו בגלותא, ריחיין על צאוריהון, וידיהון מהדקן לאחורא. וכנסת ישראל, אתתרכת מבית מלכא למיהך בתריהון. בשעתא דנחתת, אמרת איהך בקדמיתא ואבכה על מדוראי, ועל בני, ועל בעלי. כד נחתת, חמת אתרהא חריב, וכמה דמא דחסידי אתושד בגווה, והיכלא קדישא וביתא אתוקד באשא.
כדין ארימת קלא, ואתרגישו עלאי ותתאי, ומטא קלא לעילא, עד אתר דמלכא שרי ביה. ובעא מלכא לאהדרא עלמא לתהו ובהו, עד דנחתו כמה אוכלוסין, וכמה משריין, לקבלה ולא קבלה תנחומין מנייהו. הה"ד קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה, דלא קבלה מנייהו תנחומים. כי איננו: בגין דמלכא קדישא הוה סליק לעילא לעילא, ולא אשתכח בגווה, הה"ד כי איננו, ולא כתיב כי אינם.
אמר ליה רבי חייא, מאי רחל מבכה על בניה. אמר ליה אוליפנא, דהיא כנסת ישראל. ודא אנתו דיעקב ודאי, דכתיב ויאהב יעקב את רחל. וכתיב, ורחל עקרה. וכתיב, התם מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה.
דבר אחר כי איננו, כמה דאתמר, איננו גדול בבית וגו', איננו: דהא אסתליק לעילא ואתרחיק מכלא. איננו: בזווגא בה. איננו: לאשתכחא שמיה רבא.
א"ר חייא, מאן אתר שריא לאתגלאה. אמר ליה, מבי מקדשא. דתמן שריא ולבתר אסחרת כל ארעא דישראל. לבתר כד נפקת מן ארעא, קמת על מדברא ויתיבת תמן תלת יומין. דברת אוכלסהא ומשירייהא ויתבהא מבי מלכא, וקראת עלה איכה ישבה בדד וגו'. בכו רבי חייא ורבי יוסי.
אמר רבי יוסי, לא גלו ישראל מארעא, ולא אתחרב בי מקדשא, עד דישראל כלהו אשתכחו בחיובא קמי מלכא, ועד דדברי עלמא אשתכחו בחיובא בקדמיתא. הה"ד עמי מאשריך מתעים ודרך אורחותיך בלעו. דכיון דרישי עמא אזלין בחיובא, כל עמא אתמשכו אבתרייהו. רבי חייא אמר מהכא, ואם כל עדת ישראל ישגו, במאי הוי. בגין ונעלם דבר מעיני הקהל. דעיני עמא אינון רישייהו, דכל עמא אתמשכן אבתרייהו.
אזלו. עד דהוו אזלי חמו חד אתר מדשנא בעשבין, ונהר מיא דהוה נגיד ביה. יתבו. עד דהוו יתבי, פרח חד עופא ורחיש קמייהו. אמר רבי חייא, ניקום מהכא, דודאי נגרי טוריא הכא משתכחין, קמו ואזלו. עד דאהדרו רישייהו, חמו אינון לסטין דרהטין אבתרייהו, אתרחיש לון ניסא, ואשכחו קמייהו חד טינרא, וחד מערתא ביה, עאלו תמן יתבו כל ההוא יומא וכל ליליא.

— 51 —
פתח רבי חייא ואמר, ואתה אל תירא עבדי יעקב וגו', כי הנני מושיעך מרחוק. מרחוק, מקרוב מבעי ליה. והא אוקמוה האי קרא, מרחוק, כד"א ושבו מארץ מרחק. אבל מרחוק, כההוא דכתיב מרחוק יי' נראה לי. וכתיב ממרחק תביא לחמה. ומאן היא. עמיקא דנחלא, אתר דההוא נהר נגיד ונפיק. ושב יעקב, כיון דכתיב אל תירא עבדי יעקב, מהו ושב יעקב. אלא כמה דתנינן, קודשא בריך הוא סליק לעילא לעילא, כמה דכתיב למה יי' תעמוד ברחוק, ומההוא אתר רחוק הנני מושיעך.
ושב יעקב, לאתריה, לאזדווגא בכנסת ישראל. ושקט: דא יסוד. ושאנן, למשרי דיוריה בה. ואין מחריד, מיצחק. כמה דאת אמר, ויחרד יצחק חרדה גדולה ועל דא ופחד יצחק כתיב. וההוא פחד כד אתער, אסתלק יסוד לאתר אחרא, הה"ד פחדו בציון חטאים. בציון דייקא, ועל דא ואין מחריד, והשתא קב"ה שזיב לן מרחיק, ואסתיר לן בהאי אתר, בהשקט ובשלוה, ואין מחריד מכלא. דכד קב"ה עביד ניסא בכלא עביד.
רבי יוסי פתח, ויאמר אליה ברק אם תלכי עמי והלכתי וגו', מאי קא מיירי. אלא אמר ברק הואיל ורוח קדישא שריא עלה, בזכותה אשתזיב, ולא לישרי עלי נזקא. ומה ברק סמיך על אתתא לאשתזבא בגינה. אנן דאורייתא עמנא דהיא שמיה דמלכא קדישא, עאכ"ו.

— 52 —
יתבו גו ההוא מערתא כל ההוא יומא, כד רמש ליליא, אתנהיר סיהרא במערתא. עברו תרי טייעי, וחמריהון טעינין מחמרא ומיכלא לגרמייהו שארי על מטולא. אמרי האי להאי, נבית הכא, ניהב מיכלא ומשתייא לחמרי, ואנן נעול למערתא דא. א"ל חבריה עד לא ניעול, תימא האי קרא דלא מתיישבא.
א"ל מאי הוא. א"ל מלה חד, דכתיב אודך לעולם כי עשית וגו'. מהו כי עשית, ולא כתיב מה. וכתיב כי טוב נגד חסידיך. וכי לגבי אחרא לאו איהו טוב, לא הוה בידיה. אמר ווי לטיוענא, דשבקנא לקב"ה בגיניה. רבי חייא ור' יוסי דהוו יתבי במערתא חדו, א"ר חייא לרבי יוסי, ולא אמרית לך דכד עביד קב"ה ניסא, בכלא עביד. נפקו.
כד נפקו אקדים ר' חייא ופתח, שלום שלום לרחוק. תרי שלמא הכא, חד לרחוק, וחד לקרוב, וכלא חד. לרחוק, דאתעביד קרוב. דא הוא מאריה דתשובה, קודם הוה רחוק, והשתא איהו קרוב. תו רחוק, כד בר נש אתרחיק מאורייתא. רחיק הוא מקב"ה. ומאן דקריב לאורייתא, קריב ליה קב"ה בהדיה, והשתא אתחברו עמנא ועולו למערתא אתו אינון טייעין ואשתתפו עמהון. אשתנקלו לחמרייהו, ואתקנו למיכל, נפקו כלהו לפום מערתא.
אמר חד מן טייען נימרו לן מארי דאורייתא, האי קרא אודך לעולם כי עשית ואקוה וגו'. כי עשית, מהו כי עשית, ולא כתיב מה. וכתיב כי טוב נגד חסידיך, וכי לגבי אחרא לאו הוא כי טוב.
א"ר חייא, כי עשית ודאי, ומה עשית. לעולם. דבגין האי עולם, דעבד קב"ה ואתקן ליה, אודי בר נש לקב"ה בכל יומא. ואקוה שמך כי טוב נגד חסידיך, הכי הוא ודאי, לקבל אינון זכאין, שמא דקב"ה טוב. ולא לקבלי חייביא, דמבזין ליה בכל יומא ולא משתדלי באורייתא. א"ל, יאות הוא. אבל מלה שמענא מבתר כותלא, ומסתפינא לגלאה. אמרו ליה רבי חייא ורבי יוסי, אימא מילך, דאורייתא לאו איהו ירותא לאתר חד.
אמר לון, יומא חד הוינא אזיל ללוד, עאלנא למתא, ואסמכנא גרמאי בתר כותלא חד, ור"ש בן יוחאי הוה בההוא ביתא, ושמענא מפומיה האי קרא, אודך לעולם כי עשית. אודך, דוד המלך ע"ה אמרו, על ההוא עולם בתראה, דאיהו עבד דדוד מלכא אחיד ביה בההוא עולם, וביה ירית מלכותא. ואקוה שמך כי טוב, דא קב"ה, ביחודא דהאי עלמא דאקרי טוב. אימתי אקרי טוב. נגד חסידיך. מאן אינון חסידיך.
אלא אית חסד ואית חסד, ואלין אקרון חסדי דוד הנאמנים. וכד אלין חסדי דוד אתמליין מההוא טיבו דנגידו דעתיקא קדישא, כדין אקרי יסוד טוב. כדין אשתכח טוב לגבייהו. דהא כמה דאשתכח דאיהו ביה, הכי איהו מבסם להאי עלמא בתראה. וכלא אשתכח בברכה, ועל דא דוד הוה מחכה להאי דרגא, דנהיר להאי עולם דאיהו אחיד ביה.
מלין אלין הכי שמענא לון, אבל לא ידענא מאי הוא. אתו רבי חייא ורבי יוסי ונשקו ליה ברישיה. אמר רבי חייא, מאן חפי עיניך בעפרא ר"ש בן יוחאי, דאנת באתרך ואנת מרעיש טוריא עלאי, ואפילו צפורי שמיא וכלא חדאן במלולך ווי לעלמא בההיא שעתא כד תסתלק מניה.
תו פתח ואמר ההוא גברא, הא מלה אחרא שמענא מניה בההיא שעתא, בקרא דכתיב, ועתה שמע אלהינו אל תפלת עבדך ואל תחנוניו וגו' למען אדני. ואמר הכי, אי שמא דא מעליא מכלא, שפיר הוא, דהכי אמרין עביד בדיל מלכא. אבל שמא דא, הא ידיע דהוא אתר בי דינא, דמניה נפיק דינא לעלמא. מאן חמא דאמרין למלכא, עביד בגין עבדך, או בגין מלה זעירא מנך.
אלא הכי אצטריך, דשמא דא אתקין ביתא למלכא, ובי מקדשא לתתא, ודא אחיד בדא, בגין דאתקשר דא בדא. וכד מקדשא לתתא קאים בקיומיה, האי שמא לעילא קאים בקיומיה. ודא הוא כמאן דאמר למלכא בני ביתא דא, והיכלא דא, בגין דלא ישתכחת מטרוניתא דיתבא לבר מהיכלה. אוף הכא, והאר פניך על מקדשך השמם למען אדני. מ"ט למען אדני. דלא ישתכח לבר מן דיוריה.

— 53 —
תווהו רבי חייא ורבי יוסי, וחדו בההוא ליליא. בתר דאכלו, פתח חבריה טייעא ואמר, אימא קמייכו מלה חד, דאשתדלנא ביה האי יומא, האי קרא דכתיב, מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה, דוד אמר שירתא, כד הוה עריק מחמוי, אמאי אמר אלהים אלי אתה אשחרך צמאה לך נפשי וגו'. אלהים אלי אתה, דהא בגבורה אחידא תדירא. אשחרך, וכי דוד היך יכיל לשחרא ליה לקב"ה, בארעא רחיקא, ואתתרך מארעא דשכינתא שריא.
אלא, אע"ג דאתתרך מתמן, לא שביק דידיה לשחרא ליה לקב"ה. ואנא שמענא, אשחרך: כמאן דאמר, איזיל לאתחזאה קמך, בר דלא יכילנא. כך אשחרך, בר דאנא לבר מאתר דשכינתא שריא. צמאה לך נפשי, דהא נפשאי וגופא דילי תאיבין לגבך, לאתחזאה קמך, ולא יכילנא, בגין דאנא בארץ ציה ועיף בלי מים, דהא ארץ ציה ועיף אקרי לבר מאתר דשכינתא שריא. בגין דמים חיים לא שכיח הכא. ומאן אינון מים חיים. דא שכינתא, דכתיב בה באר מים חיים, וע"ד ארץ ציה ועיף בלי מים כתיב.

— 54 —
אמרו רבי חייא ור' יוסי, ודאי אורחא תקינא קמן, עאלו למערתא ודמכו. בפלגו ליליא, שמעו קל חיותא במדברא דנהמי. אתערו. אמר ר' חייא, הא עידן הוא לסייעא לכנסת ישראל, דהיא משבחת למלכא. אמרו, כל חד וחד לימא מלה ממה דשמע וידע באורייתא, יתבו כלהו.
פתח רבי חייא ואמר, למנצח על אילת השחר מזמור לדוד. מאן אילת השחר. דא כנסת ישראל. דאקרי אילת אהבים ויעלת חן. וכי אילת השחר, ולא כל יומא. אלא, אילת: מההוא אתר, דאקרי אילת אהבים ויעלת חן. והיא אתיא מההוא אתר דאקרי שחר, כד"א כשחר נכון מוצאו, ודוד מלכא על כנסת ישראל קאמר דא, משמע דכתיב על אילת השחר.
תא חזי, בשעתא דרמש ליליא, פתחין סתימין דעלאי ותתאי משתכחי. וכל אינון רחיקין, מתערין ואזלין ושטאן כל עלמא, ומהדרין על גופי בני נשא, וסחרי לאתרייהו ולערסייהו. וחמאן דיוקנא דמלכא קדישא, ומסתפי. דהא אתקפו בערסייהו במלי דשמא קדישא. ובני נשא, נשמתהון סלקין כל חד וחד כדחזי ליה, והא אוקמוה. זכאה חולקיהון דצדיקייא, דנשמתהון סלקין לעילא, ולא מתעכבי באתר אחרא דלא אצטריך.
כד אתפלג ליליא, כרוזא קאים וכריז, ופתחין פתיחו. כדין רוחא חד דסטר צפון אתער, ואקיש בכנור דדוד, ומנגן מאליו. ושבחת למלכא, וקב"ה משתעשע בצדיקייא בגנתא דעדן.
זכאה חולקיה מאן דאתער בההוא זמנא ואשתדל באורייתא, וכל מאן דקאים בההוא זמנא ואשתדל באורייתא, אקרי חבריה דקב"ה וכנסת ישראל. ולא עוד, אלא דאלין אקרון אחים ורעים ליה. דכתיב למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. ואקרון חברים בהדי מלאכין עלאין, ומשריין עלאין, דכתיב חברים מקשיבים לקולך.
כד אתי יממא, כרוזא קאים וכריז, ופתחין דסטר דרומא אתפתחו. ומתערין ככבים ומזלות, ופתחין דרחמין אתפתחו. ומלכא יתיב וקביל תושבחן. כדין כנסת ישראל נטלא לאינון מלין וסלקא. וכל אינון חברים אחידן בגדפהא, ומלייהו אתיין ושריין בחיקא דמלכא. כדין פקיד מלכא, למכתב כל אינון מלין.
ובספרא כתיבו כל אינון בני היכליה, וחוטא דחסד אתמשך עלייהו, דמההוא חוטא אתעטר ב"נ בעטרא דמלכא, ומניה דחלין עלאין ותתאין, הוא עאל בכל תרעי מלכא, ולית מאן דימחי בידוי. ואפילו בזמנא דמאריהון דדינא קיימין למידן עלמא, לא דיינין עליה דינא. בגין דהא אתרשים ברשימו דמלכא, דאשתמודעא דאיהו מהיכלא דמלכא, ובגין דא לא דיינין עליה דינא. זכאה חולקיהון דצדיקייא דמשתדלי באורייתא, וכל שכן בזמנא דמלכא תאיב על מלי דאורייתא.
ת"ח, רזא דמלה, לא קיימא כנסת ישראל קמי מלכא אלא באורייתא. וכל זמנא דישראל בארעא אשתדלו באורייתא. כנסת ישראל שראת עמהון. כד אתבטלו ממלי אורייתא, לא יכלא לקיימא עמהון שעתא חדא. בגיני כך, בשעתא דכנסת ישראל אתערת לגבי מלכא באורייתא, אתתקיף חילהא, ומלכא קדישא חדי לקבלא לה.
וכל זמנא דכנסת ישראל אתת לקמי מלכא, ואורייתא לא אשתכחת עמה, כביכול תשש חילהא. ווי לאינון דמחלשין חילא דלעילא, בגיני כך, זכאין אינון דמשתדלי באורייתא, וכ"ש בההיא שעתא דאצטריך לאשתתפא בה בכנסת ישראל. כדין קב"ה קארי עליה, ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

— 55 —
רבי יוסי פתח ואמר, משא דומה אלי קורא משעיר שומר מה מלילה שומר מה מליל. האי קרא אוקמוה חברייא, בכמה אתר. אבל משא דומה, כל זמנין דישראל אשתכחו בגלותא, אתיידע זמנא וקצא דלהון, וזמנא וקצא דההוא גלותא. וגלותא דאדום, הוא משא דומה, דלא אתגלייא ולא אתיידע כאינון אחרנין.
קב"ה אמר, אלי קורא משעיר, קלא שמענא בגלותא דשעיר, אינון דדחקי בינייהו, אינון דשכבי לעפרא. ומאי אמרי. שומר מה מלילה שומר מה מליל אינון תבען לי על מטרוניתא, מה עבדית מן מטרוניתא דילי.
כדין קב"ה כניש לפמליא דיליה, ואמר, חמו בני רחימי, דאינון דחיקין בגלותא, ושבקין צערא דלהון, ותבעין לי על מטרוניתא. ואמרי, שומר: אנת דאקרי שומר, אן הוא שמירה דילך אן הוא שמירה דביתך. מה מלילה: מה עבדת מלילה, הכי נטרת לה. מה מליל. דהא לזמנין אתקרי לילה, ולזמנין אתקרי ליל, הה"ד ליל שמורים הוא. וכתיב הוא הלילה הזה.
כדין קב"ה אתיב לון, הא שמירה דידי אשתכח, דהא אנא זמין לקבלה, ולאשתכחא בהדה, הה"ד אמר שומר, ההוא דנטיר ביתא, אתא בקר וגם לילה. דהא בקדמיתא אסתלק לעילא לעילא, וסליק לההוא בקר דאזדמן ביה תדירא. השתא אתא בקר. הא זמין לאתחברא בלילה. וגם לילה, הא זמינא היא. אבל בגיניכון אתעכבו. ואי אתון בעאן דא, על מה אתון מתעכבי, שובו. שובו בתשובה. כדין אתיו, אתו לגבאי, ונהוי כלא במדורא חדא, וכלנא נתוב לאתרנא. הה"ד ושב יי' אלהיך את שבותך, והשיב לא נאמר, אלא ושב. תרין ושב ושב כתיב הכא. אלא, חד לכנסת ישראל. וחד לקב"ה. הה"ד ושב יי' אלהיך את שבותך ושב וקבצך מכל העמים.

— 56 —
פתח ההוא טייעא ואמר, ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלהים. ת"ח, כד קב"ה אתי לאשתעשעא עם צדיקייא בגנתא דעדן, כל מלי דעלמא תתאה, וכל עלאין ותתאין מתערין לקבליה. וכל אילני דבגנתא דעדן, פתחי שבחא לקבליה. הה"ד, אז ירננו עצי היער מלפני יי' כי בא. ואפילו עופי דארעא, כלהו מרחשי שבחא קמיה. כדין שלהובא נפק, ובטש בגדפוי דתרנגולא, וקרי ושבח למלכא קדישא. וקרי לבני נשא דישתדלון באורייתא, ובשבחא דמאריהון, ובפולחניה. זכאה חולקיהון דמאן דקיימין מערסייהו, לאשתדלא באורייתא.
כד אתי צפרא, פתחין דדרומא נפתחין, ותרעי דאסוותא נפקין לעלמא, ורוחא דמזרח אתער, ורחמי אשתכחו, וכל אינון ככביא ומזלי דממנן תחות שולטניה דהאי בקר, כלהו פתחין שבחא וזמרין למלכא עלאה. הה"ד, ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלהים, מה בעאן הכא בני אלהים, דאינון מזמנין תרועה בהאי בקר, והא כל דינין אתעברו בזמנא דחסד אתער בעלמא. אלא ויריעו כל בני אלהים, הא אתבר תוקפא דדינין קשיין, אתבר חילא דלהון, כד"א רעה התרועעה ארץ.
וכל כך, בגין דהאי בקר אתער בעלמא, ואברהם אתער ואתי למנטע אשל בבאר שבע. מלה דא הכי שמענא לה, בבאר שבע ודאי, וכתיב ויקרא שם בשם יי' אל עולם.

— 57 —
פתח חבריה טייעא ואמר, הבקר אור והאנשים שלחו וגו', מאי הבקר אור. הכי אוליפנא, מהו בקר. אלא בזמנא דאתי צפרא, ודינין מתעברן, וחסד בעא לאתערא, כל אינון דאתיין מסטרא דא, מבקרי לאתרייהו, לזמנא ברכאן לעלמא. ודא הוא הבקר אור, דהא רחמי מתישבי לעלמא, וחסד קאי באתריה, כדין הוא בקר אור. וכתיב וירא אלהים את האור כי טוב.
תא חזי, כלא הוא בדרגין ידיען. ליליא, הא ידיעא. בקר אור, הא ידיעא, והוא דרגא עלאה דאשתכח ביה תדירא. אימתי. כד נהיר שמשא. שמשא ידיעא, והוא דרגא עלאה, דמבסם לכלא, ונהיר לכלא, כמה דאת אמר, כי שמש ומגן יי' אלהים. והאי בקר אור, נהיר משמשא, ודא נהיר לליליא. בגין כך, כלא תליא דא בדא. והאי בקר אור כד אתער, כל בני עלמא אתאחדן באחדותא בחדותא, ומשתכחי בעלמא, והשתא הא נהיר יממא, עידן רעותא הוא, למהך באורחא.
בריכו לון רבי חייא ורבי יוסי, ונשקו לון ברישייהו, ושדרו לון. אמר ר' חייא לרבי יוסי, בריך רחמנא, דתקין ארחנא קמן, ודאי קב"ה שדר לון גבן. זכאין אינון דמשתדלי באורייתא, ולא ארפין מינה שעתא חדא. נפקו רבי חייא ורבי יוסי, ואזלו לארחייהו. אמר רבי יוסי, ודאי רחימותא דלבאי קשיר באלין טייעי. א"ר חייא, לא תווהנא על דא, דהא ביומוי דרבי שמעון, אפילו צפרי שמיא מרחשן חכמתא, דהא מלוי אשתמודען לעילא ותתא.

— 58 —
פתח רבי חייא ואמר, ויאמר יי' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וגו'. ת"ח, כל זמנא דהוה משה קיים בעלמא, הוה ממחי בידייהו דישראל, בגין דלא ישתכחון בחיובא קמי קב"ה ובגין דמשה אשתכח בינייהו לא יהא כההוא דרא עד דרא דייתי מלכא משיחא דיחמו יקרא דקב"ה כוותייהו דאינון אתדבקו מה דלא אתדבקו דרין אחרנין.
דתנינן, חמאת שפחה חדא על ימא, מה דלא חמאת עינא דיחזקאל נביאה. אי אינון אתדבקו כל כך, נשיהון דישראל כ"ש. בנייהו כ"ש. גוברין כ"ש. סנהדרין כ"ש. נשיאים כ"ש, וכ"ש נביאה עלאה מהימנא משה, דאיהו על כלא. והשתא אלין טייעי מדברא מרחשין חכמתא כל כך, כ"ש חכימי דרא, כ"ש אינון דקיימי קמיה דר"ש, ואולפי מיניה בכל יומא. כ"ש וכ"ש ר"ש דהוא עלאה על כלא.
בתר דמית משה, מה כתיב, וקם העם הזה וזנה וגו'. כך, ווי לעלמא כד יסתלק מניה ר"ש, דמבועי דחכמתא יסתתמו מעלמא, ויבעי ב"נ מלה דחכמתא, ולא ישכח מאן דיימא, וטעאן כל עלמא באורייתא, בגין דלא ישתכח בינייהו, מאן דאתער בחכמתא. על ההוא זמנא כתיב, ואם כל עדת ישראל ישגו. ואם ישגו באורייתא, ולא ינדעון אורחהא, במאי הוא, בגין ונעלם דבר מעיני הקהל, דלא ישתכח מאן דידע לגלאה עמיקתא דאורייתא ואורחהא. ווי לאינון דרין דמשתכחי כדין בעלמא.
אמר רבי יהודה, זמין קב"ה לגלאה רזין עמיקין דאורייתא, בזמנא דמלכא משיחא, בגין דמלאה הארץ דעה את יי' כמים לים מכסים. וכתיב, ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את יי' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם אכי"ר.

— 59 —
אשר נשיא יחטא ועשה אחת וגו' בשגגה ואשם. תאני ר' יצחק, מ"ש בכל אתר דכתיב בהו ואם, כד"א אם הכהן המשיח יחטא. ואם כל עדת ישראל ישגו, והכא אשר נשיא יחטא, ולא כתיב ואם נשיא יחטא, מאי קא מיירי.
אלא, אלין כהניא לא משתכחי הכי בחטאה, דהא כהן נטיר גרמיה תדירא, בגין דמטולא דמאריה עליה בכל יומא, ומטולא דישראל כלהו, ומטולא דכל חד וחד, וע"ד תווהא איהו כד יחטא, ובג"כ ואם כתיב. וכן ואם כל עדת ישראל ישגו, תווהא הוא דכלהו ישתכחו בחובה חד, דאי אלין יחטאון, אלין לא יחטאון, ובגיני כך ואם כתיב. אבל הכא אשר נשיא יחטא, ודאי, בגין דלביה גס ביה, ועמא אזלין אבתריה, ואתמנון תחותוי. וע"ד אשר נשיא יחטא. כגון דעבר על מצות לא תעשה, והוא עביד חד מנייהו, וע"ד לא כתיב ביה ואם, דהא מלוי לא בספקא הוו.
רבי יהודה פתח, והנשיאים הביאו את אבני השהם ואת אבני המלואים לאפוד ולחשן. מ"ש דמלין אלין אקריבו נשיאים, ולא ב"נ אחרא, והא כתיב כל נדיב לבו יביאה את תרומת יי', וכתיב ואבני שהם ואבני מלואים לאפוד ולחשן.
אלא, אמר קב"ה, אע"ג דבכלא תליא האי נדבה, סליקו אלין אבנים לנשיאים. מ"ט, בגין דעל לבא דכהנא אשתכחו. אמר קודשא ב"ה, ליתו נשיאים דלבייהו גס בהו, וייתון אלין אבנים דאינון משתכחי על לבא דכהנא, ויתכפר עלייהו מגסות לבייהו, וכתיב והיו על לב אהרן בבאו לפני יי', וע"ד והנשיאים הביאו את אבני השהם ואת אבני המלואים לכפרא עלייהו.
ובג"כ אשר נשיא יחטא ודאי. ועשה אחת מכל מצות יי' אלהיו אשר לא תעשנה, כמה דאוקמוה, דעבר על מצות לא תעשה. או הודע אליו חטאתו. דבגין דלביה גס ביה, לא אשגח בחטאיה, ולבתר אתיידע ליה, ועבד מניה תשובה.
רבי יהודה ור' יוסי הוו יתבי חד ליליא, ולעאן באורייתא. א"ר יהודה לרבי יוסי, חמינא דצחותא דאורייתא בליליא, הוא יתיר מביממא, אמאי. א"ל, בגין דצחותא דתורה שבכתב, תורה שבעל פה הוא. ותורה שבעל פה, בליליא שלטא ואתערת יתיר מביממא, ובזמנא דאיהי שלטא, כדין איהו צחותא דאורייתא.

— 60 —
פתח ר' יוסי ואמר, ולא אמר איה אלוה עושי נותן זמירות בלילה. תא חזי, בשעתא דאתער רוח צפון, ואתפלג ליליא, הא אוקמוה, דשלהובא חד נפיק, ובטש תחות גדפוי דתרנגולא, ואקיש גדפוי וקארי. וההוא שלהובא בזמנא דמטי גביה, ואתער לקבליה, אסתכי ביה, ואזדעזע וקארי, ואסתכי ואשגח בגין יקרא דמאריה, למעבד רעותיה, וקארי לון לבני נשא.
ועל דא אקרי שכוי, אשגחא. ואקרי גבר, בגין דאתער בשלהובא דגבורה, בסטרא דגבורה קא אתיא לאתערא בעלמא. כדין אינון בני מהימנותא קיימין, ויהבין גבורה וחילא לכנסת ישראל, וכדין אקרי רנה דאורייתא. ועל דא, ירית דוד מלכותא הוא ובנוי לעלמין ולדרי דרין.
וכד תרנגולא קארי, ובני נשא ניימי בערסייהו, ולא מתערי. תרנגולא קארי לבתר, ואמר מה דאמר, והא אוקמוה. לבתר בטש בגדפוי, ואמר, ווי לפלניא נזיף דמאריה, שבקא דמאריה, דלא אתער רוחיה, ולא אשגח ליקרא דמאריה.
כד נהיר יממא, כרוזא קרי עליה ואמר, ולא אמר איה אלוה עושי נותן זמירות בלילה, לסייעא ליה באינון תושבחן, ולמהוי כלא בסיועא חדא. עושי, עושני מבעי ליה, מהו עושי. אלא, בשעתא דב"נ קם בפלגות ליליא, ואשתדל ברנה דאורייתא, דרנה דאורייתא לא אתקרי, אלא בליליא. וכד איהו אשתכח באורייתא, כד נהיר יממא, קב"ה וכנסת ישראל מתקני ליה בחד חוטא דחסד לאשתזבא מכלא ולנהרא ליה בין עלאין ותתאין.
רבי יהודה אמר, אנא שמענא דאמר רבי אבא האי קרא, איה אלוה עושי, עושה לי מבעי ליה, מהו עושי. אלא כמה דאמרת, בשעתא דאיהו קם בפלגות ליליא, ואשתדל באורייתא, כד נהר יממא, אתער אברהם בההוא חוטא דיליה, דכתיב ביה אם מחוט ועד שרוך נעל וגו'. וקב"ה וכנסת ישראל מתקני ליה, ועבדי ליה בכל יומא בריה חדשה, הה"ד אלוה עושי.
והא אוקמוה, א"ל ו"ה. א"ל: דא אברהם. דכתיב, ביה, האל הגדול. ו' דא קב"ה. ה' דא כנסת ישראל. ודא הוא אלוה. ואינון עבדין ליה לב"נ, ומתקנין ליה בכל יומא, ובג"כ כתיב, עושי, כד"א ישמח ישראל בעושיו. א"ר יוסי, ודאי כך הוא, וכלא חד מלה.

— 61 —
רבי יהודה פתח ואמר, או הודע אליו חטאתו אשר חטא. הודע אליו, מסטרא דמאן, או ידע חטאתו מבעי ליה, מהו הודע אליו. אלא קב"ה פקיד לכנסת ישראל, לאודעא ליה לבר נש, ההוא חובא דהוא חב, ובמה מודע ליה, בדינהא. כד"א יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. הודע אליו, כמאן דפקיד לאחרא.
דתנינן בשעתא דב"נ חב קמי קב"ה, ולא אשגח בחטאיה לאהדרא בתיובתא קמי מאריה, ואשדי ליה בתר כתפיה, נשמתיה ממש סלקת ואסהידת קמי קב"ה. כדין, פקיד מלכא לכנסת ישראל, ואמר או הודע אליו חטאתו אשר חטא, אושיט דינא עליה, ואודע ליה חוביה, כד"א הודע את ירושלם את תועבותיה.
בתר דמטי עליה דינא, כדין אתער רוחא למהדר בתיובתא קמי מאריה, ואתכנע למקרב קרבנא, דהא מאן דלביה גס ביה, חטי, ואנשי חטאיה, ולא אשגח עליה, וקב"ה זמין לקבליה, ופקיד לאודעא ליה לההוא חובא, בגין דלא יתנשי מניה.
א"ר יוסי, הכי הוא ודאי והכי אשכחנא בדוד, דכיון דעבד ההוא עובדא דבת שבע, לא אשגח ביה. א"ל קב"ה, את אנשית ליה, אנא אדכרנא לך. מיד מה כתיב, אתה האיש כה אמר ה', אתה האיש דלא דכרת ליה, אתה האיש דאנשית ליה, ובמה אודע ליה בדינא.
אוף הכא, קב"ה קאמר, הודע אליו חטאתו אשר חטא, ושפיר מלה, והכי הוא, דלא כתיב או נודע אליו, כמה דכתיב או נודע כי שור נגח הוא, ומאן דקאים בליליא למלעי באורייתא, אורייתא קא מודעא ליה חוביה, ולא באורח דינא אלא כאימא דאודעא לברה, במלה רכיך, והוא לא אנשי ליה, ותב בתיובתא קמי מאריה.
ואי תימא, דוד, דהוה קם בפלגו ליליא, אמאי אתערו עליה בדינא, אלא שאני דוד, דאיהו עבר במה דאתקשר, ובעא דינא, ובמה דעבר אתדן. הוא חטא לקבליה דמלכותא קדישא ולגבי ירושלם קדישא, ובג"ד אתתרך מירושלם, ומלכותא אעדיו מניה, עד דאתתקן כדקא יאות.
אמר ר' יהודה, מהו דקב"ה אעניש ליה לדוד על ידא דבריה, דכתיב הנני מקים עליך רעה מביתך. אמר ר' יוסי, הא אוקימנא, בגין דאי יקום עליה ב"נ אחרא, לא ירחם עליה. א"ל, והא אבשלום בעא לקטלא לאבוי בכמה עיטין בישין עליה, יתיר מב"נ אחרא. א"ל לא שמענא.
א"ל, אנא שמענא, דוד חטא בבת שבע סתם. אמר קב"ה, ליתי ברא דבת אל נכר, וינקום נוקמתא, ומאן איהו. דא אבשלום, דברה דיפת תואר הוה, מקרבא. מכאן אוליפנא, מאן דנטיל אתתא דא בקרבא, וחמיד בה, לסוף נפיק מנה בן סורר ומורה. מ"ט בגין דעד כען, לא פסקא מנה זוהמא, והא אוקמוה.

— 62 —
ר' יוסי פתח ואמר, נשבע יי' בימינו ובזרוע עזו, האי קרא אוקמוה. אבל ת"ח, כל זמנא דב"נ חטי קמי דקב"ה, אית דרגא דאשתמודעא לעילא לקבלי האי חטאה, לדיינא ליה לב"נ, ואסתכל עליה, אי תב בתיובתא שלימתא קמי מאריה, אתעבר חוביה, ודינא לא שלטא עלוי, ולא מאטי עלוי. אי לא תב, אתרשים ההוא חטאה לגבי ההוא דרגא. אוסיף למחטי, הא דרגא אחרא אזדמן לקבליה, ואסתכם בדרגא קדמאה, כדין בעיא תשובה יתיר. ואי אוסיף למחטי, אוסיף דרגא על דרגא, עד דאשלים לחמשה דרגין.
כיון דאתתקן ימינא לקבליה, ואסתכם עליה. הא שמאלא זמינא, לאסכמא בימינא, ולאתכללא ביה. כיון דשמאלא אסתכם בימינא, כדין לא תליא בתשובה, והא אוקמוה, וכדין כלא אסתכמו עליה בדינא, ודינא שריא עליה.
וכד דינא אשתלים ושריא עליה דב"נ, כדין אסתיים ואתתקנו אצבען, חמש בגו חמש, ימינא בשמאלא, לאחזאה דהא כלא אסתכמו עליה בההוא דינא, וידוי מתישרן, לאחזאה מלה בלא כוונה דב"נ, ולא יתכוון ביה. וע"ד כתיב, ימינך יי' נאדרי בכח ימינך יי' תרעץ אויב. לאתכללא שמאלא בימינא, ואשלים דינא, וכדין הוא קיימא דכלא. וע"ד, כד בעא קב"ה לקיימא כלא, כתיב נשבע יי' בימינו ובזרוע עזו וגו'.

— 63 —
רבי יהודה פתח, כתיב פרי עץ הדר כפת תמרים. פרי עץ הדר, מאן הוא. דא אתרוג. וכי אתרוג מעץ הדר הוא, והא כמה קוצין אית סחרניה, מכאן ומכאן, ואת אמרת פרי עץ הדר. אלא רזא דמלה, דכתיב ויבן יי' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם. וכתיב עצם מעצמי ובשר מבשרי, ודא הוא פרי עץ הדר. מנלן דאדם עץ אקרי. דכתיב כי האדם עץ השדה.
כפת תמרים, דסליק לשבעין שנין, וביה אשתכללו שבעין שנין עלאין. ודא אכפת ואתקשר לעילא ותתא. וע"ד אקרי כפות, כד"א כפיתו, דסליק להכא ולהכא. הה"ד כי כל בשמים ובארץ דייקא.
ר' יוסי אמר, פרי עץ הדר דא מזבח, דעביד פירין, וסליק אבין לכל סטרין. מאי טעמא. בגין דכל ע' שנין, יהבין לה חולקא, ואתברכא מכלהו. מאי קא מיירי. בגין דמאן דחטי לגבי מזבח, בכלא חטי, דהא כפית לקבלי ההוא דכפית לעילא, ועל דא אתקשר דא בדא, פרי עץ הדר כפת תמרים ולא כתיב וכפת תמרים.
כתיב זאת משחת אהרן ומשחת בניו. מאי קא מיירי. אלא, זאת: דא מזבח, דאתמשח על ידא דאהרן, דכתיב ומשחת את מזבח העולה ואת כל כליו. ומשחת בניו, דהא מכלהו אתמשח, ואתרבי, ואתברכא, ואתדכא.
ת"ח, בחג סובבים את המזבח זמנא חדא בכל יומא, ושבעה זמנין לבתר. מאי קא מיירי. אלא, למלכא דזמין אושפיזין, ואתעסק בהו, והוה ליה למלכא בת יחידאה, אמרה ליה, מארי מלכא, בגין אושפיזין לא אשגחת עלי. א"ל, חייך ברתי פרקטא חדא אסליק לך בכל יומא, דשוי ככלהו.
כך, בכל יומא ויומא דחג, מקריבין ישראל לקבל אומין דעלמא. אמר מזבח למלכא קדישא, לכלהו משתכחי מאנין וחולקין, ולי מה אנת יהיב. אמר לה, בכל יומא ויומא יסובבון ליך שבעה יומין עלאין, לברכא לך, ויהבין לך שבעין חולקין בכל יומא, לקבל שבעין פרים דמתקרבין בחג.
רבי יהודה אמר, שבעה בכל יומא, בגין דהא אתברכא מכלהו, ולסוף, שבעה יומין, מתברכא מאתר דמשח רבותא אשתכח. שבעה זמנין, לקבל כל אינון שבעה יומין, בגין לקיימא לה ברכאן מן מבועא דנחלא, דנגיד תדיר ולא פסיק, אשתכח דאתברכא בכל יומא ויומא, עד שבעה יומין דאתברכא ממבועא דנחלא. וכן זמנא אחרא שבעה זמנין כחדא ואתקיימו ברכאן לבתר מאתר עלאה דמבועא נפיק ולא פסק, כדקאמרן.
בכל יומא, מכריזין עלה ואמרין, עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אמללה. עד עקרה ילדה שבעה: דא כנסת ישראל, דאתברכא משבעה בכל יומא, וסליק לחושבן עלאה. ורבת בנים אמללה, אלין אומין עע"ז, דסלקין ביומא קדמאה לחושבן רב, ולבתר מתמעטין ואזלין בכל יומא ויומא. וע"ד, מזבח מכפר על חוביהון דישראל מזבח מדכי להון, ואריק להון ברכאן מעילא לתתא.
וענף עץ עבות: דא מלכא קדישא, דאחיד לתרין סטרין. ובג"כ הדס תלת ענף, דיתעבד ענף עץ עבות, דאחיד לכל סטרא. וערבי נחל: אלין תרין קיימין, דמהכא נפיק, לכפות תמרים. כפות תמרים, אחיד לעילא ואחיד לתתא, והא אתמר. אתרוג נפקא מגו כובין דאילנא והכי הוא. כפות תמרים הכי נמי אחיד בהו ודאי, כל מה דנפיק לעלמא מהכא נפקא ומהכא אתיין.
רבי יוסי פתח, ואבואה אל מזבח אלהים. מאן מזבח אלהים. דא הוא מזבח דלעילא, מזבח אלהים ודאי. והיינו באר דיצחק. ולזמנין מזבח יי', כד"א קם מלפני מזבח יי', וע"ד ירתין עלמין מהכא דינא ורחמי, בגין דהיא ינקא בהאי סטרא ובהאי סטרא, והא אוקמוה מלה.

— 64 —
נפש כי תמעול מעל וגו', רבי יצחק אמר, הא אוקמוה נפש ודאי. כתיב והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את יי' אלהיך, וכתיב ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע.
זכאין אינון צדיקייא דאית לון חולקא עלאה בקודשא ב"ה, בחולקא קדישא, בקדושי מלכא, בגין דאינון מקדשי גרמייהו בקדושי דמאריהון. וכל מאן דאתקדש, קב"ה מקדש ליה, דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים. בר נש מקדש גרמיה מלרע, מקדשין ליה מלעילא, וכד אתקדש ב"נ בקדושה דמאריה, מלבישין ליה נשמתא קדישא, אחסנא דקודשא ב"ה וכנסת ישראל, וכדין ירית כלא. ואלין דאקרון בנין לקודשא בריך הוא, כמה דכתיב בנים אתם ליי' אלהיכם, והא אוקמוה.
תא חזי כתיב תוצא הארץ נפש חיה, ואוקמוה נפש חיה סתם. ומההוא חולקא ירית דוד מלכא, ואתקשר בקשורא עלאה, ואחסין מלכותא, כמה דאתמר. ובגין כך והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים. והא אוקמוה דנפש אתקשר ברוח, ורוח בנשמה, ונשמה בקב"ה. זכאה חולקיה מאן דירית ירותא דא עלאה.
ווי לאינון רשיעיא דנפשאן דלהון לא זכאן בעלמא דין, כל שכן בעלמא דאתי. עלייהו כתיב ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. דאזלן ושטאן בעלמא, ולא אשכחן אתר לנייחא, לאתקשרא ביה, ואסתאבן בגו סטרא דמסאבותא, וכרוזא קארי ואמר, נפש כי תמעול מעל ביי' מקדש יי' טמא. דהא בקדושה לא עייל, ולא אתכליל. ואינון מזיקי עלמא, בגין דמתדבקן בהו, ומסתאבן.
רבי יצחק, אמר הא אוקמוה, נפש, כד מתעטרא כ"י במלכא קדישא, אתעטר, ואקרי צרורא דחיי, בגין דבה אתקשר כלא. רבי אלעזר אמר, שכינתא כד נטלא, באבהתא נטלא, הה"ד ויסע מלאך האלהים ההולך וגו'.
רבי אבא אמר, כלא אתעביד חד עטרא, בגין דיתעטר כחדא, ושמא קדישא אתחזי בגווייהו. בההיא שעתא, אקרי כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים. והוו חמאן ישראל זיו יקרא עלאה נטיל קמייהו, ודא הוא דתנינן, ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים. אלין אבהתא, ובג"כ, האי שמא מתבר טורין, ומתבר טנרין, ואית ביה לטב ולביש. זכאה חולקיהון דישראל.
(רעיא מהימנא) פקודא דא, המועל בהקדש צריך להביא קרן וחומש. הה"ד, ואת חמשיתו יוסף עליו קרן ו'. חומש דיליה ה'. ודא קרן היובל. קרן דהוה במצחיה דההוא פר דהקריב אדם הראשון. האי, איהו עקרא דכל קרבניא. הקרן קיימת לו לעולם הבא, ופירות דיליה בעלמא דין. ודא ה' ה'. (ע"כ רע"מ).

— 65 —
תא חזי, עז לקרבנא, אמאי. והא א"ר שמעון, עז שמא דיליה גרים, לאוליף מן שמיה, דהא סטרא בישא זינא בישא הוא. אלא הכי אמר ר"ש, דא בעי לקרבא, דהא אי אעבר עליה רוחא דמסאבא, או אתעסק ביה, האי עז קרבניה, בההוא גוונא דאיהו חטי ביה.
וא"ר שמעון, הא תנינן אית מאן דזכה בנשמה, ואית מאן דזכה באתערותא דרוח, ואית מאן דלא זכי אלא בנפש. האי מאן דלא זכי אלא בנפש, ולא סליק יתיר, הא אתדבק בההוא סטרא מסאבא, וכד איהו נאים, אינון סטרין בישין אתיין ומתדבקן ביה, ומודעין ליה בחלמא מלין דעלמא. מנהון כדיבין, ומנהון קשוט. ולזמנין דחייכן ביה, ואחזיאו ליה מלי שקר, וצערין ליה בחלמיה. וע"ד אומין עע"ז, מנהון דחמאן בחלמייהו מלי קשוט, בגין ההוא סטרא דמתדבקן ביה. וכלהו מלין לזמן קריב.
ת"ח, באלין זינין בישין, אית תלת דרגין, אלין על אלין. דרגא עלאה דלהון הנהו דתליאן באוירא. דרגא תתאה דלהון אינון דחייכן בבני נשא, וצערן להו בחלמייהו, בגין דכלהו חציפין ככלבי. ואית דרגא עלאה עלייהו, דאינון מעלאי ותתאי, ואלין מודעי ליה לב"נ מלין, מנהון כדיבין, ומנהון קשוט. ואינון מלי דקשוט כלהו לזמן קריב.
וההוא דרגא מאינון דתליין באוירא, דאינון עלאין יתיר. ההוא דלא זכי יתיר אלא בנפש, וההוא נפש בעי לאתתקנא לקבלא רוחא, עד לא רווח ליה, נפקא מה דנפקא מההוא נפש, ואתפשט בעלמא, ובעא לסלקא, ולא בעי, עד דאערע בהו באינון דאוירא, ואינון מודעין ליה מלין, מנהון קריבין, ומנהון רחיקין יתיר, ובההוא דרגא אזיל ואתקשר בחלמיה, עד דקני רוח.
כיון דקנה רוחא, ההוא רוחא נפיק, מתבר טורין וטנרין, סליק ואתפשט ואעיל בין מלאכי עלאי קדישי, ותמן ידע מה דידע, ואוליף מלין, ואתהדר לאתריה. כדין הוא קשורא דב"נ בקדושה, עד דזכי בנשמה וקני לה.
כיון דקנה נשמה, היא סלקא לעילא לעילא, ונטורי פתחין לא מעכבי לה, ואזלא ומתפשטא ועיילא בין אינון צדיקיא דצרירן בצרורא דחיי, ותמן חמי ענוגא דמלכא ומתהניא מן זיוא עלאה.
וכד אתער איילתא קדישא, ברוח צפון, נחתא, וקם ההוא זכאה דקני לה, ואתגבר כאריה תקיפא באורייתא, עד דאתי צפרא, ואזיל בההיא איילתא קדישא לאתחזאה קמי מלכא, לקבלא חד חוטא דחסד, ומאי איהו דא חוטא דאברהם, דהוא קני ליה, דכתיב אם מחוט ועד שרוך נעל, הוא לא אתהני מאחרא כלום, ואמר אם מחוט, זכה להאי חוטא, ודא אקרי חוטא דאברהם.
וכד אתי ההוא זכאה בהאי איילתא, כדין אתעטר עמה קמי מלכא, ודוד קאמר, למנצח על אילת השחר, דא כנסת ישראל, אילת השחר שירתא דכנסת ישראל, דקאמרי בגלותא אלי אלי למה עזבתני וגו'.
אמר ר"ש, זכאין אינון מארי דנשמתא, מארי דאורייתא, בני פולחנא דמלכא קדישא. ווי לאינון חייביא, דלא זכאן לאתדבקא במאריהון, ולא זכאן באורייתא, דכל מאן דלא זכי באורייתא, לא זכי לא ברוח, ולא בנשמה. ואתדבקותא דלהון, בההוא סטרא דזינין בישין. והאי לית ליה חולקא במלכא קדישא, לית ליה חולקא דקדושה. ווי ליה כד יפוק מהאי עלמא, דהא אשתמודע הוא לגבי אינון זינין בישין, מארי חציפותא, תקיפי ככלבא, שלוחי דנורא דגיהנם, דלא מרחמי עלייהו.
ת"ח, מה בין ישראל לעמין עע"ז. ישראל, אע"ג דלא זכי ב"נ ישראל, אלא בנפש, דרגא עלאה קאים עליה, ואי איהו בעי למקני רוח, ואי איהו בעי למקני נשמה, קני וזכי בה. אבל עמין עע"ז, לא קניין לעלמין, בר אי אתגזר, דקני נפש מאתר אחרא.
וישראל דקיימי בדרגא תתאה בנפש, אי איהו לא בעי למזכי יתיר, עונשיה סגיא. ווי לההוא חייבא, דאנשי פקודי דאורייתא, ולא אשתדל באורייתא, אנשי למאריה, עליה כתיב יתמו חטאים מן הארץ.
ות"ח אית בני נשא דאתדבקן בהאי סטרא, בגין ההוא נפש דלא זכאן יתיר, וכד אעבר עלייהו ההוא רוחא מסאבא, אשרי עלייהו ואתדבקו ביה. כדין ההוא חטאה דחטי ב"נ, הוא מסטרא דההוא רוח מסאבא, וקרבניה איהו חד עז, בגין דאיהו בעירא דאתי מההוא סטרא, לכפרא על חוביה.
אמר ליה ר' אלעזר בריה, והא כתיב לא תלין נבלתו על העץ וגו', ולא תטמא את אדמתך. בגין דארעא היא קדישא, ורוח מסאבא לא ישתכח אתרא בארעא קדישא למשרי עלוי, אי הכי, כיון דההוא בעירא שארי עליה רוח מסאבא ואתי מסטרהא, אמאי מקריבין ליה לסטר קודשא. א"ל יאות שאלת.
אבל ת"ח ברי, כתיב כי יי' אלהיך אש אוכלה הוא, אית אשא אכיל אשא. אשתא דקב"ה, אכיל אשא אחרא. ות"ח אית מלאכין דאמרין שירתא קמי קב"ה, ואינון מתבטלי כד מסיימי ההיא שירתא, בניצוצא דאשא אכלא. לתתא זמין קב"ה אשא דמדבחא, והאי אשא אכלא ושצי לכל ההוא סטרא, ואתבטל ההוא סטרא, בההוא שלהובא דאשא, ולא אשאר מניה בעלמא. וההוא ב"נ דמקרב קרבניה, קאים עליה, ובההוא ריחא דקרבנא דסליק, אתעבר מניה סטרא דרוח מסאבא דשריא עלוי, ויתכפר. בגיני כך כלא אתבטיל וישתצי, ולית מאן דקאים לגבי ההוא אשא.

— 66 —
רבי אחא הוה אזיל באורחא, ורבי חייא ורבי יוסי אערעו כחדא. א"ר אחא, ודאי אנן תלת, זמינין לקבלא אנפי שכינתא, אתחברו כחדא ואזלו. אמר ר' אחא, כל חד וחד לימא מלה דקטורא דאורייתא ונזיל.
פתח רבי חייא ואמר, הרעיפו שמים ממעל וגו', האי קרא רזא הוא דחכמתא, דאוליפנא מבוצינא קדישא. הרעיפו שמים ממעל. מאי הרעיפו. כד"א יערוף כמטר לקחי. ועל סטרא דמטרא דהוא מזונא דכלא קאמר. ועל דא, כל עיני עלמא מצפן לקב"ה למזוני, בגין דאיהו יהיב מזונא לכלא, וזן כל, כד"א, עיני כל אליך ישברו וגו'.
ואי תימא דבאתר דא דאקרי שמים תליא מלתא. הא תנינן, דלאו בזכותא תליא מלתא. וזכותא, הא אוקמוה צדקה. ותרגום צדקה, זכותא. וזכותא ושמים חד מלה הוא, והכא הרעיפו שמים. כתיב ממעל, ממעל ודאי, מעתיקא קדישא קא אתיא, ולא מההוא אתר דאקרי שמים, ואקרי זכותא, אלא ממעל דייקא.
ושחקים יזלו צדק, דכד שמים נטיל ליה ממעל, מההוא אתר עלאה דשארי עלוי, כדין שחקים יזלו צדק. מאן שחקים. אתר דטחנין מנא לצדיקייא. ומאי נינהו. נצח והוד, דאינון ודאי טחנין מנא לצדיקייא. למאן. לההוא אתר דאקרי צדיק דהא אינון טחנין ליה לההוא מנא דאתיא מלעילא, וכל ההוא טיבו מתכניש בגווייהו, למיהב ליה לדרגא דצדיק, בגין דיתברכון צדק מההוא נזילו דלהון, ועל דא טחנין מנא לצדיקייא. מאן צדיקייא דא צדיק וצדק, יוסף ורחל, דכד מזדווגן כחדא צדיקים אקרו.
ואלין טחנין מנא לצדיקייא ודאי, ועל דא ושחקים יזלו צדק. כדין תפתח ארץ לתתא. ויפרו ישע, בני עלמא. וצדקה תצמיח יחד, כל רחמי, וכל טיבו דעלמא סגיאו, ומזונייהו דבני נשא משתכחי בעלמא, כדין חדוה על חדוה אתוסף, וכל עלמין מתברכאן. אמר רבי אחא, אלמלא לא אתינא אלא למשמע דא דיי.

— 67 —
פתח ר' יוסי ואמר, לבי לחוקקי ישראל המתנדבים בעם ברכו יי'. ת"ח, כל רעותא, וכל לבא, דבעי ב"נ לארקא ברכאן מעילא לתתא, ליחדא שמא קדישא. לבעי בצלותא לקב"ה ברעותא ובכונה דלבא, לנגדא מההוא נחלא עמיקא, כמה דכתיב, ממעמקים קראתיך יי', דתמן עומקא דכלא, בעמיקי עלאי, דאינון שירותא עלאה, דאבא ואימא מזדווגין. אוף הכא לבי לחוקקי ישראל, מאן חוקקי ישראל. לא כתיב חקוקי ישראל, אלא לחוקקי. אלין אבא ואימא, דאינון מחקקי לישראל קדישא, דאיהו נגיד מבינייהו.
המתנדבים בעם, אלין אינון אבהן, דאקרון נדיבים, כד"א נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם. כדין ברכו יי', לנגדא מניה ברכאן לתתא, וישתכחון ברכאן בעלמא כלהו, דכד הכא משתכחין ברכאן מלעילא, כלא הוא בחדוותא כלא הוא בשלימו. זכאה חולקיהון דישראל, דקודשא ב"ה מריק עליהון ברכאן, וציית צלותהון, ועלייהו כתיב, פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם וגו'.

=== Tzav ===

— 1 —
זאת תורת העולה וגו'. רבי שמעון פתח ואמר, צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה וגו'. האי קרא אוקימנא ליה ואתמר. ת"ח, האי עולה, סליקו וקשירו דכ"י לעילא, ודבוקא דילה בגו עלמא דאתי, למהוי כלא חד, בקשורא חדא, בחידו. ובגין דסלקא לעילא לעילא, כתיב זאת תורת, רזא דכר ונוקבא כחדא, תורה שבכתב, ותורה שבעל פה, לסלקא בחביבותא.
כד אתער סטרא דצפון, כמה דאוקימנא דכתיב, שמאלו תחת לראשי, כדין איהי סלקא בחביבותא, ואתעטרא בימינא, ואתחברא באמצעיתא, ואתנהיר כלא מרזא דקדש הקדשים, ודא מגו דרזא דאדם, ברעו דכהנא, ובצלותא, ובשירתא.
והא אוקימנא דעולה קדש קדשים, ברזא דרוח עלאה, בגין דתלת רוחין קשירן כחדא, רוח תתאה דאקרי רוח הקדש. רוח דלגו באמצעיתא, דאקרי רוח חכמה ובינה. וכן אקרי רוח תתאה. אבל האי רוח, דנפיק מגו שופר, כלילן באשא ומיא. רוח עלאה דאיהו סתים בחשאי, דביה קיימין כל רוחין קדישין, וכל אנפין נהירין. ובג"כ אהדרת עולה רוח ממש.
ולבתר מרזא דבהמה, מסתפקי ואתזנו, לאתקשרא רוחא אחרא, דאיהי גו מסאבו, מאינון תרבין ושמנונין, כמה דאתמר. ובגין כך עולה קדש קדשים, שאר קרבנין למעבד שלמא בעלמא כלהו, מכמה סטרין ומארי דדינין. לאתעברא ולאתנהרא מגו רעותא לאתבסמא, אקרון קדשים קלים, בגין דלא מתעטרי לעילא לעילא בקדש הקדשים. וע"ד אינון קדשים קלים, ונכיסו דלהון בכל אתר כמה דאוקמוה, אבל עולה דאיהי רזא דקדש הקדשים, לאו איהי כשאר קרבנין, דכל עובדהא קדש.
ת"ח, מה כתיב ולבש הכהן מדו בד, אלין לבושין מיחדין לקדושה. בד יחידאי, מיחדא לקדושה. וכתיב בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם. מ"ט דא קדש. אלא רזא דמלה, כדקאמר דאיהי קדש קדשים, דסלקא כלא ואתעטרא בקדש הקדשים, בקשורא חדא. ולבתר מפני ואעבר רוח מסאבא, דמסאב כלא, דלא שלטא, ולא יתקריב גו מקדשא, ואתעבר מכל סטרי דקודשא, ואשתאר כלא קדש בקדושה יחידאי.
ואמר ר"ש, הא אתמר, דכתיב, אדם ובהמה תושיע יי'. והכי סלקא רזא דאדם, מסטרא דאדם. בהמה, מסטרא דבהמה. ובגין כך כתיב אדם כי יקריב מכם. אדם ודאי, דהא קרבניה לעילא, לקשרא קשרא. ולבתר מן הבהמה. וכלא איהו בקרא, אדם ובהמה. ודא איהו רזא, דאצטריך לקרבנא אדם ובהמה, כדקאמר. תא חזי, כד ברא קב"ה עלמא, הכי עבד אדם ובהמה.

— 2 —
ואי תימא והא כתיב ועוף יעופף על הארץ, דהא מנייהו מקרבין קרבנא, ואפילו עולה, כמה דכתיב ואם מן העוף עולה קרבנו. תא חזי, מכל אינון עופין לא מקרבין אלא מן התורים או בני יונה. אלא רזא דא, מה דאתכשר בדא, פסיל בדא. דא ימינא, ודא שמאלא, וכלא חד.
עוף יעופף על הארץ, הא אוקימנא דאינון רזא דרתיכא. ובהו תסתלק רוח הקדש, לסלקא לעילא. דאינון תרי, חד לימינא, וחד לשמאלא. עוף לימינא, ודא מיכאל. יעופף לשמאלא, ודא גבריאל. דא לימינא, ודא לשמאלא.
ובג"כ מקרבין תרין אלין, לסלקא רוח קודשא, ושמאלא מעטר וזיין לתתא, לההוא סטר שמאלא. וימינא לימינא. ואתקשרת אתתא בבעלה, למהוי חד. וכלא מסתלק ומתקשר כחדא, לעילא ותתא, וקודשא ב"ה אסתלק בלחודוי ואתתקף.
ובספרי קדמאי, מסכנא לא יהיב חולקא לאתזנא, אלא לעילא לאתקשרא, אבל כלא לעילא ותתא כל חד מתקשר לסטריה כדקא יאות, והא אוקימנא.

— 3 —
ר' אלעזר שאיל לר"ש אבוי ואמר, הא קשורא דכלא אתקשר בקדש הקדשים לאתנהרא, אתדבקותא דרעוא דכהני ליואי וישראל לעילא, עד היכן איהו סלקא.
א"ל הא אוקימנא, עד אין סוף, דכל קשורא ויחודא ושלימו, לאצנעא בההוא צניעו, דלא אתדבק, ולא אתיידע, דרעוא דכל רעוין ביה. א"ס לא קיימא לאודעא, ולא למעבד סוף, ולא למעבד ראש. כמה דאין קדמאה, אפיק ראש וסוף, מאן ראש. דא נקודה עלאה, דאיהי רישא דכלא סתימאה, דקיימא גו מחשבה. ועביד סוף, דאקרי סוף דבר, אבל להתם אין סוף.
לאו רעותין, לאו נהורין, לאו בוצינין בההוא א"ס, כל אלין נהורין ובוצינין תליין לאתקיימא בהו, ולא קיימי לאתדבקא, מאן דידע ולא ידע, לאו איהו אלא רעו עלאה סתימאה דכל סתימין, אין.
וכד נקודה עלאה, ועלמא דאתי, אסתלקו, לא ידעין בר ריחא, כמאן דארח בריחא ואתבסם, ולאו דא נייחא, דהא כתיב ולא אריח בריח ניחחכם, דהא ריח ניחח ריחא דרעותא, דכל הני רעותא דצלותא, ורעותא דשירתא, ורעותא דכהני, דכלהו רזא דאדם, כדין כלהו אתעבידו רעותא חדא, וההוא אקרי ניחח, רעותא: כתרגומו. כדין כלא אתקשר ואתנהיר כחדא כדקא יאות, כמה דאתמר.
וע"ד אתיהיבת האי סטרא אחרא בידא דכהנא, דכתיב צו את אהרן ואת בניו לאמר. רזא הכא, דהא אוקימנא, לית צו אלא ע"ז. והכא אתייהיבת ליה לאתוקדא ההוא מחשבה רעה, ולאעברא לה מגו קודשא, בהאי רעותא דסלקא לעילא, ובהאי תננא ותרבין דאתוקדן, בגין לאתעברא מן קודשא, והאי צו ברשותייהו קיימא, לאפרשא לה מן קודשא מגו האי קרבנא. ואי תימא צו את בני ישראל, הכי נמי דהא ברשותייהו קיימא, כל זמנא דעבדי רעותא דמאריהון, דלא יכלא לשלטאה עלייהו.
והאי קרא כלא אתיא לאחזאה רזא דמלה, לאעטרא להאי רוח קודשא לעילא לעילא, ולאפרשא לה לדא רוח טומאה, לנחתא לה לתתא לתתא. דא ברעותא ובצלותא כדקאמרן, ודא בעובדא כלא כדקחזי ליה.
והאי קרא מוכחא עלייהו, דכתיב צו את אהרן ואת בניו לאמר. צו: דא ע"ז, רוח מסאבא. לאמר: דא אתתא, דאקרי יראת יי'. כתיב הכא לאמר, וכתיב התם לאמר הן ישלח איש את אשתו. והא אוקמוה. בג"כ כלא אתמר, וכהנא קיימא לאתתקנא כלא ברזא דאדם ובהמה.
זכאה חולקיהון דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי, דאינון ידעי אורחי דאורייתא, ואזלי בה בארח קשוט, עלייהו כתיב יי' עליהם יחיו. מאן עליהם. אלין ארחי דאורייתא. יחיו: יתקיימון, בעלמא דין ובעלמא דאתי.

— 4 —
ת"ח, כתיב זאת תורת העולה, אמר ר' חייא, האי קרא אוקימנא ליה בהאי גוונא, זאת תורת, דא כ"י. העולה: דהיא סלקא, ומתעטרא לעילא לעילא, לאתקשרא כדקא יאות, עד אתר דאקרי קדש קדשים.
ד"א זאת תורת, דא כנסת ישראל. העולה: דא מחשבה רעה, דאיהי סלקא על רעותא דב"נ לאסטאה ליה מארח קשוט, היא העולה, היא דסלקא ואסטיאת ליה לבר נש, ובעי לאוקדא לה בנורא. בגין דלא יתייהיב לה דוכתא לאסטאה.
ובג"כ, על מוקדה על המזבח כל הלילה. מאן לילה. דא כ"י. דאיהי זאת, בגין דאתי לדכאה לב"נ מההוא רעותא. על מוקדה, בגין דנהר דינור איהו אתר לאוקדא לכל אינון דלא קיימי בקיומייהו, דהא עאלין לון בההוא נורא דדליק, ומעברי שולטניהון מעלמא, ובגין דלא ישלוט, אצטריך על מוקדה על המזבח כל הלילה, ואתכפיא ולא שלטא.
ועל דא, כד אתכפיא האי, סלקא כ"י, דאיהי רוח קודשא, דסלקא ואתעטרא לעילא, דהא סליקו דילה, כד אתכפיא האי חילא אחרא, ואתפרש מנה. ובגין כך בעינן ברזא דקרבנא, לאפרשא להאי סטרא, מרוח קודשא, ולמיהב לה חולקא, בגין דרוח קודשא תסתלק לעילא.
רבי אחא פתח ואמר, והאש על המזבח תוקד בו וגו', והאש על המזבח תוקד בו, אמאי. ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר, אמאי. וכהנא אמאי. והא תנינן אשא בכל אתר דינא הוא, וכהנא מסטרא דימינא קא אתי, ורחיקא הוא מן דינא, דהא כהנא לא אזדמן בדינא לעלמין, והכא הוא בעי לאוקדא דינא בעלמא, דכתיב ובער עליה הכהן.
אלא הכי אוליפנא, ב"נ דאתי למחטי קמי מאריה, הוא אוקיד גרמיה בשלהוביתא דיצר הרע. ויצר הרע מסטרא דרוח מסאבא קא אתיא, והא שריא ביה רוח מסאבא. ולזמנין אשתמודען קרבני דאתיין מהאי סטרא, ובעא לקרבא על מדבחא כדדמי ליה. ולא אשתצי, ולא אתבטל ההוא רוח מסאבא, בין מב"נ, ובין מההוא סטרא דאתי מניה, אלא באשא דמדבחא, דההוא אשא מבערא רוח מסאבא, וזינין בישין מעלמא, וכהנא בדא אתכוון, לתקנא אשא דיבער זינין בישין מעלמא.
ועל דא בעי, דלא ידעכון ליה לעלמין, ולא יתחלש חילא ותוקפא דיליה, לתברא חילא דתוקפא אחרא בישא מעלמא, ועל דא לא תכבה. וכהנא יסדר עליה אשא בבקר בבקר, בזמנא דשלטא סטרא דיליה ואתער בעלמא, בגין לבסמא עלמא, ואתכפיין דינין, ולא מתערי בעלמא, ועל דא תנינן, אית אשא אכלא אשא. אשא דלעילא אכלא אשא אחרא, אשא דמדבחא אכלא אשא אחרא, ועל דא, אשא דא לא תכבה לעלמין, וכהנא מסדר ליה בכל יומא.

— 5 —
(רעיא מהימנא) פקודא לעשות העולה כמשפטה, ועלה אתמר זאת תורת העולה וגו'. חמש אשים הוו נחתין על קרבנא. אש אוכל ואינו שותה. אש שותה ואינו אוכל. אש אוכל ושותה. אש אוכל לחים ויבשים. אש שאינו אוכל ואינו שותה. לקבלייהו אינון, זאת תורת העולה, חד. היא העולה על מוקדה, ב'. על המזבח, ג'. כל הלילה, ד'. ואש המזבח תוקד בו ה'.
ואוקמוה מארי מתניתין, עולה כולה סלקא לגבוה. ודא בינה, ה', ה' מראות דילה. י', בת יחידה, ומראה כבוד יי' כאש אוכלת. ו' אור דבת עינא, והיא אש שותה כל מיין דאורייתא, ואוכלת כל קרבנין דצלותא. ואוכלת לחין ויבשין, אינון פשטי דאורייתא דאינון כעצים יבשים. ורזי אורייתא אינון כעצים לחים. והאי איהו אש אוכלת לחין ויבשין.
ועוד אוכלת לחין, כל קרבנין דהוו קרבין בצלותא, על מצות עשה. ויבשין, כל קרבנין דהוו קרבין בצלותא, על מצות לא תעשה. והאי איהו, סקילה שריפה הרג וחנק, על מצות עשה, ועל מצות לא תעשה, אלין אינון קרבניא דשכינתא, צלותא, דפקודין דעשה ולא תעשה. ולקבל ה' מראות אלין, תקינו חמש צלותי ביומא דכפורי. ולקבל בת עינא, אינון עשרת ימי התשובה, ה' לקבל אור דבת עינא. ה' ענויין, לקבל ה' בתראה.
פקודא בתר דא, לעשות החטאת כמשפטה. תנאים ואמוראים, אתון דמסטרא דמדות דקודשא ב"ה אתיתו, דטרחתון סגי לנקאה ברתא דילי דאיהי הלכה, מאלין קליפין, דערב רב, קושיין בישין, דלית לון תירוץ, ולא פרוקא, דעלייהו אתמר, מעות לא יוכל לתקון, וחסרון לא יוכל להמנות, אלא אתמר תיקו בהון. וכל תיקו דאסורא לחומרא, ואיהו תיקו חסר ן' דלית ליה תקון. חסר נון, דאיהי עלמא דאתי, דתיקו דעלמא דאתי, שתיקה. כגון שתוק כך עלה במחשבה.
ואית קושיין דאינון לבושין דהלכה, דאתמר בהון משבצות זהב. הה"ד, כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה. ואתון, פסקין לון בכמה פסקות, ולבתר מתקנין ומפרקין לון בכמה פרוקין.
ואי חסר שום פסק ממתניתין, כמה דאוקמוה זה חסר מן המשנה, אתון מתקנין לון, והאי הוא חסרון שיוכל להמנות. ואי ייתי טפש ויפיק שום ביש על ההוא אומנא דחתיך לבושין, ויימא וכי אורייתא איהי חסר, והא כתיב תורת יי' תמימה, תמימה בכל אברין דגופא, דאינון רמ"ח פקודין. הה"ד כלך יפה רעיתי ומום אין בך. תמימה בלבושהא, ואיך חסר מן המשנה.
אתון תימרון ליה, דוק ותשכח חתיכה, ותשכח לה מעורבת בשאר פסקות ומשניות. דאורח אומנא למחתך לבושין בכמה חתיכות, ותלמיד דלאו איהו בקי למקשר ההלכה באלין חתיכות, מתחלפי ליה פסקות וקושיין, ולא אשכח לון פרוקא. עד דייתי אומנא, ופריק לון כל אלין ספקות דלהון. בההוא זמנא, הלכה דאיהי ברתא, סליקת קדם מלכא, שלימא בכלא, בגופא בלבושא ובתכשיטהא, ואתקיים בה וראיתיה לזכור ברית עולם. ולזמנין אית לאומנא תלמיד בקי, דישדר ליה לתקנא לון.
קמו כלהו ואמרו, ודאי אנת הוא אומנא ר"מ. דאתמר בך משה קבל תורה מסיני, ומתמן ואילך כלהו תלמידים אינון דילך, מן יהושע עד סוף כל דרין. הדא הוא דאמר ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, עד סוף כלהו. תלמיד בקי דילך מאן הוא הא חזינא דאתמר, הכל יהא מונח עד שיבא אליהו.
אמר לון, ודאי הכי הוא, דאיהו תלמיד חבר, דעליה אתמר בן אהרן הכהן. כגוונא דאתמר באהרן הוא יהיה לך לפה, הכי נמי בריה, יהיה לי לפה, דאיהי אורייתא דבעל פה. בגין דהיכי דהוינא בקדמיתא כבד פה וכבד לשון, והכי יוקים לי קודשא ב"ה, כבד פה באורייתא דבע"פ, וכבד לשון באורייתא שבכתב, דלא יימרון אלין דלא אשתמודעין לי, אחרא איהו. ואליהו הוא יהיה לי לפה, ייתי לתקנא כל אלין ספקות, ולפרקא לון.
בההוא זמנא, זאת תורת העולה, ברתא, דהות מהדקא שפלה בגלותא, סליקת על כל דרגין דלעילא, הה"ד רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה, וסליקו דילה תהא לאבא דאיהו לימינא חסד, דביה הרוצה להחכים ידרים, מתמן חכמ"ה, כ"ח מ"ה.
אמר חד תנא, בודאי בגין דא אתמר בך, מוליך לימין משה בגין כלה דילך, דלא יהא לך שלימו אלא בה. דכד אנת תהא שלימא בה, אתמר בך פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות. במראה: כגוונא דכלה דאתפשטת מלבושהא, ומתייחדת עם בעלה בקירוב בשר, ברמ"ח אברים דילה, ולא כסיאת אבר חד מנה. והאי איהו במראה רמ"ח בחושבן.
אמר בוצינא קדישא, בקדמיתא אתחזי לך האי חיזו, דאתמר בה במראה, דאיהו לך המראה הגדול בסנה, דאדכר ביה חמשה זמנין הסנה. וכען אתגליא לך חיזו דא, ברמ"ח פקודין, דאינון בחמשה חומשי תורה. ולא בחידות, דאינון לבושין דילה, דבהון חזו כל נביאי. דלית ארח לאתגלאה כלה בקירוב בשר, אלא לחתן דילה.
בההוא זמנא יתקיים בהו, ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו. כגון אדם ואשתו דכבר אתעבר ערבוביא בישא, ערב רב, קושיא בישא מעלמא, דאינון עריין דקב"ה ושכינתיה, עריין דישראל. כ"ש עריין דילך רעיא מהימנא. ומהלכה דילך. דבגינייהו צריך לכסאה רזין דאורייתא, כמה דאוקמוה כבוד אלהים הסתר דבר, עד דמתעברין מעלמא. ולית מלכים אלא ישראל, כמה דאוקמוה, כל ישראל בני מלכים הם, בההוא זמנא, וכבוד מלכים חקור דבר. אמר רעיא מהימנא, בריך אנת לעתיק יומין, דמתמן אנת, כענפא דאתפשט מאילנא, הכי נשמתין ענפא מניה.
תנאים ואמוראין, הא ודאי עולה וחטאת ואשם, תלת פקודין אינון, תלת אבהן. שלמים מטרוניתא. אבר, דאיהי תשלומין דכל אבר, כגוונא דיומא קדמאה דחג.
מי שלא חג יו"ט הראשון של חג עליה אתמר מעות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות. והאי איהו חטאת דמעכב לעולה. חטא איהו דכר. חטאת, נוקבא. ולזמנין דהא אתבסם חטאת, ואתפרש מעולה. בההוא שעיר, דאתמר ושעיר עזים אחד לחטאת.
אשם תלוי אחיד בתרווייהו, כמאן דאחיד לכאן ולכאן, ואיהו תלוי באמצעיתא. כגון, הכל תלוי עד שיבא אליהו, ויפריש לה מתמן. הכי אשם תלוי, איהו אחיד בתרווייהו, עד דיהבין ליה מזונא דיליה, שוחד דיליה, ויתפרש מתמן, ומתקרבין אברין דכלה דא לדא. דהכי איהו אשם וחטאת, כסרכות דאחידן בריאה, ולא מניחין לה לפרחא לסלקא לגבי עילא, לנשבא ברוחא דקודשא.
שה איהו לעולה, דכתיב ואיה השה לעולה. ואתמר ביה שה תמים זכר, הה"ד איש תמים. והא צריך למשאל, דהא שה איהו לימינא, שעיר איהו לשמאלא, דהיינו שעיר עזים אחד לחטאת, ואית שעיר, ואית שעיר. שעיר אחד ליי', ושעיר אחד לעזאזל. והיינו דכתיב, ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד ליי' וגורל אחד לעזאזל. ובההוא שעיר, אתמר בעשו, איש שעיר. ודא כבד. דנטיל כל אינון שמרים דדם. שחין אבעבועות פורחות, ספחת, וכל מיני צרעת. והיינו דכתיב, ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה. ואינון עונות תם, דאיהו לבא, וכדין אתפרש מלערבא בלבא, וכדין אתבסם, ואיהו כבד באלין חובין, ולא קל לסלקא לגבי יעקב איש תם. חדו מארי מתניתין דמתיבתאן, דקא נחתי עם תנאין ואמוראין.
קם חד מנייהו ואמר, רעיא מהימנא, הב לי רשו למשאל, בתר דזכינא למשמע מלין יקירין אלין מפומך, דאורייתא דא דנפקת מפומך יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, ועל כל דא הלכה היא וללמוד אני צריך. הא שעיר דעזאזל שפיר, אשם תלוי באן אתר איהו.
אמר ליה, בריך אנת ברי, שפיר קא שאלת. אלא, מה עמודא דאמצעיתא, אחיד ביה ימינא ושמאלא, דאינון חסד וגבורה, כגופא דאחיד בין תרין דרועין דבר נש. או כנשר, דאחידן ביה תרין גדפין לפרחא בהון. וכיונה, דאחידת בה תרין גדפין, דאמתילת לאורייתא, וגדפין דילה למצות עשה, ובהון היא העולה, ופרחת לעילא. הכי פקודין דלא תעשה, אינון תפישו דילה, כגון צפרים הנאחזים בפח. וכל תפשין דילה, דמעכבין לה לפרחא, אתקריאו סרכות כאלין סרכות, דמעכבי לכנפי ריאה, לנשבא.
הכי אשם. דישראל אחיד בגדפוי דשכינתא, דאינון חיוון דכורסייא, דלא תהא עולה בהון בזכוון דישראל, לגבי קב"ה, ומעכבין לה, ומכבידין גדפאה חטאות דלהון. ואשם אימא דערב רב, סרכא אחידא בכורסייא, דתמן מטרוניתא, ולא מנחת לה לסלקא מגלותא. וזכוון אחידן בה לסלקא, אשתארת באוירא, כגון סרכא תלוי באוירא. ודא עמודא דאמצעיתא. הכי אשם תלוי בצדיק, דאיהו אחיד בין שמיא וארעא.
חטאת איהי יותרת הכבד, אכבידת עלה בחטאות, דלכלוכין דחובין דישראל, כגוונא דכבד מכביד שמרים, דאינון דמים, על ערקין דלבא. הכי אלין חטאות, מכבידין על גדפוי דשכינתא, דאינון פקודין דעשה, דדמיין לכנפי יונה. לא תעשה כד אינון מכבידין על עשה, דאינון כד חובין דישראל מרובין מזכוון, אתמר באורייתא דאיהו גופא, ותשלך אמת ארצה, ואיהי צווחת נתנני יי' בידי לא אוכל קום נפלה לא תוסיף קום.
ובגין דא, תקינו תנאים ואמוראים צלותין באתר דקרבנין, לאעברא חטאות ואשמות מינה. ובגין דא תקינו צלותא דשחרית, כקרבן השחר. וצלותא דמנחה, כקרבן בין הערבים. וצלותא דערבית, כאמורים ופדרים דהוו מתאכלים כל הלילה. ותלת אבהן דתקינו תלת צלותין, לקבל מרכבתא דאינון קטירין בה. כמה דאוקמוה, האבות הן הן המרכבה, דאינון פני אריה אל הימין לארבעתם. (ע"כ רעיא מהימנא).
אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. רבי חייא פתח, ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני וגו', ויאמר ויאמר תלת זמנין דיצחק, ויאמר חד דאברהם, אמאי הכי. אלא, ג' למעשה בראשית, דאינון תלת דיצחק הוו. וחד דאברהם ברביעי, דכתיב הנני בני דחיקא הנני. וכתיב, יהי מארת ברקיע השמים מארת חסר.
ואי תימא ויאמר ויאמר יתיר אינון. אלא, אינון סתימין הוו במחשבה. ואלין, אתגליין מגו חשוכא. ויאמר יצחק אל אברהם, וכתיב ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. ויאמר אבי, וכתיב ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים. ויאמר הנה האש, ויאמר אלהים יקוו המים. ויאמר הנני, ויאמר אלהים יהי מאורות.

— 6 —
(רעיא מהימנא) ועוד אש תמיד תוקד על המזבח וגו'. דא אורייתא, דאתמר בה הלא כה דברי כאש נאם יי'. לא תכבה ודאי, דעבירה אינה מכבה תורה. אבל עבירה מכבה מצוה, ומאן דעביד עבירה דמכבה מצוה דאיהי נר, הכי מכבה נר דיליה, דאתמר בה נר יי' נשמת אדם מגופיה, והאי הוא כבוי, דאשתאר גופא בחשוכא. והכי מאן דסליק שכינתא מאתרהא, גרים כבוי וחשוכא לההוא אתר. וחשוכא איהי עבירה, ושפחה כי תירש גבירתה.
וסליקו דמצוה מסטרא דעמי הארץ, להון מכבה מצוה, לקיים בהון, ורשעים בחשך ידמו. אבל לגבי מארי תורה, לית ליה כבייה עולמית, בהון דנהרין לה בכמה רזין דאורייתא, דאור ר"ז אתקרי. ומצות דאורייתא דמקיימין לה רבנן, תורה איהו לגבייהו, לילה ויומם לא תכבה עלייהו, בגין דמקיימין בה והגית בו יומם ולילה.

— 7 —
ועשן דסליק מפומייהו במלי דאורייתא, איהו עשן המערכה, דמסדרין לה, ומעריכין לה לגבי בעלה, כגון בהעלותך את הנרות, דאתמר בהון להעלות נר תמיד. ובעשן המערכה וענן הקטרת, דאורייתא עשן דילה, יתער מלבא, לגבי חכמתא, דאיהו כמוחא, כגוונא דעננא. דאתערותא דעננא מלבא, הדא הוא דכתיב ואד יעלה מן הארץ, ולבתר והשקה את כל פני האדמה.
הכי יתער עשן, מבינה, דאיהו בלבא, דאוקמוה לגביה, הלב מבין. וסליק לגבי חכמה, דאיהי כמוחא. ומאן עשן. דא, עמודא דאמצעיתא, דעת, לב מבין דעת.
לבתר דנחית עשן, חכמה לגבי בינה, דאינון דא לשמאלא, ודא לימינא. איהו נחית מלא מאבא ואימא, מלא י"ה, לאוקדא עצים דאינון ת"ח, מסטרא דעץ חיים, דאינון אברים דגופא, דתמן ה' העצים ודאי, לאוקדא לון בשלהובין דאורייתא, דאתמר ביה הלא כה דברי כאש נאם יי'. בשלהובין דנר מצוה ברחימו.
פקודא להקריב בכל יומא תמידין. ואבתריה להדליק אש, הה"ד אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. ואבתריה, תרומת הדשן. ואבתריה, קרבן נדר או נדבה. תנאים ואמוראים, כל אלין תמידין, אינון מדות דקב"ה, דצריכי למהוי לון נייחא. ואע"ג דכל ספירן כלהו חד, מ"מ, כל ספירה וספירה ממנא על שבתות וזמנין ויומין טבין, וההיא מדה דשולטנותא דההוא זמנא, כל ספירן אתכלילו בה, ואתקריאו כלהו ע"ש ההיא מדה, בחסד חסדים, בגבורה גבורות והכי בכל מדה.

— 8 —
ואית השבתת מלאכה, כגון שור, דאית ליה עול. וחמור, דאית ליה משאוי. בין עול מלכות שמים, כגון תפילין. בין עול מלכות עכו"ם, כפום עובדייהו, באלין יומין אית לון השבתת מלאכה ונייחא. מאן דלא אתעסק באורייתא ובפקודין, אית ליה עול מלכות עכו"ם. ומאן דאתעסק באורייתא ובפקודין, אית לון עול מלכות שמים, דאיהי ה' בתראה, מלכות שמים אתקריאת.
עול מצות איהי ודאי, בגין דבה אתבריאו כל בריין דשמיא וארעא, הה"ד אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. בה' בראם. וכד ייתי שבת וי"ט, נחתת בינה דאיהו יד"ו, על ה', דאיהי מלכות שמים נשמה יתירה, ואיהו חרות על הלוחות. אנכי ביציאת מצרים, ופרישת גדפהא על ברתא, ועל משריין דילה, ואית לון נייחא. ואתמר במשריין דסמא"ל ונחש, וראו כל עמי הארץ כי שם יי' נקרא עליך ויראו ממך, אות תפלין ואות שבת, ואות דיומין טבין, ואות ברית כלהו שקילין.
ואית אות דשד"י, דאיהו מטטרו"ן עבד, וכמה עבדין תליין מניה, דממנא על אלין דעבדין פקודי על מנת לקבל פרס. מטטרו"ן ומשריין דיליה ממנן עלייהו. בגינייהו אתמר, למען ינוח שורך וחמורך ועבדך ואמתך. אבל אינון דעבדין פקודין שלא על מנת לקבל פרס, אינון בנוי דמלכא ומטרוניתא. ואינון כתרין ותגין על רישא, דעבדין ביומין דחול. ובגינייהו אתמר ודאשתמש בתגא חלף, והזר הקרב לגבייהו יומת. דשבתות אתקריאו לגבי עבדין.
ובג"ד, אם כבנים אם כעבדים. אם כבנים, דאתמר בהון בנים אתם ליי' אלהיכם. אם כעבדים, כי לי בני ישראל עבדים ולא שאר אומין. אבל אינון חייביא דלא משתדלין באורייתא ומצות, ולית עלייהו עול תורה ועול תפלין, ושאר פקודין, אינון עבדין לאומין דעלמא, ומשתעבדין בהו. כגון עבדים היינו לפרעה במצרים.
ואי נטרי שבתות וימים טובים, אתמר בהו ויוציאנו יי' אלהינו. ויתקיים בהו, למען ינוח שורך וחמורך, חמור בתורה ובמצות, וינפש בן אמתך ובהמתך, עם הארץ בהמה אקרי. ולבתר דייעול גרמיה תחות אדם בתורה, יתקיים ביה אדם ובהמה תושיע יי'. אם הוא כסוס דרכיב עליה מאריה, וסביל ליה, ולא מבעט במאריה.
ומאי סבילו דעם הארץ לת"ח. בגין, דת"ח כיום שבת צריך איהו, דלית ליה מדיליה, ואי עם הארץ סביל ליה בממוניה, ואתנהיג ביה כפום רעותיה לשמשא ליה, ולאתנהגא בפקודין כפום רעותיה, יתקיים ביה אדם ובהמה תושיע יי'. יושיע ליה משוד וגזלה, יושיע ליה ממלאך המות, דלא שליט עליה, וישחט ליה בסכין פגום דיליה. וכל מאן דשחיט בסכין פגום, נבלה איהו, דאתמר ביה לכלב תשליכון אותו, דאיהו סמא"ל.

— 9 —
ונפש דת"ח אתקריאת שבת מלכתא, נפש יתירה דשבת. וענג דיליה נשמת חיים, ורוח שכלי. ואינון נשמה יתירה, רוח יתירה, על נשמה ורוחא ונפשא, דאינון עבדין, דשלטין בגופא, דיומין דחול. נשמה יתירה, נשמת כל חי, כתר בראש צדיק, דאיהו יום שבת. ובהאי נשמה יתירה תהלל יה, דאינון אבא ואימא, דעלה אתמר, עין לא ראתה אלהים זולתך, בגין דאיהו מרכבה לעלת העלות, דאיהו מכוסה ולא שליט עליה עינא, ובג"ד עין לא ראתה.
רוחא יתירה, נהר דנפיק מעדן, מבין אבא ואימא. ומהלכו חמש מאה שנין, ומטי לשתיתאה דאיהו צדיק. להשקות את הגן, דאיהי נפש יתירה, מלכות.
נשמה דשלטא ביומין דחולא, על עבד יי', איהי מכסא הכבוד. כמה דאוקמוה מארי מתניתין, כל הנשמות גזורות מתחת כסא הכבוד. ורוח דשלטא ביומי דחול, על עבד יי', איהי מעבדא דמלכא מטטרו"ן, כליל שית סדרי משנה, ואיהי שש מעלות לכסא. ונפש דשליט בחול, איהי מכסא דין, סנדלפו"ן, תכלת שבציצית, כמעשה לבנת הספיר. אבל ברתא דמלכא. בפסח, איהי נפש השכלית, ליל שמורים, מצה שמורה, ורוח שמור לקבליה איהי י"ט, ואיהי יום שבת, זכור ושמור. בגין דאיהי אצילות ממלכות.
והכי ת"ח, בנוי דמלכא ומטרוניתא, אתקריאו שבתות וימים טובים, ולית לון מדלהון, דלאו אינון בעלי מלאכה, כשאר עבדין בנוי דחולין. אגרא דלהון בעלמא דין, ובעלמא דאתי, לענגא לון בכל מיני מאכל ומשתה, ולאוקרא לון בלבושין שפירין, כגוונא דשבת, דאתמר ביה, כבדהו בכסות נקיה. כל מה דעבד בר נש לשבתות וימים טובים, אית למעבד לון.
ומאן דמחלל שבת חייב סקילה. והכי מאן דאשתמש בתגא, חלף. והכי הוא המשתמש במי ששונה הלכות, דמחלל תורתיה. וכ"ש המבזה ליה, כאילו מבזה שבתות ומועדות. ואוקמוה מארי מתניתין, כל המבזה את המועדות, כאלו כופר בעיקר.
וכגוונא דכל מאני בית המקדש ואתקריאו קדש, הכי כל אינון דמשמשי תלמידי חכמים, אתקריאו קדש. ותלמידי דרב דאינון לקבל אברים דגופא, אתקריאו קדש קדשים. ורזא דמלה קא רמיז בהון, והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים. ומטטרו"ן, את ומשריין דילך, צריכין לקרבא לון קרבנא קדם יי' בכל ליליא.
עשיה לקבל עליה עול מלכות שמים, דא קבלת יסורין דעניות לת"ח איהו מות לגופא דבעירן. דמזונא דאורייתא, איהו מזונא דנשמתא ורוחא ונפשא שכליים, דאינון כהן לוי וישראל. כהן ביה י', חכמה ודאי. לוי, ביה ה', תבונה. ישראל, ביה דעת, ודא ו'. נפש יתירה, ה' בתראה, רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה. ותורה דא אדם, הדא הוא דכתיב, זאת התורה אדם. ודא כליל שמא מפרש, יו"ד ה"א וא"ו ה"א. האי איהו אורייתא מזונא לאדם, בד' אנפין דיליה. מזונא דבעירן, נהמא וחמרא ובשרא, וכל מיני פירות, זה לעמת זה עשה האלהים.
וצריך בר נש, לקרבא בכל ליליא, קרבן נפשא ורוחא ונשמתא דבעירן, קדם יי'. ויתודה בכמה מיני ודויין, ויסלק לון במחשבתיה, קרבנא קדם יי'. לאפקא לון בק"ש, לקמי קב"ה, ויפיק רוחיה דדפיק בערקין דלבא. נפש, יכוון בשרפתה, ובשחיטתה, ובנחירתה, דהוו נחירין כהנייא, הה"ד ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל. והיינו חנק. ותלתא מיתות אלין, הוו כמרה סומקא, ירוקא, אוכמא. דאינון בכבד במרה בטחול, ואינון כתלת קליפין דאגוזא.
וקודם דא, יתקן מזבח אבנים, ויכוין למעבדה סקילה, ממרה חוורא, דשלטת בכנפי ריאה, באינון סרכות דאלין בעירן תפוסין תמן. ונחיתת אשא תכלא, וישצי לון, ויהון חיוון ובעירן ועופין דכיין, לקרבא ליי', ולשרייא שמיה עלייהו. בההוא זמנא יתקיים בהו, ואתם הדבקים ביי' אלהיכם חיים. ויהון כסוסיא דרכיב מאריה עלייהו, הה"ד כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה, ובההוא זמנא אדם ובהמה תושיע יי'.
ות"ח איהו שקיל לכל מארי תורה, והכי צריך למהוי שקיל גרמיה מסטרא דאורייתא, ומסטרא דאברים דגופא, צריך למשקל גרמיה לכל עמי הארץ. כמה דאוקמוה מארי מתניתין, לעולם יראה אדם עצמו, כאלו כל העולם כלו תלוי בו. ויכוין בנפשיה וברוחיה ובנשמתיה, למעבד לון קרבנין, עם כל בני עלמא. וקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה. ובדא אדם ובהמה תושיע יי'. קמו כלהו תנאין ואמוראין לגביה, ואמרו כלהו בקלא חדא, אנת הוא רעיא מהימנא, דאית לך רשו למעבד כל דא, דאנת שקיל לכל ישראל, ובג"ד שלח לך קב"ה בינייהו. (ע"כ רעיא מהימנא).
(תוספתא) זאת תורת העולה. א"ר חייא, האי קרא אוקימנא ליה בהאי גוונא, זאת תורת: דא כנסת ישראל. העולה דא מחשבה רעה, דאיהי סלקא על רעותא דב"נ, לאסטאה ליה מארחא דקשוט. היא העולה: היא היא דסלקא ואסטייה ליה לב"נ, בעי לאוקדא ליה בנורא. בגין דלא יתייהיב ליה דוכתא לאסטאה, ובג"כ על המזבח כל הלילה. מאן לילה. דא כנסת ישראל, דאיהי זאת לאתדכאה ב"נ מההוא רעותא.
על מוקדה, בגין דנהר די נור איהו אתר לאוקדא, לכל אינון דלא קיימי בקיומייהו, דהא עאלין לון בההוא נורא דדליק ומעברי שולטניהון מעלמא. ובגין דלא תשלוט אצטריך על מוקדה כל הלילה, ואתכפייא ולא שלטא. (ע"כ תוספתא).

— 10 —
כתיב והנה יי' עבר ורוח גדולה וחזק וגו'. רוח גדולה דאמרן, וכתיב לא ברוח יי'. ואחר הרוח רעש דכתיב ותשאני רוח ואשמע אחרי קול רעש גדול. הרי רעש אבתריה דרוח. ואחר הרעש אש, דא הוא דכתיב נהר די נור נגיד ונפק מן קדמוהי וגו'.
רבי יצחק אמר היינו דכתיב ודמות החיות מראיהן כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים היא מתהלכת בין החיות ונגה לאש ומן האש יוצא ברק ואחר האש קול דממה דקה. קול דא, קול בתראה, דהיא דממה, דלית לה מלה פרטא, אלא היא דממה מגרמה. וכד מתכנשי עלה, היא אשתמע בכלהו עלמין, וכלהו מזדעזעי מנה. דממה דקה, אמאי היא דקה. בגין דאיהי זעירא מכלא.
ר' חייא אמר, אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, דא אשו דיצחק. דכתיב, הנה האש והעצים, והיינו אש תמיד, דקיימא תדיר. והעצים, אלין עצים דאברהם, דכתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר.
תנן, מאשא דיצחק נגיד ומטי להאי מזבח, ונפיק גומרא חד לסטר מזרח, וגומרא חד לסטר מערב, וגומרא חד לסטר צפון, וגומרא חד לסטר דרום, לד' זוויין דמדבחא, וכהנא אסחר לה לד' זוויין.
במדבחא אית כבש חד, בדרגין ידיען. ודרגא תתאה, מטי ונחית לתהומא עלאה, מגו שית חד. ובשעתא דאינון גומרין מטו לד' זוויין, חד זיקא אתער ונחית לההוא תהומא עלאה.
ובההוא אתר, אית חיילין חיילין דאמרי קדוש, בקל רב עלאה. ומסטרא אחרא אמרי קדוש, בקל נעימותא עלאה. ומסטרא אחרא, חיילין אחרנין דאמרי קדוש. וכן לד' זוויין. שית מאה אלף רבוון חיילין בכל זווייא אשתכח, ועלייהו חד ממנא, וכלהו מתלבשי אפודא, וקיימי לסדרא פולחנא דמדבחא לקבל תתאי.
באתר אחרא משתכחי גלגלי ימא דנהמין, ונחתין בדרגין ידיען, ותמן חיילין אמרין בקל נעימותא, ברוך כבוד יי' ממקומו. וכלהו משבחי בשירתא, ולא משתככי ביממא ובליליא, וכלהו מסדרי שבחא בקל נעימותא.
באתר אחרא, משתכחי חיילין חיילין, קיימין בדחילו בזיע ברתת, כד"א וגבה להם ויראה להם. וכלהו מסתכלי לגבי ההוא מדבחא דלעילא.
ובשעתא דמטי אשא דיצחק על גבי מדבחא, כמה זיקין סלקין ונחתין לכל עיבר, ומתלהטין מנייהו, כמה תקיפין מארי דחילא, גיברין דעלמא. ואלמלא דכהנא קאים על מדבחא, ומסדר אעין, לא יכיל עלמא למיקם קמייהו. מאלין גומרין וזיקין דנפקין, מתלהטן גביהון דאינון חיוון, כד"א ודמות החיות מראיהם כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים.
מסטרא דימינא דאינון חיוון, אתער רוחא חדא מלעילא, נשיב ויתיב בההוא אשא, ומתלהטא ומתבסמא, ולהיט, ושכיך בזיווא יקירא, ונהיר לכמה חיילין דקיימין בסטרא דימינא. מסטרא דשמאלא, אתער רוחא אחרא תקיפא, מתבר טנרין, ונשיב בההוא אשא, ואתתקף ואתגבר. כדין אתלבש מניה ההוא רוחא דמסטרא דשמאלא, ונהיר לכמה חיילין דקיימין לההוא סטר. וכן לארבע סטרין, לד' משריין. וכלהו מתבסמן בשעתא דכהנא סליק על מדבחא.

— 11 —
אמר ר' אבא תרין מדבחאן אינון לתתא, ותרין לעילא. חד פנימאה דכלא, דמתקרב ביה קטרת פנימאה, ודקה. קשורא דמהימנותא, וכהנא עלאה מכלא, אקטר קטורתא דא, בקשורא דמהימנותא, ודא אתקרי מזבח הזהב, ומהכא אתקטר ואתקשר קשרא דמהימנותא, בחד קשרא. וחד מדבחא אחרא, ואקרי מזבח הנחשת, ודא הוא לבר, ומיכאל השר הגדול, מקריב עליה קרבנא נייחא דקב"ה. ולתתא, מזבח הזהב, ומזבח הנחשת, בדא קטרת. ובדא חלבין ואמורין.
ועל דא כתיב, שמן וקטרת ישמח לב. ולא כתיב שמן וחלבין ואמורין ישמח, אע"ג דאתבסמותא דרוגזא ודינא אינון. אבל שמן וקטרת, חדוותא דכלא איהו, ולא מסטרא דרוגזא ודינא. ודא מדבחא דאיהו פנימאה דקטרת דקה, בדקותא דכלא, בקשורא דמהימנותא, אקרי קול דממה דקה, ובגין דאיהו מדבחא פנימאה, דאתקשר בקשורא דמהימנותא.
מדבחא אחרא, אקרי מזבח החצון. ופנימאה אקרי מזבח יי'. אחרא, אקרי מזבח הנחשת, כד"א מזבח הנחשת אשר לפני יי' קטן מהכיל וגו'. רבי יוסי אמר מהכא, וכליל על מזבחך, תרי. וכתיב על מזבחותי לרצון.
רבי אחא אמר, כתיב ויבן משה מזבח וגו', לקבל ההוא פנימאה בנה האי, ועל דא אתקרי יי' נסי. מהו נסי. דרשים רשימא דאת קיימא קדישא. דבשעתא דעמלק אתא לאעברא האי רשימא קדישא מנייהו דישראל, האי מזבח קיימא לקבליה לנקמא ההוא נוקמא דאת קיימא, ועל דא אתקרי חרב נוקמת נקם ברית. ודא אתקנת להו לישראל רשימא קדישא. ומשה בנה לקבל האי מזבח, וקרי ליה יי' נסי. ודא הוא מזבח פנימי, קול דממה דקה.
ועל דא אש תמיד תוקד על המזבח וגו', אש דאשתכח תדירא. ומאי איהו. אשא דיצחק. וכדין, שמא דא, אדנ"י. וכד יסדר עלה כהנא אינון אעין, אתבסמא בשמא, וקרינן לה בשמא דרחמי, יי', וקרינן לה בשמא דא. ולזמנין קיימא כגוונא דא, ולזמנין קיימא כגוונא דא. ר' שמעון אמר, תרי הוו, ופנימאה קיימא על ההוא דלבר, ומנה אתזן, ואתקשרא דא בדא.
זה קרבן אהרן. ר' חזקיה פתח, צדיק יי' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. צדיק יי' בכל דרכיו, הא תנינן, כמה אית לון לבני נשא לאסתכלא ביקרא דמאריהון, ולא יסטו מארחייהו לבר. דהא בכל יומא ויומא דינא תלי בעלמא, בגין דעלמא על דינא אתברי וקיימא.
ועל דא, בעי ב"נ לאסתמרא מחובוי, דלא ידע זמנא דדינא שריא עלוי. יתיב בביתיה, דינא שריא עלוי. נפק מביתיה לבר, דינא שריא עלוי. ולא ידע אי יתוב לביתיה אי לאו. נפיק לארחא, על אחת כמה וכמה, דהא כדין דינא נפקא קמיה, הה"ד צדק לפניו יהלך. בג"כ, בעי לאקדמא ולמבעי רחמי קמי מלכא, בגין דישתזיב מן דינא, בשעתא דשריא בעלמא. דהא כל יומא ויומא שריא דינא בעלמא, הה"ד ואל זועם בכל יום.

— 12 —
השתא אית למימר, הא תנינן, ואתערו חברייא, אל בכל אתר חסד הוא, כד"א האל הגדול, ודא נהירו דחכמה עלאה, ואת אמרת ואל זועם בכל יום, שביק קרא כל אלין שמהן, ואחיד בהאי, אי הכי לא קיימין מילי. ועוד, דכתיב אל גבור, או נוקים ליה דינא, או נוקים ליה רחמי.
אלא הכי שמענא, חייביא מהפכי רחמי לדינא. דלית לך בכל אינון כתרין עלאין דמלכא קדישא, דלא כלילן רחמי בדינא, ודינא ברחמי. וחייביא, מהפכי רחמי לדינא.
א"ל ר' יהודה, שפיר בההוא דכתיב אל גבור, אלא אל זועם בכל יום מהו, דהא בכל יומא ויומא קיימא בדינא, בין דבני עלמא זכאין, בין דלא זכאין. לא הוה בידיה, אתו שאילו ליה לר"ש. אמר לון, ודאי אל זועם בכל יום, והא אוקמוה חברייא, לזמנין הוא דינא, לזמנין הוא רחמי. אי זכאין בני עלמא, הא אל קיימא, והוא חסד. ואי לא זכאן, הא אל קיימא, ואקרי גבור, ועל דא קיימא בכל יומא.
אבל מלה שפיר הוא, אל בכל אתר, נהירו דחכמתא עלאה הוא, וקיימא בקיומיה בכל יומא, דכתיב חסד אל כל היום. ואלמלא דהאי אל אתער בעלמא, לא יכיל עלמא למיקם אפילו שעתא חדא, מקמי דינין תקיפין דמתערין בעלמא בכל יומא, הה"ד אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם, אלא באברהם, באתערותא דאברהם קיימי, וכד אתער אברהם בעלמא, כל אינון דינין דמשתכחי בכל יומא ויומא דחי להו לבר, ולא קיימין קמיה.
הה"ד, ואל זועם בכל יום, נזעם, או זעום בכל יום, לא כתיב, אלא זועם. בכל יומא ויומא דדינא אשתכח, דחי לון לבר, וקיימא הוא ומבסם עלמא, הה"ד יומם יצוה יי' חסדו. ואלמלא האי, לא יכיל עלמא למיקם אפילו רגעא חדא. ועל דא כלא קיימו בגיניה דאברהם.
והאי דכתיב אל גבור, לאו דאיהו גבור, אלא האי קרא רמז הוא דקא רמיז לאבהן, ורמיזא הוא דקא רמיז למהימנותא עלאה קדישא, דכתיב פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום. פלא, דא חכמתא עלאה, דהיא פליאה ואתכסיא מכלא, כד"א כי יפלא ממך דבר. יועץ, דא הוא נהר עלאה דנגיד ונפיק, ולא פסקא, ודא יועץ לכלא, ואשקי לכלא. אל דא אברהם, כמה דאוקימנא האל הגדול. גבור, דא יצחק, דלא כתיב הגבור. אבי עד, דא יעקב, דאחיד להאי סטרא ולהאי סטרא, וקיימא בקיומא שלים. שר שלום, דא צדיק, דאיהו שלמא דעלמא, שלמא דביתא, שלמא דמטרוניתא.
אתו ר' חזקיה ור' יהודה, ונשקו ידוי. בכו, ואמרו זכאה חולקנא, דשאילנא האי. זכאה הוא דרא, דאת שארי בגווייהו.

— 13 —
א"ר שמעון, כתיב. זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו ליי'. ת"ח, חייבי עלמא, גרמין ליה לקב"ה, לאסתלקא מכ"י. הה"ד, איש תהפוכות ישלח מדון ונרגן מפריד אלוף. מאן הוא אלוף. דא קב"ה, כד"א, אלוף נעורי אתה. ואינון מפרישין לזאת מזה, דאיהו שלמא דביתא, ואינון זווגא חדא.
אתא אהרן קדישא ובנוי, ועל ידייהו מתקרבין תרווייהו, ואזדווג זה בזאת. הה"ד, בזאת יבא אהרן אל הקדש. זה קרבן אהרן ובניו. ואינון מזווגי למלכא קדישא עלאה במטרוניתא, ועל ידייהו מתברכאן עלאין ותתאין, ומשתכחין ברכאן בכלהו עלמין, ואשתכח כלא חד בלא פרודא.
ואי תימא, אמאי לא כתיב זאת קרבן, לקרבא זאת לאתריה. לאו הכי, דהא כהנא מעילא קא שרי לאייתאה זווגא לה לכנסת ישראל, עד דמטי להאי זה, לאזדווגא בזאת ולקרבא לון כחדא. ובג"כ כהנא אשלים קרבנא וקריב זווגא, זכאה חולקיהון בעלמא דין ובעלמא דאתי.

— 14 —
ר' חייא ור' יוסי הוו אזלי מאושא לטבריה, אמר רבי חייא, כתיב כי בחר יי' בציון וגו'. זאת מנוחתי וגו', לזמנין קראן להאי חברייא כלהו דכורא, בגין דציון איהו רחמי. והכא קרא נוקבא קרא ליה.
אמר ר' יוסי, הכי שמיע לי מבוצינא קדישא, בשעתא דזווגא אזדווג כחדא, לאחזאה דהא נוקבא אתכלילת ביה בכללא חדא, אתקרי נוקבא בשמא דדכורא, דהא כדין ברכאן דמטרוניתא אשתכחו, ולא הוי בה פרישותא כלל. ועל דא למושב לו כתיב. וכתיב כי בחר יי' בציון, בציון דייקא, בההוא דאית בגויה דשריא ביה, ולא כתיב לציון. וכלא חד, בין דקרא להאי בשמא דדכורא, ובין דקרא להאי בשמא דנוקבא כלא חד ובדרגא חד קיימין.
ועל דא כתיב, ולציון יאמר איש ואיש יולד בה חד לדינא, וחד לרחמי. כד מזדווגי כחדא בזווגא חד, כדין ציון אקרי, וציון וירושלים אשתמודע, ואשתכח דדא בדא תלייא.
פתח ר' יוסי ואמר, כתיב והתקדשתם והייתם קדושים. מאן דמקדש גרמיה מלרע, מקדשין ליה מלעילא. מאן דמסאיב גרמיה מלרע, מסאבין ליה מלעילא. מקדשין ליה מלעילא יאות, דהא קדושה דמאריה שריא עליה, אבל מסאבין ליה מאן אתר. ואי תימא מלעילא, וכי מסאבותא שריא לעילא.

— 15 —
א"ר חייא, היינו דתנינן, בעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא. אי עובדא דלתתא היא בקדושה, אתער קדושה לעילא, ואתי ושריא עליה, ואתקדש ביה. ואי איהו אסתאב לתתא, אתער רוח מסאבותא לעילא, ואתי ושריא עליה, ואסתאב ביה. דהא בעובדא תליא מלתא.
דהא לית לך טב וביש, קדושא ומסאבותא, דלית ליה עקרא ושרשא לעילא. ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא, מה דתלי בעובדא, בעובדא אתער לעילא, ואתעביד עובדא. ומה דתלי במלין, במלין. כד אתגזר במלה, אתער הכי לעילא.
ואי תימא, מלה מה אתער. אלא הכי כתיב, ודבר דבר. ההוא דבר, אתער מלה אחרא לעילא, דאקרי דבר. דבר יי' אשר היה. ודבר יי' היה יקר. בדבר יי' שמים נעשו. דהא תנינן, ההיא מלה סלקא, ובקע רקיעין, עד דסלקא בדוכתיה, ואתער מה דאתער, אי טב, טב. אי ביש, ביש. ועל דא כתיב, ונשמרת מכל דבר רע.

— 16 —
ד' מינין בלולב, ואינון שבעה. ואי תימא דז' מינין אינון. לאו הכי, אלא ארבעה נינהו ואינון מתפרשין לתלתא אוחרנין. ובעובדא דלהון אתערו שבעה אחרנין לעילא, לאוטבא עלמא בכמה סטרין.
כ"י, אע"ג דאיהי בכללא, מתברכא מכלהו שית, ומנחלא דעמיקא דמבועא, דנגיד ולא פסיק לעלמין מימוי מלנגדא עלייהו, וינקא לבת. דהא בגין דאיהי בת לה לעלמא עלאה ותתאה, אתברכא מנייהו באתערותא דא. דהא בשעתא דכנסת ישראל אתברכא מנייהו, כלהו עלמין אתברכן. ע"ד סובבים את המזבח כמה דאתמר.
ועוד באתערותא דא, שיתא כלהו מתברכא במיא, לאסתפקא ביה, ואשתאבין כלהו ממבועא דנחלא עמיקא דכלא, לנחתא לעלמא. ובג"כ, בעיין כלהו לחין ולא יבשין, לאמשכא ברכאן לעלמא, בגין דאילני אלין, כלהו לחין תדירא, וטרפין דלהון משתכחין תדירא, וזמן חדוותא דלהון בהאי זמנא.
ותנינן בספרא דרב המנונא סבא, דהא ההוא חילא דאתפקדא על אילנין אלין, כל חד וחד מאלין, לא נטיל ברכאן דחדוותא לעילא, אלא בזמנא דא. וחדוותא דלהון כלהו לעילא, וחדוותא דאילנין אלין לתתא, כלהו בזמנא דא הוא. ואתערותא דלהון באינון קדישי מלכא תליין. וכד ישראל נטלי לון, כלא אתער בזמנא דא, ועלמא מתברכא, לארקא ברכאן לעלמא.
כתיב קול יי' על המים אל הכבוד, א"ר יוסי, דא אברהם. קול יי' בכח: דא יצחק. קול יי' בהדר: דא יעקב. קול יי' שובר ארזים: דא נצח. קול יי' חוצב להבות אש: דא הוד. קול יי' יחיל מדבר: דא צדיק. קול יי' יחולל אילות: דא צדק. וכלהו מתגדלי על ימא ואתשקיין במיא, לגדלא. הה"ד, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. וכלהו הני מתערי ברכאן לעלמא, מההוא שקיו, דאתשקיין כלהו.
ת"ח, הני שבע קלין, תליין במלה דפומא בשאר יומי שתא, והשתא, לא תליין אלא בעובדא, ואנן עובדא קא בעינן, ולא מלה. בגין דבזמנא דא, מברך לכל שתא.
ביומא שביעאה דחג, הוא סיומא דדינא דעלמא, ופתקין נפקין מבי מלכא, וגבורן מתערי ומסתיימן בהאי יומא, וערבי נחל תליין בהו. ובעינן לאתערא גבורן למיא. ולסחרא ז' זמנין, לרוואה להאי מזבח, ממיא דיצחק, בגין דאתמליא מיא האי בירא דיצחק, וכד הוא אתמליא, כל עלמא אתברכא במיא.
ובהאי יומא גבורות בעינן למיא, ולסיימא לון לבתר, דהא בהאי יומא מסתיימי דינא. ובג"כ בעינן לבטשא לון בארעא, ולסיימא לון דלא משתכחו, דהאי יומא אתערותא וסיומא הוא. וע"ד אתערותא וסיומא הוא דעבדינן בערבי נחל.
א"ר חייא ודאי הכי הוא, ושפיר. וערבי נחל, מסטרא דנחל, נפקי גבוראן. ובהאי יומא מתערי ומסיימי. בהאי יומא כתיב, וישב יצחק ויחפור את בארת המים. בארת כתיב חסר. וישב, מהו וישב. אלא יומא קדמאה דירחא, שירותא דדינא הוה בכל עלמא, ויצחק קיימא לכורסייא למידן עלמא. בהאי יומא, וישב יצחק לאתערא דינין ולסיימא דינין. ויחפור את בארת המים, לארקא גבורן לכנסת ישראל, לאתערא למיא, דהא מיא בגבורן נחתן לעלמא.
ובגין דאלין גבורן, לא נחתין אלא בעיבא, ויומא דעיבא לא נייחא רוחיהון דקיימי עלמא, אלא בגין דעלמא אצטריך להו. מאי טעמא. בגין דעלמא בדינא אתברי, וכלא בעיא הכי. בג"כ כלא בעובדא תליא מלתא. וע"ד, כהנא בעובדא ותקונא דאיהו עביד לתתא, אתערו עלאין ותתאין לתקנא לון, ומתתקני על ידוי.
א"ר יוסי הא תנינן, הערבה דדמיא לשפוון בהאי יומא, ומאי היא. אמר ר' חייא, אע"ג דלדרשא הוא דאתי, הכי הוא ודאי. דהא בהאי יומא בשפוון תליא, בהאי יומא פקיד מלכא למיהב פתקין לסנטירא, ומסתיימי דינין, ואסתים לישנא בישא מעלמא. ביומא קדמאה דירחא שירותא דדינא הוא, וסיומא הוא בהאי יומא. והא אתמר.
ת"ח, ביומא דא שלמין ומסיימי עמין עע"ז ברכאן דלהון, ושראן בדינא. וישראל ביומא דא מסיימי דינין דלהון ושראן בברכתא. דהא ליומא אחרא זמינין לאשתעשעא במלכא, לנטלא מיניה ברכאן לכל שתא, ובההוא חדוותא לא משתכחי במלכא אלא ישראל בלחודייהו. ומאן דיתיב עם מלכא, ונטל ליה בלחודיה, כל מה דבעי שאיל, ויהיב ליה. וע"ד ישראל שראן, ועמין עע"ז מסיימי. וע"ד כתיב, אהבתי אתכם אמר יי' וגו'.
אמר ליה, הא חמינא ליה לעשו בשלוה, במלכו, בכריכן עלאין, ושליט על עלמא, ואת אמר ואשים את הריו שממה. א"ל, בכל אתר הכי הוא. כיון דמלכא קדישא גזר גזרה, ושוי ההיא גזרה בפתקיה, קרא אסהיד כמה דאתעביד. וע"ד ואשים את הריו שממה, הא שויתי בפתקא דילי. וכן כל אינון טבן דגזר עלייהו דישראל, דכתיב אני יי' דברתי ועשיתי.
וזאת תורת האשם וזאת תורת המנחה וזאת תורת זבח השלמים זאת תורת החטאת. ר' יצחק אמר, הא אוקמוה אי לתתא דא בכלא. אי לעילא דא בכלא. ומאן דאשתדל באורייתא, נטלא לחולקיה בכלא, ואתאחיד בכל סטרין, ולא בעי לקרבא קרבנא על נפשיה, והא אתמר.

— 17 —
רבי יצחק פתח, הכהנים לא אמרו איה יי' ותופשי התורה לא ידעוני והרועים פשעו בי. הכהנים, אלין כהנים דמשמשין בכהונה גדולה, ומקרבין מלין קדישין לאתרייהו, ומייחדין יחודא כל חד וחד כדקא חזי. ותופשי התורה מאן אינון תופשי התורה, וכי כהני לאו תופשי התורה נינהו. אלא, אלין אינון ליואי, דתפשי בכנורות, דאתיין מסטרא דאורייתא. ואתייהיבת מסטרא דלהון אורייתא. ואינון ממנן על שבחא דתושבחתא דמלכא קדישא, ליחדא ליה יחודא שלים כדקא יאות. והרועים פשעו בי. אלין אינון רברבי עמא, דאינון רעיין לעמא, כרעיא דמדבר עאניה.
ואלין אינון ג' דרגין, דבעיא לאשתכחא תדיר על קרבנא, לאשכחא רעוא לעילא ותתא, ולאשתכחא ברכאן בכלהו עלמין. כהנא מקרב קרבנא, ואתכוון ליחדא שמא קדישא כדקא חזי, ולאתערא סטרא דיליה. וליואי אתכוונן בשיר, לאתערא סטרא דלהון, ולאתכללא בסטרא דכהנא. וישראל אתכוון לבא ורעותא לתיובתא שלימתא, ואתכנע קמי מלכא קדישא, והאי נטיל כלא, ואתכפר חוביה, ואשתכח חדוותא בעלאי ותתאי.

— 18 —
רבי יהודה פתח, המקרה במים עליותיו וגו'. קב"ה כד ברא עלמא, מגו מיא אפיק ליה, וסדר ליה על מיא. מה עבד. פלג מיא לתרין. פלגותא לתתא, ופלגותא לעילא. ועביד מנייהו עובדין, מפלגותא תתאה עבד ותקן עלמא דא, וסדר ליה על פלגותא דא, ואתקין ליה לעילא עלייהו. הה"ד כי הוא על ימים יסדה. ופלגו אחרא סלקיה לעילא, ותקר ביה תקראין עלאין, הה"ד המקרה במים עליותיו וגו'.
ועבד רקיע בין תרין פלגותיא אלין, הה"ד יהי רקיע בתוך המים וגו', ועלייהו אתקין וסדר מלאכי עלאי קדישי, מגו רוחא דאתגזר מפומיה. דכתיב וברוח פיו כל צבאם.
ובאלין אתקין וסדר מזמרי תושבחתיה ביומא, ואתערבו בשלהובי אשא. ואינון גדודי חיילין, אמרין שירתא ביומא, תושבחן בצפרא, וזמירן ברמשא. כד מטי ליליא, כלהו פסקי שירתא. לעילא מנייהו, גדודין דאשא, בשלהובא תקיף, קיימין ומריחין אשא דאכלא, ואהדרי לאתרייהו.
ואית בסטרא אחרא, דתהומין סלקין אלין על אלין. ואית תהומא עלאה, ותהומא תתאה, ובכלהו שארן מאריהון דדינין מסטרא דדינא קשיא. ואית בגו סטרא דתהומא תתאה, שלהובן דאוקדין זיקין נורין, ממנן על דינין דעלמא, לאוקדא לחייביא בנורא, דנגדי מההוא נהר דינור. וכלהו אשא, וחיזו דלהון אשא דלהיט, וקיימין בין עלאי ותתאי.
וכד תננא דמדבחא סליק, מתעברן וסלקין מההוא דרגא, דקיימין לשיצאה ולאובדא, וההוא נגידו דאשא תקיפא דנהר דינור, דאיהו תקיף ועלאה, אהדר לאתריה. וכלהו, מתהניין מתננא דמדבחא, בגין דאתתקנת לקבלי מדבחא עלאה, ובג"כ מתהניין מניה, ואינון קרבין להכא. ותננא אחרא סליק, והא אוקימנא, לכל חד וחד, רעותא דכלא דסלקא לעילא, דאיהו נייחא דרוחא, לגבי מלכא קדישא.

— 19 —
הא אתמר, דבמדבחא סלקא ואתחזי אוריא"ל, כחיזו דחד אריה תקיפא, רביע על טרפיה. והוו חמאן כהני וישראל, וחדאן, דהוו ידעין דאתקבל ברעוא קמי מלכא קדישא. ואשא אחרא עלאה קדישא נחית, לקבלא אשא תתאה, כדין ב"נ אזיל ואזדעזע קמי מאריה, ותב בתיובתא שלימתא.
למלכא דשדרו ליה דורונא, ואתיישר קמיה, אמר לעבדיה, זיל וטול דורון דא, דאייתיאו לי. כך אמר קודשא ב"ה לאוריא"ל, זיל וקביל דורונא דבני מקריבין קמאי. כמה חדווה משתכחי בכלא, כמה בסימותא בכלא משתכח, כד כהנא וליואה, וההוא דמקריב קרבנא, מכווני לקרבא קרבנא כדקא יאות, ביחודא שלים.
תא חזי, כתיב, ותצא אש מלפני יי' ותאכל על המזבח את העולה וגו'. דא אוריא"ל, דנחית בחיזו דאשא בשלהובא, עד דנחית למדבחא, לקבלא דורונא ואתחזי כאריה רברבא, רביע על קרבנא.
וכד ישראל לא אשתכחו זכאין, או ההוא דמקריב קרבנא לא קריב כדקא יאות, ולא אתקבל קרבניה, הוו חמאן דלא סליק תננא בארח מישר, והוה קם חד רוחא מנוקבא דצפון, ועאל למדבחא, והוו חמאן דיוקנא דחד כלבא חציפא, רביע על קרבנא. כדין הוו ידעי דלא אתקבל ברעוא ההוא קרבנא.
למלכא דשדרו ליה דורון, חמא ליה מלכא דלאו איהו כדאי לקרבא קמיה, אמר מלכא, אסיקו ההוא דורונא, והבו ליה לכלבא, דלאו איהו כדאי לאעלא קמאי. כך בשעתא דקרבנא אתקריב, ולא אתקבל ברעוא, דורונא לכלבא אתמסר. ובג"כ הוו חמאן, דיוקנא דכלבא ע"ג מדבחא.
ת"ח כתיב ותצא אש מלפני יי' ותאכל על המזבח את העולה. א"ר יהודה, דא אוריא"ל, דאתחזי בשלהוביתא דאשא על מדבחא, כמה דאתמר רביע על קרבנא. וכדין חדוותא הוה בכלא, דהא אתקבל ברעווא, כמה דכתיב, וירא כבוד יי' אל כל העם. ואי לא הוה ערבוביא דבני אהרן, מן יומא דנפקו ישראל ממצרים, לא אשתכח רעוא הכי לעילא ותתא.

— 20 —
(רעיא מהימנא) פקודא דא לשרוף קדשים באש. ואבתריה והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף. תנאין ואמוראין. בסתרי תורה, אית קדש, ואית קדשים, ואית קדש קדשים. מה הנאה אית לקב"ה בקדשים דאתוקדו. אי תימא בגין יצחק, דבשעתא דישראל בעקו, סליק אפרו של יצחק קמיה, דאי חייבין שריפה אשתזיבו בגיניה. האי לדרשא איהו. ואי תימרון בגין בני אהרן דהוו שריפת קדשים, דכתיב בהון ותצא אש מלפני יי' ותאכל אותם וימותו. ומיתתהון כפרה לישראל כמו שריפת קדשים, אוף דא לדרשא קא אתי.
אלא, תלת אשין בשרגא: אשא חוורא, ואשא אוכמא, ואשא תכלתא. לקבל: תורה, נביאים, וכתובים. לקבל: כהן, לוי, וישראל. ותכלת איהי שכינתא, קריבא לן, ואיהי אחידא באינון פתילות, בכנפי מצוה, דאתמר בהון ועשו להם ציצית. והאי תכלת דאיהי שכינתא, איהי דינא, דאכילת קרבנין ועלוון.
אי אשכחת בני נשא, דאינון עצים יבשים, כגוונא דאינון פתילות יבשין, בלא משחא, דאיהי אורייתא רחמי, איהי לון שריפה, ואוקידת לון. ובגין דעמי הארץ אינון בעירן, כמה דאוקמוה דאינון שקץ. תכלת, דאיהי אדני, אוקידת לון, בגין דקרבין לגבה עם שרץ, דאיהו יצר הרע, זר, הה"ד והזר הקרב יומת.
ואי במיתתהון חזרין בתיובתא, כד שחיט לון מלאך מיכאל דאיהו כהנא רבא, אריה דאכיל קרבנין, נחית עלייהו, לקרבא לון קרבנא קדם יי'.
וקדם דתפוק נשמתיה, מתוודה בכמה ודויין, וכד נפיק נשמתיה הוא הוה מתכוון לגמור את השם, שמע ישראל וברוך שם, לקרבא נשמתיה קרבנא לשם יהו"ה. וצריך למתודה לקודשא בריך הוא, לקבלא לקרבא ה' בשמיה, דאכיל ושצי, ולאחזרה בתיובתא לגבי יה"ו, אהי"ה כחושבן מ"ב. דאדני קרינא ליה דינא דמלכותא דינא.
ויכוון בשמא מפרש, דאיהו יו"ד ה"א וא"ו ה"א, בלב אחד. וביה יפוק רוחיה. בנפש דיליה מקבל עליה מיתה ויסורין. ובנשמתא מודה בכמה ודויין ומתחרט.
בנפש מקבל עליה מיתה שחיטה שריפה, ואי צריך ד' מיתות בית דין, דאינון סקילה שריפה הרג וחנק, מקבל ליה מאדנ"י בנפש דיליה. ובנשמתיה מודה בכמה וידויין, וחוזר בתיובתא לגבי אהי"ה, דאחיד בתרין שמהן, יהו"ה יהו"ה.
במחשבתיה יכוין לאפקא ודוי, וקבלת מיתה עליה, בלב א', דאיהו שמא מפרש, כגוונא דא יו"ד ה"א וא"ו ה"א. ביה כהנים כורעים ומשתחוים על פניהם, ואומרים בשכמל"ו. כבוד, איהו ל"ב בחושבן. וביה היה מתכוין לגמור את השם.
ותנאין ואמוראין, אי תימרון וכי עם הארץ מנא ידע דא. אלא ודאי עם הארץ איהו כשור, או שה, או עז, או תור, או יונה. מה בעירן לא ידעי אורייתא, דאיהי שם ידו"ד. הכי עם הארץ, לא ידע. אלא מיכאל כהנא רבא, איהו עביד ליה עולה וקרבנא קדם יי', ואיהו מכוון בשמא מפרש, בסליקו דרוחיה, דתפוק בלב אחד, כגוונא דכד נפיק רוחא דב"נ בכל ליליא.
ובגין דא אוקמוה רבנן, שוב יום א' לפני מיתתך, דבכל יום ויום צריך ב"נ לאהדרא בתיובתא, ולממסר רוחיה לגביה, דיפוק באחד, הה"ד בידך אפקיד רוחי.
ואם הוא ת"ח, עליה אתמר יודע צדיק נפש בהמתו, דלית חכם, כמו כהנא. כמה דאוקמוה הרוצה להחכים ידרים. ואם ת"ח הוא, צריך שיהא ביה חסד, ועם י' דאיהו חכמה, חסיד. ומאן דלית ביה חכמה, לאו איהו חסיד. ובג"ד אוקמוה, ולא עם הארץ חסיד. ואי אית ביה ה', חמשה חומשי תורה, דאתייהיבו משמאלא, אתקרי גבור בתורה, וירא חטא. ואי איהו בור, אתמר ביה, אין בור ירא חטא.
ומאן דזכי לתפארת, דאיהו ו', ואיהו חכם מבין בתורה וירא חטא, ירית מלכותיה, דאיהו ה"א, מצות המלך, אי עביד פקודי מלכא. כיון דזכי לשם יהו"ה, זכי לשמא מפרש דאתקרי אדם, ודא יו"ד ה"א וא"ו ה"א. בההוא זמנא שליט על גופיה, דאיהו שותפו דנפש הבהמית. ורוח הבהמית דבנפש הבהמית עשיית הבלי עלמא, רוח ממללא בהבלי עלמא נשמה דבה כל הרהורין ומחשבות דהבלי עלמא. ות"ח שליט עלייהו.
הה"ד וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ. מאי ובכל הארץ. דא גופא, עולם קטן, ודחלין מניה, הה"ד ומוראכם וחתכם. מסטרא דימינא, שליט עלייהו, ביה וירדו, כד"א, וירד מים עד ים. מסטרא דשמאלא, דחלין מניה, הה"ד ומוראכם וחתכם. ועליה אתמר, יודע צדיק נפש בהמתו.
בתר דאיהו צדיק, לא יהיב ליה שכר מצות, לית ליה אגרא בעלמא דא, ולא מזונא לבעירן דעני חשוב כמת. איהו עם שכינתא בקביעו עמה על כלא.
כי יי' אלהיך אש אוכלה הוא. האי אש, צריך ליה תמיד עמה, דלית ליה כביה, דאיהו אכיל כל קרבנין דצלותין, ומלין דאורייתא. דאיהי שכינתא איהו פרנסה דיליה, ובמה. בצלותין, הה"ד, פתחי לי. פתחי לי, בצלותא דאתמר בה אדני שפתי תפתח, דאיהי אחותי רעיתי, ולית רעיתי אלא פרנסתי, דבה מתקנין מאכלין דקרבנין דמלכא בנין קדישין, בכמה מיני מאכלים, בנהמא דאורייתא.
דאתמר בה לכו לחמו בלחמי, מימינא. ובחמרא, דאיהו יינא דאורייתא, משמאלא. בנסוך המים, ויין דאורייתא דבכתב ובע"פ, מעמודא דאמצעיתא, דכליל תרווייהו. בבשרא, דאיהי בשר הקדש, בכמה קרבנין, דעלה אוקמוה מארי מתניתין בבשר היורד מן השמים עסקינן. מאי מן השמים. עמודא דאמצעיתא. דעלה אתמר, ובשר מבשרי.
ודא בשר הקדש, דאדליקת בכמה שלהובין, מסטרא דגבורה ברחימו דבעלה, אתוקדת ברחימו דאהבה בק"ש, ברחימו דיחודא, דליליא ויומם לא תכבה. וחברייא בחייכון אל תתנו דמי לו לקב"ה, למהוי איהו בשלהובין דרחימו דיחודיה דק"ש. לקיימא ביה, אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. (ע"כ רעיא מהימנא)

— 21 —
תא חזי, אע"ג דבני אהרן מיתו בההיא שעתא, יאות הוה בכמה גוונין. חדא, דלא הוה שעתא דקטרת, דהא קטרת לא סלקא, אלא בזמנין ידיען, דכתיב והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר. ואימתי בהטיבו את הנרות וגו' לאשתכחא שמן וקטרת כחדא. וכתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה וגו'.
ובזמנין אלין אתקריב, ולא בזמנא אחרא, בר בזמנא דמותנא שריא בעלמא, כמה דאערע דכתיב ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש וגו'. ובני אהרן לא קריבו בשעתא דשמן וקטרת משתכחי כחדא.
ועוד דדחקו שעתא בחיי דאבוהון. ועוד דלא אנסיבו, והוו פגימין, דמאן דלא אנסיב, פגים הוא, ולאו הוא כדאי לאשתכחא ברכאן בעלמא על ידוי, עלוי לא שריין, כ"ש על ידוי לאחרים. ועוד, דהא תנן רווי חמרא הוו, ובגין כך, ותצא אש מלפני יי' ותאכל אותם וגו'. דהא קטרת חביב הוא מכלא, וחדוותא דעלאין ותתאין, וכתיב שמן וקטרת ישמח לב.

— 22 —
(רעיא מהימנא) לית מצורע אלא ההוא דאתעביד בזבותא. דחמש דמים אינון דדם נדה מסאבין, דאינון כלהו דם טמא. וה' דמין דכיין. ומאן דאעבר עלייהו, כאלו אעבר על עשר דברות, דאינון כלל תרי"ג פקודין.
ושפחה יצה"ר איהי מליא מומין. ובגין דא, כל אשר בו מום לא יקרב. ובגין דא, כהנא לא הוה צריך לקרבא לגבי מאן דאית ביה מומא, מכל מומין דעלמא. בגין דמטרוניתא אתמר בה, כלך יפה רעיתי ומום אין בך, הכי לא צריך לקרבא לגבה מאן דאית ביה מום, ואוף הכי לא צריך למקרב לגבה זר והזר הקרב יומת, והיינו ממז"ר, מו"ם זר. מום נוקבא, זר זכר. ובג"ד מני, ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב ועל אינון דקריבין לה, כתיב בהון ויקריבו לפני יי' אש זרה אשר לא צוה אותם ותצא אש מלפני יי'. ותאכל אותם וימותו.
וקרבן דאתוון אינון, י' באיש, ה' באשה, ו' בבן חתן, ה' בכלה. זכאה איהו מאן דאקריב אתוון דידו"ד, ביה ובאתתיה ובבריה ובברתיה, בקדושה ובברכה בנקיו בענוה ובבשת פנים בכל מדות טבין דכתיבין על מארי מתניתין.
ומתחממין באשין קדישין, דאיש ואשה דאינון אש, עולה ויורד, אש קדש דעצי המערכה, דאינון עצי הקדש אברין קדישין, ואש של גבוה נחית, דאיהו קדש הקדשים, ובגין תרין אשין אלין אמר נביא, באורים כבדו יי'. דאינון אשין דשכינתא, דבה כתיב כי יי' אלהיך אש אוכלה הוא.
ואינון אש עלאה כסא רחמים. אש תתאה כסא דין. ואינון בינה ומלכות מלכות אש עולה. בינה אש יורד. יהו"ה, עמודא דאמצעיתא, אחיד בתרווייהו. בינה יה"ו ה' מלכות.
תפארת כד אחיד לון, שריא עליה חכמה, דביה כ"ח מ"ה. מ"ה: איהו יו"ד ה"א וא"ו ה"א. כח דיליה, יו"ד וא"ו דל"ת. ה"א אל"ף. וא"ו אל"ף וא"ו. ה"א אל"ף. וכלהו מ"ב אתוון, משתכחין בב"נ ובאתתיה ובבנוי, ובגין דא לית ב"נ שלים, אלא בבן ובת.
ומאן דלית ליה בן דאיהו ו', אסתלק י' מיניה. ומאן דלית ליה בת, דאיהי ה', אסתלק ה' עלאה, דאיהי אם, מן בת זוגיה. דאתוון לא שריין דא בלא דא. ובג"ד, באיש ואשה בן ובת, דאתעבידו כדקא יאות, שריא עלייהו יהו"ה, ואתקריאו בנים לקודשא ב"ה. הדא הוא דכתיב בנים אתם לידו"ד אלהיכם. (ע"כ רעיא מהימנא).

— 23 —
זאת משחת אהרן ומשחת בניו. רבי יוסי אמר, זאת ודאי משיחותא דאהרן. דהא אהרן אתמשח, ואייתי ממשח רבות עלאה מעילא, ונגיד ליה לתתא. ועל ידא דאהרן אתמשח, ממשיחתא קדישא לאתברכא, ועל דא זאת משחת אהרן ומשחת בניו ודאי.
רבי יהודה פתח, ויאמר אליה אלישע מה אעשה לך הגידי לי מה יש לך בבית. מהכא אוליפנא, דלית ברכתא שריא בפתורא ריקניא, ועל מלה ריקנית. ותאמר אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן. אמר לה, ודאי סיועא דניסא הוא, דהא ודאי באתריה הוא, ומתמן ברכאן נפקין ושריין. מה כתיב הם מגישים אליה והיא מוצקת. והיא מוצקת סתם.
רבי יוסי אמר, ויעמוד השמן, כמה דאוקמוה, דכתיב בקרן בן שמן. וכתיב שמן תורק שמך, לאחזאה דהא מהאי שמן, נגידין ברכאן על ידא דכהנא, וכהנא נגיד להו לתתא, ואמשח להאי זאת, הה"ד זאת משחת אהרן ומשחת בניו, וכתיב כשמן הטוב על הראש והא אתמר.

— 24 —
קח את אהרן ואת בניו אתו ואת הבגדים. רבי חייא פתח כי עמך מקור חיים באורך נראה אור. כי עמך מקור חיים, דא שמן עלאה, דנגיד ולא פסיק לעלמין, דשריא בגו חכמה עלאה דכלא, הה"ד כי עמך, עמך שריא, ולא מתפרשא מנך לעלמין, בחביבותא דכלא. מקור חיים, בגין דהיא מקורא ומבועא דחיים, לאפקא חיים לאילנא עלאה, ולאדלקא בוצינין. וע"ד ההוא אילנא אקרי עץ חיים, אילנא דנטיע ואשתרשא בגין ההוא מקורא דחיים.
וע"ד באורך נראה אור. באורך: דא אור דגניז לצדיקייא לזמנא דאתי, דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב. ומההוא נהירו זמינין ישראל לאנהרא לעלמא דאתי.
ד"א כי עמך מקור חיים וגו', דא קב"ה, דאיהו אילנא עלאה במציעות גנתא, דאחיד לכל סטרין. מ"ט. בגין דאחיד ביה ההוא מקור חיים, ואעטר ליה בעטרין עלאין סחרניה דגנתא. כאימא דמעטרא לברה על כלא, הדא הוא דכתיב, צאינה וראינה בנות ציון וגו'. ובג"כ כי עמך מקור חיים, וע"ד באורך נראה אור.
רבי יצחק אמר, כי עמך מקור חיים, דא כהן גדול לעילא, לקבליה כהן גדול לתתא. בגין כך, אנגיד כהנא משח רבות עלאה קדישא לתתא, ואדליק בוצינין לעילא. דכהן גדול שלים בשלימו דז' יומין עלאין, ולאתעטרא על כלא.
לקבל דא ז' ימי מלואים, לכהנא דלתתא, לאשתכחא כלא כגוונא דלעילא. וע"ד ימי מלואים אקרון: יומי אשלמותא. בגין דישתלים כהנא בשאר יומין אחרנין, לאשלמא ז' כחדא. ואלין ימי מלואים אקרון, בגין דאתאחדן שאר אחרנין ביה. מאי קא מיירי. דכד כהנא אתער, כל שאר אחרנין מתערין עמיה.
ובג"כ כתיב ומפתח אהל מועד וגו', עד יום מלאת וגו'. ז' יומין ודאי, כדין אתעטר כהנא לתתא בכלא, כגוונא דלעילא. בגין דבשעתא דכהנא דלתתא אתער, כלא יתערון על ידיה לעילא, וישתכחון ברכאן לעילא ותתא.
רבי אבא אמר, מאי שנא דמשח משה לאהרן. אלא, בגין דאיהו ברא דההוא אתר מקורא דחיי. וכתיב מוליך לימין משה זרוע תפארתו. ומשה שמש כל אינון ז' ימי מלואין, לאשראה כלא עמיה דאהרן.
רבי חזקיה הוה יתיב קמי דרבי אלעזר, א"ל, כמה נהורין אתבריאו עד לא אברי עלמא. א"ל ז'. ואלין אינון: אור תורה. אור גיהנם. אור גן עדן. אור כסא הכבוד. אור בית המקדש. אור תשובה. אורו של משיח. ואלין אתבריאו עד לא אתברי עלמא. ז' נהורין בוצינין אתאחדו ביה באהרן, והוא אדליק בוצינין מעילא לתתא.

— 25 —
ר' אלעזר פתח הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר. הא תנינן, הכל היה מן העפר, אפילו גלגל חמה. מאן העפר. ההוא דשריא תחות כורסי יקרא קדישא.
בספרא דבי רב ייסא סבא, הכל היה מן העפר, אתר דכניש לכלא, מלמד, דנפקו שבילין להאי סטרא ולהאי סטרא, ואתכנשו לאנהרא, כעפרא דא דזרקין לה לכל עבר. וע"ד הכל היה מן העפר, והכל שב אל העפר ודאי.
אלא מן העפר, דבי מקדשא קדישא. והאי עפר מעפרא עלאה, כד"א ועפרות זהב לו. כמה דאשתכח עובדא לתתא, הכי נמי הוא לעילא כגוונא דא. ואוקימנא, עפר, עפר דבי מקדשא. דעלמא דא בה' אתברי. וע"ד, אפילו גלגל חמה. כמה דאת אמר, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, בה' בראם. ובגיני כך, הכל היה מן העפר. מאן עפר. ההוא דשרי תחות כורסי יקרא קדישא.
כתיב כלך יפה רעיתי ומום אין בך. כלך יפה רעיתי, דא כנסת ישראל. ומום אין בך, אלו סנהדרין דאינון לקביל שבעין ותרין שמהן. ע' נפש דנחתו עם יעקב, וקודשא בריך הוא על כלא. ועל דא אין בודקין מן הסנהדרין ולמעלה.
תנן, כתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. מאן ממלכת כהנים. כד"א, זאת משחת אהרן ומשחת בניו, דכד אתברכא כנסת ישראל על ידא דכהני, כדין אתקרי על שמיהון, הה"ד ממלכת כהנים.
ר"ש אמר, תא חזי, מלכות כהנים לא אקרי, אלא ממלכת, דאמלכו לה כהני, ועבדו לה גבירתא על כלא. אבל מלכות כהנים לא אקרי, דהא מן השמים אקרי מלכות, מלכות שמים ודאי. והכא ממלכת, כד"א דכהני אמלכו לה, ומחבראן לה במלכא, וכדין היא ממלכת, על כל גנזי מלכא. ממלכת על כל זיני מלכא. ממלכת בעלאי ותתאי. ממלכת על כל עלמא.

— 26 —
ר' יוסי אמר, כתיב ואגדתו על ארץ יסדה. ואגדתו: כד אזדווג מלכא לקבלה, בכל אינון עטרין קדישין, בכנופיא חד, כדין ואגדתו כתיב.
רבי יצחק אמר, ואגדתו: כד"א, ולקחתם אגדת אזוב. מאי קא מיירי. דכד מתחבראן כחדא, ואתברכא מנייהו, כדין שלטא על כלא, ונהרא לעילא ותתא. וכלא בשעתא דכהנא פלח פולחנא, ואקריב קרבנא, ואקטר קטרת, ומכוון מלין לקרבא כלא כחדא. כדין כתיב, ואגדתו על ארץ יסדה.
רבי יוסי אמר, כד נטל אהרן כלא נטלין עמיה, עד דאתברכא כנסת ישראל, ואתברכאן עלאי ותתאי. כדין כתיב, ברוך יי' מציון שוכן ירושלם הללויה. וברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן.

— 27 —
ר' אלעזר הוה אזיל מקפוטקיא ללוד, והוו עמיה ר' ייסא ורבי חזקיה. פתח ר' אלעזר ואמר, ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך וגו'. תנינן, כל ב"נ דאשתדל במלי דאורייתא, ושפוותיה מרחשן אורייתא, קב"ה חפיא עליה, ושכינתא פרשא עליה גדפהא, הה"ד ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך. ולא עוד, אלא דהוא מקיים עלמא, וקב"ה חדי עמיה, כאלו ההוא יומא נטע שמיא וארעא. הה"ד, לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה.
מכאן אוליפנא, דישראל אקרון בשמא דציון, דכתיב ולאמר לציון עמי אתה, וחמינא דכנסת ישראל אקרי בשמא דציון, דכתיב ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה.
תו פתח ואמר, צור תעודה חתום תורה בלמודי. צור תעודה. דא סהדותא דדוד, דכתיב ועדותי זו אלמדם. צור: היא קשורא, כמאן דקטר קטורא באתר חד. חתום תורה בלמודי. חתום תורה: חתימה דאורייתא, וכל נגידו ורבו דנגיד מלעילא, באן חתימה דיליה. בלמודי: בגין דתמן אתכנש רבו ומשחא, בין תרין קיימין, דתמן שריין, אתר כנישו דכל רבות ומשח דנגיד מלעילא, לאשדאה ליה בפומא דאמה, ולארקא ליה בהאי תעודה. וכדין אתקשר כלא קשרא חד מהימנא.

— 28 —
תא חזי, מה בין אינון דמשתדלי באורייתא, לנביאי מהימני. אינון דמשתדלי באורייתא, עדיפי מנביאי בכל זמנא. מאי טעמא. דאינון קיימי בדרגא עלאה, יתיר מנביאי, אינון דמשתדלי באורייתא קיימי לעילא, באתרא דאקרי תורה, דהוא קיומא דכל מהימנותא. ונביאי קיימי לתתא, באתר דאקרון נצח והוד. ועל דא, אינון דמשתדלי באורייתא, עדיפי מנביאי, ועלאין מנהון יתיר. דאלין קיימין לעילא, ואלין קיימין לתתא. אינון דאמרי מלין ברוח הקדש, קיימי לתתא מכלהו.
זכאין אינון דמשתדלי באורייתא, דאינון בדרגא עלאה יתיר על כלא. מאן דלעי באורייתא, לא אצטריך לא לקרבנין, ולא לעלוון. דהא אורייתא עדיף מכלא, וקשורא דמהימנותא דכלא. ועל דא כתיב, דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום. וכתיב, שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול.

— 29 —
עד דהוו אזלי, אשכחו חד גברא דהוה אתי, וג' ענפי הדס בידיה, קריבו גביה, אמרו ליה למה לך האי. אמר לרווחא אובדא. אמר רבי אלעזר שפיר קאמרת. אבל ג' אלין למה. אמר ליה, חד לאברהם. חד ליצחק, וחד ליעקב. וקשירנא להו כחדא, וארחנא בהו. בגין דכתיב, לריח שמניך טובים שמן תורק שמך. בגין דבהאי ריחא, אתקיים חולשא דנפשא, ובהימנותא דא אתקיימא, ואתנגידו ברכאן מעילא ותתא. אמר רבי אלעזר זכאה חולקיהון דישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי.
תא חזי, לית עלמא מתקיימא, אלא על ריחא, ומריחא דא אשתמודעא ריחא אחרא. דהא בשעתא דנפיק שבתא, וסלקא נפשא יתירא, ואשתארון נפשא ורוחא מתפרשן עציבין, אתא ריחא דא, ומתקרבן דא בדא וחדאן.
ועל דא, בעי רוחא בתר רוחא, לקבלא ריחא, כיון דאתקבל ריחא מתקרבן כחדא וחדאן. כי האי גוונא ריחא דקורבנא, בריחא מתקרבין כלא כחדא, ומתלהטן בוציני וחדאן.
ת"ח, תרי בוציני, חד לעילא וחד לתתא, אי להיט ב"נ האי בוצינא דלתתא, וכבי לה לההוא דלעילא, ההוא תננא דסליק מבוצינא תתאה, להיט ההוא בוצינא עלאה. כך תננא דקרבנין, האי תננא דסליק, להיט בוציני עלאי, ומתלהטן בחד, ומתקרבין כלהו כחדא, בריחא דא. ובג"כ, ריח ניחח ליי', והא אוקמוה.
ועל דא, ריחא דקרבנא, קיומא דכלא, וקיומא דעלמא. וקרבנא על ידא דכהנא, דמקרב כלא. ובג"כ, שבעה יומי אשלמותא, אשתלימו ביה, בגין דיתברכון כלהו בפולחניה, וישתכחו חדוואן וברכאן לעילא ותתא.

— 30 —
כתיב יי' אלהי אתה ארוממך וגו', האי קרא אוקמוה, יי' אלהי אתה. דבעי ב"נ לאודאה לשמא קדישא, ולשבחא ליה על כלא. ומאן אתר שבחא דיליה, כמה דאוקמוה. והכא מעמיקא דכלא, דכתיב כי עשית פלא. פלא: כמה דכתיב, ויקרא שמו פלא, והא אתמר. עצות מרחוק, עצות: כד"א, יועץ. מרחוק: דכתיב מרחוק יי' נראה לי. וכתיב, ממרחק תביא לחמה.
אמונה אמן, כד"א, אל אמונה ואין עול. ואוקמוה אמונה בלילה, כד"א ואמונתך בלילות. וכתיב חדשים לבקרים רבה אמונתך, וזמין קב"ה לדכאה לון לישראל מחוביהון, כמה דכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם.ברוך יי לעולם אמן ואמן.

=== Shmini ===

— 1 —
ויהי ביום השמיני וגו'. ר' יצחק פתח, ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלהים. זכאין אינון ישראל, דקודשא ב"ה יהיב לון אורייתא קדישא, חדוותא דכלא, חדוותא דקב"ה, ואטיילותא דיליה, דכתיב, ואהיה שעשועים יום יום. ואורייתא כלא, חד שמא קדישא איהי דקב"ה. ובאורייתא אתברי עלמא, דכתיב, ואהיה אצלו אמון, אל תקרי אמון אלא אומן.
ובאורייתא אתברי ב"נ, הה"ד ויאמר אלהים נעשה אדם. אמר קודשא ב"ה לאורייתא, בעינא למברי אדם. אמרה קמיה, האי ב"נ זמין למחטי ולארגזא קמך, אי לא תאריך רוגזך עליה, היך יקום בעלמא. אמר לה, אנא ואת נוקים ליה בעלמא, דהא לאו למגנא אתקרינא ארך אפים.
רבי חייא אמר, תורה שבכתב ותורה שבעל פה אוקמוה ליה לב"נ בעלמא, הה"ד נעשה אדם בצלמנו כדמותינו. רבי יוסי אמר מהכא, את אשר כבר עשוהו, עשוהו ודאי. ודא הוא צלם ודמות, צלם: בדכורא. דמות: בנוקבא וע"ד שירותא דאורייתא ב', ואוקמוה.
ר' יצחק אמר, מפני מה ב' פתיחא וסתימא. אלא, בשעתא דב"נ אתי לאתחברא באורייתא, הרי היא פתיחא לקבלא ליה, ולאשתתפא בהדיה. ובשעתא דב"נ, סתים עינוי מנה, ויהך לארחא אחרא, הרי היא סתימא, מסטרא אחרא. כד"א, אם יום תעזבני יומים אעזבך. ולא ישכח פתחא, עד דיתוב לאתחבר בה באורייתא אנפין באנפין, ולא יתנשי מנה. וע"ד אורייתא פתחת קמי בני נשא ואכרזא וקרי להון אליכם אישים אקרא וגו' וכתיב בראש הומיות תקרא בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר.
ר' יהודה אמר, ב' תרין גגין, וחד דאחיד לון. מאי קא מיירי. אלא חד לשמיא וחד לארעא, וקב"ה אחיד וקביל לון.
ר' אלעזר אמר, ג' נהורין אינון עלאין קדישין, דאחידן כחדא, ואינון כללא דאורייתא, ואלין פתחין פתחא לכלא. פתחין פתחא למהימנותא, ואלין ביתא דכלא. ועל דא בית אקרו, דאלין אינון ביתא. ובג"כ שירותא דאורייתא ב'. דהא היא אורייתא הוי אסוותא דעלמא.
ובג"כ, מאן דאשתדל באורייתא, כאלו אשתדל ביה בשמא קדישא. והא אתמר, דאורייתא כלא, חד שמא קדישא עלאה איהי. ובגין דאיהי שמא קדישא, פתחא בבית, דאיהי כללא דשמא קדישא, בתלת קשרי מהימנותא.
ת"ח, כל אינון דמשתדלי באורייתא, מתדבקין ביה בקב"ה, ומתעטרי בעטרי דאורייתא, ואתרחימו לעילא ותתא, וקב"ה אושיט לון ימיניה. כ"ש אינון דמשתדלי באורייתא נמי בליליא, והא אוקמוה, דאינון משתתפי בשכינתא ואתחברו כחדא. וכד אתי צפרא, קב"ה מעטר להו בחד חוטא דחסד, לאשתמודעא בין עלאין ותתאין.
וכל אינון ככבי צפרא, בשעתא דכנסת ישראל וכל אינון דלעאן באורייתא, אתאן לאתחזאה קמי מלכא, כלהו מזמרי כחדא, הה"ד ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלהים. מאי ויריעו. כד"א, רועה התרועעה הארץ. דאינון דינין מתברין, ואתברו כלהו מקמי בקר, כד אתער בקר בעלמא, כד"א, וישכם אברהם בבקר. וע"ד ויריעו כל בני אלהים.

— 2 —
ר' אלעזר הוה אזיל באורחא, אשכחיה לר' פנחס בן יאיר דהוה אתי, געא חמריה. א"ר פנחס, ודאי בקלא דחדוותא דחמרא, חמינא אנפין חדתין ישתכחון הכא. כיון דנפק מבתר ענפוי דטורא, חמא ליה לר' אלעזר דהוה אתי. אמר, ודאי קלא דחדוותא אשתלים. נחת ר' אלעזר לגביה, ונשיק ליה, א"ל אי טופסא דארחא, חד לגבך, נזיל ונתחבר כחדא. ואי לאו טול ארחך וזיל. א"ל, ודאי לקבלך אזילנא, כיון דאשכחנא לך, איזיל אבתרך ונתחבר כחדא.
פתח רבי פנחס ואמר, יברכך יי' מציון וראה בטוב וגו'. יברכך יי' מציון, מ"ט מציון. בגין דהא מתמן נפקי ברכאן לכלא. הה"ד כי שם צוה יי' את הברכה חיים עד העולם. ובג"כ יברכך יי' מציון, דהא מתמן נפקי ברכאן לכלא. וראה בטוב ירושלם, דבגיני ציון ירושלם אתברכא, דכיון דציון אתמלי ברכאן, כדין ירושלם אתברכא, ואשתכחו בה רחמים. וכד ירושלם אתברכא, כל עמא אתברכא.
כל ימי חייך, דלא יתחזי קשת ביומך, כמה לאבוך. ועל דא וראה בטוב ירושלם כל ימי חייך. וראה בנים לבניך, דחלי חטאה, חסידין, קדישין, כדין שלום על ישראל. מאי שלום על ישראל. אלא, כמאן דאמר שלמא על רישיה דמלכא, דלא יחסר כלא. כך שלום על ישראל, בזמנא דצדיקייא ישתכחון בעלמא.
פתח ר' אלעזר ואמר, עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם. בנים הא אוקימנא. בני בנים, אלין שאר כתרי מלכא, כד"א וכל בניך למודי יי'. וכתיב בני ציון היקרים, כד"א ותפארת בנים אבותם, לא מתעטרן בנין אלא באבהן. מכאן אוליפנא, דבנין לא מתעטרי, ולא משתקיין משקיו דנחלא, אלא בזמנא דאבהן מתעטראן ומתברכאן, הדא הוא דכתיב ותפארת בנים אבותם.

— 3 —
עד דהוו אזלי, מטא עדן צלותא, נחתו וצלו. עד דהוו מצלי, קפטר חד חויא ברגלוי דחמרא דרבי פנחס. קפטא וגעא תרי זמני. בתר דסיימו צלותא, אמר רבי פנחס, ודאי צערא הוא לבעירא דילי, דהא יומא דא אקדימנא, והוינא מרחיש באורייתא, ואעבר לי באתר דלכלוכא שריא, והשתא מצערי לה. קמו וחמו חד חויא קטיר ארגליה, א"ר פנחס, חויא חויא, זיל ואסחר קוטרך, בקטפורא דחורא. אדהכי אתנשר חויא, ונפל קפסירי קפסירי.
אמר ר' אלעזר, ומה כ"כ מדקדק קב"ה בצדיקייא. אמר ליה, ודאי קב"ה מדקדק בהו בצדיקייא, ונטיר לון, ובעא לאוספא לון קדושה על קדושתייהו והשתא האי חמרא, על דלא נטר קדושתא דילי אצטער. ודא חויא שליחא הויא, וכמה שלוחין אית ליה לקב"ה ובכלהו עביד שליחותיה, ואפילו בחיות ברא. הה"ד והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם. ואפילו ביד גוי, הה"ד, ישא יי' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ.
א"ר אלעזר, ובידא דישראל עביד שליחותא. אמר ליה, אין. כגון רשע בידא דצדיק. אבל רשע בידא דישראל רשע אחרא, לא עביד ביה שליחותא, אלא בזמנא דאיהו לא מכוון ביה. הה"ד, ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו. ואשר לא צדה דייקא, דלא לקטלא ליה. דא, והאלהים אנה לידו, בגין לאענשא לתרווייהו.
אמר ר' אלעזר, היכי עביד קב"ה שליחותא בידא דהני, ובידא דגוי. א"ל ואבוך לא קאמר לך. א"ל עד לא שאילנא.
פתח ואמר, והוא ישקיט ומי ירשיע וגו'. והוא ישקיט, בזמנא דקב"ה יהיב שקיטו ושלוה לב"נ, מאן הוא רשאי לאבאשא ליה, ולמעבד ליה קטיגוריא. ויסתר פנים ומי ישורנו. ובזמנא דאיהו אסתיר עיניה מלאשגחא עליה, מאן הוא דישגח עליה, לנטרא ליה, ולמעבד ליה נטירו. ואורחוי דקודשא בריך הוא בדא, על גוי, ועל אדם יחד. בין לעלמא כלא, בין לעמא חד, בין לחד בלחודוי.
תא חזי, בזמנא דבני נשא מתכשרן עובדין לתתא, אתער לגבייהו לעילא ימינא דקודשא ב"ה. כדין מתערין כמה רחימין, כמה נטורי עלמא, כמה נטורי דבר נש, מימינא ומשמאלא. וכדין אתכפיא שמאלא, ולא יכלא לשלטאה. ובזמנא דבני אנשא לא מתכשרן עובדין לתתא, שמאלא אתער, וכל אינון דאתו מסטרא דשמאלא, כלהו אתערו, וכלהו אתעבידו שלוחין לאבאשא לגבייהו דבני נשא. דהא אינון דעברו על פתגמי אורייתא, כלהו רשימין באנפייהו, ואשתמודען לגבי אינון דמתערי מסטרא דשמאלא.
ובג"כ, חיוותא ועע"ז, וכל אינון דאתו מסטרא דשמאלא, כלהו אקרון שלוחין, לגבי אינון רשימין דמתערי להו. וישראל, אע"ג דלא מכשרן עובדין, כלהו מן סטרא דימינא קא אתיין. ובגין דאתכפייא ימינא בעובדייהו, שלטא עלייהו שמאלא, וכל אינון דאתו מסטרא דשמאלא, ועל דא, שליחותא בידא דחיוותא וגוי, וכל דדמי לון, דאינון מסטרא דשמאלא, ולא בידא דישראל, דאע"ג דחייבא איהו, מסטרא דימינא קא אתי.
וישראל חייבא, דנפל בידא דישראל חייבא אחרא, בזמנא דלא אתכוון ביה, בגין דיתענשו תרווייהו, ויקבלון עונשא לדכאה לון. א"ר אלעזר, מנלן. א"ל אינון בימינא. ולא אתדבקו בשמאלא, ולא אתערבו בהדה לעלמין, ועל דא, לזמנא אחרא אתעברו.
אמר רבי אלעזר, מנא לן. אמר ליה, תא חזי מן פלגש בגבעה, דאף על גב דחייבי נינהו, לא בעא קודשא בריך הוא דיתערון גבייהו חייבי ישראל אחרנין. ועל דא מיתו כל אינון זמנין דמיתו. עד דכלהו חייבין דאתערו לגבייהו, מיתו ואתאבידו, ואשתארו אינון זכאין יתיר, דיעבדון מלה בארח קשוט. ואע"ג דזכאין אינון, לא אתייהיב מלה, אלא לאינון דאתייהיב. כד שקילן עלמין כחדא, עלמא תתאה כגוונא דעלמא עלאה, וההוא זמנא, לא אשתכחו עלמין שקילן כחדא.
ועל דא, חייבין דישראל לגבייהו דחייבין אחרנין, לאו אינון שלוחי מלכא, דהא לא אתיין מסטרא דשמאלא. מתל לבני נשא דחבו למלכא, אתער סנטירא לגבייהו, לתפשא לון, ולאענשא לון, לאינון דחבו למלכא. קם חכים חד מנייהו, ואתערב בהדי בני סנטירא, זקף סנטירא עינוי וחמא ליה. א"ל מאן יהבך לגבן, ולאו אנת מאינון דחבו למלכא, הא אנת אתענש בקדמיתא, שקילו ליה וקטלוהו.
כך ישראל מסטרא דימינא קא אתיין, ולא אתדבקו בשמאלא, ולא אתערבו בהדה לעלמין. וכד אינון גרמין בחובייהו, דאתכפיא ימינא, ואתער שמאלא וכל אינון דאתו מסטריה, אי חד מישראל קם לאתערבא בהדייהו, אשתמודען ביה, אמרי ליה, לאו אנת מאינון דקא אתיין מסטרא דימינא, דאתכפיא מחובייהו, ולאו אנת מאינון דחבו למלכא מאן יהבך לגבן. אשתכח דאיהו אתענש בקדמיתא. ושלמה מלכא צווח לקבלייהו, ואמר עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. לרע לו ודאי, בגין דלאו שליחא דמלכא איהו, ולא אתי מההוא סטרא.
אמר רבי אלעזר ודאי הכי הוא, דהא תנינן, דאית ימינא ואית שמאלא, רחמי ודינא, ישראל לימינא, ועע"ז לשמאלא. ישראל אע"ג דחייבי נינהו, ואתכפיין, אינון בימינא, ולא אתדבקן בשמאלא, ולא אתערבון בהדה לעלמין. ובג"כ כתיב, הושיעה ימינך וענני. דכד אסתלק ימינא ישראל דאתדבקון בהדיה, יסתלקון ויתעטרון ביה. כדין אתכפיא שמאלא, וכל אינון דאתו מסטריה, הה"ד ימינך יי' תרעץ אויב.

— 4 —
פתח רבי אלעזר ואמר ויהי ביום השמיני קרא וגו'. ויהי ביום השמיני, מאי יום השמיני. אלא כתיב ומפתח אהל מועד וגו', כי שבעת ימים ימלא את ידכם. כי שבעת, בשבעת ימים מבעי ליה, או שבעה ימים ימלא את ידכם, מאי כי שבעת ימים ימלא.
אלא, זכאין אינון כהני, דמתעטרי בעטרוי דמלכא קדישא, ומשיחין במשח רבות קדישא, בגין דאתער משחא עלאה, דמשקי לכל שבעה, ואתמשחן מההוא רבות קדישא, ואתדלקו מניה כל אינון שבעה בוצינין, והאי משח רבות הוא כללא דכל שבעה, וכלהו ביה אתכלילו.
ותנינן שיתא אינון, וכלהו אתכלילן בהאי, ודא הוא כללא דכלהו, ובגין כך שבעת ימים ימלא, דהא בהאי תליין. וע"ד, אקרי כ"י, בת שבע. מאי איהי בת שבע. דאיהי כלילא משיתא אחרנין.
כיון דהאי שבעה, אשלים להו לכהני, ואעטר לון, ומשח לון בכלא, כד מטו לכ"י דאיהי תמינאה, אתפקד אהרן לקרבא עגל, בגין דאיהו בריה דפרה, לכפרא על ההוא חובא דעגל אחרא דעבד אהרן, וחב לגבי פרה, דאיהי תמינאה, שלימו דאמוני ישראל. ואשתכח כהנא שלים בכלא, בתמניא מיני לבושין דיקר, שלים בכל כתרין, שלים לעילא, שלים לתתא.
ובכלא, בעי לאחזאה עובדא. וע"ד אתעביד ביה באהרן עובדא לתתא, בגין דיתער הכי לעילא, וישתכח כלא בגוונא חד, וכדין אתברכאן עלמין כלהו, ומשתכחין ברכאן על ידא דכהנא. והכא אשתלים כהנא בכלא כדקא חזי.
עגל למה. דכתיב עגל בן בקר לחטאת, בגין ההוא חטאת, דעבד בקדמיתא. ואיל לעולה, מ"ט איל. בגין איל דיצחק, דהוא עולה תמימה, והאי אתחזי לקרבא, לאשלמא כלא. והאי אתר, מסטרא דיצחק אשתאב. והאי איל בגין איל דיצחק מתקרבא עולה, דהא עולה לעילא סלקא, ובגין לאעטרא לה בשלימותא. עגל ואיל: עגל בגינה, כדקאמרן. איל, לאשלמא לה בשלימו דיצחק כדקא חזי.
וישראל דחבו עמיה דכהנא בהאי, מקריבין כגוונא דא, דכתיב ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני יי'. שור, על מה דחבו. ואיל לאשלמא להאי אתר בשלימו דיצחק.
מ"ש בכהנא דכתיב ביה עגל לחטאת, ולא כתיב בישראל שור לחטאת. אלא, ישראל הא קבילו עונשא בקדמיתא, ובגין דקבילו עונשא בכמה אתר, על דא קב"ה לא בעא לאדכרא לון חובייהו כדקדמיתא, ועל דא לא כתיב הכא לחטאת, אלא לשלמים, בגין לאחזאה שלמא, דהא קב"ה בשלמא בהו בישראל על דא.
אבל אהרן, דהא לא קביל עונשא מצלותא דמשה, דכתיב ובאהרן התאנף יי' וגו'. וכתיב ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא, ועד כען חובא הוה תלי, כתיב ועגל בן בקר לחטאת, לחטאת ודאי, בגין דיכפר חוביה, ויתדכי וישתלים בכלא.
ובההוא יומא אשתלימו עלאין ותתאין. ואשתכח שלמא בכלא, בחדוותא דלעילא ותתא ואלמלא דאשתכח ערבוביא דבני אהרן בההוא יומא, מן יומא דאסתלקו ישראל מן ימא, לא אשתכח חדוותא דעלאי ותתאי כההוא יומא. בההוא יומא אתעבר ההוא חובא מן עלמא, ואשתכחו כהנא וישראל מתדכאן מניה. ההוא יומא, אתעברו כל אינון מקטרגין דלעילא, והוו אזלין ושטאן בסחרנייהו דישראל, ולא אשתכחו בההוא עדנא.
עד דגרים שעתא, וקמו נדב ואביהוא וערבבו חדוותא דכלא. ואשתכח רוגזא בעלמא, הה"ד, וירא כבוד יי' אל כל העם, מיד ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו וגו'.
תנן, בההוא יומא חדוותא דכ"י הוות, לאתקטרא בקיטורא דמהימנותא בכלהו קשרין קדישין. דהא קטרת קשיר כלא כחדא, ובג"כ אקרי קטרת. ואינון אתו, וקשירו כל אינון אחרנין כחדא, ושרו לה לבר, דלא קשרו לה בהדייהו, וקשירו מלה אחרא. ובגין כך, אזהר לון לכהני לבתר, דכתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש.
[א] ובכמה גוונין ערבבו חדוותא דכנ"י. חד דלא אתנסיבו, ולא אתחזיין לקרבא, ולאתברכא עלמין על ידייהו. וחד דלא הוה שעתא כדקא יאות. וחד דדחקו שעתא. וחד, דהא מקדמת דנא, נפק נימוסא דלהון, ויקריבו לפני יי' אש זרה וגו'. ודאי מלה אחרא אתקשרו בקשורא דא, ושרו לכנ"י לבר.[ב] א"ל רבי פנחס, לא תימא דאינון שארו לה לבר, אלא כ"י לא אתקשרא על ידייהו. דהא בכל אתר דלא אשתכח דכר ונוקבא, כ"י לא שריא בינייהו כלל. בגין כך אזהר לכהני, דכתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש, דישתכח דכר ונוקבא. ועל דא לא ייעול כהנא לקודשא, עד דיתנסיב. בגין דישתתף בקשורא דכ"י. דמאן דלא אנסיב, שארי לה לכ"י לבר, והיא לא אשתתפא בהדיה, ועל דא אשתכח ערבוביא בההוא יומא לגבייהו.
ויהי ביום השמיני, רבי יוסי פתח ואמר, כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות. כשושנה בין החוחים, דא כנסת ישראל, והא אוקמוה דקב"ה משבח לה לכנסת ישראל, וחביבותא דקב"ה לקבלהא, לאתדבקא בה. ועל דא, מאן דאנסיב, בעי לשבחא ליה לקב"ה, ולשבחא לה לכנ"י, דהא תנינן בכלא בעי לאחזאה עובדא, כמה דאיהו ב"נ מתדבק בבת זוגיה, וחביבותא דיליה לקבלה, כד אתי למפלח קמי מלכא קדישא, הוא אתער זווגא אחרא, דהא קב"ה חביבותא דיליה לאתדבקא בכ"י, ומאן דאתער מלה, קב"ה מברך ליה, וכ"י מברכא ליה, והא אתמר.
ועל דא שבחא דקב"ה דמשבח לה לכ"י, כשושנה דאיהי בין החוחים, דאיהי מעליא וסלקא על כלא. כך כנסת ישראל בין שאר אוכלוסין, בגין דהיא סלקא ומתעטרא על כלא. ודא שושנה בין החוחים, ואתרוג בין החוחים, לאחזאה שבחא דכ"י, על כלא.
ת"ח, כ"י מתברכא ע"י דכהנא, וישראל מתברכאן ע"י דכהנא. וכהנא מתברכא ע"י דכהנא עלאה, הה"ד, ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם.
כתיב זכר רחמיך יי' וחסדיך כי מעולם המה. זכר רחמיך, דא יעקב. וחסדיך, דא אברהם. כי מעולם המה, ומעולם נטל לון קב"ה, וסליק לון לעילא, ועבד מנייהו רתיכא קדישא, לאגנא על עלמא. ובגין דהוו מעולם, הוא דכיר להון לאגנא ולרחמא על עלמא. כגוונא דא. נטיל קב"ה לצדיקייא מן עלמא, וסליק לון לעילא, לאגנא על עלמא.
ואי תימא יצחק אמאי לא אדכר הכא. אלא אשתאר לאתפרעא מאינון דעאקין לבנוי, הה"ד עוררה את גבורתך. וכתיב, יי' כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה וגו', ודא הוא יצחק, דאסתלק מהכא. ר' חייא אמר, זכר רחמיך יי' וחסדיך, אלין אינון יעקב ואברהם, דבעינן להון לאגנא עלן. אבל יצחק, למעבד קרבין קיימא, ובגיני כך לא בעינן ליה לגבייהו.
ד"א כי מעולם המה, דכד ברא קב"ה עלמא, נטל יצחק וברא ביה עלמא. חמא דלא יכיל למיקם בלחודוי, נטל אברהם וקיים ביה עלמא. הה"ד אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם, אלא באברהם. חמא דבעיין קיומא יתיר, נטל ליעקב, ושתף ליה ביצחק, וקיים עלמא. הה"ד ביום עשות יי' אלהים ארץ ושמים. ועל דא, באברהם ויעקב אתקיים עלמא. ובג"כ כי מעולם המה.
ר' יהודה פתח, ויהי ביום השמיני, לבתר דאשתלים אהרן, באינון ז' יומין, ואתעטר בהו, יומא תמינאה בעיא לאשתלמא מן שבעה, דאשלמותא ע"י דכהנא, ועל דא פולחנא בתמינאה, לאתעטרא מן שבעה. ולאתתקנא כהנא על ההוא דחב בקדמיתא.
הה"ד, ויאמר אל אהרן קח לך עגל, הא אוקמוה עגל ודאי, לכפרא על ההוא עגל, דכתיב ויעשהו עגל מסכה. בן בקר, מ"ט בן בקר, ולא בן פרה. אלא איהו בעי לאתתקנא לגבי פרה, לא אתחזי לקרבא מינה לגבה. מאן דשדר דורון למלכא, חמיתון דנסיב מבי מלכא ויהיב למלכא. אלא דורנא לשדרא למלכא, מבי אחרא אצטריך, ולא מבי מלכא. ר' יוסי אמר, מדידיה לדידיה לא אתחזי. אמר ר' יהודה, בג"כ בן בקר ודאי ולא בן פרה.
לחטאת: לדכאה על ההוא חובה דחב ביה. ואיל לעולה תמימים. תמימים, תמים מבעי ליה. אי תימא דעל איל ועגל קאמר, לאו הכי. דהא תרווייהו לא סלקין לעולה, דהא כתיב לעולה תמימים, ועגל לחטאת סלקא, מהו תמימים, וכתיב איל.
אלא אילו דיצחק, לקרבא לגבי פרה, דאדכר תרי זמני בקרא, חד דכתיב וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל, הא חד, וחד וילך אברהם ויקח את האיל, הא תרי, ויעלהו לעולה. וע"ד איל לעולה תמימים, תרי איל, דאיהו תרי. ועל דא גבורות תנינן, ומנייהו מתפרשין לכמה אחרנין.
ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת, עגל לחטאת מבעי ליה, כגוונא דכהנא. אלא ישראל הא קבילו עונשא, וע"ד לא כתיב בהו עגל לחטאת, אלא עגל לעולה. מ"ט. דכל אינון דחבו ביה, קבילו עונשא, בין במלולא, בין בעובדא, בין בפולחנא, ואפילו אינון דלא עבדו מדי, אלא דסליקו ליה ברעותא דלבייהו למפלח ליה, אתענשו, כמה דכתיב וישק את בני ישראל. אבל כל אינון דסליקו ליה ברעותא דלא למפלח ליה, אלא דסליקו גוונא דרעותא מניה, הכא אתדכן, ומקרבין ליה לעולה ולא לחטאת.
אבל קחו שעיר עזים לחטאת, אמאי. אלא בגין דהוו מקרבין בקדמיתא לשעירים, דשלטין על טורי רמאי. ודא הוא לחטאת, ובעיין לאתדכאה מההוא חובא, ולא עוד אלא לחדתותי דסיהרא אצטריך.
ושור ואיל לשלמים. שור ולא פר, בגין דשור שלים איהו, לאחזאה שלמא, הה"ד לשלמים. רבי יוסי אמר, שור ואיל מסטרא דשמאלא קא אתיין. שור מסטרא דשמאלא, דכתיב ופני שור מהשמאל. איל, בגין אילו דיצחק. וסלקין לשלמים, לאשלמא לון לכ"י וע"ד שור ואיל לשלמים.
א"ר יהודה, כלא בגין דכנ"י מתעטרא ומתברכא על ידא דכהנא, באשלמותא. והאי יומא חדוותא דכלא הוה, חדוותא דכנ"י בקב"ה, חדוותא דעלאין ותתאין. וכמה דאשתלים כהנא לתתא, כביכו"ל אשתלים כהנא לעילא, בר נדב ואביהוא דאתערו ערבוביא בין מטרוניתא ומלכא. ובג"כ ותצא אש מלפני יי' ותאכל אותם וגו'.
ויאמר משה אל אלעזר ואל איתמר ראשיכם אל תפרעו וגו', כי שמן משחת יי' עליכם. רבי אבא אמר, הא תנינן בעובדין דלתתא, אתערון עובדין לעילא, ועובדא דלתתא בעי לאתחזאה כגוונא דעובדא דלעילא.
ת"ח, כל חדוותא דלעילא, תליא בההוא שמנא קדישא, דמתמן נפיק חדוה וברכאן לכלהו בוצינין, וכהנא עלאה אתעטר בנגידו דמשחא, ובג"כ כהנא, דרבו משחא אתנגיד עליה כגוונא דלעילא, בעי לאחזאה חידו, ונהירו דאנפין, ולא יתחזי גרעונא ברישיה, ולא בלבושיה, אלא למהוי כלא שלים כגוונא דלעילא, ולא יתחזי ביה פגימו כלל, בגין דלא יעביד פגימו באתר אחרא.
ת"ח, אלמלא אלעזר ואיתמר אתחזון פגימו בההיא שעתא בלבושיהון או בראשיהון, לא אשתזיבו בההיא שעתא, דהא שעתא קיימא למעבד דינא. ועל דא תנינן, בשעתא דמותנא אערע בעלמא, לא יתער אינש גרמיה למלה בעלמא, בגין דלא יתערון עליה. בר אי אתער גרמיה לטב, ויכיל לדחיא שעתא, דהא בזמנא ושעתא דדינא קיימא בעלמא, מאן דיערע ביה, לקטי ליה ויסתלק מעלמא. ובג"כ ולא תמותו. כתיב ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה, בגין דאינון לא אתיין מסטרא דכהני, ולא מתזקי.

— 5 —
רבי אלעזר פתח, ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה. ויקח אהרן. כלא כמה דאצטריך, כלא כגוונא דלעילא. ת"ח, ראויה היתה בת שבע לדוד, מיומא דאתברי עלמא. ראויה היתה אלישבע לאהרן מיומא דאתברי עלמא.
מה בין האי להאי. אלא כלא חד. אבל התם לדינא, הכא לרחמי. כד אתחברא בדוד, לדינא, לאגחא קרבין, לאושדא דמין. הכא באהרן, לשלמא, לחדוה, לנהירו דאנפין, לאתברכא. ועל דא אתקרי התם בת שבע, הכא אלישבע. אלישבע: דאתחברא בחסד, בת שבע לדינא, לירתא מלכותא ולאתקפא.
א"ר שמעון, הא דתנינן דכתיב קול השופר, שפיר הוא, ודא הוא יעקב, דאסתלק במחשבה דאבהן, ונפקו כחדא מגו שופר, דהא שופר אפיק מיא ואשא ורוחא כחדא, ואתעביד מנייהו קלא. כך אמא עלאה, אפיק לאבהן, בקל חד. ומגו מחשבה אסתלקו כחדא בחד קול, וההוא קול אקרי קול השופר, ודא יעקב דכליל לאבהן כחדא, ואקרי קול.
ותרי קלי נינהו, דהא מגו קלא, נפיק קלא. אבל קול חד דאקרי קול השופר, ומהכא נפקו שאר קולות, מגו ההוא שופר בזווגא דמחשבה. ושבעה קולות נינהו, דנפקין בזווגא דמחשבה בשופר, ודא שופר דאשקי לון ורוי לון לאבהן בקדמיתא, ולבתר לבנין, והא אוקמוה מלה.
תא חזי, ויקח אהרן את אלישבע, לבסמא לה, למחדי לה, לחברא לה במלכא, בזווגא שלים, לאשתכחא ברכאן לעלמין כלהו, ע"י דאהרן. בג"כ, בעי כהנא לאשתכחא בנהירו דאנפין, בחידו, כלא כגוונא דלעילא, דהא על ידוי ברכאן וחדוון משתכחי. ועל דא אתרחקא מניה דינא ורוגזא ועציבו, בגין דלא יתפגם מההוא אתר דאתקטר ביה. וע"ד ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה, ולאו כהנא. עלייהו כתיב ברך יי' חילו ופעל ידיו תרצה וגו'.

— 6 —
יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך וגו'. אמר רבי יהודה, מגו פרשתא דא שמעינן, דנדב ואביהוא רוי חמרא הוו, מדאזהר לכהני בהא. ר' חייא פתח, ויין ישמח לבב אנוש וגו', אי בעי כהנא למחדי ולאשתכחא בנהירו דאנפין יתיר מכלא, אמאי אסיר ליה חמרא, דהא חידו ביה אשתכח, נהירו דאנפין ביה אשתכח.
אלא שירותא דחמרא חדוותא. סופיה עציבו. ועוד דיין מסטרא דליואי אתי, מאתר דחמרא שרי, דהא אורייתא וחמרא דאורייתא, מסטרא דגבורה הוא. וסטרא דכהנא מיין צלילין נהירין.
ר' יוסי אמר כל חד אוזיף לחבריה, וכליל כלא דא בדא, ובג"כ, חמרא שרי חדוותא, בגין דכליל מגו מיא, ולבתר אהדר לאתריה, ועציב ורגיז ודאין דינא.
ר' אבא אמר, מאתר חד נפקו, יין ושמן ומים. מים ושמן לימינא, נטלי כהני וירתי לון, ושמן יתיר מכלא. דאיהו חדוותא שירותא וסיומא, דכתיב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן. ויין לשמאלא, ירתי ליואי, לארמא קלא ולזמרא, ולא לשתוק, דהא חמרא לא שתיק לעלמין, ושמן בחשאי הוא תדיר.
מה בין האי להאי. אלא, שמן דאיהו בחשאי בלחישו תדיר, אתי מסטרא דמחשבה, דאיהו בלחישו תדיר ולא אשתמע, והוא בחשאי, ועל דא הוא מימינא. ויין דאיהו לארמא קלא, ולא שתיק לעלמין, אתי מסטרא דאימא, וירתין ליואי לסטר שמאלא, וקיימי לזמרא לארמא קלא, וקיימי בדינא. ובג"כ כתיב, ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע.
בג"כ, כהנא כד ייעול למקדשא למפלח פולחנא, אסיר ליה למשתי חמרא, דהא עובדוי בחשאי אינון, ובחשאי אתאן ואתכוון, וזווג למאן דזווג, ונגיד ברכאן לעלמין כלהו, וכלא בחשאי, ועובדוי כלהו ברזא. וחמרא מגלה רזין הוא, דהא כל עובדוי לארמא קלא קאים.
רבי יהודה ורבי יצחק הוו אזלי בארחא, מבי מרוניא לצפורי, והוה רבייא חד שכיח לגבייהו, בחמרא בקינטא דדובשא אמר רבי יהודה נימא מלה דאורייתא ונזיל.
פתח רבי יצחק ואמר, וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים וגו'. וחכך כיין הטוב, דא יינא דאורייתא, דאיהו טב. דהא יינא אחרא לאו איהו טב, ויינא דאורייתא, טב לכלא. טב לעלמא דא, וטב לעלמא דאתי. ודא הוא יינא דניחא ליה לקב"ה יתיר מכלא, ובזכו דא, מאן דמרוי מיינא דאורייתא, יתער לעלמא דאתי, ויזכי לאחייא, כד יוקים קב"ה לצדיקייא. א"ר יהודה, דובב שפתי ישנים, הא תנינן דאפילו בההוא עלמא, יזכי למלעי באורייתא, הה"ד דובב שפתי ישנים.
אמר ההוא רביא, אי כתיב וחכך מיין הטוב, הוינא אמרי הכי. אבל כיין הטוב כתיב, ולא מיין. אשגחו ביה, אמר ר' יהודה, ברי אימא מילך, דשפיר קא אמרת.
אמר, אנא שמענא, דמאן דאשתדל באורייתא, ודביק בה, וההיא מלה דאורייתא אשתמע בפומיה, ולא לחיש לה בלחישו, אלא ארים קליה בה, דאורייתא הכי בעיא לארמא קלא, דכתיב בראש הומיות תקרא, לארמא רנה דאורייתא, ולא בלחישו. כיין הטוב, כחמר טב דלא שתיק. והוא עתיד לארמא קלא, כד יפוק מהאי עלמא. הולך לדודי למשרים, דלא יסטי לימינא ולשמאלא, לא ישתכח דימחי בידוי. דובב שפתי ישנים, אפילו בההוא עלמא שפוותיה מרחשן אורייתא.
תו שמענא וחכך כיין הטוב, האי קרא לכ"י אתמר, ובתושבחתא אתמר. אי הכי, מאן הוא דמשבח לה בהאי. אי קב"ה, מהו הולך לדודי, הולך אלי מבעי ליה.
אלא ודאי קב"ה קא משבח לה לכ"י, כמה דהיא קא משבחת ליה, דכתיב חכו ממתקים, כך קב"ה משבח לה לכ"י. וחכך כיין הטוב, יין הטוב: דהוא חמרא דמנטרא. הולך לדודי: דא יצחק, דאקרי ידיד מבטן. למישרים: כד"א, אתה כוננת מישרים, לאתכללא שמאלא בימינא. ודא הוא מישרים, דבגין חדוותא דההוא חמר טב, אתכליל שמאלא בימינא, וחדאן כלא. דהא כלא מתערי בחדוואן וברכאן, ועלמין כלהו משתכחי בחדו, ומתערי לארקא ברכאן לתתא.
אתו ר' יהודה ור' יצחק ונשקו ליה רישיה, וחדו עמיה, א"ל מה שמך. א"ל ייסא. אמרו רבי ייסא תהא. יתיר תהא שכיח בעלמא מרבי ייסא חברנא, דאסתלק מביננא. אמרו ליה ומאן אבוך. א"ל, אפטר מעלמא, והוה אוליף לי כל יומא ג' מלין דאורייתא, ובליליא ג' מילין דחכמתא דאגדתא. והני מילי אוליפנא מאבא, והשתא דיורי בחד ב"נ, וסליק לי מאורייתא. ואנא אזיל כל יומא לעבידתא, ובכל יומא אהדרנא אינון מלין דאוליפנא מאבא.
א"ל ההוא בר נש ידע באורייתא. אמר לון לאו. סבא הוא, ולא ידע לברכא ליה לקב"ה, ואית ליה בנין, ולא שוי לון בבי רב. אמר ר' יהודה אי לא הוה הכי, הוה אעילנא לגבי האי כפר למללא עלך, השתא אסיר לן למחזי אנפוי. שדי חמרא מנך, ואת זיל לגבן. אמרו ליה מאן הוא אבוך. אמר רבי זעירא דכפר ראמין.
שמע רבי יהודה ובכה, אמר אנא הוינא בביתיה, ואוליפנא מניה ג' מלין בכסא דברכה, ואוליפנא מניה במעשה בראשית תרי. אמר ר' יצחק, ומה מהאי רביא בריה אוליפנא, מניה לא כ"ש. אזלו ואחידו בידיה. חמו חד חקל ויתבו תמן. אמרו ליה אימא חד מלה, מאינון דאוליף לך אבוך במעשה בראשית.

— 7 —
פתח ואמר, ויברא אלהים את התנינים הגדולים וגו'. ויברא אלהים, כל אתר דדינא אלהים אקרי. וההוא אתר עלאה אתר דנפקו מניה, הכי קרי ליה הכא. ואע"ג דרחמי הוא, מניה נפקו דינין, וביה תליין.
את התנינים הגדולים, אלין אבהן. דאינון מתשקיין בקדמיתא, ומשתרשין על כלא. ואת כל נפש החיה הרומשת, ואת כל נפש החיה, דא נפש, דההיא ארץ עלאה אפיקת מההיא חיה עלאה על כלא, דכתיב תוצא הארץ נפש חיה. ודא איהי נפש דאדם קדמאה, דמשיך בגויה. הרומשת: דא היא חיה דרחשא בכל טורין, לעילא ותתא. אשר שרצו המים, דההוא נהר עלאה נגיד ונפיק מעדן, ואשקי להאי אילנא, לאשתרשא בשרשוי על כלא, ולאשתכחא ביה מזונא לכלא.
ד"א החיה הרומשת, דא הוא דוד מלכא, דכתיב ביה לא אמות כי אחיה וגו'. ואת כל עוף כנף למינהו, אלין כל אינון מלאכין קדישין, דמשתכחי לקדשא שמא דמאריהון בכל יומא ויומא, דכתיב בהו שש כנפים שש כנפים לאחד. ומנהון טאסין בעלמא למעבד רעותא דמאריהון, כל חד וחד כדקא חזי. א"ר יהודה, ודאי כ"כ להאי רביא לא אתחזי, אבל אנא חמי ביה דלאתר עלאה יסתלק.
א"ר יצחק, ודאי. החיה הרומשת דא היא חיה עלאה על כלא, דהא אחרא ארץ קרייה קרא. הכא דכתיב והעוף ירב בארץ, בארץ ודאי, ולא במים. דהא ההוא נהר, נגיד ונפיק ואשקי, בלא פירודא, עד ההוא אתר דאקרי ארץ, ומתמן כתיב ומשם יפרד וגו'. והעוף, וההוא עוף בהאי ארץ תליין ואתשקיין, ודא הוא דכתיב והעוף ירב בארץ. קמו ואזלו. א"ר יהודה, נשתתף להאי רביא עמנא, וכל חד וחד לימא מלה דאורייתא.

— 8 —
פתח ר' יהודה ואמר, סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים וגו'. האי קרא הא אתמר ושפיר. אבל כ"י קאמר דא בגלותא. סמכוני, מהו סמכוני. אלא מאן דנפיל בעי לאסמכא ליה, הה"ד סומך יי' לכל הנופלים וגו'. ובג"כ, כ"י דנפלה, דכתיב נפלה לא תוסיף קום, בעיא לאסמכא, והיא אמרה סמכוני. למאן אמרה. לישראל בנהא דאינון בגלותא עמה.
ובמה באשישות. אלין אינון אבהן, דאינון אתמליין בקדמיתא, מההוא חמר טב דמנטרא. וכד אינון אתמליין, הא ברכאן משתכחי לגבה, על ידא דחד דרגא דאיהו צדיק. ומאן דידע ליחדא שמא קדישא, אע"ג דברכאן לא משתכחי בעלמא, איהו סמיך וסעיד לה לכ"י בגלותא.
רפדוני בתפוחים, כלא חד כמה דאמרן, אבל רזא דא, אשישא: עייל חמרא. תפוח: אפיק חמרא, ומכוון רעותא. ועל דא אשישות ותפוחים. אשישות, לרוואה מחמרא. תפוחים, לכוונא רעותא דלא יזיק חמרא. וכל דא למה. כי חולת אהבה אני, בגלותא. ומאן דמייחד שמא קדישא, בעי ליחדא דינא ברחמי, ולאכללא לון כדקא חזי, לאתבסמא ולאתתקנא כלא כדקא יאות, ודא סמיך לה לכ"י בגלותא.

— 9 —
רבי יצחק פתח, אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם. זכאין אינון ישראל דאינון קדישין, וקב"ה בעי לקדשא לון. ת"ח ישראל קדישין, כל חיי עלמא דירתין, כלא תליין בההוא עלמא דאתי, בגין דאיהו חיין דכלא, לעילא ותתא, והוא אתר, דיין דמנטרא שארי ומתמן נפקין חיין וקדושא לכלא. ויין דישראל בגין יין דישראל אחרא, ודא בדא תליא. דהא ישראל לעילא, ביה נטיל חיין, ובג"כ אקרי עץ חיים, עץ מההוא אתר דאקרי חיים, ונפקי מתמן חיין, ועל דא מברכין ליה לקב"ה ביין. ויין דישראל לתתא כהאי גוונא.
עובד עכו"ם, דאיהו מסאב, ומאן דקריב בהדיה יסתאב, כד יקרב ביין דישראל, הא אסתאב ואסיר, כ"ש ההוא יין דאיהו עביד. וע"ד לא תימא דדא הוא בלחודוי, אלא כל מה דעבדי ישראל לתתא, כלא הוא כעין דוגמא דלעילא, כ"ש יין, דקאי באתר עלאה, דוגמא דיין דמנטרא.
בג"כ ישראל שתיין יין דישראל, דאתעביד כדקא חזי בקדושה, כגוונא דישראל לעילא, דשתי ואשתרשא ואתברכא בההוא יין עלאה קדישא, ולא שתאן יין דאתעביד במסאבותא, ומסטרא דמסאבותא, דהא ביה שריא רוחא דמסאבותא. ומאן דשתי ליה, אסתאב רוחיה, ואסתאב איהו, ולאו הוא מסטרא דישראל, ולית ליה חולקא בעלמא דאתי. דהא ההוא עלמא דאתי, יין דמנטרא איהו.
ועל דא ישראל קדישין, בעיין לנטרא דא על כלא, בגין דאתקשר באתר דעלמא דאתי. ובג"כ, ביין אתבריך קב"ה יתיר מכלא, בגין דאיהו חדי לסטרא שמאלא, ובגו חדוותא דיליה אתכליל בימינא. וכד אתעביד כלא ימינא, כדין שמא קדישא בחידו, וברכאן משתכחי בכלהו עלמין. ובעובדא דלתתא יתער עובדא דלעילא, וע"ד מזמני יין לקביל יין.
ובגין דאיהו מנטרא לעילא, בעי לנטרא ליה לתתא, וכל נטירו דיליה קדושה הוא לישראל, ומאן דפגים ליה לתתא בסטרא דמסאבותא, יסתאב איהו בהאי עלמא, ולית ליה חולקא בעלמא דאתי, אתר דההוא יין דמנטרא שריא. הוא לא נטיר ליה, לא יתנטר הוא לעלמא דאתי. הוא סאיב ליה, יסאבון ליה בההוא עלמא, לא יהא ליה חולקא בההוא יין דעלמא דאתי. זכאין אינון ישראל, דמקדשי נפשייהו בקדושה עלאה, ונטרי מה דאצטריך לאתנטרא, ומקדשי למלכא בנטירו עלאה דא. זכאין אינון בעלמא דין ובעלמא דאתי.

— 10 —
פתח ההוא רביא ואמר, מלך במשפט יעמיד ארץ וגו'. מאן מלך. דא קודשא בריך הוא. במשפט דא יעקב, דאיהו כללא דאבהן. ואיש תרומות, תרומת כתיב, כד"א וזאת התרומה. ואיש תרומות, דא עשו, דבעי על תרומות ועל מעשרות כל יומא, ולא עביד מדי. ואיש תרומות דלאו איהו משפט. דהא תרומה אסתלקותא דרחמי, בגין דא לא אתיא במשפט, כד"א ויש נספה בלא משפט, ועל דא, ואיש תרומת יהרסנה.
ואי תימא, הא דוד מלכא איש תרומה הוה, אלא ברחמי. ולא עוד אלא דהא כתיב חסדי דוד הנאמנים, כמה דאתדבק בהאי, אתדבק בהאי.
ת"ח, כל יומוי דדוד מלכא, הוה משתדל דהאי תרומה, יתקשר במשפט, ויזדווגון כחדא. אתא שלמה וזווג לון כחדא, וקיימא סיהרא באשלמותא, וקיימא ארעא בקיומא. אתא צדקיהו ואפריש לון, ואשתארת ארעא בלא משפט, ואתפגימת סיהרא, ואתחריבת ארעא, כדין ואיש תרומת יהרסנה.

— 11 —
ותא חזי, שמן לכהני, ויין לליואי. לא בגין דבעיין יין, אלא מיין דמנטרא אתי לסטרא דלהון, לחברא כלא כחדא, ולמחדי עלמין כלהו, לאשתכחא בהו כלא, ימינא ושמאלא כליל דא בדא. לאשתכחא בהו חביבותא דכלא, ורחימותא דבני מהימנותא.
מאן דאתדבק רעותיה בהאי, הוא שלים בהאי עלמא, ובעלמא דאתי, וישתכח כל יומוי דאתדבק בתשובה, אתר דיין ושמן משתכחי. כדין לא יתדבק בתר עלמא דא, לא לעתרא, ולא לכסופא דיליה. ושלמה מלכא צווח ע"ד ואמר, אוהב יין ושמן, לא יעשיר, דהא עותרא אחרא יזדמן ליה, למהוי ליה חולקא ביה, ולמהוי ביה חולקא בעלמא דאתי, אתר דיין ושמן שריין בעלמא דא ובעלמא דאתי. ומאן דרחים ליה להאי אתר, לא בעי עותרא ולא רדיף אבתריה. זכאין אינון צדיקייא דמשתדלי בעותרא עלאה כל יומא, דכתיב לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז. האי בהאי עלמא. לבתר, להנחיל אהבי יש ואוצרותיהם אמלא.

— 12 —
תו פתח ואמר, ויאמר יי' אל משה עלה אלי ההרה וגו'. והתורה, דא תורה שבכתב. והמצוה, דא תורה שבעל פה. להרתם כתיב חסר, כד"א ואל חדר הורתי. הכא אית לאסתכלא, להורתם דמי, אי תימא הורתם דישראל, לאו הכי, דהא ישראל לא אדכרו בהאי קרא. אלא הורתם דתורה ומצוה. ומאי היא. דא יין דמנטרא. בגין דכל כתיבה דספר עלאה תמן שריא, ומתמן נפקא תורה, ועל דא קרינן תורה שבכתב. ודא הוא אשר כתבתי להרתם, להרתם ודאי.
תורה שבעל פה, תורה אחרא, דקיימא על פה. מאן איהו פה. דא הוא דעת, דאיהו פה דספר וכתיבה. ותורה דא, היא תורה אחרא, דאקרי תורה שבעל פה, דאיהי קיימא על ההוא פה דאיהי תורה שבכתב, בגין כך אסתליק משה בכלא, על כל שאר נביאי מהימני, דכתיב ואתנה לך, לך דייקא.

— 13 —
כתיב הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי הגו רשע לפני מלך ויכון בחסד כסאו. ת"ח, בשעתא דאסגיאו חייבין בעלמא, כורסייא דמלכא קדישא אתתקנת בדינא, ואשתאבת בדינא, ושלהובוי אוקדין עלמא. ובשעתא דאתעברו חייביא מעלמא, כדין ויכון בחסד כסאו. בחסד, ולא בדינא מאי משמע.
משמע דעלמא תתאה תליא בעלמא עלאה, ועלמא עלאה לפום ארחי דעלמא תתאה. ויכון בחסד כסאו. מאן דבעי לברכא ליה, ולאתקנא כורסייה, בחסד ולא בדינא. מאי משמע. דכד עייל כהנא לבי מקדשא, דיעול בחסד דאיהו מיא, ולא ייעול ביין דשתי דאיהו גבורה. ייעול במיא, ולא ייעול בחמרא.
אתו רבי יהודה ור' יצחק, ונשקו רישיה, ומההוא יומא לא אתפרש מבי ר' יהודה, וכד הוה עייל לבי מדרשא, הוה קם ר' יהודה קמיה, אמר מלה אוליפנא מניה, ויאות לאנהגא ביה יקר. לבתר אסתלק בין חברייא, והוו קארן ליה ר' ייסא, רישא דפטישא דמתבר טנרין, ואפיק שלהובין לכל סטר. והוה קרי עליה ר' אלעזר, בטרם אצרך בבטן ידעתיך.

— 14 —
וידבר יי' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם זאת החיה אשר תאכלו וגו', מ"ש הכא אהרן. אלא בגין דאיהו קיימא תדיר לאפרשא בין מסאבא ובין דכיא. דכתיב להבדיל בין הטמא ובין הטהור.
ר' אבא פתח ואמר, מי האיש החפץ חיים וגו'. נצור לשונך מרע וגו'. סור מרע וגו'. וכתיב שומר פיו ולשונו וגו'. מי האיש החפץ חיים. מאן חיים. אלא אלין חיים דאקרון עלמא דאתי, וחיים תמן שריין. ועל דא תנינן, עץ חיים, היא אילנא מאינון חיים, אילנא דאתנטע באינון חיין. וע"ד מי האיש החפץ חיים כתיב.
אוהב ימים לראות טוב, מאן ימים. אלא דא הוא שמא דמלכא קדישא, דאחידא באינון יומין עלאין, דאקרון ימי השמים על הארץ, ימי השמים ודאי, על הארץ ודאי. מאן דבעי חיים דלעילא, למהוי ליה חולקא בהו. ומאן דבעי יומין עלאין לאתדבקא בהו ולרחמא להו. ינטר פומיה מכלא, ינטר פומיה ולישניה, ינטר פומיה ממיכלא וממשתיא, דמסאב לנפשא, ומרחקא לב"נ מאינון חיין ומאינון יומין, וינטר לישניה ממלין בישין, דלא יסתאב בהו, ויתרחק מנייהו, ולא יהא ליה חולקא בהו.
ת"ח, פומא ולישן, אתר עלאה הכי אקרי, ובג"כ לא יפגים איניש פומיה ולישניה, וכ"ש לאסתאבא נפשיה וגרמיה, בגין דאסתאב הוא בעלמא אחרא, והא אוקימנא.
זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה וגו', האי קרא לאו רישיה סיפיה, ולאו סיפיה רישיה. זאת החיה בקדמיתא, ולבתר מכל הבהמה. אלא אמר קב"ה, בכל זמנא דישראל מנטרי נפשייהו, וגרמייהו, דלא לסאבא לון, ודאי זאת החיה אשר תאכלו, יהון שכיחין בקדושה עלאה, לאתדבקא בשמי, בברירו דההיא בהמה דברירנא לכו למיכל, לא תסתאבו בהו, ותהוון דבקין בשמי.
וכל זמנא דלאו אינון נטרין נפשייהו וגרמייהו ממיכלא ומשתיא, יתדבקון באתר אחרא מסאבא, לאסתאבא בהו. ובגין כך כתיב, זאת החיה אשר תאכלו מכל, מכל ודאי, דאיהו רזא דשמא קדישא, לאתדבקא ביה. מכל הבהמה אשר על הארץ, בגין דהאי מיכלא דהאי בהמה אשתכח דכיא, ולא יסאב לכו, יהא לכו חולקא בשמי, לאתדבקא ביה.
תו, זאת החיה אשר תאכלו. בפרעה כתיב, בזאת תדע כי אני יי'. הא זאת לקבלך, לאתפרעא מנך. אוף הכא זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה, הא זאת לקבליכון, לאתפרעא מנייכו, אי תסאבון נפשכון. מאי טעמא. בגין דנפשתא מנה הוו, ואי אתון תסאבון לההוא דילה, הא זאת לקבלייכו, אי לטב היא קיימא לגבייכו, אי לביש היא קיימא לגבייכו.
אמר רבי אלעזר, זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה, מכל אינון דאחידן מן סטר דא, שארי לכו למיכל, וכל אינון דלא אתיין מסטרא דא, אסיר לכו למיכל. בגין דאית בעירן דאתיין מסטרא דא, ואית דאתיין מסטרא אחרא מסאבא. וסימנא דלהון דכתיב, כל מפרסת פרסה. וגמרינן כלהו רשימן, וכלהו ארשים להו קרא. ובגין כך, כל מאן דאכיל מאינון דאתיין מסטרא דא מסאבא, אסתאב בהו, וסאיב לנפשיה דאתיא מסטרא דכיא.
ר"ש אמר כלל כלא, כמה דאית עשר כתרין דמהימנותא לעילא. כך אית עשר כתרי דחרשי מסאבי לתתא. וכל מה די בארעא, מנייהו אחידן בסטרא דא, ומנייהו אחידן בסטרא אחרא.
ואי תימא, האי עז, דשריא עליה רוח מסאבא. לאו הכי. דאי רוח מסאבא שריא ביה, אסיר לן למיכל. אלא אעברן בגווייהו, ויתחזון לקבליהון, ולא שריא לדיירא בהו, דכד אינון שריין, רוח אחרא אעבר עלייהו, ופרישן מגרמייהו. ובגין כך אתחזון לקבלייהו, ומקטרגי בגווייהו, ולא שלטי בהו בגרמייהו, וע"ד שרי לן למיכל.
ת"ח, כיון דאתיין לשלטאה בהו, אעבר רוחא חדא, זקפן עיינין וחמאן רשימין דלהון, ואתפרשן מנייהו, אבל אתחזו לקבליהון, ולא אסירי לן למיכל.
בין בבעירי, בין בחיוותא, בין בעופי, בין בנוני ימא, בכלהו אתחזון ימינא ושמאלא, וכל מאן דאתי מסטרא דימינא, שארי לן למיכל. וכל אינון דאתיין מסטרא דשמאלא, כלהו אסיר לן למיכל. בגין דדרגא דכלהו מסאבא, וכלהו מסאבין, ורוח מסאבא שריא בגווייהו, ודרי בהו. ועל דא רוחא קדישא דישראל, לא יתערב בהו, ולא יסתאב בהו, בגין דישתכחון קדישין, וישתמודעון לעילא ותתא. זכאה חולקיהון דישראל, דמלכא קדישא אתרעי בהו, ובעי לדכאה להו, ולקדשא להו על כלא, בגין דאחידן ביה.
תא חזי, כתיב ישראל אשר בך אתפאר, אי קב"ה מתפאר בהו בישראל, היך אתיין לאסתאבא ולאתדבקא בסטרא מסאבא. וע"ד כתיב, והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ולא תשקצו את נפשותיכם וגו', מאן דאיהו בדיוקנא דמלכא, לא לבעי ליה לאפרשא מאורחוי דמלכא. ובגין כך רשים להו קודשא בריך הוא לישראל, כל אינון דאתיין מסטרא דא, וכל אינון דאתיין מסטרא אחרא. זכאה חולקיהון דישראל, דכתיב בהו, כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך יי', ברך יי' ממש, ברך יי' בכלא.

— 15 —
ות"ח, כל מאן דאכיל מאינון מאכלי דאסירי, אתדבק בסטרא אחרא, וגעיל נפשיה וגרמיה, ורוח מסאב שריא עליה, ואחזי גרמיה דלית ליה חולקא באלהא עלאה, ולא אתי מסטריה, ולא אתדבק ביה. ואי יפוק הכי מהאי עלמא, אחידן ביה כל אינון דאחידן בסטר דמסאבא, ומסאבין ליה ודיינין ליה כב"נ דאיהו געלא דמאריה, געלא בהאי עלמא, וגעלא בעלמא דאתי.
וע"ד כתיב, ונטמתם בם בלא א', דלא אשתכח אסוותא לגעוליה, ולא נפיק ממסאבותיה לעלמין. ווי לון, ווי לנפשייהו, דלא יתדבקון בצרורא דחיי לעלמין, דהא אסתאבו. ווי לגרמייהו, עלייהו כתיב כי תולעתם לא תמות וגו', והיו דראון לכל בשר. מאי דראון. סרחונא. מאן גרים ליה, ההוא סטר דאתדבק ביה.
ישראל אתיין מסטרא דימינא, אי אתדבקן בסטר שמאלא, הא פגמין לסטר דא, ופגמין לגרמייהו, ופגמין לנפשייהו, פגימין בעלמא דין, ופגימין בעלמא דאתי. כ"ש מאן דאתדבק בסטר דמסאבא, דכלא אחיד דא בדא, וכתיב כי עם קדוש אתה ליי' אלהיך וגו'.
ר' יוסי פתח ואמר, כל עמל האדם לפיהו וגו'. אסתכלנא במלי דשלמה מלכא, וכלהו אחידן בחכמה עלאה. כל עמל האדם לפיהו, האי קרא, בשעתא דדיינין ליה לב"נ בההוא עלמא כתיב, כל ההוא דינא, וכל מאי דסביל בההוא עלמא, ונקמין מניה נקמתא דעלמא. לפיהו: בגין פיהו, דלא נטיר ליה, וסאיב ליה לנפשיה, ולא אתדבק בסטרא דחיי, בסטרא דימינא. וגם הנפש לא תמלא, לא תשתלים דינהא לעלם ולעלמי עלמין. ד"א לא תמלא, לא תשתלים לסלקא לאתרהא לעלמין, בגין דהא אסתאבת, ואתדבקת בסטרא אחרא.
רבי יצחק אמר, כל מאן דאסתאב בהו, כאילו פלח לע"ז, דאיהו תועבת יי', וכתיב לא תאכל כל תועבה. מאן דפלח לע"ז, נפיק מסטרא דחיי, נפיק מרשותא קדישא, ועייל ברשותא אחרא. אוף מאן דאסתאב בהני מיכלי, נפיק מסטרא דחיי, ונפיק מרשו קדישא, ועייל ברשותא אחרא. ולא עוד, אלא דאסתאב בהאי עלמא, ובעלמא דאתי. וע"ד ונטמתם בם כתיב בלא א'.
וכתיב, ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי אתכם לטמא. מאי לטמא. לטמא לעמין עע"ז, דהא אינון מסאבין, ומסטרא דמסאבא קא אתיין. וכל חד אתדבק באתריה.
רבי אלעזר הוה יתיב קמי דר' שמעון אבוי, א"ל, הא דתנינן זמין קב"ה לדכאה להו לישראל, במה. אמר ליה, במה דכתיב, וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וגו'. כיון דאתדכאן מתקדשן, וישראל דאתדבקן ביה בקב"ה, קדש אקרון, דכתיב קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה, וכתיב ואנשי קדש תהיון לי, זכאין אינון ישראל, דקב"ה קאמר עלייהו, והייתם קדושים כי קדוש אני יי', בגין דכתיב ובו תדבק, וכתיב לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה.

— 16 —
(רעיא מהימנא) דגים וחגבים, אינן טעונין שחיטה, אלא אסיפתם היא המתרת אותם. הכי מארי מתיבתא, אין צריכין שחיטה, אלא דאתמר בהון, ויגוע ויאסף אל עמיו. מה נוני ימא, חיותן בימא. אף תלמידי חכמים, מארי מתניתין, חיותייהו באורייתא, ואי אתפרשן מנה, מיד מתים. תנאין דמתניתין, דבה אתרבו כנוני ימא, ואי אינון דביבשתא יעלון למיא, ולא ידעין לשטטא, אינון מייתין. אבל אדם דאינון מארי קבלה, דאיהו לעילא מכלהו, אתמר ביה וירדו בדגת הים ובעוף השמים.
דאינון מארי מתניתין תניניא, התנין הגדול, נחש בריח, לקבל והבריח התיכון בתוך הקרשים, בזמנא דתנינן מארי משנה אית בהון מחלוקת, ומקשין דא לדא, בלע לחבריה. והאי איהו תלמיד זעיר שלא הגיע להוראה ומורה, חייב מיתה. ואי אינון שוין דא לדא, ואית בהון מחלוקת, וקושיא, אתמר בהון את והב בסופה, אוקמוה אהבה בסופה. (ע"כ רע"מ).

=== Tazria ===

— 1 —
וידבר יי' אל משה לאמר אשה כי תזריע וילדה זכר וגו'. ר' אלעזר פתח, על משכבי בלילות בקשתי וגו'. על משכבי, במשכבי מבעי ליה, מהו על משכבי. אלא כנסת ישראל אמרה קמי קב"ה, ובעאת מניה על גלותא, בגין דהיא יתבא בין שאר עמין עם בנהא, ושכיבת לעפרא, ועל דהיא שכיבת בארעא אחרא מסאבא, אמרה, על משכבי בעינא, דשכיבנא בגלותא, ועל דא, בקשתי את שאהבה נפשי ולאפקא לי מניה.
בקשתיו ולא מצאתיו, דלאו ארחיה לאזדווגא בי אלא בהיכליה. קראתיו ולא ענני, דהא ביני עמין אחרנין יתיבנא, וקליה לא שמעין אלא בנוי. דכתיב, השמע עם קול אלהים וגו'.
רבי יצחק אמר, על משכבי בלילות. אמרה כנ"י, על משכבי אתרעמנא קמיה, דיהא מזדווג עמי למחדי לי, ולברכא לי, בחידו שלים. דהכי תנינן דמזווגא דמלכא בכ"י, כמה צדיקים ירתו ירותת אחסנתא קדישא, וכמה ברכאן משתכחי בעלמא.

— 2 —
ר' אבא הוה אזיל לכפר קניא, למערתא דלוד. והוו עמיה ר' יוסי ור' חייא. א"ר יוסי, כתיב, אשת חיל עטרת בעלה וגו'. אשת חיל, דא כ"י. וכרקב בעצמותיו מבישה. אלין עמין עע"ז, דקב"ה לא יכיל למסבל לון בעלמא, כד"א, ואקוץ בם. כהני קוצין וגובין דדחקין ליה לב"נ ולא יכיל למסבל לון. א"ר אבא, הכי הוא ודאי, אשת חיל, דא כ"י, דהיא גבירתא מכמה חיילין וכמה משריין דמשתכחי בעלמא, עטרת בעלה, כד"א, עטרת תפארת, וכלא חד. עד דהוו אזלי, א"ר אבא כל חד לימא מלה, בכ"י.
ר' אבא פתח ואמר. אשת חיל מי ימצא, דא כ"י, דאיהי אשת חיל, כמה דאמרן. מי ימצא, כד"א, אשר ימצא אתכם באחרית הימים. מי ימצא, מאן יזכה למהוי בה בשלימו, ולאשתכחא עמה תדיר.
ורחוק מפנינים מכרה, מכרה, מקחה מבעי ליה. אלא, לכל אינון דלא אתדבקן בה בשלימו, ולא שלמין בהדה, היא מכרה לון ואסגרא לון בידא דעממין אחרנין. כד"א, ויעזבו בני ישראל את יי' וימכור אותם ביד סיסרא. וכדין כלהו רחיקין מאלין פנינים עלאין קדישין, דלא יהא חולקא בהו. הה"ד ורחוק מפנינים מכרה.
ר' חייא פתח קרא אבתריה ואמר, בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר. בטח בה לב בעלה, דא קב"ה, דבגיני כך מני לה על עלמא, לאתדברא עלה, כל זיונין דליה אפקיד בידהא, וכל אינון מגיחי קרבא, ועל דא, ושלל לא יחסר.
ר' יוסי פתח קרא אבתריה, ואמר, גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה. גמלתהו טוב, היא זמינת טב לעלמא, זמינת טב להיכלא דמלכא ולבני היכליה. ולא רע. בגין דכתיב, ועץ הדעת טוב ורע, טוב אימתי, בזמנא דאינון ימי השמים, נהרין עלה, ומזדווגן עמה כדקא יאות, דאינון ימי חייה. בגין דעץ החיים, שדר לה חיים, ונהיר לה. ובההוא זמנא גמלתהו טוב ולא רע. א"ר אבא שפיר הוא, וכלהו קראי בכנסת ישראל אתמרו.

— 3 —
אשה כי תזריע. תנינן, אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. ר' אחא אמר, הא תנינן, דקב"ה גזר על ההיא טפה, אי איהו דכר אי איהי נוקבא, ואת אמרת אשה מזרעת תחלה יולדת זכר. א"ר יוסי, ודאי קב"ה אבחין בין טפה דדכורא ובין טפה דנוקבא, ובגין דאבחין ליה, גזר עליה, אי להוי דכר או נוקבא.
א"ר אחא, וילדה זכר, וכי כיון דמזרעת יולדת, דכתיב, וילדה, האי קרא הכי מבעי ליה, אשה כי תהר וילדה זכר. מהו, כי תזריע וילדה. אמר רבי יוסי, אתתא, מן יומא דאתעברת עד יומא דיולדת לית לה בפומא, אלא ילידו דילה אי להוי דכר, וע"ד, אשה כי תזריע וילדה זכר.
אשה כי תזריע. רבי חזקיה פתח, מה רבו מעשיך יי'. כמה סגיאין עובדוהי דמלכא קדישא בעלמא, מתל לב"נ דנטיל בידוהי כמה מקטורין כחדא, וזרע לון בזמנא חדא, ולבתר נפיק כל חד וחד בלחודוי. כך קודשא בריך הוא עביד עובדוהי בחכמה, ובחכמה נטיל כלא כחדא וזרע לון, ולבתר נפקו כל חד וחד בזמניה, הה"ד כלם בחכמה עשית.

— 4 —
אמר רבי אבא, מה רבו מעשיך יי', כמה סגיאין אינון עובדוהי דמלכא קדישא, וכלהו, סתימין בחכמה, הה"ד כלם בחכמה עשית. כלהו בחכמה כלילן, ולא נפקי לבר אלא בשבילין ידיען, לגבי בינה. ומתמן, אתעבידו כלא ואתתקנו, הה"ד ובתבונה יתכונן. ועל דא כלם בחכמה עשית, בבינה.
מלאה הארץ, הארץ: דא כ"י, דמתמן אתמליא מכלא, כד"א כל הנחלים הולכים אל הים וגו'. קניניך. דהיא אפיקת לון לבתר, הה"ד אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, בה' בראם. בגיני כך מלאה הארץ קניניך.

— 5 —
ת"ח, בשעתא דבר נש אתי לאתקדשא לאזדווגא בנוקביה, ברעותא קדישא דיליה, אתער עליה רוחא קדישא, כליל דכר ונוקבא. ורמיז קב"ה לחד שלוחא ממנא על עדוייהון דבני נשא, ומני בידיה ההוא רוחא, ואודע ליה, לאן אתר יפקוד ליה. הדא הוא דכתיב, והלילה אמר הורה גבר. הלילה אמר, לההוא ממנא, הורה גבר מפלניא, וקב"ה אפקיד ליה, לההוא רוחא, כל מה דאפקיד, והא אוקמוה.
כדין רוחא נחתא, וחד צולמא עמיה, ההוא דקאים בדיוקניה לעילא, בההוא צולמא אתברי, בההוא צולמא אזיל בהאי עלמא. הדא הוא דכתיב, אך בצלם יתהלך איש. בעוד דהאי צולמא אשתכח עמיה, בר נש קאים בהאי עלמא, ותרין אינון דמתחברן כחדא, ושלמה מלכא אזהר לבני נשא ואמר, עד שיפוח היום ונסו הצללים, תרי.
ובספרא דחרשין דאשמדאי, אשכחנא דאינון דבעו לחרשא חרשין מסטר שמאלא, ולאתדבקא בהו, יקום לנהורא דשרגא, או באתר דיתחזון אינון צולמין דיליה, ויימא אינון מלין דמתתקני לאינון חרשין, ויקרי לון, לאינון סטרין מסאבין, בשמהן מסאבין דילהון, ויזמין צולמין דיליה לאינון דקארי, ויימא דהוא אתתקן ברעותיה להו לפקודייהו, וההוא בר נש נפק מרשו דמאריה ופקדונא דיליה, יהב לסטר מסאבא.
ובאינון מלין דחרשין דאיהו יימא, ויזמין לון לצולמי, אתחזון תרין רוחין ומתתקנין באינון צולמין דיליה, בחיזו דבני אנשא, ומודעין ליה מלין לאבאשא, ומלין לאוטבא, לזמנין ידיען. ואלין תרי רוחין, דלא אתכלילו בכללא דגופא, השתא אתכלילן באלין צולמין, ומתתקנן בהו ומודעין ליה לבר נש מלין לאבאשא, ודא הוא דנפיק מרשותא דמאריה, ופקדונא דיליה, יהיב לסטר מסאבא.
תא חזי, אסיר ליה לבר נש לאשדאה מאני דביתא, ולאפקדא ליה לסטרא אחרא, דלא אצטריך, או מלה אחרא דכוותיה, דהא כמה גרדיני נימוסין זמינין לההוא מלה לקבלא ליה, ומההוא זמנא, לא שארו עליה ברכאן, דהא מסטרא אחרא הוא. כ"ש מאן דאזמין ברעותיה על ההוא טיבו עלאה דיליה, לאחרא ולסטרא אחרא. דהא, מההוא דאזמין ליה הוי.
וכד קריבו יומין דב"נ לנפקא מהאי עלמא, ההוא צולמא עלאה דיהבי ליה, אתיא ההוא רוחא בישא דהוה מתדבק ביה בכל יומא, ונטיל ליה לההוא צולמא, ואתתקן ביה ואזיל ליה, ולא אתחזר ביה בב"נ לעלמין. כדין ינדע דהא אתדחיא הוא מכלא.
תא חזי, בשעתא דנשמתא נחתא לאעלא ליה בהאי עלמא, נחתא בגנתא דעדן דארעא, וחמאת יקרא דרוחיהון דצדיקייא קיימין שורין שורין. לבתר אזלא לגיהנם, וחמאת להו לרשיעייא דצווחין ווי ווי, ולא מרחמי עלייהו. ובכלא אסהידו בה סהדותא, וההוא צולמא קדישא קיימא עליה, עד דנפיק לעלמא.
כד נפיק לעלמא, אזדמן ההוא צולמא לגביה, ואשתתף בהדיה, ואתרבי עמיה. כמה דאתמר, אך בצלם יתהלך איש. ובההוא צלם אשתתפו יומוי דבר נש, ותליין ביה, הה"ד, כי תמול אנחנו ולא נדע כי צל ימינו עלי ארץ. כי צל ימינו ודאי. ומן יומא דמתעברא אתתא עד יומא דאולידת, לא ידעין בני נשא עובדוי דקב"ה, כמה אינון רברבין, וכמה אינון עלאין. הה"ד, מה רבו מעשיך יי' וגו'.
תא חזי, כל רוחין דעלמא כלילן דכר ונוקבא, וכד נפקין, דכר ונוקבא נפקין, ולבתר מתפרשן בארחייהו, אי זכי בר נש, לבתר מזדווגי כחדא. והיינו בת זוגו, ומתחברן בזווגא חד בכלא, רוחא וגופא. דכתיב, תוצא הארץ נפש חיה למינה. מאי למינה. ההוא רוחא דב"נ דנפיק זוגיה דדמי ליה.
ומאי הארץ, כד"א, רקמתי בתחתיות ארץ. והא אוקמוה. תוצא הארץ ודאי, דהא מנה נפקין נפש חיה, כמה דאוקימנא, דא רוחיה דאדם קדמאה, היינו דכתיב, ומפרי העץ אשר בתוך הגן. ומפרי העץ, דא קב"ה, אשר בתוך הגן, אשר בתוך האשה, תנינן, היינו, אשה כי תזריע וילדה זכר, כתיב. ולא כליל דכר ונוקבא, כפום אורחוי דעלמא, דאינון, גרמו ליה, דלא מתחברן, כמה דנפקן מלעילא זוגות.
בגין דאדם קדמאה, וזווג דיליה, חבו לקב"ה, וע"ד מתפרשין, כד נפקין מלעילא, עד דהוה רעוא קמי קב"ה, אי זכה ב"נ, יהבין ליה זוגתו, ואי לא, מפרישין לה מניה, ויהבין לה לאחרא, מולידין בנין דלא כדקא יאות. וע"ד כתיב, לא ידון רוחי באדם. מאי רוחי, רוחו מבעי ליה, אינון תרין רוחי, דנפקי זוגות, לא ידונון כחדא, וע"ד כתיב, וילדה זכר, ולא כליל דכר ונוקבא, כפום אורחוי דעלמא, דאינון גרמו.

— 6 —
רבי אלעזר אמר לאו הכי, דהא כלא, דכר ונוקבא כלילן כחדא, ומתפרשן לבתר, אבל וילדה זכר, כלילן כחדא מסטרא דימינא, ואם נקבה תלד, כלילן בחד נוקבא ודכר מסטרא שמאלא, דשלטא סטר שמאלא על סטר ימינא יתיר, ודכורא אתכפיא בימינא דלא שלטא, וכדין ההוא דכר דנפיק מגו נוקבא, מסטר שמאלא, כל אורחוי כנוקבא, אבל דכר דנפיק מגו ימינא, הוא שלטא, ונוקבא דנפקא מניה אתכפיא, דהא סטר שמאלא לא שלטא, ועל דא וילדה זכר כתיב.

— 7 —
וכמה אלף ורבבן נפקי בזמנא חדא לעלמא. ומן יומא דאפקת לון, לא אקרון נפשן, עד דאתיישבן בגופא. וכמה הוא, ל"ג ימים. היינו דכתיב, ושלשים יום ושלשת ימים וגו'. וטמאה שבעת ימים, דהא כל שבעת ימים לא עאלין רוחין לגבה, לאתקשרא בה, וכל אלין שבעת ימים, רוחא אזלא בגופא, לאשכחא אתריה. וכדין כתיב, והיה שבעת ימים תחת אמו.
וביומא תמינאה, אתהדרו רוחא וגופא לאתחזאה קמי מטרוניתא, ולאתקשרא בה, ובדכורא, בגופא וברוחא. ושלשים יום ושלשת ימים תשב על דמי טהרה, לאתיישבא רוחא בגופא. וג' ימים מאי עבידתייהו. אלא שלשת ימים דמילה, דרביא כאיב, ורוחא לא שריא מדוריה בגופא כשאר יומין, ועל דא ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה.
בדמי טהרה בקדמיתא, ולבתר ימי טהרה. בדמי טהרה, אלין, דמי מילה, דמא בתר דמא דאתי מרביא, וקב"ה נטיר לאינון דמי כל אלין יומין, הה"ד, תשב בדמי טהרה. טהרה סתם, ולא אדכיר ה"א בתראה, דלא תימא טהרה דמטרוניתא, אלא טהרה סתם, דמי טהרה אקרון אלין דמי דכיא.
בכל קדש לא תגע ואל המקדש וגו'. תא חזי, בכל יומא ויומא, כ"י, נטלא מבי מלכא מזונא לרוחיהון דבני נשא, וזנת להו בקדושה. בר להני, עד דאתיישבן בגופא אינון רוחין, בתר תלתין ותלת יומין, אשגחת עלייהו כל יומא, דהא רוחין מתקשרן בגופא כשאר בני עלמא, כמה דהיא לא שריא אלא באתר שלים, כך כל עובדוי כהאי גוונא, עד דאשתלימו. בכל קדש לא תגע, לאשגחא עלייהו.

— 8 —
ואם נקבה תלד. כמה דאוקימנא, דשלטא סטר שמאלא יתיר ואתכפיא ימינא, ועל דא כלא על חד תרין, רחיקא נוקבא, מדכורא, לאתקשרא רוחא בגופא, דהא שמאלא לא אתיישבא הכי כימינא, ואשתכחת בתוקפא יתיר.

— 9 —
(רעיא מהימנא) וביום השמיני ימול בשר ערלתו. פקודא דא, למגזר לתמניא יומין גזירו דקיימא קדישא. רזא עלאה, דכתיב, סוד יי' ליראיו ובריתו להודיעם. למאן, לאינון יראיו אינון דחלי חטאה, דהא רזא דקיימא קדישא לא אתחזי לגלאה בר להו. ורזא דקיימא קדישא, הא אוקמוה ואתמר בכמה דוכתין.
ורזא דא, לח' יומין, איהו חיובא על עלמא, לכל עמא קדישא. דכתיב, וביום השמיני ימול בשר ערלתו. יום השמיני, דא הוא את קיימא קדישא, ואיהו תמינאה לכל דרגין. וגזירו דההוא קיימא, לאעברא ההוא ערלה. מקמי ברית.
דהא בההוא זמנא דמתכנשי עמא קדישא לאעברא ההוא ערלה מקמי ברית, קב"ה כניש כל פמליא דיליה, ואתגלי ודאי לאעברא לההוא ערלה לעילא, מקמי ברית קיימא קדישא. דהא כל עובדין דישראל עבדין לתתא, מתערי עובדא לעילא. ובההוא זמנא אתדחייא ההוא ערלה, מכל עמא קדישא לעילא. ולההוא ערלה מתקני מאנא חדא בעפרא, לאשראה ההוא ערלה בגויה. ברזא דכתיב, ונחש עפר לחמו. ועפר תאכל כל ימי חייך.
מכאן, דלא אצטריך לאנהגא קלנא בההוא אתר, אע"ג דמעברי ליה מקמי האי ברית, ודוכתיה, כד מתעברא מהאי ברית, עפרא איהו, דהרי בתר דההוא נחש אתעבר מקמי אדם, קב"ה שוי ליה מדוריה בעפר, דכתיב ועפר תאכל כל ימי חייך. וכיון דקב"ה כד אעבר ליה מקמי אדם שוי מדוריה בעפרא ואתקין ליה, כך בההוא גוונא ממש, אנן צריכין כד מעברין לערלה, לאתתקנא ליה עפרא, למהוי ביה מדוריה.
כל בר נש אצטריך לקרבא ההוא ברא קרבנא לקב"ה, בחדוה, ברעו דלבא, למיעל ליה תחות גדפוי דשכינתא, ואתחשב קמי קב"ה דאיהו קרבנא שלים לאתקבלא ברעוא.
וקרבנא דא, כגוונא דקרבנא דבעירא, דא לח' יומין, ודא לח' יומין, דכתיב, ומיום השמיני והלאה ירצה, במאי ירצה. במעבר עליה חד שבתא, כיון דאעבר עליה חד שבתא, כדין ירצה דא לקרבנא, ודא לקרבנא. אמאי. בגין דאתדבק ואזדמן לגבי ההוא שבת, רזא דברית קדישא, ועל דא כלא ברזא עלאה איהו. (ע"כ רעיא מהימנא)

— 10 —
אשה כי תזריע וילדה זכר וגו'. ר' יהודה פתח, אין קדוש כיי' כי אין בלתך ואין צור כאלהינו, האי קרא קשיא, אין קדוש כיי', משמע דאיכא קדוש אחרא, בגין דכתיב כיי', ואין צור כאלהינו, משמע דאיכא צור אחרא.
אלא ודאי, אין קדוש כיי', דכמה קדישין נינהו, קדישין לעילא, דכתיב, ומאמר קדישין שאלתא. ישראל קדישין נינהו, דכתיב, קדושים תהיו. וכלהו קדישין, ולאו קדישין כיי'. ומ"ט. בגין דכתיב, כי אין בלתך. מאי, כי אין בלתך, אלא קדושה דקודשא ב"ה בלתי קדושא דלהון, דהוא לא אצטריך לקדושה דלהון. אבל אינון, לאו אינון קדישין בלתך, ודא הוא, כי אין בלתך, אין קדושה דלהון, בלתך.
ואין צור כאלהינו. כמה דאוקמוה, דקב"ה צר צורה בגו צורה, ותקין ליה, ונפח רוחא דחיי, ואפיק ליה לאוירא דעלמא, ד"א, ואין צור כאלהינו. אית צור, דאקרי צור, הביטו אל צור חוצבתם. והכית בצור. הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב. וכלהו אקרון צור, ואין צור בכלהו כאלהינו, דיליה שולטנו ומלכותא על כלא.

— 11 —
רבי חייא ור' אחא הוו יתבי ליליא חד קמיה דרבי אבא. קמו בפלגות ליליא למלעי באורייתא. עד דנפקו לבר, חמו חד ככבא דהוה בטש ג' זמני בככבא אחרא וסתים נהוריה. אדהכי שמעו תרי קלי בתרי סטרי, קלא חד לסטר צפון לעילא, וקלא חד לתתא. וההוא קלא אכריז ואמר, עולו ואתכנישו לאתרייכו, השתא אסתמרותא דנוקבא פתיחא, קב"ה עאל לטיילא בגנתא, לאשתעשעא בצדיקייא די בגנתא, אעבר ההוא קלא ושכיך.
[א] אהדרו ר' אחא ור' חייא, אמרו, הא ודאי עדן רעותא, דאתערותא דכ"י הוא לאתחברא במלכא קדישא, א"ר אחא, ודאי, לא אתחברת לה כ"י בקב"ה אלא מגו שירתא, מגו שבחא דילה לגביה.[ב] עד דאתי צפרא, ואושיט לה מלכא חוטא דחסד, ורזא דמלה כמה דאמרינן, ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו וגו'. ולא תימא דלה בלחודהא אושיט לה מלכא דא, אלא לה, ולכל אינון דמתחברן בה. תא ונתחבר כחדא. יתבו.

— 12 —
פתח רבי אחא ואמר, ויאמר יי' אלהים לא טוב היות האדם לבדו וגו'. אמאי פתח קרא הכי, אלא הא אתמר, דעל דא לא כתיב, כי טוב בשני, בגין דזמין אדם לאתפרשא, וכתיב, לא טוב היות האדם לבדו.
וכי לבדו הוה, והא כתיב, זכר ונקבה בראם. ותנינן אדם דו פרצופין אתברי, ואת אמרת, לא טוב היות האדם לבדו. אלא דלא אשתדל בנוקביה, ולא הות ליה, סמך לקבליה, בגין דהות בסטרוי, והוו כחדא מאחורא, וכדין הוה האדם לבדו.
אעשה לו עזר כנגדו. מהו כנגדו, לקבל אנפוי, לאתדבקא דא בדא אנפין באנפין, מה עבד קב"ה, נסר ליה ונטיל נוקבא מניה, הה"ד, ויקח אחת מצלעותיו. מהו אחת. דא נוקבא דיליה. כד"א, אחת היא יונתי תמתי. ויביאה אל האדם, אתקין לה ככלה ואייתי לה למהוי לקביל אנפוי נהירין אנפין באנפין. ובעוד דהוה מתדבקא נוקבא בסטרוי, הוה האדם לבדו. לבתר, סליקו תרין, וקמו שבע כחדא.
ת"ח, בשעתא דאתתקנת לגבי אדם, קב"ה בריך לון, הה"ד, ויברך אותם אלהים. כחזן דמברך לכלה בשבע ברכות. מכאן אוליפנא, חתן וכלה, כיון דאתברכן בשבע ברכות אתדבקן כחדא, כדוגמא דלעילא.
ועל דא מאן דאתי לאתחברא באנתו דאחרא, הא פגים זווגא, דהא זווגא דכ"י, ביה בקב"ה בלחודוי, בזמנא דאיהו ברחמי, ובזמנא דאיהו בדינא. ת"ח, מאן דמתחבר באנתו דאחרא, כאילו משקר ביה בקב"ה ובכ"י, ועל דא קב"ה לא מכפר ליה בתשובה, ותשובה תליא עד דיסתלק מעלמא, הה"ד, אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. ואימתי, בשעתא דעאל בתשובה לההוא עלמא, ואית ליה לקבלא עונשא.
רבי אלעזר אמר, מאן דמשקר בכ"י, לא יתקבל בתשובה, עד דיתדן בדינא דגיהנם. כ"ש, מאן דמשקר בכ"י ובקב"ה. וכ"ש אי אטרח ליה לקודשא ב"ה למעבד דיוקנא דממזר באנתו דאחרא, ואכחיש פומבי דמלכא.

— 13 —
ר' חייא פתח ואמר, גוזל אביו ואמו וגו'. אביו, דא קב"ה. אמו, דא כ"י. מאי גוזל. כד"א, גזלת העני בבתיכם. ומאן איהו, מאן דחמיד אתתא אחרא דלאו איהי בת זוגיה.
תמן תנינן, כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כאלו גוזל לקב"ה וכ"י, דכתיב גוזל אביו ואמו וגו'. כל הנהנה מן העולם הזה, כלל דא, איהו אינתו. מאן דאתדבק באנתו למהני מנה, ואע"ג, דאיהי פנויה, ואהני מנה בלא ברכה, כאלו גוזל קב"ה וכנסת ישראל. מ"ט, בגין דזווגא דלהון, בשבע ברכות הוא. ומה על פנויה כך, מאן דיתדבק באנתו דאחרא, דקאים כגוונא דלעילא, בזווגא דז' ברכות, על אחת כמה וכמה.
חבר הוא לאיש משחית, דא ירבעם, כמה דאוקמוה, ואמר אין פשע דאמר הא פנויה היא, אמאי אסור. בגין דא גוזל אביו ואמו הוי. ולא עוד אלא דחבר הוא לאיש משחית. מאן הוא איש משחית. דפגים דיוקנא ותקונא דלעילא. כ"ש מאן דחמיד לאנתו דחבריה לאתדבקא בה, דפגים יתיר. ועל דא אתפגים הוא לעלמין. איש משחית, דפגים לעילא, ופגים לתתא, ופגים לנפשיה, דכתיב משחית, וכתיב, משחית נפשו הוא יעשנה.

— 14 —
רבי אבא פתח ואמר, ויאמר שלחני כי עלה השחר וגו'. ויאמר שלחני, וכי עקוד הוה בידיה דיעקב. אלא זכאין אינון צדיקייא, דקודשא ב"ה חס על יקרא דלהון, ולא שביק לון לעלמין. הה"ד, לא יתן לעולם מוט לצדיק. והא כתיב, ותקע כף ירך יעקב.
אלא לדידיה גבה. והא אתמר, כתיב והוא לן בלילה ההוא במחנה, וכתיב ויקחם ויעבירם את הנחל. מאי הוה דעתיה דיעקב, למעברא להון בנחלא בליליא. אלא חמא מקטרגא אזיל בין משרייא דיליה, אמר יעקב אעבר לגיסא אחרא דנהרא, דלמא לא ישתכח ערבוביא.
מאי קא חמא. חמא שלהובא דאשא מלהטא, אזלא וטאס בין משרייתיה אמר יעקב מוטב לנטלא מהכא, ונהרא פסיק בגוון, ולא ישתכח ערבוביא. מיד ויקחם ויעבירם את הנחל. ויותר יעקב לבדו, מכאן אוליפנא מאן דאשתכח בלחודוי בביתא בליליא, או ביממא בבית מיחדא, כ"ש בליליא, מאי מיחדא. מיחדא משאר ביתין. או מאן דאזיל בלחודוי בליליא, יכיל לאתזקא.
תא חזי ויותר יעקב לבדו, כדין ויאבק איש עמו וגו'. תנינן מסטרא דדינא קא אתי, ושולטניה בסטר ליליא. מאי בסטר ליליא. לאעלא בגלותא. כיון דסליק נהורא, תשש חיליה, ואתגבר עליה חיליה דיעקב. דהא מסטרא דליליא קא אתי, ובזמנא דהוה ליליא לא הוה יכיל ביה יעקב. כד סליק נהורא אתתקף חילא דיעקב, ואחיד ביה, ואתגבר עליה. חמא ליה יעקב דהא שליחא הוא.
א"ל שבוק לי דלא יכילנא לך. מ"ט לא יכיל ליה. בגין דהוה סליק נהורא, ואתבר חילא דידיה, דכתיב ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלהים. מאי ויריעו. דאתברו כל אינון דאתיין מסטרא דדינא. כדין אתתקף יעקב ואחיד ביה.
אמר ליה שלחני כי עלה השחר, מטא זמנא לשבחא שבחא דקב"ה, ולאתכנשא. ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני, אם תברכני מבעי ליה, מאי אם ברכתני. אלא אמר ליה יעקב, ודאי אבא בריך לי אינון ברכאן דבעא לברכא לעשו, ומסתפינא מנך, על אינון ברכאן, אי אודית עלייהו, אי לאו, או תשתכח עלי מקטרגא בגיניהון.
מיד אמר ליה, ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך. מאי קאמר ליה, אלא הכי קאמר ליה, לאו בחכימו, ולאו בעוקבא, רווחת לאינון ברכאן, לא יאמר עוד שמך יעקב, דהא לאו בעוקבא הוה, כי אם ישראל, ישראל ודאי אודי עלך, ומניה נפקו ברכאן, בגין דאנת אחיד ביה, ועל דא, אנא וכל שאר אוכלוסין, אודינא עלייהו.
כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, עם אלהים כל אינון דאתיין מסטרא דדינא קשיא. ועם אנשים, דא עשו ואוכלוסין דיליה. ותוכל, יכילת להון, ואינון לא יכלין לך. ולא שביק ליה יעקב, עד דאודי ליה על אינון ברכאן, הה"ד ויברך אותו שם.
ת"ח, בשעתא דסליק נהורא, אתכפיין כל אינון מארי דדינין, ולא משתכחי, וכ"י משתעי ביה בקב"ה. וההיא שעתא עידן דרעוא הוא לכלא, ואושיט לה מלכא ולכל אינון דמשתכחי עמה, שרביטא דחוטא דחסד, לאשתכחא בשלימו במלכא קדישא, והא אתמר.
תא חזי, בשעתא דקב"ה אשתכח בה בכ"י, באינון זמנין דאשתכח עמה, והיא מתערת רעותא לגביה בקדמיתא, ומשכאת ליה לגבה, בסגיאות חבתא ותיאובתא, כדין אתמליא מסטרא דימינא, וכמה אוכלוסין משתכחי בסטרא דימינא, בכלהו עלמין. וכד קב"ה אתער חביבותא ורעותא בקדמיתא, והיא אתערת לבתר, ולאו בזמנא דאיהו אתער, כדין כלא בסטרא דנוקבא אשתכח, ושמאלא אתער, וכמה אוכלוסין קיימי ומתערי בסטרא דשמאלא בכלהו עלמין. כה"ג כתיב, אשה כי תזריע וילדה זכר וגו'. מ"ט. תנינן, עלמא תתאה כגוונא דעלמא עלאה אשתכח, ודא כדוגמא דדא.
ועל דא, קב"ה גזר דכר או נוקבא, לאשתכחא רעותא בעלמא. ובכלא בעי ב"נ לאתדבקא רעותא לעילא לגבי קב"ה, לאשתכחא רעוון בעלמא. זכאה חולקיהון דצדיקייא, דאינון ידעין לאדבקא רעותהון לגבי מלכא קדישא, עלייהו כתיב, ואתם הדבקים ביי' אלהיכם חיים כלכם היום.

— 15 —
אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת וגו'. רבי יהודה פתח ואמר, אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש, האי קרא אתמר, אבל בשעתא דסיהרא אתכסיא בגלותא, היא אמרה, אל תראוני. לאו דאיהי פקידת דלא למחמי לה, אלא בגין דאיהי חמת תיאובתא דישראל לגבה, למחמי נהורהא, היא אמרת אל תראוני, לא תיכלון למחמי לי. אל תראוני ודאי. מ"ט. בגין שאני שחרחורת, בגין דאנא בקדרותא.
מאי שחרחורת, שחורה מבעי ליה. אלא, תרין קדרותי, חד ששזפתני השמש, דאסתלק מני שמשא, לאנהרא לי, ולאסתכלא בי. וחד דבני אמי נחרו בי.
ששזפתני, שזפתני מבעי ליה. אלא רמז הוא דקא רמיז, בשש. דכד נהרא שמשא בשש נהורין נהיר, וכד אסתלק, כל אינון שית נהורין אסתלקו. בני אמי, אלין אינון דאתיין מסטרא דדינא קשיא. נחרו בי, כד"א נחר גרוני, הה"ד על צוארנו נרדפנו דכד הוו עיילין ישראל בגלותא, הוו אזלי ידייהו מהדקן לאחורא, וריחיין על צואריהון, ולא יכילו לאפתחא פומא.
שמוני נוטרה את הכרמים, למהך בגלותא, לנטרא לשאר עמין בגינהון דישראל. כרמי שלי לא נטרתי, דהא לא יכילנא לנטרא להון כד בקדמיתא. בקדמיתא נטירנא כרמי שלי, ומניה אתנטרו שאר כרמין. השתא נטירנא שאר כרמין בגין כרמי שלי דלהוי נטיר בינייהו.

— 16 —
רבי חייא ור' יוסי הוו אזלי באורחא, כד מטו חד בי חקל, חמו חד דפטירא דקיטפא בין ארחא לסטר ימינא. א"ר יוסי, עטיפא דקוטרא בעיינין שכיח, לית לן רשו למחמי בחדוותא, מיומא דאתחריב בי מקדשא.
פתח ואמר, ליי' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה, כיון דאמר ליי' הארץ ומלואה, אמאי תבל ויושבי בה, וכי תבל לאו מן ארעא הוא. אלא הכי קאמר, ליי' הארץ ומלואה, דא ארעא קדישא, דאקרי ארץ החיים. תבל ויושבי בה, דא שאר ארעאן, כד"א והוא ישפט תבל בצדק, דתבל בצדק תליא, וכלא חד מלה.
ר' חייא אמר, ליי' הארץ ומלואה. הארץ תינח, ומלואה מאי היא. אלא אלין נשמתין דצדיקייא. תבל ויושבי בה, תבל: דא ארעא דלתתא. ויושבי בה: אלין אינון בני נשא. אמר רבי יוסי, אי הכי במאי אוקימנא כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה. אמר ליה ודאי הכי הוא, דההיא ארץ החיים על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה, דכלהו נפקי מההוא נהר עלאה דנגיד ונפיק מעדן, ובהו אתתקנת לאתעטרא במלכא קדישא, ולמיזן עלמין.
מי יעלה בהר יי' וגו', נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי וגו'. נפשו כתיב, מהו נפשי ונפשו. אלא כלא חד מלה, כמה דאת אמר, נשבע יי' בנפשו. כאשר בלבבי ובנפשי יעשה. ודוד מלכא אתאחיד בההוא לב ובההוא נפש, ועל דא לא נשא לשוא נפשו.

— 17 —
עד דהוו אזלי, אערעו בחד בר נש, ואנפוי מליין מכתשין, והוה קם מתחות אילנא חד, אסתכלו ביה, וחמו אנפוי סומקין באינון מכתשין. א"ר חייא מאן אנת. א"ל יודאי אנא. א"ר יוסי חטאה הוא, דאי לאו הכי, לא אתרשימו אנפוי באלין מרעין בישין, ואלין לא אקרון יסורין דאהבה. א"ר חייא הכי הוא ודאי, דיסורין דאהבה מתחפיין אינון מבני נשא.
תא חזי, דכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת. הא ג' זינין הכא, וכלהו אקרון נגע צרעת, הה"ד והיה בעור בשרו לנגע צרעת. מאי נגע צרעת. סגירו. סגירו בכלא, וכתיב והובא אל אהרן הכהן וגו'. אבל אינון דיתחזון לבר כתיב, וראהו הכהן וטמא אותו. דהא ודאי אינון דיתחזון לבר בבני נשא, מסטרא דמסאבא קא אתיין, ולאו יסורין דאהבה נינהו.
א"ר יוסי, מ"ל. א"ר חייא, דכתיב טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת. אי ההיא תוכחת מאהבה, מסותרת מבני נשא. כגוונא דא מאן דאוכח לחבריה ברחימותא, בעי לאסתרא מלוי מבני נשא, דלא יכסוף מנייהו חבריה, ואי מלוי אינון באתגלייא קמי בני נשא, לאו אינון ברחימותא.
כך קב"ה כד אוכח לב"נ, בכלא אוכח ברחימותא, בקדמיתא מחי ליה בגרמיה דלגו. אי הדר ביה, מוטב. ואי לאו מחי ליה תחות תותביה, ואלין אקרון יסורין דאהבה, אי הדר ביה מוטב, ואי לאו מחי ליה באתגלייא באנפוי, קמי כלא, בגין דיסתכלון ביה, וינדעון דהא חטאה איהו, ולאו רחימא דמאריה הוא.
אמר לון ההוא בר נש, בקיטרא דעיטא חד אתיתון גבאי, ודאי לאו אתון אלא מאינון דדיוריהון בבי רשב"י דלא דחלין מכלא. אי בני דאתיין אבתראי יקטרגו בכו, איך מלייכו באתגלייא. א"ל אורייתא הכי הוא, דכתיב בראש הומיות תקרא בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר. ומה אי במלי דאורייתא אנן דחלי מקמך, הא נשתכח בכסופא קמי קב"ה. ולא עוד, אלא דאורייתא בעי צחותא. פתח ההוא גברא ואמר מי אל כמוך נושא עון וגו'. ארים ידוי ובכה. אדהכי מטון בנוי. אמר בריה זעירא סייעתא דשמייא הכא.

— 18 —
פתח ואמר את הכל ראיתי בימי הבלי יש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו. האי קרא אוליפנא בי רבי דוסתאי סבא, דהוה אמר משמיה דרבי ייסא סבא. את הכל ראיתי בימי הבלי, וכי שלמה מלכא דהוה חכים על כלא, איך אמר הכי דאיהו חמא כלא בזמנא דאיהו אזיל בחשוכי עלמא דהא כל מאן דאשתדל בחשוכי עלמא, לא חמי מדי, ולא ידע מדי.
אלא הכי אתמר, ביומוי דשלמה מלכא, קיימא סיהרא באשלמותא, ואתחכם שלמה על כל בני עלמא, וכדין חמא כלא, וידע כלא. ומאי חמא. חמא כ"ל, דלא אעדי מן סיהרא. והוה נהיר לה שמשא. הה"ד את הכל ראיתי בימי הבלי. מאן הבלי. דא סיהרא דאתכלילת מן כלא, מן מיא ואשא ורוחא כחדא. כהבל דנפיק מן פומא, דכליל מכלא.
והוא חמא כ"ל, בההוא הבל דיליה, דאחיד ביה. יש צדיק אובד בצדקו, ת"ח, בזמנא דאסגיאו זכאין בעלמא, האי כ"ל לא אעדי מן סיהרא לעלמין, והאי כ"ל נטל כל משח ורבו וחדו דלעילא, ואתמלי וחדי ורבי, בגין לאזדווגא בסיהרא, והוא רווח בגינה.
ובזמנא דאסגיאו חייבין בעלמא, וסיהרא אתחשכת, כדין צדיק אובד בצדקו, צדיק נאבד לא כתיב, אלא צדיק אובד, דהא לא אתחזי בסיהרא, ולא נטיל משח ורבו וחדו למליא לה, ולאזדווגא עמה. וע"ד צדיק אובד, בצדקו, דא סיהרא, דבגין סיהרא דלא אשתכחת לאזדווגא עמיה, הוא אביד, דלא שאיב מחידו כמה דהוה עביד. וכדין כל סטר שמאלא אתער, וחייבין מאריכין בשלוה בעלמא, הדא הוא דכתיב, ויש רשע מאריך ברעתו. מאי ברעתו בההוא סטר דאתדבק ביה.
תו יש צדיק אובד בצדקו, דכד חייבין סגיאו בעלמא, ודינא תליא צדיק אובד בצדקו, איהו אתפס בחובייהו, כגון אבא דאתפס בחובייהו דבני מאתיה, דהוו כלהו חציפין, והוא לא אסהיד בהו ולא אכסיף להו לעלמין, ומחי בידן, דלא נתגרי בהו ברשיעיא. והוה אמר לן, לדוד אל תתחר במרעים אל תקנא בעושי עולה. אמר אבוי, ודאי קב"ה אעניש לי בדא, דהא הוה רשו בידי למחאה בידייהו, ולא עבדית, ולא אכסיפנא להו, לא בטמירו, ולא באתגליא.
תו פתח בריה אחרא ואמר, וייצר יי' אלהים את האדם עפר מן האדמה וגו'. וייצר יי' אלהים, בתרי יודין, בתרין יצרין, יצר טוב ויצר רע, חד לקבל מיא, וחד לקבל אשא. יי' אלהים, שם מלא. את האדם, כליל דכר ונוקבא. עפר מן האדמה, דא עפרא דארעא קדישא, דמתמן אתברי, והוא אתר דבי מקדשא.

— 19 —
ויפח באפיו נשמת חיים, דא נשמתא קדישא, דאתמשכא מאינון חיים דלעילא. ויהי האדם לנפש חיה, אדם אתכליל בנפשא קדישא, מחיה עלאה דאפיקת ארעא. דכתיב תוצא הארץ נפש חיה, נפש דההיא חיה עלאה.
ת"ח, בכל זמנא דהאי נשמתא קדישא, אתדבקת ביה בבר נש, רחימא הוא דמאריה. כמה נטורין נטרין ליה מכל סטרין, רשימא הוא לטב לעילא ותתא, ושכינתא קדישא שריא עלוי.
ובזמנא דאיהו אסטי ארחוי, שכינתא אסתלקת מניה, ונשמתא קדישא לא אתדבקת ביה. ומסטרא דחויא בישא תקיפא, אתער רוחא חד, דשט ואזיל בעלמא, דלא שריא אלא באתר דקדושה עלאה אסתלק מתמן. וכדין אסתאב ב"נ, ואתפגים בבשריה, בחיזו דאנפוי בכלא.
ות"ח, בגין דהאי נפש חיה איהי קדישא עלאה, כד ארעא קדישא משכא לה, ואתכלילת בגווה, כדין קרינן לה נשמה. ודא היא דסלקא לעילא, וממללא קמי מלכא קדישא, ועיילא בכל תרעין, ולית דימחי בידהא. ועל דא אתקרי רוחא ממללא, דהא כל שאר נפשתא לית לון רשו למללא קמי מלכא, בר האי.
ועל דא אורייתא אכריזת ואמרת, נצור לשונך מרע וגו', וכתיב שומר פיו ולשונו וגו', בגין דאי שפוותיה ולישניה ממללן מלין בישין, אינון מלין סלקין לעילא, ובשעתא דסלקין, כלא מכריזין ואמרין אסתלקו מסוחרניה דמלה בישא דפלניא, פנון אתר לארחיה דחויא תקיפא. כדין נשמתא קדישא אתעברא מניה ואסתלקת, ולא יכלא למללא, כד"א נאלמתי דומיה החשיתי מטוב.
וההיא נשמתא סלקא בכסופא, בעאקו דכלא, ולא יהבין לה אתר כמלקדמין. ועל דא כתיב, שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. נפשו ודאי ההיא דהות ממללא, אתעבידת משתוקא, בגין מלולא בישא. וכדין חויא אזדמן, דכלא לאתריה אתהדר, וכד ההיא מלה בישא סלקא באורחין ידיען, ושארי קמיה דחויא תקיפא, כמה רוחין מתערין בעלמא, ורוחא נחתא מההוא סטרא, ואשכח דההוא ב"נ אתער ליה במלה בישא, והא רוחא ממללא קדישא אתעברא מניה, כדין שריא עלוי וסאיב ליה, וכדין הוא סגיר.

— 20 —
כמה דעונשא דהאי ב"נ בגין מלה בישא. כך עונשיה בגין מלה טבא, דקאתי לידיה, ויכיל למללא, ולא מליל. בגין דפגים לההוא רוחא ממללא, דהיא אתתקנת למללא לעילא, ולמללא לתתא, וכלא בקדושה. כ"ש אי עמא אזלין באורחא עקימא, והוא יכיל למללא להו ולאוכחא להו, ושתיק ולא מליל, כמה דאמינא דכתיב, נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר. נעכר במכתשין דמסאבותא, ודא הוא דאמר דוד מלכא אלקי בהאי, ואתפני מניה, דכתיב פנה אלי וחנני. מהו פנה אלי. כד"א ויפן אהרן. נחתו ר' חייא ור' יוסי, ונשקוהו. אזדווגו כחדא כל ההוא אורחא, קרא רבי חייא עלייהו, וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום.
נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן. א"ר יוסי, האי נגע, כל גוונין דיליה אתערו בהו חברייא, וכהנא הוה ידע בהו לדכיא ולמסאבא, הוה ידע, אינון דהוו יסורין דרחימותא, או אינון דאשתכחו במאן דמאיס ביה מאריה ורחיק ביה, דהא לפום ארחוי דב"נ גרים נגע בעלמא.
כתיב אל תט לבי לדבר רע להתעולל עלילות ברשע, מכאן תנינן בארחא דב"נ בעי למיהך בה מדברין ליה. א"ר יצחק, האי קרא קשיא, וכי קב"ה אסטי ליה לבר נש למהך בארח חטאה, ולמעבד עובדין בישין, אי הכי לית דינא בעלמא דא, ולא בעלמא דאתי, ואורייתא לא אתתקנת, דכתיב בה אם תשמע ואם לא תשמע.
אלא דוד אזהר ללביה, לדברא ליה באורח קשוט, כד"א והשבות אל לבבך. מאי והשבות. אלא זמנא חד, ותרין, ותלת, לאהדרא לקבליה, ולדברא, ולאזהרא ליה. והכי קאמר ליה, לבי, אל תט לדבר רע, דהא דבר רע גרים נגע בעלמא, ודינא שריא בעלמא, והיינו נגע צרעת.
נגע צרעת, הא אתערו חברייא, אבל צרעת כתרגומו, א"ר יהודה, מאי כתרגומו. סגירו, דסגיר ולא פתח, וכד סגיר הוא ולא פתח, נגע הוא דאקרי. רבי יוסי אמר, דלא מסתפקין אבהן, כל שכן בנין. והיינו דכתיב נגע צרעת כי תהיה באדם, באדם ממש, ומכאן נחית למאן דנחית, אשתכח נגע לכלא, מההוא סגירו.
א"ר יצחק, ודאי דא הוא רזא דמלה, דכתיב נאר מקדשו. מ"ט. משום דבני עלמא גרמו האי, דכתיב את מקדש יי' טמא, טמא ממש. א"ר אלעזר, טמא, משום דאסתלקת מאן דאסתלק, וחויא תקיפא שריא, ואטיל זוהמא, וסאיב למאן דסאיב, וכלהו בגין חובי עלמא.

— 21 —
תאני, כד שארי חויא לאתגלאה, מסתלקין סמכין ובניינין ומתעברין, ואתי חויא תקיפא ואטיל זוהמא, וכדין אשתכח מקדשא מסאב, מאן מקדשא. כמה דאתמר ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. וכתיב והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה יי' אלהים ויאמר אל האשה. אל האשה ממש, דאתר מקדשא אתאחיד בגווה, והיינו את מקדש יי' טמא, בגין חובוי, משום דאתגליא חויא תקיפא.
מאן חובוי. דא לישנא בישא, דבגין לישנא בישא, חויא אזדמן, בין לעילא בין לתתא, דכתיב וישלח יי' בעם את הנחשים השרפים. השורפים או השרופים לא כתיב, אלא השרפים, מאן שרפים. דכתיב ראשי תנינים, תרי, חד אתאחיד לעילא וחד לתתא. וכתיב שרפים עומדים ממעל לו, ממעל לו ודאי, כד"א להתיצב על יי', וכדין סגירו בכלא, ולית מאן דפתח. ועל דא כתיב כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה פיה וגו', מאי מנאפת. מנאפת ממש ודאי, אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און.
אמר רבי חייא אמר ר' יצחק, ברעותא דכלא לא אשתכח לתתא, אלא בגין דאשתכח לעילא. ולעילא לא אשתכח, אלא כד אשתכח לתתא בחובי עלמא, דילפינן דכלא תלייא האי בהאי, והאי בהאי.

— 22 —
ואיש כי ימרט ראשו וגו'. רבי חייא פתח ואמר וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות וגו', בכמה אתר אסתכלנא במלוי דשלמה מלכא, ואשגחנא בחכמתא סגיאה דיליה, ואסתים מלוי בגו, לגו היכלא קדישא. האי קרא אית לאסתכלא ביה, אמאי אמר וראיתי אני, וכי שאר בני עלמא לא ידעי ולא חמאן דא. אפילו מאן דלא ידע חכמתא מן יומוי, ולא אשגח בה, ידע האי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך. והוא שבח גרמיה ואמר ראיתי אני.
אלא הכי תאנא, מאן חכים כשלמה דבשבעה דרגין דחכמה אתקרי כגוונא דלעילא. שיתא יומין לעילא, שביעאה עלאה עלייהו. שיתא יומין לתתא, שביעאה עלייהו. שיתא דרגין לכורסייא, הוא על כורסייא, דכתיב, וישב שלמה על כסא יי' למלך. שבעה כתרין דיומין לעילא, וכדין לקבליהון שבעה שמהן לשלמה. לאתחזאה ביה חכמתא קדישא. ובג"כ אתקרי שבע שמהן: שלמה. ידידיה. אגור. בן יקה. למואל, איתיאל, קהלת.
ואמר שבעה הבלים. ומה דאיהו חמא לא חמא ב"נ אחרא, וכד כנש חכמתא ואסתלק בדרגין דחכמתא, אקרי קהלת. ושבעה הבלין אמר, לקביל ז' כתרין דלעילא, וכל הבל קלא אתעביד מניה, ועלמא לא מתקיימא אלא בהבל.
ותאנא משמיה דר"ש, הבל אפיק קלא ברוחא ומיא דביה, ולית קלא אלא בהבל. ותאנא בשבעה הבלין אתקיימין עלאין ותתאין. ותאני ר' יצחק, ת"ח, דעל הבל מתקיים עלמא, דאלמלא לא הוה הבל דנפיק מפומא, לא אתקיים ב"נ אפילו שעתא חדא.
כגוונא דא אמר שלמה מלוי, דעלמא מתקיימא בהו, דהאי הבל דמתקיים ביה עלמא. והאי הבל דמתקיים ביה עלמא, מהבלים דלעילא קאתי. הה"ד הבל הבלים, הבל מהבלים דלעילא. וכל מלוי הכי הוו. ובהבלים דלעילא כתיב, כי על כל מוצא פי יי' יחיה האדם. מאי מוצא פי יי'. דא הבלים דלעילא.
ותניא, וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות. מן הסכלות ממש, אתי תועלתא לחכמתא, דאלמלא לא אשתכח שטותא בעלמא, לא אשתמודעא חכמתא ומלוי. ותאנא חיובא הוא על ב"נ דאוליף חכמתא, למילף זעיר מן שטותא, ולמנדע לה. בגין דאתי תועלתא לחכמתא בגיניה. כמה דאתיא תועלתא לנהורא מחשוכא, דאלמלא חשוכא לא אשתמודע נהורא. ולא אתיא תועלתא לעלמא מניה.
תנא שיש יתרון לחכמה, לחכמה סתם. דאמר ר' שמעון לרבי אבא, תא חזי רזא דמלה, לא נהיר חכמתא דלעילא, ולא אתנהיר, אלא בגין שטותא דאתער מאתר אחרא, ואלמלא האי, נהירו ורבו סגיא ויתיר לא הוה, ולא אתחזיא תועלתא דחכמתא. ובגין שטותא אתנהיר יתיר, ונהירין ליה יתיר, הה"ד שיש יתרון לחכמה, לחכמה סתם, מן הסכלות סתם. וכך לתתא, אלמלא לא הוה שטותא שכיח בעלמא, לא הוי חכמתא שכיח בעלמא.
והיינו דרב המנונא סבא, כד הוו ילפין מניה חברייא רזי דחכמתא, הוה מסדר קמייהו פרקא דמלי דשטותא, בגין דייתי תועלתא לחכמתא בגיניה. הה"ד יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט, משום דהיא תקונא דחכמתא, ויקרא דחכמתא. ועל דא כתיב, ולבי נוהג בחכמה ולאחוז בסכלות.
רבי יוסי אמר יקר מחכמה ומכבוד, כלומר יקרא דחכמתא ונוי דילה, ויקרא דכבוד דלעילא, מאי היא. סכלות מעט. זעיר דשטותא אחזי וגלי יקרא דחכמתא וכבוד דלעילא, יתיר מכל ארחין דעלמא.
כיתרון האור מן החשך, תועלתא דנהורא לא אתיא אלא מן חשוכא. תקונא דחוורא מאי היא. אוכמא, אלמלא אוכמא לא אשתמודע חוורא, ובגין אוכמא, אסתליק חוורא ואתיקר. אמר ר' יצחק, משל למתוק במר, דלא ידע אינש טעמא דמתיקא, עד דטעים מרירא, מאן עביד להאי מתיקא. הוי אומר האי מרירא. והיינו דכתיב גם את זה לעומת זה עשה האלהים. וכתיב טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך.

— 23 —
תאנא בכמה דרגין אתקרי ב"נ: אדם, גבר, אנוש, איש. גדול שבכלם אדם. דכתיב, ויברא אלהים את האדם בצלמו. וכתיב כי בצלם אלהים עשה את האדם. ולא כתיב, גבר, אנוש, איש. א"ר יהודה, אי הכי, והא כתיב אדם כי יקריב מכם קרבן ליי'. מאן בעי למקרב קרבנא. מאן דאיהו חטאה וכתיב אדם.
אמר ר' יצחק ת"ח, קיומא דעלמא דעלאין ותתאין, הוא קרבנא. נייחא דקב"ה. ומאן אתחזי למקרב קמיה האי נייחא, הוי אומר האי אדם, דיקירא מכלא. א"ל אי הכי, הא כתיב, אדם כי יהיה בעור בשרו וגו', והיה בעור בשרו לנגע צרעת. אמר ליה, להאי בעי קב"ה לדכאה יתיר מכלא, דמאן דאיהו בדרגא עלאה דכלהו, לא ליתיב הכי.
ובגין כך כתיב באדם, והובא אל הכהן. ובא לא כתיב, אלא והובא, דכל מאן דחמי ליה, אתחייב ביה לאקרובי קמי כהנא, דדיוקנא קדישא לא ליתיב הכי. וכתיב איש או אשה כי יהיה בו נגע וגו', ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרות וגו', ולא כתיב בהו והובא.
אמר ליה, והא כתיב והאיש משה, כי זה משה האיש, אמאי לא אקרי אדם. אמר ליה משום דאקרי עבד למלכא, דכתיב לא כן עבדי משה. משה עבדי. ואוף הכי אקרי איש לגבי אדם דלעילא. אמר ליה אי הכי, והא כתיב יי' איש מלחמה, ולא כתיב אדם. א"ל סוד יי' ליראיו. א"ל אי הכי אנא בינייהו יתיב בכלא, ובאתר דא לא זכינא.
א"ל זיל לרבי אבא, דאנא אוליפנא מניה על מנת דלא לגלאה. אזל לגבי דרבי אבא, אשכחיה דהוה דריש ואמר, אימתי אתקרי שלימותא דכלא, כד יתיב קב"ה בכורסייא. ועד דלא יתיב בכורסייא, לא אשתכח שלימותא. דכתיב ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, משמע דכתיב אדם, דהוא כללא, ושלימותא דכלא. אמר ר' יהודה, בריך רחמנא דאשכחית לך בהאי. א"ל אי הכי הא כתיב יי' איש מלחמה, ולא כתיב אדם. א"ל יאות שאלת.
ת"ח, התם לא אשתכח שלימותא דכלא, ובגיני כך אקרי איש. אבל הכא, שלימותא דכלא, וכללא דכלא, בגין כך אקרי אדם. קארי עליה טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף.
תו אמר ליה, כתיב אדם ובהמה, ולא כתיב איש ובהמה. אמר ליה ולא. והכתיב למאיש ועד בהמה. אבל מה דכתיב אדם ובהמה, כמה דכתיב מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר יוצא בקיר. אורחיה דקרא הוא, דנקיט עלאה מכלהו, ונמיך מכלהו. אוף הכא עלאה דכלא, אדם, ונמיך מכלא בהמה.
אמר ליה והא כתיב ואדם אין לעבוד את האדמה. א"ל, תא חזי, דכל מה די בעלמא לא הוי אלא בגיניה דאדם, וכלהו בגיניה מתקיימי, ולא אתחזיאו בעלמא, וכלהו אתעכבו עד דייתי ההוא דאקרי אדם. הה"ד, וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וגו'. טרם: עד לא, כתרגומו. משום דדיוקנא עלאה לא אתחזי, הה"ד ואדם אין, כלומר, כלהו אתעכבו בגיניה דהאי דיוקנא, עד דאתחזי. ובג"כ לא אתברי האי דיוקנא, אלא בדיוקנא דאתחזי ליה, הה"ד וייצר יי' אלהים את האדם, בשם מלא. כמה דאוקימנא, דאיהו שלימותא דכלא, וכללא דכלא.
תאנא, בששי נברא אדם, בשעה שנשלם הכסא. ונקרא כסא, דכתיב שש מעלות לכסא. ולפיכך נברא האדם בששי, שהוא ראוי לישב על הכסא. ותאנא כיון דנברא אדם אתתקן כלא, וכל מה דלעילא ותתא, וכלא אתכליל באדם.
תניא א"ר יוסי, כתיב ודמות פניהם פני אדם, כללא דכלא, וכלא כלילן בהאי דיוקנא. א"ר יהודה והא כתיב ופני אריה אל הימין לארבעתם, ופני שור מהשמאל לארבעתן, אמר ליה כלא אפי אדם הוו, ובההוא דיוקנא דאדם, אתחזיין כל גוונין וכל דיוקנין. כמה דתנינן אנפוי אנפי נשרא, לא דהוא נשרא, אלא דאתחזי בדיוקנא דאדם, משום דכליל כל גוונין וכל דיוקנין.
א"ר יצחק, ת"ח, כל מאן דאיהו תחות שולטני דאדם, אתקרי איש. משום דאתתקן בגוונא דאדם, מדרגא אחרא דהוה ביה בקדמיתא. דתניא ברזא עלאה בספרא דצניעותא, כד אתברי אדם, נחת בדיוקנא קדישא עלאה, ונחתו עמיה תרין רוחין, מתרין סטרין, מימינא ומשמאלא, כללא דאדם. ורוחא דימינא, אתקרי נשמתא קדישא, דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים. ורוחא דשמאלא, אתקרי נפש חיה, והוה אזיל ונחית מעילא לתתא, ולא אתיישבא בהדי אחרא.
כד הוה עייל שבתא, והוה חב אדם, אתעבידו מההוא רוחא שמאלא, בריין מתפשטן בעלמא, ולא אסתיימו גופא דלהון. ואתחברו בהאי גופא דאדם, בדכורא ונוקבא, ואתילידו בעלמא. ואלין אקרון נגעי בני אדם. תנא, עלאין מנייהו דלא אתדבקו לתתא, ותליין באוירא, ושמעין מה דשמעין מלעילא. ומנייהו ידעין אינון אחרנין לתתא.
תנא, מן בוצינא דקרדינותא, נפקין תלת מאה ועשרים וחמש ניצוצי, מתגלפין ומתאחדן כחדא מסטרא דגבורה, דאקרון גבורות, ומתלכדן כחדא, ואתעבידו חד. וכד עיילין אלין בגופא, אקרי איש. דא דתנינן איש תם וישר איש צדיק, ואיש דהכא, איש מלחמה כתיב, דכלא סליק דינא, וכלא חדא. א"ר יהודה אמאי. לא הוה בידיה. אתו שאילו קמיה דר"ש, אמר לון, תו קשיא, דהא תנינן כתיב לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת, ותנינן מאן איש דא חסד, והכא אמריתו דהוא דינא.

— 24 —
אלא הכי תאנא, כלא הוא בחד מתקלא סלקא, וכלא חד. ומשום דדיני תתאי מתאחדן ומתחברן בשערוי דהאי. אקרי הוא דינא קשיא, וכד אתעבר מניה שערא דרישא, אתבסם, ודינין דלתתא לא אזדמנו. ובג"כ אקרי טהור. דלא אקרי טהור, אלא כד נפיק מסטרא דמסאבא, וכד נפיק מן מסאבא, אקרי טהור. דכתיב, מי יתן טהור מטמא. מטמא ודאי, והכא כתיב, ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא.
ות"ח, ברישא דהאי איש, בוצינא דקרדינותא. ובג"כ גולגלתא דרישא דהאי, סומקא כלא כוורדא, ושערי סומקי בגו סומקי, ותליין מניה כתרין תתאין דלתתא, דמתערין דינין בעלמא. וכד אתעבר מניה שערא ואתגליש, מחסד עלאה אתבסם כלא, ואתקרי טהור על שמיה.
א"ר יהודה, אי אתקרי על שמיה, קדוש אתקרי, ולא טהור. אמר ליה לאו הכי, דקדוש לא אתקרי אלא כד תלי שערא. דקדושה בשערא תלי, דכתיב קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. והאי אקרי טהור, מסטרא דתליין לתתא מניה, ובגיני כך אתעבר מניה שערא, ואתדכיא.
ותא חזי כל מאן דאיהו מסטרא דדינא, ודינין מתאחדין ביה, לא אתדכי, עד דאתעבר מניה שערא, ומדאתעבר מניה שערא אתדכי. ואי תימא אדם. לאו הכי, דהא הוא שלימותא דכלא, ורחמי אשתכחו ביה. בגין כך לאו הכי דכלהו קדושאן וקדישין אתייחדו ביה. אבל האי, הוא דינא, ודיני אתאחדן ביה, לא אתבסם עד דאתעבר מניה שערא.
ת"ח, דהא ליואי דאתו מהאי סטרא דדינא, לא מתדכאן עד דאתעברו מנהון שערא, דכתיב וכה תעשה להם לטהרם הזה עליהם מי חטאת והעבירו תער על כל בשרם וגו'. ובגין דיתבסמון יתיר, בעי כהנא דאתא מסטרא דחסד עלאה, לארמא לון, דכתיב והניף אהרן את הלוים תנופה לפני יי'. כמה דאיהו להאי איש דלעילא, דכד בעי לאתבסמא יתיר, אתגלייא ביה חסד עלאה, ואתבסם. ומבסם הוא, לתתא.
והאי איש בכללא דאדם הוא. וכד בעי קב"ה לאגחא קרבא, בהאי איש אגח בהו קרבא, דכתיב יי' איש מלחמה, בהאי איש ממש. ולא אגח בהו קרבא, עד דאעבר ליה שערא דרישא, בגין דישתלשלון משלשוליהון, ויתברון כל אינון כתרין דמתאחדן בשערי. הה"ד ביום ההוא יגלח יי' וגו'. בעברי נהר במלך אשור את הראש ושער הרגלים וגם את הזקן תספה.
תאנא, וכה תעשה להם לטהרם. מאי וכה. כגוונא דלעילא, הזה עליהם מי חטאת, שיורי טלא דבדולחא הכא מי חטאת, דאינון שיורי טלא. לזמנא דאתי כתיב, וזרקתי עליכם מים טהורים. וכבסו בגדיהם, כגוונא דלעילא, דתקונוי דהאי איש אתסחן בחסד עלאה ואתדכי מכלא.
ותנינן, אמאי כתיב בתער ולא במספרים. אלא משום דיתעבר שערא בשרשוי, ויתעברון מניה דינין תתאין משולשוליהון. ולזמנא דיתכשרון עובדין לתתא, זמין קב"ה שערא דא לאעברא ליה, ולמגלשיה בגין דלא יצמח וירבה, דכתיב כי ימרט ראשו.
א"ר יצחק, רב מכל ליואי, קרח הוא, דעבדיה קב"ה לתתא, כגוונא דלעילא, וקרייה קרח. אימתי. בשעתא דגליש בגיניה להאי איש, דכתיב קרח הוא.
וכד חמא קרח רישיה בלא שערא, וחמא לאהרן מתקשט בקשוטי מלכין, אתזלזל בעיניה וקנא לאהרן. א"ל קב"ה, אנא עבדית לך כגוונא דלעילא, לא בעאת לאעלאה בעלאין, חות לתתא והוי בתתאין. דכתיב וירדו חיים שאולה. מאי איהו שאול. גיהנם. דתמן צווחין חייבין, ולית מאן דמרחמי עלייהו. וזמינין אינון לאחייא ולאעלא, כד יתער קב"ה לעמיה, ולאחייא להו. דכתיב, יי' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל.
ואם מפאת פניו ימרט ראשו. תאנא, אית פנים ואית פנים, ומאן פנים הללו. אלין אינון דאקרון פנים של זעם. וכל אלין דתליין מאינון פנים חציפין, כלהו תקיפין. כלהו דלא מרחמי, וכד אתעבר שערא מסטרא דאינון פנים, מתעברן כלהו ואתברו.
דתניא, כל אינון דתליין משערא דרישא, אינון עלאין על אחרנין, ולא חציפין כוותייהו. וכל אינון דתליין מסטרא דשערא דאינון פנים, כלהו חציפין ותקיפין, ובג"כ אנפוי מתלהטן כאשא, משום ניצוצא דבוצינא דקרדינותא. ובהאי כתיב, פני יי' חלקם. פני יי' בעושי רע.

— 25 —
א"ר יצחק מהו נגע לבן אדמדם. נגע ממש הוא, אי חוורא אתחזי, וסומקא לא אתעבר. משמע דכתיב לבן אדמדם. א"ר יוסי, דחוורא לא אתחזי אלא בסומקא, כגוונא חוורא וסומקא. רבי יצחק אמר, אע"ג דחוורא אתחזי, אי סומקא לא אזיל, נגע הוא. דכתיב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. וכד אתחוור, כלא רחמי אשתכחו, ודינין לא אשתכחו.
תאני רבי אבא, כתיב נגע הוא, וכתיב נגע היא. חד דכר וחד נוקבא. אלא כד נוקבא, אסתאבת בגין חובי תתאי, כתיב נגע היא. וכד דכר לא אתדכי בגין חובי תתאי, כתיב נגע הוא.
ואשתמודען מלין אלין לגבי כהנא, דינין דאתו מהאי, ודינין דאתו מהאי. ואשתמודען קרבני דבעיין לקרבא, דכתיב זכר תמים. וכתיב נקבה תמימה יביאנה, דהא אשתמודען מלי, מאן אתו דינין, ומאן אינון חובי. דאתאחדן בהאי או בהאי. ועל דא כתיב, זבחי אלהים רוח נשברה. לאפקא שאר קרבנין דלא כתיב רוח נשברה, דאינון שלמא לעלמא, וחדוה דעלאין ותתאין.
ואם יראנה הכהן. תאני רבי יוסי, כתיב שומע תפלה עדיך וגו'. שומע תפלה, דא קב"ה. ר' חזקיה אמר, שומע תפלה, שומע תפלות מבעי ליה, מהו שומע תפלה. אלא תפלה, דא כ"י, דאיהי תפלה, דכתיב ואני תפלה, ודוד בגין כנ"י קאמר לה. ומה דאמר ואני תפלה, כלא חד, ועל דא שומע תפלה, ודא תפלה של יד, דכתיב על ידכה בה"א.
עדיך כל בשר יבואו. בשעתא דגופא שריא בצערא, במרעין במכתשין. כד"א ובשר כי יהיה בעורו. את הנגע בעור הבשר. הבשר החי. ובג"כ לא כתיב, כל רוח יבאו, אלא כל בשר יבאו. מהו עדיך. אלא כמה דאתמר, והובא אל הכהן, דא הוא קב"ה. הה"ד, ואם יראנה הכהן. ת"ח, באתר חד אהרן הכהן, ובאתרא אחרא הכהן סתם, ודא קב"ה.

— 26 —
א"ר יצחק, והא כתיב נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן, אי הכי דא קב"ה. א"ל אין. בגין דביה תליא כל דכיותא וכל קדושה. א"ל, אי הכי, אמאי והובא, והועלה מבעי ליה. א"ל, כד"א והובא את בדיו בטבעות, דעייל דא בגו דא. אוף הכא והובא, דיכנסון ליה לכהנא, לדכאה ליה ויעלון מלה קמיה.
א"ר יצחק, הכי תנינן, נגע צרעת. נגע הוא דינא תקיפא שריא בעלמא. צרעת: סגירו. כד"א, סגירו דנהורא עלאה. סגירו דטיבו עלאה, דלא נחית לעלמא. כי תהיה באדם, באדם סתם. והובא אל הכהן. דא כהן דלתתא, דהוא אתתקן למפתח ההוא סגירו, ולאדלקא בוציניא דישתכחו על ידוי ברכן לעילא ולתתא. ויתעבר ויסתלק ההוא נגע, וישרי נהירו דרחמי על כלא, ובג"כ והובא אל הכהן.

— 27 —
אמר רבי אבא, חמינא לאינהו בני עלמא, דלא משגחן, ולא ידעין ביקרא דמאריהון, כתיב בהו בישראל, אשר הבדלתי אתכם מן העמים להיות לי. וכתיב, והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני יי'. אי אינון מתרחקן, אן הוא קדושה דלהון, הא רעותא דלהון אתרחקת מניה. וקרא אכריז ואמר, אל תהיו כסוס כפרד אין הבין, במה אתפרשן בני נשא מסוס ופרד, בקדושה דגרמייהו, לאשתכחא שלימין ורשימין מכלא.
וע"ד זווגא דבני נשא הוא בזמנין ידיען, לכוונא רעותא לאתדבקא ביה בקב"ה. והא אתערו, בפלגות ליליא קב"ה עאל בגנתא דעדן, לאשתעשעא עם צדיקייא, וכ"י משבחת ליה לקב"ה, והיא שעתא דרעותא לאתדבקא בהו.
וחברייא דמשתדלי באורייתא, משתתפי בה בכ"י, לשבחא למלכא קדישא, ואתעסקן באורייתא, שאר בני נשא כדין עידן רעותא לאתקדשא בקדושה דקב"ה, ולכוונא רעותא לאתדבקא ביה. ואינון חברייא דמשתדלי באורייתא זווגא דלהון בשעתא דזווגא אחרא אשתכח, והאי משבת לשבת לכוונא רעותא לאתדבקא ביה בקודשא בריך הוא ובכנסת ישראל, דהוא עידן רעותא דמתברכן כלא עלאי ותתאי.
אי בני נשא אתרחקו מניה, ועבדן כבעירי, אן הוא קדושה דלהון, לאשתכחא קדישין. אן אינון נפשאן קדישין דמשכן מעילא. ושלמה מלכא צווח ואמר, גם בלא דעת נפש לא טוב. גם בלא דעת, מאן הוא דעת. דא קב"ה. נפש לא טוב, דא הוא נפש, דאינון משכין בעובדייהו, לא טוב, דהא מסטרא אחרא אתמשכאן עלייהו נפשתא דלאו איהו טוב, בגין דלא מכווני לבייהו לקב"ה.
מאן דאתלהיט ביצר הרע, בלא רעותא וכוונה דלבא לקב"ה. מסטרא דיצר הרע אתמשך עליה נפשא, דלאו איהי טוב, הה"ד גם בלא דעת נפש לא טוב ואץ ברגלים חוטא. מאן דאיהו אץ ברגלים ודחי שעתא בלא רעותא קדישא, חוטא. חוטא ודאי, בכלא.
ועל דא שריין מכתשין בישין בבני נשא, ואסהידו באנפייהו בחציפותא דלהון, לאחזאה דהא קודשא ב"ה מאיס בהו, ולאו דעתיה בהון, עד דאינון זכאן ומכשראן עובדייהו כמלקדמין, ומתברכן. וע"ד אשתמודען מכתשין לגבי כהנא, אינון דאתיין מסטרא דמסאבא, ואינון דאתיין מסטרא אחרא.

— 28 —
כגוונא דא כתיב, כי תבאו אל ארץ כנען וגו', ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. וכי אגר טב הוא, דישתכח באינון דזכאן למיעל בארעא. אלא הא אוקמוה לאשכחא מטמונין דאטמרן בביתייהו, ולאהנאה לון לישראל.
אבל ת"ח, זכאין אינון ישראל, דאינון מתדבקן ביה בקב"ה, וקב"ה רחים להו, דכתיב אהבתי אתכם אמר יי'. ומגו רחימותא דיליה, אעיל להו לארעא קדישא, לאשראה שכינתיה בינייהו, ולמהוי דיוריה עמהון, וישראל דישתכחון קדישין על כל בני עלמא.
ת"ח, כתיב וכל הנשים אשר נשא לבן וגו'. בשעתא דהוו עבדין עבידתא, הוו אמרי, דא למקדשא. דא למשכנא. דא לפרוכתא. וכן כל אינון אומנין בגין דישרי קדושה על ידייהו, ואתקדש ההוא עבידתא. וכד סליק לאתריה, בקדושה סליק.
כגוונא דא מאן דעביד עבידתא לע"ז, או לסטרא אחרא, דלא קדישא. כיון דאדכר ליה על ההוא עבידתא, הא רוח מסאבא שריא עלוי, וכד סליק עבידתא, במסאבא סליק. כנענים פלחי לע"ז אינהו, ומתדבקן כלהו כחדא ברוח מסאבא בע"ז, והוו בניין בנין לפרצופייהו ולגעולייהו לסטר מסאבא לע"ז, וכד שראן למבני, הוו אמרי מלה, וכיון דאתדכר בפומייהו, סליק עליה רוח מסאבא. כד אסתליק עבידתא, ברוח מסאבא אסתליק.
כיון דעאלו ישראל לארעא, בעא קב"ה לדכאה לון, ולקדשא לון ארעא, ולאפנאה אתר לשכינתא דלא תשרי שכינתא גו מסאבא. וע"ד בההוא נגע צרעת, הוו סתרין בניינין דאעין ואבנין דאתעבידו במסאבו.

— 29 —
ת"ח, אי עובדא דא הוה לאשכחא מטמונין בלחודוי, יהדרון אבנין לבתר כמה דאינון לאתרייהו, ועפרא לאתריה. אבל קרא כתיב, וחלצו את האבנים. וכתיב ועפר אחר יקח. בגין דיתעבר רוח מסאבא, ויתפני ויתקדש השתא כמלקדמין, וישתכחו ישראל בקדושה, ובדיורא קדישא, למשרי בינייהו שכינתא.
ועל דא מאן דבני בנין כד שארי למבני, בעי לאדכרא בפומיה, דהא לפולחנא דקב"ה הוא בני. בגין דכתיב הוי בונה ביתו בלא צדק וגו', וכדין סייעתא דשמיא שארי עלוי, וקב"ה זמין עליה קדושתא, וקארי עליה שלום, הה"ד וידעת כי שלום אהלך וגו'. מהו ופקדת נוך, הא אוקמוה, אבל ופקדת, לאפקדא מלה בפומא כד איהו בני. וכדין ולא תחטא כתיב. ואי לאו הא זמין לביתיה סטרא אחרא.
כ"ש, מאן דבני ורעותיה בגוונא אחרא, בגין דמיחד ביתא לסטרא אחרא, לאסתאבא ביה. הא ודאי שריא ביה רוח מסאבא, ולא נפיק ההוא ב"נ מעלמא, עד דאתענש בההוא ביתא, ומאן דדייר ביה, יכיל לאתזקא, דהא ההוא דירה רוח מסאבא שריא ביה, ואזיק מאן דאשתכח ביה.

— 30 —
ואי תימא במה ידיע. כגון דאתזק בההוא ביתא, ההוא דבני לה, או אנשי ביתיה, או בנזקי דגופא, או בנזקי ממונא, הוא ותרין אחרנין אבתריה. הא ודאי יערוק ב"נ לטורא, ולא ידור ביה. ידור בטיחלא דעפרא, ולא ידור ביה.
ובגין כך, קב"ה חס עלייהו דישראל, דאינון לא ידעין מלה בכל אינון בתי. והוא אמר, אתון לא ידעין, אנא ידענא, וארשימנא לון בנגע. נגע דייר בביתא, הא נגע אחרא תקיפא, דיפיק ליה, ויעבר ליה מן עלמא. וכדין ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו. כיון דאזיל ליה, מאי טעמא ונתץ את הבית. אלא בכל זמנא דההוא בנין להוי קיים, דיליה הוא, ויכיל לאהדרא.
האי בארעא קדישא, כ"ש בארעא אחרא, דזמינא רוח מסאבא יתיר, ויכיל ב"נ לאתזקא. א"ר אלעזר, וכ"ש דאקרי בקלפוי דחברוי אחרנין, לאשתכחא תמן, ואפילו טורפי דקספתא לא מעברן ליה מההוא ביתא, ובג"כ האי קרא אכריז ואמר, הוי בונה ביתו בלא צדק. הוי ודאי קאמרי כל יומא בההוא ביתא.
ר' יוסי עאל חד יומא בחד ביתא, מטא בספתא, עאל לגו. שמע חד קלא דאמר, אתכנשו עולו, הא חד פלוגתא דילן. סיפתו וננזיק ליה עד לא ינפוק, אמרו, לא ניכול אלא אי דיוריה הכא. נפק ר' יוסי ודחיל. אמר, ודאי מאן דאעבר על מלוי דחברייא, אתחייב בנפשיה.
א"ל ר' חייא, והא גוים ושאר בני נשא דיירי בגויה, ואשתלימו. א"ל, אינון מסטרייהו קא אתיין, אבל מאן דדחיל חטאה, יכיל לאתזקא. ואפילו אינון, אי יעכבו דיוריהון ביה, לא יפקון בשלם. א"ל, והא כתיב בתיהם שלום מפחד. א"ל כגון דהוה מאחרא, ואתבני מצדק. וקרא הכי הוא, בתיהם שלום מפחד, כשבתיהם שלום מפחד שבט אלוה לא שריא עליהם.

— 31 —
ובא אשר לו הבית והגיד וגו'. והגיד, ויאמר מבעי ליה, או וידבר, מהו והגיד. אלא בכל אתר מלה דחכמתא הוא, והא אוקמוה. כנגע נראה לי בבית, כנגע, נגע מבעי ליה. נראה לי, יש לי מבעי ליה. דהא כתיב, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם, דיתחזי לכלא. אמאי כנגע נראה לי.
אלא בשעתא דהאי עייל, אחרא אתגליא. ומקטרגא דא בדא. וע"ד נראה לי, ההוא דאתכסי אתגליא, ודאתגליא אתכסי, ולבתר מתחזי ליה בדיוקנא דההוא נגע דביתא, ואתכסיא אחרא. ועל דא והגיד לכהן, דמלה דחכמתא היא.
וכדין אתי כהנא, וירמון ביתא, וינתצון ליה אבנין ואעין וכלא. כיון דאנתצן ואתדכן כלא, מתברכאן, כדין כתיב, ובתים טובים תבנה וישבת. אלין אקרון טובים, דהא קדמאי לאו אינון טובים, ולאו בכללא דקדושה ודכיו נינהו.
א"ר יהודה, אי הכי במאי מוקמינן קרא דכתיב, ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת. אי רוח מסאבא שריא בגווייהו היך מלאים כל טוב. א"ר אלעזר, מלאים כל טוב: בממונא, בכספא, ובדהבא, ובכלא. כד"א כי טוב כל ארץ מצרים. וא"ר יהודה, והא כל בתי דמצראי, מליין חרשין וטעוון הוו. אלא בגין עותרא דארעא אתמר. אוף הכא בגין עותרא וממונא הוא.
תרין עותרין נטלו ישראל, חד כד נפקו מגלותא דמצרים. וחד כד עאלו לארעא. ר' שמעון אמר, כל דא ודאי הוה לאתקדשא ארעא, ולאעברא רוח מסאבא מארעא, ומגו ישראל. וכד ביתא הוה נתיץ, הוה אשתכח בה ממונא, למבני ליה, ולמליא ביתיה, בגין דלא יצטער על ביתא, וישרון בדיורא דקדושה.
ואיש או אשה כי יהיה בעור וגו'. ר' יוסי אמר, כסילתא דמוקפי בבהרת עזה, חיזו תנינא, ובחיזו אתדן, באינון גוונין. א"ר יצחק ש' טעמי אית מאן דגריס בבהרת עזה. וכלהו אוליפנא מהכא, בר חיזור חד סאיב, סהדא חד. תרין, תרי סהדי, ודכי. מכאן ולהלאה, אפילו מאה כתרי, ותרי כמאה. ודא אוליפנא לבתר דכתיב, לא יקום עד אחד באיש וגו', על פי שנים עדים וגו'.

— 32 —
ר' חזקיה הוה יתיב קמיה דרבי שמעון, אמר, כתיב נגע לבן אדמדם, כדין הוא נגע, דהא חוורא לא קאים בעיניה. פתח ר"ש ואמר, כתיב אם יהיו חטאיכם כשנים וגו', זכאין אינון ישראל, דקב"ה בעי לדכאה לון בכלא, בגין דלא ישתכחון בדינא קמיה. ומאריהון דדינא לא ישלטון בהון, דהא כלא אזיל בתר זיניה. סומקא לסומקא, וחוורא לחוורא. ימינא לימינא, ושמאלא לשמאלא.
בעשו כתיב, ויצא הראשון אדמוני, ועל דא שריא ביה זיניה. ואי תימא אדמוני כתיב בעשו. וכתיב ביה בדוד, ויביאהו והוא אדמוני. אלא דא מזוהמא דדהבא אתעביד, ודא בזוהרא דדהבא אתדבק, בעשו כתיב ביה, אדמוני כלו כאדרת שער, בזוהמא דהתוכא נפק. ביה כתיב בדוד, עם יפה עינים וטוב ראי.
ת"ח, מ"ט. גוונא חוורא אשתמודע, וגוונא סומקא אשתמודע, סומקא בקדמיתא, והא אתחזי ביה חוורא, הא דכיותא אתייליד ביה, ושארי לאתדכאה. חוורא בקדמיתא, ואתחזי ביה סומקא, הא שארי לאסתאבא, וכתיב וטמאו הכהן, דהא אתייליד ביה סומקא, לאסתאבא. וכהנא הוה ידע בכל אינון גוונין. ולזמנין דאתחזי ביה גוונא דדכיותא, ויסגר ליה למחמי אי אתייליד ביה גוונא אחרא. ואי לא, מדכי ליה, הה"ד וטהרו הכהן וגו'.
רבי יצחק ור' יהודה הוו אזלי בארחא, אמר רבי יהודה, כתיב וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם וגו', אי הוא חטא בנוי אמאי ילקון. א"ל, אלישע יתיר משאר נביאי חמא. חמא דלא נפיק מגחזי ברא דמעליא, וע"ד לייט לכלהו.
ולא עוד, אלא א"ל, אנא פולחנא בשמושא עלאה לגבי אליהו, וזכינא בתרין חולקין, דהא פלחנא ליה בקשוט, ואנת רשע פגימת לי, אומית לשקרא, וחמידת, הא עברת על אורייתא כלא, ומאן דאעבר על דא, מית הוא לעלמא דאתי. אבל בגין דפלחת לי, שמושא דילך לא להוי למגנא, תהוי מיתה דילך בעלמא דין, ובעלמא דאתי לא. ובגין כך, וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך.

— 33 —
א"ר יוסי, בגד הצמר או הפשתים אמאי. א"ר יצחק, בכלא שריא, ובכלא שלטא. ואית כגוונא דא דכתיב, דרשה צמר ופשתים. ובגיני כך, שולטניה דההוא נגע דנפיק מאתר עלאה, דא שלטא בכלא, בתרי גווני, בצמר ובפשתים. ובגין כך, זאת תורת נגע הצרעת בגד הצמר או הפשתים.

— 34 —
רבי יצחק הוה אזיל לקטפורי דאבוי. חמא חד ב"נ, דסאטי בקוטרא דמטולא אכתפוי. אמר ליה, שורטא דקישטא בכתפך אמאי, לא אמר ליה מדי. אזל אבתריה, חמא דעייל במערתא חדא, עאל אבתריה, חמא קטורא דתננא דהוה סליק מתחות ארעא, ועאל ההוא בר נש בנוקבא חד, ואתכסיא מניה. דחיל רבי יצחק, ונפק לפום מערתא.
עד דהוה יתיב, אעברו ר' יהודה ורבי חזקיה, חמא לון, וקריב גביהון, סח לון עובדא. א"ר יהודה, בריך רחמנא דשזבך. האי מערתא דסגיר, דסרוניא היא, וכל יתבי ההיא קרתא, חרשין אינון, ואתיין למדברא לחוויין אוכמין, דאינון בני עשר שנין, או יתיר, למעבד חרשין, ולא מנטרא מנייהו, ואתעבידו סגירין וכל זייני חרשין דלהון בהאי מערתא אינון.
אזלו, עד דהוו אזלי, אערערו בחד בר נש דהוה אתי, ובריה דהוה מרע, קטיר על חמרא. אמרו ליה מאן את. אמר להו יודאי, ודא הוא ברי דאיהו קטיר על חמרא. אמרו ליה, אמאי הוא קטיר. אמר לון, דיורי הוא בחד כפר, דאיהו מבני רומאי, והאי ברי הוה אוליף אורייתא בכל יומא, והוה אהדר לביתא, ולעי לון לאינון מלין. וג' שנין הוה דיורי בההוא ביתא, ולא חמינא מדי. והשתא יומא חד עאל ברי לביתא לאהדרא מלין, אעבר חד רוחא קמיה, ונזיק ליה, אעקם פומיה ועינוי, וידוי אתעקמו, ולא יכיל למללא. ואתינא לגבי מערתא דסגירו דסרוניא דלמא ילפון לי מלה דאסוותא.
אמר ליה רבי יהודה, ובההוא ביתא ידעת מן קדמת דנא, דאתנזק ביה ב"נ אחרא. אמר ליה ידענא, דהא מכמה יומין אתנזק ביה חד ב"נ, והוו אמרי דמרעא הוה, ומנייהו אמרי דרוחא דביתא, ולבתר עאלו ביה כמה בני נשא, ולא אתנזיקו. אמרו, היינו דאמרי חברייא, ווי לאינון דעברין על מלייהו.
פתח ר' יהודה ואמר, הוי בונה ביתו בלא צדק, דהא בכל אתר דאשתכח ביה צדק, כל רוחין וכל מזיקי עלמא ערקי מניה, ולא משתכחי קמיה. ועם כל דא, מאן דאקדים ונטיל אתר, אחיד ביה. אמר ליה רבי חזקיה, אי הכי שקיל שמא קדישא כרוח מסאבא.
אמר ליה, לאו הכי, אלא שמא קדישא לא שריא באתר מסאבא, ובגין כך, אי שמא קדישא נטיל אתר מקדמת דנא, כל רוחין וכל מזיקין דעלמא לא יכלין לאתחזאה ביה, כל שכן לקרבא בהדיה. אי רוח מסאבא קדים, נטיל אתר. שמא קדישא לא שריא ביה, דהא לאו אתריה.
וכד הוה נחית נגע צרעת, הוה מדכי אתרא, ואפיק לרוח מסאבא מאתריה, ולבתר מנתצי ביתא, אבנין ואעין וכלא, ובני לה כמלקדמין, בסטר קדישא בצדק, דדכיר ליה לשמא קדישא, ולשרי עליה קדושה, ועם כל דא בעפרא אחרא, וירחיק ביתא מאתריה, מיסודא קדמאה תרי טפחים.
השתא דלא אתחזי, ולא נחית מאן דמקטרג ביה בההוא רוח מסאבא, לאפקא ליה מאתריה, מאי תקנתיה. אי יכיל לנפקא מהאי ביתא שפיר. ואי לאו יבנה ליה כמלקדמין, באבנין אחרנין, ואעין וכלא, ויפיק וירחיק ליה מאתר קדמאה, ויבני ליה על שמא קדישא.
ועכ"ד, לא נפיק ההוא רוחא מן אתר קדמאה, בגין דקדושה לא שריא על אתר מסאבא. א"ר יצחק למה ליה לאטרחא כולי האי, בזמנא דא כתיב, מעוות לא יוכל לתקון וגו'. מיומא דאתחרב בי מקדשא, לא אשתכח אסוותא בעלמא, בגיני כך בעי ב"נ לאזדהרא, כי היכי דלהוי נטיר.
אמרי נזיל בהדי האי ב"נ ונחמי. א"ר יצחק, אסיר לן. אי הוה אזיל לגבי גברא רבא דחיל חטאה, כגון נעמן לגבי אלישע, נזיל אבתריה. השתא דאיהו אזיל לגבי רחיקי עלמא, רחיקי אורייתא, געלי מכלא, אסיר לן לאתחזאה קמייהו. בריך רחמנא די שזיב לן מנייהו. והאי ב"נ אסיר ליה. א"ר יהודה, והא תנינן בכל מתרפאין, חוץ מעצי אשרה וכו'. אמר ליה, ודא ע"ז איהו, ולא עוד, אלא דהא כתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגו'. אזלו לארחייהו.
אזל ההוא ב"נ לההיא מערתא, הוא ובריה, שרי ליה במערתא. עד דנפק אבוי לקטרא לחמריה, נפק קיטורא דאשא, ומחא ליה ברישא, וקטליה. אדהכי עאל אבוי, ואשכחיה מית. נטל ליה ולחמריה, ואזל ליה. ואשכח להו לבתר יומא חד, לר' יצחק, ולר' יהודה, ורבי חזקיה, דהוו אזלי. בכה קמייהו, וסח לון עובדא. אמר רבי יצחק, ולא זמנין סגיאין אמינא לך, דאסיר למיהך תמן. בריך רחמנא, די כל מעבדוהי קשוט, וארחתיה דין. זכאין אינון צדיקייא, דאזלין בארח קשוט, בעלמא דין, ובעלמא דאתי, ועלייהו כתיב, וארח צדיקים כאור נגה וגו'.
א"ר אלעזר, בכל עובדוי דב"נ, לבעי ליה דלהוון כלהו לשמא קדישא. מאי לשמא קדישא. לאדכרא בפומיה שמא קדישא על כל מה דאיהו עביד, דכלא הוא לפולחניה, ולא ישרי עלוי סטרא אחרא. בגין דאיהו זמין תדירא לגבי בני נשא, ויכיל לאשראה על ההוא עבידתא. ועל דא, השתי או הערב הוה אסתאב, ושריא עליה רוח מסאבא. ומה בהאי כך, מאן דפקיד מלוי לסטרא אחרא דלא אצטריך, עאכ"ו. ובג"כ כתיב ונשמרת מכל דבר רע.

— 35 —
רבי אלעזר הוה אזיל למחמי לאבוי והוה עמיה רבי אבא. א"ר אבא נימא מלין דאורייתא ונזיל. פתח רבי אלעזר ואמר, אמרי נא אחותי את, האי קרא קשיא. וכי אברהם דאיהו דחיל חטאה, רחימו דקודשא ב"ה, הוה אמר הכי על אתתיה, בגין דיוטבין ליה. אלא אברהם, אע"ג דהוה דחיל חטאה, לא סמיך על זכותא דיליה, ולא בעא מן קב"ה לאפקא זכותיה, אלא על זכותא דאתתיה, דירווח בגינה ממונא דשאר עמין, דהא ממונא באתתיה זכי ליה ב"נ, הה"ד בית והון נחלת אבות ומיי' אשה משכלת. מאן דזכי באשה משכלת, זוכה בכלא. וכתיב, בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר.
ואברהם הוה אזיל בגינה, למיכל שללא משאר עמין, וסמיך על זכותא דילה, דלא יכלון לאענשא ליה, ולחייכא בה. ובגיני כך לא יהיב מדי למימר אחותי היא. ולא עוד, אלא דחמא חד מלאכא אזיל קמה, ואמר ליה לאברהם, לא תדחל מנה, קב"ה שדר לי, לאפקא לה ממונא דשאר עמין, ולנטרא לה מכלא. וכדין לא דחיל אברהם מאתתיה, אלא מניה, דלא חמא עמיה מלאכא, אלא עמה. אמר הא היא מתנטרא, ואנא לא נטירנא. ובגיני כך אמר, אמרי נא אחותי את וגו'.
ייטב לי, ייטיבו לי מבעי ליה, דכתיב והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת, וע"ד ייטיבו לי מבעי ליה. אלא ייטב לי, דא דאזיל קמך. ייטב לי בהאי עלמא קב"ה בממונא. וחיתה נפשי בההוא עלמא בגללך, דלא תסטי מן אורחא דקשוט, דאי אזכי בגינך בממונא בהאי עלמא, ותסטי אנת באורחא, הא מיתא זמינא בההוא עלמא, אלא תסתמר, דתחי נפשי בההוא עלמא בגללך.
ובגין דההוא מלאכא אזיל קמה לנטרא לה, מה כתיב. וינגע יי' את פרעה וגו', על דבר שרי ודאי, דהות אמרת למלאכא מחי, והוא מחי. וע"ד לא דחיל אברהם מנה כלום, דהא היא מתנטרא. ומה דדחיל, מגרמיה דחיל, דלא חמא עמיה נטורא הכי.
ת"ח, עשר זמנין פקידת שרה למלאכא, למחאה לפרעה. ובעשר מכתשין אלקי. סימנא עבדת שרה לבנהא בתראה במצרים.
ר' אבא פתח, כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. זמין קב"ה לאחזאה פורקנא לבנוי, כאינון יומין דשלח קב"ה לאפקא לישראל, ואחזי אינון מכתשין במצראי, ואלקי לון בגיניהון דישראל. תא חזי, מה בין פורקנא דא, לפורקנא דמצרים. פורקנא דמצרים הוה בחד מלכא, ובמלכו חדא. הכא, בכל מלכין דעלמא, וכדין יתייקר קב"ה בכל עלמא, וינדעון כלא שולטנו דקב"ה, וכלהו ילקון במכתשין עלאין, על חד תרין, בגין דיסרבון כלהו בישראל.
וכדין יתגלי שולטניה דקב"ה, דכתיב והיה יי' למלך על כל הארץ. וכדין כלהו יתנדבון בהו בישראל לקב"ה, הה"ד, והביאו את כל אחיכם וגו'. כדין קיימין אבהן בחדוה, למחמי פורקנא דבנייהו כמלקדמין. הה"ד, כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. אמן כן יהי רצון.

=== Metzora ===

— 1 —
וידבר יי' אל משה לאמר. זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו וגו'. ר' אבא פתח, גורו לכם מפני חרב כי חמה עונות חרב למען תדעון שדון. שדון, שדין כתיב. כמה אית לון לבני נשא לאסתמרא ארחייהו ולדחלא מקמי קב"ה, דלא יסטי מארחא דכשרא, ולא יעבור על פתגמי אורייתא, ולא יתנשי מנה.
דכל מאן דלא לעי באורייתא, ולא ישתדל בה, נזיפא הוא מקב"ה, רחיקא הוא מניה, לא שריא שכינתא עמיה. ואינון נטורין, דאזלין עמיה, אסתלקו מניה, ולא עוד אלא דמכרזי קמיה ואמרי, אסתלקו סוחרניה דפלניא, דלא חש על יקרא דמאריה. ווי ליה, דהא שבקוהו עלאין ותתאין. לית ליה חולקא בארחא דחיי.
וכד איהו אשתדל בפולחנא דמאריה, ולעי באורייתא, כמה נטורין זמינין לקבליה לנטרא ליה, ושכינתא שריא עליה, וכלא מכרזי קמיה ואמרי, הבו יקרא לדיוקנא דמלכא, הבו יקרא לבריה דמלכא, אתנטיר הוא בעלמא דין ובעלמא דאתי, זכאה חולקיה.
ת"ח, בלישנא בישא דאמר נחש לאתתא, גרים לאתתא, ולאדם, למגזר עלייהו מיתה, ועל כל עלמא. בלישנא בישא כתיב, ולשונם חרב חדה. בג"כ, גורו לכם מפני חרב, מפני לישנא בישא. כי חמה עונות חרב. מאי כי חמה עונות חרב. דא חרב ליי', דתנן, חרב אית ליה לקב"ה, דביה דאין לחייביא. הה"ד חרב ליי' מלאה דם. וחרבי תאכל בשר. ובג"כ גורו לכם מפני חרב כי חמה עונות חרב למען תדעון שדון, שדין כתיב. בגין דתדעון דהכי אתדן, מאן דאית ליה חרב בלישניה, אזדמן ליה חרב דשצי כלא, הה"ד זאת תהיה תורת המצורע.

— 2 —
רבי אלעזר פתח, וכצפרים האחוזות בפח כהם יוקשים בני האדם. האי קרא הא אתמר. אבל ת"ח, בני נשא לא ידעין, ולא שמעין, ולא מסתכלי ברעותא דמאריהון, וכרוזא כל יומא קארי קמייהו, ולית מאן דציית ליה, ולית מאן דיתער רוחיה לפולחנא דמאריה.
בשעתא דרמש ליליא, ותרעין סתימין, אתער נוקבא דתהומא רבא, וכמה חבילי טריקין משתכחי בעלמא. כדין אפיל קב"ה שינתא על כל בני עלמא, ואפילו על כל די בהון אתערותא דחיי, ואינון שאטן בעלמא, ומודעין להו לבני נשא, מלין, מנהון כדיבן, ומנהון קשוט, ובני נשא אתקטרו בשינתא.
כד אתער רוחא דצפון, ואתפליג ליליא, שלהובא נפקא ובטש תחות גדפוי דתרנגולא, וקרי, וקודשא בריך הוא עאל בגנתא דעדן לאשתעשעא עם צדיקיא. וכדין כרוזא נפיק וקרי, וכל בני עלמא מתערי בערסייהו, אינון די בהון אתערותא דחיי, קיימין לפולחנא דמאריהון, ועסקי באורייתא ובשבחא דקב"ה עד דאתי צפרא.

— 3 —
כד אתי צפרא, כל חיילין ומשריין דלעילא משבחן ליה לקודשא ב"ה. הה"ד ברן יחד ככבי בקר וגו'. כדין כמה תרעין אתפתחו לכל סטרין. ותרעא דאברהם, אתפתח בה בכנסת ישראל, לזמנא לכל בני עלמא, הדא הוא דכתיב, ויטע אשל בבאר שבע.
ומאן דלא יתער רוחיה בפולחנא דמריה, בהיך אנפין יקום קמי מלכא, כד יתערון עליה בדינא, ויתפשון ליה בקולרא, ולא ישתכח עליה זכותא לאשתזבא, כדין כתיב, וכצפרים האחזות בפח כהם יוקשים בני אדם. ועד לא ינפוק ב"נ מהאי עלמא, בכמה דינין אתדן נפשא עם גופא, עד לא יתפרשון דא מן דא, ולית מאן דישגח.
בההוא זמנא דמטא שעתא לאתפרשא, לא נפקא נפשא מן גופא, עד דאתגלי עליה שכינתא, ונפשא, מגו חדותא וחביבותא דשכינתא, נפקא מגופא לקבלהא. אי זכאה הוא, מתקשר בה ואתדבק בה. ואי לאו, שכינתא אזלא, והיא אשתארת, ואזלת ומתאבלא על פרישותא דגופא. מתלא אמרי. שונרא מאשא לא מתפרשא, חדדי לסכינא, אזלא אבתריה.
לבתר אתדנו תרווייהו על ידוי דדומה. גופא אתדן בקברא עד דתב לעפרא, ונפשא באשא דגיהנם בכמה דינין, עד ההוא זמנא דאתגזר עלה לקבלא עונשא. בתר דקבילת עונשא, ומטי זמנא לאתדכאה, כדין אסתלקא מגיהנם, ואתלבנת מחובהא כפרזלא דאתלבן בנורא, וסלקין עמה, עד דעאלת לגנתא דעדן דלתתא, ואסתחי תמן באינון מיא, ואסתחי בבוסמין דתמן. כד"א, מקטרת מר ולבנה. וקיימא תמן עד זמנא דאתגזר עליה לאתרחקא מאתר דיתבין ביה צדיקיא.
וכד מטא זמנא לסלקא, כדין סלקין עמה, דרגא בתר דרגא, עד דאתקריבת כקורבנא על מדבחא. הה"ד, זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן, כהנא עלאה דלעילא, האי נפשא דלא אסתאבת כ"כ, בהאי עלמא, האי אית לה תקנתא, כגוונא דא. ואי לאו, מעוות לא יכול לתקון וגו'.

— 4 —
זאת תהיה תורת המצורע. ר' יצחק פתח, וזרח השמש ובא השמש וגו'. האי קרא אתמר, ואוקימנא ליה בנשמתא דב"נ, בשעתא דהיא קיימא עמיה דב"נ בהאי עלמא, כדין, וזרח השמש. ובא השמש, בזמנא דנפיק ב"נ מהאי עלמא, ואשתכח בתשובה, כדין אל מקומו שואף זורח הוא שם, אי זכאה איהו, כד"א, ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים.
ת"ח, כל חובי עלמא, קב"ה מכפר עלייהו, בתשובה, בר מההוא לישנא בישא, דאפיק שום ביש על חבריה. והא אוקמוה, דכתיב, זאת תהיה תורת המצורע, זאת היא תורתו של מוציא שם רע. רבי חייא אמר, כל מאן דאפיק לישנא בישא, אסתאבן ליה כל שייפוי, ויתחזי לסגרא, בגין דההיא מלה בישא סלקא ואתער רוחא מסאבא עלוי ואסתאב, אתי לאסתאבא מסאבין ליה, במלה דלתתא אתער מלה אחרא.
פתח ואמר, איכה היתה לזונה קריה נאמנה וגו'. מאן דהות מהימנא לבעלה, אהדרת לזונה. מלאתי משפט, משפט, ודאי דא קב"ה, צדק, דא כ"י, ובגין דאתערת מלה אחרא, אסתלק מנה קב"ה, ושריא בה רוחא דקטולי. הה"ד ועתה מרצחים. ומה ירושלם קרתא קדישא כך, שאר בני נשא עאכ"ו. הה"ד, זאת תהיה תורת המצורע.
רבי יהודה אמר, זאת תהיה, ודאי לקבליה לאתפרעא מניה, דההוא מוציא שם רע. ביום טהרתו והובא אל הכהן, מאי קמ"ל. משמע, מאן דאית ליה לישנא בישא צלותיה לא עאלת קמי קב"ה, דהא אתער עליה רוחא מסאבא. כיון דאהדר בתשובה וקביל עליה תשובה, מה כתיב, ביום טהרתו והובא אל הכהן וגו' וראה הכהן וגו'.
וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות. ר' יצחק ור' יוסי הוו שכיחי קמיה דר"ש. יומא חד א"ל, עץ ארז הא ידיע, כד"א, מן הארז אשר בלבנון, דהא ההוא עץ ארז, לא אשתרשן נטיעוי אלא בלבנון, והא אתמר. אזוב למה, ומאי הוא.
פתח ואמר, ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב. ת"ח, ב"נ דמשתדל בפולחנא דמאריה, ואשתדל באורייתא, קב"ה שארי עלוי ושכינתא אשתתפא בהדיה. כיון דב"נ אתי לאסתאבא, שכינתא אסתלקת מניה, קב"ה אתרחיק מניה, וכל סטרא דקדושה דמאריה מרחקין מניה, ושארי עליה רוח מסאבא וכל סטרא דמסאבא. אתי לאתדכאה מסייעין ליה. בתר דאתדכי ואהדר בתשובה, ההוא דאסתלק מניה אהדר, ושארי עלוי.

— 5 —
ת"ח, כתיב ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות. כיון דאמר, שתי צפרים, לא ידענא דאינון חיות, אלא, הא אוקמוה, אבל חיות, חיות ממש. כד"א וארא החיות, לקבל אתר דינקי מנייהו נביאי מהימני. ועץ ארז הא אתמר, ושני תולעת, סטר סומקא דגבורה דאשתתף בהדיה בקדמיתא. ואזוב, דא ו' זעירא, דיניק ליה לכ"י, ובג"כ, עץ ארז ואזוב אזלן כחדא, ועל דא ו' ו' כחדא אשתכחו, חד עלאה, וחד זעירא, וקריין לון, ו' עלאה, ו' תתאה. וכלהו אהדרו לשריא עלוי בגין דהא אתדכי, לקבל אלין, לתתא, עץ ארז ואזוב ושני תולעת אשתכחו בדכיותא דא, ותליין מאלין עלאין.

— 6 —
ר' יהודה ור' יצחק הוו אזלי בארחא. יתבו בההוא בי חקלא וצלו. בתר דסיימו צלותא קמו ואזלו. פתח ר' יהודה במלי דאורייתא. ואמר, עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. עץ חיים, דא אורייתא, דאיהי אילנא עלאה רבא ותקיף. תורה, אמאי אקרי תורה. בגין דאורי וגלי במה דהוה סתים דלא אתידע. חיים, דכל חיים דלעילא בה אתכלילו, ומנה נפקין. למחזיקים בה, לאינון דאחדין בה, דמאן דאחיד באורייתא אחיד בכלא, אחיד לעילא ותתא. ותומכיה מאושר, מאן תומכיה. אלין אינון דמטילין מלאי, לכיסן של ת"ח, כמה דאוקמוה.
ותומכיה, זכי לנביאי מהימני דיפקון מניה. מאושר, אל תקרי מאושר, אלא מראשו, אינון תמכין לאורייתא, מראשו ועד סופו. מראשו, דא רישא דכלא דאקרי ראש, דכתיב, מעולם נסכתי מראש. וראש דא חכמה, דאיהי רישא לכל גופא, וגופא אתפשט ביה עד סיומא דשית סטרין. ותומכיה. כד"א, שוקיו עמודי שש. דאינון דמטילין מלאי לכיסן של ת"ח אינון תמכין לאורייתא מרישא עד סיומא דגופא, וכל מהימנותא, ביה תליא, ואתמך. וזכי לבנין דיתחזון לנביאי מהימני.

— 7 —
רבי יצחק פתח, ויקרא אל משה וידבר יי' אליו מאהל מועד לאמר. ויקרא אלף זעירא, אמאי. אלא בגין לאחזאה מאן הוא ההוא דקרא, ההוא דשרי במקדשא, וכדין זמין למשה, כמאן דזמין אושפיזא. הכא א' זעירא, התם א' רבתא, אדם שת אנוש. דא שלימו דכלא.
ת"ח, מה בין משה לאהרן, הי מנייהו עלאה. אלא משה עלאה, משה שושבינא דמלכא, אהרן שושבינא דמטרוניתא. מתל למלכא דה"ל מטרוניתא עלאה. מה עבד. יהב לה שושבינא לתקנא לה ולאסתכלא במלי דביתא. וע"ד, כד עייל שושבינא דא למלכא, לא עייל אלא עם מטרוניתא, הה"ד, בזאת יבא אהרן וגו'.
משה שושבינא למלכא, בג"כ אזדמן כאושפיזא, ולבתר, וידבר יי' אליו. אהרן הוא שושבינא למטרוניתא, וכל מלוי הוו, לפייסא למלכא במטרוניתא, ויתפייס מלכא בהדה. וע"ד בגין דאיהו שושבינא לה, שוי מדוריה בהדה, לתקנא ביתא ולעיינא תדיר במלי דביתא. וע"ד אתתקן כגוונא דלעילא, ואקרי כהן גדול. מ"ל. דכתיב אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק.
ובג"כ כל מה דאצטריך מבי מלכא, נטיל, ולית מאן דימחי בידיה. וע"ד הוא קאים לדכאה לכל אינון דעאלין לבי מטרוניתא, בגין דלא ישתכח מסאבא באינון בני היכלא. ובג"כ כתיב, ולקח למטהר שתי צפרים וגו'.
רבי יהודה פתח ואמר, יושב בשמים ישחק יי' ילעג למו. יושב בשמים ישחק, דא יצחק דאתי מסטרא דחמרא, נהיר בקדמיתא, וחייך, ולבתר זעים ותריך. הה"ד יושב בשמים ולא כתיב, יושב שמים. ישחק, נהיר וחייך. ועל דא דינא נהיר וחייך, להו לרשיעייא.
ולבתר מה כתיב, אז ידבר אלימו באפו ובחרונו יבהלמו. וכך ארחי דחייביא, קב"ה נהיר להו בהאי עלמא, ונהיר לון אנפין כחמרא, דנהיר בקדמיתא, ולבתר זעים וקטיל. וקב"ה משיך לון לחייביא, אי יהדרון לקבליה, יאות, ואי לא שצי לון מההוא עלמא דאתי, ולית לון ביה חולקא, וישתצון מכלא. אתון לאתדכאה, מסייעין לון. וקב"ה מדכי לון וקריב לון לגביה, וקארי עלייהו שלום. הדא הוא דכתיב שלום שלום לרחוק ולקרוב וגו'.

— 8 —
ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה וגו'. ר' חייא פתח ואמר, הנה יום בא ליי' וחלק שללך בקרבך. האי קרא הכי מבעי ליה, הנה יום יבא, מאי, הנה יום בא. אלא שכבר בא, עד לא אברי עלמא, והוא יום דביה יעביד דינא לחייביא. והוא יום דביה יתפרע קב"ה מאינון דעקון לון לישראל. האי יום בא וקאים קמי קב"ה, ותבע מניה למעבד דינא ולשצאה עכו"ם, ואתיהיב ליה רשו, כד"א ואספתי את כל הגוים אל ירושלם למלחמה וגו'.
רבי יצחק אמר, תרין יומין אינון לקב"ה, חד שארי עמיה, וחד אתי לקמיה, ובאלין עביד קב"ה קרבין בכלא. וכד האי יומא, אתי לאגחא קרבא, אזדווג בההוא יומא אחרא, ונטיל זיינין על זייניה, ואגח קרבא בכלא, באינון ראמין ונמוכין. הה"ד כי יום ליי' צבאות, על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל.
רבי שמעון אמר, ואשה כי יזוב זוב דמה וגו'. היינו דכתיב, חרב ליי' מלאה דם. מלאה דם ודאי, דכתיב כי יזוב זוב דמה ימים רבים. בלא עת נדתה, היינו דכתיב, וישקוד יי' על הרעה ויביאה עלינו. דתנינן, קב"ה אקדים פורענותא לעלמא, חייביא מקדמין פורענותא בחוביהון למיתי לעלמא, או כי תזוב על נדתה. היינו ויספתי ליסרה אתכם, מהו ויספתי ליסרה. אוסיף דינא על דינא, ואתן דמא על דמא, יתיר על מה דאית בההוא חרב ליי' מלאה דם.
כתיב, לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם. מהו לא אוסיף. אלא, לא אתן עוד תוספת לההוא חרב, אלא כגוונא דיכיל עלמא למסבל. והא כתיב ויספתי. אלא ליסרה כתיב, ולא לשיצאה. הה"ד, או כי תזוב על נדתה.
כל ימי זוב טומאתה. מהו כל ימי זוב טומאתה. אלא חייביא מסאבין בחוביהון לגרמיהון, ומסאבין לאתר אחרא, כד"א, כי את מקדש יי' טמא. ואתער רוח מסאבא עלייהו. ולזמנא דאתי, זמין קב"ה לדכאה להו לישראל ולאעברא לההוא רוחא מסאבא מעלמא. דכתיב, לא יוסיף יבא בך עוד ערל וטמא. וכתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. מן הארץ ודאי.

— 9 —
ר' חזקיה הוה יתיב קמיה דר' אלעזר, ליליא חד קמו בפלגות ליליא למלעי באורייתא. פתח רבי אלעזר ואמר, ביום טובה היה בטוב וגו' גם את זה לעומת זה עשה האלהים וגו'. ביום טובה היה בטוב, בזמנא דאסגי קב"ה חסד בעלמא, בעי בר נש למיהך בשוקי ולאתחזאה קמי כלא, דהא כד שארי טיבותא דקב"ה בעלמא, בכלא שארי, ובכלא עביד טיבו ואסגי ליה בעלמא. ובג"כ, יתחזי ב"נ באתגליא בשוקי, ויעביד טיבו דלשרי עליה טיבו אחרא. הדא הוא דכתיב ביום טובה היה בטוב. היה בטוב ודאי.
וביום רעה ראה. לא כתיב וביום רעה היה ברע, אלא, ביום רעה ראה. דהא בשעתא דדינא תליא בעלמא, לא לבעי ליה לאיניש לאתחזאה בשוקא ולמיהך יחידאה בעלמא. דהא כד דינא שריא בעלמא, על כלא שארי. ומאן דפגע ביה, ואערע קמיה, יתדן בההוא דינא. וכדין כתיב, ויש נספה בלא משפט. דהא משפט אסתלק מצדק, ולא שריין דא בדא על עלמא. ועל דא ראה. ראה והוי נטיר, אשגח ועיין לכל סטר. והוי ידע, דבכלהו שריא דינא, ולא תפוק לבר, ולא תתחזי בשוקא, בגין דלא ישרי עלך. מ"ט. בגין דגם את זה לעמת זה עשה האלהים. כמה דכד שארי טיבו בעלמא שארי על כלא, כך, כד שריא דינא בעלמא שארי על כלא, ומאן דאערע ביה אתפס.
ת"ח, כד דינא שריא בעלמא, כמה סייפין תליין, דנפקי מההוא חרב עלאה, וזקפין רישא וחמן דהא ההוא חרב עלאה סומקא, מלייא דמא בכל סטרין, כדין גזרין נימוסין. וכמה סייפיא אתערו, כד"א, איש חרבו על ירכו. וכתיב, וחרבו שלופה בידו. וכלהו משתכחי למעבד דינא. ומאן דיערע בהו אתזק. כתיב, הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך וגו'. מ"ט, בגין דבכל אתר דדינא שריא בכלא שריא, בין במתא בין במדברא ובסחרנא דמתא.

— 10 —
תו פתח ואמר, שימני כחותם על לבך וגו'. שימני כחותם, כנסת ישראל אמרה דא לקב"ה. שימני כחותם, מאן הוא חותם. דא חותם דגושפנקא דקשוט. כחותם על לבך, דא חותם של תפלין, דאנח ב"נ על לביה. כחותם על זרועך, דא יד כהה, דמנח בההוא זרוע, ומנו יצחק. וכ"י קאמר שימני כחותם, חותם מבעי ליה, מאי כחותם. כאינון תפלין דרישא, דאתי שבחא לכל גופא. ועל דא תפלין בזרוע, על הלב, ובדא אשתכח בר נש שלים כגוונא דלעילא.
כי עזה כמות אהבה. מאי כי עזה כמות. אלא לא אשתכח קשיותא בעלמא, כמה דפרישו דנפשא מגופא, כד בעיין לאתפרשא. כך אהבת כנסת ישראל לקב"ה, דלא אתפרשן לעלמין. ובג"כ תפלה של יד, אתקשרא בזרוע, לקיימא דכתיב, שמאלו תחת לראשי.
קשה כשאול קנאה. בכל דרגין דגיהנם, לא אית קשיא כשאול, דנחית לתתא מנייהו, בר ההוא דרגא דאקרי אבדון, ודא ודא אשתתפו כחדא. ודא קשיא להו לחייביא מכלא. כך, קשה כשאול קנאה, דלית קנאה אלא ברחימותא, ומגו רחימותא אתי קנאה, ומאן דקני לההוא דרחים יתיר, קשיא ליה לאתפרשא מניה מההוא דרגא דאקרי שאול, דאיהו קשיא מכל דרגין דגיהנם.
רשפיה רשפי אש שלהבת יה. ומאן איהו שלהבת יה, דא אשא דנפיק מגו שופר, כליל מרוחא ומיא. ומגו ההוא שלהובא כד מתלהטא בכ"י, אוקיד עלמא בשלהבותא בקנאה דקב"ה, ובשעתא דהיא מקנאה ליה, ווי דאערע בשלהוביתא, דאיהו יתוקד בהו.

— 11 —
תו פתח ואמר. מים רבים לא יוכלו לכבות וגו'. מים רבים דא דרועא ימינא, דבעי לקשרא ביה קשרא דתפלה על דרועא שמאלא, לקיימא וימינו תחבקני. ד"א, מים רבים, דא הוא נהר עלאה, דמניה נפקין נהרין לכל עבר, וכלהו נגדין ואתמשכן מניה. כד"א, מקולות מים רבים. מאינון קולות דמים רבים, דנפקן ואתמשכן מניה. ונהרות, כד"א, נשאו נהרות וגו'.
אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, דרחים כ"י לקודשא בריך הוא, יבוזו לו. בוז יבוזו לו, יבוז מבעי ליה, מאי יבוזו לו. אלא, אם יתן איש, דא קודשא ב"ה. את כל הון ביתו, כד"א כל הון יקר ונעים. באהבה, דכ"י לגביה, ולא לאתקשרא בהדה, בוז יבוזו לו, כל אינון אוכלוסין וכל אינון משריין דלעילא, לההוא הון יקר, דהא לית רעותא לכלהו אלא בשעתא דכ"י מתקשרא ביה בקב"ה, ומתעטרא בהדיה, כדין כל אינון אוכלוסין, וכל אינון משריין, וכלהו עלמין כלהו בחדו, בנהירו, בברכאן, ועל דא אמר שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני.
[א] מאן דאנח תפלין, כד מנח תפלה של יד, בעי לאושטא דרועא שמאלא, לקבלא לה לכ"י, ולקשרא קשרא עם ימינא, בגין לחבקא לה, לקיימא דכתיב, שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. לאתחזאה בר נש כגוונא דלעילא, ולאתעטרא בכלא, וכדין ב"נ שלים בכלא, בקדושה עלאה. וקב"ה קארי עליה, ישראל אשר בך אתפאר.[ב] (תוספתא) בוז יבוזו לו. מאי בוז. יומא תניינא ויומא שתיתאה ויומא שביעאה דסוכות, דבהון הוו מנסכי מים ויין. דז' יומין דסוכות, בהון הוו מקריבין ישראל, ע' פרים, לכפרא על שבעין ממנן, בגין דלא ישתאר עלמא חרוב מנייהו, הה"ד ובחמשה עשר יום וגו' והקרבתם עולה אשה וגו'. (ע"כ תוספתא)

— 12 —
רבי חזקיה פתח ואמר, שמעה יי' צדק וגו'. כמה חביבה כנס"י קמי קב"ה, דבכל זמנא דכ"י, אתת לקמיה דקב"ה, קב"ה אזדמן לקבלה. הה"ד שמעה יי' צדק הקשיבה רנתי האזינה תפלתי. אמר דוד, אנא אתקטרנא בכ"י. כמה דהיא אשתכחת לקמך, אנא נמי הכי אשתכחנא. ובגין כך שמעה יי' צדק, בקדמיתא, ולבתר, הקשיבה רנתי האזינה תפלתי.
בלא שפתי מרמה. מאי בלא שפתי מרמה. אלא הכי תנינן. כל מלה ומלה דצלותא, דאפיק ב"נ מפומיה, סלקא לעילא ובקעא רקיעין, ועאלת לאתר דעאלת, תמן אתבחנת ההיא מלה, אי היא מלה דכשרא אי לא, אי איהי מלה דכשרא עאלין לה קמי מלכא קדישא למעבד רעותה. ואי לאו, סאטין לה לבר, ואתער בההיא מלה רוחא אחרא.
ות"ח, כתיב ביה ביוסף, ענו בכבל רגלו וגו'. עד אימתי, ענו בכבל רגלו. עד עת בא דברו אמרת יי' צרפתהו. עד עת בא דברו דמאן. אלא עד עת בא דברו דיוסף, ואתבחין ההיא מלה, הה"ד, אמרת יי' צרפתהו. כדין, שלח מלך ויתירהו מושל עמים ויפתחהו. אדהכי הוה אתא צפרא.
א"ר אלעזר, כתיב, והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים. נפש אדני, סתם. כד"א, אשר לא נשא לשוא נפשי, הא עידנא בצפרא לאתקשרא כ"י ולאתחברא בבעלה, זכאין אינון צדיקיא דמשתדלין באורייתא בליליא, ואתאן לאתקשרא ביה בקב"ה ובכ"י. עלייהו כתיב, ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך.

— 13 —
א"ר אלעזר כתיב, והזרתם את בני ישראל מטומאתם וגו' בטמאם את משכני אשר בתוכם. והזרתם, כהאי זר, דאיהו זר מכלהו, ולא אתחבר במה דליתיה דיליה.
ות"ח, בשעתא דמסתאבין בני נשא לתתא, מסאבין לון בכלא, והא אתמר. אבל, בשעתא דרוח מסאבא אתער לתתא, אתער רוח זר, רוח מסאבא דלתתא, אתער רוח מסאבא אחרא, ואתיהיב ליה רשותא לנחתא לעלמא. מאי רשותא, רשותא דקדושה דהוה נחית ומחי ביה, לא אשתכח, ואסתלק, וכדין אתגלייא דינא, לקבליהון דחייבין, ואוסיף דינא על דיניה, וכדין, תרין רוחין משתכחין בעלמא, חד, רוחא דדינא, וחד, רוחא דמסאבא.
א"ר אלעזר, אצטריכנא הכא למימר מלה דאוליפנא מאבא. ת"ח, הכא ילפינן מנגע דביתא. דכד רוחא מסאבא שריא בביתא וקב"ה בעי לדכאה ליה, שדר נגע צרעת בביתא, לקטרגא דא בדא, וההוא נגע לא אעדי מביתא, ואע"ג דרוח מסאבא אסתלק מההוא ביתא, עד דינתצון ביתא, אבנין ואעין וכלא, כדין אתדכי אתרא.
כהאי גוונא, מאן דאסתאב ואתער רוחא מסאבא ושארי עלוי, כד בעי קב"ה לדכאה עלמא, אתער רוח דינא תקיפא, ואשתכח בעלמא ושריא על ההוא רוחא מסאבא, ומקטרגי דא בדא, עד דיתעבר מעלמא, וההוא רוחא דינא תקיפא, לא אסתלק מאתריה עד דינתץ אתר, שייפין וגרמין וכלא, כדין אתדכי עלמא ואתעברו מניה רוחין מסאבין, ועלמא אשתכח בדכיו.
ועל דא תנינן, אתא לאסתאבא מסאבין ליה ודאי. ווי ליה לב"נ כד שארי עליה רוח מסאבא, ואשתכח ביה בעלמא, דודאי לינדע, דקודשא ב"ה בעי לבערא ליה מן עלמא. זכאין אינון צדיקיא דכלהו קדישין, ואשתכחו בקדושה קמי מלכא קדישא, ושריא עלייהו רוח קדישא, בהאי עלמא ובעלמא דאתי. כיון דאתא צפרא קמו אזלו.

— 14 —
עד דהוו אזלי, פתח רבי אלעזר ואמר, ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים. ויעקב הלך לדרכו, דהוה אזיל לקבל אבוהי. ת"ח, כל זמנא, דיעקב אשתכח לגביה דלבן לא מליל עמיה קב"ה, ואי תימא, והא כתיב, ויאמר יי' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך וגו'. האי בסופא הוה, בזמנא דבעא לאתפרשא מלבן וכד אתפרש מניה, אתו לקבליה אינון מלאכי ואוזפוהו באורחא.
ת"ח, כתיב, ויפגעו בו. ויפגע במלאכי אלהים מבעי ליה, מאי בו. אלא אינהו אתו לאתכללא ביה. מאי לאתכללא ביה. אלא אינון מסטרא דגבורה קאתיין, דכתיב מלאכי אלהים, וחמא מסטרא אחרא מלאכי דרחמי, ואתכללו ביה רחמי ודינא.
ת"ח, בקדמיתא, מחנה אלהים, זה חד. לבתר ויקרא שם המקום ההוא מחנים, תרי. חד מסטרא דדינא וחד מסטרא דרחמי, מלאכין מהאי גיסא, ומלאכין מהאי גיסא, ועל דא כתיב, ויפגעו בו. בו, דייקא. ויאמר יעקב כאשר ראם, ראה אותם מבעי ליה, מאי ראם. אלא חמא לון כלילן כחדא, מתדבקן דא בדא, מתחברן דא בדא, ועל דא כתיב ראם, וכלהו אתו לאוזפא ליה ולשיזבא ליה מידא דעשו.

— 15 —
כתיב ביה בעשו, ויצא הראשון אדמוני. ויצא הראשון, אי תימא, דיעקב טפה קדמאה הוה, לאו הכי, דהא כתיב, ויצא הראשון, ולא כתיב, ויצא ראשון. ובגין דיצחק אתי מסטרא דדינא קשיא, נפק עשו אדמוני, סומקא. דאי יעקב הוה בוכרא, ההיא טפה קדמאה נפקא הכי סומקא. אבל טפה תניינא הוה, ובגין כך לא נפקא הכי, דהא מסטרא דרחמי הות ההיא טפה, מהאי גיסא ומהאי גיסא.
וטפה דעשו לא הות כטפה דיעקב, דדא שלים ודא לא שלים. ובההיא שעתא, יצחק הוה מכוון בסיומא דדינא קשיא, דאפיק בסטרוי, בגליפוי טהירין בשייפוי, ובגין כך עשו, זוהמא דאתהתיך מדהבא.
ועל דא תנינן, דבעי ב"נ לכוונא בההיא שעתא, ברעותא דמאריה, בגין דיפוק בנין קדישין לעלמא. ואי תימא, יצחק לא אתכוון. לאו הכי, אלא אתכוון בקדושה, ואתכוון בסיומא דההוא אתר, ואשתכח כד נפק ההיא טפה קדמאה, בההוא אתר ממש, ועל דא כתיב, כלו כאדרת שער.
תא חזי, דוד בשפירו דסומקא נפק, ואתאחד בקדושה דמאריה. ועל דא כתיב, והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי. אבל יעקב בוכרא הוה מניה דעשו, לאו מטפה, אלא דכוונה דרעותא, באילנא עלאה רברבא ותקיף, ועשו בההוא אתר דסיומא דכלא, ובגין כך כתיב, הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד.
רבי יהודה הוה מתני הכי. עשו נקרא ראשון, דכתיב, ויצא הראשון אדמוני כלו. וקב"ה אקרי ראשון, דכתיב אני ראשון ואני אחרון ואת אחרונים אני הוא. וזמין לאתפרעא ראשון מראשון. ולמבני ראשון, דכתיב, כסא כבוד מרום מראשון. ולזמנא דאתי כתיב, ראשון לציון הנה הנם ולירושלם מבשר אתן.
תאנא, זמינא ירושלם, למהוי שורהא לעילא ולאתקרבא עד כורסי יקרא דמלכא. הה"ד בעת ההיא יקראו לירושלם כסא יי'. כדין כתיב, והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים. כדין ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד. בילא"ו יילא"ו.

— 16 —
(תוספתא) רבי אלעזר, ור' יוסי חמוי, הוו אזלי מאושא ללוד. א"ר יוסי לר' אלעזר, אפשר שמעת מאבוך מאי דכתיב, ויעקב הלך לדרכו וגו'. א"ל לא ידענא. עד דהוו אזלי מטו למערתא דלוד. שמעו ההוא קלא דאמר, תרי עוזלין דאילתא עבדו קמאי רעותא דניחא לי. ואינון הוו משרייתא קדישא דערע יעקב קמיה. אתרגיש ר' אלעזר, ואסתער בנפשוי, ואמר, מריה דעלמא כך אורחוי, טב לן דלא נשמע, שמענא ולא ידענא.
אתרחיש ליה ניסא, ושמע ההוא קלא דאמר, אברהם ויצחק הוו, נפל על אנפוי וחמא דיוקנא דאבוי, א"ל, אבא, שאילנא ואתיבונא, דאברהם ויצחק הוו, דערעו ליעקב כד אשתזיב מלבן. א"ל ברי, פוק פסקך, וסב סבתך, פום ממלל רברבן הוה. ולא דא היא בלחודוי, אלא לכל צדיקיא נשמתהון דצדיקיא מערעין קדמוהי לשיזבותיה, ואינון מלאכיא קדישי עלאי.
ות"ח, יצחק קיים הוה בההיא שעתא, אבל נשמתיה קדישא אתנסיבת בכורסיא יקרא דמאריה, כד אתעקד על גבי מדבחא. ומכדין אסתמו עינוי מחיזו. היינו דכתיב, לולא וגו' ופחד יצחק היה לי. (ע"כ תוספתא)

=== Achrei Mot ===

— 1 —
וידבר יי' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו'. ויאמר יי' אל משה. רבי יהודה אמר, כיון דכתיב וידבר יי' אל משה, אמאי זמנא אחרא ויאמר יי' אל משה דבר אל אהרן אחיך, דהא במלולא קדמאה סגי. אלא הכי תנינן, כתיב, ויקרא אל משה וידבר יי' אליו. וכתיב, ואל משה אמר עלה אל יי'. והא אוקמוה מלה, דהכא דרגא חד. ולבתר, דרגא אחרא. אוף הכא, וידבר יי' אל משה דרגא חד. ולבתר ויאמר יי' אל משה דבר אל אהרן אחיך, דרגא אחרא. וכלא, בחד מתקלא סלקא, ומן שרשא חד כלא אתחבר.
אחרי מות שני בני אהרן. רבי יצחק פתח, עבדו את יי' ביראה וגילו ברעדה. וכתיב, עבדו את יי' בשמחה באו לפניו ברננה. הני קראי קשיין אהדדי, אלא הכי תאנא, עבדו את יי' ביראה. דכל פולחנא דבעי ב"נ למפלח קמי מאריה, בקדמיתא בעי יראה, לדחלא מניה, ובגין דחלא דמאריה, ישתכח לבתר דיעביד בחדוותא פקודי אורייתא. ועל דא כתיב, מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה.
וגילו ברעדה. דאסיר ליה לב"נ למחדי יתיר בעלמא דין. האי במלי דעלמא, אבל במלי דאורייתא ובפקודי דאורייתא, בעי למחדי. לבתר, ישתכח בר נש דיעביד בחדוותא פקודי אורייתא. דכתיב, עבדו את יי' בשמחה.
ר' אבא אמר, עבדו את יי' ביראה. רזא דמלה הוא, עבדו את יי' ביראה, מה יראה הכא. אלא כמה דאוקימנא, דכתיב, יראת יי' ראשית דעת, וכתיב, ראשית חכמה יראת יי'. יראת יי', קב"ה הכי אקרי. ר' אלעזר אמר, עבדו את יי' ביראה, מאן דבעי למעבד פולחנא דמאריה, מאן אתר שארי, ובאן אתר יכוון פולחנא ליחדא שמא דמאריה. הדר ואמר ביראה, ביראה הוא שירותא, מתתא לעילא.
ת"ח, מה כתיב הכא אחרי מות, ולבתר דבר אל אהרן אחיך וגו' בזאת יבא אהרן, אלא מכאן, שירותא לאזהרא לכהני, כל מאן, דבעיין לאזדהרא בהאי זאת, ודא היא יראת יי'.
דבר אחר. אחרי מות שני בני אהרן. ר' יוסי אמר, אחרי מות נדב ואביהוא, מבעי ליה, מ"ט שני בני אהרן, והא ידיע דבנוי הוו. אלא הכי תאנא, דעד כאן לאו ברשותייהו קיימי, אלא ברשותא דאבוהון, ובג"כ, בקרבתם לפני יי' וימותו, דאינון דחקו שעתא בחיי דאבוהון, וכלא הוה, בגין ההוא חובא דעבדו, דכתיב בהקריבם אש זרה. דתניא, באתר חד, כתיב בהקריבם אש זרה, ובאתר חד כתיב, בקרבתם לפני יי'. והאי והאי הוה, ובג"כ כתיב הכא בני אהרן, וכתיב בקרבתם.
א"ר חייא, יומא חד הוינא אזיל בארחא, למיהך גביה דרבי שמעון, למילף מניה פרשתא דפסחא. ערעית בחד טורא, וחמינא בקיעין גומין בחד טינרא, ותרין גוברין בה. עד דהוינא אזיל, שמענא קלא דאינון גוברין, והוו אמרין, שיר מזמור לבני קרח גדול יי' ומהלל מאד וגו'. מאי שיר מזמור. אלא הכי תאנא משמיה דר' שמעון, שיר דאיהו כפול, שיר דאיהו משובח משאר שירין, ועל דאיהו משובח משאר שירין, תרין זמנין אתמר ביה שירתא, וכן מזמור שיר ליום השבת. כה"ג, שיר השירים אשר לשלמה, שירתא לעילא מן שירתא.
שיר מזמור, שירתא דקב"ה, דקא מזמרי בני קרח על אינון דיתבי על פתחא דגיהנם. ומאן אינון, אחוהון דאינון דיתבי בתרעי דגיהנם. וע"ד, שירתא דא ביום שני אתמר. קריבנא גבייהו, אמינא להו, מאי עסקייכו באתר דא. אמרו מזבני אנן, ותרי יומי בשבתא, בדילנא מישובא ונעסק באורייתא. בגין דלא שבקין לן בני נשא, כל יומא ויומא. אמינא, זכאה חולקיכון.
תו פתחו ואמרו. בכל זמנא דצדיקיא מסתלקי מעלמא, דינא אסתלק מעלמא, ומיתתהון דצדיקיא מכפרת על חובי דרא. ועל דא פרשתא דבני אהרן, ביומא דכפורי קרינן לה, למהוי כפרה לחוביהון דישראל. אמר קודשא ב"ה, אתעסקו במיתתהון דצדיקיא אלין, ויתחשב לכו כאלו אתון מקרבין קרבנין בהאי יומא לכפרא עלייכו. דתנינן, כל זמנא דישראל יהון בגלותא, ולא יקרבון קרבנין בהאי יומא, ואינון תרין שעירין לא יכלין לקרבא, יהא להו דכרנא, דתרי בני אהרן, ויתכפר עלייהו.
דהכי אוליפנא, דכתיב ואלה שמות בני אהרן הכהנים וגו'. וכתיב, הבכר נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר. ואלעזר ואיתמר מבעי ליה, מהו אלעזר ואיתמר. אלא שקול הוה אביהוא כתרי אחוי. ונדב ככלהו.
ואית דמתני הבכר נדב, דא בלחודוי, ואביהוא בלחודוי, וכל חד אתחשיב בעיניה, כתרוייהו, כאלעזר ואיתמר. אבל נדב ואביהוא בלחודייהו, שקולין הוו לקבל שבעין סנהדרין, דהוו משמשין קמי משה. ובגין כך, מיתתהון מכפרא על ישראל. ועל דא כתיב, ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה. ואמר ר' שמעון, הבכר נדב, כלומר, ההוא, דכל שבחא ויקרא דליה. נדב ואביהוא, על אחת כמה וכמה, דהני תרי, לא אשתכחו כותייהו בישראל.

— 2 —
וידבר יי' אל משה אחרי מות שני בני אהרן. רבי חזקיה פתח ואמר, לכן כה אמר יי' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם וגו'. האי קרא קשיא, לכן כה אמר יי' אשר פדה את אברהם מבעי ליה. מאי, כה אמר יי' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם.
אלא הא אוקמוה והא אתמר, דיעקב פדה את אברהם ודאי. דבההיא שעתא דנפל בגו נורא דכשדאי, דנו דיניה קמי קב"ה, בגין מאי ישתזיב האי. זכות אבהן לית ליה. א"ל, ישתזיב בגין בנוי, דהכי תניא, ברא מזכי אבא. אמרו, הא ישמעאל דנפיק מניה. אמר קב"ה, הא יצחק, דיושיט קדליה על גבי מדבחא. אמרו, הא עשו דנפיק מניה. אמר, הא יעקב, דאיהו כורסיא שלימתא, וכל בנוהי שלימין קמאי. אמרו, הא ודאי בזכותא דא ישתזיב אברהם. הה"ד, אשר פדה את אברהם.
לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי. מאן אינון ילדיו מעשה וגו'. אלין אינון, חנניה מישאל ועזריה. דמפילו גרמייהו לגו נורא יקדתא לקדשא שמי. לא עתה יבוש יעקב. מאי בעי הכא יעקב, והא כתיב, ויהי בהם מבני יהודה דניאל חנניה מישאל ועזריה. בני יהודה אקרון, ובג"כ לא עתה יבוש יהודה מבעי ליה, מאי לא עתה יבוש יעקב.
אלא הכי תנינן. בהאי שעתא דאתכפיתו, למנפל בנורא, כל חד ארים קליה ואמר, גבי כל אינון עמין ומלכין ואפרכיא, חנניה אמר, יי' לי לא אירא מה יעשה לי אדם יי' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי טוב לחסות ביי' וגו'. מישאל פתח ואמר, ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם יי' וגו' כי אתך אני נאם יי' להושיעך כי אעשה וגו'. בההיא שעתא, דשמעו כלהו שמא דיעקב. תווהו וחייכו בלצנותא. עזריה פתח ואמר, שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד.
הה"ד, זה יאמר ליי' אני וגו'. זה יאמר לה' אני, דא חנניה, וזה יקרא בשם יעקב, דא מישאל, וזה יכתוב ידו ליי' ובשם ישראל יכנה, דא עזריה, ביה שעתא כנש קב"ה פמליא דיליה, אמר לון, במאן מלה, מאינון מלין דאמרו אלין תלתא, אשזיב לון. פתחו ואמרו, וידעו כי אתה שמך יי' לבדך עליון על כל הארץ.
בה שעתא אמר קב"ה לכורסייא, כורסייא דילי, במאן מלה מאינון מלין, אשזיב לאינון צדיקייא. אמר ליה, בהאי מלה דכלהו חייכין בה, אשזיב לון, לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו. כמה דקאים יעקב לגבי דאברהם בנורא, יקום השתא לגבי אלין, הה"ד, כה אמר יי' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם לא עתה יבוש יעקב וגו'. מהאי כסופא דלצנותא.
תנא, כלהו דהוו חייכין ממלה דא, אתוקדו בההוא נורא, וקטל לון שביבא דנורא. מאן שזיב לאלין. על דהוו מצלן קמי קב"ה ומיחדן שמיה כדקא יאות, ועל דמיחדן שמיה כדקא יאות, אשתזיבו מההוא נורא יקידתא.

— 3 —
תרי בני אהרן קריבו אשא נוכראה, דלא אתיחדו שמיה כדקא יאות, ואתוקדו בנורא. רבי יצחק אמר, כתיב, אחרי מות. וכתיב וימותו. כיון דאמר אחרי מות שני בני אהרן, לא ידענא, דהא וימותו. אלא הכי תנינן, תרי מיתות הוו, חד לפני יי'. וחד, דלא הוו להו בנין, דכל מאן דלא זכי לבנין מית הוא. בגין כך, אחרי מות, וימותו.
רבי אבא אמר, מאי דכתיב, וימת נדב ואביהוא לפני יי' בהקריבם אש זרה לפני יי' במדבר סיני ובנים לא היו להם ויכהן אלעזר ואיתמר. מאי דא לגבי דא, דכתיב, ובנים לא היו להם, ויכהן אלעזר ואיתמר. אלא רזא דמלתא. האי דאמינא, וימותו, דלא הוו להו בנין. והכי הוא ודאי. אבל לא כשאר בני עלמא, אע"ג דלא אנסיבו, דהא אלין לא מיתו אלא מיתת גרמיהון, אבל מיתת נפשהון לא מיתו.
מנ"ל, דכתיב, ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה ותלד לו את פנחס אלה ראשי אבות הלוים למשפחותם. אלה, והא פנחס בלחודוי הוה. וכתיב, ראשי אבות הלוים, בג"כ, מיתת גרמיהון מיתו, מיתת נפשהון לא מיתו. א"ר אלעזר ודאי משמע אלה, ומשמע ראשי.
ובג"כ כתיב, פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, וכתיב ופנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן היה כהן בימים ההם. פנחס בן אלעזר הכהן מבעי ליה. אלא בכל אתר דאתא פנחס, בן אהרן הכהן כתיב, ואלעזר לא כתיב אלא אלעזר הכהן, דכתיב ולפני אלעזר הכהן. ויאמר אלעזר הכהן וגו'. ועל דא מיתת גרמיהון מיתו, מיתת נפשהון לא מיתו.
ותנינן ברזא דמתניתין, תרי זוג, פן חס. והא אתמר, יו"ד זעירא ביני אתוון דפנחס. דהאי יו"ד כליל תרי כחדא, ודא הוא רזא דמלה, והא אתמר.
ר' אלעזר שאיל לאבוי, א"ל, והא תרי אינון ותרי הוו, אמאי לא אשתכחו תרי. א"ל, תרי פלגי גופא הוו, דהא לא אנסיבו, ובג"כ, בחד אתכלילו, דכתיב, ותלד לו את פנחס אלה ראשי וגו'.
ויו"ד דפנחס, לא אתייהיב ביה לחברא אתוון, אלא בשעתא דקני לקב"ה, ואתא לישרא עקימא, דחמא דהאי את ברית קדישא, עייל זמרי ברשותא אחרא. ובמה דאתעקם בקדמיתא, אתתקן הכא. בנוכראה אתעקם בקדמיתא, דכתיב, בהקריבם אש זרה, הכא בנוכראה אתתקן, כמה דכתיב, ובעל בת אל נכר. מה להלן אש זרה, אף כאן נמי אשה זרה.
מאי אתחזי הכא. אלא בקדמיתא רחיקא קריבו, דכתיב, בהקריבם אש זרה. אוף הכא זמרי, הוה קריב רחיקא, שמא דמלכא, הוה קריב גבי רחיקא, מיד, וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה. הכא אתקין עקימא דקדמיתא, כדין אתייהיב יו"ד בשמיה לחברא אתוון כחדא, ואתבשר בשלום, דכתיב, לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום. בריתי ממש.
מאי שלום הכא, אלא בההוא כתרא, חבו בקדמיתא, בההוא כתרא, אתערו קטטותא בקדמיתא, והשתא דאתתקן, כתיב הנני נותן לו את בריתי שלום. בריתי ממש, תהא עמיה בשלום, ובגין כך, אתייהיב יו"ד זעירא בשמיה, דהא מאתוון זעיראן היא, לאתחזאה דהא אתתקן מה דאתעקם בקדמיתא, והא אשלימת עמיה. אתא ר' אלעזר ונשיק ידוי. אמר, בריך רחמנא דשאילנא האי מלה, ולא אתאביד מנאי.
תאנא א"ר יוסי, בהאי יומא דכפורי, אתתקן למקרי פרשתא דא, לכפרא לישראל בגלותא, בגין דא, סדרא דיומא דא, הכא אתסדר, ובגין דמיתתהון דבני אהרן, מכפרא על ישראל.
מכאן אוליפנא, כל ההוא ב"נ דיסורי דמאריה אתיין עליה, כפרה דחובוי אינון. וכל מאן דמצטער על יסוריהון דצדיקיא, מעבירין חובייא דלהון מעלמא. וע"ד ביומא דא, קורין, אחרי מות שני בני אהרן, דישמעון עמא, ויצטערון על אבודהון דצדיקיא, ויתכפר להון חובייהו. וכל דמצטער על אבודהון דצדיקיא, או אחית דמעין עלייהו, קב"ה מכריז עליה ואומר, וסר עונך וחטאתך תכופר. ולא עוד, אלא דלא ימותון בנוי ביומוי. ועליה כתיב, יראה זרע יאריך ימים וגו'.

— 4 —
ויאמר יי' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו' ר"ש פתח ואמר, כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא וגו'. אמר רבי שמעון, תווהנא על בני עלמא, דהא לית להו עיינין למחזי, ולבא לאשגחא, ולא ידעין, ולא שויין לבייהו לאסתכלא ברעותא דמאריהון, היך ניימין, ולא מתערי משנתייהו, עד לא ייתי ההוא יומא דחפי עלייהו חשוכא וקבלא, ויתבע ההוא מאריה דפקדונא, חושבנא מנייהו.
וכרוזא כל יומא קארי עלייהו, ונשמתהון, אסהידת בהון בכל יומא וליליא, אורייתא ראמת קלין לכל עבר, מכרזת ואומרת, עד מתי פתאים תאהבו פתי מי פתי יסור הנה חסר לב אמרה לו. לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי. ולית מאן דירכין אודניה, ולית מאן דיתער לביה.
ת"ח, זמינין דרי בתראי דייתון, דיתנשי אורייתא מבינייהו, וחכימי לבא יתכנשון לאתרייהו, ולא ישתכח מאן דסגיר ופתח. ווי לההוא דרא. ומכאן ולהלאה, לא יהא דרא כדרא דא, עד דרא דייתי מלכא משיחא, ומנדעא יתער בעלמא, דכתיב, כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם.
ת"ח, כתיב, ונהר יוצא מעדן. ותנינן, מה שמיה דההוא נהר. אוקימנא יובל שמיה, דכתיב, ועל יובל ישלח שרשיו. ובספרא דרב המנונא סבא, חיים שמיה, דמתמן נפקין חיים לעלמא, ואינון אקרון חיי מלכא. והא אוקימנא, ההוא אילנא רבא ותקיפא, דמזון לכלא ביה. אקרי עץ חיים. אילנא דנטע שרשוי באינון חיים, וכלא הוא שפיר.
ותאנא, ההוא נהר אפיק נחלין עמיקין, במשח רבות, לאשקאה גנתא, ולרוואה אילנין ונטיעין, דכתיב ישבעו עצי יי' ארזי לבנון אשר נטע, ואינון נחלין, נגדין ואתמשכן ומתכנשין בתרין סמכין ואינון ברייתי קרינן להו, יכי"ן ובוע"ז, ושפיר. ומתמן נפקין כל אינון נחלין, ושריין לון בחד דרגא דאקרי צדיק, דכתיב, וצדיק יסוד עולם. וכלהו אזלין ומתכנשין לההוא אתר דאקרי ים, והוא ימא דחכמתא, הה"ד, כל הנחלים הולכים אל הים וגו'.
ואי תימא, דהא מטו לאתר דא, ופסקין, ולא תייבין, לבתר כתיב, אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת, בגין דההוא נהרא לא פסיק לעלמין. הם שבים, לאן אתר שבים, לאינון תרין קיימין, נצח והוד. ללכת, בהאי צדיק, לאשכחא ברכאן וחידו. והיינו רזא דתנינן, לויתן זה יצרת לשחק בו, דא צדיק.
כלם אליך ישברון לתת אכלם בעתו. מאן עתו. דא מטרוניתא, דאקרי עתו דצדיק, ובג"כ כלהו מחכאן להאי עתו, כלהו דאתזנן לתתא, מאתר דא אתזנן, ורזא דא אוקימנא, עיני כל אליך ישברו וגו' כמה דאוקימנא.
ת"ח, בשעתא דהאי כל, מבסם לעתו, ומתחברא עמיה, כלהו עלמין בחידו, כלהו עלמין בברכאן, כדין שלמא אשתכח בעלאי ותתאי. וכד גרמין חייבי עלמא, דתמן לא אשתכחו ברכאן דאינון נחלי, וינקא האי עת, מסטרא אחרא, כדין דינין מתערין בעלמא, ושלמא לא אשתכח. וכד בעאן בני עלמא לאתברכא, לא יכלין אלא על ידא דכהנא, בגין דיתער כתרא דיליה, ויתברך מטרוניתא, וישתכחו ברכאן בכלהו עלמין.
תאנא, בההיא שעתא, בעא משה קמי קב"ה, מלה דא, אמר ליה, אי בני עלמא יתובון קמך, על ידי דמאן מתברכאן. א"ל קודשא ב"ה, ולי את אומר, דבר אל אהרן אחיך, דהא בידיה מסיראן ברכאן לעילא ותתא.

— 5 —
ויאמר יי' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו'. אמר רבי אבא, זמנין אית קמי קב"ה, לאשתכחא רעוון, ולאשתכחא ברכאן, ולמתבע בעותי, וזמנין, דרעוון לא אשתכחו, וברכאן לא מזדמנן, ודינין קשיין מתערין בעלמא. וזמנין דדינא תלי. תא חזי, זמנין אית בשתא, דרעווא אשתכח. וזמנין אית בשתא, דדינא אשתכח. וזמנין אית בשתא, דדינא אשתכח ותליא. זמנין אית בירחי, דרעוא אשתכח בהו. וזמנין אית בירחי, דדינין אשתכחו, ותליין על כלא.
זמנין אית בשבועי, דרעוון משתכחן, וזמנין אית בשבועי, דדינין משתכחן בעלמא. וזמנין אית ביומי, דרעווא אשתכח בעלמא ועלמא אתבסמא. וזמנין אית ביומי דדינין תליין ומשתכחן, ואפילו בשעתי. ועל דא כתיב, ועת לכל חפץ וגו'. וכתיב, ואני תפלתי לך וגו'. וכתיב, דרשו יי' בהמצאו. וכתיב, למה יי' תעמוד ברחוק תעלים לעתות בצרה. וכתיב, מרחוק יי' נראה לי. וזמנין דאיהו קרוב, דכתיב, קרוב יי' לכל קוראיו. בג"כ, ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו'.
רבי שמעון אמר, הא אוקימנא. מלה בעתו, והכי הוא ודאי, והכא אתא קב"ה לאזהרא לאהרן, דלא יטעי בההוא חובא, דטעו בנוי, דהא האי עת ידיעא, בג"כ לא יטעי לחברא עת אחרא, לגבי מלכא. הה"ד, ואל יבא בכל עת אל הקדש. כלומר, אף על גב דיחמי עידן, דאתמסר בידא אחרא, לאתנהגא עלמא, ויתמסר בידוי לייחד ביה לקרבא ליה לקודשא, דהא אנא ושמי חד הוא. ובגיני כך, ואל יבא בכל עת אל הקדש. ואי בעי למנדע במה ייעול. בזאת. בזאת יבא אהרן אל הקדש. דהאי זאת, היא עת דאחידת בשמי, בהאי י', דרשימא בשמי, ייעול אל הקדש. ואל יבא בכל עת.
תאנא אמר ר' יוסי כתיב את הכל עשה יפה בעתו האי מלה אוקמה בוצינא קדישא והכי הוא דתנינא את הכל עשה יפה בעתו והכי הוא ודאי. את הכל ודאי. עשה יפה בעתו, דא בדא, ולא יתערבון אחרנין בינייהו. בעתו ממש, ולא באחרא. בגיני כך, אזהרותא לאהרן, ואל יבא בכל עת אל הקדש. אבל במה ייעול. בזאת, כמה דאוקימנא, דכתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש.
רבי אלעזר הוה יתיב קמי אבוה, אמר ליה, כתיב בכנישתא דקרח, ויאבדו מתוך הקהל, מאי ויאבדו. אלא כמה דכתיב, והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה. א"ר שמעון, שאני אינון בני אהרן, דלא כתיב בהו אבדה, כאינון דכנישתא דקרח, דכתיב בהו, ויאבדו מתוך הקהל. וכתיב, הן גוענו אבדנו כלנו אבדנו. לאכללא אינון דאקריבו קטרת בוסמין, מאתן וחמשין, דאתאבידו ודאי, ואלין לא אתאבידו.
א"ל כתיב, ואל יבא בכל עת אל הקדש. וכתיב, בזאת יבא אהרן אל הקדש. כיון דאמר, ואל יבא בכל עת, אמאי לא כתיב, במה זמנא ייעול. א"ל אלעזר, הא אתמר, ומלה חד הוא, וזמנא חד הוא הוו ידעי כהני. אבל על מה דחאבו בנוי, בעא לאזהרא הכא, והא אתמר. א"ל, ואנא הכי סבירנא, ובגין לאתיישבא מלה בעינא.
א"ל, אלעזר ברי ת"ח, כל קרבנין וכל עלוון, נייחא הוא דקב"ה, אבל לא הוה נייחא, כמה דהאי קטרת, דקטרת מעליא מכלא. ובג"כ, הוו מעלין ליה לגו בגו, בלחישו. והא אתמר. ובג"כ, לא אתענשו כל בני נשא בשאר קרבנין ועלוון כמו בקטרת, דכל פולחנא דקב"ה, הכא אתקטר ואתקשר יתיר מכלא. וע"ד אקרי קטרת. והא אתמר, שמן וקטרת ישמח לב.

— 6 —
פתח ר' שמעון ודרש, לריח שמניך טובים וגו'. האי קרא אסתכלנא ביה, והכי הוא. לריח, מאי ריח. ריח דקטרת דאיהו דקיקא ומעליא ופנימאה מכלא, וכד סליק ההוא ריח לאתקשרא, בההוא משח רבות דנחלי מבועא, אתערו דא בדא ואתקטרו כחדא. וכדין אינון משחן טבאן לאנהרא. כד"א, לריח שמניך טובים.
וכדין אתרק משחא מדרגא לדרגא, באינון דרגין דאקרון שמא קדישא, הה"ד, שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך. מאי עלמות. כמה דאוקימנא עולמות, עולמות ממש, ד"א על כן עלמות אהבוך. כד"א, על עלמות שיר. וכלא חד.
ובספרא דרב המנונא סבא כתיב, מאי עולמות. כמה דאת אמר, ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. נערותיה הני עלמות, אהבוך, לברכא שמך, ולזמרא קמך, ומתמן אשתכחן ברכאן בכלהו תתאי, ומתברכין עלאין ותתאין.
ד"א ע"כ עלמות אהבוך. שפיר הוא מאן דאמר. על מות אהבוך, דהא במלה דא מאריהון דדינין אתבסמן, ובגין דהאי קטרת, אתקטר במשחא דלעילא יתיר, אתחשב קמיה דקב"ה, מכל קרבנין ועלוון. אמרה כ"י, אנא כקטרת, ואנת כמשחא, משכני אחריך נרוצה וגו'. נרוצה: כד"א, על כן עלמות אהבוך. אנא וכל אוכלוסין, דהא כלהו בי אחידן, ועל דא משכני, דהא בי תליין.
הביאני המלך חדריו. אם ייעול לי מלכא באדרוי, נגילה ונשמחה בך, אנא וכלהו אוכלוסין. תאנא. כלהו אוכלוסין, בשעתא דכנסת ישראל חדאת ומתברכא, כלהו חדאן, ודינא לא שריא כדין בעלמא. ועל דא כתיב, ישמחו השמים ותגל הארץ.
כי בענן אראה על הכפרת. א"ר יהודה, זכאין אינון צדיקיא, דקב"ה בעי ביקריהון. ותנינא, מלך בשר ודם, אי ב"נ רכיב על סוסיא דיליה, בר קטלא הוא, קב"ה ארכיב אליהו על דיליה, דכתיב, ויעל אליהו בסערה השמים וגו'. הכא מאי כתיב, ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת. וקב"ה עייליה למשה ביה, הה"ד, ויבא משה בתוך הענן, בתוך הענן ממש, כי בענן אראה על הכפרת. הה"ד, וברא יי' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן. וכתיב, כי ענן יי' על המשכן יומם.
ותאנא, האי דכתיב, וירד יי' בענן. בענן אראה על הכפרת. תאנא, אתר דהוו שראן אינון כרובי, כמה דאוקימנא, כרובים על את הוו יתבין. ותאנא, ג' זמנין ביומא אתרחיש ניסא, בגדפייהו. בשעתא דאתגלי עלייהו קדושה דמלכא, אינון מגרמייהו סלקין גדפייהו, ופרסין לון, וחפיין על כפורתא. לבתר קמיטין גדפייהו, ונאחזין בגופייהו כד"א והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה, פורשי ולא פרושי. סוככים ולא סכוכים. דא באת הוו קיימי וחדאן בשכינתא.

— 7 —
א"ר אבא, מה בעא הכא, כי בענן אראה על הכפרת. וכתיב בזאת יבא אהרן, והא כהנא לא חמי לשכינתא בשעתא כד הוה עאל. אלא עננא הוה נחית, וכד הוה נחית מטא על האי כפרת, ומתערין גדפייהו דכרובין, ואקשי להו ואמרי שירתא.
ומה שירתא אמרי כי גדול יי' ומהלל מאד נורא הוא על כל אלהים. האי כד סלקי גדפייהו. בשעתא דפרסין להו אמרי, כי כל אלהי העמים אלילים ויי' שמים עשה. כד חפיין על כפורתא, אמרי, לפני יי' כי בא לשפוט הארץ ישפוט תבל בצדק ועמים במישרים.
וקלהון הוה שמע כהנא במקדשא, כדין שוי קטרת באתריה, ואתכוון במה דאתכוון, בגין דיתברך כלא. וגדפי כרובייא, סלקין ונחתין, וזמרי שירתא, מחפיין לכפורתא וסלקי להו. הה"ד סוככים. סוככים דייקא ומנ"ל דקלהון אשתמע, כד"א ואשמע את קול וגו'.
א"ר יוסי, ועמים במישרים. מהו במישרים. כד"א, מישרים אהבוך, לאכללא תרין כרובין, דכר ונוקבא, מישרים ודאי. ועל דא, ועמים במישרים.

— 8 —
וכתיב, וישמע את הקול מדבר אליו מבין שני הכרובים וידבר אליו. ר' יצחק אמר, מכאן אוליפנא דבכל אתר דלא אשתכח דכר ונוקבא, לאו כדאי למחמי אפי שכינתא. הה"ד, ישבו ישרים את פניך, ותנינן, כתיב, צדיק וישר הוא, דכר ונוקבא, אוף הכא כרובים דכר ונוקבא. ועלייהו כתיב, אתה כוננת מישרים. ועמים במישרים. ובגיני כך, ופניהם איש אל אחיו, והא אוקימנא.

— 9 —
תניא א"ר יוסי, זמנא חדא, הוה צריכא עלמא למטרא, אתו לקמיה דר"ש, ר' ייסא ורבי חזקיה ושאר חברייא. אשכחוהו דהוה אזיל למחמי, לר' פנחס בן יאיר, הוא ור"א בריה. כיון דחמא לון, פתח ואמר, שיר המעלות הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. מאי שבת אחים גם יחד.
כד"א, ופניהם איש אל אחיו, בשעתא דהוו חד בחד משגיחין אנפין באנפין, כתיב, מה טוב ומה נעים. וכד מהדר דכורא אנפוי מן נוקבא, ווי לעלמא. כדין כתיב, ויש נספה בלא משפט. בלא משפט ודאי, וכתיב, צדק ומשפט מכון כסאך, דלא אזיל דא בלא דא, וכד משפט, מתרחק מצדק, ווי לעלמא.
והשתא חמינא, דאתון אתיתון, על דדכורא לא שריא בנוקבא, אמר, אי לדא אתיתון גבאי תיבו. דהאי יומא אסתכלנא, דיתהדר כלא למשרי אנפין באנפין. ואי לאורייתא אתיתון, שרו גבאי. אמרו ליה, לכלא קא אתינא לגבי דמר, ישתמיט חד מינן, לבשרא לאחנא, שאר חברייא, ואנן נתיב לקמיה דמר.
עד דהוו אזלי, פתח ואמר, שחורה אני ונאוה בנות ירושלים וגו'. אמרה כנסת ישראל קמי קב"ה, שחורה אני בגלותא, ונאוה אני בפקודי אורייתא, דאע"ג דישראל בגלותא לא שבקי לון. כאהלי קדר, דאינון בני קטורה, דאתקדרו אנפייהו תדירא, ועם כל דא כיריעות שלמה, כההוא חיזו שמיא למדכי, דכתיב, נוטה שמים כיריעה.
אל תראוני שאני שחרחורת. מ"ט אל תראוני, בגין שאני שחרחרת. ששזפתני השמש, דלא אסתכל בי שמשא, לאנהרא לי כדקא יאות. ישראל מה אינון אמרין. בני אמי נחרו בי. מאן אינון בני אמי, אלין רברבין ממנן תריסין על שאר עמין.
ד"א, בני אמי ממש. כד"א, השליך משמים ארץ וגו'. וכד השליך משמים ארץ, שמוני נוטרה את הכרמים. מ"ט. דכרמי שלי לא נטרתי. ותנינן, בני אמי ודאי אסתכמו עלי, כלומר, כד אתעדי ארץ, משמים, כמה דאוקימנא, דכתיב, ותתצב אחותו מרחוק.
והכא אתמר ודאי, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. ובהו אוקימנא, גם יחד. כד"א ואף גם זאת בהיותם, שבת אחים בכלל, כיון דכתיב, גם, לאכללא כל אינון דלעילא, דכל שולטנותא בההוא אתר אשתכח.
ד"א. הנה מה טוב ומה נעים וגו'. אלין אינון חברייא, בשעתא דאינון יתבין כחדא, ולא מתפרשן דא מן דא. בקדמיתא אתחזון גוברי מגיחי קרבא, דבעו לקטלא דא לדא. לבתר, אתהדרו ברחימותא דאחוה. קב"ה מהו אומר, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. גם, לאכללא עמהון שכינתא. ולא עוד, אלא קב"ה אצית למלולייהו, וניחא ליה וחדי בהו. הה"ד אז נדברו יראי יי' איש אל רעהו ויקשב יי' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו וגו'.
ואתון חברייא דהכא, כמה דהויתון בחביבותא ברחימותא, מקדמת דנא, הכי נמי, מכאן ולהלאה לא תתפרשון דא מן דא, עד דקב"ה יחדי עמכון, ויקרי עלייכו שלם. וישתכח בגיניכון שלמא בעלמא. הה"ד למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך.
אזלו. עד דהוו אזלי, מטו לבי רבי פנחס בן יאיר. נפק רבי פנחס, ונשקיה. אמר, זכינא לנשקא שכינתא. זכאה חולקי אתקין להו טיקלי דערסי, קפטורי דקילטא. אמר רבי שמעון, אורייתא לא בעי הכי, אעבר להון, ויתיבו. א"ר פנחס, עד לא ניכול, נשמע ממאריה דאורייתא מלה. דהא ר"ש כל מלוי באתגלייא אינון, איהו גברא דלא דחיל מעילא ומתתא, למימר לון, לא דחיל מעילא, דהא קב"ה אסתכם ביה, לא דחיל מתתא, כאריה דלא דחיל מבני ענא. אמר רבי שמעון לרבי אלעזר בריה, אלעזר קום בקיומך, ואימא מלה חדתא, לגבי דרבי פנחס ושאר חברייא.

— 10 —
קם ר' אלעזר פתח ואמר, וידבר יי' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו'. האי קרא אית לאסתכלא ביה, דאתחזי דיתירא איהו. דהא כתיב בתריה, ויאמר יי' אל משה דבר אל אהרן אחיך. מכאן שירותא דפרשתא, האי קרא דלעילא, מאי הוא, דכתיב, וידבר יי' אל משה. מאי הוא דאמר ליה, ולבתר ויאמר יי' אל משה.
אלא בשעתא דקב"ה יהב קטרת בוסמין לאהרן, בעא, דלא ישתמש ביה בחייוי ב"נ אחרא. מ"ט. בגין דאהרן אסגי שלמא בעלמא. א"ל קב"ה, את בעי לאסגאה שלמא בעלמא, על ידך יסגי שלמא לעילא, הא קטרת בוסמין, יהא מסור בידך מכאן ולהלאה, ובחייך לא ישתמש ביה ב"נ אחרא. נדב ואביהוא אקדימו בחיי דאבוהון, לאקרבא מה דלא אתמסר להו. ומלה דא, גרים להון דטעו ביה.
ותאנא, משה הוה מהרהר, מאן גרם לון טעותא דא, והוה עציב. מה כתיב, וידבר יי' אל משה אחרי מות שני בני אהרן. ומה אמר ליה, בקרבתם לפני יי' וימותו. בהקריבם לא כתיב, אלא בקרבתם. א"ל קב"ה למשה, דא גרמא להו, דדחקו שעתא בחיי אבוהון, וטעו בה, והיינו דכתיב, אשר לא צוה אותם, אותם לא צוה, אבל לאהרן צוה. ומה תרין בני אהרן, על דדחיקו שעתא בחיי אבוהון גרמו לגרמייהו כל כך, אנא לגבי אבא ורבי פנחס ושאר חברייא, על אחת כמה וכמה. אתא רבי פנחס נשקיה וברכיה.

— 11 —
רבי שמעון פתח ואמר, הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה וגו'. הנה מטתו שלשלמה, מאי מטתו. דא כורסי יקרא דמלכא, דכתיב ביה, בטח בה לב בעלה. שלשלמה, מלכא די שלמא כלא דיליה הוא. ששים גבורים סביב לה, דאתאחדן בסטרהא מדינא קשיא, ואקרון, שתין פולסי דנורא, דההוא נער, אתלבש בהו.
מימיניה, שננא דחרבא תקיפא, משמאליה גומרי דנורא תקיפא, דמתאחדא בגליפוי, בשבעין אלף להטי נורא דאכלא, ואינון שתין מזייני זיוני קשיין, מאינון גבורן תקיפן, דההיא גבורה עלאה דקב"ה. הה"ד מגבורי ישראל.
ותאנא, בהאי ערסא, מה כתיב בה, ותקם בעוד לילה, כד ינקא מסטרא דדינא. ותתן טרף לביתה. מאי טרף, כד"א וטרף ואין מציל. הה"ד כלם אחוזי חרב מלומדי מלחמה, זמינין בכל אתר למעבד דינא, ואקרון מארי דיבבא ויללה.
איש חרבו על ירכו. כד"א, חגור חרבך על ירך גבור. מפחד בלילות. הא אוקמוה, מפחדה דגיהנם וכו' אבל מפחד בלילות, כלומר, כל דא מאן אתר נטלין, מפחד, מההוא אתר דאקרי פחד, כד"א ופחד יצחק היה לי. וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. בלילות, בזמנין דאינון מתפקדין למעבד דינא.
ותאנא, כתיב זממה שדה ותקחהו. הה"ד, וכל חית השדה ישחקו שם. ועל דא כתיב, זה הים גדול ורחב ידים וגו' שם אניות יהלכון וגו' כד"א היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה. ממרחק ודאי. מרישא דמוחא, ומעילא דרישא, תביא לחמה. על ידא דצדיק, כד מזדווגן כחד, כדין חידו בכלא. הה"ד, לויתן זה יצרת לשחק בו.
תאנא, אלף וחמש מאה, מארי תריסין, מארי דשולטנותא, אתאחדן מהאי סטרא, דאינון גיברין. בידוי דההוא דאקרי נער, ארבע מפתחין רברבן. תנינייא אזלין תחות ספינה, דהאי ימא רבא, לארבע זויין. דא אזיל לסטרא דא, ודא אזיל לסטרא דא. וכן כלהו. ארבע חיזו דאנפין אתחזיין בהו, וכד אתכלילן בחד, כתיב, ודמות פניהם פני אדם, פניהם דכלא.
אפי רברבי, ואפי זוטרי, כלילן כחד לעילא, תרי סלקין ושאטין, ותרין מגרופין בידייהו. אלף טורין סלקין ועאלין בכל יומא, משקיו דההוא ימא, לבתר, אתעקרו מנה, וסלקין לימא אחרא.
לית חושבנא לאינון דאתאחדן בשערהא, תרין בנין ינקין כל יומא, דאקרון מאללי ארעא. ודא הוא רזא דספרא דצניעותא, דכתיב, וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים חרש לאמר. ואלין, ינקין מתחות סטרי אברהא, תרין בנות בתחות רגלהא, ועל דא כתיב, ויראו בני האלהים את בנות האדם. ואלין מתאחדן בטופרי דההיא ערסא, ודא הוא דתנינן, דכתיב, אז תבאנה שתים נשים זונות אל המלך. אז תבאנה, ולא מקדמת דנא, ובזמנא דישראל לתתא, אהדרון קדל מבתר קב"ה, מאי כתיב, עמי נוגשיו מעולל ונשים משלו בו. ודאי.
בידא שמאלא, שבעין ענפין, דמגדלין בין נוני ימא, כלהו סומקי כוורדא. ועילא מנהון, ענפא חד סומקא יתיר, דא סליק ונחית. וכלהו אתחפיין בשערהא.
מארי דלישנא בישא. כד נחית חויא. אתעביד מקפץ על טורין, מדלגא על טנרי. עד דישכח טרפא, דאחיד בטופרי וייכול. כדין שכיך, ואתחזר לישניה לטב. זכאין אינון ישראל, דמזמנין ליה טרפיה. אהדר לאתריה, עייל בנוקבא דתהומא רבא.
כד סלקין מארי דרומחין וסייפין, דלית לון חושבנא, סוחרנייהו דאינון שתין עלאין, דסוחרניה דהאי ערסא, אלף אלפין, ורבוא רבוון, קיימין בכל סטרא דהאי ערסא לעילא. ומניה אתזנן, כלהו מקמיה יקומון.
מתחות כלהו, נפקין כמה אלף ורבבן, דלית לון חושבנא, ונחתין ושאטין בעלמא, עד דתקעי מארי שופרא, ומתכנשי. והני בזוהמא דטופרי אחידן.
דא ערסא כליל לון, דא ערסא, רגלוהי אחידן בארבע סטרי עלמא, כלא עאלין בכללא, דאשתכח לעילא, ואשתכח לתתא, בשמים ממעל, ועל הארץ מתחת, ועל דא כתיב הנה. מאי הנה. בגין דזמינא לכלא לעילא ותתא. ורשומא האי ערסא מכלא, אדנ"י אתקרי, רבונא דכלא, רשימא בין חיילהא.
בג"כ, כהנא בעי לכוונא מלי דלעילא, ליחדא שמא קדישא מאתר דבעא ליחדא, ועל דא תנינן, כתיב, בזאת יבא אהרן אל הקדש, בהאי בעי לקרבא קדושה לאתריה, מהאי אתר, בעי בר נש לדחלא מקמי קב"ה. ועל דא כתיב, לו חכמו ישכילו זאת, מיד, יבינו לאחריתם. כלומר, אי יסתכלון בני נשא בעונשא, היך אחידת זאת בין חיילהא, והיך אתמנו קמה כל אינון בני חיילין, ואחידן בפולחנא לאתפרעא מן חייביא, מיד יבינו לאחריתם, ויסתמרון עובדיהון, ולא יחובון קמי מלכא קדישא.
תו אמר ר"ש, כל ב"נ דזכי למילף אורייתא, ונטיר לה להאי זאת. האי זאת נטירת ליה, וגזר עמיה קיימא על קיימא דיליה, דלא יתעדי מניה, ומן בנוהי ומן בני בנוהי לעלמין. הה"ד, ואני זאת בריתי אותם וגו'. יתבו למיכל. עד דאכלו, אר"ש לחברייא, כל חד וחד לימא מלה חדתא דאורייתא. על פתורא, לקמיה דר' פנחס.

— 12 —
פתח ר' חזקיה ואמר, יי' אלהים נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר וגו'. זכאין אינון ישראל, דקב"ה אתרעי בהו מכל שאר עמין, וקראן, קדש. דכתיב, קדש ישראל ליי'. ויהיב להו חולק, לאתאחדא בשמא קדישא. ובמה אחידו ישראל בשמא קדישא. בגין דזכו באורייתא, דכל מאן דזכי באורייתא זכי ביה בקב"ה.
ותנינן קמיה דמר, מאי קדש. שלימותא דכלא דאקרי חכמה עלאה, ומהאי אתר נגיד משח רבות קדישא בשבילין ידיען, לאתר דאקרי בינה עלאה, ומתמן נפקין מבועין ונחלין לכל עבר, עד דמטו להאי זאת. והאי זאת כד מתברכא, אקרי קדש, ואקרי חכמה, וקראן ליה רוח הקדש. כלומר, רוח, מההוא קדש דלעילא. וכד נפקין ומתערין מנה רזי אורייתא, כדין אתקרי לשון הקדש.
ובשעתא דנגיד ההוא רבות קדישא, לאינון תרי קיימין, דאקרון למודי ה', ואקרון צבאות, אתכנש תמן, וכד נפיק מתמן, בההוא דרגא דאקרי יסוד, לההוא חכמה זעירא, כדין אתקרי לשון למודים. ונפיק לאתערא לאינון קדישי עליונים. כדין כתיב, יי' אלהים נתן לי לשון למודים. ולמה. לדעת לעות את יעף דבר. וקב"ה יהיב האי לבוצינא קדישא, ר"ש. ועוד דסליק ליה לעילא לעילא, בג"כ כל מלוי באתגלייא אתמרו, ולא אתכסיין. עליה כתיב, פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות.

— 13 —
פתח רבי ייסא ואמר, ויי' נתן חכמה לשלמה כאשר דבר לו ויהי שלום בין חירם ובין שלמה וגו'. ויי' נתן חכמה לשלמה, דא הוא דתנינן, ביומי דשלמה מלכא, קיימא סיהרא באשלמותא כאשר דבר לו, כמה דאתמר ליה, החכמה והמדע נתון לך.
ויהי שלום בין חירם ובין שלמה. וכי מה בין האי להאי. אלא הכי תנינן, ויי' נתן חכמה לשלמה. והאי חכמה במאי אוקים לה. אמר ר' יוסי, אוקים לה בהאי, בקדמיתא, דשלמה עבד דנחית לחירם מההוא דרגא, דהוה אמר, מושב אלהים ישבתי וגו', דתניא, חירם מלך צור עבד גרמיה אלוה. בתר דשלמה אתא, עבד ליה בחכמתיה, דנחית מההוא עיטא, ואודי ליה לשלמה. ובג"כ, ויהי שלום בין חירם ובין שלמה.
ותנינן, א"ר יצחק א"ר יהודה, דשדר ליה, חד שידא, ונחית ליד שבעה מדורין דגיהנם וסלקיה, ושדר ליה פתקין בכל יומא ויומא בידיה, עד דאהדר, ואודי ליה לשלמה. ותנינן. שלמה ירית לה לסיהרא, בכל סטרוי. בג"כ, בכלא שליט בחכמתיה. ור"ש בן יוחאי, שליט בחכמתיה על כל בני עלמא, כל אינון דסלקין בדרגוי, לא סלקין אלא לאשלמא עמיה.
פתח ר' יוסי ואמר, יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה וגו'. יונתי, דא כ"י, מה יונה לא שבקת בן זוגה לעלמין, כך כ"י לא שבקת לקב"ה לעלמין. בחגוי הסלע, אלין ת"ח, דלא משתכחי בנייחא בעלמא דין. בסתר המדרגה, אלין ת"ח, הצנועין, דבהון חסידין דחלי קב"ה, דשכינתא לא אעדי מנייהו לעלמין. כדין, קב"ה מתבע בגינייהו לכ"י, ואמר, הראיני את מראיך השמיעני את קולך כי קולך ערב, דלית קלא משתמע לעילא, אלא קלא דאינון דמתעסקי באורייתא.
ותאנא, כל אינון דמתעסקי באורייתא, בליליא, דיוקניהון אתחקק לעילא קמי קב"ה, וקב"ה משתעשע בהו כוליה יומא, ומסתכל בהו. וההוא קלא, סליק ובקע כל אינון רקיעין, עד דסליק קמי קב"ה. כדין כתיב, כי קולך ערב ומראך נאוה. והשתא קב"ה חקק דיוקנא דר"ש לעילא וקליה לעילא לעילא סלקא, ומתעטרא בכתרא קדישא, עד דקב"ה מתעטר ביה בכלהו עלמין. ומשתבח ביה. עליה כתיב, ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

— 14 —
פתח רבי חייא ואמר, מה שהיה כבר הוא ואשר להיות וגו'. מה שהיה כבר, היינו דתנינן, עד לא ברא קודשא בריך הוא האי עלמא, הוה בארי עלמין וחריב לון, עד דקב"ה סליק ברעותיה, למברי האי עלמא, ואמליך באורייתא. כדין אתתקן הוא בתקונוי, ואתעטר בעטרוי, וברא האי עלמא. וכל מאי דאשתכח בהאי עלמא, הא הוה קמיה, ואתתקן קמיה.
ותאנא, כל אינון דברי עלמא, דאשתכחו בכל דרא ודרא, עד לא ייתון לעלמא, הא הוו קיימי קמיה בדיוקניהון. אפילו כל אינון נשמתין דבני נשא, עד לא יחתון לעלמא, כלהו גליפין קמיה ברקיעא, בההוא דיוקנא ממש, דאינון בהאי עלמא. וכל מה דאולפין בהאי עלמא, כלא ידעו עד לא ייתון לעלמא. ותנינא, האי באינון זכאי קשוט.
וכל אינון דלא משתכחין זכאין בהאי עלמא, אפילו תמן, מתרחקין מקמי קב"ה, ועאלין בנוקבא דתהומא רבא, ודחקין שעתא, ונחתין לעלמא. וההיא נשמתא דלהון, הא אוליפנא, כמה דאינון קשי קדל בהאי עלמא, כך הוו עד לא ייתון לעלמא. וההוא חולקא קדישא דיהב לון רמאן ליה, ואזלין ושאטין ואסתאבון, בההוא נוקבא דתהומא רבא, ונטלי חולקיהון מתמן, ודחקין שעתא ונחתי לעלמא. אי זכי לבתר, ותב בתיובתא קמי מאריה, הוא נטיל ההוא חולקא דיליה ממש, הה"ד, מה שהיה כבר הוא ואשר להיות וגו' כבר היה.
ת"ח בני אהרן לא אשתכחו בישראל כוותייהו, בר משה ואהרן, ואינון אקרון אצילי בני ישראל. ועל דטעו קמי מלכא קדישא, מיתו. וכי קב"ה בעא לאובדא לון, והא תנינן ברזא דמתניתין, דקב"ה עבד חסד בכלא, ואפילו ברשיעי עלמא לא בעי לאובדא לון. והני זכאי קשוט ס"ד דאינון אתאבידו מעלמא, זכותא דלהון אן הוא. זכותא דאבוהון אן הוא. זכותא דמשה הכי נמי. ואינון היך אתאבידו.
אלא הכי אוליפנא מבוצינא קדישא, דקב"ה חס על יקרא דלהון, ואתוקד גרמיהון לגו, ונשמתהון לא אתאבידו, והא אוקימנא. ות"ח עד לא מיתו בני אהרן כתיב, ואלעזר בן אהרן לקח לו וגו', אקרי שמיה פנחס, דהוה זמין לאתתקנא עקימא, הה"ד ואשר להיות כבר היה.
ותאנא, כלהו זכאי קשוט, עד לא ייתון לעלמא, כלהו אתתקנו לעילא, ואקרון בשמהן. ור"ש בן יוחאי, מן יומא דברא קב"ה עלמא, הוה אזדמן קמי קב"ה, ואשתכח עמיה. וקב"ה קרי ליה בשמיה, זכאה חולקיה לעילא ותתא, עליה כתיב ישמח אביך ואמך, אביך: דא קב"ה. ואמך: דא כ"י.

— 15 —
פתח ר' אבא ואמר עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו. האי קרא אוקמוה חברייא, בשעתא דקב"ה אשתכח וזמין בטורא דסיני, למיהב אורייתא לישראל, נרדי נתן ריחו, ישראל יהבו וסליקו ריחא טב, דקאים ואגין עלייהו לדרי דרין. ואמרו, כל אשר דבר יי' נעשה ונשמע. ד"א עד שהמלך במסבו, בעוד דסליק משה לקבלא אורייתא מקב"ה, ואתחקק בתרי לוחי אבנין, ישראל שבקו ההוא ריחא טבא דהוה מתעטר עלייהו, ואמרו לעגל, אלה אלהיך ישראל.
השתא האי קרא ברזא דחכמתא הוא, ת"ח, כתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, האי נהרא אתפשט בסטרוי, בשעתא דמזדווג עמיה בזווגא שלים, האי עדן בההוא נתיב, דלא אתיידע לעילא ותתא, כד"א נתיב לא ידעו עיט. ואשתכחו ברעותא דלא מתפרשן תדירא חד מחד. כדין נפקין מבועין ונחלין, ומעטרין לבן קדישא, בכל אינון כתרין, כדין כתיב בעטרה שעטרה לו אמו. ובההיא שעתא ירית ההוא בן אחסנתא דאבוי ואמיה, כדין הוא אשתעשע, בההוא ענוגא ותפנוקא.
ותאנא, בשעתא דמלכא עלאה בתפנוקי מלכין, יתיב בעטרוי, כדין כתיב עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו. דא יסוד דאפיק ברכאן לאזדווגא מלכא קדישא במטרוניתא. וכדין אתייהבון ברכאן בכלהו עלמין, ומתברכן עלאין ותתאין. והשתא הא בוצינא קדישא מתעטר בעטרוי דהאי דרגא, והוא וחברייא סליקו תושבחן מתתא לעילא, והיא מתעטרא באינון תושבחן. השתא אית לאפקא ברכאן לכלהו חברייא מעילא לתתא, בהאי דרגא קדישא, ור' אלעזר בריה לימא מאינון מלין מעליין דאוליף מאבוי.

— 16 —
פתח ר' אלעזר ואמר, וירא והנה באר בשדה וגו'. ונאספו שמה כל העדרים וגו'. הני קראי אית לאסתכלא בהו, וברזא דחכמתא אינון, דאוליפנא מאבא. והכי אוליפנא. וירא והנה באר בשדה, מאן באר. דא הוא דכתיב, באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם. והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה, אלין אינון נצח הוד יסוד, דאלין אינון רביעין עלה, וקיימין עלה, ומאלין אתמליא ברכאן ההיא באר.
כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים, דהא מן האי באר אתזנו עלאין ותתאין, ומתברכאן כלהו כחדא. והאבן גדולה על פי הבאר, דא הוא דינא קשיא, דקיימא עלה מסטרא אחרא לינקא מינה. ונאספו שמה כל העדרים, אלין אינון שית כתרי מלכא, דמתכנשי כלהו, ונגדי ברכאן מרישא דמלכא, ומריקן בה. וכד אתחבראן כלהו כחדא לארקא בה, כתיב וגללו את האבן מעל פי הבאר, מגנדרין לההוא דינא קשיא, ומעברן ליה מינה.
והשקו את הצאן, מריקין ברכאן מההיא באר, לעלאין ותתאין. לבתר, והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה. תב ההוא דינא לאתריה, בגין דאצטריך ליה לבשמא עלמא, ולתקנא עלמא. והשתא הא קב"ה אריק עלייכו ברכאן, ממבועא דנחלא, ומנייכו כל בני דרא מתברכין. זכאה חולקיכון בעלמא דין ובעלמא דאתי, עלייכו כתיב, וכל בניך למודי יי' ורב שלום בניך.
פתח ר"ש ואמר, יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם וגו', תאנא, בי"ג מכילן אתקשר קשרא דמהימנותא, לאשתכחא ברכאן לכלא. וכל מהימנותא דקודשא ב"ה בתלתא אסתימו. ועל האי, בי"ג מכילן, אורייתא מתעטרא, כמה דאוקימנא מק"ו ומג"ש וכו', וכמה זמנין אוקימנא האי. ושמא קדישא בהאי מתעטרא.

— 17 —
ת"ח, בההיא שעתא דבעא יעקב, דיתברכון בנוי בשמא דמהימנותא. מה כתיב, כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת, הא תליסר, דאשתתף עמהון שכינתא, ואתקיימו ברכאן. והיינו דכתיב, איש אשר כברכתו ברך אותם. מאי כברכתו. בההוא דוגמא דלעילא, כברכתו דכל מכילא ומכילא.
ותאנא, כל אינון מכילין סלקין, ומתעטרין ונייחין ברישא חדא, ותמן מתעטרא רישא דמלכא, ההוא דאקרי בדרגא עלאה דחסידות. וחסידים, ירתין כל ההוא כבוד דלעילא, דכתיב יעלזו חסידים בכבוד, בהאי עלמא. ירננו על משכבותם בעלמא דאתי. רוממות אל בגרונם, דידעין לקשרא קשרא דמהימנותא כדקא יאות, וכדין חרב פיפיות בידם. מאן חרב פיפיות. דא הוא חרב לה', חרבא דקב"ה. פיפיות: להיטא בתרין דינין. ולמה. לעשות נקמה בגוים וגו'.
והא ר' פנחס בן יאיר, כתרא דחסד, רישא עלאה. בג"כ כבוד דלעילא ירית, והוא קשיר קשרא עלאה, קשרא קדישא, קשרא דמהימנותא. זכאה חולקיה בעלמא דין ובעלמא דאתי. על האי פתורא אתמר, זה השלחן אשר לפני יי'. קם ר' פנחס, ונשיק ליה, ובריך ליה, ונשיק לר' אלעזר, ולכלהו חברייא, ובריך לון, נטל כסא ובריך.

— 18 —
פתח ואמר, תערוך לפני שלחן נגד צוררי וגו', יתבו תמן, כל ההוא יומא, והוו חבריא כלהו חדן במלי דאורייתא, וחדוותא דר"ש הוה סגי. נטל ר' פנחס לר' אלעזר, ולא שבקיה כל ההוא יומא וכל ליליא, והוה חדי עמיה, קרא עליה, אז תתענג על יי', כל חדוותא וענוגא יתירא דא דחולקי הוא, זמינין בההוא עלמא לאכרזא עלי, זכאה חולקך ר' פנחס, דאנת זכית לכל האי, שלום לך ושלום לעוזרך כי עזרך אלהיך. אשכימו למיזל, קם ר' פנחס ואחיד ביה בר' אלעזר, ולא שבקיה למיהך. אוזיף ר' פנחס לר"ש וברכיה, ולכלהו חברייא. עד דהוו אזלי אמר להו ר' שמעון לחברייא, עת לעשות ליי'.

— 19 —
אתא רבי אבא ושאיל, כתיב ונתן אהרן על שני השעירים גורלות וגו'. הני עדבין למה. ואהרן למה ליה למיהב עדבין. ופרשתא דא למה. והא אוליפנא קמי דמר סדרא דיומא, והאי בעינא למנדע.
פתח ר"ש ואמר, ויקח מאתם את שמעון ויאסור אותו לעיניהם. וכי מה חמא יוסף למיסב לשמעון עמיה יתיר מאחוהי. אלא, אמר יוסף, בכל אתר שמעון פתיחותא דדינא איהו, וההיא שעתא דאזילנא מאבא לגבייהו דאחי, שמעון פתח בקדמיתא בדינא, הה"ד ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא ועתה לכו וגו'. לבתר בשכם, ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי, כלהו בדינא הוו. טב למיסב דא, ולא יתער קטטותא בכלהו שבטין.
ותנינן, מאי קא חמא שמעון לאזדווגא בלוי יתיר מכלא. והא ראובן הוה אחוה וסמיך ליה. אלא שמעון חמא וידע דלוי מסטרא דדינא קא אתי, ושמעון מסטרא דדינא קשיא יתיר אתאחד. אמר נתערב חד בחד ואנן נחריב עלמא. מה עבד קב"ה, נטל ליה לחולקיה ללוי, אמר מכאן ולהלאה שמעון ליתיב בקופטירא בהדיה בלחודוי.
תאנא, בסטרא דאימא, תרין גרדיני טהירין אתאחדן בידא שמאלא. והא אוקימנא דאינון מאללי ארעא בכל יומא ויומא, והיינו רזא דכתיב שנים אנשים מרגלים.
ותאנא, זכאה חולקיהון דישראל יתיר מכל עמין עע"ז דקב"ה בעי לדכאה להו, ולרחמא עלייהו, דאינון חולקיה ועדביה. הה"ד, כי חלק יי' עמו וגו', וכתיב ירכיבהו על במתי ארץ. על במתי ארץ דייקא. דהא אינון אתאחדן לעילא לעילא. וע"ד קב"ה רחימותא דיליה אתדבק בהו, הה"ד אהבתי אתכם אמר יי', וכתיב כי מאהבת יי' אתכם וגו', ומגו רחימותא יתירא דרחים להו, יהב לון יומא חד בשתא לדכאה להו, ולזכאה להו מכל חוביהון, דכתיב כי ביום הזה וגו'. בגין דיהון זכאין בעלמא דין, ובעלמא דאתי, ולא ישתכח בהו חובא. וע"ד ביומא דא, מתעטרין ישראל, ושלטין על כלהו גרדינין, ועל כלהו טהירין.
תאנא ונתן אהרן על שני השעירים גורלות. ונתן אהרן, בגין דאתי מסטרא דחסד. על שני השעירים, על דייקא, בגין דתתבסם מטרוניתא. גורל אחד ליי' וגורל אחד לעזאזל והא תרין שעירין אינון, אמאי חד ליי'. אלא אמר קב"ה, יתיב האי גבאי, וחד יזיל וישוט בעלמא, דאלמלי תרוייהו מזדווגן, לא יכיל עלמא למסבל.
נפק האי, אזיל ושאט בעלמא, ואשכח להו לישראל, בכמה פולחנין, בכמה דרגין, בכמה נמוסין טבן, לא יכיל להו, כלהו שלמא בינייהו, לא יכיל למיעל בהו בדלטורא. האי שעירא שלחין ליה במטולא דכל חובייהו דישראל.
תאנא, כמה חבילי טריקין מזדמנן, דאינון תחות ידיה, וממנן לאללא ארעא, על כל אינון דעברין על פתגמי אורייתא. וההוא יומא, לא שכיח דלטורא למללא בהו בישראל. כד מטא האי שעירא לגבי טורא, כמה חידו על חידו מתבסמין כלהו ביה. וההוא גרדינא דנפיק, אהדר ואמר תושבחתא דישראל, קטיגורא אתעביד סניגורא.
ות"ח, לאו דא בלחודוי הוא, אלא בכל אתר דבעיין ישראל לאתדכאה מחובייהו, קב"ה יהיב לון עיטא לקשרא מארי דדינא, ולבסמא להו באינון קרבנין ועלוון, דקרבין קמי קב"ה, וכדין לא יכלין לאבאשא. וההוא יומא יתיר על כלא, כמה דמבסמין ישראל לתתא לכלא, הכי מבסמין לכל אינון דאית להו דלטורא וכלא קרבנא הוא ופולחנא דקב"ה.
תאנא, בההיא שעתא דכתיב, ולקח אהרן את שני השעירים וגו', מתערין אינון בההוא יומא לעילא, ובעיין לשלטאה ולמיפק בעלמא. כיון דכהנא מקרב אלין לתתא, מתקרבין אינון לעילא. כדין עדבין סלקין בכל סטרין, כהנא יהב עדבין לתתא, כהנא יהיב עדבין לעילא. כמה דחד אשתאר ביה בקב"ה לתתא. וחד אפקין ליה לההוא מדברא, הכי נמי לעילא, חד אשתאר ביה בקב"ה, וחד נפיק ושט בעלמא, לההוא מדברא עלאה, וחד בחד מתקשר.
כתיב וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו וגו'. בג"כ וסמך אהרן את שתי ידיו, דקב"ה יסתכם על ידוי. על ראש השעיר החי, החי דייקא, לאכללא ההוא דלעילא.
והתודה עליו את כל עונות, כמה דכתיב והתודה אשר חטא עליה. ואוקימנא עליה, דאתדכי ב"נ ואשתאר עליה כל ההוא חובא. אוף הכי והתודה עליו, בתר דאודי כהנא בגינייהו דישראל, עליו: כלומר, ישתארון כלהו עליו.
א"ל ר' אבא, אי הכי והא כתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, אמר ליה שאני הכא, דהתם לשעירים הוו קרבין קרבנא, ובג"כ לא כתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם שעירים, אלא לשעירים, דהתם לשעירים הוו עבדי פולחנא, ושולטנותא. והכא ונשא השעיר עליו את כל עונותם, וקרבנא לא אתעביד אלא לקב"ה. ת"ח, דבגיני קרבנא מתבסמן עלאין ותתאין, ודינא לא שריא ושלטא עלייהו דישראל.

— 20 —
תאנא, ושלח ביד איש עתי המדברה. מהו איש עתי. אלא רזא דמלה הכי הוא בכל מה דאתעביד, בעי ב"נ זמין לההיא מלה. אית ב"נ דברכתא אתקיים על ידיה יתיר מאחרא. ת"ח, מה כתיב ביה בכהנא, טוב עין הוא יבורך, אל תקרי יבורך, אלא יברך, בגין דהוא זמין דיתקיים ברכתא על ידיה בהאי.
ואית ב"נ דהוא זמין לאתקיימא לווטין על ידיה, ובכל מה דישגח ליתי לווטייא ומארה ובעיתא כגון בלעם, דאקרי רע עין, דהוה זמין בכל ביש, ולא הוה זמין לטב. ואף על גב דברך, ברכתיה לא ברכתא, ולא אתקיים. וכד הוה לייט, כל מאן דלייט אתקיים, ואפילו ברגעא חדא, ועל דא כתיב, שתם העין. בכל אתר דעיניה שלטא אתלטייא.
ת"ח מה כתיב. וישת אל המדבר פניו, בגין דיתער מההוא סטרא ההוא דשלטא תמן, וייתי בדלטוריא עלייהו דישראל. מה כתיב בהו בכהני, טוב עין הוא יבורך, דהוא הוה זמין בהאי, ושארי ברכתא באשגחותא דיליה. וע"ד תנינן, יסטי ב"נ אפילו ממאה ארחין, ולא יארע בב"נ דאית ליה עינא בישא.
אוף הכא ושלח ביד איש עתי, דהוא זמין להאי. ורשים להאי, וכהנא הוה אשתמודע ביה, חד עינא יתיר מאחרא פורתא. סורטא דעל עינא אתחפיא בשערין סגיאין. מכחלא עינא, ולא מסתכל במישר. האי הוא ב"נ זמין להאי, וכדקא חזי ליה. וע"ד כתיב ביד איש עתי.
בגוש חלבא הוה ב"נ, דבכל אתר דמחי בידוי, הוה מית, ולא הוו בני נשא מקרבין בהדיה. בסוריא הוה ב"נ, דבכל אתר דאסתכל אפילו לטב, כלא אתהפך לביש. יומא חד הוה חד בר נש אזיל בשוקא, והוו אנפוי נהירין. אתא ההוא בר נש ואסתכל ביה, ואתבקע עיניה. בג"כ, בכלא הוה ב"נ זמין, להאי ולהאי. ועל דא כתיב טוב עין הוא יבורך, אל תקרי יבורך אלא יברך.
ותאנא, האי ב"נ דהוה אזיל למדברא, כד מטא ביה בההוא שעירא הוה סליק לטורא, ודחי ליה בתרין ידוי. ולא הוה נחית לפלגות טורא, עד דאתעביד שייפין שייפין. וההוא ב"נ הוה אמר, כך ימחו עונות עמך וגו'. ובגין דסליק ההוא קטיגוריא ואתעביד סניגוריא דישראל, כדין קב"ה, כל חובייהו דישראל, וכל מה דכתיב באינון פתקין דלעילא, לאדכרא חובייהו דבני נשא, נטיל לון ורמי לון כהאי גוונא, לאתר דאתקרי מצולות ים. הה"ד, ותשליך במצולות ים כל חטאתם.

— 21 —
תאנא, ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת, ומאת עדת, בגין דיהא מכלהו, ויתכפר לכלהו. דהא כל חובייהו דבני ישראל הכא תליין, וכלהו מתכפרי בדא. ולא סגי מב"נ חד. ומאן אתר אתנסיבו מאינון קופין דבעזרה נטלין אגרא, ואייתי להו מאינון דמי דהוו מכלהו.
וההוא שעירא אחרא, דהוה אשתאר לקב"ה, עבדין ליה חטאת בקדמיתא. והא אוקימנא באן אתר הוה מתקשרא. ולבתר דא מתקרבין הני, ומתבסמין כלא, ואשתארו ישראל זכאין קמי קב"ה, מכל חובין דעבדו וחבו קמיה. הה"ד כי ביום הזה יכפר עליכם וגו'.
תו אמר ר' שמעון, ויאמר יעקב אל רבקה אמו הן עשו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק. מאי קא רמיזא, אלא ודאי עשו איש שעיר, הוא מההוא דאקרי שעיר, דהא מההוא סטרא אתי. ואנכי איש חלק: גבר מההוא דפליג לכל שאר עמין רברבין ממנן. דכתיב אשר חלק יי' אלהיך אותם, וכתיב כי חלק יי' עמו וגו'. תו איש חלק, מתרי שעירים ואשתאר חדא. דכהנא פליג לה, חד לחולקיה, וחד לקב"ה. אמאי. בגין דיטעין על כתפוי כל חובוי דיעקב, דכתיב ונשא השעיר עליו את כל עונותם, עונות תם.
תאנא, בההוא יומא כמה פתחין פתיחן לקבליהון דישראל לקבלא צלותיהון. זכאה חולקיהון דישראל, דהא קב"ה בעא לזכאה לון, ולדכאה לון, הה"ד כי ביום הזה יכפר וגו'. בהאי יומא אתעטר כהנא בכמה עטרין. בהאי יומא פולחנא דכהנא יקירא ורב מכל פולחנין. לכלא יהב חולקא באינון קרבנין דקב"ה. בהאי יומא אתעטר חסד בעלמא על ידא דכהנא, מקרב קרבנין על חוביהון דעמא. על חוביה בקדמיתא, ולבתר על חוביהון דעמא. מקרב עלוון עליה ועל עמא והא אוקימנא מלי.

— 22 —
(רעיא מהימנא) פקודא דא, למפלח כהנא רבא פולחנא דההוא יומא כמה דאצטריך, ולמשלח שעיר לעזאזל. רזא דא כד"א, בגין לאתפרשא מעמא קדישא, ולא יתבע חוביהון קמי מלכא. ולא יקטרג עלייהו, דהא לית ליה תקיפו ושולטנו, בר כד אתקף רוגזא מלעילא, ובההוא דורונא אתהפך לבתר אפוטרופוסא עלייהו, ועל דא אתדחייא מקמי מלכא. והא אוקימנא, בגין דאיהו קץ כל בשר.
ועמא קדישא יהבין ליה כמה דאצטריך ליה שעיר, ורזא דא הן עשו אחי איש שעיר. כמה דאיהו בסטר דקדושה דכר ונוקבא, אוף הכי בסטר מסאבו דכר ונוקבא. מתלא אמרי, לכלבא ארמי ליה גרמא, ילחך עפרא דרגלך.
שאלו לבן זומא, מהו לסרוסי כלבא. אמר להם, ובארצכם לא תעשו, כל שבארצכם לא תעשו. כמה דאצטריך עלמא להאי, הכי אצטריך עלמא להאי. ועל דא אתמר, והנה טוב מאד דא מלאך המות. לית לבטלא ליה מן עלמא, עלמא אצטריך ליה, אע"ג דכתיב ביה, והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה וגו', לא יתבטלון מן עלמא. כלא אצטריך טוב ורע.
ובגיני כך אית לן ביומא דא למרמי ליה גרמא לכלבא, עד דאיהו גריר, ייעול מאן דייעול לגבי היכלא דמלכא, ולית מאן דימחי בידוי. לבתר יכשכש ליה בזנביה.
מה כתיב והתודה עליו את כל עונות בני ישראל, וכתיב ונשא השעיר עליו את כל עונותם. כיון דאיהו חמי האי שעיר. תיאובתיה לגביה, ולאשתכללא בהדיה, ולא ידע מאינון חובין דקא נטיל שעיר. תב לגבייהו דישראל, חמי לון בלא חובין, בלא פשעין, דהא כלהו שראן ברישא דשעיר, סליק לעילא, ושבח לון קמי קב"ה. וקב"ה חמי סהדותא דההוא מקטרגא, והואיל ותיאובתיה לרחמא על עמיה, אע"ג דאיהו ידע כל עובדא, חס עליהון דישראל.
וכלא שריא בדא, בגין דלא יתער רזא דדינא מלעילא, ויתקף האי וישתצון בני עלמא, דהא דא מסטרא דדינא קשיא קא אתי. ואי יתער האי, בחובי בני אינשא אתער. דהא לית ליה אתערו לסלקא לעילא לאתערא דינא קשיא בר בדיל חובי בני נשא. דהא בשעתא דב"נ עביד חובא, אתכנש האי, וכמה אלף סייען דיליה, ומתכנפי תמן, ונטלי ליה, וסלקי לעילא רחמנא לישזבן. ועל כלא יהב קב"ה עיטא לישראל לאשתזבא מכל סטרין. וע"ד כתיב, אשרי העם שככה לו אשרי העם שיי' אלהיו. (ע"כ רעיא מהימנא).

— 23 —
עד דהוו אזלי, יתבו בחד חקל, וצלו. נחת חד עננא דאשא, ואסחר לון. א"ר שמעון, הא חמינא דקב"ה רעותא דיליה הכא. ניתיב. יתבו והוו אמרי מלי דאורייתא. פתח ואמר, מים קרים על נפש עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק, הא אסתכלנא במלוי דשלמה מלכא, וכלהו בחכמה אמרן.
ת"ח ג' ספרין דחכמתא אפיק שלמה לעלמא, וכלהו בחכמתא עלאה. שיר השירים חכמה, קהלת תבונה, ומשלי דעת. לקבל ג' אלין, עבד ג' ספרים. שיר השירים כנגד חכמה הכי הוא. קהלת לקבל תבונה, הכי הוא. משלי לקבל דעת. במאי אתחזי. אלא כל אינון קראי בתרי גווני אינון, רישא וסיפא תרי גווני אתחזייא. וכד מסתכלי קראי, דא כליל בדא, ודא כליל בדא, בג"כ שקיל לקבליה דדעת.
האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה. וכד אסתכלנא ביה, כלא כליל חד בחד, בין מסיפיה לרישיה, בין מרישיה לסיפיה. שמועה טובה מארץ מרחק מים קרים על נפש עיפה. מים קרים על נפש עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק, ודא ודא נייחא דרוחא, כמה דהאי נייחא דרוחא, כך האי נייחא דרוחא.
עד דהוו יתבי, אתא חד בר נש, אמר, אנתו דרבי שמעון אתסיאת ממרעהא. וחברייא שמעו קלא, דקב"ה שבק לאינון חובי דדרא. א"ר שמעון, הא אתקיים הכא קרא, ושמועה טובה מארץ מרחק, הכי הוא נייחא דרוחא, כמו מים קרים על נפש עיפה. אמר להו נקום ונזיל דקב"ה ארחיש לן בנסין.
פתח ואמר, מים קרים על נפש עיפה, דא אורייתא. דכל מאן דזכי למלעי באורייתא, ומרוי נפשא מנה, מה כתיב ושמועה טובה מארץ מרחק קב"ה אכריז עליה כמה טבאן לאוטבא ליה בעלמא דין ובעלמא דאתי. הה"ד, ושמועה טובה, מאן אתר מארץ מרחק, מאתר דקב"ה הוה רחיק מניה בקדמיתא, מאתר דהוה ב"נ בדבבו עמיה בקדמיתא, דכתיב וארץ מתקוממה לו, מההוא אתר מקדימין ליה שלם, הה"ד, מארץ מרחק. וכתיב מרחוק יי' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד.

— 24 —
ויצא אל המזבח אשר לפני יי' וכפר עליו. ר' יהודה פתח ואמר, מזמור לאסף אל אלהים יי' דבר ויקרא ארץ ממזרח שמש עד מבואו. תאנא, אלף וחמש מאה וחמשין רבוא מארי שירתא, מזמרין לקב"ה, כד נהיר יממא. ואלף וחמש מאה וארבעין ותמניא בסיהרא. ואלף וחמש מאה ותשעין אלף רבוא בההיא שעתא דאקרי בין הערבים.
ר' יוסי אמר, כד נהיר יממא, כל אינון מארי דיבבא, משבחן במלי תושבחן, לקבליה דהאי בקר. דכד אתער האי בקר, כלהו מתבסמין, ודינא אשתכיך, ואמרין תושבחן. הה"ד, ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלהים. וההוא זמנא, חדוותא וברכאן משתכחין בעלמא, וקב"ה אתער לאברהם לאחייא ליה, ואשתעשע ביה, ואשלטיה בעלמא. ומנא לן דהאי בקר דאברהם הוא. דכתיב וישכם אברהם בבקר.
בההוא זמנא דבין הערבים, כל אינון אלף וחמש מאה ותשעין אלף רבוא מארי דיללה אקרון, ומזמרין בההיא שעתא, וקטטותא שריא בעלמא, וההיא שעתא אתערותא דאתער קב"ה ליצחק, וקם ודאין לחייביא דעברין על פתגמי אורייתא, ושבעה נהרי אשא נגדין ונפקין וחלין על רישיהון דרשיעייא, ושלהובי גומרין דנורא מתערין מעילא לתתא, וכדין תב אברהם לאתריה. כד"א, ואברהם שב למקומו. ויומא אתפני, וחייבי גיהנם צווחין ואמרין אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב. וההיא שעתא, בעי ב"נ לאזדהרא, בצלותא דמנחה.
בזמנא דמטי ליליא אינון אלף וה' מאה וארבעין ותמניא, אקרון מברא לפרוכתא, ואמרין שירתא. כדין דינין דלתתא מתערין, ואזלין ושאטין בעלמא, ואלין אמרין שירתא. עד דיתפליג ליליא משמרה ופלגא. בתר דיתפליג ליליא מזדמני כלהו אחריני כחדא, ואמרי תהלות, כד"א ותהלות יי' יבשרו. ר' יהודה אמר כד רעוא אשתכח בצפרא, תהלות יי' מבשרין.
רבי יוסי אמר, בתר דרוחא דצפון אתער בפלגות ליליא ואזיל ליה, תהלות מבשרי, עד דייתי צפרא, ואתער האי בקר, כדין חדוותא וברכאן אשתכח בעלמא.
תאנא, א"ר אבא, כלהו הכי, ועילא מנהון סרכין תלתא. בההיא שעתא דאתער האי בקר, ומתערין תושבחן, כל אינון אלף וחמש מאה וחמשין רבוא, אתמנא עלייהו חד ממנא, והימן שמיה לקבליה דלתתא, ותחות ידיה סרכין ממנן עלייהו לאתקנא שירתא.
בההיא שעתא דאתער זמנא דבין הערבים, וזמרין כל אינון אלף וחמש מאה ותשעין אלף רבוא מארי דיללה, אתמנא עלייהו חד ממנא וידותון שמיה, לקבליה דלתתא, ותחות ידיה סרכין ממנן עלייהו, לאתקנא ההוא זמרא, כד"א זמיר עריצים.
בההיא שעתא דמטי ליליא, מתערין כל אינון דמברא לפרוכתא, כדין שכיך כלא, ופטרא לא אשתכח, ודינין דלתתא מתערין, כלהו אתמנן כחדא, אלין על אלין, עד דאתפליג ליליא. בתר דאתפליג ליליא, ומתכנשי כלהו, אתמנא עלייהו חד ממנא וכניש לכל משריין, כד"א מאסף לכל המחנות וגו', ואסף שמיה, לקבליה דלתתא, ותחות ידיה כל אינון סרכין ממנן, ומבשרי תהלות.
עד דאתי צפרא, כיון דאתי צפרא, קם ההוא נע"ר, יונק משדי אמיה, לדכאה להו, ועאל לשמשא. כד אתער בקר, כדין היא שעתא דרעוא, דאשתעי מטרוניתא במלכא, ומלכא משיך מניה חד חוטא דברכאן ופריס על מטרוניתא, ועל אינון דמזדווגי לה. מאן אינון דמזדווגי עמה. אינון דמשתדלי באורייתא בליליא, כד אתפלג.
ר' שמעון אמר, זכאה חולקיה מאן דאתי עם מטרוניתא, בשעתא דאתת לקבלא אנפי מלכא, לאשתעי ביה. ואשתכח עמה. בשעתא דאושיט מלכא ימינא, לקבלא למטרוניתא. הה"ד אשא כנפי שחר אשכנה באחרית ים. מאי אחרית ים. ההיא שעתא אחרית דההוא ים הוא. דכד אתפלג, שירותא הוה, ודינא הוה, והשתא אחרית הוא דילה, דמסתלקין דינהא. ועאלת בגדפוי דמלכא, היא וכל אינון דמזדווגין לה, הה"ד אשכנה באחרית ים.
ותאנא, כל אינון דמשתדלי באורייתא בשעתא דאתפליג ליליא. אשתתף בשכינתא. וכד אתי צפרא, ומטרוניתא אתחברת עם מלכא, הוא אשתכח עמה עם מלכא. ומלכא פריס על כלהו גדפוי, הה"ד יומם יצוה יי' חסדו ובלילה שירה עמי וגו'.
תאנא, בההיא שעתא, אבהן מזדמנין במטרוניתא, וקדמין לאשתעי בהדה, ולאתחברא עמה. וקב"ה מליל עמה בהו. והוא קארי לה לפרסא לה גדפוי, הה"ד מזמור לאסף אל אלהים יי' דבר ויקרא ארץ וגו'. אל: דא נהירו דחכמתא, ואקרי חסד. אלהים: דא גבורה. ידו"ד: דא שלימו דכלא, רחמי. ועל דא, דבר ויקרא ארץ וגו'.

— 25 —
רבי אלעזר הוה יתיב קמיה דר"ש אבוי, אמר ליה, הא תנינן אלהים בכל אתר דינא הוא. יו"ד ה"א וא"ו ה"א. אית אתר דאקרי אלהים, כגון אדנ"י יהו"ה. אמאי אקרי אלהים, והא אתוון רחמי אינון בכל אתר.
אמר ליה, הכי הוא כתיב בקרא, דכתיב וידעת היום והשבות אל לבבך כי יי' הוא האלהים, וכתיב יי' הוא האלהים. אמר ליה מלה דא ידענא, דבאתר דאית דינא, אית רחמי. ולזמנא, באתר דאית רחמי, אית דינא, א"ל תא חזי דהכי הוא, ידו"ד בכל אתר רחמי. ובשעתא דמהפכי חייביא רחמי לדינא, כדין כתיב יהו"ה, וקרינן ליה אלהים.
אבל ת"ח רזא דמלה, ג' דרגין אינון, וכל דרגא ודרגא בלחודוי, ואע"ג דכלא חד, ומתקשרי בחד, ולא מתפרשי דא מן דא. ת"ח, כלהו נטיען, וכל אינון בוצינין כלהו נהירין ומתלהטן ומשתקיין ומתברכאן, מההוא נהרא דנגיד ונפיק, דכלא כליל ביה, וכללא דכלא ביה.
והאי נהרא אתקרי א"ם לגנתא, ועילא מגנתא, בגין דעדן משתתף בהדה, ולא פריש מנה. ובגין כך, כל מבועין נפקין ונגדין ואשתקיין לכל עיבר. ופתחין בה פתיחן, ועל דא רחמי מנה משתכחין, ורחמין פתיחין בה.
ובגין דקרינן לה אם, נוקבא גבורה, ודינא מנה נפיק. אקרי רחמי בלחודהא, הא מסטרהא דינין מתערין. ובגין כך כתיב ברחמי, ונקוד בדינא. אתוון ברחמי, ואתנגיד דינא מסטרהא, כגוונא דא יהו"ה, האי דרגא חד.
דרגא תניינא, מסטרא דהאי קדמאה, נפיק ואתער דרגא אחרא אקרי גבורה, והאי אקרי אלהים, באלין אתוון ממש. ושירותא מזעיר אנפין הוא, וביה אתאחיד. ובגין דאתאחיד בהאי, כתיב יי' האלהים, כי יי' הוא האלהים, באלין אתוון, והוא חד, ודא הוא דרגא תניינא.
דרגא תליתאה, צדק. כתרא בתראה, האי בי דינא דמלכא. ותאנא אדנ"י הכי כתיב, והכי אקרי, וכ"י בהאי שמא אתקרי. והאי שמא באתר דא אשתלים. ואלין אינון ג' דרגין, דאקרון בשמהון דדינא. וכלא מתקשר חד בחד בלא פרודא, כמה דאוקימנא.

— 26 —
אמר ליה, אי ניחא קמיה דאבא, הא שמענא בהאי, דכתיב אהיה אשר אהיה, ולא קיימא ביה. א"ל אלעזר ברי, הא אוקמוה חברייא, והשתא בחד מלה אתקשר כלא.
ורזא דמלה הכי הוא. אהיה, דא כללא דכלא. דכד שבילין סתימין ולא מתפרשן, וכלילן בחד אתר. כדין אקרי אהיה, כללא כלא, סתים ולא אתגלייא.
בתר דנפק מניה שירותא, וההוא נהר אתעבר לאמשכא כלא, כדין אקרי אשר אהיה. כלומר, ע"כ אהיה, אהיה זמין לאמשכא ולאולדא כלא. אהיה: כלומר, השתא אנא הוא כלל כלא, כללא דכל פרטא. אשר אהיה: דאתעברת אימא, וזמינת לאפקא פרטין כלהו, ולאתגלייא שמא עלאה.
לבתר בעא משה למנדע פרטא דמלה מאן הוא, עד דפריש ואמר אהיה, דא הוא פרטא, והכא לא כתיב אשר אהיה. ואשכחנא בספרא דשלמה מלכא, אשר: בקיטורא דעדונא קסטירא בחברותא עלאה אשתכח. כד"א, באשרי כי אשרוני בנות, אהיה זמינא לאולדא.
ת"ח היך נחית מדרגא לדרגא, לאודעא רזא דשמא קדישא למשה. בקדמיתא אהיה, כללא דכלא, סתים דלא אתגלייא כלל, כמה דאמינא. וסימן, ואהיה אצלו אמון וגו', וכתיב לא ידע אנוש ערכה וגו'. לבתר אפיק ההוא נהרא, אימא עלאה, אתעברת, וזמינא לאולדא. ואמר אשר אהיה, זמינא לאולדא, ולתקנא כלא. לבתר שארי לאולדא, ולא כתיב אשר, אלא אהיה: כלומר, השתא יפיק ויתתקן כלא.
בתר דנפיק כלא, ואתתקן כל חד וחד באתריה, שבק כלא, ואמר יהו"ה. דא פרטא, ודא קיומא. ובההיא שעתא ידע משה, רזא דשמא קדישא, סתים וגליא ואתדבק מה דלא אתדבקו שאר בני עלמא, זכאה חולקיה. אתא ר' אלעזר ונשיק ידוי.

— 27 —
א"ל, אלעזר ברי, מכאן ולהלאה, אזדהר דלא למכתב שמא קדישא, אלא כדקא יאות. דכל מאן דלא ידע למכתב שמא קדישא כדקא יאות, ולקשרא קשרא דמהימנותא קשרא דחד בחד, בגין ליחדא שמא קדישא. עליה כתיב, כי דבר יי' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת וגו'. אפילו דגרע חד דרגא, או חד קשרא, מאת חד מנייהו.
ת"ח, י' בקדמיתא, כללא דכלא, סתים מכל סטרין, שבילין לא מתפתחין, כללא דדכר ונוקבא. קוצא דיו"ד דלעילא, רמיזא לאין. לבתר, י' דאפיק ההוא נהרא דנגיד ונפיק מניה, ולאתעברא מניה ה', בהאי כתיב ונהר יוצא מעדן. יוצא ולא יצא. בג"כ לא בעיא לאתפרשא מניה. ובג"כ כתיב רעיתי.
ואי תימא נהר כתיב, משמע חד, והא הכא ג'. הכי הוא ודאי, י' אפיק תלתא, ובתלתא אתכלל כלא. י' אפיק לקמיה ההוא נהר, ותרין בנין דינקא להו אימא, ואתעברת מנייהו, ואפיק לון לבתר. ה': כגוונא דא ה', ואינון בנין תחות אבא ואימא.
בתר דאולידת, אפיקת בן דכר, ושוייה לקמה, ובעי למכתב ו', והאי ירית אחסנתא דאבא ואימא, וירית תרין חולקין, ומניה אתזן ברתא. ועל דא, בעי למכתב לבתר, ו"ה כחדא כמה דה"א קדמאה י"ה כחדא, ולא בעי לאפרשא לון, אוף הכא ו"ה כחדא, ולא בעי לאפרשא לון. והא אוקימנא מלי. ולאתר אחרא סלקין הני מלי. זכאה חולקיהון דצדיקייא, דידעין רזין עלאין דמלכא קדישא, ויתחזון לאודאה ליה, הה"ד אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך.
תאנא א"ר יהודה, אל אלהים יי' דבר ויקרא ארץ. שלימו דכלא, שלימו דאבהן קדישי. דבר ויקרא ארץ, לאשתכחא בכ"י בשלימו בחדוותא. ומאן אתר הוא אשתכח עמה. הדר ואמר, מציון מכלל יופי אלהים הופיע.

— 28 —
תאנא כד בעא קב"ה למברי עלמא דלתתא, כלא כגוונא דלעילא עבד ליה. עבד ירושלים, אמצעיתא דכל ארעא. ואתר חד דאקרי ציון, עלה. ומהאי אתר מתברכא. ובהאי אתר דציון שארי עלמא לאתבנאה, ומניה אתבני. הה"ד, אל אלהים יי' דבר ויקרא ארץ ממזרח שמש עד מבואו. ומאן אתר. מציון מכלל יופי אלהים הופיע. כלומר, מציון דהוא שלימו דיופי דעלמא, אלהים הופיע. ת"ח, לא אתברכא ירושלם, אלא מציון. וציון מעילא, וכלא חד בחד אתקשר.
תאנא, אמר רבי יהודה, ויצא אל המזבח אשר לפני יי' וכפר עליו. אל המזבח סתם. כמה דאתעביד לתתא, אתעביד לעילא, וכלא אתקשר חד בחד. ותאנא, כמה דבהאי יומא מכפר כהנא לתתא, הכי נמי לעילא. וכד כהנא דלתתא מסדר פולחניה, כהנא דלעילא הכי נמי, לא אשתכח לעילא, עד דאשתכח לתתא. ומתתא שארי לסלקא קדושה דמלכא עלאה, ומשתכחין כלהו עלמין חד קמיה דקב"ה.
א"ר יהודה, אלמלא הוו ידעי ישראל אמאי קב"ה פקיד עלייהו דישראל, לאוכחא להו יתיר מכל שאר עמין, ינדעון דהא קב"ה שביק דידיה, ולא גבי מנהון חד ממאה. תאנא, קב"ה כמה רתיכין, כמה חיילין אית ליה, כמה שולטנין ממנן משתכחין בפולחניה, כד זמין להו לישראל בהאי עלמא, אכתר לון בכתרין קדישין כגוונא דלעילא, אשרי לון בארעא קדישא, בגין דישתכחו בפולחניה, קשיר לכלהו עלאי בהו בישראל.
וחדוון לא עאלין קמיה, ופולחנא לא אתעביד קמיה לעילא, עד דישראל עבדין לתתא. כל זמנא דישראל משתכחין בפולחניה דמאריהון לתתא, הכי נמי לעילא. בזמנא דישראל בטלי פולחנא לתתא. בטלי לעילא, ופולחנא לא אשתכח לא לעילא ולא לתתא. ועל דישראל בטלו פולחנא דקב"ה כד שארן בארעא, הכי נמי לעילא, כ"ש לבתר.
אמר קב"ה, ישראל אי אתון ידעין, כמה אוכלוסין, כמה חיילין, מתעכבין בגינייכו, תנדעון דלית אתון כדאי למיקם בעלמא, אפילו שעתא חדא. ועכ"ד מה כתיב, ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים וגו', ויצא אל המזבח, אל המזבח סתם, אשר לפני יי' סתם. וכפר עליו לבתר, ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם וגו'. וכפר עליו מאי קא מיירי. א"ר יוסי, לאתערא חסד בעלמא בקדמיתא.
תאנא, כתיב וכפר על הקדש מטמאות בני ישראל. מאי וכפר על הקדש. אלא א"ר אלעזר, הא תנינן, חייביא עבדין פגימותא לעילא, ומתערין דינין, וגרמין לאסתאבא מקדשא. וחויא תקיפא שארי לאתגלאה. וכדין דינין מתערין בעלמא, ובהאי יומא, בעי כהנא לדכאה כלא, ולאתעטרא כתרא קדישא דיליה, דהיא רישא דמלכא. בגין דייתי מלכא לאשראה במטרוניתא, וכד רישא דמלכא נטיל, כלא נטיל, וייתי לאזדווגא במטרוניתא ולאתערא חידו וברכאן בעלמא.
אשתכח דכל שלימו דעילא ותתא, בכהנא תלייא. דאי אתער כתרא דיליה, כלא אתער וכלא בשלימו אשתכח. וע"ד כתיב וכפר על הקדש. בקדמיתא וכפר על הקדש. לאסגאה שלמא בעלמא, ולאסגאה חידו בעלמא. וכד חידו דזווגא אשתכח במלכא ובמטרוניתא, כל שמשין, וכל בני היכלא, כלהו אשתכחו בחידו. וכל חובין דחבו קמי מלכא, אתכפר להו. הה"ד, מכל חטאתיכם לפני יי' תטהרו. ובג"כ כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו. בשעתא דעאל לזווגא להו, ובשעתא דמזדווגין מלכא ומטרוניתא, ההיא שעתא וכפר בעדו ובעד ביתו.

— 29 —
תאנא, וכל אדם לא יהיה באהל מועד, רבי יצחק פתח, וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק וגו', והאי קרא אוקמוה. תא חזי, בשעתא דישראל בגלותא, כביכול קב"ה עמהון בגלותא, דהא שכינתא לא אתעדי מנייהו לעלמין. ת"ח, בזמנא דישראל אשתכחו בגלותא דבבל, שכינתא בינייהו שריא, ותאבת עמהון מן גלותא. ובזכות אינון צדיקייא דאשתארו בארעא, שארת בארעא, ולא אעדי מנייהו לעלמין. א"ר יהודה, דאתהדרת מטרוניתא במלכא, ואתהדר כלא בהלולא דמלכא, בג"כ אקרון אנשי כנה"ג, כנה"ג ודאי.
תאנא, בכל זמנא דישראל בגלותא, אי אינון זכאין, קב"ה אקדים לרחמא עלייהו, ולאפקא לון מגלותא. ואי אינון לא זכאין, מעכב לון בגלותא, עד ההוא זמנא דאתגזר. וכד מטא זמנא, ואינון לא אתחזיין, קב"ה אשגח ליקרא דשמיה, ולא אנשי להו בגלותא, הה"ד וזכרתי את בריתי יעקוב וגו'. אלין אבהן דכלא, רזא דשמא קדישא.
רבי חייא אמר, מאי טעמא יעקב קדמאה הכא. אלא, בגין דיעקב כללא דאבהן, והוא אילנא קדישא. בג"כ, ו' דשמא קדישא ביה אחידא, והכי קרינן יעקוב בו'. ר' יצחק, אמר וא"ו באתווי י"ג מכילן, דירית ירותא די"ג מבועין דמבועא סתימא קדישא.

— 30 —
ר' אבא אמר, וא"ו אמאי כליל ו' א' ו'. אלא, ו' דיתיב על כורסייא, כד"א ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. א' סתים בגויה ולא אתגלייא, ודא הוא דכתיב בי נשבעתי נאם יי', בג"כ כתיב, ולא אקרי, בתראה, כללא דקדמאה. בתראה, הא אוקימנא דא יסוד, דאיהו סיומא דגופא, וכללא דיליה. וע"ד כלילן אתוון דא בדא, וא"ו, רישא וסיומא, כמה דאוקימנא.
ותאנא, תרין אתוון אינון, כהאי גוונא וא"ו דאמינא, נו"ן אוף הכי. ואע"ג דאוקמוה מלה, נו"ן הכי מתפרשא: נ' כפופה, דא מטרוניתא. וסמיכא לה ו', דאיהו יסוד, בגין לאתברכא מניה. ן' פשוטה, אתפשטותא דתפארת. וע"ד כלילן אתוון, ומתאחדן דא בדא. ואי תימא, אמאי אהדר ו' אנפוי מנו"ן כפופה, ואהדר אנפוי לגבי ן' פשוטה. אלא בגין יקרא דמלכא, אהדר אנפוי לקבליה דמלכא.
ותאנא, מ"ם לא כליל בגויה את אחרא, אלא מ' פתוחה, ם' סתומה. מ' פתוחה: דהוא כד דכר אתחבר עמה. ם' סתומה: יובלא. דהא סתימין ארחהא ואע"ג דמתפשטין לזמנין, ואית דמתני בהאי כד"א גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום.
אמר ר' יצחק, בשעתא דמלכא קדישא אדכר להו לישראל בגין שמיה, ואהדרת מטרוניתא לאתרהא, כתיב, וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש. כך כהנא, בשעתא דעאל ליחדא שמא קדישא, ולכפרא בקודשא, לזווגא למלכא במטרוניתא. כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד וגו'.
תאנא, ר' יהודה אמר, כהנא אתער שלמא בעלמא, לעילא ותתא. ותניא עאל בדרגא חד, אסחי גופיה. נפיק מהאי דרגא, לדרגא אחרא אסחי גופיה. אחיד שלמא בהאי ובהאי, קדש ידוי, ומתברכאן כחדא. ובכלא בעי לאחזאה עובדא, ובעי לאחזאה לבושוי, דיתלבש כגוונא דעובדא דיתכוון, עד דיסדר כלא כמה דאצטריך, ויתברכון עלאי ותתאי.

— 31 —
תאנא ר' שמעון, פתח יו"ד בגליפוי, אתוון בסטרין, אתקשרן ביו"ד. יו"ד אזיל ליו"ד. יו"ד סליק ביו"ד. יו"ד אזיל לוי"ו, מתכנשי בה'. ומכוון דעתא, אתחבר ה' בוא"ו.
ה' עלאה אחיד תרעוי בגלופי תכסיסין, אחדא בנהירו אלף וחמש מאה ושבעין אכסדרין סתימין. סליק ה', ואתעטר חמשין זמנין, לן' תרעין קיימין דקיימין, כד אתגלף בעטרוי, נהרין אנפין דמלכא, וא"ו אתפשט לע"ב גליפין.
מעטר ה' לו', בע' אלף וה' מאה כתרין, דמתעטרן בחד כתרא, הה"ד בעטרה שעטרה לו אמו. ו' בתרין רישין, גליפא רישא, קוצא חד לעילא, וקוצא חד לתתא, וי' נחית לו', גליפא דגלופין בגוייהו, שבעין אנפין דעטרין מעילא לתתא. ביה טאסין גביעין ופרחין, דא סליק, ודא נחית מתגלפין חד בחד.
אתקשר י' בה', ה' בו', ו' בה'. דא אחיד בדא, כמה דאת אמר, ותשב באיתן קשתו ויפזו זרועי ידיו מידי אביר יעקב. וכתיב, איתן מושבך ושים בסלע קנך. כדין אתקשר כלא חד בחד, דא בדא, נהרין מפתחן, ונהרין אנפין כלהו, כדין כלהו נפלין על אנפייהו, ומזדעזען, ואמרי בריך שמא יקרא מלכותיה לעלם ולעלמי עלמין.

— 32 —
קלא מתקשר עמיה דכהנא, והוא אתיב לגבייהו. ואמר תטהרו. תטהרו לא אמרין שאר כהני ועמא, בר כהנא רבא, כד אתקשר ביה ההוא קלא.
תאנא, מכל חטאתיכם לפני יי', כיון דכתיב מכל חטאתיכם, אמאי לפני יי'. אלא א"ר יצחק, לפני יי' ממש.
דתניא, מרישא דירחא ספרין פתיחין, ודייני דיינין. בכל יומא ויומא בתי דינין אתמסרן, לאתפתחא בדינא, עד ההוא יומא דאקרי תשעה לירחא. בההוא יומא, סלקין דינין כלהו למארי דדינא, ומתקני כורסייא עלאה דרחמי, למלכא קדישא. בההוא יומא בעאן ישראל לתתא, למחדי בחדוותא לקדמות מאריהון, דזמין ליומא אחרא, למיתב עלייהו בכורסייא קדישא דרחמי, בכורסייא דוותרנותא.
וכל אינון ספרין דפתיחין קמיה, וכתיבין קמיה כל אינון חובין, הוא מזכי לון, ומדכי לון מכלהו, הה"ד מכל חטאתיכם לפני יי' תטהרו. לפני יי' ממש, אינון דאמרי קרא, עד הכא אמרין, ולא יתיר. ולית רשו לאחרא דלימא תטהרו, אלא כהנא רבא, דפלח פולחנא, וקשר שמא קדישא בפומיה, וכד הוה אתקשר ומתברך בפומיה, ההוא קלא נחית ובטש ביה, ואתנהיר מלה בפומיה דכהנא, ואומר תטהרו. פלח פולחנא, ומתברכין כל אינון עלאין דאשתארו.
ולבתר אסחי גופיה, וקדש ידוי, לאעלא בפולחנא אחרא קדישא. עד דיתכוון למיעל לאתר אחרא עלאה, קדישא מכלא. ג' שורין סחרין ליה, כהני אחוי, וליואי, ומכל שאר עמא כלהו. זקפין ידין עליה בצלותא וקטרא דדהבא זקפא ברגליה.
נטיל ג' פסיען, וכלהו קיימין בקיומייהו, ולא נטלין בתריה נטיל ג' פסיען אחרן, אסחר לדוכתיה. נטיל ג' פסיען, אסתים עיינין, ואתקשר לעילא. עאל לאתר דעאל, שמע קול גדפי דכרובייא מזמרין, ואקישן גדפין פרישאן לעילא. הוה אקטיר קטורת, משתככא קול גדפייהו ובלחישו אתדבקן.
אי כהנא זכי, דהא לעילא בחידו אשתכח, אוף הכא בההיא שעתא נפיק רעוא דנהורא, מתבסמא מריחין דטורי אפרסמונא דכיא דלעילא, ואזלא בכל ההוא אתר, אעיל ריחא בתרי נוקבי דחוטמיה, ואתיישבא לבא. כדין כלא הוא בלחישו, ופטרא לא אשתכח תמן. פתח כהנא פומיה בצלותא ברעותא בחדוותא, וצלי צלותיה.
בתר דסיים, זקפין כרובייא כמלקדמין גדפייהו, ומזמרין. כדין ידע כהנא דרעותא הוו, ועידן חדוותא לכלא, ועמא ידעין דאתקבל צלותיה, כמה דכתיב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. והוא תב לאחוריה, וצלי צלותיה. זכאה חולקיה דכהנא, דהא על ידוי חידו על חידו אשתכח ההוא יומא לעילא ותתא, על ההיא שעתא כתיב, אשרי העם שככה לו, אשרי העם שיי' אלהיו.

— 33 —
והיתה לכם לחקת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם וגו'. רבי חייא פתח, נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך וגו'. נפשי אויתיך בלילה. נפשי בלילה מבעי ליה, מאי נפשי אויתיך. אף רוחי בקרבי אשחרך, ישחרך מבעי ליה. אלא הכי תאנא, קב"ה רוחא ונפשא דכלא, וישראל אמרי נפשי ורוחי אנת. בגין כך אויתיך לאדבקא בך, ואשחרך לאשכחא רעותך.
ר' יוסי אמר, בשעתא דב"נ נאים בערסיה. נפקא נפשיה, סלקא ואסהידת ביה בב"נ, על כל מה דעבד בכל יומא. גופא אמר לנפשא, נפשי אויתיך בלילה, אף רוחי בקרבי אשחרך.
ד"א נפשי אויתיך, אמרה כנסת ישראל קמי קב"ה, נפשי אויתיך בלילה, בעוד דאנא בגלותא ביני עממיא, ומניעא נפשי מכל בישתא דקוטרא בני עממיא, נפשי אויתיך, בגין לאתבא לאתרי. אף רוחי בקרבי אשחרך, כלומר, אע"ג דאינון משעבדין לבני, בכל שעבודא, רוחא קדישא לא אתעדי מנאי, בגין למשחר לך, ולמעבד פקודיך.
ר' יצחק אמר, אמרו ישראל קמי קב"ה, בעוד דנפשי בי, אויתיך בלילה. מאי טעמא בלילה, אלא בגין דהאי נפש בהאי שעתא, אצטריך לחמדא לך. אף רוחי בקרבי אשחרך, כד אתער בי רוחא קדישא, אשחרך באתערותא למעבד רעותך. כי כאשר משפטיך לארץ בזמנא דמשפט נחית בארעא, לבשמא עלמא, כדין צדק למדו יושבי תבל. כלומר יכלין למסבל דינא דצדק, ולא ישתצי עלמא מניה. אימתי צדק למדו יושבי תבל, כאשר משפטיך לארץ. רבי חזקיה אמר, נפשי אויתיך בלילה, דא כנסת ישראל. אף רוחי בקרבי אשחרך, דא קב"ה.
רבי אבא הוה יתיב קמיה דרבי שמעון, קם ר' שמעון בפלגו ליליא, למלעי באורייתא. קמו ר' אלעזר ורבי אבא עמיה. פתח ר' שמעון ואמר, כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלהים. האי קרא אוקמוה חברייא, זכאין אינון ישראל מכל עמין, דקב"ה יהב לון אורייתא קדישא, ואורית לון נשמתין קדישין מאתר קדישא, בגין למעבד פקודוי, ולאשתעשעא באורייתא, דכל מאן דאשתעשע באורייתא, לא דחיל מכלא. דכתיב לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי.
מאן אינון שעשועי. אורייתא. דאורייתא שעשועים אקרי, דכתיב ואהיה שעשועים יום יום. ודא הוא דתנינן, קב"ה אתי לאשתעשעא עם צדיקייא בגנתא דעדן. מאי לאשתעשעא. בגין למחדי בהו. דתנינן, זכאין אינון צדיקיא, דכתיב בהו, אז תתענג על יי', בגין לאתענגא מההוא שקיו דנחלא, כד"א והשביע בצחצחות נפשך. כביכול, קב"ה משתעשע בהו, מההוא שקיו דנחלא דמתענגי בהו צדיקייא. ועל דא אתי לאשתעשעא עם צדיקייא. וכל מאן דאשתדל באורייתא, זכי לאשתעשעא עם צדיקייא, מההוא שקיו דנחלא.

— 34 —
תאנא, כאיל תערוג על אפיקי מים, דא כנסת ישראל. כד"א, אילותי לעזרתי חושה. תערוג על אפיקי מים, ודאי לאשתקיא משקיו דמבועי דנחלא, ע"י דצדיק. תערוג: כד"א, לערוגת הבושם, כן נפשי תערוג אליך אלהים. לאשתקייא מנך, בעלמא דין ובעלמא דאתי.
מבועי נחלא מאן אינון. מבועא חד לעילא, דכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן וגו'. ומתמן נגיד ונפיק, ומשקי גנתא, וכל אינון נחלין, נגדין ונפקין ומתכנשין בתרי מבועין, דאקרון נצח והוד, ואלין אקרון אפיקי מים, בההוא דרגא דצדיק, דמניה נגיד ונפיק ומשתקיא גנתא. בגין כך איל וצבי כחדא משתכחי, צדק וצדיק.

— 35 —
תאנא, כתיב קול יי' יחולל אילות, אילות, אילת כתיב חסר, דא אילת השחר. ד"א אילות השדה, דתניא, בפלגות ליליא, בשעתא דקב"ה עאל לגנתא דעדן לאשתעשעא עם צדיקייא, האי קול נפיק, וכאיב כל אינון אילתא דסחרני כורסייא יקירא קדישא, הה"ד ששים גבורים סביב לה. ד"א יחולל אילות, כד"א חוללה ידו נחש בריח. ויחשוף יערות. כד"א. ביערת הדבש, וכתיב אכלתי יערי עם דבשי, וינקא להו כאמא דינקא לבנין.

— 36 —
(רעיא מהימנא) אמר רעיא מהימנא, בההוא זמנא, אלין מארי מתניתין מארי חכמתא עלאה, מארי קבלה, מארי רזי תורה, שעתא דחיקת לון. והאי איהו דאמר כאיל תערוג על אפיקי מים, דאינון אפיקי מים דאורייתא לגבי שכינתא. ולית תורה, אלא עמודא דאמצעיתא. דיהון אלין אפיקי מים, בצערא ביגונא בעניותא, ואלין אינון חבלים צירין דיולדה, דאיהי שכינתא, דאתמר בה, ותגל יולדתך. ובאינון חבלים, תהא בצערא דלהון.
ובאינון חבלים דצווחת בהון, אתערת שבעין סנהדרין דלעילא, עד דיתער קול דילה עד יהו"ה, ומיד קול יי' יחולל אילות, דאינון מארי מתניתין, בתולות אחריה רעותיה, כלהון יהון לון חיל כיולדה ממש, בדחקין, דדחקא לון שעתא, בכמה נשיכין דיצר הרע, דחויא דנשיך לון בכמה דחקין.
בההוא זמנא אתפתחת לאולדא משיחא, בגין חבלים ודוחקים דצדיקים, ומארי מדות, ומארי רזין דאורייתא, מארי בושת וענוה, מארי יראה ואהבה, מארי חסד, אנשי חיל יראי אלהים, אנשי אמת, שונאי בצע, דדחקא לון שעתא. והאי הוא דאוקמוה מארי מתניתין, דור שבן דוד בא, אנשי חיל יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, ויראי חטא ימאסו, וחכמת סופרים תסרח, ותהי האמת נעדרת, והגפן תתן פריה, והיין ביוקר.
ומאינון קלין דיהיבת, דאינון שבעין, לקבל שבעין תיבין דיענך יי' ביום צרה, אתפתחת רחמה, דאיהי ב', כלילא מתרין ביתין, לאולדא ב' משיחין, ואעילת רישה בין ברכהא, דאיהו רישא דילה, עמודא דאמצעיתא. תרין שוקהא, נצח והוד, תרין נביאים. מתמן אולידת תרין משיחין. בההיא זמנא ויחשוף יערות, יתעבר נחש מעלמא (ע"כ רעיא מהימנא).

— 37 —
א"ל ר' אבא, נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך, נפשי בלילה מבעי ליה. אשחרך, ישחרך מבעי ליה. א"ל הא אוקמוה, כד"א אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש.
ת"ח נפשא ורוחא אשתתפי כחדא לעלמין. תנא פולחנא שלימתא דבעי בר נש למפלח לקב"ה, כמה דתנינן ואהבת את יי' אלהיך וגו'. דירחים ליה לקב"ה רחימותא דנפש ממש, ודא הוא רחימותא שלימתא, רחימותא דנפשיה ורוחיה. כמה דאתדבקו אלין בגופא, וגופא רחים לון. כך יתדבק ב"נ לרחמא ליה לקב"ה, רחימותא דנפשיה ורוחיה, לאדבקא ביה. הה"ד נפשי אויתיך בלילה נפשי ממש.
אף רוחי בקרבי אשחרך, אתדבקא בך ברחימותא סגיאה, בלילה. דבעי בר נש מרחימותא דקב"ה, למיקם בכל ליליא, לאשתדלא בפולחניה, עד דיתער צפרא, ויתמשך עליה חוטא דחסד. דתניא, זכאה חולקיה דההוא ב"נ דרחימותא דא רחים ליה לקב"ה, והני זכאי קשוט דמרחמין ליה לקב"ה הכי, עלמא מתקיימא בגיניהון, ושלטין על כל גזירין קשין דלעילא ותתא.
תאנא, ההוא זכאה דאתדבק ברוחיה ונפשיה לעילא, במלכא קדישא, ברחימותא כדקא יאות. שליט בארעא דלתתא, וכל מה דגזר על עלמא אתקיים. מנ"ל, מאליהו. דכתיב חי יי' אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי.
תא חזי, בשעתא דאתיין נשמתין קדישין מעילא לתתא, ואינון זכאי עלמא משלפי להו ממלכא ומטרוניתא, זעירין אינון, דבההוא שעתא דנחית, קיימא קמי מלכא, ורעותא דמלכא לאסתכלא בה, כמה דאוקימנא, בשעתא דנשב קב"ה רוחא בכל חילא וחילא דשמיא, כלהו חיילין אתעבידו, וקיימי בקיומייהו, הה"ד וברוח פיו כל צבאם. ומנייהו אתעכבו עד דקב"ה אחית להו לתתא.
ותאנא, מיומא דאתברי עלמא, קיימי קמיה דקב"ה, ואתעכבו עד דמטא זמנא לאחתא לון בארעא, ואלין שליטו לעילא ותתא, הה"ד חי יי' אשר עמדתי לפניו, אשר אני עומד לא כתיב, אלא אשר עמדתי. לבתר אהדר לאתריה, וסליק לאדריה, ואינון אחרנין לא סלקין עד דימותון. בגין דלא קיימו קודם לכן כאינון אחרנין. ובגין כך אליהו אתעביד שליחא, מלאכא לעילא, ואלין דמתדבקן יתיר למלכא.
אשכחנא בספרא דאדם קדמאה דכל רוחין קדישין דלעילא, עבדין שליחותא, וכלהו אתיין מאתר חד. דנשמתהון דצדיקייא מתרי דרגין דכלילן בחד, ובגין כך סלקין יתיר, ודרגיהון יתיר, והכי הוא. וכל אינון דהוו טמירין תמן, נחתו וסליקו בחייהון, כגון חנוך דלא אשתכח ביה מיתה. והא אוקימנא מלה דא, בחנוך ואליהו.
ותאנא מאה ועשרין וחמש אלף דרגין לנשמתהון דצדיקייא, סליקו ברעותא, עד לא אתברי עלמא, דקב"ה מזמנא להו בעלמא דין, בכל דרא ודרא, וסלקין וטאסין עלמא, ומתקשרי בצרורא דחיי, וזמין קב"ה לחדתא עלמא בהו, עלייהו כתיב, כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה וגו'.
תענו את נפשותיכם, נפשותיכם קאמר, בגין דישראל משתכחין קמי מלכא קדישא זכאין, ויהא רעותא דלהון לגבי קב"ה, ולאתדבקא ביה, בגין דיתכפר להו חובייהו. ועל דא, מאן דאכל ושתי בתשיעאה, ומענגא נפשיה במיכלא ומשתייא, אשתכח בעשיראה ענויא דנפשא בתרין חולקין, ואשתכח כאלו אתעני תשיעאה ועשיראה. את נפשותיכם: לאכללא כלא, גופא ונפשא, ולאתכנעא בהאי יומא, לאתכפרא על חוביהון.
תאנא כי ביום הזה יכפר עליכם. ביום הזה. היום הזה מבעי ליה. אלא ביום הזה דייקא, דביה אתגלי עתיקא קדישא, לכפרא על חוביהון דכלא.

— 38 —
ד"א תענו את נפשותיכם. ר' אבא פתח ואמר, עיר קטנה ואנשים בה מעט וגו', עיר קטנה, הא אוקמוה. אבל עיר קטנה, כד"א, עיר עז לנו ישועה ישית וגו'. וכתיב ולא אבא בעיר. עיר קטנה, זעירא היא, דהיא בתראה מכלא, תתאה מכלא, שורוי רברבין, תקיפין, קדישין, עיר הקדש אקרי. ואנשים בה מעט, זעירין אינון דזכאן לסלקא לגווה, ולמשרי בה, כד"א מי יעלה בהר יי' ומי יקום במקום קדשו וגו'. וע"ד אנשים בה מעט.
ובא אליה מלך גדול, דא קב"ה. לאזדווגא בה, ולמשרי בה, וסבב אותה, כד"א ואני אהיה לה נאם יי' חומת אש סביב וגו'. ובנה עליה מצודים גדולים, דבנה שורוי, רברבין תקיפין יאיאן ושפירין קדישין. עיר הקדש אקרי, וכל יקרא דמלכא עייל בגווה. ובג"כ, היא בלחודהא כלילא מכל עטרי דמלכא, וכל עטרי מלכא בה מתעטרין. בג"כ, ואנשים בה מעט כתיב.
ומצא בה איש מסכן וחכם, הה"ד נקי כפים ובר לבב. מסכן: כד"א ויבן ערי מסכנות לפרעה, מתעטר בעטרין תקיפין, בעטרי אורייתא, בעטרי פקודי אורייתא דמלכא. וחכם, דזכי בה בהאי חכמה. וחכם, דהוא חכים יתיר מכלא לעיינא בפולחנא דמאריה, בגין למזכי בה, ולאעלא בה. הדא הוא דכתיב, ומלט הוא את העיר בחכמתו. ומלט: כמו אמלטה נא ואראה את אחי, אמלטה נא שמה. אוף הכא ומלט הוא את העיר בחכמתו.
ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא, ואדם לא זכר, למעבד פקודי אורייתא, לאשתדלא באורייתא, כההוא גבר מסכנא דאתחבר בכלא, בגין למזכי בה. ואמרתי אני טובה חכמה מגבורה. דהא בההוא עלמא, לא יהבין רשו למיעל, בר הני זכאי קשוט, הני דמשתדלי בה באורייתא יומא ולילי, ומתעטרי בפקודי אורייתא בהאי עלמא, למיעל בהו לעלמא דאתי.
וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים. דהא בני נשא לא מסתכלין ביה, ולא בעאן לאתחברא ביה, ולאצית למלוי. דתנא, כל מאן דאצית למלוי דאורייתא, זכאה הוא בהאי עלמא, וכאלו קביל תורה מסיני. ואפילו מכל בר נש נמי בעי למשמע מלוי דאורייתא. ומאן דארכין אודניה לקבליה, יהיב יקרא למלכא קדישא, ויהיב יקרא לאורייתא. עליה כתיב, היום הזה נהיית לעם ליי' אלהיך.

— 39 —
תאנא, יומא חד הוו אזלי חברייא עמיה דרבי שמעון, אמר ר"ש, חמינא אלין עמין כלהו עלאי, וישראל תתאי מכלהו, מאי טעמא. בגין דמלכא אשדר מטרוניתא מינה, ואעיל אמהו באתרהא. כד"א, תחת שלש רגזה ארץ וגו'. תחת עבד כי ימלוך וגו'. ושפחה כי תירש גבירתה. מאן שפחה. היא כתרא נוכראה, דקטל קב"ה בוכרא דלהון במצרים. דכתיב עד בכור השפחה אשר אחר הרחים. אחר הרחים הות יתבא בקדמיתא, והשתא, האי שפחה תירש גבירתה.
בכה ר"ש ואמר, מלכא בלא מטרוניתא, לא אקרי מלכא. מלכא דאתדבק בשפחה באמהו דמטרוניתא, אן הוא יקרא דיליה. וזמינא קלא לבשרא למטרוניתא, ולימא גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלם הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא. כלומר, צדיק הוא נושע, בגין דהוה רכיב עד השתא באתר דלאו דיליה, באתר נוכראה, ויניק ליה.
ועל דא כתיב עני ורוכב על חמור, עני הוה בקדמיתא, ורוכב על חמור, כמה דאוקימנא, אינון כתרין תתאין דעמין עע"ז, דקטיל קב"ה בוכרא דלהון במצרים, הה"ד וכל בכור בהמה, והא אוקימנא מלי. כביכול צדיק ונושע הוא, הוא ודאי יתיר מכלא. בגין דעד השתא שארי צדיק בלא צדק. והשתא דיזדווגון כחדא, צדיק ונושע הוא, דהא לא יתיב בסטרא אחרא. תאנא, הצדיק אבד ואין איש שם על לב וגו', האי קרא קשיא, הצדיק אבד, נאבד מבעי ליה, מהו אבד. אלא אבד ממש, ומאי אבד. אבד למטרוניתא, ואתדבק באתר אחרא, דאקרי שפחה.
א"ר יצחק לר' שמעון, אי ניחא קמי דמר, הא דתנינן, דכתיב וצדיק יסוד עולם, מאן דאמר, דעל שבעה קיימין קיימא עלמא. ומאן דאמר, על חד קיימא עלמא, היך מתיישבן מלי. אמר ליה, כלא מלה חד הוא, דהא ז' אינון ובהו אית חד קיימא, דאקרי צדיק, וקיימי עליה, ועלמא בהאי אתקיימא. וכד אתקיימא עלמא עליה, כאלו אתקיים על כלהו שבעה. וע"ד כתיב, וצדיק יסוד עולם. והא אוקימנא מלי בכמה אתר.
ותאנא, האי שפחה זמינא לשלטאה בארעא קדישא דלתתא, כמה דהות מטרוניתא שלטא בקדמיתא, דכתיב צדק ילין בה, והשתא שפחה כי תירש גבירתה בכלא. וזמין קודשא בריך הוא, לאתבא למטרוניתא לאתרהא כקדמיתא, וכדין ממאן הוא חדוותא, הוי אימא חדוותא דמלכא, וחדוותא דמטרוניתא. חדוותא דמלכא, בגין דיתוב לה ויתפרש משפחה, כדקא אמינא. וחדוותא דמטרוניתא, בגין דתיתוב לאזדווגא במלכא, הה"ד גילי מאד בת ציון וגו'.
תא חזי, כתיב והיתה זאת לכם לחקת עולם. והיתה לכם מבעי ליה, מאי זאת. הא דאמרן, לחקת עולם. בכל אתר ואתר חקת עולם אתקרי, גזרה דמלכא, דעייל כל נמוסוי באתר דא, ואסתים לון, כמאן דסתים כלא, באסקופא חדא. חקת עולם ודאי. בהאי זאת רשים וחקק כל גניזין דיליה, וכל טמירין דיליה.

— 40 —
בחדש השביעי בעשור לחדש. בעשור דייקא, כמה דאוקימנא. תענו את נפשותיכם, ודאי הכי הוא, והא אתמר נפשותיכם ודאי. דהא בנפשא תליא מלתא, ובגין כך, אכילה ושתיה מתשיעאה, יתיר מיומא אחרא. ואע"ג דהאי מלה אתמר בגוונא אחרא, וכלא שפיר, והאי והאי מלה חדא, וכל חד באתריה, והכי הוא.
ותאנא, בהאי יומא, כל חידו, וכל נהירו, וכל וותרנותא דעלמין, כלהו תליין באימא עלאה, דכל מבועין נגדין ונפקין מנה. וכדין נהירין כל אינון בוצינין, ונהרין בנהירו בחדוותא, עד דמתבסם כלא. וכדין כל אינון דינין אשתכחו בנהירו, ודינא לא אתעביד, ועל דא תענו את נפשותיכם.
אמר רבי אבא, הא אוקים לה מר, מן גופא דמתניתא, לא גלו ישראל מארצם, עד שכפרו בקב"ה. דכתיב, אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, והא אתמר. קרא אחרינא אשכחנא בהאי, דכתיב, ראה ביתך דוד. א"ל, הכי הוא ודאי, בית דוד אקרי, כמה דכתיב בית יעקב לכו ונלכה באור יי'. בית יעקב, כד"א ובית תפארתי אפאר. לכו ונלכה באור יי', דכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ונטע האי גן לאשתעשעא ביה עם צדיקייא, דביה שריין.
תאנא, כתיב אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא וגו' ועניתם את נפשותיכם. וכתיב והיתה לכם לחקת עולם בחדש השביעי וגו'. אך דכתיב מאי קא בעי הכא. א"ל, למעוטא קא אתיא. דכיון דאמר ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש, אמר לבתר אך בעשור. אך עשור מבעי ליה, דבעשור תליא מלתא.
א"ל אי הכי, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם, ותנינן אך חלק, חציו אסור באכילת חמץ, וחציו מותר. אוף הכא אך בעשור לחדש, אימא דחציו אסור באכילה, וחציו מותר. א"ל אוף הכא בועניתם את נפשותיכם תליא, דהא ענוי לא אשתכח אלא מפלגות יומא ולהלאה, ושפיר הוא אך חלק בועניתם את נפשותיכם.
אמר רבי אלעזר, כתיב, כי ביום הזה יכפר עליכם וגו'. אכפר עליכם מבעי ליה. אלא יכפר עליכם, לאכללא יובלא, דנגיד מבועי לאשקאה בהאי יומא לכל עיבר, לארואה כלא, ולאשקאה כלא. ודא עליכם, כלומר, בגיניכון לדכאה לכון בהאי יומא, דכתיב לפני יי' תטהרו. ולא ישלוט עלייכו דינא.
רבי יהודה, אמר זכאין אינון ישראל, דקודשא בריך הוא אתרעי בהו, ובעי לדכאה להו, דלא ישתכח בהו חובה, בגין דיהון בני היכליה, וידורון בהיכליה. ולזמנא דאתי כתיב, וזרקתי עליכם מים טהורים וגו'.

— 41 —
רבי יהודה פתח, שיר המעלות ממעמקים קראתיך יי'. תנינן, בשעתא דברא קב"ה עלמא, בעא למברי בר נש, אמליך באורייתא, אמרה קמיה, תבעי למברי האי בר נש, זמין הוא למחטי קמך, זמין הוא לארגזא קמך. אי תעביד ליה כעובדוי, הא עלמא לא יכיל למיקם קמך, כ"ש ההוא בר נש. א"ל, וכי למגנא אתקרינא, אל רחום וחנון ארך אפים.
ועד לא ברא קב"ה עלמא, ברא תשובה, אמר לה לתשובה, אנא בעינא למברי בר נש בעלמא, על מנת דכד יתובון לך מחוביהון, דתהוי זמינא למשבק חוביהון, ולכפרא עלייהו. ובכל שעתא ושעתא תשובה זמינא לגבי בני נשא, וכד בני נשא תייבין מחובייהו, האי תשובה תבת לגבי קב"ה, וכפר על כלא, ודינין אתכפיין, ומתבסמן כלהו, ובר נש אתדכי מחוביה.
אימתי אתדכי ב"נ מחוביה בשעתא דעאל בהאי תשובה כדקא חזי. ר' יצחק אמר, דתב קמי מלכא עלאה, וצלי צלותא מעומקא דלבא, הה"ד ממעמקים קראתיך יי'.
רבי אבא אמר, ממעמקים קראתיך יי', אתר גניז הוא לעילא, והוא עמיקא דבירא, ומהאי נפקין נחלין ומבועין לכל עיבר, וההוא עמיקא דעמיקתא אקרי תשובה. ומאן דבעי לאתבא ולאתדכאה מחובוי, בהאי עומקא אצטריך למקרי לקב"ה, הה"ד ממעמקים קראתיך יי'.
תאנא, בשעתא דהוה ב"נ חב קמי מאריה, וקריב קרבניה על מדבחא, וכהנא מכפר עליה, ובעי בעותיה עליה, מתערין רחמי, ודינין מתבסמן, ותשובה אריק ברכאן, במבועין דנגדין ונפקין, ומתברכין כלהו בוצינין כחדא, ובר נש אתדכי מחוביה.
תא חזי, קב"ה, אפיק עשר כתרין, עטרין קדישין לעילא, דאתעטר בהו, ומתלבש בהו, והוא אינון, ואינון הוא, כשלהובא דאחידא בגומרא, ולית תמן פרודא. לקביל דנא, אית עשר כתרין דלא קדישין לתתא, ואינון אחידן בזוהמא דטופרא דחד עטרא קדישא, דאקרי חכמה. ועל דא אקרון חכמות.

— 42 —
ותאנא, עשרה זיני חכמות אלין נחתו לעלמא. וכלהו אסתאבו במצרים, בר מחד דאתפשט בעלמא, וכלהו זיני חרשי אינון, ומנייהו ידעי מצרים חרשין, על כל בני עלמא. וכד מצראי בעאן למעבד כנופייא בחרשייהו לעובדיהון, הוו נפקי לחקלא לטורי רמאי, ודבחין דבחין, ועבדין גומין בארעא, וסחרין ההוא דמא סוחרניה דהני גומין, ושאר דמא מתכנפי בהנהו גומין, ובשרא שוין עלייהו. וקרבין קרבניהון, לאינון זינין בישין, ואינון זינין בישין מתכנשין ומתקרבין כחדא, ומתפייסין בהדייהו בההוא טורא.
ישראל דהוו בשעבודיהון, הוו מתקרבין להון, ואולפו מנייהו, והוו טעאן בתרייהו, והיינו דכתיב כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו', וכתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו'. תאנא, בשעתא דהוו מקרבין להון על גבי חקלא, והוו מזמני ההוא דמא, ומקרבי קרבנייהו, הוו מתכנפי כל אינון זינין בישין, וחמאן להון כגוונא דשעירים, כלהו מליין שערא, ומודעי להו מה דאינון בעיין.
ת"ח, יצחק מה כתיב ביה, ויגש יעקב אל יצחק אביו וימשהו, אמר, דא לא אתעדי, אלא מטלא דשמיא דנגיד על ארעא. אמר רבי יוסי, ומשמני הארץ, בכלא ברכיה. מ"ט. בגין דחמא ליה בשערא, אמר למעבר דא, ומשמני הארץ אצטריך, ולא זוהמא דארעא, דהאי זוהמא הוא דארעא, וכד טלא דשמיא ומגדא דארעא מתחבראן אתעבר האי זוהמא.

— 43 —
אמר ר' חייא, בתרייתא דאינון כתרין תתאין דלא קדישין, האי הוא הה"ד ודורש אל המתים, ודא הוא עשיראה דכלא. דתניא א"ר יצחק אמר רבי יהודה, נפשתא דרשיעייא אלין אינון מזיקין דעלמא.
אמר רבי יוסי, אי הכי טב להו לחייביא דאתעבדין מזיקין בעלמא, אן הוא עונשא דגיהנם. אן הוא בישא דזמינא להו בההוא עלמא. אמר רבי חייא, הכי תנינן, והא אוקימנא מלי, נפשתא דרשיעייא בשעתא דנפקין מעלמא, כמה גרדיני נמוסין מזדמני לקבלא להו, ולאעלאה להו לגיהנם, ועאלין להו בתלת דינין בכל יומא, בגיהנם. לבתר מזדווגי בהו, ואזלין ושאטין בעלמא, ומטען להו לרשיעייא, לאינון דקא אסתים תשובה מקמייהו. לבתר תייבין להו לגיהנם, ואתדנון תמן, וכך בכל יומא.
לבתר דאזלין בהו, ושאטין בהו בעלמא, מהדרין לקברייהו, וחמן תולעתא דגופא מנקרי בשרא ומתאבלן עלייהו, ואינון חרשין הוו אזלי לבי קברי, וחרשי בחרשייהו, ועבדין חד צלמא דבר נש, ודבחין קמיה חד צפירא. לבתר עאלין לההוא צפירא, בההוא קברא, וההוא צלמא מתברין ליה לארבע סטרין, ומעלין ליה לארבע זיוויין דקברא. כדין מחרשי בחרשייהו, ומתכנפי אינון כנופי, ואינון זינין בישין, ומייתין ההיא נפשתא, ועאל בקברא ומשתעי בהדייהו.

— 44 —
א"ר יצחק, זכאין אינון צדיקייא בעלמא דין, ובעלמא דאתי, דהא כלהו קדישין. גופא דלהון קדישא. נפשא דלהון קדישא. רוחא דלהון קדישא. נשמתא דלהון קדש קדשים. תלת דרגין אינון, כגוונא דלעילא. דתניא א"ר יהודה, כתיב תוצא הארץ נפש חיה, דא היא נשמתא דאדם קדמאה. תא חזי, תלת דרגין אינון, ואתדבקו כחד, נפש, רוח, נשמה. ועלאה מנייהו, נשמה.
דא"ר יוסי, בכלהו בני נשא אית נפש, ואית נפש עלאה מנפש. זכה ב"נ בהאי נפש, מריקין עליה עטרא חד, דאקרי רוח. הה"ד, עד יערה עלינו רוח ממרום. כדין אתער ב"נ באתערותא אחרא עלאה, לאסתכלא בנמוסי מלכא קדישא. זכה בר נש ביה בההוא רוחא, מעטרין ליה בכתרא קדישא עלאה, דכליל כלא, דאקרי נשמה. דאתקרי נשמת אלוה.
ותאנא ברזא דרזין, בגו רזין דספרא דשלמה מלכא. האי קרא, דכתיב ושבח אני את המתים שכבר מתו, כיון דכתיב ושבח אני את המתים, אמאי שכבר מתו. אלא שכבר מתו בהאי עלמא, בפולחנא דמאריהון.
ותמן כתיב, תלת מדורין עבד קב"ה לצדיקייא, חד לנפשאן דאינון צדיקייא, דלא אסתלקו מהאי עלמא, ושכיחין בהאי עלמא. וכד אצטריך עלמא רחמין, ואינון חיין יתבין בצערא, אינון מצלו צלותא עלייהו, ואזלין ומודעין מלה לאינון דמיכין דחברון, ומתערין, ועאלין לג"ע דארעא, דתמן רוחיהון דצדיקייא, מתלבשן בעטרין דנהורא, ואתייעטו בהו, וגזרין גזרה, וקב"ה עביד רעותא דלהון, וחס על עלמא.
ואינון נפשן דצדיקייא, משתכחין בהאי עלמא, לאגנא על חייא, והאי אקרי נפש, ודא לא אסתלקא מהאי עלמא, ושכיחא בהאי עלמא, לאסתכלא ולמנדע ולאגנא על דרא. והאי הוא דאמרו חברייא, דמתי ידעי בצערא דעלמא. ועונשא דחייבין די בארעא, בהאי הוא, דכתיב ונכרתה הנפש ההיא מעמיה.
ומדורא תניינא הוא ג"ע די בארעא. ביה עבד קב"ה מדורין עלאין יקירין, כגוונא דהאי עלמא, וכגוונא דעלמא עלאה. והיכלין בתרין גוונין, דלית להון חושבנא, ואילנין ועשבין וריחין דסלקין בכל יומא. ובהאי אתר שארי ההוא דאקרי רוח דאינון צדיקייא, ומדורא דההוא רוחא ביה שארי. וכל רוח ורוח מתלבשא בלבוש יקירא, כגוונא דהאי עלמא, וכגוונא דההוא עלמא עלאה.
מדורא תליתאה, ההוא מדורא עלאה קדישא דאיתקרי צרורא דחיי. דתמן מתעדנא ההוא דרגא עלאה קדישא, דאקרי נשמה. והאי אתדבק לאתענגא בעדונא עלאה. עליה כתיב, אז תתענג על יי' והרכבתיך וגו'.
ותאנא, בשעתא דאצטריך עלמא רחמי, ואינון צדיקייא זכאין. ההוא נפש דאשתכחא בעלמא, לאגנא על עלמא. נפש סליק ואזיל ושאט בעלמא, ומודע לרוח. ורוח סליק ואתעטר, ומודע לנשמה. ונשמה לקב"ה. וכדין חס קודשא ב"ה על עלמא. כדין נחתא מעילא לתתא, נשמה אודע לרוח, ורוח אודע לנפשא.
ובכל שבתא ושבתא, וריש ירחא, כלהו, מתחברן ומתעטרן כחד, עד דאזדווגו למיתי לסגדא למלכא עלאה. ולבתר תייבין לאתרייהו. הה"ד והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר וגו'.
ובשעתא דאצטריך עלמא רחמי, וחייא אזלי ומודעי להו לנפשייהו דצדיקייא, ובכאן על קברייהו, אינון דאתחזו לאודעא להו. מ"ט. דשויין רעותא דלהון לאתדבקא נפשא בנפשא, כדין אתערין נפשייהו דצדיקייא, ומתכנפי ואזלין ושאטין לדמיכי חברון, ומודיעי להו צערא דעלמא. וכלהו עאלין בההוא פתחא דג"ע, ומודיעי לרוח. ואינון רוחין דמתעטרן בג"ע, מלאכי עלאין אזלי בינייהו. וכלהו מודיעין לנשמה. ונשמה אודעת לקב"ה, וכלהו בעאן רחמי על חיין, וחס קב"ה על עלמא בגיניהון. ועל דא אמר שלמה, ושבח אני את המתים שכבר מתו וגו'.
אמר ר' חייא, תווהנא אי אית מאן דידע לאודעא להו למתייא, בר אנן. אמר רבי אבא, צערא מודעא להו. אורייתא מודעא להו. דהא בשעתא דלית מאן דידע בהאי, אפקי אורייתא סמוך לקברי, ואינון מתערי, על אורייתא על מה אתגלייא לההוא אתר, כדין דומה אודע להון.
אמר ר' יוסי, ואינון ידעי דהא עלמא בצערא, וחייא לא אתחזון, ולא ידעי לאודעא להו. ביה שעתא כלהו צווחין על אורייתא דאתקלנא ואתגלייא לההוא אתר. אי בני נשא תייבין ובכאן בלבא שלים, ותייבין קמי קב"ה, כלהו מתכנשי, ובעאן רחמי, ומודיעין לאינון דמיכי חברון, ועאלין ומודעין לרוח דבג"ע, כמה דאמרן.
ואי אינון לא תייבין בלבא שלים למבעי ולמבכי על צערא דעלמא. ווי להון, דכלהו מתכנפי לריקא אמרי מאן גרם לאורייתא קדישא דאתגלייא על ידייהו בלא תשובה. וכלהו אתאן לאדכרא חובייהו בגיני כך לא יהכון תמן בלא תשובה ובלא תעניתא למבעי בעותא קמייהו. ר' אבא אמר, בלא תלת תעניתא. רבי יוסי אמר, אפילו חד, ובההוא יומא, ובלבד דעלמא יתיב בצערא טפי, כדין כלהו מזדווגי למבעי רחמין על עלמא.

— 45 —
תאנא, אמר רבי יהודה, יומא חד הוו אזלי רבי חזקיה ור' ייסא באורחא, ערעו בגוש חלב, והוה חריב, יתבו סמיך לבי קברי, ור' ייסא הוה בידיה חד קיטרא דס"ת דאקרע, עד דיתבו אתרגיש חד קברא קמייהו, וצווח ווי ווי, דהא עלמא בצערא שכיח, הא אורייתא הכא דאתגלייא, או חייא אתו לחייכא עלן, ולכספא בכסופא עלן באורייתייהו. אזדעזעו רבי חזקיה ור' ייסא.
אמר ר' חזקיה מאן את. אמר ליה מיתא אנא, והא אתערנא לגבי ס"ת. דזמנא חדא הוה יתיב עלמא בצערא, ואתו חייא הכא, לאתערא לן בספר תורה, ואנא וחבראי אקדימנא לגבי דמיכי חברון, וכד אתחברו בגן עדן ברוחיהון דצדיקייא, אשתכח קמייהו, דההוא ס"ת דאייתו לקמן אינון חייא, הוה פסול ומשקר בשמא דמלכא, על דאשתכח וא"ו יתיר בההוא קרא דושסעת שסע שתי פרסות, ואמרו דהואיל ושקרו בשמא דמלכא דלא יתובון לגביהון, ודחו לי ולחבראי בההיא שעתא מבי מתיבתא.
עד דחד סבא דהוה בינייהו, אזל ואייתי ספרא דרב המנונא סבא, וכדין אתער רבי אלעזר בר"ש, דהוה קביר עמנא, ואזל ובעא בג"ע עלייהו, ואתסי עלמא, כדין שארו לן, ומן ההוא יומא דסליקו ליה לר"א מבי קברא דא, ואתייהיב לגבי אבוה, לית מאן דאתער למיקם קמייהו דדמיכי חברון, דמסתפינא מן ההוא יומא דדחו לי ולחברי. והשתא אתיתון לגבן, וספר תורה גביכון, אמינא דהא עלמא בצערא אשתכח. וע"ד אזדעזענא, דאמינא מאן יקדים לאודעא לאינון זכאי קשוט דמיכי חברון, אשתמיט ר' ייסא בההוא קיטרא דספר תורה. אמר ר' חזקיה, חס ושלום לית עלמא בצערא, ואנן לא אתינן להאי.
קמו רבי חזקיה ור' ייסא ואזלו. אמרי, ודאי בשעתא דזכאין לא אשתכחו בעלמא, עלמא לא מתקיימא אלא בגיניהון דמתייא. אמר ר' ייסא, בשעתא דאצטריך עלמא למטרא, אמאי אזלינן לגביהון דמתייא, והא כתיב ודורש אל המתים ואסיר. א"ל עד כאן לא חמיתא גדפא דצפרא דעדן. ודורש אל המתים, אל המתים דייקא. דאינון חייבי עלמא, דאינון מעמין עע"ז, דאשתכחו תדיר מתים. אבל ישראל דאינון זכאי קשוט, שלמה קרא עלייהו ושבח אני את המתים שכבר מתו, בזמנא אחרא ולא השתא. שכבר מתו, והשתא אינון חיין.
ועוד, דשאר עמין כד אתאן למתיהון, אתיין בחרשין, לאתערא עלייהו זינין בישין. וכד ישראל אתאן למתיהון, אתיין בכמה תשובה לקמי קב"ה. בתבירו דלבא, בתעניתא לקבליה, וכלא בגין דנשמתין קדישין יבעון רחמי לקמי קב"ה עלייהו, וקב"ה חייס על עלמא בגיניהון.
ועל דא תנינן, צדיקא אע"ג דאתפטר מהאי עלמא, לא אסתלק ולא אתאביד מכלהו עלמין, דהא בכלהו עלמין אשתכח יתיר מחייוי. דבחייוי אשתכח בהאי עלמא בלחודוי, ולבתר אשתכח בתלת עלמין, וזמין לגבייהו, דכתיב עלמות אהבוך, אל תקרי עלמות, אלא עולמות. זכאה חולקיהון.
תאנא, כתיב והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, והיתה נפש אדוני, נשמת אדוני מבעי ליה. אלא כמה דאמרן, דזכאה חולקיהון דצדיקייא דכלא אתקשר דא בדא, נפש ברוח ורוח, בנשמה, ונשמה בקב"ה. אשתכח דנפש צרורה בצרור החיים.
א"ר אלעזר, האי דאמרו חברייא, גלותא דס"ת אפילו מבי כנישתא לבי כנישתא אחרא אסיר. וכ"ש לבי רחוב, אמאי לבי רחוב. א"ר יהודה, כמה דאמרן, בגין דיתערון עליה ויתבעון רחמי על עלמא. אמר ר' אבא, שכינתא כד אתגלייא הכי נמי מאתר לאתר, עד דאמרה מי יתנני במדבר מלון אורחים וגו' אוף הכא בקדמיתא מבי כנישתא לבי כנישתא, לבתר לבי רחוב, לבתר במדבר מלון אורחים. א"ר יהודה, בני בבל מסתפו ולא קא עברי אפילו מבי כנישתא לבי כנישתא, כ"ש האי.
תניא, אמר להו ר"ש לחבריא, ביומאי לא יצטרכון בני עלמא להאי. א"ל רבי יוסי, צדיקייא מגינין על עלמא בחייהון, ובמיתתהון יותר מחייהון. הה"ד וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי, ואילו בחייוהי לא כתיב. א"ר יהודה מאי שנא הכא דכתיב למעני ולמען דוד עבדי, דשקיל האי לגבי האי. אלא, בגין דדוד זכה לאתקשרא ברתיכא קדישא דאבהתא, ובג"כ כלא חד, בריך הוא לעלם ולעלמי עלמיא.

— 46 —
כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו. ר' יצחק פתח, לספר בציון שם יי' ותהלתו בירושלם. תמן תנינן, שמא קדישא סתים וגליא. ואורייתא דהיא שמא קדישא עלאה, סתים וגליא. וכל קרא דבאורייתא, וכל פרשתא דאורייתא, סתים וגליא.
דתניא א"ר יהודה, מחציפותא דצדקת חדא, נפקן כמה טבאן לעלמא. ומאן היא. תמר. דכתיב ותשב בפתח עינים. אמר רבי אבא, פרשתא דא מוכח, דאורייתא סתים וגליא. והא אסתכלנא באורייתא כלא, ולא אשכחנא אתר דאקרי פתח עינים, אלא כלא סתים, ורזא דרזין הוא.
ותניא, מאי חמאת צדקת זו לעובדא דא. אלא ידעת בביתא דחמוהי ארחוי דקודשא ב"ה, היך מדבר האי עלמא עם בני נשא. ובגין דהיא ידעת, קב"ה אוקים מלה על ידהא. ואזלא הא כמה דתנינן, אזדמנת הות בת שבע מו' ימי בראשית למהוי אמיה דשלמה מלכא. אוף הכא אזדמנת הות תמר לדא, מיומא דאתברי עלמא.
ותשב בפתח עינים, מאן פתח עינים כמה דאת אמר, והוא יושב פתח האהל. וכתיב, ופסח יי' על הפתח. וכתיב פתחו לי שערי צדק וגו'. עינים: דכל עיינין דעלמא להאי פתחא מצפאן. אשר על דרך תמנתה, מאי תמנתה. כד"א ותמונת יי' יביט. והכי אוקימנא, תמר אוקימת מלה לתתא, ופרחת פרחין, ואניצת ענפין ברזא דמהימנותא.
ויהודה עוד רד עם אל ועם קדושים נאמן. ויראה יהודה ויחשבה לזונה וגו'. כד"א, כן דרך אשה מנאפת. כי כסתה פניה, ואוקימנא כי כסתה פניה, כד"א, אכלה ומחתה פיה, אוקידת עלמא בשלהובוי, ואמרה לא פעלתי און. מ"ט. בגין כי כסתה פניה, ולית מאן דידע אורחהא, לאשתזבא מנה. ויט אליה אל הדרך, אל הדרך ממש, לאתחברא חוורא בסומקא. ויאמר הבה נא אבא אליך וגו', הא אוקימנא הבה בכל אתר.
כי לא ידע כי כלתו היא. כי כלתו היא דעלמא, מתרגמינן ארי שצייתא דעלמא היא. מאי טעמא לא ידע. בגין דהא מנהרן אנפהא, לקבלא מניה, ואזדמנא לאתבסמא ולרחמא עלמא. ד"א כי כלתו היא, דא כלה ממש, דכתיב אתי מלבנון כלה.
ותאמר מה תתן לי כי תבא אלי. השתא כלה בעיא תכשיטהא. ויאמר אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן. למלכא דהוה ליה ברא מאמהו חדא, ואזיל בהיכלא, בעא מלכא לאתנסבא במטרוניתא עלאה, ולאעלאה בהיכליה. אמרה מאן יהיב ליה לדין בהיכליה דמלכא. אמר מלכא, מכאן ולהלאה אשדר ואתריך לברא דאמהו מהיכלא דילי.
כך נמי הכא, אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן. והא אוקימנא, בלא תבשל גדי. וכל אינון בסטרא דבכור בהמה קא אתו. ועל דא לא כתיב אנכי אתן, אלא אנכי אשלח, אתריך ואשדר ליה, דלא ישתכח בהיכלי.
[א] ותאמר אם תתן ערבון עד שלחך. אלין אינון סימנין דמטרוניתא, דאתברכא מן מלכא בזווגהא. ויאמר מה הערבון אשר אתן לך, ותאמר חותמך ופתילך ומטך. אלין אינון קטרי עלאי, תכשיטהא דכלה אתברכא מתלתא אלין, נצח הוד יסוד, וכלא אשתכח בתלתא אלין וכלה מהכא מתברכא. מיד ויתן לה ויבא אליה ותהר לו.[ב] ויהי כמשלש חדשים. מאן משלש חדשים. בתר דיתלתון ירחיא, והא ג' ירחין אוקימנא. והכא כמשלש חדשים, דשארי ירחא רביעאה לאתערא דינין בעלמא בחובי בני נשא, והיא ינקא מסטרא אחרא. כדין, ויוגד ליהודה לאמר זנתה תמר כלתך, הא כלה בסטרא אחרא אשתכחת. מה כתיב, הוציאוה. כמה דכתיב, השליך משמים ארץ תפארת ישראל. ותשרף, בשלהובי טיהרא בגלותא.[ג] מה כתיב, היא מוצאת, לאתמשכא בגלותא. והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו. לאיש אשר אלה ממנו לא כתיב, אלא לאיש אשר אלה לו. דיליה סימנין אלין משתכחין, אנכי הרה. מיד ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני. צדקה ודאי, ושמא גרים. מאן גרים לה, שמא דא. הדר ואמר ממני, דכתיב כי צדיק יי' צדקות אהב ישר יחזו פנימו. צדקה: צדק ה', דממני נטלת שמא דא. ממני ירתא. ממני אשתכחת.
א"ר יוסי, מ"ט חמיה כתיב באתר חד, יהודה באתר אחרא. א"ל, כלא אתקטר דא בדא. חמיה, באתר עלאה תלי.
א"ר אלעזר, פרשתא דא אוקימנא ברזא עלאה, בכמה גוונין. כד יסתכלון מלי, מינה ישתמע רזין דאורחוי דקב"ה, ודינוי בכל אתר. והיא ידעת ואקדימת גרמאה למלה דא, לאשלמא אורחוי דקב"ה, בגין דינפקו מינה מלכין שליטין, וזמינין לשלטאה על עלמא. ורות כהאי גוונא עבדת.

— 47 —
א"ר אבא, פרשתא דא ברזא דחכמתא דאורייתא אתקשרא, וכלא סתים וגליא. ואורייתא כלא כהאי גוונא אשתכחת. ולית לך מלה באורייתא, דלא רשים בה שמא קדישא עלאה, דסתים וגליא. בגיני כך, סתימי דאורייתא, קדישי עליונין ירתין לה, ואתגליא בשאר בני עלמא. כגוונא דא כתיב, לספר בציון שם יי' ותהלתו בירושלם, דהא בציון במקדשא, שרי לאדכרא שמא קדישא כדקא חזי. ולבר בכינויו. ועל דא כלא סתים וגליא. תאנא, כל מאן דגרע את חד מאורייתא. או יוסיף את חד באורייתא, כמאן דמשקר בשמא קדישא עלאה דמלכא.
א"ר יצחק, עובדא דמצרים פלחין לשפחה, כמה דאוקימנא. עובדא דכנען, פלחין לההוא דאקרי שבי אשר בבית הבור. ועל דא כתיב, ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. בג"כ כלהו מכדבין במלין קדישין, ועבדין עובדין בכלא. בגיני כך כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וגו'. ר' יהודה אמר, דעבדין דינין בישין לשלטא על ארעא, כד"א ולא תטמא את אדמתך. וכתיב ותטמא הארץ.
כמעשה ארץ מצרים וגו', רבי חייא פתח, לאחוז בכנפות הארץ וגו', תאנא, זמין קב"ה לדכאה לארעיה, מכל מסאבותא דעמין עע"ז, דסאיבו לה. כהאי מאן דאחיד בטליתיה, ואנער טנופא מניה. וכל אינון דאתקברו בארעא קדישא, למשדי לון לבר, ולדכאה ארעא קדישא מסטרא אחרא, כביכול דהוה מתזנא לשאר רברבי עמין, ולקבלא מסאבותא דלהון, ולדברא לון. וזמין לדכאה לה ולאעברא לון לבר.

— 48 —
ר' שמעון הוה מדכי שוקי דטבריא, וכל דהוה תמן מית, הוה סליק ליה, ומדכי ארעא. תאנא, כתיב ותבאו ותטמאו את ארצי וגו', אמר רבי יהודה, זכאה חולקיה מאן דזכי בחייוי למשרי מדורא בארעא קדישא. דכל מאן דזכי לה, זכי לאנגדא מטלא דשמיא דלעילא, דנחית על ארעא. וכל מאן דזכי לאתקשרא בחייוי בהאי ארעא קדישא, זכי לאתקשרא לבתר בארעא קדישא עלאה.
וכל מאן דלא זכי בחייוי, ומייתין ליה לאתקברא תמן, עליה כתיב, ונחלתי שמתם לתועבה. רוחיה נפיק ברשותא נוכראה אחרא, וגופיה אתי תחות רשותא דארעא קדישא כביכול, עביד קדש חול, וחול קדש. וכל מאן דזכי למיפק נשמתיה בארעא קדישא, אתכפרו חובוי, וזכי לאתקשרא תחות גדפוי דשכינתא, דכתיב וכפר אדמתו עמו. ולא עוד אלא אי זכי בחייוי, זכי לאתמשכא עליה רוחא קדישא תדיר, וכל מאן דיתיב ברשותא אחרא, אתמשך עליה רוחא אחרא נוכראה.
תאנא, כד סליק רב המנונא סבא להתם, הוו עמיה תריסר בני מתיבתא דיליה, אמר לון, אי אנא אזיל לארחא דא, לאו על דידי קא עבידנא, אלא לאתבא פקדונא למאריה. תנינן כל אינון דלא זכו להאי בחייוי, אתיבין פקדונא דמאריהון לאחרא.
א"ר יצחק, בגיני כך, כל מאן דאעבר מאינון זינין בישין, או רשותא אחרא בארעא, ארעא אסתאבת, ווי ליה לההוא גבר, ווי לנפשיה, דהא ארעא קדישא לא מקבלא ליה לבתר. עליה כתיב, יתמו חטאים מן הארץ, בעה"ז, ובעה"ב, ורשעים עוד אינם, בתחיית המתים, כדין ברכי נפשי את יי' הללויה.

— 49 —
את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם וגו', רבי אבא אמר, זכאה חולקא דישראל, דקב"ה אתרעי בהו מכל עמין עע"ז, ובגין רחימותא דיליה עלייהו, יהיב לון נימוסין דקשוט, נטע בהו אילנא דחיי, אשרי שכינתא בינייהו. מ"ט. בגין דישראל רשימין ברשימא קדישא בבשריהון. ואשתמודען דאינהו דיליה, מבני היכליה.
ובגיני כך, כל אינון דלא רשימין ברשימו קדישא בבשריהון לאו אינון דיליה, ואשתמודען דכלהו מסטרא דמסאבותא אתיין, ואסיר לאתחברא בהו, ולאשתעי בהדייהו, במלוי דקב"ה ואסיר לאודעא להו מלי דאורייתא, בגין דאורייתא כלא שמא דקב"ה, וכל את דאורייתא, מתקשרא בשמא קדישא. וכל מאן דלא אתרשים ברשימא קדישא בבשריה, אסיר לאודעא ליה מלה דאורייתא. וכ"ש לאשתדלא ביה.

— 50 —
ר"ש פתח, זאת חקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו, וכתיב וכל עבד איש וגו'. וכתיב תושב ושכיר לא יאכל בו. ומה פסחא דאיהו בשרא למיכלא, על דאתרמיז במלה קדישא, אסיר לכל הני למיכל ביה, ולמיהב להו למיכל, עד דאתגזרו. אורייתא דהיא קדש קדשים שמא עלאה דקב"ה, עאכ"ו.
רבי אלעזר שאיל לרבי שמעון אבוהי, א"ל, הא תנינן אסור ללמד תורה לעכו"ם, ושפיר אתערו חברייא דבבל, דכתיב לא עשה כן לכל גוי, אבל כיון דאמר מגיד דבריו ליעקב, אמאי חקיו ומשפטיו לישראל. א"ל, אלעזר, ת"ח, זכאין אינון ישראל, דחולקא עלאה קדישא דא נטע בהו קב"ה, דכתיב כי לקח טוב נתתי לכם, לכם, ולא לעמין עע"ז.
ובגין דאיהי גניזא עלאה יקירא, שמיה ממש, אורייתא כלא סתים וגליא, ברזא דשמיה. ועל דא, ישראל בתרין דרגין אינון, סתים וגליא, דתנינן תלת דרגין אינון מתקשרן דא בדא, קודשא בריך הוא, אורייתא, וישראל. וכל חד, דרגא על דרגא, סתים וגליא. קודשא בריך הוא דרגא על דרגא, סתים וגליא. אורייתא הכי נמי סתים וגליא. ישראל הכי נמי דרגא על דרגא, הדא הוא דכתיב, מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל. תרי דרגין אינון, יעקב וישראל, חד גליא, וחד סתים.
מאי קא מיירי. אלא כל מאן דאתגזר ואתרשים בשמא קדישא, יהבין ליה באינון מלין דאתגליין באורייתא, כלומר, מודיעין ליה ברישי אתוון, ברישי פרקין, יהבין עליה חומרא דפקודי אורייתא, ולא יתיר, עד דיסתלק בדרגא אחרא, הה"ד מגיד דבריו ליעקב. אבל חקיו ומשפטיו לישראל, דאיהו בדרגא עלאה יתיר. וכתיב לא יקרא שמך עוד יעקב וגו'. חקיו ומשפטיו לישראל, אלין רזי אורייתא ונמוסי אורייתא, וסתרי אורייתא, דלא יצטרכון לגלאה אלא למאן דאיהו בדרגא עלאה יתיר כדקא חזי.
ומה לישראל האי, לעמין עע"ז עאכ"ו, וכל מאן דלא אתגזר ויהבין ליה אפילו את זעירא דאורייתא, כאלו חריב עלמא, ומשקר בשמא דקב"ה, דכלא בהאי תליא, ודא אתקשר, דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי.
תא חזי, כתיב וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. לפני בני ישראל שם, אבל לשאר עמין לא שם. בג"כ דבר אל בני ישראל. ואל בני ישראל תאמר. וכן כלהו. ינוחון אבהן דעלמא, אינון הלל ושמאי, דהכי אמרו לאונקלוס, ולא אודעו ליה מלה דאורייתא עד דאתגזר.
ותא חזי, מלה קדמאה דאורייתא, דיהבין לינוקי, אל"ף בי"ת, דא מלה דלא יכלין בני עלמא לאדבקא בסוכלתנו, ולסלקא ליה ברעותא, וכ"ש למללא בפומיהון. ואפילו מלאכי עלאי, ועלאי דעלאי, לא יכלין לאדבקא, בגין דאינון סתימין דשמא קדישא. ואלף וארבע מאה וחמש רבבן דעלמין, כלהו תליין בקוצא דאל"ף, ושבעין ותרין שמהן קדישין גליפין באתווי רשימין, דקיימו בהו, עלאי ותתאי, שמיא וארעא, וכורסייא יקרא דמלכא, תליין מסטרא חדא לסטרא חדא, דפשיטותא דאלף, קיומא דעלמין כלהו, וסמכין דעלאין ותתאין ברזא דחכמתא.
ושבילין סתימין, ונהרין עמיקין, ועשר אמירן, כלהו נפקין מההוא קוצא תתאה דתחות אלף. מכאן ולהלאה שארי לאתפשטא אלף בבית. ולית חושבן לחכמתא דהכא אתגליף.
בגיני כך, אורייתא קיומא דכלא, ומהימנותא דכלא, לקשרא קשרא דמהימנותא דא בדא כדקא חזי. ומאן דאתגזר, אתקשר בההוא קשרא דמהימנותא. ומאן דלא אתגזר, ולא אתקשר ביה, כתיב ביה, וכל זר לא יאכל קדש. וכל ערל לא יאכל בו. דהא אתער רוח מסאבא דמסטריה, ואתי לאתערבא בקדושה. בריך רחמנא, דפריש לישראל בנוי, רשימין ברשימא קדישא, מנייהו ומזוהמא דלהון. עלייהו כתיב, ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת. ובגיני כך, תתן אמת ליעקב, ולא לאחרא. תורת אמת, לזרע אמת. אתא רבי אלעזר ונשקיה על ידוי.
רבי חזקיה אמר, כתיב כי לא יטוש יי' את עמו בעבור שמו וגו', כי לא יטוש יי' את עמו, מ"ט בעבור שמו הגדול. בגין דכלא אתקשר דא בדא, ובמה אתקשרו ישראל בקב"ה. בההוא רשימא קדישא דאתרשים בבשריהון. ובגיני כך, לא יטוש יי' את עמו. ולמה. בעבור שמו הגדול דאתרשים בהו.
תאנא, אורייתא אקרי ברית, וקב"ה אקרי ברית. והאי רשימא קדישא אקרי ברית. ועל דא כלא אתקשר דא בדא, ולא אתפרש דא מן דא. א"ל ר' ייסא, אורייתא וישראל שפיר. אבל קב"ה מנלן דאקרי ברית. א"ל דכתיב ויזכור להם בריתו, והא אתיידע, והא אתמר.
ואת חקתי תשמרו, חקותי: אלין אינון נמוסי מלכא. משפטי: אלין אינון גזרי אורייתא, רבי יהודה אמר, כל אינון נמוסין מאתר דאקרי צדק, אקרון חקותי, ואינון גזרת מלכא. ובכל אתר דאקרי משפט אקרון דינא דמלכא, דאיהו מלכא קדישא, קודשא ב"ה, מלכא דשלמא כלא דיליה הוא. דהוא מלכא קדישא, באתר דתרין חולקין אחידן דא בדא. ועל דא כתיב, צדק ומשפט מכון כסאך, ואינון דינא ורחמי. ובגיני כך חק ומשפט. וע"ד כתיב חקיו ומשפטיו לישראל. לישראל ולא לשאר עמין.
בתריה מה כתיב, לא עשה כן לכל גוי. ותנינן, אע"ג דאתגזר ולא עביד פקודי אורייתא, הרי הוא כגוי בכלא, ואסיר למילף ליה פתגמי אורייתא. וע"ד תנינן מזבח אבנים, דא מזבח אבנים ממש. והא קשיו דלביה באתריה קיימא, וזוהמא לא אתפסק מניה. בגיני כך, לא סליק בידיה ההוא גזירו, ולא מהניא ליה. וע"ד כתיב, כי חרבך הנפת עליה ותחללה.
בגיני כך, לא עשה כן לכל גוי סתם. ומשפטים בל ידעום לעלם ולעלמי עלמין. מלה אחרא, לא יהבינן להו, כ"ש רזי אורייתא, ונמוסין דאורייתא. וכתיב, כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו, אשרי העם שככה לו אשרי העם שיי' אלהיו.

— 51 —
מתניתין, בנמוסי טהירין. ארבע מפתחין שויין, לארבע סטרי עלמא. בזוייתהון אשתכחו. חד לסטר ארבע, וארבע לסטר חד. אתגלפן בחד גוונא. בההוא גוונא, תכלא, וארגוונא וצבע זהורי, וחוורא, וסומקא. דא עייל בגוונא דחבריה, ודידיה ביה רשים.
ארבע רישין כחדא אסתליקו, ובחד דיוקנא מתדבקן. חד רישא אסתליק, מגו סחיו דאסתחי. תרי איילתא קציבין בשיעורא חד, סלקן מההוא סחיותא, דכתיב כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה. בשערא דלהון, חיזו דאבן טבא דארבע גוונין.
ארבע גדפין דכסיין על גופא, וידין זעירין תחות גדפייהו. וחמש בחמש גליפן. טאסין לעילא לעילא מהיכלא, דשפירא בריוא ויאה למחזי.
חד עולים רביא, נפיק שנן חרבא, דמתהפכא לגוברין לנוקבין. נטלין למשיחא דאיפה בין שמיא ובין ארעא. לזמנין נטלין לה בכל עלמא, וכל משיחין בה משיחין, דכתיב איפת צדק וגו'.
חד חיזו דבדולחא, קיימא על חרבא חד, ברישא דההוא חרבא מלהטא סומקא מגו בדולחא. תרין סטרין מהאי גיסא ומהאי גיסא, אתחזי ההוא חרבא, ברשימין עמיקין, חד גבר תקיף, עולמא דקיימא בי"ג עלמין. חגיר ההוא חרבא, למעבד נוקמין. עמיה חגירין שתין אחרנין, כלהו מתיילפי נצחין קרבא, הה"ד חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך. וכתיב כלם אחוזי חרב מלומדי מלחמה וגו'. בכמה גוונין מתהפכין אנפייהו, לית דידע לון, בר חד תולעתא דשאט בין נוני ימא, כל אבנין דאעבר עלייהו מתבקעין.
בההוא זמנא, קלא דנפיק מאינון דחגירי חרבא, מבקע תמניסר טורין רברבין, ולית מאן דירכין אודניה. כלהו עלמא סתימין עיינין, אטימין לבא, לית מאן דישגח דהא בניינא לסתור כד עבדין עובדן דלא מתכשרן, סאטין מארחא דתקנא, ימינא אעדי, ושמאלא שלטא, כדין עריין אשתכחו. ווי לחייביא דגרמין דא בעלמא, דהא לא מתברכין לעילא, עד דישתצון אינון לתתא. הה"ד ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את יי' הללויה. (ע"כ).

— 52 —
ערות אביך וערות אמך לא תגלה. רבי חייא פתח. כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים וגו'. האי קרא אוקמוה חברייא, אבל כמה חביבה כנסת ישראל קמי קב"ה. דהיא משבחת ליה בהאי. הכא אית לאסתכלא, אמאי משבחת ליה בתפוח, ולא במלה אחרא, או בגוונין או בריחא או בטעמא.
אבל הואיל וכתיב תפוח, בכלא היא משבחת ליה, בגוונין, בריחא, ובטעמא. מה תפוח הוא אסוותא לכלא, אוף קב"ה אסוותא לכלא. מה תפוח אשתכח בגווני, כמה דאוקימנא, אוף קב"ה אשתכח בגוונין עלאין. מה תפוח אית ביה רוחא דקיק מכל שאר אילני, אוף קב"ה כתיב ביה וריח לו כלבנון. מה תפוח טעמיה מתיקא, אוף קב"ה כתיב ביה חכו ממתקים.
וקב"ה משבח לה לכ"י כשושנה, והא אוקימנא מלי, אמאי כשושנה, והא אתמר. ר' יהודה אמר, בשעתא דאסגיאו זכאי בעלמא, כנסת ישראל סלקא ריחין טבין, ומתברכא ממלכא קדישא, ואנפהא נהירין. ובזמנא דאסגיאו חייבין בעלמא, כביכול כ"י לא סלקא ריחין טבין, ואטעמת מסטרא אחרא מרירא. כדין, כתיב השליך משמים ארץ וגו', ואנפהא חשוכן.
רבי יוסי אמר, בשעתא דאסגיאו זכאין בעלמא, כתיב שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. ובזמנא דאסגיאו חייבין בעלמא, כתיב השיב אחור ימינו. רבי חזקיה אמר מהכא, ונרגן מפריד אלוף, כלומר פריש מלכא מן מטרוניתא, הה"ד ערות אביך וערות אמך לא תגלה.

— 53 —
רבי אלעזר הוה יתיב קמי אבוי, אמר ליה, אי פרקליטא בעלמא במטרוניתא אשתכח, ואי קטיגוריא בעלמא, במטרוניתא אשתכח, אמאי. אמר ליה, למלכא דהוה ליה בר ממטרוניתא, כל זמנא דההוא ברא עביד רעותא דמלכא, מלכא עביד מדוריה במטרוניתא. וכל זמנא דלא הוה ההוא בר עביד רעותא דמלכא, מלכא פריש מדוריה ממטרוניתא.
כך קב"ה וכ"י, כל זמנא דישראל עבדין רעותא דקב"ה, קב"ה שוי מדוריה בכנסת ישראל. וכל זמנא דישראל לא עבדין רעותא דקב"ה, קב"ה לא שוי מדוריה בכ"י. מ"ט. בגין דישראל הוא ברא בוכרא דקב"ה, דכתיב בני בכורי ישראל. אמא, דא היא כנסת ישראל דכתיב ואל תטוש תורת אמך.
ת"ח, כל זמנא דישראל רחקין מהיכלא דמלכא, כביכול מטרוניתא אתרחקת עמהון. מ"ט. בגין דמטרוניתא לא אקדימת קיסטא להאי בר, לאלקאה ליה, למיהך באורח מישר. בגין דמלכא לא אלקי לבריה לעלמין. אלא שביק כלא בידא דמטרוניתא, לאנהגא היכלא, ולאלקאה ברה, ולדברא ליה באורח קשוט, לקבליה דמלכא.
ורזא דמלה דכתיב דברי למואל מלך משא אשר יסרתו אמו, דא בת שבע, והא אתמר כתיב, משלי שלמה בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו. תוגת אמו ודאי. חמי מה כתיב, בן חכם ישמח אב, בעוד דהאי בר אזיל באורח מישר, והוא חכימא, ישמח אב, דא מלכא קדישא לעילא. ישמח אב סתם. אשתכח האי בר באורחא תקלא, מה כתיב ובן כסיל תוגת אמו. תוגת אמו ודאי, דא כנסת ישראל. ורזא דמלה כתיב, ובפשעכם שלחה אמכם.
ת"ח, לא אשתכח חדוותא קמי קב"ה, כיומא דסליק שלמה לחכמתא, ואמר שיר השירים. כדין נהירו אנפוי דמטרוניתא, ואתי מלכא למשרי מדוריה עמה. הה"ד, ותרב חכמת שלמה וגו'. מאי ותרב. דסלקא שפירו דמטרוניתא, ואתרביאת בדרגהא על כל שאר דרגין, בגין דמלכא שוי מדוריה בה. וכל כך למה. בגין דאפיקת ברא חכימא דא לעלמא.
וכד אפיקת ליה לשלמה, לכל ישראל אפיקת, וכלהו הוו בדרגין עלאין זכאין כשלמה. דקב"ה חדי בהו, ואינון ביה. וביומא דשכלל שלמה ביתא לתתא, אתקינת מטרוניתא ביתא למלכא. ושוו מדוריהון כחדא, ונהירו אנפהא בחדוה שלימו. כדין אשתכח חדוותא לכלא, לעילא ותתא. וכל כך למה. בגין דכתיב, משא אשר יסרתו אמו, דדברת ליה לרעותא דמלכא.
וכד האי בר כמה דאמינא, לא אתדבר לרעותיה דמלכא. כדין היא ערייתא דכלא, ערייתא דכל סטרין דהא מלכא פריש ממטרוניתא, ומטרוניתא אתרחקת מהיכליה, ובג"כ ערייתא היא דכלא. וכי לא ערייתא הוא, מלכא בלא מטרוניתא, ומטרוניתא בלא מלכא. וע"ד כתיב, ערות אביך וערות אמך לא תגלה אמך היא. אמך היא ודאי, ושריא עמך, בגיני כך לא תגלה ערותה.

— 54 —
ר"ש אקיש ידוי ובכה, ואמר ווי אי אימא וגלינא רזא, ווי אי לא אימא, דייבדון חברייא מלה. אהה יי' אלהים כלה אתה עושה את שארית ישראל. מאי אהה. ומאי כלה אתה עושה. אלא רזא דמלה, בזמנא דה' תתאה אתתרכת מהיכלא דמלכא, ה' אחרא עלאה בגינה מנעת ברכתא. וכדין כתיב, אהה כלה אתה עושה. בגין דכד איהי אתמנעת מברכאן, ה' אחרא מנעת לון מכלא. מאי טעמא. בגין דברכאן לא משתכחי, אלא באתר דשריין דכר ונוקבא.
ועל דא כתיב, יי' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נוהו על נוהו ממש. דא מטרוניתא, ודא הוא ודאי. ומאי אומר. אוי שהחרבתי את ביתי וכו'. ביתי זווגא דמטרוניתא. ודא הוא ודאי, ערות אביך וערות אמך לא תגלה. דהא מכל סטרין ערייתא הוא. וכדין, לבשו שמים קדרות ושק הושם כסותם דהא אתר אחסנת ברכאן דמבועין דנחלין דהוו נגידין ושקיין כדקא חזו, אתמנעו.
תנינן, כד אתפרש מלכא ממטרוניתא, וברכאן לא משתכחן, כדין אקרי ו"י. מ"ט ו"י. דתניא, רישא דיסוד י', דהא יסוד ו' זעירא הוא, וקב"ה ו' רברבא עלאה. וע"ד כתיב ו"ו תרין ווין כחדא, ורישא דהאי יסוד י' הוא. וכד אתרחקת מטרוניתא ממלכא, וברכאן אתמנעו ממלכא, וזווגא לא אשתכח ברישא דיסוד, נטיל ו' עלאה להאי רישא דיסוד דהוא י', ונגיד ליה לגביה, כדין הוא ו"י, ו"י לכלא, לעלאין ותתאין.
וע"ד תנינן, מיומא דאתחריב ירושלם, ברכאן לא אשתכחו בעלמא, ולית לך יום דלא אשתכח ביה לווטין, דהא ברכאן אתמנעו בכל יום. אמר ליה, או הכי, או"י או הו"י, מהו.
אמר ליה, כד מלה תליא בתשובה, ולא תייבין, כדין ה' עלאה נטיל לון, ואנגיד לואו וי', לגבה, בגין דלא תייבין, כדין אקרי הוי. הוי כד אסתלק מלכא לעילא לעילא, וצווחין בני נשא ולא אשגח בהו. וההוא עלאה אהיה טמירא, סליק לו' וי' לגביה, בגין דלא אתקביל צלותיה, כדין אקרי אוי, דהא א' סליק לגביה דו' וי'. וכדין תשובה לא אשתכח. וע"ד אסתלק מאלין אתוון ה', דהא בתשובה לא תלייא.
ודאי כד אסגיאו חובי עלמא טפי, ותשובה הוה תליא בקדמיתא, ולא בעו, כדין אסתלק ה', וא' סליק לו' יו"ד לגביה, ואקרי אוי. וכד חריב בי מקדשא, ותשובה אסתלקת, כדין צווחו ואמרו, אוי לנו כי פנה היום. מאי כי פנה היום. דא הוא יומא עלאה, דאקרי תשובה, דאסתלק ואתעבר, ולא שכיח. ההוא יומא דאשתמודע, לפשטא ימינא לקבלא חייבין, והא אתפני מכלא, ולא אשתכח, ועל דא אמרו אוי, ולא הוי. כי ינטו צללי ערב, דהא אתייהיב רשו לרברבי ממנן דשאר עמין, למשלט עלייהו.
תאנא, סליק ו' לעילא לעילא, והיכלא אתוקד, ועמא אתגלי, ומטרוניתא אתתרכת, וביתא אתחרבת. לבתר כד נחית וו' לאתריה, אשגח בביתיה והא אתחריב, בעי למטרוניתא, והא אתרחקת ואזלת. חמא להיכליה, והא אתוקד. בעא לעמא, והא אתגלי. חמא לברכאן דנחלין עמיקין דהוו נגדין, והא אתמנעו. כדין כתיב, ויקרא יי' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק. וכדין לבשו שמים קדרות.
כדין ו' י' אתנגיד חד לקביל חד. וה' עלאה, נגיד מבועי לסטרא אחרא, וברכאן לא משתכחן. דהא דכר ונוקבא לא אשתכחו, ולא שריין כחדא. כדין שאג ישאג על נוהו. בכה ר"ש, ובכה ר' אלעזר, אמר ר' אלעזר, בכייה תקיעא בלבאי מסטרא חדא, וחדוותא בלבאי מסטרא אחרא. דהא שמענא מלין, דלא שמענא עד השתא, זכאה חולקי.

— 55 —
ערות אשת אביך לא תגלה, מאן אשת אביך. אר"ש, הא תנינן, כל מלוי דאורייתא סתים וגליא, כמה דשמא קדישא סתים וגליא, אורייתא דהיא שמא קדישא, הכי נמי סתים וגליא. הכא כלא באתגלייא, ידיעא סתים כמה דאוקימנא.
והאי קרא הכי הוא, אשת אביך: תאנא, כל זמנא דמטרוניתא אשתכחת במלכא, וינקא לך, אקרי אמך. השתא דאתגליא עמך ואתרחקת מן מלכא, אשת אביך אתקרי. אנתו היא דמלכא קדישא לא אתפטרת בתרוכין מניה, אנתתיה היא ודאי. כמה דכתיב, כה אמר יי' אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה. אלא ודאי אנתו היא דמלכא, אע"ג דאתגלייא.
וע"ד פקיד עלה תרי זמני, כד יתבא במלכא בזווגא חד, ואתקרי אמך, דכתיב ערות אמך לא תגלה, לא תעביד דיתרחקון דא מן דא, ותשתלח על חובך, כמה דכתיב ובפשעכם שלחה אמכם. וחד, כד היא בגלותא עמך, ואתגלייא מהיכלא דמלכא, ואתקרי אנתו דמלכא. אע"ג דאתרחקת מניה לא תעביד בגין דתעדי מבינך, וישלטון בך שנאך, ולא תסתמר עלך בגלותא. הה"ד ערות אשת אביך לא תגלה. מאי טעמא. בגין כי ערות אביך הוא. אע"ג דאתרחקת מן מלכא, אשגחותא דמלכא בה תדירא, ובעיא לאסתמרא לקבלה יתיר, ולא תיחוב לגבה.

— 56 —
רבי שמעון פתח, כי יי' אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך וגו'. כי יי' אלהיך: דא שכינתא, דאשתכחת בהו בישראל, וכ"ש בגלותא, לאגנא עליהו תדירא מכל סטרין, ומכל שאר עמין, דלא ישיצון להו לישראל.
דתניא, לא יכלין שנאיהון דישראל לאבאשא להו, עד דישראל מחלישין חילא דשכינתא מקמי רברבי ממנן דשאר עמין. כדין יכלין להון שנאיהון דישראל, ושלטין עלייהו, וגזרין עלייהו כמה גזירין בישין. וכד אינון תייבין לקבלה, היא מתברת חילא ותוקפא דכל אינון ממנן רברבין, ותברת חילא ותוקפא דשנאיהון דישראל, ואתפרעא להו מכלא.
ועל דא והיה מחניך קדוש, דבעי ב"נ דלא יסתאב בחובוי, ויעבר על פתגמי אורייתא. דאי עביד הכי, מסאבין ליה, כמה דכתיב ונטמתם בם, בלא א'. ותאנא, מאתן ותמניא וארבעין שייפין בגופא, וכלהו אסתאבן, כד איהו אסתאב. כלומר, כד בעי לאסתאבא. וע"ד, והיה מחניך קדוש. מאי מחניך, אלין אינון שייפי גופא. ולא יראה בך ערות דבר, מאי ערות דבר. ערייתא נוכראה להאי דבר רמז, כמה דאוקימנא. דאי הכי, ושב מאחריך ודאי. ועל דא ערות אשת אביך לא תגלה. מ"ט. בגין דכתיב ערות אביך הוא, כמה דאוקימנא.
תאנא, על ג' מלין מתעכבין ישראל בגלותא. על דעבדין קלנא בשכינתא בגלותא. ומהדרי אנפייהו מן שכינתא, ועל דמסאבי גרמייהו קמי שכינתא. וכלהו אוקימנא במתניתא דילן.

— 57 —
רבי אבא, הוה אזיל לקפוטקיא, והוה עמיה רבי יוסי. עד דהוו אזלי, חמו חד בר נש, דהוה אתי, ורשימא חד באנפוי. א"ר אבא, נסטי מהאי אורחא, דהא אנפוי דדין אסהידו עליה, דעבר בערייתא דאורייתא, בגיני כך אתרשים באנפוי. א"ל רבי יוסי, אי האי רשימא הוה ליה כד הוה ינוקא, מאי ערייתא אשתכח ביה. א"ל, אנא חמינא באנפוי, דאסהידו בערייתא דאורייתא.
קרא ליה רבי אבא, א"ל אימא מלה, האי רשימא דאנפך, מה הוא. אמר לון, במטותא מנייכו, לא תענשו יתיר לההוא בר נש, דהא חובוי קא גרמו ליה. אמר רבי אבא מהו. אמר ליה, יומא חד הוינא אזיל בארחא אני ואחתי, שרינא בחד אושפיזא, ורוינא חמרא, וכל ההוא ליליא אחידנא באחתי. בצפרא קמנא, ואושפיזאי קטט בחד גברא, עיילנא בינייהו, וקטרו לי דא מהאי גיסא, ודא מהאי גיסא, ורשימא דא הוה עייל לבי מוחא, ואשתזבנא על ידא דחד אסייא דאית בגוון.
אמר ליה, מאן הוא אסייא. אמר ליה, רבי שמלאי הוא. א"ל מאי אסוותא יהב לך. א"ל אסוותא דנפשא. ומההוא יומא אהדרנא בתשובה. ובכל יומא חזינא אנפאי בחד חיזו, ובכינא קמי קב"ה, דהוא רבון עלמין על ההוא חובה. ומאינון דמעין אסחינא אנפאי. אמר רבי אבא, אי לאו דאתמנע מנך תשובה, אעברנא מאנפך ההוא רשימא. אבל קרינא עליך, וסר עונך וחטאתך תכופר. אמר ליה, ג' זמנין אימא. אמר ליה ג' זמנין, ואתעבר רשימא.
אמר ר' אבא, ודאי מארך הא בעא לאעברא מנך, דודאי בתשובה אשתכחת. אמר ליה, נדרנא מהאי יומא לאתעסקא באורייתא יממא וליליא. אמר ליה, מה שמך. אמר ליה אלעזר. אמר ליה אל עזר, ודאי שמא גרים, דאלהך סייעך, והוה בסעדך, שדריה רבי אבא וברכיה.
לזמנא אחרא, הוה רבי אבא אזיל לגבי ר"ש, עאל במאתיה, אשכחיה דהוה יתיב ודריש, איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת. איש בער לא ידע וגו', כמה טפשין אינון בני עלמא, דלא משגיחין ולא ידעין ולא מסתכלין למנדע אורחוי דקב"ה, על מה קיימין בעלמא. מאן מעכב להו למנדע טפשותא דלהון. בגין דלא משתדלי באורייתא, דאילו הוו משתדלי באורייתא ינדעון אורחוי דקב"ה.
וכסיל לא יבין את זאת, דלא מסתכל ולא ידע נימוסי דזאת בעלמא. דאע"ג דדאין עלמא בדינוי וחמאן לדינוי דהאי זאת, דמטאן על בני נשא דאינון זכאין, ולא מטאן על רשיעייא חייבין, דעברין על פתגמי אורייתא, דכתיב בפרוח רשעים כמו עשב וגו'. דהאי עלמא ירתין ליה בכל סטרוי, ודינין לא מטון עלוי בהאי עלמא. ואלמלא דדוד מלכא אודעיה בסופיה דקרא, לא ידעינן, דכתיב להשמדם עדי עד, לשיצאה להון מההוא עלמא, ולמהוי עפרא תחות רגליהון דצדיקייא, דכתיב ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם.
תו פתח ואמר, ויקם בי כחשי בפני יענה. במאי קא מיירי. אלא, זכאה חולקיה דב"נ דאשתדל באורייתא, למנדע אורחוי דקב"ה. דכל מאן דאשתדל באורייתא, כאלו אשתדל בשמיה ממש. מה שמיה דקב"ה עביד נימוסין. אוף אורייתא הכי נמי. ת"ח, האי מאן דעבר על פתגמי אורייתא, אורייתא סלקא ונחתא ועבדא ביה בב"נ רשימין באנפוי, בגין דיסתכלון ביה עלאי ותתאי, וכלהו אושדן לווטין על רישיה.
ותאנא, כל אינון עיני יי', דאזלין ושאטין בעלמא למנדע אורחוי דבני נשא, כלהון זקפין עיינין, ומסתכלין באנפוי דההוא ב"נ, וחמאן להו, וכלהו פתחין עליה ווי ווי. ווי ליה בהאי עלמא, ווי ליה בעלמא דאתי. אסתלקו מסוחרניה דפלניא, דהא סהדותא באנפוי, ורוחא דמסאבא שריא עלוי. וכל אינון יומין דאשתכח רשימו באנפוי לסהדותא, אי אוליד בר, אשליף ליה רוחא מסטרא דמסאבא. ואלין אינון חייבי דרא, תקיפי אנפין, דמאריהון שביק להון בהאי עלמא, לשיצאה להו בעלמא דאתי.
תנינן, האי צדיקא זכאה דאשתדל באורייתא יממא וליליא, קב"ה משיך עליה חד חוטא דחסד, ואתרשים ליה באנפוי, ומההוא רשימא דחלי עלאי ותתאי. הכי נמי מאן דעבר על פתגמי אורייתא, משכאן עליה רוחא דמסאבא, ואתרשים ליה באנפוי, ומניה ערקין עלאי ותתאי. וכלא מכרזי עליה, אסתלקו מסחרניה דפלניא, דעבר על פתגמי אורייתא, ועל פקודי דמאריה, ווי ליה, ווי לנפשיה. האי אשליף רוחא דמסאבא, דאשתכח עמיה, ואורית ליה לבריה, והאי הוא דקב"ה לית ליה ביה חולקא, ושביק ליה, לשיצאה ליה לעלמא דאתי.
אמר ליה ר' אבא, שפיר קאמרת, מנא לך האי. אמר ליה הכי אוליפנא. ואוליפנא, דהאי ירותא בישא, אחסינון כלהו בנוי, אי לא יתובון, דהא לית מלה קיימא קמי תשובה. ואנא הכי אוליפנא, דאסוותא דא יהבו לי זמנא חדא, דהוינא רשים באנפאי, ויומא חד הוינא אזיל באורחא, ואערענא בחד זכאה, ועל ידוי אתעבר מנאי ההוא רשימא. אמר לי, מה שמך. א"ל אלעזר, וקרי עלי אלעזר אחרא. א"ל, בריך רחמנא, דחמינא לך, וזכינא למחמי לך בהאי. זכאה חולקך בעלמא דין ובעלמא דאתי, אנא הוא דאערענא לך.
אשתטח קמיה, אייתיה לביתיה, אתקין קמיה טרטיסאי דנהמא, ובשרא דעגלא תליתאה. בתר דאכלו, א"ל ההוא גברא, ר', אימא לי חד מלה, חדא תורתא סומקא אית לי, אימא דעגלא דבישרא דא דאכילנא, ויומא חד עד לא אתעברת ואולידת, אזילנא בתראה למרעא למדברא, עד דדברנא לה אעבר קמאי חד גברא, א"ל, מה שמה דתורתא דא. אמינא, מן יומא דאתיילידת לא קרינא לה בשמא. א"ל, בת שבע אם שלמה אתקרי, אי תזכה לכפרה. ואנא בעוד דאהדרנא רישאי, לא חמינא ליה, וחייכנא מההוא מלה.
והשתא דזכינא באורייתא, אתערנא על ההיא מלה, ומן יומא דאתפטר ר' שמלאי מהכא, לא הוה ב"נ דינהיר לן באורייתא כוותיה. ואנא דחילנא למימר מלה דאורייתא דלא אוליפנא. ומלה דא דאסתכלנא דמלה דחכמתא היא, ולא ידענא. א"ל, ודאי מלה דחכמתא היא, ורמיזא עלאה היא לעילא ולתתא.

— 58 —
אבל ת"ח, בת שבע אתקרי ממש ברזא דחכמתא. בג"כ כתיב בה כלא בשבע. ז' פרות. ז' שרפות. ז' הזאות. ז' כבוסים. ז' טמאים. ז' טהורים. ז' כהנים. ומשה ואהרן בחושבנא דהא כתיב, וידבר יי' אל משה ואהרן וגו'. ושפיר קאמר ההוא גברא, דאמר בת שבע, וכלא רזא דחכמתא היא.
א"ל, בריך רחמנא דשמענא מלה דא. בריך הוא דהא אקדים לי שלם בקדמיתא, למזכי להאי. דכתיב שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר יי'. אנא כד הוינא רחוק, קב"ה אקדים לי שלם למהוי קרוב. קרא עליה ר' אבא, אתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום.

— 59 —
ערות אחות אביך לא תגלה. רבי חייא פתח, ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה וגו'. תמן תנינן, מאה ותלתין שנין, אתפרש אדם מאתתיה, ולא הוה אוליד. מדקטל קין להבל, לא בעא אדם לאזדווגא באתתיה. רבי יוסי אמר, משעתא דאתגזר עליה ועל כל עלמא מיתה, אמר, אמאי אנא אוליד לבעתותא. מיד אתפרש מאתתיה.
ותרין רוחין נוקבין, הוו אתיין ואזדווגן עמיה, ואולידו. ואינון דאולידו הוו מזיקין דעלמא, ואקרון נגעי בני אדם. ואלין סאטן לבני אדם, ושריין בפתחא דביתא, ובביראי, ובבתי כסאי. וע"ד ב"נ, דאשתכח בפתחא דביתיה שמא קדישא שדי בכתרין עלאין, כלהו ערקאן ואתרחקן מניה, הה"ד ונגע לא יקרב באהלך. מאי ונגע לא יקרב. אלין נגעי בני אדם.
ותאנא, בשעתא דנחת אדם בדיוקנא עלאה, בדיוקנא קדישא, וחמו ליה עלאי ותתאי, כלהו קריבו גביה, ואמלכוהו על האי עלמא. בתר דאתא חויא על חוה, ואטיל בה זוהמא, לבתר אולידת קין. מתמן נתייחסו כל דרין חייבין דעלמא. ומדורא דשדין ורוחין, מתמן אשתכחו, ומסטרוי. ובגיני כך כל רוחין ושדין, פלגותא אית בהו מבני נשא דלתתא, ופלגותא ממלאכי עלאי דלעילא. וכן כד אתיילידו מאדם אינון אחרנין, כלהו אשתכחו כהאי גוונא, פלגו מתתאי, ופלגו מעלאי.
בתר דאתיילידו מאדם, אוליד מאינון רוחי בנתן, דדמין לשפירו דעלאי, ולשפירו דתתאי. וע"ד כתיב, ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה וגו', וטען כלא בתרייהו. וחד דכורא אשתכח, דאתא לעלמא מרוחיה דסטרא דקין, וקרון ליה תובל קין. וחדא נוקבא נפקת עמיה, והוו בריין וטעאן בתראה, ואתקרי נעמ"ה. מינה נפקו רוחין ושדין אחרנין. ואינון תליין באוירא, ואודעין מלין לאינון אחרנין דשכיחין לתתא.
ודא תובל קין, אפיק זייני קטולא לעלמא. ודא נעמה אתרגישת בריגשהא, ואתדבקת בסטרהא. ועד כען היא קיימא, ומדורהא בין ריגשי ימא רבא, ונפקת וחייכת בבני נשא, ואתחממת מנייהו בחלמא, בההוא תיאובתא דב"נ, ואתדבקת ביה. תיאובתא נטלת ולא יתיר. ומההוא תיאובתא אתעברת, ואפיקת זינין אחרנין לעלמא.
ואלין בנין דאולידת מבני נשא, משתכחין לקבלי נוקבי בני נשא, ומתעברן מנייהו, ואולידן רוחין, וכלהו אזלין ללילית קדמיתא, והיא מגדלת לון. והיא נפקת לעלמא, ובעיא רבייהא, וחמת רביי בני נשא, ואתדבקת בהו, לקטלא להו, ולאשתאבא ברוחייהו דרביי בני נשא והיא אזלת בההוא רוחא, ואזדמנן תמן ג' רוחין קדישין, וטאסין קמה, ונטלין ההוא רוחא מנה, ומניחין ליה קמי קב"ה, ותמן מתאלפי קמיה.

— 60 —
בגיני כך אורייתא אזהרת להו לבני נשא, והתקדשתם והייתם קדושים ודאי. אי אשתכח ב"נ קדישא, לא מסתפי מינה, דכדין זמין קב"ה לאלין ג' מלאכין קדישין דאמרן, ונטרין ליה לההוא רבייא, והיא לא יכלא לאבאשא ליה, הה"ד לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך. מאי טעמא לא תאונה אליך רעה. בגין כי מלאכיו יצוה לך, וכתיב כי בי חשק ואפלטהו.
דאי ב"נ לא אשתכח קדישא, ואשליף רוחא מסטרא דמסאבא, כדין היא אתיא וחייכת ביה בההוא רביא. ואי קטילת ליה, אשתאבת בההוא רוחא, ולא תעדי מניה לעלמין. ואי תימא אינון אחרנין, דקטילת לון, ואזדמנו קמה אינון תלתא קדישין, ונטלין מנה ההוא רוחא, הא לא בסטרא דמסאבא אשתכחו, אמאי שלטא לקטלא להו. אלא, האי כד ב"נ לא אתקדש, אבל לא אתכוון לאסתאבא ולא אסתאב, בגין כך יכלא לשלטאה בגופא, ולא ברוחא.
וזמנין אשתכח דנפקת נעמה לעלמא, לאתחממא מבני נשא, ואשתכח ב"נ בקשרא דתיאובתא עמה, ואתער משנתיה, ואחיד באנתתיה, ושכיב עמה, ורעותא דיליה בההוא תיאובתא דהוה ליה בחלמיה, כדין ההוא בר דאוליד, מסטרא דנעמה קא אתיא, דהא בתיאובתא דילה אשתכח האי, כד נפקא לילי"ת וחמאת ליה, ידעת מלה, והיא אתקטרת ביה, ומגדלת ליה כאינון אחרנין בנוי דנעמ"ה, ואשתכחת עמיה זמנין סגיאין, ולא קטלא ליה.
האי הוא ב"נ, דבכל סיהרא וסיהרא אתפגים, ולא אתיאשא מניה לעלמין, דהא בכל סיהרא וסיהרא כד אתחדשא בעלמא, לילי"ת נפקא, ופקדא על כלהו דהיא מגדלת, וחייכא בהו, וכדין ההוא ב"נ פגים בההוא זמנא, זכאין אינון צדיקייא, דמתקדשי בקדושה דמלכא, עלייהו כתיב והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו וגו'.
מלין אלין גלי שלמה מלכא, בספרא דאשמדאי מלכא, ואשכחנא ביה אלף וארבע מאה וחמש זיני מסאבותא, דמסתאבי בהו בני נשא. דגלי דא אשמדאי לשלמה מלכא.
ווי להו לבני נשא, דכלהו אטימין וסתימין עיינין, ולא ידעין, ולא שמעין, ולא משגיחין, היך קיימין בעלמא. והא עיטא ואסוותא קמייהו, ולא מסתכלין. דהא לא יכלין בני נשא לאשתזבא, אלא בעיטא דאורייתא. דכתיב, כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, אשר לא יהיה טהור דייקא, מקרה לילה דייקא, והא אוקימנא מלי, בעיטא דאורייתא קדישא. דהכי כתיב באורייתא קדישא, והתקדשתם והייתם קדושים כי אני יי' אלהיכם.

— 61 —
תאנא, בתר דאסתלקו קין והבל, אתהדר אדם לאנתתיה, ואתלבש ברוחא אחרא, ואוליד לשת. מכאן אתייחסו דרי דצדיקייא בעלמא. ואסגי קב"ה חסד בעלמא, ובכל חד אתיילידת נוקבא עמיה, לאתיישבא עלמא כגוונא דלעילא. והא אוקמוה חברייא בסתימאה דמתניתין, דכתיב ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו וגו', חסד הוא. חסד הוא ודאי, ובתר דשארי חסד, גזעין ושרשין נפקין מתחות לעילא, ואתפרשן ענפין, וקריב אתרחק. כדין ענפא אסגי, ואתי לאתחברא בזווגא חד באילנא. האי בקדמיתא, האי בסתימא דעלמא. בגין דכתיב אמרתי עולם חסד יבנה. אבל מכאן ולהלאה בני נשא דישתכחון ביה, ונכרתו לעיני בני עמם.

— 62 —
תאנא ערות אחות אביך, כמה דאתגלייא בסתימא. כתיב, כי ישרים דרכי יי' וצדיקים ילכו בם וגו', זכאה חולקיהון דצדיקייא, דידעי ארחוי דקב"ה, ואזלין בהו, ואשתמודען גבייהו. זכאה חולקיהון.
תאנא, אתעברת ה"א עלאה ברחימותא וחביבותא דלא מתפרש מנה יו"ד לעלמין. אתעברת ואפיקת וא"ו, לבתר קאים קמה, וינקא ליה. ודא וא"ו כד נפקא, בת זוגו נפקא עמיה. אתיא חסד אתער גביה, ופריש לון, ונפקו גזעין מתחות לעילא, ואתפשטו ענפין, ואסגיאו, ואתעבידת ה"א תתאה. ואתרביאת בענפהא לעילא לעילא, עד דאזדווגת באילנא עלאה, ואתחברו וא"ו עם ה"א, מאן גרים לון. חסד הוא. חסד הוא ודאי. דחבר לון כחדא.
יו"ד עם ה"א עלאה. לא תליא חבורא דלהון בחסד, אלא במזלא תלייא חבורא דלהון, וחביבותא דלהון, דלא מתפרשן לעלמין. יו"ד אתקשר בה"א, וה"א אתקשר בוא"ו, וא"ו אתקשר בה"א, וה"א אתקשר בכלא. וכלא חד קשורא הוא, וחד מלה. לא אתפרשו דא מן דא לעלמין. כביכול, מאן דגרים פרודא, כאלו חריב עלמא, ואקרי ערייתא דכלא.

— 63 —
ולזמנא דאתי, זמין קב"ה לאתבא שכינתא לאתרהא, ולאשתכחא כלא בזווגא חד דכתיב ביום ההוא יהיה יי' אחד וגו'. ואי תימא השתא לאו הוא אחד. לא, דהא השתא חייבי עלמא גרמו, דלא אשתכח חד. דהא מטרוניתא אתרחקת מן מלכא, ולא משתכחי בזווגא. אמא עלאה אתרחקת מן מלכא ולא ינקא ליה.
בגין דמלכא בלא מטרוניתא, לא מתעטר בעטרוי דאמא, כמה בקדמיתא כד אתחבר במטרוניתא, דעטרא ליה, בכמה עטרין, בכמה זהירין בעטרין קדישין עלאין. דכתיב צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה וגו', דאזדווג במטרוניתא, כדין עטרא ליה אימא עלאה כדקא יאות. והשתא דלא אשתכח מלכא במטרוניתא, כדין אימא עלאה נטלת עטראה ומנעת מניה מבועי דנחלין, ולא אשתכח בקשורא חד. כביכול לא אשתכח חד.
ובזמנא דתיתוב מטרוניתא לאתר היכלא, ומלכא יזדווג עמה בזווגא חד. כדין, יתחבר כלא כחדא, בלא פרודא, ועל דא כתיב, ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד. ביום ההוא: בזמנא דיתוב מטרוניתא להיכלא, כדין כלא אשתכח חד בלא פרודא. וכדין ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט וגו'.
דתניא, אמר ר' שמעון, לא תיעול מטרוניתא בחדוותא בהיכליה עד דיתדן מלכותא דעשו, ותיסב מניה נוקמין דגרמא כל האי. לבתר תזדווג במלכא, ויהא חדו שלים, הה"ד, ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו בקדמיתא, ולבתר והיתה ליי' המלוכה. מאן מלוכה, דא מטרוניתא. הה"ד, והיתה ליי' המלוכה. ולבתר דיזדווגן כחדא, מה כתיב. והיה יי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד.

— 64 —
ערות אחי אביך לא תגלה. תאני רבי יהודה, דא ישראל לתתא. ואחות אמך: דא ירושלם דלתתא. דבחובין אלין, יגלון ישראל ביני עממייא, ויתחריב ירושלם לתתא. וע"ד תנינן, רחימותא דקב"ה דקרא לישראל אחים, שנאמר למען אחי ורעי אדברה נא וגו'.
א"ר יהודה, אי אחי למה רעי, ואי רעי למה אחי. אלא תאנא, ההוא מלה דלא אתעדי לעלמין, אקרי רע, כד"א רעך ורע אביך אל תעזוב. והאי רזא דמלה דאמר ר"ש, אימא עלאה, רעיא אקרי, בגין דלא אתעדי רחימותא דאבא מנה לעלמין. ואימא תתאה כלה אקרי, ואקרי אחות, כמה דאוקימנא אחות לנו קטנה.
והיינו סתם מתניתא דילן, דכתיב הכא, ערות אחותך בת אביך או בת אמך, כיון דאמר בת אביך, מאי או בת אמך. אלא, אי מסטרא דאבא אשתכחת, חכמה אתקרי. ואי מסטרא דאימא, בינה אתקרי. ועכ"פ בין האי ובין האי, מאימא ואבא אשתכחת. דהא יו"ד לא אתעדי מן ה' לעלמין. ודא הוא רזא דמלה, מולדת בית: מסטרא דאבא. או מולדת חוץ: מסטרא דאימא.

— 65 —
רבי אבא אמר, בחכמה יבנה בית, מאן הוא בית דאתבני בחכמה. הוי אימא דא נהר דנפיק מעדן, בגיני כך מולדת בית. או מולדת חוץ. כד נפקת מן ו', כמה דכתיב, עצם מעצמי ובשר מבשרי. וכתיב ויקח אחת מצלעותיו, ודא הוא מולדת חוץ, מאתר דזעיר אנפין אשתכח, כמה דאתמר.
וע"ד א"ר יהודה, ישראל אחין אקרון לקב"ה, דלא אעדי רחימותא דלהון לעלמין. ירושלם דלתתא אחות אמך אתקרי, כמה דכתיב ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו וגו'. מאי שחוברה לה יחדיו. בגין דאזדווג בה מלכא משית סטרין, בכל סטרי מלכא, בדרגא דצדיק, וכל כתרי מלכא כלילן ביה. והיינו שחוברה לה יחדיו.
רבי יצחק אמר, ששם עלו שבטים שבטי יה. מאן שבטים. אלין תריסר תחומין, דמתפרשן מההוא אילנא רבא ותקיף, דאחסין לון מסטרא דאבא ואימא. הה"ד שבטי יה, משפר סהדותא, דאסהיד ברא קדישא דכתיב שבטי יה עדות לישראל, ואינון נהרין עמיקין, דנגדין ואתמשכן מן יה. וכל כך למה. להודות לשם יי'. כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד, לאחסנא מלכותא קדישא הוא ובנוי לדרי דרין, ודא היא שירתא דאמר דוד על מלכו עלאה קדישא.
רבי חזקיה אמר, כלא ברזא עלאה הוא, לאחזאה דמאן דפגים לתתא, פגים לעילא. ערות כלתך לא תגלה, דתנינן עונתן של ת"ח משבת לשבת. בגין דידעין רזא דמלה, ויכוונון לבא, וישתכח רעותהון שלים. ובנין דאולידו אקרון בנין דמלכא. ואי אלין פגימו מלה לתתא, כביכול פגמין אינון בכלה דלעילא, כדין כתיב ערות כלתך לא תגלה. דא בגין אינון דידעין אורחין דאורייתא. שאר עמא ההוא דאתגליא, כלתך ממש, ובחובא דא שכינתא אסתלקת מבינייהו.

— 66 —
תאנא, אתגליף שמא קדישא בסטרין ידיען, באתוון רשימין דעשרין ותרין י' בא', א' בי'. י' בב', ב' בי'. י' בד', ד' בי'. י' בה'. י' בג'. ה' בי'. ג' בי'. ו' בי'. כלהו מתגלפי ביו"ד יו"ד סליק לון.
ה"א כליל ביו"ד, מניה נפקת, כדין מעטרין לאבהן. אתפתחת ה"א בנחלוי, ואעטר לרישא דו', דתמן שריין אבהן.
ו' כליל שית אתוון, וכלהו כליל יו"ד. יו"ד אתגליף בגלופוי, וסליק לאתעטרא בתריסר אתוון אחרנין, מניה נפקו עשר אמירן בגלופוי, וכלהו שבילין דאורחא עלאה, יקירא דכלא. כדין ה"א אחרא אתכלילת מן כלהו, גליפא מסטרא מתיחא טמירא, לאולדא לתתא.
אתגליפו כלהו בארבעין ותרין אתוון, וכלהו פרישנא במתניתא דידן, וכלהו סלקן ברישא דמלכא.
שבע שבתין שלימין, מתפרשין בשבעין אתוון. שבעין ותרין אסתלקו, ואסתלקו באות ו', רשימן בפ' ויהי בשלח פרעה בקרא ויסע ויבא ויט. כד נטלת שכינתא, וז' רשימין אתרשימו ביה, שבעין אסתלקו מניה, באתוון רשימין. תאנא, אסתלקו אתוון ברשימין ידיען, וארחין סתימין, בר לזכאי קשוט, סמכי עלמא.
אמר רבי שמעון לר' אלעזר, ת"ח, הני עשרין ותרין אתוון דגליפין באורייתא, כלהו מתפרשן בהני עשר אמירן. כל אמירה ואמירה מאלין עשר, דאינון כתרי מלכא כלהו גליפין באתוון ידיען, בגיני כך שמא קדישא אתכסייא באתוון אחרנין, וכל אמירה, אוזיף לאמירה עלאה מנה אתווי, בגין דאתכליל האי בהאי. וע"ד שמא קדישא, גליפנא ליה באתוון אחרנין, בגין דאתכסיין דא בדא, ודא בדא, עד דמתקשרן כלהו כחדא.
ומאן דבעי למנדע צרופי שמהן קדישין, לינדע אינון אתוון דרשימין בכל כתרא וכתרא, וכדין לינדע ויתקיים בכלא. והא גליפנא לון, בכל אינון אתוון דרשימן וידיען בכל כתרא וכתרא, מספרא עלאה דשלמה. והכי סליק בידן, וחברייא גליפין לון, ושפיר הוא, דהא כל כתרא וכתרא אוזיף לחבריה אתווי, כמה דאוקימנא, ולזמנין דלא אצטריך אלא, באתווי אינון דרשימין ביה. וכלהו ידיען לגבי חברייא והא אוקימנא לון.
זכאין אינון צדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי, דקב"ה בעי ביקריהון, ומגלי להון רזין עלאין דשמיה קדישא, דלא גלי לעלאין קדישין, וע"ד יכיל משה, לאתעטרא ביני קדישין, וכלהו לא יכלי למקרב בהדיה, כנורא יקידתא, וגומרי דאשא. דאי לאו הכי, מאן הוה ליה למשה, למיקם בינייהו. אלא זכאה חולקא דמשה, דהא כד שארי למללא עמיה קב"ה, בעא למנדע שמיה קדישא, סתים וגליא, בכל חד וחד כדקא חזי, וכדין אדבק וידע יתיר מכל בני עלמא.
תא חזי, בשעתא דסליק משה גו עננא יקירא, עאל ביני קדישין. פגע ביה חד מלאכא בשלהובי נורא, בעיינין מלהטן, וגדפוי מוקדן, בעא לשאפא ליה בגוויה. וההוא מלאכא קמוא"ל שמיה, כדין אדכר משה חד שמא קדישא. דהוה גליף בתריסר אתוון, ואזדעזע ואתרגש, עד דסליק משה בינייהו. וכן לכל חד וחד, זכאה חולקיה והא אוקימנא מלי.

— 67 —
ערות אשה ובתה לא תגלה. תאנא, בתקוני מטרוניתא אוקימנא אלין עריין, אע"ג דאינון באתגלייא ובסתימא, ותמן בת בנה ובת בתה. דהא עלמא אצטריך לון, ואינון ישובא דעלמא, כמה דאוקימנא. ומאן דגלי חד ערייתא מנייהו, ווי ליה, ווי לנפשיה, דהא גלי בגין דא עריין אחרנין.
ותניא מלה בתראה דעשר אמירן דאורייתא, לא תחמוד אשת רעך, בגין דהאי כללא דכלהו. ומאן דחמיד אתתא אחרא, כאלו אעבר על אורייתא כלא. ברם לא אית מלה דקיימא קמי תשובה. וכ"ש אי קביל עונשיה כדוד מלכא. אמר רבי יוסי, תנינן, כל מאן דחב ואתפרש מההוא חובא, תשובה קא מעלייא ליה טפי. ואי לאו, לא סליק בידיה תשובה, ולא מעלייא ליה. אי הכי, דוד היך לא אתפרש מבת שבע לבתר. אמר ליה, בת שבע דידיה הות, ודידיה נטיל, דהא מית בעלה.
דתניא, אזדמנת הות בת שבע לדוד, מיומא דאתברי עלמא, ומה עכבא ליה. דנטל ברתיה דשאול מלכא, וההוא יומא נטל לה אוריה ברחמי, אף על גב דלא הות דיליה. לבתר אתא דוד, ונטיל דיליה, ועל דדוד דחיק שעתא קמי קב"ה לקטלא לאוריה ולמעבד הכי. אבאיש קמיה, ואענש ליה לדוד, דהא קב"ה בעא לאתבא ליה לדוד, לקיימא ליה מלכותא קדישא עלאה. וכד תאב, לדידיה תאב.
תאנא, א"ר יוסי, מאי דכתיב אני יי'. אני יי': עתיד ליתן שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא. אני יי' עתיד להפרע מן הרשעים לעתיד לבא. אינון דכתיב בהו הפושעים בי. כתיב אני יי', וכתיב אני אמית ואחיה. אעפ"י שאני במדת הרחמים, הרשעים הופכים אותי למדת הדין. דתניא, שם מלא: יי' אלהים. זכו יי', ואי לאו אלהים. א"ר שמעון, חייבין עבדי פגימותא לעילא. מאי פגימותא. כמה דאוקימנא פגימותא ממש, והא אתמר.

— 68 —
תאנא כתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה, תני רבי יהודה, דרא דרשב"י שארי בגויה, כלהו זכאין, חסידין, כלהו דחלי חטאה נינהו. שכינתא שריא בינייהו, מה דלית כן בדרין אחרנין. בגיני כך מילין אינון מתפרשן, ולא אתטמרן. בדרין אחרנין לאו הכי, ומלין דרזי עלאה לא יכלין לגלאה, ואינון דידעי מסתפו. דר"ש כד הוה אמר רזא דהאי קרא, חברייא כלהו עיניהון נבעין דמעין, וכלהו מילין דאמר הוו בעינייהו גליין, כמה דכתיב פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות.

— 69 —
דיומא חד שאיל ר' ייסא אמר, ביעא דקושטא, דנפקא מעופא דשריא בנורא, ואתבקע לארבע סטרין. תרין סלקין מנייהו, וחד מאיך, וחד רביע ברביעא דימא רבא. א"ר אבא, עבדת קמיה דר"ש, קדש חול, דהא כתיב פה אל פה אדבר בו. א"ל ר"ש, עד לא יתבקע ביעא, תסתלק מעלמא. וכך הוה באדרא דר"ש.
תאנא, ביומוי דר"ש הוה אמר בר נש לחבריה, פתח פיך ויאירו דבריך. בתר דשכיב ר"ש, הוו אמרי אל תתן את פיך לחטיא את בשרך.

— 70 —
תניא אר"ש, אי בני עלמא מסתכלן במה דכתיב באורייתא, לא ייתון לארגזא קמי מאריהון. תאנא, כד מתערין דינין קשיין לאחתא בעלמא, ואל אשה בנדת טומאתה וגו', הכא כתיב סוד יי' ליראיו, ובאדרא קדישא אתמר, הכא אצטריכנא לגלאה, דהא לאתר דא אסתלק.
דתנינן, בשעתא דחויא תקיפא דלעילא אתער, בגין חובי עלמא, שארי ואתחבר עם נוקבא, ואטיל בה זוהמא, אתפרש דכורא מינה, בגין דהא אסתאבת, ואתקריאת מסאבא, ולא אתחזי לדכורא למקרב בהדה, דווי אי אסתאב הוא בהדה, בזמנא דאיהי אסתאבת.

— 71 —
ותאנא, מאה ועשרין וחמש זיני מסאבותא נחתו לעלמא, דמתאחדן מסטרא דחויא תקיפא, ושבעה ועשרין רברבין מנייהו, מתאחדן בנוקבי, ואתדבקן בהו. ווי למאן דיקרב בהדה בההוא זמנא, דמאן דיקרב בהדה, אחזי פגימותא לעילא, דהא בחובא דא, אתער חויא תקיפא לעילא, ואשדי זוהמא באתר דלא אצטריך, ואתחבר בנוקבא, ואתרבי שעריה לדכורא, בנוקבא אסתאבת, ושערהא רבא, וטופרהא סגיאו, וכדין דינין שריין לאתערא בעלמא, ויסתאבון כלא. הה"ד, כי את מקדש יי' טמא, מקדש יי' אסתאב, בחובייהו דבני נשא.
תאנא, מאי דכתיב ואיבה אשית בינך ובין האשה, ארבעה ועשרים זיני מסאבותא אטיל חויא בנוקבא, כד אתחבר עמה, כחושבן ואיבה, ועשרין וד' זינין מתערין לעילא, ועשרין וארבע לתתא. ושערא רבא, וטופרין סגיאו, וכדין דינין מתערין בכלא. ותאנא כד בעת אתתא לאתדכאה, בעיא לספרא ההוא שערא דרבי ביומא דאיהי מסאבא, ולספרא טופרהא, וכל ההוא זוהמא די בהון.

— 72 —
דתאנא ברזי דמסאבותא, זוהמא דטופרין, יתער זוהמא אחרא, ובגיני כך, בעיין גניזא, ומאן דאעבר לון לגמרי, כאלו אתער חסד בעלמא. דתניא לא לבעי ליה לאיניש למיהב דוכרנא לזינין בישין. דתנינן אלף וארבע מאה וה' זינין בישין, מתאחדן בההוא זוהמא, דאטיל חויא תקיפא, וכלהו מתערין בההוא זוהמא דטופרין.
ואפילו מאן דבעי, יעביד בהו חרשין לבני נשא, משום אינון דתליין בהו, ומאן דאעבר לון, כאלו אסגי חסד בעלמא, ודינין בישין לא משתכחין. ויעבר ההוא זוהמא וטופרהא דרשים ביה. דתניא, מאן דדריך ברגליה, או במסאניה עלייהו, יכיל לאתזקא. ומה בהאי שיורי דשיורי דזוהמא דלעילא כך, אתתא דמקבלא ואתחברת בחויא, ואטיל בה זוהמא, עאכ"ו. ווי לעלמא דמקבלא מינה מההוא זוהמא, בגיני כך ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב.

— 73 —
אמר רבי שמעון, אמר קודשא ב"ה, הביאו עלי כפרה בר"ח. עלי ודאי, בגין דיתעבר ההוא חויא, ויתבסם מאן דבעיא. עלי: כמה דכתיב שרפים עומדים ממעל לו. וע"ד כתיב בקרח, הנועדים על יי', דבגיניהון אתער מאן דאתער דאתי מסטרייהו. אוף הכי הביאו עלי כפרה, עלי ממש. בגין דיתבסם ויתעבר ולא אשתכח חויא באתר דשארי. וכ"כ למה. על שמעטתי את הירח, ושלטא בה מאן דלא אצטריך. ובג"כ כתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב.
זכאה דרא, דר"ש בן יוחאי שארי בגויה. זכאה עדביה בין עלאין ותתאין. עליה כתיב, אשריך ארץ שמלכך בן חורין. מהו בן חורין. דזקיף רישא לגלאה, ולפרשא מלין ולא דחיל. כהאי דאיהו בן חורין, ויימא מאי דבעיא ולא דחיל. מהו מלכך. דא הוא רשב"י, מאריה דאורייתא, מאריה דחכמתא. דכד הוה ר' אבא וחברייא חמאן לר' שמעון, הוו רהטי אבתריה, ואמרי, אחרי יי' ילכו כאריה ישאג.

— 74 —
אמר ר' שמעון, כתיב והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו, אמאי שקיל דא בדא. אלא כלא בחד דרגא סליקו, דא אזדווג בדא. וחדוותא דדא בדא לא אשתכח, אלא כד אתגלי עתיקא קדישא, וכדין חדוותא דכלא. ותנינן, כתיב מזמור שיר ליום השבת, ליום השבת ממש. שבחא דקא משבח קב"ה. כדין חדוותא אשתכח, ונשמתא אתוספת. דהא עתיקא אתגלי וזווגא יזדמן.
אוף הכי בחדתותי סיהרא, דהא נהיר לה שמשא בחדוותא דנהירו דעתיקא לעילא. בגיני כך האי קרבנא הוא לעילא, בגין דיתבסם כלא, וישתכח חדוותא בעלמא, וע"ד הביאו עלי כפרה, דייקא מלה.
תאנא, כתיב עולת שבת בשבתו על עולת התמיד, דבעי לכוונא לבא לעילא לעילא, יתיר משאר יומין. וע"ד על עולת התמיד דייקא. תניא, כתיב בחנה ותתפלל על יי', על דייקא, בגין דבנין במזלא קדישא תליין, כמה דאוקימנא ולית לך מלה באורייתא, או את זעירא באורייתא. דלא רמיזא בחכמתא עלאה, ותליין מניה תלי תלין רזין דחכמתא עלאה, הה"ד קווצותיו תלתלים, והא אתמר.

— 75 —
ר' יוסי אשכחיה לר' אבא, דהוה יתיב וקארי, האי קרא דכתיב, השלך על יי' יהבך, על דייקא, דהא מזוני במזלא תליין. ר' יהודה הוה קארי, על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא. על זאת ודאי. לעת מצא, הא אוקימנא. אבל לעת מצא, כמה דכתיב דרשו יי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב. ד"א לעת מצא, בשעתא דנהרין נגדין ואתמשכאן, ומסתפקי אבהן, ומתברכאן כלא. רק לשטף מים רבים, מאן שטף מים רבים, דא עמיקא דמבועין ונהרין, דמאן יזכה ליה, ומאן יזכה לקרבא ולסלקא תמן. הה"ד ביה, רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו דהא לא זכאן, ולא יכלין.
רבי יצחק אמר, כתיב אחת שאלתי מאת יי' אותה אבקש וגו'. זכאין אינון צדיקייא, דכמה גניזין עלאין טמירין להו בההוא עלמא, דקב"ה משתעשע בהו באינון עלמין, כמה דאוקימנא בנעם יי', והא אתמר. ר' חזקיה אמר מהכא, עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. יעשה, תעשה מבעי ליה. אלא יעשה ודאי, היינו יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה. והיינו השלך על ה' יהבך. וכתיב ותתפלל על יי'. וכלא חד.
זכאה חולקיהון דצדיקייא, בעלמא דין ובעלמא דאתי, עלייהו כתיב וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו ותסך עלימו ויעלצו בך אוהבי שמך. וכתיב אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך. וכתיב ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשך יי'.ברוך יי' לעולם אמן ואמן. ימלוך יי' לעולם אמן ואמן.

=== Kedoshim ===

— 1 —
וידבר יי' אל משה לאמר. דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלהיכם. ר' אלעזר פתח, אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וגו'. בכמה זמנין אורייתא אסהידת בהו בבני נשא, כמה זמנין ארימת קלין, לכל סטרין לאתערא להו, וכלהו דמיכין בשינתא בחוביהון, לא מסתכלין, ולא משגיחין, בהיך אנפין יקומון ליומא דדינא עלאה, כד יתבע לון מלכא עלאה עלבונא דאורייתא, דצווחת לקבליהון, ולא אהדרו אנפין לקבלה, דכלהו פגימין בכלא, דלא ידעו מהימנותא דמלכא עלאה, ווי לון, ווי לנפשהון.
דהא אורייתא ביה אסהידת, ואמרת מי פתי יסור הנה חסר לב אמרה לו. מהו חסר לב. דלית ליה מהימנותא, דמאן דלא אשתדל באורייתא, לאו ביה מהימנותא, ופגים הוא מכלא. אמרה לו, אומרה לו מבעי ליה, כד"א אומרה לאל סלעי, מהו אמרה. אלא לאכללא ולאתוספא אורייתא דלעילא, דהיא קרייה ליה חסר לב, פגים ממהימנותא.
דהכי תנינן, כל מאן דלא אשתדל באורייתא, אסיר למקרב לגביה, לאשתתפא בהדיה, ולמעבד ביה סחורתא, וכ"ש למהך עמיה באורחא. דהא לית ביה מהימנותא. תנינן כל ב"נ דאזיל באורחא, ולית עמיה מלי דאורייתא, אתחייב בנפשיה. כ"ש מאן דאזדווג באורחא, עם מאן דלית ביה מהימנותא, דלא חשיב ליקרא דמאריה ודידיה דלא חס על נפשיה.
רבי יהודה אומר, מאן דלא חס על נפשיה, היך ישלוף נפשא דכשרא לבריה. א"ר אלעזר, תווהנא על דרא, והא אתמר מלה וכו'. ועל דא כתיב אל תהיו כסוס כפרד אין הבין. זכאין אינון צדיקייא, דמשתדלי באורייתא, וידעין אורחוי דקודשא בריך הוא, ומקדשי גרמייהו בקדושא דמלכא, ואשתכחו קדישין בכלא, ובג"כ משלפי רוחא דקודשא מלעילא, ובנייהו כלהו זכאי קשוט, ואקרון בני מלכא בנין קדישין.
ווי להון לרשיעייא, דכלהו חציפין, ועובדייהו חציפין. בגיני כך ירתין בנייהו נפשא חציפא, מסטרא דמסאבא. כמה דכתיב ונטמתם בם, אתא לאסתאבא, מסאבין ליה. אל תהיו כסוס כפרד, דאינון מארי זנותא על כלא. אין הבין, דלא ישתדלון בני נשא בארחא דא, דאי הכי, כתיב הכא אין הבין, וכתיב התם והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה והמה רועים לא ידעו הבין. כלומר יהון מזדמנין אינון דאקרון עזי נפש. מאי טעמא. משום דלא ידעו הבין.
והמה רועים, מאי רועים, אלין אינון מדברי ומנהגי לב"נ בגיהנם. לא ידעו שבעה, כד"א לעלוקה שתי בנות הב הב, בג"כ דאינון הב הב, לא ידעו שבעה. כלם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו. דהא תיירי דגיהנם אינון. וכל דא מאן גרים להו. בגין דלא אתקדשו בההוא זווגא כמה דאצטריך. וע"ד כתיב, קדושים תהיו כי קדוש אני יי'. אמר קב"ה, מכל שאר עמין לא רעיתי לאדבקא בי, אלא ישראל, דכתיב ואתם הדבקים ביי', אתון, ולא שאר עמין. בג"כ, קדושים תהיו דייקא.

— 2 —
קדושים תהיו כי קדוש אני יי'. רבי יצחק פתח, הוי ארץ צלצל כנפים וגו'. וכי בגין דהיא ארץ צלצל כנפים, קנטורא ביה אשתכח, דכתיב הוי ארץ. אלא אמר רבי יצחק, בשעתא דקודשא בריך הוא ברא עלמא, ובעא לגלאה עמיקתא מגו מסתרתא, ונהורא מגו חשוכא, הוו כלילן דא בדא, ובגין כך, מגו חשוכא נפק נהורא, ומגו מסתרתא, נפק ואתגלייא עמיקא, ודא נפקא מן דא. דמגו טב, נפיק ביש. ומגו רחמי, נפיק דינא. וכלא אתכליל דא בדא. יצר טוב ויצר רע, ימינא ושמאלא, ישראל ושאר עמין, חוור ואוכם, וכלא חד בחד תליא.
תאנא אמר ר' יצחק אמר ר' יהודה, כל עלמא כלהו לא אתחזי, אלא בחד עטירא דקוטפא בקיטרוי כד אתדן עלמא בדינא כליל ברחמי אתדן. ואי לאו, לא יכיל עלמא לקיימא, אפילו רגעא חדא, והא אוקימנא מלי, כמה דכתיב כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל.
[א] ותאנא בההוא זמנא דדינא תליא בעלמא, וצדק אתעטרא בדינוי, כמה מארי דגדפין מתערי, לקבלי מארי דדינא קשיא, לשלטאה בעלמא. פרסין גדפין מהאי סטרא, ומהאי סטרא, לאשגחא בעלמא. כדין מתערין גדפין למפרס לון, ולאשתאבא בדינא קשיא, ושאטין בעלמא לאבאשא. כדין כתיב, הוי ארץ צלצל כנפים.[ב] א"ר יהודה, חמינא בני עלמא בחציפותא, בר אינון זכאי קשוט. ובג"כ, כביכול, כלא הכי אשתכח, אתא לאתדכאה, מסייעין ליה. אתא לאסתאבא, כמה דאוקימנא, ונטמתם בם.

— 3 —
רבי יוסי הוה אזיל באורחא, פגע ביה רבי חייא, אמר ליה האי דאוקמוה חברייא, דכתיב בעלי, ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה עד עולם. בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בדברי תורה. אמאי. בגין דדברי תורה, סלקין על כל קרבנין דעלמא. כמה דאוקמוה דכתיב, זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים, שקיל אורייתא לקביל כל קרבנין דעלמא. א"ל, הכי הוא ודאי, דכל מאן דאשתדל באורייתא, אע"ג דאתגזר עליה עונשא מלעילא, ניחא ליה מכל קרבנין ועלוון, וההוא עונשא אתקרע.
ות"ח, לא אתדכי ב"נ לעלמין, אלא במלין דאורייתא. בגיני כך מלין דאורייתא לא מקבלין טומאה, בגין דאיהי קיימא לדכאה לאלין מסאבי, ואסוותא באורייתא אשתכח. דכתיב, רפאות תהי?? לשרך?? ושקוי לעצמותיך. ודכיותא אשתכח באורייתא, דכתיב, יראת יי' טהורה עומדת לעד. מאי עומדת לעד. דקיימא תדירא בההוא דכיותא, ולא אתעדי מניה לעלמין.
א"ל יראת יי' כתיב, ולא תורה. א"ל, הכי הוא ודאי, דהא אורייתא מסטרא דגבורה קא אתייא. א"ל, ומהתם נפקא, מהכא נפקא, דכתיב, ראשית חכמה יראת יי', וכתיב יראת יי' טהורה.
ואורייתא קדושה אתקרי, דכתיב כי קדוש אני יי', ודא אורייתא, דהיא שמא קדישא עלאה. וע"ד, מאן דאשתדל בה אתדכי, ולבתר אתקדש, דכתיב קדושים תהיו, קדושים היו לא כתיב, אלא תהיו. תהיו ודאי. א"ל הכי הוא, ומקרא כתיב, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, וכתיב אלה הדברים וגו'.
תאנא, קדושה דאורייתא, קדושה דסליקת על כל קדושין. וקדושה דחכמתא עלאה סתימא, סלקא על כלא. אמר ליה לאו אורייתא בלא חכמתא, ולאו חכמתא בלא אורייתא, וכלא בחד דרגא הוא, וכלא חד, אלא אורייתא בחכמה עלאה אשתכחת, ובה קיימא, ובה אתנטעו שרשהא מכל סטרין.
עד דהוו אזלי, אשכחו חד ב"נ, בלקינטא דקוסטא, רכיב על סוסיא, אשמיט ידוי לחד ענפא דאילנא. א"ר יוסי, האי הוא דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים. אדם מקדש עצמו מלמטה, מקדשין אותו מלמעלה. הה"ד, קדושים תהיו כי קדוש אני יי'.
תאני רבי אבא, פרשתא דא כללא דאורייתא היא, וחותמא דקושטא דגושפנקא היא. בפרשתא דא אתחדשו רזין עלאין דאורייתא, בעשר אמירן, וגזרין ועונשין, ופקודין עלאין, דכד מטאן חברייא לפרשתא דא, הוו חדאן.
אמר ר' אבא, מ"ט פרשתא דעריות, ופרשתא דקדושים תהיו, סמוכין דא לדא. אלא הכי תאנא, כל מאן דאסתמר מאלין עריין, בקדושה אתעביד ודאי. וכ"ש אי אתקדש בקדושה דמאריה. והא אתערו חברייא.
אימתי עונתן דכלא, לאתקדש ב"נ. ת"ח, מאן דבעי לאתקדשא ברעותא דמאריה, לא לישמש אלא מפלגות ליליא ואילך, או בפלגות ליליא. דהא בההיא שעתא, קב"ה אשתכח בגנתא דעדן, וקדושה עלאה אתער, וכדין שעתא היא לאתקדשא. האי לשאר בני נשא, תלמידי חכמים דידעין אורחוי דאורייתא, בפלגות ליליא שעתא דלהון למיקם למלעי באורייתא, לאזדווגא בכ"י, לשבחא לשמא קדישא, למלכא קדישא.
בליליא דשבתא, דרעותא דכלא אשתכח, זווגא דלהון בההיא שעתא. לאפקא רעותא דקב"ה וכ"י, כמה דאתמר דכתיב, בנים אתם ליי' אלהיכם. ואלין אקרון קדישין, דכתיב קדושים תהיו כי קדוש אני יי'. וכתיב והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וגו'.
קדושים תהיו, רבי אבא פתח, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ, תא חזי, בכל עמין דעלמא, לא אתרעי בהו קב"ה, בר בישראל בלחודייהו, ועבד לון עמא יחידאה בעלמא, וקרא לון גוי אחד כשמיה. ואעטר לון בכמה עטרין, וכמה פקודין, לאתעטרא בהו. וע"ד תפילין דרישא ותפילין דדרועא, לאתעטרא בהו ב"נ כגוונא דלעילא. ולאשתכחא חד שלים בכלא.
ובההיא שעתא דאתעטר בהו ב"נ, ואתקדש בהו, אתעביד שלים, ואקרי אחד, דאחד לא אקרי אלא כד איהו שלים. ומאן דפגים, לא אקרי אחד. וע"ד קב"ה אקרי אחד, בשלימו דכלא, בשלימו דאבהן, בשלימו דכנסת ישראל. בג"כ ישראל לתתא אקרון אחד. דכד ב"נ אנח תפילין, ואתחפי בכסוייא דמצוה, כדין אתעטר בעטרין קדישין כגוונא דלעילא, ואקרי אחד.
ובגיני כך, ליתי אחד, וישתדל באחד. קב"ה דאיהו אחד, ישתדל באחד. דהא לית מלכא משתדל, אלא במאי דאתחזי ליה. ובג"כ כתיב, והוא באחד ומי ישיבנו, לא שארי קב"ה ולא אשתכח אלא באחד. באחד, אחד מבעי ליה אלא במאן דאתתקן בקדושא עלאה למהוי חד. כדין הוא שריא באחד, ולא באתר אחרא.
ואימתי אקרי ב"נ אחד. בשעתא דאשתכח דכר ונוקבא, ואתקדש בקדושה עלאה, ואתכוון לאתקדשא. ות"ח, בזמנא דאשתכח בר נש בזווגא חד דכר ונוקבא, ואתכוון לאתקדשא כדקא יאות. כדין הוא שלים, ואקרי אחד בלא פגימו.
בגיני כך, בעי בר נש למחדי לאתתיה בההיא שעתא, לזמנא לה ברעותא חדא עמיה. ויתכוונון תרווייהו כחד לההיא מלה. וכד משתכחי תרווייהו כחד, כדין כלא חד בנפשא ובגופא. בנפשא: לאדבקא דא בדא ברעותא חדא. ובגופא: כמה דאוליפנא דבר נש דלא נסיב, הוא כמאן דאתפליג, וכד מתחברן דכר ונוקבא, כדין אתעבידו חד גופא. אשתכח דאינהו חד נפשא, וחד גופא, ואקרי בר נש אחד. כדין קב"ה שארי באחד, ואפקיד רוחא דקדושה בההוא אחד.
ואלין אקרון בנין דקב"ה, כמה דאתמר. ובגיני כך קדושים תהיו כי קדוש אני יי'. זכאין אינון ישראל דלא אוקים מלה דא באתר אחרא, אלא ביה ממש, דכתיב כי קדוש אני יי'. בגין לאתדבקא ביה, ולא באחרא. ועל דא קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלהיכם.

— 4 —
איש אמו ואביו תיראו וגו'. הא תנינן, דפרשתא דא כללא דאורייתא. מקיש דחילו דאבא ואימא לשבתותי. אלא אמר ר' יוסי, כלא חד, מאן דדחיל מהאי, נטיר להאי.
איש אמו, אקדים אמו לאביו בדחילו מ"ט. כמה דאוקמוה. אבל אימא דלית רשו בידהא כל כך כאביו אקדים דחילו דילה.
ר' יצחק אמר, מה כתיב לעילא, קדושים תהיו. אתי ב"נ לאתקדשא באתתיה כחד. ממאן הוא שבחא יתיר בההיא קדושה. הוי אימא מנוקבא. בגין כך איש אמו ואביו תיראו.
ר' יהודה אמר, איש אמו ואביו תיראו, כהאי גוונא, ביום עשות יי' אלהים ארץ ושמים. ובאתר אחרא, אקדים שמים לארץ. אלא לאחזאה דתרווייהו כחדא אתעבידו. אוף הכא אקדים אימא לאבא, ובאתר אחרא אקדים אבא לאימא, לאחזאה דתרווייהו כחדא אשתדלו ביה.
[א] ואת שבתותי תשמורו, שקיל דא לדא, וכלא כחדא אתקלו במתקלא חד. דכתיב ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם, וכתיב זכור את יום השבת לקדשו. אלא חד לאבא, וחד לאימא.[ב] כתיב הכא איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו. וכתיב התם את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. מהו מקדשי. כמשמעו. תו מקדשי אלין אינון דמקדשי גרמייהו בההיא שעתא. כגוונא דא, וממקדשי תחלו. אל תקרי ממקדשי, אלא ממקודשי. מה להלן ממקודשי, אף כאן ממקודשי, דאינון אבא ואימא.
איש אמו ואביו תיראו. ר"ש אמר, כתיב ואתם הדבקים ביי' וגו'. זכאין אינון ישראל, דמתדבקן ביה בקב"ה, ובגין דאינון מתדבקן ביה בקב"ה, כלא אתדבקו כחדא דא בדא.
ת"ח, בשעתא דב"נ מקדש לתתא, כגון חברייא דמקדשי גרמייהו משבת לשבת, בשעתא דזווגא עלאה אשתכח, דהא בההיא שעתא רעוא אשתכח, וברכתא אזדמנת. כדין מתדבקן כלהו כחד, נפשא דשבת, וגופא דאזדמן בשבת. ועל דא כתיב, איש אמו ואביו תיראו, דאינון זווגא חד בגופא, בההיא שעתא לאתקדשא. ואת שבתותי תשמורו. דא שבת עלאה ושבת תתאה, דאינון מזמני לנפשא בההוא גופא, מההוא זווגא עלאה. ועל דא ואת שבתותי תשמרו, תרי, וכלא אתדבק דא בדא, זכאה חולקיהון דישראל.
ד"א ואת שבתותי תשמורו, לאזהרה לאינון דמחכן לזווגייהו משבת לשבת, והא אוקימנא, כמה דכתיב, לסריסים אשר ישמרו את שבתותי. מאן סריסים. אלין אינון חברייא דמסרסן גרמייהו כל שאר יומין, בגין למלעי באורייתא. ואינון מחכאן משבת לשבת. הה"ד אשר ישמרו את שבתותי, כד"א ואביו שמר את הדבר. ובג"כ ואת שבתותי תשמורו. איש אמו ואביו תיראו, דא גופא. ואת שבתותי תשמרו, דא נפשא. וכלא אתדבק דא בדא. זכאה חולקיהון דישראל.
(רעיא מהימנא) איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו. פקודא דא, שקיל דא לדא. שקיל יקרא דאב ואם, ליקרא דשבת. לאבא אקדים כבוד, והאי איהו דאמר קרא, ואם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי. כבודי סליק בחושבן עשר אמירן, ול"ב אלהים דעובדא דבראשית.
ובכל אתר כבוד חכמים ינחלו, ואוקמוה רבנן, אין כבוד אלא תורה. בגין דאינון ל"ב אלהים דתורה, יקרא דיליה. ואלין אינון חכמים דאורייתא, חכמים בחכמה, ירתין האי כבוד ולא טפשי, דעלייהו אתמר, וכסילים מרים קלון. ומנלן דמאן דלא ידע באורייתא אקרי כסיל, דכתיב וכסיל לא יבין את זאת. ואין זאת, אלא תורה, דכתיב וזאת התורה אשר שם משה.
רעיא מהימנא. בגין דחלישתא, פתחנא לפרשתא באלין פקודין, למהוי מעט עזר לך. אתתקף בך, דהא משריין דמתיבתאן אתאן לגבך, בפקודא בתר דא, דאיהו פקודא להעמיד עליך מלך לעילא. וקב"ה יוקים לך מלך בעלאין ותתאין בדיוקניה. בגין דרבנן דמתיבתא, עלייהו שכינתא עלאה ותתאה. וקב"ה מלך באמצעיתא, אחיד בעלאין ותתאין הכי אנת תהא בדיוקניה, ברא דיליה, קום ביקרא דמלכא.
קם רעיא מהימנא, וסליק ידוי לעילא, ואמר, יהא רעוא דילך עלת העלות, דאנת מתעלה מעלוי לעלוי, עד דלית עלוי. אלא דאנת לעילא מכל עלוי. למיהב לי חילא, למעבד רעותך בדרגין דילך, דאינון אבא ואימא, ואנא ברא דלהון. וביחודך תרווייהו אחד. ואנת שקלת דחילו דאבא ואימא, לדחילו דילך, בתר דאנת באמצעיתא חד, ולא תרין, בלא שותפו, אע"ג דאינון חד בשותפו דילך, אבל אנת חד בלא שותפו דתניינא. ובגין דא אתמר בך, ואין אלהים עמדי.
הב לי חילא, לאתערא ביקרך בקדמיתא. ולבתר ביקרא דאבי ואמי דבשמיא, דאוקמוה עלייהו, גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית. ואוקמוה מארי מתניתין, אין אביו, אלא קב"ה. ואין אמו, אלא כ"י. ויקרא דילך אבא חכמה, דכליל עשר ספירות מתתא דיליה לעילא, ותרווייהו אינון כורסייא ספסל תחותך ליקרך.
והכי תקינו, למהוי קטן מכבד לגדול דלעילא מניה. אבא, איהו חכמה, הלא אב אחד לכלנו, למהוי משמש תחותך, ואנת כתר עליון על רישיה. ולית כתר עלך, ולית אלהא אחרא. ואימא, לשמשא לאבא. דאיהו תחותיה למהוי כסא תחותיה.
ויאמר איהו, בכל מאמר, עד תלתין ותרין, יהי כן, ויהי כן. ואיהי, עבידת מאמריה מיד. ובגין דעבידת מאמריה וצוויה בלא עכובא כלל, בל"ב שבילין דבהון אתברי כל עובדא דבראשית, אתקריאת כבוד, ובהיכלו כלו אומר כבוד. ברוך כבוד יי' ממקומו. איה מקום כבודו להעריצו.
ותרגום כבוד אביו, יקרא דאבוהי. ודא תורת יי' תמימה, עלה אתמר יקרה היא מפנינים. וישראל דאתקריאו בנים, בכלל בן ובת, מסטרא דתפארת ומלכות. דאינון בן ובת, יקרא דאביו ואמו, למעבד צווייה, וצווי דיליה, אינון פקודין דעשה. והא אוקמוה מארי מתניתין, יש מצווה ועושה. ובג"כ איהו נעשה ונשמע. והאי איהו כבוד דאבא ואימא, דיצוה לבריה דיעבד הכי ואיהו עביד מיד, בלא עכובא כלל.
ועלת על כלא, אנא בעי לאשתדלא ביקרך, לתקן מדות דאבא ואימא, ליקרך. תהא בעזרי לסדרא כלא כדקא יאות. ואנת תסדר לי, ולכל מארי מתיבתאן עילא ותתא, ומשריין דמלאכין עלאין ותתאין, למהוי מתקנין ומסדרין ליקרא דילך, וליקרא דאבא ואימא, למהוי ספסל תחות רגלוי. ולמעבד צווייה בכל פקודין דיליה. ולמדחל מניה בכל פקודין דלא תעשה.
והאי איהו איש אמו ואביו תיראו, וסמיך ליה ואת שבתותי תשמורו. ובקרא אחרינא ואת מצותי תעשו. מסטרא דפקודין דעשה דאינון כבוד, אקדים אבא לאימא, ודא י"ה. מסטרא דלא תעשה, אקדים אימא לאבא, ודא ה"י. והיינו כבוד אלהים הסתר דבר. לאלין דלא משתדלי בהאי כבוד, הסתר דבר מנייהו.
ועלייהו אתמר, וכסילים מרים קלון. אלין אינון עמי הארץ, בתר דלא משתדלין בהאי כבוד דאורייתא, ואיך אמרין אבינו שבשמים שמע קולנו חוס ורחם עלינו וקבל תפלתנו. הא איהו לימא לון, ואם אב אני איה כבודי, איה אשתדלותא דלכון באורייתא, ובפקודין דילי, למעבד צוויי, דמאן דלא ידע בצווייה דמאריה, איך יעביד ליה.
בר ממאן דשמע מחכמים ועבד, והאי איהו דקביל נעשה ונשמע. ועכ"ד, מאן דלא קביל ממאריה, אלא משלוחיה, איכא אפרשותא. ומאי אפרשותא אית בין דא לדא. דהא כתיב, משה קבל תורה מסיני, ולבתר ומסרה ליהושע. אנא קבילנא, ולבתר מוסרנא לכלהו. והכי מאן דמקבל מאחרא, כקבלת סיהרא וככבייא משמשא, ובהאי קבול אתמלי. ומאן דמקבל יכיל לאסתלקא מניה נביעו, כמה דחזינא בשמשא וסיהרא, דאסתלקת נהורא דלהון, בליליא, דלא נהיר שמשא, אלא ביממא. וסיהרא בליליא.
ואי תימא דההוא נהורא דסיהרא משמשא איהו, דאע"ג דאתכניש, נהיר בסיהרא וככביא, הא חזינן מסטרא אחרא בלקותא דסיהרא ושמשא דאסתלק נהורייהו, ואשתארו כגופא בלא נשמתא, דאית אדון עליהם מחשיך מאוריהם. אבל עקרא דנהורא, ההוא אתר דנביע דלית פסק לנהורא דיליה, ולא אית עליה אלהא אחרא למפסק מניה נהוריה.
ועלת העלות, בתר דאנת תמן, לית פסק לנביעו דנהורא דאורייתא. יהא רעוא דילך דלא תזוז מאבא ואימא דילי, ולא מבנוי. והכי מאן דאמית גרמיה על אורייתא, דהיא יקרה, אתקיימת ביה, ולא מפסקת מניה. מה דלאו הכי, מאן דלא ישתדל בה, אלא אע"ג דעבד צווי חכמים, איהו שמש דלהון, עבד ולא בן, אבל אי איהו מהימנא, מאריה אשליט ליה בכל דיליה.
אבל מאן דלא אשתדל באורייתא, ולא משמש חכמים, למשמע מנייהו פקודין, לקיים נעשה ונשמע. אלא דסרח ועבר על לא תעשה, איהו שקיל לאומין דעלמא עע"ז, בנוי דסמא"ל ונחש, דאתמר בהו, וכסילים מרים קלון, דלא בעו לקבלא אורייתא, דכל דלית ביה תורה, לית ביה כבוד, דאתמר בהם כבוד חכמים ינחלו.

— 5 —
ועם כל דא מארי מתיבתא, לא כל כבוד שוה, דהא בן יכבד אב ועבד אדוניו. בן יכבד, על מנת דלא לקבלא אגרא, אבל מצווה הוא בכבוד אבא ואימא. ואי לא בעי למעבד צווייה, יכתש ליה אבא ואימא, עד דיעבד על כרחיה. ואי הוי ברא רברבא, ב"ד כופין ליה. דאי לא בעי למעבד מה כתיב ביה, בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו, ודנין ליה בסקילה. אבל עבד דמשמש על מנת לקבל פרס, אי לא עביד צווייה דרביה, מאריה אעבר ליה מגו ביתיה, ויטול אחרא. מה דלא הוה יכיל למעבד הכי לבריה, אלא או יעביד צווייה או יקטול ליה.
א"ל בוצינא קדישא, מאן גרים דלא יעביד צווייה, הואיל ובריה הוא. אמר רעיא מהימנא, ודאי תערובת דרע, ורזא דא גרם לישראל, למחטי גבי אבוהון דבשמיא. ורזא דא, ויתערבו בגוים. ודא גרם קטולא לישראל, וחריב בי מקדשא. ובגין דא, אין מקבלים גרים לימות המשיח, אלא יי' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר.
דישראל אינון מאילנא דחיי, עבד טוב ועבד רע, מסטרא דמטטרו"ן עבד טוב, עבד נאמן לרביה. עבד רע סמא"ל. מאן דאיהו מאילנא דחיי, איהו בן העוה"ב, בן מסטרא דבן י"ה, בינ"ה. וירית מלכותא דאיהי ה'. ואיך ירית לה. אי עביד צווייה דאבא ואימא, בגין דאיהו מלכותא מצות המלך, ועליה אתמר, מדוע אתה עובר את מצות המלך. איהי מצוה, וצווייא דמלכא על עשה ולא תעשה.
מצוה מדאורייתא, דאיהי תפארת. והכא לית תמן פרודא, קודשא ב"ה אמת, תורתו תורת אמת, איהו תורתו ומצותו. כגוונא דבינה, תורתו ומצותו דחכמה. דאית תורה דבריאה, וחכמה דבריאה, ובינה דבריאה, והכי בכל מדות. בהאי, יכיל בן בהאי אורייתא, למהוי בלא מצוה, ומצוה בלא תורה בפרודא. ומהכא, בן סורר ומורה. אבל מסטרא דאצילות, לית אפרשותא, תמן, וכן מתמן אין חטא בא על ידו ולית בה עונש ולא שכר ולא מיתה.
ובגין דא, אורייתא דא אילנא דחיי, שכר העולם הבא, ואילנא דא, אילנא דחיי אתקרי, ואתקרי העולם הבא, ולא אתקרי ביה שכר. בגין דאיהו בן מתמן, לא אשתדל באורייתא לקבלא אגרא, לא במעשה ולא בדיבור ולא במחשבה.

— 6 —
אתא בוצינא קדישא, לנשקא ליה ידיה. אמר, ודאי אנת הוא בן מתמן, בדיוקנא דברא בוכרא דיליה, תפארת ברא דאבא ואימא עלאה, אצילות דיליה בלא הפסקה, לא קדמך ברא אחרא, לא במחשבה, ולא בדבור, ולא במעשה. אמר רעיא מהימנא, ואנת, וחברייא, וראשי מארי מתיבתאן, דמזמנין הכא, אתי, בלא הפסקה כלל, ובלא תערובת. נשקו כלהו דא לדא, ואשתמודעו באחוה, ובכו.
פתח ר"ש ואמר, עם כל דא, ברא בוכרא חייבין כל אחוי ביקריה, דהא כתיב כבד את אביך, ואוקמוה רבנן, את לרבות אחיך הגדול. ואפילו מכל סטרא איהו מפרש עלך באורייתא, בשג"ם זה הבל. ולא הוה לאדם קדמאה ברא קדמאה מניה, ואוקמוה רבנן, בשגם, זה משה. דברא דמלכא בכל אתר, אנת בוכרא מסטרא דאילנא דחיי דטוב ורע, אנת הוא טוב. הה"ד וירא אלהים את האור כי טוב, ותרא אותו כי טוב הוא.
ומתמן קרא יתך קב"ה עבד נאמן. לבתר סליקת למהוי מלכא, הה"ד ויהי בישורון מלך. לבתר בן בית לעילא. מלך מסטרא דמלכות דבריאה. בן בית, מסטרא דבינה דבריאה. כען אנת מלך, מסטרא דאילנא דמלכות דאצילות. בן בית, מסטרא דב"ן י"ה, תפארת דאצילות, זכאה חולקך. ומאן גרים לך דא, בגין דאשתדלותך בתורה ובמצוה, ליחדא קב"ה ושכינתיה, לאעלא מלכא על אתריה, ועל משרייתיה לעילא, ועל ישראל לתתא.
ובגין כך ירתין כלהו נשמתין דאצילות מניה, ואתקריאו בנין דיליה, משם ידו"ד דאצילות, דלית תמן פרוד וקצוץ. דבקדמיתא אתמר בהו בנין לקב"ה ושכינתיה, מצד יהו"ה דבריאה, דאתמר ביה בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, וכען בנים לידו"ד דאצילות.

— 7 —
ובך אתקיים פקודא, דאיהי מצוה על ישראל, להעמיד עליהם מלך. הה"ד, שום תשים עליך מלך. ואתקיים בך ויהי בישורון מלך, כד בקדמיתא. וכלהו מתנהגין אבתרך, כאברין דמתנהגין כלהו בתנועה דנשמתא, דאתפשטא על כל אבר. בגין דכתר עליון אנת תהא מעוטר ביה, דביה עלת העלות איהו כתר על כלא, טמיר וגניז מלגיו מניה. ומניה אתפשט על כל ספירן, ומסדר לון למהוי דא רב, ודא זעיר, ודא בינוני, ואנהיג לון לרעותיה, ונהיר בהו, ומקשר לון, ומיחד לון.
הכי אנת תהא מנהיג לישראל, בכל מדות טבין דיליה, ותסדר כל חד כדחזי ליה, הבכור כבכורתו, והצעיר כצעירתו, ובינוני כפום דרגיה. ותקשר לון קשר אחד לגבי אבוהון דבשמיא. למהוי כלהו בשפה ברורה, לברכא לקב"ה. ולקדשיה, ולייחדיה, בדרגא דילך, במחשבה דילך, באצילות דילך, דאתקיים בך ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם. קום אתער בפקודא, להכרית זרעו של עמלק.
איש אמו ואביו תיראו וגו' פקודא דא, לכבד אב ואם, דאצטריך ב"נ למדחל מאבוי ומאמיה, ולאוקיר לון. כמה דאצטריך ב"נ לאוקיר ליה לקב"ה. מסטרא דרוחא דיהב בגויה. ולמדחל מניה. הכי אצטריך ליה לאוקיר לאבוי ולאמיה, מסטרא דגופא דיליה, ולמדחל מנהון, דהא אינון משתתפין בקב"ה, ועבדי ליה גופא, והואיל ואינון שותפין בעובדא, ליהוו שותפין בדחילו ויקרא.
כגוונא דא, ג' שותפין אשתכחו לעילא ברזא דאדם. אדם קדמאה, אע"ג דגופא דיליה הוה מעפרא, לאו מעפרא דהכא הוה אלא מעפרא דבי מקדשא דלעילא. אבא ואימא אשתכחו, ומלכא עלאה אשתתף בהדייהו, ושדר ביה רוחא דחיי, ואתברי. וכגוונא דא, אשתכח כלא עילא ותתא. וע"ד אצטריך ליה לב"נ למדחל לקודשא ב"ה, ולמדחל לאבוי ולאמיה.

— 8 —
בס"ת, אדם קדמאה לא הוה ליה מהאי עלמא כלום. חד צדיק עבד שמושא בנוקביה, ואתעביד מההוא שמושא גופא חדא, דנהירו דיליה יתיר מכל אינון מלאכין שליחן לעילא. וכד אתברי ההוא גופא מלכא עלאה שדר בההוא צדיק כ"ב אתוון, ואשתתף בהדייהו, ונפק לעלמא.
כיון דנפק, חמו ליה שמשא וסיהרא, ואסתימו נהורייהו, דתפוחא דרגליה אחשיך נהורא דלהון. מאי טעמא. בגין דמעובדא דשמשא וסיהרא עלאה נפק. כיון דחטא, אתחשך, ואזעיר גרמיה, ואצטריך לגופא אחרא במשכא ובבשרא. דכתיב, ויעש יי' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. כההוא שמושא דעבד ההוא צדיק בנוקביה, לא אשתכח מקדמת דנא, ולבתר דנא, דהא עד לא נפק לצורף אומנא.
עד דאתא חנוך, ונטיל ליה קב"ה מארעא, ואבריר פסולת וקסטורא מכספא, וכן בכל אינון צדיקייא די בארעא. לבתר אתתקן ההוא אתר, ואתעבידו רוחין ונשמתין בשמושייהו וגופא מתתא בארעא. וע"ד בשותפו דלעילא ותתא, בר נש אתי לעלמא, ואצטריך למדחל לאינון שותפין, ולאוקיר לון, כמה דאתמר (ע"כ רעיא מהימנא).
אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם. רבי חייא פתח, אל תפן אל קשי העם הזה וגו'. אל תפן. וכי מאן הוא דיימא למלכא, אל תפן. והא כתיב כי עיניו על דרכי איש. וכתיב אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם יי', והא בכלא אשגח קב"ה וכל עובדין מסתכל, ועייל בדינא על כלהו, אם טב ואם ביש, כד"א, האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. ומשה אמר אל תפן.
אלא, כמה בעי בר נש לאסתמרא מחובוי, בגין דלא יחטי קמי מלכא קדישא. תא חזי, בר נש דעביד מצוה, ההיא מצוה סלקא, וקיימא קמי קב"ה, ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי. וקב"ה מני לה קמיה, לאשגחא בה כל יומא לאוטבא ליה בגינה. עבר על פתגמי אורייתא, ההיא עבירה סלקא קמיה, ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי, וקב"ה מני לה, וקיימא תמן לאשגחא בה, לשיצאה ליה. הה"ד, וירא יי' וינאץ מכעס בניו ובנותיו. מהו וירא. ההוא דקיימא קמיה.
תב בתשובה, מה כתיב. גם יי' העביר חטאתך לא תמות. דאעבר ההוא חובא מקמיה, בגין דלא יסתכל ביה. לאוטבא ליה. ועל דא אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו. אמר רבי יוסי, וכן מהכא משמע, דכתיב נכתם עונך לפני.

— 9 —
רבי יוסי זעירא, עאל קמיה דר' שמעון יומא חד, אשכחיה דהוה יתיב וקארי, כתיב, ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל. משמע דאדם וחוה כחדא אתבריאו, ובגופא חדא. דכתיב אשר נתת עמדי, ולא כתיב אשר נתת לי, אמר ליה, אי הכי, והכתיב אני האשה הנצבת עמכה בזה. ולא כתיב הנצבת לפניך. אמר ליה, אי כתיב הנתנת עמך, הוה אמינא הכי, כדכתיב אשר נתת עמדי, אבל הנצבת כתיב.
אמר ליה, והא כתיב ויאמר יי' אלהים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. אעשה לו השתא. אמר ליה הכי הוא ודאי, דאדם לבדו הוה, דלא הוה ליה סמך מנוקביה, בגין דהות בסטרוי כמה דאוקימנא. ומה דאמר אעשה לו עזר, הכי הוא, דלא כתיב אברא לו עזר, בגין דכתיב זכר ונקבה בראם. אבל אעשה כתיב. ומהו אעשה. אתקן. משמע דקודשא ב"ה נטיל לה מסטרוי, ותקין לה בתקונא, ואייתי לה קמיה. וכדין אשתמש אדם באנתתיה, והוה ליה סמך.
ותנינן, שפירו דאדם קדתירא דקיטרא עלאה, מזיהרא דנהרא. שפירו דחוה, דלא הוו יכלין כל בריין לאסתכלא בה. ואפילו אדם לא הוה אסתכל בה, עד ההוא זמנא דחאבו, ואעדיאת שפירו דלהון. כדין אסתכל בה אדם, ואשתמודע בה לשמשא בה. הדא הוא דכתיב וידע אדם עוד את אשתו. וידע: בכלא. וידע: בתשמיש. וידע: דאשתמודע בה ואסתכל בה.

— 10 —
ותנינן, אסיר ליה לב"נ לאסתכלא בשפירו דאנתתא, בגין דלא ייתי בהרהורא בישא, ויתעקר למלה אחרא. וכך הוה ר"ש עביד, כד הוה אזיל במתא, והוו חברייא אזלין אבתריה, וחמא לאינתו שפיראן, מאיך עיניה, והוה אמר לחברייא אל תפנו.
וכל מאן דיסתכל בשפירו דאנתתא ביממא, אתי להרהורי בליליא. ואי סליק ההוא הרהורא בישא עלויה, אעבר משום ואלהי מסכה לא תעשו לכם. תו, אי שמש באנתתיה בזמנא דסליק ביה ההוא הרהורא בישא, אינון בנין דאולידו אלהי מסכה אקרון. ועל דא כתיב, אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם. ר' אבא אמר, אסיר ליה לב"נ לאסתכלא באלילי ע"ז, ובנשי דעמין, ולא לאתהנייא מנייהו, ולא לאתרפאה בהו, דאסיר ליה לב"נ לאסתכלא באתר דלא אצטריך.

— 11 —
ר' אבא פתח, פנה אלי וחנני תנה עזך לעבדך, פנה אלי וחנני, וכי לא הוה ליה לקב"ה בעלמא שפירא כדוד, דאיהו אמר פנה אלי וחנני. אלא הכי תנינן, דוד אחרא אית ליה לקב"ה, והוא ממנא על כמה אוכלוסין עלאין ומשריין. וכד בעי קב"ה לרחמא על עלמא, אסתכל בהאי דוד, ונהיר ליה אנפין, והוא נהיר לעלמין, וחייס עלמא.
ושפירו דהאי דוד, נהיר לעלמין כלהו. רישיה גולגלתא דדהבא, אתרקימת בשבעה תכשיטי זינין דדהבא. והא אוקמוה. וחביבותא דקב"ה לקבליה, ומסגיאות רחימותא דיליה גביה, אמר ליה לקב"ה, דיהדר עינוי לקבליה, ויסתכל ביה. בגין דאינון שפירן בכלא, כד"א, הסבי עיניך מנגדי וגו'. הסבי עיניך מנגדי דבשעתא דאלין עיינין מסתכלין ביה בקודשא ב"ה, כדין מתערין בלביה קסטין דבלסטראי, ברחימותא עלאה, ובסגיאות שלהוביתא דרחימו עלאה לגביה, אמר הסבי עיניך מנגדי, אסחר עיניך לסטר אחרא מני, דאינון מוקדין לי בשלהובי רחימותא. ועל דא כתיב ביה בדוד, והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי. ובגין ההוא דוד עלאה שפירא, רחימנא ותיאובתא דקב"ה לאדבקא ביה. אמר דוד פנה אלי וחנני.
כגוונא דא, ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו יי'. משמע דעאל עמיה עם יעקב גנתא דעדן, דאיהו שדה דתפוחין קדישין. וכי היך יכיל גנתא דעדן לאעלא עמיה, דהא גנתא דעדן כמה רב הוא בפותיא ובארכא. כמה זינין דבייתין עלאין קדישין, דרגין על דרגין, מדורין על מדורין אית תמן.
אלא גנתא אחרא עלאה קדישא אית ליה לקב"ה, וההוא גנתא רחימותא דיליה, ואתדבק ביה, ולא אתנטיר אלא לקב"ה בלחודוי, דהוא עייל ביה. ודא אחסין קב"ה לאשתכחא תדיר עמהון דצדיקייא. וכ"ש לאשתכחא ביה ביעקב, ודא זמין ליה קב"ה לאעלאה עמיה לסייעא ליה.
כגוונא דא, אני יי' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק הארץ וגו'. תנן, מלמד שנתקפלה לו ארץ ישראל. וכי ארץ ישראל, דאיהי ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה, היך אתעקרת מאתרה, ויתבא תחותוי. אלא ארץ אחרא עלאה קדישא אית לקב"ה, וארץ ישראל אקרי. והיא תחות דרגא דיעקב דקאים עלה. ואחסין לה קב"ה לישראל בגין רחימותא דלהון, לדיירא עמהון, ולדברא להון, ולאגנא להון מכלא, ואקרי ארץ חיים.

— 12 —
ת"ח, אסיר ליה לבר נש, לאסתכלא באתר דקב"ה מאיס ביה, ורחיקא ביה נפשיה. ומה במה דרחים קב"ה, אסיר לאסתכלא ביה, במה דרחיק עאכ"ו. דת"ח, אסיר ליה לבר נש לאסתכלא בקשת, בגין דאיהו חיזו דדיוקנא עלאה. אסיר ליה לבר נש לאסתכלא באת קיימא דיליה, בגין דהוא רמיז לצדיקא דעלמא. אסיר ליה לבר נש לאסתכלא, באצבען דכהני, בשעתא דפרסי ידייהו, בגין דתמן שריא יקרא דמלכא עלאה. ומה באתר קדישא עלאה אסיר לאסתכלא, באתר מסאבא רחיקא לא כל שכן. בגיני כך, אל תפנו אל האלילים. ר' יצחק אמר, ומה לאסתכלא בהו אסיר, למפלח להו, או למעבד להו, על אחת כמה וכמה.
ובגיני כך, אל תפנו אל האלילים. הכא אתא לאזהרא להו לישראל כקדמיתא. לקביל לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. ואלהי מסכה לא תעשו לכם, לקביל לא תעשה לך פסל. אני יי' אלהיכם, לקביל אנכי יי' אלהיך, איש אמו ואביו תיראו. לקבל כבד את אביך ואת אמך. ואת שבתותי תשמורו, זכור את יום השבת לקדשו. לא תשבעו בשמי לשקר לא תשא את שם יי' אלהיך לשוא. לא תגנובו, לא תגנוב. ולא תכחשו, ולא תשקרו איש בעמיתו, לא תענה ברעך עד שקר. מות יומת הנואף והנואפת, לא תנאף. לא תעמוד על דם רעך, לא תרצח. והא אוקמוה, וע"ד כללא דאורייתא, בפרשתא דא.

— 13 —
א"ר חייא, בקדמיתא, אנכי יי' אלהיך. זכור את יום השבת. לא תשא. לא תרצח. לא תנאף. לא תגנוב. בלישנא יחידאי. והכא, אני יי' אלהיכם. איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתותי תשמרו. אל תפנו אל האלילים. בלישנא דסגיאין. אלא ת"ח, מיומא דהוו ישראל שכיחין בעלמא, לא אשתכחו קמי קב"ה, בלבא חד, וברעותא חדא, כמה בההוא יומא דקיימו בטורא דסיני. וע"ד כלא אתמר בלשון יחידאי. לבתר בלישנא דסגיאין, דהא לא אשתכחו כל כך בההוא רעותא.
רבי אלעזר הוה אזיל למחמי לר' יוסי בר"ש בן לקוניא חמוי, והוו עמיה ר' חייא ורבי יוסי, כד מטו חד בי חקל, יתבו תחות אילנא חדא. א"ר אלעזר, כל חד לימא מלה דאורייתא. פתח רבי אלעזר ואמר, ואנכי יי' אלהיך מארץ מצרים ואלהים זולתי לא תדע. לא כתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים, אלא אנכי יי' אלהיך מארץ מצרים, וכי מארץ מצרים הוה להו מלכא, ולא מקדמת דנא, והא כתיב ויאמר יעקב אל בניו הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם. וכתיב ונקומה ונעלה בית אל, ואת אמרת מארץ מצרים.
אלא, מן יומא דהוו ישראל בעלמא, לא אשתמודעו יקרא דקב"ה. בר בארעא דמצרים, דהוו בההוא פולחנא קשיא, וצווחו לקבליה, ולא אשתנו מנימוסא דלהון לעלמין. ותמן אתבחינו אבהתנא, כדהבא מגו שפכה. ועוד, דהוו חמאן בכל יומא, כמה חרשין, כמה זינין בישין, לאטעאה לון לבני נשא, ולא סטו מארחא לימינא ולשמאלא. ואע"ג דלא הוו ידעי כל כך ביקרא דקב"ה, אלא הוו אזלין בתר נימוסי אבהתהון.
ולבתר, חמו כמה נסין, וכמה גבוראן, ונטל לון קב"ה לפולחניה. ובגין דכלהו חמו כמה נסין ואתין בעיניהון, וכל אינון אתין וגבורן. אמר ואנכי יי' אלהיך מארץ מצרים. דתמן הוה באתגלייא יקרא דיליה. ואתגלי עלייהו על ימא, וחמו זיו יקרא עלאה דיליה אפין באפין. דלא תימרון אלהא אחרא הוא דמליל עמנא, אלא אנא הוא דחמיתון בארעא דמצרים, אנא הוא דקטלנא סנאיכון בארעא דמצרים. אנא הוא דעבדנא כל אינון עשר מחאן בארעא דמצרים. ובגיני כך, ואלהים זולתי לא תדע, דלא תימא דאחרא הוא, אלא אנא הוא כלא.

— 14 —
תו פתח, לא תעשוק את רעך ולא תגזול לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. לא תלין פעולת שכיר אמאי. אלא מקרא אחרא אשתמע, דכתיב ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו. לא תבא עליו השמש, אזדהר דלא תתכנש בגינוי מעלמא, עד לא ימטי זמנך לאתכנשא. כמה דאת אמר, עד אשר לא תחשך השמש וגו'. מהכא אוליפנא מלה אחרא, מאן דאשלים לנפשא דמסכנא. אפילו דמטו יומוי לאסתלקא מעלמא, קב"ה אשלים לנפשיה, ויהיב ליה חיין יתיר.
לא תלין פעולת שכיר, ת"ח, מאן דנטיל אגרא דמסכנא, כאילו נטיל נפשיה, ודאנשי ביתיה. הוא אזער נפשייהו, קב"ה אזעיר יומוי, ואזער נפשיה, מההוא עלמא. דהא כל אינון הבלים דנפקי מפומיה, כל ההוא יומא, כלהו סלקין קמיה דקב"ה, וקיימין קמיה, לבתר סלקא נפשיה, ונפשייהו דאנשי ביתיה, וקיימין, באינון הבלים דפומיה. וכדין, אפילו אתגזר על ההוא בר נש כמה יומין, וכמה טבאן, כלהו מתעקראן מניה, ומסתלקי מניה.
ולא עוד, אלא דנפשא דיליה לא סלקא לעילא, והיינו דאמר רבי אבא, רחמנא לשזבינן מנייהו, ומעלבונייהו. ואוקמוה אפילו עשיר הוא, ואליו הוא נושא את נפשו דייקא, אפילו מכל בר נש נמי, וכ"ש מסכנא. והיינו דהוה רב המנונא עביד, כד הוה ההוא אגיר מסתלק מעבידתיה, הוה יהיב ליה אגריה, וא"ל, טול נפשך דאפקידת בידאי, טול פקדונך.
ואפילו אמר יהא בידך, דאנא בעינא לסלקא אגרי. לא הוה בעי. אמר פקדונא דגופך, לא אתחזי לאתפקדא בידי, כל שכן פקדונא דנפשא. דהא פקדונא דנפשא לא אתיהיבת, אלא לקב"ה. דכתיב בידך אפקיד רוחי, אמר ר' חייא, ובידא דאחרא שארי. א"ל, אפילו בידיה, בתר דיהיב.
כתיב לא תלין פעולת שכיר, וכתיב ולא תבא עליו השמש. אלא הא אוקמוה, אבל ת"ח לית לך יומא ויומא, דלא שלטא ביה יומא עלאה אחרא. ואי איהו לא יהיב ליה נפשא דיליה בההוא יומא, כמאן דפגים לההוא יומא עלאה. ובגיני כך ביומו תתן שכרו, ולא תבא עליו השמש. והא דאתמר לא תלין, בגין דנפשיה לא סליק, וסליק ההוא נפשא דמסכנא, ודאנשי ביתיה, כמה דאתמר.

— 15 —
ר' חייא פתח ואמר קרא אבתריה, לא תקלל חרש ולפני עור וגו', האי קרא כמשמעו. אבל פרשתא דא כלא, אוליפנא מינה מלין אחרנין, וכלהו תליין דא בדא. ת"ח, מאן דלייט לחבריה, ואיהו קמיה, ואכסיף ליה, כאלו אושיד דמיה, והא אוקימנא. והאי קרא, דלאו חבריה עמיה, והוא לייט ליה, ההיא מלה סלקא.
דלית לך מלה ומלה דנפיק מפומיה, דלא אית ליה קלא, ההוא קלא סליק לעילא, וכמה קסטרין מתחברן עמיה דההוא קלא, עד דסלקא ואתער אתר דתהומא רבא, כמה דאוקמוה וכמה מתערין עליה דההוא ב"נ. ווי למאן דאפיק מלה בישא מפומיה, והא אוקמוה.
ולפני עור לא תתן מכשול, כמשמעו. ואוקמוה, במאן דגרים לאחרא למחטי. וכן מאן דמחי לבריה רבא. ולפני עור לא תתן וגו', במאן דלא מטא להוראה ואורי, דכתיב כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה. והאי אעבר, משום ולפני עור לא תתן מכשול, בגין דאכשיל ליה לחבריה לעלמא דאתי.
דתנינן מאן דאזיל באורח מישר באורייתא, ומאן דאשתדל באורייתא כדקא יאות, אית ליה חולקא טבא תדיר לעלמא דאתי. דההיא מלה דאורייתא דאפיק מפומיה, אזלא ושאטא בעלמא, וסלקא לעילא. וכמה עלאין קדישין מתחבראן בההיא מלה, וסלקא באורח מישר, ואתעטר בעטרא קדישא, ואסתחי בנהרא דעלמא דאתי, דנגיד ונפיק מעדן, ואתקבל ביה, ואשתאב בגויה, ואתענג סוחרניה דההוא נהרא, אילנא עלאה. וכדין נגיד ונפיק נהורא עלאה ואתעטר ביה בההוא בר נש כל יומא, כמה דאתמר.
ומאן דלעי באורייתא, ולא אשתדל בה באורח קשוט, ובאורח מישר. ההוא מלה סלקא, וסטי אורחין, ולית מאן דיתחבר בה, וכלא דחיין לה לבר, ואזיל ושאט בעלמא ולא ישכח אתר. מאן גרים ליה האי. ההוא דסאטי ליה מאורח מישר, הה"ד ולפני עור לא תתן מכשול. ובגיני כך כתיב, ויראת מאלהיך אני יי'.
ומאן דתיאובתיה למלעי באורייתא, ולא אשכח מאן דיוליף ליה, והוא ברחימותא דאורייתא, לעי בה, ומגמגם בה, בגמגומא דלא ידע. כל מלה ומלה סלקא, וקב"ה חדי בההיא מלה, וקביל לה, ונטע לה סחרניה דההוא נחלא, ואתעבידו מאלין מלין אילנין רברבין, ואקרון ערבי נחל, הה"ד באהבתה תשגה תמיד.
ודוד מלכא אמר, הורני יי' דרכך אהלך באמתך. וכתיב ונחני בארח מישור למען שוררי. זכאין אינון דידעין אורחוי דאורייתא, ומשתדלי בה בארח מישר, דאינון נטעין אילנין דחיין לעילא, דכלהו אסוותא. ובגין כך כתיב, תורת אמת היתה בפיהו. וכי אית תורה דלאו איהי אמת. אין כגוונא דאמרן, דאורי מאן דלא ידע, ולאו איהו קשוט וההוא דאוליף מלה מיניה, אוליף מלה דלאו איהו אמת. ובגיני כך כתיב, תורת אמת היתה בפיהו.
ועכ"ד, מבעי ליה לבר נש למילף מלי דאורייתא מכל ב"נ, אפילו ממאן דלא ידע. בגין דע"ד יתער באורייתא, וייתי למילף ממאן דידע, ולבתר אשתכח, דאזיל בה באורייתא בארח קשוט. ת"ח, ישתדל בר נש בעלמא באורייתא ופקודוי, אפילו דלא עביד לשמה, דמתוך שלא לשמה בא לשמה.

— 16 —
ר' יוסי פתח קרא אבתריה ואמר, לא תעשו עול במשפט וגו'. לא תעשו עול במשפט, כמשמעו. אבל הא אתמר, דפרשתא דא מלין עלאין ויקירין אית בה בפקודי אורייתא. האי קרא מסופיה קא משמע, דכתיב בצדק תשפוט עמיתך. ת"ח, תרי דרגין אינון הכא: משפט, וצדק. מה בין האי להאי. אלא חד רחמי, וחד דינא, ודא אתבסם בדא.
כד אתער צדק, דאין דינא לכלא כחדא, דלית ביה רחמי, ולאו וותרנותא. כד אתער משפט, אית ביה רחמי. יכול יהא כלא במשפט. אתא קרא ואמר, בצדק תשפוט עמיתך. מ"ט. בגין דצדק לאו דאין לדא ושביק לדא, אלא כלהו כחדא בשקולא חדא. כגוונא דא לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול, אלא כלהו בשקולא חדא, בצדק. יכול יהא כלא דינא בצדק בלחודוי. אתא קרא ואמר תשפוט, דבעי לחברא להו כחדא, דלא ישתכח דא בלא דא, והאי שלימו דדינא.
וכ"כ למה. בגין דקב"ה שכיח תמן. ובגיני כך בעי לאשלמא דינא. כגוונא דאיהו עביד לתתא, כגוונא דיליה ממש עביד לעילא. ות"ח, קב"ה שוי כורסייא דדינא, בשעתא דדייני יתבין, הה"ד, כונן למשפט כסאו. ומתמן אתתקן כורסיה דקב"ה. ומאן איהו כורסיה. אלין אינון צדק ומשפט. הה"ד צדק ומשפט מכון כסאך. ומאן דדאין דינא, בעי למיתב בכורסיה דמלכא. ואי פגים חד מנייהו, כאלו פגים לכורסיה דמלכא. וכדין קב"ה אסתלק מבינייהו דדייני, ולא קאים בדינייהו. ומאי אמר. עתה אקום יאמר יי' וגו'. ורוחא דקודשא אמר, רומה על השמים אלהים.

— 17 —
(רעיא מהימנא) לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך וגו'. פקודא דא, לאוכחא לההוא דחטי, למחזי ליה רחימו סגיא, דרחים ליה, בגין דלא יתענש איהו. דהא בקב"ה כתיב, כי את אשר יאהב יי' יוכיח. וכמה דקב"ה עביד ואוכח למאן דרחים ליה, הכי יוליף ב"נ מההוא ארחא, ויוכח לחבריה. קב"ה במאי אוכח לב"נ. אוכח ליה ברחימו בסתרא, אי יקבל ליה יאות. ואי לא, אוכח ליה בין רחימוי. אי יקבל יאות. ואי לא, אוכח ליה באתגלייא לעיניהון דכלא. אי יקבל יאות. ואי לאו, שרי ליה, ולא אוכח ליה, ושביק ליה ייזיל ויעביד רעותיה.
בקדמיתא אודע ליה בסתרא, בגין לאוכחא ליה, ולאתערא ליה, דלא ינדע ביה ב"נ. ודא איהו ביניה לביניה. אי מקבל יאות. ואי לאו, אודע ליה בין רחימוי, בזמנא דכהנא רבא הוה בעלמא, יהיב ליה מרעין בערסיה, ואתו רחימוי דקב"ה, ואודען ליה, אי אית ביה חובא דייתוב מניה, ולעיין במליה. אי מקבל יאות, ואי לאו אוכח ליה באתגלייא, בממוניה, בבנוי, דכלא מלחשן עליה, וייתון לגביה. אי מקבל יאות. ואי לאו שארי ליה מאריה למעבד רעותיה, ולא יתקיף ביה לעלמין. כגוונא דא אצטריך ליה לאוכחא לחבריה בקדמיתא בסתרא. לבתר בין רחימוי. לבתר באתגלייא. מכאן ולהלאה ישבוק ליה ויעביד רעותיה.
וע"ד כתיב הוכח תוכיח. הוכח: בסתרא, דלא ינדע ביה ב"נ. תוכיח: בין חברוי ורחימוי. את עמיתך: באתגלייא. וע"ד לא כתיב בקדמיתא תוכיח, אלא הוכח. תו הוכח, אי איהו ב"נ דיכסוף, לא יימא ליה ולא יוכיח ליה אפילו בסתרא, אלא יימא קמיה, כמאן דמשתעי במלין אחרנין. ובגו אינון מלין, ידכר מאן דעבד ההוא חובא הוא כך וכך, בגין דאיהו ידע בגרמיה, וישתביק מההוא חובא. וע"ד הוכח. ואם לאו, תוכיח. ולבתר את עמיתך באתגלייא. מכאן ולהלאה ולא תשא עליו חטא.
ד"א ולא תשא עליו חטא, דהא כיון דב"נ אוכח לחבריה, ואזדמן לאוכחא ליה באתגליא, לא יסלק קמיה ההוא חובה דעביד, דאסיר ליה ודאי, אלא יימא סתם, ולא יסלק עלוי ההוא חובא באתגלייא, ולא ירשים עלוי חובא, דקב"ה חס על יקרא דבר נש, אפילו בחייביא. (ע"כ רעיא מהימנא).
פתח ואמר, ויהי קול השופר הולך וגו'. ויהי קול השופר, הכא אתפליגו ספרי קדמאי וכו', עד דאתו רבי אבא ורבי יהודה, ואודו ליה לר' אחא.

— 18 —
קמו, עד דהוו אזלי, אמר ר' אלעזר לא תלך רכיל בעמך לא תשנא את אחיך לא תקום ולא תטור. הא אוקימנא לון, וכלהו אתערו עלייהו חברייא, אבל נימא מלה בפרשתא דא. כתיב, את חקותי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך.
פתח ר' אלעזר ואמר, אתם עדי נאם יי' ועבדי אשר בחרתי למען תדעו ותאמינו וגו'. אתם עדי, אלין אינון ישראל. ותנינן, אלין אינון שמיא וארעא, דכתיב העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ. אבל ישראל אינון סהדין אלין על אלין, ושמיא וארעא וכלא, סהדין עלייהו. ועבדי אשר בחרתי, דא יעקב, דכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, וכתיב, ואתה אל תירא עבדי יעקב. ואית דאמרי דא דוד. ודוד עבדי אקרי, דכתיב, למעני ולמען דוד עבדי אשר בחרתי, דא דוד עלאה.
למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא. מאי כי אני הוא. דאתרעיתי בההוא דוד, ובההוא יעקב. אנא, הוא ממש. לפני לא נוצר אל, דתנינן, קרא קב"ה ליעקב אל, דכתיב, ויקרא לו אל אלהי ישראל. קב"ה קרא ליעקב אל. הה"ד, לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה. ובג"כ, אני, הוא, כלא. כמה דאתמר. ואחרי לא יהיה, דהא דוד הכי אקרי, ולאו אית בתריה אחרא.
תא חזי, כד ברא קב"ה עלמא, אתקין כל מלה ומלה, כל חד וחד בסטרוי. ומני עלייהו חילין עלאין. ולית לך אפילו עשבא זעירא בארעא, דלית ליה חילא עלאה לעילא. וכל מה דעבדין בכל חד וחד, וכל מה דכל חד וחד עביד, כלא הוא בתקיפו דההיא חילא עלאה, דממנא עליה לעילא. וכלהו נמוסין גזירין מדינא, על דינא נטלין, ועל דינא קיימין. לית מאן דנפיק מן קיומיה לבר.
וכלהו ממנן, מן יומא דאתברי עלמא, מתפקדן שלטונין על כל מלה ומלה. וכלהו נטלין על נימוסא אחרא עלאה, דנטלין כל חד וחד. כמה דכתיב, ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. כיון דנטלין ההוא חק, כלהו אקרון חקות, וההוא חק דאתייהיב להו, מן שמיא קא אתי, וכדין אתקרון חקות שמים. ומנלן דמן שמים קא אתיין. דכתיב כי חק לישראל הוא.
וע"ד כתיב, את חקותי תשמורו בגין דכל חד וחד ממנא על מלה ידיעא בעלמא, בההוא חק. בגין כך אסיר למחלף זינין, ולאעלא זינא בזינא אחרא. בגין דאעקר לכל חילא וחילא מאתרייהו, ואכחיש פומבי דמלכא.
כלאים, מהו כלאים. כמאן דיהיב אחרא בבי מטרא, כד"א אל בית הכלא, בגין דלא למעבד מידי. כלאים: מניעותא, דמנע לכל אינון חילין מעבידתא דלהון. כלאים: ערבובייא, דעביד ערבוביא בחילא דלעילא, ואכחיש פומבי דמלכא, כמה דאתמר, ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך.
ת"ח, כתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. והא אתמר, דשני פקודוי דמלכא, ואחלף עץ חיים, דביה אשתלים כלא, וביה תליא מהימנותא, ואתדבק באתר אחרא. והא תנינן, בכלא בעי ב"נ לאחזאה עובדא כגוונא דלעילא, ולמעבד עובדא כמה דאצטריך. ואי אשתני במלה אחרא, הוא אנגיד עליה לשריא ביה מלה אחרא דלא אצטריך.
ותא חזי, בשעתא דבר נש אחזי עובדא לתתא בארח מישר, כמה דאצטריך, נגיד ונפיק ושריא עלוי רוח קדישא עלאה. ובשעתא דאיהו אחזי עובדא לתתא באורחא עקימא, דלית איהו אורח מישר, כדין נגיד ונפיק ושרי עלוי רוח אחרא, דלא אצטריך, דסטי ליה לב"נ לסטר ביש. מאן משיך עליה ההוא רוחא. הוי אומר, ההוא עובדא דאחזי בסטר אחרא.
כתיב דרשה צמר ופשתים. דרשה, מהו דרשה. דבעיא ודריש על צמר ופשתים, מאן דמחבר לון כחדא, ואי תימא בציצית אמאי שרי. הא אוקמוה. אבל התם הוא ההוא לבושא בתקונוי, באשלמות עובדא כדקא חזי.
תו, דרשה צמר ופשתים, למעבד נוקמא במאן דמחבר לון כחדא. אבל אימתי שריא. בשעתא דאיהו באשלמותא, דכתיב, ותעש בחפץ כפיה. וציצית, הא אוקימנא דהתם בההוא כללא דשלימותא אשתכח, ולא עביד מדי. אבל בשעתא דלא אשתכח בשלימותא, מאן דאתי לחברא לון כחדא, אתער עליה רוחא דלא אצטריך.
מלה דא מאן אוכח. קין והבל אוכחן. דדא אתי מסטרא חד, ודא אתי מסטרא אחרא. ובג"כ לא לבעי לן לחברא לון כחדא. וקרבנא דקין, אתרחק מקמי קרבנא דהבל.
ועל דא ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. לא יעלה עליך סתם, לא יעלה עליך רוחא אחרא לשלטאה בך. ואצטריך ליה לבר נש לאחזאה עובדא דכשרא כמה דיאות, ובההוא עובדא שריא עליה רוח קדישא, רוח עלאה, לאתקדשא ביה, אתא לאתקדשא מקדשין ליה, דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני יי'.
כתיב ומעץ הדעת טוב ורע, ומה על דא גרים אדם מיתה בעלמא, מאן דאחזי עובדא אחרא דלא אצטריך, על אחת כמה וכמה. שור וחמור אוכחן. מסטרא דא אקרי שור, ומסטרא דא אקרי חמור, ועל דא כתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. לא תעביד ערבובייא כחדא, בגין דאתער לאתחברא סטרא אחרא כחדא, לאבאשא עלמא. ומאן דפריש לון, אסגי שלמא בעלמא. אוף הכא, מאן דפריש לון בההוא גוונא כמה דאמרו, דלא אשתכח שוע טווי ונוז כחדא, האי בר נש אסגי שלמא עליה, ועל כל עלמא.
קרבנא דקין הוה פשתים, וקרבנא דהבל הוו צמר, לאו דא כדא, ולאו דא כדא. רזא דמלה, קין כלאים הוה, ערבוביא דלא אצטריך, סטרא אחרא, דלא זינא דחוה ואדם. וקורבניה מההוא סטרא קא אתיא. הבל מזינא חדא דאדם וחוה. ובמעהא דחוה אתחברו אלין תרין סטרין. ובגין דאתחברו כחדא, לא אתיא מנייהו תועלתא לעלמא, ואתאבידו.
ועד יומא דין, סטרא דלהון קיימא. ומאן דאחזי גרמיה בעובדא דחבורא דא, אתער עליה אינון סטרין כחדא, ויכיל לאתזקא, ושארי עלוי רוחא אחרא, דלא אצטריך. וישראל בעאן לאתערא עלייהו רוחא קדישא למהוי קדישין, לאשתכחא בשלמא, בעלמא דין ובעלמא דאתי.
כתיב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור אמאי אקרי בד, יחידאי. בגין דלא בעי לחברא להאי פשתים באחרא, וע"ד לא כתיב מדו פשתים, אלא בד יחידאה.
וכהנא אמאי איהו בעי לאתחזאה בהאי. אלא אלין מאני בד, בעי לאתחזאה בהו על מזבח העולה, כד הוה מפני קטרא דדשנא דעולה, דהא עולה מסטרא דע"ז והרהורא בישא קא אתיא. ובג"כ, בעי לאתחזאה בהו בלחודייהו, ולא בערבוביא כמה דאמרן, בגין דיתכפר ליה לב"נ כל אינון חובין דאתיין מההוא סטרא.
וכד עייל למקדשא, אתר דשלימו אשתכח, וכל אינון פולחני דשלימותא, אע"ג דאתחברו, לית לן בה, כמה דאמרן בציצית, בגין דתמן אשתכחו ואתחברו כל אינון זינין דלעילא, וכל אינון מאני מקדשא, משתכחין ביה כמה זינין משניין דא מן דא, וכלהו אתכלילו תמן כגוונא דלעילא. זכאין אינון ישראל, דקב"ה יהיב להו אורייתא דקשוט, אורייתא דמהימנותא, וריחם להו מכל שאר עמין עע"ז, דכתיב אהבתי אתכם אמר יי'.

— 19 —
פתח ר' חייא אבתריה ואמר, כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו'. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים ליי'. כי תבאו אל הארץ, הא אוקמוה חברייא, אבל ת"ח, דהא אילנא לא עביד פירין, אלא בארעא. וארעא אפיק להון, ואחזי ההוא איבא לעלמא. וארעא לא עבדא פירין אלא מגו חילא אחרא דעלה. כמה דנוקבא לא עבדא פירין, אלא מגו חילא דדכורא.
וההוא איבא, לא אשתלים באשלמותא, עד תלת שנין. וחילא לא אתפקדא עליה לעילא עד דאשתלים. בתר דאשתלים אתפקדא עליה חילא וארעא אתתקנת ביה. דהא עד תלת שנין ארעא לא אתתקנת ביה ולא אשתלימת עמיה. בתר דאשתלים ואתתקנו כחדא כדין הוא שלימותא.
תא חזי, נוקבא, עד תלת זמנין דאתעברא, איבא דמעהא לא אשתלים. בתר ג' עידואן, נוקבא אתתקנת בההוא איבא, ואסתכמו כחדא. כדין ההוא איבא שלימו דכלא, ושפירו דכלא. בתר דנפק, עד ג' שנין לא אית ליה חילא לעילא, דהא כדין אשתלים בשולא דיליה. לוי אתרעי מכלא, תליתאה לאמיה, דאתתקנת ביה, ואתבסמת בהדיה.
בתר ג' שנין, אתפקדת עליה חילא עלאה לעילא. ובשנה הרביעית, יהיה כל פריו קדש הלולים. מאי קדש הלולים. תושבחן, לשבחא ליה לקב"ה. עד הכא, מכאן ואילך רזא דמלה, דבשנה הרביעית מזדווגת כנסת ישראל לקב"ה, והלולא חד אשתכח. דכתיב קדש הלולים, הלולא וחדוה בזמנא חדא.
מאי שנה הרביעית דא קב"ה. ותנינן, שנה הרביעית, דא כנסת ישראל דאיהי קיימא רביעאה לכורסייא, וכלא חד, דהא כדין קב"ה מזדווג בה בכ"י, וכדין היא קדש, והלולא קדישא אשתכח, וכדין חיילין אתמנן על עלמא, על כל מלה ומלה כדקא חזי ליה מכאן ולהלאה מתברכאן כלהו, ושארי למיכל, דהא כלהו בשלימותא דכלא, בשלימותא דעילא ותתא.
ועד לא אשתלים בכלא מתתא ומעילא, אסיר למיכל מניה. ומאן דאכיל מניה, כמאן דלית ליה חולקא בקב"ה ובכ"י, דהא ההוא איבא בלא רשותא עלאה קדישא קיימא, דלא שארי עליה עד דישתלים. ובלא רשותא תתאה, דהא לא אתבסמת חילא דארעא ביה. וההוא דאכיל מניה, אחזי גרמיה דלית ליה חולקא לעילא ותתא, ואי בריך עליה, ברכה לבטלה הוא. דהא קב"ה עד כען לא שריא עלוי, ולית ביה חולקא. רחמנא לישזבינן מאינון דלא משגיחין ליקרא דמאריהון.
זכאין אינון צדיקייא בעלמא דין, ובעלמא דאתי, עלייהו כתיב וארח צדיקים כאור נוגה. בגין דבההוא זמנא, יסתלק חויא דשריא בנוקבא בקדמיתא, וייתי דכורא למשרי באתריה כד בקדמיתא, וכלא יהא שלים. תאנא בזמנא דזכאה שארי בעלמא וכו' עד צדיק כתמר יפרח.

— 20 —
רבי יוסי פתח קרא ואמר, לא תאכלו על הדם. הא בכמה אתר אוקמוה חברייא, וכל הני קראי אבתריה. וכל חד וחד באתגלייא. אבל האי קרא אית לאתערא ביה, דכתיב מפני שיבה תקום וגו'. מפני שיבה, שיבה דאורייתא סתם. תקום, מכאן דבעי בר נש למיקם מקמי ס"ת, והכי רב המנונא סבא, כד הוה חמי ס"ת, הוא קם מקמיה, ואמר מפני שיבה תקום. כגוונא דא, בעי בר נש למיקם בקיומיה לקמיה דת"ח, בגין דאיהו קאים בדיוקנא קדישא עלאה. ורמז לכהנא קדישא עלאה, דכתיב והדרת פני זקן, דאיהו בעלמא. אר"ש, מכאן רמז לתורה שבכתב ורמז לתורה שבעל פה.
ותו תנינן, האי קרא לדרשא הוא דאתא, מפני שיבה תקום, כמה דאתערו ביה חברייא, מפני שיבה תקום, אזהר ליה לבר נש, עד לא יסתלק בסיבותא, דיקום בקיומא טבא בעלמא, בגין דדין הוא הדורא ליה, אבל לסוף יומוי לית שבחא ליה לב"נ כ"כ, כד איהו סיב ולא יכיל למהוי ביש. אלא שבחא דיליה, כד איהו בתוקפיה, ואיהו טב. ושלמה מלכא צווח ואמר, גם במעלליו יתנכר נער וגו'. כגוונא דא כתיב, וזכור את בוראך בימי בחורותיך. א"ר אלעזר, ודאי אורחא דא מתקנא קמן, והאי אורחא דקב"ה הוא.

— 21 —
פתח ואמר, כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד. מאי כי יודע יי'. אלא, קב"ה יודע ואשגח בארחא דצדיקייא, לאוטבא להו, ולאגנא להו, והוא אזיל קמייהו לנטרא להו. ובג"כ, מאן דנפיק לארחא בעי דלהוי ההיא ארחא דקב"ה, וישתתף ליה בהדייהו. ובג"כ כתיב, כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד. היא מגרמה, בגין דקב"ה לא אשתמודע ליה לההוא ארחא דלהון, ולא אזיל בהדייהו.
כתיב דרך, וכתיב ארח, מה בין האי להאי. אלא, דרך: דשאר קרסולי בני נשא אזלו בה. ארח: דאיהו אתפתח מן זמנא זעירא ועל ארחא דא כתיב, וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום. אמן כן יהי רצון.

=== Emor ===

— 1 —
ויאמר יי' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו. א"ר יוסי, מ"ט דא לקבל דא, דכתיב לעילא, ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו, וסמיך ליה אמור אל הכהנים. אלא כיון דאזהר להו לישראל, לקדשא להו בכלא, אזהר להו לכהני לקדשא לון, וכן ללוים. לכהני מנין. דכתיב אמור אל הכהנים. ללואי מנין. דכתיב ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם. בגין דישתכחון כלהו זכאין קדישין דכיין.
אמור אל הכהנים בני אהרן, מ"ט הכא בני אהרן, וכי לא ידענא דבני אהרן נינהו. אלא בני אהרן, ולא בני לוי, דאהרן דהוא שירותא דכל כהני דעלמא, דביה אתרעי קב"ה מכלא, בגין למעבד שלמא בעלמא, ובגין דאהרן ארחוי סליקו ליה להאי, דכל יומוי דאהרן הוה משתדל לאסגאה שלמא בעלמא. ובגין דאורחוי כך, סליק ליה קב"ה להאי, למיעל שלמא בפמליא דלעילא, ובגין כך אמור אל הכהנים בני אהרן.
אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם. ר' יהודה פתח, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. מה רב טובך, כמה עלאה ויקירא, ההוא נהורא עלאה דאקרי טוב, דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב. ודא הוא אור הגנוז, דביה עביד קב"ה טב בעלמא, ולא מנע ליה בכל יומא, בגין דביה מתקיים עלמא, וקאים עליה. אשר צפנת ליראיך, דתנן, נהורא עלאה עבד קב"ה כד ברא עלמא, וגניז ליה לצדיקיא לזמנא דאתי. הה"ד, אשר צפנת ליראיך.
פעלת לחוסים בך. פעלת, בזמנא דאתברי עלמא, ההוא נהורא הוה קאים ונהיר מרישא דעלמא לסייפי דעלמא. כד אסתכל קב"ה, לאינון חייבין דזמינין לקיימא בעלמא, גניז ליה לההוא נהורא, דכתיב וימנע מרשעים אורם. וזמין לאנהרא לצדיקייא לעלמא דאתי, ודא הוא אשר צפנת ליראיך, וכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה.

— 2 —
תא חזי, בשעתא דבר נש קאים למיהך לההוא עלמא, והוא בבי מרעיה, אתיין עליה ג' שלוחין, וחמי תמן, מה דלא יכיל בר נש למחמי כד איהו בהאי עלמא. וההוא יומא, יומא דדינא עלאה הוא, דמלכא בעי פקדונא דיליה. זכאה ההוא בר נש, דפקדוניה אתיב למלכא כמה דאתייהיב ליה בגויה. אי ההוא פקדונא אתטנף בטנופי גופא, מה יימא למארי פקדונא.
זקף עינוי, וחמי למלאך המות קאים קמיה, וסייפיה שליפא בידיה, קסטר בקטרין, בקוטמא דההוא בר נש. ולית לה לנפשא קשיו בכלא, כפרישו דילה מן גופא. ובר נש לא מית, עד דחמי לשכינתא, ומגו סגיאות תיאובתא דשכינתא, נפשא נפקת לקבלא לשכינתא. בתר דנפקא, מאן איהי נפשא דאתדבק בה ותתקבל בגווה והא אוקמוה להני מלי.
בתר דנפקא נפשא מן גופא, ואשתאר גופא בלא רוחא, אסיר למשבק ליה בלא קבורתא, דכתיב לא תלין נבלתו על העץ כי קבר תקברנו ביום ההוא. בגין דמיתא דישתהי כ"ד שעות, דאינון יומם ולילה, בלא קבורתא, יהיב חלישותא בשייפוי דרתיכא, ומעכב עבידתא דקב"ה מלמעבד. דאפשר דקודשא ב"ה גזר עליה, בגין למיתיה בגלגולא אחרא מיד בההוא יומא דאתפטר, לאוטבא ליה, וכל זמנא דלא אתקבר גופא, נשמתא לאו עאלת קמי קב"ה, ולא יכלא למהוי בגופא אחרא, בגלגולא תניינא, דלא יהבין לנשמתא גופא אחרא, עד דיתקבר קדמאה. ודא דמי לבר נש דמיתת אתתיה, לא אתחזי ליה, למיסב אתתא אחרא, עד דקביר לקדמיתא, ובגין דא אמרה אורייתא, לא תלין נבלתו על העץ.
דבר אחר, כד אתפרשא נשמתא מן גופא, ובעיא למיזל לההוא עלמא, לא תיעול לההוא עלמא, עד דיהבין לה גופא אחרא מנהורא, ולבתר יכלא למיעל. ומאליהו תנדע, דהוו ליה תרין גופין, חד דביה אתחזי לתתא לבני נשא, וחד דביה אתחזי לעילא, בין מלאכין עלאין קדישין. וכל כמה דגופא לא אתקבר, צערא הוא לנשמתא, ורוח מסאבא אזדמן לשרייא עלוי, ולסאבא לההוא גופא.
ובגין דההוא רוח מסאבא, אזדמן, לא לבעי ליה לאיניש, למיבת ההוא גופא ליליא חד, בגין דרוח מסאבא אשתכח בליליא, ואשתטח בכל ארעא, לאשכחא גופא בלא נפשא, לסאבא ליה, ואסתאב יתיר, ועל דא אזהר לכהני ואמר, לנפש לא יטמא בעמיו, בגין דאינון קדישין לא ישרי עלייהו רוח מסאבא, ולא יסתאבון.

— 3 —
אמור אל הכהנים, רבי יצחק אמר, אמור אל הכהנים, בלחישו. כמה דכל עובדיהון דכהני בלחישו, כך אמירה דלהון בלחישו. אמור ואמרת: זמנא חד, ותרין זמנין, לאזהרא להו על קדושייהו, בגין דלא יסתאבון. דמאן דמשמש באתר קדישא, בעיא דישתכח קדישא בכלא. לנפש לא יטמא, כמה דאוקימנא, דגופא בלא רוח, מסאבא הוא, ושארי עליה רוח מסאבא. דהא תיאובתא דרוחי מסאבי לגבי גופיהון דישראל איהו, בגין דאתרק מנייהו רוחא קדישא, ובמנא דקודשא, אתיין לאתחברא. וכהני דאינון קדישין, קדושתא על קדושתא, לא בעיין לאסתאבא כלל, בגין דכתיב כי נזר אלהיו על ראשו. וכתיב כי שמן משחת אלהיו עליו אני יי'.
והוא כגוונא דלעילא קאים לתתא, דכתיב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו, האי קרא אוקמוה, אבל כשמן הטוב על הראש, דא משח רבות קדישא עלאה, דנגיד ונפיק מאתר דנהרא עמיקא דכלא. ד"א, דנגיד ונפיק מרישא דכל רישין, סתימא דכל סתימין. על הראש, על הראש ודאי, רישא דאדם קדמאה.
יורד על הזקן, דא דיקנא יקירא, כמה דאוקמוה. זקן אהרן, דא כהן גדול דלעילא, והא אוקמוה. וההוא שמן, יורד על פי מדותיו, דמאינון משיחן, נגיד ונפיק ונחית לתתאי, וכגוונא דא נגיד ואתעטר כהנא תתאה, במשח רבות לתתא.
האי קרא, לאו רישיה סיפיה, ולאו סיפיה רישיה. כתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא. לא יטמאו מבעי ליה, מהו לא יטמא. אלא, על ההוא כהן עלאה מכלהו קאמר. אמר רבי יהודה והא כתיב והכהן הגדול מאחיו. אלא ודאי הכי הוא כמה דאתמר, ואמר רבי יצחק, כהנא דקאים לתתא, כגוונא דלעילא, בקדושה אצטריך לאשתכחא יתיר מכלא, כמה דאתמר.

— 4 —
(רעיא מהימנא) פקודא דא, לסדרא כהנא בכל יומא בוצינין בבי מקדשא, והא אוקימנא ברזא דמנורה. ואיהו רזא כגוונא דלעילא, בגין דנהירו עלאה במשח רבו, נחית על רישא דכהנא בקדמיתא לבתר איהו אדליק ואנהיר כל בוצינין. דכתיב כשמן הטוב על הראש וגו', וכתיב כי שמן משחת אלהיו עליו וגו'. ועל דא אתייהיב רשו לכהנא בלחודוי, לסדרא בוצינין, ולאדלקא להון בכל יומא תרין זמנין, לקבל נהירו דיחודא תרין זמנין, קרבנא בכל יומא, תרין זמנין, וכלא אצטריך.
ועל ידי דכהנא נהרין בוצינין בכלא, עילא ותתא למחדו חידו, ולאשכחא חידו בכל סטרין. באדלקותא דבוצינין, דהא תרין אלין על ידי דכהנא, לאשתכחא חידו בכל סטרין, ואלין אינון אדלקותא דבוצינין וקטרת. והא אוקימנא שמן וקטרת ישמח לב, (ע"כ רעיא מהימנא).

— 5 —
ולאחותו הבתולה הקרובה אליו וגו'. מה כתיב לעילא, כי אם לשארו הקרוב אליו וגו'. רבי אבא פתח, מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו', מי זה בא מאדום, זמין קב"ה ללבשא לבושי נוקמא על אדום, דאחריבו ביתיה, ואוקידו היכליה, וגלו לכנסת ישראל ביני עממיא. ולמעבד להון נקמת עלמין, עד דישתכחון כל טורין מטורי עלמא, מליין מקטולי עמין, ולמקרי לכל עופא דשמיא עלייהו, וכל חיוות ברא יתזנון מנייהו תריסר ירחי, ועופא דשמיא שבע שנין, עד דלא תסבל ארעא ניוולא דידהו. הה"ד, כי זבח ליי' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום, עד דאינון לבושין יסתאבון, הה"ד וכל מלבושי אגאלתי.
חמוץ בגדים מבצרה, בגין דמינה נפקו אוכלוסין דעלמא, לחיילא על ירושלם, ואינון שרו לאוקדא היכלא, ובני אדום מפגרין שורין, ורמו אבני יסודא, הה"ד זכור יי' לבני אדום וגו', האומרים ערו ערו עד היסוד בה.
זה הדור בלבושו, באינון לבושי דנוקמא דזמין לאלבשא. צועה ברוב כחו, מהו צועה. מתבר. כמה דכתיב עמים תחתיך יפלו וגו'. אמרו ישראל לישעיה, מאן הוא דין דיעביד כל כך. פתח ואמר, אני מדבר בצדקה, ההוא דאיהו רב להושיע, ההוא דכתיב ביה, אוהב צדקה ומשפט. ואיהו צדקה ממש, ואיהו רב להושיע.
וכל כך למה. בגין דגרמו לכ"י למהוי שכיבת לעפרא בגלותא, ולמנפל לארעא, כמה דכתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל. ובג"כ, קב"ה ילבש לבושי נוקמא עלייהו, לסאבא לון בסגיאו דקטולייא, דכתיב וכל מלבושי אגאלתי.
וכל כך למה, דכתיב ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש. דלאו חולקיה דעשו, ולא הוות בעדביה דההוא דכתיב ביה איש יודע ציד איש שדה, לה יטמא, באינון לבושין דנוקמא, דזמין לאסתאבא בין אינון אוכלוסין, דכתיב ביה לה יטמא, בגינה, בגין דאיהי שכיבת לעפרא, והוא בעי לאקמא לה, הה"ד קומי אורי כי בא אורך.

— 6 —
לא יקרחה קרחה בראשם. רבי יוסי אמר, לא יקרחה בה"א מאי טעמא. אלא, ההוא שמן עלאה, דאיהו משח רבות קודשא, דאשלים לכל שבעה יומין כמה דאתמר, דכתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם, ההוא שמן עלאה אתעדי מניה ואתקרח, אי איהו אפגים רישיה. בגין דרישא דכהנא עלאה, ההוא שמן עלאה הוי, ועל דא לא ליבעי ליה לכהנא דלתתא, לאחזאה ביה בגרמיה פגימו כלל, והא אתמר. ובגין כך כתיב בה"א.
פתח ואמר, בשוב יי' את שיבת ציון היינו כחולמים. בשוב יי' את שיבת, דא בגלות בבל אתמר. דלא אשתכחו יתיר בגלותא אלא שבעין שנין. דכתיב, כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם. וכתיב היינו כחולמים, מאי כחולמים. אלא הא אתערו חברייא, דאיכא שבעין שנין בחלמא.

— 7 —
ותא חזי, כתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם. מאן שבעת ימים. הא אתמר, ההוא אתר עלאה, דהוא כללא דכל שיתא אחרנין, אקרי שבעת ימים, ואקרי תשובה. תנינן, מאן דיתיב בתעניתא בשבתא, קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, ושבעין שנה אינון שבע אנפי מלכא, דאפילו אסתכמו עליה כלא לביש, ההוא גזר דינא אתקרע. מ"ט. בגין דאחיד ביה בההוא יומא, בכללא דכלהו, דאקרי שבעה, ואקרי תשובה, בגין כך בכלהו אחיד, ואהדר בתשובה, ואתקרע גזר דינא בכלהו. ועל דא ודאי שבעין שנין איכא בחלמא.
כגוונא דא, כהנא אתעטר בשבע, דאקרי שבעת ימים, אי פגים רישיה, ההוא שבעה דאיהו כללא דכלהו, אקרח מניה כל ההוא קדושא דכלהו, דשריא עליה. וע"ד אזדהרו דלא יקרחה קרחה בראשם, וישתכחו פגימין מכלא. ובג"כ כהנא בעי לאשתכחא בשלימו יתיר מכלא, כ"ש ההוא דאיהו עלאה מכלהו.
א"ר אבא, כאן בה"א תתאה, כאן בה"א עלאה. כ"ג דאיהו עלאה מכלהו, בה"א עלאה. דכתיב אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו וגו'. ומלא ידו דכתיב שבעת ימים ימלא את ידכם. כהנא אחרא בה' תתאה, דכתיב, לא יקרחה קרחה בראשם, וכתיב בתריה, ולא יחללו שם אלהיהם. והאי שם הא ידיעא איהו. ובג"כ כתיב, והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ללבוש את הבגדים, כמה דאמרן. ובגין דאיהו קדישא כגוונא דלעילא, כתיב ומן המקדש לא יצא.

— 8 —
ר' אבא פתח ואמר, לך יי' הצדקה ולנו בושת הפנים כהיום הזה לאיש יהודה וליושבי ירושלם. זכאין אינון ישראל, דקב"ה אתרעי בהו, מכל עמין עע"ז, ומגו רחימותא דלהון, יהב להו אורייתא דקשוט, למנדע ארחא דמלכא קדישא. וכל מאן דאשתדל באורייתא, כאלו אשתדל ביה בקב"ה, דאורייתא כלא שמיה דקב"ה הוי. ובג"כ מאן דאתעסק באורייתא, אתעסק ביה בשמיה, ומאן דאתרחק מאורייתא, רחיקא הוא מקב"ה.
תא חזי, לך יי' הצדקה, כד"א, לך יי' הגדולה והגבורה. מאן צדקה. אתר דכל אנפין נהירין אחידן ביה, והוא אחיד בכלהו, וביה אשתכחו. ולנו בושת הפנים אתר דכל אנפין נהירין אתרחקן מניה. צדקה, אמת קשוט, ונהורא דכלא, ונהורא דאנפין חידו דכלא. בושת, כסופא רחיקו דקשוט מאן דאכסיף, בגין דאמת דאיהו צדקה, אתרחק מניה. רחיקו דאנפין נהירין.
ת"ח, כהנא עלאה בעי לאתחזאה בשפירו דאנפין, בנהירו דאנפין, בחידו יתיר מכלא. ולא בעי לאתחזאה ביה עציבו ורוגזא, אלא כלא כגוונא דלעילא. זכאה חולקיה, דעליה כתיב, אני חלקך ונחלתך. וכתיב יי' הוא נחלתו. וע"ד בעי לאתחזאה שלים בכלא, בגרמיה, בלבושיה, דלא יפגים גרמיה כלל, כמה דאתמר.

— 9 —
והוא אשה בבתוליה יקח. ר' שמעון פתח, והנה הוא שם עלילות דברים וגו'. וכתיב וענשו אותו מאה כסף וגו', כי הוציא שם רע על בתולת ישראל, וכי בתולת ישראל היא, בתולת אביה, או בתולת בעלה היא, מהו בתולת ישראל הכא. הדא הוא דכתיב, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. אוף הכא כהנא דקאים כגוונא דלעילא, כתיב והוא אשה בבתוליה יקח, הכי נמי בבתוליה, דלא תפוק מבבא דחצרה מזמנא לבר, והא אתמר.

— 10 —
רבי שמעון הוה אזיל בארחא, והוו עמיה ר' יהודה ור' יוסי ור' חזקיה. פתח ר"ש ואמר, טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו. טרף נתן ליראיו, אלין אינון זכאין, אינון דחלי דקב"ה, דכל מאן דדחיל ליה, אתקרי מאינשי דביתא דמלכא, ועליה כתיב, אשרי איש ירא את יי'.
מהו טרף נתן ליראיו. אלא כמה דכתיב, ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה. מהכא אוליפנא, דכל ב"נ דלעי באורייתא בליליא, וקם בפלגות ליליא, בשעתא דכנסת ישראל אתערת לאתקנא ביתא למלכא, האי אשתתף בהדה, והאי אקרי מבי מלכא, ויהבין ליה כל יומא מאינון תיקוני ביתא, הה"ד ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. מאן ביתה. כל אינון דמשתתפי בהדה בליליא, אקרון ביתה, בני ביתה. ובגין כך טרף נתן ליראיו.
מהו טרף. טרף ממש, דאיהי נטלא מאתר רחיקא עלאה, דכתיב ממרחק תביא לחמה. ומאן זכי להאי טרף, סופיה דקרא אוכח, דכתיב, יזכור לעולם בריתו. מאן דאשתדל באורייתא, לאשתתפא בהדה בליליא. ולא עוד, אלא דצדיק חד עלאה אית ליה לקב"ה, והוא אשתתף בהדיה, וירתין תרווייהו לכנישתא דישראל, דכתיב צדיקים לעולם יירשו ארץ.

— 11 —
תו פתח ואמר, ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני יי' מקדשו. ת"ח, כל מאן דאפיק זרע לבטלה, לא זכי למחמי אפי שכינתא, ואקרי רע, דכתיב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע. האי מאן דאפיק ליה בידיה, או באנתו אחרא דלא כשרא. ואי תימא דאפיק ליה באנתו דלא מתעברא, הכי נמי. לא. אלא כמה דאמרן.
ועל דא יבעי ב"נ מקב"ה, דיזמין ליה מאנא דכשרא, דלא יפגים זרעיה, מאן דאפיק זרעא במאנא דלא כשרא, פגים ליה לזרעיה, ווי למאן דפגים זרעיה. ומה בשאר בני נשא כך, בכהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה עלאה, על אחת כמה וכמה.
בעמיו, מהו בעמיו. דהא כתיב לעילא, אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח, וכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו. בהם מבעי ליה, מהו בעמיו. אלא מלה דא קלנא בעמיו, פגימו בעמיו, ועל דא כתיב, כי אם בתולה מעמיו יקח אשה, מעמיו ודאי, כלא כגוונא דלעילא. כי אני ה' מקדשו, מהו מקדשו. אלא אנא הוא ההוא, דאיהו מקדש ליה בכל יומא, ובגין כך לא יפגים זרעיה, ולא ישתכח ביה פגימו. דהא אני יי' מקדשו דאנא בעינא לקדשא ליה וישתכח קדישא בכלא, דקדישא ישתמש על ידא דקדישא.
ת"ח, קב"ה ישתמש ע"י דכהנא, וישתכח קדישא כד אתי לשמשא, ובגין דקב"ה ישתמש על ידא דכהנא דאיהו קדישא, כהנא ישתמש ע"י דדכיא, דאתקדש בדכיותיה, ומאי איהו. ליואי. בר נש אחרא, ישתמש ע"י דקדישא אחרא, בגין דישתכחון כלא בקדושא, לשמשא לקב"ה. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי, דעלייהו כתיב, ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. כמה פרישן ישראל מכלא, בקדושה, לשמשא לקב"ה, הה"ד והתקדשתם והייתם קדושים כי אני יי' אלהיכם.
תו פתח ואמר, ליי' הישועה על עמך ברכתך סלה. ליי' הישועה. הכי תנינן, זכאין אינון ישראל, דבכל אתר דאתגלו, שכינתא אתגלייא בהדייהו. כד יפקון ישראל מגלותא, פורקנא למאן, לישראל, או לקב"ה. אלא הא אוקמוה בכמה קראי, והכא, ליי' הישועה ודאי, אימתי. על עמך ברכתך סלה. בשעתא דקב"ה ישגח בברכאן עלייהו דישראל, לאפקא לון מן גלותא, ולאוטבא להו, כדין ליי' הישועה ודאי. ועל דא תנינן, דקב"ה ייתוב עמהון דישראל מן גלותא, הה"ד, ושב יי' אלהיך את שבותך ורחמך.

— 12 —
(רעיא מהימנא) כי אם בתולה מעמיו יקח אשה. פתח רעיא מהימנא ואמר, פקודא דא, למיסב כהנא רבא בתולתא, הה"ד אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח כי אם בתולה מעמיו יקח אשה. ואמאי בעינן דלא יסב אלא בתולתא בלא פגימו. אלא, אתתא איהי כוס דברכה, טעמו פגמו. וכהנא דקריב קרבנא קדם יי', בעי דלהוי איהו שלים, בלא פגימו, שלים באברוי בלא פגימו, דמומין פסלין בכהניא. שלים בגופיה, שלים בנוקביה, לקיימא ביה, כלך יפה רעיתי ומום אין בך.
דקרבנא מנחה איהו, וצריכין ישראל למשלח מנחתא דלהון למלכא, בגבר שלים. דאינון בהפוכא דסטרא אחרא, דהא ביד איש עתי פגים, הוו שלחין ליה דורנא, דכתיב גורל אחד ליי' וגורל אחד לעזאזל. דאלהים אחרים כלהו פגימין מסטרא דצפון והכי רובא דבתי ע"ז הם פגימים, בנוקבא דלהון, חורבא, לילית, פגימותא וכו'.
ור"מ איהו ו' מלא י"ה ואיהו בסדורא דא יה"ו. ה' בתראה, כוס מלא ברכת ה', מסטרא דימינא ומסטרא דגבורה דאיהו דינא, שכינתא אתקריאת הוי"ה, הה"ד, הנה י"ד ידו"ד הויה במקנך אשר בשדה. קם ר"מ, ואשתטח קמיה. ואמר זכאה חולקי דמארי ומטרוניתא אינהו בעזרי. (ע"כ רעיא מהימנא)

— 13 —
איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. רבי יצחק אמר, בגין דאיהו פגים, ומאן דאיהו פגים, לא אתחזי לשמשא בקודשא. והא אוקמוה, דב"נ דאשתכח פגים, לית ביה מהימנותא, וההוא פגימו אסהיד עליה, כ"ש כהנא, דבעיא לאשתכחא שלים, מאריה דמהימנותא, יתיר מכלא, והא אוקמוה.
ר' אלעזר הוה יתיב בקסטרא דבי חמוי, והוא הוה אמר, זילגא דבקסטירא בעיטא שכיח. אדהכי, אעבר חד ב"נ, פגים מעיניה חד. אמר חמוי, נשאל להאי. אמר, פגים הוא, ולאו מהימנא. אמר, נשאל בהדיה. אתו שאילו ליה. א"ל, טופקא מאן הוא בעלמא. אמר עתירא, אבל דישליף, ווי על דא, בהדיה אנא מכלהו. אמר ר' אלעזר, במלוי אשתמע, דלאו מהימנותא גביה, ולאו בר מהימנא הוא. ת"ח, קב"ה אמר כל איש אשר בו מום לא יקרב, דהא קדושא דלעילא, לא שריא באתר פגים.
פתח ואמר, לתורה ולתעודה אם לא יאמרו כדבר הזה. לתורה ולתעודה. מאן הוא תורה, ומאן הוא תעודה. אלא תורה, דא תורה שבכתב. תעודה, דא תורה שבעל פה. תורה שבעל פה לא שריא באתר פגים, דהא מתורה שבכתב אתבני. כתיב צור תעודה חתום תורה בלמודי, צור תעודה, דא תורה שבע"פ, בגין דתמן אתצר צרורא דחיי, ובתעודה אתקשר קשרא דחיי דלעילא, למהוי כלא חד.
ומתמן לתתא אתפרשן אורחין ושבילין, ומתמן מתפרשין אורחין בעלמין כלהו. הה"ד ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים.
חתום תורה, חתימה דאורייתא דאיהי תורה שבכתב, באן אתר. בלמודי, אלין נביאי, כד"א ויקם את העמוד הימני ויקרא שמו יכין ויקם את העמוד השמאלי ויקרא שמו בועז. ומתמן אתפרשן אורחין לנביאי מהימני, וקיימי אלין בקיומא לגופא, לשית טהירין, הה"ד שוקיו עמודי שש. וכלא לא קיימא אלא בשלימו, ולא שריא קדושה דכלא, אלא בשלימו, כד מתחבראן דא בדא, כלא הוא שלים, כלא הוא חד, לא אתפגים אתר. ועל דא אקרי כ"י שלם, כד"א ומלכי צדק מלך שלם, ויהי בשלם סכו.
ובגין כך לא שריא כלא, אלא באתר שלים. ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב. כגוונא דא קרבנא דביה מומא לא יתקריב. מ"ט. דכתיב כי לא לרצון יהיה לכם. ואי תימא הא קב"ה לא שארי אלא באתר תבירא, במאנא תבירא, דכתיב ואת דכא ושפל רוח. האי אתר שלים יתיר הוא מכלא, בגין דמאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דכלא, גאותא עלאה, ודא הוא שלים. אבל לא כתיב, ואת עור ושבור וחרום ושרוע. אלא ואת דכא ושפל רוח, מאן דמאיך גרמיה, קב"ה זקיף ליה.
ובגיני כך, כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא, בעי למהוי שלים יתיר מכלא, ולא יתחזי פגים, וע"ד אזהר להו לכהני, דכתיב איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום.
תו פתח ואמר, וכי תגישון עור לזבוח אין רע, וכי תגישו פסח וחולה אין רע, וכי קב"ה אמר אין רע, אי הכי טוב הוא. אלא סופיה דקרא אוכח, דישראל באינון יומין הוו ממנן כהני מארי דמומין, על גבי מדבחא, ולשמשא על מקדשא, ואמרי מאי אכפת ליה לקב"ה דא, או אחרא. ואינון הוו דאמרי אין רע. וקב"ה אתיב להון ההיא מלה דהוו אמרי. אמר: ישראל אתון אמרי כד מקרבי מארי דמומין על פולחני אין רע, מאי אכפת ליה לקב"ה.
סופיה דקרא מה כתיב, הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך. בר נש מנייכו, אי בעיתו לשלומי למלכא, ולקרבא קמיה דורונא, אתון משדרין ליה בפגימא, או לא. הירצך או הישא פניך בההוא דורונא, כ"ש וכ"ש דאתון מקרבין קמאי ב"נ פגים לקרבא דורונא, הא דורונא דלכון לכלבא אתמסר, דודאי ב"נ דאיהו פגים, פגים הוא מכלא, פגים הוא מהימנותא. וע"ד כל איש אשר בו מום לא יקרב.
א"ר יוסי, זמין קב"ה לאשלמא להו לישראל, ולאשתכחא שלימין בכלא, דלא יהא בהון מארי דמומין כלל, בגין דיהון תקונא דעלמא, כאלין מאני ולבושא דב"נ דאינון תקונא דגופא, הה"ד ויתיצבו כמו לבוש.
תא חזי, כד יתערון מעפרא, כמה דעאלו, הכי יקומון, חגרין או סומין עאלו, חגרין וסומין יקומון בההוא לבושא, דלא יימרון דאחרא הוא דאתער. ולבתר, קב"ה ייסי לון, וישתכחון שלימין קמיה, וכדין יהא עלמא שלים בכלא, כדין ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד.

— 14 —
שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו וגו'. ר' יוסי פתח, צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע יי'. האי קרא אית לאסתכלא ביה, אבל תא חזי, צדק: כתרא קדישא עלאה. כהררי אל: כאינון טורין עלאין קדישין, דאקרון טורי דאפרסמונא דכיא. ובגין דאיהי סלקא לאתקשרא בהו לעילא, כל דינהא בשקולא חדא לכלא, דלית בההוא דינא רחמי. משפטיך תהום רבה. משפט דאיהו רחמי, נחית לתתא לההוא דרגא לתקנא עלמין, וחייס על כלא, ועביד דינא ברחמי לבסמא עלמא.
ובגין דאיהו רחמי, אדם ובהמה תושיע יי'. לכלא בשקולא חדא. אדם ובהמה, הא אוקמוה, מאן דהוא אדם, ושוי לגרמיה כבהמה. אדם ובהמה: דין אדם, ודין בהמה, חד הוא. אדם: ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר. בהמה: והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה ליי', בגין דיעבר עלייהו שבת חד, והא אוקמוה.

— 15 —
רבי חייא פתח יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו. תא חזי, זכאין אינון ישראל בעלמא דין, ובעלמא דאתי, דקודשא בריך הוא אתרעי בהו, ואינון מתדבקין ביה, ואקרון קדישין, עם קדוש. וכן עד דסליק לון לדרגא עלאה דאקרי קדש, דכתיב, קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה. כמה דאוקימנא, דהא ישראל מתמניא יומין מתדבקין ביה בשמיה, ורשימין בשמיה, ואינון דיליה. כמה דאת אמר, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. ועממין לא מתדבקין ביה, ולא אזלין בנימוסיה, ורשימא קדישא אעדיאו מנייהו, עד דאינון מתדבקן בסטרא אחרא דלאו קדישא.
ותא חזי, בשעתא דבעא קב"ה למיהב אורייתא לישראל, זמין בה לבני עשו, אמר לון, בעאן אתון לקבלא אורייתא. בההיא שעתא אתרגיזת ארעא קדישא, ובעאת לאעלא לנוקבא דתהומא רבה. אמרה קמיה, מארי דעלמא, פסטירא דחדוה תרי אלפי שנין עד לא אתברי עלמא, אזדמן קמי ערלין דלא רשימן בקיומך.
אמר לה קב"ה, כורסייא כורסייא, ייבדון אלף אומין כוותייהו, וקיימא דאורייתא לא יזדמן קמייהו, הה"ד יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה. ודאי בגין דאורייתא לא אתייהיבת אלא למאן דאית ביה קיימא קדישא. ומאן דיליף אורייתא למאן דלא אתגזר, משקר בתרי קיימי, משקר בקיימא דאורייתא, ומשקר בקיימא דצדיק וכנסת ישראל. דאורייתא להאי אתר אתייהיבת, ולא לאחרא.
רבי אבא אמר, משקר בתלת דוכתי עלאי, משקר בתורה, משקר בנביאים, משקר בכתובים. משקר בתורה, דכתיב וזאת התורה וגו'. משקר בנביאים דכתיב וכל בניך למודי יי'. אינון למודי יי', ולא אחרא, וכתיב חתום תורה בלמודי, אינון, ולא אחרא. משקר בכתובים, דכתיב ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל, וכתיב אך צדיקים יודו לשמך. מאן צדיקים. דא צדיק וכנסת ישראל. דמאן דלא אתגזר, ולא עאל בקיומא דלהון, לא יודון לשמיה קדישא, דהיא אורייתא. אמר רבי חייא כיון דאתגלי קב"ה על טורא דסיני, למיהב אורייתא לישראל, שכיכת ארעא, ותבת בנייחא, הה"ד ארץ יראה ושקטה.

— 16 —
תא חזי, בר נש דאתייליד לא אתמנא עליה חילא דלעילא, עד דאתגזר. כיון דאתגזר, אתער עליה אתערותא דרוחא דלעילא. זכי לאתעסקא באורייתא, אתער עליה אתערותא יתיר. זכי ועביד פקודי אורייתא, אתער עליה אתערותא יתיר. זכי ואתנסיב, זכי ואוליד בנין, ואוליף לון אורחוי דמלכא קדישא, הא כדין הוא אדם שלים. שלים בכלא.
אבל בהמה דאתילידת, בההיא שעתא דאתילידת, ההוא חילא דאית לה בסופה, אית לה בההיא שעתא דאתילידת, ואתמנא עליה. ובגין כך כתיב, שור או כשב או עז כי יולד. עגל או טלה, או שעיר או גדי לא אתמר, אלא שור או כשב או עז, ההוא דאית ליה לסופא, אית ליה בשעתא דאתייליד.
והיה שבעת ימים תחת אמו, בגין לאתישבא ביה ההוא חילא ואתקיים ביה. ובמה יתקיים ביה. כד ישרי עליה שבת חד, ואי לא, לא יתקיים. ולבתר דיתקיים ביה ההוא חילא, כתיב ירצה לקרבן אשה ליי', בקיומא דשבת חד, דאעבר עליה.
ובר נש, בקיומא דשבת חד, אתקיים ביה אתערותא דהאי עלמא, וחילא דיליה. בתר דאתגזר, אתער עליה אתערותא דרוחא עלאה, וכ"י אעבר עליה, וחמאת ליה, ברשימא קדישא, ואתערת עליה, ושריא עליה רוחא דההוא עלמא קדישא, כמה דאת אמר, ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו'. בדמיך: בתרי.
ואי תימא, התם כד נפקו ישראל ממצרים, דשכיח בינייהו דם פסח ודם מילה, כדין כתיב בדמיך חיי, הכא מאי בדמיך. אלא תרין, חד דמילה, וחד דפריעה. חד דגזירו, דכנסת ישראל. וחד דפריעה, בצדיק יסוד עולם. ואלין תרין דמין דבר נש קאים בגינייהו בקיומא דעלמא דאתי, הה"ד בדמיך חיי.

— 17 —
רבי שמעון אמר, סוד יי' ליראיו ובריתו להודיעם. סוד יי' ליראיו, דא כנסת ישראל. ובריתו להודיעם, דא צדיק יסוד עולם, בקשורא חדא.
יו"ד, תלת אתוון, שלימותא דכלא. י' ראשיתא דכלא. י' עלאה דכלא. וא"ו אמצעיתא, שלימותא דכל סטרין. מעבר לכל רוחין, ביה תליא מהימנותא. דל"ת, גנתא, צרורא דחיי. את דא זעירא, שלימא דכלא.
את דא סתימא דכל סטרין. כד נפיק, נפיק כמלכא עם חילוי. תב לבתר, י' בלחודוי, ביה אסתים מלה, ביה נפיק, סגיר ופתח.
ה"א שלימותא דכלא, לעילא ולתתא. והא אתמר, ה', הא ידיעא. א' הוא יו"ד, שלימו דתלת אתוון, דאינון ברישא, דסתימן בי' והא אוקמוה, וכלא חד מלה הוא, שלימו דשמא קדישא, הוא שלימו דעילא ותתא. בגין כך, לזמנין ה"א נטיל א', בזמנא דהיא מתעטרא בעטרוי.
תא חזי, כל את ואת דשמא קדישא, אתחזי ביה שלימו דכל שמא. יו"ד הא אתמר שלימו דכלא. ה' שלימו דכלא ואע"ג דלאו איהו באלף, ה' בלחודוי, הא אתמר בדיוקנא דא ה'. הוא שלימותא דכלא. ו' בין בסטרא דא, בין בסטרא אחרא, שלימו הוא דכלא. ו"ה הוא שלימו יתיר, לאעטרא לכלא הא דכלא חד, והא אתערו ביה חברייא.
ת"ח, והיה שבעת ימים וגו'. יו"ד ה"א וא"ו ה"א אתגליפו אתוון והיה. ו' ה', הא שבעת יומין אתכלילו בחד. י' ה', שבעת יומין. י' חד, כללא דכלא. ה' תלת, היא ותרין בנין. וברא חד תרין אבהן ביה כלילן, הא חמשא. ברתא נוקבא חד, הא שיתא, אשתמע דה' עלאה כללא דשיתא. י"ה הא שבעה. היינו דכתיב שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום.
והיה שבעת ימים תחת אמו. תחת אמו, אתעטרו שבעת ימים, דכתיב לך יי' הגדולה והגבורה וגו'. ועל דא שבעת ימים לתתא, ליקרא דאימא עלאה. תחת אמו לתתא. דכתיב עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אמללה. עקרא דכל ביתא, ילדה שבעה, אלין שבעת יומין דחג הסוכות. ורבת בנים אמללה, אלין קרבנין דחג, דנחתין בכל יומא מן מניינא.
ות"ח אלין סלקין לעילא לעילא, ואלין נחתין לתתא לתתא, כד"א אם תגביה כנשר ואם בין ככבים שים קנך משם אורידך נאם יי'. וישראל סלקין מתתא לעילא, דכתיב והיה זרעך כעפר הארץ, וכתיב והרביתי את זרעך כככבי השמים, ולבתר סלקין על כלא, ומתדבקן באתר עלאה על כלא, הדא הוא דכתיב, ואתם הדבקים בה' אלהיכם וגו'.

— 18 —
ושור או שה אותו ואת בנו. אמר רבי יוסי, כתרגומו לה ולברה. דעקרא דאימא למנדע ברה, ואזיל בתרה, ולא אזיל בתר אבוה, ואנן לא ידעינן מאן הוא.
לא תשחטו ביום אחד. א"ר יהודה, מ"ט. אי תימא משום עגמת נפש דבעירא, ניכוס להאי בביתא חד, ולהאי בביתא אחרא. או להאי השתא, ולהאי לבתר. א"ל, אית מאן דשרי, ולאו הכי, אלא ביום אחד ממש.
ת"ח תנינן יפה תענית לחלום, כאש לנעורת. ועקרא דתעניתא בההוא יומא ממש, ולאו ביומא אחרא. מאי טעמא. בגין דלית לך יום לתתא, דלא שלטא ביה יומא אחרא עלאה. וכד איהו שארי בתעניתא דחלמא, אוליפנא דההוא יומא לא אתעדי, עד דאתבטל ההוא גזרה. ואי דחי ליה ליומא אחרא, הא שולטנא דיומא אחרא הוא, ולא עאל יומא ביומא אחרא דחבריה. כהאי גוונא, לית לך יום דלא אתמנא עליה יומא עלאה לעילא. ובעי בר נש לאסתמרא, דלא יעביד פגימו בההוא יומא, ולא יתפגים קמי שאר יומין אחרנין.
ותנינן, בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא. אי בר נש עביד עובדא לתתא כדקא יאות, הכי אתער חילא כדקא יאות לעילא, עביד בר נש חסד בעלמא, אתער חסד לעילא, ושארי בההוא יומא, ואתעטר ביה בגיניה. ואי אתדבר בר נש לרחמי לתתא, אתער רחמי על ההוא יומא, ואתעטר ברחמי בגיניה. וכדין ההוא יומא קאים עליה למהוי אפוטרופא בגיניה, בשעתא דאצטריך ליה.
כגוונא דא, בהפוכא דדא. אי עביד בר נש עובדא דאכזרי, הכי אתער בההוא יומא, ופגים ליה, ולבתר קאים עליה לאכזרי לשיצאה ליה מעלמא. בההיא מדה דבר נש מודד, בה מודדין ליה.
תנן, דישראל אכזריות אתמנע מנייהו, מכל שאר עמין, ולא יתחזון מניה עובדא בעלמא. דהא כמה מארי דעיינין קיימין עליה דבר נש בההוא עובדא, זכאה מאן דאחזי עובדא דכשרא לתתא, דהא בעובדא תלייא מלתא בכלא, לאתערא מלה אחרא.

— 19 —
רבי שמעון פתח, וירא יעקב כי יש שבר במצרים, האי קרא רזא דחכמתא אית ביה, ואית לן לאסתכלא ביה, דלאו סיפיה רישיה, ולאו רישיה סיפיה.
אלא ת"ח, בשעתא דקב"ה בעי למידן עלמא בכפנא, לא יהיב מלה דא לידא דכרוזא, דהא כל דינין אחרנין דעלמא, כרוזא כריז עלוהי עד לא ייתון לעלמא, ודינא דא לא אתייהיב לכרוזא, אלא קב"ה אכריז עליה וקארי. הה"ד, כי קרא יי' לרעב. מההיא שעתא אתפקדן על עלמא ממנן אחרנין, בפקידו דרעב.
ואסיר ליה לבר נש דאית ליה שבעא, לאחזאה בגרמיה שבעא, דהא אחזי פגימו לעילא, ואכחיש מלה דמלכא, וכביכול כאלו אעבר ממנן דמלכא מאתרייהו. וע"ד אמר יעקב לבנוי, למה תתראו, למה תעבידו פגימו לעילא ולתתא, ולאכחשא מלה דמלכא, וכל אינון ממנן בכריזו דיליה.
אבל הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה, ותמן אחזיאו גרמייכו בשבעא, ולא תכחישו פמליא דלעילא הכא. ות"ח, יעקב כמה תבואה הות ליה, ולא בעי לשבור אלא בתוך הבאים בגין דלא ישתכח פגימו בעובדא דיליה.

— 20 —
תו פתח ואמר, וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. ותנינן ידו כתיב, דבעי לזקפא ימינא על שמאלא. ואמאי. לאחזאה עובדא לתתא, בגין דיתער עובדא לעילא.
כתיב והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו', שופר תרועה אמאי. אלא שופר, דמתבר שלשלאין, דמתבר שולטנותא מכל עבדין. ובעיא לאחזאה שופר דאיהו פשיט, ולא כפיף, לאחזאה חירו לכלא, דהא יומא גרים. ובכלא בעי לאחזאה עובדא, וע"ד שופר, ולא קרן, בגין לאחזאה מאן הוא אתר דאקרי שופר.
זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי, דאינון ידעין לאתדבקא במלכא קדישא, ולאתערא חילא דלעילא, ולאמשכא קדושה דמאריהון עלייהו, בג"כ כתיב אשריך ישראל מי כמוך וגו'. ואתם הדבקים ביי' אלהיכם חיים כלכם היום.
(הקדמת רעיא מהימנא) ושמרתם מצותי ועשיתם אותם וגו'. פקודין דמארי עלמא, הא תנינן. דכתיב ושמרתם מצותי ועשיתם אותם. אי נטורי קא בעינן, עיבידא למה. תו, כל פקודי אורייתא אינון בתרין גוונין דאינון חד, זכור ושמור, זכור לדכורא, ושמור לנוקבא. וכלהו כללא חדא, אי שמור לנוקבא אמאי כתיב ושמרתם מצותי.
אלא כלא בהאי קרא, ושמרתם: דא שמור. ועשיתם: דא זכור, דכלא רזא חדא. זכירה דא איהי עשיה, דהא מאן דאדכר מלה לתתא, אתקין ואתעביד ההוא רזא דלעילא. פקודי אורייתא אלין אינון שית מאה ותליסר פקודין, דאינון כללא דדכר ונוקבא, וכלא רזא חדא.

— 21 —
ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל וגו'. פקודא דא, לקדשא ליה בכל יומא, לסלקא קדושתיה מתתא לעילא, כמה דאיהו קדישא לעילא, עד דסליק קדושתיה לאבהן ובנין. ורזא דא, ונקדשתי בתוך בני ישראל, עילא ותתא. עילא בג' דרגין. לתתא בג' דרגין.
קדושה הא, אוקימנא בכמה דוכתי, אבל כמה דאית קדושה לעילא על כלא, הכי אית קדושה באמצעיתא, קדושה לתתא. וכלא ברזא דלתתא, קדושה דלעילא לעילא, ברזא חדא. קדושה באמצעיתא ולתתא תלת דרגין דאינון חד.
קדוש, איהו סטר עלאה, דאשתכח ראשיתא לכל דרגין. ואע"ג דאיהו סטר טמירא, ואקרי קדש. מתמן אתפשט פשיטו, דנהיר בחד שבילא דקיקא טמירא, גו אמצעיתא. כיון דאתנהיר גו אמצעיתא, כדין אתרשים חד ו', דנהיר גו האי קדש, ואקרי קדוש. מהאי נהירו אתפשט פשיטו לתתא, סופא דכל דרגין. כיון דאתנהיר בסופא, כדין אתרשים בנהירו, חד ה', ואקרי קדושה, והא אוקימנא.
ומה דאקרי קדוש קדוש קדוש, דהא קדש מבעי ליה, רזא דראשיתא דכלא, הואיל ומתמן אשתכח, ואי הכי אמאי אקרי לעילא קדוש, דהא תמן ו' לא אשתכח.
אלא רזא הכי הוא ודאי, וישראל מקדשי לתתא, כגוונא דמלאכי עלאי לעילא, דכתיב בהו, וקרא זה אל זה ואמר קדוש. וכיון דישראל קא מקדשי, סלקי מתתא לעילא יקרא עלאה, עד דאסתלק ו' רזא דשמים עלאין לעילא. כיון דאינון שמים אסתלקו לעילא, נהיר ההוא קדש בהו, וכדין אקרי לעילא קדוש. ולבתר נהיר ההוא נהירו עלאה, על כורסייא דאיהו שמים. ואינון שמים תייבין לדוכתייהו, ומתיישבו ביה בההוא נהירו, וכדין אקרי קדוש. לבתר נחית ההוא נהירו, עד דנטיל כלא חד צדיק עלאה, דרגא יקירא לקדשא כלא לתתא. כיון דאיהו נטיל כלא, כדין אקרי קדוש. ודא איהו רזא דכלא.
ומאן דשוי רעותיה בהאי, שפיר קא עביד. ומאן דשוי רעותיה, בתלת דרגין דאבהן בכללא חדא, ליחדא לון גו קדושתא דא, אי לא יכיל לשוואה רעותיה יתיר, שפיר קא עביד. וכלא לנחתא מגו קדושתא דלעילא לתתא, לקדשא כל חד גרמיה בהאי קדושה, ולנטרא ליה, למפרש פרישו דקדושתא על גביה. ורזא דא, ונקדשתי בתוך בני ישראל בקדמיתא, ולבתר אני יי' מקדשכם.
באן אתר יקדש בר נש גרמיה גו קדושתא דא, לאכללא גרמיה בה. כד מטי בר נש, לשמא קדישא יי' צבאות. ורזא דא אני יי' מקדשכם. דא אשכחנא ברזא דספרי קדמאי. ואנן לא עבדינן הכי, אלא לבתר יי' צבאות בלחודוי. ולבתר כד מטי בר נש למלא כל הארץ כבודו, כדין יכלול גרמיה בההוא קדושה, לאתקדשא לתתא, גו ההוא כבוד דלתתא, ורזא דא ונקדש בכבודי. ולבתר יעביד אורח פרט, לאתקדשא כלא. כמה דאנן עבדין לעמתם דמלאכי עלאי, דאמרי ברוך כבוד יי' ממקומו, דא כבוד עלאה. ולבתר ימלוך יי' לעולם וכו'. דא כבוד דלתתא.
ובספרא דרב ייסא סבא, קדוש קדוש קדוש וכו', דא איהי קדושה לאתקדשא תורה שבכתב בכללא חדא. ולבתר לעמתם ברוך כבוד יי', אלין נביאים. ולבתר ימלוך יי' לעולם. רזא דא, אנן צריכין בקדושתא דא, לאשתכחא תמן קדושה וברכה ומלכות, לאשתכחא כלא כחדא. קדושה, כמה דאתמר קדוש. ברכה, ברוך כבוד יי' ממקומו. מלכות, ימלוך יי' לעולם. ועל דא כלא אנן צריכין לאשלמא, ועל דא יכוון בר נש, וישוי רעותיה בכל יומא. (ע"כ רע"מ).

— 22 —
דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי יי' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי. רבי יצחק פתח, ויקרא אלהים לאור יום וגו'. תנינן, אור דהוה בקדמיתא, הוה נהיר מסייפי עלמא לסייפי עלמא, כד אסתכל קודשא ב"ה לחייבין דזמינין למיקם בעלמא, גניז ליה לצדיקייא לעלמא דאתי, הדא הוא דכתיב וימנע מרשעים אורם. וכתיב אור זרוע לצדיק.
ת"ח, ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה, הא תנינן, יהי אור, אור דכבר הוה. והכא, אי תימא אור דאיהו יום בלחודוי, הדר ואמר ולחשך קרא לילה. אי תימא כל חד בלחודוי, הדר ואמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. דלילה לית בלא יום, ולית יום בלא לילה, ולא אקרי אחד, אלא בזווגא חד, וקב"ה וכנסת ישראל אקרי אחד, ודא בלא דא לא אקרי אחד.
תא חזי, בגין דכנסת ישראל השתא בגלותא, כביכול לא אקרי אחד. ואימתי אקרי אחד. בשעתא דיפקון ישראל מן גלותא, וכנסת ישראל אהדרת לאתרהא, לאזדווגא ביה בקב"ה, הה"ד ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד. ודא בלא דא לא אקרי אחד.
ת"ח, מועדי יי' אשר תקראו וגו'. לזמנא כלא לאתר חד, ולאשתכחא כלא בשלימו, ברזא דאחד. ולמהוי ישראל לתתא גוי אחד בארץ. תינח קב"ה בכנסת ישראל דאקרי אחד, ישראל לתתא דאינון זמינין כגוונא דלעילא, במה יקרון אחד.
אלא, בירושלם דלתתא, יקרון ישראל אחד. מנא לן. דכתיב גוי אחד בארץ. ודאי, בארץ הם גוי אחד, עמה אקרון אחד, ולא אינון בלחודייהו. דהא ומי כעמך ישראל גוי אחד סגי ליה, אבל לא אקרון אחד, אלא בארץ, בזווגא דהאי ארץ כגוונא דלעילא. ובגין כך, כלא קשיר דא בדא בזווגא חדא, זכאה חולקיהון דישראל. ששת ימים תעשה מלאכה אתמר, והא אוקמוה.
רבי יוסי ורבי חייא אזלי בארחא וכו'. עד הושיעה ימינך וענני. א"ל את חמי ואנא חמינא מפומיה דרבי שמעון שמענא מלה ובכינא. א"ל מאי האי.

— 23 —
אלה מועדי יי' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם. רבי יצחק פתח, לך אמר לבי בקשו פני את פניך יי' אבקש. האי קרא אוקמוה חברייא בכמה אתר, אבל האי קרא הכי אתמר, לך אמר לבי, דוד מלכא אמר דא בגין כנסת ישראל, לקבל מלכא קדישא. ומאי אמר. לך אמר לבי, בגינך אמר לבי לבני עלמא, ואזהר לון לבי. דאיהו אחיד ביה, דדא בגין מלכא עלאה אמר. בקשו פני, אלין עטרי מלכא, דאיהו אחיד בהו, ואינון ביה. אינון שמיה, ואיהו ושמיה, מלה חדא הוא. בגין כך אמר דוד את פניך יי' אבקש, כד"א, דרשו יי' ועזו בקשו פניו תמיד.
ת"ח, יאות הוא דוד מלכא למימר שירתא בגין כנסת ישראל, יתיר מכל בני עלמא, ולמימר מלי דכנסת ישראל למלכא, בגין דאיהו אחיד בה.

— 24 —
ד"א לך אמר לבי בקשו פני. בגינך אמר לבי לבני עלמא, בקשו פני אלין זמנייא וחגייא דכלהו זמין להון לאתר דאקרי קדש, בגין לעטרא לון, כל חד וחד ביומיה, כל חד וחד בזמניה, וישאבון כלהו מההוא עמיקא דעמיקתא, דנחלין ומבועין נפקין מניה, בגין כך כתיב מקראי קדש, זמינין אינון לההוא אתר דאקרי קדש, לאתעטרא ביה, ולאשתאבא ביה, בגין דיתקדשון כלהון כחדא, וישתכח בהו חדוותא.
רבי אבא אמר, מקראי קדש: זמינין דקדש. וכד מהאי זמינין, זמינין מן נחלא דנגיד ונפיק. למלכא דזמין בני נשא לסעודתיה, אעטר קמייהו מכל זיני מיכלא דעלמא, אפתח להו גרבי חמרא, שפיר בריחא, שפיר למשתיא. דהכי אתחזי, מאן דמזמין למיכלא ולמשתיא זמין. כך מקראי קדש, כיון דאינון זמינין לסעודתא דמלכא, זמינין אינון לחמרא טב ושפיר דמנטרא. ועל דא מקראי קדש כתיב.
אשר תקראו אותם במועדם, כתיב ואנשי קדש תהיון לי, ישראל לתתא אקרון אנשי קדש. כיון דזמינין אינון מקדש דלעילא אתון אנשי קדש לתתא זמינא להו, כדין אתקינו סעודתא, וחדו, דהא לכו אתחזי, בגין דאתון אתקרון אנשי קדש, ויהון כלהו זמינין בכל סטרין דקדש לעילא ותתא.
ד"א אלה מועדי יי'. מהו מועדי יי'. ר"ש אמר, מיי' אינון. דביה אתקשרו מתתא לעילא, ומעילא לתתא, כלהו ביה מתקשרן, ומתעטרן כלהו, לאתקשרא קשרא חד בקשרא דמלכא. מאי טעמא. כמה דמלכא ירית לאבא ולאימא, ואחיד בההוא קדש, ואתעטר בהו. כך כל אינון דאחידן ביה במלכא, בעיין לאזדמנא בההוא אתר עלאה דאקרי קדש, בגין דיתאחדו כלהו כחדא. ועל דא מועדי יי' אקרי, ולבתר מקראי קדש, דהא בהו אתעטר במלכא.
אשר תקראו אותם במועדם, תרין חולקין אית לישראל בהו אי מסטרא דמלכא, חולקא עלאה אית לישראל ביה, דכתיב ואתם הדבקים ביי' אלהיכם וגו', כי חלק יי' עמו. ואי מסטרא עלאה דקדש, חולקא עלאה אית לישראל ביה, דכתיב ואנשי קדש תהיון לי, וכתיב קדש ישראל ליי'. וע"ד לכו אתחזי לזמנא להו, ולתקנא קמייהו חדוותא וסעודתא ולמחדי בהו.
ומאן דמזמן לאחרא, בעי לאחזאה ליה חידו, ואנפין נהירין לעטרא אורחיה דההוא אושפיזא. למלכא דזמין אושפיזא יקירא, אמר לבני היכליה, כל שאר יומין הויתון כל חד וחד בביתיה, דא עביד עבידתיה, ודא אזיל בסחורתיה, ודא אזיל בחקליה. בר ההוא יומא דילי, דכלכון מתעתדי בחדוותא דילי, השתא זמינית אושפיזא עלאה ויקירא, לא בעינא דתשתדלון בעבידתא, ולא בסחורתא, ולא במדברי, אלא כלכו אזדמנו, כגוונא דההוא יומא דילי, ואתקינו גרמייכו לקבלא לההוא אושפיזא, באנפין נהירין, בחדוותא בתושבחתא. אתקינו ליה סעודתא יקירא, בגין דיהא זמיני דילי בכל סטרין.
כך אמר קב"ה לישראל, בני, כל שאר יומין אתון משתדלי בעבידתא בסחורתא, בר ההוא יומא דילי. השתא אושפיזא עלאה ויקירא זמינית, אתון קבילו ליה, באנפין נהירין, זמינו ליה, אתקינו ליה סעודתי עלאי, פתורי מסדרן, כגוונא דההוא יומא דילי. בג"כ תקראו אותם במועדם.
ת"ח, בשעתא דישראל לתתא חדאן בהני מועדיא, ומשבחין שבחא לקב"ה, מסדרין פתורי, מתקני גרמייהו במאני יקר, מלאכי עלאי אמרין, מה טיבן דישראל בכך. קב"ה אמר, אושפיזא עלאה אית לון יומא דא. אמרי ולאו דילך הוא, מההוא אתר דאקרי קדש. אמר לון וכי ישראל לאו קדש נינהו, ואקרון קדש, לון אתחזי לזמנא אושפיזא דילי, חד מסטרא דילי, דהא אינון דבקים בי. וחד מסטרא דקדש, דכתיב קדש ישראל ליי', הואיל וישראל אקרון קדש, אושפיזא דלהון הוא ודאי, בגין דזמינו דהאי אושפיזא מקדש הוא, דכתיב מקראי קדש. פתחו כלהו ואמרו, אשרי העם שככה לו.
תלתא אינון זמינין מקדש, ולא יותר. חג המצות. וחג השבועות. וחג הסוכות. א"ל רבי אבא, וכי שבת לאו מקדש הוא זמין. א"ל לאו, בתרי סטרין, חד, דהוא ודאי קדש אקרי, דכתיב ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם. וחד, דשבת לאו זמין הוא, דהא ירותא דיליה הוא ודאי. ירותא דקדש הוא ירית, ולאו זמיני. ועל דא כלהון זמינין בקדש, ומתקשרן בשבת, ומתעטרן ביה. בהאי, יומא שביעאה אתעטר ביה, וע"ד שבת לאו זמין הוא.
לברא דעאל לביתא דאבוי ואמיה, ואכל ושתי, בשעתא דהוא בעי. למלכא דהוה ליה ברא יחידאי, חביבא דנפשיה, יהב ליה שושבינא לנטרא ליה, ולאתחברא בהו. אמר מלכא, יאות הוא לזמנא לאלין שושבינין דברי, ולאחזאה יקרא וחביבותא דילי בהו, זמין לון להני שושבינין. ברא לא אתחזי לזמנא, אלא למיעל ולמיכל ולמשתי בביתא דאבוי, בשעתא דאיהו בעי. הדא הוא דכתיב, מי כמוכה באלים יי' מי כמוך נאדר בקדש, נאדר בקדש ודאי, כבר דאתתקן באבוי, נאדר בקדש, ולאו זמין מקדש.
ששת ימים תעשה מלאכה, ששת ימים מאי עבידתייהו. א"ר יוסי, כתיב כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ, ולא כתיב בששת. והא אוקמוה, וכל יומא ויומא עביד עבידתיה, ואקרון יומי מלאכה.
א"ר יצחק אי הכי אמאי אקרון ששת ימי חול, אמאי חול. א"ר יוסי, השתא אתנהיג עלמא על ידא דשלוחייהו, בג"כ יומי חול אקרון.
ר' חייא אמר, בגין דשרי למעבד בהון עבידתא, ובג"ד לא אקרון קדש. ומאן דלאו אקרון קדש, חול אקרון. ועל דא אתקינו חברייא בהבדלה, בין קדש לחול. מאי הבדלה הכא. אלא קדש מלה בגרמיה הוא, ושארא מניה אתיין. ועל דא אלין לעובדא, ואלין לנטרא. ואימתי אשתכח נטירו בהו. כד זמינין מקדש.
א"ר יהודה, חדוותא ונטירותא דיומא דשבתא על כלא הוא, ובגין דהא יומא אתעטר באבא ואימא, ואתוסף קדושה על קדושתיה, מה דלא אשתכח הכי בשאר יומי, דהא הוא קדש, ואתעטר בקדש, ואוסיף קדושה על קדושתיה. בגין כך האי יומא חדוותא דעלאי ותתאי, כלא חדאן ביה. מלי ברכאן בכלהו עלמין. כלהו מניה אתקנו, בהאי יומא נייחא דעלאי ותתאי. בהאי יומא נייחא דחייביא דגיהנם.
למלכא דעבד הלולא לבריה יחידאי, אעטר ליה בעטרא עלאה, מני ליה מלכא על כלא. בהאי יומא חדוותא לכלא. חד סנטירא דאתפקד על דינא דבני נשא, הוו בידיה גוברין דבעיין קטולא, גוברין דבעיין לאלקאה. בגין יקרא דהאי יומא דחדוותא דמלכא, שביק דינוי, ונטר לחדוותא דמלכא.
כך ההוא יומא, הלולא דמלכא במטרוניתא, חדוותא דאבא ואימא עליה, חדוותא דעלאין ותתאין. בחדוותא דמלכא, כלהו חדאן, ולא יצטערון ביה. על דא כתיב וקראת לשבת ענג. מאי ענג. ענג לא אשתכח אלא לעילא באתר דקדש עלאה שארי. כד"א, אז תתענג על יי'. דהאי ענג על יי' הוא. והאי יומא דהוא הלולא דמלכא, אתעטר בההוא עטרא דענג הה"ד וקראת לשבת ענג. מה דלא אשתכח הכי בשאר יומין.
בהאי יומא, תלת סעודתאן בעיין בני מלכא, לזמנא, ולסדרא פתורי. בגין יקרא דמלכא, כמה דאוקימנא. וכד אזדמן ביה חגא, או זמנא, לא יסדר ב"נ תרי פתורי בכל סעודתא, חד לשבת, וחד לאושפיזא, בגין דכתיב על שלחן המלך תמיד הוא אוכל, ספוקא הוא בפתורא דמלכא, לההוא אושפיזא דאתיא ליה. ועל דא בעי בר נש לסדורי פתורא שלימא למלכא, והוא יהיב מיניה לאושפיזא.

— 25 —
אמר רבי אלעזר, סעודתא תליתאה דשבת, כד אערע ביה אושפיזא, שבקין ליה או לא שבקין ליה, אי לא שבקין ליה, אשתכח אושפיזא דחייא מפתורא דמלכא, אי שבקין ליה, אשתכח פגימו בסעודתא דמלכא.
אמר ליה רבי שמעון אבוי, למלכא דאיערע ביה אושפיזא, ונטיל מיכלא מקמיה, וסלקא לאושפיזיה, אשתכח אף על גב דמלכא לא אכל עמיה, ממיכלא דמלכא קא אכיל, ומלכא יהיב ליה למיכל. וכל דא, בגין דהוא אושפיזיה דמלכא. ובבי רב המנונא סבא, לא חיישי לאושפיזא בשעתא דא, ולבתר מסדרי פתורא לאושפיזא.
בהאי יומא מלולא אסיר, הה"ד ממצוא חפצך ודבר דבר, ותנן חפצך כתיב, בגין דהאי יומא כל מהימנותא אתקשר ביה.
א"ל רבי אלעזר, והיך עבידנא דלא לסדרא סעודתא דמלכא לאושפיזא, דהא ארביסר דחל להיות בשבת, סלקא סעודתא דמלכא לפסחא, אף על גב דלאו איהו אושפיזיה.
א"ל הכי אמינא דאי הוא אושפיזיה, יכלא לסלקא ליה, ואי לאו לא סלקא ליה. ואי נימא די"ד דחל להיות בשבת, אתדחייא סעודתא דמלכא מקמי סעודתא דפסחא. שאני פסח, דסעודתא דשבת אתדחייא בכמה גוונין. חד, בגין מצות ומרורים, דבעי בר נש דישתכח תאיבא. וחד, בגין פסח והא נהמא לא אשתכח מו' שעות ולמעלה, דסדורא דפתורא בלא נהמא, לאו הוא סדורא.
ואי תימא בחמרא, חמרא שארי, בגין דתאיב לבא. אבל מיומי אשתדלנא דלא בטילנא סעודתא דשבת, אפילו אינון יומי, דאשתכח ביה. בהאי יומא חקל דתפוחין קדישין אתברך, ומתברכן עלאין ותתאין, והאי יומא קשורא הוא דאורייתא.
א"ר אבא, הכי הוה עביד ר' שמעון, בזמנא דאסתלק סעודתא דשבת, מסדר פתוריה ואשתדל במעשה מרכבה, והוה אמר הא סעודתא דמלכא דייתי למיכל גבאי. בגיני כך, שבת, אשתכח בכלא עדיף מכל זמנין וחגין, ואקרי קדש ולא מקרא קדש.
אמר רבי יהודה, כלהו מועדים מקראי קדש קרינן בהו. אבל נפקי ר"ה ויומא דכפורא דלא אשתכח בהו חדוותא, דהא אינון דינא הוו, אבל אלין תלתא, זמינין מקדש, לחדוותא לכלא, לאשתעשעא בהו בקב"ה, הה"ד ושמחתם לפני יי' אלהיכם, וכתיב ושמחת לפני יי' אלהיך. בהאי יומא דשבתא, אתנשי כל צערא וכל רוגזא וכל דוחקא מכל עלמא, בגין דאיהו יומא דהילולא דמלכא, דנשמתין אתוספן, כגוונא דעלמא דאתי.
א"ר יצחק לרבי יהודה, כתיב זכור את יום השבת לקדשו, ותנינן זכרהו על היין, אמאי על היין. א"ל, בגין דיין חדוותא דאורייתא, ויינא דאורייתא, חדוותא הוא דכלא. והאי יין חדי למלכא, והאי יין מעטרא למלכא בעטרוי, הה"ד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו. ותנינן בכלא בעייא לאחזאה ב"נ עובדא. דלא אשתכח קדושה אלא ביין, כד"א כי טובים דודיך מיין, מיין אינון טבאן, נזכירה דדיך מיין. וע"ד קדושה דשבת ביין, והא אוקמוה, והא אתמר.

— 26 —
ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש וגו'. רבי חייא פתח, אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק וגו'. אמרה כנסת ישראל, אני ישנה בגלותא דמצרים, דהוו בני בשעבודא דקשיו. ולבי ער, לנטרא להו דלא ישתיצון בגלותא. קול דודי דופק, דא קב"ה, דאמר ואזכור את בריתי.
פתחי לי פתחא כחדודא דמחטא, ואנא אפתח לך תרעין עלאין. פתחי לי אחותי, דהא פתחא לאעלא לי, בך הוא, דלא ייעלון לגבאי בני אלא בך, אנת הוא פתחא לאעלא לי בך, אי אנת לא תפתח פתחך, הא אנא סגיר. דלא ישכחון לי. בגין כך, פתחי לי. פתחי לי ודאי. ועל דא אמר דוד, כד בעא לאעלא למלכא, אמר פתחו לי שערי צדק, אבא בם אודה יה. זה השער ליי', דא הוא פתחא ודאי לאעלא למלכא. זה השער ליי', לאשכחא ליה, ולאתדבקא ביה, ועל דא פתחי לי אחותי רעיתי שראשי וגו'. בגין לאזדווגא עמך, ולמהוי עמך בשלם דעלמין.
ת"ח, בשעתא דקב"ה הוה קטיל לבוכרי דמצראי, כל אינון דקטל בפלגות ליליא, ואחית דרגין מעילא לתתא. ביה שעתא עאלו ישראל בקיומא דאת קדישא, אתגזרו ואשתתפו בכנסת ישראל, ואתאחדו בה. כדין ההוא דמא אחזיאו ליה על פתחא. ותרין דמי הוו, חד דפסחא, וחד דמא דאתגזרו. והוה רשים על פתחא, רשימא דמהימנותא, חד הכא וחד הכא וחד בינייהו, והא אתמר, ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף, בגין לאחזאה מהימנותא.
ובארבעה עשר, הא אתמר, דהא כדין מבטלין חמץ ושאור, ואסתלקו ישראל מרשותא אחרא, ואתעקרו מניה, ואתאחדו במצה, קשורא קדישא. בתר דאתגזרו, עאלו בה, עד דאתפרעו, ואתגלייא רשימא דלהון, וכדין יהב להון קשורא, באתר עלאה, בקשורא דמהימנותא, באתר דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, מן השמים דייקא, והא אוקמוה.

— 27 —
ת"ח, בארביסר בשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בשלימו עם שמשא, וכתרין תתאין לא משתכחין כל כך בעלמא, דהא בחדתותי דסיהרא, זינין בישין משתכחין, ומתערי לאתפשטא בעלמא. ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בנהירו דשמשא בשלימו, מתכנשי כלהו לאתר חד, וקדושי מלכא אתערו. כדין כתיב ליל שמורים הוא ליי', דהא זווגא קדישא אשתכח, והוא שמורים בכלא.
ר' אחא אמר, בגין כך תקונא דכלה בההוא יומא, ובליליא אשתכח ישובא דביתא, ווי לאינון דלאו מבני ביתא נינהו, כד אתאן לאזדווגא אורייתא כחדא, ווי לאינון דלא אשתמודען גבייהו. בגין כך ישראל קדישין מתקנין לון ביתא, כל ההוא יומא, ועל ידייהו, עיילי מאן דעיילי, ואינון חדאן וזמרן תרווייהו, זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי.
אמר ר' יוסי למה לן לאטרחא כולי האי, קרא שלים הוא, דהא בהאי ליליא, זווגא עלאה קדישא אתער ואשתכח, הה"ד, הוא הלילה הזה ליי' שמורים, מאי שמורים. תרי, זווגא דסיהרא בשמשא. לכל בני ישראל לדורתם, דהא מכאן ולהלאה, אתאחדו ואתקשרו בקשורא דשמא קדישא, ונפקו מרשותא אחרא. בגיני כך בארבעה עשר, מתקני גרמייהו, ומבערי חמץ מבינייהו, ועיילי ברשותא קדישא, וכדין מתעטרי חתן וכלה, בעטרוי דאימא עלאה, ובעי בר נש לאחזאה גרמיה דאיהו בר חורין.

— 28 —
א"ר יוסי, הני ארבע כסי דההוא ליליא אמאי. א"ר אבא, הא אוקמוה חברייא, לקביל ד' גאולות. אבל שפיר הוא בספרא דרב ייסא סבא, דקאמר הואיל וזווגא קדישא אשתכח בהאי ליליא בכל סטרין, וזווגא הוא בארבע קשרין, דאינון ד' דרגין, ולא מתפרשי דא מן דא, כד זווגא דא אשתכח, ואנן בחדוותא דלהון אתערנא, בגין דהא זכינא בהו, דמאן דאחיד בדא, זכי בכלא. וע"ד אשתני ליליא דא מכל שאר לילוון, ובעינן למעבד שמא בכלא, ולמחדי בהאי ליליא, בגין דחדוותא הוא לעילא ותתא.
ועוד אמר, דארבע אלין ארבע גאולות קרינן להו. מ"ט. בגין דהאי דרגא בתראה, גואל אתקרי, המלאך הגואל. ולא אקרי גואל, אלא על ידא דדרגא אחרא עלאה, דקיימא עלה ונהיר לה. ודא לא אפיק לה נהורא, אלא באלין תרין דרגין דעליה. אשתכח, דד' אלין ארבע גאולות נינהו.

— 29 —
ר' יהודה שאל לר' אבא, הא כתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, וחדוותא הוא כל שבעה, אמאי לא אשתלים הלל כל ז' יומין, כמו בסכות, דאשתכח ח' יומין הלילא, בשלימו דחדוותא כל יומא ויומא.
א"ל שפיר קאמרת, אבל ידיעא הוא, דהא הכא לא אתקשרו ישראל כל כך בכלא, כמה דאתקשרו לבתר. בגין כך בהאי ליליא, דזווגא אשתכח וחדוותא דכלא אשתכח, וישראל אתקשרו בההוא חדוותא, עבידנא שלימו, והלילא אשתלים. אבל לבתר אע"ג דכלהו משתכחי, עד כען ישראל לא אתקשרו בהו, ולא אתפרעו לאתגלייא רשימא קדישא, ולא קבילו אורייתא, ולא עאלו במה דעאלו לבתר. בגין כך בסכות שלימו דכלא אשתכח ביה, וחדוותא דכלא יתיר, אבל הכא עד כען לא זכו, ולא אשתכח שלימו ביה כ"כ, אע"ג דאשתכחו כל ז', לאו הוא באתגלייא, וישראל עד לא אתקשרו בהו כדקא חזי.
וע"ד חדוותא דכלא ושלימו דהלילא בהאי ליליא, בגין ההוא חולקא דאתקשרו ביה. מאי טעמא. דכיון דבההוא ליליא זווגא אשתכח, כל קשורא דכלא אשתכח בסטרא דזווגא, ולא בסטרא דישראל, דכד זווגא אשתכח בה משתכחי אלין תרין דרגין דקיימין עלה. וכד אלין משתכחי, הא כל גופא אשתכח בהו, וכדין שלימו דכלא, וחדוותא מכלא, והלילא אשתלים, דהא כדין אתעטרת סיהרא בכלא. אבל לא לבתר, דכל יומא ויומא אשתכחי, וישראל עד לא זכו בהו, הא לאו הלילא שלימא, כמו בזמנין אחרנין.

— 30 —
א"ל ר' יהודה, שפיר הוא, והכי הוא ודאי. והאי זמנא אחרא שמענא ליה בהאי גוונא, ואנשינא מלי. השתא מלה אחרא בעינא למנדע, הא חזינא בפסח ז', ובסכות ז', ושלימו דחדוותא ביומא אחרא. בשבועות, אמאי לא אשתכחו ביה ז' ימים, והא הכא אתחזון יתיר מכלא.
פתח ואמר, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. וכי מאי שנא הכא דאקרון ישראל אחד, יתיר מאתר אחרא. אלא, כיון דשבחא דישראל, אתייא לפרשא, קרא לון אחד, דהא בכל אתר שבחא דישראל אחד הוא. מ"ט. בגין דכל קשירו דעלאי ותתאי, בהאי אתר דאקרי ישראל אשתכח. דאתקשר במה דלעילא, ואתקשר במה דלתתא, ואתקשר בכ"י. וע"ד אקרי כלא אחד. ובאתר דא אשתמודעא מהימנותא, וקשורא שלימא, ויחודא עלאה קדישא.
וע"ד, יומא דא, קשורא דמהימנותא הוא, קשורא דכלא. וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה אילנא הוא דאקרי אחד. וע"ד בגין דאינון מתקשרי באתר דא, אקרי הכי. ועץ חיים אחד הוא ודאי אקרי, בגין דכלא ביה אתקשר, ויומא דיליה, אחד ודאי, קשורא דכלא, ואמצעיתא דכלא.
הה"ד ועץ החיים בתוך הגן, בתוך ממש, במציעות, ואחיד בכל סטרין, ואתקשר ביה. וע"ד פסח וסכות, והוא באמצעיתא. בגין דאיהו אמצעיתא דכלא, ודא הוא שבחא דאורייתא בהאי יומא, ולא יתיר, שבחא דמהימנותא, וקשורא דכלא. א"ר יהודה, בריך רחמנא דשאילנא, וזכינא להני מילי.
א"ר יצחק, חדוותא ושירתא, זמינין ישראל לשבחא לקב"ה, כהאי שבחא דמשבחי ישראל בליליא דפסחא, דכ"י אתקדשת בקדושה דמלכא. הה"ד השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. כליל התקדש חג דייקא. ברוך יי' לעולם אמן ואמן.

— 31 —
וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה ליי' בשבועותיכם מקרא קדש יהיה לכם וגו'. ר"ש פתח, אז ירננו עצי היער מלפני יי' כי בא לשפוט את הארץ. זכאה חולקיהון דאינון דמשתדלי באורייתא יממא ולילי, דידעין ארחוי דקב"ה, ואתאחדן בשמיה. ווי לאינון דלא משתדלי באורייתא, דהא לית לון חולקא בשמא קדישא, ולא אתאחדן ביה, לא בהאי עלמא, ולא בעלמא דאתי. מאן דזכי בהאי עלמא, זכי בעלמא דאתי. דהכי תנינן, דובב שפתי ישנים, אע"ג דאינון בההוא עלמא, שפוותייהו מרחשן תמן אורייתא.
ת"ח, עד השתא אקריבו ישראל תבואת הארץ, תבואת הארץ ודאי. ואתעסקו ביה, ואתקשרו בההוא קשורא. ואע"ג דדינא אשתכח, דינא בשלמא אשתכח ביה. ואקריבו שעורים, בגין דאיהו קדמאה מכל שאר תבואה, ומן קדמאה מתקרבא, ולא מההוא דמתאחר, דהא אחידו קדמאה, דישראל אתאחדו ביה בקב"ה, הכא הוא. אמר קב"ה, אנא יהבית לכו מן במדברא, מההוא אתר דאקרי שמים, דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ואתון מקרבין קמאי שעורים.
ורזא דמלה, זאת תורת הקנאת, חסר. אזהרותא לנשי עלמא, דלא ישטון תחות בעליהון. ואי לאו, קמח שעורים זמינא לקרבא. וממלה חדא, אשתמודע מלה אחרא. זכאה חולקיהון דישראל, דהא כנסת ישראל לא שקרת במלכא קדישא לעלמין. כ"י תווהת, אשר תשטה אשה תחת אישה, בגין כך דינא דהאי אתתא מאתרהא קא אתייא. ומאן הוא אתרהא ההוא דכתיב בה אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה. אשת חיל עטרת בעלה.
וההוא קמח שעורים, דאייתית ההיא אתתא, מנחת קנאת אתקרי, חסר, כנסת ישראל הכי אקרי. ועל דא, בפנחס כתיב, תחת אשר קנא לאלהיו, דקנאה הכא אתאחד, דמאן דמשקר בהאי ברית, קנאה אתערת עליה, ועל דא קנאין פוגעין בו. תא חזי, קמח שעורים, האי עומר, דכיון דהוה מטא לריחין דגרוסות, מפיקין מניה עשרון מנופה בי"ג נפה.
ודא שבע שבתות תמימות, לבתר דסלקין שבע שבתות אלין, אתא מלכא קדישא לאזדווגא בה בכ"י, ואורייתא אתייהיבת. וכדין אתעטר מלכא ביחודא שלים, ואשתכח אחד לעילא ותתא. וכד אתער מלכא קדישא, ומטא זמנא דאורייתא. כל אינון אילנין דמבכרי אבייהו, סלקין שירתא. ומאי אמרי בשעתא דמלקטי להון, פתחי ואמרי, יי' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה. יי' בהשמים חסדך. וכתיב, וכל עצי השדה ימחאו כף.

— 32 —
תו פתח ואמר, מזמור שירו ליי' שיר חדש כי נפלאות עשה. שיר חדש אקרי. בגין כך בהקריבכם מנחה חדשה. התם מנחת קנאות, הכא מנחה חדשה. חדשה דחודשא דכלה הכא. קשורא דכלה דעילא ותתא, קשורא דמהימנותא. וע"ד יעקב שלימא אתעטר בעטרוי, ואורייתא אתייהיבת.
וכד מטון בכורים לגבי כהנא, הוה בעי בר נש למימר ולפרשא מלין, על ההוא אילנא דארעא, דאשתלים כגוונא דלעילא, בתריסר תחומין, בשבעין ענפין, ובעא לאובדא ליה לבן ארמאה, דאתפגים עלמא בגיניה. וקב"ה שזיב ליה, ואתעטר בבנוי כמה דאוקימנא. בגין ההוא אילנא, דכל קשרא דמהימנותא, ביה תלייא. ועל דא מנחה חדשה אתקרי. מ"ט. בגין דחדוותא דעלאי ותתאי הוא, וחדוותא דסיהרא. ובכל זמנא חדתותי דסיהרא, קשרא דמהימנותא הוא, וחדוותא דילה.
למלכא דהוו ליה בנין, וברתא חדא, אתקין סעודתא לכלהו בנין, לא אשתכחת ההיא ברתא על פתורא. כד אתאת, אמרת למלכא, מארי, לכל אחי זמינת ויהבת לכל חד מאנין ידיען, ולי לא יהבת חולקא בינייהו. א"ל, חייך ברתי, מנא דילך ישתכח על חד תרין. הא כלא יתנון לך מחולקיהון. אשתכח לבתר בידהא חולקין, על חד תרין מכלא. כך כנסת ישראל, מכלא נטלא חולקין, ועל דא אתקרי כלה, כלולא. ככלה דכלהו מזמנין לה מאנין וחולקין ותכשיטין, כך היא כ"י, חדתותי דילה בכלא, וכלא יהבין לה חולקין ומאנין.
תא חזי, בשעתא דמלכא קדישא אשתכח בעטרוי, חדוותא דכנסת ישראל הוא. וכד אורייתא אתייהיבת, אתעטרת כנסת ישראל בעטרין עלאין, ובגין דכל קשרא דמהימנותא, אתקשר בהאי אילנא, אקרי יום אחד. דכתיב, והיה יום אחד הוא יודע ליי'. יום אחד ודאי, דכ"י יום אחד, בקשורא דלעילא.
קשורא דלעילא, רישא וגולגלתא ומוחי. קשורא אחרא, תרין דרועין וגופא. דאחידן, מחילא דרישא. ואוקמא רב המנונא, בתלת קשירין דאבהתא. תרין קיימין דלתתא דאתמשכו במשח רבות, בתרין דרגין, תרין נחלין, לאכנשא זרעא, לאפקא בדרגא אחרא, בפום אמה. אילנא דא, הוא גופא דאמצעיתא, דאחיד לכל הני, וכלא מתקשרן ביה, והוא בהון, ועל דא כלא חד. וכד אזדווגת ביה מטרוניתא, כדין הוא אחד, והא אוקימנא מלי.
תא חזי, כתיב ביום השמיני עצרת. מאן עצרת. אלא בההוא אתר, דכלא מתקשרן כחדא, אקרי עצרת, מאי עצרת, כנישו. ואי תימא הכא דאקרי עצרת, מאי טעמא. אלא בכל אינון יומין, יומי סעודתי דענפי אילנא הוו. ועל דא, שבעים פרים אינון. לבתר, חדוותא דאילנא ממש, וחדוותא דאורייתא. ובגיניה הוא יומא חד עצרת. חדוותא דאורייתא, חדוותא דאילנא, דהוא גופא.
ועל דא לית חולקא בהאי יומא, אלא לקב"ה וכנ"י. בג"כ, עצרת תהיה לכם, לכם, ולא לאחרא. דהא בשעתא דמלכא אשתכח, כלא אשתכח ביה. וע"ד תנינן, בעצרת על פירות האילן, והא אוקמוה בג"כ אחד אקרי, אחד ודאי, כמה דאמרן.
ת"ח, מה כתיב, ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו', סלת תהיינה חמץ תאפינה. מאי שנא הכא חמץ, אלא בגין דכלא אחידן ביה באילנא, דהא באילנא אחידן ענפין, באילנא אחידן עלין, קליפין, דינין סגיאין בכל סטרין, כלא אשתכח ביה. ובגין דהאי אילנא, מכפר על יצר הרע, דהוא בבי מותביה דבר נש.
אמר רבי אלעזר, מהאי אילנא אתזנו כל שאר אילנין לתתא. והוא אשתרשא על חד נהרא עמיקא, דנגיד ונפיק ולא פסקין מימוי לעלמין. עליה כתיב והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו, ועל דא אקרי אורייתא, עץ חיים היא וגו'. ומאי ותומכיה מאושר. הא אוקמוה, אבל ותומכיה מאושר, כד"א באשרי כי אשרוני בנות.

— 33 —
(רעיא מהימנא) והניף את העמר וגו'. פקודא דא, לקרבא קרבן העמר, קרבנא דא, כלא איהו בדבקותא עילא ותתא, מטרוניתא ובנהא כחדא אזלין. עמר דא, מקרבין ישראל בדכיותא דלהון, וההוא קרבנא איהו מן שעורים, ודא אתקריבו, למיעל רחימו בין אתתא ובעלה.
אשת זנונים, אתרחקת גרמה מבינייהו, דלא יכילת למיקם על גבה. אשת חיל קריבת גרמה לקרבא לגבי כהנא רבא, ודאי טהורה היא, ונקתה ונזרעה זרע, ואוסיפת חילא ורחימו לגבי בעלה. אשת זנונים ערקת מן מקדשא, דלא למקרב לגביה, דאלמלא בההוא זמנא דאשת חיל אבדיקת גרמה, איהי אתקריבת לגבה, אתאבידת מעלמא. וע"ד לא בעיא לקרבא למקדשא, וערקת מניה, ואשתארו ישראל זכאין, בלא ערבוביא אחרא, לגבי רזא דמהימנותא.
רזא דסתרא דא, תרתין אחתן. וכד ארחת דא לגבי דא, בבדיקו דילה, צבתה בטנה ונפלה ירכה. דהא בדיקו דאשת חיל, סמא דמותא לאשת זנונים. ודא איהו עיטא, דיהב קב"ה לבנוי, לקרבא קרבנא דא בגין אשת חיל, דתערוק אשת זנונים מנה. ואשתארו ישראל בלא ערבוביא אחרא, זכאין אינון בעלמא דין, ובעלמא דאתי. (ע"כ רעיא מהימנא)

— 34 —
רבי אבא ורבי חייא הוו אזלי באורחא, אמר ר' חייא, כתיב, וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה. מאי קא מיירי. א"ל, הא אוקמוה חברייא. אבל ת"ח, ישראל כד הוו במצרים, הוו ברשותא אחרא, והוו אחידן במסאבותא, כאתתא דא, כד היא יתבא ביומי דמסאבותא. בתר דאתגזרו, עאלו בחולקא קדישא, דאקרי ברית. כיון דאתאחדו ביה, פסק מסאבותא מנייהו, כדא אתתא כד פסקו מנה דמי מסאבותא. בתר דאתפסקו מנה, מה כתיב. וספרה לה שבעת ימים. אוף הכא, כיון דעאלו בחולקא קדישא, פסקא מסאבו מנייהו, ואמר קב"ה, מכאן ולהלאה חושבנא לדכיותא.
וספרתם לכם, לכם דייקא, כד"א וספרה לה שבעת ימים, לה: לעצמה. אוף הכא לכם: לעצמכם. ולמה. בגין לאתדכאה במיין עלאין קדישין, ולבתר למיתי לאתחברא ביה במלכא, ולקבלא אורייתיה.
התם וספרה לה שבעת ימים, הכא שבע שבתות, אמאי שבע שבתות. בגין למזכי לאתדכאה במיין, דההוא נהר דנגיד ונפיק. ואקרי מים חיים. וההוא נהר, שבע שבתות נפקו מניה. וע"ד שבע שבתות ודאי, בגין למזכי ביה, כמה דאתתא, דכיו דילה בליליא, לאשתמשא בבעלה.
כך כתיב וברדת הטל על המחנה לילה. על המחנה כתיב, ולא כתיב וברדת הטל לילה. אלא על המחנה, בגין דיורד מההוא נקודה, על אינון יומין דאתקריאו מחנה. ומתחברת במלכא קדישא, ואימתי נחת האי טלא. כד קריבו ישראל לטורא דסיני, כדין נחת ההוא טלא בשלימו, ואדכי, ואתפסקת זוהמתן מנייהו, ואתחברו ביה במלכא וכנסת ישראל, וקבילו אורייתא, והא אוקימנא. ובההוא זמנא, ודאי כל הנחלים הולכים אל הים, לאתדכאה ולאסתחאה, וכלא אתקשרו ואתחברו ביה במלכא קדישא.
ת"ח, כל ב"נ דלא מני חושבנא דא, אינון שבע שבתות תמימות, למזכי לדכיותא דא. לא אקרי טהור, ולאו בכללא דטהור הוא. ולאו הוא כדאי למהוי ליה חולקא באורייתא, ומאן דמטי טהור להאי יומא, וחושבנא לא אתאביד מניה, כד מטי להאי ליליא, לבעי ליה למלעי באורייתא, ולאתחברא בה, ולנטרא דכיו עלאה, דמטי עליה בההוא ליליא, ואתדכי.

— 35 —
ואוליפנא, דאורייתא דבעי ליה למלעי בהאי ליליא, אורייתא דבע"פ, בגין דיתדכון כחדא, ממבועא דנחלא עמיקא. לבתר, בהאי יומא, ליתי תורה שבכתב, ויתחבר בה, וישתכחון כחדא בזווגא חד לעילא. כדין מכריזי עליה ואמרי, ואני זאת בריתי אותם אמר יי' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך וגו'.
ועל דא, חסידי קדמאי לא הוו ניימי בהאי ליליא, והוו לעאן באורייתא, ואמרי, ניתי לאחסנא ירותא קדישא, לן, ולבנן, בתרין עלמין. וההוא ליליא כנסת ישראל אתעטרא עלייהו, ואתייא לאזדווגא ביה במלכא, ותרווייהו מתעטרי על רישייהו, דאינון דזכאן להכי.
ר"ש הכי אמר, בשעתא דמתכנשי חברייא בהאי ליליא לגביה, ניתי לתקנא תכשיטי כלה, בגין דתשתכח למחר בתכשיטהא, ותקונהא, לגבי מלכא כדקא יאות. זכאה חולקיהון דחברייא, כד יתבע מלכא למטרוניתא, מאן תקין תכשיטהא, ואנהיר עטרהא, ושוי תקונהא. ולית לך בעלמא, מאן דידע לתקנא תכשיטי כלה, אלא חברייא, זכאה חולקיהון בעלמא דין ובעלמא דאתי.
ת"ח, חברייא מתקני בהאי ליליא תכשיטהא לכלה, ומעטרי לה בעטרהא, לגבי מלכא. ומאן מתקין ליה למלכא, בהאי ליליא, לאשתכחא בה בכלה, לאזדווגא בה במטרוניתא. נהרא קדישא עמיקא דכל נהרין, אימא עלאה. הה"ד, צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה וגו'. לבתר דאתקינת ליה למלכא, ואעטרת ליה, אתיית לדכאה לה למטרוניתא, ולאינון דמשתכחי גבה.
למלכא דהוה ליה בר יחידאי, אתא לזווגא ליה במטרוניתא עלאה, מאי עבדת אמיה כל ההוא ליליא, עאלת לבי גניזהא, אפיקת עטרא עלאה, בשבעין אבני יקר סחרנא, ואעטרת ליה. אפיקת לבושין דמילת ואלבישת ליה, ואתקנת ליה בתקוני דמלכין.
לבתר עאלת לבי כלה, חמאת עולימתהא, דקא מתקני עטרהא, ולבושהא, ותכשיטהא, לתקנא לה. אמרה לון, הא אתקינת בי טבילה, אתר דמיין נבעין, וכל ריחין ובוסמין סוחרני אינון מיין, לדכאה לכלתי, ליתי כלתי, מטרוניתא דברי, ועולימתהא, ויתדכון בההוא אתר דאתקינת בההוא בי טבילה, דמיין נבעין דעמי. לבתר תקינו לה בתכשיטהא, אלבישו לה לבושהא, אעטרו לה בעטרהא. למחר כד ייתי ברי לאזדווגא במטרוניתא, יתקין היכלא לכלהו, וישתכח מדוריה בכו כחדא.
כך מלכא קדישא ומטרוניתא, וחברייא, כהאי גוונא. ואימא עלאה דמתקנת כלא. אשתכח דמלכא עלאה, ומטרוניתא, וחברייא, מדוריהון כחדא, ולא מתפרשין לעלמין. הה"ד, יי' מי יגור באהלך וגו', הולך תמים ופועל צדק. מאן הוא פועל צדק. אלא, אלין אינון דמתקני למטרוניתא בתכשיטהא, בלבושהא, בעטרהא. וכל חד, פועל צדק אקרי. א"ר חייא, אלמלא לא זכינא בעלמא, אלא למשמע מלין אלין דיי. זכאה חולקיהון דאינון דמשתדלי באורייתא, וידעין אורחוי דמלכא קדישא, דרעותא דלהון באורייתא, עלייהו כתיב כי בי חשק ואפלטהו. וכתיב אחלצהו ואכבדהו.

— 36 —
(רעיא מהימנא) וספרתם לכם ממחרת השבת וגו'. פקודא דא, לספור ספירת העמר, הא אוקימנא, ורזא דא, ישראל, אף על גב דאתדכו למעבד פסחא, ונפקו ממסאבו, לא הוו שלמין ודכיין כדקא חזי. וע"ד, לאו הלל גמור ביומי דפסחא, דעד כען לא אשתלימו כדקא יאות.
כאתתא דנפקא ממסאבו, וכיון דנפקא, מתמן ולהלאה, וספרה לה. אוף הכא ישראל, כד נפקו ממצרים, נפקו ממסאבו, ועבדו פסח, למיכל בפתורא דאבוהון, ומתמן ולהלאה יעבדון חושבנא, למקרב אתתא לבעלה, לאתחברא בהדיה, ואינון חמשין יומין דדכיו, לאעלא לרזא דעלמא דאתי, ולקבלא אורייתא, ולמקרב אתתא לבעלה.
ובגין דאלין יומין, יומין דעלמא דדכורא, לא אתמסר חושבנא דא אלא לגברי בלחודייהו. וע"ד חושבנא דא, בעמידה איהו, ומלין דעלמא תתאה, בישיבה, ולא בעמידה. ורזא דא, צלותא דעמידה, וצלותא מיושב.
ואלין חמשין, מ"ט אינון, כלל אנפי אורייתא, דהא ביומא דחמשין, איהו רזא דאורייתא ממש. ואלין אינון חמשין יומין, דביה שמטה ויובלא. ואי תימא, חמשין, מ"ט אינון. חד טמירא איהו, ועלמא אסתמיך עליה. ובההוא יומא דחמשין, אתגליא טמירא, ואתכסיא ביה. כמלכא דאתי לבי שושביניה, ואשתכח תמן, אוף הכא יומא דחמשין, והא אוקימנא רזא דא.

— 37 —
פקודא בתר דא, למעבד חג שבועות, דכתיב ועשית חג שבועות ליי' אלהיך. שבועות: על דעאלו ישראל לרזא דחמשין יומין, דאינון שבעה שבועות, ובקרבנא דעמר, אתבטל יצר הרע, דערקת מאשת חיל. וכד תמן לא אתקריב, מתדבקין ישראל בקודשא בריך הוא, ואתבטל מעילא ומתתא.
ובגין כך אקרי בגוונא דא עצרת, דאית ביה בטול יצר הרע. ועל דא לא כתיב ביה חטאת, כשאר זמנין, דכתיב בהו חטאת ליי'. וכדין כל נהורין אתכנשו לאשת חיל, ובגין כך עצרת.
שבועות, ולא כתיב כמה אינון. אלא בכל אתר דאתמר סתם, שמא גרים דאינון מן שבע. וכתיב שבעה שבועות תספר לך, אמאי כתיב שבועות בלחודוי. אלא הכי אצטריך שבועות סתם, לאכללא עילא ותתא, דהא בכל אתר דאלין מתערי, אלין אוף הכי מתערי עמהון. עד לא הוה שלמה, לא הוו אתגליין, כיון דאתא שלמה, עבד מנייהו פרט. דכתיב, שבעת ימים ושבעת ימים, דא איהו פרט.
בזמנא אחרא בכלל, שבועות סתם. ולא אצטריך לבר נש אחרא למעבד מנהון פרט, בר שלמה. בגין דאינון שבעת ימים דלתתא, לא נהירו בשלימו, עד דאתא שלמה, וכדין קיימא סיהרא באשלמותא, באינון שבעת יומין. והכא חג שבועות סתם, בגין דאתכללו תתאי בעלאי, ולא אנהירו כיומא דשלמה.
פקודא בתר דא, לקרבא שתי הלחם. הא אוקימנא, שתי הלחם: תרתי שכינתי, עילא ותתא, ואתחברן כחדא. לגביהון, תרין נהמי בשבת, מזונא דחד תרין, דעילא ותתא. ועל דא כתיב, שני העמר לאחד. לאחד ודאי, לאתייחדא באתר חד. לההוא דאקרי אחד. ומאן איהו. הקול קול יעקב, דאיהו ירית עילא ותתא, תרין נהמי כחדא. ובגין דשבת איהו רזא דעילא ותתא, וכלא איהו שבת, תרין נהמי.
פקודא בתר דא להסדיר לחם ולבונה, להקריב עמר. דכתיב ועשיתם ביום הניפכם את העמר כבש תמים לעולה. וכן בשבועות להקריב שתי הלחם, והכי בכל יומין טבין, להקריב קרבן דמוספין. אלא ודאי בכל יומא דמועדייא צריך לקרבא קרבנא דיליה. צריך לקרבא עליה תוספת דאית ליה, כגון תוספת כתובתא ומתנתא, דאוסיף חתן לכלה. ושבת מלכתא, דאיהי כלה, בשבתות ובכל יומין טבין, צריכה תוספת, דאינון מוספין דקרבנין, ומתנתא, דאינון מתנות כהונה.
ובשבועות דאיהו מתן תורה, דאתייהיבו תרין לוחין דאורייתא, מסטרא דאילנא דחיי, צריך לקרבא לגבייהו, שתי הלחם דאינון ה"ה דהא איהו נהמא דאורייתא, דאתמר ביה לכו לחמו בלחמי, ה"ה, מן המוציא לחם מן הארץ.
והאי איהו מאכל אדם, דאיהו יו"ד ה"א וא"ו ה"א. זאת התורה אדם. אדם כי יקריב מכם קרבן ליי'. עומר שעורין, מאכל בעירן, דאינון חיות הקדש, דמנהון צריך לקרבא, הה"ד מן הבהמה. אלים: מנגחים במתניתין, באלין פשטין. מן הבקר: פרים מנגחים במתניתין, בתוקפא יתיר. ומן הצאן: שאר עמא, קרבנא דלהון צלותין, ועלייהו אתמר, ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם.
דמארי קבלה, ומארי מדות, אינון מסטר דאילנא דחיי. שאר עמא מסטרא דאילנא דטוב ורע, אסור והתר. ובגין דא, מן הבהמה, מאכל דלהון, עמר לחם שעורים, וימד שש שעורים. וישת עליה, אורייתא דבעל פה, דשית סדרי משנה. אבל אלין דאילנא דחיי, דאינון אדם אורייתא דלהון, נהמא דקב"ה. הה"ד, לכו לחמו בלחמי והיינו שתי הלחם. חדו כלהו תנאין ואמוראין, ואמרו מאן קאים קמי סיני. (ע"כ רעיא מהימנא)

— 38 —
בחדש השביעי באחד לחדש, ר' יצחק פתח, תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. זכאין אינון ישראל, דקב"ה קריב לון לגביה, מן כל אומין עע"ז, ואתרעי בהו, ומאתר רחיקא קריב לון לגביה, הה"ד, ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' אלהי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם. לאחזאה, דהא מאתר רחיקא אתרעי בהו, וקריב לון לגביה, וכתיב, ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וגו'. הני קראי אית לאסתכלא בהו, וכי כל ישראל לא הוו ידעי דא, וכל שכן יהושע.
אלא אורייתא כולה סתים וגליא, כמה דשמא קדישא סתים וגליא, בגין דאורייתא כולה שמא קדישא היא, ועל דא איהי סתים וגליא. אי ישראל ויהושע הוו ידעי, אמאי כתיב כה אמר יי'. אלא ודאי סתימא דמלה, טיבו סגי עבד קודשא בריך הוא בישראל, דאתרעי בהו באבהתא, ועביד לון רתיכא קדישא עלאה ליקריה, ואפיק לון מגו נהרא עלאה יקירא קדישא, בוצינא דכל בוצינין, בגין דיתעטר בהו. הדא הוא דכתיב, כה אמר יי' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם. הנהר: ההוא נהר דאשתמודע, ואתיידע.
מעולם, מאי קא בעי הכא. אלא לאחזאה חכמתא. מעבר הנהר מעולם, אלא ההוא נהר עולם אקרי. ועל דא, בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, לאחזאה טיבו וקשוט דעבד קודשא ב"ה לישראל. ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר מאי קא מיירי. אלא אברהם לא אתדבק ביה בההוא נהר, כמו יצחק דאתדבק ביה בסטריה לאתתקפא.
תא חזי, האי נהר, אף על גב דלאו איהו דינא, דינין נפקי מסטריה, ואתתקפו ביה. וכד יצחק אתתקף בדינוי, כדין עלאין ותתאין מתכנפי לדינא, וכורסייא דדינא אתתקן, ומלכא קדישא יתיב על כורסייא דדינא, ודאין עלמא, כדין, תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. זכאין אינון ישראל, דידעין לסלקא כורסייא דדינא, ולתקנא כורסייא דרחמי. ובמה. בשופר.
רבי אבא הוה יתיב קמיה דרבי שמעון, אמר ליה, הא זמנין סגיאין שאילנא על האי שופר, מאי קא מיירי, ועד כאן לא אתיישבנא ביה. אמר ליה, ודאי האי הוא ברירא דמלה, דישראל בעיין ביומא דדינא, שופר, ולא קרן. בגין דקרן הא אתיידע באן אתר איהו, ולאתדבקא דינא לא בעינא. אבל הא תנינן, במלין ובעובדא, בעינן לאחזאה ולאתערא מלין סתימין.
תא חזי, כד ההוא שופר עלאה, דנהירו דכלא ביה, אסתלק ולא נהיר לבנין, כדין דינא אתער, וכרסוון אתתקנו לבי דינא, ודא שופר, אילו דיצחק אקרי, תוקפיה דיצחק, תושבחתיה דאבהן, כד אסתלק ההוא שופר גדול, דלא ינקא לבנין, כדין יצחק אתתקף, ואתתקן לדינא בעלמא.
וכד אתער האי שופר וכד בני נשא תייבין מחטאיהון, בעיין לנגדא קול שופר מתתא, וההוא קלא סליק לעילא, כדין אתער שופרא אחרא עלאה, ואתער רחמי, ואסתלק דינא. ובעינן לאחזאה עובדא בשופר, לאתערא שופרא אחרא, ולאפקא בהאי שופר לתתא, אינון קלי, לאחזאה דכל אינון קלין דלעילא, דכלילן כלהו בההוא שופר עלאה, יתערון לנפקא.
ובהני קלין דלתתא, יהבין ישראל חילא לעילא, ועל דא בעינן לזמנא שופר ביומא דא, ולסדרא קלין, לכוונא ביה בגין לאתערא שופר אחרא, דביה כלילן קלי לעילא.
סדרא קדמאה, קלא נפיק, ומתעטר לעילא, סליק רקיעין, ואתבקע בין טורי רמאי, ומטי לגביה דאברהם, ושריא ברישיה, ואתעטר, ואתער הוא, ואתקן לכורסייא. ובספרא דאגדתא תנינן, בשעתא דההוא קלא קדמאה סליק, אתער ואתעטר אברהם, ואתקן לכורסייא, פקדין עליה אבא.
אדהכי, סלקא תניינא, תקיפא לתברא תוקפי רגיזין. ודא סדרא תניינא, ההוא קלא תבירא בתוקפוי. וכדין סלקא, וכל דינין דאתערען קמיה אתברו, עד דסליק לאתריה דיצחק. כיון דיצחק אתער, וחמי לאברהם מתקן לכורסייא לקיימא קמיה, כדין אתכפיא, ותבר תוקפא קשיא. ובהאי, בעי מאן דתקע, לכוונא לבא ורעותא, בגין לתברא חילא ותוקפא דדינא קשיא, הדא הוא דכתיב, אשרי העם יודעי תרועה, יודעי תרועה ודאי.
סדרא תליתאה, קלא נפיק, וסליק, ובקע כל אינון רקיעין, ורחמי מתערן, ומטי ההוא קלא לרישיה דיעקב ויעקב אתער, וחמי לאברהם מתתקן בגיסא אחרא, כדין אחידן תרווייהו ביה ביצחק, דא מהאי סטרא, ודא, מהאי סטרא ולא יכלין תוקפוי לנפקא לבר. והני תלתא סדרין, כלהו סדרא חד.
סדרא אחרא, קלא נפיק, וסליק, ונטיל לאברהם מאתריה, ונגיד ליה לתתא, לאתר דתוקפיהון דיצחק שריין וקיימן ליה לאברהם בגווייהו.
סדרא תניינא, נפיק קלא תבירא, לא תקיפא כקדמאה, לא דחליש ההוא קלא דתקע, אלא דההוא קלא לאו איהו לגבי יצחק בקדמיתא, דתמן תוקפא תקיפא שריא, אלא לגבי אינון בי דינא דלתתא, דאינון רפויין יתיר, וכלהו חמאן לאברהם לגבייהו, ואתכפיין קמיה.
אדהכי, סדרא תליתאה, קלא נפיק, וסליק, ואתעטר ברישיה דיעקב, ונגיד ליה לתתא לההוא אתר דאינון גבוראן שריין, וקאים לקבלייהו, אברהם מהאי סטרא, ויעקב מהאי סטרא, ואינון באמצעיתא. כדין אתכפיין כלהו, ומשתכחין באתרייהו. והני כלהו סדרא אחרא תניינא.
סדרא בתראה, דבעייא לסלקא לון לאתרייהו, וליישבא בינייהו ליצחק כמלקדמין. בגין דהאי בעי לישרא ליה באתריה, ולא יפוק בתוקפוי לבר, כדין דינין כלהו אתכפיין, ורחמין אתערו.
על דא בעי לכוונא לבא ורעותא בהני קלי, ולמהדר בתיובתא קמי מאריהון. כדין כד ישראל מתקני ומסדרי קלין ברעותא דלבא כדקא יאות, בשופרא דא, אהדר ההוא שופר עלאה, וכד אהדר, מעטרא ליה ליעקב, ואתתקן כלא. וכורסייא אחרא רמיו, וכדין חידו אשתכח בכלא, וקודשא בריך הוא מרחם על עלמא. זכאה חולקיהון דישראל, דידעין לנגדא ולאמשכא למאריהון, מדינא לרחמי, ולתקנא כלהו עלמין על ידייהו.
ת"ח, לקבל דא, תלתא ספרין פתיחין ביומא דא, וכמה דרחמין מתערין, ודינין קשיין אתכפיין ועאלין לדוכתייהו. כך הוא לתתא כגוונא דלעילא, דינין קשיין אתכפיין ואתעברו מעלמא. ומאן אינון. אלין אינון רשעים גמורים, דאינון דינין קשיין דאתכפיין ואתעברו מעלמא. ועל דא נכתבים ונחתמים וכו'. א"ר אבא, ודאי דא הוא ברירא דמלה, בריך רחמנא דשאילנא ורווחנא בהני מילי.
א"ר יהודה, כתיב זכרון תרועה, זכרון עבדינן, לכוונא לבא ורעותא, ישראל עבדין זכרון לתתא, במה. בעובדא, בגין דיתער מלה כההוא גוונא לעילא.
אמר ר' אלעזר, כתיב בכסה ליום חגנו דאתכסיא ביה סיהרא. והיך אתכסיא. אלא, כד קיימא עיבא, ושמשא לא נהיר, כדין סיהרא אתכסיא, ולא נהיר. ועל דא, מקמי עיבא שמשא לא נהיר, כ"ש סיהרא דאתכסיא ולא נהירא. ועל דא בכסה ליום חגנו, בה"א, דאתכסיא סיהרא. ובמה נהיר. כלא בתיובתא, ובקל שופרא, דכתיב אשרי העם יודעי תרועה כדין יי' באור פניך יהלכון.

— 39 —
(רעיא מהימנא) בחדש השביעי באחד לחדש וגו'. פקודא דא, לתקוע שופר בראש השנה, דהוא יומא דדינא לעלמא, כמה דאוקימנא. והא אוקמוה דכתיב, תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. והא אתמר. דהאי איהו יומא דסיהרא אתכסי ביה, וקאים עלמא בדינא. בגין, דההוא מקטרגא, חפי וכסי ואנעל פתחא על מלכא, אתר דדינא שריא, למתבע דינא על עלמא.
ואי תימא, איך אתייהיב ליה רשו לההוא מקטרגא לחפאה ולמתבע דינא. אלא ודאי בידא דהאי מקטרגא, שוי קב"ה למתבע דינא על כל עלמא, ושוי ליה יומא ידיעא, למתבע קמיה כל דינין דעלמא, דהא קב"ה עבד ליה ושוי ליה קמיה, למהוי דחילו דקודשא בריך הוא סלקא, ושריא על כלא. ורזא דא, והאלהים עשה שיראו מלפניו. מאי עשה. עשה להאי מקטרגא, ואתקין ליה קמיה, למהוי סייפא שננא על כל עלמא. וכל דא בגין דידחלון מקמי קודשא ב"ה כלא. ודא איהו סנטירא, דתבע חובי בני נשא, ותבע דינא, ותפיס בני נשא וקטיל לון ואלקי לון, כלא כמה דנפיק מן דינא.
כגוונא דההוא ממונה בית דין דלתתא, דאתייהיב ליה רשו לאדכרא קמי בי דינא, פלוני עבד כך, ופלוני עבר על כך, ולמתבע עלייהו דינא. ותנן, רשו אתייהיב לההוא ממונה בית דין, לאנעלא על בי דינא פתחא, עד דיגזרון דינא על כל מה דאיהו תבע, ולית רשו לבית דין לדחייא ליה. בגין כי אני יי' אוהב משפט. ואיהו בעי דעלמא יתקיים בדינא, ולמנדע דאית דין ואית דיין.
כהאי גוונא שוי קודשא ב"ה קמיה להאי, דאיהו תבע דינא קמי מלכא, על כל בני עלמא. ובהאי יומא אתייהיב ליה רשו, לכסאה פתחא דמלכא, וסיהרא אתחפייא לגו, עד דיתגזר דינא על כל בני עלמא. ואף על גב דכלא אתגלי קמי קודשא ב"ה, לא בעי אלא בדינא.
כלא כגוונא חדא עילא ותתא, אתקין כורסיא דדינא בהאי יומא, וסנטירא אתא, ותבע דינא על כל עובדי בני עלמא, כל חד וחד כפום ארחוי, וכפום מה דעבד. וסהדין אתיין וסהדי על כל עובדי בני עלמא. ואלין אינון עיני יי', דאינון משטטי בכל עלמא. וכמה אינון עיני יי', דלית לון חושבנא, דקא אזלי ומשטטי בכל עלמא, וחמאן כל עובדי בני עלמא.
ווי לאינון דלא משגיחין ולא מסתכלין בעובדיהון, דהא לגבייהו קיימין אלין סהדי מלכא, ומשגיחין וחמאן כל מה דאינון עבדין, וקאמרי, דהא אינון סלקי וסהדי קמי מלכא. והאי סנטירא קאים קמי מלכא, ותבע דינא, פלוני עבר דינא, פלוני עבד כך. והא הכא סהדי. ועד דקודשא ב"ה לא שאיל לון, לית לון רשו לסהדא. כדין אינון סהדי סהדותא.
וכלא אכתיב קמי מלכא בפתקא. בבי מלכא אית חד היכלא. היכלא דא מליא אשא חוורא, והאי אשא מתגלגלא בפלקא, ולהיט שביבין והאי לא פסיק לעלמין. לגו האי היכלא, אית היכלא אוחרא, מליא אשא אוכמא, דלא פסיק לעלמין. תרין סופרין קיימין תדיר קמיה מלכא. בשעתא דדינא, סהדין כל סהדי קמי מלכא. אינון סופרין נטלין מההוא פלקא דאשא חוורא, וכתבי עליה בההוא אשא אוכמא.
וכדין מלכא אחמיץ דינא, עד זמנא ידיעא, דלמא בין כך ובין כך יהדרון בתשובה. אי יהדרון, פתקין נקרעין. ואי לאו, מלכא יתיב, וכל אינון דבי זכותא קיימי קמיה, כרוזא קם וכריז, פלוני עבד כך, מאן יוליף עליה זכות, אי אית מאן דיוליף עליה זכות, יאות. ואי לאו הא אתמסר לסנטירא.
וכלא ידע קב"ה, אמאי אצטריך לכל דא. אלא בגין דלא יהא פטרא דפומא לבני עלמא. אלא לאחזאה דכלא עביד בארח קשוט, וניחא קמיה מאן דאשתזיב מן דיניה. ואי תימא מנלן. האי אתמסר לחכימי, ואפילו למאן דלא ידעי, מאן דבעי לאסתכלא, ישגח במה דאיהו באתגליא, וידע במה דאיהו בסתרא, דהא כלא כגוונא חדא, כל מה דפקיד קב"ה בארעא, כלא איהו כגוונא דלעילא.
יומא דר"ה, איהו יומא דדינא, ומלכא יתיב בכורסייא דדינא, סנטירא קא אתי וחפי פתחא דמלכא, ותבע דינא. ואף על גב דקודשא ב"ה רחים ליה לדינא, כמה דאת אמר, כי אני יי' אוהב משפט. נצח רחימו דבנוי, לרחימו דדינא. ובשעתא דסנטירא קם למטען מלין עלייהו, פקיד למתקע בשופר, בגין לאתערא רחמי מתתא לעילא, בההוא שופר.
סלקא ההוא קלא, כלילא באשא ורוחא ומיא, ואתעביד מנייהו קלא חדא, ואתער קלא אחרא לעילא, כד ההוא קלא אתער מעילא ומתתא, כדין כל טענות דקא טעין ההוא מקטרגא מתערבבי.
ביומא דראש השנה, נפיק יצחק בלחודוי, וקרי לעשו, לאטעמא ליה תבשילין דכל עלמא, כל חד כפום אורחוי, דהא בההיא שעתא ותכהן עיניו מראות, דנפיק מניה מאן דאחשך אפי בריין, ואתפרש, ושכיב על ערסיה דדינא, וקרי לעשו, ואמר וצודה לי צידה ועשה לי מטעמים והביאה לי.
ורבקה אמרה אל יעקב בנה, רחימא דנפשה, בנה רחימא דאתמסר לה מיומא דאתברי עלמא. ופקידת ליה, לאתערא איהו באינון מטעמים דיליה. ויעקב אתער מתתא, מתלבש בצלותין ובעותין, והקול קול יעקב בההוא שופר דקא סליק, ואתער יעקב לגביה, ואתקריב בהדיה, ויגש לו ויאכל, ואתכליל דא בדא. כיון דאתכליל בהדיה, ויבא לו יין, דא יין דמנטרא, יין דהוא חידו דלבא, רזא דעלמא דאתי, כדין וירח את ריח בגדיו, צלותין דסלקין ובעותין. ויברכהו, נח רוגזא, וחדי לבא, וכלא איהו רחמי.
כיון דאיהו אתכליל ביעקב, כל אינון חיילין ותוקפין ורוגזין דהוו זמינין, אתבדרו, ולא אשתכחו תמן. וישראל נפקין מן דינא, בחדוה ובברכאן. ויהי אך יצא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו, ביומא דא, בחדוה, ובברכאן עלאין, ועשו אחיו בא מצידו, טעין טועני מעובדי דעלמא, ויעש גם הוא מטעמים, חדיד לישניה למטען טענות. אתקין סהדי, ויבא לאביו ויאמר יקום אבי, יתער בדינוי, ויאכל כמה עובדין בישין דכל עלמא דקא אשכחנא.
ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד, דהא לא יכיל לאתפרשא מכללא דיעקב, דאיהו בחדוה. ויאמר מי אפוא הוא הצד ציד, בכמה צלותין ובעותין, ואוכל מכל בטרם תבא ואברכהו גם ברוך יהיה. כשמוע עשו את דברי (יצחק) אביו ויצעק צעקה וגו'. דחמי דהא צידו לא הוה כלום. עד לבתר דאמר ליה, הנה משמני הארץ וגו'. אלין תקיפין ואוכלוסין דשאר עמין ודא קשיא ליה מכלא. וישטום עשו את יעקב, למיזל אבתריה, ולקטרגא ליה תדיר.
ויעקב אזיל באינון יומין דבין ר"ה ליום הכפורים, עריק לאשתזבא מניה. תב בתיובתא, שוי גרמיה בתעניתא, עד דאתי יוכ"פ, כדין ידעי ישראל דעשו בא, ועמו ארבע מאות איש, כלהו מקטרגי זמינין לקטרגא לון, מיד ויירא יעקב מאד וייצר לו ואסגי בצלותין ובעותין. ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם ואלהי אבי וגו'. עד דנטיל עיטא ואמר, כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני ויקח מן הבא בידו מנחה וגו', עזים מאתים ותישים עשרים רחלים מאתים וגו'.
גמלים וגו', כך הוא סטרא דיליה. גמלים הוא נחש, כמין גמל, בשעתא דפתי סמא"ל לאדם, ארכיב על נחש כמין גמל. תנינן, מאן דחמי גמל בחלמיה, מיתה נקנסה עליה מלמעלה, ואשתזיב מינה. וכלא חד.
וכדין, אהדר עשו אפטרופוסא דיעקב, ויעקב לא בעא דובשיה ועוקציה. יעבר נא אדוני לפני עבדו. כדין וישב ביום ההוא עשו לדרכו. אימתי. בשעת נעילה, דהא אתפרש מעמא קדישא. וקב"ה שביק לחוביהון, וכפר עלייהו. כיון דההוא מקטרגא אזל בההוא דורונא, ואתפרש מנייהו, בעי קב"ה למחדי בבנוי, מה כתיב, ויעקב נסע סכתה ויבן לון בית וגו'. על כן קרא שם המקום סוכות, כיון דיתבי בסכות, הא אשתזיבו מן מקטרגא, וקב"ה חדי בבנוי. זכאה חולקיהון בהאי עלמא ובעלמא דאתי. (ע"כ רעיא מהימנא)

— 40 —
ת"ח, בהאי יומא אתכסייא סיהרא, ולא נהיר עד בעשור לחדש, דישראל תייבין כלהו בתיובתא שלימתא, ואימא עלאה תאבת ונהרת לה. והאי יומא נהירו דאימא נטלא, ואשתכח חידו בכלא. ועל דא כתיב, יום הכפורים הוא. יום כפור מבעי ליה, מאן יום הכפורים. אלא בגין דתרי נהורין נהרן בחד. בוצינא עלאה, נהיר לבוצינא תתאה. ובהאי יומא מנהורא עלאה נהיר ולא מנהורא דשמשא, ובג"כ בכסה ליום חגנו כתיב.
ר' אבא שלח ליה לר"ש, אמר, אימתי זווגא דכנסת ישראל במלכא קדישא. שלח ליה, וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה. אתרגיש ר' אבא, ארים קליה, בכה ואמר, ר' ר' בוצינא קדישא, ווי, ווי לעלמא כד תפוק מניה, ווי לדרא דיהון בעלמא כד תסתלק מנהון וישתארון יתמין מנך. א"ל רבי חייא לרבי אבא, האי דשלח לקבלך. מאי קאמר.
אמר ודאי לאו זווגא דמלכא במטרוניתא אלא בזמנא דנהרא מאבא עלאה, וכד אתנהרא מניה, קרינן לה קדש דהא מבי אבא נטלא האי. וכדין מזדווגי כחדא, בגין דמלכא קדש אקרי, דכתיב קדש ישראל ליי', דנטיל מאתר דאקרי קדש. כדין אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי, דהא מבי אבא שמא דא, ולא מבי אימא, ועל דא ותהי לי לאשה, לאזדווגא כחדא, בזמנא דא, ולא בזמנא אחרא, בזמנא דנטלא מבי אבא, ולא בזמנא דנטלא מבי אימא. ויום הכפורים אוכח, דתשמיש המטה אסור, בגין דזווגא לא אשתכח, דהא מבי אימא נטלא, ולא מבי אבא. אמר רבי חייא, ודאי זכאה דרא דר"ש שארי בגויה, זכאין אינון דקיימין קמיה כל יומא.
[א] אמר רבי אבא, בראש השנה נברא אדם, וקאים בדינא קמי מאריה, ותב בתיובתא, וקביל ליה קב"ה. א"ל, אדם, אנת תהא סימנא לבניך לדרי דרין, בהאי יומא קיימין בדינא, ואי יתובון אנא אקבל לון, ואיקום מכורסייא דדינא, ואתקיים על כורסייא דרחמי, וארחם עלייהו. ודוד אמר, אהבתי כי ישמע יי' את קולי תחנוני. ועל דא כתיב, כי עמך הסליחה למען תורא. וכתיב, כי עמך מקור חיים באורך נראה אור.[ב] (רעיא מהימנא) פקודא דא, לאתענאה ביומא דכפורי, לאכנעא גופא ונפשא, ברזא דחמשה ענויין, דחמשה דרגין דיומא דכפורי. דהא מקטרגא קא אתי לאדכרא חוביהון, כמה דאתמר. וכלהו בתיובתא שלימתא קמי אבוהון. כלא, כמה דאתמר בכמה דוכתי. (ע"כ רעיא מהימנא)
אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא מקרא קדש יהיה לכם. ר' חייא פתח, לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. לדוד משכיל, הא תנינן בי' זיני זמרא אתקרי ספר תהלים, בנצוח, בנגון, במשכיל, במכתם, במזמור, בשיר, באשרי, בתפלה, בהודאה, בהללויה, ועלאה מכלהו הללויה, והא אוקמוה.
הכא משכיל, אתריה ידיע, מהו משכיל, מיא דאחכימו לאינון דשתו להו, ההוא אתר דאקרי משכיל, כד"א, משכיל על דבר ימצא טוב. ובגין דאקרי הכי, תליא ביה סליחה, חירו דחירין. הה"ד אשרי נשוי פשע כסוי חטאה.
מאי כסוי חטאה. הא אוקמוה, דהוא כסוי מבני נשא, ההוא חטאה דחב לקב"ה, ואודי קמי קב"ה. אבל ת"ח, כד בר נש חטי, וחב זמנא חדא, ותרין ותלתא, ולא אהדר ביה, הא חובוי באתגליא אינון ומפרסמי לון לעילא, ומפרסמי לון לתתא. וכרוזי אזלין קמיה ומכרזי, אסתלקו מסחרניה דפלניא, נזיף הוא ממאריה, נזיף הוא לעילא, נזיף הוא לתתא, ווי ליה דפגים דיוקנא דמאריה, ווי ליה דלא חייש ליקרא דמאריה, קב"ה גלי חוביה לעילא, הה"ד, יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. וכד בר נש אזיל באורחא דמאריה, ואשתדל בפולחניה, ואזדמן ליה חטאה חד, כלא מכסין עלויה, עלאין ותתאין, דא אקרי כסוי חטאה.
א"ל ר' אבא, עד כען לא מטית לעקרא דמלה. ושפיר קאמרת. והאי דקאמרו חברייא שפיר. אבל אי הכי, מכוסה חטאה מבעי ליה, מהו כסוי חטאה.
אלא תרי מלי דחכמתא אית ביה, ותרווייהו הכי. חד כמה דתנינן, דעובדין טבין דבר נש עביד בהאי עלמא, עבדין ליה בההוא עלמא לבושא יקירא עלאה, לאתלבשא בהו. וכד ב"נ אתקין עובדין טבין, וגברין עליה עובדין בישין, ואשגח ביה קב"ה, ועובדוי בישין סגיאין, ואיהו רשע, דאשתכח חטאה קמי מאריה, ותוהא על אינון טבאן דעבד בקדמיתא, הא אתאביד הוא מכלא, מהאי עלמא, ומעלמא דאתי. מה עביד קב"ה מאינון טבאן דעביד האי חטאה בקדמיתא.
אלא קב"ה, אף ע"ג דההוא רשע חטאה אתאביד. אינון טבאן וזכיין לא אתאבידו. אית צדיק דאזיל בארחוי דמלכא עלאה, ואתקין לבושוי מעובדוי, ועד לא אשלים לבושוי, אסתלק. קב"ה אשלים ליה, מאינון עובדין דעבד האי רשע חטאה, ואשלים לבושוי, לאתתקנא בהו בההוא עלמא, הה"ד, יכין וצדיק ילבש. ההוא חטאה אתקין, וצדיק אתחפי ממה דאיהו תקין הה"ד כסוי חטאה, ועל דא לא כתיב מכוסה, אלא כסוי.
וחד, דאתחפי ההוא חטאה דהאי זכאה, באינון דאקרון מצולות ים, דהא מאן דנפיל במצולות ים, לא אשתכח לעלמין בגין דמיין חפין עלייהו. כמה דאת אמר, ותשליך במצולות ים כל חטאתם. מאן מצולות ים. אלא רזא יקירא הוא, והא אוקמיה ר' שמעון, ואמר, כל אינון דאתו מסטרא תקיפא, ואתאחדו בזינין בישין, בכתרין תתאין, כגון עזאזל ביומא דכפורי, דא אקרי מצולות ים. כזפטא דכספא, כד בחנין ליה בנורא, הדא הוא דכתיב הגו סיגים מכסף.
כך האי, מאינון מצולות ים הוא, ומצולות ים אקרי, מצולות מההוא ים קדישא, מצולות, זוהמא דכספא. ועל דא, כל אינון חטאין דישראל שריין לגויה, והוא קביל לון, וישתאבון בגויה. מאי טעמא. בגין דאיהו חטאה אקרי. מאי חטאה. גרעונא. ועל דא הוא גרעונא דכלא, ונטל גרעונא דגופא ודנפשא. בהאי יומא נחית האי מצולות ים, זוהמא דנפשא, ונטיל זוהמא דגופא. מאן הוא זוהמא דגופא. דא אינון חובין דאתעבידו על ידי דיצר הרע, דאקרי מזוהם מנוול.
אמר רבי יוסי, תנן ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, אי הכי יקרא הוא דעזאזל, חמיתון עבדא דשדי עדבין במאריה, אורחוי דעלמא דעבדא לא נטל אלא מה דיהיב ליה מאריה. אבל, בגין דסמא"ל זמין האי יומא בדלטורא, ובגין דלא יהא ליה פטרא יהבין ליה חולקא בהאי.
והאי עדבא מגרמיה הוא דסליק ביה, דאמר רבי יהודה אמר ר' יצחק, מלה עלאה אשכחנא בעדבא. עדבא דיהושע, כתיב ביה, על פי הגורל, על פי הגורל ודאי, דאיהו אמר דא חולקא דיהודה, דא דבנימין וכו', וכן כלהו. אוף הכא, כיון דכהנא שוי ידוי, אינון עדבין מדלגי וסלקין בידא דכהנא, ושארן באתרייהו. הדא הוא דכתיב, והשעיר אשר עלה עליו הגורל, עלה עליו ודאי.
ולא דא בלחודוי, אלא בכל זמנא דדלטורא זמין, ואתייהיב ליה רשותא, בעינן לשוואה לקבליה במה דיתעסק, ושביק לון לישראל. בהאי יומא דלטורא זמין לאללא ארעא. הה"ד ויאמר יי' אל השטן מאין תבא. והא תנינן, משוט בארץ, מאי הוא. אלא האי הוא דלטורא רבא מקטרגא דישראל.
והא אתערו חברייא, בההיא שעתא דהוו זמינין ישראל למעבר ימא, ולאתפרעא ממצראי, אמר, אנא אעברנא בארעא קדישא, וחמינא דלא אתחזון אלין למיעל, בגווה, אי אנת דאין דינא, דינייהו הכא כמצראי, מה שניין אלין מאלין, או ימותון כלהו כחדא, או יהדרון כלהו למצרים. ולאו אנת הוא דאמרת, ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה, והא לא סליקו מחושבניא אלא רד"ו, ולא יתיר.
אמר קב"ה, מאי אעביד, אשתדלותא בעיא הכא, לאייתאה קרבא לקבליה, יהיבנא ליה במה דיתעסק, וישבוק בהו לבני, והא אשתכח במאן דיתעסק. מיד אמר ליה, השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמוהו בארץ. מיד פלג ליה דלטורא במלין, ויען השטן את יי' ויאמר החנם ירא איוב אלהים.
לרעיא דבעי לאעברא עאניה בחד נהרא, אעבר זאבא לקטרגא ליה בעאניה, רעיא הוה חכים, אמר מאי אעביד, דבעוד דאנא אעבר לטלייא, יקטרג הוא בעאני. זקף עינוי, וחמא בין עאנא, חד תיישא מאלין תיישי ברא, דהוה רב ותקיף. אמר, אשדי דא לקבליה, ובעוד דמקטרגי דא בדא, אעבר לכל עאנא, וישתזבון מניה.
כך קודשא בריך הוא. אמר, ודאי הא תיישא חד רב ותקיף ואלים, אשדי לקבליה, ובעוד דהוא ישתדל ביה, יעברון בני, ולא ישתכח קטיגורא לגבייהו. מיד, ויאמר יי' אל השטן השמת לבך. עד דקב"ה זווג להו כחדא, דכתיב הנו בידך. בעוד דהוא אשתדל ביה, שביק לון לישראל, ולא אשתכח קטיגורא לגבייהו.
אוף הכי בהאי יומא, דלטורא זמין לאללא ארעא, ובעינא לשדרא לקבליה במה דיתעסק, ובעוד דאיהו אשתדל ביה, שביק לון לישראל. ומתלא אמרי לזלזולא דבי מלכא, הב ליה זעיר חמרא, וישבחך קמי מלכא. ואי לאו יימא למלכא מלה בישא. לזמנין נטלין לה לההיא מלה, עלאי דבי מלכא, ומלכא עביד דינא בגיניה.
רבי יצחק אמר, לשטיא דקאים קמי מלכא, הב ליה חמרא, ולבתר אימא ליה, ואחזי ליה, כל אינון טעוון דעבדת, וכל אינון בישין, והוא ייתי וישבחך, ויימא דלא ישתכח בעלמא כוותך. אוף הכא, הא קאים דלטורא תדיר קמי מלכא, ישראל יהבין ליה האי דורון, ובהאי דורון פתקא, לכל בישין, ולכל טעוון, ולכל חובין דעבדו ישראל, והוא אתי ומשבח להו לישראל, ואתעביד סניגורא עלייהו, וקב"ה אהדר כלא לרישא דבישי דעמיה, בגין דכתיב כי גחלים אתה חותה על ראשו.
א"ר יוסי, ווי לון לעמא דעשו, בשעתא דהאי שעיר משדרי לההוא דלטורא ממנא דעלייהו, דבגיניה אתי לשבחא לון לישראל, וקב"ה אהדר כל אינון חובין לרישא דעמיה, בגין דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. א"ר יהודה, אלמלי הוו ידעי אומות העולם מהאי שעיר, לא שבקין לון לישראל, יומא חד בעלמא.
תא חזי, כל ההוא יומא משתדל איהו בההוא שעיר, ובג"כ קב"ה מכפר להו לישראל, ודכי לון מכלא, ולא אשתכח קטגוריא קמיה. לבתר, הוא אתי ומשבח להו לישראל. וכדין שאיל ליה, כד"א, ויאמר יי' אל השטן מאין תבא, אתיב בתושבחתייהו דישראל, וקטיגורא אתעביד סניגורא ואזיל ליה.
כדין קב"ה אמר לשבעין שרין דסחרין כורסייא, חמיתון האי דלטורא, היאך קאים על בני תדיר, הא שעירא חדא דאשתכח גביה, בפתקא דכל חובייהו וכל טעותייהו, וכל מה דחטו וחבו קמאי, והוא קביל לון. כדין אסתכמו כלהו, דיהדרון אינון חובין על עמיה.
ר' אבא אמר, כל אינון חובין וחטאין מתדבקין ביה, כמה דכתיב, ותשליך במצולות ים כל חטאתם. ולבתר, כלהו מתהדרן ברישיהון דעמיה, הה"ד ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה. בהאי יומא מתעטר כהנא בעטרין עלאין, והוא קאים בין עלאי ותתאי, ומכפר עליה ועל ביתיה, ועל כהני, ועל מקדשא, ועל ישראל כלהו.
תאנא, בשעתא דעאל בדמא דפר, מכוין ברישא דמהימנותא, ואדי באצבעיה, כמה דכתיב, והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת. והיך עביד. בסים בקפטא דאצבעא, ואדי כמצליף, בטיפין דאצבעא, לסטרי קפתורא, אדי ואתכוון, ושארי לממני אחת, אחת ואחת. אחת בלחודהא, אחת דכליל כלא, אחת שבחא דכלא, אחת דכלא אהדרן לקבלה, אחת רישא דכלא. לבתר אחת ואחת, דאינון שריין כחדא, ברעותא באחוותא, ולא מתפרשן לעלמין.
בתר דמטא להאי ואחת, דהיא אימא דכלא. מכאן שארי לממני בזווגא, ומני ואמר, אחת ושתים. אחת ושלש. אחת וארבע. אחת וחמש. אחת ושש. אחת ושבע. בגין לאמשכא ולנגדא להאי אחת, דהיא אימא עלאה, בדרגין ידיען, לכתרא דאימא תתאה. ולאמשכא נהרין עמיקין מאתרייהו לכ"י. וע"ד, יומא דא תרין נהורין נהרין כחדא, אימא עלאה נהרא לאימא תתאה. ועל דא כתיב יה"כ, כמה דאתמר.
א"ר יצחק קפטרא חדא קשירא ברגלוי דכהנא, בשעתא דהוה עאל, דאי ימות התם, יפקוהו מלבר. ובמה ידעי. בההוא זהוריתא אתיידע ואשתמודע, כד לא יהפך גוונוי. בההיא שעתא אשתמודע, דכהנא אשתכח לגו בחטאה. ואי יפוק בשלם, בזהוריתא אתיידע ואשתמודע, דיהפך גוונוי לחוור. כדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. ואי לאו כלהו אשתכחו בצערא, והוו ידעי כלא, דלא אתקבלו צלותהון.
אמר רבי יהודה, כיון דהוה עאל, וטמטם עינוי דלא לאסתכלא במה דלא אצטריך, והוה שמע קל גדפי כרובייא מזמרי ומשבחי. הוה ידע כהנא, דכלא הוה בחדוה, ויפוק בשלם. ועם כל דא בצלותיה הוה ידע, דמלין נפקין בחדוותא, ומתקבלן ומתברכן כדקא יאות, וכדין חדוותא היא בעלאי ותתאי.
רבי אלעזר שאל לר"ש אבוי, א"ל, האי יומא אמאי הוא בהאי אתר תלי, ולא בדרגא אחרא, דיאות הוא למהוי בדרגא דמלכא שארי, יתיר מכלא. אמר ליה ר' שמעון, אלעזר ברי, הכי הוא ודאי, ויאות שאלת.
ת"ח, מלכא קדישא, שביק היכליה וביתיה בידא דמטרוניתא, ושבק לבנוי עמה, בגין לדברא לון, ולאלקאה לון, ולמשרי בגווייהו. דאי זכאן, מטרוניתא עאלת בחדוותא ביקרא לגבי מלכא. ואי לא זכאן, היא ואינון, אתהדרו בגלותא. והא אוקימנא, כמה דכתיב, משדד אב יבריח אם. וכתיב, ובפשעיכם שלחה אמכם.
ועל דא אית יומא חד בשתא, לאשגחא בהו, ולעיינא בהו. וכד אזדמן האי יומא, אימא עלאה דכל חירו בידהא, אזדמן לקבליה, לאסתכלא בהו בישראל. וישראל אזדרזו בהאי יומא, בכמה פולחנין, בכמה צלותין, בכמה ענויין, כלהו בזכותא. כדין אזדמן להו חירו, מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא. בני מלכא בנהא, דאתפקדן בידהא, כלהו זכאין, כלהו בלא חטאן, בלא חובין, כדין אזדווגת לגבי מלכא, בנהירו, בחדוה, בשלימו, ברעותא. דהא רביאת בנין למלכא עלאה כדקא יאות.
וכד האי יומא לא אשתכחו כדקא יאות, ווי לון, ווי לשלוחיהון, ווי דהא מטרוניתא אתרחקת מן מלכא, ואימא עלאה אסתלקת, ולא נפיק מנה חירו לעלמין. זכאין אינון ישראל, דקב"ה אוליף לון אורחוי, בגין לאשתזבא מן דינא, וישתכחון זכאין קמיה. הה"ד, כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם. וכתיב, וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם וגו'.

— 41 —
ובחמשה עשר יום לחדש השביעי וגו'. ר' יוסי שאל לרבי אבא, א"ל, הני חמשה עשר יום, מאי קא מיירי. א"ל, ודאי רזא יקירא הוא. ת"ח, בין לעילא בין לתתא, כל חד וחד, בארחיה נטלא. ובארחיה יתבא, ובארחיה אתער ועביד מאי דעביד. האי עשור מכנסת ישראל אינון. ויומא עשיראה, בעשיראה קיימא. ועל דא בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית וגו'. והאי יומא, הוא דילה. וחמשה יומין אחרנין, דמלכא הוא. ההוא יומא דאתי עלה. דהא חמשאה, ביה יתיב מלכא, בכורסייא.
ובכל אתר בעשור, דמטרוניתא הוא. חמשה עלייהו, דמלכא הוא. ההוא יומא דאתי עלה. בג"כ חמשה יומין מירחא, לאורייתא. ואי תימא שביעאה, בזמנא דתרין אבהן משתכחי ביה, דהא מלכא בהו, וכדין מתעטר בכלא. וחד מלה, שביעאה וחמשאה.
ת"ח, חמשאה דיליה הוא ודאי, כמה דאתמר, וכדין נהיר אבא לאימא, ואתנהירו מנה חמשין תרעין לאנהרא לחמשאה. ואי תימא שביעאה, בגין דמלכא בשלימו דאבהן, ועטרה ירית משביעאה, כמה דכתיב צאינה וראינה בנות ציון. וע"ד בשביעאה הוא יומא דמעטרא מלכא בעטרוי, וכדין ירית מלכא לאבא ואימא, דמזדווגין כחדא. וע"ד כלא בחד תלייא.

— 42 —
[א] ובחמשה עשר יום, ר' יהודה פתח, וישמע הכנעני מלך ערד. תנינן, ג' מתנן עלאין, אזדמנו להו לישראל, ע"י תלתא אחין: משה, אהרן, ומרים. מן, בזכות משה. ענני כבוד, בזכות אהרן. באר, בזכות מרים. וכלהו אחידן לעילא. מן בזכות משה, דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים מן השמים, דא משה. [ב] ענני כבוד בזכות אהרן, דכתיב אשר עין בעין נראה אתה יי' וגו', וכתיב וכסה ענן הקטרת. מה להלן, שבעה. אף כאן נמי שבעה. דהא בקטרת שבעה עננין מתקשרן כחדא. ואהרן רישא לכל שבעה עננין הוא והוא קשיר לשית אחרנין ביה בכל יומא.
באר בזכות מרים, דהא היא ודאי באר אתקרי. ובספרא דאגדתא, ותתצב אחותו מרחוק לדעה וגו'. דא הוא באר מים חיים, וכלא קשורא חד. מתה מרים, אסתלק באר. דכתיב, ולא היה מים לעדה. ובההיא שעתא בעאת באר אחרא לאסתלקא, דהוה שכיח עמהון דישראל. כד חמאת שיתא עננין דהוו קשירין עלה, אתקשרת היא בהו.
מית אהרן, אסתלקו אינון עננין, ואסתלק עננא דבירא עמהון. אתא משה, אהדר להו. הה"ד, עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם. לקחת מתנות ודאי, אינון מתנות דהוו בקדמיתא באר ועננין.
באר, דא באר דיצחק. עננים, אלין עננים דאהרן. א"ר יצחק, מפני מה זכה אהרן לדא, בגין דאיהו קשיר בעננים. והוא אקשיר כל יומא ויומא לכלהו כחדא, דמתברכאן כלהו על ידוי.
תא חזי, על כל חסד דעבד קב"ה בישראל. קשיר עמהון ז' ענני יקירן, וקשיר להו בכנסת ישראל, דהא עננא דילה אתקשר בשיתא אחרנין. ובכלהו שבעה, אזלו ישראל במדברא. מאי טעמא, בגין דכלהו קשרא דמהימנותא נינהו ועל דא בסכות תשבו שבעת ימים. מאי קא מיירי. בגין דכתיב, בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי. ובעי בר נש לאחזאה גרמיה, דיתיב תחות צלא דמהימנותא.
ת"ח, כל אינון שנין דקאים אהרן, הוו ישראל בצלא דמהימנותא, תחות אלין עננין. בתר דמית אהרן, אסתלק עננא חד, דהוא ימינא דכלא. וכד האי אסתלק, אסתלקו כל שאר עמיה ואתחזיאו כלהו בגריעותא. והא אוקמוה, דכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן. אל תקרי ויראו, אלא וייראו. מיד וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים. שמע דאסתלקו אינון עננים, ומית תיירא רברבא דכל אינון עננים אתקשרו ביה.
א"ר יצחק, הכנעני מלך ערד יושב הנגב ודאי. וכד אתו אינון מאללין דשדר משה, אמרו עמלק יושב בארץ הנגב, בגין לתברא לבייהו. דהא בעמלק אתבר חיליהון בקדמיתא.
א"ר אבא, וישמע הכנעני, מאי קא מיירי הכא. בתר דאסתלקו אינון עננים. אלא כנען כתיב ביה, ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. הכא אוליפנא, מאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא, אתחזי למהוי עבד לעבדי עבדין, הה"ד וילחם בישראל וישב ממנו שבי. הוא נטל עבדין מישראל לגרמיה.
ועל דא כתיב, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל, ישבו בסכות, תחות צלא דמהימנותא. ומאן דליתיה מגזעא ושורשא קדישא דישראל, לא יתיב בהו, ויפוק גרמיה מתחות צלא דמהימנותא.
כתיב כנען בידו מאזני מרמה, דא אליעזר עבד אברהם. ות"ח, כתיב ארור כנען ובגין דזכה כנען דא, לשמשא לאברהם, כיון דשמש לאברהם, יתיב תחות צלא דמהימנותא, זכה למיפק מההוא לטייא דאתלטייא, ולא עוד אלא דכתיב ביה ברכה. דכתיב, ויאמר בא ברוך יי'. מאי קא מיירי. דכל מאן דיתיב תחות צלא דמהימנותא, אחסין חירו ליה ולבנוי לעלמין, ואתברך ברכתא עלאה, ומאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא, אחסין גלותא ליה ולבנוי, דכתיב וילחם בישראל וישב ממנו שבי.

— 43 —
בסכות תשבו חסר, ודא עננא חד, דכלהו קשירין ביה. דכתיב, כי ענן יי' עליהם יומם. וכתיב, ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם. דא הוא עננא דאהרן, דאקרי יומם, דכתיב יומם יצוה יי' חסדו. עננא חד, נטיל עמיה חמש אחרנין, ואינון שית. ועננא אחרא, דכתיב ובעמוד אש לילה, דא נהרא להו לישראל, מנהירו דאינון שית.
(רעיא מהימנא) בסכות תשבו שבעת ימים וגו', פקודא דא, לישב בסוכה. והא אוקימנא, בגין לאתחזאה דישראל יתבי ברזא דמהימנותא, בלא דחילו כלל, דהא מקטרגא אתפרש מנייהו. וכל מאן דאיהו ברזא דמהימנותא, יתיב בסוכה. כמה דאוקימנא, דכתיב, כל האזרח בישראל ישבו בסכות. מאן דאיהו ברזא דמהימנותא, ומזרעא ושרשא דישראל, ישבו בסכות. ורזא דא אתמר בכמה דוכתי.
פקודא בתר דא, לקרבא קרבנא בכל יומא, וקרבנא דא, למהוי חולקא בכלא, בחדוותא דבנוי. בגין דכלהו אחידן באילנא. ענפין דלתתא דלגבי שרשא דאילנא, כלא אתברכן בגין אילנא. אף על גב דלית בהו תועלתא, כלא אתברכאן. וחדוותא דישראל באבוהון דלעילא, יהבי חולקא דברכאן, לכל אינון שאר עמין, דאית לון אחידו, ואתאחדו בהו בישראל.
וכל אלין קרבנין, למיהב מזונא, לאינון ממנן דשאר עמין, דהא מגו רחימו דקא רחים קב"ה לבנוי, בעי דכלא יהון רחימין דלהון. ורזא דא, ברצות יי' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. אפילו כל אינון מקטרגי עלאי כלהו אהדרן רחימין לישראל וכד חיילין דלעילא אהדרו רחימין לישראל, כל אינון דלתתא, על אחת כמה וכמה.
ואי תימא להון הוו מקרבי קרבנא, לאו הכי, אלא כלא לקב"ה סליק ומתקרב. ואיהו פריש מזונא לכלהו אוכלוסין דסטרין אחרנין, דיתהנון בההוא דורונא דבנוי, ויתהדרון רחימין דלהון, דינדעון עילא ותתא, דהא לית עמא כעמא דישראל, דאינון חולקיה ועדביה דקב"ה, ואסתלק יקרא דקב"ה עילא ותתא כדקא יאות. וכל אוכלוסין עלאין פתחי ואמרי, ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. (ע"כ רעיא מהימנא)
רבי אלעזר פתח, כה אמר יי' זכרתי לך חסד נעוריך וגו'. האי קרא על כ"י אתמר, בשעתא דהות אזלא במדברא עמהון דישראל. זכרתי לך חסד: דא עננא דאהרן, דנטלא בחמש אחרנין, דאתקשרו עלך, ונהירו עלך. אהבת כלולותיך, דאשתכללו לך, ואעטרו לך, ואתקינו לך ככלה דתעדי תכשיטהא. וכל כך למה. בגין לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה.
תא חזי, בשעתא דבר נש יתיב במדורא דא, צלא דמהימנותא, שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעילא, ואברהם וחמשה צדיקייא אחרנין שויין מדוריהון עמיה. אמר רבי אבא, אברהם וחמשה צדיקייא, ודוד מלכא, שויין מדוריהון עמיה. הדא הוא דכתיב, בסכות תשבו שבעת ימים. שבעת ימים כתיב, ולא בשבעת ימים. כגוונא דא כתיב, כי ששת ימים עשה יי' את השמים וגו'. ובעי בר נש למחדי בכל יומא ויומא, באנפין נהירין, באושפיזין אלין דשריין עמיה.
ואמר רבי אבא, כתיב בסכות תשבו שבעת ימים, ולבתר ישבו בסכות. בקדמיתא תשבו, ולבתר ישבו. אלא, קדמאה לאושפיזי. תניינא, לבני עלמא. קדמאה לאושפיזי, כי הא דרב המנונא סבא, כד הוה עייל לסוכה הוה חדי, וקאים על פתחא דסוכה מלגאו, ואמר נזמן לאושפיזין. מסדר פתורא, וקאים על רגלוהי, ומברך, ואומר בסכות תשבו שבעת ימים. תיבו אושפיזין עלאין, תיבו. תיבו אושפיזי מהימנותא, תיבו. ארים ידוי, וחדי, ואמר זכאה חולקנא, זכאה חולקיהון דישראל, דכתיב, כי חלק יי' עמו וגו', והוה יתיב.
תניינא, לבני עלמא, דמאן דאית ליה חולקא בעמא ובארעא קדישא, יתיב בצלא דמהימנותא, לקבלא אושפיזין, למחדי בהאי עלמא ובעלמא דאתי ובעי למחדי למסכני. מאי טעמא. בגין דחולקא דאינון אושפיזין דזמין דמסכני הוא. וההוא דיתיב בצלא דא דמהימנותא, וזמין אושפיזין אלין עלאין, אושפיזי מהימנותא, ולא יהיב לון חולקיהון, כלהו קיימי מניה, ואמרי אל תלחם את לחם רע עין וגו', אשתכח דההוא פתורא דתקין, דיליה הוא, ולאו דקודשא ב"ה, עליה כתיב וזריתי פרש על פניכם וגו', פרש חגיכם, ולא חגי. ווי ליה לההוא בר נש, בשעתא דאלין אושפיזי מהימנותא קיימי מפתוריה.
ואמר ר' אבא, אברהם, כל יומוי הוה קאים בפרשת אורחין, לזמנא אושפיזין, ולתקנא לון פתורי, השתא, דמזמנין ליה, ולכלהו צדיקייא, ולדוד מלכא, ולא יהבין לון חולקיהון, אברהם קאים מפתורא, וקרי, סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה. וכלהו סלקין אבתריה. יצחק אמר, ובטן רשעים תחסר. יעקב אמר, פתך אכלת תקיאנה. ושאר כל צדיקייא אמרי, כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום.
דוד מלכא אמר, ואשלים דינוי, דכתיב ויהי כעשרת הימים ויגוף יי' את נבל וימת. מאי קא מיירי. בגין דדוד שאל לנבל, ואתעביד ליה אושפיזא, ולא בעא. ודא זמין ליה, ולא יהב ליה חולקא, ובאינון עשרה יומין דדוד מלכא דאין עלמא, אתדן עליה ההוא בר נש דאשלים ליה ביש יתיר מנבל.
אמר רבי אלעזר אורייתא לא אטרח עליה דבר נש יתיר, אלא כמה דיכיל, דכתיב איש כמתנת ידו וגו'. ולא לימא איניש אכול ואשבע וארווי בקדמיתא, ומה דישתאר אתן למסכני, אלא רישא דכלא דאושפיזין הוא, ואי חדי לאושפיזין ורוי לון, קב"ה חדי עמיה, ואברהם קרי עליה, אז תתענג על יי' וגו'. ויצחק קארי עליה, כל כלי יוצר עליך לא יצלח. אמר רבי שמעון, האי, דוד מלכא א"ל, בגין דכל זיינין דמלכא, וקרבין דמלכא, בידוי דדוד אתפקדו, אבל יצחק קאמר, גבור בארץ יהיה זרעו וגו', הון ועושר וגו'.
[א] יעקב אמר, אז יבקע כשחר אורך וגו', שאר צדיקייא אמרי, ונחך יי' תמיד והשביע וגו', דוד מלכא אמר, כל כלי יוצר עליך לא יצלח, דהא הוא על כל זייני עלמא אתפקד. זכאה חולקיה דבר נש, דזכי לכל האי. זכאה חולקיהון דצדיקייא, בעלמא דין, ובעלמא דאתי, עלייהו כתיב ועמך כלם צדיקים וגו'. [ב] (רעיא מהימנא) פקודא דא ליטול לולב בההוא יומא באינון זינין דיליה והאי רזא אוקימנא ואוקמוה חברייא כמה דקב"ה נטיל לון לישראל בהני יומין וחדי בהון. אוף הכי ישראל נטלי ליה לקב"ה לחולקיהון וחדאן ביה. ודא הוא רזא דלולב ומינין דביה, דאיהו רזא דיוקנא דאדם והא אתמר. (ע"כ רעיא מהימנא)

— 44 —
ולקחתם לכם ביום הראשון וגו', רבי שמעון פתח, כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. כל הנקרא בשמי, דא אדם, דקב"ה ברא ליה בשמיה, דכתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו. וקרא ליה בשמיה, בשעתא דאפיק קשוט ודינא בעלמא. ואקרי אלהים, דכתיב אלהים לא תקלל.
קרא ליה בשמיה, דכתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו. ושפיר. הא אוקימנא, דכתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, בשעתא דזווגא אתמר. וכך הוא בזווגא דתרוייהו, בצלם ודמות. ואדם, מדכר ונוקבא נפק.
ויברא אלהים את האדם בצלמו, בספרא דשלמה מלכא אשכחנא, דבשעתא דזווגא אשתכח לתתא, שדר קב"ה חד דיוקנא כפרצופא דב"נ, רשימא חקיקא בצולמא, וקיימא על ההוא זווגא. ואלמלא אתייהיב רשו לעינא למחזי, חמי ב"נ על רישיה חד צולמא, רשימא כפרצופא דב"נ, ובההוא צולמא אתברי ב"נ, ועד לא קיימא ההוא צולמא דשדר ליה מאריה על רישיה, וישתכח תמן, לא אתברי ב"נ, הה"ד, ויברא אלהים את האדם בצלמו.
ההוא צלם אזדמן לקבליה, עד דנפיק לעלמא. כד נפק, בההוא צלם אתרבי, בההוא צלם אזיל, הה"ד אך בצלם יתהלך איש. והאי צלם איהו מלעילא.
בשעתא דאינון רוחין נפקן מאתרייהו, כל רוחא ורוחא אתתקן קמי מלכא קדישא בתקוני יקר, בפרצופא דקאים בהאי עלמא. ומההוא דיוקנא תקונא יקר, נפיק האי צלם. ודא תליתאה לרוחא, ואקדימת בהאי עלמא, בשעתא דזווגא אשתכח. ולית לך זווגא בעלמא, דלא אשתכח צלם בגווייהו. אבל ישראל קדישין, האי צלם קדישא, ומאתר קדישא אשתכח בגווייהו. ולעכו"ם, צלם מאינון זינין בישין. מסטרא דמסאבותא אשתכח בגווייהו. וע"ד, לא ליבעי ליה לאיניש, לאתערבא צולמא דיליה, בצולמא דעובדי עבודה זרה, בגין דהאי קדישא, והאי מסאבא. ת"ח מה בין ישראל לעכו"ם וכו'.

— 45 —
דכתיב ביום השמיני עצרת תהיה לכם, דהא יומא דא, ממלכא הוא בלחודוי, חדוותא דיליה בהו בישראל. מתל למלכא דזמין אושפיזין, אשתדלו בהו כל בני היכליה, לבתר אמר מלכא, ע"כ אנא ואתון אשתדלנא כלהו באושפיזין, וקרבתון קרבנין על שאר עמין בכל יומא, מכאן ולהלאה, אנא ואתון נחדי יומא חד, הה"ד ביום השמיני עצרת תהיה לכם. לכם: לקרבא קרבנין עלייכו. אבל אושפיזי מהימנותא, במלכא משתכחי תדירא. וביומא דחדוותא דמלכא, כלהו מתכנפי עמיה, ומשתכחן. ועל דא כתיב, עצרת, תרגומו: כנישו.
והאי יומא, יעקב הוא רישא לחדוותא, וכל אינון אושפיזי חדאן עמיה. וע"ד כתיב, אשריך ישראל מי כמוך. וכתיב, ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.
ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור וגו', א"ר אלעזר, הא אוקמוה. אבל אמאי אסמיך קודשא בריך הוא פרשה דא, לפרשת מועדים. אלא, כלהו בוצינין עלאין, כלהו בוצינין לאדלקא משח רבות עלאה, והא אתמר. ועל ידייהו דישראל, מתברכאן עלאין ותתאין, ואדליקו בוצינין, כמה דאוקמוה דכתיב, שמן וקטרת ישמח לב, חדוותא דעלאין ותתאין.
רבי אבא פתח, שמחו ביי' וגילו צדיקים, וכתיב, זה היום עשה יי' נגילה ונשמחה בו. ואוקמוה, דהא בקב"ה בעי למחדי, ולאנהרא אנפין, וישתכח ב"נ בחדוה, בגין דההוא חדוה דקב"ה הוי, דכתיב נגילה ונשמחה בו ביומא. בו: בקב"ה, וכלא חד מלה.
שמחו ביי', כד דינין אתכפיין, ורחמי אתערו, וכד מתערי רחמי, כדין וגילו צדיקים, צדיק וצדק מתברכאן כחדא, דאקרון צדיקים, כמה דאתמר, דהא אלין מתברכאן לעלמין, וחדאן לעלמין כלהו. והרנינו כל ישרי לב, אלין בני מהימנותא, לאתקשרא בהו.
ובכלא, בעי עובדא לתתא, לאתערא לעילא. ת"ח, מאן דאמר דלא בעיא עובדא בכלא, או מלין לאפקא לון ולמעבד קלא בהו, תיפח רוחיה. והא הכא פרשתא דא אוכח, אדלקות בוציניא, וקטרת בוסמין, דכתיב שמן וקטרת ישמח לב. ובעובדא דא אשתכח אדלקותא וחדוותא לעילא ותתא ואתקשרותא כחדא כדקא יאות. אמר ר' יהודה, מזבח דלתתא, אתער מזבח אחרא. כהן דלתתא, אתער כהן אחרא. בעובדא דלתתא, אתער עובדא לעילא.

— 46 —
ר' יוסי ור' יצחק הוו אזלי באורחא, א"ר יוסי לר' יצחק, כתיב וקראת לשבת ענג לקדוש יי' מכבד וגו', וכבדתו מעשות דרכיך שפיר. אבל ממצוא חפצך ודבר דבר מה הוא. ומאי גריעותא הוא לשבת.
א"ל, ודאי גריעותא הוא, דלית לך מלה ומלה דנפיק מפומיה דב"נ, דלית לה קלא, וסלקא לעילא, ואתער מלה אחרא. ומאי הוא. ההוא דאקרי חול, מאינון יומין דחול. וכד אתער חול ביומא קדישא, גריעותא הוא לעילא ודאי. וקב"ה וכנסת ישראל שאלי עליה, מאן הוא דבעי לאפרשא זווגא דילן. מאן הוא דבעי חול הכא. עתיקא קדישא לא אתחזי, ולא שריא על חול.
בגין כך, הרהור מותר. מ"ט. בגין דהרהור לא עביד מדי ולא אתעביד מניה קלא, ולא סליק. אבל לבתר דאפיק מלה מפומיה, ההוא מלה אתעביד קלא, ובקע אוירין ורקיעין, וסלקא לעילא, ואתער מלה אחרא. וע"ד ממצוא חפצך ודבר דבר כתיב. ומאן דאפיק מלה קדישא מפומיה, מלה דאורייתא, אתעביד מניה קלא, וסליק לעילא, ואתערו קדושי מלכא עלאה, ומתעטרן ברישיה, וכדין אשתכח חדוותא לעילא ותתא.

— 47 —
א"ל, ודאי הכי הוא. והא שמענא מלה. אבל מאן דשארי בתעניתא בשבתא, עביד גריעותא לשבת, או לא. אי תימא דלא עביד גריעותא, הא סעודתי דמהימנותא בטיל מניה, ועונשיה סגי, הא חדוותא דשבת בטיל מניה.
א"ל, מלה דא שמענא, דדא הוא דאשגחן עליה מלעילא, מכל בני עלמא. בגין דהאי יומא, חדוותא הוא לעילא ותתא. חדוותא דכל חדוון. חדוותא, דכל מהימנותא ביה אשתכח. ואפילו רשעים דגיהנם נייחין בהאי יומא. והאי ב"נ לית ליה חדוה, ולית ליה נייחא, ושניא דא מכל עלאין ותתאין. כלהו שאלין עליה, מאי שניא דפלניא הוא בצערא.
ובשעתא דעתיקא קדישא אתגלי בהאי יומא, ואשתכח האי בצערא, צלותיה סלקא וקיימא קמיה, כדין אתקרעו כל גזרי דינין דאתגזרו עליה, ואפילו אסתכמו בבי דינא דמלכא עליה לביש, כלא אתקרע, בגין דבשעתא דעתיקא אתגלייא, כל חירו וכל חידו אשתכח, בגין דאתגלייא בהלולא דמלכא.
וע"ד תנינן, קורעין לו גזר דינו של ע' שנה. מאן שבעין שנה. אלא אע"ג דאסכמו עליה כל אינון שבעין כתרי מלכא, דהוא אתחזי בהו, כלא אתקרע. בגין דעתיקא קדישא נטיל ליה לב"נ, והני מלי, כד מתערי עליה בחלמא בליליא דשבתא.
למלכא דעביד הלולא לבריה, וגזר חדוה על כלא. בהאי יומא דהלולא, כל עלמא הוו חדאן, ובר נש חד הוה עציב, תפיס בקולרא. אתא מלכא לחדוותא, חמא כל עמא חדאן כמה דאיהו גזר. זקף עינוי, חמא ההוא בר נש תפיס בקולרא עציב. אמר, ומה כל בני עלמא חדאן בהלולא דברי, ודא תפיס בקולרא. מיד פקיד ונפקי ליה, ושארו ליה מקולריה.
כך האי דשארי בתעניתא בשבתא, כל עלמא חדאן, ואיהו עציב, והאי אתפס בקולרא. בשעתא דעתיקא קדישא אתגלייא בהאי יומא, ואשתכח האי בר נש תפיס בקולרא, אף על גב דאסכימו עליה כל אינון שבעין שנין דאמרן, כלא אתקרע, ולא שארי עליה דינא. ביומא אחרא אית ביה רשו למקרע ליה, בההוא יומא, כ"ש שבת.
דלית לך יום דלא אשתכח ביה חילא, ומאן דשארי בתעניתא דחלמא בההוא יומא, לא סליק ההוא יומא עד דקרע דיניה. אבל לאו דשבעים שנה כיומא דשבת. בג"כ, בההוא יומא ממש, ולא ביומא אחרא, דלית רשו ליומא על יומא אחרא. כל יומא, מה דאירע ביומיה, עביד. דלא אירע ביומיה, לא עביד. ועל דא לא לבעי ליה לאינש לסלקא ליה מיומא דא ליומא אחרא. ובגין כך, דבר יום ביומו תנינן, ולא דבר יום ליומא אחרא.
ותא חזי, לאו למגנא מתערי עליה בחלמא, בגין למתבע עליה רחמי. ווי לההוא ב"נ דלא מתערי עליה, ולא אודעו ליה בחלמא, דהא אקרי רע. ובגיני כך, לא יגורך רע כתיב. וכתיב בל יפקד רע, בל יפקד, בגין דאיהו רע.
אמר רבי יוסי, כתיב ממצוא חפצך ודבר דבר, כיון דכתיב ממצוא חפצך, מהו ודבר דבר. אלא, עד דיגזר מלה כדקא יאות, וימלל ליה. ודאי כך הוא ברירא דמלה, משמע דכתיב ודבר דבר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי, עלייהו כתיב, ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע.

— 48 —
ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי וגו'. ויצא, רבי יהודה אמר, נפק מכללא דחולקא דישראל, דנפק מכללא דכלא, נפק מכללא דמהימנותא. וינצו במחנה, מכאן אוליפנא, כל מאן דאתי מזוהמא דזרעא, לסוף גלייה ליה קמי כלא. מאן גרים ליה, זוהמא דחולקא בישא דאית ביה. דלית ליה חולקא בכללא דישראל.
רבי חייא פתח, כבוד אלהים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר. כבוד אלהים הסתר דבר, דלית רשו לבר נש לגלאה מלין סתימין, דלא אתמסרו לאתגלייא. מלין דחפא לון עתיק יומין, כד"א, לאכול לשבעה ולמכסה עתיק. לאכול לשבעה, עד ההוא אתר דאית ליה רשו ולא יתיר. ועם כל דא, ולמכסה עתיק, למכסה עתיק ודאי.
דבר אחר, לאכול לשבעה, אינון חברייא דידעין ארחין ושבילין למיהך בארח מהימנותא כדקא יאות. כגון דרא דרבי שמעון שארי בגויה. ולמכסה עתיק, מדרין אחרנין דהא כלהון לא אתחזון לאכול ולשבעה ולאתגלייא מלין בגווייהו, אלא למכסה עתיק, כמה דאת אמר, אל תתן את פיך לחטיא את בשרך.
ביומוי דרבי שמעון, הוה בר נש אמר לחבריה, פתח פיך ויאירו דבריך. בתר דשכיב, הוו אמרי, אל תתן את פיך וגו'. ביומוי, לאכול לשבעה. בתר דשכיב, ולמכסה עתיק. דחברייא מגמגמי, ולא קיימי במלין. ד"א, לאכול לשבעה: באינון מלין דאתגליין. ולמכסה עתיק: באינון מילין דאתחפיין.
ויקוב בן האשה הישראלית את השם, מהו ויקוב. רבי אבא אמר, ויקוב ודאי, כמה דאת אמר, ויקוב חור בדלתו, נקיב מה דהוה סתים. ושם אמו שלומית בת דברי, עד כאן סתים שמא דאמיה, כיון דכתיב ויקוב, נקיב שמא דאמיה.
אמר רבי אבא, אי לאו דבוצינא קדישא קיימא בעלמא, לא ארשינא לגלאה, דהא לא אתייהיב מלה דא לגלאה אלא לחברייא, דאינון בין מחצדי חקלא. תיפח רוחיהון דאינון דאתיין לגלאה, לאינון דלא ידעי.
תא חזי, כתיב וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי, האי קרא הא אוקימנא, אבל דא בר אינתו אחרא דאבוי, בעלה דשלומית הוה. וכיון דאתא ההוא מצראה עלה, בפלגות ליליא, תב לביתא וידע מלה, אתפרש מנה ולא אתא עלה. ונטל אינתו אחרא, ואוליד להאי, ואקרי איש הישראלי, ואחרא בן הישראלית. אי אינון אינצו הכא כחדא, מאי קא בעי הכא שמא קדישא. ואמאי קלל שמא קדישא.
אלא, איש הישראלי אמר מלה מאמיה, מגו קטטה. מיד ויקוב בן האשה הישראלית. כמה דאת אמר, ויקוב חור בדלתו. רזא דמלה, נטל ה' דשמא קדישא, ולייט, לאגנא על אמיה. ודא הוא נקיבא, דאיהו נקיב ופריש שמא קדישא. ולמחצדי חקלא אתמר. ורזא דמלה, כן דרך אשה מנאפת וגו', זכאה חולקיהון דצדיקייא, דידעין מלה, ומכסיין לה. ועל דא אתמר, ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל.
ה' בתראה, הות נוקבא דינקא בתרין סטרין, בגין כך נטלא זיינין דמלכא, ונקמת נקמהא, דכתיב הוצא את המקלל. על דא כתיב, איש אמו ואביו תיראו, דחילו דאימא אקדים לאבא. וזכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי.

— 49 —
ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו. רבי יהודה אמר, הא אוקמוה. אבל כי יקלל אלהיו סתים. ובגין דאמר אלהיו סתם, לכך ונשא חטאו. דהא לא ידעינן מאן הוא אלהיו, מאן דחלא דיליה, אי אחד מן השרים, או חד מן ככבייא, או חד מדברי עלמא.
א"ר יוסי, אי צדיק גמור הוא, לא יתער חיליהון, וכיון דאתער מלה דא, חיישינן מינות אזדריקת ביה, ולא ימות על דא, בגין דאיהו מלה סתים.
ר' יהודה אמר, דאין ליה לטב בהא, דאי אמר אלהי, יכיל למטען אלהי דהוה עד השתא, דאתמשכנא אבתריה בלבאי, והשתא אהדרנא לקבלא מהימנותא עלאה. אבל אי אמר יי' אלהים, או יי', ונקיב ליה בשמא, האי לית ליה למטען בהאי, בגין דדא הוא מהימנותא דכלא, וכל את ואת דשמא קדישא דא, סלקא לשמא שלימא.
ד"א ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל. רבי יצחק אמר, ויקוב בן האשה, אמאי. אלא כמה דאוקמוה. אבל האיש הישראלי, בעלה דשלומית הוה. רבי יהודה אמר, בריה דבעלה דשלומית מאנתו אחרא הוה. אמר רבי יצחק, נצו כחדא, וא"ל מלה מאימיה, וכי אבוי הוה דאתקטל בשמא קדישא, כמה דאוקמוה דכתיב הלהרגני אתה אומר, דהא בשמא קדישא, קטיל ליה משה, ועל דא אושיט מלה לקבליה.
ודא הוא דכתיב, ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אותו אל משה. אמאי. בגין דמטא לגביה דמשה, על דקטיל לאבוהי בשמא קדישא. בגין כך ויביאו אותו אל משה. כיון דחמא משה, מיד ויניחוהו במשמר, ואבא וברא נפלו בידא דמשה.
איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו. רבי יצחק פתח, שמע עמי ואעידה בך ישראל אם תשמע לי לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר, כיון דכתיב לא יהיה בך אל זר, מאי ולא תשתחוה לאל נכר. אלא לא יהיה בך אל זר, דלא ייעול ב"נ ליצר הרע בגויה, דכל מאן דאתי לאתחברא ביה, אל זר שריא בגויה, דהא כד אתחבר ב"נ ביה מיד אתי לאעברא על פתגמי אורייתא, אתי לאעברא על מהימנותא דשמא קדישא, ואתי לבתר למסגד לטעוון אחרן, ועל דא כתיב, לא יהיה בך אל זר, כיון דלא יהיה בך אל זר, לא תיתי למסגד לטעוון אחרן, ולמעבר על מהימנותא דשמא קדישא. הה"ד, ולא תשתחוה לאל נכר, ומהימנותא בישא דב"נ דא הוא.
ועל דא כי יקלל אלהיו, דיכיל למטען דהוא לייט לההוא אל זר, יצרא בישא דשריא עליה לזמנין, ואנן לא ידעינן מלוי אי קשוט או לאו. ועל דא, ונשא חטאו. אבל ונוקב שם יי' מות יומת.
א"ר יהודה, אי הכי, אמאי ונשא חטאו, ונסלח חטאו מבעי ליה. א"ל, כגון דאמר אלהי כמה דאוקימנא סתם, ולא פריש. רבי חייא אמר, כי יקלל אלהיו סתם, ולא פירש, והא ודאי ונשא חטאו. אבל ונוקב שם יי' מות יומת, דהא הכא תלייא מהימנותא דכלא, ולית ליה רשו למטען עליה כלל.
אמר רבי יוסי, הכי הוא ודאי, דהא שמא דא מהימנותא דעלאי ותתאי. ועל דא קיימין עלמין כלהו, באת חד זעירא, תליין אלף אלפין ורבוא רבבן עלמין דכסופין, ועל דא תנינן, אתוון אלין, קשירין אלין באלין, וכמה אלף רבבן עלמין, תליין בכל את ואת, ואסתליקו ואתקשרו במהימנותא וסתים בהו, מה דלא אתדבקו עלאין ותתאין, אורייתא בהו תלייא, עלמא דין ועלמא דאתי, הוא ושמיה חד. ועל דא כתיב, אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני. וכתיב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך.
רבי חזקיה פתח, לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה במשוך היובל. ומה טורא דסיני, דאיהו טורא כשאר טורי עלמא, בגין דאתחזי עליה יקרא דמלכא קדישא, כתיב לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה, מאן דקריב למלכא לא כ"ש. ומה טורא דסיני דיכיל ב"נ לאושיט ביה ידא ארח יקר בדחילו, כתיב לא תגע בו יד סתם, ואפילו בארח יקר. מאן דאושיט ידיה בארח קלנא לקביל מלכא, לא כל שכן.
רבי ייסא פתח ואמר, אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. ומה משה, דמן יומא דאתיליד זיהרא קדישא עלאה לא אעדי מניה, כתיב ביה אל תקרב הלום. א"ל, משה, ע"כ לא אנת כדאי לאשתמשא ביקרי, של נעליך. ומה משה כך, דהוה קריב בדחילו בקדושה כתיב ביה הכי. מאן דקריב בארח קלנא לגבי מלכא, על אחת כמה וכמה.
רבי אבא אמר, איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו. ת"ח, כד הוו ישראל במצרים, הוו ידעי באינון רברבי עלמא, דממנן על שאר עמין, וכל חד וחד הוה ליה דחלא בלחודוי מנייהו. כיון דאתקשרו בקשרא דמהימנותא, וקריב לון קב"ה לפולחניה, אתפרשו מנייהו וקריבו לגבי מהימנותא עלאה קדישא. ובג"כ כתיב, איש איש כי יקלל אלהיו, ואע"ג דפולחנא נוכראה הוא, כיון דאנא פקידת לון ממנא לדברא עלמא מאן דלייט ומבזי לון, ונשא חטאו ודאי, דהא ברשותי קיימין ואזלי ומדברין בני עלמא. אבל ונוקב שם יי' מות יומת, לאו ונשא חטאו כמה לאלין, אלא מות יומת. מות בעלמא דין, יומת בעלמא דאתי. לאלין ונשא חטאו, בגין דמבזי עובדי ידוי, מבזי לשמשי דאנא פקידית, ואסיר הוא, אבל מיתה לא אתחייב בהו.
ר"ש הוה אזיל בארחא, והוה עמיה ר' אלעזר ור' אבא ור' חייא ור' יוסי ור' יהודה מטו לחד טיקלי דמיא, פוסקרא ר' יוסי בקטפוי לגו מיא, אמר קוטרא דקוסטי דמיא ולואי לא שכיח. א"ל ר' שמעון, אסיר לך. שמשא דעלמא הוא, ואסיר לאנהגא קלנא בשמשא דקודשא ב"ה וכל שכן דאינון עובדי קשוט, בנימוסי דקסטירא עלאה שכיחי.
פתח ואמר, וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. וירא אלהים את כל אשר עשה, סתם, אפילו נחשים ועקרבים ויתושים, ואפילו אינון דאתחזון מחבלי עלמא, בכלהו כתיב והנה טוב מאד כלהו שמשי עלמא, מדברי עלמא, ובני נשא לא ידעי.
עד דהוו אזלי, חמו חד חויא מדבר קמייהו, א"ר שמעון, ודאי דא אזיל לארחשא לן ניסא, רהט ההוא חויא קמייהו, וקטר בחד אפעה בקיטרא דאורחא נצן חד בחד ומיתו. כד מטון, חמו לון לתרווייהו שכיבין בארחא. אמר ר"ש, בריך רחמנא דרחיש לן ניסא. דהא כל מאן דאסתכל בהאי, כד איהו בקיומיה, או איהו יסתכל בב"נ, לא ישתזיב ודאי, כ"ש אי יקרב בהדיה. קרא עליה, לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך. ובכלא עביד קב"ה שליחותא דיליה, ולית לן לאנהגא קלנא בכל מה דאיהו עבד. ועל דא כתיב, טוב יי' לכל ורחמיו על כל מעשיו, וכתיב, יודוך יי' כל מעשיך.

— 50 —
רבי שמעון פתח, אני חבצלת השרון שושנת העמקים. כמה חביבה כ"י קמי קודשא בריך הוא, דקב"ה משבח ליה, והיא משבחת ליה תדיר. וכמה שבחין ומזמרין אתקנת ליה למלכא תדיר. זכאה חולקיהון דישראל, דאחידן בעדבא דחולקא קדישא, כמה דכתיב כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו.
אני חבצלת השרון, דא כ"י, דאקרי חבצלת, דקיימא בשפירו דנוי בגנתא דעדן לאתנטעא. השרון, דהיא שרה ומשבחת ליה למלכא עלאה. ד"א אני חבצלת השרון, דבעיא לאשתקאה משקיו דנחלא עמיקא, מבועא דנחלין. כד"א היה השרון כערבה.
שושנת העמקים, דקיימא בעמיקתא דכלא. שושנת העמקים. מאן אינון עמקים. כד"א ממעמקים קראתיך יי'. חבצלת השרון, מההוא אתר דשקיו דנחלין עמיקין נפקין, ולא פסקין לעלמין. שושנת העמקים, שושנת דההוא אתר דאקרי עמיקא דכלא, סתים מכל סטרין.
תא חזי, בקדמיתא חבצלת ירוקא, בטרפין ירוקין לבתר שושנה, בתרין גוונין סומק וחוור. שושנת: בשית טרפין. שושנת: דשניאת גוונהא, ואשתניאת מגוונא לגוונא. שושנת, בקדמיתא חבצלת, בזמנא דבעיא לאזדווגא ביה במלכא, אקרי חבצלת. בתר דאתדבקת ביה במלכא, באינון נשיקין, אקרי שושנה. בגין דכתיב שפתותיו שושנים. שושנת העמקים. דהיא שניית ומשניאת גוונהא, זמנין לטב, וזמנין לביש. זמנין לדינא, וזמנין לרחמי.

— 51 —
ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים וגו'. ת"ח, דהא בני נשא לא ידעין, ולא מסתכלין, ולא משגיחין, בשעתא דברא קב"ה לאדם, ואוקיר ליה ביקירו עלאה, בעא מניה לאתדבקא ביה, בגין דישתכח יחידאי, ובלבא יחידאי, ובאתר דדביקותא יחידאה, דלא ישתני ולא יתהפך לעלמין, בההוא קשורא דמהימנותא יחידאה, דכלא ביה אתקשר. הדא הוא דכתיב ועץ החיים בתוך הגן.
ולבתר סאטו מאורחא דמהימנותא, ושבקו אילנא יחידאה עלאה מכל אילנין, ואתו לאתדבקא באתר דמשתני ומתהפך מגוונא לגוונא, ומטב לביש, ומביש לטב, ונחתו מעילא לתתא, ואתדבקו לתתא בשנויין סגיאין, ושבקו עלאה דכלא, דהוא חד, ולא אשתני לעלמין. הדא הוא דכתיב, אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. והמה בקשו חשבונות רבים ודאי, כדין אתהפך לבייהו בההוא סטרא ממש, זמנין לטב, זמנין לביש, זמנין לרחמי, זמנין לדינא. כההוא מלה דאתדבקו בה ודאי. והמה בקשו חשבונות רבים, ואתדבקו בהו.
א"ל קב"ה, אדם, שבקת חיי, ואתדבקת במותא. חיי, דכתיב ועץ החיים בתוך הגן, עץ דאתקרי חיים, דמאן דאחיד ביה, לא טעים טעמא דמותא לעלמין. ואתדבקת באילנא אחרא, הא ודאי מותא הוא לקבלך. הה"ד, רגליה יורדות מות וגו'. וכתיב ומוצא אני מר ממות את האשה. ודאי באתר דמותא אתדבק, ושבק אתר דחיי, בג"כ אתגזר עליה ועל כל עלמא מותא.
אי הוא חטא, כל עלמא מאי חטאו. אי תימא דכל בריין אתו ואכלו מאילנא דא, ואתרמי מכלא. לאו הכי, אלא בשעתא דאדם קאים על רגלוי, חמו ליה בריין כלהו, ודחלו מקמיה, והוו נטלין בתריה, כעבדין קמי מלכא. והוא אמר לון, אנא ואתון, בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני יי' עושנו, וכלהו אתו בתריה. כיון דחמו דאדם סגיד להאי אתר, ואתדבק ביה, כלהו אתמשכו אבתריה, וגרים מותא ליה, ולכל עלמא.
כדין אשתני אדם לכמה גוונין, זמנין לטב, זמנין לביש. זמנין רוגזא, זמנין נייחא. זמנין דינא, וזמנין רחמי. זמנין חיי, זמנין מותא. ולא קאים בקיומא תדיר בחד מנייהו. בגין דההוא אתר גרמא ליה. וע"ד אקרי, להט החרב המתהפכת, מן סטרא דא, לסטרא דא, מן טב לביש, מן רחמי לדינא, מן שלום לקרבא, אתהפיכת היא לכלא. ואקרי טוב ורע, דכתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו.
ומלכא עלאה, רחמא על עובדי ידוי, אוכח ליה, ואמר ליה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, והוא לא קביל מניה, ואתמשך בתר אתתיה, ואתתרך לעלמין. דהא אתתא לאתר דא סלקא, ולא יתיר. ואתתא גרים מותא לכלא.
ת"ח, לעלמא דאתי כתיב, כי כימי העץ ימי עמי. כימי העץ: ההוא עץ דאשתמודע. ביה זמנא כתיב, בלע המות לנצח ומחה יי' אלהים דמעה מעל כל פנים.ברוך יי' לעולם אמן ואמן ימלוך יי' לעולם אמן ואמן.

=== Behar ===

— 1 —
וידבר יי' אל משה בהר סיני לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבאו אל הארץ וגו'. רבי אלעזר פתח, זאת תורת העולה היא העולה וגו'. האי קרא בכנסת ישראל אוקימנא, דהיא סלקא ומתחברא במלכא קדישא בזווגא שלים.
היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה וגו'. ת"ח, כיון דעאל ליליא, ותרעין סתימין, דינין תתאין מתערין בעלמא, ואזלין ושאטין, חמרי ואתני וכלבי. חמרי הא אוקימנא, וכלבי ואתני, לא שאטן ולא אזלין, אלא בהו עבדי חרשיא לבני נשא. כגון בלעם, ואוקמוה. כדין כל בני עלמא ניימין, ומזבח תתאה דלבר אתוקד.
בפלגות ליליא, אתער רוח צפון, ומההוא מזבח תתאה, נפיק שלהובא דאשא, ותרעין אתפתחו, ודינין תתאין אתכנשו בנוקבייהו, וההוא שלהובא אזיל ושאט, ותרעין דג"ע אתפתחו, עד דמטי ההוא שלהובא, אתפלג לכמה סטרין דעלמא, ועאל תחות גדפוי דתרנגולא וקארי.
כדין קב"ה אשתכח בין צדיקייא, וכ"י משבחת ליה לקב"ה, עד דאתי צפרא. כיון דאתי צפרא, אשתכחו משתעין ברזא חדא. ואית לה נייחא בבעלה. הה"ד, על מוקדה על המזבח כל הלילה וגו'. עד הבקר, דהא בצפרא דינין ושלהובין אשתככו, וכדין אתער אברהם בעלמא, ונייחא הוא דכלא.

— 2 —
ת"ח, כיון דעאלו ישראל לארעא, לא אשתכחו בה דינין תתאין, וכ"י הות בה בנייחא, על כנפי דכרובים. כמה דאתמר, דכתיב, צדק ילין בה. כדין הות לה נייחא מכלא. דהא ישראל לא ניימין, עד דמקרבי קרבנא דבין הערבים, ואסתליקו דינין. ועולה הוה אתוקד על מדבחא, וכדין הוה לה נייחא מכלא, ולא אשתכח אלא אתתא בבעלה, הה"ד כי תבאו וגו' ושבתה הארץ, נייחא ודאי. ושבתה הארץ שבת ליי', שבת ליי' ממש.
תו פתח רבי אלעזר, כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד וגו'. בגין דכל בר ישראל דאתגזר, דאית ביה רשימא קדישא, אית ליה נייחא בשמטה. דהא דיליה הוא ההוא שמטה, לנייחא ביה. ודא אקרי שבת הארץ, ודאי חירו אית בה. נייחא בה, כמה דשבת נייחא הוא דכלא, הכי נמי שמטה נייחא דכלא, נייחא הוא דרוחא וגופא.
ת"ח, ה' נייחא הוא דעלאי ותתאי. בג"כ, ה' עלאה, ה' תתאה. נייחא דעלאין, נייחא דתתאין. ה' עלאה, שבע שנים שבע פעמים. ה' תתאה, שבע שנים בלחודייהו. דא שמטה, ודא יובלא.
וכד מסתכלין מלי כלא חד. בג"כ ושבתה הארץ, בההוא נייחא דארעא, אצטריכו עבדין נייחא. ובג"כ, ובשביעית יצא לחפשי חנם. חנם, מהו חנם. דלא יהיב למאריה כלום.

— 3 —
אלא דא רזא, הכא אוליפנא, כתיב זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, בלא ברכה. דלא הוה עלנא במצרים עול דלעילא. ת"ח, עבדין פטורין מעול מלכותא דלעילא, וע"ד פטורין מן המצות. מאי עול מלכות שמים. אלא, כהאי תורא דיהבין עליה עול בקדמיתא, בגין לאפקא מניה טב לעלמא. ואי לא קביל עליה ההוא עול, לא עביד מדי. ה"נ אצטריך ליה לב"נ לקבלא עליה עול בקדמיתא, ולבתר דיפלח ביה בכל מה דאצטריך. ואי לא קביל עליה האי בקדמיתא, לא ייכול למפלח.
הה"ד עבדו את יי' ביראה. מהו ביראה. כד"א ראשית חכמה יראת יי'. ודא מלכות שמים. ובגין כך עול מלכות שמים. וע"ד האי בקדמיתא הוא דכלא. מאן אוכח. תפלה, בקדמיתא של יד. בגין דבהאי עייל לשאר קדושה. ואי האי לא אשתכח לגביה, לא שריא ביה קדושה לעילא, בג"כ בזאת יבא אהרן אל הקדש וגו' כתיב.
והאי עול לא שריא, במאן דאיהו כפית באחרא. וע"ד עבדין פטורין מעול מלכות שמים. ואי מהאי עול פטורין, מכל שאר פטורין. דהא שאר לא שריא עליה דב"נ, עד דאשתכח גביה בהאי עול. ובג"כ הוו אכלי ישראל במצרים חנם. אוף הכא יצא לחפשי חנם. דהא עבדא הוה, וכל מה דעביד, חנם הוא, בלא עול מלכות שמים. ואע"ג דחנם הוו עובדוהי יצא לחפשי, ויהא ליה נייחא.

— 4 —
לבתר דאיהו בחירו, ואשתכח ביה נייחא, יהבין עליה עול, מההוא אתר דאפיק ליה לחירו. ואי ב"נ יסרב למיפק לחירו, כד"א ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני וגו'. הא ודאי פגים ליה להאי אתר, דשביק עול מלכותא דלעילא, ונטיל עול דמאריה. ועל דא מה כתיב, והגישו אדוניו אל האלהים והגישו אל הדלת וגו'. והגישו אדוניו אל האלהים. אל האלהים סתם. לגבי ההוא אתר דפגים ליה דה"נ אלהים אקרי.
ולאן אתר יתקריב לגביה. אל הדלת או אל המזוזה. בגין דהאי אתר פתחא הוא דלעילא, ומזוזה אקרי, והא אתמר. וכיון דאיהו אכוון לאפגמא להאי אתר, ההוא פגימו אשתאר בהדיה ביה בגופיה הה"ד, ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם. יהוי עבדא תחות רגלוי דמאריה, עד שתא דיובלא.
את אזנו אמאי. הא אוקמוה. אבל שמיעה תלי בהאי אתר, עשיה לעילא. ובגין דישראל כד קריבו לטורא דסיני, והוו ברחימו דלבייהו לאתקרבא לקב"ה, אקדימו עשיה לשמיעה, דהא שמיעה בקדמיתא, ולבתר עשיה. שמיעה בהאי שמיטה תליא. וע"ד הוא פגים להאי שמיעה, יתפגים שמיעה דיליה, וישתאר פגימו ביה. ולא ישתאר הוא עבדא למאריה, עד דיתקרב לההוא אתר דפגים, ויתפגים הוא קמיה, וישתאר ביה ההוא פגימו. ובג"כ, והגישו אדניו אל האלהים סתם, כמה דאוקימנא. וע"ד, ושבתה הארץ שבת ליי'.
שש שנים תזרע שדך וגו', ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת ליי'. והא אוקמוה, דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה וגו'. מ"ט ואכלו אביוני עמך. בגין דמסכני בהאי אתר תליין, ובג"כ שביק לון למיכל. וע"ד, מאן דרחים למסכנא, יהיב שלמא בכנסת ישראל, ואוסיף ברכתא בעלמא, ויהיב חידו וחילא לאתר דאתקרי צדקה, לארקא ברכתא לכנסת ישראל, ואוקימנא.

— 5 —
(רעיא מהימנא) ובשנה השביעית שבת שבתון וגו'. פקודא דא לשבות בשנה השביעית ואבתריה לשבות בשביעי. ואבתריה להשמיט כספים בשביעית. ואבתריה למנות שבע שנים שבע פעמים והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה. הכא רזא דכל שביעיות, מסטרא דשכינתא דאתקריאת שבע מסטרא דצדיק דאיהו שביעי לבינה, ואיהי בת שבע, מסטרא דאימא עלאה, דאתמר בה שבע ביום הללתיך.
שבע שמהן אינון אבגית"ץ, ובהון מ"ב אתוון, כלל אתוון ותיבין הם תשע וארבעין, אימא עלאה שנת החמשים שנה, דבה וקראתם דרור. בה תהא שכינתא תתאה, דרור פדות ושביתה לישראל, דאתמר בהון והיה זרעך כעפר הארץ.
כל ספירה מאלין שבע, שית גדפין, דאינון שית אתוון לכל חד. ובהון קב"ה בכל ספירה מאלין שבע, בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף, ובינה איהו אחת, ושכינתא תתאה שבע. ולעילא מבינה, אחת ואחת, הא עשר ספירן. שתים, ג', וד', וה', וו', וז'.
כאן וילך הלוך וגדל. מסטרא נוכראה, והמים היו הלוך וחסור, אימתי. באתר דשכינתא תתאה שריא בז'. הה"ד, ותנח התיבה בחדש השביעי, דא שכינתא תתאה. בשבעה עשר יום לחדש, איהי שביעאה ועשיראה.
דסליקת בהון אהיה, דאיהי בינה, שנת היובל, איהי אהיה אשר אהיה, תרין זמנין אהיה חושבן מ"ב, ותמניא אתוון בהון חמשין. דבהון פקודא לחשוב שנת היובל. וביה פקודא לחזור לאחזתו ביובל, בשנת היובל הזאת תשובו וגו'. כל חד יחזור ביה לדרגא דיליה, דנשמתיה אחיזא מתמן, כמה דאוקמוה והרוח תשוב אל האלהים וגו'.
שמיטה: שכינתא תתאה, דאיהי משבע שנין. יובל: אימא עלאה, בינה, איהי לחמשין שנין. ובה אתייחסין ישראל במפקנותהון מן גלותא. הה"ד, ואיש אל משפחתו תשובו. כגוונא דמפקנו דמצרים דאינון מארי תורה בה, אתמר בהון וחמושים עלו בני ישראל, ואוקמוה אחד מחמשים.
ושכינתא תתאה, איהי גאולת בתי ערי חומה אתמר בה, ובתי ערי החצרים. דתרי בתי אית בלבא, אם אינון ממארי תורה, אתקריאו בתי ערי חומה, כגוונא דאתמר במפקנו דמצרים, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. לאחרים, דלאו אינון מארי תורה אתקריאו בתי החצרים.
אמר רבי שמעון, והא אשכחנא חצרים דאתמר ביה ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית נכח בית המלך. ובכל אתר המלך סתם, דא קודשא ב"ה. ותעמוד, אין עמידה, אלא צלותא. נכח בית המלך: נכח בית המקדש, דכל ישראל צריכין לצלאה צלותא דלהון לתמן, ולמהוי נכח בית המקדש. הכא מאן חצר הפנימית. ודאי תרין אינון חצרות בית יי'.
אמר ליה בוצינא קדישא, תרין חצרים, אינון חצוניים דלבא, ואינון תרין אזנים דלבא. ותרין בתים פנימיים, תרין בתי דלבא. ותרין אינון בתי גוואי, ותרין אינון בתי בראי. ובזמנא דיהא פורקנא, גאולה תהא לכלהו לאינון קריבין ללבא, דאיהו שכינתא, ולאלין רחיקין דאתקריבו, הה"ד שלום שלום לרחוק ולקרוב, ואוקמוה לרחוק מעבירה, ולקרוב ממצוה.

— 6 —
בההוא זמנא, פקודא לתקוע שופר תרועה ביובל, הה"ד כנשא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו. כגוונא דבתקיעת שופר דיובלא, כלהו עבדין נפקי לחירות, הכי בפורקנא בתרייתא, בתקיעת שופר, מתכנשין כל ישראל מארבע סטרי עלמא, דאינון עבדין דיובלא. דמארי תורה, אית בהון עבדין על מנת לקבל פרס, ואתקריאו עבדי מלכא ומטרוניתא. אבל בנוי דמלכא קדישא, ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי, דאינון גדפי חיוון דמרכבתא.
פקודא בתר דא, לתת ללוים ערים לשבת. ובגין דאינון לא אשתתפו בעגלא, קודשא בריך הוא חלק לון לגביה. למהוי מנגנין ליה בכמה מיני נגון. דכהנים בעבודתן, ולויים לשירם ולזמרם, וישראל לנויהם. כהנים בעבודתם, דאית תמן כמה פקודין.
פקודא חד, לעשות שמן המשחה. ב', לויים שומרין במקדש. ג' ישראל לירא מן המקדש. ד', עבודת הלויים בבית המקדש. ה', להקטיר קטרת פעמים. ו', כהנים תוקעים בחצוצרות במקדש. ז', לקדש זרע אהרן במקדש. ח', ללבוש בגדי כהונה במקדש. ט', רחיצת ידים ורגלים, לעבוד במקדש.
י', להיות הכהנים עושים קרבנות במקדש. י"א, לפדות פסולי המוקדשין. י"ב, קרבן היולדת ביום השמיני. י"ג, למלוח קרבנות במקדש. י"ד, לעשות העולה כמשפטה. ט"ו, לעשות החטאת כמשפטו. ט"ז, אכילת קדשים כמשפט לכהנים. י"ז, אכילת שירי מנחות. ח"י, לעשות מנחות כמצוותן. י"ט, להביא קרבנות לבית המקדש. כ', להביא נדר או נדבה לבית המקדש. כ"א, להביא קרבנות קדשים תמורות וולדות. כ"ב, להקריב שני תמידין כהלכתן. כ"ג, להדליק אש תמיד על המזבח.
כ"ד, לעשות תרומת הדשן. כ"ה, להדליק נרות המנורה. כ"ו, להקריב מנחה בכל יום. כ"ז, להקריב מוסף בשבת. כ"ח, להסדיר לחם ולבונה. כ"ט, להקריב קרבן מוסף בר"ח. ל', להקריב בז' ימי הפסח. ל"א, להקריב ביום העומר כבש לעולה. ל"ב, להקריב העומר. ל"ג, להקריב קרבן מוסף בשבועות. ל"ד, להקריב שתי הלחם בשבועות. ל"ה, להקריב מוסף בר"ה. ל"ו, להקריב מוסף ביום הכפורים. ל"ז, להקריב מוסף בז' ימי החג. ל"ח, להקריב מוסף בשמיני עצרת. ט"ל, לשרוף את הנותר באש. מ', לשרוף קדשים שנטמאו. מ"א, לעבוד כהן גדול ביום הכפורים.
מ"ב, המועל בהקדש קרן וחומש. מ"ג, קרבן חטאת. מ"ד, אשם תלוי על ספקו. מ"ה, קרבן אשם ודאי על הידוע. מ"ו, קרבן עולה ויורד. מ"ז, קרבן סנהדרי גדולה שטעו. מ"ח, להקריב הזב אחר שיטהר. מ"ט, קרבן זבה אחר שתטהר. נ', קרבן יולדות. נ"א, קרבן מצורעים, מתמן ואילך שאר פקודין.

— 7 —
מארי מתיבתאן, באומאה עלייכו, לא תעדו מני, עד דאתקין קרבנין לקב"ה. דשכינתא איהי קרבן ליי', בכל אבר ואבר דמלכא, בחבורא שלים, בדכר ונוקבא. בכל אברים, דאינון: מנהון ברישא, עיינין בעיינין. אודנין לגבי אודנין. חוטמא בחוטמא. אנפין באנפין. פומא בפומא. כגון וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו. ובדא הוה מחיה הילד. והכי ידין דמלכא, עם ידין דמטרוניתא, גופא בגופא, בכל אברים דיליה. קרבנא שלים.
דב"נ בלא אתתא, פלגו גופא איהו, ושכינתא לא שריא עליה. הכי קב"ה, לאו איהו בקרבנא עם שכינתא, בכל ישראל, דאינון אנשי מדות, דאינון אברים דילה. עלת העלות לא שריא תמן, וכאלו לא הוה קב"ה חד, בתר דלאו איהו עם שכינתיה. ובחוצה לארץ דשכינתא מרחקא מן בעלה, אתמר כל הדר בחו"ל, דומה כמי שאין לו אלוה. בגין דלית תמן קרבנין בחו"ל. ולזמנא דקב"ה מתקרב עם שכינתיה, אתקיים ביה האי קרא, ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד. ועלת העלות שריא עלייהו.
אע"ג דתקינו אבהן, צלותין באתר דקרבנין. האי איהו לקרבא נפשין ורוחין ונשמתין דאינון שכליים לקב"ה ושכינתיה. כאברין לגבי גופא אבל מסטרא דכורסיין ומלאכין, דאינון גופין ואברין, דלבר ממלכא וממטרוניתא, לית תמן קרבנא. ובגין דא אתמר בכורסייא, ויאמר כי יד על כס יה. כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו. ואברין בפרודא מן גופא. איהו לגו, ואינון לבר. הה"ד, הן אראלם צעקו חוצה, חוצה ודאי.
יהא רעוא דילך, לאחזרא לן לבי מקדשא, לקיים צלותא דאוקמוה קדמאי, יר"מ יי' אלקינו ואלקי אבותינו שתעלנו בשמחה לארצנו ותטענו בגבולנו ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו תמידין כסדרן, כל חד בסדורא דיליה, ומוספין כהלכתן. דכען לבר מארעא דישראל, לית תמן קרבנין, כגופין דבריאה, דקב"ה ושכינתיה, מסטרא דאצילות דיליה, לית תמן פרודא ואפרשותא. דשכינתא איהי יחודיה, וברכתיה, וקדושתיה. ולא אתקריאת גופא, אלא כד אתגשמו בכורסיין, ומלאכין דבריאה, כנשמתא דאתלבשא בגופא שפלה. ובגין דא, כד שכינתא איהי לבר מהיכלא דבי מקדשא, ולבר מכורסיין דילה, כביכול כאלו לא הוה חד עמיה.
מסטרא דכסא עליון דאיהו גופא לקב"ה, ומלאכין דתליין מניה, כאברין דתליין מן גופא, דאינון דכורין. ונשמתין דאתגזרו מניה דכורין. כסא תניינא, גופא דשכינתא, וכל נשמתין דתליין מניה, נוקבין. ומלאכין דתליין מההוא כורסייא, נוקבין. וקריבו דלהון בקב"ה ושכינתיה.
הכי יחוד קב"ה ושכינתיה, אע"ג דאינון כנשמתין לגבי כורסייא ומלאכין, הכי אינון לגבך עלת העלות, כגופא, דאנת הוא דמייחד לון, ומקרב לון, ובגין דא אמונה דילך בהון, ואנת לית עלך נשמתא, דתהוי אנת כגופא לגבה, דאנת הוא נשמה לנשמות, ולית נשמה עלך, ולא אלהא עלך, אנת לבר מכלא, ולגאו מכלא, ולכל סטרא, ולעילא מכלא, ולתתא מכלא. ולית אלהא אחרא, עילא ותתא, ומכל סטרא, ומלגו דעשר ספירן, דמנהון כלא, ובהון כלא תליא ואנת בכל ספירה, בארכה ורחבה, עילא ותתא, ובין כל ספירה וספירה, ובעובי דכל ספירה וספירה.
ואנת הוא דמקרב לקב"ה ושכינתיה, בכל ספירה וספירה, ובכל ענפין דנהורין דתליין מנהון, כגרמין, וגידין, ועור, ובשר, דתליין מן גופא. ואנת לית לך גופא, ולא אברים, ולית לך נוקבא. אלא אחד בלא שני. יהא רעוא דילך, דתקרב אנת שכינתא לגבי קודשא בריך הוא, בכל דרגין דאינון אצילות דילה, דאינון נשמתין דבעלי מדות. נשיאי ישראל. חכמים. נבונים. חסידים. גבורים. אנשי אמת. נביאים. צדיקים. מלכים. כלהו דאצילות. דאית אחרנין דבריאה.
דשכינתא איהי קרבן, שמן המשחה. מימינא שמן למאור, כגון את המאור הגדול. שמן משחת קדש איהו מסטרא דשמאלא, דאתמר בה וקדשת את הלוים. שמן כתית, איהי מסטרא דצדיק, דאיהו כתיש כתישין מאברין דאינון זיתים, לאחתא משחא לגבי פתילה. פתילה תכלא. וגבורה מתמן איהי יראה, ולוים שומרין המקדש.
ומתמן פקודא לירא מן המקדש, ואיהו מצות עבודת הלוים במקדש בכ"ד משמרות לוים דבהון לוים בשירה ובזמרה הוו מזמרין קדמך, לסלקא שכינתא דאיהי שירה וזמרה בהון ליי'. כ"ד עם שירה וזמרה כ"ו, כחושבן ידו"ד. ואבתריה פקודא איהי מצות קטרת תמיד לקב"ה, וקטרת כקרבנא.
והפשיט את העולה ונתח אותה לנתחיה. ואמורין ופדרין דאינון מתאכלין כל הלילה, אינון כפרה דאברין דגופא דיליה ונפשיה, דלא יתוקדון בגיהנם, ולא יתמסרון בידא דמלאך המות, ובגין דב"נ חב ביצר הרע, דאיהו צפוני, הכי שחיטתו בצפון לשזבא ליה מההוא צפוני.
ובקרבנין, טול בהו קל וחומר מנביאים, דאע"ג דתורה איהי שם יהו"ה, ונבואה דאתמר בה רוח יי' תניחנו. עם כל דא, לאו כל מארי תורה שקילין, ולאו כל נביאים שקילין, דאית נביאים, דנבואה דלהון בלבושין דמלכא, והכי הוא אורייתא דבע"פ, כמה מארי ספקות ופרוקין, בלבושא דמלכא.
ואית אחרנין דסלקין יתיר, באברים דגופא דמלכא, דאתמר בהון ואראה, וראיתי, במראה, בעיינין. יי' שמעתי שמעך יראתי, בשמיעה. יחזקאל אסתכלותיה ונביאותיה מעיינין. חבקוק מאודנין בשמיעה. ובגין דא, יחזקאל חזא כל אלין מראות דמרכבה בראייה, בעין השכל. חבקוק, בשמיעה. ואית נביאה דנבואתיה בפומא, הה"ד ויגע על פי. נבואה אחרא מריחא דחוטמא, הה"ד ותבא בי הרוח. ואית דנבואתיה ביד, הה"ד וביד הנביאים אדמה. ואחרנין לפנים בחיי המלך, ואחרנין לפני ולפנים.
והכי באורייתא, פשטי"ם, ראיו"ת, דרשו"ת, סודו"ת דסתרי תורה, ולעילא סתרי סתרים לה' הכי בקרבנין אע"ג דקרבנין כלהו ליהו"ה, איהו נטיל כלא, ופליג קרבנין למשיריין דיליה. מנהון פליג לכלבים, אינון קרבנין פסולין, דיהיב להון לסמא"ל כלב, ולמשרייתיה. ובגין דא הוה נחית דיוקנא דכלבא. ומנהון לשדים, דאית בהון כבעירן, ומנהון כמלאכי השרת, ומנהון כבני נשא. לאינון דעובדהון כשדים, פליג קרבנהון לשדים.
אלין דעובדיהון כמלאכין, פליג קרבנין דלהון למלאכים, הה"ד את קרבני לחמי לאשי. דאינון קרבנין דלהון, לאו תליין בבעירן. דקרבנין דבעירן, אינון דעמי הארץ. אינון קרבנין דבני נשא, צלותין ועובדין טבין. קרבנין דת"ח, מארי מדות, אלין מארי רזי דאורייתא, וסתרין גניזין דבהון, קב"ה נחית הוא בגרמיה, לקבלא קרבנין דלהון, דאיהי תורת ה' תמימה, שכינתא קדישא, מי' מדות.
ותלמידי דרבנן, אינון מלין דלהון כאכילת שירי מנחות, ואית אחרנין דמתגברין עלייהו, דאורייתא דלהון כאכילת מנחות עצמן, ולא שירי מנחות. ואית אחרנין דאורייתא דלהון אכילת קדשים, מאכלים מכמה מינין למלכא. וכל מנחות דמאכלין דקרבנין, מני קב"ה לקרבא ליה כלהו בביתא דיליה, דאיהי שכינתא. והאי איהו פקודא לקרבא קרבנות בבית הבחירה, לקיים כי אם בזאת יתהלל המתהלל וגו'.
למלכא דהוו עבדוי ואפרכסוי ושולטני מלכותא שלחי ליה כמה דורוני, אמר, מאן דבעי למשלח לי דורונא, לא ישלח אלא בידא דמטרוניתא, לקיים בה ומלכותו בכל משלה. ובג"ד אתקריאת שכינתא קרבן לה', עולה לה', אשם לה', ואפילו קרבן נדות ויולדות ומצורעים וזבים וזבות, כלא צריך לקרבא ליי', ושכינתיה, ולבתר איהי פליגת לכלא הה"ד ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, ואפילו מזונא דחיוון, כגון קרבן שעורים מאכל בעירן, ומאכל עבדים ושפחות דבי מלכא, ואפילו דכלבי ודחמרי וגמלי, לקיים בה ומלכותו בכל משלה. ומנלן דעל ידהא פליג כלא, דכתיב ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה.
בגין דקב"ה בן י"ה, ו' בן י"ה, כליל יה"ו. ושלימו דיליה ה', איהי עולה לידו"ד. קרבן לידו"ד. שלמים ליי'. קריבו דיליה, שלימו דיליה, דביה אשלים יה"ו, למהוי ידו"ד.
וכלא אתהדר ביה, ובגין דא זובח לאלהים יחרם, בלתי לידו"ד לבדו, דלא יהיב שולטנותא לסטרא אחרא בקרבנא, דכל אלהים אחרים עלמא דפרודא אינון, ולית לון קריבא ויחודא, וקב"ה אפריש לון משמיה, כגון דאפריש חשך מאור, הה"ד ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. ומאן דקריב לקודשא בריך הוא מה דאפריש, כמאן דקריב מסאבו דנדה לבעלה, והאי איהו רזא ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה.
והאי לא תגלה ערותן, קירוב, דכל עריין שקילין לע"ז, דכל סטרין אחרנין, עלייהו אתמר, מאלה נפרדו איי הגוים בארצותם. וכתיב ללשונותם בארצותם בגויהם. וכתיב כי שם בלל יי' שפת כל הארץ ומשם הפיצם ידו"ד. וכל מאן דקריב שום קרבנא לסטרין אחרנין, קודשא ב"ה אפריש ליה משמיה, ולית ליה חולקא בשמיה. דקב"ה בחר לון לישראל מכל שאר אומין, הה"ד ובך בחר ה'. ופליג לון מנייהו לחולקיה, הה"ד כי חלק יי' עמו.
ובגין דא יהיב לון אורייתא משמיה. זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר, והא אוקמוה י"ה עם שמי, שס"ה. ו"ה עם זכרי, רמ"ח. בכל מצוה ומצוה, קשיר לון לישראל בשמיה, למהוי כל אבר ואבר דלהון, חולק עדביה ואחסנתיה. ובגין דא זובח לאלהים יחרם וגו'.
צריכין ישראל לשתפא ליי', בהליכה דלהון, בהקיץ דלהון. הדא הוא דכתיב, בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך. קם ההוא תלמידא ואשתטח קמיה, ואמר זכאה איהו חולקיה, דמאן דזכי למשמע מלין אלין, כלהו שם יי' בכל סטרא, ולא נפיק מניה לבר בכל סטרוי. (ע"כ רעיא מהימנא).

— 8 —
וכי תאמרו מה נאכל וגו', רבי יהודה פתח, בטח ביי' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה. לעולם בר נש יהא זהיר במאריה, וידבק לביה במהימנותא עלאה, בגין דיהוי שלים במאריה. דכד יהוי שלים ביה, לא יכלין לאבאשא ליה כל בני עלמא.
תא חזי, בטח ביי' ועשה טוב, מאי ועשה טוב. אלא הכי תנינן, בעובדא דלתתא, יתער עובדא דלעילא. והא אוקמוה, ועשיתם אותם, כביכול, אתון תעבדון להון, בגין דבההוא אתערותא דלכון דאתון עבדין לתתא, אתער לעילא ועל דא ועשה טוב כתיב, ואין טוב, אלא צדיק, דכתיב אמרו צדיק כי טוב. כיון דאתון עבדין האי, ודאי האי טוב יתער, כדין שכן ארץ ורעה אמונה, וכלא חד.
שכן ארץ, ארץ עלאה. דהא לית לך בעלמא, דיכול למשרי בהדה, עד דיתער האי טוב לגבה, כיון דיתער ליה, כביכול הוא עביד ליה, וכדין שכן ארץ, שרי בגווה, איכול איבה, אשתעשע בהדה. ורעה אמונה, דא ארץ וכלא חד כמה דאת אמר ואמונתך בלילות. ורעה אמונה, הוי דבר לה בכל רעותך.
ואי לא תתער לקבלה, האי טוב אתרחק מנה, ולא תקרב בהדה, לא תקרב לגו אתון נורא יקידתא, ואי תקרב בהדה, בדחילו, כמאן דדחיל מן מותא. דהא כדין נורא דליק, ואוקיד עלמא בשלהובוי. וכיון דאתער לקבלה האי טוב, כדין, שארי בגווה, ולא תדחל מנה אנת, כדין, ותגזר אמר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור.
תא חזי, בני מהימנותא מדברי להאי לרעותהון בכל יומא. מאן אינון בני מהימנותא. אינון דמתערי האי טוב לקבליה, ולא חס על דיליה, וידעי דהא קב"ה יהיב ליה יתיר. כד"א, יש מפזר ונוסף עוד. מאי טעמא. בגין דהאי אתער ברכאן לקבליה, ולא יימא אי אתן האי השתא, מאי אעביד למחר. אלא קב"ה יהיב ליה ברכאן עד בלי די, כמה דאוקמוה.
ובגין כך, וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו', מה כתיב. וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים. ועשת, ועשתה מבעי ליה, מאי ועשת. אלא לאפקא ה', דאית לה שמטה ונייחא, ולא עביד עבידתא. כתיב ראו כי יי' וגו' נותן לכם ביום הששי לחם יומים וגו', כגוונא דא וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית וגו'.

— 9 —
רבי חייא ורבי יוסי הוו אזלי בארחא, פגעו בההוא טורא, אשכחו תרי גברי דהוו אזלי, אדהכי חמו חד בר נש דהוה אתי, ואמר לון, במטו מנייכו, הבו לי מזונא פתא דנהמא,?? דהני תרין יומין דתעינא במדברא, ולא אכלנא מדי. אשתמיט חד מאינון תרי גברי, ואפיק מזוניה דאיהו אייתי לאורחא, ויהיב ליה, ואכיל ואשקי ליה. אמר ליה חבריה, מה תעביד מן מזונא, דהא אנא דידי אכלנא. אמר ליה, ומה עלי דידך, אנא אזיל, יתיב גביה ההוא מסכנא, עד דאכל כל מה דהוה גביה, וההוא נהמא דאשתאר, יהב ליה לאורחא, ואזל ליה.
אמר רבי חייא, לא בעא קב"ה דמלה דא יתעביד על ידן. אמר ר' יוסי דילמא דינא אתגזר על ההוא ב"נ, ובעא קב"ה לזמנא קמיה האי, בגין לשזבא ליה. עד דהוו אזלי, לאה ההוא גברא באורחא, א"ל חבריה, ולא אמינא לך דלא תתן נהמא לאחרא. א"ר חייא לר' יוסי, הא מזונא גבן ניהב ליה למיכל. א"ר יוסי תבעי למיפק מניה זכותא, נזיל ונחמי, דהא ודאי בקפטורי דדא טפסא דמותא אתאחיד, ובעא קודשא ב"ה לזמנא זכותיה, בגין לשזביה.
אדהכי, יתיב ההוא ב"נ, ונאים תחות חד אילנא, וחבריה אתרחיק מניה, ויתיב בדרך אחרא. א"ר יוסי לרבי חייא, השתא ניתיב ונחמי, דודאי קב"ה בעי למרחש ליה ניסא, קמו ואוריכו. אדהכי חמו חד טיפסא בשלהובי קאים גביה. אמר רבי חייא, ווי על ההוא בר נש, דהשתא יימות. אמר רבי יוסי, זכאה ההוא בר נש, דקודשא ב"ה ירחיש ליה ניסא. אדהכי נחת מאילנא חד חויא, ובעא למקטליה. קם ההוא טפסא עליה וקטליה. קסטר ברישיה טפסא, ואזל ליה.
א"ר יוסי, ולא אמינא לך דקב"ה בעא למרחש ליה ניסא, ולא תיפוק זכותיה מניה. אדהכי אתער ההוא ב"נ, וקם ואזיל ליה. אחידו ביה ר' חייא ור' יוסי, ויהבו ליה למיכל. בתר דאכל, אחויאו ליה ניסא דרחיש ליה קב"ה.
פתח ר' יוסי ואמר, בטח ביי' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה, זכאה חולקיה דבר נש דעביד טוב מדידיה, דהא אתער טוב בכנסת ישראל. ובמה. בצדקה. דכד אתער צדקה, הוא טוב כדין אתער לגבי כ"י. וע"ד כתיב וצדקה תציל ממות. מ"ט. בגין דצדקה אילנא דחיי הוא, ואתער על ההוא אילנא דמותא, ונטיל אינון דאחידן ביה, ושזיב לון מן מותא. מאן גרים לההוא אילנא דחיי דאתער להאי, הוי אימא ההיא צדקה דאיהו עביד, כביכול הוא עביד ליה לעילא, כד"א עושה צדקה בכל עת. והא אתמר.

— 10 —
(רעיא מהימנא) והתנחלתם אותם לבניכם וגו', לעולם בהם תעבודו וגו'. פקודא דא לעבוד בעבד כנעני, דכתיב, לעולם בהם תעבודו ואינון מסטרא דחם דגלי עריין דאתמר עליה ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. אמאי עבד עבדים. אלא עבד לההוא עבד עולם, דאיהו עולמו של יובל. ואי תימא דהא אחוה דשם ויפת הוה, אמאי לא הוה הכי כוותייהו. והכי מזרעא דחם הוה אליעזר עבד דאברהם, אמאי לא הוה כוותיה, דנפק צדיק, וקב"ה אודי בברכתיה, כד בריך ליה לבן.

— 11 —
אלא ודאי הכא ברזא דגלגולא, גולל אור מפני חשך, עבדא דאברהם דנפק מחשך, ודא זרעא דחם, דיו לעבד להיות כרבו דאיהו אברהם, דנפק מתרח עובד ע"ז. וחשך מפני אור, דא ישמעאל דנפק מאברהם, ועשו מיצחק.
ורזא תערובת טפין, באתר דלאו דיליה גרים דא. מאן דעריב טפה דיליה, בשפחה מחלת בת ישמעאל, או בבת אל נכר, דאינון רע חשך, וטפה דיליה טוב אור, וירא אלהים את האור כי טוב. מערב טוב עם רע, עבר על מימרא דמאריה, דאמר ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו.
קב"ה, בההוא דערב, ארכיב ליה, ואייתי ליה בגלגולא לקבלא עונשיה. חזר בתיובתא, אשתדל באורייתא, ואפריש טוב מרע, דאינון אסור והתר, טומאה וטהרה, כשר ופסול. בדא אתפרש רע מטוב, דאתמר ביה וייצר, יצירה לטב, ויצירה לביש. באורייתא אפריש לון, קודשא בריך הוא ירית ליה נשמתא מניה, למהוי שלטא על תרווייהו, בחד דאיהו אור. עלמא דאתי. ובחד דאיהו חשך, עלמא דין. הה"ד ויפח באפיו נשמת חיים.
וכפום זכוון וחובין. כמה דאוקמוה, העושה מצוה אחת מטיבין לו. בינוני, זכוון וחובוי שקילין, פלגו זכוון לתתא ופלגו חובוי לתתא, ורזא דא מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עד חצי המלכות ותעש. צדיק גמור, כל זכווי לעילא, וחובוי לתתא. רשע גמור, חובוי לעילא, וזכווי לתתא.
וב"נ דחב באתגלייא, בתרין דרגין איהו, אי חזר בתיובתא באתגלייא, בין צדיקייא, בגין דידעין דינוי דקב"ה, ונטרין גרמייהו מלמחטי. ובאתכסייא, בין רשיעייא, לקיים בהו ועיני רשעים תכלינה.
ובגין דא, חובא דאדם עבר, על ויצו יי' אלהים, ואוקמוה, אין צו אלא ע"ז, אעבר עליה, ארכיב ליה בטפת תרח, דביה רתח לקב"ה, דעבר על צו מע"ז. הדר בתיובתא, ותבר צולמין דע"ז, וכל מזוני דיליה. הוא תקין במה דחב, ותבר חובא, ובניינא בישא, דבנה ואמליך ליה לקב"ה ושכינתיה. על עלמא.

— 12 —
במאי. בגין דקדיש שמיה ית' ברבים, ועאל בנורא לאתוקדא גרמיה. לקיים ביה פסילי אלהיהם תשרפון באש. ולא עוד אלא דלאבוי תרח אהדר בתיובתא, ואעיל ליה ולאמיה, ולכל מארי דההוא דרא בגן עדן. והכי אתלבן בנורא ככספא, דאיהי מוני"טא דמלכא, ושקר לה בעופרת, אעיל ליה בנורא, ונפק העופרת לבר, ישמעאל. ובגין דא נפק, מצחק בע"ז. ואשתאר אדם מלובן, והאי איהו שינוי השם. דכד אתגלגל אדם, בעי למעבד ליה שנוי השם, שנוי מקום, ושנוי מעשה.
לבתר אתא יצחק, ואתתקף ביה, מחובא תניינא, דאתמר ביה על האדם, דדא שפיכות דמים, ודא גרם נסיונא דיצחק בסכינא. ואתברר ביה, כמאן דבריר אוכל מגו פסולת, ונפיק פסולת לבר, עשו שופך דמים.
לבתר אתא יעקב, וארכיב ליה בלבן, ואתעביד עבד לגביה, הה"ד. אעבדך שבע שנים ברחל. ובההיא סבה דאחלף לה באחותא, עבד שבע שנים אחרנין. לאפקא תרין טפין דזרק אדם באתר נוכראה, ודא גלוי עריות, והאי איהו לאמר. ואפיק לון מן לבן הארמי, נחש.
ובתלת אלין, הוה לאדם שנוי השם, ושנוי מקום, ושנוי מעשה. שנוי השם: באברהם. ושנוי מקום: ביצחק. ושנוי מעשה: ביעקב. ואי להאי דאתמר ביה, אז ראה ויספרה, קבל בתיובתא כל שכן לאחרים.
ובגין דא, עבד טוב אתרא גרים. ועבד רע, אוף הכי. אבל שאר עבדים, לעולם בהם תעבודו. קמו מארי מתיבתא, ואמרו אשרי העם שככה לו, שככ"ה בגימטריא משה. קם רעיא מהימנא ואמר, אשרי העם שיי' אלהיו. ע"כ.

— 13 —
כי לי בני ישראל עבדים וגו'. פקודא לעבוד בכל מיני עבודה במקדש, ולבר ממקדש, בכל אינון פולחנין דאקרי עבודה, בצלותא, לאשתדלא בתר פקודי אורייתא דכלא אקרי עבודה, כעבד דאשתדל בתר מאריה, בכל מה דאצטריך.
בגין דישראל קרי לון עבדים, דכתיב כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם. מאי טעמא אינון עבדים. בגין דכתיב אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים. ובג"כ כתיב בעשר אמירן לבתר, דכתיב אנכי יי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, למפלח ליה כעבד דפלח למאריה דפריק ליה מן מותא, דפריק ליה מכל בישין דעלמא.
בתרין זינין אקרון ישראל לקב"ה, עבדים, דכתיב עבדי הם. ואקרון בנים, דכתיב בנים אתם ליי' אלהיכם. בזמנא דידע ליה ב"נ לקב"ה באורח כלל, כדין אקרי עבד דעביד פקודא דמאריה, ולית ליה רשו לחפשא בגניזוי וברזין דביתיה. בזמנא דידע ליה ב"נ בארח פרט, כדין אקרי בן רחימא דיליה, כבן דחפיש בגניזוי, בכל רזין דביתיה.
ואע"ג דאקרי בן ברא בוכרא לקודשא ב"ה, כד"א בני בכורי ישראל, לא יפוק גרמיה מכללא דעבד, למפלח לאבוי בכל פולחנין דאינון יקרא דאבוי. והכי אצטריך לכל ב"נ למהוי לגבי אבוי בן, לחפשא בגניזוי ולמנדע רזין דביתיה, ולאשתדלא אבתרייהו. ולמהוי לגבי אבוי עבד.

— 14 —
ורזא דמלה, תרין דרגין אינון לעילא, דאצטריך בר נש לאתעטרא בהו, ואינון רזא דמהימנותא, ואינון חד. חד, רזא דעבד. וחד, רזא דבן. והאי עבד, אקרי אדון כל הארץ. בן, כמה דאוקימנא בני בכורי ישראל. וכלא רזא חדא דמהימנותא. ואצטריך ב"נ לאתעטרא באלין דרגין, לאתכללא ברזא דמהימנותא.
עבד, למפלח בכל זיני פולחנא, בצלותא דאקרי עבודה, כהאי עבד דאיהו רזא עלאה, דלא שכיך לעלמין תדיר. וקא משבחא ומנגנא תדיר. והא אתמר בפולחנין אחרנין, דכל פולחנין ומלין דעלמין כלהו איהו עביד ופלח. ובג"ד אקרי אדון, בגין דאיהו עבד למפלח, אקרי אדון כל הארץ. ב"נ דאתעטר ברזא דא, למיהוי עבד למפלח פולחניה דמאריה, איהו סליק ואתעטר למהוי בדרגא דא, ואקרי אוף הכי אדון, דהא איהו בריך בכל אינון פולחנין, להאי עלמא, וקיים ליה. וע"ד אקרי אדון.
זכאה חולקיה דהאי בן, דזכי לאשתדלא למנדע בגנזי דאבוי, ובכל רזין דביתיה, כברא יחידאי דאשלטיה אבוי בכל גנזוי, ודא איהו יקרא, דשליט על כלא מאן דישתדל באורייתא, למנדע ליה לקב"ה. ובאינון גניזין דיליה, אקרי בן לקב"ה, כל חילי שמיא, לית מאן דימחי בידיה, בכל שעתא דאצטריך למיעל לגבי אבוי. זכאה חולקיה בעלמין כלהו. ובג"ד, כד אשתדל למנדע ליה בארח פרט, ברזא דחכמתא, כדין אקרי בן.
בפולחנא דב"נ פלח ליה לקב"ה, אית פולחנא, דאצטריך ב"נ לאתכללא בתרווייהו, למהוי עבד ובן, לאתעטרא ביה בקב"ה. ומה איהו. דא פולחנא דצלותא, דאצטריך למהוי בה עבד ובן, לאתכללא בדרגין עלאין אלין. למפלח ולאתקנא צלותא ברזא דעבד, למפלח פולחנא דתקונא דעלמין. ולאתדבקא רעותיה ברזין דחכמתא, לאתדבקא במאריה בגניזין עלאין כדקא חזי.
בן אתדבק תדיר באבוי בלא פרודא כלל, לית מאן דימחי בידיה. עבד, עביד פולחנא דמאריה, ואתקין תקוני עלמא. מאן דהוי תרווייהו בכללא חדא, בחבורא חדא, דא איהו בר נש דאתקין רזא דכל מהימנותא בכללא חדא, בלא פרודא כלל, ומחבר כלא כחדא. דא איהו ב"נ, דקב"ה אכריז עלוי בכל אלין חיילין ומשריין דכל עלמין, ובכל אינון רקיעין, אזדהרו בפלניא מהימנא דבי מלכא, דכל גנזי דמאריה בידיה. זכאה איהו בהאי עלמא, וזכאה איהו בעלמא דאתי.
מההוא יומא ולהלאה, אשתמודע בר נש, ואתרשים בעלמין כלהו. בשעתא דאצטריך כל חילין ומשריין כלהו אזדהרן למהוי גביה, וקב"ה לא בעי אלא איהו בלחודוי. וקלא אתער, יאות הוא ליחיד למהוי גביה דיחיד, ולאתעסקא יחיד ביחיד.
ורזא דתרין דרגין אלין, אשכחנא בחד קרא, דכתיב, ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. ויאמר לי עבדי אתה, הא עבד. ישראל הא בן. דכד אינון כללא חדא, כדין כתיב אשר בך אתפאר.ברוך יי' לעולם אמן ואמן ימלוך יי' לעולם אמן ואמן.

=== Bechukotai ===

— 1 —
אם בחקותי תלכו וגו'. ר' חייא פתח, עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור וגו'. עמי זכר נא, זכאה חולקא דעמא דא, דמאריהון אוכח לון הכי. עמי זכר נא, אע"ג דאתון סטאן מאורחי, עמי אתון, דלא בעינא למעבד לכו כעובדייכו.
ר' יצחק אמר, זכאה חולקא דעמא, דמארייהו אמר לון, עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי. מה יעץ בלק מלך מואב. בכמה מלין ועובדין אמר לשיצאה לכו מעלמא, וכמה חרשין אתער לקבלייכו.
א"ר יוסי, אמר לון קב"ה לישראל, זכור נא. ווי דאנן צווחין בכל יומא, וגעינן ובכינן, זכור יי' מה היה לנו. זכור יי' לבני אדום, ולא בעי לאשגחא עלנא, הוא אמר לן בבעו זכור נא, אין נא אלא לשון בעותא, ואנן לא אשגחנא ביה, כגוונא דא אנן צווחין, זכור יי' מה היה לנו, זכור יי' לבני אדום, זכור עדתך קנית קדם, זכרני יי' ברצון עמך, ולא בעי לאשגחא עלן.
רבי יהודה אמר, ודאי קב"ה אשגח עלן תדיר, ודכיר לן, אי לאו דאיהו אשגח בהו בישראל, ודכיר לון, לא יקומון חד יומא בגלותא, הה"ד ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו'. קב"ה לא עביד לן כעובדנא.
ת"ח, בלק חכים הוה, ורב חרשין בעובדי ידוי, יתיר מן בלעם. והכי אוליפנא כל מה דבעי בר נש בהאי עלמא בפולחנא דקב"ה, בעי לאתערא בעובדא לתתא. דבעובדא דלתתא, אתער עובדא לעילא, ועובדא דא בעי בקדושה, והא אוקמוה. ובאתר דלית עובדא, אית מלה, ובמלה דפומא, תליא עובדא, לאתערא לעילא. כמה דבעינן לאתערא קדושה עלאה, בעובדא ובמלה. הכי נמי אינון דאתיין מסטרא דמסאבותא, בעיין לאתערא סטרא דלהון, בעובדא ובמלה דפומא.
ואע"ג דבלעם חרשא הוה רב מכל חרשין דעלמא, חרשא עלאה מניה הוה בלק. בקסם הוה בלק רב מכל חכימין. ובלעם בנחש. קסם ונחש תרין דרגין אינון, קסם תליא בעובדא. נחש לא תליא בעובדא אלא באסתכלותא, ובמלה דפומא. וכדין מתערין עלייהו רוחא מסאבא, לאתלבשא בהו, ועביד מה דעביד.
וישראל קדישין לאו הכי, אלא כלהו קדישין, וכל עובדייהו לאתערא עלייהו רוחא קדישא. כד"א, עד יערה עלינו רוח ממרום. וע"ד כתיב, כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, דהא אינון בסטרא דקדושה עלאה אחידן. ועובדייהו בקדושה אתו, וקדושה מתערי עלייהו ומתלבשן בה.
ות"ח, בקסם הוה בלק רב מכל חכימין, ובלעם בנחש. וע"ד בשעתא דבעא בלק לאתחברא עמיה, מה כתיב וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם. ת"ח, במלה דפומא הוה בלעם רב מכל חרשין דעלמא, ובאסתכלותא דההוא נחש, הוה ידע לכוונא שעתא. וע"ד בעא בלק לאשלמא מלה קסם ונחש.
א"ל קב"ה, רשע, הא קדמוך בני. עובדא אית בגווייהו, דכל סטרין בישין וזינין בישין וחרשין דעלמא לא יכלין לקרבא בהדייהו, דכלהו ערקין מקמיה. ומאי איהו. אהל מועד, ומאני קודשא, ושמושי מקדשא, וקטרת בוסמין, דקא מבטל כל רתחא ורוגזא דעלמא, דלעילא ותתא, ועלוון וקרבנין בכל יומא, ותרי מזבחות, למעבד עובדא מזבחות, ושלחן ולחם הפנים, ואת הכיור ואת כנו, וכמה שמושין לעובדא, למלה דפומא, הארן ותרי לוחייא דאורייתא, ואהרן לכפרא על עמא בצלותא בכל יומא. כיון דאשגח ההוא רשע בהאי, אמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. מ"ט. יי' אלהיו עמו ותרועת מלך בו.
וע"ד עמי זכר נא, בבעו מנייכו, הוו דכירין ההוא זמנא דאתחברו בלק ובלעם לשיצאה לכו, ולא יכילו, דאנא אחידנא בכו, כאבא דאחיד בבריה, ולא שביק ליה בידא דאחרא. מן השטים ועד הגלגל, מאי דא לקביל דא. אלא אמר קב"ה לישראל, בבעו מנייכו, הוו דכירין כל זמנא דהויתון אחידן בי, ולא יכיל ההוא רשע בחרשוי וקסמוי לשלטאה עלייכו. כיון דשבקתון ידייכו לאחדא בי, והויתון בשטים, מה כתיב. ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן. בגלגל, כד"א בגלגל שורים זבחו, וכדין שליטו בכו שנאיכון. וכל דא אמאי. למען דעת צדקות יי' כל אינון צדקות, דעבדנא לכו, בזמנא דאתון אחידן בי, ולא שביקנא מלה דעלמא לשלטאה בכו, ורוגזא דלעילא ותתא, וזינין בישין, לא יכלין לקרבא בכו.

— 2 —
ויאמר אליהם לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר יי' אלי. ת"ח, בשעתא דעאל שמשא, ותרעין כלהו אסתימו, ועאל ליליא ואתחשך, כמה חבילי שראן משלשליהון, ואזלין ושטאן בעלמא, וכמה רברבי ממנן עלייהו דמדברי להו. ואית ממנא רברבא על כלא מסטרא דשמאלא וההוא רשע הוה שכיח לגבי ההוא ממנא עלאה מכלא בחרשוי. והוא הוה אמר בחרשוי בליליא, בזמנא דאיהו שלטא בכל סיעתא דיליה, והוא הוה אתי לאשתכחא גביה, ואודע ליה מה דאיהו בעי.
כגוונא דא ויבא אלהים אל לבן הארמי, ההוא דשכיח גביה. ויבא אלהים אל אבימלך, כלהו כגוונא דא. בכל אתר אקרון ליה באינון חרשין, ועל דא הוה שכיח בליליא יתיר מביממא. והא אוקמוה. וכל הני חרשין וחכימין הוו לאבימלך, דכתיב וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון. כתיב הכא בעד החלון, וכתיב התם בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא. לבן הא אוקמוה, בלעם כדין.
ועל דא בכלהו כתיב אלהים, ויבא אלהים אל בלעם, ויבא אלהים אל לבן, ויבא אלהים אל אבימלך, הוא אתא לגבייהו, ולאו אינון לגביה, דהא לית להו אתר זמין. ואי תימא, הא כתיב אלהים. אלא, שמא דא אשתתף בכלא, ואפילו ע"ז נמי אלהים אקרי, אלהים אחרים, ובכללא דאלהים אחרים אלין ממנן, ובכללא דא הוו, ובגין כך אקרי הכי. וההוא רשע הוה אמר בחרשוי וקרי ליה, ואתי לגביה. ובגין כך כתיב לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר יי' אלי. ההוא רשע קא משבח גרמיה, דהא לא כתיב ביה, אלא ויבא אלהים.

— 3 —
דבר אחר כאשר ידבר יי' אלי, על ידי דההוא שליחא דסטרא אחרא. ואי תימא הא ביממא אשתכח לגביה. אלא ודאי בנחש אסתכלותא הוה ביה, ובההוא זמנא הוה מסתכל לכוונא שעתא, הה"ד ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים. וירא בלעם כי טוב בעיני יי' לברך את ישראל. אלא דההוא יומא אסתכל לכוונא שעתא, ולא אשתכח כשאר יומי, וכדין חמא דהא רוגזא רבא לא אשתכח בעלמא, כדין ידע כי טוב בעיני יי' לברך את ישראל. בההוא זמנא שביק גרמיה מכל נחשים דעלמא, ולא אסתכל בהו, הה"ד ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים.
תא חזי, בההיא שעתא דרתחא אשתכח, כדין שמאלא אתער, והוה ידע ההוא רשע אתר, לאחדא בסטרא שמאלא, למילט. ואסתכל בההוא זמנא, ולא אשתכח. כדין מה כתיב, מה אקוב לא קבה אל ומה אזעום לא זעם יי'. ובגין כך, עמי זכר נא מה יעץ בלק וגו'. ומה ענה אותו בלעם בן בעור זכאין אינון ישראל, זכאה חולקיהון בעלמא דין ובעלמא דאתי.

— 4 —
אם בחקותי תלכו. אם בחקותי, דא אתר דגזירין דאורייתא תליין בההוא אתר, כד"א את חקותי תשמורו. חוק הוא דאקרי הכי, וגזירין דאורייתא בה אתכלילן. ואת משפטי תשמרו. משפטי, דא הוא אתר אחרא עלאה, דההיא חקה אחידת ביה, ומתחברן דא בדא דעילאי ותתאי. וכל פקודי אורייתא, וכל גזרי אורייתא, וכל קדושי אורייתא, בהני אחידן. בגין דהאי תורה שבכתב, והאי תורה שבעל פה.
ועל דא אם בחקותי, כל אינון גזירין ודינין ועונשין ופקודין, דאינון בההוא אתר דאקרי תורה שבעל פה, חקה. ואת משפטי תשמורו, בההוא אתר דאקרי תורה שבכתב, כמה דאת אמר משפט לאלהי יעקב. ודא אחיד בדא ודא בדא, וכלא חד. ודא הוא כללא דשמא קדישא ומאן דאעבר על פתגמי אורייתא, כאלו פגים שמא קדישא, בגין דחק ומשפט שמא דקב"ה הוי. ועל דא, אם בחקותי תלכו: דא תורה שבעל פה. ואת משפטי תשמרו: דא תורה שבכתב. ודא הוא כללא דשמא קדישא.
ועשיתם אותם. מאי ועשיתם אותם, כיון דאמר תלכו ותשמרו, אמאי ועשיתם. אלא, מאן דעביד פקודי אורייתא ואזיל באורחוי, כביכול כאלו עביד ליה לעילא. אמר קב"ה, כאלו עשאני, ואוקמוה. ועל דא ועשיתם אותם. ועשיתם אתם כתיב ודאי, והואיל ומתערי עלייכו לאתחברא דא בדא, לאשתכחא שמא קדישא כדקא יאות, ועשיתם אתם ודאי.
כגוונא דא אמר רבי שמעון, ויעש דוד שם, וכי דוד עבד ליה. אלא בגין דאזיל בארחי דאורייתא, ועביד פקודי אורייתא, ואנהיג מלכותא כדקא יאות, כביכול, עשה שם לעילא. ולא הוה מלכא בעלמא דזכה להאי כדוד, דהוה קם בפלגות ליליא, והוה משבח ליה לקב"ה, עד דסליק שמא קדישא בכורסייה, בשעתא דסליק נהורא דיממא. כביכול הוא עבד שם ממש כד"א, ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל. ובג"כ ויעש דוד שם. ועל דא ועשיתם אותם כתיב, ואי אתון תשתדלון למעבד לון, לאתתקנא שמא קדישא כדקא יאות, כל אינון ברכאן דלעילא ישתכחון גבייכו בתקוניהון כדקא יאות.

— 5 —
ונתתי גשמיכם בעתם וגו'. כל חד וחד, יתן חילא דיליה עלייכו. מאן אינון. ההוא תקונא דעבדתון דההוא שמא קדישא כגוונא דא כתיב, ושמרו דרך יי' לעשות צדקה ומשפט. וכי כיון דכתיב ושמרו דרך יי', אמאי לעשות צדקה ומשפט. אלא מאן דנטיר אורחוי דאורייתא, כביכול הוא עושה צדקה ומשפט. ומאי צדקה ומשפט. דא קב"ה. בכה ר"ש ואמר, ווי לון לבני נשא, דלא ידעין ולא משגיחין ביקרא דמאריהון, מאן עביד שמא קדישא בכל יומא, הוי אימא מאן דיהיב צדקה למסכני.

— 6 —
ת"ח, הא אוקמוה הכי הוא, דמסכנא אחיד ביה בדינא, וכל מיכלייהו בדינא הוא, אתר דאקרי צדק, כד"א תפלה לעני כי יעטף. תפלה, דא תפלה של יד, ואוקימנא. ומאן דיהיב ליה צדקה למסכנא, הוא עביד לעילא שמא קדישא שלים כדקא יאות. בגין דצדקה דא אילנא דחיי, וצדקה יהיב לצדק. וכד יהיב לצדק, כדין אתחבר דא בדא, ושמא קדישא אשתכח שלים. מאן דעביד אתערותא דא דלתתא, ודאי כאלו עביד שמא קדישא בשלימו. כגוונא דאיהו עביד לתתא, הכי אתער לעילא. ועל דא כתיב, אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת. עושה צדקה, דא קב"ה, כביכול הוא עביד ליה.
תא חזי, מסכנא הא אתמר מאן הוא אתריה. מ"ט. בגין דמסכנא לא אית ליה מדיליה כלום, אלא מה דיהבין ליה וסיהרא לא אית לה נהורא מדילה, אלא מה דיהיב לה שמשא.
ת"ח, אמאי עני חשוב כמת, מ"ט. בגין דההוא אתר גרים ליה, דהא באתר דמותא הוא שכיח, ובג"כ אקרי מת. ההוא דחייס עליה, הוא יהיב ליה צדקה, אילנא דחיי שריא עלוי. כד"א, וצדקה תציל ממות. וכגוונא דעביד ב"נ לתתא, הכי נמי עביד לעילא ממש. זכאה חולקיה דזכי למעבד שמא קדישא לעילא, בג"כ צדקה סליק על כלא.
והני מלי, צדקה לשמה. דהא אתער צדקה לצדק, לחברא לון כחדא, ולמהוי כלא שמא קדישא כדקא יאות. דהא צדק, לא אתתקן, ולא אשתלים, אלא בצדקה. דכתיב, בצדקה תכונני, ולכנסת ישראל אתמר, ובג"כ ועשיתם אותם וגו'.

— 7 —
ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד וגו'. ר' יוסי פתח, רגזו ואל תחטאו וגו'. רגזו ואל תחטאו, האי קרא אוקמוה, דבעי בר נש לארגזא יצר טוב על יצר הרע, ושפיר. אבל בשעתא דרמש ליליא, ובר נש שכיב על ערסיה, כמה גרדיני נמוסין מתערין בעלמא, ואזלין ושאטין, ובני נשא בעאן לאתרגזא מקמיה קב"ה, ולדחלא מניה, בגין דלא ישתכח נפשיה בגוייהו, וישתזיב מנייהו. ויבעי ליה לב"נ, דלא יפיק מנייהו מלה בפומיה. בגין דלא יתער להו לגביה, ולא ישתכחון בהדיה. הה"ד אמרו בלבבכם על משכבכם ודמו סלה. דלא יפיק מנייהו מלה מפומיה.
ת"ח, בשעתא דאשתכחו ישראל זכאין קמי קב"ה, מה כתיב, ונתתי שלום בארץ. האי לעילא. דאתי קב"ה לאתחברא בכנסת ישראל. כדין ושכבתם ואין מחריד. מ"ט. בגין והשבתי חיה רעה מן הארץ. דא חיה דזינא בישא לתתא. ומאי איהי. אגרת בת מחלת, היא, וכל סיעתא דילה. האי בליליא. ביממא, בני נשא דאתו מסטרהא דא, הה"ד וחרב לא תעבור בארצכם.
ר' אבא אמר, הא אוקמוה דאפילו חרב של שלום, כגון פרעה נכה. אבל וחרב לא תעבור, דא סיעתא דילה. והשבתי חיה רעה, דלא תשלוט בארעא, ואפילו העברה בעלמא לא תעבור עלייכו, ואפילו חרב דשאר עמין, ואפילו ב"נ מזיינא, לא יעבור עלייכו.
ודא דריש יאשיהו מלכא, ואוקמוה דהוא אתפס בחובייהו דישראל. כמה דכתיב, רוח אפינו משיח יי' נלכד בשחיתותם וגו'. הכא אית לאסתכלא, דהא תנינן אי רישא דעמא הוא טב, כל עמא משתזבן בגיניה. ואי רישא דעמא לא אתכשר, כל עמא אתפסן בחוביה. והא יאשיהו רישא דכשרא הוה, ועובדוי מתכשרן. אמאי אתפס בחוביהון דישראל.
אלא על דלא הימין ביה בירמיהו, ולא כפית להו לישראל, דחשיב דכלהו זכאין כוותיה. והוה אמר ליה ירמיה, ולא הימין ביה. ובג"כ אתפס בחוביהון. ועוד דסיהרא הוה מאיך נהורא, ובעיא לאסתמא.

— 8 —
ונתתי משכני בתוככם וגו'. ונתתי משכני, דא שכינתא. משכני: משכונא דילי. דהיא אתמשכנא בחובייהו דישראל. ונתתי משכני, משכוני ודאי. מתל לב"נ דהוה רחימא לאחרא, א"ל ודאי ברחימותא עלאה דאית לי גבך, בעינא לדיירא עמך. אמר היך אנדע דתידור גבאי, נטל כל כסופא דביתיה, ואייתי לגביה, אמר הא משכונא לגבך, דלא אתפרש מנך לעלמין.
כך קודשא בריך הוא, בעא לדיירא בהו בישראל, מה עבד, נטל כסופא דיליה, ונחית להו לישראל. אמר לון, ישראל, הא משכונא דילי גבייכו, בגין דלא אתפרש מנייכו לעלמין. ואע"ג דקב"ה אתרחיק מינן, משכונא שביק בידן, ואנן נטרין ההוא כסופא דיליה, מאן דיבעי משכוניה ייתי לדיירא גבן בג"כ ונתתי משכני בתוככם, משכונא אתן בידייכו, בגין דאדור עמכון. ואע"ג דישראל השתא בגלותא, משכונא דקב"ה הוא גבייהו, ולא שבקו ליה לעלמין.
ולא תגעל נפשי אתכם, לב"נ דרחים לחבריה, ובעא לדיירא עמיה, מה עבד, נטל ערסא דיליה ואייתי לביתיה. אמר דא ערסא דילי בביתיך, בגין דלא ארחיק מינך, ערסך, ומאנך. כך קב"ה אמר, ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, הא ערסא דילי בביתייכו, כיון דערסא דילי עמכון, תנדעון דלא אתפרש מנייכו, ובג"כ ולא תגעל נפשי אתכם.
והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים, כיון דמשכנא דילי גבייכו, בודאי תנדעון דאנא אזיל עמכון, כד"א כי יי' אלהיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש.
רבי יצחק ורבי יהודה, הוו שכיחי ליליא חד בכפר, קריב לימא דטבריא, קמו בפלגות ליליא אמר ר' יצחק לרבי יהודה נימא במלי דאורייתא דאע"ג דאנן באתר דא, לא בעינא לאתפרשא מאילנא דחיי.

— 9 —
פתח ר' יהודה ואמר, ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה וגו'. ומשה יקח את האהל, אמאי. אלא אמר משה, הואיל וישראל קא משקרי ביה בקב"ה, ואחליפו יקרא דיליה, הא משכונא דיליה, יהא בידא דמהימנא, עד דנחמי במאן ישתאר.
אמר ליה ליהושע, אנת תהא מהימנא בין קודשא בריך הוא, ובין ישראל, וישתאר משכונא בידך בהימנותא, ונחמי במאן ישתאר. מה כתיב, ושב אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל. מאי טעמא ליהושע בגין דאיהו כסיהרא לגבי שמשא, ואיהו אתחזי לנטרא משכונא. ועל דא, לא ימיש מתוך האהל.
א"ל קודשא ב"ה למשה, משה, לא אתחזי הכי, דהא משכונא דילי יהבית בידייהו, אף על גב דאינון חאבו לגבאי, משכונא יהא לגבייהו, דלא יתפרשון מניה. תבעי דאתפרש מנייהו דישראל, ולא איתוב לגבייהו לעלמין, אלא אתיב משכונא דילי לגבייהו, ובגיניה לא אשבוק להון בכל אתר.
אע"ג דישראל חבו לגביה דקב"ה, האי משכונא דיליה לא שבקו, וקב"ה לא נטיל ליה מבינייהו. ועל דא, בכל אתר דגלי ישראל, שכינה עמהון. ועל דא כתיב, ונתתי משכני בתוככם. והא אוקמוה.

— 10 —
פתח רבי יצחק ואמר דומה דודי לצבי או לעופר האילים הנה זה וגו'. זכאין אינון ישראל, דזכו דמשכונא דא למהוי גבייהו, מן מלכא עלאה. דאף על גב דאינון בגלותא, קב"ה אתי בכל ריש ירחי ושבתי וזמני, לאשגחא עלייהו, ולאסתכלא בההוא משכונא דאית ליה גבייהו, דאיהו כסופא דיליה.
למלכא דסרחא מטרוניתא, אפקה מהיכליה. מה עבדת. נטלת ברה דיליה כסופא דמלכא, רחימא דיליה. ובגין דדעתא דמלכא עלה, שבקיה בידהא. בשעתא דסליק רעותא דמלכא, על מטרוניתא, ועל ברה, הוה סליק אגרין, ונחית דרגין, וסליק כותלין, לאסתכלא ולאשגחא בין נוקבי כותלא עלייהו, כיון דחמי לון, שארי בכי מאחורי קוסטי כותלא, ולבתר אזיל ליה.
כך ישראל, אף על גב דאינון נפקו מהיכליה דמלכא, ההוא משכונא לא שבקו, ובגין דרעותא דמלכא עלייהו, שבקיה עמהון. בשעתא דסליק רעותא דמלכא קדישא, על מטרוניתא ועל ישראל. סליק אגרין, נחית דרגין, וסליק כותלין, לאסתכלא ולאשגחא בין קוסטי כותלא עלייהו. כיון דחמי לון, שארי ובכי, הה"ד דומה דודי לצבי או לעופר האילים לדלגא מכותלא לאיגרא, ומאיגרא לכותלא. הנה זה עומד אחר כתלנו, בבתי כנסיות ובבתי מדרשות משגיח מן החלונות, דודאי בי כנישתא בעיא חלונות. מציץ מן החרכים, לאסתכלא ולאשגחא עלייהו. ובגין כך, ישראל בעו למחדי בההוא יומא, דאינהו ידעי דא, ואמרי. זה היום עשה יי' נגילה ונשמחה בו.
ואם בחקתי תמאסו וגו'. ר' יוסי פתח, מוסר יי' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו. כמה חביבין ישראל קמי קודשא ב"ה, דקב"ה בעי לאוכחא להו, ולדברא להו בארח מישר, כאבא דרחים לבריה, ומגו רחימו דיליה לגביה, שרביטא בידיה תדיר, לדברא ליה בארח מישר, דלא יסטי לימינא ולשמאלא. הה"ד כי את אשר יאהב יי' יוכיח וכאב את בן ירצה. ומאן דלא רחים ליה קב"ה, וסאני ליה, סליק מניה תוכחה, סליק מניה שרביטא.
כתיב. אהבתי אתכם אמר יי' וגו', מגו רחימותא דיליה, שרביטא בידיה תדיר, לדברא ליה. ואת עשו שנאתי, בג"כ סליקית מניה שרביטא, סליקת מניה תוכחתא, בגין דלא אתן ליה בי חולקא, רחיקא דנפשאי הוא. אבל אתון, אהבתי אתכם ודאי. ובג"כ, מוסר יי' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו. מאי ואל תקוץ. לא תקוצון ביה, כמאן דערק מגו גובין, דאינון מילין כגובין לגביה בגרמיה.

— 11 —
תא חזי, בשעתא דאתער צדק בדינוי. כמה סטרי טהירין, מתערין מימינא ומשמאלא, כמה שרביטין נפקין, מנהון שרביטי אשא, שרביטי גומרין, שרביטי שלהובא, כלהו נפקין ומתערין בעלמא, ולקאן לבני נשא. תחותייהו ממנן אחרנין, מארי טפסין, ממנן דארבעין חסר חד. שאטין ונחתין, לקאן וסלקין, ונטלין רשותא, עיילי בנוקבא דתהומא רבא, מצבעין טפסי, ונורא דדליק אתחבר בהו, נפקי גומרין ושאטין ונחתין, ואשתכחו לקבליהון דבני נשא. והיינו דכתיב, ויספתי ליסרה אתכם, אתן למאריהון דדינא, תוספת על דינא דלהון.
כד"א, לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם. מאי לא אוסיף. לא אתן תוספת למארי דינא לשיצאה עלמא, אלא תוספת כגוונא דיכיל עלמא למסבל. וע"ד ויספתי אתן תוספת ודאי.

— 12 —
תוספת אמאי. בגין ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם. שבע, והא קב"ה אי גבי ההוא דיליה לא יכיל עלמא למסבל אפילו רגעא חדא, הה"ד, אם עונות תשמור יה יי' מי יעמוד, ואת אמרת שבע על חטאתיכם.
אלא מה ת"ל שבע. אלא הא שבע לקבלייכו. ומאי איהי. דא שמיטה, דאיהי שבע, דאקרי שבע, כד"א, מקץ שבע שנים תעשה שמיטה. ועל דא שבע על חטאתיכם, ואקרי שבע, ואקרי בת שבע. מה בין האי להאי. אלא שבע בלחודהא, למעבד שמטה, ולמעבד דינין, לאפקא חירו דכלא בה. בת שבע אקרי, דאתחבר באחרא כחדא, לאנהרא, למשלט במלכותא, לאודעא מלכותא בארעא ובכלא, בת שבע אקרי. כתיב, על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה. באר שבע, בארה דיצחק הוא, וכלא חד מלה הוא.
רבי אבא אמר, ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם. ויסרתי אתכם, על ידא דממנן אחרנין, כמה דאוקמוה. אף אני, הא אנא אתער לקבלייכו. הא שבע, לאתערא עלייכו.

— 13 —
ת"ח, רחימותא עלאה דקב"ה בישראל, למלכא דהוה ליה בר יחידאי, והוה חטי קמי מלכא, יומא חד סרח קמי מלכא, אמר מלכא, כל הני יומין אלקינא לך, ולא קבלת. מכאן ואילך חמי מאי אעביד לך, אי אתריך לך מן ארעא, ואפיק לך ממלכותא, דילמא יקומון עלך דובי חקלא, או זאבי חקלא, או לסטין, ויעברון לך מעלמא. מה אעביד. אלא אנא ואנת ניפוק מארעא.
כך אף אני, אנא ואנת ניפוק מארעא. כך אמר קב"ה, ישראל מה אעביד לכו, הא אלקינא לכו, ולא ארכיתו אודנייכו, הא אייתינא עלייכו מארי תריסין, מארי טפסין, לאלקאה לכון, ולא שמעתון. אי אפיק לכו מארעא לחודכון, דחילנא עלייכו מכמה דובין, מכמה זאבין, דיקומון עלייכו, ויעברון לכו מעלמא. אבל מה אעביד לכון, אלא אנא ואתון נפוק מארעא, ונהך בגלותא. הה"ד ויסרתי אתכם למהך בגלותא. ואי תימרון דאשבוק לכון, אף אני עמכון. שבע על חטאתיכם, דא שבע דיתתרך עמכון, ואמאי. על חטאתיכם.
הה"ד, ובפשעיכם שלחה אמכם. אמר קב"ה, אתון גרמתון, דאנא ואתון לא נידור בארעא. הא מטרוניתא נפקת מהיכלה עמכון, הא אתחרב כלא, היכלא דילי ודלכון אתחרב. דהא למלכא לא אתחזי היכלא, אלא כד איהו עייל עם מטרוניתא. וחדוה דמלכא לא אשתכח, אלא בשעתא דעאל בהיכלא דמטרוניתא, ואשתכח ברהא עמה בהיכלא, חדאן כלהו כחדא. השתא דלא אשתכחו ברא ומטרוניתא, הא היכלא חריבא מכלא. אלא אנא מה אעביד. אף אנא עמכון. והשתא אע"ג דישראל אינהו בגלותא, קב"ה אשתכח עמהון, ולא שביק לון, דכד יפקון ישראל מן גלותא, קב"ה, יתוב עמהון. דכתיב, ושב יי' אלהיך, ושב יי' אלהיך ודאי. והא אתמר.

— 14 —
רבי חייא ור' יוסי הוו אזלי בארחא, אערעו בההיא מערתא בחקלא. א"ר חייא לרבי יוסי, האי דכתיב אלה דברי הברית וגו', מלבד הברית. מאי דברי הברית. דברי גבורה מבעי ליה. אמר ליה הא אוקמוה, הללו מפי הגבורה, והללו מפי עצמו של משה, והא אתמר.
ת"ח, אלין ואלין דברי הברית הוו, דאע"ג דמפי הגבורה הוו מלין. מלי ברית הוו, דהא טב וביש ביה תליין. טב דאתי מצדיק. ביש דאתי מן דינא. דינא, מאתר דדינא, והיינו צדק. וצדיק וצדק ברית אינון, ברית אקרון. ועל דא, מלין אלין, מלי ברית אינון. וקשיר ברית כחדא. ובגיני כך זכור ושמור, קשיר כחדא. זכור ביום, שמור בלילה. הא ברית כחדא, ובגין כך ברית ודאי, דברי הברית נינהו. ובכל אתר ברית באתר דא איהו.
אמר רבי חייא, ודאי הכי הוא, ובג"כ שבת דאיהו זכור ושמור, אקרי ברית. דכתיב, ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם ברית עולם. וכלא מלה חד, ואתר דא, אקרי ברית בכל אתר.
ת"ח, כתיב ונתתי שלום בארץ, הוא יסוד, דאיהו שלמא דארעא, שלמא דביתא, שלמא דעלמא. ויסרתי אתכם אף אני שבע. מאי ז'. דא צדק. הא ודאי ברית, ובג"כ דברי הברית נינהו.

— 15 —
א"ר יוסי כתיב. ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו'. ואף גם זאת, ואף, כד"א, אף אני. גם, לרבות כ"י, דאקרי זאת, דלא שבקת לון לעלמין. בהיותם בארץ אויביהם, בהיותם כלא כחדא. לא מאסתים ולא געלתים בגין דלא אתחבר בהו. להפר בריתי אתם, דאי לא אפרוק להו, הא בריתי פליג, ובג"כ להפר בריתי אתם.
א"ר חייא, אנא שמענא מלה חדתא, דאמר רבי אלעזר לא מאסתים ולא געלתים לכלתם, לא הכיתים ולא הרגתים לכלותם מבעי ליה. אלא לא מאסתים ולא געלתים, מאן דסאני לאחרא מאיס הוא לקבליה, וגעלא הוא בגיעולא קמיה. אבל הכא, לא מאסתים ולא געלתים. מ"ט. בגין דחביבותא דנפשאי בינייהו. ובגינה כלהו חביבין גבאי, הה"ד לכלתם. לכלתם כתיב, חסר וי"ו, בגינה לא מאסתים ולא געלתים, בגין דאיהי רחימתא דנפשאי, רחימותא דילי גבהא.
לב"נ דרחים אתתא, והוות דיירא בשוקא דבורסקי, אי לא הוות היא תמן, לא עייל בה לעלמין. כיון דהיא תמן, דמי בעינוי כשוקא דרוכלי, דכל ריחין דעלמין טבין אשתכחו תמן.
אוף הכא, ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם, דאיהו שוקא דבורסקי, לא מאסתים ולא געלתים. ואמאי. לכלתם. בגין כלתם, דאנא רחימנא לה, דאיהי רחימתא דנפשאי, דשריא תמן, ודמי עלי ככל ריחין טבאן דעלמא, בגין ההיא כלה דבגווייהו. א"ר יוסי, אלו לא אתינא הכא, אלא למשמע מלה דא דיי.

— 16 —
פתח ואמר, בן יכבד אב ועבד אדניו. בן יכבד אב, כד"א כבד את אביך ואת אמך, ואוקמוה, במיכלא ומשתייא ובכלא. האי בחייוי דאתחייב ביה. בתר דמית, אי תימא הא פטור מניה הוא, לאו הכי. דאע"ג דמית, אתחייב ביקריה יתיר, דכתיב כבד את אביך. דאי ההוא ברא אזיל בארח תקלא, ודאי מבזה לאבוי הוא, ודאי עביד ליה קלנא. ואי ההוא ברא אזיל בארח מישר, ותקין עובדוי, ודאי דא אוקיר לאבוי, אוקיר ליה בהאי עלמא גבי בני נשא, אוקיר ליה בההוא עלמא, גבי קב"ה. וקב"ה חייס עליה, ואותיב ליה בכורסייא דיקריה. ודאי בן יכבד אב.
כגון רבי אלעזר, דאיהו אוקיר ליה לאבוי בהאי עלמא, ובההוא עלמא השתא אסגי שבחא דר"ש בתרין עלמין, בהאי עלמא, ובההוא עלמא יתיר מחייוי. דזכה לבנין קדישין, ולגזעין קדישין. זכאין אינון צדיקייא, דזכאן לבנין קדישין, לגזעין קדישין. עלייהו אתקרי, כל ראיהם יכירום כי הם זרע ברך יי' אמן.ברוך יי' לעולם אמן ואמן. ימלוך יי' לעולם אמן ואמן. סליק ספר ויקרא בסיעתא דשמיא.

=== Bamidbar ===

— 1 —
וידבר יי' אל משה במדבר סיני באהל מועד וגו'. ר' אבא פתח, ויברא אלהים את האדם בצלמו וגו', האי קרא אתמר. ת"ח, בשעתא דברא קב"ה לאדם עבד ליה בדיוקנא דעלאי ותתאי, והוה כליל מכלא, והוה נהוריה נהיר, מסייפי עלמא עד סייפי עלמא. והוו דחלין קמיה כלא.
ואע"ג דהא אוקמוה, אית לאסתכלא ביה בהאי קרא, ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו, כיון דאמר בצלמו, מאי בצלם אלהים ברא אותו. אלא ודאי תרין דרגין דכלילן דכר ונוקבא, חד לדכר, וחד לנוקבא.
ובגין כך דו פרצופין הוו ודאי, וסיפא דקרא אוכח, דכתיב זכר ונקבה ברא אותם. וכליל הוה מתרין סטרין ואע"ג דנוקבא אחידת בסטרוי, הא היא נמי כלילא מתרין סטרין, למהוי שלים בכלא.
והוה מסתכל בחכמתא, לעילא ותתא. כיון דסרח, אתמעטו פרצופין, וחכמתא אסתלקת מניה, ולא הוה מסתכל אלא במלי דגופיה. לבתר אוליד בנין מעלאי ותתאי, ולא אתישבו דא ודא בעלמא, עד דאוליד בר, ומניה אשתיל עלמא, דאקרי שת, והא אוקמוה.
ועכ"ד, עלמא תתאה לא אשתלים, ולא הוה שלים, ולא אשתכח בקיומיה, עד דאתא אברהם, ואתקיים עלמא. אבל לא אשתלים, עד דאברהם אשתכח ביה בעלמא ואחיד ביה בימינא, כמאן דאחיד בימיניה, למאן דנפיל. אתא יצחק, ואחיד בידיה דעלמא בשמאלא, ואתקיים יתיר. כיון דאתא יעקב, אחיד באמצעיתא בגופא, ואתכליל בתרין סטרין, אתקיים עלמא ולא הוה מתמוטט.
ועם כל דא לא אשתיל בשרשוי, עד דאוליד תריסר שבטין, ושבעין נפשאן, ואשתיל עלמא. ועכ"ד לא אשתלים, עד דקבילו ישראל אורייתא בטורא דסיני, ואתקם משכנא. כדין אתקיימו עלמין ואשתלימו, ואתבסמו עלאין ותתאין.
כיון דאורייתא ומשכנא אתוקמו, בעא קודשא בריך הוא למפקד חילוי דאורייתא, כמה חיילין אינון דאורייתא, כמה חיילין אינון דמשכנא. ת"ח, כל מלה דבעי לאתיישבא בדוכתיה, לא מתיישבא עד דאדכר בפומא, ואתמני עלה. אוף הכא, בעא קב"ה למפקד חיילין דאורייתא, וחיילין דמשכנא, וכלהו הוו כחד ולא מתפרשי דא מן דא, כלא כגוונא דלעילא, דהא אורייתא ומשכנא לא מתפרשי דא מן דא, ואזלין כחדא.
ובגין כך, חייליהון עאלין בחושבנא לאשתמודעא גבייהו, בר אינון אחרנין דלית לון חושבנא. ובגין כך כתיב, וידבר יי' אל משה במדבר סיני באהל מועד. אי באהל מועד, אמאי במדבר סיני. אלא חד לאורייתא וחד למשכנא.
והאי והאי, באחד לחדש השני בשנה השנית, וכלא חד, והאי אקרי חדש זיו רמז לההוא ירחא ושתא דנהיר לסיהרא, דהא כדין עלמין כלהו אשתכחו בשלימו. לצאתם מארץ מצרים, לאשתמודעא דהא כד נפקו ישראל ממצרים, בחדש הראשון הוה.
רבי יצחק פתח, יי' זכרנו יברך יברך את בית וגו'. יי' זכרנו יברך, אלין גוברין, דהוו עאלין בחושבנא במדברא, וקב"ה מברך לון, ואוסיף עלייהו בכל זמנא.
ת"ח, האי מאן דאמר שבחא דחבריה, דבנוי, או דממוניה, בעי לברכא ליה, ולאודאה עליה ברכאן. מנלן. ממשה. דכתיב והנכם היום כככבי השמים לרוב, לבתר מה כתיב, יי' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים וגו'. תרין ברכאן הוו, חד יי' אלהי אבותיכם וגו'. הא חד. לבתר, ויברך אתכם כאשר דבר לכם. לאודאה עלייהו, ברכאן על ברכאן.
ואי איהו מני שבחא דחבריה ולא אודי עליה ברכאן. הוא נתפס בקדמיתא מלעילא. ואי איהו מברך ליה, הוא מתברך מלעילא. וברכתא בעי לברכא לה בעינא טבא, ולא בעינא בישא. ובכלא בעי קב"ה רחימותא דלבא. ומה מאן דמברך לחבריה, בעי קב"ה דיברך ליה בעינא טבא, בלבא טבא. מאן דמברך לקב"ה, עאכ"ו, דבעי עינא טבא, ולבא טבא, ורחימותא דלבא. בג"כ ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך וגו'.
ת"ח, הא אוקמוה, לית ברכתא דלעילא שריא, על מלה דאתמני. ואי תימא, ישראל איך אתמנון. אלא כופרא נטלי מנייהו, והא אוקמוה, וחושבנא לא הוי עד דיתכניש כל ההוא כופרא, וסליק לחושבנא, ובקדמיתא מברכן להו לישראל, ולבתר מנאן ההוא כופרא, ולבתר מהדרין ומברכין לון לישראל. אשתכחו דישראל מתברכין בקדמיתא ובסופא, ולא סליק בהו מותנא.
מותנא אמאי סליק במניינא. אלא בגין דברכתא לא שריא במניינא, כיון דאסתלק ברכתא, סטרא אחרא שארי עלוי, ויכיל לאתזקא. בגין דא במניינא נטלין כופרא ופדיונא, לסלקא עליה מנייהו.
יברך את בית ישראל, אלין נשין, דלא סלקין במניינא. יברך את בית אהרן, דאינון מברכין לעמא, בעינא טבא ובלבא טבא, וברחימותא דלבא. את בית אהרן, הכי נמי נשין, דאתברכן בברכתא.
יברך יראי יי' אלין אינון ליואי, וכלהו מתברכין, בגין דדחלין ליה לקב"ה. הקטנים עם הגדולים, אע"ג דלא עאלין במניינא.
ת"ח, לא אשתכח מניינא בהו בישראל דאתברכן ביה, כהאי מניינא. דהאי מניינא לאתברכא הוה, ולאשלמא שלימותא דעלמין הוה, ובאתר דברכאן נפקין אתמנון, דכתיב באחד לחדש השני, דאיהו זיוא דברכאן דעלמא, דמניה נפיק זיוא לעלמא. ועל דא אקרי חדש זי"ו, דזיוא דכלא נפיק מניה, ועל דא כתיב, יברכך יי' מציון, וכלא חד מלה וכתיב כי שם צוה יי' את הברכה וגו'.
רבי יהודה הוה שכיח קמיה דר"ש, א"ל, ישראל מאן אתר אתברכן. א"ל, ווי לעלמא, דלא משגיחין ולא מסתכלין בני נשא, ביקרא דמלכא עלאה. תא חזי, בשעתא דאשתכחו ישראל זכאין קמי קב"ה, והוו עלמין שכיחין בחד אילנא עלאה קדישא, דמזונא דכלא ביה, הוה מתברך מאתר דכל ברכאן כנישין ביה, וביה אתנטע ואשתילו שרשוי.
וישראל לתתא, הוו מתברכן מאתר דכל אינון ברכאן נפקין ביה, ולא מתעכבי למיפק, הה"ד יברכך יי' מציון, וכתיב כטל חרמון שיורד על הררי ציון כי שם צוה יי' את הברכה חיים עד העולם. ודא איהו נהירו דעלמא. דכתיב מציון מכלל יופי אלהים הופיע. הופיע: נהיר. כד"א הופיע מהר פארן. וכד ינהר, ינהר לכלהו עלמין.
וכד האי נהירו אתער, כלא הוא בחברותא, כלא הוא ברחימותא, כלא הוא בשלימו, כדין הוא שלמא דכלא, שלמא דעילא ותתא, הה"ד יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך.

— 2 —
איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל וגו'. רבי אלעזר פתח, שמחו את ירושלם וגילו בה כל אהביה וגו'. כמה חביבא אורייתא קמי קב"ה, דהא בכל אתר דמלי דאורייתא אשתמעו, קב"ה וכל חיילין דיליה כלהו צייתין למלוליה. וקב"ה אתי לדיירא עמיה, הה"ד בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגו'. ולא עוד, אלא דשנאוי נפלין קמיה, והא אוקמוה.
ת"ח, פקודי אורייתא עלאין אינון לעילא. אתי בר נש ועביד פקודא חדא, ההוא פקודא קיימא קמי קב"ה, ומתעטרא קמיה, ואמר פלנייא עבד לי, ומן פלנייא אנא, בגין דאיהו אתער ליה לעילא. כגוונא דאיהו אתער ליה לתתא, ה"נ אתער לעילא, ועביד שלמא לעילא ותתא, כמה דאת אמר, או יחזק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי. יעשה שלום לי, לעילא. שלום יעשה לי, לתתא. זכאה חולקיה דההוא בר נש, דעביד פקודי אורייתא.
שמחו את ירושלם וגו', בגין דחדוה לא אשתכח, אלא בזמנא דישראל קיימי בארעא קדישא. דתמן אתחברת אתתא בבעלה, וכדין הוא חדוותא דכלא, חדוותא דעילא ותתא. בזמנא דישראל לא אשתכחו בארעא קדישא, אסיר ליה לב"נ למחדי, ולאחזאה חידו. דכתיב, שמחו את ירושלם וגילו בה וגו', וגילו בה דייקא.
רבי אבא חמא חד ב"נ, דהוה חדי בבי טרונייא דבבל, בטש ביה, אמר שמחו את ירושלם כתיב, בזמנא דירושלם בחדוה, בעי בר נש למחדי. ר' אלעזר לטעמיה, דאמר שמחו את ירושלם, היינו דכתיב עבדו את יי' בשמחה.
כתוב אחד אומר, עבדו את יי' בשמחה, וכתוב אחד אומר, עבדו את יי' ביראה וגילו ברעדה. מה בין האי להאי. אלא, כאן בזמנא דישראל שראן בארעא קדישא. כאן בזמנא דישראל שראן בארעא אחרא. עבדו את יי' ביראה, דא כ"י, בזמנא דאיהי בגלותא ביני עממיא.
אמר ר' יהודה, והא כתיב כי בשמחה תצאו, ודא היא כ"י, כיון דאמר תצאו, מן גלותא הוא, ואקרי שמחה. א"ל, ודאי הכי הוא, דכל זמנא דאיהי בגלותא ושכיבת לעפרא, לא אקרי שמחה, עד דקב"ה ייתי לגבה, ויוקים לה מעפרא, ויימא התנערי מעפר וגו'. קומי אורי וגו'. ויתחברון כחדא, כדין חדוותא אקרי. חדוותא דכלא, וכדין בשמחה תצאו ודאי. כדין כמה חיילין יפקון לקבלא דמטרוניתא, לחדוותא דהלולא דמלכא, כד"א ההרים והגבעות יפצחו וגו', וכתיב כי הלך לפניכם יי' ומאספכם וגו'.

— 3 —
איש על דגלו באותות. אלין ארבע משריין דכנסת ישראל, דאינון תריסר שבטין, תריסר תחומין, סחור סחור לה. כלא כגוונא דלעילא. כתיב, ששם עלו שבטים שבטי יה וגו'. ששם עלו שבטים, אלין י"ב שבטין, י"ב תחומין דלתתא.
שבטי יה, הא אוקמוה, בגין די"ה עדות לישראל ודאי. ובגין דא, הראובני, השמעוני, י"ה בכל חד וחד. אבל ודאי הכי הוא, דהא אילנא עלאה קדישא, בהו אחתם בחותמוי. ואוקמוה דכתיב, ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין וגו'. דיוקנא דאדם אתכליל בכלהו, ואפין הוו לד' סטרין דעלמא, ומתפרשן בדיוקניהון, וכלהון כלילן ביה באדם.
מיכאל מימינא, גבריאל משמאלא, אוריאל לקדמייהו, רפאל לאחורייהו, שכינתא עלייהו. תרין מכאן, ותרין מכאן, והיא באמצעיתא. כגוונא דא בארעא דלתתא, תרי מכאן, ותרי מכאן, וי"ה בינייהו.
כיון דנטלין תרין דגלים, מה כתיב. ונסע אהל מועד מחנה הלוים וגו'. ולבתר, אינון תרין אחרנין ד' משריין אינון לד' סטרי עלמא, ואשתכחו תריסר. אוף הכי לתתא כגוונא דלעילא.
ונסע בראשונה דגל מחנה יהודה, לקביל משרייא דאוריאל. ומחנה דראובן לקביל משרייא דמיכאל. דא לדרום, ודא למזרח. מזבח ה"נ דרומית מזרחית. ומחנה דן לצפון. מחנה אפרים ימה. מחנה דן לקביל משרייא דגבריאל. מחנה אפרים למערב, לקביל משרייא דרפאל. מזבח ה"נ צפונית מערבית. כלא אחיד דא בדא, עד דסלקא כלא ואתאחד בשמא קדישא, דאיהו שירותא דכלא, עלאה דכלא, קדישא דכלא, כלא אתכליל ביה.
י' מזרח הוא שירותא דנהורא, אזיל ושאט ואפיק לדרום. ודרום נפיק ותלייא בשירותא דמזרח. ה' דרום. מניה נפיק דרום בעלמא. ועייל י' בשירותא דמזרח, ואפיק ליה.
ומן ה' תלייא דרום וצפון, וההוא דבינייהו, י' מזרח י"ה דרום וצפון תלייאן ביה. ו' באמצעיתא. ודא הוא בן דכר. בג"כ איהו בין צפון לדרום. וע"ד תנינן, מאן דיהיב מטתו בין צפון לדרום, הויין ליה בנים זכרים. דהאי בן דכר איהו בין צפון לדרום. ה' עלאה בה תליא צפון ודרום, ובן דכר בינייהו, ברזא דיו"ה. ה' בתראה מערב.
וע"ד דרום אחיד מזרח, דאיהו שירותא דשמשא ותלייא ביה. וע"ד תנינן, מסטרא דאבא אחיד ותלייא חסד עלאה. מסטרא דאימא תלייא גבורה. כגוונא דא אחיד כלא דא בדא.
זוויין דמדבחא ה"נ אסתחרן, ובא לו לקרן דרומית מזרחית. דדרום תוקפיה במזרח, דאיהו שירותא דשמשא, ותוקפא דשמשא לא שרייא אלא בשירותא. מזרחית צפונית. כיון דדרום נטיל תוקפיה דמזרח, הוא אנהיר לצפון וצפון אתכליל בדרום, דהא שמאלא אתכליל בימינא.
צפונית מערבית, דהא מערב דאיהי בה' בתראה, נטלא מצפון. וע"ד צפון אזיל למערב. מערבית דרומית, היא אזלא לאתחברא בדרום, כמה דדרום תלייא במזרח, ותוקפיה אזיל בשרותא. ה"נ מערב, אזלא לאתאחדא בדרום, הה"ד וימינו תחבקני. ימינא דא הוא דרום. בג"כ ינקא מתרין סטרין, מצפון ומדרום. הה"ד שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. שמאלו דא הוא צפון, וימינו דא הוא דרום.
ורזא דא אוליפנא, קודשא בריך הוא יהיב מטתיה, בין צפון לדרום. ואחידת להאי בן ודאי. וע"ד אית להו לבני נשא למיהב מטתייהו בין צפון לדרום. והכי אוליף לי אבא. דיהבין להו בנין דכרין. דהא איהו אתכוון כלפי מהימנותא שלימא עלאה, בשלימותא דכלא. לגבי קודשא בריך הוא דאיהו בין צפון לדרום, ולגבי כנסת ישראל דאיהי בין צפון לדרום. ודאי יהוון ליה בנין דכרין.
ובכלא בעי לאחזאה עובדא כגוונא דלעילא, וכמה דאחזי עובדא לתתא, ה"נ אתער לעילא, ואוקמוה. שמע ר' פנחס, ונשקיה לר' אלעזר, ובכה וחייך אמר, זכאה חולקי בהאי עלמא ובעלמא דאתי.

— 4 —
פתח ואמר, יי' אורי וישעי ממי אירא וגו'. יי' אורי וישעי, כיון דבר נש אסתכל בנהורא דלעילא, וקב"ה אנהיר עליה, לא דחיל מעלאין ותתאין. כד"א, ועליך יזרח יי' וכבודו עליך יראה. יי' מעוז חיי, כיון דקב"ה אחיד ביה בבר נש, לא מסתפי בההוא עלמא מכל מאריהון דדינין. אוף אנא כהאי גוונא, כיון דאחידנא באבוך ובך לא אסתפינא בהאי עלמא ובעלמא אחרא.
ועלך כתיב, ישמח אביך וגו'. כיון דכתיב ישמח אביך ואמך, מאי ותגל יולדתך, דהא באמך סגיא. אלא ישמח אביך: דא קב"ה. ואמך: דא כנסת ישראל. ותגל יולדתך: יולדתך דלתתא. ר' שמעון אבוך אן חדוותא דיליה. אלא קרא הוא בלחודוי דכתיב גיל יגיל אבי צדיק: דא קב"ה. ויולד חכם ישמח בו: דא אביך דלתתא. דבר אחר, גיל יגיל אבי צדיק: דא אביך דלתתא. ויולד חכם ישמח בו, כתיב בתוספת וא"ו, דא קב"ה הוא לעילא.

— 5 —
אמר ר' אלעזר, כתיב בידך אפקיד רוחי פדיתה אותי יי' אל אמת. האי קרא אית ליה לאסתכלא ביה, חמיתון מאן דאפקיד בידא דמלכא מידי. אלא, ודאי זכאה הוא בר נש, דאזיל באורחוי דמלכא קדישא, ולא חטי קמיה. תא חזי, כיון דעאל ליליא, אילנא דמותא שליט בעלמא, ואילנא דחיי אסתלק לעילא לעילא. וכיון דאילנא דמותא שליט בעלמא בלחודוי, כל בני עלמא טעמין טעמא דמותא. מ"ט. בגין דההוא אילנא גרים.
ובר נש בעי לאקדמא ולמפקד בידיה נפשיה בפקדונא. כפקדונא דבר נש, דיהיב פקדונא לאחרא, דאף ע"ג דאיהו אתחייב לגביה יתיר מההוא פקדונא, לאו כדאי לאתאחדא ביה, הואיל ופקדונא אתמסר לגביה, ואי יסרב ביה, ודאי נבדוק אבתריה, דלאו מזרעא קדישא הוא, ולאו מבני מהימנותא.
כך ההוא אילנא, בני נשא אקדימו ויהבין ליה פקדונא דנפשייהו, וכל נשמתין דבני עלמא נטיל. וכלהו טעמין טעמא דמותא, בגין דהאי אילנא דמותא הוא. ובגין דכל אינון נפשתא, אע"ג דכלהו אתחייבו לגביה, ולאו כדאי הוא לאתבא פקדונא לגביה דבר נש, אלא כיון דכלהו אתמסרי ליה בפקדונא, אתיב כל פקדונין למאריהון.
ת"ח, לאו כדאי הוא האי אילנא דמותא לאתבא פקדונא לגביה דבר נש. אלא בשעתא דאילנא דחיי אתער בעלמא. ואימתי אתער ההוא אילנא דחיי. בשעתא דסליק צפרא. וכדין, כיון דהאי אתער בעלמא, כל בני עלמא חיין, ושביק ואהדר ההוא אילנא דמותא כל פקדונין דאתפקדו לגביה, ואזיל ליה. מ"ט חיין. בגין דההוא אילנא דחיי גרים.
ואי תימא, הא בני נשא סגיאין אינון דמתערין בליליא, בעוד דאילנא דמותא שליט. אלא, ודאי ההוא אילנא דחיי קא עביד. מ"ט. בגין דכתיב לראות היש משכיל דורש את אלהים. ולא יהא ליה פתחון פה לבר נש, דיימא, אלמלי שליטנא בנפשאי בליליא אשתדלנא באורייתא. א"ר יהודה, האי בישראל ודאי והכי הוא. אבל באו"ה דחמינא כהאי גוונא, מ"ט. א"ל ודאי שפיר הוא דקא אמרת.
פתח ואמר, מה אקוב לא קבה אל ומה אזעום לא זעם יי'. ת"ח, כגוונא דאית לעילא, אית לתתא. לעילא אית ימינא ואית שמאלא. לתתא ישראל ועמין. ישראל אתאחדן לימינא, בקדושא דמלכא קדישא. עמין עכו"ם לשמאלא, לסטרא דרוח מסאבא. וכלהו לתתא מכלהו דרגין דשמאלא. וכלהו דרגין אחידן דא בדא, עד דתליין מן רישא. וכגוונא דרישא נטיל, בההוא גוונא נטיל זנבא, דאיהי תתאה. מ"ט. בגין דאחיד ביה. ובגין כך, עמין עכו"ם, בההוא סטר מסאבא דלהון, הכי אתדברו.
בלעם הוא אשתמש בכלהו דרגין תתאין. והוא הוה חמי בהאי תתאה דאיהו זנבא, דלא יכיל לאתדברא אלא ברישא. בגין כך אמר, מה אקוב לא קבה אל, דההוא רישא עלאה, לא אשתכח בדינא באינון יומין.
ואע"ג דהאי אל אוקימנא, האי מלכותא קדישא נטיל שמא כגוונא דעילא, והאי טב וחסד דהאי עלמא ובגין כך אקרי אל, אלא דאיהו זועם בכל יום, דאשתכח ביה דינא.
ות"ח, אל שדי הא אוקימנא דביה ספוקא דעלמא ואיהו אמר לעולם די, דהא האי אל הוא דאזדווג בהדיה, ובגין כך אקרי אל שדי, אל דשדי. ועל דא מה אקוב לא קבה אל. בגין כך, כגוונא דאתער רישא, ה"נ אתער תתאה.
בכה רבי אלעזר, פתח ואמר קולה כנחש ילך וגו'. השתא דישראל בגלותא, איהי ודאי אזלא כנחש. חויא כד איהו כפיף רישא לעפרא, סליק זנבא, שליט ומחי לכל אינון דאשתכחו קמיה. אוף הכי השתא בגלותא, כהאי גוונא, רישא כפיף לעפרא, וזנבא שליט. מאן עביד לזנבא דיסתליק לעילא ושליט ומחי, רישא דאתכפיא לתתא. ועם כל דא, מאן מדבר ליה לזנבא, ומאן נטיל ליה למטלנוי. האי רישא. אע"ג דאיהו כפיף לעפרא, הוא מדבר למטלנוי, בגין דא קולה כנחש ילך.
והשתא שאר עמין דאינון אחידן בזנבא, סלקין לעילא, ושלטין ומחיין, ורישא כפיף לעפרא, כד"א נפלה לא תוסיף קום וגו'. ועם כל דא, האי רישא מדבר לזנבא ונטיר ליה, כד"א שמוני נוטרה את הכרמים, אלין עמין עעכו"ם, דאינון זנבא. אתא רבי יהודה ונשיק ידוי, אמר אלמלי לא שאילנא מלה בעלמא, אלא דשאילנא דא ורווחנא ליה, די לי. דהשתא ידענא עמין עכו"ם, ושולטנותא דלהון היך מתדבר. זכאה חולקהון דישראל, דעלייהו כתיב, כי יעקב בחר לו יה וגו'.
א"ל רבי אלעזר, מהו לסגולתו. א"ל, תלת אבהן אלין אקרון סגולה, בין לעילא בין לתתא, כגוונא דא כהנים לויים וישראלים, וכלא חד. ואלין סגולתו של קב"ה לעילא, וסגולתו לתתא, ודא הוא דכתיב והייתם לי סגולה מכל העמים.

— 6 —
ונסע אהל מועד מחנה הלוים וגו'. לבתר מה כתיב, ונסע דגל מחנה אפרים לצבאותם ימה. היינו שכינה שרויה במערב, ואוקמוה. כתיב ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל לאמר וגו'. וישם את אפרים וגו'. בך יברך ישראל, ישראל סבא. מאי קמ"ל.
אלא בך יתברך ישראל לא כתיב, או בך יבורך ישראל, מהו יברך ישראל. אלא, ישראל קדישא לא יברך לעלמא, אלא בך, דאנת במערב. וכתיב אני אל שדי פרה ורבה. אוליפנא דחמא עמיה שכינתא, וכדין אמר בך יברך ישראל לאמר. בך יברך לעלמא.
והאיך חמא, והכתיב ועיני ישראל כבדו מזוקן וגו'. אלא שכל את ידיו כתיב. מאי שכל. אלא ימינא הוה זקיף, וסטי ליה שכינתא כלפי אפרים, וארח ריחא דשכינתא על רישיה, כדין אמר בך יברך ישראל. וחמא דאיהו למערב.
ודאי שכינתא במערב, והא אוקימנא בגין דלהוי בין צפון לדרום, ולאתחברא בגופא, ולמהוי בזווגא חד. וצפון מקבלא לה תחות רישא, ודרום מחבקא לה, הה"ד שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. והא אוקימנא ודאי, מטתו שלשלמה בין צפון לדרום, ולאתחברא בגופא, וכדין כללא חד לאתברכא עלמא. תנן, כל האומר תהלה לדוד ג"פ בכל יומא, מובטח לו שהוא בן העוה"ב, והא אוקימנא בגין לזווגא לה להאי תהלה, ולאשתכחא בכל יומא בין צפון לדרום.
אתי בר נש בצפרא, מקבל עליה עול מלכות שמים באינון תושבחן דקאמר תהלה לדוד, וכלהו הללויה דאינון סדורא דעשרה תושבחן, דעשרה כתרין קדישין דשמא קדישא. ובגין כך עשרה אינון הללויה. לבתר סיים בעשרה תושבחן, דאינון הללויה הללו אל בקדשו וגו'. הללוהו וגו'. מאן אינון עשרה הללויה, והא חמשה אינון. אלא שרי שבחא בהללויה, וסיים בהללויה.
לבתר עלויא דסדור שבחא, באז ישיר משה, דאית ביה כלא. ובדא מקבל עליה עול מלכותא קדישא. לבתר אשרי לה בחסד, בסיומא דצלותא, לאתקדשא ביה. לבתר בצלותא דמנחה דגבורה תלייא, ודינא שארי. אשתכח בכל יומא דא מטה דאתיהיבת בין צפון לדרום. לאתחברא בזווגא דא בגופא כדקא יאות. ומאן דמסדר ומחבר לה בכל יומא כהאי גוונא, ודאי הוא בן העוה"ב.
בגין כך האי דגל מחנה אפרים ימה, ואיהו בין צפון לדרום. דרום ראובן מן סטרא חד, דכתיב דגל מחנה ראובן תימנה. צפון דן מסטרא אחרא, דכתיב דגל מחנה דן צפונה. אפרים, בין דא לדא. אשתכח מערב דאיהו אפרים, בין צפון לדרום, כלא כגוונא דלעילא.
רזא ליתבי דרומא אחונא. והכי שדר לון אחונא, מסדרי בוצינין ברזין קטירין, דבעיתו ליחדא יחודא בטופסרא דקטרא עלאה, קבילו עלייכו עול מלכותא קדישא בכל יומא בקדמיתא, ובדא תעלון בקשורא קדישא דדרום, ואסחרו סטרי עלמא, עד דמתקשרן בקטורא חדא, ובדרום תקיעו דוכתא, ותמן תשרון.

— 7 —
ר' אלעזר שאיל לר"ש אבוי, א"ל, סימנא לזווגא דיחודא מנין. א"ל ברי, אע"ג דאוקימנא מלין לכל סטר וסטר, ואתבדרו הכא מלה והכא מלה סימנא דא נקוט בידך, והכי הוא, כעין סחרא דמדבחא, דתנן, ובא לו לקרן דרומית מזרחית, מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית. א"ל והא לא יכיל עד דמקבל עליה ב"נ עול מלכותא קדישא בקדמיתא, ויהיב עליה עול דא, ואת אמרת דייתי לדרום בקדמיתא.
א"ל, כלא הא אמינא לך, דהא ובא לו לקרן, אמינא בקדמיתא, והא ידעתא רזא דקרן, ודא הוא עול מלכותא קדישא. לבתר דרומית מזרחית, דתמן הוא אילנא דחיי. ודא לאזדווגא ליה במזרח דאיהו אבא עלאה. דהא בן מסטרא דאבא קא אתי. ובגין כך, מדרום למזרח, דתוקפא דדרום במזרח הוא, ובעי לאתקשרא כחדא, דרום במזרח.
ומזרח דאתקשר בצפון, בגין דהאי אשלים ומלי נחלין ומבועין, וע"ד מזרחית צפונית, אלין אבא ואמא דלא מתפרשן לעלמין, והא אוקימנא. ומה דאתמר צפונית, דאיהו טמירא עלאה, ומסטר דילה נפיק צפון, ודינין מסטרא דילה מתערין, אע"ג דהיא רחמי וחידו. והא אוקימנא. וכד איהי נפקת, צפון נפקת ביה, דאיהו אתכליל ואתקשר בדרום.
לבתר צפונית מערבית, דהא מסטרא דאבא נפיק בן, ומסטרא דאמא נפיקת בת. ובגין כך צפונית מערבית, ודא הוא קרן דקדמיתא, דהשתא אתקשר בצפון סתם. לבתר בעי לקשרא לה בדרום, דתמן הוא קשורא דכלא, וגופא ביה אשתכח, וע"ד מערבית דרומית.
אשתכח האי קרן ג' זמנין, חד לקבלא ליה בר נש בקדמיתא, ולבתר הכי לקשרא לה בתרי דרועי, לאתחברא בגופא, ולמהוי כלא חד. ודא הוא סדורא דיחודא שלים. וכל סטר וסטר בההוא קשורא דאתחזי ליה, ולא יחליף סטרא בסטרא אחרא דלא איתחזי ליה, בגין דלא יתענש. מאן דעביד יחודא דא כדקא חזי כמה דאמינא, זכאה חולקיה בהאי עלמא ובעלמא דאתי, דהא ידע לסדרא שבחא דמאריה, ויחודא דמאריה, ולא עוד אלא דקב"ה משתבח ביה. עליה כתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

— 8 —
ר' שמעון פתח לדוד אליך יי' נפשי אשא אלהי בך בטחתי וגו', מאי קא חמא דוד לסדרא האי שבחא הכי. וכלהו שבחי דאינון באלפא ביתא כלהו שלמין, והאי חסרא דלא אית ביה ו'. ואמאי סדורא דא למנפל על אנפין.
אלא רזא עלאה הוא, גניז בין חברייא. בשעתא דליליא עאל, אילנא תתאה דתלייא ביה מותא פריש ענפוי ומכסיא לכלא. וע"ד אתחשך. וכל בני עלמא טעמין טעמא דמותא, ואקדים בר נש ויהיב ליה פקדונא דנפשיה, ואפקדיה בידיה בפקדונא. ובגין דנטיל לון בפקדונא, תב פקדונא למאריה בשעתא דאתי צפרא. כד אתי צפרא ותב לגביה פקדוניה, בעי לברכא ליה לקב"ה, דאיהו מהימנא עלאה.
לבתר דקם, עאל לבי כנישתא, מעטר בטוטפי. אתכסי בכיסוי דציצית. עאל ומדכי גרמיה בקורבנין בקדמיתא. לבתר קביל עליה עול מלכותא בסדורא דשבחי דדוד, דאינון סדורא דעול מלכותא. ובסדורא דשבחא דא, אשרא עליה ההוא עול. לבתר סדורא דצלותא דמיושב, וצלותא דמעומד, לקשרא לון כחדא.
ת"ח רזא דמלה אע"ג דצלותא תלייא במלולא ודבורא דפומא, כלא תלייא בעקרא דעובדא בקדמיתא, ולבתר בדבורא ובמלולא דפומא. מאן עובדא, אלא ההוא עובדא דעביד בר נש בקדמיתא, כגוונא דצלותא הוא, ולא יצלי בר נש צלותא, עד דיתחזי עובדא בקדמיתא כגוונא דצלותא.
עובדא דקדמיתא בשעתא דבר נש קאים, בעי לדכאה גרמיה בקדמיתא. ולבתר יקבל עליה האי עול, לפרשא על רישיה פרישו דמצוה. לבתר יתקשר קשורא דיחודא דאינון תפלין, תפלה של ראש, ושל יד. ולאתקנא לון בקשורא חדא בשמאלא, ועל לבא, כמה דאוקימנא שמאלו תחת לראשי וגו'. וכתיב שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך. והא אוקימנא. ודא הוא עובדא בקדמיתא.
לבתר בשעתא דב"נ עאל לבי כנישתא, ידכי גרמיה בקדמיתא, בקרבנין, במלולא דפומא. לבתר יקבל עליה האי עול מלכות, לפרשא על רישיה בשבחי דדוד מלכא. כגוונא דעובדא דפריש על רישיה פרישו דמצוה. ולבתר צלותא דמיושב, לקבל תפלה של יד. לבתר צלותא דמעומד, דהיא לקבל תפלה דרישא. ודא כגוונא דדא. עובדא כגוונא דדבורא. ודאי בעובדא ומלולא תלייא צלותא.
ואי פגים עובדא, מלולא לא אשכח אתר דשריא ביה, ולאו איהו צלותא, ואתפגים ההוא בר נש לעילא ותתא. דבעינן לאחזאה עובדא, ולמללא מלולא עליה, ודא הוא צלותא שלים. ווי ליה לבר נש דפגים צלותיה, פולחנא דמאריה. עליה כתיב, כי תבואו לראות פני וגו'. גם כי תרבו תפלה אינני שומע, דהא בעובדא ובמלולא תליא מלתא.
ת"ח, כיון דבר נש עביד צלותא כגוונא דא, בעובדא ובמלולא, וקשיר קשורא דייחודא, אשתכח דעל ידיה מתברכן עלאין ותתאין. כדין בעי ליה לבר נש לאחזאה גרמיה, בתר דסיים צלותא דעמידה, כאלו אתפטר מן עלמא, דהא אתפרש מן אילנא דחיי, וכניש רגלוי לגבי ההוא אילנא דמותא, דאהדר ליה פקדוניה. כד"א ויאסוף רגליו אל המטה. דהא אודי חטאוי, וצלי עלייהו. השתא בעי לאתכנשא לגבי ההוא אילנא דמותא, ולמנפל, ולימא לגביה אליך יי' נפשי אשא. בקדמיתא, יהיבנא לך בפקדונא, השתא דקשירנא ייחודא, ועבידנא עובדא ומלולא כדקא יאות, ואודינא על חטאי, הא נפשי מסירנא לך ודאי.
ויחזי בר נש גרמיה כאילו פטיר מן עלמא, דנפשיה מסיר להאי אתר דמותא, בגין כך לא אית ביה וא"ו, דוא"ו אילנא דחיי הוא, והאי אילנא דמותא הוא. והא קמ"ל, דרזא דמלה, דאית חובין דלא מתכפרן, עד דאתפטר בר נש מעלמא, הה"ד אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון, והאי יהיב גרמיה ודאי למותא, ומסיר נפשיה להאי אתר. לאו בפקדונא כמה בליליא, אלא כמאן דאתפטר מן עלמא ודאי.
ותקונא דא בעי בכוונא דלבא וכדין קב"ה מרחם עלוי, ומכפר ליה לחוביה. זכאה הוא בר נש דידע למפתי ליה, ולמפלח למאריה, ברעותא ובכוונא דלבא. ווי ליה למאן דאתי למפתי למאריה, בלבא רחיקא, ולא ברעותא. כד"א ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו. הוא אומר אליך יי' נפשי אשא, ולאו כל מלוי אלא בלבא רחיקא, הא גרם עליה לאסתלקא מעלמא, עד לא מטון יומוי, בזמנא דהא אילנא אתער בעלמא למעבד דינא.
ועל דא בעי בר נש לאדבקא נפשיה ורעותיה במאריה, ולא ייתי לגביה ברעותא כדיבא, בגין דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. מאי לא יכון. אלא בשעתא דהוא אתקין גרמיה להאי, ולביה רחיקא מקב"ה, קלא נפיק ואמר, לא יכון לנגד עיני. האי בעי לאתקנא גרמיה, לא יכון, לא בעינא דיתתקן. כ"ש אי אתי ליחדא שמא קדישא, ולא מיחד ליה כדקא יאות.
זכאה חולקהון דצדיקיא בעלמא דין ובעלמא דאתי, עלייהו כתיב ובאו וראו את כבודי וגו'. וכתיב, אך צדיקים יודו לשמך וגו'. אתא ר' אלעזר ונשיק ידוי. אמר, אלמלא לא אתינא לעלמא אלא למשמע מלין אלין דיי. אמר ר' יהודה, זכאה חולקנא, וזכאה חולקהון דישראל, דאינון מתדבקין בקב"ה, דכתיב ואתם הדבקים וגו'. ועמך כלם צדיקים וגו'.ברוך יי' לעולם אמן ואמן. ימלוך יי' לעולם אמן ואמן

=== Nasso ===

— 1 —
וידבר יי' אל משה לאמר, נשא את ראש בני גרשון וגו'. ר' אבא פתח, אשרי אדם לא יחשוב יי' לו עון ואין ברוחו רמיה. האי קרא, לאו רישיה סיפיה, ולאו סיפיה רישיה. ואית לאסתכלא ביה, והא אוקמוה.
ת"ח, בשעתא דצלותא דמנחה דינא שריא בעלמא, ויצחק תקן צלותא דמנחה, וגבורה עלאה שלטא בעלמא, עד דאתי ועאל ליליא, בגין לקבלא ליה לליליא, ומזמנא דשארי צלותא דמנחה, אתפרש שמאלא לקבלא ואתער ליליא.
בתר דאתער כל אינון נטורי פתחין דלבר, כלהו מתערין בעלמא ואתפשטו. וכל בני עלמא טעמין טעמא דמותא.
והא אתמר. בפלגות ליליא ממש, אתער שמאלא כמלקדמין, וורדא קדישא סלקא ריחין, והיא משבחת וארימת קלא, וכדין סלקא ושריא רישא לעילא בשמאלא, ושמאלא מקבל לה.
כדין כרוזא קארי בעלמא, דהא עידן הוא לאתערא לשבחא ליה למלכא. וכדין תושבחן מתערין, ואתבסמותא דכלא אשתכח. זכאה חולקיה מאן דאתער לזווגא זווגא דא. כד אתי צפרא, וימינא אתער ומחבקא לה, כדין זווגא דכלא אשתכח כחדא.
ת"ח, בשעתא דבני נשא דמיכין, וטעמין טעמא דמותא, ונשמתא סלקא לעילא, קיימא באתר דקיימא, ואתבחינת על עובדהא דעבדת כל יומא, וכתבין להו על פתקא. מ"ט. בגין דנשמתא סלקא לעילא, ואסהידת על עובדוי דב"נ, ועל כל מלה ומלה דנפיק מפומיה.
וכד ההיא מלה דאפיק ב"נ מפומיה איהי כדקא יאות, מלה קדישא דאורייתא וצלותא. ההיא מלה סלקא, ובקע רקיעין, וקיימא באתר דקיימא, עד דעאל ליליא, ונשמתא סלקא ואחיד לההיא מלה, ועאיל לה קמי מלכא.
וכד ההיא מלה לאו איהי כדקא יאות, ואיהי מלה ממילין בישין, מלישנא בישא, ההיא מלה סלקא לאתר דסלקא, וכדין אתרשים ההיא מלה, וההוא חובה עליה דב"נ, הה"ד משוכבת חיקך שמור פתחי פיך. ובג"כ אשרי אדם לא יחשוב יי' לו עון. אימתי. כשאין ברוחו רמיה.

— 2 —
(רעיא מהימנא) מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה כל הבא לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא באהל מועד. פקודא דא להיות הלוים משוררים במקדש. ואע"ג דאוקימנא לעילא, הכא צריך לחדש מלין, דהא כהן איהו מקריב קרבנא, ואיהו מיכאל. לוי איהו גבריאל, איהו צריך לנגנא.
ורזא דמלה, יומם יצוה יי' חסדו, דא חסד כהנא רבא, דמיכאל איהו כהן הדיוט לגבי מאריה, ועם כל דא דהדיוט איהו אצל מאריה, מלך דחיות הקדש איהו. וברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך, והאי איהו יומם יצוה יי' חסדו.
ובלילה שירה עמי, דא גבורה. שירה: בכור שורו הדר לו. ופני שור מהשמאל, וגבריאל שלוחיה, וצריך לשורר ולנגן בחדוה בחמרא דאורייתא, לאתעסקא באורייתא, יקיים קומי רני בלילה לראש אשמורת.
ויימא באשמורות, כמה סליחות ותחנונים ובקשות, בכל מיני רנה בגרוניה, דאיהו כנור לאפקא ביה קלא, בשית כנפי ריאה עם וורדא. בשית עזקאן דקנה. ודא ו'. ויפוק ליה מלבא, דתמן בינה. כמה דאוקמוה מארי מתניתין, הלב מבין. יפוק בן מבינה, מבן יה, דאיהו ו', דאיהו אפרוח בשית גדפין. ויסלק ליה בשית עזקאן דקנה, דאינון שש מעלות לכסא.
וב' כרסיין אינון כסא כבוד מרום מראשון, ואינון לבא ופומא. ל"ב, ויאמר כי יד על כס יה מלחמה ליי' בעמלק, כבד, סמא"ל, פומא דכס"ה, כ"ס ה', הה"ד תקעו בחדש שופר וגו'.
מאי שופר. קנה, ו', קול דסליק מן הקנה, לגבי פומא, דתמן ה'. בה' מיני תקונין דדבורא, דאינון שפוון ושינים וחיך. שפוון תרין. שינים וטוחנות תרין מינין. וחיך, הא חמש. דטחנין כנהר דאיהו קול, כגוונא דטחנין ריחייא. לאפקא קול ודבור, דנפיק מבינה דלבא. במחשבה.
דאיהו שמא מפרש בעשר מיני תלים. ובשופר, אין פוחתין מעשרה שופרות. ואורייתא, קלא דילה, דיבור דילה, בינה דילה, דאוקמוה איזהו חכם המבין דבר מתוך דבר. מחשבה דיליה. חשיב קמי קב"ה, מכל קרבנין ועלוון, הה"ד זאת התורה לעולה ולמנחה. (ע"כ רעיא מהימנא).

— 3 —
איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו'. ת"ח, כתיב וחבר הקיני נפרד מקין מבני חובב חותן משה וגו', וחבר הקיני מבני בנוי דיתרו הוה, כד"א ויאמר שאול אל הקיני וגו'. אמאי אקרי קיני. והא אוקמוה. וכתיב את הקיני ואת הקניזי. ואתמר דעבד קנא במדברא, כעופא דא, בגין למלעי באורייתא, ואתפרש מן מתא, נפרד מקין, אתפרש מההוא עמא דהוה בקדמיתא, ואתדבק ביה בקב"ה, נפרד מקין.
זכאה ב"נ דזכי באורייתא, למיזל לאתדבקא באורחוי. דכד בר נש אזיל באורחוי דאורייתא, משיך עליה רוחא קדישא עלאה. כד"א, עד יערה עלינו רוח ממרום. וכד בר נש סטי אורחוי, משיך עליה רוחא אחרא מסטרא אחרא, דהוא סטרא דמסאבא וסטרא דמסאבא אתער מסטרא דנוקבא דתהומא רבא, דתמן מדורין דרוחין בישין, דנזקי לבני נשא, דאקרון נזקי עלמא. דהא מסטרא דקין קדמאה אשתכחו.
ויתרו בקדמיתא כומרא לע"ז הוה, ולההוא סטר הוה פלח, ומשך עליה רוחא מההוא אתר. וע"ד אקרי קיני לבתר נפרד מקין, ואתדבק ביה בקב"ה, דכל מאן דאתדבק ביה בקב"ה, ועביד פקודי אורייתא, כביכול, הוא קיים עלמין, עלמא דלעילא ועלמא דלתתא. והא אוקמוה, ועשיתם אותם כתיב.
וכל מאן דעבר על פקודי אורייתא, כביכול פגים לעילא, פגים לתתא, פגים לגרמיה, פגים לכל עלמין. מתל לאינון מפרישי ימין דשאטי בארבא, קם חד שטייא בינייהו, בעא לנקבא וכו'.
וע"ד, איש או אשה כי יעשו וגו', האדם וגו'. והמה כאדם עברו ברית. אדם עבר על פקודא חד דאורייתא, גרים ליה לגרמיה מיתה, וגרם לכל עלמא, פגים לעילא, פגים לתתא, וההוא חובא תלייא, עד דיקיים קב"ה עלמא כמלקדמין, ויתעבר ההוא פגימו מעלמא, הה"ד בלע המות לנצח ומחה יי' אלהים דמעה מעל כל פנים וגו'. ובג"כ, כי יעשו מכל חטאת האדם. האדם אדם קדמאה.
למעול מעל ביי', דמאן דיפוק מרחמי, וינקא מן דינא, הוא גרים פגימו וכו', וע"ד, רחמנא לישזבן מחייבי דהאי עלמא, ומן פגימו דלהון. כמה זכאין מסתלקי בגינייהו, בר כל מה דגרמי לעילא ותתא.

— 4 —
רבי יצחק ור' יהודה הוו אזלי מאושא ללוד, אמר רבי יהודה נימא מילין דאורייתא ונזיל. פתח רבי יהודה ואמר, כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור וגו'. מה כתיב בתריה, בעל הבור ישלם וגו'. ומה על דא כך, מאן דגרים לאבאשא עלמא בחובוי עאכ"ו. אלא תווהנא דאע"ג דאבאיש עלמא, אמאי אית ליה תשובה, כמה דכתיב איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם והשיב.
אלא ודאי דא מהניא להו, בגין דעביד תשובה, כביכול הוא עביד ליה ממש. דהא מה דפגים לעילא, אתקין ליה, ובמה בתשובה. דכתיב איש או אשה כי יעשו וגו', והתודו את חטאתם והשיב. ותשובה אתקין כלא, אתקין לעילא אתקין לתתא, אתקין לגרמיה אתקין לכל עלמא.
פתח ר' יצחק אבתריה ואמר, בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה וגו'. בצר לך, מכאן דתשובה מעליא מכלא, עד לא ישרי דינא בעלמא. דבתר דשרי דינא, תקיף חיליה, מאן יעבר ליה מעלמא ויסלק ליה. דהא כיון דשארי דינא, לא אסתליק עד דישתלים. בתר דאשתלים, ועבד תשובה, אתקין עלמין כלהו. משמע, דכתיב ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים, וכתיב, ושבת עד יי' אלהיך וגו'. כי אל רחום יי' אלהיך וגו'.
באחרית הימים, מאי איכא הכא. אלא לאכללא כנסת ישראל, דאיהי בגלותא, ואשתכחת בעאקו דלהון, ולא שבקת לון לעלמין. ובגין כך קב"ה, אע"ג דאשרי דינא בעלמא, בעי דיהדרון ישראל בתשובה, לאוטבא להו בהאי עלמא ובעלמא דאתי, ולית לך מאן דקאים קמי תשובה.
ת"ח, אפילו כנסת ישראל, תשובה אקרי. ואי תימא תשובה עלאה מכל אתר לא שכיח. אלא, דא אקרי תשובה, כד אהדר רחמי לקבלהא, והיא תבת על כל אינון אוכלסין וינקא לון. ותשובה מעליא, כד אתמסר נפשא לגבה, ונטיל לה בזמנא דאיהי בתשובה, כדין כלא אתתקן לעילא ותתא, ואתתקן הוא וכל עלמא.
חייבא חד בעלמא, קלקולא דכמה אחרנין בגיניה. ווי לחייבא, ווי לשביביה. ת"ח, יונה, בגין דלא בעא למהך בשליחותא דמאריה, כמה בני נשא הוו אתאבידו בגיניה בימא, עד דכלהו אהדרו עלוי, ודאינו ליה בדינא בימא, וכדין אשתזיבו כלהו, וקב"ה חס עליה לבתר, ושזיב כמה אוכלסין בעלמא. אימתי. כד אהדר למאריה מגו עקתיה. הדא הוא דכתיב, קראתי מצרה לי אל יי' ויענני. וכתיב, מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה וגו'.
(רעיא מהימנא) פקודא דא, היא מצות תשובה. ודא איהי בינה. ובעוונותינו מדחרב בי מקדשא, לא אשתאר לנו אלא ודוי דברים לבד, ודא מלכות. ומאי בינה. בן י"ה. והאי בן, ו' איהו ודאי. וכל מאן דחזר בתיובתא, כאלו חזר את ה' לאת ו', דאיהו בן י"ה, ואשתלים ביה ידו"ד. ודא איהו תשובה, תשוב ה' ודאי לגבי ו'.
דאת ה' ודאי איהו ודוי דברים, ורזא דמלה, קחו עמכם דברים ושובו אל יי' אמרו אליו וגו' ונשלמה פרים שפתינו. דודאי כד ב"נ איהו חוטא, גרים לאתרחקא ה' מאת ו'. דאסתלק בן י"ה, דא יה"ו, מאת ה'. ובג"ד אתחרב בי מקדשא, ואתרחקו ישראל מתמן, ואתגלו ביני עממיא. ובג"ד, כל מאן דעביד תשובה, גרים לאחזרא ה' לאת ו', ופורקנא בדא תלייא. ובג"ד הכל תלוי בתשובה. דכך אמרו קדמאי, כל הקצים כלו, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, דאיהו שלימו דשמיה.
וע"ד ואעשה למען שמי. ועוד למעני למעני אעשה. ואם לאו חזרין, אנא אעמיד לון מלכא, שקשין גזרותיו משל פרעה, ויחזרון על כרחייהו. הה"ד ושבת עד יי' אלהיך, עד ידו"ד ודאי.
ותשובה דא אתקריאת חיים, כי ממנו תוצאות חיים, דאינון נשמתין דישראל. ואיהו הבל דנפק ועאל בפומא דב"נ, בלא עמל ובלא יגיעה. ה' דבהבראם. ועלה אתמר, כי על כל מוצא פי יי' יחיה האדם. והיא על רישיה דב"נ. עלה אתמר, ותמונת יי' יביט. אך בצלם יתהלך איש.
ובגין דאיהי על רישיה דב"נ, אסיר ליה לב"נ למיזל ד' אמות בגלוי דרישא, דאם היא אסתלקת מעל רישיה דב"נ, מיד אסתלקו חיים מניה.
ואי תימא דכך שריא על אומין דעלמא, אע"ג דלא אתברי בהון שמיא וארעא וכל תולדין דבהון. לא שריא ודאי, דמשה בעא מקב"ה, דלא תשרי שכינה על אומין דעלמא, ויהיב ליה. הבלא דקיימא על אומין דעלמא מאן נפקא. או על חייביא דאינון ערב רב מעורבין עם ישראל. אלא ודאי לית כל אפייא שוין, אפילו ישראל לאו אינון שוין, כל שכן אחרנין.
אלא ודאי על האי דיוקנא דאת ה' אוקמוה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה. וכד האי שריא על ישראל, לית לון יגיעה ולא שעבוד. ובה נפש עמלה ויגיעה שבת וינפש.
דנפש אחרא אית על רישיה דב"נ, דאתקריאת עבד. ואיהו דיוקנא על ב"נ. ואיהי עבד דמלכא, דמנענעא כל אברין דב"נ, למיזל בארחין טבין, ולקיימא בהון רמ"ח פקודין, לשריא עלייהו ה' דבהבראם, דכך סליק הבראם לרמ"ח.
ודיוקנא אחרא על רישיה, דאתקריאת יראה, ודא י'. ועלייהו אתמר, ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים. תרין דיוקנין טבין, דאינון דכר ונוקבא. דכר מסטרא דאת י'. נוקבא מסטרא דאת ה'.
ותרין אתוון אתערין ליה לב"נ לתורה ולמצוה. י' יראה, ודא איהי על רישיה דב"נ, ומנה ייעול דחילו ללבא דב"נ, למדחל מקב"ה, ולנטרא גרמיה דלא יעבר על פקודין דלא תעשה. ה' אהבה על רישיה דב"נ, ומניה עאל רחימו דקב"ה, על רמ"ח אברין דיליה, לקיימא בהון פקודין דעשה. ו' איהי על רישיה דב"נ, ומניה ייעול על פומא דב"נ מלולין לאולפא באורייתא.
ובהאי, קחו עמכם דברים ושובו אל יי'. ובהאי דיהא בכון היראה והאהבה והתורה, יתחזר ידו"ד בינה דאיהו תשובה, ו' תשוב לגבי ה', דאיהו עובדא דבראשית. ואיהי ל"ב אלהים. וישתלים ידוד ובה יהא לכון נייחא מכלא, ובה שבת וינפש.
ובה יתכליל יד"ו, ובג"ד ויכלו: שלימו דכלא. בה, אתברי כל עלמא, ועלה קיימין שמיא וארעא וימא וכל בריין דאתברון, דכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, בה' בראם. ואם היא אתרחקת מעלמא אפילו רגעא, כלא אתחרב ואתבטל, ולא הוי קיומא בעלמא.
האי ה' לא תיזיל מגופא, ובה קיימא, וכד היא תיזיל מיניה, הוא סם המות תיתי ותשרי עליה, דתתקרי טומאה, נבלה, פסולה, מלאך המות, חשך, אפלה, ושריא על גופא דב"נ. ובההוא זמנא אתקרי ב"נ מת. ורזא דמלה, כי לא אחפוץ במות המת נאם יי' אלהים והשיבו וחיו.
כל פקודין דעשה, דהוו עתידין לשריא ברמ"ח אברין דיליה, כלהו מתאבלין עליה. ורזא דמלה, דרכיו ראיתי וארפאהו וגו'. ולאבליו. מאי ולאבליו. אילין רמ"ח אברין, דקא מתאבלין עליה, דאינון דיוקנא עלאה דשריא על רישיה, דבה שריא הוי"ה. דכמה דאית דיוקנא טבא על צדיק, ומנהיג ליה לכל עובדין טבין, לזכאה ליה לעלמא דאתי. כך אית דיוקנא בישא, על רישא דחייביא, לאנהגא לון בעובדין בישין, דירתון גיהנם. ובג"ד, אית הבל ואית הבל, אית הבל טב, דאתמר ביה, כי על כל מוצא פי יי' יחיה האדם. ואית הבל ביש, דאתמר ביה גם זה הבל ורעות רוח.
ות"ח, בעובדין דב"נ אשתמודע פרצופא דאיהי עליה, ופרצופא דאנפוי. הה"ד, הכרת פניהם ענתה בם. בדיוקנא, אשתמודע פרצופא דחיה דשריא עליה, אם הוא אריה או שור או נשר או אדם. מהמרכבה דקב"ה ושכינתיה, או מהמרכבה דמלאך שר הפנים. או מהמרכבה בישא דסמא"ל, או מהמרכבה דארבע יסודין דעלמא. ולית בהון לא היצר טוב ולא היצר הרע, אלא כבעירין דעלמא. ובג"ד כמה הבלים אית בבני נשא, כל חד למיניה. ורזא דמלה, תוצא הארץ נפש חיה למינה. ובג"ד, במדה שאדם מודד בה מודדין לו. ובכל פרצופא אית ממנא עליה.
ת"ח, לשית יומי בראשית, לכל חד אית ליה פרצופיה דההוא דרגא דאנהיג ליה, ולא תשכח יום דלית ביה טוב. ואע"ג דביומא תניינא לא אית ביה טוב, ביומא תליתאה תשכח ליה. ובג"ד אתמר ביה תרי זמני טוב.
וכל יומא אית ליה גדר מלבר, דלא ייעול כל ב"נ לההוא טוב. כגון חשך דכסי לנהורא. דתשכח ביומא קדמאה אור, ותשכח ביה חושך. בכל יומא תשכח נטירא. ואינון נטירין אינון, כגון קוצים לכרם. ואית נטירין אחרנין, כגון נחשים ועקרבים ושרפים, ונטרין ההוא טוב, דלא ייעול תמן דלאו איהו ראוי למיעל. ואי לאו, כל חייביא הוו עאלין ברזין דאורייתא.
ובג"ד, מאן דאיהו חייבא, וייעול למנדע רזין דאורייתא, כמה מלאכי חבלה דאתקריאו חשך ואפלה, נחשים ועקרבים חיות ברא אתקריאו, ומבלבלין מחשבתיה, דלא ייעול לאתר דלאו דיליה.
אבל מאן דאיהו טוב, כל אלין נטירין אינון לממריה, וקטיגור נעשה סניגור, וייעלון ליה לטוב הגנוז, ויימרון ליה, מרנא, הא בר נש טוב וצדיק ירא שמים, בעי לאעלא קדמך, אמר לנו, פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה. ההוא טוב הגנוז יימא לון, פתחו ליה בהאי תרעא דאתקרי אהבה, או בהאי תרעא דאיהי תשובה. כל צדיק ייעול כפום דרגא דיליה. ורזא דמלה, פתחו שערים ויבא גוי צדיק וגו'.
כען צריך לאהדרא על פתח התשובה. וכי מכמה מינין איהו תשובה דעבדין בני נשא, כלהו טבין, אבל לאו כל אפייא שוין. אית ב"נ דאיהו רשע גמור כל ימיו, ואיהו עובר על כמה פקודין דלא תעשה, ומתחרט ומודה עלייהו, ולבתר כן לא עבד לא טב ולא ביש. לדא ודאי ימחול ליה קב"ה, אבל לא דיזכה לתשובה עלאה. אית ב"נ לבתר דייתוב מחטאיו, ומתכפר ליה, איהו אזיל בדרך מצוה, ומתעסק בכל כחו בדחילו ורחימו דקב"ה. דא זכי לתשובה תתאה, דאתקרי ה'. ודא איהו תשובה תתאה.
ואית ב"נ לבתר דמתחרט מחובוי, ויעביד תשובה, ויתעסק באורייתא בדחילו ורחימו דקב"ה, ולא ע"מ לקבל פרס. דא זכי לאת ו', ואיהו בן י"ה, ועל שמיה אתקרי בינה, ודא גרים דתשוב ו' לגבי ה'. ומלת תשובה כך היא, תשוב ו' לה'.
ולעולם לא שריא ה' בבר נש, ולא ו', בלא דחילו ובלא רחימו, דאינון י"ה, יראה ואהבה קרינן ליה ודאי. ומתמן אתייהיבו התורה והמצוה דאינון בן ובת. ובגין דישראל מקיימין התורה והמצוה, אתקריאו בנים לקב"ה, הה"ד בנים אתם ליי' אלהיכם.
הנסתרות: יראה ואהבה, דאינון במוחא ולבא. בחללא דגופא. וברישא. והנגלות: התורה והמצוה, דאינון בגופא וברישא לבר. ורזא דמלה הכי הוא ודאי, דאי ב"נ דחיל לקב"ה, או רחים ליה, דא לא ידע ב"נ אחרא, בגין דאיהו מלה דלא אתגליא אלא בינו לבין קונו.
אבל ב"נ דמתעסק באורייתא, ואזיל בפקודין דעשה, דא אתגליא לכל ב"נ, בגין דקב"ה עבד ליה פומא באתגליא, לאתעסקא באורייתא, ועיינין לאסתכלא בה, ואודנין למשמע בה. ועבד קב"ה בב"נ, ידין ורגלין וגופא, למעבד בהון פקודין דעשה.
א"כ חוטמא למאי נפקא מניה. ויפח באפיו נשמת חיים, דא איהי דיוקנא דעל ב"נ, דאתמר ביה ויחלום והנה סלם. סלם ודאי איהי נשמת חיים, כרסייא לשם ידו"ד דאיהו היראה והאהבה התורה והמצוה ובה שריא, והאי כרסייא, מנה גזורות כל נשמתין דישראל, ואיהי דיוקנא על רישא דב"נ.
והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. אלין הבלים דסלקין ונפקין בגופא, בהאי סלם. איהו חד, שביעאה דכלא. ואיהו מצב ארצה, תרין. וראשו מגיע השמימה, תלת. והנה מלאכי אלהים עולים, תרי. ויורדים תרי. אינון לקבל ד' רוחות והשמים והארץ. ורזא, דמלה הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל. אינון שבעה, לקבל כורסייא, דאיהו הסלם, והשמים והארץ, וד' יסודין דעלמא, ואינון שבעה. לקבל שבעה יומי בראשית. אית כל בריין דשמיא, וימא, וארעא. כגון חיות עופות בהמות דגים, וכמה תולדין דתליין מיניה.
ובגין דכלא אתברי בהאי צולמא, דעל כל ישראל דאיהי צדיק, אתמר בהון ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים וגו'. ודא ממלל על בני נשא, דאינון מתילין לחיון ברא, ולבעירן, ולעופין, ולנוני ימא. דאית בר נש דמזליה שור, ומזליה אריה, ומזליה נשר, ומזליה אדם.
וכל אלין, למה מתפחדין מהאי דיוקנא דאינון מתמן אתבריאו. אלא משום דשם ידו"ד שריא עליה. רזא דמלה, וראו כל עמי הארץ וגו'. וכל מאן דפגים עובדוי, אתפגים דיוקניה. ושם יי' לא שריא באתר פגים, ובההוא פגימו שריא חשך, בגין פגימו דסיהרא דשריא ביה חשוכא. והאי ב"נ כמה דאיהו פגים דיוקניה, כך אתפגים איהו לתתא, או אתעביד אלם, או חרש, או סומא, או חגר. בגין דיהא רשים לעילא ותתא.
וההוא חשך שריא בפגימו דיליה, ומיד אשתמודעאן ביה דרגין קדישין, דאינון חילוי דקב"ה, ומתרחקין מניה, דכבר ידעין דבההוא פגימו לא שריא מלכא. ובג"ד חילוי דמלכא מתרחקין מניה, דחיילין דמלכא לא שריין, ולא מתקרבן, אלא באתר דמלכא שריא, דכך אינון מתנהגין אבתריה, כאברין בתר גופא.
ובההוא אתר דשרי ההוא חשך, כמה מלאכי חבלה, דאתקריאו נחשים ועקרבים, מתקרבין ליה, ויהבין ליה כמה נשיכין, ואלין אינון יסורין. ואי אית ליה ממונא דעובדין טבין דעביד, אתמעטון מניה. ואיך אתמעטון מניה, אלא כל זכות דנחית ליה מלעילא, יהיב ליה לאלין מלאכי חבלה, ובטלין מניה יסורין. ואי לית ליה זכו, ולא חובא לעילא, אלא כלא לתתא, בכל זכו דעביד נחית ליה ממונין, ואומין דעלמא מתקרבין ליה, לקבל מלאכי חבלה, ויהיב לון ממונא, ואשתזיב מנייהו.
ובג"ד הוו ישראל מקרבין לעזאזל, לגבי ההוא חשך. ושבעים פרים, לקבל שבעים אומין, לקיימא קרא, אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים. ומיד דהדרין בתיובתא, אתעבר ההוא חשך מההוא פגימו, וישתלים. ורזא דמלה, גם יי' העביר חטאתך לא תמות. ומיד אתהדר ביה שמא דיי', ויתרפי ביה, מאנון נשיכין דיסורין, הדא הוא דכתיב ושב ורפא לו. ומנין דאתהדר קב"ה מיד דהדר בתיובתא ואשתלים ההוא פגימו. הדא הוא דכתיב שובו אלי ואשובה אליכם.
ודא איהו בתשובה גמורה, דגרים לאהדרא בינה דאיהו יד"ו, לגבי ה' דאיהי מלכות. דאזלא מנדדא מן קנהא, דאיהי ההיא דיוקנא, דמתקטרין בה כל פקודין. ובה מתקטרין עשר ספירן. כד ב"נ עבד פקודא חדא ולא יתיר, ועביד לה בדחילו ורחימו דקב"ה. בגינה שריין עליה י' ספירן. וכל מאן דקיים פקודא חד כדקא יאות, כאלו מקיים רמ"ח פקודין דעשה, דלית פקודא לאו איהו כלילא מכלהו רמ"ח. (ע"כ רעיא מהימנא).

— 5 —
איש איש כי תשטה אשתו וגו'. מאי האי לגבי האי. אלא כמה דכתיב למעול מעל ביי'. ר' אלעזר אמר, איש איש, מאי איש איש, דהא בחד סגי, אלא הא אוקמוה, אבל איש איש, משמע איש דאיהו איש, וקיים קרא דכתיב, שתה מים מבורך וגו'. כדין הוא איש בעלמא, איש לגבי אתתיה. ומעלה בו מעל, הא בחד סגי, אמאי תרי. אלא חד לעילא וחד לתתא. חד לכנסת ישראל, וחד לבעלה. בגין כך והביא האיש את אשתו.
אמאי אל הכהן. רזא דמלה, בגין דכהנא שושבינא איהו דמטרוניתא. הכא אית לאסתכלא, הא כתיב ושחט את בן הבקר, ושחט אחרא, ולאו כהנא, דכהנא אסיר ליה בדינא, בגין דלא יפגים ההוא אתר דאחיד ביה, ואת אמרת, והביא האיש את אשתו אל הכהן, למידן דינהא. אלא ודאי כהנא לדא חזי, בגין דאיהו שושבינא למטרוניתא, וכל נשי עלמא מתברכן בכ"י, וע"ד אתתא דלתתא מתברכא בשבע ברכות, דאחידת בה בכנסת ישראל, וכהנא קאים לאתקנא מלי דמטרוניתא, ולעיינא בכל מה דאצטריך, בגין כך כהנא לדא, ולא אחרא.
ואי תימא דאיהו עביד דינא. לאו הכי, אלא לאסגאה שלמא בעלמא קא אשתדל בהאי, ולאסגאה חסד. דאי ההיא אתתא אשתכחת זכאה, כהנא אסגי שלמא בהו, ולא עוד אלא דמתעברא בברא דכר, ואתעביד שלמא על ידיה. ואי לא אשתכחת זכאה, איהו לא עביד דינא, אלא ההוא שמא קדישא דאיהי קא משקרת ביה, הוא עביד דינא, והוא בדיק לה.
תא חזי, כהנא לא עייל גרמיה להאי, אלא כד היא יהבת גרמה קמיה, לזכאה. זמנא, ותרין שאיל לה, כיון דאיהי בעיא לאשתכחא זכאה, כדין כהנא עביד עובדא, בגין לאסגאה שלמא.
כהנא כתיב שמא קדישא חד זמנא בארח מישר, לבתר כתב ליה למפרע אתוון סריטין בטהירין, דינא בדינא, רחמי ברחמי, רחמי בדינא, ודינא ברחמי. אשתכחת זכאה, אתוון רחמי אשתכחו, ודינין סלקין. לא אשתכחת כדקא יאות, רחמי סלקין, ודינין אשתארו, וכדין דינא אתעביד.
ר' אלעזר פתח ואמר, ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם, הא אוקמוה. אמר, תווהנא איך בני עלמא לא מסתכלין ולא משתדלין במלין דאורייתא, הכא אית לאסתכלא, אמאי כתיב הכא שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו.
אבל ודאי רזא דמלה, דהכא על מייא הוה, בגין דמצראי הוו אמרי, דבנייהו דישראל הוו מנייהו, והוו כמה בישראל דחשדין לאנתתייהו בדא. עד דקב"ה מטא לון להאי אתר, ובעי למבדק לון, מה כתיב ויבאו מרתה וגו'. ויצעק אל יי' וגו'.
אמר קב"ה למשה, משה מה את בעי, הא כמה חבילין קיימין גבייכו הכא, ואנא בעינא למבדק הכא נשיהון דישראל, כתוב שמא קדישא, ורמי למייא, ויבדקון כלהון, נשי וגוברין, ולא ישתאר לעז על בני. ועד דיבדקון כלהו הכא, לא אשרי שמי עלייהו, מיד ויורהו יי' עץ וישלך אל המים, דא שמא קדישא, ההוא דהוה כותב כהנא למבדק נשיהון דישראל, כדין, שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו.
ואי תימא נשיהון דישראל יאות, אינון אמאי. אלא אוף אינון בעיין, דלא אסתאבו בנשיהון דמצראי. ונשיהון דישראל לא אסתאבו במצראי, כל אינון שנין דהוו בינייהו, וכלהו נפקו גוברין ונוקבין זכאין, ואשתכחו זרעא דישראל קדישין, זכאין, כדין קב"ה אשרי שמיה בינייהו, ועל דא על מיא ודאי, שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו אוף הכא, במיא בדיק כהנא לאתתא, ובשמא קדישא.
ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן. מאן העפר. הא תנינן, כתיב הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר. הכל היה מן העפר, אפילו גלגל חמה, כ"ש ב"נ דאשתכחו מניה.
א"ר יוסי, אלו כתיב ומן העפר ולא יתיר, הוינא אמר הכי. אבל כיון דכתיב ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן, משמע דאחרא הוא. אלא כתיב יתן כעפר חרבו, אלין מאריהון דקיסטין ובליסטראין, מארי דדינא קשיא. משמע דכתיב בקרקע המשכן, דאחידן לתתא. ועל דא יקח הכהן ונתן אל המים.
מי המרים המאררים, אלין מי ימא, דאינון מרירין. מאי הוא. דא שמא קדישא, בשעתא דאשתכח בדינא, כדין אקרון מי המרים המאררים. ובג"כ מיא דימא דלתתא כלהון מרירין.
ת"ח, האי ימא קדישא כמה נהרין מתיקין עאלין בגווה, ובגין דאיהי דינא דעלמא, מימוי מרירן, בגין דאחיד בה מותא לכל בני עלמא. ואע"ג דאינון מרירן, כד מתפשטין מתיקין אינון. לזמנין מיין דימא מרירן. לזמנין ימא דבלע לכל שאר מימין, ואקרי ימא דקפא, ובלע כל אינון אחרנין, ושאיב לון בגוויה, ולא ניגרין לבר. לזמנין שארן מייא, ונגדין מההוא ימא, כל מה דנגיד לתתאי. ובכמה גוונין קיימא האי ימא. המים המאררים, בשעתא דאתי חיויא ואטיל זוהמא, כדין המים המאררים ועל דא כהנא עביד עובדא לתתא, ואומי אומאה, ואתעביד דינא.
ת"ח, אי אתתא אשתכחת זכייתא, אלין מיין עאלין בגווה, ואתהפכן מתיקן, ונקאן גרמה, וקיימין בגווה, עד דמתעברא. כיון דמתעברא, הוו משפרי בשפירי לעוברא דמעהא, ונפיק ברא שפירא, נקי בלא מומא דעלמא. ואי לאו, אינון מיין עיילין בגווה, וארחא ריחא דזוהמא, ואינון מיין מתהפכין לחויא במעהא, במה דקלקלה אתפסת, ואתחזי קלנא לכלא, והא אוקמוה חברייא.
ת"ח, כל אינון נשי עלמא, באתרייהו קיימי ואתדנו, וע"ד ההוא אתר ממש דאינהו קיימי, ביה אתדנו. זכאה חולקהון דישראל, דקב"ה אתרעי בהו, ובעי לדכאה להו.
ר' חזקיה פתח, אשתך כגפן פוריה וגו', מה גפן לא מקבל עליה אלא מדידיה, כך אתתא דישראל, קיימא בהאי גוונא, דלא מקבלא עלה אלא ההוא בר זוגה. כשפנינא דא, דלא מקבלא אלא ההוא בר זוגה. וע"ד כגפן פוריה בירכתי ביתך. מהו פוריה. כד"א פורה ראש. פוריה: פורחת, דאפיקת ענפים לכל סטרא. ואן. בירכתי ביתך, ולאו לבר בשוקא, בגין דלא תיתי לשקרא בברית עלאה.
ושלמה אמר, העוזבת אלוף נעוריה ואת ברית אלהיה שכחה. מאן ברית אלהיה. ההוא אתר דאקרי ברית. והיא אתקשרא ביה, בגין כך בירכתי ביתך.
א"ר חזקיה, תונבא ליתי על ההוא בר נש, דשבק לאנתתיה דתתחזי משערא דרישה לבר. ודא הוא חד מאינון צניעותא דביתה. ואתתא דאפיקת משערא דרישה לבר, לאתתקנא ביה, גרים מסכנותא לביתא. וגרים לבנהא דלא יתחשבון בדרא. וגרים מלה אחרא דשריא בביתא. מאן גרים דא. ההוא שערא דאתחזי מרישה לבר. ומה בביתא האי, כ"ש בשוקא, וכ"ש חציפותא אחרא. ובג"כ אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך.
אמר ר' יהודה, שערא דרישא דאתתא דאתגלייא, גרים שערא אחרא לאתגלייא, ולאפגמא לה. בגין כך, בעיא אתתא דאפילו טסירי דביתא, לא יחמון שערא חד מרישא, כ"ש לבר.
ת"ח, כמה בדכורא שערא הוא חומרא דכלא, הכי נמי לנוקבא. פוק חמי, כמה פגימו גרים ההוא שערא דאתתא. גרים לעילא, גרים לתתא, גרים לבעלה דאתלטייא, גרים מסכנותא, גרים מלה אחרא בביתא, גרים דיסתלק חשיבותא מבנהא. רחמנא לישזבון, מחציפו דלהון.
וע"ד, בעיא אתתא לאתכסייא, בזיוותי דביתא. ואי עבדת כן מה כתיב, בניך כשתילי זיתים. מהו כשתילי זיתים. מה זית דא, בין בסתווא, בין בקייטא, לא אתאבידו טרפוי, ותדיר אשתכח ביה חשיבות יתיר על שאר אילנין. כך בנהא יסתלקון בחשיבו על שאר בני עלמא. ולא עוד אלא דבעלה מתברך בכלא, בברכאן דלעילא, בברכאן דלתתא, בעותרא, בבנין, בבני בנין. הה"ד הנה כי כן יבורך גבר ירא יי'. וכתיב יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך וראה בנים לבניך שלום על ישראל.
(רעיא מהימנא) אליהו, קום אפתח עמי בפקודין, דאנת הוא עוזר לי, בכל סטרא. דהא עלך אתמר בקדמיתא, פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. ובן אהרן ודאי איהו אח דילי, אח לצרה יולד.
פתח ואמר, פקודא לדון בדיני סוטה, הה"ד ועבר עליו רוח קנאה וקנא וגו'. ודאי רוח טומאה מתרין סטרין אשתכח, חד בשקרא, וחד בקשוט. בגין דא, ברוח שקרא וקנא את אשתו, והיא לא נטמאה. ותנינא, ועבר עליו וגו', וקנא את אשתו והיא נטמאה.
וכי אית קושטא ברוח מסאבא. אלא בבר נש מסטרא דאילנא דטוב ורע, תמן יצר הרע, נחש. בזמנא דאית לב"נ אתתא שפירא, בכל עובדין טבין, דאתמר בה אשת חיל עטרת בעלה. יצר הרע אית ליה קנאה, כגוונא דאשכחנא דקני אדם על אנתתיה, עד דפתי לה, וגרם לה מיתה. ולזמנין שליט עלה בחובין, ומסאב לה, והא אתעבידת נבלה.
ויצר הרע, מסטרא דימינא, דיליה, דרגא דישמעאל, אתקרי נחש. ומסטרא דשמאלא, דרגיה דעשו סמא"ל, אתקרי כלב, ממנא דגיהנם דצווח הב הב, הדא הוא דכתיב לעלוקה שתי בנות הב הב, וברעותא דיליה למיכל נשמתא מסאבא, בנורא דיליה, גיהנם. ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו בקשוט, והיא נטמאה.
ובגינה אתמר, ובת איש כהן, דא מיכאל, כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף. ותמן אתוקדת ההיא זוהמא, ואתלבנת איהי מניה, ככסף דאתלבן בנורא, וההיא עופרת דזוהמא אתוקד, ואתעביד עפר, ואתאביד.
כגוונא דא בישראל, כד אינון מחללין אורייתא, קב"ה ייעול לון בגלותא דבני עשו ובני ישמעאל, תחות שעבודא דלהון, דדרגייהו כל"ב ונח"ש, ואתדנו תמן, ובהון יתבררו ויתלבנו ויצורפו כצרוף הכסף וכבחון הזהב, הה"ד וצרפתים כצרף את הכסף ובחנתים כבחן את הזהב, עד דיתקיים בהו, אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו.
ואילנא דטוב ורע, בגיניה אתמר, ויורהו יי' עץ וישלך אל המים וימתקו המים וגו'. בגין דהוו ישראל עם ערב רב, כלהו הוו אילנא דטוב ורע, ועל דא, חציו מתוק מסטרא דימינא. וחציו מר, מסטרא דשמאלא. ובזמנא דערב רב הוו מחטיאין לון לישראל, הוי כאילו הוו כלהו מסטרא דרע. ומיא אתהדרא כלהו מרירין, כההוא עץ מר במיא, הה"ד ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם.
והאי עץ מר, איהו כגוונא דנסיונא דסוטה, אי סטת תחות בעלה, אינון מיין דאשקיין לה אתהדרו מרירין, ובהון וצבתה בטנה ונפלה יריכה, ואי לא סטת מה כתיב, ונקתה ונזרעה זרע, ואולידת בר. אוף הכא וימתקו המים.
כגוונא דא, יתעביד לנסאה לון לישראל בפורקנא בתרייתא, הה"ד יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים, דאינון מסטרא דטוב, וקיימין בנסיונא. והרשיעו רשעים אינון מסטרא דרע, ויתקיים בהון ואל אדמת ישראל לא יבאו וקטיל לון.

— 6 —
והמשכילים יבינו, מסטרא דבינה, דאיהו אילנא דחיי, בגינייהו אתמר, והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע בהאי חבורא דילך דאיהו ספר הזהר, מן זוהרא דאימא עלאה תשובה. באלין לא צריך נסיון, ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי, דאיהו האי ספר הזהר, יפקון ביה מן גלותא ברחמי. ויתקיים בהון, יי' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר.
ואילנא דטוב ורע, דאיהו איסור והיתר טומאה וטהרה, לא שלטא על ישראל יתיר, דהא פרנסה דילן לא ליהוי, אלא מסטרא דאילנא דחיי, דלית תמן לא קשיא מסטרא דרע, ולא מחלוקת מרוח הטומאה, דכתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ.
דלא יתפרנסון ת"ח מעמי הארץ, אלא מסטרא דטוב, דאכלין טהרה כשר היתר, ולא מערב רב, דאכלין טומאה פסול איסור, דאינון מסאבין, דמסאבין גרמייהו בנשג"ז. בגין דאינון בנוי דלילית, דאיהי נשג"ז חזרין לשרשיהו. ועלייהו אתמר, כי משרש נחש יצא צפע.
ובזמנא דאילנא דטוב ורע שלטא, דאיהו חולין דטהרה, וחולין דטומאה. אינון חכמים דדמיין לשבתות וי"ט, לית לון אלא מה דיהבין לון אינון חולין. כגוונא דיום השבת, דלית ליה, אלא מה דמתקנין ליה ביומי דחול.
ובזמנא דשלטא אילנא דחיי, אתכפייא אילנא דטוב ורע, ולא יהא לע"ה, אלא מה דיהבין לון תלמידי חכמים, ואתכפיין תחותייהו, וכאלו לא הוו בעלמא.
והכי איסור והיתר, טומאה וטהרה, לא אתעבר מע"ה. דמסטרייהו לית בין גלותא לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד דאינון לא טעמין מאילנא דחיי, וצריך לון מתניתין באיסור והיתר טומאה וטהרה. אלא יהון מבוזים קדם ת"ח, כגוונא דחשוכא קמי נהורא, דערב רב אינון ע"ה אינון חשוכין. ולא אתקריאו ישראל, אלא עבדין זבינין לישראל, בגין דאינון כבעירין. והא אוקמוה.
וישראל אתקריאו אדם, ומנין דאית בהון בעירא ואדם. הה"ד ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם. ואתן צאני צאן מרעיתי, אינון ע"ה, טבין, מסטרא דטוב. אדם אתם, ת"ח.
ובקרא דא נמי רמיז ליה, לו עמי שומע לי ישראל וגו'. בתר דאמר עמי, אמאי קאמר ישראל. אלא עמי: ע"ה. ישראל: ת"ח. ובגינייהו אתמר ובני ישראל יוצאים ביד רמה.
כגוונא דפליג לון קב"ה בטורא דסיני, הכי פליג לון בפורקנא בתרייתא, דישראל דאתמר בהון, וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים. מסטרא דאילנא דחיי, דאינון נ' שנין דיובלא. אתמר בהון, המה יעלו בהר. ובהון ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל. ולון אתמר ואשא אתכם על כנפי נשרים, דאינון ענני כבוד. ואביא אתכם אלי. ובני ישראל יוצאים ביד רמה, הכי יפיק לת"ח, בכל האי יקר.
וכגוונא דאתמר בע"ה מסטרא דטוב, ויתיצבו בתחתית ההר. הכי יהון במפקנא בתרייתא, תחות ת"ח, כעבדא דאזיל לרגליא דסוסיא דמאריה. וכגוונא דאמר לון בתחתית ההר, אם תקבלו תורתי מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. הכי יימא במפקנו פורקנא בתרייתא, אם תקבלון עליכון ת"ח במפקנו דגלותא, כאדם דרכיב על סוסיא, ועבדא דמשמש ליה מוטב. ואם לאו תמן תהא קבורתכם, בגלותא.

— 7 —
וערב רב כגוונא דאתמר בהון, וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. הכי יהון רחיקין מן פורקנא, ויחמון לת"ח, ולעמא קדישא בכל האי יקר, ואינון רחיקין מינייהו. ואי בעו לאתחברא בהדייהו מה כתיב בהו, לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה. בההוא זמנא יתקיים בהו בישראל, יי' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר, והא אוקמוה אין מקבלין גרים לימות המשיח. ורשעים בחשך ידמו, אינון ערב רב. ובג"ד אמר נביאה עלייהו, ואל אדמת ישראל לא יבאו.
אמר אליהו, רעיא מהימנא, הא שעתא איהי לסלקא לעילא, באומאה אימא אנת, דהא בגינך אנא בעי לסלקא. דיהיב לי קב"ה רשו, לאתגלייא לך בבית אסורים דילך, בקבורה דילך, ולמעבד עמך טיבו, דאנת מחולל בחובין דעמא. הה"ד והוא מחולל מפשעינו.
א"ל רעיא מהימנא, באומאה עלך בשמא דידו"ד, לא תאחר בכל יכולתך, דהא אנא בצערא סגי. ויפן כה וכה וירא כי אין איש, עוזר לי, לאפקא לי מהאי צערא, בהאי קבורה דאתמר עלי, ויתן את הרשעים קברו, ולא אשתמודען בי, ואני חשיב בעינייהו בין ערב רב רשיעייא, ככלב מת דסרח בינייהו, דחכמת סופרים תסרח בינייהו, בכל קרתא וקרתא, ובכל אתר דישראל מפוזרין בינייהו בין מלכוון. ואתהדרו אינון ערב רב רעיין על ישראל, עאנא דקב"ה, דאתמר בהו ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, ולית לון יכולת למעבד טיבו עם ת"ח.
ואנשי חיל ויראי חטא מסובבים מעיר לעיר ולא יחוננו, ומחרימין ערב רב בינייהו. ולא יהבין לון באתרין סגיאין אלא דבר קצוב, דלא יהא תקומה לנפילו דלהון, ואפילו חיי שעה. וכל חכמים ואנשי חיל ויראי חטא בצערא בדוחקא ביגונא, חשיבין ככלבים. בנים המסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרש בראש כל חוצות. דלא אשכחו אכסניא בינייהו.
ואינון ערב רב, אינון עתירין, בשלוה, בחדווא, בלא צערא, בלא יגונא כלל, גזלנין מארי שוחד, דאינון דיינין רישי עמא. כי מלאה הארץ חמס מפניהם, עלייהו אתמר היו צריה לראש. באומאה עלך זמנא תניינא, בחי יי' צבאות אלהי ישראל יושב הכרובים, דכל אלין מלין לא יפלון מפומך, בכל יכלתך למללא בהון קמי קב"ה, ולאחזאה דוחקא דלהון. (ע"כ רעיא מהימנא)

— 8 —
איש כי יפליא לנדור וגו'. רבי אלעזר פתח, מדוע באתי ואין איש וגו'. מדוע באתי. כמה חביבין אינון ישראל קמי קב"ה, דבכל אתר דאינון שריין, קב"ה אשתכח בינייהו, בגין דלא אעדי רחימותא דיליה מנהון, מה כתיב, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ועשו לי מקדש סתם, דכל בי כנישתא דעלמא מקדש אקרי. והא אוקמוה. ושכינתא אקדימת לבי כנישתא.
זכאה ההוא ב"נ דאשתכח מאינון עשרה קדמאה בבי כנישתא, בגין דבהו אשתלים מה דאשתלים, ואינון מתקדשי בקדמיתא בשכינתא. והא אתמר. והא בעיא דישתכחו עשרה בזמנא חדא בבי כנישתא. ולא ייתו פסקי פסקי, דלא יתעכב שלימו דשייפין, דהא בר נש בזמנא חד עבד ליה קב"ה, ואתקין ליה כחדא כל שייפי, הה"ד הוא עשך ויכוננך.
ת"ח, כיון דב"נ אשתלימו שייפוי, בההוא זמנא אתתקן לכל שייפא ושייפא כדקא יאות. כגוונא דא, כיון דשכינתא אקדימת לבי כנישתא, בעיין עשרה דישתכחון תמן כחדא, וישתלים מה דישתלים. ולבתר דאתתקן כלא. ובמה היא תיקונא דכלא. כד"א ברב עם הדרת מלך, וע"ד עמא דאתייאן לבתר כן, כלהו תיקונא דגופא.
וכד אתת אקדימת שכינתא, ובני נשא לא אתייאן כחדא כדקא יאות. קב"ה קארי מדוע באתי ואין איש. מאי ואין איש. דלא מתתקני שייפי, ולא אשתלים גופא. דכד גופא לא אשתלים, אין איש. ובג"כ, ואין איש דייקא. ות"ח, בשעתא דגופא אשתלים לתתא, קדושה עלאה אתיא ועאל בהאי גופא, ואתעביד תתאה, כגוונא דלעילא ממש. וכדין, כלא בעיין דלא יפתחון פומא במילי דעלמא. בגין דהא קיימי ישראל בשלימו עלאה, ומתקדשי בקדושה עלאה, זכאה חולקהון.

— 9 —
איש כי יפליא וגו'. מאי כי יפליא. דאתפרש משאר בני עלמא, לאתקדשא כגוונא דלעילא, ולאשתכחא שלים. בשעתא דבר נש אתי לאתדכאה, מדכין ליה. בר נש דבעי לאתקדשא, מקדשין ליה. ופרסי עליה קדושה דלעילא, קדושה דאתקדש בה קודשא בריך הוא.
ר' אבא פתח, לדוד ברכי נפשי את יי' וכל קרבי את שם קדשו. כמה אית ליה לבר נש לאסתכלא ולמנדע בפולחנא דמאריה, דהא בכל יומא ויומא כרוזא קארי ואמר, עד מתי פתאים תאהבו פתי וגו'. שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. ולית מאן דירכין אודניה, אורייתא קא מכרזא קמייהו, ולית מאן דישגח.
תא חזי, בר נש אזיל בהאי עלמא, והוא חשיב דדיליה הוא תדיר וישתאר בגויה לדרי דרין, עד דאיהו אזיל בעלמא, יהבין ליה בקולרא, עד דאיהו יתיב, דיינין ליה בקינפון עם שאר בני דינא. אי אשתכח ליה סניגורא, הא אשתזיב מן דינא. הה"ד אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחננו ויאמר וגו'. מאן הוא סניגורא. אלין עובדין דכשרן, דקיימי עליה דב"נ בשעתא דאצטריך ליה.
ואי לא ישתכח עליה סניגורא, הא אתחייב מן דינא לאסתלקא מן עלמא. בההיא שעתא כד איהו שכיב בקולרא דמלכא, עד דזקיף עינוי, חמא דאתיין לגביה תרין, דכתבין קמיה כל מה דעביד בהאי עלמא. וכל מה דאפיק מן פומא, ויהיב דינא על כלא וכתבין קמיה. הה"ד כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו וגו'. והוא אודי עלייהו.
מאי טעמא, בגין דההוא עובדא דאיהו עביד, סלקא וקיימא עליה לאסהדא ביה, וקיימין לאסהדא עליה, וכלהו נחתין ואתרשימו קמיה, וקיימי קמיה, ולא מתעברן מניה, עד שעתא דאתדן בהו בההוא עלמא. ת"ח, כל אינון מלין דעביד ב"נ בהאי עלמא, כלהו זמינין וקיימי לאסהדא ביה, ולא אתאבידו מיניה. ובשעתא דמפקי ליה לקברא, כלהו מתעתדן ואזלי קמיה. ותלת כרוזי מכרזי. חד קמיה, וחד מימיניה, וחד משמאליה. ואמרי דא פלנייא דמריד במאריה. מריד לעילא, מריד לתתא, מריד באורייתא, מריד בפיקודוי. חמו עובדוי, חמו מלוי, טב ליה דלא אברי.
עד דמטי לגבי קברא, כלהו מתין אתרגזון מדוכתייהו עליה, ואמרי ווי ווי דדא אתקבר בגוון. עובדוי ומלוי אקדמן ועאלין לקברא, וקיימי עליה דההוא גופא, ורוחיה אזלא ושאט, ומתאבלא על גופא. כיון דב"נ אתטמר בבי קברי, דומ"ה קדים ונפיק תחות ידיה, תלתא בי דינא, די ממנן על דינא דקברא, ותלת שרביטי דאשא בידייהו, ודיינין רוחא וגופא כחדא. ווי על ההוא דינא, ווי על עובדוי.
בשעתא דאיהו תפיס בקולרא דמלכא, ואתדן דיניה, ואשתלים, דלא אשתכח עליה סניגוריא. וסנטירא דמלכא נחית, וקאים קמיה, לרגלוי, וחד סייפא שננא בידיה.
זקיף ב"נ עינוי, וחמי כתלי ביתא דמתלהטן באשא מניה, אדהכי חמי ליה קמיה, כוליה מלי עיינין, לבושיה אשא דלהיט קמיה דבר נש. הכי הוא ודאי, דהא כמה בני נשא חמו מלאכא בשוקא, וקיימי קמיה, ושאר בני נשא לא חמאן ליה.
ואי תימא, הא כתיב עושה מלאכיו רוחות וגו'. היך יכיל לאתחזאה בארעא. אלא מלה דא, הא אוקמוה, דכיון דנחית מלאכא לארעא, אתלבש בגופא, ואתחזי למאן דאתחזי, בההוא לבושא דאתלבש ביה. ואי לאו, לא יכיל למסבל ליה עלמא ולאתחזאה. כ"ש וכל שכן האי דכל בני עלמא צריכין ליה.
תלת טפין בחרביה וכו', והא אוקמוה חבריא. כיון דחמי ליה, אזדעזע כל גופיה ורוחיה, ולביה לא שכיך, בגין דאיהו מלכא דכל גופא. ורוחא דיליה אזלא בכל שייפי גופא, ואשתאיל מנייהו, כבר נש דאשתאיל מחבריה, למהך לאתר אחרא. כדין הוא אומר ווי על מה דעבד, ולא מהנייא ליה, אלא אי אקדים אסוותא דתשובה, עד לא מטא ההיא שעתא.
דחיל ההוא ב"נ, ובעי לאתטמרא ולא יכיל. כיון דחמי דלא יכיל, הוא פתח עינוי, ואית ליה לאסתכלא ביה, ואסתכל ביה בעיינין פקיחין. וכדין הוא מסיר גרמיה ונפשיה. וההוא שעתא, הוא עידן דדינא רבא, דב"נ אתדן ביה בהאי עלמא. וכדין רוחא אזלא בכל שייפי גופא, ואשתאיל מינייהו, ושאט בכל שייפין, ואזדעזעא לכל סטרין וכל שייפי גופא כלהו מזדעזען.
כד מטא רוחא לכל שייפא ושייפא, ואשתאיל מניה. נפל זיעא על ההוא שייפא, ורוחא אסתליק מניה. ומיד מית ההוא שייפא. וכן בכלהו.
כיון דמטי רוחא למיפק, דהא אשתאיל מכל גופא, כדין שכינתא קיימא עליה. ומיד פרחא מן גופא. זכאה חולקיה דמאן דאתדבק בה, ווי לאינון חייביא דרחיקין מנה, ולא מתדבקין בה.
וכמה בי דינא אעבר בר נש כד נפק מהאי עלמא. חד ההוא דינא עלאה דקאמרן, כד נפיק רוחא מן גופא. וחד דינא, כד עובדוי ומלוי אזלין קמיה, וכרוזי מכרזי עלוי. וחד דינא, כד עייל לקברא, וחד דינא דקברא. וחד דינא דתולעתא. וחד דינא דגיהנם. וחד דינא דרוחא דאזלא ושאט בעלמא, ולא אשכח אתר, עד דישתלימו עובדוי. ודאי שבעה עדנין יחלפון עלוי. בגין כך בעי בר נש, כד איהו אשתכח בהאי עלמא, לדחלא מן מאריה, ולאסתכלא בכל יומא ויומא בעובדוי, וייתוב מנייהו קמי מריה.
כד אסתכל דוד מלכא באינון דינין דבר נש, כד אסתלק מהאי עלמא, אקדים ואמר, ברכי נפשי את יי', עד דלא תפוק מעלמא, השתא דאנת אשתכחת עם גופא. וכל קרבי את שם קדשו, אתון שייפי דמשתתפי ברוחא, השתא דאשתכחת עמכון, אקדימו לברכא שמא קדישא, עד לא ימטי זמנא, דלא תיכלון לברכא ליה, ולאודאה עלייכו.

— 10 —
ת"ח איש כי יפליא לנדור נדר, נזיר דאקדים בהאי עלמא, לאתקדשא בקדושה דמאריה מיין ושכר יזיר חומץ יין וגו'. הכא אית לאסתכלא, כיון דאסיר ליה חמרא, ענבים למה. דהא בכהני כתיב יין ושכר אל תשת וגו', יכול ענבים נמי. לא. בענבים שרי. הכא לנזיר, מ"ט אסר ליה ענבים.
אלא, עובדא דא, ומלה דא, רזא עלאה הוא, לאתפרשא מן דינא בכלא. והא ידיעא ההוא אילנא דחב ביה אדם קדמאה, ענבים הוו. ודא הוא רזא דמלה, דהא יין ושכר וענבים, בסטרא חד אתאחדו. יין לעילא ואוקמוה. שכר לשמאלא, דהא שכר מיין נפקא. ענבים דכניש כלהו לגבייהו, ודא הוא אילנא דחב ביה אדם קדמאה. בג"כ כלא בחד סטרא אתאחד. ואי תימא דהאי נזיר שביק מהימנותא עלאה. לאו הכי, אלא לא אתחזי ביה עובדא מסטר שמאלא כלום.

— 11 —
ת"ח, דהכי אוליפנא מספרא דרב המנונא סבא, והכי הוא. כתיב גדל פרע שער ראשו, בעי דיתרבי שער רישיה ודיקניה, ויתפרש מיין ושכר וענבים, בגין דכלהו סטר שמאלא, ולא תליין שערא. יין אימא עלאה. שכר סטרא דאחידו ביה ליואי ונפקי מיין עלאה ולא תלי שערא. ובג"כ כד סליקו ליואי לההוא אתר, בעיין לאעברא כל שערא דלהון, כד"א והעבירו תער על כל בשרם.
ענבים אימא תתאה, דכניש יין ושכר לגווה, ועל דא אתפרש מכל סטר שמאלא, דלא לאחזאה עובדא דילהון לגביה. ענבים דא לא תלי שערא ודיקנא. דהא נוקבא בעייא לספרא שערא, כד אתיא לאזדווגא בדכורא, והא דיקנא לא אשתכח בה. בג"כ הוא תלי שערא דרישא ודיקנא, ורזא דמלה נזיר אלהים אקרי, ולא נזיר יי', פריש מדינא כלא.

— 12 —
ת"ח, על דא כתיב, וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וגו'. על נפשו לא כתיב, אלא על הנפש סתם. ומאי איהו. דא ענבים, דאקרי נפש. וע"ד כתיב חטא, בגין דסטר דיליה יין ושכר הוא, וגרע מניה אתר דינא. חטא, מאי חטא. אלא גרע דינא של הנפש.
אי הכי, אמאי וכפר עליו. בגין דהשתא קא אתיא לאתחברא בהדייהו, ולא מקבלן ליה הני אתרי, עד דימלך בכהנא, ויכפר עליה, בגין דאיהו שדי לון לבר בקדמיתא, כיון דהשתא אתי לגבייהו, בעי לאתחברא תקונא דכפרה, ויקבלון ליה, ודא הוא רזא דמלה.
ואי תימא, שמשון נזיר אלהים הוה, אמאי אתענש. אלא שפיר הוא מלה, דבעל בת אל נכר. והוה ליה לאתחברא בדידיה, במה דאתחזי ליה. והוא דהוה קדיש, אערב ההיא קדושה בבת אל נכר, ושביק אתריה, דאתחזי לההיא קדושה, ובג"כ אתענש.
ואית מאן דאמר, דלית ליה חולקא בההוא עלמא. מ"ט בגין דאמר תמות נפשי עם פלשתים, ומסר חולקיה בחולקא דפלשתאי, דימות נפשיה עמהון בההוא עלמא. כך הוו מכרזי על נזירא, לך לך אמרין נזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב. והא אוקמוה חברייא.
ליואי מה כתיב בהו, וכה תעשה להם לטהרם הזה עליהם מי חטאת והעבירו תער על כל בשרם. כיון דעברי שערא, ועבדי כולי האי, כדין אקרי ליואי טהור, ולא קדוש. אבל האי נזיר בגין דאתפרש מהאי סטרא, אקרי קדוש ולא טהור. בגין כך כתיב, כל ימי נדר נזרו וגו' אשר יזיר ליי' קדוש יהיה וגו'.
גדל פרע שער ראשו, משום הא דכתיב, ושער ראשה כעמר נקא, דבהאי דמי לגוונא דלעילא. אמר ר' יהודה בר רב, בשערי ממש אשתמודע דאיהו קדישא, דכתיב קוצותיו תלתלים.
תאני ר' שמעון, אלמלי ידעי בני נשא, מאי קאמרי בהאי שערא, וברזא דיליה, כמה דאיהו ברזא דרזין, אשתמודען למאריהון, בחכמתא עלאה. עד כאן רזי דאורייתא, מכאן ולהלאה סתרי תורה, סחרה ואתננה קדש ליי'.

— 13 —
דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו וגו'. רבי יצחק פתח ואמר, וחסד יי' מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים. כמה גדולה היראה לפני הקב"ה, שבכלל היראה ענוה, ובכלל הענוה חסידות. נמצא שכל מי שיש בו יראת חטא, ישנו בכלן ומי שאינו ירא שמים, אין בו לא ענוה ולא חסידות.
תאנא, מי שיצא מן היראה, ונתלבש בענוה, ענוה עדיף, ונכלל בכלהו. הה"ד, עקב ענוה יראת יי'. כל מי שיש בו יראת שמים, זוכה לענוה. כל מי שיש בו ענוה, זוכה לחסידות. וכל מי שיש בו יראת שמים, זוכה לכלם. לענוה, דכתיב עקב ענוה יראת יי'. לחסידות, דכתיב וחסד יי' מעולם ועד עולם על יראיו.
תאנא, כל אדם שיש בו חסידות, נקרא מלאך יי' צבאות. הה"ד, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך יי' צבאות הוא. מפני מה זכה כהן להקרא מלאך יי' צבאות. אמר ר' יהודה, מה מלאך יי' צבאות, כהן למעלה, אף כהן מלאך יי' צבאות למטה.
ומאן הוא מלאך יי' צבאות למעלה. זה מיכא"ל השר הגדול, דאתי מחסד של מעלה, והוא כהן גדול של מעלה, כביכול, כהן גדול דלתתא, אקרי מלאך יי' צבאות, משום דאתי מסטרא דחסד. מהו חסד. רחמי גו רחמי. ובגין כך, כהן לא אשתכח מסטרא דדינא. מ"ט זכה כהן לחסד, בגין היראה. הה"ד וחסד יי' מעולם ועד עולם על יראיו.
עולם ועולם מהו. אמר רבי יצחק כמה דאתתקן באדרא קדישא, עולם חד, ועולם תרי. א"ר חייא אי הכי מן העולם ועד העולם מבעי ליה. א"ל, תרי עלמי נינהו. ואתהדרו לחד. א"ר אלעזר לר' יצחק עד מתי תסתום דבריך. מן העולם ועד העולם, כללא דרזא עלאה, אדם דלעילא, ואדם דלתתא, והיינו עולם ועולם. וכתיב ימי עולם, וכתיב שנות עולם, והא אוקמוה באדרא קדישא עלאה.
על יראיו, דכל מאן דאיהו דחיל חטאה, אקרי אדם. אימתי. א"ר אלעזר, דאית ביה יראה ענוה חסידות, כללא דכלא.
אמר רבי יהודה, והא תנינן אדם כללא דדכר ונוקבא. א"ל ודאי הכא הוא, בכללא דאדם, דמאן דאתחבר דכר ונוקבא, אקרי אדם, וכדין דחיל חטאן. ולא עוד אלא שריא ביה ענוה. ולא עוד אלא דשריא ביה חסד. ומאן דלא אשתכח דכר ונוקבא, לא הוו ביה לא יראה ולא ענוה ולא חסידות. ובגין כך אקרי אדם כללא דכלא, וכיון דאקרי אדם, שרייא ביה חסד, דכתיב אמרתי עולם חסד יבנה וגו'. ולא יכיל לאתבנאה, אי לא אשתכח דכר ונוקבא.
וכתיב וחסד יי' מעולם ועד עולם על יראיו. יראיו כללא דאדם. ד"א וחסד יי' מעולם ועד עולם, אלין אינון כהני דאתו מסטרא דחסד, ואחסינו אחסנא דא דנחית מעולם דלעילא לעולם דלתתא. על יראיו, כהני דלתתא, דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו לאתכללא בכללא דאדם. וצדקתו לבני בנים, משום דזכה לבני בנים. אמר רבי יהודה, אי הכי, מהו וצדקתו, וחסדו מבעי ליה.

— 14 —
אמר רבי אלעזר, היינו רזא דתנינן בזאת, כי מאיש לקחה זאת. וכתיב לזאת יקרא אשה, וזאת אתכלילת באיש, דהיינו חסד, וזאת נוקבא. חסד דכר. ובגין כך דכר דאתי מסטרא דחוורא דא, אקרי חסד. וזאת אתקרי צדק, דאתיא מסטר סומקא. ובגין כך אקרי אשה. והיינו דכתיב וצדקתו, מאי וצדקתו. צדקתו דחסד, בת זוגו, דאתבסמא דא בדא. ובגין כך תנינן, כל כהן שאין לו בת זוג, אסור בעבודה, דכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו.
אמר ר' יצחק, משום דלית שכינתא שריא, במאן דלא אנסיב, וכהני בעיין יתיר מכל שאר עמא, לאשרייא בהו שכינתא. וכיון דשרת בהו שכינתא, שריא בהו חסד, ואקרון חסידים. ובעיין לברכא עמא, הה"ד וחסידיך יברכוכה. וכתיב, תמיך ואוריך לאיש חסידך. ומשום דכהנא אקרי חסיד, בעי לברכא. ובגין כך כתיב, דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו. מאי טעמא. משום דאקרון חסידים, וכתיב וחסידיך יברכוכה.

— 15 —
כה תברכו את בני ישראל אמור להם, כה תברכו, בלשון הקדש. כה תברכו, ביראה. כה תברכו, בענוה. אמר ר' אבא, כה תברכו, תאנא, האי צד"ק אתקרי כ"ה, דכל דינין מתערין מכ"ה, והיינו דאמר ר' אלעזר, מהו מכה רבה. כלומר, מכה מן כה. וכתיב והנה לא שמעת עד כ"ה, כמה דאגזים משה. וכתיב בזאת תדע כי אני יי', וכלא חד, וכתיב ולא שת לבו גם לזאת, דזמינא לחרבא ארעיה.
ומהאי כ"ה מתערין דינין. ומדאתחבר עמה חסד, אתבסמת. ובגין כך, אתמסר דא לכהן, דאתי מחסד, בגין דתתברך ותתבסם כ"ה, הה"ד כה תברכו, כלומר, אע"ג דהאי כה אשתכחת בדינין, תבסמון לה, ותברכון לה, דכתיב כה תברכו את בני ישראל, תברכו בהאי חסד לכ"ה, ותבסמון לה לקבלייהו דישראל, בגין דלא ישתכחון בה דינין.
הה"ד כה תברכו את בני ישראל אמור להם. אמרו לא כתיב, אלא אמור, לאפקא משרבו הפריצים, דלא מפרסמין מלה, דהא לא אתפקדו לפרסמא שמא, משמע דכתיב אמור להם. אמור סתם. ד"א אמור כיון דכתיב כה תברכו, אמאי לא כתיב תאמרו. אלא תני ר' יהודה, אמור להם. זכו להם, לא זכו אמור סתם.
ר' יצחק פתח, וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה וגו'. וראיתי אני דניאל לבדי. והא תנינן, אינהו נביאי, ואיהו לאו נביא, ומאן נינהו. חגי זכריה ומלאכי. אי הכי, אתעביד קדש חול, והא כתיב לא ראו, אמאי דחילו. ובדניאל כתיב וראיתי אני, ולא דחיל. ואיהו לאו נביא, הא חול קדש.
אלא הכי תאנא, כתיב אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח. בזאת הא דאמרן זאת עדבא חולקיה, לאתחסנא, ולמעבד ליה נוקמין. ותנא, עביד קב"ה לדוד, רתיכא קדישא עם אבהתא, כתרין עלאין קדישין דכלא, דאחסינו אבהתא. ותאנא, מלכו ירית דוד לבנוי בתרוי. ובאתר מלכו דלעילא, אתקף, ואחסין הוא ובנוי מלכו דא, דלא אעדי משולטנהון לדרי דרין.
ותאנא, בשעתא דהאי כתרא דמלכותא אתער לבנוי דדוד, לית מאן דקאים קמיה. וראיתי אני דניאל לבדי את המראה, משום דמבנוי דדוד הוה, דכתיב ויהי בהם מבני יהודה דניאל חנניה וגו'. והוא חמא וחדי בהאי דהוא מסטר אחסנת חולקא עדבא דאבוי, ומשום דהוה דיליה הוא סביל, ואחריני לא סבלי. דאמר רבי שמעון, בשעתא דהאי כ"ה אתער בדינוי, לא יכלין בני עלמא למיקם קמיה.
ובשעתא דפרסין כהני ידייהו, דאתיין מחסד, אתער חסד דלעילא, ואתחבר בהאי כה, ומתבסמא ומתברכא באנפין נהירין לבני ישראל, ואתעדי מנהון דינין, הה"ד כה תברכו את בני ישראל, ולא לשאר עמין.
בגין כך כהן, ולא אחרא. כהן בגין דיתער האי כתרא דיליה חס"ד, על ידוי, דאקרי חסיד, דכתיב לאיש חסידך. והוא אתי מסטרא דחסד. וכתיב וחסידיך יברכוכה, אל תקרי יברכוכה, אלא יברכו כ"ה. כה תברכו, בשם המפורש. כה תברכו, בלשון הקדש.
תאנא, אמר ר' יהודה, בשעתא דכהנא דלתתא קם ופריס ידוי, כל כתרין קדישין דלעילא מתערין, ומתתקנין לאתברכא, ונהרין מעומקא דבירא, דאתמשך להו מההוא עומקא דנפק תדיר, ולא פסיק ברכאן דנבען, מבועין לכלהו עלמין ומתברכן ומתשקיין מכלהו.
ותאנא, בההוא זמנא, לחישותא ושתיקותא הוי בכל עלמין. למלך דבעי לאזדווגא במטרוניתא, ובעי למעאל לה בלחישו, וכל שמשין מתערין בההוא זמנא ומתלחשין, הא מלכא אתי לאזדווגא במטרוניתא. מאן מטרוניתא. דא כנסת ישראל. מאן כ"י. כנסת ישראל סתם.
תאנא אמר ר' יצחק, כהן בעי לזקפא ימינא על שמאלא, דכתיב וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם. ידו כתיב, ולא ידיו. משום דשבחא דימינא על שמאלא. אמר רבי אלעזר, רזא הוא, משום דכתיב והוא ימשול בך.
תאנא, כהן דבעי לפרסא ידוי, בעי דיתוסף קדושה על קדושה דיליה, דבעי לקדשא ידוי, על ידא דקדישא. מאן ידא דקדישא. דא ליואה. דבעי כהנא ליטול קדושה דמייא מידוי, דכתיב וקדשת את הלוים, הא אינון קדישין. וכתיב בהו בלוים, וגם את אחיך מטה לוי וגו'. שבט אביך כלל. מכאן, דכל כהן דפריס ידוי, בעי לאתקדשא ע"י דקדישא, ליתוסף קדושה על קדושתיה. ועל דא, לא יטול קדושה דמייא, מבר נש אחרא, דלא הוי קדישא.
ובצניעותא דספרא תאנא, לוי דאתקדש כהנא על ידוי, בעי הוא לאתקדשא בקדמיתא. ואמאי לוי, ויתקדש על ידא דכהנא אחרא. תאנא, כהנא אחרא לא בעי, דהא כהן דלא שלים, לא בעי האי כהנא שלים, לאתפגם על ידא דפגימא דלא שלים. אבל לוי דאיהו שלים, ואתחזי לסלקא בדוכנא, ולמפלח משכן זמנא, הא שלים הוא, והא אקרי קדוש, דכתיב וקדשת את הלוים. א"ר תנחום, אף אקרי טהור, דכתיב וטהרת אותם. ובגין כך בעי לאוספא כהנא קדושה על קדושתיה.
תאנא, כהנא דפריס ידוי, בעי דלא יתחברון אצבען דא בדא, בגין דיתברכון כתרין קדישין, כל חד וחד בלחודוי, כמה דאתחזי ליה. בגין דשמא קדישא בעי לאתפרשא באתוון רשימין דלא לאערבא דא בדא. ולאתכוונא באינון מלין.
א"ר יצחק, בעי קב"ה דיתברכון עלאי, בגין דיתברכון תתאי, ויתברכון עלאי דאינון קדישין בקדושה עלאה, על ידא דתתאי, דאינון קדישין בקדושה עלאה, דאינון קדישין מכל קדישין דלתתא, דכתיב וחסידיך יברכוכה.
א"ר יהודה, כל כהן דלא ידע רזא דא, ולמאן מברך, ומאן היא ברכתא דמברך, לאו ברכתא דיליה ברכתא, והיינו דכתיב, כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. מאי דעת. דעת סתם. ותורה יבקשו מפיהו, עלאין, יבקשו מפיהו. ומאי יבקשו מפיהו. תורה. תורה סתם, היך אחידא תורה דלעילא דאקרי תורה סתם. דתניא, תורה שבכתב ותורה שבע"פ באינון כתרין עלאין דאתקרון הכי. מ"ט. כי מלאך יי' צבאות הוא. ותנינא, דבעי כהנא לכוונא באינון מלין דלעילא, ליחדא שמא קדישא כמה דאצטריך.

— 16 —
אמר ר"ש, תאנא בצניעותא דספרא, שמא קדישא אתגלייא ואתכסייא. דאתגלייא, כתיב ביו"ד ה"א וא"ו ה"א. דאתכסייא כתיב באתוון אחרנין, וההוא דאתכסייא הוא טמירו דכלא. א"ר יהודה, ואפילו ההוא דאתגלייא, אתכסיא באתוון אחרן, בגין ההוא טמירא דטמירין בגו.
דהא הכא בעי כהנא לצרפא שמא קדישא, ולמיחת רחמי, דכלהו כלילן בדיבור דכ"ב אתוון כתרי דרחמי. ובהני אתוון דהאי שמא, סתימאן כ"ב מכילן דרחמי, וי"ג דעתיקא סתים וגניז מכלא, וט' דאתגליין מזעיר אנפין ומתחברן כלהו בצרופא דשמא חד, דהוה מכוון כהנא כד פריס ידוי בכ"ב אתוון גליפן.
ותאנא, כד הוה צניעותא בעלמא, הוה מתגלייא שמא דא לכלא. מדאסגי חציפותא בעלמא, סתים באתווי. דכד הוה מתגלייא. כהנא מכוין, ושמא מתפרש. במאי מכוין. מכוין בסתימא דטמיר וגניז, ומתגלייא ומתפרש. מדאסגי חציפותא בעלמא, סתים כלא באתוון רשימין.
ות"ח, דכל הני כ"ב מכילן דרחמי, משה אמרן בתרי זמני. זמנא קדמאה אמר, י"ג מכילן דעתיקא דעתיקין סתימא דכלא, לנחתא אלין לאתר דדינא אשתכח, לאכפיא להו. זמנא תניינא, אמר ט' מכילן דרחמי, דכלילן בזעיר אנפין, ונהירין מעתיקא סתימאה דכלא. וכלהו כליל כהנא כד פריס ידוי לברכא עמא, ומשתכחן דמתברכן כלהו עלמין בסטרא דרחמי, דאתמשכן מעתיקא טמירא סתימאה דכלא. וכל הני כ"ב אתוון, מכילן סתימאן.
יברכך יי' וישמרך, אלין תלת קראי, וג' שמהן דתריסר אתוון כלילן לקבליהון, ובכלא אתכוון כהנא. וכל עלאי ותתאי מתבסמן בכ"ב אתוון, דסתימין בהני ג' קראי, לקביל כ"ב מכילן דרחמי דכליל כלא. ובג"כ כתיב אמור, ולא אמרו, כמה דאוקימנא. אמור. דבעי לכוונא בכל הני סתימין, בכל הני דרגין. אמור: במלין סתימין דלעילא. אמור: חושבן רמ"ח אברין דבאדם חסר חד. מ"ט. דבחד תליין כלהו. וכלהו מתברכאן בהאי ברכתא, בהני תלת קראי, כדאמרן. להם: לאתכללא בהאי ברכתא עלאין ותתאין.
תאנא, א"ר יוסי, יומא חד יתיבנא קמיה דר"א ב"ר שמעון, שאילנא ליה, אמינא, רבי מאי קא חמא דוד דקאמר אדם ובהמה תושיע יי', אדם תינח, בהמה למה. א"ל יאות שאלת, כלא במניינא הוא, זכו אדם, לא זכו בהמה.
אמינא, רבי, רזא דמלה קא בעינא. א"ל כלא אתמר, ות"ח, קרא קב"ה לישראל אדם, כגוונא דלעילא. וקרא להו בהמה, וכלא בחד קרא, דכתיב ואתן צאני צאן מרעיתי וגו'. ואתן צאני צאן מרעיתי, הא בהמה. אדם אתם, הא אדם. וישראל אקרו אדם ובהמה, ובג"כ אדם ובהמה תושיע יי'. ועוד רזא דמלה, זכו אדם כגוונא דלעילא. לא זכו, בהמה אקרון. וכלהו מתברכאן בשעתא חדא. אדם דלעילא. ובהמה דלתתא. וכ"ש דכלא אית בהו בישראל, הה"ד אדם ובהמה תושיע יי'.
ות"ח, לית ברכתא לתתא אשתכח, עד דישתכח לעילא. ומדאשתכח לעילא אוף לתתא אשתכח, וכלא הכי תליא לטב ולביש. לטב, דכתיב אענה את השמים והם יענו את הארץ. לביש, דכתיב יפקוד יי' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה.
א"ר יהודה, בג"כ כתיב אמור להם סתם, לאתברכא עלאין ותתאין, כלהו כחדא. דכתיב כה תברכו בתחלה, ואחר כך את בני ישראל אמור להם סתם, לאתברכא כלהו כחדא, יברכך יי', לעילא. וישמרך, לתתא. יאר יי' פניו, לעילא. ויחנך, לתתא. ישא יי' פניו, לעילא. וישם לך שלום לתתא.
ר' אבא אמר, כלהו כחדא מתברכאן, בכ"ב אתוון גליפן דשמא קדישא דאתכלל וסתים הכא, בכ"ב אתוון מתברכאן כלהו. ואינון רחמי גו רחמי, דלא אשתכח בהו דינא. ולא, והכתיב ישא יי' פניו אליך. אמר רבי אבא, ישא: יסלק ויעבר בגין דלא ישתכח דינא כלל.

— 17 —
תאנא, אמר רבי יוסי, בשעתא דכהנא פריס ידוי, אסיר ליה לעמא לאסתכלא ביה, משום דשכינתא שריא בידוי. א"ר יצחק, אי הכי, כיון דלא חמאן מה אכפת להו, דהא כתיב כי לא יראני האדם וחי, בחייהון לא חמאן, אבל במיתתהון חמאן. א"ל, משום דשמא קדישא רמיזא באצבען דידוי, ובעי ב"נ לדחלא, אע"ג דלא חמאן שכינתא, לא בעאן לאסתכלא בידייהו דכהני, בגין דלא ישתכחון עמא חציפאן לגבי שכינתא.
תאנא, בההיא שעתא דכהנא פריס ידוי, צריכין עמא למיתב בדחילו, באימתא, ולינדע דההיא שעתא, עידן רעותא אשתכח בכלהו עלמין, ומתברכן עלאין ותתאין, ולית דינא בכלהו. והוא שעתא, דאתגלי סתימא עתיקא דעתיקין בזעיר אנפין ואשתכח שלמא בכלא.
[א] אמר רבי שמעון, בהני תלת קראי רישיהון יו"ד יו"ד יו"ד, י"ברכך י"אר י"שא. כלהו לאחזאה מהימנותא שלימא. ולאתברכא מעתיקא מאן דאצטריך. יו"ד יו"ד יו"ד, לאתברכא זעיר אנפין מעתיקא דכלא. ובג"כ יברכך יי' לעילא, וישמרך הוא לתתא, וכן כלהו.[ב] ותאני תנא קמיה דר"ש, האי מאן דמצער בחלמיה, ליתי בשעתא דכהני פרסי ידייהו, ולימא רבש"ע אני שלך וחלומותי שלך וכו'. אמאי. משום דההיא שעתא אשתכחו רחמי בעלמין כלהו, ומאן דיבעי צלותיה בצעריה, אתהפך ליה דינא לרחמי.

— 18 —
פקודא דא לברכא כהנא ית עמא בכל יומא, בזקיפו דאצבען. ולברכא ברכתא בכל יומא, לאשתכחא ברכאן עילא ותתא. דהא אצבעאן קיימן ברזא עלאה, חמש גו חמש. חמש דימינא, וחמש דשמאלא. חמש דימינא, אינון שבחא יתירא על אינון דשמאלא, בגין, דהא ימינא אית ליה שבחא יתירא על שמאלא. וע"ד בברכתא דקא בריך כהנא ית עמא, אצטריך לזקפא ימינא על שמאלא. ולעיינא בעינא טבא.
וכד פריש ידוי כהנא, שכינתא שריא על אינון אצבען, דהא קב"ה אסתכם עמיה דכהנא באינון ברכאן. וישראל מתברכין מתרין סטרין מעילא ותתא. מעילא, שכינתא דשריא על אינון אצבען. וכהנא דקא מברך.
ת"ח, מלין דקא עבדי, מתערין מלין לעילא. כגוונא דא בפרישו דאצבען דכהנא לתתא, אתערת שכינתא למיתי ולשריא עלן. וכן כמה מלין אינון בעלמא, דמתערין מלין לעילא. דהא באתערותא דלתתא, אתער חילא אחרא לעילא. והא אוקימנא בכמה דוכתי. והיינו טעמא דלולב, והיינו טעמא דשופר. וכמה אינון בהאי גוונא עשר אצבען, מתערי שכינתא לשרייא עלייהו. מתערי עשר דרגין אחרנין לעילא לאנהרא, וכלא בשעתא חדא.
וע"ד, אסיר ליה לבר נש לזקפא אצבען בזקיפו למגנא, אלא בצלותא, ובברכאן, ובשמא דקב"ה. והא אוקימנא, דאינון אתערו דשמא קדישא, ורזא דמהימנותא. זקיפו דאצבעאן, ממנן בההוא זקיפו דלהון, עשרה שליטין, כמה דאוקמוה. וכהנא בעי לברכא בעינא טבא, באסתכמותא דשכינתא, כמה דאתמר.
בההיא שעתא דברכתא דא נפקא מפומיה דכהנא, אינון שתין אתוון, נפקין וטסין ברקיעא, וממנן שתין רברבין, על כל את ואת. וכלהו אודן על כל אלין ברכאן. מאי טעמא שתין אתוון בברכן אלין. בגין דישראל שתין רבוא אינון, ורזא דשתין רבוא קיימין בעלמא, וכל חד וחד איהו חד רבוא.
שמא קדישא דנפקא מהאי, סלקא לעילא, עד ההוא כרסייא דלעילא. וכלא שכינתא עלאה, ושכינתא דלתתא, אודן בכהנא באינון ברכאן, וכל אינון שתין ממנן. וע"ד כתיב, ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. וכדין קב"ה מברך לון לישראל.
(רעיא מהימנא) פקודא בתר דא, ברכת כהנים יברכך יי'. יאר יי'. ישא יי'. מקורא מתלת שמהן אלין, יו"ד ה"י וא"ו ה"י. קדושה, אהי"ה אהי"ה אהי"ה, דמקורא דיליה, יו"ד ה"א וא"ו ה"א. קשורא דתרויהו, יחוד דתרווייהו, אדנ"י, דביה א"י, דרמיזין איהדונה"י ורמיזין א"י רביעאה, מתרי שמהן מפרשן, דרשימין בהון (ע"כ רעיא מהימנא).

— 19 —
ושמו את שמי. מהו ושמו את שמי. א"ר יהודה, יתקנו. כמה דכתיב ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו. לאתקנא בברכתהון כתרין דימינא לימינא, וכתרין דשמאלא לשמאלא, כדקא חזי. דבעיא דלא יטעון בהון, לאתקנא כלא, בגין דיתברכון עלאין ותתאין.
ואי יעבדון הכי, מה כתיב. ואני אברכם. למאן. לאינון כהני, דכתיב ומברכיך ברוך. וכתיב ואברכה מברכיך. אינון מברכין לעמא, ואנא אברך להו. ולפיכך כתיב ושמו, ולא כתיב יאמרו, או יזכרו.
תאנא, כל כהן דלא רחמין ליה עמא, לא יפרוס ידוי. ועובדא הוה בחד כהן דקם ופריס ידוי, ועד דלא אשלים, אתעביד תלא דגרמי. מ"ט. משום דלא בריך בחביבותא. וקם אחר ופריס ידוי ובריך, ואתתקן ההוא יומא. כל כהן דהוא לא רחים לעמא, או עמא לא רחמין ליה, לא יפרוס ידוי לברכא לעמא, דכתיב טוב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך, אלא יברך.
תאנא, א"ר יצחק, בא וראה מה כתיב בההוא רשע דבלעם, בשעתא דאתמסר ליה לברכא לישראל, הוה משגח בעינא בישא, בגין דלא יתקיים ברכתא, והוה תלי מלוי בההוא עינא בישא, דכתיב נאם בלעם בנו בעור. מאי בנו בעור. מההוא דהוה סאני להו יתיר מכל בני עלמא. ונאם הגבר שתום העין, דסתים עינא טבא מנייהו, בגין דלא יתברכון, ולא יתקיים ברכתא.
א"ר יהודה, הכי הוא ודאי, דאשתכח פקיחא דעינא לברכא, דכתיב פקח עיניך, בגין לברכא. וברכתא דרב המנונא סבא, הכי אמר, קב"ה יפקח עינוי עלך. ובההוא רשע כתיב, שתום העין. בגין דלא יתברכון על ידוי. וא"ר יצחק, בג"כ כהנא דבריך בעינא טבא, ברכתיה אתקיים. ודלא מברך בעינא טבא, כתיב, אל תלחם את לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו, כלומר אל תבעו מניה ברכתא כלל.
אמר ר' יוסי, ת"ח, כתיב ולא אבה יי' אלהיך לשמוע אל בלעם וגו'. לשמוע אל בלעם, אל בלק מבעי ליה, דהא עביד בלק כלא, מהו אל בלעם. אלא משום דהוה סתים עינוי, בגין דלא יתברכון ישראל. תאנא, א"ר יוסי, א"ל קב"ה לבלעם, רשע, את סתים עינך בגין דלא יתברכון בני. אנא אפקח עיני, וכל מלין דתימא, אהפך להו לברכאן. הה"ד, ויהפך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך וגו'.
וע"ד כתיב, טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל. מהו מלחמו. כמה דאוקימנא, דכתיב לחם אלהיו מקדשי הקדשים וגו'. משמע דקדשי הקדשים לחם אלהיו נפק מניה. ובג"כ כי נתן מלחמו לדל. תניא, כמה חביבין ישראל קמי קב"ה, דעלאי לא מתברכי אלא בגיניהון דישראל.
דתנינן, אמר רבי יהודה, אמר רבי חייא, אמר רבי יוסי, נשבע הקדוש ברוך הוא, שלא יכנס בירושלם של מעלה, עד שיכנסו ישראל בירושלם של מטה, שנאמר בקרבך קדוש ולא אבא בעיר. כלומר, כל זמנא דשכינתא הכא בגלותא, שמא דלעילא לא אשתלים. וכל תקונין לא אתקנו, כביכול אשתאר שמא קדישא חסרא.
רבי אבא הוה אזיל ללוד, פגע ביה ר' זירא בר רב, א"ל הא חמינא אפי שכינתא, ומאן דחמי אפי שכינתא, בעי למיזל ולרהטא בתראה. הה"ד, ונדעה נרדפה לדעת את ה'. וכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר יי' וגו'. כי מציון תצא תורה וגו'. ואנא בעינא למהך בתרך, ולמילף מאינון מלי מעלייתא, דאתון טעמין כל יומא, מאדרא קדישא.

— 20 —
מאי דכתיב, והאמין ביי' ויחשבה לו צדקה, אי קב"ה חשבה לאברהם, או אברהם לקב"ה. ואנא שמענא, דקב"ה חשבה לאברהם, ולא אתישבא בלבאי. א"ל הכי אוקימנא, ולאו הכי הוי. ת"ח, ויחשבה, ויחשוב לו לא כתיב, אלא ויחשבה, אברהם ודאי חשבה לקב"ה. דתניא, כתיב ויוצא אותו החוצה, א"ל קב"ה, צא מאצטגנינות שלך, לאו ההוא אורחא למנדע שמי, את חמי, ואנא חמינא, אברם אינו מוליד, אברהם מוליד. מכאן ולהלאה, אשתדלו בארחא אחרא, כ"ה יהיה זרעך. מאי כ"ה. היא כתרא עשיראה קדישא דמלכא, למנדע שמיה, והיא כתרא דדינין מתערין מנה.
ותאנא, כה יהיה זרעך ממש. בההיא שעתא חדי אברהם, לאסתכלא ולמנדע שמיה, ולאתדבקא ביה, משום דאתבשר בכ"ה, ואע"ג דדינין מתערין מנה, חשבה אברהם לההוא כתרא, אע"ג דהיא דינא, כאלו היא רחמי. הה"ד, ויחשבה. מאי ויחשבה. לההוא כתרא. צדקה רחמי. אמר רבי יצחק, כ"ה כתרא עשיראה היא, ואתקרי צד"ק, ודינין מתערין מנה, ואברהם אע"ג דידע דדינין מתערין מנה מהאי צדק. הוא חשבה צדקה, דדינין לא מתערין מנה, בגין דהוא רחמי.

— 21 —
תו אמר ר' אבא, מאי דכתיב ויי' ברך את אברהם בכל, כד"א כי כל בשמים ובארץ. וכתיב כה תברכו, דבגינייהו דישראל מתברך האי כ"ה על ידא דכהנא, בגין דיתברכון ישראל לתתא, וישתכח ברכתא בכלא ולזמנא דאתי כתיב יברכך יי' מציון וגו'. ברוך יי' מציון שוכן ירושלם.

— 22 —
ויהי ביום כלת משה וגו'. תנא רבי יוסי, ביום שנכנסה כלה לחופה. במאי אוקימנא ביום כלת משה. אלא מלמד, דעל ידוי דמשה נכנסה. אמר רבי יהודה, וכי עד השתא אתעכבת דלא עיילת לדוכתה, והכתיב ולא יכול משה לבא אל אהל מועד וגו'. א"ר יצחק אין מוקדם ומאוחר בתורה.
ויהי ביום כלת משה, כלת של משה ודאי. דתנינן אמר ר"ש, מאי דכתיב עלית למרום שבית שבי וגו'. אלא בשעה שאמר לו קב"ה, של נעליך מעל רגליך, אזדעזע ההר, אמר מיכאל קמי קב"ה, רבש"ע תבעי לסתור אדם. והא כתיב זכר ונקבה בראם ויברך אותם, ולית ברכתא אשתכח, אלא במאן דאיהו דכר ונוקבא, ואת אמרת לאתפרשא מאתתיה.
א"ל הא קיים משה פריה ורביה, השתא אנא בעינא דיתנסב בשכינתא, ובגיניה יחות שכינתא לדיירא עמיה, הה"ד עלית למרום שבית שבי. ומאי שבי. שכינתא דאתנסיבת עמך. לקחת מתנות באדם. באדם לא כתיב אלא באדם הידוע למעלה. וביומא דנחתת שכינתא, ההוא יומא דאתנסבא במשה נחתא, הה"ד כלת משה, כלת משה ממש.
וביהושע דאנפוי כאנפי סיהרא כתיב, של נעלך, דלא אתפרש אלא בזמנין ידיען, דהא לא אתנסיבת עמיה שכינתא כל כך, ולא אתחזי ליה, דכתיב ויפל יהושע על פניו ארצה. אבל הכא כלת משה ודאי. מתנות באדם, מתנת כתיב, זכאה חולקיה דמשה, דמאריה בעי ביקריה, על כל שאר בני עלמא.

— 23 —
ויאמר יי' אל משה נשיא אחד ליום. מהו ליום. א"ר יהודה, יומין דלעילא, דאתחנכו לאתברכא, באינון תריסר תחומין, דמתפרשא, וכל חד אתתקן ואתחנך בברכתא על ידוי דאלין דלתתא. תאנא, כלהו מתברכן בגין מדבחא דלעילא, ואפילו תתאה ואפילו עכו"ם מתברכן.
דתניא, אמר ר' שמעון, אלמלא לא אקריבו אלין תריסר נשיאין, לא יכיל עלמא למיקם קמי תריסר נשיאי ישמעאל, דכתיב שנים עשר נשיאים לאומותם. מדאקריבו אלין דישראל, נסיבו שולטנותא דכלהו, בג"כ נשיא אחד ליום.
וכל מה דאקריבו, כגוונא דלעילא אקריבו, בגין דיתברכון כלהון. אילם ששים, עתודים ששים, כמה דכתיב ששים גבורים סביב לה, דבסטר גבורה. כף אחת עשרה זהב וגו', והא אתמר, זכאה חולקהון דצדיקייא, דקב"ה מריק עלייהו ברכאן, וציית צלותהון, ועלייהו כתיב, פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם וגו'.ברוך יי' לעולם אמן ואמן. ימלוך ה' לעולם אמן ואמן.

=== Idra Rabba ===

— 1 —
תניא, אמר ר"ש לחברייא, עד אימת ניתיב בקיימא דחד סמכא. כתיב עת לעשות ליי' הפרו תורתך. יומין זעירין, ומארי דחובא דחיק. כרוזא קארי כל יומא, ומחצדי חקלא זעירין אינון. ואינהו בשולי כרמא. לא אשגחן, ולא ידעין, לאן אתר אזלין כמה דיאות.
אתכנשו חברייא לבי אדרא, מלובשין שריין סייפי ורומחי בידיכון, אזדרזו בתקוניכון. בעיטא, בחכמתא. בסוכלתנו. בדעתא. בחיזו. בידין. ברגלין. אמלכו עליכון למאן דברשותיה חיי ומותא. למגזר מלין דקשוט. מלין דקדישי עליונין צייתי להו, וחדאן למשמע להו, ולמנדע להו.
יתיב ר"ש ובכה, ואמר ווי אי גלינא, ווי אי לא גלינא. חברייא דהוה תמן אשתיקו. קם ר' אבא וא"ל, אי ניחא קמיה דמר לגלאה, הא כתיב סוד יי' ליראיו, והא חברייא אלין דחלין דקב"ה אינון, וכבר עאלו באדרא דבי משכנא. מנהון עאלו, מנהון נפקו.
תאנא, אתמנו חברייא קמיה דר"ש, ואשתכחו, רבי אלעזר בריה. ור' אבא. ור' יהודה. ורבי יוסי בר יעקב. ור' יצחק. ור' חזקיה בר רב. ור' חייא. ור' יוסי. ור' ייסא. ידין יהבו לר"ש, ואצבען זקפו לעילא. ועאלו בחקלא ביני אילני ויתבו. קם ר"ש וצלי צלותיה, יתיב בגווייהו ואמר, כל חד ישוי ידוי בתוקפיה. שוו ידייהו, ונסיב לון. פתח ואמר ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה מעשה ידי חרש ושם בסתר וענו כל העם ואמרו אמן.
פתח ר"ש ואמר, עת לעשות ליי', אמאי עת לעשות ליי'. משום דהפרו תורתך. מאי הפרו תורתך, תורה דלעילא. דאיהי מתבטלא אי לא יתעביד בתקונוי דא. ולעתיק יומין אתמר. כתיב אשריך ישראל מי כמוך. וכתיב, מי כמוך באלים יי'.
קרא לרבי אלעזר בריה, אותביה קמיה, ולרבי אבא מסטרא אחרא, ואמר אנן כללא דכולא. עד השתא אתתקנו קיימין. אשתיקו, שמעי קלא, וארכובתן דא לדא נקשן. מאי קלא. קלא דכנופייא עלאה דמתכנפי.
חדי ר"ש ואמר, יי' שמעתי שמעך יראתי התם יאות הוה למהוי דחיל. אנן בחביבותא תלייא מלתא, דכתיב ואהבת את יי' אלהיך, וכתיב מאהבת יי' אתכם, וכתיב אהבתי אתכם וגו'.
ר"ש פתח ואמר, הולך רכיל מגלה סוד ונאמן רוח מכסה דבר. הולך רכיל, האי קרא קשיא, איש רכיל מבעי ליה למימר, מאן הולך. אלא מאן דלא אתיישב ברוחיה, ולא הוי מהימנא, ההוא מלה דשמע, אזיל בגוויה כחיזרא במיא, עד דרמי ליה לבר. מ"ט. משום דלית רוחיה רוחא דקיומא. אבל מאן דרוחיה רוחא דקיומא, ביה כתיב, ונאמן רוח מכסה דבר. ונאמן רוח, קיומא דרוחא. ברוחא תלייא מלתא. וכתיב, אל תתן את פיך לחטיא את בשרך.
ולית עלמא מתקיימא אלא ברזא. וכי אי במלי עלמא אצטריך רזא. במלין רזין דרזייא דעתיק יומין, דלא אתמסראן אפילו למלאכין עלאין עאכ"ו. אר"ש, לשמיא לא אימא דיציתון, לארעא לא אימא דתשמע, דהא אנן קיומי עלמין. תנא רזין דרזין, כד פתח ר"ש ברזי דרזין, אזדעזע אתרא, וחברין אתחלחלו.

— 2 —
גלי ברזא ופתח ואמר, כתיב ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך וגו'. זכאין אתון צדיקייא, דאתגלי לכון רזי דרזין דאורייתא, דלא אתגליין לקדישי עליונין, מאן ישגח בהאי, ומאן יזכה בהאי, דהוא סהדותא על מהימנותא דכלא. צלותא ברעוא יהא, דלא יתחשב לחובא לגלאה דא. ומה יימרון חברייא, דהאי קרא קשיא הוא, דהא לא הוה ליה למכתב הכי, דהא חזינן כמה מלכים הוו, עד דלא ייתון בני ישראל, ועד לא יהי מלכא לבני ישראל ומה אתחזי הכא, ובדא אתערו חברייא. אלא רזא דרזין הוא, דלא יכלין בני נשא למנדע ולאשתמודע ולמרחש בדעתייהו בהאי.
תאנא, עתיקא דעתיקין, טמירא דטמירין, עד לא זמין תקונוי, ועטורי עטורין, שירותא וסיומא לא הוה. והוה מגליף ומשער ביה. ופריס קמיה חד פרסא, ובה גליף ושיער מלכין.
ותקונוי לא אתקיימו, הה"ד ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל. מלכא קדמאה, לבני ישראל קדמאה. וכלהו דגליפו בשמהן אתקרון. ולא אתקיימו, עד דאנח להו, ואצנע להו, ולבתר זמנא הוא אסתלק בההוא פרסא, ואתתקן בתקונוי.
ותאנא, כד סליק ברעותא, למברי אורייתא טמירא תרי אלפי שנין, ואפקה, מיד אמרה קמיה, מאן דבעי לאתקנא ולמעבד, יתקן בקדמיתא תקונוי.

— 3 —
תאנא בצניעותא דספרא, עתיקא דעתיקין, סתרא דסתרין טמיר דטמירין, אתתקן ואזדמן, כחד סבא דסבין, עתיק מעתיקין, טמיר מטמירין, ובתיקונוי ידיע ולא ידיע. מארי דחוור כסו, וחיזו בוסיטא דאנפוי, יתיב על כורסייא דשביבין, לאכפייא לון.
ארבע מאה אלפי עלמין, אתפשט חוורא דגולגלתא דרישוי. ומנהירו דהאי חיוורא, ירתי צדיקייא לעלמא דאתי, ד' מאה עלמין, הה"ד ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר.

— 4 —
בגולגלתא, יתבין תליסר אלפי רבוא עלמין, דנטלין עלוי רגלין, וסמכין עלוי. ומהאי גולגלתא נטיף טלא, לההוא דלבר, ומלייא לרישיה בכל יומא, דכתיב שראשי נמלא טל.
ומההוא טלא דאנער מרישיה, ההוא דאיהו לבר, יתערון מתייא לעלמא דאתי. דכתיב כי טל אורות טלך, אורות נהורא דחוורתא דעתיקא. ומההוא טלא, מתקיימין קדישי עליונין. והוא מנא דטחני לצדיקייא לעלמא דאתי. ונטיף ההוא טלא לחקלא דתפוחין קדישין. הה"ד, ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחוספס. וחיזו ההוא טלא חוור. כהאי גוונא דאבנין דבדולחא, דאתחזייא כל גוונין בגווה. הה"ד ועינו כעין הבדולח.
האי גולגלתא. חוורא דיליה, אנהיר לתליסר עיבר גליפין בסחרנוי. לארבע עיבר בסטרא חד, ולארבע עיבר בסטרא דא, בסטרא דאנפוי. ולארבע עיבר בסטרא דא, לסטרא דאחורא. וחד לעילא דגולגלתא.
ומהאי אתפשט אורכא דאנפוי, לתלת מאה ושבעין רבוא עלמין. וההוא אתקרי ארך אפים. והאי עתיקא דעתיקין אתקרי אריכא דאנפין. וההוא דלבר אתקרי זעיר אנפין. לקבליה דעתיקא סבא, קדש קדשים דקדשיא. וזעיר אנפין כד אסתכל להאי, כלא דלתתא אתתקן, ואנפוי מתפשטין ואריכין בההוא זמנא, אבל לא כל שעתא כמה דעתיקא.
ומהאי גולגלתא, נפיק חד עיבר חיור לגולגלתא דזעיר אנפין, לתקנא רישיה. ומהאי לשאר גולגלתין דלתתא, דלית לון חושבנא. וכל גולגלתא יהבין אגר חיורתא לעתיק יומין. כד עאלין בחושבנא תחות שרביטא. ולקביל דא, בקע לגולגולת לתתא, כד עאלין בחושבנא.

— 5 —
בחללא דגולגלתא, קרומא דאוירא דחכמתא עלאה סתימה דלא פסק. והאי לא שכיח, ולא אתפתח. והאי קרומא אתחפייא על מוחא דאיהו חכמתא סתימאה. ובגיני כך אתכסיא האי חכמתא בההוא קרומא, דלא אתפתחא.
והאי מוחא, דאיהו האי חכמתא סתימאה. שקיט ואשתכיך באתריה, כחמר טב על דורדייה, והיינו דאמרי סבא דעתוי סתים, ומוחיה סתים ושכיך.
והאי קרומא אתפסק מזעיר אפין, ובגיני כך מוחיה אתפשט ונפיק לתלתין ותרין שבילין, הה"ד ונהר יוצא מעדן. מ"ט. משום דקרומא אתפסק, דלא מחפיא על מוחא. והיינו דתנינן ברישומי אתוון, תי"ו רשים רישומא לעתיק יומין דלית דכוותיה.

— 6 —
תאנא, בגולגלתא דרישא, תליין אלף אלפין רבוא, ושבעת אלפין, וחמש מאה קוצי דשערי, חוור ונקי, כהאי עמרא כד איהו נקי, דלא אסתבך דא בדא. דלא לאחזאה ערבוביה בתקונוי. אלא כלא על בורייה, דלא נפיק נימא מנימא, ושערא משערא.
וכל קוצא וקוצא, אית ביה ארבע מאה ועשר נימי דשערי, כחושבן קדו"ש. וכל נימא ונימא להיט בארבע מאה ועשר עלמין. וכל עלמא ועלמא סתים וגניז, ולית דידע לון, בר איהו. ולהיט לארבע מאה ועשר עיבר.
ובכל נימא ונימא, אית מבוע דנפק ממוחא סתימאה, ונהיר ונגיד בההוא נימא, לנימין דזעיר אנפין. ומהאי מתקן מוחיה. וכדין, נגיד ההוא מוחא, לתלתין ותרין שבילין.
וכל קוצא וקוצא מתלהטן, ותליין. מתתקנן בתקונא יאה, בתקונא שפירא. מחפיין על גולגלתא. מתתקני קוצי דנימין, מהאי סטרא, ומהאי סטרא, על גולגלתא. ותאנא, כל נימא ונימא, איהי משיכא ממבועין סתימין, דנפקין ממוחא סתימאה.
ותאנא, משערוי דב"נ, אשתמודע מאי הוא, אי דינא אי רחמי. מכד עברין עלוי ארבעין שנין. ואפילו כד איהו עולם, בשעריה בדיוקניה ובגביני עינוי.
קוצין דשערי, תליין בתקוני נקיי כעמר נקא עד כתפוי. עד כתפוי ס"ד. אלא עד רישי דכתפוי, דלא אתחזי קודלא. משום דכתיב כי פנו אלי עורף ולא פנים. ושערא סליק אבתרוי דאודנין, דלא לחפייא עלוי, דכתיב להיות אזניך פקוחות.
שערא דנפיק מבתר אודנוי, כוליה בשקולא. לא נפיק דא מן דא, תקונא שלים. תקונא יאה. תקונא שפירא. תאיב למחמי. תיאובתא וחדוותא דצדיקייא, דאינון בזעיר אפין, למחמי ולאתדבקא בתקונוי. דעתיקא סתימאה דכלא.
י"ג נימין דשערין, קיימי מהאי סטרא, ומהאי סטרא דגולגלתא, לקביל אנפוי. ובאינון שריין שערי לאתפלגא. לית שמאלא בהאי עתיקא סתימאה, כלא ימינא. אתחזי ולא אתחזי. סתים ולא סתים. והאי בתקוניה, כ"ש ביה.
ועל האי, תאיבו בני ישראל לצרפא בלבהון, דכתיב היש יי' בקרבנו אם אין. בין זעיר אנפין דאקרי יי', ובין אריך אנפין דאקרי אי"ן. אמאי אתענשו. משום דלא עבדו בחביבותא, אלא בנסיונא. דכתיב ועל נסותם את יי' לאמר היש יי' בקרבנו אם אין.
בפלגותא דשערי, אזיל חד ארחא דנהיר למאתן ושבעין עלמין. ומניה נהיר ארחא דז"א, דנהירין ביה צדיקייא לעלמא דאתי. הה"ד ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום. ומן ההוא ארחא אתפרשא לשית מאה ותליסר אורחין דאורייתא, דפליג בזעיר אפין. דכתיב ביה כל ארחות יי' חסד ואמת וגו'.

— 7 —
מצחא דגולגלתא, רצון אקרי. דהא רעוא דרעוין אתגלי בההוא מצחא לקבל דא לתתא. כתיב והיה על מצחו תמיד לרצון וגו' וההוא מצחא דאקרי רצון, הוא גלוייא דכל רישא וגולגלתא, דמתכסייא בארבע מאה ועשר עלמין.
וכד אתגליא, אתקבלא צלותהון דישראל. אימתי אתגליא. שתיק ר"ש. שאל תניינות אימתי. אר"ש לר' אלעזר בריה, אימתי אתגליא. א"ל בשעתא דצלותא דמנחה דשבתא. א"ל מ"ט. א"ל, משום דההיא שעתא ביומי דחול, תליא דינא לתתא בזעיר אפין. ובשבתא אתגליא מצחא דאתקרי רצון. בההיא שעתא אשתכיך רוגזא. ואשתכח רעוא, ומתקבלא צלותא. הה"ד, ואני תפלתי לך יי' עת רצון. ועת רצון מעתיק יומין, לגלאה מצחא. ובג"כ אתתקן האי קרא, למימריה בצלותא דמנחה בשבתא. אר"ש לר' אלעזר בריה, בריך ברי לעתיק יומין, רעוא דמצחא תשכח בשעתא דתצטריך ליה.
ת"ח, בשאר דלתתא, כד אתגלי מצחא אשתכח חוצפא, הה"ד ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם. והכא כד אתגלי מצחא, חביבותא ורעוא שלים אשתכח, וכל רוגזין אשתככו ומתכפיין קמיה.
מהאי מצחא דלתתא, נהרין ארבע מאה בתי דינין. כד אתגלייא האי עת רצון, כלהו משתככין קמיה, הדא הוא דכתיב דינא יתיב. ותאנא, שערא לא קאים בהאי אתר, משום דמתגלייא, ולא אתכסייא. אתגליא, דיסתכלון מארי דדינא, וישתככון. ולא אתעבידו.
תאנא, האי מצחא אתפשט במאתן ושבעין אלפין נהירין בוצינין דנהרין מעדן עלאה. דתניא, אית עדן דנהיר לעדן. עדן עלאה לא אתגלייא, והוא סתים בסתימא ולא מתפרשא לארחין כדקאמרן. והאי עדן דלתתא, מתפרש בשבילוי, לתלתין ותרין שבילין.
ואע"ג דמתפרש האי עדן בשבילוי, לית דידע ליה, בר האי זעיר אפין. ועדן דלעילא, לית דידע ליה, ולא שבילוי, בר ההוא אריך אנפין. הה"ד אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה. אלהים הבין דרכה, דא עדן דלתתא, דידע זעיר אפין. והוא ידע את מקומה, דא עדן דלעילא, דידע עתיק יומין, סתימאה דכלא.

— 8 —
עינוי דרישא חוורא, משתניין משאר עיינין, לית כסותא על עינא. ולית גבינין על עינא. מ"ט. דכתיב הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. ישראל דלעילא. וכתיב אשר עיניך פקוחות. ותאנא, כל מה דאתי ברחמי, לית כסותא על עינא, ולית גבינין על עינא. כ"ש רישא חוורא, דלא בעא מידי.
אמר ר' שמעון לר' אבא למאי היא רמיזא. א"ל לנוני ימא, דלית כסותא על עינא, ולית גבינין על עינא, ולא ניימין, ולא בעיין נטורא על עינא. כ"ש עתיקא דעתיקא, דלא בעי נטורא. וכ"ש דאיהו משגח לכלא, וכלא מתזן ביה ולא נאים. הה"ד, הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ישראל דלעילא.
כתיב הנה עין יי' אל יראיו. וכתיב עיני יי' המה משוטטים בכל הארץ. לא קשיא, הא בזעיר אפין. הא באריך אנפין. ועכ"ד תרי עיינין אינון ואתחזרו לחד, עינא דאיהי חוור בגו חוור וחוור דכליל כל חוור.
חוורא קדמאה, נהיר וסליק, ונחית לאסתכלא, דצריר בצרורא. תאנא, בטש האי חיורא, ואדליק ג' בוציני, דאקרון: הוד. והדר. וחדוה. ולהטין בחדוותא בשלימותא.
חוורא תניינא, נהיר, וסליק ונחית, ובטש ואפיק ג' בוצינין אחרנין, דאקרון נצח וחסד ותפארת, ולהטין בשלימותא בחדוותא.
חוורא תליתאה, להיט ונהיר, ונחית וסליק, ונפיק מסתימותא דמוחא, ובטש בבוצינא אמצעיתא, שביעאה. ואפיק ארחא למוחא תתאה, ומתלהטן כלהו בוצינין דלתתא. אמר ר"ש יאות הוא, ועתיק יומין יפקח עינא דא עלך, בשעתא דתצטריך ליה.
תאנא חוור בגו חוור. וחוור דכליל כל חוור. חוורא קדמאה, נהיר, וסליק. ונחית לתתא לתלת בוציני דלסטר שמאלא, ולהטין ואסחן בהאי חוורא, כמאן דאסחי גופיה בבוסמין טבין, ובריחין, על מה דהוו עלוי בקדמיתא.
חוורא תניינא, נחית, וסליק, ונהיר לתלת בוציני, דלסטר ימינא. ולהטין ואסחין בהאי חוורא, כמאן דאסחי בבוסמין טבין ובריחין, על מה דהוו עלוי בקדמיתא.
חוורא תליתאה, נהיר וסליק ונחית, ונפיק נהירו דחוורא, דלגו לגו מן מוחא, ובטש בשערא אוכמא, כד אצטריך. וברישא. ובמוחא דרישא. ונהיר לתלת כתרין דאשתארו, כמה דאצטריך לגלאה. אי ניחא קמי עתיק סתימא דכלא.
ותאנא לא סתים האי עינא. ואינון תרין ואתחזרו לחד. כלא הוא ימינא. לית ביה שמאלא. לא נאים ולא אדמיך, ולא בעי נטירותא. לית מאן דאגין עליה. הוא אגין על כלא, והוא אשגח על כלא. ומאשגחותא דהאי עינא מתזנן כלהו.
תאנא, אי עינא דא אסתים רגעא חדא, לא יכלין לקיימא כלהו, בג"כ אקרי עינא פקיחא. עינא עלאה. עינא קדישא. עינא דאשגחותא. עינא דלא אדמיך ולא נאים. עינא דהוא נטורא דכלא. עינא דהוא קיומא דכלא. ועל האי כתיב טוב עין הוא יבורך, אל תקרי יבורך אלא יברך. דהאי אתקרי טוב עין, ומניה מברך לכלא.
ותאנא, לית נהירו לעינא תתאה, לאסתחאה מאדמימותא מאוכמותא בר כד חזי מהאי נהורא חוורא דעינא עלאה דאקרי טוב עין. ולית דידע כד נהיר עינא עלאה דא קדישא ואסחי לעינא תתאה דא. בר איהו.
וזמינין צדיקייא, זכאי עליונין, למחמי דא ברוחא דחכמתא, הה"ד כי עין בעין יראו. אימתי. בשוב יי' ציון. וכתיב אשר עין בעין נראה אתה יי'. ואלמלא עינא טבא עלאה, דאשגח ואסחי לעינא תתאה, לא יכיל עלמא למיקם רגעא חדא.
תאנא בצניעותא דספרא, אשגחותא דעינא תתאה, כד אשגח נהירו עלאה ביה, ועייל ההוא נהירו דעלאה בתתאה. דמניה נהיר כלא הה"ד אשר עין בעין נראה אתה יי'.
כתיב הנה עין יי' אל יראיו. וכתיב עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ. זכו, עיני יי' אל יראיו, עינא דלעילא. לא זכו, עיני יי' המה משוטטות, עינא דלתתא.
דתניא, מפני מה זכה יוסף דלא שלטא ביה עינא בישא, מפני שזכה לאשתגחא בעינא טבא עילאה, הה"ד בן פורת יוסף בן פורת עלי עין. אמאי הוא בן פורת. עלי עין. כלומר על סבת עין דאשתגח ביה.
וכתיב טוב עין הוא יבורך, מ"ט. כי נתן מלחמו לדל. מ"ט אקרי חד. ת"ח, בעיניה דתתאה אית עינא ימינא, ואית עינא דשמאלא. ואינון תרי, בתרי גווני. אבל הכא, לית עינא שמאלא. ותרווייהו בדרגא חד סלקי, וכלא ימינא. ובגיני כך, עינא חד, ולא תרין.
ותאנא, עינא דא, דהוא עינא דאשגחותא. פקיחא תדיר. חייכאן תדיר. וחדאן תדיר, דלא הוי הכי לתתאה, דכלילן בסומקא ובאוכמא ובחוורא, בג' גווני, ולא הוה תדיר פקיחא דליה עיניה בגביני דמכסאן על עינא. וע"ד כתיב, עורה למה תישן יי'. פקח יי' עיניך.
כד אתפקח, אית למאן דאתפקח לטב. ולמאן דלא אתפקח לטב. ווי למאן דאתפקח ועינא אתערב בסומקא, וסומקא אתחזי לקבליה, ומכסיא עינא. מאן ישתזיב מניה. אבל עתיק יומין, טבא דעינא. חוור בגו חוור. חוור דכליל כל חוורי. זכאה חולקיה, למאן דישגח עלויה, חד חוור מנייהו. וע"ד ודאי כתיב טוב עין הוא יבורך. וכתיב בית יעקב לכו ונלכה באור יי'.
תאנא, שמיה דעתיקא סתים מכלא, ולא מתפרש באורייתא, בר מן אתר חד, דאומי זעיר אפין לאברהם, דכתיב בי נשבעתי נאם יי'. נאם דזעיר אפין. וכתיב, בך יברך ישראל, ישראל דלעילא. וכתיב ישראל אשר בך אתפאר, לישראל קאמר דא. ותנינן עתיק יומין אמרו והאי והאי שפיר.
תניא, כתיב חזה הוית עד די כרסוון רמיו ועתיק יומין יתיב. כרסוון רמיו, מאן הוא. אמר לרבי יהודה, קום בקיומך ואתקין כרסייא דא.
א"ר יהודה, כתיב כורסייה שביבין דינור. ועתיק יומין יתיב על האי כרסייא. מ"ט. דתניא אי עתיק יומין לא יתיב על האי כרסייא, לא יכיל לאתקיימא עלמא, מקמי ההוא כורסייא. כד יתיב עתיק יומין עליה אתכפייא לההוא כורסייא, ומאן דרכיב שליט. בעידנא דנטיל מהאי כרסייא, ויתיב על כורסייא אחרא, כורסייא קדמאה רמיו, דלא שלטא אלא איהו דרכיב ביה עתיק יומין. א"ר שמעון לר' יהודה, יתתקן ארחך, וייתי בך מעתיק יומין.

— 9 —
ות"ח כתיב אני יי' ראשון ואת אחרונים אני הוא. כלא הוא, והוא סתים מכל סטרוי. חוטמא. תאנא, בחוטמא אשתמודע פרצופא.
ותא חזי מה בין עתיקא, לזעיר אפין. דא מאריה דחוטמא מחד נוקבא חיין, ומחד נוקבא חיין דחיין. האי חוטמא. הוא פרדשקא, דביה נשיב רוחא דחיי, לזעיר אפין. וקרינן ליה סליחה. והוא נחת רוח, אתבסמותא דרוחא.
דרוחא דנפיק מאינון נוקבי, חד רוחא נפיק לזעיר אפין. לאתערא ליה בגנתא דעדן. וחד רוחא דחיי, דביה זמין לזמנא לבריה דדוד, למנדע חכמתא. ומההוא נוקבא, אתער ונפיק רוחא ממוחא סתימאה, וזמין לאשראה על מלכא משיחא, דכתיב ונחה עליו רוח יי' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת יי'. הא הכא ד' רוחין, והא רוחא חדא אמרינן. אמאי תלת. קום רבי יוסי בקיומך.
קם ר' יוסי ואמר. ביומוי דמלכא משיחא, לא יימרון חד לחד, אליף לי חכמתא, דכתיב ולא ילמדו עוד איש את רעהו וגו', כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם. ובההוא זמנא, יתער עתיק יומין, רוחא דנפיק ממוחא סתימאה דכלא, וכד ישלוף דא, כל רוחין דלתתא יתערון עמיה. ומאן אינון. אינון כתרין קדישין דזעיר אפין. ואינון שיתא רוחין אחרנין, דהכי אינון דכתיב רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת יי'.
דתנינן, כתיב וישב שלמה על כסא יי'. וכתיב שש מעלות לכסא. ומלכא משיחא זמין למיתב בשבעה. שיתא אינון ורוחא דעתיק יומין דעלייהו, הא שבעה. כמה דאתמר. א"ל ר"ש, רוחך ינוח לעלמא דאתי.
ת"ח, כתיב כה אמר יי' מארבע רוחות באי הרוח וגו'. וכי ארבע רוחי עלמא, מאי עבדי הכא. אלא ארבע רוחי יתערון. ג' אינון. ורוחא דעתיקא סתימא ארבע, והכי הוו. דכד יפוק דא, נפקין עמיה תלתא, דכלילן בגו תלתא אחרנין.
וזמין קב"ה לאפקא חד רוחא דכליל מכלהו. דכתיב מארבע רוחות באי הרוח. ארבע רוחות באי לא כתיב כאן, אלא מארבע רוחות באי. וביומי דמלכא משיחא, לא יצטרכון למילף חד לחד, דהא רוחא דלהון דכליל מכל רוחין. ידיע כלא. חכמה ובינה עצה וגבורה דעת ויראת יי'. משום רוחא דכלילא מכל רוחי. בג"כ כתיב, מארבע רוחות, דאינון ארבע דכלילן בשבעה דרגין עלאין דאמרן. ותאנא, דכלהו כלילן בהאי רוחא דעתיקא דעתיקין, דנפיק ממוחא סתימאה לנוקבא דחוטמא.
ות"ח, מה בין חוטמא לחוטמא. חוטמא דעתיק יומין חיין מכל סטרוי. חוטמא דזעיר אפין, כתיב, עלה עשן באפו ואש מפיו תאכל וגו'. עלה עשן באפו, ומההוא עשן דליק נור, כד סליק תננא לבתר. גחלים בערו ממנו. מהו ממנו. מאותו עשן.
תאנא, כד הוה רב המנונא סבא בעי לצלאה צלותיה, אמר לבעל החוטם אני מתפלל, לבעל החוטם אני מתחנן. והיינו דכתיב ותהלתי אחטם לך, האי קרא לעתיק יומין אמרו.
תנא, אורכא דחוטמא, תלת מאה וע"ה עלמין, אתמליין מן ההוא חוטמא. וכלהו מתדבקן בזעיר אפין. האי תושבחתא דתקונא דחוטמא הוא. וכל תקוני דעתיק יומין, אתחזון ולא אתחזון, אתחזון למארי מדין, ולא אתחזון לכלא.

— 10 —
פתח ר"ש ואמר, ווי מאן דאושיט ידוי בדיקנא יקירא עלאה, דסבא קדישא, טמיר וסתים מכלא דיקנא דההיא תושבחתא. דיקנא דסתים ויקיר מכל תקונוי. דיקנא דלא ידעין עלאין ותתאין. דיקנא דהיא תושבחתא דכל תושבחין. דיקנא דלא הוי בר נש נביאה וקדישא דיקרב למחמי ליה. דיקנא דהיא תלייא בשערוי עד טבורא דלבא. חוורא כתלגא יקירא דיקירין. טמירא דטמירין. מהימנותא דמהימנותא דכלא.
תאנא, בצניעותא דספרא, דהאי דיקנא מהימנותא דכלא, נפיק מאודנוי, ונחית סוחרניה דפומא קדישא, ונחית וסליק וחפי, בתקרובתא דבוסמא טבא, חוורא דיקירא. ונחית בשקולא, וחפי עד טבורא. הוא דיקנא יקירא, מהימנא שלימא, דנגדין ביה י"ג נביעין, מבועין דמשח רבות טבא, בתלת עשר תקונין מתתקנא.
תקונא קדמאה. מתתקן שערא מלעילא, ושארי מההוא תקונא דשער רישיה, דסליק בתקונוי לעילא מאודנוי, ונחית מקמי פתחא דאודנין, בחד חוטא בשקולא טבא, עד רישא דפומא.
תקונא תניינא. מתתקן שערא מרישא דפומא, עד רישא אחרא דפומא, בתקונא שקיל.
תקונא תליתאה. מאמצעיתא דתחות חוטמא, מתחות תרין נוקבין, נפיק חד אורחא, ושערא אתפסק בההוא ארחא, ומליא מהאי גיסא ומהאי גיסא שערא, מתקונא שלים סוחרניה דההוא אורחא.
תקונא רביעאה. מתתקן שערא תחות פומא, מרישא חדא לרישא חדא, בתקונא שלים.
תקונא חמישאה. תחות פומא נפיק ארחא אחרא, בשקולא דארחא דלעילא, ואלין תרין ארחין רשימין על פומא, מכאן ומכאן.
תקונא שתיתאה. מתתקן שערא, וסליק ונפיק מלרע לעיל לרישא דפומא. וחפי תקרובתא דבוסמא טבא, עד רישא דפומא דלעילא. ונחית שערא לרישא דפתחא דאורחא תתאה דפומא.
תקונא שביעאה. פסיק שערא, ואתחזן תרין תפוחין, בתקרובתא דבוסמא טבא, שפירן ויאן למחזי. בגיניהון אתקיים עלמא, הה"ד באור פני מלך חיים.
תקונא תמינאה. נפיק חד חוטא דשערי סוחרני דדיקנא, ותליין בשקולא עד טבורא.
תקונא תשיעאה. מתערי ומתערבין שערי דיקנא, עם אינון שערי דתליין בשקולא, ולא נפקי דא מן דא.
תקונא עשיראה. נחתין שערי תחות דיקנא. וחפיין בגרונא תחות דיקנא.
תקונא חד סר. דלא נפקין נימא מן נימא, ומתשערן בשיעורא שלים.
תקונא תריסר. דלא תליין שערי על פומא, ופומא אתפני מכל סטרוי. ויאן שערי סחור סחור ליה.
תקונא תליסר. דתליין שערן בתחות דיקנא, מכאן ומכאן, ביקרא יאה, ביקרא שפירא. מחפיין עד טבורא. לא אתחזי מכל אנפי תקרובא דבוסמא, בר אינון תפוחין שפירין חוורין, דמפקין חיין לעלמא, ומחזיין חדו לזעיר אפין.
בתליסר תקונין אלין, נגדין ונפקין תליסר מבועין דמשח רבות, ונגדין לכל אינון דלתתא. ונהרין בההוא משחא. ומשיחין מההוא משחא, דבתליסר תקונין אלין. בתליסר תקונין אלין אתרשים דיקנא יקירא, סתימאה דכלא, דעתיק דעתיקין. מתרי תפוחין שפירן דאנפוי, נהירין אנפוי דזעיר אנפין, וכל חיזור ושושן דאשתכחן לתתא, נהירין ומתלהטין מההוא נהורא דלעילא. תקונין תליסר אלין, אשתכחו בדיקנא, ובשלימות דיקנא בתקונוי, אתקרי בר נש נאמן. דכל דחמי דיקניה, תלי ביה מהימנותא.
תאנא בצניעותא דספרא, תליסר תקונין אלין דתליין בדיקנא יקירא, בשביעאה משתכחי בעלמא, ומתפתחי בתליסר תרעי דרחמי. ומאן דאושיט ידיה לאומאה, כמאן דאומי בתליסר תקוני דיקנא. האי באריך אפין. בזעיר אפין בכמה. אמר לרבי יצחק, קום בקיומך, וסלסל בסלסלא דתקונא דמלכא קדישא היאך יתתקנון.

— 11 —
קם רבי יצחק, פתח ואמר, מי אל כמוך נושא עון וגו', ישוב ירחמנו וגו', תתן אמת ליעקב וגו'. תאנא, תליסר מכילין אתחזון הכא, וכלהו נפקין מתליסר מבועין דמשח רבות דתיקוני דיקנא קדישא, עתיקא דעתיקין. טמירא דטמירין. תנא, תקונא דדיקנא טמיר וסתים, טמיר ולא טמיר. סתים ולא סתים. בתקונוי ידיע ולא ידיע.
תקונא קדמאה. הא תנינן, דכל שערא ושערא וכל נימא ונימא לא מתדבקא לחברתה. ושארו נימין דדיקנא לאתקנא, מתקונא דשער רישא.
הכא אית לאסתכלא, אי כל נימין דשער רישא, ונימין דדיקנא יקירא עלאה, בחד נימא אתכללו, אמאי אלין אריכין, ואלין לא אריכין. אמאי נימין דדיקנא לא אריכין כולי האי, וקשיין. ואלין דרישא לא קשיין, אלא שעיעין.
אלא, כל נימין שקילין דרישא ודיקנא. דרישא אריכין על כתפין, למיגד לרישא דזעיר אפין, מההוא משיכא דמוחא, למוחא דיליה. ובגיני כך לא הוו קשיין. וע"ד אתחזן למהוי רכיכי.
תאנא, מאי דכתיב, חכמות בחוץ תרנה. ולבסוף כתיב, ברחובות תתן קולה. האי קרא לאו רישיה סיפיה, ולאו סיפיה רישיה. אלא חכמות בחוץ תרנה, כד נגיד ממוחא סתימאה דאריך אפין, למוחא דזעיר אפין, באינון נימין. כאלו מתחבראן לבר, תרין מוחין, ואתעביד חד מוחא, בגין דלית קיומא למוחא תתאה, אלא בקיומא דמוחא עלאה. וכד נגיד מהאי להאי, כתיב תתן קולה חד.
ובגין דנגיד ממוחא למוחא באינון נימין אינון לא אשתכחו קשישין. מ"ט. משום דאי אשתכחו קשישין, לא נגיד חכמתא למוחא בהון. בגיני כך, לית חכמתא נפקא מבר נש דאיהו קשיא ומארי דרוגזא. דכתיב דברי חכמים בנחת נשמעים. ומהכא אוליפנא, מאן דשערוי דרישיה קשישן, לאו חכמתא מתישבא עמיה.
וע"ד אינון אריכי, למיתי תועלתא לכלא. מאי לכלא. למיעל על חוטא דשדרה, דמתשקיין מן מוחא. ובג"ד לא תלי שערא דרישא על שערא דדיקנא. דשערא דרישא תלי וסליק על אודנין לאחורוי, ולא תלי על דיקנא, משום דלא אצטריך לאתערבא אלין באלין. דכלהו מתפרשן בארחייהו.
תאנא, כלהו שערי בין דרישא, בין דדיקנא, כלהו חוורי כתלגא. ותאנא, אינהו דדיקנא קשישאי כלהו. מ"ט. משום דאינון תקיפא דתקיפין, לאחתא אינון י"ג מכילן, מעתיק דעתיקין. והני מכילן מקמי אודנוי שריין, והני מכילן סתימן אינון. דלא יתערבון באחרנין.
ואי תימא דלית אחרנין כוותייהו. לא. דתניא תליסר מכילן דרחמי מעתיקא קדישא: מי אל כמוך, חד. נושא עון, תרי. ועובר על פשע, תלת. לשארית נחלתו, ארבע. לא החזיק לעד אפו, חמש. כי חפץ חסד הוא, שית. ישוב ירחמנו, שבעה. יכבוש עונותינו, תמניא. ותשליך במצולות ים כל חטאתם, תשעה. תתן אמת ליעקב, עשרה. חסד לאברהם, חד סר. אשר נשבעת לאבותינו, תריסר. מימי קדם, תליסר. לקביל דא, אל רחום וחנון וגו', אינון לתתא.
ואי תימא, משה איך לא אמר אלין עלאין. אלא, משה לא אצטריך, אלא לאתר דדינא אשתכח, ובאתר דדינא אשתכח, לא בעי הכי למימר. ומשה לא אמר, אלא בעידנא דישראל חאבו, ודינא הוה תלייא, ובגיני כך לא אמר משה, אלא באתר דדינא אשתכח. אבל בהאי אתר, סדורא דשבחא דעתיק יומין מסדר נביאה.
ואינון תליסר תקונין דדיקנא עלאה קדישא, טמירא דטמירין, תקיפין, לתברא ולאכפייא כל גזרי דינין. מאן חמי דיקנא עלאה קדישא, טמירא דטמירין דלא אכסיף מניה. ובג"כ, כל שערוי קשישין, ותקיפין בתקונוי.
[א] ואי תימא, אי הכי הא שערי דלתתא, אינון אוכמי, אמאי לא הוו דא כדא. דתניא כתיב, קווצותיו תלתלים שחורות כעורב. וכתיב, ושער רישיה כעמר נקא. לא קשיא, הא בדיקנא עלאה, הא בדיקנא תתאה. וע"ד, כד אתייהיבת אורייתא לישראל, אתייהיבת באש שחורה על גבי אש לבנה.[ב] ועקרא דמלה משום דהני שערי בגין דממוחא אשתכחו לאתמשכא למוחא דלתתא ואינון לעילא מן דיקנא, דיקנא בלחודוי הוא. וכל תקונוי בלחודיהון אשתכחו. דיקנא בלחודוי. ושערי בלחודייהו.
תקונא קדמאה תקונא דשארי מרישא דשערי דרישא. ותאנא, כל תקוני דיקנא לא אשתכח אלא ממוחא דרישא, והכא לא פריש הכי, דהא לא הוי. אלא תקונא דא, דנחית מן רישא דשערי דרישא, הכי אשתכח.
ומהאי דיקנא אשתמודע, כל מה דהוי ברישא, דאלף עלמין דחתימין בעזקא דדכיא. עזקא, דכליל כל עזקין.
אורכא דכל שערא, דנחית מקמי אודנוי, לא הוי אריכא. ולא אתדבק דא בדא, ולא נחתין. אלין שערין. מכד נגדין אתמשכן ותליין.
ושירותא דתקונא קדמאה, תלתין וחד קוצי, שקילן, אתמשכן עד רישא דפומא. ותלת מאה ותשעין נימין אשתכחן בכל קוצא וקוצא.
תלתין וחד קוצי שקילין, דהוו בתקונא קדמאה תקיפין, לאכפייא לתתא, כחושבן א"ל. מהו א"ל. תקיף יכול. ובכל קוצא וקוצא, מתפרשין תלתין וחד עלמין, תקיפין שלטין, לאכפיא, ואתפשטו ל"א בהאי סטר, ול"א בהאי סטר. וכל עלמא ועלמא מניה, מתפרש לאלף עלמין דכסיפין לעדונא רבא. וכלא סתים ברישא דדיקנא, דכליל תקיפא, וכלילן בהאי א"ל. ועם כל דא, האי א"ל אתכפייא לרחמי. דרחמי דעתיק יומין, ואתכלל ואתפשט ביה.
אמאי עד פומא. משום דכתיב דינא יתיב וספרין וגו'. מאי דינא יתיב. יתיב לאתריה דלא שלטא. הה"ד פלא יועץ אל גבור. אל דהוא גבור, ואתבסם בדיקנא קדישא דעתיק יומין. ורזא דכתיב, מי אל כמוך בעתיק יומין אתמר, בתקונא קדמאה דדיקנא קדישא עלאה.
עלמא קדמאה, דנפיק מתקונא קדמאה, שליט ונחית. וסליק לאלף אלפין ורבוא רבבן מארי תריסין. ומניה מתאחדין, בקסטא בעזקא רבא.
עלמא תניינא. דנפיק מהאי תקונא. שליט ונפיק, ונחית וסליק, לשבעה וחמשין אלף דרגין, מארי דיבבא. ומתאחדן מניה, לאכפייא בקודלא בחיורא.
עלמא תליתאה. דנפיק מהאי תקונא שליט ונחית, וסליק לצ"ו אלפין מארי דיללה, ומתאחדן מניה בבוצינא קמורא, ומהאי תקונא, מתכפיין כלהו, ומתבסמן במרירא דדמעין, דמתבסמין בימא רבא.
מאן חמי תקונא דא, דדיקנא קדישא, עלאה, יקירא, דלא אכסיף מניה. מאן חמי יקירותא דקוצין דשערי דתליין מהאי סבא. יתיב בעיטרא דעטרין, עטרין דכל עטרין. עטרין דלא אתכללו בעטרין. עטרין דלא כשאר עטרין. עטרין, דעטרין דלתתא מתאחדן מנהון. ובג"כ, הני תקונין, אינון תקונין דלתתא מנהון מתאחדין.
תקוני דאתתקן, דאצטריך לאתברכא, מאן דבעי ברכה. דכל תקונין דאתתקן בקבלהון, ברכאן משתכחין לקבליהון ואתעביד מה דאתעביד. כלא כליל בהני תקונין. כלא זקפן לקבליה תקונין דמלכא תקיפא, עתיקא, סתימא דכלא. וכלהו אתבסמן מתקונין אלין.
תאנא. אי עתיק דעתיקין, קדישא דקדישין, לא אתתקן באלין תקונין, לא אשתכחו עלאין ותתאין. וכלא הוי כלא הוי. ותניא, עד כמה זהירין אלין תקוני דדיקנא. עד תליסר, וכל זמנא דתליסר אלין משתכחין, זהירין אלין דלתתא. וכלא. בחושבנא דאלין תליסר, אשתכח דיקנא דמלכא עתיקא יקירא מכלא. כלא בחד איהו טמירא ויקירא.
ובגין דאיהו יקירא וטמירא מכלא, לא אדכר באורייתא, ולא אתגלייא. ומה דיקנא אתגלייא. דיקנא דכהנא רבא עלאה. ומהאי דיקנא, נחית לדיקנא דכהנא רבא דלתתא. דיקנא דכהנא רבא בתמניא תקונין אתתקן. ובגין כך, תמניא תקונין לכהנא רבא, כד משחא נחית על דקניה, הה"ד כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן וגו'.
ומנ"ל. דכתיב שבת אחים גם יחד. גם לרבות כהן גדול דלתתא. דכל זמנא דכהנא רבא דלתתא, משמש בכהונא רבא, כביכול כהן גדול דלעילא, משמש בכהונא רבא.
דא תקונא חד, דדיקנא דעתיקא סתימא דכלא. א"ל רבי שמעון, יאות אנת ר' יצחק, למחמי ביקירא דתקוני דדיקנא, וסבר אפי דעתיק יומין, עתיקא דעתיקין. זכאה חולקך, וזכאה חולקי עמכון בעלמא דאתי.

— 12 —
תקונא תניינא. מתתקן שערא, מרישא דפומא, עד רישא אחרא דפומא, בתקונא שקיל.
קום ר' חזקיה, וקאים בקיומך, ואוקיר יקרא דתקונא דא דדיקנא קדישא. קם ר' חזקיה, שארי ואמר, אני לדודי ועלי תשוקתו מי גרם שאני לדודי. משום דעלי תשוקתו.
מסתכל הוינא, וארו חמית, נהורא יקירא דבוצינא עלאה, נהיר וסליק לתלת מאה וחמשה ועשרין עיבר. וחד חשוך הוה אתסחי בההוא נהורא, כמאן דאתסחי בההוא נהרא עמיקא, דמימוי מתפלגין, ונהרין, ונגדין לכל עיבר, ממה דעלוי. וסליק ההוא נהורא, בשפתא דימא עלאה עמיקא, דכל פתחין טבין ויקירין, בההוא פתחא אתפתחן.
אנא שאיל מהם, פשרא דחמית. פתחו ואמרו, נושא עון חמיתא. אמר, דא הוא תקונא תניינא. יתיב. א"ר שמעון, האידנא אתבסם עלמא. בריך אנת ר' חזקיה, לעתיקא דעתיקין.
אמר ר"ש, כלהו בוצינין חברין, דאתיין בהאי עזקא קדישא. אסהדנא עלי שמייא עלאין דעלאין, וארעא קדישא עלאה דעלאה. דאנא חמי השתא, מה דלא חמא בר נש, מיומא דסליק משה זמנא תניינא לטורא דסיני. דאנא חמינא אנפאי נהירין, כנהורא דשמשא תקיפא, דזמין למיפק באסוותא לעלמא. דכתיב, וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. ועוד דאנא ידענא דאנפאי נהירין, ומשה לא ידע ולא אסתכל. הה"ד ומשה לא ידע כי קרן עור פניו.
ועוד, דאנא חמי בעיני, תליסר מכילין גליפין קמאי, ונהירין כבוצינין. וכד אתפריש כל חד מנייהו מפומיכון, אסתליק ואתתקן, ואתעטר ואתטמר בטמירותא דתקוני דדיקנא, וכל אחרנין אשתארן. ובעוד דכל חד מתפרש בפומייכו, נהיר ואתעטר ויתיב כמלכא בגו חיליה. וכד אסתיים לאתפרשא, סליק ואתעטר בעטרא קדישא, ואתתקן ואתטמר, ויתיב בתקונוי דדיקנא קדישא, וכן לכל חד וחד. אזדרזו חברין קדישין, דהא בקיומא דא, לא יהא עד דייתי מלכא משיחא.
קום ר' חזקיה תניינות. ואוקיר תיקונא תליתאה, דדיקנא קדישא. תנא, עד לא קם ר' חזקיה, קלא נפק ואמר, אין מלאך אחד עושה שתי שליחות. אתרגיש ר"ש ואמר, ודאי כל חד וחד באתריה. ואנא, ור' אלעזר ברי, ור' אבא, אשתלים שלימתא עלאה.

— 13 —
קום ר' חייא. קם ר' חייא, פתח ואמר, ואומר אהה יי' אלהים הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי. וכי ירמיה לא הוה ידע למללא, והא כמה מלולין נפקי מפומוי, עד לא אמר דא. והוא אמר מלה כדיבא, דכתיב הנה לא ידעתי דבר. אלא ח"ו דאיהו אמר על דא. אלא הכי תאנא, מה בין דבור לאמירה. אמירה הוא דלא בעי לארמא קלא, דבור, בעי לארמא קלא, ולאכרזא מלין.
דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. ותאנא, כל עלמא שמעו ההוא דבור, וכל עלמא אזדעזעו. ובגין כך כתיב וידבר, ולא כתיב ויאמר. אוף הכא כתיב הנה לא ידעתי דבר, לאכרזא מלה ולאוכחא ברוח קדשא לעלמא.
אי הכי, הא כתיב וידבר יי' אל משה לאמר. אלא, מאן הוא נביאה עלאה כמשה, דלא זכה ב"נ כוותיה. דהוא שמע דבור בהכרזה, ולא דחיל, ולא אזדעזע. ושאר נביאים אזדעזעו, אפילו באמירה, ודחלין בדחילו.
[א] ותאנא, תקונא קדמאה דדיקנא, ותניינא לאייתאה לתליתאה. דכתיב, הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר.[ב] תקונא תליתאה. מאמצעיתא דתחות חוטמא, מתחות תרין נוקבין. נפיק חד ארחא, ושערא אתפסק בההוא ארחא. אמאי אתפסק. משום דהאי אורחא אתתקן לאעברא ביה. ובגין כך, יתיב תחות נוקבי חוטמא האי אורחא. ושערא לא אתרבי בהאי אורחא, משום דכתיב ועובר על פשע, למיהב אעברא עד פומא קדישא, דיימא סלחתי. תאנא, כמה ערקיסאות מחכאן לההוא פומא, ולא אתגלי לחד מנייהו, דהא אסתלק ואתעטר, ידיע ולא ידיע.[ג] תאנא, בצניעותא דספרא, מהו דכתיב פשע. זכו עובר, לא זכו פשע. האי בזעיר אפין.
מאי בין האי להאי. בזעיר אפין, כד נחית ההוא אורחא מתחות נוקבי חוטמי, כתיב, ויחר אף יי' בם וילך. מאי וילך. דנפיק רוחא דרוגזא מאינון נוקבי, ומאן דאשכח קמיה, אזיל ולא אשתכח. הה"ד, כי רוח יי' נשבה בו ואיננו. באריך אפין כתיב, ועובר על פשע. וכתיב, ורוח עברה ותטהרם. ותאנא, הכא כתיב, עובר על פשע בההוא ארחא. התם, ועבר יי' לנגוף את מצרים.
זכאה חולקיה דמאן דזכי להאי. ודא הוא תקונא תליתאה, דדיקנא יקירא קדישא עלאה עתיקא דעתיקי. אמר ר"ש, ודאי קב"ה יסגי לאוטבא לך, ויחדי לאגנא עלך.
ותאנא, מאי דכתיב שוש אשיש ביי', בעתיק יומין אתמר. דהא הוא חדוותא דכלא. תאנא, בשעתא דאתגלי האי אורחא דדיקנא דעתיק יומין. כלהו מארי דיבבא ויללה, ומאריהון דדינא סתימין ושתיקין, ולית דיפתח פטרא לאבאשא. משום דהאי אורחא אתגלייא לתקנא. ומהאי, מאן דאחיד ואזהר לשתקאה, להאי אורחא רשים, דהוא סימנא דעתיקא קדישא.

— 14 —
תקונא רביעאה, מתתקן שערא תחות פומא, מרישא חדא לרישא חדא. הה"ד, לשארית נחלתו. כד"א ונשאת תפלה בעד השארית הנמצאה. הנמצאה ממש. שארית דכתיב, שארית ישראל לא יעשו עולה.

— 15 —
תקונא חמישאה. נפיק אורחא אחרא מתחות פומא, הה"ד לא החזיק לעד אפו. קום ר' יוסי. קם ר' יוסי, פתח ואמר, אשרי העם שככה לו אשרי העם שיי' אלהיו. אשרי העם שככה לו. מהו שככה לו. כד"א וחמת המלך שככה, שכיך מרוגזיה.
ד"א. שכיך ברוגזיה, הה"ד ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג. דא הוא דינא דדינא. אשרי העם שיי' אלהיו, רחמי דרחמי.
ד"א, שככה, שמא דכליל כל שמהן, וקב"ה מעבר רוגזיה, ואנח ביה לזעיר אנפין, ומעביר על כל אינון דלבר.
דתניא, ארחא, עלאה דדיקנא קדישא, דאיהו נחית תחות נוקבי דחוטמא דעתיקי. והאי ארחא דלתתא. שקילן אינון בכלא. דא לעילא, ודא לתתא. לעילא, עובר על פשע. לתתא, לא החזיק לעד אפו. ותנינן, לא החזיק: דלא אית אתר למיתב. כמה דלעילא יהיב אתרא לאעברא. כך לתתא, יהיב אתר לאעברא.
תנא, בכל אתר דבהאי עתיקא טמירא דכלא ארחא אתגלייא, טב לכלהו דלתתא, דהא אתחזי עיטא למעבד טב לכלא. מאן דסתים ולא אתגלייא, לית עיטא, ולית מאן דידע ליה, אלא הוא בלחודוי. כמה דעדן עלאה, לית דידע ליה אלא הוא עתיקא דעתיקי. ועל האי כתיב, מה גדלו מעשיך יי' מאד עמקו מחשבותיך. אר"ש יתתקנון עובדך לעלמא דאתי. מעם עתיקא דעתיקין.

— 16 —
תקונא שתיתאה. מתתקן שערא וסליק מלרע לעילא, וחפי תקרובתא דבוסמא טבא עד רישא דפומא דלעילא. ונחית שערא לרישא דפתחא דארחא תתאה דפומא.
קום ר' ייסא ואתקין תקונא דא. קם ר' ייסא, פתח ואמר, וחסדי מאתך לא ימוש, וכתיב ובחסד עולם רחמתיך, הני קראי קשיין אהדדי.
ולא אקשו, דתנינן, אית חסד ואית חסד. אית חסד דלגו, ואית חסד דלבר. חסד דלגו, הא דאמרן דעתיקא דעתיקין, והוא סתים בסטרא דא דדיקנא, דאקרי פאת הזקן. ולא בעי ב"נ לחבלא האי סטרא, משום האי חסד דלגו דעתיק יומין. ובג"כ, בכהן דלתתא כתיב ביה, לא יקרחה קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו, מ"ט, בגין דלא לחבלא אורחוי דחסד דעתיקא, דכהן מסטרא דא קא אתי.
ותאנא בצניעותא דספרא, בכלא אצטריך חסד לאתרבאה ולמבני, ולא לקטעא ליה, ולא אשתצי מעלמא. והאי דכתיב וחסדי מאתך לא ימוש, חסד דעתיק יומין. ובחסד עולם, חסד דאקרי חסד עולם, והאי הוא אחרא דז"א, דכתיב אמרתי עולם חסד יבנה.
והאי חסד דעתיק דעתיקין, הוא חסד דקשוט. וחסד דקשוט לאו בחיי גופא אתמר, אלא בחיי דנשמתא. ובג"כ כתיב, כי חפץ חסד הוא. דא הוא תקונא שתיתאה דדיקנא יקירא, דעתיק דעתיקי.

— 17 —
תקונא שביעאה. פסיק שערא, ואתחזן ב' תפוחין בתקרובתא דבוסמא, שפירן ויאן למחזי.
פתח ר"ש ואמר, כתפוח בעצי היער וגו'. מה תפוח זה כליל בתלת גווני, כך קב"ה, תרין תפוחין כליל שיתא גווני, ותרין תפוחין אלין, דאינון תקונא ז', אינון כללא דכל שיתא תקונין דאמינא. ובגיניהון אתקיים באור פני מלך חיים.
ותאנא, מהני תפוחין נפקין חיין לעלמא, ומחזיין חידו לזעיר אפין. כתיב יאר יי' פניו אליך. וכתיב באור פני מלך חיים. באור פני מלך אלין אינון תרין תפוחין דתקרובתא דבוסמא דאמינא. יאר יי' פניו אליך, פנים דלבר, דכד נהרין מתברך עלמא.
ותאנא, כל זמן דהני בוציני דלבר נהירין, כל עלמא מתברך, ולא אשתכח רוגזא בעלמא. ומה אי הני דלבר כך. תרין תפוחין דנהרין תדירא, דחדאן תדירא עאכ"ו.
תניא, כד אתגליין תרין תפוחין אלין, אתחזי זעיר אפין בחדוותא. וכל אינון בוצינין דלתתא, בחדוותא. וכל אינון דלתתא, נהרין, וכל עלמין חדאן, ושלימין מכל שלימותא. וכלא חדאן ונהרין. וכל טיבו לא פסיק. כלהו אתמליין בשעתא חדא, כלהו חדאן בשעתא חדא.
ת"ח, פנים דלבר, אית זמן דנהרין, ואית זמן דלא נהרין. ובג"כ כתיב, יאר יי' פניו אליך. יאר פניו אתנו סלה. מכלל דלא הוי תדירא. אלא כד אתגליין תפוחין דלעילא.
תאנא, אלין תפוחין דסתימין, נהירין וחוורין תדירא. ומנהון נהירין לתלת מאה ושבעין עיבר. וכל שיתא תקונין קדמאין דבדיקנא, ביה כלילן. הדא הוא דכתיב, ישוב ירחמנו. ישוב, מכלל דזמנין טמירין, וזמנין אתגליין. הכא, הוא ישוב ירחמנו. ובהאי דלתתא, הוא ואמת. דא הוא תקונא שביעאה, דכליל שיתא, בתרין תפוחין דבעתיקא דעתיקין.

— 18 —
תקונא תמינאה. נפיק חד חוטא דשערי סוחרניה דדיקנא, ותליין בשקולא עד טבורא. קום אלעזר ברי, אתקין תקונא דא.
קם רבי אלעזר, פתח ואמר, הכל תלוי במזל, ואפילו ס"ת בהיכל. מלה דא אוקימנא בספרא דצניעותא, והכא אית לאסתכלא, וכי הכל תלוי במזל, ותנינן, ס"ת קדש, ונרתקו קדש, וההיכל קדש. וכתיב וקרא זה אל זה ואמר קק"ק, הא תלת אינון. וס"ת. לקבליהון, נרתקו קדש, וההיכל קדש, והוא קדש. והתורה נתנה בג' קדושות. בשלש מעלות, בימים שלשה, שכינה בשלש, לוחות וארון והיכל בס"ת תליא, ואיהו תליא במזל, וכתיב ומאותות השמים אל תחתו. מאן דאיהו בקדושות הללו להוי תליא במזלא.
אלא הכי אוקימנא בספרא דצניעותא, האי חוטא יקירא קדישא, דכל שערי דדיקנא תליין ביה, אתקרי מזל. מ"ט. משום דכל קדשי קודשין דקודשיא, בהאי מזלא תליין. וס"ת, אע"ג דאיהו קדוש לא חל עליה עשר קדושין עד דעייל להיכל. כיון דעייל להיכל, אתקרי קדוש בעשר קדושות. כגוונא דא דלא אתקרי היכל, אלא כד אתחברן עשר קדושות. ותאנא, הכל תלוי במזל, דאיהו האי חוטא יקירא קדישא, דכל שערין תליין ביה.
אמאי אקרי מזל. משום דמניה תליין מזלי, ומזלי מניה עלאין ותתאין. ובג"כ איהי תלייא. וביה תליין כל מלי דעלמא עלאין ותתאין. ואפילו ס"ת שבהיכל, דמתעטר בעשר קדושות, לא נפיק מכלליה עם שאר קדושין וכלהו תליין בהאי. ומאן דחמי להאי תקונא, אתכבשן חוביהון מקמיה ומתכפיין, הה"ד יכבוש עונותינו. א"ל ר"ש, בריך ברי לקודשא דקדישין, עתיק מכלא.

— 19 —
תקונא תשיעאה. מתערבין שערי עם אינון שערי דתליין, ולא נפקין דא מן דא. קום ר' אבא, קם ר' אבא ואמר, אלין שערי דמתערבין עם אינון דתליין, אקרון מצולות ים. משום דנפקי ממותרי מוחא, ומהאי אתרא רמיו, כל מארי דתבעין חובי דבני נשא ומתכפיין. אר"ש, בריך תהא לעתיק יומין.

— 20 —
תקונא עשיראה. נחתין שערי תחות דיקנא, וחפיין בגרונא תחות דיקנא. קום ר' יהודה. קם ר' יהודה פתח ואמר, ובאו במערות צורים ובמחלות עפר מפני פחד יי' וגו'. מפני פחד יי', הא אתידע דמאן דאיהו לבר, פחד יי' אתקרי. ומהדר גאונו, אינון שערי דתחות דיקנא, ואתקרון הדר גאונו, תרי. תקונא עשיראה, תתן אמת ליעקב. וחד סר, דלא נפקי נימא מן נימא, חסד לאברהם.

— 21 —
תקונא דתריסר. דלא תליין שערי על פומא, ופומא אתפני מכל סטרין, ויאין שערי סחור סחור ליה, בגין דלא אשתכח טרחותא, כמה דאצטריך.
טרחותא במאי קא מיירי. דינא. באתר דינא טרחותא אשתכח. וכי שערי דדיקנא טרחא אינון, או דינא אינון, והא כלא רחמי אתחזן. אלא דלא אתטרח בנשובא דרוחא דזעיר אפין.
דתאנא מהאי פומא קדישא עלאה, קדש קדשים, נשבא רוחא. מאי רוחא. רוחא דאיתרק ביה, דמתלבש ביה זעיר אפין. ומהאי רוחא מתלבשין כל אינון דלתתא. וכד ההוא רוחא נפיק, אתפרש לתלתין ושבעה אלף עיבר. ואתפשט כל חד בלחודוי לאתריה, וכל מאן דאתחזי לאתלבשא מניה אתלבש. ועל דא שערין לא אשתכחו על פומא קדישא, משום דרוחיה נפיק, ולא בעי מלה אחרא לאתערבא ביה, ולקרבא בהדיה.
ודא הוא טמירותא דכלא, דלא אתדבק לא לעילא ולא לתתא. והוא סתים בסתימא דסתימין דלא אתידע. דא הוא דלא אתתקן, ולא הוה ביה תקונא. ובגין כך, רוח דנפיק מההוא דלבר, ומתלבשין ביה נביאי מהימני, אתקרי פה יי'. אבל בהאי עתיקא דעתיקין לא אתפרש. ולית מאן דידע רוחיה בר איהו. ובגין כך שערוי שקילין סוחרנא דפומא, ופומא אתפני מכל סטרוי.
ובהאי אתרחיצו אבהתנא, לאתלבשא בהאי רוחא, דמתפשט לכמה עיברין, באתר דכל שערי שקילין בסוחרנוי. דכתיב אשר נשבעת לאבותינו. ודא הוא תקונא קדישא עלאה דתריסר. דמכאן אשתלשלו י"ב תחומין לעילא. י"ב תחומין לתתא. י"ב תחומין לי"ב שבטי אבהתא. הה"ד אשר נשבעת לאבותינו.

— 22 —
תקונא דתליסר. תליין שערי דתחות דיקנא מכאן ומכאן, ביקרא יאה, וביקרא שפירא, וחפיין עד טבורא ולא אתחזיין מאנפי תקרובא דבוסמא, בר אינון תפוחין שפירן חוורין.
א"ר שמעון, זכאה חולקיה דמאן דאשתכח בהאי אדרא קדישא עלאה דאנן ביה. זכאה חולקיה בעלמא דין, ובעלמא דאתי. דאנן יתבין בקדושא עלאה, אשא עלאה אסחר לן והא כל תקונין עלאין דדיקנא קדישא אתתקנו, ואתעטרו ואסחרו לדוכתייהו.
והאי תקונא דתליסר, הוא תקונא יאה, דביה אחידן כלא. כלהו מתכספין למזקף רישא לקבליה. מניה תליין כל אינון דבזעיר אפין אחידן. מניה תליין עלאין ותתאין, וכל גנזין עלאין ותתאין גניזין ביה, וביה כלילן. ואיהו מזלא דמתזלא מניה כלא, דא הוא תקונא שלימתא, דאשלים לכל תקונין, דא אשלים לכלא.
תאנא, אלין תקונין אקרון ימי קדם, יומין קדמאין דקדמאי. ואינון דאשתכחו בזעיר אפין, אקרון ימי עולם. ותאנא, אלין ימי קדם, כלהו מתתקנן בתקונא דדיקנא דעתיקא דעתיקין, טמירא דטמירין. והאי דתליסר כליל להון, כמה דאתמר. ודא יומא לא אתכליל בהדייהו, אלא הוא כליל כלא.
ובההוא זמנא דאתער עתיק יומין בתקונין דלעילא, ההוא אתקרי יום אחד, דביה זמין לאוקיר דיקניה, הדא הוא דכתיב יום אחד הוא יודע ליי'. הוא בלחודוי יתיר מכלא. הוא דכליל כלא, הוא דאתקרי בשמא ידיעא.
דתנינן, באתר דאית יום אית לילה דלית יום בלא לילה. ומשום דההוא זמנא זמן יהא דיקרא דדיקנא. והוא בלחודוי ישתכח, לא אתקרי לא יום ולא לילה. דלית יום אקרי, אלא מסטרא דילן. ולית לילה אקרי, אלא מסטרא דילן. ומשום דהאי תקונא כליל כלא, לא אתידע ולא אתחזי מניה, ומניה נגיד משחא דרבותא לתליסר עיבר מבועין. לכל אינון דלתתא, דנהרין בההוא משחא.
בתליסר תקונין אלין אתתקנא דיקנא קדישא עלאה, ואלין תקונין דבהאי דיקנא, מתתקנן ונחתן לכמה עיבר. ולא אתחזון היך מתפשטין והיך נפקין, מכלא אסתימו, ומכלא אתטמרו. לית דידע אתר להאי עתיקא, בפשיטותא דלהון כלהון כלילן, כמה דאתמר, אתידע ולא אתידע. טמיר ולא טמיר. עליה אתקרי, אני יי' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן. וכתיב הוא עשנו ולא אנחנו. וכתיב ועתיק יומין יתיב. באתריה יתיב ולית ידיע ליה. יתיב ולא שכיח, וכתיב אודך על כי נוראות נפליתי וגו'.

— 23 —
אמר ר"ש לחברייא, כד אתפריס פריסא דא, דאתון חמאן עלנא, אנא חמינא דנחתו כל תקונין בגווה, ונהירו באתר דא. וחד פרוכתא בוצינא דקודשא בריך הוא, פריסא בארבע סמכין, לארבע עיבר.
סמכא חד הוא יתיב מתתא לעילא, וחד מגרופיא בידיה. ובמגרופיא ארבע מפתחי שניין מכל סטרוי. ומתאחדן פרסא, ונחתין לה מעילא לתתא. וכן לסמכא תניינא, ותליתאה ורביעאה. ובין סמכא לסמכא, אחידן תמניסר רגלי דסמכי ומתנהרין בבוצינא דגליפא בההוא פריסא. וכן לד' עיבר.
וחמינא אלין תקונין דנהרין עלה, והוו מחכאן מלי דפומנא, לאתעטרא ולאסתלקא כל חד באתריה. וכד הוו מתתקנן מפומנא, כל חד וחד סליק ואתעטר ואתתקן בההוא תקונא דאתתקן הכא, מכל פומא דחד מינן. ובשעתא דחד מינן פתח פומא, לתקנא בההוא תקונא, ההוא תקונא הוה יתיב ומחכה למלה דנפיק מפומיכון, וכדין סלקא בדוכתיה ואתעטר.
וכל סמכין מכאן ומכאן, חדאן על דשמעין מה דלא ידעו, וצייתין לקליכון. כמה רתיכין קיימין הכא בגיניכון. זכאין אתון לעלמא דאתי, דכלהו מלי דנפקי מפומיכון, כלהו מלין קדישין. מלין כשרן דלא אסטאן לימינא ולשמאלא.
קב"ה חדי למשמע, וציית להני מלי, עד דהוא אגמר דינא, די לעלמא דאתי תימרון זמנא אחרא כל הני מלי קדישין. עלייכו כתיב, וחכך כיין הטוב וגו', דובב שפתי ישנים. מאי דובב שפתי ישנים. דאפילו לעלמא דאתי מרחשן שפוותיכו אורייתא קמיה.

— 24 —
השתא אתתקנו ואתכוונו דעתא, למתקן תקונוי דזעיר אפין, היך יתתקן, והיך יתלבש בתקונוי מתקוני עתיק יומין, קדישא דקדישין, טמירא דטמירין, טמירא מכלא. דהשתא חובתא עלייכו, למגזר דינא קושטאה יאה ושפירא ולאתקנא כל תקונין על בורייה.
תקוני דזעיר אפין, מתקוני דאריך אפין אתתקנו. ואתפשטו תקונוי מכאן ומכאן, כחיזו ב"נ, למשלטא ביה רוחא דטמירא דכל טמירין. בגין למיתב על כורסייא, דכתיב ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. כמראה אדם: דכליל כל דיוקנין. כמראה אדם: דכליל כל שמהן. כמראה אדם: דביה סתימין כל עלמין עלאין ותתאין. כמראה אדם: דכליל כל רזין דאתאמרו ואתתקנו עד דלא אברי עלמא, ואע"ג דלא אתקיימו.
תאנא בצניעותא דספרא, עתיקא דעתיקין עד לא זמין תקונוי, באני מלכין, גליף מלכין ומשער מלכין, ולא הוו מתקיימי, עד דדחי לון, ואצנע לון לבתר זמנא, הה"ד ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום. בארץ אדום, באתר דכל דינין מתקיימין תמן, וכלהו לא אתקיימו.
עד דרישא חוורא עתיקא דעתיקין אתתקן. כד אתתקן, תקין כל תקונין דלתתא, תקין כל תקונין דעלאין ותתאין. מכאן אוליפנא, כל רישא דעמא, דלא אתתקן הוא בקדמיתא, לית עמא מתתקנא. ואי איהו מתתקן, כלהו מתתקנן. ואי איהו לא מתתקן בקדמיתא, לא יכלין עמא לאתתקנא.
מנלן. מעתיק יומין. דעד לא אתתקן הוא בתקונוי, לא אתתקנו כל אינון דבעו לאתתקנא, וכלהו עלמין אתחרבו. הה"ד, וימלוך באדום בלע בן בעור. וימלוך באדום, רזא יקירא הוא. אתר דכל דינין מתקטרין תמן, ותליין מתמן.
בלע בן בעור, תאנא הוא גזרת דינא, תקיפא דתקיפין, דבגיניה מתקטרן אלף אלפין מארי דיבבא ויללה. ושם עירו דנהבה. מאי דנהבה. כלומר דין הבה. כד"א, לעלוקה שתי בנות הב הב.
כיון דסליק לאתישבא, ביה לא קאים, ולא הוה יכיל למיקם, וכלהו עלמין אתחרבו. מאי טעמא. משום דאדם לא אתתקן. דתקונא דאדם בדיוקניה, כליל כלא, ויכיל כלא לאתישבא ביה.
ובגין דתקונא דא דאדם, לא אשתכח. לא יכילו למיקם ולאתישבא, ואתבטלו. ואתבטלו ס"ד והא כלהו באדם אתכלילן. אלא אתבטלו ואסתלקו מההוא תקונא, עד דייתי תקונא דאדם. וכד אתא האי דיוקנא, אתגלפו כלהו, ואתחזרו לקיומא אחרא. מנהון אתבסמו, ומנהון לא אתבסמו כלל.
ואי תימא והא כתיב וימת, וימת. דאתבטלו לגמרי. לאו הכי, אלא כל מאן דנחית מדרגא קדמאה דהוה ביה, קארי ביה מיתה. כד"א, וימת מלך מצרים, דנחת מדרגא קדמאה דהוה קם ביה. וכיון דאתתקן אדם, אתקרון בשמהן אחרנין, ואתבסמו בקיומא ביה, וקיימין בדוכתייהו.
וכלהו אתקרון בשמהן אחרנין מן קדמאין, בר ההוא דכתיב ביה, ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב. מ"ט. משום דהני לא אתבטלו כשאר אחרנין. משום דהוה דכר ונוקבא. כהאי תמרא, דלא סלקא אלא דכר ונוקבא. ובג"כ השתא דאשתכחו דכר ונוקבא, לא כתיב בהו מיתה כאחרנין, ואתקיימו. אבל לא אתישבו, עד דאתתקן דיוקנא דאדם, וכיון דאתתקן דיוקנא דאדם, אתחזרו ואתקיימו בקיומא אחרא, ואתיישבו.

— 25 —
תאנא, כד סליק ברעותא דרישא חוורא, למעבד יקרא ליקריה, תקין וזמין ואפיק מבוצינא דקרדינותא, חד ניצוצא, וסליק ואתפשט לתלת מאה ושבעין עיבר. וניצוצא קאים, ושארי נפיק אוירא דכיא ומתגלגלא, נשב ביה אתתקן. ונפיק חד גולגלתא תקיפא, ואתפשט לארבע סטרין.
ובהאי אוירא דכיא, אשתאיב ניצוצא ואתאחד, ואתכליל ביה. ביה ס"ד. אלא אתטמר ביה. ובגין כך, האי גולגלתא אתפשט בסטרוי, והאי אוירא הוא טמיר דטמירין דעתיק יומין, ברוחא דגניז.
בהאי גולגלתא אתפשטו אשא מסטר חד, ואוירא מסטר חד. ואוירא דכיא קאים עליה מהאי סטר. ואשא דכיא קאים מהאי סטר. מאי אשא הכא. אלא לאו הוא אשא, אבל דא ניצוצא דאתכליל באוירא דכיא, נהיר למאתן ושבעין עלמין, ודינא מסטרוי אשתכח, ובג"ד, האי גולגלתא, אתקרי גולגלתא תקיפא.
בגולגלתא דא, יתבין תשעה אלפי רבוא עלמין, דנטלין עלוי וסמכין עלוי. בהאי גולגלתא, נטיף טלא מרישא חיוורא, דאתמלי מניה תדיר. ומהאי טלא דאנער מרישיה זמינין מיתייא לאחיאה.
והוא טלא דאתכליל בתרי גווני, מסטרא דרישא חיורא, חיוור בגוויה. דכליל כלהו חיוורי אבל כד אתיישבן בהאי רישא דזעיר אפין, אתחזי ביה סומקא. כהאי בדולחא דאיהו חיוור, ואתחזייא גוונא סומקא בגוונא חיוורא.
ובגין כך כתיב, ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם. לחיי עולם, בגין דאתחזיאו לההוא חיוורא, דאתי מסטר דעתיק יומין, אריכא דאנפין. לחרפות לדראון עולם, בגין דאתחזיאו לההוא סומקא דזעיר אפין. וכלא כליל בההוא טלא, הה"ד כי טל אורות טלך. אורות: תרין. וההוא טלא דנטיף, נטיף כל יומא לחקלא דתפוחים. כגווני חיוורא וסומקא.
האי גולגלתא אנהיר בתרי גווני, להאי סטר ולהאי סטר. ומהאי אוירא דכיא, אתפשט מגולגלתא לאנפוי ק"נ רבוא עלמין. ובגין כך אתקרי זעיר אפין. ובשעתא דאצטריך, אתפשטו אנפוי ואריכין בההוא זמנא, בגין דאשגח באנפוי דעתיקי דעתיקין, וחייס לעלמא.
ומהאי גולגלתא, נפיק חד עיבר, לכל אינון דלתתא. ויהבי אגר אוראותא לעתיק יומין. כד עאלין בחושבנא, תחות שרביטא. ולקביל דא. בקע לגולגלת לתתא, כד עאלין בחושבנא. והאי בקע אגר אוראותא, אשתכח מניה לעתיק יומין.

— 26 —
בחלליה דגולגלתא, ג' חללין אשתכחו, דשרייא מוחא בהו, וקרומא דקיק חפייא עלייהו. אבל לא קרומא קשישא סתימא כעתיק יומין. ובגין דא, האי מוחא אתפשט ונהיר לתלתין ותרין שבילין. הה"ד ונהר יוצא מעדן.
ותאנא, בתלת חללין דגולגלתא מוחא שרייא. מחללא חד מתבקע ומתפשט חד מבועא לד' סטרין, ונפיק מההוא מוחא דשרייא בהאי חללא, תלתין ותרין שבילין רוחין דחכמתא.
מחללא תניינא, מתבקע ומתפשט חד מבועא אחרא. ומתפתחין ן' תרעין. מאלין ן' תרעין, אתאחדן ן' יומין דאורייתא. ן' שנין דיובלא. ן' אלף דרין, דזמין קב"ה לאתבא רוחיה ליה, ולשרייא ביה.
מחללא תליתאה, נפקין אלף אלפין אדרין ואכסדראין, דדעתא שרייא עלייהו, ודרי בהו. והאי חללא שרי מדוריה בין האי חללא ובין האי חללא, ואתמליין מתרין סטרין. כל אינון אדרין. הה"ד ובדעת חדרים ימלאו. ואלין ג' מתפשטין בכל גופא, להאי סטרא ולהאי סטרא. ובאינון אחיד כל גופא ואחיד בהו גופא מכל סטרוי. ובכל גופא אתפשטן ואשתכחן.

— 27 —
תאנא, בגולגלתא דרישא, תליין אלף אלפי רבוא ורבוא רבבן קוצי דשערי אוכמן, ומסתבכין דא בדא, ומתערבין דא בדא. ולית חושבנא לנימין דכל קוצא וקוצא, דאחידן ביה דכיין ומסאבן. ומכאן אתאחדן טעמי אורייתא, בדכיא במסאבא. בכל אינון סטרין דאינון דכיין, בכל אינון סטרין דאינון מסאבן.
יתבין קוצי מסתבכין ותקיפין. מנהון שעיעין, ומנהון תקיפין. ובכל קוצא וקוצא, יתבין נימין תלין על תלין. מתלהטן ותליין כגיבר תקיף, מארי נצח קרבין. בתקונא יאה בתקונא שפירא תקיפא. רברבין ותקיפין. הה"ד בחור כארזים.
מתתקנין קוצין דשערי, ותליין תלין על תלין, מהאי סטרא להאי סטרא, על גולגלתא. הה"ד, קווצותיו תלתלים. ותאנא יתבין תלי תלין, משום דמשיכין ממבועין סגיאין, דתלת רהטי מוחא. ממבועא חללא חד דגולגלתא, אתמשכן שערי במשיכותא, ומתעבדין תלין, דתליין מכמה מבועין, דאתמשכן מהאי חללא. מחללא תניינא, נפקי חמשין מבועין, ואתמשכן שערי מאינון מבועין במשיכותא, ואתעבדין תלין, דתליין ומתערבין בקוצין אחרנין. מחללא תליתאה, נפקי אלף אלפין אדרין ואכסדראין, ואתמשכן שערי במשיכותא מכלהו. ובג"כ אינון קוצין, תלין על תלין.
וכלהו משיכן דאתמשכן מג' חללין דמוחא דגולגלתא. וכל אינון נימין וכל אינון קוצי תליין וחפיין לסטרא דאודנין. ובג"כ כתיב, הטה אלהי אזנך ושמע. ובהאי תלין, תליין ימינא ושמאלא, נהורא וחשוכא, רחמי ודינא. וכל ימינא ושמאלא תלי בהאי, ולא בעתיקא.
בפלגותא דשערי, אתחזי חד אורחא דקיק, דמתאחדא מההוא ארחא דעתיק יומין. ומההוא ארחא, אתפרשן שית מאה ותליסר ארחין, דאתפלגון בארחין דפקודי דאורייתא. דכתיב, כל ארחות יי' חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו.
תנא, בכל קוצא וקוצא, מתאחדן אלף אלפין מארי דיבבא ויללה, דתליין בכל קוצא וקוצא מאינון תקיפין. ומאינון שעיעין מאריהון דמתקלא. בג"כ אית ימינא ואית שמאלא.

— 28 —
מצחא דגולגלתא. אשגחותא דאשגחותא. ולא מתגלייא, בר ההוא זמנא, דצריכין חייביא לאתפקדא, ולעיינא בעובדיהון. ותאנא, כד אתגלייא האי מצחא, אתערו כל מאריהון דדינא, וכל עלמא בדינא אתמסר. בר ההיא שעתא, כד סליקו צלותהון דישראל לקמי עתיק יומין, ובעי לרחמא על בנוי, גלי מצחא דרעוא דרעוין, ונהיר בהאי דזעיר אפין, ואשתכיך דינא.
בהאי מצחא, נפיק חד שערא, דמתפשט ביה ממוחא דאפיק חמשין תרעין. וכד אתפשט, אתעביד מצחא דאשגחותא, לחייבי עלמא, לאינון דלא מתכספי בעובדיהון. הה"ד, ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם.
ותניא, שערא לא קאים בהאי אתר דמצחא, בגין דאתגלייא לאינון דחציפין בחובייהו. ושעתא דמתער קב"ה לאשתעשעא עם צדיקייא, נהירין אנפוהי דעתיק יומין, באנפוי דזעיר אפין, ומתגליא מצחיה, ונהיר להאי מצחא, וכדין אתקרי עת רצון. וכל שעתא ושעתא דדינא תלי, והאי מצחא דזעיר אפין אתגלייא, אתגלייא מצחא דעתיקא דעתיקין, ואשתכיך דינא, ולא אתעביד.
תאנא, האי מצחא, אתפשט במאתן אלף סומקי דסומקי, דאתאחדן ביה, וכלילן ביה. וכד אתגלייא מצחא דזעיר אפין, אית רשותא לכלהו לחרבא. וכד אתגלייא מצחא דרעוא דרעוין, דנהיר להאי מצחא, כדין כלהו משתככין.
ותניא, עשרין וארבע בתי דינין משתכחין בהאי מצחא, וכלהו אקרון נצח. ובאתוון רצופין, הוא מצח. ואית נצח דאינון נצחים. והיינו דתנן נצח נצחים. ואינון במצחא, ומתפשטן מנהון בגופא, באתרין ידיען.
תניא, מאי דכתיב וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם. האי רזא אוקימנא, כל ההוא נצח דאתפשט בגופא, זמנין דתלי על עלמא למידן, ותב ומתחרט ולא עביד דינא, אי תייבין. מ"ט. משום דקאי בדוכתא דאקרי אדם, ויכיל לאתחרטא. אבל אי באתר דאתקרי ראש, אתחזי ואתגלייא האי נצח, לאו הוא עידן ואתר לאתחרטא. מ"ט. משום דלא הוה מאתר דאקרי אדם, דהא לא אתגלי פרצופא וחוטמא, אלא מצחא בלחודוי. ובאתר דלא אשתכח פרצופא, לא אקרי אדם. ובג"כ לא אדם הוא להנחם כנצח דבשאר תקוני גופא.

— 29 —
עינוי דרישא, משתניין משאר עיינין, שרקותא דבגבתא, דעל ריסי עיינין, מכחלן באוכמתא, תליין תלין על תלין דשערי, ואינון תקונא דעל עיינין, ברישא דמצחא, ומתאחדן מתרווייהו שבע מאה אלפי מארי דאשגחותא.
בכסותא דעיינין, להטין אלף וארבע מאה רבוא, דמתאחדן בגבינין דאינהו כסותא. ואשגחותא דעינא דעתיק יומין עלייהו. ובשעתא דסלקין אינון כסותא, אתחזי כמאן דאתער משנתיה, ואתפקחן עינוי, וחמאן לעינא פקיחא, ואתסחן בחד חוורא דעינא טבא, הה"ד, רוחצות בחלב. מאי בחלב. בחוורא דלעילא קדמאה. ובההיא שעתא אשתכח אשגחותא דרחמי.
וע"ד צלי דוד, עורה למה תישן יי' הקיצה. דיפקח עינוי, ויתסחון בההוא חוורא. וכל זימנא דעינוי לאו מתפקחן, כל מאריהון דדינין, כפיין להו לישראל, ושאר עמין שלטין עלייהו. ובזמנא דיפקח עינוי, יתסחן בעינא טבא, ורחמי על ישראל. ואסתחר עינא, ועביד נוקמין בשאר עמין. הה"ד, העירה והקיצה. העירה: לאתסחאה בההיא חוורא. הקיצה: למעבד נוקמין לאינון דכפיין לון.
עינוי כד אתפקחן, אתחזון שפירין כהני יונים, בסומק ואוכם וירוק, חוור לא אתגלי, אלא בזמנא דאסתכל בעינא טבא, ומסתחאן כל אינון גוונין, בההוא חוור.
מאינון גוונין דמתגליין, נפקין שבעה עיינין דאשגחותא. דנפקי מאוכמא דעינא. הה"ד, על אבן אחת שבעה עינים. מאן אבן אחת. אוכמתא דעינא.
מסומקא, נפקין שבעה רהיטין, דסמכין לסטר שמאלא, ומתלהטין באשא דלסטר צפון, ומתאחדן לאתפשטא בעלמא, לגלאה ארחין דחייביא הה"ד שבעה אלה עיני יי' המה משוטטים בכל הארץ.
מירוקא, נפקין שבעה טהירין דסחראן לסטר דרומא, ומתאחדן לאתפשטא בעלמא, לגלאה ארחין ועובדין דבני נשא, בין טב בין ביש, דכתיב כי עיניו על דרכי איש וגו'.
וכד אסתחאן בחוורא, משתכחין כלהו לאשגחא לכל מארי קשוט, לאוטבא עלמא בגינהון. וכל אשגחותא דההוא חוורא, הוי לטב על ישראל. ואשגח בסומקא למאן דעאקין להו. הה"ד ראה ראיתי. ראה: לאוטבא לון. ראיתי: לנקמא לון, מדעקין לון, ובגין כך כתיב, עורה למה תישן יי' הקיצה אל תזנח לנצח. עורה, והקיצה, תרי אשגחותא. תרי פקיחין. תרי טבן. רחמי ונוקמין.
גוונא קדמאה, סומקא בגו סומקא כליל וסתים כל סומקין, מקמיה לא אתחזן. סוחרניה דההוא סומקא, אסחר חד חוטא אוכמא, ואקיף ליה.
גוונא תניינא, אוכמא. כאבנא חד דנפיק מתהומא, חד זמן לאלף שנים, בימא רבא. וכד נפיק האי אבנא, אתי רגשא ותקפא על ימא. וקליה דימא, וגלגלוהי אזלין, ואשתמעו לנונא רבא, דאקרי לויתן. ונפיק מתהומא. והאי אבנא מתגלגלא בתוקפא דימא, ונפיק לבר. והיא אוכמא, דכל אוכמין סתימין קמיה. וכך היא אוכמותא דעינא, אוכמא, דכליל וסתים כל שאר אוכמין. וסוחרניה דההוא אוכמא, אסחר חד חוטא סומקא, ואקיף לההוא אוכמא.
גוונא תליתאה. ירוקא דירוקי, דכליל וסתים כל ירוקין. ובסוחרניה דההוא ירוקא, אסחרו תרין חוטין. חוטא סומקא לסטר חד. וחד חוטא אוכמא לסטר חד. ואקיפין לההוא ירוקא.
וכד אתגלי חוורא, ואסתחרי עינא, כל אינון גוונין לא משתכחין, ומשתקעין לתתא. לא אתחזי בר ההוא חוורא, דנהיר מעתיק יומין. ונהירין מניה כל אינון דלתתא.
ולית גוונא אתחזייא, בר ההוא חוורא בלחודוי. ובגין כך אסתלקו כל מאריהון דסומקא ואוכמא, דאינון תאומין כחדא. הה"ד שניך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה שכלם מתאימות. מאי מן הרחצה. מההוא אסחותא דעינא קדישא עלאה. שכלם מתאימות. מתערבן דא בדא, ואתדבקן דא בדא. ומה דאמר שניך כעדר הקצובות, ואת אמרת שכלם מתאימות. כלומר, חוורא דלהון, כההוא חוורא דעיינין, כד אסחן בחווורתא דעינא עלאה.
ודא זמינין למנדע צדיקייא, למחזי ברוחא דחכמתא, כד"א כי עין בעין יראו. אימתי בשוב יי' ציון. וכתיב אשר עין בעין נראה אתה יי', וכדין פקיחותא דעיינין לטב.
ואית פקיחותא דעיינין לטב. ואית פקיחותא דעיינין לביש. כמה דכתיב פקח עיניך וראה שוממותינו וגו'. ודא הכא לטב, ולביש. וכתיב עיניך תראנה ירושלם נוה שאנן אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח הא הכא לטב ולביש. דלא אתעביד דא בלא דא.
תנא בצניעותא דספרא, מהו עיניך תראנה ירושלם נוה שאנן. וכי ירושלם נוה שאנן הוא, והא כתיב צדק ילין בה. ובאתר דאשתכח צדק, לאו שקיט, ולאו שאנן הוא. אלא עיניך תראנה ירושלם נוה שאנן, נוה שאנן, לעתיק יומין אתמר, דההוא עינא שקיט ושאנן. עינא דרחמי, עינא דלא נטיל מאשגחותא דא, לאשגחותא אחרא. ובגין כך כתיב, עינך תראינה חסר יו"ד, ולא עיניך. ומה דאמר ירושלם ולא ציון, הכי אצטריך, לאכפייא לדינא, דאשתכח בה ולרחמא עלה.
ותאנא, כתיב עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה, ולזמנא דאתי, ישתכח בה עינא חד דרחמי. עינא דעתיקא דעתיקין הה"ד וברחמים גדולים אקבצך. כיון דאמר רחמים, מהו גדולים. אלא אית רחמי, ואית רחמי. רחמי דעתיק דעתיקין, אינון אקרון רחמים גדולים. רחמי דזעיר אנפין, אקרון רחמים סתם. ובג"כ וברחמים גדולים אקבצך, דעתיק יומין.
תאנא בהני עיינין, בתרין גוונין מנייהו, בסומקא ואוכמא, שראן תרין דמעין. וכד בעי קודשא דקודשין לרחמא על ישראל, אחית תרין דמעין, לאתבסמא בימא רבא. מאן ימא רבא. ימא דחכמתא עלאה. כלומר דיתסחון בחוורא במבועא דנפיק מחכמתא רבא, ומרחם להו לישראל.

— 30 —
חוטמא. תאנא בצניעותא דספרא, חוטמא דזעיר אנפין. בחוטמא אשתמודע פרצופא. בהאי חוטמא אתפרשא מלה דכתיב, עלה עשן באפו וגו'. עלה עשן באפו, בהאי תננא, אתכללו אשא, וגחלי דנורא. דלית תננא בלא אשא, ולא אשא בלא תננא. וכלהו אסתליקו ונפקי מחוטמוי.
ותאנא, כד אתחברו תלת אלין, דכלילן בהאי תננא, דנפיק מחוטמא. אתקמט חוטמא, ונשיב ונפיק תננא אוכמא וסומקא. ובין תרי גווני. וקרינן ליה, אף וחימה ומשחית. ואי תימא אף וחימה כתיב, כי יגורתי מפני האף והחימה, דאינון תננא אוכמא וסומקא, משחית מנ"ל. דכתיב, לפני שחת יי' את סדום ואת עמורה. שחת המשחית, בנורא דליק מוקדא.
ותאנא, חמש גבוראן אינון, בהאי זעיר אנפין. ואסתלקו לאלף וארבע מאה גבוראן. ומתפשטאן בחוטמוי. בפומא. בדרועוי. בידין. באצבעין. ובג"כ כתיב, מי ימלל גבורות יי'. גבורת כתיב, כתיב הכא גבורות, וכתיב התם, לך יי' הגדולה והגבורה. אלא הכי תאנא, כד אתחבראן כלהו גבוראן כחדא, אתקרי גבורה חדא.
וכלהו גבוראן, שריאן לנחתא מחוטמוי. ומהאי תליין, אלף וארבע מאה רבוא, לכל חד מנייהו. ובהאי תננא דאפיק מחוטמוי, תליין אלף וארבע מאה דסטר גבורה דא. וכלהו גבוראן תליין מהאי חוטמא, דכתיב דור לדור ישבח מעשיך וגו'. וכד שארי גבורה דא, כלהו גבוראן מתלהטן ושטאן, עד דנחתן ללהט החרב המתהפכת.
כתיב, כי משחיתים אנחנו את המקום הזה. וכתיב לפני שחת יי את סדום ואת עמורה. וכתיב, ויי' המטיר על סדום ועל עמורה. אלא הכי תאנא, לא דיין לרשעים וכו', אלא דמהפכי מ"ר למ"ה.
והאיך מהפכי, והא כתיב אני יי' לא שניתי. אלא בכל זמנא דעתיק דעתיקי, רישא חוורא, רעוא דרעוין, אתגליין, רחמין רברבין אשתכחו בכלא. ובשעתא דלא אתגלייא, כל דינין דזעיר אפין זמינין, וכביכול רחמי, עביד דינא, ההוא עתיקא דכלא.
דתניא, כד אתגלייא עתיקא דעתיקין, רעוא דרעוין, כלהו בוציני דאתקרון בשמא דא, נהירין. ורחמי אשתכחו בכלא. ובשעתא דלא אתגלי טמירא דטמירין, ולא אתנהרן אלין בוציני. מתערין דינין, ואתעביד דינא. מאן גרים להאי דינא. רעוא דרעוין דלא אתגלי, ובג"כ מהפכין חייביא רחמי לדינא. ומה דאמר הכא, מאת יי' מן השמים. בזעיר אפין אתמר. ומשמע דכתיב מן השמים, אש ומים. רחמי ודינא. לאפקא מאן דלית ביה דינא כלל.
תאנא, האי חוטמא זעיר. וכד שארי תננא לאפקא, נפיק בבהילו, ואתעבד דינא. ומאן מעכב להאי חוטמא דלא יפיק תננא, חוטמא דעתיקא קדישא, דהוא אקרי ארך אפים מכלא.
והיינו רזא דתנינן, יי' יי' פסיק טעמא בגווייהו. בכלהו אתר דשמא אדכר תרי זמני, פסיק טעמא בגווייהו, כגון אברהם אברהם. יעקב יעקב. שמואל שמואל. כלהו פסיק טעמא בגווייהו. חוץ ממשה משה, דלא פסיק טעמא בגווייהו. מ"ט. אברהם אברהם, בתראה שלים, קדמאה לא שלים, דהשתא שלים בעשר נסיוני, ובגין כך פסיק טעמא בגווייהו, דהשתא לא הוה איהו כדקדמיתא.
יעקב יעקב, בתראה שלים, קדמאה לא שלים, דהשתא אתבשר ביוסף, ושראת עליה שכינתא. ועוד, דהשתא אשתלים בארעא, אילנא קדישא כגוונא דלעילא, בתריסר תחומין, בשבעין ענפין, מה דלא הוה בקדמיתא. ובגיני כך, בתראה שלים, קדמאה לא שלים, ופסיק טעמא בגווייהו. שמואל שמואל, טעמא פסיק בגויה. מ"ט. בתראה שלים, קדמאה לא שלים, דהשתא הוא נביאה, וקודם לכן לא הוה נביאה. אבל משה משה, לא אפסיק טעמא בגווייהו, דמיומא דאתיליד, שלים הוה. דכתיב ותרא אותו כי טוב הוא.
אוף הכא יי' יי', פסיק טעמא בגווייהו, קדמאה שלים, בתראה שלים בכלהו. ומשה, באתר דינא אמר, לנחתא לון מעתיקא קדישא, רחמין לזעיר אנפין. דהכי תנינן, כמה חילא דמשה, דאחית מכילן דרחמי לתתא. וכד אתגלי עתיקא בזעיר אפין, כלא ברחמי אתחזון. וחוטמא אשתכיך, ואשא ותננא לא נפיק, כד"א ותהלתי אחטם לך.
ותאנא, בתרין נוקבין דחוטמא, בחד נוקבא נפיק תננא, להיט, ומשתקעא בנוקבא דתהומא רבא. ומחד נוקבא, נפיק אשא דאוקיד בשלהובוי, ומתלהטא באלף וארבע מאה עלמין דבסטר שמאלא. ומאן דגרים לקרבא בהאי, אקרי אש יי'. אשא דאכלא ואוקיד כל שאר אשין. והאי אשא לא אתבסם, אלא באשא דמדבחא. והאי תננא דנפיק מנוקבא אחרא, לא אתבסם אלא בתננא דקרבנא.

— 31 —
[א] וכלא תלייא בחוטמא, בגין כך כתיב, וירח יי' את ריח הניחח. דכלא בחוטמא תליין, לארחא האי חוטמא, בתננא, ואשא סומקא. ובגין כך אתקבל ברעוא. והאי דכתיב, ויחר אף יי'. וחרה אף יי'. וחרה אפי. פן יחרה אף יי'. כלא בזעיר אפין אתמר, ולא בעתיקא.[ב] תאנא, כתיב הטה אלהי אזנך ושמע האי איהו אודנא דאתעביד תחות שערי. ושערי תליין עליה. ואודנא אתעביד ברשומי רשימין לגאו. כמה דעביד דרגא בעקימא, מ"ט בעקימא. בגין למשמע טב וביש ותאנא, מהאי עקימא דבגו אודנין, תליין כל אינון מארי דגדפין, דכתיב בהו, כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר.
בגו אודנא, נטיף מג' חללי דמוחא, להאי נוקבא דאודנין. ומההוא נטיפא, עייל קלא בההוא עקימא, ואתצריף בההוא נטיפא, בין טב ובין ביש. טב, דכתיב כי שומע אל אביונים יי'. ביש, דכתיב וישמע יי' ויחר אפו ותבער בם אש יי'.
והאי אודנא סתים לבר. ועקימא עייל לגו, לההוא נוקבא דנטיפא מן מוחא, בגין למכנש קלא לגאו, דלא יפוק לבר, ויהא נטיר וסתים מכל סטרוי. בג"כ הוא רזא. ווי לההוא דמגלי רזין, דמאן דמגלי רזין כאילו אכחיש תקונא דלעילא. דאתתקן למכנש רזין, ולא יפקון לבר.
תניא, בשעתא דצווחין ישראל בעאקא, ושערי מתגליין מעל אודנין, כדין עייל קלא באודנין, בההוא נוקבא דנטיף ממוחא, וכנש במוחא. ונפיק בנוקבי דחוטמא. ואתזער חוטמא, ואתחמם, ונפיק אשא ותננא מאינון נוקבין, ומתערין כל גבוראן, ועביד נוקמין.
ועד לא נפקין מאינון נוקבין אשא ותננא, סליק ההוא קלא לעילא, ובטש בריחא דמוחא, ונגדין תרין דמעין מעיינין, ונפק מנחירוי תננא ואשא, בההוא קלא דנגיד לון לבר.
בההוא קלא דעייל באודנין, אתמשכאן ומתערן כולי האי, בגין כך כתיב, וישמע יי' ויחר אפו ותבער בם אש יי'. בההיא שמיעה דההוא קלא, אתער מוחא. תנא, כתיב הטה אלהי אזנך, כלומר ארכין. שית מאה אלף רבוא אינון מאריהון דגדפין, דתליין באלין אודנין. וכלא אתקרון אזני יי'. ומה דאתמר הטה יי' אזנך, אזנך בזעיר אפין אתמר.
מסטרא דחד חללא דמוחא תליין אודנין. ומחמשין תרעין דנפקין מההוא חללא, דא הוא תרעא חד, דנגיד ונפיק ואתפתח בההוא נוקבא דאודנא, דכתיב כי אזן מלין תבחן. וכתיב ובוחן לבות וכליות. ומסטרא דאתפשטותא דההוא חללא, דחמשין תרעין דאתפשטותא בגופא, באתר דלבא שארי, מתפשט ההוא חללא דחמשין תרעין, ואודנא קרי ביה בחינה, ובלבא קרי ביה בחינה, משום דמאתר חד מתפשטין.
תאנא בצניעותא דספרא, כמה דאודנא דא אבחן בין טב ובין ביש, כך כלא. דבזעיר אפין אית סטרא דטב וביש. ימינא ושמאלא. רחמי ודינא. והאי אודנא כליל במוחא ומשום דאתכלל במוחא ובחללא חד. אתכליל בקלא דעייל ביה. ובאודנא קרי ביה שמיעה. ובשמיעה אתכליל בינה. שמע: כלומר, הבן אשתכח דכלא בחד מתקלא אתקל. ומלין אלין למאריהון דמארין אתיהבן, למשמע ולאסתכלא ולמנדע.
ת"ח, כתיב, יי' שמעתי שמעך יראתי וגו', האי קרא אשתמודע, דכד נביאה קדישא, שמע, ואסתכל, וידע, וקאים על תקונין אלין, כתיב יראתי, תמן יאות הוא לדחלא ולאתבר קמיה, האי בזעיר אפין אתמר.
כד אסתכל וידע מה כתיב. יי' פעלך בקרב שנים חייהו. האי לעתיק יומין אתמר. ובכל אתר דישתכח, יי' יי', ביו"ד ה"א תרי זמני, או באלף דל"ת, ויו"ד ה"א, חד לזעיר אפין, וחד לעתיקא דעתיקין. ואף על גב דכלהו חד, וחד שמא אקרו.
ותנינן אימתי אקרי שם מלא. בזמנא דכתיב יי' אלהים. דהאי הוא שם מלא דעתיק דכלא, ודזעיר אנפין. וכלא הוא שם מלא אקרי. ושאר לא אקרי שם מלא, כמה דאוקימנא, ויטע יי' אלהים, שם מלא בנטיעות גנתא. ובכל אתר, יי' אלהים, אתקריא שם מלא. יי' יי', כלא הוא בכללא. וההוא זמנא אתערון רחמין בכלא.
יי' פעלך בקרב שנים חייהו, לעתיק יומין אתמר. מאן פעלך. זעיר אפין. בקרב שנים, אינון שנים קדמוניות, דאקרון ימי קדם, ולא אקרון שנות עולם. שנים קדמוניות אינון ימי קדם. שנות עולם אלין ימי עולם. והכא בקרב שנים, מאן שנים. שנים קדמוניות. חייהו למאן. חייהו לזעיר אפין. דכל נהירו דיליה מאינון שנים קדמוניות אתקיימו, ובג"כ אמר חייהו. ברוגז רחם תזכור, לההוא חסד עלאה דעתיקא דעתיקין, דביה אתער רחמין לכלא, למאן דבעי לרחמא, ולמאן דיאות לרחמא.

— 32 —
תאנא, אר"ש, אסהדנא עלי שמיא, ולכל אלין דעלנא קיימין. דחדאן מלין אלין, בכלהו עלמין. וחדאן בלבאי מלי, ובגו פרוכתא עלאה דפריסא עלנא, מתטמרין, וסלקין, וגניז להו עתיקא דכלא, גניז וסתים מכלא. וכד שרינא למללא, לא הוו ידעין חבריא, דכל הני מלין קדישין מתערין הכא. זכאה חולקיכון חברייא דהכא. וזכאה חולקי עמכון, בעלמא דין ובעלמא דאתי.
פתח ר"ש ואמר, ואתם הדבקים ביי' אלהיכם וגו'. מאן עמא קדישא כישראל, דכתיב בהו אשריך ישראל מי כמוך, דכתיב מי כמכה באלם יי' משום דאתדבקותא דלהון הוא בשמא קדישא בעלמא דין. ובעלמא דאתי יתיר מהכא. דהתם לא מתפרשן מניה, מההוא צרורא דצרירין ביה צדיקיא, הה"ד ואתם הדבקים ביי', ולא כתיב הדבקים ליי', אלא ביי' ממש.
תאנא, כד נחית מן דיקנא יקירא עלאה, דעתיקא קדישא, סתים וטמיר מכלא, משחא דרבות קדישא, לדיקנא דזעיר אפין. אתתקן דיקנא דיליה, בתשעה תקונין. ובשעתא דנהיר דיקנא יקירא דעתיקא דעתיקין, בהאי דיקנא דזעיר אפין, נגדין תליסר מבועין דמשחא עלאה, בהאי דיקנא. ומשתכחין ביה, עשרין ותרין תקונין. ומניה נגדין, עשרין ותרין אתוון דאורייתא קדישא.
וא"ת דיקנא לא אשתכח, ולא אמר שלמה אלא לחייו. אלא הכי תאנא בצניעותא דספרא, כל מה דאטמר וגניז, ולא אדכר ולא אתגלייא. ההוא מלה הוי עלאה ויקירא מכלא, ובג"ד הוא סתים וגניז. ודיקנא משום דהוא שבחא ושלימותא, ויקירותא מכל פרצופא, גנזיה קרא, ולא אתגלייא. ותאנא, האי דיקנא דאיהו שלימותא דפרצופא ושפירותא דזעיר אפין, נפיק מאודנוי, ונחית וסליק וחפי, בתקרובא דבוסמא. מאי תקרובא דבוסמא. כד"א לחייו כערוגת הבושם. בתשעה תקונין, אתתקן האי דיקנא דזעיר אנפין. בשערי אוכמי, מתתקנא בתקונא שפיר. כגבר תקיף שפיר למחזי. דכתיב בחור כארזים.
תקונא קדמאה. מתתקן שערא מלעילא, ונפיק ההוא ניצוצא בוצינא דקרדינותא, ונפיק מכללא דאוירא דכיא, ובטש בתחות שערא דרישא, מתחות קוצין דעל אודנין. ונחית מקמי פתחא דאודנין נימי על נימי, עד רישא דפומא.
תקונא תניינא. נפיק שערא, וסליק מרישא דפומא, עד רישא אחרא דפתחא דפומא. ונחית מתחות פומא, עד רישא אחרא, נימין על נימין, בתקונא שפירא.
תקונא תליתאה. מאמצעיתא דתחות חוטמא, מתחות תרין נוקבין, נפיק חד ארחא, ושערין זעירין תקיפין, מליין לההוא ארחא, ושאר שערין מליין מהאי גיסא, ומהאי גיסא, סוחרניה דההוא ארחא. וארחא לא אתחזי לתתא כלל, אלא ההוא ארחא דלעילא, דנחית עד רישא דשפוותן, ותמן שקיעא ההוא ארחא.
תקונא רביעאה. נפיק שערא, ואתתקן, וסליק וחפי בעלעוי דתקרובא דבוסמא. תקונא חמשאה. פסיק שערא, ואתחזיין תרין תפוחין, מכאן ומכאן, סומקן כהאי ורדא סומקא. ומתלהטן במאתן ושבעין עלמין, דמתלהטין מתמן. תקונא שתיתאה. נפק שערא כחד חוטא בסחרניה דדיקנא, ותליין עד רישא דמעוי, ולא נחית עד טבורא. תקונא שביעאה. דלא תליין שערי על פומא, ופומא אתפני מכל סטרוי. ויתבין שערי בתקונא סחור סחור ליה.
תקונא תמינאה. דנחתין שערי בתחות דיקנא, דמחפיין קדלא, דלא אתחזיא. כלהו שערי דקיקין, נימין על נימין. מליין מכל סטרוי. תקונא תשיעאה. דמתחברן שערי כלהו בשקולא מעלייא, עם אינון שערי דתליין. כלהו בשקולא שפיר, כחד גיבר תקיף, מארי נצח קרבין.
בתשעה תקונין אלין, נגדין ונפקין ט' מבועין דמשח רבות דלעילא. ומההוא משח רבות, נגדין לכל אינון דלתתא. ט' תקונין אלין אשתכחו בדיקנא דא. ובשלימות תקונא דדיקנא דא, אתקרי גיבר תקיף. דכל מאן דחמי דיקנא קיימא בקיומיה, תלייא ביה גבורה תקיפא. עד כאן תקונא דדיקנא עלאה דזעיר אפין.

— 33 —
אמר רבי שמעון לרבי אלעזר בריה, קום ברי, סלסל תקונא דדיקנא קדישא, בתקונוי אלין. קם ר' אלעזר, פתח ואמר, מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה וגו'. עד מבטוח בנדיבים. תנא, הכא ט' תקונין דבדיקנא דא. להני תקונין אצטריך דוד מלכא, בגין לנצחא לשאר מלכין, ולשאר עמין.
ת"ח, כיון דאמר הני ט' תקונין, לבתר אמר כל גוים סבבוני בשם יי' כי אמילם. אמר, הני תקונין דאמינא, למאי אצטריכנא. משום דכל גוים סבבוני. ובתקונא דדיקנא דא, ט' תקונין, דאינון שם יי', אשצינון מן עלמא, הה"ד בשם יי' כי אמילם.
ותנא בצניעותא דספרא, תשעה תקונין אמר דוד, הכא, שיתא אינון בשמא קדישא. דשית שמהן הוו, ותלת אדם. ואי תימא תרין אינון. תלתא הוו, דהא נדיבים בכלל אדם הוו.
תנא שיתא שמהן, דכתיב: מן המצר קראתי יה, חד. ענני במרחב יה, תרין. יי' לי לא אירא, תלת. יי' לי בעוזרי, ארבע. טוב לחסות ביי', חמשה. טוב לחסות ביי', שיתא. אדם תלת, דכתיב: יי' לי לא אירא מה יעשה לי אדם, חד. טוב לחסות ביי' מבטוח באדם, תרי. טוב לחסות ביי' מבטוח בנדיבים, תלת.
ות"ח רזא דמלה, דבכל אתר דאדכר אדם הכא, לא אדכר אלא בשמא קדישא. דהכי אתחזי. משום דלא אקרי אדם, אלא במה דאתחזי ליה. ומאי אתחזי ליה. שמא קדישא. דכתיב וייצר יי' אלהים את האדם, בשם מלא, דהוא יי' אלהים. כמה דאתחזי ליה ובג"כ הכא לא אדכר אדם אלא בשמא קדישא.
ותנא, כתיב מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה, תרי זמני י"ה י"ה, לקביל תרי עלעוי, דשערי אתאחדן בהו. ומדחמא דשערי אתמשכאן ותליין, שארי ואמר יי' לי לא אירא. יי' לי בעוזרי. בשמא דלא חסר. בשמא דהוא קדישא. ובשמא דא, אדכר אדם.
ומה דאמר מה יעשה לי אדם, הכי הוא. דתנא כל אינון כתרין קדישין דמלכא, כד אתתקנן בתקונוי. אתקרון אדם. דיוקנא דכליל כלא. ומה דמשלפא בהו, אתקרי שמא קדישא. ותערא ומה דביה, אתקרי ידו"ד, ואתקרי אדם בכללא דתערא, ומה דביה.
ואלין תשעה תקונין דאמר דוד הכא, לאכנעא שנאוי בגין דמאן דאחיד דיקנא דמלכא, ואוקיר ליה ביקירו עלאה, כל מה דבעי מן מלכא, מלכא עביד בגיניה. מ"ט דיקנא, ולא גופא. אלא גופא אזיל בתר דיקנא, ודיקנא לא אזיל בתר גופא.
ובתרי גווני אתי האי חושבנא, חד כדקאמרן. תרין: מן המצר קראתי יה, חד. ענני במרחב יה, תרי. ה' לי לא אירא, תלת. מה יעשה לי אדם, ארבע. ה' לי בעוזרי, חמש. ואני אראה בשונאי, שיתא. טוב לחסות בה', שבעה. מבטוח באדם תמנייא. טוב לחסות ביי' מבטוח בנדיבים תשעה.
מן המצר קראתי י"ה, מאי קא מיירי. אלא דוד, כל מה דאמר הכא, על תקונא דדיקנא דא קאמר. מן המצר קראתי יה, מאתר דשארי דיקנא לאתפשטא, דהוא אתר דחיק, מקמי פתחא דאודנין מעילא, תחות שערי דרישא. ובג"כ אמר י"ה י"ה תרי זמני. ובאתר דאתפשט דיקנא, ונחית מאודנוי, ושארי לאתפשטא, אמר יי' לי לא אירא, דהוא אתר דלא דחיק וכל האי אצטריך וכו', דוד לאכנע תחותיה מלכין ועמין, בגין יקרא דדיקנא דא.
ותאנא בצניעותא דספרא, כל מאן דחמי בחלמיה דדיקנא דבר נש עלאה אחיד בידיה, או דאושיט ידיה ליה. ינדע דשלים הוא עם עלאי, וארמיה תחותיה אינון דמצערין ליה. תנא, מתתקן דיקנא עלאה בתשעה תקונין, והוא דיקנא דזעיר אפין, בט' תקונין מתתקן.
תקונא קדמאה. מתתקן שערא מעילא, ונפיק מקמי פתחא דאודנין, מתחות קוצי דתליין על אודנין, ונחתין שערי, נימין על נימין, עד רישא דפומא. תאנא, כל אלין נימין דבדיקנא, תקיפין יתיר מכל נימין דקוצין דשערי דרישא, ושערי דרישא אריכין, והני לאו אריכין, ושערי דרישא, מנהון שעיעי, ומנהון קשישין.
ובשעתא דאתמשכן שערי חוורי דעתיק יומין, לשערי דזעיר אפין, כתיב, חכמות בחוץ תרנה. מאי בחוץ. בהאי זעיר אפין. דמתחברן תרי מוחי.
תרי מוחי ס"ד. אלא אימא ארבע מוחי. תלת מוחי דהוו בזעיר אפין, ואשתכחו בתלת חללי דגולגלתא דרישא. וחד מוחא שקיט על בורייה, דכליל כל תלת מוחי. דאתמשך מניה משיכן כלילן שקילן, בשערי חוורי. להאי זעיר אפין לתלת מוחי דביה.
ומשתכחן ארבע מוחי בהאי זעיר אפין. בגין כך אשתלימו ארבע פרשיות דכתיבין בתפילין, דאתכליל בהו שמא קדישא דעתיק יומין, עתיקא דעתיקין, וזעיר אפין. דהאי הוא שלימותא דשמא קדישא. דכתיב, וראו כל עמי הארץ כי שם יי' נקרא עליך ויראו ממך. שם יי'. שם יי' ממש, דאינון ארבע רהיטי בתי דתפילין.
ובג"כ, חכמות בחוץ תרנה. דהכא משתכחין. דהא עתיקא דעתיקין, סתימא דסתימין, לא אשתכח, ולא זמין חכמתא דיליה, משום דאית חכמתא סתימא דכלא ולא אתפרש. ובגין דאתחברו ארבעה מוחין בהאי זעיר אפין. אתמשכן ארבע מבועין מניה לארבע עיבר, ומתפרשן מחד מבועא, דנפיק מכלהו. ובג"כ אינון ארבע.
ותאנא, האי חכמתא דאתכלילא בארבע, אתמשכא בהני שערי, דאינון תליין תלין על תלין. וכלהו קשיין ותקיפין, ואתמשכו ונגידו כל חד לסטרוי. ואלף אלפין ורבוא רבבן תליין, מנייהו דליתהון בחושבנא. הה"ד, קווצותיו תלתלים. תלי תלים. וכלהו קשיין ותקיפין לאתחברא, כהאי חלמיש תקיף. וכהאי טנרא דאיהי תקיפא. עד דעבדין נוקבין ומבועין מתחות שערא, ונגדין מבועין תקיפין לכל עיבר ועיבר לכל סטר וסטר. ובגין דהני שערי אוכמי וחשוכן, כתיב מגלה עמוקות מני חשך ויוצא לאור צלמות.
ותנא, הני שערי דדיקנא תקיפין משאר שערי דרישא, משום דהני בלחודייהו מתפרשן ומשתכחן, ואינון תקיפין באורחייהו.
אמאי תקיפין. אי תימא, משום דכלהו דינא, לאו הכי, דהא בתקונין אלין אשתכחו רחמי. ובשעתא דנחתין תליסר מבועי נהרי דמשחא, אלין כלהו רחמי.
אלא תאנא, כל הני שערי דדיקנא, כלהו תקיפין. מ"ט. כל אינון דרחמי, בעיין למהוי תקיפין. לאכפייא לדינא. וכל אינון דאינהו דינא, הא תקיפין אינון. ובין כך ובין כך בעיין למהוי תקיפין, מתרין סטרין. כד בעי עלמא רחמין, רחמי תקיפין ונצחין על דינא. וכד בעי דינא, דינא תקיף, ונצח על רחמי. ובג"כ בעיין למהוי תקיפן מתרין סטרין, דכד בעו רחמי, שערי דאינון ברחמי, קיימין ומתחזיא דיקנא באינון שערי, וכלא הוו רחמי. וכד בעייא דינא, אתחזייא דיקנא באינון שערי. וכלא אתקיים בדיקנא.
וכד אתגלייא דיקנא קדישא חוורא, כל הני וכל הני מתנהרין ומסתחיין, כמאן דאסתחי בנהרא עמיקא ממה דהוה ביה. ואתקיימו כלהו ברחמי, ולית דינא אשתכח, וכל הני תשעה כד נהרין כחדא, כלהו אסתחיין ברחמי.
ובג"כ אמר משה זמנא אחרא, יי' ארך אפים ורב חסד. ואלו אמת לא קאמר. משום דרזא דמלה, אינון תשעה מכילן דנהרין מעתיק יומין לזעיר אפין. וכד אמר משה תניינא, תשעה תקונין אמר. ואינהו תקוני דיקנא דמשתכחי בזעיר אפין, ונחתין מעתיק יומין ונהרין ביה. ובג"כ אמת תלייא בעתיקא, והשתא לא אמר משה ואמת.
תנא, שערי דרישא דזעיר אפין, כלהו קשישי, תלין על תלין. ולא שעיעין. דהא חמינא דתלת מוחי בתלת חללי משתכחין ביה, ונהרין ממוחא סתימאה. ומשום דמוחא דעתיק יומין, שקיט ושכיך כחמר טב על דורדייה, שערוי כלהו שעיעין, ומשיחין במשחא טב. ובג"כ כתיב, ראשה כעמר נקא.
והאי דזעיר אפין, קשישין ולא קשישין. דהא כלהו תליין ולא מתקמטי, ובג"כ חכמתא נגיד ונפיק. אבל לא חכמתא דחכמתא, דאיהי שכיכא ושקיטא. דהא תנינא דלית דידע מוחיה דעתיק יומין, בר איהו. והאי דכתיב אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה, בזעיר אפין אתמר. אמר רבי שמעון, בריך ברי לקב"ה, בעלמא דין ובעלמא דאתי.

— 34 —
תקונא תניינא. נפיק שערא, וסליק מרישא דפומא, עד רישא אחרא דפתחא דפומא, ונחית מתחות פומא, עד רישא אחרא, נימין על נימין, בתקונא שפיר.
קום רבי אבא. קם ר' אבא, פתח ואמר, כד תקונא דדיקנא דא מתתקן בתקונא דמלכא, כגבר תקיף שפיר למחזי, רב ושליט, הה"ד גדול אדונינו ורב כח. וכד אתבסם בתקונא דיקנא יקירא קדישא, וישגח ביה, אקרי בנהירו דיליה, אל רחום וגו'. והאי תקונא תניינא אתתקן, כד נהיר בנהירו דעתיק יומין, אקרי רב חסד. וכד מסתכלי דא בדא, אתקרי בתקונא אחרא ואמת. דהא נהירו אנפיה.
ותאנא, נושא עון אתקרי דא תקונא תניינא, כגוונא דעתיקא קדישא. אבל משום ההוא אורחא דנפיק, בתקונא תליתאה תחות תרין נוקבין דחוטמא, ושערין תקיפין זעירין מליין לההוא אורחא. לא אתקרון הכא נושא עון ועובר על פשע, ואתקיימו באתר אחרא.
ותניא, תלת מאה ושבעין וחמש חסדים, כלילן בחסד דעתיק יומין, וכלהו אקרון חסדי קדמאי. דכתיב, איה חסדיך הראשונים. וכלהו כלילן בחסד דעתיקא קדישא, סתימא דכלא. וחסד דזעיר אפין אקרי חסד עולם.
ובספרא דצניעותא, קרי ביה לחסד קדמאה דעתיק יומין רב חסד. ובזעיר אפין, חסד סתם. ובג"כ כתיב הכא, ורב חסד. וכתיב, נוצר חסד לאלפים סתם. ואוקימנא, האי רב חסד, מטה כלפי חסד, לנהרא ליה, ולאדלקא בוציני.
דתנא האי אורחא דנחית תחות תרין נוקבין דחוטמא, ושערין זעירין מליין לההוא ארחא, לא אקרי ההוא ארחא עובר על פשע, דלית אתר לאעברא ליה בתרי גווני. חד משום שערי דאשתכח בההוא ארחא, הוא אתר קשיא לאעברא. וחד, משום דנחית אעברא דההוא אורחא עד רישא דפומא, ולא יתיר.
וע"ד כתיב, שפתותיו שושנים, סומקין כורדא, נוטפות מור עובר, סומקא תקיף, והאי אורחא דהכא, בתרי גווני לא אתבסם. מכאן מאן דבעי לאגזמא, תרי זמני בטש בידיה בהאי אורחא.

— 35 —
תקונא רביעאה נפיק שערא, ואתתקן, וסליק וחפי בעלעוי, בתקרובתא דבוסמא. האי תקונא יאה ושפירא, לאתחזיא הוד והדר הוא. ותניא, הוד עלאה, נפיק ואתעטר ונגיד לאתאחדא בעלעוי, ואתקרי הוד זקן. ומהאי הוד והדר, תליין אלין לבושי, דאתלבש בהו, ואינון פורפירא יקירא דמלכא. דכתיב הוד והדר לבשת, תקונין דאתלבש בהו, ואתתקן בהאי דיוקנא דאדם, יתיר מכל דיוקנין.
ותאנא האי הוד, כד אתנהר בנהירו דדיקנא עלאה, ואתפשט בשאר תקונין נהירין. האי הוא נושא עון מהאי גיסא, ועובר על פשע מהאי גיסא. ובג"כ, לחייו כתיב. ובצניעותא דספרא אקרי, הוד והדר ותפארת. דהא תפארת הוא עובר על פשע, שנאמר ותפארתו עבור על פשע. אבל האי תפארת לא אוקימנא, אלא בתקונא תשיעאה, כד"א ותפארת בחורים כחם. ותמן אקרי תפארת. וכד אתתקל, במתקלא חד סלקין. אמר ר"ש, יאות אנת רבי אבא, לאתברכא מעתיקא קדישא, דכל ברכאן נפקין מניה.

— 36 —
תקונא חמישאה. פסיק שערא, ואתחזון תרין תפוחין מכאן ומכאן, סומקן כהאי ורדא סומקא. ומתלהטן במאתן ושבעין עלמין, הני תרי תפוחין, כד נהרין מנהירו דתרין תפוחין קדישין עלאין דעתיקא, אתמשך סומקא, ואתי חיורא. בהאי כתיב, יאר יי' פניו אליך ויחנך. דכד נהרין מתברך עלמא. ובשעתא דאתעבדו סומקא, כתיב ישא יי' פניו אליך, כלומר יסתלק. ולא ישתכח רוגזא בעלמא. תאנא, כלהון נהורין דאתנהרן מעתיקא קדישא, אתקרון חסדי קדמאי. ובגין אינון, נהרין כל אינון חסדי עולם.

— 37 —
תקונא שתיתאה. נפיק שערא, כחד חוטא דשערי בסחרניה דדיקנא. פאת הזקן ואיהו חד מחמש פאין, דתליין בחסד, ולא אבעי לחבלא האי חסד, כמה דאתמר. ובגין כך, לא תשחית את פאת זקנך כתיב.

— 38 —
תקונא שביעאה. דלא תליין שערא על פומא, ופומא אתפני מכל סטרוי, ויתבין שערין בתקונא סחור סחור ליה. קום רבי יהודה. קם רבי יהודה, פתח ואמר, בגזירת עירין פתגמא. כמה אלף רבבן מתישבן ומתקיימן בהאי פומא, ותליין מניה, וכלהון אקרון פה. הה"ד וברוח פיו כל צבאם. ומההוא רוחא דנפיק מפומא, מתלבשן.
כל אינון דלבר, תליין מהאי פומא. ומהאי פומא כד אתפשט האי רוחא, מתלבשן ביה כמה נביאי מהימנא, וכלהו פה יי' אתקרון. ובאתר דרוחא נפיק, לא אתערבא מלה אחרא וכלהו מחכאן לאתלבשא בההוא רוחא דנפיק. והאי תקונא שליטא על כלהו שיתא. משום דהכא מתקיימן כלהו ומתאחדן. ובגיני כך שערוהי שקילין סוחרניה דפומא. ואתפני מכל סטרוי, והאי תקונא שליטא על כלהו משום דהכא מתקיימן כלהו ומתאחדן. אמר ר"ש, בריך אנת לעתיקא קדישא.

— 39 —
תקונא תמינאה, דנחתין שערי בתחות דיקנא, מחפיין קדלא דלא אתחזי. דתניא, אין למעלה לא ערף ולא עפוי, ובזמנא דאגח קרבי אתחזי. משום לאחזאה גבורתא. דהא תנינן, אלף עלמין אתאחדין מניה, הה"ד, אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגבורים. ואלף המגן רזא הוא. בצניעותא דספרא, כל שלטי הגבורים דאתו מסטר גבורה חד, מאינון גבוראן.

— 40 —
תקונא תשיעאה. דמתחברן שערי בשקולא מליא, עם אינון שערי דתליין, כלהו בשקולא שפיר, כחד גיבר תקיף, מארי נצחן קרבייא. משום דכלהו שערי אתמשכן בתר אינון דתליין. וכללא דכלהו באינון דתליין. וכלא אתמשך, ועל דא כתיב, תפארת בחורים כחם. כתיב בחור כארזים, כגיבר עביד גבוראן, ודא הוא תפארת, חילא וגבורתא ורחמי.
תנא, אר"ש כל הני תקונין, וכל הני מלין, בעינא לגלאה למאריהון דאתקלו במתקלא, ולא לאינון דעאלו, ולא נפקו אלא לאלין דעאלו ונפקו, דכל מאן דעייל ולא נפיק, טב ליה דלא אברי.

— 41 —
כללא דכל מלין, עתיקא דעתיקין, וזעיר אפין, כלא חד. כלא הוה. כלא הוי. כלא יהא. לא ישתני. ולא משתני. ולא שנא. אתתקן בתקונין אלין. אשתלים דיוקנא דכליל כל דיוקנין. דיוקנא דכליל כל שמהן. דיוקנא דאתחזי בגוויה כל דיוקנין לאו האי דיוקנא הוי, אלא כעין האי דיוקנא.
כד אתחברן עטרין וכתרין, כדין הוא אשלמותא דכלא. בגין, דדיוקנא דאדם, הוי דיוקנא דעלאין ותתאין דאתכללו ביה. ובגין דהאי דיוקנא כליל עלאין ותתאין, אתקין עתיקא קדישא תקונוי, ותקונא דזעיר אפין, בהאי דיוקנא ותקונא.
ואי תימא מה בין האי להאי. כלא הוא במתקלא חדא, אבל מכאן אתפרשן ארחוי. ומכאן אשתכח דינא. ומסטרא דילן הוו שניין דא מן דא. ורזין אלין לא אתמסרו, בר למחצדי חקלא קדישא. וכתיב סוד יי' ליראיו.
כתיב וייצר יי' אלהים את האדם, בתרי יודי"ן. אשלים תקונא גו תקונא, טברקא דגושפנקא. ודא הוא וייצר. תרין יודין למה. רזא דעתיקא קדישא, ורזא דזעיר אפין. וייצר, מאי צר. צר צורה בגו צורה. ומהו צורה בגו צורה. תרין שמהן, דאתקרי שם מלא, יי' אלהים. ודא הוא רזא דתרין יודי"ן דוייצר, דצר צורה גו צורה. תקונא דשמא שלים, יי' אלהים.
ובמה אתכלילו. בדיוקנא עלאה דא, דאקרי אדם. דכליל דכר ונוקבא. ועל דא כתיב את האדם דכליל דכר ונוקבא. את: לאפקא ולמסגי זינא דנפיק מניה.
עפר מן האדמה: דיוקנא בגו דיוקנא. ויפח באפיו נשמת חיים: טברקא דגושפנקא גו בגו. וכל דא למה. בגין לאשתלפא ולעיילא ביה סתים דסתימא עלאה, עד סופא דכל סתימין. נשמתא, דכל חיי דעילא ותתא תליין מההיא נשמתא, ומתקיימי בה.
ויהי האדם לנפש חיה, לאתרקא, ולעיילא בתקונין כגוונא דא, ולאשלפא לההיא נשמתא. מדרגא לדרגא עד סופא דכל דרגין. בגין דיהוי ההיא נשמתא משתכחא בכלא, ומתפשטא בכלא. ולמהוי כלא ביחודא חד. ומאן דפסיק האי יחודא מן עלמא, כמאן דפסיק נשמתא דא, ומחזי דאית נשמתא אחרא, בר מהאי. ובגין כך, ישתצי הוא ודוכרניה מן עלמא לדרי דרין.

— 42 —
בהאי דיוקנא דאדם, שארי ותקין כללא דכר ונוקבא. כד אתתקן האי דיוקנא בתקונוי, שארי מחדוי, מבין תרין דרועין. באתר דתליין שערי דדיקנא, דאתקרי תפארת. ואתפשט האי תפארת, ותקין תרין חדין, ואשתליף לאחורוי, ועבד גולגלתא דנוקבא. כלא סתימא מכל סטרוי. בשערא בפרצופא דרישא. ובכללא חדא אתעבידו בהאי תפארת, ואקרי אדם דכר ונוקבא. הה"ד כתפארת אדם לשבת בית.
כד אתברי פרצופא דרישא דנוקבא, תלייא חד קוצא דשערי מאחורוי דזעיר אפין, ותלי עד רישא דנוקבא. ואתערו שערי ברישהא, כלהו סומקי דכללן בגו גווני, הה"ד, ודלת ראשך כארגמן. מהו ארגמן. גווני דכלילן בגו גווני.
תאנא, אתפשט האי תפארת מטבורא דלבא, ונקיב ואתעבר בגיסא אחרא, ותקין פרצופא דנוקבא עד טבורא. ומטבורא שארי, ובטבורא שלים.
תו אתפשט האי תפארת, ואתקן מעוי דדכורא, ועייל בהאי אתר כל רחמין, וכל סטרא דרחמי. ותאנא, בהני מיעיין אתאחדן, שית מאה אלף רבוא מארי דרחמי. ואתקרון בעלי מיעיין. דכתיב, על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם יי'.
תאנא, האי תפארת, כליל ברחמי, וכליל בדינא, ואתפשט רחמי בדכורא, ואתעבר ונהיר לסטר אחרא, ותקין מיעוי דנוקבא, ואתתקנו מעהא בסטרא דדינא.
תאנא, אתתקן דכורא בסטריה, במאתן ותמניא וארבעין תקונין דכלילן ביה, ומנהון לגו, ומנהון לבר. מנהון רחמי. ומנהון דינא. כלהו דדינא, אתאחדו בדינא דאחורוי, דנוקבא אתפשטת תמן. ואתאחדו ואתפשטו בסטרהא.
ותאנא, חמשה ערייתא אתגליין בה, בסטרא דדינין חמשה. ודינין ה' אתפשטן, במאתן וארבעין ותמניא ארחין. והכי תאנא, קול באשה ערוה. שער באשה ערוה. שוק באשה ערוה. יד באשה ערוה. רגל באשה ערוה. דאע"ג דתרין אלין לא שניוה חברנא, ותרין אלין יתיר מערוה אינון.

— 43 —
ותאנא בצניעותא דספרא, אתפשט דכורא ואתתקן בתקונוי. אתתקן תקונא דכסותא דכיא. והאי הויא אמה דכיא. ארכיה דההוא אמה, מאתן וארבעין ותמניא עלמין. וכלהו תליין בפומא דאמה, דאתקרי יו"ד. וכיון דאתגלייא יו"ד פומיה דאמה, אתגלי חסד עלאה. והאי אמה חסד הוא דאתקרי, ותלי בהאי פום אמה. ולא אקרי חסד, עד דאתגלייא יו"ד דפום אמה.
ות"ח, דלא אתקרי אברהם שלים בהאי חסד, עד דאתגלייא יו"ד דאמה. וכיון דאתגלי אקרי שלים, הה"ד התהלך לפני והיה תמים, תמים ממש. וכתיב ואהיה תמים לו ואשתמרה מעוני. מאי קא מיירי, רישא וסיפא. אלא כל דגלי האי יו"ד, ואסתמר דלא עייליה ליו"ד ברשותא אחרא. ליהוי שלים לעלמא דאתי, ולהוי צריר בצרורא דחיי. מאי ברשותא אחרא. דכתיב ובעל בת אל נכר. ובגין כך כתיב, ואהיה תמים לו, דכיון דהוא תמים בגלוייא דיו"ד, ואשתמרה מעוני.
וכיון דאתפשט אמה דא, אתפשט סטר גבורה מאינון גבוראן בשמאלא דנוקבא, ואשתקע בנוקבא באתר חד, וארשם בערייתא, כסותה דכל גופא דנוקבא. ובההוא אתר אקרי ערוה דכלא. אתר לאצנעא לההוא אמה, דאקרי חסד. בגין לאתבסמא גבורה דא דכליל חמש גבוראן, בהאי חסד דכליל בחמש חסדין. חסד ימינא, גבורא שמאלא. אתבסם דא בדא, ואקרי אדם, כליל מתרין סטרין. ובגין כך, בכלהו כתרין אית ימינא ושמאלא, דינא ורחמי.

— 44 —
תאנא, עד לא זמין תקונוי דמלכא, עתיקא דעתיקין, בנה עלמין, ואתקין תקונין לאתקיימא. ההוא נוקבא לא אתבסמא, ולא אתקיימו, עד דנחית חסד עלאה ואתקיימו, ואתבסמו תקוני נוקבא, בהאי אמה דאקרי חסד. הה"ד ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום, אתר דכל דינין משתכחין תמן ולא אתבסמו, עד דאתקן כלא, ונפיק האי חסד, ואתישב בפומא דאמה. הה"ד, וימת וימת, דלא אתקיימו, ולא אתבסמו, דינא בדינא.
ואי תימא אי הכי דדינא כלהו, והא כתיב וימלוך תחתיו שאול מרחובות הנהר, והא לא אתחזי דינא. דתנינן, רחובות הנהר איהו בינה, דמינה מתפתחין חמשין תרעין דנהורין ובוצינין, לשית סטרי עלמא. תאנא, כלהו דינא, בר מחד דאתקיים בתראה, והאי שאול מרחובות הנהר, דא הוא חד סטרא, דאתפשט ונפיק מרחובות הנהר.
וכלהו לא אתקיימו, לא תימא דאתבטלו, אלא דלא אתקיימו בההוא מלכו, עד דאתער ואתפשט האי בתראה מכלהו, דכתיב וימלוך תחתיו הדר. מאי הדר. חסד עלאה. ושם עירו פעו, מאי פעו. בהאי פעי בר נש דזכי לרוחא דקודשא ושם אשתו מהיטבאל, בכאן אתבסמו דא בדא, ואתקרי אשתו, מה דלא כתיב בכלהו.
מהיטבאל, אתבסמותא דדא בדא. בת מטרד, תקונין דמסטר גבורה. בת מי זהב, אתבסמו ואתכלילו דא בדא, מי זהב: רחמי ודינא. כאן אתדבקו אתתא בדכורא.

— 45 —
בסטרוי, אתפרשן בדרועין, בשוקין. דרועין דדכורא, חד ימינא, חד שמאלא דרועא קדמאה תלת קשרין אתקשרו ביה, ואתכלילו ב' דרועין. ואתכלילו ס"ד. אלא ג' קשרין בימינא, וג' קשרין בשמאלא. ג' קשרין דימינא, אתכלילן בג' קשרין דשמאלא. ובג"כ, דרועא לא כתיב אלא חד. אבל ימינא, לא כתיב ביה זרוע, אלא ימינך יי'. ימין יי' אתקרי, בג' קשרין דאבהתא דאחסינו לחולקיהון.
ואי תימא הא בתלת חללין מוחא דגולגלתא משתכחין. תאנא, כלהו ג' מתפשטין, ומתקשרן בכל גופא, וכל גופא אתקשר בהני תלת, ומתקשרן בדרועא ימינא. ובגין כך תאיב דוד ואמר, שב לימיני. משום דהוא אתחבר עמהון דאבהתא, ויתיב תמן לכורסיא שלימתא. ובגין כך כתיב אבן מאסו הבונים וגו', משום דיתיב לימינא. היינו דכתיב, ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין, כלומר, כמאן דזכי לחביבותא דמלכא. זכאה חולקיה, דמאן דפריש מלכא ימיניה. וקביל ליה תחות ימיניה. והאי ימינא כד יתיב, קשרין אתפשטא.
ודרועא לא אושיט ידיה בתלת קשירין דאמרן. וכד מתערין חייביא, ומתפשטן בעלמא, מתערין תלת אחרנין, דאינון דינא קשיא, ואושיט דרועא וכד אושיט דרועא, יד ימינא הוא, אבל אתקרי זרוע יי', זרועך הנטויה בזמנא דג' אלין אתכלילן בג' אחרנין, אקרי כלא ימינא, ועביד דינא ברחמי, הדא הוא דכתיב, ימינך יי' נאדרי בכח ימינך יי' תרעץ אויב, בגין דמתערן רחמי בהו.
ותאנא, בהאי ימינא מתאחדן תלת מאה ושבעין אלף רבוא, דאקרון ימינא. ומאה ותמנין וחמשה אלף רבוא, מזרוע דאקרי זרוע יי'. מהאי ומהאי תלייא זרועא, והאי והאי אקרי תפארת, דכתיב מוליך לימין משה, הא ימינא. זרוע, הא שמאלא. דכתיב, זרוע תפארתו, דא בדא.
ותאנא, בידא שמאלא, מתאחדן ארבע מאה וחמשין רבוא מארי תריסין, מתאחדן בכל אצבעא ואצבעא. ובכל אצבעא ואצבעא עשר אלפין מארי תריסין משתכחין. פוק וחשוב, כמה אינון דבידא. וההוא ימינא אקרי סיועא קדישא, דאתי מדרועא דימינא, מתלת קשרין. דכתיב והנה ידי עמך. ומתאחדן מהאי, אלף וארבע רבוא, ותמניא, וחמש מאה אלפין מאריהון דסיועין בכל עלמא. ואקרון יד יי' עלאה. יד יי' תתאה. ואע"ג דבכל אתר יד יי' שמאלא. זכו ימין יי', אתכלל ידא בזרועא, והוי סיועא, ואקרי ימין. ואי לאו, יד יי' תתאה. תאנא, כד מתערין דינין קשיין לאחתא בעלמא, הכא כתיב, סוד יי' ליראיו.

— 46 —
ותאנא בצניעותא דספרא, דכל דינין דמשתכחין מדכורא, תקיפין ברישא, ונייחין בסופא. וכל דינין דמשתכחין מנוקבא, נייחין ברישא, ותקיפין בסופא. ואלמלא דאתעבידו כחדא, לא יכלין עלמא למסבל. עד דעתיק דעתיקי סתימא דכלא, פריש דא מן דא, וחבר לון לאתבסמא כחדא.
וכד פריש לון, אפיל דורמיטא לזעיר אפין, ופריש לנוקבא מאחורוי דסטרוי, ואתקין לה כל תקונהא, ואצנעא ליומא דיליה, למיתהא לדכורא. הה"ד ויפל יי' אלהים תרדמה על האדם ויישן. מהו ויישן. האי הוא דכתיב, עורה למה תישן יי'. ויקח אחת מצלעותיו, מאי אחת. דא היא נוקבא. כד"א, אחת היא יונתי תמתי, וסלקא, ואתתקנא. ובאתרהא שקיע רחמי וחסד, הה"ד ויסגור בשר תחתנה. וכתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר.
ובשעתא דבעא למיעל שבתא הוה ברי רוחין ושדין ועלעולין, ועד לא סיים לון, אתת מטרוניתא בתקונהא, ויתיבת קמיה. בשעתא דיתיבת קמיה, אנח לון לאינון ברייאן, ולא אשתלימו. כיון דמטרוניתא יתבת עם מלכא, ואתחברו אפין באפין, מאן ייעול בינייהו, מאן הוא דיקרב בהדייהו. וכד אתחברו, אתבסמו דא בדא. יומא דכלא אתבסם ביה. ובג"כ, אתבסמו דינין דא בדא, ואתתקנו עלאין ותתאין.

— 47 —
ותאנא בצניעותא דספרא, בעא עתיקא קדישא למחזי, אי אתבסמו דינין, ואתדבקו תרין אלין דא בדא, ונפק מסטרא דנוקבא דינא תקיפא, דכתיב, והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי וגו'. ולא הוה יכיל עלמא למסבל, משום דלא אתבסמת, וחויא תקיפא אטיל בה זוהמא דדינא קשיא, ובג"כ לא הוה יכיל לאתבסמא. וכד נפיק דא קין מסטר דנוקבא, נפק תקיף קשיא, תקיף בדינוי, קשיא בדינוי. כיון דנפק אתחלשת ואתבסמת. בתר דא, אפיקת אחרא בסימא יתיר, וסליק קדמאה דהוה תקיפא קשיא, וכל דינין אתערבו עמיה.
ת"ח, מה כתיב, ויהי בהיותם בשדה. בשדה: דאשתמודע לעילא. בשדה דאקרי שדה דתפוחים. ונצח האי דינא לאחוה, משום דהוה קשיא מניה, ואכפייה ואטמריה תחותיה. עד דאתער בהאי קב"ה, ואעבריה מקמיה. ושקעיה בנוקבא דתהומא רבא. וכליל לאחוי בשקועא דימא רבא, דמבסם דמעין עלאין. ומנהון נחתין נשמתין לעלמא, אינש לפום אורחוי.
ואע"ג דטמירין אינון. מתפשטין דא בדא, ואתעבידו גופא חד ומהאי גופא, נחתין נשמתהון דרשיעייא חייביא, תקיפי רוחא. מתרוויהון כחדא ס"ד. אלא דא לסטרוי, ודא לסטרוי. זכאין אינון צדיקייא, דמשלפי נשמתהון מהאי גופא קדישא דאקרי אדם, דכליל כלא, אתר דעטרין וכתרין קדישין מתחבראן תמן, בצרורא דאתכלא.
זכאין אינון צדיקייא, דכל הני מלין קדישין, דאתמרו ברוח קדישא עלאה, רוח, דכל קדישין עלאין אתכללן ביה, אתגליין לכו. מלין דעלאין ותתאין צייתין להו, זכאין אתון מאריהון דמארין, מחצדי חקלא, דמלין אלין תנדעון ותסתכלון בהו, ותנדעון למאריכון אפין באפין, עינא בעינא. ובהני מלין תזכון לעלמא דאתי, הה"ד וידעת היום והשבות אל לבבך וגו'. יי': עתיק יומין הוא האלהים. וכלא הוא חד, בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמיא.

— 48 —
אמר ר"ש, חמינא עלאין לתתא, ותתאין לעילא. עלאין לתתא, דיוקנא דאדם, דהוא תקוני עלאה, כללא דכלהו.
תאנא, כתיב וצדיק יסוד עולם, דכליל שית בקרטופא כחדא. והאי הוא דכתיב שוקיו עמודי שש.

— 49 —
ותאנא בצניעותא דספרא, באדם אתכלילו כתרין עלאין, בכלל ובפרט. ובאדם אתכלילו כתרין תתאין, בפרט וכלל. כתרין עלאין בכלל, כמה דאתמר בדיוקנא דכל הני דיוקנין. בפרט: באצבען דידן, חמש כנגד חמש. כתרין תתאין, באצבעין דרגלין דאינון פרט וכלל. דהא גופא לא אתחזי בהדייהו. דאינון לבר מגופא. ובג"כ לא הוו בגופא. דגופא אעדיו מנייהו.
אי הכי, מאי ועמדו רגליו ביום ההוא. אלא רגליו דגופא, מאריהון דדינין למעבד נוקמין ואקרון בעלי רגלים. ומנהון תקיפין. ומתאחדן מאריהון דדינין די לתתא, בכתרין תתאין.

— 50 —
תאנא, כל אינון תקוני דלעילא, דבגופא קדישא, כללא דאדם, אתמשיך דא מן דא, ומתאחדן דא בדא, ואשקון דא לדא. כמה דאתמשך דמא בקטפין דורידין לדא ולדא, להכא ולהכא, מאתר דא לאתר אחרא, ואינון משקין דגופא. אשקיין דא לדא, מנהרין דא לדא. עד דאנהירו כלהו עלמין, ומתברכאן בגיניהון.
תאנא, כל אינון כתרין דלא אתכללו בגופא, כלהו רחיקין ומסאבין, ומסאבן כל מאן דיקרב לגביהון, למנדע מנהון מלין.
תאנא, מאי תיאובתא דלהון לגבי תלמידי חכמים. אלא משום דחמן בהו גופא קדישא, ולאתכללא בהו בההוא גופא. וכי תימא, אי הכי, הא מלאכין קדישין וליתהון בכללא דגופא. לא. דח"ו אי ליהוון לבר מכללא דגופא קדישא, לא הוו קדישין ולא מתקיימי. וכתיב וגוייתו כתרשיש. וכתיב וגבותם מלאות עינים. והאיש גבריאל. כלהו בכללא דאדם. בר מהני דליתהון בכללא דגופא, דאינון מסאבין, ומסאבן כל מאן דיקרב בהדייהו.
ותאנא, כלהו מרוחא דשמאלא, דלא אתבסם באדם משתכחין, ונפקו מכללא דגופא קדישא, ולא אתדבקו ביה. ובג"כ כלהו מסאבין ואזלין וטאסין עלמא, ועיילין בנוקבא דתהומא רבא, לאתדבקא בההוא דינא קדמאה דאקרי קין, דנפיק בכלל דגופא דלתתא. ושאטין וטאסין כל עלמא, ופרחן ולא מתדבקאן בכללא דגופא, ובגיני כך אינון לבר, מכל משריין דלעילא ותתא. מסאבין אינון. בהו כתיב מחוץ למחנה מושבו.
וברוחא דאקרי הבל, דאתבסם יתיר בכללא דגופא קדישא. נפקין אחרנין דמבסמן יתיר, ומתדבקן בגופא, ולא מתדבקן. כלהו תליין באוירא ונפקין מהאי כללא דאלין מסאבין. ושמעין מה דשמעין מעילא, ומנייהו ידעי לתתא דקאמרי להו.
ותאנא בצניעותא דספרא, כיון דאתבסמו לעילא כללא דאדם, גופא קדישא, דכר ונוקבא. אתחברו זמנא תליתאה, ונפק ואתבסמותא דכלא. ואתבסמו עלמין עלאין ותתאין. ומכאן אשתכלל עלמא דלעילא ותתא, מסטרא דגופא קדישא. ומתחברן עלמין, ומתאחדן דא בדא, ואתעבידו חד גופא. ומשלפא רוחא, ועיילא בחד גופא. ובכלהו לא אתחזי אלא חד. קק"ק יי' צבאות מלא כל הארץ כבודו. דכלא הוא חד גופא.
תאנא, כיון דאתבסמו דא בדא, אתקשרו דינא ורחמי. ואתבסמת נוקבא בדכורא. ובגיני כך לא סלקא דא בלא דא, כהאי תמר, דלא סלקא דא בלא דא. ועל האי תנינן, מאן דאפיק גרמיה בהאי עלמא מכללא דאדם, לבתר כד נפיק מהאי עלמא, לא עייל בכללא דאדם, דאקרי גופא קדישא. אלא באינון דלא אקרון אדם, ונפיק מכללא דגופא.
תניא, תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף, דאתבסמו דינא ברחמי. ולית דינא, דלא הוו ביה רחמי. ועל האי כתיב, נאוו לחייך בתורים צוארך בחרוזים. בתורים: כמו דכתיב, תורי זהב נעשה לך וגו'. בחרוזים: כמה דכתיב, עם נקודות הכסף. צוארך, בכללא דנוקבא, דא מטרוניתא אשתכח בי מקדשא דלעילא, וירושלם דלתתא ומקדשא. וכל דא מדאתבסמת בדכורא, ואתעביד כללא דאדם, ודא הוא כללא דמהימנותא. מאי מהימנותא. דבגויה אשתכח כל מהימנותא.
ותאנא, מאן דאקרי אדם, ונשמתא נפקת מניה, ומית. אסיר למיבת ליה בביתא, למעבד ליה לינה על ארעא, משום יקרא דהאי גופא, דלא יתחזי ביה קלנא, דכתיב, אדם ביקר בל ילין, אדם דהוא יקר מכל יקרא, בל ילין. מ"ט. משום דאי יעבדון הכי, נמשל כבהמות נדמו. מה בעירי לא הוו בכללא דאדם, ולא אתחזי בהו רוחא קדישא, אוף הכא כבעירי, גופא בלא רוחא, והאי גופא, דהוא יקרא דכלא, לא יתחזי ביה קלנא.
ותאנא בצניעותא דספרא, כל מאן דעביד לינה להאי גופא קדישא, בלא רוחא, עביד פגימותא בגופא דעלמין. דהא בגין דא, לא עביד לינה באתרא קדישא, בארעא דצדק ילין בה, משום דהאי גופא יקרא, אתקרי דיוקנא דמלכא. ואי עביד ביה לינה, הוי כחד מן בעירא.
תאנא, ויראו בני האלהים את בנות האדם. אינון דאטמרו, ונפלו בנוקבא דתהומא רבא. את בנות האדם, האדם הידוע. וכתיב וילדו להם המה הגבורים אשר מעולם וגו'. מההוא דאקרי עולם. כדתנינן ימי עולם. אנשי השם, מנהון נפקו רוחין ושדין לעלמא, לאתדבקא ברשיעייא.
הנפילים היו בארץ, לאפקא אלין אחרנין. דלא הוו בארץ. הנפילים: עז"א ועזא"ל הוו בארץ. בני האלהים לא הוו בארץ. ורזא הוא וכלא אתמר.
כתיב וינחם יי' כי עשה את האדם בארץ, לאפקא אדם דלעילא, דלא הוי בארץ. וינחם יי' האי בזעיר אפין אתמר. ויתעצב אל לבו, ויעצב לא נאמר. אלא ויתעצב, איהו אתעצב, דביה תלייא מלתא. לאפוקי ממאן דלא אתעצב. אל לבו, בלבו לא כתיב, אלא אל לבו. כמאן דאתעצב למאריה, דאחזי האי ללבא דכל לבין.
ויאמר יי' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה וגו'. לאפקא אדם דלעילא. ואי תימא אדם דלתתא בלחודוי. לאו לאפקא כלל. משום דלא קאים דא בלא דא.
ואלמלא חכמה סתימא דכלא, כלא אתתקן כמרישא. הה"ד אני חכמה שכנתי ערמה. אל תקרי שכנתי, אלא שיכנתי.
ואלמלא האי תקונא דאדם, לא קאים עלמא. הדא הוא דכתיב, יי' בחכמה יסד ארץ. וכתיב ונח מצא חן בעיני יי'.
ותאנא, כלהו מוחין תליין בהאי מוחא. והחכמה הוא כללא דכלא הוא. ודא חכמה סתימא, דבה אתתקיף ואתתקן תקונא דאדם, לאתיישבא כלא על תקוניה, כל חד באתריה. הה"ד, החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים, דאינון תקונא שלימא דאדם. ואדם הוא תקונא דלגו, מניה קאים רוחא.
ובהאי תקונא דאדם, אתחזי שלימותא מהימנותא דכלא, דקאים על כורסייא. דכתיב, ודמות כמראה אדם עליו מלמעלה. וכתיב וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה הוא ועד עתיק יומיא מטה וקדמוהי הקרבוהי. עד כאן סתימאן מלין. וברירן טעמין. זכאה חולקיה דמאן דידע וישגח בהון. ולא יטעי בהון. דמלין אלין לא אתיהיבו, אלא למארי מדין ומחצדי חקלא, דעאלו ונפקו. דכתיב כי ישרים דרכי יי' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם.
תאנא, בכה ר"ש, וארים קליה ואמר, אי במלין דילן, דאתגליין הכא, אתגניזו חברייא באדרא דעלמא דאתי, ואסתלקו מהאי עלמא, יאות ושפיר הוה, בגין דלא אתגליין לחד מבני עלמא. הדר ואמר, הדרי בי, דהא גלי קמיה דעתיקא דעתיקין, סתימא דכל סתימין, דהא לא ליקרא דילי עבידנא, ולא ליקרא דבית אבא, ולא ליקרא דחברייא אלין, אלא בגין דלא יטעון באורחוי, ולא יעלון בכסופא לתרעי פלטרוי, ולא ימחון בידיהון. זכאה חולקי עמהון, לעלמא דאתי.

— 51 —
תנא, עד לא נפקו חברייא מההוא אדרא, מיתו ר' יוסי בר' יעקב, ור' חזקיה, ור' ייסא. וחמו חברייא, דהוו נטלין לון מלאכין קדישין בההוא פרסא. ואר"ש מלה, ואשתככו. צווח ואמר, שמא ח"ו גזרה אתגזר עלנא לאתענשא, דאתגלי על ידנא, מה דלא אתגלי מיומא דקאים משה על טורא דסיני, דכתיב ויהי שם עם יי' ארבעים יום וארבעים לילה וגו'. מה אנא הכא. אי בגין דא אתענשו.
שמע קלא, זכאה אנת ר"ש, זכאה חולקך וחברייא, אלין דקיימין בהדך, דהא אתגלי לכון מה דלא אתגלי לכל חילא דלעילא, אבל ת"ח, דהא כתיב, בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה. וכ"ש דברעו סגי ותקיף, אתדבקו נפשתהון בשעתא דא דאתנסיבו. זכאה חולקהון, דהא בשלימותא אסתלקו.
תאנא, בעוד דאתגליין מלין, אתרגישו עלאין ותתאין, וקלא אתער במאתן וחמשין עלמין דהא מלין עתיקין לתתא אתגליין, ועד דאלין מתבסמן נשמתייהו באינון מלין, נפקא נשמתייהו בנשיקה, ואתקשר בההוא פרסא, ונטלין להו מלאכי עלאי, וסלקין לון לעילא. ואמאי אלין. משום דעאלן ולא נפקו זמנא אחרא מן קדמת דנא, וכלהו אחריני עאלו ונפקו.
אר"ש, כמה זכאה חולקהון דהני תלתא, וזכאה חולקנא לעלמא דאתי, בגין דא. נפק קלא תניינות ואמר, ואתם הדבקים ביי' אלהיכם חיים כלכם היום. קמו ואזלו. בכל אתר דהוו מסתכלי סליק ריחין. אר"ש שמע מינה, דעלמא מתברך בגינן. והוו נהרין אנפוי דכלהו, ולא הוו יכלין בני עלמא לאסתכלא בהו.
תאנא, עשרה עאלו, ושבע נפקו, והוה חדי ר"ש. ורבי אבא עציב. יומא חד הוה יתיב ר"ש ורבי אבא עמיה, אר"ש מלה, וחמו לאלין תלתא דהוו מייתין להון מלאכין עלאין, ומחזיין להו גניזין ואדרין דלעילא, בגין יקרא דלהון. והוו עיילי לון בטורי דאפרסמונא דכיא. נח דעתיה דרבי אבא.
תאנא, מההוא יומא לא אעדו חברייא מבי ר"ש. וכד הוה ר"ש מגלה רזין, לא משתכחין תמן אלא אינון. והוה קארי להו רבי שמעון, שבעה אנן עיני יי'. דכתיב, שבעה אלה עיני יי' ועלן אתמר. א"ר אבא, אנן שיתא בוציני, דנהראן משביעאה. אנת הוא שביעאה דכלא. דהא לית קיומא לשיתא, בר משביעאה. דכלא תלי בשביעאה. רבי יהודה קארי ליה שבת, דכלהו שיתא מניה מתברכין, דכתיב שבת ליי', קדש ליי', מה שבת ליי' קדש, אוף ר"ש שבת ליי' קדש.

— 52 —
אר"ש, תווהנא על ההוא חגיר חרצן, מאריה דשערי, אמאי לא אשתכח בבי אדרא דילן, בזמנא דאתגליין מלין אלין קדישין. אדהכי, אתא אליהו, ותלת קטפורי נהירין באנפוי. א"ל ר"ש, מ"ט לא שכיח מר בקרדוטא גליפא דמאריה, ביומא דהלולא.
א"ל, חייך רבי שבע יומין אתברירו קמיה קב"ה, כל אינון דייתון וישתכחן עמיה, על לא עיילתון בבי אדרא דלכון ואנא הוה זמין תמן, ובעינא קמיה לאשתכחא, וכדין קטיר בכתפוי ולא יכילנא, דההוא יומא שדרני קב"ה, למעבד נסין לרב המנונא סבא וחברוי, דאתמסרו בארמונא דמלכא, וארחישנא להו בנסא, דרמינא להו כותלא דהיכלא דמלכא, ואתקטרו בקטרוי, דמיתו ארבעים וחמשה פרדשכי. ואפיקנא לרב המנונא וחברוי ורמינא לון לבקעת אונו, ואשתזיבו. וזמיננא קמייהו נהמא ומייא, דלא אכלו תלתא יומין. וכל ההוא יומא לא בדילנא מנייהו.
וכד תבנא, אשכחנא פרסא דנטלו כל אינון סמכין, ותלת מן חברייא עלה, ושאילנא לון. ואמרו חולקא דקב"ה, מהלולא דר"ש וחברוי. זכאה אנת ר"ש, וזכאה חולקך, וחולקא דאינון חברייא דיתבין קמך. כמה דרגין אתתקנו לכון לעלמא דאתי. כמה בוצינין דנהורין זמינין לנהרא לכו.
ות"ח, יומא דין בגינך אתעטרו חמשין כתרין לרבי פנחס בן יאיר חמוך. ואנא אזילנא עמיה בכל אינון נהרי דטורי דאפרסמונא דכיא, והוא בריר דוכתיה, ואתתקן. א"ל, קטורין צדיקייא בקרטופא דעטרין, בריש ירחי ובזמני ושבתי, יתיר מכל שאר יומין.
א"ל, ואף כל אינון דלבר, דכתיב והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו וגו'. אי אלין אתיין, כ"ש צדיקייא. מדי חדש בחדשו, למה. משום דמתעטרי אבהתא רתיכא קדישא. ומדי שבת בשבתו, דמתעטר שביעאה דכל אינון שיתא יומין, דכתיב ויברך אלהים את יום השביעי וגו'.
ואנת הוא ר"ש, שביעאה דשיתא, תהא מתעטר ומתקדש יתיר מכלא. ותלת עדונין דמשתכחין בשביעאה, זמינין חברייא אלין צדיקייא לאתעדנא בגינך לעלמא דאתי. וכתיב וקראת לשבת ענג לקדוש יי' מכובד. מאן הוא קדוש יי'. דא ר' שמעון בן יוחאי, דאקרי מכובד בעלמא דין, ובעלמא דאתי. (עד כאן האדרא קדישא רבא)

=== Beha'alotcha ===

— 1 —
וידבר יי' אל משה לאמר. דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות וגו', רבי יהודה פתח, והוא כחתן יוצא מחופתו וגו'. זכאה חולקיהון דישראל, דקב"ה אתרעי בהון, ויהב להון אורייתא דקשוט, אילנא דחיי, דביה בר נש ירית חיין להאי עלמא, וחיין לעלמא דאתי. דכל מאן דאשתדל באורייתא ואחיד בה, אית ליה חיין. וכל מאן דשביק מלי דאורייתא, ואתפרש מאורייתא, כאלו מתפרש מחיין, בגין דהיא חיין, וכל מלוי חיין, הה"ד כי חיים הם וגו'. וכתיב רפאות תהי לשרך וגו'.
ת"ח, אילנא דחיי, אחיד מעילא לתתא. והאי שמשא דנהיר לכלא, נהורא דיליה שארי מרישא, ואתפשט בגופא דאילנא בארח מישר, ב' סטרין אחידן ביה, חד לצפון, וחד לדרום. חד ימינא, וחד שמאלא. בשעתא דשמשא נהיר כמה דאתמר, מההוא גופא דאילנא, אתקיף לדרועא דימינא, ואנהיר בתוקפיה. ומתוקפיה נהיר שמאלא, ואתכליל בנהוריה.
והוא כחתן יוצא מחפתו, מאן איהו חפתו. דא איהו עטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו. יוצא מחפתו, דא איהו רישא דכל נהורא כד"א בקרא דאבתריה, מקצה השמים מוצאו, דא שירותא דכלא, דאקרי מקצה השמים. וכדין, נפיק כחתן ממש, כד נפיק לאערעא לכלתיה, רחימתא דנפשוי, ופריש דרועוי, ומקבל לה.
כהאי גוונא והוא כחתן יוצא מחפתו, אזלא שמשא ואתפשט לגבי מערב, כיון דמערב אתקריב, סטר צפון אתער לקבליה בקדמיתא, וקריב למערב, וזויג ליה באתריה, כמה דאתמר דכתיב, שמאלו תחת לראשי. ולבתר סטר דרום דאיהו ימינא, דכתיב וימינו תחבקני. כדין ישיש כגבור לרוץ ארח, לאנהרא סיהרא ואוקמוה. ת"ח, בהעלותך את הנרות, אלין בוצינין עלאין, דכלהו נהירין כחדא מן שמשא.

— 2 —
ר' אבא פתח, אשרי העם יודעי תרועה יי' באור פניך יהלכון. האי קרא אוקמוה, אבל ת"ח, זכאין אינון ישראל, דקב"ה יהב לון אורייתא קדישא, ואוליף לון ארחוי, לאתדבקא ביה, ולמיטר פקודי דאורייתא, למזכי בהו לעלמא דאתי. וקריב להו בשעתא דנפקו ממצרים, דהא כדין אפיק לון מרשותא אחרא, וסליק לון לאתאחדא בשמיה, וכדין אקרון בני ישראל, בני חורין מכלא. דלא יתבו תחות רשותא אחרא, וסליק לון לאחדא בשמיה, דסליק על כלא, דשליט על עלאין ותתאין.
ומגו רחימותא דלהון, קרא לון בני בכורי ישראל, כגוונא עלאה. וקטל כל בכור דלעילא ותתא, ושרא קטירין ואסירין דעלאין ותתאין, בגין לאפקא לון, ועבד לון בני חורין מכלא. וע"ד לא בעא קב"ה, לא מלאך, ולא שרף, אלא איהו. ועוד, דהא איהו ידע לאבחנא ולמנדע כלא, ולמשרי אסירין, ולאו אינון ברשותא דשליחא אחרא אלא בידיה.
תא חזי, בההוא ליליא דבעא קב"ה לקטלא כל אינון בכורי כמה דאתמר, בשעתא דרמש ליליא, אתו מזמרין לזמרא קמיה, אמר לון, לאו עידן הוא דהא שירתא אחרא, מזמרין בני בארעא. בשעתא דאתפליג ליליא, אתער רוח צפון, וקב"ה כדין עבד נוקמין, וישראל עבדין שירתא בקול רם, וכדין עבד לון בני חורין מכלא, ומלאכין עלאי, וכל משריין כלהו, הוו צייתין להון לקליהון דישראל. בתר דאתגזרו, רשימו לבתיהון, מההוא דמא, ומדמא דפסחא, בתלת רשימין. על המשקוף ועל שתי המזוזות.
מ"ט. הא אוקמוה בגין דאיהו רשימא קדישא, ומחבלא כד איהו נפיק, וחמי ההוא דמא דהוה רשים על ההוא פתחא, חייס עלייהו דישראל, הה"ד ופסח יי' על הפתח וגו'. הכא אית לאסתכלא, אי קודשא בריך הוא אתי וקטיל בארעא דמצרים, ולא שליח אחרא, רשימא דא דעל פתחא למה, והא כלא גלי קמיה. ותו, מהו ולא יתן המשחית, ולא ישחית מבעי ליה.
אלא ודאי הכי הוא, דכתיב ויי' הכה כל בכור. ויי': הוא ובית דינו. וההוא בי דינא הכא אשתכח. ובכלא בעי לאחזאה עובדא, בגין לאשתזבא. דהא כגוונא דא על גבי מדבחא, בגין דלא אשתכח מחבלא.
האי בעובדא, ובזמנא דלא אצטריך האי, כגון ראש השנה, דאיהו יומא דדינא, ומאריהון דלישנא בישא קיימין עלייהו דישראל, בעינן מלין, צלותין ובעותין, ובעינן לאחזאה עובדא כמה דאוקימנא. והא אתמר, ובמה. בשופר. לאתערא שופרא אחרא. ואנן מפיקין בההוא קלא, רחמי ודינא כחדא, כלא כדקא יאות. כמה דההוא שופר עלאה, אפיק קלא דאיהו כללא כחדא. ולאתערא רחמי קאזלינן, ולתברא מאריהון דדינא, דלא ישלטון בהאי יומא. וכד רחמי מתערין, כלהו בוצינין עלאין נהרין מהאי גיסא ומהאי גיסא. כדין באור פני מלך חיים.
ת"ח, בשעתא דכהנא אתכוון לאדלקא בוצינין לתתא, והוה קריב קטורת בוסמין, בההוא שעתא כדין בוצינין עלאין נהרין, ואתקטר כלא כחדא, וחדו וחדוותא אשתכח בכלהו עלמין, הה"ד שמן וקטורת ישמח לב, וע"ד בהעלותך את הנרות.

— 3 —
רבי אלעזר ור' יוסי ור' יצחק, הוו אזלי באורחא, פגעו באינון טורי קרדו, עד דהוו אזלי, זקף עינוי ר' אלעזר, וחמי אינון טורי רמאי, והוו חשוכן, ודחלן בדחילו. א"ר אלעזר לאינון חברייא, אלו אבא הכא, לא הוה דחילנא, אבל כיון דאנן תלתא, ומלי דאורייתא ביננא, דינא הכא לא אשתכח.
פתח ר' אלעזר ואמר, כתיב ותנח התיבה בחדש השביעי וגו', על הרי אררט וגו', כמה חביבין מלי דאורייתא, דבכל מלה ומלה, אית רזין עלאין, ואורייתא כלא, עלאה איקרי. ותנינן בתליסר מכילן דאורייתא, כל דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כלו יצא. דהא אורייתא דאיהי כללא עלאה, אע"ג דנפק מנה, חד ספור בעלמא. ודאי לא אתי לאחזאה על ההוא ספור, אלא לאחזאה מלין עלאין, ורזין עלאין. ולא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כלו יצא. בגין דההוא ספור דאורייתא, או ההוא עובדא, אע"ג דהוא נפקא מכללא דאורייתא, לאו לאחזאה על גרמיה נפק בלבד, אלא לאחזאה על ההוא כללא עלאה דאורייתא כלא נפק.
כגון האי דכתיב, ותנח התיבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט. ודאי האי קרא מכללא דאורייתא נפק, ואתי בספור דעלמא. מאי אכפת לן, אי שרי בהאי, או בהאי, דהא באתר חד לישרי. אלא ללמד על הכלל כלו יצא. וזכאין אינון ישראל, דאתיהיב להו אורייתא עלאה אורייתא דקשוט. ומאן דאמר, דההוא ספורא דאורייתא, לאחזאה על ההוא ספור בלבד קאתי, תיפח רוחיה. דאי הכי, לאו איהי אורייתא עלאה, אורייתא דקשוט, אלא ודאי אורייתא קדישא עלאה, איהי אורייתא דקשוט.
תא חזי, מלך ב"ו, לאו יקרא דיליה הוא, לאשתעי מלה דהדיוטא, כ"ש למכתב ליה, ואי סליק בדעתך, דמלכא עלאה קב"ה, לא הוו ליה מלין קדישין, למכתב ולמעבד מנייהו אורייתא, אלא דאיהו כניש כל מלין דהדיוטין, כגון מלין דעשו. מלין דהגר. מלין דלבן ביעקב. מלין דאתון. מלין דבלעם. מלין דבלק. מלין דזמרי. וכניש להו, וכל שאר ספורין דכתיבין, ועביד מנייהו אורייתא.
אי הכי, אמאי אקרי תורת אמת, תורת יי' תמימה, עדות יי' נאמנה, פקודי יי' ישרים, מצות יי' ברה, יראת יי' טהורה, משפטי יי' אמת, וכתיב הנחמדים מזהב ומפז רב. אלין אינון מלי דאורייתא. אלא ודאי אורייתא קדישא עלאה, איהו אורייתא דקשוט, תורת יי' תמימה. וכל מלה ומלה, אתייא לאחזאה מלין עלאין, דההוא מלה דההוא ספור, לאו לאחזאה על גרמיה בלבד קא אתיא, אלא לאחזאה על ההוא כללא קאתי, כמה דאוקימנא.
תא חזי ותנח התיבה וגו'. האי קרא כך, כל שכן אחרנין, בשעתא דדינא תלי על עלמא, ודינין שריין, וקב"ה יתיב על כורסייא דדינא למידן עלמא בההוא כורסייא, כמה רשימין אתרשימו ביה, כמה פיתקין גניזין בגויה, בגו אחמתא דמלכא, כלהו ספרים דפתיחו תמן אתגניזו, ובגין כך לא אתנשי מלה מן מלכא, והאי כורסייא לא אתקן, ולא שריא. אלא בחדש השביעי, דאיהו יומא דדינא, יומא דכל בני עלמא אתפקדון ביה, כלהו עברין קמי ההוא כרסייא. וע"ד, ותנח התבה בחדש השביעי, בחדש השביעי ודאי, דאיהו דינא דעלמא.
על הרי אררט, אלין מאריהון דדינין, מאריהון דיבבא ויללא, וכלהו שליחין בההוא יומא קמי קב"ה וכמה מארי תריסין אתערו בהאי יומא, וכלהו קיימי תחות ההוא כרסייא, בדינא דעלמא.
וישראל מצלאן צלותא בההוא יומא, ובעאן ומתחננן קמיה, ותקעין בשופר, וקב"ה חייס עלייהו, ומהפך דינא לרחמי. וכל עלאי ותתאי, פתחי ואמרי, אשרי העם יודעי תרועה וע"ד בעינא בההוא יומא, דההוא דתקע, דידע עקרא דמלה, ויכוון ביה בתרועה, ויעביד מלה בחכמתא, וע"ד כתיב, אשרי העם יודעי תרועה, ולא כתיב תוקעי תרועה, והא אתמר.

— 4 —
אזלו כל ההוא יומא, כד רמש ליליא, סליקו לחד אתר, ואשכחו חד מערתא. א"ר אלעזר, ליעול חד גו מערתא, אי אשתכח אתר דאיהו יתיר מתתקן. עאל ר' יוסי, וחמא מערתא אחרא בגויה, נהורא דשרגא ביה, שמע חד קלא דהוה אמר, בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. הכא נטלא כנסת ישראל נהורא, ואמא עלאה מתעטרא, וכלהו בוצינין מינה נהרין. בה תרין טופסירין דקיקין פרחין, שושבינין כלהו קטרין לגבי עלאה, ומתמן לתתא.
שמע ר' יוסי וחדי, אתא לגבי ר' אלעזר, א"ל ר' אלעזר, ניעול דקב"ה אקדים לן האי יומא, לאתרחשא לן בנסין. עאלו, כיון דעאלו, חמו תרין בני נשא, דהוו לעאן באורייתא. א"ר אלעזר, מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון. קמו אלין, ויתבי כלהו, וחדו כלהו, אמר רבי אלעזר, מה יקר חסדך אלהים, דאשכחנא לכו. חסד עבד לן קב"ה באתר דא, השתא אדליקו בוצינין.
פתח רבי יוסי ואמר. בהעלותך את הנרות, בהעלותך ממש, באדלקותך. דהא כחדא אתעביד על ידא דכהנא תרין פולחנין. דאינון קשורא חדא. ומאן אינון. שמן וקטרת. כדכתיב, שמן וקטרת ישמח לב. דכתיב והקטיר עליו אהרן וגו'. וכתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה. מאי שנא הכא בהטיבו, ומאי שנא התם ובהעלות. אמר ר' יהודה, כלא חד מלה.
רבי יוסי אמר, בהטיבו: כד"א כי טובים דודיך מיין. טובים: רווי חמרא. כד"א, ונשבע לחם ונהיה טובים. ר' יהודה אמר, הטבה ממש. כד"א וטוב לב משתה תמיד. ובהעלות, דהא בזמנא דאתשקיין ואתרוויין משקיו דנחלא, כדין עלאין עלויא, וברכן אשתכחו בכלהו, וחדו בכלא. וע"ד ובהעלות.
רבי אחא אמר, בשעתא דעמיקא דכלא נהיר, נהיר בנחלא. ונחלא, נגיד בארח מישר לאשקאה כלא. כדין כתיב, בהעלות בגין דהא מעומקא דכלא נפקי, בהעלות דאתי מסטרא עלאה, דעמיקא דכלא, דאקרי מחשבה. וכלא חד מלה, וכדין כנ"י אתברכא, וברכאן אשתכחי בכלהו עלמין.

— 5 —
רבי יצחק פתח, כתיב בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים. בית זבול, בית זבול ודאי, כד אתפקדו בידהא, כל גנזי מלכא, ושלטא בהו, כדין אקרי בית זבול. ורקיע חד אית דאקרי זבול, דהא דא אשכח לקבלא ברכאן, ולסדרא כלא, והאי אקרי בית זבול.
ת"ח, כתיב ולזבולן אמר שמח זבולן בצאתך ויששכר באהלך, מלמד דאשתתפו כחדא. דא נפיק ואגח קרבא, ודא יתיב ולעי באורייתא. ודא יהיב חולקא לדא, ודא יהיב חולקא לדא. בחולקיה דזבולון ימא, וכ"י אקרי ים כנרת. והכי אתחזי, בגין דהא תכלת נפיק מתמן, ואוקמוה, דהא לתתא כגוונא דלעילא, ים כנרת לעילא, ים כנרת לתתא. תכלת לעילא, תכלת לתתא, וכלא באתר חד.
וע"ד ירית זבולון, למיפק לאגחא קרבא, ומנלן דהכי הוא. דכתיב עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק. זבחי צדק ודאי. מ"ט. כי שפע ימים יינקו. ויששכר חולקיה באורייתא, ויהיב לזבולון חולקא דאוריתא ודאי, וע"ד אשתתפו כחדא, לאתברכא זבולון מיששכר, דברכתא דאורייתא, היא ברכתא דכלא.
ר' אבא אמר, אחסנתא דאורייתא ודאי הכי הוא, ודרגא דא שתיתאה יהיב אגר אורייתא, ואחסין לה לכ"י, אחסין חוורא לתכלתא. וע"ד תנינן, משיכיר בין תכלת ללבן, דישתמודען גווני, דהא כדין אקרי בק"ר, וחוורא אתי לעלמא, ותכלתא אתעבר. וע"ד כל קרבין דמלכא, וכל זייני מלכא בידהא אתמנן, והא אוקימנא.

— 6 —
באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם, באר, דא כנסת ישראל. חפרוה שרים, דא אבא ואמא, דאולידו לה. כרוה נדיבי העם, אלין אבהן. דכתיב נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם וגו'. בגין לאתברכא מנהון, ע"י דדרגא חד, ומנו, צדיק דקאים עלה. וע"ד אמרינן, כד האי באר נטלא, בסיועא דאבהן נטלא.
ואקרי באר, ואקרי ים. אקרי באר, בשעתא דיצחק נפק מזיינא מסטרא דאימא, ואתי לאמשכא אבתרא דדא, ומלי לה, כדין אקרי באר דיצחק. באר דמרים. והא אוקמוה. ים כד אתנהרא מנהרא עלאה דאבא, כדין אקרי ים, דנחלין אזלין לגווה, כד"א כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא.
ומיומא דגלתה כנסת ישראל בגלותא, כתיב אזלו מים מני ים, דא כנ"י. ונהר יחרב ויבש, דא צדיק. וע"ד כתיב, הצדיק אבד וגו'. דהוא הוה נהר עלאה ויקירא, דעייל בגווה, והוא כניש כל אינון נהרין ונחלין, דנגדין מנגידו דההוא נהר קדישא, דלא פסקין מימוי לעלמין, דנגיד ונפיק מעדן עלאה, והוא עייל בגווה ומלי אגמהא, ומתמן ירתין עלמין כלהו ברכן בכלא.

— 7 —
ת"ח, בשעתא דאתברכא כנסת ישראל, עלמין כלהו אתברכן, וישראל לתתא, ינקין ומתברכן בגינה. והא אוקימנא דהיא אגנא עלייהו, דישראל, כמה דאתמר.
כתיב ויסע מלאך האלהים ההולך וגו'. מלאך האלהים דא כנסת ישראל. והא אוקימנא, דההיא שעתא, בסיוע דאבהן נטלא. וכד אינון משתכחין לגבה, כלא משתכחי. ובג"כ אתמסר באלין קראי שמא קדישא, דכליל בהון אבהתא, כמה דאוקימנא. חד קרא כסדרא, וחד למפרע, וחד כסדרא.
ויסע מלאך האלהים ההולך וגו', דא כסדרא בגין דאברהם אשתכח הכא, וכל אינון דאתו מסטריה, ועל דא איהו כסדרא כגוונא דא.
הכא אתעטר אברהם בעטרוי, ואעטר לה לכנסת ישראל, ואלין אתוון כלהו בארח מישר, למיהך ביממא. דכתיב יומם יצוה יי' חסדו ובלילה שירה עמי. וע"ד כתיב ויסע, אימתי נטלין במטלנייהו, הוי אימא ביממא, כד נהיר שמשא. ודא חד קרא דאיהו בשבעין ותרין אתוון.
תניינא דיצחק, הכי נמי דאשתכח בע"ב אתוון, לאשתכחא בדינא לגבי מצראי ולגבי ישראל ברחמי. וע"ד כתיב, ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל, לקביל אלין ולקביל אלין. ויהי הענן והחשך, דהכי הוא יומא דיצחק, דעיבא הוי, עננא וחשוכא מניה הוא. ובגין כך סדורא דאתוון למפרע, ולא בארח מישר, כגוונא דא.
ועל דא אתוון כלהו למפרע, דכתיב ויהי הענן והחשך, דכיון דעאל יצחק בדינוי, לא קרב זה אל זה. כתיב זה אל זה, אינון דאתו מסטרא דאברהם, לא קריבו דא בדא. דהא לא יכלין, בגין דהאי באר אתדבקא ביצחק. כד"א, ויאר את הלילה. דכד אתמלייא לאתחברא ביצחק, לא קרב זה אל זה, ולא יכיל לקרבא. עד דאתא יעקב, ואתחבר באברהם, ונטל ליצחק, ושארי ליה באמצעיתא, כדין אתקשר מהימנותא דא בדא ודא בדא, ואשתזיבו ישראל.
ותנינן, באתר דאבהתא אשתכחי, שאר צדיקייא משתכחי גבייהו, וע"ד שמא דא, סליק לסטרין אחרנין מתפרשן, אע"ג דכלהו נפקין לארחא חד.
כד נהרא האי בא"ר מסטרא דיצחק, ואתקשר ביה, אתעביד ימא רבא תקיפא, וגלגלין תקיפין, סליקין ונחתין בזעף ורוגזא בתקיפו, נטיל לעילא, סליק, ונחית לתתא, אברהם אתי לקבליה, ומגו רוגזא וזעפא וחימתא ותקיפו, זה אל זה לא הוו מתקרבין, עד דאתא יעקב, ושכיך רוגזא, ומאיך ותבר גלגלי ימא, הה"ד ויט משה את ידו על הים ויולך יי' את הים ברוח קדים עזה וגו'. מאי ברוח קדים עזה. דא רוח יעקב, עזה תקיף לקבליה, לתברא רוגזא דהאי ימא. וישם את הים לחרבה ויבקעו המים אריק ימא מימי רוגזין, ואתפליגו מיא לסטרא דאברהם ולסטרא דיעקב, הה"ד ויבקעו המים לסטרא דא ולסטרא דא. ועל דא אתוון כלהו בארח מישר כדקא יאות.
אלין אתוון בארח מישר, בסטר דיעקב, וכל אינון דאתו מסטריה, וכד אתא יעקב, אתחבר באברהם, ונטל ליצחק, ושארי ליה באמצעיתא. כדין אתקשר מהימנותא דא בדא ודא בדא. ועל דא, עובדא בתקונא בשמא קדישא בזווגא דאבהן אשתמודע, דאיהו קשורא חד, קשורא מהימנא, למהוי רתיכא שלימתא. ובזווגא דאבהן כחדא, אתעביד כלא.
וידעין חברייא למיהך בארח מישר, לאתקנא עובדין כדקא יאות, ובשמא דא קשורא דאבהן, אשתכחו אורחין לדינא, ולרחמי, לסייוע, לחסד, לדחילו, לאורייתא, לחיי, למותא, לטב, לביש. זכאין אינון צדיקייא, דידעין אורחוי דאורייתא, וידעין למיהך באורחוי דמלכא קדישא, זכאין אינון בעלמא דין ובעלמא דאתי.

— 8 —
הא אבהן במטלנין, בעובדין, בקשורין דמתקשרי דא בדא. וכד מתחברן כחדא, לית מאן דיקום קמייהו. ותנינן, באתר דאבהתא אשתכחו, שאר צדיקייא משתכחי גבייהו. ועל דא שמא דא סליק לסטרין אחרנין מתפרשן, אע"ג דכלהו נפקין לארחא חד.
שבעה קשורין אינון, דמתקשרי בהו ג' אבהן, וד' אחרנין. רישא ואמצעיתא בקשורא חדא. ואלין אינון דחפרו בירא דמיא. תניינא זה אל זה, ואינון קשורא חדא, בתלת יודין.
תליתאה, שלימו דכל מהימנותא. רביעאה, תרין קיימין, דגופא קיימא עלייהו. חמישאה, טב וביש, נהרא דנפיק אילנא דחיי ומותא, עמיקתא דכלא. שתיתאה, דינא ברחמי. שביעאה, בקדמיתא אתמר, בההוא רישא דאמרן, בגין דאיהו אמצעיתא דכלא. ובגין דאיהו אמצעיתא דכלא, אקרי אני קיומא דכל ענפין דמתאחדן מסחרניה.
שבעה דרגין אלין, מדרגא חדא לדרגא חדא, אשתמודעא רתיכא חדא, בכל אינון דמתאחדאן ביה. וכן מדרגא לדרגא, וכלהו אתנהגן אבתריה דההוא דרגא דאתפקדא עלייהו, והא אוקימנא מלי.
ת"ח, בשעתא דאלין דרגין משתכחי, כל מהימנותא אשתכח, ואלין שבעה עננין דאסחרו להו לישראל. בג"כ כד נטלא שכינתא, באבהתא נטלא. וכד אלין נטלין, כלהו דרגין אחרנין נטלין בהו, וכדין אתעטרת כ"י כדקא יאות.
ת"ח, זבולן דקאמרן ירית ים כנרת. ים כנרת סתם, והכי אתחזי. אי הכי יהודה מה חולקא אית ביה, אלא יהודה נטל מלכותא כלא, ואתאחיד ביה בכל סטרין.

— 9 —
רבי אלעזר אמר, האי פרשתא, הא אתמר עובדא, דמנרתא ותקונהא, וכל מה דבה, אמאי הכי זמנא אחרא. אלא כיון דנשיאים קריבו קורבנא דמדבחא, וכל תקונא דאתחזי ליה, אתא קרא ואשתעי עובדא דמנרתא, דהיא תקונא על ידא דאהרן, דהא לעילא מנרתא, וכל בוצינין דילה, על ידא דאהרן נהרין כלא.
ת"ח, מדבחא תריסר נשיאין הוו, לחנכא ליה, ולאתקנא ליה, והא אוקמוה תריסר אינון שבטין, לד' סטרין, ד' דגלים, וכלהו תריסר. וכלא כגוונא דלעילא. מנרתא אתמני בשבעה בוצינין, לאדלקא על ידא דכהנא, וכלא כגוונא דלעילא. ומנרתא, על את קיימא, ובניסא אתעבידת, והא אוקמוה בעובדא דמנרתא.
ומדבח פנימאה, ומנרתא, קיימי כחדא, לחדוותא דכלא. דכתיב שמן וקטרת ישמח לב. ואוקימנא דתרי מדבחן הוו, חד פנימאה דכלא, והאי קיימא לחדוותא. וחד לבר, לקרבא קרבנין. ומהאי פנימאה נפיק להאי דלבר, ומאן דחמי ויסתכל, ינדע חכמתא עלאה, רזא דמלה אדני ידוד. ועל דא לא אתקרב קטרתא, אלא בשעתא דשמן אשתכח.
אשכחנא בספרא דשלמה מלכא, קטרת הוא לחדוה, ולסלקא מותנא. מאי טעמא. בגין דדינא מהאי דלבר אשתכח, וחדוותא וחדו וקשורא דנהירו, מההוא פנימאה, דכל חידו ביה קיימא. וכד האי אתער, כל דינא אסתלק מהאי, ולא יכיל למעבד דינא. ובג"כ קטרת קיימא לבטלא מותנא, ועל דא, קטרת קשירו הוא דכלא, ודא אתקריב בההוא פנימאה. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי, עלייהו כתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל וגו'.

— 10 —
קח את הלוים וגו', הא אוקמוה דבעי לדכאה לון, ולאמשכא לון, לאתקשרא באתרייהו, בגין דאינון דרועא שמאלא, וסטרא דדינא, וכל מאן דאתי מסטרא דדינא, בעי דלא ירבי שערא, בגין דאסגי דינא בעלמא. ועל דא אתתא כהאי גוונא, דלא יתחזי שערא לבר, ובעייא לאתחפייא רישה, ולכסי שערהא, ואוקימנא, והא אתמר. וכדין אתברכן כל אינון דאתיין מסטרא דדינא. ועל דא בליואי כתיב, וכה תעשה להם לטהרם וגו', והעבירו תער וגו'. ואתמר ליואי לא סלקין לאתרייהו, עד דירים לון כהנא, בגין דימינא מדבר תדיר לשמאלא.
ר"ש אמר, ביומא דסלקין ליואי בדוכתייהו, בתרין פרים. מ"ט פרים. אלא אינהו כפרים, לקבלא בשמאלא להאי פרה דאקרי פרה אדומה. כהנא כל חילא וכל תקונא ביה תלייא, בגין דכל חילא דגופא בדרועא ימינא קיימא. ועל דא כהנא דרועא דישראל כלהו הוי. וביה קיימא לאתקנא כלא ולאתקנא עלמא ועם כל דא, לא אשתכח בלחודוי, אלא בגופא ושמאלא, וגופא עקרא הוא דכלא.

— 11 —
זאת אשר ללוים וגו'. ת"ח, ליואה בר חמש ועשרין שנין סליק לדוכתיה ואתעטר. וחמש ועשרין יפלח עד דסליק לדרגא דחמשין. כד סליק להאי דרגא דחמשין שנין ולהלאה, נחית מן תוקפא דאשא דביה, וכיון דאשא וחמימותא אתקרר, הא פגים לההוא אתר דאתקשר ביה.
ועוד, דקלא דזמרא לא אתקשר בהדיה כל כך. וקלא בעי דלא יתפגם, אלא בעי לאתקפא, דהא באתר דדינא תקיף קיימא, ולא בחלשא. ובג"כ בעי דלא יפגים ההוא אתר דאתקשר ביה, דאיהו דינא תקיפא, ולא חלשא, ועל דא לא בעי לאחזאה חולשתא כלל בכל סטרין. זכאה הוא ב"נ דאשתדל באורייתא, וינדע אורחוי דקב"ה, ולא סטי לימינא ולשמאלא, דכתיב כי ישרים דרכי יי'.

— 12 —
וידבר יי' אל משה במדבר סיני וגו'. א"ר אבא, מ"ט אזהר להון הכא על פסחא, והא אתמר להו במצרים. אלא בשנה השנית הוה, דישראל חשיבו דהא פסח לאו איהו אלא במצרים, וכיון דעבדו ליה זמנא חדא במצרים, חשיבו דלא אצטריך יתיר. אתא קב"ה ואזהר לון עליה, דלא יחשבון דהא קא עבר זמניה במצרים, ולא יצטריך. בגין כך במדבר סיני בשנה השנית, לאתקנא להו לדרי דרין.
ואע"ג דהא אזהר להו במצרים, השתא פקיד לון זמנא אחרא, בההוא אתר דכל פקודין דאורייתא ביה אתיהיבו. וע"ד בשנה השנית. מאי בשנה השנית בחדש הראשון. אלא רזא עלאה היא, חד שנה. וחד חדש. מה בין האי להאי. חדש: דא סיהרא. שנה: דא שמשא, דנהיר לסיהרא. וכדין הוה בזמנא דכל פקודין דאורייתא אתמסרו ביה.
ר"ש אמר, ווי לההוא ב"נ דאמר, דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא, ומלין דהדיוטי. דאי הכי, אפילו בזמנא דא, אנן יכלין למעבד אורייתא, במלין דהדיוטי, ובשבחא יתיר מכלהו. אי לאחזאה מלה דעלמא, אפילו אינון קפסירי דעלמא, אית בינייהו מלין עלאין יתיר. אי הכי נזיל אבתרייהו, ונעביד מנייהו אורייתא, כהאי גוונא. אלא כל מלין דאורייתא, מלין עלאין אינון, ורזין עלאין.
ת"ח, עלמא עלאה ועלמא תתאה בחד מתקלא אתקלו. ישראל לתתא, מלאכי עלאי לעילא. מלאכי עלאי כתיב בהו, עושה מלאכיו רוחות. בשעתא דנחתין לתתא, מתלבשי בלבושא דהאי עלמא. ואי לאו מתלבשי בלבושא כגוונא דהאי עלמא, לא יכלין למיקם בהאי עלמא, ולא סביל לון עלמא. ואי במלאכי כך, אורייתא דברא להו, וברא עלמין כלהו, וקיימין בגינה, עאכ"ו כיון דנחתת להאי עלמא, אי לאו דמתלבשא בהני לבושין דהאי עלמא, לא יכיל עלמא למסבל.
וע"ד האי ספור דאורייתא, לבושא דאורייתא איהו. מאן דחשיב דההוא לבושא איהו אורייתא ממש, ולא מלה אחרא, תיפח רוחיה, ולא יהא ליה חולקא בעלמא דאתי. בגין כך אמר דוד, גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. מה דתחות לבושא דאורייתא.
ת"ח, אית לבושא דאתחזי לכלא, ואינון טפשין כד חמאן לבר נש בלבושא דאתחזי לון שפירא, לא מסתכלין יתיר. חשיבו דההוא לבושא, גופא, וחשבו דגופא, נשמתא.
כהאי גוונא אורייתא, אית לה גופא, ואינון פקודי אורייתא, דאקרון גופי תורה. האי גופא מתלבשא בלבושין, דאינון ספורין דהאי עלמא. טפשין דעלמא, לא מסתכלי אלא בההוא לבושא, דאיהו ספור דאורייתא, ולא ידעי יתיר, ולא מסתכלי במה דאיהו תחות ההוא לבושא. אינון דידעין יתיר, לא מסתכלן בלבושא, אלא בגופא, דאיהו תחות ההוא לבושא. חכימין עבדי דמלכא עלאה, אינון דקיימו בטורא דסיני, לא מסתכלי אלא בנשמתא, דאיהי עקרא דכלא אורייתא ממש. ולזמנא דאתי, זמינין לאסתכלא בנשמתא דנשמתא דאורייתא.
ת"ח, הכי נמי לעילא, אית לבושא, וגופא, ונשמתא, ונשמתא לנשמתא. שמיא וחיליהון. אלין אינון לבושא. וכנסת ישראל, דא גופא, דמקבלא לנשמתא, דאיהי תפארת ישראל. וע"ד איהו גופא לנשמתא. נשמתא דאמרן דא תפארת ישראל, דאיהי אורייתא ממש. ונשמתא לנשמתא, דא איהו עתיקא קדישא. וכלא אחיד דא בדא.
ווי לאינון חייביא, דאמרי דאורייתא לאו איהי אלא ספורא בעלמא, ואינון מסתכלי בלבושא דא ולא יתיר. זכאין אינון צדיקייא, דמסתכלי באורייתא כדקא יאות. חמרא לא יתיב אלא בקנקן. כך אורייתא לא יתיב אלא בלבושא דא. וע"ד לא בעי לאסתכלא, אלא במה דאית תחות לבושא. וע"ד כל אינון מלין, וכל אינון ספורין, לבושין אינון.

— 13 —
ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו מאי ויעשו. אמר רבי יוסי, הא אתמר, כל מאן דאחזי עובדא לתתא כדקא יאות, כאילו עביד ליה לעילא. דהא בגיניה אתער ההוא מלה, כביכול, כאילו הוא עביד ליה, והא אתמר.
איש איש כי יהיה טמא וגו'. איש איש תרי זמני, אמאי, אלא איש דהוא איש, ויתחזי לקבלא נשמתא עלאה, והוא פגים גרמיה. דלא שרייא עלוי שכינתא עלאה. מ"ט. בגין דאיהו גרים, והוא מסאב ליה לגרמיה. וע"ד איש איש. איש דיתחזי למהוי איש, והוא מסאב גרמיה, דלא ישרי עלוי קדושה דלעילא.
או בדרך רחוקה, דא איהו חד מעשרה דאינון נקודים באורייתא, וכלהו אתיין לאחזאה מלה. מאי בדרך רחוקה. בגין דב"נ דאיהו מסאיב גרמיה, מסאבין ליה לעילא. כיון דמסאבין ליה לעילא, הא איהו בדרך רחוקה. מההוא אתר וארחא דזרעא דישראל אחידן ביה, הא בדרך רחוקה אחיד, דאתרחק למקרב לכון, ולאתקשרא בכון, כמה דאתון מתקשרין.
א"ר יצחק, והא כתיב כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה, דאתחזי תרין מלין. משמע דכתיב או. אמר ר' יוסי, כאן, עד לא מסאבין ליה. כאן, בתר דמסאבין ליה. ומשמע אפילו האי, או האי, לא ישרי עלוי קדושה דלעילא, ולא יעבדון פסחא בזמנא דישראל עבדין ליה.
ואי תימא, הא בירחא תניינא עביד אי לא מתקן גרמיה. לא, אלא כיון דמתדכי ומתקן גרמיה, הא ירחא תניינא למעבד פסחא. מכאן, כל ב"נ דמדכי גרמיה, מדכאן ליה.
דאי תימא דבדרגא עלאה יתיר קאים בירחא תניינא. לאו הכי, דהא ישראל זרעא קדישא דעבדו פסחא בזמניה, נטלו ליה לסיהרא ולשמשא כחד. ומאן דנטיל יסודא בקדמיתא, נטיל בניינא. מאי יסודא. לא תימא יסודא עלאה דצדיקא דעלמא, אלא יסודא דאבן טבא, כד"א אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. והאי הוא אבן דשארי עליה מאן דשארי.
אמר רבי יהודה, ודאי כלא נטיל אפילו בירחא תניינא. אבל לאו איהו כמאן דנטיל ליה בזמניה. מאי טעמא. דא דנטיל פסחא בזמניה, נטיל מתתא לעילא, ולא נחית. בגין דמעלין בקדש, ולא מורידין. ודא דנטיל בתר זמניה, נחית מעילא לתתא. בג"כ שוין בכלא, ולא שוין. דדא סליק ולא נחית, ודא נחית ולא סליק. בגין כך מאן דמקרב פסחא בזמניה, שבחא יתיר אית ליה. זכאין אינון ישראל, דזכאן בכלא, דזכאן באורייתא, וכל מאן דזכי באורייתא, זכי ליה בשמא קדישא. זכאין אינון ישראל, בעלמא דין ובעלמא דאתי.
(רעיא מהימנא) פקודא למעבד פסח שני, על אינון דלא יכילו, או דאסתאבו במסאבו אחרא. אי רזא דפסח, רזא דמהימנותא דישראל עאלין בה, שלטא בניסן, וכדין איהו זמנא לחדוה, איך יכלין אלין דלא יכילו, או דאסתאבו, למעבד בירחא תניינא, דהא אעבר זמנא.
אלא כיון דכ"י מתעטרא בעטרהא בניסן, לא אתעדיאת כתרהא ועטרהא מנה תלתין יומין. וכל אינון ל' יומין מן יומא דנפקו ישראל מפסח יתבא מטרוניתא בעטרהא, וכל חילאה בחדוה. מאן דבעי למחמי למטרוניתא, יכיל למחמי. כרוזא כריז, כל מאן דלא יכיל למחמי מטרוניתא, ייתי ויחמי עד לא ינעלון תרעיה. אימתי כרוזא כריז. בארבעה עשר לירחא תניינא, דהא מתמן עד שבעה יומין, תרעין פתיחן. מכאן ולהלאה ינעלון תרעי. ועל דא פסח שני.
פקודא דא, שחיטת הפסח בזמנו. ואבתריה פסח ראשון ופסח שני לאכול אותן כמשפטן. וטמאים להיות נדחים לפסח שני, דאיהו פקודא תליתאה. תנאין ואמוראין, אית בני נשא כחולין דטהרה, מסטרא דמיכאל. וכחולין דהקדש, כגון בשר קדש, ואינון מסטרא דגבריאל. כהן ולוי. ואית בני נשא דאינון כיומין טבין, ואינון קדש קדשים.

— 14 —
שכינתא איהי פסח ראשון, מימינא. ופסח שני, משמאלא. פסח ראשון מימינא, דתמן חכמ"ה. פסח שני משמאלא, דתמן בינה. ובגין דבגבורה מתעברין כל אשין נוכראין, דאינון כקש ותבן לגבי אש דגבורה, טמאים נדחים לפסח שני.
וכל טומאה נדה, ומצורע, וזב וזבה ויולדת, באשא דגבורה איהו שורף. דנשמתא איהו מאנא דקודשא בריך הוא, ואיהו לא שרי בה, עד דאתלבנת באשא דגבורה, דכתיב הלא כה דברי כאש נאם יי'. ובהאי אשא, אם ברזל הוא מתפוצץ, ואם אבן הוא נמוח.
ובימינא דתמן תורה שבכתב, דאיהי מים, וטהרה ממקור דמיה, ואתדכי בה מצורע, וטמא מת, וזב וטמא בכל מיני שרץ. הה"ד וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וגו'.
בעמודא דאמצעיתא מאנא אתיחדת בבעלה, דאיהי אתתא, בתר דאתקדשת בשמאלא, ואתדכאת במי מקוה בימינא, ואומרים על מאני דפסחא, כלים שנשתמשו בהן בצונן, מטבילן בצונן, והן טהורים. אינון נשמתין דאינון מסטרא דרחמי, ואינון רחמנים, מארי חנא וחסדא, לא צריכין לאדכאה במים פושרים כבינוניים. כ"ש בחמי חמין, דבהון מתדכין רשעים גמורים, דמחממין גרמייהו באשא דיצה"ר. ועלייהו אתמר, כל דבר אשר יבא באש. בגין דזוהמא דלהון נפישא. אבל צדיקים גמורים בצונן. דעלייהו אתמר, כל המשים ריוח בין הדבקים, מצננים ליה גיהנם.
ואי נשמתין חמריים, דאינון כמאני חרס, שבירתן זו היא טהרתן. כד"א נשברו, נטהרו. ורזא דמלה, זבחי אלהים רוח נשברה וגו'. אבל אינון דמשתדלין באורייתא דבכתב ובאורייתא דבע"פ, דאינון אש ומים, ואינון דמשתדלין ברזי דאורייתא, דאיהו אור, דכתיב בה, ותורה אור, באורייתא אינון מתדכין בה.

— 15 —
ועוד בפרק הרואה, הרואה תמרים בחלום, תמו עונותיו. הה"ד, תם עונך בת ציון. בגין דתמרים, ביה תם, דרגא דיעקב, דאתמר ביה, ויעקב איש תם. חובין מרים, וע"ד תמרים: תמן ת"ם, ותמן מ"ר.
הכא רמיז, וימתקו המים. הה"ד, ויורהו יי' עץ וימתקו המים. מהכא, מאן דאשתדל באורייתא, דאיהו עץ. חובין דיליה, דאתמר בהון וימררו את חייהם בעבודה קשה, קב"ה מחיל ליה, ויתחזרון מתיקין.
דיומין ייתון, דיתקיים בהו כמפקנו דמצרים, דאתמר ביה וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא. ובגלותא בתראה, לית מיתה אלא עוני דעני חשוב כמת. לקיים בהון והשארתי בך עם עני ודל וחסו בשם יי'. לאתקיימא בהון ואת עם עני תושיע. ואלין עתירים דישתארון בהון יתקיים בהון, נרפים אתם נרפים. נרפים הם באורייתא. נרפים הם, למעבד טיבו עם מארי תורה. ואנשי חיל המסובבים מעיר לעיר ולא יחוננו.
ונרפים הם בכובד המס, דאי תימא כבדין אינון בכובד המס, ולא עבדין טיבו, בגין דא תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה, דכובד המס עלייהו, ואל ישעו בדברי שקר, דאינון משקרין ואמרין דכובד המס עלייהו, ובגין דא לא יעבדון טיבו. אינון משקרן במלולייהו, ואמרין דמהכובד דתכבד עלייהו, תבן אין נתן, ממונא דשקרא, דביה טועין לקב"ה ובגין דלא ישעון ביה, ולא חסו בשם יי', אין נתן לעבדיך.
ואלין דאית לון, טמיר וגניז ממונא מלגו, דאיהו תוכן, כגון תוך האוצר ותיבה, אתקיים בהו ותוכן לבנים תתנו. ודא כספים לבנים, דיהון בההוא דרא.
בההוא זמנא שם שם לו חוק ומשפט, ואינון מארי משנה. אוף הכא ויבאו מרתה, אתהדר לון אורייתא דבעל פה, מרה בדחקין סגיאין, בעניותא, דיתקיים בהו, וימררו את חייהם בעבודה קשה: זו קושיא. בחמר: דא ק"ו. ובלבנים: דא לבון הלכה. ובכל עבודה בשדה: דא ברייתא. את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך: דא תיק"ו.
ורעיא מהימנא, תמן אתקיים בך, שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. ובהאי עץ הדעת טוב ורע, דאיהו איסור והיתר. ובאינון רזין דאתגליין על ידך, וימתקו המים. כמלח דממתקת בשרא, הכי יתמתקון ברזייא דאתגליין על ידך, כל אינון קושיין ומחלוקות, דמיין מרירן דאורייתא דבעל פה, אתהדרו מתיקן מי אורייתא, ויסורין דילך, ברזין אלין דאתגליין על ידך, יהון לך מתיקן, ויהדרון לך כל דחקין דילך, כחלמין דעברין. וחל"ם, בהיפוך אתוון מל"ח. דממתקת ית בשרא. אוף יסורין ממתקים. כמה דאוקמוה.
ולרשעים מתהדרן יסורין מלח סדומית, דאיהי מסמא את העינים, לקיימא בהו ועיני רשעים תכלינה. ואינון ערב רב רשיעייא, דיתקיים בהו בההוא זמנא, יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים. יתלבנו: אינון מארי משנה. ויצרפו: אינון זרעא קדישא דשאר עמא. הה"ד וצרפתים כצרוף את הכסף. והרשיעו רשעים, אינון ערב רב.

— 16 —
והמשכילים יבינו, אינון מארי קבלה, דאתמר בהון והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע. אלין אינון דקא משתדלין בזהר דא, דאקרי ספר הזהר, דאיהו כתיבת נח, דמתכנשין בה שנים מעיר, ושבע ממלכותא. ולזמנין אחד מעיר, ושנים ממשפחה. דבהון יתקיים כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. ודא אורה דספרא דא, וכלא על סיבה דילך.
ומאן גרים דא. עורב דאנת תהא בההוא זמנא, כיונה. דשליח אחרא דאקרי בשמך, כעורב דאשתלח בקדמיתא, ולא אתהדר בשליחותא, דאשתדל בשקצים, דאתמר בהון, עמי הארץ שקץ. בגין ממונא דלהון, ולא אשתדל בשליחותיה לאהדרא לצדיקייא בתיובתא. כאילו לא עביד שליחותא דמאריה.
ובך יתקיים רזא דיונה, דעאל בעמקין דתהומי ימא, הכי תיעול אנת בעמיקו דתהומי אורייתא, הה"ד ותשליכני מצולה בלבב ימים. ויהון חכמה חסד נצח לימין. דבגינייהו אמר דוד, ימין יי' עושה חיל ימין יי' רוממה ימין יי' עושה חיל. ותלת משמאלא יתקשרון כחדא, דאינון בינה גבורה הוד. וג' דרגין דאמצעיתא, כתר תפארת יסוד, דאחידן בימינא ושמאלא.
ובגין דחזא לך נביא מתקשר בתלת דרגין דאמצעיתא, פתח עלך האי קרא, הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד. ובגין דאנת תהא אחיד בתרין משיחין, אמר דוד על ג' ימינין דמשיח בן דוד, ימין יי' תלת זמנין. לקביל ג' שמאלין, דאחיד בהן משיח בן אפרים, אמר מסטרא דחד שמאלא, גבורה, לא אמות. כי אחיה, מסטרא דשמאלא דהו"ד דילך, דאתמר ביה ונתן ההוד למשה. אתייהיב בך, מסטרא דבינה.
בגין דביה הוית אנת חרב ויבש בכלא, בגין משיח בן אפרים, באורייתך, בנביאותך עליה, בגופך דסבילת כמה מיני יסורין, בגין דלא ימות הוא. ובעית רחמי עליה. אתמר ביה כי אחיה, מסטרא דבינה. ובגין דא לא אמות, מסטרא דגבורה. כי אחיה מסטרא דבינה, אילנא דחיי, דאתגבר עליה ק"ש של שחרית, וקשיר ליה בקשורא דתפילין, בימינא דאברהם, דאיהו שחרית.
ואספר מעשי יה, מסטרא דהוד. יסור יסרני יה, חכמה ובינה, מימינא ומשמאלא, בתלת ימינין, ותלת שמאלין. ולמות לא נתנני, עמודא דאמצעיתא, בג' דכליל כתר, וצדיק, ואיהו בן י"ה. ומיד יקום ו' לה' בי"ה, בימינא ושמאלא, ברחמי ותחנוני, בכמה פיוסים לה ולבנהא, הה"ד ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת. ובגין דא אמר נביא, בבכי יבאו ובתחנונים אובילם.
קם רעיא מהימנא, ונשיק ליה, ובריך ליה, ואמר ודאי שליחא דמארך אנת לגבן. פתחו תנאין ואמוראין ואמרו, רעיא מהימנא, אנת הוית ידע כל דא, ועל ידך היא אתגלייא, אבל בענוה דילך, דאתמר בך והאיש משה ענו מאד, באלין אתרין דאנת מתבייש לאחזקא טיבו לגבך, מני קב"ה לן, ולבוצינא קדישא, למהוי בידך ובפומך באלין אתרין. (ע"כ רעיא מהימנא)

— 17 —
וביום הקים את המשכן. ר' חייא פתח, פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד. פזר נתן לאביונים, מאי פזר. כד"א יש מפזר ונוסף עוד. יכול פזור בעלמא, קמ"ל פזר נתן לאביונים, כיון דיהיב למסכני, האי פזורא יאות. מאי ונוסף עוד. בכלא. ונוסף עוד בעותרא. ונוסף עוד בחיי.
האי קרא הכי מבעי ליה, יש מפזר ויוסף עוד, מאי ונוסף. אלא ההוא אתר דשרי ביה מיתה, הוא גרים ליה דיתוסף מחיים דלעילא לאוספא ליה. אמר רבי יהודה אמר רבי חייא, קרא אסהיד, דכל מאן דיהיב למסכני, אתער אילנא דחיי, לאוספא לההיא אילנא דמותא, וכדין אשתכח חיים וחדו לעילא. ובר נש דגרים דא, בשעתא דאצטריך ליה, ההוא אילנא דחיי קאים עליה, וההוא אילנא דמותא אגין עלוי. ובגין כך ונוסף עוד.
צדקתו עומדת לעד. מאי עומדת לעד. עומדת עליה דבר נש, לזמנא ליה קיומא וחיים, כמה דאיהו יהיב ליה חיים, ואתער לגבי חיין, ה"נ יהבין ליה. ואינון תרי אילנין קיימין עליה לשיזבא ליה, ולאוספא ליה חיין.
קרנו תרום בכבוד, ת"ח עלמא דאמרן, ההוא קרן תרום. ובמה. בכבוד דלעילא, דהאי ב"נ גרים לחברא לון כחדא, ולארקא ברכאן לעילא ותתא.
רבי אבא אמר, בכל זמנא דמשכנא אתקם בעובדיהון דבני נשא, כדין ההוא יומא, יומא דחדווה דכלא, ומשח רבות קדישא אתרק בהנהו בוצינין, ונהרין כלהו. מאן דגרים דא, גרים ליה דישתזיב בהאי עלמא, ויהא ליה חיים בעלמא דאתי, הה"ד וצדקה תציל ממות, וכתיב וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום.

— 18 —
עשה לך שתי חצוצרות כסף וגו'. רבי שמעון פתח, ובלכת החיות ילכו האופנים אצלם ובהנשא החיות מעל הארץ ינשאו האופנים. ובלכת החיות, בקוזפירא דלעילא הוו אזלי. דאי תימא דהאי לעילא לעילא. לאו, לתתא. אלא כגוונא האי מקמי אנפין, והאי לבתר אנפין.
זיקא מארבע זיקין, בד' מדורין, ובד' סטרין, בזיוון דאתברון בקולמיטין דאנפין נהירין. בגין כך כמראה החיות, דאינון ארבע זויין, דגלין פרישן, ארי"ה. נש"ר. שו"ר. אד"ם. דכליל כלהו ד' מלאכין דשלטין וכלילן כלא.
דגלא קדמאה, משריא מזיינא, ארי"ה. מיכא"ל, רשים בפרישו דגלא פרישא לימינא. מזרח שירותא דשמשא, אזיל במטלנוי, בנהירו. תרין ממנן תחות ידיה, יופי"אל, צדקי"אל. חד לאורייתא. וחד, למיהך בשוקא.
כד אלין נטלין, נטלין כמה משריין מזיינין, מסטרא דימינא, וכלא חד. לסטרא שמאלא, שמשא אזיל ונהיר, ומעטר להו. אלף ורבוון ממנן תחותוי. וכלהו בדחילו באימתא בזיע ברתת.
אריה אושיט ידיה ימינא, כניש לכל חילוי לגביה, תלת מאה ושבעין אלף אריוותא, סוחרניה דההוא ארי"ה, ואיהו בינייהו באמצעיתא.
כד געי האי אריה, מזדעזען רקיעין, וכל חילין ומשריין מזדעזעין, מדחילו דיליה. מההוא קלא, נהר די נור מתלהטא, ונחית באלף וחמש מאה דרגין דגיהנם לתתא, כדין כלהו חייבין דגיהנם מזדעזען, ומלהטן אשא, וע"ד כתיב, אריה שאג מי לא יירא.
געי תניינות, תלת מאה ושבעין אלף אריוותא, כלהו געאן. אושיט ידיה שמאלא, כל מאריהון דדינא לתתא דחלין, ואתכפיין תחות ההוא ידא. וההוא ידא פשיט עלייהו, וכלהו תחותיה. כד"א, ידך בעורף אויביך.
ארבע גדפין לכל חד וחד, מאשא חוורא. כלהו מלהטין. כל אפין דחזור ושושן בחוורתא דההוא אשא שקיען.
ארבע אנפין לכל חד וחד לארבע סטרין, כלהו נהירין בחוורא דשמשא. חד לסטר מזרח, נהיר בחדו. וחד לסטר מערב, דא כניש נהוריה. וחד לסטר צפון, חשוך בלא נהירו, כצלא דשמשא לגבי שמשא. צלא חשוך, שמשא נהיר. בגין דשמשא וצלא, ימינא ושמאלא, ואזלא כחדא. חשוכן דאזלין עמיה, כל אינון דנטלין זיינא.
וכלהו מימינא ומשמאלא בתלת רישין. רישא חדא דיליה, שבעין וארבע אלף, ושית מאה. אלין אינון רישא חד. נפקי חילא בימינא, דאיהו ארים עלייהו. בר כל אינון ממנן דלתתא, תחות אלין, שלטונין אלין על אלין, דרגין תתאין עם עלאין, דלית לון חושבנא.
רישא תניינא, דאזיל ברישא קדמאה, חושבן דיליה חמשין וארבע אלף, וארבע מאה. בר כל אלין ממנן דתחות לד' סטרין, דלית לון חושבנא. רישא תליתאה, דאזיל בתרייהו, חמשין ושבעה אלף, וארבע מאה. כגוונא דנטיל ימינא, הכי נמי נטיל שמאלא, הכי נמי מקמייהו, הכי נמי מבתרייהו.
כיון דנטיל האי קדמאה, והורד המשכן. וכלהו ליוואי אמרי שירתא, מארי דתושבחן כלהו מסטריה. כדין, כי רוח החיה באופנים כתיב.

— 19 —
דגלא תניינא. משרייא מזיינא, נש"ר, אוריא"ל, דרו"ם. תרי ממנן עמיה, שמשיא"ל חסדיא"ל. האי נשר סליק, וכל מאריהון דגדפין מקמיה. כמה משריין סלקין בכל סטרין. כל חד וחד בתוקפא דשמשא.
רוחא דרוחא פנימאה נפיק, וההוא רוחא מטי להאי נשר, וסליק אברוי ומכסייא לגופא. כד"א, המבינתך יאבר נץ יפרוש כנפיו לתימן. כגוונא כדוגמא כעין כנשר יעיר קנו האי נשר נץ בהדיה יונה, בהדיה נץ, וכל מארי דגדפין כלהו מצפצפן וחדאן. חד מסטרא קמיה, סליק מתתא לעילא. כמה ציפרין נחתין ועאלין, מצפצפן וחדאן, אזלין ושאטין.
כד נטיל, אושיט גדפא ימינא, כניש לכל חילוי, תלת מאה וחמשין אלף מארי דגדפין, בתרי גופי, נש"ר וארי"ה כחדא. ארים קלא, כלהו אחרנין סלקין ונחתין, מצפצפן מסטרייהו, מכמה דרגין.
ג' רישין אינון כחדא, במשריין אלין. וכלהו בחד חושבן. וחושבן דאלין רישין, רישא חדא, ארבעין ושית אלף וחמש מאה. רישא תנינא חמשין ותשע אלף ותלת מאה. רישא תליתאה, ארבעין וחמש אלפין, ושית מאה וחמשין.
מאלין תרי סטרין, נפיק תרין כרוזי, דאזלי מקמי כלהו משריין. כד אלין תרי מכריזי, כל חילין, וכל משריין, חיוון זעירין עם רברבן, כלהו מתכנשי. מאן חמי נטילא דכלהו רקיעין, כולהו נטלין במטולא במשריין, לקמיה דההוא משכנא.
בשעתא דחד מנייהו, ההוא דאתי מסטרא דאריה, פשיט קלא, בגין דלא יזדעזעון כל אינון קלין. כדין מתכנשין כל אינון משריין. בשעתא דאחרא קרי, מתבר קלא ולא פשיט, כל אינון משריין דהאי נשר, כלהו מתכנשו לנטלא במטלנייהו. לקביל אינון, שתי חצוצרות כסף, כגוונא דא כלא לתתא. ת"ח, כד אלין נטלין מה כתיב, ובלכת החיות ילכו האופנים אצלם, אינון דמתכנשו לגבייהו, כגוונא דרישא אסתכל, הכי נמי כלהו.

— 20 —
דגלא תליתאה. שור. גבריאל. צפון. תרין ממנן עמיה, קפציא"ל חזקיא"ל. האי שור מסטרא דשמאלא. קרנוי סלקין בין תרין עינוי. רגיז באסתכלותא, עיינין מלהטן כאשא דנור דליק. נגח ורפסא ברגלוי ולא חייס.
כד געי האי שור, נפקין מנוקבא דתהומא רבא, כמה חבילי שריקין, כלהו געאן ושטאן קמיה, וחימתא, ואחמתא דכל חובין תלייא קמיה, דהא כל חובי עלמא, כלהו בספרא סליקין וכתיבין.
שבעה נהרי דאשא נגדין קמיה, כד צחי אזיל לגבי ההוא נהר דינור, ושאיב ליה בגמיעא חדא. וההוא נהר אתמלי כדבקדמיתא, ולא כדיב. כל אינון חיילין, שאבין אשא אכלא אשא. ואלמלא דמסטרא דאריה, נפיק חד נהרא דמייא, דמכבין גחלתייהו, לא יכיל עלמא למסבל.
חשוכא דשמשא תמן אשתכח, לא אשתכח נהירו. כמה גרדיני נמוסין אזלין ושטאן בחשוכא וההוא נהר דדליק בסטרא דא, נורא אוכמא חשוך. ואי תימא, דלא אית אשא חוורא, אשא אוכמא, אשא סומקא, אשא דתרי גווני. לא תימא, דהא ודאי הכי הוא, ועכ"ד לעילא לעילא הכי אשתכח, ומתמן נגיד לאלין תתאי.
תנינן אורייתא במה אשתכחת. אשא חוורא, ואשא אוכמא על גבי אשא חוורא. בתרי אשי אשתכחת אורייתא. ת"ח, אשא חדא הוא, והאי אתפלג לארבעה. מיא חדא איהו, והאי אתפליג לארבע. רוחא חדא איהו, והאי אתפליג לארבע.
תלת רישין אשתכחו במשריין אלין. חושבן דלהון, רישא חדא שתין ותרי אלף ושבע מאה. רישא ב', ארבעין וחד אלף וחמש מאה. רישא תליתאה, תלת וחמשין אלף וארבע מאה. בר כל אינון דרגין אחרנין דאתפרשן בסטרייהו, ולית לון חושבנא. כלהו דרגין על דרגין. בר כמה גרדיני נמוסין דאינון לתתא, חציפין ככלבא, נשכין כחמרא, ווי מאן דאשתכח גבייהו, ודינא דלהון בסטרא רביעאה.

— 21 —
דגלא רביעאה, אד"ם רפא"ל. מערב. בהדיה אסוותא. בסטרא דאדם אתכליל דינא עלאה עליה אתסי. האי אחיד בקרנוי דשור, כד מבעי לאעלא לון לתהומא רבא. וכפית לון, דלא יוקיד עלמא. בתר דא שריא קול דממה דקה. הכא מלה בחשאי, לא משתמע מלה דהברה כלל.
בסטרא דא, שריא מאן דשריא, סליק מאן דסליק, שמשא אתכניש לאנהרא להאי אתר. בגין כך ותקעתם תרועה, בסטר דרום. אבל הכא, לאו האי ולאו האי. אמאי תרועה. לאכפייא סטר צפון, ובג"כ סטר צפון לאחורא.
ת"ח, שתי חצוצרות, בגין דאינון מסטרי תרי דקאמרי, ממזרח ומדרום. אינהו זמינין לתברא דינין, ולאכפייא לון. וע"ד אינון מכסף. ובג"כ וביום שמחתכם ובמועדיכם וגו', ותקעתם בחצוצרות, סתם, בין לעילא בין לתתא. זכאין אינון ישראל, דקב"ה בעי ביקריהון, ויהיב לון חולקא עלאה על כל שאר עמין. וקב"ה אשתבח בהו בתושבחתייהו, הה"ד ויאמר לי עבדי אתה ישראל וגו'.

— 22 —
ויהי בנסוע הארון ויאמר משה וגו'. רבי אלעזר אמר, הכא אית לאסתכלא, נ' דאיהי מחזרא לאחורא הכא בתרי דוכתי, אמאי. ואי תימא נ' כפופה, הא ידיעה נ' כפופה נוקבא. נ' פשוטה, כללא דדכר ונוקבא. והא אוקימנא באתר דא, ויהי בנסוע הארון. אמאי אתהדר לבתר כגוונא דא.
ת"ח, נ באשרי יושבי ביתך לא אתמר, בגין דהיא בגלותא. והא אוקמוה חברייא דכתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל וגו'. אלא מה כתיב לעילא, וארון ברית יי' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה כיון דהוה נטיל ארונא, נו"ן נטיל עליה, והא שכינתא על גבי ארונא יתיב. ת"ח, חביבותא דקב"ה לגבייהו דישראל, דהא אע"ג דאינון סטאן מארח מישר, קב"ה לא בעי לשבקא לון, ובכל זמנא אהדר אנפוי לקבלייהו, דאי לאו הכי לא יקומון בעלמא.
ת"ח, ארונא הוה נטל קמייהו ארח תלתא יומין, נ לא הוה מתפרש מניה, ונטיל עמיה. ומגו רחימו דלהון דישראל, אהדר אנפוי ואסתחר מלגבי ארונא, כהאי איילא דעזלתא, כד איהו אזיל, אהדר אפוי לאתר דנפיק. וע"ד בנסוע הארון, נו"ן אסחר אנפין לקבלייהו דישראל, וכתפי גופא לגבי ארונא.
וע"ד כד ארונא הוה נטיל, משה אמר קומה יי', לא תשבוק לון, אהדר אנפך לגבן, כדין נו"ן אתהדר לגבייהו ציור כמאן דמהדר אנפיה למאן דרחים, וכד הוה שארי ארונא למשרי, כדין אהדר נון אנפוי מישראל, ואתהדר לגבי ארונא, ובכלא אתהדר.
אמר ר' שמעון, אלעזר, בודאי הכי הוא, אבל הכא לא אהדר אנפוי מישראל, דאי הכי בעי נון לאתהפכא מגוונא דאחרא עלאה, האי ציור מנוזר לאחורא, והאי בארח מישר לגבי ארונא.
אלא ודאי לא אהדר אנפוי מנייהו, ומה עביד בשעתא דשארי ארונא למשרי. אמר משה שובה יי', כדין שארי ארונא, ושכינתא קאים בסטרא אחרא, ואנפין לקבלייהו דישראל, ולקבליה דארונא. וכדין כלא כליל לגווה, לארונא, ולישראל. אלא דישראל גרמו לבתר, דכתיב ויהי העם כמתאוננים.
אמר רבי אלעזר, אנא דאמרן מספרא דרב ייבא סבא, דאמר דבין בהאי גיסא, ובין בהאי גיסא, אתהדר. א"ל, שפיר קאמר, אבל דא דאמינא, הכי תשכח בספרא דרב המנונא סבא, והכי הוא ודאי.

— 23 —
והמן כזרע גד הוא. אמר רבי יוסי, לקיימא זרעא וחילין בארעא, כד"א גד גדוד יגודנו. מה זרעא דגד נטלי חולקיהון בארעא אחרא, כך מן שריא עלייהו דישראל, לבר מארעא קדישא.
ד"א כזרע גד הוא. כזרעא דגד חוורא, ואקפי כד נחית לאוירא, ואתבלע בגופא, והא אוקמוה חברייא. ועינו כעין הבדולח, כההוא בדולחא דאיהו חוור, כגוונא דימינא דלעילא.

— 24 —
אמר רבי יצחק, מאי שנא דאמר משה במלה דא לעילא כנוקבא, דכתיב אם ככה את עושה לי, את, אתה מבעי ליה. אלא לאתר דמותא שארי ביה קאמר, וההוא אתר דנוקבא איהו. בגין כך אמר הרגני נא הרוג, ודא אילנא דמותא. והא אוקימנא דבאילנא דחיי לא שרייא ביה מותא. וע"ד אתהדר לגבי אילנא דמותא ואמר את, ולא אמר אתה, והכי מבעי ליה.
מיד ויאמר יי' אל משה אספה לי שבעים איש וגו'. א"ל קב"ה, את בעי מותא בכל זמנא, הרי לך, ואצלתי מן הרוח וגו'. ת"ח, דהכא ידע משה דאיהו ימות, ולא ייעול לארעא, דהא אלדד ומידד מלה דא הוו אמרי.
על דא, לא לבעי ליה לאינש, בשעתא דרוגזא שארי ביה, ללטייא גרמיה. דהא כמה קיימי עליה דמקבלי ההיא מלה. בזמנא אוחרנא דבעא מיתה, לא קבילו מניה. בגין דכלא לתועלתא דישראל הוה. השתא לאו איהו, אלא מגו רוגזא ודוחקא, ובג"כ קבילו מניה. וע"ד אשתארו לבתר אלדד ומידד, ואמרו דא, דמשה יתכניש, ויהושע ייעול לון לישראל לארעא.
ובג"כ אתא יהושע לגבי משה, וקני עליה דמשה. ומשה לא אשגח ביקרא דיליה. וע"ד אמר, אדני משה כלאם. מאי כלאם. מנע מנהון אינון מלין, כד"א ויכלא העם מהביא. ויכלא הגשם מן השמים. מניעותא ממש. ומשה לא בעא. פוק חמי ענוותנותיה דמשה, מה כתיב המקנא אתה לי וגו'. זכאה חולקיה דמשה, דאיהו סליק על כלהו נביאי עלאי. אמר רבי יהודה, כל שאר נביאין לגבי משה, כסיהרא לגבי שמשא.

— 25 —
רבי אבא הוה יתיב ליליא חד, ולעי באורייתא. והוו עמיה ר' יוסי ור' חזקיה. א"ר יוסי, כמה אינון בני נשא תקיפי לבא, דלא משגחי במלי דההוא עלמא כלום. א"ר אבא, בישא דלבא, דאחידא בכל שייפי גופא, קא עביד לון. פתח ואמר, יש רעה אשר ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם. יש רעה: דא איהי תוקפא בישא דלבא, דבעי לשלטאה במלי דהאי עלמא, ולא אשגח במלי דההוא עלמא מדי.
אמאי איהי רעה. קרא דבתריה אוכח, דכתיב איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וגו'. האי קרא קשיא, כיון דכתיב ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה, אמאי ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו, דהא אינו חסר לנפשו כלום אלא רזא איהו, וכל מלוי דשלמה מלכא, מתלבשן אינון במלין אחרנין, כמלי דאורייתא, דאינון מתלבשן בספורי עלמא.
ת"ח, אע"ג דבעינן לאסתכלא בלבושא, השתא האי קרא הכי קאמר, דב"נ אזיל בהאי עלמא, ויהיב ליה קב"ה עותרא, בגין דיזכי ביה לעלמא דאתי, וישתאר לגביה קרן. מאי קרן. ההוא דאיהו קיים, דאיהו אתר לאתצררא ביה נשמתא. בג"כ בעי לאשארא אבתריה להאי קרן, והאי קרן יקבל ליה, בתר דיפוק מהאי עלמא.
בגין דהאי קרן, הוא אילנא דחיי דההוא עלמא, ולא קיימא בהאי עלמא, אלא ההוא איבא דנפיק מניה, וע"ד איבא דיליה אכיל ב"נ, דזכי בהאי עלמא, והקרן קיימא ליה לההוא עלמא, למזכי ביה בחיין עלאין דלעילא.
ומאן דסאיב גרמיה, ואתמשך בתר גרמיה, וליתיה חסר לנפשיה ולגרמיה כלום. וההוא אילנא אשתאר, ולא שויה לקבליה בדחילו, ולקבלא ליה לעילא. כדין ולא ישליטנו האלהים לאכל ממנו, ולמזכי בההוא עותרא, ודאי איש אחר יאכלנו, כד"א יכין וצדיק ילבש. בג"כ, בעי בר נש למזכי, במה דיהיב ליה קב"ה לההוא עלמא, וכדין אכיל מיניה בהאי עלמא, וישתאר לגביה ההוא קרן לעלמא אחרא, למהוי צרורא בצרורא דחיי. אמר רבי יוסי ודאי.
תו אמר רבי יוסי, כתיב אם ככה את עושה לי הרגני נא וגו' וכי משה דאיהו ענו מכל בני עלמא, בגין דשאילו מניה ישראל למיכל, מסר גרמיה למיתה, אמאי. א"ר אבא, האי מלה אוליפנא, ורזא עלאה איהו, משה לא אבאיש קמיה, ולא שאל למיתה על דשאילו ישראל.
ת"ח, משה אתאחד, והוה סליק במה דלא אתאחד נביאה אחרא. ובשעתא דא"ל קב"ה למשה, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. חדי משה ואמר, ודאי השתא ההוא שלימו בי אשתכח. דהא בגיני אשתכח מן לישראל. כיון דחמא משה דאהדרו לנחתא לדרגא אחרא, ושאילו בשר, ואמרי ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. אמר אי הכי הוא, הא דרגא דילי פגים. דהא בגיני ייכלון ישראל מן במדברא, הא אנא פגימא, ואהרן פגים, ונחשון בן עמינדב פגים.
אמר ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג, דחשיבנא נוקבא במיכלא דילה, ואנא נחית מן שמייא דאיהו דרגא עלאה, לנחתא לדרגא דנוקבא, ואנא עדיף מן שאר נביאי עלמא, וע"ד אמר ואל אראה ברעתי כמת ודאי לנחתא לדרגא תתאה.

— 26 —
כדין ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. הא אינון למיתן להו מיכלא אחרא, ולא תהא פגים בדרגא דילך. וע"ד ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם. מ"ט. בגין דאינון אתאחדו בסיהרא ובעי שמשא לאנהרא לה. וע"ד ושמתי עליהם, בגין לאנהרא מן שמשא, כנהורא דסיהרא. ובגיני האי מיכלא דא, לא אתייא על ידא דמשה, בגין דלא יתפגים.
זכאה חולקא דמשה, דקב"ה בעי ביקריה, עליה כתיב ישמח אביך ואמך וגו'. ישמח אביך: דא קב"ה. ואמך: דא כנסת ישראל. ותגל יולדתך: דא אימא דמשה דלתתא. קב"ה רחים ליה יתיר מכל נביאי עלמא, בלא אמצעי כלל. דכתיב פה אל פה אדבר בו, והא אוקימנא בכמה אתר.

— 27 —
ויצעק משה אל יי' לאמר אל נא רפא נא לה. הא אוקמוה, והוא רזא דשמא קדישא, מחד סרי אתוון, ולא בעא משה לצלאה יתיר, בגין דעל דידיה למלכא לא בעי לאטרחא יתיר. בג"כ קב"ה בעא על יקרא דמשה. ובכל אתר קב"ה בעא על יקריהון דצדיקייא, יתיר על דיליה. ולזמנא דאתי, עתיד קב"ה למתבע עלבונא דישראל מעמין עכו"ם, ולמחדי לון בחדוותא דציון. דכתיב ובאו ורננו במרום ציון וגו'. וכדין ובא לציון גואל וגו'.ברוך יי' לעולם אמן ואמן. ימלוך יי' לעולם אמן ואמן.

=== Sh'lach ===

— 1 —
וידבר יי' אל משה לאמר, שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען וגו'. רבי חייא פתח, המימיך צוית בקר ידעת השחר מקומו. שחר כתיב, ה"א אתרחקא משחר. מ"ט. אלא א"ר חייא, בשעתא דנטי ערב, ושמשא נטי למיעל, כדין אתחלש תוקפיה, כדין שלטא שמאלא, ומשתכח דינא בעלמא, ואתפשט. וכדין בעי ב"נ לצלאה, ולכונא רעותא קמי מאריה.

— 2 —
דאמר רבי ייסא, כד נטי שמשא, ואתחלש, כדין אתפתח חד פתיחו בשמשא, ואתכניש חיליה, ושמאלא שליט. ויצחק כרי בירא תחותיה.
כיון דעאל ליליא, פתקא דקוטפא באחמתיה שכיח. וכמה חבילין טריקן אתפשטו בעלמא, וכלהו שטאן בערבוביא, ואזלי וחייכאן בנפשן דרשיעייא, ומודעין לון מלין, מנהון כדיבן, ומנהון קשוט, ומאן דאשתכח בינייהו, אתייהיב לון רשו לחבלא, וכלהו בני עלמא ניימין, וטעמין טעמא דמותא, והא אוקימנא.
ת"ח, כד אתער רוח צפון, כדין אתקבלא כנסת ישראל בשמאלא, ואתחברו כחדא ושריא בדרועא באתרהא. וקב"ה אתי לאשתעשעא עם צדיקייא דבגנתא דעדן, וכדין כל מאן דיתער למלעי באורייתא בההוא שעתא. הא אשתתף בהדה, בגין דהיא וכל אכלוסין דילה, משבחן למלכא עלאה, וכל אינון דאשתכחו בתושבחתא דאורייתא, כלהו כתיבין בבני היכלא, ואקרון בשמהון, ואלין רשימין ביממא.
ת"ח שמא חדא קדישא אית בגלופי אתוון, דהוא שלטא מפלגו ליליא ואילך, ואינון אתוון כל"ך סעפ"ה יאעוצ"ה ם"ן דמנצפך כליל לון, ם אוקמוה, לםרבה המשרה. נ' הוה אסתים להאי ולהאי, כדין כתרין כלילן הוא ו' דשמא קדישא אתקין ליה. וסתים מבועהא. בתר דאולידת, פתיחא הות בחד רישא דפתחא.
כד אתחריב בי מקדשא, אסתימו מבועין מכל סטרין. ואכליל אתוון אחרן, ואינון שבעה. תלת מהאי סטרא, וארבע מהאי סטרא. כל"ך יפה. וסימן כלך יפה רעיתי ומום אין בך, ן' דכר ונוקבא כליל כחדא, דא כליל תלת מכאן ותלת מכאן ואינון שית. ואוקימנא באלין תרין אתוון ם' ן' אתכללו תליסר אתוון סליק מנייהו תרי. חד לאת חד, וחד לאת חד.
כל"ך סעפ"ה יאעוצ"ה, הכי אתגליפו אתוון, ורזא דא בכי תצא למלחמה, קרא דכתיב, כי יהיה נערה בתולה. נער כתיב, בתר דאסתלק ליליא, וצפרא נהיר, כדין ה' סלקא ואתכלילת בנהורא עלאה. וכדין ידעת השחר מקומו, דידע שחר מקומו דה"א, ואתכלילת בגויה.

— 3 —
ת"ח, משה הוה שמשא, ובעא לאעלאה לארעא. א"ל קב"ה, משה, כד אתי נהורא דשמשא, אתכליל סיהרא בגוויה, השתא דאנת שמשא, היך יקומון כחדא שמשא וסיהרא, לא נהיר סיהרא אלא בשעתא דאתכניש שמשא, אבל השתא לית אנת יכיל. אי תבעי למנדע מנה שלח לך אנשים, לגרמך, בגין למנדע.
ת"ח, משה, אי תימא דהוא לא ידע דלא ייעול לארעא בזמנא דא. לאו הכי, אלא ידע, והוה בעי למנדע מנה, עד לא יסתלק, ושלח לאלין מאללי, כיון דלא אתיבו מלה כדקא יאות, לא שלח זמנא אחרא, עד דקב"ה אחזי ליה, דכתיב עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ. וכתיב ויראהו יי' את כל הארץ. ולא דא בלחודוי, אלא כל אינון דזמינין למיקם בכל דרא ודרא, כלהו אחזי ליה למשה. ואתמר, ואוקמוה חברייא.
כיון דשארי משה למשלח, מה אמר לון. היש בה עץ. וכי מה הוא דקאמר, ואי תימא דלא ידע. אלא הכי אמר משה, אם יש בה עץ, הא ידענא דאנא איעול לתמן. מאי עץ. דא אילנא דחיי. ותמן לא הוה אלא בג"ע דארעא. אמר אם יש בה עץ דא, אנא איעול לתמן. ואי לא, לאו אנא יכיל למיעל.

— 4 —
אמר רבי חייא, כתיב וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת. מאן עצים הכא. ומאן הוא דא. אלא דא צלפחד, והוה דייק על אלין אילנין, הי מנייהו רב על אחרא, ולא חשש ליקרא דמאריה, ואחלף שבת לשבת. הה"ד, כי בחטאו מת, בחטא ו' מת. בגין כך, הוה דיניה סתים, ולא אתפרש דיניה. כדינין אחרנין. בגין דמלה דא בעי בחשאי וסתים ולא גלייא. וע"ד לא אתמר באתגלייא, וקב"ה עבד יקר ליקריה.
רבי יוסי אמר, שאר עצים בהדי שבת הוה מקושש, וקביל עונשא לפום שעתא, ואתכפר חוביה. וע"ד אתקשי משה בדינא דבנתא, דלא ידע אי אתכפר למהוי לבנתיה חולק ואחסנא אי לאו. כיון דדכר שמיה קב"ה, דכתיב כן בנות צלפחד דוברות, אתידע דהא אתכפר חוביה.
ת"ח, ב' אילנין אינון, חד לעילא, וחד לתתא, בדא חיין, ובדא מותא. מאן דאחלף לון, גרים ליה מותא בהאי עלמא, ולית ליה חולקא בההוא עלמא. וע"ד אמר שלמה, דבש מצאת אכול דיך וגו'.
ארון ותורה בחד קיימי. תורה עקרא, ארון ביתא. וע"ד, ארן חסר בלא וא"ו בכל אתר, ארן הברית, ארן העדות. בכל אתר אהרן דרועא ימינא, בר בחד, דכתיב כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן, נקוד לעילא.
א"ר יצחק, משה אילנא דחיי נקט, וע"ד בעא למנדע, אי הוה שכיח בארעא, אי לאו, ובג"כ אמר, היש בה עץ אם אין והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ. דהא אילנא דחיי אתחמד לכלא. ואינון לא אייתיאו אלא ענבים ורמונים ותאנים, באילנא אחרא תליין ואחידן.
ת"ח, שלח לך אנשים: בגינך. רבי יהודה פתח, כצנת שלג ביום קציר ציר נאמן לשולחיו ונפש אדוניו ישיב. כצנת שלג ביום קציר, דאהני לגופא ולנפשא. ציר נאמן לשולחיו, אלו כלב ופנחס דהוו שליחי מהימני לגבי יהושע. ונפש אדוניו ישיב, דאהדרו שכינתא לדיירא בהו בישראל, ולא אסתלקא מנייהו.
ואלין דשדר משה, גרימו בכייה לדרין בתראין, וגרימו לאסתלקא מישראל כמה אלף ורבבן. וגרימו לסלקא שכינתא מארעא מבינייהו דישראל. אינון דשדר יהושע, ונפש אדוניו ישיב.

— 5 —
רבי חזקיה ור' ייסא הוו אזלי בארחא, אמר רבי ייסא לר' חזקיה. חמינא באפך דהרהורא אית בגווך. אמר ליה, הא ודאי האי קרא אסתכלנא ביה, כיון דאמר שלמה, כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם וגו'. ותנינן, דכל מלוי דשלמה מלכא, כלהו סתימין מדרגין דחכמתא. אי הכי, האי קרא אית ביה לאסתכלא, דהא פתחא לאינון דלאו בני מהימנותא אשתכח ביה.
א"ל ודאי הכי הוא, ואית ביה למנדע ולאסתכלא. אדהכי חמו חד ב"נ דהוה אתי, שאל לון מייא, דהוה צחי, והוה לאי בתוקפא דשמשא. אמרו ליה, מאן את. אמר לון יודאי אנא, ואנא לאי וצחינא. אמרו לעית באורייתא, אמר לון, עד דאנא עמכון במלין, אסלק להאי טורא, ותמן אסב מייא ואשתי.
אפיק רבי ייסא חד זפירא מלי מיין, ויהב ליה. בתר דשתה, אמר נסלק עמך למייא. סליקו לטורא, ואשתכחו חד חוטא דמייא דקיק, ומלי קטפורא חד. יתבו. אמר לון ההוא ב"נ, השתא שאילו, דהא אנא אשתדלנא באורייתא, על ידוי דחד ברי, דאנא עיילית ליה לבי רב, ובגיניה רווחנא באורייתא. אמר רבי חזקיה אי על ידא דברך, טב הוא. אבל מלה דאנן ביה, אנא חמינא דלאתר אחרא בעי לאסתלקא. אמר ההוא ב"נ, אימא מלך, דלזמנין באפרקסתא דענייא תשכח מרגניתא.
א"ל האי קרא דאמר שלמה, סח ליה. אמר ליה, וכי במה אתון פרישן משאר בני נשא דלא ידעי. אמרו ליה ובמה. אמר לון, על דא אמר שלמה האי קרא, ולא אמר האי מגרמיה, כשאר אינון מלין. אלא אהדר אינון מלין דטפשאי עלמא דאמרי כך, ומאי אמרי. כי מקרה האדם ומקרה הבהמה וגו', טפשאי דלא ידעי ולא מסתכלן בחכמתא אמרי דהאי עלמא אזיל במקרה, וקב"ה לא אשגח עלייהו, אלא מקרה האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד וגו'.
וכד שלמה אסתכל באלין טפשאין דקאמרי דא קרא לון בהמה, דאינון עבדין גרמייהו בהמה ממש, בגין דאמרי מלין אלין. ומנלן. קרא דעליה אוכח, דכתיב אמרתי אני בלבי על דברת בני האדם לברם האלהים ולראות שהם בהמה המה להם. אמרתי אני בלבי וחשיבנא בהאי לאסתכלא על מה, על דברת בני האדם. על ההוא מלה דטפשותא, דאינון אמרי לברם האלהים בלחודייהו, ולא יתחברון בהדי בני נשא אחרנין דאית לון מהימנותא, ולראות שהם בהמה המה להם. ולראות בהו אינון בני מהימנותא, שהם בהמה ממש, ודעתייהו כבעירא. המה להם בלחודייהו, ולא לאעלאה לבני מהימנותא בדעתא דטפשותא דא, וע"ד המה להם, ולא לאחרנין. ומה דעתא דלהון. כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד לכלם וגו'. תיפח רוחיהון דאינון בעירי. אינון טפשאי. אינון מחוסרי מהימנותא. ווי לון ווי לנפשייהו. טב להו דלא ייתון לעלמא.
ומה אתיב לון שלמה על דא. קרא אבתריה, ואמר, ומי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. מי יודע באינון טפשאי, דלא ידעי ביקרא דמלכא עלאה, ולא מסתכלי באורייתא, רוח בני האדם העולה, היא למעלה, לאתר עלאה, לאתר יקר, לאתר קדישא, לאתזנא מנהירו עלאה, מנהירו דמלכא קדישא, למהוי צרורא בצרורא דחיי, ואשתכחת קמי מלכא קדישא עולה תמימה ודא הוא העולה היא למעלה.
ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, ולאו לההוא אתר דהוה כל ב"נ, דכתיב ביה בצלם אלהים עשה את האדם, וכתיב נר יי' נשמת אדם. היך אמרי אינון טפשאי דלאו מבני מהימנותא, ורוח אחד לכל, תיפח רוחיהון, עלייהו כתיב, יהיו כמוץ לפני רוח ומלאך יי' דוחה. אלין ישתארון בגיהנם, לאינון דרגין תתאין, ולא יסתלקון לדרי דרין. עלייהו כתיב יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את יי' הללויה. אתו רבי חזקיה ורבי ייסא, ונשקו רישיה, אמרו ומה כל כך הוה עמך ולא ידענא, זכאה האי שעתא דאערענא בך.
תו אמר, וכי על דא בלחודוי תוה שלמה, והא באתר אחרא אמר כגוונא דא, פתח ואמר, זה רע בכל אשר נעשה תחת השמש. זה רע ודאי. מאי זה רע. דא הוא מאן דאושיד זרעא בריקניא, וחביל אורחוי, בגין דהאי לאו מדוריה בקב"ה, ולא יהא ליה חולקא בעלמא דאתי. הה"ד, כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע. על דא אמר, זה רע, דלא יהא ליה מדורא לעילא. כי מקרא אחד לכל וגם לב בני האדם מלא רע והוללות בלבבם. בחייהם שטותא תקיע בלבייהו, ואינון מחוסרי מהימנותא, ולית לון חולקא בקב"ה, ובאינון בני מהימנותא, לאו בעלמא דין, ולא בעלמא דאתי, הה"ד ואחריו אל המתים.
ת"ח, קב"ה אזהר לבני עלמא ואמר, ובחרת בחיים למען תחיה, וחיין דההוא עלמא נינהו. אינון חייבין מחוסרי מהימנותא מאי קא אמרי. כי מי אשר יבחר וגו'. אע"ג דיבחר בר נש בההוא עלמא כמה דאמר, לאו הוא כלום, דהא מסירא דא בידנא, אל כל החיים יש בטחון, ומסירא דא בידייהו, כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת. היך יהא לן חיין בההוא עלמא. וע"ד זה רע ודאי, דלא ידורון במלכא עלאה, ולא יהא לון חולקא ביה. ואע"ג דכל הני קראי תשכח סמיכין לחברייא במלין אחרנין, אבל ודאי שלמה קא אתא לגלאה על אינון חייבין מחוסרי מהימנותא, דלית לון חולקא בקב"ה בעלמא דין ובעלמא דאתי.
א"ל, תבעי דנתחבר בהדך ותזיל בהדן. אמר להו, אי עבידנא הכי, אורייתא יקרי עלי כסיל, ולא עוד אלא דאתחייבנא בנפשאי. אמרו ליה למה. אמר לון דהא שליחא אנא, ושדרו לי בשליחותא, ושלמה מלכא אמר, מקצה רגלים חמס שותה שולח דברים ביד כסיל. ת"ח, מרגלים על דלא אשתכחו בני מהימנותא ושלוחי מהימנותא, אתחייבו בנפשייהו בעלמא דין ובעלמא דאתי. נשק לון, ואזל ליה.
אזלו רבי חזקיה ור' ייסא, עד דהוו אזלו פגעו באינון בני נשא. שאילו ר' חזקיה ורבי ייסא עליה, אמרו מה שמיה דההוא ב"נ. אמרו, ר' חגי הוא, וחברא דבין חברייא הוא, ושדרו ליה חברייא דבבל, למנדע מלין מר' שמעון בן יוחאי ושאר חברייא. א"ר ייסא, ודאי דא הוא ר' חגי, דכל יומוי לא בעא לאחזאה גרמיה במה דידע, ועל דא אמר לן דהא בריה זכה ליה באורייתא, בגין דאמר קרא, ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו. ודאי שליחא מהימנא איהו, וזכאה איהו מאן דשדר מלוי בידא דשליחא מהימנא.
ת"ח, אליעזר עבד אברהם מבני כנען הוה, כד"א, כנען בידו מאזני מרמה. וכנען כתיב עליה, ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. ובגין דהוה שליחא מהימנא, מה כתיב ביה. בא ברוך יי'. ברוך יי' ממש. ועל דא אכתיב הכי באורייתא, בגין דנפק מההיא קללה, ואתברך. ולא די ליה דנפיק מנה, אלא דאתברך בשמיה דקב"ה. ואוליפנא דאתא מלאך, ואעיל מלה דא בפומיה דלבן.
וישלח אותם משה וגו', כלם אנשים. כלהו זכאין הוו, ורישי דישראל הוו. אבל אינון דברו לגרמייהו עיטא בישא. אמאי נטלי עיטא דא. אלא אמרו, אי ייעלון ישראל לארעא, נתעבר אנן מלמהוי רישין, וימני משה רישין אחרנין, דהא אנן זכינן במדברא למהוי רישין, אבל בארעא לא נזכי. ועל דנטלי עיטא בישא לגרמייהו, מיתו אינון, וכל אינון דנטלן מלייהו.

— 6 —
אלה שמות האנשים אשר שלח משה וגו', אמר רבי יצחק, משה אסתכל וידע דלא יצלחון בארחייהו, כדין צלי עליה דיהושע. כדין כלב הוה בדוחקא, אמר, מה אעביד, הא יהושע אזיל בסייעתא עלאה דמשה, דשדר ביה נהירו דסיהרא, והוא אנהיר עליה בצלותיה, בגין דאיהו שמשא. מה עבד כלב. אשתמיט מנייהו, ואתי לגבי קברייא דאבהן, וצלי תמן צלותיה.
א"ר יהודה, ארח אחרא נטיל, ועקים שבילין, ומטא על קברי דאבהן, ואסתכן בגרמיה, דהא כתיב ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק. אבל מאן דאיהו בדוחקא, לא אסתכל מדי. כך כלב, בגין דהוה בדוחקא, לא אסתכל מדי, ואתא לצלאה על קברי אבהן, לאשתזבא מעיטא דא.
ויקרא משה להושע בן נון יהושע. רבי יצחק אמר, וכי הושע קראיה קרא, והא כתיב ויאמר משה אל יהושע. ויהושע בן נון נער. ויחלוש יהושע. אלא א"ל משה, יה יושיעך מנייהו.
רבי אבא אמר, כיון דשדריה למיעל לתמן, אצטריך למהוי שלים. ובמה. בשכינתא. דעד ההיא שעתא נער אקרי, כמה דאוקימנא. ובההיא שעתא קשיר ליה משה בהדה, ואע"ג דאשכחן יהושע בקדמיתא, קרא קרייה הכי על ההוא דזמין למקרייה. אמר משה, ודאי לא אצטריך דא למיעל תמן, אלא בשכינתא, והכי אתחזי.
היש בה עץ אם אין וגו', רבי חייא אמר, וכי לא הוה ידע משה דאית בה כמה אילנין משניין דא מן דא, והא הוא שבח לה לישראל בכמה זמנין, והוא אסתפק בדא. והא קב"ה קאמר ליה למשה בקדמיתא, דהיא ארץ זבת חלב ודבש. אמר רבי יוסי, הא אתערו חברייא, דכתיב איש היה בארץ עוץ איוב שמו.
אמר רבי שמעון, רמז להם רמיזא דחכמתא, על מה דשאילו בקדמיתא. דכתיב היש יי' בקרבנו אם אין. אמר, תמן, תחמון, אי היא אתחזיא להאי, או להאי. אמר לון, אי תחמון דאיבא דארעא כשאר ארעי דעלמא, יש בה עץ אילנא דחיי, ולא מאתר עלאה יתיר. ואי תחמון דאיבא דארעא יתיר ומשנייא מכל אתר דעלמא, תנדעון, דהא מעתיקא קדישא קא נגיד ואתמשך ההוא שנוייא עלאה, מכל אתרי דעלמא. ובדא תנדעון, היש בה ע"ץ, אם אי"ן, ודא בעיתון בקדמיתא למנדע דא, דכתיב היש יי' בקרבנו. בקרבנו דייקא, או אם אין. וע"ד והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ, למנדע שנוייא דיליה.
והימים ימי בכורי ענבים. והימים, מאי קא מיירי, דהא ואז בכורי ענבים סגי ליה. אלא והימים, אינון דאשתמודען, כלהו הוו מתחברן בההוא זמנא בההוא אילנא דחטא ביה אדם הראשון. כמה דתנינן ענבים היו, ועל דא, והימים: אינון דאשתמודען, ימי בכורי ענבים דייקא.
ויעלו בנגב ויבא עד חברון. ויבאו מבעי ליה. אלא אמר רבי יוסי, כלב הוא דאתא לצלאה על קברי אבהתא. אמר כלב, יהושע הא ברכיה משה בסיועא עלאה קדישא, ויכיל לאשתזבא מנייהו, ואנא מה אעביד. אימלך, למבעי בעותא על קברי אבהתא, בגין דישתזיב מעיטא בישא דשאר מאללין.
רבי יצחק אמר, מאן דהוה רשים מכלהו דא עאל בגוויה דביה תליא כלא. ות"ח, מאן הוא משאר אחרי דיכול לאעלא תמן, דהא כתיב ושם אחימן ששי ותלמי, ומדחילו דלהון מאן יכיל לאעלאה במערתא. אלא שכינתא עאלת תמן בכלב, לבשרא לאבהן, דהא מטא זמנא לאעלא בנייהו לארעא, דאומי לון קב"ה, ודא הוא ויבא עד חברון.
תאנא, אחימן ששי ותלמי, ממאן נפקו. זרעא הוו מאינון נפילין, דאפיל לון קב"ה בארעא, ואולידו מבנת ארעא, ומנייהו נפקו גיברי עלמא, כמה דכתיב, המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם. אשר מעולם, מדאתברי עלמא משתכחי. אנשי השם אחימן ששי ותלמי.
ויבאו עד נחל אשכול וגו', רבי יהודה פתח, כה אמר האל יי' בורא השמים ונוטיהם וגו'. כמה אית להו לבני נשא לאסתכלא בפולחנא דקב"ה, כמה אית להו לאסתכלא במלי דאורייתא, דכל מאן דאשתדל באורייתא, כאילו מקרב כל קורבנין דעלמא לקמי קב"ה. ולא עוד אלא דקב"ה מכפר ליה על כל חובוי, ומתקנין ליה כמה כורסיין לעלמא דאתי.

— 7 —
ר' יהודה הוה אזיל בארחא בהדי ר' אבא, שאל ליה, אמר מלה חד בעינא לשאלא, כיון דידע קב"ה דזמין ב"נ למחטי קמיה, ולמגזר עליה מיתה, אמאי ברא ליה. דהא אורייתא הוה תרי אלפין שנין עד לא איברי עלמא. וכתיב בה באורייתא, אדם כי ימות באהל. איש כי ימות. וימת. ויחי פלוני וימת. מאי קבעי קב"ה לב"נ בהאי עלמא, דאפילו אי אשתדל באורייתא יממא וליליא ימות, ואי לא אשתדל באורייתא ימות, כלא בחד ארחא, בר פרישותא דההוא עלמא, כד"א כטוב כחוטא.
א"ל, אורחוי דמארך, וגזרי דמארך, מה לך למטרח בהו. מה דאית לך רשו למנדע ולאסתכלא שאיל, ודלית לך רשו למנדע, כתיב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, דאורחוי דקב"ה וסתרין, גניזין עלאין, דהוא סתים וגניז לית לן לשאלא. א"ל, אי הכי, הא אורייתא כלא סתים וגניז, דהא היא שמא קדישא עלאה הוי, ומאן דמתעסק באורייתא כאלו אתעסק בשמיה קדישא, ואי הכי, לית לן לשאלא ולאסתכלא.
א"ל אורייתא כלא סתים וגלייא, ושמיה קדישא סתים וגלייא, וכתיב הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו, הנגלות לנו, דאית רשו לשאלא, ולעיינא ולאסתכלא בהו ולמנדע בהו. אבל הנסתרות ליי' אלהינו, דיליה אינון, וליה אתחזיין, דמאן יכיל למנדע ולאתדבקא דעתוי סתימא, וכ"ש למשאל.

— 8 —
ת"ח, לית רשו לבני עלמא למימר מלין סתימין ולפרשא לון, בר בוצינא קדישא ר"ש, דהא קב"ה אסתכם על ידוי. ובגין דדרא דיליה רשימא הוא לעילא ותתא, וע"ד מלין אתמרו באתגלייא על ידוי, ולא יהא דרא כדרא דא דאיהו שארי בגויה, עד דייתי מלכא משיחא.
אבל ת"ח, כתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו רזא דמלה, תלת עלמין אית ליה לקב"ה, דאיהו גניז בגווייהו. עלמא קדמאה, ההוא עלאה טמירא דכלא, דלא אסתכל ביה, ולא אתידע ביה, בר איהו, דאיהו גניז בגוויה.
עלמא תניינא, דאיהו קשיר בההוא דלעילא, ודא הוא דקב"ה אשתמודע מניה, כמה דכתיב פתחו לי שערי צדק, זה השער ליי'. ודא הוא עלמא תניינא.
עלמא תליתאה, ההוא עלמא תתאה מנייהו, דאשתכח ביה פרודא, ודא הוא עלמא, דמלאכי עלאי שריין בגוויה, וקודשא בריך הוא אשתכח ביה, ולא אשתכח. אשתכח ביה השתא, כד בעאן לאסתכלא ולמנדע ליה, אסתלק מנייהו, ולא אתחזי, עד דכלהו שאלי איה מקום כבודו. ברוך כבוד יי' ממקומו. והאי הוא עלמא דלא אשתכח ביה תדירא.
כגוונא דא, בצלם אלהים עשה את האדם. כדין אית ליה תלת עלמין. עלמא קדמאה: האי עלמא דאקרי עלמא דפירודא, וב"נ אשתכח ביה ולא אשתכח. כד בעאן לאסתכלא ביה, אסתלק מנייהו ולא אתחזי.
עלמא תניינא, עלמא דאיהו קשיר בההוא עלמא עלאה, ודא הוא ג"ע די בארעא, דדא הוא קשיר בעלמא אחרא עלאה, ומהאי אתידע ואשתמודע עלמא אחרא.
עלמא תליתאה, עלמא עלאה טמירא, גניז וסתים, דלית מאן דידע ליה, כמה דכתיב עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. וכלא כגוונא עלאה, דכתיב בצלם אלהים עשה את האדם.
על דא כתיב, בנים אתם ליי' אלהיכם וגו', כמה דאוקמוה. ואלין אינון בצלם אלהים, ואלין ירתין ירותא עלאה כגוונא דיליה. וע"ד אזהר באורייתא, לא תתגודדו ולא תשימו קרחה. דהא לא אתאביד, והא שכיח בעלמין טבין עלאין ויקירין, להוון חדן כד אסתלק צדיקא מהאי עלמא.
ות"ח, אלמלי לא חב אדם, לא יטעם טעמא דמותא בהאי עלמא, בזמנא דעייל לעלמין אחרנין. אבל בגין דחב, טעם טעמא דמותא, עד לא ייעול לאינון עלמין, ואתפשט רוחא מהאי גופא, ואשאר ליה בהאי עלמא, ורוחא אסתחיא בנהר דינור לקבלא עונשא. ולבתר עיילא לג"ע דבארעא, ואזדמנא ליה מאנא אחרא דנהורא, כהאי פרצופא דגופא דהאי עלמא ממש. ואתלבש ואתתקן ביה. ותמן הוא מדורא דיליה תדיר. ואתקשר בריש ירחי ושבתי בנשמתא. וסליק ואתעטר לעילא לעילא, הה"ד והיה מדי חדש בחדשו וגו'.
מדי חדש בחדשו אמאי. אלא רזא דמלה, בגין חדתותי דסיהרא, דאתעטרא לאנהרא מן שמשא בההוא זמנא. וכן מדי שבת בשבתו, מדי שבת דא סיהרא. בשבתו דא שמשא. דנהורא אתיא לה מן תמן. ועל דא כלא חד מלה. ודא הוא ברירא דמלה, בר לחייביא דכתיב בהו מיתה לכלהו עלמין, כרת מכלהו עלמין. ואשתציין מכלא, כד לא עיילי בתשובה. אמר רבי יהודה, בריך רחמנא, דשאילנא ורווחנא מלין אלין, וקאימנא עלייהו.

— 9 —
אמר ר' שמעון, מפרשתא דא אוליפנא רזא דחכמתא, ואשתמעו מנה רזין עלאין ויקירין. ת"ח, קב"ה משבח באורייתא, ואמר אזילו באורחי, אשתדלו בפולחני, והא אנא מעייל לכון לעלמין טבין, לעלמין עלאין. בני נשא דלא ידעי, לא מהימני, ולא מסתכלי. קב"ה אמר, אזילו אלילו ההוא עלמא טבא, ההוא עלמא עלאה דכסופא. אינון אמרי, איך ניכול לאללא ליה, ולמנדע כל האי.
מה כתיב. עלו זה בנגב, אשתדלו באורייתא, ותחמון דהא היא קיימא קמייכו, ומנה תנדעון ליה. וראיתם את הארץ מה היא וגו'. תחמון מנה ההוא עלמא, דהא ירותא דאחסנא, דאנא עייל לכו בה. ואת העם היושב עליה, אינון צדיקייא דבגנתא דעדן, דקיימן שורין שורין ביקרא עלאה, בדרגין עלאין.
החזק הוא הרפה, בה תחמו אי זכו לכל האי כד אתקפו על יצריהון, ותברו ליה, אי לא. או כד אתקפו באורייתא, למלעי בה יממא וליליא. או אי ארפו ידייהו מנה. וזכו לכל האי. המעט הוא אם רב, אי סגיאין אינון דאשתדלו בפולחני, ואתקיפו באורייתא, בגין דזכו לכל האי אי לא.
ומה הארץ השמנה הוא אם רזה. מדאורייתא תנדעון מה הארץ. מה ההוא עלמא אי אסגי טיבו עלאה ליתבהא, או אי אזעיר מנה כלום. היש בה עץ אם אין, האית בה אילנא דחיי, לעלם ולעלמי עלמין, או אי צרורא דחיי אשתכח בגווה, אם לא.
ויעלו בנגב ויבא עד חברון. ויעלו בנגב, בני נשא סלקין בגווה בנגב, בלבא עצלא, כמאן דאשתדל במגנא, בנגיבו, דחשיב דלית בה אגר, חמי דהא עותרא דהאי עלמא אביד בגינה, חשיב דכלא הוא. בנגב: כד"א חרבו המים, ומתרגמינן נגיבו.

— 10 —
לבתר ויבא עד חברון, עד דאתי לאתחברא בה, קארי ושאני בה. ושם אחימן ששי ותלמי, תמן חמי פליגן סגיאין, טמא וטהור, אסור ומותר, עונשין ואגרין. אלין אינון ארחי דאורייתא, דקדוקי אורייתא. ילידי הענק, דאתילידו מסטרא דגבורה.
וחברון שבע שנים נבנתה, אלין אינון שבעין אנפין, דאורייתא, שבעין פנים אית לה, לכל סטרא עשרה. וחברון, דא אורייתא, מאן דאשתדל בה אקרי חבר. לפני צוען מצרים, תנינן אורייתא אית לקבל אורייתא. והיינו תורה שבכתב, ותורה שבע"פ. והאי חברון. מתורה שבכתב נפקת. כד"א אמור לחכמה אחותי את. והאי נבנתה שבע שנין, דבג"כ אקרי בת שבע. לפני צען מצרים, כד"א ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים.
ויבאו עד נחל אשכול, אלין אינון מלי אגדה, דרשה, דתליין מסטרא דמהימנותא. ויכרתו משם זמורה וגו', אולפין מתמן ראשי פרקין, ראשי מלין, אינון דבני מהימנותא, חדאן במלין, ומתברכן מלין בגוייהו, ומסתכלן שרשא חד ועקרא חד, ולא אשתכח בהו פרודא. אינון דלא משתכחי בני מהימנותא, ולא אולפי אורייתא לשמה, שוין ליה למהימנותא בפרודא, הה"ד וישאוהו במוט בשנים, בפרודא. מהו במוט. כד"א אל יתן למוט רגלך. ומן הרמונים ומן התאנים, כלא שוין להני מילי לסטרא אחרא, לסטרא דמינאי, לסטרא דפרודא.
הה"ד וישבו מתור הארץ. וישבו, תייבין לסטרא בישא, ותייבין מארחא דקשוט. אמרי, מאי אכפת לן. עד יומא לא חמינא טב לעלמא, אעמלנא בה, ביתא ריקם. יתיבנא בקלנא דעמא, ולההוא עלמא מאן יזכי ומאן ייעול לגוויה, טב לן דלא אטרחנא כולי האי. ויספרו לו ויאמרו וגו', הא אעמלנא ולאינא, בגין למנדע חולקא דההוא עלמא. וגם זבת חלב ודבש היא, טב הוא ההוא עלמא עלאה, כמה דידענא באורייתא, אבל מאן יכיל למזכי ביה.
אפס כי עז העם, תקיף הוא, דלא יחשיב כל עלמא כלל, בגין דיהא ליה עותרא סגיא לאשתדלא ביה, מאן הוא דיזכי בה. ודאי אפס כי עז העם היושב בארץ, מאן דבעי למזכי בה, בעי למהוי תקיף בעותרא, כד"א ועשיר יענה עזות. והערים גדולות בצורות. בתין מליין כל טובא, דלא יחסרון מכלא. ועם כל דא וגם ילידי הענק ראינו שם, בעי גופא תקיף, גיבר כארי. בגין דהיא מתשת חיליה דב"נ לאשתדלא בההוא איסור והתר, טמא וטהור, כשר ופסול. מאן ייכול לזכאה בה.
ועוד, עמלק יושב בארץ הנגב. אי יימא בר נש, דאפילו בכל דא יזכי. עמלק יושב בארץ הנגב, הא יצרא בישא, קטיגורא, מקטרגא דבר נש, דישתכח תדיר בגופא. והחתי והאמורי וגו', כמה מקטרגי משתכחי תמן. דלא יכיל בר נש למיעל בההוא עלמא כלל, מאן יזכי ליה, ומאן ייעול בגויה. במלין אלין, ויניאו את לב בני ישראל. בגין דאפיקו שום ביש עלה, כד"א ויוציאו את דבת הארץ.
אינון בני מהימנותא מאי קא אמרי, אם חפץ בנו יי' ונתנה לנו. כיון דישתדל בר נש ברעותא דלבא לגבי קב"ה, לא בעי מנן אלא לבא, ויסתמרון ההוא רשימא קדישא, דכתיב ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ.
אבל, אך ביי' אל תמרודו, בעי דלא ימרדון באורייתא, דאורייתא לא בעי עותרא, ולא מאני דכספא ודהבא. ואתם אל תיראו את עם הארץ, דהא גופא תבירא, אי ישתדל באורייתא, ישכח אסוותא בכלא. הה"ד, רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך. וכתיב ולכל בשרו מרפא. וכל אינון מקטרגי, אינון מכרזאן ואמרי, פנו אתר לפלנייא עבדא דמלכא.
בגין כך אל תיראו, כי לחמנו הם, אינון בגרמייהו מזמנן מזוני בכל יומא לאינון דמשתדלי באורייתא. כד"א ואת העורבים צויתי לכלכלך. וכתיב והעורבים מביאים לו לחם ובשר. סר צלם מעליהם. מאן צלם. דא תוקפא דדינא קשיא. מאי טעמא אעדי. משום דיי' אתנו אל תיראום. כלא אעדיאו בגין אורייתא. זכאה חולקהון דאינון דמשתדלי באורייתא לשמה, דהא מתקשרי בקב"ה ממש. ואקרון אחים ורעים. הה"ד למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך.
ויבאו עד נחל אשכול וגו'. רבי אבא אמר, כרתו ההוא אשכול, אתו לסלקא ליה לא יכילו. אתו לנטלא ליה, לא יכילו. אתו כלב ויהושע, נטלו ליה, וסליקו ליה, ואזדקף על ידייהו. הה"ד וישאוהו במוט בשנים. בשנים באינון שנים יחידן. זמורה מאי קא בעאן. אלא אשכול הוה תלייא ביה, ובעוד דהוה מתחבר באתריה, אקרי זמורה. לבתר קרייה מוט, דכתיב וישאוהו במוט. ההוא דאשתמודע. ההוא דכרתו.
מכאן ידעו יהושע וכלב, דאינון אתחזיין למיעל לארעא, ולמהוי לון בה חלק ואחסנא. עד דהוו אתיין אמלכו עלייהו כלהו, קאים כלב באיבא, אמר איבא איבא, אי בגינך אנן מתקטלין, מה אנן בחולקך. מיד קליל גרמיה. ויהבו לון.
ר' אלעזר אמר, לא יהבו לאחרי, דהא כתיב וישאהו במוט, וכתיב בשנים, ובכלהו לא הוו שנים כוותייהו. ומכאן אוליף יהושע לבתר, דכתיב וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים. והני שנים הא אוקמוה קדמאי. וכד מטו לגבייהו דישראל, יהבו לון, ואינון אשתארו, ועבדו גרמייהו שיריים.
ר' יצחק אמר, כד הוו מטאן לגבייהו דאינון ענקים, הוו שוויין ההוא חוטרא דמשה קמייהו, ואשתזיבו. ומנלן דההוא חוטרא יהיב לון. הה"ד, ויאמר אליהם עלו זה בנגב. כתיב הכא עלו זה, וכתיב התם ואת המטה הזה וגו', ובגיניה אשתזיבו. דאי תימא הני ענקייא שבקי לון. אלא אתו לנסבא לון, והוו שוויין לקמייהו ההוא חוטרא, ומשתזבי מקמייהו. רבי יהודה אמר, מסורת שמא קדישא מסר לון משה, ובגיניה אשתזיבו מנייהו.
רבי חייא אמר, תלת שמהן אקרון, נפילים. ענקים. רפאים. וכלהו אורכי יומי. נפילין אקרון בקדמיתא, לבתר כד אתחברון בבנת בני נשא, ואולידו מנייהו, אקרון ענקים. לבתר דהוו אזלי ושטאן בהאי עלמא, ומתרפיין מההוא דלעילא, אקרון רפאים.
אמר ר' יהודה, והא כתיב הרפאים יחוללו, רפאים יחשבו אף הם כענקים. א"ל, הכי הוא, בגין דענקים אתו מהאי סטרא ומהאי סטרא, ואתיאשו יתיר בארעא. כגוונא דא רפאים, ומנייהו נפקי, והוו אורכי יומי. וכד מתחלשי אתחלש פלגות גופא, ופלגות קאים. כיוון דפלגות גופא הוה מית, הוו נסבי עשבא מעשבי ברא ושדיין לפומייהו, ומיתו. ובגין דאינון בעאן לקטלא גרמייהו, אקרון רפאים. אמר ר' יצחק, שדיין גרמייהו בימא רבא, וטבען ומתין. הה"ד הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם.
ר' שמעון אמר, אלמלא הוו עיילין ישראל לארעא, בסימנא דלישנא בישא, לא הוה קאים עלמא רגעא חד. מאן אומנא דלישנא בישא, נחש. ורזא דמלה, מדאתא נחש על חוה אטיל בה זוהמא. אמר ר' שמעון, ועל כלא מחל קב"ה, בר מן לישנא בישא. בגין דכתיב, אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו.
ת"ח, כמה עבד ההוא לישנא בישא, גזר על אבהתנא דלא ייעול לארעא ומיתו אינון דאמרו. ואתגזר בכיה לדרי דרין. כביכול כיון דאפיקו על ארעא קדישא, כאילו אפיקו עליה. בגין כך קני קב"ה על דא, וקאימו ישראל כלהו לאשתצאה מעלמא, אלמלא בעותיה דמשה.
ויספרו לו ויאמרו וגו'. אמר רבי חייא, מ"ש הכא ויספרו, ולא כתיב ויגידו, או ויאמרו. אלא כל חד אוליף מלה בלחודוי. ויגידו, בכל אתר רמז קא רמיז בחכמתא, והא אתמר. ויאמר, אמירה בעלמא. ויאמרו, הרהורא דלבא. ויאמרו, תפקידתא. והא אוקימנא בכמה אתר. ויספרו, פרישותא דמלה בכל אתר.
באנו אל הארץ, הלכנו מבעי ליה. אלא באנו, עאלנא לתמן לההיא ארעא דהוית משבח בכל יומא, והוית אמרת דלית דכוותה. וגם זבת חלב ודבש היא. רבי יצחק אמר, מאן דבעי למימר כדיבא, אמר מלה דקשוט בקדמיתא, בגין דיהמנו ליה כדבוי.
רבי חייא אמר, הכי אמרו, עאלנא לההיא ארעא דהוית משבח לה כל יומא ואמרת דלית דכוותה, גם זבת חלב ודבש היא, וארימת שבחא על כלא. ולאו הכי, דהא זה פריה, אתכלא חד מאינון זעירין קטפו. אמרו, אי לדא אחסין קב"ה לישראל, וסבלו כל אינון עקתין וליאותין, הא בארעא דמצרים אית אתכלין ואיבין דארעא יתיר, על חד תרין.
אפס כי עז העם, אורחיה דעלמא דאינון גברין מגיחי קרבא יתבין לבר, לאסתמרא ארחין. והכא אפילו אינון בני מתא, תקיפן גבורין. והערים בצורות, דאפילו כל מלכין דעלמא יתכנשו עלייהו. לא יעבדון בהו פגימותא. א"ר יוסי, כל מה דאמרי, בלישנא בישא אמרו, וקשיא מכלהו, דכתיב עמלק יושב בארץ הנגב. לבר נש דנשכיה חויא, כד בעאן לאגזמא ליה, אמרי הא חויא הכא.
ר' אבא אמר, ודאי דא קשיא מכל מה דאמרי, כלומר, ההוא דאגח קרבא בכלא, הא הכא זמין. ובאן אתר. בארץ הנגב, דהא הוא אתר לאעלאה ביה. מיד ותשא כל העדה ויתנו את קולם. קביעו בכיה לדורות, לעלמין, בההוא ליליא.
א"ר יוסי, עיטא נסיבו על כלא, לאפקא שום ביש. מאי על כלא. על ארעא, ועל קב"ה. א"ר יצחק, על ארעא תינח. על קב"ה מנין. א"ל משמע דכתיב, אפס כי עז העם. מאן יכיל בהו. כי עז העם דייקא. וכתיב עמלק יושב בארץ הנגב, כדין גרמו כל האי, כמה דאתמר. ובעא קב"ה לשיצאה לון מן עלמא, הה"ד ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו וגו'.
ועתה יגדל נא כח יי'. ר' אחא ור' יוסי אמרי, זכאי אינון ישראל מעמין עכו"ם דעלמא. דקב"ה אתרעי בהו, ואתכני בהו, ואתפאר בהו, דהא עלמא לא אברי אלא בגיניהון דישראל, דישתדלון באורייתא, בגין דחד בחד אתקשרן. וישראל לתתא בהאי עלמא, אינון קיומא דיליה, וקיומא דכל שאר עמין, אימתי בזמן דעבדי רעותא דמאריהון.

— 11 —
ת"ח, כד ברא קב"ה בר נש בעלמא, אתקין ליה כגוונא עלאה, ויהב ליה חיליה ותוקפיה באמצעיתא דגופא, דתמן שריא לבא. דהוא תוקפא דכל גופא, ומתמן אתזן כל גופא. והא לבא אחיד ואתקף באתר עלאה דלעילא. דאיהו מוחא דרישא, דשארי לעילא, ודא אתקשר בדא.
ובגוונא דדא, אתקין קב"ה עלמא. ועבד ליה חד גופא, ואתקין שייפי דגופא סחרניה דלבא, ולבא שארי באמצעיתא דכל גופא. וכל אינון שייפין אתזנו מההוא לבא, דהוא תוקפא דכלא, וכלא ביה תליין. וההוא לבא, אתקשר ואתאחד במוחא עלאה דשריא לעילא.
ת"ח, כד ברא קב"ה עלמא, אשרא לימא דאוקינוס דאסחר כל ישובא דעלמא. וישובא דכל שבעין אומין כלא אסחר לירושלם. וירושלם באמצעיתא דכל ישובא שריא. והיא אסחרא להר הבית. והר הבית אסחר לעזרות דישראל. ואינון עזרות סחרן ללשכת הגזית, דתמן סנהדרי גדולה יתבין. ותנינן, לית ישיבה בעזרה, אלא למלכי בית דוד בלחודייהו.
ולשכת הגזית אסחר למזבח. והמזבח אסחר לבית האולם. והאולם להיכל. והיכל לבית קדש הקדשים, דתמן שכינה שריא, וכפרת וכרובים וארון. והכא הוא לבא, דכל ארעא ועלמא. ומהכא אתזנו כל אינון אתרי דישובא, דאינון שייפי דגופא. ולבא דא אתזן ממוחא דרישא, ואתאחיד דא בדא, הה"ד מכון לשבתך פעלת יי'. כגוונא דא לעילא לעילא, ואיהו ברזא דמלכא עלאה, ברזא יקירא סתימאה.
ימא עלאה לקביל דא. דאית ימא לעילא מן ימא, וימא מן ימא. תא חזי, נהר דינור אסחר לכמה משריין. מקבליה שבעין סטרין, גליפין משבעה דליקין, ואינון סחרן, לאינון שמשי דלגו מנייהו. ואינון סחרין לארבע רתיכין. ואינון סחרן לההיא קרתא דקדישא דרביעא עלייהו.
ותאנא, תמן עזרות לגו מעזרות. ולית ישיבה בעזרה דתמן, אלא למלכיהון דבית דוד בלחודייהו, ותמן משתכחי ויתבי. וסנהדרי גדולה, משתכחי תמן בלשכת הגזית. וההוא בי דינא עלייהו, דמשמש לאתר דמשמש. ודינא אתיהיב מתמן, לקדישין עליונין, עד דמטא לאתר דאקרי קדש הקדשים, דביה כלא, ותמן הוא לבא שרייא, ודא אתזן מן מוחא דלעילא, ואתאחיד דא בדא.
כגוונא דא לעילא לעילא, ואיהו ברזא דמלכא עלאה, ברזא יקירא סתימאה. עד דאשתכח, דכלא אתזן ממוחא עלאה, סתימאה דכלא. וכד יסתכלון מלי, כלא אתקשר דא בדא ודא בדא.
ת"ח, כד אנהיר עתיקא סתימא במוחא, ומוחא אנהיר ללבא, בדרך נעם יי'. והא אוקימנא, ודא הוא כח יי'. ההוא חילא דאתי מעתיקא קדישא. סתימא דכל סתימין. יגדל נא, דיתרבי ויסגי לעילא לעילא. ויתנגיד ויתמשך לתתא. כאשר דברת, כמה דאוקמוה. לאמר, למילף מהכא כל דרין בתראין, לעלם ולעלמי עלמין. לאמר, למימר לדא בשעתא דעקתא. למימר דא, בשעתא דרווחא. ומאי הוא. יי' ארך אפים וגו', והא אוקימנא מלי.
אמר ר' יצחק, אמת אמאי סליק מכאן. אמר רבי חייא, אינון גרמו ליה דאסתליק מכאן, דהא בשקרו דברו גרמייהו בההוא מדה דב"נ מודד בה, מודדין ליה. וכן שאר אחרי אסתלקו, דלא יכיל משה למימרינהו, בגין דאינון גרמו. סלחתי כדבריך, כדבריך ממש, והא אתערו חברייא, והא אתמר.

— 12 —
דא עם דא, מה דלא הוו יכלין למללא מקדמת דנא. נפקו מההיא פתחא, ויתבו בגנתא תחות אילנין. אמרו דא לדא, כיון דאנן הכא, וחמינן כל דא, אי נמות הכא, ודאי ניעול לעלמא דאתי. יתבו. שינתא נפלת עלייהו. ודמכו. אדהכי, הא ההוא ממנא אתא, ואתער לון, אמר לון, קומו פוקו לגו פרדס דאברא. נפקו, חמו לאלין מארי מקרא, דהוו אמרי בההוא קרא, במדבר הזה יתמו, הא באתר אחרא לא. ושם ימותו, הא באתר אחרא לא, ודא בגופין, אבל בנשמתין לא, כגוונא דבני גנתא.
אמר לון ההוא ממנא, פוקו. נפקו בהדיה, אמר לון, שמעתון מדי לגו ההוא דרגא. אמרו, שמענא דהא חד קלא הוה אמר, מאן דפסק, יתפסק. מאן דקצר, יתקצר. מאן דקצר, יתארך. אמר לון, ידעתון מאי האי. אמרו לא. אמר לון, חמיתון ההוא נשרא רברבא, וההוא ינוקא דקא מלקט עשבין, ר' אילאי דנציבין הוה הוא ובריה, ומטא הכא, וחמא הוא וינוקא בריה מערתא דא, כיון דעאלו לגו חשוך, לא יכילו למסבל, ומיתו.
וההוא ינוקא בריה, קיימא בכל יומא קמיה דבצלאל, בשעתא דנחית ממתיבתא עלאה, ואמר קמיה תלת מלין, עד לא יפתח בצלאל ברזין סתימין דחכמתא, דכל מלוי רזין סתימין אינון, דעין לא ראתה אלהים זולתך. האי דאמר, מאן דפסק יתפסק. מאן דפסק מלין דאורייתא, על מלין בטלין, יתפסקון חיוהי מהאי עלמא, ודיניה קיימא בההוא עלמא. מאן דקצר יתקצר, מאן דקצר אמן, ולא מאריך ביה גו נייחא, יתקצר מחיין דהאי עלמא. מאן דקצר יתארך, מאן דאמר אחד, אצטריך לחטפא אלף, ולקצרא קריאה דילה, ולא יעכב בהאי את כלל. ומאן דעביד דא, יתארכון חייו.
אמרו ליה, תו אמר, תרין אינון, וחדא אשתתף בהו, ואינון תלתא. וכד הוו תלתא, אינון חד. אמר לון, אלין תרין שמהן דשמע ישראל, דאינון יי' יי'. אלהינו אשתתף בהו, ואיהו חותמא דגושפנקא, אמת. וכד מתחברן כחדא אינון חד ביחודא חדא.
תו אמר, תרין אינון וחד אתהדר. כד שליט. טאס על גדפי רוחא, ושאט במאתן אלף, ואתטמר. אמר לון, אלין תרין כרובים, דהוה רכיב בהו קב"ה. ומן יומא דאגניז יוסף מאחוי, אגניז חד, ואשתאר חד לגבי בנימין, הה"ד וירכב על כרוב ויעף וידא על כנפי רוח. ואגניז במאתן אלף עלמין ואתטמר, ההוא דרכיב עליה, דאינון מאתן אלף גניזין, אינון דיליה, בריך הוא.
פוקו מהכא, זכאין אתון, נפקו, יהב לון ההוא ממנא וורדא חדא ונפקו. כד נפקו אסתים פום מערתא, ולא אתחזי כלל. חמו ההוא נשרא, דהוה נחית מההוא אילנא, ועאל גו מערתא אחרא. ארחו אינון בההוא וורדא, ועאלו תמן, אשכחו ההוא נשרא אפום מערתא, אמר לון עולו זכאי קשוט חברין, דהא לא חמינא חדוה דחברותא, מן יומא דאנא הכא, אלא בכו.
עאלו מאטו לפרדס אחרא, וההוא נשרא בהדייהו, כד מטו לגבי אינון מאריהון דמשנה, אתהדר ההוא נשרא בדיוקנא דאדם, בלבוש יקר, מנהרא כוותייהו, ויתיב עמהון כחדא, אמר לאינון דיתבי, הבו יקר למארי מתניתא דאתו הכא, דהא מאריהון אחמי לון פליאן רברבן הכא. אמר חד מנייהו, אית בכו סימנא. אמרו הין. אפיקו תרין ורדין, וארחו בהו. אמרו, תיבו מארי מתיבתא, תיבו זכאי קשוט, אחידו בהו, ויתבו. בההיא שעתא, אולפו תמן תלתין הלכות, דלא הוו ידעי מקדמת דנא, ורזין אחרנין דאורייתא.
אהדרו לגבי אינון מארי מקרא, אשכחו דהוו אמרי, אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם. אני אמרתי, בשעתא דאקדימתון עשיה לשמיעה. דהא אלהים אתם וגו'. כיון דאמשכתון בתר יצר הרע, אכן כאדם תמותון וגו'. מה מיתתו של אדם אחית ליה לעפרא, בגין דיתמחי ההוא יצר הרע די בגויה, וההוא יצר הרע איהו דמית, ואתעכל בגויה.
אמר ההוא סבא דעלייהו, אוף הכא כתיב, ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה. מאי פגריכם. דא יצר הרע, כליל דכר ונוקבא. חסרונין דאית בכו, דיצר הרע נחית תדיר לחסרונא, ולא סליק. בקדש מעלין ולא מורידין, במסאבו מורידין תדיר, ולא מעלין. וע"ד אקרון פגריכם, חסרונין דלכון. כד"א אשר פגרו מעבור את הנחל וגו', סופא דקרא אוכח, דכתיב יפלו, ולא תפלו. וע"ד, במדבר הזה יתמו אינון פגרים ושם ימותו, בגין דרעותא דקב"ה לשיצאה להני פגרים מעלמא, לעלם.
אמר להו רבי אילאי, זכאי קשוט, עולו ותחמו, דהא רשו אתמסר לכו, למיעל עד ההוא אתר דפרוכתא פריסא. זכאה חולקכון. קמו ועאלו גו דוכתא חדא, והוו תמן מאריהון דאגדה, ואנפיהון מנהרן כנהירו דשמשא. אמרו מאן אלין. אמר להון, אלין מאריהון דאגדה. וחמאן בכל יומא נהירו דאורייתא כדקא יאות. קיימו, ושמעו כמה מלין חדתין באורייתא, ולא אתיהיב לון רשו למיעל לגוייהו.
א"ל ר' אילאי, עולו לדוכתא אחרא ותחמו. עאלו לגו גנתא אחרא, וחמו אוף הכי כראן קברין, ומיד מתין. ומתהדרין חיין בגופין מנהרן קדישין. אמרי ליה, מאי האי. א"ל, דא עבדי בכל יומא, ומיד דשכבי מתעכלא ההוא זוהמא בישא דקבילו בקדמיתא, וקיימין מיד בגופין חדתין מנהרין, באינון גופין קדישין דקיימי על טורא דסיני, כגוונא דאתון חמאן, קיימו כלהו על טורא דסיני, בגופין בלא לכלוכא כלל, כיון דאמשיכו עלייהו יצה"ר, אתהדרו בגופין אחרנין, דגופין קדמאין, גופין נוכראין, הה"ד ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב.
קלא אתער, זילו אתכנשו, הא אהליאב קאים על קיומיה, וכל אינון קתדראין קמיה. לשעתא פרחו כלהו, ולא חמו מדי, אשתארו בלחודייהו תחות אילנין דגנתא. חמו פתחא אחרא, עאלו תמן, חמו היכלא חדא, עאלו ויתיבו תמן. תרין עולימין הוו תמן. זקפו עיינין, וחמו חד משכנא מרקמא בכל זיני ציורין וגוונין דעלמא, ועליה פריס פריסא דנהורא מנצצא, דלא יכלין עיינין לאסתכלא, מתמן ולהלאה לא חמו כלום.
ארכינו אודנין, ושמעו חד קלא דהוה אמר, בצלאל רביעאה איהו לנהורין עלאין. יוסף רביעאה איהו גו נהורין דאדם קדמאה. סליקו דלעילא, חביבא דכלא. עליה כתיב, ונסכו רביעית ההין בקדש וגו'. מאן דיסתכל וחמי, יסמון עיניה. מאן דלא יסתכל, חמי ואתפתח. אילנא דתמני סרי, כד כפיף, יזקוף ויתקיים. אי לא כפיף, חויא בישא אכיל ליה. מאן דעאל תרין כרובין לגו, רעותיה אתעביד. מאן דמעיין, רחיק מרעותיה. קרבנא דרביא, שלים לאתקבלא. פסק ההוא קלא.
אמרו אינון תרין עולימין, סימנא אית בגוייכו. אמרו הין. אפיקו אינון תרין ורדין, ארחו בהו, אמרו תיבו, עד דתשמעון תרין מלין, ברזין עתיקין, מגו מארי מתיבתא, ויהון תדיר ברזא בגוייכו. אמרו הן.
אמר רבי שמעון, כל הני מלין, וכל מה דחמו, כתבו. וכד מטו הכא, הוה כתיב אשמרה דרכי מחטוא בלשוני. ואנא שאילנא לאבי אבא, כמה הוו אינון תרין מלין, ואמר לי חייך ברי, אינון תרין מלין, באנו עלמין, וחריבו עלמין, מאן דאשתמש בהו.
כיון דשמעו אלין תרין מילין, אמרו אינון ינוקי, פוקו פוקו, לית לכו רשותא יתיר למשמע. אפיק חד מנייהו, תפוח אחד, ויהב לון. ואמר, ארחו בדא, ארחו ביה, ונפקו, ומכל דחמו לא אנשו כלום. נפקו.
הא ממנא אחרא, אתא אמר לון, חברייא, ר' אילאי שדרני לכו, תוריכו ליה הכא אפום מערתא, והוא ייתי ויודע לכו מלין עלאין דלא ידעתון. דאיהו תבע מגו מתיבתא, דיהא ליה רשו לגלאה לכו מלין. נפקו בהדיה ואוריכו אפום מערתא, והוו מהדרין מלי דא לדא, מכל מה דחמו ואולפו תמן.
אדהכי, הא ר' אילאי אתא, נהיר כשמשא. א"ל אורייתא חדתא שמעתא. אמר לון ודאי, ורשו יהבו לי למימר לכו מלי. אתחברא כחדא אפום מערתא, ויתבו. אמר לון זכאין אתון, דאחמי לכון מאריכון כגוונא דעלמא דאתי, והא לית לכו דחילו ואמתנו, אמרו ודאי הא אתנשי מנן ארחא דבני נשא, ותווהא איהו על כל מה דחמינן בהאי טורא.
אמר לון, חמיתון אלין טוריא, כלהו ראשי מתיבתי לעמא דא דבמדברא. וזכו השתא, מה דלא זכו כד הוו בחיין. ואלין רישי מתיבתי, כלהו בריש ירחי ושבתי ומועדייא, מתכנשי לגבי טורא דאהרן כהנא, ומתערי לגביה, ועאלין גו מתיבתא דיליה, ומתחדשן תמן, בדכיו דטלא קדישא דנחית על רישיה, ומשח רבו דנגיד עליה, ועמיה מתחדשן כלהו בחדושין דרחימין דמלכא קדישא, עד דאקרי הכא מתיבתא דרחימותא.
ואיהו נטיל בכל מתיבתא, בטמירו דקיק מתעפפן כנשרין גו מתיבתא דנהורא, ואיהי מתיבתא דמשה, וכלהו קיימי לבר, ולא עאלין לגו, בר אהרן בלחודוי וכפום שעתא אקרון בשמא.
ולית מאן דחמי ליה למשה, דהא ההוא מסוה דאנפוי, פריס קמיה. ושבע ענני יקר סחרניה. אהרן קאים גו פרגודא דלתתא מן משה. ופרגודא פסיק, ולא פסיק בגוייהו. וכל רישי מתיבתי, לבר מפרוכתא דפרגודא דא. וכל שאר, לבר מאינון עננין. וכפום חדושי דנהירו דאורייתא דאתנהרא, הכי מנהרן אינון עננין.
ואתקלישו בדקיקו דנהורא, עד דאתחזי ההוא מסוה, ומגו ההוא מסוה, חמאן נהורא דנהיר יתיר מכל נהירין דעלמא. ואינון אנפי משה. אנפוי לא אתחזון כלל, ולית מאן דחמי לון, בר ההוא נהירו דנפיק מגו ההוא מסוה, בתר כל אינון עננין.
משה אמר מלה סתם לאהרן, ואהרן פריש לרברבי מתיבתי. במה פריש. בכל אינון מבועין דאסתימו מניה, כד מטא זמניה דיהושע. והשתא איהו מהדר לון. בכמה פליאן, ומקורין ומבועין ונחלין דנבעין מכל מלה ומלה.
כל נשין זכיין דהאי דרא, אתאן למרים אוף הכא בהני זמנין. וכדין סלקין כלהו, כתמרות עשן גו מדברא דא. וההוא יומא, אקרי יומא דהלולא. נשין בלילי שבתות ובלילי יומין טבין, כלהו אתאן לגבי מרים, וידעין אשתדלותא בידיעה דמארי עלמא. זכאה דרא דא, מכל דרין דעלמא. נפקי ממתיבתא דמשה, ופרחי לגבי מתיבתא דרקיעא, ואינון דאתחזון פרחי לגבי מתיבתא עלאה. על ההוא דרא כתיב, אשרי העם שככה לו אשרי העם שיי' אלהיו.

— 13 —
פתח ר' אילאי ואמר, תמים תהיה עם יי' אלהיך. מה בין תם לתמים. באברהם כתיב, התהלך לפני והיה תמים. יעקב דאשתלים יתיר, כתיב ביה, ויעקב איש תם. אמאי אקרי איש תם. בגין דלא אשתאר ביה פסולת כלל, דהא פריעה הוה ביה.
במה אתפרע, ואתדכי מההוא פסולת בגין דההוא אתר דאתקיף לפסולת דלגו אתר דפריעה שארי, איהו שור, דיוקנא דשמאלא דכרסיא דיליה. וההוא שור, אקרי שור תם. דהא רתיכא דכרסיא, רשימא דברית אית ביה. וע"ד, האי שור אקרי תם. ויעקב אחיד ביה בגוויה, ובהאי שור עביד פריעה, ואעבר זוהמא דפסולת כלא.
במתניתא דבצלאל כתיב, ויזכור אלהים את רחל. בשרה כתיב פקידה, וברחל כתיב זכירה, אמאי. בגין דזכור אתרשים ביעקב, דאיהו ברית שלים, כד אתיילד יוסף. ובמה. כד נטל שור בהדיה, דלא יתקיף לסטרא אחרא. ובג"כ, אתקרי יוסף בכור שור, בכור דההוא שור דנטל יעקב בכור שורו, ודחי לההוא שור.
שור תם, ויעקב איש תם. רבון ושליט, מאריה דביתא, דההוא שור תם שארי בגוויה. בגין דאית שור מועד בסטר ערלה פריעה. וכמה גרדיני נימוסין נפקין מניה, עד דרגא בתרייתא דאקרי שאי"ה. ההוא דאפיל ביתין דעלמא, דלא דיירין בהו בני נשא. וכלהו נפקא מההוא שור מועד. ודא בחבורא דחמור בישא. ובג"כ לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. בגין דלא לאתערא להו.
ובההוא מתיבתא דבצלאל, וכן בתרין מתיבתא, ויעקב איש תם, בעלה דההוא תם. ומאן איהו א' רזא דו"ו. וכד הוו כלל דכר ונוקבא כחדא, כדין נטיל כל אתוון אלין את"ם, ואיהו אמ"ת. תתן אמת ליעקב, כלל דכר ונוקבא כחדא, שלימו דכלא.
אברהם לא אתפקד על פריעה, וכד עאל, עאל להאי תם, ולגו דרגין דיליה, דאקרון כחדא ים. והיינו תמים. לבתר אסתלק אברהם, ועאל לגו, ואתקשר עם ימינא עלאה.
תמים תהיה עם יי' אלהיך ודאי, כמה דאיהו תמים כללא חדא, אוף אנת תהא עמיה תמים, עמיה ודאי. במה אתעביד בר נש תמים, דיהא ת"ם ים. תם כמה דאתמר. י"ם כל אינון דרגין קדישין דיליה אקרון י"ם, ולא אתפרשן מניה לעלמין. אוף אנת כגוונא דא, לאעדאה מנך דרגין נוכראין, ולאתקשרא בתמים, למיהוי בך דרגין קדישין, רזא דים, ודרגא קדישא, ת"ם. לקבלא א' רזא דיעקב. ב"נ אצטריך למהוי בכל יומא, ת"ם י"ם. כגוונא דא ממש.
[א] השתא פריש מאן דפריש, במתיבתא, דסיהרא קדישא שפירא, איהו בחוורו, וכל גוונין מנצצן בה ומרקמן, ואיהו כההוא שפירו וחוורו דשמשא ממש. ובההוא ימא דילה, גו שבעין שנין, נפקא נונא חדא, ואפיק מניה גוון תכלת, ואיהי נטלא גוון דא, ותקינת ליה, ואתחפייא לבר בהאי גוון.[ב] לאו דהאי גוון לבושא דילה, דהא שש וארגמן לבושה. אבל חופאה דלבר האי גוון הוא. כגוונא דא הוה משכנא, דכוליה בשפירו מרקמא לגו, ולבתר ופרשו בגד כליל תכלת. מ"ט. בגין דתחות ים דא, אית מצולות י"ם, כלל דכר ונוקבא, ואית לון עינא בישא לאסתכלא, וכד מסתכלין, זמין לעינייהו גוון תכלא, ולא יכלא עינייהו לשלטאה, ואיהי אתתקנת לגו, בכל גוונין מרקמן כדקא יאות, מתתחמן לד' סטרין דעלמא.
כגוונא דא ב"נ דלביש ציצית, אתעביד בכל יומא תמים. ת"ם, בד' כנפים מתקנן כדקא יאות. י"ם, בההוא תכלת דנונא, דשבעין דרגין דימא, סטרא בישא כד אסתכל בהאי בר נש לא יכיל לאבאשא ליה בעינא בישא. וכדין איהו תם י"ם, עם יי' אלהיו ממש, בתקונא חדא, איהי לעילא, ואיהו לתתא.
לבתר אסתלקת איהי גו דרגין עלאין. אוף הכי בר נש, אסתלק איהו לבתר בתפלין, גו דרגין עלאין. וע"ד תמים תהיה עם יי' אלהיך, עמיה ודאי. ודאי בשעתא חדא, ברגעא חדא, איהי אתקנת לעילא, וב"נ אתקן לתתא.
א"ר אילאי, כל אלין דהכא, כגוונא דא מתקנן, למהוי כל חד תמים עם יי'. ועל רזא דא, במדבר הזה יתמו. אי תימרון דכד אתמר לביש אתמר, הכי הוא ודאי, דהוה לון למהוי כל חד תמים עם יי' בארעא קדישא, אתר דיי' שארי תמן, למהוי אפין באפין כחדא עמיה, והשתא כל חד הוי תמים במדברא דא לבר, אתר רחיק מתמן, דלא יסתכל אנפין באנפין בהדיה למהוי עם יי' כדקא יאות. ושם ימותו, כמה דחמיתון דעבדין בכל יומא.
זכאה חולקכון חברייא קדישין, דזכיתון לכל האי. הני תרי מערתי אחרנין דילכו, דלא תשכחו כל דא תמן, דאינון גו מתיבתא דמשה, יתבי מרחיק. וע"ד כתיב במשה, ענו מאד מכל האדם. ונביאה עלאה, קביל לון למתיבתא דיליה, מיומא דשארי למחמי כל דא, עד ההיא שעתא שבעה יומין. והא לא הוו מסתכלין בהאי עלמא כלום.
אמר לון רבי אילאי, זכאין קדישין, אימא לכו מלין דשמעתון. ומלה קדמאה כד תנדעון מדידו דמשחתא, בשמא גליפא מפרש, תנדעון דבצלאל רביעאה איהו, דנהורין עלאין. דכתיב, ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת. מאן דלא אסתכל חמי ואתפתח.
מאן דלא אסתכל, באינון תלת מלין טמירין, מה לעילא, מה לתתא וכו'. זמין איהו לאתפתחא באורייתא, ולפקחא עיינין בה. אילנא דתמני סרי, שדרתו דב"נ, כד כפיף קמי מאריה, יזקוף ויתקיים לתחיית מתייא. אי לא כפיף במודים, אתעביד חויא, ולית ליה תקומה לההוא זמנא.
מאן דעאל בין תרין כרובים לגו. מאן דעאל שיעור תרין פתחין, לגו בי כנשתא, אתדבק במאריה, ורעותיה אתעביד. מאן דמעיין בצלותיה, ואסתכל בה, רחיק מרעותיה דשאיל. קרבנא דרביא, כד קרב ב"נ בריה לבי ספרא, או למילה, דא קרבנא שלים לאתקבלא. מכאן ולהלאה רחימין, זילו.

— 14 —
אלעזר ברי, שפיר קאמרת, כפום מה דאוליפת. אבל ח"ו, דאע"ג דרחל הות עקרא בההוא זימנא, יעקב חכים הוה. ואלמלא לא ידע יעקב, דלאה אנתתיה, לא קביר לה במערתא, לאתחברא בהדיה, בחבורא חדא, ויהא קביר לה לבר מארעא. אבל ללאה אעיל לה גו ארעא, ולרחל שוי לבר. מית יעקב, אתקבר בגווה, בחבורא חדא.
כמה דעבדו כל שאר אבהן, אוף הכי אדם. מתה חוה בקדמיתא, אתקברת תמן. ותמן ידע אדם, דהאי דוכתא אתחזי ליה. מית אדם, אתקבר בגווה בחבורא חדא. מתה שרה אתקברת תמן, וחוה חמאת, וחדאת לקבלה, וקמת וקבלה לה. שיעורא דחוה לגבי שרה, שיעורא דתרין אמין, ולא יתיר. מת אברהם, אתקבר לגבי שרה, בחבורא חדא. מתה רבקה, אתקברת תמן, ושרה חמאת, וקמת וקבלת לה. מת יצחק, אתקבר בהדה בחבורא חדא. מתה לאה, אתקברת תמן, ורבקה חמאת, וקמת, וקבלה לה. מת יעקב, אתחבר בהדה בחבורא חדא. וכלהו דכר ונוקבא כחדא, בחבורא חדא.
סדורא דלהון היך שכני. נשין לגבי נשין, ודכורין לגבי דכורין. אדם ברישא, חוה סמיך ליה. שרה לגבי חוה. אברהם סמיך לשרה. יצחק סמיך לאברהם. רבקה סמיך ליצחק. לאה סמיך לרבקה. יעקב סמיך ללאה. אשתכח אדם בסטרא דא, יעקב בסטרא דא, דא רישא, ודא סיפא.
בספרא דשלמה מלכא איהו כדקא יאות והכי הוא, אדם וחוה בקדמיתא. ושרה ואברהם סמיך לון. יצחק ורבקה לזויא אחרא, בארח מישר בשורה חדא. יעקב ולאה באמצעיתא. ואינון נשין לגבי נשין. ודכורין לגבי דכורין. ואדם וחוה, שרה ואברהם, יעקב ולאה, רבקה ויצחק. אדם בסטרא דא, ויצחק בסטרא דא, ויעקב באמצעיתא. יצחק לגבי אבוה לאו ארח עלמא. ועכ"ד יעקב אצטריך באמצעיתא.
ובכל אינון זוגין, כמה דאתקברו, הכי יקומון, והכי ישתכחון. לאה תחדי בהדי משיח, בריה דדוד, דנפיק מנה לגו. רחל תחדי בהדי משיח, בריה דיוסף, דנפיק מנה לבר מירושלם. וכלא לדוכתייהו.

— 15 —
אלין הכא ואלין הכא. דאינון מגדלין דאבן טבא כלהו. בין כלהו מגדלין אית חד מגדל דאבן טבא באמצעיתא. ודא סליק לרום רקיעא, ולא אתחזי השתא, עד ההוא זמנא דיתגלי. רב מתיבתא חמא ליה, והוה רשים ביה לעילא האי קרא, מגדל עז שם יי' בו ירוץ צדיק ונשגב. ופריש רב מתיבתא קרא דא, מגדל עז: דא כנסת ישראל. בו ירוץ צדיק: ביה רעותיה דצדיק תדיר. וע"ד, ונשגב ההוא מגדל, דלא ינפול לעלמין, כמה דהוה.
ורבי כרוספדאי חמיד לבא, פריש האי קרא עד לא אסתלק, ופריש שפיר. מגדל עז: דא תיבה, וס"ת דאיהו עז, לשואה ביה, ולאפקא ליה מגו היכל, דיוקנא דהיכל פנימאה, דמניה נפקא תורה, וההוא מגדל שם יי' איהו, ודיוקנא דיליה ואצטריך בשית דרגין.
בו ירוץ צדיק, במאן. במגדל, או בס"ת. אלא קרא דריש בהאי ובהאי. כד דרש במגדל, אצטריך צדיק דא דליהוי חזן הכנסת, זכאה דקשוט, ודיוקנא דצדיק עלאה. כד דריש לס"ת, מאן דסליק לס"ת למקרי אורייתא, אצטריך צדיק. וצדיק אקרי. מאן אקרי צדיק מכלהו. שתיתאה, דסליק מאינון שבעה. א"ר שמעון, ודאי, דאיהו לא סליק כל יומוי, אלא שתיתאה לאינון דסלקין. בו ירוץ צדיק, בס"ת ירוץ דברי צדיק דא. ונשגב ממאן. מדחילו דמלאך המות, דהא אוריך יומין. ונשגב דלא יתנזק לעלמין.
בההוא מגדל דסלקא בין אינון מגדלין, קיימא נהירו חד, בדיוקנא דס"ת, כד אתי ההוא ציפרא, נטלא ההוא מגדל מאתריה, וקאים גו אמצעיתא דעזרה, גו גדפי דכרובים. ומה דהוה. רומיה לרום שמיא מאיך ועאל תחות אינון כרובים, ושורוי בין רישי כרובים.
תלת מאה פתחין תמן, בפתחא דאמצעיתא, קיימא נהירא דא, דיוקנא דס"ת, ביה זמין מלך ישראל למקרי בפרשת הקהל. ודא ליהוי מלכא משיחא, ולא אחרא.
ובההוא ס"ת דההוא נהירו, אי חסידא קדישא, זכאה איהו דמפומיה ישמעו, קל נעימו דמלוי מאינון מלין סתימין דפריש באורייתא. בכל ריש ירחי, ושבתי ומועדייא וזמנייא, כד בעאן כל בני מתיבתי לסלקא לעילא לגו מתיבתא דרקיעא, כלהו מתכנפי לגבי מלכא משיחא, ואיהו פריש מלין, ומגו מתיקו דמלוי בתיאובתא, סלקין. כלהו עשר מלין, גניזין לך מאינון מלין דאיהו פריש, ליומא דשאלתן דילך.
כד קיימא ההוא מגדל באמצעו דעזרה, ופתחא דא פתח, פתחין אינון כרובין פומייהו, ופרשי גדפייהו, ונהיר נהירו עלאה על ההוא פתחא. וההוא ס"ת פתיח, ואינון כרובים פתחי ואמרי מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. סגירו פתחין, וס"ת אתגליל.
מאן חמא, נהירו דנהרא דההוא ס"ת, כוליה נהורא דנהיר, אתוון דיליה, שלהובי דאשא מד' גווני, דאינון דעלמא עלאה, כלהו בלטי ומנצצי, לית מאן דיכיל למיקם בהו, בר משיח.
סגיר פתחא דא, כרובים משתככי. וההוא מגדל פרח, וקיימא באתריה בין שאר מגדלין.

— 16 —
בההוא פתחא דאמצעיתא, אית עטרה דפז עלאה ויקירא גניזא, דלא אתחזי השתא, גליפא ומחקקא בכל זיני אבני יקר, וזמינא למהוי על רישא דמלכא משיחא, כד סליק בההוא מגדל, ותרין נשרין, דא מסטרא דא, ודא מסטרא דא, נטלי ליה בידייהו.
כד סליק מלכא משיחא, מתתקנין נשרין, ונטלי עטרא דא, בשעתא דישרי למקרי, יתפתח פתחא אחרא, ומתמן תפוק ההיא יונה, דשדר נח בימי טופנא, דכתיב וישלח את היונה, היונה: ההיא דאשתמודעא, ולא מלילו בה קדמאי, ולא ידעו מה היא, אלא מהכא נפקת, ועבדת שליחותא.
ובשעתא דכתיב ולא יספה שוב אליו עוד, לא ידע בר נש לאן אזלת, והיא תבת לאתרה, ואתגניזת בפתחא דא ואיהי תטול עטרה בפומהא, ותשוי על רישיה דמלכא משיחא, מטי ולא מטי, וכדין כתיב, תשית לראשו עטרת פז.
וכיון דיקרי מלכא משיחא בס"ת. יקומון תרין נשרין, דא מכאן ודא מכאן, ויונה מאיך, ומלכא משיחא נחית, ועטרה על רישיה, עד דרגא בתראה. ותרין נשרין פרחין לעילא על רישיה, ויונה תבאת ועטרה בפומה, ויקבלון לה אלין תרין נשרין.
דוד מלכא, זית רענן אקרי קמיה קב"ה, דכתיב ואני כזית רענן בבית וגו'. עלה זית, דא מלכא משיחא בריה דדוד. ודא איהו דרמיז יונה דא ביומוי דנח, דכתיב והנה עלה זית טרף בפיה. ההוא עלה זית, טרף וחטף ליקרא דיליה. במה. בפיה. דקיימא על רישיה, ומקבלא יקר מהאי יונה והאי דכתיב טרף, ולא טרפה, כדכורא דא, דעביד חילא ונצח. במתיבתא דרקיע, יונה דכר הוא, מגו דאקרי יונה, כתיב כנוקבא, וכתיב כדכורא, בזמנא דמקבלא יקר דא.
מגדל דא כד תב לאתריה, נהיר כנהירו דעינא דשמשא, דכתיב, כסאו כשמש נגדי. ואף דכרסייא אחרא ליהוי ליה בנסין ואתין רברבין. בריש מגדל דא, אית עופין דנור דקא מצפצפאן, כד סליק צפרא, צפצופא דנעימו, דלית נעימו ונגונא כההוא נעימו.
לעילא מכלהו, זינין אחרנין, ושפנינין אחרנין, דקא פרחין באוירא, סלקי ונחתי, נחתי וסלקי, לא משתככין לעלמין. אתוון רברבן, ואתוון זעירן, פרחין בינייהו.

— 17 —
אי חסידא קדישא, בשעתא דאתוון פרחין, חמי ב"נ באתוון רברבן. כתיב באוירא לפום שעתא, בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ בטשי אתוון זעירן בהו, ופרחין, ואתחזי מנייהו כתיב, ויאמר אלהים יהי אור וגו', וירא אלהים את האור וגו'. לבתר מהדרי אתוון זעירן, ובטשי באתוון רברבן, ומתחזי מנייהו דכתיב, ויאמר אלהים יהי רקיע וגו'. וכן כל עובדא דבראשית, פליאן רברבן, וחדו לעיינין עובדאן דאתוון אלין, זכאה עמא דכל דא מחכאן.
אי חסידא קדישא, מאן דנטיר ברית, שוי ליה אבתרוי, ואיהי לקמא. ואי תימא, מאן נטיר לאחורא. הא נטירו רב ועלאה מכלא, דנטיר ליה. ומאן איהו. צדיק עלאה ברחימו סגי. עאל בין צדיק וצדק. ואשתכח נטיר מכל סטרין. זכאה מאן דנטיר ברית דא. וע"ד ישראל, אתחזון כל דכורין, דנטרין את קיימא דא, קמי מלכא קדישא. מאן איהו דיכיל לנזקא לברא, דאיהו באמצעו אבוה מכאן, ואמיה מכאן, ואיהו בינייהו. ודא כד איהו אחרי יי'.

— 18 —
ת"ח ההוא רקיע כד סחרא בגלגולא מנגנא בנגונא, ומקל נהימו דמיין דנבעין, לא ידיע ההוא נגונא. כל אינון אגנין די בארבע סטרין, מליין מנביעו דמיין דנבעין. מאן דאיהו לגו, בתרין סטרין קיימא תמן. חד בחדוה, דלית חדוה כההיא חדוה בעלמא, לקיימא עבדו את יי' בשמחה. וחד ביראה, דלית דחילו כההוא דחילו בעלמא, לקיימא עבדו את יי' ביראה.
חד מעיינא דמייא, דנביע מסטר מזרח, דא הוא דאמר יחזקאל נביאה. מהאי מעיינא, לא יכלין לסיימא שבחא כל בני עלמא. באתר דאתייליד תמן לסטר מזרח, לית עומקא ורומא דיליה, אלא זרתא ולא יתיר.
כד נבעין מיא וסלקין, סלקין כל זיני מרגלאן דעלמא, ולא נפלין לבר, השתא אתחזון בגוון חד, לפום שעתא נפלין אלין, והא סלקין, אחרנין, כגוון אחרא, בכל זיני גוונין דעלמא. נפלי אינון מרגלאן, ולא נפלי לבר.
סחרנין דההוא נביעו, חיזור ושושן סחרין. ולא יכלין כל בני עלמא למיקם על אינון גוונין, כלהו שלהובין מלהטאן, ולא יכלין לאסתכלא בהו. לא ידיע חשיבו דעובדא. טרפין דלהון מנצצן בכמה גוונין.
עובד ציור, אומנו דמארי עלמא, חפיין על תלת מאה ושבעין וחמשה כרובין דתחותייהו, בתר שבכין אחרנין לגו. ואינון שבכין סחור דעזרה לגו.
ולעילא מנהון, אינון גופנין פרישאן, תחות גופנין אינון כרובין, כלהו גדפין פרישן, משלבן אלין באלין. הכא אמר רב מתיבתא, דכל מאן דאסתכל באינון גופנין, מנהרין אנפוי כנהירו דשמשא.
אינון שבכין דאתחמן סחור סחור דעזרה, כלהו מרקמן, בחוטין דנהרין בגוונין סגיאין, מלהטן בד' מיני זהורין דאשא. שלהובין סלקין, וגוונין מנצצן, ולזמנין שלהובין משתככי, ונהורין וגוונין סלקין, ובטשי אלין באלין.
שית אלף אגנין, לגבי אינון שבכין, ד' גוונין, לד' סטרין דעזרה, אלין אינון רברבין, ונביעו דמיין חיין בכל סטרי. ואינון נפלי באינון אגנין, ובלעי באתרייהו ואלין מיין לא ידעי לאן אזלין.
באמצעו דעזרה, יקומון כלהו ישראל, ויתחזון קמי מלכא קדישא. בסטר דרום בעזרה דא, אתייליד חד מעיינא דמיא, ואתדמי דקא ישטפון מיא כל עלמא. מאן דייעול בהו, יהון עד ברכים, ייעול בהו גיבר רב ייעול בהו עד ברכים, אי תינוק בר יומא עד ברכים. מאן דשתי מנייהו יתחכם, ויתפקח בחכמתא.
מעיינא דא נפיק מגו מרגלא חדא זעירא, בכותלא דדרום. אינון מיין בלעי גו אתרא, ומתמן יפקון לבר ממקדשא, עד דיעלו לנחל שטים, ישטפון ההוא זמה, דאולדין מיא דשטים. וע"ד מיין אלין בעזרה, בגין אינון דאתחזון תמן דכורין. הוו שתאן מן מיא, לא חיישי בנוקבי, במיתיהון לאתחזאה קמי מלכא קדישא. תו, דהא יתפקחון למנדע מלין סתימין דמלכא עלאה, גו מקדשא דא כל הרהורין ישתכחון, בר הרהורא דחדוה דמלכא קדישא.
ענפא חד נפיק, גו אמצעו דההוא מעיינא. אמר רב מתיבתא, כד קריבנא לההוא ענפא גו מעיינא, אסתלק ענפא לעילא לעילא, כל מה דקריבנא, הכי אסתלק, יסודא ושרשא דההוא ענפא לאו איהו אלא במיא. ההוא ענפא חפי עלמין. כל גוונין דעלמא באינון טרפין דיליה. איבא דיליה, לא ידיע מהו. ולא יכלין למנדע. ואמר, דקא שאיל למשיח על ההוא איבא, ואמר, איבא דא גניז, לאיש משענתו בידו מרוב ימים. מאן דזכי למנדע דא, לינדע.
רקיע חד אית על ההוא ענפא, פריש לעילא. מההוא רקיע, אזיל טלא ע"ג מעיינא דא, ולא יתיר. כד אסתכל ב"נ לההוא רקיע מרחיק, דמי תכלא קריב יתיר, דמי סומקא. קריב יתיר, דמי ירוק, קרוב יתיר, דמי חוור, דלית חוור בעלמא כגיניה. טלא דקא אזיל מניה, אשתאיב בההוא ענפא, ועביד איבא דא, ואתרבי. ההוא רקיעא, איהו אזיל בגלגולא יתיר ממה דעיינין יכלין לאסתכלא.

— 19 —
כל אינון נטורי קיימא קדישא, בעון לאתחזאה קמי מלכא, דהא לא אתחזון, אלא בגין לאחזאה דאינון בני גזירו קדישא. וע"ד, יראה כל זכורך, אינון בני קיימא קדישא. דייק רב מתיבתא, זכורך, ולא זכרך. דהא זכר כתיב, ולא זכור, מאי זכורך. אלא כל אינון דנטרין קיימא קדישא, ולא חבאן ביה, אינון הוו בני מלכא, דבכל יומא משתבח בהו ודכיר לון תדיר. וע"ד זכורך, ההוא דאית ביה קיימא קדישא, דדכיר לון מלכא בכל יומא, דלית שבחא קמי מלכא עלאה, אלא כמאן דנטיר קיימא דא.
וע"ד בעי דיתחזון תלת זמנין בשתא קמיה. תלת זמנין אמאי. אלא בגין אבהן קדמאי, דקבילו להאי ברית, קדמאה לכל פקודין דאורייתא, ובג"כ תלת זמנין אינון בשתא. אברהם קביל ברית. יצחק קביל ברית. יעקב הוה שלים מכלהו, וע"ד כתיב ביה, ויעקב איש תם, שלים מכלא.
אברהם תמים אקרי, ולא הוה כ"כ שלים, אבל תם: שלים מכלא. מה כתיב בנח, איש צדיק תמים היה בדורותיו. הוה רשים ברשימו קדישא בינייהו. ואמר רב מתיבתא, בכל אתר דכתיב תמים, דרשים ברשימו קדישא, באת קיימא דברית, ובגין דנטר ברית, אקרי תמים בדורותיו. מה דלא הוו כלהו הכי, דאינון מחבלן ארחייהו.
וע"ד כתיב, את האלהים התהלך נח. וכי מאן יכיל למיהך עמיה. אלא כל מאן דנטיר ברית קדישא, אזדווגת ביה שכינתא, ושריאת עליה. ובג"כ, תמים תהיה עם יי' אלהיך. תמים תהיה, ולבתר עם יי' אלהיך. בזווגא חדא. דכיון דנטיר ברית דא, עם יי' להוי, ולא אתפרש מניה.
באברהם כתיב, התהלך לפני והיה תמים, גזירו דאת קיימא. התהלך לפני, מהכא, דלא יהך גבר בתר אתתא, אלא קמהא, ארח כשר איהו. והא כתיב, הנה אנכי שולח מלאך לפניך. ושלחתי לפניך מלאך. לאברהם דלא הוה גזיר, דחה ליה לקמה. וע"ד לא כתיב היה תמים, והתהלך לפני. אלא התהלך לפני, דלא יאות אנת, עד שתהא תמים. וכן בכלהו, כיון דב"נ תמים, ונטיר ליה, מיד היא לקמיה, ואיהו אבתרה, כשר איהו לדא. לגרעונא מה כתיב, כי שב מאחרי.
נח גזיר הוה, ותמים, פריעה לא הוה ביה, ובגין דלא הוה ביה פריעה מה כתיב, את האלהים, ולא אחר האלהים, לקמא לא הוה, בגין דהוה גזיר, לאחורא לא הוה, בגין דלא אתפרע. איך הוה. את האלהים, סמיך ליה, ולא יכיל לאסתכלא ביה, דלאו כשר כ"כ.
בישראל כתיב, ויי' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן ולילה בעמוד אש וגו'. כיון דאמרו ישראל, המבלי אין קברים במצרים וגו'. כי טוב לנו עבוד את מצרים. כביכול, אתחלש דעתא. כתיב ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם, ויסע למעבד בהו נוקמין.

— 20 —
וע"ד חדי משיח, וחדי רב מתיבתא, דקא אתבשר בדא. ואמר רב מתיבתא, דהא דייק למשיח ואמר, מנא הוה לדניאל דקאמר, פריס פריסת מלכותך ויהיבת למדי ופרס. מאינון אתוון דופרסין אשתמע ליה. והכא מאי הוא. א"ל, הכי הוא ודאי, פריס פריסת מלכותך חייבא, ע"י דמשיח אחרא, ולבתר ישלוט מלך פרס, ויטול מלכוון סגיאין, והוא ישלט על ארעא קדישא תריסר ירחי, והוא ישלוט ויקטול סגיאין, וההוא משיחא, ולבתר יפול, ויקבלון מלכותא קדישי עליונין. וע"ד, ופרסין, מלכא דפרס, אשתמע הכא.
אי חסידא קדישא, כמה חדוה על חדוה, בההוא מעיינא. בההוא מעיינא, מגדלא כל זיני אילנין, דנציב קב"ה בג"ע, וכלהו קיימי לאסוותא, טרפין ואיבין וענפין, ולחדו לבא תדיר. ולית בינייהו כפנא, ודאגה, ואנחה, לעלמין. זכאה עמא דכל דא מחכאן, וכל דא גניז לון.
אר"ש, בקרקע דהאי מקדשא, אית מאלין פליאן, א"ל, אי רבי, אי ר', זכאה חולקך דכל האי. בההוא. ע"ג ההוא מעיינא רקימא, אבל לית מאן דיכיל לאסתכלא ביה, לזמנין נהירו דיליה נהורא. לזמנין חשוכא, לזמנין גוון ארגוונא. מנצצן דלא יכלין עיינין לאסתכלא לעילא. ההיא דשאלת חסידא קדישא, מההוא קרקע דמקדשא, רב מתיבתא לא פריש מניה, דהא גניז איהו גו ירדנא, והא אמינא לך מה דאמינא, אבל נשאל מלה דא, ותנדע מה דתנדע.
ירדן דא, עאל ואתמשך זמנא חדא בשתא, גו ההוא נהר דנפיק מעדן, לאו מאינון ארבע נהרין דאתמשכן מניה, אלא ביה ממש. כיון דמטי לגביה, איהו אתמשך ואתפשט ועאל גו ירדנא. וכיון דמטי גו קרקע דמקדשא, אשתכח תמן תלת יומין, ולא אתפשט ולא אתמשך לאתר אחרא. ואמר רב מתיבתא, דכד אהדר ההוא נהר לאתריה, שביק תמן, כל זיני ציורין, דקא עביד קב"ה בג"ע, דאינון ציורין גניזין, דתחות דוכתייהו.

— 21 —
אלין הכא ואלין הכא, וסלקי ונחתי כדקדמיתא. בההוא סטר דרום, אית תלת מאה וחמשין עמודין, מכל זיני מרגלאן. ואלין אינון דנהרין תדיר, ונטפין בוסמין טמירין, דלא אתגלו לעלמין. ארבע אגנין בכל עמודא ועמודא נעיצין. וכד אינון בוסמין נטפין, מאינון עמודין, נפלי בהו, ואתמליין כלהו אגנות, ולא נפקין בוסמין לבר.
מאינון בוסמין, זמינין לזמנא דאתי, לאקטרא בכל יומא קטורתא, קמי מלכא קדישא. דלא יהוו מכתישו דבני נשא. אינון בוסמין לא ידיע עקרא דלהון, וממה הוו, אלא מאינון עמודין נפלין תמן.
תרין נשרין בכל עמודא ועמודא, מתנצצן מתלהטין בכל גוונין. שבע מאה נשרין. אינון, פרחין, אלין הכא ואלין הכא, בגלגולא דעמודין. כד אסתחרן, לא יכלין עיינין לאסתכלא, דוכתא דבהו.
תלת אתוון בלטין ופרחין, מפומא דא לפומא דא. בגלגולא דעמודין ונשרין. כל אינון אתוון מרקמן באשא חוורא, ודהבא ירוקא. תרין אלפין ומאה מנרתין, תליין בין אינון עמודין. ותרין אלפין ומאה שרגין, בכל מנרתא ומנרתא. דלקין ביממא, ובליליא מתדעכי, על צערא דישראל. כד אתי צפרא, דלקין כלהו מגרמייהו.

— 22 —
אדהוו יתבי, אמרי הא רמש ליליא. א"ל לר"ש, אי חסידא קדישא, נהירו דעלמא, טול פנקסא דאחמתא דא, וטול שרגא, וכתוב מלין אלין, דהא מטא זמנא דילן, לפקדא כל חד וחד לגו קבריה, עד פלגו ליליא, דקב"ה עאל גו גנתא לאשתעשעא בהדי צדיקייא וכדין כל חד וחד פרח לתמן. ולמחר נהוי גבך, הואיל ויהבו לן רשו, לאשלמא דורונא דקא משדרי לך. פרחי, בכה ר"ש וגעא.
פתח ואמר, אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד. אורייתא אורייתא, נהירו דכל עלמין, כמה ימין, ונחלין, ומקורין, ומבועין, מתפשטי מנך לכל סטרין. מנך כלא, עלך קיימי עלאין ותתאין, נהירו עלאה מנך נפקא. אורייתא אורייתא, מה אימא לגבך, אילת אהבים אנת, ויעלת חן עילא ותתא רחימין דילך. מאן יזכי לינקא מנך כדקא יאות. אורייתא אורייתא שעשועים דמארך, מאן יכיל לגלאה, ולמימר סתרין וגניזין דילך. בכה, ואעיל רישיה בין ברכוי, ונשק לעפרא.
אדהכי חמא כמה דיוקנין דחברייא סחרניה. א"ל, לא תדחל בריה דיוחאי, לא תדחל בוצינא קדישא, כתוב וחדי גו חדוה דמארך. כתב כל אינון מלין דשמע בההוא ליליא, ולעא לון, ולהג לון, ולא אנשי מלה. וההוא שרגא נהיר קמיה כל ההוא ליליא, עד דאתא צפרא. כד אתא צפרא, זקף עינוי, וחמא חד נהירו דהוה נהיר ברקיעא, מאיך עינוי לתתא. אהדר כמלקדמין, וחמא נהירו בכל רקיע, דנהיר וסליק בההוא נהירו דיוקנא דביתא, בכמה ציורין. חדא ר"ש, ולפום רגעא, אגניז ההוא נהורא.
אדהכי, הא אינון תרין שליחן אתיין. אשכחוהו רישיה בין ברכוי. אמרו ליה שלמא עליה דמר, שלמא למאן דעלאין ותתאין בעאן לאקדמא ליה שלם. קום. קם ר"ש וחדא בהו. אמרו ליה, ולא חמית נייחא דרוחא דעבד לך מארך, חמית נהירו דביתא ברקיעא. אמר לון חמינא, אמרו ליה ביה שעתא, אפיק תהומא בי מקדשא, ואעבריה קב"ה בימא רבא, ומנהירו דיליה, הוה נהיר ברקיעא.
אמרו ליה, רב מתיבתא בעא בשלמך, והא ידע דאנן שליחן לגבך. וכמה מלין חדתין עתיקין, אתחדש באורייתא בהאי ליליא. אמר לון, במטו מנייכו, אמרו חד מלה מנייהו. אמרו, לא אתייהיב לן רשו למאי דאתינן לגבך, אבל מלה חדתא הוה לגבך השתא.

— 23 —
פתח רב מתיבתא ואמר ויאמר יי' אל אברם לך לך מארצך וגו', דא בגין דאתנהרא ביה נהירו כגוונא דא. מאן דלא זכי באתר דא, יהך וינטל גרמיה לאתר אחרא, ויזכי ביה. אעא דדליק, ונהורא לא סליק ונהיר ביה, ינענעון ליה, ויסלק ביה נהורא, ואנהיר. והוינן זמינין למשמע, אבל בגין למיתי גבך, לא בעינן לאתעכבא, חדי ר' שמעון.
אמרו ליה, אי חסידא קדישא, כל מלין די בגוון באורייתא, מלין זעירין אינון, בכל מלה ומלה. ואינון מלין זעירין, כמה אינון מלין רברבין ועלאין, עד דלית לון שיעורא. דהא לית בגוון ספקא, אלא ברירו דאורייתא על בורייה. והשתא רב מתיבתא פריש מלין סתימין על דא, בגין דעקרא דנשמתא, אמאי לא נהיר באתר דא, וזכי לאתנהרא באתר אחרא. ועד כען לא זכינן בהו, בגין למיתי גבך.
ומלה אחרא זכינן למשמע מניה, רוחא דאזלא בערטורא בההוא עלמא בלא בנין, אנתתיה יתעביד ליה מאנא לאתבנאה איהו. מאי טעמא. אנתתיה איהי שרגא, דאתדליקת מניה, ותרווייהו שרגא חדא הוו, נהורא דא נפק מנהורא דא, אתדעך דא, אתדליק מגו נהוריה ממש, בגין דחדא נהורא הוו.

— 24 —
השתא רבי, נהדר למלין קדמאין, וכד נהדר לאתרין, נטול רשו מרב מתיבתא, באינון מלין דנקבל מניה, ונימא קמך. זכאה חולקך, דאת זכי לנהורין סתימין, מכל סטרין, מעילא ומתתא, מהאי עלמא, ומעלמא אוחרא. אמר ר' שמעון, מלה חדא בעינא למנדע, אי תיכול לאודעא לי. נשין בההוא עלמא, אי זכאין לסלקא לעילא, או היך אינון תמן. אמר ליה, אי רבי אי רבי, בדא אית לן רזא יקירא. בגין דלא לגלאה סתרין דתמן, אבל דא יהך ויטול רשו, ונימא לך. אדהכי פרח חד, ואתכסי מנייהו, ואזל ליה.
ולפום שעתא תב לגבייהו, אמר לון, זמינא הוינא למיעאל, והוו כלהו בעטורא חדא, דדייני דינא דחד בר נש, דקאים על פתחא דגן עדן, ואינון כרובין אחידו ביה, ולא שבקו ליה למיעאל תמן, והוה בצערא בינייהו, וצווח צווחין על גבי פתחא, ושמעו כולהו צדיקייא דתמן, והשתא הוו מתכנפי כל בני מתיבתי, למיעאל לגבי מלכא משיחא, לעיינא בדיניה. ואתינא לאודעא לכו, ודא חבראי אצטריך למהך תמן, דכרוזא הוה אעבר בכל אינון בני מתיבתי. דליהוון כנישין השתא קמי משיח. נטל פתקא חדא, ויהב לר' שמעון. אמר, טול דא, ועיין במה דתמן, עד דניתי גבך, פרחו תרווייהו.
ור' שמעון נטל פתקא, וחמא מה דחמא, ברזין דתמן, כל ההוא יומא. בליליא חמא שרגא, ונפיל ביה שינתא, ודמך עד צפרא. כד נהר יממא, קם ופרח ההוא פתקא מניה, והא אינון תרווייהו אתיין, אמר ליה, קום רבי, זכאה חולקך, קום. בגינך חמינן וזכינן לכמה סתרין עלאין, כמה חדוה אחזיו לן, כד יהבו רשו לגלאה לך, כל מה דאת בעי. ריש מתיבתא עלאה נפק לגבן, ואמר, שאילו בשלמיה דבר יוחאי, אתריה דבר יוחאי, הא פנו ליה מכמה יומין. לית מאן דיקרב לגביה, זכאה איהו.
רבי רבי, כד פרחנא מגבך, עאלנא וחמינא כל בני מתיבתי, דהא מתכנפי לגו היכלא חדא, דמשיח תמן, ודיינו דינא דההוא בר נש, דקאים על פתחא, שמיה לית לן רשו לגלאה. אצטער ר' שמעון על דא, אמר ליה, לא תצטער רבי על דא, אנת תדע בדא ליליא בחלמך. אבל דינא דיינו עליה, דגזר משיח, דלהוי ההוא בר נש לבר בההוא צערא ארבעין יומין. לסוף ארבעין יומין, יצערון ליה בדינא, בצערא דגיהנם, שעתא ופלגא.
וכל דא, בגין דיומא חדא, חד מן חברייא הוה פריש מלין דאורייתא, כד מטא לחד מלה, ידע האי ב"נ דיתכשל ביה, ואמר לחברייא שתוקו, לא תימרון מדי. ובגין דשתיקו חברייא אתכשל בההוא מלה, ואכסיף. וההוא כסופא. דגרים האי בר נש, דיינין ליה בהאי דינא קשיא, בגין דלא בעי קב"ה לשבקא חובא דאורייתא, אפילו כמלא נימא.

— 25 —
דיינו דיניה, ונפקו כל בני מתיבתא. ואנא שאילנא רשו, דהא בריה דיוחאי, שאיל שאלתא דא. ועל דא אחזיו לי, מה דלא ידענא מקדמת דנא. אי רבי, שית היכלין אחזיו לי, בכמה ענוגין ועדונין, באתר דפרוכתא פרישא בגנתא. דהא מההוא פרוכתא ולהלאה, לא עאלין דכורין כלל.
בהיכלא חדא, אית בתיה בת פרעה, וכמה רבוא ואלפי נשין, זכיין בהדה, וכל חדא וחדא מנייהו, דוכתין דנהורין ועדונין, בלא דחקא כלל אית לה. תלת זמנין בכל יומא, כרוזי אכריזו, הא דיוקנא דמשה נביאה מהימנא אתי, ובתיה נפקת, לאתר דפרגודא חדא דאית לה, וחמאת דיוקנא דמשה, וסגידת לגביה, ואמרה, זכאה חולקי דרביתי נהירו דא. ודא איהו ענוגין דילה, יתיר מכלהו.
אהדרת לגבי נשין, ואשתדלן בפקודי אורייתא. כלהו באינון דיוקנין דהוו בהאי עלמא, בלבושא דנהורא, כלבושא דדכורין, בר דלא נהרי הכי, פקודין דאורייתא דלא זכו לקיימא לון בהאי עלמא, משתדלי בהו, ובטעמייהו, בההוא עלמא. וכל הני נשין, דיתבין בהדי בתיה בת פרעה, אקרון נשים שאננות, דלא אצטערו בצערא דגיהנם כלל.
בהיכלא אחרא, אית סרח בת אשר, וכמה נשין רבוא ואלפין בהדה. תלת זמנין ביומא מכריזין קמה, הא דיוקנא דיוסף צדיקא אתא, ואיהי חדאת, ונפקת לגבי פרגודא חדא דאית לה, וחמאת נהירו דדיוקנא דיוסף, וחדאת, וסגידת לגביה, ואמרת, זכאה האי יומא, דאתערית בשורה דילך לגבי סבאי. לבתר אהדרת לגבי שאר נשין, ומשתדלין בתושבחן דמארי עלמא, ולאודאה שמיה. וכמה דוכתין וחידו, אית לכל חדא וחדא. ולבתר אהדרן לאשתדלא בפקודי אורייתא, ובטעמייהו.
בהיכלא אחרא, אית יוכבד, אמיה דמשה נביאה מהימנא, וכמה אלפין ורבבן בהדה. בהיכלא דא, לא מכרזי כלל, אלא ג' זמנין בכל יומא ויומא, אודת ומשבחת למארי עלמא, איהי וכל אינון נשין די בהדה. ושירתא דימא מזמרין בכל יומא, ואיהי בלחודהא אמרת מהכא, ותקח מרים הנביאה וגו', את התוף בידה וגו'. וכל אינון צדיקייא די בגן עדן, צייתין לקל נעימו דילה. וכמה מלאכין קדישין אודאן ומשבחן עמה לשמא קדישא.
בהיכלא אחרא, אית דבורה, אוף הכי וכל שאר נשין בהדה, אודן ומזמרן בההיא שירתא דאיהי אמרת בהאי עלמא. אי רבי, אי רבי, מאן חמי חדוה דצדיקייא, ודנשין זכיין דעבדין לגבי קב"ה. לגו לגו דאינון היכלין, אית ארבע היכלין טמירין, דאמהן קדישין דלא אתמסרן לאתגלאה, ולית מאן דחמי לון. בכוליה יומא אינון בלחודיהון, כמה דאמינא לך, וגוברין אוף הכי.
ובכל ליליא אתכלילן כלהו כחדא, בגין דשעתא דזווגא איהו בפלגות ליליא, בין בהאי עלמא, בין בההוא עלמא. זווגא דההוא עלמא, אתדבקותא דנשמתא בנשמתא נהורא בנהורא. זווגא דהאי עלמא, גופא בגופא. וכלא כמה דאתחזי, זינא בתר זיניה, זווגא בתר זווגא, גופא בתר גופא, זווגא דההוא עלמא, נהורא בתר נהורא. היכלין דארבע אמהן, אקרון היכלין דבנות בוטחות. ולא זכינא בהו למחמי. זכאה חולקהון דצדיקייא, גוברין ונוקבי דאזלי בארח מישר בהאי עלמא, וזכאין לכלהו ענוגין דההוא עלמא.
אי רבי, אי רבי, אלמלא בר יוחאי אנת, לא אתמסר לגלאה. זווגא דההוא עלמא, אתעביד איבא יתיר, מאיבא דאתעביד בהאי עלמא. בזווגא דלהון, בזווגא דההוא עלמא, בתיאובתא דלהון כחדא, כד מתדבקן נשמתין דא עם דא, עבדי איבין, ונפקי נהורין מנייהו, ואתעבדי שרגין. ואינון נשמתין, לגיורין דמתגיירין, וכל הני עיילין להיכלא חדא.
וכד מתגיירא גיורא חדא, פרחא מההוא היכלא נשמתא, ועאלת תחות גדפהא דשכינתא, ונשקת לה, בגין דאיהו איבא דצדיקייא, ומשדרת לה לגו ההוא גיורא, ושראת ביה. ומההוא זמנא, אקרי גר צדק. והיינו רזא דכתיב, פרי צדיק עץ חיים. מה אילנא דחיי אפיק נשמתין, אוף הכי צדיק, איבא דיליה עביד נשמתין.
רב מתיבתא אמר, כתיב ותהי שרי עקרה אין לה ולד. ממאי דאמר ותהי שרי עקרה, לית אנא יודע דלית לה ולד, מאי אין לה ולד. אלא הכי אמר רב מתיבתא, ולד לא הות מולדא, אבל נשמתין הות מולדא באתדבקותא דתיאובתא דאינון תרין זכאין, הוו מולידי נשמתין לגיורי כל ההוא זמנא דהוו בחרן. כמה דעבדין צדיקייא בגן עדן. כמה דכתיב, ואת הנפש אשר עשו בחרן, נפש עשו ודאי.
חדי ר"ש, א"ל ההוא גברא, אי רבי, מה אימא לך, בכל ריש ירחי ושבתי ומועדייא וזמנייא, אינון דכורין סלקין לאתחזאה קמי מלכא קדישא, דכורין ולא נוקבין, כד"א יראה כל זכורך. וכד אהדרן מהדרן בכמה מלי חדתין, ואהדרן מלין קמי רב מתיבתא.
יומא דא אהדרן מלין חדתין קמי רב מתיבתא, על רזין עתיקין, צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו. דכלהו סלקין גו מתקלא דאילנא, עד לא ייתון לעלמא, וכפום טקלא דמתקלא, הכי אית לון בהאי עלמא. רב מתיבתא, נחית וגלי ממה דשמע לעילא, מלה חדא גלי ולא יתיר. אעא דלא סליק נהוריה, יבטשון ביה ואנהיר. גופא דלא סלקא ביה נהורא דנשמתא, יבטשון ביה, ויסלק נהירו דנשמתא, ויתאחדון דא בדא לאנהרא.
בגין דאית גופא דנהירו דנשמתא לא נהיר ביה, עד דיבטשון ביה, כדין נהיר נהירו דנשמתא, ואתאחדת בגופא, וגופא אתאחד בה. גופא כדין סליק נהירו מגו נשמתא, מהדר מרומם ומשבח, מצלי צלותיה ובעותיה, מברך למאריה, הא כדין כלא נהיר. בגין דאית גופא, דלא יכילת נשמתא לאנהרא ביה, עד דיבטשון ביה, וכדין נהיר ואתאחד דא בדא. אית אעא דלא אתאחד בנהורא, ולא סליק נהורא ביה, עד דיבטשון ביה, וכדין נהיר.
סטרא אחרא, בעי למעבד הכי, ובטש בחייביא, וכל מה דבטש, כדין ונר רשעים ידעך. מחרף ומגדף לכל סטרין, ולא יכיל לאנהרא כלל, וכדין כתיב כי מה האדם שיבא אחרי המלך. ובעי לאתדמי ליה, ולא יכיל. ועל דא יי' צדיק יבחן, ובטש ביה, וכדין נהיר ואתקף בנהירו. יבחן, כד"א אבן בחן. גחין ר' שמעון, ונשיק לעפרא. אמר, מלה מלה אבתרך רדיפנא, מיומא דהוינא, והשתא אשתמודעא לי מלה, מגו שרשא ועקרא דכלא.
א"ל, אי רבי, אי רבי, כד סלקין לעילא, כל אינון רוחין דכורין ונוקבין, בההוא זמנא, שמעין מלין חדתין ועתיקין, נחתין ועאלין לגו מתיבתא, ואהדרן מלי קמי רב מתיבתא, ואיהו אוליף לון מלה על קיומיה. כד סלקין מתפשטין מלבושיהון וסלקין. כד נחתי, מתלבשין בלבושיהון דההוא גופא.

— 26 —
אי רבי, אי רבי, כמה חדתין מלין מגו רב מתיבתא. זכאה איהו מאן דאזער גרמיה בהאי עלמא, כמה איהו רב ועלאה בההוא עלמא. והכי פתח רב מתיבתא, מאן דאיהו זעיר, איהו רב. ומאן דאיהו רב, איהו זעיר. דכתיב, ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים. מאה דאיהו חשבון רב, כתיב ביה שנה, זעירו דשנין, חד אזעיר ליה. שבע, דאיהו חשבון זעיר, אסגי ליה, ורבי ליה דכתיב שבע שנים. ת"ח, דלא רבי קב"ה, אלא לדאזעיר. לא אזעיר אלא לדרבי. זכאה איהו מאן דאזעיר גרמיה בהאי עלמא, כמה איהו רב בעלויא בההוא עלמא.

— 27 —
אדהכי שמעו שירתא דימא, בקל נעימו דלא שמעו מיומא דאתבריאו, קל נעימו דשירתא, כההוא נעימו דהוו אמרי. וכד סיימו יי' ימלוך לעולם ועד. חמו ד' דיוקנין ברקיע. וחד מנייהו רב ועלאה מכלהו. וההוא רב ועלאה מנייהו, אתער קלא ואמר, כה אמר יי' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך וגו'. שאט ברקיעא ואגניז, קם אחרא אבתריה ואמר, והולכתי עורים בדרך לא ידעו בנתיבות לא ידעו וגו'. סיים ושאט ברקיעא ואגניז.
פתח אידך ואמר, ישושום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת. ושאט ברקיעא, ואגניז. פתח אידך ואמר, כה אמר יי' בוראך יעקב וגו', כה אמר יי' הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה וגו'. תכבדני חית השדה תנים ובנות יענה וגו'. סיים ושאט ברקיעא, ואגניז. כדין דחילו סגיא ואמתני נפל עלייהו.
כד הוה נהיר יממא, קלא אתער כמלקדמין, ואמר, עמא תקיפא כאריה, גברין כנמרין, הבו יקר למאריכון. דכתיב על כן יכבדוך עם עז וגו'. שמעו קל. חילין ומשריין דהוו אמרי, לך יי' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד וגו', עד ומרומם על כל ברכה ותהלה. תווהו ואזלו. אדהכי נהר יממא, אהדרו רישא, וחמו כל מדברא חפי בענני יקר, מנהרן, מנצצן, בגוונין סגיאין.
אמרו דא לדא, ודאי קב"ה בעי לאשתבחא בתושבחתא דדרא דמדברא, דלא הוה בעלמא, דרא עלאה, כדרא דא. ולא יהא עד דייתי מלכא משיחא ודאי כל מה דאחמי לן קב"ה, לא הוה, אלא בגין לאודעא לן חביבו דמאריהון עלייהו. לאודעא דאית לון חולקא טבא, ואינון בעי עלמא דאתי. ולזמנא דאתי כד יוקים קב"ה מתייא, זמינין אלין לאחייא בקדמיתא. כד"א יחיו מתיך, ואלין אינון דרא דמדברא.

— 28 —
א"ל, אי מלה חדתא ידעת, דאנא ערטירא בה. א"ל אימא. אמר קלא דהדרא בעינא למנדע. ב"נ יהיב קלא בחקלא, או באתר אחרא, והדרא קלא אחרא, ולא ידיע. א"ל, אי חסידא קדישא, על מלה דא, כמה קלין אתערו, וכמה דקדוקין הוו קמי רב מתיבתא, וכד נחת רב מתיבתא, אמר, הכי אוקמוה מלה במתיבתא דרקיעא, ורזא יקירא איהי.
תא חזי, תלת קלין אינון, דלא אתאבידו לעלמין, בר קלין דאורייתא וצלותא, דאלין סלקין לעילא, ובקעין רקיעין. אבל קלין אחרנין אינון דלא סלקין, ולא אתאבידו.
ואינון תלת: קול חיה בשעתא דאיהי על קלביטא, ההוא קלא משטטא ואזלא באוירא, מסייפי עלמא עד סייפי עלמא. קול דבר נש, בשעתא, דנפיק נשמתיה מגופיה, ההוא קלא משטטא ואזלא באוירא, מסייפי עלמא עד סייפי עלמא. קול נחש, בשעתא דפשיט משכיה, ההוא קלא משטטא באוירא, ואזלא מסייפי עלמא עד סייפי עלמא.
אי חסידא קדישא, כמה מלה דא רבא ויקירא. אלין קלין, מה אתעביד מינייהו, ולאן אתר עאלין ושראן. אלין קלין דצערא אינון, ואזלין ומשטטי באוירא, ואזלי מסייפי עלמא, עד סייפי דעלמא, ועאלין גו נקיקין ומחילין דעפרא, ואתטמרן תמן. וכד יהיב ב"נ קלא, אינון מתערין לגבי ההוא קלא. קלא דנחש, לא אתער לגבי קלא דב"נ. היאך יתער. במחאה. כד מחי ב"נ מחאה אתער קלא דנחש, דאתטמר לגביה ההוא קלא, ולאו קלא אחרא. קלא אתער בתר קלא, זינא בתר זיניה.
ועל דא ביומא דר"ה, קול שופר, אתער קול שופר אחרא, זינא בתר זיניה אזלא. ארחיה דנחש לביש איהו, לקטלא ולמחאה, בההוא קלא ממש, לא אתער קלא דהאי נחש, אלא בתר זיניה. ודא איהו, כד ב"נ מחי בחוטרא בארעא, וקרי ליה לזיניה, כדין אתער ההוא קלא דנחש, לאתבא לזיניה. ורזא דא איהו טמירו.
אר"ש, ודאי מלה דא מלה סתימא היא. ותווהנא איך שלמה מלכא לא ידע מלה דא. א"ל, שלמה מלכא מנדע ידע, ולא כ"כ. אבל מה דלא ידע, ההוא קלא מה תועלתא אית בה, והיך יתבא.
ורב מתיבתא הכי אמר, דקדוקא דא לא ידע שלמה מלכא, דהא ההוא קלא, איהי כלילא רוחא ונפשא, והבל גרמי מעצבונא דבשרא, ומשטטא באוירא, וכל חד מתפרש דא מן דא. וכד מטא לההוא אתר דעאל ביה, יתבא כמיתא. וכל אינון חרשין וקוסמין ידעין אתרין אלין בחרשייהו, וגחנין לארעא, ושמעין קלא דא, דמתחברון אינון רוחא ונפשא, והבל דגרמי, ואודעין מלה ודא איהו אוב מארץ. ועל דא רדיף שלמה, למנדע מה דאתעביד מההוא קלא, ולא ידע. זכאה חולקך רבי, דאתבריר לך מלה דקשוט.
כד ב"נ אתער קלא, מיד אתער ההוא קלא, ולית ליה רשו לארכא יתיר. אלא כעין ההוא קלא, דאתער ב"נ, ולא יתיר. ואי אריך ב"נ קליה, איהו לא אריך כל כך בהדיה, אלא לסופא דקלא, בגין דלא יכיל לארכא מאי טעמא. בגין דכד נפקא בקדמיתא, אתאריך מסייפי עלמא עד סייפי עלמא, והשתא דעאל תמן, לא יכיל לארכא קלא, דהא לית ליה אתר לאתפשטא תמן כדבקדמיתא.
חדי ר"ש ואמר, אלמלי לא זכינא למשמע, אלא מלה דא, די לי, למהוי חדי, דזכינא למשמע מלין דקשוט, דההוא עלמא. א"ל, אי חסידא קדישא. אלמלי ידעת חדוה דמלין בההוא עלמא קמי רב מתיבתא, תהא חדי יתיר.

— 29 —
א"ל, מאי חדושא הוה השתא, כד אתית לגבי. אמר, רב מתיבתא פתח ואמר, ויוסף ישית ידו על עיניך. חדוה הוא. אמאי סתימו דעיינין למיתא. בגין דעיינין, גוונין דהאי עלמא אינון, וחיזו ודיוקנא דהאי עלמא בהו, איהו אסתים מניה האי עלמא, חיזו דהאי עלמא. אסתימו עינוי, כל חיזו דהאי עלמא, הא אתחשך מניה. וחשכין מניה חיזו דעינוי, לית ליה חיזו בהאי עלמא, מתמן ולהלאה. אר"ש, יאות תקונא דקדמאי, וחכמתא דלהון יתיר ממלאכין קדישין.
א"ל, יוסף אמאי ישית ידו מכל בנוי. ואי תימא על בשורה דיליה, מבעי ליה ויוסף חי תראה. א"ל ישית ידו בגין דרחימו דיליה הוה, ובג"כ דא אסתים מיניה נהירו דהאי עלמא, ודא נטיל ליה. מאן דאסתים עינוי, רחימא דיליה אחזי הכי: חיזו דילך דהאי עלמא אתאביד, הא אנא חיזו דילך באתרך. מכאן ולהלאה יתתקנון לך חיזו אחרא, דההוא עלמא.
אר"ש, מה אתהני האי למיתא, ומה תועלתא אית ליה בהאי. מאן דיבעי למשאל יומא מה דאצטרך לאפקחא עינוי, בגין לאחזאה דעדיין אזדמן איהו, לאתבא לחיזו דהאי עלמא כדבקדמין.

— 30 —
א"ל אי חסידא קדישא, ודאי אי לא אסתים מניה כל חיזו דהאי עלמא, ולא אתאביד כלא מניה, לא להוי ליה חיזו וחולקא דההוא עלמא. עלמא דא, בהפוכא איהו מההוא עלמא דאנן ביה, דבזמנא דתחיית מתייא, אפילו כחוטא דשערא לא הוה מעובדא דהאי עלמא, דכלא אתאביד בקדמיתא, בההוא טלא ויתעבר מניה כל זוהמא, ולבתר יתעביד כחמירא דא, ומניה יתעביד גופא בריה חדתא, כך הכא.
א"ל רבי שמעון, ודאי ידענא דאתון מלובשין תמן, בלבוש יקר, דגופא דכיא קדישא. אי הוה בגוונא דא בהאי עלמא, ב"נ דאתחזי בההוא גופא, כגוונא דאתון קיימין בההוא עלמא.
א"ל, מלה דא שאילו קמי רב מתיבתא, תרין עולימין דאתלבשו ביננא, בתר דסבלו צערא על חובא, דלא אתחזי לגלאה, ושאילו דא קמי רב מתיבתא. ואיהו אמר, דהא הוה בהאי עלמא הכי. מנלן. דכתיב ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות, אתלבשת בההוא דיוקנא דההוא עלמא. מלכות: דא רוחא דקודשא, דהא מלכות שמיא, נשיב רוחא, מההוא רוחא דאוירא דההוא עלמא, ואתלבשא ביה אסתר.
וכד עאלת קמי מלכא אחשורוש, וחמא ההוא לבושא דנהורא, דיוקנאה אדמי למלאך אלהים. פרחה מניה נשמתא לפום שעתא. מרדכי אוף הכי, דכתיב ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות. לבוש מלכות, ודאי, דיוקנא דההוא עלמא. וע"ד כתיב, כי נפל פחד מרדכי עליהם. פחד מרדכי, ולא פחד אחשורוש. אמר רבי שמעון, כמה מתיקין אינון מלין, זכאה חולקי, והא ידענא דצדיקייא בהאי עלמא, מתלבשן בלבושא דאקרי לבוש מלכות, והכי הוא ודאי.
א"ל, אוירא דג"ע, נשיבו דרוח קודשא אינון, ומתלבשן ביה צדיקייא, כגוונא דהוו בהאי עלמא. ולבתר, רוח קודשא שראת, על רישא דכל חד וחד. ואתעטר ואתעבידא ליה עטרא. וכך הוה למרדכי, דכתיב בלבוש מלכות, דיוקנא דההוא עלמא. ולבתר ועטרת זהב גדולה, דא עטרת, דשריאת על רישיהון דצדיקייא בההוא עלמא. כד קבילו ישראל אורייתא, כגוונא דא הוה להון. עד דחבו, דכתיב בהו, ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. אתפשטו מההוא לבושא.
וכן כתיב ביהושע כהנא רבא, הסירו הבגדים הצואים מעליו. וכתיב וילבישוהו בגדים, אלין לבושין דההוא עלמא. מהכא מלין קדמאין. ומהכא, דכל זמנא דגופא דהאי עלמא קיימא בקברא בקיומא, לא אתלבש רוחא בלבושא דההוא עלמא. דכתיב ויסירו הבגדים הצואים מעליו בקדמיתא. ולבתר וילבישוהו בגדים. ומלאך יי' עומד, מהו עומד. אלא דא הוא עטרא, דאקרי מלאך יי', דקיימא על רישיהון דצדיקייא ודא איהו עומד. עומד על רישא לעילא. לבתר דאתלבשן בהאי לבושא דיקר.
תרין גופין כחדא, לא יכלין למיקם, כל זמנא דהאי קיים, רוחא לא מקבלא אחרא. אתעבר דא, הא אחרא זמינא מיד, ודאי, דא נפיק, ודא עאל. כגוונא דיצר טוב ויצר רע. בהאי עלמא. לא בעי קב"ה דתרווייהו יקומון כחדא.
אמר ליה, תווהנא על מה דכתיב והשטן עומד על ימינו לשטנו. וכי יהושע בן יהוצדק כך, שאר בני עלמא על אחת כמה וכמה. א"ל, חסידא קדישא, כמה טמירין סתימין מלין אלין, אע"ג דחברייא ידעין במלין דההוא עלמא, לא יכלין למנדע ברזין אלין.
א"ל, כיון דבר נש בההוא עלמא, מה תועלתא אית לההוא שטן לאסטאה ליה, ולא די ליה דאפיק נשמתיה מניה, וקטיל ליה. אמר ליה אי חסידא קדישא, זכאה חולקך, ת"ח תיאובתא דשטן לא הוה, אלא בגין דלא יתלבש ההוא זכאה בלבושא דכיא קדישא, דכיון דחזי ההוא שטן, דלבושא דיליה אתדחיא, ולא אתחשיב, על דא אסטי ליה. מאי טעמא. בגין דאי אתלבש בההוא לבוש יקר, מיד לבושא דזוהמא, ועבידתא דההוא שטן, יתבטל ויעבר מעלמא, ולא ניחא ליה לשטן.
ותו, דבכל זמנא דלא אתלבש, פקדא רוחא לההוא גופא דזוהמא דיליה, וניחא ליה לשטן. וכיון דאתלבש בההוא לבוש יקר, הא אתבטל גווני דיצרא בישא, וגופא דיליה, ולית ליה דוכרנא בהדיה לעלמין.
ואי תימא, דאנן פקדין לבי קברי בריש כל ליליא, לאו על גופא אלא על נפשא. דהא כל זמנא דבשרא קיימא, רוחא פקדא עלה דנפשא, ונפשא פקדא לגופא. אבל השתא, פקדונא דילן איהו לנפשא, דאיהי משתככא. ואשתארת בשכוכי גו גרמי. ובג"כ, בריש כל ליליא, פקדונא דרוחא לנפשא, ולא על בשרא.

— 31 —
אי חסידא קדישא, תא ואגלי לך מלה סתימא. בניינא דגופא דבר נש הכי הוא, רוחא מעם רוחא דקודשא. נשמתא מגו אילנא דחיי. כיון דרוחא קדישא, יהב חילא, מיד רתיכין דיליה. יהבין חילייהו. חילא דלהון, גרמי ושייפין. כלהו מסטרא דלהון, ותקונייהו דא על דא. סט"א יהבת בשרא, ומסטרא דילה, אתיא בשרא, ולא מלה אחרא. רתיכין דילה, יהבין כל אינון גידין וערקין, לאמשכא דמא לבשרא. בתר דאלין יהבי חילייהו, שמיא יהבי חילייהו, ומאן אינון. עור דאתמשך על כלא. כגוונא דלהון.
לבתר מתחברן שמיא וארעא כחדא, ויהבי ד' יסודי אלין: אשא, ומיא ואוירא, ועפרא. לאגנא על אלין, ולחפיא על כלא. לבתר, כל חד נטיל חולקיה דיהב, ואתבטל. רוחא דקודשא, ורתיכין דיליה, חולקייהו קיימא. רוחא דקודשא, רוחא דיליה קיימא ונשמתא סלקא. רתיכין דרוחא דקודשא, גרמין דלהון קיימין. וע"ד חשיבו דגופא, גרמין הוו. ובג"כ כתיב, ועצמותיך יחליץ. ובשרא לא כתיב ביה הכי.
וכל זמנא דבשרא דסטרא אחרא קיימא בקיומא, ההוא שטן קיימא לאסטנא אתאביד בשרא, לית ליה רשו לאסטנא, דהא לית ליה על מה דיסתמיך. וע"ד כתיב, יכל בשרו מרואי ושפו עצמותיו לא ראו. מההוא חיזו דשטן דקיימא לאסטנא, דלא יכיל, כיון דיכל בשרו. ושפו עצמותיו לא ראו, לא אתחזון לקרבא לגביה, דלית ליה בהון חולקא, כיון דשף כל חד וחד מדוכתיה, לא תבע עלייהו, ולא קאים לאסטנא בגינייהו. לבתר דבשרא מתעכלא, הא לא יתבע דינא, ולא קאים לאסטנא, דהא לית ליה על מה דיסתמיך, ולא אדכר לב"נ בשום מלה דעלמא. א"ר שמעון, השתא ידענא מלין על תקונייהו, ודאי יאות הוא ליה לאסטנא.

— 32 —
א"ל ר', חגור זינך, ותקין גרמך, אי תבעי למנדע מלין דשארית. או אי תשאל בהני מלין, אימא לי. א"ל ודאי, הא ידענא דביתאי שכיבת, דלא ידענא מנה כלום. וחברייא ידעין. נשין מ"ט דעתייהו קלה.
א"ל דעתא אתיא בשית דרגין, וכל חד נטיל חולקיה, מה דאשתאר, קל איהו. אבל יקירא דא, אי לאו דאשת כסילות אשתתף בה. במלה דא לא תשאל, דהא ידענא דלאו על דביתך שאלת, אלא על מה דכתיב, הנה יי' רוכב על עב קל. וההוא עב קל אקרי דעת, מההיא כלה יראת יי', ואיהי קיימא באמצעיתא כגוונא דדעת עלאה, אבל אקרי קל. והא ידענא שאלתא דילך מאי היא.

— 33 —
אבל שארי וחגור זינך, וקטיר קטרך, דהא עידנא הוא לגלאה, כמה דשארית עובדא. דעל אנפי רוחב ביתא, אולם דעזרה לגו. בהאי עזרה, אית תריסר פתחין, לפום חושבן שבטיא דישראל. בפתחא חדא, כתיב ראובן. ובפתחא אחרא, כתיב שמעון. וכן כל שבטיא דישראל, רשימין על אינון פתחין. בזמנא דיסלקון לאתחזאה קמי מאריה דעלמא. מאן דעייל בפתחא דרשים ביה ראובן, אי משבטא דראובן איהו, מקבלין ליה פתחין, ואי לא פלטין ליה לבר. וכן בכלהו, דלא יקבלון פתחין, אלא למאן דאיהו מההוא שבטא דרשים בהון. ובדא יתחקקון וישתמודען כל חד וחד.
[א] תלת מאה ושתין וחמש עמודין דנהורא מלהטא, אית בכל סטרא, מאינון ארבע סטרין. כל אלין עמודין, אקרון עמודים חיים. בגין דלא קיימא נהורא דלהון שכיך באתר חד. וכלהו, אלין סלקין, ואלין נחתין. יהבי דוכתא דא לדא. אלין דסלקין בטשין דא בדא, ומנגני נגונא. ואלין דנחתי אוף הכי.[ב] אלין דסלקי דנגני, נגונא, מאי נגונא מנגני. שיר יתמא. מזמור שירו ליי' שיר חדש כי נפלאות עשה וגו'. שיר חדש, וכי אית שיר עתיק. אלא שיר, דעד כען מלאכין קדישין לא שבחו ליה, בגין דאיהו חדש. מאי טעמא איהו חדש. בגין דההוא דמחדש עולימוי, משבח ליה, ואמר ליה. והכי אמר רב מתיבתא, דא אקרי חדש ואיהו חדש. בגין דדביק בשמשא, ולא אתפרש מניה. לאפקא סטרא אחרא, דלית ביה חדושא, דכתיב ביה ואין כל חדש. זקן הוא ואתבלי, ולא אתחדש.
תו פתח רב מתיבתא. שרה אתחדשת בעדונא, דרגא דילה גרים, דכתיב אחרי בלותי היתה לי עדנה. מאי עדנה, משיכו דעדן עלאה. ובגין דאתמשך עלה מסטר דנוקבא, כתיב עדנה בה"א ובג"כ כתיב היתה, ולא היה.
ואדני זקן. וכי אע"ג דאיהו זקן, לא אתחזי לאולדא. אלא לאו מלתא זעירתא אמרה לגביה, דבגין ההוא זקן, לא אתחדש ולא עביד תולדין, דאלמלא הוה עביד תולדין הוה מטשטשא עלמא. ועל דא אהדר מלין קודשא בריך הוא, למה זה צחקה שרה וגו'. ואי תימא והא כתיב ואברהם זקן בא בימים. אלא בא בימים, באינון יומין עלאין, דמחדשי עולמין כנשרא. וע"ד נגונא דא נגונא דההוא חדש איהו. הושיעה לו, למאן. לההוא חדש, הושיעה ימינא דמלכא עלאה, ודרועא דיליה.
אינון דנחתי, אוף הכי מנגני, ואמרי שירה אחרא יתמא. ומאן איהו. מזמור לתודה, דאיהו יתמא, אוף הכי.
נהורא דלהון חד אתחזי. וכד מתגלגלי, אתחזן חמש גוונין דנהורין. בכל עמודא ועמודא. עמודין אלין כלהו חללין מלגאו. וכד סלקי ונחתי, נפקי מנייהו שלהובין דנורא, כגווני חיזור ושושן. לעילא מכל עמודא ועמודא, אית תלת תפוחין, דבטשי בהו תלת גוונין, סומק ירוק וחוור. בכל גוון וגוון מלהטן אתוון בלטי, משלהובא ירוקא דאשא, ולא משתככי לעלמין. ולית מאן דיקום עלייהו.
ארבע גלגלין מתחמן עובד ציור, בכל עמודא ועמודא. באינון גלגלין, אית פליאן רברבן. כד מסתחרן מפקין מנייהו זגין דדהבא ואבני יקר. ומיד מתכנשי בגווייהו, ולא נפלי לארעא. כד נפקין אינון זגין דדהבא, ואינון אבני יקר גו אסתחרותא דגלגלין, אשתמע קלא דאמרי, זאת נחלת עבדי יי' וצדקתם מאתי נאם יי'.
תרין אריין בכל גלגלא וגלגלא, אריא חדא מסטרא חדא, ואריא חדא מסטרא חדא, וכלהו מאשא ירוקא, ובגלגולא דקא מסתחרן גלגלין, מתחבקן אלין באלין. ואזלי כלהו, בגלגולא מתדבקן דא בדא. כד סלקין עמודין, מנהמן אריין אלין באלין, ותפוחין פרחין באוירא, וסלקין לעילא, ובטשי אלין באלין באוירא. ותבו לאתרייהו, ומתמן נפלי. ואריין פשטי ידייהו לנטלא לון, וסלקין אלין מגרמייהו. אי חסידא קדישא, מאן חמא חכמתא דאומנו, דצייר קב"ה בעמודין אלין.
בפלגו יומא נפקי תרין נשרין בכל גלגלא וגלגלא, ולא ידיע אתר דנפקי מתמן, ושריין על רישיהון דאלין אריין. וכדין משתככי עמודין וגלגלין, וקיימי בקיומייהו. ותפוחין נפלי על פומייהו דנשרי, ומקבלי לון. ומיד פרחין מפומא לפומא, ואזלין ומשטטי בינייהו, ותבו לאתרייהו, ולא ידיע מאן היא. לבתר שעתא ופלגא, נשרין ארימין קלא, ומנגנין נגונא תאיבא, ואתטמרן, ולא ידיע בהי אתר.

— 34 —
סחרנייהו דאינון עמודין, אית שבכין עובד ציור. אשא סומקא, ונהורא חוורא, וחוטין דדהבא, סחור סחור, סחרין לכל סטר. ומעיינא דמיא כד"א והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חצים אל הים הקדמוני וחצים אל הים האחרון.
הכא פריש רב מתיבתא קרא דא לגו, וקליה אשתמע לבר. מדהוה פריש קרא דא. קל ינוקא אתער מלבר, ההוא ינוקא דהוה פריש תלמודיה, וגמיר קמי חד עמודא דעלמא, בריה דרבי יהודה, דרבית אנת. והוו אחדי ביה לדינא, וקליה אתער מלבר, בהאי קרא, ואמר, מיא דאינון מלרע היך סלקין לעילא מניה, לאתר עלאה יתיר מניה, בכמה דרגין, ומה אצטרך לון לאינון מיין לעילא. ומה אתר דכל מבועין ונחלין נפקין מניה, ולית פסיקו למבועי ונחלי, אתשקיא מאתר נגיב, מאן חמא חפירא דבירא, יהיב מיין למבועא דנביע. וכי ירושלם, יהיב מיין אל הים הקדמוני, אתר דכל מימין דעלמא נפקי מתמן, ונבעין מניה. אי חסידא קדישא, לקלא דא אשתככו, וצייתו כל קלין דבני מתיבתי דתמן, ובג"כ לא יכילו מארי דדינא למקרב גביה.
בכה ר' שמעון, א"ל לא תבכי בוצינא קדישא, זכאה חולקך, דאפילו ינוקי, מנך אמרי רזין סתימין דאורייתא. תא, ואימא לך, מה דעבדו בני מתיבתי על קליה דההוא ינוקא, כד עאל קליה דההוא ינוקא, כגירא לגו, וכלהו צייתי ליה. בההיא שעתא אזדעזע רב מתיבתא, וכל אינון דהוו קמיה, ואמר, מאן אינון דלא שבקין לההוא ברא דאלהא חייא, למיעל. קמו ואחידו ביה תלת עמודין דקיימי קמי רב מתיבתא, ועאל. וכל בני מתיבתי אתכנשו לגביה, אמר רב מתיבתא, אימא קראיך ברא קדישא.
אמר, עד כען דחילנא, דהא אנא ממתיבתא אחרינא הוינא, והכי אמרו לי, כד מארי דדינא הוו אחדין ביה, א"ל, לא תדחל ברא קדישא, הכא תהא ביננא שבעה יומין, ותתסחי בכל יומא מטלא קדישא. ולבתר יסלקון לך. לגו ההוא מתיבתא בשאר ינוקא דהכא.
פתח ההוא ינוקא ואמר, והיה ביום ההוא. ההוא, לא ידיע מאן הוא. אלא בכל אתר ביום ההוא, יומא בתראה הוא, אמאי אקרי יום ההוא. אלא דא הוא יומא דאחיד סופא בשירותא. שירותא אקרי הוא, כד"א ועבד הלוי הוא פולחנא דלוי, לדרגא דאקרי הוא, טמיר וגניז. ואקרי ההוא, לאחזאה סופא דכל דרגין, דאיהו שירותא, וכלא חד. ובגין דאיהו סופא, אתוסף ביה ה'.
זמינא ירושלם לאפקא מיין, ולנבעא נביעו, הכא אית לומר, סופא דכל דרגין, לאו איהו ירושלם, אלא ודאי ירושלם ויומא ההוא כלא חד. מה בין האי להאי. אלא ירושלם, כל דרגין קדישין דילה, כד אסתחרן, אקרון ירושלם. והכי אתחמאן. ואית דרגין דסחרן, ואקרון עזרות, אלין פנימאין, ואלין לבר. ואית דרגין דאקרון כד אסתחרן, לשכות. ואית דרגין דאקרון כד אסתחרן, היכל ודביר. לגו מכל אינון דרגין, אית חד נקודה, כבודה בת מלך פנימה. נקודה דא, אקרי יום ההוא, וסימניך ההוא יקרא ארץ.
וכד יקום יומא דא, מגו שבכין דעזרה יקום נביעו דמיא, וההוא נביעו מן הים הקדמוני להוי. כגוונא דאמא, דברה בין דרועהא, ומסגיאו חלבא דיניק, אתמלי פומיה, ואתרבי ביה, אריק חלבא לפומא דאמיה. כך חצים אל הים הקדמוני.
נטליה רב מתיבתא, ונשקיה. אמר חייך, הכי אוקמוה במתיבתא דרקיעא, והכי הוא ודאי. ים האחרון: דרגין בתראין דילה. אי חסידא קדישא, כמה חדוה על חדוה, אתוסף בההוא ינוקא, גו בני מתיבתי. כ"ז טעמי דאורייתא, אמר ההוא ינוקא. ושבעין כתרין אעטרוה לאבוה בההוא יומא. זכאה חולקיה, מאן דזכי למילף לבריה. אמר רבי שמעון, לא זכה אבוה למילף ליה. אמר, אבוה שבק.
ורזא סתימא הוה בהאי ינוקא, על מה דאסתלק מעלמא, ועל דבעו למידן דיניה, ואשתזיב מניה, דא הוה באתגלייא, דהוה מכסיף לרביה קמי כלא, בשאלתין וקושיין דיליה, ולא חייש למהך לאחרא, לאתקנא תלמודוי, וחליש דעתא דרביה. וע"ד בעו למידן ליה בדינא תקיפא. ובג"כ, אף על גב דאשתזיב ממאריהון דדינא, לא אשתזיב הכא. שבעה יומין הוי דלא אשתלים דיוקניה. וכד הוה אסתחי, בכאבא יתירא קמי כלא כל אינון שבעה יומין עד דאשתלים דיוקניה. ועל דאסתלק מעלמא לא תבעי למנדע. אי רבי, אי רבי, זכאה חולקך.
ת"ח, תחות עגולא דאינון שבכין, דתמן באינון מיין דההוא נביעו דמעיינא, אתרשים נביעו חד, ואתפשט ונפיק לבר, ועאל גו ימא רבא. ורשים ביה ארחא בלבא דימא, ומיניה שתי לויתן, ורוי, וחדי, ואתרבי ברבוייא. וכד נפיק נביעו אחרא, ההוא נביעו אתפשט ואזיל בטמירו, תחות תהומא, לגו ימא בתראה. וכל אינון מים זדונים, ומיין תקיפין, מאיך לון, וכפיף לון, דלא יפקון לחבלא בני עלמא. וסימן הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה.
ובאמצעיתא דההיא עזרה, אית תרין כרובים, עובדא דאומנא דמלכא קדישא. ולא יכלין לקיימא בהו, עלאין ותתאין. ותחותייהו זמנין כל ישראל לקיימא, דלא יפקון מתחות גדפייהו לבר, זכאין ליהוון, כל דעאלין תחות גדפייהו. תליסר אלפי מגדלין דשמשא, דנהיר בצעצועא, כדקא יאות. רב מתיבתא בג"כ זכה לההוא יקר.

— 35 —
מאן יכיל למימר, מאינון מלין דקא מתחדשן בכל יומא, מקמי רב מתיבתא, אי רבי, בכל זמנא דרוחין דכורין סלקין לעילא. נשין בההוא זמנא נפקי כלהו, ומתכנשי לגו היכלא דבתיה תמן, וחדאין תמן, בכמה מלין עתיקין. ומתמן נפקין, ועאלין כלהו. והיא עמהון, לגו היכלא דסרח. וחדאן בכמה מלין חדתין ועתיקין, ומתמן נפקין והיא עמהון, ועאלין לגו היכלא דיוכבד. וכן בכל אינון היכלין.
השתא ר' אימא לך רזא חדא. ת"ח, בכל שמטה ושמטה, כרוזא נפיק, אתכנישו גוברין ונשין, וכל אינון בני מהימנותא, וסליקו. כדין כלהו מתפשטין דכורין ונשין, וסלקין. וכל אינון ינוקי מחלב, עאלין לגו מתיבתא דרקיעא, וחדאן חדוה, ועלויא דלהון, ותמן חדו על חדו. וההוא נער דמפתחן דמאריה בידיה, קם, ואמר לון כמה מלין חדתין ועתיקין, וכלהו חמאן חדוה, דלית חדוה כההיא חדוה.
לבתר עאלין כלהו לגו כמה פרוכתין, וכמה היכלין גניזין תמן. דאינון נהרין בנעם יי', בגו היכלא דאהבה דקב"ה. ודא הוא דכתיב, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. לבתר פרחין ינוקין לעילא, ואינון פרחין לתתא, ומהדרין לדוכתייהו, ומתלבשן כדבקדמיתא. זכאה עמא דכל טובא דההוא עלמא מחכאן.
אר"ש, כמה מתיקין מלין דשמענא. זכאה חולקא דידי, דזכינא לכל האי למשמע, זכאה יומא דנפיקנא הכא. אמרי ליה רבי, תלת יומין אית לן רשו למיתי גבך, ולבתר חד יומא חדוה דילך.

— 36 —
איהו משיך משיכו מסטרא דיליה, ואתטמר ואתחפא תחות אתר דאקרי תא הרצים, עד פלגו ליליא. מבתר פלגו ליליא, שלהובא דעמודא דיצחק נפיק, ובטש בהאי תרנגולא דאקרי גבר, כגוונא דגבר אחרא עלאה עליה. כיון דבטש ביה האי גבר, קרי ויהיב שית קלין, וכלהו בסכלתנו.
בשעתא דאיהו קרי, כל תרנגולין דהאי עלמא קראן, ונפיק מניה שלהובא אחרא, ומטי לון תחות גדפייהו, וקראן. איהו מה קרי. בשעתא קדמאה קרי ואמר, קול יי' בכח קול יי' בהדר. ובשעתא תניינא קרי ואמר, קול יי' שובר ארזים. בשעתא תליתאה קרי ואמר, קול יי' חוצב להבות אש. בשעתא רביעאה קרי ואמר, קול יי' יחיל מדבר וגו'. בשעתא חמישאה קרי ואמר, קול יי' על המים וגו'. בשעתא שתיתאה קרי ואמר, קול יי' יחולל אילות וגו'. לבתר קרי ואמר, קול אומר קרא ואמר מה אקרא וגו'. ודא איהו תרנגולא דקרי, ולא שכיך ולבתר קרי כמלקדמין.
ומאי קרי. כל עובדין דבני עלמא, בגין דאיהו מאריה דאחמתא וקסת הסופר בחרצוי. וכל עובדין דבני עלמא כתיב בכל יומא. ובליליא, בתר דקרי כל קריאן אלין, קרי כל מה דכתב ביומא.
[א] ואלמלא רגלוי אצבעאן דיליה, דאינון תרין דרגין, חד ההוא דקיימא באמצעיתא. דאיהו רב. וההוא דקיימא מאחורא, דאיהו זעיר, דקא מעכבין ליה, יהא מוקיד עלמא בשלהובוי. ומה עבדי. כיון דסליק צפרא, וחוטא דנהירו נפיק מסטר דרום, כדין מתחברין כלהו, ואתעבדין תרין רגלין תרין טלפין כעגלא, לקיימא דכתיב וכף רגליהם ככף רגל עגל, והא ידעת רזא דא. שאלת ענפא דגורן.[ב] לגו בעזרה דא, אית תלת מאה ושתין וחמשה היכלין, כחושבן יומי שתא. ובכל פתחא ופתחא כתיב, יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך. לא ידיע מאי הוא בהני היכלין, אלא כלהו, אתחמן עובד ציור. שבע סדרין דמרגלאן אתחמן אלין באלין, בכל חד וחד.

— 37 —
אי חסידא קדישא, כמה משבח רב מתיבתא היכלא חדא, דאיהו בריש סטר מזרח דעזרה דא, בגין דארבע אינון בד' סטרין דעלמא, אבל היכלא דסטר מזרח, אסגי נהורין דיליה יתיר מכלהו.
יומא חד, בימא רבא, לויתן נפיק, וכל ימא אזדעזע, וכל נוני אזלין לכאן ולכאן, כד מטי לויתן בפתחא דפתחא דתהומא, שארי למחדי, ואשתכך תמן תהומי, אלא ההוא כחיזו דמעיין, ואתחפיין נהורין, ולא אתחזון כל אינון נהורין, בר נהורא דהיכלא דבסטר מזרח דא.
ההוא מרגלא דקא אפיק לויתן, מגו ההוא תהומא דאקרי סגדו"ן, ממה אתעביד. אלא יומא דא דקא אפיק לויתן, דאזדעזע ימא, יומא דאתחרב בי מקדשא, ט' באב איהו. וההוא מרגלא, דכד דכיר קב"ה לבנוי, ואושיד תרין דמעין לגו ימא רבא, חד נפיל לגו תהומא דא דאקרי סגדו"ן, וחד נפיל לגו תהומא אחרא דאקרי גילב"א.
בגין דחמש תהומי אחרנין אינון בימא רבא. אבל לא חשיבין כהני אחרנין, וכיון דנפלי אינון דמעין, קפאן גו תהומי חד. וחד אטבע גו תהומא, דאקרי גילב"א.

— 38 —
דתתא גו שמרים דחמרא, דורדיין בישין, נפיק חד ערעורא מקטרגא, מזיקא קדמאה, ואיהו ברוחא דיוקנא דאדם, כד קריב לגו קודשא. כיון דמתעבר מתמן, ובעי לנחתא לתתא, לאתלבשא בלבושא לנזקא עלמא, נחית הוא ורתיכוי. ולבושא קדמאה דקא נקיט תבנית שור, דיוקנא דשור. וקדמאה לנזיקין מאינון ארבע, שור איהו. ואינון ארבע אבות לנזקא עלמא. וכלהו תלתא אבות נזיקין, בר שור, כלהו דיליה.
וע"ד כתיב, וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב. מהו אוכל עשב. הא דרשינן ביה אבל עקרא דמלה, מתמצית הלחם, ולא שבעת זיני דגן, לית ליה בהו חולקא, ולא יאות ליה למהוי תמן.
מדוכתייהו, ואלין יתבין בדוכתייהו, עד לא נפקי אלין, זמינין אלין, נהירו ונציצו דלהון, לא יכלין עיינין למסבל. אזלין בסחרנין, לית להון שכיכו לעלמין.
כד אסתכל ב"נ בהאי היכלא, מיד באסתכלותא קדמאה, אתחזי זעיר ולא זעיר, אסתכל יתיר, אתחזי רב. תו אסתכל, אתחזי יתיר רב, כל מה דאסתכל, הכי אתחזי באתפשטותא רב ועלאה, עד דדמי באסתכלותא כמלא נימא, דלית ליה שיעורא.
עובדין סגיאין לגו, דלא ידיע אומנו דלהון, מניה נהרא עזרה, וכל מה דאית בה, בר כרובים דנהורא דלהון סלקא עד רום רקיעא, בגוונין סגיאין, ונהורין מנצצן. אלף וחמש מאה וחמשה ושבעין גופנין, עבדין איבין בעזרה דא.

— 39 —
יתיר חובק את ידיו, במרירו ואנינו דיליה, ולבתר אוכל את בשרו בעל כרחיה, דלית ליה רשו לשלטאה על מלה אחרא. מה אתהני ליה בכל מה דאסטי ועביד ועמל, דלבתר לית ליה רשו, אלא על דיליה, לבתר מרקיד וחדי, ככסיל בלא דעתא כלל, ואזיל בלא תועלתא, ואכיל לבשרא. ובשאר לית ליה רשו. מרירו דעילא ותתא, כד ישראל בעאקו, ואכלי לון שנאיהון ולא יהבי חילא בעובדין טבין דלהון, לאפקא מניה.
ואפילו מבשריה דאיהו מהאי סטר, אבאיש קמי מלכא קדישא, דאיהו רחום וחנון. אבל על דיליה, רוחא קדישא ונשמתא קדישא, לית עלאין ותתאין יכלין לשלטא עלוי כלל. וע"ד כל תסקופין, וכל מה דאסטי ההוא רע, דחשיב למשלט על רוחא קדישא, ולבתר לא יכיל, וישוב ואוכל את בשרו. מה תועלתא הוה ליה. ועוד דאינון חפאן כלהו כערטיראה תקיף, ולית שכיכו לעלאין ותתאין.
תא ואימא לך מלה. אי תימא, דחדו הוא למלאך המות, כד קטיל בני נשא. לאו. אלא בגין דחמי דרעותא דמאריה בכך, אחזי גרמיה בחדו, למעבד רעותיה דקב"ה, דכתיב רוח סערה עושה דברו. א"ל ר"ש, והא איהו אזיל ומרקד בחדוה קמי נשין. א"ל אי חסידא קדישא, ודאי הכי הוא, לאחזאה קמי מלכא דניחא ליה ברעותיה דמלכא. אבל נייחא דיליה בהספדא דנשין, איהו רקיד ואודניה להספדא.
א"ל אי הכי, אמאי אזיל ואסטי על ב"נ לעילא, ואדכר לחובוי. א"ל, בגין דאיהו זקן וכסיל, וחשיב למשלט על רוחא, וכל תאובתיה בגיני כך איהו, לסוף לא שליט אלא על דיליה. בשרא דיליה. וע"ד כתיב, ישוב עמלו בראשו.

— 40 —
אזיל ובעי לארגשא עלמא, ומיא סליקין מגו שאר תהומין, ובעאן לחפיא עלמא, אינון דמעין רתיחין יתיר מכל אשא דעלמא. ומגו תוקף דרתיחו דלהון, אקפו מיא, גו ימא דנקפא. ואלמלא דרמז קב"ה חד נשיבו מסטרא דאברהם, מעמודא דיליה, ואחזי על עלמא, לא יכיל למיקם אפילו רגעא חדא.
אינון דמעין כד נפלין גו ימא, אשתמע קלא בין ימא, עד מערתא דכפלתא. מקל נהימו דלהון דקא אשתמע תמן, כד עאלין גו ימא, מתערן אבהן קדמאי, וקמו, וחשבו דקב"ה בעי לאהפכא עלמא, עד דקלא נפיק ואמר לון, לא תדחלו רחימין קדישין, בגינכון דכיר קודשא בריך הוא לבניכון, ואיהו בעי דמפרק לון, ואתון תחמון.

— 41 —
אלפא ביתין כלהו, משלבן ומתצרפאן אלין באלין, ואתחברן בצרופא דשמא קדישא. כיון דאתחזון אתוון בצרופא דא, אלין גניזין, ונפקין אחרנין, וכן כלהו. אלין גניזין, ואלין נפקין, כלהו לגו בחלולא דאינון כפתורים.
תו פרחי תלת זמנין ביומא באוירא ונפקא לבר, וקיימא שמא בארבע אתוון, תליין באוירא שעתא ופלגא, לבתר גניז דא, מיד נפיק מגו אוירא מחלולא דיליה, שמא דתריסר אתוון, פרח ותליא באוירא, שעתא חדא, ולא יתיר. לבתר גניז דא, ונפקא מיד צרופא דאתוון אחרנין, שמא דכ"ב אתוון, ותליין באוירא שעתא אחרא, ואגניז. ומיד נפקי אתוון מחלולא אחרא, שמא דתמניא ועשרין אתוון, מתעטרין כלהו בכתרייהו, וקיימי שעתא ופלגא, ואגניז דא. ומיד נפקי תליא באוירא, שמא דעשרין וחמש אתוון בצרופייהו, וקיימא שעתא ותלת רגעי, נפקי אתוון דארבעין ותרין אתוון. לעלמא קיימא.
שמהן. אלא אתוון כולהו, לא משתככי לעלמין, בלטי ומנצצי לבר, וסלקי ונחתי, לית מאן דיכיל לקיימא בהו, בר משיח בטורח סגי. דא גניז, לבתר דקיימא תרין שעתין ועשרין ותרין רגעין, והאי שמא גליפא דע"ב אתוון קא נפיק. וקיימא ותליא באוירא, שעתא ופלגא. כל הני שמהן לא נפקי, ולא אתחזון, אלא זמנא חדא ביומא, אבל אינון אלפא ביתין, אתחזון פרחין באוירא, ומצרפין אלין באלין, תלת זמנין ביומא.
כד פרחן אתוון דאלפא ביתין, אלין פרחין מכאן, ואלין מכאן, ומתצרפן כלהו. כד נחית תמן רב מתיבתא, שארי, משיח חמא בצרופא דאלפא ביתא, אתוון כמה דחמא דניאל, דאינון ממתוס ננקפי אאלרן.

— 42 —
כל מעלי שבתא, כד מקדשין ישראל יומא לתתא, כרוזא כריז לארבע סטרי עלמא, אתכנשו משריין קדישין, אתקנו כרסיין. מאן חמי חדוה, בתלת מאה ותשעין רקיעין, כמה ממנן, כמה שלטונין, מתכנשין לאתרייהו. כיון דישראל לתתא מקדשין, כדין אתער אילנא דחייא, ואקיש באינון טרפין דיליה, רוח נשיבו חד מגו עלמא דאתי, ואינון ענפין דאילנא מתנענען, וסלקין ריחין דעלמא דאתי.
ההוא אילנא דחיי אתער, ואפיק נשמתין קדישין, ופריש על עלמא. ועם כל דא, נשמתין נפקין, ונשמתין עאלין, אלין מתערי אלין, אלין נפקין ואלין עאלין, ואילנא דחיי בחדוה.
וכדין, ישראל כלהו מתעטרין בעטרין דאינון נשמתין קדישין, כלהו בחדוה בנייחא. וכל השבת, אית לון ההוא חדוה, וההוא נייחא, וכל צדיקייא די בגנתא, כלהו סלקין ומתענגין בענוגא עלאה, דעלמא דאתי. כיון דנפיק שבתא, כלהו נשמתין פרחין וסלקין.
ת"ח, כד עייל שבתא נשמתין נחתין לשרייא על עמא קדישא. ונשמתין דצדיקייא סלקין לעילא. כד נפיק שבתא, נשמתין סלקין, אינון דשארו עלייהו דישראל. ונשמתין נחתין, אינון נשמתין דצדיקייא.
כיון דסלקין כלהו נשמתין דשארו עלייהו דישראל. סלקי וקיימין בדיוקנא קמי מלכא קדישא, וקב"ה שאיל לכלהו, מאי חדושא הוה לכו בההוא עלמא באורייתא. זכאה איהו מאן דחדושא דאורייתא אמרת קמיה. כמה חדוה עביד קב"ה, כניש לפמליא דיליה, ואמר, שמעו חדושא דאורייתא, דאמרת נשמתא דא דפלוני, וכלהו מוקמי ההיא מלה בתרי מתיבתי. אינון לתתא, וקב"ה לעילא, חתים לההיא מלה.
ת"ח, כד מלה אתחדש באורייתא, ונשמתא דנחתא בשבתא אתעסקת באינון מלין חדתין, וסלקי לעילא. כל פמליא דלעילא, צייתין לההוא מלה, וחיות הקדש מתרבין בגדפין, ומתלבשן בגדפין. וכד שאיל לון קב"ה, ולא תבין ושתקין, כדין חיות הקדש מה כתיב, בעמדם תרפינה כנפיהן, כמה דאת אמר כי עמדו לא ענו עוד. וכפתחו עמדו כל העם.
ואי תימא, שתיקה אמאי קרו ליה עמידה. אלא, בדבורא אית ז' שייפין דמתנענען בהדיה, לבא. ריאה. קנה. לשון. שניים. שפוון. בשר. ובשתיקה קיימו בקיומייהו, בלא נענועא. וע"ד קרי לשתיקה עמידה.
דהא רב המנונא סבא אמר, ישלח עזרך מקדש וגו'. מקדש, דא קדוש ידים. ומציון יסעדך, דא המוציא, דאיהו סעיד לבא דבר נש. יזכור כל מנחותיך, כל לאסגאה מלה אחרא, דא נטילת ידים בתרייתא. ועולתך ידשנה סלה, דא ברכת המזון בזמון. ואי את עביד כן, יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא. ובשבת מקדש, דא קדושא רבא. ועל מלה דא, אתעטרו צדיקייא בגן עדן, משבת לשבת אחרא.

— 43 —
תו פתח ואמר, על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון וגו'. על הר גבוה, האי ודאי הר העברים, אתר דמשה אתקבר. והא אוקמוה, דשכינתא תסלק לתמן, ותבשר עלמא. אבל כלא איהו, מבשרת ציון, דא איהי חפצי בה, אתתא דנתן בר דוד. אימא איהי דמשיחא, מנחם ב"ר עמיא"ל, ואיהי תיפוק ותבשר, ואיהי בכללא דמבשרת ציון.
קלא ישתמע בעלמא, ותרין מלכין יתערון בעלמא, לאגחא קרבא, ויפוק שמא קדישא על עלמא. מה תבשר ותימא. הנה יי' אלהים בחזק יבא וזרועו מושלה לו. הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו. הנה שכרו אתו, דקב"ה כריז בכל פמליא דלעילא, ויימא לון, אתכנשו ודאינו דינא. מאן דמסר נשמתיה על קדושת שמי, אגריה מאי הוא. ואינון יימרון כך וכך. מאן דסביל כמה חרופין וגדופין בכל יומא עלי, מהו אגריה. אינון אמרי כך. מאן דאתענש בכל יומא עלי, מהו אגריה. אינון אמרי כך. הה"ד, הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו.
מהו ופעולתו. אלא כמה דכתיב, מה רב טובך וגו'. פעלת לחוסים בך. דא הוא פעולתו. נגד בני אדם מהו. אלא נגד עכו"ם. אשר צפנת ליראיך, מהו אשר צפנת. וכי מאן יגזול ויטול מן ידוי, מה דהוא בעי למיהב, דכתיב צפנת.
אלא פוק וחמי עובדין דרחמנו דעבד קב"ה, במה דאיהו מחי, ביה יהיב אסוותא. במה מחי בשמאלא, בימינא קריב, ובשמאלא מחי. במה דמחי, ביה יהיב אסוותא לעולם, כתיב מצפון תפתח הרעה, ובצפון מחי. דמתמן נפקי כל דינין וכל גזירי קשיין. וביה שרי כל אגר טב, וכל טיבו, דזמין קב"ה למיהב לישראל. לזמנא דאתי, קרי קב"ה לצפון, ויימא ליה, בך יהבית כל טיבו, וכל אגר טוב לבני, דסבלו כמה בישין בהאי עלמא, על קדושת שמי. הב אגרין טבין דיהבית בך.
הה"ד אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי וגו'. וכי ארחא הכי הוא דדרום, לממנע ברכאן, והא כל ברכאן מסטרא דדרום, וכל טבין דעלמא מדרום נפקי, ואיהו אמר לתימן אל תכלאי.
אלא בההיא שעתא, יתער קב"ה לאברהם, ויימא ליה קום, דהא מטא זמנא דאנא פריק לבנך, למיהב לון אגר טב, על כל מה דסבלו בגלותא. ומגו דאברהם הוה בזבינו דלהון, דכתיב אם לא כי צורם מכרם, דא אברהם. הוה ליה כמאן דלא טב בעינוי, ואחמי גרמיה, כמאן דבעי דילקון על חוביהון יתיר, ויימא גבו מחוביהון, גבו מחטאיהון. א"ל קב"ה לאברהם, ידענא כלא איהו מה דאמרת לאנפין. אנא אוף הכי לאנפין. אל תכלאי, אנא בעי לפייסא לך על בנך. לא תמנע טיבו מנהון, לא תמנע אגר טב מנהון, כמה וכמה סבלו על חוביהון, ובגיני כך אומר לצפון תני. והיינו אשר צפנת, ודא הוא מלה דההיא מבשרת.
ותו תבשר זמנא תניינא, בשעתא דשכינתא תסלק על ההוא טורא עלאה, ותהך ותבשר לאבהן, מיד תהך לירושלם, ותחמי לה בחרבנא. תיעול לציון, ותמן תקרקר קירא כמלקדמין, על אתר בי מותבה, ועל יקרא דילה בההוא אתר. ותמן אומיאת, דלא תיטול מתמן, ולא תפוק, עד דקב"ה יפרוק לבנהא, ודא חפצי בה תבשר כמלקדמין ואמרת, צהלי ורני יושבת ציון כי גדול בקרבך וגו'. מאי גדול בקרבך. דא קב"ה דאיהו אתי לגבה, לאקמא לה מעפרא, ויימא לה התנערי מעפר קומי שבי ירושלם. ירושלם איהי, וירושלם שמה ודאי.
ובדא אוף הכי, כמה חדו על חדו הוי לצדיקייא בגן עדן. ובג"כ זכאה איהו, מאן דנשמתיה בשבת אסהידת קמי מלכא, על חדושא דאורייתא, דקב"ה, וכל פמליא דיליה, וכל אינון נשמתין דצדיקייא דהוו בגן עדן, כלהו מתעטרין בההוא מלה.
תו שמענא בוצינא קדישא, דכמה יקר על יקר, ועטרה על עטרה, מעטרן לאבוה דההוא ב"נ תמן, בשעתא דאמר קב"ה, אתכנשי למשמע חדושא ומלין חדתין דאורייתא, משמיה דפלוני בר פלוני, כמה אינון דנשקין על רישיה. כמה צדיקייא מעטרין ליה, כד נחתין. זכאה חולקיהון דכל אינון דמשתדלין באורייתא, יומא דשבתא משאר יומין. (עד כאן)

— 44 —
(רעיא מהימנא) ראשית עריסותיכם חלה תרימו וגו', פקודא דא להפריש חלה לכהן. חל"ה הכי חושבניה, מ"ג ביצים, וחומש ביצה, חד מחמש. ואית חומש חד מן חמשין, דאיהו ן'. ודא סימן מג"ן, דאיהו מיכא"ל גבריא"ל נוריא"ל. חלה, שכינתא. דבאתר דאלין מלאכין תמן, אבהן תמן. ובאתרא דאבהן תמן, שכינתא תמן. ובה ויחל, בה צלינא, הה"ד ויחל משה את פני יי' אלהיו. אדני ידוד אתה החלות להראות את עבדך. ובה חלה זכות אבות. ובה תמה זכות אבות לרשעים. דהוו מקבלים אגרייהו בהאי עלמא.
דמסטרא דימינא, דתמן י' דאיהו חכמה, שרותא דשמא דידוד, דאיהו אחזי זכותא על בנהא מימינא, דתמן רמ"ח פקודין דעשה. מסטרא דאת ה' בתראה, דאיהי לשמאלא דגבורה, דתמן לא תעשה, דאינון שס"ה, דתמן נדונין רשעים גמורים, תמה לון זכות אבות, ואתהפך לון שם יהו"ה, הוה"י. ואוליפנא מהמן הרשע, וכל זה איננו שוה לי. (ע"כ רעיא מהימנא).

— 45 —
ויאמר יי' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל וגו' ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם וגו'. ר' חזקיה פתח, ויראני את יהושע הכהן הגדול וגו'. כמה זכאין אינון ישראל, דקב"ה בעי ביקרהון על כל בני עלמא, ויהב לון אורייתא קדישא, ויהב לון נביאי מהימני, דמדברי להו באורייתא, בארח קשוט.
תא חזי, כל נביאי ונביאי דאוקים קב"ה לישראל, כלהו אתגלי קב"ה עלייהו, בדרגין עלאין קדישין, וחמו זיו יקרא קדישא דמלכא מאתר עלאה, אבל לא קריב כמשה, דהוה קריב למלכא יתיר מכלא, דהא זכאה חולקיה יתיר מכל בני עלמא, דעליה כתיב, פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות. ושאר נביאי, הוו חמאן מאתר רחיקא, כמה דאת אמר מרחוק יי' נראה לי.
א"ר חזקיה, הכי אוליפנא, כתיב וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי. וילך איש: דא קב"ה כד"א יי' איש מלחמה. מבית לוי: דא קב"ה, אתר דחכמה עלאה, וההוא זוהר מתחברן כחדא, דלא מתפרשן לעלמין. מבית לוי: דאשרי לויתן כל חידו בעלמא, הה"ד לויתן זה יצרת לשחק בו. ויקח את בת לוי, דא קב"ה, אתר דנהירו דסיהרא נהיר.
ותהר האשה ותלד בן. האשה ודאי, כד"א לזאת יקרא אשה. בקדמיתא בת לוי, הכי הוא ודאי. וכי בת לוי בקדמיתא, והשתא אשה. אלא הכי אוליפנא, אתתא עד לא אזדווגת, אתקריאת בת פלוני, בתר דאזדווגת. אתקרי אשה, והכא, בת ואשה, כלא בחד דרגא היא.
ותצפנהו ג' ירחים, אלין תלת ירחין דדינא קשיא שריא בעלמא. ומאי נינהו. תמו"ז וא"ב וטב"ת. מאי קא משמע לן. דעד דלא נחת משה לעלמא, שכיח הוה הוא לעילא, ועל דא אזדווגת ביה שכינתא מן יומא דאתיליד. מכאן אמר רבי שמעון, רוחיהון דצדיקייא שכיחין אינון לעילא, עד לא יחתון לעלמא.
ולא יכלה עוד הצפינו ותקח לו וגו' מאי ותקח לו תיבת גמא. דחפת ליה בסימנהא, למהוי נטיר מאינון נוני ימא, דשאטין בימא רבא, כמה דכתיב שם רמש ואין מספר. והיא חפת ליה למהוי נטיר מנייהו בחפו דסטרא דיובלא יקירא בתרי גוונין, בחיוור ואוכם, ואנח ליה למשה למישט בינייהו, לאשתמודע ביניהון, בגין דזמין הוא לסלקא בינייהו, זמנא אחרא, לקבלא אורייתא.
ותרד בת פרעה. דא היא, דאתיא מסטרא שמאלא דדינא קשיא, כמה דאתמר לרחוץ על היאור. על היאור דייקא, ולא על הים. ואי תימא, הא כתיב ומטך אשר הכית בו את היאור. ומשה לא הכה אלא בים, וקרייה קרא יאור. אלא יאור הוה דמחא אהרן על ידא דמשה, ושווייה קרא דאיהו עבד.
כהאי גוונא וימלא שבעת ימים אחרי הכות יי' את היאור, ואהרן הכה, אלא על דא דאתא מסטרא דקב"ה, קרייה קרא הכות יי', לבתר קרייה בשמא דמשה. ונערותיה הולכות, אינון שאר משריין דאתיין מסטרא דא.
ותפתח ותראהו את הילד. ותראהו, ותרא מבעי ליה, מאי ותראהו. והא אמר רבי שמעון לית לך מלה באורייתא, או את חד באורייתא, דלא אית ביה רזין יקירין ועלאין. אלא הכי אוליפנא, רשימא דמלכא ומטרוניתא אשתכחת ביה, ואינון רשימא דוא"ו ה"א, מיד ותחמול עליו וגו'. עד כאן לעילא. מכאן ולהלאה לתתא, בר האי קרא, דכתיב ותתצב אחותו מרחוק. אחותו דמאן. אחותו דהאי איהו, דקרא לכנסת ישראל אחותי, כד"א פתחי לי אחותי. מרחוק: כד"א, מרחוק יי' נראה לי.
מאי משמע. משמע דאינון זכאין, עד דלא נחתו לעלמא, אשתמודען אינון לעילא לגבי כלא, וכ"ש משה. ומשמע דנשמתהון דצדיקייא, אתמשך מאתר עלאה, כמה דאוקימנא. ורזא דמלה אוליפנא, דמשמע דאב ואם אית לנשמתא, כמה דאית אב ואם לגופא, בארעא.
ומשמע דבכל סטרין, בין לעילא, בין לתתא, מדכר ונוקבא כלא אתיא ואשתכח. והא אוקמוה רזא דכתיב, תוצא הארץ נפש חיה. הארץ, דא כנסת ישראל. נפש חיה, נפשא דאדם קדמאה עלאה, כמה דאתמר. אתא רבי אבא ונשקיה, אמר ודאי שפיר קא אמרת, והכא הוא כלא.
זכאה חולקיה דמשה נביאה מהימנא, על כל שאר נביאי עלמא. בגין כך, לא אשתדל ביה כד אסתלק מעלמא, בר קב"ה, דאעליה לפרגודיה. ועל דא סליק משה בנבואה עלאה, ובדרגין יקירין, מכל נביאי עלמא, ושאר נביאי חמאן בתר כותלין סגיאין.

— 46 —
ויראני את יהושע הכהן הגדול, מאי קא חמא, דהוה קאים קמי מלאכא, ומתלבש בלבושין מלוכלכין, עד דכרוזא נפיק, ואמר הסירו הבגדים הצואים מעליו. אמר רבי יצחק, כתיב הכא ועומד לפני המלאך, מאי לפני המלאך. דהוה דאין דינוי, ההוא דכתיב ביה, ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא. מאי קא משמע לן. דכל בר נש דלא זכי בהאי עלמא, לאתעטפא בעטופא דמצוה, ולאתלבשא בלבושא דמצוה. כד עייל בההוא עלמא, קאים בלבושא טנופא, דלא אצטריך, וקאים בדינא עליה.
ת"ח, כמה לבושין מזדמנין בההוא עלמא, וההוא בר נש דלא זכי בהאי עלמא בלבושין דמצוה, כד עייל לההוא עלמא, מלבשין ליה בחד לבושא דאשתמודע לגבי מאריהון דגיהנם, וההוא לבושא, ווי למאן דאתלבש ביה. דהא כמה גרדיני נמוסין, זמינין לאחדא ביה, ועיילי ליה לגיהנם. ושלמה מלכא צווח ואמר בכל עת יהיו בגדיך לבנים.
תאנא ברזא דספרא דצניעותא, ארבע מלכין נפקין לקדמת ארבע. בהו תליין כענבים באתכלא, צרירן בהו ז' רהיטין, סהדין סהדותא. ולא קיימין בדוכתייהו.
(רעיא מהימנא) ציצית, פקודא דא איהו, לאדכרא כל פקודי אורייתא בגינה. כד"א וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות יי' ועשיתם אותם. דא איהו סימנא דמלכא, לאדכרא ולמעבד.
כתיב ועשית ציץ זהב, והא אוקימנא רזא דציץ לאתעטרא ביה כהנא רבא. ודא איהו ציץ, לאסתכלא ביה עיינין, דאיהו סימן דעלמא עלאה, דאתעטר ביה כהנא רבא.
ובגין כך אסתכלותא דיליה מכפרא על עזות פנים, דלא קיימא לקמיה, אלא פנים דקשוט, רזא דכל אינון פנים עלאין, דאינון פנים דקשוט, פנים דאמת. דכלילן באמת דיעקב.
ציצית איהו נוקבא, רזא בעלמא תתאה. אסתכלותא לאדכרא. ציץ דכר, ציצית נוקבא, ודא לכל בר נש. ציץ לכהנא.
ותנינן, אסור לאסתכלא בשכינתא, בג"כ אית תכלא, בגין דתכלת, איהו כרסייא לבית דוד, ותקונא דיליה. ודא איהו דחלא מן קדם יי' לדחלא מההוא אתר. ועל דא וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות יי', ודא כרסייא דדיינין בה דיני נפשות, כמה דאוקמוה, דכל גוונין טבין לחלמא, בר תכלא, דאיהו כרסייא דסליק בדינא דנפשות.
כתיב ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. ונתנו על הכנף לא כתיב, אלא ונתנו על ציצית. דדא איהו דחפי על שאר חוטין.
וראיתם אותו וזכרתם, וכתיב, זכור את אשר עשה לך עמלק. מ"ט דא. אלא לברא דפריץ גדרא, ונשכיה כלבא. כל זמנא דאבוי בעי לאוכחא לבריה, הוה אמר הוי דכיר כד נשיך לך כלבא. אוף הכא וראיתם אותו וזכרתם, דדא איהו אתר דסלקין נשמתין למידן.
כגוונא דא, והיה כל הנשוך וראה אתו וחי, אמאי. אלא כד סליק לעינוי, וחמי דיוקנא דההוא דנשיך ליה, הוה דחיל, וצלי קדם יי', והוה ידע דאיהו עונשא דחייביא. כל זמן דברא חמי רצועה דאבוי, דחיל מאבוי. אשתזיב מרצועה, אשתזיב מכלא. מאן גרים ליה לאשתזבא. ההוא דחמי בעינוי ההוא רצועה, ההוא רצועה גרים ליה לאשתזבא. וע"ד וראה אתו וחי, חמי רצועה דאלקי ליה, ואיהו עביד ליה לאשתזבא. אוף הכא וראיתם אותו וזכרתם, ועשיתם ודאי. ואי לאו, הא רצועה, דהאי יגרום לכון, למהוי תבין לפולחנא דילי תדיר, וכדין ועשיתם.
ולא תתורו אחרי לבבכם, ימנע מנכון בישין ארחין אחרנין, ודאי, לא תתורו, ולא תעבדו בישין. ועל דא סלקא גוון תכלא. דא תכלת, דמיא לכסא הכבוד, מה כסא הכבוד, עביד לבר נש למהך לארחא דמישר, לדכאה ליה. אוף האי תכלת, עביד לב"נ למהך בארח מישר, ודאי דכלא אית לדחלא מהאי אתר, למיהך במישר.
כתיב מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק ואומר רזי לי וגו'. מכנף הארץ, דא כנף דציצית, דאיהו כנף הארץ. זמירות שמענו, אלין שאר חוטין, דנפקין ותליין מאתר עלאה, גו אינון שבילין עלאין, דנפקין מחכמה עלאה. צבי לצדיק, דא צדיק חי העולמים, דאינון חוטין אינון שפירו דיליה, דהא מניה נפקין, וכל חוטא כלילא בתרין סטרין. וכד אסתכלנא, אמינא רזי לי רזי לי, דהא מגו רזא עלאה דכל מהימנותא נפקין. וכד אסתכלנא בתכלת, וחמינא רצועה לאלקאה, אתר דחילו למדחל, אמינא אוי לי, דבני נשא לא ידעי לאשגחא ולאסתכלא על מה מתענשין לשקרא, בהאי בוגדים בגדו, דהא קורין ק"ש בלא ציצית, וסהדין סהדותא דשקרא, ואלין אינון בוגדים דבגדו, משקרי דגרמייהו.
ובגד בוגדים בגדו, לבושא דלהון בלא ציצית, אקרי בגד בוגדים. לבושא דאינון בוגדים דבגדו, דמשקרי וסהדין סהדותא דשקרא בכל יומא. ווי לון, ווי לנפשיהון, דסלקי בההוא כרסייא דתכלא למידן. ועלייהו כתיב, דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, ההוא בגד דלהון אשתמודע לגבי כל מאריהון דדינין. ווי לון, דלית לון חולקא בעלמא דאתי. זכאין אינון צדיקייא, דמלבושיהון ותקוניהון אשתמודען לעילא, לאוטבא לון בהאי עלמא ובעלמא דאתי.
פקודא דא מצות ציצית, כליל תכלת ולבן, דינא ורחמי בנורא. אשא חוורא לא אכיל, תכלא אכיל ושצי. ותאכל העולה, חוור מימינא, תכלת משמאלא. עמודא דאמצעיתא יחוד בין תרוייהו, ירוק. ובג"ד אוקמוה מארי מתניתין, מאימתי קורין את שמע בשחרית, משיכיר בין תכלת ללבן. ובג"ד תקינו פרשת ציצית למקרי לה ביחודא. (ע"כ רעיא מהימנא)
אמר רבי יהודה, כמה סהדי עביד קב"ה לאסהדא בהו בבני נשא, וכלהו בעיטא ובסהדותא קיימין לקבליה. קם בצפרא אושיט רגלוי למהך, סהדייא קיימין לקבליה, מכריזין ואמרין, רגלי חסידיו ישמור וגו'. שמור רגלך כאשר תלך. פלס מעגל רגלך. אפתח עינוי לאסתכלא בעלמא, סהדייא אמרי, עיניך לנכח יביטו. קם למללא, סהדייא אמרי נצור לשונך מרע וגו'. אושיט ידוי במלי עלמא, סהדייא אמרי סור מרע ועשה טוב.
אי ציית להו, יאות. ואי לא, כתיב והשטן עומד על ימינו לשטנו. כלהו סהדין עליה בחובוי לעילא. אי בעי ב"נ לאשתדלא בפולחנא דקב"ה, כלהו סהדין סניגורין קמיה, וקיימין לאסהדא עליה טבאן, בשעתא דאצטריך ליה.
קם בצפרא, מברך כמה ברכאן. אנח תפילין ברישיה בין עינוי. בעי לזקפא רישיה, חמי שמא קדישא עלאה, אחיד ורשים על רישיה. ורצועין תליין מהאי גיסא ומהאי גיסא על לביה. הא אסתכל ביקרא דמאריה. אושיט ידוי, חמי ידא אחרא, מתקשרא בקשורא דשמא קדישא. אהדר ידיה ואסתכל ביקריה דמאריה. אתעטף בעטופא דמצוה, בארבע זיויין דכסותיה, ארבע מלכין נפקין לקדמות ארבע. ארבע סהדי קשוט דמלכא, תלייא מארבע זיויין, ותליין בהו כענבים באתכלא.
מה אתכלא, דאיהו חד, ותליין ביה כמה ענבים, מהאי סטר ומהאי סטר. כך האי, מצוה חדא, ותליין ביה כמה ענבים, וזגין וזמורין צרירין בהו, שבעה רהיטין אלין אינון שבעה צרירין דתכלתא, דבעי לכרכא ביה בכל חד וחד, או לאסגאה עד תליסר, מאן דיוסיף, לא יוסיף עלייהו על תליסר. מאן דימעט, לא ימעט משבעה.
ותאנא, האי תכלת, הוא רזא דדוד מלכא. ודא חוטא דאברהם, דזכה ביה לבנוי בתרוי. מאי תכלת. תכלית דכלא. רבי יהודה אומר, כסא הכבוד אקרי.
רבי יצחק אמר, שבעה כריכן דאיהי שכינתא שביעתא דכלא ודאי. דהא היא מתברכא משיתא אחרנין, על ידא דצדיק. ואי תלת עשר, תלת עשר אינון, כמה דאוקמוה בתלת עשר מכילן. והאי היא פתחא דכלהו.
והיא חוטא חד, ורשימא בגוונהא, וגוונא דילה נפיק, מחד נונא דאזיל בים כנרת. וכנרת על שמה אתקרי. ועל דא, כנור הוה תלוי לעילא מערסא דדוד, דהא ודאי איהו כנור דדוד, מנגן מאליו למלכא קדישא עלאה. ובג"כ, גוונוי עייל עד רקיעא, ומרקיעא עד כורסייא.
והכא כתיב מצוה, כד"א מצות המלך היא. מדוע אתה עובר את מצות המלך. כי מצות המלך. ותאנא, יסודא ושרשא במלכא מתעטרין כחדא. והאי הוא דוכרנא ופתחא לכל שאר כתרין. דכתיב, פתחו לי שערי צדק. וכתיב, זה השער ליי'. וע"ד כתיב, וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות יי', לאכללא בהאי כל שאר כתרין. וע"ד אינון סהדי סהדותא, ולא קיימי בדוכתייהו בגין דאיהי מצות.
ותנינן, תשמישי מצוה, נזרקין. ואי תימא, הא לולב וערבה וכו', תשמישי קדושה אינון, אמאי נזרקין. אלא תשמישי קדושה, בגין דרשימין בכתיבה דשמא קדישא.
א"ר יצחק, אינון חוטין, לאחזאה היך תליין מכאן ומכאן, לד' סטרי עלמא, מהאי אתר. ואיהי שלטא על כלא. ברזא דלב, דאיהי לבא דכל האי עלמא, ולבא דעלאי, ותליא בלב עלאה. וכלא הוא בלב, דנפק מחכמה עלאה. א"ר יצחק, שעורא דהאי, ואורכא דהאי, אתמר באתוון גליפן דר' אלעזר.
א"ר יהודה, אמר קב"ה, מאן דבעי למהך בתר דחלתי, יהך בתר לבא דא, ובתר עיינין דקיימין עלה. מאן אינון עיינין. כד"א, עיני יי' אל צדיקים אבל אתם לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. מ"ט בגין דאתם זונים אחריהם.
אמר ר' חייא, מאי טעמא הכא יציאת מצרים, דכתיב אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. אלא, בגין דכד נפקו ממצרים, בהאי חולקא עאל. ובהאי, קטיל קב"ה קטולא דמצרים. וע"ד באתריה אתדכר, ובאתריה אזדהר להו בדא. מאי באתריה. בגין דהאי מצוה, היא אתר דילה.
תאני ר' ייסא, כתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. כימי, כיום מבעי ליה, דהא בחד זמנא נפקו ולא אתעכבו. אלא כאינון יומין עלאין, דאתברכא בהו כנסת ישראל. כך זמין קב"ה לאפקא להו לישראל מן גלותא, וכדין כתיב ואמרתם ביום ההוא הודו ליי' קראו וגו', זמרו יי' כי גאות עשה מודעת זאת בכל הארץ. מאי מודעת זאת. בגין דהשתא אשתמודעא זאת בעטופא דמצוה. בההוא זמנא אשתמודעא זאת, בכמה נמוסין דילה, דיעביד קב"ה אתין ונסין בעלמא, כדין כתיב ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד. ברוך יי' לעולם אמן ואמן. ימלוך יי' לעולם אמן ואמן.

=== Korach ===

— 1 —
ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי וגו'. רבי אבא פתח הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים. כמה עלאין פתגמי אורייתא, כמה יקירין אינון, תאיבין אינון לעילא, תאיבין אינון לכלא. בגין דאינון שמא קדישא. וכל מאן דאשתדל באורייתא, אשתדל בשמא קדישא, ואשתזיב מכלא, אשתזיב בעלמא דין, ואשתזיב בעלמא דאתי. ת"ח, כל מאן דאשתדל באורייתא, אחיד באילנא דחיי. כיון דאחיד ביה, בכלא אחיד, דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה וגו'.
רבי יצחק אמר, כל מאן דישתדל באורייתא, חירו אית ליה מכלא, חירו ממיתה, כמה דאמרן. בגין דחירו עליה שריא, ואחיד ביה. אילו ישראל מתעטרין באורייתא, ישתזבו מכלא, ולא ישתכחו בגלותא, ודא הוא דכתיב חרות על הלחות, אל תקרי חרות אלא חירות. וחירות דא באורייתא אשתכח, אורייתא איהי חילא דימינא, כד"א מימינו אש דת למו, ושמאלא אתכליל בימינא, מאן דעביד ימינא שמאלא, ושמאלא ימינא, הא איהו כאילו חריב עלמא.
ת"ח, אהרן ימינא. ליואי שמאלא, קרח בעי למעבד חלופא דימינא לשמאלא, בג"כ אתענש. ולא עוד אלא דאשתכח ביה לישנא בישא, ואתענש בכלא. רבי יהודה אמר, שמאלא אתכליל תדיר בימינא, קרח בעא לאחלפא תקונא דלעילא ותתא, בג"כ אתאביד מעילא ותתא.
ויקח קרח, מאי ויקח. נסיב עיטא בישא לגרמיה, כל דרדף בתר דלאו דיליה, איהו עריק מקמיה. ולא עוד, אלא מה דאית ביה אתאביד מניה. קרח רדיף בתר דלאו דיליה, דיליה אביד, ואחרא לא רווח.
קרח אזיל במחלוקת. מאי מחלוקת. פלוגתא. פלוגתא דלעילא ותתא. ומאן דבעי לאפלגא תקונא דעלמא, יתאביד מכלהו עלמין. מחלוקת, פלוגתא דשלום. ומאן דפליג על שלום, פליג על שמא קדישא, בגין דשמא קדישא, שלום אקרי.
ת"ח, לית עלמא קאים אלא על שלום, כד ברא קב"ה עלמא, לא יכיל לאתקיימא, עד דאתא ושרא עלייהו שלום. ומאי הוא. שבת, דאיהו שלמא דעלאי ותתאי, וכדין אתקיים עלמא. ומאן דפליג עליה, יתאביד מעלמא.
צלפחד פליג על שבת, דהוה מקושש עצים. ומאן אינון עצים. אינון אילנין אחרנין כדאמרן. ואינון מלין דחול, וחול בקדש לא שרייא, דפליג על שלמא דעלמא.
רבי יוסי אמר, כתיב שלום רב לאוהבי תורתך וגו'. אורייתא הוא שלום, דכתיב וכל נתיבותיה שלום. וקרח אתא לאפגמא שלום דלעילא ותתא, בג"כ אתעניש הוא מעילא ותתאה.

— 2 —
ויקומו לפני משה וגו'. האי קרא אוקמוה חברייא. ר' שמעון אמר, קריאי מועד, קראי כתיב, חסר יו"ד, אמאי קראי. אלא הכי הוא, מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא. ורזא דא, כל אינון כתרין עלאין, דשמא קדישא אתאחיד בהו, כלהו זמינין מאתר דאקרי קדש, הה"ד מקראי קדש. ואימתי, בשעתא דמועד זמין בעלמא. כגוונא דאינון כתרין עלאין, דזמינין מקדש עלאה, ה"נ קדש תתא זמין לחילוי, לאעטרא ולאעלאה להו.
קדש עלאה ידיעא, קדש תתאה חכמת שלמה, ה"נ איהי זמינת לכל חילהא. ואינון חיילין כולהו זמינין לאתעטרא בהאי קדש תתאה, בזמנא דמועד שרייא בעלמא. וכגוונא דחילהא קיימין לעילא, ה"נ קיימי ממנן דעמא, כדוגמא דילה לתתא, וע"ד אקרון קראי מועד. ובגין דאנון לתתא, קראי מועד חסר, אבל בשלימו יתיר אינון.
אנשי שם ודאי, ולא אנשי יי'. ודא הוא רזא, בנקבו שם יומת, ואוקימנא. ועל דא אקרי הכא, אנשי שם ודאי, כיון דמסטרא דגבורה קא אתיין, אנשי שם אינון, הא שבחא דלהון יתיר, אבל אינון נטלו לגרמייהו. ואתאחדו במחלוקת.

— 3 —
בקר ויודע יי' את אשר לו. אמאי בקר, ואמאי קדוש ולא טהור. אלא אינון מסטרא דטהור קא אתיין, וקדוש כהנא. אמר משה, בקר, דכדין כתרא דכהנא אתער בעלמא, אי אתון כהני, הא בקר, פלחו עבודה דבקר, וכדין ויודע יי' את אשר לו ואת הקדוש. את אשר לו סתם, דא ליואי. ואת הקדוש, דא כהנא, כדין והקריב אליו. ולית מאן דאבחין מלה, אלא בקר, אי תתחזון לאשתארא בסטר דינא, בקר לא סביל לכו, דהא לאו זמניה הוא. ואי תתחזון לאשתארא בחסד, הא זמניה הוא, ותשתארון גביה, ויקבל לכו.
במה. בקטרת. דהא קטרת בעי לשושבינא, לאתקטרא על ידיה בכלא, ולאתקשרא. מאן שושבינא. דא כהנא. ובג"כ, והיה האיש אשר יבחר יי' הוא הקדוש, ולא הטהור. תרין דרגין אינון: קדוש. וטהור. כהן, קדוש. לוי, טהור. וע"ד הקדוש כתיב.

— 4 —
ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלהי הרוחות לכל בשר. ת"ח, משה ואהרן מסרו גרמייהו למיתה. במה, בגין דכתיב ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלהי הרוחות, רוחת כתיב, חסר וא"ו. ובג"כ אילנא דמותא הוא, ובכל אתר נפילת אנפין לההוא אתר הוי. וע"ד אל אלהי, אל: הה"ד ואל זועם בכל יום. אלהי הרוחות, דאיהו אתר צרורא דנשמתין דעלמא, וכל נשמתין תמן סלקין, ומתמן אתיין.
רבי יהודה פתח, שמעו חכמים מלי ויודעים האזינו לי. האי קרא אליהוא אמרו. ת"ח, מה כתיב ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וגו'. דהא אינון הוו אמרין מלין, ואיוב לא הוה אתנחים עלייהו. מהכא אוליפנא, מאן דעאל לנחמא לאבל, בעי ליסדא מלין בקדמיתא, דהא חברייא דאיוב הוו אמרי מלי קשוט, אבל לנחמא ליה לאו, בגין דבעי מלין דאיהו יודי עלייהו, וכדין יקבל עליה דינא, ויודי למלכא קדישא עליה. מה כתיב, ואליהו חכה את איוב בדברים וגו'. דאודי לבתר לקב"ה, וקביל עליה דינא דשמיא.
ת"ח, כתיב לכן אנשי לבב שמעו לי חללה לאל מרשע ושדי מעול. לכן אנשי לבב שמעו לי, שלימין בכלא, לאבחנא מלין. חלילה לאל מרשע, הה"ד ואל זועם בכל יום. ושדי מעול, דא סמיך לקבלא דא, והא אוקמוה אל שדי. כי פועל אדם ישלם לו, הא ב"נ אזיל בהאי עלמא, ועביד עבידתוי וחטי קמי מאריה, ההוא עובדא תליא עליה, לשלמא ליה דינא, הה"ד כי פועל אדם ישלם לו, ההוא עובדא ישלם לו.
ועם כל דא, אם ישים אליו לבו, כיון דבר נש שוי לביה ורעותיה לאתבא קמי מאריה, כדין אל אלהי הרוחות, רוחו ונשמתו אליו יאסוף לאתצררא בצרורא דחיי, ולא שביק לנפשיה לבר, לאתדנא בדינא אחרא.
רבי יוסי אמר, האי מלה רזא הוא, בדינין טמירין דקב"ה. כי פועל אדם ישלם לו, לאתדנא בדיניה, ובאינון עובדין דבר נש עביד בהאי עלמא, וסליק ליה לאתדנא כעובדוי, ויתאביד מעלמא, מה כתיב בתריה, מי פקד עליו ארצה ומי שם תבל כלה. מי פקד עליו ארצה, דא הוא אחוה דפריק ליה. ומי שם תבל כלה, דבאני ביתא, ובני בניין עלמא, ותקונא וישובא. מה כתיב בתריה, אם ישים אליו לבו. האי בר נש, דפקיד עליה למבני בניינא, בעי לכוונא לבא ורעותא לגביה דההוא מיתא. מכאן, בר נש דאתי על ההיא אתתא, בגין שפירו ותיאובתא דילה, הא בניין עלמא לא אתבני, דהא רעותא ולבא לא אתכוון לגבי מיתא.
ובגין כך כתיב, אם ישים אליו לבו, ברעותא דלבא דיכוין לגביה, כדין רוחו ונשמתו אליו יאסוף, ואתמשך גביה, לאתבנאה בהאי עלמא, מה כתיב בתריה, יגוע כל בשר יחד ואדם על עפר ישוב, יגוע כל בשר יחד, ההוא גופא יתבלי בעפרא, וכל ההוא בשרא. והשתא, אדם על עפר ישוב, הא חדתותין דבנינא כמלקדמין, ויתוב על עפרא דבניינא דגופא אחרא, כמה דהוה בקדמיתא. ועל דא, רוחא ונשמתא בידוי דקב"ה, וחייס עלייהו דבני נשא, דלא יתאבידו מהאי עלמא, ומעלמא אחרא, בגין כך אל אלהי הרוחות לכל בשר.

— 5 —
ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה וגו'. רבי חייא פתח חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה. כמה אית להו לבני נשא. לאסתמרא מחובייהו, ולנטרא עובדייהו, דהא בכמה זמנין עלמא אתדן, ובכל יומא ויומא עובדין במתקלא סלקין, ומשגיחין עלייהו לעילא, ואכתיבו קמיה. וכד עובדייהו דבני נשא, לא מתכשרן קמי מלכא, סליק רוגזא, ודינא אתער, הה"ד חמת מלך מלאכי מות, וע"ד בכל יומא ויומא בעי ב"נ לאזדהרא מחובוי.
ואיש חכם יכפרנה, בשעתא דמאריהון דדינין קיימין על עלמא, ורוגזא תלי, אי אשתכח בדרא זכאה דרשים לעילא, קב"ה אשגח ביה, ואשתכך רוגזא. למלכא דאתרגז על עבדוי, והוה תבע על סנטירא למעבד דינא, אדהכי עאל רחימא דמלכא, וקם קמיה, כיון דחמא ליה מלכא, אתנהירו אנפוי. שארי ההוא רחימא דמלכא לאשתעי בהדיה, ומלכא חדי. לבתר כד אתא סנטירא, חזא אנפוי דמלכא חדאן, אסתלק ואזיל ליה, ולא עביד דינא. וכדין, ההוא רחימא בעי למלכא על עבדוי, ומכפר להו. ובג"כ, ואיש חכם יכפרנה.
אוף הכא, כד חמא משה דרוגזא הוה תלי, מיד ויאמר משה אל אהרן, בגין דאיהו שושבינא דמטרוניתא, וקטרת לא סלקא אלא בידוי, דאיהו אסגי שלמא בעלמא, וקשיר קשרא דמהימנותא. קטרת, הא אוקמוה, חדוותא דעילא ותתא, קשורא דמהימנותא, סליקו דרוגזא, הה"ד שמן וקטרת ישמח לב, וכדין ואיש חכם יכפרנה, ינקי וידכי לההוא רוגזא, ורחמין מתערין.

— 6 —
רבי אלעזר אמר, אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי מתוך הלוים, בגין דאינון גזעא ושרשא דליואי. וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו, דבעי כהנא לאתקנא להו, דאע"ג דקריבין אינון לקודשא, לא ייעלון אלא בתקונא דכהנא, דהוא ידע סימנא דימטון לגביה, ולא יתיר. וכד מכסיא למאני קודשא, כדין כסויא אחרא שרי, ואסיר לון לקרבא למחמי, דהא מלה בחשאי לא אית לגבייהו, אלא לכהנא, דמלה דלהון ועובדא דלהון ברזא ובחשאי וליואי לארמא קלא.
בג"כ כהני בחשאי וברזא, וע"ד אסיר לון חמרא, דחמרא לארמא קלא, ולגלאה רזין איהו. בג"כ ליואי אתמסרו לארמא קלא, דהא בדינא אתאחד, דינא באתגלייא איהו, ולפרסמא מלה קמי כלא. אבל כהנא, כל מלוי ברזא ובחשאי, ולאו באתגלייא. בגין דאיהו ימינא, כד דינין שריין בעלמא מסטרא דשמאלא, ימינא יהא מקרבא, ובמה. בקטרת, דאיהו בחשאי, ברזא דקיק, ופנימאה מכלא.
ת"ח, כד האי מדבחא אחרא, שארי לאתערא אתערותא, כד לא ישתכחו זכאין, מדבחא פנימאה אתער לגביה, וקאים לקבליה, ודינין משתככי. וע"ד קיימא לקבל דא, וכדין דינא אסתלק.
ר' אלעזר אמר, זאת עבודת בני קהת באהל מועד קדש הקדשים, בשעתא דבני קהת נטלין קדש קדשים, כדין אתי כהנא, וחפי כלא, עד לא יקרבון לנטלא ליה, ולא הוו חמאן לעלמין מה דאינון נטלין, אלא כלא בכסוייא מנייהו. כמה דכתיב ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה והורידו את פרוכת המסך. ורוב כסוייא דמאני מקדשא, תכלת איהו, בגין דתכלת הא אוקמוה ואתמר. בתר דאתכסייא כלא, מקרבין בני קהת דנטלין, ולא מקרבין אלא באינון בדים דנפקין לבר. הה"ד, וכלה אהרן ובניו לכסת את הקדש וגו', בנסוע המחנה ואחרי כן יבאו בני קהת לשאת וגו'.
בג"כ קטרת דאיהי פנימאה, וכל מה די ברזא, לכהנא אתמסר. וע"ד ויקח אהרן כאשר דבר משה וירץ אל תוך הקהל ויתן את הקטרת, דאיהי פנימאה, רזא דכהנא, כדין ויכפר על העם ויעמוד בין המתים ובין החיים, בין אילנא דחיי, ובין אילנא דמותא, כדין ימינא קריב דא בדא, ותעצר המגפה, זכאה חולקא דכהנא, דכהנא אית ליה חילא לעילא, ואית ליה חילא לתתא, והוא גרים שלמא לעילא ותתא, ובכל זמנא, שמאלא פלח לימינא, הה"ד וילוו עליך וישרתוך, וימינא בשמאלא משתכחי במקדש.

— 7 —
רבי אלעזר הוה קאים קמיה דרבי שמעון אבוה, א"ל, כתיב ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך. א"ל, ת"ח, ראה חיים עם אשה אשר אהבת דא הוא רזא, דבעי בר נש לאכללא חיים באתר דא, דא בלא דא לא אזלא. ובעי ב"נ לאכללא מדת יום בלילה, ומדת לילה ביום. ודא הוא ראה חיים עם אשה אשר אהבת מאי טעמא בגין כי היא חלקך בחיים, דחיים לא שראן אלא על דא. ובעמלך אשר אתה עמל תחת השמש, כמה דאמר בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך.
ות"ח כל מלוי דשלמה מלכא, כלהו סתימין לגו בחכמתא, והני קראי אתחזון דהותרה רצועה, כמה דכתיב בתריה, כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון וגו'. האי קרא אית לאסתכלא ביה, כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, וכי שלמה דחכמתא עלאה ביה, יתיר על כל בני עלמא, אמר הכי.
אלא כל מלוי דשלמה מלכא על רזא דחכמתא אתמרו. ת"ח, כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, דא הוא דבעי בר נש לאכללא שמאלא בימינא, וכל מה דהוא עביד, מבעי ליה דלא יהון אלא כלילן בימינא. כל אשר תמצא ידך, דא שמאלא. לעשות בכחך: דא הוא ימינא, כד"א ימינך יי' נאדרי בכח. וכיון דבר נש יזדהר דכל עובדוי יהון לסטרא דימינא, ויכליל שמאלא בימינא, כדין קב"ה שארי בגוויה בהאי עלמא, ויכניש ליה לגביה לההוא עלמא דאתי.
ולא יימא בר נש בשעתא דאתינא לההוא עלמא, כדין אתבע מן מלכא רחמי, ואיתוב קמיה, אלא כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה, בתר דיסתלק בר נש מהאי עלמא, אלא אי בעי בר נש, דמלכא קדישא ינהיר ליה לההוא עלמא, ויתן ליה חולקא לעלמא דאתי, ישתדל בהאי עלמא, לאכללא עובדוי בימינא, וכל עובדוי יהון לשמא דקב"ה, דהא לבתר כד יתכניש מהאי עלמא, לאתדנא בדינא תקיפא, בדינא דגיהנם, לית תמן עיטא וחכמה וסכלתנו לאשתזבא מן דינא.
ד"א כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול. בגיהנם, אית ביה מדורין על מדורין. מדורא תתאה שאול. מדורא תתאה מניה, אבדון. ודא סמיך לדא. מאן דנחית לשאול, ידונון ליה ומתמן יצפצף ועולה. הה"ד מוריד שאול ויעל. ומאן דנחית לאבדון, תו לא סליק לעלמין.
מאן דאית ביה עובדא טבא, או דאיהו מארי דחושבנא, הא אוקמוה דבכל ליליא וליליא עד לא ישכב, ועד לא נאים, בעי בר נש למעבד חושבנא מעובדוי דעבד כל ההוא יומא, ויתוב מנייהו, ויבעי עלייהו רחמי. מ"ט בההיא שעתא. בגין דההיא שעתא אילנא דמותא שארי בעלמא, וכל בני עלמא טעמין טעמא דמותא, ובעי בההיא שעתא למעבד חושבנא מעובדוי, ויודי עלייהו, בגין דאיהי שעתא דמותא, ואלין אקרון מארי דחושבנא.
וכן מאן דאשתדל בדעת ובחכמה למנדע למאריה, כד יעברון ליה לאסתכאה ולאסתכלא באינון חייבין דאתטרידו בגיהנם, ובדרגא דשאול, וכלהו צווחין מאינון דרגין, הוא לא ישתאר תמן, ולא ישתכח בינייהו, ועל דא אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול, ולא ישתכח אלא לעילא לעילא, באתר דכמה נהורין ובוצינין, וכמה כסופין שארן ביה, וקב"ה אתי לאשתעשעא עם שאר צדיקייא די בגן עדן. זכאה חולקהון דצדיקייא בהאי עלמא, ובעלמא דאתי, עלייהו כתיב אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך.

— 8 —
ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד וגו'. רבי אבא פתח, היושב על חוג הארץ וגו'. ת"ח, כד בעא קב"ה למברי עלמא, סליק ברעותא קמיה, וברא ליה באורייתא. ובה אשתכלל. הה"ד בהכינו שמים שם אני. וכתיב ואהיה אצלו אמון. והא אוקמוה, אל תקרי אמון, אלא אומן.
כד אתי למברי אדם, והא אתמר, אמרה תורה וכי למגנא אתקריאת ארך אפים ורב חסד. בההיא שעתא דנפיק אדם לעלמא, הוה זיו פרצופא דיליה מעילא ומתתא, והוו דחלין מניה כל בריין, ואוקמוה. ת"ח, לא אתקיים עלמא, ולא אשתלים, עד ההיא שעתא דנפק אדם בשלימו דכלא, ואתקדש יומא, ואתתקן כרסייא קדישא למלכא, כדין אשתלימו עלאי ותתאי, ואשתכחו חדוון בכלהו עלמין.
בההיא שעתא דבעא יומא לאתקדשא, הוו נפקי רוחיהון דשדין לאתברי גופא דלהון, ואתקדש יומא, ולא אתבריאו, ואשתאר עלמא כמה דאתפגים מעבידתא ואתחסר, כיון דאתקדשו ישראל, ואשתלימו בדרגיהון, ואשתכחו ליואי בסטר שמאלא, כדין אשתלים ההוא פגימא דעלמא, דמסטר שמאלא.
וע"ד בעאן לאתדכאה ליואי, וכדין כלא אתכליל בימינא, ועלמא לא אתפגים, ובג"כ כתיב, ועבד הלוי הוא. הוא אשלים לסטר שמאלא. הוא אשלים לפגימו דעלמא. ואפילו ההוא סטרא דצפון, דאשתאר חסר בעלמא, כד ברא קב"ה עלמא. ליואה בארונא אשלים לכלא. מאי בארונא. בההוא מטולא דהוו נטלי במשכנא, אשתלים כל ההוא פגימו על ידיה.
הוא: לעילא לשמאלא. הוא: אתכליל בימינא, תו הוא: דא עתיקא. אלמלי דינא לא אשתכח בעלמא, לא הוו ידעי בני נשא מהימנותא עלאה, ולא ישתדלון בני נשא באורייתא, ולא יתקיימו פקודי אורייתא, פולחנא שלימותא דישתכח בעלמא לגבי מלכא קדישא, מאן עביד ליה. הוי אומר דא ליואה.
ותו ועבד הלוי הוא, כד"א כי יי' הוא האלהים. הוא אשלים שלימותא, למיהוי כלא חד. הוא: פשיטא לקבלא לכנסת ישראל, כד"א, שמאלו תחת לראשי, בגין לחברא זווגא כחדא. מאן אתער רחימותא. הוי אומר הוא. תו הוא: כד"א הוא עשנו ולא אנחנו עמו. בג"כ הוא: לתתא. הוא: לעילא. הוא: אתגלייא. הוא: סתים. הוא: אלהים.
ר' יצחק אמר, זמין קב"ה לאנהרא לסיהרא, כנהורא דשמשא. ונהורא דשמשא יהא על חד שבע זמנין. הה"ד והיה אור הלבנה כאור החמה וגו'. וכתיב לא יבא עוד שמשך וירחך לא יאסף. וכתיב לא יהיה לך עוד השמש וגו'.
(רעיא מהימנא) כל פטר רחם לכל בשר וגו', ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה. פקודא דא לפדות פטר חמור, לפדות לעלמא דאתי. ואי קודם דאזיל לההוא עלמא, לא יפדה נפשיה ורוחיה ונשמתיה באורייתא, עתיד לאחזרא להאי עלמא כדבקדמיתא. ישוב לימי עלומיו, ולקבל נפשא ורוחא ונשמתא.
כתיב הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, וישראל. בגין דפדיון דלהון הוה בלא תורה, דאיהו כסף כסופא דעלמא דאתי, אהדרו תלת זמנין אחרנין בגלותא, ובפורקנא בתרייתא דפורקנא דלהון יהא באורייתא, לא יהדרון לעלם בגלותא. אתו רבנן ובריכו ליה, ואמרו רעיא מהימנא, קב"ה יפדה לך, וכל ישראל יפדון על ידך, ותתחדש עמהון, ואינון עמך.

— 9 —
פקודא בתר דא, לדון בערכי בית. וברזא דחכמתא, בית דב"נ, דא אתתא. אי איהי אתתא דטוב ורע, ובעי להמיר רעה בטובה, יפדה לה מההוא רע, ויהיב ליה ערך דילה. אבל אתתא דאילנא דחייא, אתמר בה לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז, ואין לה ערך. כמה דאתמר, אשת חיל עטרת בעלה. ואתמר אשת חיל מי ימצא וגו'. ודא שכינתא. מאן דגמיל חסד עמה, לית ערך לאגרא דיליה. ומאן דחאב לגבה, לית ערך לענשא דיליה.
כמה שפחות אית לה דמשמשין לה, וכל חדא וחדא מנייהו, אית לה ערך. וכל חד וחד צריך פדיון. אבל מאן דירית נשמתא, או רוחא, או נפשא משכינתא, לא צריך פדיון, דשכינתא עלה אתמר אני יי' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן. דפדיון דילה בקב"ה תליא. דאמשכן לה ישראל, בקשורא דתפילין, באות דשבת, באות דיומין טבין, באות דברית, ותורה, בכמה פקודין. דפדיון דילה תליא בקב"ה, הה"ד ואעש למען שמי, ובגינה ואף גם זאת. הכי כמה פקודין אינון דעבדין בני נשא על מנת לקבל פרס. וכמה חובין. ולכל פקודא אית ליה ערך בההוא עלמא. אבל עונשא למאן דאעבר עלייהו, אין ליה ערך ושיעור.

— 10 —
פקודא בתר דא, לדון במחרים נכסיו לכהן, הה"ד כל חרם בישראל לך יהיה. ורזא דא כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו ליי' באדם ובבהמה. רחם: בהיפוך אתוון כחושבן רמ"ח אברים דב"נ, עלייהו אתמר ברגז רחם תזכור. בתר דכעיס ב"נ, ומחרים ההוא בעירא לגביה, הא שריא אל אחר נחש, דאתמר ביה, ארור אתה מכל הבהמה, ואיהו לשמאלא דב"נ. בגין דא מני קב"ה, למיהב לכהנא, דאיהו רחמי ברכה, לאתכפייא רגז, דאתער בההוא ב"נ מרה, חרבא דמלאך המות, ואתער ימינא לגביה ברחמי, ואתכפייא רוגזא דשמאלא, והאי איהו ברגז רחם תזכור.
מאן דכעיס, דאית ליה בכעס סם המות, דעליה אוקמוה מארי מתניתין, כל הכועס כאילו עובד ע"ז. בגין דסטרא אחרא אתוקדת בב"נ. ובההיא בעירא דיהיב לכהנא אתפרש חרם מניה, וסמאל אל אחר חרם, ונוקבא דיליה קללה, כלולה מכל קללות שבמשנה תורה. וקב"ה בריך בכל אורייתא כלא, וכל ברכאן מימינא, דאחיד בה כהן. ובגין דא כל חרם צריך למיהב ליה לכהנא, דאיהו אכיל ליה בנורא, ושצי ליה מעלמא, ושכיך אשא משמאלא בימינא, דאיהו מייא, וביה וחמת המלך שככה.

— 11 —
פקודא בתר דא להפריש תרומה גדולה, ואוקמוה תרי ממאה, מאי תרומה. רבנן דמתיבתא, האי תרומה דצריכין לאפרשא תרי ממאה, בסתרי תורה מאי ניהו. מאן דבעי למטעם, אי הוא זר יומת והיינו אל זר סמא"ל. דקב"ה אמר ויקחו לי תרומה, תרי ממאה, ליחדא ליה תרין זמנין ביומא, דהיינו תרי ממאה, במ"ט אתוון דשמע וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד דערבית, ובמ"ט אתוון דשחרית, חסרין תרין ממאה, אינון שכינתא עלאה, ותתאה, בתרווייהו צריך ליחדא לקב"ה, אמה דתרווייהו. מדה דתרווייהו. מאה באמה. אמ"ה באתווי מא"ה איהו ואיהו בהפך אתוון, הא"ם.
ועוד והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה ליי', תרימו, כגון רום ידיהו נשא ואינון עשר אצבען, דסליקו דלהון לעשר ספירן, דאינון יו"ד ה"א וא"ו ה"א, דסליקו מ"ה. ובאתוון דאלפא ביתא, מה סליק מא"ה, י"ם ה"צ. והאי איהו דאוקמוה רבנן מארי מתניתין, ועתה ישראל מ"ה יי' אלהיך שואל מעמך, ואמרו, אל תקרי מה אלא מאה, לקבל מאה ברכאן דמחייב ב"נ לברכא למאריה בכל יומא, והאי איהו דצריך ב"נ למטעם בכל יומא למאריה, ובג"ד ויקחו לי תרומה.
וכמה תרומות אינון, אית תרומה מדאורייתא, תורה מ'. והאי איהו תרומה, תורה דאתייהיבת בארבעים יום. ואי תימרון דאכילנא מנה, הא כתיב ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה. נטירת הוה עד השתא האי תרומה לקב"ה. וכיון דמלכא לא אכל, איך אכלין עבדי, דהא לבתר דאמר אריתי מורי עם בשמי, לבתר אכלו רעים, ייכלון עבדוי.

— 12 —
פקודא בתר דא להפריש מעשר ללוי, ואיהי שכינתא מסטר דימינא דאיהו חסד, תרומה גדולה לכהן. מסטרא דשמאלא, דאיהו גבורה, תרומת מעשר ללוי, דאיהי שכינתא.
יו"ד ה"י וא"ו ה"י, שלשת עשרונים לפר, מסטרא דההוא דאתמר ביה, ופני שור מהשמאל, ודא גבורה. ועשרון לכבש, ודא יו"ד ה"א וא"ו ה"א, דסליק לעשר אתוון, האי עשרון. ועשר למ"ה ומ"ה למאה.
אבל שלשה עשרונים י' י' י', וסלקין לל', וי' ספירן בהון, סלקין מ"ג ביצים וכלא יו"ד, חומש ביצה, תוספת מצד ה', והכי מעשר, דאיהו פקודא להפריש ישראל מעשר, מסטרא דאת י', מעשר מן המעשר, חד מחמש מסטרא דאת ה'. כל עשורין דאת י', ואיהי שכינתא חד מעשר ספירן. א' מחמש, איהו מסטרא דתפארת, דאיהו חמשה מכתר. וכד תחשוב ממלכות עד תפארת, תשכח תפארת חמש מתתא לעילא. ושכינתא חמשאה לגביה.
ומסטרא אחרא איהי שני עשרונים לאיל, וכלילת י' י' הכף בשקל הקדש, עשרה עשרה י' ה"ה, לאיל דא ו', דאיהו שקל הקדש, והאי איהו עשרה עשרה הכף בשקל הקדש. ועוד, שני עשרונים, י' י' מן וייצר. לאיל ו' מן וייצר. וכלא א', י' לעילא, י' לתתא, ו' באמצעיתא.

— 13 —
ועוד שלשה עשרונים אינון י' י' י'. פקודא בתר דא, להפריש תודה. ורבנן מארי מתניתין אוקמוה, דתודה עשרים עשרונים, ומתפלגין י' עשרונין לחמץ, וי' למצה. ומי' של מצה, עושים ל' מצות. ומעשרה של חמץ, עושים י' חלות. ודא איהו סלת חלות מצות בלולות בשמן. מי' עשרונים, דאינון יו"ד ה"י וא"ו ה"י, הוו עבדין ל' מצות, דאינון י' י' י'. האי שמא, זמנין איהו לימינא, וזמנין איהו לשמאלא, וזמנין באמצעיתא. רחמי מכל סטרא, לימיניה ולשמאליה.
וזמנין י' לימינא, ואין פוחתין ביה מעשרה מלכיות. ולזמנין יו"ד לשמאלא, ואין פוחתין ביה מעשרה שופרות. ולזמנין יו"ד באמצעיתא, ואין פוחתין ביה מי' זכרונות.

— 14 —
על פי יי' יחנו ועל פי יי' יסעו את משמרת יי' שמרו. דכל י' אית לה ד' אנפין, ג' חיוון אינון, לקבל תלת יודין, וד' אנפין לכל חיה, לקבל ד' אנפין דיהו"ה, על פי יי' יחנו ויסעו.
שמרו, דא שכינתא, דנטרא לאינון דשמרי שבתות וימים טובים, דבג"כ לא זזה שכינה מישראל בכל שבתות ויו"ט, ואפילו בשבתות דחול, אלא דאיהו סוגרת ומסוגרת בהון.
ובכל צלותא, איהו עולה לידו"ד, עד דמטאת למרכבתא דאבהן עלאין, דאינון: גדול"ה, גבור"ה, תפאר"ת, דאית להון תריסר אנפין, לקבל תריסר שבטין. וכפום דאיהי אוליפת זכות, על אלין מארי צלותין, ומארי זכוון, בכל פקודא ופקודא דאורייתא, הכי יחנו על זכוון דלהון וכן יסעו לגבייהו. והכי נחתא שמירה לגבייהו.
אינון דעבדין זכוון על מנת לקבל פרס, נחית קב"ה במרכבתיה דעבד, ובד' שומרין דיליה, ומאן דעביד זכוון שלא על מנת לקבל פרס, נחית עלייהו במרכבתא דיליה. ולרשיעיא נחית עלייהו בעובדייהו, באינון שדין ומזיקין ומלאכי חבלה במרכבתא דלהון, לאתפרעא מנהון. פתחו מארי מתניתין ואמרו. ודאי הכי הוא, זכאה חולקך רעיא מהימנא. (ע"כ רעיא מהימנא)ברוך יי' לעולם אמן ואמן ימלוך יי' לעולם אמן ואמן.

=== Chukat ===

— 1 —
וידבר יי' אל משה ואל אהרן לאמר זאת חקת התורה אשר צוה יי' לאמר וגו'. ר' יוסי פתח, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. ת"ח, מלין דאורייתא קדישין אינון, עלאין אינון, מתיקין אינון. כמה דכתיב, הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש וגו'. מאן דאשתדל באורייתא, כאלו קאים כל יומא על טורא דסיני וקביל אורייתא. הה"ד, היום הזה נהיית לעם. והא אוקמוה חברייא.
כתיב הכא זאת חקת התורה, וכתיב וזאת התורה, מה בין האי להאי. אלא רזא עלאה הוא, והכי אוליפנא, וזאת התורה: לאחזאה כלא ביחודא חד, ולאכללא כנ"י בקב"ה, לאשתכחא כלא חד. בגיני כך וזאת התורה. אמאי תוספת וא"ו. אלא הא אתמר, לאחזאה דכלא חד, בלא פרודא. וזאת: כלל ופרט כחדא, דכר ונוקבא. ובג"כ וזאת התורה ודאי. אבל זאת בלא תוספת וא"ו, חקת התורה ודאי, ולא התורה, דינא דאורייתא, גזרה דאורייתא.
ת"ח, זאת אשר ללוים, ולא וזאת. דהא מסטרא דדינא קא אתיין, ולא מסטרא דרחמי. א"ר יהודה, והא כתיב וזאת עשו להם וחיו. ודא בליואי אתמר, ואת אמרת זאת ולא וזאת. א"ל, ודאי הכי הוא, וקרא מוכח, מאן דאחיד סמא דמותא, אי לא יערב ביה סמא דחיי, הא ודאי ימות. וע"ד, וזאת עשו להם וחיו, ולא ימותו, בגין דסמא דחיי מערב בהדיה, וזאת עשו וחיו ולא ימותו, ודאי וזאת אצטריך להו, ולא זאת. בגיני כך וזאת התורה ממש, ביחודא חד, ביחודא שלים, כללא דדכר ונוקבא. ו"ה. זאת: ה' בלחודוי, וע"ד זאת חוקת התורה.

— 2 —
רבי שמעון ור' אבא ור' אלעזר ור' יצחק, הוו שכיחי בבי ר' פנחס בן יאיר, אמר ר' פנחס לר' שמעון, במטותא מנך אנת דאוקמי עלך לעילא, ומילך באתגלייא, מה דלא אתיהיב רשותא לב"נ אחרא. בפרשתא דא אימא מלה חדתא, א"ל ומאי היא. א"ל זאת חקת התורה. א"ל הא שאר חברייא יאמרו. אמר לר' אלעזר בריה, אלעזר קום בקיומך, ואימא מלה חד בפרשתא דא, וחברייא יימרון אבתרך.
קם ר' אלעזר ואמר, וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים וגו'. האי קרא אית לאסתכלא ביה, ואי אינון קדמאי עבדי הסכמה דא בדינא דאורייתא, ואתו בתראי ובטלוה, אמאי בטלוה. והא מאן דבטיל מלה דאורייתא. כאילו חריב עלמא שלים. ואי לאו איהו בדינא דאורייתא, אלא הסכמה בעלמא, אמאי נעל הכא.
אלא ודאי בדינא דאורייתא הוה, וברזא עלאה אתעבידת מלה, ובגין דהוו קדמאי חסידי זכאי, מלה דא אתגלייא בינייהו, ומדאסגיאו חייבי בעלמא, אתעבידת האי מלה בגוונא אחרא, בגין לאתכסאה מלין דאינון ברזא עלאה.
ת"ח, ויאמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך וגו'. וכי אמאי נעל הכא. אלא אתמר, דפקיד ליה על אתתא, לאתפרשא מנה, ולאזדווגא באתתא אחרא, דנהירו קדישא עלאה, ואיהי שכינתא.
וההוא נעל אוקים ליה באתר אחרא, אעבר ליה מהאי עלמא, ואוקים ליה בעלמא אחרא. וע"ד, כל מה דיהיב מיתא לבר נש בחלמא טב. נטיל מאניה מן ביתא ביש, כגון סנדליה. מ"ט. בגין דאעבר רגליה, דאינון קיומא דבר נש, מהאי עלמא, וכניש לון לעלמא אחרא, אתר דמותא שארי ביה, דכתיב מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב. ורזא דמלה בין חברייא איהו.
ודא כד מיתא נטיל לון, אבל בזמנא דחייא שליף מסאניה, ויהיב לבר נש אחרא, בגין לקיימא קיים, קא עביד בגזרה דלעילא. נעל דחליצה, כגוונא דלעילא נעל אחרא, וכלא רזא חדא.
ת"ח, ההוא מיתא דאסתלק מעלמא בלא בנין, האי בת נדיב לא כנישת ליה לההוא בר נש לגבה, ואזיל לאתטרדא בעלמא, דלא אשכח אתר, וקב"ה חייס עליה ופקיד לאחוהי למפרק ליה, לאתבא ולאתתקנא בעפרא אחרא. כמה דכתיב, ואדם על עפר ישוב ואוקמוה.
ואי ההוא פרוקא לא בעי לקיימא לאחוהי בהאי עלמא, בעי למקטר חד נעל ברגליה, וההוא אתתא דתשרי ליה ומקבלא לההוא נעל לגבה. אמאי נעל. אלא בגין דההוא נעל בגין מיתא הוא, ואתיהיב ברגליה דחייא אחוהי, ואתתא מקבלה לההוא נעל לגבה, לאחזאה דהא ההוא מיתא בין חייא אהדר בעובדא דא.
והוא בהפוכא מההוא נעל דנטיל מיתא מחייא, והשתא האי נעל נטיל חייא ממיתא, ובההוא נעל ההוא מיתא אזיל בין חייא, ואתתא נטלא ליה לגבה, לאחזאה דההיא אתתא עטרת בעלה, נטלא ליה ומקבלא ליה לגבה.
ובעי לבטשא ליה לההוא נעל בארעא, לאחזאה דשכיך גופיה דההוא מיתא. וקב"ה לזמנא דא, או לבתר זמנא, חייס עליה, ויקבל ליה לעלמא אחרא. תו בטשותא דההוא נעל מידא דאתתא לארעא לאחזאה, דהא יתבני ההוא מיתא בעפרא אחרא דהאי עלמא, והשתא יתוב לעפריה דהוה מתמן בקדמיתא, וכדין ההיא אתתא תשתרי למעבד זרעא אחרא, ואוקמוה.
ת"ח, ע"ד מאן דבעי לקיימא קיים, נטיל נעליה, ויהב לחבריה, לקיימא עליה קיימא. הה"ד, וזאת לפנים בישראל על הגאולה. מאי וזאת. קיימא שלים בכלא. לפנים בישראל, כד הוו צנועין קדישין. לקיים כל דבר, כל דבר ממש, דהא דא הוא קיומא. וכדין וזאת התעודה בישראל, ודאי. דלא תימא דהסכמה בעלמא היא, ומדעתייהו עבדי לה, אלא קיומא עלאה הוה, למהוי עובדיהון ברזא דלעילא.
כיון דאסגיאו חייבין בעלמא, כסיאו מלה בגוונא אחרא, בכנפא דמלבושא, והאי מלבושא היא תקונא עלאה, ורזא דמלה, ולא יגלה כנף אביו כתיב.

— 3 —
זאת חקת התורה. זאת: דא את קיימא, דלא אתפרש דא מן דא דאקרי זה. ומנוקבא עייל לדכר. וע"ד, שמו"ר וזכו"ר כחדא מתחברן. חקת התורה, חק התורה מבעי ליה, מאי חקת.
אלא חקת ודאי, ואוקימנא, ה' ד' הות והא אתמר. אבל ת', הוא ד' ונ' מחבר כחדא. ונו"ן הא אתמר, נו"ן אמאי אקרי הכי בנו"ן. אלא, כד"א ולא תונו איש את עמיתו. דהשתא היא באנפהא נהירין ועבדא אונאה לבני נשא, לבתר מחיא כחויא, ושצי וקטיל ואמרה לא פעלתי און. ועל דא הכי אקרי בנו"ן, דאתמר עליה. ת' כלא כחדא דל"ת נו"ן. ד' נו"ן נו"ן רי"ש, רי"ש ודל"ת חד מלה הוא. ובאתוו"ן גליפין אינון חק ות' וכלא חד מלה.

— 4 —
דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה, האי פרה לדכיותא קא אתייא. לדכאה למסאבי. פרה דקבילת מן שמאלא. ומאן הוא לשמאלא. שור. כד"א, ופני שור מהשמאל. אדומה, סומקא כוורדא. דכתיב, כשושנה בין החוחים. אדומה: גזרת דינא.
תמימה, מאי תמימה. כמה דתנינן, שור תם ושור מועד. שור תם דינא רפייא. שור מועד דינא קשיא. אוף הכא תמימה דינא רפייא, גבורה תתאה, דא היא תמימה. גבורה עלאה, דא היא דינא קשיא, והיא יד החזקה תקיפא.
אשר אין בה מום, כד"א כלך יפה רעיתי ומום אין בך. אשר לא עלה עליה עול. על כתיב, כד"א ונאם הגבר הוקם על. מ"ט. בגין דהיא שלומי אמוני ישראל, ועליה לאו היא אלא עמה. אשר לא עלה עליה על, היינו דכתיב בתולת ישראל, בתולה ואיש לא ידעה.
ונתתם אותה אל אלעזר, מצוותה בסגן, ואוקמוה. מ"ט ליה ולא לאהרן. אלא אהרן שושבינא דמטרוניתא. ועוד דאהרן לא אתי מסטרא דטהור, אלא מסטרא דקדוש, ובגין דדא אתייא לטהרה, לא אתייהיב ליה.
כל מלה דהאי פרה, היא בשבע, ז' כבוסים וכו', והא אתמר, מ"ט. בגין דהיא שבע שני שמטה, ובת שבע אתקרי, וע"ד כל עובדוי בשבע. ת"ח, כל מאי דאתעביד מהאי פרה, בגין לדכאה, ולא לקדשא, ואע"ג דאתייהיב לסגן, הוא לא שחיט ולא שריף, בגין דלא ישתכח דינא בסטרוי, וכ"ש אהרן דאיהו בדרגא שלים יתיר, דלא בעי לאשתכחא תמן, ולאזדמנא תמן.
האי פרה, כיון דאתעביד אפר, בעי למשדי ביה עץ ארז, ואזוב, ושני תולעת, והא אלין אתמרו. ואסף איש טהור, ולא קדוש. והניח מחוץ למחנה במקום טהור, דהא טהור לא אקרי, אלא מן סטרא דמסאב בקדמיתא.
רזא דכלא, האי דכתיב למי נדה חטאת היא, בגין דכל דינין תתאין, וכל אינון דאתו מסטרא דמסאבא, כד איהו ינקא מסטרא אחרא, ויתיבת בדינא, כד"א מלאה דם הודשנה מחלב. כדין כלהו מתערי ומסתלקי ושראן בעלמא. כיון דעבדי האי עובדא דלתתא, וכל האי דינא באתר דא דהאי פרה, ורמאן עלה עץ ארז וגו'. כדין אתחלש חילא דלהון, ובכל אתר דשראן אתברו ואתחלשו וערקין מניה, דהאי חילא דלהון אתחזי כגוונא דא לגבייהו, כדין לא שראן בבר נש, ואתדכי.
וע"ד אתקרי מי נדה, מייא לדכאה. כד עלמא שארי בדינא, וסטרא מסאבא אתפשט בעלמא, הכא אתכלילן כל זינין מסאבא, וכל זיני דכיו, ובגין כך טומאה וטהרה, כללא עלאה דאורייתא, ואוקמוה חברייא. אר"ש, אלעזר, עבדת דלא יימרון חברייא מלה אבתרך.
(רעיא מהימנא) פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום וגו', אסור לחרוש בשבת חרישה דשור, דאתמר על גבי חרשו חורשים. ושכינתא תתאה, איהי פרה אדומה, מסטרא דגבורה. תמימה מסטרא דחסד, דאיהו דרגא דאברהם, דאתמר ביה התהלך לפני והיה תמים. אשר אין בה מום, מסטרא דעמודא דאמצעיתא. אשר לא עלה עליה עול, מסטרא דשכינתא עלאה, דאיהי חירו. באתר דאיהי שלטא, והזר הקרב לית רשו לסטרא אחרא לשלטאה. לא שטן, ולא משחית, ולא מלאך המות, דאינון מסטרא דגיהנם. (ע"כ רעיא מהימנא).

— 5 —
פתח ר"ש ואמר, המשלח מעינים בנחלים וגו'. ישקו כל חיתו שדי וגו'. הני קראי דוד מלכא ברוחא קדישא אמרן, ואית לאסתכלא בהו. ת"ח, בשעתא דחכמתא עלאה בטש בגליפוי, אע"ג דהיא טמירא בכל סטרין, פתח ואתנגיד מניה חד נהרא, מליא בתרעין עלאין.
כמבועא ומקורא דמיא דמלי קוזפא רבא מניה, ומתמן אתמשכן מבועין דנחלין ונהרין בכל סטר, כך האי, בחד שביל דקיק דלא אתיידע, משיך ונגיד ההוא נהר דנגיד ונפיק, וממלי לההוא נחלא עמיקא, ומתמן אתמשכאן מבועין ונחלין, ואתמליין מניה. הה"ד, המשלח מעינים בנחלים וגו'. אלין נהרי עלאי קדישא דאפרסמונא דכייא, וכלהו אתשקיין כחד מההוא נביעא דנחלא עלאה קדישא דנפיק ונגיד.
לבתר, ישקו כל חיתו שדי, היינו דכתיב ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. הני ד' ראשין, אלין אינון חיתו שדי, כללא דכל אינון משריין, וכל אינון חיילין, דאחידן בהו שדי, אל תקרי שדי, אלא שדי. דהוא נטיל, ואשלים שמא מיסודא דעלמא.
ישברו פראים צמאם, אלין אינון דכתיב בהו, והאופנים ינשאו לעמתם כי רוח החיה באופנים, מאן חיה. אלא אלין חיתו שדי, ארבע אינון, וכל חד וחד לחד סטרא דעלמא. וההוא אקרי חיה, ואופנים לקביל כל חד וחד. ולא אזלין אלא מרוח דההיא חיה דאזיל עלייהו וכד אלין מתשקיין מההוא שקיו עלאה, כל שאר חיילין אחרנין אשתקיין, ואתרוון, ומשתרשן בשרשייהו, ואתאחדן אלין באלין, בדרגין ידיען. הה"ד, עליהם עוף השמים ישכון וגו'. משקה הרים מעליותיו וגו'. אלין שאר דרגין עלאין.
לבתר כל דא, מפרי מעשיך תשבע הארץ, ארעא עלאה קדישא. וכד איהי מתברכא, כל עלמין כלהו חדאן, ומתברכאן. דא בשעתא דברכאן משתכחי, משקיו דנחלא עמיקא דכלא.
ובשעתא דברכאן לא משתכחי לנחתא בעלמא, כדין עלמא יתיב בדינא, ומסטרא דשמאלא רוחא אתער ואתפשט בעלמא וכמה חבילי טריקין משתכחי בעלמא, ושראן על בני נשא, ומסאב ההוא רוחא להו, כבר נש דגוע ורוח מסאבא שריא עליה. הכי נמי שריא, למען דיקרב בהדיה.
הה"ד, תסתיר פניך יבהלון וגו'. האי קרא מאי קא מיירי. אלא תסתיר פניך יבהלון, דהא לא אתשקיין לאשתכחא ברכאן לעלמין. תוסף רוחם יגועון, ואתער רוחא אחרא מסטרא שמאלא, ורוח מסאבא שריא על בני נשא, על אינון דמיתין, ומאן דקאים בהדייהו, ועל שאר בני נשא, מאי אסוותא דלהון. הא דכתיב ואל עפרם ישובון. דא עפר שריפת החטאת, בגין לאתדכאה ביה. והיינו רזא הכל היה מן העפר, ואפילו גלגל חמה.
לבתר דמהדרן להאי עפר, בגין לאתדכאה ביה, מתעבר רוחא מסאבא, ואתער רוחא אחרא קדישא, ושארי בעלמא. הה"ד, תשלח רוחך יבראון, יבראון, ויתסון באסוותא עלאה, דרוחא אחרא. ותחדש פני אדמה, דהא אתדכיאת, וחדתותי דסיהרא אשתכח, ועלמין כלהו מתברכאן. זכאה חולקהון דישראל, דקב"ה יהיב לון עיטא, דכלא אסוותא, בגין דיזכון לחיי עלמא דאתי, וישתכחו דכיין בהאי עלמא, קדישין לעלמא דאתי, עלייהו כתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם.

— 6 —
ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צין וגו'. ר' יהודה אמר, אמאי פרשתא דפרה, סמיכה למיתת מרים. הא אוקמוה. אלא כיון דאתעביד דינא בהאי פרה, לדכאה למסאבי, אתעביד דינא במרים, לדכאה עלמא, ואסתלקת מן עלמא. כיון דאסתלקת מרים, אסתלק ההוא באר, דהוה אזיל עמהון דישראל במדברא ואסתלק בירא בכלא.
א"ר אבא, כתיב ואתה בן אדם שא קינא על בתולת ישראל, וכי עלה בלחודהא. לא. אלא בגין דכלא אתבר בגינה. בגינה אתבר ימינא אבתרה, דהוה מקרב לה גבי גופא. וגופא דאיהו שמשא, אתחשך בגינה. ודא הוא רזא דכתיב הושיעה ימינך וענני. גופא דכתיב אלביש שמים קדרות, דהא שמשא אתחשך בגינה. כגוונא דא ותמת שם מרים וגו'.
ולא היה מים לעדה, דהא אסתלק בירא דעילא ותתא לבתר אתבר ימינא, דכתיב יאסף אהרן אל עמיו. ולבתר אתחשך שמשא, דכתיב ומת בהר וגו'. והאסף אל עמך וגו'. הא דרועא ימינא אתבר, וגופא דאיהו שמשא אתחשך.
ות"ח, לא אשתכח דרא בעלמא, כדרא דמשה קיימא בעלמא, ואהרן ומרים. ואי תימא ביומוי דשלמה הכי נמי. לאו. דהא ביומוי דשלמה שליט סיהרא, ושמשא אתכניש. וביומוי דמשה, אתכניש סיהרא, ושמשא שלטא.
תלת אחין הוו: משה, אהרן, ומרים. כד"א ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים. מרים, סיהרא. משה, שמשא. אהרן, דרועא ימינא. חור, דרועא שמאלא. ואמרי לה, נחשון בן עמינדב. בקדמיתא מיתת מרים, אסתלקת סיהרא, אסתלק באר. לבתר אתבר דרועא ימינא, דמקרב תדיר סיהרא, באחוא, בחידו. וע"ד כתיב, ותקח מרים הנביאה אחות אהרן. אחות אהרן ודאי, דאיהו דרועא, דמקרב לה באחדותא, באחוה עם גופא.
לבתר אתכניש שמשא ואתחשך, כמה דאוקימנא דכתיב והאסף אל עמך גם אתה וגו'. זכאה חולקהון דמשה אהרן ומרים, דאשתכחו בעלמא. ביומוי דשלמה, שלטא סיהרא, בתקונהא, ואתחזי בעלמא. ואתקיים שלמה בחכמתא דנהירו דילה, ושליט בעלמא. כיון דסיהרא נחתא בחובוי, אתפגים יומא בתר יומא, עד דאשתכח בקרן מערבית, ולא יתיר, ואתיהיב שבטא חד לבריה. זכאה חולקא דמשה נביאה מהימנא.
כתיב וזרח השמש ובא השמש וגו'. האי קרא אוקימנא. אבל וזרח השמש, כד נפקו ישראל ממצרים, דנהיר שמשא ולא סיהרא. ואל מקומו שואף וגו', הא כתיב ובא השמש, במדברא, עם שאר מתי מדברא. כיון דעאל שמשא, לאן אתר אתכניש. אל מקומו, בגין לאנהרא לסיהרא. הה"ד שואף זורח הוא שם. דאע"ג דאתכניש, זורח הוא שם ודאי. דהא לא אנהיר סיהרא, אלא מנהורא דשמשא. ודא הוא רזא דכתיב, הנך שוכב עם אבותיך וקם. אע"ג דתתכנש, הנך קיים לאנהרא לסיהרא. דא הוא יהושע.
ועליה כתיב האי קרא, מה יתרון לאדם בכל עמלו וגו'. מה יתרון לאדם בכל עמלו, דא יהושע, דאשתדל לאחסנא ארעא דישראל, ולא זכה לאשלמא לסיהרא כדקא יאות, דהא איהו אעמל בהו בישראל, תחת השמש תחותיה דמשה. ת"ח, ווי לההוא כסופא, ווי לההוא כלימה, בגין דפלח, ולא נטל אתריה ממש, אלא תחות שמשא, ולא הוה ליה נהירו מדיליה, אלא נהירו דנהיר ליה. ואי הכי, מאי תושבחתא הוה ליה, הואיל ולא אשלים להכא ולהכא.
ובכל אתר דאמר שלמה תחת השמש, על דרגא דיליה קאמר. ראיתי תחת השמש. ועוד ראיתי תחת השמש. שבתי וראה תחת השמש. וכן כלהו. ובגין דרגא דיליה קאמר. ודא הוא רזא דמלה ודאי.
רש"א, ודאי מאן דנטיל סמא דמותא בלחודוי, עליה כתיב בכל עמלו שיעמול תחת השמש ודאי. ומאן הוא תחת השמש. הוי אימא דא סיהרא. ומאן דאחיד סיהרא בלא שמשא, עמלו תחת השמש ודאי. ודא הוא חובא קדמאה דעלמא. ועל דא מה יתרון לאדם בכל עמלו, לאדם קדמאה, וכן לכלהו דאתיין בתריה, דחבו באתר דא.

— 7 —
הולך אל דרום וסובב אל צפון, היינו דכתיב, מימינו אש דת למו. ימינו, זה דרום. אש דת, דא צפון. ודא כליל בדא.
סובב סובב הולך הרוח, האי קרא קשיא, סובב סובב הולך השמש מבעי ליה, מאי הולך הרוח. מאן רוחא דא, דא הוא תחת השמש, דאקרי רוח הקדש. ודא רוח הולך וסובב לאלין תרין סטרין לאתחברא בגופא. וע"ד כתיב הרוח, ההוא דאשתמודע. חולקא דישראל.
ועל סביבותיו שב הרוח, מאן סביבותיו. אלין אבהן, דאינון רתיכא קדישא, ואינון תלת, ודוד דא הוא רוחא רביעאה, דאתחבר בהו הא אינון רתיכא קדישא שלימתא, ועל דא כתיב, אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה.
בגין דכל מלוי דשלמה מלכא סתימין כלהו בחכמתא, וכלהו לגו בגו דהיכלא קדישא, ובני נשא לא מסתכלי בהו, וחמאן מלוי כמלין דב"נ אחרא. אי הכי, מה שבחא הוא לשלמה מלכא בחכמתיה, משאר בני נשא. אלא ודאי כל מלה ומלה דשלמה מלכא סתים בחכמתא.

— 8 —
פתח ואמר, טובה חכמה עם נחלה ויותר לרואי השמש, אי לאו דהא אתגלייא מלה דא, לא ידענא מאי קאמר. טובה חכמה, דא היא חכמה, דהיא תחת השמש, כורסייא מתתקנא ליה. טובה חכמה עם נחלה, יאה ושפירא כד איהי שרייא עמהון דישראל, דאינון נחלה ועדבא דילה, לאתקשרא בה.
אבל תושבחתא יתיר לרואי השמש, לאינון דזכו לאתחברא בשמשא, ולאתקשרא ביה, דהא אחיד באילנא דחיי, ומאן דאחיד ביה, בכלא אחיד, בחיין דהאי עלמא, ובחיי דעלמא דאתי, ודא הוא דכתיב, ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה. מאי ויתרון דעת. דא אילנא דחיי. יתרון דיליה מהו, החכמה ודאי, דהא תורה, מחכמה עלאה נפקא.
תו טובה חכמה עם נחלה, טובה חכמה, ודאי עם נחלה, דא צדיקא דעלמא, דאיהו נהורא דשמשא, דהא תרין דרגין אלין כחדא יתבי, ודא הוא שפירו דלהון, אבל ויותר לרואי השמש, לאינון דמתאחדין בשמשא, תוקפא דכלא, שבחא דכלא.
ודא הוא דעת, אילנא דחייא, והא אוקמוה גם בלא דעת נפש לא טוב. מאן נפש. דא נפש טוב דדוד מלכא. ודא חכמה דקאמרן. ובגיני כך יתרון דעת החכמה, דמתמן אשתרשא אילנא ואתנטע לכל סטרין, וכן לכל אינון דאחידן ביה בהאי אילנא, ועל דא שלמה מלכא לא אשתכח אלא בההוא דרגא דיליה, ומתמן ידע כלא, והוה אמר עוד ראיתי תחת השמש, ושבתי וראיתי וגו'. וכן כלהו. זכאין אינון צדיקייא, דמשתדלי באורייתא, וידעין אורחוי דמלכא קדישא, וסתימין עלאין דגניזין באורייתא, דכתיב כי ישרים דרכי יי' וגו'.

— 9 —
יאסף אהרן אל עמיו וגו'. רבי חייא פתח, ושבח אני את המתים שכבר מתו וגו'. האי קרא אתמר ואוקמוה. ת"ח, כל עובדוי דקב"ה, בדינא וקשוט, ולית מאן דאקשי לקבליה, וימחי בידיה, ויימר ליה מה עבדת, וכרעותיה עבד בכלא.
ושבח אני את המתים. וכי שלמה מלכא משבח למתייא יתיר מן חייא, והא לא אקרי חי אלא מאן דאיהו בארח קשוט בהאי עלמא, כמה דאת אמר ובניהו בן יהוידע בן איש חי, והא אוקמוה חברייא, ורשע דלא אזיל בארח קשוט אקרי מת, ואיהו משבח למתים מן החיים.
אלא, ודאי כל מלוי דשלמה מלכא, בחכמתא אתמרו, והא אתמר, ושבח אני את המתים, אילו לא כתיב יתיר, הוה אמינא הכי, אבל כיון דכתיב שכבר מתו, אשתכח מלה אחרא בחכמתא. שכבר מתו: זמנא אחרא אסתלקו מן עלמא, ואתתקן בעפרא, כ"ש דהא קביל עונשא זמנא ותרין, ודא ודאי, אתריה אתתקן בשבחא יתיר מאינון חיי, דעד לא קבילו עונשא.
וע"ד כתיב ושבח אני את המתים שכבר מתו, דייקא, אלין אינון חיין, ואקרון מתים. מ"ט אקרון מתים, בגין דהא טעמו טעמא דמותא, ואע"ג דקיימי בהאי עלמא, מתים אינון, ומבין מתייא אהדרו. ועוד על עובדין קדמאין קיימין לאתקנא, ואקרון מתים. מן החיים אשר המה חיים, דעד לא טעמו טעמא דמותא, ולא קבילו עונשייהו, ולא ידעי אי זכאן בההוא עלמא ואי לאו.
ת"ח, זכאין דזכאן לאתקשרא בצרורא דחיי, אינון זכאין למחמי ביקרא דמלכא עלאה קדישא, כמה דאת אמר, לחזות בנעם יי' ולבקר בהיכלו. ואינון מדורהון, יתיר ועלאה מכל אינון מלאכין קדישין, וכל דרגין דלהון. דהא ההוא אתרא עלאה, לא זכאין עלאין ותתאין למחמי ליה, הה"ד עין לא ראתה אלהים זולתך וגו'.
ואינון דלא זכאן לסלקא כ"כ כאינון, דוכתא, אית לון לתתא כפום אורחייהו, ואלין לא זכאן לההוא אתר, ולמחמי כמה דחמאן אינון דלעילא, ואלין קיימי בקיומא דעדן תתאה ולא יתיר. ואי תימא מאן עדן תתאה. אלא דא עדן דאקרי חכמה תתאה, ודא קיימא על גן דבארעא, ואשגחותא דהאי עדן עליה, ואלין קיימי בהאי גן, ואתהנון מעדן דא.
מאי בין עדן תתאה לעלאה. כיתרון האור מן החשך, עדן תתאה, אקרי עדנא נוקבא. עדן עלאה, אקרי עדן דכר, עליה כתיב עין לא ראתה אלהים זולתך. האי עדן תתאה, אקרי גן לעדן דלעילא, והאי גן אקרי עדן, לגן דלתתא. ואלין דמשתכחי בגן תתאה, אתהנון מהאי עדן דעלייהו, בכל שבת ושבת, ובכל ירחא וירחא, הה"ד והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו.
ועל אלין אמר שלמה, מן החיים אשר המה חיים עדנה, דהא אלין בדרגא עלאה יתיר מנייהו. מאן אינון. אינון שכבר מתו, וקבילו עונשא תרי זמני, ואלין אקרון כסף מזוקק, דעאל לנורא זמנין ותרין, ונפיק מניה זוהמא, ואתברר ואתנקי. וטוב משניהם את אשר עדן לא היה. ההוא רוחא דקאים לעילא, ואתעכב לנחתא לתתא, דהאי קאים בקיומיה, ולית ליה לקבלא עונשא, ואית ליה מזונא מההוא מזונא עלאה דלעילא לעילא.
טב מכלהו, מאן דלא אתפרש, ולא אתגלייא, וכל מלוי בסתימא אינון. דא הוא זכאה חסידא, דנטר פקודי אורייתא, וקיים לון, ואשתדל באורייתא יממא ולילי. דא אתאחיד ואתהני בדרגא עלאה על כל שאר בני נשא, וכלהו אתוקדן מחופה דהאי.
ת"ח, בשעתא דאמר קב"ה למשה יאסף אהרן אל עמיו, אתחלש חילא דיליה, וידע דהא אתבר דרועא ימינא דיליה, ואזדעזעא כל גופיה, כיון דאמר קח את אהרן ואת אלעזר בנו, א"ל קב"ה, משה, הא דרועא אחרא אוזיפנא לך, והפשט את אהרן וגו', ואהרן יאסף, הא אלעזר יהא לגבך, ימינא דא תחות אבוי. ועם כל דא לא אשלים אתר בההוא זמנא כאבוי, דהא ענני יקר אסתלקו, ולא אהדרו אלא בזכותא דמשה, ולא בזכותא דאלעזר.
ויעש משה כאשר צוה וגו'. אמאי לעיני כל העדה. אלא, בגין דאהרן הוה רחימא דעמא, יתיר מכלא, ולא יימרון דהא אתנגיד על ידא דמשה. ומשה משיך לאהרן במלין, עד דסליקו לטורא, וכל ישראל הוו חמאן, בשעתא דאפשיט משה לבושי דאהרן, ואלביש לון לאלעזר.
מאי טעמא משה. אלא משה אלבשינון לאהרן כד סליק לכהנא, הה"ד וילבש משה את אהרן את בגדיו, וכתיב וילבש אותו את המעיל. השתא. משה אעדי מניה, מה דיהב ליה. וקב"ה אעדי מניה, מה דיהב ליה. ותרווייהו אפשיטו ליה לאהרן מכלא, ומשה אעדי לבר, וקב"ה לגו. ועד דאעדי משה, קב"ה לא אעדי, זכאה חולקא דמשה.
זכאה חולקהון דצדיקייא, דקב"ה בעי ביקריהון. אתקין קב"ה לאהרן, ערסא ומנרתא דדהבא דנהרא. ומדידיה נטיל, מההוא מנרתא דהוה דליק בכל יומא תרי זמני ואסתים פום מערתא ונחתו.
רבי יהודה אמר, פום מערתא הוה פתיחא, דכל ישראל הוו חמאן לאהרן שכיב, ובוצינא דמנרתא דליק קמיה, וערסיה נפיק ועייל, ועננא חד קאים עליה. וכדין ידעו ישראל דהא אהרן מית. וחמו דהא אסתלקו ענני כבוד, הה"ד ויראו כל העדה כי גוע אהרן וגו', והא אוקמוה. וע"ד בכו לאהרן כל בית ישראל, גוברין ונשין וטף, דהא רחימא מכלהו הוה.
רבי שמעון אמר, הני תלתא אחין עלאין קדישין, אמאי לא אתקברו באתר חד, ושייפין אתבדרו, חד הכא, וחד הכא, וחד באתר אחרא. אלא אית דאמרי, באתר דבעאן ישראל לאסתכנא ביה, מית כל חד וחד, בגין לאגנא עלייהו, ואשתזבון, אבל כל חד וחד מית כדקא חזי עלייהו. מרים בקדש, בין צפון לדרום. אהרן לסטר ימינא. משה כדקא חזי ליה. אחיד ההוא טורא לטורא דאהרן, וכניש לקבורתא דמרים לגבי ההוא טורא, אחיד לתרי סטרי. ועל דא אתקרי הר העברים, דתרי סטרי טורא דמעברי, ואחיד לסטרא דא ולסטרא דא.
זכאה חולקהון דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי. ואע"ג דאינון באתר אחרא, בעלמא אחרא עלאה, זכותהון קיימא בעלמא דא, לדרי דרין. ובשעתא דישראל תייבין בתיובתא קמי קב"ה, וגזירה אתגזר עלייהו, כדין קארי קב"ה לצדיקייא דקיימי קמיה לעילא, ואודע לון, ואינון מבטלי ההיא גזרה, וחייס קב"ה עלייהו דישראל. זכאין אינון צדיקייא, דעלייהו כתיב ונחך יי' תמיד וגו'.

— 10 —
וידבר העם באלהים ובמשה וגו'. פרשתא דא, באתר אחרא אסתליק, עם אינון מי מריבה דמשה ואהרן.
[א] רבי יצחק פתח, ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות וגו'. מגלת אסתר ברוה"ק נאמרה, ובגין כך כתובה בין הכתובים. ויהי ביום השלישי, דאתחלש חילא דגופא, והא קיימא ברוחא בלא גופא, כדין ותלבש אסתר מלכות. מאי מלכות. אי תימא בלבושי יקר וארגוונא, הא לאו הכי אקרי. אלא ותלבש אסתר מלכות, דאתלבשת במלכות עלאה קדישא, ודאי לבשה רוח הקדש.[ב] מאי טעמא זכתה להאי אתר. בגין דנטרא פומה דלא לחוואה מדי. הה"ד אין אסתר מגדת מולדתה. ואוליפנא כל מאן דנטיר פומיה ולישניה, זכי לאתלבשא ברוח דקודשא. וכל מאן דסטי פומיה למלה בישא, הא ודאי ההוא מלה בישא עליה. ואי לאו, הא נגעים, או צרעת, דמוקדן כחויא עליה, והא אוקמוה.
וידבר העם באלהים ובמשה. דאמרו מלה בישא בקב"ה, וכתרגומו. ועם משה נצו. למה העליתונו, שוו כל אפייא שווין בג"כ אזדמן לגבייהו חוויין, דמוקדן לון כאשא, ועייל אשא למעייהו ונפלין מתין, כד"א וישלח יי' בעם את הנחשים השרפים.
ר' חייא אמר, חווין הוו אתיין, מלחשן בפומייהו, ונשכין ומתין. מאי מלחשן. כד"א אם ישוך הנחש בלא לחש. אשא הוו מלהטן בפומייהו, ונשכן, ושדיין אשא בהו, ואתוקדאן מעייהו ומתין והא מלין אלין אסתלקו לאתר אחרא.

— 11 —
ומשם בארה הוא הבאר. מ"ש דהכא בארה, ולבתר באר. אלא בארה, לבתר דמתכנשי מייא לגו ימא, ונחתי לתתא. באר, בשעתא דיצחק מלייא ליה. היא הבאר, הוא כתיב ורזא דא, כמה דכתיב ועבד הלוי הוא.
ר' אבא אמר, בכל אתר הוא, וקרינן היא, דכר ונוקבא כחדא. וכללא עלאה, ה' נוקבא, ו' דכר, א' כללא דכלא. דהא א' בשלימו שריא. זכאין אינון ישראל, אע"ג דאינון לתתא, אינון אחידן בכללא עלאה דכלא, ובג"כ כתיב הוא עשנו ולא אנחנו, באלף כתיב. כללא דו"ה וא' דכליל כלא.
ר"ש אמר, רוח דמיא, דא הוא רוח הקדש, דנשב בקדמיתא. כד"א הפיחי גני, לבתר נזלין מייא למליא לה, הה"ד ישב רוחו יזלו מים. ישב רוחו בקדמיתא, ולבתר יזלו מים. ועד לא נשיב האי רוחא, לא נזלין מייא. מאי קא משמע לן, משמע דבעי בכלא לאתערא מלה, בעובדא או במלה, או לאתחזאה כחיזו דעובדא. והכא, עד דרוחא לא נשיב, לא נזלין מייא לגביה דההוא רוח.
הוא הבאר, היא הבאר קרינן, מ"ש בקדמיתא בארה, והשתא באר, אלא בקדמיתא נוקבא בלחודהא, והשתא דקאמר הוא, כללא דדכר ונוקבא, אקרי באר. ובאתר דאשתכח דכר, אפילו מאה נוקבא, דכר קרינן לכלא.
אשר אמר יי' למשה אסוף את העם, בגין דהאי באר לא אעדי מנייהו. ואי תימא, היך יכלין לשאבא מניה כלא, אלא איהו נפיק לתליסר נחלין, ונביע אתמלי ונפיק לכל סטרין, וכדין הוו ישראל בשעתא דשארן ובעיין מייא, קיימין עליה, ואמרי שירתא. ומה אמרי, עלי באר. סלקי מימיך, לאנפקא מיין לכלא, ולאתשקאה מנך. וכן אמרי תושבחתא דהאי באר, באר חפרוה שרים וגו'. מלה קשוט הוו אמרי, וכך הוא.
מהכא אוליפנא, כל מאן דבעי לאתערא מלין דלעילא, בין בעובדא בין במלה. אי ההוא עובדא, או ההוא מלה, לא אתעביד כדקא יאות, לא אתער מדי. כל בני עלמא אזלין לבי כנישתא לאתערא מלה דלעילא, אבל זעירין אינון דידעין לאתערא, וקב"ה קריב לכלא דידעי למקרי ליה ולאתערא מלה כדקא יאות, אבל אי לא ידעי למקרי ליה, לאו איהו קריב, דכתיב קרוב יי' לכל קוראיו וגו'. מאי באמת. דידעי לאתערא מלה דקשוט כדקא יאות, וכן בכלא.
אוף הכא, הוו אמרי ישראל הני מלין, מלין דקשוט, בגין לאתערא להאי בירא, ולאשקאה לון לישראל, ועד דאמרי הני מלי לא אתער. וכן אפילו באינון חרשי עלמא, דמשתמשי בזינין בישין, עד דעבדי עובדוי דקשוט לגבייהו, אי לא אמרו מלי דקשוט, בגין לאמשכא לון בהני גוונא דבעיין, לא מתערין לגבייהו, ואפילו דצווחי כל יומא במלין אחרנין, או בעובדא אחרא, לא משכין לון לגבייהו לעלמין, ולא מתערין לקבלייהו.
ת"ח, כתיב, ויקראו בשם הבעל וגו'. מאי טעמא. חד דלאו רשו בההוא בעל בהאי. ועוד דמלין לא מתכשרן בינייהו, ואנשי לון קב"ה מנהון. הה"ד ואתה הסבות את לבם אחורנית. זכאין אינון צדיקייא, דידעי למקרי למאריהון כדקא יאות.
אמר רבי שמעון, הכא בעינא לגלאה מלה. ת"ח, כל מאן דידע לסדרא עובדא כדקא יאות, ולסדרא מלין כדקא יאות, הא ודאי מתערי לקב"ה, לאמשכא מלין עלאין דמתכשרן. ואי לא, לא אתכשר לגבייהו. אי הכי כל עלמא ידעי לסדרא עובדא, ולסדרא מלין, מאי חשיבו דלהון דצדיקייא, דידעי עקרא דמלה ועובדא, וידעי לכוונא לבא ורעותא, יתיר מאלין אחרנין, דלא ידעי כל כך.
אלא אלין דלא ידעי עקרא דעובדא כולי האי, אלא סדורא בעלמא ולא יתיר, משכין עלייהו משיכו דבתר כתפוי דקב"ה, דלא טס באוירא דשגיחו אקרי.
ואלין דידעי ומכווני לבא ורעותא, מפקי ברכאן מאתר דמחשבה, ונפקי בכל גזעין ושרשין בארח מישר כדקא יאות, עד דמתברכן עלאין ותתאין, ושמא קדישא עלאה מתברך על ידיהון. זכאה חולקהון. דהא קב"ה קריב לגביהון, וזמין לקבליהון, בשעתא דקארון ליה, הוא זמין לון. בשעתא דאינון בעאקו, הוא לגבייהו, הוא אוקיר לון בעלמא דין ובעלמא דאתי, הה"ד כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי.

— 12 —
ויאמר יי' אל משה אל תירא אותו וגו'. רבי יהודה פתח, לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים. ת"ח, כנסת ישראל ינקא מתרי סטרי, השתא ברחמי, השתא בדינא. כד בעיא לינקא ברחמי, אשתכח אתר לאתישבא ביה. כד בעי לינקא בדינא, אתר אשתכח לאתישבא ביה, ולמשרי עלוהי, דהכי הוא בכל אתר, לא שארי מלה דלעילא, עד דאשתכח אתר למשרי עלוי. וע"ד, כנסת ישראל לא תירא לביתה משלג, מ"ט, בגין דכל ביתה לבוש שנים. לא שריא האי, אלא בהאי חוור בסומק, וסומק בחוור. והא אוקמוה.
ויאמר יי' אל משה אל תירא אותו, תרין אותו אינון שלימין באורייתא בתרין ווי"ן, חד דא, וחד, עד דרוש אחיך אותו. מ"ט. בגין דאינון אות ממש. עד דרוש אחיך אותו, דבעי לפרשא ההוא אות, דההוא אבידה.
אוף הכא דין אותו, דא עוג, דאתדבק באברהם, ומאנשי ביתיה הוה, וכד אתגזר אברהם מה כתיב, וכל אנשי ביתו וגו'. דא עוג דאתגזר עמיה, וקביל האי את קדישא, כיון דחמא עוג דישראל מקרבין גביה, אמר הא ודאי אנא אקדימנא זכותא דקאים לון, ודא שוי לקבליה.
ביה שעתא דחיל משה, היך יכיל לאעקרא רשימא דרשים אברהם. אמר, ודאי הא ימינא דילי מית, דהא ימינא בעיא להאי. אי נימא הא אלעזר, ימינא דסיהרא הוא, ולא דילי. והאי את לימינא הוא, דאברהם לימינא הוא.
מיד אמר קב"ה, אל תירא אותו, לא תדחל לההוא את דיליה, ואפילו לימינא לא אצטריך. כי בידך נתתי. שמאלא דילך יעקר ליה מעלמא, דהא הוא פגים רשימא דיליה, ומאן דפגים להאי את, אתחזי לאתעקרא מעלמא, כ"ש שמאלא דילך, דאיהו ידך, יעקר ליה מעלמא, בגין כך אתעקר מעלמא, ואפילו דאיהו תקיפא מבני גבריא, ובעא לשיצאה להו לישראל, נפל בידיה דמשה ואשתצי.
בגין כך כלא שציאו ישראל בנוי וכל עמיה, וכל דיליה. כמה דכתיב, ויכו אותו ואת בניו ואת כל עמו וכתיב, ונך אותו ואת בנו. בנו כתיב חסר יו"ד, וקרינן בניו, והא אוקמוה חברייא.
זכאין אינון ישראל, דמשה נביאה הוה בינייהו, דבגיניה עביד לון קב"ה כל הני אתוון, ואוקמוה. וקב"ה לא גזר קיימיה עם שאר עמין לאתקשרא ביה, אלא עם ישראל, דאינון בנוי דאברהם, דכתיב בו ובין זרעך אחריך לדרתם ברית עולם. וכתיב ואני זאת בריתי אותם אמר יי' רוחי אשר עליך וגו'. לא ימושו מפיך וגו'.ברוך יי' לעולם אמן ואמן

=== Balak ===

— 1 —
וירא בלק בן צפור וגו'. ר' שמעון אמר, וירא, מאי ראיה חמא. ראיה ודאי ממש חמא במשקופא דחכמתא, וחמא בעינוי. חמא במשקופא דחכמתא, כמה דכתיב וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון. מאי בעד החלון. כד"א בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא אלא ודאי חלון דחכמתא דזנבי שוליהון דככביא, ואינון חלוני דחכמתא. וחד חלון אית דכל חכמתא ביה שריא, ובה חמי מאן דחמי בעקרא דחכמתא. אוף הכא וירא בלק, בחכמתא דיליה.
בן צפור, כמה דאמרו. אבל בן צפור ממש, דהא חרשוי הוו בכמה זינין דההוא צפור, נטיל צפור, מכשכש בעשבא, מפרח באוירא. עביד עובדין ולחיש לחישי, וההוא צפור הוה אתי, וההוא עשבא בפומיה, מצפצפא קמיה. ואעיל ליה בכלוב חד. מקטר קטרתין קמיה, ואיהו אודע ליה כמה מלין. עביד חרשוי, ומצפצפא עופא, ופרח וטס לגבי גלוי עינים, ואודע ליה. ואיהו אתי. וכל מלוי בההוא צפור הוו.
יומא חד עבד עובדוי, ונטיל ההוא צפור, ופרח ואזיל ואתעכב, ולא אתא. הוה מצטער בנפשיה. עד דאתא, חמא חד שלהובא דאשא דטס אבתריה, ואוקיד גדפוי. כדין חמא מה דחמא, ודחיל מקמייהו דישראל. מה שמיה דההוא צפור. ידו"ע. וכל אינון דמשמשי וידעי לשמשא בההוא צפור, לא ידעין חרשוי כמה דהוה ידע בלק.
וכל חכמתא דהוה ידע, בההוא צפור הוה ידע. והכי הוה עביד. גחין קמיה, וקטיר קטרתא חפי רישיה, וגחין ואמר. איהו אמר העם, וצפרא אתיב ישראל. איהו אמר מאד, וצפרא אתיב רב. על שום רב עלאה דאזיל בהו. שבעין זמנין צפצפו דא ודא. איהו אמר דל, וצפרא אמר רב. כדין דחיל, דכתיב ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא, רב הוא ודאי.
ובזיני חרשין דקסדיא"ל קדמאה, אשכחן, דצפרא דא הוו עבדין ליה בזמנין ידיען, מכסף מערב בדהבא, רישא דדהבא. פומא דכסף. גדפוי מנחשת קלל מערב בכספא. גופא דדהבא, נקודין דנוצי בכסף. רגלין דדהבא. ושויין בפומא לישן דההוא צפור ידו"ע.
ושוין לההוא צפרא בחלון חד. ופתחין כוין לקבל שמשא. ובליליא פתחין כוין לסיהרא. מקטרין קטרתין, ועבדין חרשין, ואומאן לשמשא. ובליליא אומאן לסיהרא, ודא עבדין שבעה יומין. מכאן ולהלאה, ההוא לישנא מכשכשא בפומא דההוא צפרא, נקדין לההוא לישנא במחטא דדהבא, והיא ממללא רברבן מגרמה, וכלא הוה ידע בלק בצפור דא. ע"ד בן צפור, ובגין כך חמא, מה דב"נ אחרא לא יכיל למנדע, ולא יכיל למחמי.

— 2 —
כתיב אמר יי' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים. אית לן לשוואה לבא למהימנותא דקב"ה, דכל מלוי מלי קשוט, ומהימנותא סגיא. דכיון דמלה אמר, כלא אתעביד, ודא בר נש דחיק לבא, ואמר לכמה שנין, ולכמה זמנין ישתלם דא, דאיהו כך. כפום רברבנו דיליה, דכל עלמין מליא יקריה, הכי הוא. מלוי בר נש זעיר, וכל מלוי אינון לפום שעתא, הכי הוא לפום שעתא. אבל בתיובתא, ובעותא, ובעובדין טבין, ובדמעין סגיאין, איהו קדישא רב ועלאה על כל עלמא, אזהיר נהוריה, וקמיט קדושתיה, לגביה דב"נ, למעבד רעותיה.
אמר יי', לזמנא דאתי, זמין קב"ה לאתערא ולאתבא מבשן, כל אינון דקטלו לון חיות ברא ואכלו לון. בגין דאית בעלמא אתר מותבא, דכל חיון רברבן, וטורין רמאין וסגיאין, וטמירין אלין באלין. וערוד מדברא תקיפא תמן, איהו עוג בין ערודי דמדברא הוה, ושכיח תמן תוקפא דיליה, בגין דהוה מלך הבשן, דכל מלכי עלמא, לא יכלין לאגחא קרבא ביה, בגין תוקפא דבשן. ואתא משה, ואגח ביה קרבא.
סיחון: סייחא דמדברא הוה סיחון. ורחצנו דמואב עליה הוה. כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמורי. ת"ח, בשעתא דחריבו ישראל קרתא דסיחון, כרוזא אתעבר במלכו דשמיא, אתכנשו גברין שלטנין על שאר עמין, ותחמון מלכו דאמוראה היך אתחרב במלכו.
בההיא שעתא, כל אינון שלטנין דהוו ממנין על שבע עממין אתכנשו, ובעו לאהדרא מלכו ליושנה. כיון דחמו תקפא דמשה, אהדרו לאחורא. הה"ד, על כן יאמרו המושלים באו חשבון, אינון שלטונין ממנן עלייהו דאתכנשו, והוו אמרי באו חשבון, מאן הוא דין דחריב לה. תבנה ותכונן כדבקדמיתא, ותהדר מלכו ליושנה.
כד חמו גבורתא דמשה, ושלהובא דמלכו, אמרו כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון. כיון דכתיב מחשבון, אמאי מקרית סיחון. דהא קרית סיחון חשבון הוה, דכתיב כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי.
אלא, שלהובא דמלכא שמיא נפק, וחריב כלא. בשעתא דאינון אמרין תבנה ותכונן עיר סיחון סתם, ולא אמרו חשבון, דחשיבו דבגין כך יתבני למותבא דאמוראה, כדין אתיבו ואמרו, לא יכילנא. מ"ט. בגין דכל ארחין ושבילין אסתתמו בתקפא דרב עלאה דלהון. אי נהדר ונימא ונדכר חשבון דתבנה, הא אש יצאה מחשבון. אי נהדר ונימא קרית סיחון, הא להבה יצאה מקרית סיחון ודאי. כיון דההיא שלהובא דאשא שריא תמן עלה, לית מאן דיכיל לה לאהדרא לה ליושנה, דהא מכל סטרין לית לן רשו.
מכאן ולהלאה אוי לך מואב, דהא ההוא דהוה מגן עלך, אתבר. ובג"כ מואב כיון דחמו דמגן דלהון אתבר, כדין ויגר מואב מפני העם מאד. מאי מאד, יתיר ממותא.
כי רב הוא. דהא כדין איהו הוה רב, ורב הוה זעיר, דכתיב הנה קטן נתתיך בגוים. וישראל הוה רב באתר עשו, דכתיב ביה ורב. מ"ט. בגין דחמו דשלטו ישראל, עילא ותתא. דכתיב את כל אשר עשה ישראל לאמורי. אשר עשה ישראל מבעי ליה, מאי את כל. לאסגאה עילא ותתא, עילא, דאפילו משלטניהון רברבין ושלטנין דלעילא. ואפילו משלטניהון רברבנין ושלטנין דלתתא. וע"ד את כל אשר עשה. וע"ד כי רב הוא, באתר דרב בוכרא קדישא, דכתיב בני בכורי ישראל.
ואי תימא דקב"ה בעא הכי, ולאו מן דינא. ת"ח, עשו קליפה הוה, וסטרא אחרא הוה. כיון דנפק קליפה ואתעבר, הא מוחא שכיחא, ערלה קדמאה קאי לבר. ברית איהו יקירא מכלא, ואיהו אתגלי לבתר.

— 3 —
ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו וגו'. ר' חייא פתח, ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך יי' וגו'. כמה אית ליה לב"נ, לאסתמרא אורחוי בהאי עלמא, ולמהך בארח קשוט. בגין דכל עובדוי דב"נ כתיבין קמי מלכא, ורשימין קמיה, וכלהו במניינא. נטורי תרעי קיימין וסהדין, קיימי ותבעי דינא תריצין. ודיינא קיימא לקבלא סהדותא, ואינון דטענו טענתא מרחשן, ולא ידיע אי יהכון מימינא, ואם ישמאלון משמאלא.
דהא כד רוחי בני נשא נפקי מהאי עלמא, כמה אינון מקטרגין דקיימין קמייהו, וכרוזין נפקין הן לטב הן לביש, כפום מה דנפיק מן דינא. דתניא, בכמה דינין אתדן ב"נ בהאי עלמא, בין בחייוי, בין לבתר. דהא כל מלוי בדינא אינון. וקב"ה תדיר ברחמנו, ורחמוי על כלא, ולא בעי לדיינא בני נשא כפום עובדיהון, דהכי אמר דוד, אם עונות תשמר יה יי' מי יעמוד. הכא אית לאסתכלא, כיון דאמר אם עונות תשמר י"ה, אמאי אדני.
אלא, תלת דרגין דרחמי אדכר דוד הכא. אם עונות תשמר יה, אם חובין סגיאו, עד דסלקין לעילא לגבי אבא ואמא, הא אדני דאיהו רחמי. ואי שמא דא, אע"ג דאיהו רחמי, יתער בדינא וכל דרגין אסתימו בדינא, דרגא חדא אית דנהדר לגביה, דכל אסוותין מינה נפקין, איהו יחוס עלן, ומאן איהו, מי. מ"י יעמוד ודאי. מ"י ירפא לך. וע"ד יה אדני אי אלין שמהן יסתמון מנן, מ"י יעמוד, דכל ארחין דתיובתא פתיחן מניה.

— 4 —
ת"ח, יהושע בן יהוצדק צדיק גמור הוה, גברא דהוה עאל לפני לפנים, דעיילוהו למתיבתא דרקיעא. אתכנשו כל בני מתיבתא תמן, לעיינא בדיניה. וכך ארחוי דההוא מתיבתא דרקיעא, כד עיילי ליה לדינא, כרוזא נפיק ואכריז, כל בני מתיבתא עולו. לאדרא טמירא. ובי דינא מתכנשי.
וההוא רוחא דבר נש סלקא ע"י דתרי ממנן, כיון דעאל, קריב לגבי חד עמודא דשלהובא מלהטא דקיימא תמן, ואגלים ברוחא דאוירא דנשיב בההוא עמודא, וכמה אינון דסלקין לון תמן. בגין דכל אינון דמשתדלי באורייתא, ומחדשי בה חדושין, מיד אכתוב לגבי בני מתיבתא אינון מלין, כדין כל אינון בני מתיבתא אתאן למחמי ליה. אינון תרין ממנן נפקין, וסלקין ליה לההוא מתיבתא דרקיעא, מיד קריב לגבי ההוא עמודא, דאגלים תמן.
עאל למתיבתא, וחמאן ליה, אי מלה כדקא יאות זכאה איהו, כמה עטרין מנצצן, מעטרין ליה כל בני מתיבתא. ואי מלה אחרא הוה, ווי ליה לההוא כסופא, דחיין ליה לבר, וקאים גו עמודא, עד דעיילי ליה לדינא, רחמנא לשיזבן.
ואית אחרנין דסלקין לון תמן, כד קב"ה בפלוגתא בבני מתיבתא, ואמרי מאן מוכח, הא פלוני דאוכח מלה. כדין סלקין ליה תמן, ואוכח ההוא מלה בין קב"ה ובין בני מתיבתא. ואית אחרנין דסלקין לון תמן לדינא, ודיינין ליה תמן, לבררא לון, וללבנא לון.
א"ל ר' יוסי, א"ה בלא דינא אתפטר בר נש ואסתלק מהאי עלמא. ואי בדינא אסתלק, אמאי אתדן זמנא אחרינא. א"ל, הכי אוליפנא, והכי שמענא, דהא ודאי בדינא אסתלק ב"נ מהאי עלמא, אבל עד לא ייעול למחיצתהון דצדיקיא, סלקי ליה לדינא, ותמן אתדן בההוא מתיבתא דרקיעא.
ותמן קיימא ההוא ממנא דגיהנם לאסטאה. זכאה איהו מאן דזכי מן דינא, ואי לאו ההוא ממנא דגיהנם נטיל ליה, בשעתא דמסרין ליה בידוי, ומקלע ליה מתמן לתתא, כמאן דמקלע אבנא בקוספתא דכתיב ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע וגו'. ושדי ליה לגיהנם, וקביל עונשיה כפום מה דאתדן.

— 5 —
ת"ח, ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך וגו', דסליקו ליה לדינא, גו ההוא מתיבתא דרקיעא, בשעתא דאתפטר מהאי עלמא. עומד לפני מלאך יי', דא הוא ההוא נער, ריש מתיבתא, דאיהו חתיך דינא על כלא.
והשטן, מאן והשטן. ההוא דממנא, על נפשתא בגיהנם, דתיאובתיה למיסב ליה, ותדיר קיימא ואמר הב הב, הבו חייבין לגיהנם. לשטנו, לאדכרא חובוי. כדין ויאמר יי' אל השטן יגער יי' בך השטן ויגער ה' בך, תרין גערות אמאי. אלא חד לדומה. וחד, לההוא דנפקא מגיהנם, דקיימא תדיר לאסטאה.
ת"ח, ההוא שטן עלאה נחית כמה דאוקמוה, דאגלים בדיוקנא דשור, וכל אינון רוחין בישין, דאתדנו לאעלא בגיהנם, לחיך לון ברגעא חדא, וחטף לון, ונחית ויהב לון לדומה, לבתר דבלע לון. ודא הוא דכתיב, ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור, דאשתמודע, השור דקיימא לביש על כל בני עלמא. את ירק השדה, אינון רוחין דבני נשא, דאינון ירק השדה. השדה, ההוא שדה דאשתמודע.
א"ר יוסי, א"ה, חכים הוה בלק. א"ל ודאי, והכי אצטריך ליה למנדע כל ארחוי דההוא שור, ואי לא ידעי להו, לא יכיל למעבד חרשוי וקסמוי. א"ר יוסי ודאי הכי הוא, ויאות אמרת. ותוקפיה דההוא שור, מכי מכריזו על התבואה. כל אינון יומין דמכריזין וכל יומין דמכריזי על רוחיהון דבני נשא. ואינון יומי ניסן, ויומי תשרי, והא אתמר.

— 6 —
רבי יצחק ורבי יהודה הוו אזלי באורחא, מטו לההוא אתר דכפר סכנין, דהוה תמן רב המנונא סבא, אתארחו באתתא דיליה, דהוה לה ברא חדא זעירא. וכל יומא הוה בבי ספרא. ההוא יומא סליק מבי ספרא, ואתא לביתא. חמא לון לאלין חכימין. א"ל אמיה, קריב לגבי אלין גוברין עלאין ותרווח מנייהו ברכאן. קריב לגבייהו. עד לא קריב, אהדר לאחורא. א"ל לאמיה, לא בעינא לקרבא לגבייהו, דהא יומא דא לא קרו ק"ש, והכי אולפי לי, כל מאן דלא קרי ק"ש בעונתיה, בנדוי הוא כל ההוא יומא.
שמעו אינון, ותווהו, ארימו ידייהו ובריכו ליה. אמרו ודאי הכי הוא. ויומא דא אשתדלנא בהדי חתן וכלה, דלא הוה לון צרכייהו, והוו מתאחרן לאזדווגא, ולא הוה ב"נ לאשתדלא עלייהו, ואנן אשתדלנא בהו, ולא קרינן ק"ש בעונתיה, ומאן דאתעסק במצוה, פטור מן המצוה. אמרו ליה, ברי, במה ידעת. א"ל, בריחא דלבושייכו ידענא, כד קריבנא לגבייכו. תווהו. יתבו, נטלו ידייהו וכריכו רפתא.
ר' יהודה הוו ידוי מלוכלכן, ונטיל ידוי, ובריך עד לא נטיל. א"ל, אי תלמידי דרב שמעיה חסידא אתון, לא הוה לכו לברכא בידים מזוהמות, ומאן דבריך בידים מזוהמות, חייב מיתה.
פתח ההוא ינוקא ואמר, בבאם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו וגו'. ילפינן מהאי קרא, דמאן דלא חייש להאי, ויתחזי קמי מלכא בידין מזוהמן, חייב מיתא. מ"ט. בגין דידוי דב"נ יתבין ברומו של עולם. אצבעא חדא אית בידא דב"נ, ואיהו אצבעא דארמא משה.
כתיב, ועשית בריחים עצי שטים חמשה לקרשי צלע המשכן האחד וחמשה בריחים לקרשי צלע המשכן השנית. וכתיב, והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה. ואי תימא, דההוא בריח התיכון אחרא הוא, דלא הוה בכללא דאינון חמשה. לאו הכי. אלא ההוא בריח התיכון, מאינון חמשה הוה. תרין מכאן, ותרין מכאן, וחד באמצעיתא. הא הוה בריח התיכון, עמודא דיעקב, רזא דמשה. לקבל דא, חמש אצבעאן בידא דבר נש, והבריח התיכון באמצעיתא, רב ועלאה מכלא, ביה קיימין שאר אחרנין.
ואינון חמש בריחין, דאקרון חמש מאה שנין, דאילנא דחיי אזיל בהו. וברית קדישא אתער, בחמש אצבען דידא. ומלה סתימא הוא על מה דאמרת. וע"ד כל ברכאן דכהנא, באצבען תליין. פרישו דידא דמשה ע"ד הוה.
אי כל דא אית בהו, לית דינא למהוי בנקיו, כד מברכין בהו לקב"ה. בגין דבהו, ובדוגמא דלהון, מתברך שמא קדישא. וע"ד אתון דחכמיתו טובא, היך לא אשגחתון להאי. ולא שמשתון לר' שמעיה חסידא, ואיהו אמר, כל טנופא, וכל לכלוכא, סליקו ליה לסטרא אחרא, דהא סטרא אחרא מהאי טנופא ולכלוכא אתזן. ועל דא מים אחרונים חובה, וחובה אינון.
תווהו ולא יכילו למללא. א"ר יהודה, ברי, שמא דאבוך מאן הוא. שתיק ינוקא רגעא חדא, קם לגביה אמיה ונשק לה. א"ל אמי, על אבא שאילו לי אלין חכימין, אימא לון. א"ל אימיה, ברי, בדקת להו. אמר הא בדקית, ולא אשכחית כדקא יאות. לחישא ליה אמיה, ואהדר לגבייהו, א"ל אתון שאלתון על אבא, והא אסתלק מעלמא, ובכל יומא דחסידי קדישין אזלין בארחא, איהו טייעא אבתרייהו. ואי אתון קדישי עליונין, היך לא אשכחתון ליה אזיל טייעא אבתרייכו.
אבל בקדמיתא חמינא בכו, והשתא חמינא בכו, דאבא לא חמא חמרא דלא טעין אבתריה חמרא, למסבל עולא דאורייתא. כיון דלא זכיתון דאבא יטעון אבתרייכו, לא אימא מאן הוא אבא. אמר רבי יהודה לר' יצחק, כדדמי לן, האי ינוקא לאו בר נש הוא. אכלו. וההוא ינוקא הוה אמר מלי דאורייתא, וחדושי אורייתא. אמרו, הב ונבריך. אמר להו, יאות אמרתון. בגין דשמא קדישא לא מתברך בברכה דא, אלא בהזמנה.
פתח ואמר, אברכה את יי' בכל עת וגו'. וכי מה חמא דוד לומר אברכה את יי'. אלא, חמא דוד דבעי הזמנה, ואמר אברכה. בגין דבשעתא דבר נש יתיב על פתורא, שכינתא קיימא תמן, וסטרא אחרא קיימא תמן. כד אזמין בר נש לברכא לקב"ה, שכינתא אתתקנת לגבי עילא, לקבלא ברכאן, וסטרא אחרא אתכפייא. ואי לא אזמין ב"נ לברכא לקב"ה, סטרא אחרא שמע ומכשכשא למהוי ליה חולקא בההיא ברכה.
ואי תימא, בשאר ברכאן אמאי לא אית הזמנה. אלא ההוא מלה דברכה, דקא מברכין עלה, איהו הזמנה. ות"ח דהכי הוא, דהאי דמברך על פרי, ההוא פרי איהו הזמנה, ומברכין עליה. ולית ליה חולקא לסטרא אחרא. וקודם דא, דהוה ההוא פרי ברשות דסטרא אחרא, לא מברכין עליה. וכתיב לא יאכל, בגין דלא יברכון על ההוא פרי, ולא יתברך סטרא אחרא. כיון דנפק מרשותיה, יאכל, ומברכין עליה. ואיהו הזמנא לברכתא. וכן כל מילין דעלמא דקא מברכין עלייהו. כלהו הזמנה לברכתא. ולית בהו חולקא לסטרא אחרא.
ואי תימא, אוף הכי לברכת זמון כסא דברכתא הוה הזמנה, אמאי הב ונבריך. אלא, הואיל ובקדמיתא כד הוה שתי, אמר בורא פרי הגפן. הא הזמנה הוי. והשתא לברכת מזונא, בעינן שנוי, להזמנה אחרא, דהא כסא דא לקב"ה הוי, ולאו למזונא, ובג"כ בעי הזמנה דפומא.
ואי תימא, נברך שאכלנו משלו, דא הוא הזמנה, ברוך שאכלנו דא הוא ברכה. הכי הוא ודאי. אבל נברך, הזמנה אחרא איהו, הזמנה דבורא פרי הגפן. דקדמיתא איהי הזמנה לכוס דברכה סתם. והאי כוס, כיון דאנטיל איהו הזמנה אחרא במלה דנברך לגבי עלמא עלאה דכל מזונין וברכאן מתמן נפקין, ובג"כ איהו בארח סתים, דעלמא עלאה סתים איהו, ולית לגביה הזמנה. אלא בדרגא דא כוס דברכה. א"ר יהודה, זכאה חולקנא, דמן יומא דעלמא עד השתא, לא שמענא מלין אלין, ודאי הא אמינא דדא לאו ב"נ איהו.
א"ל, ברא, מלאכא דיי', רחימא דיליה, האי דאמרת ועשית בריחים עצי שטים חמשה לקרשי צלע המשכן וגו', וחמשה בריחים וגו', וחמשה בריחים לירכתים ימה. הא בריחים טובא איכא הכא, וידים אינון תרין. אמר ליה, דא הוא דאמרין, מפומיה דבר נש אשתמע מאן איהו. אבל הואיל ולא אשגחתון אנא אימא.
פתח ואמר, החכם עיניו בראשו וגו'. וכי באן אתר עינוי דב"נ, אלא בראשו, דילמא בגופו או בדרועיה, דאפיק לחכם יתיר מכל בני עלמא. אלא קרא הכי הוא ודאי, דתנן, לא יהך בר נש בגלוי דרישא ד' אמות. מ"ט. דשכינתא שריא על רישיה, וכל חכים, עינוי ומלוי בראשו אינון, בההוא דשריא וקיימא על רישיה.
וכד עינוי תמן, לינדע דההוא נהורא דאדליק על רישיה, אצטריך למשחא, בגין דגופא דב"נ איהו פתילה, ונהורא אדליק לעילא, ושלמה מלכא צווח ואמר, ושמן על ראשך אל יחסר, דהא נהורא דבראשו, אצטריך למשחא ואינון עובדין טבאן. וע"ד החכם עיניו בראשו, ולא באתר אחרא.
אתון חכימין, ודאי שכינתא שרייא על רישייכו, היך לא אשגחתון להאי, דכתיב ועשית בריחים וגו', לקרשי צלע המשכן האחד. וחמשה בריחים לקרשי צלע המשכן השנית. האחד והשנית אמר קרא, שלישית ורביעית לא אמר קרא. דהא אחד ושנית, דא חשיבו דתרין סטרין, ובג"כ עביד חושבנא בתרין אלין.
אתו אינון ונשקוהו, בכה רבי יהודה, ואמר, ר' שמעון זכאה חולקך, זכאה דרא, דהא בזכותך אפילו ינוקי דבי רב, אינון טנרין רמאין תקיפין. אתאת אמיה, אמרה לון רבותי, במטו מנייכו, לא תשגחון על ברי, אלא בעינא טבא. אמרו לה, זכאה חולקך אתתא כשרה, אתתא ברירא מכל שאר נשין, דהא קב"ה בריר חולקך, וארים דגלך על כל שאר נשין דעלמא.
אמר ינוקא, אנא לא מסתפינא מעינא בישא, דבר נונא רבא ויקירא אנא, ונונא לא דחיל מעינא בישא, דכתיב וידגו לרוב בקרב הארץ, מאי לרוב, לאסגאה על עינא. ותנינן, מה דגים דימא מיא חפי עליהון, ולית עינא בישא וכו'. לרוב ודאי, בקרב הארץ, בגו בני אנשא על ארעא. אמרו, ברא, מלאכא דיי', לית בנא עינא בישא, ולא מסטרא דעינא בישא אתינן. וקב"ה חפי עלך בגדפוי.
פתח ואמר המלאך הגואל אותי מכל רע יברך וגו'. האי קרא אמר יעקב ברוח קודשא, אי ברוח קודשא א"ל, רזא דחכמתא אית ביה. המלאך, קרי ליה מלאך. וקרי ליה שמהן אחרנין. הכא, אמאי אקרי מלאך. אלא כד איהו שליחא מלעילא, וקבילת זהרא מגו אספקלריא דלעילא, דכדין מברכין אבא ואמא להאי, אמרי לה ברתי, זילי נטורי ביתיך, פקידי לביתיך. הכי עבידי לביתיך. זילי וזוני לון. זילי, דההוא עלמא דלתתא מחכא לך, בני ביתך מחכאן מזונא מנך, הא לך כל מה דתצטרכי למיהב לון, כדין איהי מלאך.
ואי תימא, והא בכמה דוכתי אקרי מלאך, ולא אתי למיזן עלמין. ועוד, דבשמא דא לא זן עלמין, אלא בשמא דיי'. הכי הוא ודאי, כד שליח מגו אבא ואמא, אקרי מלאך, וכיון דשארי על דוכתין, על תרין כרובין אדני שמיה.
למשה כד אתחזי ליה בקדמיתא, אקרי מלאך ליעקב לא אתחזי הכי, אלא בדוגמא, דכתיב ורחל באה, דא דיוקנא דרחל אחרא, דכתיב כה אמר יי' קול ברמה נשמע וגו'. רחל מבכה על בניה. ורחל באה סתם, עם הצאן דרגין דילה. אשר לאביה ודאי. וכלהו אתמנון ואתפקדון בידהא. כי רועה היא, איהי מנהגא לון, ואתפקדא עלייהו.
והכי במשה כתיב, וירא מלאך יי' אליו בלבת אש. ואי תימא יתיר הוא שבחא דאברהם, דלא כתיב ביה מלאך, אלא וירא אליו יי' באלוני ממרא וגו'. התם באברהם, אתחזי ליה אדני, באלף דלת, בגין דבההוא זמנא קביל ברית, ומה דהוה אתכסי עד כען מניה, אתחזי ליה רבון ושליט, והכי אתחזי, דהא כדין בההוא דרגא אתקשר, ולא יתיר. ובג"כ, בשמא דאדון רבון עליה.
אבל משה דלא הוה ביה פרודא, דכתיב משה משה דלא פסקא טעמא. כמה דכתיב אברהם אברהם, דפסקא טעמא. בגין דהשתא שלים, מה דלא הוה מקדמת דנא. פרישו אית בין אברהם דהשתא, לאברהם דקדמיתא. אבל משה, מיד דאתייליד, אספקלריאה דנהרא הות עמיה, דכתיב ותרא אותו כי טוב הוא. וכתיב וירא אלהים את האור כי טוב. משה מיד אתקשר בדרגא דיליה ובג"כ משה משה, ולא אפסיק טעמא.
וע"ד לגבי דמשה, אזעיר גרמיה, דכתיב מלאך יי'. יעקב קרא ליה, בשעתא דהוה סליק מעלמא, מלאך. מ"ט. בגין דבההיא שעתא הוה ירית לה, לשלטאה. משה בחייו. יעקב, לבתר דסליק מעלמא. משה בגופא. יעקב ברוחא. זכאה חולקא דמשה.
הגואל אותי מכל רע, דלא אתקריב לעלמין לגבי סטרא דרע, ולא יכיל רע לשלטאה ביה. יברך את הנערים, כדין יעקב הוה מתקן לביתיה, כב"נ דאזיל לביתא חדתא, ומתקן לה בתקונוי, ומקשט לה בקשוטוי. יברך את הנערים, אינון דאשתמודען, אינון דאתפקדן על עלמא, לאתמשכא מנייהו ברכאן, תרין כרובין אינון. ויקרא בהם שמי, השתא אתקין ביתיה, ואיהו אסתלק בדרגיה, בגין דחבורא ביעקב הוי. גופא, אתדבק באתר דאצטריך, ותרין דרועין בהדיה.
לבתר דאינון נערים מתברכן כדקא יאות, כדין וידגו לרוב בקרב הארץ. ארחא דנונין לאסגאה גו מיין, ואי נפקן מגו מיא ליבשתא, מיד מתין. אלין לאו הכי, אלא אינון מן ימא רבא, וסגיאו דלהון לאפשא ולאסגי בקרב הארץ איהו. מה דלית הכי לכל נונין דעלמא.
מה כתיב לעילא, ויברך את יוסף ויאמר, ולא אשכחן ליה הכא ברכאן, דהא לבתר בריך ליה, דכתיב בן פורת יוסף. אלא, כיון דבריך לאלין נערים, ליוסף בריך. דהא לא יכלי לאתברכא, אלא מגו יוסף, ומגו דאיהו בטמירו, ולא אתחזי לאתגלאה, כתיב בטמירו, ויקרא בהם שמי ושם אבותי, מן האבות מתברכן, ולא מאתר אחרא. בקרב הארץ, דא הוא כסויא לחפאה מה דאצטריך.
אתו ונשקוה כמלקדמין, אמרו, הבו ונבריך. אמר איהו, אני אברך, דכל מה דשמעתון עד הכא מנאי הוה, ואקיים בי טוב עין הוא יבורך, קרי ביה יברך. מ"ט. בגין דנתן מלחמו לדל. מלחמא ומיכלא דאורייתא דילי אכלתון. א"ר יהודה. ברא רחימא דקב"ה, הא תנינן בעל הבית בוצע ואורח מברך. א"ל, לאו אנא בעל הבית, ולאו אתון אורחין. אבל קרא אשכחנא, ואקיים ליה. דהא אנא טוב עין ודאי, בלא שאילו דלכון אמינא עד השתא, ולחמא ומיכלא דילי אכלתון.
נטל כסא דברכתא ובריך, וידוי לא יכלי למסבל כסא, והוו מרתתי. כד מטא לעל הארץ ועל המזון, אמר, כוס ישועות אשא ובשם יי' אקרא. קיימא כסא על תקוניה, ואתישב בימיניה, ובריך. לסוף אמר, יהא רעוא דלחד מאלין, יתמשכון ליה חיין, מגו אילנא דחיי, דכל חיין ביה תליין. וקב"ה יערב ליה, וישכח ערב לתתא, דיסתכם בערבותיה, בהדי מלכא קדישא.
כיון דבריך, אסתים עינוי רגעא חדא, לבתר פתח לון, אמר חברייא, שלום לכון מרבון טב, דכל עלמא דיליה הוא. תווהו, ובכו, ובריכו ליה. בתו ההוא ליליא. בצפרא אקדימו ואזלו. כד מטו לגבי ר"ש, סחו ליה עובדא. תוה ר' שמעון, אמר בר טנרא תקיפא איהו, ויאות הוא לכך, ויתיר ממה דלא חשיב ב"נ, בריה דרב המנונא סבא הוא, אזדעזע ר' אלעזר, אמר, עלי למיהך למחזי לההוא בוצינא דדליק. אמר ר' שמעון, דא לא סליק בשמא בעלמא, דהא מלה עלאה אית ביה. ורזא איהו, דהא נהירו משיחו דאבוי מנהרא עליה, ורזא דא לא מתפשטא בין חברייא.
יומא חדא, הוו חברייא יתבין ומתנגחין אלין באלין, והוו תמן ר' אלעזר, ור' אבא, ור' חייא, ור' יוסי, ושאר חברייא. אמרו הא כתיב אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וגו'. בגין רות ונעמה, דהוו זמינין לנפקא מנייהו. צפורה אתת משה דהות ממדין, ויתרו ובנוי דנפקו ממדין, דהוו כלהו זכאי קשוט עאכ"ו. ותו משה דרביאו ליה במדין, ואמר ליה קב"ה, נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אי הכי משוא פנים אית במלה, דיתיר אתחזו בני מדין לשזבא מן מואב.
אמר ר' שמעון, לא דמי מאן דזמין למלקט תאני, למאן דכבר לקיט לון. א"ל רבי אלעזר, אע"ג דכבר לקיט לון, שבחא איהו. א"ל, מאן דלא לקט תאני, נטיר תאנה תדיר, דלא יהא בה פגם, בגין תאני דזמינת לאייתאה. כיון דלקיט תאני, שביק לה לתאנה, ותו לא נטיר לה.
כך מואב, דזמינא לאייתאה אינון תאני, נטר ליה קב"ה, דכתיב אל תצר את מואב. מדין דקא יהיבת תאני, ואלקיטו לון, כתיב צרור את המדינים. דהא מכאן ולהלאה, תאנה דא לא זמינת לאייתאה פירין, ובג"כ אתחזיית ליקידת אשא. פתח ואמר, ויאמר מואב אל זקני מדין וגו', מואב אינון שארי, ובגין אינון תאני, דזמין מואב לאפקא לעלמא, אשתזיבו מעונשא.
רבי אלעזר בעא למיחמי לר' יוסי בר' שמעון בן לקוניא חמוי. והוו אזלי ר' אבא ור' יוסי בהדיה, אזלו בארחא, והוו אמרי מלי דאורייתא כל ההוא ארחא.
א"ר אבא, מאי דכתיב, ויאמר יי' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וגו', וכתיב וקרבת מול בני עמון וגו', מלה דא כמלה דא, מה הפרש בין דא לדא, אלא אתחזי דשקולי הוו. ותנינן, כד הוו מקרבי לגבי בני מואב, הוו ישראל אתחזיין לגבייהו בכל מאני קרבא, כדבעו אתגריין בהו. ולגבי בני עמון, הוו ישראל מתעטפי בעטופייהו, ולא אתחזי מאני קרבא כלל. וקראן מוכחן בשקולא דא כדא.
אמר ר' אלעזר, ודאי הכי הוא. ותנינן, דדא דהות חציפא, ואמרת מואב, דכתיב ותקרא את שמו מואב. אתחזון ישראל חציפו לגבייהו, כמה דאיהי הות חציפא, דאמרת מואב, מאב הוה ברא דא. אבל זערתא, דאמרת בן עמי, וכסיאת ארחהא, ישראל הוו מכסיין ארחייהו לגבייהו, מעטפי עטופא בטלית, ואתחזון קמייהו כאחין ממש. והא אוקמוה.
עד דהוו אזלי, אדכר ר' אלעזר מהאי ינוקא, סטו מארחא ג' פרסי, ומטו להתם. אתארחו בההוא ביתא, עאלו ואשכחו לההוא ינוקא, דהוה יתיב, ומתקנין פתורא קמיה. כיון דחמא לון, קריב גבייהו, א"ל, עולו חסידי קדישין, עולו שתילין דעלמא, אינון דעילא ותתא משבחין לון. אינון דאפילו נוני ימא רבא, נפקין ביבשתא לגבייהו. אתא ר' אלעזר ונשקיה ברישיה. הדר כמלקדמין, ונשקיה בפומיה. א"ר אלעזר נשיקה קדמאה על נונין דשבקין מיא, ואזלין ביבשתא. ונשיקה תניינא על ביעין דנונא, דעבדו איבא טבא בעלמא.
אמר ההוא ינוקא, בריחא דלבושייכו חמינא, דעמון ומואב מתגרן בכו, היך אשתזבתון מנייהו. מאני קרבא לא הוו בידייכו. ואי לאו, לרחצנו תהכון, בלא דחילו. תווהו ר' אלעזר ור' אבא וחברייא. אמר רבי אבא, זכאה ארחא דא, וזכאה חולקנא דזכינא למיחמי דא, אתקינו פתורא כמלקדמין.
אמר, חכימין קדישין. תבעו נהמא דתפנוקי בלא קרבא, ופתורא דמאני קרבא. או נהמא דקרבא. או תבעון לברכא למלכא בכל מאני קרבא דהא פתורא לא אסתליק בלא קרבא. אמר ר' אלעזר, ברא רחימא חביבא קדישא, הכי בעינן, בכל הני זיני קרבא אשתדלנא בהו, וידעינן לאגחא בחרבא, ובקשתא, וברומחא, ובאבנין דקירטא. ואנת רביא, עד לא חמית, היך מגיחין קרבא, גוברין תקיפין דעלמא.
חדי ההוא ינוקא, אמר ודאי לא חמינא, אבל כתיב אל יתהלל חוגר כמפתח. אתקינו פתורא בנהמא, ובכל מה דאצטריך. א"ר אלעזר, כמה חדו אית בלבאי ברביא דא, וכמה חדושין יתחדשון על פתורא דא, וע"ד אמרית, דידענא דזגי פעמוני רוחא קדישא, הוו אזלין ביה.
אמר ההוא ינוקא, מאן דבעי לנהמא, על פום חרבא ייכול. חדי ר' אלעזר, אהדר וקריב ינוקא לגביה, א"ל, בגין דשבחת גרמך, אית לך למיגח קרבא בקדמיתא, ואנא אמרית בקדמיתא, דקרבא ליהוי בתר אכילה. אבל השתא, מאן דבעי סולתא, ייתי מאני קרבא בידוי. אמר ר' אלעזר, לך יאות לאחזאה מאינון מאני קרבא דילך.
פתח ההוא ינוקא ואמר, והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה ליי'. קרא דא על עומר התנופה אתמר, מאי תנופה, אי בגין דאניף ליה כהנא לעילא איהי תנופה. מאי אכפת לן, אי אניף אי מאיך.
אלא ודאי אצטריך לארמא לה לעילא, והיינו תרומה. ואע"ג דדרשינן תרי ממאה, והכי הוא, אבל תנופה מאי דא הוא ארמותא. ורזא דחכמתא הכא. אי חסידי קדישין, מארי דרומחין, לא שמשתון לר' שמעיה חסידא, דאי לאו תנדעון תנופה מאי היא. חטה מאי היא. שעורה מאי היא.
תנופה דקאמרינן, היינו תנ"ו פ"ה. ורזא דיליה תנו כבוד ליי' אלהיכם. דהא פה היינו כבוד, דבעינן למיהב ליה לקב"ה. וע"ד אבעי לן לארמא לעילא, לאחזאה דליה אנן יהבין להאי פה. דלית שבחא למלכא עלאה, אלא כד ישראל מתקני ליה להאי כבוד, ויהבי ליה למלכא כבוד. ודא הוא תנו פה, תנו כבוד, וארמא איהו ודאי.
קרא דשרינן ביה, והיה באכלכם מלחם הארץ. וכי לחם הארץ שעורה איהו, לאו הכי. ואנן שעורה מקרבינן, בגין דשעורה קדמאה לשאר נהמא דעלמא. שעורה איהו שיעור ה"א, דהא אתר ידיע הוא, בשיעורא דה"א. חטה נקודה באמצעיתא, דלית חולקא לסטרא אחרא דחובא תמן. חטה ברתא דמתחטאה לקמי אבוה, ועבד לה רעותא, ומה חטה. כללא דכ"ב אתוון.
א"ר אלעזר, אע"ג דהוה לן למשמע. הכא אית לן למימר, ולדרכא קשתא. אמר ההוא ינוקא, הא מגנא לקבל גירא. אמר רבי אלעזר, ודאי חטה הכי קרינן לה. אבל חמינן בשבטים כלהו דלית בהו ח"ט, ובה אית ח"ט, וקרינן חטה. אמר ההוא ינוקא, ודאי הכי הוא, דהא ח"ט שריא סמיך לה. בהו, בשבטין, לא הוו אתוון אלין, דקא אתו מסטרא דקדושה דלעילא, אבל לגבה שריא.
ואי בעית לאפקא חרבא, ותימא אמאי נקטת אתוון אלין ההיא ברתא, אלא אי תנדע חובא דאדם הראשון, דאמרו חט"ה הוה, תנדע הא. ואילנא דא כד נצח, כלא סטרא דטוב, נקיט לכל סטרא אחרא, וכפייא ליה.
חברייא קדמאי פרישו מלה דא, ושרו לה מרחיק, חטה סתם. אתו בתראי ואמרו, חטה ממש. אתא ישעיה ופריש לה, דכתיב וממחתה כי לא תקרב אליך, וע"כ נקודה באמצעיתא, דלא יהא חטאה, דאלו נקודה לא הוי, חטאה להוי. וחלופא בין ט' לת', תבירו לסטרא אחרא, ברירו דילה.
אתון חברייא, דלא שמשתון לר' שמעיה חסידא, אמרין דבחמשת זיני דגן, לא אית חולקא לסטר אחרא. ולאו הכי, דהא כל מה דאתבלי בארעא, לסטר אחרא אית ביה חולקא. ומאן חולקא אית ליה. מוץ דתדפנו רוח, דכתיב לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח. ודא הוא רוחא דקדושא, וכתיב כי רוח עברה בו ואיננו וגו'. בגין דרוח קדשא מפזר ליה בכל סטרין דעלמא, דלא ישתכח. דא בנוקבא. דכורא מאי הוא. תבן.
ומוץ ותבן כחדא אזלין, ועל דא פטור ממעשר. דלית בהו חולקא בקדושה. ה', דגן בנקיו בלא תבן ומוץ. ח"ט דכר ונוקבא, מוץ ותבן, ה: בנקיו דדגן. וע"ד שלימו דאילנא חטה איהו ואילנא דחטא ביה אדם הראשון חטה הוה. דכלא איהו ברזא, ובמלה דחטה. תווה ר"א, ותווהו חברייא, א"ר אלעזר, ודאי הכי הוא.
אמר ההוא ינוקא, הכי הוא ודאי, קרא דשרינן ביה, דהא שעורה אקדים למיתי לעלמא. ואיהו מתתקן למיכלא דבעירא סתם, איהו רזא דאלף הרים, דמגדלין בכל יומא, והיא אכלה לון. ואקרי לחם תרומה, מיכלא דההוא תרומה, ואתקריב בליליא, דהא כתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא. מן הקדשים דא תרומה. מן הקדשים, ולא קדשים, דהא קדש סתם לא אקרי תרומה, דחומר בקדש מבתרומה תנן.
ארעא קדישא ברשו דקב"ה הות, ורשו אחרא לא עאל תמן. היך אבדיקת ארעא, אי קיימת במהימנותא, ולא אתחברת ברשו אחרא, בקריבו דתרומה דא דשעורים, כגוונא דרזא דסוטה. א"ר אבא, ודאי שננא דחרבא לגבך, אמר ההוא ינוקא, ודאי אתקפנא במגן וצינא לאגנא מניה. א"ר אבא, ארעא קדישא לית בה רשו אחרא, ולא עאל תמן. מוץ ותבן ממאן הוו.
פתח ההוא ינוקא ואמר, ויברא אלהים את האדם בצלמו וגו'. וכתיב ויאמר להם אלהים פרו ורבו. וכי אי לאו דאתא נחש על חוה לא יעביד תולדין לעלמא, או אי לא חאבו ישראל בעובדא דעגלא, לא יעבדון תולדין. אלא ודאי, אי לא ייתי נחש על חוה, תולדין יעביד אדם מיד ודאי, דהא גזרה אתגזר מיד דאתברי, דכתיב פרו ורבו ומלאו את הארץ. ואינון תולדין יהון כלהון בנקיו בלא זוהמא כלל. אוף הכי ארעא קדישא, דהא לא עאל בה רשו אחרא, אית בה מוץ ותבן, דלאו מההוא סטר. ולבר מארעא, ההוא מוץ ותבן דסטר אחרא הוי, דאזלא בתר קדושה, כקוף בתר בני נשא.
אתו ר"א וחברייא ונשקוהו, א"ל, דאמי לי, דרווחנא במאני קרבא, נהמא דפתורא. א"ר אלעזר ודאי הכי הוא, דהא כל זיני קרבא בידך אינון, ומצלחן בידך, אתו ונשקוהו כמלקדמין.
פתח איהו ואמר, ובגפן שלשה שריגים וגו'. עד הכא חזיונא דמלה, דהא מכאן ולהלאה חזיונא דיליה הוה, דכתיב וכוס פרעה בידי. אבל חזיונא דמלה, בגיניה דיוסף הוה ולבשרא ליה, דישמע יוסף וינדע.
תנינן, שבעה רקיעין אינון, ואינון שבעה היכלין. ושית אינון, וחמש אינון, וכלהו נפקי מגו עתיקא עלאה. ההוא יין משיך ליה יעקב מרחיק, וסחיט ליה מענבים דההוא גפן. כדין, יעקב אמשיך ליה ההוא יין דקא אתחזי ליה, וחדי ושתה. הה"ד, ויבא לו יין וישת. הכא אתכליל עילא ותתא. וע"ד ארחיק מלה, ומשיך לה במשיכו דתרי תנועי, והיינו לו. ליה לתתא, ליה לעילא.
חנוך מטטרון אמר, ויבא לו יין, דארמי מיא בההוא יין, ואי לאו דארמי ביה מים, לא יכיל למסבל, ושפיר אמר חנוך מטטרון. ובג"כ אמשיך לו בתרי טעמי, דהא בתרין סטרין אחיד, וההוא יין אזיל מדרגא לדרגא, וכלהו טעמין ביה, עד דיוסף צדיקא טעים ליה, דאיהו דוד נאמן, הה"ד כיין הטוב הולך לדודי למישרים. מהו כיין הטוב. דאתא יעקב וארמי ביה מיא, דא הוא יין הטוב והכי הוא, כמה דאמר חנוך מטטרון. תווה ר' אלעזר, ותווה ר' אבא, אמרו הא חמרא דילך, הוא נצחת מלאכא קדישא, אפומא דרוח קודשא.
א"ל, עד כען ההוא גפן מחכא למעבד פירין. ובגפן: דא איהו גפן דאשתמודעא בקודשא. בגין דאית גפן אחרא, דאיהו אקרי גפן נכריה. וענבים דילה לא אינון ענבים, אלא קשין, אחידין לבא, נשכין ככלבא. אינון ענבים אקרון, סורי הגפן נכריה. אבל גפן דא, עלה כתיב ובגפן, ההיא דאשתמודעא. ההיא דכל קדישין טעמו חמרא עתיקא, חמרא טבא, חמרא דיעקב יהיב ביה מיא, עד דכל אינון דידעין לטעמא חמרא, טעמו ליה, והוה טב לחכא.
וההיא גפן, כד מטא לגבה, אושיטת תלתא שריגין, ואינון תלת דיוקנא דאבהן, דאתקדשת בהו. ולית קדושה אלא ביין, ולית ברכתא אלא ביין. באתר דחדוה שארי. והיא כפורחת, ככלה דאתקשטת ועאלת ברחימו, בחדוה דההוא יין דאתערב במיא. כדין עלתה נצה, סליקת רחימו דילה לגבי דודה, ושריאת לנגנא ולאעלא ברחימו. וכדין, אתמליין ואתבשלן אינון ענבין, רכיכן, ומליין מההוא חמרא טבא עתיקא חמרא דיעקב ארמי ביה מיא.
ועל דא מאן דמברך על היין, ומטי על הארץ, אצטריך למרמי ביה מיא, בגין דלית ליה לברכא רחם ה' על ישראל עמך, בר במיא גו חמרא. ואי לאו, מאן יכיל למסבל. דא הוה לבשרא ליוסף, בגין דביה הוה תליא מלתא.
חנו"ך מטטרו"ן אמר, שלשה שריגים ודאי. לקבל תלת אבהן, והא ארבע אינון דילה. אלא דא הוא דכתיב, והיא כפורחת. בזמנא דאיהי סליקת ופרחת בכנפהא לסלקא, כדין עלתה נצה, דא הוא ההוא רביעאה דאשתאר, דסליק בהדה, ולא אתפרש מנה. הה"ד, וירכב על כרוב ויעף. כד יעוף. כפורחת, בזמנא דפורחת. ושפיר אמר חנוך מטטרון, והכא הוא.
תווה רבי אלעזר, ותווה רבי אבא, אמרו, מלאכא קדישא, שליחא מלעילא, הא חמרא דילך, הוא, נצחת ברזא דרוח קדשא. אתו כלהו חברייא ונשקוהו. א"ר אלעזר, בריך רחמנא דשדרני הכא.
אמר ההוא ינוקא, חברייא. נהמא וחמרא עיקרא דפתורא אינון, כל שאר מיכלא אבתרייהו אתמשך. והא אורייתא רווחת לון, ודילה אינון. אורייתא בעאת מנייכו, בבעו, ברחימו, ואמרה לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי. והואיל ואורייתא זמינת לכו, והיא בעאת מנייכו מלה דא, אית לכו למעבד רעותא דילה. במטו מנייכו, הואיל ואיהי זמינא לכו, דתעבדון רעותה. אמרו הכי הוא ודאי. יתבו ואכלו וחדו בהדיה. כיון דאכלו אתעכבו על פתורא.
פתח איהו ואמר. ויאמר מואב אל זקני מדין וגו'. ויאמרו זקני מואב אל זקני מדין לא כתיב, אלא ויאמר מואב. עולמין נטלו עיטא מסביא, וסביא אתמשכו אבתרייהו, ואינון יהבו לון עיטא. מאי עיטא יהבו לון. עיטא בישא נטלו לגרמייהו. אמרו לון למואב, גדולא בישא גדלנא ביננא. ומנו. משה רביהון. על חד כומרא דהוה ביננא, דרבי ליה וגדיל ליה בביתיה, ויהב ליה ברתיה לאנתו. ולא עוד, אלא יהב ליה ממונא, ושדר ליה למצרים, לשיצאה כל ארעא. ואיהו, וכל ביתיה, אתמשכו אבתריה. אי לההוא רביהון, ניכול לאעקרא מן עלמא, כל עמא דיליה יתעקרון מיד מעלמא. וכל עיטא בישא מההוא מלה דפעור, ממדין הוה.
ות"ח, דכלא הוה ממדין. וכל עיטא דלהון על משה הוה. ובעיטא דלהון, שכרו לבלעם. כיון דחמו דבלעם לא יכיל, נטלו עיטא אחרא בישא לגרמייהו, ואפקירו נשייהו ובנתייהו יתיר ממואב, דהא על נשי מדין כתיב, הן הנה היו לבני ישראל וגו'. וכלא ממדין הוה. נטלו עיטא בהדי נשיאה דלהון, דיפקיר ברתיה. דחשיבו לנטלא למשה ברשתיהון, בכמה זיני חרשין אעטרו לה, דיתפס רישא דלהון. וקודשא בריך הוא משיב חכמים אחור.
אינון חמן דרישא יתפס ברשתא דלהון, ולא ידעו, חמו ולא חמו. חמו רישא דעמא דנפיל בהדה, וכמה אלפין אוחרנין, וחשיבו דמשה הוה, אפקירו לה, ופקידו לה על משה, דלא תזדווגי לאחרא, אלא ביה. אמרה לון, במה אנדע. אמרו ההוא דתחמי דכלא קיימי קמיה, ביה תזדווגי, ולא באחרא. כיון דאתא זמרי בן סלוא, קמו קמיה ארבעה ועשרים אלף, משבטא דשמעון, בגין דהוה נשיאה דלהון, והיא חשיבת דהוא משה, ואזדווגת ביה. כיון דחמו כל אינון שאר לדא, עבדו מה דעבדו, והוה מה דהוה.
וכלא הוה ממדין, בכמה זינין, ובג"כ אתענשו מדין. וקב"ה אמר למשה, נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים. לך אתחזי, ולך יאות. למואב אנא שביק לון לבתר דיפקון תרין מרגלאן מנייהו, הא דוד בריה דישי, דאיהו ינקום נוקמין דמואב, ויסחי קדירה דמליא טנופא דפעור, הה"ד מואב סיר רחצי ודאי, ועד דאינון תרין מרגלאן לא נפקו, לא אתענשו, כיון דנפקו, אתא דוד ואסחי קדירה מטנופא דלהון. וכלהו אתענשו. מדין בימי משה. מואב בימי דוד.
ת"ח, חייביא דמדין, עכ"ד לא שכיכו מכל בישין דלהון. לבתר דרין דחמו דמית יהושע, וכל אינון זקנים דאתחזו למעבד נס על ידייהו, אמרו, השתא שעתא קיימא לן. מה עבדו אתו לגבי עמלק, אמרו אית לכון לאדכרא, מה עבדו לכון בני ישראל, ומשה רביהון, ויהושע תלמידא דיליה, דשיצי לכון מעלמא, השתא הוא עדנא דלית בהו מאן דאגין עלייהו, ואנן בהדייכו, דכתיב מדין ועמלק ובני קדם וגו', מפני מדין עשו להם בני ישראל את המנהרות וגו'. לא הוה בעלמא, מאן דיעביד בישא בכלא, כמדין. ואי תימא עמלק. בגין קנאת ברית דקריבו לגבי ברית. וע"ד קני קב"ה קנאה עלמין, דלא יתנשי. אמרו ודאי הכי הוא, ולית הכא ספקא בעלמא.
פתח ואמר, ויאמר יי' אלי אל תצר את מואב וגו'. ויאמר יי' אלי, וכי עד השתא לא ידענא דעם משה הוה ממלל קב"ה, ולא עם אחרא, דכתיב ויאמר יי' אלי. אלי למה. אלא למשה פקיד קב"ה, דלא לאבאשא למואב. אבל לאחרא לא, לדוד לא פקיד דא, ובג"כ אלי אל תצר את מואב, אפילו לתחום זעירא דלהון. דהא מנייהו יפוק מאן דיתן נוקמין לישראל, וינקום נוקמייהו, ואיהו דוד דאתא מרות המואביה.
ואל תתגר בם מלחמה, כל דא אתפקד למשה, הא לאחרא שרי. ואי תימא, ליהושע ולאינון זקנים דהוו דאריכו יומין בתריה שרי. לאו הכי. בגין דכלהו מבי דינא דמשה הוו, ומה דאתסר למשה, אתסר להו, ועוד דלא נפקו עדיין אינון מרגלאן טבאן, דהא ביומיהון דשופטים נפקא רות. וברתיה דעגלון מלכא דמואב הות. מית עגלון, דקטיל ליה אהוד. ומנו מלך אחרא, ודא ברתיה אשתארת, והות בבי אומנא, ובשדי מואב. כיון דאתא תמן אלימלך, נסבה לבריה.
ואי תימא דגיירה אלימלך תמן. לא. אלא כל אורחי ביתא, ומיכלא ומשתיא אוליפת. אימתי אתגיירת. לבתר כד אזלת בנעמי, כדין אמרת, עמך עמי ואלהיך אלהי. נעמה בבני עמון ביומי דדוד נפקא.
כדין שראת רוח קודשא על דוד. א"ל, דוד, כד כל עלמא מדידנא, ואפילנא עדבין, ישראל חבל נחלתו הוו, דכירנא מה דעבדו מואב בחבל נחלתו. מה כתיב, וימדדם בחבל. בההוא חבל נחלת יי'. כל אינון דהוו מההוא זרעא, ההוא חבל אחיד בהו.
כתיב מלא החבל. מהו מלא החבל. אלא ההוא דכתיב, מלא כל הארץ כבודו. והוה אמר, דא הוא לאחייא, ודא הוא לקטלא. וההוא חבל אחיד באינון דאתחזון לקטלא. בג"כ אחיד בחבל, ופשיט חבל, על מה דעבדו בההוא חבל נחלת יי'.
ומדין, גדעון שצי כל ההוא זרעא, דלא אשאיר מנייהו, מכל אינון דאבאישו לישראל בעיטא, או במלה אחרא. ולכלהו דאבאישו לישראל, קב"ה נטיר לון דבבו, ונטל מנייהו נוקמין. אבל אי זמינין למיתי מנייהו טב לעלמא, אריך רוגזיה ואפיה עמהון, עד דיפיק ההוא טב לעלמא, ובתר כן נטיל נוקמא ודינא מנייהו. א"ר אלעזר, הכי הוא ודאי, ודא הוא ברירו דמלה. אמר ההוא ינוקא, מכאן ולהלאה, חברייא, אתקינו מאני קרבא בידייכו, ואגחו קרבא.
פתח ר' אלעזר ואמר, ברכו יי' מלאכיו גבורי כח וגו'. דוד מלכא זמין לברכא לקב"ה, זמין לחילי שמיא, דאינון ככביא ומזלי, ושאר חיילין, ושתף לנשמתא דיליה בהדייהו, לברכא לקב"ה. הה"ד, ברכו יי' כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו ברכי נפשי את יי' חתים בנפשיה כל ברכאן.
זמין למלאכי מרומא לברכא ליה, דכתיב ברכו יי' מלאכיו וגו', ועד לא אתו ישראל, מלאכי מרומא הוו עבדי ושלמי עשיה. כיון דאתו ישראל, וקיימו על טורא דסיני, ואמרו נעשה ונשמע, נטלי עשייה ממלאכי השרת, אתכלילו בדברו. ומכדין, עשיה הות בארעא דישראל בלחודייהו, ומלאכין קדישין בלחודייהו. ישראל גמרין ושלמין עשייה. וע"ד גבורי כח עושי דברו בקדמיתא, ולבתר לשמוע. זכאין אינון ישראל, דנטלו עשייה מנייהו, ואתקיים בהו.
אמר ההוא ינוקא, נטר גרמך ואצלח במאנך. וכי שבחא דא בלחודוי נטלו ישראל, ולא אחרא. אמר שבחא דא אשכחנא, ולא אחרא. אמר ההוא ינוקא, כיון דחרבא דילך לא אצלח. או אנת לא מנענעא ליה כדקא חזי, שבק חרבא למאן דאגח קרבא.
שבחא עלאה דלא אתמסר למלאכי עלאי בלחודייהו, אלא בהדי ישראל, מאן איהו. קדוש. ברכה אתמסר לון בלחודייהו, כמה דאתמסר לישראל. אבל קדוש, לא אתמסר לון בלחודייהו, אלא בהדי ישראל. דלא מקדשי קדושה, אלא בהדי ישראל. ואי תימא, והא כתיב וקרא זה אל זה ואמר, אימתי בזמנא דישראל מקדשי לתתא. ועד דישראל לא מקדשי לתתא, אינון לא אמרי קדושה.
בגין דקדושה מתלת עלמין סלקא, ולא מתרין, והיינו, וקרא זה, הא חד. אל זה, הא תרין. ואמר, הא תלתא. תלת עלמין, אינון לקבלייהו תלת קדושות. ובג"כ שבחא דישראל דנטלין קדושא לתתא בלחודייהו.
א"ר אלעזר, הכי הוא ודאי, ומלין אלין אוקימנא לון. ותו אוקימנא, דהא תלת קדושות אתמסרו לישראל לתתא. מן האי קרא, והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני יי'. והתקדשתם חד. והייתם קדושים תרין. כי קדוש אני יי', הא תלתא. הכא אתמסר לון קדושה. א"ל יאות. והא לא אדכרת מרומחא, עד דנטלת ליה אנא מבתר כתפך, ושוי לך בידך. מכאן ולהלאה תדכר לרומחא, דאיהו בידך. תוב לאתר דשבקת.
א"ר אלעזר, מלין דאנן בהו, בברכה אינון. ברכו, מאי ברכו. משיכו ברכאן, מאתר דכל ברכאן נפקין, עד דיתעבדון ברכה. בסגיאו משיכו דאתמשיך, ומגו סגיאו דמיין בההיא ברכה, מיד יפשון מיין נוני סגיאין, לכמה זינין. וההוא משיכו מאי הוא. ה' משיכו דנהורא דנהיר, מגו ההוא אספקלריאה דנהרא, דאתמשך מעילא לתתא.
האי למלאכי עלאי, דאינון בבי מרומא דאדרא עלאה, אתמר ברכו יי'. אנן דיתבי לתתא, אמאי ברכו את יי'. בגין דאנן צריכין לאמשכא עלן, להאי את, ובה ניעול לגבי מלכא, לאחזאה אנפוי. וע"ד אמר דוד, אני בצדק אחזה פניך, אני בצדק ודאי. ובג"כ, שירותא דצלותא, ברכו את יי', לאמשכא על רישן האי את. וכיון דאנן משכן להאי את עלנא, אית לן למימר צלותא, ולשבחא.
ובג"כ אסור לברכא לב"נ, עד לא יצלי ב"נ צלותיה, וימשיך על רישיה להאי את. ואי יקדים ויברך לב"נ בקדמיתא, הא אמשיך לההוא ב"נ במה על רישיה, באתר דהאי את.
ובגין כך, למלאכי עלאי כתיב ברכו יי'. ואנן את יי' לתוספת. אמר ההוא ינוקא, ודאי הא ידענא דמאני קרבא דילך טבין אינון, אתדכר מנהון ולא תנשי לון, ודאי גבורה דבר נש דאגח קרבא ברומחא וחרבא איהו. אבל מהו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו. א"ר אלעזר הא אמרית. אמר ההוא ינוקא, הא ידענא דחילא דדרועא דילך אתחלש. השתא איהו עדנא, דלא לאמתנא, אלא לאלקאה בקירטא, אבנא בתר אבנא. כד"א בקלע ואבן. בבהילו דא בתר דא. חדי ר"א. וחדו ר' אבא וחבריא.
פתח ההוא ינוקא ואמר, שחורה אני ונאוה בנות ירושלם וגו'. אל תראוני שאני שחרחרת וגו'. מלין אלין הא אוקמוה. אבל בשעתא דאיהי גו רחימו סגי לגבי רחימהא, מגו דחיקו רחימו, דלא יכלה למסבל, אזעירת גרמה בזעירו סגי, עד דלא אתחזיאת מנה, אלא זעירו דנקודה חדא, ומאי איהי י'. כדין אתכסיא מכל חילין ומשריין דילה. ואיהי אמרת שחורה אני, דלית באת דא חוורא בגוויה, כשאר אתוון. ודא שחורה אני, ולית לי אתר לאעלא לכון תחות גדפאי. כאהלי קדר, תנינן, דא י', דלית בה חוורו לגו. כיריעות שלמה, דא ו'.
ובג"כ אל תראוני. לא תחמון בי כלל, דאנא נקודה זעירא. מה עבדין גברין תקיפין, חיילין דילה. שאגין כאריין תקיפין, כד"א, הכפירים שואגים לטרף. ומגו קלין ושאגין תקיפין, דקא משאגין כאריין גוברין תקיפין דחילא, שמע רחימא לעילא, וידע דרחימתיה היא ברחימו כוותיה, מגו רחימוי עד דלא אתחזיאת מדיוקנא ושפירו דילה כלל.
וכדין, מגו קלין ושאגין דאינון גברי חילא דילה, נפיק דודה רחימאה מגו היכליה, בכמה מתנן, בכמה נבזבזן, בריחין ובוסמין ואתי לגבה, ואשכח לה שחורה זעירא, בלא דיוקנא ושפירו כלל, קריב לגבה, מחבק לה, ומנשיק לה, עד דאתערת זעיר זעיר מגו ריחין ובוסמין. ובחדוה דרחימהא דעמה, ואתבניאת, ואתעבידת בתקונהא, בדיוקנהא, בשפירו דילה, ה' כמלקדמין.
ודא גבורי כח, עשו לה, ואהדרו לה לדיוקנהא ושפירו דילה, דתוקפא וגבורתא דלהון גרימו דא. וע"ד כתיב, גבורי כח עושי דברו. עושי דברו ודאי, דמתקנין ליה להאי דבר, ומהדרין ליה לדיוקנא קדמאה. כיון דאתקנת ואתעבידת בדיוקנהא שפירא כמלקדמין, כדין אינון, וכל שאר חילין, קיימין לשמוע, מה דאיהי אמרת, ואיהי קיימא כמלכא גו חיליה, ודא הוא עושי דברו ודאי.
כגוונא דא לתתא, בזמנא דחייבין בדרא, איהי אתכסיא ואזעירת גרמה, עד דלא אתחזיאת מכל דיוקנהא, בר נקודא חדא. וכד אתאן גבורי כח, וזכאי קשוט, כביכול, עושים להאי דבר. ואנהירת זעיר זעיר, ואתעבידת בדיוקנהא בשפירו דילה ה' כמלקדמין.
אתו חברייא ונשקוה, א"ר אלעזר, אלמלא יחזקאל נביאה אמר דא, תווהא הוי בעלמא, נטליה ר"א, ונשקיה כמלקדמין, אמר ההוא ינוקא אנא אברך. אמרו, את בריך, ולך יאות לברכא. אמר כמה אתון קדישין, כמה ברכות זמינין לכו, מאימא קדישא, בגין דלא מנעתון לי לברכא.
פתח ואמר, מונע בר יקבהו לאום וברכה לראש משביר. האי קרא כמשמעו. אבל תנינן, כל בר נש חייב בברכת המזון. ואי לא ידע, אתתיה, או בנוי, מברכין ליה ותבא מארה לההוא גברא, דלא ידע לברכא, עד דיצטריך לאתתיה ולבנוי דיברכון ליה.
ואי הוא ידע, אצטריך לחנכא לבריה, ולמהב ליה כסא לברכא. ומאן דמנע ליה, דלא יתחנך, יקבוהו לאום. מונע בר דלא לברכא לקב"ה, ולא יתחנך במצות. יקבהו לאום, יקבהו מבעי ליה, או יקבוהו לאומים, דהא לאם חד הוא, כד"א ולאם מלאם יאמץ, מאי יקבוהו לאם. אלא לאם כתיב, לאימא קדישא. יקבוהו להאי בר נש, דמנע לההוא בר מלברכא לקב"ה.
אנא ברא יחידא הוינא לאמי, הבו לי כסא ואברך למלכא קדישא, דיהב בביתא דאמי, גוברין דחילא, דמלילנא קמייהו מלין תקיפין, וזכינא לון. ובג"כ אנא אברך. וקודם דא אתישב קרא על תקוניה, הא דשרינן ביה.
מונע בר יקבוהו לאם, מאן דאמנע בר כמה דאתמר, יקבוהו לאם. כד"א, ויקוב בן האשה הישראלית את השם. אוף הכא יקבוהו, ויפרשון ליה לאם, יפרשו חטאוי לאמא קדישא. וברכה לראש משביר, לההוא ב"נ דיחנך בריה לברכא לקב"ה, ולחנכא ליה בפקודי אורייתא.
ורזא דמלה, כתיב ברזא דלעילא, מה שמו ומה שם בנו כי תדע. ההוא שם ידיעא, יי' צבאות שמו. שם בנו. ישראל שמו. דכתיב בני בכרי ישראל. והא ישראל, כל מפתחן דמהימנותא ביה תליין. ואיהו משתבח ואמר, יי' אמר אלי בני אתה. והכי הוא ודאי, דהא אבא ואמא עטרו ליה, ובריכו ליה בכמה ברכאן, ואמרו ופקידו לכלא, נשקו בר, נשקו ידא להאי בר. כביכול, שלטנו יהב ליה על כלא, דכלא יפלחון ליה. פן יאנף, בגין דאעטרו ליה בדינא ורחמי. מאן דזכי לדינא לדינא, מאן דזכי לרחמי לרחמי.
כל ברכאן דלעילא ותתא להאי בר סלקין ומתעטרן. ומאן דמנע ברכאן מהאי בר, יפרשון חטאוי קמי מלכא קדישא, לאם ממש. וברכה לראש משביר, מאן דמברך ואזמין בכסא דברכה למאן דאצטריך ליה, בהאי אתבר סטרא אחרא ואתכפיא בתבירו. ואסתלק סטר קדושה. ודא הוא דכתיב, וברכה לראש משביר. כמה דאיהו מסלק ומברך לקב"ה, ועביד לסטר אחרא דיתבר, הכי קב"ה משיך עליה ברכאן מלעילא, וההוא דאקרי ברכה, שריא על רישיה.
מכאן ולהלאה חברייא, הבו ונבריך. יהבו ליה כסא דברכה, ובריך. וחברייא כלהו הוי בחדוה, דהא מיומא דהלולא דר' אלעזר, לא חדו חברייא, כההוא יומא דיתבו תמן. אקדימו ובריכו ליה בחדוה ברעו דלבא. אמר ההוא ינוקא, לית לכו לאתפרשא, אלא מגו מלי אורייתא, והכי תנינן.
פתח ואמר ויי' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וגו'. ויי', זקיף טעמא לעילא, אמאי. אלא, בההוא שעתא כמה יאות ושפירו הות להאי כלה, דאתכפיאת עד השתא בגלותא, והשתא אזלת בזקיפו דרישא באכלוסהא בחדוה.
בויי' זקיף טעמא לעילא, הולך לפניהם יומם. עד הכא לא ידע, אי האי כלה אזלה לקמייהו, אי לא, דהא טעמא אפסיק בויהו"ה, אלא איהי הות תמן, אבל מאן דאזיל קמייהו, סבא עלאה, מאריה דביתא, ההוא דאומי ליה קב"ה. ומנו. אברהם. דכתיב, יומם יצוה יי' חסדו. וכתיב אם לא בריתי יומם ולילה. יומא דכל יומין כלילן ביה. יומא דשאר יומין, איהו שאר כל יומין ודאי. ועל דא אקרי יומם, ולא יום. ובג"כ הולך לפניהם יומם, הוא אזיל ביממא, וכלה אזלת בליליא, דכתיב ולילה בעמוד אש להאיר להם, דא כלה, כל חד כדקחזי ליה. ואתון חברייא, יומם ולילה יהא קמייכו, בכל שעתא. נשקוהו, וברכוהו כמלקדמין, ואזלו.
אתו לגבי רבי שמעון, וסחו ליה עובדא. תוה, אמר כמה יאות הוא. אבל לא סליק בשמא. אעא דקיק, כד סליק נהוריה, סליק לפום שעתא, ומיד כבה ואשתקע. ותו הא אמינא נהורא דא ממה הוי.
פתח ואמר, גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך. כד בר נש איהו גבור בארץ, גבור באורייתא, גבור ביצריה, גבור בארץ ודאי. סליק נהוריה, ואתמשך ביה משיכו סגי, כדין דור ישרים יברך, יברך כתיב.
אמר רבי אבא, והא חמינן ינוקי דאמרין מלין עלאין, וקיימין לבתר רישין דעלמא. א"ל, ינוקא דאמר מלה חדא, או תרין, לפום שעתא, בלא כוונה דלהון, מובטח בר נש בדא, דיזכי למילף אורייתא בישראל. אבל דא, דנהורא דיליה קיימא על קיומיה בדעתא שלים, לאו הכי. ותו, דהא קב"ה ותיאובתיה דיליה, לארחא בתפוחא דא, זכאה חולקיה.
זכאין אתון צדיקייא, דכתיב בכו, ויספה פליטת בית יהודה הנשארה שרש למטה ועשה פרי למעלה. שרש למטה, כגון אבוי, דאסתלק מעלמא, ואיהו שרש למטה, במתיבתא דרקיעא. ועשה פרי למעלה, במתיבתא עלאה. כמה טבא שרשא ואיבא. ואי לאו דלא אהא מקטרגא לקב"ה, הואיל ותיאובתיה לארחא ביה, לא הוה מאן דייכול לשלטאה ביה. אבל יהא רעוא, דאמיה לא תחמי צערא עליה, וכן הוה.

— 7 —
וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור וגו'. הכא אית עשרין ותמניא תיבין, לקבל כ"ח דרגין דחרשי קוסמין דצפור. ואית לאסתכלא, מאן דבעא למללא ביה בבלעם, ולאתחברא בהדיה, אמאי שדר ליה מיד, עד לא ייתי לגביה, מלין בפירושא, דקאמר הנה עם יצא ממצרים ועתה לכה ארה לי, הוה ליה לאתחברא בהדיה בקדמיתא, ולפייסא ולשוחדא ליה, ולבתר לאודעא ליה מלוי.
אלא אמר רבי יוסי, מהכא אשתמודע דהא ידע בלק רעותיה דההוא רשע, דבעא לאתיקרא תדיר במלין רברבין, ולית ליה תיאובתא, אלא כד עביד בישין.
בלק קסם קסמין ועביד חרשין ואתקין צפרא. וידע דדרגין דמשה עלאין ויקירין, וחרש בחרשוי וקסם בקסמוי, וידע דדרגין דבלעם הוו לקבלייהו, מיד וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור.
פתורה: שמא דאתרא הוה. כד"א, מפתור ארם נהרים לקללך. אמאי אקרי הכי. בגין דכתיב, הערכים לגד שלחן. ופתורא הוה מסדר תמן כל יומא. דהכי הוא תקונא דסטרין בישין, מסדרין קמייהו פתורא במיכלא ובמשתייא, ועבדין חרשין, ומקטרין לקמי פתורא, ומתכנשין תמן כל רוחין מסאבין, ואודעין לון מה דאינון בעאן. וכל חרשין וקוסמין דעלמא על ההוא פתורא הוו, ובג"כ אקרי שמא דאתרא ההוא פתורא. דהכי קורין בארם נהרים לשלחן פתורא.
פתח ואמר ועשית שלחן עצי שטים וגו'. וכתיב ונתת על השלחן לחם פנים וגו'. כל אינון מאני קודשא, בעא קב"ה למעבד קמיה, לאמשכא רוחא קדישא מעילא לתתא. ההוא רשע דבלעם, הוה מסדר הכי לסטרא אחרא. והוה מסדר שלחן, ונהמא דאקרי לחם מגואל, כמה דאתמר. דהכי אזיל סטר אחרא בתר קדושה, כקוף בתר בני נשא. ושלמה מלכא צווח ואמר, כי מה האדם שיבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו. והא אתמר קרא דא.

— 8 —
ת"ח, כתיב יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה וגו'. בשעתא דבעא קב"ה למיהב אורייתא לישראל, אזל וזמין להו לבני עשו, ולא קבלוה. כד"א יי' מסיני בא וזרח משעיר למו, ולא בעו לקבלה. אזל לבני ישמעאל, ולא בעו לקבלה, דכתיב הופיע מהר פארן. כיון דלא בעו, אהדר לון לישראל, הכי תנינן.
השתא אית לשאלא, והא תנינן דלית חטאה כד בר נש מדקדק דיוקין דאורייתא, וישאל שאלתוי לאנהרא מלוי. האי קרא לא אתיישבא, ואית לשאלא. קב"ה כד אזל לשעיר, למאן נביאה דלהון אתגלי. וכד אזל לפארן, למאן נביאה דלהון אתגלי. אי תימא דאתגלי לכלהו, לא אשכחן דא לעלמין. בר לישראל בלחודייהו, וע"י דמשה. והא אתמר דהכי מבעי קרא למימר, יי' לסיני בא, וזרח לשעיר למו, הופיע להר פארן, מהו משעיר למו, ומהו מהר פארן. כלא אית למנדע ולאסתכלא, והא שאילנא, ולא שמענא, ולא ידענא.
כד אתא רבי שמעון, אתא ושאיל מלה כמלקדמין, א"ל הא שאלתא דא אתאמרת. יי' מסיני בא: כד"א הנה אנכי בא אליך בעב הענן, ומסיני בא ואתגלי עלייהו. וזרח משעיר למו, ממה דאמרו בני שעיר, דלא בעאן לקבלא, מהאי, אנהר לון לישראל, ואוסיף עלייהו נהורא וחביבו סגיא. אוף הכי, הופיע ואנהר לישראל מהר פארן, ממה דאמרו בני פארן, דלא בעו לקבלא, מהאי, אוסיפו ישראל חביבו ונהירו יתיר כדקא יאות.
ומה דשאלת על ידא דמאן אתגלי עלייהו. רזא עלאה איהו, ואתגלי מלה על ידך. אורייתא נפקת מרזא עלאה, דרישא דמלכא סתימא, כד מטא לגבי דרועא שמאלא, חמא קב"ה בההוא דרועא, דמא בישא דהוו מתרבי מתמן. אמר, אצטריך לי לבררא וללבנא דרועא דא. ואי לא ימאיך ההוא דמא בישא, יפגים כלא. אבל אצטריך לבררא מהכא כל פגימו.
מה עבד. קרא לסמאל, ואתא קמיה, ואמר ליה תבעי אורייתא דילי. אמר, מה כתיב בה. אמר ליה, לא תרצח. דליג קב"ה לאתר דאצטריך. אמר ח"ו, אורייתא דא דילך היא, ודילך יהא, לא בעינא אורייתא דא. אתיב ואתחנן קמיה, אמר מאריה דעלמא, אי את יהבה לי, כל שלטנו דילי אתעבר, דהא שלטנו דילי על קטולא איהו, וקרבין לא יהון ושלטנו דילי על ככבא דמאדים, אי הכי כלא אתבטל מעלמא.
מאריה דעלמא, טול אורייתך, ולא יהא חולקא ואחסנא לי בה. אבל אי ניחא קמך, הא עמא בנוי דיעקב, לון אתחזי. ואיהו חשיב דהא דלטורא אמר עלייהו. ודא הוא וזרח משעיר למו, משעיר ממש נפק נהורא לון לישראל. אמר סמא"ל ודאי, אי בנוי דיעקב יקבלון דא, יתעברון מעלמא, ולא ישלטון לעלמין. אתיב ליה כמה זמנין, ואמר דא, ואמר ליה אנת בוכרא, ולך אתחזי. אמר ליה, הא ליה בכירותא דילי, והא אזדבן ליה, ואנא אודיתי. אמר ליה הואיל ולא בעית למהוי לך בה חולקא, אתעבר מנה בכלא. אמר יאות.
אמר ליה, הואיל וכך, הב לי עיטא, איך אעביד דיקבלון לה בנוי דיעקב דאת אמר. אמר ליה מאריה דעלמא, אצטריך לשחדא לון, טול נהורא מנהירו דחילי שמיא, והב עלייהו, ובדא יקבלון לה, והא דילי יהא בקדמיתא. אפשיט מניה נהירו דחפיא עליה, ויהב ליה, למיהב לון לישראל, הה"ד וזרח משעיר למו. משעיר ממש דא סמא"ל. דכתיב ונשא השעיר עליו. למו לישראל.
כיון דביער דא, ואעבר דמא בישא מדרועא שמאלא, אהדר לדרועא ימינא חמא ביה אוף הכי, אמר הכי נמי אצטריך לנקייא, מדמא בישא, דרועא דא. קרא לרה"ב אמר ליה, תבעי את אורייתא דילי. אמר ליה, מה כתיב בה. דליג ליה, ואמר לא תנאף. אמר ווי אי ירותא דא יחסין לי קב"ה, ירותא בישא, דיתעבר בה כל שלטני, דהא ברכתא דמיא נטילנא, ברכתא דנוני ימא, דכתיב פרו ורבו וגו'. וכתיב והפריתי אותו והרביתי אותו וגו' וכתיב והוא יהיה פרא אדם.
שארי לאתחננא קמי מאריה, אמר ליה, מארי דעלמא, תרין בנין נפקנא מאברהם, הא בנוי דיצחק, הב לון, ולון אתחזי. אמר ליה, לא יכילנא, דאנת בוכרא, ולך אתחזי, שארי לאתחננא קמיה, ואמר מאריה דעלמא, בכירותא דילי יהא דיליה, והאי נהורא דאנא יריתנא על דא, טול והב לון, וכך עבד, הדא הוא דכתיב, הופיע מהר פארן.
מאי שנא בסמא"ל כתיב וזרח, וברה"ב כתיב הופיע. אלא נטל בההוא נהירו דאפשיט מניה סמא"ל, חרב וקטולא, לקטלא בדינא, ולקטלא כדקא יאות. הדא הוא דכתיב, ואשר חרב גאותך. אע"ג דלא הוה דילך. ונטל בההוא ברכתא דאפשיט מניה רה"ב, זעיר, כמאן דאופע זעיר מברכתא דלהון, למעבד פריה ורביה. בגין כך הופיע מהר פארן, ולא כתיב וזרח.
כיון דנטל מתנן אלין לישראל, מאינון רברבנין שלטנין, אתא וקרא להו לכל רבבות קדש, דממנן על שאר עמין, ואתיבו ליה אוף הכי. ומכלהו קביל ונטיל מתנן, למיהב לון לישראל. לאסיא, דהוה ליה חד מאנא מליא מסמא דחיי, ונטיר ליה לבריה. בעא למיהב ליה לבריה, ההוא פלייטון דסמא דחיי. אסיא הוה חכים, אמר עבדין בישין אית בביתי, אי ינדעון דאנא יהיב לברי נבזבזא דא, יבאיש בעינייהו, ויבעון לקטלא ליה.
מה עבד. נטל זעיר מסמא דמותא, ושוי אפתחא דמאנא, קרא לעבדוי, אמר לון, אתון מהימנן קדמי, תבעון לההוא סמא. אמרו נחמי מאי הוא. נטלו למטעם, עד לא ארחו, בעו למימת, אמרו בלבייהו, אי האי סמא יהיב לבריה, ודאי ימות ואנן נירת לרבוננא. אמרו קמיה, מרנא, סמא דא לא אתחזי אלא לברך, והא אגרא דפולחננא שבקנא גבך, זיל והב ליה לשוחדא, דיקבל סמא דא.
כך קב"ה, הוא אסיא חכים, ידע דאי יהיב אורייתא לישראל, עד לא אודע לון, בכל יומא הוו רדפין לון לישראל עלה, וקטלין לון. אבל עבד דא, ואינון יהבו ליה מתנן ונבזבזן, בגין דיקבלון לה. וכלהו קביל לון משה, למיהב להו לישראל, הה"ד עלית למרום שבית שבי וגו'. ובגין כך ירתו ישראל אורייתא, בלא ערעורא, ובלא קטרוגא כלל. בריך הוא, בריך שמיה, לעלם ולעלמי עלמיא.
ת"ח, עדים דבני ישראל, אלין מתנן ונבזבזן דקבילו. ובג"כ, לא הוה שליט עלייהו מותא, ולא סטרא אחרא, ולא די לון די נטלו אורייתא בלא ערעורא כלל, אלא דקבילו נבזבזן ומתנן מכלהו. כיון דחטו מה כתיב, ויתנצלו בני ישראל את עדים. אינון מתנות באדם. מה אשתאר מנהון. ההוא שבי, דכתיב עלית למרום שבית שבי וגו'.
אוספו וחטו, מה כתיב וישמע הכנעני מלך ערד. וכתיב, וילחם בישראל וישב ממנו שבי וכל זמנא דישראל תבין לאבוהון דבשמיא, אינון נבזבזן יתהדר לגבייהו, ואתחפיין ביה. ולזמנא דאתי, כלא יתהדר דכתיב ושב ה' אלהיך את שבותך וגו'. מכאן ולהלאה אימא מילך.

— 9 —
א"ר יוסי, יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה. בשעתא דקב"ה תב משעיר, דלא קבילו אורייתא, ארץ רעשה וגו'. מ"ט רעשה. בגין דבעאת לאהדרא לתוהו ובוהו, דהכי אתני קב"ה בעלמא, אי יקבלון בני ישראל אורייתא, מוטב. ואם לאו, אהדר עלמא לתוהו ובוהו. כיון דחמאת ארעא, דהא אזמין קב"ה לכל עממיא דיקבלו אורייתא, ולא קבילו. ומכל עממיא לא אשתארו אלא ישראל בלחודייהו, חשיבת ארעא, דישראל לא יקבלון כוותייהו, ובג"כ ארץ רעשה. כיון דאמרו נעשה ונשמע, מיד שקטה, הה"ד ארץ יראה ושקטה. יראה בקדמיתא, ולבסוף ושקטה.
ות"ח, בגין דישראל אמרו נעשה, לא דחלין מן כל עשייה, דיכלון כל חרשי דעלמא למעבד, ולא מכל קסמין וחרשין דעלמא. מ"ט. חד, בג"ד. וחד, בגין דכד אפיק לון קב"ה ממצרים, תבר קמייהו כל זיני חרשי וקסמין, דלא יכלין לשלטאה עלייהו, וההיא שעתא דאתא בלק, הוה ידע דא. מיד וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה אשר על הנהר וגו'. מאי פתורה. אלא דיתקין פתורא, ויבעי מתמן עיטא, מה יעביד. אשר על הנהר, על הנהרים מבעי ליה, מאי על הנהר. ודאי הכי הוא, דעל חד נהרא קיימא תדיר.
רבי אלעזר ורבי אבא, הוו אזלי למיחמי לרבי יוסי בר' שמעון בן לקוניא, חמוי דרבי אלעזר, קמו בפלגות ליליא למלעי באורייתא, יתבו. א"ר אלעזר, השתא הוא עדנא, דקב"ה עאל בגנתא דעדן, לאשתעשע בצדיקייא דתמן. א"ר אבא, שעשועא דא מאי הוא, והיך ישתעשע בהו. א"ר אלעזר, מלה דא רזא סתימא איהו, טמירא לגבי, דלא ידיע. א"ל, וכי בריקניא הוו סמכין רברבין דמקדמת דנא בהאי עלמא, דלא ידעו, ולא רדפו אבתרה למנדע על מה קיימין בהאי עלמא, ומה הוו מחכאן בההוא עלמא.

— 10 —
פתח רבי אלעזר ואמר, יי' אלהי אתה ארוממך אודה שמך כי עשית וגו'. האי קרא רזא דמהימנותא איהו. יי', רזא עלאה, שירותא דנקודה עלאה סתימא דלא ידיע. אלהי, רזא קול דממה דקה, ואיהו שירותא דקיימא לשאלא, ואסתים ולא ידיע, ולית מאן דאתיב עליה, בגין דאיהו סתים וטמיר וגניז.
אתה, דא ימינא, שירותא דקיימא לשאלא, ולאתבא ביה, והוא כהן עלאה. כד"א אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק. מאן על דברתי מלכי צדק. אלא כהן עלאה דא, איהו דקיימא על דבר, בגין דההוא דבר לא קיימא, אלא בימינא. וההוא דבר מאן איהו. מלכי צדק, כך שמיה. ומאי דאמר דברתי, בגין דאתקשר ביה בדוד. וכל מלי שבחא דיליה, בההוא דבר אתיין. ועל דא דברתי. ובג"כ, אתה דא כהן. והא אוקימנא, דתלת דוכתי אינון, דאקרי כל חד אתה.
ארוממך כלא כחדא. אודה שמך כדקא יאות, והאי שם ידיע. כי עשית פלא, כסויא ולבושא, לאתלבשא נהורא סתימא עתיקא, ראשיתא דרגא עלאה, אדם קדמאה, טמירא בכסויא דנהורא אחרא.
ד"א כי עשית פלא, כי עשית אל"ף. ומהו אלף. הא תנינן, אל"ף בי"ת, אלף בינה. אבל דיוקנא דא', איהו תלת סטרין. ראשית דרזא עלאה דאדם קדמאה. בגין, דבדיוקנא דא', אית תרין דרועין, חד מכאן, וחד מכאן, וגופא באמצעיתא, וכלא רזא חדא. ואיהו רזא דיחודא, א'. ובג"כ אלף לחושבנא אחד, והיינו כי עשית פלא. ורב המנונא סבא אמר הכי, כי עשית פלא, פלא דא הוא חד דרגא מאינון פלאות חכמה. ומאן איהו. דא נתיב לא ידעו עיט. ואיהו פלא.
עצות מרחוק קרא להאי בקדמיתא פלא, והכא אמר פלא עצות מרחוק. אלא התם אצטריך לממני שית סטרין לדרגין עלאין, פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום. והכא, לא אתא לממני חושבנא. אבל עצות מרחוק מאי נינהו. תרי בדי ערבות. דכל עיטא דנביאי מתמן אתיא. אינון אקרון עצות מרחוק. אמונה אומן, תרין דאינון חד, נהר וגן. דא נפיק מעדן, ודא אשתקי מיניה. הא הכא, כל רזא סתימא דמהימנותא.

— 11 —
א"ר אלעזר, בלעם חייבא מאן קטיל ליה, והיך אקטיל. א"ר יצחק, פנחס וסיעתיה קטלוהו. דכתיב הרגו על חלליהם. ותנינן, בקרתא דמדין הוה עביד בחכמתא דחרשוי, דטאסין באוירא הוא ומלכי מדין. ואלמלא ציץ דקדושא, וצלותא דפינחס, דאפילו להון על קטילייא, הה"ד על חלליהם. וכתיב ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב. א"ל ר' אלעזר, כל דא ידענא.
אר"ש, אלעזר, כל מלוי דבלעם חייבא, תקיפין אינון, והא אוקמוה חברייא, דכתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, ואמרו, בישראל לא קם אבל באו"ה קם, ומנו. בלעם, והא אוקימנא מלה, משה לית דכוותיה, בכתרין עלאין. בלעם לית דכוותיה, בכתרין תתאין. דא בסטרא דקדושה, ודא בסטרא דשמאלא. ואי כל דא הוה בידיה, וכ"כ תקיף בחכמתא, גבר דישבח גרמיה בחילא תקיף, דכתיב ואנכי אקרה כה, אעקר לכה מהאי. היאך יכילו לקטלא ליה.
אלא בספרא דחכמתא דשלמה מלכא הכי אמר, תלת סימנין אינון. סימן לעברה, ירקון. סימן לשטות, מלין. סימן דלא ידע כלום, שבוחי. ודא אכרע לשאר, שוטה בכל עבירות, כלא אית ביה.
והא כתיב יהללך זר ולא פיך, ואם לא זר. פיך. לאו הכי. אלא אי לא הוי מאן דאשתמודע לך, אפתח פומך למללא באורייתא, ולאודעא מלי קשוט באורייתא. וכדין פתיחו דפומך באורייתא, ישבחון מילך, וינדעון מאן אנת, דלית מלה בעלמא דישתמודעון ליה לב"נ, אלא בזמנא דאפתח פומיה. פומיה הודע לבני נשא מאן הוא.

— 12 —
ההוא רשע דבלעם, שבוחי משבח גרמיה בכלא. ועכ"ד, גניבו דדעתא קא גניב, ואסתלק במלוי. במלין זעירין, הוה עביד רברבין. מה דאמר על אינון דרגין מלין מסאבין הוה אמר, וקשוט אמר. אבל ההוא רשע הוה אמר ומשבח גרמיה בארח סתים, ואסתלק במלוי, דכל מאן דהוה שמע, חשיב דאסתלק על כל נביאי עלמא, דכתיב שומע אמרי אל ויודע דעת עליון. מאן גבר בעלמא, דהוה שמע מפומיה מלין אלין, דלא חשיב דלית בעלמא נביאה מהימנא כגיניה.
וקשוט הוה, והכי הוה. נאם שומע אמרי אל, הכי הוה. ויודע דעת עליון הכי הוה. וההוא רשע הוה אמר על דרגין דאתדבק בהו, שומע אמרי אל, מלה דאיהו בסליקו עלאה.
והכי אמר, שומע אמרי אל, האל לא כתיב, דהא האל תמים דרכו. אבל סתם אל, אל אחר איהו. כי לא תשתחוה לאל אחר שומע אמרי אל, מלה זעירא איהי. ודמי למאן דלא ידע, דאיהו רב ועלאה. שומע אמרי אל, ההוא דאקרי אל אחר, דכתיב כי לא תשתחוה לאל אחר.
ויודע דעת עליון, על כל דרגין דמסאבו, אינון דמנהגי ארבא דימא וסערא. ארבעין חסר חד אינון. וההוא רב החובל, דכלהו מתנהגי על ידוי, איהו עליון על כלהו. בדא הוה מתדבק ההוא רשע, ואמר דהוה ידע דעת עליון, דרגא דאיהו עליון על כלהו מנהגי ארבא. מאן שמע הכי דלא אתבהיל בדעתיה, ויימא דלא הוה כגיניה בעלמא. אלא ההוא רשע משבח גרמיה בארח סתים ואמר מלי קשוט, וגניב דעתא דבני עלמא.
אשר מחזה שדי יחזה, מאן דשמע דא, חשיב דהוה חמי מה דלא חמי אחרא בעלמא. מחזה שדי, דא ענפא חדא, מאינון ענפין דהוו נפקין משדי. ולמה. דבחכמתא דא, אחזי תלת, לקבל ש' דשדי, לקבל תלת ענפין דביה, ואחזי תרין נביאין, בדי ערבות, דתמכין ביה. לקבל ע' תרין ענפין דעינא בישא, לסתמא לון. כד אתא בלק, אמר אנא איכול לון. עמלק בהדי חכמתא דא אתא לגבייהו, ויכיל לון.
ושדר לבלעם, וא"ל, אנא תרי אתוון דעמלק אית בי, דאינון ל"ק, דאינון סיומא דעמלק. אנא לי ל"ק, ועמלק ל"ק, לי סיומא, ובך שירותא ב"ל. א"ל ר"ש, הכי אימא שירותא דבלק ב"ל, ושירותא דבלעם ב"ל, שירותא דבלק הוה ביה בבלעם. וסיומא דעמלק, הוה ביה בבלק, וסיומא דבלעם, הוה שירותא דעמלק.
ואי תימא דלא ניכול להון, בגין דחרשיא דרבהון משה, דהוה פשיט ידיה, האי ידא אית באלין רברבין, דיכלי בחרשין לאתתקפא יתיר. והיינו דכתיב וקסמים בידם, בידיהם לא כתיב, אלא בידם, ידא לקבל ידא, הכי שדר ליה בלק לבלעם.
ולהכי מחזה שדי כדאמרן, ולהכי אתענשו, ואתענשו לעילא, ואקרון מחזה, כד"א ומול מחזה אל מחזה. ענפא דנפק מתמן. ומאן ההוא מחזה עזא ועזאל, דאינון נופל וגלוי עינים, ואיהו מחזה שדי, דהוה חמא נופל וגלוי עינים.

— 13 —
אן הוה בלעם בההיא שעתא. אי תימא במדין, הא כתיב ועתה הנני הולך לעמי. אי אזל ליה, מאן יהביה במדין. אלא ההוא רשע, כיון דחמא דנפלו מישראל כ"ד אלף על עיטוי, אתעכב תמן והוה בעי מנייהו אגרוי. ובעוד דאתעכב תמן, אתא פנחס ורברבני חילא לתמן.
כיון דחמא לפנחס, פרח באוירא, ותרין בנוהי עמיה, יונוס ויומברוס. ואי תימא, הא מיתו בעובדא דעגל, דהא אינון עבדו. אלא הכי הוה ודאי, ודא הוא דכתיב, ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש. וכי לא הוו ידעי חושבנא זעירא דא, והרי כמה חושבנין אחרנין, רמאין עלאין ורברבנין, ידע קרא לממני, והכא כשלשת אלפי איש. אלא אינון בנוי דבלעם, יונו"ס ויומברו"ס, דהוו שקלי כשלשת אלפי איש.
אלא ההוא רשע, כל חרשין דעלמא הוה ידע, ונטל אוף הכי חרשין דבנוי, דהוו רגילין בהו, ובהו טאס ואסתלק. פנחס חמא ליה, דהוה ב"נ חד טס באוירא, והוה מסתלק באוירא מעינא, רמא קלא לבני חילא, אמר אית מאן דידע למפרח אבתריה דההוא רשע, דהא בלעם איהו, חמו ליה דהוה טאס.
צליה בריה דשבטא דדן, קם ונטל שלטנו דשליט על חרשין, ופרח בתריה. כיון דחמא ליה ההוא רשע, עבד ארחא אוחרא באוירא, ובקע חמש אוירין בההוא ארח, ואסתלק ואתכסי מעינא, כדין אסתכן צליה בההיא שעתא, והוה בצערא דלא הוה ידע מה יעביד.
רמא ליה קלא פנחס ואמר, טולא דתנינייא דרבעין על כל חויין, הפוך במזייך. מיד ידע וגלי ההוא ארחא, ועאל לגביה. מיד אתגלי, ונחתו תרוייהו קמיה דפנחס.
תא חזי, ההוא רשע כתיב ביה וילך שפי, דא הוא עליון דדרגין דיליה, חויא דכורא. צליה נטל תרין, דכר ונוקבא. ובההוא שליט עליה, בגין דשלטנו דשליט עלייהו נטל, ואתכפיין קמיה. ודא הוה שפיפון עלי ארח. על ההוא ארח, דעבד ההוא רשע, דכתיב יהי דן נחש עלי דרך, דא שמשון. שפיפון עלי ארח, דא צליה.
הנושך עקבי סוס, דא עירה, דהוה בהדיה דדוד, דהוה אתי מדן, ובגיניה, תליא גבורתיה בדוד, דכתיב ויעקר דוד את כל הרכב. ויפול רוכבו אחור, דא שריה, דזמין למיתי בהדי משיחא דאפרים, ואיהו הוי משבטא דדן, וזמין איהו למעבד נוקמין וקרבין בשאר עמין. וכד דא יקום, כדין מחכא לפורקנא דישראל, דכתיב לישועתך קויתי יי'. ואע"ג דאוקמוה להאי קרא, אבל ברירו דמלה כמה דאתמר, וכמה דאוקמוה. ועל דא אתא קרא ואוכח.
כיון דנחת ההוא רשע לקמי פנחס, אמר ליה, רשע, כמה גלגולין בישין עבדת, על עמא קדישא. אמר ליה לצליה, תא וקטליה, ולא בשמא, דלא אתחזי האי, לאדכרא עליה קדושה עלאה, בגין דלא תיפוק נשמתיה, ותתכליל במלין דדרגין קדישין, ותתקיים ביה מה דאמר תמות נפשי מות ישרים.
בההוא שעתא עבד ביה כמה זיני מותא, ולא מית, עד דנטל חרבא דהוה חקיק עלוי חויא מהאי סטרא, וחויא מהאי סטרא. א"ל פנחס, בדיליה קטול ליה, ובדיליה ימות. כדין קטל ליה, ויכיל ליה. דכך ארחוי דההוא סטרא, מאן דאזל אבתראה, בה ימות, ובה תפוק נשמתיה, ובה תתכליל. והכי מית בלעם, ודייני ליה בדינין בההוא עלמא, ולא אתקביר לעלמין. וגרמוי כלהו אתרקבו, ואתעבידו כמה חויין מזוהמין, מנזקי שאר בריין, ואפילו תולעתין דהוו אכלי בשריה, אתהדרו חויין.
אשכחנא בספרא דאשמודאי, דיהב ליה לשלמה מלכא, דכל מאן דהוה בעי למעבד חרשין תקיפין סתימין דעינא. אי ידע טנרא דנפל תמן בלעם, ישכח מאינון חויין דהוו מגרמוי דההוא רשע, אי יקטיל חד מנייהו, רישא דיליה ביה יעביד חרשין עלאין, בגופא דיליה חרשין אחרנין, בזנבא דיליה חרשין אחרנין. תלת זיני חרשין, אית בכל חד וחד.
מלכת שבא כד אתת לגבי שלמה, מאינון מלין דשאילת לשלמה, אמרת, גרמא דחויא דתלת חרשין במה נתפס. מיד לא היה דבר נעלם מן המלך אשר לא הגיד לה, איהי שאילת על דא, והות אצטריכת לאינון חויין. ולא יכילת לנטלא חד מנייהו. מה אתיב לה מלין דהוו בלבה. כך אודע לה, דכתיב ויגד לה שלמה את כל דבריה. אינון חויין, לא יכלין לון כל בני עלמא, בר ממלה דרזא חדא, ומאי איהו. שכבת זרע רותחת.
ואי תימא מאן יכיל. אלא, בשעתא דההוא שכבת זרע אפיק ב"נ, כד איהו בתיאובתא, אפיק לה לשמא דההוא חויא, ברעותא דתיאובתא. כד נפיק ברתיחו, נטלי ליה מיד בלבושא חדא, וההוא לבושא זרקין לגבי חויא, מיד כפיף רישיה, ותפסן ליה, כמה דתפיס תרנגולא דביתא. ואי בכל מאני קרבין דעלמא, יגחון בחד מנייהו, לא יכלין ליה. ובהאי, לא אצטריך ב"נ בעלמא מאני קרבא, ולא מלה אחרא ולא אצטריך לאסתמרא מנייהו דהא כלהו אתכפיין לגביה. כדין אתדבקו אינון מלין בלבבה, ותאיבת להאי.
מכאן ולהלאה אלעזר ברי, קב"ה עבד מה דעבד בההוא חייבא, ורזין סתימין אלין, לא אצטריכו לגלאה, אבל בגין דחבריא דהכא ינדעון ארחין סתימין דעלמא, גלינא לכו. דהא כמה נמוסין סתימין אינון בעלמא, ובני נשא לא ידעין, ואינון פליאן סתימין, רברבן ועלאין. עליה, ועל דדמי ליה, קראן ושם רשעים ירקב. זכאין אינון זכאי קשוט, עלייהו כתיב, אך צדיקים יודו לשמך וגו'.

— 14 —
ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה וגו'. ר' אבא פתח, תפלה לעני כי יעטוף וגו', תלת אינון דכתיב בהו תפלה. ואוקמוה מלה דא, חד הוה משה, וחד הוה דוד, וחד עני, דאתכליל בהו, ואתחבר בהו. ואי תימא, הא כתיב תפלה לחבקוק הנביא הא ארבע אינון. אלא חבקוק לאו בגין תפלה הוה, ואע"ג דכתיב ביה תפלה, תושבחתא והודאה איהו לקב"ה, על דאחיא ליה, ועבד עמיה נסין וגבורן, דהא בריה דשונמית הוה.
אבל ג' אינון דאקרון תפלה. תפלה למשה איש האלהים, תפלה דא דלית כגיניה בבר נש אחרא. תפלה לדוד, תפלה דא איהי תפלה, דלית כגיניה במלכא אחרא. תפלה לעני, תפלה איהי, מאינון ג' מאן חשיבא מכלהו. הוי אימא תפלה דעני. תפלה דא, קדים לתפלה דמשה. וקדים לתפלה דדוד, וקדים לכל שאר צלותין דעלמא.
מ"ט. בגין דעני איהו תביר לבא. וכתיב, קרוב יי' לנשברי לב וגו'. ומסכנא עביד תדיר קטטה בקב"ה. וקב"ה אצית ושמע מלוי. כיון דצלי צלותיה, פתח כל כוי רקיעין, וכל שאר צלותין דקא סלקין לעילא, דחי לון ההוא מסכנא תביר לבא, דכתיב תפלה לעני כי יעטוף. כי יתעטף מבעי ליה, מאי כי יעטוף. אלא איהו עביד עטופא לכל צלותין דעלמא, ולא עאלין עד דצלותא דיליה עאלת.
וקב"ה אמר, יתעטפון כל צלותין, וצלותא דא תיעול לגבאי. לא בעינא הכא בי דינא דידונון ביננא, קמאי ליהוו תרעומין דיליה, ואנא והוא בלחודנא. וקב"ה אתייחד בלחודוי, באינון תורעמין, בההוא צלותא, דכתיב ולפני יי' ישפוך שיחו. לפני יי' ודאי.
כל חילי שמיא שאלין אלין לאלין, קב"ה במאי אתעסק, במאי אשתדל. אמרין, אתיחדא בתיאובתא במאנין דיליה, כלהו לא ידעו מה אתעביד מההוא צלותא דמסכנא, ומכל אינון תורעמין דיליה. דלית תיאובתא למסכנא, אלא כד שפיך דמעוי בתורעמו, קמי מלכא קדישא. ולית תיאובתא לקב"ה, אלא כד מקבל לון, ואושדו קמיה ודא איהי צלותא, דעביד עטופא לכל צלותין דעלמא.
משה צלי צלותיה, ואתעכב כמה יומין בהאי תפלה. דוד חמא, דכל כוין, וכל תרעי שמיא, כלהו זמינין לאפתחא למסכנא, ולית בכל צלותין דעלמא, דקב"ה אצית מיד, כצלותא דמסכנא, כיון דחמי האי, עבד גרמיה עניא ומסכנא, פשט לבושא דמלכותא, ויתיב בארעא כמסכנא, אמר תפלה. דכתיב, תפלה לדוד הטה יי' אזנך ענני. ואי תימא אמאי. בגין כי עני ואביון אני. א"ל קב"ה, דוד, ולאו מלכא אנת, ושליטא על מלכין תקיפין, ואת עביד גרמך עני ואביון. מיד אהדר צלותיה בגוונא אחרא, ושבק מלה דאביון ועני, ואמר שמרה נפשי כי חסיד אני. ועכ"ד כלא הוה ביה בדוד.
אמר ליה רבי אלעזר, שפיר קאמרת. וע"ד אצטריך ליה לבר נש דצלי צלותיה, למעבד גרמיה עני, בגין דתיעול צלותיה בכללא דכל עניים. דהא כל נטורי תרעין, לא שבקין הכי למיעאל, כמה דשבקין למסכנין, דהא בלא רשותא עאלין. ואי עביד בר נש גרמיה, ושוי רעותיה תדיר כמסכנא, צלותיה סלקא, ואערעת באינון צלותין דמסכנין, ואתחברת בהו, וסלקת בהדייהו, ובכללא דלהון עאלת, ואתקבלת ברעותא קמי מלכא קדישא.

— 15 —
דוד מלכא, שוי גרמיה בארבעה ארחין, שוי גרמיה בהדי מסכני. שוי גרמיה בהדי חסידים. שוי גרמיה בהדי עבדים. שוי גרמיה בהדי אינון דמסרי גרמייהו ונפשייהו על קדושת שמיה. שוי גרמיה בהדי מסכנא. דכתיב כי עני ואביון אני. שוי גרמיה בהדי חסידים, דכתיב שמרה נפשי כי חסיד אני. בגין דאצטריך ליה לבר נש, דלא לשואה גרמיה רשע. ואי תימא אי הכי לא יפרט חטאוי לעלמין. לאו הכי. אלא כד יפרט חטאוי, כדין איהו חסיד, דאתי לקבלא תשובה, אפיק גרמיה מסטרא בישא, דהוה בטנופא דילה עד השתא, והשתא אתדבק בימינא עלאה, דאיהי פשוטה לקבלא ליה.
ולא תימא, דלא מקבל ליה קב"ה, עד דיפרט חטאוי מיומא דהוה בעלמא. או אינון דאתכסון מניה, דלא יכיל לאדבקא. אלא לא אצטריך לפרשא, בר אינון דידכר מנייהו. ואי שוי רעותיה בהו, כל אחרנין אתמשכן אבתרייהו. דהא תנינן, אין בודקין חורי ביתא עלאין לעילא, ולא אינון תתאין לתתא בביעור חמץ. אלא כיון דבדיק כפום חיזו דעינוי מה דיכיל לאדבקא, כלא אתמשך בתר דא, ואתבטיל בהדיה.
והכי גרסינן בנגעים, כ"ד ראשי אברים אינון דלא מטמאין משום מחיה. וכהנא לא הוה אטרח אבתרייהו, והיינו דכתיב, לכל מראה עיני הכהן, אתר דיכיל כהנא למחזי מכתשא באסתכלותא חדא, ולא אצטריך למאכא גרמיה, ולארמא עינוי הכא והכא. אוף הכי. לא אצטריך לפרטא חטאוי מן יומא דהוה, דאינון חורי ביתא תתאין, ולא אינון דאתכסו, דלא יכיל לאדבקא, דאינון חורי ביתא עלאין לעילא. אלא לכל מראה עיני הכהן, וכלהו אתמשכן אבתרייהו. וע"ד שוי דוד גרמיה גו חסידים.
שוי גרמיה בהדי עבדים, דכתיב הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם. וכתיב, הושע עבדך אתה אלהי. שוי גרמיה בהדי אינון דמסרי נפשייהו על קדושת שמיה. דכתיב, שמח נפש עבדך כי אליך יי' נפשי אשא. בכל הני ארבע, עבד גרמיה דוד מלכא קמי מאריה.
אמר רבי אלעזר, ארימית ידי בצלו לקמי מלכא קדישא. דהא תנינן, אסור ליה לבר נש לארמא ידוי לעילא, בר בצלו, ובברכאן ותחנונים למריה. דכתיב, הרימותי ידי אל יי' אל עליון, ומתרגמינן, ארימית ידי בצלו, דהא אצבעאן דידין מלין עלאין אית בהו. והשתא אנא הכי עבידנא. ואמינא דכל מאן דאלין ארבע יסדר קמי מאריה, ועביד גרמיה ברעותא, בתקונא דא כדקא יאות, בתקונא דא לא תהדר צלותיה בריקניא.
בקדמיתא עבד, לסדרא שבחא קמי מאריה, ולזמרא קמיה. ודא בתושבחן דקמי צלותא. ולבתר עבד, לבתר דצלי צלותא דעמידה, איהו עבדא דסדר צלותא דמאריה. ולבתר עבד, לבתר דצלי כל צלותיה, ואזיל ליה, וע"ד דוד תלת זמנין עבד גרמיה בצלותא דא עבד. דכתיב הושע עבדך אתה אלהי. שמח נפש עבדך. וכתיב תנה עזך לעבדך. הא תלת זמנין, אצטריך לשואה גרמיה עבד.
לבתר לשואה גרמיה גו אינון דמסרי נפשייהו על קדושת שמיה, והיינו ביחודא דשמע ישראל, דכל מאן דשוי הכי רעותיה בהאי קרא, אתחשיב ליה כאלו מסר נפשיה על קדושת שמיה.
לבתר לשואה גרמיה עני, בזמנא דעאל ודפיק דשין דרומי מרומים, כד אמר אמת ויציב, וסמיך גאולה לתפלה. למהוי בצלותא דעמידה, תביר לבא, עניא ומסכנא. ולשואה רעותיה, לאתכללא גו מסכני, בתבירו דלבא, במאיכו דנפשא.
לבתר לשואה גרמיה גו חסידים, בשומע תפלה, לפרשא חטאוי. דהכי אצטריך יחיד בשומע תפלה, בגין לאתדבקא בימינא, דפשוטה לקבלא לאינון דתבין, וכדין אקרי חסיד, הא ארבע אלין כדקא יאות.
מאן כליל לכל הני, ההוא דקא אצטריך לכללא לון, והאי איהו עבד, דאכליל לכל שאר. תלת עבדין אינון בתלת דוכתין, וכלהו חד. ועלייהו כתיב, הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם וגו'. בין עבד לעבד אינון אחרנין. בין עבד קדמאה, לעבד תניינא, אית ליה לממסר נפשיה על יחודא דקדושת שמיה, ולשואה גרמיה עני ומסכנא בצלותא דעמידה, ולשואה גרמיה גו חסידים בשומע תפלה. עבד תליתאה בתר דסיים וסדר כלא.
תנן, בההיא שעתא דסדר בר נש כל הני סדורין ארבע, ברעו דלבא, קודשא בריך הוא ניחא קמיה, ופריש ימיניה עליה, בההוא עבד תליתאה, וקרא עליה וא"ל, עבדי אתה, דכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. ודאי צלותא דהאי בר נש, לא תהדר בריקניא לעלמין. אתא ר' אבא ונשקיה.
אמר ר' אלעזר, ת"ח, תרי עבד מאינון תלתא, אינון דכללי כל הני, דהא תליתאה קיימא לחתמא ביה חותמא לעילא, לשואה ביה ידא מימינא דמלכא, ולאשתבחא ביה. אבל הני תרין, קדמאה ותניינא, אינון כללא דכלא. ודוד שבח גרמיה בהו, דכתיב אנא יי' כי אני עבדך אני עבדך וגו', דאלין כללי דכל שאר. תליתאה כך קיימא למפרק לי, דכתיב הושע עבדך אתה אלהי. מאן דמסדר דא, ידיע ליהוי ליה דקב"ה משתבח ביה, וקרא עליה עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. אתא ר' אבא ונשקיה.
א"ר אבא, ע"ד קרינן, הנחמדים מזהב ומפז רב וגו', כמה מתיקין מלין עתיקין דסדרו קדמאי, ואנן כד טעמין לון, לא יכלין למיכל. ודאי הכי הוא, והא קרא אוכח על תלתא עבדין, ואינון חד, ובאתר חד. ותרין כדקאמרת, וחד דאיהו לאתעטרא ביה קב"ה, דכתיב כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם וגו'. לא ימכרו ממכרת עבד. בגין דקב"ה אצטריך לאתעטרא בהאי תליתאה. ועל דא לא ימכרו לשמא דעבד, דהא דקב"ה הוי.
פתח ר' אלעזר ואמר, מי בכם ירא יי' וגו'. מאי שומע בקול עבדו. האי קרא אוקמוה חברייא בצלותא, והכי הוא. מאן דרגיל למיתי לבי כנשתא לצלאה, ויומא חדא לא אתי, קב"ה שאיל עליה ואמר, מי בכם ירא יי' שומע בקול עבדו אשר הלך חשכים ואין נגה לו. מאי שומע בקול עבדו. במאן. אי תימא בנביאה, או גבר אחרא, מאן יהב נביאה, או גבר אחרא לצלותא. דבגין דצלי צלותיה שומע בקול נביאה, או דגבר בעלמא.
אלא ההוא דצלי צלותין בכל יומא, איהו שומע בההוא קול, דקרי ליה קב"ה, ומשתבח ביה, ואמר דאיהו עבדו ודאי. שומע בקול, במאי קול. בההוא דאקרי עבדו. שבחא עלאה איהו דנפיק עליה קול דאיהו עבדו. ותו, דקלא אשתמע בכל אינון רקיעין, דאיהו עבדא דמלכא קדישא, ודא הוא שומע בקול עבדו.
אשר הלך חשכים ואין נגה לו, וכי בגין דלא אתא לצלויי הלך חשכים. אלא אוקמוה. אבל עד לא יתכנשון ישראל לבתי כנסיות לצלאה, סטרא אחרא קיימא וסגיר כל נהורין עלאין, דלא יתפשטון ויפקון על עלמין. ותלת זמנין ביומא אזלי סטר אחרא, דכר ונוקבא, ומשטטין בעלמא, וההוא עידן אתקן לצלותא, בגין דלא הוי תמן קטרוגא כלל.
וכדין איהו עידן לצלותא, בגין דאינון אזלי למשטטא, בטורי חשוך, והר נשפה, כדין פתיחין כוי נהורין עלאין, ונפקי ושריאן על בתי כנסיות, ברישיהון דאינון דצלאן צלותין, ומתפלגן נהורין על רישייהו. וקב"ה שאיל, על ההוא דלא אשתכח תמן, ואמר חבל על פלניא, דהוה רגיל הכא, והשתא דהלך חשכים ואתעבר מקמי נהורין, והלך לשטטא בטוריא בעלמא, ונפק מההוא נגה נהורא דנהיר, ולית ליה ביה חולקא, אין נגה לו, כמה דאתפליג ושריא על אחרנין דתמן, כמה טבין אתאבידו מניה. ואלו הוה תמן, יבטח בשם יי', בכללא דעבד קדמאה. וישען באלהיו ברזא דעבד תניינא.
אר"ש, אלעזר ברי, ודאי רוח נבואה שריא עלך. א"ר אבא, אריא בר אריא, מאן יקום קמייהו, כד שאגי למטרף טרפא. כל אריין דעלמא תקיפין, ואלין יתיר מכלהו. כל אריין דעלמא, קשיין לאפקא טרפא מפומייהו, ואלין נוחין לאפקא מפומייהו טרפא. אינון טרפי טרפא, ויהבי לכלא.
אשר הלך חשכים, אשר הלכו מבעי ליה. אמר רבי אלעזר, בגין דאינון שריין בחבורא, ומיד מתפרשן. הלך חבורא, חשכים אתפרשן. שראן בחבורא, ואתפרשן מיד. כגוונא דא, רוח סערה באה, כלל דכר ונוקבא. באה והיא שבקת ליה, מיד מתפרשן.

— 16 —
וירא בלק וגו'. רבי אלעזר אמר, ודאי מה דאמר רבי חייא, מלה סתימא הוה. אבל כתיב, גם צפור מצאה בית ודרור קן לה וגו'. וכי דוד מלכא, על צפרא בעלמא, הוה אמר מלה דא.
אלא, כמה דתנינן, כמה חביבין נשמתין קמי קב"ה. אי תימא כל נשמתין דעלמא. לאו הכי. אלא אינון נשמתהון דצדיקייא, דתמן מדוריהון בהדיה, מדוריהון לעילא, ומדוריהון לתתא. והכי אתמר. גם צפור מצאה בית, אלין רוחיהון דצדיקייא.
תנינן, תלת שורין אינון לג"ע, ובין כל חד וחד, כמה רוחין ונשמתין מטיילין תמן, ואתהנן מריחא דענוגין דצדיקייא דלגו, אע"ג דלא זכו למיעאל. אבל ענוגא דרוחיהון דצדיקייא דלגו, עין לא ראתה אלהים וגו'.
ויומין רשימין אית בשתא, ואינון יומי ניסן, ויומי תשרי, דאינון רוחין משטטן ופקדן לאתר דאצטריך. ואע"ג דזמנין סגיאין משטטן, אבל יומין אלין רשימין אינון, ואתחזון על גבי שורין דגנתא, כל חד וחד כחיזו דצפרין מצפצפן, בכל צפרא וצפרא.
וההוא צפצופא שבחא דקב"ה, וצלותא על חיי בני נשא דהאי עלמא. בגין דאלין יומין, ישראל כלהו מתעסקין במצות, ובפקודין דמארי עלמא. וכדין בחדו אתחזן צפרין מצפצפן, וע"ג שורין דג"ע מצפצפן משבחן ואודן ומצלן על חיי דהאי עלמא.
אר"ש, אלעזר ודאי שפיר קאמרת, דודאי אינון רוחין תמן. אבל מה תימא ודרור קן לה. אמר, הכי אוליפנא, דא היא נשמתא קדישא, דסלקא לעילא, וסלקא לאתר טמיר וגניז, דעין לא ראתה אלהים זולתך וגו'.
א"ר שמעון, אלעזר ודאי שפיר קאמרת, ושפיר איהו. אבל כל דא בג"ע דלתתא היא, וכמה דאמרת הוא, והכי הוא ודאי, גם צפור מצאה בית, אלין רוחין קדישין, דזכו למיעאל ולמיפק לבתר, בגין דמשטטן ואתחזון כחיזו דצפורין, ואלין רוחין מצאה בית. ודאי כל חדא וחדא אית לון מדורין ידיעאן לגו.
ועכ"ד, כלהו נכוין מחופה דחברייהו. אינון דאית לון דרור, וחירו מכלא. וקב"ה אחזי לון היכלא טמירו חדא גניז, דעין לא ראתה אלהים זולתך, וההוא היכלא אקרי קן צפור. ומתמן מתעטרין עטרין למשיח בזמנא דאתי, וביומין רשימין, תלת זמנין בשתא, קב"ה בעי לאשתעשעא באינון צדיקייא, ואחזי לון ההוא היכלא טמירא גניז, דלא ידעין ולא אשתמודען ביה, כל צדיקייא דתמן.
אשר שתה אפרוחיה את מזבחותיך, אלין אינון צדיקייא, דאשתכללו בבנין קדישין, דזכו לתורה שבכתב, ולתורה שבעל פה בהאי עלמא. ואלין אקרון תרין מדבחן. מתעטרן לקמי מלכא קדישא, דהא זכותא דבנייהו בהאי עלמא, אגין עלייהו, ומעטרין להו תמן. מאן רוחא זכאה לכל האי. האי דשתה אפרוחיה, לאולפא למזבחותיך וגו'. מכאן ולהלאה אימא מילך, דהא בלא כסופא אתחזינא תמן.
פתח כמלקדמין, רבי אלעזר ואמר, גם צפור מצאה בית, דא יתרו. ודרור קן לה, דא בנוי, דהוו בלשכת הגזית, אולפי אורייתא, וחתכין מלין דאורייתא בפומייהו. מצאה בית מהו. אלא בקדמיתא נטלו ושארו במדברא, נטלו מענוגא דמדין, וממתיקו דתמן, ושרו במדברא. כיון דחמא קב"ה, דעל אורייתא הוה כסופא דלהון, משיך לון מתמן, ואעיל לון ללשכת הגזית. ודרור קן לה, כלא חד. צפור דרור כלא איהו חד. חבר הקני. ויאמר שאול אל הקני וגו'.
ת"ח, מה כתיב, וירא בלק בן צפור. וכי מאי שנא דאדכיר שמא דאבוי משאר מלכין. אלא יתרו אתמשך ואתעבר מע"ז, ואתא לאתדבקא בישראל, הוא ובנוי, וכל עלמא נדוהו ורדפו אבתריה.
בלק מבני בנוי הוה, ואתעבר מארחא דאבוי, כיון דחמו סבי מואב וסבי מדין, דהוו בהדי הדדי באחוה דלהון בע"ז, בחולקא דלהון, דיתרו ובנוי אתדבקו בשכינתא, ודא אתמשך מנהון. אתו ואמלכוהו עלייהו בהאי שעתא, דכתיב ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא. בעת ההיא הוה מלך, מה דלא הוה מקדמת דנא. ועל דא כתיב בן צפור, מה דלא אתחזי למעבד הכי. וירא בלק, וישמע מבעי ליה, מהו וירא. ראייה חמא, וידע דזמין הוא למנפל בידא דישראל, וישראל למנפל בידוי בקדמיתא, ולבתר איהו בידא דישראל, וירא בלק בן צפור.

— 17 —
רבי אבא פתח, אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן. כנישתא דישראל אמרת לגבי מלכא עלאה. כנישתא דישראל, מהו כנישתא. דא איהו עצרת, כנישו. כד"א, מאסף לכל המחנות. מאן דכניש לכל משריין עלאין לגביה.
ומגו דלזמנין נוקבא אקרי כנישתא, ואתמר עצרת, כד"א כי עצור עצר יי', דנקיט ולא יהיב. הכי הוא ודאי, דהא מגו מהימנו סגיא דילה, דלא אשכחן בה מומא, יהבו לה בלא עכובא כלל. ואיהי כד מטא לגבה, כל מאן דכנישת, עצר ומעצר ומעכבת, דלא נחית ונהיר, אלא כפום טלא, טפין טפין, זעיר זעיר. מ"ט. בגין דלא אשתכח לתתא מהימנותא, אלא כד"א, זעיר שם זעיר שם, זעיר זכותא, וזעיר אנהרותא דטלא, מדה לקבל מדה.
דאלמלא תשכח מהימנותא, כמה דאשתכחו בה, אריקת בכל סטרא וסטרא, בלא עכובא כלל, ואיהי חדאת. וכדין יהבין לה מתנן ונבזבזן סגיאין דא על דא, ולא יהון מעכבין לה כלל. אבל תתאין אינון מעכבין לון, ומעכבין לה, וכדין איהי עצרת. עצור עצר יי' ודאי, כביכול, יהיב תמצית, ולא יתיר.
ועכ"ד כאימא יהבת לבנין בטמירו, דלא ידעין בה, הכי עבידת לון לבנהא ישראל. ואוליפנא מגו בוצינא קדישא, דבשעתא דאיהי סליקת למנקט ענוגין וכסופין, ומומא אשתכח בהו בישראל לתתא, כדין מטי לגבה טפה דחרדל ומיד אעדיאת, ויתיבת עלה יומין במנין. וכדין ידעין לעילא, דמומא בהו בישראל.
ואתער שמאלא מיד, ומשיך חוטא לתתא. ותכהין עיניו מראות, מה דהוה מסתכל בעין שפירו, בכללא דאברהם, בלא דינא כלל, כדין ותכהין עיניו מראות, מראות ודאי, מלאסתכלא בכללא דרחמנו. כדין אתערו דסמא"ל בקל תקיף, לאתערא על עלמא. כד"א ויקרא את עשו בנו הגדול וגו'. גדול איהו לגבי משריין דסטרא אחרא, איהו גדול, ונהיג לכל ארבין דימא, דערעורן ברוחא בישא, לאטבעא לון בעומקא דימא, באינון מצולות ים דיליה.
וכד קב"ה הוא ברחמנו, כדין כל חטאין וכל חובין דישראל, יהיב ליה, ואיהו אטיל לון למצולות ים. כל משריין דיליה מצולות ים אקרון, ואינון נטלי לון, ומשטטי בהון לכל שאר עמין. וכי חטאין דישראל, וחובין דלהון, זרקין ומתפלגין לעמא דלהון. אלא, אינון מחכאן ומצפאן למתנן דלעילא, ככלבי לקמי פתורא. וכד קב"ה נטיל כל חובייהו דישראל, וזריק עלייהו, כלהו חשבי דמתנן ונבזבזן דאיהו בעא למיהב לישראל, דאעבר מנייהו, ויהב לון. ומיד כלהו כחדא זרקין לון על שאר עמין.
ת"ח, כנישתא דישראל, איהי אמרת בקדמיתא, שחורה אני ונאוה, אזעירת גרמה לקמי מלכא עלאה. וכדין שאילת מניה ואמרת, הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים. תרין זמנין איכה איכה אמאי. אלא איהי רמיזא על תרין חרבנין, דתרין מקדשין. דקראן כלא איכה איכה. איכה תרעה, בחרבן בית ראשון. איכה תרביץ, בחרבן בית שני. וע"ד תרין זמנין איכה איכה.
תרעה תרביץ, לאו דא כדא. גלותא דבבל, דאיהי זמן זעיר, קארי ביה תרעה. ועל גלותא דאדום, דאיהו זמן סגי, קארי ביה תרביץ. וע"ד תרין זמנין איכה איכה. ותו תרעה תרביץ, ירעה מבעי ליה, ירביץ מבעי ליה אוף הכי, דהא על ישראל אמרת. אלא איהי אמרת על נפשה איכה תרעה כלתך לבנהא בגלותא, דיהון בין שאר עמין. איכה תרביץ בצהרים, היך תטיף איהי עלייהו טלין ומיין, גו חמימו דצהרים.
שלמה אהיה כעוטיה, בשעתא דישראל קראן מגו עאקו, דחיקו דלהון, ושאר עמין מחרפין ומגדפין לון, אימתי תפקון מן גלותא. אלהכון היך לא עביד לכון נסין. ואנא יתיב כעוטיה, ולא יכילת למעבד לון נסין, ולמיהב לון נוקמין. איהו אתיב לגבה, אם לא תדעי לך היפה בנשים. האי קרא הכי מבעי ליה, אם לא תדעי היפה בנשים. לך אמאי. אלא אם לא תדעי לך: לאתקפא גרמך בגלותא, ולאתקפא חילא, לאגנא על בנך. צאי לך, צאי לך לאתקפא בעקבי הצאן. אינון תינוקות דבי רבן, דאולפי תורה.
ורעי את גדיותיך, אלין עתיקי משדים, דקא מסתלקי מעלמא ואתמשכן לבי מתיבתא עלאה, דאיהי על משכנות הרועים, על דייקא, במשכנות הרועים לא כתיב, אלא על משכנות הרועים, דא מתיבתא דמטטרו"ן, דתמן כל תקיפין וינוקין דעלמא, ומנהיגי אורייתא בהאי עלמא באיסור והיתר, בכל מה דאצטריכו בני עלמא, דהא עקבי הצאן אינון תינוקות כדאמרן.
אמר ר' אלעזר, עקבי הצאן, אינון תלמידי דבי רב, דקא אתיין לבתר בעלמא, ואשכחן אורייתא בארח מישר, ואורחא פתיחא, ועל דא אינון מחדשן מלין עתיקין בכל יומא, ושכינתא שרייא עלייהו, וצייתא למליהון, כד"א ויקשב יי' וישמע. אמר ר' אבא, הכי הוא ודאי, וכלא חד מלה.
ד"א אם לא תדעי לך. לך למה. אלא בכל אתר דישראל בגלותא, איהי עמהון בגלותא. וע"ד כתיב לך, וכתיב בכל צרתם לו צר. ודא הוא לך. היפה בנשים, היפה, איהי אמרת דאיהי אוכמתא, כד"א שחורה אני. ואיהו אמר לגבה, יפה את, שפירתא, היפה בנשים, שפירתא איהי על כל דרגין, וכתיב יפה את רעיתי.
ד"א היפה בנשים, טבתא בטיבו. דעבידת טיבו לבנהא, בטמירו בגניזו. וקב"ה סגי טב עליה, כל מה דעבידת לבנהא בטמירו בגניזו, אע"ג דלא מכשרן עובדין. מכאן דאתחזי לאבא כד אמא רחמא על בנין ותאיב עליה כל מה דעבדת לבנהא רחמין בטמירו אע"ג דלא מכשרן עובדוי.
אמר ר' אבא, תווהנא על ההוא דכתיב כי יהיה לאיש בן סורר ומורה וגו', ותפשו בו אביו ואמו וגו', ותנינן, דבההיא שעתא אמר קב"ה למשה כתוב. אמר ליה משה, מאריה דעלמא, שביק דא, אית אבא דעביד כדין לבריה. ומשה מרחיק הוה חמי בחכמתא, כל מה דזמין קב"ה לבני ישראל. אמר, מאריה דעלמא, שבוק מלה דא. א"ל קב"ה למשה, חמינא מה דאת אמר, כתוב וקבל אגרא. את ידעת ואנא ידע יתיר. מה דאת חמי, עלי ההוא עובדא. דרוש קרא ותשכח.
בההוא שעתא רמז ליה ליופיא"ל, רבנא דאורייתא, אמר למשה, אנא דרישנא להאי קרא כתיב כי יהיה לאיש, דא קב"ה, דכתיב יי' איש מלחמה. בן, דא ישראל. סורר ומורה, דכתיב כי כפרה סוררה סרר ישראל. איננו שומע בקול אביו ובקול אמו, דא קב"ה וכנסת ישראל. ויסרו אותו, דכתיב, ויעד יי' בישראל וביהודה ביד כל נביאי כל חוזה וגו'. ולא שמע אליהם, דכתיב ולא ישמעו אל יי' וגו'. ותפשו בו אביו ואמו, בדעתא חדא. בהסכמה חדא.
והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו. אל זקני עירו, אל זקני עירם, ואל שער מקומם, מבעי ליה, מאי אל זקני עירו, ואל שער מקומו. אלא, אל זקני עירו, דא קב"ה, ואל שער מקומו, דא כנסת ישראל. זקני עירו, אלין יומין קדמאין, יומין עתיקין דכלא. שער מקומו, דא מוסף שבת.
ועכ"ד, אע"ג דכלא ידעין, דינא לעילא איהו, בגין דבי דינא דאמא קריבין אינון לישראל, ואחדין בהו, וכל קריב לא דאין דינא לקרובים, ופסול איהו לדינא. בקדמיתא מה כתיב, אל זקני עירו ואל שער מקומו, כיון דחמא קב"ה דאינון קריבין, מיד סליק דינא משער מקומו, מה כתיב בתריה, ואמרו אל זקני עירו לחוד. ואל שער מקומו לא כתיב, אלא אל זקני עירו.
בנינו זה ודאי, ולאו דשאר עמין. סורר ומורה איננו שומע בקולנו. מאי שנא, דהא בקדמיתא לא כתיב זולל וסובא, ולבתר כתיב זולל וסובא. אלא מאן גרים להו לישראל, למהוי סורר ומורה לגבי אבוהון דבשמיא, בגין דאיהו זולל וסובא בשאר עמין, דכתיב ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם וכתיב ויאכל העם וישתחוו, דעקרא ויסודא אכילה ושתיה, כד עבדין בשאר עמין. דא גרים לון, למהוי בן סורר ומורה, לגבי אבוהון דבשמיא.
וע"ד ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים. אלין כל שאר עמין, דהוו מקלעין להו באבנים, וסתרין שורין, ומנתצין מגדלין, ולא מהני לון כלום. כיון דשמע משה כדין, כתב פרשתא דא.
ועם כל דא היפה בנשים, טבא ויקירא בנשים דעלמא. צאי לך בעקבי הצאן, הא אוקימנא, אלין בתי כנסיות ובתי מדרשות. ורעי את גדיותיך, אלין ינוקי דבי רב, דלא טעמו טעם חובא בעלמא. על משכנות הרועים, אלין מלמדי תינוקות ורישי ישיבות.
ד"א על משכנות הרועים, חסר ו'. אינון בישין, אלין מלכי האמורי, דנטלו ישראל ארעא דלהון, לרעיא מקניהון, ולבי מרעה יהב ישראל ארעא דא. כדין שמע בלק, דארעא דהות חשיבא כ"כ, עבדו ישראל קרבא דא, וסתרו לה, עד דשוו לה בי מרעה. כדין אשתדל בכל מה דאשתדל, ושתף בהדיה לבלעם.

— 18 —
וירא בלק, רבי חזקיה פתח, כה אמר יי' שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי וגו'. כמה חביבין ישראל קמי קב"ה, דאע"ג דאינון חאבו קמיה, וחבין קמיה בכל זמנא וזמנא, איהו עביד לון לישראל, זדונות כשגגות.
והכי אמר רב המנונא סבא, תלת בבי דינא, תקינו בסדרי מתניתא, חדא, קדמיתא, בארבע אבות נזיקין השור וכו'. תניינא, טלית דאשתכח. תליתאה, שותפין ורזא דאבידה. מ"ט. אלא, קב"ה בכל זמנא, עביד לון לישראל זדונות כשגגות. ואינון דסדרו מתניתין דתלתא בבי, הכי סדרו, ארח דקרא נקטו, דכתיב על כל דבר פשע, והאי פשע איהו דלאו בזדון, ומאן איהו. על שור, על חמור, על שה, דא בבא קמא, דהכא הוא באינון מלין. על שלמה, דא בבא מציעא, על כל אבדה, דא בבא תליתאה.
דארח קרא נקטו. דכד מטא לבבא מציעא, הוה אמר, שירותא דקא נקטו בטלית דא, אמאי. כיון דאשתכח קרא, אמר, ודאי דא הלכה למשה מסיני, וביארו כל מלי דרבנן.
כה אמר יי', מ"ש בכל דוכתא דנביאי, דכתיב כה אמר יי', ובמשה לא כתיב הכי. אלא, משה דהות נביאותיה מגו אספקלריאה דנהרא דלעילא, לא כתיב ביה כה. אבל שאר נביאים, דהוו מנבאין מגו אספקלריאה דלא נהרא, נביאו מגו כה.
ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה וגו'. ועתה, רבי אלעזר אמר, אמר ההוא רשע, ודאי שעתא קיימא לי למעבד מה דאנא בעי. חמא, ולא חמא יאות. חמא כמה אלפין נפלין מישראל על ידוי לזמן זעיר, אמר ודאי השתא שעתא קיימי לי. ובג"כ ועתה, ולא בזמנא אחרא.
לכה, לך מבעי ליה, מאי לכה. אמר, נזדרז גרמן לההוא דרחיף בגדפוי עלייהו, לההוא דשמיה כ"ה. ועתה לכה, נגח קרבא בההוא כ"ה.
אמר, עד השתא לא הוה בעלמא מאן דייכול להו, בגין ההוא פטרונא דקיימא עלייהו, השתא דשעתא קיימא לן, לכה נעביד קרבא. וכל עיטא דההוא רשע לכ"ה הוה, דכתיב ואנכי אקרה כה אעקר לההוא כה מאתריה. ותרווייהו בעיטא בישא להאי כה הוו, כד"א על יי' ועל משיחו, לא ידעו דהא לבתר, האי כ"ה אעקר לון מעלמא.

— 19 —
כי עצום הוא ממני. וכי עד ההוא שעתא אן אגחו ביה קרבא ונצחו ליה. באן אתר אערעו בחרבא דלהון, והוו גברין כגברין לאחזאה גבורתא דלהון. מאי כי עצום הוא ממני. אלא ההוא רשע חכים הוה, וחמי למרחיק, חמא לדוד מלכא, דאתי מרות המואביה, גיבר תקיף כאריה, ועביד קרבין תקיפין, ונצח למואב, ושוי לון תחות רגלוי. אמר עצום הוא. ההוא דירתא ההוא גבורתא, חד מלכא דלהון, מינן יפוק לשיצאה למואב.
אולי אוכל נכה בו. האי קרא הכי הוה ליה למימר, אולי אוכל אכה בו. או אולי נוכל נכה בו. אלא ההוא רשע הוה חכים, אמר, חמינא ידא חדא, דחד אריא תקיפא, פריש ידא, אי איכול עמך, דנתחבר תרוונא ונגרע מההוא אריה ידא דא, עד לא ייתי ההוא מלכא לעלמא, ולא יתרך ית מואב מאתריה.
ארה לי, מאי ארה לי. א"ר אבא, ההוא רשע בתרי לישני קאמר לבלעם. חד אמר ארה לי, וחד אמר קבה לי. מה בין האי להאי. אלא א"ל, ארה לי עשבין וחרשין דרישי דחויין, ושוי לון בקדרה דחרשיא, כיון דחמא דחיליה יתיר בפומא, תב ואמר, ולכה נא קבה לי.
ואפילו הכי, ההוא רשע דבלק, לא שבק חרשוי, אלא לקיט כל זיני עשבין, חרשי דרישי דחויין, ונטיל קדרה דחרשין, ונעיץ לה תחות ארעא אלף וחמש מאה אמין, וגניז לה לסוף יומין. כיון דאתא דוד, כרא בתהומא, אלף וחמש מאה אמין, ואפיק מיא מן תהומא, ונסיך על מדבחא. בההוא שעתא, אמר, אנא אסחי ההיא קדרה, מואב סיר רחצי. סיר רחצי ודאי.
על אדום אשליך נעלי, מאי אשליך נעלי. אלא דא אוף הכי למרחיק הוה, דכתיב ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עיף אנכי. הלעיטני: הלעטה ממש, פתיחו דפומא וגרונא למבלע. אמר דוד לההוא בלען, מלעט הלעטין, אנא ארמי עליה נעלי, למסתם גרוניה.
עלי פלשת אתרועע, אוף הכי דא למרחיק אסתכי דוד, אמר, כנען סטרא בישא דסטרא אחרא איהו, ופלשתים מתמן אינון, לסטרא אחרא מה אצטריך. תרועה. דכתיב, וכי תבאו מלחמה בארצכם והרעותם וגו', לתברא חיליה ותוקפיה, ובג"כ עלי פלשת אתרועע, והכי אתחזי לון.
ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני. ר' חזקיה פתח, והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו. האי קרא כלא איהו חד. מאי חדושא אתא לאשמועינן, דהא צדק היינו אמונה, ואמונה היינו צדק. אזור מתניו, היינו אזור חלציו, לא אשכחן קרא כהאי גוונא.
אלא לאו צדק כאמונה, ואע"ג דכלא חד, וחד דרגא איהו. אבל בזמנא דקיימא בדינא קשיא, ומקבלא מסטר שמאלא, כדין אקרי צדק, דינא ממש. והיינו כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל. דהאי דרגא דמשפט, רחמי איהו. וכד אתקריב משפט בצדק, כדין אתבסם, ויכלין בני עלמא, למסבל דינא דצדק.
אמונה, בשעתא דאתחבר בה אמת, לחדוה. וכל אנפין נהירין, כדין אקרי אמונה. ואית וותרנותא לכלא, וכל נשמתין סלקין, מתחייבי בכמה חיובין דחייבין בישין, וכיון דבפקדון סלקן, אהדר לון ברחמי, וחס עלייהו. וכדין אקרי אמונה, ולית אמונה בלא אמת.
השתא אזור מתניו, ואזור חלציו. מהו תרין אזורין הכא. ומתנים וחלצין אע"ג דחד אינון, תרין דרגין אינון, חד לעילא, וחד לתתא. לעילא בשירותא, אקרי מתנים. לתתא בסופא, אקרי חלצין, כד"א וחגורה על חלצים, בסופא, על ריש ירכים. כד אתתא בצערא, מנתקן אינון חלצים, מריש ירכין, ושויאת ידהא בכאיבא עלייהו.
ובג"כ לגבורה ולקרבא, צדק אזור מתניו. והכי אצטריך. לרחמנו ולטב, אמונה אזור חלציו, בחד דרגא ידין עלמא, ושלטא לתרין סטרין, חד רחמי לישראל. וחד דינא לשאר עמין.
ואי תימא, צדק דינא תקיף איהו, והא כתיב בצדק תשפוט עמיתך. צדק צדק תרדוף. וכמה אינון. ודאי הכי הוא. דהא צדק לית ביה וותרנותא כלל. אוף הכי מאן דדאין לחבריה, לא אצטריך למעבד ליה וותרנותא מן דינא כלל, אלא בצדק, דלא ישגח לרחימו. מאזני צדק, בלא וותרנו להאי סטרא ולהאי סטרא, למאן דיהיב ולמאן דמקבל. ובג"כ חד דרגא איהו, ואתפלג לתרין סטרין. והני תרין סטרין, ב' אזורין, קיימן, חד לשאר עמין, וחד לישראל. ובשעתא דנפקו ישראל ממצרים, אתאזרו באזורין אלין, חד דקרבא. וחד הוה דשלמא.
כד אתיעט בלק, אמר ואגרשנו מן הארץ. אמר ההוא דרגא דקא אתאחדן ביה, מן הארץ ודאי. ודא הוא כי עצום הוא ממני ודאי, מאן ייכול לאגחא ולקיימא בהו בישראל דרגא דלהון תקיף הוא מדילי. ובג"כ, ואגרשנו מן הארץ. ואי מהאי ארץ אגרשנו, ואתרך יתיה מיניה, איכול למעבד כל רעותי, חילא דלהון במאי איהו. בפומא, ובעובדא. הא פומא דילך, ועובדא דילי.
כי ידעתי את אשר תברך מבורך וגו'. וכי מאן הוה ידע. הא אוקמוה, דהא בקדמיתא כתיב, והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו, דאגר ליה לבלעם וכו'. אבל כי ידעתי, ידיעה ודאי ידע, בחכמתא דיליה. את אשר תברך מבורך, מאי אצטריך הכא ברכה, דהא בגין קללה הוה אזיל. ואי ההוא מלה דהוה ידע מן בלעם בקדמיתא, קללה הוה, מאי את אשר תברך מבורך.
אלא מלה הכא, ולא ידענא בה, ולא זכינא בה, עד דאתא רבי אלעזר ודרש, אברכה את יי' בכל עת תמיד תהלתו בפי. וכתיב אברך את יי' אשר יעצני. מאן דאצטריך ברכתא מן תתאי. את, דהא אתאחד בהו כשלהובא בפתילה. ודוד דהוה ידע דא, אמר אברכה את. אמר ההוא רשע, ההוא דרגא דלהון, אחיד בהו, בגין ברכאן דלהון, דקא מברכין ליה בכל יומא. חילא אית לך לברכא לההוא דרגא, ותעקר לה מנייהו ודא הוא כי ידעתי את אשר תברך מבורך וגו'. ובדא ניכול בהו. תברך לההוא דרגא ותילוט לפתילה. ועל דא אמר, ואנכי אקרה כה, אעקר לה מנייהו, דלא יתאחד בהו.
ותו אקרה כה, אנגיד ואמשיך לההוא דרגא, בחובין ומסאבי ובקרי ובטומאה דעבדו בנוי, והיא תעביד עמהון גמירא. מיד וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם, דלא יימא ההוא רשע דלאו עמיה אינון זינין חרשין דאצטריך ויתעכב עלייהו.

— 20 —
פתח ואמר, ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי אתך אני וגו'. האי קרא אתמר ואתערו ביה, אבל עד כען אית לאתערא יתיר. אתה, מאי איהו. רזא ארון הברית. דדא איהו דרגא דאזלא בגלותא בהדי בנהא עמא קדישא. משה בשעתא דבעא רחמין עלייהו דישראל, מה כתיב ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג, ואוקמוה.
אבל הכי אמר משה, דרגא חד דיהבית לי אקרי אתה, בגין דלית ליה פרישו ממך. ה' דילה אתאחד בהו בישראל. אי את תשיצי לון מעלמא, הא ה' דשמא דא דאתאחד בהו אתעבר מניה, אי הכי את עושה לי, דה' עקרא דשמא דא אתעקר.
וע"ד אמר יהושע לבתר, ומה תעשה לשמך הגדול, דהא ודאי שמא דא עקרא ויסודא דכלא, אתה הוא יי'. ומשה אע"ג דקב"ה לא א"ל, הכי ידע, דהא בהא תלייא, וחובה גרים. ואתה אל תירא עבדי יעקב וגו', כלא חד. כי אתך אני, הא אוקימנא כי אתי אתה לא כתיב, אלא כי אתך אני. כי אעשה כלה בכל הגוים וגו', בכל הגוים אעשה כלה.
רב המנונא קדמאה אמר, דחיקו ועאקו דישראל, כמה טב וכמה תועלתא גרים לון. רפיון דשאר עמין, כמה בישין גרים לון. דחיקו ועאקו דישראל, גרים לון דטב ליהוי ותועלתא. ומאי ניהו. כלה. כלא דחיק. רפיון דשאר עמין, גרים לון רפיון וביש, והאי איהו כלה. והכי אתחזי לון, דהא כל רפיון בלא דחיקו דהוה לון בהאי עלמא, גרים לון רפיון לבתר בלא דחיקו, כלה. כי כלה ונחרצה שמעתי. כי אעשה כלה. כלה ברפיון. לישראל דהוה לון דחיקו ועאקו, כלה, וככלה תעדה כליה.
מאן כליה. אלין ישראל, דאינון כלים דהאי כלה, ישראל דהוה לון דחיקו ועאקו, אקים את סכת דוד הנופלת, סכת שלום. לשאר עמין דהוה לון רפיון צרה וצוקה, כלה ברפיון, כמה דהוה לון בקדמיתא. וע"ד כי אעשה כלה בכל הגוים וגו', ואותך לא אעשה כלה, דהא לא אתחזי לך. דהא דחיק הוית בקדמיתא זמנין סגיאין, בדחיקו, דגלותא תדיר, ודחיק תהיה כלה.
ויסרתיך למשפט, האי קרא הכי מבעי ליה ויסרתיך במשפט, דהא אימתי ייסורי בשעתא דדינא. מאי ויסרתיך למשפט. אלא כתיב יי' במשפט יבא עם זקני עמו. וההוא יומא, אקדים קב"ה אסוותא לישראל, עד לא ייעלון לדינא, בגין דייכלון לקיימא ביה. ומאי אסוותא, היא דבכל שעתא ושעתא קב"ה יהיב יסורין לישראל זעיר, זעיר בכל זמנא וזמנא, ובכל דרא ודרא בגין דכד ייעלון ליומא דדינא רבא, דייחון מתייא, לא ישלוט עלייהו דינא.
ונקה לא אנקך, מהו. אלא, כד ישראל בלחודייהו, ולא עאלין בדינא עם שאר עמין, קב"ה עביד לון לגו משורת הדין, והוא מכפר עלייהו. ובזמנא דעאלין בדינא בשאר עמין, מה עביד. ידע קב"ה דהא סמא"ל אפטרופסא דעשו, ייתי לאדכרא חוביהון דישראל, וכניש כלהו לגביה ליומא דדינא, והא קב"ה אקדים להו אסוותא, ועל כל חובא וחובא לקי ונקה להו ביסורין זעיר זעיר. ודא הוא ונקה, ביסורין. ובגין כך בדינא דקשוט, לא אנקך מעלמא בדינא בתר דסבלת יסורין זעיר זעיר.
ותו לא אנקך, אע"ג דאתון בני, לא אשבוק חוביכון, אלא אתפרע מנכון זעיר זעיר, בגין דתהוון זכאין ליומא דדינא רבא. כד אתאן לדינא, אתא סמא"ל, בכמה פתקין עלייהו. וקב"ה אפיק פתקין דיסורין, דסבלו ישראל על כל חובא וחובא, ונמוחו כל חובין, ולא עביד לון וותרנותא כלל. כדין תשש כחיה וחיליה דסמאל, ולא יכיל לון. ויתעבר מעלמא, הוא, וכל סטרוי, וכל עמין. הה"ד, ואתה אל תירא עבדי יעקב וגו', בג"כ ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך.

— 21 —
ודוד מלכא אמר, כי הנה הרשעים ידרכון קשת כוננו וגו'. ואף על גב דהאי קרא הא אוקמוה, על שבנא ויואח ממנן דחזקיה אתמר, אבל האי קרא על סמא"ל וסיעתיה אוף הכי אתמר, דכל עובדוי ועיטוי על ישראל נינהו. בלק ובלעם ההוא ארח ממש נקטו, והא אתמר דחבורא בישא עבדו. אמרו, עמל"ק: ע"ם ל"ק, עמא דלקא לון, כחויא דמחי בזנבא דיליה, הא אנן יתיר. בל"ק: ב"א ל"ק. אתא מאן דלקי לון כרעותיה. בלע"ם: ב"ל ע"ם, לית עמא, ולית רעיא. שמא דילן גרים לשיצאה לון ולאעקרא להו מעלמא.
וקב"ה חשיב בגוונא אחרא שמיהון, בבלק ב"ל, בבלעם ב"ל, הא בלב"ל. מה אתוון אשתארו עמ"ק, בלבל עמקא דמחשבה דלהון, דלא ישלטון בעלמא, ולא ישתארון בעלמא.
אר"ש, אלעזר, יאות אמרת, אבל בלק, תפח רוחיה בגיהנם. ובלעם ישתחקון תמן גרמוי ורוחיה. והכי הוא עיטא בישא נטלו על פטרונא. על האי כה, דחשיבו לאעקרא להאי כה, וחשיבו לסטרא בישא לסלקא ליה בפומא ובעובדא.
אמר ההוא רשע, קדמאי אשתדלו ולא יכילו. דור הפלגה אשתדלו, ולא יכילו. עבדו עובדא, ופומא חסר מנייהו, דלישנהון אתבלבל, ולא יכיל. אבל אנת, הא פומך שנן, ולישנך מתתקן בתרין סטרין אלין, את אשר תברך מבורך, ואשר תאור יואר, ההוא סטרא דאת בעי לסלקא לעילא בפומך ולישנך, אסתליק. וההוא סטרא דאת בעי למילט, בחילא דפומך תילוט וכלא בך תלייא דהא עובדא אתתקן. אבל במלה תלייא כלא, וע"ד בעובדא דנחש אנא אתקין. ואנת תשלים כלא בפומך, ההוא סטרא דתברך מבורך, וההוא סטרא דתאור יואר.
והוא לא ידע דקב"ה מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח, וכלא ברשותיה קיימא. מסיר שפה לנאמנים, אלו דור הפלגה, דבלבל לישנהון, דלא ישלטון במלה כלל. דכתיב, אשר לא ישמעו איש שפת רעהו. וטעם זקנים יקח, אלו בלעם ובלק דתרווייהו הוו בעיטא חדא, דכתיב ויעל בלק ובלעם פר ואיל במזבח.
ת"ח, ההוא רשע דבלעם, כל עובדוי לביש, ברום לבא. תרווייהו הוו סלקין קרבנא, דכתיב ויעל בלק ובלעם. וכל מדבחין בלק הוה מסדר, ואיהו רשע, הוה משבח גרמיה ואמר, את שבע המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח. ואלו לבלק לא שתף בהדיה. אמר קב"ה, רשע, כלא ידענא, אלא שוב אל בלק, ואת לא צריך למללא אלא וכה תדבר. הה"ד, וטעם זקנים יקח.
ד"א וטעם זקנים יקח, דכתיב וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם. טעמא דאינון זקנים נטל מנייהו, ולא יכילו למשלט בחרשייהו כלל. וידברו אליו דברי בלק. מלין באתגליא, ולא בלחישו. פגים אודנא הוה, ופגים עינא, ופגים רגלא. מתלת דוכתין הוה פגים. מתוקן הוה לסטרא אחרא, והכי אצטריך לההוא סטרא אחרא, אתר דשריא פגים, זינא לזיניה.

— 22 —
ויאמר אליהם לינו פה הלילה והשיבותי, אינון כתיב, וידברו אליו. ואיהו כתיב, ויאמר אליהם. לינו פה הלילה, בגין דליליא איהו שעתא דסטרא אחרא הוי, לחרשיא, בשעתא דמשתכחי ושלטי סטרי בישין ומתפשטן בעלמא. כאשר ידבר יי' אלי. שבוחי קא משבח גרמיה בשמא דיי'.
וישבו שרי מואב, ושרי מדין אתפרשו מנייהו, ולא בעו למיתב תמן. וסבי מואב אשתארו, דכתיב וישבו שרי מואב, בלחודייהו. יאות עבדי מדין, דאתפרשו מכל וכל מנייהו. ואלמלא לא הוו מחאן בסופא דהוו בעיטא דבלעם, לשלחא נשיהון לישראל בשטים למטעי לון. וקרא אוכח חובא דלהון, דכתיב כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם וגו'. בתרין אלין חאבו. והוה חובא דלהון סגי. מחו בזנבא לבתר. ובג"כ אלין אשתארו בהדיה, ואלין אזלו בלחודייהו.
ד"א וישבו שרי מואב עם בלעם, כמה יאות הוה לון לבני מדין דאזלי, אי רעותא דלהון הכי. אבל ישיבה דיתיבו אינון דמואב, גרמא לון טב, בגין דאשתארו תמן. ומאן דאזלו אינון דמדין, גרמי לון ביש. מ"ט. אלין חששו ליקרא דמלה דקב"ה, ויתיבו. ואלין לא חששו לה כלום. ואזלו לארחייהו.
בשעתא דאמר ההוא רשע, והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר יי'. מיד אזדעזעו אינון דמואב למלה דא, ויתיבו תמן. ואינון דמדין לא חששו לדא כלום, ואזלו לון, ואתענשו לבתר. ועל דא וישבו שרי מואב עם בלעם. בההוא ליליא, ההוא רשע לחיש לחישין, ועביד בלטין, ואמשיך עליה רוחא מלעילא, מיד ויבא אלהים אל בלעם, אלהים סתם, דרגא דיליה מסטרא אחרא דשמאלא.

— 23 —
ויאמר מי האנשים האלה עמך. דרגא דיליה, מסטרא אחרא דשמאלא הוה, דקא אצטריך למשאל. ואע"ג דחברייא אתערו בדא, בגוונא אחרא, ואינון אמרי דקב"ה נסיונא עבד ליה במלוי. תלתא הוו, חד חזקיה. וחד יחזקאל. וחד בלעם. תרין לא קיימו כדקא יאות, וחד קאים. ומנו. יחזקאל. דכתיב, התחיינה העצמות האלה, ואיהו תב ואמר, ויאמר יי' אלהים אתה ידעת. חזקיהו אמר, מארץ רחוקה באו אלי מבבל. בלעם אמר בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי, חשיב אנא בעיני מלכין ושליטין. וקב"ה שאיל ליה למטעי ליה, דכתיב משגיא לגוים ויאבדם ואוקמוה.
חד כותי שאיל לר' אלעזר, א"ל, חילא תקיפא חמינא ביה בבלעם, יתיר ממשה. דאילו במשה כתיב ויקרא אל משה. ובבלעם כתיב, ויקר אלהים אל בלעם, וכתיב ויבא אלהים אל בלעם.
אמר ליה, למלכא דיתיב בהיכליה על כרסייא, חד סגיר קרא לתרעא. אמר, מאן הוא דבטש לתרעא. אמרו, סגיר פלן. אמר לא ייעול הכא, ולא יטנף היכלא, ידענא דאי בשליחא אימא ליה, לא חייש. וייזיל ברי ויסתאב ויקרב בהדיה. אבל אנא איזיל, ואגזים ביה, דירחק ארחיה ממותבא דברי, ולא יסאב ליה. אקדים מלכא, ואתא לגביה, ואגזים. ואמר ליה, סגיר סגיר, מנע רגלך מארחא דברי שארי תמן, ואי לאו, אומינא, דחתיכין יעבדון גופך בני שפחותי.
רחימא דמלכא קרי לדשא. אמר מלכא, מאן הוא. אמרו, רחימך פלניא. אמר, רחימא חביבא דנפשאי, לא יקרי ליה קלא אחרא, אלא אנא. צווח מלכא ואמר, פלניא פלניא עול, חביבא דנפשאי, רחימא דילי, אתקינו היכלין למללא עמיה.
כך בלעם איהו סגיר, רחיקא מבני נשא, קרא לתרעא דמלכא, שמע מלכא, אמר סגיר מסאבא לא ייעול, ולא יטנף היכלא דילי. אנא אצטריך למיזל לאגזמא ליה, דלא יקרב לגבי תרעא דברי, ולא יסאב ליה, וע"ד ויבא אלהים אל בלעם וגו'. אמר ליה, סגיר סגיר לא תלך עמהם, לא תאור את העם כי ברוך הוא. לא תקרב לגבי דברי, הן לטב הן לביש, מסאב אנת בכלא. אבל במשה כתיב, ויקרא אל משה, קלא דמלכא, ולא ע"י שליחא אחרא. מאהל מועד מהיכלא קדישא, מהיכלא מתקנא, מהיכלא יקירא דעלאין ותתאין תאיבין לגביה, ולא יכלין למקרב לגביה.
ויאמר בלעם אל האלהים בלק בן צפור. והוא אמר מלך מואב, מלכא חשיבא שלח אלי. מלך מואב. חמו גאותא דההוא רשע, דכתיב מלך מואב, ולא אמר למואב, מכלל גברא דלא אתחזי למלכא, והא אתעביד מלכא למואב. קדמאה מה כתיב ביה. והוא נלחם במלך מואב הראשון, מלכא בר מלכא. חשיבא בר חשיבא. אבל דא מלך למואב כתיב. קרא אסהיד מלך למואב. והא אתערנא, דאתכוון הוא לגאותא לבא רב. כל מלכין דעלמא, שלחין לגבאי שלוחיהון.

— 24 —
רבי פנחס הוה אזיל למחמי ברתיה, אנתו דר' שמעון, דהות במרעא. והוו אזלי עמיה חברייא, והוא הוה רכיב בחמריה. עד דהוה אזיל בארחא, פגע בתרין ערבאי, אמר לון, בחקל דא אתער קלא מיומין דעלמא. אמרו ליה, מיומין דעלמא לית אנן ידעין. מיומין דילן, אנן ידעין. דהא יומא חד, הוו אינון לסטין מקפחי ארחין דגוברין בההוא חקלא, ופגעו באינון יודאי, ואתו לקפחא לון. ואשתמע מרחיק בהאי חקל, קל דחמרא דא, דנהק תרי זמני, ואתא שלהובא דאשא בההוא קלא ואוקיד לון. ואשתזיבו אינון יודאי. א"ל. ערבאי, במלה דא דקא אמרתון לי, תשתזבון יומא דא מלסטין אחרנין, דקא מחכן לכו בארחא.
בכה ר' פנחס, אמר, מאריה דעלמא רחשא דניסא דא עבדת בגיני, ואשתזבון אינון יודאי, ולא ידענא. פתח ואמר, לעושה נפלאות גדולות לבדו כי לעולם חסדו. כמה טיבו עביד קב"ה עם בני נשא, וכמה נסין ארחיש לון בכל יומא, ולא ידע אלא איהו בלחודוי. ב"נ קם בצפרא, וחויא אתי לקטלא ליה, וב"נ שוי רגליה על רישיה, וקטיל ליה, ולא ידע ביה בר קודשא בריך הוא בלחודוי, הוי, לעושה נפלאות גדולות לבדו. ב"נ אזיל בארחא, ולסטין מחכאן למקטליה, אתא אחרא ואתייהב כופרא תחותיה, והוא אשתזיב. לא ידע טיבו דעבד ליה קב"ה, ונסא דארחיש ליה, בר איהו בלחודוי, הוי, לעושה נפלאות גדולות לבדו. לבדו עביד וידע. ואחרא לא ידע.
אמר לחברייא, חברייא מה דשאילנא להני ערבאי, דמשתכחי תדיר בחקלי, אי קלא דחברייא, דאינון משתדלי באורייתא שמעו. דהא ר' שמעון ור' אלעזר בריה, ושאר חברייא, אזלין לקמן, ולא ידעין מנן, ושאילנא להני ערבאי עלייהו. דידענא דקליה דר"ש ירגיז חקלין וטורין, ואינון גלו לי מה דלא ידענא.
עד דהוו אזלין, אינון ערבאי אהדרו לגביה. אמרו ליה, סבא סבא אנת שאילתא לן מן יומין דעלמא, ולא שאילתא על יומא דא, דחמינא תווהא על תווהא, חמינא חמשא בני נשא יתבין, וחד סבא בהדייהו, וחמינא עופי מתכנפי וקא פרשין גדפין על רישייהו, אלין אזלין, ואלין תבין, וטולא לא אתעבר מעל רישייהו. וההוא סבא ארים קליה עלייהו, ואינון שמעין.
אמר על דא שאילנא. ערבאי ערבאי תהכון, וארחא דא תהא מתקנא קמייכו, בכל מה דתבעון. תרין מלין אמרתון לי, דחדינא בהו. אזלו. אמרו לו חברייא, ההוא אתר דר"ש שארי ביה, היך אנן ידעין. אמר לון שבוקו למארי פסיען דבעירי, דהוא ידריך פסיעוי לתמן. לא הוי טעין חמריה, וחמריה סאטי מארחא תרין מלין, ואזל לתמן.
שארי נהיק תלת זמנין, נחת ר' פנחס, אמר לחברייא, נתתקן לקבלא סבר אפי יומין, דהשתא יפקון לגבן אנפי רברבי ואנפי זוטרי. שמע ר"ש נהיקו דחמרא, אמר לחברייא, ניקום דהא קלא דחמרא דסבא חסידא אתער לגבן. קם ר' שמעון וקמו חברייא.
פתח ר' שמעון ואמר, מזמור שירו ליי' שיר חדש כי נפלאות עשה וגו'. מזמור זקיף טעמא לעילא. אמאי. אלא רשים טעמא רבא, דהא אתי ההוא מזמור, מתעטרא בעטרא עלאה לעילא על רישיה ואתי זקיף. מאן הוה אמר שירה דא. אינון פרות, באינון גועין דהוו געאן. שירו ליי' שיר חדש. למאן הוו אמרין שירו. לכמה רתיכין, לכמה ממנן, לכמה דרגין, דהוו אתאן תמן ונפקו לקבלא ליה לארונא, ולהון הוו אמרי.

— 25 —
שירו ליי' שיר חדש, דכר. מ"ט הכא שיר, ומשה אמר שירה, נוקבא אלא התם במשה ארונא לחודא, זאת, נפקת מן גלותא, היא ואוכלוסהא, ולא יתיר. ובג"כ את השירה הזאת, נוקבא. אבל הכא ארונא, ומה דהוה גניז בגויה נפיק. ובגין ההוא דהוה גניז בגויה, אתמר שיר חדש, דכר.
כי נפלאות עשה, מה דעבד בפלשתים, ומה דעבד בטעוותהון. הושיעה לו ימינו, למאן. לעצמו. מאן עצמו. ההוא מזמור עצמו, ורוחא עלאה קדישא גניז ביה. ימינו, ההוא דירית סבא. ודא ימינו, אתקיף בההוא מזמור, ולא שביק ליה בידא דאחרא.
הכא אית לגלאה מלה חדא, כל זמנא דההוא ימינא, הוה לארחשא ניסא, הוה אתקיף בהאי מזמור, ושוי ליה לקמיה, לאתקפא ביה, כאבא דאתקיף ימיניה בחדוי דבריה לקמיה, ואמר מאן הוא דיקרב לגבי ברי. כיון דסרח לגבי אבוי, שוי אבוי ידוי על כתפוי לאחורא, ושדייה בידא דשנאוי.
כביכול, בקדמיתא כתיב, ימינך יי' נאדרי בכח. בכח מאן. ההוא דאשתמודעא. בערביא קורין לחדוי דבר נש כח. ההוא ימינא נאדרי ואתקיף בכח. מאן הוא דיקרב לגבי ברי. לבתר מה כתיב, השיב אחור ימינו מפני אויב, שוי ימיניה על כתפיה, ודחי ליה בידא דשנאוי. בקדמיתא ימיניה לקמיה בחדוי, לאתקפא ביה. ולבתר לאחורא על כתפוי, לדחייא ליה. והכא הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו, תרין דרועין לאתקפא ביה.

— 26 —
אי אינון פרות דלא אתרגילו בנסין, אלא ההיא שעתא בגועא דלהון אמרו שירתא. דא נהיקו דחמרא דסבא חסידא דרגיל בנסין, עאכ"ו דאמר שירה. חברייא, אי תימרון דחמרא לא הוה ארחיה בכך מיומא דאברי עלמא, פוקו וחמו אתון דבלעם חייבא, דנצחת לרבונה בכלא. חמריה דרבי פנחס בן יאיר עאכ"ו. ותו אתון דבלעם כד מלילת, מלאכא עלאה הוה עלה מלעילא.
השתא אית לגלאה, חברייא שמעו. פי האתון דאברי ע"ש בין השמשות, סלקא בדעתייכו דפומא הוה פתיחא מההוא זמנא. או תנאי דאתני קב"ה מההוא זמנא. לאו הכי. ורזא הכא דאתמסר לחכימי, דלא משגחן לטפשו דלבא. פי האתון, דרגא דאתני, ההוא עלאה דסטר נוקבי. ההוא הוה דשריא על ההוא אתון, ומליל עלה. וכד ברא קב"ה להאי דרגא, דאקרי פי האתון, סתם ליה בגו נוקבא דתהומא רבא, ואסתים עליה עד ההוא זמנא. כד מטא ההוא זמנא, פתח ההוא נוקבא, ונפק ושרא עלה, ומלילת.
כגוונא דא, ותפתח הארץ את פיה. את, לאסגאה דומ"ה דאיהו פי הארץ. את פי האתון, לאסגאה קמריא"ל, דאקרי פי האתון. פי הבאר כגוונא דא. מאן פי הבאר. ההוא דרגא דהוה ממנא עליה לתתא, ואיהו תחות פי יי', ומאן איהו. יהדריא"ל שמיה. תלת פומין אלין, אתבריאו ע"ש בין השמשות. בשעתא דקדש יומא סלקא פה דממנא על כל שאר פומין, ומאן איהו. ההוא יומא דאסתלק ואתקדש בכלא, ההוא דאקרי פי יי'. ע"ש בין השמשות, אברון שאר פומין. אתקדש יומא סליק פומא דשליט על כלא פי יי'.
אדהכי, חמו לר' פנחס דהוה אתי, מטו לגביה, אתא ר' פנחס ונשקיה לר"ש. אמר, נשקנא פי יי', אתבסם בבוסמין דגנתא דיליה. חדו כחדא, ויתבו. כיון דיתבו פרחו כל אינון עופין דהוו עבדי טולא, ואתבדרו. אהדר רישיה ר"ש, ורמא לון קלין ואמר, עופי שמיא לית אתון משגיחין ביקרא דמריכון דקאים הכא. קיימו, ולא נטלו מדוכתייהו, ולא קריבו לגבייהו. א"ר פנחס אימא לון דיהכון לארחייהו, דהא לא יהבין לון רשו לאהדרא.
אר"ש, ידענא דקב"ה בעי למרחש לן ניסא. עופין עופין זילו לארחייכו, ואמרו לההוא דממנא עלייכו, דהא בקדמיתא הוה ברשותיה, והשתא לאו ברשותיה קיימא. אבל סליקנא ליה ליומא דטנרא, כד סליק עיבא בין שיני תקיפין, ולא מתחבראן. אתבדרו אינון עופי ואזלו.

— 27 —
אדהכי, הא תלת אילנין, מתפשטן בענפין לתלת סטרין עלייהו, ומעיינא דמיא נבעין קמייהו. חדו כלהו חברייא, וחדו ר' פנחס ור"ש. אמר ר' פנחס טורח סגי הוה לאינון עופי בקדמיתא, וטורח בעלי חיים לא בעינן. דהא ורחמיו על כל מעשיו כתיב. אמר ר"ש, אנא לא אטרחנא לון. אבל אי קב"ה חס עלן לית אנן יכלין לדחייא מתנן דיליה. יתבו תחות ההוא אילנא, ושתו מן מייא, ואתהנו תמן.
פתח ר' פנחס ואמר, מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון. מעין גנים, וכי לית מעיין אלא ההוא מן גנים, והא כמה מעיינין טבין ויקירין אית בעלמא. אלא לית כל הנאות שוין. אית מעיין דנפיק במדברא, באתר יבישא, הנאה אית למאן דיתיב ושתי. אבל מעיין גנים, כמה איהו טב ויקירא, ההוא מעיין עביד טיבו לעשבין ואיבין, מאן דקריב עליה אתהני בכלא. אתהני במיא, אתהני בעשבין, אתהני באיבין. ההוא מעיין מתעטרא בכלא. כמה וורדין, כמה עשבין דריחא סחרניה, כמה יאות ההוא מעיין, משאר מעיינין, באר מים חיים.
והכי אוקימנא כלא בכנסת ישראל קאמר, איהי מעיין גנים. מאן גנים. חמש גנים אית ליה לקב"ה, דקא משתעשעא בהו. ומעיינא חדא עלווייהו, דקא אשקי לון, ורוי לון, טמיר וגניז, וכלהו עבדין פירין ואיבין. גנתא חדא אית לתתא מנייהו, וההוא גנתא נטיר סחרא מכל סטרין דעלמא. תחות האי גנתא, אית גנים אחרנין, עבדין איבין לזנייהו.
והאי גנתא, אתהפך והוי מעיין דאשקי לון, באר מים חיים, כד אצטריך הוי מעיין, וכד אצטריך הוי באר, מה בין האי להאי. לא דאמי, כד אתמשכון מיא מאלייהו, לכד שאבין מיא לאשקאה. ונוזלים מן לבנון, מאי נוזלים. אלין נוזלים אהדרו למעיין, כד נבעין מיין ונוזלים טפין מלעילא אלין בתר אלין, מיין מתיקן, דנפשא אזלא אבתרייהו. כך אינון חמש מקורין, דנפקו מן לבנון, אתעבידו נוזלים בהאי מעיין. כך קב"ה רחיש לן ניסא באתר דא, קרינא על מעיינא דא קרא דא.

— 28 —
תו פתח ואמר, כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה וגו', כמה טבין אינון ארחין ושבילין דאורייתא, דהא בכל מלה ומלה, אית כמה עיטין, כמה טבין לבני נשא, כמה מרגלאן דקא מנהרן לכל סטר, ולית לך מלה באורייתא, דלית בה כמה בוצינין מנהרן לכל סטר. האי קרא איהו כפום פשטיה. ואית ביה כפום מדרשיה. ואית ביה חכמתא עלאה, לאזדהרא למאן דאצטריך. זכאה חולקיה מאן דאשתדל באורייתא תדיר.
מאן דאשתדל בה, מה כתיב ביה, כי אם בתורת יי' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, והיה כעץ. אמאי דא סמיך לדא. אלא מאן דאשתדל באורייתא יומם ולילה, לא ליהוי כאעא יבישא, אלא כעץ שתול על פלגי מים. מה אילן אית ביה שרשין, ואית ביה קליפין, ואית ביה מוחא, ואית ביה ענפין, ואית ביה טרפין, ואית ביה פרחין, ואית ביה איבא. שבעת זינין אלין, סלקין לשבעה עשר, לשבעין. אוף מלין דאורייתא אית בהו פשטא דקרא. דרשא. רמז, דקא רמיז חכמתא. גימטרייאות. רזין טמירין. רזין סתימין אלין על אלין. פסול וכשר. טמא וטהור. איסור והיתר. מכאן ולהלאה, מתפשטאן ענפין לכל סטר. והיה כעץ ודאי, ואי לאו, לאו איהו חכם בחכמתא.
ת"ח, כמה חביבין אינון דמשתדלי באורייתא קמי קב"ה, דאפילו בזמנא דדינא תליא בעלמא, ואתייהיב רשו למחבלא לחבלא, קב"ה פקיד ליה עלווייהו, על אינון דקא משתדלי באורייתא. והכי א"ל קב"ה, כי תצור אל עיר, בגין חוביהון סגיאין דחטאן לקמאי, ואתחייבו בדינא. ימים רבים, מאי רבים. תלתא יומין, דא בתר דא, דאשתמודעא דבר במתא. מנלן דימים רבים תלתא יומין אינון, דכתיב ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים. וכי ימים רבים אינון. אלא תלתא יומין דא בתר דא, אקרי ימים רבים. אוף הכי כי תצור אל עיר ימים רבים, תלתא יומין דא בתר דא, דאשתמודעא דבר במתא. תא ואפקיד לך על בני ביתי. לא תשחית את עצה, דא ת"ח דאיהו במתא, דאיהו אילנא דחיי, אילנא דיהיב איבין.
ד"א את עצה, ההוא דיהיב עיטא למתא, לאשתזבא מן דינא, ואוליף לון ארחא דיהכון בה, ועל דא לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, לנדחא עליה דינא, ולא לאושטא עליה חרבא מלהטא, חרבא משננא, ההיא דקטלא לשאר אינשי דעלמא. כי ממנו תאכל. וכי ההוא מחבלא אכיל מניה. לא. אלא כי ממנו תאכל, ההיא טנרא תקיפא, ההיא דכל רוחין תקיפין וקדישין נפקין מנה, דלית הנאה ותיאובתא לרוח קודשא בהאי עלמא, אלא אורייתא דההוא זכאה, כביכול איהו מפרנס לה, ויהיב לה מזונא בהאי עלמא, יתיר מכל קרבנין דעלמא.
בקרבן מה כתיב. אכלתי יערי עם דבשי אכלו רעים. ומיומא דאתחרב בי מקדשא, ובטלו קרבנין, לית ליה לקב"ה, אלא אינון מלין דאורייתא, ואורייתא דאתחדשא בפומיה, בג"כ כי ממנו תאכל, ולית לה מזונא בהאי עלמא, אלא ממנו, ומאינון דכוותיה. וכיון דממנו תאכל, ואיהו זן לה, אותו לא תכרות, הוי זהיר ביה, דלא תקרב ביה.
כי האדם עץ השדה, דא אקרי אדם דאשתמודע עילא ותתא. עץ השדה, אילנא רברבא ותקיף דההוא שדה אשר ברכו יי'. דא סמך עליה, אילן דאשתמודע לההוא שדה תדיר. לבא מפניך במצור, מלה דא אהדר לרישא דקרא, דכתיב לא תשחית את עצה, ההוא דיהיב לון עיטא, ואתקין למתא, לבא מפניך במצור, איהו יהיב לון עיטא, לאתקנא ולאהדרא בתיובתא, ואתקין ליה מאני זיינין, בוקינס ושופרין. לבא מפניך, מאי לבא מפניך. לבא לקמאי ולאעלא, מפניך. מקמי דחילו דילך. במצור, באתר דעלאין ותתאין לא יכלין לאעלא תמן. ומאן איהו. דרגא דבעלי תשובה עאלין תמן, ומאן איהו. תשובה. דא איהו מצור, אתר תקיף, וטנרא תקיפא.
וכיון דעיטא דא נטלין, אנא מכפר לחובייהו ואתקבלן ברעוא לקמאי. וכל דא פקיד קב"ה, על אינון דמשתדלי באורייתא. בג"כ זכאין אינון דקא משתדלי באורייתא, אינון דמשתדלי באורייתא אינון אילנין רברבין בהאי עלמא.
חמו, מה עבד קב"ה דנטע אילין אילנין, זכאה ארחא דא, ולא די אילנא חדא, אלא תלתא אילנין רברבין, פריסן ענפין לכל סטר, עבד לן קב"ה. יהא רעוא קמי שמיא, דלא יתעדון לעלמא אילנין אלין, ודא מעיינא, מאתר דא. ועד יומא קיימין תמן, וההוא מעיינא דמיא. וקראן לון בני נשא, נציבו דר' פנחס בן יאיר.
פתח ר"ש ואמר, וישא את עיניו וירא את הנשים ואת הילדים ויאמר מי אלה לך ויאמר הילדים אשר חנן אלהים את עבדך. ת"ח, ההוא רשע דעשו, יהיב עינוי לעיינא על נשין, ובגיניה אתקין תיקונוי. יעקב, שוי שפחות בקדמיתא, ובניהון לבתר, דחשיבו יתיר. לאה אבתרייהו, ובנהא לבתר. לבתר יוסף, ובתרה רחל, והוא עבר לפניהם.
כד סגידו כלהון, מה כתיב. ותגשנה השפחות הנה וילדיהן ותשתחוין ולבתר כתיב, ותגש גם לאה וילדיה וישתחוו ואחר נגש יוסף ורחל וגו'. והא יוסף לבתרייתא הוה, ורחל לקמיה. אלא ברא טבא, ברא רחימא, צדיקא דעלמא, יוסף, כיון דחמא עיניה דההוא רשע מסתכל בנשין, דחיל על אמיה, נפיק מאבתרה, ופריש דרועוי וגופיה, וכסי עלה, בגין דלא יתן ההוא רשע עינוי באמיה. כמה אתסגי, שית אמין לכל סטר, וחפא עלה, ולא יכיל עיניה דההוא רשע לשלטאה עלה.
כגוונא דא, וישא בלעם את עיניו, עינו כתיב, ההוא עינא בישא דבעא לאסתכלא עלייהו. וירא את ישראל שוכן לשבטיו. מהו שוכן לשבטיו. אלא שבטא דיוסף הוה תמן, ושבטא דבנימין. שבטא דיוסף, דלא שלטא בהו עינא בישא, דכתיב בן פורת יוסף. מאן בן פורת. דאתסגי לכסאה על אמיה. בן פורת עלי עין, דלא שלטא ביה עינא בישא. שבטא דבנימין, דכתיב ביה ובין כתפיו שכן. וכתיב ישכון לבטח. מאי לבטח. דלא דחיל מעינא בישא, ולא דחיל מפגעין בישין.
אמר ההוא רשע, אנא אעבר שורה דא, דלא אתקיים, ואנא אסתכל כדקא יאות. רחל הות תמן, חמאת דעינא דההוא רשע משננא לאבאשא, מה עבדת. נפקת ופרישת גדפהא עלייהו, וחפאת על ברהא. הה"ד וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל. כיון דחמא רוח דקודשא, עינא משננא, מיד ותהי עליו רוח אלהים. על מאן. על ישראל. דפריש גדפוי, וחפא עליהון. ומיד תב ההוא רשע לאחורא.
בקדמיתא ברא חפא על אמיה. והשתא אימא חפאת על ברא. אמר קב"ה, בההיא שעתא דחפא איהו על רחל אמיה, דלא ישלוט עינא דההוא רשע עלה, חייך, בשעתא דייתי עינא בישא אחרא לאסתכלא על בנך ועל בני, אמך תחפי עלייהו. את חפית על אמך, אמך תחפי עלייהו. את חפית על אמך, אמך תחפי עלך.

— 29 —
וישא את עיניו וירא את הנשים. האי קרא, ברזא דחכמתא אתמר, ביומא דכפורי, דבני עלמא קיימי בדינא, וישראל תייבין בתיובתא קמי קב"ה, לכפרא על חובייהו. וההוא מקטרגא קיימא עלייהו, דחשיב לאובדא לון על חובייהו, שלחי ליה ההוא דורונא, וכדין כתיב, כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני. לבתר דמקבל ההוא מקטרגא לההוא דורונא, אתהפך להו סניגורא.
זקיף וחמי לון לישראל, כלהו מתענן בתעניתא, יחפי רגלין. חמי נשין, חמי ינוקין, כלהו בתעניתא, כלהו נקיים בנקיו. ויאמר מי אלה לך. שמא קדישא לך. מי אלה לך. שאיל על ינוקי, ואמר הילדים אשר חנן אלהים את עבדך. וכי אמאי אצטריך לאתבא ליה כלום. אלא כיון דמקבל ההוא שוחד, אתהפך להו סניגור. זקיף עינוי, וחמי לון לישראל כגוונא דא, חשיב דבגין דחילו דיליה אינון קיימין כך.
שאיל על ינוקי, ואמר מי אלה לך. מהו מי אלה לך. אלא אמר, תינח אתון דחבתון קמי מלכא. אבל אלין ינוקי, אמאי קיימין הכי, מי אלה לך. ויאמר הילדים, רוח קדשא אמר, וע"ד זקיף טעמא. ויאמר הילדים. בארח סתים אשר חנן אלהים את עבדך, וכי רוח הקדש אמר את עבדך. אלא רוח קדשא אמר, אלין אינון ינוקי דלא חאבו, ולא טעימו טעמא דחטאה, ומסר לון קב"ה, בידא דההוא ממנא דילך, וקטיל לון בלא חובא, כד"א ומיד עושקיהם כח. ודא הוא את עבדך.
כיון דשמע מאינון ינוקי, מיד סליק לגבי קב"ה, ואמר, מאריה דעלמא, כל ארחך בדינא דקשוט, ואי דינא שריא על ישראל בגין חוביהון איהו, ינוקין דלהון דלא חאבו לקמך, אמאי מסרת לון לקטלא לון בלא חובא. וקב"ה נטיל מלוי בכך, וחס עלייהו. וההיא שעתא, לא הוי אסכרא בתינוקות.
וההוא מקטרגא נטיל קנאה מההוא ממנא דתחות ידיה. אמר, וכי לי יהיב קב"ה אינון דמתלבשן בחטאין וחובין, ולההוא ממנא דילי מסר ינוקין בלא חובא, דלא טעמון טעמא דחובה. מיד אזל לאפקא לון מתחות ידיה, ולא ישלוט בהו. וע"ד אקדים ליה וא"ל, הילדים אשר חנן אלהים את עבדך. לההוא עבדך, בלא חובא ובלא חטאה. ובגין דלא יהא שבחא לממנא דיליה יתיר מניה, בעא לאפקא לון מן ידוי.
כד סלקין צלותין דישראל ביומא דא קמי קב"ה, מה כתיב והוא עבר לפניהם. הא רוח קודשא אעבר לקמייהו, כד"א ויעבור מלכם לפניהם והוא ודאי עבר לפניהם. וישתחו ארצה שבע פעמים, רוח קודשא, אזער גרמיה לגבי עילא ז' זמנין, לגבי ז' דרגין עלאין דעליה, ואקטין גרמיה, לאכללא לון עמיה כל חד וחד. עד גשתו עד אחיו, לההוא דרגא דרחמי, דהא בן ובת אינון. בן, בני בכורי ישראל. בת, כ"י. רוח קודשא עביד אזעירו דגרמיה, עד גשתו.
כיון דמטא לגביה, תבע מיניה, ואודע ליה צערא דבנייהו לתתא. ותרווייהו עאלין להיכלא טמירא גניזא דיום הכפורים, אימא דלהון, ותבעין על ישראל לכפרא לון, כדין כתיב כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וגו'. אכפר עליכם לא כתיב, אלא יכפר עליכם.
והשתא הילדים, אלין חכימין דהכא, קב"ה יהב לון רזין דאורייתא, לאתעטרא בהו, ולאשתדלא בהו. עינא בישא לא שלטא עלייהו, בגין עינא טבא, רוח קודשא דר' פנחס, דשריא עלייהו. אתא ר' פנחס ונשקיה. אמר, אלמלא לא אתינא ארחא דא, אלא למשמע מלין אלין, די לי. זכאה ארחא דא דאתינא לגבך.
וקב"ה הכא, דאסתכם עמנא. ולא די אילנא חד, אלא תלת. אבל מעיינא דא, דיוקנא עלאה הוא, לגבי ההוא מעיינא דטמיר וגניז. תלת אילנין אלין, תלת ארזין אינון, דאקרון ארזי לבנון. ואינון דיוקנא דתלת אילנין רברבין, רזא דאבהן. זכאה חולקנא בההיא שעתא.
ארכינו אילנין, חד על רישיה דר' שמעון, וחד על רישיה דרבי פנחס, וחד על רישיה דר' אלעזר. אתפשטו ענפין, לכל סטר, על רישיהון דחברייא, בכה רבי פנחס ואמר, זכאה חולקי וזכאין עיני דחמאן כך. ולא על דידך ועל דידי חדינא בלחודייהו, אלא על רבי אלעזר ברנא קא חדינא, דחשיב איהו קמי מלכא קדישא כחד מינן. קם ונשקיה. אמר רבי שמעון, אלעזר קום בקיומך, ואימא לקמי מארך מלין דיליה. קם רבי אלעזר.

— 30 —
פתח ואמר עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב וגו'. עמי, כמה קב"ה אבא רחמן על בנוי, אע"ג דחאבו גביה, כל מלוי ברחימו לגבייהו, כאבא לגבי בריה. חטי בריה לגבי אבוי, אלקי ליה, כ"כ דאלקי ליה לא תב מארחיה, נזיף ביה במלין ולא קביל. אמר אבוי, לא בעינא למעבד לברי כמה דעבדנא עד יומא. אלו אלקייה יהא חשיש ברישיה, הא כאיבא דיליה גבאי, אהא נזיף ביה, הא דיוקניה משתניא, מה אעביד, אלא איזיל ואתחנן לגביה, ואימא ליה מלין רכיכין, בגין דלא יתעצב.
כן בכל זינין, אזיל קב"ה בישראל. שארי עמהון אלקאה ולא קבילו. נזיף בהו, ולא קבילו. אמר קב"ה, חמינא בברי, דבגין מלקיותא דלקינא לון, אינון חששו ברישיהון. ווי, דהא מגו כאיבא דלהון, חשישנא אנא. דכתיב, בכל צרתם לו צר. נזיפנא בהו, אשתנא דיוקנא דלהון, דכתיב, חשך משחור תארם לא נכרו בחצות. ווי כד אסתכלית בהו, ולא אשתמודעו. השתא, אהא מתחננא לגבייהו גו תחנונים. עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך. ברי יחידאה דילי, חביבא דנפשאי, חמי מה עבדית לך, שליטית לך על כל בני היכלי, שליטית לך על כל מלכין דעלמא, ואי עבדית לך עובדין אחרנין, ענה בי, אנת הוי סהיד בי.
עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור. זכר נא, הוי דכיר במטו מינך. מה יעץ, השתא אית לאסתכלא, מה הוה עיטא דבלק על עמא קדישא ואורייתא לא חשיבת ליה לבלק כלום, כמה דהוה ללבן, דכתיב ארמי אובד אבי.

— 31 —
אשורנו וגו', ציורא ודיוקנא דאבוי, אתרשים ביה ממש. ומההוא זמנא דהוה במעהא דאמיה, מסטרא דילה, אתמתח ואושיט פסיעה לבר יתיר. כי מראש צורים אראנו, דא דיוקנא וציורא דאבוי ממש. כיון דהוה במעהא דאמיה, אשורנו, אושיט פסיעה לבר, ו' כגוונא דא.
ודא הוא ומגבעות אשורנו, במתיבתא עלאה, גבעת חסר ו'. במתיבתא דרקיעא, ומגבעות באת ו'. ואשלים לתרין סטרין. חד, דהא האי גבעת לא אתפרשא מן ברה לעלמין, ולא שבקת ליה. וע"ד אתכליל ו' בהדה לעלם. וחד, דהא גבעה דלתתא ברה דאתכליל בה, אצטריך לזמנא דאתי כד ייתי מלכא משיחא, לנטלא ליה גבעת עלאה, ולאעלא ליה גו גדפהא, בגין לאתקפא ליה, ולאוקמא ליה בחיין עלאין, ומנה יפוק בההוא יומא משיחא דדוד.
ורזא דא, אספרה אל חק יי' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך. זמין אנא לומר לההוא אתר דאקרי חק, ולבשרא ליה, ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך. בההוא יומא ממש, יפיק ליה ההוא חק מתחות גדפהא, בכמה חיין, בכמה עטרין, בכמה ברכאן, כדקא יאות.
וההוא חק לא ישתאר בלחודוי, יתכליל ביה משיחא אחרא בריה דיוסף, ותמן יתתקף, ולא באתר אחרא. ובגין דאיהו גבעה תתאה, דלית בה חיין, ימות משיח דא, ויתקטל, ויהא מית עד דתלקוט חיין גבעה דא, מההיא גבעה עלאה, ויקום.
ובג"כ, במתיבתא דרקיעא ומגבעות שלים באות ו', על תרין סטרין אלין. אבל במתיבתא עלאה, חסר, בלא ו', לאחזאה מלה דלית בה קושיא וספק. הן עם לבדד ישכון, ביחודא, בלא ערבוביא אחרא.

— 32 —
כל יחודא שלים, הכא איהו. יי' אלהינו יי'. דהא רזא דיליה, מראש צורים איהו, ואתייחד ברישא, בגזעא ושבילא. יי': דא רישא עלאה, אוירא דסלקא. אלהינו: דא גזעא, דאתמר גזע ישי. יי': דא שבילא דלתתא. ועל רזא דא אתייחד ביה כדקא יאות. ובגין דאתמתח ביה שבילא אצטריך. רזא דאתגזר בתרי מתיבתי.
זכאה חולקך רבי שמעון, דזכית למלין עלאין דמאריך, ומארך אתרעי בך, כמה שיעורא דמתיחן דשבילא דא בשיעורא עלאה, דרישא וגזעא ושבילא, ואתלבשן במתיחו דא. וע"ד מתיחו דא', שיעורא דשית סטרין. וכלא אתיחד בהאי את, ובג"כ, לבדד ישכון כדקא יאות.
ובגוים לא יתחשב, ישראל אית לון כתב ולשון. ובכל את, יכלין לאסתכלא בדיוקנא וציורא כדקא יאות. אבל בגוים עכו"ם, לא יתחשב. רזא דנא, בגין דלית לון כתב ולשון, ולית לון לאסתכלא ולמנדע כלום, דהא הבל המה מעשה תעתועים. ולא יתחשב רזא דנא במחשבה ובאסתכלותא דלהון, הואיל ולית לון כתב. זכאין אינון ישראל.
מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל. ההוא נקודה עלאה, רישא וגזעא ושבילא, בטמירו איהו, ולא קיימא לשאלא לבר. אבל משעתא דשארי לאתבנאה, ולמעבד היכלא ברעותיה, ואקרי מ"י, שארי לאתבנאה, דיוקנא, דיליה ממש. אפיק נוקבא דיליה, בדיוקנא דאמיה.
מאי מי. דא רישא וגזעא ושבילא. ואתפשט לאתבנאה בפשיטו דחד היכלא, לתרין סטרין באני. ואע"ג דאפיק לישראל. דאיהו ו', אוף הכי אפיק לנוקבא דיליה כחדא, ואזמנה לגביה. מנה, כד"א וימן להם המלך ומשלוח מנות. יהב ליה נבזבזא רב ויקירא, ואפיק לה כחדא מניה. בההוא פשיטו דאתפשט אפיק תרווייהו כחדא, בשעתא חדא.
ומספר את רובע ישראל, רובע ישראל רזא דא בגינך ר' אתמסר, זכאה חולקך. רובע ישראל, רביעית, מן מדידו דישראל, איהו ברית. אמאי אקרי רובע. אלא שיעורא דגופא ארבע בריתות הוי בשיעורא דיליה. וברית רובע איהו בשיעורא דמדידו דגופא. כלא אפיק מי.

— 33 —
ר"א הוה אזיל למחמי לר' יוסי חמוי, ר' אבא וחברוי אזלו עמיה. פתח ר' אלעזר ואמר, יי' בקר תשמע קולי וגו'. יי' בקר מאי בקר. אלא דא בקר דאברהם, דאתער בעלמא. דכתיב, וישכם אברהם בבקר. דהא כד אתי צפרא, ההוא בקר אתער בעלמא, והוא עידן רעוא לכלא, ולמעבד טיבו לכל עלמא, לזכאין ולחייבין. וכדין עידן צלותא הוא, למצלי קמי מלכא קדישא.
וע"ד, בשעתא דאתי צפרא, כל אינון אסירי מלכא, אשכחו נייחא, עידן צלותא איהו עלייהו. וכ"ש אינון דתייבין בתיובתא, ובעאן בעותהון לקמי מלכא קדישא. בגין, דהאי שעתא, חד ממנא נפיק לסטר דרום, ורפאל שמיה, וכל זיני אסוותא בידוי. ומסטר דרום, נפק חד רוחא, ומטי לגבי ההוא ממנא, דממנא על אסוותא. וכד מטי צלותא לקמי קב"ה, פקיד לבי דינא דיליה, דלא יפתחון בדינא, בגין דחיים בידא דקב"ה, ולא בידיהון.
ומגו דאיהו עידן רעוא, בעא קב"ה זכותא דההוא ב"נ, אי ישתכח בצלותא, או דאיהו מאריה דתיובתא, חס עליה. בההיא שעתא קל צפרין דמקננן אשתמעו, דכתיב אשר שם צפרים יקננו. ואינון צפרין אודאן ומשבחן לקב"ה. וההוא אילת השחר אתער בעלמא ואמר, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. כדין ההוא ממנא נפיק, ועביד כל מה דאתפקד.
ואי תימא דזיני אסוותא בידוי כמה דאמרן. לאו הכי. דהא אסוותא לא הוי, אלא בידוי דמלכא קדישא. אבל בשעתא דפקיד קב"ה אסוותא לההוא בר נש, איהו נפיק, וכל אינון מקטרגין דממנן על מרעין בישין, דחלין מניה. כדין ההוא רוחא דקא נסע מסטרא דדרום, אושיט ליה לההוא ב"נ, והא אסוותא אשתכח, וכלא בידוי דקב"ה.
וע"ד כתיב, יי' בקר תשמע קולי. ולא כתיב יי' תשמע קולי. אלא לגבי בקר דאברהם קאמר. בקר אערך לך ואצפה. תרי בקר אמאי. אלא חד בקר דאברהם. וחד בקר דיוסף. דכתיב הבקר אור, ומתרגמינן צפרא נהיר, נהיר ודאי. אערך לך ואצפה, אערך לך מהו. אלא אסדר לך בוצינא דילך לאדלקא. כד"א ערכתי נר למשיחי. ולגבי בקר דיוסף קאמר, דההוא סדורא דבוצינא דיליה הוא.
ואצפה, מהו ואצפה. הא כל בני עלמא מצפאן ומחכאן לטיבו דקב"ה, ואפילו בעירי דחקלא, ומה שבחא דדוד יתיר מכל בני עלמא, אלא, מלה דא שאילנא, והכי אמרו לי, ואיהי מלה קשוט דאתי מרחיק. נהורא קדמאה דברא קב"ה, הוה נהיר עד דלא הוו יכלין עלמין למסבליה. מה עבד קב"ה, עבד נהורא לנהוריה, לאתלבשא דא בדא. וכן כל שאר נהורין, עד דעלמין כלהו אתקיימו בקיומייהו, ויכלין למסבל.
ובג"כ אתפשטו דרגין, ואתלבשו נהורין, ואינון אקרון כנפים עלאין, עד דמטו להאי בקר דיוסף, ואיהו נטיל כל נהורין עלאין, ומגו דכל נהורין עלאין ביה תליין, זיויה סליק מסייפי עלמא עד סייפי עלמא דלעילא, עד דעלמין דלתתא לא יכלין למסבל. אתא דוד ואתקן האי בוצינא, חופאה להאי בקר דיוסף, לאתחפאה ביה, ולקיימא עלמין דלתתא, בסדורא דבוצינא דא ועל דא כתיב, בקר אערך לך ואצפה. כד"א, ויצפהו זהב טהור. ובגין דההוא בוצינא דדוד איהי, ובה תלייא, אמר דאיהו ליהוי חופאה להאי בקר. אתא רבי אבא ונשקיה, אמר אלמלא לא נפקנא בארחא, אלא למשמע מלה דא דיי.

— 34 —
עד דהוו אזלי, הא יונה חד מטא לגבי רבי אלעזר. שריאת, וקא מצפצפא קמיה. אמר רבי אלעזר, יונה כשרה מהימנת הוית תדיר בשליחותיך, זילי ואימא ליה, הא חברייא אתאן לגבך, ואנא עמהון. ונסא יתרחיש ליה לתלתא יומין, ולא ינפול עליה דחילו, דהא בחדוה אנן אזלין לגביה. אתיב זמנא אחרא ואמר, לא חדינא סגיא, ובאיש בעיני סגי, על חד רמונא מליא דאתיהיב תחותיה, ויוסי שמיה. אזלת ההיא יונא מקמיה, ואינון חברייא אזלו.
אמר רבי אבא לר' אלעזר, מאי האי, תווהנא סגי, ממה דחמינא. א"ל, יונה דא אתאת לגבאי בשליחותיה דרבי יוסי חמי, דאיהו בבי מרעיה, וידענא מהאי יונה דאשתזיב, וחלופא אתייהיב עליה ואתסי.
עד דהוו אזלו, הא עורבא חד קאים לקמייהו, קרא בחילא, ומצפצפא צפצופא סגי. אמר רבי אלעזר, להכי את קיימא, ולהכי אנת מתקן, זיל לארחך, דהא ידענא. אמר ר' אלעזר, חברייא ניזיל ונגמול חסד לרמונא, דהוה מליא מכלא, ורבי יוסי דפקיעין שמיה איהו, דהא אסתלק מעלמא דין, ולית מאן דחזי לאשתדלא ביה, ואיהו קרב לגבן.
סטו מארחא, ואזלו לתמן. כיון דחמו לון כל בני מאתא, נפקו לגבייהו. ועאלו תמן בבי רבי יוסי דפקיעין, אינון חברייא אלין. ברא זעירא הוה ליה לרבי יוסי, ולא שביק לבר נש דימטי לערסא דאבוי, בתר דמית. אלא הוא בלחודוי הוה סמיך ליה, ובכי עליה, פומיה בפומיה מתדבקא.
פתח ההוא ינוקא ואמר, מאריה דעלמא, כתיב באורייתא, כי יקרא קן צפור לפניך וגו', שלח תשלח את האם וגו'. הוה געי ההוא ינוקא ובכי, אמר, מאריה דעלמא, קיים מלה דא דאורייתא, תרין בנין הוינא מאבא ואמי, אנא ואחתי זעירתא מנאי. הוה לך למיסב לן, ולקיימא מלה דאורייתא. ואי תימא מאריה דעלמא, אם כתיב, ולא אב, הא הכא כולא הוא, אבא ואמא. אימא מיתת, ונסיבת לה מעל בנין. השתא אבא דהוי חפי עלן, אנסיב מעל בנין, אן דינא דאורייתא. בכו ר' אלעזר וחברייא, לקבל בכיה וגעו דההוא ינוקא.
פתח ר' אלעזר ואמר, שמים לרום וארץ לעומק וגו'. עד דהוה אמר ר' אלעזר קרא דא, הוה עמודא דאשא פסיק בינייהו, וההוא ינוקא הוה דביק בפומיה דאבוי, ולא הוו מתפרשאן. א"ר אלעזר, או בעי קב"ה למרחש ניסא, או בעי דלא ישתדל בר נש אחרא עליה, אבל על מלין דההוא ינוקא ודמעוי, לא יכילנא למסבל.
עד דהוו יתבין, שמעו חד קלא, דהוה אמר, זכאה אנת רבי יוסי, דמלין דהאי גדיא זעירא, ודמעוי, סליקו לגבי כרסייא דמלכא קדישא, ודנו דינא, ותליסר בני נשא אזמין קב"ה למלאך המות בגינך, והא עשרין ותרין שנין אוסיפו לך, עד דתוליף אורייתא, להאי גדיא שלימא, חביבא קמי קב"ה.
קמו ר' אלעזר וחברייא, ולא שבקו לבר נש למיקם בביתא, מיד חמו ההוא עמודא דאשא דסליק, ור' יוסי פתח עינוי. וההוא ינוקא דביק פומיה בפומיה. א"ר אלעזר, זכאה חולקנא דחמינא תחיית המתים, עינא בעינא. קריבו לגביה, והוה ההוא ינוקא נאים, כמה דגוע מהאי עלמא, אמרו זכאה חולקך רבי יוסי, ובריך רחמנא דארחיש לך ניסא, על געיא ובכייא דבנך, ובמלוי, דהכי דחיק במלין שפירין לתרע שמיא, במלוי ובדמעוי אוסיפו לך חיין.
נטלוהו לההוא ינוקא, ונשקוהו ובכו עמיה מחדוה סגיא. ואפקוהו לביתא אחרא, ואתערו עליה, ולא אודעו ליה מיד, אלא לבתר הכי. חדו תמן תלתא יומין, וחדישו בהדי ההוא רבי יוסי, כמה חדושין באורייתא.
אמר לון ר' יוסי, חברייא, לא אתיהיבת לי רשו לגלאה מההוא דחמינא בההוא עלמא, אלא לבתר תריסר שנין. אבל תלת מאה ושתין וחמש דמעין, דאושיד ברי, עאלו בחושבנא קמי מלכא קדישא, ואומינא לכו חברייא, דבשעתא דפתח בההוא פסוקא, וגעא באינון מלין, אזדעזעו תלת מאה אלפי ספסלי דהוו במתיבתא דרקיעא, וכלהו קיימי קמיה דמלכא קדישא, ובעו רחמי עלי, וערבו לי. וקב"ה אתמלי רחמין עלי.
ושפיר קמיה, אינון מלין, והיך מסר נפשיה עלי. וחד אפטרופסא הוה קמיה, וקאמר, מארי דעלמא, הא כתיב מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם. יהא רעוא קמך, זכו דאורייתא, וזכו דההוא רביא, דקא מסר נפשיה על אבוה דתחוס עליה, וישתזיב.
ותליסר בני נשא אזמין ליה תחותי, וערבונא יהב ליה, מדינא תקיפא דא. כדין קרא קב"ה למלאך המות, ופקיד ליה עלי, דליתב לבתר עשרין ותרין שנין, דהא לאו ערבונא קמיה, אלא ליתוב לידוי, משכנין דהוו בידוי, השתא חברייא, בגין דחמא קב"ה דאתון זכאי קשוט, אתרחיש ניסא לעינייכו.

— 35 —
פתח ר' יוסי ואמר, יי' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. האי קרא אית לאסתכלא ביה, וכי יי' ממית, והא שמא דא סמא דחיין איהו לכלא. ומלה דא דמותא, לא שריא ביה, ובכל אתר שמא דא יהיב חיין לכל עלמא, מהו יי' ממית, חשבין בני נשא דאיהו קטיל לכל בני נשא. אלא יי' ממית ודאי היאך איהו ממית. אי תימא בגין דכד אסתלק מעל בני נשא. דהא בעוד דאיהו עליה, לא יכלין כל מקטרגין דעלמא לנזקא ליה, בשעתא דאסתליק מניה, מיד כל מקטרגין יכלין ליה, ומית בר נש. לאו הכי.
אלא יי' ממית, למאן ממית. לההוא משיכו דסטרא אחרא בישא. כיון דמשיכו דסטרא בישא, חמי ליה לזיו יקריה דקב"ה, מיד מית. ולית ליה קיומא אפילו רגעא חדא. כיון דההוא משיכו דסטר אחרא מית ואתעבר מן עלמא, מיד מחיה. למאן מחיה. לההוא משיכו דרוח קדשא, דאתי מסטרא דקדושה, מחיה ליה, ואוקים ליה בקיומא שלים. כלא עביד קב"ה בזמנא חדא. ומה דאמר מוריד שאול ויעל. מוריד לההוא רוח קדישא לשאול, ועביד ליה תמן טבילה, לאתדכאה, ומיד סליק ליה, ועאל לאתר דאצטריך בגן עדן.
ואנא, חברייא, בההוא שעתא דאסתלקנא מעלמא, רוחא דילי אסתלק ודמך מיד, עד שעתא זעירא דאחייא לי קב"ה, וגופא הוה מית. בשעתא דפתח ברי באינון מלין, כדין פרחה נשמתיה, ואערעת בנשמתא דילי, דהוה סלקא מגו דכיו ומגו טבילה, ועאלת באתר דעאלת, ותמן אתדן דינהא, ואתייהיבו לי עשרין ותרין שנין דחיין, בגין דמעין ומלין דברי, מכאן ולהלאה, אית לי לאשתדלא במה דחמינא, דהא לית לי לאשתדלא במלין דהאי עלמא. כיון דחמינא מה דחמינא, ובעי קב"ה דלא יתאביד ויתנשי מנאי כלום.

— 36 —
פתח ואמר, יסור יסרני יה וגו', דוד מלכא אמר דא, על כל מה דעבד בהאי עלמא, ואמר על אבטחותא דהוה ליה בההוא עלמא. על כל מה דאעבר בהאי עלמא, דרדיפו ליה, והוה עריק בארעא נוכראה, בארעא דמואב, ובארעא דפלשתאי, ומכלהו שזיב ליה קב"ה, ולא שביק ליה למותא, ואמר על אבטחותא דההוא עלמא.
אמר דוד, אי הכא חבנא לגבי קב"ה, הכא אלקינא, וקבילנא עונשא דילי, ואדכי לי מכל מה דחבנא, ולא שביק עונשא דילי לההוא עלמא, בתר מיתה. ודאי יסור יסרני יה, בהאי עלמא, בגין לנקאה לי. ולמות לא נתנני, בההוא עלמא, לנטלא נקמתא מנאי, ואנא, הא קב"ה, אנקי לי זמנא חדא בהאי עלמא, מכאן והלאה אצטריכנא דלא אהא בכסופא בעלמא דאתי.

— 37 —
פתח ההוא ינוקא בריה ואמר, אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה וגו'. אבינו, הא טעמא לעילא, אריך מלה ומשיך לה, אי חסידין קדישין, כמה משיכו דצערא במקרי אבינו. לית צערא, ולית כאבא דרוחא ונפשא, אלא כד קראן הכי, אבינו, בכאבא מלבא. מת במדבר, וכי אחרנין לא מיתו במדברא, דהכא רשים ליה, ואמר דאיהו מת במדבר, והא אלף ורבבן מיתו במדברא.
אלא כמה בני נשא ערטילאין על דא, מנהון אמרי דהוא מקושש עצים הוה, דכתיב כי בחטאו מת. ומנהון אמרי הכי, ומנהון אמרי הכי, ואנא הכי אוליפנא, יומא דאבא נפל בבי מרעיה, אולפי לי דא. ואנא חמינא מה דחמינא, דפקיד לי אבא דלא לגלאה. אלא כמה וכמה הוו דמיתו במדברא, ולא על חובא דקרח, ולא על חובא דמרגלים, כד אתגזר גזרה, אלא קודם מתן תורה, ובתר עגלא דעבדו, אינון מטעי עלמא, ואינון דאתמשכו אבתרייהו.
אבל טענה דטעינו אינון בנתין, דמית במדבר, איהו, והוה צלפחד רב לבי יוסף, ומגו דלא ידע ארחוי דאורייתא כדקא יאות, לא הוה נשיא. והוא הוה דלא נטר פומיה ומלוי לקבליה דמשה, ועליה כתיב, וימת עם רב מישראל. גבר דלא ידע אורייתא, ואיהו רב משפחה. רב דזרעא דיוסף, מבנוי דמנשה. ובגין דחב במדבר במלולא לגבי משה, חשיבו דמשה אנטיר דבבו. ובג"כ קריבו לקמיה דמשה, ואלעזר, וכל הנשיאין, וכל רישי אבהן, ולא מלילו עם משה אלא לקמייהו, בגין דקניאו קנאה מניה.
מכאן, מאן דחייש מן דינא, יקרב אחרנין, ויסגי בגוברין בהדי ההוא דיינא, בגין דישמעון דינא מניה, וידחל מנייהו, ולא יהא דן אלא כדקא יאות, ואי לא, ידחי ליה מן דינא. ואינון לא ידעו דהא משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה. ולא ידעו דמשה לאו הכי.
כיון דחמא משה כך, אמר חמינא דכל כנופיא דגוברין רברבין מישראל, וכל רישי אבהן וכל נשיאי כנשתא, עלי קריבו. מיד אתפרש משה מן דינא, הה"ד ויקרב משה את משפטן לפני יי'. ענותנותא דמשה, אקריב את משפטן לפני יי'. דיינין אחרנין, ארחא דא לא נטלי, דאע"ג דכנופיא סגי עליהון. אינון דייני אקרון עזי פנים, לית בהו מענותנותא דמשה כלל. זכאה חולקיה דמשה. חדו ר"א וחברייא.
אמר ההוא ינוקא, אהדרנא למלין קדמאין. אבינו מת במדבר אבינו האי טעמא דאמי, לנחש תלייא על קדליה, ומשיך זנביה בפומיה, בטעמא, דההוא דאתמשך עליה לעילא. מת במדבר, במלולא דפומיה. אתבהיל ההוא ינוקא בבהילו, ואתקיף בקודלא דאבוי, ובכה ואמר, צלפחד דא במלולא מית, ואנת אבא במלולא אהדרת לעלמא דא. אהדר אבוי ונשיק ליה, וגפיף ליה. בכו ר' אלעזר, וחברייא כלהו, ואבוי בכה בהדייהו, נטלוהו כלהו ונשקוהו בפומוי, על רישיה, ועל עינוי, ואבוה הוה בכי בהדיה.
א"ל רבי אלעזר, ברי, הואיל ואמרת מלה דא, מהו כי בחטאו מת. אמר ההוא ינוקא, אבא, אבא, בחד מלה סגי לון, כיון דההוא נחש דכריך בזנביה לעילא, משיך טעמא בחטאו, מאי בחטאו. בחטאו דההוא נחש. ומאי איהו. מלולא דפומיה, כי בחטאו מת, טעמא דההוא משיכו דההוא נחש דכרוך בזנביה, בחטאו ודאי.
נטליה ר' אלעזר בתוקפיה, בין דרועוי, ובכו כלהו חברייא. אמר לון, רבנן, שבוקו לי בהדי אבא, דעד כען לא אתיישבא רוחי. א"ר אלעזר לר' יוסי, אימא כמה יומין ושנין להאי ינוקא. אמר לון, חברייא, במטו מנייכו לא תבעון דא, דהא עד לא מטו עלוי חמש שנין.
א"ל ר' אלעזר, ח"ו, דהא בעינא טבא אשגחנא ביה. ומה דאמרת חמש שנין, אינון חמש שנין אשר אין חריש וקציר. דלא תקצור ליה לעלמין. א"ר אלעזר לר' אבא, ניתיב הכא עד ז' יומין, בגין דאתיישבא ביתא. דהא כל שבעה יומין דנשמתא נפקת מן גופא, אזלת ערטילאה. והשתא דאהדרת, עד כען לא אתיישבת בדוכתהא, עד שבעה יומין.
אמר ר' אבא, כתיב פתוח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאביונך, קרא דא, הא תנינן ליה, דלא ישבוק ב"נ עניא דיליה, ויהב לאחרא. הא ר' יוסי חמוך בבי מרעיה, ניזיל ונגמול חסד עמיה. ובתר דנהדר, ניעול בהאי. והא כל זמנא דנהך ונהדר בארחא דא, נחמי תחיית המתים. א"ר אלעזר ודאי הכי הוא, נשקוהו לההוא ינוקא, ברכוהו ואזלו.
אמר ר' אבא, תווהנא על דרדקי דדרא דא, כמה תקיפא חילייהו, ואינון טנרין רברבין ראמין. אמר ר' אלעזר, זכאה חולקיה דאבא, מאריה דדרא דא. דהא ביומוי, בעי קב"ה לאתקנא, תרין מתיבתין דיליה, ולמעבד לון ישובא רברבא ועלאה כדקא יאות. דהא לא יהא כדרא דא, עד דייתי מלכא משיחא. אזלו.

— 38 —
עד דהוו אזלי, אמר רבי אבא, הא תנינן, על חד סרי מלין נגעין אתיין על בני נשא. ואלין אינון: על ע"ז. ועל קללת השם. ועל גלוי עריות. ועל גניבה. ועל לשון הרע. ועל עדות שקר. ועל דיינא דמקלקל ית דינא. ועל שבועת שוא. ועל דעאל בתחומא דחבריה. ועל דמחשב מחשבין בישין. ועל דמשלח מדנים בין אחים. ואית דאמרי, אף על עינא בישא. וכלהו תנינן במתניתא.
ע"ז מנין. דכתיב וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן. מאי כי פרוע הוא. דאלקו בצרעת. כתיב הכי כי פרוע הוא, וכתיב התם, והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע. ועל קללת השם, דכתיב היום הזה יסגרך יי' בידי, וכתיב, והסגירו הכהן.

— 39 —
אמר ר' אבא, מלה דא לא אתיישבא, ואצטריך לעיינא ביה. א"ר אלעזר, הכי הוא ודאי, פלשתי דא קריב לייחוסא דדוד הוה, וברה דערפה הוה, והיינו דכתיב, ממערכות פלשתים, אל תקרי ממערכות, אלא ממערות פלשתים, דשויוה לאמיה כמערתא דא. וכיון דכתיב ויקלל הפלשתי את דוד באלהיו, אסתכל ביה דוד בעינא בישא. ובכל אתר דהוה מסתכל בעינא בישא, כל זיני צרעת אתמשכן מעיניה דדוד. והכי הוה ביואב, כיון דאסתכל ביה דוד בעינא בישא, מה כתיב, ולא יכרת מבית יואב זב ומצורע וגו'.
והכא בפלשתי דא, כיון שקלל את השם, אסתכל ביה בעינא בישא, וחמא במצחיה דאצטרע. מיד ותטבע האבן במצחו, ואתדבקת הצרעת במצחו. וכלא הוה אשתקעת עינא בישא דצרעת במצחו, ואשתקעת אבנא ממש במצחו, ודאי מצורע הוה.
רשע חייבא דבלעם, עינא דיליה, הוה בהפוכא מעינא דדוד עינא דדוד הוה מרקמא מכל זיני גוונין, לא הוה עינא בעלמא שפירא למחזי, כעינא דדוד. כל גוונין דעלמא מנצצן ביה, וכלא ברחימו למאן דדחיל חטאה, דכתיב יראיך יראוני וישמחו. חדאן כד חמאן לי. וכל אינון חייבין דחלין מקמיה.
אבל עינוי דבלעם חייבא, עינא בישא בכלא, בכל אתר דהוה מסתכל, כשלהובא שצי ליה. דהא לית עינא בישא בעלמא, כעינא דההוא רשע, דאיהו בהפוכא מעינוי דדוד.
על גלוי עריות, דכתיב ושפח יי' קדקוד בנות ציון. וכתיב ולשאת ולספחת. על הגנבה, דכתיב הוצאתיה נאם יי' צבאות ובאה אל בית הגנב וגו' וכלתו ואת עציו ואת אבניו. מאן הוא מלה דמכלה עצים ואבנים. דא צרעת. דכתיב, ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו.
על לשון הרע, דכתיב ותדבר מרים ואהרן במשה וגו', וכתיב ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת. על עדות שקר, בגין דסהידו ישראל שקר, ואמרו אלה אלהיך ישראל, בקל תקיף, דכתיב קול מלחמה במחנה. בג"ד, וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וגו'.
על דיין דמקלקל דינא, דכתיב כאכול קש לשון אש וחשש וגו' ופרחם כאבק יעלה וגו', מאי טעמא. כי מאסו את תורת יי' צבאות. ואין פרחם, אלא צרעת. דכתיב, ואם פרוח תפרח הצרעת. על דעאל בתחומא דחבריה מנין. מעוזיהו. דעאל בתחומא דכהונה. דכתיב, והצרעת זרחה במצחו. ועל דמשלח מדנים בין אחים. דכתיב וינגע יי' את פרעה, דאיהו שלח מדנים בין אברהם ושרה. ועל עינא בישא, כמה דאתמר. וכלהו הוו ביה בההוא רשע דבלעם.
ת"ח, מה כתיב, פתורה אשר על הנהר. מאי על הנהר. דיהב עינא בישא, על ההוא נהר, דקיימא בהו בישראל. דכתיב הנני נוטה אליה כנהר שלום. והוא אתא בההוא פתורא, ואגרי בהו.
א"ר אבא, כל הני מלין הוו ודאי בבלעם. אבל גלוי עריות מנין, דכתיב, הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל ביי' וגו'. הא הכא ע"ז וגלוי עריות. סהדותא דשקרא, דכתיב וידע דעת עליון, ודעת בהמתו לא הוה ידע. קלקל ית דינא, דכתיב לך איעצך. דהא בדינא קיימא, ויהב עיטא בישא לאבאשא, וסטי מן דינא, ואמליך בישין עלייהו.
עאל בתחומא דלאו דיליה, דכתיב ואעל פר ואיל במזבח, וכתיב את שבעת המזבחות ערכתי. משלח מדנים בין אחים, בין ישראל לאביהם שבשמים. לשון הרע, לא הוה בעלמא כגיניה. קללת השם, דכתיב ואנכי אקרה כה. וכלהו הוו ביה. עינא בישא כמה דאתמר. וכלא על ההוא נהר דישראל, יהב עינוי לאתגרא ביה. ארץ בני עמו, וכי לא ידענא דארץ בני עמו היא. אלא רזא דא, דכל בני עמו מתדבקן ביה והא אתמר.

— 40 —
וירא בלק בן צפור וגו'. רבי יוסי פתח, אל תלחם את לחם רע עין וגו'. דא בלעם, דבריך להו לישראל. ואל תתאו למטעמותיו, דא בלק, דקב"ה לא אתרעי לאינון עלוון דאתקין קמיה.
ת"ח, בשעתא דחמא בלק דהא סיחון ועוג אתקטלו, ואתנסיבת ארעהון, חמא מה חמא, דאיהו אמר וירא. אלא חמא בחכמתא דיליה, דאיהו, וחמשה עלאי דמדין, ועמיה, נפלין בידא דישראל. חמא, ולא ידע, ועל דא אקדים לבלעם, דחיליה בפומיה, כגוונא דישראל דחיליהון בפומיהון.
ואפילו בלעם תאיב הוה יתיר מבלק. וההיא ידיעא דאיהו הוה ידע, בליליא הוה ידע, בגין דאינון כתרין תתאין וחמרי, לא שכיחו אלא במשמרה ראשונה דליליא, וע"ד הוה ליה אתנא, דהאי גיסא, לאתחברא חמרי בהדה ברישא דליליא.

— 41 —
ואי תימא, הא כתיב ויבא אלהים אל בלעם לילה. הכי הוא ודאי, ואוקימנא ההוא ממנא דממנא עלייהו, והוא הוה אתי לקבליה. כגוונא דא ויבא אלהים אל לבן הארמי וגו'. וכלא חד מלה. בגין דא איהו אמר לרברבי בלק לינו פה הלילה.
כיון דהוה אתי ההוא ממנא, בלעם הוה אתי לגבי אתניה, ועבד עובדיה, ואמר מלי, וכדין אתנא אודעא ליה. ואיהו אחזי עובדא למשרי עלוי ההוא רוחא. ומאי אחזי. הוא הוה ידע דחמרי שטאן ושראן בקדמיתא דליליא, כדין אחזי עובדא, וקאים לאתניה באתר מתתקן, ועבד עובדוי וסדר מלוי. וכדין הוה אתי מאן דאתי, ואודע ליה על ידא דההיא אתון.
כיון דליליא חד א"ל לא תלך עמהם, מ"ט תב תניינות להאי. אלא אינון ברשותא דלעילא קיימי, והא תנינן, בדרך שאדם רוצה ללכת בה מוליכין וכו'. בקדמיתא כתיב, לא תלך עמהם. כיון דחמא קב"ה, דרעותא הוא למיהך. א"ל קום לך אתם ואך את הדבר וגו'. מה עבד בלעם כל ההוא ליליא הוה מהרהר ואמר ומה אן הוא יקרא דילי, אי בקטורא אחרא אתקטרנא. אשגח כל ההוא ליליא בחרשוי, ולא אשכח סטרא, דיהא הוא ברשותיה, אלא מסטרא דאתניה.
והיינו דא"ר יצחק אמר ר' יהודה, באלין כתרין תתאין אית ימינא ואית שמאלא. מסטרא דימינא חמרי, כמה דאוקימנא. ומסטרא דשמאלי אתני ותאנא, עשרה אינון לימינא, ועשרה לשמאלא. ודא הוא דא"ר יוסי, יוסף כד אתפרש מאבוי, ידע בחכמתא דלעילא, ברזא דכתרין קדישין עלאין. כיון דהוה במצרים, אוליף בההיא חכמתא דלהון, באינון כתרין תתאין, היך אחידן אינון דימינא, ואינון דשמאלא. עשרה דימינא ועשרה דשמאלא חמרי ואתני. ובגין כך רמז לאבוי ממה דאוליף תמן, דכתיב ולאביו שלח כזאת עשרה חמורים וגו'.
א"ר יוסי, אינון דימינא כלילן כלהו בחד, דאקרי חמו"ר. והאי הוא ההוא חמור, דכתיב לא תחרוש בשור ובחמו"ר יחדיו. והאי הוא חמור, דזמין מלכא משיחא למשלט עליה, כמה דאוקימנא. ואינון דשמאלא, כלילן כלהו בחד דאקרי אתון, דהא מסטרהא נפיק עירה, קטרוגא דדרדקי, כמה דאוקימנא. והיינו דכתיב, עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות, אתנת חסר, עשרה דכלילן כחד.
ודא הוא דאר"ש, מאי דכתיב אסרי לגפן עירה. אסרי לגפן, זמין קב"ה לקשרא בגיניהון דישראל דאקרון גפן. עירה. דאיהו קטיגורא דילהון, ובגין דאקרון שורק, דכתיב ואנכי נטעתיך שורק. בני אתנו, ההוא דנפיק מסטרא דהאי אתון.
והני י' מימינא, וי' משמאלא, ואתכלילן בהני תרי, כלא אינון משתכחי בקס"ם. ואית עשרה אחרנין דימינא ועשרה דשמאלא, דמשתכחי בנח"ש. וע"ד כתיב, כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. מ"ט, בגין כי יי' אלהיו עמו. מסטרא דנח"ש, נפק שו"ר, מסטרא דקס"ם, נפק חמו"ר. ודא הוא שור וחמור, וע"ד בלעם, כיון דידע דאתקשר ברשותא אחרא, וא"ל אך את הדבר וגו', אבאיש ליה, ואמר, ומה אן היא יקרא דילי. מיד אסתכל בחרשוי, ולא אשכח דיהא ברשותיה, אלא האי אתון.
מיד ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו למעבד רעותיה בה, ורעותא דבלק. ועל דא ויחר אף אלהים כי הולך הוא. הוא דייקא, דאפיק גרמיה מרשותיה, ממה דאמר ליה ואך את הדבר וגו'. ת"ח דהכי הוא, דהא בקדמיתא יהב ליה רשותא, ואמר קום לך אתם, השתא דהוה אזיל, אמאי ויחר אף אלהים. אלא בגין דהולך הוא, הוא ברשותיה דיליה, לנפקא מההוא דאמר ליה ואך את הדבר.
אמר ליה קב"ה, רשע, את מתקן ומזרז זיינך לנפקא מן רשותי, חייך אנת ואתנך ברשותי תהוון. מיד ויתיצב מלאך יי'. מאי ויתיצב. א"ר אבא, נפק וקאים באומנותא אחרא, מאומנותא דיליה, דהאי מלאכא דרחמי הוה. והיינו דאמר ר' שמעון, חייביא מהפכי רחמי לדינא. לשטן לו, דהא לא אומנותא דיליה הוה.
אמר רבי אלעזר, לא שני מלאכא, ולא נפק מאומנותא דיליה, אלא בגין דהוה האי מלאכא מסטרא דרחמי, וקאים לקבליה, סתיר חכמתא דיליה, וקלקל רעותיה. הה"ד לשטן לו. לו הוה שטן, ואשתכח שטן, אבל לאחרא לא הוה שטן.
תאנא, אר"ש, כמה חכים הוה בלעם בחרשוי, על כל בני עלמא, דהא בשעתא דאשגח, לאשכחא עיטא לנפקא מרשותיה דקב"ה, מההיא מלה דכתיב, ואך את הדבר וגו'. אסתכל בחרשוי, ולא אשכח בר ההיא אתון, מה כתיב, ויחבוש את אתונו, אטעין לה בכל חרשין, ובכל קסמין דהוה ידע, ואעיל בה, ואכליל לה מכלהו, בגין למילט להו לישראל. מיד ויחר אף אלהים כי הולך הוא. הוא דייקא כמה דאתמר. מה עבד קב"ה, אקדים למלאכא דרחמי. לקיימא לקבליה, ויסתיר חרשוי וקסמוי.
ות"ח, דעד השתא לא כתיב יי' ולא אתחזי בקסמוי וחרשוי. והא אוקמוה. והשתא כיון דאתקין אתניה, וזרזה בתקוני חרשוי, בסטרא דדינא למילט לישראל, אקדים קב"ה למלאכא דרחמי לקבליה, ובשמא דרחמי, בגין לסתור חכמתא דיליה, ולאסטאה לאתניה מההוא ארחא, כמה דכתיב, ותט האתון מן הדרך. מן הדרך דייקא. ועל דא לא כתיב ויתיצב מלאך האלהים, ויעמוד מלאך האלהים, אלא מלאך יי' דרחמי.
אמר קב"ה, רשע, את אטענת לאתנך בחרשך, בכמה סטרי דדיני לקבל בני. אנא אעבר טעונך, ויהפך מארחא דא, מיד אקדים מלאכא דרחמי לשטן לו. לו דייקא. כמה דאתמר.

— 42 —
ותרא האתון את מלאך יי' וגו'. אמר רבי יצחק, וכי אמאי חמאת היא, ובלעם דהוה חכים כל כך לא חמא. אמר רבי יוסי, ח"ו דההוא רשע יסתכל בחיזו קדישא. אמר ליה, אי הכי, הא כתיב נופל וגלוי עינים. אמר ליה לא שמענא בהא מידי ולא אימא. א"ל אנא שמענא, דכד הוה אצטריך לאסתכלא, הוה נפיל וחמי. והשתא לא אצטריך לאסתכלא.
אמר ליה, אי הכי, בדרגא עלאה יתיר הוה על כל נביאי מהימנותא, דאיהו גלוי עינים, חמי ואסתכל ביקרא דקב"ה. והא ר' שמעון אמר, בלעם בחרשוי, הוה ידע באינון כתרין תתאין דלתתא, כמה דכתיב ואת בלעם בן בעור הקוסם, קוסם קרייה קרא, דטנופא דטנופי, היך יסתכל ביקרא דמאריה. ועוד, הא אמר רבי שמעון, בחיזו חד דחזא לפום שעתא, דכתיב ויגל יי' את עיני בלעם, אתעקימו עינוי, ואת אמרת דהוה חמי בגלוי דעיינין, ואסתכל ביקרא דקב"ה.
א"ל, אנא אהדרנא לקבלך. דידי ודידך בעי צחותא. ודאי רזי אורייתא עלאין, ולא יכלין בני עלמא למיקם עלייהו. בגין כך אסיר לאקדמא במלה דאורייתא, עד דישמע מלה וידע לה על בורייה. אתו לקמיה דר"ש אמרו מלה קמיה.

— 43 —
פתח ואמר, מה אנוש כי תזכרנו וגו', האי קרא אוקמוה, דממנן דעלמא אמרוה, בשעתא דסליק ברעותיה דקב"ה למברי אנשא. קרא לכתות כתות דמלאכי עלאה, ואותיב לון קמיה. אמר לון, בעינא למברי אדם. אמרו קמיה, ואדם ביקר בל ילין וגו'. אושיט קב"ה אצבעא דיליה, ואוקיד לון. אותיב כתות אחרנין קמיה, אמר לון בעינא למברי אדם. אמרו קמיה, מה אנוש כי תזכרנו. מה טיבו דב"נ דא. אמר לון, ב"נ דיהא בצלמא דידן, דיהא חכמתא דיליה, עלאה מחכמתכון.
כיון דברא אדם, וחטא, ונפק בדימוס קמיה, אתו עז"א ועז"אל, אמרו קמיה, פתחון פה אית לן גבך, הא ב"נ דעבדת חטי קמך. אמר להו, אלמלי תהוון שכיחי גבייהו וכו'. מה עבד קב"ה. אפיל לון מדרגא קדישא דלהון מן שמיא.
אמר ר"ש, השתא אהדרנא לתיובתייכו. דבלעם אמר נופל וגלוי עינים, אי נימא דלא הוה הכי, ושבוחי קא משבח גרמיה, היך יכתוב קב"ה מלה כדיבא באורייתא. ואי מלה דקשוט היא, היך ישתבח ההוא רשע בדרגא עלאה על כל נביאי מהימנותא. ועוד, דהא לא שריא קדושה דלעילא, אלא באתריה דאתחזי ליה.
השתא אהדרנא למלה קדמאה. בתר דאפיל לון קב"ה, מאתר קדישא דלהון. טעו בתר נשי עלמא, ואטעו עלמא. הכא אית לאסתכלא, והא כתיב עושה מלאכיו רוחות וגו'. והא אלין מלאכין הוו, איך יכילו לאתקיימא בארעא. אלא ת"ח, כל אינון דלעילא, לא קיימין, ולא יכלין למיקם, בר בנהורא עלאה דנהיר לון, וקיים לון. ואי פסיק מנייהו ההוא נהורא דלעילא, לא יכלין למיקם. כל שכן אלין דאפיל לון קב"ה. ופסק מנייהו ההוא נהורא דלעילא, דאשתני זיווייהו. וכך נחתו ושליט בהו אוירא דעלמא, אשתנו בדרגא אחרא.
ת"ח, מנא דהוה נחית להו לישראל במדברא, ההוא מנא הוה, מטלא דלעילא, דהוה נחית מעתיקא סתימא דכל סתימין. וכד הוה נחית, הוה נהוריה נהיר בכלהו עלמין, ומניה אתזן חקל דתפוחין, ומלאכי עלאי. וכד הוה נחית לתתא, ושליט ביה אוירא דעלמא, אגליד, ואשתני זיויה, ולא הוה זיויה אלא כמה דכתיב והמן כזרע גד הוא וגו', ולא יתיר. וכל שכן מלאכין, כיון דנחתו ושליט בהו אוירא, אשתנו מההוא דרגא קדמאה דהוו.
מה עבד קב"ה. חמא דאטעיין עלמא, קשר לון בשלשלאי דפרזלא בטורא דחשוכא, באן אתר יתבי. בעמיקא דטורי. אותיב ליה לעז"א, ורמי חשוכא דאנפין. בגין דההיא שעתא דקשר לון קב"ה, אתתקף וארגיז כלפי מעלה, וקב"ה אפיל ליה בעומקא עד קדליה, וזריק חשוכא באנפוי. עזא"ל דלא אתתקף, אותביה גביה, ונהיר ליה חשוכא.
ובני עלמא דידעין אתרייהו, אתיין לגבייהו, ואולפין לון לבני נשא חרשין ונחשין וקסמין. ואינון טורי חשוכא, אקרון הררי קדם. מ"ט. בגין דחשוכא אקדים לנהורא. ובג"כ, טורי חשוכא, הררי קדם אקרון. לבן ובלעם מנייהו אולפי חרשין. והיינו דאמר בלעם, מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם וגו'.
ת"ח, בלעם הוה קא משבח גרמיה מהאי אתר, ואמר נאם שומע אמרי אל וגו'. בגין דעז"א ועזא"ל, אמרי לאינון בני עלמא, מאילין מלין עלאין, דהוו ידעי בקדמיתא לעילא. ומשתעי מעלמא קדישא דהוו ביה, הה"ד שומע אמרי אל. שומע קול אל, לא כתיב, אלא אמרי אל, אינון אמירן דאמרי מניה. מאן דאתי מפרקא, ושאלין ליה מאן את אתי. אמר, מלמשמע מלין דמלכא קדישא. כך נאם שמע אמרי אל. ויודע דעת עליון, דהוה ידע שעתא דתליא דינא בעלמא, ומכוין שעתא בחרשוי.
אשר מחזה שדי יחזה, מאן מחזה שדי. אלין אינון נפל וגלוי עינים. ואלין אינון עז"א ועזא"ל. נפל: דא עז"א, דאעמיק ליה קב"ה בעומקא חשוכא, ויתיב בעומקא עד קדליה כדקאמרן, וחשוכא אזדרק באנפוי. ועל דא אקרי נופל. נפל זמנא חדא מן שמיא, ונפל זמנא אחרא, לבתר, בעומקא דחשוכא. עזא"ל: הוא גלוי עינים, דהא לא אזדרק חשוכא עליה, דלא אתתקף, ולא ארגיז כההוא דלעילא. ובלעם קרי לון מחזה שדי, דאינון נפל וגלוי עינים.
ובההוא זמנא, לא אשתאר בעלמא, דישתכח גבייהו, בר איהו. ובכל יומא, הוה אסתים באינון טורי עמהון. הה"ד, ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם. מהררי קדם ודאי, ולא מארץ בני קדם.
אר"ש, כמה זמנין אמינא מלה דא, ולא מסתכלי חברייא, דהא קב"ה לא שריא שכינתא, אלא באתר קדישא, באתר דאתחזי לשריא עלוי. וכן קב"ה מכריז ואמר, לא ימצא בך מעביר בנו וגו'. והוא אתי לאתערבא בהדייהו. אלא זכאה חולקיהון דישראל, דקב"ה קדיש לון לשריא בינייהו. והיינו דכתיב, כי יי' אלהיך מתהלך בקרב מחניך וגו'. ובגין דהוא מתהלך בקרב מחניך, כתיב והיה מחניך קדוש וגו'. וכתיב והייתם קדושים וגו'. וכתיב אל תטמאו בכל אלה וגו'. וכתיב ואקץ בם וגו'. דלא יכילנא לקרבא גבייהו, ושרו לי לבר. זכאה חולקהון דישראל, וזכאה חולקהון דנביאי מהימני קדישי, דאינון קדישין, ואית לון חולקא לאשתמשא בקדושה עלאה.

— 44 —
ותרא האתון את מלאך יי' נצב בדרך וחרבו שלופה בידו, בדרך, בההוא ארחא דהוה אשתקע בגווה. וחרבו שלופה בידו, וכי אי איהו נפיק לקביל האי אתון, מאי בעי חרבא. ואי איהו נפיק לקבליה דבלעם, אמאי חמאת אתניה, ואיהו לא חמא. אלא כלא אזדמן. ההוא מלאכא מזדמן לקבליה דאתון, לאפקא לה מן ההוא ארחא דאתטען בה. ובמה. ברחמי. ואזדמן לקבליה דבלעם, לאענשא ליה, על דאיהו הוה בעי למיהך ברשותיה, ולא ברשותא דלעילא.
א"ר יוסי, השתא אית לשאלא, אי מלוי הוו אתיין מסטרא דכתרין תתאין, ולא מאתר אחרא, אמאי כתיב ויבא אלהים אל בלעם וגו', ואך את הדבר וגו'. א"ר יצחק הכי אוליפנא. דהאי אלהים דהכא כלהו מלאכא הוה. וההוא איהו אתר דאתי מסטרא דדינא קשיא, דביה אחידן חילא ותוקפא דאינון כתרין תתאין, דהוה משתמש בהו בלעם. ובג"כ, ויבא אלהים אל בלעם. ויאמר אלהים אל בלעם. דלזמנין אתקרי מלאכא בשמא עלאה.
ותט האתון מן הדרך, סטאת מן ההוא ארחא, דהות טעינא מסטרא דדינא קשיא, לקבליהון דישראל. ובמה חמא בלעם, דהיא סטאת מההוא ארחא. אלא הכי אר"ש, דאפילו בארחא, בעא לאבאשא להו לישראל, בחילא דאתניה. וכיון דלא סליק בידוי, מה כתיב, ויך את האתון במקל. אטען לה, ואלבש לה, בזרוזי דינא קשיא תקיפא. הה"ד במקל. במקל דייקא. דאיהו דינא קשיא תקיפא. במקלו לא כתיב, אלא במקל.
פוק חמי, כמה תקיפא חכמתא דההוא רשע, ותיאובתא דיליה לאבאשא להון לישראל, דאיהו אשגח לנפקא מרשותא דלעילא, בגין דתיאובתיה לאתייקרא, ולאבאשא להו לישראל.
ויעמוד מלאך יי' במשעול הכרמים וגו'. מה כתיב לעילא, בקדמיתא כתיב, ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה, ותלך בארח מישר, מסטרא דשדה, וארכינת ממה דהוה בה. ויך בלעם את האתון להטותה הדרך לאסטאה לה מההוא ארחא דשדה. אמר רבי יוסי, בין מלאכא ובין בלעם הות אתנא בעאקו. לבתר כד חמא בלעם, דלא הוה יכיל, כדין ויך את האתון במקל. כמה דאתמר.
ויעמוד מלאך יי' וגו'. א"ר אבא, כמה אית לן לאסתכלא במלי דאורייתא, הני קראי רמיזי בחכמתא עלאה. וכי למגנא נפק האי מלאכא, לאתחזאה לחד אתנא. או למיקם בין כרמייא לקבלה, זמנא הכא וזמנא הכא. אלא כלא רזא עלאה הוא, וכלא בעי קב"ה בגין לאגנא עלייהו דישראל, ולא ישלטו בהו זינין בישין, בגין דאינון חולקיה דקב"ה.
ויעמוד מלאך יי' וגו'. תאנא, מסטרא דאמא, כד איהי מתעטרא, נפקין בעטרהא אלף וחמש מאה סטרי גליפין בתכשיטהא. וכד בעאת לאזדווגא במלכא, מתעטרא בחד עטרא דארבע גוונין. אינון גוונין מתלהטן בארבע סטרי עלמא, כל גוונא וגוונא מתלהטא תלת זמנין בההוא סטרא. דאינון תריסר תחומי גליפין. ועאלין ואתכלילו בתריסר אחרנין.
ברישא דעטרא, אית ד' שורין לד' סטרין, ואינון מגדלות, כד"א מגדלות מרקחים. מהו מרקחים. כמה דאת אמר, מכל אבקת רוכל. ועל כל מגדלא ומגדלא ג' פתחין, קביעין באבנין טבן, מכל סטרא וסטרא. האי עטרא, נהירא בדלוגין דאופיר, בגין יקרא דמלכא, כמה דכתיב אוקיר אנוש מפז וגו'.
תחות עטרא, תליין זגי דדהבא בסחרנהא, זגא דדהבא מסטרא דא, וזגא דדהבא מסטרא דא, וחד רמונא. בגו ההוא רמונא, אית בה אלף זגין, וכל זגא מנייהו, מתלהטא בסומקא בחוורא. ההוא רמונא אתפלג בפלוגין ארבע, וקיימא פתיחא, לאתחזאה זגהא. תלת מאה ועשרין וחמש זגין לסטרא דא, וכן לכל סטרא וסטרא, עד דמתלהטן ארבע סטרי עלמא, מחיזו דכל פלכא ופלכא, ואינון אקרון פלח הרמון. כמה דכתיב, כפלח הרמון רקתך מבעד לצמתך.
ארבע גלגלין בפלכי ארבע, נטלין בגלגולא לההוא עטרא, וכד נטלי לה, אזדקפן לעילא. עד דמטו לגלגולא דפלכא עלאה, דנהים יממא וליליא, מתחברן כל אינון פלכין, ונטלין לעטרא, וזקפן לה. וקלא דאינון גלגלין, אשתמע בכלהו רקיעין. לקל נעימותא מתרעשין כל חילי שמיא, וכלהו שאלין דא לדא, עד דכלהו אמרי ברוך כבוד יי' ממקומו.
כד מזדווג מלכא במטרוניתא, סלקא עטרא דא, ואתישבת ברישא דמטרוניתא. כדין נחית חד עטרא עלאה, קביעא דכל אבן טבא, וחיזור ושושן, בסחרנהא. בשית גלגלין אתיא, לשית סטרין דעלמא, שית גדפין דנשר נטלין לה. חמשין ענבין סחרנהא, דגליף בה אימא עלאה. קביעאן באבן טבא, חוור וסומק ירוק ואוכם תכלא וארגוונא. שית מאה ותלת עשר זוויין, לכל סטרא וסטרא.
אלף ושית מאה מגדלין, לכל סטרא וסטרא. וכל מגדלא ומגדלא, טורין קביעין. פרחין לעילא, אשתאבן בפתורא דאימא עלאה, במשח רבות דילה. כדין אימא, בלחישו, נגיד מתנן עלאין, ושדר וקבע לון בההוא עטרא. לבתר אנגיד נחלי דמשח רבות קדישא, על רישא דמלכא. ומרישיה, נחית ההוא משחא טבא עלאה, על דיקניה יקירא. ומתמן נגיד על אינון לבושי מלכא. הה"ד, כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן וגו'.
לבתר אתהדר עטרא, ומעטרא ליה אימא עילאה בההוא עטרא, ופרישא עליה, ועל מטרוניתא, לבושי יקר בההוא עטרא. כדין קלא אשתמע בכלהו עלמין, צאינה וראינה וגו'. כדין חדוותא הוא בכל אינון בני מלכא. ומאן אינון. כל אינון דאתו מסטרייהו דישראל. דהא לא מזדווגי בהו, ולא קיימין עמהון, בר אינון ישראל, דאינון בני ביתא, ומשמשי להו. כדין ברכאן דנפיקי מנייהו, דישראל הוא.
וישראל נטלין כלא, ומשדרי חולקא מניה לשאר עמין, ומההוא חולקא אתזנו כל אינון שאר עמין. ותאנא, מבין סטרי חולקהון דממנן על שאר עמין, נפיק חד שביל דקיק, דמתמן, אתנגיד חולקא לאינון תתאי, ומתמן מתפרש לכמה סטרין. ודא קרינן ליה תמצית, דנפיק מסטרא דארעא קדישא.
ועל דא עלמא כוליה מתמצית דארץ ישראל קא שתי. מאן א"י. הא אוקימנא. ובין לעילא, ובין לתתא, כל אינון שאר עמין עכו"ם, לא אתזנו אלא מההוא תמצית. ולא תימא דאינון בלחודוי, אלא אפילו אינון כתרין תתאין, מההוא תמצית שתיין. ודא הוא במשעול הכרמים, שביל מרברבי שאר עמין דמתברכן מניה.
כד חמא ההוא מלאכא, דהא בלעם אסטי לאתון לההוא שבילא, דכתיב להטותה הדרך, מיד ויעמוד מלאך יי' במשעול הכרמים, לאסתמא שבילא, דלא יסתייעון ביה אינון שאר עמין עכו"ם, ואינון כתרין תתאין. ואזלא הא, כהא דאמר רבי יצחק, כתיב שמוני נוטרה וגו', לנטרא ולברכא לשאר עמין בגלותא. וישראל דאינון כרמי שלי, לא נטרתי, בגין דאינון בגלותא, ולא מתברכין כדקא חזי.
גדר מזה וגדר מזה. אמר ר' אבא, היך יכיל ההוא מלאכא לאסתמא ההוא שבילא. אלא בגין דסיועא אחרא הוה ליה, קב"ה וכנסת ישראל. ר' יהודה אמר, אורייתא מסייעא ליה, דכתיב מזה ומזה הם כתובים.
בההיא שעתא מה כתיב. ותרא האתון וגו', ותלחץ אל הקיר, מאי ותלחץ אל הקיר. כד"א מקרקר קיר וגו'. קיר: פטרונא, ההוא דשלטא עלייהו. ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר, היא לא יהבא ליה סיועא כלל. ובעקותא, אשדרת ליה לההוא קיר. ורמזא ליה האי, כדין ויוסף להכותה בהאי סטרא.
ויוסף מלאך יי' עבור ויעמוד במקום צר וגו'. בההיא שעתא, אסתים לה כל ארחין, וכל סיועין, דלא אשתכח בה מכל סטרא דעלמא סיועא. כדין ותרבץ תחת בלעם. כד חמא בלעם דלא הוה יכיל, מה כתיב. ויחר אף בלעם ויך את האתון במקל, כמה דאתמר, דאטען לה, ואלבש לה, בזירוזי דינא קשיא תקיפא.
ויפתח יי' את פי האתון וגו'. היינו חד מאינון מלין, דאתבריאו ערב שבת בין השמשות. א"ר יצחק, מאי סגי האי לבלעם, או לאתון, או לישראל. בהני מלין. א"ר יוסי, דחייכין ביה אינון רברבין דהוו עמיה, וכד מטו לבלק, אמרו ליה, וכי להאי שטיא שדרת ליקרא, לא תשכח ביה ממשות, ולא במלוי. ובאינון מלה דאתנא, אתבזא מן יקריה. ר' חייא אמר אלמלי לא אמרת אתנא האי, לא שביק בלעם ההוא דיליה, ובמלי דאתנא ידע דאתבר חיליה.
ר' אבא רמי, כתיב ותפתח הארץ וגו'. וכתיב ויפתח יי' את פי וגו'. מאי שנא ארץ מאתון, דלא כתיב בה ויפתח יי' את פי הארץ. אלא, התם משה גזר על פומא, ופתחת, ועבדת ארעא פקודא דמשה, ולא יאות דקב"ה יעבד פקודיה, דהא משה גזר ופקיד, ופצתה האדמה את פיה. וע"ד היא עבדת פקודוי. דכתיב ותפתח הארץ את פיה. אבל הכא, לא אשתכח מאן דגזר, אלא רעותא דקב"ה הוה, והואיל ורעותיה הוה בכך, כתיב ויפתח יי' את פי האתון. מניה אתא מלה, ומניה אשתכח.
ר' יהודה אמר, אסתכלנא בפרשתא דא, ובאלין מלין, ואתחזיין דלאו מלין דצריכין אינון. וכי מאחר דכתיב ויפתח יי' את פי האתון, בעיין למהוי אינון מלין מלי מעלייתא, מלי דחכמתא, ואי כמה דאתערו חברנא, דאיהו משבח דסוסיא דיליה רעי ברטיבא, והיא תבת ואמרת, הלא אנכי אתונך. מהכא הוה לה למפתח, והיא לא פתחה אלא מה עשיתי לך. ואי הכי, אמאי קא טרח קודשא בריך הוא, למפתח פומה להני מלין.
אמר רבי אבא, ודאי באלין מלין אוליפנא דעתא דבלעם, דלאו כדאי הוא למשרי עליה רוח קודשא, ואוליפנא, דהא לית יכילו באתניה, לאבאשא או לאוטבא. ואוליפנא מהאי אתון, דהא לית חילא בבעירי לאשראה עלייהו דעתא שלים. ת"ח, בלעם, בההיא מלה דאתניה, ובההוא דעתא טפשא לא יכיל למיקם. בדעתא עלאה על אחת כמה וכמה.
ותאמר לבלעם מה עשיתי לך. וכי ברשותי הוה למעבד טב וביש. לאו. דהא בעירי לא מתנהגן, אלא במה דנהגו לון. ואע"ג דההיא אתנא בעקתא יתיר, לאו ברשותה היא, דהא הוא אטעין לה בחרשוי, וברשותיה קיימא.
ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי. הוה ליה לחייכא מנה, והוא אתיב לקבלא טפשותא דמלהא, כדין חייכו מניה, ואתקליל בעינייהו, וידעו דאיהו שטיא. ומה אמר. כי התעללת בי לו יש חרב בידי. אמרו, שטיא דא איהו יכיל לשיצאה עמין בפומיה, היך לא יכיל לשיצאה לאתניה, והוא בעי חרבא. ואוליפנא, דלית חילא בבעירי לאשראה עלייהו רוחא אחרא, דאי יימרון בני נשא, אי ימללון בעירי, כמה דעתא שלים יפקון לעלמא, פוק ואוליף מהאי אתנא, דהא קב"ה אפתח פומה, חמי מלוי.

— 45 —
ויהי בבקר ויקח בלק את בלעם וגו'. ר' יצחק אמר, בלק חכים הוה בחרשין, יתיר מבלעם, בר דלא הוה מכוון שעתא ללטייא. משל וכו'. בג"כ ויקח בלק את בלעם וגו'. הוא הוה אתקין ליה ואחיד ליה לכלא.
ויעלהו במות בעל. מאי ויעלהו במות בעל. אלא אשגח בחרשוי, במאי סטרא יתאחיד בהו, ואשכח דזמינין ישראל למעבד במות, ולמפלח לבעל. כמה דכתיב, וילכו אחרי הבעל. וירא משם קצה העם, חמא רברבי דעמא, ומלכא דלהון, דפלחין ליה, כמה דכתיב ויקראו בשם הבעל, וכתיב אם יי' האלהים וגו'. כיון דחמא בלעם, דזמינין ישראל להאי, מיד ויאמר בלעם אל בלק בנה לי בזה שבעה מזבחת.
ר' יוסי ור' יהודה, חד אמר לקבלי מדבחן דקדמאי, אקריב אינון שבעה מדבחן. וחד אמר, בחכמתא עבד כלא, ואשכח דחולקהון דישראל בשבעה דרגין אתקשרו. בגין כך אסדר שבעה מדבחן.
לב"נ דהוה ליה רחימא חד, דשבק ליה אבוי. ובני נשא מסתפו לקטטה בהדיה, בגין ההוא רחימא. ליומין, אתא ב"נ חד, ובעא לאתערא קטטו בהדיה. אמר, מה אעביד, אי אתער ביה קטטא, הא ההוא רחימא דאתקשר בהדיה, ולא יכילנא, אמר מה עבד, שדר ליה דורון לההוא רחימא. אמר ההוא רחימא, וכי מה אית ליה להאי ב"נ גבאי, ידענא דבגין ההוא בר רחימאי הוא. אמר, האי דורון לא ייעול קמאי, זמינו ליה לכלבי ויכלוניה.
כך בלעם, אתא לאתערא קטטו בהו בישראל, וחמא דלא יכיל בגין ההוא רחימא עלאה דלהון, שארי לתקנא קמיה דורון. אמר קב"ה, רשע ומה אית לך גבאי, את בעי לאזדווגא בבני, הרי דורונך זמין לכלבי. ת"ח, מה כתיב, ויקר אלהים אל בלעם. ואר"ש, לשון קרי וטומאה. דורונך לאלין אתמסר ולא ייעול קמאי.
ר' אבא אמר, ויקר: כד"א, לפני קרתו מי יעמוד. הוא הוה זמין, דבההוא דורון, יכיל בהו בישראל. מה כתיב. ויקר אלהים. קריר גרמיה מן דא דהוה חשיב. ויקר אלהים, כמה דאתמר, דאתער עליה מסטרא דמסאבותא.
רבי אלעזר אמר, ויקר, בלעם חשיב דבההוא דורון ייעול לאבאשא להו לישראל, וקב"ה אעקר ליה מקמיה לההוא דורון. ואעקר ליה לבלעם, ממה דהוה חשיב. ואעקר ליה מההוא דרגא, הה"ד ויקר. כד"א יקרוה עורבי נחל. אמר ליה, רשע, לית אנת כדאי לאתקשרא בהדאי ולמיעל קמאי. דורונך לכלבי אתמסר.
אמר ר' שמעון, ת"ח, האי רשע, געלא דכלא הוה. דלא תשכח בכל פרשתא דא, ויאמר יי' אל בלעם, או וידבר יי', ח"ו. מה כתיב. וישם יי' דבר בפי בלעם וגו', כמאן דשוי חסמא בפום חמרא, דלא יסטי הכא או הכא, כך וישם יי' דבר בפי וגו'.
א"ל קב"ה, רשע, את חשיב דעל ידך יהא ויתקיים ברכה בבני, או אפכא. לא צריכין אינון לך, כמה דאמרין לצרעה וכו'. אלא את שוב אל בלק, וכד תפתח פומך, לא יהא ברשותך. ולא בפומך תלייא מלולא, אלא וכה תדבר. הרי כ"ה, דזמינא לברכא לון. כה, תמלל ברכה דבני, דכד תפתח פומך, היא תמלל מלין, לאתקיימא על בני, דלא אשבוק מלין לך.
ת"ח, דכך הוא, כיון דאתא לבלק, ובלק שמע כל אינון מלין, הוה חשיב דהא מפומיה דבלעם נפקין, אמר, לקוב אויבי לקחתיך. אמר בלעם. סב אלין חרשין בידך, בגין לאעכבא הכא להאי כה, ואי את תיכול לאעכבא לה בהאי חרשין, אנא אעקר לה מאינון מלין דהיא אמרה.
מה כתיב, התיצב כה על עולתך, בהאי, ובאלין חרשין, תעכב לה, ואנכי אקרה כ"ה, כלומר, אעקר לה מאלין מלין. א"ל קב"ה, רשע, אנא אעקר לך. מה כתיב בתריה. ויקר אלהים אל בלעם. וההוא דבר ארים קלא, במלולי דכ"ה. ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר, כ"ה תדבר ודאי.
ת"ח, בקדמיתא לא כתיב התיצב כה על עולתך, אלא התיצב על עולתך ואלכה אולי יקרה יי' לקראתי. כיון דחמא דכ"ה אמר אינון ברכאן, כדין אמר התיצב כ"ה על עולתך, ואנכי אקרה כ"ה.
לכה ארה לי יעקב, כלומר, לקוט. רבי יוסי אמר, אשדי לון מההוא דרגא דאינון קיימי, כד"א צדה אורה. אמר, אי תיכול למשדי לון מההוא דרגא דלהון, הא כלהו אתעקרו מעלמא. ולכה זועמה ישראל, ישראל דלעילא, דישתכח רוגזא קמיה, כד"א ואל זועם בכל יום.
כי מראש צורים וגו'. א"ר יצחק, מראש צורים, אלין אינון אבהתא. דכתיב הביטו אל צור חוצבתם. ומגבעות אשורנו, אלין אמהן, בין מהאי סטרא ובין מהאי סטרא, לא יכלין לאתלטייא.
ר' אבא אמר, כי מראש צורים, מאן יכיל להו לישראל, דהא הוא אחיד מרישא דכל צורים נפקין, ומאן אינון צורים. גבורן. דהא כל דינין דעלמא מאינון גבורן נפקי, ואינון אתאחדן בהו. ומגבעות אשורנו, אלין שאר משריין דאתאחדן בהו. הן עם לבדד וגו'. כד"א ה' בדד ינחנו.
מי מנה עפר יעקב וגו', הא אוקמוה. אלא א"ר יוסי, תרין דרגין אינון, יעקב וישראל. בקדמיתא יעקב, ולבתר ישראל. ואע"ג דכלא חד, תרין דרגין אינון, דהא דרגא עלאה ישראל הוא.
מי מנה עפר יעקב וגו'. לתתא, מאן הוא עפר. ר' שמעון אמר, האי דכתיב ביה יתן כעפר חרבו וגו'. מאן חרבו. הא ידיעא, דכתיב חרב ליי' מלאה דם. עפר, ההוא אתר דאתברי מניה אדם הראשון, דכתיב וייצר יי' אלהים את האדם עפר וגו'. ומההוא עפר, כמה חיילין, וכמה משריין נפקו, כמה טפסין, כמה גרדיני נמוסין, כמה גירין, כמה בליסטראות, כמה רומחין, וסייפין, וזיינין, אשתכחו מההוא עפר. מי מנה כד"א, היש מספר לגדודיו.
ומספר את רובע ישראל. רבע ישראל היא ה"א, וחד מלה היא. רובע ישראל, כד"א רובץ תחת משאו, רביע הדא הוא דכתיב, מטתו שלשלמה. ד"א רבע, כמו רביעית מישראל לתתא, רבע אתקרי לפום כתרין משמע דוד, דאיהו רגלא רביעאה דכורסייא.
ד"א מי מנה עפר יעקב וגו', כל אינון דחשיבין עפרא, כמה דאוקימנא. ומספר את רבע ישראל, דכתיב היש מספר לגדודיו. רבע ישראל כמה דאוקימנא. ד"א מי מנה עפר, אינון פקודין דאינון בעפרא, בזריעה, בנטיעה, בחצדא, והא אוקמוה חברייא. ומספר את רבע, כד"א בהמתך לא תרביע.
וישא משלו ויאמר. וידבר לא כתיב, מאי וישא משלו. רבי חייא אמר, הוא הוה זקיף קלא לגבי ההוא ממלל, וישא משלו בלעם. ויאמר האי כה כמה דכתיב וכה תדבר, ואמירה מנה הוה.
ת"ח, כיון דחמא בלעם דבכל חרשוי ובכל ההוא דורון, לא יכיל לאעקרא ההוא כה, כד"א ואנכי אקרה כה, אעקר להאי כה. א"ל קב"ה, רשע, אנת סבור לאעקרא לה, אנא אעקר לך משלשולך, מה כתיב. ויקר אלהים אל בלעם, כמה דאתמר. לבתר, כיון דחמא דלא יכיל, הדר ואמר, וברך ולא אשיבנה, ולא אשיבנו מבעי ליה. אלא ולא אשיבנה ודאי, לההיא דכתיב כה, וכה תדבר. לית אנא יכיל לאהדרא לה.
אמר בלעם, בתרין דרגין בעינא לאעלא בהו. בעינא לאעלא בהו מדרגא דיעקב, ולא יכילנא. בעינא לאעלא בהו מסטרא אחרא דישראל, ולא יכילנא. מאי טעמא. בגין דשמא דא או דא, לא אתקשר בזינין בישין, הה"ד לא הביט און ביעקב וגו'.
תאנא, תרין דרגין אינון: נחש, וקסם. לקבליהון: עמל, ואון. אמר בלעם, הא ודאי אשכחנא לקבלי דהני יעקב וישראל. און, לקבליה דיעקב, דאיהו קטיר בנחש. עמל, לקבליה דישראל, דאיהו קטיר בקסם. כיון דחמא דלא יכיל, אמר, ודאי לא הביט און ביעקב וגו'. מ"ט. בגין דיי' אלהיו עמו וגו'.
ואי תימא, בהני לא יכילנא. בקסם ונחש יכילנא. כתיב כי לא נחש ביעקב וגו'. ולא עוד, אלא דכל חילין דלעילא, וכל משריין כלהו, לא ידעי ולא מסתכלי בנמוסא דמלכא עלאה, עד דשאלי להני תרי יעקב וישראל. ומאי אמרי. מה פעל אל. אמר רבי אלעזר, כל הני מלין, כה אמר, והוא ארים קלא לקבלה, ולא ידע מאי הוא, ולא אשתמע בר קליה.
הן עם כלביא יקום וגו', מאן עמא תקיפא כישראל. בשעתא דאתנהיר צפרא, קם ומתגבר כאריא, לפולחנא דמאריהון, בכמה שירין, בכמה תושבחן. משתדלי באורייתא כל יומא, ובלילה לא ישכב וגו'. כד בעי ב"נ למשכב על ערסיה, מקדש שמא עלאה, אמליך ליה לעילא ותתא. כמה גרדיני נמוסין מתקשרן קמייהו, בשעתא דפתחין פומהון על ערסייהו, בשמע ישראל. ובעאן רחמי קמי מלכא קדישא, בכמה קראי דרחמי.
ר' אבא אמר, הן עם כלביא יקום. זמינין האי עמא, למיקם על כל עמין עכו"ם, כאריה גיבר ותקיף, ויתרמי עלייהו. ארחייהו דכל ארייוותא למשכב על טרפייהו, אבל עמא דא לא ישכב, עד יאכל טרף.
ד"א הן עם כלביא יקום, לקרבא קרבנין ועלוון קמי מלכהון, על גבי מדבחא. ותאנא, בשעתא דקורבנא אתוקד על גבי מדבחא, הוו חמן דיוקנא דחד אריה רביע על ההוא קרבנא, ואכיל ליה.
ואמר רבי אבא, אוריא"ל מלאכא עלאה הוה, וחמאן ליה בדיוקנא דאריא תקיפא, רביע על מדבחא, ואכיל לון לקרבנין. וכד ישראל לא הוו זכאין כל כך, הוו חמאן דיוקנא דחד כלבא חציפא רביע עליה, כדין הוו ידעי ישראל דבעיין תשובה, וכדין תייבן. לא ישכב וגו', אלין קרבנין דליליא כגון עלוון. ודם חללים ישתה, דקב"ה אגח קרבא דלהון על שנאיהון.
רבי אלעזר אמר, לא ישכב, מהו לא ישכב. אלא בכל ליליא וליליא, כד בר נש איהו אזיל בפקודי דמאריה, לא שכיב על ערסיה, עד דקטיל אלף ומאה ועשרים וחמש, מאינון זיינין בישין, דשריין עמיה. רבי אבא אמר, אלף אינון דסטר שמאלא, דכתיב יפול מצדך אלף. כמה דכתיב, יעלזו חסידים בכבוד וגו', רוממות אל בגרונם וגו', לעשות נקמה וגו', הה"ד לא ישכב וגו' ודא הוא לעשות בהם משפט וגו'.
אמר רבי חזקיה, לקבלי תלת זמנין דהוא מחא לאתניה, ואטעין לה בחרשוי, אתברכון ישראל תלת זמנין. רבי חייא אמר, לקבליה אתברכון ישראל תלת זמנין, דסלקין ישראל לאתחזאה קמי מלכא קדישא.
וירא בלעם כי טוב בעיני יי' וגו', ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים וגו'. מאי לקראת נחשים. א"ר יוסי, דהני תרין זמנין קדמאי, הוה אזיל בכל חרשוי, ובעא למילט לישראל. כיון דחמא רעותיה דקב"ה, דאמר שוב אל בלק, דהא מלולך לא בעיין בני. מלולא אוחרא זמין מהאי כה, כמה דכתיב וכה תדבר. כה תדבר, ולא אנת. כה תדבר, דשלטא על כל שליטין חרשין וקסמין וזינין בישין, דלא יכלין לאבאשא לבני. כדין בעא לאסתכלא בהו, בעינא בישא.
ת"ח, האי רשע כד אסתכל בהו בישראל, הוה מסתכל באלין תרין דרגין יעקב וישראל, לאבאשא לון, או בהאי או בהאי בחרשוי, בגין כך כל ברכן וברכן יעקב וישראל אתבריכו. וירא בלעם כי טוב וגו'. במה חמא חמא די בשעתא דאנפי מלכא נהירין, זינין בישין לא קיימי בקיומייהו, וכל חרשין וכל קסמין לא סלקאן בחרשייהו.
ת"ח, בהני תרי זמני כתיב ויקר. ויקר אלהים. ויקר יי' אל בלעם וגו'. וכתיב וכה תדבר. והשתא כיון דחמא דהא לא אשתכח רוגזא, וחרשוי לא סלקין, כדין ולא הלך כפעם בפעם וגו'. כיון דאפריש ואסתלק גרמיה מחרשוי, שארי באתערותא אחרא לשבחא לישראל. א"ר יהודה, מאי אתערותא הכא. א"ל, אתערותא דרוחא חדא מסטרא דשמאלא, ההוא דאתקשרו תחותוי אינון זינין וחרשין דיליה.
א"ר אלעזר, הכי אוליפנא, דאפילו האי זמנא לא שריא ביה רוחא דקודשא. א"ל ר' יוסי, אי הכי, הא כתיב ותהי עליו רוח אלהים, ובכל אינון זמנין אחרנין לא כתיב בהו הכי. א"ל הכי הוא. ת"ח, כתיב טוב עין הוא יבורך, והא אוקמוה אל תקרי יבורך. אלא יברך. ובלעם הוה רע עין, דלא אשתכח רע עין בעלמא כוותיה, דבכל אתר דהוה מסתכל בעינוי, הוה מתלטייא.
וע"ד אמרו, האי מאן דאעבר בריה בשוקא, ומסתפי מעינא בישא, יחפי סודרא על רישיה, בגין דלא יכיל עינא בישא לשלטאה עליה. אוף הכא, כיון דחמא בלעם, דלא יכיל בחרשוי וקסמוי לאבאשא לישראל, בעא לאסתכל בהו בעינא בישא, בגין דבכל אתר דהוה מסתכל בעינוי בישין, הוה מתלטייא. ת"ח מה רעותיה דיליה לקבלהון דישראל, כתיב וישת אל המדבר פניו, כתרגומו, ושוי לעגלא די עבדו ישראל במדברא אפוהי, בגין דיהא ליה סטר סיועא, לאבאשא להו.
השתא חמי מה כתיב, וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל. בעא לאסתכלא בהו בעינא בישא. ביה שעתא, אלמלא דאקדים לון קב"ה אסוותא, הוה מאבד לון באסתכלותא דעינוי. ומאי אסוותא יהב קב"ה לישראל בההיא שעתא. דא הוא דכתיב ותהי עליו רוח אלהים. ותהי עליו, על ישראל קאמר. כמאן דפריש סודרא על רישיה דינוקא, בגין דלא ישלוט בהו עינוי.
כדין שארי ואמר, מה טבו אהליך יעקב. ת"ח, כל מאן דבעי לאסתכלא בעינא בישא, לא יכיל, אלא כד משבח ואוקיר לההוא מלה, דבעי לאלטייא בעינא בישא. ומה ארחיה. אמר, חמו כמה טבא דא. כמה יאה דא. בגין דישלוט ביה עינא בישא. אוף הכא אמר, מה טבו אהליך יעקב, כמה אינון יאן, כמה אינון שפירן, כמה נטיען שפירן דאתנטען מנייהו, דמיין לאינון נטיעין דנטע קב"ה בגנתא דעדן יאיין. מאן יתן, ואלין נטיען אשתכחו מאינון משכני, דבהו.
יזל מים מדליו וגו'. לב"נ דהוו ליה ידן שפירן, יאן למחזי. אעבר חד ב"נ דעינא בישא, אסתכל באינון ידין, נקיט בהו, שארי לשבחא, אמר, כמה אינון שפירן, כמה אינון יאן, חמו אצבען מגזרה דשפירו עלאה. לבתר אמר, מאן יתן ידין אלין דשריין בין אבנין יקירין, ובלבושי יקר דארגוונא בביתיה לאשתמשא בהו, ויהון גניזין בתיבותא דיליה.
כך בלעם, שרי לשבחא, מה טבו אהליך, חמו כמה שפירן, כמה יאן וכו', לבתר אמר יזל מים מדליו, לא ישתכח נטיעא שפירא דא, נטיעא דאורייתא, לבר מאינון משכנין, וזרעו במים רבים, דלא יסגי ולא ירבי רוחא דקודשא.
א"ל קב"ה, רשע, לא יכלין עיניך לאבאשא, הא פריסו דקודשא עלייהו, כדין אמר, אל מוציאו ממצרים וגו', הא לא יכלין כל בני עלמא לאבאשא לון, דהא חילא תקיפא עלאה אחיד בהו, ומאי איהו. אל מוציאו ממצרים. ולא עוד, אלא כתועפות ראם לו, דלא יכיל ב"נ לאושיט ידיה עליה, מגו רומיה. ומדאשתכח בזקיפו עלאה הכי, יאכל גוים צריו וגו'. ולית מאן דיכיל לאבאשא לון.
ואפילו בזמנא דלא זקיף, לא יכלין, הה"ד כרע שכב. לא דחיל, בגין דאשתכח גיבר כארי וכלביא, אפילו כד אינון ביני עממיא, וכרע ושכב בינייהו כארי, הוא ישתכח בנמוסי אורייתא, באורחי אורייתא. שולטנותא אית להו במאריהון, דאפילו כל מלכיא דעלמא, לא יעקרון להו. כאריא דא כד שכיב על טרפיה, לא יכלין לאקמא ליה מניה, הה"ד כרע שכב כארי וגו'.
א"ר אלעזר, לא אשתכח בעלמא חכים לאבאשא, כבלעם רשיעא, דהא בקדמיתא הוה אשתכח במצרים, ועל ידוי, קשירו מצראי עלייהו דישראל קשורא, דלא יפקון מעבדותהון לעלמין. ודא הוא דאמר, מה איכול לאבאשא להו, דהא אנא עבידנא דלא יפקון מעבידתא דמצראי לעלמין, אבל אל מוציאו, ממצרים ולקבליה לא יכלין חכמין וחרשין דעלמא.

— 46 —
ועתה הנני הולך לעמי וגו' ר' יהודה פתח, לא תסגיר עבד אל אדוניו וגו' עמך ישב בקרבך. כמה חביבין מלי דאורייתא. כמה חביבה אורייתא קמי קב"ה. כמה חביבה אורייתא, דאורית לה קב"ה לכ"י. ת"ח, בשעתא די נפקו ממצרים. שמע בלעם דהא חרשוי וקסמוי, וכל אינון קשרין, לא סליקו בהו בישראל, שארי לגרדא גרמיה, ולמירט רישיה. אזל לאינון טורי חשוכא, ומטא לגבי אינון שלשלאי דפרזלא.
וכך הוא ארחא דמאן דמטי גבייהו, כיון דעאל ב"נ ברישי טוריא, חמי ליה עזא"ל, ההוא דאקרי גלוי עינים. מיד אמר לעז"א, כדין יהבין קלא, ומתכנשין גבייהו חויין רברבי דמתוקדן, וסחרין לון. משדרי אונימתא זעירתא לקבליה דב"נ, ותנא, כמין שונרא, היא, ורישה כרישא דחוייא, ותרין זנבין בה, וידהא ורגלהא זעירין. ב"נ דחמי לה, חפי אנפוי, והוא מייתי חד קטורתא, מאוקידו דתרנגולא חוורא, שדי באנפהא והיא אתית עמיה.
עד דמטי לגבי רישא דשלשלאי, וההיא רישא דשלשלאי, נעיץ בארעא, ומטי עד תהומא. ותמן בתהומא. חד סמיך, והוא נעיץ בתהומא תתאה, ובההוא סמיך אתקשר רישא דשלשלאי. כד מטי ב"נ לרישא דשלשלאה, בטש בה ג' זמנין, ואינון קראן ליה, כדין כרע וסגיד על ברכוי, ואזיל ואטים עינוי, עד דמטי גבייהו. כדין יתיב קמייהו, וכל אינון חויין סחרין ליה מהאי סטרא ומהאי סטרא. פתח עינוי, וחמי לון, אזדעזע, ונפל על אנפוי, וסגיד לקבלייהו.
לבתר אולפין ליה חרשין וקסמין, ויתיב גבייהו נ' יומין. כד מטא זמנא למיהך לארחיה, ההיא אונימתא, וכל אינון חויין, אזלין קמיה, עד דנפיק מן טורייא, בין ההוא חשוכא תקיפא.
ובלעם כד מטא גבייהו, אודע לון מלה, ואסגר גרמיה בטורייא עמהון. ובעא לקטרגא לון, לאתבא לון למצרים. וקב"ה בלבל וקלקל כל חכמתא דעלמא, וכל חרשין דעלמא, דלא יכילו לקרבא בהדייהו.
ת"ח, השתא כיון דחמא בלעם דלא יכיל לאבאשא לישראל, אהדר גרמיה, ואמליך ליה לבלק, מה דלא בעא מניה, בגין לאבאשא לון. ועיטא דיליה הוה באינון נוקבי דמדין דאינון שפירן, ואלמלא דא"ל משה, לא הוינא ידע, דכתיב הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם.
כיון דחמא קב"ה עיטא דיליה, אמר, הא ודאי גרמך בעיטך יפול. מה עבד, ההוא חילא דשלט על כל חרשין, אחמי ליה סופא דכלא. וכי אית להו רשותא לזמן רחיק. א"ר יצחק, עינא חמא, ומלין אתמרו מההוא דקאים עליה, והא אוקמוה. וישא משלו ויאמר. מאן דאית ליה למימר. מ"ט. בגין דלא יתקיימון מלין דגעלא, ברעותא עלאה, בדעתא עלאה באורייתא.

— 47 —
אראנו ולא עתה, דהא מלין אלין מנייהו אתקיימו בההוא זמנא, ומנייהו לבתר, ומנייהו בזמנא דמלכא משיחא. תנן, זמין קב"ה למבני ירושלם, ולאחזאה חד ככבא קביעא, מנצצא בע' רהטין, ובע' זיקין נהרין מניה באמצעות רקיע, וישתאלון ביה ע' ככבין אחרנין, ויהא נהיר ולהיט ע' יומין.
וביומא שתיתאה, יתחזי בכ"ה יומין לירחא שתיתאה, ויתכניש ביומא שביעאה, לסוף ע' יומין, יומא קדמאה יתחזי בקרתא דרומא. וההוא יומא ינפלון ג' שורין עלאין מההיא קרתא דרומי, והיכלא רברבא ינפול, ושליטא דההיא קרתא ימות. כדין יתפשט ההוא ככבא לאתחזאה בעלמא. ובההוא זמנא יתערון קרבין תקיפין בעלמא, לכל ד' סטרין, ומהימנותא לא ישתכח בינייהו.
ובאמצעות עלמא, כד יתנהיר ההוא ככבא, באמצעות רקיעא. יקום מלכא חד רב ושליט בעלמא, ויתגאה רוחיה על כל מלכין, ויתער קרבין בתרין סטרין, ויתגבר עלייהו.
וביומא דיתכסי ככבא, יזדעזע ארעא קדישא מ"ה מילין, סחרניה אתר דהוה בי מקדשא. ומערתא חדא מן תחות ארעא יתגלי. ומההיא מערתא יפוק אשא תקיפא לאוקדא עלמא. ומההיא מערתא יסגי חד ענפא, רברבא עלאה, דישלוט בכל עלמא, וליה אתיהב מלכותא. וקדישי עליונין יתכנשון גביה. וכדין יתגלי מלכא משיחא בכל עלמא, וליה אתיהיב מלכותא.
ובני עלמא בשעתא דיתגלי, יהון משתכחין בעקתא בתר עקתא. ושנאיהון דישראל יתגברון, כדין יתער רוחא דמשיחא עלייהו, וישיצי לאדום חייבא, וכל ארעא דשעיר יוקיד בנורא. כדין כתיב, וישראל עושה חיל. הה"ד, והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר אויביו. אויביו דישראל. וכדין וישראל עושה חיל. ובההוא זמנא, יקים קב"ה למתייא דעמיה, ויתנשי מנהון מיתה, הה"ד ימין יי' עשה חיל. לא אמות כי אחיה. וכתיב ועלו מושיעים וגו'. וכדין והיה יי' למלך.
א"ר אבא, מאי דכתיב כי בשמחה תצאו וגו'. אלא כד יפקון ישראל מן גלותא, שכינתא נפקא עמהון, ועמה יפקון. הדא הוא דכתיב, כי בשמחה תצאו. ששון דא קב"ה. ר' יצחק אמר דא צדיק. הדא הוא דכתיב ששון ושמחה ימצא בה.
אר"ש, צדיק ששון אקרי. ומן יומא דכ"י נפלת בגלותא. אתמנעו ברכן מלנחתא לעלמא מהאי צדיק. בההוא זמנא מה כתיב, ושאבתם מים בששון, דא צדיק. ממעייני הישועה, אלין אבא ואמא. ד"א, אלין נצ"ח והו"ד. וכלא ממבועי נביעין עמיקן. כדין ואמרת ביום ההוא אודך יי' וגו', צהלי ורני ישבת ציון וגו'.ברוך יי' לעולם אמן ואמן. ימלוך יי' לעולם אמן ואמן.

=== Pinchas ===

— 1 —
וידבר יי' אל משה לאמר, פנחס בן אלעזר וגו', רבי אלעזר פתח ואמר, שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. שמע בני מוסר אביך, דא קב"ה. ואל תטוש תורת אמך, דא כנסת ישראל. מאי מוסר אביך, מוסר, דא אורייתא, דאית בה כמה תוכחין, כמה עונשין. כד"א, מוסר יי' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו.
ובגין דכל מאן דאשתדל באורייתא בהאי עלמא, זכי דיפתחון ליה כמה תרעין לההוא עלמא, כמה נהורין. בשעתא דינפוק מהאי עלמא, היא אקדימת קמיה, ואזלא לכל נטורי תרעין, מכרזת ואומרת, פתחו שערים ויבא גוי צדיק. אתקינו כרסיין לפלניא עבדא דמלכא. דלית חדו לקב"ה אלא מאן דאשתדל באורייתא, כ"ש ב"נ דמתער בליליא לאשתדלא באורייתא, דהא כל צדיקייא דבגנתא דעדן, צייתין לקליה, וקב"ה משתכח בינייהו, כמה דאוקמוה היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעיני.

— 2 —
ר"ש אמר האי קרא רזא דחכמתא אית ביה. היושבת בגנים, דא כנסת ישראל, דאיהי בגלותא עם ישראל, ואזלא עמהון בעקתייהו. חברים מקשיבים לקולך, משריין עלאין. כלהו צייתין לקולך, לקול תושבחתך בגלותא. השמיעיני, כד"א הראיני את מראיך השמעיני את קולך. השמעיני, קלא דאינון חברייא דמשתדלי באורייתא דהא לית תושבחתא קמאי, כאינון דמשתדלי באורייתא.
אמר ר"ש, כביכול, כל אינון דזכאן לאשתדלא באורייתא, ומכד פליג ליליא, ואתיין במטרוניתא כד נהיר יממא, לקבלא אנפי מלכא, אתקיף ואחסין בשכינתא. ולא עוד, אלא דשריא ביה חוט של חסד, כמה דאוקימנא.
ת"ח, כל מאן דזכי לאתתקף בשכינתא, יסתמר גרמוהי מאנון מלין דאחידן לקבלה. כגון מאן. אינון דלא משקרי באת קדישא, כגון בת אל נכר. וכל מאן דנטיר גרמיה, כביכול כנסת ישראל אחידא ביה, ונטרא ליה, והיא אקדימת ליה שלם. וכ"ש אי זכי וקני להאי.
ואמר ר"ש, אתחזיין ישראל לאשתצאה בההוא שעתא, בר דאקדים פנחס להאי עובדא, ושכיך רוגזא. הה"ד, פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב וגו'. ד"א, פנחס בן אלעזר וגו'. אר"ש, בן בן תרי זמני, לאשלמא עובדא קא אתי.
אמר רבי שמעון, האי ב"נ דנטיל גלגולא דנשמתא, ולא זכי דיתתקן ביה, כאילו משקר בקושטא דמלכא. ואנא קרינא עליה האי קרא או מצא אבידה וכחש בה ונשבע על שקר. וכחש בה, טב ליה דלא אברי.

— 3 —
תנינן צדיק גמור, אינו נדחה. וצדיק שאינו גמור, נדחה. מאן הוא צדיק גמור, ומאן הוא צדיק שאינו גמור, וכי מאן דלא שלים במלוי, צדיק אקרי. אלא, צדיק גמור, ידיע, דהא לא נטיל גלגולין עקימין, ובאחסנתיה בני בניין, ואתקין שורין, וחצב בירין, ונטע אילנין.
צדיק שאינו גמור, דבני בניין באחסנתא אחרא, חפר בה בירין, ואעדר, הא אתקין אבני יסודא כמלקדמין, ואעמל בה, ולא ידע אי אשתאר דיליה. מסטרא דיליה, טב וצדיק אקרי. ומסטרא דההוא אחסנתא, לאו הכי.
לב"נ דבני בניין שפירן, יאן למחזי, אסתכל ביסודא, וחמי ליה שקיע עקימא מכל סטרין. הא בניינא לא שלים, עד דסתר ליה, ואתקין ליה כמלקדמין. מסטרא דההוא בניינא דיליה, אשתכח טב ושפיר. מסטרא דיסודא, ביש ועקים. ובגין כך, לא אקרי עובדא שלים, לא אקרי בניינא שלים. בג"כ צדיק שאינו גמור אקרי, ונדחה. וע"ד כבלע רשע צדיק ממנו.
ת"ח, מאן דמקנא לשמא קדישא דקב"ה, דאפילו לא יזכי לגדולה, ולא אתחזי לה, רווח לה ונטיל לה. פנחס לא אתחזי ליה בההוא זמנא, ובגין דקנא לשמא דמאריה, רווח לכלא, וסליק לכלא, ואתתקן ביה כלא וזכה לאשתמשא בכהונה עלאה. מההיא שעתא, פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, דאשלים לתרין דרגין, בגין דקנא לשמא דמאריה, דאתתקן מה דאתעקם.

— 4 —
רבי יהודה פתח ואמר, שמרה נפשי כי חסיד אני הושע עבדך וגו'. סופיה דקרא אית לאסתכלא, ולבתר קרא כלא, סופיה דקרא כתיב, הבוטח אליך, הבוטח בך מבעי ליה, מאי הבוטח אליך. אלא כביכול דוד מבטח ליה, דלא יעבר ליה פלגות ליליא בשנתא, כמה דכתיב חצות לילה אקום להודות לך. קמתי מבעי ליה. אלא, אקום, ואתקשר בך לעלמין.
שמרה נפשי, שמור מבעי ליה. והא תנינן דלית את באורייתא דלא אית בה רזין עלאין ויקירין. שמרה. לקב"ה קאמר, שמרה לההוא חולקא, דאתאחד ביה נפש. דכד נפשא נפקאת מהאי עלמא, אתיא למירת עלמא דאתי. אי זכי, כמה חילין עלאין נפקין לקבלא, ולנטרא לה, ולאעלא לה במדורא דדוכתהא, והאי ה' נטיל לה, לאתאחדא עמה בריש ירחי ושבתי.
ואי לא זכי, כמה גרדיני טהירין אזדמנן לקבלה, ודחו לה לבר. ווי לההיא נפשא, דמתגלגלא בריקניא, כאבנא בקוספיתא. הה"ד, ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. ודוד בעי בעותיה קמי קב"ה ואמר, שמרה נפשי, דלא ידחון לה לבר. וכד מטי לקבלה, יפתחון לה פתחין, ותקבל לה קמך. כי חסיד אני, וכי חסיד אקרי. א"ר יהודה, אין. דכתיב, חסדי דוד הנאמנים. בגין כך שמרה נפשי, דלא תשבוק לה למהך לבר.
ר' יצחק אמר, כל ב"נ דאית ליה חולקא בצדיק, ירית להאי ארץ, כמה דכתיב, ועמך כלם צדיקים וגו'. והאי צדיק חסיד אקרי. אמר דוד בתר דבהאי אתר אחידנא, חסיד אני, ובג"כ שמרה נפשי, לאתקשרא בך.

— 5 —
רבי חייא פתח, עדות ביהוסף שמו וגו'. הא אוקמוה, דאוליף שבעין פתקין, ולשון הקדש יתיר. הה"ד, שפת לא ידעתי אשמע. אבל מאי עדות. ת"ח, בשעתא דאתתיה דפוטיפר הות אחידא ביה לההיא מלה, הוה יוסף עביד גרמיה כמאן דלא ידע לישנא דילה, וכן בכל יומא עד ההיא שעתא בתרייתא, דכתיב ותתפשהו בבגדו. מאי ותתפשהו. אלא בגין דעביד גרמיה כמאן דלא ידע לישנא. ורוח הקדש צווח לקבליה, לשמרך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה. מאי קמ"ל. אלא כל מאן דנטיר גרמיה מהאי, אתקשר בה בשכינתא, ואחיד בההוא עדות. ומאי הוא. ה' דאתוסף ביה. דכתיב, עדות ביהוסף שמו. אוף הכא י' אתוסף בפנחס, על דקני בהאי.

— 6 —
רבי ייסא פתח, על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון. את ירושלם מבעי ליה, כמה דכתיב אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני, מאי בזכרנו את ציון. לב"נ דהו"ל היכלא יקירא, יאה ושפירא, אתו לסטין ואוקידו ליה. צערא דמאן הוא, לאו דמאריה דהיכלא. אוף הכא שכינתא בגלותא שריא, צערא דמאן הוא, לאו דצדיק. ואזלא הא כמה דאוקמוה, דכתיב הצדיק אבד, אבד ממש. אוף הכא בזכרנו את ציון, בזכרנו ההוא צערא דיליה על זווגהא, צערא דיליה הוא.
אמר רבי ייסא, מאן דאוקיר שמא דמאריה בהאי, ונטיר האי, זכה דיוקיר ליה מאריה על כלא. מנלן. מיוסף. דכתיב וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו, וכתיב ונתן אותו על כל ארץ מצרים ולא עוד, אלא כד עברו ישראל ית ימא, ארונא דיוסף עאל בגו בקדמיתא, ולא הוו מיא קיימין על קיומייהו קמיה, הדא הוא דכתיב, הים ראה וינוס. מאי וינוס. אלא ראה ההוא דכתיב ביה וינס ויצא החוצה.
ת"ח, זכי ליקרא בחייוי וזכי ליקרא במיתתיה. בחייו אמאי. בגין ההוא זמן דלא בעא לאתדבקא בה, דכתיב וימאן ויאמר אל אשת אדניו. וכתיב ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה. בגין כך זכה בהאי עלמא. כיון דכתיב ותתפשהו בבגדו, וכתיב וינס ויצא החוצה, זכי לבתר דעאל לגו פרוכתא עלאה, והכי אתחזי ליה, דידיה נטל בהאי עלמא, ודידיה נטל בעלמא אחרא.
פנחס זכי בהאי עלמא, וזכה בעלמא דאתי, וזכה לקיימא יתיר מכל אינון דנפקו ממצרים, וזכה לכהנא עלאה, הוא וכל בנוי אבתריה. ואי תימא דלא זכה לכהנא עד לא עבד עובדא דא. לא. דהא אינון דאמרי דזכה קודם. לאו הכי אלא במאי אוקימנא תחת אשר קנא לאלהיו, דמשמע דבגין עובדא דא רווח כהונתא, מה דלא הוה קודם.
ת"ח, כל כהן דקטיל נפש, פסיל ליה כהונתיה לעלמין. דהא ודאי פסיל ההוא דרגא דיליה לגביה. ופנחס מן דינא פסיל לכהנא הוה, ובגין דקנא ליה לקב"ה, אצטריך ליחסא ליה כהונת עלמין, ליה, ולבנוי אבתריה, לדרי דרין. א"ר יצחק, ת"ח, רשים הוא פנחס לעילא, ורשים הוא לתתא, עד לא יפוק לעלמא דהא עם אינון דנפקו ממצרים אתמני.
רבי אלעזר ור' יוסי ור' חייא, הוו אזלי במדברא, א"ר יוסי, הא דכתיב בפנחס הנני נותן לו את בריתי שלום. שלום ממלאך המות, דלא שליט ביה לעלמין, ולא אתדן בדינוי. ואי תימא דלא מית. ודאי לא מית כשאר בני עלמא, ואוריך יומין על כל בני דרא, בגין דבהאי ברית עלאה אחיד, וכד אסתלק מעלמא, בתיאובתא עלאה ובדביקותיה שפירא אסתלק משאר בני עלמא.

— 7 —
רבי אלעזר פתח ואמר, ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך יי' וגו'. ת"ח, ווי לאינון בני נשא, דלא מסתכלאן ביקרא דמאריהון, וכל יומא ויומא כרוזא קארי עלייהו, ולא משגיחין. אתא ב"נ לאסתכלא בפקודי אורייתא, כמה סניגורין קיימין לאדכרא עליה לטב. אתא ב"נ ואעבר על פקודי אורייתא, אינון עובדין קטיגורין עליה לביש, קמי קב"ה. יהושע כהן גדול הוה, ואוקמוה, מה כתיב ביה. והשטן עומד על ימינו לשטנו. ומה בהאי כך, בשאר בני עלמא דלא מסתכלי ביקרא דמאריהון, על אחת כמה וכמה.
חמי מה כתיב, ויהושע היה לבוש בגדים צואים, ואוקמוה. אבל בגדים צואים, ודאי אינון לבושין דאתלבשא ביה רוחא בההוא עלמא. זכאה חולקיה דמאן דלבושוי מתתקנין ושלמין בההוא עלמא. והא אתמר, כל מאן דבעיין לאעלא לגיהנם, אינון לבושין דמלבשין ליה, היך אינון. מה כתיב הכא, ויהושע היה לבוש בגדים צואים ועומד לפני המלאך. מאן מלאך. דא מלאך דממנא על גיהנם, וממנא על מאן דחמי באינון לבושין. עד דאתיב קלא ואמר, הסירו הבגדים הצואים מעליו.
מהכא אית לאסתכלא, דעובדין בישין דב"נ, עבדין ליה אינון לבושים צואים. ויאמר אליו ראה העברתי מעליך עונך והלבש אותך מחלצות. אלבישיניה לבושין אחרנין מתתקנן, דבהו אסתכל ב"נ בזיו יקרא דמאריה.
ת"ח, כגוונא דא פנחס, דלא אסתלק מעלמא, עד דאתתקנו קמיה לבושין אחרנין, דרוחא אתהני בהו, לעלמא דאתי. בשעתא חדא אתפשט מאלין. ואתלבש באלין, לקיימא דכתיב הנני נותן לו את בריתי שלום. עד דהוו אזלי, שמשא הוה תקיפא, ויתבו תחות צלא דחד טנרא דמדברא. אמר ר' אלעזר, ודאי צלא חדוותא דנפשא הוא.

— 8 —
אמר רבי חייא לרבי אלעזר, אלין יומין, מראש השנה עד יומא בתראה דחג, בעינא למיקם עלייהו. א"ר אלעזר, הא אתמר וחברייא אתערו בהו. א"ר חייא, ודאי הכי הוא, אבל אנא שמענא לבוצינא קדישא עלאה מלה בהו. אמר ליה, אימא ההוא מלה. א"ל עד לא קאימנא ביה. א"ר אלעזר, אף על גב דחברייא אוקמו מלה, ושפיר הוא, אבל סדורא דהני יומי, רזא דחכמתא הוא, בין מחצדי חקלא.
ת"ח, הא אתמר סדורא דיחודא כלא בחד היך הוי. והא אתמר. פתח ואמר, חשף יי' את זרוע קדשו, דא דרועא חדא, דביה תליא ישועה, דביה תליא נוקמא, דביה תליא פורקנא. ולמה, למיקם לה לכנ"י מעפרא, ולקבלא לה לגביה, לאזדווגא כחדא. וכד האי אתער לקבלה, כמה דחילו שריא בעלמא, עד דינח ההוא דרועא תחות רישהא לאתחברא. כמה דאת אמר, שמאלו תחת לראשי וגו', וכדין נייחא דינא, ומכפר חובין.
לבתר אתי ימינא לחבקא, כדין חדוותא שרייא בעלמא, וכל אנפין נהירין. לבתר אזדווגת בגופא, וכדין כלא אקרי אחד, בלא פרודא, כדין הוא שלימו דכלא, וחדוותא דכלא, ואחידו ודאי, מה דלא אשתכח הכי בשאר זמני.
כגוונא דהאי, סדורא דהני יומין, מראש השנה עד יומא בתראה דחג. בראש השנה, אתער דרועא דשמאלא, לקבלא לה למטרוניתא, וכדין כל עלמא בדחילו בדינא, ובעי ההוא זמנא בתיובתא שלים, לאשתכחא עלמא קמי קב"ה. לבתר אתיאת מטרוניתא, ובעיין בני היכלא בתשעה לירחא, למעבד חדוותא, ולמטבל בנהרא, לדכאה גרמייהו בזווגא דמטרוניתא, ביומא אחרא, הוא זווגא דילה לשוואה שמאלא תחות רישהא, כמה דאת אמר שמאלו תחת לראשי.
וכדין ישראל בתעניתא על חובייהו, ומכפרא להו. דהא אימא עלאה אנהירת אנפהא למטרוניתא בזווגהא, ומתכפרין כל בני היכלא. כיון דשמאלא מקבלה לה בהאי יומא, דרישא דמטרוניתא שרייא על שמאלא.
ביומא קדמאה דחג, יתער ימינא לקבלה, בגין לחבקה וכדין כל חדווא וכל אנפין נהירין, וחדוותא דמים צלילן, לנסכא על מדבחא. ובעיין בני נשא למחדי בכל זינין דחדוה, דהא ימינא גרים. בכל אתר דשארי ימינא, חדוותא אצטריך בכלא, כדין חדוותא היא לאשתעשעא.
לבתר ביומא תמינאה, חדוותא דאורייתא הוא, דהא כדין זווגא דגופא, הוא זווגא דכלא, למהוי כלא חד, ודא הוא שלימו דכלא, ודא יומא דישראל איהו ודאי, ועדבא דידהו בלחודייהו, דלית ביה חולקא לאחרא. זכאין אינון ישראל בעלמא דין, ובעלמא דאתי, עלייהו כתיב כי עם קדוש אתה ליי' אלהיך וגו'.

— 9 —
פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל וגו'. ר' יהודה פתח, זכר נא מי הוא נקי אבד ואיפה ישרים נכחדו, תמן תנינן, מאן דחמי קשת בגוונוי, אצטריך לברכא ברוך זוכר הברית. בגין דדא איהו ברית קיימא קדישא, דשוי קב"ה בארעא דלא ייתי עלה מי טופנא. בגין דכד סגיאו חייבין בעלמא, בעי קב"ה לאובדא לון, וכדין דכיר לון האי אומאה דאומי לארעא, דכתיב תרי זמני לא לא. לא אוסיף לקלל, ולא אוסיף עוד להכות, דא איהו אומאה. כמה דכתיב אשר נשבעתי מעבור מי נח.
[א] רבי יוסי אמר, קשת אתא לאגנא על עלמא. למלכא, דכל זמנין דבריה חב לקבליה, אתא מלכא לאלקאה ליה, אתגליא עליה מטרוניתא בלבושי יקר דמלכו, מלכא חמי לה סליק רוגזא דבריה, וחדי בה, דכתיב וראיתיה לזכור ברית עולם. וע"ד, לא אתחזי קשת בעלמא, אלא בלבושי יקר דמלכו. ובשעתא דאית צדיק בעלמא, איהו ברית, למיקם ברית, ואגין על עלמא. לא הוי צדיק, הא קשת, לאתחזאה דהא עלמא איהו קיימא לאובדא, אלא בגין קשת דא.[ב] ר' אלעזר אמר, לעולם לא אתלבש קשת דא, אלא בלבושא דאבהן קדמאי. ירוק וסומק וחיוור. ירוקא, דא לבושא דאברהם, אצטבע לבושא דא, כד נפק מניה ישמעאל. סומקא, דא גוון יצחק. דאתיא סומקא ואצטבע, כד נפיק מניה עשו. ואתמשך ההוא סומקא לתתא, עד ככבא דמאדים, דאתאחיד ביה עשו. חוורא, דא איהו לבושא טבא דיעקב, דהא לא אשתנו אנפוהי לעלמין.[ג] ר' אבא אמר יאות הוא, אבל הכי אמר בוצינא קדישא, חוור, דא אברהם. דאתלבן בחוורא דנורא. סומקא, דא יצחק ודאי. ירוק, דא הוא יעקב, דקיימא בין תרין גוונין, וכתיב ביה ביעקב, לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו דהא כל ערסיה שלים הוה. והכי הוא לא עתה יבוש יעקב, לאתחזאה בגוון סומק, כיצחק דנפק מניה עשו. ולא עתה פניו יחורו, כאברהם לאתחזאה בגוון חוור, דנפק מניה ישמעאל. אלא נטל גוונין, לאתעטרא בהו, על אבהן דיליה, ובאלין לבושין מתלבשת קשת, בשעתא דאתחזי קמי מלכא.[ד] תא חזי, רזא דברית קדישא, היא את יו"ד, דמתעטרא ברשימו עלאה, ודא איהו דאתרשים בברית תדיר לעלמין, ובגין דקני פנחס על ברית, אתרשים בשמיה הכא את דא, פנחס יו"ד זעירא, איהו יו"ד דאיהו ברית ודאי, דנפיק מגו יו"ד עלאה קדישא. וע"ד, איהו קאים בקיומא שלים קמי מלכא קדישא, דלא אתאביד מגו עלמא. והכי הוא נקי מההוא חובא דפעור, ולא אתאביד תדיר מגו קדישא דעלמא. ואיפה ישרים נכחדו, אלין נדב ואביהוא, דלא אשתציאו מן ההוא עלמא בגיניה.
(רעיא מהימנא) אמר ליה רעיא מהימנא, שפיר קאמרת, אבל בגין דאליהו דאיהו פנחס, קני על ברית, צריך לחדתא מלין סגיאין ביה, דהאי פרשתא כתיבא באורייתא על שמיה, דעליה אתמר קנא קנאתי, תרי קנאות, חד בשד"י דלעילא, ותניינא בשד"י דלתתא, ובגין דא עביד תרין שבועות בתרווייהו, ותרין זמנין לא לא.
אבל רבי יהודה אמר, מאן דחמי קשת בגוונוי נהירין, צריך לברכא ברוך זוכר הברית. ובגלותא דלאו איהו נהיר בגוונוי כדקא יאות, ולא עוד אלא דלזמנין נהיר זעיר, וזמנין לא נהיר כלל, זמנין אתחזי בשלימו, וזמנין לאו. דקשת קא רמיז גוונוי, לזכוון דכהנים לוים וישראלים, כד אינון שפירין, דנהיר קשת בגוונוי דאינון תלת.
קום אנת רבי יוסי הגלילי, ואימא, דהא מלין שפירין קאמרת בחבורה קדמאה, דקשת לא אתיא אלא לאגנא על עלמא. למלכא, דבכל זמנא דבריה חב, ומלכא חזי למטרוניתא, סליק רוגזא דבריה, דכתיב וראיתיה לזכור ברית עולם. וע"ד לא אתחזי קשת, אלא לאגנא על עלמא. ולא אתגליא, אלא בלבוש יקר דמלכו, ובשעתא דאית צדיק בארעא, איהו ברית. למיקם ברית.
וכי בגלותא, קב"ה אתרחק ממטרוניתא, ואיך מטרוניתא אתלבשת לבושי מלכותא בגלותא, לא. אבל בגלותא, לבושה דקדרות, ואיהו אמרת אל תראוני שאני שחרחרת. אלא ודאי ההוא קשת דאתגלייא בגלותא, לאו איהו אלא מטטרו"ן, דאתקרי שד"י ואיהו עבדו זקן ביתו, דשליט בכל דיליה, ובנוי, אתקריאו עבדים דקב"ה. ובני מטרוניתא בנים, ובגין דא, אם כבנים אם כעבדים.
ובזמנא דאתחרב בי מקדשא, אוקמוה דעבדים חפו ראשם, ונתדלדלו אנשי מעשה. ודאי אנשי מעשה אתקריאו, על שם מטרוניתא, דאתמר עלה רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה. אבל אי אית ליה צדיק, דזכווי ועובדוי לאנהרא, בהון מטרוניתא, ולמפשט מנה לבושי קדרותא דפשטין ולקשטא לה בלבושין דגוונין נהירין דרזין דאורייתא, מה כתיב ביה, וראיתיה לזכור ברית עולם. וראיתיה, ברזין נהירין דאורייתא, דאור ר"ז אתקרי, הה"ד, כי נר מצוה ותורה אור. ובאלין רזין אתמר וראיתיה.
ובההוא זמנא סליק מניה רוגזא דבריה, וחמת המלך שככה, ויימא לה מלכא בצלותא דעמידה קמיה, מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך. בההוא זמנא, שאלתא על פורקנא דילה, ובנהא עמיה, הה"ד תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי. אבל קשת דאתחזיא בעלמא בגלותא, דעבדא איהו, זמנין דנפיק בשלימו, כד בנוי מכשירין עובדוי, ולזמנין לא אשתכח בשלימו, כד בנוי לא מכשרין עובדוי.
אלין דמכשרין עובדיהון קמי מלכא, ומקנין על שמיה, ומקדישין ליה ברבים. הכי מקדשין ליה לעילא, בין ממנן דשאר עמין, ואשתמודעין ליה כל ממנא בכנוייה. אבל ישראל אשתמודעין לעילא כלא בשם ידו"ד, דאיהו חיי כל כנויין.
וכל שם וכנוי סהיד עליה, א"ל סהיד עליה, דאית ליה יכולת על כל אל, הה"ד אני אדרוש אל אל. אל, מארי דאל. אלהים סהיד עליה, דאיהו אלהי האלהים. אדנ"י סהיד עליה, דאיהו אדוני האדונים. אוף הכי כל שם. דכל מלאך אית לכל חד שם ידיע, לאשתמודעא לכל כת בההוא שם דמלכא דיליה. אבל ישראל, אשתמודען ליה ביהו"ה.
ורזא דמלה, ב"נ חד יכיל למהוי ליה כמה סוסוון, אוף הכי כל ישראל אינון בנוי דאדם, וכל ברא צריך למהוי ליה לאבוי כסוס וכחמור למשוי, ולמהוי כפיף תחותוי, והאי איהו רזא אדם ובהמה תושיע יי'. דאיהו ברא דאדם, ועביד גרמיה כבהמה תחותוי.

— 10 —
ובגין דא איהו פקודא דקב"ה באורייתא, למהוי אח מיבם לאתתיה דאח, למעבד ברא לאחוי, בגין דלא יתאביד מההוא עלמא. והאי איהו כגון רזא דכלאים בציצית. דאמרו, מה שאסרתי לך כאן, התרתי לך כאן. אסרתי לך כלאים דעלמא, התרתי לך כלאים דציצית. אסרתי לך אשת אח, התרתי לך יבמה. כגון מרכיבים תפוחים או דקלים מן במינו. ואסור לארכבא מין בשאינו מינו. ואתמר ביה כי האדם עץ השדה. וביבמה מרכיבין מין בשאינו מינו, בגין דלא לתאביד נפש המת. ולא ימחה שמו מישראל.
והאי איהו רזא דגלגול. גלגל לית ליה תנועה בלא אמת המים, אוף הכי, אמת המים רזא דאת ו', ביה אתעביד גלגל גלגול. ורזא דמלה, מה גלגל אין לו תנועה בלא אמת המים, אוף הכי, גלגל איהו י', ולית ליה תנועה בלא אמת המים דאיהו ו'. יבמה ה'. להאי איהו בינ"ה ב"ן י"ה. באות י' ברא עלמא דאתי, עולם ארוך, דאיהו ו'.
בגין דא, מאן דלית ליה בן, לאו איהו מבני עלמא דאתי, דימא לקבליה, ומניה נפיק, מבינייהו ו', ומניה מתפלגין כמה נחלי, דאינון מסבבין עלמא, עד דחזרו לימא דנפקו מתמן, ובגין דא אמר קרא, כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא אל מקום שהנחלים וגו'. עד דאהדרו כגוונא דנפקו.
אוף הכי, והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. כגוונא דיהיב לה שלימתא. אם תשוב בתיובתא, דאיהו בינ"ה ב"ן י"ה, עלאה. את ה' סליקת באת י' לחמשין, עשר זמנין חמש. הא איהו י"ם, י"ה. ב"ן, נחל דנפק מן ימא, ואתפליג לכמה נחלין, כגוונא דאילנא דאתפשט לכמה ענפין.
ואי לא חזר נשמתא שלימתא, כגוונא דאשתלמת, אתמר בה, שם הם שבים ללכת, איהי וכל נשמתין אחרנין. אוף הכי לאו איהו שלים בבן, אי לית ליה בת, דאיהו עלמא דין, למהוי שלים בהאי עלמא דאתברי בה', הה"ד אלה תולדות השמים והארץ בהבראם.
יה"ו, הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. ורשיעייא דאתמר בהון, ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו, גרמו אלה אלהיך ישראל, דאתמר עלייהו, על שלשה פשעי ישראל. בתר דקלקלו גרמייהו תלת זמנין, ולא זכי ביה"ו, דאתמר ביה מקום שיפול העץ שם יהו. על ארבעה לא אשיבנו, דהיינו ה'. ואתדנו בגיהנם, במשחית אף וחימה.
ולבושין דתלת אתוון אלין, אשתמודעין בקשת, דאינון חיוור סומק וירוק. מאן דייתי בזמנא חדא, איהו חיוור. בתניינא, סומק. בתליתאה, ירוק. ובגין דביעקב אתכלילו אתוון, ואשתרש אילנא ואתנטע ואתרבא, ואתעביד איבא טבא, לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו, למהוי מרכבתיה ביצר הרע, דאיהו נחש, וכל מיני חיה בישא. ובג"ד, וישר אל מלאך ויוכל. ובגין דאתקרי אדם אילנא, איהו רזא דא, לאילנא דאתנטע באתר דלא עביד איבא. מה עבד. עקר ליה ונטעיה באתר אחרא. ובגין דא אוקמוה מ"מ דלא הוי מוחזק למהוי עקר, עד דאזיל לארץ ישראל, ואתנטע תמן באתתא.
אוף הכי צדיק, דאיהו מטלטל מאתר לאתר, מבית לבית, כאילו ייתי בגלגולא זמנין סגיאין. והיינו ועושה חסד לאלפים לאוהביו, עד דיזכה לעלמא דאתי שלים. אבל לחייביא, לא אייתי ליה יתיר מתלת זמנין. ואי חזר בתיובתא, אתמר ביה גלות מכפרת עון. ובגין דא אוקמוה מ"מ, צדיקים שוב אינן חוזרים לעפרם.
אלא קא רמיז, ועפר אחר יקח וטח את הבית. ואדם על עפר ישוב. וישוב העפר על הארץ כשהיה. בגין דהוא מנוגע, ולית ביה אלא אשה רעה, יצר הרע, דאתמר בה אשה רעה צרעת לבעלה. מאי תקנתיה. יגרשנה ויתרפא. דאיהי גרמת ויגרש את האדם האדם, דא נשמתא. א"ת, בת זוגו דאדם. כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו.
ובגין דא, גם צפור מצאה בית, היינו יבמה. ודרור קן לה, היינו גואל, אשר שתה אפרוחיה, בן ובת. זכאה איהו מאן דעבד קינא, וגאל את ממכר אחיו. דאיהו מכור בעבור דלאו דיליה.
ובגין דא אמר משה, ויתעבר יי' בי למענכם. הכא הוא סוד העבור. רעיא מהימנא, שזיב שתין רבוא, כמה זמנין דאתי בגלגולא, ובגין דא זכות כלהו תלייא קב"ה ביה. ובגין דא אוקמוה רבנן, אשה אחת ילדה במצרים ששים רבוא בכרס אחד. ואע"ג דאוקמוה רבנן במלין אחרנין, שבעים פנים לתורה.
דהכי ארח דמארי רזין, אמרין מרגלית לתלמידיהון, ולא אשתמודעון ביה ברמיזא, אהדר לון ההוא מלה במלי שחוק, כגוונא דההוא דאמר, דביצה אחת, אפילת שתין כרכין. ואתא ביצה ונפלת מן עופא דהוה פרח באוירא, ומחאת אלין שתין כרכין, ומארי דליצנותא אמרו, דלא אמר הוא אלא דב"נ כתב ששים כרכין, ואתא ביצה דנפקת מן עופא ומחקת שתין כרכין דכתיבה. וחס ושלום דמארי אורייתא אמרין מלין דשחוק, ודברים בטלים באורייתא.
אלא הא אוקמוה, אפרוחים, אלין מארי משנה. או ביצים, אלין מארי מקרא. וכגוונא דנפל מההוא נפול, דאיהו בר נפלי, נפילת ביצה דאיהו אתרוג שיעורא בכביצה. ובגינה אתמר ביום ההוא אקים את סכת דוד הנופלת. ונפלו עמה ששים המה מלכות, דאינון כריכין בה, כגון כיצד כורכין את שמע. ואינון לקבל ששים מסכתות. ועלמות אין מספר, אלין בתולות אחריה רעותיה, דאינון הלכות, דלית לון חושבן.
וההוא ניפול איהו בן י"ה איהו בתוך נ' תרעין דבינ"ה, דהיינו י"ה חמש זמנין עשר ו' איהו ניפול, דנפל בתר ההיא דאתמר, איך נפלת משמים הילל בן שחר ואקרי ניפול, ולא נפל, ולא נופל. בגין דביה ניפול י"ו ונחית בהון לגבי ה' ה', דאתמר בהון ותלכנה שתיהן. הה"ד שלח תשלח חד מבית ראשון ותניינא מבית שני, לאקמא לון. הה"ד, י"שמחו ה"שמים ו"תגל ה"ארץ.
ת"ח, האי שמשא אתגליא ביממא, ואתכסיא בליליא. ונהיר בשתין רבוא ככביא. אוף הכי רעיא מהימנא, בתר דאתכניש מעלמא, נהיר בשתין רבוא נשמתין דישראל, אי דרא כדקא יאות. והאי איהו רזא דגלגולא, דאמר עליה קהלת, דור הולך ודור בא. ואוקמוה דלית דור פחות מששים רבוא. והארץ לעולם עומדת, דא כ"י. ההיא דאתמר בה, והארץ הדום רגלי, והיה זרעך כעפר הארץ.
ועוד רזא אחרא אוקמוה רבנן, הדור שהולך הוא הדור שבא, הלך חגר בא חגר, הלך סומא בא סומא. ועוד אוקמוה רבנן, דעתיד הוה משה לקבלא אורייתא בדרא דטופנא, אלא בגין דהוו רשיעייא, הה"ד בשג"ם הוא בשר. בשג"ם זה מש"ה. ואמאי קרי ליה בשגם. אלא קהלת חסר ב' מן בשג"ם לכסאה מלה. אמר אמרתי שגם זה הבל.
ואוקמוה על יתרו, למה נקרא שמו קיני, שנפרד מקין. קם בוצינא קדישא ואמר, על דא כתיב, קניתי איש את ידו"ד. דחזאת ליה ברוח הקדש, דעתידין בנוי למיתב בלשכת הגזית.
ואוף הכי ר' פדת, דהוה דחיקא ליה שעתא, דלא הוה ליה אלא קב חרובין מע"ש לע"ש, כמו לר' חנינא. אמאי האי, בתר דהות בת קול נפקת ואומרת, כל העולם כלו אינו ניזון אלא בשביל חנינא בני.
אלא איהו גרים קודם, דחרב ק"ב מן י', דאיהו יב"ק. אוף הכי לא הו"ל אלא קב חרובין. דאת י' איהו יחוד, ומניה אתיא נביעו לאת ב', דאיהי ברכה, ואיהי קדש, ומניה אתקדש ק', דאיהי קדושיה. ור' פדת גרים למהוי חרובין דיליה ק"ב, דאינון ק"דושה ב"רכה, אוף הכי לא הו"ל אלא קב חרובין, אוף הכי איוב בן יבמה הוה, ובגין דא אתענש, על מה דאירע לו כבר.

— 11 —
ואינון דלא ידעי רזא דא, אמרי בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא, אלא במזלא תליא מלתא. והא חזינא לאברהם דחזא במזליה, דלא הוה עתיד למהוי ליה ברא, וקב"ה אפיק ליה לברא, כדכתיב ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט וגו'. ואוקמוה, דא"ל צא מאצטגנינות שלך, והעלהו למעלה מהככבים, ואמר לו הבט נא השמימה וספור הככבים. עד הכא מלין דרבנן, וצריך לפרשא לון בדרך נסתר.
ת"ח, כל בריין דעלמא, קודם דאתייהיבת אורייתא לישראל, הוו תליין במזלא, ואפילו בני חיי ומזוני. אבל בתר דאתייהיבת אורייתא לישראל, אפיק לון מחיובא דככביא ומזלי. ודא אוליפנא מאברהם. בגין דהוו עתידין בנוי לקבלא ה' מאברהם, דאיהי חמשה חומשי תורה. דאתמר בה אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, בה' בראם. אמר לאברהם, בגין האי ה' דאתוסף בשמך, השמים תחתך, וכל ככביא ומזלי דנהירין בה'. ולא עוד, אלא דאתמר בה ה"א לכם זרע וזרעתם, בה"א. כי ביצחק יקרא לך זרע.
ובג"ד, כל המשתדל באורייתא, בטיל מניה חיובא דככביא ומזלי. אי אוליף לה כדי לקיימא פקודהא. ואם לאו, כאלו לא אשתדל בה, ולא בטיל מניה חיובא דככביא ומזלי. כל שכן עמי הארץ דאינון אתמתלן לבעירן. דאוקמוה עלייהו ארור שוכב עם כל בהמה, דלא אתבטלון מנהון חיובא דככביא ומזלי.
אנוש כחציר ימיו כציץ השדה כן יציץ, ואתמר ביה, נער הייתי גם זקנתי. לבתר ישוב לימי עלומיו. דאילנא דאתקציצו ענפין עתיקין דיליה, וצמחו כמלקדמין בשרשוי, אהדרו בעלמא כמלקדמין. מיתו סבין, ואתהדרו להאי עלמא עולימין. והיינו רזא דמחדש קב"ה בכל יום תמיד מעשה בראשית. דמתין אלף בכל יומא ומתחדשין אלף בכל יומא.

— 12 —
ויין ישמח לבב אנוש, דא יינא דאורייתא. דהכי סליק יין, כחושבן סו"ד. ומה יי"ן צריך למהוי סתים וחתים, דלא יתנסך לע"ז. אוף הכי צריך למהוי סתים וחתים סוד דאורייתא, וכל רזין דילה, ולא אשתקיין אלא ליראיו. ולאו למגנא עבדין כמה פקודין ביין, ומברכין ביה לקב"ה, ויין אית ליה תרי גוונין, חיור וסומק, דינא ורחמי, והיינו ב' תוספת ביין. כגוונא דשושנה חיורא וסומקא. חוור מסטרא דימינא, סומק מסטרא דשמאלא.
ומאי לבב אנוש, לב הו"ל למימר. אלא אית לב מסור ללב. ואינון ל"ב אלהים דעובדא דבראשית, ב' מן בראשית, ל' מן לעיני כל ישראל, איהו ל"ב תניינא. דא ל"ב ל"ב שנים ס"ד, חסר תמניא לע"ב, דאיהו ויכלו. אינון שבעה ימי בראשית. תמינאה מאי היא. ז' ימי בראשית, עם זה ספר תולדות אדם. זה ע"ב, בחושבן ביין.
מאי להצהיל פנים משמן. אינון י"ב פנים, ד' דאריה, ד' דשור, ד' דנשר, דאינון מיכאל אריה, ארבע אנפין דיליה יהוה. ארבע אנפין דשור, ואיהו גבריאל, ואינון יהו"ה. ד' אנפין דנשר, ואיהו נוריאל, ואינון יהוה. ואינון ממנן, תחות חס"ד פח"ד אמ"ת, דרגין דתלת אבהן. ואוקמוה רבנן, האבות הן הן המרכבה. וסלקין נהורין לחשבן יב"ק. ואינון מלך מלך ימלוך, יהו"ה אהי"ה אדנ"י. סך הכל יב"ק.
רבי שמעון הוה יתיב ולעי בפרשתא דא, אתא לקמיה ר' אלעזר בריה, א"ל, נדב ואביהוא מאי עבידתייהו בפנחס. אי לא הוה פנחס בעלמא כד מיתו, ובתר אתא לעלמא ואשלים דוכתייהו שפיר. אבל פנחס בעלמא הוה, ונשמתיה ביה בקיומא קאי.
א"ל ברי, רזא עלאה הכא, והכי הוא. דבשעתא דאסתלקו מן עלמא, לא הוו מתטמרן תחות גדפי טנרא קדישא. מ"ט. בגין דכתיב ובנים לא היו להם, דאזעירו דיוקנא דמלכא, דהא אינון לא אתחזון לשמשא בכהונה רבה.
בשעתא דקני פנחס על ברית קדישא, ועאל בגו כמה אוכלוסין, וסליק לון, לגייפין על רומחא, לעיניהון דכל ישראל. כד חמא שבטא דשמעון בכמה אכלוסין דאתו לגביה, פרחא נשמתיה מניה, ותרין נשמתין דהוו ערטיראין בלא דוכתא, אתקריבו בה, ואתכלילו כחדא, ואתהדרת נשמתיה, כלילא רוחא, דאתכליל בתרין רוחין, ואתתקפו ביה, כדין רווח דוכתייהו, למיהוי כהנא מה דלא אתחזי מן קדמת דנא.
וע"ד כתיב, זכר נא מי הוא נקי אבד, דלא אתאביד בההיא שעתא, ולא אביד רוחיה כד פרחה מניה. ואיפה ישרים נכחדו. אלין בני אהרן, דאתהדרו לעלמא, מה דאבד בחייהון. וע"ד כתיב ביה בפנחס בן בן, תרי זמני. פנחס בן אלעזר בן.
מה כתיב לעילא מפרשתא דא. ויאמר יי' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם ליי' נגד השמש. וכי על דקטלין בליליא, או על דקטלין ביממא ביומא דעיבא, כתיב נגד השמש. אמר ר' יהודה, דתהא מיתתהון באתגלייא, כמה דחבו באתגלייא.
א"ר שמעון, לאו בגין כך אתמר. אלא מהכא אוליפנא, בדרגא דחב ב"נ לקב"ה, לההוא אתר אצטריך למעבד תקנתא לנפשיה. אינון חבו בברית קדישא דאקרי שמש. בגין כך דינא ותקונא דילהון איהו כנגד השמש, ולאו באתר אחרא. מכאן דלא אצטריך ב"נ לתקנא נפשיה, אלא בההוא אתר דחב לגביה ומאן דלא יעביד הכי, לית ליה תקונא לעלמין כדקא יאות.
רבי חייא פתח, ישבעו עצי יי' ארזי לבנון אשר נטע, מה כתיב לעילא, ויין ישמח לבב אנוש וגו'. וכי מאי האי להאי. אלא הכי אוליפנא, דכתיב מצמיח חציר לבהמה וגו'. וכי שבחא דבהמה דאית לה חציר אתא דוד למימר ברוח קודשא. אלא מצמיח חציר, אלין אינון שתין אלף רבוא דמלאכין, שליחן, דאתבריאו ביומא תניינא דבראשית, וכלהו אשא מלהטא. אלין אינון חציר. אמאי חציר. בגין דצמחין כחציר דא בעלמא, דכל יומא ויומא אתקצירו השתא, ולבתר צמחין ומהדרין כמלקדמין.
וע"ד כתיב מצמיח חציר לבהמה, הה"ד יודע צדיק נפש בהמתו, ותנינן, אלף טורין סלקין לה בכל יומא ויומא. וכל טורא וטורא שתין רבוא הוי, והיא אכלה.
ועשב לעבודת האדם, אלין אינון נשמתהון דצדיקייא, דההוא אדם דרכיב ושליט על בהמה דא אכיל, ואעיל לון בגוויה, ובזכותהון אתזן כל עלמא מההוא אדם, דכתיב ביה, ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם וגו'. וע"ד כתיב האדם, ההוא דאשתמודע, בגין להוציא לחם מן הארץ, לאפקא מזונא לעלמא מן הארץ קדישא.
ויין, דא חמרא עתיקא דנגיד מלעילא. ישמח לבב אנוש, אנוש: דא רזא דההוא נער, דסליק לסיבו, ואתהדר כמלקדמין. וע"ד כתיב, אנוש כחציר ימיו.
להצהיל פנים: אלין אינון פנים, דאקרון אנפי רברבי, ואנפי זוטרי. משמן: מנגידו דעלמא דאתי, משח ורבו קדישא עלאה. ולחם לבב אנוש יסעד, ההוא לחם דאזילו שחקים, וטחנן מנא למיכלא דצדיקייא סתמא, ומתמן אתנגיד לכמה חיילין, דאקרון לבב אנוש. וכלא אתא מנגידו עלאה.
ישבעו עצי יי', אלין אינון אילנין עלאין פנימאין. ארזי לבנון אשר נטע, דהא אתעקרו ונטע לון קב"ה. מאי בין עצי יי', לארזי לבנון. עצי יי', אלין עץ החיים, ועץ הדעת טוב ורע. ארזי לבנון, אלין חמשין תרעין, דאקרון חמש מאות שנה.
אשר נטע. אשר שם צפרים יקננו, בטוליהון, מקננן נשמתהון דצדיקייא, וכל חיילין קדישין אתזנו מתמן. חסידה, ברתיה דאברהם אבינו, דאקרי חסיד, ועבד חסד עם כל בני עלמא, בג"כ אקרי חסידה. ברושים ביתה. בין דרועי עלמא יתבא (ע"כ רעיא מהימנא).

— 13 —
רבי אבא ור' יוסי, קמו למלעי באורייתא בפלגות ליליא, עד דהוו יתבי ולעאן באורייתא. א"ר יוסי, הא דא"ר חייא אנוש כחציר ימיו שפיר קאמר. אבל במאי אוקימנא סופיה דקרא, כי רוח עברה בו ואיננו ולא יכירנו עוד מקומו. א"ל הכי הוא ודאי, אנוש כחציר ימיו כמה דאמר, כציץ השדה ההוא שדה דאשתמודע. כן יציץ דאתחדש ואתהדר כמלקדמין.
כי רוח עברה בו ואיננו, דא הוא רוחא עלאה טמירא קדישא גניזא מכלא, דכליל ליה בגויה. וכדין ואיננו. ודא הוא רזא דחנוך, דכתיב ביה ואיננו כי לקח אותו אלהים, דא אלהים עלאה. רוח עלאה, רוח גניזא טמירא. ולא יכירנו עוד מקומו. דהא אתכליל רוחא זעירא, ברוחא עלאה. מה כתיב בתריה, וחסד יי' מעולם ועד עולם ועאל ליה כהנא רבא לגו קדש קדשים. ונטיל ליה, ואוליד ליה כמלקדמין, ואתחדש כנשר עולמין. ואתהדר איהו נער.
(רעיא מהימנא) ובחבורא קדמאה אמר רעיא מהימנא בוצינא קדישא, שפיר אמרו ר' אבא ור' חייא ור' יוסי, אבל כי רוח עברה בו ואיננו, הכא צריך למפתח מלין, מאי עברה בו. דא עברה וזעם וצרה. חד מאינון מלאכין רעים.
דבגין דלא ישתמודעו ביה אינון מארי חובין, צריך למעבד ליה שנוי מקום, ושנוי השם, ושנוי מעשה. כגוונא דאברהם, דאתמר ביה לך לך מארצך וממולדתך, הרי שנוי מקום. ולא יקרא עוד שמך אברם, והיה שמך אברהם, הרי שנוי השם. שנוי מעשה דאשתני מעובדין בישין דעבד בקדמיתא, לעובדין טבין. איהו מתלא. לרוח דההוא דמית בלא בנין. כגוונא דא עבד קב"ה לאדם, כך תריך ליה מההוא עלמא, ואייתי ליה להאי עלמא. והא אתמר לעיל.
משנה פניו ותשלחהו, ובג"ד כי רוח עברה בו, חד מאינון מלאכין רעים, כד חזי ליה משונה, בזמנא דאערע עמיה, שאלין ליה שאר משחיתין עליה, דא הוא מארי חובך. איהו עני לון ואמר, ואיננו.
כד אתתרך מאתריה, ואתנטע באתר אחרא, אתמר ביה ולא יכירנו עוד מקומו. בגין דעפר אחר יקח וטח את הבית. ודא איהו רזא, ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו, אינון גרמין וגידין ובשרא דהוה חזר עפרא. מה כתיב ביה ונחש עפר לחמו. בגין דהוה מנוגע. ולבתר ועפר אחר יקח וטח את הבית, ובני ליה גרמין וגידין. ואתחדש, כבית ישנה דעבדין ליה חדשה. ודאי איהו דאתחדש.
ומאי דאמר ולא יכירנו עוד מקומו. על רוח, דאתכליל רוחא זעירא, ברוחא עלאה. האי איהו מתלא, לאילן דלא עביד איבין, נטלין ענפין דיליה, ומרכיבין ליה בענפא דאילנא אחרא עלאה, דעביד פירין, ואתכליל דא בדא, ועביד פירין. בההוא זמנא אתמר ביה, ולא יכירנו עוד מקומו.
אוף הכי בר נש דיתיב בקרתא דיתבין בה אנשין בישין, ולא יכיל לקיימא פקודין דאורייתא, ולא אצלח באורייתא, עביד שנוי מקום, ואתעקר מתמן, ואשתרש באתר דדיירין ביה גוברין טבין, מארי תורה, מארי פקודין, דאורייתא אקרי עץ. הה"ד, עץ חיים היא למחזיקים בה. ובר נש הוא עץ, דכתיב כי האדם עץ השדה. ופקודין דבה, דמיין לאיבא, ומה כתיב ביה, רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת. אותו תשחית מעלמא דין, וכרת מעלמא דאתי. ובגין דא צריך לאעקרא מההוא אתר, ויתנטע באתר אחרא בין צדיקייא.
מה בר נש בלא בנין, אתקרי עקר, ואתתיה עקרה. אוף הכי אורייתא בלא פקודין, אתקריאת עקרה, ובגין דא אוקמוה, לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. אתו חברייא ואשתטחו קמיה, ואמרו ודאי כען אוליפנא חדושא, איך אתכליל רוח ברוח, כמאן דחזי מלה בעינא ואתבריר ליה. בקדמיתא הוה לן קבלה, וכען ברירו דמלה.

— 14 —
ותו אתמר בחבורא קדמאה, דהא ניחא ליה לסטרא אחרא לשלטאה על זכאה, יתיר מכלא, ולא חייש כדין לכל עלמא. אדהכי, הא טולא אזדמן לגבייהו, וא"ל מנלן. מאיוב. דחזא קב"ה דדרא הוו מחויבין כלייה, ואתא שטן לקטרגא, אמר ליה קב"ה, השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמוהו בכל הארץ, לאשתזבא ביה דרא. ואיהו מתלא לרעיא דאתא זאב למטרף עאניה, ולמיבד ליה. מה עבד ההוא רעיא דהוה חכימא, יהיב ליה אמרא תקיפא ושמנה ורברבא מכלהו, ההוא דהוו מתנהגין אבתריה כלהו. וברעו לשלטאה על ההוא אמרא טבא, שבק לכלהו. מה עבד ההוא רעיא, בשעתא דהוה זאב אשתדל בההוא אמרא, ברח רעיא עם עאנא ושוי לון באתריהון. ולבתר תב לאמרא, ושזיב ליה מזאב.
הכי עביד קב"ה עם דרא, יהיב קב"ה לצדיק, ברשו מקטרגא, לשזבא לדרא בגיניה. ואם הוא תקיף כיעקב, אתמר ביה ויאבק איש עמו, כ"ש וכ"ש דנצח ליה, עד דאמר שלחני. אמר טולא טולא, הכי הוא, זכאה חולקיה דההוא צדיק, דאיהו תקיף למסבל ייסורין, כ"ש מאן דנצח בהון למקטרגא דיליה. דאיהו שולטנותיה על כל דרא, ואתחשיב ליה כאילו הוא שזיב לון, וקב"ה עביד ליה רעיא עלייהו באתריה, ובגין דא זכה רעיא מהימנא. למהוי רועה על ישראל, ולא עוד אלא דהכי אשליט ליה עלייהו בעלמא דאתי. בגין דשזיב לון דלא אתאבידו מתמן, דאנהיג לון באורייתא ובעובדין טבין.
אדהכי הא רעיא מהימנא, אמר לון, ואמאי לקי דרועא ימינא. דאורח כל מארי אסוותא דאקיזין בקדמיתא דרועא ימינא, והא דרועא שמאלא איהו קריב ללבא, אמאי לא אקיזין ליה. אמר ליה בגין דקב"ה לא בעי לאלקאה יתיר, דהא בהאי סגי, ואי אתיקר מרעא על שייפין דגופא, אקיז דרועא שמאלא.
א"ל, אי לא הוו תרווייהו בחד זמנא, יאות אבל אית צדיק הכא, ואית צדיק הכא, לדא אית מרעין ומכתשין, ולדא אית טיבו. אמאי. אי אתייקר ביה מרעא יקיז לתרווייהו, דאינון תרין דרועין, למיהב אסוותא לכל שייפין, ואי לא אתייקר ביה מרעא על כל שייפין, אמאי אקיז לדרועא ימינא, יתיר משמאלא. אלא א"ל אימא אנת.
אמר ליה, ודאי גופא ותרין דרועין, אינון לקבל אבהן. רישא, לקבל אדם קדמאה. דרועא ימינא, לקבל אברהם. דרועא שמאלא, לקבל יצחק. גופא, לקבל יעקב. ומלגו לגופא, כבד לימינא. טחול לשמאלא. עשו וישמעאל. לבא יעקב, באמצעיתא. כנפי ריאה וכוליין, לקבל אברהם ויצחק. ריאה מים. דאינון שואבין כל מיני משקין. כוליין אשא, דבשיל זרע דנחית ממוחא.
ובגין דאברהם איהו מים, שוי זרעיה בגלותא דאדום ובגין דא כבד לימינא דאברהם, ומרה דכבד חרב דיליה, איהי מרה, אתמר בה ואחריתה מרה כלענה. ואי חובין מתרבין בבנוי דאברהם דאינון בגלותא דאדום, אתיקר ביה מרע עלייהו מסטרא דכבד, דרועא ימינא צריך לאלקאה לאקזא דמיה מניה, דמאן דנטלין מניה ממוניה, כאילו שפיכו דמיה, ואשתאר עני, דעני חשוב כמת.
ואי חובין מתרבין מסטרא דבני יצחק, דאינון בגלותא בין ישמעאל, בי מרעיה יתיקר מסטרא דטחול לשמאלא, וצריך לאקזא דרועא שמאלא, ולא יתיר.
ואי חובין מתרבין בבני יעקב, דאינון אחידן לתרין סטרין, דאינון מפוזרים בבני עשו וישמעאל, הא מרעא אתיקר על גופא, ובעי לאקזא ב' דרועין. ואי כלהו תלת במרעין כחדא. הא מרעא סליק לרישא, ובעי לאקזא ורידין דרישא, ואלין תלת אתעבידו מרכבה לאדם קדמאה ולאבהן, ובהון אתתקפו למסבל ייסורין, לאגנא על דרא לארבע סטרי דעלמא.
ווי ליה לדרא, דגרמין דילקון אבהן ואדם קדמאה, ואלין צדיקייא דבינייהו, דלית אפרשותא בין אלין צדיקיא, לאבהן ואדם, דאינון נשמתין דלהון, ודוחקא וצערא ויגונא דלהון, מטי לאבהן ואדם. כגוונא דימא, אלין נחלין דנפקין מתמן, אי חוזרין עכורין ומלוכלכין לימא, הא ימא נטיל מן עכירו ולכלוכא דלהון. ובחילא דימא דאיהי תקיפא, לא סבילת לכלוכא דלהון, וזריקת ליה לבר, ואשתארו נחלין צלילין ודכיין מההוא לכלוך.
כגוונא דאימא, דדכיאת לכלוכין דבנהא זעירין, הכי אבהן מדכאין חובין ולכלוכין דבנייהו דישראל, כד אשתכחו בהון צדיקייא בעובדיהון, תקיפין למסבל ייסורין על דריהון. בההוא זמנא לית אפרשא בהון. אתו כלהו ובריכו ליה, ואמרו ליה סינ"י סינ"י, דקב"ה ושכינתיה מליל בפומוי, מאן יכיל לקיימא קמיה בכלא. זכאה חולקנא, דזכינא לחדשא חבורא קדמאה דא בך, לאנהרא שכינתא בגלותא.

— 15 —
אמר לון, רבנן דכל דרא הויתו בזמניהון, כ"ש בוצינא קדישא, דנהיר חכמתיה בכל דרין דהוו אבתריה, אל תתנו דמי לקב"ה באורייתא, עד יערה עלינו רוח קדשא דהא לא אית רשו לאשתמשא במטטרו"ן שר הפנים אלא לך, דאתוון דיליה רמיזין בשמך.
וכען צריך אסיא, למנדע בכמה דרגין אסתלק דפיקו דההוא חולה בגלותא דאדום, דאתמר עליה שחולת אהבה אני. דהא כמה אסיין אתכנשו עליה, למנדע קץ דמרעא דיליה, באלין דפיקין, ולא הוה חד מנייהו דאשתמודע בהון, דדפיקו דההוא חולה, לא כל אסיא בקי לאשתמודע ביה, דאית דפיקין דקשר"ק קש"ק קר"ק, דאמר נביא עלייהו כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה.
וכלהו עשר שופרות, כלילן בתלת, דאינון סימן קש"ר, דאיהו תקיעה שברים תרועה. ותקיעה אחזי אריכו דגלותא, שברים קריבו דגלותא. תרועה ביה ייתי פורקנא, דאחזי דוחקא בתר דוחקא, ולית רווחא בין דא לדא, דודאי כיון דשאר עמין מעכבין לון לישראל בגלותא, דוחקא דלהון מקרב לון פורקנא. אוף הכי מהירו דדפיקו דא בתר דא, ביה נפיק נפשא דב"נ, בתר דלית ריוח בין דא לדא.
קשר"ק קש"ק קר"ק, איהו דשוי קש"ר, תקיעה שברים תרועה. דאתעבר ביה שקר מן עלמא, דביה אומאה, מלחמה ליי' בעמלק. יתער בעלמא. שיר פשוט, וכפול, ומשולש, ומרובע. דאיהו סליק אתוון דיליה, י', י"ה, יה"ו, יהו"ה, ע"ב. בההוא זמנא, ובכן צדיקים יראו וישמחו וישרים יעלוזו וחסידים ברנה יגילו. ו' תוספת, אלף שתיתאה. קודם דיליה עק"ב, חרב בי מקדשא, ולבתר דיליה, עד תשלום רעב, יהיה ערב. הה"ד ערב וידעתם כי יי' הוציא אתכם וגו'. כי עבדך ערב את הנער וגו'. (ע"כ רעיא מהימנא).
עד דהוו יתבי, חמו חד טולא דקיימא עלייהו, אזלא ואתיא, אזלא ואתיא, בגו ביתא. תווהו. א"ר אבא, יוסי בני, אימא לך מה דהוה לי עם בוצינא קדישא. יומא חד הוינן אזלינן בבקעתא דאונו, והוינן לעאן באורייתא, כל ההוא יומא, ומגו תוקפא דשמשא אותבנין גבי חד טינרא, בגו נוקבא חדא.
אמינא ליה, מאי האי, דבכל שעתא דחייבין אסגיאו בעלמא, ודינא שרייא בעלמא, זכאין דבהון לקאן עלייהו. דהכי תנינן, בחובא דדרא, קדישייא וצדיקייא יתפסון. אמאי, אי בגין דאינון דלא מוכיחין לעלמא על עובדייהו, כמה אינון דמוכיחין, ולא מקבלי מנייהו, וצדיקייא אתכפיין קמייהו. ואי בגין דלא הוי מאן דיגין על עלמא, לא יהון מתין, ולא יתפסון בחובייהו, דהא חדווה איהו לצדיקייא באבודא דלהון.
א"ל, בחובה דדרא ודאי מתפסין צדיקייא, והא אוקימנא הני מילי. אבל בשעתא דיתפסון צדיקייא במרעין, או במכתשין, בגין לכפרא על עלמא הוי, כדין יתכפרון כל חובי דרא, מנלן. מכל שייפי גופא, בשעתא דכל שייפין בעאקו, ומרע סגי שרייא עלייהו, שייפא חדא אצטריך לאלקאה, בגין דיתסון כלהו, ומנו. דרועא. דרועא אלקי ואפיקו מיניה דמא, כדין הא אסוותא לכל שייפי גופא.
אוף הכי בני עלמא אינון שייפין דא עם דא. בשעתא דבעי קב"ה למיהב אסוותא לעלמא, אלקי לחד צדיקא בינייהו, במרעין ובמכתשין, ובגיניה יהיב אסוותא לכלא. מנלן. דכתיב והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו וגו'. ובחבורתו נרפא לנו. ובחבורתו, אקזותא דדמא, כמאן דאקיז דרועא, ובההוא חבורא נרפא לנו, אסוותא הוא לנא לכל שייפין דגופא.
ולעולם לא אלקי צדיקא, אלא למיהב אסוותא לדרא, ולכפרא עלייהו. דהא ניחא לסטרא אחרא דדינא שלטא על זכאה יתיר מכלא, דלא חייש כדין לכל עלמא, ולא אשגח בהו, מחדוה דשליט עליה. וההוא זכאה זכי לשולטנא עלאה, בהאי עלמא, ובעלמא דאתי. צדיק וטוב לו, דלא חייש קב"ה לכפרא על עלמא.
אמינא ליה, אלו לא הוו בחד זמנא, יאות. אבל אית צדיק הכא, ואית צדיק הכא, לדא אית מרעין ומכתשין, ולדא אית כל טיבו דעלמא. אמר לי, בחד מנייהו או תרין סגי, דלא בעא קב"ה לאלקאה כלא, כמה דלא אצטריך אלא דרועא חדא, לאלקאה ולאקזאה למיהב אסוותא לכל שייפין. אוף הכא, בחד צדיקא סגי.
ואי אתקף ביה מרע, על כל שייפין, כדין אצטריך תרין דרועין לאקזאה. אוף הכי, אי אסגיאו חובין יקירין על עלמא, כדין כל זכאין אלקון, למיהב אסוותא על כל דרא. אבל בזמן דלא אסגיאו כל כך, כדין חד זכאה אלקי, ושאר צדיקיא בשלם, דהא לא אצטריך עלמא דילקון כלהו. אתסיאו עמא. אתסיאו צדיקייא. ולזמנין דכל יומיהון קיימין במרעין, לאגנא על דרא. מיתו, הא אתסי כלא, ואתכפר. לזמנין דחובין אינון יקירין יתיר.

— 16 —
קמנא ואזלנא. ותוקפא דשמשא הוה יתיר, ודחיק לן באורחא. חמינן אילנין במדברא, ומיין תחותייהו. יתיבנא תחות חד טולא דאילנא דמדברא. שאילנא ליה, מאי האי דכל עמין דעלמא לא עבדין נענועא, אלא ישראל בלחודייהו, דכד לעאן באורייתא, מתנענען הכא והכא, בלא למודא דבר נש בעלמא, ולא יכלין למיקם בקיומייהו.
אמר לי, אדכרתן מלתא עלאה, ובני עלמא לא ידעין, ולא משגיחין. יתיב שעתא ובכה, אמר, ווי לבני נשא דאזלין כבעירי חקלא, בלא סוכלתנו. במלה דא בלחודוי אשתמודען נשמתהון קדישין דישראל, בין נשמתהון דעמין עעכו"ם. נשמתהון דישראל אתגזרו, מגו בוצינא קדישא דדליק, דכתיב נר יי' נשמת אדם. והאי נר בשעתא דאתדליק מגו אורייתא דלעילא, לא שכיך נהורא עליה אפילו רגעא. ורזא דא, אלהים אל דמי לך. כגוונא דא כתיב, המזכירים את יי' אל דמי לכם, לא שכיכו לכון. נהורא דשרגא כיון דאתאחדא גו פתילה, ההוא נהורא לא שכיך לעלמין, אלא מתנענעא נהורא לכאן ולכאן, ולא משתכיך לעלמין.
כגוונא דא, ישראל, דנשמתייהו מגו ההוא נהורא דשרגא, כיון דאמר מלה חדא דאורייתא, הא נהורא דליק, ולא יכלון אינון לאשתככא, ומתנענען לכאן ולכאן, ולכל סטרין. כנהורא דשרגא, דהא נר יי' נשמת אדם כתיב.
וכתיב, אדם אתם, אתם קרויין אדם, ולא אומין עכו"ם. נשמתין דעמין עכו"ם, מדעיכו דקש, בלא נהורא דשרי עלייהו. וע"ד משתככין, ולא מתנענען, דהא לית לון אורייתא, ולא דלקין בה, ולאו נהורא שרייא בהון, אינון קיימין כעצים בגו נורא דדליק, בלא נהורא דשריא עלייהו, וע"ד משתככין בלא נהורא כלל. א"ר יוסי, דא איהו ברירו דמלה, זכאה חולקי דזכינא להאי, למשמע דא.

— 17 —
קום ר' אבא, לחדשא מילין דאורייתא, דאמרת בחבורא קדמאה. פתח ר' אבא ואמר, שירו ליי' שיר חדש תהלתו מקצה הארץ וגו'. כמה חביבין ישראל קמי קב"ה, דחדוה דלהון ותושבחתא דלהון לאו איהו. אלא ביה, דהכא תנינן, כל חדוה דישראל דלא משתתפי בה לקב"ה, לאו איהו חדוה. וזמין איהו סמאל וכל סייעתא דיליה לקטרגא לההוא חדוה, ואשתאר בצערא ובכיה, וקב"ה לא אשתתף בההוא צערא.
אבל מאן דשתיף קב"ה ושכינתיה בחדוה דיליה, אם ייתי מקטרגא לקטרגא בההיא חדוה. קב"ה ושכינתיה משתתף בההוא צערא. מה כתיב ביה בכל צרתם לו צר. ובמאי. בגין דעמו אנכי בצרה.
ומנלן, דאית לון לישראל לשתפא לקב"ה ושכינתיה בחדוה דלהון. דכתיב ישמח ישראל בעושיו. ההיא חדוה דישראל לאו איהו, אלא בעושיו. בעושיו, בעושו מבעי ליה. אלא אלין קב"ה ושכינתיה, ואביו ואמו, דאף על גב דמיתו, קב"ה אעקר לון מג"ע, ואייתי לון עמיה לההוא חדוה, לנטלא חולקא דחדוה עם קב"ה ושכינתיה. כד"א העושו יגש חרבו.

— 18 —
ד"א בעושיו, בגין דב"נ אתעביד בשותפות, גברא ואתתא, וקב"ה. ועל רזא דא כתיב, נעשה אדם, בשותפו. דתנינן, תלת אומנין עבד קב"ה, לאפקא מנהון עלמא, ואלין אינון: שמיא, וארעא, ומייא. וכל חד שמש חד יומא, ואהדרו כמלקדמין.
יומא קדמאה, אפיק שמיא אומנותא דיליה, דכתיב ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. יומא תניינא, אפיקו מיא אומנותא לעבידתא, דכתיב ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים וגו'. אסתלקו פלגא מייא לעילא, ופלגא מייא לתתא אשתארו. ואלמלא כך דמיא אתפרשו, עלמא לא הוה קאים. יומא תליתאה, עבידת ארעא ואפיקת כמה דאתפקדת, דכתיב ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב, וכתיב ותוצא הארץ דשא וגו'.
עד הכא כל אומנא מאלין תלתא, אפיק אומנותא דיליה, ועבדו מה דאתפקדו. אשתארו תלת יומין אחרנין. יומא ד', אתפקד אומנא קדמאה למעבד אומנא דיליה, דכתיב ויאמר אלהים יהי מארת וגו', והיינו שמים. ביומא חמשאה, אפיקו מייא דאיהו אומנא אחרא, דכתיב ויאמר אלהים ישרצו המים וגו'. ביומא שתיתאה, עבדת ארעא אומנותא דילה, דכתיב ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה וגו'.
כיון דתלת אומנין אלין אשלימו עובדייהו. אמר לון קב"ה, אומנותא חדא אית לי למעבד, ואיהו אדם. אתחברו כחדא, ואנא עמכון, נעשה אדם, גופא דלכון, ואנא אהא שותפו עמכון, ונעשה אדם. כמה דבקדמיתא הוה בשותפו, הכי נמי לבתר. אבא, דביה עביד עבידתא דשמיא, ועבידתא דמייא. ואתתא, דאיהי אומנא תליתאה, כגוונא דארעא. וקב"ה דאשתתף בהדייהו. ועל רזא דא כתיב בעושיו.
ואף על גב דאבא ואמא אתפרשו מהאי עלמא, חדוה בכל שותפותא הוי. דתנינן, בשעתא דבר נש שתיף לקב"ה לחדווה דיליה, קב"ה אתי לגנתא דעדן, ואעקר מתמן לאבוהי ואמיה, דאינון שותפין בהדיה, ואייתי לון עמיה לההוא חדווה, וכלהו זמינין תמן, ובני נשא לא ידעין. אבל בעקו דב"נ, קב"ה זמין לגביה בלחודוי, ולא אודע לאבוהי ולאמיה, הה"ד בצר לי אקרא יי' ואל אלהי אשוע וגו'.

— 19 —
(רעיא מהימנא) אמר קב"ה, אנא ושכינתי שותפותא דנשמתא, ואבוי ואמיה שותפותא דגופא, דאבוי מזריע לובן, דעיינין, ודגרמין, וגידין, ומוחא. ואתתא שחור דעיינין, ושערא, ובשרא, ומשכא. ואוף הכי שמייא וארעא. וכל חיילין דלהון, אשתתפו ביצירתיה. מלאכין, מנהון יצר הטוב ויצר הרע למהוי מצוייר מתרווייהו. שמשא וסיהרא, לאנהרא ליה ביממא וליליא. חיון ובעירן ועופין ונונין, לאתפרנסא מנהון. כל אילנין וזרעין דארעא, לאתפרנסא מנהון.
מה עבד קב"ה, אעקר לאבוי ולאמיה מגנתא דעדן, ואייתי להו עמיה, למהוי עמיה בחדוה דבנוי, ולית חדוה כחדוה דפורקנא, דכתיב בה, ישמחו השמים ותגל הארץ ויאמרו בגוים יי' מלך. אז ירננו עצי היער מלפני יי' כי בא לשפוט את הארץ. (ע"כ רעיא מהימנא).

— 20 —
אהדר ההוא טולא דמלקדמין, ואזלא גו ביתא, כמו דיוקנא דב"נ. נפל על אנפוי ר' אבא. אמר רבי יוסי, אדכרנא דבהאי אתרא חמינא ליה לר' פנחס בן יאיר, יומא חד הוה קאים בהאי דוכתא, והוה אמר הכי, פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, באת י' זעירא.
בגין דתרין אלפין ביתין רשימין, אלפא ביתא דאתוון רברבן, ואלפא ביתא דאתוון זעירן. אתוון רברבן, אינון בעלמא דאתי. ואתוון זעירן, אינון בעלמא תתאה. י' זעירא, ברית קיימא קדישא. כיון דקני פנחס על ברית דא, אתוסף ביה י' זעירא, רזא דברית דא.
בההוא שעתא, אמר קב"ה, מה אעביד עם משה, ברית דא ממשה הוי, וכלה דיליה הוי. גנאי הוא למיהב ליה לאחרא, בלא דעתא ורעותא דמשה, לאו יאות הוא. שארי קב"ה ואמר למשה, משה, פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. א"ל משה, רבש"ע מהו. א"ל, אנת הוא דמסרת נפשך על ישראל דלא ישתצון מן עלמא בכמה זמנין, ואיהו השיב את חמתי מעל בני ישראל וגו'. אמר משה מה את בעי מני, הא כלא דידך.
א"ל, הא כלא דידך היא, אימא ליה דתשרי בגויה. אמר משה, הא בלבא שלים תהא לגביה. א"ל אימא אנת בפומך, וארים קלך, דאנת מסר ליה ברעותא, בלבא שלים. הה"ד, לכן אמור, את אימא ברעותא, הנני נותן לו את בריתי שלום. משה הוה אמר הנני נותן לו וגו', דאילו קב"ה, ה"ל למימר לכן אמור לו הנני נותן לו את בריתי שלום, אבל לא כתיב אלא לכן אמור. ואי תימא, דאתעברת מן משה. לא. אלא כבוצינא דא דאדליקו מינה, דא יהיב ואהני, ודא לא אתגרע מנה.
אתא ההוא טולא, ויתיב, ונשיק ליה. שמעו חד קלא דהוה אמר, פנון אתר, פנון אתר לר' פנחס בן יאיר, דאיהו גבייכו. דתנינן, דכל אתר דצדיקא אתחדש ביה מלי דאורייתא, כד איהו בההוא עלמא, פקיד לההוא אתר, ואתי ליה לגביה. וכ"ש כד שראן בגוויה צדיקייא אחרנין. לחדתא בההוא אתר, דאמרין מלי דאורייתא. כגוונא דא דהוה אתי ר' פנחס בן יאיר למפקד לאתריה, ואשכח אלין צדיקייא מחדתין מלין דאורייתא, ואתחדש כמלקדמין, ההוא מלה דר' פנחס בן יאיר קמיה.
א"ר אבא, יאות מלה דרבי פנחס בן יאיר, דהא לא כתיב לכן הנני נותן, אלא לכן אמור הנני נותן לו. וכי מלה דא הוה גניזא מחסידא דא תחות ידך, ולא הוית אמר. זכאה חולקנא, דזכינא למהוי בסיעתא דטולא קדישא הכא.

— 21 —
אוף הוא פתח ואמר, משמיה דר' פנחס כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה וגו', כמה יאות ליה לב"נ בעוד דבוצינא דליק ושריא על רישיה, לאשתדלא ולמעבד רעותא דמאריה. בגין דההוא נהורא דבוצינא, איהי כ"ח דשריא עליה. וע"ד כתיב, יגדל נא כח יי'. כח יי', דא הוא כח, דשריא על רישיהון דצדיקייא, וכל אינון דמשתדלין ברעותא דמאריהון. ועל דא תנינן, כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו.
ודאי אצטריך לאתערא כל שייפוי בחילא תקיף בגין דבאתערותא תקיף דאתקף, אתער ההוא כח קדישא עלאה, ואסתלק גו קודשא ואתבר חילא ותוקפא דסטרא אחרא. וע"ד בכחך, אצטריך למעבד רעותא דמארך.
כי אין מעשה וחשבון וגו', בגין דבההוא כח אית מעשה, אשתדלותא לאשתדלא בהאי עלמא דאקרי מעשה, עלמא דעובדא, למשלם סופא דמחשבה. וחשבון, דא הוא עלמא, דתליא בדבורא, דהא חשבון בדבורא תלייא. וע"ד, כל גימטריאות, ותקופין, ועבורין דעלמא, בסיהרא הוו. ודעת, דא איהו רזא דשית סטרין, דתליין במחשבה, ואקרון עלמא דההוא מחשבה. וחכמה, דכלא תלייא מניה.
וכל אלין כלילן בההוא כח, מה דלאו הכי בסטרא דשאול, דרגא דגיהנם. דהא כל ב"נ דלא אשתדל בהאי כ"ח, בהאי עלמא, לאעלאה ביה, במעשה וחשבון ודעת וחכמה, סופיה לאעלאה בשאול, דלית ביה מעשה וחשבון ודעת וחכמה. דהא סטרא אחרא, ארח שאול איהי, דכתיב, דרכי שאול ביתה. מאן דאתרפי מהאי כ"ח קדישא, אתקף ביה סטרא אחרא, דשאול ביתה.
אשר אתה הולך שמה, וכי כל בני עלמא אזלי לשאול. אין. אבל סלקין מיד, דכתיב, מוריד שאול ויעל. בר אינון חייבין, דלא הרהרו תשובה לעלמין, דנחתין ולא סלקין. ואפילו צדיקים גמורים נחתין תמן. אמאי נחתין. בגין דנטלין כמה חייבין מתמן, וסלקין לון לעילא. ומאן אינון. אינון דהרהרו בתשובה בהאי עלמא, ולא יכילו, ואסתלקו מן עלמא. וצדיקייא נחתין בגיניהון דחייבין גו שאול, ונטלין לון, וסלקין לון מן תמן.

— 22 —
אמר ר' יוסי, כתיב אחת לאחת למצא חשבון. חשבון דגימטרייאות דקיימן בסיהרא, באן דרגא דילה אינון. לא אתיב ליה. אמר, שמענא, ולא אדכרנא מלה. קם ההוא טולא, ובטש בעינוי דר' אבא, נפל על אנפוי מגו דחילו. עד דהוה נפל על אנפוי, נפל קרא בפומיה, דכתיב, עיניך ברכות בחשבון על שער בת רבים. ואלין עיינין דילה, פרפראות לגו חכמה עלאה, דאתמשכא מלעילא, ומגו חשבון ותקופין ועבורין אתמליין, ואתעבידו בריכות, דנפקו מימין, לכל סטרין, עד דאתפקדן לכל חושבן ועבורין דסיהרא דלבר, וככבין ומזלי למעבד חשבון, ודא איהו על שער בת רבים, דא איהי סיהרא דלבר.

— 23 —
א"ר אבא לר' יוסי, ההוא מרגלא קדישא דהוה תחות ידך, מגו סיעתא דחסידא קדישא דאיהו גבן, כמה שפיר איהו, ואהדרנא ביה. דהא ודאי לא אצטריך לאפקא אתתא, למשרי באתר אחרא, עד דבעלה יפקד לה ויהיב לה רשו למהך. ואודעין לבעלה בקדמיתא, ומפייסין ליה, דהוא יפקד לה, ויהיב לה רשו למיהך לההוא אתר. כך קב"ה פייס למשה, ועד דיהב ליה רשו, וא"ל אימא אנת, הנני נותן לו את בריתי שלום, למשרי בגוויה, ועד דיהב לה רשו למהך תמן, לא אזלת.
מנלן. מצדיקו של עולם, דיהיב לה רשו, למשרי גו צדיקי בהאי עלמא. ויתבא עמהון, ככלה גו קשוטהא. וצדיקא דעלמא חמי, וחדי בהאי. אבל בין דרועי דבעלה שכיבת, ואתהדרת למהוי בהדייהו, ותבת לבעלה. כד"א, בערב היא באה ובבקר היא שבה. בערב היא באה, לגבי בעלה. ובבקר היא שבה, לגבי צדיקייא דעלמא. וכלא ברשותא דבעלה.
ומשה כך אמר, הנני נותן לו את בריתי, כמה דצדיק דלעילא נותן, אוף אנא הנני נותן, מתנה למהדר מתנה איהי. ובגין ברית דא, רווח כהונה עלאה. ואי לא תהא בהדיה, לא אתקשר פנחס בדרגא דכהונה עלאה, דהא ברית דבקא איהו תדיר בימינא עלאה. וימינא עלאה דא, זמין למבני בי מקדשא, דאיהו ברית.

— 24 —
אמר רבי אבא, אדכרנא מלה חדא, דשמענא מבוצינא קדישא, דשמע משמיה דרבי אליעזר. יומא חד, אתא לקמיה חד חכים גוי, א"ל סבא סבא, תלת בעיין בעינא למתבע מנך. חד, דאתון אמרין דיתבני לכו בי מקדשא אחרא, והא לא הוו למבני אלא תרי זמנין, בית ראשון ובית שני, בית שלישי לא תשכח באורייתא, והא מה דהוה ליה למבני, כבר אתבנון, ולעולם לית ביה יתיר, דהא תרי בתי ישראל קרא לון קרא. וכתיב, גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון.
ותו, דאתון אמרין, דאתון קרבין למלכא עלאה, יתיר מכל שאר עמין, מאן דמתקריב למלכא, איהו חדי תדיר, בלא צערא, בלא דחילו, ובלא דחיקו. והא אתון בצערא ובדחקא וביגונא תדיר, יתיר מכל בני עלמא. ואנן לא אתקריב לן צערא ודחקא ויגונא כלל. אנן קריבין למלכא עלאה, ואתון רחיקין מניה, וע"ד אית לכו צערא ודחקא אבלא ויגונא, מה דלא אית לן.
ותו, דאתון לא אכלי נבלה וטרפה, בגין דתהוון בריאין, וגופא דלכון להוי בבריאותא. אנן אכלינן כל מה דבעינן, ואנן תקיפין בחילא בבריאותא, וכל שייפון דילן בקיומייהו. ואתון דלא אכלין, חלשין כלכו במרעין בישין, ובתבירו יתיר מכל שאר עמין. עמא דסני לכון אלהכון בכלא. סבא סבא, לא תימא לי מדי, דלא אשמעינך, ולא אקבל מנך. זקיף עינוי ר' אליעזר, ואשגח ביה, ואתעביד תלא דגרמי.
כיון דנח רוגזיה, אהדר רישיה ובכה, ואמר, יי' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ. כמה תקיף חילא דשמא קדישא, תקיפא בכל ארעא, וכמה חביבין מלי דאורייתא, דלית לך מלה זעירא דלא תשכח לה באורייתא, ולית מלה זעירא דאתיא באורייתא, דלא נפקת מפומיה דקב"ה. מלין אלין דשאל ההוא רשע, אנא שאלנא יומא חד לאליהו, ואמר דהא במתיבתא דרקיעא, אתסדרו קמיה דקב"ה, והכי הוא.
דכד נפקו ישראל ממצרים, בעא קב"ה למעבד לון בארעא, כמלאכין קדישין לעילא, ובעא למבני לון ביתא קדישא, ולנחתא ליה מגו שמי רקיעין, ולנטעא לון לישראל, נציבא קדישא, כגוונא דדיוקנא דלעילא. הה"ד תביאמו ותטעמו בהר נחלתך. באן אתר במכון לשבתך פעלת יי'. בההוא דפעלת אנת יי', ולא אחרא. מכון לשבתך פעלת יי', דא בית ראשון. מקדש יי' כוננו ידיך, דא בית שני. ותרווייהו, אומנותא דקב"ה אינון.
ומדארגיזו קמיה במדברא, מיתו, ואכנס לון קב"ה לבנייהו בארעא. וביתא אתבני על ידא דבר נש, ובגין כך לא אתקיים. ושלמה הוה ידע, דבגין דהאי עובדא דבר נש לא יתקיים, ועל דא אמר, אם יי' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו, דהא לית ליה ביה קיומא. ביומוי דעזרא, גרם חטאה, ואצטרכון אינון למבני, ולא הוה ביה קיומא. ועד כען, בניינא קדמאה דקב"ה, לא הוה בעלמא, ולזמנא דאתי כתיב, בונה ירושלם יי', איהו ולא אחרא. ובניינא דא אנן מחכאן, ולא בניינא דבר נש, דלית ביה קיומא כלל.
בית ראשון, ובית שני, יחית לון קודשא בריך הוא כחדא מלעילא. בית ראשון באתכסיא, ובית שני באתגליא. ההוא בית להוי באתגליא, דאתקרי בית שני, דיתחזי לכל עלמא אומנותא דקב"ה. חדוה שלים, ורעותא דלבא בכל קיומא.
ההוא בית ראשון באתכסיא, אסתלק לעילא, על גבוי דההוא דאתגליא. וכל עלמא יחמון, ענני יקר דסחרן על גבי דההוא דאתגלייא, ובגו דאינון עננין, הוי בית ראשון, בעובדא טמירא, דסליק עד רום יקר שמייא, ובניינא דא אנן מחכאן.
ועד כען, לא הוה בעלמא, דאפילו קרתא דירושלם לא ליהוי אומנותא דב"נ, דהא כתיב, ואני אהיה לה נאם יי' חומת אש סביב וגו'. אי לקרתא כתיב הכי, כל שכן ביתא, דאיהו דיורא דיליה. ועובדא דא, הוי אתחזי למהוי ברישא, כד נפקו ישראל ממצרים, ואסתלק עד לסוף יומין, בפורקנא בתראה.

— 25 —
שאלתא אחרא, דודאי אנן קרבין למלכא עלאה, יתיר מכל שאר עמין. ודאי הכי הוא, דישראל עבד לון קב"ה לבא דכל עלמא. והכי אינון ישראל בין שאר עמין, כלבא בין שייפין, כמה דשייפין לא יכלי למיקם בעלמא אפילו רגעא חדא בלא לבא, הכי עמין כלהו, לא יכלין למיקם בעלמא, בלא ישראל. ואוף הכי ירושלם בגו שאר ארעאן, כלבא בגו שייפין. ועל דא איהי באמצעיתא דכולי עלמא. כלבא גו שייפין.
וישראל מתנהגן גו שאר עמין, כגוונא דלבא גו שייפין. לבא איהי רכיך וחלש, ואיהו קיומא דכל שייפין, לא ידע מצערא ועקא ויגונא כלל אלא לבא, דביה קיומא, דביה סוכלתנו, שאר שייפין לא אתקריב בהו כלל, דהא לית בהו קיומא, ולא ידעין מדי. כל שאר שייפין לא קריבין למלכא, דאיהו חכמתא וסוכלתנו, דשריא במוחא, אלא לבא. ושאר שייפין, רחיקין מניה, ולא ידעין מניה כלל. כך ישראל, למלכא קדישא קריבין, ושאר עמין רחיקין מניה.

— 26 —
שאלתא אחרא, דישראל לא אכלי נבלות וטרפות, וטנופא ולכלוכא דשקצים ורמשים כשאר עמין, הכי הוא, דהא לבא דאיהו רכיך וחלש, ומלכא וקיומא דכל שאר שייפין, לא נטיל למזוניה, אלא ברירו וצחותא דכל דמא, ומזוניה נקי וברירא, ואיהו רכיך וחלש מכלא, ושאר פסולת אנח לכל שייפין, וכל שאר שייפין לא משגחין בהאי, אלא כל פסולת וביש דכלא נטלין, ואינון בתקיפו כמה דאתחזי לון.
ועל דא בכל שאר שייפין אית אבעבועין, שאת או ספחת, סגירו דצרעת. ללבא, לאו מכל הני כלום, אלא איהו נקי ברירא מכלא, לית ביה מומא כלל. כך קב"ה נטיל ליה לישראל דאיהו נקי וברירו דלית ביה מומא על דא כתיב, כלך יפה רעיתי ומום אין בך. אתא רבי יוסי, נשיק ידוי, אמר, אילו לא אתינא לעלמא, אלא למשמע דא, דיי.

— 27 —
ושם איש ישראל המכה וגו'. אמר ר' יצחק, האי קרא הכי הוה ליה למכתב, ושם איש ישראל אשר הכה פנחס, ולא המכה אשר הכה, לא נאמר אלא בארח סתים.
אלא הכי אמר ר' אלעזר, כיון דסלקיה קב"ה לפנחס לכהנא רבא, לא בעא לאדכרא ליה לפנחס בקטלנותא דבר נש. דהא לא אתחזי לכהנא רבא. עד לא סלקיה לכהנא רבא, אדכר ליה, ואמר וירא פנחס ויקח רמח וגו', וידקור את שניהם וגו'. כיון דסלקיה לכהנא רבא לא אדכר שמיה בקטלנותא, דלא אתחזי ליה, וחס עליה יקרא דקב"ה, דכהנא רבא לא אתחזי לאדכרא בקטלנותא. ושם האשה המוכה, אוף הכי.

— 28 —
רבי שמעון הוה אזיל מקפוטקיא ללוד, ור' יהודה אזיל עמיה, עד דהוו אזלי פגע בהו ר' פנחס בן יאיר, ותרין גוברין טוענין אבתריה. שכיך חמריה דר' פנחס. טעינו ליה, ולא אזיל. אמר ר' פנחס, שביקו ליה, דהא ריחא דאנפין חדתין קא ארח, או נסא אתעביד לן השתא. עד דאינון תמן, נפק ר' שמעון מבתר חד טנרא. נטל חמרא ואזיל, אמר ר' פנחס, ולא אמרית לכו, דהא ריחא דאנפין חדתין קא ארח.
נחת וגפיף ליה ר' פנחס, ובכה, אמר ליה, חמינא בחלמי, דאתיא שכינתא לגבי, ויהבת לי נבזבזן רברבן, וחדינא בה. השתא כמה דחמינא. אמר ר' שמעון, מקל פרסי דחמרך, ידענא דאנת הוא. השתא חדוה שלים. אמר ר' פנחס, נתיב בדוך חד, דמלי דאורייתא אצטריך צחותא. אשכחו עינא דמייא, ואילנא, יתבו.
אמר ר' פנחס, מסתכל הוינא דהא לתחיית המתים, בארחא אחרא יעביד לון קב"ה, ומה דהוה השתא קדמאה, ליהוי כדין בתראה. מנלן. מאינון עצמות, הנהו גרמין דאחיא לון קב"ה על ידי יחזקאל, דכתיב ותקרבו עצמות עצם אל עצמו בקדמיתא, ולבתר כתיב וראיתי והנה עליהם גידים ובשר עלה וגו'. ויקרם עליהם עור מלמעלה ורוח אין בהם. דהא מה דאפשיט בקדמיתא, ליהוי בתראה. בקדמיתא אפשיט מרוחא, ולבתר עור, ולבתר בשר, ולבתר עצמות.

— 29 —
אר"ש, בדא אקשן קדמאי, אבל גרמין אלין דאחיא קב"ה, נסין ואתין משניין, עבד בהו קב"ה. ת"ח מה כתיב, זכר נא כי כחומר עשיתני ואל עפר תשיבני. מה כתיב בתריה, הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני, עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני. זמין קב"ה, לבתר דיתבלי ב"נ בעפרא, ומטי זמנא דתחיית המתים, דההוא גרמא דישתאר. למעבד ליה כעסה דא, וכגבינה דחלב, ונביע דחלב, דהוא נביעו נקי מצוחצח בצחותא. יתערב ההוא גרמא ויתמחי כחלבא, ולבתר יקפיא ליה, ויתצייר בציורא כגבינה בקפיאותא, ולבתר יתמשך עליה עור ובשר ועצמות וגידים.
הה"ד הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני. התכתני לא כתיב, אלא תתיכני. הקפיתני לא כתיב, אלא תקפיאני. הלבשתני לא כתיב, אלא תלבישני. סוככתני לא כתיב, אלא תסוככני. כלהו לבתר זמנא משמע.
ולבתר מה כתיב, חיים וחסד עשית עמדי, דא רוחא דחיי. ואי תימא עשית עמדי כתיב, ולא כתיב תעשה. אלא הכי אמר, חיים וחסד עשית עמדי. בההוא עלמא שדית בי רוחא דחיים, אבל ופקודתך, דמטרוניתא דמלכא, שמרה רוחי, איהי נטרת לרוחי, בההוא עלמא. מאי ופקודתך, דאת זמין לפקדא לה בקדמיתא.
ורזא דמלה דא, כל נפשין דצדיקייא, גניזין וטמירין תחות כרסייא דמלכא, ואיהי נטרא לון, לאתבא לון לדוכתייהו, הה"ד ופקודתך שמרה רוחי. מאי ופקודתך. כד"א, פקודתו יקח אחר. פקודתך, דא מטרוניתא דמלכא, דכל רוחין אינון פקדונין בידהא, הה"ד בידך אפקיד רוחי וגו', ואיהי נטרא לון, בגין דא שמרה רוחי, ואיהי נטרת לה.
כגוונא דא אמר דוד, שמרה נפשי כי חסיד אני. שמרה: דא מטרוניתא דמלכא. דאיהי נטרא נפשי, בגין כי חסיד אני. ובכל אתר דכתיב סתם, דא מטרוניתא. כד"א, ויקרא אל משה. ויאמר אם שמע תשמע בקול יי' אלהיך.
בכה ר' פנחס, ואמר, ולאו אמרית לך דשכינתא יהבת לי נבזבזן ומתנן, זכאה חולקי דזכינא למחמי לך, ושמענא דא. א"ל, בההוא זמנא, תינח ההוא גרמא, שאר גרמין דישתכחון מה יתעביד מנהון. א"ל, כלהו יתכלילו בההוא נביעו דהאי גרמא, ויתכלילו בהדיה, ויתעביד כלא עסה חדא, ותמן יתצייר ציורא, כמה דאתמר. הה"ד, ועצמותיך יחליץ. מאי יחליץ. כד"א חלץ מהם. כלהו יתעברון מקיומייהו, ויתכלילו בהאי גרמא, למהוי עסה חדא. וכדין והיית כגן רוה וכמוצא מים וגו'.
(רעיא מהימנא) אמר רעיא מהימנא, ווי לון לבני נשא, דאינון אטימין לבא, סתימין עיינין, דלא ידעין דכד אתי ליליא, תרעין דגיהנם אתפתחו, דאיהי מרה. ועשנין דילה, דמתפשטין סלקין עד מוחא. וכמה חיילין דיצר הרע, מתפשטין בכל אברין דגופא. ותרעין דג"ע, דאיהו עיינין דלבא, מסתתמין ולא מתפתחין. דכל נהורין דעיינין, מלבא נפקין.

— 30 —
ותרעין דלבא, אינון עיינין מסתתמין, בגין דלא מסתכלין באלין מזיקין, דאינון לילית. ולא שלטין בנהורין דלבא, דאינון מלאכים דמתפשטין בכל אברים, כענפין דאילנא לכל סטרא. בההוא זמנא אינון כלהו נהורין סתימין בלבא, ומתכנשין לגביה, כיונים אל ארבותיהם. כנח ואתתיה, וכל מין ומין, דעאלו עמיה בתיבה.
ומזיקין דמתגברין על כל אברים דגופא, כמי טופנא דגברו עליה ט"ו אמה, בגין דחב בי"ה, ואסתלק י"ה מן גופא, ואשתאר אלם, בלא ראיה ושמיעה וריחא ודבור. ורזא דמלה, נאלמתי דומיה, דומי"ה: דו"ם י"ה. כההוא זמנא, חמש עשרה אמה, גברו מזיקין על גופא. ואינון ככסלא לעוגיא.
וכגוונא דנח, שלח את היונה בשליחותיה. אוף הכי שלח נשמתא באדם. רוחיה בשליחותיה. ובגין דא צריך ב"נ לפקדא לה במטרוניתא. הה"ד בידך אפקיד רוחי. ואם היא אסירא בחובוי דגופא, בידא דחיילין דיצר הרע, מה כתיב, בידך אפקיד רוחי פדית אותי יי' אל אמת.
ועוד בזמנא דאיהי חייבת, מה כתיב ברוחיה, יד ליד לא ינקה רע. דאזיל מיד ליד, במשריין דיצר הרע, דשריין עליה בחובין דיליה, וזרקין ליה מאתר לאתר. והאי איהו דאחזי גרמיה במדינה אחרת, או במלכו אחרא, ולזמנין באשפה, כפום חובוי. ואי איהו זכאה, כל משריין דיצר טוב כלהו, ופניהם וכנפיהם פרודות, לקבלה רוחיה, וסלקין ליה לעילא, לאתר דחיון דכרסייא, ותמן חזי, כמה חזיונות, דמיונות, ומראות דנבואה. ובגין דא אוקמוה רבנן, דחלום אחד מששים בנבואה.
ועוד שמרה נפשי כי חסיד אני, אלא הכי אוקמוה רבנן. ולא עם הארץ חסיד. דאורייתא אתיהיבת מימינא דקב"ה, דאיהו חסד. ובגין דא, מאן דאתעסק באורייתא, אתקרי חסיד. בגין דא, אמינא לקב"ה, שמרה נפשי, ולא תדון לה כעובדי אלין עמי הארצות, דאתמר בהו ולא עם הארץ חסיד. ואי תימא, כמה עמי הארצות אינון דעבדו חסד. אלא הכי אוקמוה, אי זהו חסיד, זה המתחסד עם קונו. כגון דוד דהוה מחבר. ומאי הוה מחבר. אורייתא דלעילא, הוה מחבר עם קב"ה. ובגין דא, שמרה נפשי כי חסיד אני.

— 31 —
וכד ב"נ מית, מה כתיב בה בהאי נפש בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך, והקיצות לתחיית המתים, היא תשיחך. דא לתחיית המתים שפיר, דיוקים ליה לב"נ, אבל לאגרא לנשמתא בעלמא דאתי, מאי הוי.
אלא קב"ה מלביש לה כקדמיתא בענני כבוד. כקדמיתא תיעול במראה, דאיהו כגוונא דגופא, כליל ברמ"ח איברים. אוף הכי תיעול במראה, כליל במאתים וארבעים ושמנה. נהירין דמתפרשן מההוא מראה. דאתמר ביה, ויאמר אם יהיה נביאכם יי' במראה אליו אתודע. ובלבושין דענני כבוד וראיתיה לזכור ברית עולם, דא אספקלריאה המאירה. בחלום אדבר בו, דא אספקלריאה דלא נהרא. כליל משס"ה נהירין, כחשבן ישנה. והיינו אני ישנה. חד בעלמא דין. וחד בעלמא דאתי. ואינון בעובדי ידוי דקב"ה.
ורזא דלהון, זה שמי לעולם. י"ה עם שמי, שלש מאות וחמשה וששים. ו"ה עם זכרי, מאתים ושמנה וארבעים. וכרוזין נחתין וסלקין קמיה, הבו יקר לדיוקנא דמלכא.
והיינו ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו. והוא דעבד ליה בתרין דיוקנין, בתרין פנים דאתמר עלה כי לא ראיתם כל תמונה. ועל שאר דיוקנין כתיב, תמונת כל וגו'. ותמונת יי' יביט. ותרי"ג מלאכין סלקין לה לנשמתא. באלין דיוקנין, כלהו ופניהם וכנפיהם פרודות, לקיים קרא דכתיב בהון ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי.
כגוונא דנפקו ממצרים, ואזלו בענני כבוד, ובכל ההוא יקר, כההוא גוונא תהא מפקנותא דנשמתא, מגופא דטפה סרוחה, למיזל לתרין גנים, דאתברי שמיא וארעא דלהון בשם יי'. ובגיניה אתמר, ישמחו השמים ותגל הארץ. בההוא זמנא יתקיים בב"נ ולא יכנף עוד מוריך, לגביך, בשתים יכסה פניו, אלא והיו עיניך רואות את מוריך. ומסטרא דאלין מראות, זכה מרע"ה, רבן של נביאים וחכמים. אמר בוצינא קדישא, אנת הוא דזכית בחייך, למה דיזכון צדיקיא בתר חייהון, זכאה חולקך.

— 32 —
ד"א שמרה נפשי כי חסיד אני, אמאי. כדי שאתחסד עם אנ"י. דאתמר ביה אנ"י וה"ו. ווי ליה למאן דאפריש אני מן הוא. דאתמר הוא עשנו ולא אנחנו. דכלא חד בלא פרודא. הה"ד, ראו עתה כי אני אני הוא אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל. אני ידו"ד, אני הוא ולא אחר. ודא אני מן אדנ"י. ידוד עמודא דאמצעיתא.
ובגין דידו"ד איהו לימינא דאיהי חסד, אמר, שמרה נפשי דאתחסד בך עם אני, ואיהו אדנ"י לגבורה. ובתפארת, אתחברן תרין שמהן יאהדונה"י. ורזא דמלה בחסד ובגבורה, ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה ובתפארת, דאתקרי ידו"ד איש מלחמה, מה כתיב שתים חוברות איש, תרתין שמהן מתחברן ביה כחדא. ושתים מכסות את גויותיהנה. תפארת אתקרי גוף, וגויתו כתרשיש יאההויה"ה.

— 33 —
הושע עבדך אתה אלהי שמח נפש עבדך תנה עזך לעבדך. תלת זמנין אתעביד דוד עבד בתהלה דא, לקבל ג' זמנין, דאוקמוה מארי מתניתין, דבעי ב"נ למהוי עבדא בצלותא. בברכאן קדמאין, כעבד דמסדר שבחוי קמי רביה. באמצעיות, כעבדא דבעי פרס מרביה. באחרונות, כעבד דמודה קדם רביה, בפרס דקביל מיניה, ואזיל ליה.
ותלת זמנין דבעי למעבד עבד, מסטרא דעבודה. דאוקמוה מארי מתניתין, דלית עבודה אלא תפלה. ותלת אבהן, אתקריאו עבדים מסטרהא, ע"ש שכינתא, דאיהי עבודת יי'. ואוף הכי משה עבד יי'. ובג"ד, כי לי בני ישראל עבדים. אבל לגבי אחרנין, כל ישראל בני מלכים הם, מסטרא דמלכות. ואיהי אמאי אתקריאת עבודה. כאורח דאתתא למיפלח לבעלה, ואורח בנין, למפלח לאבוהון.

— 34 —
ודוד, אתעביד עני, חסיד, ועבד. הה"ד, תפלה לדוד הטה אדני אזנך ענני כי עני ואביון אני. שמרה נפשי כי חסיד אני. הושע עבדך אתה אלהי הבוטח אליך. אתעביד עני לתרעא דמלכא, דאתמר בה, אדני שפתי תפתח. אדנ"י היכ"ל, אתעביד עני לתרעא דהיכלא דמלכא. ומה כתיב. הטה אדני אזנך ענני ודא שכינתא תתאה. דאיהו אזן לקבלא צלותין ולמשמע לון. כדכתיב, כי לא בזה ולא שקץ ענות עני ולא הסתיר פניו ממנו ובשועו אליו שמע.
דאיהו אתעביד עני ודל, מסטרא דאת ד' מן אחד, למשאל מן א"ח, דאיהו עמודא דאמצעיתא. לקיימא ביה, דלותי ולי יהושיע, דלא ימות משיח בן אפרים. ושאיל מניה בההוא תרעא, בגין ישראל העניים, לקיים בהו ואת עם עני תושיע.
ולבתר שאיל בגין כהנייא, דיחזור עבודה למקומה, ואתעביד עבד. ולבתר דיהיב לון אורייתא מסטרא דחסד, למעבד גמול עם דלי"ת מן אורייתא, ובגין דא אתעביד חסיד. כד מטא לג' ספיראן עלאין, פתח ואמר יי' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני.
שלמה אמר, הא בינה איהי דמשה, אשאל בחכמה עלאה, דאיהי לעיל מדרגיה. מה כתיב, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. והא כתיב ויי' נתן חכמה לשלמה. חכמה זעירא. ובעא לסלקא מתתא לעילא, דאתרחיקת מניה. בגין דאפילו לבינה לית בר נש בעלמא דיכיל לסלקא, בר ממשה, כ"ש לעילא מניה, דאיהו חכמה עלאה, מסטרא דילה חכם עדיף מנביא. ואע"ג דאוקמוה בארח דרשא, על פרה אדומה. שבעים פנים לתורה.

— 35 —
ר' אלעזר, קום לחדשא מלין קמי שכינתא, די תהא עזר לאביך, דשמא גרים, עזר אל, אל מימינא, עזר משמאלא. הה"ד, אעשה לו עזר כנגדו. במאי. בזרע שפיר, דאיהו הפך עזר.
ויקום ר' יוסי עמך, דאיהו כרסייא שלימתא למאריה, דהכי סליק יוסי, לחשבון הכס"א, אלהים בחושבן. ויקום עמיה ר' יהודה, דביה הו"ד, וביה י"ה, ובי ידוד ד', ד' חיון. ופניהם וכנפיהם פרודות, כלהו, לקבלא ליה. ומניה דוד, דהודה לקב"ה, דרגא בהודאות דאיהו מצד הוד. ויקום עמיה ר' אלעאי, בגי' יב"ק, בקי בהלכתא.
ויקום עמיה ר' יודאי, דחושבניה א"ל. כגון מיכאל, מלאכין רשימין באל. כגון יש לאל ידי. ורזא דאל, א' דמות אדם. ל' תלת חיון, דאינון ד' אנפין לכל חד, דרמיזין תלת יודין, העולים ל'. ואינון בראשי תלת אזכרות, דאינון יי' מלך, יי' מלך, יי' ימלוך לעולם ועד. ויקום ר' אבא עמהון, דאיהו חושבניה ד', ד' חיון.
רבי שמעון איהו כאילנא, ור' אלעזר בריה, וחברוי, דאינון חמשה דאדכרנא, כענפין דאילנא רברבין דדמיין לדרועין ושוקין.

— 36 —
קום ר"ש, ויתחדשון מלין מפומך, בהאי קרא דמלקדמין. למנצח, תמן נצח, נגון צח. וביה אתקרי ידוד מארי נצחן קרבין, לגבי אומין עכו"ם דעלמא, ורחמין ודינא לישראל. ורזא דמלה, ובאבוד רשעים רנה. מ"ל, שבעין שמהן אית ליה, ועם נצח והוד, ע"ב, כחושבן חס"ד, ורזא דמלה, נעימות בימינך נצח.
הוד, ביה הודו ליי'. צדיק, ביה רננו צדיקים בידוד. וביה רנו ליעקב שמחה. תפארת, ביה הללו אל. הללויה, הללו יה. דתמן ידו"ד. בנגון ובזמר, חסד וגבורה. בשיר ובברכה, חכמה ובינה. באשרי, כתר. בתהלה, מלכות.
מזמור, ביה ר"ז, וביה מו"ם. מסטרא דזמר דאורייתא וזמר דצלותא. זמר מסטרא אחרא, איהי מו"ם ז"ר. זמרא בביתא, חרבא בביתא. נדה שפחה בת עכו"ם זונה. ודא אתוון מזמו"ר. נגו"ן, תמן ג"ן. הכי שפירו דנגונא, ביה הלל. כגון ליל שמורים הוא ליי' להוציאם מארץ מצרים. אשרי דביה שרי עלמא משבחין, אשרי העם שככה לו. בברכה, אברכה את ה' בכל עת. בתהלה, תמיד תהלתו בפי.
על שושן עדות, דא הוד. דאיהו שושן, סומק שליט על חוור, דנצח שליט איהו חוור על סומק. מאי עדות. דא צדיק. איהו ברית, דאיהו אחיד לשמיא וארעא. הה"ד העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ. מאי מכתם. מ"ך ת"ם מך, איהו צדיק. תם, עמודא דאמצעיתא, דרגא דיעקב. איש תם. גוף וברית חשבינן חד. ללמד, חסד וגבורה, דמתמן אורייתא אתיהיבת, ללמוד וללמד.
א"ל שפיר קאמרת, אבל למנצח על השמינית, דלא תזוז נצח מן הוד, דאיהי ספירה ח', אמר למנצח על השמינית. אמר בוצינא קדישא, אי הכי, בינה דרגא דילך, ואמאי אוקמוה ונתן ההוד למשה, שנאמר ונתתה מהודך עליו.
א"ל, שפיר קא שאלת. ה' סלקא באת י', חמש זמנין עשר, לחמשין תרעין דבינה, ואתפשטותא דלהון מחסד עד הוד, הן חמש, עשרה בכל ספירה, אינון חמשין. ובגין דא, מבינה עד הוד, כלא אתפשטותא חדא. לבתר אתא צדיק, ונטיל כל חמשין תרעין בלחודוי, למהוי שקיל לכל חמש, ואתקרי כל, דנטיל כל חמשין תרעין. ואוף הכי כלה, נטילת להו כלהו. אמר, כען ודאי אתיישב מלה על בורייה.
ועוד למנצח, תמן מ"ל עם נצח. ודא מ"ל מן חשמ"ל. מן ח"ש, הוד ונצח, אינון לקביל תרין שפוון. ובג"ד אתקריאו שפוון, חיון אשא ממללא. ובחגיגה עד היכן מעשה מרכבה, ואוקמוה מן וארא עד חשמל. דמסטרא דגבורה אתקריאו חיון אשא. ונהר דנפיק מזיען דלהון, יסוד. כלהו תלת אינון מרכבה לתפארת, אדם.
מעשה מרכבה, דא מלכות. ובתלת אלין, איהו חכמה ובינה ודעת. ובג"ד אוקמוה מארי מתניתין, דאין דורשין במעשה מרכבה ביחיד, אא"כ הוא חכם ומבין מדעתו.

— 37 —
ואית מרכבה לתתא מזעיר אנפין, דאיהו מט"טרון. אדם הקטן. דבמרכבה דיליה דאיהו פרדס, רדיפי מיא דאורייתא, דנפיק מגו פרדס דיליה, לתלת מארבע, דאתמר עלייהו, ארבעה נכנסו לפרדס. והא אתמר.
דאיהו צפרא דחזא רבה בר בר חנה, לכיף ימא דאורייתא, דימא מטי עד קורסולוי. ורישיה מטי עד צית שמיא, ולא אכשילו תלת ביה, משום דנפישי מיא דיליה, אלא משום דרדיפי מיא ואוקמוה.
אבג כליל לון דסלקין לשית, לקבל אתוון מטטרו"ן. רביעאה ד', קול דממה דקה, דתמן אתי מלכא. ואיהו אדם לשבת על הכסא.
א י"י, מים עליונים, ומים תחתונים. דלית בינייהו אלא כמלא נימא, דאיהו ו', נטוי בינייהו, ברקיע דאיהו מבדיל בין מים למים, דיהא הבדלה בין נוקבא לדכורא. בג"ד ויהי מבדיל ורזא דמלה, יאהדונהי. מים עליונים זכרים י' עלאה, מים תחתונים נקבות, י' תתאה. שית אתוון בינייהו, כחושבן ו', דא מטטרון, דאיהו בין א'.
ועוד, יוד נקודה. ו' גלגל. ולית תנועה בגלגל בשית סטרין כחושבן ו', אלא בההיא נקודה. וההוא נקודה איהו יחודא דכלא, ואסהידת על ההוא יחיד, דלית ליה שני, דאוקמוה עליה רבנן, שצריך ליחדו כדי שתמליכהו על השמים ועל הארץ, ועל ד' רוחות עלמא. ב', שמים וארץ. ג', עמודא סביל לון. ד', ארבע חיון. ה' כרסייא. ו', שית דרגין לכרסייא. ועוד, א ב ג ד ה ו ז ח ט: אדם. י' ייחוד דיליה, מלכות, עשיראה דאדם. תשע, איהו לקבל תשע אתוון. זכאין אינון ישראל, דידעין רזא דמאריהון.

— 38 —
ד"א, צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי. ר' יהודה אמר, בקרבנא אית עשן, ואית ריח, ואית ריח ניחח, עשן איהו מסטרא דדינא, הה"ד, כי אז יעשן אף יי'. עלה עשן באפו ואש מפיו תאכל. ריח ניחחי, רחמי. וריח אפך כתפוחים.
אמר רעיא מהימנא, והא תרווייהו עשן וריח, אינון באף, וקראין סהדין. חד, עלה עשן באפו. ותניינא, וריח אפך כתפוחים. ואמאי אתקרי חד עשן דינא ותניינא רחמי. אלא, בחוטמא אית תרין חלונין, ואתמר בשמאלא, עלה עשן באפו, מאי עלה. אלא מלבא דאיהו בשמאלא, לקבל גבור. מימינא נחית רוחא לגביה, לקררא ליה, ולשככא רוגזיה, מסטרא דחסד, דתמן מוחא. חכמה לימינא, הרוצה להחכים ידרים. בינה בלבא, כלפי שמאלא, הרוצה להעשיר יצפין. ובג"ד עלה עשן באפו, מן בינה לגבי חכמה, דאיהי לימינא, ומקבל ליה בחדוה, בנגונא דליואי.
והאי עשן לא סליק, אלא ע"י אש, דאדליק בעצים, דאינון אברים מליין פקודין, עצי עולה. מארי תורה, אורייתא דאיהי אדליקת בהון, אש בתוקפא דגבורה, ועלה עשן בהון. בבינה עשן המערכה.
ומדסליקת לאף, אתקרי קטרת, הה"ד, ישימו קטורה באפך. ולית דבטיל מותנא בעלמא, כקטרת, דאיהו קשורא דדינא ברחמי, עם ריח ניחוח באף. תרגום דקשר קטירו. א"ר יהודה, זכאה חולקנא דרווחנא מלין סתימין באתגלייא. עוד אמר בוצינא קדישא, דבתר דצלותא איהי כקרבנא, מאן דיימא פטום הקטרת, בתר תהלה לדוד, בטיל מותנא מביתא.

— 39 —
אמר רעיא מהימנא, כען בעי למנדע, איך אתקינו צלותין לקבל קרבנין. אלא תלת צלותין, לקבל את הכבש האחד תעשה בבקר, דא צלותא דשחרית, דאתמר בה, וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני יי'. ואוקמוה רבנן, דלית עמידה אלא צלותא. ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, לקבל צלותא דמנחה, דתקין לה יצחק. הה"ד, ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב. ולית שיחה, אלא צלותא. צלותא דערבית, לקבל אמורין ופדרין דמתאכלין כל הלילה. הה"ד, ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש. ולית פגיעה, אלא צלותא.
אדהכי דאנן באתר דא, אמאי כתיב ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא, וכי לא הוו ליה כרים וכסתות למשכב. אלא הואיל ואתא חתן לגבי כלה, אע"ג דלא הוה ארחוי למשכב אלא בכרים וכסתות, ואיהי יהיבת ליה אבנים למשכב, יקבל כלא ברעותא דלבא, והא אתמר. ואוף הכי אתמר בחבורא קדמאה. מ"ד ויאמר יעקב כאשר ראם, אר"ש תיב. ואימא קרא. (ע"כ רעיא מהימנא)
אמר רבי פנחס, מסתכל הוינא, שמירה בלב איהו ודאי, וע"ד שמור בלב, ולאו באתר אחרא. זכירה בזכר, במוחא, דרכיב ושליט על הלב. ולית זכירה אלא במוחא. וע"ד זכור לזכר ושמור לנקבה. מוחא דאיהו דכורא, רכיב ושליט על הלב. לב שליט ורכיב על הכבד. כבד סמא"ל ונחש דא בדא, ואיהו חד. יותרת הכבד וכבד. וע"ד בקורבנא, יותרת הכבד, דא נחש. כבד מיכלא דדכורא, רזא דסמא"ל.
אמר ר"ש, ודאי כך הוא, ויאות הוא. וברירא דמלה, ורזא וסתרין דקרבן, הכי הוא. כבד נטיל בקדמיתא, הוא ויותרת דיליה, סמא"ל ובת זוגו. וכל אינון ערקין דכבדא. חיילין ומשריין דלהון. ונטילו דלהון, דאכלין חלבין שמנינו דקרבנא. הה"ד, ואת החלב אשר עליהם. וכדין קריב כלא לגבי לב.
ולב לא נטיל מכלא. אלא ודוי דאתעביד ביה, וסליק בההוא תננא וצלותא דאתעביד עליה דקרבנא. לב קריב לגבי מוחא, רעותא דיחודא דכהנא ביה, וחדוותא דליואי. מוחא דא, נהורא דאתיא ממוחא עלאה. מוחא קריב לגביה טמיר מכלא, דלא אתידע כלל. וכלא אתקשר דא בדא. ומוחא קריב נחת רוח דכלא.
ערקין דכבדא, אלין אישים, וכל אינון חייליהון. כבד, כמה דאתמר. יותרת נקבה, נוקבא דיליה. אמאי יותרת. דלא אתחברת בדכורא. אלא כד אשארת לה שעתא, לבתר דעבדת נאופהא, ושבקא ליה. תו, יותרת נקבה, דכד בעיא לאתחברא בב"נ, אתעבידת לגביה שיורין, דלא אתחשבת כלל. לבתר איהי אתקרבת זעיר זעיר לגביה, עד דאתעבידא ליה חבורא חדא. ומאלין ערקין דכבדא, מתפשטן אחרן זעירין, לכמה זיינין, וכלא נטלין אמורין ופדרין. וכלהו כלילן בכבד.
לב דאיהו עקרא בקדושה, נטיל ומקריב למוחא כמה דאתמר. לב שריא על תרין כוליין, ואינון תרין כרובין. יהבין עיטא. ואינון רחיקין קריבין, ימינא ושמאלא. וכלהו נטלין ואכלין כל חד כדקא יאות, עד דאתקשר כלא כחדא.
זבחי אלהים רוח נשברה, דא מתקריב ללב, רוח נשברה, ודוי וצלותא. דהא ודאי והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. וכבד מקריב ליה לגביה לב, דאיהו סניגורא עליה, וכלא קשורא כחדא בקורבנא.
מן כבד, נפקין כל מרעין, וכל מכתשין, לכל שייפי גופא, וביה שריין. לב, איהו זכיך מכלא. מניה נפקין כל טב, וכל בריאותא דשייפין כלהו, וכל תוקפא, וכל חדוה, וכל שלימו דאצטריך לכל שייפין.

— 40 —
(רעיא מהימנא) אמר רעיא מהימנא, לית קרבנין, אלא לרחקא סטרין מסאבין, ולקרבא דרגין קדישין. ואתמר בחבורא קדמאה, דלהון, ערקין דכבדא, אית מנהון רברבין, אית מנהון רברבין וזעירין, ומתפשטין מנהון לכמה סטרין. ואלין נטלין אברין ואמורין ופדרין דמתאכלין כל הלילה, דהא קרבן כלא ליי'.
אמר בוצינא קדישא, רעיא מהימנא, והלא אמרת לעיל דקרבנין דקב"ה לאו אינון אלא לקרבא י' בה' ו' בה'. אלא, אע"ג דכל קרבנין צריכין לקרב קמיה, איהו פליג לכל משריין, מאכלין דקרבנין, לכל חד כדקא חזי ליה, לשכליים, מזוני דאורייתא, ומשתייא דיינא ומיא דאורייתא. לטבעיים, דאינון שדים דאינון כבני אדם, יהיב לון אלין מאכלין טבעיים, דנחית אשא דלהון, למיכל לון.
כמה דאוקמוה רבנן, אי זכו, הוה נחית כמו אריה דאשא למיכל קרבנין. ואי לא, הוה נחית תמן כמין כלבא דאשא. ואוף הכי כד מית ב"נ, אי זכי, נחית בדמות אריה, לקבלא נפשיה. ואי לאו בדמות כלב, דאמר דוד עליה, הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי.
ובגין לשיזבא קב"ה גופיהון דישראל מנהון ונפשהון. מני, לקרב קרבנין דבעירן וגופן באתרייהו, לקיים אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים. אבל קב"ה, לא נטיל אלא רעותא דלבא, ותבירו דיליה. הה"ד, זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. כגוונא דכלי חרס, דאתמר בהון נשברו נטהרו.
כהנא מוחא. לוי לבא. גופא ישראל. ואתמר בהון, כהנים בעבודתם, ולוים בדוכנם, וישראל במעמדם. ואי כבד בעי לקרבא לגבי דלבא, חלביה דאינון מסאבין, איהו לא נטיל. אלא שמנונו דחלב טהור. כגוונא דאית בגופא, חלב טהור וחלב טמא, דם צליל בלא פסולת, ודם עכור בפסולת. וערקין דלבא, חיילין קדישין. וערקין דכבד, חיילין מסאבין. אוף הכי אינון משריין דיצר הרע, ומשריין דיצר הטוב, אלין ממנן על ערקין דלבא, ואלין ממנן על ערקין דכבדא. אוף הכי תרי אומי, ישראל, ואומין דעלמא עכו"ם.
אמר ליה רעיא מהימנא, שפיר קא אמרת בכלא, אבל אפילו ישראל לאו כלהו שוין, דאית בהון בני מלכות, מסטרא דמלכות קדישא, כלילא מעשר ספיראן, ומכל הוויין וכנויין. ואית מנהון עבדין, מסטרא דעבד, דאיהו עבדו זקן ביתו. ואית מנהון כבעירן, ואתמר בהון, ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם. ואינון דדמיין לענא, קב"ה מני לקרבא בעירן באתרייהו, לכפרא עלייהו. ואינון דדמיין למלאכין, קרבנין דלהון אינון עובדין טבין, דממנן עלייהו מלאכים, דמקריבין לקב"ה באתרייהו.
ואינון דהוו בנין לידוד, הה"ד בנים אתם ליי' אלהיכם. בחובין דלהון מתפרדי אתוון, ותקונא דלהון הוא אורייתא, דאיהו שם ידוד, לקרבא אתוון, י' בה', ו' בה', בקרבנא דלהון.
הרי בכל קרבנין, בין דבעירי, בין דמלאכין דממנן על פקודין, בין במלכותא, בין בשמיה. כלא צריך לקרבא לקודשא בריך הוא באתוון קדישין. ואיהו רכיב בארבע חיון דמלאכים. ואיהו רכיב בארבע יסודין, דמנהון אתבריאו ארבע חיון טבעיים. ואיהו הוא דמקרב מיא באשא, ורוחא בעפרא. הה"ד, עושה שלום במרומיו. ואוף הכי הוא מקרב מיכאל דאיהו מים שכליים, עם גבריאל. דהוא אש שכלי. ואיהו מקרב אוריאל, דאיהו אויר. דהיינו רוח שכלי. עם רפאל, דאיהו אפר, דהיינו עפר שכלית. דמיד דאסתלק קב"ה מבינייהו, לית בהון חילא.
ואי תימא, הא כתיב בכל קרבנין לידו"ד, ואיך אמרנא דאית פרודא באתוון. אלא האי אתמר, בדרגין דאתבריאו ואתקריאו בשמיה. ולא דאינון איהו ממש. הה"ד, כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. דאית אתוון דידו"ד באצילות, דלית בהון פרודא והפסקה, דאינון כמבועין לגבייהו, דאשקיין לאילנין. ובגין אלין דאתבריאו, אדמיין י' לרישא, ו' לגופא, ה' ה' לעשר אצבען.
אבל עלות העלות על כלא, דאתקרי ידו"ד, אתמר ביה, ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש. ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו. אני יי' לא שניתי. לא מטי ביה חובין לאפרשא אתווי, י' מה', ו' מה', דלית ביה פרודא. ועליה אתמר, לא יגורך רע. איהו שליט על כלא, ולית מאן דשליט ביה. איהו תפיס בכלא, ולית מאן דתפיס ביה. ואיהו לא אתקרי ידו"ד, ובכל שמהן, אלא באתפשטות נהוריה עלייהו. וכד אסתליק מנייהו, לית ליה מגרמיה שם כלל מנהון. עמוק עמוק מי ימצאנו.
לית נהורא יכיל לאסתכלא ביה, דלא אתחשכת. אפילו כתר עליון, דאיהו נהוריה תקיף על כל דרגין, ועל כל חילי שמיא, עלאין ותתאין, אתמר עליה, ישת חשך סתרו. ועל חכמה ובינה, ענן וערפל סביביו. כ"ש שאר ספיראן. כ"ש חיון. כ"ש יסודין, דאינון מתים. איהו סובב על כל עלמין, ולית סובב לון לכל סטרא, עילא ותתא, ולארבע סטרין, בר מניה. ולית מאן דנפיק מרשותיה לבר. איהו ממלא כל עלמין. ולית אוחרא ממלא לון.
איהו מחיה לון ולית עליה אלהא אחרא, למיהב ליה חיין. הה"ד, ואתה מחיה את כולם. ובגיניה אמר דניאל, וכל דארי ארעא כלא חשיבין וכמצבייה עביד בחיל שמיא. איהו מקשר ומיחד זינא לזיניה, עילא ותתא. ולית קורבא להו בד' יסודין, אלא קב"ה כד איהו בינייהו.
מיד דחבו, אלין דאתקריאו בנים אתם לידוד אלקיכם, אסתלק מן אתוון, אשתארו בפרודא. ומאי תקוניה, לקרבא אתוון בקב"ה, י' בה', ו' בה'. אוף הכי אינון עבדין דיליה, מסטרא דחיון. בחובין דלהון גרמו ליה, לאסתלקא מנהון. מאי תקנתא דלהון. לנחתא קב"ה עלייהו, לקרבא לון. אוף הכי אינון דהוו מארבע יסודין, דאינון עאנא דקב"ה, דגרמו לסלקא קב"ה מינייהו. מאי תקנה. לקרבא לון לקב"ה.
ובגין דא בכלהו מני, קרבן לידוד, את קרבני לחמי לאשי. אוף את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. וכתיב שתי תורים או שני בני יונה, כל זינא אזיל לזיניה. וקב"ה מקרב כלא באתר דא, איהו עלת על כלא, דלית אלהא בר מניה. ולית מאן דיכיל לקרבא חילין, בר מניה.
אבל חילין דאומין עעכו"ם, אינון מסטרא דפרודא. ווי למאן דגרים בחובוי, לאעלא אתוון וחיון ויסודין. דמיד אסתלק קב"ה מישראל. וייעלון אומין עעכו"ם בינייהו. לית לון קריבות בקודשא בריך הוא, דלית קורבנין בחוצה לארץ. ובג"ד אוקמוה רבנן, הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. בההוא זמנא דאמר מלין אלין, נחתו כל אתוון קדישין, וחיון קדישין, וד' יסודין, לגביה, ובריכו ליה ואמרו, על ידך רעיא מהימנא, נחית עלן קב"ה, ומתקרבין זינא לזיניה, בריך אנת לקב"ה, בארבע יסודין. כען אתבריר כלא על בורייה. (ע"כ רעיא מהימנא)

— 41 —
פתח ואמר, בטח ביי' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה. בטח ביי', כדקא יאות. ועשה טוב, תקונא דברית קדישא. דתהא מתקן ליה, ונטיר ליה כדקא יאות. ואי תעביד דא, אנת תהא הכא בארעא, ויתזן מנך, ויתפרנס מנך, ההיא אמונה דלעילא.
ותו, תתענג על יי' ויתן לך משאלות לבך. כל דא אתתקנת בתקונא דברית. כיון דאתקנת ברית, אתקן כלא. פנחס בגין דקני על ברית דא, זכה לכלא. ולא עוד אלא דאגין על כל ישראל, וביה אתקיים והתענג על יי'. דהא סליק ואתקשר לעילא, באור קדמאה דברא קב"ה, וגניז ליה. בההוא אור דאתהני אברהם מניה, ואהרן כהנא אתקשר ביה.
לבתר דאסתלק לכהנא רבא, לא אדכר ליה קטלנותא דזמרי, ולא יאות בגין דלא יתאחד כלל בענפוי דסטרא אחרא, ולא אתחזי לאדכרא עליה. דכל מאן דקטיל, ענפין דסטרא אחרא אית ביה. ופנחס הא מתאחיד בימינא, ולית ליה חולק בסטרא אחרא כלל, ועל דא לא אדכר הכא. מה דאתחזי שבחא, איהו גנאי ליה, ונחיתו מדרגא עלאה דאתאחיד ביה. וע"ד כתיב המוכה אשר הוכה סתם, ושם האשה המוכה, ולא אדכר על ידא דמאן.
א"ר פנחס, זכאה דרא דשמעין מילך באורייתא, וזכאה חולקי דזכינא לכך. אמר רבי שמעון, זכאה דרא, דאנת וחסידותך אשתכח בגוויה. עד דהוו יתבין ומפייסין דא לדא, אתא רבי אלעזר בריה דר"ש, ואשכח לון תמן. א"ר פנחס, ודאי דכתיב ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה. א"ל ר"ש, אלעזר ברי, תיב ברי, ואימא קרא. יתיב רבי אלעזר.

— 42 —
פתח ואמר, ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים. מאי ויפגעו בו. אלא אית פגיעה לטב. ואית פגיעה לביש. ואית פגיעה לצלותא. אלא בשעתא דהוה אזיל לחרן, מה כתיב. ויפגע במקום, צלותא דערבית הוה דצלי בההוא מקום. כד"א, הנה מקום אתי. וצלותא דערבית בההוא אתר אתחזי.
תו ויפגע במקום, מלי פיוסין איהו. דאתא שמשא קדישא לגבי סיהרא, בעלה לגבי אתתא. מכאן דלא יאות לבעל למיתי לגבי אתתא, אי לא הוי במלי פיוסין לפייסא לה. דכתיב ויפגע במקום, ולבתר וילן שם. כד הוה אתי יעקב מחרן, מה כתיב, ויפגעו בו, שדרת היא לפייסא ליה, למיתי לגבה.
ויאמר יעקב כאשר ראם. מאי כאשר ראם. אלין מלאכין דיום, ומלאכין דלילה הוו, ואתכסיאו מניה, ולבתר אתגליין ליה. וע"ד כאשר ראם, כתיב מחנה אלהים זה. מהכא דהוו אלין דיממא, ואלין דליליא. אינון דליליא כתיב בהו, מחנה אלהים, ואינון דיממא, כתיב בהו, זה. וע"ד ויקרא שם המקום ההוא מחנים. תרין משריין. והשתא משריין קדישין חמינא הכא. זכאה ארחי דאתינא הכא.

— 43 —
(רעיא מהימנא) אלא פגיעה איהי פיוסא, דכד ייתי חתן לגבי כלה, לית ארח לחתן לייחדא בכלה, אלא בפיוסא. ולבתר יעבד עמה לינה. והיינו כי בא השמש.
אמר רעיא מהימנא, אי הכי מאי ניהו כי בא השמש דהא ארח דרשא אוקמוה, לשון כבייה, והיינו כי בא השמש. אלא מהכא אוליפנא, מאן דמייחד באתתיה, צריך בליליא למכבי שרגא, וביממא לאו ארח דרבנן לשמש מטתן, אלא בלילה, ארח צנעא. ובגין דא, מתי אתעביד לינה. כי בא השמש, דאתפני שמשא מעלמא.
ובגין דא, אוף הכי דצריך לאתכסייא מן שמשא, והכי צריך לאתכסייא מאלין מלאכין, דאינון מיצר הטוב מימינא, בכמה משריין. ומיצר הרע, דאזיל לשמאלא בכמה משריין. ובגין דא, בתר דאתא צפרא, אמר כאשר ראם. ומסטרא דיעקב דהוה איש תם, לא הוה עמיה אלא חיילין דמלכא ומטרוניתא. ובגין דא ויקרא שם המקום ההוא מחנים. אינון מלאכין דיממא כתיב. כאשר ראם מחנה אלהים זה. וכד אתו מלאכים דליליא, דאתכנשו בהדיה, לנטרא ליה אמר ויקרא שם המקום ההוא מחנים.
בגין דצלותא איהי כלה, הה"ד אתי מלבנון כלה אתי וגו'. אתקרי הכא אתי. ובאורייתא דבכתב אתמר עלה, הנה מקום אתי. ובגין דאיהי אתקריאת מקום בעלמא דין, אתמר בה ויפגע במקום וילן שם.
ובג"ד איהי אמרת, מי יתנני במדבר מלון אורחים. דהות רשו בפני עצמה, ולאו עם אינון דקבעין לה חובה עמהון, בלא חתן דילה. ובכל שעתא דב"נ מצלי, קב"ה אקדים ונטר לה. ורזא דמלה, והאיש משתאה לה. ולית איש, אלא קב"ה. הה"ד יי' איש מלחמה. ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת, כגון ויצא כברק חצו.
ואי תימרון, דהא אוקמוה רבנן, לעשרה קדמא שכינתא ואתיא, לאחד עד דיתיב. לעשרה דהיא י' קדמה ה'. לאחד דאיהו ו', עד דיתיב, לא אתיא לגביה ה' תניינא. ורזא דמלה, דבאתר דלית תמן י"ה, לא אתיא תמן ה'. ומאן דבעי ליחדא אתוון, צריך בתחנה ובתחנוני. ובג"ד, ואתחנן אל יי', באדנ"י לשכינתא בתחנונים. ולקב"ה ברחמי, עד הכא.

— 44 —
את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. דאיהו רזא דכבשי דרחמנא, דאוקמוה עלייהו רבנן, גבי כבשי דרחמנא למה לך. אלא מלין דיהון תחות כבשוני דעלמא, יהון מכוסין תחות לבושך. מה לבוש איהו מכסה על גופא, אוף הכי צריך לכסאה רזין דאורייתא. כ"ש רזין דקרבנין, דאינון כגוונא דקריבו דאתתא לגבי בעלה.
ומה קריבו דתרווייהו צריך באתכסיא. אוף הכי צריך קרבן לכסאה לון, מבני עריין רשיעייא חצופין, דלית לון בשת פנים ולא ענוה. וכמה מיני ממזרין אינון, בני עריות, בני נדה, דנד ה' מנה, ואשתכח באתרה. שפחה בת אל נכר זונה. והאי איהו רזא, תחת שלש רגזה ארץ וגו', תחת עבד כי ימלוך ונבל כי ישבע לחם ושפחה כי תירש גבירתה. דנד ה' מאתראה, דאיהי מטרוניתא, יצה"ט. ועאלא באתרהא שפחה יצה"ר.
ורזא דמלה, כנגע נראה לי בבית, היינו דם טמא דנדה. ומה התם והסגירו הכהן שבעת ימים. אוף הכי שבעת ימים תהיה בנדתה. זכאין אינון אברים דמתקדשי בשעת תשמיש, דאינון עצי העולה, דאחידן בהון אשין קדישין, שם ידוד דאחיד באשין דלהון. ובג"ד באורים כבדו יי' ע"כ כבשי דרחמנא, היינו את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים.
שלימו דקרא, ועשירית האיפה סלת. זכאה איהו מאן דאנגיד ממוחיה, טפה סלת נקיה בלא פסולת. ואיהי רמיזא באת י' מן אדנ"י, כלילא בעשר ספיראן. דאיהי בלולה בשמן כתית רביעית ההין. ואיהי בלולה, במקרא, במשנה, בתלמוד, בקבלה.

— 45 —
יחזקאל כד חמא שכינתא מגו קליפין, חזא עמה עשר ספיראן. בלא פרודא כלל. ואלין אינון מוחא, מלגו, כלהו חזא לון מגו נהר כבר דלתתא, איהי רכב אלהים רבותים, כל רבוא עשר אלפין, רבותים כ' אלף, אפיק תרי שאינן, אשתארו תמני סר, בחושבן ח"י עלמין. דכליל עשר ספיראן, דאתלבש בט"ט מן מטטרון. ט"ט מן טטפת, ואתמר ביה והיו לטטפת בין עיניך. מאן עיינין. אלין לעילא, דאתמר בהו נפתחו השמים ואראה מראות אלהים. מאן מראות. אלין אינון עשרה מראות דמטטרון, דחזא כשרגא בגו עשישיתא. תשע באתגלייא, וחד סתים.
מראה חדא דאיהו חזו קדמאה מאלו עשרה, דא איהו דאתמר ביה, וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא. ואע"ג דאתפרש לעילא, צריך לחדתא עליה מלין דחדושין.
אמר קב"ה, למשריין דלעילא, מאן דמצלי, בין יהא גבור, בין יהא חכם, בין יהא עשיר. בזכוון גבור. חכם בתורה. ועשיר במצות. לא ייעול בהיכלא דא צלותיה, עד דתחזון ביה סימנין אלין, דיהב גרמיה ביה תקונין דילי. ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין, אם הרב דומה למלאך יי' צבאות תורה יבקשו מפיהו. למאן דיהא רשים באלין סימנין בלבושיה, תקבלון צלותיה. סימנא חדא דיהא רשים בצלותיה, בתכלת, בכנפי מצוה ציצית. דאיהו דמי לרקיע, דאיהו מטטרון. דיוקנא דיליה, תכלת שבציצית.
ובגין דא, שיעור הציצית אוקמוה רבנן, טלית שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו. והאי איהו דאתמר ביה, ונער קטן נוהג בם. והאי איהו נוהג בד' חיון, דאינון ד', ואיהו כליל שש מעלות לכסא, דאינון ו'. ובגין דאיהו כליל עשר, מתלבשין ביה עשר ספיראן, י'. וביה הוה אתחזי קב"ה בשכינתיה, דאיהי כלילא מעשר ספיראן, לנביאי. ומסטרא דשכינתא דאיהי עשיראה, תכלת שבציצית, איהו תכלת דכל גוונין.
דאיהי תכלית די' ספיראן. וביה ותכל כל עבודת אהל מועד. ואיהי לשון כלה. הה"ד, ויהי ביום כלת משה להקים את המשכן. ואוקמוה רבנן, כלת כתיב, ואיהו תכלת דשרגא, דאכיל תרבין ועלוון.
ועליה אמר יחזקאל דמות כמראה אבן ספיר דמות כסא. סגולה דהאי אבן, מאן דירית לה, לא שלטא נורא דגיהנם עליה. לית נורא בעלמא מקלקל לה, ולא כל מיני מתכות. כל שכן מיא, דלא מזיקו לה. מאן דירית לה, אתקיים ביה כי תעבור במים אתך אני וגו'. וכל עלאין ותתאין דסטרא אחרא דחלין מניה. תכלת דימא בגיניה אתמר, כי תעבור במים אתך אני. דבסגולה דא, סוס ורוכבו רמה בים, דא ממנא דמצרים.
מגוון דא, דחלין עלאין ותתאין. משריין דימא דחלין מניה. ומשריין דרקיעא דאיהו תכלת, מניה דחלין. משריין דתכלת דנורא דגיהנם דחלין מניה.
והאי תכלת איהו דין. דינא אדנ"י. דינא דמלכותא דינא ותרין גוונין רשימין בטלית, חד חוור, וחד תכלת. ועל תרין גוונין אלין אתמר, ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. לבנת, לובן דספיר. דאיהו כליל בתרין גוונין, רחמי ודינא, חוור ואוכם. אוכמו דתכלת. ועל תרין גוונין, רמיזו רבנן, מאימתי קורין את שמע בשחרית, משיכיר בין תכלת ללבן. למהוי ברתא דמלכא, ק"ש, יחודא דקב"ה, כליל מתרין גוונין אלין, דאינון ידו"ד אדנ"י, רחמי ודינא. כגוונא דקב"ה כליל ב' גוונין, יהו"ה אדנ"י למהוי רחמי ודינא, כסא דין וכסא רחמים.
כמראה אבן ספיר דמות כסא. מאי דמות כסא. אלא לקבל כרסייא, דאית ליה ע"ב גשרים. דיהא ב"נ רשים בע"ב קשרים, וחוליין דציצית, לקבל ע"ב גשרים דכרסייא. דאינון ח"י קשרים, וחוליין לכל סטרא. דכרסייא דאיהו ה', לכל סטרא בד' חיון דכרסייא, דאינון ד'.
ושית דרגין דכרסייא, דאינון ו', ודא מטטרון, איהו כליל ד' חיוון. הה"ד ונער קטן נוהג בם. ואינון מיכאל גבריאל נוריאל רפאל. מטטרון שש מעלות לכסא, דסלקין שית מאה, ציצית בתרין יודי"ן. ואי חסר יוד, הא חירק באתריה, הכי סלקא. בכל סטרא בד' כנפי, ציצית ותלת עשר חליין דציצית, אינון תרי"ג.
ועוד. שש מעלות לכסא, ברזא דא וא"ו, סליק לחשבן י"ג, דאתרמיז בתלת תיבין, ויסע ויבא ויט. דאינון והו אני והו. חמש קשרין, ה' לכל סטרא. א' טלית חד לכלהו. ובאת ה' אשתלים ח"י. דאינון ט"ט. למהוי חיה לכל סטרא. כליל ד' חיות. ולכל חיה, ארבע אנפין, וארבע גדפין, אינון ל"ב אנפין וגדפין. ואינון תליין מחיה דאיהו אדם.
ואינון ל"ב, כחושבן יו"ד ה"א ה"א. שלימו דלהון, וא"ו. תליסר חוליין בכל ד' כנפי, והוא"ו מתייחד עם כל ארבע חיות, ואשלים לעילא, אשלים לתתא. עמודא דאמצעיתא איהו מטטרון, לאשלמא לעילא, כגוונא דתפארת, שמיה כשם רביה. בצלמו כדמותו אתברי. דאיהו כליל כל דרגין, מעילא לתתא, ומתתא לעילא. ואיהו אחיד באמצעיתא. הה"ד, והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה.
ואיהו כליל ד' אנפין, וארבע גדפין דכל חיה וחיה דלעילא, דאינון, יאהדונהי. אז ישיר משה. בכל חיה ארבע אנפין, וארבע גדפין, כגוונא דא. א"ז באריה. א"ז בשור. א"ז בנשר. א"ז באדם. דאינון ל"ב אנפין וגדפין, בחושבן א"ז ד' זמנין.
ואינון ד' אנפין: ידו"ד. ארבע גדפין: אדני. לקבל ד' בגדי זהב, וארבע בגדי לבן, דלביש כהנא לכפרא על ישראל. לקבל, אדני שפתי תפתח. וצלותא. דתפלה ידו"ד, בחתימה ח"י ברכאן דצלותא. ותמני סרי זמנין ידו"ד, אית בהון ע"ב אתוון, בחושבן ויכלו, דכלילן בצדיק ח"י עלמין.
ובארבע חיון, ידו"ד אדני. תמני לכל סטרא, אינון ל"ב אתוון, וי"ג אתוון, דאשתכחו מן וה"ו אני וה"ו, הא תלת עשר, דכלילן עילא ותתא. בהון אשתלים אדם, דאיהו מ"ה, עמודא דאמצעיתא.

— 46 —
לעילא באילנא דחיי, לית קליפין. כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק. לתתא אית קליפין במטטרון, דאיהו בדיוקנא דעמודא דאמצעיתא. דבזמנא דקודשא בריך הוא לבר ממלכותיה, אתכסי בגדפין ואנפין דעבד דיליה, הה"ד וירכב על כרוב ויעף.
ואינון קליפין דסחרין לד' חיון דמטטרון, אינון: תהו, והנה רוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לא ברוח יי'. בה"ו, ואחר הרוח רעש לא ברעש יי', הא תרין קליפין, ירוק וחוור, דקליפין דאגוזא, חד תהו, קו ירוק, תניינא בהו, אבנין מפולמין, קליפא תקיפא, כאבנא מפולמא. לקבל תרין קליפין אלין, מוץ ותבן דחטה.
קליפא תליתאה, דקיקא. לקבל סובין דחטה, דהכא איהו מתדבק בחטה, ולא יכיל לאתפרשא מתמן, עד דטחנין ליה בריחייא, דאינון לקבל טוחנות דפומא דב"נ, דצריך למטחן בהון מלין דאורייתא, עד דיהון כקמח סלת נקיה, ובנפה דאיהי שפה, אתבריר פסולת דאיהי סובין דאורייתא עד דישתכח הלכה סלת נקיה. בההוא זמנא, נטיל לה לבא ומוחא, וכל אברין דגופא דאתפשט בהון נשמתא, ואתפרנסת בה נשמתא, כגוונא דגופא אתפרנסת במלין דעלמא, דזה לעומת זה עשה אלהים, נהמא דגופא, ונהמא דאורייתא. הדא הוא דכתיב, לכו לחמו בלחמי.
והאי קליפא, איהו כקליפא דמתדבקא במוחא דאגוזא, ובזמנא דאגוזא איהי רכיכא, אתפרש ההיא קליפא ממוחא דאגוזא, בלא קושיא. ובזמנא דאגוזא איהי יבשה, קשה לב"נ לאעברא ליה מתמן, כי עדיין הקושיא במקומה עומדת. ובגין דא מני קב"ה לב"נ, לאהדרא בתיובתא בבחרותיה, קודם דיזקין ביה יצר הרע. הה"ד, מפני שיבה תקום, קודם שיבה דילך. והאי קליפה איהי אש, ואתמר בה ואחר הרעש אש לא באש יי'. רביעאה, תהום. חלל דאגוזא, ביה קול דממה דקה, תמן קא אתי מלכא, ומתוכה כעין החשמל מתוך האש.
ואינון קליפין, אינון רשימין בד' אברים דגופא. בריאה, תמן ליחא, דמינה אשתכחו סרכות דריאה, רגליה יורדות מות שאול צעדיה יתמוכו. ותמן רוח חזק מפרק, דדפיק בכנפי ריאה דב"נ, והאי איהו רוחא דאסעיר גופיה דב"נ, מה דכפף ליה אליהו תחותוי, וסליק לעילא ביה. הה"ד, ויעל אליהו בסערה השמימה. והאי דפיק על ריאה, דשותה כל משקין. ובהון, ורוח אלהים מרחפת על פני המים, האי איהו קליפה לרוחא דקודשא. לשמאלא, רוח סערה, עלייהו אתמר, לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו.

— 47 —
דוד אעבר ליה מלבוי, וקטיל ליה. הה"ד, ולבי חלל בקרבי ובגין דא זכה, לנשבא רוח צפונית, בכנור דיליה. ואתמר ביה, כה אמר יי' מארבע רוחות באי הרוח, והוה מנגן ביה בכנור, בד' מיני נגונין, בשיר פשוט, דאיהו י'. ובשיר כפול, דאיהו י"ד. ובשיר משולש, דאיהו יד"ו. ובשיר מרובע, דאיהו ידו"ד. הא אינון עשר אתוון. דעבד דוד לקבלייהו, י' מיני תלים. וסלקין לע"ב אנפין, כחושבן י' אתוון אלין.
ומתי סליקו בע"ב מיני נגונא. כד אתעבר שולטנותא דעון משחית אף וחימה. דבהון דפיק רוח סערה. בארבע סטרין, דסלקין לי' כתרין לע"ב אומין, הה"ד, ובאבוד רשעים רנה.
דמיכא"ל גבריא"ל נוריא"ל רפא"ל, שלטין על ד' יסודין טבין דב"נ, דאינון מיא ואשא ורוחא ועפרא, וכל חד אית ליה ד' אנפין. עון משחית אף וחימה, תליין על מרה לבנה, דריאה דעביד סרכא. ובמרה סומקא דכבד, דאתאדם במאדים. ובמרה ירוקא דאחידא בכבדא, דאיהו חרבא דמלאך המות, דאתמר בה ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות. ובמרה שחורה, לילית, שבתי, שולטנותא בטחול, דאיהו עציבו, שאול תחתית, עניותא וחשוכא בכיה והספדא ורעבון.
מיד דמתעברין אלין קליפין מב"נ, שלטא עליה אילנא דחיי, בע"ב אנפין, דאינון י' י"ד יד"ו ידו"ד, דאשתכחו עשרה תליין מארבע רוחות, דאינון ידוד, דאתמר בהון, כה אמר ידוד מארבע רוחות באי הרוח, דא הוא רוחו דמשיח. דאתמר ביה, ונחה עליו רוח יי', כד איהו מנשב באזן ימינא דלבא, דתמן חכמה מסטרא דחסד, דביה הרוצה להחכים ידרים בחכמה. וחס"ד נשב בבינה, דבחכמה י'. בבינה ה'. בתפארת ו'. במלכות ה'. ידוד דפיק בכלהו ארבע. דסלקין לעשר. ולע"ב מחשבה דלבא.
דא יו"ד ה"א וא"ו ה"א, ימינא איהו מים. ואיהו יד הגדולה. משמאלא אש. ואיהי יד החזקה. בעמודא דאמצעיתא, י"ד רמה. דאיהי רוחא דקדשא. וכלא בן י"ד.
כי רוח החיה באופנים אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו. ביה מתנהגים מיא ואשא. דאחיד בתרוייהו, ודפיק בערקין דמוחא, דאיהו מים. ובערקין דלבא, דאיהו אש. ורוח בכנפי ריאה.
בכל אבר ואבר דגופא, אשתכח גלגלי ימא דאורייתא, וגלגלי רקיעא, דאינון אשא. כלהו סלקין ונחתין ביה. ואיהו אתריה בין רקיעא וימא, מאנא דיליה ארעא, דאיהי שכינתא.
וכגוונא דעופין, פתיחו גדפייהו, לקבלא רוחא לפרחא ביה. הכי כל אברים דגופא, פתיחן בכמה מקורין, בכמה פרקין, בכמה ערקין, בכמה אדרין דלבא, אדרין דמוחא, לקבלא ליה. דאי לאו דנשיב בבתין דלבא, הוה נורא דלבא, אוקיד כל גופא. וכמה סולמין, ואדרין, דערקין דקנה דלבא, וקנה דריאה, כלהו מתתקנין לגביה.

— 48 —
כד סליק דבורא, על כנפי דריאה, אתעביד קול. בההוא זמנא כי עוף השמים יוליך את הקול. קול יי' על המים. מסטרא דמיא, דאיהו מוחא, דתמן סליק בכנפי ריאה. קול יי' חוצב להבות אש, מסטרא דלבא, כד נפיק מפומא, אתקרי דבור.
ולקבל תרין כנפי ריאה, דפתחין גדפין לקבלא ליה, הדא הוא דכתיב, ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה. הכי שפוון נטלין ליה לדיבור, ופרחין ליה לעילא.
וכגוונא דאינון חמשה כנפי ריאה, כלהו פתיחן בלא סרכא, לקבלא האי קול, הכי נמי צריכין למהוי חמשא תקונין דפומא, כלהו פתיחן בלא סירכא, בחמש תקונין דאינון: אחה"ע בגרון. בומ"ף בשפוון. גיכ"ק בחיך. דטלנ"ת בלישנא. זסשר"ץ בשינים.
ודבור דיהא בהון, בלא סרכא ועכובא כלל. הה"ד, ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת. דא צלותא, דאיהו דבור. ובגיניה אתמר, אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שמקובל. ואי אית סרכא ונפקא בעכובא, יודע אני שמטורף. בגין סרכא בריאה דאיהי טרפה.
וקול דא שמע ישראל, דביה ואשמע את קול כנפיהם. ודא ידו"ד דאיהו קול, כד נפיק לקבלא שכינתא בצלותא בחשאי, דאיהו דבור, דביה אדנ"י שפתי תפתח, כל אברין פתיחן כלהו גדפייהו, ברמ"ח תיבין, דאינון בד' פרשיין דק"ש, דבהון נחית קלא.
וכד נחית, כמה צפרין מצפצפין לגביה, בכמה מיני נגון, כלהו על אברין דגופא, דאינון ענפי אילנא. ובכל גדפין דכל אבר, דתמן דיורא דצפורא, דאיהי אדנ"י, בכל ענפא וענפא, אשתכח פתיחא לגבי דבעלה. אדנ"י שפתי תפתח, איהו פתחא לגביה, בצלותא דעמידה. לית אבר מרמ"ח אברים דשכינתא, דלאו איהי פתיחא לקבלא ליה. ובג"ד אתקריאת שיחת מלאכי השרת. איהו צפצוף עופות, דאינון נשמתין דשריין באברים. איהי שיחת דקלים, דאינון ענפין דאילנא.
ובההוא זמנא, דנחית ידו"ד לגבי אדנ"י בכל אבר, אתמר בהו, בעמדם תרפינה כנפיהם. והאי רזא דחשמל. חיות אש, עתים חשות, ועתים ממללות. ואמרו מארי מתניתין, במתניתא תנא, כשהדבור יוצא מפי הקב"ה, חשות, וכשאין הדבור יוצא מפי הקב"ה, ממללות. בההוא זמנא דמתייחדין קול ודבור כחדא, דאינון יאהדונהי, חשות. אבל בזמנא דפניהם וכנפיהם פרודות, ידו"ד מן אדנ"י בפרודא, איהו אשתכח בארבע אנפי חיון, כלהו פתיחן, לקבליה ממללות, למשאל מזונא, בגין דמזון לכלא ביה. אדנ"י אשתכח בכנפי החיות, כלהו פתיחן לגבי חיון.
שאגין בקול דאיהו ידו"ד, כלהו בימינא. אופנים מצפצפן בדבור, דאיהו אדנ"י בשמאלא. בשרפים מתחברים קול ודבור באמצעיתא. יאהדונהי. בהון ועוף יעופף. הה"ד, ויעף אלי אחד מן השרפים. ואתמר בהון, ועוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר. ושרפים שש כנפים לאחד. מסטרא דאת ו', דאיהו עמודא דאמצעיתא, כליל ימינא ושמאלא. ואיהו כליל שית תיבין, בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף סימן.
תקונא תניינא, ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. רשימו דס"ת, ואיהו כתפארת אדם לשבת בית.

— 49 —
ואוקמוה רבנן, כל הקורא ק"ש ערבית ושחרית, כאילו מקיים והגית בו יומם ולילה. דטלית לבנה, איהו לימינא מסטרא דחסד. ואתמר, אל מלך יושב על כסא רחמים ומתנהג בחסידות. והוכן בחסד כסא. חסד סליק ע"ב חוליין וקשרין דטלית.
ואית טלית מסטרא דמטטרו"ן, דאיהו ט"ט, כליל ח"י, בין קשרין וחוליין לכל סטרא. ה' קשרין לקבל ה' חומשי תורה. ותליסר חוליין, לקבל תליסר מכילן דרחמי דאורייתא. דאתמר בהון, בי"ג מדות התורה נדרשת.
ובגינה אתמר, כמראה אדם עליו מלמעלה. בדיוקנא דתפארת, דאיהו ת"ת אדם עליו מלמעלה. ואתקרי בשמיה, יו"ד ה"א וא"ו ה"א. כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ולעילא כמראה אדם, דא שכינתא, דאיהי כחיזו דעמודא דאמצעיתא, בד' אנפין, ובעשר ספיראן, דאינון אדם. וארבע אנפין דאדם, ארבע אתוון. ואינון י"ד אתוון, ובהון וביד הנביאים אדמה.
ועוד אתקרי ח"י, מסטרא דצדיק, וביה קב"ה ושכינתיה אתקרי אז אדם, דאיהו עמודא דאמצעיתא, ט"ל, ושכינתיה ה'. ובה' איהו אדם. בגין דט"ל הכי סליק בחושבן יו"ד ה"א וא"ו. והאי איהו מוריד הט"ל, לגבי ה"א. קשר דטלית, ח"י עלמין, דקשיר קב"ה ושכינתיה בכל סטרין, בארבע כנפות דטלית.
תפלין משמאלא, הה"ד, נשבע יי' בימינו ובזרוע עזו. בימינו, זו תורה. ובזרוע עזו, אלו תפלין. יהו"ה בד' פרשיין. אדנ"י היכלא לד' אתוון, בד' בתי דתפלין. קשר של תפלין דיד, דא צדיק ח"י עלמין, דאיהו קשורא דתרווייהו. בזרוע שמאלא. קשר דרישא, דא עמודא דאמצעיתא, דאחיד ביה ידו"ד אהי"ה לעילא, דאינון חכמ"ה ובינ"ה.
ק"ש דאיהו יחודא באמצעיתא, ואיהו אחיד בין ציצית ותפלין, דכלהו פרשיין דציצית ותפלין, אינון כלילן ביחודא דק"ש. ומסטרא דעמודא דאמצעיתא, דאיהו טלית ותפלין, דאתמר בהו, והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך. ועשו להם ציצית.
ש' של תפילין, הלכה למשה מסיני. וראו כל עמי הארץ כי שם יי' נקרא עליך ויראו ממך. ואוקמוה מאי שם ידו"ד. אלו תפלין שבראש. ש' של תפלין. תרין שינין שית מאה. ש' שית דרגין. ושבע ענפין דתרין שינין, הא תלת עשר, וכלא תרי"ג. ולית פקודא דלאו איהי שקילא לכל אורייתא.
כגוונא דא, כל מצוה איהי יהו"ה. י"ה עם שמ"י שס"ה. ו"ה עם זכרי רמ"ח. ובג"ד כל מצוה איהי שקילא לתרי"ג. והא אוקמוה, שמע ישראל כליל תרי"ג, מסטרא דציצית. ותרי"ג מסטרא דתפלין איהו בכל אתר.
והיו לטוטפות, טטפת: טט, ח"י עלמין, צדיק, לקבליה מטטרון. פת, תפארת. מטטרון סוס דתפארת, דביה כל ספיראן מתלבשין. והכי איהו כגופא לנשמתא. וכד קב"ה אסתלק מניה, אשתאר אלם, לית ליה קול ולא דבור. אשתכח, דקב"ה ושכינתיה איהו קול ודבור. דכל מלאך ומלאך. ובכל קלא ודבור דאורייתא, ובכל קלא דצלותא. ובכל פקודא ופקודא. בכל אתר שולטנותיה בעלאין ותתאין, איהו חיים דכלא, איהו סביל כלא.
ולית אדני בלא ידוד, כגוונא דלית דבור בלא קול. ולית קול בלא דבור. והאי איהו קשוט, בעלמא דאצילות. אבל בעלמא דפרודא, אית קול בלא דבור. קשר של תפלין שדי, אחיד ביה עילא ותתא. ודא צדיק חי עלמין, אחיד בין קול ודבור.
אדהכי, הא רעיא מהימנא אזדמן לגבי סבא, ואמר סבא סבא, תפלין וציצית ופרשת מזוזה, אינון ג' פקודין, כלילן בק"ש. וק"ש פקודא רביעאה. וציצית אדכר ג' זמנין. ובתפלין אדכר בהו תרין זמנין אות. ובציצית ז' של תזכרו דצריך להתיז בה. ובמזוזה, שדי מלבר, ידו"ד מלגו.
ופרשיין סתימין ופתיחן אמאי. ושיעור ארכה דציצית ורוחבה, דתקינו ארך כל הציצית תרין עשר אצבען בגודל. מצות תכלת, שליש גדיל, ושני שלישי ענף. ובין קשר לקשר כמלא גודל. וכל חוליא וחוליא תהיה משולשת. והכי תפלין אמאי במוחא. ולקבל לבא. ושיעור רצועתהון אמאי אינון עד לבא לשמאלא. ועד טבורא לימינא. ורצועא דיד עד דיכרוך וישלש תלת זמנין באצבע צרדא.
אלא, ודאי בגד חשוב לאו איהו, אלא שלש על שלש לכל סטרא. אינון תריסר, לקבל ד' בגדי לבן, וד' בגדי זהב, וד' בגדי דכהן הדיוט. ומסטרא דברכת כהן הדיוט קא רמיז, אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך. שליש גדיל, ושני שלישי ענף, דאיהו תכלת.
וכל חוליא משולשת, כל משולש מסטרא דקדושה. הה"ד קדושה לך ישלשו. וישראל שלישיה, בגין דושלישים על כלו. דציצית מסטרא דעמודא דאמצעיתא, דאיהו תליתאה לאבהן, וכל דבר משולש, וה"ו יל"י, כל תיבה משולשת מסטרוי. חוליא כלילא מתלת כריכות משלשין, דא שכינתא. קדושה לך ישלשו. ואיהי משולשת בעמודא דאמצעיתא, כליל תלת ענפי אבהן, דאינון ש' מן שבת, שכינתא בת יחידה. חליא, תכלת שבציצית.
זכאה גופא, דהכי איהו רשים, בשכינתא וקודשא בריך הוא, על כנפי דמצוה. רשים ברצועא דאיהו תפלה דיד, בתלת כריכות באצבע צרדא. דאיהי כגוונא דחוליא, כריכא בתלת כריכות באצבעא. רשים בקשר דתפלין, כליל בתרין קשרין, סלקין חמשה עשר משולשין, תרין בקשרא חד.
שלשה עשר חוליין, אית בהון תשעה ושלשים כריכן, כחושבן ט"ל. ושלשה עשר חליין, כחושבן אחד. סלקין ב"ן. והאי איהו בן י"ה. עמודא דאמצעיתא.
כל קשר בדיוקנא דכף ימינא, כל חוליא בדיוקנא דאצבע, דאית ביה תלת פרקין, לקבל תלת כריכות. והכי בכל אצבע תלת פרקין, לבר מגודל. דאיהו שיעור בין קשר לקשר דציצית, כמלא גודל. איהי מדה דחוטמא. ומדה דעין ימינא ושמאלא. ואיהו מדה בין עין לעין. ומדה דאזן ימינא ושמאלא. ומדה דכל שפה ושפה. ומדה דלישנא. מדה אחת לכל היריעות.
אמה שיעור דגופא, לארבע סטרין ועילא ותתא. דאינון שית אמות. ובכל אמה ואמה שלשה פרקין, ח"י פרקין בשית אמין. ואינון רזא דח"י נענועין דלולב. לשית סטרין. תלת נענועין לכל סטרא. ועלייהו אתמר, זאת קומתך דמתה לתמר. ודא שיעור קומה, מקוה ישראל בשכינתא, איהו ח"י ארבע זמנין, דאינון ארבע סלקין שבעים ושנים.
ורזא דחיון, קומה דלהון וגביהם וגובה להם ויראה להם וגבותם וגו', וגביהם, ארבע חיון דמרכבתא תתאה. וגובה להם, ד' חיון דמרכבתא מציעתא. וגבותם, ארבע חיון דמרכבתא תליתאה. וכלהו י"ב. ואינון מלאות עינים, סביב לארבעתן, ידוד ידוד ידוד.

— 50 —
ומארי דקומה רשימין בהון בצלותא, באן אתר. אלא כל הכורע כורע בברוך. וכל הזוקף זוקף בשם. זקיפות ארבעה. וכריעות ד'. הא הכא קא רמיז באלין זקיפות וכריעות, מוליך ומביא למי שד' רוחות העולם שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו. ואינון שית סטרין, שמים וארץ וד' רוחות. לקבל תלת ברכאן קדמאין, ותלת בתראין, בעושה שלום במרומיו ד', כריעה וזקיפא לשמאלא, וכריעה וזקיפא לימינא. והאי איהו נותן שלום לשמאלו וימינו, לשמאל רבו, ולימין רבו.
הא אינון תריסר, בין כריעות וזקיפות. ובהון ע"ב עיינין. ו' כריעות בהון ח"י נענועין, ג' בכל פעם, ראש וגוף וזנב, דצריך למכרע. בח"י חוליין סלקין ע"ב. באלין ע"ב עיינין דקב"ה, נהרין ע"ב גדפין דשכינתא, וקמת עלייהו, ואתקריאת עמידה. דבקדמיתא נפילה איהי, וצריך לאקמא לה בשם ידוד, בח"י עלמין, ובארבע זקיפות בשית ברכאן, דאיהו תפארת, כליל תלת ברכאן קדמאין, ותלת ברכאן בתראין.
ולמכרע בח"י עלמין, והאי איהו ו"ו ו'. כל הכורע כורע בברוך, וכל הזוקף זוקף בשם יהוה. עמודא דאמצעיתא וצדיק ו"ו ו'. ואינון רמיזין בויסע ויבא ויט ו"ו עלאה. אחיד בזקיפה וכריעה, וכלהו סלקין ח"י ברכאן דצלותא.
ד' כריעות באדני, ד' זקיפות בידוד, עמודא דאמצעיתא. ושכינתא חי עלמין, קשיר לון, ודא יאהדונה"י, אמן, בכל ברכתא מח"י ברכאן, ח"י זמנין ידוד אינון ע"ב עיינין, דנהרין בע"ב גדפין, דאינון ח"י זמנין אדני.
ורזא דמלה, וגביהן, וגובה להם, וגבותם. וגביהן: גדפין. וגובה להם: אנפין. וגבותם: דאינון עלייהו. מלאות עינים סביב לארבעתן, כלהו מרובעות. וכלא קשוט, ע' אנפין לאורייתא. גדפין, אדני. אנפין, יהוה. עיינין, אהיה. וסלקין יב"ק בחושבן. אדני, במעשה. ידוד, בדבור. אהיה, במחשבה.
בכל עין ועין, שיעור גודל. ודא ו' בינוני. וב' פרקין בגודל, אינון י' י'. לקבל חוטמא ו'. לקבל ב' נקבי חוטמא, י' י'. וסלקין יוד הא. ודא וייצר. שיעור דכל מדה ומדה, יוד הא, בכל אתר שלטנותיה, בכל אבר ואבר. כל אבר, כגון יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו.
לית אבר בכל מרכבתו, דלאו איהו כל אבר בדיוקניה. ובכל אתר אשתכח, ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה. לקבל פרשיין פתיחן דתפלין. לקבל תורה. וכד לתתא, אינון סתימין פרשיין, לקבל יאדדונדי עלייהו. באנפוי וגדפוי.
וקב"ה רשים בישראל לקבלייהו, בצלותא למהוי חברים בהדייהו, למכרע בכל גופייהו, בתמני סרי ברכאן דצלותא, לאמלכא עלייהו אמן, ואיהו יאהדונהי, בכל אבר ואבר דלהון, ואמר קב"ה, מאן דלא הוי רשים קדמייכו, למהוי כורע בברוך, וזוקף ביהוה, בקומה דגופא, לא ייעול צלותיה בהיכלא דילי, דאיהו אדני. לא תקבלון מלין דיליה, על גדפייכו ואנפייכו, דכל מאן דמצלי באדני, ומצרף לידוד אנפין דמלאכין, ופניהם וכנפיהם פרודות לעילא, לנטלא יאהדונה"י, במלין דצלותא דנפקין מפומוי דבר נש.
וגדול העונה אמן יותר מן המברך. דלגבי אדני יהוה בצלותא, ופניהם וכנפיהם פרודות. לקבל יהוה באנפין, אדני בגדפין, כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה. אבל כד חזר ש"צ צלותא, ועונה אמן, איהו במחברת השנית, מתחברין תרין שמהן במחברת השנית. בקדמיתא, מקבילות הלולאות אחת אל אחת, בקרשים, דאינון קשר אצבעאן. אבל באמן, והיה המשכן אחד, דביה חוברות אשה אל אחותה.

— 51 —
תקונא תליתאה סדר דבורא דצלותא, דביה חיון אשא ממללן. והאי היא וארא כעין חשמל כמראה אש בית לה סביב. האי איהו רזא דחשמל. דאינון חיון אשא, עתים חשות עתים ממללות. ואינון דחשות לס"ת, בזמנא דדבור נפיק מפי הקורא, איהו חשיב לגבייהו, כאלו מקבלים אורייתא בטורא דסיני. ובזמנא דאמר איהו אנכי, לא אשתמע קלא, ולא דבורא אחרא דחיון, אלא דיליה.
כגוונא דא, כד דבורא דא נפיק מפומיה דקב"ה, חיות אש חשות. ובזמנא דשתיק חיות אש ממללות. הדא הוא דכתיב, וכל העם רואים את הקולות, קלין דחיון, דהוו שאגין. ואת הלפידים, דהוו נפקין בדבור דחיון, בכמה מיני נגון קדם מלכא. ואלין דאינון דחשות לס"ת, אינון בדיוקנייהו דחיון. ומני לון קב"ה, לאעלא לון, בחדר דמראה אש בית לה.
ועוד אינון דחשות בצלותא בח"י ברכאן, ייעלון בחדר דמראה דא. ועוד אינון דחשות להלכה, דאתמר בה, אגרא דשמעתתא סברא, ייעלון בחדר דאיהו היכל דמראה דא, דאורייתא, עלה אתמר הלא כה דברי כאש נאם יי' וכפטיש יפוצץ סלע. ודא סלע דאתמר ביה ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו. אלין דמשתדלין בה לשמה, נפיק לון מיא דאורייתא מתיקן, ואתמר בהון, ותשת העדה ובעירם. ואלין דלא משתדלין בה לשמה, נפיק לון מים מרירין, דאתמר בהון וימררו את חייהם בעבודה קשה: דא קושיא. בחומר: דא קל וחומר. ובלבנים: בלבון הלכה.

— 52 —
תקונא רביעאה וחמשאה, ממראה מתניו ולמעלה וממראה מתניו ולמטה. דבהון שוקי החיות כנגד כלן, ובספירן נצח והוד. מטטרון אות בצבא דיליה, ואיהו דיוקנא דצדיק. דצדיק אות בצבא דלעילא, ומטטרון איהו אות בצבא דלתתא. מטטרון שדי ביה, והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק.
ורגליהם רגל ישרה, דרגלין דמזיקין כלהו עקלתון. ורגליהן, ורגלין דחיון, קדישין, אתמר בהון ורגליהם רגל ישרה, מצד חיה דאיהו ישראל, ישראל כליל תלת חיון, דאתמר בהון האבות הן הן המרכבה.
וכף רגליהם ככף רגל עגל, מסטרא דחיה דאיהו שור. ונוצצים כעין נחושת קלל, מסטרא דנחש בריח דימא. דאיהו סליק לגביה ביבשתא. רצוא, מסטרא דנוריאל, דסליק רצוא. ושוב, מסטרא דשדי. דהכי סליק בחושבן. ואיהו סליק מטטרון.
וכד הוו ישראל שמעין קלא ממזרח, הוו רצין תמן. ולמערב הכי, וכן לדרום ולצפון. אמר קב"ה למלאכי השרת, אלין דרהטין לצלותא דמצוה, ורהטין לפרקא בשבתא, ורהטין למעבד רעותא דילי, ותייבין בתיובתא. קבילו לון בהיכלא דהאי מראה, דבאלין סימנין, אינון חברים בהדייכו, אינון דרצין ושבין באורייתא, בדבורא דהלכה, אינון רשימין בהדייכו, ואעילו לון בהאי היכלא.
הכי כד מצלין ישראל, מיכא"ל טאס עלמא בטיסא חדא. וגבריא"ל טאס בתרין טאסין. וכד נפיק דבורא מישראל, בהלכה, בצלותא, ובכל פקודא דשכינתא תמן. אינון רצין לגבה, ושבין בה בשליחות מאריהון. ובכל אתר דשמעין קלא דאורייתא, דתמן קב"ה, אינון רצין לגבי ההוא קלא, ותייבין בה בשליחותא דמאריהון. דבכל קלא דשם ידו"ד לית תמן, בדבורא דלית תמן אדני, לא רצין ושבין תמן. ובג"ד, ורגליהם רגל ישרה, כי ישרים דרכי ידו"ד, באתר דידו"ד תמן, איהו דרך ישרה. ואי לית תמן ידו"ד, לאו איהו דרך ישרה.
ועוד רגליהם רגל ישרה, אמרו מארי מתניתין, דמאן דמצלי, בעי לתקנא רגלוי בצלותיה, כמלאכי השרת. ככף רגל עגל, למהוי רשים בהדייהו. ובגין דא, אוקמוה רבנן, המתפלל צריך לכוון את רגליו, שנאמר וכף רגליהם ככף רגל עגל. ואמר קודשא בריך הוא, אלין דאינון רשימין בצלותייהו הכי, לכוון רגלוי כוותייכו, אפתחו לון תרעי היכלא, לאעלא במראה דא.

— 53 —
תקונא שתיתאה, ראיתי כמראה אש, הכא ראייה ממש. אמר קב"ה, מאן דייעול בחיזו דא, ויהא בצלותיה לביה לעילא, לשם ידו"ד, ועינוי לתתא בשמא דאדנ"י, תיעלון בהיכלא דא, כגוונא דמלאכין, וגביהן לעילא, ויראה להם לתתא, לקבל שכינתא דאיהי יראת ידו"ד.
ובראייה ושמיעה וריחא ודבור, שריא ידו"ד. בעשייה, במשוש, שמוש, הלוך, שריא אדני. ודא ראיה, דאור ונר, דאתמר בה ותורה אור. ריחא דקרבנין, דאינון צלותין, דבור באורייתא, דבור בצלותא. ועשייה דמצוה, ושמוש דילה, ומשוש דילה, והלוך דילה. וראייה ושמיעה, דלית תמן אורייתא ומצוה, קב"ה ושכינתיה לא שריא תמן. דקב"ה שריא בראייה, וכן שכינתיה, דאורייתא ותורה אור, שכינתיה ראיה דיליה ידוד במראה אליו אתודע, שכינתיה.
במחשבה מלגו בינה, בן יה. ישראל עלה במחשבה. הרהור חכמה, לחכימא ברמיזא. חכמה עלה במחשבה דאיהו בינה, מחשבה והרהור כלא חד. חכמה לא אשתמודע אלא בבינה, ובינה בלב. ובגין דא, מחשבה בלב, הרהור בלב.
וכן אורייתא ס"ת. מצוה לשמוע. וכן בחוטמא, ריח ניחח ליהו"ה. שכינתא איהי קרבן דיליה, עולה דיליה, וצלותא איהי כקרבן, וכריח ניחח סליקת לגביה, ואתקריבת לגביה בצלותא, והכי בדבור, הלא כה דברי כאש נאם ידו"ד. ה' שכינתא, דבור דיליה.
כגוונא דשכינתא, איהי מראה דיליה, שמיעה דיליה, ריח ניחח דיליה, דבור דיליה, ברישא. הכי איהו בידין, עשיית מצוה דיליה, בגופא כריעא דיליה. בצלותא זקיפא דיליה, בצלותא עמידה דיליה, דאיהו דקיימא קמיה בכל אתר, וכרעת לגביה, ואתנפלת לרגלוי בנפילת אפים, למשאל מניה רחמים על בנהא, איהי ענוה לגביה, ואית לה בשת פנים מיניה.
ולא כשפחה בישא, לילית, חצופה בלא ענוה, לית לה בשת פנים, אימא דערב רב, ובגין דא אמר שלמה, אשת חיל עטרת בעלה וכרקב בעצמותיו מבישה. דשכינתא איהי מטרוניתא, שפחה דילה לילית, לית לה ענוה, ולא בשת אנפין מקב"ה. והכי בנהא ערב רב, וקב"ה עתיד לאעברא לה ולבנהא מעלמא, דממזרים אינון מבני ט' מדות, אסנ"ת משגח"ת, ממזרי דרבנן.
וכן שכינה איהי שמוש דקב"ה, יחוד דיליה בצדיק חי עלמין. ואיהי הליכה דיליה, צדק לפניו יהלך, למעבד רעותיה. ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת, רהיטת לגביה, למעבד רעותיה. בראיה, בשמיעה, בריחא, בדבור, בעשיה, בגופא, בשמוש, בהלוך, בכל אבר, איהי מצוה לשמשא ליה, ולמעבד רעותיה.
ובנהא, הכי אינון בדיוקנהא, בני ענוה, בני בשת אנפין, כלהו כמדות דילה. ובגין דא מני קב"ה למשה, ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע. אנשי חיל, מסטרא דימינא דאברהם, דתמן ראייה דאורייתא, מימינו אש דת למו. יראי אלהים, מסטרא דיצחק, דתמן שמיעה, דאמר חבקוק נביאה יי' שמעתי שמעך יראתי. אנשי אמת, מסטרא דיעקב, דתמן ריח ניחח לידוד, בחוטמא. שונאי בצע, מסטרא דדבור, סמכא רביעאה, דאדם הראשון, דאתחבר באבהן. תלת חיון אינון, אריה שור נשר, בראייה שמיעה ריחא, אדם בדבור.
ושמת עליהם שרי אלפים, מסטרא דאת א'. ושרי מאות, מסטרא דאת ד', ד' מאות שנה דאשתעבידו ישראל במצרים. שרי חמשים נ'. ושרי עשרות י'.
ישראל באינון מדות אשתמודעון, דאינון בנוי דקב"ה ושכינתיה. למהוי בהון אנשי חיל, כגון אשת חיל עטרת בעלה, מארי דחסד. יראי אלהים. אנשי אמת, ולא אנשי שקר, דבני ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית. ושונאי בצע, כב"נ שמח בחלקו. ולא כערב רב בנוי דשפחה בישא, דאינון כחויא דכל ארעא קדמיה. הה"ד ונחש עפר לחמו, ודחיל למשבע מעפרא, דדחיל דתחסר ליה. והכי מארי בצע. דלא שבעין מכל ממון דעלמא.
ובג"ד אוקמוה מארי מתניתין, לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. בגין דקב"ה איהו סתים בסתרי התורה, במאי אשתמודע. במצות, דאיהי שכינתיה, דאיהי דיוקניה. כגוונא דאיהו ענו, שכינתיה ענוה. איהו חסיד, ואיהו חסידה. איהו גבור, ואיהי גברת על כל אומין דעלמא. איהו אמת, ואיהי אמונה. איהו נביא, ואיהי נביאה. איהו צדיק ואיהי צדקת. איהו מלך, ואיהי מלכות. איהו חכם, ואיהי חכמתא. איהו מבין, ואיהי תבונה דיליה. איהו כתר, ואיהי עטרה דיליה, עטרת תפארת. ובג"ד אוקמוה רבנן, כל מי שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש. כדיוקנא דקב"ה, דאיהו תוכו ושכינתא ברו, איהו תוכו מלגו, ואיהי ברו מלבר. ולא אשתניאת איהי דלבר, מההוא דלגו, לאשתמודעא דהיא אצילותיה, ולית אפרשותא תמן כלל, דמבית ומחוץ תצפנו.
ובגין דאיהו ידוד, סתים מלגיו, לא אתקרי אלא בשכינתיה, אדני. ובגין דא אמרו רבנן, לא כשאני נכתב אני נקרא, בעוה"ז, נכתב אני בידו"ד, ונקרא אני באדנ"י. אבל בעוה"ב, נכתב בידו"ד, ונקרא בידו"ד. למהוי רחמי מכל סטרא ובגין דא מני קב"ה למלאכי השרת, מאן דלא יהא תוכו כברו, בכל אברין פנימאין וחצונין, לא ייעול בהיכלא דא. ובגין דא אמר קרא, הצור תמים פעלו. תמים תהיה עם יי' אלהיך.

— 54 —
תקונא שביעאה, כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם. אמרו רבנן, מן וארא עד כמראה הקשת הן הן מעשה המרכבה. ואמרו חכמים, כשהיה ר"ע דורש במעשה מרכבה, ירדה אש מן השמים, וסבבה האילנות. והיו מתקבצין מלאכי השרת כבמזמוטי חתן וכלה. בגין דלית יחודא וקשורא ומרכבה, לשם ידו"ד באדנ"י, אלא בצדיק. דאיהו קשת, דביה מרכבתא שלימתא דלעילא, יאהדונה"י.
שכינתא איהי מעשה בראשית, ואוקמוה, אין דורשין במעשה בראשית בשנים. בגין דענפין דאילנא, אינון פרודות מלמעלה בכנפי חיון, ידו"ד לימינא, אדנ"י לשמאלא. חתן לימינא, כלה לשמאלא. כד אתיין לה לחופה, בכמה מיני נגונא, צריכין ישראל לאתערא לון לתתא, בשירות ותשבחות, בכל מיני נגונא בצלותא, הא קא אתיין לחופה.
וצריכין ישראל למיהב קדושין לכלה. מחתנא, בקשורא דתפלה דיד, למהוי קשירא ליה, ולעטרא לון בתפילין דרישא, דאיהו פאר, הה"ד, פארך חבוש עליך. ותלת כריכין דרצועה, לקבל ג' קדושות, דאינון קדוש קדוש קדוש, קדושה לך ישלשו. וצריך לברכא לון בשבע ברכאן, דאינון שבע ברכות דק"ש, בשחר שתים לפניה ואחת לאחריה. ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה.
וכלה בחופה, דאיהי בדיוקנא דכנפי מצוה, בציציות מוזהבות, ותכלת ולבן, כסא דין וכסא רחמים, כליל דא בדא. וכמה קשרים וחליין, סחרניה. בכמה מרגלאן ואבנין יקירין, מליין סגולות, סחרין לגביה, כדיוקנא דזגין ורמונין, דלבושי מלכא ומטרוניתא, דאינון ד' בגדי לבן, וד' בגדי זהב, מסטרא דתרין שמהן, ידו"ד אדנ"י, כשמו כן כסאו, כן חופתו, כן לבושו. רשים שמיה בכלא, כד בעי לאעלא בהיכליה, למהוי תמן חתן בכלתיה, בח"י ברכאן דצלותא, דאיהי כמראה הקשת.

— 55 —
אין דורשין במרכבה ביחיד, בגין דהדורש ליחיד, עמיה הא אינון שנים בדרשא. ולא צריך תמן למשמע קלא בצלותיה. אלא רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע, ובהאי רזא והזר הקרב יומת. והכי בצלותא כל חד מצלי בחשאי, דלא אשתמע צלותיה לגבי חבריה. כגון מאן דדריש לחבריה, וישתיק דבור לגביה, לא צריך למעבד אלא דבור בחשאי, דלא ישמע חבריה. ובג"ד אוקמוה רבנן, כל המשמיע קולו בתפלתו, ה"ז מקטני אמנה.
ובג"כ חיוון אשא לעילא, ממללן כענפין דאילנא, דהוו מתקבצין תמן, במזמוטי חתן וכלה. באן אתר. בק"ש, דתמן ואשמע את קול כנפיהם. דאינון ס"ד לד' גדפין, ד' זמנין ס"ד, סלקין רנ"ו. והאי איהו, רנו ליעקב שמחה. אימתי. לבתר דנטיל נוקמא משנאוי, ויוקיד טעוון דלהון, הה"ד ובאבוד רשעים רנה.
ותליין ס"ד, מן תמניא א"ז. והכי ס"ד מתמניא א"ז לד' סטרין, רנ"ו. וכד מטי לל"ב, דאינון א"ז א"ז א"ז א"ז, דאינון ח' ח' ח' ח', אתחבר י' לכל סטר, למהוי ח"י יהו"ה, בח"י ברכאן דצלותא, דאית בהון ח"י זמנין ידו"ד, דסלקין ע"ב. בההוא זמנא דמתחברא יהו"ה באדנ"י בח"י עלמין יאהדונהי, מיד חיון דאש חשות. מה כתיב בהון. בעמדם תרפינה כנפיהם, בעמדם ישראל בצלותא, תרפינה כנפיהם, דלא ישתמודעון עד ההיא שעתא.
והאי איהו רק שפתיה נעות. דאינון כנפי החיות, וקולה לא ישמע. מה דהוי חשמל, חיון אשא ממללן, אינון חשות. ובג"ד תקינו צלותא בחשאי, והכי מעשה מרכבה בחשאי, למללא תמן בחשאי, בינו לבין עצמו. ג' צלותין תקינו, ובכלהו ח"י יהו"ה, דאינון ע"ב אתוון, בכל צלותא, בתמני סרי ברכאן, דאינון רי"ו, וכלילן בחסד, בע"ב, עם ל"ב נתיבות, והיינו ר"ן חסרין ב'. דכלילן בעמודא דאמצעיתא.
דמקרבנא אשתמע צלותא, צלותא מקרבנא. כגוונא דאתמר בהון, ואשמע את קול כנפיהם. הכי בכרובים, וישמע את הקול מדבר אליו. כגוונא דכבש סלקין ונחתין ביה קרבנין ועלוון. הכי בצלותא, מלאכין סלקין תרי ונחתי תרי. וכגוונא דסיני, דביה משה ואהרן סלקין ונחתין, סלקין תרין ונחתין ב'. ובפקודא דא, אתרמיזו כל פקודין דאורייתא.
והכי כד הוה פתח ר"ע במעשה מרכבה, פומיה הוה סיני, וקליה הוה סלם, דביה מלאכין סלקין ונחתין. בכל דבור ודבור דיליה, הוה רכיב עליה מלאך מטטרו"ן. איהו רכב לשכינתא, דכלילא ביה ספירן עמודא דאמצעיתא, דאיהו יו"ד ה"א וא"ו ה"א מלגו. דשכינתא כלילא מי' ספירן, דלבר. וקב"ה ושכינתיה, רכב ומרכבה. עמודא דאמצעיתא, רכב לעלת העלות. ושכינתיה, רכב לעמודא דאמצעיתא. ועלת העלות איהו דמיחד לכלא, ומסדר לכלא, ונהיר בכלא. נהוריה אעבר בנשמתא וגופא ולבושא. ולית ביה שנוי ושותפו וחושבן ותמונה ודמיון מכל מרכבתא, ומראה ודמיון דאתחזייא בעין השכל. דרגין עלאין ותתאין, אינון רכב ומרכבתא לגביה, ועליה לית מאן דרכיב.
קשת, סימן תקיעה שברים תרועה. ואינון סימן מרכבה דאבהן. תקיעה, דאברהם. שברים, דיצחק. תרועה, דיעקב. דאתמר ביה ותרועת מלך בו. וג' גוונין אתחזיין ביה, חוור סומק וירוק. ומסטרא דגבורה, אתקרי קשת גבורים חתים. ומסטרא דימינא, כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם. כד אתחזי ביום הגשם, אחזי רחמי. וכד אתחזי בלא מטרא, אחזי דינא. מעורב בין מטרא ושמשא, אחזי דינא ורחמי כליל. והאי איהו ש' מן שדי, תלת ענפי אבהן, דאינון ידו"ד אלהי"נו ידו"ד, תלת שמהן לקבל תלת ענפי אבהן. ובהון י"ד אתוון, בחושבן ד"י מן שדי. ולבוש דשדי, מטטרון, דהכי סליק בחושבן שדי. (ע"כ רעיא מהימנא)

— 56 —
אר"ש, מאן דפתח פתחא יימא. א"ר אלעזר, תנינן, כל מאן דאמר תהלה לדוד בכל יום תלת זמנין, איהו בר עלמא דאתי. והא אתמר טעמא. אי בגין פרנסה ומזונא דכל עלמין, תרין זמנין אינון בכל יומא בצפרא ובפנייא, דכתיב בתת יי' לכם בערב בשר וגו', אמאי תלת זמנין בכל יומא. אלא תרין למזונא דבני אינשי ודכל עלמא. וחד למיהב תוקפא לההוא אתר דפתיחו ידוי.
ותרין מזונין אלין משניין דא מן דא, וכלהו תלת מזוני כתיבי הכא, ואתה נותן להם את אכלם בעתו, דא מזונא דעתירי, דיהיב מיכלא סגי בעתו, הא חד. תרין, דכתיב ומשביע לכל חי רצון, דא מזונא דמסכני, דאינון שבעין מרצון, ולא מגו מיכלא סגי. תלת דכתיב פותח את ידך, דא תוקפא לההוא אתר, ובפתיחו דידוי, נפקא רצון ושבעא לכלא.
תו הכי אוליפנא, דלא איהו אלא תרי זמני, בגין מזונא ופרנסה בכל יומא. דאלין חיובא על ב"נ. ואי אמר יתיר, לאו בגין חובה איהו, אלא בגין שבחא גו תושבחן דזמירות דדוד מלכא. מ"ט. בגין דפרנסה לא חזי למשאל אלא בתר צלותא ופרנסה דמאריה. מלכא ייכול בקדמיתא ולבתר ייכלון עבדוי.

— 57 —
הה"ד, באתי לגני אחותי כלה אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי, לבתר אכלו רעים. אכלתי יערי, דא צלותא דמיושב. עם דבשי דא ק"ש. אכלתי יערי דא צלותא דמיושב, ההוא יער לבנון, יוצר אור והאופנים וחיות הקדש, כל הני אקרון יער אילנין ונציבין דביה. עם דבשי דא ק"ש, דאיהו מתיקו דכלא, בכמה צופין ומתיקין.
שתיתי ייני, דא צלותא דמעומד, משיכו דיינא עלאה דאתנטר. ודא בשלש ברכות ראשונות. עם חלבי, אלין אינון שלש ברכות אחרונות, ואתכלילן אלין באלין. עד כען מיכלא דמלכא. לבתר דאכל מלכא, אכלו רעים לעילא, שתו ושכרו דודים לתתא.
וע"ד לית חיובא דמזונא אלא לבתר צלותא. בצלותא דמנחה קודם צלותא מ"ט. בגין דעד לא אשתכח דינא קשיא, בעוד דאנפין דמלכא נהירין, יימא תהלה לדוד, בהאי סדורא דמזונא. דלבתר דדינא שריא ותלי על עלמא, לאו שעתא איהו. אתא ר' פנחס ונשקיה.

— 58 —
אמר רבי יהודה, לימא לן מר, מלין מעליתא דראש השנה. פתח רבי שמעון ואמר ויהי היום. בכל אתר דכתיב ויהי, איהו צער, ויהי בימי צער. ודאי, ויהי היום, יומא דאית ביה צער, ודא הוא ראש השנה, יומא דאית ביה דינא קשיא על עלמא. ויהי היום ויעבר אלישע אל שונם, יומא דראש השנה הוה. ובכל אתר ויהי היום, דא ראש השנה. ויהי היום ויבאו בני האלהים, יום ראש השנה הוה.
בכל זמנא תרין יומין אינון, מאי טעמא. בגין, דלהוי יצחק כליל דינא ורחמי, תרין יומין ולא חד. דאלמלא ישתכח יחידאי, יחריב עלמא. ועל דא כתיב תרין זמנין, ויהי היום ויהי היום.
ויבאו בני האלהים, אלין ב"ד רברבא. בני האלהים ודאי, בנוי דמלכא קריבין לגביה. ואינון שבעין ממנן, דסחרין תדירא למלכא. ואינון חתכין דינא על עלמא. להתיצב על יי', וכי על יי' קיימי. אלא, בשעתא דאלין קיימי על דינא, דינא קדמאה דכלא ביה, מאן הוא. דלא יוקיר לשמא דקודשא בריך הוא, ודלא יוקיר לאורייתא ולעבדוי. אוף הכי, מאן הוא דלא חייש על יקרא דשמא קדישא, דלא יתחלל בארעא. מאן הוא דלא חייש ליקריה דקב"ה, מאן הוא דלא שוי יקר לשמא דא. ויבא גם השטן בתוכם, גם, לרבות ההיא נוקבא דיליה. אוף הכי להתיצב על יי', דאיהו חייש נמי ליקרא דשמא דא.

— 59 —
הכא אפליגו עמודין קדמאין דעלמא. חד אמר, איוב מחסידי אומות העולם הוה. וחד אמר, מחסידי ישראל הוה. ואלקי, לכפרא על עלמא. דהא יומא חד אשכחיה רב המנונא לאליהו. א"ל, ודאי תנינן דאית צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. אמר, צדיק, כל שממועטין לו חובותיו נותנין לו בעולם הזה חובו, ועל כן צדיק ורע לו. וכל שמרובין עוונותיו, וממועטין זכיותיו, נותנין לו שכרו בעולם הזה, רשע וטוב לו. א"ל, דינוי דמארי עלמא, עמיקין אבל בשעתא דבעי קודשא בריך הוא לכפרא חובין דעלמא, אלקי בדרועא דלהון, ואסי לכולהו מתל לאסייא, דאלקי לדרועא, לשיזבא לכל שייפין. כמה דכתיב, והוא מחולל מפשעינו וגו'.

— 60 —
כמה דאתמר, בההוא יומא של ראש השנה, דקיימין שבעין קתדראין למידן דינא לעלמא, כמה אינון מארי תריסין, קטיגורין, דקיימי לעילא. אלין מיימינין לזכו ואלין משמאלין לחובא, לאדכרא חובין דעלמא, חובין דכל חד וחד. ועל דא אצטריך לב"נ, לפרשא חובוי, כל חד וחד כמה דאיהו בגין דמאן דמפרש חטאוי, לא אתמסר דיניה, אלא בידא דמלכא קב"ה בלחודוי. ומאן דדאין ליה קב"ה, איהו לטב. וע"ד בעא דוד מלכא, שפטני אלקים, אנת, ולא אחרא. וכן שלמה אמר, לעשות משפט עבדו, הוא, ולא אחרא, וכל ב"ד בדילין ממנו.
וע"ד אצטריך לון לפרשא חובין דכל שייפא ושייפא, וכל מה דעביד בפרט. הה"ד, חטאתי אודיעך וגו'. לבתר ואתה נשאת עון חטאתי סלה. מנלן. ממשה, דכתיב אנא חטא העם הזה וגו'. בישראל כתיב, חטאנו כי עזבנו את יי', דאי תימא האי ביחיד, אבל בצבור לא. הא כתיב קרא דא. ואי תימא הא בצבור, אבל שליחא דלהון לא, הא כתיב וישב משה אל יי' וגו'. וכתיב ויעשו להם וגו'. מ"ט. מאן דמפרש חוביה, בי דינא בדילין מיניה, בגין דב"נ קריב לגרמיה, ולא אתדן על פומיה.
ותו, לא שביק למקטרגא לאולפא עליה חובא מומא. דבר נש יקדים ויימא, ולא יהיב דוכתא לאחרא למימר. כדין קב"ה מחיל ליה, הה"ד, ומודה ועוזב ירוחם.
ביומי דר"ה, מתקנין בי דינא כורסייא למלכא, למידן כל עלמא. וישראל עאלין בקדמיתא בדינא קמיה, דליפוש רחמי. תנן ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו, יום ביומו מאי הוא. אלא הני תרי יומין דר"ה. אמאי תרי יומין. בגין דאינון תרי בי דינא, דמתחברן כחדא. דינא עלאה, דאיהו קשיא, בדינא תתאה, דאיהו רפיא, ותרווייהו משתכחי.
ועל דא לא ידעי הני בבלאי, רזא דיבבא ויללותא, ולא ידעי דתרווייהו אצטריכו, יללותא דאיהו דינא תקיפא. תלת תבירין דאיהו דינא רפיא, גנוחי גנח רפיא. אינון לא ידעי, ועבדין תרווייהו. ואנן ידעינן, ועבדינן תרווייהו. וכלא נפקין לארח קשוט.
פתח ואמר, תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. תקעו בחדש שופר, מאי בחדש. דא בי דינא רפיא, דאקרי חדש. בכסה: דא דינא קשיא, פחד יצחק. דינא דאתכסייא תדיר, דלאו איהו דינא באתגלייא. כי חק, דא דינא רפיא. ומשפט, דא דינא ברחמי. ותרווייהו אינון כחדא. בג"כ תרין יומין, ותרווייהו ברזא חדא.
אשרי העם יודעי תרועה וגו', לא כתיב שמעי, או תוקעי תרועה, אלא יודעי תרועה. בגין חכימין דדיירין באוירא דארעא קדישא, אינון ידעי תרועה. רזא דתרועה, כמה דכתיב תרועם בשבט ברזל. מאן עמא כישראל, דידעין רזין עלאין דמאריהון, למיעל קמיה, ולאתקשרא ביה. וכל אינון דידעי רזא דתרועה, יתקרבון למיהך באור פניו דקב"ה. ודא אור קדמאה דגניז קב"ה לצדיקייא. וע"ד אצטריך למנדע לה.

— 61 —
כתיב היותרת מן הכבד. וכתיב ואת היותרת על הכבד. יותרת מן הכבד, דא אשת זנונים, דאזלא ונפקא מן הכבד, לאסטאה בני עלמא, ולאסטנא עלייהו. ושבקת לדכורא, למעבד זנונים. ובג"ד היותרת מן הכבד, יותרת על הכבד. בתר דעבדת ניאופא, אסתלקת עליה. מצח אשה זונה. אתגברת על בעלה דאיהו כבד, בכעס דמרה, אשת מדנים, וכעס, דשלטא איהי על דכורא דילה. מצח אשה זונה שלטא על הכבד, אשת מדנים וכעס.
יותרת מן הכבד, מן הכבד נפקא לאבאשא לכל עלמא, ולמעבד ניאופין עם כלא. לבתר איהי סלקא לגבי דכורא, מצח אשה זונה, בעזותא דאנפין, וכדין איהי על הכבד. ועוד, יותרת מן הכבד אתקריאת מסטרא אחרא, בתר דנפקת לנאפא עם כלא, יהיבת שיורין לבעלה, והאי איהי יותרת מן הכבד.
מגו כבד, ויותרת דילה, נפקת מרה, ואיהי חרבא דמלאך המות, דנפקו מנה טפין מרירן לקטלא בני נשא. הה"ד, ואחריתה מרה כלענה. ואיהי תליא בכבד, כל מרעין ומותא ביה תליין. וההוא יומא דר"ה משטטא בעלמא, למכנש כל חובי עלמא וכדין כל אברין דאינון ישראל, אינון בעאקו, דאינון אברי דמטרוניתא, נר יי' נשמת אדם, שכינתא קדישא. וכדין כל ישראל בעאקו, ונטלי שופר לאתערא ביה ההוא תקיעה ושברים ותרועה.
(רעיא מהימנא) אמר רעיא מהימנא, ודאי בתר דאברים וערקין דלבא, דדמיין לישראל, אינון בעאקו. צריכין לאתערא בקנה, דאיהו שופר. ודא קנה דריאה. בתר דכנפי ריאה לא יכלין לשככא רוגזא דמרה דאתגברת על ערקין דלבא, ועל כל ערקין דאברים דגופא. ההוא רוחא דנשיב בהון, סליק בקנה, דאיהו שופר, עלמא דאתי. דהכי אוקמוה, ושט, דומה לעלמא דין, דביה אכילה ושתיה. קנה, דומה לעלמא דאתי, דלית ביה אכילה ושתיה.
ולבתר דשט ו' מן ושט, ברבוי אכילה דגזל אתארך ואתעביד שטן. ומאן גרים דא. שטו העם ולקטו שטותא דלהון, דאתערבו בערב רב שטיין, דתאוה דלהון אכילה ושתיה דגזל וחמס, דשוד עניים ואנקת אביונים. בנון כפופה שטיין, דאכלין בלא טחינה. מה כתיב בהו, הבשר עודנו בין שיניהם טרם יכרת ואף יי' חרה בעם. אתפשט ו' דשטו, איהו דרוחיה כפוף, ואיהו נ'. ודא גרם דאתפשט שטן באכילה ושתיה, ואתגבר על כל אברין וערקין בשס"ה לא תעשה. כחושבן השט"ן חסר חד, דא יום הכפורים, דלית ביה אכילה ושתיה.
ואיהו כגוונא דקנה, ואיהו ו' בן י"ה, מן בינה. ובגיניה אוקמוה מארי מתניתין, הרואה קנה בחלום, זוכה לחכמה. הה"ד, קנה חכמה קנה בינה. דלית קנה דאיהו פחות מתרווייהו, דאינון י' חכמה, ה' בינה. ובג"ד, צריך לאתערא בשופר, דאיהו קנה, עלמא דאתי, עולם ארוך, ארך אפים, דמשתכחי מיניה י"ג מכילין דרחמי, כחושבן וא"ו, א' ארך, ו' ו' אפים.
ואימא עלאה איהי תקיעה, מסטרא דאברהם. שברים, מסטרא דיצחק. תרועה, מסטרא דיעקב. שכינתא תתאה, קשר דכלהו. דהיינו: ק' תקיעה. ש' שברים. ר' תרועה. וכלהו משלשין לגבי שכינתא, הה"ד, קדושה לך ישלשו. דלית קלא יכיל לנפקא לבר, אלא מן הפה. אוף הכי, לית לאפרשא שכינתא מן קב"ה. דקב"ה אתמר ביה, קול יי' חוצב להבות אש. ושכינתא תפלת כל פה. ואינון סימנין, קשר"ק קש"ק קר"ק. (עד כאן)
נטלין שופר, לאתערא ביה, תרועה ותקיעה, דינא קשיא ברחמי, ושברים דינא רפיא ברחמי וכדין הכי יתערו לעילא לאתערבא דא בדא.
ובחבורא קדמאה, אמר רעיא מהימנא, בהאי אתבסם שטן, וקמיט נו"ן מן ושט, מה דהוה שטן לפנים, תב לאחורא, ואתהדר ושט, כדבקדמיתא. בגין דהקול קול יעקב. ישראל לית חיליהון באכילה ושתיה, כשאר עמין, דירתין עלמא דין, דחיליהון באכילה ושתיה. אלא חיליהון בקול דא, דאיהו עלמא דאתי, עולם ארוך, דאתברי באת יו"ד, ובגין דקול שופר מניה נפיק, אמרו רבנן אין פוחתין מעשרה שופרות. ובאות י' ודאי, אתעביד עולם ארוך, דאיהו ו' עלמא דאתי ובאת ה', ברא עלמא דין, דאיהי ה' זעירא, דבה אכילה ושתיה דאורייתא.
ועוד רזא אחרא, בתר דאתגזר גזרה בתרין אתוון, דאינון ה' ה', תרין בתי דינין, מאן יכיל לבטלא גזרה דתרווייהו. י"ו. דאת ה"א אימא עלאה. י' אב. ומה כתיב, כל נדר וכל שבועת אסר לענות נפש, דאיהי ה', אישה יקימנו ואישה יפרנו. ובג"ד, צריך לאתערא קלא דאיהו ו', בעשרה שופרות, דאינון י'. ועקרא דלהון בנשימה אחת, כל סימן וסימן, בפה, דאיהי י' מעשרה.
מיד דשמעו מלין ר"ש וכל חברייא, אמרו, בריךP אלהא דזכינא למשמע מלין, מההוא דאתקרי רבן של נביאים, רבן דחכמים, רבן דמלאכי השרת, דקב"ה ושכינתיה מדבר על פומוי, וכתב על ידוי רזין אלין, דלא אשתמעו כוותייהו ממתן תורה, ועד כען.
א"ל, בוצינא קדישא, אשלים מלולי דרזין דחבורא קדמאה, לפרשא לון, דהא כל מארי מתיבתאן דלעילא, ומארי מתיבתאן דלתתא, כלהו מזומנין למשמע מלין אלין מפומך, ופירושין דילך. דהא חדוה ופורקנא, יתער בהון לעילא ותתא. אל תתנו דמי, לא אנת, וכל סיעתא דילך. (ע"כ רעיא מהימנא)

— 62 —
בתרועה ותקיעה ושברים, אתבסם כלא דא בדא. וכל מה דההוא כבד נקיט, אקריב לגבי לב, דאיהו מלכא, לזיינא. וההוא לב, לאו אורחיה, ולאו תיאובתיה, בעכירו דעובדין דעמיה. אלא נקיט כל ברירו, וכל צחותא, וכל זכיין, וכל עובדין טבין. וכל ההוא עכירו וטנופין ולכלוכא דאינון עובדין בישין, אנח לכבד. דאתמר ביה, עשו איש שעיר. וכל ערקין דיליה, דאינון שאר עמין עכו"ם. הה"ד, ונשא השעיר עליו את כל עונותם. מאי עונותם. עונות תם. דאתמר ביה, ויעקב איש תם. וחובין דעמיה דאינון ערקין ודפקין דלבא.
ובג"ד, שחין וצרעת וספחת, לכל אינון אברין, מכבד אשתכחו, מאילין לכלוכין דאשתארו ביה. מלבא אתי כל בריאותא, לכל אברין. דהכי הוא, כיון דלבא נטיל כל זכיכו וברירא וצחותא. כבד נטיל כל מה דאשתכח ואשתאר מן לכלוכא וטנופא. וזריק לכל שאר שייפין, דאינון שאר עמין עכו"ם אחרנין, בעל כרחייהו. ומפסולות דפסולת דכבד, נטל טחול, דאתמר ביה יהי מארת. מארת יי' בבית רשע.

— 63 —
(רעיא מהימנא) עוד אמר בחבורא קדמאה, אמר רעיא מהימנא, והא אוקמוה רבנן עליה, טחול שוחק. ואיהו שחוק הכסיל. ובג"ד, אוקמוה רבנן דמתניתין, אוי לו למי שהשעה משחקת לו. וקהלת אמר טוב כעס משחוק. טוב כעס דכבד, דאיהי מרה, רצועה דקב"ה, רצועה לאלקאה בה צדיקייא בעלמא דין במרעין בישין, במכתשין, משחוק דשחיק לון בטחול, בלכלוכא דהאי עלמא, דשוחק לון שעתא בעותרא. ועוד, ארס דטחול איהו זחיל עפר, ואיהו תקיף יתיר מארס דמרה.
ובגין דערב רב אינון שאור שבעיסה, ואינון אומין דעלמא דמיין למוץ, יתיר מעכבין בגלותא ערב רב לישראל, מאומין עכו"ם. כמה דאוקמוה רבנן, מי מעכב, שאור שבעיסה מעכב. דאינון דבקין בישראל, כשאור בעיסה. אבל אומין עכו"ם, לאו אינון אלא כמוץ אשר תדפנו רוח.

— 64 —
ועוד ונשא השעיר עליו, כד רעותיה למעבד קורציא לקב"ה עם ישראל, דאיהו נשא כל חובין דיכיל למסבל לון, עד דאתעביד כבד, כמשא כבד יכבדו ממנו, חובין על גדפוי. מה עביד, סליק לטורא עלאה, כחמרא כד איהו בעי לסלקא לטור גבוה, כמשא כבד יכבד עליה. כד איהו לעילא, ובעי לסלקא לפי מעוט דאשתאר ליה, אתיקר עליה מטולא, ונפיל, ואפיל גרמיה לתתא, ובכבד משא דאתתקף עליה, אתעבידו כל אברין דיליה פסקות, דלא אשתאר אבר שלים. אוף הכא אירע לסמאל ונחש, כבד ויותרת הכבד, יצר הרע ובת זוגיה זונה. מתמן כל בת אל נכר זונה. (ע"כ רעיא מהימנא)
אמר רבי פנחס, אורחא דא הוה מתקנא לי, למשמע מלין אלין מעתיק יומין, זכאה עלמא דאנת שארי בגויה. ווי לעלמא, דישתארון יתמין, ולא ידעין מלי דאורייתא כדקא יאות. ודאי הכי הוא, דכבד נטיל כלא טב וביש. ואע"ג דמשטטא ולקיט כל חוביהון דישראל, ה"נ זכיין דלהון לקיט, בגין לקיימא קורציה. וכלא האי והאי מקריב לגבי לב. ואורחוי דלב, לא נטיל אלא זכיכו וברירו וצחותא דכלא, כמה דאמרת. ושאר טנופא ולכלוכא, אהדר לכבד, ונטיל כלא בעל כרחיה, דכתיב ונשא השעיר עליו וגו'. מלה דא אהדרנא, בגין דיתבסם לפומי כמתקא דדובשא, זכאה חולקי דזכינא להאי, למחמי דא בעיני.
אוף הוא פתח ואמר, יי' לא גבה לבי ולא רמו עיני וגו', האי קרא אמר דוד, בשעתא דהוה אזיל על כיף נהרא, אמר רבש"ע, כלום הוה ב"נ בעלמא, דאודי ומשבח למאריה כוותי. אזדמנת ליה צפרדע, א"ל, דוד, לא תתגאה, דאנא עבדית יתיר מנך, דמסרית גופאי על מימרא דמארי, דכתיב ושרץ היאור צפרדעים, והא אוקמוה. ותו דאנא משבח ומזמר ליליא ויומא, בלא שכיכו. בההיא שעתא אמר דוד, יי' לא גבה לבי ולא רמו עיני. יי' לא גבה לבי.

— 65 —
דא הוא קרבנא, דבכל יומא, ובכל זמן וזמן, לגבי קב"ה. דאתכלילת כנ"י ביה, בין כל שאר אכלוסין, וכל אילין פולחנין, אפיקו לה מבין גובין, ומבין שאר עמין. כך ישראל, כל זמן דאינון אטימי לבא, ולא פתחין בתיובתא, לא סלקין ריחא, ולא אפיק לון מגו גובין. אבל כד פתחין בתיובתא, מיד סלקין ריחא, ויפיק לון מבין גובין, ויתהני בהו כנסת ישראל. דכתיב, פתחי לי אחותי רעיתי. דכל זמן דשושנה אטימא, לית לה ריחא, ולא סליקא מבין גובין, ודיורהא בינייהו, כמה דאתמר. וקב"ה לא שדר לן למהך אורחא דא, אלא לאוליף מלין אלין.

— 66 —
עד דהוו יתבי, אתא נשרא, ומאיך, ונטיל חד שושנה מבינייהו, ואזלת. אמרו, מכאן ולהלאה, נהך לאורחין. קמו ואזלו. עד הכא אורחא דר' פנחס, ור"ש אזל ליה, איהו ור' אלעזר, ושאר חברייא, ור' פנחס ושאר חברייא.
פתח ואמר ר' פנחס על זה, למנצח על שושן עדות מכתם לדוד ללמד, מאי ללמד. לאולפא לבני עלמא חכמתא. והא אוקמוה, שושן עדות, אלין סנהדרי גדולה. דכתיב בה, סוגה בשושנים. מכתם לדוד סימנא דאחזיאו ליה לדוד, כד שדר ליואב לארם נהרים ולארם צובא, לאגחא בהו. א"ר פנחס, דא איהו שושן עדות דקיימא הכא, הא ככביא בשמיא, שכינתא עלן, ודרגין עלאין בהדה, וסייעתא קדישא לתושבחתא, דא איהו שושן בשלימו כדקא יאות. קמו ואזלו. אלין הכא ואלין הכא. אזל ליה ר' פנחס, ובת בכפר עקימין, ור' יצחק ור' חייא בהדיה.
עד דאקדימו למיזל, יתבו ומחכו לנהורא דצפרא, זקיף עינוי ר' חייא, וחמא אלין כוכבייא דשרביטא, דקא מרהטן ואזלן. אמר, ודאי בכמה זמנין שאלנא על אלין כוכבייא.
א"ר פנחס, אלין כוכבייא דשרביטא ידיען בסוכלתנו דחברייא, דהא קב"ה ברא כל אינון כוכבי רקיעא, רברבין וזעירין. וכלהו אודן ומשבחן לקב"ה. וכד מטא זמנייהו לשבחא, קרא לון קב"ה בשמא, דכתיב לכולם בשם יקרא. וכדין רהטי, ואושיטו שרביטא דנהורא, למהך לשבחא למאריהון, בההוא אתר דאתפקדן. הדא הוא דכתיב, שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. וגו'. אדהכי אתא נהורא, קמו ואזלו.

— 67 —
עד דהוו אזלי, אתא נשרא רברבא, אסחר על רישייהו, וקיימא עלייהו. א"ר פנחס, ודאי עידן רעותא הוא השתא, בה שעתא, אתפתחו תרעי דרחמי, לכל אינון בי מרעי, והוא זמנא לאסוותא לון. ואע"ג דאינון אסירין דמלכא. דהא נשרא דא סימנא דרחמי איהו.
פתח ואמר, כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף וגו'. ליכא בעלמא מאן דאיהו ברחמי על בנוי כנשרא, והא אוקמוה דכתיב, ויאכלוה בני נשר, דאיהו רחמנא על בנוי. ומגו דהשתא עידן דרחמי, אתא נשרא דא ואסחר עלנא. בשעתא דא איהו רחמי, לכל אינון בי מרעי. ודא איהו דכתיב, יי' בקר תשמע קולי. ודא בקר דאברהם, ואתערותא דיליה.
אדהכי, אסחר נשרא ואעבר לקמייהו. א"ר פנחס, נשרא נשרא, מה אנת לגבן, אי בשליחותא דמרך אתית, הא אנן הכא. אי בגין מלה אחרא אתיתא, הא אנן הכא זמינין. אתרם נשרא לעילא, ואתכסי מנייהו, ואינון יתבו.
א"ר חייא, הא דשלמה מלכא תיוהא הוא, דתנינן, נשרא רברבא הוה אתי לגביה שלמה מלכא בכל יומא ויומא, והוה שלמה מלכא רכיב על גדפהא, ואוביל ליה ד' מאה פרסי בשעתא חדא. לאן אוביל ליה לתרמו"ד במדבר בהרים. אתר כד איהו, לגבי טורי דחשוכא, דאקרי תרמוד במדבר ולאו איהו אתר דתרמודאי, אלא תרמוד דאיהו במדבר בהרים, ותמן מתכנשי כל רוחין וסטרין אחרנין. וההוא נשרא הוה טאס לתמן, בשעתא חדא.
כיון דקאים על ההוא דוכתא, אגבה נשרא, ושלמה כתב פתקא, וארמי תמן, ואשתזיב מאינון רוחין. ונשרא הוה מסתכל גו חשוכא דטורין, לאתר דתמן עזא ועזאל, דאינון תמן אסירין בשלשלאי דפרזלא, נעיצן גו תהומי. ולית יכילו לב"נ בעלמא למיעל תמן, ואפילו עופי שמיא, בר בלעם.
וכיון דנשרא מסתכל גו חשוכא רברבא, מאיך לתתא, ונטיל ליה לשלמה מלכא תחות גדפהא שמאלא, ומכסייא ליה. וקיימא על אלין שלשלאי, ואזלא ומקרבא לגבייהו, ושלמה כדין אפיק עזקא, דחקיק עליה שמא קדישא, ושוי בפומא דנשרא. ומיד, אינון הוו אמרי, כל מה דבעי שלמה מלכא, ומתמן הוה ידע שלמה חכמתא. הה"ד, ויבן וגו' את תרמוד במדבר בארץ. וכי בניינא הוה עביד בארץ. אלא מהו ויבן. אסתכל בסכלתנו, וידע לההוא דוכתא, למנדע ביה חכמתא.

— 68 —
עד דהוו יתבי, הא נשרא אתיא לגבייהו, ושושנה חדא בפומה, ושדי קמייהו, ואזלת לה, חמו וחדו. א"ר פנחס, ולאו אמינא לכו, דנשרא דא בשליחותא דמארה, אזלא ואתיא. שושנה דא, איהי שושן עדות דקאמינא, וקב"ה שדר ליה לגבן.
פתח כמלקדמין ואמר, למנצח על שושן עדות מכתם לדוד ללמד. וכי שושן עדות מאי סהדותא סהיד. אלא שושן דא איהי סהדותא למעשה בראשית, ואיהי סהדותא לכנ"י. ואיהי סהדותא ליחודא עלאה, ודא איהו. בגין דשושנה דא אית בה תליסר עלין, וכלהו קיימין בעקרא חדא, ואית בה חמש עלין לבר תקיפין, דחפיין לדא שושנה ואגינו עלה.
וכלא ברזא דחכמתא הוא, תליסר עלין, אלין תליסר מכילן דרחמי, דירתא כנסת ישראל מלעילא, וכלהו אחידן בעקרא חדא, ואיהו ברית חדא ודוגמא דברית יסודא דכלא. חמש תקיפין דסחרן עליה, אלין חמשין תרעין, חמש מאה שנין דאילנא דחיי, אזלא בהו.
סהדותא לעובדא דבראשית. כל עובדא דבראשית, כלהו תיבין ידיען בסוכלתנו, וקיימא בחושבנא אלהים דמעשה בראשית. אחזי לעילא, ואחזי לתתא. אחזי לעילא, ברזא דעלמא דאתי. ואחזי לתתא, ברזא דכנסת ישראל.
שושנה סהדותא לעובדא דבראשית, דקיימא בכל הני סימנין, דכתיב בראשית ברא אלהים, דא שושנה. תליסר עלין, אינון תליסר תיבין עד אלהים תניינא. ואינון: את, השמים, ואת, הארץ, והארץ, היתה, תהו, ובהו, וחשך, על, פני, תהום, ורוח. הא תליסר עלין דשושנה. חמש תקיפין דסחרן לאלין, אינון: מרחפת, על, פני, המים, ויאמר. הא חמש אחרנין. לבתר יהי אור, הא עיקרא ושרשא דשושנה דכלא ואחידן בה.
סהדותא ליחודא. חמש עלין תקיפין, שרשין ויחודא, דאחידן ביה תליסר עלין אלין. שמע ישראל יי' אלהינו יי', הא חמש עלין דשושנה. אחד, דא היא עיקרא ושרשא דכלהו אחידן ביה. רזא דתליסר בחושבנא, גושפנקא דמלכא.
ת"ח, כגוונא דשושנה בין החוחים, הכי אינון ישראל בין עמין עכו"ם. והכי כנסת ישראל, בין שאר אכלוסין רברבן ממנן. כל זמן דשושנה קיימא אטימא, דלא פתיחא, לית בה ריחא, ולא סלקין לה, ולא מפקין לה מגו גובין, בשעתא דשושנה פתיחא, סלקא ריחא, כדין אפיקו לה מגו גובין. ויתהני בהו כ"י, שנאמר פתחי לי אחותי רעיתי, וקב"ה לא שדרה לן אלא למיהך לאורחן.

— 69 —
אמר ר' אלעזר לאבוהי, הא שמענא אלין שייפין אטימין, ברזא דקרבנין. שייפין אחרנין, רזא דלהון מאי. א"ל רבי שמעון לר"א, אלעזר ברי, כל שאר שייפין דלגו, רזא עלאה איהו.
ת"ח, לבא הא אתמר, אבל לב דא איהו נורא דדליק, ואלמלא דזמין לגביה מלכא עלאה כנפי ריאה, דאתיין לקמיה רוחא, מרוחא דנשיב מגו בוסמין עלאין, הוה אוקיד לעלמא ברגעא חדא.
פתח ואמר, ויי' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש, אמאי אוקיד לון. בגין דכנפי ריאה לא נשיבו בההיא שעתא. וסתרא דכנפי ריאה, דא כנפי יונה נחפה בכסף ואינון רפאל, וצדקיאל. ועלייהו אתמר, עושה מלאכיו רוחות, לנשבא תדיר קמי לבא.
(רעיא מהימנא) ובחבורא קדמאה, אמר רעיא מהימנא, בוצינא קדישא, כל מה דאמרת שפיר, אבל מוחא איהו מים, לב איהו אש, ותרווייהו איהו רחמי ודינא, דא כסא רחמי, ודא כסא דינא. וקב"ה מלך, עומד מכסא דין, דאיהו לב. ויושב על כסא רחמים, דאיהו מוחא.
וכד חובין מתרבין על אברים, ועל ערקין דלבא, דאיהו כרסייא דדינא. אתמר בלבא, והמלך קם בחמתו ממשתה היין, דאיהו יינא דאורייתא. ובזמנא דכנפי ריאה נשבין על לבא, וחמת המלך שככה. דתרין כנפי ריאה, והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפרת, דא כפורתא דלבא.
ובמאי וחמת המלך שככה. בגין וישמע את הקול, דא קול תורה, קול דק"ש. וידבר אליו, בצלותא דפומא, דאיהו אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך.
וההוא רוחא דנשיב בכנפי ריאה, איהו אפיק קלא בקנה, דאיהו קנה חכמה קנה בינה. ואתמר בה, כה אמר יי' מארבע רוחות באי הרוח. דאינון ארבע אתוון ידו"ד. והאי איהו רוח דדפיק בכל ערקין דלבא, דאתמר בהון, אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו.
אמר בוצינא קדישא, ודאי רעיא מהימנא, דרגא דילך איהי, דביה וחמת המלך שככה. אשרי העם שככ"ה, בגימטריא משה. אמר ליה, בריך אנת בוצינא קדישא, בוצינא דדליק קמי מלכא ומטרוניתא. נר יי', איהי נשמה דילך.
א"ל, הא אמרת מוחא ולבא וכנפי ריאה, תרי כוליין מאי ניהו. אמר רעיא מהימנא, הא אוקימנא בכנפי ריאה, עושה מלאכיו רוחות, כוליין משרתיו אש לוהט. ואינון תרין כנפי ריאה, ותרין כוליין, לקבל ד' חיון דכרסייא. כרסייא, איהו לבא באמצעיתא.
וכן מוחא, אית ליה ארבע חיון, דאיהו כרסייא דרחמי. ומאי ניהו. ראייה שמיעה ריחא דבור. ראייה: אריה. שמיעה: שור. ריחא: נשרא. וד' אנפין וד' כנפין לכל חד. דבור: אדם איהו. אחיד עילא ותתא, דרועין דבהון וידינו פרושות כנשרי שמים. גוף אריה, ושוקים, וכף רגליהם ככף רגל עגל. ועל גופא אתמר, מרכבת המשנה. משנה כתיב, לישנא דמתניתין. (ע"כ רעיא מהימנא).
טחול, פתח בוצינא קדישא ואמר, ואראה את כל העשוקים שנעשו תחת השמש והנה דמעת העשוקים. מאן אינון עשוקים. אלין ינוקין דאינון בתוקפא דאמהון. דסלקין מעלמא, ע"י מלאך המות. וכי מלאך המות קטיל לון, דאיהו עושק. אלא הדר ואמר, ומיד עושקיהם כח ואין להם מנחם. מאן ההוא כח. דא הוא דכתיב, יהי מארת ברקיע השמים. ודא הוא מארת חסר ואו, ודא לילית, דאיהי ממנא דההוא עושק.
ואיהי אקרי טחול, ואיהי אזלת וחייכא בינוקי, ובתר עבדת בהו רוגזא ודמעה, למבכי עלייהו. טחול לזינא דכבד אזלא. דא אברי בשני, ודא ברביעי בעובדא דבראשית. ובג"ד, לית סימנא טבא בשני וברביעי. כבד מותא דרברבי, טחול מותא דזוטרי.
(רעיא מהימנא) ובחבורא קדמאה אמר רעיא מהימנא, ודאי הכי הוא, דכבד איהו דרגא דעשו. עשו הוא אדום. הוא כניש כל דמין, בין צלולין, בין עכורין. ולא אבחין בין טב לביש. לא עביד אפרשותא בינייהו. לבא איהו ישראל, דאבחין בין טב לביש, בין דם טמא לדם טהור, ולא נטיל אלא ברירו ונקיו דההוא דמא, כבורר אוכל מגו פסולת.
ולבתר דנטיל לבא, דאיהו יעקב, ברירותא דדמים, דאיהו לעילא. ואשתאר כבד דאיהו עשו בפסולת. איהו כעיס עליה במרה, דאיהי גיהנם, דאתבריאת ביומא תניינא, מותא דרברבי, ואיהי נוקבא בישא, אש זרה, עבודה קשה, ע"ז קרינן לה.
ובגין דמינה אתער כעס לכבד, אוקמוה רבנן במתניתין, כל הכועס כאילו עובד ע"ז. ולא עוד, אלא דלית שריפה וחמימות בכל מרעין דאברין דגופא, אלא ממרה. דאיהי אדליקת בשלהובין על ערקין דכבד, ובעי לאוקדא כל גופא. ואיהו כגוונא דימא, כד איהו כעיס, דגלי ימא סלקין עד רקיעא, ובעו לנפקא מגבולייהו, לחרבא עלמא. אי לאו שכינתא, דאיהי לחולה כחול דאסחר לימא, דלא נפקת מפומהא, אוף הכי שכינתא אסחרת לגופא, וסמיך ליה, כד"א, יי' יסעדנו על ערש דוי.
ובג"ד אוקמוה מארי מתניתין, המבקר את החולה, לא ליתיב למראשותיו, משום דשכינתא על רישיה. ולא לרגלוי, דמלאך המות לרגלוי. האי לאו לכל ב"נ, אלא לבינוני. אבל לצדיק גמור, יי' יסעדנו על ערש דוי, על רישיה. ושכינתא אסחר גופיה, עד רגלוי. ובג"ד אתמר ביעקב, ויאסף רגליו אל המטה, ודא שכינתא דאתמר בה, והארץ הדום רגלי. לרשע גמור, מלאך המות אסחר ליה בכל סטרא. ודא יצה"ר, דמ"ה אסחר ליה בכל סטרא, חרבא דיליה, דפניו מוריקות, בטפה חדא מאינון ג' טפות, דזריק ביה. הה"ד ואחריתה מרה כלענה. כבד דא דכורא. יותרת הכבד נוקבא. (עד כאן).
קיבה, איהו דרגא חד משתין דמותא. ודא אתקרי תרדמה. עסירטא, דרגא שתיתאה דמלאך המות. ומגו דאתי מרחיק, איהו מסטרא דמותא. ולאו מותא. רמזא, חד משתין דמותא.
(רעיא מהימנא) אמר רעיא מהימנא, בתר דגופא איהו מאילנא דטוב ורע, לית אבר בגופא, דלא אית ביה יצר הרע ויצר טוב, לבינוניים. ולצדיקים גמורים, תרין יצירות, דכר ונוקבא, תרווייהו טובים. כגוונא דחתן וכלה. לרשעים גמורים, תרין יצירות בישין, דכר ונוקבא, בכל אבר ואבר, מסטרא דסמאל ונחש.
ובג"ד מסטרא דאילנא דטוב ורע, קיבה אית בה תרין דרגין. דהכי אוקמוה רבנן, קיבה ישן. ואית שינה אחת משתין במותא, ושינה אחת משתין בנבואה. ובג"ד אוקמוה רבנן מארי מתיבתא, החלומות שוא ידברו, והכתיב בחלום אדבר בו. לא קשיא, כאן על ידי שד. כאן על ידי מלאך. חלום ע"י מלאך, חד משתין בנבואה. חלום על ידי שד, איהו שוא, מסטרא דמותא. ואיהו תבן, דהכי אוקמוה, כשם שאי אפשר לבר בלא תבן, כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים.
אצטומכא דא קרקבן נקלף. ואוקמוה רבנן, קורקבן טוחן, דאיהו נטיל כלא, ושוחק, ומשדר לכל אברין, אי אברין בלא חובין. כגוונא דאוקמוה רבנן, דאית מלין דמעכבין ית קרבנא, דלא נחית לקבלא ליה, ההוא דשדר קב"ה לקבלא דורונא דיליה. דאית דמקבל ליה קב"ה על ידי אריה, דאתמר ביה ופני אריה אל הימין לארבעתן. וקב"ה רכיב עליה, ונחית ביה, לקבלא ההוא דורונא. ואית דורונא דמקבל ליה על ידי שור, דאתמר ביה ופני שור מהשמאל לארבעתן.
ואית דורונא, דמקבל על ידי דנשר, דאתמר ביה ופני נשר לארבעתן, דאינון שתי תורים או שני בני יונה. ואית דורונא דמקבל ליה ע"י דאדם, דכתיב ביה, אדם כי יקריב מכם קרבן ליי'. בדיוקנא דההוא דאתמר ביה, ודמות פניהם פני אדם. ידו"ד נחית עלייהו, לקבלא דורונא.
ואית חיון טבעיות, ממנן על גופין, דאינון מארבע יסודין, ואינון דכיין. ולקבלייהו ארבע חיון דורסין, מסאבין, ממנן על ד' מרירן, דאינון: מרה חוורא, מרה סומקא, מרה ירוקא, מרה אוכמא.
ואית חיון שכליות, דסחרין לכרסייא. ואית לעילא מנייהו, וגבוהים עליהם, ואינון חיון אלהיות, מסטרא דקדושה. ואית חיון דסטרא אחרא. ואתקריאו אלהים אחרים. ואלהיות דקודשא, אלהים חיים. ואלין אלהיות דקדושה, אתקריאו אלהי האלהיות, ועלת על כלא, אל אדון על כל המעשים. וכל זינא אזיל לזיניה. ובגין דאית אלהים אחרים, אמר עלייהו, זובח לאלהים יחרם בלתי לידו"ד לבדו. בגין דלא יתערב אלהים חיים עם אלהים אחרים. (עד כאן).
אצטומכא דא, נטיל ושחיק, ומשדר לכל סטרין דלתתא, ומניה אתזנו תתאי. מאינון שתין שמרים לתתא, כל אינון רוחין וסטרין אחרנין דאיתזנו בליליא, מאינון אברים ופדרים. ושאר נטלין כל שייפין, ונטיל כלא כבד, וקריב ללב, כמה דאתמר. ודא איהו דכתיב, ופני אריה אל הימין. ועל דא אתחזי על מדבחא, כגוונא דאריה אכיל קרבנין. מכאן ולהלאה כל שאר שייפין, ברזא דגופא כגוונא דלעילא.
(רעיא מהימנא) אמר רעיא מהימנא, בוצינא קדישא, ודאי אצטומכא בקדמיתא נטיל כלא, עד שית שעתין, ואופה. קרקבן, איהו אופה. וריאה, איהי משקה. לבא מלכא. ואינון תרין, אינון ודאי אופה ומשקה, למיהב למלכא, משפירו דכל מאכלין ומשקין, רישא דכלהו, מבחר לכלהו. והיינו דכתיב, אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי. לבתר, אכלו רעים, שאר אברים, דאינון חילין ומשריין דמלכא, דפליג לון מזונא, ע"י שר האופים. שתו ושכרו דודים, ע"י שר המשקים.
וכבד איהו לימינא דב"נ. ובג"ד, ופני אריה אל הימין לארבעתן לימינא דמלכא, דאיהו לבא. טחול, לשמאלא. אלין אינון מסטרא אחרא, ופני שור מהשמאל. משקה חמרא מזוג במיא למלכא. ואריה אכיל, דא כבד, כניש מזונא קמי מלכא, דאיהו לבא.
ואית לאקשויי על האי. אי כבד איהו עשו, איך הוא מתקן מזונא ללבא. אלא ודאי לבא איהו כגוונא דיצחק. כבד עשו, דאיהו הצד ציד. ויימא ליה, יקום אבי ויאכל מציד בנו. אלין אינון צלותין, דאזלין ומתתרכין מעניים, ויצחק בצערא וביגונא, דלא יכלין לכוונא לצלותא. ובגין דא לא אמר ויאכל מצידי, אלא ויאכל מציד בנו. בני בכורי ישראל. כגוונא דא, לית לון לישראל מזונא בגלותא, אלא ע"י אומין דעלמא.
אבל כד אינון בארעא דישראל, מזוניהון ע"י שכינתא. ויהון תרין כנפי ריאה משקין אומה, שר המשקים. ותרין כוליין האופים, דמבשלין הזרע דנחית מן מוחא, ומבשלין מיא דמקבלין מכנפי ריאה. ולבתר דייכול מלכא, דאיהו לבא, אתמר בתרין כליין דיליה, אכלו רעים. ולתרין כנפי ריאה, שתו ושכרו דודים.
דלבא איהו כסא דין, ארבע חיון שליחן דיליה. תרין כנפי ריאה, ותרין כליין, דכנפי ריאה ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה, לקבלא עלייהו מלכא, דאיהו רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת יי'. דיתיב על כרסייא, דאיהו לבא, דכל אינון דפיקין מתנהגין אבתריה, כחיילין בתר מלכיהון.
ורוחא דנשיב מכנפי ריאה, נשיב על תרי נוקבי חוטמא. ואיהו קריר וצנינא משמאלא. וחם מימינא. ומסטרא דמוחא דאיהו כרסייא דרחמי, איהו רוח קר לימינא, דחסד. וחם משמאלא דגבורה, דתמן לבא. ומוחא מזיג ביה, באמצעיתא דתרווייהו. אוף הכי לבא מזיג, מקור וחום. ומוחא אוף הכי, דמקבלין דין מדין.
ושמרים דכלא, נטיל טחול, ומשריין דיליה, דאינון עבדים ושפחות, דאמר עלייהו שלמה, קניתי לי עבדים ושפחות. תרין כוליין אתקריאו אשים, על שם אשים דלעילא, דאתמר בהו אשי יי' ונחלתו יאכלון.
ובקנה שית עזקאן, דעלייהו אתמר, הבו ליי' בני אלים. דבהון סליק קלא, דאתפליג לו' קלין דשכינתא. ושביעאה סליק לפומא, דאיהו כרסייא. ושית עזקאן דקנה, אינון כגוונא דשית דרגין דכרסייא דמלכא. וקנה איהו סלם, דביה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, דאינון הבלים סלקין ביה מלבא, ורוחין דאוירא נחתין ביה בלבא, לקררא חמימותא, דלא לוקיד גופא.
וכד רוחא נחית, נחית בכמה רוחין, כמלכא עם חיליה. וכנפי ריאה מקבלין לרוחא, דאיהו מלכא עלייהו, כמה דאמינא. ופניהם וכנפיהם פרודות, והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה.
אי זכאן אברין דבר נש בפקודין דמלכא עלאה דאיהו רוח הקדש, נחית בסלם, דאיהו גרון, בכמה רוחין קדישין, דאתמר עלייהו, עושה מלאכיו רוחות וסלקין לקבל אלין הבלים דלבא, דאתמר עלייהו, משרתיו אש לוהט. ועלייהו אתמר קול ידו"ד חוצב להבות אש. בגין דליבא אדני, דמניה סלקין להבות אש בפומא דאיהו ידו"ד, דנחתין עמיה כמה רוחין דקדושה, מארבע אתוון יהוה. דאתמר עלייהו, כה אמר ידו"ד מארבע רוחות באי הרוח.
קנ"ה, איהו קנה חכמה קנה בינה, דאינון לימינא דחסד, ולשמאלא דגבורה. תפארת, סלם, באמצעיתא, בגופא כליל תרין דרועין, וגוף וברית, ותרין שוקין. לקבל שית עזקאן דקנה.
וכד נחית ידו"ד ללבא, לגבי אדנ"י, מתחברין דינא ברחמי בלבא. דאיהו יאהדונהי. וכד סליק אדני לפומא, דאדני שפתי תפתח, לקבלא יהוה בפומא, לאתחברא תמן תרין שמהן בחבורא חדא, יאדדונדי, כגוונא דמתחבראן בלבא. ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין, מי שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש, אי לית לון פומא ולבא שוין. (עד כאן).
קנה שית עזקאן בקנה, מתחבראן כחדא, ואינון אקרון בני אלים, מפקי רוחא לנשבא על עלמא. ואתיין מסטרא דגבורה. וכד אינון מתחברן כחדא, אינון כגוונא דשופר. ואלין אקרו שופר, שופר של איל של יצחק. אלים בני בשן, הבו ליי' בני אלים. אלים דיצחק, ומפקין רוחא וקלא. וההוא קלא נפיק, ואערע בעבי מטרא, ואשתמע לברייתא לבר. וע"ד כתיב, ורעם גבורותיו מי יתבונן. דודאי מסטרא דגבורה קא אתיין. ובגין דא אל הכבוד הרעים יי' על מים רבים. אל הכבוד רועם לא כתיב, אלא אל הכבוד הרעים, על ידא דבני אלים. ולית מאן דידע בשבחא דהאי קלא, הה"ד מי יתבונן.
(רעיא מהימנא) ובחבורא קדמאה, פתח רעיא מהימנא ואמר, ווי לון לבני נשא, דאינון אטימין לבא, סתימין עיינין, דלא ידעין אברים דגופיהון על מה אינון מתתקנין, דהא קנ"ה תלת חילין כלילן ביה, חד הבל, דאיהו להב אש, דנפיק מן לבא ואתפלג לז' הבלים, דאמר קהלת. תניינא, אויר דעאל לגביה מלבר. תליתאה, מים דכנפי ריאה, דאינון דבוקים בקנה. ומתלת אלין אתעביד קול, מים ורוח ואש, ומתפלג כל חד לז', ואינון ז' להבים, ז' אוירות, ז' נחלים.
וכד אערעו להבים דלבא, בעבי מטרא, דאינון כנפי ריאה, ארח קנה דריאה. האי איהו ורעם גבורותיו מי יתבונן. דביה לב מבין בבינה, דאיהי בלבא לשמאלא, גבורה. וחסד לימינא, מים דכנפי ריאה. ותמן חכמה מוחא, ומניה, מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון. דאיהו לבונא דמוחא, נוזלים על קנה דריאה. בתר דאסתלקו עננים דבינה לגבי מוחא.
ורזא דמלה מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן. ודא עשן המערכה, דסליק מן לבא למוחא. דכל רוחין דעלמא, לא זזין ליה מאתריה. חכמה: כח מ"ה. כח: בלבא. מה: במוחא. קנה: תפארת, כליל ו' ספיראן. ו' דרגין אינון לכרסייא, דאיהי אימא. לנחתא חכמה לגבה, מן מוחא ללבא, דבה לב מבין. ובגין דא, קנה חכמה קנה בינה. ביה אבא נחית. ביה אבא סליק. והאי איהו סלם דביה עולים תרי, ויורדים תרי. (ע"כ רעיא מהימנא).
ושט דבלע מיכלא, ומתמן עאל לכלהו שייפין, דאיהי בדרגא דאשים. אשים אינון קרבין מיד, ובלעי ונטלי כלא מגו אשא עלאה, דכליל לאשים. ורזא דא, אשי יי' ונחלתו יאכלון. אלין אכלין ובלעין, ושאר לא אכלין הכי.
וכל בני עלמא לבר, לא ידעין איך אכלין, ולאו רזא דלהון, אלא דרגין דלגו אינון ידעין, ונטלין מנייהו. ושט לית ליה בדיקה מבחוץ, דלא ידעי, אלא מבפנים ידעי ונטלי עד דעאל לבי טוחנא, ואשתחיק ואתבשל. ונטיל כלא כבד כמה דאתמר. מאלין אשים נפקי דרגין, דאקדמי ונטלי בקדמיתא מכבד, ומאן אינון. אלין הטוחנות, אכלי קרבנין וטחני. וע"ד מדאתחרב בי מקדשא כתיב, ובטלו הטוחנות כי מעטו. אלין טחנין בקדמיתא.
כיון דאתטחנן, אינון דשלטי עלייהו, בלעי ונטלי, ואקרון וש"ט. אמאי. אלא ושט, דיוקנא דוא"ו, איהו ושט כפוף. ולבתר, שט למיכל משתיא, חמרא ומיא. דכתיב שטו העם ולקטו. מיכלא למיכל, משתיא חמרא ומיא, נסוכא דיין, ונסוכא דמים.
בהאי ושט עאל ואשתאיב בריאה, אלין שרפים, בשלהוביתא דלהון נטלי משתיא, ואקרון ריאה, בחבורא חדא, ואשתאיב כלא בהון. וכל אלין, נטלין כל חד וחד, כדקא חזי ליה. ומדחרב בי מקדשא, ובטלו הטוחנות כי מעטו כלהו. דאזעירו דיוקנייהו ומזונייהו, ולית יומא דלית ביה מארה, ארים קליה ר"ש ואמר, ווי ירושלם קרתא קדישא, ווי לעמא, דכל טבאן אלין אבדין, רברבן גיברין ממנן אזעירו דיוקנייהו, על דא בכו חברייא. אמרו, ווי רבי, כד תסתלק מן עלמא, מאן יגלה רזין סתימין עמיקין כאלין, דלא אשתמעו מן יומא דשלמה מלכא, ועד השתא. זכאה דרא דשמעין מלין אלין, וזכאה דרא דאנת בגוויה, ווי לדרא דישתארון יתמין מנך.

— 70 —
(רעיא מהימנא) פתח רעיא מהימנא ואמר, והא כתיב, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע. ושבע רקיעין אינון: וילון. רקיע. שחקים. זבול. מעון. מכון. ערבות. שחקים. דבהון ריחים דטוחנים מן לצדיקים לעתיד לבא. ואינון אקרון שחקים, ע"ש ושחקת ממנה הדק, ואינון נצח והוד, עלייהו אתמר ושחקים יזלו צדק, דאיהי שכינתא תתאה.
וילון, דביה מכניס ערבית ומוציא שחרית. רקיע, איהו יסוד. דביה נהרין שמשא וסהרא, דאיהו עמודא דאמצעיתא ושכינתא תתאה. הה"ד, ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ. וצדיק אות, בין נצח והוד. ועדות, בין תפארת ומלכות.

— 71 —
נצח והוד תרין פלגי גופא אינון, כגוונא דתרין תאומים. ובגין דא אתקריאו שחקים. תרווייהו כחדא ו"ו אינון, מן ושט, מסטרא דשמאלא. ואינון תרין טוחנות, מסטרא דימינא.
ויקח משה את עצמות יוסף עמו. עצמות צדיק יסוד עלמין, דרגא דיוסף הצדיק. ועלייהו אתמר, את קרבני לחמי לאשי. ולית לחם, אלא אורייתא, לכו לחמו בלחמי. ואינון: אשכלות דצדיק. וצדיק, עץ פרי. ובגיניה אתמר, וישאוהו במוט בשנים. ואמאי במוט. בגין דלא הוה תמן צדיק.
ובגינייהו אתמר ביה, לא יתן לעולם מוט לצדיק, דאיהו עץ, דאתמר ביה, היש בה עץ אם אין. אעקרו עץ דאיהו צדיק, אלין דאפיקו שום ביש על ארעא, וגרמו, וישאוהו במוט בשנים, ו' ו'.
עלייהו אתמר, סחטה ענבים. צדיק יסוד, ביה סוד, דאיהו יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. דאינון ו' דרגין דאת ו'. ואינון שרפים, ו' ו', שש כנפים לאחד. משמאלא. ואינון אפיקו מים מימינא. וצחין בשלהוביתא דלהון מסטרא דגבורה, ושואבין מסטרא דחסד.
ועלייהו אתמר, עושה מלאכיו רוחות, מסטרא דעמודא דאמצעיתא, דנשבין על לבא, דאיהו דרגא עשיראה ברוחא דקודשא, דאיהו בינייהו. ואיהו ו', אות בצבא דיליה, כליל ו' פרקין דתרין שוקין, דכתיב בהו שוקיו עמודי שש, ודא צדיק אות ברית.
ו' עלאה, תפארת. בין שית פרקין דתרין דרועין. ובגין דא, ו' ו', גוף וברית חשבינן חד. ואינון פורשי כנפים למעלה, לקבל ו' עלאה עלייהו. ומסטריה, אתקריאו נביאי האמת. סוככים בכנפיהם על ברית, דאיהו ו' תניינא, וצדיק יסוד עולם. ובגין דא, נצח והוד, טוחנים מן לציקייא, דאינון מסטרא דצדיק יסוד עולם, דאיהו בינייהו. ובגין דא אתקריאו טוחנות.
ומסטרא דושט, שטו העם ולקטו, אינון לקוטות דפסקות דמתניתא. וטחנו בריחים, מהכא, מאן דאפיק מלין דאורייתא, צריך למטחן לון בשניים, ולאפקא מלין שלימין, ואינון מלין אתקריאו שלמים. ואוחרנין, דאינון שטיין, דאכלין מלין בהלעטה, ולא טוחנין לון בטוחנות דלהון ובשינהון, מה כתיב בהו, הבשר עודנו בין שניהם ואף יי' חרה בעם, דאינון, מגזעא דמאן דאמר הלעיטני נא. ונצח והוד אתקריאו כרובים.

— 72 —
ותמניא אינון: חכמה, בינה, גדולה, גבורה, תפארת, מלכות, נצח, הוד, צדיק, עטרה על רישיה. דאיהו לית ליה זוג. ומאי עטרה דיליה. כ"ע. ובגיניה אוקמוה מארי מתניתין, העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם. והיינו דאוקמוה, אמרה שבת קמי קב"ה, לכלהו יומי נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג. (ע"כ רעיא מהימנא).

— 73 —
פתח ר"ש ואמר, שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד. ע' רברבא, ד' אוף הכי. וסימנא דא עד. היינו דכתיב, עד יי' בכם. אשתארון אתוון ש"מ, מ' פתוחה. מ"ט לא סתימא, בגין דם' סתימא, מלכא עלאה. מ' פתיחא, מלכא תתאה. אתוון אחרנין, אשתארו א"ח, כבוד אלהים הסתר דבר כתיב.
אשכחנא בספרא דרב המנונא סבא, כל מאן דמייחד יחודא דא בכל יומא, חדוה זמינא ליה מלעילא, מרזא דאתוון אלין, ש"מ מהאי סטרא. א"ח, מהאי סטרא. ומצרף אתוון, למפרע שרי, ובמישר סיים. וסימן אשמח. דכתיב אנכי אשמח ביי'. ממש. דא יחודא קדישא. ושפיר איהו. והכי הוא בספרא דחנוך, דאמר כי האי גוונא, דמאן דמייחד יחודא דא בכל יומא, חדוה זמינא ליה מלעילא.
תו אית ביה ש"מ, דאתכליל מן ע' רברבא. אלין שבעין שמהן ברזא דאבהן קדישין, ודא הוא שמע: שם ע'. ישראל, יי', אלהינו, יי', אלין ארבע בתי דתפלין, דאחיד לון א"ח. ההוא דאמר פתחי לי אחותי רעיתי. ד': דא קשר של תפלין, דהיא אחידת בהו. רזא לחכימין אתמסר, דלא לגלאה. שתיק ר' שמעון. בכה וחייך, אמר, אימא, דהא ודאי רעוא אשתכח, ולית כדרא דא עד דייתי מלכא משיחא, דיהא רשו לון לגלאה.

— 74 —
תרין רצועין נפקין, מסטרא דא ומסטרא דא, רזא דתרין ירכין דלתתא דהאי א"ח, דנביאי קשוט אחידן בהו. דהא מלעילא נפקין תרין רצועין, רזא דתרין דרועין, מימינא ומשמאלא, ודל"ת אתאחידת בהו. לבתר נחתא, ואתפשטו ירכין לתתא. כיון דהיא אתאחידת לעילא כדקא יאות, נחתא לתתא, לאתאחדא באכלוסהא. וכד איהי אתאחדת, אחידא בשפולי ירכין, ורשימו דיוד ברית קדישא עלה מלעילא, כדין איהי אתאחדת ביחודא חד.
יו"ד דא איהי רזא דברית, כל מאן דנטר ברית דא, איהו אשתזיב לעילא, ואשתזיב לתתא. פנחס, בגין דאיהו קני על ברית דא, אשתזיב מן דינא עלאה, ומן דינא דלתתא, ובג"כ אתרשם יו"ד דא בגוויה, הה"ד, פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו'.
יו"ד דא, אצטריך דלא יתעדי כלל מגו תפלה דיד, דלא יעביד פרודא. וכל חדוה דילה, בהאי י'. איהו יו"ד דא בדכורא איהי, ולא בנוקבא, איהו צדיק, ואיהי צדק. ובגין כך, אתקריבת בהדה, ומאן דרחיק ליה מאתר דא, רחיק הוא מעדונא דעלמא דאתי.
בדכורא איהו צדיק, ואיהי צדק בלא יו"ד. איהו איש. ואיהי אשה, בלא יו"ד. ובג"כ חדוה דילה, לאתקרבא בה, ולאתעדנא בהדה. מאן דרחיק עדונא דא, ירחקון ליה מעדונא דלעילא. וע"ד כתיב, כי מכבדי אכבד וגו'.

— 75 —
ת"ח, פנחס קאים קמי דינא תקיפא דיצחק, וסתים פרצה, בגין כך אשלים לגבי פנחס רזא דיצחק. קם קמי פרצה דכתיב ויעמוד פנחס ויפלל. קם בפרצה קמי דינא דיצחק, בגין לאגנא עלייהו דישראל. וע"ד כליל דא בדא בחושבנא.
ואי תימא, הא חושבנא לא תלייא אלא בעיינין דילה, והכא חושבנא לעילא ביצחק. אלא ודאי הכי הוא, בגין דיצחק תליא ואתמשך בההוא אתר דאינון עיינין, דתמן דיינין דינין דכל עלמא, דהא עיינין דילה, אינון שבעין קתדראין, אתר דדינין דעלמא, ואקרון סנהדרין. וע"ד כלא חד, בגין דיצחק ואינון כחדא אזלין, וכלא שפיר.
פנחס דא יצחק, וקם פנחס ודאין דינא, ומתלבש בגבורה תקיפא דאיהו שמאלא. ובג"כ זכה לימינא. הכא אתכליל שמאלא בימינא. השיב את חמתי, מאי השיב את חמתי. אלא אלין אינון ג' ממונים דגיהנם: משחית, אף, וחימה. בגין דחמא ההוא חמה, דהוה פשיט ואתמשך מסטרא דיצחק, מה עבד, אתלבש איהו ביצחק, ואחיד בההוא חימה, כמאן דאחיד בחבריה, ואתיב ליה לאחורא.
וכדין דן דינא, ועביד דינא. דן דינא, דכל בועל ארמית קנאין פוגעין בו. ועביד דינא, דכתיב וידקור את שניהם. וע"ד כתיב הכא, השיב את חמתי. וכתיב התם, השיב אחור ימינו מפני אויב, מה להלן לאחורא, ה"נ לאחורא. וע"ד יו"ד דפינחס הכא, יו"ד דיצחק. וכלא הוא מעל בני ישראל, דכד חמא ההוא חמה, חמא ליה דהוה נחית על רישיהון דישראל.

— 76 —
מאי חמא. חמא מ', את דא דהוה טאס ברקיעא, ודא הוא סימנא דמלאך המות, דבעיא לאתבנאה באת וא"ו ואת ת'. מה עבד פנחס. דהוה מתלבש ביצחק, כדין נטיל ההוא את מ', וחטף ליה, וחבר ליה בהדיה. כיון דחמא מלאך המות, דפנחס חטף ליה לההוא מ' בהדיה, מיד תב לאחורא.
מ"ט. בגין דכד קני בלביה פינחס, אתלבש ביצחק, ואסתלק למהוי בחושבנא ר"ח, והכי סליק שמיה ר"ח, והכי סליק יצחק. כיון דחמא לאת מ' טאס ברקיעא, חטף ליה, וחבר ליה בהדיה ואתעביד מיד רמ"ח, הה"ד ויקח רמח בידו.
בגין דאות מ' הוה סימנא קדמאה לאדם הראשון, למבני מות על עלמא, בגין דאת דא הוה טאס על רישיה דאדם, בשעתא דכתיב ותקח מפריו, מ' פריו. והוה מחכא ו"ת, בזמנא דכתיב, ותאכל, ותתן, ותפקחנה. כדין אתבני מות על עלמא.
פנחס הוה חמי ליה השתא ההוא את מ', טאיס על רישיהון דישראל. והאיך חמא ליה. חמא דיוקנא דמ' פתוחה, מליא דמא. כיון דחמא ליה, אמר הא ודאי סימנא דמלאך המות, מיד חטף לה, אדכר עלה שמא מפרש, ונחית להאי את לגביה. ומה דהוה ר"ח, אתצריף רמ"ח. כדין ויקח רמח בידו. וע"ד כתיב מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי, דקני לשמא קדישא, דהוו מחברין ליה ברשו אחרא. בתוכם, מאי בתוכם. בגין דהוה אזל ועאל בגו כמה אוכלוסין, כמה רברבן, ומסר גרמיה למותא בינייהו. אבל בתוכם, בתוך מ', בתוך מ' הוה ההוא קנאה דקני.
מ"ט מ'. בגין דאיהי סימנא דמות, איהי סימנא דמ' מלקיות. איהי סימנא דד' מיתות ב"ד. ומתמן סליק ונחית, נחית וסליק, סליק למ', ונחית לד'. נחית לד', אינון ד' רוחין, דמתפרשן מגו דכר ונוקבא ממסאבותא, ובגינייהו ד' מיתות ב"ד. ומתמן סלקין למ'. והיינו מ' סימנא ומאנין דמלאך המות. ודא נטיל פנחס, וקם בתוך מ', וע"ד ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי.
וכי האיך השיב פנחס חמתיה דקב"ה, והכתיב ויהיו המתים במגפה וגו', אי לא מית חד מנייהו, הוה אמינא השיב את חמתי, אבל כיון דכל הני מיתו, מ"ט השיב את חמתי ולא כליתי את בני ישראל. אלא ודאי ברירא דמלה, ווי ליה לב"נ דפגים זרעיה, ווי ליה למאן דלא נטיר זרעיה כדקא יאות, חס ושלום דאפילו חד מישראל מית, אלא שבטא דשמעון, כד אתי אינון ערב רב, אתערבו בנשין דשבטא דשמעון, בתר דאתגיירו, ואולידו בנין, מנהון מיתו בעגל, ומנהון מיתו במותנא, ואחרנין מיתו הכא, אינון דאשתארו. הדא הוא דכתיב, ויהיו המתים במגפה, אשר מתו לא כתיב, אלא המתים, מתים דמעיקרא הוו.
ובגין דאסתמרו ישראל, וכל אינון זרעא קדישא, אתמנון כלהו, בגין דלא חסר אפילו חד מנייהו. וע"ד כתיב, ולא כליתי את בני ישראל, מכלל דאחרנין כלו. וכן השיב את חמתי מעל בני ישראל, מעל בני ישראל השיב, אבל מעל אחרנין דהוו ערב רב, לא השיב. וע"ד רשים קרא ואמר, מעל בני ישראל. ובג"ד אתמנון בני ישראל כמלקדמין, וחבר לון קב"ה בהדיה. כגוונא דא בעובדא דעגל, דכתיב ויפול מן העם וגו'. כל אינון מערב רב הוו. ולאחזאה דלא הוו מבני ישראל, מה כתיב לבתר, ויקהל משה את כל עדת בני ישראל.

— 77 —
קחו מאתכם תרומה. ת"ח, בקדמיתא כתיב, מאת כל איש אשר ידבנו לבו. כלא בכלל. כיון דאינון ערב רב עבדו דא, ומיתו מנייהו אינון דמיתו, בעא קודשא בריך הוא לאתפייסא בהדייהו דישראל, אמר לון, אתחברו כלכו לסטר חד, הדא הוא דכתיב ויקהל משה את כל עדת בני ישראל בלחודייהו, אמר לון, בני, בכון אנא בעי למשרי, עמכון תהא דיורא דילי. וע"ד, קחו מאתכם תרומה, מאתכם, ולא מאחרא, לא בעינא דתהא שתופא לאחרנין בהדי, ולא בהדייכו, ובג"כ כלהו אשתציאו. אוף הכא הא אינון מאינון גזעא בישא הוו, ויהיו המתים. המתים, ודאי מתים, ולא מישראל. ובג"כ מנה לון, דכתיב שאו את ראש בני ישראל, ארימו רישייהו.
א"ר אלעזר, אבא, כמה יאות הוא, אי לא אשכחנא פלוגתא על דא. אמר ליה, ברי, אימא. א"ל, והא כתיב ויצמד ישראל לבעל פעור, ותנינן דאתחברו ישראל בהדיה, כצמידא דא דאתחבר בב"נ בקשוטוי, הכי אתחברו ישראל בבעל פעור. א"ל אלעזר, הכי הוא, ויצמד ישראל לבעל פעור, אלא אנא לא אמרית דאתדכו ישראל מההוא חובה, אלא דאתדכו ממותא, דלא שריא עליהו מותא.
א"ל והא כתיב, קח את כל ראשי העם והוקע אותם. א"ל ראשי העם ודאי, ולא ראשי בני ישראל. ומן העם אית לן למילף, כתיב הכא העם, וכתיב התם וירא העם. ויקהל העם. ויפול מן העם. אבל ת"ח, ויצמד ישראל לבעל פעור, ולא פלחו ליה, אבל מן סיפיה דקרא אוכח, דכתיב ויאכל העם וישתחוו, ולא כתיב ויאכל וישתחו ישראל. אלא העם, כיון דכתיב ויצמד ישראל, מאי ויאכל העם. אלא ההוא זרעא בישא, הוו חובה דישראל.
מהו דכתיב ויצמד ישראל לבעל פעור. ת"ח, ויצמד ישראל בבעל פעור לא כתיב, אלא לבעל פעור. קשוטין ותוקפא יהבו לבעל פעור, בלא דעתא, בגין דפולחנא דפעור הוא, למפרע גרמיה, ולאפקא קמיה צואה רותחת. וההוא עיבידתא אהני ליה, ואתתקף מניה. וישראל כיון דחמו דא, חשיבא דזלזולא דיליה איהו, וקלקולא דיליה, דהא בע"ז כתיב, צא תאמר לו. ואינון בגין זלזולא דעבודה זרה, פרעו גרמייהו בלא ידיעה, ועל הני כפר פנחס, ובטל מותנא, דכתיב ויכפר על בני ישראל.
(רעיא מהימנא) אמר רעיא מהימנא, השיב את חמתי, מאי השיב את חמתי. אלא ג' ממונים דגיהנם, חד על ש"ד, וחד על ג"ע, וחד על ע"ז. ואינון: משחית, אף, וחימה. הוא חימה דהוה טאס בעלמא. אמר השיב את חמתי מעל בני ישראל, ולא אמר מעל העם, דאינון ערב רב, דאתמר ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש, דהכי אוקימנא ושאילו לבוצינא קדישא.
ומה כתיב, קחו מאתכם תרומה ליי', ולא מערב רב, דלא אתקריאו קהלה וחבור, עד דאתעבר מנהון ערב רב, כביכול בזמנא דמתערבין בינייהו, כאילו לא הוו גוי אחד. ובג"ד קחו מאתכם תרומה, ולא משותפו אחרא, דלא בעינא לשתפא אחרנין ביני ובינייכו.
ולא עוד, אלא כד ערב רב אינון מעורבין בישראל, מה כתיב היו צריה לראש. וישראל בתר דמתעברי מנייהו אלין מה כתיב, שאו את ראש כל עדת בני ישראל. ולא עוד, אלא דאמר קודשא בריך הוא, אנא בעי לדיירא עמכון. הדא הוא דכתיב, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.
ולא עוד, אלא כד בני ישראל בגלותא, עלייהו אתמר מי מעכב שאור שבעסה, והא אוקמוה מארי מתניתין, בזמנא דערב רב אינון ראשים על ישראל, כביכול כאילו עברין שולטני דקב"ה, וייעלון במשפטי ככביא ומזלי. ובג"ד צווחין ואמרין, יי' אלהינו בעלונו אדונים זולתך.
ד"א, פנחס וגו'. קום בוצינא קדישא, ואפתח מלי קמי שכינתא. קם בוצינא קדישא, ואמר, בחבורה קדמאה אתמר הכי. תא חזי, פינחס קאים קמי דינא תקיפא דיצחק, וקם קמי פרצה, דכתיב ויעמוד פינחס ויפלל ותעצר המגפה, בגין לאגנא עלייהו דישראל, ובגין דא כליל דא ודא בחושבנא, פינחס כמנין יצחק, והכא צריך לחדתא מלין.

— 78 —
פתח ואמר, אליהו רחימא דמלכא עלאה, חזא מ"ם מן מות טאס באוירא, חטף לה, ושתף לה עם ר"ח, דאיהו יצחק, ואיהו בחושבן פינחס, ואשתלים בה רמ"ח. לבתר חזא ו' מן מו"ת טס ברקיעא, וחטף ליה, ושוי ליה ברמ"ח, ואשתלים רומ"ח. הדא הוא דכתיב, ויקח רומח בידו.
ואיהו, במה יכיל לחטוף תרין אתוון אלין. בתרין רוחין דאשתמרו לעילא, דאשתתפו בפנחס. פנ"י ח"ס. בתרין פנים אלין, חס על ישראל דלא אתאבידו, בחילא דתרווייהו, וידקור את שניהם, בתרין אתוון מ"ו. והיינו בקנאו את קנאתי בתוכם.
ואמאי אשתתף ביצחק. בגין דיצחק מסר גרמיה למיתה. ובגין דא אשתתף ליה ליצחק, למהוי ליה עזר. דמסטרא דתרין עיזלי דאיילתא, אשתתפי ביה אברהם ויעקב, דאברהם דרגיה חסד אשתתף בח"ס דפנח"ס. יעקב איהו פנ"י דפנחס בגין דאתמר ביה, כאשר עבר את פניאל, פנ"י א"ל. בגין דכד עלמא איהו בדוחקא, ואית צדיק בעלמא מקני על ברית, אבהן אשתתפו ביה, ובגינייהו אמר משה בדוחקא דישראל, זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך. ובתלת אתוון יה"ו מן אליהו, זכה לה' מן הנביא, ודא איהו אליהו, ה' נביא, ואשתלים ביה ידו"ד.

— 79 —
י' דזכה פנחס ביה, בגין דקני על ברית, זכה לברית. ותרין יודין אינון, יוד עלאה מן ידו"ד, דכרת בה לאברהם, בין י' אצבעות דידין. יו"ד זעירא איהי מן אדני, דכרת בה בין י' אצבעאן דרגלין ואיהי את קדישא, דמתעטרא ברשימו עלאה.
ודא אתרשים תמיד לעלמין, איהי אות דשבת, אות דתפלין, אות דיומין טבין, אות דשדי דרשים על מזוזות ביתך ובשעריך. למהוי בה רשימין ישראל ברצועייהו, בברית דלהון, דאינון בנוי דמטרוניתא, בנוי דהיכלא דמלכא קדישא, ובאורייתא, אינון רשימין באת י' עלאה, דאינון בני מלכא עלאה, כמה דאוקמוה. והא אתמר בנים אתם ליי' אלהיכם.
ואות יוד דשדי, איהו חוליא דשלשלת, על קודלא דשד יצר הרע, דלא לנזיק ליה לב"נ. דעליה אמר דוד, הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. איהו נחש, איהו כלב, איהו אריה. דעליה אמר דוד, יארוב במסתר כאריה בסכה. והנביא קרא ליה דוב, הה"ד דוב אורב הוא לי ארי במסתרים. נמשל כבהמות, נמשל לכל חיון מסאבן, דאינון דורסין, אתמתיל לכל ב"נ, כפום חובוי, והא אתמר.
והאי איהו כלב ונחש וחמור נוער, דמרכיבין עליה נפשא. ומיד דאשתמודע ההוא דרכיב עליה דאיהו חייבא, עליה כתיב, ויפול רוכבו אחור. ורזא דמלה, כי יפול הנופל ממנו. ובגין דא אמר איוב, לא נופל אנכי מכם. וצדיק דרכיב עליה, קשיר ליה בקשירו דרצועין דתפלין. אות תפלין דאיהו אות יוד. דשדי, חוליא על קדליה. ש דתפלין, שלשלת על קדליה.
וביה רכיב אליהו, וסליק לשמיא. הה"ד, ויעל אליהו בסערה השמים. וביה ויען ידו"ד את איוב מן הסערה. ובגין דא, אוקמוה רבנן דמתניתא עליה, איזהו גבור הכובש את יצרו. ואית למאן דמתהדר ליה חמור, דלאו איהו מצטער רוכבו. ואלין אינון דמשתדלין בקל וחומר. ובגין דא אתמר באברהם, ויחבש את חמורו. ובגיניה אתמר על משיח, עני ורוכב על חמור.
ובגין דא י' מן שד"י, דאיהו חולייא דשלשלת, מינה מפחדין כל שדין ומזיקין, ומיד דחזיין ליה במזוזות דתרעין, ברחין, דבה אתמר, לאסור מלכיהם בזיקים ונכבדיהם בכבלי ברזל. כ"ש כד חזיין לה באות תפלין על דרועין, ורשימין בה באות ברית בבשריהון, והזר הקרב יומת, לית זר, אלא יצר הרע, דדמיא לכל חיון ועופין דורסין.
ובגין דא, זכור נא מי הוא נקי אבד, דא פנחס, דקני על ברית, ואתרשים ביה, דאיהו ברא דמלכא ומטרוניתא. קני במחשבה, וזכי לאת י' מן יהו"ה. וקני בעובדוי, וזכה לאות י' מן אדני. והאי איהו חכמה בראש. וחכמה בסוף. ובגין דאדם קדמאה הוה רשום בתרווייהו, אוקמוה עליה רבנן, דאיהו ראשון למחשבה, אחרון למעשה. אדהכי דאמר מלין אלין אתכסי מנייהו. אמר ר' אלעזר, זכאה חולקנא, דזכינא למשמע מלין מבני עלמא דאתי.
ובחבורא קדמאה. לכן אמר, באומאה עלך, אם הוא ברעותך, ואי לאו, אימא. ר' פנחס בן יאיר. ההוא טולא בטש בעינוי דר' אבא, וכי לא הוה ידע קב"ה, אי הוה ברעותיה, אם לאו. א"ל, אם ליה גלוי, מי גלוי לאחריני, ובג"ד לכן אמור.

— 80 —
ותו אתמר בחבורא קדמאה, מכתם לדוד, סימנא דאחזיאו ליה לדוד, כד שדר ליואב לארם נהרים ולארם צובה לאגחא בהו קרבא. אמר רעיא מהימנא, שושן עדות: דא סהדותא דשכינתא, דאיהו שושן עדות. דאיהי סהדותא דקיימא עלן, וסהידת עלן קמי מלכא, ודרגין עלאין קדישין בהדה, וסייעתא קדישא לתושבחתא. אמר ר"מ, שושן עדות דאינון סהדין על ישראל, דאינון אברים, ואיהי נשמתא עלייהו. איהו סייעתא דשמיא. דאתמר בה, ואתה תשמע השמים. איהי סיעתא קדישתא, דאתמר עלה תניא דמסייע לך.
איתן מושבך ושים בסלע קנך. אית"ן: תני"א. תמן קנא דנשרא עלאה, ואיהי שכינתא. ועלה אתמר, כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף, דאינון שוני הלכות ומשניות. וכל דבור ודבור דנפיק מפומוי דההוא תני"א, דאפיק בין לשמא דידוד, בין באורייתא, בין בצלותא, בין בברכה, בין בכל פקודא ופקודא, מה כתיב ביה. יפרוש כנפיו, ההוא נשרא דהוא דבור, דביה יהו"ה.
יקחהו ישאהו על אברתו, מאי על אברתו. על ההוא אבר דב"נ, דביה מצוה ידו"ד, אתקרי אבר דשכינתא. ובג"ד ישאהו על אברתו. ישאהו: כגון ישא ידו"ד פניו אליך.
ומאי ושים בסלע קנך. אלא אמר דוד עליה, יי' סלעי ומצודתי. אוף הכי תנא, דאיהו ביה הלכה תקיפא כסלע, דלית פטיש יכיל לפצצא יתה בכל קושיין דעלמא. בהאי איהו מקננא נשרא, וכל תנאים אתקריאו קנים דילה. ובגין דא, כי יקרא קן צפור לפניך, בארח מקרה, זמנא חדא כאושפיזא ואכסנאי, דאזדמן לפום שעתא בבי אושפיזיה.
ואית דאינון במתניתא דלהון דירה לשכינתא, הה"ד ושמרו בני ישראל את השבת וגו', לדורותם, לדרתם חסר, לשון דירה. ואית מארי משנה דתורתם אומנותם, דלא זזת שכינתא מנהון כל יומיהון. אבל אלין, כי יקרא קן צפור לפניך, בהון שכינתא בארח מקרה, זמנין שרייא עלייהו ואשתכחת עמהון, וזמנין לא אשתכחת עמהון.
ורזא דמלה, זמנין דאשתכחת עמהון, לא תקח האם. וזמנין דלא אשתכחת עמהון, שלח תשלח את האם. אפרוחים אלין מארי משנה. או ביצים, מארי מקרא באלין דלא קבעין למודייהו, שלח תשלח את האם. אבל באלין דקבעין למודייהו, לא תקח האם על הבנים. ואית מארי הלכות, דדמיין לככביא, הה"ד ומצדיקי הרבים כככבים לעולם ועד. לאו כככבים, דאתמר בהון וכל צבאם יבול. אלא כאינון ככביא דעלמא דאתי, דאינון לעולם ועד קיימי תדיר.

— 81 —
ויאמר אלהים נעשה אדם, בתר דאשלימו לעבידתייהו כל אומן ואומן, אמר לון קב"ה, אומנותא חדא אית לי למעבד, דיהא שותפא דכלנא. אתחברו כלכו כחדא, למעבד ביה כל אחד ואחד מחולקא דיליה, ואנא אשתתף עמכון, למיהב ליה מחולקא דילי. והיינו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. ואוקמוה רבנן, דלית אדם אלא ישראל, הה"ד ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם. אתם אדם, ולא עכו"ם. ובג"ד ישמח ישראל בעושיו.
אמר בוצינא קדישא, ודאי ההוא תנא דאתטמר בסלע דחויא אמר דא, דכתיב ביה איתן מושבך ושים בסלע קנך. דתלת אבהן נקראו איתנים, ורביעאה איתן מושבך. דביה מתישבא הלכה, דאתמר בה הלכה למשה מסיני. דאיהו אתפשט על שתין רבוא דישראל, ונהיר לון באורייתא, כשמשא דאתכסי בליליא, ונהיר לכל ככביא ומזלי. ולית ליליא אלא גלותא, ואיהי שומר מה מלילה שומר מה מליל. ואתגליא ביממא, דאתמר הבקר אור, בקר דאברהם, דאתמר ביה ובקר וראיתם את כבוד יי'. חי יי' שכבי עד הבקר.
אדהכי, הא רעיא מהימנא נפיק מההוא סלע, ואמר, בוצינא קדישא, מה מועיל לי לאתטמרא מקמך, דהא לא שבקנא אתר דלא עאלית לאתטמרא מנך, ולא אשכחנא, אי הכי לית לי לאתכסייא מנך.
א"ל בוצינא קדישא, בתר דאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, מאי ניהו דאמר לבתר ויברא אלהים את האדם בצלמו. א"ל, מה דאוקמוה על דא מארי מתניתין, דמנהון הוו אמרין יברא, ומנהון אמרין לא יברא, קב"ה ברא ליה, דכתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו. אמר ליה, אי הכי איהו, לא יהיב חולקא ביה חד מנייהו, ולא אתעביד בדיוקנא דלהון, אלא באיקונין דמלכא בצלמו כדמותו, דאיהו צלם דמות תבניתו. אמר הכי אשתמודע.
אמר ח"ו. אלא אנא אמינא לך, דאתברי בכלא, ואשלטיה על כלא. ואי הוה יהיב כל חד ביה חולקיה, בזמניה דהוה כעסיה עליה, כל חד, הוה נטיל חולקיה מניה, כי במה נחשב הוא.
אלא קב"ה ברא ליה בדיוקניה, דא מלכות קדישא, דאיהי תמונת כל. דבה אסתכל קב"ה, וברא עלמא, וכל בריין דברא בעלמא, וכלל בה עלאין ותתאין, בלא פרודא כלל, וכלל בה עשר ספירן, וכל שמהן וכנויין והויין. ועלת על כלא, דאיהו אדון על כלא, ולית אלהא בר מניה, ולא ישתכח בעלאין ותתאין פחות מינה. בגין דאיהי קשר דכלהו, שלימו דכלהו, לקיימא ביה ומלכותו בכל משלה. ובגין דלא אשתכח עלת על כלא בעלאין ותתאין פחות מנה, אפילו בחד מנייהו, אתקריאת אמונת ישראל. ומסטרא דעלת על כלא, אתמר בה, כי לא ראיתם כל תמונה, אבל מסטרא דשאר בריין. אתמר בה, ותמונת יי' יביט.
אתא בוצינא קדישא ושאר חברייא, ואשתטחו קמיה, ואמרו, ודאי כען לית מאן דיכיל למיטל מניה חולקיה, דלא יהיב ביה חולקא חד בעלמא, אלא בורא עלמין, עלת על כלא, וביה תליא ענשיה, או אגריה, ולא במלאך ושרף, ולא בשום בריה דעלמא. ובגין דא אוקמוה רבנן דמתניתין, המשתף שם שמים ודבר אחר, נעקר מן העולם. מיד דשמע מלין אלין דאר"ש בוצינא קדישא חדי ר"מ. וכל חברייא בריכו ליה, ואמרו, ר"מ, אי לא הוה אתי ב"נ בעלמא אלא למשמע דא דיי.

— 82 —
זכאה איהו, מאן דאשתדל בגלותא בתראה, למנדע לשכינתא, לאוקיר לה בכל פקודין, ולמסבל בגינה כמה דוחקין. כמה דאתמר, אגרא דכלה דוחקא. וישכב במקום ההוא, אם יש כ"ב אותיות דאורייתא, איהי שכיבת עמיה.
מאן י"ש. חכמה מאין. דבאתר דשכינתא עלאה תמן, חכמה תמן. ובגינה אתמר, להנחיל אוהבי יש. והיינו ועשה חסד לאלפים לאוהבי. מסטרא דאהבת חסד. ויש דאיהי חכמה לימינא, דהכי אוקמוה הרוצה להחכים ידרים. ובגין דא, להנחיל אוהבי יש.
תא חזי ברזין סתימין, במדות דקב"ה, ההיא מדה דמשתדלין בה, ודכרין בה, עלה אתמר, במדה שאדם מודד בה מודדין לו. ושבעין אנפין לאורייתא, והאי איהו בכל המקום אשר אזכיר את שמי, תזכיר את שמי מבעי ליה. אלא בההיא מדה דאזכיר את שמי, בההיא מדה אבא אליך וברכתיך. (ע"כ רע"מ).
על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט. ר' יהודה פתח ואמר, ידעתי כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע וגו'. שלמה מלכא, דחכמתיה יתיר על כל בני עלמא, לא ידענא כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם, ואיהו אמר ידעתי, מה דלא ידע ב"נ אחרא.
אלא ודאי שלמה מלכא חכמתיה סלקא על כל בני עלמא, ומה דאיהו ידע לא ידעי כל שאר בני עלמא. ת"ח, שאר אומני דעלמא, כד איהו עביד עבידתא, אשגח ביה, ואסתכל זמנא ותרין זמנין ועביד ליה, ולבתר אוסיף עליה, או גרע מניה. וקב"ה לאו הכי, אפיק עבידתא לאמתו מתהו, דלית בה ממשות כלל, ואיהו ממש אתתקן כדקא יאות, ולא אצטריך לאוספא ולאגרעא מניה. בגין כך כתיב, וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד.

— 83 —
תו כל אשר יעשה האלהים, לתקונא דעלמא, ודאי הוא יהיה לעולם. ר' יצחק אמר, אי הכי מהו והאלהים עשה שייראו מלפניו. אלא האי קרא הכי אוליפנא, והוא רזא עלאה בין חברנא, האי קרא הכי מבעי ליה, כי כל אשר עשה האלהים הוא יהיה לעולם, מהו כל אשר יעשה, והא כתיב מה שהיה כבר הוא ואשר להיות כבר היה, ואת אמרת כל אשר יעשה.
אלא מקרא אחרא אשתמע, כתיב עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. יעשה, עשית מבעי ליה. למחכה לו, לך מבעי ליה. אלא אתר עלאה הוא, דנגיד ונפיק ואדליק בוצינין כלהו לכל עיבר, ואקרי עולם הבא. ומניה נפיק חד אילנא, לאתשקיא ולאתתקנא. והאי אילנא עלאה ויקירא הוא על כל שאר אילנין, והא אוקמוה. וההוא עולם הבא דנגיד ונפיק, אתקין ליה להאי אילנא תדיר, אשקי ליה, ומתקן ליה בעבידתיה, מעטר ליה בעטרין, לא פסיק מבועי מניה לעלם לעלמי עלמין.
בההוא אילנא תליא מהימנותא, ביה שריא מכל שאר אילנין, קיומא דכלא ביה. ועל דא כתיב, כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם. ודאי הוא היה הוא הוה והוא יהא. עליו אין להוסיף, וממנו אין לגרוע. ועל דא באורייתא כתיב, לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו. דאילנא דא, דאורייתא הוא. ואתר דא אתקין האלהים תדיר. האלהים סתם, דא גבורה מאין סוף ומאין חקר. כד"א, אין חקר לתבונתו, האלהים, ולא אלהים. וע"ד עשה יעשה תדיר, כמבוע דלא פסקן מימוי לדרי דרין.
בגין כך כתיב, והאלהים עשה שייראו מלפניו. אתקין ליה להאי אילנא, בתקונא שלים, דאחיד לכל סטר עילא ותתא, בגין דייראו מלפניו. ולא יחלפון ליה בחלופא אחרא לדרי דרין.
א"ר אבא, ודאי שפיר קא אמרת, אבל תו אית לאסתכלא, בקדמיתא יעשה, ולבתר והאלהים עשה, מה בין האי להאי. אלא ודאי יעשה ואתקין להאי אילנא, דלא פסקין מימוי לדרי דרין. ולבתר עשה, מהו עשה. אלא עשה האלהים אילנא אחרא לתתא מניה. ולא יעשה כהאי. דהאי אילנא תתאה, עביד ליה ואתקין ליה, בגין דמאן דיעול לאילנא עלאה, ייעול ברשו, וישכח לאילנא תתאה, וידחל למיעאל, אלא כדקא חזי.
ת"ח, דהאי, נטיר פתחא הוא. ועל דא אקרי שומר ישראל ודא אילנא תתאה עשה, אתשקיא ומתזן מאילנא דלעילא. וע"ד לא כתיב יעשה, אלא עשה. מ"ט. שייראו מלפניו בני עלמא, ולא יקרבון ליה, אלא אינון דיתחזון לקרבא, ולא אחרא, ויסתמרון בני נשא ארחי דאורייתא, ולא יסטון לימינא ולשמאלא.

— 84 —
ת"ח, על האי אילנא דכל חילוי ביה שריא, אמר דוד, אתה תומיך גורלי. מהו גורלי. דא עדבא דאחיד ביה דוד מלכא. וע"ד, ע"פ הגורל כתיב. וכן הוא ע"פ יי'. וימת שם ע"פ יי'. הגורל כתיב. זכאה חולקהון דאינון דמשתדלין באורייתא יממא ולילי, וידעי ארחוי. ואינון אכלי בכל יומא מזונא עלאה. כד"א, החכמה תחיה בעליה. דהא אורייתא דלעילא מאתר דא אתזן, והא אתמר עלייהו, הנה עבדי יאכלו.
רבי אבא פתח ואמר, ויהי קול מעל לרקיע. דא קול דאחיד להאי רקיע, ואשתתף בהדיה. ודא הוא זכר עשה לנפלאותיו. וההוא רקיעא קאים עלייהו, על אינון חיוון. ודא הוא דאברי בשני, להבדיל בין מים למים.
והא אוקמוה, דשבעה רקיעין לעילא לעילא. ודאי וילון אינו משמש, דהא לית ליה מדיליה, אלא מה דיהבין ליה. ומסכני ביה אתאחדו, דא הוא רזא דכתיב, ובעניי הכינותי לבית אלהי. ודא מכניס שחרית ומוציא ערבית. דהא בליליא, אפיק חילוי לכל סטרין, ושלטא על אינון חיילין ואכלוסין. ובשחרית כניש לכלהו, ואעיל לנקבייהו, ולא שלטין. דהא בקר כליל כלהו. כד"א להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות. והא אוקמוה.
וקול אית על האי רקיע, מניה אתזן האי רקיע, בשעתא דהאי קול אתער, כלהו אכלוסין לא נטלין, ולית בהו רשו, אלא למיקם בדוכתייהו, ואקרבי חיליהון ומחכאן, לההוא טיבו דנגיד לההוא רקיע, ויתברכן בגיניה, וע"ד איהו מעל לרקיע אשר על ראשם.
ת"ח וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא, כמראה אבן ספיר, דא אבן ישראל. ודא הוא רזא דכתיב, וגללו את האבן וגו'. חד אבן נחתא מלעילא, כד בעו ישראל למירת ארעא, וכתיב ביה גורל. ואיהו אמר, דא לפלניא, ודא לפלניא. ודא אבן הוא מתחות כרסייא דמלכא נחתא. ודאי משם רועה אבן ישראל כתיב. ובגיני כך ע"פ הגורל ודאי תחלק נחלתו.
רבי יצחק ורבי יהודה הוו אזלי מאושא ללוד, פגע בהו ר' אלעזר, רהטו אבתריה. אמרו, ודאי נרהיט אבתריה דשכינתא. עד דמטו לגביה, אמרו ודאי נשתתף בהדך, ונשמע מלה חדתא.
פתח ואמר, שמעו אלי רודפי צדק מבקשי וגו'. שמעו אלי רודפי צדק, אינון דאזלין בתר מהימנותא, רודפי צדק, ודאי אינון מבקשי ה'. אי בעיתו למנדע מהימנותא, ולאחדא להאי צדק, לא תסתכלון בה בלחודהא כשאר בני עלמא, דגרמו מיתה לגרמייהו על דא. אבל הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם.
צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי וגו'. כתיב החפץ ליי' בעולות וזבחים כשמוע בקול יי' וגו'. לית רעותא דקב"ה, דיחוב בר נש, ועל חוביה יקריב קרבן. אלא קרבן דאיהו בלי חובה, דא איהו קרבן שלים, ואקרי שלמים, וקרבן תמיד אוף הכי, ואע"ג דמכפר על חובין.
רבי אבא פתח, זבחי אלהים רוח נשברה וגו'. האי קרא אוקמוה, דרעותא דקב"ה, לא אתרעי בקרבן דב"נ על חובוי, אלא רוח נשברה. ובני נשא לא ידעי מאי קאמרי, והכי שמענא מבוצינא קדישא, דכד אתי ב"נ לאסתאבא בחובוי, אמשיך עליה רוח, מסטרא דמסאבא, ואתגאי על ב"נ, ושליט עליה לכל רעותא. וההוא סטרא מסאבא, אתגבר בחיליה ואתתקף, ושליט עליה לרעותיה. אתי ב"נ ושליט עליה לאתדכאה, מדכאין ליה.
בזמנא דהוה בי מקדשא קיים, אקריב קרבניה, כל כפרה דיליה תלייא עליה, עד דאתחרט, ותבר לההוא רוח מגו גאותא דיליה, ומאיך ליה. ודא הוא תבירו, דההוא דרגא דמסאבא. וכד אתבר ההוא רוח מסאבא, וקריב קרבניה, דא איהו דאתקבל ברעוא כדקא יאות.
ואי לא אתבר ההוא רוח, לאו קרבניה כלום, ולכלבי אתמסר, דהא קרבנא דא לאו דקב"ה, אלא מכלבי. ובג"כ זבחי אלהים כדקא יאות, הוא רוח נשברה, דיתבר ההוא רוחא מסאבא, ולא ישלוט. ועל דא מאן דיתבר ליה כדקא יאות, עליה כתיב, רוח הולך ולא ישוב. ליהוי ההוא גברא באבטחותא, דלא יתוב לגביה לעלמין. הדא הוא דכתיב, ולא ישוב. לב נשבר ונדכה, ההוא גברא דלא אתגאי, ולא אתענג בענוגין דעלמא, אלהים לא תבזה, ביקרא איהו לגביה.
צו את בני ישראל. מאי צו. דא ע"ז. בגין דלא ייעול גרמיה לאסתאבא ברוח מסאבא, דאיהו ע"ז ממש.
ר' אלעזר פתח. באתי לגני אחותי כלה וגו'. האי קרא אוקמוה, אבל אית סתרים בקרבנא הכא, וכלא אתמר. א"ל ר"ש, יאות הוא, דשרית מלה, וסתמת, אימא. אמר, בגין דחמינא בספרא דחנוך מלה, ואוליפנא. אמר, אימא ההיא מלה דחמית ושמעת.
אמר כלא חד מלה, קב"ה אמר דא, באתי לגני, בגין דכל קרבנין דעלמא כד סלקין, כלהו עיילין לגו גנתא דעדן בקדמיתא, רזא דכ"י. והיאך בקדמיתא ושירותא דקרבנא, בשעתא דב"נ אודי חטאוי עלה, ונכיסו וזריקו דדמיה על מדבחא.
השתא אית לאסתכלא, היאך אינון רוחין קדישין אתהנון מהאי. ומ"ט דקרבנא דבהמה, והא יתיר הוה סגיא, לתברא ב"נ ההוא רוחא, ולאתבא בתיובתא מ"ט נכיסו דבהמה, ולאוקדא ליה בנורא דמדבחא.
אלא רזא הוא, בגין דאית בהמה דרביעא על אלף טורין, ואלף טורין אכלת בכל יומא, וכלהו אקרון בהמות בהררי אלף. ועל דא תנינן, דאית בעירא אכיל בעירי. וממה הוו. מאשא. וכלהו לחיך לון ההיא בהמה בלחיכא חדא, הה"ד כי יי' אלהיך אש אכלה הוא אל קנא. וכל מיא דירדן, דאמלא בשית שנין, היא עבדת ליה גמיעה חדא, הה"ד, יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו.
סתרא דמלה, חמירא דכל הני, עקרא ויסודא להני בעירי דלתתא. בגין דרוחא מנייהו מתפשטא לתתא, ואתצייר ההוא רוחא לתתא בבעירי. וכד חב ב"נ, אייתי בעירא לקרבנא, וההוא רוחא דבעירא דא, סלקא ותב לאתריה, ומתפשט ההוא רוחא בכלהו. וכל אינון דזינא דא, מתקרבין ואתיין ואתהניין מההוא חלבא ודמא, דההוא לבושא דרוחא דא, דהא מסטרא דלהון הוה ההוא רוחא. וכלהון אתהנו ואתזנו, ואתעבדון סניגורין על ההוא ב"נ. ועאל דרך ושט, כמה דאתמר. ובג"כ קרבנא מן הבהמה.
אר"ש, בריך ברי לקב"ה, עלך אתמר ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך. ישמח אביך, דלעילא. ואמך, דא כנסת ישראל. ותגל יולדתך, דא ברתיה דר' פנחס בן יאיר חסידא. אלעזר ברי אימא, הא קורבנא דבהמה, קרבנא דעופי מאי. דכתיב ואם מן העוף עולה קרבנו. א"ל, לא חמינא, אבל אסתכלנא מהאי מלה דבהמה, מלה דעופי. ולא אימא, בגין דלא חמינא, ועד כען לא שמענא.
א"ל אלעזר, יאות אמרת. אבל רזא דקרבנין סתרין סגיאין תמן, ולא אתמסרו לגלאה, בר לזכאי קשוט, דרזא דמאריהון לא אתכסי מנייהו. סתרא דקרבנין, דא איהו סתרא, לאינון חיון קדישין. ד' דיוקנין חקוקין בכסא, ודא איהו כורסייא דמלכא קדישא. פני שור. פני נשר. פני אריה. פני אדם. פני אדם דכליל לכלהו. וכל אנפין מסתכלין אלין לאלין, ואתכלילן אלין באלין, ומנייהו מתפשטן לכמה סטרין ורבוון, עילא ותתא, דלית לון שיעורא ומניינא וחשבון.
פני שור, אתפשט לבעירי רוחא מניה, לארבעה זיינין, ואתכלילן בחד, ואלין אינון: פרים, וכבשים, ועתודים, ועזים. ואלין קיימין לקרבנא. ובגין דמנהון הוו, אינון חיילין קדישין דמתפשטי מההוא פני שור, מתקרבין ליסודא דלהון, ואתהנון מההוא יסודא ולבושא דלהון. ואי לא דהוו להו יסודא דהאי עלמא, לא מתקרבין תמן.
כגוונא דהוי נייחא לשכינתא קדישא, מרוחיהון דצדיקייא, ואתקריבת לקבלא רוחא דההוא זכאה, ואתהנאת מניה, בגין דמנה הוה ההוא רוח. כך אלין אתהנון מסטרא דיסודא דלהון, ואתהנון מההוא לבושא דמתקרבי ליה, דהא רוח מלבושא דרוחא דלהון הוה. ובג"כ אתהנון מנייהו.
פני נשר אתפשט לעופא רוח מניה. ונשר בתרין סטרין איהו. ורזא דא ועוף יעופף, תרין רוחין. ובגין כך אתפשט ונחתא מימינא ומשמאלא קרבנא דעופי.
מכל סטר דכיא, לא אתקריב אלא יונה ותורים, דאינון בקשוט לזווגייהו, מכל שאר עופין. והם נרדפין, ולא רודפין. ומהימנא דא לדא, נוקבא לבר זוגו. וע"ד קרבנא מנייהו. ונחתי ומתקרבי אינון רוחין קדישין, ואתהניין מיסודא ועקרא דלהון.
ואי תימא, היך אתפשט זעיר מהאי יונה, או משפנינא דא, לכמה סטרין חיילין דלית לון שיעורא. או מן בעירא חדא אוף הכי. ת"ח. חד שרגא דקיק דליק, אתמלייא מניה כל עלמא. תו אעא דקיק, אדליק לרברבא.
עד הכא קרבנא מתרין סטרין דחקיקין בכסא. השתא אית למשאל, ד' דיוקנין אינון, דחקוקין בכסא, מ"ט לית קרבנין מאחרנין. אלא ודאי מכלהו אית קרבנא. אריה חקוק בכורסייא, בשעתא דקרבנא שלים, אריה נחית ועאל באשא, ואכיל ואתהני מתמן. אדם חקוק בכורסייא, אדם עקרא דכלא, ומקריב תמן רוחיה ונשמתיה, ואדם עלאה אתהני מאדם תתאה, וכל זינא אתקריב לזיניה, ואתהני מניה מדיליה ממש, ומיסודא דיליה.
ואי תימא, הא אריה דלית ליה יסודא לתתא בההוא קרבנא. אריה כליל בכלהו, דהא לימינא הוי, ובג"כ אכיל בכלהו, וכל שאר לא אכלין מזיניה, בגין דימינא הוא. הא כל ד' דיוקנין דחקוקין בכסא, מתקרבין לקרבנא, ובג"כ הוי קרבנא שלים. וכד אתהנון מעקרא ויסודא דלהון, כדין נחת רוח לאדלקא בוצינין עלאין.
כהני וליואי וישראלי, יהבי יסודא ועקרא לאינון דרגין עלאין דלהון. וכל דרגא יהיב ליסודיה ד' דיוקנין דכורסייא בקדמיתא. כדאמרן זינא לקבל זיניה, ומתקרבי אינון בקדמיתא זינא לזיניה. פני שור כלהו פנים דמתפשטן לאינון זינין כדקאמרן, כלהו מתקרבי לעקרא ויסודא דלהון. פני נשר, כדאמרן. פני אריה, כדאמרן. פני אדם, דמקריב רוחיה ונשמתיה מתקריב לגבי אדם עלאה.
כהנא דמיחד שמא קדישא, מתקריב לגבי כהנא עלאה. ההוא דעאל לבית קדש הקדשים. ואתקריב דא, ואדליק בתקוניה בנהירו דאנפין, לקדמות כהנא דלתתא. ליואי די מנגני בחדוה, ההוא סטרא דלהון חדי, ואנהיר אנפין. ישראל דקריב, דקיימו על קרבנא בצלותא, דהא צלותא על כלא הוה. אתער לגבייהו ישראל סבא, סתמא קדישא, ואנהיר אנפין.
כל זינא לזיניה, וכל מלה בתר יסודא דיליה אזלא ואתערו דרגין תתאין לדרגין עלאין, ואע"ג דכלהו מתערין, ואתערו דרגין דחקיקין בכסא, לגבי דרגין דארעא, יסודא דלהון. ואינון דרגין עלאין דמטמרן, כלהו מתערי ומתקרבי לסעודתא, ומתעדני. אבל לית רשו לחד מנייהו למיכל, לא לדרגי עלאי, ולא לדרגי תתאי, ולמתהני שום הנאה, ולא לאושיט ידא בקרבנא, עד דמלכא עלאה אכיל ואתהני, ויהיב לון רשו.
לבתר דיהב לון רשו, כל חד וחד אתהני ואכיל. והיינו דכתיב אריתי מורי עם בשמי, אלין אינון דרגין עלאין. מורי עם בשמי, אכלי ואתהני כדקא יאות. דא דרועא ימינא, בירכא שמאלא. אכלתי יערי עם דבשי, דא יעקב ברחל, דא אכילה כדקא יאות. שתיתי ייני עם חלבי, דא דרועא שמאלא, בירכא ימינא. הא כלהו דרגין עלאין, דאתהני בהו מלכא קדישא בקדמיתא. ודא מיכלא דיליה והנאה דיליה. עד הכא מיכלא דמלכא עלאה בקדמיתא.
מכאן ולהלאה, יהיב רשו לד' דיוקנין דחקיקין בכורסייא, ולכל אינון דמתפשטן מנייהו, לאתהני ולמיכל. הה"ד, אכלו רעים שתו ושכרו דודים. אכלו רעים, אלין אינון ארבע דיוקנין דאמרן. שתו ושכרו דודים, כל אינון דמתפשטי מנייהו, וכלהו אכלי ומתפשטי, ואתהנון כדקא יאות, ואנהירו אנפין, ועלמין כלהו בחדוה, וכל חד וחד, בין דרגין עלאין, ובין דרגין תתאין, ביסודא דלהון מתקרבין ומתהנין. דא איהו רזא וסתרא דקרבנא כדקא חזי.
אתו ר' אלעזר ור' אבא ושאר חברייא, ואשתטחו קמיה. א"ר אבא, אלמלא לא אתמסר אורייתא בטורא דסיני, אלא דאמר קב"ה, הא בר יוחאי אורייתא וסתרין דילי, דיי לעלמא. ווי כד תסתלק מן עלמא. מאן ינהיר בוצינין דאורייתא, כלא יתחשך מההוא יומא. דהא עד דייתי מלכא משיחא, לא ליהוי דרא כדרא דא, דר"ש שרי בגויה.
אמר ר"ש, על רזא דא, אסיר ליה לב"נ לטעום כלום, כד דייכול מלכא עלאה, ומה איהו. צלותא. צלותא דב"נ, כגוונא דא, בקדמיתא, מזמנין לדיוקנין דחקיקין בכורסייא, על אינון בריין, דמתפשטי רוחין דלהון, על עופי ובעירי, לקרבנא בריין דרוחא דלהון יסודא בהאי עלמא מנייהו, והיינו מה רבו מעשיך יי', דהא בריין דאתחזיין לקרבנא רוחא דילהון, מתפשט עלייהו ארבע דיוקנין, מזמנן על קרבנין אלין. והיינו דקאמרן, והאופנים וחיות הקדש, וכל אינון חיילין אחרנין דקא מתפשטי מנייהו.
ולבתר כהנא רבא דקא מייחד שמא קדישא, היינו אהבת עולם אהבתנו וכו'. יחודא דקא מייחד, היינו שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד. ולבתר ליואי, דקא מתערי לנגונא, היינו והיה אם שמוע וגו', השמרו לכם פן יפתה וגו'. דא נגונא דליואי, בגין לאתערא סטרא דא, בקורבנא דא. ולבתר ישראל, דא אמת ויציב ונכון, ישראל סבא דקיימא על קרבנא, דאיהי י' דרגין עלאין פנימאין דכלא, קיימא על פתורא.
אבל לית רשו לחד מנייהו למיכל, ולאושיט ידא לקרבנא, עד דמלכא עלאה אכיל. והיינו ג' ראשונות, וג' אחרונות. כיון דאיהו אכיל, יהיב רשו לד' דיוקנין, ולכל אינון סטרין דמתפרשן מנייהו, למיכל.
כדין אדם, דאיהו דיוקנא דכליל כל שאר דיוקנין, מאיך ונפיל על אנפוי, ומסיר גרמיה ורוחיה לגבי אדם דלעילא, דקיימא על אינון דיוקנין, דכליל כל דיוקנין, לאתערא ליה עליה כדקא חזי, והיינו אליך יי' נפשי אשא, לאתערא דיוקנין אחרנין, וכל אינון דמתפשטי מנייהו. והיינו יביעו. ירננו. יאמרו. ידברו. וכלהו אכלין ואתהניין כל חד וחד כדקא חזי ליה.
מכאן ולהלאה לימא ב"נ עאקו דלביה, הה"ד יענך יי' ביום צרה. כעוברתא דיתבא בעאקו, לאתהפכא כלהון סניגורין עליה דב"נ. וע"ד כתיב אשרי העם שככה לו וגו'.
ר"ש הוה אזיל לטבריא, פגע ביה אליהו, א"ל שלמא עליה דמר. א"ל ר"ש, במאי קא עסיק קב"ה ברקיעא. א"ל בקרבנות עסיק, ואמר מלין חדתין משמך, זכאה אנת, ואתינא לאקדמא לך שלם, ומלה חדא בעינא למשאל מנך, לאסכמא. במתיבתא דרקיעא שאלתא שאילו, עלמא דאתי לית ביה אכילה ושתיה, והא כתיב באתי לגני אחותי כלה וגו', אכלתי יערי עם דבשי וגו'. מאן דלית ביה אכילה ושתיה, איהו אמר אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי.
אר"ש, וקב"ה מאי קא אתיב לון. א"ל, אמר קב"ה, הא בר יוחאי יימא. ואתינא למשאל מנך. אר"ש, כמה חביבו חבב קב"ה לכנסת ישראל, ומסגיאו דרחימו דרחים לה, שני עובדוי ממה דהוא עביד. דאע"ג דלאו אורחוי במיכלא ומשתייא, בגין רחימותא, אכיל ושתה. הואיל ואתי לגבה, עביד רעותה. כלה עיילת לחופה, ובעת למיכל, לית דין דייכול חתנה בהדה, אע"ג דלאו ארחיה למעבד הכי. הה"ד באתי לגני אחותי כלה. הואיל ואתינא לגבה, ולמיעל בהדה לחופה, אכלתי יערי עם דבשי וגו'.
וילפינן מדוד, דזמין לקב"ה, ושני עובדוי ממה דארחוי דקב"ה, וקב"ה קביל ועביד רעותיה. זמין למלכא ומטרוניתא בהדיה, הדא הוא דכתיב קומה יי' למנוחתך אתה וארון עוזך. מלכא ומטרוניתא כחדא, בגין דלא לאפרשא לון, שני מאנין, ושני עובדין דמלכא.
הה"ד, כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו בעבור דוד וגו', כהניך ילבשו צדק, לוייך מבעי ליה, דהא צדק מסטרא דליואי איהו. וחסידיך ירננו, לוייך ירננו מבעי ליה, דהא רנה וזמרה בליואי נינהו, ואיהו שני ואמר, כהניך וחסידיך, דאינון מסטרא דימינא.
א"ל קב"ה, דוד לאו אורח דילי הכי. אמר דוד, בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך. תקונא דאנא תקינת, לא תשנה ליה. א"ל, דוד, הואיל וזמינת לי, אית לי למעבד רעותך, ולאו רעותי. וילפינן מהאי, אורחא דעלמא, דמאן דמזמן לאחרא, ההוא דאתי לגביה, אית ליה למעבד רעותיה, אע"ג דלאו אורחיה בכך.
כך ויקח מאבני המקום וגו', הואיל ואתא חתן לגבי כלה, אע"ג דלאו אורחיה למשכב. אלא בכרים וכסתות, ואיהי יהבה ליה אבנין למשכב, כלא יקבל ברעותא דלבא. הה"ד, וישכב במקום ההוא, על אינון אבנין, אע"ג דלאו אורחיה בכך.
אוף נמי הכא, אכלתי יערי עם דבשי אע"ג דלאו ארחוי בכך, בגין רחימו דכלה. ועכ"ד בביתא דכלה ולא באתר אחרא. באתריה לא אכיל ולא שתי, באתר דילה אכיל ושתי. הה"ד, באתי לגני. מלאכין דשדר קב"ה לאברהם, לא אכלו ולא שתו באתרייהו, בגין אברהם אכלו ושתו. א"ל, ר'. חייך, מלה דא בעי קב"ה למימר, ובגין דלא למחזק טיבו לגרמיה, קמי כנסת ישראל, סליק מלה לגרמך, זכאה אנת בעלמא, דמארך משתבח בך לעילא. ועלך כתיב, צדיק מושל יראת אלהים.
את קרבני לחמי לאשי וגו', ר' יודאי אמר, בקרבנא אית עשן, ואית ריח, ואית ניחח. עשן: אינון מארי דרוגזא. דכתיב, כי אז יעשן אף יי'. אינון אתהנון מעשן. ועשן רוגזא, בחוטמא איהו. ריח: אינון דאקרון תפוחין. אמר ר' אבא, כתפוחים. הה"ד, וריח אפיך כתפוחים.
את הכבש אחד תעשה בבקר. מאי בבקר. דא בקר דאברהם. דכתיב, וישכם אברהם בבקר. מנלן דהאי בקר דאברהם הוא. א"ר אלעזר, מהכא, הבקר אור. בקר אור לא כתיב, אלא הבקר אור, ודא אור קדמאה, דברא קב"ה בעובדא דבראשית, וע"ד תעשה בבקר, בבקר דאשתמודעא. ולקבל בקר דאברהם, אתקריב קרבנא דא. קרבן דבין הערבים, דא יצחק, ולקבל ערב דיצחק אתקריב. מנלן. דכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב. וערב דיצחק הוא, והא אוקימנא.
(רעיא מהימנא) פקודא דא להקריב מנחה בכל יום, ולהקריב קרבן מוסף שבת. ואבתריה להסדיר לחם הפנים ולבונה. וקרבן מוסף בראש חדש. בוצינא קדישא, בכל יומא צריך לשדורי דורונא למלכא בידא דמטרוניתא. אי איהי ברשו בעלה, צריך תוספת, כגון מוסף בשבת ובראש חדש, ומוסף דכל יומין טבין.
דאיהי רשות היחיד דיליה ועמודא דאמצעיתא איהו בעלה דהאי רשות. ויעקב דתקן צלותא דערבית, איהו דרגא דיליה דעמודא דאמצעיתא. בגין דא אוקמוה מארי מתניתין, תפלת ערבית רשות, דאף על גב דבגלותא דדומה ללילה, דשלטין תמן סמאל ונחש, וכל ממנן דאכלוסין דיליה, ושכינתא נחתת בגלותא עם ישראל, איהי ברשו דבעלה אשתכחת, הדא הוא דכתיב, אני יי' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן.
ובגין דא ויפגע במקום, לית פגיעה, אלא פיוסא. כגון אל תפגעי בי. כ"י פייסת ליה, דלא יזוז מינה, דקודשא בריך הוא איהו מקומו של עולם. מאי עולם. דא שכינתא. תרגום עולם, עלמא, לישנא דעולימא, כד"א העלמה. ומה כתיב ביה, וילן שם, אתפייס עמה, למיבת תמן בגלותא עם שכינתא. ואי תימא דיעקב פייס לה, שפיר. ובגין דאיהי בכל ליליא, דאיהו גלותא, ברשו בעלה, אוקמוה תפלת ערבית רשות. ופירושא אחרינא, איהו תבן למיכל לבעירן חומריים בק"ו. נחתו מארי מתניתין, ואשתטחו קמיה, וחדי בהאי מלה, וקשרו לה בכמה קשרין דרזין סתימין. ואעטרו לה, וסליקו לה לגבי חברייא דאשתארו תמן.
אמר רעיא מהימנא, בוצינא קדישא, בגין דא בשאר צלותין איהו חובה, דשטר חוב עלייהו, לסמכא לה בצדיק חי עלמין, דביה כל הסומך גאולה לתפלה, אינו נזוק בכל אותו יום. ובמאי סמיכת על יסוד. בדרועא ימינא. הה"ד, חי יי' שכבי עד הבקר.
כד מטי זמן צלותא דמנחה, בערב היא באה. הה"ד, ותבא אליו היונה לעת ערב. בגין דמנחה שלוחה היא לאדוני, בגלותא דעשו, והנה גם הוא אחרינו. ועוד לאדוני, דא איהו אדון כל הארץ, ודא צדיק, מתמן יוסף הצדיק, בכר שורו הדר לו. דעתיד לנפקא מניה משיח בן אפרים. ובגיניה אתמר והנה קמה אלמתי וגם נצבה והנה תסובינה אלמותיכם ותשתחוינה לאלומתי. ובצדיק, כל הכורע כורע בברוך.
אמר בוצינא קדישא, רעיא מהימנא, בך אתמר ויקח משה את עצמות יוסף. בגין דגוף וברית חשבינן חד. ובג"ד עלך אתמר, והנה קמה אלומתי וגם נצבה. דכך תפלה מעומד. וכן כל הזוקף זוקף בשם. ובצדיק, כל הכורע כורע בברוך, והיינו ותשתחוינה לאלמתי. דאנת אחיד בימינא ובשמאלא, בגוף וברית. ולבתר תסתלק עלייהו לבינה, למפתח בה חמשין תרעין דחירו לישראל. לקיימא, כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, ובג"ד צלותא דשחרית חובה, דערבית רשות.
בערבית איהו השכיבנו, דשכיבת בין דרועי מלכא בגלותא. כד ייתי צפרא, פסח אחיד ביה בימינא. אבל בדרועא שמאלא דיצחק, תשרי. ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת, מן גלותא. ובגין דלא נפקי מסטרא דדינא, יעקב שכל את ידיו, ושוי שור בימינא, אריה בשמאלא. ובג"ד נאם יי' לאדוני שב לימיני, דא צדיק, לקבליה משיח בן יוסף, ואמר ליה שב לימיני, דרועא דאברהם, בגלותא דישמעאל, עד אשית אויביך הדום לרגליך.

— 85 —
בההוא זמנא, יתער רוח יתירה תוספת על ישראל, הה"ד אשפוך את רוחי על כל בשר, ויהוי נייחא לישראל מאומין דעלמא, ונוח מאויביהם. כגוונא דשבת, דאתוסף בב"נ נפש יתירה בשבת, ואית לון בה נייחא, אי בנפש יתירה אית לון נייחא, דאיהי נוקבא, כל שכן ברוחא דאיהו דכורא.
ותנאים ואמוראים, נפש יתירה בשבת לכל ישראל כחדא, חד איהי. אבל לכל ב"נ, איהו כפום עובדוי. ואוליפנא מק"ו דתיובתא, דכל ישראל כחדא, בכל זמנא דחזרין כלהו, מתקבלי. הה"ד, כיי' אלהינו בכל קראנו אליו, דשם יי' מוכתר עלייהו בכתריה, דאיהו כתר עליון. והאי איהו נשמה יתירה דכל ישראל, בשבת ויומין טבין. ובג"ד תקינו בכל יומין, למחתם בשם ידוד, דאיהו חותם דכל ברכאן דצלותין, ולא אמרין מוסף בלא כתר. ובשבת, תקינו למימר במוסף, כתר יתנו לך יי' אלהינו.
אבל לכל חד מישראל, הכי נחית ליה נפש יתירה, כפום דרגא דיליה. אי הוא חסיד, יהבין ליה נפש יתירה ממדת חסד, כפום דרגא דיליה. אי איהו גבור, ירא חטא, יהבין ליה נפש יתירה, ממדת גבורה. ואי איהו איש תם, יהבין ליה נפש יתירה, ממדת אמת. ונפש יתירה דא מלכות, דאיהי כלילא מעשר ספיראן, וכפום מדה דב"נ. אם נשיא ישראל, או חכם, או מבין בחכמה, או בתורה, דאתמר ביה, להבין משל ומליצה. או בנביאים, או בכתובים. הכי יהבין ליה נפש יתירה, דאתקריאת כתר מלכות.
ואי חכם, כמה דאוקימנא המחכים לכל אדם, דאתמר כלם בחכמה עשית, יהבין ליה נפש יתירה מתמן. ואם הוא מבין דבר מתוך דבר באורייתא, יהבין ליה נפש יתירה מבינה. ואם הוא חכם בנביאים ובכתובים, יהבין ליה נפש יתירה מנצח והוד. ואי איהו צדיק גמור דנטר אות ברית, אות שבת, אות יומין טבין, אות תפילין, יהבין ליה נפש יתירה מצדיק, ובכל אתר, נפש יתירה ממלכות.
ואי איהו ב"נ מכל מדות אלין, יהבין ליה כתר בשם ידוד, כידוד אלהינו בכל קראנו אליו. אין קדוש כידוד. מעלמא דדכורא, דאיהו תפארת, מלך מוכתר בכתר עלאה, דבה ימלוך בשכינתיה, דאיהי נפש יתירה. וכתר נשמה יתירה, יהו"ה, רוח, דאתמר אשפוך את רוחי על כל בשר, ואיהו כליל י' ספיראן מעילא לתתא, כגוונא דא: י' חכמה. ה' בינה. ו' כליל שית ספיראן, מחסד עד יסוד. ה' מלכות. כ' מן כידוד אלהינו, כתר על רישיה. והאי איהו נשמה דאתוספא ביום שבת.
ובגין דעלת העלות, מופלא ומכוסה בהאי כתר, ואתפשט בשם יהוה בשבתות וימים טובים, לית שולטנותא לסמאל ולנחש ולכל ממנן דיליה, ולית ליה שלטנותא לגיהנם, נוקבא בישא דסמאל, ולא למשריין דיליה, כלהו מתטמרין מן קדם משרייתא דמלכא, כגוונא דיתטמרן אומין עכו"ם דעלמא, כד יתגלי משיחא, הה"ד ובאו במערות צורים ובנקיקי הסלעים.
קמו תנאין ואמוראין, ואמרו, רעיא מהימנא, אנת הוא שקיל לכל ישראל, ממולא מכל מדות טבין, ודאי בך שרייא, ההוא דאתמר ביה, אין קדוש כידוד אלהינו. אנת כתר על כל חד וחד מישראל, כי אין בלתך ב"נ, דיהא כתר עלך, לא נשיא, ולא חכם, ולא מבין, ולא חסיד, ולא גבור, ולא תם, ולא נביא, ולא צדיק, ולא מלך. אנת הוא בדיוקנא דקב"ה, ברא בדיוקנא דאבוהי, כגוונא דישראל, דאתמר בהון, בנים אתם ליי' אלהיכם. אשלים פקודין דמארך, דלית פקודין מאלין דילך, דלא יתעטר ביה קב"ה ושכינתיה עילא ותתא, בכתר עלאה, בכל מדה ומדה.
פתח ואמר, תנאין ואמוראין, דכד הוה קרי לכלהו, לר"ש בכלל עמהון בכל זמנא, אמר לון, אנא משבחנא לכו, כפום נדיבות דלכון, דאתון בני נדיבים אברהם יצחק ויעקב. לית מאן דיכיל לשבחא לכון, אלא מרי עלמא, דאפילו אורייתא כלה עד אין סוף, בכו היא תליא. כגוונא דאתמר באורייתא, ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, הכי שבח דילכו. אבל יתקיים בכו, מה דאתקיים בי, דחדינא ביקרא דאהרן אחי, כמה דאוקמוה, הלב ששמח בגדולת אחיו, ילבש אורים ותומים.
ותנאין ואמוראין, כל מוספין דשבתות וימים טובים, כל מוסף דאמרינן ביה כתר, מהכא אשתמודעין. וכל צלותין דישראל, ריחא דלהון, כריחא דמר ולבונה וכל אבקת רוכל, בשאר יומין. אבל בשבתות וימים טובים, חשיב עליה מכל מיני בשמים.
בגין דביומין טבין, סלקין מכל אבקת רוכל, דאתמר ביה, ויאבק איש עמו. דצלותא דאיהי פגימה, אתאבק עמה סמאל, לאגחא עמה בההוא פגימו דעבירה, בההוא אבק דדא, ודא סליק עד שמיא.

— 86 —
אבק דיעקב, לאולפא זכותא על צלותא, בכמה משריין דזכוון דאינון חילין ומשריין, דמתכנשין עמיה, לאולפא זכו עלה. ואבק דרגא דסמאל, סליק בכמה משריין דחובין, לאולפא חובין עלה, ודא צלותא דערבית, דאקרי סלם דיעקב, דבה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. אלין דסלקין חובין, ונחתי זכוון תחותייהו, ואלין סלקין זכוון, ונחתין חובין תחותייהו. ומשפילין לון בכמה קרבין.
דאינון מארי תריסין, במלחמתה של תורה, עד דישתמע קרבא לטורין רברבין, דאינון אברהם יצחק ויעקב, הה"ד, שמעו הרים את ריב יי'. ריב דצלותא. ריב דאורייתא. והאי קרבא דצלותא דערבית, עד עלות השחר. דרבן גמליאל אוקמה, עד עלות השחר. דתפלת ערבית זמנה כל הלילה, אלא דחכמים עבדו גדר עד חצות.
ובג"ד ויאבק איש עמו עד עלות השחר, מאן שחר. צלותא דערבית. דשיעורה עד בקר דאברהם, דאיהי ארבע שעות וישכם אברהם בבקר. בריש שעתא קדמאה, בסוף השחר, דאיהו נצח יעקב, דתמן למנצח על אילת השחר, לנטלא נוקמא מסמאל, דנגע בירך שמאלא דיעקב, דאיהו הוד, דביה אתמר נתנני שוממה כל היום דוה, הוד, מסטרא דהוד, אלף חמישאה, אשתארת בי מקדשא חרבה ויבשה.

— 87 —
אמר ר"ש, דא הוד דילך רעיא מהימנא, דביה אנת חרב, מנבואה דילך משמאלא, ובגין דאנת מוליך לימין משה דאיהו נצח, רישא דשחרין, אילת אהבים, פתח דוד למנצח על אילת השחר, דביה ייתי מארי נצחן קרבייא. ובגין דנצח והוד תרין שחרין, אוקמוה במתניתין מאימתי קורין את שמע בשחרין, ולא אמר בשחר. אלא בשחרין תרין.
ותרין משיחין יתערון לגבייהו, משיח בן דוד, לקבל נצח, ואתקשר בבקר דאברהם, הדא הוא דכתיב, נעימות בימינך נצח. הוד בגבורה, דביה משיח בן אפרים אחיד. אנת באמצעיתא, דדרגא דילך תפארת, דאתקשר בך עמודא דאמצעיתא. ויסוד חי עלמין בדרגא דילך. וחכמה בימין, הרוצה להחכים ידרים. ובינה לשמאלא, הרוצה להעשיר יצפין.
איהי הקשת גבך, והאי איהו לבושא דשכינתא. לבושא דצדיק, דאתקרי ברית הקשת. ואיהו אות שבת, ואות י"ט, ואות תפילין, ואות ברית מילה. ואמר קב"ה, מאן דלאו איהו רשים בהאי אות, לא ייעול במראה דא, בחדר דא. והאי איהו מטה, דעמודא דאמצעיתא מטה ביה כלפי חסד לצדיקים גמורים, למיהב לון זכוון, בח"י ברכאן דצלותא. ומטה כלפי חובה לרשיעייא, למידן לון בגבורה לדינא, כפום עובדיהון. ובעמודא דאמצעיתא מאריך על בינונים. והאי איהו ש'.
תלת גוונין דקשת, אות ברית הקשת, בת יחידה, שבת מלכתא. ואית לה שית דרגין, תחות שולטנותא, דאינון ששת ימי המעשה, דכלילן במטטרון. דעלייהו אתמר, ששת ימים תעשה מעשיך. אבל בת יחידה, שבת לידוד, העושה בה מלאכה יומת.
ידוד אתקרי באות ה'. ומסטרא דא, יד"ו לימינא. דאיהו ה' שלימו דיליה. והכי לכל סטרא בשית סטרין, ידו, דוי, ויד, יוד, דיו, ודי. אינון ח"י אתוון, דכלילן בצדיק חי עלמין. ואיהי רביעית ההין בכל סטרא.
ואיהי ה"א, מסטרא דשמא מפרש, יו"ד ה"א וא"ו. יו"ד בחסד, ה"א בגבורה, וא"ו בתפארת. כד שלטא האי ט"ל, אסרו חכמים ארבעים מלאכות חסר אחת. ואתקריאו אבות מלאכות, ע"ש דאינון לקבל אבהן, דשליט עלייהו ט"ל, דאיהו ארבעים חסר אחת.
ובאלין ארבעים מלאכות חסר חד, לקה עשרה מלקיות לאדם. ועשרה לחוה. ועשרה לנחש. ותשעה לארעא. ובגין דט"ל שלטא, בשבת, דאיהו ה' אין לוקין בשבת. והאי ט"ל לאו איהו כט"ל דחול, מסטרא דעבד מטטרון. וארבעים מלאכות חסר אחת, הם הזורע והחורש וכו'.
סבא סבא, שכינתא אתקרי אר"ץ דקב"ה. הה"ד והארץ הדום רגלי. מסטרא דחסד אתקריאת מים. ומסטרא דגבורה אתקריאת אש. ומסטרא דעמודא דאמצעיתא אויר. ואיהי ארץ, קרקע לכלהו.
ובגין דנשמתא יתירה אתפשטא בשכינתא, דאיהי שבת מלכתא, דאתמר בה ומלכותו בכל משלה, משם איהי מלכות, דשלטנותהא על ארעא, ועל אילנין וזרעין. ובגין דאילנא דחיי, דהיא נשמתא יתירה דבשבת, בה תולדין דילה, אית נייחא לארעא, דאיהי שכינתא.
ובגין דשכינתא עלאה אתפשטת בארעא, דאתמר בה פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול, אסור לחרוש בשבת חרישה בשור. דאתמר על גבי חרשו חורשים. ושכינתא תתאה איהי פרה אדומה מסטרא דגבורה. תמימה, מסטרא דחסד, דאיהו דרגא דאברהם, דאתמר ביה התהלך לפני והיה תמים. אשר אין בה מום, מסטרא דעמודא דאמצעיתא. אשר לא עלה עליה עול, מסטרא דשכינתא עלאה דאיהי חירו, באתר דאיהי שלטא והזר הקרב יומת, לית רשו לסטרא אחרא לשלטאה, לא שטן, ולא משחית, ולא מלאך המות, דאינון מסטרא דגיהנם.
ובגין דא, ביומין דחול, אמרין ישראל, והוא רחום יכפר עון ולא ישחית והרבה להשיב אפו וגו'. בגין דביומין דחול, שכינתא תתאה אתלבשת באלין קליפין דמיתה דדינא. ובשבת אתפשטת מנייהו, בגין דאילנא דחיי דאיהו בן י"ד, יד"ו, אתחבר בה"א. בההוא זמנא נייחא אשתכחת לה"א, וכל מה דאיהו תחותה, ולא צריך למימר ביה והוא רחום. ומאן אינון תחותה. ישראל. וכל אתר דישראל משתכחין, נטירו אשתכח ונייחא.
ובג"ד, אסור למחרש בארעא, ולמעבד בה גומות, דהוי כאילו עביד פגימו בארעא קדישא, דאיהי שכינתא. ואסור לאשתמשא בכלים דארעא בשבת. ואפילו לטלטל אבן. ולא כלי בעלמא. דיהוי נייחא לון בזכו דשכינתא דאתקריאת אבנא, דכתיב בה והאבן הזאת אשר שמתי מצבה, בצלותא. עמידה איהי לישראל, דבגינה אית לון קיומא בעלמא. ועליה אתמר, משם רועה אבן ישראל. על אבן אחת שבעה עינים, אבן מאסו הבונים.
ובג"ד ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם ברית עולם. צריך לנטרא לה בדירתם, דלא יפקון מרה"י לרה"ר. והאי איהו דאוקמוה מארי מתניתין, יציאות השבת שתים שהן ארבע, הוצאה מרשות לרשות, והכנסה נמי יציאה קרי לה. ואינון סמאל ונחש, צריכין ישראל לנטרא לון, דלא ייעלון לדירה דשכינתא, דאיהי רשות היחיד. מאן רשות הרבים. חללה שפחה זונה נדה גויה, רשות דסמאל ונחש, ושבעין ממנן דעמין. (ע"כ רעיא מהימנא)

— 88 —
פתח ואמר, באתי לגני וכו', ובחבורא קדמאה, אריתי מורי עם בשמי, דרועא ימינא בירכא שמאלא. אכלתי יערי עם דבשי, יעקב ברחל. שתיתי ייני עם חלבי, דרועא שמאלא בירכא ימינא. דרועא ימינא בירכא שמאלא, אינון חסד עם הוד. יעקב ברחל, עמודא דאמצעיתא במלכות. דרועא שמאלא בירכא ימינא גבורה בנצח.
ואמאי שני מדות דיליה הכי. אלא רזא דנימא הכא, דוד אמר הכא, כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו. ואתמר התם, ולוייך מבעי ליה למימר. אמר קב"ה לאו ארח לשנות מדותי, אלא בתר דזמינת לי, אית לי למעבד רעותך. ומהכא אוליפנא, דבעל הבית דמזמין אפילו למלכא, אית ליה למעבד רעותיה. ובג"ד אוקמוה, כל מה שאומר לך בעל הבית עשה חוץ מצא. ועם כל דא דרזא דא שפיר איהו, הא כתיב אני יי' לא שניתי, ובכל קרבנין לא כתיב בהון אלא לידוד, איך יכיל למהוי דישני דרגין דשמיה בקרבנא.
אלא, אריתי מורי: יוצר אור. עם בשמי: אהבת עולם. אכלתי יערי: שמע ישראל. עם דבשי: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. שתיתי ייני: והיה אם שמוע, עד ויאמר. עם חלבי: מן ויאמר, עד אמת. אכלו רעים: ג' ראשונות, וג' אחרונות. שתו ושכרו דודים: שאר ברכאן דצלותא.
ובחבורא קדמאה, סתרא דקרבנא, פרים וכבשים ועתודים ועזים, אינון, ד' פני שור. פני נשר וגו', שתי תורים או שני בני יונה, וצריך לפרשא. אריה נחית לגבי שור, דאיהו שמאלא, לאתקשרא חסד בגבורה. אדם נחית לגבי נשר. דרגא דיעקב. ובג"ד אוקמוה מארי מתניתין, שופריה דיעקב שופריה דאדם קדמאה הוה. ומאן גרים לאסתלקא לאתקרי ישראל, דכתיב לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל יהיה שמך, דיהוי ישראל עקר לאפרשא בינייהו. (ע"כ רעיא מהימנא).

— 89 —
ועשירית האיפה, אמאי. אלא עשירית האיפה, לקבל כ"י. דאיהי עשיראה דדרגין, ואצטריכא לאתייהבא בין תרין דרועין, ואיהי סלת נהמא, ואיהי נהמא. ובגין דאיהי נהמא, לא אתפקד על נהמא דחמשת מינין, דאיהי חטה, ושעורה, ושיפון וכו', ממנא דעלמא. ולא שוי ממנא עלייהו, אלא קב"ה בלחודוי.
ובג"ד, מאן דמזלזל בנהמא, וזריק ליה בארעא, עניותא רדיף אבתריה. וחד ממנא אתפקד על דא, ואיהו רדיף אבתריה, למיהב ליה עניותא, ולא יפוק מן עלמא, עד דיצטריך לבריין. ועליה כתיב, נודד הוא ללחם איה. נודד הוא, ויהך מטלטל, וגלי מאתר לאתר, ללחם, איה הוא. ולית מאן דישגח עליה, הה"ד איה. מאן דירחם עליה, בגין דלא ישכח.
(רעיא מהימנא) ובחבורא קדמאה אמר רעיא מהימנא, מאן דמזלזל בפרורין דנהמא, וזריק לון באתר דלא אצטריך. האי כל שכן מאן דמזלזל בפירורין דמוחא, דאינון טפין דזרע, דזריק לון בארעא, דאתמר בהון כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. או דזריק לון בנדה, או בבת אל נכר, או בשפחה או בזונה. וכ"ש וכ"ש מאן דמזלזל בפירורין דנהמא דאורייתא, דאינון קוצי אתוון, ותגי אתוון, דאתמר עלייהו כל המשתמש בתגא חלף.
כ"ש מאן דמסר רזין דאורייתא, וסתרי קבלה, וסתרי מעשה בראשית, או סתרי אתוון דשמא מפרש, לאנשים דלאו אינון הגונים, דשליט עלייהו יצר הרע, אשה זונה, דאתמר עלה, כי בעד אשה זונה עד ככר לחם. ולית לחם אלא כ"ב אתוון דאורייתא. ולית ככר, אלא אפילו הלכה אחת.
ובחבורא קדמאה, לא גלי רזא באלין פרורין, אלא בארח פשט, ולא יהיב בהון שיעורא. אבל אוקמוה מארי מתניתין, דשיעורא דפירורין כזית לפחות, כל שכן אי אינון כביצה. דמארי מתניתין דקדקו עלייהו, עד כזית עד כביצה לברכא עלייהו.

— 90 —
וארח רזא, א"ח הוא ט' פרורין, שלש לכל סטר, תלת מן ד', תרין עשר. רביעית איהו שלימו, לאשלמא ביה עשר. ולאשלמא ד', דאינון ידוד. מאי עשר. אינון: יו"ד ה"א וא"ו ה"א. קוצא דאת ד' מן אחד, שיעורא כזית. י' מן ידוד, שיעורא דיליה כביצה.
איהי ד', שלימו דמרכבתא דאדם, ושלימו דארבע אנפין דאדם. ובג"ד, ישא ידוד פניו אליך. ואוקמוה מארי מתניתין, והכתיב אשר לא ישא פנים. אלא אמר הקב"ה, ולא אמרתי להם ואכלת ושבעת, והם דקדקו עליהם, עד כזית או עד כביצה, ואיך לא אשא להם פנים. ורבנן דמתניתין ואמוראין, כל תלמודא דלהון, על רזין דאורייתא סדרו ליה.
קם רעיא מהימנא, וסליק ידוי קמי קב"ה ושכינתיה, ואמר הכי, קב"ה יהא רעוא דילך, למיהב לון מזונא שלימתא, לתקנא לגבך, ולגבי מטרוניתא עלאה עלמא דאתי, דאתמר עלה, כי ליי' המלוכה ומושל בגוים. ולגבי מטרוניתא תניינא, דאתמר בה זמנא תניינא, והיתה ליי' המלוכה. לתקנא פתורא שלימתא, מכל עדונין, ומכל מאכלין.
ואנא מזמן עמך, לכל מארי מתניתין, ולמארי מקרא, ולמארי תלמוד, וכ"ש למארי סתרי תורה דילך, כלה דילך, מטרוניתא קדישא דילך, עלאה ותתאה, וכלא ברשות דעלת כל עלאין, אדון כל האדונים, מלך על כל המלכים דעילא ותתא, דאיהו יחיד בלא תניינא, ולית את ונקודה דמשתתף בהדיה, ולא שנוי גוונין דאינשא. דאיהו מארי כל מפתחאן, דרזין דהוויות, ושמהן וכנויין, וכל רזין גניזין דחכמתא, דתפתח לון כלהו ליקרא דילך, עלת על כל עלות. אנא מתחנן קדמך, דתפתח לון ליקרא דילך, דיקרא דילך איהו מאבי ואמי דשמיא, ואב דכל ישראל, ואם דלהון, דאתמר בה ואל תטוש תורת אמך, ועמך לית שותפו דאם בעלמא.
קם זמנא תניינא, ואמר מארי מתניתין, נשמתין ורוחין ונפשין דלכון, אתערו כען כולהו, ואעברו שינתא מנכון, דאיהי ודאי משנה, ארח פשט דהאי עלמא. דאנא לא אתערנא בכו, אלא ברזין עלאין דעלמא דאתי, דאתון בהון הנה לא ינום ולא יישן.
פתח ואמר, הא אוקמוה מארי מתניתין, בעה"ב בוצע וארח מברך. ועוד אוקמוה, צריך לדקדק בה' מן המוציא. ותרין ההין אינון, לקבל שתי הלחם. שתי ככרות דשבת. י', איהי כביצה לכל חד וחד. ומאן איהו בעה"ב דבוצע. דא ו'.
אדהכי, הא סבא דסבין קא נחית לגביה, ואמר, רעיא מהימנא חזור בך. דהא לחם איהו ו', שתי ככרות דיליה, כמה דאמרת אינון ה' ה'. ודאי ו' איהו לקבל יעקב. ה' ה' לקבל לאה ורחל. י', כביצה לכל חד.
א"ל, סבא סבא, והא בכמה אתרין אוקמוה, דיעקב איהו בעל הבית, ויוסף אורח, דדרגיה יסוד חי עלמין, כליל ח"י ברכאן דצלותא, ובגין דא אוקמוה עליה, ברכות לראש צדיק. א"ל הכי הוא, וכלא קשוט. כל רזא באתריה, מה דאנא אמרית, ומה דאת אמרת. אבל ההוא דפליג נהמא מאן הוא.
א"ל, סבא אנת בדיוקניה, ודא יו"ד ה"א וא"ו ה"א, ודא אדם דמרכבתא עלאה, דאנפין דיליה יהוה. ובגין דא, ו' לחם, דאינון ה' ה'. ושיעורא דאוקמוה כזית וכביצה, הא אתמר כזית באן שמא משערין, דהא אוקמוה רבנן דאין עושין מצות חבילות, אוף הכי, לא יהבינן תרין שיעורין באת י', למהוי כזית וכביצה. אלא תרי אלפא ביתות אינון, אית י' עלאה, ואית י' זעירא, י' מן ידוד, עלאה. י' מן אדני, זעירא. ואלין תרין, חד בכזית, וחד בכביצה, ברזא דא יאהדונהי. אתא סבא ונשיק ליה.
אדהכי קם בוצינא קדישא, פתח ואמר, ודאי כען מתחברין מה שמו ומה שם בנו, חדו חברייא ואמרו, זכאה הוא מאן דזכי למיכל מהאי נהמא, דאתמר ביה לכו לחמו בלחמי. וזכאה נפשא, דאתמר בה מלחם אביה תאכל. וכל זר לא יאכל בו. דקב"ה ביה אתמר, הלא אב אחד לכלנו. ונפשא דאתעסקת באורייתא, מלחם אביה תאכל.
ומאן גרים לה דאכלת מלחם אביה. בגין דתבת בתיובתא ואתאחדת כנעוריה. הה"ד, ושבה אל בית אביה כנעוריה, כגון וישוב לימי עלומיו. כגוונא דאילנא דקציצו ליה, ואתחדש בשרשוי. והאי איהו רזא, דמאן דמית בלא זרע.
ועוד אית רזא אחרא, דלבתר ייתי בגלגולא, ויתחדש כמלקדמין. והיינו אלמנה וגרושה, דאתתרכת מגנתא דעדן, ובגין דא אתקריאת גרושה, כגון ויגרש את האדם. ומאן גרים לה. בגין דזרע אין לה, דמית בלא בנין. ושבה אל בית אביה כנעוריה, דתבת בהאי עלמא בההוא נער בן יבם, והיינו ושבה אל בית אביה כנעוריה. ולבתר דזכת לזרע, מלחם אביה תאכל. וכל זר לא יאכל בו וגו'. לא תהיה אשת המת החוצה, לאיש זר.
אמר ר"מ, הלל ושמאי, דאתון, חד מסטרא דרחמי, וחד מסטרא דדינא, דאינון חסד וגבורה, דרגין דאברהם ויצחק. ואתון מגזעייהו, אתכנשו הכא, אתון ותמנין תלמידים דהוו ליה להלל. ואוף הכי תלמידי בית שמאי, לסעודתא דמלכא.
הא אוקמתון, אתון וחברייא דעמכון, מארי דהוראות, דאוקמתון, אין הבוצע רשאי למיכל, עד שיענו אמן מארי סעודתא, ולית מארי סעודתא רשאין למיכל, עד שיאכל הבוצע. ודאי כד בצע בעל הבית, ובצע לאינון מארי סעודתא, לאו לכלהו משער שעורא חדא, דלאו אורח אלין בוצעין, לבצוע בשוה, דלזמנין יהיב לדא כביצה, ולדא כזית. וכד עונין אמן על האי בציעא, קדם דייכול בעל הבית, מחברין תרין שיעורין כחדא, בכזית וכביצה, יאהדונהי, אמן, דא לאו איהו על האכילה, אלא על הבציעה, לבתר דאינון שיעורין מצטרפין באמן, ייכול בעל הבית. והיינו אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי, ולבתר אכלו רעים שתו ושכרו דודים. אכלו רעים, מארי סעודתא. דיהון בנין בדיוקנא דאבוהון.
הא הכא לחם בשתי ככרות, ושיעורו כזית וכביצה. מאי ניהו לחם הפנים דפתורא דמלכא. אלא הא אוקמוה, דאית ליה תריסר אנפין. ומאי ניהו. אלא אינון ד' אנפי אריה. ד' אנפי שור. ד' אנפי נשר. ואינון יברכך ידוד. יאר ידוד. ישא ידוד.

— 91 —
ומנלן דלחם הפנים איהו מפתורא דמלכא. דכתיב, וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ידוד. ז"ה: י"ב אנפין. ואוף הכי, מאן דאית ליה, בעי לתקנא ולסדרא על פתוריה, ארבע ככרות בכל סעודתא דשבת, לתלת סעודתי תריסר אנפין.
ואי תימא לאו אינון אלא שית מדאורייתא, משום לחם משנה. אלא לא ניכול למדכר ו', בלא חבריה, ו' ו', שית מלעילא לתתא, ושית מלתתא לעילא. לקבל שית דרגין דכרסייא עלאה. ושית דרגין דכרסייא תתאה. שית באתכסייא. ושית באתגלייא. הנסתרות לידו"ד אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם.

— 92 —
ולחמי תודה אינון מ' חלות, י' רקיקין. י' רבוכין. י' של חמץ. י' של מצה. הא אינון מ'. לקבל י' מן ידו"ד, ד' אנפי אדם. י' מן ידו"ד, ד' אנפי אריה. י' מן ידו"ד, ד' אנפי שור. י' מן ידו"ד, ד' אנפי נשר. האי איהו תקונא קדמאה דפתורא דמלכא, דאינון י' דברים דצריך בר נש לאנהגא בפתורא דשבת.
חד, לתקנא פתורא כמאן דאכיל קמי מלכא. הה"ד זה השלחן אשר לפני ידו"ד. תניינא, נטילת ידים, עד שעורא דגזרו רבנן, דאינון חמש קשרין, דבהון י"ד פרקין. ואוף הכי י"ד פרקין אינון, דיד שמאלא. ואינון כ"ח פרקין. לקבלייהו כ"ח ידו"ד, דאינון כ"ח אתוון דקרא קדמאה דעובדא דבראשית. דאתמר בהון, ועתה יגדל נא כח ידוד.
ועשר אצבען, רמיזי לעשר אמירן דעובדא דבראשית. ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין, מאן דמזלזל בנטילת ידים, נעקר מן העולם. אמאי. בגין דאית בהון רזא דעשר אמירן, וכ"ח אתוון, דבהון אתברי עלמא.
תליתאה, כוס דברכה, דתקינו ביה עשרה דברים. הדחה. שטיפה. עטור. עטוף. חי. מלא. מקבלו בשתי ידיו. ונותנו בימין. ונותן עיניו בו. ומגביהו מן הקרקע טפח. ומשגרו במתנה לאנשי ביתו.
ואורח רזא, כוס מלא ברכת יי'. כוס בגי' אלהי"ם. ומתמן נשמתא, דאיהי על שמיה כוס. הה"ד כוס ישועות אשא. מאן ישועות. ה' אצבען. דאינון לקבל ה' ספירן דכוס. דאיהו אלהים חיים בינה מתפשטא בהון, לחמשין תרעין. ה' זמנין עשר. באת י', דאיהו י' דברים דתקינו רבנן בכוס, דאיהו אלהים חיים, ה' אתוון, בחשבן ה'.
ואוקמוה בכוס, שצריך הדחה ושטיפה. הדחה מבחוץ, ושטיפה מבפנים. ורזא דמלה, שיהא תוכו כברו. מאן דזכי לנשמתא מהאי כוס, למהוי נשמתא דכיא מלגו ומלבר. ורזא דמלה, וטהרו וקדשו, טהרה מבפנים, וקדושה מבחוץ. ומה כוס לאו טהרתיה וקדושתיה מלגו ומלבר בלא מיא. אוף הכי נשמתא, לאו טהרתה וקדושתה מלגו ומלבר בלא אורייתא. ובגין דא אמר רבן גמליאל, מי שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש. בגין דלאו איהו מסטרא דאילנא דחיי, אלא מעץ הדעת טוב ורע.
עטור, אוקמוה מעטרו בתלמידים. וארח רזא, ה' איהו כוס, מעטרו בתלמידים באת י', דאיהו עטרת על ה'. עטוף, צריך לאעטפא רישיה בגין דשכינתא על רישיה. דהכי אוקמוה מארי מתניתין, אסור לתלמיד חכם למיהך ד' אמות בגלוי הראש. משום מלא כל הארץ כבודו. כל שכן בברכה, ובאדכרת שמא קדישא, למהוי בגלוי הראש.
דאת י' מן ידוד, איהי אתעטף באור, ואתעביד אויר. בגין דאת י' דאיהי חכמה באויר, והיינו אור דאתעטף ביה כד ברא עלמא, הה"ד עוטה אור כשלמה. והאי איהו יהי אור יהי אויר. ואוקמוה מארי סתרי תורה, בטרם נתהווה כל דבר, נתהוו ההויות. ובגין דא יהי אור ויהי אור, דהוה מקדמת דנא.
ח"י אוקמוה, חי מן החבית. וארח רזא, שכינתא עלאה איהי תמינאה דספיראן מתתא לעילא, ובגין דא אתקריאת ח', ואתמר בה בחכמה יבנה בית. והיינו חבית: ח' בי"ת. ובגין דאיהי חיים, דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה, יין מתמן איהו ח"י. ודא איהו יינא דאורייתא. מאן דאשתדל בה, אקרי ח"י. ועוד, צדיק ח"י. איהו חי מן החבית.
יין אית מניה תרין גוונין, חוור וסומק. יין, ע' אנפין. הא ע"ב. ולקבל תרין גוונין דיין, איהי זכור ושמור דשבת, וע' תיבין דקדוש ויכל"ו, הא ע"ב.
מלא, הה"ד כוס מלא ברכת יי'. ואוף דאיהו מלא מיינא דאורייתא. בר נש הכי צריך למהוי שלים, כמד"א איש תם: גבר שלים. כמו ויבא יעקב שלם, הכי צריך למהוי נשמתא שלימתא, ולא יהיה בה פגם, דכל אשר בו מום לא יקרב. אוף הכי, אלם עם י"ה, הוא אלהים, כחושבן כוס. איהו מלא, והפוך אלם ותמצא מלא. אימתי, כד אית תמן י"ה. והיינו כי יד על כס י"ה. אדנ"י חושבניה ו"ה. עמודא דאמצעיתא מלא מן תרווייהו. ובגין דא שריא עליה אדם, דהוא שמא מפרש.
מקבלו בשתי ידיו, כגוונא דאורייתא, דהוה בתרין לוחין. ה' דברן בלוחא חדא, לקבל ה' אצבעאן דיד ימינא. וה' בלוחא תניינא, לקבל ה' אצבען דיד שמאלא. ואתייהיבו בימינא דהיינו ביד ימין. ובגין דא, שני לוחות אבנים הוריד בידו, ולא בידיו. והאי איהו דאסהיד קרא, מימינו אש דת למו.
ונותן עיניו בו, בגין דהאי כוס, דאיהו לקבל ארעא דישראל, דאתמר בה, תמיד עיני יי' אלהיך בה. ועיינין דלעילא, אינון שבעין סנהדרין, ומשה ואהרן עלייהו. תרין עיינין עלאין. חד עין ימין, וחד עין שמאלא, ואינון ע"ב, כמנין ביין. והאי איהו רזא דנותן בכוס עינו.
ומגביהו מן הקרקע טפח, בגין דאת ה' איהי כוס, בעי לסלקא לה באת י', דאיהי טפח, דביה אתפתחת ה' בה' אצבעאן. ומשגרו לאנשי ביתו במתנה, בגין דיתברך דביתהו, דאיהי נפש, דאתמר בה נפשנו יבשה אין כל, ואתברכת ואתעבידת פרין, הה"ד תדשא הארץ דשא.
רביעאה, למהוי על פתוריה דברי תורה, דלא יתקיים ביה כגוונא דעמי הארץ, דאתמר עלייהו כי כל שלחנות מלאו קיא צואה. אבל בסתרי תורה אוקמוה, הרוצה להעשיר יצפין, יתן שלחן לצפון, הרי שלחן לשמאלא, דאיהו דין, בעי לקשרא ביה ימינא, דאיהו אורייתא, דאתיהיבת מחסד, דאיהו רחמי, ימין ה'.
חמישאה, אוקמוה מארי מתניתין, דצריך להאריך על פתוריה, בגין עניים. ורזא דמלה, בגין דצדקה יאריך יומוי, דלא יתקצרון. כגוונא דאורייתא איהו אריכות יומין, בתרין עלמין, בעלמא דין ובעלמא דאתי לנשמתא. אוף הכי צדקה, איהי אריכות יומין לגופא, בתרין עלמין, הה"ד כי הוא חייך ואורך ימיך. כי הוא חייך בעולם הזה ואורך ימיך בעולם הבא. דעלמא דאתי לגופא לתחיית המתים, דלבתר דייקום לא ימות. וכגוונא דעלמא דאתי יהא קיים, הכי עלמא דין יהא קיים.
שתיתאה, שלא יהא גרגרן ובלען על פתוריה דמלכא, כגוונא דעשו דאמר הלעיטני, ארח הלעטה, אלא בארח טחינה. אוף הכי, מאן דאפיק מלין דצלותין או דאורייתא מפומוי, בעי לאפקא לון בהטחנה שלמים, ולא בהלעטה חסרים. ולא עוד, אלא בגין סכנה דשמא יקדים קנה לושט.
שביעאה, מים אחרונים. ואוקמוה, מים ראשונים מצוה. ואחרונים חובה. ואמצעיים רשות. מים ראשונים צריך לסלקא אצבען, בגין דלא יהדרון משקין ויטמאו את הידים. ואית מרבנן דאמרי, דאחרונים משום מלח סדומית, שלא תסמא את העינים. ואי הכי אפקין לון מחובא. וסתרי מילין, אלין דאמרו עלייהו חובה, ולאו ארח ארעא לסתרא גאונים מלין, אלא דאתקרי עלייהו, על פי התורה אשר יורוך.
ולא עוד, אלא דאמרו עלייהו ג' קדושות, הדא הוא דכתיב, והתקדשתם והייתם קדושים. והתקדשתם אלו מים ראשונים. והייתם קדושים אלו מים אחרונים. כי קדוש, זה שמן ערב. אני יי', זו ברכה. ואמצעיים, בין גבינה לבשר. ובג"ד, והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני יי'. זכאין עמא, דמאריהון ישוי לון לגביה.
אוף הכי והתקדשתם, בשעת תשמיש. מים ראשונים דזרע בר נש, מצוה. אחרונים דנוקבא, חובא. ואמצעיים קא רמיז, וכגבינה תקפיאני. הדא הוא דכתיב, הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני. והאי איהו דקא רמיז, בין גבינה לבשר, דאתמר ביה עור ובשר תלבישני.
תמינאה, לשלשה צריך כוס. אמאי. בינה איהי תליתאה מעשר ספיראן, מעילא לתתא. ובגין דא פחות משלשה לא צריך כוס. לשלשה צריך כוס, קא רמיז קדושה לך ישלשו. ולא עוד, אלא דאורייתא לא נחתא פחות מג', כהנים, לוים, ישראלים. תורה, נביאים, וכתובים. בירח תליתאי, ביום תליתאי. ודא בינה, יד"ו. ובגינה אתמר, שלש משמרות הו"י הלילה. מלכות ה' רביעית, עלה אתמר ארבעה משמרות הוי הלילה. וש' דתלת ענפין לקבל תלת משמרות. ציור דארבע ענפין, לקבל ארבעה משמרות.
תשיעאה, כוס של ברכה, רביעית לוג, ושיעורא דיליה, לקבל ה', רביעאה דשם ידו"ד. עשיראה, בעשרה אומר נברך לאלהינו. ושכינתא תתאה, איהי רביעית, ועשירית. רביעית לשם ידוד. עשירית לעשר ספירין. דאינון יו"ד ה"א וא"ו ה"א. וכמה צריך ב"נ לנטרא גרמיה, דלא לזרוק מלין אלין באתר דלא אצטריך. כמו מאן דזריק נהמא. כ"ש מאן דזריק נהמא דאורייתא, לבר מפתוריה, דאיהי שכינתא. דאתמר בה, זה השלחן אשר לפני יי'. (ע"כ רעיא מהימנא).

— 93 —
ובחבורא קדמאה, תלת אינון דגרמין ביש לגרמייהו. תרין בהאי עלמא, וחד בעלמא אחרא, ואלין אינון: מאן דלייט גרמיה, דתנינן חד ממנא אתפקד קמיה דב"נ, ובשעתא דלייט גרמיה ההוא ב"נ, האי ממנא, ושבעין אחרנין דממנן תחותיה, נטלין ההיא מלה, ואמרי אמן, וסלקי לה לעילא, ודיינין לה, ואיהו רדיף אבתריה, עד דעביד ליה, ואשלים ליה ההוא מלה.
מאן לך רב ממשה, דאמר ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, ואמר לצורך, ואע"ג דקב"ה עביד רעותיה, עם כל דא לא אשתזיב מעונשא, והא אתמר דלא אדכר בפרשת ואתה תצוה, ואתמחי מתמן. והא אוקמוה. מאן לן רב מדוד מלכא, דאמר אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי, מאי בעוד רשע לנגדי. ההוא ממנא דאתפקד על דא, ונטיל ההיא מלה לאבאשא ליה לב"נ.
וחד מאן דזריק נהמא, או פירורין דנהמא בארעא, וקא עביד ביה זלזולא, כמה דאתמר. הני תרי בהאי עלמא. וחד בההוא עלמא, מאן דאוקיד שרגא במוצאי שבת, עד לא מטו ישראל לקדושא דסדרא, בגין דקא מחלל שבתא, וגרים לנורא דגיהנם לאתוקדא, עד לא מטא זמניה.
חד דוכתא אית בגיהנם, לאינון דקא מחללי שבתא. כיון דאיהו אוקיד שרגא עד לא מטא זמניה, חד ממנא אית בגיהנם במ"ש, ואוקיד בקדמיתא לההוא דוכתא, ואמר האי דוכתא דפלניא. וכל חייבין דגיהנם, מסייעי לאוקדא ההוא דוכתא. ההוא ממנא קארי ואמר, הנה יי' מטלטלך טלטלה גבר ועטך עטה. חייבין דגיהנם אמרי, כדור אל ארץ רחבת ידים שמה תמות וגו'. בגין דאיהו גרים לון לאתוקדא, עד לא מטא זמנייהו. הא לן תלתא, דגרמי ביש לגרמייהו, כמה דאתמר.

— 94 —
(רעיא מהימנא) ד"א ויחלום והנה סלם, רעיא מהימנא, מה ל' אסתלק על כל אתוון, הכי את עתיד לאסתלקא על כל בריין. בגין דאסתלק לשמא דיו"ד ה"י וא"ו ה"י. דביה יי"י, דחושבניה ל'. דבקדמיתא הוית בשם יו"ד ה"א וא"ו ה"א, דאיהו יאאא, בי"ג מכילן דרחמי, דאינון אחד. כען תסתלק באל, דאיהו ייא"י. דתרין שמהן סהדין, הלא אל אחד בראנו. הה"ד, הלא אב אחד לכלנו הלא אל אחד בראנו.
ובג' יודין אלין, יתקיים בך, ירום ונשא וגבה מאד, במ"ה. דהכי סליק מא"ד, לחשבן אד"ם. ובהפוך אתוון, מאד הוא אדם. ירום: בארבע אנפין דאריה, דאינון יברכך ידו"ד. ונשא: בארבע אנפין דשור, דאינון ישא ידו"ד בשמאלא. וגבה מאד: יאר ידו"ד, באמצעיתא. ודא יוד הי ואו הי, ישא ידו"ד פניו אליך וישם לך שלום. רביעאה ידו"ד, ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם.

— 95 —
מסטרא דימינא, אתקריאת אבן. וכמה אבנין מפולמין יקירין אשתכחו מנה, דמנייהו מיא דאורייתא נפקין. ובגיניהון אתמר, אמר ר' עקיבא לתלמידיו כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים שמא תסתכנו בנפשכם. לא תימרון דאינון מים, מים ממש. משום דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. דאלין מים, דא אורייתא, דאתמר בה ותורה אור. ובגין דהאי נהורא נביע במבועא דמיא, אשר לא יכזבו מימיו, אתקרי מים.
ומסטרא דשמאלא, האי אבן דאיהי י', אתקרי גחלת. ומתמן עשר ספירן כשלהבת קשורה בגחלת. ואית לה ד' גוונין, ועשרה אינון, יוד הא ואו הא. ידו"ד. ואיהי יד הגדולה בימינא, יד החזקה בשמאלא, עמודא דאמצעיתא, מתמן איהי יד רמה, כליל ממ"ב גוונין.
ובגין דאיהי מסטרא דימינא אבן, ומסטרא דשמאלא גחלת, בה נטיל קב"ה נוקמא, מישמעאל ואדום, דאינון אישין נוכראין, ומים הזדונים. וממנן דלהון סמאל ונחש. סמאל אשא דגיהנם, ממונה על אומה דעשו. נחש ממונה על אומה דישמעאל, ואיהו רהב דממנא על מיא.
בימינא דאברהם, דדרגיה חסד, נטיל נוקמא מישמעאל, וממנא דיליה. ובשמאלא דיצחק, דדרגיה פחד, נטיל נוקמא מעשו, וממנא דיליה. בתרין משיחין, דאינון חד מימינא, משיח בן דוד. וחד משמאלא, משיח בן יוסף. ובדרגא דיעקב, דאיהי לקבליה, ברזא דשכל את ידיו. אריה לשמאלא. שור לימינא, דישמעאל. בגין דיהודה גלה בעשו, אשתכח ימינא דקדושה, עם שמאלא דעשו. ושמאלא דקדושה עם ימינא מסאבא דישמעאל, עד כי יבא שילה, רעיא מהימנא, בדרגיה תפארת ישראל, נטיל נוקמא מערב רב.
בתלת דרגין אלין, יפקוד כהנים לוים וישראלים, מן גלותא. ובהון נטיל נוקמא, מעשו וישמעאל וערב רב. כגוונא דערב רב מעורבין בעשו וישמעאל, הכי יעקב מעורב באברהם ויצחק, ערוב דתרווייהו. והכי מתערב שילה, עם משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, ויהא שלשלת דתרווייהו, כההוא זמנא דחזא בלעם בנבואה דיליה, דהכי מתקשרי תרין משיחין ברעיא מהימנא, בתלת אבהן, בגלותא בתראה.
פתח ואמר, לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל יי' אלהיו עמו ותרועת מלך בו. וכלא לקיימא קרא, וברחמים גדולים אקבצך. בההוא זמנא מתברין קליפות, דהוו מסחרין לשכינתא. מיד אתגלייא אבנא חדא מתלת אבנין, דאינון סגולתא. דעלייהו אתמר, ויהי בשלשים שנה, ואינון ייי' ברביעי, אבנא רביעאה. בחמשה לחדש, אבנא חמשאה. לקבלייהו, ויקח דוד חמשה חלוקי אבנים מן הנחל. ואינון לקבלייהו חמש תיבין, דאינון שמע ישראל ידו"ד אלהינו ידו"ד.
ואני בתוך הגולה, דא שכינתא, בה קב"ה אחד. ו' בתוספת ואני, הוא נהר, צדיק חי עלמין. ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, מאי עדן. דא בינה, נהר דנפיק מנה, דא ו', בן י"ה, דרגא דרעיא מהימנא, ור"מ, נפיק מאימא עלאה, ואתפשט בשית ספיראן עד צדיק, ומניה אשקי לגנתא, דאיהי שכינתא.
מאי כב"ר. כ', כתר. ב', בינה. ר', ראשית חכמה. כתר בימינא, חכמה בשמאלא, בינה באמצעיתא. רכב לעילא לעלת העלות. י' ספיראן כלהו, אתכללו בנהר, דאיהו אתפשט עד צדיק, דאיהו כל, כליל כלא. ובגיניה אוקמוה, אילנא רבא ותקיף, ומזון לכלא ביה. מניה תליא כלא. כד חמא שכינתא מגו קליפין, חזא עמה עשר ספירן. (ע"כ רעיא מהימנא)

— 96 —
סלת למנחה, לאעלאה להאי סלת, קמי מלכא עלאה למנחה. בין תרין דרועין.
(רעיא מהימנא) ובחבורא קדמאה, אמר רעיא מהימנא, מהאי אשתמודע, הני מילין סתימין אינון, וצריך למפתח לון קמי חברייא, אברהם יצחק דתקינו שחרית ומנחה, אתמר עלייהו, אף ידי יסדה ארץ, דא יצחק. וימיני טפחה שמים, דא אברהם. דדרגין דלהון חסד ופחד. דאתמר עלייהו נשבע יי' בימינו, ובזרוע עזו, אינון תרין דרועין דמלכא, דאיהו ידו"ד, עמודא דאמצעיתא. סלת דיליה, דא שכינתא תתאה, נהורא דיליה, סלת נקייה מסטרוי בלא פגימו דחשוכא, ובלא תערובת חשוכא כלל. דהכי אינון חשוכין עם נהורין, כבר קדם מוץ ותבן.
ובחוביהון דישראל, מתערבין חשוכין בנהורין, וכגוונא דדש ב"נ תבואה, ולבתר איהו בורר לה, כבורר אוכל מתוך פסולת. כך ישראל, צריך למעבד ברוחיהון, כד אתערב בהון חשוכין. ורזא דמלה, זבחי אלהים רוח נשברה וגו'. דבהכי אתבר חשוכא, דאיהו יצר הרע, דמכסי על רוחא, כמוץ דמכסה על חטה. או כענן, דמכסה על שמשא, ולא מנח ליה לאנהרא.
ובזמנין דחשך, דאיהו יצה"ר, מכסה על יצר הטוב, דאיהו אור. איהו כמאן דתפיס בבית האסורין דיצה"ר. ואוף הכי, כד יצר הטוב איהו תפיס ברשו דיצה"ר, הכי אינון תפיסין חיילין דיצר הטוב, ברשו דחיילין דיצר הרע. ובזמנא דיתבר ב"נ רוחיה, בכל אברין דיליה, קדם ידו"ד, מה כתיב. לאמר לאסורים צאו ולאשר בחשך הגלו.
אבל שכינתא איהי סלת נקייה, דלית חשוכא וקבלא יכיל לאתערבא בה. איהי כגפן, דלא מקבלא הרכבה ממין אחרא, דלאו איהי מינה. והאי סלת בין דרועי מלכא איהי יתבא, בלולה בשמן כתית. (ע"כ רעיא מהימנא).

— 97 —
בלולה בשמן כתית, בשמן, בההוא שמן דנגיד ונפיק מלעילא. אר"ש, יאות אמרת. אבל מאי כתית. אלא רזא עלאה איהו. דכיון דאיהו שמן, מאי כתית. אלא רמז הוא דקא רמיז לשמשא בנוקבא, לאנגדא לגבה שמן כתית כדקא יאות לה, לא הוי אלא כתית לאפקא מזיתים, דאינון שייפין דגופא, ולאמשכא ההוא נגידו מלעילא, בכל שייפא ושייפא.
וצדיק איהו דכתיש כתישין, ואפיק מכל אינון שייפין עלאין, דאינון זיתין קדישין, משח רבו בתיאובתא שלים, לגבי נוקביה. ואי לא כתיש, לא יפוק ההוא משחא, אלא בלא תיאובתא דשייפין, וההוא נגידו, לא אתהני מניה נוקבא, ולא הוי כדקא יאות, עד דתהא בלולה מניה מכל שייפין. וע"ד בלולה בשמן כתית, לאתהנאה ולאתזנא מניה.
(רעיא מהימנא) אמר רעיא מהימנא, בוצינא קדישא, כמה מתיקין מילך, ודאי אתמר הכא, בלולה בשמן כתית. ואתמר התם, באורייתא דבע"פ, בלולה במקרא, במשנה, בתלמוד. ועוד אית רזא תניינא, בלולה בשמן כתית. ודאי לאו אורייתא איהי בלולה. אלא למאן דסביל כמה מכתשין בגינה. כמה דאוקמוה מארי מתניתין, דלית אורייתא מתקיימת, אלא במי שממית גרמיה עלה. ועוד אמרו, בזמן שאתה מכתת רגליך ממדינה למדינה, תזכה לראות פני שכינה.
ועוד בלולה בשמן כתית, דא הוא דמקיים פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה. ועוד בלולה בשמן כתית, הה"ד, והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו. ועוד בלולה בשמן כתית, דא צדיק חי עלמין, דנגיד טפין קדישין, דאינון פירורין כזיתים, ממוחא עלאה, דאינון חד עשרון לקבל י'. ושני עשרונים, י' י'. ושלשה עשרונים לפר, י' י' י'. ואינון עשרון לכבש, וב' עשרונים לאיל, ושלשה עשרונים לפר.
ורזא דמלה אמרו בתעניות, אין טפה יורדת מלמעלה, שאין עולין כנגדה טפיים. ואינון ברזא ציור ורמיזו דלהון לקבל תלת מוחין. חד מוח הזכרון. תניינא מוח המחשבה. תליתאה מוח הדמיון. הדמיון והזכרון סלקין מן לבא, המחשבות נחתא עלייהו ללבא, ומקבלין לה עלייהו, כמלכא. בגין דהאי אדם דאיהו מחשבה, דרכיב ושליט על חיוא תליתאה, ונחית עלה לגבי תרין חיון, ופתחין גדפייהו לקבלא לה, כגון חולם על צרי, אתעביד סגולתא. ודא כתר עליון על חכמה ובינה.
עשרון ושני עשרונים, רמיזין לתלת חיון דמרכבתא עלאה. דאינון: גדולה, גבורה, תפארת. שלשה עשרונין, רמיזין: לנצח, הוד, יסוד. מרכבת המשנה. רביעית ההין: דא מלכות קדישא, ה' רביעאה מן שם ידו"ד. דאיהו ארבע אנפי אדם. (ע"כ רעיא מהימנא).
רביעית ההין, רגלא רביעאה לכרסייא עלאה, ואיהו עולה תמיד לגביה בכל יומא ויומא, עד מחשבתא עלאה, דלית לה סוף. ובג"ד, עולה קא אתיא על הרהור הלב.

— 98 —
(רעיא מהימנא) ובחבורא קדמאה אמר, רעיא מהימנא, ההיא תגא דזרקא, איהי יוד, רביעית. אוף הכי בחיה דשמה אדם, דארבע אנפין דיליה דאינון ידו"ד, מקף שופר הולך סגולתא. תלת חיון, דאינון תריסר שבטין. (ע"כ רעיא מהימנא).
ובחבורא קדמאה, עולת תמיד, איהי רגל רביעאה לכרסייא עלאה, דא עולה תמיד בכל יום, מאינון יומין שית דבראשית. בשבת על חד תרין, בגין דיתוסף בה נהירו ושלימא כדקא יאות, והא אתמר.

— 99 —
(רעיא מהימנא) אמר רעיא מהימנא, מלכו. בשית ספירן איהי עולה תמיד לגבי ו', דאחיד בהון. בן י"ה, גניז בבינה. ובאן ספירה מאינון שית סליקת לגביה. ביומא תליתאה, דאקרי תפארת. דביום השבת אתוסף עמיה נפש יתירה, דאיהי בינה. ה' עלאה. י' אות בשבת, חכמה עלאה. מלך מעוטר בכתר, ובג"ד, בתפלת מוסף כתר יתנו לך.
ובראשי חדשיכם, וכי כמה רישין אית לה לסיהרא. אלא אינון תרין נקודין, כגוונא דא נקודה תתאה סיהרא, תרין רישין דילה, תרין נקודין דאינון עלה, סגול. בקדמיתא הוה כתר עלי תרי מלכין כגוונא דא, והות סגולתא. ולבתר דאמרת אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, א"ל הקב"ה, לכי ומעטי את עצמך. ונחיתת לרגלוי דתרין מלכים, כגוונא דא והיינו סגול, מה דהות סגולתא, אתהדרת סגול.
ורזא דמלה, לקבל תרין נקודין, דאינון תרין מלכים, קא רמיז פרים בני בקר שנים, ולקבל נקודה עטרה על רישייהו, אמר, ואיל אחד, כמו כתר אחד. בתר דאמרת אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אזעירת גרמה אוף הכי, ושעיר עזים אחד לחטאת. איל דיצחק, אתהדר שעיר. אתהפך מרחמי לדינא, ואתזעיר.
ובגין דא שעיר עזים אחד לחטאת, ולא אמר לעולה, למהוי כתר. ומנלן דאית ירידה בחטאת, שנאמר וירד מעשות החטאת. ואמאי שתף עולה עם חטאת בירידה. אלא לאולפא, דעולה הות בקדמיתא מדת הרחמים, ולבתר אתהפכת לדינא בירידה, ואתקריאת חטאת, וכלא חד.
ובגין דא, הביאו עלי כפרה, עלי הות סיהרא כתר ודאי, ציור ולבתר אתמעיטת, ונחתת לרגלין דיליה, ציור ובזמנא דא הביאו עלי כפרה, איתמר בה, היא העולה, סליקת מרגלוי. דאתמר בה, והארץ הדום רגלי. למימר בה, השמים כסאי. והאי איהו רזא, צדיק מושל יראת אלהים. דמהפך דינא לרחמי. ורזא דמלה, אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. כגוונא דא, דוד"י. ידוד.
ועוד, כבש א' ושני כבשים בני שנה תמימים, לקבל תלת ספירן. שבעה כבשים בני שנה, לקבל שבע ספירן. שבעה כבשים, אינון ז' יומין דסיהרא. בני שנה, בנוי דסיהרא, דאקרי שנה. דאיהי חדא מאינון שנים קדמוניות. (ע"כ רעיא מהימנא).

— 100 —
ובראשי חדשיכם וגו'. וכי כמה ראשין אינון לסיהרא. והא לית רישא לסיהרא, אלא שמשא, דאיהו רישא לגבה. אלא ראשי תרין בכל ירחא וירחא. ואינון יעקב ויוסף, דמתחדתי על סיהרא. וע"ד בעו לחדתא לה.
פרים בני בקר שנים, אלין אינון דאמרה סיהרא, דהיך ישתמשון בה כחדא, ואזעירת גרמה תחותייהו. ואיל אחד, דא איל דיצחק. וכי אברהם לאן אזיל. אלא בגין דאתער תמן עשו, אתכניש אברהם, דלא יחמי ליה, ומאן איהו שעיר דר"ח. יצחק, אשתכח תמן, דרחימו דיליה לגביה, כחמרא על דורדייה. יעקב אשתכח תמן, לתברא אנפוי. יוסף דאיהו שור דיליה, לגבי רחל.

— 101 —
(רעיא מהימנא) אמר ר"מ, ודאי בני שנה אתקריאו על שם חמה, אימא קדישא, דאתמר בה פני משה כפני חמה. שנה אית בה שס"ה יומין, כחושבן שס"ה לא תעשה. ואיהו ע"ד לשמאלא. אימא עלאה, סיהרא בימינא. אסורה ברתא לאבא דאיהו לימינא חסד. ואיהי כלילא מרמ"ח פקודין. אשתכח ו' עם אימא לשמאלא. ברתא עם אבא לימינא דחסד. ורזא דמלה, בחכמה יסד ארץ. חכמה אבא. ארץ ברתא. כונן שמים דאיהו ברא, עם אימא דאיהו תבונה, והאי איהו ידד"ו, הויות באמצע.

— 102 —
ועוד ושעיר עזים אחד, תרין שעירין אינון, דאתמר עלייהו ולקח את שני השעירים וגו' גורל אחד ליי' וגורל אחד לעזאזל. שעיר ליי', בגין מיעוט סיהרא, ואיהו שעיר אחד לידו"ד לחטאת. אחד: מסטרא דיחודא. אבל שעיר דעזאזל, לא כתיב ביה אחד, לא קרבן, ולא אשה, ולא עולה. אלא ושלח ביד איש עתי המדברה. ושלח, כדאמר יעקב מנחה היא שלוחה לאדני לעשו. אוף הכי שוחד, לתברא רוגזא דסמא"ל, דלא יתקריב למקדשא לקטרגא.
לכלבא דאיהו רעב, ומאן דבעי דלא נשיך ליה, יהיב ליה בשרא למיכל, או נהמא, וישקי ליה מיא. ורזא דמלה, אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו'. ובדא יתהדר רחימו דב"נ, דלא דיי דלא נשיך ליה בכמה יסורין, אלא אתהדר למהוי ליה סניגורא, ואתהדר רחימוי.
ואמאי הוו שלחין ליה ביד איש עתי, פגים. בגין דסטרין אחרנין כלהו מארי מומין, ואתקריאו שעירים, דכתיב ושעירים ירקדו שם. ואתמר בהון, ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. דעלייהו אתמר, יזבחו לשדים לא אלוה. ובשעיר דא, אתפרש מכלא, ונושא כל חובין דישראל עליה, כד"א, ונשא השעיר עליו את כל עונותם. ועוד, בתר דנטיל איהו ונשא. קב"ה נושא עון. מאי בין נושא לנשא. נשא: מטולא. נושא: סליקו דמטולא. (ע"כ רע"מ).
ושלשה עשרונים, תלת דרגין קדמאין דילה, דכל חד וחד עשר, כגוונא דלעילא עשרונים, חד מעשרה. ושעיר חטאת אחד, אמאי אקרי חטאת. בגין דאיהו חטאת, ומסטרא דחטאת הוא. א"ר אלעזר, והא כתיב ליי'. אלא ליי' אתקריב ודאי, דכתיב לכפר. לתברא אנפין, וכלא יתקריב למקדשא, אלא יהבי חולקא חדא לסמאל, ואכיל ליה, ולא אחיד בשאר קרבנין. ודא איהו לחודיה, דלא אשתתף אחרא עמיה למיכל ביה.
איהו אתהני בגו סעודתא דמלכא בחולקא דא, ועל דא חדי, ואתפרש מישראל, ולא מקטרגא עלייהו. ואי לאו דהוה מיעוטא דסיהרא, לא הוו יהבי ליה בסעודתא דמלכא כלום. וכי במיעוטא דסיהרא מאי קא עביד. אלא בגין דקריב ויניק, ונטיל חילא לעמיה, מגו סטר שמאלא דסיהרא, ואתתקף ביה. ובשעיר דא אתפרש מכלא, ואתהני בהאי. ובגין דקב"ה אזעיר לה לסיהרא, מקרבין ליה להאי שעיר, בגין דיתפרש מנה, ולא יתקריב למקדשא. וע"ד תנינן, הביאו עלי כפרה. עלי: בגיני, דאזעירת לה, בגין סבת דילי אתון צריכין דא.

— 103 —
ובראשי חדשיכם, אינון יעקב ויוסף. אלה תולדות יעקב יוסף, דמחדתי על סיהרא. אשכחנא בספרא דחנוך דאמר, כמה דבראש חדש, דאתדכיאת סיהרא לאתקרבא בבעלה, אצטריך למיהב לסטרא אחרא חולקא חדא, בההוא זינא דילה. אוף ה"נ אצטריכת לאתתא, בשעתא דאתדכיאת לאתקרבא בבעלה, למיהב חולקא חדא לס"א, בההוא זינא דיליה.
ומאן איהו. ההוא חולקא טופרהא בטנופא דלהון. וזעיר מריש דשערא, בגין דבעי לאסרקא רישא, ולאכרכא לון דא בדא, ולא יזיל אבתרה ההוא סטרא בישא, לאבאשא לה, ואתפרש מנה בכל סטרין. ומה תעביד, מההוא שערא וטופרין. לבתר דתכריך לון כחדא, אצטריך לאנחא לון באתר דלא עברין תמן בני נשא, או בגו חורין תתאין דחצרא, ותגניז לון תמן.
(רעיא מהימנא) ועוד ובראשי חדשיכם אמרו רבנן דמתניתין, דכד הוו מקדשין ירחין על פי בית דין, הוו משיאין משואות בראשי ההרים, והוו אמרין כזה ראה וקדש. לזמנין סהרא הות ציור. הוה מסתכלא לעילא בקרנהא. ולזמנא מסתכלא לתתא ציור. לזמנין מסתכלא במזרח, ציור. לזמנין למערב, כגוונא דא כ. לזמנין לדרום. ולזמנין לצפון. והאי איהו אסתכלותא דילה לשית סטרין, דכליל לון תפארת, דאיהו ו'. גדולה, גבורה, תפארת, נצח, והוד, יסוד.
נקודא דנגיד עליה מלגו, היא חכמה. וההיא חוט דאסחר עלה, איהו כתר. וההיא נקודא איהו לזמנין עטרה, ולזמנין כסא, למיתב עליה, לזמנין שרפרף להדום רגליו.
ואמאי אתקריאת לבנה. על שם לבון ההלכה, דאיהי מלגו, כל כבודה בת מלך פנימה. ובאשא דבינה דנחית עלה איהי מתלבנת. ורזא דמלה, אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. ומאי דהות אדני דינא, סומקא בגבורה, דתמן בינה. אתלבנת מסטרא דחסד, דתמן חכמה, ואתהדרת ידוד.
ומה גרים לאתהפכא מדינא לרחמי צדיקים גמורים דסיהרא מסטרא דעץ הדעת טוב ורע, איהי קליפא דיליה חשוכא, אם בהרת שחורה, היא יצר הרע, שפחה. ושפלה איננה והיא כהה, ולית לה מדילה, אלא ההוא חוט דנהיר בה, דאיהו לוה לה בליליא, דאיהי גלותא. ואתעבר מנה ביממא, דאיהו עלמא דאתי, דביה וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה.
אבל סיהרא דעץ החיים, ההיא נקודה דלגו מנה, איהי כמבועא דלית ליה פסק, דכתיב בה, וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. ואתקריאת אילת אהבים מסטרא דחסד, דהיינו אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד. ותרין קרנין אית לה מן נהורא, ציור, לזמנין האחת גבוה מן השנית, ציור, לזמנין קרנים אינון שוין ציור. (ע"כ רעיא מהימנא).

— 104 —
ובחדש הראשון וגו'. רבי אבא פתח, כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלהים. האי קרא אוקמוה, ואע"ג דאית דכר ונוקבא, כולא חד. האי איל, איהו אקרי דכר. ואיהו אקרי נוקבא. הה"ד כאיל תערוג ולא כתיב יערוג. וכלא חד.
אילת השחר מאי אילת השחר. אלא דא איהי חיה חדא רחמנית, דלית בכל חיון דעלמא רחמנית כוותה. בגין דבשעתא דדחיקת לה שעתא, ואצטריכת למזונא לה ולכל חיון. איהי אזלת למרחיק לארח רחיקא. ואתיאת ואובילת מזונא. ולא בעאת למיכל, עד דתיתי ותתהדר לאתרהא. אמאי. בגין דיתכנשון לגבה שאר חיון, ותחלק לון מההוא מזונא. וכד אתת, מתכנשין לגבה כל שאר חיון, והיא קיימא באמצעיתא, ופלגת לכל חד וחד. וסימן, ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וגו'. וממה דפליגת לון, איהי שבעה, כאלו אכלה יתיר מיכלא מכלא.
וכד ייתי צפרא דאקרי שחר. ייתי לה חבלים דגלותא. ובגין דא, אתקריאת אילת השחר. על שם קדרותא דצפרא. דחבלים לה כיולדה. הה"ד, כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה וגו'.
אימתי פלגת להון. כד צפרא בעי למיתי. בעוד דאיהי ליליא, וקדרותא סליקת לאנהרא. כד"א, ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וגו'. כיון דאנהיר צפרא, כלהו שבעין במזונא דילה.
כדין, קלא חדא אתער באמצעיתא דרקיע, קארי בחיל ואמר, קריבין עולו לדוכתייכו. רחיקין. פוקו. כל חד וחד ליכנש לאתריה דאתחזי ליה. כיון דאנהיר שמשא, כל חד וחד אתכניש לאתריה. הה"ד תזרח השמש יאספון וגו'. ואיהי אזלת ביממא, ואתגליא בליליא. ופלגא בצפרא. ובג"כ אקרי, אילת השחר.
לבתר אתתקפת כגיבר ואזלת, ואקרי איל. לאן אתר אזלת. אזלת שתין פרסי מההוא אתר דנפקא, ועאלת לגו טורא דחשוכא. אזלת בגו ההוא טורא דחשוכא, ארח לרגלה חויא חדא עקימא, ואזיל לרגלה. ואיהי סלקא מתמן, לגבי טורא דנהורא. כיון דמטת תמן, זמין לה קב"ה חויא אחרא, ונפיק ומקטרגא דא בדא, ואיהי אשתזיבת. ומתמן נטלת מזונא, ותבת לאתרה, בפלגות ליליא. ומפלגו ליליא, שריא לפלגא, עד דסליקת קדרותא דצפרא. כיון דאנהיר יממא, אזלת, ולא אתחזיאת, כמה דאתמר.
ובשעתא דעלמא אצטריך למטרא, מתכנשין לגבה כל שאר חיון, והיא סליקת לריש טורא רמאה, ואתעטפת רישהא בין ברכהא, וגעת גועה בתר גועה, וקב"ה שמע קלה, ואתמלי רחמין, וחס על עלמא. והיא נחתת מריש טורא, ורהטת, וטמירת גרמהא. וכל שאר חיותא אבתרהא רהטין, ולא משכחין לה. הה"ד, כאיל תערוג על אפיקי מים. מאי על אפיקי מים. על אפיקי מים מהנהו דאתיבשו, ועלמא צחי על מייא, כדין תערוג.
בשעתא דאתעברת, אסתימת, כיון דמטא זמנא למילד, געאת ורמאת קלין, קלא בתר קלא, עד שבעין קלין, כחושבן תיבין דיענך יי' ביום צרה, דאיהי שירתא דעוברתא דא. וקב"ה שמע לה, וזמין לגבה. כדין אפיק חד חויא רברבא, מגו טורי חשוך ואתי בין טורין, פומיה מלחכא בעפרא, מטי עד האי איל, ואתי ונשיך לה בההוא אתר, תרי זמני.
זמנא קדמאה נפיק דמא, ואיהי לחיך. זמנא תניינא, נפיק מייא ושתו כל אינון בעירן די בטורייא, ואתפתחת ואולידת. וסימנך ויך את הסלע במטהו פעמים. וכתיב ותשת העדה ובעירם.
בההוא זמנא דקב"ה חס עלה על עובדא דנחש דא. מה כתיב, קול יי' יחולל אילות ויחשוף יערות וגו', קול יי' יחולל אילות, אינון חבלין וצירין, לאתערא אינון שבעין קלין. מיד ויחשוף יערות, לאתערא ההוא נחש, ולאתגלייא ההיא חיה בינייהו למיהך. ובהיכלו, מאי ובהיכלו. בהיכלו דקב"ה, כל אינון אכלוסין, פתחין ואמרין כבוד. מאי כבוד. ברוך כבוד יי' ממקומו.
(רעיא מהימנא) ואי תימא דלע' תחיל ולב' שנין אולידת, בתר אלף ומאתן, כחושבן רע"ב. הא כתיב בטרם תחיל ילדה. ורזא דמלה, והיה טרם יקראו ואני אענה עוד וגו'. ומאי בטרם. אלא קדם דישתלימו, שבעין ותרין שנין, בתר אלף ומאתן, אינון חבלים דיולדה, יתגליין ב' משיחין בעלמא. ובההוא זמנא ובהיכלו כלו אומר כבוד, והא אוקמוה כבוד חכמים ינחלו.
בההיא שעתא, אלין מארי תורה יהון נכבדים. אלין דסבילו כמה חבלים וצירין כיולדה, והוו מבוזין בין עמי הארץ, יהון נכבדים. ומיד יי' למבול ישב, לרשיעיא. אין מבול, אלא דינין דמבול. כגוונא דנפתחו מעיינות תהום וארובות השמים נפתחו ביומי טופנא, אוף הכא יתערון דינין לגבייהו עילא ותתא, עד דלית סוף ותכלית, וכל בזויין וקלנא, דעבדו אומין עכו"ם דעלמא, לשם יהוה ולעמיה, וכמה חרופין דסבילו ישראל מנייהו על שם יי', מכלהו נטיל נוקמא קב"ה, ועל דא אתקרי, נוקם יי' ונוטר ובעל חמה לגבייהו.

— 105 —
ובחדש הראשון, מאן ראשון. דא ניסן. תמן אולידת ההיא חיה, לקיים מה דאוקמוה מארי מתניתין, בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל. ובי"ד דיליה, ויאמר כי יד על כס יה, תמן אומי לאעברא מעלמא זרעא דעשו עמלקיים, בההוא זמנא משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח. משכו: משך ידו את לוצצים.
בההוא זמנא, כה אמר יי' לרועים הפושעים בי. ואומר, ואל אדמת ישראל לא יבאו. ואלין אינון רועים דענא, פרנסי דרא. ובג"ד אתמר עלייהו, הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדברה. ונשפטתי אתכם וגו', כאשר נשפטתי את אבותיכם דקטיל לון במכת חשך. (ע"כ רעיא מהימנא).
ובחדש הראשון, מאן חדש הראשון. דא איהו חדש, דהאי חיה אתגלייא ביה ואתתקפת ביה, ונפקא לעלמא בארבעה עשר יום. בארבעה עשר, אלין שאר חיוותא, דאינון י' י' לכל סטר, בד' סטרין דעלמא. ובספרי קדמאי, איהו י', וחד לכל סטר לארבע סטרין, ואינון ארבע עשר. כיון דאינון ארבע, מתחבראן ומתתקנן עם אינון עשר דבסטרא דימינא, כדין י"ד, בחדוה לאתתקנא חיה דא בתקונהא.
ר' אלעזר אמר, ודאי הכי הוא. ות"ח, כתיב משכו וקחו לכם צאן וגו', משכו, מאי משכו. כמאן דמשיך מאתר אחרא, לאתר דא. משכו יומין עלאין לגבי יומין תתאין. יומין עלאין אינון שס"ו, כחושבן משכו. יומין תתאין, זמנין דאינון שנ"ה, ובזמנא, דאתנהרא סיהרא באשלמותא, סליקו למהוי אינון יומין שס"ה, כחושבן משכו חסר חד.
משכו יומין עלאין לגבי יומין תתאין, למהוי כלהו כחדא בחבורא חדא. ומאן משיך לון. אינון עשר דלסטר ימינא, דכתיב בעשור. בעשור, בעשרה מבעי ליה, מאי בעשור. אלא ט' אינון לכל סטר, ונקודה חדא דאזלא באמצעיתא. ציור, וההיא נקודה, אשלימת לעשר. וע"ד בעשור, כמה דאתמר זכור ושמור. לשמושא בעשרה, אינון יומין תשע, בההוא נקודה. לחדש הזה יומין דלסטר ימינא, בגין לאתחברא זאת בזה, למהוי כלא חד.
ובזמנא דאינון ד' אתקשרו לד' סטרין בהדייהו. כדין אולידת ההוא חיה וחויא אזיל ליה ובההוא זמנא מקדשין לעילא להאי חיה וקראן לה כבוד. וכדין אתקדש מועדא. מה דלא הוה עד השתא, וכען קראן לה כבוד, הדא הוא דכתיב ובהיכלו כלו אומר כבוד.
(רעיא מהימנא) אמר רעיא מהימנא, מלין אלין סתימין, וצריך למפתח לון לגבי חברייא, דמאן דסתים לון גניזין דאורייתא, איהו מצער לון. דלרשיעייא נהורין דרזין, אתחזרן לון חשוכין. ואיהו מתלא לממונא דאיהו גניז, מאן דחפר ליה, עד דגלי ליה, ולאו איהו דיליה, אתהדר בסוכלתנותיה בחשוכא וקבלא. ולמאן דאיהו דיליה, נהיר ליה. ובג"ד, אית לב"נ לגלאה רזין סתימין דבאורייתא.
בעשור: ט' אינון לכל סטר, לקבל ט' ירחין דיולדה, כחושבן א"ח. מאן יולדת. ד' מן אחד. א"ח, איהו ט', לד' סטרין דאת ד', ואינון ארבעים. א"ח זכור, ד' שמור. הא ארבעין ותרין.
אשתאר כבוד, דאתמר ביה בשכמל"ו. ואיהו כבוד ל"ב, ד' זמנין לכל סטר דאת ד', הרי ס"ד לד' סטרין, רנ"ו. ואוקמוה, כבוד לעילא, ל"ב לתתא. ובג"ד מייחדין בכל יומא תרין זמנין, דאמרן בהו תרין זמנין כבוד, דאיהו ס"ד. ותרין זמנין ד' ד' מן אח"ד, הרי ע"ב. הרי ד' דאח"ד, שלימו דמ"ב שמהן. ושלימו דע"ב שמהן. ובג"ד אמרין במזמור לדוד מי זה מלך הכבוד יי' עזוז וגבור. ובזמנא תניינא מי הוא זה מלך הכבוד. (ע"כ רעיא מהימנא).
מאן היכלו. דא היכל עלאה פנימאה, דתמן מתקדשא כלא. תמן מקדשין למאן דחזי לאתקדשא. היך מקדשין ליה בההוא היכלא. בקדמיתא אתפתחו תרעין, וחד מפתחא סתימא, אתקין ופתח תרעא חד, לסטר דרום, כדין עאל כהנא רבא בההוא פתחא, ואזדרז בהימיינוי, ותקונוי. ואתעטר בעטרא דקדושה ולביש חושנא ואפודא, ומעילא דשבעין זגין ורמונין, דאינון פעמון זהב ורמון. וציץ נזרא דקודשא על מצחיה, דאתקרי ציץ נזר הקדש, ואתקשט בד' בגדי זהב, ובד' בגדי לבן. ועל ההוא ציץ מ"ב אתוון מלהטן ביה, ומנצצן עליה, ונהיר כל ההוא היכלא בנהורין עלאין.
אסתחר ההוא מפתחא, ופתח סטרא אחרא דבסטר צפון, כדין עאל לוי, מעשרא דיעקב, דאפריש לקב"ה. וכנור דעשר נימין עמיה, ואתעטר בעטרוי, וכדין אסתחר מפתחא, ופתח בההוא היכלא חד תרעא, ההוא תרעא דקיימא באמצעיתא, עמודא דלסטר מזרח עאל ואתעטר בשבעין עטרין, ואתעטר בארבע אתוון, דאינון תריסר. ואתעטר בגלופין דמאתן וע' אלף עלמין, ואתעטר בעטרין דסייפי עלמא עד סייפי עלמא, בכמה לבושי יקר, בכמה עטרין קדישין.
אסתחר ההוא מפתחא, ופתח ליה כל תרעין גניזין, וכל תרעין דקדושין טמירין, ואתקדש בהו, וקיימא תמן כמלכא. מתברך בכמה ברכאן, מתעטר בכמה עטרין. כדין נפקי כלהו בחבורא חדא, מתעטרן בעטרייהו כדקא יאות. כיון דנפקי אתער ליה בקשוטוי.
והאי חיה אתערא, ואזעירת גרמה, מגו רחימו דשירתא, היך אזערת גרמה מגו רחימו דשירתא, אזערת גרמה זעיר זעיר, עד דאתעבידת נקודה חדא. כיון דאיהי אזעירת גרמה, כדין כתיב, וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי. בת לוי ודאי, מסטרא דשמאלא. היאך אחיד לה. אושיט שמאלא תחות רישה מגו חביבו.
ואי תימא, כיון דאיהי נקודה חדא, איך יכיל לאחדא בנקודה זעירא. אלא לגבי עילא, כל מה דהוא מלה זעירא, דא תושבחתא, ודא עלוייא ורב ברבו עלאה. מיד כהנא רבא אתער לה, ואחיד לה, וחביק לה, דאלו הוות רברבא, לא יכלין לאחדא כלל. אבל כיון דאזעירת גרמה, ואיהי נקודה חדא, כדין אחדין בה, וסלקין לה לעילא, כיון דסלקין לה, ויתבא בין תרין סטרין אלין, כדין ההוא עמודא דקיימא באמצעיתא, אתחבר בהדה בחביבו דנשיקין, ברחימו דחבורא חדא. כדין וישק יעקב לרחל, ברחימו דנשיקין מתדבקן דא בדא, בלא פרודא, עד דנקטא נפשא דענוגין כדקא יאות.
בשעתא דנקטא נפשא דענוגין כדקא יאות, ובעיא לפקדא לחילהא, מתכנשין כלהו, וקריין לה מגו היכלא קדישא, כבוד כבוד כבוד. בהיכלא קדישא אבא ואמא, פתחי ואמרי מקודש מקודש. כדין ירחא אתקדש כדקא יאות. וכדין כתיב, ובחדש הראשון, ראשון ודאי, וע"ד משכו וגו'. וע"ד בעשור לחדש הזה, דאתחבר סיהרא בשמשא, ומה דהות נקודה חדא, כד נחתא אתפשט זעיר זעיר, ואתמלייא, ואתעבידת ה', מלייא מכל סטרין, מתקדשא כדקא יאות.
(רעיא מהימנא) אסתחר ההוא היכלא, ופתח תרעא אחרא דסטר דרום בשבעין ותרין עטרין. לבתר אפתח תרעא תליתאה, לסטר מזרח, בחמשין נהורין, דחמשין תרעין דבינה. לבתר אפתח תרעא אחרא דלסטר מערב, בע"ב עטרין, וכלהו רמ"ח בחושבן תיבין דפרשיין דק"ש. ומה דבקדמיתא ההיא חיה הות זעירא, בההוא זמנא אתרביאת, הדא הוא דכתיב, מלא כל הארץ כבודו, דאיהו כבוד עלאה ותתאה.
כד מטי לח"י עלמין, דביה ח"י ברכאן דצלותא, ופתח ביה אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך. כדין עמודא דאמצעיתא, אתחבר בהדה בחביבו דנשיקין דשפוון, ואינון נצח והוד, דלשון איהו צדיק בינייהו. לשון למודים בההוא זמנא, וישק יעקב לרחל, כדין קראן לההיא חיה, כבוד כבוד. אבא ואימא, מקודש מקודש. כדין ירחא אתקדשא כדקא יאות, כדין ובחדש הראשון ראשון ודאי.
וכדין משכו. וע"ד בעשור לחדש הזה, דאתחבר סיהרא קדישא בשמשא. דאתמר ביה, כי שמש ומגן יי' אלהים. ומה דהות נקודה זעירא, אתמלאת בסיהרא, וכדין איהי החדש מלא. וסיהרא אתמלייא מלא כל הארץ כבודו. בקדמיתא חסר, וכען בשלימו. (ע"כ רעיא מהימנא).
ר' חייא פתח, בארבעה עשר יום לחדש פסח וגו'. אימרא דאיהו פסחא אמאי. אלא דחלא דמצראי, ואלהא דלהון, הוה אמרא. בגין דמצראי פלחין למזל טלה, ובג"כ פלחין לאימרא. ת"ח, כתיב הן נזבח את תועבת מצרים. מאי תועבת מצרים. וכי על דשנאין ליה, כתיב תועבת מצרים. אלא דחלא דמצראי, ואלהא דילהון, אקרי תועבת מצרים. כמה דכתיב, כתועבת הגוים, דחלא דשאר עמין.
ת"ח חכמתא דיוסף, דכתיב ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים, ואוליף לון למימר, אנשי מקנה היו עבדיך. וכי מלכא דהוה שליט על כל ארעא, ואבא למלכא, עביד כדא, ועביד לאחוי דישנאון להון, ולא יחשבון להון. אלא ודאי תועבת מצרים, דחלא ואלהא דילהון אקרי הכי, וע"ד כתיב, הן נזבח את תועבת מצרים.
אמר יוסף, כל מיטב מצרים היא ארץ רעמסס, וההיא ארעא אפרישו לדחלא דלהון, לרעיא ולמיהך בכל ענוגין דעלמא. וכל מצראי חשיבו לאינון דרעאן לדחליהון, כדחליהון. אעביד לאחי דירתון ההיא ארעא, ויסגדון לון מצראי, ויחשבון לון כדקא יאות. והיינו דכתיב כי תועבת מצרים כל רועה צאן, מחשבין לון כדחליהון.
א"ר יוסי, והא תנינן כמה דאתפרע קב"ה מאינון דפלחי לע"ז, הכי אתפרע מע"ז ממש, וכי יוסף עביד לאחוי ע"ז. א"ל, לא עביד יוסף לאחוי ע"ז, אלא עביד לון לשלטאה על ע"ז דילהון, ולאכפיא ע"ז דילהון תחות ידייהו, ולרדאה לון במקל. אמר יוסף, אי ישלטון אחי על ע"ז דילהון, כ"ש דישלטון על גרמייהו, ובג"כ אותיב לון במיטב ארעא, ואשליט לון על כל ארעא.
וע"ד אמרא דאיהו פסח אמאי. אלא דחלא דמצראי, ואלהא דילהון הוה אימרא. אמר קב"ה, מבעשור לחדש סיבו דחלא דילהון דמצראי, ותפשו ליה, ויהא אסור ותפיש בתפישה דילכון, יומא חד ותרין וג', וביומא ד', אפיקו ליה לדינא, ואתכנשו עליה.
ובשעתא דמצראי הוו שמעין קל דחלא דילהון, דתפיש בתפישה דישראל, ולא יכלין לשזבא ליה, הוו בכאן, והוה קשיא עלייהו, כאילו גרמייהו אתעקידו לקטלא. אמר קב"ה, יהיה תפיש ברשותייכו, יומא בתר יומא, ארבעה יומין, בגין דיחמון יתיה תפיש, וביומא ד' אפיקו ליה לקטלא, וייחמון ליה מצראי היך אתון עבדין ביה דינא, ודא קשיא להו מן כל מכתשי דעבד לון קב"ה, אינון דינין דיעבדון בדחליהון.
לבתר דיינין ליה בנורא, דכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש. אמר קב"ה, אל תאכלו ממנו נא. דלא יימרון ברעותא ובתיאובתא דדחלנא, אכלין ליה הכי. אלא אתקינו ליה צלי, ולא מבושל, דאלו מבושל יהא טמיר, ולא יחמון ליה, אלא תקונא דיליה דיחמון ליה הכי מוקדא בנורא, בגין דריחיה נודף.
ותו רישיה עליה כפוף על קרסולוי, דלא יימרון דחיה, או מלה אחרא הוא, אלא דישתמודעון ליה, דאיהו דחלא דלהון. ותו, דלא ייכלון ליה. בתיאובתא, אלא על שבעא, ארח קלנא ובזיון. ותו, עצם לא תשברו בו, אלא דיחמון גרמוי רמאן בשוקא, ולא ייכלון לשזבא ליה. וע"ד כתיב, ובאלהיהם עשה ה' שפטים. דינין סגיאין. תו ומקלכם בידכם, ולא חרבא ורומחא ושאר מאני קרבא.
אמר ר' יהודה, הא אוקמוה, דמצראי פלחי למזל טלה, ובג"כ פלחין לאימרא. א"ר יוסי, אי הכי, טלה יפלחון, ולא אימרא. א"ל, כלא פלחין, אלא מזל טלה נחית וסליק בטלה ואימרא, ובג"כ פלחין לכלא. א"ל הכי שמענא, דכל בעירא רבא דחלא דלהון הוה, וע"ד קטיל קב"ה כל בכור בהמה. והא אתמר דאלין אינון דרגין דלעילא, דאקרון הכי.
א"ר אלעזר, כתיב כל מחמצת לא תאכלו, וכתיב לא יאכל חמץ. אלא דא דכר, ודא נוקבא. אר"ש, אלעזר ברי, בדא כתיב לא תאכלו, ובדא כתיב לא יאכל, אמאי לא כתיב לא תאכלו. אלא, נוקבא דאיהי אסטיאת ארחהא, באזהרה ודאי, דכר דאיהו אחיד בחוטא דדכיו יתיר, בבקשה. ועל דא כתיב, לא יאכל, לא תאכלו.
א"ל אבא, והא כתיב לא תאכל עליו חמץ. א"ל, אסגי תבין יתירין ליקרא לקרבנא. אבל בקדמיתא בבקשה לא יאכל. אבל לבתר באזהרה, לא תאכלו, דהוא קשיא מתרווייהו. מחמצת מ"ט. בגין דריחא דמותא אית תמן. חמץ, דכר. מחמצת, נוקבא. רגליה יורדות מות, ברישא וסיפא דתיבה, תשכח לה. ובגין דא מאן דאכיל חמץ בפסח, איהו אקדימת ליה מותא, ולינדע דמית הוא בעלמא דין, ובעלמא דאתי, כתיב ונכרתה הנפש ההיא.
מצה אמאי אתקריאת מצה. אלא הכי תנינן, שדי: בגין דאמר לעולמו די, דיאמר לצרותינו די. אוף הכי מצה, בגין דקא משדד דמברחת לכל סטרין בישין, ועביד קטטה בהו, כגוונא דשדי דמזוזה, דמבריח לשדים ומזיקים דתרעא, אוף הכי איהי מברחת לון מכל משכני קדושה, ועביד מריבה וקטטה בהו. כד"א, מסה ומריבה. ע"ד כתיב מצה. והא מסה בסמך איהו. אלא תרגומו דמסה, איהו מצותא.
(רעיא מהימנא) אמר רעיא מהימנא, כגון לישנא דאיהו מקל לכל אנשי ביתיה, ואיהו לישנא דאת ו', ואיהו מטה דביה עשר אותיות, וביה מחא קב"ה על ידוי י' מחאן. ובגין דכל מחאן הוו מסטרא דה' ה', ר' עקיבא אומר, מנין שכל מכה ומכה שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים היתה של חמש מכות וכו', אמור מעתה וכו'. ואת ה' סלקא באת י' לחמשין מחאן, חמש זמנין חמשין, אינון ר"ן. ובג"ד, ועל הים לקו ר"ן מכות.
אמר יוסף, כל מיטב ארץ מצרים רעמסס היא, וההיא ארעא אפרישו לדחלן דלהון, לרעיא ולמיהך בכל ענוגין דעלמא. וכל מצראי חשיבון לאינון דרען לדחליהון, כדחליהון. ודא שאיל יוסף מפרעה, לשלטאה אחוי על דחלן דמצראי, דאתכפיין תחות ידיה, כעבדים בתר מלכיהון, למהוי כלהו מתכפיין תחות שם יי' מסטריהון, ולא שליט בעלמא אלא שם ידוד. ואתכפיין כל ממנן תחות ידיה.
ולאחזאה לון, דאיהו עתיד לאיתפרעא מנהון, הה"ד, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ידוד. כד מטעיין לבריין ועבדין גרמייהו אלוהות. ובגין דטלה ממנא דיליה, איהו רב על כל ממנן דאלהים אחרים, מני קב"ה לישראל, ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית, ואשליט לון עליה, ותפשי ליה תפיש בתפישה דלהון יומא ותרין ותלת. ולבתר דא אפיקו ליה לדינא לעיני כל מצראי, לאחזאה דאלהא דלהון ברשו דישראל למעבד ביה דינא.
בג"ד, אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו, למהוי דן באש צלי, ומני לזרקא לגרמיה דיליה בשוקא בבזוי. ובג"ד, ועצם לא תשברו בו. ומני ליומא ד', בתר דהוה תפיש ג' יומין קשור, למעבד ביה דינא. ודא קשיא לון מכל מכתשין דמחא לון קב"ה, על ידא דרעיא מהימנא. ולא עוד, אלא דמני דלא למיכל ליה בתיאובתא. ומיד דחמאן גרמוי בשוקא, ולא יכלין לשזבא ליה, דא קשיא לון מכלא. ולא עוד, אלא דאתמר בהו, ומקלכם בידכם, לאתכפייא כל דחלן דמצראי, תחות ידייהו. ובגין דאינהו בכורות ממנן, כתיב ויי' הכה כל בכור.
בתר כל דא כתיב, לא יאכל חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני. וכתיב כל מחמצת לא תאכלו. אמרו רעיא מהימנא, אמאי מני דלא למיכל חמץ שבעת יומין, ולמיכל בהון מצה. ואמאי לא יאכל, ואמאי לא תאכלו. אלא ז' ככבי לכת ואינון: שצ"ם חנכ"ל. ואינון מסטרא דטוב ורע, נהורא דלגו מצה. קליפה דלבר חמץ. ואינון חמץ דכר מחמצת נוקבא.
מצה דלגו שמורה. ואינון, שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך. ואתמר עלייהו, ושמרתם את המצות. מצה איהי שמורה לבעלה, דאיהו ו'. וביה אתעביד מצוה.
ומאן דנטיר לה לגבי יה, דגניזין במ"ץ מן מצה, ואינון. י"ם ה"ץ. ומני קב"ה לברך לה שבע ברכות ליל פסח, דאינון שבע הנערות דילה, שצ"ם חנכ"ל. ומני לאעברא מנהון חמץ ומחמצת, דאינון עננים חשוכין דמכסיין על נהורין, דשבעה ככבי לכת, דאתמר בהון ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה ומראיהן רע, חשוך כאשר בתחלה. דכל כך חשוכא דעננין דלהון, דלא יכלין נהורין לאנהרא להון, ובגין דא ולא נודע כי באו אל קרבנה. (ע"כ רעיא מהימנא).

— 106 —
רבי שמעון פתח ואמר, גער חית קנה עדת אבירים בעגלי עמים. גער חית, דא חיה דאתאחד בה עשו. קנה: תנינן, דביומא דנסב שלמה מלכא בת פרעה, בא גבריאל, נעץ קנה בימא רבא, ועליה אתבני קרתא דרומי. מאי קנה. דא דכורא דהאי חיה בישא, דאית ליה סטרא זעירא באחדותא דקדושה. ודא איהו קנה, דנעיץ בימא רבא. ובג"כ איהי שלטא על עלמא, ועל שולטנו דא כתיב, קנה וסוף קמלו. קנה, שולטנותא וראש לכל מלכוון. תו קנה, דזמין קב"ה לתברא ליה כקנה דא.
ת"ח, במצרים איהי שלטא, ומנה נפקו כמה שלטנין לזנייהו, וכלא ברזא דחמץ, כיון דתבר לה קב"ה, אפיק חמץ ואעיל מצה. במה. בחוטא זעירא מכלא, תבר ח' חמץ, ואתעביד מצה. אינון אתוון. אלא דתבר ח' דהאי חיה, דאקרי חמץ. וע"ד אקרי חית קנה, דנוח לאתברא כקנה דא. במה אתבר. בחוטא זעירא כנימא, תבר ח' ואתעבר מאיתנה, והוה מצה. וע"ד כתיב, גער חית קנה, גער בה קב"ה, ואתבר ח' חמץ, ואתעביד ה'.
וזמין קב"ה. לתברא ליה לההוא קנה, כגוונא דא, יתבר רגליה דק' מקנה, וישתאר הנה. הנה יי' אלהים בחזק יבא וזרועו מושלה לו הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו. מאי ופעולתו. דא פעל דההיא ק' דיתבר לה, ואיהי פעולה לפניו, איהו יעבר רגליה, ויהא הנה ראשון לציון הנה הנם וגו'.
(רעיא מהימנא) רבי שמעון פתח ואמר, גער חית קנה עדת אבירים בעגלי עמים. גער חית קנה, דא קנה דאתאחד ביה עשו, דאיהי קרתא דרומי רבתא, דנעץ גבריאל קנה בימא רבא, ובנו עליה כרך גדול דרומי. קנה דחמץ. וכד ייתי פורקנא לישראל, יתבר ליה. הה"ד גער חית קנה עדת. ומתעבר מיד חמץ מעלמא. מחמצת דיליה רומי. ויתגליא מצה בעלמא, דאיהי בי מקדשא דבית ראשון ובית שני.
אמר ר"מ, דאינון לקבל בת עין ימין, ובת עין שמאל. ואינון לקבל רומי רבתי, רומי זעירא. לקבל תרין עננין, דמכסיין על בת עינא ימינא ושמאלא. ואינון לקבל שאור וחמץ. ועד דאלין יתבערון מעלמא בל יראה ובל ימצא חד מנייהו, בית ראשון ושני לא יתגליין בעלמא.
ואסוותא דעננא עינא, דאחשיך לבת עינא ימין ושמאל, מה יהא אסוותא דלהון. מרה דעגלא. והיינו שם ירעה עגל ושם ירבץ. שם ירעה עגל, דא משיח בן יוסף, דאתמר ביה בכור שורו הדר לו. ושם ירבץ, דא משיח בן דוד. חד אעבר רומי רבתי. וחד אעבר רומי זעירתא. דמיכאל וגבריא"ל לקבלייהו אינון.
ובגין דא ח', דאיהו חוטא זעירא, תבר לה, וייעול ה' באתרהא. דבקדמיתא קנה וסוף קמלו. קנה שלטנותא דרומי, וסוף לכל מלכין, דעתיד קב"ה לתברא ליה. גער חית קנה, גער חיה בישא, ח' מן חמץ, ואתבר רגליה מן מחמצת, דאתמר בה רגליה יורדות מות. ועוד גער חית קנה, יתבר רגל קוף מן קנה, וישתאר הנה. מיד הנה יי' אלהים בחזק יבא, ראשון לציון הנה הנם ולירושלם מבשר אתן. הנה: ס' בתר אלף ומאתן.

— 107 —
ואמר בוצינא קדישא, כל הנפש לבית יעקב ששים ושש. ששים, לאתערותא דמשיח ראשון. ושש, לאתערותא דמשיח שני. אשתארו ו' שנים לע"ב, לקיים בהו, שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה, דאתמר קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה.
אם כן, מה כתיב לעיל רנו ליעקב שמחה. אלא ארבע גאולות עתידין למהוי, לקבל ארבע כוסות דפסח. בגין דישראל מפוזרין בארבע פנות עלמא, ואינון דיהון רחוקין מאומין, אקדימו לרנו. ותניינין, לשתין. ותליתאין, לשתין ושית. ורביעאין לע"ב.
ופורקנין אלין, יהון בארבע חיון, בשם ידוד דרכיב עלייהו. הה"ד כי תרכב על סוסך מרכבותיך ישועה. דלקבלייהו, יתער לתתא ארבע דגלין, ותריסר שבטין. ברזא דידוד מלך, ידוד מלך, ידוד ימלוך לעולם ועד. תריסר אתוון אינון, לקבל תריסר שבטין, וי"ב אנפין דתלת אבהן, דאתמר עלייהו האבות הן הן המרכבה. ואינון עשר שבטין, אלף שנין. תרין שבטין, מאתן שנין. ומי"ב אתוון, תליין ע"ב שמהן, דאינון ע"ב שנין, בתר אלף ומאתן.
ואינון כ"ד, לכל חיה מתלת חיון. כ"ד רזא דיליה, וקרא זה אל זה ואמר. ואינון תלת כתות, מן כ"ד צורות. כת אחת אומרת קדוש, וכת תניינא אומרת קדוש, וכת תליתאה אומרת קדוש. מיד אתער שמאלא במ"ב אתוון, דעבד דינא בעמלק.

— 108 —
כי יקרא קן צפור לפניך בדרך מארי מקרא. בכל עץ, מארי משנה. דאינון כאפרוחים, דמקננין בענפי אילנא. אית דאמרי, בכל עץ, אלין ישראל. דאתמר בהו, כי כימי העץ ימי עמי. או על הארץ, אלין מארי תורה, דאתמר בהו, על הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. אפרוחים: אלין פרחי כהונה. או ביצים: אלין דזן לון קב"ה מקרני ראמים ועד ביצי כנים. והאם רובצת על האפרוחים, בזמנא דהוו קרבין קרבנין. מה כתיב לא תקח האם על הבנים.
חרב בי מקדשא, ובטלו קרבנין, מה כתיב, שלח תשלח את האם. וגלו הבנים, והיינו ואת הבנים תקח לך, מסטרא דא' דאת ו', דאיהו עולם ארוך דאתמר ביה למען ייטב לך והארכת ימים, לעולם שכלו ארוך.
ובאתר דקרבנין, תקינו צלותין, ומצפצפין בקלין דשירין. בקול דק"ש, לגבי עמודא דאמצעיתא דאיהו לעילא. דהא אימא וברתא בגלותא, ומיד דנחית, קשרין לה בברתא, דאיהי יד כהה, למהוי קשיר ו' עם ה', בשית ספיראן. מיד מלחשין לגבי חכמה, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

— 109 —
אח"ד כבו"ד, גי' מ"ה מן חכמה. דנחית ליה לגבי אמה, ומיד דנחית, קשרין ליה עמא בקשורא דתפילין דרישא. ובג"ד בארבע פרשיין דתפילין, קדש לי, חכמה. והיה כי יביאך, בינה. שמע ישראל תפארת, כליל ו' ספירן, בשית תיבין. והיה אם שמוע, מלכות, יד כהה. צלותא כתר כ' על רישיה, אין קדוש כידוד, דסנדלפון קושר כל צלותין, ועביד לון כתר.
בההוא זמנא צריך לסדרא פתורא לסעודתא דמלכא, ומשכנא ומנרתא וארונא ומדבחא, וכל מיני שמושא דביתא דמלכא. ולאו בתר פתורא אזלינן דלאו עובדא דקב"ה, דלא אזלינן אלא בתר פתורא דאיהו עובדי ידוי דקב"ה, דאיהו שכינתיה. משכן דיליה, פתורא דיליה, מנרתא דיליה, ארונא דיליה, מדבחא דיליה, איהי כלילא מכל מאני שמושא למלכא עלאה.

— 110 —
אינהו אינון דמתקני חמרא ונהמא דמלכא עלאה, דאתמר בהו את קרבני לחמי לאשי, דלית לקרבא ליה לגביה אלא אלין דאתקריאו אשי יי'. ובג"ד את קרבני לחמי לאשי. דעליה אתמר, לכו לחמו בלחמי. ואתקרי לחם הפנים, דאינון י"ב אנפין, יברכך יהוה, יאר יהוה, ישא יהוה, תריסר אנפין דתלת חיון.
מאי לחם דאלין פנים. דא נהמא דאדם, דאיהו יו"ד ה"א וא"ו ה"א. ואית ליה נהמא בארבע אנפין, דאינון ארבע אתוון ידוד. האי נהמא דפתורא דמלכא, איהו סלת נקיה.
כבשן דיליה, דאופה ביה נהמא, שכינתא. תמן אתבשל ואשתלים. ובג"ד, אין בוצעין אלא מאתר דגמר בשולא. כגוונא דשלימו דפרי, איהו גמר בישולו. והאי איהו אדני, גמר ושלימו דידוד, דאיהו לחם הפנים. אדני, כבשן דיליה. דאיהי כבושה תחות בעלה. ובגינה אתמר, והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו יי' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן. ולא ככבשן דאש דהדיוט, אלא ככבשן, דביה כבש רחמיו לעמיה, כד מצלין ובעון בעותין, כן יכבשו רחמיך את כעסך. וביה כבשי דרחמנא למה לך.
ובנהמא דאורייתא, אית סלת דיהב ליה מלכא, לאינון דאתמר עלייהו, כל ישראל בני מלכים. מיכלא דצדיקייא. ואית נהמא דאורייתא, דאיהו פסולת, לאינון עבדין ושפחות, דבי מלכא. ובג"ד במטרוניתא אתמר ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, דאינון מארי מתניתין. ובג"ד אתמר במיכלא דמלכא, ועשירית האיפה סולת ודאי, ודא יו"ד מן אדני, איהי עשירית. ודא סלת דמיכלא דמלכא אשתכחת.
קום בוצינא קדישא, אנת ורבי אלעזר ברך, ורבי אבא, ורבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי חייא, ורבי יודאי, לתקנא דורונא למלכא, ולקרבא כל אברין, דאינון ישראל, קרבנין לקב"ה ההוא דאתקרי נשמה, לגבי אברים שכינתא קדישתא, אש של גבוה. דאחיד בעצים, דאתקריאו עצי העולה, דאינון עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע. עצי הקדש אתקריאו, אינון מארי תורה, דאתאחידת בהון אורייתא, דאתמר בה הלא כה דברי כאש נאם יי'.

— 111 —
ואתמר בה, עולה ליי', קרבן ליי', אשה ליי', ואתמר את קרבני לחמי לאשי. והא כתיב דלית לקרבא קרבן אלא ליי', מאי ניהו, את קרבני לחמי לאשי. אלא ארחא, דמאן דקריב דורונא, למקרב ליה למלכא, ולבתר איהו פליג ליה, למאן דבעי. אוף הכי ישראל, מקריבין אורייתא לקב"ה, דאיהו לחמו, ואיהו יינו, ואיהו בשר דיליה, ואתמר בה, עצם מעצמי ובשר מבשרי. בשר קדש, דאוקמוה עלה מארי מתיבתאן, בבשר היורד מן השמים עסקינן.

— 112 —
קב"ה מאי עביד מההוא דורונא. למלכא דאכיל על פתורא. דקרבין על פתוריה מכל מין ומין, סלת, ובינוני, ופסולת. ואיהו פליג מפתוריה, לכל מארי סעודתא, לכל חד כדקא יאות, על ידי ממנן דיליה. ומההוא נהמא, דאיהו סלת, דמלכא אכיל, איהו מני למיהב לאינון דרחימין גביה. הה"ד, את קרבני לחמי לאשי ריח נחוחי. דהיינו אשי יי' ונחלתו יאכלון האי איהו מסטרא דאילנא דחיי. אבל מסטרא דעץ הדעת טוב ורע, מני למיהב בינוני, למלאכים. ופסולת לשדין ומזיקין, דאינון משמשין לסוסוון ולפרשיין דמלכא.
ואוף הכי דפרשין דמלכא, הוו מארי משנה, דאינון כמלאכים. משמשין לון שדים יהודאי, דאינון רשימין באות שדי, ואית שדין ומזיקין מסטרא דמסאבו, דאתקריאו שדים עכו"ם. וזה לעומת זה עשה האלהים.
ובגין דא אמרו מארי מתניתין, דאינון ג' מינין מינייהו, חד מין דלהון כמלאכי השרת. ומין תניינא, כבני אדם. ומין תליתאי, כבעירן. ואית בהון חכימין באורייתא דבכתב ודבעל פה. אתקרי יוסף שידא, על שם דאוליד ליה שד. ולאו למגנא אמרו מארי מתניתין, אם הרב דומה למלאך יי' צבאות תורה יבקשו מפיהו. ואשמדאי מלכא, הוא וכל משפחתיה, הא אוקימנא דאינון שדין יהודאין, דאתכפיין באורייתא, ובשמהן דאורייתא.
ובני אהרן, בגין דעריכו קרבנהון, בגין דא אתענשו, דכלהו קרבנין אע"ג דאתקריבו לגבי מלכא, איהו פליג לון לכל חד כדקא חזי. ונטל לחולקיה מה דאתחזי ליה. (ע"כ רעיא מהימנא).

— 113 —
וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה וגו'. אמר רבי אבא, יום הבכורים, מאן יום. דא נהר היוצא מעדן, דאיהו יומא מאינון בכורין עלאין. ודא איהו דאורייתא תליא ביה, ואיהו אפיק כל רזין דאורייתא. ובגין דאיהו אילנא דחיי, פרי אילנין אצטריכו לאייתאה.
(רעיא מהימנא) וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה וגו'. רבי אבא אמר, יום הבכורים אינון בכורים עלאין דאורייתא. הה"ד, ראשית בכורי אדמתך תביא וגו'. אמר ר"מ, כגוונא דבכורים לאמהון, אוף הכי אתקריאו פירות בכורים, דפירות דאילנין, כבכורה בתאנה, הכי ישראל קדמונים ובכורים לקב"ה, מכל אומין דעלמא, הה"ד קדש ישראל לידו"ד וגו'. ובג"ד אתמר בהון, תביא בית יהוה אלהיך. ובגין דא אומין עכו"ם, דאתמר בהון ויאכלו את ישראל בכל פה. יאשמו רעה תבא אליהם.
אוף הכי ו' דכליל שית ספיראן, ואיהו בן י"ד, אתקרי בכ"ר. וכל ענפין דנפקין מניה דבהון ראשין, אתקריאו בכורים. ציור ו' איהו נהר, מאינון בכורים עלאין, וההוא נהר נפיק מעדן. ודא איהו דאורייתא תלייא ביה. וכד נפיק נפקי כל רזין דאורייתא, ובגין דאיהו אילנא דחיי אורייתא, הדא הוא דכתיב, עץ חיים היא למחזיקים בה. ופקודין דילה דמיין לאיבא פרי דאילנין, אצטריכו לאייתאה.
אמר רעיא מהימנא ואי תימרון אמאי בכורים, דלהון אתקריאו מנחה חדשה, משית ירחין לשית ירחין. ומבר נש דאתמר ביה כי האדם עץ השדה לתשע ירחין, או לשבעה. ובעירא אוף הכי, שבעת ימים יהיה תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה ליהוה, לקרבא קרבנא קדם יי'. ועוד ספיראן, בהון שם יהוה, וכל כנויין דיליה, אמאי אתקריאו בשם חיון.
אלא מנחה חדשה בארח רזא, דא שכינתא. משית ירחין לשית ירחין, אינון שית ספיראן, דאתקריאו שנים קדמוניות לבריאת עלמא, דאינון שיתא אלפי שנין הוי עלמא, מסטרא דאימא עלאה. ומסטרא דאימא תתאה, אתקריאו ירחין. ובגין דקדמו לעלמא, וכל בריין, אתקריאו בכורים.
ושכינתא מנחה חדשה, מסטרא דחיה, דאתמר בה ודמות פניהם פני אדם. ואיהו תשע לחשבון זעיר דחנוך. איהו בר נש דאתייליד לתשע ירחין דעוברא, דאיהי עשיראה. ובדא כליל מכלהו, ואתקרי בן בוכרא, על שם אות ברית, דאיהו י', טפה קדמאה דאתמשך מניה זרע יורה כחץ. דאיהו ו', ואיהו י', סליק על ו', כאיבא דסליק על ענפא דאילנא.
ואע"ג דכמה ענפין אית באילנא, וכמה תאנים עלייהו, אינון דאקדימו בקדמיתא, אתקריאו בכורים. אלין אינון רישין דכלהו. כגוונא דלהון אתמר שאו שערים ראשיכם. שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. שאו את ראש כל עדת בני ישראל.
שאו שערים ראשיכם. שערים אלין, אינון חמשין תרעין דבינה. דאיהי מתיבתא דלעילא. ושאו פתחי עולם, דמתיבתא תתאה, דכל מאן דאשתדל באורייתא לסוף מתנשא. הה"ד, אם נבלת בהתנשא. ואוקמוה מארי מתניתין, כל המנבל עצמו על דברי תורה, לסוף מתנשא, ויבא מלך הכבוד, ולית כבוד אלא תורה.
מהכא, מאן דיליף אורייתא דאתקריאת כבוד, אקרי מלך. ולא תימא בההוא עלמא דאתי ולא יתיר, אלא מלך בתרין עלמין, בדיוקנא דמאריה. ובגין דא כפול פסוקא תרין זמנין, חד מי זה מלך הכבוד. תניינא מי הוא זה מלך הכבוד. שאו שערים ראשיכם, מאי ראשיכם תרין זמנין. אינון חיון דמרכבתא עלאה, וחיון דמרכבתא תתאה. (ע"כ רעיא מהימנא).
רבי שמעון פתח קרא ואמר, שאו שערים ראשיכם וגו'. האי קרא אוקמוה ואתמר. אבל שאו שערים ראשיכם, אלין אינון תרעין עלאין, תרעין דסכלתנו עלאה. ואינון חמשין תרעין. ראשיכם, אינון ראשים מאן אינון. אלא, כל חד וחד, אית ליה רישא לאתפשטא ולמיעל דא בדא, ולאכללא דא בדא.
אשכחנא בספרא דחנוך, שאו שערים, אלין אינון תרעין דלתתא מאבהן, ואינון תלתא בתראין. ראשיכם: אלין אינון ראשי אלפי ישראל, ואינון אבהן עלאי, ואינון ראשין דאינון תרעין. ובגין אלין דאינון אופנים, דסחרן ונטלין לון על כתפייהו, אמרי שאו שערים ראשיכם, שאו למאן. לראשיכם. דאינון ראשין עלייכו, ושלטנין עלייכו. והנשאו פתחי עולם. אלין אמהן וארבע אינון דלתתא.
ויבא מלך הכבוד, דא מלכא עלאה דכלא, דאיהו מלך מההוא כבוד, דנהיר לסיהרא, ומאן איהו. יי' צבאות. ויבא, לאן אתר. למיעל אורייתא בארונא, בחבורא חדא, כדקא יאות. וכיון דהאי עאל לאתריה, כדין אורייתא עאל בארונא. ואתחבר חבורא חדא, אורייתא עלאה, באורייתא דבעל פה, מתחברו לפרשא מילין סתימין.
אימתי. בשבועותיכם. למניינא דאתון מונין. דבכל שעתא דישראל עבדין חושבנין לירחין וזמנין, קב"ה אתקין תיבה גו אינון רקיעין, ואעבר כרוזא, הא בני לתתא, קדשו ירחא, קדשו זמנא, אתקדשו כלכו לעילא. ועביד לכל חילי דבשמיא, דמתקדשין כחדא בעמא קדישא, וכלהו נטרי כחדא, נטירא חדא, ועל דא בשבועותיכם, למניינא דאתון מונין אינון שבע שבתות.

— 114 —
וכדין משיך קב"ה, משיכו דשבע דרגין לתתא, בההוא דרגא דאתאחד בהו, באינון שבע שבתות. ואי תימא, והא שיתא אינון ולא יתיר. אלא כדין אימא יתבא על אפרוחין, ואשתכחת רביעא עלייהו. ואנן מפרחין לה, ונטלין אינון שית בנין. בהאי דרגא דלתתא, לקיימא דכתיב, שלח תשלח את האם ואת הבנים וגו'.

— 115 —
רב המנונא סבא אמר, בהאי יומא, לא נטלין ישראל אלא חמש בנין, ואינון חמשה חומשי תורה. ואי תימא שית אינון. אלא שבע אינון, בחד צפר דאשכחת בין גדפהא דאימא. וישראל, ידעי למיצד צידא טבא, רבא ויקירא. מה עבדי. מפקי מתחות גדפהא דאמהא, ההוא צפורא, בלחישו דפומא מלחשו לגבה, לחישו בתר לחישו.
וההוא צפורא דחייש לאינון לחישין, ולאינון קלין, דקא מלחשי לגבה. ואע"ג דאיהי תחות גדפי אמהא, זקיף רישא ואסתכלת לגבי ההוא לחישו דקלא, ופרחת לגבייהו, ונפקת מתחות גדפהא דאימא. כיון דישראל נטלי לה, אתקיפו בה, ולחשין לה, וקשרין לה בקשורא דלא תפרח ותזיל. מיד נטלי לה ישראל בההוא קשורא, ואיהי בעאת למפרח ולמיזל, ולא יכילת למיזל לה.
ובעוד דהיא קשירא בידייהו, אינון מלחשי בקליהון, ואיהי מצפצפא בהדייהו, ופרחת לעילא, ונחתת. וכל אינון בנין דתחות גדפי אמהון, כיון דשמעי ההוא צפצפא דאחתהון, ולחישו דההוא קלא, מיד נפקי מתחות גדפהא דאמהון, ופרחי לגבי ההוא צפורא, וישראל נטלי לון, ואחדי בהו. ואלמלא ההוא צפורא דקא אחדי בקדמיתא, אינון לא פרחי לגבייהו לעלמין, ולא יכלין לאחדא בהו.
היך צדין צידה דהאי צפרא קדישא. מתקנין לקמא מיכלא יקירא בחדווה, וכל ענוגין, ועאלין לבי כנשתא ולבי מדרשא, ומצפצפן לגבה בקל לחישו כדקא יאות. ואיהי דמטמרא תחות גדפהא דאימא, זקפת רישא, וחמאת פתורין מתקנן, וצפצופין לגבה כדקא יאות. נפקת ופרחת לגבייהו כמה דאתמר, ובה אחדין כל אינון בנין.
ומשלחין לההוא דרביעא עלייהו ואזלת. בגין דהא מן רקיעא שביעאה ולעילא, במכוסה ממך אל תדרוש. שלח ליה, דלא תיכול לאדבקה וע"ד כתיב, שלח תשלח וגו'.
מקרא קדש, דא קריאה וצפצופא, דעבדין לההוא צפרא קדישא בקדמיתא. וכיון דאחדין בה שאר יומין, אקרון מקראי קדש. האי צפרא אקרי קדש, דכתיב, כי קדש היא לכם. ובגין דאיהי קדש, איהי קראה לכולהו ואתיין לגבה. ובגין כך אקרון מקראי קדש.
איהי קראה, וישראל מצפצפן בהדה, וקראן אוף הכי. ועל דא אינון אתיין לגבייהו, ואחדי בהו. בגין כך אלה מועדי יי' מקראי קדש אשר תקראו אותם. מקראי קדש, בצפצופא דלהון, ובההוא צפרא קדישא קדש, דקרא לון.

— 116 —
(רעיא מהימנא) אמר רעיא מהימנא, מלין אלין, כמה סתימין אינון, למאן דלא ידע, וגליין למאן דידע בהו. ודאי ההוא צפורא איהו שכינתא. קן דילה, דא בי מקדשא. וישראל אינון אפרוחין, דאימא יתבא עלייהו. הה"ד, והאם רובצת על האפרוחים, ואינון מארי משנה, דפרחין בפקודין דילה. או ביצים, אינון מארי מקרא.
ובזמנא דחבו ישראל, ואתחריב בי מקדשא, מה כתיב. שלח תשלח את האם, הה"ד, ובפשעיכם שלחה אמכם. ואינון מארי שיתא סדרי משנה כתיב בהו, ואת הבנים תקח לך. דאינון שית, מסטרא דשית בנין דתחות אימא עלאה, דאינון בשית תיבין דק"ש. או בשית סדרי משנה, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. וקשרין לון בקשרין דתפלין, על רישא ועל דרועא.
ובמאי נטלין בנין בכמה צפצופין דקלין דק"ש. ולבתר לחשין בלחישו בצלותא דחשאי, לגבי אימא וברתא, ואינון ה' ה', ונחתין לגביה ו', בקשר דיליה דאיהו יו"ד. ושריא ה' עלאה, על ו', תפלין על רישיה. ה זעירא, נחת לגבי י', דאיהו קשר דה' עלאה, על ראש ו', ואיהו ו', קשר עמה בה' דיד כהה.
ובג"ד, אפרוחים מסטרא דאת ו', כליל ו' סדרי משנה. או ביצים, אלין. מארי מקרא, דאתמר עלייהו, בן ה' שנים למקרא, ודא ה'. בנין מסטרא דבן י"ה, אלין מארי קבלה. עלייהו אתמר לא תקח האם על הבנים.

— 117 —
ומארי קבלה, אינון מארי תלמוד. ואתמר עלייהו, ושננתם. ואוקמוה מארי מתניתין, אל תקרי ושננתם, אלא ושלשתם, דאינון שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד. ורזא דמלה, כי יקרא קן צפור לפניך בדרך, במארי מקרא. ועשית מנורת זהב טהור. הא אוקמוה, ועשית מנורת, כלל. זהב, פרט. מקשה, כלל. וכמה מקראין מארי מתניתין, אינון מרבין וממעטין, כגון ריבה ומיעט. אוף הכי, מרבין, אל תקרי מה. אלא מאה. אוף הכי, אל תקרי ושננתם, אלא ושלשתם. ודרשינן מניה, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד. כדאיתא בקדושין.
אוף הכי, ביום כלת משה, כלת דרשינן ביה. אי תימא דדרשינן לון מנהון. כיצד מאלפא ביתא, ולא מעצמן דאינון לית לון רשו, לאוספא, ולא למגרע אות מניה, או לאחלפא את דא באת אחרא. הא כתיב כלות מלא באורייתא. מאן יהיב לון רשות למגרע אות מניה, דהוא ו', הא לא אית הכא מלה דאתחליף באלפא ביתא. אלא על אלין תיבין חסרין, דאינון מלאים. ומלאים, דאינון חסרים. ועל כל פירושין דיכלין למעבד לקשטא כלה בתכשיטין דילה, קב"ה מני למעבד, כמה דיימרון, ולמהוי מאמין לון, הה"ד על פי התורה אשר יורוך.
לאומן דחתך מאני לבושין דמלכותא, ועבד מנהון חתיכן סגיאין, אינון דידעין אתרין דחסרין אלין חתיכות, או אלין דמשתארין, אינון מתקנין אינון לבושין, ושוין אינון חתיכות דאתוספן, באתר דמעוטין, וחתיכות דאינון מעטין, מוסיפין עלייהו, והאי איהו על פי התורה אשר יורוך.
ואי תימא, אי כך הוא, מאי איהו דלזמנין טעי חד מנייהו, ויימא הדרי בי. אלא עד דיעבדי הוראה מההיא מלה דחולקין עלה, יכיל ההוא דאקשי עלה, למימר הדרי בי. דלא כל מפרקי תכשיטין דכלה, ידעין בחתיכות לאן אזלן, עד דיהא פסק על בורייה, פרוקין דהלכות על בורייהון.
מנורה, שבע בוצינין דילה, את שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך. לקבל שי"ן דתלת ראשין ש. ושי"ן דארבע ראשין דתפילין. ציור ואינון לקבל ז' ברכאן דק"ש, דאינון בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה, ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה. לבתר, כהנא רבא בעבודה, דמשמש בכנפי מצוה, פעמונים ורמונים, אינון קשרין וחוליין וציץ תפילין, מתמן ואילך ועשית מזבח מקטר קטרת.

— 118 —
פתח רעיא מהימנא, ואמר, כתיב בפרשתא דא, והקרבתם אשה עולה ליי'. ואוקמוה, דעולה לאשים. ובג"כ סמך עולה לאשה. ועוד אוקמוה, דלית עולה אתיא אלא על הרהור הלב.
ודאי, כל קרבנין לא אתיין, אלא לכפרא. כל קרבנא וקרבנא, על כל אברין דב"נ, כפום ההוא חטא דההוא אבר. על טפין דמוחא, עוגות מצות כי לא חמץ. אי זריק טפין קדמאין, קדם דאחמיצו, באתר דלאו דיליה. ועל אלין דאחמיצו, וזריק לון באתר דלא אצטריך, צריך לאייתאה עלייהו לחם חמץ, ואינון לחמי תודה הכי הוו, מנהון חמץ, ומנהון מצה.
פרים מסטרא דדינא, כבשים ואילים ועתודים ועזים. בגין דאינון אנפי דשור, כלהו שחיטתן בצפון, וקבול דמן בכלי שרת בצפון. שחיטה וקבלה וזריקה כלם בצפון. לבסמא מדת הדין, דאתי לבית דין מסטרא דגבורה. בית דין הגדול מסטרא דגבורה, דתמן בינה. בית דין הקטן, מסטרא דמלכות. וכל אינון שופכי דמים למצוה, אינון מסטרא דגבורה.
ומה דאוקמוה, עולת שבת בשבתו ולא בשבת אחרא, בגין דעבר יומו בטל קרבנו. דקרבן דוחה שבת, ואדליק אש בשבת, בגין דאיהו אשא קדושה. דכל אש דקרבנין איהו קדש, ושבת קדש, אחידן דא בדא.
אבל אש דחול, אסיר לאחדא ליה בקדש, ובג"ד מני לון לישראל, לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. דהאי איהו כלאים דטוב ורע. ובשבת דשלטא אילנא דחיי, דלית ביה תערובת, וחולין דטהרה אסיר לערבא באש דקדושה. כל שכן חולין דטומאה, דאסיר לערבא לון בקדושה. אוף הכי כל קרבנין, אתקריאו בשר קדש. וכל קרבנין דכל מין, אית בהון חולין דטהרה, ואית בהון קדש וקדש הקדשים.
ורזא, דאית הפרש בין קדש לקדש, הה"ד, והבדילה הפרכת לכם בין הקודש ובין קדש הקדשים. אוף הכא אשות דקרבנין, לאו אינון שוין. דאש של גבוה מקודש מאש דקדש דלתתא. דאתקרי אש עצי הקדש, או אש בשר הקדש. ואשא דקודשא, אית ביה הפרשה לבין אש הדיוט. אף על גב דאוקמוה עליה, דמצוה להביא מן ההדיוט, אף על גב דאית אש דקודשא, דכל חד צריך לאתריה.
ישראל אמתילו להאי. דהא ישראל בכלל אתקריאו מלכים כמה דאוקמוה, כל ישראל בני מלכים. אבל כד הוו עאלין לבי מקדשא, כל חד שרייא באתריה, כדקא יאות ליה. אוף הכי כל קרבנין לאו אינון שוין, דאף על גב דבכולהו כתיב קרבן ליי', איהו פליג כלא כל חד וחד כדקא יאות. ורזא דא, אשתמודע בפרי החג, דהוו קריבין לון ישראל קדם יי'.

— 119 —
אמר בוצינא קדישא, קום רעיא מהימנא משנתך, דאנת ואבהן ישני עפר אתקרון, דעד כען הויתון משתדלין באורייתא, באינון ישנים במשנה, דאתמר בהון על הארץ תישן. וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה ליהוה. אתון אינון בכורים דשכינתא, ובעובדין דלכון, איהי אתחדשת בצלותין דאבהן בכל יומא. דאוקמוה מארי מתניתין, תפלות כנגד אבות תקנום. ובק"ש דאמר רעיא מהימנא שמע ישראל, ואוקמוה כל הקורא ק"ש בכל יום, כאלו הוא מקיים והגית בו יומם ולילה.
ודאי בצלותין דלכון, בקריאת שמע דלכון, שכינתא איהי אתחדשת קמיה דקב"ה. ובג"ד, והקרבתם מנחה חדשה ליהוה. בצלותין דאינון באתר דקרבנין. באן קרבנין דצלותין איהי מתחדשת. בשבועותיכם. דהיינו שבועות, דביה מתן תורה, ואתקרי חמשים יום לעומר. וביה שבעה שבועות, מסטרא דההוא דאתמר ביה, שבע ביום הללתיך, ואיהי מלכות כלה. כלילא משבע ספירן, כלילא בבינה, דאיהי אתפשטת בה' ספיראן לחמשין.
יסוד כל, כלול מאלין חמשין. כל"ה: כ"ל ה'. כלילא מחמשים, כלהו נבלעים בגו חמשים, חכמה דאיהי, י' עלאה, מובלעת בגו חמשין. ה' זמנין עשר. ה' בינה. י' חכמה. עשר זמנין ה' היינו חמשין ובחושבן כ"ל. ובחושבן י"ם. ואיהו ים התורה. מקורא דיליה כתר, דלית ליה סוף. שאר ספיראן, אתקריאו על שמה שבעת ימים. ומלכות ים סוף, סוף דכל ימים.
ובג"ד דאינון חמשין שבע שבועות, מנחתם שלשה עשרונים, ושני עשרונים. חמש, דאינון חמש זמנין עשר. הה"ד, ומנחתם סלת בלולה בשמן שלשה עשרונים לפר האחד ושני עשרונים לאיל האחד עשרון עשרון לכבש האחד לשבעת הכבשים. ושבעת הכבשים, לקבל שבע שבתות תמימות תהיינה. כל חד עם שית יומין דיליה.

— 120 —
ובעשור לחודש השביעי, דאיהו תשרי. מקרא קדש יהיה לכם, דא יום הכפורים. דאיהו עשירי י', כליל מעשרת ימי תשובה. ותקינו ביה ה' צלותין, לחברא עם ה'. מאי מקרא קדש. לאפרשא ליה משאר יומין, דאית בהו פולחנא דחול. ובגין דא, כל מלאכת עבודה לא תעשו.
דיומין דאית בהון מלאכת חול, אינון מסטרא דעץ הדעת טוב ורע. דאתהפך ממטה לנחש, ומנחש למטה. לכל חד כפום עובדוי, ודא מטטרון מטה, נחש, סמאל. אבל בהאי יומא דאיהו יום הכפורים דאתקרי קדש, שלטא אילנא דחיי, דלא אשתתף עמיה שטן ופגע רע. ומסטריה לא יגורך רע. ובגין דא, ביה נייחין עבדין באילנא דחיי, וביה נפקן לחירות, ביה נפקי משלשליהון.
אינון דאית עלייהו גזר דין, בנדר ובשבועה, ובגין דא תקינו למימר ביה, כל נדרי ואיסרי וכו', כולהון יהון שביתין ושביקין לא שרירין ולא קיימין. ובגין דא נדר דידו"ד, דאיהו תפארת. ושבועה דאדני, דאיהו מלכות. דעבדו על גלותא דלהון, בחכמה ובינה יהון שביקין ושביתין לא שרירן ולא קיימין, ונסלח לכל עדת בני ישראל. דחסד איהו מים. גבורה אש. תפארת אויר. ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין, התר נדרים פורחים באויר.
ובגין דשבועה ממלכות, דאיהי לתתא מיניה. אוקמוה, נדרים על גבי שבועות עולים. ועוד אוקמוה, כל הנשבע כאילו נשבע במלך עצמו. וכל הנודר כאילו נודר בחיי המלך. המלך עצמו, אדני. חיי המלך, ידו"ד. ובגין דא כי ידור נדר לידו"ד.
ואוף הכי אית רזא אחרא, חיי המלך, חכמה. הה"ד החכמה תחיה בעליה. כל הנודר ביהוה, דאיהו תפארת. כאילו נודר בחכמה, דאיהו יו"ד ה"א וא"ו ה"א, חיי המלך. וכל הנשבע באדני, כאילו נשבע במלך עצמו. עצמו דא אימא עלאה, כאילו נשבע בה, דאיהי עצם השמים לטוהר. מסטרא דחסד, עצם מעצמי. ובשר מבשרי, מסטרא דגבורה, דא מלכות. ובחכמה דאיהי חיי תפארת, איהו סליק לאתקרי אדם, הה"ד כתפארת אדם.
ואתמר ביום הכפורים. ועניתם את נפשותיכם. ובעשור לחדש השביעי הזה תענו את נפשותיכם. תקינו ביה ה' ענויים, בגין דתתלבן ה' זעירא בה' עלאה, דאיהו ה' צלותין. לקיים בישראל, אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. והאי איהו רזא דלשון של זהורית, בגין דכל חובין דישראל מטון לגבי מלכות. ותשובה דאיהי בינה, מלבנת לון. בגין דאתמר בה, השוכן אתם בתוך טומאותם. וד' בגדי לבן, וד' בגדי זהב למלבש, יאהדונהי.
ותקינו לתקוע שופר ביום הכפורים, לסלקא קול דאיהו ו', לחרות. דאתמר בה, בכל צרתם לו צר, בא', ובו', קרי וכתיב. ועבודת יום הכפורים איהי באריכות, ואיהי כלילא מתלת דרגין, במחשבה דבור ומעשה.

— 121 —
בחמשה עשר יום לחדש השביעי וגו', דאיהי תשרי, מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו וחגותם אותו חג ליי' שבעת ימים וגו'. בחמשה עשר, מסטרא די"ה. וחגותם אותו, דא אות ו', עמודא דאמצעיתא. שבעת ימים, מסטרא דבת שבע, דאיהי מלכות. אבהן, ורעיא מהימנא, ואהרן, דוד ושלמה, הא אינון שבע, לקבל שבע ספיראן. אנא בעינא לתקנא לכון סכה, דאיהי אימא עלאה, לסככא עלייהו, כאמא על בנין.
ובגין ז' ספיראן אמר קרא, כי בסכות הושבתי את בני ישראל, במפקנותהון מארעא דמצרים, בז' ענני כבוד. סוכה באת ו', איהו ברזא דתרין בנין, ידוד אדני. והכי סליק סוכ"ה בחושבן יאהדונהי. תרין כרובים, דהם סוככים בכנפיהם על הכפורת ופניהם איש אל אחיו.
ואית עשרה טפחים בכרובים מתתא לעילא, מרגליהון עד רישיהון, ומרישיהון ועד רגליהון, ושריין על טפח דאיהו י'. ועשרה עשרה מעילא לתתא, ומתתא לעילא, היינו יו"ד. ובג"כ, שיעורא דסכה אמרו רבנן, לא פחות מעשרה, ולא למעלה מעשרים. סכה העשויה ככבשן מסטרא דאימא, עלה אתמר, והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו יי' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן. וכלא חד.
וסכה תהיה לצל יומם, דסכך בעינן. וסכך אתעביד לצל. דאתמר ביה, בצל שדי יתלונן. ולא בצל סכת הדיוט, דאגין על גופא משמשא. אלא צל לאגנא על נשמתא. בצלו חמדתי וישבתי. אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים. צל עם ם', איהי צלם. דאתמר ביה, אך בצלם יתהלך איש. ם' סתומה אית לה ארבעה דפנות.
ומה דאוקמוה שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח. ולמ"ד שלשה כהלכתן ורביעית אפילו טפח. ואינון בגין דא, תרין, תלת, ארבע, הא תשע, טפח איהי עשיראה, לאשלמא כל חסרון. ובגין דא, שיעור סכה לא פחות מעשר, דאיהי מלכות, עשיראה דכל דרגין. ולא למעלה מעשרין, דאיהי כ', כתר עליון, דלא שלטא ביה עינא. כבוד עלאה, עליה אמר משה, הראני נא את כבודך. ואתיב ליה קב"ה, לא תוכל לראות את פני. ולית כבוד, בלא כ'.
ובגין דא שערו מארי מתניתין לקבלייהו, סכה העשויה כמבוי, מסטרא דאת ב', כמין גא"ם, מסטרא דאת ג'. כמין צריף, מסטרא דאת ד'. ושבע אתוון אינון, בג"ד כפר"ת. כ', כבשן. ב', בורגנין. ושאר סכות. וכלהו רמיזי לגבי מארי מתניתין. ולית לארכא בהון.
ואינון לקבלייהו שבעה ככבי לכת, ואינון דכר ונוקבא. ובגין דא אתקריאו ז' כפולות. כגון שבעה שרגין דמנרתא, דאתמר בה שבע ביום הללתיך. הכי שבעה ושבעה מוצקות. הכי שבעה ספיראן כפולות. ושבעה יומי בראשית לתתא, שבעה לעילא, אין כל חדש תחת השמש.
לולב דא צדיק. דדמי לחוט השדרה, דביה ח"י חוליין, לקבל ח"י נענועין דלולב. ואינון לקבל ח"י ברכאן דצלותא. לקבל שמנה עשר אזכרות, דהבו ליי' בני אלים. לקבל שמנה עשר אזכרות דק"ש. ונענוע לשית סיטרין, בחושבן ו'. תלת נענועין בכל סטרא, אינון ח"י.
לולב בימין, כליל ששה דאינון ג' הדסין, גדולה גבורה תפארת. ודמיין לתלת גווני עינא. ב' בדי ערבות, נצח והוד. ודמיין לתרין שפוון. לולב, יסוד, דומה לשדרה. דביה קיום דכל גרמין. ועליה אמר דוד, כל עצמותי תאמרנה יי' מי כמוך. אתרוג, מלכות. דומה ללבא. דביה הרהורין.
ונענועין דהלל, אינון משותפין בנענועין דנטילת לולב, ואינון ח"י באנא. ח"י ח"י, בהודו תחלה וסוף. ח"י דנטילת לולב, הרי ע"ב. ובגין דא לולב בחושבן ח"ס, וד' מינין דלולב, הא חסד, דרועא ימינא. ובגין דא תקינו לולב בימין, לסטרא דחסד. אתרוג לסטרא דגבורה, לשמאלא לבא. ובגין דא אתרוג הדומה ללב, תקינו למהוי ביד שמאל. כמה דאוקמוה, לולב בימין, ואתרוג בשמאלו. אינון לקבל זכור ושמור. ומאן נטיל תרווייהו. עמודא דאמצעיתא. לולב בימיניה, ואתרוג בשמאליה.
אתו אבהן, ורעיא מהימנא, ואהרן ודוד ושלמה, ובריכו ליה, ואמרו ליה, אנת בוצינא קדישא, וחברייא דילך דאינון שית, לקבל אינון ז'. ואנת בוצינא קדישא נר מערבי באמצע, דכל שית נרות נהרין מנך. בכל חד אתמר ביה, נר יי' נשמת אדם. ורעיא מהימנא נהיר בך, ואנת בחברייא דילך, וכלא חד, בלא פרודא כלל. ומתמן ואילך מתפשטין ענפין לכל מארי חכמתא, אשלים מלין דחבורא קדמאה דילך לאעטרא לון.
פתח בוצינא קדישא ואמר, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו'. מאי בוז. יומא תניינא, ויומא שתיתאה, ויומא שביעאה דסוכות. דבהון הוו מנסכים מים ויין.
דשבע יומין דסוכות, בהון היו מקריבין ישראל שבעים פרים, לכפרא על שבעין ממנן, בגין דלא ישתאר עלמא חרוב מנייהו. הה"ד, ובחמשה עשר יום והקרבתם עולה אשה לריח ניחח ליי' פרים בני בקר שלשה עשר תמימים. וביום השני פרים י"ב. וביום השלישי י"א. וביום הרביעי עשרה. וביום החמישי פרים תשעה. וביום הששי פרים שמנה. וביום השביעי שבעה. וכלהו שבעין. ובכל יומא הוו חסרים. אמאי חסרים.
אלא הכא קא רמיז, ותנח התיבה בחדש השביעי. ומה התם בימי טופנא, והמים הלכו הלוך וחסור. אוף הכי בתשרי, דאיהו ירחא שביעאה, דביה כמה פקודין, ראש השנה ויום הכפורים, סכה ולולב אתרוג, מינין דלולב שופר. שכינתא עלאה שרייא על ישראל, דאיהי תשובה, סוכה. אתרוג, וקב"ה דאיהו לולב. מיד והמים היו הלוך וחסור, מתמעטין חובין דישראל, אוף הכי מתמעטין ממנן דאינון מלאכי חבלה, דממנן עלייהו, דדמיין למי טופנא. כמה דאוקמוה, עשה עברה אחת קנה לו קטיגור אחד. בההוא זמנא דמתמעטין חובין, מתמעטין פרים דלהון, מתמעטין ממנן דע' אומין, מתמעטין ע' אומין, מתמעט טובא דלהון.
תיבת נח, מני קב"ה, לאעלא עמיה שנים שנים שבעה שבעה זכר ונקבה, לקרבנא, לאגנא על נח, ועל כל אינון דעאלין עמיה לתיבה. אוף הכי אלין דמנטרין חגין וזמנין, דאינון ימים טובים, שנים שנים שבעה שבעה, שנים שנים תרין יומין דר"ה, ותרין יומין דשבועות, ובגין דאינון תרין מנייהו בספק, הא אית שני ימי הפורים באתרייהו. שבעה שבעה, ז' יומין דפסח, ז' יומין דסוכות. נח לקבל יום השבת, והאי איהו מכל החי.
סכה קא אגינת עלייהו דישראל, הה"ד וסכה תהיה לצל יומם מחרב. סכה קא אגינת. מה תיבת נח לאגנא, אוף הכי סכה לאגנא. ועוד מכל החי, ח"י ברכאן דצלותא, מאינון ט' ט', ברכתא דמינין בה אשתלימו י' ספיראן מעילא לתתא, ומתתא לעילא. ואיהו לקבל נח.
ועוד מכל החי, שכינתא אגינת על אלין דנטרין י', אות שבת בתחומא דיליה, דאיהו ח' אלפים, תרין אלפין לכל צד. ועוד, מכל החי, אלין דנטרין י' אות ברית, דאיהו בח' יומין, דאתמר עלייהו, וביום השמיני ימול בשר ערלתו. ועוד, מכל החי, אלין דנטרין אות י', תפלין בתמנייא פרשיין.
שכינתא דאיהי סוכה, אגינת עלייהו, ופרישת גדפאה עלייהו, כאמא על בנין, ובגין דא תקינו לברכא, הפורס סוכת שלום עלינו. ובגין דא בירחא שביעאה, דביה כל פקודין אלין, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. עם ישראל באבוהון שבשמים. ולית מים רבים, אלא כל אומין וממנן דלהון. אם יתן איש, דאיהו סמאל, כל מה דאית ליה בעלמא דין, בגין דישתתף באלין פקודין עם ישראל, בוז יבוזו לו.

— 122 —
וביום השמיני עצרת פר אחד איל אחד, הא אוקמוה מארי מתניתין, למלכא דזמין אושפיזין, לבתר דשלח לון, אמר לאלין בני ביתא דיליה, אנא ואתון נעביד סעודה קטנה. ומאי עצרת. כמד"א, זה יעצור בעמי, ולית עצר אלא מלכות. מסטרא דשכינתא עלאה, עביד סעודתא רברבא, ומסטרא דמלכותא, סעודתא זעירא. ונוהגין למעבד ישראל עמה חדוה, ואתקריאת שמחת תורה. ומעטרן לס"ת בכתר דיליה, רמז ס"ת לתפארת, שכינתא עטרת תפארת.
אמר ר' אלעזר, אבא, אמאי מסטרא דאמא עלאה זמין לכל ממנן דכל אומין, ומסטרא דשכינתא תתאה, לא זמין אלא לאומה יחידה, לקבל פר יחידה.
אמר ליה ברי, שפיר שאילת. בגין דמלכות איהי רמיזא לברתא, דאיהי צנועה בבית אביה ואמה. ואיהי ארוסה ולא נשואה. לאו אורח ארעא, למיכל עם אושפיזין. אבל אימא דהיא נשואה, אורח ארעא איהו, בתר דמזמין בעלה אושפיזי, למיכל על פתורא עם בעלה. ואי אינון אושפיזין נכראין, לא אכלי עמהון, לא אבא ולא אמא, וכל שכן ברתא. ובגין כך בסעודתא דשבעין ממנן, לא אשתתף למיכל עמהון חד מן מארי מלכא, בגין דאינון נוכראין. אמר ליה ודאי כען אתיישבת מלה בלבאי על בורייה.

— 123 —
עולת תמיד, דא שכינתא, דסליקת לעילא בההוא דרגא, דאתמר בה ערב ובוקר בכל יום תמיד, ואומרים פעמים שמע ישראל. ואיהי סליקת בעמודא דאמצעיתא, דאיהו תדיר עמה בלא פרודא כלל.
ולאן סליקת. לאתר דאתגזרת מתמן, דאיהו אין סוף, ואיהו גבוה מכל ספיראן. ובג"ד אוקמוה. עולה כלה לגבוה סלקא. וכד איהי סליקת, אחידן בה כל ספירן, ואינון סלקין עמה. ומאי סליקו דילה. לריח ניחח, למיהב ריחא טבא קדם יי', ולבתר אתמר בה, וירד מעשות החטאת והעולה. נחתת מליא כפרה מכל חובין דישראל.
והא סליקו דילה איהו, בעמודא דאמצעיתא. אוף הכי נחיתו דילה איהו ביה, וכל חיילין דילה, ובגין דא אקרי סלם, דביה כל כנויין סלקין ונחתין, דאינון תליין מן ידוד. ובג"ד, כל קרבנין ועלוון אינון לידוד. ואתקריאת קרבן, על שם דאתקריבו בה כל כנויין לידוד.
ובגין דא אתמר עלה, קרבנו קערת כסף אחת. לית דרגא דאתקריב לגבי ידוד, פחות מנה. ולית צלותא ופקודא מכל פקודין דאורייתא, וכל קרבנין ועלוון, דאינון לבר מנה. בכל דרגין דספיראן לא מתקבלן קדם ידוד, לבר מנה. ובגין דא אתמר עלה, בזאת יבא אהרן אל הקדש. ובג"ד אמר נביא, כי אם בזאת יתהלל המתהלל.
איהי שלמים, שלימו דשמא דידוד, בכל דרגא ודרגא. איהי ה'. אדני. י' דידוד. איהי ה' מן אלהים. איהי ה' מן אהיה. י' מן שדי. סוף דכל הויה וכנוי. ובג"ד אתמר בה, סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור. איהי סוף מעשר ספיראן, ים סוף. שלימו דעלאין ותתאין. איהו תרעא לאעלא לכל חכמתא, לכל כנוי והויה, ולאעלא בכל ספירה וספירה, ידיעה דכלא. ופחות מינה, לית רשו לשום בריה, לאשגחא לשום ידיעה בעולם. עלה אתמר, זה השער ליי' צדיקים יבאו בו.
איהו שם מ"ב אתוון, דבהון אתבריאו עלאין ותתאין. איהי אתקריאת עין מסטרא דימינא, הנה עין ידוד אל יראיו. ואתקריאת אזן מסטרא דשמאלא, הטה אלהי אזנך ושמע. ואתקריאת ריח מסטרא דעמודא דאמצעיתא. ואתקריאת פה, מגרמה. הה"ד פה אל פה אדבר בו.
אתקריאת פקודא קדמאה אנכי, מסטרא דכתר, דאיהו אי"ן מאלהינו. אנכי ביה כ', כתר. וביה אין. וכתר אתקרי מסטרא דאימא עלאה. דאדכר לגבה חמשין זמנין יציאת מצרים באורייתא. ואיהי ב"ת מן בראשית, דכלילא עשר אמירן, מסטרא דחכמה בת י', בחכמה יסד ארץ. באבא יסד ברתא. ואיהו נתיב לא ידעו עיט, דכליל ל"ב נתיבות, דאינון ל"ב אלהים מסטרא דאימא עלאה, דאתקרי כבוד. וכד אתכלילן בברתא, אתקרי ל"ב. ובגין דא כבוד לעילא, ל"ב לתתא.
וי' דברן אתייהיבו. חמש בלוחא חדא, וחמש בלוחא תניינא. איהי כליל לון, ה' מכתר עד גבורה. וה' מעמודא דאמצעיתא, עד ברתא. ואינון ה' ה'. וכי אית למללא בעשרה פיות. אלא כליל לון בבת יחידה י' ואתעבידו כלהו חדא. אוף הכי ו', אתקרי קול, ולא אשתמודעין ביה, עד דאשתתף עם דבור. ובגין דא, קול דברים אתם שומעים.
איהי פקודא תנינא מסטרא דגבורה, יראה בחושבן. ורמיזא במלת בראשית, ירא בשת. ואוקמוה, מאן דלית ליה בשת פנים, ודאי דלא עמדו אבהתוי על טורא דסיני.
איהי פקודא תליתאה, דאתקרי אהבת חסד. הה"ד אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד. אהבה כלילא מאבהן, דאתקרי בהון בכל מכל כל. ורזא דמלה, זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך.
ואיהי פקודא רביעאה, יחוד, מסטרא דעמודא דאמצעיתא, שמע ישראל. ואיהי כ"ה כ"ה אתוון, עמיה בשית תיבין, דאינון שמע ישראל. ובגינה אמר אברהם נלכה עד כ"ה ונשתחוה. כ"ה תאמר לבית יעקב.
איהו א"ח, עמודא דאמצעיתא, ואיהי ד', שלימו דיחודא דיליה, לאשלמא ביה אחד. א"ח, כליל ט' ספיראן, דאינון א' אין סוף. ח' תמניא ספיראן, מחכמה עד יסוד. ד' מלכות, קוצא דילה, בה אשתלימו לעשרה, דאינון יו"ד ה"א וא"ו ה"א. ד' כלילא מד' אתוון ידוד.
פקודא חמישאה, והגית בו יומם ולילה. איהי אורייתא דבכתב מסטרא דחסד. ואורייתא דבעל פה מסטרא דגבורה. דבהון חכמה ובינה. כמה דאוקמוה מארי מתניתין, הרוצה להחכים ידרים. להעשיר יצפין. ועמודא דאמצעיתא כליל תרווייהו, ובגין דא אתקרי שמים, כליל אש ומים, אש דגבורה, ומים דחסד.
ובגין דא כתר, דאיהי כף, עשרה עשרה הכף בשקל הקדש. דאינון יה"ה, תלת אתוון, אתעבידו כף, על ו'. והיינו כנגד כתר תורה, ו' היינו ס"ת, כף עטרה על רישיה. וכלא ידו"ד, כ"ו בחושבן.
פקודא שתיתאה, איהי תפלה של יד, בדרועא שמאלא. ומסטרא דגבורה ה' דיד כהה, מכתר ועד גבורה, ה' ספיראן, ואינון תפילין דרישא דעמודא דאמצעיתא. ואיהי קשר תלת רצועות, דאינון נצח הוד יסוד.
ואיהי פקודא שביעאה, מצות ציצית, כליל תכלת ולבן, דינא ורחמי. בנורא, אשא חוורא לא אכיל. תכלא, אכיל ושצי, ותאכל את העולה. חוור מימינא, תכלת משמאלא, עמודא דאמצעיתא, יחוד בין תרווייהו, ירוק. בגין דא אוקמוה מארי מתניתין, מאימתי קורין את שמע בשחרין משיכיר בין תכלת ללבן. ובגין דא תקינו פרשת ציצית, למקרי לה ביחודא.
ואיהי פקודא תמינאה, מזוזה. שכינתא אתקריאת מזוזה, מסטרא דעמודא דאמצעיתא, דאתוון דידו"ד. ומסטרא דצדיק, רזא דברית, אתקרי שדי. שדי חותמא דמלכא, דאיהו ידוד.
פקודא תשיעאה, שכינתא אתקריאת אות ברית, מסטרא דצדיק יסוד עולם. זאת אות הברית. ביני, עמודא דאמצעיתא, ובין בני ישראל, נצח הוד. אות, דא צדיק. היא, דא שכינתא. כי ששת ימים עשה יי' את השמים, מכתר עד עמודא דאמצעיתא. דלית שית בכל אתר, אלא מסטרא דאת ו'. ולית שביעי, אלא מסטרא דאת י', עטרה על רישיה. חכמה עלאה אות הוא. חכמה תתאה, אות היא.
ותקינו למגזר לתמניא, דאינון ח', מן חכמה עד יסוד. לקבלא בהון י' זעירא, לסלקא לה עד כתר, למהוי עטרה על ראשיהון. ותקינו לשוויא לערלה במנא דעפרא, לקיים ונחש עפר לחמו.
פקודא עשיראה, ושמרו בני ישראל את השבת. שכינתא אתקריאת שבת, מסטרא דתלת דרגין עלאין דאינון ש', ג' כתרין: כתר, חכמה, ובינה. ואיהי בת, רביעאה לון. שית יומין, מחסד עד יסוד, בהון תעשה מלאכה, בגין דבניינא מתחיל מחסד, הה"ד עולם חסד יבנה. אבל מבינה ולעילא, איהי מנוחה וענג ושביתה לכל עובדא.
פקודא חד סר, איהי אתקריאת צלותא דשחרית מנחה ערבית, מסטרא דתלת אבהן, ואיהי תפלת כ"ל פ"ה, לית כל, אלא צדיק דכתיב כי כל בשמים ובארץ, ותרגם יונתן בן עוזיאל, דאחיד בשמייא ובארעא. פ"ה כחושבן מילה. ומה ברית ביה מתיחדין דכר ונוקבא דלתתא, אוף ביסוד, מתייחד חתן וכלה דלעילא, הוא חי עלמין כליל ח"י ברכאן, הה"ד ברכות לראש צדיק.
ובג"ד, כל הכורע כורע בברוך וכל הזוקף זוקף בשם. דא שכינתא, בשם דידו"ד, ביה צריך לזקפא שכינתא. ההיא דאתמר בה, נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, ע"י דרגא אחרא, ובג"ד ביום ההוא אקים את סכת דוד הנופלת. ההוא דאתמר ביה, ידו"ד זוקף כפופים.
פקודא תריסר, איהי אתקריאת חג המצות, וחג השבועות, וחג הסכות, מסטרא דג' אבהן. ור"ה מסטרא דילה, דינא דמלכותא דינא. ואית דיימא, פסח דרועא ימינא. שבועות, מתן תורה, דאתייהיבת במדברא, דאיהו ממנא עליה שור, מסטרא דגבורה. סכות ויעקב נסע סכותה. פקודא תליסר, ק"ש.

— 124 —
ואית למנדע, דאיהו אתקרי חכם בכל מיני חכמות. ומבין, בכל מיני תבונות. וחסיד, בכל מיני חסדים. וגבור, בכל מיני גבורות. ויועץ, בכל מיני עצות. וצדיק, בכל מיני צדקות. ומלך, בכל מיני מלכות. עד אין סוף. עד אין חקר. ובכל אלין דרגין, בחד אקרי רחמן. ובחד אקרי דיין. והכי בכמה דרגין, עד אין סוף. אי הכי שנוי אית, בין רחמן לדיין. אלא קודם דברא עלמא, אתקרי הוא בכל אלין דרגין, על שם בריין דהוו עתידין להבראות, דאי לאו בריין דעלמא, אמאי אתקרי רחום דיין, אלא על שם בריין דעתידין.
ובג"ד, כל שמהן, אינון כנויין דיליה. על שם עובדין דיליה. כגוונא דא, ברא נשמתא, בדיוקנא דיליה, דאתקריאת על שם פעולות דילה, בכל אבר ואבר דגופא, דאתקרי עלמא זעירא. כגוונא דמארי עלמא, אתנהיג בכל בריין. ובכל דרא, כפום עובדוי. כך נשמתא, כפום עובדוי דכל אבר ואבר. ההוא אבר דעביד ביה פקודא, אתקרי נשמתא, לגבי חמלה וחסדא חנא ורחמי. ובההוא אבר דעביד ביה עבירה, אתקרי נשמתא לגבי, דינא וחימה וכעס. אבל לבר מן גופא, למאן תהא חמלה, או אכזריות.
אוף הכי מארי עלמא, קדם דברא עלמא, וברא בריין דיליה, למאן אתקרי רחום וחנון או דיין. אלא כל שמהן דיליה, אינון כנויין, ולא אתקרי בהון, אלא על שם בריין דעלמא, ובג"ד, כד מארי דרא אינון טבין, איהו אתקרי לגבייהו, יהו"ה במדת רחמים. וכד מארי דרא אינון חייבין, אתקרי אדנ"י במדת הדין. לכל דרא, ולכל ב"נ, כפום מדה דיליה. אבל לאו דאית ליה מדה ולא שם ידיע.
כגוונא דספיראן, דכל ספירה אית לה שם ידיע, ומדה, וגבול, ותחום. ובאלין שמהן מארי עלמא איהו אתפשט, ואמליך בהון, ואתקרי בהון, ואתכסי בהון, ודר בהון, כנשמתא לגבי אברים דגופא. ומה רבון עלמין, לית ליה שם ידיע ולא אתר ידיע, אלא בכל סטרא שולטנותיה. אוף הכי לית לה לנשמתא שם ידיע, ולא אתר ידיע, בכל גופא אלא בכל סטר שולטנותיה, ולית אבר פנוי מנה.
ובג"ד, לית לרשמא לה בחד אתר, דאי לאו הא חסר שולטנותא בשאר אברים. ולא לאתקרי לה בשמא חד, או בתרין, או בג'. למימר דאיהי חכמה מבינה, ואית לה דעת, ולא יתיר. דאי עביד הכי, הא חסר לה משאר דרגין.
כ"ש למארי עלמא, דלית לרשמא ליה באתר ידיע, או לאתקרי ליה בשמהן, או לשנאה ליה בהון, או לשלשא ליה כגון דרגא דמרכבתא, דאתמר בה קדושה לך ישלשו, דכל דרגין דכל מרכבות דיליה, אינון משולשים, כגון האבות הן הן המרכבה, דאינון דמות אריה שור נשר, דאינון מרכבה לאדם. דאתמר עליה, ודמות פניהם פני אדם. ומסטרא דנוקבא, אינון שלטין על אדם, ונוקבא איהי מרכבה לגבייהו. ובג"ד אתמר עלה, קדושה לך ישלשו.
ואוף הכי אתוון, דאינון אנפין דחיון, משולשין, כגוונא דא: יד"ו. הו"י. וה"י. ה' רביעאה, קדושה לך ישלשו. איהי שלמים דכלהו, לאשלמא בכלהו שם ידו"ד. אבל למאריה דכלא, לית לשלשא ביה בשמהן, ולא באתוון, אלא איהו אתקרי בכל שמהן, ולית ליה שם ידיע. וכל שם ושם אסהיד עליה, דאיהו אדון כל עלמין. אסהיד עליה אדני.
דאית ב"נ, דירית ג' מאה ועשר עלמין, הה"ד, להנחיל אוהבי יש. כפום דרגא דיליה, דאתקרי יש מאין. ודא חכמה עלאה. ואית ב"נ דלא ירית אלא עלמא חד, כפום דרגא דיליה, כמה דאוקמוה, כל צדיק וצדיק יש לו עולם בפני עצמו. והכי ירית עלמין כל ב"נ מישראל, כפום דרגא דיליה לעילא. אבל למארי עלמא, לית לרשמא ליה עלמין בחושבן, אלא אדון כל עלמין, ואדנ"י קא סהיד עליה.
אוף הכי יהו"ה, מניה תלייא כל הויין, ואיהו וכל הויין דיליה, סהדין על מארי עלמא, דאיהו הוה קדם כל הויין. ואיהו בתוך כל הויה. ואיהו לאחר כל הויה. ודא רזא, דסהדין הויין עליה, היה, הוה, ויהיה.
דינא, בהפוך אתוון אדנ"י. ובג"ד אמרו רז"ל, דינא דמלכותא דינא. שם א"ל סהיד על מארי דכלא, דלית יכולת לכל שם, והויה ודרגא. כל שכן לשאר בריין, פחות מניה. הדא הוא דכתיב, כלא חשיבין וכמצביה עביד בחיל שמיא וגו'. אלהי"ם, סעיד על אלהות דיליה, דאיהו אלהי"ם ואלהי האלהים, ואיהו אלוה על כלא, ולית אלוה עליה. צבאו"ת, סהיד עליה כדכתיב, וכמצבייה עביד בחיל שמיא. שד"י, סהיד עליה, דכד איהו אמר לעולם די עמד בתחומיה, ולא אתפשט יתיר. ואוף למיא ורוחא ואשא.
ואוף הכי, כל הויה, ושם, סהדין עליה. דכד הוה איהו יחיד קודם דברא עלמא, אמאי הוה איהו צריך לאתקרי בשמהן אלין, או בשאר כנויין, כגון רחום וחנון ארך אפים וגו', דיין אמיץ חזק. וסגיאין בכל אינון שמהן וכנויין, אתקרי על שם כל עלמין ובריין דלהון, לאחזאה שולטנותיה עלייהו.
אוף הכי נשמתא, על שולטנותא דכל אברים דגופא, אמתיל לה לגביה. לאו דאיהי אדמיא ליה איהי בעצמה, דהוא ברא לה, ולית ליה אלוה עליה דברא ליה. ועוד, נשמתא אית לה כמה שנויים ומקרים וסבות, דאתקריאו לה. מה דלאו הכי למארי כלא. ובג"ד היא אדמיא בשלטנותא דילה על כל אברי גופא, אבל לא במלה אחרא.

— 125 —
ועוד, שמע ישראל, שם ע' רבתי, ד' מן אח"ד רבתי, היינו ע"ד, בין ש"ם מן שמע, א"ח מן אח"ד. עד יי' בכם. ועל כל אחד ואחד דמיחד אותו בעולם. ועל כן אמר דוד, אנכי אשמח ביי', ש"מ מן שמע, א"ח מן אח"ד, הרי אשמח.
ועוד. ד' רבתי, ד' בתי תפילין, דמנח להון א"ח, ואתעטר בהו, ואינון פאר על רישיה. ואינון יהה"ו, י' עטרא על ה', דאיהי ברתא, והיינו ידו"ד בחכמה יסד ארץ, אבא יסד ברתא. ה', אמא עלאה, עטרה על ו', דאיהו ברא, והיינו כונן שמים בתבונה. באמא כונן ברא. והאי איהו דעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם.

— 126 —
וברתא איהי תפלה של יד כה"ה. י' קשר דיליה. ה' עלאה אימא, תפלין דרישא על ראש תפארת. תפלין דיליה, כסדר ידו"ד, דאיהו קדש לי. והיה כי יבאך. שמע. והיה אם שמוע. אבל בעלמא דאתי, הויות באמצע, דאינון ה' ה'. ובג"ד אמר הנביא, בזאת י"תהלל ה"מתהלל ה"שכל ו"ידוע אותי כי אני ידו"ד. ובג"ד אוקמוה מארי מתניתין, דאית ברישא אתר, לאנחא תרי זוגי דתפלי. ודא זכי לתרין פקודין, דאוקמוה עלייהו, לא כל אדם זוכה לשתי שולחנות.
י' חכמה. ה' בינה. ו' עמודא דאמצעיתא. ה' מלכות קדישא. רישא דאתעטר בארבע אתוון, דא כתר ריהטא דרישא דאסחר לון, וכסי לון. אהבה חסד ק"ש, דשקילא לאורייתא, דאתייהיבת מימינא. תפלין עז, משמאלא דגבורה. עמודא דאמצעיתא, כליל כלא, כנפי דמצוה, נצח והוד, תכלת ולבן. מזוזה רשים שדי, צדיק. ושכינתא תרעא דמזוזה, זה השער לידו"ד.
ועוד ש' תלת רצועות. ד' קשר של תפילין מאחורוי. י' קשר דתפלין דיד. ובגין דא שד"י מלבר, ידו"ד מלגו, דאיהי ד' פרשיין. ציור דד' ר אשין, רמז לארבע בתי דתפלין. שדי אות דיליה, עולה מטטרון.
ועוד. י' חכמה קדש לי. ה' בינה, והיה כי יביאך. ו' שמע, שית תיבין, רמיזא לשית ספירן, שית ענפין דאילנא, דכלל לון תפארת. ה' והיה אם שמוע מלכות. אלין אינון דרישא, דאיהו כתר, כ', אין קדוש כיי' כי אין בלתך.
שדי, רמיז רצועי ובתי וקשרי דתפלין מלבר. אוף הכי במזוזה, ידו"ד מלגו, שד"י מלבר, ציור דארבע ראשין, עם ד', רמיז לד' בתי, ולקשר תפלין מאחור, ד' כ פולה. אוף הכי ש' כפולה, י' קשר דיד כהה, דאיהו ביתא חמישאה. ד' דשד"י, איהו מוחא, דאוקמוה עליה, במקום שמוחו של תינוק רופס בו. ודא תינוק יונק משדי אמו, שדי.
תפלין דמארי עלמא, כתר. ומאי ניהו כתר דמארי עלמא. ידו"ד. דאיהו: י' חכמה. ה' בינה. ו' תפארת. כליל שית ספירין. ה' מלכות. ובג"ד ומי כעמך כישראל כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו, כיי' אלהינו בכל קראנו אליו. ארבע קראי, כלהו רשימין בכ', רזא דאת כ': י' י'. דאיהי י' י' מן יאהדונהי, עשרה עשרה הכף בשקל הקדש, כ' מן כתר, כלילא מעשר ספיראן, כלילן מעילא לתתא, ומעשר ספיראן מתתא לעילא.
ואלין אינון, והמים אשר מעל השמים, מים עליונים זכרים, מים תחתונים נקבות. ועלייהו אמר ר' עקיבא לתלמידיו, כשתגיעו לאבני שיש טהור, אל תאמרו מים מים, שמא תסתכנו בנפשכם. דלאו אינון מים כמשמען. אלא איהו אור נובע. ובגין דא, אדמו למים נובעים. והאי נהורא לית ליה פסק, ולא קצוץ, ופרוד. ובגין דאינון מכתר, אתקריאן שאין להם סוף, דכתר אין סוף אתקרי. (ע"כ רעיא מהימנא).

— 127 —
והקרבתם עולה לריח ניחח ליי'. ת"ח, בפסח כתיב, והקרבתם אשה עולה ליי'. והכא לא כתיב אשה, אלא והקרבתם עולה. מ"ט. יומא דא, יומא דעיילת כלה לחופה איהו. וישראל מנו יומין דדכיו. יומין ושבועין, ואתכלילו ועאלו ביומין דדכיו. והיא נפקת מכל סטרא בישא, ונטרת יומי דכיו כדקא חזי. ורזא דא, מלכא טעם בתולה טעים. בג"כ לא כתיב ביה אשה, דהא אחרא לא קריב למשכנא, והא אתרחק מתמן. וע"ד אשים לאו הכא, ולאו אצטריכו להכא, וישראל מרחקן אינון מן סטרא בישא. א"ר אבא, עדיין צריכין אנן לפתחא דא למפתח.
אר"ש, ארימית ידי בצלו למאן דברא עלמא, ורזא דא, אשכחן בספרי קדמאי, אשים אינון באמצעיתא, ואתיין בסטרא דא ובסטרא דא, אדבקו באילנא דדעת טוב ורע, אדבקן ברע, ואדבקן בטוב. ובג"כ, בשאר יומין כתיב בהו אשה עולה. אבל בהני יומא, דאילנא דחיי קיימא, ולא אחרא, לית אנן צריכין לאשה, ולא אצטריך למהוי תמן. ויומא דא, יומא דאילנא דחיי איהו, ולא דדעת טוב ורע. ובג"ד, והקרבתם עולה לריח ניחח ליי', ולא אשה ליי' עולה. ועולה, לשון עולה, כמה דאתמר, והא אתערנא מלי דפרים בני בקר, וכל ההוא קרבן.
ובחדש השביעי, כמה דאתמר, יומא דר"ה, דינא דכל עלמא, דינא תקיפא, ודינא רפיא. ועשיתם עולה, והקרבתם מבעי ליה, כשאר כל יומין, מאי ועשיתם. אלא ביומא דא, ועשה לי מטעמים כתיב. כמה מטעמים ותבשילים עבדו ישראל בהני יומי, בעוד דמקטרגא אזיל לפשפשא בחובין דעלמא. וע"ד לא כתיב והקרבתם, אלא ועשיתם עולה. ולא אשה עולה. וכן בכל שאר יומין, לא כתיב אשה, דלית לון חולקא בכל הני יומי. כ"ש בהאי יומא, דאנן עבדין מטעמים ותבשילים בלא דעתא דסטרא אחרא, דהא יצחק משדר ליה לצוד צידה דחובין דבני עלמא, ולאייתאה לגביה.
ובעוד דאיהו אזיל, ישראל נטלי עיטא ברבקה, ועבדין כל אינון פולחנין, כל אינון צלותין, מזמני שופר ותקעין ליה, בגין לאתערא רחמי. והא אוקימנא, ויבא לו יין וישת, דאתי מרחוק, מגו אתר דחמרא עתיקא, ושתי. ואטעים ליה, וחדי. ואחר כך מברך ליה בכמה ברכאן, ואעבר על חובוי. מה כתיב, ויהי אך יצוא יצא יעקב ועשו אחיו בא מצדו, טעין מכמה טועני כמה דאתמר, והא אוקימנא מלה.
ובג"כ איהו יומא דיבבא, וקרבנא איהו עולה. איל אחד, כמה דאתמר, בגין אילו דיצחק. ושעיר עזים אחד לחטאת, שוחד לסמאל לכפרה אנפוי, בההוא בכיה דאיהו בכי בהאי יומא, כיון דחמי דלא אתעביד רעותיה, והא למגנא צד צידה. כמה דאתמר. כגוונא דא יומא דכפורי, והא כתיב בפ' אמור.

— 128 —
ובחמשה עשר יום וגו'. ר' אבא פתח, ותנח התיבה בחדש השביעי וגו', ת"ח, כל הני יומין, אזלת אימא על בנייא, בגין דלא ישלוט סטרא אחרא עלייהו, ובגין לשזבא לון. כיון דאשתזיבו בנהא, והא יתבין בסכות, מתנטרין בנטורא. יומא קדמאה, ויומא תנינא, פקדת לון לישראל, למעבד סעודתא לממנן דשאר עמין, ואיהי לא שריא תמן. ביומא תליתאה, דאיהו י"ז לחדש, שריאת למשרי עלייהו. הה"ד, ותנח התיבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט, טורין דכל לווטין ומרדין שראן בגווייהו.
אמר רבי אלעזר, יומא קדמאה דחג, לא שריא עלייהו, ולא יומא תניינא, אלא יומא תליתאה, דאוסיף וגרע שריא עלייהו, אוסיף אתוון, וגרע קרבנין. דכתיב עשתי עשר וגו'. והכי אתחזי לרע עין, בגין דיומא קדמאה ויומא תניינא חדוה דבנהא, ואינון מפלגי עדאן לון. מיומא תליתאה ולהלאה, דאיהי שריא עלייהו, מה כתיב. והמים היו הלוך וחסור עד החדש העשירי בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים והמים היו הלוך וחסור, אלין קרבנין, דאזלין ומתמעטין. וכמה דאינון מתמעטין, הכי נמי אתמעט טובא דלהון.

— 129 —
אר"ש, אלעזר, ת"ח, מיומא תניינא שריאו מייא לאתחזאה, כיון דשריאו מים, מיומא תליתאה איהי שרת עלייהו, ואינון מים לא הוו ידעי בבלאי, אמאי רשימין הכא, דהא טובא דישראל לא הוי באתר דמעוטא, אלא באתר דרבוייא. ובגין דאלין מיין דרשימין הכא אתמעטן, אתי קרא לאשמעינן דכתיב, והמים אינון דידיען ביומי דחג, אינון דרשימין גו קרבנין, דאינון טורי לווטין, היו הלוך וחסור טובא דלהון, ונגידו דאנגיד עלייהו, היו הלוך וחסור, ובגין דאינון מים דלהון הוא, לא אתחברן אתוון, דלא יתחבר טובא דלהון, אלא זעיר זעיר.
אבל לישראל, דאינון מקב"ה, מה כתיב. ודורשי יי' לא יחסרו כל טוב. רישיה דקרא, כפירים רשו ורעבו, אלין ממנן דשאר עמין. ודורשי יי', אלין ישראל, לא יחסרו כל טוב, אלין אזלין ואסתלקו לעילא לעילא. ובג"כ, טובא דלהון דאינון מים, היו הלוך וחסור. עד החדש העשירי. דא טבת, דהא כדין ימי הרעה הוו, ואתערת ההיא רעה ואתתקפת, וכלה קדישא לא אנהירת מגו שמשא, כדין נראו ראשי ההרים, אלין אינון הרי חשוכא, טורין דלווטין אתחזון ואתתקפו, ועבדין בישין בעלמא.
ביומין אלין, אשה בהאי עולה, דהא כדין הני אשים אכלי חולקהון. שבעים פרים אלין, אינון לקבל שבעים ממנן, דשלטו על שבעין עמין. וסלקין ביומא קדמאה, ונחתי בכל יומא ויומא, ואקרון פרים מנגחין ביומין דלהון. אילם, ארביסר, תרין בכל יומא אינון י"ד יהו"ה. ידא דשליטא עלייהו תדיר, בכל יומא ויומא. אמרין בני שנה, מניינא דלהון ח"ץ.
ואי תימא אי הכי, רע עין הוינן לגבייהו. אין, דהא כתיב, כי גחלים אתה חותה על ראשו. אבל אנן לא יהבינן אלא בחדוותא, דלית ביומי שתא, חדוותא, כאלין יומין. ובגין דאנן יהבין בטוב לבא, ובחדוותא דרעותא, אתהפך עלייהו גחלים על רישיהון, גומרין מלהטן, דחדוותא דילן, עבדי לון ביש. י"ד, ע', וחץ. כך סלקין בחושבנא דילהון.
וכל דא איתימא מאן יהיב לן לאקרבא עלייהו, דלמא אינון לא בעאן כל דא. אלא לית חדווה לכל אינון ממנן, בכל אינון תורים אילים ואמרין כהני, בשעתא דישראל יהבי לון סעודתין אלין. ועם כל דא לא מתקרבו כלא, אלא לקב"ה בלחודוי, ואינון מתקרבי תמן, ואיהו פליג לון. ועל דא כתיב, אם רעב שונאך האכילהו לחם, אלין אינון קרבנין דחג. ואם צמא השקהו מים, אלין מים דרשימין הכא ביומי דחג. וביומא תניינא, וביומא שתיתאה ושביעאה, וסימן בו"ז יבוזו לו.
מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, אלין אינון מים, די מנסכי ישראל, בחדוה וברחימו דקב"ה, דכתיב ושאבתם מים בששון. ונהרות לא ישטפוה, אלין אינון נהרי דאפרסמונא דכיא, דכלהו דבקי ומתקשרי ברחימו דא. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו, דא סמאל, באהבה דישראל, למהוי ליה חולקא בהדייהו, באינון מים דרשימין הכא בפרשתא, דכתיב אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו, סימנא דאינון מים בו"ז, יבוזו לו ודאי, דהא כלהו אתחשיבו לגבן, חרש נשבר, דלית ליה תקנה לעלמין.
מים דלהון אתפליגו ביומין בו"ז, אשתארו שאר יומין, דאינון חמישי רביעי שלישי, וסימן, חר"ש את חרשי האדמה, ולית לון תקונא בהדן, ולא לעלמין. ואי תימא בוז יבוזו לו כתיב. התם כי לא בזה ולא שקץ ענות.
יומא קדמאה מאי עביד ליה. אלא לא אקרי ראשון, ולא אקרי אחד, אלא חמשה עשר סתם, בלא רשומא כלל. אבל שירותא דרשימו דמיין, מיום שני הוי. והכי אתחזי, בגין דלית טוב בשני, ובג"כ, לא רשים ראשון ולא אחד כלל, והוי בסתם, ושרי רשימו דיומין, ביום שני. ואתפלגו מים בבו"ז, ואשתארו ביומין חר"ש, כמה דאתמר, וכלא כדקא יאות.
זכאה חולקהון דישראל, דידעי לאעלאה לגו מוחא דאגוזא. ובגין למיעאל לגו מוחא, מתברין קליפין אלין, ועאלין. מה כתיב לבתר כל האי. ביום השמיני עצרת תהיה לכם. לבתר דתברו כל הני קליפין, ותברו כמה גזיזין, וכמה נחשים קטלו, וכמה עקרבים דהוו לון באינון טורי דחשוכא, עד דאשכחו אתר דישובא, וקרתא קדישא, מקפא שורין סחור סחור, כדין עאלו לגבה, למעבד נייחא תמן, ולמחדי בה. והא אוקימנא מלה.
ודא איהו עצרת, כנישו. אתר דמתכנש כלא לגבה. תהיה לכם, ולא לאחרא, למחדי אתון במאריכון, ואיהו בהדייכו. ועל דא כתיב, שמחו ביי' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב.

=== Matot ===

— 1 —
וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר. תמן תנינן, א"ר יהודה, אין העולם מתנהג אלא בתרי גוונין, דאתו מסטר אתתא דאשתכחת חכימת לבא. הה"ד, וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטוה את התכלת ואת הארגמן. ומאי מתיין. את התכלת ואת הארגמן, גוונין דכלילן בגו גווני.
הדא הוא דכתיב, דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה. וכתיב בידיה טוו. מאי טוו, אמר רבי יהודה, טוו בדינא, טוו ברחמי. א"ר יצחק, אמאי אתקריא אשה. אמר ליה דכלילא בדינא, וכלילא ברחמי.
ת"ח, דא"ר אלעזר, כל אתתא בדינא אתקריא, עד דאטעמא טעמא דרחמי. דתניא, מסטרא דב"נ, אתי חוורא. ומסטרא דאתתא, אתי סומקא. טעמא אתתא מחוורא, וחוורא עדיף.
ות"ח אמאי אסירן נשי שאר עמין, דידעי משכבי דכורא. משום דתנינן, אית ימינא, ואית שמאלא. ישראל, ושאר עמין. וג"ע, וגיהנם. עלמא דא, ועלמא דאתי. ישראל לקבלי דרחמי, ושאר עמין לקבלי דדינא. ותנן, אתתא דאטעמא טעמא דרחמי, רחמי נצחא. אתתא דטעמא טעמא דדינא, דינא בדינא אתדבקת, ועלייהו אתקרי והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה.
ועל דא תנינן, הנבעלת לעכו"ם קשורה בו ככלב. מה כלבא תקיפא ברוחיה חציפא, אוף הכא דינא בדינא, חציפא בכלא. הנבעלת לישראל, תנינן, כתיב ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום. מ"ט. משום דנשמתא דישראל, אתייא מרוחא דאלהים חיים. דכתיב כי רוח מלפני יעטוף, משמע דכתיב מלפני. ובג"כ, אתתא דהיא בתולתא, ולא אתדבקת בדינא קשיא דשאר עמין, ואתדבקת בישראל, רחמי נצחא ואתכשרת.
ות"ח, כתיב אמרתי עולם חסד יבנה. מאי חסד. הוא חד מכתרי עלאי דמלכא, דנשמתא דישראל קרא לה קב"ה חסד. על תנאי דיתבני, ולא ישתיצי חסד מעלמא. משמע דכתיב יבנה. בג"כ תנינן, מאן דשצי חסד מעלמא, אשתיצי הוא לעלמא דאתי. ועל דא כתיב, לא תהיה אשת המת החוצה, בגין למעבד חסד עם מיתא. ואתעביד בניינא, דכתיב עולם חסד יבנה.

=== Vaetchanan ===

— 1 —
ואתחנן אל יי' בעת ההיא לאמר. אדנ"י ידו"ד אתה החלות להראות את עבדך וגו'. ר' יוסי פתח, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל יי'. ת"ח, כמה הוא חילא תקיפא דאורייתא, וכמה הוא עלאה על כלא. דכל מאן דאשתדל באורייתא, לא דחיל מעלאי ותתאי. ולא דחיל מערעורין בישין דעלמא. בגין דאיהו אחיד באילנא דחיי, ואכיל מניה בכל יומא.
דהא אורייתא אוליף ליה לב"נ, למיהך בארח קשוט. אוליף ליה עיטא היך יתוב קמי מאריה. ואפילו יתגזר עליה מותא, כלא יתבטל ויסתלק מניה, ולא שריא עלוי. וע"ד בעי לאשתדלא באורייתא יממא ולילי, ולא יתעדי מנה, הה"ד והגית בו יומם ולילה. ואי אעדי מיניה אורייתא, או אתפרש מנה, כאלו אתפרש מן חיי.
ת"ח, עיטא דב"נ כד איהו סליק בליליא על ערסיה, בעי לקבלא עליה עול מלכותא דלעילא, בלבא שלים. ולאקדמי למימסר גביה פקדונא דנפשיה. והא אוקמוה, בגין דכל עלמא טעמין טעמא דמותא, דהא אילנא דמותא שריא בעלמא, וכל רוחי דבני נשא נפקין, וסלקין ואתטמרן גביה. ובגין דאינון בפקדונא, כלהו תייבין לאתרייהו.

— 2 —
ת"ח, כד אתער רוח צפון בפלגות ליליא, וכרוזא נפיק. וקב"ה אתי לגנתא דעדן לאשתעשעא ברוחיהון דצדיקייא, כדין מתערי כל בני מטרוניתא, וכל בני היכלא, לשבחא ליה למלכא קדישא. וכדין כל אינון פקדונין דרוחין דאתמסרן בידה, כלהו אתיב למאריהון. ורובא דבני עלמא מתערין בההיא שעתא, והא פקדוניה דכלהו אתיב לגבייהו.
אינון דבני היכלא עלאה קיימי בקיומייהו, מתערי משתדלי בתושבחתא דאורייתא, ומשתתפי בכנסת ישראל, עד דנהיר יממא. כד אתי צפרא, היא, וכל בני היכלא דמלכא כלהו אתיין לגבי מלכא קדישא, ואינון אקרון בנין דמלכא ומטרוניתא. והא אוקמוה.
כד אתי צפרא, בעי לנקאה גרמיה בכלא, ולמיזן זייניה, לאשתדלא עם מלכא קדישא, דהא בליליא אשתדל במטרוניתא. השתא אתיא עם מטרוניתא, לזווגא לה עם מלכא.
אתי לבי כנישתא, מדכי גרמיה בקרבנין, משבח בתושבחתייהו דדוד מלכא. אחיד תפילין ברישיה, וציצית בגדפיה, אומר תהלה לדוד. והא אוקמוה, צלי צלותא קמי מאריה, בצלותא בעי למיקם, כגוונא דמלאכי עלאי, לאתחברא בהדייהו, דאינון אקרון העומדים, כד"א, ונתתי לך מהלכים בין העומדים. ולכוונא רעותיה קמי מאריה, ויתבע בעותיה.
ת"ח, בשעתא דב"נ קאים בפלגות ליליא מערסיה, לאשתדלא באורייתא, כרוזא קארי עליה ואמר, הנה ברכו את יי' כל עבדי יי' העומדים בבית יי' בלילות. השתא כד איהו קאים בצלותא קמי מאריה, ההוא כרוזא קארי עליה ואמר, ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה.
בתר דמסיים צלותא ברעו קמי מאריה, הא אוקמוה, דבעי למימסר נפשיה ברעותא דלבא, לההוא אתר דאצטריך. וכמה עיטין אית ליה לבר נש בכלא. ובשעתא דצלותא קיימא, כל אינון מלין דאפיק בר נש מפומיה בההיא צלותא, כלהו סלקין לעילא, ובקעין אוירין ורקיעין, עד דמטו לההוא אתר דמטו ומתעטרו ברישא דמלכא, ועביד מנייהו עטרה. והא אוקמוה חברייא, צלותא דבעי ב"נ לקב"ה, לכוונא דיהא צלותא תחנונים. מנלן. ממשה, דכתיב ואתחנן אל יי'. דא איהו צלותא מעליא.

— 3 —
ת"ח, מאן דקאים בצלותא, בעי לכוונא רגלוי, ואוקמוה. ובעי לחפיא רישיה, כמאן דקאים קמי מלכא. ובעי למכסייה עינוי, בגין דלא יסתכל בשכינתא. ובספרא דרב המנונא סבא אמר, מאן דפקח עינוי בשעתא דצלותא, או דלא מאיך עינוי בארעא, אקדים עליה מלאך המות, וכד תיפוק נפשיה, לא יסתכל בנהירו דשכינתא, ולא ימות בנשיקה. מאן דמזלזל בשכינתא מתזלזל הוא בההוא שעתא דאצטריך ביה, הה"ד, כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו.
האי מאן דאסתכל בשכינתא, בשעתא דאיהו מצלי. והיך יכיל לאסתכלא בשכינתא. אלא לינדע דודאי שכינתא קיימא קמיה, הה"ד, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, דתמן שארי שכינתא. בג"כ לא בעיא למהוי חוצץ בינו ובין הקיר, ואוקמוה.
מאן דקאים בצלותא, בעי לסדרא שבחא דמאריה בקדמיתא, ולבתר יתבע בעותיה. דהא משה הכי אמר בקדמיתא, אתה החלות וגו'. ולבסוף אעברה וגו'. ר' יהודה אמר, מאי שנא הכא דכתיב אדנ"י בקדמיתא, באל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, ולבסוף ידו"ד, וקרינן אלהי"ם. אלא סדורא הכי הוא מתתא לעילא, ולאכללא מדת יום בלילה, ומדת לילה ביום ולזווגא כלא כחדא כדקא יאות.

— 4 —
אתה החלות להראות את עבדך. מאי שירותא הכא. אלא ודאי משה שירותא הוה בעלמא, למהוי שלים בכלא. ואי תימא יעקב שלים הוה, ואילנא אשתלים לתתא כגוונא דלעילא. הכי הוא ודאי, אבל מה דהוה למשה, לא הוה לב"נ אחרא, דהא אתעטר בשלימו יתיר, בכמה אלף ורבבן מישראל, באורייתא, במשכנא, בכהנין, בליואי, בתריסר שבטין, רברבין ממנן עלייהו, בשבעין סנהדרין. הוא אשתלים בגופא שלים. אהרן לימינא, נחשון לשמאלא, הוא בינייהו.
בגין כך את גדלך, מימינא, דא אהרן. ואת ידך החזקה, משמאלא, דא נחשון. והא אתמר. בג"כ משה שירותא בעלמא הוה. ואי תימא מאן הוה סיומא. סיומא מלכא משיחא הוא, דהא כדין ישתכח שלימו בעלמא, מה דלא הוה כן לדרי דרין. בההוא זמנא ישתכח שלימו לעילא ותתא, ויהון עלמין כלהו בזווגא חד, כדין כתיב ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד.
ויאמר יי' אלי רב לך אל תוסף וגו'. אמר ר' חייא, א"ל קב"ה למשה, משה, רב לך דאזדווגת בשכינתא, מכאן ולהלאה אל תוסף, רבי יצחק אמר, רב לך בנהירו דשמשא דהוה גבך, אל תוסף. דהא זמנא דסיהרא מטא, וסיהרא לא יכיל לאנהרא, עד דיתכניש שמשא. אבל וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו. אנת דהוא שמשא, בעי לאנהרא לסיהרא, והא אתמר.
ואתם הדבקים ביי' אלהיכם וגו'. ר' יוסי אמר אשרי העם שככה לו וגו'. זכאה עמא, דקב"ה בחר בהו מכל עמין עכו"ם, וסליק לון לעדביה, ובריך לון בברכתא דיליה בברכתא דשמיה, הדא הוא דכתיב כי הם זרע ברך יי', ברך יי' ממש.
תא חזי, כל שאר עמין דעלמא, יהב לון קב"ה לרברבי ממנן, דשלטין עלייהו. וישראל אחיד לון קודשא בריך הוא לעדביה, לחולקיה, לאתאחדא ביה ממש. ויהיב לון אורייתא קדישא, בגין לאתאחדא בשמיה, וע"ד ואתם הדבקים ביי', ולא בממנא אחרא כשאר עמין, והא אוקמוה בכמה אתר.

— 5 —
וידבר יי' אליכם מתוך האש קול דברים אתם שומעים וגו'. א"ר אלעזר, האי קרא אית לאסתכלא ביה, קול דברים, מאי קול דברים. אלא קול דאקרי דבור, דכל דבורא ביה תליא. וע"ד כתיב, וידבר ה' אליכם, דהא דבור באתר דא תליא, להאי אקרי קול דברים.
אתם שומעים, דשמיעה לא תליא אלא בהאי. בגין דשמיעה בדבור תליא. ובג"כ אתם שומעים. והא אוקמוה, ורצע אדוניו את אזנו במרצע, בגין דפגים אתרא דאקרי שמיעה, והוא דבור והוא שמיעה.
קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים. מאי ותמונה. כד"א ותמונת יי' יביט. ד"א ותמונה, דא קול פנימאה, דלא הוה מתחזי כלל. זולתי קול, דא קול אחרא דקאמרן. ותמונה, אמאי אקרי הכי. בגין דכל תקונא דגופא מיניה נפקא.
ואי תימא אחרא אקרי הכי נמי. אין. דהאי אחרא תקונא דלתתא מיניה נפקא, ובג"כ, ה' עלאה ה' תתאה, ה' עלאה, קול גדול ולא יסף, דלא פסקי מבועי לעלמין, וכל אינון קולות תמן אשתכחו כד אתייהיבת אורייתא לישראל. וכלא נפקא מההוא קול פנימאה דכלא, בגין דביה תליא מלתא.
האי דאקרי משנה תורה, משה מפי עצמו אמרן. והא אוקימנא מלה. אמאי הכי. אלא חכמה עלאה, כללא דאורייתא אתקרי, ומנה נפקא כלא, בההוא קול פנימאה. לבתר מתישבא כלא ואתאחד, באתר דאקרי עץ החיים, וביה תליא כלל ופרט, תורה שבכתב ושבע"פ, והוא אקרי תורה ומשנה תורה. בקדמיתא גבורה דלא פסק, והשתא כלא כחדא. בג"כ הכא באלין י' הדברות, כלא רשים בוא"ו, ולא תנאף, ולא תגנוב, ולא תענה, ולא תחמוד, ולא תתאוה, והא אוקמוה.
אמר ר' יוסי, מאי ולא תתאוה, כיון דכתיב ולא תחמוד, דהא בהאי סגי. א"ל, זכאין אינון מארי קשוט, חמידה חד דרגא. תאוה דרגא אחרא. חמידה: דאי יכיל, אזיל למיסב דיליה בגין ההיא חמידה דנקט, אזיל למעבד עובדא. תאוה: לאו הכי, דהא אפילו דלא ינקוט אורחא למהך אבתריה, והא אוקמוה חברייא.
א"ל רבי יוסי, אמאי לא כתיב ולא תרצח, כהני אחריני. א"ל בגין דדרגא דדינא בגבורה תליא, ולא באתר דרחמי, בג"כ לא תרצח לא כתיב ביה וא"ו. ובגין דבעיין ה' ווין אתוסף וא"ו ולא תתאוה, דהא בלא תרצח לא בעי למשרי וא"ו, ואתוסף הכא.
שמע ר' פנחס דיתיב אבתריה, ונשקיה. בכה וחייך. אמר גור אריה, לית מאן דקאים קמייהו, מאן יכיל לקיימא קמיה ואבוה בעלמא. זכאה חולקיהון דצדיקייא, וזכאה חולקי בהאי עלמא, ובעלמא דאתי, דזכינא להאי. על דא כתיב, יראו צדיקים וישמחו.
ר' אלעזר פתח ואמר, קרב אתה ושמע וגו'. ת"ח, בשעתא דאתייהיבת אורייתא לישראל, כלהון קולות אשתכחו. וקב"ה יתיב על כורסייא, ודא מגו דדא אתחזי, ומלולא דדא נפיק מגו עלאה דעליה, ודא הוא רזא דכתיב, פנים בפנים דבר יי' עמכם בהר מתוך האש, דמלולא נפקא, ומליל מגו אשא ושלהובא, דדחי ליה לבר, בדפיקו דרוחא ומייא, דיהבין חילא. דאשא ורוחא ומייא, מגו שופר, דאיהו כליל לכלהו נפיק. וישראל אתרחיקו מדחילו דא.
ובג"כ, ואת תדבר אלינו, לא בעינן בתוקפא עלאה דלעילא, אלא מאתר דנוקבא ולא יתיר, ואת תדבר אלינו וגו'. אמר משה ודאי חלשתון חילא דילי, חלשתון חילא אחרא, דאלמלא לא אתרחקו ישראל, וישמעון כל ההיא מלה כד בקדמיתא, לא הוה יכיל עלמא למהוי חריב לבתר, ואינון הוו קיימין לדרי דרין.
דהא בשעתא קדמיתא מיתו. מ"ט. בגין דהכי אצטריך, דהא אילנא דמותא גרים. לבתר דחייו וקמו וקא סגו, ובעא קב"ה לאעלא לון לאילנא דחיי, דקאים על ההוא אילנא דמותא, בגין למהוי קיימין לעלמין, אתרחק ולא בעון, כדין אתחלש חילא דמשה עלייהו, ואתחלש חילא אחרא. אמר קב"ה, אנא בעינא לקיימא לכו באתר עלאה, ולאתדבקא בחיים, אתון בעיתון אתר דנוקבא שריא. ובג"כ, לך אמור להם וגו'. כל חד יהך לנוקביה, ויתיחד בה.
ועם כל דא, כיון דישראל לא עבדו, אלא בדחילו עלאה דהוה עלייהו, לא אתמר עלייהו, אלא מי יתן והיה לבבם זה להם וגו'. מכאן אוליפנא, כל מאן דעביד מלה, ולבא ורעותיה לא שוי לסטרא בישא, אע"ג דאיהו ביש, הואיל ולא עביד ברעותא, עונשא לא שריא עליה. ולא כב"נ אחרא. וקב"ה לא דאין ליה לביש.

— 6 —
ואתה פה עמוד עמדי. מהכא, אתפרש מכל וכל מאתתיה, ואתדבק ואסתלק באתר אחרא דדכורא, ולא בנוקבא. זכאה חולקא דמשה נביאה מהימנא, דזכה לדרגין עלאין, מה דלא זכה ב"נ אחרא לעלמין. על דא כתיב, טוב לפני האלהים ימלט ממנה. מאי טוב. דא משה. דכתיב כי טוב הוא. ובגין דהוה טב, סליק לדרגא אחרא עלאה. וע"ד כתיב, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא, עומד עליו דייקא. מ"ט. בגין כי טוב הוא, וטוב הוא דכורא.
ואי תימא, דהא אמר רבי יהודה, הא דוד דכתיב ביה טוב, כד"א וטוב ראי, אמאי לא הוה יתיר. א"ל וטוב ראי כתיב. טוב ראי, דא דאיהו חיזו לאסתכלא, הכי הוה דוד. טוב ראי, הוה טוב דאיהו חיזו. ובמשה כתיב טוב הוא ממש, והכא טוב ראי. ועם כל דא, בתרווייהו הוה אחיד, דהא דא בדא אחיד. ומשה לבתר דהוה טב, סליק למהוי גופא איש. איש האלהים, והאיש משה ענו מאד.
אמר רבי יהודה, בכל עובדוי, בעי ב"נ לשואה לקבליה לקב"ה, והא אוקימנא מלה. רבי יהודה לטעמיה, דא"ר יהודה, האי מאן דאזיל בארחא, יכוין לתלת מלין, ועילא מנהון צלותא, ואע"ג דצלותא יתיר, עלאה מכלא, תרי חברי או תלתא דלעאן במלי דאורייתא. דהא לא מסתפי, בגין דשכינתא אשתתפא בהדייהו.

— 7 —
ר' אלעזר ור' חייא הוו אזלי בארחא, א"ר אלעזר כתיב, ויעש יי' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור. וכי עד השתא פשיטי הוו מההוא עור. אין. אלא מאני לבושי יקר הוו. א"ל ר' חייא, אי הכי לא אתחזון להו אפילו כתנות עור. וכי תימא דעד לא חאבו אלבישו להו, לא. אלא לבתר דחבו כתיב, ויעש יי' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם וגו'.
א"ל, הכי הוא ודאי, בקדמיתא הוו כגוונא דלעילא, ומתפשטן מן גווני דלתתא, והוה נהורא דלעילא אסחר עלייהו. ולבתר דחבו, אהדר לון בגווני דהאי עלמא, ואעבר מנייהו גווני דלעילא. מה כתיב. ויעש יי' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם מגוונא דהאי עלמא. כתיב ואת אהרן ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות, התם כגוונא דלעילא. הכא כגוונא דלתתא. התם כתנות שש, הכא כתנות עור. ואע"ג דאיהו הכי, שפירא דאינון לבושין סליק על כלא.
ותפקחנה עיני שניהם בטיפסא דהאי עלמא, מה דלא הוה קודם, דהוו משגחין ופקחין לעילא. לזמנא דאתי כתיב, והולכתי עורים בדרך לא ידעו וגו'. זמין קב"ה לאפקחא עיינין דלא חכימין, ולאסתכלא בחכמתא עלאה, ולאתדבקא במאי דלא אתדבקו בהאי עלמא, בגין דינדעון למאריהון. זכאין אינון צדיקיא, דיזכון לההיא חכמתא, דלאו חכמתא כההיא חכמתא, ולאו ידיעה כההיא ידיעה, ולאו דבקותא כההיא דבקותא.
עד דהוו אזלי, חזו אינון לסטים אזלי בתרייהו, לאקפחא לון. אסתכל בהו ר' אלעזר, אתו תרין חיון ברא וקטלי לון. אמר ר' אלעזר, בריך רחמנא דשיזבן, קרא עלייהו, בלכתך לא יצר צעדך ואם תרוץ לא תכשל, וכתיב כי מלאכיו יצוה לך וגו'. וכתיב כי בי חשק ואפלטהו.

— 8 —
תאנא ברזא עלאה בספרא דצניעותא, ג' חללין דאתוון רשימין, אתגליין בה בגולגלתא דזעיר אנפין. ותנינן, ג' מוחי אינון, דסתימו באינון חללין. ומשירותא דמוחא עלאה סתימאה דעתיקא קדישא דאתמשיך בההוא ז"א, אשתכחו ד' מוחי. ואלין ד' מוחין, משתכחין ומתפשטין בכל גופא. ואינון ד' ריהטי, דארבע בתי דתפילין, דאנח קב"ה.
ובג"כ בעי בר נש לאנחא בכל יומא, בגין דאינון שמא קדישא עלאה באתווי רשימן, דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם יי' נקרא עליך. ותנן, שם יי' ממש, ואלין תפלין דרישא.
ר' יצחק אמר, הוא דכתיב, קדש לי כל בכור, דא היא כתרא דכליל ואסתים כל אינון אחרנין. משיכותא דלעילא סתימא ביה. ודא אקרי פטר כל רחם, פתיחותא דכל משיכותא דרחמי, ונהירו דלעילא.
אמר ר"ש, וסתים ביו"ד דשמא קדישא. ודא חד ביתא דתפלין, דהוא קדש לי כל בכור סתם. מוחא עלאה, חכמה.
ביתא תניינא, והיה כי יביאך יי'. א"ר יהודה מוחא דתרעוי נפקין לחמשין תרעין. תרעין סגיאין, ואינון לקבל זמנין סגיאין דכתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים. הוציאך יי' ממצרים. ואדכר זמנין סגיאין דוכרנא דמצרים. ואינון חמשין לקבל חמשין.
ותנינן בספרא דרב המנונא סבא, דאמר תרעין סגיאין דלעילא ותתא, תבר קב"ה, דהוו סתימין ומתקטרין בשלשליהון, בגין לאפקא להו לישראל. דהא מאלין תרעין דההוא מוחא, מתפתחי ומשתרו כל שאר תרעין. ואלמלא דאתערו ואתפתחו אינון תרעין דהאי מוחא, לא הוו מתפתחין אינון אחרנין למעבד דינא, ולאפקא לון לישראל מן עבדותא.
וכלא סתים בהאי דאקרי אימא עלאה, דמנה אתער חילא לאימא תתאה. ומאי איהו. דכתיב בה ולאומי אלי האזינו. אל תקרי לאומי, אלא לאמי. דלא זז קב"ה מחבבה לכנסת ישראל, עד דקראה אמי. והאי נפקא מאימא עלאה, דהיא ביתא תניינא, דאקרי ה' דשמא קדישא, דאתפתחא לחמשין תרעין. ומהאי נפק רוחא לחד נוקבא דפרדשקא דחוטמא.
ותנינן, יובלא דנפקין ביה עבדין לחירו, בהאי מוחא אתאחד. ואינון חמשין שנין דיובלא. ואינון חמשין יומין דחושבנא דעומר, ביה אתאחדו. דבהו נייחין רוחי דעבדין, ומפקי רוחיהון לנייחא. כמה דכתיב, ביום הניח יי' לך מעצבך ומרגזך ומן העבודה וגו'. ובגין כך, ה' נייחא דרוחא, ולאפקא רוחא לחירו. והאי ביתא יציאת מצרים בה תלייא, ובאת ה' דשמא קדישא, כמה דאתמר. ע"כ כללא די"ה דשמא קדישא.
ת"ח, מסטרא דאבא נפיק חסד. מסטרא דאמא נפיק גבורה. וכלא אחיד קודשא בריך הוא, ומתעטר בהו, את וא"ו.
ביתא תליתאה שמע ישראל ישראל סבא. ואהבת את יי' אלהיך. תאנא ר"ש, דא הוא רזא עלאה, דישראל עלאה אתעטר בסטרא דאבא. ומאי איהו. אברהם. ואתעטר בסטרא דאימא. ומאי איהו. יצחק.
תנינן, ואהבת מאן דרחים ליה למלכא, עביד יתיר טיבו חסד עם כלא. וחסד יתירא, ההוא דאקרי חסד דאמת, דלא בעי אגר עליה, אלא בגין רחימותא דמלכא, דרחים ליה יתיר, וברחימותא דמלכא תליא חסד. וע"ד אקרי אברהם אוהבי. ובגין דרחים ליה יתיר, אסגי חסד בעלמא. וע"ד, הכא ואהבת. וברחימותא תליא חסד, ודא היא ביתא תליתאה.
ביתא רביעאה, והיה אם שמוע. השמרו לכם. וחרה אף יי'. גבורה תקיפא, ודינא קשיא היא, ונפקת מסטרא דאימא עלאה. ותנינן, אע"ג דלית היא דינא, מסטרהא נפקא דינא, גבורה עלאה. ואי תימא, והיה אם שמוע דלאו היא דינא. לית כתרא מכל כתרי מלכא, דלא יתכליל דינא ורחמי, כ"ש גבורה דאתכליל טב וביש.
ואלין ארבעה נטיל לון וא"ו, ואתעטר בהו. ואלין אינון תפילין דאנח קב"ה. תנינן, האי וא"ו סליק ואתעטר בעטרוי, ואחיד להאי ולהאי, ואתעטר בכלהו, וע"ד וא"ו, אמצעיתא דכלא, דעילא ותתא, לאחזאה חכמתא שלימתא מכל סטרוי.
תאני ר' אבא, כתיב רק באבותיך חשק יי'. מכאן אר"ש, אבהתא אינון רתיכא קדישא עלאה, וכתיב חשק יי'. ת"ח, כמה דאית רתיכא קדישא לתתא, כך אית רתיכא קדישא לעילא. ומאי ניהו, הא דאמרן, רתיכא קדישא כלא אקרי, וכלא אתקשר דא בדא, ואתעביד כלא חד.
רק באבותיך תלתא, ורתיכא ארבעה, ד' מנלן. דכתיב ויבחר בזרעם אחריהם. מאי משמע. לאכללא בהו דוד מלכא, דאיהו רביעאה, לאתתקנא ברתיכא קדישא. דתנינן, אבהתא תקונא ושלימותא דכלא, וגופא בהו אשתכלל ואתבני, ובהו אתאחיד. אתא דוד מלכא, ושכליל כלא, ואתקין גופא, ואשלמיה בהו. וא"ר יצחק, כמה דזכו אבהתא לאתעטרא ברתיכא קדישא, כך זכה דוד לאתתקנא בסמכא רביעאה דרתיכא.
א"ר יהודה, כתיב ביה בדוד, והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי. מאי טעמא אדמוני. משום דחולקא דעדביה גרמא ליה. אדמוני דינא ודאי. עם יפה עינים, דינא ברחמי. כמה דכתיב חסדי דוד הנאמנים.
א"ר יצחק, חסדי דוד, באתריה אוקימנא. אלא והוא אדמוני, כדאמרן. עם יפה עינים, אלין אבהתא. ת"ח, ירושלים וציון, דינא ורחמי. ואע"פ כן כתיב, עיר דוד היא ציון. וכתיב בקרבך קדוש ולא אבא בעיר, נשבע קב"ה שלא יכנס בירושלם של מעלה וכו'. אימתי. א"ר יהודה, כד אתהדר מלכו בית דוד לאתריה לתתא.
רבי יצחק אמר, ש' דרשימא בתלת קשרי, ציור דארבע קשרין, רמיזא היא לתלתא, ורמיזא לארבעה. תלת הא דאמרן. ארבעה, למהוי רתיכא קדישא כחדא. דהא הוא כללא דתקונא עלאה. ומהכא, מתפרשן ואתמשכן תתאי בארחייהו, ברצועיהון. דתליין בהני שערי דרישא, דתליין בהו, ואתמשכן מנייהו כל אינון אחרנין, עד דאתקשרן באתרייהו.
תנינן, ו' נטיל אינון עלאי דאמרן, ואלין תפלין דאנח קודשא בריך הוא. בגין כך בעי בר נש לאתפארא בהו, עליה כתיב וראו כל עמי הארץ כי שם יי' נקרא עליך, שם יי' ממש. ואלין אינון תפלין דרישא, תפלין דדרועא היא שמאלא, דאקרי עז, וירתא מעז, הה"ד והיה לאות על ידכה בה"א, והיא ה"א דאוקימנא. זכאה חולקהון דישראל. וע"ד, ה"א בתראה נטלא תפלין, דהיא שמאלא.
למאן אינון אלין ארבעה, דאינון חד גופא, וע"ד כלילן בחד, ומאן אינון. תפארת נצח הוד יסוד. והיא ה"א דידכה, וכלהו אחידא בה, בגין לאתברכא מנייהו, וכלילא מכלהו.
א"ר חייא, אי הכי הא כתיב וראית את אחורי, ותנינן דא קשר של תפלין. אמר ליה הא אוקמוה, ושפיר הוא, וכלא ברירא דמלה. וע"ד מהאי תלייא רצועה חד לתתא, דהא מננה תליין תתאי, ואתזנו מנה. וע"ד איתקרי אות. כד"א זאת אות הברית. וכתיב והיה לאות על ידכה בה' והא אוקמוה.
שמע ישראל. א"ר ייסא, ישראל סבא. ר' יצחק אמר ע' רברבא, לאכללא שבעין שמהן, סהדותא דכלא שמע ישראל, כמה דכתיב, שמעו שמים. וכתיב האזינו השמים. אוף הכא שמע ישראל. וכלא חד מלה הוא.
ידו"ד: רישא דכלא, בנהירו דעתיקא קדישא. והאי הוא דאקרי א"ב. אלהינו: עמיקתא דנחלין ומבועין, דנפקין ונגדין לכלא. ידו"ד: גופא דאילנא שלימו דשרשין. אחד: כנסת ישראל. וכלא חד שלימותא, ואתקשר דא בדא, ולא אשתכח פרודא, אלא כלא חד.
תני ר' יצחק, רתיכא קדישא עלאה, ארבע בתי דתפילין דאנח ו'. כמה דאתמר. רתיכא קדישא אחרא, ארבע אחרנין דכלילן בחד, דאנח ה' בתראה כמה דאוקמוה.

— 9 —
(רעיא מהימנא) שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד. פקודא דא, ליחדא שמיה דקב"ה בכל יומא. דהא כמה דמייחדי שמא דקב"ה לתתא, הכי אתייחד שמיה לעילא. אשתכח קב"ה יחידאי עילא ותתא. מאן דמייחד שמיה דקב"ה, ישוי לביה ורעותיה בההוא יחודא דקאמרן, ויחבר כל שייפוי בהוא יחודא למהוי כלהו אחד. כמה דשוי כל שייפוי ברזא דחד, הכי לעילא מחבר כל שייפין עלאין בההוא יחודא, למהוי כלהו חד.
בשעתא דאתי ב"נ לייחדא שמא דקב"ה, כל חילי שמיא, כלהו קיימין שורין שורין, בגין לאתתקנא ולאתכללא כלהו בההוא יחודא, למיקם ברזא דחד ביחודא חדא. כלהו מתתקנן בתקוניהון כדקא יאות. בהאי שעתא קיימא חד ממנא שמשא, דקיימא תחות רמ"ח עלמין, וכלהו אקרון שייפין דגופא. ודא אקרי הלני"ו, קיימא מחכה לההוא יחודא, ודא איהו מלקט שושנים, כד"א וללקוט שושנים. דאינון שייפין דגופא.
שייפין עלאין לקיט לון שמא עלאה, ברזא דיחודא דקא אתייחד ברזא דמ"ב שמהן. ולקיט כל אינון שושנים עלאין, ושמשא דא לקיט כל אינון תתאין, די כלהו ממנן בכללא דע"ב שמהן, ואתלקיטו כלהו בההוא יחודא, ואתעבידו כלהו גופא חדא. ברזא חדא. וההוא יחודא סלקא, וקא מייחד כלא בתרין סטרין ביחודא חדא. בההוא שעתא מתלקטין שייפין כלהו, ומתחברן בחבורא חדא, למהוי כלהו ברזא דחד, עילא ותתא, ברזא דידוד אחד ושמו אחד.
וע"ד מאריכין באחד, בתרי אתוון. למלקט שושנים, לאתייחדא ברזא דאחד ביחודא שלים. כיון דאתייחדן שייפין כלהו, ברזא חדא דיחודא חדא, כדין אתקרי כלא קרבן שלים. ועל רזא דא, אעיל ליה קב"ה בג"ע לאדם קדמאה, כמה דכתיב לעבדה ולשמרה. ותנינן, דאלין אינון קרבנין תרין, רזא דידוד אחד ושמו אחד. דאינון קרבנין כתיב, וללקוט שושנים. אלין שייפין דתרין סטרין, דאינון חד.
שושנים רזא איהו. דכד מתחברן כל אינון שייפין כחדא, למהוי כלהו ביחודא חדא, רזא דקרבן, כדין מתעטר קב"ה בעטרה ברישא דכתם פז, למהוי ביקרוי מתעטרא. ורזא דא הוי דכתיב שושנים, רזא דכל אינון שייפין דעילא ותתא. ורזא דההוא פז, עטורא דמתעטרא וסלקא מבינייהו, וכלא איהו ביה.
בהני שושנים אית בה שית מאה ותליסר פקודין, דאינון שייפין דתרין סטרין, רזא דידוד אחד ושמו אחד. ואית ביה סליקו דההוא פז, דקא סליק מבינייהו. ובכל אתר דאינון משתכחין, ההוא סליקו עלאה אשתכח מבינייהו לאסתלקא. ורזא דא תפוח בעצי היער. ושושנה בין החוחים. דא ודא אצטריך לאסתלקא כחדא ביחודא שלים. זכאה איהו מאן דקריב קרבנין אלין, ודאי לרעוא ליה בהאי עלמא ובעלמא דאתי.

— 10 —
פקודא ליראה בארח כלל, ובארח פרט. והא יראה אוקימנא, בגין דאית עליה דב"נ לדחלא מקמי קב"ה תדיר. כד"א, ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את יי' אלהיך. ובגין יראה דא, יסתמר בארחוי. ויראה, אתר הוא דאקרי יראה, בגין דתמן שריא דחלא דקב"ה, איהו יראת יי' לדחלא מניה, ודא איהו רזא דכתיב, וממקדשי תיראו בהאי יראה שריא פולסא דנורא, לאלקאה לון לחייביא, דלא נטרין פקודי אורייתא, וע"ד בארח כלל, אית לדחלא.
ובתר בארח פרט, כד ידע ב"נ מאן איהי יראת יי', ודא איהו דחלא דחביבותא, דאיהי עיקר ויסודא למרחם ליה לקב"ה. האי יראה עביד לנטרא כל פקודוי דאורייתא, למהוי ב"נ עבד נאמן לגבי קב"ה כדקא יאות.

— 11 —
פקודא לאהבה, והא אוקימנא רחימו דקב"ה, דבעי ב"נ לרחמא ליה רחימו סגי כאברהם, דרחים ליה לקב"ה בכמה רחימו, ומסר גופיה ונפשיה לגביה. מכאן אוליפנא, מאן דרחים ליה לקב"ה, איהו מקיים עשר אמירן עילא ותתא. וע"ד כל אינון עשר נסיוני דאתנסא אברהם, וקאים בכלהו לקבל עשר אמירן, כל נסיונא אמירא היא, ואתנסא בההוא אמירא, וקאים ביה.
וע"ד אינון עשר נסיוני, וכלהו קאים בהו אברהם, בגין דאתקשר ואתדבק בימינא דקב"ה, דאיהי אהבה רבה. מ"ט איקרי אהבה רבה. בגין מאן דקאים בהאי אהבה, אתקשר בעלמא עלאה. אהבת עולם, דא רזא דעלמא תתאה, דאתקשר ביה רחימו דיליה, וכלא רזא חדא, בלא פרודא, והא אתמר רזא דאהבה, רחימו דא סליק על כל פולחנין דעלמא, בהאי אתייקר שמיה דקב"ה יתיר מכלא, ואתברך. בריך הוא לעלם ולעלמי עלמין, ורזא דאהבה אתמר.
פקודא למקרי קריאת שמע ב' זמנין בכל יומא, חד, לקבל דרגא דיממא. וחד, לקבל דרגא דליליא. ולאכללא ביממא דרגא דליליא, ולאכללא בליליא דרגא דיממא, והא אתמר. וע"ד תרין זמנין בכל יומא, חד ביממא וחד בליליא.

— 12 —
פקודא למקבע ב"נ מזוזה לתרעיה, למהוי כל ב"נ נטיר מעם קב"ה, כד נפיק וכד עייל. ורזא יי' ישמר צאתך ובאך מעתה ועד עולם. בגין דרזא דמזוזה איהו קאים תדיר לפתחא. ודא איהו פתחא דלעילא, ודא איהו דרגא דאקרי שומר, לאשתכחא בנטירו.
דב"נ לאו איהו נטיר, בר נטירו דקב"ה, דאיהו נטיר תדיר, וקאים לפתחא, וב"נ לגו. ותו, דלא ינשי ב"נ דוכרנא דקב"ה לעלמין. ודא איהו כגוונא דציצית, כד"א וראיתם אותו וזכרתם את וגו'. כיון דחמי בר נש להאי דוכרנא, אדכר בגרמיה למעבד פקודא דמאריה. ורזא דמהימנותא, מזוזה כללא דכר ונוקבא כחדא.
בספרא דשלמה, סמיך לפתחא, לקבל תרין דרגין, אזדמן חד שידא ואית ליה רשו לחבלא. ואיהו קאים לסטר שמאלא. זקיף ב"נ עינוי, חמי ליה לרזא דשמא דמאריה, ואדכר ליה, ולא יכיל ליה לאבאשא. ואי תימא, אי הכי כי נפיק ב"נ מתרעיה לבר, הא ההוא שידא קאים לימיניה, ומזוזה לשמאליה, והאיך אתנטיר ב"נ, אי איהו שארי לשמאליה.
אלא כל מה דעבד קודשא בריך הוא, כל מלה ומלה אתמשך בתר זיניה. בבר נש קיימין תרין דרגין, חד מימינא, וחד משמאלא. ההוא דימינא אקרי יצה"ט, וההוא דשמאלא אקרי יצר הרע. כיון דנפק בר נש מתרעא דביתיה, ההוא שידא זקיף עינוי, וחמי ליצר הרע, דשארי לשמאלא, אתמשך לההוא סטרא ואתעדי מימינא. ובההוא סטרא, קאים שמא דמאריה, ולא יכיל לקרבא ולאבאשא ליה, ונפיק ב"נ ואשתזיב מניה. כד עייל, הא שמא קדישא לימינא קאים, ולא יכיל לקטרגא בהדיה.
וע"ד אצטריך ב"נ, דלא יעביד טנופא ולכלוכא בתרעא דביתיה, ולא יושיד מיין עכורין. חד, דלא יעביד קלנא לגבי שמא דמאריה. וחד, דאית ליה רשו לההוא מחבלא לחבלא. ובג"כ יזדהר ב"נ מהאי, ויזדהר ב"נ דלא ימנע מתרעא דביתיה שמא דמאריה.
וכד בר נש אתקין מזוזה לפתחיה, כד עייל ההוא ב"נ, ההוא יצר הרע וההוא שידא בעל כרחייהו נטרי ליה, ואמרי זה השער ליי' צדיקים יבאו בו. וכד לא קאים מזוזה לפתחיה דב"נ, יצר הרע וההוא שידא מתתקנין כחדא, שוו ידייהו על רישיה בזמנא דעייל, פתחי ואמרי, ווי ליה לפלניא, דהא נפק מרשותא דמאריה, מההוא זמנא קאים בלא נטירו, דלית מאן דנטיר עליה, רחמנא לישזבן.

— 13 —
שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד, דא איהו יחודא חד. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, הא יחודא אחרא, למהוי שמיה רזא חד. ורזא דא, יי' הוא האלהים, דא כתיב, כד אינון ביחודא חד.
ואי תימא, אי הכי כגוונא דכתיב יי' אחד ושמו אחד, לאו איהי יי' הוא האלהים, דאי כתיב יי' ושמו הוא אחד, הוינא אמרי הכי, לא כתיב אלא יי' אחד ושמו אחד, ואצטריך לומר בגוונא דא, יי' הוא האלהים הוא, ויתחזי יי' אחד ושמו אחד.
אלא כלא חד, דכד אתאחדן תרין שמהן אלין, דא ביחודא חד, ודא ביחודא חד, כדין תרין שמהן אלין אתעבידו חד, ואתכלילן דא בדא, והוי כלא שמא שלים ביחודא חדא, וכדין יי' הוא האלהים, דהא כדין אתכליל כלא דא בדא למהוי חד, ועד דאתייחדו כל חד דא בלחודוי ודא בלחודוי, לא אתכלילו דא בדא, למהוי כלא חד.
כללא דכל אורייתא, הכי הוא ודאי, דהא אורייתא איהי תורה שבכתב, ואיהי תורה שבעל פה. תורה שבכתב, דא הוא דכתיב יי'. תורה שבעל פה, דכתיב האלהים. ובגין דאורייתא איהי רזא דשמא קדישא, אקרי הכי.
תורה שבכתב ותורה שבעל פה, דא כלל, ודא פרט. כלל אצטריך לפרט, ופרט אצטריך לכלל, ואתייחדו דא בדא, והוי כלא חד. וע"ד כללא דאורייתא, איהו כללא דלעילא ותתא, בגין דשמא דא לעילא, ושמא דא לתתא. דא רזא דעלמא עלאה. ודא רזא דעלמא תתאה. וע"ד כתיב אתה הראת לדעת כי יי' הוא האלהים, דא כללא דכלא, וכל דא דאמרן, אצטריך ב"נ למנדע בהאי עלמא.
ואי תימא, פקודי אורייתא אן אינון הכא, בכללא דא. אלא דא איהו זכור. ודא איהו שמור. וכל פקודי אורייתא בהני כלילן, ברזא דזכור, וברזא דשמור, וכלא איהו חד.
פתח ר' יוסי ואמר, הא דתנינן צלותא דערבית חובה איהו, ודאי בגין דק"ש דערבית חובה, וקב"ה אתייחד בליליא, כמה דאתייחד ביממא. ומדת לילה אתכליל ביממא, ומדת יממא אתכליל בליליא, ואתעביד יחודא. ומאן דאמר רשות, בגין אימורין ופדרין דמתעכלי בליליא. והא אוקימנא.
דכתיב ואהבת את יי' אלהיך, האי קרא אוקימנא, ואוקמוה חברייא. אבל אית לשאלא, אי בהאי יחודא דשמע ישראל, אתכליל כלא, ימינא ושמאלא, אמאי כתיב לבתר ואהבת, והיה אם שמוע, דהא ביחודא אתכלילו. אלא התם בכלל. הכא בפרט. והכי אצטריך.
וברזא דיחודא דהא אתערנא ביה, יחודא איהו כגוונא דתפלין דרישא, ותפילין דדרועא, בתפילין דרישא ד' פרשיין, והא אתמר. והכא ג' שמהן אינון. התם ארבע פרשיין, וכל חד וחד בלחודוי. והכא ג' שמהן, מה בין האי להאי.

— 14 —
אלא אינון ארבע פרשיין הא אתערו בהו, חד נקודה קדמאה. וחד רזא דעלמא דאתי. וחד ימינא וחד שמאלא. אלין רזא דתפילין דרישא. והכא ברזא דא, יחודא דא תלת שמהן עלאין, אינון כגוונא דאינון ארבע פרשיין. יי' קדמאה, דא נקודה עלאה, ראשיתא דכלא. אלהינו, רזא דעלמא דאתי. יי' בתראה, כללא דימינא ושמאלא כחדא, בכללא חדא ואלין אינון תפלה דרישא, ודא איהו יחודא קדמאה.
תפלין דדרועא, כללא דכל הני כחדא, ודא איהו רזא, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. הכא כללא דאינון תפלין דרישא, דאתכלילו גו תפלין דדרועא.
ורזא דא, ברוך: דא רזא דנקודה עלאה, דאיהו ברוך, דכל ברכאן נבעין מתמן. ואי תימא, עלמא דאתי אקרי ברוך. לאו הכי. דהא נקודה עלאה איהו דכר, עלמא דאתי נוקבא, איהו ברוך, ואיהי ברכה, ברוך דכר, ברכה נוקבא. וע"ד ברוך איהו נקודה עלאה. שם: דא עלמא דאתי, דאיהו שם גדול. כד"א ומה תעשה לשמך הגדול. כבוד: דא כבוד עלאה, דאיהו ימינא ושמאלא, וכלהו כלילן בהאי תפלה של יד, דאיהו מלכותו. ונטיל כלא בגויה, ובהאי אתכלילן בהאי מלכות, עלמין כלהו, למיזן לון, ולספקא לון, בכמה דאצטריכו.
ודא איהו יחודא דתפלין דרישא ותפלין דדרועא, כגוונא דרזא דיחודא דתפלין, הכי הוא יחודא דכלא. ודא איהו ברירו דמלה. והא סדרנא יחודא דא קמי בוצינא קדישא, ואמר לי דהא בד' גוונין אתסדר יחודא, ודא ברירא דכלהו. והכי איהו ודאי, וכלהו רזא דיחודא, אבל סדורא דתפלין, דא הוא יחודא עלאה כדקא יאות.
ומגו דאתכלילו ימינא ושמאלא ברזא דשמא חד בארח כלל, אצטריך לבתר לאפקא לון בארח פרט, אבל לאו בארח יחודא, דהא יחודא בקראי קדמאי איהו, למהוי יי' אחד, בתפלין דרישא. ושמו אחד, בתפלין דדרועא. והוי כלא חד. כיון דיחודא אתסדר כלא בכללא, מרישא דנקודה עלאה, אצטריך לבתר לאתעטרא מרישא דנהורא קדמאה, דאיהו רישא דכלא.
גליף ואתקין משה, כ"ה אתוון ברזא דפסוקא דיחודא, דכתיב שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד. ואינון כ"ה אתוון גליפין, מחקקין ברזא דלעילא. יעקב בעא לאתקנא לתתא, ברזא דיחודא, ואתקין בכ"ד אתוון, ואינון בשכמל"ו. ולא אשלים לכ"ה אתוון, בגין דעד לא אתתקן משכנא. כיון דאתתקן משכנא, ואשתלים מלה דהוה נפיק מניה, כד אשתלים, לא מליל אלא בכ"ה אתוון, לאחזאה דהא אשתלים דא, כגוונא דלעילא, דכתיב וידבר יי' אליו מאהל מועד לאמר, הא כ"ה אתוון.
וע"ד כ"ה זינין, לאשלמא תקונא דמקדשא, וכל הני אתוון אוקימנא באינון אתוון גליפין דאוליפנא ממר. ובגין דמשכנא אשתלים ברזין אלין, אקרי כ"ה, ביחודא דשלימו דמשכנא. וע"ד וחסידיך יברכוכה כתיב, רזא דשלימו דכל משכנא, ותקונא דיליה.
כ"ה: לקבל כ"ב אתוון, ותורה ונביאים וכתובים, דאינון כללא חדא, רזא חדא. בשעתא דישראל קא מיחדי יחודא בהאי קרא, ברזא דכ"ה אתוון, דאינון שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד, ובשכמל"ו, דאינון כ"ד אתוון, ויכוין כל חד בהו, כלהו אתוון מתחברן כחדא, וסלקין לחבורא חד, תשע וארבעים תרעין, ברזא דיובלא. וכדין אצטריך לסלקא ועד, לא יתיר. וכדין אתפתחו תרעין, וחשיב קב"ה לההוא ב"נ, כאילו קיים אורייתא כלה, דאיהי אתיא במ"ט פנים בכלא.
וע"ד אצטריך לכוונא רעותא בכ"ה ובארבע ועשרין, לסלקא לון ברעותא דלבא, בתשע וארבעין תרעין דקאמרן, כיון דאתכוון בהאי, יתכוון בההוא יחודא דאמר מר, שמע ישראל וגו' ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כללא דכל אורייתא כלא. זכאה חולקיה מאן דיתכוון בהו, ודאי כללא איהו דכל אורייתא דעילא ותתא. ודא איהו רזא דאדם, שלימו דדכר ונוקבא, ורזא דכל מהימנותא. ע"כ. (עד כאן רעיא מהימנא)
רבי אבא שלח ליה לר' שמעון ואמר ליה, האי דאוקמיה מר בתפלין דמארי עלמא, ד' פרשיין אינון קודשא דקודשין, שפיר. משכא דעל תפילין, ואינון רצועין אקרו קדושה, אסמכתא מנלן. שלח ליה ויעש יי' אלהים לאדם ולאשתו וגו' דייקא, והכי אוקמיה רב המנונא סבא. ואלין אינון דרישא, ודרועא ידכה בה"א, והא אוקמוה.
אר"ש, אית מאן דמתני בהאי גוונא, והיה דרועא שמאלא דקב"ה, ואקרי גבורה. אי הכי לא אשתארן ברישא אלא תלת. ואינון ארבע. אבל תרין רתיכין קדישין אינון, דא אתקשר בלבא. ודא אתקשר במוחא. ולבא ומוחא, אתקשר דא בדא. וזווגא חד להו, ושפיר קאמרו חברייא. והיה לאות על ידכה, כמה דאתמר, ולא אקרי אלא אות.
אמר ר"ש, בשעתא דב"נ אקדים בפלגות ליליא, וקם ואשתדל באורייתא, עד דנהיר צפרא. בצפרא אנח תפילין ברישיה, ותפילין ברשימא קדישא בדרועיה, ואתעטף בעטופא דמצוה, ואתי לנפקא מתרעא דביתיה, אערע במזוזה, רשימא דשמא קדישא בתרעא דביתיה, ארבע מלאכין קדישין מזדווגין עמיה ונפקין עמיה מתרעא דביתיה, ואוזפי ליה לבי כנישתא, ומכרזי קמיה, הבו יקרא לדיוקנא דמלכא קדישא, הבו יקרא לבריה דמלכא, לפרצופא יקרא דמלכא, רוחא קדישא שריא עליה, אכריז ואמר ישראל אשר בך אתפאר.
כדין ההוא רוחא קדישא סלקא לעילא, ואסהיד עליה קמי מלכא קדישא, כדין פקיד מלכא עלאה, למכתב קמיה כל אינון בני היכליה, כל אינון דאשתמודען קמיה, הה"ד ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי יי' ולחושבי שמו. מאי ולחושבי שמו. כד"א וחושבי מחשבות, אינון דעבדין לשמיה, אומנותא בכלא, אומנותא דתפילין, בבתיהון ברצועיהון וכתיבתהון. אומנותא דציצית, בחוטיהון בחוטא דתכלתא. אומנותא דמזוזה. ואלין אינון חושבי שמו. וכתיב וחושבי מחשבות.
ולא עוד אלא דקב"ה משתבח ביה, ומכריז עליה בכלהו עלמין, חמו מה בריה עבדית בעולמי. ומאן דייעול קמיה לבי כנישתא, כד נפק מתרעיה, ולא תפילין ברישיה וציצית בלבושיה, ואומר אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך. קב"ה אמר, אן הוא מוראי, הא סהיד סהדותא דשקרא.
א"ר יוסי, זכאה חולקיה דמשה, דהכא אמר אלהינו. דא"ר שמעון, משה בדרגא עלאה יתיר אתאחד, על שאר נביאי מהימני. וא"ר שמעון, אלמלא הוו ידעי בני נשא מלין דאורייתא, לינדעון דהא לית שום מלה באורייתא, או את באורייתא, דלא אית בה רזין עלאין ויקירין.

— 15 —
ת"ח, כתיב, משה ידבר והאלהים יעננו בקול. ותנינן, מאי בקול. בקולו של משה. ושפיר הוא, בקולו של משה דייקא, בההוא קול דאיהו אחיד ביה, על כל שאר נביאין. ובגין דאיהו אתאחיד על כלהו, בההוא קול, דרגא עלאה, הוה אמר להו לישראל, יי' אלהיך, איהו דרגא דאקרי שכינתא, דשרייא בגווייהו. זכאה חולקיה.
ואר"ש, תנינן, קללות שבת"כ, משה מפי הגבורה אמרן. ושבמשנה תורה, משה מפי עצמו אמרן. מאי מפי עצמו. וכי ס"ד דאפילו את זעירא באורייתא, משה אמר ליה מגרמיה.
אלא שפיר הוא, והא אתערנא, מעצמו לא תנינן, אלא מפי עצמו. ומאי איהו. ההוא קול דאיהו אחיד ביה. וע"ד, הללו מפי הגבורה. והללו מפי עצמו. מפי ההוא דרגא דאתקשר ביה על שאר נביאי מהימני. ועל דא, בכל אתר אלהיך, והכא אלהינו.
ת"ח, כמה אית להו לבני נשא לאסתמרא אורחייהו, בגין דישתדלון בפלחנא דמאריהון, ויזכון לחיי עלמין. תחות כורסייא דמלכא קדישא, אית מדורין עלאין. ובההוא אתר דכורסייא, מזוזה אתקשר, לאשתזבא מכמה מארי דינין, דזמינין לאתערא בהו בבני נשא, בההוא עלמא. כגוונא דא עביד קב"ה לישראל, ויהב להו פקודי אורייתא, בגין דישתדלון בה וישתזבון בהאי עלמא, מכמה מארי דינין, מכמה מקטרגי, דאזדמנון בהו בבני נשא בכל יומא.

— 16 —
ר' חייא אמר, האי מאן דבעי דיסתמר אורחוי, לא יעבר על מייא דאושדין קמי פתחא. בגין דתמן שרי חד שידא, והוא בין תרין דשין דפתחא, ואנפוי לקבליה דפתחא, ואסתכי כל מה דעבדין בביתא, ולא לבעי ליה לאנוש דישדי מייא בין תרי תרעי. ר' יצחק אמר, מיין צלילן לית לן בה. והוא דלא יושיט לון ארח קלנא. מאי טעמא. בגין דאית ליה רשו לנזקא. ולא עוד אלא דיהדר רישיה לקבלי ביתא, ובכל מה דאסתכל אתלטייא.
תלת מאה ושתין וחמש, כחושבן ימי שתא, אית ליה שמשין, דהוא שליט עלייהו, וכלהו נפקין עם ב"נ, כד נפק מתרעא דביתיה. א"ר אלעזר, כל דא בעי קב"ה לנטרא לון לישראל, ואתקין שמיה קדישא לעילא, דאיהו אורייתא, ואורייתא כלא חד שמא קדישא איהו, ומאן דאשתדל באורייתא, אשתדל בשמיה.
ת"ח, בעי ב"נ בפתחא דביתא לרשמא שמא קדישא, דאיהו מהימנותא דכלא. דהא בכל אתר דשמא קדישא אשתכח זינין בישין לא משתכחי תמן, ולא יכלין לקטרגא ליה לב"נ, כמה דכתיב לא תאונה אליך רעה וגו'.
אתר דפתחא דביתא שריא כגוונא דלעילא. אתר דפתחא דביתא עלאה שריא, מזוזא אקרי. דהוא תקונא דביתא, ופתחא דביתא. מההיא מזוזה ערקין מארי נימוסין, מארי דדינין קמיה לא משתכחין. וקבל דא לתתא, כד ב"נ אתקין מזוזה לפתחא דביתא, והאי שמא קדישא רשים באתווי, האי ב"נ אתעטר בעטרוי דמאריה, ולא קרבין לפתחא דביתיה זינין בישין, ולא משתכחי תמן.
ר' אבא הוה אתי מלמחמי לר"ש, פגע ביה ר' יצחק, אמר ליה מאן אתי, מאריה דנהורא, גבר דאתדבק בנורא דאכלא כל יומא, הא נהורא עמיה שרי. אמר ליה, תנינן דחיובא עליה דב"נ, לקבלא אפי שכינתא, בכל ריש ירחי ושבתי. ומאן איהו. רביה. כ"ש בוצינא עלאה קדישא, דכל בני עלמא בעאן לקבלא אנפוי. א"ר יצחק, אהדרנא עמך, ואקבל אנפי שכינתא, ואטעם מאינון מלין עלאין, דאטעמת קמיה.

— 17 —
פתח ר' אבא ואמר, שיר המעלות אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים. שיר דא לא כתיב מאן אמרו. אלא בכל אתר דאיהו סתים, רוח הקדש אמרו עלייהו דישראל בגלותא. היושבי בשמים, היושב מבעי ליה, מאי היושבי.
אלא אוקימנא, מאן דבעי לצלאה צלותיה קמי מלכא קדישא, בעי למבעי מעמיקתא דכלא, לארקא ברכאן לתתא, כמה דכתיב שיר המעלות ממעמקים קראתיך יי'. והאי יו"ד יתיר, עמיקתא דכלא היא, ובהאי בעי למבעי בעותיה, לארקא ברכאן לההוא אתר דאקרי שמים, לאתזנא מניה כלא, וע"ד היושבי בשמים, בשמים ממש, דכד אינון ברכאן נגידו ואתמשכו מההוא אתר עומקא דכלא, ואתישבן באתר דאקרי שמים, כדין ברכאן משתכחי בעלאי ותתאי.
כעיני עבדים אל יד אדוניהם, מאי כעיני עבדים. אלין אינון שאר רברבי עמין, דלא אתזנו אלא משיורא נופא דאילנא, דישראל מתדבקי ביה. וכד ישראל נטלין ברכאן מההוא אתר, כלהו מתברכן מישראל.
כעיני שפחה אל יד גבירתה, דא היא שפחה דאוקימנא, דקטיל קודשא בריך הוא חילא דילה במצרים, דהא לית חילא דידה, אלא כד אתנגיד מתמצית דהאי ארץ ישראל. וארץ ישראל גברתה אקרי. ועל האי כתיב, תחת שלש רגזה ארץ. מאן ארץ. דא ארץ ישראל, כמה דאתמר. תחת עבד כי ימלוך, אלין אינון עבדים דקאמרן. כד אתיהיב שלטנותא לחד מנייהו. ודא הוא דכתיב, אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. שפחה כי תירש גבירתה דא היא שפחה דקאמרן.
ת"ח, מסטרא דהאי שפחה, נפקי כמה גרדיני טהירין, מקטרגין לקבלייהו דישראל, ולקטרגא לון. וקב"ה עביד להו לישראל נטירו, כאבא דבעי לנטרא לבריה מן כלא. אמר קב"ה לישראל, כמה מקטרגין זמינין לקבלייכו, אשתדלו בפולחני, ואנא אהא נטיר לכו לבר. ואתון תהוון זמינין בבתיכון מלגו, וניימי בערסיכון, ואנא אהא נטיר לכו לבר, וסוחרני ערסייכו.
ות"ח, בשעתא דאינון זינין בישין קריבין לפתחא דב"נ זקפן רישא, ומסתכלן בשמא קדישא דאתחזי לבר, דאיהו שדי, דמתעטר בעטרוי, שמא דא שליט על כלהו, מניה דחלין וערקין, ולא קרבין לפתחא דב"נ.
א"ל רבי יצחק, אי הכי, ירשום ב"נ שמא דא בפתחא דביתא, ולא יתיר, אמאי כל פרשתא. אמר ליה שפיר הוא, דהא שמא דא לא אתעטר, אלא באינון אתוון כלהו, רשימין ברשימא דמלכא, וכד אכתב כל פרשתא, כדין שמא דא מתעטר בעטרוי ונפיק מלכא בכל חילוי, כלהו רשימין ברשימא דמלכא, כדין דחלין מניה, וערקין מקמיה.
ת"ח, והיה שמא קדישא, מתתא לעילא. ועל דא, שדי אתרשים מלבר, לקבלי שמא דא. והי"ה מלגו, שד"י מלבר. למהוי נטיר ב"נ מכל סטרין מלגאו ומלבר. א"ר אבא, כמה חיילין קדישין זמינין בההיא שעתא דאנח ב"נ מזוזה לתרעיה, כלהו מכרזי ואמרי זה השער ליי' וגו'.
זכאה חולקהון דישראל, כדין אשתמודען ישראל דאינון בני מלכא קדישא, דהא כלהו אתרשימו מניה. אתרשימו בגופייהו, ברשימא קדישא. אתרשימו בלבושייהו, בעטופייהו דמצוה. אתרשימו ברישייהו, בבתי דתפילי, בשמא דמאריהון. אתרשימו בידייהו, ברצועי דקדושא. אתרשימו במסאנייהו, במסאנא דמצוה. אתרשימו לבר, בזריעה בחצדא. אתרשימו בבתיהון, במזוזה דפתחא. בכלא רשימין דאינון בני מלכא עלאה, זכאה חולקהון.

— 18 —
עד דהוו אזלי, אמר רבי אבא, מאי דכתיב אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות וגו'. אותי עזבו, דא הוא מאן דמשקר באת רשימא קדישא. ובמה משקר ביה. דעייל ליה ברשותא אחרא, כד"א ובעל בת אל נכר, דאקרי בורות נשברים. דהא עמין עובדי עכו"ם אקרו בורות נשברים.
ודישראל, אקרי באר מקור מים חיים, דא רשותא קדישא, מהימנותא קדישא. ואקרי באר מבועי דמיין צלילן, נפקין ונזלין מנה, כד"א ונוזלים מן לבנון. ונוזלים מתוך בארך. וכתיב מעין גנים באר מים חיים. סטרא אחרא אקרי בורות נשברים. אשר לא יכילו המים.
ת"ח, נהרא דנגיד ונפיק, אשקי לכל גינתא, ורוי לכל אתר ואתר, כמה דאוקימנא, עד דמלי לההוא אתר בגנתא, דאקרי באר מים חיים. ומתמן אתזנו עלאין ותתאין, כד"א ומשם יפרד.
וכל אינון סטרין דסטר שמאלא, לא משתקיין מההוא נביעו דמיין נביעין, בגין דאינון מסטרא דשאר עמין, ואקרו בורות נשברים. ומאן דמשקר ברשימא קדישא בההוא סטרא, אתדבק בבורות נשברים אשר לא יכילו המים, ולא עיילי לתמן. וההוא דזכי לנטרא ליה, זכי לאתשקייא מההוא נביעו דנחלא בעלמא דאתי, וזכי דאתמלי ההוא באר עלאה, לנגדא ברכאן לעילא ותתא. זכאה איהו בעלמא דין, ובעלמא דאתי, על דא כתיב, והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו.
ווי למאן דמשקר ברשימא קדישא, דהא משקר בשמא עלאה. ולא עוד, אלא דגרים להאי באר דלא אתברכא, וקרינן עליה כי הוציא שם רע על בתולת ישראל. בתולת ישראל דייקא. ואוקמיה רבי שמעון באתריה, מאן דשוי תסקופי מלין על אנתתיה קדמיתא, ואפיק עלה שום ביש, כמה דאפיק לעילא, דכתיב כי הוציא שם רע על בתולת ישראל סתם.
ואזלא הא, כי הא דאמר רבי חייא אמר רבי יוסי, בתולה ירתא שבע ברכות, דאתברכא בשבע, בגין דבתולת ישראל ירתא שבע ברכן, ועל דא אתקרי בת שבע.
ואנתתא אחרא, מאן ברכאן דילה. ברכתא דבעז ורות, כד"א, ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים יתן יי' את וגו', דודאי בתולה בז' אתברכא, ולא אתתא אחרא ברזא דא. כיון דמטו בחקל חד, חמו אילנין, יתבו תחותייהו. אמר רבי אבא, הא צחותא דמלי דאורייתא. ניתיב.

— 19 —
פתח ואמר, והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וגו'. והיה ביום ההוא, מאן ביום ההוא. אלא ההוא יומא דאתידע לקב"ה כד"א והיה יום אחד הוא יודע ליי'. תו, ביום ההוא, כד"א ביום בא גוג על אדמת ישראל.
יתקע בשופר גדול. מה לן ביה, אי הוא רב או זעיר. אלא ההוא שופר עלאה, דביה נפקין עבדין לחירו תדיר, והאי איהו יובלא, דיובלא עלאה ורברבא הוא. וכד האי אתער, כל חירו דעלמין מתערין ביה, וההוא אקרי שופר גדול.
ובאו האובדים בארץ אשור. האבודים מבעי ליה, או הנאבדים, מאי האובדים. האובדים ממש, בגין דאינון בארעא אחרא, ומאן דשארי בארעא אחרא, יניק מרשותא אחרא וכאלו לא שריא במהימנותא, בג"כ אובדים אקרון. אובדים אינון בכל סטרין, דכד ישראל שריין בארעא קדישא, זכאין, זכאין תדיר בכלא, זכאן לעילא ותתא.
ד"א ובאו האובדים, מאן אינון. אלין צדיק וכנסת ישראל. דאקרון אובדים. מנלן. כנסת ישראל, דכתיב על מה אבדה הארץ, אבודה או נאבדת לא כתיב, אלא אבדה הארץ, דא כנסת ישראל. צדיק, דכתיב הצדיק אבד, אבוד או נאבד לא כתיב, אלא אבד, והא אוקמוה.
ואי תימא, ובאו, מאן אתר אתיין אלין אובדים. אלא, כנסת ישראל מן גלותא. צדיק, כמה דאוקמוה, דכתיב בשוב יי' את שיבת ציון, בגין דייתוב לאתריה, וייתי לאתחברא בכנסת ישראל. ועל דא, ובאו האובדים בארץ אשור. והשתחוו ליי' בהר הקדש בירושלים, מאי קא מיירי. אלא מלה דא דהנדחים בארץ מצרים, כביכול, ישראל לא יפקון מן גלותא, אלא בשכינתא, כמה דאוקמוה, ואינון נדחים השתחוו ליי'.

— 20 —
תו אמר רבי אבא, כתיב, יי' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם. ישמר צאתך תינח. אלא ובואך, מאי קא מיירי, דהא מאן דעאל לביתיה לא מסתפי. אלא האי ב"נ דשוי רשימא קדישא לביתיה, במלין דשמא עלאה, האי אתנטיר מכלא. כד נפיק ההוא דמדוריה לתרעא דביתיה, זקיף וחמי רשימא קדישא, ועיין בפתחיה. כד נפיק ב"נ, הוא אוזיף ליה, ונטיר ליה. כד עייל לביתיה, הוא אכריז קמיה, אזדהרו ביקרא דדיוקנא דמלכא קדישא. וכל דא, בגין ההוא רשימא דשמא קדישא, דאתרשים בתרעיה.
ולאו די ליה לב"נ דאתנטר בביתיה, אלא קב"ה נטיר ליה כד עייל, וכד נפיק. דכתיב, יי' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם. זכאין אינון ישראל בהאי עלמא, ובעלמא דאתי.
ת"ח, האי רוחא בישא דשארי בין תרעי. ווי ליה לב"נ, דלא ידע לאזדהרא מניה, ולא רשים לפתחא דביתיה שמא עלאה קדישא, דישתכח עמיה. דהא אית ליה תלת מאה ושתין וחמש שמשין בישין מקטרגין, כל חד משמש יומיה, וכלהו משתכחי עמיה כל יומי שתא, ומקטרגי ביה לעילא ותתא. וכלהו משתכחי ביה ביממא ובליליא. ביממא, לקטרגא ליה. בליליא, לצערא ליה בחלמיה.
כד נפיק לקטרגא ליה, כד עאל, שווין ידייהו עליה דכתפיה, ואמרין ליה, ווי ליה לפלניא דנפק מרשותא דמאריה. ווי ליה לפלניא בהאי עלמא, ובעלמא דאתי. בג"כ בעאן בני מהימנותא, למהוי רשימין בכלא, למהוי רשימין ברשימא דמאריהון, לאזדעזעא מנייהו כל סטרין זינין בישין, למהוי נטירין בהאי עלמא, ובעלמא דאתי. זכאין חולקהון דישראל, עלייהו כתיב ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ וגו'.

— 21 —
ואהבת את יי' אלהיך. רבי יוסי פתח, ועתה מה לי פה נאם יי' כי לקח עמי חנם וגו'. ת"ח, רחימותא דקב"ה בישראל אע"ג דחובייהו גרמו לאסתלקא מבינייהו, ואתבדרו ביני עממיא, הוא תבע עלבונא דלהון. ות"ח, בשעתא דישראל שראן בארעהון, קב"ה משתעשע בגנתיה, וקריב לגבייהו דישראל, ושמע קליהון, ואשתבח בהו.
כיון דגרמו חובייהו, ואתגלי ישראל מארעא קדישא, קב"ה לא עאל בגנתיה, ולא משתעשע ביה. ולא עוד, אלא דאיהו צווח ואמר, ועתה מה לי פה נאם יי', וכתיב התם פה אשב כי אויתיה. כי לקח עמי חנם, כמה דאת אמר, חנם נמכרתם.
ומההוא יומא דאתגליאו ישראל מארעהון, לא אשתכח חדוותא קמיה קב"ה. הה"ד, אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. וכל דא, בגין רחימותא דלהון, דרחים לון קב"ה, כמה דאת אמר, אהבתי אתכם אמר יי'. ועל דא ואהבת את יי' אלהיך. ואהבת: דבעי בר נש לאתקשרא ביה ברחימותא עלאה, דכל פולחנא דבעי ב"נ למפלח לקב"ה, דיפלח ברחימו. דלית לך פולחנא, כמו רחימותא דקב"ה. ר' אבא אמר, הני מלי כללא דאורייתא אינון, בגין דעשר אמירן דאורייתא, הכא אתכלילו, והא אוקמוה חברייא.
ת"ח, לית לך מלה בחביבותא קמי קב"ה, כמאן דרחים ליה כדקא יאות. ומה הוא. כמה דכתיב, בכל לבבך. בכל, מאי קא מיירי, בלבבך מבעי ליה. בנפשך, במאדך, מהו בכל לבבך. אלא לאכללא תרין לבין, חד טב וחד ביש. בכל נפשך: חד טב, וחד ביש. בכל מאדך, דא לא אתיא לדרשא. א"ר אלעזר, ואפילו האי לדרשא הוא. מ"ט. בין דנפל ליה ממונא מירותא, או מסטרא אחרא, או בין דאיהו רווח ליה, וע"ד כתיב בכל מאדך.
א"ר אבא, אהדרנא לקרא ואהבת. מאן דרחים לקב"ה, אתעטר בחסד מכל סטרין, ועביד חסד בכלא, ולא חייס על גופיה ועל ממוניה. מנלן. מאברהם. כמה דאתמר, דהא לא חס ברחימותא דמאריה, על לביה, ועל נפשיה, ועל ממוניה.
על לביה לא אשגח, על רעותא דיליה, בגין רחימותא דמאריה. על נפשיה, דלא חס על בריה, ועל אתתיה, בגין רחימותא דמאריה. על ממוניה, דהוה קאים בפרשת ארחין, ואתקין מזוני לכל עלמא. בג"כ, אתעטר בעטרא דחסד. כמה דכתיב, חסד לאברהם. ומאן דאתקשר ברחימותא דמאריה, זכה להאי. ולא עוד, אלא דעלמין כלהו מתברכן בגיניה. הה"ד, וחסידיך יברכוכה, אל תקרי יברכוכה, אלא יברכו כ"ה.
יומא חד, הוה חלש רבי יוסי, עאל לגביה, ר' אבא ור' יהודה ור' יצחק, חמו ליה, דהוה נפיל על אנפוי, ונאים. יתבו. כד אתער, חמו ליה לאנפוי דחייכין. א"ל ר' אבא, מלה חדתא חמיתא. א"ל ודאי, דהשתא סלקא נפשי, וחמית יקרא, מאינון דמסרו גרמייהו על קדושה דמאריהון, דהוו עאלין בתליסר נהרי דאפרסמונא דכיא. וקב"ה משתעשע בהו. וחמינא מה דלא יהבו לי רשותא למימר. ושאילנא לון, אמינא, האי יקרא דמאן הוא. אמרו לי, מאינון דרחימו למאריהון בההוא עלמא. וממה דחמית נפשאי ולבאי אתנהיר, ועל דא אנפאי חייכין.
א"ל ר' אבא, זכאה חולקך, אבל אורייתא אסהיד בהו, דכתיב עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. א"ל ר' יהודה, הא שאילו חברייא, דא דכתיב יעשה, תעשה מבעי ליה.
א"ל, הא אתמר. אבל רזא דמלה, היינו דכתיב לחזות בנעם יי' ולבקר בהיכלו. ואוקמוה, נעם יי', ההוא דאתיא מעתיקא קדישא, דקב"ה משתעשע ביה. דהא ההוא נעם מעתיקא נפקא. ולבקר בהיכלו, בהיכלא עילאה על כלא. אוף הכא עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה, מאן, ההוא עתיקא סתימא דכלא, דהא ביה תליא, א"ל ודאי הכי הוא. זכאה חולקהון דאינון, דרחימותא דמאריהון מתדבקן בהו, לאלין לית שעורא לחולקהון בההוא עלמא.
אמר ר' יצחק, כמה מדורין על מדורין אית להו לצדיקייא בההוא עלמא, ומדורא עלאה דכלא, אינון דרחימותא דמאריהון אתקשר בהו, דהא מדוריהון אתקשר בהיכלא דסליק על כלא. מ"ט, בגין דקב"ה בהאי אתעטר.
ת"ח, היכלא דא, אהבה אתקרי, ובגין אהבה קיימא כלא. כמה דכתיב, מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. וכלא ברחימותא קיימא, דהא שמא קדישא הכי אשתכח דהא אוקמוה, י' לא מתפרש קוצא דלעילא מן י' לעלמין. דהא ברחימותא שריא עליה, ולא מתפרש מניה לעלמין. ה', הא אוקמוה, דיוד לא מתפרש מנה, ואשתכחו כחדא בחביבותא, לא אתפרשן דא מן דא. כגוונא דא ה' והא אתמר, כמה דכתיב, ונהר יוצא מעדן, יוצא תדיר לעלמין, בחביבותא אתדבקן.
ו"ה כד אתדבקן דא בדא, אתדבקן בחביבותא כחדא, חתן בכלה, דארחייהו תדיר בחביבותא אשתכח. י' בה', ה' עם ו', ו' עם ה'. ודא בדא אתקשר בחביבותא. וכלא אהבה אקרי. וע"ד מאן דרחים למלכא, הא אתקשר בההוא אהבה. ובג"כ, ואהבת את יי' אלהיך.

— 22 —
והיו הדברים האלה וגו'. ר' יצחק פתח, כל עצמותי תאמרנה יי' מי כמוך מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו. האי קרא דוד אמריה ברוחא דקודשא, כל עצמותי תאמרנה, וכי מאן חמא, גרמי דאמרו שירתא. אלא האי קרא, בזמנא דקב"ה זמין לאחייא מתייא, וזמין קב"ה לאתקנא גרמי, ולקרבא כל חד וחד לאתרייהו, דכתיב ותקרבו עצמות עצם אל עצמו. וכתיב ועצמותיך יחליץ. כדין זמינין אינון למימר שירתא.
מאי שירתא אמרי. יי' מי כמוך ודא שירתא מעלייא, ממה דאמרו ישראל על ימא, דהא אינון לא אדכרו שמא קדישא, אלא בתר תלת מלין, דכתיב מי כמוכה באלים יי'. והכא אינון מקדמי לשמא קדישא, דכתיב יי' מי כמוך. מציל עני מחזק ממנו, דא יצר טוב, מיצר רע. בגין דיצה"ר תקיף הוא כאבנא. כמה דכתיב והסירותי את לב האבן. ויצ"ט הוא בשרא, דכתיב ונתתי לכם לב בשר.

— 23 —
ת"ח, יצר הרע למה הוא דומה. בשעתא דאתי לאזדווגא בב"נ, הוא כפרזלא, עד דעאלין ליה בנורא. בתר דיתחמם אתהדר כלא כנורא.
רבי חייא אמר, יצר הרע כד אתי לאזדווגא ביה לב"נ, דמי לב"נ דקריב לפתחא, וחמי דלא אית מאן דמחי בידיה. עאל לביתא, ואתעביד ליה ארח. חמא דלא אית מאן דמחי בידיה, וייזיל ליה לארחיה. כיון דעייל לביתא, ולא אית דימחי בידיה, אתמנא עליה ואתעביד מאריה דביתא עד דישתכח דכל ביתא קאים ברשותיה.
מאן אוליפנא. מפרשתא דדוד אוליפנא. מה כתיב, ויבא הלך לאיש העשיר, הלך דקריב לפתחא, ולא בעי לאתעכבא תמן, אלא למהך לארחיה. כך הוא יצר הרע, כמה דמקרב לביתא, מתקרב גבי דב"נ, אתער עליה בחובא זעיר, דא הוא אורח עראי. חמי דלית דמחי בידיה, מה כתיב, לעשות לאורח הבא אליו, אתעביד ליה אורח אכסנאי בביתא, אתער עליה בחובוי יתיר, יומא חד, או תרין יומין, כהאי אורח דשראן ליה בביתא, יומא חדא, או ב' יומין, כיון דחמי דלית מאן דמחי בידיה, מה כתיב, ויעש לאיש הבא אליו, אתעביד מארי דביתא, כד"א האיש אדוני הארץ. איש נעמי. כך הוא יצר הרע, אתעביד לקבליה דב"נ איש, בעל הבית, הא אתקשר ב"נ בפולחניה, והוא עביד ביה רעותיה.
וע"ד בעי ב"נ לשואה מלין דאורייתא עליה תדיר, בגין דיהא ההוא יצה"ר תביר בהו, דלית ליה מקטרג ליצר הרע, בר מלי דאורייתא. וע"ד כתיב, והיו הדברים האלה וגו', על לבבך, על תרי יצריך, יצר הטוב אתעטר בהו, ויצר הרע אתכנע בהו. א"ר יהודה, יצר הטוב, מה בעי מלי דאורייתא. א"ל, יצר הטוב אתעטר בהו. ויצר הרע, כיון דחמי ב"נ לא תב, ולא בעי לאשתדלא באורייתא, כדין הוא סליק לעילא, ואוליף עליה חובה, הה"ד וכסילים מרים קלון.

— 24 —
כד אתא ר"ש, אמר, הא ודאי פרשתא דק"ש רמיזא ביה י' אמירן כמה דאוקמוה, והכי הוא ודאי. והיו הדברים האלה, כללא דעשר אמירן אינון. ובג"כ י' פקודין אית הכא, לקבל י' פקודין דאורייתא. ומאן אינון. ושננתם לבניך. ודברת בם. בשבתך בביתך. ובלכתך בדרך. ובשכבך. ובקומך. וקשרתם לאות על ידך. והיו לטוטפות בין עיניך. וכתבתם על מזוזות ביתך. ובשעריך. הא י', לקבל י' אמירן. וע"ד פרשיין אלין כלל רב אינון באורייתא, זכאה חולקיה, מאן דאשלים ליה בכל יומא תרי זימני, דהא אתקדש בפומיה שמא קדישא, כדקא יאות.
ר' אחא, הוה קאים עמיה דר' אלעזר, ליליא חד, בתר פלגות ליליא, והוו משתדלי באורייתא. פתח ר' אלעזר ואמר, כי הוא חייך ואורך ימיך וגו'. ת"ח, על כל פקודין דגזר קב"ה כד עאלו לארעא דישראל, גזרה דאורייתא הוה. מאי טעמא, בגין דשכינתא לא מתיישבא בארעא, אלא באורייתא. ולא מתיישבא לעילא, אלא באורייתא.

— 25 —
דהכי אמר אבא, תורה שבע"פ לא אשתמודע, אלא בגין תורה שבכתב. שכינתא לא מתיישבא לעילא אלא עם תורה דלתתא. דכל זמנא דאורייתא אשתכח עמיה, יכלא למיקם בעלמא. הה"ד, כי הוא חייך ואורך ימיך לשבת על האדמה. על האדמה סתם. ואי לאו, דאפסיק מלי דאורייתא לא יכלא למיקם. דכתיב, על מה אבדה הארץ. וכתיב, ויאמר יי' על עזבם את תורתי.
עד דהוו יתבי, מאיך ר' שמעון רישיה, אמר ודאי הכי הוא ודא הוא רזא דאשכחנא בספרא דרב המנונא סבא, ואוקים קרא דא, ברזא דכנסת ישראל, דכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע. ואי אתמנעו מנה, מה כתיב, ויצאה חנם אין כסף. כד"א, אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה. וכתיב, חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו. ומאן דמנע אורייתא מנה, כמאן דנסב מארי דאתתא, ומנע ליה מנה, דא אשתארת כארמלתא, לא ארמלתא. הה"ד, היתה כאלמנה, ולא אלמנה.
יתבו אתעסקו באורייתא, עד דנהיר יומא. בתר דנהיר יומא, קמו ואזלו. עד דהוו אזלו, חמו חד גבר דהוה אזיל בארחא, ורישיה עטיף, קריבו גביה, והוה רחיש בשפוותיה, ולא אתיב לון מדי. אמר רבי אלעזר, ודאי האי אמלך במאריה. יתיב רבי אלעזר ורבי אחא וצלו צלותא, וההוא גבר קאים בקיומיה באתר אחרא. בתר דסיימו צלותא, אזלו בארחא, וההוא גברא אשתמיט מנייהו. אמר רבי אלעזר, האי גברא, או טפשא הוא, או ארחוי לא מתישרן. אמר נתעסק באורייתא, דהא שעתא היא.

— 26 —
פתח רבי אלעזר ואמר, כבוד חכמים ינחלו וכסילים מרים קלון. כבוד חכמים ינחלו, זכאין אינון דמתעסקי באורייתא. עד לא פתח מלה, קריב ההוא בר נש גבייהו. אמר ר' אלעזר, לית לן למפסק מלי דאורייתא, דכל מאן דאשתדל באורייתא, זכי למירת ירותא דאחסנא דלעילא, ביקרא דמלכא עלאה קדישא, וזכי למירת ירותא דאחסנא בהאי עלמא, ומאי איהו. ההוא דאקרי כבוד יי', דלא פסק מנייהו לעלמא. הה"ד, כבוד חכמים ינחלו, ההוא דאקרי כבוד יי'.
וכסילים מרים קלון, מאי הוא. ת"ח, כד בר נש אזל בארח מישר קמי קודשא ב"ה, ואשתדל באורייתא, הא ההוא כבוד יי' ירית לגרמיה, וכמה אפטרופסין סניגורין אשתכחו לעילא עליה דב"נ, וכלהו אולפין עליה זכו, קמי מלכא קדישא, ואי בר נש לא אשתדל באורייתא, ולא אזל בארחא דמאריה, הוא עביד קטיגורא עליה. וההוא קטיגורא שאט באוירא, ולא סליק לעילא, דלמא יתוב אדם מחובוי. כיון דחמי דבר נש לא תב, ולא בעי לאשתדלא באורייתא, כדין הוא סליק לעילא, ואוליף עליה חובא. הה"ד, וכסילים מרים קלון, וסליק לעילא ועבד קטרוגא.
פתח ואמר, ואם משפחת מצרים לא תעלה ולא באה ולא עליהם תהיה המגפה וגו'. מאי שנא מצרים הכא, מכל שאר עמין, דהא לכלהו כתיב ולא עליהם יהי הגשם, והכא לא. אלא הא אוקמוה חברייא, דהא ארעא דמצרים לא אצטריך למטרא, וע"ד לאו היא בכללא דאינון דבען מטרא, אבל אינון דינא אחרא אסתלק עלייהו, ושפיר קאמרו.
ת"ח, כתיב כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם וגו'. דהא נהרא סליק מניה משתקייא ארעא, אבל הכא למטר השמים תשתה מים, דהא ארעא קדישא מן שמייא אתשקייא תדיר. וכד ישראל הוו עסקין באורייתא, הוה אתשקייא כדקא יאות. ומאן דמנע אורייתא מנה, כאילו מנע טב מן כל עלמא. עאלו לגו מערתא חדא דהוה בארחא, עאל ההוא גבר עמהון, יתבו.
פתח ההוא גברא ואמר, ודבר יי' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר וגו', האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה. ולא מלה דא כמלה דא, בקדמיתא ודבר ה' אל משה פנים אל פנים שפיר, לבתר ושב אל המחנה, לבתר ומשרתו יהושע בן נון נער, מהו. א"ר אלעזר ודאי קב"ה אתרעי ביקרא דילן, דהשתא זווגא דילן בשכינתא, ושכינתא לא אתעדי מנן. מאן דפתח פתחא, לימא מלה.

— 27 —
פתח ואמר, ודבר יי' אל משה פנים אל פנים, בכמה דרגין עלאין ויקירין, אתפרש משה נביאה מהימנא, על כל שאר נביאי דעלמא. דהא כלהו לקבליה, כקוף בפני בני נשא. שאר נביאי הוו מסתכלי באספקלריא דלא נהיר, ועם כל דא לא הוו זקפן אנפין לעילא לאסתכלא, אלא כמה דכתיב, ואני הייתי נרדם על פני ופני ארצה. ולא עוד אלא דמלין לא הוו גבייהו באתגלייא.
ומשה נביאה מהימנא לאו הכי, דהוא הוה מסתכל באספקלריא דנהרא, וקאים בקיומיה. ולא עוד, אלא דהוה זקיף רישא לאסתכלא, כמאן דאמר לחבריה, זקוף רישך, ויסתכלון אנפך באנפי, בגין דתנדע מלי. כך משה, פנים אל פנים זקיף רישא, בלא דחילו, אנפוי זקפאן ומסתכל בזיו יקרא עלאה, ולא אשתני דעתוי ואנפוי, כשאר נביאין, דכד הוו נבאן לאסתכלא, נפקא מרשותייהו ומדעתייהו, ואשתני זיו אנפייהו, ולא הוו ידעי מהאי עלמא כלום.
ומשה לאו הכי, דמשה בההוא דרגא עלאה ממש הוה מסתכל, ולא נפק מרשותיה ומן דעתיה, דהא בשעתא דהוה מסתכל בזיו יקרא עלאה, מיד ושב אל המחנה, למללא עמהון בכל מה דאצטריכאן, ודעתוי מתישבא ביה כקדמיתא, ויתיר. ודא הוא ושב אל המחנה. ומשרתו יהושע בן נון נער, ודאי דהוה יניק מתוך האהל, אוליף לאסתכלא ברוח קודשא, כד"א והנער שמואל משרת את יי'.
ת"ח, כל זמנא דהוה יהושע לגבי דמשה, הוה אוליף ואניק מתוך האוהל, ולא דחיל. בתר דאתפרש ממשה, והוה בלחודוי, מה כתיב, ויפול יהושע אל פניו ארצה וישתחו, דלא הוה יכיל לאסתכל, והאי מחד שליחא, כ"ש מאתר אחרא.
לבר נש, דאפקיד מלכא גביה מאני דהב ואבני יקר, כל זמנא דמשתכח גביה, שמשא דביתיה, אחיד בהו ואסתכל בהו. כיון דסליק ההוא בר נש מעלמא, לא שביק מלכא לגבי שמשא כלום, ואחיד פקדונא דיליה. אמר ההוא שמשא, ווי דאבדית. ביומוי דמארי, כל אלין הוו בידי.
כך יהושע, ביומוי דמשה הוה יניק בכל יומא מתוך האהל, ולא דחיל. בתר דשכיב, ויפול יהושע אל פניו. ואנא בגין דאנא שכיח בגווייכו, אסתכל במלי דאורייתא, ולא אהא דחיל. בתר דאתפרש מנייכו, לא איכול לאסתכלא בלחודאי.

— 28 —
תו פתח ואמר, ושננתם לבניך ודברת בם וגו'. כד"א חציך שנונים. דבעי ב"נ לחדדא מלי דאורייתא לבריה, כחרבא דאיהו שננא בתרי סטרוי, בגין דייעול ליה חדודא וחדוה באורייתא, ולא ישתכח לביה בטפשותא. ודברת בם, כל מלין דאורייתא, כל חד וחד אורחא ליה בלחודוי. ודברת בם, ותדבר מבעי ליה. אלא בעי ב"נ לאנהגא גרמיה בהו, ולאתנהגא גרמיה, דלא יסטי לימינא ולשמאלא.
בשבתך בביתך, לאנהגא גרמיה בביתיה בארח מישר ובארח תקונא, דילפון מניה בני ביתיה לאנהגא גרמיה עמהון בנחת ובחידו, ולא יטיל דחילו בבני ביתיה יתיר, וכל עובדוי בביתיה בארח תקונא. ובלכתך בדרך, לאנהגא במלי דאורייתא, ולתקנא גרמיה בהו כמה דאצטריך, ולדברא גרמיה באורחוי דאורייתא. ומאי איהו. כמה דיעקב. לדורון. לקרבא. לצלותא. וצלותא בעי לצלאה למאריה, ועילא מנהון מלי דאורייתא.
ובשכבך, לדברא גרמיה בדחילו דמאריה, בקדושה, בענוה, דלא ישתכח חציף לקבליה דמאריה. ובקומך, למיהב תושבחן למאריה דאתיב נשמתיה. דהא בכמה חיובין אשתכח קמי מאריה, וקב"ה עביד עמיה חסד, ואתיב לה לגופיה. וקשרתם לאות על ידכה. הא אוקמוה, על יד כהה, ודא הוא שמאלא. ובספרא דאגדתא אמר, על יד כ"ה. כד"א כ"ה יהיה זרעך.

— 29 —
וחברייא יתבי דרומא אוקמוה ברזא דלהון, ארבע בתי דתפילין כהאי גוונא. קדש לי כל בכור סתם, לקבל כתרא עלאה דכלא. והיה כי יביאך, לקבל חכמה. שמע ישראל ואהבת, לקבל בינה. והיה, לקבל חסד. לבתר כלילן כלהו בדרועא שמאלא, דאקרי עז. וכתיב, ובזרוע עזו. ואין עז, אלא תורה, ואין עז, אלא תפלין.
ומלין לא מתישבן לגבן. מ"ט. בגין דכתרא עלאה הוא כליל כלא, דלאו הוא בחושבנא. ועוד, והיה כי יביאך ביציאת מצרים תלייא, ההוא אתר דאשתכח ביה חירו לעבדין, ועל דא לא מתתקנן בארחייהו. ואנן מחכמה שריין, והכי הוא וקב"ה נטיל לון, ארבע לעילא, ארבע לתתא, ארבע באתר דמוחא. ארבע באתר דלבא שרייא. בגין דדא בדא אתקשר.
ובעי ב"נ לאתעטרא בהו, בגין דאיהו שמא קדישא עלאה. דכתיב, וראו כל עמי הארץ כי שם יי' וגו'. וכל מאן דמתעטר בעטרא קדישא עלאה דא, אקרי מלך בארעא. וקב"ה מלך ברקיע. הה"ד מלך אסור ברהטים. כמה דקב"ה מלך לעילא, הכי נמי הוא מלך לתתא. וכתבתם על מזוזות ביתך, בגין דיהוי בר נש שלים בכלא, וישתכח שלים בפקודי דמאריה, רשים לעילא, רשים לתתא, זכאה חולקהון דישראל.
פתח ר' אלעזר ואמר, תרי קראי אשכחנא, דאע"ג דכלא בחד דרגא תליין, לאו אינון מדרגא חד. חד קרא כתיב, כה אמר יי' צבאות. וחד קרא כתיב, כה אמר יי' אלהים. מה בין האי להאי. אלא בזמנא דכתיב כה אמר יי' צבאות, כדין מלה אתיא ברחמי. ובזמנא דכתיב כה אמר יי' אלהים, כדין מלה אתיא בדינא.
כה אמר יי' צבאות, בגין דהאי כה, אתברכא מצדיק ומנצח והוד, דאקרי יי' צבאות. וכדין, מלה באתבסמותא אתייא, דהא מאתר דא קא אתיא. כה אמר יי' אלהים, כדין האי כה ינקא מסטרא דדינא, מאתר דגבורה עלאה, ואוליפנא מאבא, דדינא הוא ברחמי, בגין דכתיב יי' אלהים.
דהא אלהים גבורה הוא בכל אתר, אדני, גבורה תתאה היא בכל אתר. ועל דא אשתמודען מלי מפומא דנביאה, והוא הוה מתכוין למימר מלה מאתריה. וכדין הוו ידעי אלין בני מהימנותא, מאן אתר תלייא מלתא.

— 30 —
פתח רבי אחא ואמר אורו מרוז אמר מלאך יי' וגו'. ת"ח, האי קרא רזא הוא ברזין עלאין. בשעתא דמלכא קדישא מסר ביתיה בידא דמטרוניתא כל זיינין ורומחין ובליסטראות דיליה אפקיד בידהא, וכל אינון מגיחי קרבא דיליה אפקיד עמה. הה"ד, הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל, והא אוקמוה, וכד אגח קב"ה קרבא, באינון גבורין מגיחי קרבא דקאמרן אגח, ואינון אקרון מלומדי מלחמה.
כתיב מן שמים נלחמו הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא וגו'. ותנן, בהאי שעתא דאתנדיבו ישראל לגלאה רשימא קדישא בבשרהון, כדין האי חרב נוקמת נקם ברית, כנש כל חילא דיליה, וכל זיינין, וכל אינון מגיחי קרבא, לאגחא קרבא עמיה דסיסרא. וכוכבייא הוו אושדין נורא מלעילא. ואמר רבי שמעון, כל כוכב וכוכב אית ליה שמא בלחודוי, וכלהו בשמהן אקרון.
אמר לון קב"ה, אתעתדו לנקמא נוקמא דבני. תרי נוקמי אנא זמין לאתפרעא מנייהו, חד נוקמא דשית מאה רתיכין דאוזיף ליה לרברבא דמצראי, בגין לאגחא קרבא בהו בישראל, דכתיב ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים. וחד נוקמא דבני, דעאקו להו עד השתא. ובגין כך אתדנו בתרין דינין, חד במייא, וחד באשא. במייא, דכתיב נחל קישון גרפם. באשא, דכתיב הכוכבים ממסלותם.
ובאינון ככבייא, אית ככבא חד דלא אתא לההוא נוקמא, ואתלטיא לעלמין, דכד שארי לאנהרא, אתאן שאר ככבייא ובלעין ליה, ולכל סיעתא דיליה, ואתאבידו כלהו כחדא. כד"א, אורו מרוז אמר מלאך יי'. וכי רשות אית למלאכא בהאי. אלא דא הוא מלאך, דכתיב ביה ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל. ודא הוא דכל קרבין דיליה אינון.
כי לא באו לעזרת יי', כד נפקו ישראל ממצרים. לעזרת יי' בגבורים, באינון ששים גבורים כד אזדמנו קרבא עם סיסרא. ודא מלאך, רזא דכל דינין וכל קרבין דמלכא ברשותיה. ועל דא אמר, מלאך יי'. ודא הוא דכתיב, המלאך הגואל אותי וגו', והא אוקמוה חבריא. ודא זמינא למהוי עלאה ויקירא לזמנא דאתי. ובדא יתרבי שמא קדישא. ובדא זמין קב"ה לאתפרעא מעמין עכו"ם. ועל דא כתיב, והתגדלתי והתקדשתי וגו'. אזלו, עד דמטו לגביה דר"ש, כיון דחמא לון, אמר ר"ש הא שכינתא הכא, ודאי צריכין אנן למחזק טיבו לאנפי שכינתא.

— 31 —
פתח ואמר הן עוד היום גדול וגו'. האי קרא אוקמוה, דכד ישראל יתערון תשובה לקמי קב"ה, בזכו אורייתא יתובון לארעא קדישא, ויתכנשון מן גלותא. דהא ודאי יומא חד יהא גלותא לישראל, ולא יתיר. הה"ד, נתנני שוממה כל היום דוה. ואי לא יתובון, קב"ה אמר, הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה בלא זכו ובלא עובדין דכשרן. אבל אסותא חד לכו, השקו הצאן, אשתדלו באורייתא, דאתשקייו מימי אורייתא, ולכו רעו, לאתר דנייחא לאתר טבא וכסופא דאחסנתיכון.
ד"א הן עוד היום גדול, דא הוא יום דאקרי יום מהומה ומבוסה ומבוכה, די בההוא יום אתחריב בי מקדשא, ונפלו ישראל בגלותא. ובגין עובדין בישין, ההוא יומא אתמשך ואתרבי, הה"ד הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה, בגין דאינון משכין ליה לההוא יומא. השקו הצאן, כמה דאתמר במלי דאורייתא, דהא בזכותא דאורייתא יפקון ישראל מן גלותא.
ישראל מאי קא אמרי. ויאמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים, עד דיתכנשו כל שאר יומין עלאין, וגללו את האבן, ויגנדרון לההוא דינא קשיא דההוא יומא דשלטא על פי הבאר, ואשתכחת ההיא בא"ר בגלותא עמנא. וכד אתגלייא האי בא"ר, וההוא אבן לא שלטא עלה, מיד והשקינו הצאן.
וזמין קב"ה בסוף יומייא, לאהדרא לישראל לארעא קדישא, ולאכנשא לון מגלותא. ומאן אינון סוף יומייא. ההוא דהיא אחרית הימים. בהאי אחרית הימים, ישראל סבלו גלותא. הה"ד, בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים, וכתיב וקראת אתכם הרעה באחרית הימים. באחרית הימים דייקא, ודא היא כנסת ישראל בגלותא. ועם אחרית הימים דא, קבילו עונשא בגלותא. ובדא יעביד קב"ה נוקמין לישראל תדירא, הה"ד אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים. ובכל אתר דא היא, וקב"ה זמין לאתבא לה לאתרהא, הה"ד והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית יי' וגו' ודא הוא יום.
ומדשארי צל למעבד בשירותא דיומא אחרא, כמה בזמנא דאתחריב מקדשא הוה, ונטה צל למיעל, הה"ד, אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב. יום וצל, הוא סוף גלותא. ושיעורא דהאי צל, שית קמצין ופלגא. ובגודל דמשחא דבר נש, גבר בין גוברין. ודוכרנא דהאי רזא דבין חברייא, דכתיב כי תמול אנחנו ולא נדע כי צל ימינו עלי ארץ. כי תמול אנחנו בגלותא, ולא הוינא ידעי כי צל ימינו עלי ארץ, לאשראה לון קב"ה עלי ארץ.
זכאה חולקיה, מאן דחמי ליה, וזכאה חולקיה מאן דלא חמי ליה. ווי למאן דיזדמן כד יתבע אריא רברבא, לאתחברא לנוקביה. כל שכן בשעתא דיזדווגן כחדא, על ההיא שעתא כתיב, אריה שאג מי לא יירא וגו'.
ת"ח, בקדמיתא כתיב, שאג ישאג על נוהו. ובההוא זמנא כד יפוק לקבלא לבת זוגו, כדין אריה שאג מי לא יירא יי' אלהים דבר מי לא ינבא. בההיא שעתא כתיב, ושב יי' אלהיך את שבותך וגו', ושב מאי הוא. אלא קב"ה שב כנסת ישראל מגלותא, ושב צדיק לאזדווגא באתריה. כדין כתיב, אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך.

— 32 —
מתניתין, לכון בני נשא, מארי דחכמתא, מארי דסכלתנו, קלא קרי. מאן מנכון דאתחכם, וידע, בשעתא דרישא חיוורא, אתקין רישא, רשימא מעילא לתתא, ומתתא לעילא. אתקין סטר צפון, בעטורא דקונאריתא, ביה רשים עומקא דתהומא עלאה, דסליק ונחית בגוויה. נחית חד דרגא טמירא, באלף וחמש מאה רשימין, דאלף וחמש מאה עלמין.
תחותיה תטלל חד חיות ברא, וקרנין עשר לה. וארו עיינין כעייני אנשא לחיותא, ופום ממלל רברבן. כד סלקא, אזלא ביממא, טמירא בליליא. כד נחתא, טמירא ביממא, ואזלא בליליא. כד נטלא, מזדעזען ארבע מגרופי דאחידן בידהא. ונטלין עמה שתין פולסין דנורא, כל חד חרבא שננא על יריכיה.
סליק ברעותא, לאפקא בר נש שליטא לתתא. אתקין בהאי חיותא חד, עפרא דקיקא, כליל מכלא. נשב ביה, אתפשט בד' סטרי עלמא. וד' פולסין אתגלגלו, חד לעילא, חד לתתא, חד לצפון, חד לדרום.
אילנא חד רברבא ותקיף, אתחבר ואזדווג בה בחד ענפא שפירא, דחזו חדוותא דכלא. כד"א, יפה נוף משוש כל הארץ. ביה אזדווג, אפיקו חד רוחא טמירא, ומליא לההוא גבילו דעפרא, וקאים על רגלוי, ואמלכיה על כל עלמא, ושלטיה על כלא. הה"ד, תמשילהו במעשי ידיך וגו'. אתפקיד על ההוא אילנא, לא נטר פקודא, אתיב מלכא רוחיה לגביה, וההוא חיותא נטלא ליה.
כדין זמינין מנא אחרא, וקאים בינייהו. בקוטרא דגליפין בין מלאכין קדישין, בטפסא דעטורין אתאחדן.
דרין בתראין, תפיסין בחובייהו. אשתליף רוחיהון מההוא מאנא דלבושא, לבתר אגניז בעפרא, בין רגבי נחלא. אתטמרו ואתגניזו בחד גרמא תקיף, דההוא מאנא, יתבנון בקדמיתא, ויקומון חילין חילין. תניינות, בארעא קדישא מתערין.
וזמין קב"ה, למגבל ההוא עפרא קדמיתא, דההוא מאנא ממש. ולאעלא ביה גבילו דקיק כהאי חמירא דעיסה. ומההוא גבילו דאיהו צחותא דלעילא, יתתקן ויתישר מאנא דכשרא. כגוונא דאמר קרא, ומעין מבית יי' יצא והשקה את נחל השטים. בגין דההוא נחל אסגי חביבותא בעלמא. וכד ההוא מעיינא קדישא, יפוק וייעול לגביה, כדין יתתקן ויתישר, ולא יהא בסורחניה כקדמיתא.
ואינון דלא זכאן, יקומון לאתדנא בדינא דמלכא עלאה. הה"ד ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם. וכדין כתיב, כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם יי' כן יעמוד זרעכם ושמכם.ברוך יי' לעולם אמן ואמן. ימלוך יי' לעולם אמן ואמן.

=== Eikev ===

— 1 —
(רעיא מהימנא) והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה וגו', ואכלת ושבעת וברכת את יי' אלהיך וגו'. פקודא דא לברכא ליה לקב"ה, על כל מה דאכיל ושתי, ואתהני בהאי עלמא. ואי לא בריך, אקרי גזלן לגבי קב"ה. דכתיב גוזל אביו ואמו. והא אוקמוה חברייא. בגין דברכאן דבריך ב"נ לקב"ה, אתי לאמשכא חיין ממקורא דחיי, לשמיה דקב"ה קדישא, ולארקא עליה מההוא משחא עלאה, ואתי לאתמשכא מתמן לכל עלמא.
וכתיב ואכלת ושבעת וברכת את יי' אלהיך ואינון ברכאן, אריק ב"נ באינון מלין מההוא מקורא עלאה, ואתברכאן כל אינון דרגין ומקורין, ואתמליין לארקא על כל עלמין. ואתברכאן כלהו כחדא.
וע"ד אצטריך ב"נ, לשואה רעותיה ברזא דברכאן, בגין דיתברכון אבהן ובנין, כלא כחדא. ומאן דמברך לקב"ה, אתברך, ונטיל חולקיה מאינון ברכאן, בקדמיתא דכל עלמא לתתא. כיון דשמא דקב"ה מתברך מתמן, נחית ושרא על רישיה חולקא קדמאה. והא אוקימנא דכתיב, בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. כיון דההיא ברכה אתייא ושרייא על רישיה, מתמן אתפשט בכל עלמא.
בשעתא דאינון ברכאן נחתין, מתעטרן גו חקל תפוחין קדישין, ופגעי בהו כמה דרגין דממנן בעלמא, ונחתי בהו, ואמרי ומכריזי דא איהו דורונא דשדר פלוני לקב"ה. מאן אתר נחתי, לבתר דנחתי מאתר רישא חדא דצדיק, תמן סלקין, מתערי לנחתא אחרנין מלעילא, ואתמלייא מלעילא ומתתא. הה"ד ברכות לראש צדיק. כיון דהאי דרגא אתמלייא, אריק להאי כלה, ומתמן נגדין ואתמשכן לתתא.
כד סלקין אינון ברכאן מתתא, לית פתחא ופתחא לעילא, ולית ממנא לעילא, דלא פתח כל אינון פתחין. ומכרזי ואמרי בכל אינון רקיעין, דא איהו דורונא דמלכא דשדר פלוני, דא הוא דורונא בקיומא כדקא יאות. ומאן איהו. ברכה דאתיבו עליה אמן. דכל ברכה דאתיבו עליה אמן, דא איהו בקיומא כדקא יאות.
וכיון דהאי ברכתא סלקא, כל דרגין דלעילא, כלהו זמינין לגבי ההוא נהורא דלא נהיר, בגין לאנהרא לגבה. וכל שכן אי היא ברכתא דסגיאין מברכן לה, ומעטרין לה בעטרין קדישין, ברזא דאמן. אמן הוא רזא דקשרי, דכל יחודא וקדושה ברזא דמאריה. ומעטר לההיא ברכתא בעטרין עלאין כדקא יאות.
וקב"ה אתרעי בהו, באינון דמברכין ליה, ותיאובתיה בברכתא דלתתא, דההיא ברכתא סלקא, ואנהיר בוצינא דלא נהיר, ואתקיף לה בתוקפא תקיפא, לסלקא לעילא. ועל רזא דא כתיב, כי מכבדי אכבד, אלין אינון דמברכין ליה לקב"ה. ובוזי יקלו, אלין אינון דלא מברכין ליה לקב"ה, ומנעין ברכתא מפומייהו.
רזא דרזין, לאינון דידעי חכמתא דמאריהון, למנדע רזא דברכאן, בפקודי אורייתא, ובכל הנאין וכסופין דהאי עלמא, לארקא ברכאן מעילא לתתא.
בר ברכאן דצלותא, דאינון תקונא דמאריהון, מתתא לעילא ומעילא לתתא. ברכאן דלאו אינון בצלותא, סלקין מתתא לעילא, עד דמטו גו נהורא דלא נהיר, ומתערי בתוקפא, לההוא נהורא דלא נהיר, בההיא ברכה, וסלקא אתערו לעילא, עד דמטו לכרסייא עלאה, מקורא דכל חיין. כדין נפקו מההוא מקורא עלאה, ברכאן אחרנין, ואערעו אלין באלין, ונשקי אלין לאלין, ואתאן ושריין לריש צדיק, לארקא לתתא. וכד נחתין, אתברכן אבהן ובנין, וכל שרגין דלהון.
ורזא דאלין ברכאן לאתערא מעילא לתתא, ברזא דא, ברוך: דא רזא דמקורא עלאה מכלא, לארקא ולאמשכא ולאנהרא כל בוצינין. ואיהו ברוך תדיר, דלא פסקין מימוי. ומתמן שירותא דאקרי עלמא דאתי, ואיהו קצה השמים, דההיא קצה קצה עלאה איהו. בגין דאית קצה כגוונא דא לתתא, ואיהו עלמא תתאה. ואקרי אוף הכי ברוך, לקבל תתאי, לארקא לתתא, ולאתערא מתתא לעילא בברכאן דצלותא. וברוך דא אקרי הכא, ברזא דחכמתא עלאה, דאמלי לההוא אתר, בחד שביל דקיק דאעיל ביה.
אתה: לבתר שארי לאתגלייא, דהא האי ברוך סתים איהו, ובג"כ אקרי בארח סתים ברוך, מקורא עלאה דלא אתגלייא. אתה, שירותא לאתגלייא לבר, ובג"כ אקרי אתה. ומאן איהו. דא רזא דימינא, ואקרי כהן לגבי ההוא אתר. ורזא דא אתה כהן לעולם, מאן כהן לההוא עולם, אתה. ודא איהו ימינא עלאה, דהא אשתכח לאתגלייא.
יהוה: דא רזא דאמצעיתא. רזא דמהימנותא בכל סטרין. אלהינו: דא סטרא דשמאלא, דכליל בימינא, וימינא ביה, ואתכלילו דא בדא, למהוי חד. ועד הכא, אתקשרו ברכאן, דכיון דאלין אתברכאן, כלהון דלתתא אתברכאן.
לבתר דאינון אתברכאן, ונטלי ברכאן לגרמייהו, אתהדרו כלילן כחד לההוא מקורא, דאינון לא יכלין לאתהדרא לגבי ההוא אתר, עד דאתברכן. כיון דאתברכן בקדמיתא, אתהדרו ועאלין לגבי ההוא אתר, לנטלא ברכאן יתירין אחרנין, לארקא לתתא. ועד דאינון אתברכאן, לא עאלין ולא תאבין לגביה. ורזא דא ולא יראו פני ריקם.
וכד תבין לגבי ההוא אתר, ועאלין תמן, כדין אקרי ההוא אתר מלך. ומלך לא אתקרי, בר כד אינון מתקרבין לגביה, ומתברכן. ומלכא אימתי אקרי מלך. כד רברבנוי אתיין לגביה עתירין, מסתפקן בכל מה דאצטריכו, בלא חסרונא, כדין איהו מלך. מלך לתתא, כד אלין מעטרן ליה בספוקא, בעטרין קדישין. והכא אקרי מלך. ומאן איהו. העולם אשר קדשנו וצונו. ובגין דאיהו עלמא דלא אתגלייא לבר, ואיהו סתים, קרי ליה הכי בארח סתים. ועל דא לא אקרי, אלא בארח סתים.
ולעולם ימינא אתה, כמה דאתמר. ועל דא כהן, כפיף לגבי ההוא אתר, ברישא ובסופא. ועלמא תתאה, כד אתקשר לימינא, ואתדבק ביה, קרי מתתא לעילא ברוך, ולא אקרי ברוך, בר ברזא דמקורא דאתדבק ביה, ועייל ביה, ואמלי ליה. אתה, רזא דההוא כהן, לאתדבקא בהדיה, וע"ד, בצלותא ב"נ כורע בברוך, דאיהו עלמא כפוף לגבי עילא, ודא איהו שנוי בין ברוך דצלותא, ובין ברוך דשאר ברכאן. וכלא ברזא עלאה איהו, לארקא ברכאן לכל עלמין.
ברוך דצלותא, ב"נ כורע ביה בברכוי, וגחין רישא באתה, בגין דאתה אקרי ראש. וע"ד כהן נטיל בראש, ואיהו ראש תדיר. ובג"כ כריעה בברוך. וגחינו דרישא באתה. וכהן בכל אתר דאקרי אתה, גחין בצלותא. מלך בתר דגחין, תו לא זקיף, מ"ט. קב"ה אמר לה לסיהרא, זילי אזעירי גרמיך, ותו לא זקפא. ובג"ד, ברכתא דב"נ בריך לקב"ה, אתער לארקא ברכאן מלעילא לעלמין כלהו, כמה דאתמר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין, ובעלמא דאתי.
כתיב, כי אתה אבינו כי אברהם וגו'. תנינן, לזמנא דאתי אמרין ליה ליצחק וכו', בגין דשמאלא אתכליל בימינא, אבל ימינא מנלן דאקרי אב. דכתיב וישמהו לו לאב ולכהן, ואע"ג דלעילא אקרי אב, ואפילו לנהורא דלא נהיר בשעתא דאתדבק בימינא אקרי אתה, כד"א אתה יי' אבינו גואלנו וגו'.
אדהכי, סבא אזדמן לגביה, ואמר, רעיא מהימנא, תקין פתורא למארך, ליה ולמטרוניתא, מכל מיני עדונין, לקיימא ביה זה השלחן אשר לפני יי', והא עד כען כלהו מתענגי מפתורא דמלכא, הה"ד, לכו לחמו בלחמי. ודא נהמא דאורייתא דבכתב, ויינא דאורייתא דבעל פה. ותמן כמה מטעמים מיני טעמי תורה, דמתיקין, מכל מאכלין ועדונין דעלמא, ודמלכא.
קם רעיא מהימנא, פתח ואמר, אהרן כהנא קום משינתך, למדבח תורין ועאנין ואמרין ועופין, וכל מינין דצריכין לסעודתא דמלכא. ולחם הפנים, דאינון לקבל תרין לוחי דאורייתא, דמזה ומזה הם כתובים. זה: תריסר אנפין. דאינון: יברכך יי', יאר יי', ישא יי'. זה תניינא, אדנ"י אדנ"י אדנ"י. דאינון תריסר חיון, דאתמר בהון, ופני אריה אל הימין לארבעתן, ופני שור מהשמאל לארבעתן, ופני נשר לארבעתן. ואתמר עלייהו, ארבעה פנים לאחת. והאי איהו, וקרא זה אל זה ואמר, לקבל עשרים וארבע ספרי תורה. והאי איהו זה השלחן אשר לפני יי'. מאנין דפתורא דמלכא, אינון מארי מתניתין, מארי צלותין, דתקינו לון לקבל קרבנין.

— 2 —
פתח ואמר, ועשית שלחן עצי שטים וגו'. תא חזי, מנהגין טבין ושפירן הוו נהגי מארי דסעודתא דמלכא, לאחזאה דאינון מבני פתורה דמלכא. חד, רברבא מבני סעודתא, נטיל ידוי בזמנא דייעלון לסעודתא להסב, גדול מסב בראש, תניינא תחותיה, ותליתאה תחות תניינא. ואלין אתקריאו ג' מטות, לקבל תלת אבהן, ולקבל כהנים לוים וישראלים. מכאן ואילך, לית לון סדר, אלא כל הקודם זכה.
תניינא, בעל הבית בוצע, כדי שיבצע בעין יפה. ומשלים ברכתא, ולבתר בוצע. ואוקמוה רבנן דמתניתין, דאין המסובין רשאין לטעום, עד שיטעום המברך. ולית הבוצע רשאי לטעום, עד שיכלה אמן מפי המסובין. ואם רעותיה לחלק כבוד, הרשות בידיה. ועוד אוקמוה, דאורח מברך, בגין דיברך לבעל הבית.
וארח רזא, בעל הבית בוצע, דא עמודא דאמצעיתא, דאיהו קו האמצעי. ובשבת צריך לבצוע משני ככרות, דאינון ה' ה'. בעל הבית, דא ו' דאמצעיתא. ובגין דלא לאתחזאה כרעבתנותא, יכיל למבצע בה לכל חד וחד כביצה. מאי כביצה. י' וי'. אינון נקודין דשמא קדישא, אתקרי פרורי בכזית. ואלין לקבל טפין דזרע, ומאן דמזלזל בהון, וזריק לון באתר דלא אצטריך, עניותא קא רדיף אבתריה, ואזיל נע ונד. הה"ד, נודד הוא ללחם איה. ולית לחם אלא תורה, והוא צווח איה מאן דמרחם עליה ולא ישכח.
ופרורים בכזית, אינון בצדיק, דאיהו כתיש כתישו מאינון זיתים. ואורח מברך, וארח צדיקים כאור נגה. ברכות לראש צדיק חי עלמין, ובג"ד אורח מברך.

— 3 —
אדהכי, הא בוצינא קדישא אתא לגביה, ואמר, רעיא מהימנא, יומא חד אזילנא אנא וחברייא, לאכסניא חדא, והוה תמן ינוקא חדא, קם ותקין לן מנרתא ופתורא, איהו מגרמיה, כאלו הוה מעשרין שנין, ולא הוה אלא מבן חמש שנין, ותקין פתורא מכל מיני מאכל ומשתה. אמר, הא אוקמוה רבנן דבעל הבית בוצע ואורח מברך, אבל צעיר אני לימים ואתם ישישים על כן זחלתי ואירא מחוות דעי אתכם. עד דאטול רשות מכם. א"ל, אימא ברי מלאכא דיי'.
אמר לן, אתון בעיתון לחם תפנוקי בלא קרבא, או לחם בקרבא. דהכי אוקמוה רבנן דמתניתין, שעת אכילה שעת מלחמה. ואי בעיתו למהוי קרבא עליה, לית חד אכיל, אלא מאן דנצח קרבא, איהו אכיל ובוצע לכלהו. א"ל חברייא, ברי אנת זעיר, ועדיין לא ידעת, איך מגיחי גברין רברבין, בחרבא, בנענוע דחרבא. ברומחא, בקשתא, בגירין דקשתא, בקירטא, באבנין דקירטא.
א"ל, אל יתהלל חוגר כמפתח. דהא ודאי בק"ש אוקמוה, כל הקורא ק"ש על מטתו, כאילו אוחז חרב פיפיות, דכתיב, רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. ונענועא דחרבא, צריך לנענע ליה לשית סטרין, כמה דאוקמוה, כדי שתמליכוהו על השמים ועל הארץ, ועל ד' רוחות העולם. ודא ו', גוף החרב. י' ראש החרב. ה"ה, תרי פיות. נרתקא דחרבא, אדני.
רומחא רמ"ח בק"ש, עם שית תיבין דיחודא, הא רומ"ח. מג"ן עם חרבא, מיכאל גבריאל נוריאל שמשין דג' אבהן. קשת דזריק חצים, וכל זרע דאינו יורה כחץ אינו מוליד. קירטא, דא ק"ש. ה' אבנין דקירטא, שמע ישראל יי' אלהינו יי'. לקבלייהו, ויקח דוד חמשה חלוקי אבנים מן הנחל. וכד שוי להון בקירטא, דאיהי שפה, ואיהי שכינתא, אתעבידו חד כלהו ה', וקטיל לפלשתאה.
ועד כען זריקנא האי אבנא לסמאל, דאיהו אבן מצור, והרסנא מצור דיליה, ואשפלנא ליה לתתא. ובג"ד אמינא לכון, אל יתהלל חוגר כמפתח. כען יתברר לכון, דאנא ידענא איך מגיחין גברין רברבין בסייפין, ברומחא, בקשתא, בקירטא. תווהנא ולא יכילנא למללא קמיה, א"ל רבנן, כען נחזי, מאן יהא מרווח נהמא, דאיהו לחם המוציא.
פתח ואמר, והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה ליי'. במאי אתרימת שכינתא, דאיהי ה' דהמוציא, דאוקימו עלה מארי מתניתין, כל הבוצע, צריך לדקדק בה'. אלא ודאי הא אוקמוה רבנן דמתניתין, מוץ ותבן פטורין מן המעשר. וכד היא במוץ ותבן, איהי בבית אסורין, ולית לה רשו לארמא לגבי מ', למעבד עמה מ"ה. והאי איהו תרומה, תור"ה דאיהי ה' חומשי תורה, דבה ויהי משה בהר ארבעים יום וגו'.
ובמוץ ותבן דחטה, עליה אוקמוה רבנן, אילן שאכל אדם הראשון חטה הוה. קריב ח"ט, דאיהו מוץ ותבן, לאת ה'. ואסתליק מניה י', דאיהו עשור דילה. ובג"ד כד איהו במוץ ותבן, דאינון לקבל ערלה ופריעה, פטור מן המעשר. ולית רשו לאת י', לחברא באת ה', דאינון איש ואשה. ובגין דא, כל הבוצע צריך לדקדק בה. וצריך למבצע מאתר דבשולו יפה, בגין דבשול איהו גמר פרי, ודא ו'.

— 4 —
ועשרה דברים צריך אדם למעבד בסעודתא. חד, נטילת ידים. תניינא לתקנא שתי ככרות לשבת. תליתאה, למיכל תלת סעודתין, ולאוספא מחול על הקדש. רביעאה, לאנהרא פתורא בשרגא, כמה דאוקמוה, שלחן בצפון, ומנורה בדרום. וצריך הסבה, כמה דאוקמוה הסבו אחד מברך לכלם.
ובשבת, בכל מלוי, צריך לאתוספא מחול על הקדש, בין במאכליו, ומשתיו, בין בלבושוי, בין בהסבתיה, דצריך לתקנא ליה מסבה שפירא, בכמה כרים וכסתות מרקמן, מכל דאית בביתיה, כמאן דתקין חופה לכלה. דשבתא איהי מלכתא, ואיהי כלה. ובגין דא הוו נפקי מארי מתניתין ע"ש, לאקדמותי לארחא, והוו אמרי באי כלה באי כלה. וצריכין לאתערא שירה וחדוה לפתורה לגבה.
ולא עוד, אלא דאית רזא אחרא. כגוונא דצריך לקבלא גבירתה, בכמה נהורין דשרגין בשבת, ובכמה ענוגין, ולבושין שפירין, וביתא מתקנא בכמה מאני דתקונא, בהסבה יפה לכל חד וחד. ובהאי חדוה ותקונא, גרמין דאשתארת שפחה בישא בחשוכא, ברעבון, בבכיה, בהספד. בלבושין אוכמין כארמלתא. דאי מלאה זו, חרבה זו.
יצר טוב, מטרוניתא קדישא. מלכות הקדש דנחתא בשבת. כלילא מעשר ספירן. מעטרא בשבע שמהן, שאינן נמחקין. בכמה מרכבות דחיוון. ובכמה חיילין ומשריין. ומלכא נפיק לקבלא בכמה משריין. ואשתארת יצר הרע שפחה בישא בחשוכא, כארמלתא בלא בעלה. בלא מרכבות.
ואלין דאתמר עלייהו, למזבחין ולמקטרין למלכת השמים ולמזלות אשר לא צויתי, הוא פולחנא דשפחה בישא, דשלטי בערבי שבתות וערבי לילי רביעיות, מה הוו אלין עבדין. הוו נטלין לבושין אוכמין, וחשכאן נהורין, ועבדין הספדא בלילי שבתות כדי לאשתתפא בהדה כמה דאיהי שריא, כי גם זה לעומת זה עשה האלהים.
בתר דחאבו ישראל, ואתחרב בי מקדשא, אתמר בשכינתא אימא קדישא, איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה, ומכבין בליל תשעה באב נהורין ושרגין, ועבדין הספד, ויתבין כאבלים לאשתתפא בדוחקא דשכינתא. בגין דאינון גרמו לה כל ההוא תבירו.
חמשאה, כוס דויכלו. שתיתאה, למהוי על פתורא מלי דאורייתא. שביעאה, לארכאה על פתורא, בגין דעניים ייתון על פתוריה. תמינאה, נטילת ידים במים אחרונים. תשיעאה, ברכת המזון. עשיראה, כוס דברכה. וצריך לאחזרא עלייהו, ולתקנא לון ברזא קדישא, דאיהי כלולה מעשר ספיראן, ואיהו פתורא דקב"ה, מסטרא דגבורה. ובגין כך אוקמוה רבנן, שלחן בצפון.
חד נטילת ידים, דהכי אוקמוה רבנן דמתניתין, ידים מזוהמות פסולות לברכה, בגין דאינון שניות לטומאה, דאיהו אב הטומאה, דאיהו ראשון כד אינון מסאבות, וכד אינון טהורות אינון שניות לברכה, דברכה לא שריא אלא על טהרה. כהנא דאיהו איש טהור, איש חסד, שריא עליה ברכתא. הה"ד, כשמן הטוב על הראש וגו'. ובגין דא, דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל וגו'. ואוקמוה, כל כהן המברך, מתברך. ושאינו מברך, אין מתברך. ואוקמוה מארי מתניתין, כל ברכה שאין בה אזכרה ומלכות לאו שמיה ברכה. מלכות אדני.
ועוד, נטילת ידים צריך ליטול לון עד פרקא, דגזרו עליה י"ד פרקין, בההוא שעתא שריא יד יי' עליה, ואיהי יד דברכה מסטרא דחסד דביה חכמה ביד ימיניה. ואיהי יד דקדושה, מסטרא דגבורה, ושרייא בדינא. ואיהי יד דיחודא, מסטרא דת"ת, דשריא בי"ד פרקין דגופא, דאינון שנים עשר פרקין בתרין דרועין, ותרין שוקין. ותרין בגופא וברית.
ותלת זמנין י"ד, איהו מ"ב, יי"י, מן י"ד י"ד, י"ד, רמוז יב"רכך יא"ר יש"א, מן הוי"ה הוי"ה הוי"ה. ד' ד' ד' מי"ד י"ד י"ד, אינון רמיזין באדנ"י אדנ"י אדנ"י. ואמר הנביא עלייהו, היכל יי' היכל יי' היכל יי' המה. והאי נטילא ביד דאתתקנת.
וכל סטר מג' אנפי חיון, דאינון יי' יי' יי'. ומתלת גדפי חיון, דאינון ד' ד' ד', כלהו צריך למהוי מכח אדם. ואיהו יו"ד ה"א וא"ו ה"א. כח דיליה, יו"ד וא"ו דל"ת, ה"א אל"ף, וא"ו אל"ף וא"ו, ה"א אל"ף. ומטרוניתא לא שריא בכח דיליה, בפרקין דאצבען, עד דאתעבר מנייהו זוהמא, שפחה בישא פסולה, אנתו דפסול. ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין, ידים מזוהמות פסולות לברכה.
ואינון מים לדכאה יד, דשרייא תמן יד יי'. יד יי', דא מים דאורייתא. דעמי הארץ אינון שרץ, מה מועיל לון טבילה, והשרץ שפחה בישא בידיהון, בגזל דבידיהון. בגזל דברכאן דגזלין לקב"ה, דלא ידעי לברכא, ולא ידעי מאי איהי ברכה, ומאי איהי זוהמא.
מיד כששמעו מלין אלין חברייא ואנא עמהון, לא יכילנא למסבל דישלים עשרה מלין דברכה, ואשתטחנא לגביה. ובודאי לית בר נש דיימא מלין אלין, אלא אנת. דאנת הוא כגוונא דד' מחיצות דג"ע. דב"נ עאל בהון במחיצת ינוקין, ואתעביד תינוק. ובמחיצת נערים, ואתעביד נער. ובמחיצת בחורים, ואתעביד בחור. ובמחיצת זקנים, ואתעביד זקן. ובג"כ אתמר עלך, 'ממכון 'שבתו 'השגיח אל כל יושבי הארץ. ואנת הוא דאתמר עלך, בשגם הוא בשר בדרא דדור הפלגה הוית. ובכל דרא ודרא בגלגולא. כגלגל דמתהפך לכמה גוונין. ולא נגלת, אלא בדרא דאתייהיב ביה אורייתא על ידך.
מיד דאתכנישת מעלמא, אנת הוא כשמשא דנהיר בכל דרא ודרא, דכד אתכנש שמשא בליליא, נהיר בסיהרא, ובשתין רבוא ככביא. הכי את, דאנת נהיר בשתין רבוא בכל דרא ודרא. והאי איהו דקא רמז קהלת, דור הולך ודור בא. ואוקמוה רבנן, אין דור פחות מששים רבוא. ועוד אוקמוה, הדור שהולך הוא שבא, לקיים מה שהיה הוא שיהיה. מכאן ואילך, אשלים עשרה דברים דפתורא באתגלייא. אמר רעיא מהימנא, בוצינא קדישא זכאה חולקך, דקב"ה גלי לך, מה דלא גלי לכל נביא וחוזה, ולא למאן ולמאן.
תניינא, למבצע על שני ככרות בשבת, דאינון רמיזין בתרי לוחי אורייתא, דאתייהיבו בשבת זוגות. דביומא תליתאה נחתו, דביה תרי זמני טוב, ובשבת אתייהיבת, תרין נוקבין לתרין טבין. ואע"ג דאוקמוה דשדים ממנן על זוגות, כמה דאוקמוה שני ביצים, שני אגוזים. הלכה למשה מסיני שלוחי מצוה אינן נזוקין.
ואי תימא, והא תנינן, אין מתחילין בשני, ואין מסיימין בד', דהיינו בב' ד' עם ערב רב, דלא הוו שלוחי מצוה, דלא אתגיירו לשם שמים, ולבתר דאתעברו מעלמא, מני קב"ה לנטלא שני לוחות אבנים כראשונים, ואמר, וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות וגו'.
ותרין ככרות בשבת, רמיזין לתרין יודין יאהדונהי. דאדני איהי יחידה מבעלה בשית יומין דחול, ובשבת נחית לגבה. ובגין דא בשבת, כל נשמתין ורוחין ונפשין נפקין ונחתין זוגות, ואין שטן ואין מזיק שליט ביומא דשבתא. ואפילו גיהנם לא שליט, ולא אוקיד בשבת. ובגין דא, לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. ודא אש נוכראה, אלא אש דקרבנא, אש דקדושה. ולית לארכאה בבציעא דלהון, דהא אתמר לעילא.
תליתאה למיכל שלשה סעודתין בשבת, כמה דאוקמוה רבנן דמתניתין, דאמר חד מינייהו, יהא חלקי עם גומרי שלש סעודות בשבת, דאינון שלימו דשבע ברכאן דצלותא, לאשלמא בהון לעשר. ורזא דענג, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. ומאן דלא מקיים לון, ואית ליה רשו לקיימן, אתהפך ליה לנגע צרעת. ובגין דלא ייתי להאי, אמר קב"ה, לוו עלי ואני פורע, אז תתענג על יי'.
רביעאה, לאנהרא פתורא במנרתא. כמה דאוקמוה קדמאין, שלחן בצפון, מנורה בדרום, דפתורא דקב"ה הכי צריכא למהוי. חמישאה כוס דויכלו. כו"ס, בחשבון אלהים. ויכלו ע"ב, דכליל לון כלה קדישא, דהאי כוס מלא יינא דאורייתא, צריך לאסהדא על עובדא דבראשית.
שתיתאה, למהוי על פתורא דברי תורה, דהכי אוקמוה מארי מתניתין, ג' שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה וכו'. ורזא דמלה, בגין דהא אוקמוה שלחן בצפון, ואורייתא אתייהיבת מימינא. לחברא ימינא דאיהו רחמי, בשמאלא דאיהו דינא. דאורייתא איהי יי' מימינא, פתורא אדני משמאלא, וצריך לחברא לון. דבגין דפתורא משמאלא, אוקמוה רבנן דמתניתין, קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. ובגין כך, צריך ת"ח לזמנא עמיה, למאן דישתדל בפתגמי אורייתא.
שביעאה, לארכאה על פתורא, בגין עניים. ובגין דא, כל המאריך על שלחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו. ובג"כ וצדקה תציל ממות. דעני חשוב כמת, ואיהו מחיה ליה, אוף הכי קב"ה מחיה ליה.
ועוד באורח רזא, דכלהו עניים מסטרא דאת ד', דאתמר בה דלותי ולי יהושיע. ואות ד' דאחד, דצריך לארכאה בה, הה"ד להאריך ימים על ממלכתו, ובג"ד, צריך לארכאה על פתורא, דאיהי ד', כלילא מד' רגלין דפתורא. בגין יקרא דאת דלי"ת, צריך לארכאה על פתורא, בגין עניים.
ובגינה אוקמוה רבנן, דבקש קב"ה מדה יפה לישראל, ולא אשכח כמדה דדלות. ואקשו עלה, בגין דאוקמוה קדמאי, כחושבן מיני מיתות דאינון כחושבן תוצאות, וחסרון כיס קשה מכולן, ואיך אמרין אינון, דלא אשכח לישראל מדה יפה כעניותא.
אלא, בגין דכל עמא ולישנא, והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה. אבל ישראל, אינון קיימא דקב"ה בהאי מדה, ולא אכחישין ביה. ובג"ד, במדה דא יתפרקון. הה"ד, ואת עם עני תושיע. ועני לישנא דענוי, דאפילו אית ליה לב"נ עותרא, ואיהו במרעין ובמכתשין, עני אתקרי, או דדחקין ליה בגיניה, וצערין ליה כל יומא. כל שכן מאן דאיהו רש מניה, ואיהו הולך מאתר לאתר.
ועוד אית עני, דאסתלק מניה דעתיה, כגון איוב, דאתמר ביה, איוב לא בדעת ידבר. אוף הכי איהי ד', דאיהי שכינתא, כד אסתלק מנה א"ח דאיהו עמודא דאמצעיתא, דאקרי דעת. והאי לית לה חובין במלה דיימא. ועוד, א"ח איהו תורה, כליל תרי"ג פקודין הה"ד זה שמי לעולם וגו'. שמ"י עם י"ה שס"ה. זכרי עם ו"ה רמ"ח. ובגין דא אוקמוה, אין עני אלא מן התורה ומן המצות דשאר עני לאו איהו אלא ענוי. ואת ד' מן אדני, אוף הכי איהי עני בלא יהו"ה.
תמינאה, מים אחרונים דתקינו לון, בגין מלח סדומית, המסמא את העינים. אמאי אקרון חובה. אלא בארח רזא, סם המות שריא, על ידוי מזוהמין, דעבדי בהו ברכה. ועל כוס דמברכי עליה בלא טהרה, אקרי טמא. ומה כוס דשותין בו, טמא לברכה עד דהוו מטהרי ליה בהדחה מלגו ומלבר. כל שכן ידוי. ובגין דא, מים אחרונים חובה. ורזא דמלה, והתקדשתם: אלו מים ראשונים. והייתם קדושים: אלו מים אחרונים. כי קדוש: זה שמן ערב. לקבל, קק"ק יי' צבאות. ובגין דא והתקדשתם וגו', לאשתמודעא דאתון בנין לקב"ה, הה"ד בנים אתם ליי' אלהיכם.
תשיעאה, כוס דברכה. ואוקמוה מארי דמתניתין, עשרה דברים נאמרו בכוס דברכה ואלין אינון. עטו"ר. עטו"ף. הדח"ה. שטיפ"ה. ח"י. מל"א. ומקבלו בשתי ידיו. ונותנו בימין. ומסלקו מן הקרקע טפח. ונותן עיניו בו. ומשגרו במתנה לאנשי ביתו. ועכשיו, אין לנו אלא ארבעה שהן הדחה. ושטיפה. חי. מלא. ויש אומרים חי מן החבית, ויש אומרים חי, הכוס שלם. ששבירתו זו היא מיתתו.
כוס על דרך החכמה, הוא אלהים. והוא מלא בי"ה והם שלם, כ"ס בלא ו' כמו כס שהוא פגום וחסר בלא אלף, כן הוא חסר בלא וי"ו, והוא פגום. הכס"א כן עולה בגימטריא כוס.
כוס היא ה"א, וצריך עשרה דברים, כנגד י'. והם: עטו"ר בסוד העטרה, עטרת תפארת. וזהו סוד עטור, שאז"ל מעטרו בתלמידים, והיא עטרת הברית. עטו"ף, תפלה לעני כי יעטוף. שכל הברכות והתפלות מתעטפים, עד שתעלה תפלת העני.
הדח"ה ושטיפ"ה, כמו וטהרו וקדשו. הטהרה מימין החסד. והקדושה משמאל דגבורה. כוס דברכה מלכות מצד בינה הנקראת אלהים. ונקרא עטרה מצד הכתר. ח"י, מצד יסוד, הנקרא שלום, שנאמר וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך יי'. מלא, מצד ת"ת. מקבלו בשתי ידיו, ה' ה'.
ונותנו בימין, כי ה' עליונה לחסד, ה' שניה לגבורה. ומסלקו מן הקרקע טפח, בסוד יו"ד כי סלוק ה' הוא יו"ד. ונותן עיניו בו, שהם בסוד יאהדונהי. יי' מאיר בבת עין. ידו"ד בשלשה צבעי העין. אדני מאירה, בשני כרובי העין, ואישוני עפעפי העין. ומשג"רו במתנה לאנשי ביתו. היא בינה, שנאמר בה, ישמח משה במתנת חלקו.
עשיראה, ברכת מזונא, הא אוקמוה רבנן, בשלשה, צריך כוס. ורזא דמלה, בגין דאיהי אהבת כלולותיך, דאינון אבהן, בכ"ל מכ"ל כ"ל. ולית לארכאה יתיר.
ברכת המזון מן התורה מנין. שנאמר, ואכלת ושבעת וגו'. ושנינו בברייתא, וברכת זו ברכת הזן. את ה' אלהיך זו ברכת המזון. על הארץ, זו ברכת הארץ. הטובה, זו בונה ירושלים. וכן הוא אומר, ההר הטוב הזה והלבנון. אין לי אלא לאחריו, לפניו מנין. שנאמר אשר נתן לך, משעה שנתן לך, חייב אתה לברכו.
ודרשו חכמים ז"ל, משה תיקן להם לישראל ברכת הזן, בשעה שירד להם המן. יהושע תיקן להם ברכת הארץ, בשעה שהכניסן לארץ. דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים. עוד נמצא בפרשת המן, רמז לברכת מזון במן עצמו, שנאמר ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה' אלהיכם.

— 5 —
אר"ש, רזא דאינון שבע זיינין דרשימין בתפלין, דהוא ז' שבשינין, דרמיזין לז' אוני דריאה דב"נ, דבהון שאיב רוחא, ומניה מפיק צוציתא דנור, דדליק מפומיה. ועוד דאינון רמז, לשבעה יומי, ושבועי דמפסח לעצרת. ועוד דאינון רמיזין לשבעה קני מנרתא, דאית עלייהו שבע בוציני קדישין. ועוד דאינון רמיזין, לשבעה ככבי לכת, דאינון מנהרי ברקיעא. ועוד דאינון רמיזין לשבעה מדרגין, דעלמא עלייהו קיימא. ואינון יסודא ושרשא ועיקרא דכלא. ועליהון אמרי חברייא, כל מאן דבעי לאנחא תפלין דרישא, מבעי ליה לאסתכלא באינון תרי שינין, דאינון רמיזין לאינון ז' זיינין, דאית בהון רמז רזין סתימין, עמיקין רמיזין. (עד כאן רעיא מהימנא)

— 6 —
כי יי' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדני האדנים האל הגדול וגו'. תנינן, ודמות פניהם פני אדם. אלין לאו אינון כאינון כרובים, אינון אנפי רברבין, כרובים אנפי זוטרי, כרביא. פני אדם, כל דיוקנא כלילן בהו, בגין דאינון אנפי רברבין, ומתציירין בהו ציורין גליפין, בגלופי שמא דמפרש, בד' סטרין, מזר"ח מער"ב צפו"ן דרו"ם.
מיכא"ל רשים ברשימו לסטר דרום, וכל אנפין מסתכלין לגבי פני אד"ם, פני ארי"ה פני נש"ר פני שו"ר. אדם איהו דכר ונוקבא, ולא אתקרי אדם בר הכי. ומניה אתציירין ציורין, דרכב אלהים רבותים אלפי שנאן.
שנאן, כללא דכלהו ציורי, שו"ר, נש"ר, ארי"ה, ן' דא איהו אדם. פשיטו דאתכליל כחדא, ברזא דכר ונוקבא. וכלהו אלפין ורבבן, כלהו נפקין מהני רזא שנאן. מהני דיוקנין מתפרשן כל חד וחד בסטרייהו, כמה דאתחזי לון.
אלין אינון דקא משלבן חד בחד, וכליל חד בחד, למהוי כל חד כליל בחבריה, שו"ר נש"ר ארי"ה אד"ם, אתנהגן ברזא דארבע שמהן גליפן סלקין לאתנהגא ולאסתכלא.
סליק לאתנהגא ולאסתכלא שור לאנפי אדם, סליק שמא אחרא, מתעטרא מחקקא ברזא דתרין גוונין, ואיהו אל. כדין אתהדר לאחורא, וכרסייא חקיק וגליף ליה, ואתרשים לאתנהגא ברזא דשמא דא.
וסליק לאתנהגא ולאסתכלא נשר לאנפי אדם, סליק שמא חדא, מתעטרא מתנהגא ברזא דתרין אנפין וגוונין, לאתנהגא לאסתלקא בסליקו בעטורא, ואיהו גדול, כדין אתהדר לאחורא, וכרסייא חקיק וגליף ליה, ואתרשים לאתנהגא ברזא דשמא דא.
סליק לאתנהגא ולאסתכלא אריה לאנפי אדם, סליק שמא חדא מתעטרא מחקקא ברזא דתרין אנפין וגוונין, לאתתקפא ולאתקשרא בתוקפיה, ואיהו גבור. כדין אתהדר לאחורא, וכרסייא חקיק וגליף ליה, ואתרשים לאתנהגא ברזא דשמא דא.
אדם אסתכל בכלהו, וכלהו סלקין ומסתכלין ביה, כדין כלהו אצטיירן בגלופייהו בציורא דא, ברזא דשמא חד, דאקרי נורא. וכדין כתיב עלייהו, ודמות פניהם פני אדם. כלהו כלילן בהאי דיוקנא, והאי דיוקנא כליל לון.
ועל רזא דא, אתקרי קב"ה, האל הגדול הגבור והנורא. דהא שמהן אלין גליפין אינון לעילא, ברזא דרתיכא עלאה, כלילא בארבע אתוון ידוד, דאיהו שמא דכליל כל דיוקנין, אלין מחקקן גליפין בכרסייא, וכרסייא גליפא מרקמא בהו. חד לימינא, וחד לשמאלא, וחד לקמא, וחד לאחורא. רשימא בד' סטרין דעלמא.
כרסייא כד סלקא, רשימא בארבע דיוקנין אלין. אלין ארבע שמהן עלאין, נטלין להאי כרסייא. וכרסייא אתכלל בהו, עד דנקטא ולקטא אינון ענוגין וכסופין, נחתא מלייא כאילנא דמלי ענפין לכל סטר, ומלייא איבין. כיון דנחתא, נפקו אלין ד' דיוקנין, מצוירין בציורייהו, גליפין מנהרן, נציצן מלהטן, ואינון זרעין זרעא על עלמא.

=== Shoftim ===

— 1 —
(רעיא מהימנא) שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר יי' אלהיך נותן לך וגו'. בפקודא דא, מני שופטים ושוטרים. ועוד כי אלהים שופט, כי: מ', מניה יו"ד דחושבניה כ', בתר הכא, אלהים שופט, זה ישפיל ה"ה, וזה ירים דא ו"ו.

— 2 —
פקודא בתר דא, לדון בסייף. לדון בחנק. לדון בדין סקילה. לדון בדין שריפה. לדון בסייף למאן. לסמאל. הה"ד, כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד.
חרב דקב"ה, י' רישא דחרבא. ו' גופא דחרבא. ה"א ה"א, תרין פיפיות דילה. צדק צדק תרדוף, חתכין תרין דינין, דינא מפי ב"ד דלעילא, ודינא מפי ב"ד דלתתא. ומהכא אשתמודע, אין אדם נוקף אצבעו מלמטה עד שנתן לו רשות מלמעלה.
נרתקא דחרבא אדני. תמן אשתכח דינא. בק"ש ידוד. חרבא דקב"ה, עלה אתמר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. בצדיק חי עלמין, כליל ח"י ברכאן, דביה אדני שפתי תפתח, ופי ביה עאל חרבא בנרתיקה, וחמת המלך שככה, ומתחברין תרין שמהן יאהדונהי.
לדון בחנק. זרקא, תמן קו, י' כריכא ביה, וקו, ו' דאתפשטא מניה. ביה תפיס לסמאל, וישאוהו במוט בשנים. מאי מוט דההוא רשע. אדם דאיהו יו"ד ה"א וא"ו ה"א, מ"ה, וד' אתוון ידו"ד, הרי תשעה וארבעים, כחושבן תשעה וארבעים אתוון, דאינון בשית תיבין דיחודא עלאה, ובשית תיבין דיחודא תתאה, דאינון ו' ו', והאי וישאוהו במוט בשנים, בפרודא מנייהו, בלא א' באמצע ו"ו, דלית יחודא לסטרא אחרא, אלא וישאוהו במוט בשנים, סמאל ובת זוגיה, עולם הנפרדים.
בחבל דיחנק בה, אחידן ה"א ה"א, בה' אצבעאן דיד ימינא, ובה' דיד שמאלא. ו' חבל. י' חניקא דלהון. שמא דידו"ד, מיתה לסמא"ל ונחש, וחיים לישראל. ובג"ד ראו עתה כי אנ"י אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית לאלהים אחרים בשמי, ולכל דלא הימנו בי. ואחיה לאינון דהימנין ונטרין פקודין דילי.
לדון בסקילה לסמאל, באבן דאיהי יו"ד, זריק לה לגביה, בחמש אצבעאן דאינון ה', ובקנה דדרועא דאיהו ו', ובכתף דתמן ה'. וזריק לה לגביה מחשבה, דאיהו שמא מפרש יו"ד ה"א וא"ו ה"א.
לדון בשרפה לסמאל. עצים לאדלקא בהון נורא. זכאה איהו גופא דאיהו עץ, ואברים דיליה עצים, לאוקדא בהון אשא, דאיהו נר מצוה, בכל אבר, לאוקדא לסמאל, בשכינתא עלאה, בעץ דאיהו תפארת, ובכל עצים דאחידן ביה, דבזמנא דאש של גבוה נחית. הוה, על גבי עצים דקרבנא, והזר הקרב יומת, דאתוקד ביה, הה"ד והאש על המזבח תוקד בו. זכאה איהו מאן דאחיד באילנא דחיי, בגופיה, באברים דיליה, נר כל ענפא וענפא נר מצוה ברמ"ח פקודין דיליה.
כד אחידן ביה תרוויהו, יתקיים וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל. וסמאל ונחש וכל ממנן דיליה, דאינון קוצין, אתוקדו. וענפין דסנה, ואיבא דיליה, ועלין דיליה, לא אתוקדו. דא אחזי ליה קב"ה.
אמר בוצינא קדישא, ודאי ישראל אינון עצים יבשים באורייתא, בגין דאחידו באש דהדיוט, לאו אינון כדקא חזי, למעבד בהון ניסא, מיד דאנת נחיתת עלייהו באורייתא, בגינך נחת עלייהו אילנא דחיי, ומצוה דאיהו נר יי', ואחידת בהון ויהון חיין. ואומין עכו"ם דעלמא, אתוקדן בההוא נר, והאי איהו דאמר נביא, ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי אתך אני וגו'.

— 3 —
לא יקום עד אחד באיש לכל עון וגו'. על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר. פקודא דא, להעיד עדות בב"ד, דלא יפסיד חבריה ממונא בגיניה, אי אית ליה עדות בהדיה. ולית סהדותא פחות מתרין, הה"ד על פי שנים עדים וגו' יקום דבר, לא יקום על פי עד אחד. ובג"ד אוקמוה מארי מתניתין, מי מעיד על האדם, קירות ביתו. ולא עוד אלא אנשי ביתו מעידין עליו. מאי קירות ביתו. אינון קירות לבו. ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, ואוקמוה רבנן, מלמד שהתפלל חזקיהו מקירות לבו.
אנשי ביתו, אינון רמ"ח אברים דיליה. דהכי אוקמוה מארי מתניתין, רשע עונותיו חקוקים על עצמותיו. והכי צדיק, זכיותיו חקוקים לו על עצמותיו. ובג"כ אמר דוד כל עצמותי תאמרנה. ובגינה אתמר, ומי מעידין על האדם קורות ביתו. גרמין בנויין על מוחא דאיהו מיא. ועלייהו קא רמיז, המקרה במים עליותיו, המקרה לשון קורות.
ואמאי בגרמין יתיר מבשרא וגידין ומשכא. בגין דגרמין אינון חוורין, וכתיבא אוכמא, לא אשתמודעא אלא מגו חוורו. כגוונא דאורייתא, דאיהי חוורו מלגאו, אוכם מלבר. אוכם וחוור, חשך ואור, ואית חשך תכלת, ואתמר ביה גם חשך לא יחשיך ממך. ותכלת אוכם, איהו נוקבא לגבי חוורו. ולא עוד, אלא דגופא על גרמין עתיד למיקם. ובג"ד זכווי וחובוי חקוקין על גרמין דיליה, ואם יזכה יקום גופא על גרמין דיליה. ואי לאו, לא יקום, ולא יהא ליה תחיית המתים.
ולא עוד, אלא תרין סהדין אינון על ב"נ, עין רואה ואוזן שומעת, וב"ד סופר, ודן חובוי. ולא עוד, אלא שמשא וסיהרא סהדין על ב"נ, כמה דאוקמוה תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. מאי בכסה. ביומא דסיהרא מתכסה. ואמאי מתכסת. בגין דכד מטי ראש השנה, ייתי סמאל למתבע דינא לבנוי קמי קב"ה, והוא יימא ליה דייתי סהדין. והוא ייתי לשמשא עמיה. אזל למייתי סיהרא, והיא מתכסא. באן אתר מתכסת. אלא סליקת, לההוא אתר, דאתמר ביה במכוסה ממך אל תחקור, לפייסא ליה על בנהא.
והאי הוא דאמר קרא, תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. לאתר דביה סליקת שכינתא, דאתמר ביה ובמכוסה ממך אל תחקור. וחובין באתכסייא, תמן צריך למידן בינו לבין קונו. וחובין דאתגלייא דעבד לון, אתמר מכסה פשעיו לא יצליח. דשכינתא מסטרא דכתר איהי עלמא דאתכסיא, ואוקמוה מארי מתניתין, דצריך ב"נ לחברא לה לההוא אתרא, בההוא זמנא מטי זמנא דרחמי, ואעבר דינא. ובג"ד לחבריה אמר לזכאה ליה בעדותיה. אבל לרשע אין מזכין לו.
ועוד, קב"ה ושכינתיה סהדין על ב"נ, הה"ד העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ. את השמים, ההוא דאתמר ביה ואתה תשמע השמים. ואת הארץ, ההוא דאתמר בה והארץ הדום רגלי. ועוד, תרין סהדין: עמודא דאמצעיתא, וצדיק. ואינון ע"ד, מן שמ"ע אחד. עד, מן ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת, דא סמאל, מת מעקרו וישאוהו במוט בשנים. לא יומת על פי עד אחד, דלא יהא ליה חולקא באל אחד.
כי יקום עד חמס באיש וגו' ודרשו השופטים היטב וגו', ועשיתם לו כאשר זמם וגו'. פקודא דא לדרוש ולחקור העדים בז' חקירות, קודם דידין ליה בעונשא דמותא, בשבע חקירות, שבע לקבל שבעה אלה עיני יי' המה משוטטים בכל הארץ. בהון ויסרתי אתכם אף אני שבע.

— 4 —
פקודא בתר דא, לעשות לעד זומם כאשר זמם לעשות לאחיו. תרין סהדי שקרא דאינון סמאל ונחש, אי ייתון לאסהדא סהדותא דשקר על ישראל, דטעו בין ו' לז' דאינון אתוון זו. והאי איהו עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו.
ולא יתייחד ו' עם ז', אלא בשרפת חמץ, דבין ו' לז'. ואע"ג דמדאורייתא איהו עד סוף שית, גזרו רבנן, אוכלין כל ארבע, ותולין כל חמש, ושורפין בתחלת שש. ואולפי מארי מתניתין מסהדותא דשעתי דחמץ, לסהדותא דבדיקות דסהדי, דההוא דהרג את הנפש. וכלא מפרש במתניתין. ויקיים בהון, ארי בפתגמא דחשיבו מצראי למידן וכו'. והאי איהו ועשיתם לו כאשר זמם.

— 5 —
פקודא בתר דא, לקבל בית דין הגדול עלייהו, בינה, מסטרא דגדולה אקרי אלהים, בית דין הגדול, רב בדינוי, ורב בזכווי, כגוונא דאתמר שום תשים עליך מלך בפקודא, שום לעילא, תשים לתתא. הכי לקבל עליה ב"ד רברבא, אע"ג דקביל עליה ב"ד זעירא. בית דין זעירא, בית דין של שלשה, מסטרא דשכינתא תתאה. ב"ד רברבא, מאלין סנהדרי גדולה.
אמר בוצינא קדישא, שבעים סנהדרי גדולה הוו, ואנת רברבא על כלהו, והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם. אלו. הם סנהדרי גדולה, סנהדרי קטנה. סנהדרי גדולה מסטרא דשכינתא עלאה, סנהדרי קטנה מסטרא דשכינתא תתאה.
משה שושבינא דמלכא, אהרן שושבינא דמטרוניתא. ועמהון שבעין ותרין סנהדרין, כמנין חסד, ומהכא סנהדרי גדולה. סנהדרי קטנה, מסטרא דשמאלא, את המאור הקטן לממשלת הלילה.
ובג"ד, תפארת, את המאור הגדול לממשלת היום, דאתמר ביה יומם יצוה יי' חסדו. את המאור הקטן לממשלת הלילה, ובלילה שירה עמי. שיר דלויים, ודא יסוד. בן ישי חי על האדמה. דתקין עשר מיני תהלים, בשירה. ואיהו צדיק לשמאלא, את המאור הקטן, ודא שכינתא, דאתנטילת משמאלא.

=== Ki Teitzei ===

— 1 —
(רעיא מהימנא) וענשו אותו מאה כסף וגו'. פקודא דא, לדון בדין, מוציא שם רע. הה"ד, וענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה כי הוציא שם רע על בתולת ישראל. רבנן, והאי איהו בתר נשואין, דאמר לא מצאתי לבתך בתולים, ולאו כל שם רע שקול, דמרגלים דאפיקו שום ביש על ארעא, אתענשו בגינה, ומיתו ולא זכו לה. ואתתא קרקע איהי בארעא, כמה דאוקמוה, אסתר קרקע עולם היתה.
ואי תימרון שום ביש עלה, דאסתאבת באחשורוש, וזכתה לאתלבשא בה רוחא דקדשא הה"ד ותלבש אסתר מלכות. הא אמר קב"ה, אני יי' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים. ורוחא דקדשא שכינתא הות, דאיהי שם דאתלבשת באסתר.
אבל רבנן, ווי לאינון דאכלין תבן תבל דאורייתא ולא ידע בסתרי דאורייתא, אלא קלין וחמורין דאורייתא, קלין תבן דאורייתא, חומרא דאורייתא, חטה, חט ה', אילנא דטוב ורע.
לית דרכא דמלכא ומטרוניתא, למרכב על חמרא, אלא על סוסוון. הה"ד כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה. דאין מזלזלין במלכותא, למרכב מטרוניתא על חמרא. כ"ש מלכא, לית דין אתר הדיוט עבד, דארחיה למרכב על חמרא. ובג"ד כתיב ביה במשיח, עני ורוכב על חמור. עני איהו תמן בסימן, ערובין נדה יבמות, ושאר מתניתין בכלל. ולא אתקרי תמן מלך, עד דרכיב בסוסיא דיליה כנסת ישראל.
קב"ה כד איהו לבר מאתריה, לאו איהו מלך. וכד אתהדר לאתריה, והיה יי' למלך. והכי ישראל, אתמר בהון, כל ישראל בני מלכים. כגוונא דאבא, אינון בנוי. לאו אינון בני מלכים, עד דיהדרון לארעא דישראל. ואי תימא דהדיוט דא, אף ע"ג דאיהו הדיוט לגבי מאריה, עליה אתמר, אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך. והדיוט דא לגבי מלכא עבד מטטרון. ואדם קדמאה דלא נטר יקר דיהבו ליה, נחתו ליה למיכל עם חמריה, ואמר אני וחמורי נאכל באבוס אחד. ויששכר בהאי חמרא, זכה לאתקרי יששכר חמור גרם.
ורבנן מארי מתניתין, מטרוניתא אתמר בה ומלכותו בכל משלה, בתר דאתלבשא ביה אסתר, שליטת אסתר על אחשורוש ואומתיה. ואתמר בהו והרוג בשונאיהם. ואי תימא דאתייחד עמה. אף על גב דהוו בביתא חדא, ח"ו. אלא, כגוונא דיוסף, דאתמר ביה, ותנח בגדו אצלה, ולא לבושו, אלא בגדו, לישנא דבוגדים בגדו.
והכא סתרא רברבא. ובגין דא, אסתר: לישנא דסתראה, אתה סתר לי, שכינתא אסתירת לה מאחשורוש, ויהיב ליה שידה באתרה, ואתהדרת איהי בדרועיה דמרדכי. ומרדכי דהוה ידע שמא מפרש, ושבעין לשון, עבד כל דא בחכמתא. ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין, דאפילו בלא דא, אית ליה לב"נ קודם דיתיחד עם אתתיה, למללא עמה, בגין דשמא שידה אתחלפא באתתיה.
ודא באתתא מאילנא דטוב ורע, אבל אם היא משכינתא, לית לה שנוי, הה"ד אני יי' לא שניתי. אני: דא שכינתא. ולית לה דחילו מכל סטרין אחרנין. הה"ד, כל הגוים כאין נגדו.
ובאתרא דשכינתא תמן, כמה סגולות תמן. ובגין דאסתר אתלבשת שכינתא בה, חזיא הות למעבד עמה כמה סגולות. כגוונא דשרה, קב"ה נטיר לה, בגין שכינתא דהות עמה, נטיר לה מפרעה, ואפילו לבושה ותכשיטיה בכלהו שוי קב"ה סגולות, בגין שכינתא. ובגין דא, אתא פרעה לסנדלא, מחא ליה עמיה. והכי נמי בכל תכשיטין דילה. בכל תכשיט ותכשיט דהוה נגע ביה, מחי ליה, עד דאתפרש מנה ההוא טמא, ואחזר לה לבעלה.
ואי בתכשיטין דילה כך, כ"ש מאן דנגע בגופא. ואפילו באצבע דילה, לסטרא דיחודא, והזר הקרב יומת. דקב"ה לא יהיב ליה רשו למקרב גבה, הה"ד אני יי' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן.
ובגין דא, לא כל ש"ר שקול. מרגלים דאפיקו שום ביש על ארעא דישראל מיתו. מאן דאפיק שום ביש על שכינתא, כל שכן דלקיין בנשמתהון. דאלין דאפיקו שום ביש על ארעא, לקו בגופייהו, ומיתת גרמייהו מיתו. אבל מאן דאפיק שום ביש על שכינתא, נשמתא דלהון לקאה. והאי למאן דידע רזא דא, ועינוי פתחין. אבל מאן דעינוי סתימין, לית ליה עונשא כל כך.
ומה דרבנן דמתניתין שויין קמייהו, דאתתא אנוסה מותרת לבעלה. ודאי איסור והיתר דמתניתין לא ממלל אלא במיליה דב"נ, ואתתא דאיהי מאילנא דעץ הדעת טוב ורע. אבל אתתא דאיהי מאילנא דחיי, לאו לה דינא כאלין, דההוא דאילנא דחיי, צדיק וטוב לו. ובגיניה אתמר, לא יאונה לצדיק כל און, ולא לבת זוגו צדקת. ואוליפנא משרה בביתא דפרעה, דלא הוה ליה רשו למקרב בהדה.
ומאן דאיהו צדיק ורע לו, האי דאיהו מאילנא דטוב ורע, דכיון דרע עמיה, אין צדיק אשר לא יחטא בההוא רע, בתר דאיהו עמיה. רשע וטוב לו, דאתגבר יצר הרע על יצר טוב, אתמר וטוב לו, טוב איהו תחות רשותיה, ובגין דרע שליט על טוב, רשע איהו, דההוא דאתגבר נטיל שמא. רשע ורע לו, אל אחר סמאל, ורע לו, סם המות דיליה עכו"ם, תמותת רשע רעה. ובג"ד, אנוסה לאו איהי, אלא אי אית בה תערובת בההיא נשמתא, דטוב ורע.
ואורייתא דאתייהיבת, אתברו לוחין דילה, דאינון משולים לבתולים. וקב"ה הדר יהיב לון לישראל, לנטרא לה, אורייתא דבע"פ אתקריאת הלכה למשה מסיני. וחתן דידה, תבר בתולים דילה. ומאן דאפיק שום ביש עלה, דיימא דהא ההיא אורייתא לאו איהי דא, דהא לוחין דילה אתברו. קב"ה יימא ליה, דאיהו אבי הנערה, בת, דאיהו בתיבת בראשית, איהי ברתא דמלכא, קב"ה אמר ופרשו השמלה, ואתפתחת יריעה מס"ת, ויחזון דאתמר ביה, פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת.
מיד קם אליהו, וכל מארי מתיבתא, ובריכו ליה, ואמרו סיני סיני, הכי אתחזייא למשמע מלין דילך ולשתוק, אבל ברשותא דקב"ה ושכינתיה, אנא בעי למללא מלה לגבך, ליקרא דילך. א"ל אימא.
פתח ואמר, רעיא מהימנא, האי כלה דילך, קב"ה יהב לה לאברהם לגדלא לה לגבך, ובגין דאיהו נטיר לה, אתקריאת ברתיה. הה"ד, בת היתה לו לאברהם ובכל שמה. ובה קיים כל אורייתא כלה, ואפילו עירובי תבשילין. הה"ד, וישמור משמרתי וגו'. ואיהו הוה לגבה אומן, כגון ויהי אומן את הדסה. וקב"ה בריך ליה בגינה, הה"ד ויי' ברך את אברהם בכל. וגדיל לה מכל מדות טבין, וגמיל לה חסד, וסליק לה בגדולה במדת חסד דאברהם, והוה ביתיה בגינה פתוח לרווחה, למגמל חסד עם כל באי עולם.
ובגין דאיהו גמיל חסד עמה, כד בנוי דאברהם הוו ממושכנין בכמה חובין במצרים, אמר קב"ה לך רעיא מהימנא, זיל וגמיל טיבו, למאן דגמיל ליה עמך, דדא כלה דילך, יהיבת לה ליה, לגדלא לה במדות טבין, ואיהו גדיל לה בתליסר מכילן דרחמי, דרמיזין בתלת תיבין וה"ו אנ"י וה"ו, דאינון וא"ו. דכליל בהון ע"ב שמהן, כמנין חסד. דבהון הוה אתגבר אברהם על ע"ב אומין ובכלה דילך, הוה ליה סגולה בע"ב שמהן, והוה נצח לכל אומה ולישן.
ובגין דא, מוליך לימין משה זרוע תפארתו. ובוקע מים, דימא קרעת ליה קדם בנוי, בתריסר קרעין, בחושבן ו"ו, ובזכות א' עבדת ימא יבשתא. ובה טובעו מצרים, דלא מהימנין בוא"ו דאיהו אחד. ולזמנא דאתי, כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, יתקיים בישראל זרעא דאברהם. ובך יתקיים, מוליך לימין משה זרוע תפארתו ובוקע מים דאורייתא קדמהון, למהוי לך שם עולם. ותמן תרויח כלה דילך.
ובגין דבת דא, אתייהיבת לישראל, דאיהי הלכה דילך, מסטרא דשמאלא, הלכה למשה מסיני. דהא מסטרא דימינא, ה' הלכה דילך, מסטרא דשמא דאברהם. י' דיצחק. וכלא ה"י מן אלהים. ואנת וא"ו, מלא דילה, שלימות דילה, כוס מלא. בקדמיתא כ"ס י"ה, ולבסוף כוס מלא ברכת יי'.
ובגין דאתייהיבת לישראל על ידך, דאינון מסטרא דעמודא דאמצעיתא, אית לגלאה אמאי אתייהיבת לון דהא ודאי אברהם הא אתמר אמאי אתייהיבת ליה. ואנת גמילת חסד עם בנוי, כגוונא דגמיל הוא עמך. ליצחק יהב ליה קב"ה ליה ולזרעיה, לנטרא לה מאילנא דטוב ורע. ועבדו לה כמה גדרין, וחתיכו לה כמה לבושין, דאינון לבושי דהבא, בכמה פסקות. והוו חולקין ומקשין עלייהו על אלין פסקות, לתקנא לה בכמה פרוקין, לקשט לה בכמה מיני קשוטין, לשבתות וי"ט, למהוי מקשטא לגבך בזמנא דתיתי לגבה בפורקנא בתרייתא, דאתמר בה מ"ה ש"היה ה"וא.
ובגין דאינון גרמו לך, ועבידו עמך טבין, אנת סבילת בגינייהו כמה מכתשין, בגין דלא יתקטיל משיח בן יוסף, דאתמר ביה ופני שור מהשמאל, מזרעא דיוסף, דאתמר ביה בכור שורו הדר לו. ובגין דלא יתחלל הוא וזרעיה בין עכו"ם, בחוביה דירבעם דעבד ע"ז, הוה הוא לאתחללא בעכו"ם הוא וזרעיה, בגין דירבעם בן נבט מזרעיה איהו, בגיניה אתמר בך, והוא מחולל מפשעינו וגו', ובחבורתו נרפא לנו.
וישראל בגין דאינון כלילן ימינא ושמאלא, תמן ה"י דילך בשלימו הוה, אית לך לאתיחדא עמה בינייהו. ובגין דאתמר בך, כי הוציא שם רע על בתולת ישראל, אתמר בך ולו תהיה לאשה, לא יוכל לשלחה כל ימיו, בגלותא לא יכיל למפרש ליה מנה כל יומוי.
ואיך הוא שם רע דאפיקת עלה. אלא בתר דאתייהיבת איהי לישראל, כל מאן דאפיק שום ביש על ישראל, כאילו אפיק עלה. ושום ביש הוה, דאמרת לקב"ה, למה יי' יחרה אפך בעמך. וקב"ה אמר, וכי אנת אפיק שום ביש על ישראל דעבדו ית עגל, לך רד כי שחת עמך. ערב רב ודאי, דאנת גיירת לון עבדו ית עגלא. ובגין דא כי הוציא שם רע על בתולת ישראל ולו תהיה לאשה.
קם רעיא מהימנא, נשיק ליה באנפוי, ועל עינוי ובריך ליה, ואמר ליה, תהא מברך מפומא דקב"ה ושכינתיה, בכל מדה ומדה דיליה, ובעשר ספירן דיליה, ובכל שמהן דיליה, ובכל מארי מתיבתאן, ובכל מלאכין. וענו כלהו ואמרו אמן. וקב"ה ושכינתיה הודו בברכתיה. אליהו, קום אפתח פומך בפקודין עמי, דאנת הוא עוזר דילי, מכל סטרא, דהא עלך אתמר בקדמיתא, פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, בן אהרן ודאי, בן אח דילי הוא, ואח לצרה יולד.

— 2 —
כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא אורשה וגו'. פקודא דא, לדון במפתה חמשים כסף. הה"ד, כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא אורשה. אלין ישראל, מסטרא דשכינתא אתקריאו בת. ותפשה ושכב עמה ונמצאו ונתן לאבי הנערה חמשים כסף ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו. רבנן וכל מארי מתיבתא, איש: אלין ישראל, מסטרא דקב"ה. ותפשה, בקשורא דתפילין. ותפשה, בכנפי מצוה. אשר לא אורשה, בת יחידה, דא נשמה. ושכב עמה, בצלותא דשכיבא, בהשכיבנו. ונתן לאבי הנערה חמשים כסף, כ"ה כ"ה אתוון דיחודא.
קום רעיא מהימנא, דודאי מאן דאשתדל בהלכה שלא לשמה, ורווח הלכה, ודאי בתפישה איהי לגביה. ועם כל דא אוקמוה, לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. והאי הלכה מסטרא דנער טוב, דאתפרש מאילנא דטוב ורע, דאיהו איסור והיתר, טומאה וטהרה, כשר ופסול. ועל שם נער, אתקריאת איהי נערה. דעתיד לקיים בה, וינערו רשעים ממנה, דאינון איסור טמא ופסול, סמאל ומשרייתיה.
ד"א כי ימצא איש נערה בתולה, אלין ישראל, דכתיב כי נער ישראל ואוהבהו, נער מסטר דמטטרו"ן. ואין איש אלא קב"ה, שנאמר יי' איש מלחמה. כי ימצא איש נערה בתולה, בתולת ישראל, דאתמר בה נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל. הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר, ולבתר אפתח לון חמשין תרעין דחירו, דאינון חמשין תרעין דרחמי, מסטרא דאברהם אבוהון. והאי איהו ונתן לאבי הנערה חמשים כסף, וכסף מדרגא דחסד, דרגא דאברהם.
דבמפקנו דמצרים, חמשין תרעין דחירו אפתח לון, מסטרא דדינא דשמאלא, דאיהו אדני, דתמן דן אנכי. קדם דינא דן אנכי, ולבתר נפקו. אבל בפורקנא בתרייתא, וברחמים גדולים, מסטרא דאברהם, וגדולה דרגא דאברהם, דבינה, תמן איהי יד הגדולה, תמן איהי נ' כסף. ולבתר לא יוכל שלחה בגלותא כל ימיו, בגין דלו תהיה לאשה, כמה דאתמר וארשתיך לי לעולם. וקרא אחרינא, כי בועליך עושיך יי' צבאות שמו. לא יאמר לך עוד עזובה. דאע"ג דשכינתא איהי בגלותא, קב"ה לא זז מנה.

— 3 —
פקודא בתר דא, לישא אנוסתו. דודאי אנוסה אית מתרין סטרין, אנוסה ברחימו דיליה לגבה, ואיהי לא רחימת ליה. ואית אנוסה דרחימת איהי ליה, ודחילת לאזדווגא עמיה בלא קדושין וברכה, ואיהי לא בעאת אם היא הדיוטא. לגביה, ולו תהיה לאשה.
בסתרי תורה, אית לן להמשיל משל, נשמתא אית דאיהי מטרוניתא. ונשמתא אית דאיהי אמה, כגון וכי ימכור איש את בתו לאמה. ונשמתא אית, דאיהי שפחה הדיוטא. דב"נ, אוף הכי. אית דאיהו עבד שפחה לגבי נשמתא. ולזמנין נשמתא אזלא ברזא דגלגולא, הה"ד, ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, ויצר הרע רדיף אבתרהא, לאעלא בגופא, דאיהו שפחה לגבי יצר הרע. איהו שד יהודי. ונשמתא י', אמה העבריה. ובה ההוא שד, אתהדר שדי, דנטיר לה לההיא נשמתא, ותב בה בתיובתא, ומברך בה לקב"ה בכל יומא בברוך. ומקדש בה לקב"ה, בקק"ק. ומיחד עמה לקב"ה, בק"ש.
מה דהוה איהו שד, אתהדר מלאך דידיה מטטרון, ואתהדר שדי דהכי סליק במטטרון, בחושבן שדי. ומיד יתקיים ביה, ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו. ואי לא חזר בתיובתא, איהי לגביה משתעבדא בחובין דעבדת, ויתקיים ביה האשה וילדיה תהיה לאדוניה. ואתמר בההוא שד בעל חוביה, והוא יצא בגפו. והאי שד, איהו כמטה דמשה, דאתהפך ממטה לנחש, ומנחש למטה, הכי האי שד, אתהפך משד למלאך, וממלאך לשד, כפום עובדוי דבר נש.
וע"ש שדים דאתו מהאי, אוקמוה מארי מתניתין, דאית מנהון כמלאכי השרת, ואינון תלמידי חכמים דידעין מאי דהוה, ומה דעתיד למהוי. ואינון בדיוקנייהו בארעא, אינון מארי פילוסופיא, אצטגניני ישראל, דידעין מאי דהוה, ומאי דעתיד למהוי, מאותות דחמה וסיהרא, לקותא דלהון, וכל ככב ומזל, ומה אחזי בעלמא.
ואית מנהון כבהמה, פרין ורבין כבהמה, דיוקנא דלהון לתתא אינון עמי הארץ, ואוקמוה מארי מתניתין, דאינון שקץ, ובנותיהון שרץ. ועל בנותיהן נאמר, ארור שוכב עם כל בהמה. ואינון שונאים לת"ח מארי משנה, דאינון מלאכי השרת ממש. ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין, על ב"נ אי יהא כמלאך יי' צבאות תורה יבקשו מפיהו, ואי לאו לא יבקשו תורה מפיהו.

— 4 —
ואית אחרנין מארי סתרי תורה, מארי מדות, דאינון ירתין נשמתין מסטרא דמלכותא קדישא, דאיהו כלילא מעשר ספירן. דמאן דירית לה, וזכי לה, זכי לעשר ספירן בלא פרודא, עשר ולא תשע, דאי הוו ירתין למלכותא יחידאה, הוו תשע בפרודא מנה, בגין דלית תמן פרודא, אמר בעל ספר יצירה עשר ולא תשע.
ואי תימא דסליקת לעילא מעשר. שמא מפרש יו"ד ה"א וא"ו ה"א, הא עשר, יו"ד דמתייחד בה, ולא סליק לעילא מעשר. ובגין דא י' ולא י"א. אבל מאן דמחבר יו"ד, דאיהי אות ברית, בשפחה, ומטרוניתא כלילא מי', בשד דע"ז סמא"ל אתדן בגיהנם.
דמאן דירית ברתא דמלכא מלכות, לא זכי לה, אלא ברא דמלכא, דאתקרי בני בכורי ישראל, דמסטרא דא אתקריאו ישראל בנין לקב"ה, הה"ד בנים אתם ליי' אלהיכם, ומלכות דא דאצילות.
ואית לקבלה מלכות דבריאה, ואיהי מלכות למלאכים דבריאה. ואיהי נערה דמטרוניתא, משמשא דילה, ואיהי דיוקנא דגבירתא דילה, כלולה מי'. האי בחובין דישראל, יכילת לאתחללא בין אומין דעלמא. אבל מלכות דאצילות דקב"ה, עלה אתמר אני יי' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים, לא יהיב לה למאן דמחלל שבתות וימים טובים, אלא למאן דאיהו ברא דמלכא, ונטיר אורייתא ופקודין, בדחילו ורחימו דמאריה, ולא על מנת לקבל פרס, אלא כבן דאיהו מחויב למעבד צווייה דאבוי, דעליה אתמר כבד את אביך ואת אמך. את אביך: דא קב"ה. ואת אמך: דא שכינתא. ועם כל דא, מאן דמחלל נערה דמלכא, אתחשיב ליה כאלו מחלל מטרוניתא דיליה.
ורבנן, כל שדין לאו אינון שקולין, ולא כל עבדין דשכינתא, דכתיב בה, ומלכותו בכל משלה. אית לה כמה נערות עבריות, ושפחות עבריות. ואית לה עבדים ושפחות נכריות, בגין דלא ישתכח מלכותא אחרא בעלמא, בזמנא דאיהי שלטא.

— 5 —
ואלין שפחות נכריות, מסטרא דסם המות, נוקבא דסמאל. דשפחה הות למטרוניתא. נוקבא וסמאל אל אחר, עבד הוה ליה לקב"ה, לבתר דעבידו גרמייהו אלוהות, וקב"ה עתיד לאעבר לון מעלמא, ולממחי לון.
ואי תימרון, אי בני נשא עבדין לון אלהות, ולא ברעותא דלהון, אמאי אתענשו. אלא כד הוו דור המבול ודור הפלגה ידעי בהון, והוו מקטרין לון, וסגדין לון, ובההוא חילא דהוו מקטרין לון, וסגדין לון, הוו נחתי לגבייהו, ועבדי רעותייהו, וממללן בהון באינון צולמין, הא אתעבידו אלוהות ועבודת כו"ם. בגין דא, קב"ה עתיד לאעברא לון, וימחי לון מעלמא, צולמין דלהון דהוו פלחין בהון, ואשתאבו מנהון רוחין וצולמין.
וכד אית בעלמא ערב רב, נחתין לאתגשמא בהון, וקב"ה יעבר לון מן עלמא, הה"ד ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. ואי תימרון, בזמנא דגלותא בתראה, לית עכו"ם, בגין דלא ידעין בני עלמא בהון. ואינון דידעין בערב רב תמן, אשתכח לון דמכעיסין לקב"ה ושכינתיה, וישראל בינייהו, וערב רב מצליחין בהון, לקיים מאי דכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו.
קמו כלהו תנאין ואמוראין ובריכו לרעיא מהימנא, ואמרו ליה סיני סיני, מאן יכיל למללא קדמך, דאנת בדיוקנא דמארך, דבזמנא דמליל בטורא דסיני, כל חיון דמלאכין, וחיון דכרסייא, ועלאין ותתאין, שתקו, ולא אשתכח דבור אחרא אלא דיליה. ובגין דאת בריה בדיוקנא דיליה, צריך למשמע כלהו מארי מתיבתא מלין מפומך, אל תתן שתיקה למלולך.

— 6 —
כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא וגו'. ושמח את אשתו אשר לקח. פקודא דא, חתן למחדי באתתיה שתא חד, דכתיב נקי יהיה לביתו שנה אחת. ואינון י"ב ירחין אינון מדילה. דהא שנה איהי כלה, ולית כלה בר בי"ב ירחין, דכתיב עומד על שנים עשר בקר. והואיל ולית תקונא דכלה, בר בי"ב, אצטריך חתן למחדי לה, ולביתה, לה ולתקונהא, כגוונא דלעילא. וע"ד יעקב כתיב ביה, ויקח מאבני המקום. אבני המקום י"ב הוו, ומאן דחדי לכלה, חדי לעולימתהא, ועולימתן י"ב הוו. וכלא איהו רזא דשנה. בגין כך אצטריך לחתן למחדי באתתיה שנה אחת.
והא אוקימנא, דחדוה דא, לאו דיליה היא, אלא דילה. דכתיב ושמח את אשתו. וישמח את אשתו לא כתיב, אלא ושמח, יחדי לכלה. כגוונא דא, לאו חדו לכלה, בר בגופא ותקונהא. ומאן חדי לון. צדיק. ועל דא נקי יהיה לביתו. נקי, דלא יעמול במלי דעלמא, דיהא ביה רעוא למחדי לה. נקי מכלא. נקי למסין ולארנונין וגולגלתין. נקי דלא יפוק לחילא לאגחא קרבא. לאשתכחא חדוה עילא ותתא, ולאתערא חדוה לעילא. זכאין עמא קדישא, דמאריהון חדי בהון, זכאין אינון בהאי עלמא וזכאין אינון בעלמא דאתי.

— 7 —
ביומו תתן שכרו וגו'. פתח רעיא מהימנא ואמר, פקודא בתר דא לתת שכר שכיר בזמנו. הדא הוא דכתיב, ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. מארי מתיבתאן עלאי ותתאי, שמעו. מטטרון איהו שכר שכיר, מח"י עלמין, שליח דיליה, לקבלא ח"י ברכאן דצלותא, בכל יומא, תלת זמנין. ובגין דא, ביומו תתן שכרו, דא צלותא דשחרית. ולא תבא עליו השמש, דא צלותא דמנחה, דאי עבר יומו, בטל קרבנו. כי עני הוא ודאי, עני הוא בגלותא, לית ליה מדיליה אלא מאי דיהבינן ליה בצלותא. בגין דא צלותא תפלה דיליה, תפלה לעני כי יעטוף, בעטיפת ציצית, תפלה דיד איהי.
ואליו הוא נושא את נפשו, דא תפלת ערבית, דאיהי אמורים ופדרים, שיורין דקרבנין דיומא. ואינון כגון פרט הכרם ופאת שדך, דעלייהו אתמר, שירי מצוה מעכבין את הפורענות. לעני ולגר תעזוב אותם, דעמודא דאמצעיתא בר מאתריה, גר אתקרי. ובגין דא, אנא דדרגא דילי עמודא דאמצעיתא, קרינא גרמאי גר בגלותא קדמאי. הה"ד, גר הייתי בארץ נכריה, דאיהו בגלותא רביעא בגינייהו.
שאילו ליה מארי מתניתין, רעיא מהימנא, הא פקודא דא הוו מקיימין ישראל בארעא דישראל. אמר לון, בגין לאתערא רחמי, על אלין דמתרכי מאתרייהו. דבר נש כד איהו לבר מאתריה, גיורא אתקרי, כ"ש על נשמתין דאזלין ערטילאין מההוא עלמא, ואתיין לעלמא דין. בגינייהו, האי איהו דאמר קרא, כצפור נודדת מן קנה, דא נשמתא, דשכינתא לא זזה מנה. כן איש, דאתמר ביה יי' איש מלחמה. נודד ממקומו, דאיהו נע ונד מאתריה, דאיהו עלמא דאתי, בינה. ונד אבתרה בעלמא דין, עד דתשלים יומין דאתחייבת למיזל לבר מאתרהא. ואיהו נטיר לה, עד דיחזיר לה לאתרהא. ואומי דלא יחזור איהו לאתריה, עד דיחזיר לה לאתרהא. ומאן דחזר בתיובתא, כמאן דאחזר לקב"ה ושכינתא לאתרהא. ודא רזא דפורקנא, דאמר היום אם בקולו תשמעו.
אמרו מארי מתניתין דמתיבתא עלאה ותתאה, רעיא מהימנא, אנן שליחן דמארי עלמא לגבך, זכאה חולקך, דאנת בעל תשובה, שקול לשתין רבוון דישראל, ואנת הדרת לקב"ה ושכינתיה לאתריה, עילא ותתא. ובגינך יתפרקון ישראל ויחזרון לאתרייהו. ולית חילא למשיחין. למפרק לישראל, בר מינך. ובגינך אינון מתעכבין. אשלים מלין יקרין אלין, דעלייהו אתמר, הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים.
אמר לון, מארי מתיבתאן, בגין האי שכיר, דאיהו עבד, דאתי לקבלא תלת צלותין, תקינו מארי מתניתין דלכון, למהוי בר נש, בתלת ברכאן קדמאין, כעבד דמסדר שבחין קמי מאריה. ובאמצעיות, כעבד דמקבל פרס ממאריה. ובבתראי, כעבד דנטל פרס ממאריה, ואזיל ליה.
ובגין דא, עבד אברהם, ורבקה, איהו אמתלא להאי, כד קודשא בריך הוא, ישלח למטטרון דאיהו עבדא דיליה, בגין צלותא איהו יימר לגביה, אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי. כלומר, אולי צלותא לא בעי למיזל אבתראי. אמר ליה קודשא ב"ה, ונקית משבועתי זאת. דחכמה איהו אבא, דנחית בצדיק, לנטרא שכינתא בגלותא, ומתמן שלח בגינה.
אמר ליה ההוא שליח, הב לי סימנין, לאשתמודעא בצלותא, דתמן ברתא, אמר קב"ה, והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה. ואם לאו, אלא דאשכח כל אברין דגופא מליין חובין, ולא אשכחת ביה אבר לשרייא ביה תורה, דאיהו בדיוקנא דעמודא דאמצעיתא. ולא מצוה, דאיהו דיוקנא דרבקה, דהוה שושנה בין החוחים, דאינון רשעים גמורים. מני לעבדיה מטטרון, השמר לך פן תשיב את בני שמה, דאיהו רוחא דקודשא, דהא מצוה איהו נפשא, רוחא איהו תורה.

— 8 —
ובג"ד אוקמוה מארי מתניתין, לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. ובאתר אחרא אמרו, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת וכו'. יראת חטאו, אימא עלאה, תשובה. חכמה, אבא עלאה. כד אקדים ה' זעירא, דאיהי מצוה, שריא עליה תורה, דאיהו ו'. וכד אקדים יראה לחכמה, דאיהי ה' עלאה, שרייא עליה חכמה, דאיהי י'. ואקרי בן. ומכאן, בנים אתם ליי' אלהיכם.
והאי איהו זה שמי י"ה לעולם, וזה זכרי ו"ה. שמי עם י"ה, שס"ה. זכרי עם ו"ה, רמ"ח. וכלהו תרי"ג. דהיינו תרי"ג פקודין, דאתייהיבו לבנין קדישין, למהוי לון חולקא בשמיה, הה"ד כי חלק יי' עמו.
וכד אקדים תורה למצוה, או חכמה ליראה. אתהפך שמיה עליה לנוקבא, מדת הדין, כגוונא דא הוה"י. דאתהפך ליה כלא לדינא, וקשין מזונותיו באורייתא, כקריעת ים סוף. וכגוונא דא פורקנא, אם זכו יפקון ברחמי, הה"ד, בטרם יבא חבל לה והמליטה זכר, ויפקון ברחמי. ואי לאו אקדים רחמי, ויפקון בצערא. ושפיר דאקדים צערא ודינא לרחמי. ובג"ד אוקמוה רז"ל, מארי מתניתין לפום צערא אגרא.
ומפקנו דנפשא, מקודם דנפקת אית לה צערא, לבתר דנפיקת ברחמי. ורזא דמלה בבכי יבאו, לבתר ובתחנונים אובילם, ובג"ד, ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע, ויפקון ברחמי. וכגוונא דשלח קב"ה ליונה, ולא אשכח אתר לשריא. הכי שלח לך רעיא מהימנא בקדמיתא.
ומה כתיב בהון. ויפן כה וכה וירא כי אין איש. דכלהון חייבין, ולא אשכחת בהון איש זוכה לאפקא מן גלותא. ובג"ד סרבת למיזל תמן, ואמרת, שלח נא ביד תשלח. והא אנת כגון בההוא זמנא, בך יתקיים עם ישראל, כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. ובגלותא בתראה, תרין משיחין ישלח עמך, לקבל תרין גדפין דיונה. דאנת כגופא בגלותא רביעאה, לית לך גדפין. ולא עוד, אלא בקדמיתא הוו ישראל כגופא, ואנת ואהרן, כתרין גדפין דיונה, ובהון פרחו ישראל.

— 9 —
לית פקודא, דלא אתכלילו תמן עשר ספירות. בתיבה תחתיים שניים ושלישים תעשיה. לאכללא בה, כהנים לוים וישראלים. תיבה שכינה עמהון, תורת יי', איהי רביעית ההין, ה' רביעאה. ומשולשת ביה"ו, לאשלמא ביה ידו"ד. ועשרה דרגין דאתכלילו ביה, דאינון יו"ד ה"א וא"ו ה"א. לאתקיימא בהו בישראל, ואתם הדבקים ביי' אלהיכם וגו', בנים אתם ליי' אלהיכם. האי שמא שלטנותיה בצולמא דבר נש, ועל כל אבר ואבר דיליה.

— 10 —
פקודא בתר דא, לדון בדיני חגבים, דאתמר דגים וחגבים אינן טעונין שחיטה, אלא אסיפתם היא המתרת אותם. הכי מארי מתניתין, אינן צריכין שחיטה, אלא דאתמר בהון ויגוע ויאסף אל עמיו. מה נוני ימא, חיותן בימא, אוף תלמידי חכמים, מארי מתניתין, חיותייהו באורייתא, ואי אתפרשן מנה מיד מתים. תנינא דמתניתין, דבה אתרבו תניני ימא. ואי אינון דביבשתא יפלון למיא, ולא ידעין לשטטא, אינון מייתין. אבל אדם דאינון מארי קבלה, אינון לעילא מכלהו, בהו אתמר וירדו בדגת הים ובעוף השמים, דאינון מארי מתניתין, תניניא. התנין הגדול, נחש בריח, לקבל והבריח התיכון בתוך הקרשים.
בזמנא דתנינין מארי משנה, אית בהון מחלוקת, ומקשין דא לדא, בלע לחבריה. והאי איהו תלמיד זעיר, שלא הגיע להוראה, ומורה, חייב מיתה. ואי אינון שוין דא לדא, ואית בהון מחלוקת וקושיא, אתמר בהון לסוף, את והב בסופה, ואוקמוה אהבה בסופה.

— 11 —
אדהכי, הא נונא רבא אזדמן לגביה, ואמר רעיא מהימנא, איתן מושבך ושים בסלע קנך. תניא דמסייע לך. דהא נונין בסלע קנא דלהון, איתן בהפוכא, תניא. איתנים בהפוך אתוון, תנאים. אסתמר מנייהו, דהא אנת כבד פה וכבד לשון, ומאן דבעי לאתקפא בסלע דנוני ימא, דמארי מתניתין, דאינון תנאים, בעי למהוי תקיף, לישנא חדידא חריפא, לינקוב עד דמטי לתהומא רבא דתמן.
כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב, ואוקמוה דהאי קרא נוקב ויורד, עד תהומא רבא. מאן הוא דנחית לתהום רבא, לאשכחא זמנא דא, אלא אנת, דאתמר בך צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה. כמה מארי מתניתין, דבעו לנחתא לעומקא דהלכה, לאשכחא תמן קץ דפרקנא, ונחתו תמן, ולא סליקו. ואע"ג דלישנהון הות כפטיש יפוצץ סלע, חליש פטיש דלהון, לנקבא בההוא סלע. ומאן דנקיבו דיליה בההוא סלע בלא רשו, אתא חויא לנשכא ליה. ואית אחרנין דנקיבו לה, עד דמטו לתהומא רבא, ולא סליקו מתמן.

— 12 —
ובזמנא דנוקבא פתיחא, כל מאן דהוה נפיל תמן, לא הוה סליק. ומשיח בן דוד נפל תמן עם משיח בן יוסף. דחד איהו עני ורוכב על חמור. וחד איהו, בכור שורו, דא משיח בן יוסף. והאי איהו כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור. ובג"ד אקרי משיח בר נפלי. ואיהי נפלת בתרייהו, ואתמר עלה, נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל. ואנת הוא בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו. והמת יהיה לו, דא משיח בן יוסף, דעתיד לאתקטלא.
נחת בגיניה. דודאי ארבע גליות הוו, תלת, לקבל תלת קליפין דאגוזא, דאינון תהו, קו ירוק, קליפה ירוקא דאגוזא. תניינא בהו, אבנין מפולמין, דאינון סלעים תקיפין, דמ"מ פסקו מינייהו כמה פסקות, ונקיט לון, לאפקא מיא דאורייתא. ובג"ד אתקריאו אבנים מפולמות, דמנייהו מיין נפקין. קליפה תליתאה, דקיקא, גלותא תליתאה, דהוה זעיר, והאי איהו וחשך. גלותא רביעאה, תהום רבה, חלל דאגוזא. והאי איהו, וחשך על פני תהום.
ואתקרי בור, דנפל שמה שור, דא דכתיב ביוסף, בכור שורו הדר לו. דאתמר ביה, וישליכו אותו הבורה. נוקבא בישא. והבור רק, דכורא, רק בלא תורה, אבל נחשים ועקרבים יש בו. ודא גלותא רביעאה, דור דרשעים מלא נחשים ועקרבים, רמאים כנחשים ועקרבים, דעקרין מלי דרבנן, ודיינין לשקרא, עלייהו אתמר, היו צריה לראש.
ויפן כה וכה וירא כי אין איש דישראל, באלין רשיעיא ערב רב, ודא בסוף גלותא. ובגין דא קץ דפורקנא נוקב עד התהום רבה. ורעיא מהימנא, תהום הוא המות בהיפוך אתוון, ולית מות אלא עניותא, אנת נחיתת תמן. והא קא אתבריר לעילא, קמי תנאים ואמוראים, וכלהו נחתין בגינך בתהומא לסייעא לך.

— 13 —
ואנת תניא דמסייע לך יתיר מכלהו, בגין דאנת לויתן דימא דאורייתא, מאריה דכל נונין לויתן אתקרי, על שם אורייתא, דאתמר ביה כי לוית חן הם לראשך. ובך אדם ובהמה תושיע יי'. אדם דאתמר ביה אדם כי ימות באהל, ואוקמוה מארי מתניתין, אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, ולית מיתה אלא עניותא. ובהמה, אלין עמי הארץ, דאינון מתכפיין כסוס כפרד תחות מארי מתניתין.
אדהכי הא בוצינא קדישא אתא, פתח רעיא מהימנא ואמר, מארי מתניתין מאן איהו לויתן. אמר ליה בוצינא קדישא, האי איהו דדרגיה עמודא דאמצעיתא, וצדיק, דאתמר ביה, גוף וברית חשבינן חד. ואתרבי בימא דא, דאיהי אימא עלאה, ים, דבה מייחדין לקב"ה כ"ה כ"ה אתוון, דאינון ים בחושבן, ואיהו בה. אמר ר"מ, ודאי לויתן דקאים על שפת הים, ועלמא קאי על סנפירוי, דא צדיק יסוד עולם, דכל עלמא קאים עלוי. אמר בוצינא קדישא, זכאה חולקך ר"מ.

— 14 —
בת קול בגלותא, עד דתיתי אנת לגבה, דאנת קול דילה, דכל אשה בת בעלה, כמה דאת אמר ותהי לו לבת. מאורשה איהי לך, עדיין לא עאלת עמה לחופה.
אתמר, צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה. הכי שכינתא, אימא עלאה, צועקת על בנה, ואין מושיע לה, עד דייתי עמודא דאמצעיתא בגינה, דאיהו מושיע. דבגינה אתמר, הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע. הוא מושיע לעילא, ואנת לתתא. ובגין דאנת בדיוקניה, אתמר בך, ואתה פה עמוד עמדי. דכלהו ישראל אהדרו לאהליהון, ואנת לאו, עד פורקנא בתרייתא. ומאן גרם דא, ערב רב. דבגינייהו, וישלך מידו את הלוחות. ומההיא שעתא נפלה, ולא אתפרקת מערב רב, דאתמר בהון וגם ערב רב עלה אתם. בכל דא לא אתפרשן מישראל. ושפחה מגברתה, עד פורקנא בתרייתא.
אנת ברא דמלכא, כגוונא דילך אתמר בעמודא דאמצעיתא בכלא, חדוה דילך, כחדוה דיליה יהא, כד ייתי למפרק לכלתיה, והוא כחתן יוצא מחופתו וגו'. דהא לבושין דילה בגלותא חשוכין, ובזמנא דאיהי מתלבשת בהון, איהי אמרה אל תראוני שאני שחרחורת. ואלין קליפין אינון, משחית אף וחמה, נוקבא בישא, שפחה בישא, שבתאי, ושפחה כי תירש גבירתה, דאיהי שבת מלכתא. משחית אף וחמה, סחרין לתלתא אבהן.

— 15 —
ולא עוד, אלא מה דהות ברתא דמלכא, י' על הו"ה, דכלילן באבהן, ה' קדמאה באברהם. ה' תניינא ביצחק. ו' ביעקב. והות י' רישא עלייהו. אתמר, נפלה עטרת ראשנו. ואמתילו רבנן מתלא, למלכא דהוה ליה עטרה על רישיה, ואילן יאה קדמיה, אתיא ליה שמועה בישא, ארמי עטרה מעל רישיה. ומה דהות י' על הו"ה. י' לעילא, אתהדר הוה"י, י' לתתא. ובגין דא אמר דוד, אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה מאת יי' היתה זאת.

— 16 —
קום ר"מ, טול אבנא דא בידך, דאתמר בה, על אבן אחת שבעה עינים. לתברא קליפין דאגוזא, דהא כמה רועים פרנסי דרא, אתכנשו על האי אבנא, דאיהי סלע דילך, לאפקא מיא מתמן, דכלה דילך מעין החכמה. בהאי סלע, דנביעא דילה באורייתא, ברזין סתימין לית סוף. ועלה אתמר, והחכמה מאין תמצא.
וכל תוקפא דלהון לאעברא קליפה דלעילא, וכד מטן לקליפה תניינא, דאיהי תקיפא, איהי קשיא לון, ומחאן בה כל יומיהון כלהו, בלישנהון דאינון תקיפין כפטישין, ולית לון רשו לאפקא מינה מיא. אלא אלין טפין דנפקין על ידך, בזמנא דאתמר בה, ויך את הסלע במטהו פעמים. ובמחאה תניינא נפקי אלין טפין. ואלין אינון רמיזין דחכמה, רמיזין דקבלה, דאינון בחגיגה, ושאר מתניתין. והאי אבן לית מאן דאפיק מינה חכמה, דאיהי מלגאו, דלית לה סוף, בר אנת, דאתמר בך הלכה למשה מסיני.
פתח רעיא מהימנא ואמר, סבא סבא, אית סלע, ואית סלע, אית אבן, ואית אבן. אית אבן דשמא דיהו"ה, עלה אתמר ואבנא די מחת לצלמא הות לטור רב. ואית אבן דאיהי אבן משכית, דלית תמן נביעו דמיא דחכמתא, ולא דבור.
אלא אבן דאיהי סלע, דמשה, עלה אתמר ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו. דאיהי בת קול ולא תליא בה אלא דבור ופיוסא. אבל שפחה, סלע אחרא, דאתקריאת משנה. נוקבא דעבד נער. עלה אתמר, בדברים לא יוסר עבד, אלא דמחאן ומתברין מינה כמה פסקות, ולקטין לון, ואתקרון לקוטות. ועל דמלקטי לון, אתקריאו לקוטות, בלא נביעו דחכמה וקבלה.
אבל סלע דילי, איהי ברתא דמלכא, בגינה אתמר, ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו, בדבור ופיוס, כברתא דמלכא. ובגין דמחינא בה, לקינא עלה, ואתגזר עלנא מותא. דמאן דמסרב למטרוניתא, חייב מיתה. כל שכן מאן דמחא לברתיה דמלכא. ובגין דא אתגזר עלי, דלא איעול לארעא דישראל, ואנא קבור בארעא נוכראה, ואתעברת מיני. ואתמר, וירד אליו בשבט. והאי שבט, איהו חד משבטיא דילי, דאנא עתיד לנחתא תמן למהוי עם ישראל בגלותא. וכלא אתרמיז, ובאתר אוחרא אוקמוה מארי מתניתין.

— 17 —
דבי מקדשא, ושמא דמשיח, אתקריאו בשם ידו"ד. ודא ארבע אנפי אדם, ואינון דשבטא דלוי, אינון נפקן מחיון דאינון שאר שבטין, ועאלו בחולקא דאדם, דאינון ארבע אנפין דיליה. ומשה איהו אדם בדיוקנא דההוא אדם קדמאה דלעילא. מה שמו ומה שם בנו. ובגין דא, כהנייא וליואי, מזוניהון על ידא דמלכא אכיל בפתוריה, ושאר חיילין דמלכא, כל חד יהבין ליה למיכל בבית מושב דיליה. ורעיא מהימנא איהו כברא דמלכא, קריב למלכא יתיר מאלין דאכלין לפתוריה, דלית מאן דקריב למלכא מכל בני מלכותא, כבריה.
קם בוצינא קדישא ואמר, סבא סבא, במלין דילך אשתמודע מאן אנת. אנת הוא אדם קדמאה. מה שמו, אתמר עלך. מה שם בנו, אתמר על רעיא מהימנא. ובגין דאיהו חדש כמה חדושין באורייתא, חדוה זמינא לגבך, דבן חכם ישמח אב.
רעיא מהימנא, בפרשתא דא, הוה אדכר כנישו דילך לההוא עלמא, דכתיב עלה אל הר העברים הזה הר נבו וגו', וראית אותה ונאספת אל עמך וגו', כאשר נאסף אהרן אחיך וגו'. ובהאי פרשתא, אית לך לאהדרא לעלמא, ולהחיות, ולאעלא לארעא דישראל, ולאתחברא בפרשתא דא בכלה דילך, דכתיב בה, הנני נותן לו את בריתי שלום. ובג"ד לא אמר לך קב"ה הכא רד, אלא עלה. דמניה, אנת תהא עאל לארעא דישראל.
ומה דאמר בך, ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה. וי לאינון אטימין לבא, סתימין עיינין, דלא ידעי קבורה דילך, דהוית אנת בעי רחמי מקב"ה, דלא ייעול לך בההוא קבורה, דבה אנת מתקרי מת. הה"ד, משה עבדי מת. ואינון טפשאי אמרין, וכי משה הוה מפחד ממיתה, לנפקא מהאי עלמא, לעלמא דאתי, כשאר בריין. ואינון לא ידעין דקבורה דילך, ומותא דילך איך היא.
דהכי אוקמוה מארי מתניתין, דמתי חוצה לארץ אינם חיים. לא אמרי דאינם עתידים להחיות, דאלמלי כך הוו כפרין בתחיית המתים. אלא הכא רזא רברבא, קבורה דיליה בצולמא דלאו הגונה ליה, דאיהי ארץ ציה ועיף בלי מים, ולית מים אלא תורה, ובה לא תאר לו ולא הדר. ומאן דחזי ליה בההוא צולמא, ונראהו ולא מראה ונחמדהו. ובג"ד, נבואת ישעיה הנה ישכיל עבדי, קא רמיז עליה.
ובגין ההוא קבורה, הוה בעי רחמי דלא ימות תמן בח"ל, לפום דהוה בארץ ציה רעב ועיף וצמא בלי מים, דאיהי אורייתא. ובג"ד אתמר עליה, עלה אל הר העברים הזה. משפלותא דיליה, אחזי ליה מעלתיה, אע"ג דאנת קבור באתר דלאו הגון לך, ערום בלא לבושין דילך, דאינון עור ובשר, נע ונד מאתר דילך, ומטלטל וגלי. הא פנחס דעבדת טיבו עמיה, דאתמר עלך, הנני נותן לו את בריתי שלום, הא איהו יעביד טיבו עמך, וביה תסתלק בפרשתא דיליה. דבה כלה דילך, תמן תתייחד עמה, כחתן עם כלתיה.
דהא אנת, אי לא הוית קבור לבר מארעא קדישא, לבר מכלה דילך, לא הוו ישראל נפקין מגלותא. ובגינך אתמר, והוא מחולל מפשעינו. אתעבידת חול בגין חובה ופשע דישראל בקבורה דילך, דאתמר בך ויקבור אותו בגיא. ומה כתיב בקבורה דילך. כל גיא ינשא, כל שפל ונמוך ינשא בגינך, דאינון ישראל, דאינון שפלים מכל אומה ולישן. וכל הר וגבעה ישפלו, דאינון רשיעייא, וגסי הרוח.
והאי איהו, ובחבורתו נרפא לנו, בחבורה דאתחבר עמנא בגלותא, נרפא לנו. דאנת הוא כשמשא דנהיר, דאע"ג דאתכנש בליליא, נהיר הוא בסיהרא, ובכל ככביא ומזלי. הכי אנת נהיר, בכל מארי הלכות וקבלות. ולך אשתקיין בגניזו, כמבועא דאשקי לאילנין תחות שרשיהון בגניזו, עד דאתבקע מימוי באתגלייא. הה"ד, יפוצו מעינותיך חוצה.
דאנת הוא אוף הכי, כשמשא דאזיל בימי החורף תחות מבועין, וכד מטי פורקנא, תהא כשמשא דאזיל בקיץ לעילא ממבועין, ויהון צוננין ברחמי. דכד אנת תחותייהו, אינון חמין בדינא. אתא רעיא מהימנא, ובריך לבוצינא קדישא, ואמר ודאי אנת הוא דנהיר לי, בזמנא דאתמר עלי, כי בא השמש, כבה השמש, דאחשיך נהוריה. יהא רעוא, דידו"ד ינהיר שמיה עלך.

— 18 —
ועוד אמר בוצינא קדישא, ודאי אנת הוא כלא, דאמר, אם יהיה נביאכם וגו'. ובג"ד, כד אתגלייא אימא עלאה לך, אמרת אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה. בגין דאיהי רחמי, אתמר בה לא יבער הסנה.
וחמש נהורין אית לה, דאתקריאו קרני החמה, עד הוד, ומתמן עד הוד, הוו נהרין בך ר"מ, והאי איהו ונתן הוד למשה, לאשתמודעא דכלהו לך אתייהיבו, אפילו עד הוד. ובג"ד, פני משה כפני חמה. ואלין חמש, סלקין לחמשין תרעין דבינה.
ובאלין חמש דאתמר, דאינון חמש אור דיומא קדמאה, דאינון לקבל חמש אצבען דימינא אתחזיא לך בסנה. בגין דעתיד אנת, לאפקא זרעא דאברהם מן גלותא, דאיהו דרגא ימינא. ומתמן בינה איהו רחמים גמורים, יד הגדולה. אבל מסטרא דגבורה, יד החזקה, חמש רקיע, ביום שני, לקבל חמש אצבען דשמאלא. אבל מסטרא דדרגא דילך, ובני ישראל יוצאים ביד רמה. דגוף ותרין דרועין ותרין שוקין, לקבל חמש אצבען, ה' ה' ה'. ה' אצבען דיד ימין, וה' דיד שמאל, ותרין דרועין ותרין שוקין וגוף, דאינון חמש דסלקין י"ה. א"ל רעיא מהימנא, בריך אנת לאמא עלאה. אבל האי י"ה שויא לי ה', בגין מטה האלהים, דאיהו ו'. ואמר ודאי הכי הוא.
אמר ליה רעיא מהימנא, בוצינא קדישא, לאתתקפא מלין דילך, דמראה איהי לימינא, חשוב במראה דאתמר ביה במראה אליו אתודע, ותשכח רמ"ח, דסליק בחשבן אברהם. אמר בוצינא קדישא, בקדמיתא אתחזי לך האי חיזו, דאתמר ביה במראה אליו אתודע. ולבתר דאמרת, אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה. דאדכיר ביה ה' זמנין הסנה. כען אתגלייא לך חיזו דא, ברמ"ח פקודין אלין, דאינון בחמשה חומשי תורה. קם ר"מ, ונשיק ליה, ובריך ליה.
אמר ליה, בוצינא קדישא, האי מראה, לזמנין איהו באות ה' המראה הגדול. ולזמנין איהו באות ב', במראה אליו אתודע. ולזמנין במ"ם, ממראה מתניו ולמטה. ולזמנין בכ' כמראה אדם עליו. ולזמנין בו', ומראה כבוד יי'. ולזמנין למראה. לא הו"ל למהוי תוספת את כלל, בר ב' מן במראה. אלא ודאי, האי מראה כלילא איהי מעשר ספירן, וכל את אחזי ספירה דילה, כגון כמראה באת כ', אחזי על כתר, והכי שאר אתוון, כל חד אחזי על ספירה דילה. ולא צריך לארכא הכא, ולחכימא ברמיזא.
וכמה חזיונות אית לה, ודמיונות ומראות אית לה, וכלא אשתמודע בעין השכל דלבא, דאתמר בה הלב יודע הלב מבין. ומה דאמר, וביד הנביאים אדמה. דמיון לאו איהו, אלא בשכל דלבא, ולאו כדמיון דעינא. הדא הוא דכתיב, ואל מי תדמיוני ואשוה. ואל מי תדמיון אל. ואית חזיונות כגון החוזים בכוכבים, אבל חזיון דנבואה איהו כחזיון לילה.
דמיונות וחזיונות, כגון המבין דבר מתוך דבר, והמדמה דבר לדבר. אבל מראה דאיהי בעין השכל, איהי כאור דנהיר בבת עינא. דבת עינא איהי אוכמא. שחורה אני ונאוה, אור דנהיר בה ההוא חוורו דלגו. והאי בת עינא, איהי נר מצוה. נהורא דנהיר בה מלגו, ותורה אור.
אמר בוצינא קדישא היינו מאי דאמינא דכען באורייתא אתגליא לך קב"ה ושכינתיה, והאי איהו יהו"ה, במראה אליו אתודע. במראה: אימא עלאה. אתידע, לך בדעת. בן י"ה. בחלום אדבר בו, ה"א בתראה.
חלמא, בסתימו דעיינין. ובג"ד אתקריאת אספקלריאה שאינה מאירה. נבואה איהי מראה בפתיחו דעיינין. ושלשה גוונין בעינא, לקבל תלת אבהן. דבהון נהירא בת יחידאה, תרין כנפי עינא, נצח והוד. מראה לא אתחזיא אלא בהון, כד אינון פתחין, איהי מראה בהקיץ. וכד אינון סגירין, איהו מראה בחלום.
א"ל רעיא מהימנא, בריך אנת לקב"ה, קום אשלים פקודין, לאנהרא מראה עלאה בהון, לקב"ה. אמר ליה בוצינא קדישא, י', איהי בת עינא, כי נר מצוה ותורה אור ה"ו מנהיר בה ה', ג' גוונין דעינא, ותרין כנפי עינא. חמש אור נהרין בה מלגאו, ה' עלאה דאיהי אור המראה.

— 19 —
ארבעים יכנו לא יוסיף וגו', פקודא דא להלקות לרשע, דאיהו סמאל, דעתיד קב"ה למחאה ליה חמשין מחאן. בגין דעבד גרמיה אלוה. ייתי יחודא, דמייחדן ביה ישראל בכל יומא, בכ"ה אתוון, וימחי בהון, למאן דשוי גרמיה אלוה, ולאו איהו אלא עבד מטונף. ואלין דסרחו בה' תקין לון קב"ה, למחאה ביו"ד ה"א וא"ו, דאינון ארבעים חסר חד. ובהאי שמא, מחא קב"ה עשרה מכתשין לאדם. ועשרה לחוה. ועשרה לנחש. ותשעה לארעא. בגין דכלהו סרחו באת ה'. ובג"ד, כי עשית זאת.

— 20 —
כי ישבו אחים יחדו ומת אחד מהם ובן אין לו וגו', יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה. פקודא דא, ליבם אשת אח, דאשת אח איהי ד', ועם א"ח איהי אחד. ואם ח"ו לביה לאו איהו למייתי אח על ד', דאיהי אתתיה בת זוגיה דא"ח, עביד פרודא, ועאל סמאל אל אחר באמצעיתא, ואתמר ביה, ושחת ארצה לבלתי וגו', דאסתלק קוצא דאת ד' מן אחד. ובגין דא, והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו. והשחתת זרעא, מנע מניה כמה ברכאן, ופרודא דייחודא. ובג"ד ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וימיתהו ה'.
וייחודא דאח עם ד' בצדיק. ובעז בגין דאתתקף על יצריה, אקרי צדיק. והאי איהו בוע"ז, ב"ו ע"ז, תקיף ביצריה. הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר, ודא יה"ו דכלילן תלת אתוון בצדיק, ליבם ה'.
ובינה בן י"ה, בגינה אתמר, וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר. הכא קא רמיז שנוי השם, ודא מצפ"ץ הכא, וזאת לפנים בישראל. ודא שנוי מקום, אהי"ה, איה מקום כבודו להעריצו. יה"ו, איהו אהי"ה, ודא שנוי מקום. שנוי מעשה, אדנ"י, א' אדי"ד, י' ידו"ד, תרווייהו משתנים באדנ"י.

— 21 —
וזאת התעודה בישראל, התעודה, אימא עלאה, צור תעודה חתום תורה בלמודי. איהו חותם דעלמא, חותם דשמיא וארעא. על התמורה, שכינתא תתאה. באן אתר אתטמרת. בעולימא דילה, מטטרו"ן, וישנה תמן, איהי משנה. ואדם דאתמר ביה כתפארת אדם לשבת בית, משנה פניו ותשלחהו.
ובג"ד אוקמוה מארי מתניתין, לא כשאני נכתב אני נקרא בעולם הזה, נכתב ידו"ד, ונקרא אדנ"י. והא כתיב אני יי' לא שניתי. בכתיבה לא אשתני, אבל בקריאה אשתני. דכתיבה דאיהו אתריה, לא אשתני. בקריאה דאיהי לבר מאתריה, אשתני. השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו. בגין דשפחה דיליה אדנ"י, שמה כשם מטרוניתא. וקב"ה ביה אשתני, בגין דאיהו נער. ביה רזא ישוב לימי עלומיו.
אבל שכינתא אצל קב"ה לא משתנית, וקב"ה לגבה לא אשתני, הה"ד, אני יי' לא שניתי, אני: שכינתא. יי': עמודא דאמצעיתא. שלף איש נעלו: דא סנדלפון, סנדל איהו לגבי קב"ה, ונעל לגבי שכינתא. אבל תפארת, דכליל שית ספירן, איהו גופא לידו"ד. ומלכות, גופא לשכינתא, דאיהו אדני.
ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וגו'. פקודא דא, לחלוץ. והאי איהו חליצת רוחא מההוא גופא, דבעי לאנהגא עמיה כאח, וההוא קשירא דאחוה דעם אחוה מתיר מניה, וההוא רוחא אזיל נע ונד, עד דאשכח פרוקא. הה"ד, או דודו או בן דודו יגאלנו או משאר בשרו וגו'. ואי לא אשכח, והשיגה ידו ונגאל. כאורח דאזיל מאתר לאתר, או כעבד דאזיל בשלשלת על צואריה, עד דאשכח פדיון מאדון דיליה על חוביה. ווי למאן דלא אנח בן למפרק יתיה.
ואליהו ורבנן ומארי מתיבתאן, הכא רמיז, אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין. דאיהו קשור בקשורא דתפלין דיד, ואסור בתפלין דרישא, כד לית ליה בן למפרק ליה, מסטרא דבן י"ה. בההוא קשירו איהו אח חבוש ואסור, דלית ליה רשו למפרק ית גרמיה, דאיהו ד' עצמו דאח, עצם מעצמי קרא לה לגביה, בקרקפתא דתפלין דרישא. ובשר מבשרי קרא לה מסטרא דלבא.

— 22 —
ולא למגנא אמר קב"ה, כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור, מעלה אני עליו כאלו פדאני לי ולבני מבין העכו"ם. וכמה בני נשא דקא משתדלי באורייתא, ועבדי גמילות חסדים, ומצלין, ולא אתפרק קב"ה ושכינתיה וישראל. אלא דישתדל באורייתא, לחבר יתה בקב"ה. וגמילות חסד, הא אוקמוה, דהא אין חסיד אלא המתחסד עם קונו, דכל פקודין דעביד, למפרק בהו שכינתיה, ובהא עביד חסד עם קב"ה.
מאן דגמיל חסד בשכינתיה, עם קב"ה גמיל. בגין דכד חבו ישראל, וקב"ה הוה בעי ליסרא לון, אימא הות רביעא עלייהו, עד דנפקו לתרבות רעה. קב"ה מה עביד. תריך בני מלכא ומטרוניתא. ואיהו אומי, דלא יהדר לאתריה, עד דמטרוניתא אתהדרת לאתרהא. ומאן דהדר בתשובה, וגמיל חסד בשכינתא, ובכל אורייתא ובפקודין דילה, ולאו איהי אלא למפרק שכינתא, דא עביד חסד עם קונו, וכאילו פריק ליה ולשכינתיה ולבנוי.
אמר אליהו וכל ראשי מתיבתאן, רעיא מהימנא, אנת הוא האי ב"נ, אנת הוא בר מן מלכא ומטרוניתא, דאשתדלותא דילך לגבי קב"ה, לאו כמאן דעביד חסד עם קונו, אלא כברא דמחוייב לשווייה גרמיה ותוקפיה למפרק אבא ואימא, ומסר גרמיה למיתה עלייהו. דמאן דלאו איהו ברא דמלכא, ועבד טיבו עם מלכא ועם מטרוניתא, ודאי האי אתחשיב דעביד חסד עם קונו.
קם רעיא מהימנא, ואשתטח קמי קב"ה ובכה, ואמר כן יהא רעוא דיליה, דיחשיב לי כבר, דעובדין דילי לגבי קב"ה ושכינתיה יהון לגביה כברא דאשתדל בהון בתר אבוי ואמיה, דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה רוחיה ונשמתיה, וכל מה דהוה ליה הוה חשיב לון לאין, למעבד בהון רעותיה דאבא ואמא, ולמפרק לון בהון. ואע"ג דידענא דכלא ברשותיה, רחמנא לבא בעי. בההוא זמנא אתא קב"ה ונשיק ליה, ואמר, רעיא מהימנא, ודאי אנת הוא ברא דילי, ודשכינתא. רבנן ומלאכין נשקו בר. קמו כלהו ונשקו ליה, וקבילו ליה לרב ומלכא עלייהו.

— 23 —
והיה בהניח יי' אלהיך וגו', תמחה את זכר עמלק וגו'. פקודא דא, להכרית זרעו של עמלק. דהא קב"ה אומי, דלא יחזור על כרסיה, עד דיטול נוקמא מניה. פתח רעיא מהימנא ואמר. ודאי, בג"ד הוו אזלי במדברא ועל ימא, ולא ייעלון בארעא דישראל, עד דיטול נוקמא מניה דעמלק.
עמלק מאן הוא לעילא, דהא חזינן דבלעם ובלק מתמן הוו נשמתין דלהון, ובגין דא הוו שנאין לישראל יתיר מכל אומה ולשון, ובג"ד עמלק רשים בשמהון, ע"ם מן בלעם, ל"ק מן בלק, ודכר ונוקבא אינון עמלקים. ועלייהו אתמר, לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל.
כגוונא דאית בישראל ארבע אנפין, יעקב, ישראל, רחל, לאה. ישראל עם לאה, יעקב עם רחל, לקבל, ופני נשר לארבעתם. הכי אית ארבע אנפין לעמלק, קסם, ונחש, עמל, ואון. עמל רשים בעמלק. והמן דהוה מסטרא דעמלק, ישוב עמלו בראשו. וכל אלופי עשו מעמלק הוו. ולעילא עמלק, סמאל. עמל, נחש, און, ומרמה. דמפתי ליה לב"נ למחטי לקב"ה. קס"ם, ק' מן עמלק ס"ם מן סמא"ל. נח"ש, א"ל מסמאל

— 24 —
עליה אתמר לאברהם, לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, בית מולד דילך, מאלין בתי סיהרא, או בתי שבתאי, או בתי מאדים. דבתי מאדים ובתי שבתאי ולבנה, עלייהו אתמר, אין מתחילין בב"ד. דמאדים סומקו דחמה, גיהנם, אימא דעשו, דאתיילידת ביומא תניינא. וסיהרא, איהו טוב ורע, טוב במילואה. ורע בחסרונה.
ובגין דאיהי כלילא מטוב ורע, מונין בה ישראל ומונין בה בני ישמעאל. וכד לקת במלואה, סימנא לא טב לישראל. וכד לקת בחסרונה, סימן רע לישמעאלים. ובהאי ואבדה חכמת חכמיו, חכמה דישמעאלים. ובינת נבונים תסתתר, דאינון לא ידעין בבריאתן, אלא בשמושא דילהון, כפי שנוי עלמא בהליכתן ושימושן. וסיהרא אתבריאת ביומא רביעאה, ובחסרונה דילה עניות, אתבריאת לילית, שבתאי, דאיהו רעב וצמאון ולקותא דנהורין. עלה אתמר, יהי מארת חסר. מארת יי' בבית רשע. וחוטא ילכד בה, בבית הסהר דילה, וצדיק ימלט ממנה.
ואית ככבא אחרא, נקודה זעירא, נקוד על סיהרא דאיהו מארת, ודא חולם, בת מלך, שבת מלכתא. דשלטנותא דתרווייהו ביום שביעי, דאתמר ביה, למען ינוח עבדך ואמתך. דסדר בריאתן לאו כסדר שמושן. ובג"ד חמ"ה ומ"אדים סומקי דגיהנם, אתבריאו ביומא תניינא. לבנה שבתאי, אתבריאו ביומא רביעאה, כפנא וחשוכא. ובג"ד אין מתחילין בב"ד, בגין דגיהנם אתברי ביומא תניינא, ולקותא דנהורין ביומא רביעאה.
ככ"ב, עליה אתמר, דרך ככב מיעקב. דדרגיה ביומא תליתאה. וביה ויהי ביום השלישי בהיות הבקר, דביה נחית קב"ה למיהב אורייתא לישראל, בת יחידה, למהוי עמיה שבת מלכתא. דאיהו יום שלישי, כליל תלת ענפי אבהן, ש', בת יחידאה, דשלטנותא דילה בליל שבת, ביה אתעבידת שבת.
ובג"ד חולקין מארי מתניתין על מתן תורה, בת יחידה. דא אמר, בשלישי נתנה תורה. ודא אמר, בשביעי נתנה תורה. ואיהי בת יחידה, דאחידת בעמודא דאמצעיתא, תליתאה לאבהן. ובצדיק, שביעית ליה בת יחידאה. וכד איהי עטרה על רישיה, אתקרי ביה שביעי, דהוא ששי הוה, דככב דיליה צדק, ובת יחידה שבת מלכתא אתקרי צדק. ובגין דא, תורה אחידא בין יום ג' וז'.
ואיהו כ"ב מן כוכ"ב, כ"ו כי שמש ומגן ידו"ד צבאות, שכינתא מלכות הקדש, בך יברך ישראל, כ"ב אתוון דאורייתא. כוכב, כלילא מתלת דרגין, כ', כתר. ב' בינה. ידו"ד כליל תרווייהו, חכמה. וכלא כליל כוכ"ב, דרגא דעמודא דאמצעיתא, ושכינתא.

— 25 —
איהי לבנה, לבון ההלכה, רחמי, בסטרא דחסד. ואתקריאת חמה, ברה כחמה, מסטרא דגבורה, פני משה כפני חמה. סיהרא אפילה, מעוט דסיהרא, שפחה דילה גיהנם, חמה בישא. שפחה דיליה שבתאי, לקותא דנהורין, חילול שבת. שפחה, דאהדרת עורף לגבירתה בכל יומא ויומא ואתגברת עלה בחובין דישראל בנהא. הה"ד, ושפחה כי תירש גבירתה. דשולטנותא דשפחה, לא הוי אלא ביומא תניינא, בגיהנם. וברביעי, בלקותא דנהורין. ואתהדרת לשלטאה בכל יומא ויומא.
ובת מלך, אסירא בסרכות, בבית הסהר, בגלותא דילה. ואיהי קינא דסמאל בין ככביא. וקב"ה אומי, אם תגביה כנשר ואם בין ככבים שים קנך משם אורידך נאם יי'. ושכינתא נגה, ונגה לאש, ומהכא קרו לבי כנשתא אש נוגה.
אש מאדים לישנא דאודם, טור אודם פטדה. נוגה אשא חיורא. ותרווייהו פני חמה ופני סיהרא, נצח והוד, אינון דנטלו חוורו מחסד, וסומקו מגבורה. אהרן ודוד מתמן הוו, חד נטיל רחמי, וחד נטיל דינא, דוד מסטרא דשמאלא, והוא אדמוני. אהרן איש חסד, ותרווייהו נביאי קשוט מתמן. פני משה הוו נהירין בנבואה דבינה, איהו חמה עלאה מתמן נבואה דיליה.
בהון עשו חייבא עבד אדום, ונוקבא דיליה מאדים, איהי שפיכות דמים דישראל, וגרמה דמטרוניתא אתקיים בה, נתנני יי' בידי לא אוכל קום, נתנני שוממה כל היום דוה. הוד דוה אתהדר. דנצח והוד לקבלייהו. יכין ובועז. שתיהן אשר הבית נשען עליהם. דבי כנשתא אתקריאת על שמייהו אש נוגה כדקא אמינא.
ושפחה רעה איהי קבורה, ובה אסירא לגבירתא. ואיהי שבתאי, קרה ויבשה, בקבורתא דעפרא, ואיהי מות דעניותא דאורייתא, ואיהי קבורת עני, מכוסה בת בשבע מיני מדורות, דאיהי כלילא משבע ככביא, כמה דשבת מלכתא כלילא משבע. ואינון שבע ככביא מסטרא דגבירתא שבע שני השבע, מסטרא דשפחה שבע שני הרעב. דעלייהו אמר נביא לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי יי'.
גבירתה גן. שפחה אשפה מטונפת, מסטרא דערב רב אשפה מעורבת בגן, לגדלא זרעים, מסטרא דעץ הדעת טוב ורע. מסטרא דע"ז, אתקריאת שבתאי, לילית, אשפה מטונפת, בגין דצואה מעורבת מכל מיני טנוף ושרץ, דזרקין בה כלבים מתים וחמורים מתים. בני עשו וישמעאל קבורים בה. עכו"ם דאינון כלבים מתים, קבורים בה. ואיהי קבר דע"ז, דקברין בה ערלים, דאינון כלבים מתים, שקץ וריח רע, מטונף, מסורח, משפחה בישא איהי סרכא, דאחידא בערב רב, מעורבים בישראל. ואחידת בעצם ובשר, דאינון בני עשו וישמעאל, עצם מת, ובשר טמא, בשר בשדה טרפה, דעלה אתמר, לכלב תשליכון אותו.
וכגוונא דאית תריסר מזלות, מסטרא דטוב. הכי אית תריסר מזלות, מסטרא דרע. הדא הוא דכתיב, שנים עשר נשיאים לאמתם. דזה לעמת זה עשה האלהים, ורשיעייא אינון אבי אבות הטומאה, דאינון טמא מת ושרץ, דמטמא לב"נ מאוירו ומתוכו ומגבו. ואפילו תוך תוכו דכהנא מסתאב בהון. ובגין דא על כל נפשות מת לא יבא. דרשע קרוי מת. ובוצינא קדישא, לאביו ולאמו לא יטמא.

— 26 —
הכא אשכחנא אסוותא, לגבי דאתמר בי ויתן את רשעים קברו. בתר דקבורה דא בגין אבא ואימא, דאינון בגלותא עם ישראל אתקיים בי קרא ולא יטמא. אליהו, לא תתעכב מלנחתא, דאע"ג דאנת כהנא, לאביו ולאמו יטמא, דהא קב"ה ושכינתיה בגלותא, דאיהי קבורה לון, ואנא קבור בינייהו. באומאה עלך, בשם יי' חי וקיים, לא תתעכב מלנחתא. מלאכין קדישין, מארי דגדפין, באומאה עלייכו, טולו אומאה דא, וסליקו לה על גדפייכו, שבועת יי' בח"י צדיק וקיים עמודא דאמצעיתא, טולו אומאה דא, וסליקו לה על גדפייכו. במטרוניתא ביקרא דילה, לגבי קב"ה.
מלאכין עלאין, שליחן דקב"ה מימינא. ומלאכין שליחן דיליה, משמאלא. ומלאכים דאבא ואמא. יהון סתרין לה עילא ותתא, ומכסין לה באת ו', בשית גדפין דיליה, דאתמר ביה שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים וגו' בשתים יכסה פניו דשבועה דיליה, דאיהי ה', רביעאה. ובשתים יכסה רגליו דילה, ובשתים מעופפים לה.
ואנת אליהו, דסליקת לעילא, לעילת העילות, והוא טעין לך מכל טוב, נחית לגבה, ותהוי כרוב תחותא, לנחתא לה מלאה כל טוב. ומלאכין, דאבא ואימא, דאינון י"ה, אסתרו לה, בנחיתו דילה. ומלאכין דבעלה, ברא דאבא ואמא, ו', כסיאו לה, ומעפפין לה, משית גדפין אב"ג ית"ץ, ובל"ו דתליין מנייהו כחשבון ל"ו. ודאי איהו שרפים עומדים ממעל לו. ונחיתת ה' דיליה, טמירא מכוסה בהון. ומלאכין דאינון דצדיק ח"י עלמין, אסמיכו לה עלייכו כחיון דסמכי לכרסייא.
דאע"ג דה"א דאצילות, דשמא דידו"ד, איהי סמיכת לכלהו, לית לכון לפרחא לעילא, ולנחתא לתתא, בר מינה. כאברין דגופא, דלית להון תנועה בר מנשמתא, דאברין דאית לה, אתפשטו עלייכו, לסמכא לכון בהון. דהכי איהי ה', כימא, אי אית לה מאנין, מתמליין מנה, ומתפשטין בהון, כנחלים דמתפשטן מן ימא על ארעא. ואי לאו, איהי ה' בגרמא יחידאה, בלא אתפשטותא דנחלין.
הכי מאנין דשכינתא, אינון מלאכין קדישין לעילא, וישראל לתתא, אי אית בהון מארי מדות, מארי חסד חסידים, גבורים מארי תורה, נביאים וכתובים, צדיקים, אנשי מלכות, דאתמר בהו, ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך, בעמידה דצלותא, בהיכלא דמלכא אדנ"י, מלכא דילה ידו"ד. והם חכמים ונבונים ראשי ישראל. ולא ראשי ערב רב, דאתמר בהון, היו צריה לראש. איהי אתפשטת עלייהו בעשר ספירן דילה. בההוא זמנא, נחית עלת העלות, ביוד ה"א וא"ו ה"א, לנחתא עלייהו, לאקמא שכינתא עלייהו.
ובזמנא דויפן כה וכה וירא כי אין איש, איהי אמרת, שלמה אהיה כעוטיה, מעוטפת בגרמא דלא אתפשטת עלייהו, וקב"ה צווח עלה ואמר, איכה ישבה בדד.
אדהכי, קם בוצינא קדישא, ואמר רבון עלמא, הא הכא רעיא מהימנא, דאתמר ביה והאיש משה ענו מאד, עד כען וירא כי אין איש. הא הכא והאיש משה, דשקיל לשתין רבוא דישראל. וביה ממכון שבתו השגיח. דביה אתמר לגבי דרא דגלותא בתראה, ויי' הפגיע בו את עון כלנו. ואיהו כליל בעשר מדות, דבגינייהו אמרת לא אשחית בעבור העשרה. נחית עליה, לאשגחא על עלמא, וקיים מילך, דאנת קשוט, וכל מילך קשוט.
דאיהו גמל חסד עם שכינתא, וקטיר שפחה דילה בגבורה, למהוי שפחה אסירא תחות גבירתה, בקשורא דתפלין. ואשתדל בגינה, בתורת אמת, תורת אמת היתה בפיהו. ואשתדל בה, בנביאים וכתובים. בנביאי, בכמה נחמות. בכתובים, בעשרה מיני תהלים. בצדיק, בי"ח ברכאן דצלותא.
ומארי מתניתין, לא אשתמודען ליה לרעיא מהימנא. אליהו, באומאה עלך בשמא דידו"ד, ובשמיה מפרש, גלי ליה לכל רישי מארי מתניתין, דישתמודעון ליה, ולא יתחלל יתיר, דאתמר ביה, והוא מחולל מפשעינו, לית לך צורך למיטל רשו דהא אנא שליחא דמארי עלמא, וידענא דאי אנת עביד דא, דיודי לך קב"ה עליה, ויסתלקון בנך בגיניה, עילא ותתא. ולא תתעכב למעבד, לא שבוע, ולא חדש, ולא שנה, אלא מיד.

— 27 —
רעיא מהימנא, מאני דפסחא, בזמנא דשליט עלייהו ליל שמורים, כלהו צריכים למהוי שמורים, ונטורים מחמץ ושאור בכל שהוא, וכל מאכלים ומשקים כלהו נטורין. ומאן דנטיר לון מחמץ ושאור, גופיה, איהו נטיר מיצה"ר לתתא, ונשמתא לעילא. ואתמר ביה, לא יגורך רע. בגין דהא אתעביד גופיה קדש, ונשמתיה קדש קדשים. ואתמר ביצר הרע וכל זר לא יאכל קדש, והזר הקרב יומת.
פסח, דרועא ימינא דאברהם, כסף מזוקק, מאן דערב ביה עופרת, משקר ליה. הכי מאן דערב חמץ או שאור כל שהוא במצה, כאלו משקר במוניטה דמלכא. והכי מאן דערב בטפה דיליה שום תערובת, כאילו משקר חותמא דמלכא, דא בדא תלייא.

— 28 —
ראש השנה, דרועא שמאלא דיצחק, תמן דיני נפשות, ועקדה דיצחק תמן הוה. דעקיד ליה אברהם. קשורא דתפלה דיד, דומיא דעקדה דיצחק. זכאה איהו ברא דאתעקד באבוי, ואתקשר ביה, למעבד עובדוהי, באורייתא ובמצוה. וזכאה עבד דאתקשר תחות רביה, למעבד רעותיה, איהו באתר דברא דמלכא.
מטטרו"ן, זכאה אנת, וזכאין בנך, דאינון קשירין ועקידין בתפלין תחות רשותא דמארך. ובג"ד, אע"ג דאנת עבד למארך, מלכא אנת על כל ממנן דשאר עמין. מלכא על כל מלאכין. מלכא, דשדים וכל משרייתיה, דחלין מנך. מאן גרים דא, בגין דאנת שרפרף למארך, ואנת משמש למארך. שדי דמזוזה לבר, שומר הפתח. ידו"ד דאיהו מארך, מלגאו.
והכי איהו כד קודשא בריך הוא נחית לשלטאה על עץ הדעת טוב ורע, דאיהו טוב מטטרו"ן. רע סמאל, שד, מלכא דשדים. מטטרון מלאך, מלכא דמלאכים. אבל מסטרא דאילנא דחיי, שדי איהו יסוד. ובג"ד למטה, שנים, עבד ורבו, דלאו אינון יחודא חדא, ולמעלה, אחד. תפארת יסוד, דגוף וברית חשבינן חד, דאיהי עמודא דאמצעיתא וצדיק.
כגוונא דתפלין דראש, דאיהו בינה על תפארת, מסטרא דאילנא דחיי דאצילות, ומלכות תפלה דיד. הכי לתתא באילנא דחיי דבריאה, מסטרא דכרסייא עלאה, תפלין דראש מטטרון. תפלין דיד דיליה, כסא תחתון. והאי איהו דאמר נביא עליה, כסא כבוד מרום מראשון.

— 29 —
אבל מסטרא דעץ הדעת טוב ורע, בקשורא דתפלין, אתקשר יצה"ר תחות יצר הטוב, כעבדא תחות מאריה, בקלא דאורייתא, בקלא דצלותא, בקול דשופר. קלא איהו רומ"ח לגביה. ודא קול השופר, קול דעמודא דאמצעיתא, דאיהו כליל אשא מיא ורוחא. דאינון תלת אבהן, דבהון הי"ו, ה' באברהם, י' ביצחק, בכל אתר ה' דשליט על י' דינא הוא, והאי איהו ה"י מן אלהים. ובג"ד עלה אלהים בתרועה. ו' מן ואלהי יעקב, ודא רוח השופר, שכינתא מנא דכלהו תלת, ואיהו ה' מן השופר.
דאינון י' שופרות, דאינון קשר"ק קש"ק קר"ק, מתלבשין בהון ה"א יו"ד וא"ו ה"א, דכל אתוון אלין אינון לסטרין אחרנין ולחייביא כשלשלאין ורומחין וסייפין. תרועה שלשלת איהי. ותרי תרועות אית בעשרה שופרות. ואינון חד.
דאתמר בה והאם רובצת על האפרוחים. ישראל מצפצפן לה בכמה צפצופין דצלותין, ואיהי לא בעיא לנחתא לגבייהו. ישראל מה עבדין. נטלין אימא דאיהי שכינתא בהדייהו, וקשרין לה בקשורא דתפלין, כד מטאן לק"ש, קראן בנין דילה בשית תיבין דייחודא, דאינון שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד, הא קא נחתין לגבי אמהון, קשרין לון עמה. והאי איהי אשר תקראו אותם, דאיהו עונתה, כמו מועדי.

— 30 —
הכי בגוונא דא, מצה, בה מזמנין לשבעה יומין דפסח. מזמנין לשבעה יומין דסכות, בשבעה מיני, דאינון לולב, ואתרוג, וג' הדסים, וב' בדי ערבה. שבועות, קראן לון באורייתא. ר"ה יומא דדינא, כל חד במיניה.
כל מאן דקרא, כל דרגא במיניה, יתקיים ביה, אז תקרא ויי' יענה. א"ז, ז' יומין דסכות, וחג שמיני עצרת. א"ז, מצה, וז' יומין דפסח. א"ז, סוכה, וז' מינין דלולב, דאינון שלש הדסים, ושני ערבות, לולב, ואתרוג, וכלילן בד', הא חד סרי, כחושבן ה"ו. וצריך לומר הלל עלייהו, הללויה, לאשלמא שם ידוד.
וצריך לסלקא לה במחשבה, בארבע מינין, הה"ד אמרתי אעלה בתמר. אעל"ה סימן: אתרו"ג, ערב"ה, לול"ב, הד"ס. ומחשבה שמא מפרש, אשתלים בה י"ד, כגוונא די"ד פרקין דידא דימינא, דביה צריך לנטלא לולב. הרי מתן תורה, שבעות, שבעה בשבעה י"ד. בר"ה, י"ד בקול השופר, ובעשר שופרות, כדאוקימנא לעילא.
בפסח, איהי שכינתא י"ד הגדולה, מסטרא דחסד. בראש השנה, איהי י"ד החזקה, מסטרא דגבורה. במתן תורה, י"ד רמה, מסטרא דעמודא דאמצעיתא. ותלת זמנין י"ד, מ"ב. ותלת אבהן דתליין מנייהו, סלקין חמשה וארבעים, כחושבן יו"ד ה"א וא"ו ה"א.ברוך יי' לעולם אמן ואמן ימלוך יי' לעולם אמן ואמן.

=== Vayeilech ===

— 1 —
וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל. ר' חזקיה פתח, מוליך לימין משה זרוע תפארתו בוקע מים מפניהם וגו', זכאין אינון ישראל, דקב"ה אתרעי בהו, ובגין דאתרעי בהו, קרא לון בנין בוכרין קדישין, אחין כביכול, נחת לדיירא עמהון. הה"ד, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ובעא לאתקנא להו כגוונא דלעילא, ושארי עלייהו שבעה ענני יקר, שכינתיה אזלא קמייהו, הה"ד ויי' הולך לפניהם יומם.
תלת אחין קדישין אזלין בינייהו, ומאן אינון. משה, אהרן, ומרים. ובזכותהון, יהב לון קב"ה, מתנן עלאין. כל יומוי דאהרן, לא אעדו ענני יקר מישראל. והא אוקמוה, דאהרן דרועא ימינא דישראל הוה. והיינו דכתיב, וישמע הכנעני מלך ערד וגו', כי בא ישראל דרך האתרים וגו'. כב"נ דאזיל בלא דרועא, וסמיך גרמיה לכל אתר, וכדין וילחם בישראל וישב ממנו שבי, בגין דהוו בלא דרועא ימינא. ת"ח, אהרן דרועא ימינא דגופא הוה. ועל דא כתיב, מוליך לימין משה זרוע תפארתו. ומאן איהו. אהרן.
וילך משה, מאי וילך, לאן הלך. אלא וילך, כגופא בלא דרועא. כד"א, וילכו בלא כח לפני רודף. דהא מית אהרן דרועא ימינא, ובעא לאסתלקא גופא.
כל יומוי דמשה, אכלו ישראל לחם מן השמים. כיון דאתא יהושע, מה כתיב וישבות המן ממחרת וגו'. ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח. מה בין האי להאי. אלא דא מלעילא. ודא לתתא. כל זמנא דמשה, אשתכח גופא דשמשא שליט, ונהיר לעלמא. כיון דאסתלק משה, אתכנש גופא דשמשא, ונפיק גופא דסיהרא.

— 2 —
כתיב אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה ובמה יודע אפוא וגו', הכי אוליפנא, כיון דאמר קב"ה למשה הנה מלאכי ילך לפניך, אמר משה, ומה קסטיפא דשמשא דיתכניש, וידבר סיהרא, גופא דסיהרא לא בעינא. אם אין פניך הולכים, גופא דשמשא בעינא, ולאו דסיהרא. כדין גופא דשמשא אתנהיר, ואתעביד משה, כגוונא דגופא דשמשא קמייהו דישראל. כיון דאתכניש משה, אתכניש שמשא, ואתנהיר סיהרא, והוה יהושע משתמש לנהורא דסיהרא. ווי לההוא כסופא.
ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה וגו'. היינו דא"ר אלעזר, ארבעין שנין נהיר שמשא לון לישראל, ואתכניש לסוף ארבעין שנין, ונהיר סיהרא. אר"ש ודאי הכי הוא, היינו דכתיב ויש נספה בלא משפט. והא אתערו חברייא. ואנן נוקים ליה לקרא, אבל על מה דאתערו חברייא כלא הוא אצטריך לעלמא, לתועלתא דב"נ, דיתכנש עד לא מטון יומוי.
ת"ח, והא אתמר, דכל רוחין דנפקין מלעילא, דכר ונוקבא נפקי, ומתפרשן. ולזמנין תפוק נשמתא דנוקבא, עד לא נפקת דכר, דהוא בר זוגה. וכל זמנין דדכורא לא מטא זמניה לאזדווגא בהדי נוקביה, ואתי אחרא ואתנסיב בהדה, כיון דמטא זמנא דהאי לאזדווגא, כד אתער צדק בעלמא, למפקד על חובי עלמא, כניש ליה להאי אחרא, דהוה נסיב בהדה, ואתי אחרא ונטיל לה. ועל דא קשין זווגין קמי קב"ה.
וכל דא בגין דסרח דכורא עובדוי, ואע"ג דלא סרח כ"כ עובדוי בחטאיה, אתכניש בההוא זמנא, עד לא מטון יומוי, דלא עביד הכי במשפט. ועליה כתיב, ויש נספה בלא משפט. ואערע ביה דינא דצדק בחובוי. בגין דמטא זמניה דאחרא, ונסיב לה, דהא דידיה היא.
א"ל ר"א, ואמאי, יפריש לון קודשא בריך הוא, וייתי אחרא ויהיב ליה. אמר ליה דא הוא תועלתא דבר נש, וטיבו דעביד עמיה, דלא יחמי אתתיה בידא אחרא. ות"ח, אי האי לא כשרן עובדוי, אע"ג דדיליה היא ההיא אתתא, לא אתדחי האי אחרא מקמיה.
ת"ח, שאול מלכא נטל מלכו. בגין דעד לא מטא זמניה דדוד להאי. דהא מלכו הוה ודאי דדוד, ואתא שאול ונטיל ליה. כיון דמטא זמניה דדוד למירת דיליה, כדין אתער צדק וכניש ליה לשאול בחובוי, ואתדחי מקמי דוד, ואתא דוד ונטל דיליה.
ואמאי לא אעדי קב"ה לשאול ממלכו, ולא ימות. אלא טיבו עבד קב"ה עמיה, דכניש ליה במלכותא, ולא יחמי עבדיה שליט עליה, ונטיל מה דהוה דיליה בקדמיתא. כך האי. בג"כ, בעי ב"נ למבעי רחמי קמי קב"ה, כד אזדווג, דלא יתדחי מקמי אחרא.
כתיב, ויאמר יי' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי וגו' והא אוקימנא, אמר ליה קב"ה למשה, משה, תבעי לאחדשא עלמא, חמית מן יומך שמשא פלח לסיהרא. חמית מן יומך דישלוט סיהרא בעוד דשמשא קיימא. אלא הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע, יתכניש שמשא, וישלוט סיהרא. ולא עוד, אלא אי אנת תיעול לארעא, יתכניש סיהרא מקמך, ולא ישלוט. ודאי שולטנותא דסיהרא מטא, ולא תשלוט בעוד דאנת קיימא בעלמא.
קרא את יהושע וגו'. ומאי קאמר הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וגו'. ולא אשכחנא, דפקיד קב"ה ליהושע, אלא למשה, דא"ל למשה כל האי, דכתיב ועזבני והפר את בריתי, וחרה אפי בו ביום ההוא. ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, אי הכי מהו ואצונו.
אלא קרא אמר, הנך שוכב עם אבותיך, אמר ליה קב"ה למשה, אע"ג דאנת תשכוב עם אבהתך, הא אנת קיימא תדיר לאנהרא לסיהרא. כמה דשמשא, דאע"ג דאתכניש, לא אתכניש אלא לאנהרא לסיהרא. וכדין אנהיר לסיהרא, כד אתכניש. ועל דא, הנך שוכב לאנהרא, ודא הוא ואצונו. וכדין אתבשר יהושע לאתנהרא, ועל דא כתיב, הנך שוכב עם אבותיך, לאנהרא ליהושע, ודא הוא וצו את יהושע וחזקהו. וצו את יהושע כלהו לאנהרא.
כי אתה תבא, ולבתר תביא מה בין האי להאי. אלא חד תבא, לבשרא ליה דייעול לארעא, ויתקיים בה. וחד תביא, לבשרא ליה שלטנותא על ישראל, ואתבשר על קיומא דגרמיה, ואתבשר על שלטנו דישראל.

— 3 —
ר' שמעון פתח, מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק וגו', ווי לון לבני נשא, לאינון דלא משגחין ולא משתדלין ביקרא דמאריהון, ולא מסתכלין בקדושא עלאה, לאתקדשא בהאי עלמא, למהוי קדישין בעלמא דאתי. מכנף הארץ, דא כסותא עלאה קדישא. זמירות שמענו, כד"א נותן זמירות בלילה, זמירות תושבחן דכנסת ישראל, קמי קב"ה בלילה. בלילה: בזמנא דאיהי אזדמנא ושכיחא לשבחא ליה לקב"ה ומשתעשע עם צדיקייא בגנתא דעדן.
ואימתי. מפלגות ליליא ואילך. וכדין זמירות שמענו, תושבחן. וזמירות: כד"א לא תזמור. וכתיב זמיר עריצים יענה, אעקרותא מאתרייהו כל אינון תקיפין, דהא כד עייל ליליא, כמה עריצים גרדיני נימוסין שכיחין בעלמא, אזלין ושייטן בעלמא לקטרגא. מפלגות ליליא ואילך, אתער רוחא חדא ואעקר לכלהו מאתרייהו, ואעבר לון דלא ישלטון. זמירות שמענו, תושבחן דכנסת ישראל בליליא, וכל דא למה. צבי לצדיק, לאזדווגא בזווגא חדא דקודשא בריך הוא, ולאתקדשא בקדושה חדא.
ואומר רזי לי רזי לי, דא הוא רזא עלאה. דא הוא רוח קדישא, אבל אוי לי על דרא, ועל עלמא, בוגדים בגדו, דכלהו משקרן ביה, משקרן בהו בגרמייהו, ולא די דמשקרן בגרמייהו, אלא אינון בנין דאולידו מתשקרן בההוא שקרא דלהון, ואשתכחו פגימין לעילא ותתא.
כיון דאסתכל ישעיהו בהאי, כניש לאינון דחלין חטאה, ואוליף לון ארח קדישא לאתקדשא בקדושה דמלכא, ולאשתכחא בנייהו קדישין. כיון דאתקדשו אלין, אינון בנין דאולידו אקרון על שמיה. הה"ד הנה אנכי והילדים אשר נתן לי יי' לאותות ולמופתים בישראל, דפרישן משאר עמין.
ד"א מכנף הארץ זמירות שמענו, בשעתא דעאלו ישראל לארעא, וארון קיימא קדישא קמייהו, שמעו ישראל דמסטרא חד דארעא, תושבחן וחדו וקל מזמרי עלאי, דמזמרי בארעא, כדין צבי לצדיק, תושבחא דמשה הוה בההיא שעתא, דבכל אתר דארון, הוה שארי בארעא, הוו שמעי קלא דאמרי, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. אבל אוי לי דבוגדים בגדו, דזמינין ישראל לשקרא בקב"ה, ולאתעקרא מארעא זמנא חדא. ובגין דאתאחדו בינייהו שקרא דלהון, יתעקרון זמנא תניינא, עד דישתלים חובייהו בארעא אחרא.

— 4 —
לקוח את ספר התורה הזה וגו'. הא אוקימנא מלי. אלהיכם. אלהיך. אל. אלהינו.
דאמר ר' אבא אמר ר' יהודה, מאי דכתיב כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. אדמת קדש ודאי, דהיינו ארץ החיים. אשר אתה עומד עליו, עליו ודאי, היינו בקדמיתא, וכ"ש לבתר. תאנא, אמר ר' יוסי, כתיב והיה שם בך לעד, לעד ודאי דיסהיד סהדותא.
תלתא אינון דקיימו בסהדותא לאסהדא, ואלין אינון: באר דיצחק, גורל, ואבנא דשוי יהושע. ודא שירתא, סהדותא יתיר מכלא. אמר ר' יצחק אי הכי ארבע אינון. אמר ליה ודאי, אבל גורל לא כתיב ביה סהדותא.
באר דיצחק מנלן. דכתיב בעבור תהיה לי לעדה וגו'. גורל, דכתיב על פי הגורל תחלק נחלתו, דהוה אמר דא ליהודה, ודא לבנימין, וכן לכלהו. אבנא דיהושע, דכתיב הנה האבן הזאת תהיה בנו לעדה. והכא, והיה שם בך לעד. וכתיב, וענתה השירה הזאת לפניו לעד, היא ודאי אסהידת בהו בישראל.

— 5 —
תאנא, א"ר אלעזר, מאי דכתיב וידבר משה וגו', את דברי השירה הזאת עד תומם. הכא אית לאסתכלא, מהו את דברי, את השירה הזאת מבעי ליה. ומהו עד תומם. אלא הכי תאנא ברזא דמתניתין, כל אינון מלי דאמר משה, כלהו מתגלפי בשמא דקב"ה, וכל אינון מלין הוו אתיין, וסלקין ונחתין, ומתגלפין תמן. וכל מלה ומלה הוה אתייא קמי משה לאתגלפא על ידוי וקיימא קמיה. והיינו דכתיב עד תומם.
ר' אבא אמר, את דברי השירה הזאת, שירה הזאת מבעי ליה: מאי קא רמיזא. אלא שירתא דקב"ה אמר, כד"א שיר השירים אשר לשלמה, מלכא דשלמא כלא דיליה, והא אוקימנא מלי. מזמור שיר ליום השבת, ליום השבת ממש. שיר דקב"ה אמר.
אלא הכא אית לאסתכלא, התם שיר, והכא שירה. דא דכר, ודא נוקבא. והא תנינן, כל נביאי כלהו לגבי משה, כקוף בעינייהו דבני נשא, ואינון אמרו שיר, ומשה אמר שירה. משה הוה ליה למימר שיר, ואינון שירה. אלא דא היא רזא דמלה, משה לגרמיה לא קאמר דא, אלא לישראל.
א"ל ר"ש, לאו הכי, אלא, משה ודאי מהכא אשתמודע, דאיהו בדרגא עלאה יתיר מכלא. משה סליק מתתא לעילא, ואינון נחתי מעילא לתתא. הוא סליק מתתא לעילא, כמה דתנינן מעלין בקדש ואין מורידין. משה סליק מתתא לעילא, דאמר שירה תושבחתא דמטרוניתא, דאיהי משבחת למלכא. ומשה במלכא אתאחד. ואינון נחתי מעילא לתתא, דאמרו שיר, דהוא שבחא דמשבחא מלכא למטרוניתא, ואינון במטרוניתא אתאחדו. ועל דא, בהאי אשתמודע שבחא דמשה, יתיר מכלהו. והיינו דכתיב, אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת ליי', שירתא דמטרוניתא למאן. ליי'. ובג"כ, ויכתוב משה את דברי השירה הזאת, וענתה השירה הזאת.
וענתה השירה הזאת, וענו הדברים האלה מבעי ליה. אלא רזא דמלה כמה דאוקימנא, דכתיב וארץ מתקוממה לו, ומשה בכלא אסתכל, ועל דא אמר שירה, בגין לאתאחדא מלין באתר דא, למהוי עלייהו דינא, דכתיב וענתה השירה הזאת לפניו. ולמה. דכתיב כי אני ידעתי את יצרו, וכתיב כי ידעתי אחרי מותי וגו'. וכד תעבדו דא, מיד וענתה השירה הזאת לפניו לעד.
ת"ח, כתיב יגלו שמים עונו ולא יתיר, אבל וארץ מתקוממה לו. בהאי, דינא אתעביד למאן דאתעביד.
כתיב, וידבר דוד ליי' את דברי השירה הזאת. השתא תושבחתא דדוד הוא, בגין דאמר שירה מתתא לעילא, וזכה להאי דרגא, ולא אמר האי שירה, אלא בסוף יומוי, דהוה בשלימו יתיר, מהאי שירה. כמה דתנינן, אל תאמן בעצמך עד יום מותך. והכא, אמאי זכה דוד למימר שירתא מתתא לעילא, בסוף יומוי. דהוה בנייחא מכל סטרוי, דכתיב ביום הציל יי' אותו מכף כל אויביו.
אר"ש, שירתא מעליא מכלא מאי היא. כמה דתנינן ברזא דמתניתין, במלין ובעובדא הכי נמי מתתא לעילא, ומעילא לתתא. ולבתר לכוונא בלבא, ולקשרא כלא בחד קשרא.

— 6 —
מנלן, ממשה, בקדמיתא, מתתא לעילא, כי שם יי' אקרא. מאי אקרא. כמה דכתיב, ויקרא אל משה, דא שכינתא. לבתר, הבו גדל לאלהינו, דא מלכא עלאה. לבתר נחית בדרגוי מעילא לתתא, דכתיב צדיק וישר. לבתר קשיר קשרא דמהימנותא ואמר, הוא, ודא הוא קשרא לכלא.
בג"כ, בעי בר נש לסדרא שבחא דמאריה כהאי גוונא, בקדמיתא מתתא לעילא, לסלקא יקרא דמאריה, לאתר דשקיו דעמיקא דבירא נגיד ונפיק. לבתר לאמשכא מעילא לתתא, מההוא שקיו דנחלא, לכל דרגא ודרגא, עד דרגא בתראה, לאמשכא ברכאן לכלא, מלעילא לתתא. לבתר בעי לקשרא קשרא בכלא, קשרא דמהימנותא. ודא הוא ב"נ דאוקיר לשמא דמאריה, ליחדא שמא קדישא. ועל דא כתיב, כי מכבדי אכבד, כי מכבדי לעלמא דא, אכבד בעלמא דאתי.
ובוזי יקלו, מאי ובוזי יקלו. דא הוא מאן דלא ידע ליחדא שמא קדישא, ולקשרא קשרא דמהימנותא, ולאמשכא ברכאן לאתר דאצטריך, ולאוקיר שמא דמאריה. וכל מאן דלא ידע לאוקיר שמא דמאריה, טב ליה דלא אברי.

— 7 —
א"ר יהודה, ובוזי יקלו, מאן דלא ידע לאוקיר למאריה, ולא אתכוון באמן, דתנינן גדול העונה אמן יותר מן המברך. והא אוקימנא קמיה דר"ש, דאמן, משיך ברכאן ממבועא למלכא, וממלכא למטרוניתא. ובאתוון גליפין דרבי אלעזר, מאל"ף למ"ם, וממ"ם לנו"ן. כיון דמטו ברכאן לנון, מתמן נגדין ונפקין ברכאן לעלאי ותתאי, ומתפשטי בכלא. וקלא נפיק אתשקיו משקיותא דברכן, דאפיק פלניא עבדא דמלכא קדישא.
וכד ישראל לתתא, משמרין לאתבא אמן, לכוונא לבייהו כמה דאצטריך, כמה פתחין דברכאן פתיחן ליה לעילא, כמה טבאן משתכחין בכלהו עלמין, כמה חדו בכלא. מאי אגר להו לישראל דגרמין האי. אגר להו בעלמא דין, ובעלמא דאתי. בעלמא דין בשעתא דעאקין להו, ומצלן צלותא קמי מאריהון, קלא מכרזא בכלהו עלמין, פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים אל תקרי אמונים, אלא אמנים. פתחו שערים, כמה דישראל פתחין להו תרעין דברכאן, כך השתא פתחו שערים, ותתקבל צלותהון מאינון דעאקין להו.
האי בעלמא דין, בעלמא דאתי מאי אגרייהו. דכד יפוק ב"נ מהאי עלמא, דהוה שומר לאתבא אמן. מאי שומר. כלומר, נטיר, ההיא ברכה דאמר ההוא דמברך, ומחכה ליה לאתבא אמן, כמה דאצטריך. נשמתיה סלקא ומכרזי קמיה, פתחו שערים קמיה, כמה דאיהו הוה פתח תרעין כל יומא, כד הוה שומר אמונים.
א"ר יוסי א"ר יהודה, מאי אמן. א"ר אבא, הא אוקמוה כלא, אמן אקרי מבועא דההוא נחלא דנגיד, אמן אקרי, דכתיב ואהיה אצלו אמון, אל תקרי אמון, אלא אמן. קיומא דכלהו ההוא נחלא דנגיד ונפיק, אמן אקרי, דתניא מן העולם ועד העולם, עולם דלעילא, עולם דלתתא. אוף הכא אמן ואמן, אמן דלעילא, אמן דלתתא. אמן קיומא דכלהו, והא אוקימנא אמן באינון אתוון.
ר"ש אמר, אלף עמיקא דבירא דכל ברכאן מתמן נבעין ונפקין, ומשתכחין. מ"ם פתוחה, נהרא דנגיד ונפיק, ואקרי מ"ם. והוא רזא דתנינן, מ"ם פתוחה, מ"ם סתומה. כמה דאוקימנא, לםרבה המשרה.
נון פשוטה, כללא דתרין נונין, נון פשוטה, נון כפופה. נון פשוטה כללא דאת וא"ו, בג"כ כלא אקרי נון ואו נון. וברזא דמתניתא הכי תאנא, ו' דכר, ן' פשוטה כללא דדכר ונוקבא, נון כפופה, בכללא דפשוטה היא. ובספרא דרב המנונא סבא, מם דהכא, היא נוטריקון מל"ך, והיינו אמן, אמ"ן נוטריקון, א"ל מ"לך נ"אמן. כללא דכלא, ושפיר הוא, והא אתמר.
תאנא, כל מאן דשמע ברכה מההוא דמברך, ולא אתכוון באמן, עליה נאמר ובוזי יקלו. כד"א, לכם הכהנים בוזי שמי מאי עונשיה. כמה דלא פתח ברכאן לעילא, כך לא פתחין ליה. ולא עוד אלא כד נפיק מהאי עלמא, מכריזי קמיה, ואמרי, טרוקו גלי קמיה דפלנייא, ולא ליעול, ולא תקבלון ליה, ווי ליה ווי לנשמתיה.

— 8 —
תאנא, חייבי דגיהנם, כלהו סלקי במדורין ידיען, וכמה פתחין אית ליה לגיהנם, וכלהו פתחין לקבל פתחין דגן עדן. ובשעתא דאפקי לאינון חייביא דקבילו עונשייהו, אינון פתחי פתיחין, ושויין לון לבר. וכלהו פתחין בשמהן אקרון, לקבליהון דפתחין דגן עדן, וכל פתחא ופתחא, אקרי שמא, לקבלי ההוא פתחא דגיהנם, ואשתמודען פתחין לקבליהון פתחין, אינון פתחין דג"ע.
בגיהנם אית מדורא בתראה תתאה דכלהו, וההוא מדורא הוי מדורא על מדורא, ואקרי ארץ עיפתה. מהו עיפתה. כד"א רבוע יהיה כפול, ומתרגמינן מרובע יהיה עיף, אוף הכא עיפתה, כלומר כפולה. וההוא אקרי שאול תחתית, שאול הוא מדורא חד. תחתית, הוא מדורא תתאה. ובג"כ אקרי ארץ עיפתה תחתית, ואקרי אבדון. וע"ד כתיב, שאול ואבדון. וכלהו מדורין לא אכפלו, וכלהו לא עייפין בר מהאי.
ותאנא, מאן דנחית לאבדון דאקרי תחתית, לא סליק לעלמין. וההוא אקרי גבר דאשתצי ואתאביד מכלהו עלמין. ותאנא, לההוא אתר נחתין להנהו גברי דמבזי לאתבא אמן, ועל אמן סגיאין דאתאבידו מניה, דלא חשיב להו, דיינין ליה בגיהנם, ונחתין ליה בההוא מדורא תתאה, דלית בה פתחא, ואתאביד ולא סליק מניה לעלמין. וע"ד כתיב, כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה. ולא, והא כתיב מבטן שאול שועתי שמעת וגו'. וכתיב מוריד שאול ויעל. אלא הכא שאול, התם תחתית. ואוקימנא הא דאהדר ביה, הא דלא אהדר ביה.
א"ר יוסי, מאי דכתיב כי שתים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות וגו'. אותי עזבו מקור מים חיים, דא הוא דלא בעי לקדשא שמא דקב"ה, באמן. מאי עונשיה. כתיב לחצוב להם בארות בארות נשברים, דנחתין לגיהנם דרגא בתר דרגא, עד דנחתין לאבדון דאקרי תחתית. ואי איהו קדיש שמא דקב"ה, לכוונה באמן כדקא יאות, סליק דרגא בתר דרגא, לאתעדנא מההוא עלמא דאתי, דנגיד תדיר לא פסיק, הה"ד אמונים נוצר יי' ומשלם על יתר עושה גאוה.

— 9 —
תאנא, שירה משיך ברכאן מעילא לתתא, עד דישתכחון ברכאן בכלהו עלמין. א"ר אלעזר, זמינין אינון ישראל למימר שירתא, מתתא לעילא, ומעילא לתתא. ולקשרא קשרא דמהימנותא. דכתיב, אז ישיר ישראל את השירה הזאת. אז שר לא נאמר, אלא אז ישיר. וכן כלהו כהאי גוונא. את השירה הזאת, מתתא לעילא. עלי באר ענו לה, עלי באר, כלומר סק לאתריך, לאתאחדא בבעליך, דא הוא מתתא לעילא.
ולבתר מעילא לתתא, באר חפרוה שרים, דאולידו לה אבא ואימא, כרוה נדיבי העם, אלין אבהן, דאקרון נדיבי עמים. כרוה, אתר לאזדווגא בה מלכא, בברכן. ובמה, הוא זווגא. במחוקק: דא יסוד. במשענותם: דא נצח והוד, מעילא לתתא. וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות. הא קשורא שלימא, קשורא דמהימנותא, קשורא קיימא דכלא ביה.
א"ר יוסי, זמינין ישראל למימר שירתא שלימתא. שירתא דכליל כל שאר שירין. הה"ד, ואמרתם ביום ההוא הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו. בההוא זמנא כתיב, והיה יי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד. וכתיב אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אז יאמרו בגוים הגדיל יי' לעשות עם אלה.ברוך יי' לעולם אמן ואמן. ימלוך יי' לעולם אמן ואמן.

=== Ha'Azinu ===

— 1 —
האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי, רבי יהודה פתח, פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר וגו', בקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני. מה כתיב לעילא. אני ישנה ולבי ער וגו'. אני ישנה, אמרה כנסת ישראל, אני ישנה, מפקודי אורייתא, בזמנא דאזילנא במדברא. ולבי ער, לאעלא לארעא, למעבד להו נימוסין, דהא כל פקודי אורייתא בארעא משתכחין. קול דודי דופק, דא משה, דאוכח להו לישראל בכמה ויכוחין, בכמה קטטין, דכתיב, אלה הדברים וגו', ממרים הייתם וגו', ובחורב הקצפתם וגו'. הה"ד דופק.
ועכ"ד דמשה אוכח להו לישראל, ברחימותא הוו כל מלוי, דכתיב כי עם קדוש אתה ליי' אלהיך. ובך בחר יי' אלהיך להיות לו לעם וגו' בנים אתם ליי' אלהיכם ואתם הדבקים ביי'. ועל דא ושמעת בקול יי' אלהיך. כי מאהבת יי' אתכם. הה"ד פתחי לי אחותי רעיתי.
מה כתיב. קמתי אני לפתוח לדודי, אמרו ישראל בעוד דהוינן זמינין למיעל לארעא, ולקבלא אינון פקודי אורייתא, על ידוי דמשה, מה כתיב. ודודי חמק עבר, דכתיב, וימת שם משה עבד יי'. בקשתיהו ולא מצאתיהו, דכתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. קראתיו ולא ענני, דלא הוה דרא כדרא דמשה, דקב"ה שמע לקליהון, ועבד להו נסין ונימוסין, כמה דעבד על ידוי.
ר' יצחק אמר, קמתי אני לפתוח לדודי, דא קב"ה ביומוי דמשה, דכל יומוי לא בעא דמלאכא ושליחא לדברא עמיה, דכתיב אם אין פניך הולכים וגו'. זכאה חולקיה דמשה, דקב"ה אסתכם לרעותיה. ודודי חמק עבר, ביומוי דיהושע, דכתיב, לא כי אני שר צבא יי'.
ת"ח, משה הוה שמע קלא קדישא דמלכא עלאה, ולא אזדעזע, וכ"ש מלאכא, דלא בעא. בתר דשכיב מה כתיב. ויאמר לא כי אני שר צבא יי'. וכתיב ויפול יהושע אל פניו ארצה. עתה באתי, ביומוי דמשה רבך אתינא, ולא קבלני. ביה שעתא, ידעו ישראל שבחא דמשה. בההוא זמנא בעו ישראל לקב"ה, ולא אזדמן להו הכי כיומוי דמשה, הה"ד בקשתיהו ולא מצאתיהו וגו'.

— 2 —
האזינו השמים ואדברה, רבי חייא אמר, זכאה חולקיה דמשה, יתיר מכל נביאי עלמא. ת"ח, כתיב שמעו שמים והאזיני ארץ כי יי' דבר. שמעו שמים, ישעיה דהוה יתיר רחיקא ממלכא, כתיב שמעו שמים. משה דהוה יתיר קריב למלכא, כתיב האזינו השמים.
תאנא, בההוא זמנא דאמר ישעיהו שמעו שמים והאזיני ארץ. כמה גרדיני טהירין אזדמנו לתברא רישיה, נפקא קלא ואמר, מאן הוא דין דבעי לארעשא עלמין, עד דפתח ואמר, לאו אנא, ולאו דידי, אלא כי יי' דבר, ולא אנא. במשה מה כתיב. האזינו השמים ואדברה, אנא ולא אחרא. ואדברה בלא דחילו. ותשמע הארץ אמרי פי, ולא מאחרא. זכאה חולקיה. א"ר אבא, באתוון גליפן דר' אלעזר, האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ, הכא אתרמיז שמא קדישא עלאה.
ר' יוסי אמר, תו מה בין משה לישעיהו. משה אמר האזינו השמים, השמים, שמים עלאין, אינון דאשתמודען, דאקרון שמא דקב"ה. ותשמע הארץ, ארץ עלאה, ההיא דאשתמודעא, ואיהי ארץ החיים. בישעיה כתיב, שמעו שמים ולא השמים. האזיני ארץ, ולא הארץ. ואינון שמים וארץ תתאין. ועם כל דא, בעו לאענשא ליה, עד דאמר כי יי' דבר, ולא אנא. ומשה אמר כולי האי, דכתיב האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי.

— 3 —
רבי יצחק פתח, כתפוח בעצי היער וגו'. זכאה חולקהון דישראל מכל עמין עכו"ם, דהא כל שאר עמין אתיהיבו לרברבן ממנן, בשלטנותא עלייהו. וישראל קדישין, זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי, דלא יהב לון קב"ה לא למלאכא, ולא לשליטא אחרא, אלא הוא אחיד לון לחולקיה. הה"ד כי חלק יי' עמו. וכתיב, כי יעקב בחר לו יה. כתפוח בעצי היער, מה תפוח מתפרשא בגוונוי, על כל שאר אילני חקלא, כך קב"ה מתפרש ואתרשים על כל חילין עלאין ותתאין, בג"כ יי' צבאות שמו, אות הוא בכל חילא דלעילא.
ת"ח, קב"ה כתפוח, דאית ביה תלת גוונין. כ"י כשושנה מאן שושנה. א"ר אבא, שושנה סתם, שושנה דאתכלילת בשית טרפי, שושנה דא גווניה חוור וסומק. וכלא הוא תרין גווני, סומק וחוור, הכי כ"י.
קב"ה כתפוח, כ"י כשושנה. דהכי אמרה כ"י, תחת התפוח עוררתיך. תחת התפוח באן אתר היא. אלא אלין אבהתין דאמרן. ר' יוסי אמר, דא יובלא. ר' אבא אמר, כלא שפיר, אלא אלין אבהן דקאמרן, אלין אינון ג' גווני, דמתחברן בתפוח.
ר' יצחק אמר, באן אתר אתכלילת כ"י בשושנה. באינון נשיקין דרחימותא, דאתדבקת במלכא עלאה, נטלה תרי שושנים, כד"א שפתותיו שושנים. ובג"כ אמרה כ"י, ישקני מנשיקות פיהו. בגין דאתכלילת בשושנים, בתרי שפוון דיליה.

— 4 —
ר' יהודה אמר, קב"ה שמים אקרי. ובגין דאקרי שמים, כל אינון רקיעין דאתכלילן בשמא דא, כד מתחברן כחדא, אקרו שמים, ואקרו שמא דקב"ה. מאן אינון רקיעין. שבעה אינון. כמה דתנינן, וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות. ובאגדתא דבי רב המנונא סבא, הכי תנינן. ר' יצחק אמר, הני ברייתי דבי רב המנונא סבא הכי, וסגיאין אינון בכל הני גווני.
כמה דתנינן, אר"ש, תנינן באינון ברייתי, דלגבי דכל הני שבעין כתרין דמלכא. לקבליהון שוויין ז' רקיעין, וז' ככביא דרהטין ואזלין, וקרי לון שמהן בשמהן. ואע"ג דשוויין כלהו כסאי דרקיעין, דשבעה ככביא, שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נוגה, כוכב, לבנה. ושוין אלין לקביל אלין, בכסויא דמלין. לגבי אינון דכתיב, יעמדו נא ויושיעוך הוברי שמים החוזים בככבים. כלהו מלין מתכסיין, ואע"ג דלאו אורחי דאורייתא. ואנן בתר אורחין דאורייתא קא אזלינן, כמה דכתיב ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו, כמה דמליל קב"ה, אזלינן, ובהדיה אזלינן, כמה דכתיב והלכת בדרכיו.
אמר רבי יוסי, פשיטין מלין אלין לגבי חברייא, ואשתמודען מלי בהו, ואע"ג דאתכסיין. א"ל והכי תנן, כמה דא"ר יהודה א"ר חייא לקמן. והכי אוליפנא מאינון ברייתי, דתנא ביומוי דשלמה מלכא, קיימא סיהרא באשלמותא, ובאתרין סגיאין אשתמודען מלי דאינון ברייתי.
אר"ש, ארימית ידי בצלו לקדישא עלאה, דמלין אלין אתגליאו על ידי, בההוא עלמא, כמה דאתכסיאו בלבאי. ולית אנן באינון ארחין דאינון ברייתי, אורחי דאורייתא נקטינן.
תאנא א"ר יהודה, מאן לך רב בחכמתא כדוד מלכא, ושלמה מלכא בריה, בהאי כתרא דאשתמודע בברייתי אלין. וסיהרא קרייה דוד מלכא צדק, דהא דיליה הוא, דכתיב פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה. שלמה מלכא הכי נמי, ואיהו אתקרי צדק, ושמשא דאתקרי בברייתי ברית, איהו אקרי משפט. ואינון כרסי יקרא דמלכא, דכתיב צדק ומשפט מכון כסאך. צדיק וצדק הכי נמי בחד דרגא הוו. תאנא, ז' כתרין אוקמוה, תשעה אקרון. ואפילו באינון ברייתי, שבעה רקיעין אינון תשעה הוו.
אר"ש, עד אימתי יקרון חברייא בהני מלין. הא אנן בתר קב"ה אזלינן, ואנן ידעי מלין, והא אתגלי על ידן מלה דא, מה דלא אתגלי לקדמאי. מכאן ולהלאה, כל אינון מלין, וכל אינון ברייתי, סליקו להו לאינון דלא עאלו ונפקו, ובניהון אתיין לשאלא. וכד ישאלון, יימרון חברייא, ווי לדרא דר"ש בן יוחאי אסתליק מניה. אבל ת"ח מכאן ולהלאה, לא יהא דרא כדרא דא, ולא אורייתא אתגלי על חברייא.

— 5 —
ת"ח, דרא בתראה דנפקו ממצרים, ידעו כלא, דהא משה גלי לון כל אינון מ' שנין דהוו במדברא, כמה דאמינא. תאנא א"ר יצחק, ואף משה לא גלי דא, אלא בההוא יומא דהוה סליק מן עלמא, דכתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, בההוא יומא ממש, ועכ"ד לא אמר, עד דיהבו ליה רשותא. דכתיב, ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. וכד גלי, לא אמר האזינו ישראל, אלא האזינו השמים.
א"ר יוסי, כתיב את השירה, וכי שירה אקרי. א"ר יצחק שירה ודאי, מה שירה אתמשכא ברוח הקדש מעילא לתתא, אוף הכי מלין אלין אתמשכן ברוח הקדש מעילא לתתא, ובג"כ אמר משה שירה.
ת"ח, כולי האי אמר משה, וקרא לעלאין, עד לא יימא מלה, דכתיב האזינו השמים. יערוף כמטר וגו'. וכל כך למה. משום כי שם יי' אקרא. עד דיימא מלה, ארעיש כלהו עלמין.
תאנא בההיא שעתא דאמר משה האזינו השמים ואדברה, אתרגישו עלמין. נפק קלא ואמר, משה משה, אמאי את מרעיש עלמא כלא. את בריה דבר נש, ובגינך אתרגיש עלמא. פתח ואמר כי שם יי' אקרא. בההיא שעתא אשתתקו, ואציתו מלוי.

— 6 —
אמר ר' יוסי, כמה חביבין ישראל קמי קב"ה, בקדמיתא קרא לון גוי קדוש, דכתיב כי עם קדוש אתה וגו'. לבתר קרא לון קדש, דכתיב קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה. מה בין האי להאי. א"ר אבא, קדש עלאה מכלא, דהכי תנינן, כד אתחברן כלהו קדושי כחדא, אקרון קדוש. וכלהו סלקין ומתכנשין לההוא אתר עלאה, דאקרי קדש.
ובג"כ ק' ק' ק', קדש ישראל אתעביד מנייהו. ובגין דישראל בתלת דרגין מתעטרן, כד אתחברן כחדא, אקרון קדש ישראל ליי', דאיהי ראשית. והא אוקימנא תבואתה, בה"א. כל אוכליו יאשמו, מאי כל אוכליו יאשמו. א"ר אבא, הא אתמר, דכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה. וכתיב וכל זר לא יאכל קדש, וישראל אקרון קדש, בג"כ כל אוכליו יאשמו.
אר"א, שירותא וסיומא דכלא, אתכליל בקדש. וחכמה עלאה קדש אקרי, וכד נהיר דא חכמה עלאה, חכמה דשלמה נהיר. כמה דכתיב, ותרב חכמת שלמה, דקיימא סיהרא באשלמותא. והא אוקימנא. וכד אתברכא מיסוד, הכי קרינן לה קדש, דאיהו אנהיר בשלימו. וכד לא אתנהרא מתעטרא באשלמותא, קרינן לה רוח הקדש, ולא אתקרי קדש כההוא דלעילא.
וכד מתברכא מהאי יסוד, וינקא לכל אינון דלתתא, אתקרי אם, כההיא דלעילא. וקרינן ליה קדשים. וכדין קרינן ליה קדש הקדשים, דביה כלה דכתיב אתי מלבנון כלה וגו'. מאי לבנון. דא עדן, דאתלבן מכל סטרין. ועדן הא ידוע לגבי חברייא.

— 7 —
תאנא, כתיב כי שם יי' אקרא, מאי כי שם יי' אקרא. אר"ש, הא כתיב הבו גודל לאלהינו. א"ר אבא, הבו גודל: דא גדולה, הצור תמים פעלו: דא גבורה. כי כל דרכיו משפט: דא תפארת. אל אמונה: דא נצח. ואין עול: דא הוד. צדיק: דא יסוד. וישר: דא צדק. הוא כלא שמא קדישא דקב"ה, ובג"כ כי שם יי' אקרא.
א"ר יוסי, שם יי' ממש. ומשה בההיא שעתא גלי להו לישראל. דכתיב, בן מאה ועשרים שנה אנכי היום וגו'. מכאן אוליפנא, ההוא זכאה דחכמתא עלאה ביה, כד מטי יומא לאסתלקא מעלמא, בעי לגלאה ההיא חכמתא, לאינון די רוח קדישא בינייהו. מנלן. ממשה. דכתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. וכתיב, ועתה כתבו לכם את השירה הזאת וגו'.
ואם לאו, עליה כתיב, אל תמנע טוב מבעליו. כד"א, כי לקח טוב נתתי לכם וגו'. בהיות לאל ידך לעשות. עד לא תסתלק מן עלמא, ולא אתייהיב לך רשותא לגלאה.

— 8 —
א"ר חייא, האי קרא אוליפנא מניה חכמתא עלאה, והכי הוא. אבל סיפיה דקרא, מקשר קשרא דמהימנותא, במאי דכתיב הוא. כד"א, צדיק וישר הוא. כלומר הוא כלא. הוא חד בלא פרודא. דאי תימא כל הני סגיאין אינון, חזר ואמר הוא, כלהו סלקין ומתקשרן ומתאחדן בחד. וכלא, הוא היה, והוא הוה, והוא יהא. והוא חד. בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמין. ע"כ מתקטרין מלין, ומתאחדין מלין קדישין, דשמא דקב"ה.
זכאה חולקיה מאן דקרי למלכא, וינדע למקרי כדקא יאות. ואי איהו קרי ולא ידע למאן קרי, אתרחיק קב"ה מניה, דכתיב קרוב יי' לכל קוראיו וגו'. קרוב יי' לכל קוראיו, למאן קרוב. חזר ואמר, לכל אשר יקראוהו באמת, וכי אית מאן דיקרי ליה בשקרא. א"ר אבא אין, ההוא מאן דקרי ולא ידע למאן דקרי. מנלן. דכתיב לכל אשר יקראוהו באמת. מאי באמת. בחותמא דגושפנקא דמלכא, דהוא שלימו דכלא. הה"ד, תתן אמת ליעקב חסד לאברהם. ובג"כ לכל אשר יקראוהו באמת כתיב. זכאה חולקיה דמאן דעאל, ונפק למנדע ארחוי דקב"ה. וע"ד כתיב, וארח צדיקים כאור נוגה וגו'. וכתיב ועמך כלם צדיקים וגו'.

— 9 —
תניא א"ר יצחק, כל הני תקונין, וכל הני מלי, למחצדי חקלא אתמסרן. ותנינן, חייבין כביכול עבדין פגימותא לעילא. מאי פגימותא. כמה דכתיב, שחת לו לא בניו מומם דהא כל הני תקונין לא משתכחי כדקא יאות. כתוב אחד אומר, וילבש צדקה כשרין, וכתוב אחד אומר וילבש בגדי נקם תלבושת. אלא א"ר יצחק, וילבש צדקה, בזמנא דישראל זכאן. לא זכו, וילבש בגדי נקם וגו'.
א"ר יוסי מאי פגימותא. כמה דתנינן, דאבהן לא מסתפקין לאתברכא מההוא שקיו דנחלא. כ"ש בנין. כד"א, שחת לו לא בניו מומם. מאי לו לא תרי זמני. אלא חד לעילא, וחד לתתא.
והיינו דאר"ש, כל זמנא דחייביא סגיאו בעלמא, כביכול שמא קדישא לא מתברך בעלמא. וכל זמנא דחייביא לא סגיאו בעלמא, שמא קדישא מתברך בעלמא. הה"ד, יתמו חטאים וגו', ברכי נפשי את יי' הללויה. א"ר אבא, מקרא זה ממש הוא, דכתיב שחת לו לא בניו מומם. מאן גרים לחבלותא דא. דור עקש ופתלתול, בגין דאינון חייביא ודרא אשתכח הכי.
בג"כ בתר דאמר משה כל הני מלין, ואדכר שמא קדישא כדקא יאות, אמר ודאי צדיק וישר הוא, מלה בתקוניה. אבל שחת לו לא בניו מומם. מ"ט הכי. משום דאינון דור עקש ופתלתול. א"ר יהודה, לו לא, כלומר לגרמייהו עבדין דא חייבין, דגרמין לאסתלקא ברכאן מעלמא. א"ר אבא, לו לא, הא אוקימנא והכי הוא. מה כתיב בתריה. הליי' תגמלו זאת, לשלמא גמול דא לקב"ה, על כל אינון טבאן דגרים לך, ועביד לקבלך.

— 10 —
ר"א פתח, ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו'. זכאין אינון ישראל, על כל עמין עכו"ם, דאע"ג דארגיזו קמי מאריהון, קב"ה לא בעי לשבקא לון. דבכל אתר דגלו ביני עממיא, קב"ה עמהון בגלותא. הה"ד ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו'.
ר' אבא אמר, ואף גם זאת בהיותם. ת"ח, כמה חביבותא דקב"ה לגביהון דישראל, דאע"ג דגרמין למגלי ביני עממיא, שכינתא לא אתעדיאת מנהון לעלמין. דלא תימא דאינון בלחודייהו בגלותא משתכחין. אלא ואף גם זאת עמהון משתכחין. הה"ד ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו'.
למלכא דארגיז על בריה, גזר עליה עונשא לאתרחקא מניה, ולמיזל לארעא רחיקא. שמעה מטרוניתא ואמרה, הואיל וברי אזיל לארעא רחיקא, ושדי ליה מלכא מהיכליה, אנא לא אשבוק ליה, או תרוונא כחדא ניתוב להיכלא דמלכא או תרוונא כחדא ניתיב בארעא אחרא. לזמנין, פקיד מלכא על מטרוניתא, לא אשכחה. דהוות אזלת עם בריה, אמר הואיל ומטרוניתא תמן תרווייהו יתובון.
ובזמנא דפקיד קב"ה למטרוניתא, פקיד לה בקדמיתא, ובגינה פקיד לבנוי. הה"ד, וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל וגו'. מאן גרים דאנא שמענא עקתהון. כביכול, מטרוניתא. דדכרנא לה. הה"ד, ואזכור את בריתי. וכתיב ויזכור אלהים את בריתו. וכד קב"ה יהדר לישראל מן גלותא, מה כתיב. ושב יי' אלהיך את שבותך ורחמך, דא מטרוניתא. ועוד כתיב, רצית יי' ארצך שבת שבות יעקב.
א"ר יהודה, הליי' תגמלו זאת, בגין דאתון דור עקש ופתלתול, אתון הויתון גרמין דתגלי זאת בגלותא. הליי' תגמלו זאת. דא הוא גמול דעביד עמכון, בכל אינון נימוסין דמצרים, בכל אינון אתוון דעבד לכו, דא הוא גמול דאתון שלמין להאי זאת. מאן גרם לכון דא. בגין דאתון עם נבל ולא חכם, ולא מסתכלין בכל אינון טבן דעבד לכו עד השתא.

— 11 —
הליי' תגמלו זאת, דא שכינתא. והא אוקימנא מלי, דתנינן, ה"א דבהבראם, זעירא. ה"א דבהליי' רברבא. והא אתמר דתניא, א"ר יהודה, ה"א דבכל אתר קב"ה, ואקרי אם. ותרי עלמין נינהו, דכתיב מן העולם ועד העולם. והא תנינן ברזא דקרא, בשמן כתית רביעית ההין.
תניא ר' יהודה אומר, בכמה אתרי אסתכלנא, דקב"ה לא אעדי רחימותא מנייהו דישראל, דבכל אתר דאינון הוו, קב"ה בינייהו. דכתיב לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם. דייקא אתם, בינייהו עמהון לא אעדי מנייהו לעלמין.
ר' יצחק הוה אזיל בארחא, ופגע ביה ר' חייא, א"ל חמינא באנפך, דהא במדורא דשכינתא מדורך. מאי כתיב. וארד להצילו מיד מצרים. וארד, ארד מבעי ליה. וארד בקדמיתא. אימתי. כד נחת יעקב למצרים. ולמה. להצילו מיד מצרים. דאלמלא לא הוה בינייהו, לא יכלין למסבל גלותא. כד"א עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו.
א"ל, ודאי בכל אתר דישראל שריין, קב"ה בינייהו. וכל אתר דחכימי דרא אזלין, קב"ה אזיל עמהון, דכתיב כי מלאכיו יצוה לך וגו'. מנלן דכתיב, ויעקב הלך לדרכו וגו', ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה. השתא נשתתף כחדא, וניזיל בארחא, דהא ידענא דלאתר חד אזלינן, לקבלא אנפוי דשכינתא. א"ל, ודאי. א"ר יצחק, תנינן, שלוחי מצוה אינן ניזוקין, לא בהליכתן ולא בחזרתן. ואנן לאתחזאה קמי קב"ה אזלינן, ולא דחילנא.
עד דהוו אזלי, א"ר חייא, כתיב אלה תולדות השמים והארץ. השמים, לאכללא קב"ה. והארץ, לאכללא קב"ה וכל מה דלתתא, אינון אקרון תולדות השמים מנייהו.
א"ל אי הכי מהו בהבראם, ואתמר בה' בראם. א"ל כלא חד מלה, כד שמים אתחברו, האי ה' אפיקת תולדות, ואינון אקרון, תולדות השמים והארץ. א"ל אי הכי, במאי אוקימנא בה' בראם, באברהם. א"ל כלא חד מלה הוא, באברהם, היינו השמים, דמתמן שריין לאתפשטא. בה' בראם, היינו והארץ, וכלא חד מלה.
א"ל, ודאי הכי הוא, והא אוליפנא, דכתיב, אלה תולדות השמים והארץ. ותנינן, העולם הזה נברא בה', דכתיב בהבראם. והעולם הבא, נברא בי', דכתיב, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. לאכללא השמים. את הגן, לאכללא את הארץ.
והא אוקימנא, דכתיב, מעין גנים, דא היא השמים, באר מים חיים, דכתיב ויכרו שם עבדי יצחק באר, דכתיב ויעתק משם ויחפור באר אחרת וגו'. ונוזלין מן לבנון, דאינון מתעטרין לעילא, וסלקין ברישא דמלכא. דכתיב, כי גדול מעל שמים חסדך.
מן לבנון, מתמן נפקין לבינה. ונגיד ואתמשך לכל זוויין, עד דנגדין אינון מבועין, ונחתין לאתכנשא לאתר דאקרי ימא רבא. דכתיב כל הנחלים הולכים אל הים וגו'. וכתיב, הביטו אל צור חוצבתם וגו'. לבתר כתיב, גן נעול אחותי כלה וגו'. ומכאן, נפיקו תולדות לכלא. דכתיב, בהבראם, בה' בראם ממש, באברהם. א"ר יצחק, ואפילו ביעקב ממש. וכלא חד מלה.

— 12 —
א"ר יצחק, כד אנן יתבין לקמיה דר"ש, כלא אתמר קמיה באתגליא, ולא אצטריכנא לכל האי. א"ל, לאו ר"ש כשאר בני נשא, דכלהו קמיה, כשאר נביאי לקמי משה. עד דהוו אזלי, א"ר חייא, כתיב, התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה וגו'. האי קרא אוקמוה, והכא מאי קא מיירי. א"ר יצחק, אי בקטורא דחברייא, סמיכא לא אסמכנא, אנן מה נימא.
א"ל, דהא קלא דרמיזא חד, שמענא יומא חד, כד הוה אזילנא בארחא, ולא ידענא מאן אמר, ולא ידענא מלה. ות"ח, ז' יומין הוו דחלישנא ע"ד, ולא טעימנא מדי. והשתא אזלנא לגביה דבוצינא קדישא, דלימא לי דילמא אדכר. א"ל, דילמא ההוא יומא דהוה אזיל ר' אלעזר לגביה דחמוי, וההוא יומא אזילנא עמיה, והא אדכרנא מלה.
ת"ח, הכי א"ר אלעזר משמיה דאבוי, אמרו ישראל קמי קודשא בריך הוא, מיומא דנפלנא בגלותא, קב"ה שביק לן בגלותא, ואנשי לן. הדא הוא דכתיב, ותאמר ציון עזבני יי' ויי' שכחני. אמרה שכינתא, התשכח אשה עולה, וכי ישראל דאקרון בנין, כמה דאת אמר, בנים אתם ליי' אלהיכם. מרחם בן בטנה, כד"א, ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת. גם אלה תשכחנה, דכתיב, אלה תולדות השמים והארץ. ואנכי לא אשכחך, מכאן, דקב"ה לא שביק לון לישראל לעלמין.
תו אמר, התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה. דא הוא רזא עלאה, דאמר קב"ה, הא מלין אלין בשמיה אחידן, כמה דקב"ה לא אנשי שמיה, דהא הוא כלא. כך קב"ה לא אנשי לון לישראל דאינון אחידן בשמיה ממש. אתרגיש ר' חייא, אמר ודאי דא היא מלה. בריך יהא קב"ה דאערענא לך, וידענא מלה. וידענא מאן ההוא דשמענא מניה.
ות"ח, דההוא יומא דרהיטנא ד' מילי, ולא אשכחנא מאן הוה. א"ל, בגין דעאלנא בחד מערתא דר' אלעזר נפיש שעתא חדא. קרי עליה רבי חייא הני קראי, אז יבקע כשחר אורך וגו'. אז תקרא ויי' יענה וגו' אז תתענג על יי' וגו'.

— 13 —
זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור וגו'. זכור ימות עולם, ר' אבא אמר, מאן ימות עולם. אינון שיתא יומין, דעבד קב"ה עלמא בהו. דכתיב, כי ששת ימים עשה יי' וגו'. ששת ימים, ולא בששת ימים, והא אוקימנא. בינו שנות דור ודור. כלומר, אינון ימות עולם, ידעו וישתמודעו כל אינון שנין ויומין, וכל דרא ודרא, עד דרא דא דאתון קיימין.
שאל אביך ויגדך, דא קב"ה. הה"ד, הלא הוא אביך קנך. ויגדך, והוא יגלה עומקא דחכמתא. ומאי היא. אלא כד אינון שיתא יומין שכלילו עלמא, לא שכלילו ליה, אלא בגינך, דתיתי אנת ותקיים אורייתא. דתנינן, כל מה דעבד קב"ה, על תנאי עבד, דכד ייתון ישראל, אי יקבלון אורייתא יאות, ואי לא דיהדר ליה לתהו ובהו. ובג"כ, אינון ימות עולם ידעו ואשתמודען כלא.
והא תנינן, הנהו ענפי דאילנא, היך מתאחדן בגו אילנא, והא אוקימנא, כדין קב"ה ברר לון, לממנן תריסין, על שאר עמין, ואתון מה כתיב. כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו, דלא יהב להו לרברבא, ולא למלאכא, ולא לממנא אחרא, והאי עמא דקב"ה נסב לחולקיה.
באן אתר אשכח ליה. ימצאהו בארץ מדבר ובתהו יליל ישימון וגו'. דכתיב, תרח אבי אברהם וגו'. ואקח את אביכם את אברהם וגו'. ומהכא דבר להו לישראל בכל דרא ודרא, ולא אתפרש מנייהו, ודבר להו ברחמי, הה"ד כנשר יעיר קנו וגו'.

— 14 —
כנשר יעיר קנו. א"ר יוסי, לא אשכחנא מאן דחייס על בנוי, כהאי נשרא. וע"ד תנינן, כתיב, ופני אריה אל הימין ופני שור מהשמאל. נשר באן דוכתיה. באתר דיעקב קאים. הה"ד, דרך הנשר בשמים. בההוא אתר ממש. מ"ט. בגין דאיהו רחמי על בנוי, ודינא לגבי אחרנין. כך קב"ה, דבר לבנוי כנשר דא.
מה כתיב יי' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. הוא בלחודוי, דכתיב ויי' הולך לפניהם וגו'. ואין עמו אל נכר, דלא דבר להו לישראל, לא מלאכא, ולא ממנא אחרא, דאינון אקרון אל נכר. ודא הוא דאמר משה, אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה. הדא הוא דכתיב, יי' בדד ינחנו. הוא בלחודוי, ואין עמו אל נכר.
זכאה חולקהון דישראל, דקודשא בריך הוא דבר עמהון, הכי עלייהו כתיב, כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו, וכתיב, כי לא יטוש יי' את עמו וגו'. מ"ט לא יטוש ה' את עמו. בעבור שמו הגדול, בגין דהאי בהאי אתדבק. וע"ד לא ישבוק לון קב"ה, דבכל אתר דאינון שריין, קב"ה עמהון כמה דאוקימנא.

— 15 —
לו חכמו ישכילו זאת. א"ר יוסי, כל הני קראי דהכא, אוכחי אינון, דאוכח להו משה לישראל, בר ההוא שמא קדישא, דגלי בשירותא דמלוי. א"ר אבא, ואפילו מה דאוכח לישראל, בכללא דשמא קדישא הוא, דלית מלה באורייתא דנפיק מכללא דשמא קדישא. דאורייתא כלא שמא דקודשא בריך הוא אינון.
והני קראי ידיעאן אינון. אבל בגין דשמא דקב"ה רשים בהאי פרשתא, אצטריכנא עד השתא. והכא הא כתיב, לו חכמו ישכילו זאת, זאת ודאי, והא בכמה אתר אוקימנא האי, דאי ישראל ינדעון האי, איך זאת אחידא בדינוי לאתפרעא מן חייביא, יבינו לאחריתם, ויסתמרו למהוי בה. כמה דכתיב, וארץ מתקוממה לו.
ד"א לו חכמו ישכילו זאת. דאיהי מתקשרא בהו בישראל, כד נטרין פקודי אורייתא, ויתבין עמה בשלם, ינדעון דסייעתא דהאי זאת עמהון, לאתפרעא משנאיהון. וישראל דאינון זעירין ביני עממיא, ינדעון, איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה. ומאן גרים להו. האי זאת, דהוה בהו בשלם, כד עבדין פקודי אורייתא. ולעלמין לא אתעדי מנייהו, למעבד להו נוקמין.
אם לא כי צורם מכרם ויי' הסגירם. מ"ט כי צורם מכרם. בגין צור ילדך תשי, דתקונין לא שראן כדקא יאות באתרייהו. אם לא כי צורם מכרם. א"ר יהודה דא אברהם, כמה דאוקימנא, דאמר אברהם יתחייבון ישראל בגלותא, ולא ייעלון בגיהנם דתרין אלין גלותא וגיהנם, לא יסבלון ישראל. וקב"ה אסתכם על ידוי, דכל זמנא די יחובון ישראל, יפלון בגלותא, וישתעבדון בהו שנאיהון. ובג"כ, צורם מכרם ודאי, ויי' הסגירם, ואסתכם על ידוי.

— 16 —
תניא, א"ר יהודה, מ"ט אוכח להו משה בהאי שירה הכי, בגין דאינהו זמינין למיעל לארעא, ולאשרי בינייהו שכינתא, ובג"כ אוכח להו על האי.
ר' יצחק אמר, בתרי אתרי קב"ה זמין לאוכחא להו לישראל, וחדאן אומות העולם. חד דכתיב, וריב ליי' עם יהודה ולפקוד על יעקב כדרכיו וגו'. שמעין אומות העולם חדאן, אמרי, השתא ישתצון מעלמא, כד חמי קב"ה דאינון חדאן, מה כתיב בתריה. בבטן עקב את אחיו וגו'. כד שמעין, אמרין דא הוא תשובה.
לאתתא דהוה לה קטטה בברה, אזלת למקביל עליה דינא, חמאת לדיינא דאין נפשין. מנייהו לאלקאה, לצלבא, לאוקדא, אמרה ויי מה אעביד מן ברא. כד סיים דינא, אמר לההיא אינתו, אימא, מה אעביד לך בריך, אמרה קובלני עכ"מ.

— 17 —
ימצאהו בארץ מדבר ובתהו, ודאי לבתר עבד לכל אינון קליפין, דיהון כלהו משתעבדין ליה. עד הכא הוה כתיב בההוא ספרא, דקרטנא אסיא לבתר הוה רשים בהאי קרא, כל נטורא דאצטריך אסיא חכים למעבד למרע דשכיב בבי מרעיה, בי אסירי דמלכא, למפלח למארי עלמא.
דכד אזיל אסיא חכים לגביה, ימצאהו בארץ מדבר ובתהו יליל ישימון, מרעין דשריין עליה, אשכח ליה באסירו דמלכא. אי תימא הואיל וקב"ה פקיד לתפשא ליה, דלא ישתדל בר נש אבתריה. לאו הכי, דהא דוד אמר, אשרי משכיל אל דל וגו', דל ההוא דשכיב בבי מרעיה. ואי אסיא חכים הוא, קודשא בריך הוא יהיב ליה ברכאן, לההוא דישתדל ביה.
וההוא אסיא, ימצאהו בארץ מדבר, בבי מרעיה שכיב. ובתהו יליל ישימון, דאינון מרעין דחקין ליה. מאי אצטריך ליה למעבד. יסובבנהו: יסובב סבות, וייתי עלות, בגין דימנע מניה אינון מלין דנזקין ליה. יקיז ליה, ויפיק מניה דמא בישא. יבוננהו: יסתכל ויבין ההוא מרעא ממה הוי, ויסתכל בגין דלא יתרבי עלוי, וימאך ליה. לבתר יצרנהו כאישון עינו, בגין דיהא נטיר כדקא יאות, באינון משקי, באינון אסוותא דאצטריכו ליה, ולא יטעי בינייהו. דאלמלי יטעי, אפילו במלה חד, קב"ה חשיב על ההוא אסיא, כאלו שפיך דמא וקטליה.
בגין דקב"ה בעי, דאע"ג דההוא בר נש איהו בבי אסירי דמלכא, ואיהו אסיר בבי אסירי, דישתדל בר נש עליה, ויסייע ליה לאפקא ליה מבי אסירי. והוה אמר הכי. קודשא בריך הוא דן דינין דבני עלמא לעילא, הן למות הן לשרושי, הן לעקור, הן לענוש נכסין, ולאסורין. מאן דאתחזי לענוש נכסין, נפל בבי מרעיה, ולא יתסי, עד דיתן כל מה דאתגזר עליה. כיון דאתענש בממוניה, ויהיב כל מה דאתגזר עליה, אתסי, ונפק מבי אסירי. וע"ד אצטריך לאשתדלא עליה דיתן עונשיה ויפוק.
מאן דיתחזי לשרושי, יתפסון ליה, ויהבי ליה בבי אסירי, עד דישתרש מכלא. ולזמנין דישתרש משייפי, או מחד מנייהו, ולבתר יפקון ליה מבי אסירי. מאן דיתחזי למות, הכי הוא, דאילו יתן כל כופרא, וכל ממונא דעלמא לא ישתזיב.
ועל דא אצטריך לאסיא חכים, לאשתדלא עליה, אי יכיל למיהב ליה אסוותא מן גופא, יאות. ואי לאו, יתן ליה אסוותא לנשמתיה, וישתדל על אסוותא דנשמתא. ודא הוא אסיא דקב"ה ישתדל עליה בהאי עלמא ובעלמא דאתי.
א"ר אלעזר, עד השתא לא שמענא מאסיא דא, ומספרא דא. בר מזמנא חדא, דאמר לי טייעא חדא, דשמע לאבוי, דאסיא חד הוה ביומוי, דכד הוה מסתכל בב"נ, כד איהו בבי מרעיה, הוה אמר, דא חי ודא מת. והוו אמרין עליה דהוא זכאה קשוט, דחיל חטאה. וכל מה דלא יכיל למדבק מה דאצטריך, איהו הוה קני, ויהיב מדיליה. הוה אמרין, דלית חכים בעלמא כגיניה. ובצלותיה הוה עביד יתיר, ממה דהוה עביד בידוי. וכדדמי לן, דא הוה ההוא אסיא.
אמר ההוא טייעא, ודאי ספרא דיליה בידי איהו, דקא יריתנא מאבי אבא, וכל מלוי דההוא ספרא, כלהו אתייסדון על רזין דאורייתא, ורזין סתימין אשכחנא ביה, ומלין דאסוותא סגיאין, דאיהו אמר דלא יאות למפעל לון, בר אי איהו דחיל חטאה.
ואינון ממה דהוה עביד בלעם, דהוה לחיש לחישין על מרע, והוה אמר בפומוי ואתסי מיד. וכלהו בריר לון בההוא ספרא. ואמר, דא אסור, ודא מותר למאן דדחיל חטאה. בגין דמרעין סגיאין אמר, דתלייא אסוותא דלהון, בלחישו דפומא. ואינון מסטרא דנחש, ומנהון מסטרא דקסם. וכל אינון דאסור לומר בפומא, ואסור למעבד בעובדא, הוה אמר. עד דאשכחנא על מרעין ידיעאן דאצטריך לומר כך. ולנדויי בנדוי ובשמתא, על ההוא מרע. ואיהו תווהא סגי לגבן.
חדי ר' אלעזר, וחדו חברייא. א"ר אלעזר, אי ההוא ספרא הוה לגבן נחמי מה איהו אמר. אנא אמסר במסירה, על מנת לאחזאה לבוצינא קדישא. ותנינן, א"ר אלעזר, ההוא ספרא הוה בידי תריסר ירחי, ואשכחנא ביה נהורין עלאין ויקירין. כד מטינא לאינון רזין דהוה מבלעם תווהנא.
יומא חד לחישנא באתר חד, והוו אתוון סלקן ונחתן. עד דחמינא בחלמא, ואמר לי מה לך למיעל בתחומא דלא דילך, ולא אצטריך לך. אתערנא, ואבאיש קמאי, על רזין סתימין דהוו תמן. שדרנא לההוא יודאי, ור' יוסי בר' יהודה שמיה, ויהיבנא ליה ספרא.
וברזין דבלעם אשכחנא, מאינון שמהן דמלאכין דשדר ליה בלק, ולא הוו מסתדרן על תקונייהו כדקא יאות. אבל כמה זיני אסוותא אשכחנא ביה, דקא מתתקני על תקוני אורייתא, ורזין סתימין דילה. וחמינא דאינון בחסידותא. וצלותין ובעותין לקב"ה. ואי תימא, דהוה עביד אסוותא בפסוקי אורייתא, או ברזין דאורייתא. ח"ו. אלא הוה אמר רזין דאורייתא, ועל ההוא רזא אפיק רזין דאסוותא, דלא חמינא כההוא גוונא לעלמין. אמינא בריך רחמנא, דאחכים לבני נשא מחכמתא דלעילא.
ומאינון מלין דבלעם נסיבנא, וחמינא בהו דלא הוה בעלמא חכים בחרשין כגיניה. אמינא, בריך רחמנא דבטל מעלמא חרשין, דלא יטעון בני נשא מבתר דחלתא דקב"ה ית' וית' שמו אמן. ע"כ.ברוך יי' לעולם אמן ואמן. ימלוך יי' לעולם אמן ואמן.

=== Idra Zuta ===

— 1 —
תאנא בההוא יומא דר"ש בעא לאסתלקא מן עלמא, והוה מסדר מלוי, אתכנשו חברייא לבי ר"ש, והוו קמיה ר' אלעזר בריה, ור' אבא, ושאר חברייא, והוה מליא ביתא. זקיף עינוי ר"ש, וחמא דאתמלי ביתא. בכה ר"ש ואמר, בזמנא אחרא כד הוינא בבי מרעי, הוה רבי פנחס בן יאיר קמאי, ועד דברירנא דוכתאי אוריכו לי עד השתא. וכד תבנא, אסחר אשא מקמאי, ומעלמין לא אתפסק, ולא הוה עאל בר נש, אלא ברשותא. והשתא חמינא דאתפסק, והא אתמלי ביתא.
עד דהוו יתבי, פתח עינוי ר"ש, וחמא מה דחמא, ואסחר אשא בביתא, נפקו כולהו, ואשתארו רבי אלעזר בריה ורבי אבא, ושאר חברייא יתבו אבראי. אר"ש לרבי אלעזר בריה, פוק חזי, אי הכא רבי יצחק, דאנא מערבנא ליה. אימא ליה דיסדר מלוי, ויתיב לגבאי. זכאה חולקיה.
קם ר"ש, ויתיב, וחייך, וחדי. אמר, אן אינון חברייא. קם רבי אלעזר, ואעיל לון. יתבו קמיה. זקיף ידוי ר"ש, ומצלי צלותא, והוי חדי, ואמר, אינון חברייא דאשתכחו בבי אדרא, יזדמנון הכא. נפקו כלהו, ואשתארו רבי אלעזר בריה, ורבי אבא, ורבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי חייא. אדהכי, עאל רבי יצחק, א"ל ר"ש, כמה יאות חולקך, כמה חידו בעי לאתוספא לך בהאי יומא, יתיב רבי אבא בתר כתפוי, ורבי אלעזר קמיה.
אר"ש, הא השתא שעתא דרעותא הוא, ואנא בעינא למיעל בלא כסופא לעלמא דאתי. והא מלין קדישין דלא גליאן עד השתא, בעינא לגלאה קמי שכינתא, דלא יימרון דהא בגריעותא אסתלקנא מעלמא. ועד כען טמירן הוו בלבאי, למיעל בהו לעלמא דאתי.
וכך אסדרנא לכו, רבי אבא יכתוב, ורבי אלעזר ברי ילעי, ושאר חברייא ירחשון בלבייהו. קם רבי אבא מבתר כתפוי. ויתיב רבי אלעזר בריה קמיה, א"ל קום ברי, דהא אחרא יתיב בההוא אתר, קם רבי אלעזר.
אתעטף ר"ש, ויתיב. פתח ואמר, לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה. לא המתים יהללו יה, הכי הוא ודאי, אינון דאקרון מתים, דהא קב"ה חי אקרי, והוא שארי בין אינון דאקרון חיים, ולא עם אינון דאקרון מתים. וסופיה דקרא כתיב, ולא כל יורדי דומה, וכל אינון דנחתין לדומה, בגיהנם ישתארון. שאני אינון דאקרון חיים, דהא קב"ה בעי ביקריהון.
אר"ש, כמה שניא שעתא דא מאדרא. דבאדרא אזדמן קב"ה ורתיכוי. והשתא, הא קב"ה הכא, ואתי עם אינון צדיקייא דבגנתא דעדן, מה דלא אערעו באדרא. וקב"ה בעי ביקריהון דצדיקייא יתיר מיקרא דיליה, כמה דכתיב בירבעם, דהוה מקטר ומפלח לע"ז, וקב"ה אוריך ליה. וכיון דאושיט ידיה לקבלי דעדו נביאה, אתייבש ידיה, דכתיב ותיבש ידו וגו'. ועל דפלח לע"ז לא כתיב, אלא על דאושיט ידיה לעדו נביאה. והשתא קב"ה בעי ביקרא דילן, וכלהו אתאן עמיה.
אמר, הא רב המנונא סבא הכא, וסחרניה ע' צדיקי גליפן בעיטרין, מנהרין כל חד וחד מזיהרא דזיוא דעתיקא קדישא, סתימא דכל סתימין. והוא אתי למשמע בחדוותא, אלין מלין דאנא אימא. עד דהוה יתיב, אמר, הא רבי פנחס בן יאיר הכא, אתקינו דוכתיה, אזדעזעו חברייא דהוו תמן, וקמו ויתבו בשיפולי ביתא. ורבי אלעזר ורבי אבא, אשתארו קמיה דר"ש. אר"ש, באדרא אשתכחנא דכל חברייא הוו אמרי, ואנא עמהון. השתא אימא אנא בלחודאי, וכלהו צייתין למלולי עלאין ותתאין. זכאה חולקי יומא דין.
פתח ר"ש ואמר, אני לדודי ועלי תשוקתו. כל יומין דאתקטרנא בהאי עלמא, בחד קטירא אתקטרנא ביה בקב"ה, ובג"כ השתא ועלי תשוקתו. דהוא וכל סיעתא קדישא דיליה, אתו למשמע בחדוה, מלין סתימין, ושבחא דעתיקא קדישא, סתימא דכל סתימין, פריש ואתפרש מכלא, ולא פריש, דהא כלא ביה מתדבק, והוא מתדבק בכלא, הוא כלא.

— 2 —
עתיקא דכל עתיקין, סתימא דכל סתימין, אתתקן ולא אתתקן. אתתקן, בגין לקיימא כלא. ולא אתתקן, בגין דלא שכיח.
כד אתתקן, אפיק ט' נהורין, דלהטין מניה, מתקונוי. ואינון נהורין מניה, מתנהרין ומתלהטין, ואזלין ומתפשטין לכל עיבר. כבוצינא דאתפשטין מניה נהורין לכל עיבר. ואינון נהורין דמתפשטין, כד יקרבון למנדע לון, לא שכיח אלא בוצינא בלחודוי. כך הוא עתיקא קדישא, הוא בוצינא עלאה, סתימא דכל סתימין. ולא שכיח בר אינון נהורין דמתפשטן, דמתגליין, וטמירן. ואינון אקרון שמא קדישא. ובג"כ כלא חד.
ומה דאמרי חברנא בספרי קדמאי, דאינון דרגין דאתבריאו, ועתיקא קדישא אתגלי בהו, בכל חד וחד. משום דאינון תקונין דעתיקא קדישא. לאו השתא עידנא להני מלין דהא אמינא לון באדרא קדישא. וחמינא מה דלא ידענא הכי, ועד השתא אסתים בלבאי מלה. והשתא אנא בלחודאי אסהידנא קמי מלכא קדישא, וכל הני זכאי קשוט דאתו למשמע מלין אלין.

— 3 —
גולגלתא דרישא חוורא, לאו ביה שירותא וסיומא. קולטרא דקטפוי, אתפשט ואתנהיר, ומניה ירתון צדיקייא ד' מאה עלמין דכסופין לעלמא דאתי. מהאי קולטרא דקטפא, דהיא גולגלתא חוורא, נטיף טלא כל יומא, לההוא זעיר אנפין, לאתר דאתקרי שמים, וביה זמינין מיתייא לאחייא לזמנא דאתי. דכתיב ויתן לך האלהים מטל השמים. ואתמלייא רישיה ומההוא זעיר אפין, נטיף לחקל תפוחין. וכל חקל תפוחין, נהירין מההוא טלא.
האי עתיקא קדישא טמיר וגניז. וחכמתא עלאה סתימאה, בההוא גולגלתא משתכח, ודאי בהאי עתיקא, לא אתגלייא אלא רישא בלחודוי, בגין דאיהו רישא לכל רישא. חכמתא עלאה, דאיהי רישא, ביה סתים, ואקרי מוחא עלאה. מוחא סתימא. מוחא דשכיך ושקיט. ולית דידע ליה, בר איהו.

— 4 —
תלת רישין אתגלפן, דא, לגו מן דא. ודא, לעילא מן דא. רישא חדא, חכמתא סתימאה, דאתכסייא, ולאו מתפתחא. וחכמתא דא סתימאה, רישא לכל רישיה, דשאר חכמות. רישא עלאה, עתיקא קדישא, סתימא דכל סתימין. רישא דכל רישא, רישא דלאו רישא. ולא ידע, ולא אתידע, מה דהוי ברישא דא, דלא אתדבק בחכמתא, ולא בסוכלתנו. ועל האי אקרי, ברח לך אל מקומך. והחיות רצוא ושוב.
ובגין כך עתיקא קדישא אקרי, אין. דביה תלייא אין. וכל אינון שערי, וכל אינון נימין, ממוחא סתימאה נפקין. וכלהו שעיעין, בשקולא. ולא אתחזי קדלא.
כלא הוא, בגין דהאי עתיקא קדישא בחד הוי. כלא בחידו, ולא שניא מרחמי לעלמין. בתלת עשר מכילן דרחמין אשתכח. בגין דהאי חכמתא סתימאה דביה, מתפרש תלת זמנין לארבע ארבע. והוא עתיקא, כליל לון, ושליט על כלא.

— 5 —
חד ארחא דנהיר בפלגותא דשערי דנפקי ממוחא, הוא ארחא דנהירין ביה צדיקייא לעלמא דאתי, דכתיב וארח צדיקים כאור נוגה וגו'. וע"ד כתיב, אז תתענג על יי'. ומהאי ארחא מתנהרין כל שאר ארחין, דתליין בזעיר אנפין.
האי עתיקא סבא דסבין, כתרא עלאה, לעילא. דמתעטרין ביה כל עטרין, וכתרין, מתנהרין. וכל שאר בוצינין מניה מתלהטן ומתנהרן. והוא, הוא בוצינא עלאה, טמירא דלא אתידע.

— 6 —
האי עתיקא אשתכח בתלת רישין, וכלילן בחד רישא. וההוא רישא עלאה, לעילא לעילא. ובגין דעתיקא קדישא אתרשים בתלת, אוף הכי כל שאר בוצינין דנהרין מניה, כלילן בתלת. עוד, עתיקא אתרשים בתרין. כללא דעתיקא בתרין. הוא כתרא עלאה דכל עלאין, רישא דכל רישי. וההוא דהוי לעילא מן דא, דלא אתידע. כך כל שאר בוצינין, סתימין בתרין. עוד עתיקא קדישא אתרשים ואסתים בחד, והוא חד, וכלא הוא חד. כך כל שאר בוצינין, מתקדשין, מתקשרין, ומתהדרין בחד, ואינון חד.

— 7 —
מצחא דאתגלי בעתיקא קדישא, רצון אקרי, דהא רישא עלאה דא סתים לעילא, דלא אתידע, פשיט חד טורנא בסימא, יאה, דאתכליל במצחא. ובגין דההוא רעוא דכל רעוין, אתתקן במצחא, ואתגלייא בבוסיטא, האי מצחא אקרי רצון.
וכד רצון דא אתגלייא, רעוא דרעוין אשתכח בכלהו עלמין, וכל צלותין דלתתא מתקבלין, ומתנהרין אנפוי דזעיר אנפין, וכלא ברחמי אשתכח, וכל דינין אתטמרן ואתכפיין.
בשבתא בשעתא דצלותא דמנחה, דהוא עידן דכל דינין מתערין, אתגלייא האי מצחא, ואתכפיין כל דינין, ואשתכחו רחמין בכלהו עלמין. ובג"כ אשתכח שבת בלא דינא, לא לעילא ולא לתתא. ואפילו אשא דגיהנם אשתקע באתריה, ונייחין חייביא. ועל דא אתוסף נשמתא דחדו בשבתא.

— 8 —
ובעי בר נש למחדי בתלת סעודתי דשבתא, דהא כל מהימנותא, וכל כללא דמהימנותא, ביה אשתכח, ובעי בר נש לסדרא פתורא, ולמיכל תלת סעודתי דמהימנותא, ולמחדי בהו.
אמר רבי שמעון, אסהדנא עלי לכל אלין דהכא, דהא מן יומאי לא בטילנא אלין ג' סעודתי, ובגיניהון לא אצטריכנא לתעניתא בשבתא. ואפילו ביומי אחריני לא אצטריכנא, כ"ש בשבתא. דמאן דזכי בהו, זכי למהימנותא שלימתא. חד, סעודתא דמטרוניתא. וחד, סעודתא דמלכא קדישא. וחד, סעודתא דעתיקא קדישא, סתימא דכל סתימין. ובההוא עלמא יזכי בהו לאלין. האי רצון כד אתגלייא, כל דינין אתכפיין משולשליהון.

— 9 —
תקונא דעתיקא קדישא אתתקן בתקונא חד, כללא דכל תקונין. והיא חכמה עלאה, סתימאה. כללא דכל שאר, והאי אקרי עדן עלאה סתימא. והוא מוחא דעתיקא קדישא. והאי מוחא אתפשט לכל עיבר, מניה אתפשט עדן אחרא. ומהאי עדן אתגלף.

— 10 —
וההוא רישא סתימא דברישא דעתיקא דלא אתידע, כד פשיט חד טורנא, דהוה מתתקן לאתנהרא, בטש בהאי מוחא, ואתגלף, ואתנהיר בכמה נהירין, ואפיק, וארשים כבוסיטא דא, בהאי מצחא. ואתרשים ביה חד נהורא, דאקרי רצון. והאי רצון אתפשט לתתא בדיקנא, עד ההוא אתר דמתישבא בדיקנא, ואקרי חסד עלאה. ודא איהו נוצר חסד. ובהאי רצון כד אתגלייא, מסתכלין מארי דדינא ומתכפיין.

— 11 —
עינוי דרישא דעתיקא קדישא, תרין בחד שקילן. דאשגחין תדירא, ולא נאים. דכתיב לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ישראל קדישא, בגין כך לא אית ליה גבינין על עינא, ולא כסותא.
ההוא מוחא אתגליף ונהר בתלת חוורין דעינא, בחוורא חדא מסתחיין עינין דזעיר אנפין, דכתיב רוחצות בחלב. דהוא חוורא קדמאה. ושאר חוורין אסתחיין ונהרין לשאר בוצינין.
מוחא אקרי נביעא דברכתא, נביעא דכל ברכאן מניה אשתכחו. ובגין דהאי מוחא להיט בג' חוורין דעינא, בעינא תלא ביה ברכתא, דכתיב טוב עין הוא יבורך, דהא במוחא תליין חוורו דעינא. האי עינא כד אשגח בזעיר אנפין, אנהרן כלהו בחדו. עינא דא, הוא כלא ימינא, לית ביה שמאלא. עיינין דתתא, ימינא ושמאלא, תרי, בתרי גוונין.
בצניעותא דספרא אוליפנא, דהא י' עלאה, י' תתאה. ה' עלאה, ה' תתאה. ו' עלאה, ו' תתאה. כל אלין עלאין, בעתיקא תליין. תתאין, בזעיר אנפין אינון. לאו תליין, אלא אינון ממש. ובעתיקא קדישא תליין. דהא שמא דעתיקא אתכסייא מכלא, ולא אשתכח. אבל אלין אתוון דתליין בעתיקא. בגין דיתקיימון אינון דלתתא. דאי לאו הכי לא יתקיימון.
ובגין כך, שמא קדישא סתים וגלייא. ההוא דסתים לקבליה דעתיקא קדישא, סתימא דכלא. וההוא דאתגלייא בזעיר אפין. ובגין כך, כל ברכאן בעיין סתים וגלייא. אלין אתוון סתימן דתליין בעתיקא קדישא.

— 12 —
חוטמא, בהאי חוטמא, בנוקבא דפרדשקא דביה, נשיב רוחא דחיי לזעיר אפין. ובהאי חוטמא, בנוקבא דפרדשקא, תלייא ה', לקיימא ה' אחרא דלתתא. ודא רוחא נפיק ממוחא סתימאה, ואקרי רוחא דחיי. ובהאי רוחא, זמינין למנדע חכמתא, בזמנא דמלכא משיחא. דכתיב, ונחה עליו רוח יי' רוח חכמה ובינה וגו'. האי חוטמא, חיין מכל סטרין, חדו שלימא. נחת רוח. אסוותא. בחוטמא דזעיר אנפין כתיב, עלה עשן באפו וגו'. והכא כתיב ותהלתי אחטם לך.
ובספרא דאגדתא, דבי רב ייבא סבא, אוקים, ה' בפומא, והכא לא מתקיימא הכי, ולא אצטרפא, אע"ג דבחד סלקא, אלא בה' דינא תליא, ודינא בחוטמא תליא, דכתיב עלה עשן באפו. ואי תימא, הא כתיב ואש מפיו תאכל. עקרא דרוגזא בחוטמא תליא.

— 13 —
כל תקונין דעתיקא קדישא, במוחא שקיט וסתים מתתקנן. וכל תקונין דזעיר אנפין, בחכמה תתאה מתתקנן. דכתיב, כלם בחכמה עשית וה' כללא דכלא ודאי. מה בין ה' לה'. ה' דהכא, דינא אתער מנה. ודהכא רחמי גו רחמי.

— 14 —
בדיקנא דעתיקא קדישא, תליא כל יקירו דכלא. מזלא דכלא אקרי. מהאי דיקנא, מזלא, יקירותא דכל יקירין, מזלי עלאי ותתאי. כלהו משגיחין לההוא מזלא. בהאי מזלא תלייא חיי דכלא, מזוני דכלא. בהאי מזלא תליין שמיא וארעא. גשמין דרעוא. בהאי מזלא, אשגחותא דכלא. בהאי מזלא תליין כל חיילין עלאין ותתאין.
תלת עשר נביעין, דמשחא דרבותא טבא, תליין בדיקנא דמזלא יקירא דא. וכלהו נפקין לזעיר אנפין. לא תימא כלהו, אלא תשעה מנייהו, משתכחן בז"א, לאכפייא דינין.
האי מזלא, תלייא בשקולא עד טבורא. כל קדושי קדושין דקדושא ביה תליין. בהאי מזלא, פשיט פשיטותא דקוטרא עלאה. ההוא רישא דכל רישין, דלא אתידע, ולא אשתמודע, ולא ידעין עלאין ותתאין. בגין כך כלא בהאי מזלא תלייא.
בדיקנא דא, ג' רישין דאמינא, מתפשטן. וכלהו מתחברן בהאי מזלא, ומשתכחין ביה. ובגין כך, כל יקירו דיקירותא, בהאי מזלא תלייא. כל אלין אתוון דתליין בהאי עתיקא, כולהו תליין בהאי דיקנא, ומתחברן בהאי מזלא, ותליין ביה, לקיימא אתוון אחרנין. דאלמלי לא סליק אלין אתוון בעתיקא, לא קיימין אלין אחרנין. ובגין כך אמר משה כד אצטריך, יי' יי', תרי זימנא, ופסיק טעמא בגווייהו. דהא במזלא תלייא כלא. מהאי מזלא, מתכספי עלאי ותתאי, ומתכפיין קמיה. זכאה חולקיה מאן דזכי להאי.

— 15 —
האי עתיקא קדישא, סתימא דכל סתימין, לא אדכר, ולא אשתכח. ובגין דאיהו רישא עלאה לכל עלאין, לא אדכר, בר רישא חדא, בלא גופא, לקיימא כלא.
והאי טמיר וסתים וגניז מכלא, תקונוי אתתקנן, בההוא מוחא סתימאה דכלא, דאתפשט ואתתקן כלא ונפיק חסד עלאה, וחסד עלאה אתפשט ואתקן ואתכליל כלא במוחא סתימאה דא. כד אתתקן חוורא דא בנהירו דא, בטש מאן דבטש, בהאי מוחא ואתנהיר, ותלייא ממזלא יקירא מוחא אחרא, דאתפשט ונהיר לתלתין ותרין שבילין. כד אתנהיר נהיר ממזלא יקירא. אתנהירו ג' רישין עלאין, תרין רישין, וחד דכליל לון. ובמזלא תליין, ואתכלילן ביה.
מכאן שארי לאתגלייא יקירו דדיקנא, דאיהו מזלא סתימאה. ואינון מתתקנן, כמה דעתיקא קדישא תלת רישין מתעטרין ביה, הכי כלא בתלת רישין. וכד אתנהרן, תליין כלהו דא בדא בתלת רישין, תרין מתרין סטרין, וחד דכליל לון.
ואי תימא, מאן עתיקא קדישא. ת"ח, לעילא לעילא, אית דלא אתידע, ולא אשתמודע, ולא אתרשים, והוא כליל כלא, ותרין רישין ביה כלילן. וכדין כלא הכי אתתקן. וההוא לאו במניינא, ולא בכללא ולא בחושבן אלא ברעותא דלבא, על דא אתמר, אמרתי אשמרה דרכי מחטא בלשוני.
אתר דשירותא אשתכח, מעתיקא קדישא, דאתנהיר ממזלא, הוא נהירו דחכמתא, דאתפשט לתלתין ותרין עיבר. ונפקא מההוא מוחא סתימאה, מנהירו דביה. ומה דעתיקא קדישא נהיר בקדמיתא, דא היא. ושירותא ממה דאתגלייא, ואתעביד לתלת רישין, ורישא חדא כליל לון. ואלין תלת מתפשטן לזעיר אנפין, ומאלין נהרין כלא.

— 16 —
אתגליף האי חכמתא, ואפיק חד נהרא, דנגיד, ונפיק לאשקאה גנתא ועייל ברישא דזעיר אנפין, ואתעביד חד מוחא ומתמן אתמשיך ונגיד בכל גופא, ואשקי כל אינון נטיעאן. הה"ד, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן וגו'.
תו אתגליף האי חכמתא, ואתמשך ועייל ברישא דזעיר אנפין, ואתעביד מוחא אחרא. ההוא נהירו דאתמשכא מניה אלין תרין משיכן אתגליפו, מתחברן בחד רישא דעמיקא דבירא, דכתיב בדעתו תהומות נבקעו. ועייל ברישא דזעיר אנפין, ואתעביד מוחא אחרא, ומתמן אתמשיך ועייל לגו גופא, ומלייא כל אינון אדרין ואכסדרין דגופא. הה"ד, ובדעת חדרים ימלאו.
ואלין נהרין, מנהירו דההוא מוחא עלאה סתימאה, דנהיר במזלא. וכלא דא בדא תליין. ואתקשר דא בדא, ודא בדא, עד דישתמודע דכלא חד, וכלא הוא עתיקא, ולא אתפרש מניה כלום. אלין תלת נהורין, נהרין לתלת אחרנין, דאקרון אבהן. ואלין נהרין לבנין. וכלא נהיר מאתר חד. כד אתגלייא האי עתיקא, רעווא דרעוון, כלא נהיר וכלא אשתכח בחדו שלימתא.

— 17 —
האי חכמתא אקרי עדן, והאי עדן אתמשך מעדן עלאה, סתימאה דכל סתימין. ומהאי עדן, אקרי שירותא. דבעתיקא לא אקרי, ולא הוי שירותא וסיומא. ובגין דלא הוי ביה שירותא וסיומא, לא אקרי אתה. בגין דאתכסייא ולא אתגלייא. ואקרי הוא. ומאתר דשירותא אשתכח אקרי אתה, ואקרי אב. דכתיב, כי אתה אבינו.
באגדתא דבי רב ייבא סבא, כללא דכלא, זעיר אנפין אקרי אתה. עתיקא קדישא דאתכסייא, אקרי הוא. ושפיר. והשתא קרינן באתר דא דשירותא אשתכח, אתה. אע"ג דאתכסייא, מניה הוי שירותא, ואקרי אב. והוא אב, לאבהן. והאי אב נפיק מעתיקא קדישא, דכתיב והחכמה מאין תמצא. ובג"כ לא אשתמודע.
ת"ח, כתיב אלהים הבין דרכה, דרכה ממש. אבל והוא ידע את מקומה, מקומה ממש. וכ"ש דרכה. וכ"ש ההוא חכמה דסתימא ביה בעתיקא קדישא.

— 18 —
האי חכמה שירותא דכלא, מניה מתפשטן תלתין ותרין שבילין. ואורייתא בהו אתכלילת בעשרין ותרין אתוון, ועשר אמירן. האי חכמה אב, לאבהן. ובהאי חכמה, שירותא וסיומא אשתכח. ובג"ד, חכמה עלאה חכמה תתאה. כד אתפשט חכמה, אקרי אב לאבהן. כלא לא אתכליל אלא בהאי. דכתיב כלם בחכמה עשית.

— 19 —
זקף ר"ש ידוי, וחדי, אמר, ודאי עידן הוא לגלאה, וכלא אצטריך בשעתא דא. תאנא, בשעתא דעתיקא קדישא, סתימאה דכל סתימין, בעא לאתקנא כלא, אתקין כעין דכר ונוקבא. באתר דאתכלילו דכר ונוקבא לא אתקיימו, אלא בקיומא אחרא דדכר ונוקבא. והאי חכמה כללא דכלא, כד נפקא ואתנהיר מעתיקא קדישא, לא אתנהיר אלא בדכר ונוקבא. דהאי חכמה אתפשט, ואפיק מיניה בינה, ואשתכח דכר ונוקבא. הוא, חכמה אב. בינה אם. חכמה ובינה, בחד מתקלא אתקלו, דכר ונוקבא. ובגינייהו כלא אתקיים בדכר ונוקבא, דאלמלא האי, לא מתקיימין.
שירותא דא אב לכלא, אב לכלהו אבהן, אתחברו דא בדא, ונהירו דא בדא. כד אתחברו, אולידו, ואתפשטת מהימנותא. באגדתא דבי רב ייבא סבא, הכי תאני, מהו בינה. אלא כד אתחבר דא בדא, יו"ד בה"א, אתעברת, ואפיקת בן, ואולידת, ובג"כ, בינה אקרי, בן י"ה, שלימותא דכלא. אשתכחו תרווייהו דמתחברן, ובן בגווייהו. כללא דכלא. בתקונייהו אשתכח שלימותא דכלא, אב ואם. בן ובת.
מלין אלין, לא אתייהבו לגלאה, בר לקדישי עליונין, דעאלו ונפקו, וידעין ארחוי דקב"ה, דלא סטאן בהו לימינא ולשמאלא. דכתיב, כי ישרים דרכי יי' וצדיקים ילכו בם וגו'. זכאה חולקיה, דמאן דזכי למנדע אורחוי, ולא סטי, ולא יטעי בהו. דמלין אלין סתימין אינון וקדישי עליונין נהירין בהו, כמאן דנהיר מנהירו דבוצינא. לא אתמסרו מלין אלין, אלא למאן דעאל ונפיק. דמאן דלא עאל ונפק, טב ליה דלא אברי. דהא גליא קמי עתיקא קדישא, סתימא דכל סתימין, דמלין אלין נהרין בלבאי, באשלמותא דרחימותא ודחילו דקב"ה. ואלין בני דהכא, ידענא בהו דהא עאלו ונפקו, ואתנהירן באלין מלין, ולא בכלהו. והשתא אתנהירו בשלימותא כמה דאצטריך. זכאה חולקי עמהון, בההוא עלמא.
אמר ר' שמעון, כל מה דאמינא דעתיקא קדישא. וכל מה דאמינא דזעיר אנפין. כלא חד, כלא הוא חד מלה. לא תלייא ביה פירודא. בריך הוא בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמין.
ת"ח, שירותא דא דאקרי אב, אתכליל ביו"ד, דתלייא ממזלא קדישא. ובג"כ, יו"ד כליל אתוון אחרנין. י' סתימא דכל אתוון אחרן. י' רישא וסיפא דכלא.
וההוא נהר דנגיד ונפיק, אקרי עלמא דאתי, דאתי תדיר ולא פסיק. והאי הוא עדונא דצדיקיא, לזכאה להאי עלמא דאתי, דאשקי תדיר לגנתא, ולא פסיק. עליה כתיב וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. וההוא עלמא דאתי, אברי ביו"ד, הה"ד, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. י' כליל תרין אתוון ו"ד.
באגדתא דבי רב ייבא סבא תנינן, אמאי ו"ד כלילן ביו"ד. אלא נטיעה דגנתא דא, אקרי ו'. אית גנתא אחרא, דאיהי ד'. ומהאי ו', אשתקייא ד'. והיינו רזא דכתיב, ונהר יוצא מעדן וגו'. מאי עדן. דא חכמה עלאה, ודא י'. להשקות את הגן, דא הוא ו'. ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים, דא הוא ד', וכלא כליל ביו"ד.
ובגין כך, אקרי אב לכלא. אב, לאבהן. שירותא דכלא, ביתא דכלא, דכתיב בחכמה יבנה בית. וכתיב, כלם בחכמה עשית. באתריה, לא אתגלייא, ולא אתידע. מדאתחבר באימא אתרמיז באימא ובג"כ אימא כללא דכלא, בה אתידע, ובה אתרמיז, שירותא וסיומא דכלא. דבה סתים כלא.
כללא דכלא, שמא קדישא. עד השתא רמיזנא, ולא אמינא כל אלין יומין. והאידנא מתגלפין סטרין, י', כליל בהאי חכמה. ה' דא אימא, וקרינן בינה. ו"ה, אלין תרין בנין, דמתעטרן מאימא. והא תנינן, דבינה אתכליל מכלא. יו"ד דמתחברא באימא, ומפקין ב"ן. והיינו בינה, א"ב וא"ם דאינון י"ה, בן בגווייהו.
השתא אית לאסתכלא, בינה, ואקרי תבונה, אמאי אקרי תבונה, ולא בינה. אלא תבונה אקרי, בשעתא דינקא לתרין בנין, ב"ן וב"ת, דאינון ו"ה, וההיא שעתא אקרי תבונה. דכלא כליל באלין אתוון, ב"ן וב"ת, אינון ו"ה. וכלא חד כללא, והיינו תבונה.
בספרא דרב המנונא סבא אמר, דשלמה מלכא, תקונא קדמאה דגלי ואמר, הנך יפה רעיתי מהאי הוא. ותקונא תניינא, אקרי כלה, דאיהי נוקבא דלתתא. ואינון דאמרי, דתרווייהו להאי נוקבא דלתתא אינון, לאו הכי. דה"א קדמאה לא אקרי כלה. וה"א בתראה, אקרי כלה, לזמנין ידיעין. דהא זמנין סגיאין אינון, דדכורא לא אתחבר עמה, ואסתלק מינה, בההוא זמנא כתיב, ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. בשעתא דאתדכאת נוקבא, ודכורא בעי לאתחברא עמה, כדין אקרי כל"ה. ככל"ה ממש אתייא.
אבל האי אימא, לא אפסיק רעותא דתרווייהו לעלמין, בחד נפקין, בחד שריין. לא אפסיק דא מן דא, ולא אסתלק דא מן דא. ובג"כ כתיב ונהר יצא מעדן, יוצא תדיר, ולא אפסיק. הה"ד, וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. ובג"כ כתיב רעיתי, ברעותא דאחוה שריין, באחדותא שלימותא. אבל הכא אקרי כלה, דכד אתא דכורא לאתחברא עמה, היא כלה, ככלה איהי אתייא ממש.
ובג"כ, תרי תקונין דנוקבי פריש שלמה. תקונא דקדמיתא, סתימא, בגין דאיהי סתימא. ותקונא תניינא, פריש יתיר, ולא סתים כולי האי. ולבתר תליא כל שבחא בההיא דלעילא. דכתיב, אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה, ובגין דאיהי אימא מתעטרא בעטרא דכלה, ורעותא דיו"ד לא אפסיק מנה לעלמין, אתיהיב ברשותה כל חירו דעבדין. כל חירו דכלא. כל חירו דחייביא, לדכאה לכלא. דכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם. וכתיב וקדשתם את שנת החמשים שנה יובל היא. מאי יובל. כמד"א ועל יובל ישלח שרשיו. משום ההוא נהר דאתי ונגיד ונפיק, ואתי תדיר, ולא פסיק.
כתיב כי אם לבינה תקרא לתבונה תתן קולך. כיון דאמר כי אם לבינה תקרא, אמאי לתבונה. אלא כלא כמה דאמינא. הי מנייהו עלאה. בינה עלאה מתבונה. בינה אב ואם ובן. י"ה: אב ואם, ובן בגווייהו. תבונה: כלא כללא דבנין, בן ובת, ו"ה. ולא אשתכח אב ואם, אלא בבינה. ובתבונה ודאי אימא רביעא עלייהו, ולא אתגלייא. אשתכח, דכללא דתרין בנין, אקרי תבונה. וכללא דאב אם ובן, אקרי בינה. וכד בעי לאכללא כלא, בהאי אתכליל.

— 20 —
והאי אב ואם ובן, אקרון חכמה בינה ודעת. בגין דהאי בן, נטיל סימנין דאבוי ואמיה, אקרי דעת, דהוא סהדותא דתרווייהו. והאי בן, אקרי בוכרא. דכתיב, בני בכורי ישראל. ובגין דאקרי בוכרא, נטיל תרין חולקין. וכד אתרבי בעטרוי, נטיל תלת חולקין. ובין כך ובין כך, תרין חולקין, ותלת חולקין כלא חד מלה. והאי והאי חד הוי, ירותא דאבוי ואמיה ירית.

— 21 —
מאי ירותא דא. אחסנתא דאבוי ואימיה, ותרין עטרין דהוו גניזין בגווייהו, ואחסינו לבן דא. מסטרא דאבוי, הוה גניז בגוויה חד עטרא, דאקרי חסד. ומסטרא דאימא, חד עטרא, דאקרי גבורה. וכלהו מתעטרין ברישיה, ואחיד לון. וכד נהרין אלין אב ואם עליה, כלהו אקרון תפילין דרישא. וכלא נטיל בן דא, וירית כלא, ואתפשט בכל גופא. והאי בן, יהיב לברתא. וברתא מניה אתזן. ועכ"פ מכאן, ברא ירית, ולא ברתא. ברא ירית לאבוי ולאמיה, ולא ברתא. ומניה אתזן ברתא. כמה דכתיב ומזון לכלא ביה.
הני אב ואם, כלילן ומתחברן דא בדא. ואב טמיר יתיר. וכלא אחיד מעתיקא קדישא, ותליא ממזלא קדישא, יקירו דכל יקירין. ואלין אב ואם, מתקנין ביתא, כמה דאמינא דכתיב, בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים. וכתיב כי נעים כי תשמרם בבטנך.
אר"ש, באדרא לא גלינא כלא. וכל הני מלין, טמירין בלבאי הוו עד השתא, ובעינא לאטמרא לון לעלמא דאתי, משום דתמן שאלתא שאיל לנא, כמה דכתיב והיה אמונת עתך חוסן ישועות חכמת ודעת וגו', וחכמה בעיין מיני, והשתא רעותא דקב"ה בהאי, הא בלא כסופא איעול קמי פלטרוי.

— 22 —
כתיב כי אל דעות יי'. דעות ודאי. הוא הדעת, בדעת כל פלטרי אתמליין, דכתיב, ובדעת חדרים ימלאו. דעת אחרא, לא אתגליא, דהא טמירא אזיל בגוויה, ואתכליל ביה. דעת נהיר במוחין, ואתפשט במוחא כלא.
בספרא דאגדתא תנינן, כי אל דעות יי', אל תקרי דעות, אלא עדות. דהוא סהדותא דכלא, סהדותא דתרין חולקין, כד"א ויקם עדות ביעקב. ואע"ג דהאי מלה, אוקמוה בספרא דצניעותא בגוונא אחרא. התם באתריה שלים, הכא כלא שפיר, וכלא הוי, כד אסתים מלה.
האי אב ואם, כלהו בהו כלילן, כלא בהו סתימן, ואינון סתימן במזלא קדישא, עתיקא דכל עתיקין. ביה סתימן. ביה כלילן. כלא הוא, כלא הוי. בריך הוא, בריך שמיה, לעלם ולעלמי עלמין.
כל מלין דאדרא יאות, וכלהו מלין קדישין, מלין דלא סטאן לימינא ולשמאלא, כלהו מלין דסתימין, ואתגליין לאינון דעאלו ונפקו, וכלא הכי הוא. ועד השתא הוו מתכסיין אלין מלין, דדחילנא לגלאה, והשתא אתגליין. וגלי קמי עתיקא קדישא, דהא לא ליקרא דילי, ודבית אבא עבידנא, אלא בגין דלא איעול בכסופא קמי פלטרוי עבידנא. ועוד, הא חמינא, דקב"ה, וכל הני זכאי קשוט דהכא משתכחן, כלהו מסתכמין על ידי. דהא חמינא דכלהו חדאן בהאי הלולא דילי, וכלהו זמינין בההוא עלמא בהילולא דילי, זכאה חולקי.
א"ר אבא, כד סיים מלה דא בוצינא קדישא, בוצינא עלאה, ארים ידוי, ובכה וחייך. בעא לגלאה מלה חדא. אמר, במלה דא אצטערנא כל יומאי, והשתא לא יהבין לי רשותא. אתתקף, ויתיב, ורחיש בשפוותיה, וסגיד תלת זמנין, ולא הוה יכיל ב"נ לאסתכלא באתריה, כ"ש ביה. אמר, פומא פומא, דזכית לכל האי, לא אנגיבו מבועך. מבועך נפיק ולא פסק. עלך קרינן ונהר יוצא מעדן. וכתיב וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו.
האידנא אסהדנא עלי. דכל יומין דקאימנא, תאיבנא למחמי יומא דא, ולא סליק בידי, בר האידנא, דהא בעטרא דא מתעטר האי יומא. והשתא בעינא לגלאה מלין, קמיה דקב"ה, דהא כלהו מתעטרין ברישי. והאי יומא לא יתרחק למיעל לדוכתיה, כיומא אחרא. דהא כל יומא דא ברשותי קיימא. והשתא שרינא לגלאה מלין, בגין דלא איעול בכסופא לעלמא דאתי. והא שרינא אימא.

— 23 —
כתיב, צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך. מאן חכימא, יסתכל בהאי, למחמי אורחוי דקדישא עלאה, דינין דקשוט, דינין דמתעטרין בכתרי עלאין. דהא חמינא דכלהו בוצינין נהרין מבוצינא עלאה, טמירא דכל טמירין, כלהו דרגין לאתנהרא. ובההוא נהורא דבכל דרגא ודרגא, אתגלייא מה דאתגלייא, וכלהו נהורין אחידן, נהורא דא בנהורא דא, ונהורא דא, בנהורא דא, ונהרין דא בדא, ולא מתפרשן דא מן דא.
נהורא דכל בוצינא ובוצינא, דאקרון תקוני מלכא, כתרי מלכא, כל חד וחד, נהיר ואחיד בההוא נהורא דלגו לגו, ולא מתפרש לבר. ובג"כ כלא בחד דרגא אסתלק, וכלא בחד מלה אתעטר, ולא מתפרש דא מן דא, איהו ושמיה חד הוא. נהורא דאתגלייא, אקרי לבושא דמלכא. נהורא דלגו לגו, נהורא סתים, וביה שריא ההוא דלא אתפרש ולא אתגלייא.
וכלהו בוציני, וכלהו נהורין, נהרין מעתיקא קדישא סתימא דכל סתימין, בוצינא עלאה. וכד מסתכלן, כלהו נהורין דאתפשטן. לא אשתכח בר בוצינא עלאה, דאטמר ולא אתגלייא.
באינון לבושין דיקר, לבושי קשוט, תקוני קשוט, בוציני קשוט, אשתכחו תרין בוצינין, תקונא דכורסייא דמלכא, ואקרון צדק ומשפט. ואינון שירותא, ושלימותא, בכל מהימנותא. ובהני מתעטרין כל דינין דלעילא ותתא, וכלא סתים במשפט. וצדק מהאי משפט אתזן. ולזמנין קרינן לה, ומלכי צדק מלך שלם.
כד מתערין דינין ממשפט, כלהו רחמי, כלהו בשלימו. דהאי מבסם להאי צדק, ודינין מתתקנין, וכלהו נחתין לעלמא בשלימו, ברחמי. וכדין שעתא דמתחברן דכר ונוקבא, וכל עלמין כלהו ברחמי, ובחדוותא.
וכד אסגיאו חובי עלמא, ואסתאבת מקדשא, ודכורא אתרחק מן נוקבא, וחויא תקיפא שריא לאתערא, ווי לעלמא דמתזן בההוא זמנא מהאי צדק. כמה חבילי טריקין מתערין בעלמא, כמה זכאין מסתלקין מעלמא. וכל כך למה. בגין דאתרחק דכורא מן נוקבא, ומשפט לא קרב בצדק דא. ועל האי כתיב, ויש נספה בלא משפט, דמשפט אתרחק מהאי צדק, ולא אתבסמא, וצדק ינקא מאתר אחרא.
וע"ד אמר שלמה מלכא, את הכל ראיתי בימי הבלי יש צדיק אובד בצדקו וגו', הבל דא, הבל חדא, מהבלים דלעילא, דאקרון אפי מלכא, ודא איהו מלכותא קדישא, דכד היא מתערא בדינוי, כתיב יש צדיק אובד בצדקו. מ"ט. משום דמשפט אתרחק מצדק. ובג"כ אקרי, ויש נספה בלא משפט.
ת"ח, כד אשתכח זכאה עלאה בעלמא, רחימא דקב"ה, אפילו כד אתער צדק בלחודוי, יכיל עלמא לאשתזבא בגיניה. וקודשא בריך הוא בעי ביקריה, ולא מסתפי מן דינא. וכד ההוא זכאה לא קיימא בקיומיה, מסתפי אפילו ממשפט, ולא יכיל למיקם ביה. כ"ש בצדק.
דוד מלכא, בקדמיתא אמר, בחנני יי' ונסני. דהא אנא לא מסתפינא מכל דינין, אפילו מהאי צדק, וכ"ש דאחידנא ביה, מה כתיב. אני בצדק אחזה פניך, בצדק ודאי. לא מסתפינא למיקם בדינוי. בתר דחב, אפילו ממשפט מסתפי, דכתיב ואל תבא במשפט את עבדך. ת"ח, כד מתבסמא האי צדק ממשפט, כדין אקרי צדקה. ועלמא מתבסמא בחסד, ואתמליא מניה. דכתיב, אוהב צדקה ומשפט חסד יי' מלאה הארץ.
אסהדנא עלי, דכל יומאי הוינא מצטער על עלמא, דלא יערע בדינוי דצדק, ולא יוקיד עלמא בשלהובוי. כמה דכתיב, אכלה ומחתה פיה. מכאן ולהלאה, כפום כל חד, כפום בירא עמקא, והא בדרא דא אית ביה זכאין, וזעירין אינון דיקומון לאגנא על עלמא, ועל עאנא, מארבעה זיוין.

— 24 —
ע"כ אחידן מלי דא בדא, ומתפרשן מלין דסתימין בעתיקא קדישא, סתימא דכל סתימין, והיך אחידן אלין באלין. מכאן להלאה, מלין דזעיר אנפין, אינון דלא אתגליין באדרא. אינון דהוו סתימין בלבאי, ותמן לא אתקנו. השתא אתתקנו ואתגליין, וכלהו מלין סתימין, וברירין כלהו. זכאה חולקי, ואינון דירתו ירותא דא, דכתיב אשרי העם שככה לו וגו'.
האי דאוקימנא, אב ואם בעתיקא אחידן, בתיקוני, הכי הוא. דהא ממוחא סתימאה דכל סתימין תליין, ומתאחדן ביה. וכד יסתכלון מלי. כלא הוא עתיקא בלחודוי, הוא הוי, והוא יהא. וכל הני תקונין ביה. א"ב וא"ם מהאי מוחא נפקו, אתכלילו במזלא, וביה תליין, וביה אחידן. זעיר אנפין, בעתיקא קדישא תלייא ואחיד. והא אוקימנא מלי באדרא. זכאה חולקיה דמאן דעאל ונפיק, וינדע אורחין דלא יסטי לימינא ולשמאלא. ומאן דלא עאל ונפק, טב ליה דלא אברי. וכתיב כי ישרים דרכי יי'.
אמר רבי שמעון, מסתכל הוינא כל יומא בהאי קרא, דכתיב, ביי' תתהלל נפשי ישמעו ענוים וישמחו. והאידנא אתקיים קרא כלא. ביי' תתהלל נפשי ודאי, דהא נשמתי ביה אחידא, ביה להטא, ביה אתדבקת ואשתדלת ובאשתדלותא דא תסתלק לאתרהא. ישמעו ענוים וישמחו, כל הני צדיקייא, וכל בני מתיבתא קדישא, וזכאין דאתיין השתא עם קודשא בריך הוא, כלהו שמעין מלי, וחדאן. בגין כך, גדלו ליי' אתי ונרוממה שמו יחדיו.
פתח ואמר, כתיב, ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום. הה"ד, כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו. נועדו, באן אתר. בארץ אדום. באתר דדינין מתאחדין תמן. עברו יחדיו, דכתיב וימת וימלוך תחתיו. המה ראו כן תמהו נבהלו נחפזו, דלא אתקיימו באתרייהו, בגין דתקונין דמלכא לא אתקנו, וקרתא קדישא ושורוי, לא אזדמנו.
הה"ד, כאשר שמענו כן ראינו וגו', דהא כלהו לא אתקיימו, והיא אתקיימת השתא, בסטרא דדכורא, דשריא עמה. הה"ד, וימלוך תחתיו הדר ושם עירו פעו ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב. מי זהב ודאי כמה דאוקימנא באדרא.
בספרא דאגדתא דרב המנונא סבא אתמר, וימלוך תחתיו הדר. הדר ודאי, כד"א, פרי עץ הדר. ושם אשתו מהיטבאל, כד"א כפות תמרים. וכתיב, צדיק כתמר יפרח, דאיהי דכר ונוקבא. האי אתקריאת בת מטרד, בת מההוא אתר דטרדין כלא לאתדבקא, ואקרי אב. וכתיב לא ידע אנוש ערכה ולא תמצא בארץ החיים. ד"א, בת מאימא, דמסטרהא מתאחדין דינין, דטרדין לכלא. בת מי זהב, דינקא בתרין אנפין, דנהירו בתרין גוונין. בחסד ובדינא.
עד לא אברי עלמא, לא הוו משגיחין אנפין באנפין, ובגין כך, עלמין קדמאי אתחרבו, ועלמין קדמאי בלא תקונא אתעבידו. וההוא דלא הוה בתקונא, אקרי זיקין נצוצין, כהאי אומנא, מרזפתא, כד אכתש במנא דפרזלא, אפיק זיקין לכל עיבר, ואינון זיקין דנפקין, נפקין להיטין ונהירין, ודעכין לאלתר. ואלין אקרון עלמין קדמאי. ובגין כך אתחרבו, ולא אתקיימו. עד דאתתקן עתיקא קדישא, ונפיק אומנא לאומנותיה.

— 25 —
ועל האי תנינא במתניתא דילן, דבוצינא אפיק זיקין ניצוצין לתלת מאה ועשרין עיבר. ואינון זיקין, עלמין קדמאי אקרון, ומיתו לאלתר. לבתר נפיק אומנא לאומנותיה, ואתתקן בדכר ונוקבא, והני זיקין דאתדעכו ומיתו, השתא אתקיים כלא. מבוצינא דקרדינותא, נפק ניצוצא, פטישא תקיפא, דבטש, ואפיק זיקין עלמין קדמאי, ומתערבי באוירא דכיא, ואתבסמו דא בדא.
כד אתחבר אב"א ואימ"א, וההוא אב הוא, מרוחא דגניז בעתיק יומין, ביה אתגניז האי אוירא, ואכליל לניצוצא, דנפק מבוצינא דקרדינותא, דגניז במעוי דאימא. וכד אתחברו תרווייהו, ואתכלילו דא בדא. נפיק גולגלתא חד תקיפא, ואתפשט בסטרוי, דא בסטרא דא, ודא בסטרא דא. כמה דעתיקא קדישא תלת רישין אשתכחו בחד, כך כלא אזדמן בתלת רישין, כמה דאמינא.

— 26 —
בהאי גולגלתא דז"א, נטיף טלא מרישא חוורא, וההוא טלא אתחזי בתרי גווני. ומניה מתזן חקלא דתפוחין קדישין. ומהאי טלא דגולגלתא דא, טחנין מנא לצדיקייא לעלמא דאתי, וביה זמינין מתייא לאחייא. ולא אזדמן מנא דנפל מהאי טלא, בר ההוא זמנא בזמנא דאזלו ישראל במדברא, וזן להו עתיקא דכלא, מהאי אתר. מה דלא אשתכח לבתר. הה"ד הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. כד"א ויתן לך האלהים מטל השמים וגו'. האי בההוא זמנא. לזמנא אחרא תנינן, קשים מזונותיו של אדם קמי קב"ה. והא במזלא תלייא במזלא ודאי. וע"כ בני חיי ומזוני, לאו בזכותא תלייא מלתא, אלא במזלא תלייא מלתא, וכלא תליין בהאי מזלא, כמה דאוקימנא.
תשעה אלפין רבוא עלמין, נטלין וסמכין על האי גולגלתא. והאי אוירא דכיא אתכליל בכלא, כיון דהוא כליל מכלא וכלא אתכליל ביה, אתפשטו אנפוי לתרין סטרין, בתרי נהורין כלילן מכלא. וכד אסתכלו אנפוי, באנפין דעתיקא קדישא, כלא ארך אפים אקרי. מאי ארך אפים. אלא הכי תנינן, בגין דאריך אפיה לחייביא. אבל ארך אפים, אסוותא דאנפין. דהא לא אשתכח אסוותא בעלמא, אלא בזמנא דאשגחין אנפין באנפין.

— 27 —
בחללא דגולגלתא, נהירין תלת נהורין. ואי תימא תלת, ארבע אינון, כמה דאמינא, אחסנתיה דאבוי ואמיה, ותרין גניזין דלהון, דמתעטרן כלהו ברישיה, ואינון תפלין דרישא. לבתר מתחברן בסטרוי, ונהרין ועאלין בתלת חללי דגולגלתא. נפקין כל חד בסטרוי, ומתפשטין בכל גופא.
ואלין מתחברן בתרי מוחי. ומוחא תליתאה כליל לון, ואחיד בהאי סטרא ובהאי סטרא, ומתפשט בכל גופא, ואתעביד מניה תרי גווני כלילן כחדא. ומהאי נהיר אנפוי, ואסהיד באבא ואימא גווני דאנפוי. והוא אקרי דעת, בדעת כתיב, כי אל דעות ה' וגו', בגין דאיהו בתרי גווני לו נתכנו עלילות. אבל לעתיקא קדישא סתימאה, לא נתכנו. מ"ט נתכנו להאי. בגין דירית תרין חולקי, וכתיב עם חסיד תתחסד וגו'.
והא בקשוט אוקימו חברייא, דכתיב, ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא. ויגד, הא אוקמוה, דכלא רזא דחכמתא. וכי בן רבקה הוא. בן רבקה, ולא כתיב בן יצחק. רמז, וכלא רמיזא בחכמתא.
ועל האי אקרי שלים בכלא. וביה אתחזי מהימנותא. ובג"כ כתיב, ויגד יעקב, ולא כתיב ויאמר.
הני גווני, כמה דנהרין בעטרא דרישא, ועאלין בחללי דגולגלתא. הכי מתפשטין בכל גופא, וגופא אתאחיד בהו. לעתיקא קדישא סתימא, לא נתכנו, ולא ייאן ליה, דהא כלא בחד אשתכח, חידו לכלא, חיים לכלא. לא תלייא ביה דינא. אבל בהאי, לו נתכנו עלילות ודאי.

— 28 —
בגולגלתא דרישא, תליין כל אינון רבוון ואלפין מקוצי דשערין, דאינון אוכמין. ומסתבכין דא בדא, אחידן דא בדא, דאחידן בנהירו עלאה דמעטר ברישיה מאבא, וממוחא דאתנהיר מאבא. לבתר נפקין נימין על נימין, מנהירו דמתעטר ברישיה מאימא, ומשאר מוחי. וכלהו אחידן, ומסתבכי באינון שערי דאחידן מאבא, בגין דאינון מתערבין דא בדא, ומסתבכין דא בדא,
וכלהו מוחי אחידן בגולגולתא, במוחא עלאה. וכלהו משיכן אתמשכן מתלת חללי דמוחא, אחידן במוחי מתערבן דא בדא, בדכיא במסאבא. בכל אינון טעמין, ורזין, סתימין ומתגליין. ובג"כ כלהו מוחי רמיזי באנכי יי' אלהיך וכו', כמה דנהורין בעטרא דרישא, ועאלין בחללי דגולגלתא.
כל אינון קוצין אוכמין, חפיין ותליין לסטרא דאודנין. והא אוקימנא, דבג"כ כתיב, הטה יי' אזנך ושמע. מכאן אוקימנא, מאן דבעי דירכין מלכא אודניה לקבליה, יסלסל ברישיה דמלכא, ויפנה שערי מעל אודנוי, וישמע ליה מלכא בכל מה דבעי.

— 29 —
בפלגותא דשערי, מתאחדא חד אורחא, בארחא דעתיק יומין, ומתפרשן מניה כל אורחוי דפקודי אורייתא, כל מאריהון דיבבא ויללא תליין בכל קוצא וקוצא, ואינון מפרשין רשתא לחייביא, דלא ידעין אינון ארחין. הה"ד, דרך רשעים כאפלה. וכל אלין תליין בקוצין תקיפין, ובג"כ כלהו תקיפין. ואוקימנא באינון שעיען אתאחדן מאריהון דמתקלא, דכתיב, כל ארחות יי' חסד ואמת. וכל כך, בגין דמשכין ממוחין סתימין דרהיטי דמוחא.

— 30 —
ובג"כ משתכחי כל חד כפום אורחוי, מחד מוחא באינון קוצין שעיען, אתמשכן מאריהון דמתקלא, דכתיב כל ארחות יי' חסד ואמת.
ממוחא תניינא, באינון קוצין תקיפין, אתמשכן ותליין מאריהון דיבבא ויללא דכתיב בהו דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו. מאי קא מיירי. אלא לא ידעו, כלומר לא ידעין, ולא בעאן למנדע, במה יכשלו. אל תקרי במה, אלא באימא יכשלו. באינון דמתאחדין בסטר דאימא. מאי סטרא דאימא. גבורה תקיפא מינה מתאחדן מאריהון דיבבא ויללא.
ממוחא תליתאה, באינון קוצין דאינון באמצעיתא, אתמשכן ותליין מאריהון דמידין. ואקרון אפין נהירין ולא נהירין. ובהני כתיב פלס מעגל רגליך. וכלא אשתכח באינון קוצין דשערי דרישא.

— 31 —
מצחא דגולגלתא, מצחא לאתפקדא חייביא על עובדיהון. וכד האי מצחא אתגלייא, מתערין מאריהון דדינין, לאינון דלא מתכספין בעובדיהון. האי מצחא סומקא כוורדא. ובשעתא דאתגלייא מצחא דעתיקא בהאי מצחא, אתהדרת חוורא כתלגא. וההיא שעתא, עת רצון אקרי לכלא.
בספרא דאגדתא דבי רב ייבא סבא אמר, מצח. זכי מצח, מצחא דעתיקא. ואי לאו, אשדי ח' בין תרין אתוון, כד"א ומחץ פאתי מואב.
ואוקימנא, דאקרי נצח באתוון רצופין. וכמה נצחים הוו. ואע"ג דנצח באתרא אחרא אסתלק, ואית נצחים אחרנין דמתפשטין בכל גופא. ובגין דשבתא בשעתא דצלותא דמנחה, בגין דלא יתער דינין, גליא עתיקא קדישא מצחא דיליה, וכל דינין אתכפיין ואשתככו ולא אתעבידו.
בהאי מצחא תליין כ"ד בתי דינין, לכל אינון דחציפין בעובדיהון. כמה דכתיב, ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון. והא עשרים אינון, ד' למה. לקבליהון דד' מיתות בית דינא לתתא, דתליין מלעילא. ואשתארו עשרין. ובג"כ לא מענישין בי דינא עלאה, עד דישלים וסלקא לכ' שנין, לקבליהון דכ' בתי דינא. במתניתא סתימאה דילן תנינן, לקבליהון דכ"ד ספרים דאתכלילן באורייתא.

— 32 —
עיינין דרישא, אינון עיינין דלא מסתמרין מנייהו חייביא. עיינין דניימין ולא ניימין. ובג"כ אקרו עיניו כיונים. מאי יונים. כד"א, ולא תונו איש את עמיתו. וע"ד כתיב, ויאמרו לא יראה י"ה וגו'. וכתיב הנוטע אזן הלא ישמע וגו'.
תקונא דעל עינא, שערי דמתשערן בשעורא שלים. מאינון שערין תליין, אלף וז' מאה מארי דאשגחותא, לאגחא קרבא. וכדין קיימי כלהו משולשליהון ומתפקחין עיינין.
כסותא דעל עיינין, גבינין מתאחדן בהו. ואלף וד' מאה רבוון מארי תריסין אתאחדן בהו, ואינון אקרון כסותא דעיינין. וכל אינון דאקרון עיני יי', לא פקחין, ולא אתערון, בר בזמנא, דאלין כסותי דגבינין, מתפרשן אינון תתאי מעלאי. ובשעתא דאתפרשן גביני תתאי מעלאי, ויהבין אתר לאשגחא, מתפקחין עיינין, ואתחזי כמאן דאתער משינתיה. אסתחרו עיינין וחמא לעינא פקיחא, ואסתחן בחוורא דיליה. וכד אסתחיין, אתכפיין מאריהון דדינין לישראל. ובג"כ כתיב, עורה למה תישן יי' הקיצה וגו'.
ארבע גוונין אתחזיין באינון עיינין. מאינון נהירין ד' בתי דתפילין, דנהרין ברהיטי מוחא. ז' דאקרון עיני ה'. ואשגחותא נפקי, מגוון אוכמא דעינא. כמה דאוקימנא באדרא, דכתיב על אבן אחת שבעה עינים. ואינון גוונין מתלהטין בסטרייהו.
מסומקא, נפקין אוחרנין, מארי דאשגחותא לדינא. ואינון אקרון, עיני יי' משוטטות בכל הארץ. משוטטות, ולא משוטטים. בגין דכלהו דינא. מירוקא, נפקין אוחרנין, דקיימין לגלאה עובדין, בין טב ובין ביש. דכתיב כי עיניו על דרכי איש. ואלין אקרון, עיני יי' משוטטים. משוטטים, ולא משוטטות. בגין דאינון לתרין סטרין, לטב ולביש. מחוורא, נפקין כל אינון רחמי, כל אינון טבאן, דמשתכחי בעלמא, לאוטבא להו לישראל. וכדין אסתחיין כל אינון תלת גווני, לרחמא עלייהו.
אלין גוונין מתערבין דא בדא, ואתדבקן דא בדא. כל חד אוזיף לחבריה מגווני דיליה, בר מחוורא, דכלהו כלילן ביה כד אצטריך, והוא חפי על כלא. כל גוונין דלתתא, לא יכלין כל בני עלמא, לאסחרא לון חוורא, לאוכמא לסומקא ולירוקא. והכא באשגחותא חד, כלהו אתאחדן ואסתחיין בחוורא.
גבינוי לא משתככין, בר כד בעיין גוונין דחוורא לאשגחא, בגין דגבינין יהבין אתר לאשגחא, לכלהו גווני. ואי אינון לא יהבין אתר, לא יכלין לאשגחא ולאסתכלא. גבינין לא קיימין, ולא משתככין שעתא חדא שלימותא, אלא פקחין וסתמין, סתמין ופקחין, משום עינא פקיחא דקאי עלייהו. וע"ד כתיב, והחיות רצוא ושוב. והא אוקימנא.
כתיב עיניך תראינה ירושלם נוה שאנן, וכתיב תמיד עיני יי' אלהיך בה מרשית השנה וגו'. דהא ירושלם בעיא כן, דכתיב, צדק ילין בה. ובג"כ ירושלם, ולא ציון. דכתיב, ציון במשפט תפדה וגו', דכלא רחמי.
עיניך, עינך כתיב, עינא דעתיקא קדישא, סתימא דכלא. השתא, עיני יי' אלהיך בה, לטב ולביש, כמה דאתחזי. בג"כ לא אתקיימו בקיומא תדיר. והתם עינך תראינה ירושלם, כלא לטב, כלא ברחמי. דכתיב, וברחמים גדולים אקבצך.
תמיד עיני יי' אלהיך בה מרשית השנה. מרשית חסר א' כתיב, ולא ראשית באלף. מאן היא. ה"א דלתתא. ולעילא כתיב, השליך משמים ארץ תפארת ישראל. מאי טעמא השליך משמים ארץ. משום דכתיב אלביש שמים קדרות, ועיינין בקדרותא, בגוונא אוכמא אתחפו.
מרשית השנה, מאן אתר מסתכלין בירושלם אלין עיני יי', חזר ופירש, מרשית השנה, דהוא דינא בלא אלף, ודינא אתאחד מסטרהא, אע"ג דלאו הוא דינא ממש. ועד אחרית שנה, אחרית שנה ודאי דינא אשתכח. דהא כתיב, צדק ילין בה, דהיא אחרית השנה.
ת"ח, א' בלחודוי אקרי ראשון, דכר. באלף סתים וגניז מה דלא אתידע. כד אתחבר האי אלף באתר אחרא, אקרי ראשית. ואי תימא דאתחברא. לא. אלא אתגליא ביה, ונהיר ליה, וכדין אקרי ראשית. ואפילו בהאי ראשית, לא אשגח בירושלם, דאלמלא הות בהאי, אתקיימת תדירא. אבל מרשית כתיב. ולעלמא דאתי כתיב, ראשון לציון הנה הנם וגו'.

— 33 —
חוטמא דזעיר אנפין, תקונא דפרצופא. כל פרצופא ביה אשתמודע. חוטמא דא, לא כחוטמא דעתיקא קדישא סתימאה דכל סתימין. דחוטמא דעתיקא, חיים דחיים. דהא מתרין נוקבין, נפקין רוחין דחיין, לכלא. בהאי זעיר אנפין כתיב, עלה עשן באפו וגו'.
[א] בהאי תננא כל גווני אחידן ביה, בכל גוונא וגוונא, אחידן כמה מאריהון דדינא קשיא. דאחידן בההוא תננא. ולא מתבסמין כלהו, אלא בתננא דמדבחא דלתתא. וע"ד כתיב, וירח יי' את ריח הניחח. מהו הניחח. אתבסמותא דמארי דינא, נחת רוח.[ב] וירח יי' את ריח הניחח, את ריח הקרבן לא כתיב, אלא את ריח הניחח. דכלהו גבוראן דאחידן בחוטמא, וכל דאתאחדן בהו, כלהו מתבסמן. וכמה גבוראן מתאחדן כחדא, דכתיב מי ימלל גבורות יי' ישמיע כל תהלתו. והאי חוטמא, מחד נוקבא נפק אשא דאכלא כל שאר אשין. בחד נוקבא תננא. והאי והאי אשתכח באשא ותננא דמדבחא. ואתגלייא האי עתיקא קדישא, ואשתכך כלא. היינו דאתמר ותהלתי אחטם לך.
חוטמא דעתיקא קדישא אריך, ומתפשט. ואקרי ארך אפים. והאי חוטמא, זעיר. וכד תננא שרי נפיק בבהילו, ואתעביד דינא. ומאן מעכב להאי. חוטמא דעתיקא. וכלא כמה דאמינא באדרא, ואתערו חברייא.
ובספרא דרב המנונא סבא, אוקים הני תרי נוקבי. מחד תננא ואשא. ומחד נייחא ורוחא טבא. דאית ביה ימינא ושמאלא, וכתיב וריח לו כלבנון. ובנוקבא כתיב, וריח אפך כתפוחים. ומה בנוקבא הכי, כל שכן ביה. ושפיר קאמר.
ומה דאמר וירח יי' את ריח הניחח. הניחח בתרי סטרי, חד נייחא, דאתגלייא עתיקא קדישא סתימא דכל סתימין, דהאי הוא נייחא ואתבסמותא לכלא. וחד אתבסמותא דלתתא, בההוא תננא ואשא דמדבחא. ובגין דאיהו מתרין סטרין, כתיב ניחח. וכלא בזעיר אנפין אתמר.

— 34 —
תרי אודנין, למשמע טב וביש. ותרווייהו סלקין לחד. דכתיב, הטה יי' אזנך ושמע. אודנא לגו בגו דיליה, תלייא ברשימין עקימין, בגין דיתעכב קלא לאעלא במוחא, ויבחין ביה מוחא, ולא בבהילו, דכל מלה דהוי בבהילו, לא הוה בחכמתא שלימתא.
מאודנין אלין תליין כל מאריהון דגדפין, דנטלין קלא מעלמא, וכלהו הכי אקרון אזני יי', דכתיב בהו, כי עוף השמים יוליך את הקול וגו'. כי עוף השמים יוליך את הקול, האי קרא קשיא, השתא מאי קול איכא הכא, דהא רישא דקרא כתיב גם במדעך מלך אל תקלל, במדעך כתיב, ובחדרי משכבך וגו'. מאי טעמא כי עוף השמים יוליך את הקול, והא ליכא הכא קלא.
אלא ודאי כל מה דחשיב ב"נ, וכל מה דיסתכל בלבוי, לא עביד מלה, עד דאפיק ליה בשפוותיה, והוא לא אתכוון ביה. וההיא מלה דאפיק, מתבקעא באוירא, ואזלא וסלקא וטסא בעלמא, ואתעביד מניה קלא. וההוא קלא נטלין ליה מארי דגדפין, וסלקין ליה למלכא, ועייל באודנוי. הה"ד, וישמע יי' את קול דבריכם. וישמע יי' ויחר אפו.
ובג"כ, כל צלותא ובעותא דבעי ב"נ מקמי קב"ה, בעי לאפקא מלין בשפוותיה, דאי לא אפיק לון, לאו צלותיה צלותא, ולאו בעותיה בעותא. וכיון דמלין נפקין, מתבקעין באוירא, סלקין וטסין ואתעבידו קלא, ונטיל לון מאן דנטיל, ואחיד לון לאתרא קדישא, ברישא דמלכא.
מתלת חללי דמוחי, נטיף נטיפא לאודנין, וההוא אקרי נחל כרית. כד"א, נחל כרית, כלומר, כרותא דאודנין. וקלא עייל בההוא עקימא, ואשתאב בההוא נהרא, דההוא נטיפא. וכדין אתעכב תמן, ואתבחין בין טב לביש. הה"ד, כי אזן מלין תבחן. ומ"ט אזן מלין תבחן. משום דאתעכב קלא בההוא נהרא דנטיפא, בעקימותא דאודנין, ולא עייל בבהילו. ובג"כ אתבחין בין טב לביש, וחיך יטעם לאכול. מ"ט חיך יטעם לאכול. בגין דיתעכב תמן, ולא עייל בבהילו בגופא, וע"ד יטעם ויתבחן, בין מתיקא למרירו.
בהאי נוקבא דאודנין, תליין נוקבין אוחרנין, נוקבא דעיינין. נוקבא דפומא. נוקבא דחוטמא. מההוא קלא דעייל בנוקבא דאודנין, אי אצטריך עייל לנוקבי דעיינין, ונבעין דמעין. מההוא קלא אי אצטריך, עייל לנוקבא דחוטמא דפרדשקא, ומפקי תננא ואשא מההוא קלא. הה"ד וישמע יי' ויחר אפו ותבער בם אש יי'. ואי אצטריך, עייל ההוא קלא לנוקבא דפומא, ומליל וגזר מלין מההוא קלא. כלא מההוא קלא דאודנין. עייל בכל גופא ואתרגיש מניה כלא. כמה תלייא בהאי אודנא. זכאה מאן דנטיר מלוי. ע"ד כתיב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה.
האי אודנא קרי ביה שמיעה. ובשמיעה אתכלילן אינון מוחי. חכמה אתכליל ביה, דכתיב, ונתת לעבדך לב שומע. בינה, כמה דאת אמר דבר כי שומע עבדך. כי שומעים אנחנו. דעת, כד"א, שמע בני וקח אמרי. ומצותי תצפון אתך. הא כלא תליין באודנין. בהאי אודנא תליין, צלותין ובעותין, ופקיחא דעיינין. הדא הוא דכתיב, הטה יי' אזנך ושמע פקח עיניך וראה. הא כלא ביה תלייא.
בהאי אודנא, תליין רזין עלאין, דלא נפקין לבר, בג"כ היא עקימא לגו. ורזא דרזין סתימין ביה, ווי לההוא מגלה רזין. ובגין דהאי אודנא כניש רזין, ועקימותא דלגו נטיל לון, לא גלי רזין לאינון דעקימין בארחייהו, אלא לאינון דלא עקימין. הה"ד סוד יי' ליראיו ובריתו להודיעם, דנטלי ארחוי ונטילי מלין.
ואינון דעקימין בארחייהו, נטלי מלין ועיילין לון בבהילו, ולית בהו אתר לאתעכבא. וכל נוקבין אחרנין, מתפתחין ביה, עד דנפקין מלין בנוקבא דפומא. ואלין אקרו חייבי דרא, שנואי דקב"ה, במתניתא דילן תנן, כאילו קטיל גוברין, וכאלו פלח לע"ז. וכלא בחד קרא, דכתיב, לא תלך רכיל בעמך לא תעמוד על דם רעך אני יי'. מאן דעבר על האי רישא דקרא, כאילו עבר על כלא.
זכאה חולקיהון דצדיקייא, דעלייהו כתיב, ונאמן רוח מכסה דבר. נאמן רוח ודאי, דהא רוחא דלהון מאתר עלאה קדישא אשתליף, ובג"כ נאמן רוח אקרון. וסימן דא אוקימנא, ההוא דמגלה רזין, בידוע דנשמתיה, לאו איהו מגופא דמלכא קדישא. ובג"כ לית ביה רזא, ולא מאתר דרזא הוא. וכד תיפוק נשמתיה, לא אתדבקא בגופא דמלכא, דהא לא אתריה הוא. ווי לההוא בר נש, ווי ליה, ווי לנשמתיה. זכאה חולקיהון דצדיקייא, דמכסין רזין, כל שכן רזין עלאין דקודשא בריך הוא. עלייהו כתיב, ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ.

— 35 —
אנפוי, כתרין תקרובין דבוסמא. סהדותא על מה דאמינא, דהא סהדותא בהו תליא. ובכלא תליא סהדותא. אבל הני תקרובי דבוסמא, חוורא וסומקא, סהדותא לאבא ואימא. סהדותא לאחסנא דירית ואחיד לון. והא במתניתא דילן אוקימנא, כמה פרסי בין חוורא לסומקא, ואתכלילן ביה כחדא בסטרא דחוורא.
כד אתנהיר מנהירו דחוורא דעתיקא, חפייא ההוא חוורא על סומקא. וכלהו בנהירו אשתכח. וכדין כתיב, יאר יי' פניו אליך. וכד חייבין סגיאין, תליין דינין בעלמא, אשתכחת סגירותא בכלא. וסומקא אתפשט באנפין, וחפא על חוורא. וכדין כלא אשתכח בדינא. וכדין כתיב פני יי' בעושי רע. וכלא בהאי תלייא, ובגין דא סהדותא הוא בכלא.
כמה וכמה מארי תריסין מחכאן להני גווני, מצפאן להני גווני. כד נהירין גווני, כל עלמין כלהו בחדו. בזמנא דנהיר חוורא, כלא אתחזו בההוא גוונא. וכד אתחזי בסומקא כלא הכי אתחזו בההוא גוונא.

— 36 —
באלין תקרובין דבוסמא, שארי דיקנא לאתחזאה, מרישא דאודנין, ונחית וסליק בתקרובא דבוסמא, שערין אוכמין דדיקנא, בתקונא יאה שפיר. כגיבר תקיף, שפיר. משחא דרבות דדיקנא עלאה דעתיקא, בהאי דיקנא דזעיר אנפין אתחזי, ונהיר.
שפירו דהאי דיקנא, בט' תקונין אשתכח. וכד משחא דרבות, דתלת עשר נביעין דדיקנא דעתיקא קדישא נהיר בהאי דיקנא, אשתכחו כ"ב תקונין. וכדין מתברכין כלהו. וישראל סבא מתברכא בהאי, וסימן, בך יברך ישראל. כל תקונין דדיקנא דא, אוקימנא באדרא קדישא, דכלהו מתיקונין דעתיקא קדישא אתקנו. והכא בעינא לגלאה, מה דלא אתגלי תמן, בגין למיעל בלא כסופא.
שיתא אינון, ט' אקרון. תקונא קדמאה, נפק ההוא ניצוצא בוצינא דקרדינותא, ובטש בתחות שערא דרישא, מתחות קוצין דעל אודנין, ונחית מקמי פתחא דאודנין, עד רישא דפומא, הא תקונא דא מעתיקא קדישא לא אשתכח, אלא כד נגיד מזלא דעתיקא קדישא, ותלייא מניה ההוא מבועא דחכמתא, כד אימא אתמשכא ואתכלילת באוירא דכיא, ההוא חוורא נקיט אימא, וניצוצא עאלת ונפקת, ואתאחד דא בדא, ואתעבידת חד תקונא.
וכד אצטריך סלקא דא על דא, ואתכסיא חד מקמי חדא. ובג"כ כלא אצטריך, חד למעבד נוקמין. וחד לרחמא. ועל האי תאיב להאי דיקנא דוד מלכא, כמה דאוקימנא.
בהאי דיקנא ט' תקונין אשתכחו, שיתא רבוון דתליין בהו, ומתפשטין בכל גופא. ואלין שיתא דתליין, תליין בשערי דתחות תקרובא דבוסמין. תלת מהאי סטרא, ותלת מהאי סטרא. וביקירותא דדיקנא, תליין תלת אחרנין. חד לעילא בשפוון, ותרין באינון שערין דתליין עד טבורא. וכל הני שיתא, ג' מכאן וג' מכאן, אתמשכן ותליין כלהון, באינון שערי דתליין ומתפשטין בכל גופא.
ובגין דהני תלתא אינון ביקירו דדיקנא יתיר מכלהו, כתיב בהו שמא קדישא. דכתיב, מן המצר קראתי יה, יי' לי לא אירא. והא דאוקימנא באדרא, מן המצר קראתי יה, מאתר דשרי דיקנא לאתפשטא, דהוא אתר דחיק מקמי אודנין, שפיר הוא.
ובספרא דאגדתא דבי רב ייבא סבא, הכי אמר ואוקים, דשירותא דדיקנא מחסד עלאה, דכתיב, לך יי' הגדולה והגבורה והתפארת וגו'. וכלא הוא, והכי שארי, ותשעה אתמשכן ותליין בדיקנא, ומקמי אודנין, הכי שארי, וקיומא לא מתקיימין אלא באתר אחרא, כמה דאוקימנא.
וכד אצטריך עלמא לרחמי, אתגלייא מזלא קדישא. וכל הני תקונין דבדיקנא יקירא דזעיר אנפין, כלהו רחמי משתכחי. וכד אצטריך לדינא, מתחזייא דינא, וכדין עבדין נוקמין לשנאיהון דישראל, לאינון דעקין להו. כל יקירו דדיקנא, באינון שערי דתליין אינהו, משום דכלא בהאי תליין.
כל הני שערי דדיקנא דזעיר אנפין, כלהו קשישין תקיפין, משום דכלהו אכפיין לדינין, בשעתא דמזלא קדישא אתגלי. וכד בעא לאגחא קרבא, בהאי דיקנא אתחזי כגבר תקיף, מארי נצחן קרביא. וכדין מריט מאן דמריט, ואגליש מאן דאגליש.
הני תשעה תקונין, אמרן משה זמנא תניינא, בשעתא דאצטריך לאהדרא לון כלהו רחמי. דאע"ג דתליסר תקונין לא אמרן השתא, בכוונא תלייא מלתא, דהא לא ייעול בהני תקונין לאדכרא, אלא במזלא אתכוון, ואדכר ליה. הה"ד, עתה יגדל נא כח יי'. מאן כח יי'. ההוא דאקרי מזלא קדישא, סתימא דכל סתימין. דחילא דא, ונהירו דא, ממזלא תלי. וכיון דאמר משה דא, ואדכר דא, ואתכוון ביה, אמר הני תשעה תקונין, דתליין בזעיר אנפין. בגין דינהירו כלהו, ולא ישתכח דינא. וע"ד כלא במזלא תלי.
האי דיקנא כד שראן שערי לאתערא, אתחזי כגיבר תקיף כגיבר מארי נצח קרבין. בהאי דיקנא, נגיד משח דרבות מעתיקא סתימאה. כד"א, כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן.

— 37 —
אלין שערי לא חפיין על שפוון, ושפוון כלהו סומקין כוורדא. דכתיב, שפתותיו שושנים. שפוון מרחשן גבורה, מרחשן חכמתא. באינון שפוון תליין טב וביש, חיי ומותא. מאלין שפוון תליין מאריהון דאתערותא, דכד מרחשין אלין שפוון, מתערין כלא למגזר דינא, בכל בתי דינין, דאקרון עירין. דכתיב, בגזרת עירין פתגמא ובמאמר וגו'.
מאי עיר. בספרא דאגדתא, כד"א, ויהי ערך. דמתערין דינין לאינון דלא אתרחימו לעילא, בג"כ מתערין אלין דאינון מארי דבבו, ועכ"ד בתרי גווני ברחמי ודינא, וע"ד אקרון עיר וקדיש דינא ורחמי.
ובאלין שפוון, אתחזי פומא כד אתפתח. רוחא דנפיק מן פומא, ביה מתלבשין כמה אלף ורבבן. וכד אתפשט, מתלבשין ביה נביאן מהימני. וכלהו פה יי' אקרון. כד מלין נפקין מן פומא, ומתרחשין בשפוון, מתנהרין לכלהו תמני סרי אלפין עלמין, עד דמתקטרין כלהו כחדא, בתמניסר אורחין ושבילין, דאשתמודען.
וכלא מחכאן לפומא דא, בלישן ממלל רברבן בקיטרא דטיהרא בעוטרא. וע"ד כתיב, חכו ממתקים, ממתקים ודאי. מאי חכו. כד"א, וחיך יטעם לאכול. וכלו מחמדים, אש ומים. אשא ומייא מתתקנן, ויאן בצייורוי, דהא גווני מתחברן כחדא.

— 38 —
חכו, באתוון רשימן, דמתגלפן בעטרוי גליפין אחה"ע בגרון. א', דטריד מלכין, ומהעדא מלכין, ומהקם מלכין. ח', דטריד ונחית, וסליק ועטיר, כביש באשא גליף ברוחא. ה' יניקה דאימא, סטיר לנוקבא, אתפשט לנוקבא רבא, בתיאובתא דקרתא קדישא, מתקטרי אתרין דא בדא. כד"א, הר המור גבעת הלבונה. ע' טיהרא דטיפסא, גליפא בטיפסא, רהיטין דענפין מתאחדן, לסטרוי לרוחין גליפין.
והא ברזי דאתוון דשלמה מלכא, אתעטרו אלין אתוון ד', בד' גיכ"ק בחיך כד"א וחיך יטעם לאכול, היאכל תפל מבלי מלח וגו'. וכתיב והיה מעשה הצדקה שלום. הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים וגו'. מתוקים ודאי.
דוד מלכא אמר, גם עבדך נזהר בהם וגו'. אסהדנא עלי דכל יומאי אזדהרנא בהו, דלא לאטעאה בהו, בר יומא חד דעטירנא עטרי מלכא, במערתא דמרוניא, וחמינא בוצינא דאשא מתלהטא אפותיא דמערתא, ואזדעזענא. מההוא יומא אזדהרנא בדעתאי בהו, ולא שביקנא לון כל יומאי. זכאה חולקיה מאן דאזדהר במתיקא דמלכא, וטעים בהו כדחזי. על דא כתיב, טעמו וראו כי טוב יי' וגו'. וכתיב לכו לחמו בלחמי וגו'.

— 39 —
אתפשט דכורא בדעת, ואתמליין אכסדרין ואדרין, מרישא דגולגלתא שרי, ואתפשט בכל גופא, מחדוי ודרועוי ובכלא. מאחורוי, אתדבק ניצוצא דבוצינא דקרדינותא, ולהטא ואפיק גלגלתא חדא, סתימא מכל סטרוי, ונהירו דתרי מוחי גליפן בה, ואתדבקת בסטרוי דדכורא. בגין כך אתקרי יונתי תמתי, אל תקרי תמתי אלא תאומתי ודאי.
שערוי דנוקבא כלילן ביה גווני, כדכתיב, ודלת ראשך כארגמן. אתקטר גבורה בחמש גבוראן, ואתפשטת נוקבא בסטרהא, ואתדבקת בסטרוי דדכורא.

— 40 —
עד דאתפרשא מסטרוי. ואתיאת לאתחברא עמיה אפין באפין. וכד מתחברן מתחזיין חד גופא ממש. מהכא אוליפנא, דכר בלחודוי, אתחזי פלג גופא, וכלהו רחמי. וכך נוקבא. וכד מתחברן כחדא, אתחזי כלא חד גופא ממש, והכי הוא. אוף הכא, כד דכר אתחבר בנוקבא, כלא הוא חד גופא, ועלמין כלהו בחדו, דהא כלהו מגופא שלים מתברכן.
והיינו רזא, על כן ברך יי' את יום השבת ויקדשהו. דהא אשתכח כלא בחד גופא שלים, דהא מטרוניתא אתדבקת במלכא, ואשתכח גופא חד. ועל כן ברכאן משתכחין בהאי יומא. ומהכא, מאן דלא אשתכח דכר ונוקבא, אקרי פלג גופא, ולית ברכתא שריא במלה פגימא וחסירא, אלא באתר שלים, במלה שלים, ולא בפלגות מלה, ופלגות מלה לא אתקיים לעלמין, ולא אתברכן לעלמין.
נוי דנוקבא, כלא מנוי דדכורא הוא. והא אוקימנא מלי, ואשתמודען ביני חברייא. מהאי נוקבא מתאחדן כל אינון דלתתא. מנה ינקין, ובה תבין, והיא אתקריאת אם לכלהו. כמה דאחרא אם לגופא, וכל גופא מנה ינקא. כך האי אם לכלהו אחרנין דלתתא.
כתיב, אמור לחכמה אחותי את. אית חכמה ואית חכמה, והאי נוקבא, אתקרי חכמה זעירא לגבי אחרא וע"ד כתיב, אחות לנו קטנה ושדים אין לה וגו'. דהא דא בגלותא אתמשך. אחות לנו קטנה, ודאי קטנה אתחזי אבל רברבא היא, וסגיאה היא, דהא היא שלימו דנטיל מכלא. כמה דכתיב, אני חומה ושדי כמגדלות. ושדי, דהא מליין אינון לינקא לכלא. כמגדלות, דאינון נהרין רברבין דנפקו מאימא עלאה.

— 41 —
תו אתפשט דכורא בימינא ושמאלא, בירותא דאחסנא. וכד גווני אתחברו, אקרי תפארת. ואתתקן כל גופא, ואתעביד אילנא רברבא, ותקיף, שפיר ויאה, תחותוהי תטלל חיות ברא, ובענפוהי ידורון עופי שמיא, ומזון לכלא ביה. דרועוי ימינא ושמאלא. בימינא חיים וחסד, בשמאלא מיתה וגבורה. מעוי, אתתקן בדעת, ואתמליין כל אכסדרין ואדרין, כמה דאמינא, דכתיב, ובדעת חדרים ימלאו.
תו אתפשט גופא, בתרין שוקין. ומתאחדן בינייהו תרין כוליין, ותרין ביעי דדכורא. דכל משחא ורבות וחילא דכל גופא, בהו אתכנש, דכל חיילין דנפיק, מנהון נפקין. ושריין כלא בפום אמה. ובג"כ אקרון צבאות, ואינון נצח והוד. תפארת, ידו"ד. נצח והוד, צבאות. ובג"כ ידו"ד צבאות.
אמה דדכורא, סיומא דכל גופא, ואקרי יסוד. ודא הוא דרגא דמבסם לנוקבא. וכל תיאובתא דדכורא לגבי נוקבא, בהאי יסוד עייל לנוקבא, לאתר דאקרי ציון. דהתם הוא אתר כסותא דנוקבא, כבית רחם לאתתא. ובג"כ, יי' צבאות אקרי יסוד.

— 42 —
כתיב כי בחר יי' בציון אוה למושב לו. כד אתפרשת מטרוניתא, ואתחברת במלכא אנפין באנפין, במעלי שבתא. אתעביד כלא חד גופא, וכדין יתיב קודשא בריך הוא בכורסייה. ואקרי כלא שמא שלים, שמא קדישא, בריך שמיה לעלם לעלמי עלמין. כל אלין מלין סליקנא עד יומא דא, דאתעטר בהו לעלמא דאתי, והשתא אתגליין הכא, זכאה חולקי.
האי מטרוניתא, כד אתחברת עם מלכא, כל עלמין מתברכן, ואשתכחו בחדוותא דכלא. כמה דדכורא כליל בתלתא, ושירותא בתלתא. כך כלא הכי, וסיומא דכל גופא הכי, ומטרוניתא לא מתברכא, אלא בכללא דתלתא אלין, דאינון נצח הוד יסוד, ומתבסמא ומתברכא באתר דאקרי קדש הקדשים דלתתא. דכתיב, כי שם צוה יי' את הברכה. דהא תרין דרגין אינון לעילא ותתא.
ובג"כ לית רשותא למיעל תמן, בר כהנא רבא, דאתי מן סטרא דחסד. בגין דלא עייל לההוא אתר דלעילא, אלא ההוא דאקרי חסד, ועייל בקדש הקדשים, ומתבסמת נוקבא. ומתברכא האי קדש הקדשים בגו לגו, אתר דאקרי ציון. ציון וירושלם, תרין דרגין אינון, חד רחמי, וחד דינא. ציון, דכתיב ציון במשפט תפדה. ירושלים, דכתיב צדק ילין בה כמה דאוקימנא.
וכל תיאובתא דדכורא לגבי נוקבא, הכא הוא, וקרינן להו ברכה, דמתמן נפקי ברכן לכלהו עלמין, וכלהו מתברכן. האי אתר אקרי קדש. וכל קדשים דדכורא עיילין תמן, בההוא דרגא דאמינא, וכלהו אתיין מרישא עלאה דגולגלתא דדכורא, מסטרא דמוחי עלאי, דשריין ביה, ונגיד ההיא ברכה בכל שייפי גופא, עד אינון דאקרון צבאות. וכל ההוא נגידו דאתנגיד מכל גופא, מתכנשי תמן, וע"ד אקרון צבאות, דכל צבאות דעלאין ותתאין תמן נפקין. וההוא נגידו בתר דאתכניש, תמן, שריין ליה בההוא יסוד קדישא, כלא חוורא, בג"כ אקרי חסד. וההוא חסד עייל לקדש הקדשים, דכתיב כי שם צוה יי' את הברכה חיים עד העולם.

— 43 —
א"ר אבא, לא סיים בוצינא קדישא למימר חיים, עד דאשתככו מלוי, ואנא כתבנא, סברנא למכתב טפי, ולא שמענא. ולא זקיפנא רישא, דנהורא הוה סגי, ולא הוה יכילנא לאסתכלא. אדהכי אזדעזענא, שמענא קלא דקארי ואמר ארך ימים ושנות חיים וגו'. שמענא קלא אחרא, חיים שאל ממך וגו'.
כל ההוא יומא, לא אפסיק אשא מן ביתא, ולא הוה מאן דמטי לגביה, דלא יכילו, דנהורא ואשא הוה בסוחרניה. כל ההוא יומא נפילנא על ארעא, וגעינא. בתר דאזיל אשא, חמינא לבוצינא קדישא קדש הקדשים, דאסתלק מן עלמא, אתעטף שכיב על ימיניה, ואנפוי חייכין.
קם רבי אלעזר בריה, ונטיל ידוי ונשיק לון, ואנא לחיכנא עפרא דתחות רגלוי. בעו חברייא למבכי, ולא יכילו למללא. שארו חברייא בבכיה, ורבי אלעזר בריה נפיל תלת זמנין, ולא יכיל למפתח פומיה. לבתר פתח ואמר, אבא אבא. תלת הוו, חד אתחזרו. השתא תנוד חיותא, צפראן טאסין, משתקען בנוקבאן דימא רבא, וחברייא כלהו שתיין דמא.
קם רבי חייא על רגלוי ואמר, עד השתא בוצינא קדישא מסתכל עלן. השתא לאו הוא עדן, אלא לאשתדלא ביקריה. קם רבי אלעזר ור' אבא, נטלו ליה בטיקרא דסיקלא, מאן חמא ערבוביא דחברייא, וכל ביתא הוה סליק ריחין סליקו ביה בפורייה, ולא אשתמש ביה, אלא ר' אלעזר ור' אבא.
אתו טריקין, ומארי תריסין דכפר צפרי וטרדא בהו בני מרוניא, צווחין בקטירין, דחשיבו דלא יתקבר תמן. בתר דנפק פורייא, הוה סליק באוירא. ואשא הוה להיט קמיה, שמעו קלא, עולו ואתו, ואתכנשו להילולא דרבי שמעון, יבא שלום ינוחו על משכבותם.
כד עאל למערתא שמעו קלא במערתא, זה האיש מרעיש הארץ מרגיז ממלכות, כמה פטרין ברקיעא משתככין ביומא דין בגינך, דנא רשב"י, דמאריה משתבח ביה בכל יומא. זכאה חולקיה לעילא ותתא. כמה גניזין עלאין מסתמרן ליה, עליה אתמר ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין.עד כאן האדרא קדישא זוטא

=== Addenda ===

=== Volume I ===

— 1 —
בראשית ברא אלהים א״ת ה״שמים ו״את ה״ארץ, ראשי תיבין אהו״ה. דביה אתבריאו שמיא וארעא. א״ה, ביה אתבריאו שמיא. ו״ה, ביה אתבריאת ארעא, וכל מה דאית בה. והוא יהיב תיאובתא בכל אילנין ועשבין די בארעא, והוא מה שאמרו, אין לך כל עשב ועשב מלמטה, שאין ממונה עליו מלמעלה, ושומר אותו, שמכה אותו, ואומר לו גדל. שנאמר הידעת חוקות שמים אם תשים משטרו בארץ.

— 2 —
מתניתין. קטורי רמאי, הורמני דבוריירי, קריבו, שמעו, מאן מנכון דסליק ונחית, מאן כנש רוחא בידוי, יקום וינדע, בשעתא דסלקי ברעותא דרישא חיורא, למעבד יקרא ליקריה, סליק חד טהירו סתימו ברישא דכלא, נשב בה, ואפיק קומרין טהירין מתחברן כחדא כלא, וסליקו ונחתו, ואתעביד כלא חד.
וההוא טהירו סתימו כד נשיב בה ואנהיר, אקרי אהי״ה. ההוא טהירו סלקא, ונחתא, וזריק זיקין נציצין, ואנשיב בה, ואפיק חד חילא טמירא, ואקרי שמיה אשר אהי״ה. בגליפו, טמיר וסתים אינון קומרין טהירין דאתחברו, מגו חד טינרא סתים. נפקי בגלופא, בחילא דההוא טהירו עלאה, ואקרי יהו״ה.
תו נשיב בה, ואפיק זיקין נציצין, זרקין לכל עיבר, ואפיק חד חילא טמירא, נציץ לכל סטר, ואקרי א״ל. תו, ההוא טמירא טהירו סתים נשב בה, וסלקא ונחתא, וסליק באלף ומאתן קיטורין דנורא, ואפיק חד חילא טמירא, ואקרי אלהים, ודא גבורה. מהאי מתפשטאן חילין טמירין, להטין לכל סטר מנהון די מתקנן בתקוני יאות, ומנהון די מתקנן בתקוני אחרא.
תו נשיב בה, ואפיק חד חילא טמירא, דאתקרי יהו״ה, מדת רחמים, ואקרי שמים. וקיימא בין תרין חילין, דאקרון צבאו״ת. מהאי נפקן כל חילין וכל משריין עלאין, כל חד וחד לזניה, לקיימא ולאנהגא עלמין, עליה כתיב, ה׳ צבאות אשרי אדם בוטח בך.

— 3 —
כתיב ויקרא אלהים לאור יום, וכתיב וירא אלהים את האור כי טוב. תא חזי, האי אור דלתתא כד נהיר,מחילא דאתייהיב ליה מטוב דלעילא.
ובגין כך, מנין ימות החמה, שס״ה. מ״ט שבועים מנהון, לקבל האי דרגא דצדיק, דאקרי טוב. ואיהו שביעי, ויניק מניה האי שמשא דלתתא, שבעה שבועים שבעה זמנין, לקבל שבעה שבועין ז׳ זמנין, דאיהו יניק מאימא עלאה, דאיקרי יובלא. ולקבלא שני יובל דלתתא.
אשתארו משס״ה כ״ב יומין, לקבל כ״ב אתוון דאורייתא, דעלמא תתאה אתקיים עלייהו, דהא צדיק דלעילא תורה שבכתב איקרי. וכד אשתלימו אינון שס״ה יומין, תייבין תניינות לקבלא מהאי דרגא דטוב. דהאי דרגא וכל אינון שבע דרגין עלאין, תייבין תניינות לקבלא מאימא עלאה.
והאי דרגא דסיהרא דשלטא בליליא, ינקא מהאי דרגא דאקרי צדיק. ובגין דההוא צדיק אמלי לה מהנהו תפנוקין עלאין, וינקא מניה, אקרי סיהרא. דכמה דהאי סיהרא תתאה, לית לה נהורא מגרמה, אלא מאי דאתיהיב לה מן שמשא, הכי נמי ההוא דרגא דלעילא.
והאי דרגא אקרי ימא דחכמתא לעילא, וקיימא תריסר שבטין עלאין קדישין. תלתא לצפונא. ותלתא לדרומא. ותלתא למערבא. ותלתא למדינחא. והאי ימא דחכמתא עלייהו. ולקבלהון לתתא י״ב שבטין, קיימין סחרני מדבחא, כי האי גוונא. ולקביל האי דרגא, עבד שלמה ימא לתתא, עומד על שנים עשר בקר.
והאי ימא לעילא, אקרי י״ם. מ״ט אקרי ים. אלא בגין ההוא דרגא דצדיק, דאמלי להאי ים, אקרי יום. דכתיב, ויקרא אלהים לאור יום. וכתיב אור זרוע לצדיק. והאי נהיר ברזא דו' דשמא קדישא, דביה אמלי להאי ים, דאקרי ה״א תתאה, בתרא דשמא קדישא.
הה״ד, כל הנחלים הולכים אל הים. כ״ל: דא דרגא דצדיק, דאקרי כל. בגין דכל תפנוקין נפקין מניה. הנחלים: אלין חמש דרגין דעמיה, הולכים אל הים: לאמלי לה.
והאי דרגא אקרי בת שבע, וכד נהיר האי צדיק להאי דרגא, ברזא דשבעה שבועין שבע זמנין, שמשא תתאה נהיר, ברזא דשבע שבועין שבע זמנין לסיהרא.
בג״כ, שנת הלבנה ת שנ״ה יומין. מ״ט שבועין מנהון, לקבל האי דרגא שביעאה, ימא עלאה דנהרא מצדיק, במ״ט שבועין נהורין עלאין. אשתארו תריסר יומין לחושבן שנ״ה, לקבל י״ב שבטין דסחרני האי ימא, למיטר מטרת משכנא, בתריסר תרעין עלאין, דאית בירושלם עלאה. ואורחא דאינון תרעין עלאין, ינקין אינון שבטין מאימא תתאה, כל חד לסטריה, כדקא חזי ליה. הה״ד, שער יהודה אחד.
וע״ד כתיב, כל הנקרא בשמי, דא דרגא דצדיק, דנהיר בחילא דשמי. ולכבודי בראתיו, לאנהרא לההוא אתר דאקרי כבודי, בראתיו. ודא ימא דחכמתא, דאקרי כבוד ה׳ דאתגלי במשכנא. יצרתיו, דא רזא דיום דלתתא, דאיהו לקבל כ״ל דלעילא. וע״ד כתיב יוצר אור. והאי צדיק לעילא לא כתיב ביה יצירה, עד דיתגלי עבידתיה לתתא, ונהיר עלמא תתאה מניה.
אף עשיתיו, דא סיהרא לתתא. הה״ד, ובורא חושך. כד אתחברו, כדין עושה שלום, שלמא לעלמא. הה״ד, ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. כדין יחודא לעילא, יחודא לתתא. שלמא לעילא, שלמא לתתא.
כגוונא דא, יוסף לתתא, דהא אחיד בצדיק דלעילא, כד אשתלים לתתא, אוסיף שלמא בכלהו עלמין, ובכל יומין עלאין. כתיב הכא ויהי כדברה אל יוסף יום יום, וכתיב התם ברוך יי׳ יום יום יעמס לנו בגין דלא שמע לה לאשת פוטיפר יום יום, כדין יומין עילאין בשלמא, וברכתא בכלהו עלמין.
ויאמר אלהים יהי מאורות ברקיע השמים. תמן תנינן, א״ר יצחק, מאי דכתיב, כלך יפה רעיתי ומום אין בך. ת״ח, כשברא הקב״ה את עולמו, עשאו מאותו האור הנאצל למעלה. ​וברא את השמים, מאותו רקיע הראשון, שהכינו הקב״ה ובראו בתחילה. ואותו הרקיע הוליד כל שאר הרקיעים שנתהוו ממנו.
וא״ר יהודה אמר רב, אותו הרקיע הוליד כל המאורות, מאותו האור שמקבל למעלה. וכשברא הקב״ה אותו רקיע, נטל הקב״ה את המאורות והניחם באותו רקיע, הנקרא רקיע שמים. ואותו רקיע נתהווה מן השמים.
דא״ר יהודה אמר רב, הרקיע העליון הוליד את השמים אשר תחתיו, והשמים הולידו האי רקיע, ונקרא רקיע השמים. ונטל הקב״ה הני מאורות, ונתנם בו, הה״ד, ויתן אותם אלהים ברקיע השמים.
אמר ר׳ יצחק, עשה הקב״ה הני מאורות, והניחם בזה, הרקיע, להיות ממשלה על הארץ, ולהשתמש בהם הבריות, ושניהם נתנו אורם בשוה. אמרה הלבנה, אין נאה להשתמש ולהתנהג בשני כתרים בשוה. מה עשה הקב״ה. המעיט אותה, והיינו הכפרה של שעיר ר״ח, שנאמר בו חטאת לה׳.
א״ר יעקב, בכמה אתר תנינן דא, ולא אתיישבא בלבאי עניינא. כד אתא ר״נ, אתו ושיילוה. אמר כמשמעו. א״ר יהודה לר׳ יעקב, כלום אתה רוצה לעבור על דברי חבירך. אשתיק.
רבי יוסי בר׳ שמעון בן לקוניא, אתא למחמי לר׳ אלעזר חתניה, נפקא ברתיה, ושקלה ידוהי לנשקא להון. ואמר לה לכי ומעטי את עצמך מקמי בעליך, דאיהו קדישא. שמע ר׳ אלעזר, אמר, כען אנא מדכרנא מלה חד איהו מרגלא יקירא, דאתמר על סיהרא. כדתנינן, דקב״ה אמר לסיהרא, לכי ומעטי את עצמך, דחשבא סיהרא דלה אתייהיב שולטנא. א״ל חמוה, אנא כך שמענא, וכך הוה מסדר בלבאי, ובגין דלא אעבר על דעתוהי דחבראי, שתקתי.
פתח רבי אלעזר ואמר אשריך ישראל מי כמוך עם נושע ביי׳ מגן עזרך ואשר חרב גאותך. א״ר אלעזר, וכי גאותן של ישראל בחרב הוא, לאו הכי, דהא חרב לעשו אתייהיבת, דכתיב ועל חרבך תחיה.
אלא הכי שמענא מאבא דאלין ת״ח, דכד שמעין מלה, ולא אתיישב בלבהון, ואינון מגיחים קרבא דין עם דין, כאינון מגיחי קרבא בחרבא, ובעיין לקטלא דין לדין עלה.
ומלה דא דקא אמרי חברנא כך היא, וכך גזרנא ברזא דמתניתין דילן, דכד ברא קב״ה לשמשא ולסיהרא, גזר על שמשא למהוי שלטנא דעשו, ועל סיהרא למהוי בעלמא דין שלטנא דיעקב, ומני עליהון תקיפין רברבין, עד דייתון תרין אומיא אלין.
וההוא רברבא דאתמני על סיהרא, בגין אומא דיעקב, בעא מן קב״ה, דאתייהב שולטנא לסיהרא בעלמא דין, כלומר אומא דיעקב. אמר קודשא בריך הוא, וכי מה בעי אומא דיעקב אלא בעלמא דאתי, ולשלטאה להו על כל אומייא. אבל בעלמא דין, לכי ומעטי את עצמך, והשתעבדי בגלותא, למזכי לך בעלמא דאתי.
וכד אתי אומא דיעקב, אתרעמו קמיה דקב״ה, על דאתנטל מנהון שלטנא, ואתייהיבת לעשו אמר לון קב"ה, וכי מה אתון בעאן שלטנא בעלמא דין, דהוא אנא ערבנא לשלטאה לכו לעלמא דאתי, על כל אומייא. ובג״כ הביאו כפרה עלי, כלומר על אותה הבטחה, שאני ערב לכו, והביאו כפרה, והתעסקו בתורה, ועלי לתת לכם שכר טוב, ועלי להשליט אתכם על כל העמים, שעל מנת כן מיעטתי את הירח בעולם.
אתא רבי יוסי, ונשקוה ברישיה, וקרא לברתיה, ואמר לה, קוטפיזא דנהוריתא, ובוצינא דאתפרשא בטוובן, אית גבך. זכאה אנת, וזכאה חולקיך, וזכאה חולקי, דזכינא למחמי כך.
רבי יוחנן אמר זכו ישראל דנהיר לון קב״ה, ולית אנן צריכים לבוצינא אחרא, דכתיב והיה לך יי׳ לאור עולם.
אמר רבי אבהו, כיון שנתחלף להו שלטנא, מונין חשבנא לסיהרא, אין בך, דלא אשתכח בה גרעונא, בגין מועדין וזמנין. ע״כ.

— 4 —
אמר ליה בוצינא קדישא, בתר דאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, מאי ניהו דאמר לבתר, ויברא אלהים את האדם בצלמו. א״ל, מה דאוקמוה על דא מארי מתניתין, דמנהון אמרו נברא, ומנהון לא נברא, קב״ה ברא ליה. דכתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו. א״ל, אי הכי איהו, לא יהיב חולקא ביה חד מנייהו, ולא אתעביד בדיוקנא דלהון, אלא באיקונין דמלכא, בצלמו כדמותו, דאיהו צלם ודמות תבניתו. אמר, הכי אשתמודע.
אמר ח״ו. אלא אנא אימא, דאתברי בכלא, ואשליטיה על כלא. דאי הוה יהיב כל חד חולקיה, בזמנא דהוה כעסיה עליה, כל חד הוה נטיל חולקיה מניה, כי במה נחשב הוא.
אלא, קב״ה ברא ליה בדיוקניה, דא מלכות קדישא, דאיהו תמונת כל. דבה אסתכל קב״ה, וברא עלמא, וכל בריין דברא בעלמא. וכלל בה עילאין ותתאין, בלא פירודא כלל. וכלל בה עשר ספירן, וכל שמהן וכנויין והויין. ועלת על כלא, דאיהו אדון על כלא, ולית אלהא בר מניה א ולא אשתכח בכל עלאין ותתאין פחות מינה. בגין דאיהו קשר דכלהו, שלימו דכלהו, לקיימא ביה ומלכותו בכל משלה. ובגין דלא אשתכח עלת על כלא בעלאין ותתאין פחות מינה, אפילו בחד מנייהו, אתקריאת אמונת ישראל, ומסטרא דעלת על כלא, אתמר בה כי לא ראיתם כל תמונה, אבל מסטרא דשאר בריין אתמר בה, ותמונת יי׳ יביט.
אתא בוצינא קדישא, ושאר חבריא, ואשתטחו קמיה, ואמר כען לית מאן דיכיל למיטל מניה חולקיה, דלא יהיב ליה חד מעלמא, אלא בורא עלמין, עלת על כלא. וביה תלייא עונשיה או אגריה, ולא במלאך ושרף, ולא בשום בריה דעלמא, ובגין דא אוקמוה רבנן דמתניתין המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם.

— 5 —
חוורו דאורייתא, וכד איהו אור מתלבש בחושך, אתמר באורייתא שחורה אני ונאוה. וכד אסתלק מתמן אור דאיהו חוורו, אמרה אל תראוני שאני שחרחורת ואורייתא כגוונא דבת עינא, דאיהי אוכמא, ושפירא באור דנהיר בה.
ובגין בת עינא ואור דנהיר בה, אמר דוד, יי׳ אורי וישעי ממי אירא. אורי: אור. י׳. דאיהו בת עין. ותרין גוונין אית לה, אור מלגאו, וחושך מלבר. למהוי שלטאה בהו על כל קלוסין, הה״ד ומלכותו בכל משלה.
בלבושא דאור, איהי שליטת על כל אינון דאתמר בהון, ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. ובלבושא אוכמא, שליטת על חייביא, דאתמר בהון ורשעים בחשך ידמו.
ועוד. אור איהו מסטרא דימינא, דאיהו אור יום קדמאה. דאתמר ביה, יהי אור, דא אברהם, ויקרא אלהים לאור יום.חשך, מסטרא דשמאלא, דאתמר ביה ביצחק, ותכהין עיניו מראות. ולחשך קרא לילה. יעקב אתלבש מתרווייהו, באור דימינא, ובחשך דשמאלא.
ובתרווייהו עמודא דאמצעיתא, איהו עמוד הענן יומם, ועמוד האש לילה דנהיר בתרווייהו, הה״ד, לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם. ענן, מסטרא דיליה מיא. חשך, מסטרא דיליה אשא. עמוד, ולא קרב זה אל זה כל הלילה, לא קריב מייא לאשא, ולא אשא למייא, דאיהו אפריש בינייהו. ודא איהו מחלוקת בית הלל ובית שמאי, שהיא לשם שמים.
ולקבלייהו תרין אמוראי דרקיע, מיכאל וגבריאל, ושר שלום מכריע ביניהם, דאיהו נוריא״ל. אוריא״ל אתקרי, מסטרא דימינא. נוריא"ל, מסטרא דשמאלא. ואיהו אדם דלתתא, מטטרו״ן שמיה, שליט על כל מארי מתניתא. הה״ד וירדו בדגת הים, אלין תלמידי חכמים, דמתרבן בימא דאורייתא, דירתי מתמן נפש חיה. ובעוף השמים, אלין מארי דזכוון, דבזכותהון פרחין לעילא, וירתין מתמן רוחא, דאיהו עוף יעופף. בגדפין, בפקודין דעשה. ובבהמה, אלין עמי הארץ. דאתמר בהון אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם.
כך נהורא, איהו רננו צדיקים בה'. ודא דרגא דצדיק חי עלמין, ומתמן רנה. וביה פורקנא, הה״ד, צמח צדיק ודאי דאיהו עשיראה. וצדיק נטיל משמאלא, ועמודא דאמצעיתא מימינא. הה״ד מימינו אש דת למו.
ת״ח, כל אתוון אינון מסטרא דאתוון דאורייתא דכלילין בשכינתא. וצדיק איהו נטיל לשמאלא קץ חי, דאיהו יצחק בהיפוך. חי עלמין קשיר בשמאלא.
ושכינתא תתאה מסטרא דשמאלא אתמר בה, והארץ היתה תוהו. מסטרא דימינא ובוהו: בו הוא. מסטרא דעמודא דאמצעיתא, וחשך על פני תהום, דא שכינתא תתאה.
ומאן גרים האי. אלא קב״ה קודם דברא עלמא, הוה סתים יהוה, לבתר אתפשטת ה׳ לתתא, ואתמר בה והארץ היתה תוהו ובוהו. ורזא דמלה, אלה תו״לדות ה״שמים ו״הארץ בהבראם, בה׳ בראם. הרי לך דהוה לבושהא תוהו.
ובגין דא כי לא המטיר ה׳ אלהים, עד לא הוה נחית נביעו עלה, בגין דאדם אין, דהוה בעלה לעילא סתים באין. עד דאתפשט ה׳ מן יה"ו, דאיהו בינה ם דאיהו מקורא דנביעו, דאיהו נקודא סתימא. ומתמן, השקה את כל פני האדמה.
וקודם דנחתת, הוה קב״ה בונה עולמות ומחריבן. בגין דלא הוה נביעו נחית. בההוא זמנא דנחת נביעו לגבי ה׳, הוה שירותא בחסד הה"ד אמרתי עולם חסד יבנה, ובגין דא לא תוהו בראה לשבת יצרה ואתמר ביה. לא טוב היות האדם לבדו.
ובזמנא דהוה תוהו, אמר אלהים לנח, קץ כל בשר בא לפני וגו', קץ דיצחק, דאתמר ביה כי אותך ראיתי צדיק לפני דאי אנת בעי רחמי עלייהו, לא אתחרבו. והכי אחזי ליה ברמז, בסוף יומיא, בגין דיבעי רחמי עלייהו, ולא ימות משיח דאיהו מסטרא דשמאלא.
א"ל, והא בונה עולמות ומחריבן, קודם דאתברי עלמא הוה. אלא מגיד מראשית אחרית, דקב״ה חזא במחשבתיה כל דרין דהוה בונה ואתחריבו, קודם דאתבריאו חזא דהוו עבדין עובדין דאתחריבו. וכיון דחזא ומנע ברכאן מנייהו, חשב כאילו חריב לון. ודא ממלל על סוף יומין, דאלין תולדין בישין הוו גרמין דנהר יחרב ויבש, יחרב בבית ראשון, ויבש בבית שני נביעו דיליה, בתרין עלמין: שכינה עלאה, ושכינה תתאה.
ולנח אתגליא מה דהוה עתיד למהוי, ולא בעא רחמי עלייהו. עד דאתא משה, ובעא רחמי, דעתידין הוו ישראל, דלא יפקון אלא חד מעיר ושנים ממשפחה, מסטרא דגבורה, דהוא דין, ואתחזר עלמא לתוהו. ובגין דבעא משה רחמין עלייהו, שמאלא דוחה, ולא יפקון ביה ישראל.
וימין מקרבת, דאיהי ימינא מטה כלפי חסד. ומשה בגין דיהב גרמיה עלייהו, יהב תוקפא לדרגיה, דאיהו עמודא דאמצעיתא, דאיהי אורייתא דאתייהיבת בימינא. הה״ד, מימינו אש דת למו. ובגין דא פורקנא ביה תליא, הה"ד, לא יסור שבט מיהודה עד כי יבא שילה, דאיהו משה בחשבנא.
יסוד צדיק, ביה ס״ו, תהא ל שמאל דוחה. אף על פי דאוקימנא ביה, כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה וגו' ששים ושש, בגין דאתקשר בשמאל. וימין מקרבת, בגין דתליא מניה עמודא דאמצעיתא.
דס״ו אינון ששים מסכתות, ושתא סדרי משנה, דאתיהיבו מגבורה, דאיהי שמאלא, ששים גבורים אתקריאו דנטלן מגבורה, דתמן אורייתא דבע״פ, דאיהי שכינה תתאה, כללא דס׳ מסכתות, ושתא סדרי משנה.
דתורה שבכתב איהי לבא, כללא מל״ב אלקים. ואורייתא דבעל פה פומא, ודא איהו לבא לפומא לא גלי. בגין דעתידה שמאל דאיהי פומא לאדחייא, וכגוונא לבא איהו סתים, הכי פורקנא סתימא בלבא. ופומא דאיהו גלייא, לא אתגלי פורקנא.
ובגין דכלא תליא בימינא, אמר חי ה׳ שכבי עד הבקר. ובגין דפורקנא תליא בימינא, אמר הנביא, וזרוע יי׳ על מי נגלתה, על מי ודאי, דאתמר ביה מי ירפא לך.
הה״ד, מ״ה אעידך מ״ה אדמה לך. ההוא דאתמר ביה, ואמרו לי מה שמו מה אמר. במ״ה ייתי נחמה. ובמ״י אסוותא הה״ד מה אשוה לך ואנחמך וגו׳ מי ירפא לך. דמשה איהו מה שמו, וביה תהא נחמתך. ובגין דא, כפל קב״ה שמיה משה משה, חד על פורקנא קדמאה, וחד על בתרייתא. ובג״ד אז ישיר משה, אז שר לא נאמר, אלא אז ישיר.
עשיראה בתפלה, ודא שכינתא. עלה אתמר, תפלה לדוד הוה משל על ישראל. דאמר, כלה ענן וילך, ושטן בעא לקטרגא ליה, ואמר קב״ה, איוב לא בדעת ידבר. אוף ביעקב בגין דחזא ברוח דקודשא דוחקא דגלותא.

— 6 —
לית מאן דקאים קמי תרעא דצלותא, ועליה אתמר, לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער, דאיהו תרעא דמלכא. בגין, דצלותא איהי מצוה, ודא שכינתא. אורייתא, דא קב״ה. לא צריך הפסקה בינייהו, וצריך לסלקא תורה ומצוה, בדחילו ורחימו. דכל פקודין דעשה ולא תעשה, כלהו תליין מן שם יהו״ה. כמה דאוקימנא רזא דא, שמי עם י״ה, שס״ה מצות לא תעשה. וזה זכרי עם ו״ה, רמ״ח מצות עשה.
והא הכא רמ״ח ושס״ה, ואינון רמ״ח תיבין בקריאת שמע. ואתייהיבו מרחימו ודחילו דאות ה׳. ובג״ד, תקינו הבוחר בעמו ישראל באהבה. ואינון כלילן באברהם, דאתמר ביה זרע אברהם אוהבי.
תפילין אינון עוז, דאתייהיבו מיראה, דאיהו לשמאלא, ודא פחד יצחק. דתמן כל מקטרגין סלקין, למתבע כל דינין. ובג״ד, ובזרוע עוזו, דא תפילין. י״ה ביראה. ו״ה באהבה. הה״ד, אהבו את יי׳ כל חסידיו ת״ת יהו״ה, כליל כלא. ובג״ד אתמר ביעקב, והנה יהו״ה נצב עליו, דאיהו עמודא דאמצעיתא.
דכד צלותא דיליה סלקא לעילא, כרוזא נפיק מרקיעין, ויימא הבו יקרא לדיוקנא דמלכא, ולית תרעא דקאים קמי האי צלותא. אדני שפתי תפתח לאפקא מזונא לבנין קדישין, דבהאי היכלא תמן מזונא.
בני חיי ומזוני מסטרא דעמודא דאמצעיתא דאיהו בני בכורי ישראל ואיהו עץ החיים דנפיק מחיים דלעילא. ואיהו אילנא דמזון דכלא ביה.
ובגין דשכינה אינון ישראל לתתא, חיים דילה, אורייתא מזונא דילה, צלותא דחשיבה לקרבנא. ובגלותא אתמר לגבי ישראל, הבה לי בנים. ושכינתא איהי קרבנא לקב״ה, דמקבל לה בימינא ושמאלא וגופא. ויחודא דיליה עמה בצדיק, דאיהו אות תפילין ושבת ויו״ט.
ואית למשאל, למה מצלאן לקב״ה בכמה דרגין, זמנין מצלין ליה, בספירה ידיעא, ובמדה ידיעא, לזמנין צלותא לימינא, הדא הוא דאתמר, הרוצה להחכים ידרים. לזמנין לשמאלא, הדא הוא דאתמר, הרוצה להעשיר יצפין. דאבא ואמא לימינא ולשמאלא אינון. לזמנין לעמודא דאמצעיתא. לזמנין לצדיק. כל צלותא, סלקא לדרגא ידיעא.
אלא ודאי יהו״ה איהו בכל ספירה וספירה, וצלותא איהו שכינתא, בזמנא דבעי לרחמא על עלמא, סליקת בימינא. ובזמנא דבעי למעבד דינא בעלמא, סליקת בשמאלא. וכלא לגבי יהו״ה, דאיהו בכל אתר. ובג״ד, זאת תורת העולה, ה׳ עולה לה׳, ודא צלותא דאיהי שכינתא קרבן לה׳. וכד סלקא לגביה, צריך לאכללא עמה כל ספירן, דלית קדושה פחות מעשרה.

— 7 —
הצדיק אבד, כל זמן שלא יבא השפע, אבד. ועליו נאמר, ונהר יחרב ויבש. ובעת הברכה נאמר, כי אתה תברך צדיק. ברכות לראש צדיק.

— 8 —
תנא, עמוד אחד מן הארץ עד לרקיע, וצדיק שמו, על שם הצדיקים. וכשיש צדיקים, מתגבר. ואם לאו, מתחלש. והוא סובל כל העולם. דכתיב, וצדיק יסוד עולם. ואם חלש, לא יוכל להתקיים העולם. ע״כ.

— 9 —
ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת. אוליפנא מהכא, דאחרנין לא הוו, בדיוקנא דיליה, ודא בדמותו כצלמו, אתעביד בתקונא דגופא, בתקונא דנפשא, בארח מישר כדקא יאות. נחש אטיל זוהמה בחוה, וההוא זוהמא הוה מכשכשא במעהא, ולא יכיל לאצטיירא.
בגין דעד לא חטא אדם, הוו אתוון באלפא ביתא, מתתקן ביה, ואתציירן ביה בהאי עלמא, עד דמטת לאת כ״ף, אתתקנו דכר ונוקבא, בחביבו בגנתא, ומלאכי עלאי קמייהו. ומיד אבאיש לסמאל ברקיעא, ונחת ורכב על נחש תקיף, ואחזי קמיה, מיד אתערבו אתוון.
כדין אתחבר סמאל בההוא נחש, ואתעבידו חד, ונטלו אתוון, ועבידו מתמן ולהלאה אומנותא בישא, באתוון צד צי"ד, והיינו צ״ץ, וצדו להו בפתויא בישא, ועבדו אומנותא יתיר באתוון ק״ר, אומנותא דשקרא, בגין דאתהדרו לאפכא אתוון באומנותא בישא. קוף דלא יכיל לקיימא, דלית לה רגלין, קופא קמיה בני נשא, לית ליה קיומא. רי״ש רע. אלין אתהפכו באומנותא בישא, עד דנפלו אדם ואתתיה.
ובאלין אתוון ק״ר אולידו בנין, ולא הוו בקיומא. בדיל זוהמא דנחש, דאשתאיב בחוה, מההוא זוהמא ממש אתיליד קין, ובגין דא אשתכח קטולא, בגין דנחש אומנותא דיליה קטולא הוא, ואתעכבו אתוון עד הכא.
בשעתא דתב אדם בתיובתא, ואהדר כמלקדמין לשמשא בנוקבא. מה כתיב, ויולד בדמותו כצלמו, דא הוה מתקונא דרוחא וגופא כדקא יאות. וכדין כתיב, יש הבל אשר נעשה על הארץ ואהדרו אתוון בשירותא דשי״ן ותי״ו. דכתיב כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל. שת הוא בצלם ודמות. דקדמאי לאו הכי. ומהכא אתבני עלמא, בגוונא אחרא דאלפא ביתא, קינן ומהללאל ירד אתוסף את לאתקנא.
סידורא דעלמא בשבע קטרין סגלגלן. שבע ארצות אינון, דא לעילא מן דא. כמה דאינון שבעה רקיעין, דא לעילא מן דא. ואינון: ארץ. אדמה, ארקא. גי. נשיה. ציה. תבל. תבל לעילא מכלהו, דכתיב והוא ישפוט תבל בצדק.
כד נפיק אדם מגנתא דעדן, מתמן אתרמי לההוא דאקרי ארץ. ואיהו אתר חשיך, דלית תמן נהירו כלל, ולא משמש כלום. כיון דאדם עאל תמן, דחיל דחילו סגי, ולהט החרב המתהפכת, הוה מלהטא בכל סטרין גו ארץ.
כיון דנפק שבת והרהר תשובה, אפיק קב״ה ליה, לההוא אתר דאקרי אדמה, דכתיב לעבוד את האדמה. בהאי אית נהירו דנהיר, ודיוקנין דככביא ומזלי.
ותמן ציורין דבני נשא עלאין, גברין דנפקו מאדם, במאה ותלתין שנין דקא הוה משמש ברוחי נוקבי. ואינון עציבין תדיר, דלית בהו חדוה. ואלין משטטי ונפקי לעלמא דא, ומתהפכאן לסטר בישא, ומתהדרן תמן, וצלאן צלותא, ומתיישבן בדוכתייהו תמן, וזרעין זרעין בריחין ואכלי. וחטין לית תמן, ולא חד משבע מיני תבואה. בהאי אתר אתיליד קין והבל.
כיון דחטא קין, אחית ליה קב״ה, לההוא אתר דאקרי ארץ. דכתיב הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה, מההוא אתר דאקרי אדמה. והייתי נע ונד בארץ. בגין דתמן אדחי ואתתרך. והיה כל מוצאי יהרגני, ההוא להט החרב המתהפכת.
והוה דחיל, והרהר תשובה, וסליק ליה קב״ה לארקא, והוה תמן, ואוליד בנין בארקא. ובארקא אית נהירו, דנהיר מגו שמשא. וזרעין זרעין, ונטעין אילנין, ולית תמן חטין, ולא מאינון שבע זיני תבואה.
כל אינון דתמן, אינון מתולדין דקין, ואינון בתרין רישין. מנהון גברין עלאין, ומנהון גברין זעירין. ולית בהו דעתא שלים, כשאר בני נשא דהכא. לזמנין אינון זכאין, ואתהדרן לסטרא טבא. ולזמנין אתהדרן לסטרא בישא. ומולידין ומתין כשאר בני נשא.
אדם הוה באדמה, עד דאוליד שת, ומתמן סליק לעילא, ד׳ דרגין מקין. וסליק להאי אתר דאקרי תבל. כיון דסליק סליק לאתר בית מקדשא, ודא תבל, איהו עלאה דכלהו דרגין. דאקרי באינון שמהן דהוה דיוריה בהו. ארץ אדמה הכי אקרי.
דליג אדם תלת דוכתי. גיא, נשיה, ציה. גיא, איהו אתר ודוכתא סגי, בהאי פותיא וארכא דגיהנם. בגיא ונשיה וציה, אתבדרו אינון דבנו מגדלא, ואולידו תמן, על דארגיזו למלכא עלאה. בגין דא קריב לנורא דדליק, ואית בני נשא בכל יקירי עותרא, ועפרות זהב, ואבנין יקירין. מאן דעאל תמן, והוה מתבל, בחמידו דההוא עותרא יהבין ליה, וסליק לזמנין לדוכתא דאקרי נשיה, בגין דאתנשי תמן, ונחית להאי גיא, ולא ידע אתר דהוה מתמן.
גיא, דא הוא באמצעותא דעילא ותתא, ודא אקרי גיא בן הנם. ורצועא חדא נפקא מתמן לעילא, להאי תבל, ואקרי אוף הכי גי בן הנם. ותמן פתחא דגיהנם, אינון בני נשא דתמן כולהו ידעי חרשין וחכמאן יקירין. ותמן זרעי ונטעי אילנין, ולית תמן חטין, ולא חד משבעת המינים.
בנשיה, אית בני נשא, כולהו קטיעין זעירין, ולית להון חוטמין, בר תרין נוקבין דנפיק בהו רוחא. וכל מה דעבדין, מיד משתכחי. ועל דא אקרי נשיה. וזרעי ונטעי אילנין. ולית תמן חטין, ולא משבעת המינים.
צי״ה, איהו אתר כשמיה, ביה יבשותא דכלא. ותמן בני נשא שפירן בחיזו. ומגו דאיהו ציה, כד ידעי אתר דמקורא דמיין נבעין, עאלין תמן. ולזמנין דסלקין מגו אתר דמיא, סלקין להאי תבל. ואינון בני מהימנותא, יתיר מבני נשא אחרנין. ובינייהו דיורין טבין, ועותרא סגי. וזרעי זעיר, מגו יבשותא דהתם. ונטעי אילנין ולא מצליחין. ותיאובתא דלהון לבני נשא דהכא.
ומכלהו לית דאכלי נהמא, בר אלין דהכא דבתבל. דהא לעילא מכל אלין תבל וכתיב, והוא ישפוט תבל בצדק. כגוונא דכל אלין ארעאן, אית בהאי תבל, וכל אלין שמהן אית להו אוף הכי, בגין דאיהו שביעאה. אית הכא כגוונא דאינון דוכתי תחומין ודוכתי הכא, ואקרי כל חד וחד. כגוונא דההוא דוכתא דלתתא, וכל אלין בדיורין דבני נשא, משניין אלין מאלין. דכתיב מה רבו מעשיך יי' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך. ע"כ.

— 10 —
ר׳ חזקיה אמר, זכאה חולקהון דישראל, דקב״ה אתרעי בהון, ויהב להון אורייתא קדישא, ואזהר לון, ויהב לון עיטא, לאסתמרא מעילא ותתא, בגין דלא ישלוט בהו בר קב״ה. ואינון ידעי, לדחיא מנייהו כל מקטריגין, וכל קסטירין, בגין דיהון חולקא דעדביה ואחסנתיה, כד״א, כי חלק יי׳ עמו יעקב חבל נחלתו.
תא חזי, ביומא דר"ה, קב״ה יתיב בדינא על עלמא, וכל בני עלמא, יתבי בחשבנא, ולא אית מאן דלא עאל בחשבנא, וספרין דחיין ומתין פתיחן בההוא יומא, וקב״ה, בגין דאתרעי בהו, יהב לון עיטא, לאשתזבא מכל קטרוגין דלעילא דאינון אתמנן. וכן בכל זמנא דדינא שריא על עלמא.
בהאי יומא אזדמנא ישראל לאתערא רחמי עלייהו. ובמה. בשופר. דהא קלא דנפיק, סליק לעילא, ואתער שופר דלעילא, כדין אתערו רחמי מאתרייהו, וקב״ה קם מכורסייא דדינא, ויתיב בכרסייא דרחמי, ורחים עלייהו דישראל, ולא אתייהיב רשו למקטרגא. וישראל יתבי קמי קב״ה בתיובתא, ותקעי שופר, ואתערו רחמי. דהא ההוא קלא דנפיק, אתערותא דרחמי איהו. וכדין דלטורא לא יכיל לקיימא קמי כרסייא דרחמי, דהא לא אתי מההוא סטרא, ולא אשתכח קטיגורייא.
ביומא דכיפורי דאיהו חתימא דדינא, וקיימי ישראל בקדושתא דמרייהו. בההוא יומא, בגין דלא יקרב דלטורא למקדשא, יהבין ליה שעיר, דאתי מסטרא דרוחא מסאבא, והוא מסאבא. ורוח מסאבא אתהני ביה הוא אתעסק ביה, ולא אתקרב למקדשא לסאבא. וכדין אנפין נהירין, וישראל אשתזבין מניה.
בזמנא אחרא כד סגי חובי בני נשא, האי דלטורא, בשעתא דדינא אתער על חובי עלמא, כדין איהו אתי, ואשתכח דלטורא קמי קב״ה, ואסתאב מקדשא, וכל אנפין עציבין, ודינא אשתכח. וע״ד, קץ כל בשר בא לפני. בא לפני ודאי, למתבע חובי עלמא, בגין דאינון גרמו.

— 11 —
אמר רבי יוסי, זכאין אינון ישראל, דאתייהיב להון אורייתא קדישא, ואינון משתדלי בה יממא ולילי. תא חזי, דהא משמע, דאלולי דאשתכח נח עם תיבותא באתחברותא כחדא, לא אשתזיב. אסתים מן עינא בגו תיבותא. קמו ואזלו, אמר ההוא יודאי, בודאי כתיב עשה לך תיבת עצי גופר, לך לגרמך, בגין לאתחברא בהדה, ולאשתזבא בה. מה כתיב, ויעש נח ככל אשר צוהו וגו׳.

— 12 —
מה השיב הקב״ה לנח, כשיצא מן התיבה, וראה את העולם חרב, והתחיל לבכות לפניו, ואמר, רבונו של עולם, נקראת רחום, היה לך לרחם על בריותיך וכו'. השיבו הקב״ה ואמר, רעיא שטיא, השתא אמרת דא, למה לא אמרת, בשעתא דאמרית לך, כי אותך ראיתי צדיק לפני וגו', ואח"כ הנני מביא את המבול מים, ואח״כ עשה לך תיבת עצי גופר, כל האי אתעכבית ואמרית לך בגין דתבעי רחמין על עלמא. ומכדין שמעתא דתשתזיב בתיבותא, לא עאל בלבך למבעי רחמין על ישובא דעלמא, ועבדת תיבותא ואשתזיבת. וכען דאתאביד עלמא, פתחת פומך למללא קדמי בעיין ותחנונים. כיון דחזא נח כך, אקריב קרבנין ועלוון. דכתיב ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור וגו'.
אמר רבי יוחנן, בא וראה מה בין צדיקים שהיו להם לישראל אחר נח, ובין נח. נח לא הגין על דורו, ולא התפלל עליהם כאברהם, דכיון דאמר קב״ה לאברהם, זעקת סדום ועמורה כי רבה, מיד ויגש אברהם ויאמר וגו', והרבה תחנונים לפני הקב״ה, עד ששאל שאם ימצא עשרה צדיקים שיכפר לכל המקום בעבורם. וחשב אברהם, שהיו בעיר עם לוט ואשתו ובנותיו עשרה צדיקים, ולפיכך לא התפלל.
אח״כ בא משה, והתפלל והגין על דורו, כיון שאמר הקב״ה, סרו מהר מן הדרך, מיד עמד משה בתפלה, ויחל משה וגו', עד שאחזתו חלחלה. רבנן אמרי, לא הניח משה להקב״ה, עד שנתן נפשו עליהם מן העולם הזה, ומן העולם הבא. דכתיב ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. אמר רבי יוסי, מהכא, ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו.
אמר רבי יהושע, מה ראה נח שלא בקש רחמים על דורו. אמר בלבו, אולי לא אמלט דכתיב, כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. כלומר לפי הדור. ולפיכך לא ביקש רחמים עליהם. אמר רבי אלעזר אפילו הכי הוה ליה למבעי רחמי על עלמא, בגין דניחא ליה לקב״ה מאן דיימר טבא על בנוי. מנא לן. מגדעון בר יואש. דלא הוה זכאי, ולא בר זכאי, ומשום דאמר טיבותא על ישראל, ד אמר ליה קב״ה, לך בכחך זה והושעת את ישראל מיד מדין. מהו בכחך זה. טיבותא דאמרת על בני. רבי אלעזר שאיל וכו'.

— 13 —
עוד פתח ההוא ינוקא ואמר, לריח שמניך טובים, לריח מאן. אלא, אית ריח ואית ריח. ריח הקרבן, וריח הקטורת. ריח הקרבן, מקריב ומייחד כל אינון שבטיא דהיכלא דבית דוד. וריח הקטורת, מקריב ומייחד ואנהיר אינון בוצינין עלאין, נהיר אפרסמונא דכיא.
ועל דא, תרין מדבחין הוו, מזבח הקטורת, ומזבח העולה. מזבח הקטורת איהו פנימאה, מזבח העולה איהו לבר. ריח מזבח העולה, מתקין לאנהרא בוצינין תתאין. ריח מזבח הקטורת, מתקין לאנהרא בוצינין עלאין. ועל דא לריח שמניך טובים, לריח דההוא קטרת, שמניך טובים.
בא וראה, שני מזבחות הן, מזבח פנימי לעילא, מזבח חיצון לתתא. מזבח הפנימי הוא שלם, וזהו דכתיב המזבחה, בתוספת ה״א. וכך הוא בכל מקום. ומזבח החיצון הוא חסר ה״א, כמו נערה נער חסר ה׳.
אשתכח דמאתערותא דמזבח הפנימי של מטה, אתער מזבח הפנימי של מעלה. ובמה אתער. בריח הקטורת, הקטורת של מעלה. ויתער ריח הקרבן של מטה. ועל דא לריח שמניך טובים אינון בוצינין נהירין ונציצין. כתיב הכא טובים וכתיב התם וירא אלהים את האור כי טוב.

— 14 —
ויהי כבוא אברם מצרימה, כבואם מבעי ליה, ושרה היכן היתה. אלא אברהם אעלה בתיבותא, וסגר עלה. כיון דמטא למצרים, אמרו ליה הב מכסא. אמר אנא יהיב מכסא. אמרו ליה, מאנין את טעין. אמר אנא יהיב דמאנין. אמרו ליה, מטכסא את טעין, אמר אנא יהיב דמטכסא. אמרו ליה מרגלאן את טעין. אמר להו, אנא יהיב מכסא דמרגלאן. אמרו ליה, אי אפשר, אלא למפתח תיבותא, ונחזי מה בגווה. כיון דפתחי תיבותא, אתנהרא ארעא דמצרים מנהורא דילה. הה״ד, ויראו המצרים את האשה וגו'.

— 15 —
חמשים, הם כנגד חמשים שערי בינה. והם ראוים להציל כל העולם בצדקתם. וה׳ הודה לדבריה. וכשראתה שלא מצאה, אמרה אולי יחסרון חמשים הצדיקים חמשה. כלומר, אולי יש בהם בני אדם, שעסקו בידיעת שמך, שהוא השם במלואו, שהוא מ״ה: יו"ד ה״א וא״ו ה״א, כמספר אדם. שנאמר ועתה ישראל מה יי׳ אלהיך שואל. וכשלא מצאה, חוזרת לומר אולי ימצאון שם ארבעים.

— 16 —
עוד פותחת ואומרת, רבש״ע, אולי ימצאון שם שלשים, כלומר, אולי יש ביניהם צדיקים, שעסקו והשיגו אותם הל׳ מעלות, הרמוזות בנבואת יחזקאל בפסוק ויהי בשלשים והם כלולים בל״ב נתיבות חכמה, שהם כ״ב אותיות, וי׳ ספירות.
וכן אולי יש ביניהם אנשים צדיקים יחידי סגולה, המייחדים ב׳ פעמים ביום, בפסוק שמע ישראל, שבה כלולים י׳ ספירות במלת אחד, האל״ף עם החי״ת הם תשעה, והמלה א׳ הרי עשרה. והד׳, אמר דהע״ה עלה, כ) זה השער לה׳ צדיקים יבואו בו. ודלת מלשון שער, ושתי פעמים ביום הרי עשרים.
וכשאינה מוצאה, חוזרת ופותחת ואומרת, רבש״ע, אולי ימצאון שם עשרה. כלומר, אולי ימצא ביניהם מי שעוסק בעשרה מאמרות, ובעשרת הדברות בכל יום. וכן, אולי ימצאון ביניהם עשרה, שמקדימים לבית הכנסת. דהא תנן כל הנמנה עם עשרה ראשונים לבית הכנסת, נוטל שכר כנגד כלם שבאים אחריו. מה כתיב, לא אשחית בעבור העשרה.
כל זה יש לנשמת הצדיק ללמד סניגורייא וזכות על הרשעים, להשקיט האף והחמה, וכיון שלא מצאה שום זכות ללמד, מה כתיב. וילך יי׳ כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו. מהו למקומו. למקום מעלתו הידועה ואז נסתלק הדיין, ונסתלק הסניגור, והקטיגור מקטרג. וזהו ויבאו שני המלאכים סדומה בערב וכו׳.
ולוט הוא שטן, הוא יצה״ר, יושב בשער סדום, כי שם ביתו. דכתיב, לפתח חטאת רובץ. ומתחבר עם בני אדם, ומטעה אותם עד שמורידם לבאר שחת, והוא גם כן עמהם נידון, על שהטעה אותם, ויורד עד צערא דגיהנם. וזהו, הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה. הרוצח הוא עשו שופך דמים, והיא מצער, ואע״פ שיורד ונידון שם, עם כל זה תאותו וחשקו לחזור ולהטעות לאחרים, וזהו ויעל לוט מצוער.

— 17 —
זמנא חדא נפיק ר׳ שמעון וחמא עלמא דחשיך ואפיל, ואסתתם נהוריה.א״ל לר׳ אלעזר בריה, תא ונחזי, מה בעי קב״ה למעבד בעלמא. אזלו, ואשכחו חד מלאכא, דדמי לטורא רברבא, ואפיק תלתין שלהובין דנורא מפומיה.
א״ל ר״ש, מה את בעי למעבד. א״ל, בעינא למחרביה לעלמא, בגין דלא שכיחי תלתין זכאין בדרא. דהכי גזר קב״ה על אברהם, דכתיב, היו יהיה בגימטריא תלתין. א״ל ר״ש, במטו מנך, זיל קמי קב״ה, ואימא ליה בר יוחאי שכיח בארעא.
אזל ההוא מלאכא קמיה דקב״ה, ואמר ליה, מאריה דעלמא, גלי קמך מה דאמר לי בר יוחאי. א״ל קב״ה, זיל אחרביה לעלמא, ולא תשגח בבר יוחאי.
כד אתא, חזייה ר״ש למלאכא, א״ל, אי לא תיזיל, גזירנא עלך דלא תיעול לשמיא, ותהוי באתר עזא ועזאל. וכד תיעול קמי קב״ה, אימא ליה, אי לית תלתין זכאין בעלמא, להוון עשרין. דהכי כתיב, לא אעשה בעבור העשרים. ואי לית עשרים, להוו עשרה. דהכי כתיב, לא אשחית בעבור העשרה. ואי לית עשרה, להוו תרין, דאינון אנא וברי. דהכי כתיב, על פי שנים עדים יקום דבר. ואין דבר, אלא עולם. דכתיב, בדבר יי' שמים נעשו. ואי לית תרין, הא אית חד. ואנא הוא, דכתיב וצדיק יסוד עולם. בה שעתא, קל מן שמייא נפק, ואמר זכאה חולקך ר״ש, דקב״ה גזר לעילא, ואת מבטל לתתא. בודאי עלך אתמר רצון יראיו יעשה.

— 18 —
מחמשים עד עשרה. דאיהו שרותא עד עשרה, דאיהו עשרה סופא דדרגין. וכיון דמטא עד עשרה, אמר, מכאן ולתתא לאו אתר לקיימא בתשובה. ותב ואמר ארבעים, בגין דישתזבון ד׳ קריין. ותב ואמר שלשים, בגין דישתזבון ג׳ קריין. ותב ואמר עשרים, בגין דישתזבון תרין קריין. ותב ואמר עשרה, בגין דישתזיב קרתא חדא, מאינון חמשה. בגיני כך לא נחית לתתא מן עשרה.

— 19 —
וישכם אברהם בבקר וכו', ר׳ ברוקא אמר, מה הוא שם על שכמה, אלא שהזהירה על עול האמונה, ולעמוד במה שהיתה בתחילה. כתיב הכא שם על שכמה, וכתיב התם, שם שם לו חק ומשפט. מה להלן על השכינה, אוף הכא על השכינה. מה עשתה. כיון שראתה עצמה יוצאת מרשותו של אברהם, חזרה לקלקולה, דכתיב ותלך ותתע. מהו ותתע. שתעתעה אחר עבודת כו״ם וגלולי בית אביה, כתיב הכא ותתע, וכתיב התם הבל המה מעשה תעתועים.

— 20 —
כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו. שאל רבי חייא לר׳ אבא אמריתון, דנשמתא לא עיילא בבר נש, עד דאסתכל בפולחנא דקב״ה, וכדין להוי ליה נשמתא, ואמריתון דנשמתא היא קדישא מעליא על כלא, אם כן מה הוא דאמר קרא, כל אשר נשמת רוח חיים וגו', הואיל והוה להו נשמתא, הוה להו לאשתזבא. לא הוה בידיה.
אתו שיילוה לר׳ אלעזר ברבי שמעון, אמר להו, כך הוא, והא קרא מסייע ליה, דהכי אמר אבוי, דכי אתא טופנא, לא הוה בר נש דיעביד קב״ה בגיניה אלא נח ובנוהי. וזכותהון לא הוה, אלא לאגנא עליהון ועל בתיהון, דלא הוה זכותהון, כל כך, לאגנא על כל דרא.
ואינון דהוו זכאין בקדמיתא, כגון חנוך ירד, דהוו להו נשמתא קדישא, וחזייאן למעבד קב״ה בגיניהון, בחרבה מתו. והיינו דאמר כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, אינון דנשמתא קדישא הוה בהון, ולא תימא דעל אינון דהוו בטופנא אמר, אלא אתא קרא ואמר, מכל אשר בחרבה מתו.

— 21 —
אוסרי לגפן עיר״ה ולשורק״ה בני אתונו כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה. תמניא דרגין כלילן בהאי קרא, ארבע מנהון דמיין אהדדי. תרין מנהון דמיין אהדדי. ותרין אחרנין דמיין אהדדי. ארבע דדמיין אהדדי, אינון: גפן, שורקה. היינו גפן היינו שורקה, דמנהון נפקין ענבים, ומנהון מתעביד חמרא דאקרי יין. וכלהו רזא חדא, ומשרשא חד נפקין ונגדין. ותרין דדמיין אהדדי, עירה אתונו, היינו עירה היינו אתונו, ורזא חדא נינהו, ובדרגא חדא כלילן, ומרזא חדא נגדין.
לבוש״ו סות״ה, היינו מלה חדא, ורזא חדא, כי היא כסותו לבדה היא שמלתו לעורו. זימנא קרייה כסות, זימנא אחרא קרייה לבוש, וזימנא אחרא קרייה שמלה. וכלהו משרשא חדא נגדין, ומלה חדא עבדין, וחלופא דשמהן, רזין עלאין כלילן בהו, ומאן דדייק, טעים מידי. ומאן דלא דייק, לא טעים ולא מידי. והני תמניא דרגין, רזין עלאין רמיזין בהו, אבל קרא כפשטיה קאי.
ת״ח, יעקב שלימא דאבהן הוה, כד״א ויעקב איש תם וגו'. מאי איש תם. דאשתכלל מחכמתא דלעילא, ומחכמתא דלתתא. והיינו דכתיב, יושב אהלים, תרין אהלים נינהו, אהל דאקרי לפנים מן הפרגוד. ואהל דאקרי אחורי הפרגוד וכליל הוה מתרין סטרין, מבתי גוואי, ומבתי בראי.
ומאן אוליף ליה ליעקב כולי האי. ת״ח, דהא אינון שני דהוה טמיר וגניז בהדייהו דשם ועבר. שם, אוליף ליה חכמתא עלאה דבתי גוואי. ועבר, אוליף ליה חכמתא תתאה. וסימניך, בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם.
מאי בעבר הנהר. אלא רזא הוא, דכל יומיהון דאינון קדמאי, לא הוו אוליפן אלא חכמתא תתאה, דאתיא מבתי בראי, דאקרי אחורי הפרגוד, ובאינון דאחורי הפרגוד, הוו מתדבקין, והוו מודיעין לון מלין דעתידין למיתי לעלמא, ביש או טב. וכדין הוו כל אינון דרין.
עד דאתא ההוא סטרא דקדושה עלאה, ואמשיך ליה לאברהם, ואודע ליה מלין דשרשא דאתמשכאן לעלמא, דלהון מבתי גוואי, ומתמן שאבין כל אינון דאקרון בתי בראי, ומתמן מתחזון קצת מלין, לא כלא, וסימניך, מתמצית גופא של ארץ ישראל, העולם שותה.
מהאי שעתא דקאים אברהם אבינו ע״ה, על ההוא סטרא קדישא, דמיניה כלא נפיק ונגיד, וביה כלא תליין. נפק ליה לשעתיה מהאי סטרא דאינון בני עבר הנהר, ואתא ליה לאשתעשעא בארעא קדישא. ה״ה דכתיב, ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען. ארץ כנען ממש, ארעא דשאר חיילין עלאין תבירין תחותה תמן, ולית להון קיומא בהדה.

— 22 —
ושחטו הפסח, אמר הקב״ה, מבעשור לחדש, סבו דחלא דמצרים, ותפסין ליה, ויהא אסיר ותפיס תלתא יומין, וביומא רביעאה, אפיקו ליה לדינא, ואתכנשו עליה לקטליה, ויחמון ליה מצראי, היך אתון עבדין ביה דינא. ודא קשיא להו מכל מכתשין, דעבד לון קב״ה, אינון דינין דעבדו בדחליהון.
לבתר דיינין ליה בנורא, בגין דכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש. אמר קב״ה, אל תאכלו ממנו נא, דלא יימרון בתיאובתא דדחלא אכלין ליה, אלא אתקינו ליה צלי ולא מבושל, דאילו מבושל, יהא טמיר, ולא יחמון ליה. אלא תקינו ליה מוקדא בנורא, דריחיה נודף.
ותו, רישיה עליה, דלא יימרון דחיה, או דמלה אחרא היא. ותו עצם לא תשברו בו, אלא דיחמון גרמוי רמאן בשוקא, ולא יכלין לשזבא ליה. וע״ד כתיב, ובאלהיהם עשה יי׳ שפטים.
ההוא קדמאה דאשתכח בבי כנישתא, ואריך בבי כנישתא, זכאה חולקיה, דאיהו קיימא בדרגא דצדיק בהדי שכינתא ודא איהו רזא, ומשחרי ימצאונני. דא סליק בסליקו עלאה. ואי תימא הא תנינן, בשעתא דאתי קב״ה לבי כנישתא, ולא אשכח תמן עשרה. מיד כועס.
למלכא דשלח לכל אנשי מדינתא, דישתכחון עמיה ביום פלן, בדוך פלו. עד דהוו ק מזמני גרמייהו אינון בני מתא, אקדים חד ואתא לההוא אתר, בין כך ובין כך אתא מלכא, אשכח לההוא בר נש דאקדים תמן. א״ל בני מתא פלוני לאן אינון. א״ל מארי אנא אקדימנא מנייהו והא אינון אתיין אבתראי לפקודא דמלכא. כדין טב בעיני מלכא ויתיב תמן בהדיה וישתעי עמיה ויתעביד רחימא דמלכא. בין כך אתו כל עמא ואתפייס עמייהו. אבל אי בני מתא לא אתיין וחד לא אקדים ואשתעי קמי מלכא לאחזאה בגיניהון. מיד כעס מלכא מה כתיב מדוע באתי ואין איש.
ומאן דאשתעי בבי כנישתא, ווי ליה, דאחזי פרודא. ווי ליה, דגרע מהימנותא. ווי ליה, דלית ליה חולקא באלהא דישראל. דאחזי. דלית אלהא, ולא אשתכח תמן ואנהיג קלנא בתקונא עלאה.
כל גוונין טבין בחלמא בר מתכלא, בגין דאיהו כרסיא למידן דינין דנשמתין. והא דרגא חדא איהו. אלא, בשעתא דקיימי בדיני נפשא, כדין איהו גוון תכלא. והא אוקימנא, בשעתא דחמי ב״נ להאי גוון, אדכר בר נש למעבד פקודא דמאריה. כגוונא דנחש דהוו חמאן ליה, הוו דחלי מקמי דקב"ה ומנטרין גרמייהו, בההוא דחילו דקב"ה, סלקא עלייהו מייא אתסיין. מאן גרם לון. ההוא נחש, ההוא רצועה דמסתכלאן ביה. אוף הכי תכלת, וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות יי', מההוא דחילו דיליה.

— 23 —
תא חזי, האי הר לישנא דתקיפו הוא. אינון הרים לעילא, ואלין צדיקים דאחידן בכנ״י, ואקרון הר ציון, אינון הרים דסחרני ירושלם, בגין דאינון מצויינין, ואמרין האי בהאי בסתרא דיחודא, לשפוט את הר עשו, דקטריגו מקטרגא מסטרא דשמאלא.
בההוא זמנא, והיתה ליי׳ המלוכה. בקדמיתא אקרי ממלכה, בגין דינקא לתרץ סטרין, לימינא ולשמאלא. והשתא מלוכה אקרי, בגין דינקא לימינא. הה״ד וארשתיך לי לעולם. ובגין דגלותא לאו לעולם הוא, דהא יתבא בגלותא.
ת״ח, דסמיך ליה, והיה יי׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה יי׳ אחד ושמו אחד. בגין דעד השתא כד ישראל בגלותא, שכינתא עמהון, ומלכא בלא מטרוניתא לאו מלכא איהו. אבל ההוא זמנא, והיה יי׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה יי׳ אחד ושמו אחד. כד אתדבקת שכינתא בצדיק, כדין הוא יחודא.
דהכי אוליפנא ברזא דק״ש, דבעי ב״נ ליחדא למאריה, ולקשרא קשרין דמהימנותא ברעותא דלבא. וכד מטי לאחד, אבעי ליה לכוונא בא', סתימא עתיקא דכלא. וח׳ תמניא דרגין עלאין, מחכמה עלאה עד צדיק. וד׳ רבתא, אתדבקותא דכנ״י, דאיהו חולקיה דדוד, דאקרי עני ואביון. כד אתדבקא לאינון דרגין דלעילא דרמיזין בא״ח. כדין איהי רבתא, ועלמא כוליה יניק מינה, ואינון שדים דאינון כמגדלות, אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום.
ת״ח, האי קרא על כנ״י אתמר, כד איהי בגלותא עם בנהא, בין אומין דעלמא, אקרי זעירא. הה״ד, אחות לנו קטנה. וכד ישראל אתדבקו באורייתא, ואזלין בארח קשוט, כדין אתמלייא, ושלום אתחבר בהו. אתיבת איהי ואמרת, אני חומה ושדי כמגדלות. בההוא זמנא דאתחבר עמי א״ז ושלו״ם. א׳: רזא דעתיקא קדישא דכלא. ז׳: שבע דרגין. ושלו״ם: דאקרון צדי״ק. כיון דהני דרגין מתחברין, כדין א״ז הייתי בעיניו כמוצאת שלום. ומאן עיינין. אינון ז׳ דרגין, דאקרון עיני י״י, פני י״י. וכדין שלמא לעלמא, ושריא טיבו דעתיקא, באתר דדכר ונוקבא. ובג״כ פקד משה באורייתא ואמר, שמע ישראל יי׳ אלהינו יי׳ אחד, לקשרא כלהו קשירין דמהימנותא.
ת״ח, כל המאריך באחד, מאריכין לו ימיו ושנותיו. מ״ט. בגין דאיהו אתר, דכל יומין ושנין דעלמא ביה תליין, ברזא דאינון דרגין דרמיזין, באחד. ואינון עשרה, וכלהו חד. ואתערו ביה חברייא ואמרו, ובדל״ת, ושפיר, בגין דהאי אתרא דדל״ת היא, ולית לה נהורא מדילה, ובעי ב״נ לארכא בה, ולאמשכא לה ברכאן, מאינון שית סטרין, שית בנין עלאין. ע״י דצדיק.
ואינון שית סטרין, רמיזין בח׳, ברזא דתמניא. שית אלין, ותרין לעילא: חכמה, ובינה. אבא, ואמא, לאוספא ולאכללא להו לעילא, ולמיהב להו ברכאן מאבא ואמא עלאה, דהא לא שריא טיבו דעתיקא, אלא באתר דשלים, באתר דאשתכח דכר ונוקבא. הה״ד, צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה וגו', ביום חתונתו וגו'. ביום חתונתו דייקא.
וע״ד אמרו, ובלבד שלא יחטוף בחי״ת אלא בעי לאמשכא ברכאן מאתר עלאה דכלא. ולארקא באינון שית בנין. לבתר להאי בת, דלית לה אחסנא בבית אבוה ואמא, אלא האי ברא. ומכאן אוליפנא, דברא ירית לאבא ולאימא. וברתא לא. אלא דאית לה מזוני מן ברא, אלא בעי לארכא בהאי דל"ת.
ותמן אמרי, כמה בעי בר נש לארכא בה. כשיעורא דימליך יתה לעילא ולתתא, ולארבע זוויין דעלמא, רזא דשית סטרין עלאין, דכלהו אתחברון עמה, ולא יתפרשון לעלמין. וכד בר נש מאריך בהאי, כל אינון יומין ושנין עלאין, מוסרין ברכאן על רישיה, וקב״ה קרי ליה, ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.
ת״ח, כללא דאורייתא בהאי קרא רמיזין, וכללא דכל אינון אמירן, דאתברי בהון עלמא, באחד רמיזין. הה״ד, והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש. ובהון אתברי עלמא. וע״ד תנינן, בעשרה מאמרות נברא העולם וכו'. ואוקימנא דכלהו י׳, וכלהו כלילן בקרא קדמאה דאורייתא.

— 24 —
בראשית, רזא דחכמ״ה. ברא, עלאה סתימא דלא אתידע אלהי״ם, בינ"ה. א״ת, כללא דחס״ד וגבורה. השמים ,תפארת. וא״ת. כללא דנצח והו״ד. וא״ו דואת לאכללא צדי״ק. הארץ, כללא דכנ״י, ארץ החיים. ובתר פרטא דאורייתא, ברזא דאינון יומין עלאין. בראשית מאמר הוא. לקבל דרגא דחכמה, ואקרי ראשית.
ויאמר אלהים יהי אור לקבל דרגא דחס״ד דאיהו לימינא דהא מתמן נפיק נהורא לכלהו עלמין ברזא דיום. הה״ד חסד אל כל היום ולקבליה לתתא אברהם דאחיד בהאי חולקא. ובג״כ כתיב הכא יום אחד והכא אחד היה אברהם וביה כתיב מי העיר ממזרח ברזא דאור דנפיק ממזרח.
ות״ח, לא תשכח בכלהו ז׳ זכאין דאחידן לעילא, ברזא דשמהתון בשירותא אלף, אלא אברהם ואהרן, דאחידן בהאי חס״ד, דהא כהנים מסטרא דחסד אתו. אע״ג דאחיד אהרן בהוד, בחסד נמי אחיד. ומשה אע״ג דאחיד בנצח, בת״ת נמי אחיד. לאחזאה, דכלא חד ואברהם רישא לכלהו זכאין, ומניה אתפרשו לתתא דאיהו לימינא דקב״ה. ואקרי כהן, הה״ד אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק. ואהרן בגין דאיהו כהן, אחיד בהאי. אבל דרגא דיליה הו״ד איהו.
ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל וגו', לקבל דרגא דגבור"ה, דאחיד תמן יצחק. ולקבליה ת״ת. מיא אולידו אשא. בגין כך יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל. ובג״כ לתתא, אברהם הוליד את יצחק. וביומא ההוא אתברי גיהנם, דנפיק מההוא אשא תקיפא בההוא מחלוקת. ובג״כ, ההוא יומא יומא דדינא.
ויאמר אלהים יקוו המים, לקבל ה דא דרגא דתפאר״ת, דאקרי קו האמצעי, ולקבליה דיעקב, דאיהו תליתאי. ונטיל תרין חולקין, בההוא דאש ומים משמים. ולקבליה יום תליתאי. וע״ד אקרי יעקב, איש תם יושב אהלים. שלים בכלא. שלים בחסד. שלים בדינא. שלים במיא. שלים באשא. יושב אהלים: תרין, חס״ד וגבורה. ונטיל כלא, ואתעביד בידיה רחמין.
ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי וגו'. דרגא דצדיק, דאקרי עץ החיים. ואיהו עושה פרי, דהא לית בכלהו דיעביד פרי בר איהו. זרעו בו על הארץ, דייקא. ולקבליה לתתא בן פורת יוסף בן פורת עלי עין. ואקרי ברית שלמא.
ובג״כ תרי זמני בהאי יומא כי טוב, חד לקבל דרגא דתפאר״ת, וחד לקבל דרגא דצדיק, דאיהו יומא דשבתא דלעילא, ועבידתא אחרא לית, ביה זווגא לאפקא פרי נשמתין לעלמא, פרי עובדוי דקב״ה. ה״נ לתתא דזווגא שרי ביה משבת לשבת.
ת״ח, רזא עלאה דאורייתא מאי עץ פרי עושה פרי, לקבל יומא דשבתא איהו, מ״ט אתכליל ביום תליתאי. רזא עלאה איהו. בגין דתנינן, רשב״י אומר, מ״ט כתיב באורייתא כי יקח איש אשה, ולא כי תלקח אשה לאיש, בגין דארחיה דב״נ לאהדרא ומתבע אנתו. מתל לב״נ, דאתאביד ליה אבדתא, מארי דאבדתא מחזר למתבע אבדתא דיליה.
והאי צדיק איש אקרי, הה״ד והורידו לאיש מנחה, כדאוקימנא. וכנסת ישראל דרמיזא ביום רביעאי, ברזא דמארת חסר, סמכא רביעאה מלכותא דדוד. בג״כ, אע״ג דאתריה דהאי צדיק יומא דשבתא, אתכליל ואתרמיז ביומא תליתאי, למהוי סמיך ליום רביעאי, ואיהו אנתו דיליה. בג״כ מאריה דאבדתא, מחזר על אבדתו, ובג״כ כתיב לתתא, ויוסף הוא השליט על הארץ.
אבל בזמנא דאתי, דאיהו באחרית הימים, ביום שתיתאי, דאיהו אלפא שתיתאה, כד ייתי משיחא, דיומא דקב״ה אלף שנין, אע״ג דכנ״י חולקא דידה יומא רביעאה, אזלא ואתרמיזא ביומא שתיתאה, למהוי סמיכא לבעלה, דאקרי צדיק, יומא דשבתא, לתקנא ליה פתורא, האי דכתיב, כי ברא יי׳ חדשה בארץ נקבה תסובב גבר, דא איהו בזמנא דמשיחא, דאיהו ביומא שתיתאה.
ובג"כ כתיב, ויהי ערב ויהי בקר יום הששי. מ״ט אתוסף ה', מה דלא הוה כן בשאר יומי. אבל בכל אתרא ה׳ דא כנ״י, דאתייא לאזדווגא בבעלה יומא דשבתא, כד ייתי לה בעלה לאקמא לה מעפרא. ובג״כ כתיב, ובאו האובדים בארץ אשור. דא צדיק וכ״י.
ד״א, מ״ט אתכליל ביום תליתאי רזא דצדיק. בגין דתלת דרגין מימינא, ותלתא משמאלא, ואיהו הוה אמצעיתא דגופא, לאשקאה לכלא, בגין למנגד שקיותיה ליום רביעאי, דאיהו כ״י, דלית לה נהורא מגרמה, סמיך להאי צדיק. ות״ח, האי יומא דשבתא, אסיר למעבד עבידתא. בג״כ אתכלילו ביה תרין ויאמר, לקבל תרין דרגין, והוכפל ביה כי טוב.
ויאמר אלהים יהי מארת, לקבל דרגא דצד"ק, מלכות דלעילא, דלית לה נהורא מדילה, אלא מה דאתייהיב לה ע״י דצדיק. ובג״כ, דוד לתתא, עני ואביון, אחיד בה. ואצטריך לאוספא ליה יומין ושנין, והא אוקימנא שבעים שנה דייקא. ואקרי יום רביעאי.
ויאמר אלהים ישרצו המים. לקבל דרגא דנצ״ח, דאיהו סמכא ימינא דאורייתא, ולקבליה משה לתתא, סמיך לעלמא באורייתא. הה״ד, אם לא בריתי יומם ולילה וגו'.
ויאמר אלהים תוצא הארץ, לקבל דרגא דהו״ד, דאחיד אהרן. ואקרי יום שתיתאי. ת״ח, אהרן לתתא, אע״ג דאתי מחס״ד, אחיד לתתא ביום שתיתאי, דאקרי הו״ד. ועביד קרבנין באינון מיני בעירן דכיין, ואתבריאו ביומא דיליה, לאקרבא כנ״י דאתרמיזא ביה, בצדי״ק, לקשרא דרגין דמהימנותא, ולנחתא רחמי לעלמא.
ויאמר אלהים נעשה אדם. האי אמירא לקבל דרגא עלאה דכלא, סתימאה דסתימין. בעא למעבד יקרא דיוקנא ברזא דאדם, ובכלהו דרגין לתתא, יהיב חילא לאפקא כל חד כדקא חזי ליה, ועבד אדם דשליט בכלא, בעלאי ותתאי.
ות״ח, עד לא אשלימו אינון שבע דרגין, יומין עלאין, לא אשתלים אדם לעילא. כיון דאשתלים לעילא, אדם עלאה, אשתלים לתתא, אדם תתאה. וכלהו עלמין בשלימו. בג״כ, שלטיה לאדם תתאה, על כל דאתברי בעלמא, בגין דאדם עלאה שליט על כלא. ובג״כ, רמז בהאי קרא, שבע דרגין דאית ביה, שבע דרגין עלאין, דאקרי בהו אדם דלעילא, ואשתלים בהו. בג״כ נעשה אדם בצלמנו, למיהב ליה שפע, מההוא אתרא דאקרי חסד.
ת״ח, מאן דהאי צולמא עליה, חסד אל לא אעדי מניה, ויתבא על רישיה, ואתחברת ביה שכינתא, בסיפא דיומוי. בגין דהאי חס״ד, יום ראשון, ואיהו רישא דכל יומין דלעילא, והאי צולמא דאתיא ליה מניה, לא אסתלק עד דאשתלימו יומוי דבר נש, כד אשתלימו שבעין שנין, לקבל שבע דרגין, עשרה לכל דרגא. הה״ד, ימי שנותינו בהם שבעים שנה. מאן בהם. באינון יומין ושנין דלעילא.
ואם בגבורות שמונים, תא חזי, בני חיי ומזוני, לאו בזכותא תליא מלתא, רזא דאינון שבע דרגין דבהון זכות וחובא, ברזא דחס״ד וגבורה, דאי הכי, לא הוה ליה לבר נש למהוי חי בר משבעין. אלא במזלא עלאה, עתיקא דכלא תליין. בג״כ, איהו מוסיף על כל יומוי דכל ב״נ כרעותיה.
ות״ח, הכי אוליפנא בספרא דשלמה מלכא, דבליליא בתראה דחגא, אי יסתכל ב״נ בצולמא דיליה, וחזי ליה שלים, לא אתגזר עלוי מיתה. ומ״ט בהאי ליליא. בגין דז׳ יומין דחגא לקבל שבעה יומין עלאין אינון, דכל יומין ושנין. דעלמא, בהו תליין, ואינון רמיזין בקרא, דלך יי׳ הגדולה וגו', שירותא דלהון חס״ד, וסיומא דלהון ממלכ״ה, כנ״י, אחרי״ת הימים, אשתכח שביעאה אחרית. וכד אתיא האי ליליא דשביעי, אתחזי, אי אשתלימו יומי בהאי אחרית, הוי האי צולמא עלאה חזי עליה, חסד אל יתהדר עליה כבקדמיתא, ולא מסתפי מהאי דינא דצד״ק ואיהו בהדיה בשלימו בחדותא, ואהדרת ליה אנפין.
ובג״כ אזהר לון קב״ה לישראל, לאשתזבא מדינוי דהאי צד״ק, לחפאה סכת שלמא עלייהו, ולמיתב בצלא דמהימנותא, הה״ד בסכות תשבו שבעת ימים, לאכללא להאי דרגא לעילא, ולאוספא ביה ברכה, מים עלאין, בגין דהאי יומא שביעאה, איהו כנ״י, אנן מקיפין להאי מזבח עלאה, באינון תרין למודים, דאינון ערבי נחל, ועבדין בה נסוך המים, ויהיב צדי״ק באינון שתין דאינון מששת ימי בראשית. כלא ברזא דחכמתא.
ולבתר ביום השמיני עצרת תהיה לכם, עבדו כנישותא לאינון שבע יומין עלאין. ועבדו יומא טבא, בגין דאשתזבון מדינוי דההוא יומא שביעאה, בג״כ כתיב בצלמנו.
כדמותנו: לקבל יומא תניינא, גבורה, חולקיה דיצחק. כדין אית לב״נ למשוי להאי דמותנו, ולאדמי בעובדוי לאינון עלאין. וכל דא למה. בגין דקב״ה יהב בידיה דב״נ, אי בעי ב״נ למדמי גרמיה לאינון דלעילא, אשתלים בהו, ולא מסתפי מהאי מדת דינא עלאה.
וירדו בדגת הים, לקבל דרגא דנצ״ח, דאחיד ביה משה. דגת הים, בההוא דרגא אתבריאו. ויהיב לון סתימא דסתימין חילא, למשלט עלייהו, אי דמי בר נש לעלאין. ואי לא דמי לעלאין, ירדו, ונוני ימא שלטין בהו בבני נשא, ובג״כ אזהירת לון אורייתא, דאתיהיבת ע״י דמשה, ובחרת בחיים.
ת״ח, משה כד אתרמי לימא, לא שלטו עליה נוני ימא, ולא אסתפי מנייהו. בגין דאיהו הוה זמין לקרבא לעילא, ולאתדבקא בקב״ה. ולבתר כד אתדבק, שליט על נוני ימא, ורמז לאהרן אחוי. דימחי ית ימא, וימותון נוני, ואיהו לא עביד הכי, בגין דההוא דרגא דיליה שליט עלייהו, וביה אתבריאו, ולא בעא קב״ה דימחי איהו, בגין לאתהפכא להו לאויב. וכד בר נש אזיל בארחוי דקב״ה, כתיב עליה, כי תעבור במים אתך אני וגו', דהא וירדו בדגת הים.
ובעוף השמים לקבל דרגא דשמים, דבההוא דרגא שליט עלייהו, ודא תפאר״ת. ואע״ג דבדרגא דנצ״ח אתעבידו כל נוני ימא ועופי, לא כתיב תמן אלא עוף כנף, אבל השתא קרי להו עוף השמים, בגין דב״נ לא שליט עלייהו, אלא מסטר דשמים.
ובבהמה, שליט עלייהו, ברזא דהו״ד, דיהיב ליה סיועא, דהא בההוא יומא אתבריאו בעירן. ובכל הארץ, שליט ברזא דצדי״ק, דאקרי כ״ל, ואיהו שליט על הארץ ארעא עלאה. ה״נ ב״נ לתתא, שליט על ארעא תתאה, בגין דכלא ביה. ובכל הרמש הרומש על הארץ, שליט עלייהו ב״נ מסיועא דאתייהיב ליה מארץ החיים, מלכות עלאה.

— 25 —
ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע, לקבל דרגא דבינ״ה, דאקרי אלהים. דכיון דאימא עלאה, חמאת לון שלימין, יהיב לון תפנוקין מלעילא, לאתקיימא בעלמא.
ת״ח אדם קדמאה, קודשא בריך הוא יהיב ליה כל עשב זורע זרע. ולא יהב ליה רשו למיכל בעירי, ועופי שמיא. בגין דגלי קמיה, דהוה זמין לאתפתאה. בההוא נחש, דאיהו ערום מכל חית השדה. אמר קב״ה, ארחקיניה מניה, ולא יהא ליה עסק ביה, ולא בבעירי, ולא בעופי, בגין דקב״ה ארים ליה לב״נ מכשול מקמיה מאים יתקיים בעלמא.
אבל כד אתא נח, דאקרי צדיק, מה כתיב ביה. ויבן נח מזבח ליי׳, הא אוקימנא, ההוא מזבח דאקריב ביה אדם הראשון. ומ״ט ויבן בגין דחייבי עלמא עבדי בה פגימו. אתא נח וקריב ההוא מזבח בבעלה, הה״ד ויעל עלת במזבח חסר.
כד חמא קב״ה דאתקריב ההוא מזבח, וקריב הנהו בעירי דכיי. יהיב ליה רשו למיכל כלהו בעירי. מ״ט. בגין דאתקיף בההוא ברית עץ החיים, וקריב ליה בעץ הדעת, ועבד יחודא כקדמיתא. אלא דלבתר אתפתה,דבעא למבדק בה ההוא חובה, ולא לאתדבקא ביה, אפילו הכי לא אשתזיב מניה, ונציב ההוא כרמא.
ת״ח, אדם דזמין לאתפתאה באילני, לא יהב ליה אילני, וארחקינהו מניה, דהא לא אדכר לון, אלא דאיהו עבד גרמיה חול, ונציב ההוא כרמא דאקרי בית ישראל. בקדמיתא אשתלים ביה, וחפיא עליה, ואשתזיב בה. ומאן איהי בית ישראל. דא תיבה, דאקרי ארון הברית.
והשתא כד בעא למבדק, מה כתיב. וישת מן היין. כד״א, ותקח מפריו. לבתר ויתגל בתוך אהלה. גלי ההוא פרצה כקדמיתא, בגו משכניה בגו לגו. ואי לאו ההוא מדבחא, דאגינת עליה, משום דאתדבק בה בקדמיתא, הוה נתפס מיד. ועכ״ד כד לא עבד ליה אלא למבדק. כסי עליה אורייתא, ולא פרסמיה כמה דפרסם לאדם, וההוא מדבחא כפרה עליה.
ת"ח, מזבח של בית עולמים ההוא, תלתין ותרין על תלתין ותרין אמה, היא רמיזא בתרין ותלתין נתיבות פליאות חכמה, דהא חכמה תתאה אקרי.
עלה אמה וכנס אמה זהו יסו״ד, לקבל צדיק דלעילא, דהא כגוונא דכלהו דרגין אית בה, וכלהו אתחזיין בה, דהא מראה אקרי. עלה חמש וכנס אמה, זהו סובב. לקבל ההוא דרגא דאתדבק בה, דאיהו סובב לההוא מזבח, הה״ד, וימינו תחבקני, דהא מיסוד עד ההוא דרגא, חמשא דרגין אינון.
עלה שלש, וכנס אמה, אלו קרנות. לקבל אינון תלתא דרגין, דאתיין לה מנייהו תקפו עלאה ושפע. ובג״כ, דוד שנמשח בקרן, נמשכת מלכותו. בגין דאיהו אחיד באינון קרנות המזבח, תקיפו דמדבחא עלאה.
ת״ח, ארבע קרנות. אמה על אמה אית בה במזבח, בגין דאיהי כסא דוד, יום רביעאי, לתת לה שפע מאינון שלש אמות, לאינון ארבע קרנות.
וכד הוו מקרבין כהני מסטרא דחס״ד, עולת התמיד, לגבי מזבח הוו מקריבין ליה, ההוא אתרא דאקרי מזבח. וכד הוו עבדין מתנות מדמא דעולה, הוו סלקין, והוו אזלין בההוא סובב, דאיהו דרגא דידהו, וחולקא דאבוהון, דיהבין שתי מתנות שהן ארבע, לקבל ההוא אתרא דאקרי עולה.
וקביל שתי מתנות דההוא בוכרא, דנטיל תרין חולקין. הה״ד, ויעקב איש תם יושב אהלים: רחמי, ודינא. ונסיב ההוא צדיק, תרין חולקין דידיה, הה״ד, נתנה בכורתו ליוסף, ותרין חולקין דאבוי, ונסיב כלא האי כ״ל, ואמלי לההוא אתרא דאקרי ים. הה״ד, כל הנחלים הולכים אל הים, האי מזבח העולה הוה גביה.
הא ט׳ אמות, לקבל ט׳ דרגין, דאיכא עד צדיק, תשיעאה דכלא, טו"ב ודאי. ואיהו כבנין אוצר רחבה מלמטה, וקצרה מלמעלה. הה״ד,ויבן יי׳ אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה. והאי מזבח עלאה, היא אשתו דאדם דלעילא, ובג״כ אקרי מזבח העולה, כד״א, ארון הברית, ודא כנסת ישראל. ואקרי מזבח.
מ״ט אקרי הכי. בגין דכד בני עלמא לא מכשרן עובדייהו, איהי דבחא לון, הה״ד, והכיתי אתכם אף אני. דהא כל מאני קרבא דמלכא, בידה אתמסרן. הה״ד, הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה. ובג״כ אורייתא שלימתא קב״ה יהבה לון לישראל, למיזכי בה לחיי עלמא, לאשתזבא מדינוי דההוא מזבח. מה דלית רשו לגברא אחרא לקרבא לגבה.
וכי תימא, הא חמינא משה קריב לגבה שבעה יומין בקדמיתא. ת״ח, כתיב שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. האי קרא על כ״י אתמר, כד איהי שריא בארעא קדישא, בכל אינון שבעה יומין, כלהו בשלימו. הה״ד, שבעת ימים ימלא את ידכם. ובג״כ אקרון שבעת ימי המלואים דייקא.
ומשה דאיהו לוי, מסטר דא קריב בקדמיתא לגבי האי מזבח, הה״ד, שמאלו תחת לראשי. מאי ראשי. אלא ברישא כד אתדבקת האי מזבח בההוא עולה, שמאלו אתקשר בקדמיתא. ועכ״ד אתערו חבריא, בחלוק לבן, שאין בו אימרא שמש. הה״ד, מחשוף הלבן אשר על המקלות. בגין דאע״ג דאיהו מסטר דדינא, אתלבש בחס״ד, וקריב לגבה, ואתער חס״ד עלאה בעלמא.
ומאי קריב. פר ברישא תמיד של שחר עולה ודאי. ולבתר קריב פר חטאת למיהב שלמא בין ההוא פר חטאת, ואהרן דחב לגבה, כד עבד עגלא ודא, כנסת ישראל והחטאת לקבלה איהו. ודא פר כהן משיח, כד איהו חב לגבי מזבח, מה דלא אית בגבר אחרא אלא נוקבתא לחטאת, ולבתר קריב עולה לגבה. כיון דאתקריב עולה לגבי האי מזבח, כדין מלואים הוא. מלואים לעילא, מלואים לתתא. וכלהו עלמין בחדוה, דהא מטרוניתא אתחברת בבעלה, וכדין קריב לגבי ההוא מזבח איל המלואים, ויהיב מההוא דמא על תנוך אודנא דאהרן, בגין דתהוי רכיכא, למשמע ברכיכו, ולא בקשיו. ויקבל מלי דאורייתא, דלא לאפרדא תורה שבע״פ, מתורה שבכתב, ולאשלמא עלמין כלהו. וכן לבנוי.
ופקיד לון דיתבון בההוא תרעא דההוא אהל, למיטר ההוא אתרא, דלא יתקרב ערל וטמא, וישתלמון כלהון שבעה יומין עלאין, ויסתלקון בההוא דרגא דחס״ד, דאיהו מתתא לעילא שביעאה. דהא אינון בקדמיתא אתדבקו בההוא פתח אהל מועד, ולבתר אסתלקו לעילא.
לבתר מה כתיב וימינו תחבקני. הה״ד ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן, ופקיד ליה למיסב ההוא עגל דחב ביה, ויקרביניה לגבי ההוא מזבח. ואיהו הוה כסיף לקרבא לגבה, דדחיל משלהובוי. א״ל משה, קרב אל המזבח ועשה את חטאתך בקדמיתא, והב מההוא דמא באנון קרנות, בגין דחב בקדמיתא לגבייהו, ומנע מנהון ברכאן.
ולבתר ואת הדם יצק אל יסוד המזבח, לאצקא בה ההוא יסוד. מאי יצק. כד״א. ויעש את הים מוצק. ולבתר קריב לההוא מזבח ההוא עולה, ועבד בקדמיתא ראש, ולבתר רגל. ולבתר על ישראל קריב שעיר עזים, דהא מההוא סטרא דיצר הרע אתדבקו בכו״ם.
ולבתר עגל וכבש לעולה. ת״ח, בקדמיתא עגל לחטאת, כיון דקריב ליה בשלימו לגבי אמיה, לבתר קריב ליה לגבי אבוי. הה״ד, לעולה. ולבתר שור ואיל לשלמים, דהא שלמא בכלהו עלמין, והאי שור דסטרא דשמאלא, ואילו דיצחק, לא עבדין דינא, אלא לשלמים, שלמא לעילא, שלמא לתתא.
וכדין קב״ה פתח עלייהו, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. שבת אחים: ימינא, ושמאלא. משה ואהרן. גם: לאכללא לכ״י. יחד צדי״ק, כלא ביחודא שלימתא. כדין מה כתיב. כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן. כיון דאתחברו דכר ונוקבא שלים. ובג״כ, כשמן הטוב על הראש, בקדמיתא, עתיקא דכלא, רישא דכל רישין. יורד על הזקן, דא חס״ד וגבור״ה ות״ת, דכלהו אקרון זקן, ואברהם זקן. ויהי כי זקן יצחק. ועיני ישראל כבדו מזקן. על פי מדותיו. דא צדי״ק, ואיהו פי מדותיו.
ולבתר כטל חרמון שיורד על הררי ציון, אלין שבע הרים, דאקרון הררי ציון. כי שם צוה יי׳ את הברכה, כיון דאתחברו. חיים עד העולם, דא עץ חיים בההוא עולם. וכל דא, בגין הנהו קרבנין, דמתערין טיבו לעילא ותתא.
ולבתר הכי, כהני דמסטרא דחס״ד קרבין לגביה דההוא מזבח, מה דלית רשו לגבר אחרא לקרבא. ונכסין נכסת קודשין בצפונא דמזבח,
וכהני עבדין שלום בקרבנא, מאי קרבנא: לבן ואדום, חלב ודם. חלב לקבל ההוא דרגא שופרא דכלא. חלב הארץ, מתרגמינן שופרא דארעא. דם, לקבל ההוא דרגא דאקרי נפש, דכתיב נשבע ה׳ בנפשו. וב״נ כד קריב האי דמא, כאילו מקריב נפשיה, הה״ד כי הדם הוא בנפש יכפר.
ובג״ב אזהר לון אורייתא, מאן דייכול מההוא חלב ודם, דמקרבין מניה למדבחא, ישתצי מההוא מדבחא, האי דכתיב, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. מ״ט. בגין דה״ל למקרביה לההוא חלב על מדבחא. וההוא דם ביסוד לאכללא מדת יום בלילה, ומדת לילה ביום. ובעולת התמיד דאיהי כללא דכלא, לכפרא על כל ישראל, על עשה ועל לא תעשה הנתק לעשה. פ״ט. בגין דהא אתרא דרגא דעולה, עשה איהו.
ועבדין ליה מתנות, לאכללא לההוא אתרא דאקרי כ״ל, ולישראל. ולאן אתרא יהבין אינון מתנות. חדא בקרן מזרחית צפונית. לאתערא מזרח דאיהו רחמי. ולאתערא צפון בחדוה לגביה דההוא מזבח ולבתר בקרן מערבית דרומית, לאכללא ההוא מזבח דאקרי מערב, בדרום דאיהו חס״ד. ובגין כך, כלא חדא מתנה. הדא הוא דכתיב, שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. שמאלו דמזרח דאיהו צפון, תחת לראשי, בקדמיתא. והדר וימינו תחבקני דאיהו חס״ד.
ד״א מ״ט דלא יהבין מתנה בקרן דרומית מזרחית, צפונית מערבית, דהא ההוא קרן דרומית מזרחית, איהו בקדמיתא, כד סלקין כהניא בההוא כבש דבדרום, סטרא וחולקא דידהו, דאיהו חס״ד. ואמרינן כל פנות שאתה פונה, לאו איהו אלא דרך ימין למזבח. בגין לחברא סטרא דמזרח בההוא מזבח, וה״ל לכהנא למיהב מתנה בקדמיתא, בההוא קרן דרומית מזרחית, דהאי איהו קדמאה לאינון דרגין. ולא עוד, אלא דאתער לגבה חס"ד בקדמיתא. הא אתערו חבריא ואמרין, בגין דכתיב אל יסוד מזבח העולה, תן יסוד למזבח של עולה, כלומר קרב יסוד דאיהו צדיק לגבה. וקרן דרומית מזרחית לא היה לו יסוד.
ת״ח, כתיב ביה ביהודה, לכו ונמכרנו לישמעאלים, ובגין דאיהו חב לגבי ההוא יסוד, ואפרשיה מההוא ארץ עלאה, ויהב עצה למזבן יתיה. בג״כ, בההוא חולקא דידיה לא הוה ליה יסוד.
והכי תנינן, מה הוה חולקיה דיהודה, הר הבית ולשכיו ועזרות. ומה הוה חולקיה דבנימין, דאיהו צדיק לתתא, אולם והיכל ובית קדש הקדשים. ורצועה נפקא מחולקיה דיהודה, דאיהי כלפי מזרח, דהא דגלו נמי במזרח הוה, ונכנסה בחולקיה דבנימין, ועלה אתבני מדבחא, דהא מדבחא חולקיה דיהודה הוה, כדאוקמינא, ותעמד מלדת, דקיימא כרסייא על סמכוהי, והיא סמכא רביעאה, לקבל כנסת ישראל דאיהי רביעאה. וכתיב בה, אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, ודוד בריה אחיד ביה בההוא מזבח, כדאוקימנא ברזא דמהימנותא.
ובנימין הצדיק, מצטער עליה, לקרבא יתה לגביה, הה״ד חופף עליו כל היום. בג״כ זכה בנימין הצדיק לתתא, ונעשה אושפיזא לגבור״ה, הה״ד ובין כתפיו שכן, דאיהו חולקיה במערב.
והשתא שכינתא בין תרין צדיקים, צדיק לעילא, יוסף הצדיק. לתתא בנימין. האי בעלה דמטרוניתא. והאי אושפיזא. בג״כ כתיב, מושיבי עקרת הבית, דא עלמא דאתגליא, דא שכינתא תתאה דאיהי עקרת הבית. עקרא דהאי עלמא, רחל, בין תרין צדיקים לעילא ותתא.
בג״כ אתקרי בי מקדשא בית עולמים. מזבח של בית עולמים, האי באחסנתיה דבנימין. אבל כד שריא שכינתא באחסנתיה דיוסף בשילו, לא קארי לה בית עולמים, דהא עולם הו״ד הוא לעילא ותתא. אם הבנים שמחה, דא שכינתא, בג״כ הללויה.
ת״ח, כד אזדבן ההוא צדיק למצרים, בנימין אחוהי הוה צדיק לתתא, ונטל אתריה דלא לאתפגמא, ולאינון עשרה בנין דהוו ליה, קרא לון על שמיה דההוא צדיק, כדאוקמוה חבריא, בלע על שם שנבלע בין האומות.
בגין כך תנינן, היסוד היה מהלך על פני כל המערב ועל פני כל הצפון, אוכל במזרח חצי אמה, ובדרום חצי אמה. בגין דחולקיה דבנימין הוה מערב, בג״כ אית ליה יסו״ד, דהא הוא שליט הוה לגבי ההוא צדיק יסוד עולם. אבל בחולקיה דיהודה דאיהו מזרח, לא הוה ליה יסוד, דהא איהו ארחקיה מניה, דיהב עצה למזבניה למצרים.
ת״ח, סדרא דדגלים הכי הוא סחרניה ההוא מדבחא דעולה, דאקרי משכנא. יהודה ודסמיכין ליה במזרח. ומאן סמיכין. יששכר דאגין עליה בחילא דאורייתא. ולבתר זבולון, דסמיך ליששכר, דיהב לון מלאי וחילא לאתעסקא באורייתא. אפרים ומנשה ובנימין למערב. ראובן ודסמיכין ליה, בדרום. דן ודסמיכין ליה, בצפון.
ות״ח, כתיב ביה בההוא צדיק והוא נער את בני בלהה, וכתיב בבני לאה, וישנאו אותו. בג״כ תנינן, האי יסו״ד הוה מהלך על פני כל המערב, דהא חולקיה דאחוי דנטר ההוא אתרא, ודבנוי הוה. ועל פני כל הצפון בגין דהנהו דהוו שראן בצפון, לא הוו שנאין ליה.
אוכל במזרח חצי אמה, בגין דעבד יהודה פלגו הצלה. אמר, מה בצע, ולא שבק למקטליה. ובדרום חצי אמה, בגין דראובן אמר, להציל אותו מידם, וגד נמי דהוה שריא תמן לא הוה סני ליה.
ת״ח, כמה עקימין אינון בני נשא, דלא בעאן לאשתדלא בארחא דחיי, דאורית ליה קב״ה לבנוי, ואזהר לון עלה, ואמר והגית בו יומם ולילה, דלית לך רשו לאפרשא יום מלילה. ובגין כך יהודה, אע״ג דחולקיה ועדביה הוה מערב, דאיהו לילה, כד הוה שארי סחרניה ההוא משכנא, אדבק במזרח, דאיהו יום, וקב״ה רמז ליה וא״ל, ובחרת בחיים דלא לאתפרשא יום מלילה, ומאן דפריש לון גרים מותא.
ובההוא חובא, מיתו בנוי, בגין דחבילו אורחיהון, ולא דביקו יום בלילה, בגין דלא אשתדלו כדקא חזי. לחברא חוורא בסומקא. בגין לכפרא ההוא חובא דיליה, דאפריש לון בקדמיתא, כד זבין לההוא צדיק, דאקרי יום, דאפרשיה מכנסת ישראל דאקרי לילה. רמז ליה קב״ה, לקרבא מזרח במערב, וא״ל והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה, לקרבא מזרח למערב למיהב ליה שפע ברכאן מלעילא.
ובני יוסף ובנימין, אע״ג דבנימין הוה מתדבק במזרח, רמז ליה קב״ה למשרי במערב, לקרבא כנסת ישראל לגבי צדיק, כלא בארח מישר. הה״ד, כי ישרים דרכי יי׳ וצדיקים ילכו בם. וראובן דאתדבק בסטרא דחס״ד, ישרי בדרומא. ודן בגין לכפרא ההוא חובא דעגלא, דיקבלון בנוי ואינון מסטרא דצפונא, ישרי לצפונא, לכפרא ההוא חובא.
בגין כך כתיב בים שעשה שלמה עשרה על עשרה, וקו שלשים באמה יסוב. כלא ברזא דחכמתא. כתיב ביה עומד על שנים עשר בקר שלשה פונים צפונה ושלשה פונים ימה ושלשה פונים נגבה ושלשה פונים מזרחה והים עליהם מלמעלה ההוא ימא דחכמתא אתתקן בהו.
ת״ח, כד הוו עבדין כהניא ההוא חטאת, לכפרא חובין דלא תעשה הוה, דאית בהו כרת. ועולה, לכפרא על מאן דלא עביד מצות עשה אתי. ומההוא סטרא אתי עולה דאיהו זכר, וכתיב זכור את יום השבת, מצות עשה. ובגין כך, אנו מקרבין בשבת תרין אמרין דמוסף עולה, בגין דבההוא דימינא, אתוסף לההוא צדיק נהירו דעתיקא קדישא, כד אתדבק בכנסת ישראל, דאיהי שמור לא תעשה
בגין כך, אית ביה בשבת עשה ולא תעשה דאית ביה כרת. דהא מאן דעבד פגימו בההוא אתרא, דאקרי לא תעשה, ואפריש זווגא דלהון, אשתצי מתמן נפשא דיליה. ומאן איהו. מאן דעביד עובדין דחול בשבתא, בקדש דאתדבק בשבת, בשבתון, וכלהו עלמין בחדוה בנהירו. אבל מאן דלא עביד אלא בשגגה, מקריב חטאת, לקבל ההוא דרגא מזבח.
ובר״ח, חדתותא דסיהרא, אנן מקריבין פרים בני בקר שנים. דהא מסטרא דפרה אדומה תמימה אתו, ואינון לעילא, לאשלמא פגימו דיליה ולמיהב לה שפע על חד תרין, מההוא אתר דאקרי עולה. ואתוסף בההוא זמנא נהירו לסיהרא, איל אחד לקרבא לה, אילו דיצחק, שמאלו תחת לראשי.
כבשים בני שנה שבעה, לחבקא לה ימינא, ושבעה דכרין אתקרבין בה, תמימים: שלמין בכלא. ואנן מקרבין שעיר עזים אחד לחטאת. דהאי חטאת מהאי סטרא דפר חטאת אתי, דכתיב שמור, ושמור לא תעשה איהו. ואנן מקרבין שעיר חטאת, דאתי על לא תעשה, במוסף דידיה בר״ח, ואתי לכפרא על טומאת מקדש וקדשיו, דכתיב ולא יטמאו עוד בית ישראל שם קדשי, דלא יתקרב בכ״י ערל וטמא.
אבל מוסף דשבת ליכא לקרבא, בגין דהא אתגלי עתיקא קדישא, ונהיר בההוא רצון לכלהו עלמין, וכלא אשתכח בנהירו, דהא שבת בלא דינא כלל איהו, ולא שליט חויא עקימא, וכהני מסטרא דחס״ד, נכסין יתיה בצפונא דמזבח, ואפילו ישראל יכלין למעבד. בר דלית לון רשו למקרב לההוא מזבח לקרבא, אבל למיכס שרי.
ובצפונא איהו אתריה דההוא שעיר, דהא שעיר מצפונא יניק, ואנן מקרבין דמא למדבחא, ועבדין ד׳ מתנות, על ד׳ קרנות, בגין לאקפא לה מכל סטרין, דלא יתקרב מאן דלא חזי לקרבא לקדש הקדשים, והאי חטאת דעבדינן מניה, קדש הקדשים איהו, דלא יתער סטרא דמסאבא מניה בעלמא.
ות״ח, בעולה ב׳ מתנות שהן ארבע, רזא דיחודא דמתיחד עולה במזבח. אבל חטאת ד׳ מתנות, דלאו אינון אלא לנטרא, ולאקפא אינון גבורין. דאינון מסטרא דגבורה, לההוא מטה כרסיא קדישא. ולאשלמא ההוא פגימו דעבדו בה. ומאן דגרים לון לבני נשא למעבד ההוא חובא, מסטרא דשעיר אתי, בג״כ חטאת יחיד שעירה, וחטאת נשיא, שעיר. וחטאת כהן משיח, פר. כלהו מסטרא דשמאלא.
ולזמנין קריב יחיד כשבה, לקביל כנסת ישראל וכלהו שאר מצות. אלא בע״ז דצבור, מקרבין פר לעולה, ושעיר לחטאת. וההוא חטאת חסר איהו, בלא אל״ף. בגין דאיהו גריעות סגיאה, דהא חטאת לישנא דגריעא הוא, דכתיב והייתי אני ובני שלמה חטאים. וכל חד עז בת שנתו מסטרא דשמאלא. וההוא פר דורון לעילא, איהו לצדיק, דאפרידו ההוא ארון, מההוא ברית. ושעיר לחטאת, לקבל כנסת ישראל, דמנעו מנה ברכאן. ועכ״ד יחיד כד חב בכלהו מצות ל״ת דאית בהו כרת, שעירת עזים בעי לקרבא לכתחלה, אלא כד לית ליה דיקריב כשבה.
ות״ח, כ״י רביעית היא ליומי. ובג״כ ד׳ מתנות בעיא. וסליק ההוא ריח ניחח מאינון אימרין, וכדין נייחא לכנסת ישראל, ולא עבדת נוקמין, דהא בשוגג הוה.
ובחדש הראשון, דאיהו ארבעה על עשר, עבדינן פסח. בגין דיהוי דכיר לן לעלם, ההוא פסח דעבד קב״ה לישראל, קטיל ההוא טלה, ואפיק שכינתא וישראל מאתרא מסאבא, ואתחבר ארבעה בעשור. כנסת ישראל אתחבר בעשור, דאיהו צדי״ק, ורמיז אתריה בעשר. וכדין פסח ליי׳.
ובג״כ מאן דאיהו טהור, ויסתלק מניה ההוא ערלה, ויתחזי רשימא קדישא דצדי״ק דאיהו י׳ ביה. ולא קריב פסח ליי׳, כנסת ישראל לצדיק, דהוא חזי לקרבא למקדשא, ולא ערל וטמא. דאי לא קריב אית ביה כרת.
ומ״ט, דהא כל אורייתא לא אית בה כרת, אלא על מצות ל״ת. מ״ט בפסח ומילה, דאינון מצות עשה כרת. אלא בגין דדרגא קא גרים, דאיהי כ״י, דאיהי פסח, ואקרי מצות לא תעשה, בעיא לאתחברא בעשה, ולאתכללא ביה מדת לילה ביום. ומאן איהו. דא צדי״ק, דאיהו מילה ומ״ע, ואתכליל במצות ל״ת מדת יום בלילה. ואי לא אתגזר בר נש לא אתחזי לקרבא לון.
בג״כ קיימא מצות ל״ת עליה, ודיינת ליה בכרת, דלא ייעול נפשיה למקדשא. וכן בפסח בעיא כ״י לאתחברא בבעלה, ואי לא עביד בר נש, ולא קריב פסח ליי׳, קיימא עליה ודיינת ליה. ולא אפיקת יתיה מתחות ידא דפרעה, ואשתציאת נפשיה מאתרא קדישא, ואשתארת באתרא מסאבא במצרים. דהא ישראל אי לא עבידו הני תרין פקודין, לא נפקו מתמן.
ובג״כ כתיב, שמור את חדש האביב ועשית פסח לה׳ אלהיך. שמור: כללא דנוקבא, לא תעשה. את כללא דכלא. חדש האביב: דהא בההוא שעתא, שעורה אביב, ומקרבין מניה עומר עשירית האיפה ממחרת השבת איהו, וספרין שבע שבועין שלמין, לאסתלקא לעילא, ולקבלא מאינון חמשין יומין עלאין דאימא עלאה, אורייתא דאקרי לחם, דכתיב לכו לחמו בלחמי.
ואנן מקרבין ביומא דחמשין, דאתייהיב ביה אורייתא, שתי הלחם: תורה שבכתב, ותורה שבע״פ. ונחית טיבו דעתיקא קדישא דאימא עלאה, באינון שבע שבועין שלימן בכלא. וכל חד מאינון שבע דרגין, כליל בשבעה, כדאוקימנא ברזא דמהימנותא.
בג״כ שמור את חדש האביב ועשית פסח ליי׳, קריב לון ביחודא, דהא ביה אפקך ממצרים לילה, ותשלים להאי דרגא דאקרי ליל שמורים, ותקריב דכורא לגבה, ותתקרי לילה שלימא. ות״ח, נערה בתולה עד לא אתקריב דכורא לגבה, אקרי נער. לבתר אקרי נערה. הה״ד, ונתנו לאבי הנערה שלימא דייקא. ודא איהו כד אשתכחת שלימא, ולא אתקריב מאן דלא אתחזי. אוף הכא בקדמיתא ליל שמורים, לבתר הלילה הזה ליי׳. כד אתקריב זה לזאת.
בג״כ לא אתחזי לאתקרבא בההוא פסח ערל וטמא, ודמה טעון מתנה אחת דייקא. כד״א, אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאמה. היא נטרת בנהא, דלא יסתאבון בנמוסייהו ישראל, בג״כ שבטי יה נפקו מתמן. ואתחברת יו״ד בה״א ולא באתר אחרא כמה דעבדי אינון.
אבל כד נפקו מבבל, אסתאבו לתמן וסאיבו מקדשא, בג״כ חויא שליט בהו, ולא אשתכח שלטנותא לישראל בההוא זמנא, בגין דסאיבו מקדשא בנשים נכריות. מכאן מאן דמסאב גרמיה לתתא, מסאב לעילא. ומאן דקדיש גרמיה לתתא, מקדש לעילא. וע"ד ראויין הוו דיתעביד להו ניסא בההוא שעתא דנפקו מבבל כשעתא דנפקו ממצרים, אלא דגרים חובה.
ובחמשה עשר לירחא קדמאה, חולקא דאברהם דאיהו קדמאה, ואחיד בדרגא דחס״ד. אנן מקרבין לקב״ה תרין פרים, לאוספא תרין חולקין לדרגא דחסד, מעתיקא קדישא. איל אחד, לקבל דרגא דיצחק. ובעינן איל, לישנא דתקיפו בגין דחולקא דידיה תקיפו מיא. ובעינן דיסתכם ההוא דרגא דגבור״ה בחסד עלאה, למעבד טיבו עם כל ישראל. ולאתפרעא מאינון דעאקין לון ולאסחרא ליה סטרא דמיין האי דכתיב מחשוף הלבן.
שבעה כבשים תמימים. לקבל כלהו דרגין דישתלמון ביה. וכן בכל יומא ויומא שבעה אמרין. ביומא קדמאה דכולהו, שבעה יומין עלאין, כל חד אשתלים ברזא דשבע, ויהון שבע שבתות תמימות, לקבלא נהירו עלאה דאורייתא. שעיר חטאת לכפרא על סאיבו דמקדשא, ולא יהא ליה רשו לההוא שעיר לערבבא, ולא לאסטנא על ישראל.
וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה, לקבל דרגא דיעקב. דהא כדין אשתלים עלמא, ואתחדש. ואנן מנינן שבע שבועין, בגין לחברא כלא ביובלא עלאה, דיהבא להאי ברא בוכרא עטרה דאורייתא, דאתכלילת במ״ט אנפין. ונפקא מחכמה עלאה, באינון חמשין שערי בינה, ואתייהיבת להאי ברא בוכרא, ע״י דמשה, דאחיד נמי בהאי דרגא. הה״ד, צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה, במלכא דשלמא כלא דיליה, דהא אוקימנא דהאי דרגא שלים מכל סטרין, ושלים אקרי ברזא דמהימנותא. דכתיב, ויעקב איש תם. ביום חתונתו, דא כד אתייהיבת. וביום שמחת לבו, כד אתבני בי מקדשא.
תא חזי, כתיב בחדש השלישי, דאתחבר האי דרגא דאקרי שלישי, בחדש, והיא חתונתו. ע״ד כתיב, ויחן שם ישראל נגד ההר, האי דרגא ברא בוכרא. נגד ההר, לקבל ההוא הר דאתיידע, דאיהו זעיר מכל טוריא דלעילא, דאיהו רם ונשא, כד אתחבר לעילא, ואקרי הר סיני. דהא ז' טורין, וז׳ ימין, וז׳ ארצות, ברא קב״ה לעלמא, דאינון לקבל ז׳ ימין עלאין, ולא בחר מכלהו למיהב אורייתא, אלא בהר סיני, דאיהו רזא דכנסת ישראל.
ובים כנרת נמי, דאתי מתמן תכלת, דדמי לכסא הכבוד, כנסת ישראל. כנרת: דא צדי״ק. והאי ים דכנרת הוא, כדאוקמוה חבריא, כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, ובשעה שרוח צפונית מנשבת בו מנגן מאליו. ודוד קם למלעי באורייתא חצות לילה, לאתחברא בכנסת ישראל. ובארץ ישראל, שביעאה דכלא, נקודה אמצעיתא דארעא תתאה, בחר קב״ה, דאיהו לקבל נקודה עלאה.
מ״ט ביה בהר סיני דלעילא, למיהב ביה אורייתא שבכתב, וסימניך, בהאי ארון למיהב ביה ברית. בגין דבהאי ארון מונחין כל גניזין טבין, ותורה שבכתב דאקרי ברית, ביה מונחא. וכל מאני קרבא דמלכא בידיה אתמסרו, וכלהו עלמין דלתתא מנה ינקין. זכו ישראל למיטר אורייתא, כדין יהבת לון כל טיבו דעלמא. ואי לא, כדין יסרת לון. הה״ד, ויסרתי אתכם אף אני, דא כ״י. וכד תחבר באנ״י דל״ת דילה, אקרי אדנ״י, ודיינא לעלמא.
בג״כ כתיב, וזאת התורה אשר שם משה, בזאת אתייהיבת אורייתא. תא חזי, אורייתא שבכתב, צדיק אקרי, ומונח בזאת, דהאי ברית מנחא ביה, דכתיב ארון הברית, בגין דמונח ביה ברית דאיהו צדי״ק. ובג״כ וזאת התורה, אתחבר וא״ו בזאת, וכדין אשר שם משה, סם חיין לעלמא, דהא אילנא דחיי אתדבק בה.
וכד לא מכשרין בני נשא עובדייהו, אסתלק וא״ו מזאת. וכדין כתיב, זאת תהיה תורת המצורע, וזהו חשוב כמת. וכתיב זאת התורה אדם כי ימות באהל, אסתלק ו׳ מזאת, ועביד האי אהל נוקמין. היינו דכתיב, זאת חקת התורה אשר צוה יי׳, בגין דלא אתחברו ו' בה׳, גרמו דסאיבו מקדשא, וגרימו לון מותא. דהא מאן דאפריש לון, גרים מותא לנפשיה.
עד דאתא פרה, וכפרה על בנה. ועבדין מינה הזאה על טמאי מתים. זאת התורה, דלא אתחבר בה וא״ו, עד דעבדו הזאה לאינון כלי מדין. ולבתר, וזאת התורה אשר שם וגו׳. חיים אתדבק בה.
וזאת הברכה, ברכה אתדבק בה בהאי זאת. אבל כל אתר דתשכח באורייתא זאת התורה בלא וא״ו, בגין חובה. זאת תורת נגע הצרעת. זאת התורה לכל נגע הצרעת. זאת תורת הקנאות. בגין דסאיבו גרמיהון, וסאיבו מקדשא. זאת תורת העולה לא כתיב ביה וא״ו, עד דיעבדו לה שלימו בני אהרן, לחברא לזאת בבעלה.
וזאת תורת המנחה, לא אתיא על חטא, דהא נדבה היא, או דאתיא עם עולה, והא עבדא עולה שלימו. זאת תורת החטאת, אתיא על חטא, דסאיבו להאי זאת. וזאת תורת האשם, בגין דלא עבדו כ״כ פגימו, ובג״כ אתיא דכורא, ולא נוקבא. וזאת תורת זבח השלמים, בגין דאתיין לשלמא אתחבר בה וא״ו. זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת, בגין חטאת דאית בקרא, וחוטא אחד יאבד טובה הרבה.
דא אוקימנא בכל אתרא, וא"ו מוסיף על ענין ראשון. וזאת התורה אשר שם וגו', מ״ט וא״ו, הא לא אמר זאת בקדמיתא, אמאי כתיב וזאת. בגין סם חיים דאתדבק בה.
וזאת הברכה, בגין ברכה, אע״ג דלא כתיב זאת בקדמיתא, או מלה על מה דייתי. אבל בכלהו מ״ט לא כתיב וזאת, בגין דלא אתדבק וא״ו. והאי דכתיב וזאת תורת האשם, בגין דכתיב לעיל זאת תורת החטאת, וא״ו מוסיף על ענין ראשון.
בג״כ אתייהיבת אורייתא בהאי זאת, ובג״כ כתיב, אף אני אעשה זאת, אסלק מינה וא״ו, ותעביד בהו נוקמין. וכלהו קרבנין אתיין לקרבא להאי זאת לעילא בהאי שלישי. ואנן מקרבין בהאי יומא, תרין פרים במוסף, לאוספא ליה תרין חולקין. איל אחד, לאתחברא ליה חילא דגבורה. שבעה אמרין לקבל כלהו דרגין דיחדון בהאי הלולא. שעיר עזים לכפרא על דסאיבו מקדשא חייבין דלתתא.
ובחדש השביעי לקבל דרגא דיצחק, דיתחבר ביה כנסת ישראל בתרין פרים. האי דכתיב, ותנח התיבה בחדש השביעי בשבעה עשר דאתוספא כ״י, דאיהי שביעית, על עשר סמיכא לעשרה. בג״כ פר אחד לאוספא ליה חילא דאימא עלאה למידן עלמא, אבל תרין לא, בגין דלא יכיל עלמא למסבל דינא תקיפא. איל אחד גבורה דיליה לישנא דתקיפי אילותי לעזרתי חושה והאי איל תשכח בכלהו מוספין דמוסיפין חילא דגבורה עלייהו. בר משבתא, דאית ביה נייחא, ולית ביה דינא כלל, דאתגליא עתיקא קדישא, חידו וטבאן לכלהו עלמין.
כבשים בני שנה, למיהב חילא לכלהו דרגין. שעיר עזים. דלא יתחזי סאיבו במקדשא, ביומא דדינא. ובהאי יומא אתחבר גבורה עלאה, בדינא תתאה דר״ה, למידן עלמא. ת״ח, גבורה דינא קשיא, כ״י דינא רפיא. אך חובת היום פר אחד, בגין דיכיל עלמא למסבל.
ובג״כ בריש ירחא תרין פרים דהיא כפרה. בעשרה לירחא, לקבל דרגא דמשה. במוסף דיליה, פר בן בקר אחד, דלא אתוסף ביה דינא כ״כ, בגין דהוא יומא דכפרה. איל אחד תקיף, לתברא רשיעי עלמא, ובעינן למעבד נייחא לשככא רוגזא.
כבשים שבעה, לאוספא לכלהו דרגין. שעיר עזים אחד אתוסף הכא, בחובת היום, לכפרא על סואבת מקדשא, בגין דקב״ה מלעילא מכפר כלא, ולא ישתאר סאיבו בעלמא. בג״כ חד ביומא, לכפרא קודש הקדשים חד זמנא בשתא, בגין דלא אשתכח כ״כ סאיבו תמן. וחד לברא, למזבח החיצון, דלא אשתכח סאיבו בעלמא.
בחמשה עשר לירחא, לקבל דרגא דאהרן, דאחיד בהו״ד, ואסתלק נמי בחס״ד. ובג״כ, בהאי זמנא, אפילו עם כל אומין דעלמא, עביד קב״ה טיבו. בגין דאתוסף חס״ד דאהרן, עם חס״ד דאברהם. ואינון מקרבין ביה בשבעה יומין קרבנין עלוון. בגין דיחדו כוליה עלמא בחדוותא דישראל.
ע׳ פרים, לקבל ע׳ אומין עכו״ם דעלמא. וביומא קדמאה פרים שלשה עשר, לאחזאה דלאו אינון כדאי לאתקיימא בעלמא, אלא בטיבו דקב״ה, דאית ביה תליסר מכילן דרחמי.
אילים שנים, למהוי תקיפו לההוא דרגא דחס״ד עלאה, על חד תרין, ממה דמקרבין בכלהו מוספין, בגין דהאי חגא איהו לקבל דרגא דאהרן, דאחיד בדרגא שתיתאי. ואקרי יום שתיתאי. יומא דקב"ה אלף שנין.
ובההוא יומא, זמין קב״ה לאוספא על חד תרין טיבו לעמיה. הה״ד, והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו אז והיה משנה על אשר ילקטו יום יום. ובכלהו דרגין דלעילא אתוסף ברכאן.
ובההוא יומא ייתי מלכא משיחא, ויתקרי חג האסיף, דיכנש קב״ה ביה גלותא דעמיה. הה״ד, והיה ביום ההוא יוסיף יי׳ שנית ידו לקנות את שאר עמו. ויתקרי חג הסוכות, דכלהו שבעה דרגין חפיין על ישראל כסוכה. ובג״כ כלהו ענני כבוד אזלין עם ישראל במדברא בזכותא דאהרן.
בג״כ י״ד אימרין בכל יומא, ובשבעה יומין הא שבעתים, וינהיר שבעתים נהירו דשמשא, וקב״ה ירחם על עלמא. ושעיר עזים אחד חטאת. לכפרא על סאיבו מקדשא, דסאיבו אומי עלמא עכו״ם. ביומא תניינא, לקבל דרגא דיצחק. ביומא תליתאה, לקבל דרגא דיעקב. ביומא רביעאה, לקבל דרגא דיוסף. ביומא חמישאה לקבל דרגא דמשה. ביומא שתיתאה לקבל דרגא דאהרן.
ותא חזי, בהאי חגא, ובחגא דפטירו, שבעה יומי, דכלילן כלהו יומין דלעילא בהו, מה דלית כן בשאר חגין. דמקרבין בהו מוסף. אלא היינו דאוקימנא ברזא דמהימנותא, מחשוף הלבן אשר על המקלות, די לכל אינון שבעה, שבעה דרגין אסחר לון, בסטר דחס״ד. חגא דפטירא, לקבל אברהם, דאתי מחס״ד. בג״כ כלהו דרגין תמן, דהא לכלהו דרגין אסחר יעקב שלימא, לסטרא דחס״ד. האי חגא לקבל דרגא דאהרן, דאחיד בחסד, כלהו עמיה.
ד״א בגין דכלהו דרגין, וכלהו זכאין, כד נפקו ישראל ממצרים, קב״ה אתגלי תמן בכתרוי. וזמין למעבד כן, ביומא דייתי משיחא. בג״כ כלהו כתרין רמיזין הכא והכא. ונטלין על חד תרין שפע ברכאן, הכא מהתם.
והתם על חד שבעה, משאר מוספין. הה״ד, כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. כיום צאתך הוה ליה למימר, מאי כימי. דכלהו יומין עלאין אזדמנו התם. ואזדמנו הכא. בג״כ נפלאות: נ׳ פלאות, חמשין פלאות. דהא נ׳ תרעין דבינ״ה, פתח קב״ה לאפקא לון מתמן. ובגיני כך, באורייתא אדכר יציאת מצרים נ׳ זמנין, לקבל נ׳ תרעין, כדין יעביד ליומא משיחא.
ומאי אראנו. אלא אראנו לההוא סבא, דחזא בקדמיתא. דכתיב, וירא ישראל את היד הגדולה, כדין זמין למחזי פורענותא דאדום.
ד״א, דבגיניהון דשבעה צדיקיא, זמין קב״ה לאעברא לכל אומין דעלמא, ולא ישתאר בעלמא אלא קב״ה בלחודוי, וישראל גוי אחד, בג״כ הכא שבעה יומין. ת״ח,דבג״כ מתמעטין והולכין. וביומא תמינאה, שלטין ישראל לחודייהו בעלמא, ומקריבין פר אחד, איל אחד, רזא דיחודא.
שבעה כבשים, לקבל שבעה דרגין. שעיר עזים, אע״ג דבההוא זמנא יעבריניה קב״ה מעלמא, עכ״ד ישתאר מניה, דלא יתבטלון מפריה ורביה. ובההוא זמנא יפקון מים חיים מחכמה עלאה. חצים אל הים הקדמוני, דא חסד עלאה. וחצים אל הים האחרון, דא גבור״ה תתאה וגבור״ה עלאה. בקיץ ובחורף, בסטרא דאשא ובסטרא דמיא. דלא ישתאר דינא בעלמא אלא כלא רחמי וחיים וחירו בעלמא.
ותא חזי, בהאי חגא עבדין נסוך המים. נביע דחסד, באינון שיתין מששת ימי בראשית. וכלהון שבעה יומין עלאין, מקבלין מאינון מים חיים דנפקין מירושלם עלאה טמירא. ובאן אתר רמיז לאינון מים חיים. באינון שיתין.
וחסידי וצדיקי חדאן בהאי הלולא, בגין דרמיזא לההוא טיבו דזמין קב״ה למעבד, כד יעבר קב"ה סאיבו מארעא, דיחתון אינון מים חיים טהורים באינון שיתין, בההוא מזבח עלאה, ההוא ים האחרון. ואינון תלתא לוגין מים, י״ח ביצים, לקבל צדי״ק דאקרי ח״י העולמים. ועל ידיה מים נחתין באינון שיתין.
ות״ח, הלל הזקן כד הוה חדי בהאי הלולא, אמר אם אני כאן הכל כאן. ואם אין אני כאן מי כאן. הוה רמיז ואמר, אי שכינתא דאקרי אנ״י שריא כאן, הכל כאן, ההוא אתרא דאקרי כ״ל דאתי לאזדווגא בה. ואם אין אני כאן, מי כאן. דהא לא חשיבו טיבו שלימא, בגין דשכינתא לא שריא בארעא קדישא.
אבל כד ישתלמו אינון פרים, כדין כתיב, ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה. מאן אינון. שית מעייני, דאינון מריקין בהאי ישועה. וכדין עלמא כוליה בחדוה, בגין דנפקא שכינתא מבין ההוא סאיבו דשאר עמין. בג״כ ביום השמיני עצרת תהיה לכם.
תא חזי, עשר נטיעות, ערבה ונסוך המים, הלכה למשה מסיני. שאר מלי דאורייתא תורה, והכא הלכה. מ״ט. אלא, בגין דהאי אתרא, דאקרי הר סיני, תורה שבע״פ, אוליפת ליה למשה, לקשרא קשרין דמהימנותא.
אינון עשר נטיעין דנצב קב״ה, דהא אחיד לון בההוא אתרא, דאקרי ערב שביעית, ויעבדון פרי בההוא בית סאה, בגין דייתי מזונא לעלמא, בהאי שביעית, דלית לון מזונא, אלא מההוא שתא שתיתאה, דזרעין בה זרעין. הה״ד, זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד. מה דזרעין, יהא לההוא אתרא דאקרי צדקה שלימא. וכדין קצרו לפי חסד, כדין יהא טיבו עלאה, ומאן איהו לפי חסד. דא אברהם.
ותא חזי, לתתא, שבעה עיבידן אית ביניהון: זריע״ה, לקבל אימא עלאה. הה״ד, הא לכם זרע. קציר״ה, לקביל דרגא דאברהם. הה״ד, קצרו לפי חסד. דיש״ה בחרוץ. לקבל דרגא דיצחק, דעביד דינא, ואפריש תבן מההוא בר. דינא אפריש מניה, ועבד דינא ברשיעי עלמא, וכדין אינהו כמוץ לפני רוח.
והאי רוח, דא דרגא דיעקב. ותחי רוח יעקב, ולקבליה זור״ה, וההוא מוץ, לאשא אתייהיב למיכל. טוח״ן. לקבל דרגא דמשה. ל״ש, לקבל דרגא דאהרן. אופ״ה, לקבל דרגא דצדי״ק, ואתעביד לח״ם בידוי דצדיק, בההוא אור דאית בציון. הה״ד, נותן לחם לכל בשר. בקדמיתא לכ״ל, ולבתר לההוא אתר דאקרי בשר. ומאי לחם. דא קיומא.
ובהאי שתא שביעתא, לא עבדין עבידתא, אלא אכלין ההוא לחם דאתייהיב להו משתא שתיתאה. וכלהו עלמין בחדוה נייחין. וכלהו, מסכני ועתירי, כלהו שוויין בהאי אתר. דהא כלהו תתאי מהאי שתא שביעתא מתזנין.
ואי בר נש עביד באינון פירין סחורתא, האי דאתרא דעניותא, מנע מניה ברכאן, בג״כ מנע מניה ברכאן. ובעי בר נש לאחזאה בהאי ארעא קדישא דקב״ה, אית ליה נייחא בבעלה, וקב״ה יהיב לחם להאי כ״ל. וכ״ל לההוא אתרא דאקרי בש״ר מבשרי, ולית לה נהורא מדילה אלא הנהו ספיחי דשתיתאה, דאזדרעו בה ממילא.
ובעי בר נש בההוא ערב שביעית, למעבד עבידתא דארעא, באינון עשר נטיען אשתלימו בה, דתתיחד האי ארעא בהו, ולא תתפרש מנייהו, ותתקרי אף היא נטיעה, נציבו דנצב קב״ה, בגין דלא יתמנע מינה ההוא טיבו, דאית לה עם בעלה נייחא בשביעית.
בג״כ אדם ביומא שתיתאה אתברי, ואזדווגת עמיה בת זוגיה, לאתענגא בשבתא. והשתא אזדווגת צד״ק בשתיתאה, למיהב נהירו להאי הר סיני.
ות״ח, הר חורב אתקרי, כד אזדווג עמיה וא״ו. ואי בני נשא מפרשין וא״ו מינה, אקרי חרב ליי׳. דהא חרב כתיב, ועבדא נוקמין. בג״כ, הלכה למשה מסיני, תורה שבע״פ, דיכללון יתה באינון עשר נטיען, ערב שביעית, וייתי מזונא לעלמא בשביעית, דהוא אתרא דלית לה נהורא, אלא מה דאתייהיב לה מההוא וא״ו.
ות״ח, ישראל כד עבדו עגלא, ואפרישו ברכאן מהאי הר חרב, דאפרישו מניה וא״ו, וקציצו בנטיעות, באינון נטיען. מה כתיב, ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. ההוא עדי עלאה, תפלין דרישא, ודרעי דשוויין ביד כהה, אעדיאו מנהון. ומאן אתר אתייהיב לון. מהר חורב, כד אזדווג בה וא"ו. והשתא נרגן מפריד אלוף, ואתערו עליהון חרב.
בג״כ בני לוי דעבדו לויה להאי אתרא, אתפרעו מנהון. הה״ד, ויעמד משה בשער המחנה ויאמר מי ליי׳ אלי ויאספו אליו כל בני לוי. דהא לא עבדו פרודא, אלא לויה.
ואמר לון משה, כה אמר יי׳ עברו ושובו משער לשער במחנה, בגין דהאי כ״ה יהבת לון רשותא למעבד דינין, ומאן איהו כ״ה. דא הר חרב, ובג״כ קטלו מנהון כשלשת אלפי איש, שלשת לא אתמר, אלא כשלשת לקבל הנהו תלתא דרגין דהוו מליין להאי באר, הה״ד, והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה. בגין דאינון גרמו דיסלקון מנה והא אוקמוה.
בג״כ, פקידת ליה האי תורה שבע״פ למשה, על אינון עשר נטיען, וערבה דיקיפון להאי מזבח באינון ערבי נחל, לקבל תרין דרגין דמקיפין לעילא, באינון נצ״ח והו״ד, וכדין יעבדון נסוך המים, אינון מים חיים, דאתיין ע״י דצדיק, ולא ימנעון מהאי מזבח טיבו עלאה.
ות״ח, כל שאר יומי דשתא, בהאי מזבח, עבדין נסוך היין, רמיז לדינא דעייל בה למידן עלמא. אבל בחג עבדין אוף במים חיים. דהא חיים ונהירו אתוסף בההוא זמנא, כי מלאה הארץ דעה את יי׳ כמים לים מכסים.
עשרה פעמים נמנו ישראל, אחת בירידתן למצרים, דכתיב כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה וכו'. ואחת בעלייתן, דכתיב כשש מאות אלף. ושנים בחומש הפקודים. ושנים בימי שאול, א׳ בבזק. וא׳ בטלאים. וא׳ בימי דוד, ויתן יואב את מספר מפקד העם אל המלך. וא׳ בימי עזרא, כל הקהל כאחד. וא׳ לעתיד לבא, עוד תעבורנה הצאן ע״י מונה.
אשרי אדם מצא חכמה, דא אדם עלאה, דאשרי עלוי טיבו דעתיקא. אימתי. כד מטא חכמה, כד״א, מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מיי', דא רעוא דעתיקא. ומאי איהו האי חכמה. דא חכמה זעירא, דהיא רברבא באתחברותא לעילא.
מצא, מאי מצא. כגון דאשתכחת בכלא. ואדם יפיק תבונה, דבעי לעיינא ולאסתכלא ולאפקא מעומקא עלאה תבונה, לאנהרא להאי חכמה. וע״י דמאן אתנהירת ע״י אדם עלאה ,דמפיק רצון מלעילא לאנהרא לה.

— 27 —
למה בי״ת דומה, לאדם שנוצר בחכמה, שסתום מכל צד, ופתוח מלפניו. והאל״ף, פתוחה מאחריו. ר"ל, כי היא פתוחה לקבל מן הכתר, ויש לה פתח להשפיע לאחרים.

— 28 —
ומנ״ל דשמים הוי קב״ה. דכתיב, ואתה תשמע השמים. אטו שלמה מתפלל אל השמים שישמעו תפלתו. אלא שנקרא שמן על שמו. ולמה נקרא שמים. אלא שהוא עגול כמו ראש, ומלמד, שמים מימינו, ואש משמאלו, והוא באמצע שא מים. מאש וממים, ומכניס ביניהם שלום. בא האש, ומצא מצדו מדת האש. בא מים, ומצא מצדו מדת המים. והיינו עושה שלום במרומיו. מאי שמים. מלמד, שגבל הקב״ה אש ומים, וטפחן זה בזה, ועשה מהן ראש לדבריו, שנאמר ראש דברך אמת.

— 29 —
והארץ היתה תהו, בזמנא דקב״ה הוה באלין קליפין, הוה בונה עלמין ומחריבן, והא אוקמוה, דלית השפעה בכל עלמין. ונהר דאיהו צדיק, יחרב ויבש, בתרין עלמין, בעלמא דין, ובעלמא דאתי.
ואית מאן דאמר, דסליק במחשבתיה למבני עלמין ולהחריבן, ואמר דין מהניין לי, ודין לא מהניין לי. אלין דאתמר בהון את השמים ואת הארץ, מהניין לי. ואחרנין דאתמר בהון והארץ היתה תהו ובהו, דאחזי על עלמין ברעותיה למבני לון, ולא עביד לון, עלייהו אתמר, תהו ובהו.
ובזמנא דקב״ה באלין קליפין, אתמר ביה, סכות בענן לך, מעבור תפלה. תהו וחשך, עלייהו אתמר, ויהי הענן והחשך. ואלין קליפין דאגוזא. מוחא מלגאו, דתליא לד׳ סטרין, דא יהו״ה, דאיהו לא קביל מסאבו. כד״א, הלא כה דברי כאש נאם יי׳. מה אשא לא מקבל טומאה, הכי שמיה לא מקבל טומאה.
ובזמנא דמתגברין אלין קליפין, ואתברון מאגוזא, צלותא דאיהי שכינתא אדני, סלקא לגבי בעלה דאיהו יהו״ה, וסליקת כלא. דבזמנא דאיהו מתכסי מינה באלין קליפין, איהי אתקריאת עניה יבשא, ולית לה אלא מה דיהבין עבדין בחשאי.
ובההוא זמנא דקב״ה אתפשט מאלין קליפין, אתמר, ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך ראות את-מוריך. ומה דהוה יבשה, אתמר בה מלא כל הארץ כבודו. ואתקריית ברכה דיליה, קרבנא דיליה, עולה דיליה, דאוקיד כל אלין קליפין.
וסליקה לגבי קטרת, קשורא דיליה, עולה דיליה, דכתיב זאת תורת העולה. היא העולה בצלותא דשחרית, היא העולה לגביה בצלותא דמנחה, בכמה ריחין ובוסמין דג״ע, דאיהי גן דאורייתא, הה״ד, גן נעול אחותי כלה. סתימא דלא אתפתחת אלא לגבי בעלה.
וכד ייתי בעלה, אדני שפתי תפתח, דאיהי בבא עלאה, אתפתחא לגבי כתרין סמכין קשוט, וקבילת ליה בתרין דרועין, הדא הוא דכתיב שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני.
יהו״ה נחית לגבה, ודא הוא רזא אמ"ן, יאהדונה״י, דאיהו חבורא דתרין שמהן באתוון. ובג״ד, גדול העונה אמן, יותר מן המברך. בזמנא דאינון תרין, ברישא דצדיקייא.
אבל כד אינון ברישא דחייביא, כ״י אמרת לגבייהו, אל תראוני שאני שחרחרת, מאלין דשריין לפתאה לבני נשא, כמה דהוו מפתין לישראל בעגלא, בשית שעתין. הה״ד, וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר. ואוקמוה מאי כי בשש. אלא בשית שעתין עבדו ית עגלא, בגין לאפרשא לון משבע, הה״ד, אך ביום הראשון תשביתו שאור. אך חלק, בין שש לשבע.
ובג״ד אמרה כנסת ישראל, ששזפתני השמש, גרמו דאסתלק מני ו', דאיהי השש ואור השש, דהוה נהיר בסתרא דשית תיבין, דאינון שמע ישראל יי׳ אלהינו יי׳ אחד. בני אמי נחרו בי, נחר גרונם, דבטילו ק״ש, דאתמר ביה רוממות אל בגרונם. ובג״ד, שמוני נוטרה את הכרמים, דאינון שאר אומין ערב רב. ובג״ד, כרמי שלי לא נטרתי. ובג״ד, אינון ערב רב מצליחין בכלא.
כתנות עור, חשוכין דעיינין, דאתמר בהון, ותכהין עיניו מראות, לאסתכלא לאלין דאתמר בהון, נפתחו השמים ואראה מראות אלהים. דאינון: חמש אור דעובדא דבראשית, כתנות אור אינון.
והארץ היתה תהו. והארץ, הא חד. תהו, תרין. בהו, תלת. חשך, ארבע. תהום, חמש. וארבע אינון דכלילן בגופא, ואינון ארבע יסודין, דאינון קליפין דאגוזא, ובגין דא והארץ היתה תהו, ואוקמוה, היתה מקדמת דנא, דהכי ארחא דקליפין דמקדימין למוחא. ורוח אלהים, דא רוחא דמשיחא, מיד דיהא מרחפת על אנפי מיא דאורייתא, מיד יהא פורקנא, הה"ד ויאמר אלהים יהי אור.

— 30 —
אמר רבי ברכיה, מאי דכתיב והארץ היתה תהו מאי משמע היתה, שכבר היתה. ומאי תהו. דבר המתהא את בני אדם. ומאי בהו. דבר שיש בו ממש. דכתיב בהו, בו הוא. עוד שם מאי דכתיב גם את זה לעמת זה עשה האלהים. ברא בהו, ושם מקומו בשלום. ברא תהו, ושם מקומו ברע. בהו בשלום: דכתיב עושה שלום במרומיו, מלמד שמיכאל שר ימינו של הקב״ה מים וברד. וגבריאל שר שמאלו אש. ושר שלום ביניהם מכריע, והיינו דכתיב, עושה שלום במרומיו.
ומנלן דתהו הוא ברע. דכתיב עושה שלום ובורא רע. הא כיצד, רע מתהו, ושלום מבהו. ברא תהו, ושם מקומו ברע, שנאמר, עושה שלום ובורא רע. ברא בהו, ושם מקומו בשלום, שנאמר, עושה שלום במרומיו. ע״כ.
וישלחהו יי׳ אלהים, מיד משיחא, דהוא בגנתא דעדן. כמה דאתמר ביה, וישלחהו מג״ע, מעדון דיליה. ואמאי. לעבוד את האדמה, דאיהי שכינתא. בג״ד וישלחהו מיד, דיפוק מתמן. וישכן מקדם לג״ע את הכרובים, דאינון משיח בן דוד ומשיח בן יוסף, דמשכא רוחא דמשיחא, דאתמר ביה ורוח אלהים, דא שיל״ה, ההוא דאתמר ביה, ואצלתי מן הרוח דהכי סליק שילה משה בחושבנא. וישכן מקדם, דאקדים שילה לתרווייהו, בגין דיהא מרחפת. על אנפוי דאורייתא, ופורקנא ביה תלייא, והא אוקמוה.
ואת להט החרב המתהפכת, מיד יהא בידיה. ומאי נינהו. מטה, מטטרו״ן, דאתהפך ממטה לנחש, ומנחש למטה. ועוד, מטה דא שכינתא תתאה, ואם זכו ישראל, מטה כלפי חסד לימינא, ויפקון ברחמי. ואם לאו, מטה כלפי חובא, לסטרא דגבור״ה, דתמן נחש, אל אחר, דתבע לשפוך דמא, ואתקטיל משיח וסגיאין מישראל.
ובג״ד אתמר, שכבי עד הבקר, דאיהו בקר דאברהם, דיהא מטה כלפי חסד. ובג״ד ואת להט החרב המתהפכת, וכלא לשמור את דרך עץ החיים, דאיהי אורייתא, דאתמר בה עץ חיים היא.
ואיהי אורייתא דבע״פ, אם זכה בר נש, איהי סם חיים דיליה. ואם לאו, היא מתהפכת ליה לסם המות. והא אוקמוה מארי מתניתין הכי, כגוונא דמטה דאתהפך לנחש, ונחש למטה. ובזמנא ההוא, יתמחון מן עלמא, כל אינון דאתמר בהון, ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם.

— 31 —
ישב רבי בון ודרש, מ״ד יוצר אור ובורא חשך. אלא, אור שיש בו ממש, כתיב בו יצירה. חשך שאין בו ממש, כתיב בו בריאה. כד״א יוצר הרים ובורא רוח. אי בעית אימא, אור שיש בו ממש, כתיב ביה עשייה. דכתיב, ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, ואין הויה אלא עשייה, קרי ביה יצירה. חשך דלא הוה ביה עשייה, אלא הבדלה והפרשה, קרי ביה בריאה. כד״א, הבריא פלוני וכולי. אמר רבי ברכיה, מ״ד ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, ולא אמר והיה. משל, למלך שהיה לו חפץ נאה, והקצהו, עד שזימן לו מקום, ושמהו שם. הה״ד, יהי אור ויהי אור, שכבר היה. ע״כ.

— 32 —
שביעי הוי מזרחו של עולם, ומשם בא זרעם של ישראל, כי חוט השדרה משוך מן המוח של אדם, ובא לאמה, ומשם הוא הזרע. דכתיב, ממזרח אביא זרעך. כשישראל טובים, מזה המקום אביא זרעך, יתחדש לך זרע חדש.
וכשישראל רעים, מן הזרע שכבר בא לעולם. דכתיב, דור הולך ודור בא, דור שכבר בא. ומאי ממערב אקבצך. מאותה מדה שנוטה תמיד למערב. ולמה אקרי מערב. מפני ששם התערב כל הזרע.
משל למה הדבר דומה, לבן מלך שהיה לו כלה נאה וצנועה בחדרו, והיה לוקח מבית אביו עושר, ומביא לה תמיד, ולוקחת הכל, ומצנעת אותו תמיד, ומערבת הכל, לסוף ימים בקש לראות מה אסף ומה קבץ. היינו דכתיב, וממערב אקבצך. ומאי ניהו בית אביו. דכתיב ממזרח אביא זרעך, מלמד שממזרח מביא, וזורע במערב, ואח״כ הוא מקבץ מה שזרע. ע״כ.

— 33 —
זי"ן מאי עבידתיה כמנין ימי השבוע, ללמדך שכל יום יש לו כח, ומאי עבידתיה הכא, ללמדך שכשם שיש חכמה גדולה באוזן לאין תכלית, כך יש הכח ההוא בכל האברים. ומאי אברים שבע שיש באדם, דכתיב כי בצלם אלהים עשה את האדם ע״כ.

— 34 —
נשמת הזכר, מן הזכר. ונשמת הנקבה, מן הנקבה. והיינו דקא אזיל נחש בתרה דחוה, אמר הואיל ונשמתה מן הצפון, אסיתנה מהרה. ומאי הסתה הוה. משום דבא עליה. שאלו תלמידוי עובדא היכי הוה. אמר להם, סמאל הרשע, קשר עם כל צבאות מעלה, על רבו. משום דאמר קב"ה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים, אמר היאך אוכל להחטיאו, ולגרשו מלפניו. ירד עם כל חיילותיו, ובקש לו בארץ חבר כמותו. ומצא נחש, והיה לו דמות גמל, רכב עליו, ובא לו אצל האשה.
אמר לה, אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן. אמר, אבקש יותר ואוסיף, כדי שתגרע היא. אמרה לא מנענו, אלא מפרי עץ אשר בתוך הגן, אמר אלהים לא תאכלו ממנו, ולא תגעו בו פן תמותון. והוסיפה ב׳ דברים, אמרה מפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו, ולא נאמר לה אלא מעץ הדעת, ואמרה לא תגעו פן תמותון.
מה עשה סמאל הרשע. הלך ונגע באילן, והיה האילן צווח ואמר, אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני. אל תגע בי, שנאמר ויד רשעים אל תנידני. הלך ואמר לאשה, הרי נגעתי באילן, ולא מתי. אף את תגעי באילן, ולא תמותי. הלכה האשה, ונגעה באילן, וראתה מלאך המות בא כנגדה, אמרה, אולי עכשיו אני מתה, והקב״ה עושה לו אשה אחרת, ונותנה לאדם. אלא הריני גורמת לו שיאכל עמי, אם נמות, נמות שנינו. ואם נחיה, נחיה שנינו. ולקחה מפריו, ונתנה גם לבעלה.
נתפקחו עיני שניהם, וקהו שיניו. אמר לה, מהו זה שהאכלתני שקהו שיני, כך קהו שיני כל הבריות. ישב לו בדין אמת, שנאמר ישבת לכסא שופט צדק. קרא לאדם, ואמר לו, למה ברחת מפני. אמר ליה, את קולך שמעתי בגן, ורעדו עצמותי ואירא, כי עירום אנכי ואחבא. כי עירום אנכי מפועלי, כי עירום אנכי, מצווי. כי עירום אנכי ממעשי ואחבא.
מה היה לבושו של אדם. עור של צפורן, והפשיטו מעליו, ראה עצמו ערום. שנאמר, מי הגיד לך כי עירום אתה. אמר אדם לפני הקב״ה, רבונו של עולם, כשהייתי לבדי שמא חטאתי לך, אלא האשה שהבאת לי, היא הדיחה אותי מדבריך, שנאמר האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ.
אמר לה הקב״ה, לא דייך שחטאת, אלא שהחטאת לאדם. אמרה לפניו, רבונו של עולם, הנחש השיאני לחטוא לפניך, הביא שלשתן, וגזר עליהן גזרות דין תשע קללות, ומות, והפיל סמא״ל ואת הכת שלו ממקום קודשתן מן השמים. וקצץ רגליו של נחש, ואיררו מכל חיה, ומכל בהמה, ופקד עליו שיהיה מפשיט את עורו אחר שבע שנים. ע״כ.

— 35 —
ובלא מחיר יין וחלב, מאי יין וחלב, מה ענין זה אצל זה. אלא, מלמד שיין הוא פחד, וחלב הוא חסד. ומפני מה הזכיר יין תחלה, מפני שהוא קרוב אלינו יותר. יין וחלב ס״ד. אלא אימא דמות יין וחלב. ע״כ.

— 36 —
ס״א, ר׳ חייא אמר, מעולם דא הוו, וגוברין גברין דסטרא בישא הוו. דכתיב אנשי השם. אנשי שם לא כתיב, אלא אנשי השם. כגוונא דא כתיב, זכור רחמיך יי׳ וחסדיך כי מעולם המה, מעולם ודאי, נטל לון קב״ה, ואינון אבהן קדמאי, למהוי רתיכא קדישא לעילא. א״ר יצחק, מעולם דא איהו מטתו שלשלמה דכתיב וכו׳.

— 37 —
ויאמר אלהים יהי אור, וא״ר יוחנן, שני אורות הגדולים היו, דכתיב ויהי אור, ועל שניהם נאמר כי טוב. ולקח הקב״ה האחד, וגנזו לצדיקים לע״ל. דכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם.
מלמד שאור הראשון, אין כל בריה יכולה להסתכל בו. דכתיב יירא אלהים את האור כי טוב וכתיב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ראה הקב״ה את כל אשר עשה, וראה טוב מאד, מזהיר ובהיר. ולקח מאותו הטוב, וכלל בו שלשים ושתים נתיבות החכמה, ונתנו לעולם הזה.
והיינו דכתיב, כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, הוי אומר זו אוצרה של תורה שבע״פ. ואמר הקב״ה אם ישמרו זאת המדה בעוה״ז, שזאת המדה נחשבת בכלל העוה״ז, והיא תורה שבע״פ, יזכו לחיי העוה״ב, שהוא הטוב הגנוז. ומאי ניהו. עזו של הקב״ה.
דכתיב ונגה כאור תהיה. עתיד הנגה שנלקח מהאור הראשון, להיות כאור, אם יקיימו בניה התורה והמצוה. אשר כתבתי להורותם. וכתיב שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך.
וכתיב קרנים מידו לו ושם חביון עזו. ומאי חביון עזו, אלא אותו האור שגנז והחביא, שנאמר צפנת ליראיך. וזה שנשאר לנו, פעלת לחוסים בך, אותם שחוסים בצלך בעוה״ז, ושומרים תורתך, ומקיימים מצותיך, ומקדשים שמך הגדול ומייחדים בסתר ובגלוי, שנאמר נגד בני אדם.
א״ר רחומאי, מלמד שהיא אורה לישראל, ותורה אורה, שנאמר כי נר מצוה ותורה אור. ואמרינן, נר זו מצוה, ומצוה זו תורה שבע״פ. אור, זו תורה שבכתב, אלא מתוך שבנר מתקיים האור קרי לה אור. מלה״ד לאדם צנוע בסופו של הבית אע״פ שיום הוא ואור גדול בעולם אין אדם רואה בתוך ביתו אא״כ הכניס בו נר. כך תורה שבכתב, אע״פ שהוא אור, צריכה היא לתורה שבע״פ לפרק קושיותיה ולבאר סודותיה.
ומאי ניהו יראת יי׳ זה האור הראשון. דאמר ר׳ מאיר, מ״ד ​ויאמר אלהים יהיה אור ויהי אור, ולא אמר ויהי כן. מלמד שהאור ההוא גדול, ואין כל בריה יכולה להסתכל בו, גנזו הקב״ה לצדיקים לעתיד לבא.
והיא מדת כל סחורה שבעולם, והוא כח אבן יקרה, שקורין סוחרת ודר. ועל מה היא מדת דר, אלא מלמד שלקח הקב״ה מזיוה אחת מאלפים, ובנה ממנה אבן יקרה נאה ומקושטת, וכלל בה כל המצות, בא אברהם ובקש כחו לתת לו נתנו לו אבן יקרה זו, ולא רצה אותה, זכה ונטל מדתו, שנאמר תתן אמת ליעקב חסד לאברהם.
בא יצחק ובקש כחו ונתנו לו, ולא רצה בה, זכה ונטל מדתו, שהיא מדת הגבורה. דהיינו הפח״ד. דכתיב, וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. בא יעקב ורצה בה. ולא נתנוהו לו, א״ל הואיל ואברהם מלמעלה, ויצחק למטה, אתה תהיה באמצע ותכלול שלשתם. דכתיב תתן אמת ליעקב.
ומאי אמצע. היינו שלום. והא כתיב תתן אמת ליעקב. אמת ושלום חד הוי. כמה דאת אמר, דברי שלום ואמת. כי שלום ואמת יהיה. בימי. והיינו דכתיב, והאכלתיך נחלת יעקב אביך. דהיינו נחלה גמורה, דאית ליה החס״ד והפחד והאמת והשלום.
ולפיכך אמר אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, אבן שמאסו אברהם ויצחק, שבנו את העולם, היתה עתה לראש פנה. ולמה מאסו בה, והלא נאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי. מאי משמרתי. כך אמרה מדת חס״ד, דכל ימי היות אברהם בעולם, לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי, שהרי אברהם עמד שם במקומי, וישמור משמרתי במדה זו היתה מלאכתי, שאני מזכה את העולם כלו, ואפילו נתחייבו, אני מזכה אותם.
ועוד, משיבם, ומביא בלבבם לעשות רצון אביהם. כל זה עשה אברהם. וכתיב ויטע אשל בבאר שבע. סדר לחמו ומימיו לכל באי עולם, והיה מזכה ומדבר על לבם, למי אתם עובדים עבדו את יי׳ אלהי השמים והארץ. והיה דורש להם, עד שהיו באים ושבים.
ומנלן שאף החייבים היה מזכה. שנאמר המכסה אני מאברהם, ואברהם היה יהיה וגו'. אלא אזכהו שיבקש עליהם רחמים, ויזכה, וכי אפשר לומר, שלא ידע הקב״ה, שלא יכלו להנצל. אלא לזכותו קאמר. מכאן אמרו, בא ליטהר מסייעין אותו. בא ליטמא, פותחים ליה. מאי פותחים ליה. אותן הפתוחים תמיד.
מצותי חקותי ותורתי, אמר, הואיל ולא חפצתי בה, אשמור מצותיה. מאי תורתי. אלא אפילו הוראות ופלפולים שמורים למעלה, הוא ידעם ופלפל וקיים.
ומאי משם רועה אבן ישראל. שמשם נזון אבן ישראל. ומאי משם. הוי אומר צדיק עליון. ומה הוא. היינו האור הגדול הצפון, והיינו סוחרת. והאבן שדרה למטה הימנה נקרא דר. ומאי הוא קרנים, שנאמר קרנים מידו לו. היינו חמש אצבעות של יד ימין.

— 38 —
שבע צורות קדושות, יש לו להקב״ה. וכולן כנגדן באדם. שנאמר, בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם. ואלו הן: שוק ימין ושמאל. יד ימין ושמאל. גוף וברית, הרי שש. והא אמרה שבע. שבע הוי באשתו והיו לבשר אחד.
מלה״ד, למלך שעלה בלבו ליטע בגנו ט׳ אילנין זכרים, והיו כלם דקלים, אמר כשיהיו כלם מין אחד, א״א להתקיים. מה עשה. נטע אתרוג ביניהם, והוא א׳ מאותן התשעה שעלה בלבו להיות זכרים. ואתרוג מאי הוי, נקבה. והיינו דכתיב, פרי עץ הדר כפת תמרים ע״כ.
זכר ונקבה בראם, אפשר לומר כן, והא כתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו סוגו׳, ואחר כן אעשה לו עזר כנגדו, ויקח אחת מצלעותיו ויסגר בשר תחתנה. אלא אימא, דכתיב בהן יצירה, וכתיב בהן עשייה, וכתיב בהן בריאה. בעת עשיית הנשמות עשיה זכר ונקבה, דכתיב זכר ונקבה שברא אותם. יצירה בעת הרכיב הנשמה על הגוף ואסף הכל. ומנלן דהאי יצירה אלישנא דאסופי הוא, דכתיב ויצר יי׳ אלהים וגו׳ כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם. דוהיינו דכתיב על האדם, זכר ונקבה בראם ויברך אותם ע״כ.
בצלם אלהים ברא אותו. בכל אבריו, ובכל חלקיו. והא אמרינן וא״ו למה הוא דומה, לעוטה אור כשלמה, והאי וא״ו אינה אלא שש קצוות. א"ל, ברית מילה וזוגו של אדם חשבינן אחד. שתי ידיו ג׳. ראשו וגופו ה׳. שתי שוקיו ו'. וכנגדם, כחותם בשמים, דכתיב גם את זה לעומת זה עשה האלהים. והיינו ימים, כי ששת ימים עשה יי׳ את השמים ואת הארץ, ולא אמר בששת ימים. מלמד שכל יום ויום יש לו כחו ע״כ.
ויאמר אלהים פרו ורבו וגו׳. פקודא דא לאתעסקא בהאי עלמא בפריה ורביה, ולמעבד תולדין, לאתפשטא שמא קדישא לכל סטרין, ולמלקט רוחין ונשמתין, למהוי יקרא דקב״ה עילא ותתא. דכל מאן דלא אתעסק בפריה ורביה, אזעיר דיוקנא דמריה, דלא אשתכח בהאי עלמא, וגרים דלא שריא שכינתא בהאי עלמא. כמה דאתוספאן רוחין ונשמתין, הכי אתוסף לנחתא בהאי עלמא זיו יקרא דמלכא דכתיב, ברב עם הדרת מלך ובאפס לאם מחתת רזון.
הדרת מלך: דא זיו יקרא דמלכא, דאתוסף לנחתא בהאי עלמא. מחתת רזון: דא זעירו דריוקנא דמלכא, דאזעיר מהאי עלמא, הכי אזעיר מעילא. דהא ההוא זיווא לא נחית, ואתחשב על ההוא בר נש כאלו אושיד דמין דגרע דיוקנא דלתתא כגוונא דלעילא. דכתיב, כי בצלם אלקים עשה את האדם, ואיהו אזעיר צלם אלקים לתתא ודמות ודיוקנא לעילא. וע״ד אצטריך ב״נ לאתעסקא בפריה ורביה, ולמעבד צלם אלקים, לאסגאה יקרא דה׳ בכל סטרין.
פקודא דא, לקיים פריה ורביה, לקיים בן ובת. בגין דאב, תמן י׳, ואם, תמן ה׳, בן תמן ו׳, בת תמן ה׳. ואב ואם דלית לון בן ובת, גם יי׳ לא שריא עלייהו. וכגוונא דא בעובדא דבראשית, אמר פרו ורבו. פרו, מסטרא דימינא. ורבו מסטרא דשמאלא. דביה ברא אלהים כלא, וברא דא עמודא דאמצעיתא. את הארץ, דא שכינתא. ואמאי צריך ד׳, באב ואם בן ובת. בגין דהא אתקדשו ואתברכו בשלש קדושות, ושבע ברכאן, דאינון י', צריכין למהוי ד׳ אתוון, דשריין עלייהו עשרה, למהוי בר נש רשות היחיד למאריה, דרחבו ד׳ וגבהו י'.
ומאן דמתעסק באורייתא, ובמצוה, בדחילו וברחימו דמאריה, באתר דיראה שריא, תמן י׳. באתר דאהבה שריא, תמן ה׳. באתר דתורה, שריא ו׳. ובאתר דמצוה שריא ה'. באתר דמחשבה, דאתמר בה וזאת תורת האדם כליל מכלא, שריא ביה יו״ד ה״א וא"ו ה״א. אם יי, לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו, מאי שוא עמלו בוניו בו, אינון סמא״ל ונחש. ע״כ.

— 39 —
ישב רבי ברכיה ודרש, מאי האי דקא אמרינן כל יומא העולם הבא ולא ידעינן מאי קאמר, העולם הבא מתרגם עלמא דאתי. מלמד, שקודם שנברא העולם עלה במחשבה לברוא אור גדול להאיר, ונברא אור גדול, שאין כל בריה יכולה לשלוט בו, צפה הקב״ה שאינן יכולין לסובלו, לקח שביעי ושם להם במקומו, והשאר גנזו לצדיקים לעתיד לבוא, אמר אם יזכו בזה השביעי, וישמרוהו, אתן להם זה לעולם אחרון. והיינו דכתיב העולם הבא, שכבר בא מקודם ששת ימי בראשית. הה״ד, מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם.

— 40 —
שמיני מאי הוי. יש לו להקב״ה צדיק אחד בעולם, וחביב לו, מפני שמקיים כל העולם כלו, והוא יסודו. והוא מכלכלו, ומצמיחו, ומגדלו ומשמחו, אהוב וחביב למעלה, נורא ואדיר למטה, מתוקן ומקובל למעלה, מתוקן ומקבל למטה. והוא יסוד הנפשות כלם.
אמרת שמיני, ואמרת יסוד הנפשות כלם, והא כתיב וביום השביעי שבת וינפש. אין שביעי הוי, אלא משום דמכריע בינייהו, ויש אינון תלת לרע, ותלת לעיל, והוא דאכרע בינייהו.
ומאי טעמא אקרי שביעי, וכי הוה בשביעי. לא. אלא מפני שהקב״ה שבת בשבת, באותה המדה, דכתיב, כי ששת ימים עשה יי את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. מלמד, שכל יום ויום יש לו מאמר אחד, שהוא אדון לו, לא מפני שהוא נברא בו, אלא מפני שהוא פועל בעולם פעולה המסורה לו בידו, פעלו כלם פעולתם, וקיימו מעשיהם לבד. בא יום השביעי ופעל פעולתו, שמחו כלם אף הקדוש ברוך הוא. ולא עוד, אלא שגדלה נשמתן, דכתיב וביום השביעי שבת וינפש.
ומאי הוי שביתה זו, דלא הוה בה מלאכה, והוי הנחה דכתיב שבת. משל למה הדבר דומה, למלך שהיו לו שבעה גנות, ובגן האמצעי מעיין נאה נובע ממקור מים חיים שלשה מימינו, ושלשה משמאלו, ומיד שפועל בעולם, אז מתמלא ושמחים כלם ואומרים לצרכנו הוא מתמלא, והוא משקה אותם, ומגדלם, והם ממתינין ושובתין, והוא משקה את השבעה.
והא כתיב ממזרח אביא זרעך. והוי חד מנהון ומשקה ליה. אלא אימא הוא משקה את הלב, והלב משקה אחר כך כלם. ומאי ניהו מדת שביעית, הוי אומר זו מדת טובו של הקב״ה.
מאי טעמא אמר את שבתותי ולא אמר את שבתי משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו כלה נאה וכל שבוע ושבוע מזמינה יום אחד להיות עמו, והמלך יש לו בנים נאים ואהובים, אמר להם הואיל וכן שמחו אתם ג״כ ביום שמחתי, כי אני בשלכם אני משתדל, ואתם גם כן הדרו אותו.
ומאי זכור ושמור. זכור לזכר, ושמור לנקבה. מאי טעמא ומקדשי תיראו. שמרו עצמכם מהרהור כי מקדשי קדוש הוא. למה כי אני יי׳ מקדשכם אני בכל צד ע״כ.

— 41 —
תאנא עמוד אחד מן הארץ עד לרקיע וצדיק שמו על שם הצדיקים וכשישראל צדיקים מתגבר ואם לאו מתחלש והוא סובל כל העולם דכתיב וצדיק יסוד עולם. ואם חלש לא יוכל להתקיים העולם ע״כ.

— 42 —
רבי חנינא פריש כל חד על קיומא. ששון חד. שמחה תרין. חתן תלת. כלה ארבע. גילה דיצה אהבה אחוה שלום וריעות עשרה כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם ע״כ.

— 43 —
ס״א יצר טוב ויצר רע דאיהו חדוה ואייתי לה לגביה ולעילא סטרא דצפון ממש דאיהו חדוה בלא זוהמא דיצה״ר אחיד ביה בקדמיתא דכתיב שמאלו תחת לראשי ולבתר וימינו תחבקני ואתייהיבת בין ימינא לשמאלא וע״ד וייצר.

— 44 —
א״ל לבו להקב״ה, לכה דודי נצא השדה, לטייל ואל אשב תמיד במקום אחד. ומאי ל״ב. א״ל, א״כ בן זומא מבחוץ, ואתה עמו. ל״ב הוא שלשים ושתים, והיו סתומים ובהם נברא העולם. ומאי שלשים ושתים. א״ל ל״ב נתיבות.
משל למלך, שהיה יושב בחדרי חדרים, ומנין החדרים ל״ב. ולכל אחד מן החדרים יש נתיב. נאה למלך זה להכנס הכל בחדרו על דרך נתיבות. אמרת לא. נאה לו שלא לגלות פניניו ומשבצותיו וגנזיו וחמודותיו. אמרת לא. מה עשה, נגע בבת, וכלל בה כל הנתיבות, במלבושיה. והרוצה להכנס בפנים, יסתכל הנה, ונשאה למלך. גם נתנה לו במתנה. ולפעמים קורא אותה באהבתו, אחותי. כי ממקום אחד היו. ולפעמים קורא אותה בתי, כי בתו היא. ולפעמים קורא אותה אמי.
ועוד כי אין דין אם אין חכמה, שהרי נאמר ויי׳ נתן חכמה לשלמה, ואח״כ דן את הדין על מתכונתו. דכתיב, וישמע כל ישראל את המשפט וגו', כי ראו כי חכמת אלהים בקרבו וגו'.
ומה חכמה נתן הקב״ה לשלמה. שלמה נשא שמו של הקב״ה, כדאמרינן, כל שלמה שבשיר השירים קדש, לבד מא׳. הקב״ה אמר, הואיל ושמך כשמי, אשיא לך בתי, והא נשואה היא. א״ל במתנה נתנה לו השם, ויי׳ נתן חכמה לשלמה, ולא פירש, והיכן פירש. להלן, כי ראו כי חכמת אלקים בקרבו לעשות משפט. ומאי לעשות משפט. הוי אומר שאותה חכמה שנתנה לו אלהים, ושהיא עמו בחדרו, היא בקרבו זאת עוזרתו ומקרבתו. ואם לאו, מרחקתו, ולא עוד אלא מיסרתו. דכתיב ויסרתי אתכם אף אני.

— 45 —
בשערא. בגוונין דשערא. באריכו דשערא. בקמיטו דשערא. במצחא, בקמיטו דמצחא. באריכא. בפותיא. בשרטוטין. באודנין, בשערא דנחית עלייהו, או תחותייהו, או אבתרייהו דאודנין. באנפין. בעיינין. בגוונין דעיינין. בקריצין דעל עיינין.
וכל נביאיא לא הוו משיגין לנבואה, דאיהי ברתא דמלכא, ולא משיגין לה בכל אתר כמו משה. אלא מנהון הוו משיגין לה בריש״א. מנהון באודני״ן, בשמיעה. מנהון בעיינין, בראיה. מנהון בחוטמא, בריחא. מנהון באנפין. מנהון בדבו״ר. מנהון בידי״ן, לקבלא דורון. מנהון ברגלין. הה״ד, בן אדם עמוד על רגליך.
אלין דקיימין בצלותא בעמידה, ומטרוניתא קמה בגינייהו, בגין דאלין דאתקריאו רגלין אינון עבדין בשלש ראשונות, ובשלש אחרונות, ובאמצעיות דצלותא. ובגין דא, צריך עבדא למהוי בעמידה קדם מטרוניתא. או קדם מלכא ומטרוניתא, דתהא יתבא.
ובזמנא דנפקו ישראל ממצרים, כלהו נפקי רגלין, וכמה דאת אמרכשש מאות אלף רגלי. וכלהו הוו עבדין, כד״א כי לי בני ישראל עבדים. מיד דאתא משה, קרא לון בנין, הה״ד בני בכורי ישראל.
קם חד סבא מאלין דנחתו ממתיבתא ואמר, בוצינא קדישא, והא בתר דנפקי ישראל ממצרים קרא לון עבדין אמר ודאי הכי הוא, אבל הוו בהון דאתקריאו בנין. ובהון הוו עבדין, ובהון עם. כד״א, שלח את עמי. אבל עבדין הוו שש מאות אלף רגלי.
אמר, זכאה חולקא דבוצינא קדישא, דהכי נהרא ביה אורייתא. לבתר דהוו נפקין, פליג לון קב״ה לתלת סטרין: בנין לסטרא חד. עבדין לסטרא חד. עמא לסטרא חד. והא אוקמוה. ובג״ד רגלין, עלייהו אתמר, בן אדם עמוד על רגליך. ואי עאלין בצלותא בדחילו ורחימו די״ה, הא היכלא אתפתחת לגבייהו, כד״א אדני שפתי תפתח.

— 46 —
אמר ר׳ רחומאי, כבוד ולב, הרי הן אחד. אלא שכבוד נקרא ע״ש מעלה. ולב אתקרי ע״ש פעולת מטה. והיינו כבוד השם. והיינו לב השמים. מאי ניהו מלא כל הארץ כבודו. אלא כל אותה ארץ שנבראת ביום ראשון, שהוא למעלה כנגד ארץ ישראל, מלאה מכבוד השם. ומאי נינהו. חכמים. דכתיב, כבוד חכמים ינחלו. וכתיב ברוך כבוד יי׳ ממקומו.
ומאי הוי כבוד זה. מלה״ד למלך שהיה לו מטרוניתא בחדרו שכל חייליו משתעשעין בה, והיו לה בנים, ובאים כל היום לראות פני המלך, ומברכין אותו. אמרו לו, אנה אמנו. אמר להם, לא תוכלו לראותה עתה, אמרו, ברוכה תהא בכל מקום שהיא.
ומאי דכתיב ממקומו, מכלל דליכא דידע את מקומו. משל למטרוניתא שבאה ממקום רחוק, ולא ידעו מאין באה, עד שראו שהיא אשת חיל, נאה, והגונה בכל מעשיה, אמרו זאת ודאי מן האור נלקחה, כי במעשיה האירה את העולם. שאלו אותה מאין את. אמרה להם ממקומי. אמרו, אם כן גדולים אנשי מקומך, ברוכה תהיי ומבורך מקומך.
וכי אין כבוד יי׳ אחד מצבאותיו לא גרע, אמאי מברכין ליה. אלא מלה״ד, לאיש שהיה לו גן נאה, וחוץ לגן בקרוב ממנו חתיכת שדה. ואם השקה הגן, בתחלת שקיותו הלכו להם המים על כל הגן. אך אותה חתיכה של שדה שהיא אינה דבקה, אע״פ שהכל אחד הוא, לפיכך פתח לה מקום והשקה לה לבדה. ע״כ.

— 47 —
על ימים יסדה, אלין חכימין דישראל, רברביא, דיסדן אורייתא וחכמתא, דאתקריאת הים הגדול. וכן הוא אומר, כל הנחלים הולכים אל הים. ועל נהרות: אלין תלמידים, דאינון רברבין מן נהרא. וכן הרב גדול מן התלמידים, ואינון מחדדין את הרב בקושיותיהן. והוא מתרץ לון כל הקושיות, ואינו מתרשל, כמו הנהרות שנמשכין לים, ואינו מלא. שנאמר, כל הנחלים הולכים אל הים. והראיה אמרו אחרי כן, מי יעלה בהר יי׳. כי אין מעשה בלא חכמה, כי התלמוד מביא לידי מעשה.

— 48 —
שכינתא אתקריאת אות ברית, מסטרא דצדיק יסוד עולם, זאת אות הברית. ביני, עמודא דאמצעיתא. ובין בני ישראל: נצח הו׳׳ד. אות: דא צדיק. היא: דא שכינתא. כי ששת ימים עשה ה׳ את השמים: מכת״ר, עד עמודא דאמצעיתא. דלית שית בכל אתר, אלא מסטרא דאת ו׳. ולית שביעי, אלא מסטרא דאת י׳, עטרה על רישיה. חכמ״ה עלאה, אות היא. חכמה תתאה, אות היא. ותקינו למגזר לתמניא, דאיהו תמן חכמ״ה עד יסוד. לקבלא בהון י׳ זעירא, לסלקא לה עד כתר, למהוי עטרה על ראשיהון. ותקינו לשויה ערלה במנא ועפרא, לקיים ונחש עפר לחמו.

— 49 —
אתניאל, ברקיאל, גדיאל, דומיאל, הדריאל, ודרגזיה. זהריאל, חניאל, טהריאל, יעזריאל, כרעיאל, למדיאל, מלכיאל, נהריאל, סניה, ענאל, פתחיאל, צוריאל, קנאל, רמיאל, שעריאל, תבכיאל. סדר תשר״ק תפוריא, שכניאל, רנאל, קמריה, צוריה, פסיסיה, עיריאל, סמכיאל, נריאל, מדוניה, לסניה, כמסריה, יריאל, טסמסיה, חניאל, זכריאל, ודריאל, הניאל, דנבאל, גדיאל, בדאל, אדירירון אדני על כלהו וכו׳.

— 50 —
ויחלום והנה סולם מוצב ארצה. והנה סולם, דא צלותא. מוצב ארצה, דמצלאן בני נשא ליה בארעא, דאיהי שכינתא. ומטא לשמיא, דאיהו קב״ה. דאתמר ביה, ואתה תשמע השמים. ורזא דמלה, יהו"ה אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ וגו׳.
ובזמנא דמודע לון קב״ה ושכינתיה, דסלקא בההוא צלותא, מיד והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו. בו: בההוא בר נש, כלהו פתחין גדפייהו לקבלא שכינתא בההיא צלותא. הה״ד, וכנפיהם פרודות מלמעלה. והאי ואיהי עולים, שכינתא על גדפייהו. ויורדים בו, מאי בו. בקב״ה. דקב״ה נחית עלייהו, לקבלא שכינתיה, ומייחד קב״ה ביה בההוא בר נש, בצלותיה.
דשכינתא איהי מצוה, כלילא בשם יהו״ה איהי, חיה דיליה. ומצוה בלא מחשבה, לית ליה סליקו. ומחשבה איהו אד״ם, יו׳׳ד ה״א וא״ו ה״א, תפאר״ת. מצוה, מלכותא כלילא מארבע חיון דמרכבתא. כלילא מארבע אתוון, איהי נוקבא דיליה, אנפץ דיליה, אנפוי דרחמי. בגינה אמינא אם אין פניך הולכים, וגו׳.
ומסטרא דצדיק, אתקריא אחורוי חיה, כלילא ח״י חוליין דאחורוי דבר נש, דדמי לשדרה, דביה ח"י חוליין. איהי אחור לעובדא דבראשית, וקדם למחשבה. דאתמר בה, עלה במחשבה. מה דלאו הכי באדם, דאחור דעץ הדעת טוב ורע, דאיהו אחור למעשה בראשית, וקדם לפורענות.
קמו תנאין ואמוראין ואמרו, רעיא מהימנא, בריך אנת לאלהא עלאה, הוא יקם לך בעותך בכלא. קם סבא עלאה ביניהון ואמר, רעיא מהימנא, בך אתקיים האי קרא דאתמר, ואל תתנו דמי לו, דהא עלאין ותתאין מקנני בצולמא דידך, משריין דקב״ה, דאינון מתיבתא עלאה, ומשריין דמטרוניתא, דאינון ממתיבתא תתאה. עלך אתמר והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו.
בך סלקין משריין דשכינתא בצלותא, ונחתין משריין דקב״ה לגבי שכינתיה בכמה שירין ונגונין דצלותא, אנת הוא קריבא דקב״ה בצלותא דילך, דאיהו קרבנא דקב״ה ושכינתא, באיזהו מקומן, בצו את בני ישראל וכו', דתקינו מארי מתניתין קרבנין דצלותא, מסטרא דימינא דתמן כהן איש חס״ד.
ותקינו זמירות דאינון שיר דלוים אבתרייהו, מסטרא דגבור״ה, והו״ד דרגא דדוד, אתקשר בשמאלא דגבורה. ואהרן דדרגא דיליה בהו״ד, אתקשר בחס״ד. הה״ד, נעימות בימינך נצח.
שמע ישראל דיחודא, כליל ברכו וקדושה. דאיהו קדוש קדוש קדוש. וברכה מסטרא דימינא. הה״ד, דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל. וקדושה מסטרא דלוים. עמודא דאמצעיתא, קשורא דימינא ושמאלא. ואיהו קשורא דתפלין דרישא, דאיהו אימא עלאה. תפלין על רישיה, כמה דאוקמוה מארי מתניתין, תפלין דמארי עלמא מה כתיב בהו. ואיהו קשורא דתפלין דיד, דאיהי שכינתא תתאה. והאי דאוקמוה מארי מתניתין. הראהו למשה קשר של תפלין.
ש׳ דילך משה, כליל תלת אנפי אבהן לעילא, דתקינו ג׳ צלותין: דאיהו סימנם שחרית מנחה ערבית. מ״ה דידך, צלותא דשבת דאתמר ביה, וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ.
ואתכליל מרכבתא תתאה דאהרן דוד ושלמה ואדם קדמאה לעילא, ובת זוגיה לתתא. אם כל חי, דאיהו צדי״ק. ח״י עלמין ובגין דא אהרן אע"ג דאיהו ימינא אוקמוה רבנן ביה אהרן שושבינא דמטרוניתא הוה. רעיא מהימנא יעקב איהו כליל תלת אבהן דביה רכיב אדם קדמאה ולאו למגנא אוקמוה מארי מתניתין שופריה דיעקב כשופרא דאדם קדמאה.
אמר בוצינא קדישא, רעיא מהימנא, חזינא דכפל קב״ה שמך ואמר משה משה, לאכללא לך במרכבתא עלאה, ובמרכבתא תתאה. לאכללא בך אדם קדמאה מסטרא דאברהם. ולאכללא בך חוה מסטרא דאהרן דוד ושלמה.
למה לא כפל שמיה דיעקב הכי. א"ל, בוצינא קדישא, בגין דקרא ליה יעקב, וקרא ליה ישראל, יעקב לישנא דעוקבא, דהיינו נוקבא. דאתמר עקבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה. ואתקרי ישראל, דתמן ראש, דכורא, רישא לנוקבא דהיינו עקב, והאי איהו דאמר קב״ה לחויא הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב ודא גרם שכינתא בגלותא דאתמר הוא עקב ענוה יראת יי'.
חדי ר׳"ש, וחדו מארי מתיבתא, ואמרו קמיה, פומא דשכינתא, סיני, מאן יכיל למיקם דקב״ה ושכינתיה ממללן ביה. ושתין רבבן דמתיבתא תתאה ממללין ביה. ואוף שתין רבוא דמתיבתא עלאה הכי ממללין ביה. על פומך אתמר, והנה מלאכי אלהים עולים וגו׳.
ד״א ויחלום והנה סלם. פתח רבי שמעון ואמר, סינ״י דא סל״ם, ואיהו ק״ל. ורזא דמלה, הנה יי׳ רוכב על ע״ב ק״ל. ע״ב: דא יו״ד ה״י וי״ו ה״י. ועוד, יו״ד, יו״ד ה״א, יו״ד ה״א וא"ו, יו״ד ה״א וא״ו ה״א, דא ק״ל. אתוון קדמאן סלקין לע״ב. אתוון דאינון תולדין דלהון, סלקין ק״ל. ע״ב ק״ל, מאתן ותרין, כחשבן ב״ר, אנת הוא בר. רעיא מהימנא, עלך אתמר נשקו בר. אנת הוא רבן דישראל, רב לתתא, רבן דמלאכי השרת. ב״ר לעילא, ברא דקב״ה ושכינתא.
חסר ג״ם לאשלמא רמ״ה, עלייהו אתמר לגבי משיח בן יוסף, גם הוי״ה העביר חטאתך לא תמות. בהאי ג״ם אתכפר דוד, והאי איהו שיעורא דחלה, מ״ג ביצים, ותוספת חומש ביצה, רמיז וחמישיתו יוסף עליו.
זכאה צלותא דנפיק מפומך, כגוונא דקב״ה דנחית על טורא דסיני, ואתמר ביה כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו פה עמנו היום, הכי כד את משתדל באורייתא ובצלותא,קב״ה כניש עלאין ותתאין וכל אלין נשמתין דהוו, ודעתידין למהוי, וכל משריין דמלאכין, ונחית בצולמא דילך, לקבלא צלותא דילך, אורייתא דילך, בגין דמחשבתא דילך ליחדא לקב"ה ושכינתיה, בכל משריין דיליה לעילא ותתא.
באורייתא ובצלותך, קב״ה מצרף מחשבה טובה למעשה, וכגוונא דאיהו אמר אנכי, ואינהו אמרי נעשה ונשמע, הכי קב״ה עביד לכלהו משריין, ואינהו שתקין ושמעין במלולך, בגין דרעותך בהון ליחדא קב״ה ושכינתיה בכל משריין דיליה.
וכל מה דקב״ה אבטח ואודי למעבד לך מכמה טבין דלית לון סוף, כלהו אמרין נעשה ונשמע. ובג״ד אמרו ברכו יי׳ מלאכיו גבורי כח וגו', ואתתקף בך, דהא קב״ה ושכינתיה וכל משריין דיליה ודשכינתיה, אסתכמו למעבד כל רעותך, ויתיר מדאי הוא כתיב על ידך, ולא נפל מלה זעירא מכתיבת ידך דלא אתקיים. זכאה בר נש, דמריה חשיב ליה כגופיה ועביד ליה יקרא כדיוקניה, למהוי שקיל מלולין דפומוי באורייתא בצלותא. כלמוד בטורא דסיני, ולית חד דפתח פומוי לקטרגא, אלא עלאין ותתאין באסכמותא חדא, ברעותא חדא. ע״כ.

— 51 —
ויזכור אלהים את רחל. בשרה כתיב פקידה, וברחל כתיב זכירה, אמאי. בגין דזכור אתרשים ביעקב, דאיהו ברית שלום, כד אתעביד יוסף. ובמה, כד נטל שור בהדיה, דלא יתקיף לסטרא אחרא. ובגין כך אתקרי יוסף בכור, דההוא שור דנטל, בכור שורו ודאי. וההוא שור תם, ויעקב איש תם, רבון ושליט, מאריה דביתא, דההוא שור תם שארי בגויה. ע״כ.

— 52 —
לי הכסף ולי הזהב. מאי לי הכסף ולי הזהב. משל למה הדבר דומה, למלך שהיו לו שתי אוצרות, אחת של כסף, ואחת של זהב. שם של כסף בימינו, ושל זהב בשמאלו. אמר, זה יהיה מזומן וקל להוצאה. ועושה דבריו בנחת, ויהיה דבק עם העניים, ומנהיגם בנחת. ההוא דאמרינן, ימינך יי׳ נאדרי בכח. ואם שמח אדם בחלקו טוב.
ואם לאו ימינך יי׳ תרעץ אויב. מאי ימינך יי׳ תרעץ אויב. אמר לו, זה הזהב, דכתיב לי הכסף ולי הזהב. ולמה נקרא שמו זהב. שבו כלולות שלש מדות. הז׳, ז׳ מדות. הה׳, ה׳ אחדות. הב׳ חכמ״ה ובינ״ה. ונקראת נשמה זו, על שם אצילות ה׳ ספירות אחרונות וה׳ שמות לנשמה רוח חיה יחידה נשמה נפש.
מאי עבידתיה, כסא היא ה׳ לז׳, דכתיב כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם. וב׳ היא קיומם. כד״א בבראשית. ומאי עבידתיה הכא. משל למה הדבר דומה לאחד. שהיה לו בת טובה, ונעימה, ושלימה, ונאה, והשיאה לבן מלך, והלבישה ועטרה, וקשטה, ונתנה לו עם ממון רב, אמר אפשר למלך זה לשבת חוץ מביתו. אמרת לא, אפשר לו לשבת כל היום תמיד עמה, אמרת לא, הא כיצד שם חלון בינו לבינה, וכל שעה שצריכה הבת לאביה, או האב לבתו מתחברין יחד בחלון. הה"ד, כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, ע״כ.
וכתיב וויהם כסף ואדניהם נחשת דאינון מאני שמושא, לאשתמשא משכנא בהו, אבל הכא באלין לבושין דיקר, לא בעי לאשתמשא בהו בר נש אחרא, בר מכהנא רבא, דרבו משח קודשא על רישיה. דכתיב, ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת, דבאינון לבושין דמי לגוונא דלעילא.

— 53 —
מאי פרי עץ הדר. אילנא דאתרוגא. ומאי הדר. היינו הדר על הכל. והיינו הדר דשיר השירים. דכתיב ביה, מי זאת הנשקפה כמו שחר. והיינו על שם נקבה, ועל שמה נלקחה נקבה מאדם, שאי אפשר להתקיים עולם התחתון, בלא נקבה ומאי טעמא אקרי נקבה. על שם שנקביה רחבים, ויש לה נקבים יתרים על האיש. ומאי ניהו נקבים. שדים ורחם ובית קיבול הולד
ומאי ניהו שאמרה שיר השירים שהוא הדר לכל ספרי הקדש. אין, דא״ר יוחנן כל הספרים קדש, ושיר השירים קדש קדשים. ומאי ניהו קדש קדשים. אלא קדש, שהוא קדש לקדשים. ומאי הם קדשים. אלו שכנגד ו' קצוות שבאדם, וקדש הוי להו, קדש לכלהו.
ומאי ניהו קדש. זה אתרוג, שהוא הדר הכל ולמה נקרא שמו הדר. אל תקרי הדר, אלא הדר, זה אתרוג שהוא נפרד מאגד הלולב, ואין מצות לולב קיימת אלא בו. והוא גם כן אגוד עם הכל. שעם כל אחד הוא, ועם כולן יחד הוא.
ומאי לולב. כנגד חוט השדרה. וענף עץ עבות, שענפיו חופין את רובו, ואם אין ענפיו חופין את רובו, אינו כלום, מפני מה. משל לאדם שבזרועותיו יגן על ראשו, הרי זרועותיו שנים, וראשו שלשה. והיינו ענף לשמאל, עבות לימין, ונמצא עץ באמצע, ולמה נאמר בו עץ, שהוא שורש האילן.
ומאי ערבי נחל. כנגד שוקי האדם, שהם שתים. ומאי ניהו לישנא דערבי נחל. משום דגדול שבהם הוי למערב, ומשם יונק כחו. ושל צפון הוא קטן ממנו, מהלך ת״ק שנה, והוא ברוח צפונית מערבית, ובו פועל, ונקרא על שמו, והם שניהם עצים.
ד״א ערבי, שפעמים מערבין פעולתן זה עם זה. מאי ערבי נחל. נחל הוי. על שם המקום שהם קבועים בו, ששמו נחל. כדכתיב, כל הנחלים הולכים אל הים. מאי ניהו ים. הוי אומר זה אתרוג. ומנא לן דכל מדה ומדה מאלו השבעה אקרי נחל. שנאמר, וממתנה נחליאל. אל תקרי נחליאל, אלא נחלי אל.
מה לב הדר פרי הגוף, אף ישראל פרי עץ הדר. מה אילן תמר ענפיו סביביו, ולולבו באמצע. אף ישראל, נטלו גוף האילן הזה, שהוא לבו, וכנגד הגוף, חוט השדרה באדם, שהוא עיקר הגוף. ולמה לולב זה כתיב לו לב, אף לב מסור לו. ומה לב. זה שלשים ושתים נתיבות חכמה בו. אף בכל נתיב מהן צורה שומרת, שנאמר לשמור את דרך עץ החיים.

=== Volume II ===

— 1 —
וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים וכי רואים את הקולות. אלא, וכל העם רואים את הקולות, אותן קולות שנאמר קול י״י על המים אל הכבוד הרעים. קול י״י בכח. ואומר בכח ידי עשיתי. ואומר אף ידי יסדה ארץ. קול י״י בהדר ואומר הוד והדר פעלו וצדקתו וגו'. קול י״י שובר ארזים, זה קשת, שמשברת עצי ארזים ועצי ברושים. קול י״י חוצב להבות אש, זה שעושה שלום יבין האש ובין המים. שחוצב כח האש, ומונע אותו מללחוך המים כגם מונע מלכבותו. קול י״י יחיל מדבר, שנאמר ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם, יותר מן המדבר. קול י״י יחולל אילות ויחשוף יערות ובהיכלו כלו אומר כבוד. דכתיב השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה. הא למדת, שבשבע קולות נתנה התורה, ובכלם נגלה עליהם אדון העולם וראום, והיינו דכתיב וכל העם רואים את הקולות.
כתוב אחד אומר, ויט שמים וירד וערפל תחת רגליו וכתוב אחד אומר, כי מן השמים דברתי עמכם. הא כיצד. אשו הגדולה היתה בארץ, שהוא קול אחד, ושאר קולות היו בשמים. דכתיב, מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש. ומאי היא גדולה. ומאלו היה יוצא דבור. מתוך האש. שנאמר, ודבריו שמעת מתוך האש.
ומה ותמונה אינכם רואים זולתי קול, ההוא כדאמר להם משה לישראל כי לא ראיתם כל תמונה. תמונה ולא כל תמונה. מלה״ד למלך שהיה עומד על עבדיו מעוטף בכסות לבנה, לא די לאימת המלך שיסתכלו בלבושיו, ועוד רחוק היה המלך, ושמעו קולו. יכולים לראות גרונו, אמרת לא. הא למדת שראו תמונה, ולא כל תמונה. והיינו דכתיב ותמונה אינכם רואים, זולתי קול. וכתיב קול דברים אתם שומעים.
כתוב אחד אומר וכל העם רואים את הקולות, וכתוב אחד אומר קול דברים אתם שומעים. הא כיצד, בתחלה רואים את הקולות, ומה ראו. שבע קולות שאמר דוד. ולסוף שמעו הדבר יוצא מבין כלם.
והא אנון עשר. דרבנן אמרי דכלהו אמרינן כחדא מלתא, כן כלהו כחדא מלתא אמרינן. והוי שבעה מאמרות בשבעה קולות וע״ד נאמר קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול. הא למדת דכלהו כחדא מלתא אמירן. ובעבור שלא יטעו ישראל לומר אחרים עזרוהו מן המלאכים, אך קולו לבדו לא יוכל להיות חזק כל כך, בעבור כך חזר וכללם.
ד״א, שלא יאמר העולם הואיל והם עשרה מאמרות לעשר מלאכים, שמא לא יוכלו לדבר על פה אחד, כתיב ביה אנכי, וכלל כל העשרה. ומאי עשרה מלכים. שבע קולות, ושלשה מאמרים. ומאי אומרים, דכתיב וי״י האמירך היום. ומאי נינהו שלשה. דכתיב, ראשית חכמה קנה חכמה. ובכל קנינך קנה בינה, כד״א ונשמת שדי תבינם, נשמתו של שדי היא תבינם. שלישית מאי הוי. כדאמר ליה ההוא גברא סבא, לההוא ינוקא, במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור במה שהרשיתיך התבונן אין לך עסק בנסתרות.
תנא כבוד אלהים הסתר דבר. מאי דבר. כד״א . ראש דברך אמת. וכבוד מלכים חקור דבר, מאי דבר. דכתיב דבר דבור על אפניו. אל תקרי אפניו, אלא אופניו ע״כ.

— 2 —
ואלו הם י״ב פקודין. א׳ יחוד ה׳. ב׳ ליראה את ה׳. ג׳ למנדע דאית דיין ואית אגר טוב וכו'. ד׳ לקדש את ה׳. ה׳ להתפלל בכל יום שחרית מנחה וערבית. ו' לעסוק בתורה. ז' למול את הבן. ח׳ קדש לי כל בכור. ט׳ תפלין. י׳ ציצית. י״א מזוזה. י״ב למסור נפשו בדבקות.
אלו הם י״ב פקודי שמור. א׳, דלא למיהב רבו לעובדי כוכבים. ב׳, דלא למבני מגדל לעובדי כוכבים. ג', אל תפנו וגו', להרהר אחריהם. ד'. לא תשתחוה להם. ה׳, דלא לאתכפייא, דהיינו לא תעבדם. ו' דלא להחליף יחודא דמריה. דהיינו ההמיר וגו'. ז', דלא להרהרא, דהיינו לא תתורו וגו'. ח', שלא לשאול באוב. ט׳, שלא לשאול בידעוני. י', שלא לדרוש אל המתים. י״א, שלא למעבד חרשין, דהיינו וחובר חבר. י״ב, ושם אלהים אחרים לא תזכירו.

— 3 —
ישב רבי ברכיה ודרש, מאי דכתיב ויקחו לי תרומה, כך אמר הקב״ה, אותה תרומה, הרימו אותה בתפלותיכם. ומי הוא, אותו שנדבו לבו להמשך מן העולם הזה, כבדוהו, כי בו אני שמח, שיודיע שמי. וממנו ראוי לקחת את תרומתי, שנאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, מאותו המתנדב.
דא״ר רחימאי, צדיקים וחסידים שבישראל, שמרימין אותי על כל העולם בזכיותיהן, ומהם תפרנס הל״ב, והלב מפרנסן. וכל הצורות הקדושות הממונות על האומות. וישראל קדושים נטלו מגוף האילן ומלבו, מה לב הדר פרי הגוף, אף ישראל נטלו עץ הדר.
מה אילן תמר, ענפיו סביביו, ולולבו באמצע. אף ישראל נטלו גוף האילן הזה, שהוא לבו. וכנגד הגוף הוא חוט השדרה באדם, שהוא עקר הגוף. ולמה לולב זה כתיב לו לב, אף הלב מסור ל״ו. ומה ל״ב, זה שלשים ושתים נתיבות חכמה בו. אף בכל נתיב מהם צורה שומרת, שנאמר, לשמור את דרך עץ החיים.
ומאי וישכן מקדם לגן עדן. וישכון באותן נתיבות, שקדמו לאותו מקום שנקראת גן. ושקדם לכרובים, דכתיב ואת הכרובים. ושקדם ללהט, דכתיב את להט החרב.
והא כתיב דמים ואש קדמו, דכתיב יהי רקיע בתוך המים, וכתיב ויקרא אלהים לרקיע שמים. ומנלן דשמים הוי אש. דכתיב כי י״י אלהיך אש אכלה הוא. ומנלן דשמים הקב״ה. דכתיב ואתה תשמע השמים, אטו שלמה מתפלל אל השמים שישמעו תפלתו, אלא שנקרא שמם על שמו, דכתיב השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, הוי שמו של הקב״ה, והוי אש, ואמרת קדם.
אלא אימא כחם קדם של אותם הצורות של המקום ההוא. ומאי נינהו כחם. כד״א, אין קדוש כי״י כי אין בלתך ואין צור כאלהינו.
ישב ר׳ ברכיה ודרש, מאי לולב דאמרינן. אלא לו מסר הלב, והאיך. אמר ליה שלשה שרים הם: תל״י, וגלג"ל, ול״ב. ולכל אחד ואחד י״ב, חזרו השלשה מנין ל״ו, ובהם נתקים העולם. דכתיב וצדיק יסוד עולם.
תנא, עמוד אחד מן הארץ עד לרקיע, וצדיק שמו על שם הצדיקים, ונתגבר. ואם לאו, מתחלש. והוא סובל כל העולם, דכתיב וצדיק יסוד עולם. ואם חלש, ולא יוכל להתקיים העולם. הלכך אפילו אין בעולם אלא צדיק אחד, מעמיד את העולם, לפיכך קחו תרומתי ממנו תחלה. ואחרי זאת התרומה אשר תקחו מאתם, מאת הנשאר. ומהו זהב וכסף ונחשת.
ד״א ויקחו לי תרומה, ויקחו לקדש, תרומה שהיא יו״ד, והיא עשירי. ומנלן דעשירי קדש. דכתיב העשירי יהיה קדש לקדש. ומאי נינהו קדש. דכתיב, וראשית כל בכורי כל וכל תרומת כל מכל תרומותיכם. דכתיב ראשית חכמה יראת י״י, אין חכמה אלא יראת השם.

— 4 —
איכא בצואת ר״א הגדול, קרקע הגן הוא, כשברא הקב״ה גן עדן, נטל שלג מתחת כסא הכבוד וממנה נעשה קרקע הגן, וזהו קרקעיתו של ג״ע, ואינו נוגע עם הארץ הזאת, שהיא למעלה מכל הארצות.
רקיע שע״ג הגן, הוא כעין כל הגוונין, כמעשה לבנת הספיר, ושמו של הקב״ה חקוק באמצע הרקיע, וארבע טבעות בארבע קצות הרקיע. וארבע אופנים בכל טבעת. ובאמצע הרקיע עמוד א׳, ועמוד הזה נעוץ בקרקע הגן, עד שאוחז פני כסא הכבוד, והוא מכוסה מענן הכבוד, והמלאך גבריאל לבוש הבדים עומד עליו. פעם כולם אוחזים בטבעות הרקיע, והעמוד חוזר, והרקיע סובב, ואותיות שם המפורש בולטות ונוצצות ועולות ויורדות.
קול קורא, התנודדו מחנות צדיקים קדושים, אשריכם שזכיתם לכך, מי שמע כזאת, מי ראה כאלה, בהיות כל נגון הרקיע בנוסעו ע״י האיש לבוש הבדים, והוא מסתלק והרקיע עומד, והעמוד מנגן עולה, ויורד עד שנמשך אור זוהר, אור נועם מלמעלה, באותו העמוד, והצדיקים עומדים לנגד אור ההוא, ונהנים ממנו עד חצות הלילה.
בחצי הלילה, כשבא הקב״ה ליכנס עם הצדיקים, שומעים קול סיבוב הרקיע, והעמוד מנגן, וקרקע הגן מתנשא, והצדיקים עולים מחופותיהם לקראת בוראם, וכל הגן מתמלא מכבודו, באותה שעה מזדווגות הרוחות זכרים ונקבות, כפי מה שהיו קודם שנבראו, מאותו נועם תאותם, לחזות בנועם ה׳, כולם עושים פרי, דהיינו רוחות לגרים.

— 5 —
פקודא לאקרבא קרבנא, דאיהו חדתותא דסיהרא, בכל ירחא וירחא. ובחדתותי דילה למקרב חביבותא עילא ותתא, ולאעברא זוהמא מבי מקדשא, וקרבנא דר״ח סליק לעילא. בגין לאמשכא נהירו דאנפין ממקורא דלעילא לתתא, דדא אצטריך בגין מיעוטא וזעירו דסיהרא.
וההוא שעיר דר״ח אעבר זוהמא וסליק ליה, דלא חפי לסיהרא, וכדין אנגיד נגידו לגבה מעילא לתתא, ואתנהרת סיהרא כדקא יאות, בגין דשעיר מפני זוהמא תדיר ממקדשא, וגרם לאמשכא נהירו מעילא לתתא. וקרבנא דא סליק לעילא.
ובג״כ כתיב בו חטאת לה׳, בגין ההוא זוהמא דחפי לסיהרא, ואיהו רזא דכתיב, לפתח חטאת רובץ. ואי תימא אמאי כתיב חטאת לה׳. אלא ודאי ההוא שעיר מעברא ההוא חטאת, וגרים לאמשכא נהירו מעילא, ודא איהו ושעיר עזים אחד לחטאת לי״י, לחטאת: לאעברא ליה מן מקדשא. לי״י: לאמשכא נהירו מעילא, דכד חטאת אתעבר, ההוא נהירו וחדוה נחית מעילא לתתא. וע״ד סליק קרבנא דא לעילא, וקרבנא דא אקרי כפרה, לפנאה מקדשא ולאעברא זוהמא ע״כ

— 6 —
תניא. א״ר יוסי גליף הוה חוטרא מתרין סטרין משמא קדישא. חד סטרא דרחמי ודינא באתוון גליפין וחד סטר דינא בדינא נחש עלי צור.
ת״ח, כתיב ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים. מאי ונטה. כלומר, נטה בחד גיסא, דגליפא ברחמי ודינא. וכתיב ויט משה את ידו, ולא כתיב וישלח משה את ידו, כלומר אסטי מחד גיסא.
ואי תימא, דגליף הוה מקדמת דנא נחש עלי צור, אלא באסנא אתגליף, דכתיב וישליכהו ארצה ויהי לנחש, בההיא שעתא אתגליף נחש עלי צור.
ות״ח, א״ר יהודה, בעא קב״ה דשמוי הוו גליפן בחוטרא, יעביד אתאן, ותניא, תרין אתין אתעבידו בימא, בההוא סטר דסטא משה ברחמי ודינא. בזע ימא לישראל בי״ב שבילין. ואתיב בדינא על מצראי, ואטבע להון בתהומא. הה״ד, וישב ה׳ עליהם את מי הים.
מההוא שעתא בעא לאפקא מיא א״ל קב״ה, אסטי חוטרא מגיסא אוחרא, ותרין אתאן אתעביד ביה, כמה דאתעביד מסטרא אוחרא, חדא את הכא. וחד את במריבה. אבל השתא, והכית בצור. באן צור. בהאי צור. וסליק נחש דלזמנא אחרא.
אמר רבי אלעזר, מאי דכתיב קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם. מהו ודברתם. אמר ר׳ אלעזר, מני ליה על נחש, דהא אתעביד בצור, השתא בעי דאתעביד נחש, לאשלמא שמוי דקב״ה, באילין אתין.
משמע דכתיב ודברתם, וכתיב וידבר העם באלהים ובמשה, מה כתיב בתריה וישלח ה׳ בעם את הנחשים השרפים וגו'. מה נחש חיליה בפומא, אוף הכא בפומא.
ומשה לא עבד הכי, אלא הכה, מחא. ולא אשלים שמא, אלא חזר בקדמיתא, בשמא דצור, ושבק שמא דנחש. הה״ד, ויך. ולא כתיב, וידבר, כמה דאתפקד ודברתם. דתנינן, צור למעבד, ונחש למללא. ויך את הסלע במטהו פעמים חד דעבר, וחד השתא.
תניא, א״ר אלעזר, ביה שעתא אשתאר שמא. כלומר דלא אשתלים בההוא אות, דשביק משה נחש, ולא אשתלים כל שמא. דהא בחד גיסא אשתלים בימא. מגיסא אוחרא שרי בצור, ולא אשתלים בנחש. אמר ליה קב״ה, עבדא דשרי שמי ולא אשתלים למעבד אתוון, אוף את שרית ולא תשתלים, לכן לא תביאו, שרית לאפקא לון ולא תשתלים לאעלא לון לארעא. לכן לא תביאו א״ר אלעזר ידע לבא דמשה בקדמיתא דדחיל כד חמא נחש דכתיב וינס משה מפניו לבא חמא ולא ידע.
א״ר אלעזר, כתיב ויעש משה נחש נחושת וישימהו על הנס. על נס לא כתיב, אלא על הנס. בעא לאתקנא מה דחסר. א״ל קב״ה, כתיב להקדישני במים, במים ולא בדבר אחר. כשם שהתחלתי במים, בעינא דישתלים בשמי הנס במים. אמר רבי אלעזר, אתרא דחסר לא שלים, אבל אתעביד נסא הכא.
א״ר יהושע, כתיב עשה לך שרף, עשה לך, לתועלתך. עשה לך, תקין מה דחסרת. ועכ״ז לא תקן אלא ראייה, שהיו רואים בנחש וחיין, אבל לא נקדש שמא במים, ואשתאר חסר מהשאר.
ותקנת בראיה, עלה אל הר העברים וגו׳ וראה הראיתך בעיניך ושמה לא תעבור. וראית אותה ונאספת אל עמך. ת״ח, דאפילו ראייה, כיון דעבד ראיה בהאי, אשלים ליה ראיה. אבל לא אשלים שמא במיא, כמו שאר כל שמא.
א״ר יצחק, בשעה דאמר קב״ה, לכן לא תביאו, אמר משה, האי חויא לתקלא עלמא הוה א״ל, משה לאו הכי, דינא לחייביא, וחיין למארי קשוט. דכתיב וראה אותו וחי, באותה שעה ידע משה דרכיו, והצדיק עליו את הדין.
פתח ואמר, הצור תמים פעלו, דא הוא צור דקאמרינן. אל אמונה ואין עול, דכתיב וראה אותו וחי. וכתיב, האל תמים דרכו.
אמר ר׳ חייא, והא תנינן, אל גזירת רחמי הוה. כד״א, אל מוציאם ממצרים. אל רחום וחנון. א״ל לאו הכי, דתנינן שליט רחמי על דינא. אל בלחודוי יכולת הוה ליה, ורשותיה הוה דיליה. מאי יכולת, שלטנותא דאל, אתגבר גזירא דיליה, כד״א, יש לאל ידי, ורשותא דיליה יכולת דעינא בישא. א״ל והא כתיב האל הגדול הגבור. אל גדול, נצחא. אל בלחודוי נצחא.
נהדר למילי קדמאי, וכתיב הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, הא צור, אל אמונה ואין עול הא נחש עלי צור. וכתיב האל יעות משפט, משום דאורחיה דנחש לאסטאה אורחיה. לכך כתיב ואין עול. האל יעות משפט, ח״ו. א״ר אלעזר, היינו דכתיב אשמעה מה ידבר האל, וגו׳.
וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו כד״א, מטה משפט מטה כלפי חסד. א״ר יוסי, שני מטות היו, אחד של משה וא׳ של הקב״ה. מאי משמע. דכתיב ומטה האלהים.
דתנינן, בשעה שהיה נוטל משה המטה, ברשותו היה, כאלו שלו. הה״ד, ויקח משה את מטה האלהים בידו. כיון דאמר ויקח משה, איני יודע שלקחו בידו. אלא מהו בידו. ברשותו, ביכלתו.
ואמר רבי יוסי, ברשותו של משה היה, עד שהוקם המשכן. כיון שהוקם המשכן, חזר המטה לפני העדות, ומשה היה נוטלו לעשות בו נסים. הה״ד, ויקח משה את המטה מלפני ה׳, כיון שלקחו, הרי הוא ברשותו, וכשלו היה.
אמר רבי יהושע, אותו המטה של סנפירינון. ומששת ימי בראשית נברא. כמה דתנינן, והמכתב והמטה. רבי יהודה אומר של עץ היה.
מאן דאמר של סנפירינון היה, דכתיב כמראה אבן ספיר דמות כסא, וכתיב ומטה האלהים. ומאן דאמר של עץ היה, דכתיב ויורהו ה׳ עץ וגו'.
שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. אמר קב״ה, מכאן הרי חק ומשפט לעשות נסים. חק ומשפט, דכתיב נחש עלי צור. ושם נסהו, משום דכתיב, וימתקו המים. ד״א, אמר קב״ה, מכאן ולהלאה חק ומשפט, שלא יהא נקדש, אלא במים שנמתקו.
א״ר יהודה, כתיב כי מרים הם, מכאן שנינו, יש מים עכורים, ויש מים צלולים, יש מים מרים, ויש מים מתוקים. ויצעק אל ה׳ למה צעק. מכאן שהיה בצער באותה שעה, אמר לו, משה, הנחש שנהפך בסנה, עכשיו אצטריך לחקקא ליה בצור, ותרווייהו עמדו על המים המרים ואותה שעה אתחקק צור בנחש, שהיה בו קודם. הה״ד, שם שם לו חק ומשפט.
כד אתא רבי. אבא אתי שאילו קמיה. אמר להו, שפיר קאמר רבי יהודה, והכי הוא. ואנא אצטריך לגלאה רזא דמלה, והא חזינא דר׳ יהודה גלי לה.
אלא אמר קב״ה למשה, משה, השתא במצרים היה המטה של אהרן, לדחות הקש, השולט על ישראל במצרים. אבל כשיצאו ממצרים, כמה מקטרגי מזמני על ישראל, לדחותם בים. כמה מים מרים נזדמנו וקטרגו.
באו לים, בא רהב שרו של מצרים, ושל ים, אמר קב״ה למשה, הרם ונטה ידך. כיון דאמר הרם את מטך, מהו ונטה את ידך. אלא הרם את מטך נגד רהב שרו של מצרים. באו למרה, כמה מים מרים נזדמנו אצלם, ונצטער משה וצעק, הדא הוא דכתיב ויצעק אל יי׳.
א״ל קודשא בריך הוא, משה, הרי לך עצה בזה, השלך המטה אצלם, ויתחקק נחש עלי צור, שניהם ביחד וינצלו. הדא הוא דכתיב, ויורהו ה׳ עץ וישלך אל המים. עץ, כמה דאתמר, מקום שיפול העץ, שהוא עצה. וישלך אל המים. וכתיב שם שם לו חק ומשפט, נחש עלי צור. ושם נסהו עטרהו בנסים. אמר קב״ה, מכאן ולהלאה, הרי לך שיעמוד אצל המים, הרי לך להתקדש שמי במים.
כשבאו לאלים, באו המים לקטרג בהם, אמר קב״ה, במקום הזה אין צריך מטה, הרי יעקב שהוא אילן בשבעים נפש, והוא שבעים תמרים, ושתים עשרה עינות מים, שנים עשר שבטים בשבעים עמודים. וי״ב שבטים זכותם יגן עליכם, במקום הזה שנקרא אילן, והוא אלים. כד״א כי יבשו מאילים אשר חמדתם.
מיד ויחנו שם על המים, במקום הזה שנקרא אילן, והוא אלים. משמע דכתיב על המים. ומשמע דכתיב שם שם לו, ולא במקום אחר. ושם שלטו בני ישראל על המים, ולא הוצרך המטה. מכאן ולהלאה, אצטריך המטה בנחש עלי צור, אצל המים.
באו ל לחורב, באו המים לקטרג, אמר ליה קב״ה, והכית בצור. המטה אצטריך הכא, והכית לאלו באותו צור, ולא בנחש. אמר משה, יתיר אצטריך הכא, אנא חמי מים דבעי לשטפא. אמאי, הנני עומד לפניך שם על הצור בחרב והכית בצור.
אמר קב״ה למשה, עדיין במריבה עתידין המים לקטרג יותר, שהם מים עכורים רעים וזידונים, ויזדווגו בהם ישראל בגלוי לעיניהון ואותה שעה אצטריך המטה, והתיר עליהם הנחש בגלוי לעיניהם. דבר שנזדווגו בהם בגלוי.
ת״ח, הכי חמא דוד, דכתיב, לולי ה׳ שהיה לנו בקום עלינו אדם. אדם, זה פרעה. אזי עבר על נפשנו המים הזידונים, כדאמרינן. וכתיב נפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים.
א״ר אבא, מה ראה משה באותה שעה, שלא עשה בנחש. אלא ישראל היו דוחקים למשה, תנה לנו מים, נתייעץ ואמר, קב״ה אמר לי עמוד בנחש, ואנא חמי דאין גזירה לנחש במים, אלא בעפר. אמר ר׳ יהודה מהכא, ועפר תאכל כל ימי חייך, משמע דעפר ייכול כל יומוי, אבל לא במיא, וישראל דחקין לי, ואע״ג דיתעביד ניסא, לא יתעביד באתר דא, אלא כד, אתחקק בעפרא, ולא במיא. דכתיב, וישליכהו ארצה ויהי לנחש. וצור בדא אתחקק במיא, במרה, וכבר עבד ניסא בהאי, דאתעביד זמנא אחרא. דכתיב, ויך את הסלע במטהו פעמים. אמר ליה קב״ה, משה, יען לא האמנתם בי להקדישני, דחשבתון דלא יכיל נחש במים, לכן לא תביאו ע״כ.

— 7 —
ותלת דלא עברין האי איהו באת פ', ואת א׳, וכולא פ״א באשלמותיה. את ר׳ לית ביה כלל.
שערוי אוכמין, תליין, ולא שעיעין. דא איהו בר נש דשתיק תדיר. אבל פקיחא איהו, מאריה דלישנא בישא, מלוי ברוגזא, פום ממלל רברבן, אצלח ולא אצלח, מארי קטטה בביתיה, לא חייש ליקרא דבר נש, חד בפומיה וחד בלביה, הפכפך בלישניה. גבינין דיליה סומקין זעיר.
ואי קמיטא תחות עיניה רב אזיל עד חוטמא מסטר ימינא, ותרין תחותיה, חד מנייהו זעיר מאחרא, דא שכיב בנדה מיומין זעירין, וחוביה רשים ביה רשימין אלין.
בין כתפוי אית ליה רושם חד, וד׳ שערין ביה, חד מנייהו באמצעיתא רב ותלי, וג׳ אחרנין זעירין. ועד לא הוה עבירה דא, הוה תלת זעירין, וחד דאתרשים ביה דקיק וזעיר מכלהו. ההוא רושם הוה ביה מקדמת דנא אוכם, ואינון שערין חוורין כלהו. השתא לאו הכי, אלא רושם אוכם, וחד סומקא ברשימו דטולפחא באמצעיתא. וההוא שערא דאתרבי בין אחרנין, רישיה סומק, ושארא חיוור. אי תב בתיובתא, תשכח בעיניה ימינא חד חיוורא, חיוור גו ההוא אוכמא.
במצחיה ג׳ שרטוטין עברין, ותרין דלא עברין, ההוא רושם אוכם, וסחרניה חוטא סומקא, ובגו ההוא חוטא חד שערא דקיק זעיר ותלת שערין באמצעיתא, כולהו כחדא. זעירא יחכם באורייתא, יוליף, ולא יצלח בעובדוי.
ואי ירוקא דעינא לא יצטבע כ״כ, ועינוי אוכמין, וחד חוטא סומק זעיר, אעבר בין אינון גוונין, כדין איהו באת פ׳ בשלימו, ובאות ר׳ בלחודוי.
במצחיה תשכח שית שרטוטין, תלת עברין, ותלת לא עברין. שעריה תקיף ולא כ״כ, תלי ולא תלי, האי איהו בשלימו לכל בר נש. קמצן איהו, לית ביה חידו, ואפילו בחדווא לא אתחדי, בדוונא חזי.
אטים אודניה שמאליה. שינוי אית תלת רברבין מלעילא. ויהבין לון דוכתא, אינון דלתתא. מהימנא איהו, ולא כ״כ.
אנפוי אריכין, ולא שפירין, קליה כאתתא, ומילוי כאתתא, מקנח פומיה במלוי, אפתח אצבעאן דידוי במלוליה, כד אזיל אקדים ליה בליתא דפרסאי, דלא יחוב ב״נ לגביה. עליה כתיב כי תועבה היא לפני ה׳.
עינין ירוקין, ואילין סימנין ביה, ואנפוי אריכין שפירן, שערוי אוכמין ומריטין מלעילא ברישא, רישיה רב, כד אזיל כפיף רישיה, קריצין דעינוי כקדמאה. עלייהו כתיב, מנע רגלך מנתיבתם.
עינין רברבין וירוקין, דא איהו בתרין אתוון, ר׳ פ״א חד יחידא, וחד בשלימו. במצחוי שרטוטא, דאזיל ועבר מסטר לסטר, ותלת אחרנין אית דלא עברין, מצחיה רב. קריצין דעל עינוי לא רברבין. בדיקניה שערא טפי דא באנפוי שפירו סומק, שעריה שעיע, ולא כ״כ.
דחיל חטאה איהו, רחים אורייתא איהו, רחים לאינון דמשתדלין בה, חדי בכלא, עביד טיבו לכלא, כדיבא לתועלתיה. מהימנא איהו לרזין דאורייתא. טב איהו למלין דעלמא, מאן דאשתתף בהדיה לא אצלח, לא איהו ולא אחרא. אצלח איהו בלחודוי, דהא את ר׳ גרים.
פגים איהו ברישיה, לעילא, רישומא דחד מכתשא דהוה ליה תמן, דעבד ליה חד רביא באבנא, בלא רעו וכוונא, ואיכסי בשערא. וההוא רישומא דמכתשא, כגוונא דגימל יונית. מהימנא איהו לגבי בני נשא, וסליק למהוי רישא דעמיה, עד הכא רזין דעיינין.
ואית רזין אחרנין דעיינין, דמתפרשן מנייהו. עיינין דמעמקן וחייכאן, דא איהו בשלימו דאתוון, בר דקדמאה ר׳, ובתר פ׳. דא איהו בר נש דאצלח בעובדוי.
ג׳ שרטוטין במצחיה, מצחיה עגיל. עינוי נהירין, מרקמן עובד ציור, קיימין על שלימו. שנאוי יפלון תחותיה, פקיחא איהו, אצלח בכלא, בהיל בעובדוי, טב איהו עם בני נשא, מלוי בקשיו ובלא דחילו, ותרן איהו, עביד טיבו, ולא לשמה.
שעריה שעיע ותליא, ולישניה כחרבא. תחות עינוי קמיטין, ג׳ רברבן וג׳ זעירין, ואי אית ד׳ זעירין וג׳ רברבן, כדין תשכח ב׳ שרטוטין במצחיה, עברין מסטר לסטר, וג׳ דמטו ולא מטו.
תחות טיבוריה קיימא רשימא חד, ציורא דרישא דב״נ, אוכם וחוור. ב׳ שערין תליין ביה. ההוא בר נש אתכשל באתת גבר, מיומין רחיקין, ולא תב מההוא חובא. מרעין רדפין אבתריה, ועל דא אינון מרעין חד, דצעיק לאושדא שתן, ולא יכיל. דעד כאן ההוא חובא תליא, בקדליה דנחש עקימא, ושליט עליה בדא. ודא לסוף יומין דסיבו.
ואי תב בתיובתא, בזמנא דאיהו בחיליה, ההוא רשימא אזעירת דיוקנא, ושערין לא תליין ביה כלל. ואי תב בתיובתא בסוף יומין, כד מרעין רדפין אבתריה, כדין ההוא רשימא קמיט, ושערן תליין ביה, וההוא מרעא לא אעדיאו מיניה, מגו דתלייא בקדליה דנחש.
בגין דההוא נחש, כיון דאחית ההוא חובא על קדליה, לית מאן דיתיר קשרא מקדליה. בגין דההוא נחש, לית ליה רשו ביומי דעולימו דבר נש, לקשרא ההוא חובה על קדליה. וקשרין ליה בקשרין תקיפין.
ואיהו רדיף אבתריה דההוא בר נש, ומלקי ליה, בההוא ברית דחב ביה. ואע״ג דתב בתיובתא, יצווח מגו עאקו דמלקיותא. ההוא חויא דליג, ועאל בההוא קשרא, שיפולי דתהומא רבה. כדין רווח ליה לבר נש, וההוא נחש לבתר יומין נפיק ועביד דא.
ובזמנא דמית ההוא בר נש, תלת מאה שוטרי רדפין אבתריה דההוא בר נש, ותפסין ליה, ועיילין ליה קמי מלכא, ומלכא קדישא מתבר אינון קשרין, ונחית ההוא חובא מעל קדליה.
ועל רזא דא כתיב, אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. כד״א וכופר בריתכם את מות. תבר ההוא קיימא דילכון, את מות. כד״א, אכפרה פניו, אבטל רוגזיה. כדין ההוא ב״נ אזל לההוא עלמא, נקי מההוא חובה, דהא קביל ענשא בהאי עלמא.
וכי תימא, היכי משמע דבהאי עון אשת איש משתעי קרא. דכתיב הכא אם יכופר העון הזה, וכתיב התם באיסור אשת איש שזנתה, ונקה האיש מעון. וכתיב גבי אבנר, ותפקד עלי עון האשה היום. אי נמי, והנה ששון ושמחה הרג בקר ושחוט צאן אכל ושתה, וכתיב התם אכלה ומחתה פיה. וכתיב, כי אם הלחם אשר הוא אוכל.
וכתיב מי פתי יסור הנה חסר לב ואמרה לו. מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם. ולא ידע כי רפאים שם בעמקי שאול קרואיה. זהו כד לא קביל ענשיה בהאי עלמא.
ואי אשתכח ביה זכות אבות ענשיה בהאי עלמא בההוא עון. כד״א, ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם. ופקדתי: זעיר זעיר. אם בפידו להן שוע. פוקד עון אבות על בנים. מזעיר, ונותן זעיר על דא, וזעיר על דא, ואשתזיב הוא ואבוי מענשא דההוא עלמא. דהא ברא מזכי אבא.
עיינין עקימין דלא מסתכלאן באורח קשוט, דא בלא את כלל, פרחין מניה כל אתוון. בגין דאיהו מארי דעינא בישא, חיזו דיליה בהפוכא, ההוא רע עין שליט עליה.
ואי כשרן עובדוי דההוא בר נש, לא שליט אלא על עינוי. ואצטריך בר נש לאסתמרא מעינוי. בגין דסטרא אחרא שלטא עלייהו. אינון עיינין חמאן כל ביש, ואתעבדן סרסורין לגביה, ושייפי גופא נצחן, אבל שלטין עינוי מסתכלאן.
מאן דבעי לאסתמרא מניה, לכתוב יו״ד בידיה ימינא, ובידיה שמאלא זיי״ן וליפתח קמיה, ולימא יו״ד באפכא אתווי וישתזיב מנייהו.
דא איהו פגים לשמושא דקדושה, בגיני כך לא שריין ביה אתוון, והא אסתלקו מניה. דא איהו ברזא דההוא קו ירוק דנפיק מתוהו, במדידו דבוצינא, ואית לאסתכלא גו שרטוטין דידא, בימינא ובשמאלא, וברזא דאינון שרטוטין דידין, תשכח דא.
מאן דעינא חד אטים, ולא כל כך, ועינא אחרא פקיחא. מומא חד מאינון מומין אית ביה. דא איהו באת ר׳ בלחודוי באשלמותיה. ואת יו״ד מטי לגביה, ולא מטי.
במצחיה ג׳ שרטוטין עברין, וחד זעירא דאעבר, אוף הכי רשימא חדא סליק מעיניה לקבל אודניה. שעריה תלי ותקיף. קריצוי רברבין. איהו מומא מסטרא אחרא. אימא דיליה אזלת בחרשין, כד הוה במעהא. ונפקת לפתחי דאורחין בליליא. כד דא אתיליד בגו תרין שנין דיליה אתחלש, עד דאזער דיוקניה. ואמיה אזלת בליליא בהדיה. וקא עבדת חרשין עליה.
האי חדי בחדווא, לית ביה מהימנותא, משבח גרמיה במה דלית ביה. גס רוח. ממלל בישין ועתיקין. ותרן איהו, לית ביה קמצנו כלל. מארי דגיופא. אצלח ולא אצלח. חדידא בלישניה.
ואי חד שרטוטא במצחיה רב, ותרין זעירין, דא אזל גו חרשין. והא אמיה עבדת להו, ומתחלפין שרטוטין דקא סלקין מעינא ימינא לעינא שמאלא, גס רוח איהו, אבל לית ביה בישא כלל. קמצאן איהו, לית ביה קצת גיופא, חדידא בלישניה איהו.
בשפה דיליה אית ביה רושם חד סומק טפי, וחד שערא באמצעיתא אצבען די ברגליה שמאלא קמיטין זקיפין מתפשטין. עיינין זבלגנין, ירוקין, נחתין דמעין תדיר. האי אתדבק באת פ׳, ואת ר׳ לא אתיישבת ביה. האי אית ליה ארבע שרטוטין במצחיה, ועברין כולהו, ותרין זעירין מעיניה ועד שעריה, תרין רשומין, ותלת זעירין, בין קריצי עינוי.
האי איהו ב״נ דאזיל כפיף רישא. זינא חד מתלת מארי רשימין דתולדות צרעת אית ביה, בזיניה. האי לאו מסאבא הוא למסגר. חדי איהו בכלא, וחייך תדיר, כל מילוי חייכין ביה בני נשא. קמצאן איהו בביתיה, באחרנין לאו הכי. לית ליה כסופא במלוי, בגין דחמי כלא חייכן בהו, גייפא איהו, שערוי סומקין זעיר, ולא שעיעין ולא קמיטין.
ואי במצחיה תלת שרטוטין דעברין, וג׳ זעירין דלא עברין, וכל שאר סימנין ביה האי אית ליה פגימו ורושם חד בעינא. דב״נ דהוה צד צפרין, דעבד ביה בלא כוונה, באעא ל דהוה אושיד לצפרין. ואיהו אתרשים על עיניה שמאלא, לעילא מקרצוי באורכא.
ההוא דהוה צד צפרין, אגזים ליה בההוא אעא, בגין דהוא אפרח צפרין, ומחא ליה בלא כוונה. האי אצלח למזוניה ולביתיה, ולא למכנש ממונא סגי. מהימנא איהו, ולא כ״כ. והאי מהימנותא במלין זעירין, אבל ברברבין לאו איהו מהימנא. מארי דלישנא בישא, וכולא חייכין במיליה.
פומיה רב, שפוותיה רברבין, מאן דאשתתף בהדיה, אצלח בכלא, ואיהו אצלח אוף הכי. טב איהו לכל שתופא.
רשימא דההוא מכתשא עמיה, עייניה זבלגנין, ירוקין, וחד רשימו אוכם סחרא לון. האי איהו באת פ״א בשלימו דתרין אתוון. ואת ר׳ בלחודוי.
דא רישיה רב, וד׳ שרטוטי רברבין במצחיה, וג׳ זעירין בין קרצוי. וחד לעילא קריעא זעיר. על חוטמיה שערין רברבין. אנפוי רברבין. רישיה עגיל, הוא גיבר חילא. מארי זדונא במלין.
שעריה קמיט, גייפא איהו. ובליליא אשתתף איהו לגייפא. לזמנין אתכשיל איהו באנתו אסורה. דיקניה מליא בשערין, האי אית ליה בדרועא שמאלא חד רשימו דחרבא, דמחא ליה חד גבר אטיר ימינא, ביומא רביעאה דשבתא, כד בעא שמשא לאתכנשא. דהא בההוא זמנא אתער עליה חד חוטא דמאדים. ההוא חוטא דבסטר שמאלא, וההוא רשימא עמיקא בבשרא בעיגולא.
כד מטא ליומין דסיבו, נפל מאתר דרכיב ביה, או סוסיא, או חמרא, או נפיל מכתלא. ומנה יתחלש וימות. דהא חובה דחטא בעולמוי בהבל רדיף אבתריה. ואי ההוא גברא תב בתיובתא, באמצע יומוי, נפיל מגו חולשא דביה וימות.
ואי תב ביומי עולמוי. כדין תשכח שרטוטין דמצחיה, ג׳ רברבין, וד׳ זעירין, ותרין תרין מגו עינוי דסלקין לעילא. האי כאורח ארעא יהא מרעיה, ויפול מערסיה וימות. דהא לעלמין נפילה אית ביה לבסוף.
עיינין זעירין דקיקין, דלא אתחזייאן גוונין דילהון לפום שעתא, וכד מסתכלאן בהון אינון ירוקין ואוכמין. האי איהו שפוון חדין, ואפין אריכין בחדידו, כדין תשכח במצחיה ב׳ שרטוטין וחד זעירא בינייהו. האי איהו באת פ׳ בלחודוי. ובאת ר׳ בשלימו.
האי איהו שעריה תליא, ולא שעיע. אצלח בעובדי ידוי, ובאורייתא אי אשתדל, אוף הכי. זעירא איהו בשייפוי, וגס בשרא. לית ביה גסות רוחא. ממלל בגו חוטמוי, בגין דנוקבין דילהון דחיקין, ובג״כ נפיק רוחא בדחיקו לסטר שמאלא.
בירכא דיליה לעילא מארכובא, רשימא חד חבורה, דעבד ליה חד רביא בסכין, ביומי עולמוי, ואסתכן ביה. מקנא הוא לאתתיה, עד דבני נשא חייכין מניה. בעי לאתתקנא בגוברין אחרנין, ולא אתתקן, וחייכין ביה. האי לא ישתתף בר נש בהדיה, דלא יצלח. חמדן איהו. אשתדל במה דלא ליה, חשיב גרמיה דאיהו גברא רבא, ולאו הכי. זכי לבנות ולא לבנים.
ואי מתחלפאן שרטוטין, תרין זעירין וחד רברבא במצחיה, ואנפוי סומקין. זכי לבנין ולברתא חדא. או דילדת בר ואסתלקת מעלמא.
כד את חד אית ליה בתר אודניה ימינא, רושם דטלופחא, וחד שערא דתליא בריש אודניה, ואצבעא זעירא די בידא שמאלא כפוף. כדין תתקיים ותוליד בנין ובנן. אי סימנין אלין יהון לה בין רגלהא, יכרע ויפול חד ברא, בין אינון, דיהא מבוע דנביע באורייתא. הוא מקריב ומפזר מבועין ונחלין דאורייתא, ובשנין זעירין יתכניש מעלמא.
האי איהו, מאינון אלף דמתכנשין מעלמא, מריש שתא ועד ריש שתא, ביומין קדמאין. מדאתחרב מקדשא, לא אשכח בר שתין חסר חד, ואילין אינון דמסתלקי מעלמא כד יהבי ריחא, עד לא מטא זמנייהו.
בגין, דכד קב״ה עאל ואוליף אורייתא, לאינון ינקין דאסתלקו מעלמא, כד יהבו ריחא עד לא מטא זמנייהו מהאי עלמא, אינון קדמאי באינון מלין. וקב״ה א״ל לההוא ממנא יופיא״ל שמיה, דקאים וקשיר קשרין דאורייתא, מאן הוא דין דאקדים לי. הה״ד, מי הקדימני ואשלם ואשלם ודאי.
כדין קרא קב״ה למטטרו"ן דאיהו קאים גו פרוכתא דפרסא, ושתין אלף רבוא מארי דאולפנא דאורייתא סחרניה, ואיהו מקשר קשרין למאריה. א״ל, מאן האי דאקדים לי, מי הקדימני ואשלם. איהו רשים גו מתיבתך, או לא. א״ל, מאריה דעלמא, לאו איהו במתיבתא דילי, גו מתיבתך איהו. וכל אינון דקדמי תחות כל שמיא דילי הוא. הה״ד תחת כל השמים לי הוא.
בגין דתרין מתיבתין אית לעילא: מתיבתא דההוא נער מטטרו"ן. ומתיבתא עלאה, דקב״ה. ובכל אתר דתנינן מתיבתא עלאה, דא דקב״ה. מתיבתא דרקיעא, דא מטטרו״ן.
וכדין, אמר ליה קב״ה, אי הכי, לקיט ליה גבאי, לקיט ליה, וארח ליה. הה״ד, דודי ירד לגנו לערוגת הבושם. דודי: דא קב״ה. כד״א, דודי לי ואני לו הרועה בשושנים. ירד לגנו: דא גורן דרקיעא, דקיימי כגורן. לערוגת הבושם: דא מתיבתא דמטטרו״ן. לרעות בגנים וללקוט שושנים. לעיינא ולאסתכלא באינון מתיבתאן דיליה. מאי וללקוט שושנים. אל תקרי שושנים, אלא ששונים. אלין אינון דמקדמי ריחא בהאי עלמא, דמתלקטי ומסתלקי מהאי עלמא, עד לא מטא זמניהו.
כדין קרי ההוא נער מטטרו"ן, לגבריאל די קסת הסופר בחרצוי, וא״ל, כתוב פתקא, והב למלאך המות על פלוני, דילקוט ליה מעלמא, ואתלקיט מיד. וסלקין ליה למתיבתא דמטטרו"ן בקדמיתא, ותמן אמר תלמודיה דאייתי בידיה. ואוליף תמן מה דאוליף. לבתר סלקין ליה למתיבתא עלאה דקב״ה, וזמינא למתיבתא דיליה, ותמן אשתעשע בהו באינון דיליה, ברזי עלאין, וטעמי אורייתא דהוו סתימין בהאי עלמא.
ויופיא"ל רב ממנא, אזיל מגו מתיבתא עלאה, וחתים סתרין ורזי דאורייתא, מגו תרי מתיבתי. כל מה דאקשוי במתיבתא דרקיעא, אינון דמתיבתא עלאה מתרצין. במתיבתא עלאה לית תמן פרכי וקושיין, אלא במתיבתא דרקיעא. וחתים מתרי מתיבתי מלין דאורייתא כדקא יאות וע״ד כתיב, ילכו מחיל אל חיל.
ולזימנא דאתי, יסתלקון פרכי וקושיין מגו מתיבתא דרקיעא, כמה דאתמר ילכו מחיל אל חיל. וכתיב, יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך. עד הכא רזין דעיינין, באינון לאסתכלא.
דיוקנין דחוטמא. חוטמא איהו חותמא ופרצופא דבר נש לאשתמודע. חוטמא זעירא עקימא, דלא אתיישבא כראוי באורח מישור. דא איהו דאבד פרצופא דבר נש. ודא איהו באת ה׳ בלחודוי, בלא שלימו.דא איהו דארח ענותנותא אתעבר מניה, חציפא איהו. שעריה, בין סומק לחיור.
תלת רשימין רברבין על מצחיה, וג׳ אחרנין דלא אתחזון כ״כ. תלת שרטוטין אחרנין מסטרא דא. ומסטרא דא. שפוון דיליה רברבין. בחציפותיה ממלל בקשיו כל מה דבעי. דאורח ענוותנותא אתעבר מחוטמיה ומעל אנפוי. דהא כסופא וענותנותא מיישר חוטמא על אנפין, והא לית ביה כלל. ובגין דאיהו חציפא, כדיב, וחייך במלוי.
ואי מתעברן שרטוטין מעל מצחיה, ואינון תלת רברבן וג׳ זעירין, ושעריה אוכם. הא איהו בין תרין אתוון במתקלא. דא נמוך רישא, וחייך במילוי. שעריה שעיע ולא כ״כ, צערין רברבין מתערין עלוי, ואשתזיב מכלהו.
דא, זכו זעירא מאבוי מגין עלוי. וההוא זכו אתרשים גו עמודא, דקאים ביה ההוא נער, ואיהו זכי בחד יתמא. בגין דכל ייתם וארמלא, קיימין בפקדוניה דמטטרו״ן, דקיימא לדיינא באינון ע׳ סנהדרין.
בהיכלא דזכותא, דיינין כל דינין דעלמא, בר מג׳: בני, חיי, ומזוני. וכלהו בקראי כתיבי. בני: גבי חנה, ותתפלל על ה', על ה׳ דייקא, לעילא לעילא, אתרא דמזלא עלאה. חיי: הנני יוסיף על ימיך, יוסיף דייקא. מזוני: דכתיב, השלך על ה׳ יהבך והוא יכלכלך. על דייקא. כדמוכח פרשת עריות, וכן באידרא. ותמן דיינין בני עלמא.
ויהבין פתקא למלאך המות לקטלא לון, ולנטלא לון רוחיהון. והואיל ומשכונין עלאין וטבין דבני נשא בידוי דקב״ה, פקיד למטטרו״ן, דיהון בנוי דההוא בר נש ואתתיה בפקדונא דיליה. ובגין דאסור למשכנא לון משכונין על משכונין, לא ימותון.
ועל דא, מאן ישזיב לון מענויא. ההוא זכו אגין על בנוי. והוא חד מנייהו דההוא זכו אגין עליה בעידן עקתיה.
לדא אית ליה חד רושם במצחיה, חייבא או גייפא איהו, ולא אתחזי קמי בני נשא, דלא ידעין ביה. דא אצלח, ומאן דאתחבר בהדיה יצלח יתיר מניה.
חוטמא עקימא, ותרין נוקבין דיליה רברבין, וסלקין לבר אינון פתחין דנחירין, חוטמא לא סליק. דא איהו באת ה׳ בשלימו.
ד׳ שרטוטין במצחיה רברבין, ושית זעירין. אודנוי רברבין. עינוי רברבן. ותרין רשימין אוכמין דקיקין בעיניה דימינא. שעריה לא אתתקן במזייה, בגין דאיהו רב ותקיף. רושם מכתשא במצחיה.
דא שרפא, בכל יומא זמין כד אתרעם. ברוגזיה קריר חוטמיה, ואתחזי חיוור. תב מרוגזיה לזמן רב. מהימנא איהו במלין רברבין. ובזעירין לאו הכי. חמדן איהו. גופיה מלא מכתשין ואבעבועין בכל יומי שתא, ובר זמנא חד זעירא ביומא סיתווא. אתנהיג בענותנותא בביתיה. תיאובתיה למיכל בכל אתר, אע״ג דלא יזמנון ליה. אי זכי באורייתא ואוליף ינוקין, זכי בהו בשי״ן תי״ו.
בידיה ימינא, רושם עמיקא, מתולדה דאתיליד ביה. תרין נשין אזדמנו ליה, קדמייתא תמות על מתברא. תניינתא תזכה לתרין בנין. חד ימות זעיר, בחלבא דאמיה. וחד יקום בעלמא, גייפא, יתיר מבני נשא אחרנין. וחיין קיימין ביה, אבל לא כ״כ.
חוטמא דאזיל בארח מישר, ומיתקנא על גבי אנפין. הא איהו באת ה״א בשלימו. דא אתגלי במצחיה תרין שרטוטין רברבין. וה׳ זעירין. ותרין מסטרא ימינא לגביה שעריה. מישר מתתא לעילא. שעריה בין אוכם וסומק, תלייא על אודנוי. עינוי רברבין ירוקין. וחוטא סומקא סחרא לגו. אנפוי אריכין.
דא איקרי אנפי נשר. דא מבנוי דסיהרא באשלמותא. כד בעי לאזערא גרמי, טב איהו לגבי מאריה, דחיל חטאה איהו. ביומי עולימוי איהו בלא מרעין, אזיל בבריאותיה כגיבר בלא דחילו. ביומין דסיבו, נחית כנחיתו דסיהרא, חלשא להוי, מרעין רדפין אבתריה, דא זכאה במרעין יתכפרן.
ואי מתחלפי סימנין. ביומי עולימו להוי במרעין, בגין דאיהו כד סיהרא בעיא לאנהרא, ויהא ההוא גברא במסכנו. וביומין דסיבו, יהוי בלא מרעין, ובעותרא ויקר סגי, דהא כדין אנהירת סיהרא, וקיימא באשלמותא. ודא איהו צדיק וטוב לו. ודאי ענותנותא ביה, רחים הוא למאריה בכולא.
חוטמא אריכא וחד, חדודא כרישא דחוטמא דנשרא. האי איהו בלא את כלל. שעריה קמיט. שרטוטין דמצחיה ג׳. אנפוי חדידן. עינוי זעירין. האי איהו חמדן במה דאית להו לאחרנין. כל עובדוי לאו בדחילו דשמיא. סאני אורייתא. וסאני למאן דלעאן בה. רחים לפום שעתא למשמע מלין דאורייתא, ולפום שעתא פרחין מניה.
ברגליה שמאלא תרין אצבעאן קמיטין, דלא מתפשטין. וברגליה ימינא חד. האי איהו בחטאה דגנבה, ולא תב מההוא חובא לעלמין.
בין כתפוי, תליין תרין שערין רברבין. בחדוי, אית שלשה שערין דתליין. אומי אומאה בכל רגעא ושעתא, ולא אתהני. זמנין תרין בשתא, ישתתף בר נש בהדיה, ולא יתיר, ויצלח. והוא, מאדר ועד ריש ניסן. ומאלול עד שית יומין בחשון, ולא יתיר, וביומין אלין, יצלח מאן דאשתתף בהדיה, דהא יומין אלין, יומין דאתוון אינון. ומאן דלית ליה אתוון, אתאחד בהו.
ביומין אלין נפקין נשמתין ערטילאין, ואינון מתהדרן כמלקדמין, ולית לון זוגין. וביומין אלין נפקין אתוון כ״ב, ושראן בהו, ומתעטרן בהו, וברחמי ישתכחון זווגין. ובירחין אחרנין, וביומין אחרנין לאו.
דהא, מז' באדר בטש בוצינא, ואפיק אתוון זעירין, ובקעין רקיעין ונפקין לעלמא. בזמנא דאינון נפקין, כל אינון נשמתין ערטילאין, דהוו זמינין לאתהדרא, נפקין בהדייהו, ואתאחדן באינון אתוון.
ונפקין על ידוי דפרוונקא. בגין דכל בני עלמא, כד אתבנין לאתציירא בהאי עלמא, כל ציורין דאתוון מתציירין בהו, על ידא דאינון ג׳ שותפין, דקא מזדווג בניינא. והשתא אלין דקא מתהדרן, כל אינון אתוון דקא אתציירי בהו, אחרנין לא מתציירי בהו. דהא אינון פרוונקין, לא מציירן לון באתוון, כמה דאתצייר בקדמיתא, מסטרא דאבא ואמא.
ואלין אתוון אזלין ומשטטאן בעלמא, ואתאחדן בהו כל אינון דלית לון אתוון, עד ריש ירחא דסיון. דהא כדין אתטמראן אלין, ואתוון עלאין בעייאן לאתגלאה.
ומאלול אתטמרן אלין עלאין. עד שיתא יומין בחשון. עד דיהדרון בני נשא מחובייהו, ויתכפר לון, ומתהדרן אתוון כמלקדמין ובין כך ובין כך אינון זעירין נפקן לקיימא עלמא, ואלין אתאחדן בהו, בגין דלית לון אתוון כלל.
דהא מאלול תליא וקיימא תשובה, ואתוון סלקין לגבה, ובני עלמא מהדרן מחובייהו, ומהדרן לאתוון, וקיימא על עלמא תרין ירחין, ומסתלקין טבת ושבט.
מז' באדר, נפקין אלין אחרנין כמה דאתמר, ואילין דמתאחדן בהו מקדמי רחמי באלין יומין. ותרין ירחין אחרנין אתטמרן כלהו, ואלין תמוז ואב, ונפקין ימי הרעה באתווייהו, ושלטין אלין על עלמא, ואחרנין איטמרו. ובגין כך באינון יומין, זכאה איהו מאן דישתזיב מנייהו.
וכד חוטמא אריכא, רב בפותיא לגבי רישא, דא איהו באת ה׳. ולזמנין את י׳ אתחבר בהדיה. דא איהו בר נש דאצלח.
אנפוי קמיטין, בתולדת דאבעבועין, עינוי סומקין. דא איהו בין אינון תולדין דסגירא. דעינו לזמנין זלגין דמעין.
קמיטין דמצחיה ד', ותרין עברין רשימין, כאריח על גבי לבינה. שעריה רב. האי אצלח. ודחיל חטאה. שבח גרמיה בכלא, יתיר ממה דאית ביה. ובזמנא דאתנענע עינוי זלגין דמעין. וכאיבא בחוטמא, עד דאושיד לחה ירוקה. ודא קשיא מאינון זיני סגירו. מאן דאשתתף בהדיה, אצלח. מהימנא איהו בכלא.
על כתפיה שמאלא אית ג׳ רשימין, ב׳ סומקין, וחד אוכם. ברם אוכם אית ליה תועלתא, האי משיך ליה לאתקרבא בבני נשא, ואחיד בהו, דלא יחשבון ליה כסגירא.
מומא אתילד ביה בלילא חד, יומא דסתווא, ביומי דעולמוי, דאכל נונא ושתא מיא, ונפק לבר. ובההוא שעתא הוה שליט ככב שבתאי בעלמא, וחד ענפא דיליה הוה משיך לאתפשטא לתתא, ונפק איהו בגלויא דרישא, ומחא ביה, על ידא דקורקפנ״י ושמרירון, תרין רוחין דשלטין בההוא ענפא. וכד אתמחי האי בר נש, רשימו ביה תרין רשימין סומקין. וההוא ענפא רשים ביה ההוא רשימו אוכמא, דהא מלוי דשבתאי באוכם אשתמש.
ורזא דא שליט בעמא דשבתאי, ולא בעמא קדישא. בגין דעמא קדישא לית לון חולקא ואחסנתא בככביא ומזלי, אלא בקב״ה בלחודוי. ואצטריך לון לאחזאה חדווא, ומיכלא ומשתייא, ולבושין, ולאתתקנא ביתא ופתורא ביומא דא.
דלאו הכי לכל אינון דאחידן בככבא דשבתאי, דאצטריך לון לאתענאה, ולאחזאה עציבו, ודאגה, ורוגזא, ולמלבש שחורים, ולכסאה שחורים, ולא למיכל בשרא וחמרא ומשחא, ולא לאתענגא עינוגין דעלמא, אלא למיתב בדיורא עציב, ולאתפרשא מן בני נשא. ותרין אלין רוחין קורקפנ״י ושמרירו"ן מתמשכאן עלוי, ואודעין ליה מלין דעלמא, באמשכותא דשבתאי.
חזינא בספרא דשלמה מלכא, דאית בני נשא דאתילידו כד שלטא ענפא דא, ואינון עציבין תדיר, דלא חדאן לעלמין, בר אי לעאן באורייתא, וקא אתאחדאן בקב״ה.
עם כל דא, אי אית ביה בההוא בר נש יסודין ושרשין מזכו אבהן, ענפא דא דנפיק משבתאי, לזמנין נצח ליה, ואחיד ליה, ואלין תרין רוחין מתפשטין, ואזלין לנוקבא דטינרא, דתמן מתכנשין כל רוחין ערטילאין, דלא עאלין לגו פרגודא דמלכא.
ואינון ערטילאין בהאי עלמא, וכד נפקי מהאי עלמא, משטטי לעאלא בההוא עלמא. ונעלין תרעא באנפייהו, בכל סטרין דעלמא. ולא אשכחו נייחא, עד דאינון נפקין ומשטטין בעלמא. ואילין אקרון בשמהן שכנות.
וביומא דשבתא, כד אתקדש יומא, ואינון לאן עאלין. לגו נוקבא דחד טינרא, דאיהו לבר מחומות גנתא, בטורין דלבר, ומשתכחי תמן כל יומא דשבתא. ולבתר נפקי ומשטטי בעלמא, ומודיעין בחיזו דליליא מילין לבני נשא.
וכד נצח ענפא דא, לההוא בר נש. אינון תרין רוחין אזלין לההיא נוקבא, ומתעכבין תמן, עד דנפיק שבתא. כיון דנפיק שבתא, נפקין אינון נשמתין, ואינון רוחין בהדייהו, ומתחברן כחדא.
ואתיין אינון תרין רוחין, וחד נשמתא דגזעא דההוא בר נש, ע׳ דרגין לאחורא, ושארן על גבי ההוא בר נש, רוחא בתר רוחא, ואודעין ליה מלין בעלמא. מינייהו קשוט, ומנייהו לאו קשוט. מנייהו קשוט, מסטרא דנשמתא ערטילאה, דהא אשכחת תמן נייחא. ומנייהו לאו קשוט, מסטרא דאינון רוחין. ולזמנין, אינון רוחין אודעין ליה, מלין דקשוט לזמן קריב.
ודא איהי נשמתא, דלא אשכחת פרוקא מע׳ דרגין לאחורא. כדין כוכב שבתאי משיך להאי עלמא אינון רוחין, ובגינה לא דחיל ההוא בר נש כד שראן עלוהי, ולא אזדעזע. זכאה חולקיה, דמאן דאית ליה זכו דאבהן, לסייעא בכל אינון עובדין.
חוטמא עקים, וההוא עקימו סטא לסטר ימינא. דא איהו בר נש דרשים באה ה׳ ולזמנין באת ר', ולא מתחבראן כחדא. דא איהו בר נש דממלל רכיכין.
במצחיה שרטוטא חדא רברבא, וד׳ זעירין ואינון דקיקין, ולא כ״כ, ואינון מתהפכין לסומקא. שערוי תליין שעיעין זעיר, שלשלאה רברבא הוה ליה, ותליא מניה. סיועא אית ליה. מהימנא איהו. אצלח בעובדוי. דא אית ליה פגימו דמומא, דאיהו סריס חמה, או תלייא בכיסא דביעוי חד ממעוי, ולא אפיק זרעא כדקא יאות. בידא שמאלא, אית אצבעא זעירא קמיט ולא אתפשט.
אמר אדם קדמאה, לא נכחד עצמי ממך וגו'. מכאן, דמזווגא דדכר ונוקבא, אתייא נשמתא קדישא. זווגא דמלכא במטרוניתא. מאי טעמא, תחתיות ארץ. תרין תחותין אית לההוא דאיקרי ארץ חפץ. אתרא דאתציירא נשמתא דדכורא לימינא. ואתרא דנשמתא דנוקבא, לשמאלא.
ועל דא, בעי אתערותא מסטרא דנוקבא. הה״ד, העירותי מצפון ויאת. וכדין ממזרח שמש יקרא בשמי. זווגא דשימשא בסיהרא, יעקב ברחל. ויבא סגנים כמו חמר, אלין חיילין דעלמא, דנפקי מאדם קדמאה.
בתר הכי, גלמי ראו עיניך. כשהייתי מוטל גולם בלא צורה, ממזרח למערב. ראו עיניך, הדורות העתידות לצאת ממני. כי הוא קורא הדורות מראש.
ועל ספרך כלם יכתבו, זה ספר תולדות אדם, לדיוקנין. דבהאי ספרן של צדיקים, הוו אתחקקן כל דיוקנין דעלמא, בצירופא דאתוון זר״ה פס״ץ.
ותמן כלם יכתבו, בציורין דקמיטין במשכא דאדם. כגוונא דרקיע השמים דתמן ככבים, המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא. לזרעא דישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך. דאינון אקרון אדם. דכתיב, ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם ובגינהון אתברי עלמא. הה״ד, קודש ישראל לה׳ ראשית תבואתה. דאינון עאלו במחשבה, עד לא אתברי עלמא. וכלהו ועל ספרך כלם יכתבו.
ימים יוצרו, לכלהו יומין עלאין. במנין, משכ״ו וקחו לכם. משכו יומין עלאין, לאנהרא ליומין תתאין. שס״ה ורביע יום, ומקצת יומא ככוליה יומא, לחושבן משכו. ומאן דמשיך מתמן, משיך נהירו לסיהרא, לקדשא לה.
ולא אחד בהם, דא דוד משיחא. דלא הוה ליה יומין לאתנהרא, ואיהו משיך ליה שבעין שנין. כד״א, הנה טפחות נתת ימי. מאי טפחות. ט׳ פחות. טב הכא דפחית לון מיומי אדם, למיהב ליה לדוד, דהוה טוב רואי. טוב דיליה, מאדם קדמאה, דעבד עמיה צדקה, בגין דיהא מוכן דוד לעשות צדקה לישראל. כגוונא דקביל דוד עני ואביון, הכי יהיב למסכני. וכלא במשפט, כד״א, ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו.
ואתערו, שופריה דיעקב אבינו, מעין שופריה דאדם קדמאה. בגין דיעקב יושב אוהלים, ואוליך תמן בבית שם ועבר ואברהם ויצחק, למפלח לקב״ה. בגין דאיהו בכור, דכתיב, בני בכורי ישראל, ועבודה בבכורות ודאי הוה.
ספרא דאדם קדמאה הוה ליה ליעקב. וספרא דחנוך. וספרא דיצירה דאברהם אבינו. והא אתערו, מסכת ע״ז דאברהם אע״ה, ת׳ פרקים. ומכל אינון ספרים, אוליף ליעקב אע״ה איש תם יושב אהלים, חכמתא סגיא. והוה שופריה ושרטוטין דיליה, כגוונא דשרטוטין דאדם קדמאה.
והוא כגוונא דאדם קדמאה, דאיהו קדם ליצירה, יציר כפיו של הקב״ה. אוף הכי יעקב ראשון, ראשון לשלימו. קדש ישראל לה׳ ראשית וגו', דהוה ערסיה שלים.
מה דלית הכי באברהם, דנפיק מניה ישמעאל, ובני קטורה, ואינון סיגי הכסף. ואדם, דנפק מניה קין. ונח, דנפק מניה חם. ויצחק, דנפק מניה עשו, סיגי דהבא. אבל יעקב, ערסיה שלימא איהי. ועל דא, ביה בחר ה׳ מכל העמים. וכתיב, כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו. וכתיב, כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו.

— 8 —
ברזא דשמור, דבור, לילה. דהא היא תורת ה׳, תורה שבע״פ, משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו׳. והא אתערו, על תורה שבע״פ, דאילו תורה שבכתב, הא כתיב, ויצו משה את הלוים נשאי ארון ברית ה׳ לאמר לקח את ספר התורה הזה. ודא ללואי אתחזאי להאי. להאי דאחיד בשמשא ומלכא, דאתייא מניה. משה נהיר לון לישראל ארבעין שנין שמשא ביומא, ותורת ה׳ דא מעלי דשבתא, ברזא חדא וכו'.

— 9 —
גרסינן בזהר, מאן דאחיד באורייתא, סמכא ליה, ומחזקא ליה על ירכוי, דלא יסטי לימינא ולשמאלא. זכאין אינון ישראל, דקב״ה יהב לון אורייתא, לגלאה לון רזין עלאין. עלייהו כתיב, ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם וגו׳.
ות״ח, כד יהיב קב״ה אורייתא לישראל, רשים לה ברזא דשמא קדישא. אמר, אנכי ה׳ אלהיך, ברזא דחסד, אברהם אחיד בה, ולקבליה מצות עשה. ורזא דא, תפקידתא קמייתא דפקיד קב״ה לאברהם, מצות עשה הוה. דכתיב לך לך מארצך. ובג״כ, חושבן מצות עשה רמ״ח, בחושבן אברהם.
לא יהיה לך אלהים אחרים וגו׳, ברזא דגבורה, דאחיד בה יצחק. דכל אינון אלהים אחרים ואינון סרכין ממנן, מסטריה ינקין. וכן עשו, וכל אינון ממנן דיליה. דהא יצחק במצות לא תעשה אחיד, ותפקידתא קמייתא דיליה, מצות לא תעשה הוה, דכתיב אל תרד מצרימה. ומצות לא תעשה מסטרא דדינא קא אתי, דהא מענשין ליה לבר נש כד עבר עלה.
ובג״כ חושבן מצות לא תעשה, ברזא דדרגא דיליה, ברזא דשס״ה, לקבל יומי דשמשא, דנהיר מסטרא דגבורה. הה״ד, כצאת השמש בגבורתו.
לא תשא ברזא דתפארת, דאקרי אמת, ואקרי בה יעקב שלימא. ויניק תרין חולקין: מצות עשה, ומצות לא תעשה. הה״ד, ויעקב איש תם יושב אהלים. ועאל לכל סטרין, לרחמי ולדינא, למצות לא תעשה, ולמצות עשה, אקרי שלים, בגין דשבועה משלמא אתייא. ועל דא, ברזא דעשה ולא תעשה. וכמה דאיהי לא תעשה, כד איהי לשקרא. הכי איהי מצות עשה כד איהו באמת. דכתיב ונשבעת חי ה׳ באמת ובמשפט ובצדקה. וכתיב ובשמו תשבע.
זכור את יום השבת לקדשו, ברזא דברית, דהוא יסוד, דאחיד ביה יוסף וע״ד אקרי שבת, דהא יוסף כל אקרי. שבת נמי כל. דכל ענוגא ותפנוקא נפיק מניה, לקיימא עלמין כלהון. ועל דא שבתא כללה עשהולא תעשה. בגין דיוסף נמי בוכרא דנטיל ב׳ חולקין.
תא חזי, בדברות משנה תורה כתיב, וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך ה׳ אלהיך משם. הכא אוליף לן אורייתא רזא עלאה. דהא ההוא צדיקא דאזדבן חיים לעבדא במצרים, ואחילו ליה, לקבליה איהו זכור את יום השבת. ובג״כ אמר לון קב״ה לישראל, בבעו מנכון, הוו דכירין ההוא צדיקא דאזדבן על ידייכו, והוה לעבדא במצרים. ובההוא חובה אתגזר עלייכו לאשתעבדא בכו במצרים. ולכפרא ההוא חובא דזבינתון ליה. נטרו יומא דשבתא, וישתביק לכון, דהא יומא דשבתא לקבליה איהו.
כדאוקימנא ברזא דמהימנותא, יומא קדמאה לקבליה דאברהם. ההוא דכתיב, חסד אל כל היום. יומא תניינא, לקבליה דיצחק, ובג״כ יתיב קב״ה למידן עלמא. יומא תליתאה, לקבליה דיעקב, דאיהו קו אמצעי. ובגין כך כתיב ביה, בעובדא דבראשית, יקוו המים.
יומא רביעאה לקבליה דדוד, דכתיב ביה יהי מארת, מארת חסר, דהא כנסת ישראל לית לה נהורא מדילה, אלא מה דאתיהיב לה על ידא דצדיק. הכי נמי דוד, כתיב ביה עני ואביון, ולית ליה חיים, אלא מה דאתייהיב ליה, מיומי דאדם קדמאה, שבעין שנין.
יומא חמישאה, לקבליה דמשה. יומא שתיתאה, לקבליה דאהרן ואינון ששת ימי בראשית דלעילא. אינון דרמיזין בקרא, לך ה׳ הגדול״ה והגבור״ה והתפאר״ת והנצ״ח וההו״ד כי כ״ל. ואינון חולקהון דצדיקייא, ברזא דא: הגדול״ה, ברזא דאברהם. הגבור״ה, ברזא דיצחק. והתפאר״ת, ברזא דיעקב, הנצ״ח, חולקא דמשה. ההו״ד, חולקא דאהרן. כי כ״ל, לקבליה חולקא דיוסף. הממלכ״ה, חולקיה דדוד. ויוסף שבת אקרי לתתא, לקבל צדיק חי עלמין, דאקרי שבת לעילא. ובגין כך כתיב, על כן צוך ה׳ אלהיך.
ת״ח, כד בעו ישראל למכבש לארעא דכנען, אקיפו לה שתא יומין. חדא בכל יומא, לקבל אינון זכאי קשוט, דעליהון מתקיים עלמא. וביומא שביעאה ז׳ זמנין, לקבל יומא דשבתא, דאיהו לקבל צדיק, דאיהו זן להו, ומקיים להו. דכתיב, חצבה עמודיה שבעה, וכתיב וצדיק יסוד עולם. איהו יסודא ועקרא דכל אינון זכאין. ואי לאו זכותהון דצדיקייא, לא הוו יכלין למכבשה. הה"ד, לא בצדקתך וביושר לבבך וגו', למען הקים את הדבר אשר נשבע לאבותיך.
כבד את אביך, ברזא דנצח. דאחיד בה משה, ויניק לה, דהא משה הוה מוקיר לקב״ה באורייתא. ת״ח, אי לאו אורייתא, דאתייהיבת על ידוי דמשה נביאה רבה, לא הוו ידעין בני נשא לקב״ה, ולא הוו מוקרין ליה, דהא על ידא דאורייתא, אוליף בר נש פולחנא דמאריה, ואוקיר ליה לקב״ה. ובג״כ כבד את אביך, לקבליה דמשה איהו.
ד״א, כבד את אביך. דא תורה שבכתב. ואת אמך: דא תורה שבע״פ. דכמה דאבא יהיב שפע לאמא, הכי נמי תורה שבכתב, יהיב שפע לתורה שבע״פ.
לא תרצח, לקבל דרגא דהו״ד, דאחיד בה אהרן. ובג״כ לא תרצח. בגין דכד קטלין ליה לבר נש, ההוא זיווא והו״ד עלאה דעליה, נטלין מניה. הה״ד, והודי נהפך עלי וגו'. ובגין כך אזהר לון קב״ה לבני נשא, דההוא שופרא עלאה דיהיב עליהון, דלא יטלון ליה מנהון. ואיהו נמי רזא דשלמא, ובג״כ קאים אהרן לכפרא, ולנכסא נכסת קודשין, ועל פומיה כפר לעמך ישראל.
לא תנאף, ברזא דמלכות, דאחיד בה מאן דאחיד בה. ואיהו רזא דחכמתא, דהא כנסת ישראל לא אתחברת, אלא בההוא דחזי לה, ביסודא דעלמא, וצדיק יסוד עולם. ד״א, הכי אוליפנא ברזא דמהימנותא, כב״ד, לקבל כנסת ישראל. לא תרצח, לקבל דרגא דנצ"ח. לא תנאף, לקבל דרגא דהו״ד.
ד״א, כב״ד, לקבל יהי מארת דעובדא דבראשית. לא תרצח, לקבל ישרצו המים שרץ נפש חיה, בג״כ נפש חיה לא תקטול. לא תנאף לקבל תוצא הארץ נפש חיה למינה, בג״כ לא תנאף, באתתא דלאו מינך, דלאו איהי בת זוגך.
לא תגנוב לא תענה לא תחמוד דא הוא סיומא דעשר אמירן דאורייתא, לקבל עתיקא דעתיקין, ראשיתא דכלא, לאחדא סיפא ברישא, למהוי כלא חד. והא דלא שארי בהו בקדמיתא. לאולפא רזא עלאה, עד אן אתר אתייהיבת ליה רשותא למשה. ומאן אתר קביל אורייתא. מזעיר אנפין.
אמר ז׳ אמירן, לקבל ז׳ דרגין עלאין, דרמיזן בקרא לך ה׳ הגדולה וגו'. ועד ההוא אתר אסתכל משה. דכתיב, פנים בפנים דבר ה׳ עמכם. פנים: דא ברא קדישא. בפנים: דא ברתא.
פנים: דא ברית. בפנים: דא ארון. וכיון דאתחברו דבר ה׳, ומאן אינון, ז׳ אמירן באינון ג׳ דרגין עלאין דעתיקא קדישא, אתאמרו לקבליהון ג׳ אמירן בתראין, וסליקו מתתא לעילא.
לא תגנוב, לקבל אמא עלאה, בינה, דינקא מחכמה. ומאן דאית ביה בינה, אקרי מבין דבר מתוך דבר. כמאן דגניב ונסיב מה דאית בלבא דחכם. דאוליף ליה חכמתא ואורייתא, דאע״ג דאשתרי לגביה בינה לינקא מחכמה, גניבה אית מסטרא אחרא דאסיר, ואמר לא תגנוב סתם.
לא תענה ברעך, לקבל דרגא עלאה דחכמתא, דהא בר נש לא יכיל לאתבא פתגם, אלא בגין דרגא דרוחא עלאה דחכמתא דאית ביה. הה״ד, החכם יענה דעת רוח. ואע״ג דהאי ענייה דאיהו עני, אית בהו קיומא דעלמא, וסיועא דעלמא למנדע למריה, ואיהו ברזא דמהימנותא, אית ענייה מסטרא אחרא, דאסיר. הה״ד, לא תענה וגו'.
לא תחמוד לקבל דרגא סתימא עלאה דכל מחשבאן ביה תליין. ולית בעלמא דינדע ההוא דרגא בגין דאיהו סתימא דסתימין. וכד סליק במחשבה עלאה טמירא. ברא עלמא עלאה ועלמא תתאה ברגעא חדא. הה״ד, יעמדו יחדו, וההוא מחשבה סתימא.
וב״נ אית ליה מחשבה סתימא, דלית דידע בה אלא קב״ה בלחודוי. ויהבה ביה בבר נש, למחשב מלין דאורייתא, מלין דמצוה. בגין דההוא מחשבה עלאה נגדא מבועין דילה, לאתרא דחכמתא, ולא אתפרש כלל. ומההיא חכמתא עלאה, נפקא תורה. ונגיד שקיותא עד ההוא אתרא דחכמה תתאה, דאיקרי מצוה.
וע״ד, מאן דחשיב למעבד מצוה, כאילו עשאה. בגין דגרים למיתי ספוקא דברכאן מההיא מחשבה עלאה, עד אתר דאקרי מצוה, וכאילו עשאה, כמד״א, ועשיתם אותם. ומחשבה דא רישא דכולא. ואע״ג, דבסטרא דמחשבה עלאה, אתייהיב ליה רשותא, למילין דמצוה. מלין דלאו מצוה אסירין, הה״ד לא תחמוד.
ותא חזי, מאי טעמא כולהו אמירן לקבל כל כתרא וכתרא. מצות עשה באתרא דחזי ליה. ומל״ת באתרא דחזי ליה. ואינון תלתא בתראי אינון לא תעשה מכללא דעשה, כדאוקימנא, בכלהו, אע״ג דהאי שרי, האי אסיר, בגין דאינון לקבל עתיקא דעתיקין, דחסד ורחמים גדולים תליין ביה, ולא אתחזי אלא למצות עשה, בג״כ דייק מנייהו, דלא יתפני בר נש לסטרא אחרא, ורשים להו במצות לא תעשה.
ואזהר לון לבני נשא בלאו, על האי אמירה בתראה, דאיהי כללא דאורייתא. ומאן דעבר על האי, כאלו אעבר על כל אורייתא. בגין דאיהו לעילא, ראשיתא דכולא, כללא דכלא. ואי בר נש עבר על האי, ואסטי מחשבתיה מאורחין דאורייתא, כדין אתדבק בסטרא אחרא דשקר, וכדין אתי לידי לא תענה ברעך וגו', כדאשכחן גבי אחאב, דחמיד כרמא דנבות, וכדין אסהידו עליה שקרא. ומהאי אתי בר נש למעבר על כלהו אמירן.
אבל כד איהו אזיל באורחי דאורייתא, וחשיב באורייתא בפקודוי, כדין אתפשט ההיא מחשבה בכלהו דרגין, מסטרא דאמת, מסטרא דמהימנותא עלאה.
ות״ח, דהא נעיצין כלהו אמירן, סופא ברישא, ורישא בסופא. רישא למנדע לקב״ה במחשבתיה, סופא דלא לאסטאה מחשבתיה ורעותיה לסטר אחרא. וכד בר נש מתדבק בהאי, כדין כלהו עלמין מתמלאן ברכאן עלאין, דנגדין מעתיקא סתימא דילה.

— 10 —
ושמא דיליה אקרי זהב ירקרק, ורזא דא אוקמוה חברייא, אסתר ירקרוקית היתה, גוון אתרוג, וכלא חד. זהב דא, איהו רישא בסתימו, אע״ג דאיהי באתגליא לגבי זהב עלאה, עד דיתמשכא ושריא לרישא דגבריאל, כמה דאוקימנא. ובג״כ כלא איהו ברזא עלאה, ואתמשכא ההוא רזא לתתא, כולא כגוונא חד.
ועשית כפורת וגו', ר״ש אמר, בכל פרשתא דא אשכחנא, דאתמסר עבידתא בידא דמשה, בר תרין. בכלהו כתיב ועשית ועשית. ובארון ובאפוד כתיב, ועשו ועשו, ולא כתיב ועשית, מאי טעמא בארון לא. בגין דארון כליל ליה למשה בגויה, לאתנהרא מניה, ואצטריך אחרנין לתקנא תיקונא ושפירו דיליה, למיעל ליה לגביה.
באפוד, לא דיליה הוא, ולא אשתמשא ביה, ולא אצטריך ליה למשה, למעבד פולחנא דאחוי, דהא משה איהו מלכא, ואהרן שושבינין דמלכא.
ואי תימא, והא כתיב, והלבשת את אהרן. ואפדת לו. ונתת עליו. ושמת עליו. הא כולי האי פולחנא דמשה, ויקרא דאהרן איהו. לאו הכי, אלא יקרא דמשה איהו, דהא קב״ה לא בעא פולחנא דאהרן, אלא על ידא דמשה. ואהרן לא יכיל לאתקדשא, אלא על ידא דמשה, ובכלא אצטריך אהרן למשה, וכל האי יקרא דמשה איהו.
ועשית כפורת, תא חזי, כתיב בפרשתא דא עובדא דשמים וארץ, וכל אינון חילין דתמן, דהא קב״ה לא פקיד למעבד משכנתא, אלא כעובדי שמים וארץ, למהוי כגוונא דדיורא דלעילא, ולאתחברא דא בדא, כגוונא דנשמתא וגופא למהוי כלא חד.
כתיב בראשית ברא וגו׳, בראשית הא אוקמוה. אבל רזא דעובדא דכפורתא, הכא ברמיזו דלעילא, שלשלא דמטטרו"ן, גניזא דמשכנא, לארמא ארמות קודשא לעילא ותתא.
בראשית, ראשיתא עלאה, כפורתא גניזא טמירא, דאשתכחא מרזא דנקודה דרישא טמירו עלאה, ואתפרש פרישו עלאה, לאתנהרא גו טהירו טמירא, גו האי כפורתא מיטטרו״ן מטטרו״ן, דאתאחדא מתתא לעילא.
מגו דחילו דאזלא בקושטא גו ארעא, הוה אשתכח נהירו דאביד אדם קדמאה, ואתטמר ההוא נהירו בגנתא דעדן, סלקא לעילא לא אתיישבא בדוכתיה, דהא לא הוה אשתלים מכל סטרין שלימו דלתתא הוה גרע, דהא אתאביד בחובה דאדם קדמאה, נחת לתתא, אתטמר גו אילני גנתא, אתפשט תמן בכל סטרי גנתא, עד דאתיליד חנוך בן ירד.
כיון דאתיליד, הוה אשתכח סמוך לגנתא, שריאת ההוא נהירו לאתנהרא בגויה, אתרבי ברבו קודשא, ושריא עליה נהירו דמנצצא, עאל לגנתא דעדן, אשכח תמן אילני דחיי, וענפוי ואנבוי דאילנא, ארח ביה, ואתיישב גו רוחא דנהירו דחיי.
אתו שליחן מלאכי עלאי, אוליפו ליה חכמתא עלאה, יהבו ליה ספר, דהוה טמיר גו אילנא דחיי. ואוליף מניה, וידע אורחוי דקב״ה, ואשתדל אבתריה. הה״ד ויתהלך חנוך את האלהים עד דההוא נהירו אשתלים בגויה.
כיון דההוא נהירו אשתלים לתתא, בעא לסלקא לדוכתיה. ובגין לאחזאה ההוא שלימו ברזא דחנוך. יומא חד עאל גו גנתא דעדן, ואחמו ליה טמירין דגנתא, ואנח ההוא ספר, וכל דחמא, לבר, ואיהו צניע בגו חברייא.
לבתר אתלביש ההוא נהירו, גו ההוא לבושא, לאחזאה לעילא, ולמהוי כסופא בהדיה, לכל אינון דעבדו קטרוגא במאריהון, דלא יתברי בר נש בעלמא.
הה״ד, ואיננו כי לקח אותו אלהים. ואיננו: בהאי עלמא. ואיננו: כדקא הוה בהאי עלמא, כי לקח אותו אלהים, לדיוקנא אחרא. בהאי, איהו נער תדיר. ורזא דא אוקימנא, חנוך לנער על פי דרכו, לאנהגא עלמין כלהו, גם כי יזקין לא יסור ממנה, דהא אשתכח ביה, ואהדר נע״ר.
בחנוך אתכליל דיוקנא דעלמא טמירא. איהו כרסייא דמאריה, עביד שליחן בעלמא. כד עלמא בדינא נפקא, ואקרי מטטרו״ן, רבון על כל חיילין עלאין. וסבא איהו נער. עאל מעלמא לעלמא, ואתיישבא רוגזא.
דיוקנא דא, אתפרס בפריסו כפורתא. ואתציירן ביה בההוא פריסו תרין דיוקנין, חד דכר, וחד נוקבא. וקיימן תרין רביין עולימין רחימין ברחימו, דביקן דא בדא.
ורזא דא, בראשית ברא אלהים, פריסו כפורתא סתימאה, את השמים ואת הארץ, תרין כרובין קיימן בדביקו דחביבותא. שמים וארץ לא כתיב, אלא את לאסגאה תרין כרובין כחדא. כפרת דא פריסא לגו, בטמירו דהיכלא, ובתרין סטרין קיימין תרין אלין.
בראשית, סלקא לעילא. רזא דיליה, נחתא לתתא. כגוונא דההוא רזא דבראשית, סלקא לעילא לעילא, ולא אתרשים ברשימו, נפקא רשימו לתתא, ואתעביד מניה כפורתא עלאה, רשימא ברשימין תלתא, ברזא. יהו״ה, אלהינ״ו, יהו״ה. מאלין תלתא, נפקו תלתא אחרנין, ואינון שית, והיינו בר״א שי״ת.
אתפרס כפורת דא, לסטר דרום ומערב, ואפיק תרין כרובין כחדא, דכר ונוקבא, דאשתכחון דא לקבל דא. דרום איהו ראש, כהן בראש. ואיהו בן דכר. מערב איהו נוקבא, בת יחידה, בת היתה לאברהם ודאי. והיינו ברזא דבראשית: ב״ת רא״ש. י׳, כפורתא דלא אשתמודעת, עד דאתפרס בפריסו, ואפיק תרין אלין כגוונא דא ה', וע״ד בת, ב״ת רא״ש. בת לאברהם. י׳ כפורתא לאתפרסא.
אתהדר כפורתא ממערב לצפון, ואתפרס בפריסו, ואתגליא דכר, דאתאחיד בסטרא דכפורתא, ונוקבא אתטמרת לתתא, ואתעבידת באש דצפון. ורזא דא בראשית: ב״ת א״ש, י׳ כפורתא, ר׳ פריסו דאתפרס, ואתחזי חד, ולא תרין, דהא נוקבא אתכפייא לתתא. ואי תימא כלא חד פריסו עילא ותתא. הכי הוא, דלא אפריש שמא דא מן דא, כלא איהו אלהים.
אתהדר כפורתא ממערב למזרח, פריס פריסו בתרין סטרין, בסטרא דמזרח, ובסטרא דמערב. כיון דכפורתא קיימא במזרח ומערב, כדין חדווא אשתכח, וחבורא כדקא יאות. והאי בת אתכלילת בעטרה כדקא יאות, וקיימא באשלמותא. וכדין איהו ברזא דיליה בראשית, בלא פרודא כלל.
ולקבל תלת זימנין אלין, סלקין ישראל תלת זימנין למיחג חגייהו. בפסח אתהדר כפורתא בסטר דרום ומערב, וכדין ההיא בת קיימא באברהם, ואיהי בת ראש. ותמן הלל, ולאו הלל גמור, דהא תרין כרובין אלין, לאו אינון באשלמותא כדקא יאות, דהא ישמעאל נפקא ומקטרגא.
מיומא דר״ה עד יומא דסוכות, אתהדר כפורתא מצפון למערב, כדין ההיא בת אתכפיא, וקיימא ביה ביצחק, ולאו בחדווא, ואיהי ב״ת א״ש, ואינון לאו באשלמותא. וע״ד לית תמן הלילא כלל, דהא עשו נפקא ומקטריגא. בסוכות, סלקא האי בת, ואשתלימת ביה ביצחק, ומתחברן דא בדא, וכדין הלל גמור, עד דאשתכיך רוגזא, וחברותא אשתכח.
בשבועות עצרת אתהדר כפורתא בסטר מזרח ומערב, כדין שלימו אשתכח, וחביבו ודביקותא איהו בכל סטרין, וחדווא דעלאי ותתאי, וכדין תורת ה׳ תמימה משיבת נפש.
ובתלת זימנין אלין, כפורתא אתהדרת בסטרהא כדקא יאות. כפורת דא אתפרסא לעילא. גו ההוא נקודה טמירא, בנהירו קדמאה דאתפרסא. לבתר אתפרס בשלימו. ושריא על ההוא פריסו, כד אתחפייאן גדפי כרובים על האי כפורת, בגין דאתחפייא כפורת, ולא יהא באתגליא.
כפורת כפרת כתיב, דכד אתי נהירו עלאה, אינון כרובים בטשי בגדפייהו, וסלקי לון לעילא, ואמרין שירתא, מסגיאו דההוא חדווא דההוא נהירו.
כגוונא דא לתתא, וכפורתא אתהדר, ומאינון תלתא הוו כרובים ימינא ושמאלא. ימינא שריא ביה רוחא דלעילא, מההוא סטרא. ושמאלא דהוה למערב באהדרותא דכפורתא, קאים לגביה בסטר שמאלא, ושריא ביה רוחא דנוקבא, ואתחבר דא בדא בחביבו דדכר ונוקבא. וכן לכל סטרין, באהדרותא דכפורתא. ולעולם תרין אינון דכר ונוקבא, לתתא בהאי עלמא אינון תרין ולא יתיר.
ואי תימא, לעילא הואיל ואצטריך דבקותא בכפורתא, איך יתהדר כפורתא. ודאי בההוא אהדרותא אתדבק דא בדא, ותדיר אתדבק בה.
כגוונא דכרובים אינון לעילא, קיימן על את וניסא, והא אוקימנא רזא, דכתיב פורשי כנפים סוככים, ולא כתיב פרושי כנפים סכוכים, אלא על את וניסא הוו קיימין זמנין ידיעאן הוו סלקאן גדפייהו ופרשי לון לעילא בכל יומא, והוו מתהדרן ומחפיין על כפורתא. וע״ד באת וניסא הוו קיימין.
בכל אתר דרוחא עלאה הוה אתי ושריא, ודאי בההוא אתר דשריא, אית ביה ממשו, וקיימא באת וניסא. בר נש איהו מעפרא, ועד לא שרא עליה נציצו דרוחא דלעילא, לית ביה ממשו. כיון דשריא עליה, אית ביה ממשו, וקיימא בקיומא. ואי תימא דא בלחודוי, ת״ח, מחוטרא דאהרן דאיהו אעא בלא ממשו כלל, כיון דשדר ביה קב״ה זעירו דרוחא, קאים בקיומא, ואתעביד ביה בריה וממשו. ומה אעא דלאו אורחיה בכך, כיון דשדר ביה קב״ה חד זעירו דרוחא, קאים בקיומיה, והוה ביה ממשו. כרובים דאינון קדושא, וקיימן בקדושה כגוונא דלעילא, עאכ״ו.
בכל זמנא דישראל הוו זכאין, כרובים הוו דביקן בדביקו אפין באפין. כיון דהוו סרחין, הוו מתהדרן אפייהו דא מן דא. מנא הוו ידעי. הכא אפליגו עמודין דעלמא. אבל בתננא דקורבנא, ובקורבנא ע״ג מדבחא, וכהנא כד בריך ית עמא, באינון תלתא, הוו ידעי רזא, דכרובין מהדרן אנפין דא מן דא, וקב״ה בעי תיובתא דבנוי.
תננא דקורבנא, כד הוו ישראל זכאין, תננא הוה סליק לעילא באורח מישור, כעטורא בקולפין, אי לסטר מזרח, אי לסטר מערב, או בכל סייפי עלמא, באורח מישור הוה סליק. וכד לא סטא לימינא ולשמאלא, כדין רעותא קיימא לעילא ותתא, וקב״ה אתרעי בעובדין דישראל בחביבו יתיר.
בקורבנא ע״ג מדבחא, כד הוו ישראל זכאין, הוה מתחזי על גבי אשא דמדבחא, דיוקנא דאריה דאכיל קורבנא על מדבחא. וכד לא הוו זכאין, הוו חמאן דיוקנא דכלבא רביע על מדבחא.
כהנא כד בריך ית עמא, בשעתא דזקיף ידוי, כד הוו ישראל זכאין, ואתחזון לברכא, ידוי הוו זקפין בזקיפו, בלא טור כלל, ואתרמו בחדו וברעו. כדין שכינתא שריא עלייהו, ואזדקיפו אינון מגרמייהו, וכדין כהנא הוה ידע, דאתחזון ישראל לברכא, ובריך לון ברעותא דלבא.
וכד ידוי הוו יקירן, ובטורח סגי אזדקפו, ולא יכיל לארמא לון אלא ברוב טורח. כדין הוה ידע, דשכינתא לא שריא על ידוי, וישראל לא אתחזון לברכה.
דבגין דבשעתא דשכינתא הוה אתייא לשריא על ידוי, כל אינון אצבעאן דאינון בדיוקנא עלאה, הוו חדאן בחדו לקבלא לה לשכינתא עלייהו, ופרחי לאזדקפא לעילא. כמה דהוו חדאן כרובין דהאי עלמא, וכ״ש לעילא, לקבלא לה לשכינתא על גבייהו.
ורזא דא, וידי משה כבדים וגו'. מ״ט. בגין דההיא שעתא ישראל לא הוו זכאין, וידוי דמשה אתייקרו, ולא יכיל לזקפא לון, דכתיב לעילא, על ריב בני ישראל וגו'. וכדין, ויבא עמלק, ואתייקרו ידוי, ולא הוה יכיל לזקפא לן, עד דקביל ענשא, דכתיב ויקחו אבן וגו', והיה כאשר וגו'. כגוונא דא לוחי אבנא, כגוונא דכהנא.
וע״ד, כרובים בההוא זמנא דהוו ישראל זכאין, הוו אנפין באנפין, מתדבקן דא בדא. וכד לא הוו זכאין, הוו מהדרין אפין אלין מאלין. ועל רזין אלין הוו ידעין, אי ישראל זכאין, אי לא.
כרובין: רביין. וכלא ברזא חד קיימי דכתיב, כי נער ישראל ואהבהו. ובג״כ כלא בחדתותא דסיהרא קיימי, כמה דאתחדי דא בחדתותא, הכי איהו כלא ובגין נער, אינון נערים. ורזא דא, אשת נעורים, דקיימא על תרין נערים, בחדתותא עלאה.
כרובים אנפי עלאי, ואנפי זוטרי. ודאי הכי אינון אנפין טמירין לעילא, דלא אתגלייאן. ובגינייהו חדתותא דסיהרא ומילוי דילה.
אפי זוטרי לתתא, כמה דאוקימנא בכפרת, לעילא ותתא ברזא חדא קיימא. את השמים ואת הארץ אלין רזא דתרין כרובים, חד דכר וחד נוקבא, למהוי דביקין אלין באלין בחביבותא. כמה דאתמר, את לאסגאה עילא ותתא כחדא. למהוי רזא דכרובים כלא בכללא חדא.
כתיב, עבדו את ה׳ בשמחה, חדוותא דתרין כרובים, דהא רביין, כל מה דשארי בגווייהו, אתהדרו אנפוי כרביא, וחדי עמהון. ורזא דא, כיון דשארי עלייהו מאן דשארי, אתהדר נער, בחדו דכלא וברעותא אע״ג דאתיא בדינא על עלמא, כיון דשארי עלייהו אתהדר בחדווא, נער קטירא בחדו. ועלמא אתהדר ברחמי.
מאן דאיהו ברוגזא, ייתון לגבי נער, וישתכך רוגזיה, ויתהדר. בחדוא, ושוי גרמיה כרביא. וכדין כלא בחידו. ועל רזא דסתרא דא, כי נער ישראל ואהבהו, לית רחימו וחביבו בר ברביא.
כתיב ויהושע בן נון נער לא ימיש. הוה קאים גו משכנא דמשה, בגין דההוא אהל, אהל דמשה הוה. ובשעתא דשכינתא הות אתיא, אשתכח תמן יהושע דאיהו נער, ומיד הוה בחדו ורעו דחדוא ויהושע אנפוי דסיהרא בכלא, בכל רזין דיליה הכי הוה.
כיון דמשכנא אתבני, לא אצטריך יהושע למהוי תמן, אלא כרובים הוו תמן, ומשתכחי בחביבו דא בדא, אנפין באנפין, כרביי בחדו. וכיון דשארי עלייהו, מיד כולא בחדו, ודינא לא אשתכח כלל. בגין דקב״ה רעותיה דעמא ישראל בעו לאחזאה עובדא לתתא, לאתערא רחמי, ולאעברא דינא, דלא ישלוט עלייהו כלל, ויהון תדיר בחדוא עמיה, זכאין אינון בעלמא דין, ובעלמא דאתי.
כתיב, והנער שמואל משרת וגו', כתיב נער. וכתיב, ושמואל בקראי שמו, ותנינן דשקול היה שמואל כנגד משה ואהרן, אי שקול איהו כמשה ואהרן, אמאי כתיב נער, דהא בכמה דרגין אינון, לא הוה מטי אפילו לדרגא זעירא דמשה, כ״ש למהוי שקיל כתרוייהו.
אלא האי קרא הכי הוא, משה ואהרן בכהניו, משה איהו נביאה מהימנא עלאה, על כל שאר נביאייא. אהרן בכהניו, איהו כהנא עלאה על כל שאר כהני עלמא, דלא הוה כהנא רבא דסליק בדרגא עלאה כאהרן, זכה אהרן לכהונה ונבואה, נביא וכהן. מה דלא זכה כהנא אחרא. ואי תימא הא זכריה כהן ונביא הוה, ההיא נבואה לשעתא הוה. וכו׳.

=== Volume III ===

— 1 —
רבי יהודה ור׳ יצחק הוו אזלי בארחא, עד דהוו אזלי, פגעו בההוא ינוקא, דהוה אזיל והוה לאי. א״ל לאינא, דלא אכילנא יומא דין, אפיקו נהמא ויהבו ליה אתרחיש לון, נסא, ואשכחו חד נביעו דקיק דמיא תחות אילנא שתו מניה, ויתבו.
פתח ההוא ינוקא ואמר, ויקרא אל משה, הכא אלף זעירא, אמאי. בגין דהאי קריאה, לא הוה בשלימו. מאי טעמא, דלא הוה אלא במשכנא, ובארעא אחרא. בגין דשלימו לא אשתכח, אלא בארעא קדישא.
תו, הכא שכינתא. התם, שלימו דדכר ונוקבא: אדם שת אנוש, אדם: שלימו דדכר ונוקבא. הכא נוקבא. תו סיפא דקרא, וידבר יי׳ אליו מאהל מועד לאמר, בג״כ א׳ זעירא.
ותו, א׳ זעירא, מתל למלכא, דהוה יתיב בכרסייא, וכתרא דמלכותא עליה, ואקרי מלך עלאה. כד נחית ואזיל לבי עבדיה, מלך זוטא אקרי. כך קב״ה כל זמנא דאיהו לעילא על כלא. מלך עלאה אקרי. כיון דנחית מדוריה לתתא, מלך איהו אבל לאו עלאה כדקדמיתא, בג״כ אלף זעירא.
ויקרא: הכי תנינן, זמין ליה להיכליה. מאהל מועד, מאן הוא אהל מועד. אהל, דביה תליין מועדא וחגא ושבתא לממני. כד״א, והיו לאותות ולמועדים. וביה שריא חושבנא לממני, ומאן איהו. סיהרא. כד״א, אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח.
לאמר, מאי לאמר. בגין לגלאה, בגין דשלימו, הוא אתר, לגלאה מה דהוה סתים לגו, ובכל אתר לאמר, כד״א, וידבר יי׳ אל משה לאמר. וידבר יי׳ אליו מאהל מועד לאמר. דאתייהיב רשו לגלאה, דהא אתמני לסיהרא ההוא מלה, מאתר דמשה קיימא. וידבר יי׳ לעילא. אל משה, באמצעיתא. לאמר בבתרייתא, אתר דאית רשו לגלאה.
תו ויקרא אל משה, מה כתיב לעילא, ויביאו את המשכן אל משה וגו'. אמאי אל משה. הכי אמרו, בגין דמשה חמא ליה בטורא, וקב״ה אחמי ליה בחיזו דעינא, כד״א כאשר הראה אותך בהר. כמראה אשר הראה ה׳ את משה וגו'. וכתיב וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר. השתא, אייתיאו ליה בגין דיחמי, אי איהו כההוא משכנא דחמא.
אבל אמאי ויביאו את המשכן אל משה. אלא, למלכא דבעא למבני פלטרין למטרוניתא, פקיד לאומנין, היכלא דא בדוך פלן, והיכלא דא בדוך פלן. הכא אתר לערסיה. הכא אתר לנייחא. כיון דעבידו לון אומנין, אחמיו למלכא. כך ויביאו את המשכן אל משה, מארי דביתא, איש האלהים. כיון דאשתכלל היכלא למטרוניתא, זמינת למלכא להיכלא זמינת לבעלה עמה, בג״כ ויקרא אל משה.
ובגין דמשה מארי דביתא איהו, מה כתיב. ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה. משה דאיהו מאריה דביתא, עבד הכי, מה דלית רשו לב״נ אחרא למעבד הכי.
וידבר יי׳ אליו, דרגא אחרא עלאה, וכדין בשעתא דאזדמן משה למיעל, כדין פתח ואמר, אדם כי יקריב מכם. מאי אדם הכא. אלא כד אתחברן שמשא וסיהרא כחדא פתח ואמר אדם, כדכתיב שמש ירח עמד זבולה. עמד ולא עמדו.
כי יקריב מכם, הכא אתרמיז, מאן דיעביד פולחנא דקרבנא שלים, דישתכח דכר ונוקבא. משמע מכם, דישתכח כחיזו דלכון. קרבן ליי׳, דיקריב כלא, לאתאחדא כחדא עילא ותתא.
מן הבהמה, לאחזאה אדם ובהמה, וכלא כחדא. מן הבקר ומן הצאן, אלין רתיכין דאינון דכיין. כיון דאמר מן הבהמה, יכול מכלא, בין דכיין בין מסאבן. הדר ואמר מן הבקר ומן הצאן וגו׳.
קרבנכם, קרבני מבעי ליה, מאי קרבנכם. אלא בקדמיתא קרבן ליי׳, השתא קרבנכם. קרבן ליי׳ אדם. קרבנכם, מן הבקר ומן הצאן. לאחזאה יחודא מעילא לתתא ומתתא לעילא. מתתא לעילא, היינו קרבן ליי׳. מעילא לתתא, היינו קרבנכם.
מתל למלכא, דאיהו יתיב בטורסקא עלאה לעילא, וכרסייא דיליה אתתקן על ההוא טורסקא, ומלכא עלאה על כלא. ב״נ דקריב דורונא למלכא, בעא לסלקא מדרגא לדרגא, עד דסליק מתתא לעילא, לאתר דמלכא יתיב, עלאה על כלא. וכדין ידעין, דהא סלקין דורונא למלכא, וההוא דורונא דמלכא איהו. נחית דורונא מעילא לתתא, הא ידעין דההוא דורונא דמלכא, נחית מעילא, לרחימא דמלכא, דאיהו לתתא.
כך, בקדמיתא אדם, סליק בדרגוי מתתא לעילא, וכדין קרבן ליי'. מן הבהמה מן הבקר, נחית בדרגוי מעילא לתתא, וכדין, קרבנכם. בג״כ אכלתי יערי עם דבשי וגו'. היינו אדם, קרבן ליי׳. אכלו רעים, היינו מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן, וכדין תקריבו את קרבנכם.
אתו ר׳ יהודה ור׳ יצחק, ונשקוהו. אמרו, בריך רחמנא דזכינא למשמע דא. א״ר יהודה, יאות הוה לההוא ינוקא, דלא ינדע כלא האי, ואנא מסתפינא עליה, אי יתקיים בעלמא בגיני האי. א״ר יצחק, ולמה. א״ל דהא יכיל לאסתכלא, באתר דלית רשו לב״נ לאסתכלא ביה, ומסתפינא עלוי, דעד לא ימטי לפרקוי יסתכל וישגח, ויענשון ליה.
שמע ההוא ינוקא, אמר לא מסתפינא מעונשא לעלמין, דהא בשעתא דאסתלק אבא מעלמא, בריך לי, וצלי עלי, וידענא דזכותא דאבא יגין עלי. א״ל מאן הוא אבוך. אמר בריה דרב המנונא סבא. נטלו ליה, וארכבו ליה על כתפייהו, תלת מלין. אזלו וסדרו מלין קמיה דר״ש, אמר לון ודאי, ירותא אורייתא אחסין, ואלמלא זכותא דאבוי אתענש מלעילא, אבל קב״ה, לאינון דאזילו בתרא דאורייתא, אחסינו לה אינון ובנייהו לעלמין.

— 2 —
שמור את יום השבת, ההוא במדה שביעית נאמר. דכתיב, את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. מאי ניהו מדה שביעית. הוי אומר, זה מדת טובו של הקב״ה. ומאי טעמא אמר שבתותי, ולא אמר שבתי. מלה״ד, למלך שהיה לו אשה נאה, וכל שבוע ושבוע מזמינה יום אחד להיות עמו, והמלך יש לו בנים נאים, ואהבם, ואמר להם, הואיל וכן הוא, שמחו גם אתם ביום שמחתי, כי אני בשלכם אני משתדל, וגם אתם הדרו אותי. ומאי טעמא זכור ושמור. זכור, לזכר. ושמור לכלה. ומאי טעמא ומקדשי תיראו. שמרו עצמכם מן ההרהור, כי מקדשי קדוש הוא, למה, כי אני יי׳ בכל צד. ע״כ.

— 3 —
א״ר רחומאי, מ״ד וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד. והא כבר ירד. אלא וירד מעשות החטאת והעולה ואח״כ וישא אהרן את ידיו אל העם. נשיאות זו למה. לפי שהקריב קרבן, ונתרצה לפני אביהם שבשמים כדאמר. צריך אותו שמקרבן לעליונים ומייחדן לייחד בכללן אלו. ומה אל העם. בעבור העם. ומ״ט בנשיאות לברך להון בברכה. אלא משום דיש באדם עשר אצבעות, רמז לע״ס, שנחתמו בהון שמים וארץ ע״כ.

— 4 —
פתח ר׳ נהוראי בפרשת ציצית ואמר, ועשו להם ציצית וגו׳, הכא כתיב לדורותם, וגבי שבת לדורותם, דכתיב לעשות את השבת לדרתם. כתיב חסר, דתנינן תקנו פרשת ציצית בק״ש. ובדירתו של אדם נמצא ק״ש, חוץ מפרשת ציצית שחסר משם, במה נשלם. אלא כשהאדם מתעטף בציצית, ויוצא בו לפתח דירתו שלם, והקב״ה שמח, ומלאך המשחית זז משם, ונצול האדם מכל נזק ומכל משחית, והיינו לדרתם: בשביל דירתם, שהיה שם שלם ויצא מפתח ביתו במצות. מלאך המשחית זז משם, וניצול האדם מכל נזק, ומכל משחית. מנלן. ממה דכתיב מזוזות, מאותיותיו משמע: ז"ז מו״ת שלא נתן רשות למשחית לחבל וזז מפתחו.
בשבת כתיב לדרתם, מאי טעמא. כיון שקדש היום, דירתם של ישראל צריך להיות בנר דולק, ושלחן ערוך, ודירתו מתוקן כדירת חתן, לקבל בו הכלה, ומאי ניהי, שבת. כלה לעולם אין מכניסין אותה, אלא בדירה מתוקנת לכבודה, כפי הראוי לה. וע״ד כתיב, לעשות את השבת. ולמה לדרתם. להכניס בה כלה קדושה לדירתם, להיות בתוכן, בשעה שקדש היום. ואם כלה זו באה, ואינה מוצאה דירה מתוקנת, ושלחן ערוך, ונר דולק. כלה זו אומרת, אין דירה זו מישראל. ביני ובין בני ישראל כתיב, אין זה מישראל אין דירתו לקדושה, ועל כן צריך הכא קדושה לדירת ישראל. וע"ד כתיב לדרתם בשבת ובציצית.
אמר רבי נהוראי, אסהדנא על מאן דנפיק מתרע ביתיה, בעטופא דמצוה, ותפילין ברישיה. בשעתא דנפק בין תרין תרעין, אזדמנת שכינתא עליה, ותרין מלאכין דקיימין עליה, חד מימיניה, וחד משמאליה, כלהו מלווין ליה עד בי כנשתא, ומברכין ליה. חד מקטרגא דאיהו קאים ל קמי פתחא דבר נש אזיל מבתרייהו, ועל כרחיה אתיב ואמר אמן.

— 5 —
מאי טעמא, אנו מטילין תכלת בציצית. ומאי טעמא שלשים ושתים. מלה״ד, למלך שהיה לו גן נאה, ולו ל״ב נתיבות, ושם שומר עליהן, והודיעו לבדו אותן הנתיבות. אמר לו, שומרם, ולך בהם בכל יום, וכל זמן שתדרכם, שלום לך.
מה עשה השומר, אמר אם אני אהיה לבדי באלה הנתיבות, אי אפשר לשומר אחד לקיים אלו הנתיבות. ועוד, כי יאמרו העולם, כילי הוא מלך זה, ושומר זה. לכך שם שומר זה שומרים אחרים על הנתיבות. אלה הן ל״ב נתיבות.
ומאי טעמא דתכלת. אמר השומר, שמא יאמרו השומרים, הגן שלי הוא, נתן להם סימן, ואמר ראו הסימן למלך שהוא שלו, שהגן הזה ואלה הנתיבות הוא תקנם, ואינם שלי, והנה חותמו.
מלה״ד, למלך ובתו שהיו להם עבדים, בקשו לילך מרחוק, פחדו מן אימת המלך, נתן להם המלך סימנו. פחדו מן הבת, ונתנה להם סימן. אמרו, מעתה בשני סימנין, יי׳ ישמרך מכל רע ישמור את נפשך.
ומאי ניהי ארץ דנחצבה ממנה שמים, והיא כסאו של הקב״ה, והיא אבן יקרה, והיא ים החכמה. וכנגדה תכלת בטלית ציצית. דאמר ר׳ מאיר, מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין. מפני שתכלת דומה לים, והים דומה לרקיע, הרקיע דומה לכסא הכבוד, שנאמר ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר. וכתיב, כמראה אבן ספיר דמות כסא ע״כ.

— 6 —
דכתיב תוצא הארץ נפש חיה, נפש דההיא חיה עלאה. ובגין דהאי נפש חיה איהי קדישא עלאה, כד ארעא קדישא משכא לה בגווה ואתכלילת בה, כדין קרינן לה נשמה. ות״ח, בכל זמנא דבר נש אזיל באורח קשוט, ופומיה ולישניה ממללן מלין קדישין, בצלותא באורייתא, האי נשמתא אתדבקת ביה, רחימא הוא דמאריה, כמה נטורין נטרין ליה מכל סטרין. רשימא הוא לטב לעילא ותתא, ושכינתא קדישא שריא עלוי. ודא היא דסלקא לעילא, וממללא קמי מלכא קדישא, ועיילא בכל תרעין, ולית דימחי בידהא. וע״ד, אתקרי רוח ממללא. דהא כל שאר נפשתאן לית לון רשו למללא קמי מלכא בר האי.
ובזמנא דאיהו אסטי אורחוי, ושפוותיה ולישניה ממללן מלין בישין, שכינתא אסתלקת מניה, ונשמתא קדישא אתעברת מניה, ולא אתדבקת ביה, ומסטרא דחויא בישא תקיפא, אתער רוחא חדא דשט ואזיל בעלמא, דלא שריא, אלא באתר דקדושה עלאה אסתלק מתמן.
ואינון מלין סלקין לאתר דחויא בישא, דכלא לאתריה אתהדר, ובשעתא דסלקין, כלא מכריזין ואמרין, אסתלקו סוחרניה דמלה בישא דפלניא, פנון אתר לארחיה דחויא תקיפא, וההיא נשמה סלקא בכסופא, בעקו דכלא, ולא יהבין לה אתר למללא כמלקדמין, וכדין חויא אזדמן.
וכד ההיא מלה בישא סלקא באורחין ידיעאן, ושארי קמי דחויא תקיפא, כמה רוחין מתערין בעלמא, ורוחא נחתא מההוא סטרא, ואשכח דההוא בר נש אתער ליה במלה בישא, והא רוחא ממללא קדישא אתעברת מניה, כדין שריא עלוי, וסאיב ליה, וכדין הוא סגיר, ואתפגים בבשריה, בחיזו דאנפוי, בכלא.
וע״ד כתיב, שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. נפשו ודאי, ההיא דהוא ממללא, אתעבידת משתוקא, בגין מלולא בישא. וכמה דעונשא דבר נש בהאי, בגין מלה בישא, כך עונשיה בגין מלה טבא, דקאתי לידיה, ויכיל למללא, ולא מליל.

— 7 —
וכי בכל עת יכיל ב״נ למעבד צדקה, אי הכי תריסר שעתי ביומא מאן יכיל. אלא הכי אוליפנא, מאן דעביד צדקה, בכל עת עביד. מאי בכל עת. כד״א, ואל יבא בכל עת אל הקודש, ואוקמוה.
ולא תימא בכנסת ישראל בלחודוי, דאיהי עת רעוא קדישא בצדיק, אלא אפילו בכל עת דלתתא, אסגי צדקה עלייהו, ואתער צדקה בכלהו עלאי ותתאי. בגין כך ישוי לביה ורעותיה בר נש, וידבק ביה בקב"ה.
כיון דמטו קמי דרבי שמעון, סחו ליה עובדא, אמר, ומה דא בלחודוי, אפילו כל מאן דאחיד לאילנא דחיי, אשתזיב בהאי עלמא, ואפילו מן מותא דעלמא משאר בני נשא, כ״ש מאחרא.
א״ר שמעון, בכלהו אתער צדקה אילנא דחיי, והאי אתר איהו דמזונא לכלא. לתלמידי חכמים מאי עבידתייהו, דהא כל בני עלמא לא יכלי לאתערא צדקה עלייהו, דהא אינון בצדקה אחידן, וכל בני עלמא בזכותייהו נזונין בהו ממש, ואינון לא יכלין לאתזנא בהו ממש, בגין דכל מאן דאשתדל באורייתא אשתדל באילנא דחיי, דכל בני עלמא נזונין מניה, אשתכח דת״ח מתערי מזונא לעלמא ושלמא.
אי לכל בני עלמא ש מתערי מזונא, לון אמאי לא מתערי. אלא, ת״ח הוא אילנא דחיי ממש ואילנא דחיי לא מתזן אלא מן העוה״ב, והעוה״ב לא אשתכח בהאי עלמא, אלא לבתר דעאל לההוא עלמא, כדין אתזן ביה, ואתנטעו שרשוי עליה.
השתא, אכלי מאיבא דאילנא דחיי, ומאן איהו. ההוא אתר דאשתכח לגבי מסכינא, ואיהו אקרי פרי העץ אשר בתוך הגן. וע״ד אכלי מההוא פרי בהאי עלמא.
וע״ד תנינן, הם נזונין בזרוע. מאי בזרוע. דא גבורה. ואינון זמינין לעולם הבא. דמזונא דעוה״ב לאו איהו בהאי עלמא, אלא צמצומא זעירא, דחילא דיליה דאשתכח במתיקו דאורייתא. ודא טעמי על ההוא איבא דאילנא תתאה, ודא חדו דתלמידי חכמים, ומזונא עלאה דלהון.
כיון דיעברון מהאי עלמא, כמה נחלין עלאין דעוה״ב סחרין לדוכתייהו, וישתרשון ביה ויסתלקון לעילא לעילא, כדין עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. מאן יעשה. דא יובלא, ההוא דאקרי העוה״ב. למחכה לו ודאי, דלא בעיין מזונא בעלמא דא, עד דאתקן למזונא דלהון, ומאי מזונא דלהון, העוה״ב. ועל דא זכאן בכלא, דעלייהו כתיב עין לא ראתה אלהים וגו׳.

— 8 —
גרסינן, שבעה יומין עלאין, ברא קב״ה בעלמא, ועלייהו שתיל ובני עלמין. הה״ד, כי ששת ימים עשה יי׳, ולא כתיב בששת. ולקבל אינון שבעה יומין עלאין, ברא קב״ה בארעא, שבעה זכאי קשוט, לקיימא לון, ולאנהרא לון, כל חד וחד לקבל יומיה, ושתיל להו כל חד וחד בדרא דאתחזי, ואינון אבהן דעלמא, אברהם יצחק יעקב יוסף משה אהרן דוד.
ואינון אקרון הררי קדם, דאינון תליין מאינון שבעה יומין עלאין, ושביעאה דקיימא קמייהו. הה״ד, ובית דוד כאלהים. ואע״ג דאיהו שביעאה, רביעאה איהו ביומין, ויוסף איהו שביעאה, וכד אתכליל ביה ביוסף, ויהיב ליה תפנוקא מבי מלכא, אקרי אף הוא שביעאה.
וכולהו אחידו בשכינתא, ברזא דשבעה בנין. ושכינתא, אתקריאת בת שבע, בת מאמא עלאה, דאיהי כללא דשבע דרגין דעמיה, ואיהי דרגא דצדק, עשיראה דאינון ספירן, דאיקרי בהון קב״ה.
ואקרי שביעאה, בקרא דכתיב, לך ה׳ הגדול״ה והגבור״ה והתפאר״ת והנצ״ח וההו״ד כי כל בשמים. ומ״ט והא רביעאה הוא, אלא בגין נטיעה בתראה דאתכלילת בשביעאה, בגין כך נטלא שמיה, וכלא חד.
וכל חד וחד מאבהן, ידע ליה לקב״ה, מגו דרגא דיליה, ואחיד ביה בההוא דרגא. אברהם ידע ליה לקב״ה, מגו אספקלריא דיליה, דאיהי מדת הגדולה, מדת החסד, ימינא דמלכא, וע״ד אחיד בה, ולא שביק לה לעלמין, ועביד טיבו עם כל בני עלמא, ואוקמוה, דהא עובדוי סליקו ליה להאי דרגא.
יצחק ידע ליה בדרגא דגבורה, דאקרי פחד יצחק, ודחיל ליה לעלמין. יעקב ידע ליה, מגו דרגא דתפארת, דאיהו כליל מחסד ופחד, ואקרי אמת, ואחיד בה, הה״ד תתן אמת ליעקב.
יוסף, ידע ליה לקב״ה, מגו ההיא אספקלריא דאקרי כל, ואקרי יסוד, ואקרי צדיק, וע״ד איקרי יוסף כלכ״ל, דכתיב ויכלכל יוסף. וכתיב וצדיק יסוד עולם.
משה ואהרן, אינון תרין כרובים, דאשתמע קלא מבינייהו, וע״ד אתיהיבת אורייתא על ידייהו, הה״ד ונועדתי לך שם ודברתי אתך ואינון תרין כרובין לעילא, ואינון נצ״ח והו״ד, ואינון תרין סמכי דגופא.
כגוונא. דא אית לה למטרוניתא לתתא, תרין כרובין תחותה, אינון עלאין ודאי, דכתיב על ארון העדות דאקרי צדק, ארונא דסהדותא, מאן עדות. דא יוסף, הה״ד עדות ביהוסף שמו. ואקרי תורה שבכתב, וארונא תורה שבע״פ.
ת״ח, כל אינון אבהן עלאין, דאחידן לעילא, רמיזין כלהו בתורה שבכתב. ודוד דאחיד בבתרייתא, דאיהי תורה שבע״פ, רמיזא בדברי קבלה, דמקבלת נהירו מתורה שבכתב.
ואינון תרין כרובין, קיימין על ההוא סהדותא וארונא, הה״ד והנצח וההוד, כי כל בשמים ובארץ, ודא איהו סיומא דשמים ומזווג להאי ארץ.
והכי הוא, דכל מה שברא קב״ה, ברא לקבליה לתתא, ויוסף אקרי עדות, הה״ד עדות ביהוסף שמו, וע״ד שמא דיוסף שלים בכלא, לעילא ותתא.
ועל דא תנינן, ארון דיוסף, וארון דשכינתא, בהדי הדדי הוו אזלין במדברא, והוו כולי עלמא אמרי, מה טיבן של שני ארונות הללו, ומתיבין לון, קיים זה מה שכתוב בזה. קיים ודאי, הה״ד וצדיק יסוד עולם, איהו קיומא דעלמא.
אתא דוד דאיהו שביעאה דאבהן, אחיד בה בהאי בת שבע, דאיהי ממלכה, ולא שביק לה לעלמין, הה"ד ודוד עבדי נשיא להם לעולם. וכתיב, וכסאו כשמש נגדי. וכל דא אוליף לן אורייתא, דכולהו אחידן בה בשכינתא, ברזא דשבע.
ת״ח, אברהם בוצינא קדמאה קדישא דעלמא, כד בעא לאתקרבא בשכינתא, לא יכיל, עד דסליק ואשתמודע באינון תלת דרגין עלאין דעליה דההוא חולקא דיליה.
כיון דסליק ואשתמודע ליה לקב״ה, מגו אינון תלת דרגין, דעם אינון שבעה, וג׳ דרגין הם: כ״ע, חכמ״ה, בינ״ה. ואינון שלימו דעשר ספירן, דאיקרי בהו קב״ה, וכיון דסליק באינון תלתא, כדין, אחיד לחולקיה, ההוא דרגא דתחותייהו דאינון תלתא, דאיקרי חסד.
דכלהו אדביק לון, מגו ההוא אספקלרי״א, דשלטא בליליא, דבהו ודאי לא הוי בר נש דידע כלום. וע״ד תנינן, בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו, בן שלש דייקא.
ות״ח, רזא דהני שלש שנים, ולא חסר, בגין דשכינתא אתקריאת בת שבע, ולא יכיל לאתקרבא בהדה, עד דסליק לאשתמודעא מגווה, ולאתנהרא, ולאנהרא לכלא, מאי דאיהו לתתא, באינון דרגין עלאין, עם אינון ז׳ ושלשה, הרי י׳ דרגין עלאין, רזא דשמא דקב״ה.
וכיון דהוה מתנהיר באינון תלתא, בעא לסלקא באינון שבע, ברזא דכתיב, ויצב אברהם את שבע כבשות. ורזא דא רמז לאבימלך, דלא יתפרעון מנהון, עד דישתלמו אינון שבעה זכאי קשוט בישראל, לקבל אינון שבע דרגין דלעילא.
כיון דאשתלימו, יהא עלמא תתאה, כגוונא דעלמא עלאה, בקיומא שלים, וייתי דוד דאיהו שביעאה, ויתער לההיא בת שבע דלעילא, דאיהי נקמא נוקמיהון דישראל, ויתפרע מנהון.
הה״ד, ויהי אחרי כן ויך דוד את פלשתים ויכניעם ויקח דוד את מתג האמה מיד פלשתים. מאי ויהי אחרי כן. בתר דאשתלימו ישראל, והוו כגוונא דלעילא, כדין ויך דוד את פלשתים וגו׳, דהא עד השתא לא יכילו ישראל למתבר תוקפיהון, דהא אתערו חבריא בההוא מתג האמה, ואוקמוה.
ות״ח, האי דרמז ליה אברהם בכבשות הצאן, ולא בעזים ולא במידי אחרינא. בגין דאינון מסטרא דחסד, מאינון ממנן דינקין מסטרא דחסד, ינקין לתתא אינון כבשים תחות שלטוניהון. ואברהם אחיד לחולקיה מדת החסד, וכלא ברזא דחכמתא.
וע״ד תנינן, מאן דשרי גו ענא, לא מסתכן לעלמין. ואי איהו שארי גו עזיא, ורעי לון, כמה גרדיני נימוסין יתבין לקבליה, לאסטאה, בגין דאינון מסטרא דדינא קשיא. אבל כד אתא יצחק למגזר עמיה קיים, גזר עמיה בשבעה דאתגליא מגו ההוא בירא, דכתיב ויקרא אותה שבעה.
ת״ח, אברהם קרא לההיא בירא דמיין נבעין, באר שבע. יצחק, קרא ליה שבעה. מה בין האי להאי. אלא בגין דיצחק אחיד לחולקיה דרגא דפחד, דאיהו דינא, וע״ד אוסיף בה ה', וה׳ בכל אתר היא מדת הדין. הה״ד, ויקרא אותה שבעה. דלא עבד בחורפן כמה דעבד אבוה, וכלא ברזא דחכמתא. ואוסיף בה ה׳, לאחזאה דאיהי חולקיה.
ת״ח, כד ברא קב״ה עלמא, ברא ליה בדינא. כיון דחזא דלא אתקיים, שיתף ביה חסד. הה״ד, ביום עשות ה׳ אלהים, ואוקמוה באברהם אתקיים עלמא. בגיני כך, האי בירא ביתא דעלמא, על שמיה אתקרי הה״ד על כן קרא למקום ההוא באר שבע. אע״ג דהאי בירא אתדבק ביצחק, דכתיב ויקרא אותה שבעה שמיה באר שבע, סטרא דאברהם, ולא באר שבעה. הה״ד, וימינו תחבקני.
ות״ח, ארבעה מאינון שבעה זכאי קשוט, כד בעו לאתקרבא בשכינתא, בהא דשבע, כולהו ערעו בהאי באר דלא פסקו מימוי לעלמין. אברהם כרי ליה להאי בירא, בגין דאיהו אוליף לכל בני עלמא, דיפלחון לקב״ה. וכיון דכרי ליה, אפיק מיין נבעין, דלא פסקין לעלמין.
וכיון דמית אברהם, מה כתיב. וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו וגו׳. בארת כתיב, וחד הוה, דכתיב באר שבע, וקרינן בארות, משמע דסגיאין הוו, בגין דהאי בירא, מתחזי לון לאבהן בכל דוכתא דהוו אזלין, הוה מתחזי לון כבירין סגיאין.
כיון דמלוה פלשתים עפרא, רזא דאהדרו בני עלמא לע״ז, והוה עלמא שמם, דלית דידע ליה לקב״ה. כיון דאתא יצחק, מה כתיב. וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו. מאי וישב. אלא, דאתיב עלמא לתיקוניה, ואוליף לון לבני עלמא, דידעין ליה לקב״ה. הה״ד, ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו. האי בירא ממאן הוי. ממאן דכל חיין דעלאין ותתאין תליין ביה, וחזי כלא. הה״ד, ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא.
ות״ח, אינון עבדי יצחק, בגין דאינון מסטרא דדינא קשיא, כד חפרו ליה, מה כתיב ביה, שטנה. והא אוקמוה, עד דאתא איהו, ויחפור באר אחרת ויקרא שמה רחובות ודאי. אבל עבדי אביו, בגין דכלהו מסטרא דימינא אתיין, ולא הוה שטנה בעלמא, ולא נפיק דינא מהאי בירא לאשטנא לון, כד לא כשרין עובדיהון.
מהאי בירא, איהו פתחא למידע ליה לקב״ה. הה״ד, פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה. ועד דלא סליק מעלמא, בריך ליה ליעקב, ושלחיה לפדן, לאזדווגא. וכד אזיל לחרן מה כתיב. וירא והנה באר בשדה. כיון דחזא יעקב יקרא דקב״ה, מגו ההוא בירא, דאיקרי באר שבע, כדין אמר ללבן, אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה, הקטנה דייקא.
ת״ח, לקבל אינון שבעה זכאין, פקיד קב״ה באורייתיה, לקרבא קרבן מוסף, בשבעה זמנין בשתא, בגין לאוספא להו תפנוקין ועדונין מבי מלכא, אבהן ישבעון בקדמיתא, ובתר כן בנין, והם שבעה זמנין, ולא יתיר.
בשבתא, לקבל צדיק יסוד עולם, דאיקרי כ״ל, ואיקרי מוסף שבת, לאוספא ליה עדונין ממוחא סתימא. ובריש ירחא, לקבל כנסת ישראל, דאתקריאת סיהרא, והוא דוד.
ובחמיסר יומא לירחא קדמאה, לקבל אברהם אבוהון, דאחיד במדת החסד, ואקרי ראשון בירחא תליתאה בעצרת, דאתיהיבת ביה אורייתא, בשבעה קולות, לקבל יעקב, דאיהו תליתאי לאבהן, ואחיד בקול קול יעקב.
ובריש שתא, לקבל יצחק דאתיליד ביה, ואנן מדכרינן ביה עקידת יצחק, ואיהו יומא דדינא, לקבל מדת הדין דאחיד בה. יום הכפורים, לקבל משה, דקביל ביה קב״ה צלותיה, וחס על ישראל, ואהדר ליה אורייתא. בחג הסוכות, לקבל אהרן, דבזכותיה אזלין אינון שבעה עננים, דחפאן על ישראל כסוכה. ובג״כ, עבדין סוכה. וכל אורייתא אית בה כמה רזין עלאין סתימין בה, וכד אלין שבעה מתוספין בברכאן, כל עלמא בשלימו סגיאה.

— 9 —
והניף אהרן את הלוים תנופה לפני ה׳. ר׳ יהודה שאיל לר׳ אבא, למה היה הכהן מניף את הלוים. אמר לו, מלה״ד לתינוק כשהוא בוכה וכועס, מה עושין כדי לפייסו. וא״ל רבי יהודה, מניפין אותו, ומנענעים אותו, כדי לשתקו. א״ל ר׳ אבא, יהודה יהודה, מלה זאת באה לידך, ולא חקרת בה, והלא ישמעו אזניך מה שפיך מדבר.
כך היא מדת הגבורה, כועסת ורוגזת, דכתיב שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם. וכתיב ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה. לפי שהם מתגברים ומתקשים באפם ועברתם, לצאת לעשות דין, לכלות ולהכרית בני העולם. אזי הכהן שהוא החסד העליון, מניף אותו הצד של הלוים, שהיא מדת הגבורה, כדי לשכך ולשקט רוגזה וכעסה, כדי שישתברו השערות מכל שוליהן, ולא יתגברו ולא יתחזקו. כעין דוגמא זו, הכהן שמניף את הלוים תנופה, כדי שישקוט הצד של גבורה שלהן, כדי שלא יתעורר הדין בעולם.
בא ר׳ יהודה, ונשק את ידיו. וכשיתעוררו הדינין בעולם, כל הדינים הנמצאים בכל יום ויום, אברהם אבינו ע״ה הוא דוחה אותם לחוץ, ואינם עומדים לפניו, הה״ד ואל זועם בכל יום.

— 10 —
דאינון חד, נהר וגן. נהר דנפיק מעדן. וגן, דאשתקי מניה. הכא כל רזא סתימא דמהימנותא. ואוליפנא, האי מאן דאתער בליליא, בההוא שעתא דעאל קב״ה, בהדי צדיקייא בגינתא. אצטריך לומר קרא דא, ברעותא דלבא, ולכוונא דעתיה ביה. ובתר, אודך על כי נוראות נפליתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד. והיינו שבחא דחסידי קדמאי, כד אתערו בפלגות ליליא, ובתר מסדרי שבחייהו, ולעאן באורייתא.
שעשועא דקב״ה מאי היא. אלא, כל צדיקייא דקיימן בדיוקנייהו, מתלבשן בגנתא בכל יומא ויומא, כיון דאיתסחאן בטלא דזמין קב״ה לאחייא ביה מתייא, עאלין כלהו לגבי משיח, ושאלין מה דשאלין, והא אתערו חברייא.
לבתר מתכנשין, ומשתדלין כולהו בדעתא עלאה, דכלהו מתיבתי דתמן, ועלייהו כמה ממנן, ומתחדשי תמן כמה חדושין באורייתא, לבתר נפקי כלהו, וחמאן כד אתי אליהו לגבי אבהן, איהו נפיק, ואינהו עאלין, וקיימן קמי אבהן, וחדו בהו בכמה בנין קדישין דבסרחנייהו וחדאן כלהו.
כד עייל קב״ה בפלגות ליליא, כלהו קיימי מתקנן כדקא יאות, וכל אשתדלותא דאשתדלי כל ההוא יומא בחדושי דאורייתא, קב״ה תיאובתיה באינון צדיקייא, דחדישו בה מלין, ואשתעשע בהו, ובאינון מלין.
לבתר כלהון מתקנן דכר ונוקבא, וקב״ה בתר דארח ואשתעשע בהו לבכל אינון מלין רזין דחכמתא דלהון, אתגלי עלייהו, ואינון חמאן בההוא נועם ה', כדין כלהו חדאן בחדוה סגי, עד דמתפשטי זיוא ונהורא דלהון, ומההוא משיכו זיוא ונהורא דחדוה דלהון, עבדין פירין ואיבין לעלמא דא, וההוא פרי ואיבא עאל תחות גדפיה דשכינתא, עד זמנא דאצטריך.
וכן משתעשעא בכל צדיק וצדיק, ואמרין זכאה איהו מלכא, דבנין אלין אתברירו לחולקיה ועדביה, קלא אתער מאמצעיתא דרקיעא, וקרא בקל תקיף ואמר, זכור ה׳ לבני אדום את יום ירושלם האומרים ערו ערו עד היסוד בה. כדין ערטירו דיליה וקרקורא דיליה, וכל צדיקיא דתמן, אשתמע בתלת מאה ותשעין רקיעין.
ובגין דלא אית חדוה ושעשועא לקב״ה, אלא בשעתא דקיימי בהו צדיקיא דתמן, ובג״ד אומי ואמר, אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי. בכל אתר דאית חדוה לקב״ה, קלא דא נפיק וקארי.
כדין נפיק מתמן, וסליק ובטש רקיעין, ושאיג שאיגין, עד דכל חילי שמיא כלהו בערבוביא. כדין נשבא רוחא, ובטש בטרפין דההוא אילנא רברבא, וכל ענפין דיליה בטשין דא בדא, וקלא אתער מגו נופא דאילנא, וקרי ואמר, זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק. כיון דקלא דא אתער, שמע אברהם סבא ואיתער, כדין איהו רעוא למלכא ואתנחם בהדיה.
בההוא שעתא אתערא רוחא חדא מסטרא דדרום, וכל רעו וחדוה ואסותא אתער על עלמא, וכדין סליק צפרא ורעוא אשתכח, ונייחא לכל אסירי מלכא דאינון בבי מרעייהו. זכאה עמא, דיכלון למנדע מרזין טמירין סתימין דמלכא קדישא.
אמר רבי אבא, יומא חד, הוינא אנא ור׳ יהודה דמן עכו במדברא, ואעלנא במערתא חדא, ואשכחנא תמן ספרא חדא עתיקא, דמן יומין קדמאין, פתחנא ליה, ואשכחנא דהוה כתוב ביה בריש מלוי, הראשונות הנה באו וחדשות אני מגיד. ואוקים קרא בנשמתהון דצדיקייא, מן יומא דסליק במחשבה למברי עלמא.
ועד לא אתברי עלמא, כל רוחין דצדיקייא הוו גניזין במחשבה קמיה, כל חד וחד בדיוקניה. כיון דצייר עלמא, אתגליין כלהו, וקיימו בדיוקנייהו קמיה ברומי מרומים. לבתר יהב לון באוצר חד בגנתא דעדן לעילא, וההוא אוצר לא מליא לעלמין, ותדיר קרי, הראשונות הנה באו וחדשות אני מגיד מאן אינון, אני מגיד כלהו בשמהן, ולית תיאובתא וכסופא להאי אוצר, אלא לארקא ביה נשמתין תדיר. כמה דגיהנם לית ליה תיאובתא וכסופא אלא לקבלא נשמתין לאתדכאה תמן, וכל יומא קארי הב הב. מאי הב הב. אוקיד אוקיד.
וההוא אוצר נטיל כל נשמתין אינון, עד זמנא דאלביש לון, ונחתי להאי עלמא, ומגו חובא דאדם קדמאה, דאמשיך סטרא בישא לעלמא, אצטריכו לאלבשא אינון נשמתין בלבושא דא. דהא לבושא אחרא בעי קב״ה לאלבשא לאינון נשמתין. ואמר בההוא ספרא עד הכא, שתיקו. ועוד חמינא מכאן ולהלאה אתוון מחיקן דלא אשתמודען.
ובתר חמינא לון בחלמא, ואמרו שתוק, ולא תגלי אלא לטינרא תקיפא, וכך עבידנא. ואשכחנא ביה מאנין דלבושא אחרא זמין קב״ה לאלבשא לאינון נשמתין לזמנין דאתי.
מתים דחיו על ידא דיחזקאל, מ״ט לא עבד לון ההוא לבושא. אלא בגין דלא מטא זמנא לאעברא בעלמא, ההוא אוירא דכיא דעביד לבושין. ובג״כ לא אלביש לון אלא כמה דהוו. וכך יהא לתחיית המתים, בר דההוא זוהמא דקדמיתא לא אשתכח תמן.
כד נפק בר נש מהאי עלמא, כלהו, בין צדיקי, בין חסידי ותמימי, וחייבי ורשיעי, כלהו עברי באורחא למחמי אדם קדמאה, לבני עלמא, ומתמן נטיל אורחא, הן לגנתא דעדן, הן לגיהנם.
כל אינון דאורחייהו לגנתא דעדן, מתקרבין לגבי חומה דלבר, מאינון תלת חומות דתמן, כדין נפיק חד ממנא, ואתער קמייהו וקארי ואמר, זכאין אתון צדיקייא בעלמא, וההוא ממונא יעזרא״ל שמיה, אוליף לון אורחא, ואזלין קמיה עד תרעא חדא דגיהנם. ההוא ממונא קארי בחילא ואמר, צנון תננא, צנון יקידתא. בההוא שעתא בבהילו מצנני לה. ועאלין כלהו וטבלין ועברין. וכל אינון חייבין אתמסרן בידא דדומ״ה, ועאלין בגיהנם. וכל אינון זכאין לא אתמסרן בידוי אלא בהאי ממונא.
ובתר דטבלין ועברין, ההוא ממונא אזל קמייהו, עד דמטן לשור דגנתא דעדן, וההוא ממונא קארי לפיתחא ואומר, פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים. כדין פתחין פיתחא, ואעיל לון. וכן בכל פתחא ופתחא.
כיון דעאלו לגו אתר דצדיקייא, צדיקייא אוחרנין קיימין. כמה חדוה על חדוה על צדיקייא. וכל בני מתיבתא חדאן. לסוף תלתא יומין דאתטמרן בהיכלין ידיען, נפקי ואוירן נשבי, ומתציירן כולהו בדיוקנייהו. מכאן ולהלאה ירתין אחסנת ירותא, כדקא חזי לכל חד וחד.
חזווא דאתחזי בגנתא דעדן, מחיזו יקרא דיוקנא דכל דיוקנין, וגוון דכל גוונין דמלכא קדישא, לא אתגלי בהיכלא, ולא באתר חד, אלא אתפתח רקיעא מרקמא על גבי גנתא, לארבע סטרין, ואתמליא מזיוא יקרא קדישא, ואתחזי תמן, ואתהנן כולהו צדיקייא. מאן חמא חדוה וכסופא דההוא נועם ה׳.
ע״כ הוה לי רשו למחמי בההוא ספרא. אדמקיפנא למחמי יתיר ביה, פרח מן ידי, ולא חמינא ליה, אשתארנא עציב, ובכינא. דמיכנא תמן בההוא מערתא, וחמינא ליה לההוא לביש מנא, אמר לי, למה לך למבכי, ולא תתעצב, ממאן דהוה ההוא ספרא, פרח לגביה ונטליה. ועד לא יפוק מהאי עלמא, גניז בההוא מערתא דמדברא דא, והשתא דהוה מתגלי לחייא הכא, פרח באוירא ונטליה.
מכאן והלאה, זיל לך לאורחך, ומההוא יומא ועד השתא, לא אתגלי לי, ולא זכינא למשמע ממאן הוה. ובכל זמנא דאנא דכירנא, אשתארנא עציב. אמר רבי אלעזר, דלמא קב״ה בעי ביקריה, ולא בעי דיתגלי בעלמא. עד דהוו יתבי ל ולעאן במלין אחרנין עלאין ויקירין, נהר יממא, קמו ואזלו. א״ר אלעזר, השתא עדן רעוא מקמי מלכא קדישא, נימא מילי דאורייתא, ונתעסק בה, ונשתתף בשכינתא. פתח ואמר, יהו״ה בוקר תשמע קולי בוקר אערך לך ואצפה ע״כ.

— 11 —
לאמר הנה עם יצא ממצרים, אי תימא דהא צריך לנטלא פיפוסין ויוחסין דלהון. לא אצטריך, אלא אורח כלל, דכתיב הנה עם יצא. מ״ט. משום דהכי קרא לון פטרונא דלהון כמה זמנין. וע״ד לא תטעי, דכתיב שלח את עמי בכל זמן.
ועוד, כד נטלת עיטא עלייהו עם פרעה, בלישנא דא יכלת להו דכתיב, הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו. אוף השתא דכתיב הנה עם יצא ממצרים, ולא אפיק לון אחרא, אלא איהו מגרמיה נפק, ובג״כ תיכול לאבאשא לון.
הנה כסה את עין הארץ, אית דאמרי סיחון ועוג דקטלי לון ישראל, דהוו עינא דארעא. אלא כד אייתי קב״ה ארבה על ארעא דמצרים, כתיב ויכס את עין כל הארץ, ותחשך הארץ. אמאי. בגין דכל חרשין וקסמין דעלמא, לא יכלין למעבד חרשין, אלא מלה חדא, בדרגא חדא, בזמנא חדא. ועמא דא אייתי ערוב, מבולבל מכמה זינין מבולבלין אלין באלין, עד דלא יכלי כל חרשין וקסמין למיקם קמייהו. ודא הוא ויכס את עין כל הארץ, והכא כתיב ויכס את עין הארץ והכי הוא ודאי.
א״ר אבא, בלק ובלעם לא הוה בעלמא חרשין וקסמין כוותייהו, בלעם, חיליה ותוקפיה הוה בפומיה ועיניה. בלק, חיליה ותוקפיה הוה בעובדא דידין. ודא אצטריך לדא. דהא כל זיני חרשין דעלמא, בפומא ועובדא הוא, ובהו תליין. בלעם הוה ליה לישן, ולא ידין. בלק ידין, ולא לישן הוה ליה.
אזלו חברייא, עד דמטו חד בי חקל, ושמשא הוה תקיף לחדא. חמו ההוא בי חקל בשפירו דעשבין, ומיין נפקין לכל סטר, ואילני חקלא סגיאין. יתבו תמן. א״ר אלעזר, כמה יאות אתר דא לנייחא ביה.
אדהוו יתבי, הא חויא רברבא אתי בתוקפא דשמשא, ואעבר קמייהו. א״ר ר״א, חויא חויא, סטי לך מאורחך, דהא תב ההוא גברא ואתנחם על מה דעבד, ולא יוסיף למעבד ההוא מלה. תווהו חברייא. א״ר אבא, מאי הוא. אמר לון שתוקו. א״ר אלעזר, חויא חויא, לבתר דלחישו לך מן שמיא, אתנחם ההוא גברא, ושוי ברעותיה דלא יתיב ביה לעלמין. סטי לך מאורחך. קם חויא בקיומיה, ולא נטיל הכא והכא. תב כמלקדמין, א״ל, חויא חויא, ידענא מה דאת בעי, תוב מארחך, דהא עכו״ם חייבא אתי, דעביד ביש לחד יודאי, והא הוא נאים שכיב במערתא דילך, זיל וקטליה. מיד אהדר ההוא חויא, ודלג דלוגין קמייהו.
א״ר אלעזר, אי לא הוינא הכא, כמה בישין הוה עביד האי חויא, דהא חד ב״נ יודאי עבד עובדא דחובא, ועד לא תב בתיובתא, לחישו ליה להאי חויא לקטלא ליה, ואימלך ההוא ב״נ בין כך ובין כך, ואתנחם מחוביה, ואמר דלא יתוב לעלמין להאי חטאה, וע״ד אשתזיב מן דינא.
אמרו חברייא לר׳ אלעזר, במה ידעת. אמר להו, סימנא יהב לי אבא, ואנא אשתמודענא ביה. אמרו ליה תינח חויא, דאשתמודעת ביה. ההוא דאתנחם ותב מחוביה, במה ידעת. אמר להו, כד הוה אזיל ההוא חויא, קשקשוי הוו סלקין, וזנבוי זקוף, ואיהו דאזיל בבהילו, רוחא חדא הוה אזיל לקבליה, והוה קארי קמיה תוב מארחך, דהא תב מחוביה ואתנחם ההוא ב״נ, וההוא חויא בישא לא הוה ציית, עד דיתנון ליה כופר בהדיה, באתריה דההוא ב״נ דאתחייב קטולא ותב. דכך אורחוי דחויא עילא ותתא, כיון דאתייהיב ליה רשו, לא תב עד דאשלים ההוא דינא בישא דאתייהיב ליה רשו למעבד, או דיתנון ליה באתריה חייבא אחרא בכופרא, דהא בריקנייא לא יפוק כיון דאתייהיב ליה רשו.
אמרו ליה, תינח כל דא. ההוא עכו״ם דאמרת דיהבת ליה כופר. במאי ידעת. אמר לון, כיון דמלילת לחויא, ההוא רוחא דהוה אזיל לקבליה ולחיש ליה דיתוב לאורחיה דהא אתנחם ההוא ב״נ, דליג ההוא רוחא על אודניה.
תווהו חברייא, אר״א, ניהך ונחמי, דהא חויא עבד מה דעבד. קמו וקריבו גבי חד טינרא, בההוא בי חקל, אשכחו לההוא עכו״ם דמית, וההוא נחש כריך על עקביה, ולא הוה אבדיל מניה, ובתר אתפרש מעקביה, וסליק על גרוניה, ואכריך תמן, ומתמן נחית על עקביה דלא הוה מתפרש מניה.
אשכחו ליה ארנקי חד מליא דינרין, דגזיל לחד יודאי בארחא, ומחא ליה. נטל ר״א ית ארנקי, אמר, בריך רחמנא דבכלא עביד שליחותא. תבו לההוא אתר דהוו.
פתח ר״א ואמר, מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך ואתן אדם תחתיך ולאומים תחת נפשך. מאשר יקרת, יקר מבעי ליה, והכי אצטריך, מאשר אתה יקר בעיני, מהו יקרת, מכלל דאיהו מגרמיה אתייקר. הכי הוא ודאי, דכל ב״נ דאיהו בחיובא. קמי קב״ה, בקדמיתא הוא מזלזלא ותועבה איהו קמי קב״ה, ובתר דאימלך ותב מחוביה, השתא איהו אתייקר מגרמיה, וקב״ה קארי עליה ואמר, מאשר יקרת בעיני נכבדת, את מגרמך יקרת.
בעיני נכבדת ואני אהבתיך, דהא לית רחימו לקב״ה בהדי ב״נ בהאי עלמא, אלא במאן דתב מחוביה, וע״ד אני אהבתיך. אבל מה אעביד, דהא יהבית רשו לחויא לנזקא, דא הוא עיטא, ואתן אדם תחתיך. מאי איהו אדם דיהב קב״ה תחותיה, ההוא אדם דאתי מעמא אחרא דההוא חויא מדיליה ייכול, דכתיב ואתן אדם, אל תקרי אדם, אלא אדום. ולאומים, דא הוא ולאום מלאום יאמץ, ודא זרעא דעשו דיהיב תחות נפשיה.
אדהוו יתבי, הא האי יודאי, דגזל ההוא עכו״ם, דקטל חויא, אתי באורחא, לאי ועיף, ומגו תקיפו דשמשא עאל בההוא חקל, ויתיב תחות אילנא חד, והוה מתרעם לקב״ה, ומצדיק עליה דינא, ואמר, מארי דעלמא, גלוי וידוע קמך, דאנא לא חיישנא עלאי, ועל גופי, ועל ממוני כלום, דהא בדינא אתעביד כל דאתעביד, אבל אבא ואמא סבין אית לי, דלית לי במה אפרנס לון, וע״ד חיישנא.
ותו, על כל דא, צרורא חדא דדינרין דהוה בההוא ארנקי, דחד מסכנא למעבד חופה לברתיה ענייא, מה אעביד, מארי דעלמא, ע״ד כאיבנא בלבאי יתיר.
בכה ואמר, משפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו, דינין דמארי עלמא קשוט אינון, אמאי אינון קשוט. בגין דצדקו יחדיו. דהא בשעתא דדינא בעי קב״ה למעבד, כמה מארי תריסין קיימין מהאי סטר ומהאי סטר, ומצדיקין אלין באלין, ומגיחין אלין באלין, כיון דצדקו אלין באלין, ואסתכמו כחדא, כדין משפטי ה׳ אמת. אימתי צדקו יחדיו. כד מצדיקי כל בני דינא לעילא, וע״ד מארי דעלמא ע״ד בכינא, ולא על דידי.
שמע ר׳ אלעזר וחברייא, וקמו לגביה, חמו יתיה דהוה יתיב תחות ההוא אילנא, ואתקיפו ביה, ונטלו יתיה לגביהון. א״ר אלעזר, זכאה קשוט, דאי לא זכאה אנת, לא ירחיש לך קב״ה ניסא רברבא, כמה דעבד. בקדמיתא טול ארנקי דילך, ותיזיל ותחמי מה דעביד קב״ה בגינך. אזל בהדייהו, וחמא ההוא עכו״ם מית, וחויא הוה עביד ביה נוקמין, והוה כריך על קדליה. אשתטח ההוא יודאי בעפרא, ואודי ושבח למארי עלמא, וקם ונשיק ידוי דרבי אלעזר וחברייא אמר לון, השתא ידענא, דקב״ה ארחיש ניסא דא בגינייכו.
אבל רבנן על אבא ואמא סבין דאית לי בכינא, ועל מסכנא דיהיב לי צרורא. פתח הארנקי, ואחמי לון צרורא, וכן אחמי לון מחא דעבד ליה ההוא עכו״ם צלי ר״א עליה, ואתסי.
קריבו לגביה דההוא עכו״ם כמלקדמין, וחמו ההוא חויא דהוה עביד כדבקדמיתא. א״ר אלעזר, חויא חויא, כל מה דעבדת, יאות עבדת. ותו, דאחמית חילך וגבורתך ביה, ועבדת ביה נוקמין סגיאין, והא חמינן תלת זמנין, ואחמית כל מה דעבדת מכאן ולהלאה זיל ואתטמר במערתך, וגזרנא עלך דלא תנזיק לברייתא דעלמא. אתפרש ההוא חויא, וכפף רישיה, ואזל ליה.
אמר ר׳ אלעזר לההוא יודאי, טול עדאה דשנאך, דהא כיסא דדהבא אית ליה לגביה, דשבק ליה בריה דההוא עכו״ם לאבוי, ולא תיטול מדיליה כלום, וזיל לגבי גברא דדוך פלן, ותשכח דמיתא אתתיה, זיל לגביה, והב ליה כיסא דדינרין דא, בגין דההוא גברא אית ליה ברא חד, ושמעון שמיה, והוא אזיל בסחורתא על ימא, ואינון בארבא. בריה דהאי עכו״ם גנב ליה האי כיסא, ויהב ליה לההוא רשע, ואימא לההוא יודאי דיסלק כיסא דא לבריה, דלעגל ייתי לגביה, ויודי לקב״ה, דאחזר אבידתא למארה, וכך עביד, נטל כיסא, וסגיד קמיה דר״א ונשיק ידוי, תווהו חברייא.
אמר ר׳ אבא, בכל אורחא דא איהו תווהא, בכל מה דחמינן בך, והשתא איהו תווהא על תווהא, מהו דין. אמר להו, מלה דא, לאו בסימנא איהי, ולאו בחכמתא, אלא רוחא דילי אסתכל, ואנא חמינא כאלו בעינא חמינא. תווהו כלהו חברייא, אזלו כלהו חברייא, וההוא יודאי בהדייהו, עד דמטו לגבי חמוי, כיון דמטו ב לתמן, אשכחוהו לחמוי ג דהוה יתיב על גבי ערסוי, ולעי באורייתא. בריך ברכתא ר׳ אלעזר, ובריכו חברייא, ואיהו חדי בהדייהו.
פתח ר׳ אלעזר ואמר, רפאני יי׳ וארפא הושיעני ואושעה. כיון דאמר רפאני יי', מהו וארפא. כיון דאמר הושיעני, מהו ואושעה. כיון דאסיא מסי, מאן הוא דמחי.
אלא כל אסוותא דעלמא בידא דקב״ה, אבל אית מנהון על ידא דשליחא, ואית מנהון דלא אתמסרו בידא דשליחא, ואינון דאתמסרו בידא דשליחא, אסוותא אינון, אבל לזמנין מתהדרן. אבל אינון דקב״ה מסי, לא מתהדרן לעלמין, וע״ד אסוותא דיליה, איהי אסוותא דלית בה מרעא כלל ובג״כ רפאני ה׳ וארפא ודאי, בלא קטרוגא כלל, והשתא חברייא קב״ה יהב לי אסוותא, ועשק לי, וערב לי.
סחו ליה כל ההוא עובדא, תווה ובכה וחדי. אמר, חברייא, נדרנא דאיהך לגביה, ואתחבר בהדיה, ונודי ונשבח למארי עלמא. חדי בהדייהו.
אמרו ליה, במאי הויתא מתעסק. אמר לון, בפ׳ בלק הוינא מתעסק, וחמינא דחכמתא דיליה, הוא תקיף ויתיר מחכמתא דבלעם, חכמתא דבלעם רגעא חדא, חכמתא דבלק בכל זימנא. אבל מפתחן כלהו בידוי דבלעם הוי דאיהו הוה שלים בפומא. בלק הוה ידע למעבד חרשוי, ולא הוה ידע לאשלמא בפומא.
פתח ואמר, ואתה אל תירא עבדי יעקב וגו׳, האי קרא אוקמוה, אבל אל תירא עבדי יעקב, מחרשוי דבלעם. ואל תחת, מקסמוי דבלק.
ת״ח, היך הוו תרווייהו דא בדא בעיטא בישא לקבל ישראל, אמר בלעם, יעקב בביתא דלבן אבא הוה, ונחש נחשין לקבליה, ויכיל ליה, אנא אסדר נחשין לקבליה. אמר בלק, ואנא אסדר קסמין לשמא דאקרי ישראל.
בההוא שעתא נפק רוחא חדא מסטרא דיוסף, מגו ענפי אילנא, ונשיב באינון נחשים, ובטיל לון. והיינו דאמר יוסף, כי נחש ינחש איש אשר כמוני. מאי איש אשר כמוני. בגיני אית איש, דנחשים יבטל לבנייכו. בגיני איהו לעילא, והיינו איש אשר כמוני. אית איש לעילא, דנפק רוחא אחרא מגו אילנא דלתתא, ונשיב בההוא קסם ובטיל לון.
והיינו קסם על שפתי מלך. מאן מלך דא אילנא דלתתא, כדין אתיב בלעם ואמר, כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. ותרווייהו הוו בתרין סטרין אלין.
כי אתך אני, לא הוו יומין מן יומא דאתברי עלמא, דאצטריך הכי למהוי קב״ה בהדייהו דישראל, כההוא זמנא דבעא בלעם לשיצאה לשנאיהון דישראל מעלמא. וע״ד אמר קב״ה, בלעם בעא לשיצאה לכו מעלמא, אבל אנא לא אעביד הכי כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה ואותך לא אעשה כלה. דאלו ייתון כל בני עלמא, לא יוכלון לשיצאה לכון מעלמא.
אתא לבן בקדמיתא, ובעא לאעקרא ליה ליעקב בלחודוי מעלמא, אתא קב״ה ואגין עליה, דכתיב השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע. אתא פרעה ובעא לשיצאה לון מעלמא, אתא קב״ה ואגין עלייהו, דכתיב וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. אתא המן ובעא לשיצאה לון, אתא קב״ה ואגין עלייהו, ואתיב כלא על רישיה. וכן בכל דרא ודרא, קב״ה אגין עלייהו דישראל תדיר.
וישראל אמרי, חסדי ה׳ כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו. כי לא תמו מבעי ליה, אלא חסדי ה׳ בכל דרא ודרא הוו בסעדן, כי לא תמנו, ולא אשתצינא. מ״ט דלא אתמנעו רחמוי מינן, דכתיב כי לא כלו רחמיו.
ת״ח, מה כתיב בקדמיתא. וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור. ולבתר כתיב, וילכו זקני מואב וזקני מדין. הוה ליה למימר ויבאו המלאכים, מ״ט דקא שני מלה ממאי דקאמר בקדמיתא.
אלא ההוא רשע דבלק, חכים הוה בכל דרגין דלעילא, אינון דקשרין קשרין למעבד בהו חרשין וקסמין, וכל אינון דרגין עלאין מלייהו, דבהו כפיין לדרגין תתאין.
א״ל, בכל זמנא דאנן חרשין וקסמין ונחשין, אית לון דרגין ידיעאן, ומלאכין ידיעאן, דאשתמודעאן לגבי חרשין וקסמין, אבל מכאן ולהלאה אית לך לעיינא באתר אחרא עלאה.
כתב ליה שמהן אחרנין, באינון דרגין קדישין. והכי אורחייהו דקסמין וחרשין, ידעי אינון דרגין דההוא קסם שריא עלייהו, ועבדין חרשייהו, ואומאן לון בדרגין אחרנין עלאין מנייהו, ועבדי מה דעבדי.
שלח ליה הכי, עמא דא לאו קשרא דלהון כשאר עמין דעלמא, אבל קשרא דלהון באתר אחרא עלאה, מתקשרן לעילא מכל דרגין.
כתב ושלח ליה, פופיסא ופטרונא דתריסר נצוצין, דסחרן גלגלי רתיכא דכרסייא קדישא, א״ל, אי תסתכל, ל בהני תסתכל, בגין דהני תריסר דמתקשרין בי״ב שבטין. ואי בהני תעביד חרשין, בדיוקנא דלהון לתתא, דאינון י״ב שבטין, וי״ב דגלין פרישין, ניכול להו, ונגיח בהו קרבא, ונעקר להו מעלמא.
והיינו וישלח מלאכים ודאי. הה״ד וקסמים בידם, פיפוסין דמלאכין קדישין הוו אתייאן בידייהו, ואיהו לא ידע דכל דרגין עלאין בידא דקב״ה אינון. מה חשיב בלק. חשיב, דעמא ישראל אתמסרו למלאכין, כשאר עמין דעלמא, וע״ד כתב שמהן דאלין מלאכין תריסר, ושלח ליה, והיינו וישלח מלאכים.
א״ל, ת״ח, כל דרגין דאינון מתקשראן קשרין לתברא עמא דא, מסטרא דצפון אינון, מסטרא דצפון זמינין למנפל, ושולטנו דחרשין דילן בסטרא דצפון אינון, השתא ניכול לאגחא בהון קרבא, דהא תריסר אלין מתקשרין בהו, ומסטרא דצפון שריין לממני.
והואיל ומשמאלא שריין, תוקפא דילהון, אתחלש ואתבר. בגין דכל תוקפא דילהון לההוא סטר איהו. מהו דקאמר. דכתיב, עומד על שנים עשר בקר שלשה פונים צפונה. מצפון שארי לממני, אמר, הא תוקפא דילן מצפון איהו. ואינון ארבעים חסר חד, דרגין תקיפין מפרזלא ונחשא, ותחותייהו לית לון חושבנא. ועל דא ניכול לאגחא קרבא ולאיתגראה בהו.
וקב״ה לא עביד הכי, דלא שביק לון למלאכים, ולא לחילי שמיא, אלא לקב״ה בלחודוי וכל מלאכים רברבין ושלטונין, פלג על כל שאר עמין, וכד אתו ישראל, נטיל לון איהו בלחודוי, ואחסין לון בתוקפא, בגופא דאילנא, ולא שבק לון בידא דמלאכין, ולא בידא דממנין ורברבן דעלמא, דכתיב בהנחל עליון גוים וגו׳. ואלין י״ב תחומין, מתחמן בד׳ סטרי עלמא, לבתר דבדר ענפין וטרפין, נטל לישראל ואחסין לון בתוקפא דגופא דאילנא, דכתיב כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו.
א״ר אלעזר, כמה יאות ושפיר ל האי. זכאה אורחא דילן, וכמה מלין עלאין קדישין רווחנא לון וחמינא. ההוא יודאי הוה תמן לקמייהו, אמר לון, רבנן, כל מילין אלין, כמה טבאן, ומילין עלאין קדישין נינהו, מאי דכתיב בתריה ימצאהו בארץ מדבר ובתוהו ילל ישימון וגו׳.
אמרו ליה, אי ידעת ביה מלה, אימא, דהא אוקמוה באברהם, דאשכח ליה קב״ה בארעא דפלחי עכו״ם, ולא הוו ידעי במהימנותא דקב״ה, אלא כלהו הוו טעאן בתר עכו״ם, וקם אברהם, ופרח בינייהו ענפא חדא שלים, קדם מארי דעלמא, ואשכח ליה תמן.
מה עבד קב״ה. נטל ליה לההוא ענפא, ואעקר ליה מתמן, ואשרי ליה, ואשתדל ושתל ליה בארעא אחרא. דכתיב, לך לך מארצך וגו', ועביד מניה עמא קדישא, ודא היא מציאה, דאשכח קב״ה בעלמא, בארעא דלא מהימני ביה בקב״ה, ולא ידעי מאן איהו.
אמר ההוא יודאי, שפיר הוא, ויאות מלה דא, אבל אית לשאלה, אי אברהם הוה דיוקנא דאצטריך. ותו, דהא קרא לא אוכח על אברהם כלל, ולא אדכר לאברהם כלל, ולא ליצחק, אלא ליעקב בלחודוי. דכתיב כי חלק ה׳ עמו יעקב וגו', ובתריה כתיב ימצאהו וגו'.
א״ר אלעזר, עכ״ז לא קשיא הכא, דהא אברהם אשכחן דנפק מגו פלחי ע״ז, והכא אע״ג דיעקב אדכר הוא על אברהם, ולית פירוכא כלל במלה דא, אבל אי ידעת מלה או חדושא, אימא.

— 12 —
פתח ואמר ההוא יודאי, והארץ היתה תוהו ובוהו וגו'. מאן ארץ. ההוא דאשתמודעא עלאה ותתאה. היתה תוהו, מאי תוהו. דא קו ירוק, דאקיף כל עלמא. ואקרי קו תוהו, דכתיב ונטה עליה קו תהו ואבני בהו, בהו כמה דתנינן אבנין מפולמות דמשתקען גו תהומי, ומנהון נפקי מיין.
השתא אית למנדע, תהו דאיהו קו ירוק, מאן הוה קו ירוק. אלא אשכחן בספרא דאסיא דקרטינאה, ויודאן דקסרי שמיה, וקראן שמיה אסיא קרטינאה, בגין דהוא רב על כל אסיין, ויקירא בחכמתא, והכי אמר בלשון פרסי, לבר נש יקירא. והוא אמר, והארץ היתה תהו, מאי תהו. איהו קו ירוק דאסחר עלמא. ומאן איהו. קליפא דאגוזא, ודא איהו קליפא דלבר, דאיהו ירוק.
לגו מניה בהו, ואינון אבנין מפולמות, דמנהון נפקי מיין. מן תהו אתמשכאן עור ובשר. מן בהו אתמשכו גרמיה. לגו מניה וחשך, דא חשיכו, דאתמשך מניה עמא דעשו. ואי תימא מן תהו, הרי הוא ודאי, דהא חשך מניה תליא, אלא אינון אבנין מפולמות עאלו באמצעיתא, דמניה אתמשכאן גרמי, כמה דאתמר. וחשך משיכו דקיק, דמניה אתמשך עשו.
ורוח אלהים, דא מוחא דאגוזא, דמתמן אתמשך יעקב שלימא, כגוונא דאגוזא. דא רזא דכתיב, והנה רוח סערה באה מן הצפון, לקבליה דתהו. לגו מניה ענן גדול, לקבליה דבהו. לגו מניה ואש מתלקחת, לקבליה דחשך. לגו מניה ונגה לו סביב, לקבליה דרוח אלהים.
ומתוכה כעין החשמל, לגו מכלא, לקבליה מרחפת על פני המים, דא רוחא דאמא עלאה דקא מרחפא על כלא, ויעקב שלימא איהו ודאי מוחא דאגוזא, וקב״ה ימצאהו בארץ מדבר ודאי. לבתר עבד קב״ה דכל אינון קליפין יהון כולהון משתעבדן ליה.
עד הכא הוה כתיב בההוא ספרא דקרטינאה אסיא, לבתר הוה רשים בהאי קרא, כל נטורא דאצטריך אסיא חכים, למעבד למרע, דשכיב בבי מרעיה, אסירי דמלכא, למפלח למארי עלמא.
דכד אזיל אסיא חכים לגביה, ימצאהו בארץ מדבר, ובתהו ילל ישימון, מרעין דשריין עליה, אשכח ליה באסירי דמלכא. אי תימא הואיל וקב״ה יפקוד לתפשא ליה, דלא ישתדל בר נש אבתריה, לאו הכי. דהא דוד אמר, אשרי משכיל אל דל וגו'. הוא דשכיב בבי מרעיה, ואי אסיא חכים הוא, קב״ה יהב ליה ברכאן, לההוא דישתדל ביה.
וההוא אסיא ימצאהו בארץ מדבר, בבי מרעיה שכיב, ובתהו ילל ישימון, דאינון מרעין דחקין ליה. מאי אצטריך ליה למעבד. יסובבנהו: יסובב סיבות, וייתי עילות, בגין דימנע מניה אינון מלין דנזקין ליה, יקיז ליה, ויפוק מניה דמא בישא. יבוננהו: יסתכל ויבין ההוא מרעא ממה הוי, ויסתכל בגין דלא יתרבי עלוי, וימאך ליה. לבתר יצרנהו כאישון עינו, בגין דיהא נטיר כדקא יאות, באינון משקין, באינון אסוותא דאצטריכו ליה, ולא יטעי מנייהו. דאלמלא יטעי אפילו במלה חדא, קב״ה חשיב על אסיא, כאילו שפיך דמא וקטליה.
בגין דקב״ה בעי, דאע״ג דההוא ב״נ איהו בבי אסירי דמלכא, דישתדל ב״נ עליה, ויסייע ליה לאפקא ליה מבי אסירי. והוה אמר הכי, קב״ה דן דיני בני עלמא לעילא, הן למות, הן לשרושי, הן לעקור, הן לענש נכסין. מאן דאיתחזי לענוש נכסין, נפיל בבי מרעיה, ולא יתסי עד דעבר כל מה דאתגזר עליה. כיון דאתענש בממוניה, ויהב ליה כל מה דאתגזר עליה, איתסי, ונפק מבי אסירי, ועל דא אצטריך לאשתדלא עליה דיתן ענשא, ויפוק.
מאן דאתחזי לשרושי, יתפסון ליה, ויהבי ליה בבי אסירי, עד דישתרש מכלא. ולזמנין דישתרש משייפוי, או מחד מנייהו, ולבתר יפקון ליה מבי אסירי. מאן דאתחזי למות, הכי הוא, דאלו יתן כל כופרא, וכל ממונא דעלמא לא ישתזיב.
וע״ד אצטריך לאסיא חכים לאשתדלא עליה, אי יכיל למיהב ליה אסוותא מן גופא, יאות. אם לאו יתן ליה אסוותא לנשמתיה, וישתדל על אסוותא דנשמתא, ודא הוא אסיא דקב״ה ישתדל עליה בהאי עלמא, ובעלמא דאתי.
אר״א, עד השתא לא שמענא מאסיא דא, ומספרא דא, בר מזמנא חדא דאמר לי טייעא חדא, דשמע לאבוי, דאסיא חד הוה ביומוי, דכד הוה מסתכל בב״נ כד איהו בבי מרעיה, הוה אמר, דא חי, ודא מית. והוו אמרין עליה, דחיל חטאה. וכל מאן דלא יכיל למדבק מה דאצטריך, איהו הוה קני ליה, ויהיב מדיליה. והוו אמרין, דלית חכים בעלמא כגיניה. ובצלותיה, הוה עביד יתיר, ממה דהוה עביד בידוי, וכדומה לן דא הוה ההוא אסיא.
אמר ההוא טייעא, ודאי ספרא דיליה בידי איהו, דקא יריתנא מאבי אבא, וכל מילוי דההוא ספרא, כולהו אתיסדן על רזין דאורייתא, ורזין סתימין אשכחנא ביה, ומלין דאסוותא. דאיהו אמר, דלא יאות למפעל לון, בר מאן דאיהו דחיל חטאה.
ואינון ממה דהוה עביד בלעם, דהוה לחיש לחישין על מרע, והוה אמר בפומיה, ואיתסי מיד. וכולהו בריר לון בההוא ספרא, ואמר, דא אסור, ודא מותר, למאן דדחיל חטאה, בגין דמרעין סגיאין אמר, דתליא אסוותא דילהון בלחישו דפומא, ואינון מסטרא דנחש, ומנהון מסטרא דקסם, וכל אינון דאסור לומר, ואסור למעבד בעובדא הוה אמר. עד דאשכחנא על מרעין ידיעאן דאצטריך לומר כך, ולנדוי בנודי ובשמתא על ההוא מרע, ואיהו תווהא סגיא לגבן.
חדי רבי אלעזר, וחדו חברייא. א״ר אלעזר, אי האי ספרא הוה לגבן, נחמי מאי איהו. אמר, אנא אמסר במסירה, על מנת לאחזאה לבוצינא קדישא. ותנינן, אמר ר״א, ההוא ספרא הוה בידי תריסר ירחי, ואשכחנא ביה נהורין עלאין, כד מטינא לאינון רזין דהוו מבלעם, תווהנא.
יומא חד לחישנא באתר חד, והוו אתוון סלקן ונחתן, עד דחמית בחלמא, ואמר לי, מה לך למיעל בתחומא דלא דילך, איתערנא, ואיבאיש קמאי, על רזין סתימין דהוו תמן. שדרנא לההוא יודאי, ויהיבנא ליה ספרא.
וברזין דבלעם אשכחנא, מאינון שמהן דמלאכים, דשדר ליה בלק, ולא הוו מסתדרן על תיקונייהו, אבל כמה זייני אסוותא אשכחנא ביה, דקא מתתקני על תיקוני אורייתא, ורזין סתימין דילה, וחמינא דאינון בחסידותא וצלותין לקב״ה. ואי תימא, דהוה עביד אסוותא בפסוקי דאורייתא, ח״ו. אלא הוה אמר רזין דאורייתא. ועל ההוא רזא, אפיק רזין דאסוותא, דלא חמינא כההוא גוונא לעלמין, אמינא, בריך רחמנא דאחכים לבני נשא, מחכמתא דלעילא.
ומאינון מלין דבלעם נסיבנא, וחמינא בהו דלא הוה בעלמא חכים בחרשין כגיניה. אמינא, בריך רחמנא דבטיל מעלמא חרשין, דלא יטעון בני נשא מבתר דחלתא דיהו״ה. עד כאן.

— 13 —
רעיא מהימנא, ויחלום והנה סולם, צלותא. מוצב ארצה, דמצלין בני נשא לה בארעא, דאיהי שכינתא. ומטת לשמיא, דאיהו קב״ה. דאתמר, ואתה תשמע השמים. רזא דמלה, ה׳ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים.
ובזמנא דמודע לון קב״ה שכינתא, דסלקא בההיא צלותא, מיד והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, בההוא בר נש, כולהו פתחין גדפייהו לקבל שכינתא בההוא צלותא, הה״ד ופניהם וכנפיהם פרודות מלמעלה. והאי איהו עולים שכינתא על גדפייהו.
ויורדים בו, מאי בו. בקב״ה. וקב״ה נחית עלייהו לקבלא שכינתא, ומתייחד קב״ה בו, בההוא צלותא. דשכינתא איהי מצוה, כלילא משם הוי״ה, יהו״ה איהי חיה דיליה, ומצוה בלא מחשבה, לית לה סליקו, ומחשבה איהו אדם, יו״ד ה״א וא״ו ה״א, תפארת.
מצוה, מלכות, כלילא מארבע חיון דמרכבתא, כלילא מארבע אתוון, איהי נוקבא דיליה, אנפין דיליה, אנפוי רחמי. בגינה אמינא, אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה.
ומסטרא דצדיק, אתקרי אחורוי חיה, כלילא ח״י חוליין, דאינון מאחור דב״נ, לקבל ח״י נענועין דלולב, דדומה לשדרה, דביה ח״י חוליין, איהו אחור לעובדא דבראשית, וקדם למחשבה, דאתמר בה ישראל עלו במחשבה, מה דלאו הכי באדם דעץ הדעת טוב ורע, דאיהו אחור למעשה וקדם לפורענות.
קמו תנאים ואמוראים ואמרו, רעיא מהימנא, יתקיים בך האי קרא, אל תתנו דמי לו, דהא עלאין ותתאין מקננין בצולמא דידך, משריין דקב״ה דאינון ממתיבתא עלאה, ומשריין דמטרוניתא דאינון ממתיבתא תתאה, עלך אתמר והנה מלאכי אלהים וגו׳. בך סלקין משריין דשכינתא בצלותא דילך, ונחתין משריין דקב״ה, לקב״ה לגבי שכינתא, בכמה שירין וניגונין בצלותא, ואנת הוא קריבו דקב״ה בצלותא דילך.
דאיהו קרבנא דקב״ה ושכינתא, בצו את בני ישראל את קרבני לחמי, דתקינו מארי מתניתין קרבנין בצלותא מסטרא דימינא, דתמן איש חסד. כהן. ותקינו זמירות דאינון שיר דלוים אבתרייהו, מסטרא דגבורה. והוד דרגא דדוד מלכא אתקשר בשמאלא, ואהרן דדרגא דיליה נצ״ח, אתקשר בחסד. הה״ד, נעימות בימינך נצח.
לבתר שמע ישראל, דיחודא, כליל ברכו וקדושה, איהו קדוש קדוש קדוש וברכה מסטרא דימינא. הה״ד, דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל. וקדושה, מסטרא דלוים. עמודא דאמצעיתא, קשור ימינא ושמאלא.
ואיהו קשורא דתפלין דרישא דאיהי אימא עלאה, תפלין על רישיה, כמה דאוקמוה מ״מ, בתפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו, ואיהו קשורא דתפילין דיד, דאיהי שכינתא תתאה, והאי איהו דאוקמוה מ״מ, הראהו למשה קשר של תפילין.
ש של תפילין, משה כליל תלת ענפין דאבהן לעילא, דתקינו תלת צלותין, דאינון סימן שמ״ע, דאיהי: שחרי״ת מנח״ה ערבי״ת. מ״ה דילך, צלותא דשבת. דאתמר ביה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים וגו׳.
ואנת כליל במרכבה תתאה, דאהרן דוד ושלמה. ואדם קדמאה לעילא, ובת זוגיה לתתא אם כל ח״י, דאיהו צדיק חי עלמין. ובג״ד אהרן אע״ג דאיהו ימינא, אוקמוה רבנן ביה אהרן שושבינא דמטרוניתא, יעקב איהו כליל תלת אבהן, דביה רכיב אדם קדמאה, דלא למגנא אוקמוה מ״מ, שופריה דיעקב כשופריה דאדם קדמאה.
אמר בוצינא קדישא, רעיא מהימנא, חזינן דכפל קב״ה שמך, ואמר משה משה, לאכללא לך מרכבתא עלאה ובמרכבתא תתאה, לאכללא בך אדם קדמאה, מסטרא דאבהן, ולאכללא בך חוה מסטרא דאהרן דוד ושלמה.
למה לא כפל שם יעקב הכי. אמר ליה, בוצינא קדישא, בגין דקרא ליה יעקב וישראל, יעקב לישנא דעקב, דהיינו נוקבא. דאתמר, עקיבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה. ואתקרי ישראל, דתמן ראש דכורא, רישא לנוקבא דהיינו עקב. והאי איהו דאמר קודשא בריך הוא לחויא, הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב. ודא גרם שכינתא בגלותא, דאתמר בה עקב ענוה יראת ה׳.
חדי ר״ש, וחדו מ״מ, ואמרו פומא דשכינתא, סיני, מאן יכיל למיקם קמי פומך, דקב״ה ושכינתיה ממללין ביה ושתין ריבוא דמתיבתא עילאה, ושתין ריבוא דמתיבתא תתאה, ממללין ביה על פומך. ועלך אתמר, והנה מלאכי אלהים עולים וירדים בו.
ד״א והנה סולם. פתח ר״ש ואמר, סיני: דא סלם. ואיהו ק״ל. ורזא דמלה, הנה ה׳ רוכב על ע״ב ק״ל. ע״ב: יו״ד ה״י וי״ו ה״י. ועוד, ע״ב: י׳, י״ה, יה״ו, יהו״ה. קל: יו״ד, יו״ד ה״א, יו״ד ה״א וא״ו, יו״ד ה״א וא״ו ה״א. אתוון קדמאין סלקין לע״ב. אתוון אינון תולדין דילהון, סלקין ק״ל. ע״ב ק״ל סלקין מאתן ותרין, כחושבן ב״ר. ואנת הוא רעיא מהימנא, עלך אתמר, נשקו בר. ואנת רב לתתא, רבן של כל ישראל, רבן דמלאכי השרת. בר לעילא, בר לקב״ה ושכינתיה.
אתמר לגבי דוד, גם ה׳ העביר חטאתך לא תמות. בהאי גם, אתכפר דוד. והאי איהו שיעורא דחלה, מ״ג ביצים, ותוספת חומש ביצה, רמיז וחמישיתו יוסף עליו.
זכאה, צלותא דנפקא מפומך, כגוונא דקב״ה נחית על טורא דסיני, ואתמר ביה כי את אשר ישנו פה וגו׳, הכי כד אנת תשתדל באורייתא ובצלותא. קב״ה כניש עלאין ותתאין, וכל אינון נשמתין דהוו, וכל דעתידין למהוי, וכל משריין דמלאכים, ונחית בצלומא דילך, לקבלא צלותא דילך, אורייתא דילך, בגין דמחשבתא דילך ליחדא לקב״ה ושכינתיה בכל משריין דילה, עילא ותתא.
באורייתך ובצלותך, קב״ה מחשבה טובה מצרפה למעשה. וכגוונא דאיהו אמר אנכי, וכלהו אמרו נעשה ונשמע. הכי קב״ה עביד לכל משריין דיליה. דכלהו שתקין ושמעין למלולך, בגין דרעותך בהון לייחדא לקב״ה ושכינתיה, בכל משריין דיליה.
וכל מה דקב״ה אבטח למעבד לך כמה טבין דלית לון סוף, כולהו אמרו נעשה ונשמע. ובג״ד ברכו ה׳ מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, ואתתקף בך, דהא קב״ה ושכינתיה וכל משריין דיליה אסתכמו למעבד כל רעותך, ויתיר מה דאיהו כתוב על ידך, ולא נפיל מלה זעירא מכתיבת ידך דלא אתקיים. זכאה בר נש, דמאריה חשיב ליה כגופיה, ועביד ליה יקרא כדיוקניה, למהוי שקיל מלולין דפומוי באורייתא וצלותא, כמלוי בטורא דסיני, ולית חד דפתח פומוי לקטרגא ליה, אלא כולהו עלאין ותתאין באסכמותא חדא, וברעותא חדא.

— 14 —
בתר הכי, אית ליה למקרי פרשת בראשית עד ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. דאיהי עלויא ותושבחתא דכולא. לבתר יתעסק בפרשת הקרבנות לכפרא עלוי, ויימא צו את אהרן עד תוקד בו. בגין דכל הרהורין ומחשבין דליליא יתכפרו. לבתר ישבח תושבחתא דדוד, ובגין כך ייעול בר נש בתרעין דבהון כולא, ואיהי אתתקנת דרגין.
כיון דמטי ליוצר אור, דאיהו שירותא דצלותא דמיושב, כדין כל אינון דרגין פתחין תרעין וכדין כתימרות עשן כתיב. מה תמרות עשן דקטורת סלקא, ומתחבראן דרגין אלין באלין, אוף הכא איהי צלותא, דתמרות עשן איהי, מתחבראן ומתקשרן אלין באלין, דהא איהו מקשר לון, ואומר כלם אהובים כלם קדושים וכו׳.
לבתר אהבה רבה, לסלקא ולאתקשרא בימינא, ויחודא דשמע, ע׳ רברבא, ד׳ רברבא, וסימנא ע״ד. היינו דכתיב ע״ד ה׳ בכם. אשתארו אתוון ש״מ, במ׳ פתוחה, לפי שמ׳ פתוחה מלך תתאה, מם סתומה מלך עלאה. אשתארו אתוון ש״מ א״ח. מהאי סטרא ש״מ, ומהאי סטרא א״ח.
אמר רב המנונא סבא, כל מאן דמייחד יחודא דא בכל יומא, חדוא זמין ליה מלעילא, מאתוון אלין, ש״מ מהאי סטרא, א״ח מהאי סטרא, ומצרף אתוון אלין. למפרע שרי, ובמישר סיים. וסימנך, אשמח. דכתיב, אנכי אשמח בה׳, בה׳ ממש, והכי אית בספרא דחנוך.
תו, אית ביה עיי״ן רברבא, רמז לאלין שבעין שמהן, רזא דאבהן קדישין. ישראל ה׳ אלהינו ה׳, אלין ד׳ בתי דתפילין, דאחיד לון א״ח. ד׳ רברבא, דא קשר של תפילין, דאיהי אחידת בהו, והוא רזא לחכימין, ולא אתמסר לגלאה.
ותרין רצועין נפקין מסטרא דא ומסטרא דא, רזא תרין ירכין, דהא א״ח דנביאי קשוט אחידן ביה. ועוד, א״ח רמז לפסוק דאמר, פתחי לי אחותי. ולבתר אמת ויציב. ואמאי ויציב דא תרגומו. אלא דא יעקב, ודא יוסף, ואצטריך לאתדבקא בתרוייהו.
ולבתר צלותא מעומד, תלת קדמאין דאינון: מגן, ומחיה, והאל הקדוש, מגן, אית ביה מ״ב תיבין, רזא דשמא קדישא דמ״ב אתוון, ואית לאכללא ליה בלבא, ולאתקשרא כשלהובא בגחלתא ברחימו, ודא איהו ברכתא דימינא.
מחיה אית ביה מ״ט תיבין, ברזא דחמשין תרעין חסר חד. ואית שמא בגבורה ה', ואיהו את״ה גבור לעולם אדנ״י. ורזא דיליה, אגל״א. וברזא אחרא, יגל״א. וכולא רזא חדא, מגבורתא דברכאן, די״הודה: אתה יודוך אחיך, ג״ור אריה יהודה, ל״א יסור שבט מיהודה, אוסר״י לגפן עירה. בדא אתער יהודה בגבורתא קדישא, ודא איהו ברכתא דשמאלא.
קדושה, אית בה ארביסר תיבין, עשר אמירן וד׳ אתוון. ודא כליל לכל סטרין, ואחיד מסייפי עלמא עד סייפי עלמא. תלת בתראי לאו אינון בחשבן דא בתיבין, ואינון: רצה, ומודים, תרין עמודים, תמכי דאורייתא. שים שלום, אילנא דחיי, דאיהו שלמא דביתא, שלמא דכלא. ובין כך באמצעיתא אינון ברכאן דתקינו קדמאי והכי אוקמוה.
לבתר דסיים צלותיה, ואודי על חוביה, נפילת אנפין. הכי אוקמוה, דיעביד כל מה דעבד משה רבינו עליו השלום, צלותא ותחנונין ובעותין ונפילת אנפין, דכתיב ואתנפל לפני ה', וכיון דעאל בכל אינון דרגין עלאין, ואתקשר כלה בכולהו, אית לנחתא לתתא, הואיל ונחית לתתא, אצטריך נפילת אנפין באלפא ביתא.
מ״ט. כיון דצלי צלותיה, ואודי על חוביה, מכאן ולהלאה אחזי גרמיה דמסר נפשיה למאריה ברחימו. דכתיב, אליך ה׳ נפשי אשא. וניחא ליה לההוא סטרא דשריא ביה מותא, עביד ליה נייחא.
וע״ד, באלפא ביתא דא, לית בה לא וא״ו, ולא קו״ף, ולא בי״ת. ואית ביה פ׳ באתריה. מ״ט. בגין דנפילת דא דמסר בר נש נפשיה למותא, ואצטריך לכוונא רעותיה, ולמעבד נחת רוחא לההוא סטרא דשרא ביה מותא, כמה דעביד קוף בחרבה בהרים, אחזי גרמיה כמית קמי חיות, בגין דדחיל מנהון, וכד קריבין לגביה, וחשיבו למיכל, ולקטלא יתיה, חמו יתיה דנפיל ומית, וחשבי דאיהו מית, וכדין תבן לאחורא. וע״ד אסתלקו תלת אתוון אלין, דלא ידעי בהו אלא קב״ה בלחודוי.
ועכ״ד ברעותא דלבא שוי גרמיה, ומסר ליה נפשיה ברחימו, וקב״ה חשיב עלוי כאלו נטיל נשמתיה מניה, בגין דאית חובין דעביד בר נש דלא מתכפראן אלא בשעתא דנפקת נשמתיה מניה מהאי עלמא. הה״ד, אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. והשתא דאתחשיב ליה דנטיל קב״ה נשמתיה, ואיהו יהיב ליה ברעותא, וההיא שעתא קיימא לכפרא על כל חובוי, ואשלים לכל סטרין, ולההוא סטרא דאתמר.
ועל כל דא, עולה ואסתלקת בין תרין דרועין, בחבוקא דרחימו כדקא יאות, ואיהו מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל.
אמר ר״ש, אסור ליה לבר נש לטעום כלום, עד דיכול מלכא עלאה. ומאי איהו צלותא. וצלותא דבר נש כגוונא דא, בקדמיתא מזמין לדיוקנין דחקיקין בכרסייא, על אינון בריין, דמתפשטי רוחין דלהון יסודא בהאי עלמא מנייהו. והיינו דכתיב, מה רבו מעשיך ה׳ כלם בחכמה וגו׳, דהא בריין דאתחזון לקרבנא רוחא דילהון, מתפשטי עלייהו ארבע דיוקנין ומזמנן על בריין אלין. והיינו דאקמרינן והאופנים וחיות הקודש, וכל אינון חיילין אחרנין דקא מתפשטי מנייהו.
ולבתר כהנא רבא קאמר חד שמא קדישא, היינו אהבת עולם אהבתנו וגו׳. ויחודא רבא מיחדי, דהיינו שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד. ולבתר ליואי קא מתערי לנגונא, דהיינו והיה אם שמוע תשמעו וגו׳ דא נגונא דלואי, בגין לאתערא סטרא חד. ולבתר ישראל, דא אמת ויציב, ישראל סבא דקיימא על קרבנא, דא היא דרגין עלאין פנימאין, וכלא קיימא על פתורא.
אבל לית רשו לחד מנייהו לאושטא ידא ולמיכל מן קרבנא, עד דמלכא עילאה אכיל. והם שלש ראשונות ושלש אחרונות. כיון דאיהו אכיל, יהיב רשו לארבע דיוקנין, ולכל אינון סטרין דמתפרשן מנייהו, למיכל.
כדין אדם דאיהו דיוקנא דכליל כל שאר, מאיך ואנפיל על אנפוי, ומסר רוחיה וגרמיה לגבי אדם דחקיק על אינון דיוקנין, ולאתערא ליה עליה כדקא חזי, והיינו אליך ה׳ נפשי אשא. תלת דיוקנין אחרנין, וכל אינון דמתפשטי מנייהו. תהלה לדוד, והיינו יביעו, ירננו, יאמרו, ידברו, כלהו אכלי ואתהנון, כל חד וחד כדחזי ליה.
מכאן ולהלאה, לימא בר נש עאקו דלביה, יענך ה׳ ביום צרה, עאקו דעוברתא דיתבא בעאקו, ואתהפכו כלהו סניגורין עליה דבר נש. ושלש פסיעות שעושה, הכוונה בהם למיכא״ל וגבריא״ל רפא״ל, שיצא משלש מחנות שכינה. ועל דא כתיב, אשרי העם שככה לו אשרי העם שה׳ אלהיו.

— 15 —
צולמא דעל בר נש, כרסייא מרובעת בארבע חיון, ואדם לשבת על הכסא. כל אבר ואבר דהאי צולמא, איהו מלאך, דאיהו ממנא על כל פקודא ופקודא. כמה דאוקמוה מארי מתניתין, עשה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד.
צולמא דרשיעיא. ע״ז, ד׳ חיון דיליה: עון, משחית, אף, וחימה. ד׳ אנפין דע״ז: נשג״ז. ובגין דא, ויברא אלהים את האדם בצלמו, דא מטטרו״ן. מאן אלהים דברא ליה. דא אלהים חיים ומלך עולם. בצלם אלהים ברא אותו, סמא״ל, דמניה אלהים אחרים, דאיתמר ביה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני.
אם זכה ברא ליה אלהים בצולמא דמטטרו"ן, עבד תחות רביה, והאי איהו ויברא אלהים את האדם בצלמו, בהאי דיוקנא. ואם לא זכה, צלם דסמא״ל תנינא, מלאך המות, דאיהו תחות רשותא דקב״ה, למידן ביה בר נש בגיהנם, אם לאו הוא צדיק.
ובג״ד וייצר, יצירה לטב, מטטרו״ן. למהוי ליה עזר באורייתא, בפקודין, והאי איהו אעשה לו עזר. ואם לא זכה, יצירה לביש, סמאל דאיהו כנגדו, למחטי ליה, למדן ליה בגיהנם, ותרווייהו אזלין עם ב״נ בתרין צולמין.
ויפח באפיו נשמת חיים, דא צולמא דקב״ה, שכינתא, דאתמר בה ומלכותו בכל משלה. וקב״ה הוא בהאי צולמא שליט על תרווייהו. והאי צולמא, תיבת נח. עורב ובת זוגו, סמא״ל ובת זוגו. יונה ובת זוגו. יצר הטוב דכר ונוקבא. נח ובת זוגו, לקבל קב״ה ושכינתיה.
בגלותא ארמיז רזא דא, וישלח את העורב בקדמיתא, דא יצר הרע דשלח ליה עם ב״נ בהאי עלמא. דאקדים, כגוונא דעשו דאקדים ליעקב. וכגוונא דתבן, דאקדים לחיטה. אי אשכח ההוא גוף, מחויב בכמה חובין, מלוכלך בטנופין דעבירות, אתמר ביה ולא חזר עורב בשליחותא דמאריה, לבתר וישלח את היונה מאתו, דא יצר הטוב.

— 16 —
פקודא ליבם אשת האח. ורזא דא הא אוקימנא, דאיהו עביד טיבו וקשוט עם אחוהי מיתא, דלא לשתצי מההוא עלמא. בגין דההוא ב״נ דמית בלא בנין, לא אעבר כותלא דפרזלא, למיעל גו פלטרין דמלכא.
בגין דכותלא דפרזלא קיימא בין האי עלמא לעלמא אחרא, ובתר ההוא כותלא, קיימן אלף שתין ריבוא מלאכי חבלה, וכלהו אקרון מארי תריסין, מארי דבבו, סייפי שננן דנורא מלהטן בידייהו. וגו ההוא כתלא אית שתין אלפי היכלין דחשוכא, וכל היכלא והיכלא אית ביה כוין פתיחן לגיהנם.
וכל אינון דלא זכו בבנין בהאי עלמא, כד נפקין מיניה, אזלין לאעלא לההוא עלמא אחרא, ופגעין גו ההוא כותלא, ונפקין כל אינון מארי תריסין, וטרדין לון, ועאלין לון גו אינון היכלין, ויתבין תמן עד דיתפרקון. ובכל יומא ויומא טעמין טעמא דגיהנם, אע״ג דאיהו זכאה, בר אי זכותיה סגי, וזכותא דאבהן. והני אינון דאשתדלו בהו ולא יכלי, בגין דכל אינון דלא אתפשט מנהון דיוקנא דלעילא בהאי עלמא, לא עאלין גו ההוא עלמא.
וכל אינון דלא אשתדלו בהאי עלמא בבנין, כד נפקי מהאי עלמא, קריבו גו האי כותלא, ונפקין הנהו מארי תריסין, וטרדין לון בנורא מלהטא. וגו אינון היכלין, אית היכלא חדא, וההוא היכלא אקרי היכל פועלי און, ונטלין ליה, ועאלין ליה בההוא היכלא, ותמן אתטריד בכל יומא, ודא קשה מגיהנם. אי אית ליה פרוקא יאות, ואי לאו לא נפיק מתמן לעלמין. וע״ד כתיב, אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם וגו'.
כד אית לון פרוקא, לאינון דלא זכו, אצטריך לההיא אתתא ממש, דהוא שבק, תמן באתר דנפשיה ורעותיה הוה שוי תדיר, ואידבק ברעותא ותיאובתא, וכד אשתמש בההוא אתר אחוה דמיתא, ההוא דביקו דתיאובתא דנפשא דשבק בההוא אתר, איתער באתערותא דאתתיה, ואחוה דשוי רעותיה באחוה בההוא אתר כדין אתערו, דא מתער לההוא מיתא באינון היכלין, ונפק מתמן.
וחד ממנא מאינון מארי תריסין אתי עמיה, ואתהדר ב״נ לההוא אתר, וישוב לימי עלומיו. ההוא ממנא קרי עליה, ווי דנפיק אגריה בטיקוליה, מאן דהוה סיב, אתהדר רביא לחייכא ביה, ועכ״ד קב״ה רעותיה למעבד עמיה טיבו, לאיתקנא בהאי עלמא.
ודא איהו דמאריה אתרעי ביה, רביא מתריסר שנין, דלא אשלים לעשרין, או דאיהו רביא, דלא נסיב, קב״ה אעקר ליה, ושתיל ליה לבתר בסטרא דאבוי בקשיו. ודא לא אזיל לההוא כותלא, בין גן עדן וגיהנם איכא חד טינרא, ודא הוא טינרא דמחלוקת. אמאי אקרי הכי. בגין דכל בני עלמא עבדין פליגא במאריהון על ההוא רביא, וקב״ה חמי ביה דלא יצלח, דאי אתקשי לא אתנטע בנטיעא שפיר, והשתא דאיהו רכיכא ויאות לאתעקרא, אתעקר, ושתיל ליה קב״ה.
כד אתעקר, עאל לגבי ההוא טינרא, ותמן היכלין ידיעאן לאילין, וחילין ומשריין סגיאין קיימין תמן, דממונה עלייהו, וכלהו בחשבנא קיימי, וקיימי תמן עד דאתפריקו בסטרא דאבוי, ואם לא אבוי, זמנין דקיימי לחמשין שנין, ועביד ביה קב״ה טיבו, ואיפרק בקריבא דקריב ליה, או אחוה, וכמה פרוקא אזמין קב״ה לההוא ב״נ.
גופא קדמאה מה תהא מניה, שאלתא שאילו קמיה חברייא, אי יתקיים ההוא גופא אי לאו. אי תימא דלא יתקיים, וכי ייבדון עובדי ידוי דקב״ה, אי חייבא הוה סגי ולא אתחזי לאתקיימא, לא שאילנא, דודאי אתאביד, ולא אתקיים, אבל כמה אינון דאתהדרו להאי עלמא, ואתתקנו, גופא מה תהא מניה.
ההוא גופא לא אתאביד, דהא קב״ה לא יאבד עובדי ידוי, ובריין זמינין למעבד מנייהו, ואינון הוו גופין דאתהדרן בלא רוחא. כד זמין קב״ה לאחאה מתייא, אלין יתבנון, ויקומון ארבעין יומין בלא רוחא, וקב״ה חס עלייהו, ומשדר עלייהו רוחא דנשיב בגנתא דעדן, ויקומון בקיומיהון, ויהון שמשין לצדיקייא דאתעסקין באורייתא, ואלין ימותון כמלקדמין, ולבתר יקיימון לון.
וע״ד כתיב, ושבח אני את המתים שכבר מתו, מקדמת דנא. כד יקומון, ינדעון למאריהון ידיעא דלא ברירא, כשאר בני נשא, ואלין שמשין דעמא קדישא. בספרא דשלמה, על אלין גופין כתיב, ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה וגו׳ ואלה וגו'. בין זכאין בין חייבין יקומון. וע״ד כתיב בהו באורח סתים, ורבים, לא כתיב מאן אינון.
ובגין כל דא, אע״ג דאמרינן דאתברי, לאו הכי, דהא לית לן גופא מאלין דלא יקומון, דור המבול ודור הפלגה, ויתברון כמלקדמין. דור המבול מה כתיב בהו. כי השחית כל בשר את דרכו, מחבלין ההוא שייפא בג״כ אתענשו, אוף הכא כל אינון דלא זכו לבנין, לית לון חולקא בההוא עלמא עד דמתתקנן, ואפילו לחמשין דרין אהדר לון קב״ה, כמה דאתמר.
פקודא לחלוץ את יבמתו, הא אתמר, הואיל ולית רעותא דהאי, או דהאי, ולא אתתקנן בחביבו, אית לחלוץ. ואי תימא, באתר דשריין חיים, אית סנדל, בשפירו דתיקונא דרגלין. דכתיב, מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב וגו'. בגין דדא איהו אתר דשריין ביה חיים.
ובאתר דשריא ביה מותא, לית סנדל כלל. בגין דאיהו סטרא דלית ביה תיקונא דרגלין דב״נ, ובג״כ לית ביה סנדל, וכל אינון סטרין דמתפשטין מניה, כולהו משניין רגלין, עד דאשתני כרגלא דתרנגולא.
מלכת שבא כתיב, ותבא לנסותו בחידות, חדא, דעביד לרגלוי סנדלא דסטרא אוחרא, מה כתיב, ויגד לה המלך את כל לבבה, ולא כתיב ויעש לה, גלי לה רזא, ולא אצטריך למעבד לה סנדלא, דלאו אורחא להאי סטרא בהאי.
ובג״כ, מאן דחמי בחלמיה, דיהבין ליה סנדלין לרגלוי, ודאי חיין אתמסרן ליה. ומאן דחמי דאעדן מניה סנדלא, בדינא דסטרא אוחרא יתמסר, אי לא ייתוב. וע״ד אית לאשלפא להאי, ולמיהב ליה גו עפרא.
רזא דא, סנדלא דאיהו רגיל ביה, לא תשלוף, בגין דלא לאעדאה מניה, אבל אצטריך סנדלא אחרא למשלף מניה. וכמה אינון אלין מארי תריסין, בההוא סטרא, דמתכנפי תמן לאנעלא ההוא סנדלא לההוא סטרא, ולא יכלין.
אהדר לגביה ההוא מיתא, וקא טעין עליה קמיה דקב״ה, למיחס עליה, וקב״ה חס עליה. ובגין ההוא סנדלא אהדר לההוא אתר ארבעין יומין, ואתעדי מההוא מיתא, וכל אינון מארי תריסין דילה, וקב״ה יהיב ליה ענשא, ופריק ליה.
אבל לא עאל גו מקדשא, ואתר מתתקנא להו לבר מגנתא דעדן, ותמן קיימין, ואודן ומשבחן לקב״ה, וחמן ליה מרחיק, וההוא נהירו דעדונא דצדיקייא בגנתא דעדן, ואכסיפו בעובדין. זכאין אינון צדיקייא בעלמא דין, ובעלמא דאתי.

— 17 —
וכל אתוון אלין אינון לסטרין אחרנין, ולחייבא, כשלשלאין ורומחין וסייפין. תרועה שלשלת. ותרין תרועות בעשרה שופרות, ואינון: חד מן קשר״ק. ותניינא, מן קר״ק. ואינון: עמודא דאמצעיתא. ותניא צדיק.
כל חד, עמודא דאמצעיתא, ישראל, שלישיה לתקיעה דאברהם רחמים פשוטים, ולשברים דיצחק, דינין, תברין דלבא, דשברים לשון תבירו, הה״ד שבר תשבר מצבותיהם. צדיק, איהו שלשלת, תליתאה, ממוצע בין צבאות דיליה, תרין שפוון, תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה.
שתי חצוצרות כסף אתקריאו, כד נטלי מרחמי, דאיהו ימינא. שנים כרובים זהב אתקריאו, מסטרא דגבורה, דתמן כרובים, ופני שור מהשמאל. וכלהו עשר אתקשרו בקשר אחד, דאיהו סימן קש״ר, תקיע״ה שברי״ם תרוע״ה.
לקבליה, קשר של תפלין. ואוקמוה רבנן, הראה הקב״ה למשה קשר של תפלין, ודא עמודא דאמצעיתא, קשורא דתלת אבהן לעילא. וצדיק, קשורא דנצ״ח הו״ד יסו״ד, והאי איהו קשר בתוך קשר, חותם בתוך חותם, למהוי חמרא דאורייתא נטיר מלגאו.
והכי חוליא, לית פחות מתלת כריכן, ודא שכינתא, דאיהי בת יחידא, קשורא בשין דשבת. איהי אות דתפילין, קשורא בשין דתפילין, דאיהי תלת ענפי דאבהן. ודא י״ש דשד״י, אשתאר דלי״ת למהוי ארבע בתי דתפילין. בהאי קשורא, אתקשר ש״ד בשלשלת, בקשורא דתפילין. בזמנא דאיהו קשיר, אם יצילהו אלוה, יפטור גרמיה משלשלאה דמלכא.
בגין דתרועה איהי בדעת, ואיהי עמודא דאמצעיתא, קשר דתלת אבהן, אשרי העם יודעי תרועה, ולא אמר שומעי. ומיד דאתקשר שמאלא בימינא, אתכפייא דינא, ואתגבר רחמי. וקשורא דתרווייהו, דעת, שלשלת, קשור בתקיעה ושברים.
וע״ד פסח ימינא, ר״ה שמאלא, עמודא דאמצעיתא מתן תורה. ואינון, שבעה ושבעה מוצקות, ואינון שכינה עלאה כלילא משבע ספירן. שכינה תתאה בת שבע, ואינון ארביסר.
עמודא דאמצעיתא, כליל תרווייהו, ביד: יהו״ה יו״ד ה״א וא״ו ה״א. וכל שבע מסטרא דשכינתא, הה״ד, שבע ביום הללתיך. לקבלהא עבדין שבע הקפות.
סוכ״ה: יאהדונה״י: כ״ו ה״ס. וקב״ה לולב. ושכינתא אתרוג. לולב דומה לגופא, ואתרוג ללבא. ובגופא אית ח״י חוליין, לולב, ח״י נענועין דלולב, ובנטילת לולב. ח״י נענועין, באנא ה׳. ח״י נענועין, בהודו לה׳. ח"י נענועין תחלה וסוף, ע״ב. למברח בהון ע״ב ממנן, דממנן על רוחין בישין, וטללין בישין.
שבעת יומי דסוכה, שבע ספירן. סוכה: אימא עלאה, דמסככא עלייהו. ניסוך המים וניסוך היין, מסטרא דימינא ושמאלא. וחג שמיני, חג עצרת, שכינתא תתאה, ברתא דמלכא ומטרוניתא.
אלה מועדי ה׳ מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם, לציפרא, דמצפצפין לה בנהא בכל יומא, בכמה צפצופין, ואיהי רביעית עלייהו. בתר דאתרביאו גדפייהו דבנהא, פרחו כלהו בתר אימא. צייד חד הוה חכים, בעא לציידא לון, מה עביד צייד, נטל לאמא דלהון, וקשיר לה, ואיהי צווחא בגין בנהא, שמעו בנין קלא, ונחתו לגבה, וקשירו לון. כגוונא דא אמא עלאה, דאתמר בה, והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, ואינון ישראל מצפצפין לה בכמה צפצופן דצלותין וכו׳.

— 18 —
ת״ר, כשחלה רשב״י, עאלו לקמיה ר׳ פנחס, ור׳ חייא, ור׳ אבא. א״ל, מאן דהוא קיימא דעלמא, שכיב. אמר לון לא בי דינא דעילא מעיינין בדינאי. דהא אנא חזי, דלית אנא מתייהב למלאכא, ולדיינא דלעילא, דאנא לאו כשאר בני נשא.
אלא האי דינא דילי, קב״ה דייניה, ולאו בי דיניה, והיינו דאמר דוד בבעותיה קמיה, שפטני אלהים וריבה ריבי. וכן שלמה אמר, לעשות משפט עבדו, הוא בלחודוי, ולא אחרא.
דהא תנן, כשאדם שכיב, בי דינא דלעילא מסתכלין בדינוי, אית מנהון נוטין לכף זכות, דאחזיין זכותיה דבר נש. ואית מנהון דנוטין לכף חובה דאחזיין חוביה דב״נ, ולא נפיק איניש מדינא, כמה דהוה בעי.
אבל מאן דדאין מלכא עלאה, דשליט על כלא, הוא טב, ולא יכיל איניש למהוי בההוא דינא בר טב. מ״ט. דהא תנן מכילוי דמלכא עלאה נטו לזכותא תדיר, והוא כוליה צד דמהימנותא, ובידוי לשבקא חטאין וחובין, הה״ד, כי עמך הסליחה למען תורא, עמך הסליחה, ולא עם אחר.
ובג״כ, בעינא קמיה, דהוא דאין דינאי, ואנא איעול תליסר אבבי לעלמא דאתי. ועוד דלא אעברו לון בר אבהתא, ולא יהא מאן דימחי בידי, דלא אתבע רשותא מנהון.
אר״ש מלה, וחמו ביה מרעיה דלא הוה תמן, תווהו, ולא יכיל חד מנהון למללא מפומיה, מדחילו רבה דהות עליהון, עד דהוו יתבין, סליק לון ריחי דבוסמין סגיאין, וכל חד אתיישב, עד דחמו לר״ש, והוה ממלל מלין, ולא הוו חמאן אחרא בר מניה.
לבתר עידן, אמר לון ר״ש, חמיתון מידי, א״ל ר׳ פנחס, לא, אלא כולנא תווהין על דלא חמינא לך בבי מרעיך זמן רב, וכד חמינא לך, סליק לן ריחי דבוסמין דגנתא דעדן, ושמענא קלא ממלל, ולא ידענא מאן ממלל עמך.
אמר להו, ולא שמעתון מלה אחרא בר מדידי. אמרו לא. אמר לון, לית אתון חזון למחמי, סבר אפין דעתיק יומין.
אמר לון, אימא לכו מלה, תווהנא על ר׳ פנחס דלא חמא, דאנא חמית ליה כען בעלמא דאתי, לתתא מניה דר״א ברי.
וכען שדרו בדילי מלעילא, ואחזון לי אתר צדיקייא לעלמא דאתי, ולא אתיישר בלבאי דוכתאי, בר עם אחיה השלוני. וברירנא דוכתאי, ואתינא, ואתו עמי נשמי דצדיקייא, ועילא מנהון דנשמי דצדיקייא, אדם הראשון, דהוה יתיב גבאי, והוה ממלל עמי, ובעא דלא אתגלי חוביה לכל עלמא, בר ההוא דאמר אורייתא בגיניה, ואתכסי בההוא אילנא דגנתא דעדן.
ואנא אמינא ליה, דהא חבריא גלו, אמר, ההוא דגליין בחברייא בינייהו שפיר, אבל שאר בני עלמא לא. מ״ט דחס קב״ה על יקריה, ולא בעא לפרסומי חוביה, אלא בההוא אילנא דאכיל מניה.
וקב״ה גלי ליה ברזא קודשא לחבירנא חברייא, דלא ישתעו אינון בהדייהו בינייהו, ולא לרווקי חברייא, ולאינון דייתון לעלמא והוא מלה דלא בעי כל איניש וטעי ביה, לאו משום חובתא דחב, אלא משום יקרא דשמא עלאה, דב״נ לא זהירין ביה. וכתיב זה שמי לעולם, וייתון למשאל מה דלא צריך לון.
והיינו דכתיב פן יהרסו אל ה׳ לראות ונפל ממנו רב, הרב נופל ונתפס באותו עון. הכי גזרנא האי חברא, דאורי שמא קדישא, הוא נפל ואיתא בההוא חובא יתיר מנייהו, דכתיב ונפל ממנו רב, הרב נופל ונתפס באותו עון.
קריב לגביה ר״א בריה, א״ל אבא, מה אנא התם. א״ל זכאה חולקך ברי, זמן סגי יהא דלא תתקבר גבאי, אבל בההוא עלמא דוכתא דידי ודידך ברירנא, זכאין אינון עם אינון צדיקייא, דזמינין לשבחא למארי עלמא, דאינון מלאכים דמשתמשין קמיה, הה״ד אך צדיקים יודו לשמך.
